– א –

בחצי אי ערב, בואכה העיר מֶכָּה, קרוב לגבול המדבר הגדול ששדמותיו חוֹל וחצץ ומימיו מלח, שכן לפני שנים רבות שבט בדוי קטן ואמיץ. השבט הזה התפרסם בכל הסביבה בבניו הבריאים והמוצקים כברזל, ברוכביו המהירים ועזי-הנפש בדורכי-הקשת ורוֹמֵי-הרומח המצויינים, וביחוד נודעו לתהילה בני השבט בגזעי סוסיהם האבירים והעזים.

כי תעבור בנג’ד ובעירק לאורכה ולרוחבה בין כל השבטים העוסקים בגידול סוסים, ותלך מזרחה בין הנהרות עד מקום יושבי האוהלים החונים ליד בגדד עיר השלום; כי תרד דרומה אל חצרמוות וחקרתָ ושאלתָ: אֵי מקום הסוסים הטובים בכל ערב? וענו כל שומעיך ואמרו פה אחד: לך אל בני-ליש, שם תמצא את חפצך. ואמנם יפים וחסונים היו הסוסים אשר לבני-ליִש. בני הערבה היו והסלעים הקשים, ומהם קיבלו את פראותם ואת אמון רוחם. קומתם גבוהה ועינים גדולות וצלולות. ראשם זקוף, נחיריהם רחבים וצהלתם אימה, צווארם כצווארי היעלים בהריחם מים, רעמוֹתם בּרק להן והן חלקות ורכות כמשי ומשתלשלות על שיפולי צווארם, חזָם רחב ובולט, בִּטנם קטנה ושוקעת ושוקיהם מוצקות, פרסותיהם קטנות, וזנבם צפוף ומגיע עד לארץ.

ורבים הם המבקשים את סוסי בני-ליִש.

כי כיופיים כן טוּבם. נודעים הם לשבח בבהרת הלבנה שבמצחם ובאושר שהם מביאים לבית קוניהם, בדבקוּתם לאדוניהם, אשר במותו יורידו ראשם וילכו בלי חמדה. הם מעירים אותו משנתוֹ בשעת הסכנה. שׂשׂים אלי קרב ונחלצים מידו למען השׂתער שוב על יריביהם. מעולם לא העיזו הולכי רכיל לרנן אחרי סוסי בני-ליִש כי לא הצילו את בעליהם בעת צרה ומצוקה.

אלפי ריאַלים ישקלו באוהלי בני-ליִש במחיר סוסיהם. מדי שנה בשנה, אך התחילו ראשי העשבים לבצבץ, נוהרים דורשיהם מארבע קצוֹת הארץ. מדמשק ומבגדד, מצנעא ומסטנבּוּל, מאלכסנדריה של מצרים ואף מהמדינות הרחוקות של הכופרים הם באים וצרורות כספם בידיהם, ואולם לא את כולם יכולים בני-ליִש להשביע רצון. רבים מהם שבים על עקבותם בבוֹשת פנים, כי מעטים הסוסים אשר יֵצאו למכירה. בני-ליִש אינם מגדלים סוסים לשם מקח-וממכר, לחרפה יחשב להם הדבר, ואף הנמכרים לא ימָכּרו כי-אם בהסכמת כל בני השבט, בנטילת רשות מאת השֵׁיך ובמסירת מודעה לבעלי הסוסים הנשארים. את הסוסות אינם נוהגים למכור בעד כל הון. בן-ליִש ימכור את בתוֹ לאָמָה ולא ימכור את סוסתו לאיש נוכרי אשר לא מבני שבטם.

אוהבים בני-ליִש את סוסותיהם ושומרים אותן כאישוני עיניהם, בחיבה וברחמים יגדלוּן וברוֹך ועידוּן יכלכלוּן. מתמריהם הן אוכלות ואת חלב נאקותיהם הן שותות, על צוואריהן הם מתרפקים באהבים, ובאוזניהן הם שופכים את מרי שיחם להקל את לחץ יגונם.

תפארת בני-ליִש על סוסותיהם, ותפארת סוסותיהם על בעליהן. ואולם גאוות השבט ונִזרוֹ היתה סוסת מַנְצוּר. לבנה היתה הסוסה ומבריקה לאור השמש כשלג החרמון ביום אביב בהיר. עיניה היו גדולות ורטובות, טובות ומלאות-חן, ובינה יתירה נשקפה מתוכן. רגליה דקות היו וארוכות, אמיצות וגמישות ורבות-חן כרגלי עופר האיילים וקלוֹת ממנו. כחץ מקשת היתה נישאת על הסלעים ודומה היה שאין פרסותיה נוגעות בהם. בהשׂתערה על המרחק דמתה ללביאה שוחרת לטרף, אך לפני רוכבה כרעה על ברכיה נכנעת לרצונו.

וסייח שחור כלילה היה לסוסה. פיו טרם ידע רסן, ועל גבו לא עלה רוכב, מאמו ירש את קלוּתה ועדינותה, ומאביו את פחזותו ופראותו ואת נפשו השוקקה אֵלֵי קרב, אך לא טעם משא אדם. עוברי אורח, עולי רגל שׁנטוּ אל אוהלי בני-ליִש לבקש חסות ולווייה לדרכם, ואף סוחרים כְּבוּדים ומבינֵי דבר אשר באו מקרוב ומרחוק כדרכם מדי שנה לקנות את סוסי השבט המוצעים למכירה – בעוברם על אוהלו של מַנְצוּר ובראותם את הסוסה ואת הסייח על ידה היו מפסיקים ממהלכם ומדבריהם כתקועים במקומם בפה פעור ובעיניים לטושות. במבט חטוף עמדו על טיבם והכירו כי הם מטובי הסוסים טהורי היחשׂ המבורך, נצר מגזע הקושלני, מצאצאי סוסתו של הנביא עליו התפילה והשלום. אף כי לא דמו זה אל זה בצבעם ובצביונם הנה כל סימני הגזע המובהקים היו טבועים בהם. לשניהם ראש מחודד ופה מחוטב וקטן כפּי נערה. אוזניים קטנות ודקות, נעות בלי הרף. שׂער ארוך, צפוף וחלק ורק כמשי, מבריק מרחוק כעין הקטיפה.

טובי-הלב היו נוהרים מגיל, מברכים את אללה: “ישתבח על אשר ברא”; “ריבוננו יהיה להם למחסה ויסתירם מן העין.” לעומתם צרי-העין היו כוססים שפתותיהם מתוך קנאה והופכים את ראשם באנחת אנקה.

אלה ואלה הודיעו את תהילתם בכל קצות ערב, וְשֵם ‘חממה’ נישא בפי כל. משוררים סיפרו כבודה, יוֹפיה וגבורתה בכל מקום שהבדוים נוחתים שם, תלו עליה נבליהם והיללוה בשיריהם.

שֵם הסוסה הגיע עד למרחוק ועד אוזני השֵׁיך הקדוש של מֶכָּה הגיע. ידוע היה השֵׁיך באהבתו הגדולה לסוסים, והוא חקר ודרש אחריה אצל כל עוברי דרכים, ובשומעו את כל תהילתה ויחמדנָה בלבו, ותבער בו תשוקתו לקנותה בכל מחיר אשר ישיתו עליו בני-ליִש. ובלי מחשבות רבות ציווה וְיַבהילוּ אליו את מַנְצוּר.

ומנצוּר הבין כי קרוא הוא אל השֵׁיך בדבר סוסתו, ויעצור את שליחיו להלינם באוהלו, כמנהג. ובעת אשר ישנו את שנתם התייעץ עם זקני שבטו, ותהי העצה היעוצה לו, כי ילך אל השֵׁיך ושמע מה בפיו. ואולם על חממה לא ירכב, פן תעורר את יִצרוֹ לבלי חוק. והיה אם יגוֹשׂ בו השֵׁיך בחוזקה, ישוב אליהם וידעו לכלכל דבר.

עם קריאת הגבר חבש מנצוּר את סוסתו שׁאֵרוֹ, ויקח את עבאיתו וכפייתו, חרבו ורומחו, וישם את פעמיו אל נאות הדשא, מקום משכן הקיִץ, בלווית שליחי השֵׁיך.

– ב –

בצל אוהל האורחים הגדול, שיריעותיו משי ויתדותיו כסף נשען השֵׁיך ג’עפר על כּרוֹ הממולא נוצות בת-היענה. מקטרתו הארוכה, פיה שׁן, רעדה בין שפתיו, ועיניו הגדולות והשחורות מביטות נִכחוֹ, נשואות למרחקים, כאומרות לעבור את תחום האופק. בנטות צלי ערב נִגלוּ לו הנקודות השחורות אשר כה חיכה להן. ויקפוץ ממקומו ויעמוד פתח האוהל, גא ושליו לקבל את פני אורחו.

סוסים ורוכביהם עמדו לפני האוהל, והשֵׁיך ג’עפר יצא לקראתם בצעדיו המדודים, זרק מבט בגניבה על הסוסה ורוכבה, ושפתיו התלכדו בבת-צחוק של לעג. הוא ניגש אל אורחו, הושיט אליו את ימינו ושמאלו אחזה ברסן סוסתו. מסרה לאחד מעבדיו ואת רוכבו הביא בצל אוהלו.

חרֵד ומשתומם מכל העושר הרב אשר ראו עיניו ישב מַנְצוּר בקצה השטיח הפרסי הרך ובלב דופק חיכה לדברי השֵׁיך. עיניו תעו בבהלה סביב, משקיפות על האוהלים הרבים הפרושים כנשרים פרושי-כנפיים על פני כל המרחק שבו, ונשארו תלויות בשפתי השֵׁיך, חוטפות כל הגה וניד, חודרות לכל זעזוע קל בפניו.

כל הערב ההוא לא הסב השֵׁיך את השיחה אף ברמז קל על הסוסה. אחד אחד התלקטו אל האוהל זקני השבטים ונכבדיהם, אנשי-חסותו של השֵׁיך ג’עפר, השֵׁיּך בעצם ידו כתש את הקהווה וַיַגש לאורחיו, – ציווה – וַיִשחטוּ נאקה צעירה וַיִפתחוּ כד שמן משומר, ויאכלו וישתו וישמחו כל הלילה. כמשפט הזה עשה השֵׁיך מדי יום ביומו שלושה ימים. ביום הרביעי לעת בוקר קרא השֵׁיך את כל אורחיו להראותם את סוסיו.

ויִזעקו מכל המקומות ויעמדו בשורה סוס ורוכבו, השיך ג’עפר ואחריו העבד הכושי מוּרג’אן הנושא בידיו שני סלי-חריות, ובהם קלי ודבלי תמרים, עובר מסוס אל סוס, מחליף מילים אחדות עם רוכביהם, מציע שאלות ומקבל תשובות, חופן מן הסל ומאביס בכפו לכל סוס וסוס, כשהוא קורא לו בשמו, טופח ומחליק בחיבה וברוך, לזה בשוקו לזה ברעמתו. ליד הסוסות המשובחות שוהה יותר, מחלק להן מנה אחת אפיים, מחבק את ראשן, פורש במעלותיהן ומונה יִחוּסן הכפול.

זמן רב ארך הביקור, ורק בבוא העבד להודיע כי האורז והבשר כבר מוכנים בעריבוֹת, חזרו השֵיך ומלוויו אל אוהל האורחים לסעוד את לבם. ככלות הארוחה, אחרי שהממונה על כך זלף מכלי-כסף מי-וורדים על ראשי אצבעות המסובים וּמִשׁנהוּ יצק את הקהווה בספלוּלים, שׂם השֵיך את פניו אל מַנְצוּר, בחנהוּ בעפעפיו ויאמר:

– מנצור, המצאו חן בעיניך סוסַי?

– במאוד מאוד, אדוני השֵיך, ידוּם כירך.¹)

– ומה דעתך בּנת עמתי חַצרה?²)

– נפלאה! – ונשק את ראשי אצבעותיו – אללה יאריך את חייה וישמרנה מכל צרה ופגע, אותה ואת בעליה.

– הנכונה השמועה שהגיעה לאוזני, כי אתה בעל הסוסה היפה בסוסות בכל ערב?

– נכונה, אדוני השֵׁיך!

– האם בּנת עמתי ירוקה לא תשווה לה?

– לא, אדוני.

– אם כן – אמר השֵׁיך בקול יבש ובפנים זועפים – מכרנָה לי כיום, ואני אקוֹב לך מחירה מאתיים כיס ושתי סייחות.

פני מַנצוּר חוורו, גל דם חם פרץ אל לבו, אך התאפק ולא ענה דבר, ונראה כְּשָׁת עצוֹת בנפשו. רגע אחד כמעט התמלטו מפיו המילים: “הסוסה סוסתך!” ואולם במשנהו נתן אל לבו, כי בלעדי הסוסה חייו אינם חיים, ויזכור את עיניה המביטות אליו כמתחננות ואומרות: “לא תרחיקני מעליך! זכור את צהלותַי בוקר וערב, עם עלות השמש ובואה…” ובקול צלול פתח את פיו ויען:

– לא אמכוֹר בעד כל הון את יחידת לבי ומשוש חיי.

כל הנאספים הרימו את ראשם בתימהון. כי מי זה הִמרה את פי השֵיך הקדוש וישלם? לחי השֵיך רעדה, מצחו העלה קמטים ועיניו יָרוּ ברקים, ואולם התאפק, הסתיר את מבוכתו, ויתאמץ להעלות על פניו בת-צחוק קלה, ויאמר:

– אם כן תננה לי במתנה ושא את פני אוֹרחַי.

– את בתי אתן לך לאָמָה ואולם מסוסתי לא אוכל היפרד, רצחני וִירִשְׁתָנִי!

רעש ושאון קמו באוהל. עיני השֵיך אדמו כדם. מנצור שמע מאחוריו את קולו הנחנק מכעס:

– הניחו לכלב המדבר ואל תגעו בו לרעה. דם פלח בעורקיו.

– ג –

ימי פחד וחרדה באו לבני-ליִש. על הגבעה הרחוקה עמדו הצופים על משמרתם ולא גרעו עין מן הדרך העולה אל קבר הנביא. יום ולילה עמדו הסוסים חבושים וירקעו ברגליהם וישכוּ את מִתגיהם מקוצר-רוח. בלילות האפלים עשו להם משמרות, לכל נביחת כלב היו מקיצים בחרדה, מטים אוזן לעבר המדבר ושולחים רץ אל פרשת הדרכים. ורק אחרי אשר נוכחו לדעת כי פחדם שווא, שב המחנה למנוחתו. הגברים היו מתנמנמים על יד סוסיהם, מותניהם חגורים, חרבם על ירכם ורומחם בידם.

מקץ שלושה ירחים, כאשר ראו בני-ליִש כי עקבות השֵיך ושבטיו לא נודעו – שָבוּ אל אורח חייהם, התנחמו בלבם ואמרו: – אין זאת כי הֵסִיח השֵיך הקדוש את דעתו מן הסוסה וישכחנה.

אך הם שָׁגוּ ברואה. שֵיך ג’עפר לא יכול לשכוח את הסוסה אף רגע. עננה כיסתה את פניו ועצב עמוק נשקף מתוך עיניו השחורות. סר וזעף התהלך כל היום סביב אוהלו. נפשו כלתה אל הסוסה ובה היו כל מעייניו. ואף כי לא ראה אותה מעודו, הנה, לפי התיאורים והסימנים שמסרו לו כל רוֹאיה, ניצבה כמו חיה לנגד עיניו ויחלום עליה גם בלילות. ויתהפך בתחבולותיו, ויטכס עצוֹת לזכות בה ולא יצטרך להניף את חרבו על השבט ולהכריתו. אך לא ידע כל דרך. לאחרונה נהרו פניו, הקמטים אשר במצחו התיישרו, שפתיו התלכדו בלעג דק, ובת-צחוק טמירה ריחפה עליהן. הוא מצא עצה לבוא עד מטרתו.

לִכְלִי-יוֹצֵר למעשהו בחר השֵׁיך בעבד הכושי מוּרג’אן. העבד הזה היה זריז וממולח ועינו חדה כעין האַיָה. רגליו קלו מצבאים, וידיו אמונות בגנבות ותעתועים. את הלובן שבעין גנב ולא נתפס בכף. פחד לא ידע מימיו. פנים אל פנים נפגש במדבר עם רודפיו בלכתו לפעמים בשליחות השֵׁיך בעלילות ומעשים שכבודם הַסְתֵר דבר. באורח פלא היה מתחמק מתופסיו ושב אל אדוניו.

עתה הגיעה השעה לשֵיך ג’עפר לחשוב על גניבת הסוסה מבעליה.

ויקרא אליו את העבד הכושי למועצת סתרים וכה אמר לו:

– לך אל קצה המדבר, אל בני-ליִש היושבים אחרי התמרים בקצה הערבה, וגנוֹב את סוסת מַנְצוּר. והיה אם יצליח חפצך בידך, חופשי תהיה לנפשך, וחמשת אלפי ריאלים אשקול על ידך.

עיני הכושי נוצצו מחמדה. הוא הניד את ראשו לאות הסכמה, ויחשוף את שיניו הלבנות, ויזחל על הארץ, ויתחמק כנחש מתחת ליריעות האוהל.

כעלות השחר נפרד הכושי מאת השֵיך. ילקוט רוֹעים וְחֵמֵת מים קשר על גבו, חגר את חרבו על ירכו, ואת רומחו לקח בידו, וַיָשֵׂם אל עבר המדבר פניו.

– ד –

עשרה ימים ועשרה לילות תעה הכושי בערבה, ביום קדח החוֹל תחת רגליו היחפות ובלילה נקשו שיניו מקוֹר. וביום העשירי אך פּקח המזרח את עֵינוֹ, הבחינוּ עֵינֵי העבד באופק הרחוק שדרות דקלים מוריקות, על עטרותיהם ריחפו עננים קלים, חוורוורים, התנשאו למעלה מכל עבר וכלוּ באוויר הבהיר. זה היה עשן המדורות אשר הבעירו בני-ליִש לאפות את פת הבוקר. שמח וטוֹב-לב השתרע הכושי על החול, שָׂם את רמחו למראשותיו, הליט את פניו בעבּאיתו ויִשן.

כחוֹם היום התעורר משנתו, ויקם ויחֵשׁ את צעדיו. ובנטוֹת הצללים הגיע אל חורשת התמרים, ואוזניו לכדו את רחש כפותיהם.

עייף וכושל התנהל בין שורות האוהלים. עיניו הביטו סביביו וריגלו את הכיכר לאורכה ולרוחבה. בקצה האוהלים הבריקה לעיניו הסוסה לנוֹגה השמש כריאַל כסף חדש ומתנוצץ. סייח שחור כעורב התגולל לידה על העשב, שכיסה את הכיכר כמרבד ירוק משובץ בפרחים והוא התחכך בו להנאתו. לא הרחק מהם ישב מַנְצוּר על הקרקע, ראשו נטוי הצִדה וידיו עסוקות בשזירת חוט. על ברכיו אוכף, והוא נראה כמתקן בו דבר מה.

קל כחתול התגנב העבד על בהונות רגליו וַיִגַשׁ עד מנצור. תקע את ידו בחגורתו, ובקול נפעם ונבהל כאיש החרד לנפשו, פתח ואמר:

– חנני נא ושמרני בצל אוהלך ויחנך ה'!

– יחנך ה'! – ענהוּ מנצוּר, ויקם לאט ממקומו – אחרי אשר באת בגבולי לא תאונה אליך כל רעה, מפּתי תאכל וממימַי תשתה. שערה משערות ראשך לא תיפול ארצה. אוהלי אוהלך וחסות שבטי עליך. הישען בצל האוהל, עד אם הוצאתי אליך את הדרוש לך.

מנצור נכנס אל האוהל, אל מחיצת הנשים, ונתן שם את פקודותיו. בה בשעה קרב העבד לאיטו אל הסוסה ויעמוד נִכחה הרחק שניים או שלושה צעדים, התבונן סביביו וירא כי אין איש רואהו ויתבונן ארוכות וחדות בעיניה במללו בשפתיו לחשים ודברי-קסם.

וסוסת-הפלא הסתכלה ארוכות בכושי כבוחנת אותו. והעבד התקרב אליה ויעבר את ראשי אצבעותיו בחיבה על ראשה ולאורך שִׁדרתה, חיכך בקודקודה, טפח על ירכה ועל שוקיה ויכרוך את זנבה הארוך והחלק כמשי על זרועו ויבלֵט את החרוזים הירוקים ואת גרגירי הנשדוֹר המושחלים בזנבה. והסוסה שלחה את ראשה הארוך לעבר הכושי והתחככה בזרועו מרעידה את שריריה, ומרחיבה את נחיריה, מנערת את רעמתה ורוקעת ברגליה.

בצאת מַנְצוּר מן האוהל ראה לתמהונו את העבד חובק את ראש סוסתו, נושק לה על מצחה וחופן מלוא קומצו קלי ובו פּתוֹתֵי מלח ומגיש לה, והיא לועסת את הקלי לתיאבון, מושיטה לו את צווארה, ולוקקת בלשונה את ידו המלאה. עיניה הרטובות והגדולות הביטו אליו בלי פחד וליוו ברצון את תנועותיו.

צל חרדה, קנאה ודאגה עברו על פני מַנצור. רגש לא-טוב ניעור בלבו על הכושי המתנֶה אהבים עם סוסתו. מי הוא זה? – חשב מנצור. נדמה לו כי ראהו פעם, ואולם לא יכול לזכור היכן. מתוך קרירות יתירה דיבר אליו:

– האוכל מוכן לפניך. גש וסעד את לבך בשם ה'!

בלי חמדה נפרד העבד מן הסוסה, והיא ניערה רעמתה, הרחיבה נחיריה וצהלה אליו בקול.

כל שעת האוכל לא גרע הכושי עין מן הסוסה. כעל גחלים בוערות ישב. מדי רגע ברגע ניסה להתרומם מעט מעל מושבו לראותה. אך פני מַנְצוּר ההולכים הלוך וקדור ומבטיו השלוחים אליו מעל האוכף, עצרוהו במקומו.

– בשם אללה. שמורה תהא מעין רעה. מה יפה ונחמדה היא לבנתךָ! לב גבר יתרונן למראה.

– מפני מי אתה בורח ומי גואלֵי הדם המבקשים את נפשך? – שאל הבדוי את אורחו בכעס עצור.

הכושי הצית אש במקטרתו אשר העלה מחגורתו, וישאף עשנָה מלוא פיו, ובעשותו עצמו כלא שומע, שב וידבר:

– לוּ אני תחתיך, כי עתה ידעתי מה לעשות בלבנה זו. פונה הייתי אל אחד השֵׁיכִים העשירים והנדיבים בערב, ואומר לו: “סוסה כזו אין בתבל מָשְלָה. ענתר לא רכב על נאה ממנה. הלבנה של אבּו-זיד³) כאין וכאפס לעומתה. אספנה אליך ומאתיים כיס ביני ובינך מה הם”. כה הייתי אומר לו, בחיי אללה.

הבדוי זקף את ראשו בגאווה, ויגלגל את האוכף מעל ברכיו. הקמט אשר במצחוֹ התעמק והתרחב עד קצה רקותיו, ובזורקו על הכושי מבט מלא בוז קרא:

– אל תעיז לִשְׁנוֹת את הצעתך! מה ערך הריאַל לעומת ברק שערות סוסתי. צליל שק שקלי-כסף לא יִנעם לאוזני כצהלתה. השֵׁיך ג’עפר הקדוש חמד בה וירבה במחירה, אך לבי לא נתנני להיפרד מעליה ואשיב את פניו ריקם.

– כן, כן – ענהו הכושי – המקרה הזה היה לשיחה בפי כל גרֵי המדבר. ואולם חי אללה וחי זקן הנביא! שֵׁיך ג’עפר יחפיר את שיבתו ולא יֵחשב לאחד מצאצאיו אם לתקופת השבוע לא יקשור את רסן סוסתך ביתד אוהלו.

צחוק לעג, בוז ומשטמה השתפך על פני מַנצור.

– רואה אני את לשונך והיא לטושה כתער הגלבים, בן השטן והתופת. פניך מעידים כי עבד הנך. השֵׁיך! היכן הסתתר הוא וכל חלוציו? ינסה נא לגשת אל סוסתי, אם לא תכבדהו מנה אחת אפיים עד כי שן אחת שלמה לא תישאר בפיו.

קצף לבן עלה על שפתי הכושי לשמע חרפת אדוניו. גידי צווארו השתרגו, ומקטרתוֹ צנחה מפיו. הוא הרימה וישוֹךְ את פיה בחוזקה. פניו שקטו ובמנוחת אכזריות פנה אל מנצור ויאמר:

– אני אחד מקטנֵי העבדים אשר לשֵׁיך ג’עפר. אדוֹנִי השֵׁיך, ישמרהו הנביא וינצרהו, שלחני אליך לגנוב את סוסתך. נדיב-רוח הוא ואין את נפשו להכרית שבט מבנֵי ערב ולתת את בשרכם למאכל לעוף השמיים ולכלבי הארץ. את המילים האלה שָׂם בפי: “לך אל מַנצוּר ואמוֹר לו: אנשים אחים אנחנו ולא אחפוץ לראות בחורבן בארותיכם ונאות מדברכם. השֵיך ג’עפר שולח אליך את אחד מדלי עבדיו לגנוב את הסוסה בעורמה ולא בחוזקת היד. אתה בעצמך תעיר עליה ותשמרנה. אך לילה אחד תיתן לי להוציא את זממי לפעולה. ואם לא יצלח חפצי בידי, הנני נותן לך את דיברתוֹ צדק לבלי געת בך לרעה ולא יפריד עוד בינך ובינה”.

פני מנצור אדמו מכעס, עיניו הבריקו כגחלי-אש וידו הימנית רעדה. תשוקה עזה התעוררה בו לקום ולהחזיק בצווארו הדק של העבד החצוף, לשים לו מחנק ולרומסו כתולעת. ואולם מנהג הכנסת-אורחים ועיני הכושי הנטויות אליו בלי מורא הניאוהו מחפצו. הוא נשך בשיניו וישקע במחשבותיו.

והכושי מילא שנית את מקטרתוֹ ויבער בה אש, ובאחזו את הספוג הבוער בידו הוסיף בקול חזק:

– אם תשיב את הצעתי אחוֹר והיית לקלס בעיני כל אחינו יושבי עבר הנהר מזה ומזה. שֵׁם שבטך לא יִקרֵא עוד בני-ליִש כי אם בני-ארנבת.

רגעים אחדים עברו עד אשר מצא הבדוי להוציא הגה מפיו. הכעס שם מחנק לגרונו, אך התגבר על רגשותיו ויקרא:

– בן-מוות אתה בגלל עזותך וחוצפתך, אך ידי לא תהיה בך אחרי הבטיחי לך את חסותי ואחרי אכלך מפִּתי וממלחי. גנוב את הסוסה, אם יש לאל ידך! הנני מפתח את כבל רגלה, למען יקל לך הדבר לעשותו. ואם תקצר ידך מקחתה, נקי הנני מדברי ומהבטחתי. מחר, הבוקר אור, בצאתך את התמרים, אוקיע את נבלתך על ראש אחד מהם. את לשונך המדברת גדולות אֶכרוֹת ואת ראשך הכּרוּת אשלח מתנה אל השֵׁיך שׁוֹלחךָ.

צחוק קל עבר על שפתי העבד. מבלי דבר קם ממקומו, הפשיל את קצות עבּאיתו על כתפו, ויתרחק מן האוהל כמטחווי קשת. שם ישב על החול ופניו אל עבר הסוסה.

– ה –

היום פנה לערוב. השמש כבר באה מאחורי ראשי הדקלים והזהיבה את קצוֹת לולביהם. חרש התגנבו באו הצללים ויתפשטו על פני המישור. שורות האוהלים קרבו ולוֹבן יריעותיהם הפך כעין האפר. דומם ישב העבד על החול ויעשן במנוחה את מקטרתו. הבדוי החזיק את רומחו בידו ויכוננהו ישר מול חזה אויבו ולא גרע עין מכל תנועותיו.

החשכה גדלה ועבתה, וצורת העבד טושטשה לגמרי. עיני הבדוי החדות בחנו גם בעלטה את כפייתוֹ הלבנה ואת האש הלוחשת אשר במקטרתו. רוח לילה ניעורה פתאום, עילעלה בכפות התמרים וניפנפה את יריעות האוהלים. קצה חרמש הירח הדק של תחילת החודש הגיח לרגע מבעד לעננים ויתכס שנית ולא הגיה את חשכת הלילה.

שעה אחרי שעה עברה. מַנצוּר ישב במנוחה על מקומו ולא הניד עפעף. והכושי יושב בלי כל תנועה, האש במקטרתו כבר דעכה, אך כפייתוֹ ועבּאיתו עודן ניכרות בחשכה ומזדעזעות מפני הרוח הנושבת, ופתע נדמה לו, כי אוזניו צדו מאחוריו קול רחש דק. מנצור חידד את שמיעתו והפך את פניו אל המקום ממנו נשמע הקול החשוד. ואולם הקול חדל וכל דבר חשוד לא נראה. הגוש השחור אשר סימן לו באופל את מקום ישיבת הכושי רבץ באשר רבץ ולא חל בו כל שינוי. המקטרת היבהבה ושוב כבתה. מַנצור נרגע והשעין את ראשו על ידו.

תנועות חשודות כאלה נִשׁנוּ פעמים אחדות, עד כי חדל לשים להן לב, כי חשבן לפרי דמיונוֹ. והנה לקחו אוזניו קול צעדים זהירים, ושוב תנועה חרישית כתנועת פרש המפנה את סוסו במהירות גדולה. נבהל למשמע אוזניו קפץ הבדוי ויעמוד על רגליו. בו ברגע התרומם צל אדם מאחורי הסוסה, קפץ על גבה והסוסה עם רוכבה ניתקה ממקומה ותסער בשטפה.

רגע עמד מנצור במקומו כהלוּם רעם. קולו מת בגרונו, וידו המחזיקה ברומח דבקה בניצבוֹ. אחרי זמן מה התאושש ויזרקנו בחמת כוחו אל דמות העבד היושב עוד בלי-נוע על מקומו. הכפייה והעבּאיה התמוטטו ונפלו, אך כל צעקה לא נשמעה. נבהל וחרד רץ מנצוּר אל מקום נפילת הרומח, ומה גדלה חרדתו בראותו כי הרומח הפיל את הכפייה והעבּאיה התלויות במקל נעוּץ באדמה בצורת אדם. הכושי נמלט על סוסתו הגנובה! מנצוּר רץ אל המקום שם עמדה הסוסה ונשאר עומד קפוא, מבלי דעת את אשר עליו לעשות. הסייח עוררו מקפאונו. בראות הסייח את אמוֹ רצה במרחב ואת בעליו הקרב אליו, הזדקף על רגליו האחוריות וצהל בערגה ודאגה.

מַנצוּר מיהר התיר בידיים רועדות את הכבל, קפץ על גבו וינופף את רומחו להחיש את מרוצתו.

מַנצוּר זכר אנה היפנה העבד את סוסתו וַיֵפן שמה. הוא ידע ברור כי עמלו לשווא, כי נבצרה מאת הסייח להשיג את הסוסה המהירה. מי כמוהו ידע את קלות רגליה ואת אמונה לרוכבה. אך כעסו וכאבו המריצוהו לרדוף אחריה בלי חשך. מרוצת הסייח הלכה וגדלה, דהרותיו נעשו מהירות וקצובות, כעבור שעה הבחינה עינו החדה באופק צל מגמא ארץ במרוצותו. “חממה היא!” – חשב מַנצוּר ולבו ניתר בקירבו מרוב חדווה. רגע והתקווה שיחקה לפניו ותשעשעהו כי אללה הטוב והמיטיב יהיה בעזרו וישיג את סוסתו, יצילנה מיד חומסה וְיִקוֹם את נקמתו. אך רגע מִשׁנהוּ נפל בו לבו בראותו את הסוסה נישאת כרוח המדבר בלי יכולת להשיגה עוד. והכושי הרגיש ברודפו ויאמץ את מרוּצתָה. המרחק ביניהם שב ויגדל, עד נעלמה הסוסה במרחב.

והסייח, בראותו כי נעלמה הסוסה שנית בחשכת הלילה, ויט את צווארו ויזקוף את גבו ויזנק במרוצה שוטפת וְסוֹעֵרָה. כוחותיו נִבְעוּ ביתר עוז, שני הרוכבים התקרבו מעט למען שוב והתרחק. המחזה הזה חזר פעמים אחדות, ובקוֹר הלילה נמלא פי הסייח קצף ומגוּפוֹ שפה הזיעה.

עיני הבדוי העוקבות אחרי תנועות העבד גילו לתמהונו כי הכושי הארור הוא אחד הרוכבים המהירם בערב. בלי מתג ורסן ניהל את הסוסה כמו אדוניה הוא מתמול שלשום. מדי פעם בפעם הסב את ראשו אחורנית לראות את רודפו, ובראותו כי הסייח עודנו ממנו והלאה, עצר את הסוסה במרוצתה. ואחרי שאפה רוח הרעישה שנית ונבלע אִתה באישון לילה ואפלה.

לאט לאט חוורו הכוכבים. פני המזרח התחילו מאדימים, והסוסים עוד לא פסקו ממרוצתם. קו האור הראשון חידש את כוחם ועודד את מִרְצָם. כחץ מקשת נישאה הסוסה וכנשר עט אל טרפו רץ אחריה הסייח. לאסונו תעה הכושי בחושך ויבֵא את הסוסה אל ערבה שוממה מלאה אבני-נגף. חלוק-אבן חד ניתז מתחת פרסתה ונתקע בקרסול רגלה בצומת הגידים. קילוח דם זירזף מן הפצע. היא הבליגה על כאבה ואזרה כוחותיה, אך שטף מרוצתה הלך הלוך ורפה, וראשה נכפף עם כל פסיעה. בשמחה מהולה בדאגה התבונן הבדוי כי הסוסה פיגרה במרוצתה. עוד רחוק היה ממנה ולא יכול לעמוד על סיבת כשלונה. והנה עצר הכושי, קפץ ארצה, בדק את רגלה, כרכה במטלית אשר קרע מכותנתו – ושנית קפץ כחתול על גבה, והיא שבה למרוצתה כבראשונה.

אך המרחק בין הרוכבים הלך הלוך וצר. הסייח התחיל מחלחל וקופץ, זוקף אוזניו וזנבו ומרחיב את נחיריו. כמו אש זרמה בעורקיו וַיָרָץ כגלגל לפני סופה. המרחק בינו ובין הסוסה הלך הלוך וקטן. הנה נראה לעיני הבדוי העבד הרוכב על הסוסה והוא פרוע וערום חציוֹ. הנה הוא רואה בבירור את רגלה הפצועה, המלוכלכת בדם והמוצגת על הארץ בלי כוח.

שמחתו הגדולה אשר שמח בראשונה בהתקרבו אל מטרתו נחלשה. תוגה גדולה התחילה מעיקה על לבו בראותו את אובדן כוחותיה, ואנחה חרישית התפרצו מגרונו. הוא ידע ברור כי רגלה הפצועה והצולעת היו בעוכריה. ואולם מה יאמרו בני שבטוֹ והשבטים הקרובים והרחוקים בהיוודע להם כי סייח צעיר השיג את סוסת מַנְצוּר? – והשֵׁיך ג’עפר ישמח לאידו ויחזה בו נקם על אשר לא מכר לו את סוסתו? – היציל את שמה ותהילתה בעוצרו את סייחו? – אם ככה יעשה הלא ‘חממה’ תאבד ממנו לנצח! כן, ממנו תאבד, ואילו כבודה ושמה ישארו נקיים מכל כתם ודופי. אב לבֵן יספר מעלותיה, וכה יאמרו: היא היתה הטובה והיפה בסוסות ערב, מַנְצוּר בן שבט בני-ליִש גידלה וחינכה. היא היתה ששונו ונחמתו בחייו, גאוות השבט וניזרו. אושרו לא ארך ימים, כי שֵׁיךְ ג’עפר חמד בה ויגזלנה בתחבולותיו.

שקע במחשבותיו אלה וידיו הירפו את מתג סייחו. והסייח אשר כָלוּ כוחותיו האֵט את מרוצתו, והמרחק בינו ובין הסוסה הלך וגדל. לאט לאט נעלמה הסוסה בין ערפילי השחר. זנבה הנטוי הבריק לנוגה קרני השמש הראשונות, עד כי כבה ויעלם בתוך הערפל. מנצור העביר את ידו על עיניו כמסיר קוּרֵי חלום רע. אחר הפך את סייחו, הוריד את ראשו, וישוב אל שבטו עצב וּמַשְׁמִים.

¹ (מתוך מחזור הסיפורים “רועים”²)

לידידי מנוער דוד ומנוחה אבישר

− א –

על הרי הנגב החשופים, קלויי השמש, רעה גוּ’מעה אַלאַהבַּל, עדר כבשים בן ארבעים גולגולות. מקצתם שלו, ורובם הופקדו בידו לרעייה ושמירה מבעלים שונים – מפלחים שחברו יחד ונקבו שכרו מגורן לגורן עבּאיה, חלוק ענזרוּתי (בד כחולוּ ידוע) צבוע אסטיס, זוג מִדרסים, ושני שקי קמח, תערובת של דורה וחיטה מחצה על מחצה.

בחלקות העידית הפוֹריות של הכפר, שדות המישור שעל יד המעין – עושרו של הכפר ועיקר פרנסת אוכלוסיו, לא היה לג’וּמעה כל חלק. אלה − כבר התפוררו והתפצלו במשך הדורות לקרטים ולקרטי קרטים. ומדי סתיו בסתיו בשעת חלוקתן בין השותפים ושותפֵי השותפים, רָבּוּ המריבות שהיו מסתיימות כמעט בבטן שסועה כצבר הנחתך ובגולגולות מבוקעות כאבטיחים: וכתוצאות מהן – גוֹם (נקמת דם) גדיעת עצים, הצתת גדישים, תלונות לרָשוּת הקרובה ול“שער הגבוה” ומשלחות-של-עונשין. יום אחד פקעה סבלנותו של הַפֶּחָה רודף הצדק והשכין סוף סוף שלום ביד חזקה – הפקיע את אדמת המריבה של הכפר, הכריזה נחלה לסוּלטן במרחקים ולאפוטרופסותו והשגחתו של בא-כוחו, הוא הפֶּחָה עצמו. ומאז הן מוחכרות על ידו לאַלָמִים וליַחסנים. משהסכימו לפשרה זו, חילק ביניהם לצמיתות גם את הזיבּורית ואת אדמת ההרים.

ואביו של ג’וּמעה שהיה מנמוּשוֹת הכפר, קוּפּח על ידי זה גם משאריות נחלתו ויצא נקי מנכסיו. כדי לפרנס את בני ביתו עסק בכל הבא לידו. חטב עצים, היה שכיר יום במשרפות פחמים וחצב אבנים לכבשני הסיד. פעם פקע המלבן מחמת הסקה יתירה, וגוש סיד פרח ממנו, טפח על פניו וצרב את עיניו. משנסתמא, פרק מעליו עוֹל פרנסה והשליך אותו על אללה שבשמיים ועל כתפיה של כדיג’ה אשתו, בת הטובים, ועל רחמֵי הבריות, וסילק את ידו מכל עבודה. רובו של יום התגולל על המזבלה של הכפר, על איצטבת התפילה שאצל בור המים או במארחת המסגד; ובלילות התחבר אל חבל הדרווישים החדש של שֵיך כירי, שנוסד מקרוב בנוֹב הקרובה, כפר הדרווישים מאז. אִתם היה מזמזם בעל פה את שורות הקוראן וקורא בקול ניחר וממושך את הזיכּר,³ כשהוא מעלה קצף על שפתותיו ורירוֹ נוזל משני עברי פיו, אגב הנעת ראשו פנים ואחור, מטה את גופו הערום ממותניו ולמעלה אל ארבע רוחות עולם, מתוך טירוף כל החושים, עד שכרע תחתיו בעווית של נִכפה. ג’וּמעה זה – אמו חיבּלתוֹ בעצב וחינכתו בדאגה. אל כל מקום שהלכה לעבוד, סחבתוֹ עמה כחתולה המטלטלת את גוריה. ג’וּמעה שכב בעריסתו העשויה שטיח דהה וממורט, שחבלם קשורים בשני קצוֹתיו והם מתחברים יחד על ראשה כשהיא טוענת אותו על גבה. משהגיעה למקום העבודה תלתה אותו על ענף עץ זית או על יִחוּר של תאנה. שם פירכס וקירטע בידו וברגליו בשעת המסיק, ישן בצל הצבר בעונת קטיף הדוּרָה, התייפּח ויילל עד כדי חניקה בתקופת הקציר והלֶקֶט, או מצץ את אגודלו והיה מסתכל ומחייך בדממה כלפי העננים הפוריים והצללים המרצדים תחתיהם.

בן שלוש גמלתוֹ אמו ועדיין לא היה יכול לא לקום על רגליו ולא לדבר. זוחל היה על ארבעתיו כשהוא גורר תחתיו בקושי את בטנוֹ הנפוחה. מעוּנה מרעב היה תובע את מזונו בצווחות משונות ובהברות קטועות ועמומות כגוּר חיות. רגליו היו עקומות ודקות כזמורות גפן, כּרֵסוֹ נפוחה ועיניו הגדולות בולטות כעיני צפרדע. תמיד היה יושב על יד חבית הקמח אחרי הריחיים או בחצר המזוהמת, עדת זבובים מזמזמת ומסתחררת מסביב לראשו כצעיף מתנפנף, ויורדת על פניו ועל מערומיו. מתוך תנועות אישוניו אפשר היה להכיר ברור, שהוא כבד-שמיעה וכבד-הבנה. השכנוֹת, בעוברן עליו, היו מציצות עליו בחרדה, מסובבות כגלגל את האצבע מסביב לצדען, סימן שאין מוחו כשורה ושהוא “אַהַבַּל” מעצם ברייתו.

אללה הוא גדול, יודע הכל וכל-יכול. אחרי הסתירוֹ את פניו ממנו בשחר חייו סכך עליו בכנפיו, לקחו תחת חסותו וחתך דינו לחיים. ואולם הוא נשאר חדל-ישע, רפה-שכל ורגיל בשתיקה. השתמט מחברת אנשים ולא התרועע עם הילדים בני גילו. אלה, משהרגישו בחולשותיו, היו מענים אותו באכזריות ילדים, ירדו לחייו בכל אשר פנה.

ימי ילדותו עברו מהר. בן שש כבר לקט צבּרים ותאנים, אסף גללים, ועזר עם יתר הרעבתנים שבבית לאכול את הפּיתה האחרונה וללקק בכפּוֹ הזעירה את סיר הלחמית ואת נזיד החרשף. בן שבע – הנער הפלח הוא כבוגר לכל דבר, משתכר את לחמו, ועובד בכל עבודות הגדולים.

טרם יחגור חגורה על חלוקו הכחול הבּלה והמזוהם, שמחשוף בשרוֹ נִגלה מבין קרעיו, וכבר גירשוהו אדוניו השונים ממקומות עבודתו בחרפוֹת וגידופים, בסטירות ובבעיטות. משנוכחה אִמוֹ שלא יִצלח לשום עבודה, מסרתו על יד אחד הנוֹקדים לשרת את הרועה וללמוד את מלאכתו. החל ברעיית הטלאים שזה עתה נעתקו משׁדֵי אמם. מלאכה זו איננה דורשת לא חריצוּת מיוחדת ולא שכל רב. בה מצא ג’ומעה את תיקונו, השבּיח מזלו ונתעלה בעיני הבריות. היה מרוצה ממנה, ונוֹתנֵי לחמו לא פחות ממנוּ.

כך נקבעו חייו. שנים על שנים הלך בעקבי הצאן יחף ופרוע ראש, התרוצץ עם הכלבים לאסוף את המִקְנֶה, או נגרר על יד האַיל הנרתע לאחוריו כשהוא נצמד אל קרניו וסוחבו עמו, כדי למשוך אחריו את העדר. אחרון לנערי הרועים חזר בערב אל הכפר בצאת הכוכבים עם הממליטה או הכושלת, ועל ידיו וכתפיו טלאים בני יומם ששערם הרטוב מדולדל ותלוי מתחת לבטנם. ראשון למשכימים התנער עם שחר מרִבצוֹ, ולבש בחיפּזון את פרוותו ששימשה לו מצע. באפלולית הגמורה של המכלא, המלא ריח-כבשים וחלב ואֵדים חריפים של גללים וטחב וזיעה, מצא את דרכו בין המחמרת החיה, שכעין רעד עֲבָרָתָה והרי היא זעה ונדה בתנועת גלים, פסע ועבר בין העָלוֹת⁴ שכבר עמדו על רגליהן, החזירו אליו את פניהן, כשהן לוטשות עליו עיני זכוכית, ונדחקו והתחככו לרגליו. בתנועות זריזות ומרגיעות התיק את הטלאים מבין עטיניהן, כּינסם אל הניקבָּה שבפינה, סגר את מוצאה בסירים וקימשונים, וחזר את הדיר שנתמלא בינתיים געיות חרדה של אמהות שכולות, וכנגדן, כהֵד במקהלה, פּעיוֹת בהלה של תינוקות עזובים באפלה. עם הפצעת החמה כבר שב הכל למנוחתו. משׂוּכות הצבּר הגבוהות והעבות כחומה, הגודרות את מבוא הכפר, כבר היו מאחורי העדר, וג’ומעה, חלילו בפיו ואַלתוֹ בידו, צעד מדודות אל ראשי ההרים מקום שהנחש ירוק יותר וראשי הדשאים רכים וטעימים ומלאים לשד וריח.

אף כי היה ג’ומעה מטבעו כבד-תנועה ככבש מפוטם, קשה-עורף ורפה-תפיסה כתיִש, וחשדן ומתרחק מן הבריות כצבוע שנמלט מן הפח, נטפל אל הרועה הזקן, מחנכוֹ, נפשו דבקה בו לאהבה, וידו לא זזה מתוך ידו; באשר הלך הלך, ובאשר לן לן; הזקן היטה אליו חסד, הורהוּ את שירי הרועים ושיחותיהם וילמדהו לחלל בחליל ולפרוט על הראבּאבּה (נבל עממי.) משמצא אותו כשר לפניו, מסר לו את שמות העשבים והשורשים, לפי מסורת קדמונים, סגולותיהם ותרופותיהם, וגם את לחשיו וקסמיו הנסתרים. מפיו למד לרפא את בהמותיו – את הגרֶדֶת במריחת זפת, את החרחור בתערובת שמן זית, עטרן, וגללים של עָיִר,שנאספו באביב בשעה שהלבנה במלואה, את השילשול והסחרחורת בתמצית עשבים ובמשׂחק סממנים חריפים ועזים העשויים ממיצי פרחים, גבעולים ולשד חרקים וצרעין, שסוֹד הכנתם אינו נמסר אלא בלחישה מפה לאוזן, לאור הירח, מדור דור, מרועה זקן למִשנהוּ ולנער היוצק מים על ידו.

ומקץ שנים אחדות היו נהירין לוֹ לג’ומעה שבילי הכוכבים, ידע את דרך הנץ במרומים, שיחות חיות ועופות, את מאוּרוֹת התנים והאוֹחִים במערות הסתרים ובבתרֵי הסלעים. כל חייו עברו עליו בהרים ובשדות. והכיר את הערוצים המוריקים והמשעולים הנפתלים. רעיו היחידים היו כבשיו וחלילו, טלאיו וכלבו. להם חלק מפִּתו, ושיתף את עצמו בסעודתם. עמהם לעס את הצמחים הראויים לאכילה, לקט בין הדשאים, והירווה את צְמָאוֹ בשׁקתוֹת ובפלגים.

ואכן הכיר ג’ומעה את בני עדרו והם הכירוהו. לשריקותיו וציוציו היו התיישים או הגדיים הנקובים בשמם רצים אליו בקפיצות פראיות, משעינים את רגליהם על חזהו ועומדים קוממיות, מתנגחים אתו למראית עין ומושיטים את לשונם אל אגודות הדשאים הטעימים שקטף למענם ושהיה מנופף בהם מעל לראשיהם. לפי געיותיהם ופעיותיהם עמד על רצונם, ידע את צרכיהם, והבין להשיב את הנידחת, לחבוש את הנִשׁבּרת, לרוץ לשריקת הנִטרפת בקפיצה מצוק אל צוק, כיעל מדלג על פני תהומות, כדי להצילה מפי טורף.

לימים תש כוחו של הרועה הזקן, עיניו כהו וקומתו שחה עד לטבּוּרוֹ. ירחים רבים עוד עמד על משמרתו ולא רצה להכיר בחולשתו. מדי בוקר אסף את שארית כוחותיו, יצא אחרי הצאן כמנהגו. כשמונים שנה היה מטלטל את עצמותיו היבשות מחורב וגשם במשעול ההרים המתעלם בין שיחֵי הנעצוצים, והגיעה שעתו לנוח. בנשימות תכופות הוא מתרומם ומשתפל עם כל פסיעה, מחרחר כמפוּח, נִקשה וסדוק, עד שהוא מגיע איך שהוא עד הסלעים המבוקעים התלויים על בלימה בצלעות ההרים, שעִזיו כבר ליחכו בהם כל גבעול ירוק וכירסמו אף את קליפות השורשים המעורים בין בִּתריהם. מכאן ואילך אף לא זיז כל שהוא. רגליו הכושלות לא נשמעו לו יותר. דומם ועצוב היה עומד כאן שעה ארוכה. כעוף יגע המנמנם על קצה ענף בהחביאו את ראשו תחת כנפו, היה סומך הישיש את ראשו השׂב על המקל, כשהוא פושק את רגליו ולופתן באגרופיו הצפודים הרועדים. כמי שנפרד לנצח מאת מחמדי נפשו היה מסתכל ארוכות בצאן טיפוחיו המתרחקות עם ג’ומעה נערוֹ אל חמוקי ההרים הנישׂאים.

אבל פעמים חוזר העלם במרוצת דהרה על עקביו כנזכר משהו חשוב שאין לדחותו וקורס על ברכיו כגמל לפני השׂב, מטה אליו שכם וקורא בקול כמו מתוך הארה פתאומית:

− “ארכּבּ, יא עמי!” (רכב, דודי) חי אללה אני אשאך על גבי!…

ובלי להמתין להסכמתו של רבּוֹ, הוא אוחז בידיו המרתתות וכורכן מסביב לצווארו, מהדקן אל חזהוּ ולוֹפת את רגליו מסביב למותניו. עיניו הקטנות, החומות והרטובות כעיני בהמה ניצתות באור של בינה, טוּב-לב וחנינה. הוא מזדקף, וקל כבֶּכר ירוץ אל המִקְנֶה. מבין ההרים, מבין הסלעים, נשמעת אז צעדה נחפּזת ודירדור אבני חצץ הנופלות ומתגלגלות מתחת לרגליו מטה מטה.

כל זמן שהכל היה כשורה ולא אירעה שום תקלה לבהמה, אף כי בעלי הצאן רגנו בסתר לבם ולא היתה דעתם נוחה מחברותה זו, הניחו למים שיהיו מהלכים במרוצתם, והעמידו פנים כאילו אינם רואים כלום.

בתחילתו של סתיו קמל כל דשא. כל מה שהנץ באביב, פרח בקיץ וקמל באסיף היה לשלל לרוחות ההרים; האדמה נהיתה כדרכה נוקשה וסדוקה, מחוספּסת וסוֹמרת בקוֹציה ודרדריה. היה הכרח להפליג להרים הרחוקים, לנוד על שדות השלף, לשוטט במקומות הנשכחים וללוּן עם העדרים במקומות שמצויים שיחי שיקמים וחרוּבים. קרה פעם מקרה לא-טהור וצבוע טרף את כבשתוֹ החומה של שֵיך דַבּוּר⁵. זו המיועדת לתשלום נדר ושמחרוזות זגוגיות צבעוניות ענודות⁶ לה על צווארה וביוֹתֶרֶת אַלְיָתָה. אף כי זקן-הרועים הביא בחיקו את הכרעים ואת בדל האוזן, הראה לכל עובר ושב וקיים את דבריו בשבועה, הרעיש שׁיֵך דַבּוּר את העולם, וקול צעקותיו וגידופיו בקע בכל חללו של הכפר.

אותה שעה נזדמן בהיסח הדעת במארחה דריבּי (שופט בענייני צאן) מנכבדי שבט תרבּין, והגיש שׁיֵך דַבּוּר לפניו את עצומותיו ודרש מהרועה הזקן תשלום ה“ארבעה” ורזקה (שכר שופט) כמנהג. כשזיכה הדיין את הנתבע, ירד שׁיֵך דַבּוּר לחייהם של הרועים וסירב למסור להם את צאנו לרעוֹתן. כמוהו עשו גם אחרים מאלה הכפופים לו ונכנעים לרצונו.

פשה הריב וגדלה המחלוקת. סיכסוכים קדומים שָׁבוּ והתלקחו בכפר – כמו בכפרים אחרים, אלמלא חַג' סַלִים מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים. הלה קידם את הרעה בעוד מועד. עשה זבח והזמין את היריבים. כטוב לב הקרואים במִשתה תיווך ביניהם, ובהסכמת כל הצדדים נמנו וגמרו להעביר את הרועה הזקן מכהונתו ולמנוֹת את ג’ומעה במקומו. הזקן יהיה האחראי כלפי בעלי הצאן, וההכנסה תחולק בין שניהם שווה בשווה.

− ב −

ובכן הגיע ג’ומעה למעלת רועה קבוע ועלה כבודו במקצת בעיני הבריות. לאט לאט עמדו על מעלותיו והיו מספרים בשִׁבחו. יצאו לו מוניטין כמומחה במקצועו, ודרשו בעצתו בכל מקרה של מחלה ופגע במִקְנֶה. הפלחיות התחילו מתגנבות בסתר למקום חנייתו ומבקשות ממנו עשבי מזוֹר ושיקויי אהבה.

אף על פי כן, כינוי הגנאי שהתקינו לו בילדותו עדיין מלפף אותו כלשעבר. השם “אַהַבַּל” בתוספת שמות זילזול אחרים דבקו בו כקרציוֹת בבשר הכבשים וכדרדרים בסבך צמריהם. בכל מקום שהיו מצויות בו כנופיות של נערים, המעפרים בעפר ומתבוססים בקרקע להנאתם, מתיישבים בשורה כלהקות זרזירים על פני חוטי הטלגרף או קולעים אבנים באפרוחי העורבים המקננים בעצי הזית העתיקים – משצילצלו פעמוני העתודים, התאבכו תימרות אבק בַּשְׁבִיל העולה אל הכפר והזדקר ראשו השטוח והמוצק כסדן של ג’ומעה מבין גלי הקצף הלבנים של הכבשות הנחפזות לעולליהן הכלואים, ואחד הנערים היה נותן אות לחברו, מיד היו מפסיקים כולם את משחקם, מתחבאים מאחורי גזעי העצים ומפזמים לו את פזמונם:

ברח לך, רוענו –

הצבועים טרפו כבשתנו.

התנים – את טלאינו,

גורננו ריקה,

ובארנו נקוּבה,

מוכתרנו חיגר,

ואִמָמנו⁷ עיוור,

אַשכפנו יחף

ורוענו טיפש.

אַהַבַּל!… אַהַבַּל!…

י ה!… יה!…יה!…

על-פי-הרוב היה העניין נגמר בלא כלום, מוחו של ג’ומעה לא היה מסוגל לקלוט עניינים רבים בבת-אחת, והריהו עובר על יד החורשה מבלי להביט לכאן ולכאן ומבלי לשמוע את קולות חרפתו. לבו ומחשבותיו נתונים להביא סדרים בעדרוֹ. אלה אך גלשו מן ההרים וקרבו אל שיחי הצבר ושלוליות הבוץ שמסביב לבאר זרחו ולהטו ביקוֹד אש ובאוֹדם שָׁנִי אשר לשמש השוקעת, שעירי שחת נכנסים בבטניהן והן גועות געיות ממושכות של כמיהה ואינן פוסקות, מקפּצות ונלחצות זו אל זו, מדלגות אשה על רעותה, מתפלגות לחבורת ונעלמות במבואות. ג’ומעה רץ ועובר לפניהן, עומד ליד הבאר במקום שמתפרשים השבילים, מעורר את מטהו הארוך באוויר, מכוון את הליכתן וקורא: “צבחה!… נג’מה!… הנה!… שחרחורת, לכאן!… מקורזלת, להיכן אַת פונה?” – ותוך כדי קריאה הוא דוחף אותה בקצה מוטוֹ ומחווה לה את הדרך הנכונה. הכבשה התועה – כנתפסת בקלקלתה – מתגנבת ומתחמקת, כדי להסתלק בעוד מועד.

ובינתיים, הנערים עושים את שלהם ומגרגרים את חרוזיהם ביתר עוז, ניחר גרונם וג’ומעה לא יִשעה אליהם ונבלע עם שארית הצאן במבוך הסימטאות העקלקלות, שצללי ליל עוטפים אותן מבעוד יום. הקולות משתתקים מאליהם ונמוגים בשלווה בין-הערבּיים בפחי נפש, והנערים מתפזרים למשכנותיהם, בראותם שכל עמלם להרגיז את הרועה עלה בתוהו.

אבל יש אשר ג’ומעה נשאר תקוע במקומו, תוהה ונבוך. בריכוז כל החושים יקשיב להבין את הנעשה. ומשנתחוורה לו משמעותם של הדברים, מתלקחת בו חמתו עד להשחית, עד לטירוף הדעת. וורידי התכלת המעוֹרים בפניו מכחילים ומזדעזעים, ארס מחלחל בהם ומאדים את עיניו הדלוחות. מבין כתפיו הרחבות נמתח צווארו הקצר והוא מטהו בעקלתון כלפי הנערים, מנענעוֹ אילך ואילך כאלו שׂמוּ מחנק לגרונו. במצח מוּרד כּשׁוֹר המתעתד לנגיחה הוא מסתער אליהם בנהַם, כשרירוֹ נוזל על זקנו, מסתובב רצוא וסוב במעגל וחובט אַלתו בכוח על סדני העצים עד כדי להרעיד את כתריהם.

מהומה ומבוכה. כבשי העדר מתפזרים לכל צד והכלב מדביקם בנביחות זעף, מתרוצץ כה וכה, נאחז בכרעיהם ומתאמץ להחזירם. הנערים, כיוון שהם רואים את ג’ומעה מתקרב, הם נושאים את רגליהם ונמלטים מבוהלים בשבעה דרכים אל בתי-החמר הצהובים, או מסתתרים מאחרי ערמות הנתש המגובבים על יד הכתלים. משם הם מציצים בחיוך דרך הסדקים, כשהם קופצים מרגל לרגל בהנאה. שחוק של נחת מרחיב את פרצופיהם הרשעיים ומרעיד את רגליהם. בקוצר רוח הם מצפים להמשך העניינים העתיד לבוא כרגיל אחרי כן. חפצם הצליח הפעם.

ג’ומעה, זעמו הולך וגובר והוא משתולל ומכלה חמתו בדומם ובצומח; מרים מתוך נאקה אבנים גדולות, מניפן מעל לראשו וזורקן בכוח רב לפניו, זורק ובועט ובוטש את משׂוּכוֹת הצבר, את האילנות והשיחים, ואת הגדרות והכלונסאות התקועים בצִדֵי דרכים. אנקורים אחוזי תנומה מזדקרים כחיצים בציוץ של בהלה ופורחים לצדדין; עורבים מסתחררים במרחבי התכלת ומפליגים בצריחה לעבר ההרים.

משתקפה עליו רוח תזזית זו, הוא מנתק את חגורתו, משתחרר מפרוותו וקורע את חלוקו. ערום כביום היוולדו הוא מנתר אילך ואילך. מתוך גרונו בוקעים קריאות צרודות ופרועות: “לא אַללה-אִלָה-אַללה!” (אין אלוֹה מלבד אללה!) והוא הולך וחוזר על פסוקו זה בהתלהבות הולכת וגדולה ובנידנודי ראש הנעשים מטורפים יותר ויותר. פניו ועל יצוריו מפרכסים בעווית, עיניו הלוּטוֹת צעיף שכרון מתגלגלות ובולטות מחוֹריהן והקצף ניגר מבין פתחֵי פיו. משהגיעה התלהבותו למרום קִצָה, יעמוד במקומו, ופשק את רגליו ומתחיל מטלטל את ראשו מעלה ומטה. המילים מתמלטות מפיו ביבבה מוזרה ובזימזום כבד וחנוק. ובשעת מעשה הוא טופח באגרופיו על ראשו ומתגודד בציפורניו עד שפוך דם.

− כראבּ דיאר! (חורבן בתים)… וקעה סודה! (מפולת)… בלוה! (מצוקה) – נשמעים קולות רבים בבת אחת מעברים. נערות בוגרות שעסקו שעה ארוכה ברכילות ושיחה בטלה על יד המעיין אצות עתה הביתה אגב קירקור ושחוֹק וצעקות פחדים, כשהן מאהילוֹת בכַפּן על עיניהן בבושה עשויה. זקנות חסרות-שיניים⁸, שחוקות כאסימון ופרועות כמכשפות, חוצות עיבּוּרוֹ של הכפר במרוצה אשה אשה לביתה כשהן מחזיקות תחת עטיפותיהן לָגִינֵי פחים מנוקבים ואכוּלֵי חלודה או שברֵי כּדים וחרסֵי קדרוֹת ועליהם רמץ של גללים בוערים מפיצי עשן וצחנה ששאלו מאת השכנות, כדי להבעיר אש בכּירתן. משהן מרגישות בג’ומעה מרחוק, הריהן מפילות את אשר בידן, פונות עורף וצורחות בכל כוח גרונן:

− רחמו אישים!… לעזרה! – ובו ברגע נפתחות דלתות ברעש וחריקה. גברים ונשים, זקנים וצעירים ותינוקות מתפרצים בבהלה החוצה. נשמעות שעטות רגליים של ריצת חיפזון, ועולים קולות של שאלות ותשובות חטופות הנזרקות מפיהם של הנזעקים מכל צד.

הרצים מגיעים זה אחר זה למקום המעשה, כמו באו להציל מישהו מפי הבּרדלס או להשיב אחור התקפת אויב. משהם רואים את ג’ומעה המתנבא ונאבק עם עצמו, רובם מתאכזבים ומנענעים בכתפיהם. הגרגרנים וקלי-הראש עוקרים תיכף את רגליהם וחוזרים אל סעודתם שנפסקה באמצע, בהפטירם בשפתותיהם מתוך ליגלוג איש באוזני רעהו את מימרות הלעג השגורות: “האדימו האבטיחים… גמל הלוף השוטה…ויחם הגמל…⁹” האדמים (בעלי-הנימוס) והמאמינים, שוהים קופאים ודוממים, בלי לזוז ממקומם, ומסתכלים בו ברטט של יראת שמיים. בטירופו של ג’ומעה הם רואים מראות פלאים, נידבת אללה וחסדו. ברי להם, שנגה עליו אורו הגנוז של הנביא. מאמינים כי המלאך גבריאל נגע בו בשרביט אשוֹ, הערה עליו מרוחו עד בלתי נשוא והוא שופכה על רוחות ולילין סמויים מן העין, המכשילים את המאמינים, שזה דרכם להתחבא בין השיחים ולהסתתר בין נקיקי הסלעים.

הנרעשות והנרגשות יותר לחזיון זה שהיה הולך וחוזר לעיתים מסוימות מדי קיץ בקיץ בעונת התמוז וחמתו, היו הנשים. כמהלומת ברק היתה עוברת אותן מתפוּחֵי עקבן ועד שורשי שערותיהן. בעיניים נרחבות היו אורבות לתנועותיו וקולטות את שוועותיו של הרועה. כל נהימה של ג’ומעה מכה גלים בנשמתן וממלאת את לבן חרדה מתוקה ותמהון אלוהים. צינורֵי רחמים וחמלה נפתחים בהן עד כדי דמעות, ועיתים גם עד כדי התגודדות, עד כדי מריטת שערות והתבוססות בקרקע. בה בשעה שכנופיית הגברים אשר שתוּ עליו בחצי גורן עומדים בחיבוק ידיים ואינם נחפּזים לשים קץ לעניין, מסתפקים כמקובל רק בקריאות ביניים של עידוד מעין אלו: − “ריבוננו יתן לך בריאות, ג’ומעה!…” “נבי שעבּ יהיה בעזרך…¹⁰; אין כוח ואין אייל אלא באללה…” – היו הנשים מתרוצצות כה וכה כאובדות עצה, מבריחות את הילדים, פונות אל הגברים בדברי שידולים ובכל לשון של בקשה לרחם על היתום ולהרגיעו, להלבישו את בגדיו ולהסיעו אל סוכתו.

פעם בפעם נמצאים סוף סוף בין הגברים שניים שלושה בני אַצל (שורש, יַחשׂ) פועלי טוב ושוחרי מצווה, הנעתרים לבקשתן. אגב התעסקות והכנות מרובות הם מתפשטים מעבּאיותיהם, מפשילים את שרווליהם הרחבים וכורכים את קצותיהם בחבל הצלוּב על גבם, וכמתעתדים למעשה גבורה הם פונים בתחילה לקהל המסתכלים ומרתיעים אותם לצדדין, כדי שלא יהיו להם למִפגע.

משנגמרו ההכנות, הם פוסעים קדימה קמעה קמעה, בידיים שלוחות וברגליים דרוכות, כשחי גופם העליון נטוי לפנים, וכך הם מתחכמים לג’ומעה, מסתערים עליו יחד, נכרכים כנחשים על צווארו ומסביב למותניו, מהדקים אותו אל חזיהם ולופתים את ידיו ורגליו עד בלתי יכולת להניע אֵבר.

נבצרה מג’ומעה להיחלץ מהידיים הרבות התוקפות אותו כחישוקי ברזל והוא תוקע את רגליו באדמה, נצמד אליה בכל כוחותיו, צורח בכל פה כשׁוֹר המובל לטבח ואינו מניח להתיקוֹ ממקומו. אותה שעה מצטרפים לחבורה כוחות נוספים עד שהם מזיזים אותו לבסוף ומוליכים אותו למקומו, בלוויית עַם רב הנוהר אחריהם. בהשתדלם לבלי להכאיב לו ביותר, מתוך דברי פיוס והרגעה הולכים וחוזרים: − דיךָ, הגבר!… השקט… סר הרע… ביישת את עין השטן… התרת את הקשר… כבר ביטלת את כוחו…

תם המחזה. קצהו של גלגל החמה שקע בשוּלֵי המערב הבוערים עדיין במדורה עמומה. שוב השתלטה על הכפר דממת הערב. מצהיבים הצברים הבשלים. סוֹמרים ומזהיבים גלגלי עוקציהם בעוד טרפיהם התחתונים המאובקים, המשורגים שצמק בשרם ונפסלה צורתם, כבר מאפילים על גבי עצמם. הסלעים השחומים המפוזרים במעלה ההר הזקוף בעברוֹ השני של הכפר, והנראים מרחוק כתלויים ועומדים בנס, עוֹדים רֹגע אור ארגמן, מהבהבים כאבני אודם כּבּירוֹת ומקדירים וכבים. עֵז שנתנה קולה בגעייה חדה וצורמת, עומדת פתאום על טעותה ומפסיקה באמצע. תרנגולים ואפרוחים מקרקרים קצרות מתוך תנומה ומשתתקים. נודפים ריחות חריפים של זבל מוסק ופיתות דורה הנאפות על הצא’ג¹¹. מפינת גגו של המסגד, שמגדלו ההרוס למחצה תלוי ברפיון על המדרון, קורא המואזין את קריאות הערבית בקול נוּגה, חולם וקורע לבבות. אותה שעה פורשים אחרוני המאמינים, ששהו עדיין כאן כמחכים להמשך המאורע, ונוהרים לעבר הקול באנחת הקלה.

ביום שלאחריו ג’ומעה חוזר לסבלוֹ ולעבודתו. לפני עלות השחר, כשהגברים שקועים עדיין בתרדמה והנשים טוחנות בריחיים את לחם יומן ומפציעים דרך אשנבי הבתים פסי אוֹרה רפים של עששיות שמן תקועות בזזים, כבר מחליק ג’ומעה לפני הצאן בשבילים הצרים שבין הבתים המעוֹרים זה בתוך זה. שלא כמנהגו תדיר, אינו חובט באַלתו על הגדרות להזעיק את הצאן. אם אשה בעלת נפש המכּירה את ג’ומעה עומדת בקרן אחת הסימטאות ומחכה לו עם כבשׂיה כדי למסרם לידו, ג’ומעה אינו נותן דעתו עליה ואינו מעביר תחת שבטו את המופקד לידו. לאֵה, דווה, מַשְׁמִים, הוא משרך את דרכו ברחבה שעל יד הבאר, מקום היאָסף המִקְנֶה בכל בוקר. ברעש והמולה יתפלגו העדרים לשלושה ראשים בין שלושת הרועים יוצאי שלוש המשפחות התקיפות שבכפר, הצוֹררוֹת אשה את רעותה והעומדות תמיד בקשרי מלחמה ביניהן. גם כאן אינו שוהה ואינו שם לבו אל הכלב הקופץ ונובח לקראתו, מפסיק את דרכו ושואלהו בלשונו, לשון קפיצות וסיבובים: − היכן הצאן הנותרות?… – כסהרורי הוא מכוון את דרכו מתוך הרגל, פוסע ישר לעבר ההרים העוטים ערפילים, כשעיניו הקמות מביטות נִכחו במבט קהה וכבה. המאחרת הבוקר – תחזיק את צאנה בבית, תרעהוּ בעצמה או תרוץ אחריו להדביקו.

ימים אחדים הוא נפקד מן הכפר ומתרחק מתחומו, בורח מפני אנשים ופורש גם מחבריו הרועים. מיראתו את בני האדם הריהו מפליג עם עדרו עד החורבה השוממה שנטשוה בעליה אחרי הקציר. במערות הרבות ובגיאיות שבסביבתה הוא מתבודד וחי כתַן בין הכֵפים, מלקט עשבים, פקעות ושורשי צמחים, אוסף כותנות נחשים ומתקן חלילים. ג’ומעה זה, שבהיותו בכפר הוא נראה כבד מחשבה לשונו כפותה בתוך פיו והוא משמיע רק הברות קטועות, בלתי מובנות כל-צורכן ומגושם ביותר בידיו הנוקשות, משתנה כאן, באין רואים, לגמרי. הוא אינו עוד דל-שכל כפי שנדמה היה, הוא מרים ביד קלה ובמגעים מלטפים את הקיפוֹד הסוֹמֵר או את הצב המזדמן לו בדרכו. הוא נושף עליהם בהבל פיו, לוחש עליהם שעה ארוכה לחשי חיבה והקיפוד מתיישר והצב ממודד את רגליו ופושט את צווארו; עיניים חיות נוצצות ומשוטטות מציצות בו מתוך אֵמון ותמיהה. אז ידע הרבה הגיים וצלילים של כנפי רננים והשמיעם מתוך חירות.

אם אירע לו איזה פגע ורחל חלתה או מעדוּ רגליה והתגלגלה מעל הצוקים, הריהו מטפל בריפּויה בכל מיני דרכים. שעות רצופות הוא יושב לידה על הקרקע, מלטף את עורפּה ומחכך את פניו בראשה. לשונו בתוך פיו יודעת ברגעים אלה הרבה דברי חיבה ופיוס, קולות קריאה וצלילים רכים ומרגיעים.

עלה היום ורעוּ הכבשים דיים, וניהלם בשובה ונחת אל פלג ההרים הצונן המפכה מבין הסלעים. שברו את צְמָאָם כשהם נדחקים ונלחצים זה אל זה והודפים בצד ובכתף מתוך משובה והוללות, שָׁנוּ ושילשו, וירד לפניהם הלך וירד אל הוואדי הקודר והחבוי בצללים, שכל תנועה, כל דירדור אבן מתגלגל שם נשמע כנפץ רעמים. כאן, על יד שיחי ההרדוף השחוחים על האדמה הספוגה לחלוחית, הוא מרביץ את מִקְנהוּ, בהנעימוֹ להם בחלילו ממנגינותיו. אף הוא נח על אחד הסלעים, צונח לארץ ומשעין את ראשו על זרועו. באף מורם ובעיניים פקוחות לרווחה הוא סופג אל קרבוֹ את השלווה, את הרטיבות המחיָה ואת זוהר האוויר. נחירי אפו מריחים כנחירי כלב ציִד או צבי, ובעוד פניו המופנים למעלה מביעים קורת רוח של אסיר ששוחרר מאזיקיו – גופו רועד ומפרכס לרגעים תחת נטל זכרונותיו הקשים.

נָטוֹ הצללים ורפָה היום ועלה שוב עם צאנו לרעוֹתן. עם רדת הלילה הוא מכנסן אל אחת המערות, על יד פִתחה הוא מבעיר את מדורתו, לש את עיסתו על כנף עבּאיתו, אופה על רִמְצָה את עוגת הרצפים וסועד את לבו אחרי פּרסוֹ לכלב את חלקו. הוא שואף לתיאבון את ריחה ולועס את פירוריה בנחת, ככבשיו במערה פנימה המעלים גירה ולועסים הדק היטב בשלווה את אשר אגרוּ ורעוּ ביום. משגמר אכילתו, הוא פורש את פרוותו על הקרקע, משתטח על-יד הבּיאָה וחוסם בגופו את כניסתה. כלבוֹ למרגלותיו, נַבּוּטוֹ לצִדוֹ, ראשו ורובו לחוּץ ועיניו תקועות בשמי הקיץ העמוקים והכחולים הזרועים כוכבים רועדים; לאחר שעה קלה גוברת עליו התנומה, הוא עוצם את עיניו ונרדם תרדמת עמלים, שינה מרגיעה ומחלימה ללא חלומות וביעותים.

− ג −

מטבעו של רועה הוא, שחושיו מחודדים יותר משאר בני אדם, זכרונו גדול מזכרונם, והרגשתו חזקה מהרגשתם. אך מכיוון שהוא אנוּס תמיד לחיות חיי בדידות ושתיקה, הרי הוא מתרגל במרוצת השנים להיסגר בקִרבוֹ פנימה, להסתיר את רגשותיו בחוּבוֹ, ומעט-להתכנס ולהתכווץ כולו לתוך עצמו.

וג’ומעה, אף שלמראית עין היתה דעתו מתיישבת עליו, עיניו חדלו להיות אורבות ומשוטטות בחשד לצדדין, ופניו עָטוּ שוב את מבע הקיפאון של בהמת עמל הנכנעת לגורלה, מסיחה את דעתה מעֶנוּתה ויסוריה ומושכת שוב בעוּלה, הנה רגשות הזעם והעלבון הוסיפו לצרוב את בשרו והכבידוּ על לבו כנטל מעמסה. תוּגה אשר לא ידע שחרה, מין יגון הבא אחרי הזדעזעות והתפרקות עצבים עלו ממעמקי נשמתו, כאשר עלה הערפל מתוך המים, ואפפהו כולו. לפני עיני רוחו היו קמים לתחייה ימי ילדותו, עלומיו התפלים – שורות-שורות של ימים אפורים, ספוגי עלבונות, ומָרִים מִמְרֵרוֹת הכבשים שעסק תמיד בגידולם. ללעג ולקלס היה תמיד לחבריו, נותני לחמו עשקוהו¹² וקיפּחו את שכרו. לקנות אשה לא השיגה ידו. אחמד הקיטע כבר נשא וגירש שלוש פעמים, והוא כבר הגיע לשנת השלושים ועדיין הוא הולך ערירי; כל אימת שקבץ על יד לתכלית זו עשרות אחדות של כבשים אחרי עבודת פרך של כמה שנים – היה כל חסכונו יורד לטמיון במסיבת המקרים: תשלום בדל (כופר לצבא) רציחות וחבּלות שחבלוּ בני משפחתו באחרים ובעקבותיהם עטווֹת (כופר נפש) ששיתפוהו בהן הקרובים לאנסוֹ ורוששוהו מדי פעם בפעם. “אללה נותן ולוקח” היו משדלים אותו זקני משפחתו בדברים ומובילים את עדרו.

מאורעות חייו היו עוברים לפניו ולוחכים את לבוֹ כמִכוות אש ומשניאים עליו את בני האדם. המעט לו שהתרחק מגבולות הכפר ולא החזיר את הצאן לבעליהן אף בלילות, סייג את עצמו בסייג של שתיקה. קוצרים כי נפגשו לו בדרכו אותה שעה, לא שעה אליהם ולא ענה על ברכתם, ואם מהתלות דיברו באוזניו לא הבין את פתרונן. נבוך וּמַשְׁמִים היה עומד נעוץ במקומו, לוטש עיניים תמהות ופונה להם עורף, בגמגמו דברים שיצאו טרופים מפיו ושהוא עצמו לא ידע את משמעותם.

דרשו לשִׁכְנוֹ בעלי העדר לראות את שלום הצאן, או לקחת שׂה למכירה, עמד בקושי על מבוקשם ובפנים רועמים היה קופץ ממקומו כנשוך נחש, שולח את ידו השעירה ככף חיה, אוחז בנדרשת בתנופה אחת, מסתכל בעיניה כשהוא מחייך, כאם המוכרחת לשלח את יונקה, מוסרה בזעף לידיהם, הודֵק את שיניו זו לזו, משמיע קול נהימה עצורה ונושא את רגליו במרוצה ומתחמק מאמצע שיחתם ודבריהם.

"אחסה באללה מן השטן המשחית!… – היו אומרים אלה ושמחים להסתלק מזה בעוד מועד בפחד-תימהון. בכפר היו מפיצים עליו דִיבּוֹת שונות ומספרים שיחות שווא ותפל. אלה אומרים, שכרת ברית עם כוחות נסתרים, ושיח ושיג לו עם האיבליס והג’ין (שטן ושד) ואלה מבטיחים שראוהו בעיניהם עומד על סלע, שערותיו פרועות ופורחות באוויר, פניו משוחים בדם ובידו הוא מנופף את מטה הכשפים, שבכוחו הוא חולש על הרוחות הרעות.

דברי-הבאי אלה גרמו לכך, שהכל היו מדברים בו ומפחדים מפניו, נזהרים לבלי הטרידו ולבלי הזדמן בקִרבתוֹ. רק זקוקים לו ביותר במקרה של אסון ופגע בבהמה ושהיו בטוחים שאין אחר מבלעדיו אשר יש לאל ידו להושיעם, היו באים אצלו עם החולה, סחים לו את צרת לבם, ומבקשים תרופה ממנו.

− ד –

יום תמוז עמד בכל חומו. השמש שהיתה רעוּלה מאז הבוקר בצעיף וביצבצה כעיגול פלדה עמומה מתחת לאיזה חומר דלוח, התרוממה סמוך לטבּורו של הרקיע והצליפה על הכל בקרני להט בלתי נראות. שרב כבד העיק כנטל הר, החום עלה מן האדמה, פרץ מן הסלעים, וירד מן השמיים הגבוהים. עיתים חלפה נשימת יקוד מן המזרח וממגע נשיבתה הצורבת נתקמטו אף עלי הדס הבּר המדונגים, נתקפלו כנייר שהחל להיחרך. עדרו של ג’ומעה שנקד מאז הבוקר במדרון הגבעה לא הרחק מן החורבה, פסק מהתנועע כה וכה בתוּרוֹ אחרי מרעה, − חדל אף מלהעלות גירה. כבדות-האליות שבכבשׁות קרסו באין אונים על הקרקע בין הקמשונים הצהובים והשלכים ונשמו נשימות קצרות וכבדות, קיפּלו את רגליהן תחתיהן, שירבבו צוואר והשעינו סנטרן אל האדמה כמבקשות לצנן בה את בשרן המהביל. כל העדר רבץ בלי תנועה ובלי להניד עפעף ואוזן, כדי להבריח את סיעות היתושים המרחפים סביבן והמציקים להן עד מוות.

אף כלב-הערבה מסעוּד, מקוטף-האוזניים ושעיר-הזנב כזנבו של תַן, שהתרוצץ מאז הבוקר בלשון מושטה ועמד בקשרי מלחמה עם הבּרחַשׁ שהדריך את מנוחתו כשהוא מנתר בקצף, משתולל ונושך את עצמו פעם לכאן ופעם לכאן – הפקיר את עצמו מתוך אפיסת כוח לעקיצותיהם, והריהו שוכב לו עתה מקופּל בצִלוֹ של זיז סלע ומנמנם, תנומת כלבים עֵרה, פוקח לפעמים עין אחת קמעה, מציץ על הכבשים דרך סדק צר של עפעפיו: הכל בסדר – וחוזר ושוקע בתנומתו מתוך יאוש שבשיעמום והירהורים. רק ג’ומעה טרוד ועסוק זה שעה ארוכה; הוא יושב על צוק סלע כפוף כולו לפניו. פניו עטורי זקן פרע המכסה בזיפיו את לחייו עד ארובות עיניו. מרוכזים בעבּאיה הפרושה על ידו ובגיזה אשר עליה. מדי פעם בפעם הוא מושיט את ידו, מורט ממנה לשונות צמר, סורק אותן ארוכות במסרקי ברזל כפופי-שיניים עד היותן חלקות וישרות כצמה אחרי חפיפה. מדי רגע ברגע הוא מנענע בראשו, מניף את ידו ומקנח את טיפות הזיעה המבצבצות על מצחו.

פתאום זקף הכלב קצת את ראשו, ריחרח באַפּו והחזיר את פניו לצדדין. רטט עברוֹ ונרתע ממקומו רץ כברק לעבר הגיא. לאחר שעה התחיל נובח נביחה רתחנית לעבר ג’ומעה כאומר: − “בוא ועזרני!”

ברגע זה נשמע מתחתית הוואדי קול מפוצץ:

− ג’ומ…עה ה!… יא ג’ומעה… ה!… ה-ה-ה…

הקול הסתחרר בין ההרים וגבר חיילים, נזרק ככדור מרמה אל רמה והדים ובני הדים ענו בקול. הכבשים התחלחלו והתחילו קמים ממקומם בלי רצון על רגליהם. אף ג’ומעה התנודד כמקיץ מתוך חלום, ניער את שוּלֵי חלוקו מפסולת הצמר שהתגבב עליו וכיסהו בשכבה עבה, אחז בנַבּוּטוֹ, הוא נבּוּט האַלון שמסמרי הנחושת הגדולים ככפתורים התקועים בראשו נשרו ברובם מחמת זקנה מופלגת ושאריתם השחירו והעלו חלודה, טילטל את גופו לפנים בעצלתיים, ובידיים משולשלות למטה צעד מתונות בעקבות הכלב בין עצי שיקמה ובטנים וזיתי-בר, שעליהם נתכרסמו ברובם על ידי העדרים, פסע ועבר בין שיחי חרולים חדי-עלים, שדקרו את רגליו כמרצעים. ובטפסו על גל אבנים שנתדרדרו מן הפסגה ונערמו כאן בתחתית הגבעה, האהיל בכפו על מצחו והשקיף ובחן את הגיא הנפער כתהום לרגליו עד מקום שעינוֹ מגעת. חזר ועלה הקול ביתר עוז:

− ג’ומעה!… יַא, ג’ומעה!…

והכלב שרץ בינתיים חזרה אל ריבונו והציץ בפניו כשואל את פיו: “מה לעשות?” – המה וחמר, חזר ונתגלגל במרוצה למורד והתחיל שולח כלפי מטה את רעמי נביחותיו. ג’ומעה שם את פניו לעבר שמשם הגיעה¹³ הקריאה. בו ברגע הגיחה פתאום מבין נפתולי הגיא דמות אדם המושך אחריו פרד ברסנו מתוך כל מאמצי כוחו ועולה אליו בכבדות במשעול הרועים הצר, המתעקל במורד ההר.

הכיר ג’ומעה בהולך את אבּו-דבּוּר ואת פִרדתו, היא הפִּרדה הידועה בכפר כבהמה סרבנית, בעטנית וחובלנית וחורשת מזימות כבעליה. אותה שעה קדרו פניו, דחוף חרדה פנימית הסיט הצִדה קמעה את הטקיה (הכובע) לגרד את ראשו כנמלך בדעתו. עיניו בחנו ברור את ידו המונפה של שֵׁיך דַבּוּר, שנתן בו אף הוא את עיניו והריהו מנענע בה באוויר כמאותת לו מרחוק. ראה את הליכתה האיטית והכושלת של הפִרדה, את שידוליו וכירכוּריו של שֵיך דבּור שהוא טורח, כדי לזרזה בהליכתה, ונתחוור לו עניין ביקורו של זה. מיד נתקררה עליו דעתו והשיב לו בנבוטו לאות כי הוא מחכה לו, שרק לכלבו שהיה מיילל ומייבב, חורק שן כנגד הזר ומסתכל בבעליו כמתכווין לרדת לסוף דעתו.

“דייך!… דייך!…” – פקד עליו ג’ומעה נמרצות והעביר את כפו עליו להשתיקו; מיד נשתתק הכלב, וכשחזר ג’ומעה אל צאנו רץ ועבר לפניו מתוך לחיכת עפר וכישכוש זנב, הצטנף ככדור וחזר לתנומתו.

ג’ומעה התשוטט זמן מה אנה ואנה. פעמים אחדות ניצב על יד צמרו כמתכונן לחזור למלאכת הניפוץ, אך ידיו נשארו תלויות ברפיון. כל חזותו הביעה ציפּייה והקשבה. לרגעים הרים את ראשו והשקיף על השֵׁיך ובהמתו. בגלל מחלת הפִּרדה לא עלה בעלייה הקצרה, התלולה והמשובשת באבנים ובשיחים, אלא השׂתרך בדרך העקיפין הארוכה, שהיתה נוחה יותר. לאחר צעדים אחדים היה עומד לפוּש, מחזיר את רֹאשו לעבר הפִּרדה ומקנח בזרועו את הזיעה מעל פניו וצווארו.

משהגיעו אל הרמה השטוחה נאנח שֵיך דַבּוּר אנחת הקלה, לחץ בחוזקה את ידו אל חזהו המתרומם ויורד, שאף רוח, רמז לג’ומעה, שפסע כמה פסיעות לקראתו להקביל את פניו, שיגש אליו ומסר לידו את רסן הפרדה, כשהוא משתדל להעלות על שפתיו הדקות בת-חיוּך נדיבה, ומלמטה למעלה, דרך רשלנות זרק לו את ברכתו:

− סלאם עליכּום!…

− עליכם השלום ורחמי אללה וברכותיו! – ענהו ג’ומעה והתכופף ונשק את ידו והגביהה עד למצחו, אחז בשלשלת ומשך את הפִִּרדה, שהתחילה מטלטלת בחוזקה את ראשה הגדול ואת רעמתה המדובללת כמגרשת מעליה זבוב טורד. בידיים אמונות כרך את שלשלת הברזל הארוכה של רסנה פעם ופעמיים סביב סעיף אַלון שהזדקר בין בקעי סלע, ותקע את הַוָו של החוליה האחרונה בטבעת. אחר חזר אל אורחו והובילו אל קיר החורב הצפוני השרוי בצל. בדרכו אסף את הצמר והכניסו אל השק, לחצוֹ היטב וקשר את פתחי פיו, שיחרר על ידי כך את העבּאיה, ניערה ושטחה על הארץ, השעין את השק אל הקיר והתקין מושב כבוד לשֵיך דַבּוּר.

שלף השֵיך את נעליו האדומות העשויות עור עזים גס, פשט את עבּאיתו הלבנה, גלמה ושמה על השק, שילב את רגליו תחתיו והתיישב בהרווחה. הוא הרים את כובעו, כובע הדרווישים הארוך, הלבן והמחודד, שלפה ירוקה וכבדה כרוכה סביבו, ניגב תכופות במטפחת את קרחתו, שהאדימה כפוּאה מחמת חום ויגיעה, ואת פניו הנוקשים, אחר תחב אל חיקו כף יד אדמדמת והוציא מחרוזת דרווישים שחורה; הכל מתון-מתון, אך בשעת מעשה שוטטו עיניו כשהן זורקות הבּטוֹת קפדניות אל כל עבר, ובגלגלו בלי הרף בין אצבעותיו הקצרות את חוליותיה של המחרוזת הוסיף לשתוק כמרכז את מחשבותיו, עד שלבסוף חזר ופתח בברכה:

− צח בּדנו!… (שיהיה בריא!)

− יא אלה!… ענהו ג’ומעה ושם את כף ידו מול חזהו בהכנעה.

− מה שלומך? מה שלום הצאן?… יגעתי הרבה עד שמצאתי את מקומך… ובדברו זז קצת לאחוריו ורמז בידו לג’ומעה העומד לפניו, שישב על העבּאיה.

− אִלחמד לאללה! הנני לשרתך… הכל טוב… – ענהו ג’ומעה והתיישב דרך היסוס על פאת העבּאיה בריחוק מקום מן השֵיך והיטה אליו אוזן כמחכה לדבריו.

− שמעני ג’ומעה… התפלל על הנביא! – החל השֵׁיך אחרי הפסקה קצרה − שני עניינים הביאוני אליך… נודע לי, כי שלשום בשעת היעדרי מן הכפר, התהוללת… חזרת על הפולחן והריקוד הקדוש בעוד לא היית ל“חבר” ובטרם תיכנס אל ה“כּת”… הלא אין לך כל ידיעה לא בטַריקָה (דרך הדת) הנכונה, ולא במזהב (שיטה) האמיתי… כל רוחש ושורץ, כל מנתר ומטפס מאביר כנף ומתיימר לדרוויש… זאת היא פצ’יחה¹⁴… חילול האמונה… פשע… כפירה… – מדי דברו התלקחה בו חמתו ורעדו נחיריו בחרון אַפּוֹ, לכל מילה ומילה ניענע בראשו דרך איום והתראה, וגילגל מחרוזתו בעוז כסופר ומונה לפי חוליותיה את אשמותיו אחת אחת.

לא ירד ג’ומעה לסוף דעתו והבהה עליו עיניים קהות ונבוכות, אותה שעה התרומם שֵיך דַבּוּר קצת ממושבו, התקרב אליו והסביר לו:

− ריקוד הדרווישים כתיקוּנו עשוי להביא במגע עם הנשמות הערטילאות החוטאות, אלה התועות בחללו של עולם ומתערבלות ברוח כעלים בסער. הוא גואלן ממצוקותיהן. מפיח רוח בכנפיהן ומנשאן אל קִנֵי המפלט השלווים – אל פתח ה“ג’נה”¹⁵; בעוד שפולחן כזב דוחפן אל השאוֹל ואל המדבר הלוהט, במקום שהן זורעות תבואה בזיעה ומשקות אותה בדמעות ולעת הקציר אינן קוצרות אלא עשבי רוֹש, מולידי נחשים וצפעונים… ראה את ריבונך, ג’ומעה! החטא על צווארך… ג’ומעה היה נבוך ונפעם ממצוא מילים להצטדק. כתינוק שסרח הוריד את ראשו ובקול עמום מילמל תחנונים:

− למדני את הטַריקה, עמי (דודי)! הכניסני נא אל הכת…– ובדברו צנח לרגליו, נשק את ברכו, נגע במחרוזתו ותלה בו את עיניו בציפייה.

− לא, ג’ומעה! עוד לא הגיעה השעה לכך… במעשך האחרון גרמת קילקול לעצמך – ובהשתדלו לתת לדבריו נעימה מפייסת הוסיף: − יש שהוּת בדבר, עלי להימלך תחילה עם מוּלנא¹⁶ שֵיך כירי… אל נא תפסיקני, ג’ומעה! תוכל לסמוך על דברי… רֵע אביך המרוחם אני מאז… אכן זה היה גבר… בגללו ראוי אתה לחנינה… ברם, הכל הוא ביד אללה…

שֵיך דַבּוּר זז שוב לאחוריו ונשען בגבו על השק, עשה בידו תנועה של קוצר רוח כמסיים את דבריו לחלוטין בנקודה זו ושקע בשתיקה. מקץ רגעים מספר לבשו פניו דאגה, ובקול אחר מתון, חילוני ומעשי אמר:

− רואה אתה את הפִּרדה, ג’ומעה? יקרה היא ומחובבת עלי. לפני שבוע פגעה בה עין, תאבונה סר ממנה, דלי מלא אינו משקה אותה לרוויה. צמאונה אינו פוסק… לפני נסיעתי העירה עישנתיה וגם הזיתי עליה מי נַקד מטלקני¹⁷, סגרתיה באורווה ועל הנשים ציוויתי לבלתי השאיר את הדלת פתוחה ולשמור אותה שמירה מעולה מפני הרוחות… אך הסומך על הנשים, לא עליך, כנשען על גדר דחויה… מאתמול אינה מוצאת חן בעיני… לדעתי, אין לה תקנה אלה כווייה… האש מתירה סיכסוכים ועוקרת פגעים משורשם…. בדוק אותה בעצמך ורצון אללה עליך… ידך קלה… יש לך ניסיון בדבר… אולי תבוא תרופתה על ידך…

− למצוָותך! על ראשי ועל עיני! – התעורר ג’ומעה ועמד על רגליו: − אִן-שא-אללה, זה לא כלום ויהיה טוב… אנחנו נעשה את הדרוש תיכף ומיד.

גם שֵׁיך דַבּוּר קם ממושבו, תיקן את חגורתו, הכניס את המחרוזות אל חיקו, נעל את נעליו ושניהם צעדו לעבר הפִּרדה. ג’ומעה עשה הקפות אחדות סביב הבהמה שעמדה מורדת-ראש והיא מרתיחה מעוצמת מכאוביה. מתוך שקידה חרדה בדק בכל איבריה, כדי ששום דבר לא יעלם ממנו. הוא החזיק היטב ברִסנה, והיא לא התנגדה אף בניד עפעף. בראשונה בדק את עיניה, שברקן כבה וכעין דוק של ערפל ויגון היה מתוח עליהן, הזיז את לסתה התחתונה, פתח אל חלל פיה ביד מאומנת ואצבעו נגעה בלשונה הסדוקה והיבשה כגלד מצומק. אחר מסר את הרסן לַשֵׁיךְ וגחן תחתיה, מישש את חזה פה ושם, לחץ את צלעותיה אחת אחת, מנה אותן בקול משני צִדיה. לבסוף מיעך בשתי ידיו בבת-אחת את שני עברי כרֵסה, שהיתה צבה ומתוחה כתוֹף, פגע בגבשושית סגלגלת גדולה כביצה, והפרדה קירטעה בשתי רגליה האחוריות בבת-אחת לכל רוח.

− פקח עיניך, ג’ומעה היה זהיר! – קרא שֵׁיך דַבּוּר ונרתע לאחוריו בפחד – המקוללת פגיעתה רעה… ערומה היא כנחש תחת התבן… חי אללה! היא תביא כלייה עליך…

ג’ומעה הכורע הספיק גם הוא לקפוץ הצִדה בעוד מועד. קל כחתול קפץ והתייצב על רגליו, כמתחרה בסיוף הרואה את יריבו מסתער עליו, כפף אחור את חזהו, עקב אחרי סיבוביה ותנופות רגליה וכיוון על פיהם את קפיצותיו ותנועותיו. מהר אפסו כוחותיה וְדָמְמָה במקומה מַלחיתה ורועדת בכל שריריה. אותה שעה נתקרב שוב, נתן עיניו בה כבוחן ושוקל מה לעשות. פתאום טפח בידו על שוקו, נידנד ראשו בהחלטה, והשמיע במתינות את דבריו:

− צדקת בדבריך – שֵׁיך אבּוּ חסן! זה הוא חלונד פנימי (מורסה). תרופתו היחידה היא¹⁸ מכווה באשר קריעה…¹⁹ רפואה בדוקה! יפה עשית שנזדרזת ובאת.

וכאומר להניח את דעתו הוסיף: − בידי אכוונה ובזהירות אעשׂנה. הצלקות לא תהיינה ניכרות ביותר… אִן שא-אללה, תבריא מהר, ותראה ממנה כיר… (טובה).

− כַּוֶונָה!…. כַּוֶונָה, ג’ומעה! − ענהו שֵׁיך דַבּוּר והעביר את ידו על זקנו מתוך שובע-רצון והסכמה – עשה לה את הנחוץ לפי ידיעתך והבנתך… אל תאַבד זמן… אני סומך עליך בכל… הפִּרדה פִּרדתך… ואללה יהיה בעזרך.

בזריזות שלא לפי גילו הפשיל שֵׁיך דַבּוּר את שרווליו, תחב את שולֵי קַפטנוֹ העשוי משי²⁰ פסים אדומים וכחולים באַזורוֹ הרחב וְנִגלו תחתוניו הלבנים והתפוחים המשתלשלים עד קרסוליו; הוריד בזהירות את כובע הדרווישים מעל ראשו, והתקין את עצמו לסייע לג’ומעה במלאכתו.

− אסתריח, עמי! (שב לנוח, דוֹד) – ביקש ממנו ג’ומעה בקול נמרץ של מומחה ואָמן, שנפשו סולדת מכל התערבות זר בעבודתו – עוד רבה המלאכה אשר לפנינו ויש עמנו פנאי… שב בַּצֵל בינתיים, ואל תייגע את עצמך… כשתגיע השעה, אודיעך.

− שֵׁיךְ דַבּוּר נשמע לו, זז הצדה והסתכל בקורת רוח להכנותיו; ג’ומעה התרוצץ אילך ואילך בפנים מרוכזים ובקצב נסער. פעמים אחדות נקלע בתוך אפלולית החורבה ויצא משם, נושא בידיו דבר מה. הוא סחב חבילות קוצים וזרדים, שורשי עצים וחבלים, חזר – והביא ממסתרים גרב עור תפוח וגדוש על גדותיו שהצהיב והטחיב מרוב ימים, פתחוֹ והוציא מחללו העמוק כל מיני גרוטאות, שברי כלים, מטליות, צלוחיות של זכוכית וחרס בכל מיני צורות המכוסים בקרומי זוהמה ועובש, חפיסות של עור וקופסאות של פח חלודות הקשורות בחוטים שׁוֹנֵי-צבעים. את כל אלה הריק בזהירות לחיקו וסידרוֹ מסביב. אחר שלח שוב את ידו ונטל בקרקעיתו את כלי אומנותו; מחטי סקאים, מרצעים, מלקחיים ושפודים, בירר מתוך עיון ובדיקה קפדנית את הדרוש לו, מחזיר בשעת מעשה פניו פעם בפעם כלפי השֵׁיך המשתאה. בחדוות תינוקות המראים את אוצרותיהם העביר לפניו את חמודותיו, כשהוא מסדרם על הקרקע סמוך לו, כדי שיהיו מצויים תחת ידיו לשעת הצורך.

סילק את הגרב למקום מבטחים וחזר ורבץ על ברכיו, הזיז אבנים וערכן כמין כירה, גיבב בגומה העשויה לשם כך קש וקוצים נוחים להצתה, ערך עליהם את העצים, שלח את כפו אל חיקו והוציא טבעת עשת וצור. באגודלו הידק פתילת-מדבר אל הצור, היכה עליו בכוח עד שניתזו ניצוצות על סביבותיו. משאחז בה האור תחבה בין הקוצים, ליבָּה את האש בנשיבות פיו ובשולֵי חלוקו, התאבכו תימרות עשן והדמיעו את עיניו. לשונות האש ליחכו סביבן ורקדו מצהיבות בצבע הגפרית, ובריח חריף של קוֹרנית העולה בלהבה ובקול נפץ. מיהר והוסיף על המדורה שורשי “קריעה” גוש אחר גוש. ידו עושה במתינות וניכר שהוא נוהג חסכון בשורשים היקרים הללו, נזהר שלא להוציאם לבטלה.

התלקחה האש בפיעפוע וחריקה וג’ומעה הכניס לתוך היקוֹד את שני השפודים הדקים ביותר, אפפם בגחלים, קפץ על רגליו, שיפשף את ידיו בהנאה, ניענע בראשו כמזמין את השֵׁיך לשמוע את דבריו וגימגם בקול נכנע:

− מטובך דוֹדי! ואל תקטן… הכל כבר מוכן. עלינו לקשור עתה את הפִּרדה ולהחל במלאכה. מתח שֵׁיך דַבּוּר את איבריו והתרומם בנחת, התקרב לג’ומעה ועמד סמוך לו, התהלך בעקבותיו ומילא אחרי דבריו.

בצעדי חתול ניגשו שניהם אל הפִּרדה, ובעוד השֵׁיך מחזיק היטב ברִסנה מתחת לסנטרה, הכניס ג’ומעה את שפתותיה בתוך סד של עץ, השחיל חבל דרך הנקבים המפולשים בו, כרכו וקשרו הדק היטב ונחשקו שיניה ונבלם פיה. אחר פתח את חבילת חוטי הפִּשׁתה העבים ומתחם על הארץ, התקין עניבות בקציהם וזחל על גחונו כנחש. באצבעות מהירות, קלות כנוצה, כיֶלֶק המרחף על פני המים, העביר את העניבות בארבעת קרסוליה ועקדם בקשרים כפולים, זינק מתחת לבִטנה והושיט את הקצה השני לשֵׁיך, כשהוא מחזיק בשתי ידיו בקצהו השני והשמיע קול צעקה מרוב התפעלות:

− משוך, שיך אבּוּ חסן!… סחב!… יא כליל אללה… (ידיד אלוהים).

משכו שניהם בבת אחת את החבלים בכוח והפרדה כבר עמדה עקודה וכבולה. משכו ביתר עוז, מתמודדים כפופים לאחוריהם, והפִּרדה התחילה מתנודדת עד כרעה תחתיה עקודת פרסוֹת. רגע עשתה נסיון נואש להתנער ולהשתחרר. נינעצו החבלים עמוק עמוק בערקוֹביה, וצנחה על צִדָה דוממה ונכנעת ומצפה לגורלה.

התיישב שֵׁיך דַבּוּר בכל כובד גופו על שוֹקה, וג’ומעה דלג בקפיצות פראיות אל האש שהיתה רחוקה ממִרבץ הפִּרדה צעדים אחדים. הביא במרוצה את השפוד המלובן והמהבהב, מתוך ישיבה על מותניה התכופף לעבר כרסה ופצח כחוק: − באסם אללה אלרחמן אלרחים!… – ונעץ את השפוד עמוק בבטנה במקום המסומן על ידו לכך מבתחילה, פקעה המוֹרסה והתיזה למרחקים קילוח של מוגלה ודם: ונהרו פני שניהם בבת אחת מתוך נחת וחדווה; הרחיב ג’ומעה את המכווה, העמיק את השפוד כשהוא סובבו אילך ואילך ובהעבירוֹ בו את שְׂפוֹת הבּועה. התנשא בפיעפוע עתר עשן וריחות עַזִים של שערות חרוכות. התחלחלה הפּרדה והזדעזעה כולה וניערה מעליה בתנופה את הרובצים עליה, מתחה את רגליה ככל אשר יכלה, פירפרה ופירכסה בכל יצוריה והשתרעה שוב במוסרותיה בנהם מבעית, מוזר, בתמצית כוחותיה.

עירבב ג’ומעה את הגחלים הלוחשות, הוציא את השפּודים ובדקם נגד האור.

ושניהם נחפזו והתאחזו על גבה שוב כקוֹפים. השכיבוה על צִדה והכבידו עליה בכל נטל גופם. ג’ומעה חתם בבשרה בזה אחר זה את השפודים, חקק בה שני עיגולים מעשה אופן בתוך אופן וחיברם בקווים מצולבים. לא עצרה הפִּרדה כוח להתקומם. היא רק טיאטאה את הקרקע ואת פּירשָׁהּ שנערם תחתיה בנפנפה בזנבה כמטוטלת. פלגי זיעה ביצבצו מכל נקבוביות גופה, והטפיחוּ את עורה בקצף לבן. פעם בפעם הגביהה קצת את ראשה, מביטה אל מעניה בעיניים רטובות, שטופות דם שבלטו ויצאו מחוֹריהן, וחוזרת ומטיחתוֹ שוב על הארץ מעצמת כאביה וציריה.

חפן ג’ומעה מלוא קומצו אפר ובזק על מקומות המכווה, התיר את הסַד, פתח את הכבלים וכיבה את האש.

שֵׁיך דַבּוּר ניער בינתיים את האבק מעליו וסידר את בגדיו. בשעת מעשה לא פסק פיו משבח. הוא טפח על שכמו של ג’ומעה בחיבה ואמר:

− אין דברים!… חי אללה שעשית את מלאכתך תמימה. שווה אתה זהב כמשקלך. מי שיאמר אחרת, את עיניו אנקר באצבעותי אלה… נלך איפוא לנוח.

חיוך מרושל התפשט על פרצופו הפרוע של ג’ומעה ועשה בידו תנועה של סירוב, ואולם שֵׁיך דַבּוּר אחזו בזרועוֹ ומשכהו אחריו:

− בוא ונסעדה יחד… עברו הצהרים ואני “על הרוק”²¹… המקוללת הביאתני לטירוף הדעת.

ישבו שניהם על מושבם הראשון ופניהם אל הפִּרדה ואל הכבשים. שֵׁיך דַבּוּר שלח את ידו אל עבּאיתו הגלומה על השק והוציא מתוכה כמו בקסם חבילה גדולה, שמציאותה נעלמה עד כה מעיני ג’ומעה, פתח את תכריכה וביצבצו מתוכה גלולות גלולות של פיתות דקות מרובכות בשמן ומתובלות בזעתר. צְבָרַן על גבי הקרקע, וידרדרו מתוכן לכל עבר חריצי לֶבֶּן עגולים כאגוזים וקשים כאבנים, ובעוד אצבעותיו לוקטות אותם בזה אחר זה לא פסק מלהזמין את ג’ומעה ומעודד אותו לאכילה: − פשוט את ידך אל העיש (הלחם, החיים), הגבר!… השמן מצנן, מפיג את העייפות ומיישב את הדעת.

שקעו שניהם באכילה מתוך דומיה, הכלב ישב מן הצד והסתכל בעיניים כלוֹת אל כל פרוסה ופרוסה שהכניס ריבונו לפיו. השֵׁיך סילק את ידו מהר מן הלבּן הקשה כצור באין יכולת לגרסו בשיניו, העיף עין ברוגזה כלפי הזעתר מתוך יאוש ונידנודי ראש ואיומים נסתרים כלפי שתי נשיו, הצעירה והבכירה, הצוררות אשה את רעותה ומטילות את האשמה זו על זו. ואולם ג’ומעה – לסתותיו הכבירות פיצחו וטחנו בלי הפסק מתוך איזו שלווה עילאית. הוא ספג אל קִרְבּוֹ כל נתח ונתח מפּיתות החיטה הנקיה, שאף את ריחה ולעס את טעמה מתוך שובע רצון וחיוך של הנאה ככבשׂ רעב זה הלועס לתיאבון את שורשי הצמחים על הגבעות.

לא בלי קפידה הביט שֵׁיך דַבּוּר, שלעס בלי חמדה כל פרוסה ופרוסה, אל חברו לסעודה. בקנאה ובצרות עין של בעל מיחושי קיבה, הרואה את השני בתאבונו, הסתכל פעם בפעם מן הצד בג’ומעה בשעת אכילתו, ואולם גם הוא אנס את עצמו לאכילה, שלא לכפות על אורחו שימשוך גם הוא את ידו מן הסעודה בטרם אכל דיו. שׂבע ג’ומעה, לקט את הפירורים בכפו והטילם בבת אחת לתוך פיו, הרים את עיניו כלפי מארחו והניח את ידו על לוח לבו.

− דייני! יעַוֵוד עליך…²²

− בה' הבריאות! – נענה לו שֵׁיך דַבּוּר, ובקנחו את פיו ואצבעותיו בכפות ידיו הוציא את מחרוזתו מתוך כיס בגדוֹ, גילגלה וכרכה מסביב לאצבעותיו ושאל את ג’ומעה:

− מה דעתך על הפִּרדה? התוכל ללכת אתי?

− לאו! לאו!… אסתגפר אללה![²⁶] – ענהו הלה וטילטל את ראשו ואת ידו בשלילה גמורה – רצונך למוֹתתנה?… זה עתה נפתחה המורסה ונחלצה מרעלה. היא תשוּשה לגמרי וזקוקה למנוחה שלמה. מוטב שתשאירנה כאן היום. לך אתה לדרכך… אללה יכהל עליך. (יישר דרכך.) מחר בבוקר תשלח את אחד הנערים ויקחנה. ועד מחר עליה לצום. זאת עצתי. אחרת לא תשוב לאיתנה.

− שפיר! שפיר! – אמר שֵׁיך דַבּוּר, מרוצה מהחלטה זו שלא חשב עליה בתחילה – הדין עמך. הדרך הזאת היא הטובה ביותר – טובה ממנה אָין…

ובדברו התייצב ממקומו, חבש לראשו את כובעו שעליו גאוותו, והטיל את העבּאיה מקופלת על כתפו.

לפני לכתו ניגש אל²³ הפִּרדה, בחנה והסתכל בה ארוכות, קבע בבירור על פי הסימנים המקובלים בידו שרווח לה במקצת, ודעתו נחה עליו. הוא צעד אחור צעדים אחדים לעבר ג’ומעה שעמד מאחוריו וחיכה לו, פנה ואמר לו:

− על אודותיך איני זקוק להרבות אמרים… כאָטרך²⁴ יא ג’ומעה!… שוב אל הכפר ואל תתרחק מן הבריות…הלא כה דברי הוואלי הקדוש שֵיך נבהן, ירחמהו אלהים: “המתרחק מן האנשים, ירחיקהו אללה מעל פניו ביום הדין”.

− כאטרק, עמי! אללה יקל עליך… – ענהו ג’ומעה ופסע עמו לשלחו – תנוח דעתך ואל תחשוב מחשבות. הישען על אללה… חיה תחיה והכל יהיה בסדר…

נסתלק השֵיך ונעלם בחמוקי-הגיא, וג’ומעה נאנח אנחת הקלה כמפרק מעליו נטל כבד. בצעדים מתונים עבר גם הוא לפני הפִּרדה והשהה עליה את מבטיו. אחר נטה ועבר ממנה והלאה ופקד את עדרו שהיה מפוזר ציבורים ציבורים. מהם התרחקו לאיטם בתוּרם אחרי ירק הראוי לאכילה, מהם עמדו קוממיות, השעינו את רגליהם על זיזי הסלעים, שירבבו צוואר והושיטו את לשונם אל סעיפי האלה והאלונים הצומחים בנקיקים. שני עַתוּדִים זקנים עקומי-קרניים וסתוּרֵי-בלוריות, שהיו עסוקים אותה שעה בנגיחה, נרתעים לאחוריהם כדי להסתער זה על זה ביתר עוז, מרכינים את הראשים ומטיחים את מצחיהם זה בזה, משלבים את קרניהם אגב חבטות חזקות שההרים ענו להן בהֵד, ובכל מאמציהם אינם יכולים להזיז זה את זה אף כמלוא נימה, משראו אותו עובר על ידם, הפסיקו את מלחמתם ורצו למולו בקפיצות פראיות. ג’ומעה הבין לרֵעם, ליטף שניהם וגירדם בעורפם, הסביר להם פנים וצהל לקראתם:

− צמאים אתם?… רצונכם בשתייה? לא כך?… תיכף! תיכף נרד את המעיין! –

בדברוֹ נשא את עיניו כלפי מעלה, בחפשו את החמה, כדי לדעת על פיה את השעה; כיוון את מקומה לפי הקרניים החיורות-הדהות, שהסתננו מבעד לאֵדי שרב כמו מתחת למטליות טבולות בשמן. ואף שהיום עוד היה גדול ולא הגיעה השעה להשקות את הצאן, אחז בְנַבּוּטוֹ, שרק שריקות חדות וממושכות והזעיק את הצאן, שרק לכלב, אחז את האַיִל בעל הזוג בקרניו וניפנה אִתוֹ לעבר המעיין. עמד הלז על כוונתו והתחיל דוהר ומקשקש בְּזוֹגוֹ, כשהוא מפזר צלילים מעודנים לכל רוח. לקולות אלה נחפזו הכבשים בהולים מאשר הם שם איש לעברו, נשתלבו בערבוביה, בדחיפות ונגיפות, רצו ודלגו מצור אל צור וגלשו במדרון אל המכתש, שבלורית עבותה של קנה וסוף, הרדוֹף וצפצפות התנענעה בו חרש כמתוך תנומה.

הרוו כולם את צמאונם בפלג ההרים המזנק מתוך בקיע סלע חלק כקיר ומכוסה שיכבת טחב דבקית ושׂרך וירוקה. ג’ומעה התיישב על שפתו, שילשל את רגליו היחפות והמזוהמות, שכפותיהן היו מכוסות שכבת עור עבה כקרן והפקירן בקוֹרת-רוח לזרם שיטלטלן ויסתנן בעד אצבעותיהן, התיר את חלילוֹ, חליל קנים, שהיה תלוי בחגורתו, הגישוֹ למוֹ פיו, כשהוא אוחזו בשתי ידיו, הרכין את ראשו הצִדה והשתפך במנגינה נוּגה וכוֹספת. צליליה השתפכו והתפוצצו לרסיסים בין הצוקים הזקופים ונבלעו בחריצים הפעורים כלועות של מפלצות ענקים.

פתאום הפסיק ג’ומעה שלא כדרכו, את ניגוניו, קפץ על רגליו, כנזכר באיזה דבר חשוב שאין לדחותו. הוא הניף את מקלו, עורר את עדרו לחזור על עקבותיו. הסבו הכבשים את ראשם לעברו בתימהון, אף הכלב שהה מעט במקומו, נבוך ומשתומם מתח בעצלתיים את רגליו, השפיל את גבו והגיע בבטנו עד לארץ, כשהוא מנענע את שיורי אוזניו בתרעומת וזוקף עיניו בחרדה כלפי אדונו כשואל:

− − מה קרה? ואם אחת נחרצה לעזוב כל כך מהר קרן-חמדה זו?…

− ג’ומעה שנה את פקודתו בזעם, תפס בעורפו של האַיִל המתעקש שנעץ את טלפיו בקרקע וסירב לזוז, גררהו בכל כוחו, הצליף עליו במקל – מיד זזו כולם במעלה ההר והלכו דחופים באי-רצון גלוי.

הגיעו סוף סוף לסביבות החורבה. ג’ומעה פקד תיכף את הפִּרדה, והשהה עליה את מבטיו בחדווה גוברת והולכת. זאת כבר עמדה על רגליה ואפשר היה להבחין בה בבירור שינוי לטובה. שינוי זה היה מוּכר בעיניה ששביב החיים התלקח בהן קמעה, בּרִיר שפסק לנזול משני עברי פיה ובכישכושי זנבה שטילטלתו אילך ואילך כשהיא מצליפה בו את גבה ושוֹקיה. עיני ג’ומעה אורו, בקורת רוח ובגאווה חיכך בשתי ידיו את חזהו השעיר, וחייך לעצמו בשלווה. דעתו התבדרה יותר ויותר, צעד עוד צעדים אחדים וזרק כלפי הפִּרדה דברים מעודדים ומפייסים. אך הפִּרדה השפילה את אוזניה, ליכסנה את עיניה והציצה בו מן הצד באימה, בזעף ובמשטמה גלויה.

השתחרר ג’ומעה בבת אחת מחרדתו הכמוסה. הוא חש לאוּת בכל איבריו. העייפות עלתה מרגליו והשתפכה בכל יצוריו. במאמצי כוח התנודד אנה ואנה עד המקום שעבּאיתו היתה שטוחה עדיין, צנח עליה, השתטח על בטנו, שילב את ידיו תחתן ונשען על מרפקיו. גופו חזר באותה שעה לשורשו, היה בעצמו כאחד מגידולי קרקע, דומם מדוממי האדמה.

רגעים אחדים הביטו עיניו נִכחוֹ בנקודה אחת, לאט לאט התרוקן מוחו מכל מחשבה ומכל צד של הירהור, עפעפיו נעצמו מאליהן וראשו צנח על זרועו. נחרות קצרות ממושכות התמלטו מנחיריו ומפיו הפתוח.

− ה –

נביחות מַסעוּד, בהולות, רתחניות וקוראות לעזרה כאילו יורדים לחייו, ודפיקות עמומות של טלפיִם ופרסות ההולמות על גבי הקרקע, עוררוהו בבת אחת משנתו. כולו מטושטש ומבולבל בעוד מוחו שרוי בערפל ואיננו תופס את המתרחש, נזדקר ג’ומעה ממקומו, סקר הכל על סביבותיו, והנה מהומה ומבוכה. עולם שחזר לתוהו ובוהו. בדימדומי החמה ששקעה כבר בהררי עננים שסועים, שותתי דם ומצהיבים בגוֹן של גופרית, הבחין את הכבשים הנפוצים, הנסים בערבוביה לכל העברים. מהם טיפסו על הסלעים התלולים, נזדקרו אל בין הקוצים ונלחצו אל השיחים חדלי-ישע. רבים גלשו והתגלגלו זה על זה כפקעות. זינקו הנה והנה כמטורפים, כנרדפים על צוואר. ביניהם הסתחררה והתרוצצה אילך ואילך במעגל גדול הפִּרדה, שחלצה את שלשלתה אגב טילטולי ראש תכופים ומתמידים. איוּמה כלביאה ברעמה פרועה ובזנב מורם דהרה כשהיא מפרזלת בשרשרתה הקשורה על ראשה ונגררת לה מבין רגליה, נתקלת בה במרוצתה, נכשלת ומתעודדת ומכניסה מהומה ובהלה בין הצאן.

מיד נתחוור לג’ומעה מה שקרה ואחז באלתו, פנה למסעוד שעמד כבר על ידו מייבב בצווחות מרוסקות, וציווה עליו בהעוויות ותנועות פראיות:

− עליה!… עליה!… תפוס… תפוס..

אבל הכלב מיראתו על נפשו ומהיותו נדהם מן המתרחש, נשאר עומד במקומו, התייפח כבראשונה, הטיח את זנבו בין רגליו ולא זז ממקומו.

− אי לך, כּוֹפרת!… חכי, מופקרת… אני אלמדך בינה! −

סינן ג’ומעה בשפתיו הרועדות מכעס ורץ אחרי הפִּרדה להדביקה. רצה זו בדהרות נואשות כמטורפת, וחצה לה ג’ומעה את דרכה, קפץ כנגדה והתכופף במקצת לתפוס את רסנה.

הגיע עדיה – וברגע זה עלתה בעיניה הבעה בוחנת חדה של חיית-טרף המכוונת בדיוק את זינוקה ואת מקום פגיעתה. קלה כסערה היפנתה את אחוריה, דרכה את שריריה, הניפה את שתי רגליה בבת אחת, ובטרם יספיק ג’ומעה לשׂטות הצִדה בעטה בחזהו בכל כובד גופה.

יא דילי!… יא דילי!…²⁵ − צעק ג’ומעה מקרב נפשו בנופלו. המכה פגעה בו פגיעה חזקה כל כך שכדורי אש התמלטו מעיניו. הוא הוטל אחורנית והתגלגל ככדור, נחבט ונעצר בגוש סלע שהזדקר מן האדמה במרחק אמות אחדות ונשאר שוכב בלי תנועה באשר נפל.

* * *

כאשר שבה אליו הכרתו במקצת והקיץ מעלפונו, שמע כמו מאחורי קיר אטום עבה את בכיית הכלב ויללותיו החנוקות, חש במצחו את מגעי לשונו ואת נשימתו הלוהטת. במאמצי כוחו האחרונים הרים את ידו והניחה על צוואר הכלב הרותֵת שאחז בשיניו בשרוול חלוקו ומשכו לכאן ולכאן כמתאמץ להקימו. חש הלה במגע ריבונו, נשתתק מיד ורבץ על יד ראשו, ואולם לא שב למנוחתו. מדי רגע היה גופו מתנודד כמתוך שבץ ורעדה עברה כולו כאשר ירעד עלה מוז בסער. כך היה נוהם והולך, כשהוא שולח כלפי החלל האפל את יבבותיו הקטועות, הפולחות לב.

ג’ומעה הפריד בחוזקה את אשמורות עיניו הכבדות כעופרת ופקח את עיניו; אפלה סבבתהו. הוא התבונן ארוכות אל סביבותיו וממעל לו, אף כי פתילת חייו היבהבה ברפיון, הבחין מבֵּין בִּתְרֵי העננים ששטו בחיפזון בשחקים ככבשים תועים הרצים אחרי העדר להדביקוֹ את הדובה הגדולה שכבר התהפכה והיטתה את זנבה כלפי האופק, והגיעה כמעט עד לרכסי הסלעים שנראו כפוֹלחים את לב השמיים. כבר יצא רובו של לילה. רוח הרים בא ביעף ויצא בדהרה על פני הרמה, האלונים חרקו וזיתי הבּר נאנקו. ענפי החרוב רישרשו באימה ושורשיו הגדולים נהמו מתחת לשכבות הסלעים. ג’ומעה שלח את ידו, נגע בשערותיו שרטבו מזיעה קרה ודבקו על מצחו, קינח את שפתיו במרפק ידו וברגע זה נפלו עליה קרני הירח שהסתננו מבעד למפלשי העבים וראה לתמהונו שאצבעותיו האדימו מדמו. הוא חש את דפיקות לבו המהירות בבת אחת, בחזהו, בראשי אצבעותיו ובגולגולתו. כעין ניקור של²⁶ עוף פראי הלם ברקותיו והרגיש דבר מה גדול ועגול צף ועולה מלבו ושם מחנק לגרונו. פחד הולך וגדול אפפהו והבהיל את נשמתו. רגש מוזר של יַתמוּת וחידלוּת תקפהו. שתי ידיו נינעצו רגע בסלע והוא התנשא מעט בפנים נעווים מכאב ומביעים תחנונים; כוחותיו אפסו מיד והוא צנח שוב באין אונים כשהוא כּוֹחֵח בגרונו. שקט כעכבר נשען על הסלע בלי תנועה, בפה פעור כדג המבקש טיפת אוויר לנשימה ובעיניים פקוחות לרווחה הסתכל אילם וקופא בדמות הלילה הנצחי והעולם האפל שהוא הולך וחודר לגבולותיו…

– א –

התנגשו ונרתעו קרונות הרכבת מתוך דחיפה. הקטר, שהיה זוחל וגונח כל אותו השחר בין רכסי ההרים ופולט מתוך חזהו הענקי קטעי נשימה רסוקה, נהם קצובות ופרץ אל המרחב בשריקות צהלה. סלעי-האימה החשופים והקודרים הסתובבו במעגל ונסוגו אחור, עמודי-העשן העבים, שהתעקלו בין פרציהם נילאים למצוא מוצא – כבר תימרו להם ברווחה, התנשאו והתאבכו, ריחפו וְהֵצלוּ על שדמוֹת הקמה הרעננה, פשטו על פני הבקעה, ונמוגו בין קרעי הערפילים החוורוורים מעל לצמרות העצם הירוקים, המנמנמים עוד בְּאוֹפק המישור ההוזה.

הונפו התריסים באחד הקרונות וריבּוּעֵי-זוהר של חמה פיזזו על שׂקים בעלי ציציות ארוכות ואדומות, ועל עבּאיוֹת שחורות, שכנפותיהן תחובות בשרווליהן, התיישרו הגוויוֹת המכווצות מתוך צינה ושינה, מתחו את איבריהן המרושלים, הלֵאים מחמת דיכדוך הנסיעה, פקחו עיניים אדמדמות לתוך החלל, שכבר התחיל להיות הוֹמֶה, נפגעו באלומות האורה ועצמוּן שוב בחרדה. נשבה רוח-בוקר קלה, צוננת ומרגַעת, ושוּלי כאפיות-משי התנפנפו, כתומות ומבריקות, ונחשפו עורפּים של אנשי-הרים, רחבים ושזופים וקמוטי-יגיעה. הבהיקו מצנפות חַג’ים לבנות, גדולות ועגולות, ולַפוֹת שטוחות וצרות, מעשה-ריקמה, של סוחרים עירונים, שישבו ורגליהם פשוקות לרווחה, כּרֵסָם העגולה בולטת בחשיבות, כיסי טוּמבּק רקומי-זהב ומלקחֵי-כסף קטנים מציצים מחֵיקם, שרשרות-זהב כבדות תלויות באבנטיהם הרחבים, ומחרוזות-צדף, שכל הגונים חוברו בהן, מתגלגלות בשלווה ונחת בין אצבעותיהם. הם הביטו בליגלוג של שמחה לאֵיד אל אותו השֵׁיךְ הצנום, שכל הלילה הדיר שינה מעיניו באנחותיו וכעכועיו וקריאותיו המטורפות, ביחדוֹ את “אללה ומוחמד שליחו”, ונרדם דווקא עם עלות השחר בשעת “צְלוֹתַת היִחוּד”. הלה היה מכונס בתוך עצמו כצב בשריונו, גבוֹ כפוף כקשת, ראשו נשען על חזהו שקוע בין כתפיו המחודדות, זנב מצנפתו הירוקה שמוט ומדולדל על ידו החיוורת, שעורקיה הכחולים בלטו ונשקפו מתחת לעורה הזך.

הלץ שבחבורה העמיד פנים של חשיבות ויראת-שמיים, משכהוּ בשרוול-גלימתו הרחב וקרא:

– ריבוננו השֵׁיךְ!

השֵׁיךְ דובב מתוך שינה קטעי-מילים שאין להם שחר, וכל המסובים פערו פיהם בתרועת-גיל.

– ריבוננו השֵׁיךְ! מוּאַד’ני¹ דמשק כבר הכריזו על תפילת בין הערבּיים.

השֵׁיךְ התעורר, פניו הלבנים כסיד דָמוּ לפני תינוק חולה. הוא הביט סביב בתימהון וחרדה, ועיניו כאילו צפו עוד למרחקים בלתי-נודעים, שניגלו לפניו בחזיונות שנתו. בלי דבּר דבר הזדקף, אצבעותיו הדקות אחזו באין-אונים בצרצור-הנחושת שהיה מונח בין ארכּוּבוֹתיו, ובהתלבטו בפיק ברכיים בין רגלי היושבים, נגרר עד למרגלות אותו הזקן היהודי, היושב יחידי על הספסל שאצל הדלת. בריווח שבין הספסלים חלץ את נעליו, התרחץ והסתפג, פרש את גלימתו, ומצחו המיוזע התנגף בספסל הנרפש מתוך כריעה וסגידה לאלוהי-המאמינים.

אותו הזקן הישיש, שישב כקפוא על מקומו, מוקף סלים וחבילות ורק זקנו הלבן והפרוע רטט והתנודד מתוך שפתיים נעות בתפילה, הניד בכתפיו תנודת תלונה וזעף, בראותו את השֵׁיךְ נדחק ונכנס לתוך רשותו. הוא הפשיל את טליתו, שכיסתה את פניו, וניגלו שני ראשי תפילין המונחים על קרקפתו זה על גבי זה, מצחו הרחב והמשופע, שחריצים עמוקים חצוהו לאורכו ולרוחבו, התקמט וגבּוֹתיו העבותות התלכדו ברוגזה, בראותו את שלולית-המים שקווה השֵׁיךְ ברחיצתו, ואת קוויהָ הנוטים לעבר שׂקוֹ המונח תחת הספסל, הזדקר ממושבו וקרס על ברכיו וסחב והוציא את השק בכל מאמצי כוחו, הניפהו ובחנהו מכל עבריו, בדק את תפריו, ולא נתקררה דעתו עד שפינה גם לו מקום על ספסלו והעמידהוּ בְּנֵס לצידו.

תלה בו השֵׁיךְ עיניים מפיקות תוכחה אילמת ותחינה. נפגע הלז ממבטיו, וארשת-פניו הקשה התרככה במקצת. לבו היכּהוּ על הפריעוֹ אחד מחסידי אומות-העולם בעצם תפילת לחשוֹ, והתאמץ לתקן את אשר עיוות: הרים את רגליו הבצקות מטילטולי הדרכים וקיפלן תחתיו, שלח את ידו ונטל את סוֹככוֹ – סוכך-בד שחוּק ודהה, ששפּודי צלעותיו ביצבצו מבעד לאריגו – וסילק בו הצידה את נעליו המטולאות והמאובקות. ושוב הצטמצם בתפילתו. ואולם אותה הדאגה, שמילאה את כל נפשו מאז רדתו לביירות, ואותו הפחד הטמיר, שתקע את ציפורניו עמוק בלבו במידה שהתקרב אל מחוז-חפצו – חזרו וניעוֹרוּ והרעידוּ את לבו. עמדו לפניו כל אותם חזיונות-ההרס, שראו עיניו ברגע שדרכו רגליו על אדמת החוץ, נזכר בסיפורי הזוועה על דבר חללי-חרב ונפוחי-כפן, שקלטו אוזניו בכל מקום בואו, ובשרו נעשה חידודין חידודין. טליתו שמטה מעל ראשו תפיליו זָחוּ וירדו על פניו, והוא שקע כולו בהירהורים וחששות – אם ימצא את משפחתו בחיים אחרי פרידה ארוכה וממושכה כל כך. מרוב תוגה לא הרגיש בגלוֹש סידורו מעל ברכיו ובהתגלגלו על הריצפה; וכאשר השֵׁיךְ, שסיים את כריעותיו וישב לו על הספסל למולו, הרימהו ותחבהו לתוך ידו – התעורר כמתוך חלום קשה, נידנד את ראשו לצדדים מתוך החלטה עקשנית לנער את מחשבותיו המטרידות, הגיש את הסידור למוֹ פיו, נישקהו והניפהוּ למול מצחו. אנחת חרטה והקלה של “ירחם המרחם” פרצה מגרונו, והתחיל את ברכות היוצר מראש.

סח בדביקות את קוֹנוֹ, והנחמה והמרגוע שפעו אל חזהו. ומשעמד על הדבר, שתפילתו היתה שגורה היום על פיו ושצירופי כוונותיו עלו יפה לו – שקט לבו לחלוטין, נוכח בוודאות גמורה שיד השטן היתה כאן באמצע, הוא היה המסית והמדיח, שרקד לפניו באמצע ברכות ה’שמע', העלהו בחֶרמוֹ וטרף את תפילתו. מתוך סיפוק-נפש וזחיחות-דעת החליק את זקנו על שהצליח בעוד מועד לבטל את מזימותיו ולהכריעהו, בבטחון ובאמונה חלץ את תפיליו וכרכן בדמות כנפי-יונה, קיפל את טליתו והכניס את ציציותיה לתוכה, ומשכּילה גם את סדר המעמדות של אותו יום – פתח את תרמילו והוציא ממנו כיכר לחם גדולה, בצע ממנה פרוסה הגונה, לקט את הפירורים שנפלו על קַפְטָנוֹ תוך כדי בציעה והצניעם, נטל את ידיו דרך החלון והתקין את עצמו לסעוד את לבו.

שהה על יד החלון וסקר את סביבו. שטף הקטר במרוצה סוערת ונבלע כולו בין צמרות האילנות והשיחים המוריקים, שהסתבכו משני עברי המסילה והאהילוּ על הקרונות. ניצנצו נהרות זכים ששטפו משני העברים, ניגלו גדרות גנים ירוקות ושרויות בצֵל, שאלומות ארוכות של אֵזוב וסוּף מדולדלות על גביהן ומתנועעות אילך ואילך, מישחק לקילוחי המים המכים על קודקודן. שאף במלוא ריאתו את האוויר הרענן והרווה אדי מים, ואותו רגש הצהלה החם שליווהו בכל דרך חזירתו אל נווהו, מילא את קרביו והיכה בו גלים, התקווה שבה לצחק לפניו בהמון צבעיה, והוא התמכר כולו לאותם החזיונות והדמיונות, שטיפח וארג בצנעה שבע שנים תמימות תוך הירהורים שלפני השינה על משכבי ספסלים קשים ואיצטבות אבן בבתי-כנסיות והֶקְדֵשִׁים ולאורן של עששיות-תמיד עמומות ועשֵׁנוֹת. בלי משים ומתוך הרגל בלבד נתחבה ידו לתוך חיקו ומיששה ברוֹך את דינרי-הזהב התפורים באפודתו סביב חזהו ציבורים-ציבורים, עיניו הביטו בחיבה על השק הגדול ועל החבילות הרבות שמתחתיו, שבהן טמון כל עושרו אשר אסף במרחקים, ואחר הורמו כלפי מרום בתהילה והודאה לבורא, ישתבח ויתעלה שמו, על רוב טוב אשר גמלהו בחסדו. שנים רבות היה שרוי בצער ובדיכדוך, דופק על פתח נדיבים ואוכל נהמא דיכסופין (לחם-צער). אוגר ומכנס פרוטה לפרוטה וצובר על-יד כנמלה זו, גרעין אל גרעין, כדי למלא את הקן הריק. מכאן ואילך ילך קוממיות, לא יושחרו פניו ולא יצטרך שוב לבריות. בא הקץ לנדודיו. הגיעה השעה, שגם הוא, חכם צבי כוהן, יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, יראה נחת מבנותיו, שזה כבר הגיעו לפירקן, ישיאן לאנשים מהוגנים, לזרעו של אהרון. משיתקן את פגם המשפחה הזה שהוציאו מגידרוֹ על-כורחו והמריצהוּ לכַתֵת את רגליו בארצות זרות ורחוקות בתוֹר שד"ר (= שליח-דרבנן, מקבץ נדבות.) לעצמו להכנסת כלות בוגרות – יתרחק מהבלי העולם ויעלה עם נוָות-ביתו לארץ הקודש הקרובה, לבלות בה את שארית ימיו עלי אדמות בתורה ועבודה.

נכמרו רחמיו על בנותיו ועל אשתו, שעוֹל פרנסתן נשאר מוטל על צווארה, ולבו המה וערג אליהן. הוא שיווה לפניו בדמיונו את פרטי שוּבוֹ אל נווהו: ג’מילה, בתו הבכירה, תצא לקראתו אל התחנה לקדם את פניו, והוא לא ייכנס לביתו פתאום, על-יד פתח המבוא יעמוד ויצפּה ויתן לה לעבור בראש לבשר את בואו. כשתגיע לאוזניו זעקת החדווה והצהלה, שתתפרץ מפי יתר בנותיו, יחיש את צעדיו ויתייצב עליהן. הן תעמודנה בתחילה כנדהמות בלי הניד יד ורגל; רוזה, הצעירה, תתנער ראשונה ממבוכתה, תשפיל את ריסיה הארוכים ותמהר לנשק את ידו ב“ברוך-הבא”, אחריה תצעד טירה, בידיים חרוצות תפרוק מעליו את משאו, כשהיא מקנחת את דמעותיה בקצה סינרה, תתאפק ותתאושש ותרוץ אל המטבח לבשל לו קפה ולמלא לו נרגילה כאשר אהבה נפשו. עוד קודם שהספיקו לנער את אבק רגליו – ישב וסליו וחבילותיו סביבו. בנותיו תקרוסנה על ברכיהן ותשבנה במעגל, ראשיהן נטויים לעברו, ונועם הגיל והנחת מתוח על פניהן. מתוך גמיעת הקפה ובעבוע הנרגילה יספר להן את כל “ההרפתקאות שעברו עליו” בנסיעתו, כשידיו מתירות את הצרורות והחבילות ומושיטות לתוך זרועותיהן הפרושות מגלומי הארג והבד האצורים בהם, אחד אחרי אחד. את שמלות-המשי ומטפחות-המשי – מתנת עשירי הוֹדוּ ליום כלולותיהן – יוציא להן באחרונה. למראיהן תפערנה את פיהן ותלטשנה את עיניהן, מלאות תימהון-פלא תמששנה בזהירות ובאצבעות רועדות מחמת ההתרגשות את המשי המרשרש, תקומנה ותמודנה ותיסובנה על עקבן. הוא יחייך לנגדן מתוך קורת-רוח, יחתוך לכל אחת את מנתה בהטלת גורל, שלא להטיל קנאה ומחלוקת ביניהן. בו ביום יתראה עם שארו, שבתו הבכירה מיועדת לו מכבר, ישליש את הנדוניה ויגביל את זמן החופה.

פתאום עזב חכם צבי כוהן את מקומו, כרך את לחמו בסודרו בלי לטעום ממנו, פסע אילך ואילך מתוך התעוררות נפשית וקוצר רוח, ונשאר עומד באמצע הקרון. פנה כלפי אחד הנוסעים בשאלה: “האם יש לו שעון? ומתי תגיע הרכבת לדמשק?” – לא חיכּה לתשובתו והסב פניו לעבר בן-לוויה אחר ויחקרהו, אם כבר עברו על פני ה“זבּדני”. שב על עקביו, כפף את שדרתו עד כדי פקיקת החוליות, ושירבב את חצי גופו בעד האשנב, כדי לבדוק את הסביבה ולתהות בעצמו על המרחק, המפרידו ממחוז תשוקתו.

קידמו את פניו שדות, עצים ושיחים, התרוממו והיו כה קרובים, וחזרו ושחו והתרחקו, טסו צפצפות ואגוזות ענפות, דליותיהן נגעו כמעט בפניו, ואוזניו קלטו רחש עליהן. ושנמלאו עיניו פיח ולא הבחינו כלום – התייאש מחפצו, וַיִפֵן כה וכה ולא ידע את נפשו. וישב על הספסל כבראשונה.

העיקה השתיקה על נשמתו, וארכו בעיניו הרגעים. מאפס מעש התבונן אל השֵׁיךְ היושב למולו, ובחנהו מכף רגלו עד קודקודו. הלה – כל אותה השעה שיעוּל קולני וסרבני הרקיד את כתפיו והפריח את כתמי האודם הדועך שבלחייו, לאחריו היה נושם קטועות, ונשען שוב מתוך תשישות כוח על אדן החלון, פוכר את אצבעות ידיו ונאנח אנחת לֵיאוּת והכנעה ומסירת-דין למרומים.

נגע מראהו ללבו של חכם צבי ונמלא עליו רחמים. תשוקה תקפתהוּ להיכנס אתו בשיחה, להשיא לו עצה הגונה, לסעדו ולשדלו ולהקל במשהו את יסוריו. התרומם ממושבוּ, שלף מתחתיו את אדרתו הישנה, גלמה והושיטה אל השֵׁיךְ, שירכין עליה את ראשו. תודתו של זה, הספוגה ידידות, הוסיפה לו אומץ, והוא זז ממקומו וישב בקצה הספסל, כדי להיות קרוב אליו ביותר. סח אתו ארוכות וקצרות, שאלהו לתכלית נסיעתו ולהיכן פניו מועדות. ומשבא עד חקר מחלתו – השתתף בצערו, ביטל במנוד-ראש את כל הרפואות שהשתמש בהן עד כה, ויעצהו לגמוע מדי בוקר בבוקר מֵי אתרוג שלוּק, ודווקא אליבא ריקניא. (= על לב ריק. ז"א: לפני האוכל.)

מכאן ואילך לא זזה ידו מתוך ידו. נתגלגלה השיחה ופתחו זה לזה את סגור לבם. שיחתו של השֵׁיךְ היתה איטית ורשלנית, רוות-נכאים וספוגת-תמרורים, ונפסקה לרגעים בשיעול צורב, יבש ועקשני. לעומתה – שיחתו של חכם צבי היתה שטופה ורהוטה, מתובלה בשיחות ופתגמים ואִמרֵי מוסר שונים. הרבה ממאורעות חייו בימים האחרונים היו שלובים בה, ורחבו דבריו ונסבו על עסקי משפחתו, הפליג בשבח יחוסו, ושפך בחיקו את תקוותיו וחלומותיו, כאילו היה זה מכרו מיודעו משכבר הימים.

צלל חכם צבי בנבכי זכרונותיו ולא השגיח בכל הנעשה סביבו. כל אותם החלומות שהגה בהם, התבררו והתחוורו וקיבלו צורה, והרי הם יוצאים דחופים ובהולים מפיו, פניו הפיקו צהלה ועיניו השׂבות חייכו, התרחבו ודלקו באש נעורים.

פתאום צללה באוזניו שריקה חדה וממושכה והפסיקה את ריקמת רעיונותיו. רעד עברהו ויקפוץ ממקומו בחרדה, הסתכל סביבו וראה, שכל הנוסעים עומדים הכן על רגליהם, חבילותיהם בידיהם, והם נדחקים בחיפזון ובמהומה לעבר הדלת. רגעים אחדים נשאר עומד ניבעת ותוֹהה, כמי שהעירוהוּ פתאום בעצם חלומו; ומשעמד על טעם הדבר – התחיל גם הוא להתכונן לירידה, בידיים רועדות אסף את מטלטליו, קשרם יחד ועמסם על גבו, נפרד בחיבה מן השֵׁיךְ והתערב בין היורדים.

– ב–

התרוצצו בתחנה וסמוך לה אנשים, נשים וילדים, סבלים ועגלונים, וגדול הלחץ ורבתה המהומה. אצו ורצו אילך ואילך אנשים טרודים ובהולים, שניפנו מעסקיהם, כדי לצאת לקראת קרוביהם, והרי הם תרים ומחפשים אחריהם, מצאום – נוֹפלים על צוואריהם, מתכנפים סביבם בהמולת גיל, מקיפים אותם בשאלות, חוטפים מידיהם את חפציהם ונוהרים עמם לעומת הדלת.

הפליג חכם צבי בתוך ההמון הרב, הנסער והנרגש כהמון מים רבים, וחיפש את בתו. כל אותה שעה היה מאמץ את ראייתו, מעיף עין סביבותיו ובוחן בעיון את צללי הנשים המעולפות העוברות, מתאמץ לחדור מבעד לצעיפן ולעמוד על קלסתר פניהן. רגע היה לבו הולם בו, פניו היו מסמיקים וצוהלים, והיה מדדה בצעדים קלים ומהירים, מבקיע לו דרך ונחפז לעומת אותו הפרצוף, שניצנץ לו במרחקים, ניגש שוהה אצלו במבוכה, ופתאום – נרתע לאחור ביאוש ושב על עקבותיו.

נתרוקנה התחנה מאנשיה וְהִבהילָה בזרוּתה ושממוּתה. המרכבה האחרונה התגלגלה העירה, וחריקת אופניה ושעטת פרסות סוסיה התרחקו וגַזוּ.

שח וכפוף תחת משאו שֵׂרֵךְ את דרכו במעלה שדרת האילנות הרחבה, מצדד את עצמו לעבר כל אדם עובר, ונשאר עומד, מפנה את ראשו לאחוריו ומלווהו כמלוא עיניו. משכבתה תוחלתו האחרונה, עברוהוּ חליפות קור וחום. לבו הגה אימה, והוא חש לֵיאוּת בברכיו, ומכיון שרגליו לא נשאוהו עוד – פרק את משאו תחת נופו של אילן ענֵף ומֵצֵל וישב לפוש תחתיו.

השתטחה לרגליו “עין המזרח”², עטופת מילאיה³ ירוקה ומכוסה בצעיף רז ותעלומה, רקום ציצים ופרחים כיאות לבת-מאמינים כשרה ומצניעה לכת. אילנותיה חסמו עליה במקלעת-רשתות מכל אפסיים, שלא יהיו צופים ביופיה, רק מִגדלֵי המסגדים בקעו את גלי הירק, צצו בזיווה והכריזו ברבים על יפעתה.

בתוך דממת הזוהר התפתל נהר הברדה⁴, זרם ושקק בצבע כסף עמום, ניצנץ ונעלם שוב. נרגע חכם צבי קצת למראה, שקטה המיית נפשו, ועיניו רדפו אחרי תנועת גלי הנהר. לא חזה לבו ולא פילל, שעוד בטרם נדעכו אִשֵי המסגדים והמכריזים יזמינו בתופיהם את האביונים לסעודה המפסקת של רמדן – כבר ימצא את החידלון והשיכחה במעמקיו.

אחרון הנוסעים, שפסע באוֹן ובביטחה לעבר ה“צלחיה”⁵, ראה את השׂב המתלבט ומתאמץ להרים את משאו על שכמו, זרק עליו מבט מלא צער, ועזב עמו בשתיקה. פתח חכם צבי את פיו להודות לזר על עזרתו ונשאר פעור, החבילות נפלו ארצה וידיו נשארו נטויות לעבר המרכבה הדוהרת בברקה, אשר עברה לצידו בטיסה, צעקת החדווה נשארה תקועה בגרונו, ורק משנעצרה המרכבה פתאום בריחוק-מקום קצת ממנו והתחילה זזה אחורנית וסובבת על צירה – הוארו פניו וקרנוּ בשביב של תקווה, ובצוואר נטוי לפניו ובזרועות פתוחות כונן אליה את צעדיו.

התרוממה מתוכה למחצה והושיטה את ראשה עלמה בעלת פנים יפים, עגולים ושמנים, קהים למראית-עין ומכוסים בשכבת פוּך עבה, עיניה השחורות הבריקו, עמקו ובלטו מתוך זֵר הכְּחוֹל שהקיפן, התנועעו ונקרעו והשתנה צבען, אש זרה ניצתה בהן, ועתרת חיים ותנועה וקסם נשפכו על כל יצוריה. שפתה התחתונה, העבה והמכווצת היתה נתונה בין שיניה, אוֹדם בוער פרח בצווארה ובכתפיה החשופות, ובשרן להט מתחת לרדיד המשי הדק והלבן, הכרוך עליהן.

תעו עיניה והשקיפו בפחד גלוי לצדדים – והיא שלחה יד מקושטת בטבעות, שציפורניה הארוכות היו צבועות בחינה⁶, אחזה בידו של אביה, ושפתיה הקרות שחו, נגעו ולא נגעו בקצות אצבעותיו.

מתוך כפיפה, נפרע ראשה וירד רדידה. ראה חכם צבי את שערותיה הסתורות והעשויות תלתלים, שושנים ונרקיסים היו קלועים בהן – וקדרו פניו, ידיו נרתעו קצת בהניחו אותן על קודקודה ובהרגישו שנטפחו בנוזל דשן ודבקי, וקולו צילצל כבר לא בטוח בגחנו עליה ובברכו אותה, כמלפנים, ברכת כוהנים.

נעצה בו מן הצד מבטים בוחנים. ראתה את חזייתו הפרועה, את ידיו האדומות והשעירות, את בגדיו הממורטים והמלוכלכים, את “לפתו” השחורה, ששוליהָ שָמנוּ ודהו מחמת זיעה ואבק – ופניה התעוותו בחרפה ובכאב. ניעורו שוב אותם רגשי האימה והמשטמה העתיקים וכיבו את זיק החמלה והסליחה, שהתלבּה בתוך האפר של שיכחה ומרחק… צף שוב אותו רגש האימה והחרדה מפני ריסיו הארוכים וגבותיו העבותות, ורעל המרי חילחל ופיעפע בקירבה. מתוך הרגל קדום, שמקורו בימי-הילדות הראשונים, הטילה את עצמה לתוך הכרכרה, הצטמצמה והשקיעה את ראשה בפינה כמבקשת לה סתר ומנוס מפני האב הזר והמוזר הזה, שבא מעולמות רחוקים להכניעה שוב תחת מרותו, להטיל עליה את מוראו ולגזול ולדכּא כל שביב-חיים ושמחה וחופש…

הסתערה עליה הכרת מצבה עכשיו ושבו אליה עוז-רוחה וגאונה. בקול יבש, הספוג הנאה חריפה ותוססת של עמידה ברשות עצמה ופריקת עוֹל, פקדה על העגלון להסיע את החפצים על הדוכן.

הרכב המגודל והחסון, בעל הבלורית הפרועה והעיניים הלוהטות, עמד סר וזעֵף ליד סוסיו, ואולם כל מעייניו היו נתונים לגבירתו. תנועותיה, סיבלה ובוּזה השתקפו בפניו, ובהכנעה ומסירות של כלב נאמן חש למלא את מצוותה, נטה שכם, עקר את מטלטלי השׂב, התחיל להסיעם.

חלו ידי זרים ברכושו, זינק חכם צבי ובפנים נבהלים הדביקהו, אחזהו לרכּב בזרועו וצווח:

– עמוד! נקבָה את שכרך בתחילה ואדעה.

– שכר המרכבה כבר הגיעני – התריס הלה כנגדו בשילשול ובביטול.

מענה זה לא הרגיע את חכם צבי. הוא הפסיק את דרכו והסתער להתיק מידו את שׂקו. אותו לא יוליך שולל. הוא לא יסע, בטרם ידע את המחיר מראש. מוטב לשני הצדדים, שיעמדו מקודם על המקח ויימלטו מתרעומת.

הגיעו טענותיו לאוזני בתו והתעוותו פניה בבושה ותיעוב, נשכה את שפתה ובקול נואש ומתחנן פנתה אליו:

– הלא יחדל להעטות עליה כלימה באמצע הרחוב. מכיסו לא יצטרך להוציא אף פרוטה, היא כבר שילמה את שכר העגלה הלוך וחזור. האם איננו רואה, שכל העוברים והשבים אליהם יביטו ויתבוננו?

– מדוע חרה לך כה, בתי? גדוּלה זו מניין? הניחי את הגאווה לבורא, כי לוֹ לבדו יָאתָה. יסתכלו להם האנשים עד כדי שביעה, אם רצונם בכך. מה החרפה, אם אינני רוצה עשות את ממוני הפקר ולפזרו בראש כל חוצות?

טיפל צבי בחבילותיו והניחן בעצם ידיו במניין לתוך המרכבה, ובין הובלה להובלה זורק הערה ושאלה חטופה כלפי בתו ונוהם ורוטן לתוך זקנו:

– ביזבוז זה, מה טיבו? למה הוא בא? לחכם צבי בוודאי לא יאה אחרת, כי אם כירכרה מרקדת וסוסים דוהרים. כלום איננו רגיל ללכת ברגליו? נוח היה, לוּ הקדימה קצת והיה סיפק בידה לצאת לקראתו ברגליה. השלום לטירה? ורוזה? ואמך? ואבו רפול? ההודיעו לו את דבר בואו? ורפול איהו? למה לא יצא לקראתו?

התכווצה והצטמצמה תחת שטף מיליו כמתחת לצליפת שוֹט, והפקירה לרשותו את כל המרכבה, שיעשה בה כרצונו, ובלבד שיבוא מהר הקץ לכל זה. אף הגה קל לא הוציאה מפיה, רק לחיָה התחתונה התנועעה, כאילו לעסה איזה דבר קשה, ועיניה הקודרות והנרגשות עם העיגולים הכהים והשיפורים שמסביבן לווּ במבטים דוקרים את גלי סחבותיו, שנערמו סביבה עד אפס מקום.

ישב אביה לצידה וקפצה ממושבה נבעתה וחרדה כציפור-בר זו, שבאה זה עתה בכפו של צייד: היא מאמצת את תמצית כוחותיה, עוקרת ומתיקה את גופה ומתלבטת בכנפיה להימלט. משלא הצליח הניסיון הרי היא צונחת חלשה ועייפה, מורידה את ראשה ומתכנסת לתוך עצמה, ואולם נוצותיה מסומרות עוד בזעם אין-אונים, ומקוֹרה פתוח ונכון לרגע של הזדמנות להינעץ בבשר איש חַרמה.

כל הפרטים האלה היו סתומים וכמוסים מחכם צבי, נפשו היתה נתונה למראות הכרך המרובים והמגוונים שניגלו לפניו. מדי רגע ברגע ניתר ממקומו, מאריך צוואר ומפנה את ראשו פעם לעבר המרכבה מזה ופעם לצד שכנגד, חוזר ויושב בפנים מסבירות, בקורת-רוח ובנידנודי-ראש תכופים מתוך תימהון והשתוממות, ומונה בקול רם אחת לאחת את כל החדשות, שניתהוו בו בכרך מאז יציאתו.

חזר לעיר מולדתו. חייכו לנגדו גניה הירוקים, צהלו לקראתו אילניה החסונים והענפים עם אַמוֹת המים הצלולים והמשכשכים, המלקקים את גזעיהם, התמתחו מול הזוהר פסגוֹת מִגדליה הלבנים והדוממים בתוך ההמולה הרבה של טירדת הכרך, והבהיקו סילוניהם ומִזרקותיהם, שַׁיִשׁ צחור, המקלחים את מימיהם למרומים ומתיזים רסיסים חיים וזכים. צפו ועלו מתהום-הנשייה זכרונות נשכחים וצללי רֵעִים, שדיוקנם כבר ניטשטש ונִמחק, וחפץ עז התעורר בלבו להתחקות על גורלם, להושיט יד לכולם ולדבר באוזניהם דברי חיבה וידידות.

פיכּה הכל סביבו ובתוכו, והוא הציף את בתו בהמון שאלות והערות, וזו ישבה כל אותה שעה אילמת וקודרת, נשענת בדופן המרכבה ומתאמצת לכבוש את פניה, שלא יכירו בה העוברים. מתוך יאוש נתנה לדלף-שיחתו לדרדר על ראשה: בשפה רפה, מתוך אונס, ענתה ולא ענתה קטעי מילים בלתי ברורות, אמורות בכוונה להביאו לידי שתיקה. לאחרונה קצרה רוחה ונלאתה נשוא את הגיגו, את קולו הצעקני והרגשני ואת תנועות ידיו וגופו בדברו, ונאלמה. לא עברו רגעים רבים מישיבתה במחיצתו – ונדמה לה, כי זה שעות רבות היא מתגלגלת עמו למרחקים בלתי נודעים ואפלים, ונעו כתפיה מתוך דמעות חנוקות, בבושה לוהטת ובארס תוסס ומחלחל.

הגיעה המרכבה עד הגשר הרעוע, הסתובבה, נחשלה במרוצתה והרקידה את יושביה. אבד לחכם צבי שיווי-משקלו מתוך דחיפות תכופות וראשו התנגף בכתפי בתו, ועלה באפו ריח בושם חריף ומהמם. הוא טילטל את ראשו במבוכה, חידד את אפו, כדי להבחין את מקור הריח, ופניו הועמו. לאיטו התעודד, בהיאחזו בצלע מכסה המרכבה, ובתוכחה גלויה, שאהבה מסותרת היתה ספוגה בה, פנה אל בתו:

– בתי! התמרוקים והמשחות האלה, למה הם לך? פּירכוסים כאלה לא יאים כלל וכלל לבנותי.

הוּרדוּ שמוּרוֹתיה מחמת מבטיו גלויי-הלב, אף הגה קל לא הוציאה מפיה, רק את ראשה היטתה קצת הצידה ועיקמה מעט את שפתיה בחיוך של ביטול ולעג נסתר.

השתתק פתאום חכם צבי. דומם הסתכל בבתוֹ, מבטיו הביעו אי שובע-רצון, וראשו התנודד אילך ואילך, בתנועות תימהון ופלא התבונן אל שמלתה – שמלת-משי קצרה, אדומה ורקומת-זהב, אל חרוזי הפנינים לגרגרותיה, אל עגילי הזהב שבאוזניה, אל זרועותיה החשופות ואל עקבי-נעליה הגבוהים – וצללי תוגה ודאגה ריפרפו על פניו ויהיו לעננים כבדים מבשרי סערה קרובה.

התעוותו שפתיו בלעג זר ובקול רועד, רווה-כאב וספוג-איום שאל:

– הפרקת את עדיי כל נשי חצרנו והתקשטת בתכשיטים שאולים כגמל החַג'⁷. הכה גברה חמתה של דמשק בתקופת אייר, שאת יוצאת את השֵׁיךְ בזרועות חשופות ובחזה מגולה? האין יראת אלוקים בלבך?

קיפלה ג’מילה וגללה את רדידה בין אצבעותיה, השעינה את סנטרה על כפה, חצי גופה העליון מובלט ומבטה מחוצף כקוראת ומוכנה לריב.

ישפיל-נא את קולו ויתאפק קצת עדֵי הגיעם הביתה. שבע שנים היה נודד בנכר, עוד טרם שאל מה עשו ואיך חיו – וכבר התחיל קורא למדנים. האם איננו רואה, שכל דבריו נשמעים בחוץ? הוא בוודאי היה נהנה אילו לבשה קרעים כמוהו, ואולם היא וטירה תעזובנה עוד היום את הבית ותלכנה להן באשר תלכנה…

חרק חכם צבי את שיניו, ושפתיו חוורו והלבינו מקצף. השתתקו כל חושיו בו ומנוחה מאובנת נשפכה על פניו. אך ניכּר היה, שמתחת למנוחה זו מתחוללת סערה כבירה: עוד מעט ויתנפצו גליה ביתר עוז אל קודקודה.

הגיעו למרכז העיר אל פרשת-דרכים, והמרכבה עמדה מלכת. הזדקף העגלון על דוכנו, אחז את המושכות בידיו, צעק במלוא ריאתו, ופילס לו נתיב צעד אחר צעד בין חומות האנשים, שנדחקו לגושים מוצקים, נהדפו וטולטלו, התערבבו זה בזה, כים של שיבלים בנשוב בהן הרוח.

הוציא חכם צבי את ראשו והציץ על כיכר המורג' הרחבה עם בתי-הקפה שלה המלאים אדם רב; הכחיל הברדה ממולו בזרם אשדותיו וסחף משובת מימיו, ממרומי המסגדים הכריזו ה“מוּאד’ינים” בקול רם וצלול והזעיקו את המאמינים להסתופף בחצרות-קודשם, השמיטו אפנדים וחַג’ים את מחרוזותיהם מידיהם, התעטפו בעבּאיוֹתיהם הלבנות, וקמו ונהרו לעבר שערי המסגדים הפתוחים לרווחה.

קציני-צבא גבוהים ואפנדים אחדים לבושים הדר נעצרו תוך כדי הליכה אצל שער המרכבה, העיפו עין על יושביה, שמו את ידיהם על לוח-לבם והרימוּן בהכנעה מול מצחם, חייכו ושִׂיקרו בעיניהם ליושבת, ראו את קריצות עיניה המפיקות חרדה ותחינה ואזהרה כלפי אביה, הבינו לרֵעָה – והזקיפו את חזם בהכרת ערך עצמם, ובצעדים מדודים חזרו ופנו לדרכם.

– מה אֵלה לך, בתי?

קפצה ג’מילה פתאום ממושבה וכל יצוריה רעדו כאחוזת-עווית. הרף-עין ארכה מבוכתה – וכבר היו פניה אילמים וקפואות כבתחילה. היא הנידה את כתפיה, הבליטה את שפתה התחתונה, פתחה עיניים תוהות של ילדה חפה ותמימה ובצחוק מעושה ענתה:

– למה ילטוש כה לה את עיניו? כלום היא יודעת, למי היתה מכוּונת דרישת-שלומם? ומה הפלא, אם אנשים הוללים ומשתטים עושים מעשי הפקרות, חומדים להם לצון ומחלקים כבוד לתלבושתו הנפלאה ולסוכך היפה שבידו? כלום לא הגידה לו מראש, שסופם להיות ללעג ולשנינה?…

מדומדם משפעת ההרגשות המוזרות, אשר באו עליו פתאום, כבש חכם צבי את מצחו בכפו והביט נוכחוֹ בעיניים קמות. ובהצליחו בדי-עמל להשביח במקצת את המיית-לבו, הרעים:

– ראו נא את בת הפחה! אללי לך, חכם צבי, שזכית לכך, שבתך תבוש בחברתך! “עין תלעג לאב ותבוז ליִקהת אֵם, יִקרוּהָ עורבי נחל…”

השמיט הרכב את המושכות מידו, תחב את ראשו לתוך המרכבה, והכריז על סוף נסיעתו.

קלה כחתולה התחלקה ג’מילה מתוך המרכבה, בטרם יספיק הרכב לעצור לגמרי, ובראש כפוף ובעיניים מושפלות החישה את צעדיה, הגיעה עד לקרן הרחוב, אך נִמלכה פתאום בדעתה כנזכרת בדבר-מה, ונשארה עומדת תחת משקופו של בית חרֵב למחצה, שקועים במפולת. מסתר מחבוא זה הושיטה את צווארה והשקיפה על אביה ועל העגלון מסייעים לפריקת החפצים.

העמיד חכם צבי את חבילותיו על שִכמוֹ והתחיל פוסע לעברה, הזדרזה והקדימתו והתחילה מהלכת לפניו לאיטה, כמטיילת לפי תומה, בריחוק מקום. נדמה היה, שכל מה שנעשה מאחוריה איננו נוגע לה, ואין כל קשר ויחס אל האיש המשׂרֵך את דרכו בעקבותיה.

הגיעה עד למבוי נמוך ואפל, שלועו היה פתוח כלוע חיה ענקית ושני תילים של אשפה נערמו משני צדדיו. זרקה ג’מילה מבטים גנובים על הנשים הצנומות והחיוורות, שישבו על מפתנוֹ וחלצו שדיים צומקים לעולליהן עקומי-הגב ופרועי-השׂער. הֵשׁחה קומתה, הזדרזה וקפצה על פני מי-השופכין, שניקוו באמצעיתו של הרחוב והעלו קרום לבן-כחול מעין קשקשי-דגים.

מתוך מבוכה וחיפּזון כמעט שמעדו רגליה במי-המדמנה. אך כרגע התעודדה, הנידה ראש כלפי אלה, שהציצו בה בעין רעה והסבו בכשלונה, ושלחה בסתר “יד מחומשת”⁸ למולן.

בינתיים התקרב האב, נושם ושואף בחוזקה. ניכר היה, שהוא מכונן את צעדיו לעבר המבוי. ג’מילה עמדה על כוונתו וקראה:

– לא פה! לא פה! זה כבר, עקרנו מכאן את דירתנו.

עמדה כחומה בינו ובין הנשים ונתנה לו ידיים לעבור בראש. אלה הפנו את צווארן בסקרנות גלויה כלפי העובר, הכירוהו – וקראו בשמו בלחישה ותימהון, הראו עליו באצבע ונדו לו בראשן.

– ג –

שבע-רוגז ועייף וכושל מהליכת-בהלה עמד חכם צבי ליד שער החצר, שבוֹ התחמקה בתו זה עתה, הטיל את משאו ביאוש אצל כניסתו וצנח עליו באין-אונים.

כשחש שנשימותיו החלולות והקצרות שבוּ להיות קצובות – התרומם, פסע פסיעה לאחור, האהיל בידו על עיניו וקרא ארוכות: “רוזה! טירה! אוּם-ג’מילה!” – ומכיוון שלא נענה, התחיל מטפס ועולה במדרגות, כשהוא גורר אחריו את חבילותיו.

אוּם-ג’מילה שיצאה זה עתה מן המטבח בידיים המפוחמות ובפנים משולהבים, שמעה כעכועים צרודים ונקישות נעליים דופקות בעוז על המדרגות, היטתה אוזן והקשיבה רגע. רטטה פימתה העגולה בכעס על האורח החצוף, שהעז בעצם היום לעיני גרי הרחוב לדרוך על סף ביתה, טילטלה את גופה הגוץ והשמן לעבר המבוא, מוכנה לכל מקרה של תקלה ופגע, ובכוונה לחסום את כניסתו, גחנה לתוך חללו ששרוי באפלולית וגערה בנזיפה:

– מי פתח את הדלת?

פתאום נרתעה, כאילו עמדו רגליה על עברי פי-פחת, נשמט קבקבה מעל רגלה והתגלגל בדפיקה על המדרגות. הזיזה את עצמה אחריו בצריחה חנוקה, נמלכה בדעתה וחזרה על עקביה לעבר המטבח, כמבקשת להימלט על נפשה, אך נשארה עומדת באמצע החצר כשהיא חרדה ומתכווצת. העבירה את ידיה על רקותיה, והרימה קול נפחד ומבעית, וקראה:

– רוזה! טירה! ג’מילה! אביכן בא.

רצו לקול צעקתה מן החדר הסמוך רוזה וטירה ברגליים יחפות ושערות סתורות. טירה – רפו ידיה פתאום, גופה נזדעזע, והכלב המסולסל שרביד-משי כחול ורקום היה קשור על צווארו וששתי כפותיו הקידמיות לפתו את כתפה, התבלבל ונפל. רוזה צעדה בתחילה בטוחות לעבר אביה, בכוונה להושיט לו יד ולברכו ב“ברוך הבא”. אך הנה הרגישה בכישלון אִמָה, בהבעת האימה שבפניה – חזרה בה. בתנועת-חרדה של ילד המסור אך ורק להורתו, הרגיל לעמוד לצידה מדי התגלע ריב בין ההורים, חשה לחלצה מן המיצר, נדחקה אליה ולפתה בזרועה הלבנה והעגולה את צווארה, לפפתָה בגופה, כלוקחת אותה תחת חסותה ועומדת להגן עליה מפני תגרת ידו של אביה העריץ…

– מדוע נבהלתן כל כך? – שאל חכם צבי בגיחוך של תימהון, מתוך כפיפה, כשידיו עסוקות בחבילותיו.

הזדקף ופסע והתקרב לעברן. בו-ברגע והכלב, שעמד מן הצד וארב באיבה לכל תנועותיו בשיניים חרוקות ובאוזניים קטופות, זינק ממקומו, עמד כצר נגדו והילך עליו אימים.

בעט חכם צבי בסנטרו והפילהו אחור, הוריד הכלב את זנבו, הסתלק לצדדים, ויילל נואשות מעוצמת מכאוביו. חשה טירה לעזרתו, נשׂאתו על כפיה, החליקה לו על ראשו ושידלתו ופייסתו בדברי חן וידידות.

פנתה לעבר אביה, בתנועת יד מהירה הזקיפה את צווארון חולצתה והחביאה בתוכו את ענק-הזהב התלוי בגרגרתה, הורידה את שרווליה ודחפה לעבר מרפקיה את צמידי-הפז המשובצים יהלומים, ניגשה אליו וברכתו בחרדה כבושה, אחזתוֹ בזרועו וניהלתו בפזיזות עסקנית לעבר הרובד שבחצר, הציע מחצלת למרגלותיו, שהתה רגע לצידו, וחזרה ופרשה ממנו בטירדה ובהלה מרובה.

פשט חכם צבו את גלימתו והתיר את אבנטו, התבדרו שוּלֵי קַפְטַנוֹ ונתגלו תחתוניו הכחולים והרחבים שניפוחם משתלשל עד קרסוליו, הקשורים בפתיל לבן מידלדל, שהשחיר מחמת זוהמה. מישש את המרבד הפרסי השטוח על פני הרובד, קימט את מצחו בעיון, כמתאמץ להעלות נשכחות, נאנח עמוקות, קיפל את רגליו תחתיו וישב על המחצלת. לא מצא מנוח לעצמותיו היגעות, כרך את גלימתוו ונתנה למראשותיו, צנח והשתרע, כשהוא שקוע בהירהורים וצללי ביעוּתים.

קרצה האֵם בעיניה לטירה לעומת הדלת הפתוחה, עמדה זו על כוונתה, הרימה את כתפיה בביטול ובזילזול, כאילו אחת היא לה ואיננה חוששת כלל לכל העניין, שעליו היא רומזת. זוֹ זקפה את צווארה בגאון, ובהחלטה של הכרזת-מלחמה התהלכה בחצר וְשָרָה, וחזרה וישבה לה ברשלנות על שפת המזרקה השוקקת, שמימיה הזכּים רטטו וזעו מתחת לפנינים הנוטפים מסילונה ונופלות ונבלעות לתוכם.

פרשה האֵם אליה כפיים בתחינה וביגון קודר, נעה אילך ואילך כאובדת עצות, ודמתה בשעה זו לתרנגולת ניבעתה, שחשה מרחוק בשוֹאה המרחפת על אפרוחיה והיא מדדה ומקרקרת באיום ובאזהרה, ואין שׂם לב לשוועותיה – והרי היא מקדמת בעצמה את הסכנה, אצה לפני אוייבה, מפסיקה לו את דרכו ומשתדלת להסב מעליהם את שימת-לבו.

התגנבה חרש על קצוֹת בהונות רגליה כמהלכת לפי-תומה כוננה צעדיה לעבר החצר הפנימית, כלאחר יד הגיפה את דלת חדר-האורחים, שמתוכו נידפו אדים חריפים של טבק ויין, שברֵי כוסות ובקבוקים נתגוללו על-פני שטיחיו היקרים, ועקבות נעליים מרופשות ניכרו על ספותיו וכיסאותיו המרופדים, נעלה בעדו וחלצה את מפתחו, ובפחד גנב התחמקה עם שללה אל החדר שממולו.

בחיפזון קדחתני התחילה מְפַנָה ומסתירה את כל הדברים החשודים. נחו עיניה על ג’מילה, המתגוללת בפנים כבושים מחרפה וזעם אין-אונים על הדיוואן⁹ בשמלותיה החמודות, כשידיה משולבות מתחת לראשה, נגעה בכתפה והזיזתה, פקדה עליה במפגיע להטמין את נִיבְלָה ואת כל כלי-השיר של אחיותיה, לבלי תְשׁוּרֵם עינו, התלוננה על זריזותה להתקשט ולהתהדר בטרם נמו צללי-ערב, חזרה ועמדה אצל הדלת, מוללה באצבעותיה, קראה היא ברמיזה את בנותיה ופקדה בקול רם על רוזה, בכוונה שיגיעו הדברים לאוזניו, להגיש לאבּוּ-ג’מילה קפה וסעודת-הצהריים.

הגיעה לאוזניו של חכם צבי ערבוביית קולות של שיחת-סתרים והתלחשוּת. בראשונה לא שעה ולא שם לב לכך – מוחו היה טרוד וסבוך יותר מדי במחשבותיו המטורפות והאפלות. חזרו הקולות והתגברו – הרים ראשו וקלט בבירור יבבות ארוכות ואנחות צעקת אימה ושבר, והוא התרומם בחיפּזון ממושבו, ובצעדים מהירים עבר את החצר לאורכה ונכנס אל החדר, שבו נועדו אשתו ובנותיו.

צפה ארוכות והשתאה לדומיית המבוכה והבהלה, שקמה בבואו, לא הבין את המתרקם כאן, ונתכווץ בו לבו בכאב ותוגה מרה. מרכּין את ראשו לעבר אשתו כמבקש פתרונים ממנה – וזו ניתרה ממקומה, הסבה את פניה והלכה ועמדה לפני ארון הבגדים, פתחה את דלתו, ובתוך אספקלרייתו שהסתובבה על ציריה, השתקפו שרידי הדמעות שבריסיה, ופרצופה המסומק, המתעוות עוד בבכי נפסק וחנוק.

פנה לצדדים כמבקש עזרה, העיף עין על רוֹזה, שכבשה את פניה בכפיה ונאנקה דום, ובחזהו נתהווה פתאום איזה חלל ריק. עלתה וצפה ממעמקיו אותה מחשבת-האימה, שניצנצה קודם לכן במוחו בראותו את בתו נוסעת יחידה בלי לוויית שאֵרו, ושאלת חרדה עברה על שפתיו. ואולם פני ג’מילה וטירה, המפיקים חוצפה ומרי, חיוך הקלסה שבשפתותיהן, אופן ישיבתן בסמיכה ובהבלטת חזה, בפינוק ובאַדנוּת, הביאוהו בין המצרים, הקניטוהוּ והעירו בו את חמתו. כל העלבונות שספגה נפשו, כל זרותו ויתמותו בבית החדש הזה, בהדר ריצפתו ולובן קירותיו, במוצאיו ובמבואיו הלוּטים ערפל וחידה וקרה, עמדו לפניו והעיקו על נפשו בכל כובדם. ולמרות ההחלטה, שגמלה בלבו לכבוש את כעסו, שלא להביאן לידי תקלה ב“זילזול כּיבּוד אב”, אדמו עיניו ונוצצו בברק מוזר וקר, ובעקיצה רוות-ארס, שכל מילה ומילה העידה על הסער שבקירבו, זרק כלפי חללו של החדר:

– הקשיבו נא, עבדי ד' מה טיבו של “תשעה באב” זה שחל על ראשכן? הביטו על האם ובנותיה! הרואים אתם, איך הן מקדמות את פני אביהן השב מדרכו? בת נעוות-המַרדות הזאת שלחה את כלבה לקראתו, והאחרות מתאבלות ובוכות וקושרות מיספד וּנְהִי, כאילו מֵתַן מוטל לפניהן.

לא היה סיפק בידו לסיים את תוכחותיו. בחצר רגשו והמו אנשים ונשים מגרֵי הרחוב, ששמעו את דבר בואו של חכם צבי ובאו לברכו. חרדה לקראתם אוּם-ג’מילה והציצה עליהם בפחד וחשד, ענתה על ברכותיהם בשפה רפה והזמינתם אל הדיוואן, התנודדה ורצה לפניהם, חזרה על עקביה לעבר החצר, כאילו שכחה דבר-מה, תחבה בו את ראשה, וראתה את בעלה ניצב הכן קוממיות מול ג’מילה בעיניים בולטות ושפתיים מכוסות קצף. ביאוש ותחינה פנתה אליו ובתנועת יד רבת-ביאורים העירה את שימת-לבו על האורחים הבאים. מיד שבה אליהם נבוֹכה ורוֹעדת, עמדה על החיוך שבפניהם, ונשכה את שפתיה בעוברה, ומבלי הוריד את עפעפיה, גימגמה קטעי מילים בלתי מובנות, ובהעמידה פנים של חדווה וצהלה עשויה, חסמה את דרכם ומשכתם בחיפּזון אחריה אל קצה החצר.

שררה שתיקה שוממה וממושכה וסימני מבוכה ניכרו בין הנאספים. עלמה זקנה בעלת שפתיים דקות וכחולות ועיניים ירוקות, ששהתה כל אותה שעה אצל חלון החדר הפונה אל החצר והקשיבה קשב רב בפה פעור עד שניגלו הפרצות שבשיניה – נִרתעה אחורנית בראותה את אוּם-ג’מילה, הֵצֵרָה את צעדיה, הפרידה מן הכנופיה המתרחקת אחת מחברותיה, חיבקה את מותנָה, ובפנים מבריקים מעונג ונחת מסרה לה בהטעמה את כל הפרטים, שלכדו אוזניה:

– יישר כוחו! הלא היגדתי לך מראש, שחכם צבי יטעימן פילפל! השמעת את גערותיו? לא? ככה צעק באוזני הבכירה המשרכת דרכה:

“התעיזי לעמוד לפני בשמלות-משי אלה? ארורה תהיי לעד, אַת ותכשיטיך…”

ראה אבּוּ סלים, שהיה גם הוא בין הבאים, את חיוורון אוּם-ג’מילה, את עיניה התלויות לעבר החדר הסמוך, ועמד על טעמו של דבר; וכדי להסיח את דעת הנאספים, התחיל מספר הלצות גסות ומופקרות. הורידו הנשים את ראשיהן בבושה והעמידו פנים נעלבים. ואולם צחוקן העצור, מבטיהן הגנובים, השלוחים לעברו והמחכים למוצא פיו, עודדוהו וְהֵקֵרוּ את מעיינותיו, והרי הוא קורא אליו החצרה את ג’מילה וטירה ורוזה לחלצן מן המיצר.

שמעו אלה את קריאותיו ונהרו פניהן, וכציפורים חרֵדוֹת, שפתחו להן את דלת כְּלוּבָן פתאום, נתחמקו חרש אשה אחרי רעותה, ולא שקט לבן מזעפו עד שהתערבו בין הנאספים, לקחו חלק בצחוקם הפרוע ונסחפו בזרם משובתם.

המשיך חכם צבי את טענותיו לתוך החדר השותק, פסע אילך ואילך, שהה על כל צעד וצעד, כשאצבעותיו ממששות בשרפרפים ובשולחנות המצופים צדף מעשה-אמן, ובטסי-הנחושת וכיורי-הנחושת מעשה דמשק העומדים לראווה עליהם. עד מהרה הלכו עיניו הלוֹך והתרחב, צללי-ביעותים ריפרפו כל פניו, ורעד וקוֹר עלו בעצמותיו. תפוּשׂ מחשבות בדק וחיפש בשולחנות וביקש למצוא פתרון לחידת השינוי, אשר קרה במשפחתו בזמן היעדרו. פתח את הארון – וטפח בידיו על ראשו למראה שמלות-המשי, הנערמות זו על זו עד אפס מקום, ולעתרת הריחוֹת העולה מהן. חיטט ביניהן והתגוללו לרגליו צמידים וטבעות ונזמים, התכופף, הרימם באנחה, בדקם לעומת אור החלון ושילשלם לתוך כיס קַפְטנוֹ בכוונה לעמוד ולחקור אחר כך טיבם. הגיעו הצהלה וההוללות למרום קיצן: יצא חכם צבי אל החצר, העיף עין על המסובים, ראה את ספלי-הקפה המלאים, את הנרגילות הבוערות, שקני שפופרותיהן העשויים כסף לוחשים ושניצני-רימונים ופרחי-לימונים רקדו ועלו במֵי אשישותיהם, את קליפות התפוחים המושלכות על הריצפה – וקדרו פניו. חרדו בני החבורה לקראתו, הרעיפו עליו את ברכותיהם ופינו לו מקום-כבוד בראש המסובים. חכם צבי לא שעה אליהם ואל הזמנותיהם. שחוֹח תחת נטל מחשבותיו, כשידיו תחובות באֵזורוֹ, ישב על מיפתן הרובד, לא שתה את ספל-הקפה שהגישה לו רוזה, לא נגע בשפופרת הנרגילה, שהושיט לו אבּוּ-סלים – בלי תנודה, כפסל דומם, קפאו מבטיו על שולחן-השַׁיִשׁ העגול ועל הפירות והמיגדנות המונחים עליו.

סחרחר עליו ראשו, גברה עייפותו ותשוקה למנוחה ולשיכחה תקפתוֹ. במאמצי-כוח התרומם ממושבו, גרף את רגליו הכושלות עד לחדר הסמוך, ובלי חלוץ את נעליו השמיט כר מן הדיוואן, הפכוֹ כלפי מטה והשקיע בו את ראשו הבוער. נדבקו שמורותיו בחבלי שינה ונחרה, שגניחות רסוקות שזורות בה. והנה הוא מטפס ועולה על מדרגות תלולות ורעועות, אבּו-רפוּל והשֵׁיךְ שרים ומוחאים כף אחריו ומאיצים בו למהר ולעלות, כדי לבוא בעוד מועד לקידושי ג’מילה בתו. הגיע עד אולם הנישואים, יצאה לקראתו אשתו וקומקום-כסף מלא מי-וורדים בידה, זלפה ממנו על פניו וריח גופרית וצחנה מבאישה עלה באפו. “התנהגותך אתי זרה עד מאוד” – צעק והתנפל עליה להוציא את הקומקום מידה. השֵׁיךְ דחפו מאחוריו, עצר בעדו, והגיש לו אבוקה. הבעירה – והודלקה כולה באש-להבות. הפילה ארצה ותהום בוערת נפתחה לרגליו, ולשונות-אש שחורות ואדומות התחילו מתפרצות ממעמקיה. מיהרו הנאספים. שפניהם היו שחורים מפיח הלהבות, עמדו במעגל סביביו, הרימו רגליהם ויצאו במחול-פרא. ברור הכירו עיניו את טלפיהם, הדומות לפרסות-תיישים, ואימה גדולה נפלה עליו. התחיל צועק ומתחבט בכל כוחו להינצל מידם; לפתהו אחד מהם, הרכיבהו על כתפיו ורץ אתו אל עבר הדלת, הניפהו וגילגלו ארצה מרוּם המדרגות – – –

אחוז-בהלה התעורר חכם צבי משנתו. שעה ארוכה הישהה את מבטו מבלי זכוֹר היכן הוא נמצא ומה מעשהו כאן בחדר המקושט והזר הזה; הריצפה זעה ונעה עוד תחת רגליו, ובאוזניו לא פסקה הלמוּת גלגלים ורעש וחריקת קרונות. בחרדה שלח ידו לעברים וגישש בדימדומי הערב. נדמה לו, שהקיר העתיק את מקומו ממראשותיו ונסוג לשמאלו. בלאט ובזהירות, כדרכו בהתאכסנו בבתי “גבירים”, ניגש אל אגן-הנחושת שהבריק על כּנו, נטל את ידיו וניגבן בשולי קַפְטַנוֹ, התחיל ממלמל את ברכות השחר. התפכח פתאום ועמד על טעותו, נאנח עמוקות במנוד-ראש, וחזר ועמד תחתיו באמצע החדר, קופא ושומם ותפוס-שרעפים.

בתנועות איטיות ומרושלות לקח את אזורו וכרכוֹ מסביב לחלציו, הידק את “לפתו” ותחב את ידו בשרוול אחד של גלימתו והשני תלוי ונגרר אחריו, פרש אל החצר בכוונה להיחפז את בית-הכנסת בתקווה, שמא יעלה בידו להתפלל ערבית בציבור.

דרך-עברו נתקל בשקו הפתוח, שהיה מושלך פיו כלפי מטה ושהחבילות שבתוכו היו מפוזרות כשברֵי-כלים אין חפץ בם. רגע גחן עליהן בדאגה והחליק ברוֹך את מה שאסף וקבץ על-יד בדֵי עמל ויגיעה, נזכר בעקימת חוטמן של אשתו ובנותיו, בהעוויית הבוז והלעג שבפניהן בהעבירו לפניהן את חמודותיו – ורפו ידיו. אבד בעיניו ערכן וחינן של אלה וניטלה מהן חשיבותן, סילקן לצדדים, שלא תהיינה למפגע לרגלי העוברים; ובהיווכחו שאין אף נפש חיה בבית פנה גם הוא לעבר המדרגות, יצא ולא הגיף את השער מאחריו.

– ד –

בחוץ היה ערב, ואפלוליתו הטחובה והאפורה לפתה את נשמתו של חכם צבי בקוּרֵי-עצב. בתוך הקדרות הבחינו עיניו חבורות של נשים ועלמות מקושטות ומפורכסות, שנמשכו אל הרובע הזה, והריהן מתהלכות וטופפות בפריצות ויוהרה בתרועות גיל ומהתלות, משתמטות כעדר ציפורים נפחדות במרוצה גנדרנית מפני רודפיהן – בחורים חסונים ולבושי-הדר, שתרבושם שמוט להם על עורפם ובלוריותיהם הפרועות מאפילות על פרצופיהם – מסתלקות רגע לצדדים לתת מקום למזדקרים ביניהן בתנועות שיכורים ובצחוק פרוע, ושוב הן מתרפקות עליהם כבלי צְדִיָה, חוזרות על עקבן ומציצות בציפייה וסקרנות מעל חלונות ביתו, כאילו הן מחכות לדבר מה בלתי שכיח.

נתחמץ לבו בקירבו, וקינאת ה' צבאות אכלתהו. הוא לחץ את מקלו בידו ונופפוֹ לעברן, כשהוא ממטיר על ראשן חרפות וגידופים. הטיילניות, אלו שטו בצעקת-פחדים מפני חזותו הפרועה והמפיקה אימה, ואלו לטשו לו את עיניהן בתימהון. עוד רגע והן שלחו לשון לעומתו ותקראנה אחריו מלא:

– זקן מטורף! מאימתי נעשה אפיטרופוס לבנות העיר? יחרף תחילה את בנותיו!

התגברה בו חמתו עד להשחית, תפסהו אחד מבני החבורה בזרועו כמו בצבת, עקר מידו את מקלו בלי אומר ודברים, כפפו ושברוֹ על ברכו להנאת העומדים סביביו, חזר ופרש לו במנוחה, אחרי זרקוֹ את שברֵי המקל לרגליו.

חיוור ורוטט, בלשון יבשה ובעפעפיים מוּרדים, התחמק ניכחוֹ, מבויש ונִכלם, כדרך המשתמטים בתחילה לאט ממקום כשלונם. פתאום פנה לצדדים, ורעד עבר בנפשו. נדמה לו, שזה עתה עברוּ טירה וג’מילה במרוצה את הסימטה שממולו בלוויית איש זר, שהשתדל להאפיל עליהן – ואותה המחשבה השחורה והסתומה, שעד עכשיו, היתה חבויה בתחתית נשמתו, התנשאה בכוח ענקי ושטפה את כל ישותו. הוא רץ בקשת גדולה דרך הסימטה ורדף אחריהן בנהימת חיה פצועה, רץ הנה והנה, עבר את כולה לאורכה, ורק אחרי היווכחו שנבצרה ממנו לגלות את מחבואן – חזר בו ממרוצתו נושם ושואף, כשגופו רועד מכעס וחימה.

בפנים קודרים ומרוכזים, כולו מכונס לתוך עצמו, נכנס לבית-התפילה – בניין רעוע ושומם. נקישת סנדליו המסומרים עוררה הֵד עמוק ומאַיים בחצר המקומרת. מתוך רגילוּת נטל את ידיו ב“כיור הכוהנים”, השתחווה מול שתי רוחותיו אצל הדלת, והֵישִׁיר את צעדיו לספסל-האבן שבכותל המזרחי אצל ארון-הקודש, ראה שמקומו כבר תפוס – ופסע אחורנית ופניו כלפי הארון, בכוונה לשבת על הספסל שממולו.

נתן בו את עיניו היורש את מקומו, הכירו במעוף-עין, וקם נרתע כולו בחרדת-כבוד, הציץ בעיניו ופסע כמה פסיעות לעברו בפנים מחייכים ומסבירים. תקע לו את כפו ב“שבח לאל על השלום”, ואחזו בזרועו דרך אחוה ורֵעוּת, ולמרות סירובו של חכם צבי לא הירפהו עד שהושיבו לימינו.

לחש דבר-מה באוזני הישיש, שישב לצידו ופניו שלווים, חיוורים וכמו בלי תנועה. נרתע גם הלה ממושבו ושלח יד גששנית, שאצבעותיה רועדות, וחיפש את חכם צבי ממנו והלאה, הכיר בו חכם צבי את אבו-עמרם סַגי-נהוֹר וענה על ברכתוֹ בשפה רפה.

התרפק עליו שוב שכנוֹ בידידות ובזחיחות-הדעת, כאילו נפגש עכשיו עם קרובו ומיודעו משכבר המים, כיבדהו בקופסת-טבקוֹ להרחה, והיה כה קרוב לו, עד שהרגיש חכם צבי בריח היין הנודף מפיו. סלדה נפשו למראה הקירבה היתירה, שבה פונה אבו-אלופיה אליו. בשום אופן לא יכול לבאר לעצמו, מה ראה הבריון הזה לשׂישׂ אל בואו ולהתהלך אתוֹ כאת איש כערכו, וניתר בו לבו כשטפח לו הלז על שכמו וקרץ וחייך לו בעיניו בחיוך מלא-תעלומה.

ישב על מקומו עלוב ומדוכדך, היפנה את ראשו לעברים, ויגונו ומצוקתו גדלו למראה הפּרצות המרובות שנעשו באנשי-המעשה הזקנים, שלא החסירו מתפילות-רשות בציבור אפילו בשעת-חירום. חרמש-המוות קצר את כולם, רק שרידים, שיבלים בודדות, נשארו מתוך שיכחה, והם עומדים כפופים ונובלים, צהובים וקמוטים, יגעי חיים ועמל, ולא יכירם מקומם בתוך “סדום” זו, ששוּנו פניה בימי העדרו – עד לבלתי הכירה שוב.

הגיעה תפילת הערב אל קיצה, בית-הכנסת התחיל מתרוקן משרידי נמושותיו, רבים מהם נתנו עיניהם בו בחמלה בעוברם על פניו, וְשׁטוּ מעליו בחיפּזון, אחדים ברכוהו, נכנסו אתו בדברים, ורמזו זה אל זה על השתיקה. אחרים נשארו עומדים וממתיקים לחש מאחורי גבו, ופניהם כפני אנשים הנושאים בחוּבם סוד כמוס.

קלטו אוזניו קטעי מילים מאחוריו. כל גופו רעד ונע, עוֹרקי מצחו השתרגו ועיניו דלקו באש אדומה. כארי הסתער על אותו האיש הגבוה והצנום, המוציא את הלעז על בנותיו, אחזו בזרועו וטילטלו בכל כוחו ובקול מחרחר שאלוֹ לפשר דבריו הסתומים. הלה התפתל והתאמץ להיחלץ מידיו, וכשהדבר לא עלה בידו, צעק בחימה:

– הרף! אגלה לך את הכל, אם אינך יודע כלום…

– באר את דבריך, ואם אַין…

הלה הזדקף, ובסגרו את כנפי קַפְטנוֹ, שנשמטו לאחוריו, הניד כתפיו במשיכה רבת-כוונה והטיח ברוגזה:

– כלום אני הוא המרנן אחרי בנותיך? שאל את פי כל העומדים פה ויגידו לך, או מוטב שתלך אל המירג' ונוכחת בעיניך…

אפלה גמורה הליטה את חכם צבי בתוך האור הרב אשר שפע סביבו. הוא גישש בידיו באוויר כמבקש לו מִשען, נתמך בעמודי התיבה וכל גופו רעד. כך שהה רגעים אחדים עד שוּב אליו בינתו, פנה והתבונן סביביו וראה את אבּוּ-אלפיה האוחזוֹ תחת בית-שחיו ושח עליו בדאגה וברחמים. דחפו מעליו בשאט-נפש, חגר את שארית כוחותיו והלך הלוך והתנודד, כשזקנו זע ורותת, עד צאתו אל הרחוב. לא נשאוהוּ רגליו עוד וצנח על אבני המירצפת, כשהוא טופח באגרופו על חזהו, מייבב יבבות יבבות קטועות וצרודות, וחוזר שוב ומפכר את אצבעות ידיו.

בשעה מאוחרת בערב, כשכלתה רגל מן השוק, נשמעו דפיקות חזקות ומרעישות בשער-הברזל שבחצרה של אום-ג’מילה. בעד החרכים הקטנים המכוסים שׂבָכוֹת, בחלונות שמנגד, יכלו לראות ברור דמות אדם, הבועט ברגלו בשער, הוא שולח לפניו את שתי ידיו הקמוצות, מאיים על יושביו, וחוזר ודוחף את השער בכתפיו, כאומר להסיעו ממסגרותיו. פתח אחד השכנים את אשנבו, הוציא בעדו את ראשו המחותל בתרבוש-לילה ונהם בזעף וברגזה:

– האם סבור הוא, שהעולם הפקר? יראה נא! הלא חושך בבית! הן עוד לא שבו מהצגתן במירג'.

ארוכות הביט חכם צבי בעיני-כלב נוטה להשתטוֹת על הראש השלוּח לעברו, ורק משנסגר האשנב, והרחוב שקע שוב בתרדמה ושתיקה מפחידה, התנער מקפאונו. מחשבה עברה כברק את מוחו.

“אל המירג'!…” “אל המירג'!” – דובבו שפתיו, וכנהדף מאחוריו הרים את שולי גלימתו והתחיל רץ ניכחו.

רחוב צר וארוך, שרוי בצינת לילה וערפילים, השתרע לפניו. הוא עברוֹ לאורכו, כיפתו המקומרת וסתר פינותיה החבויות בצל ודממה ענוּ בהד עמום לנהימות החלולות שפרצו מחזהו. כמתוך חלום הלך ודובב לעצמו את הפסוק שנפל בפיו וזימזם במוחו כל אותו הנשף: “ובת כוהן כי תחל לזנוֹת, את אביה היא מחללת”. הוא לפת את דרכו באמצע הרחבה המוארה כולה באור מנורות חשמליות בתוך ירק האילנות, שסככו עליה משני עבריה, עֲבָרָה בריצה בלי להשגיח במרכבות המתרוצצות בטירוף בעיניהן האדומות, הכחולות, הירוקות, שעוד מעט והיה למירמס לגלגליהן. ורק כשמצא את עצמו בתוך כּיכּר רחבה שטופת אוֹר והמולה רבה וחש בצלעותיו את דחיפותיהם ונזיפותיהם של האנשים, שהוא חותר ביניהם את נתיבו – פסקה הסתערותו, והוא עמד תוהה ושומם, מבלי דעת אנה יפנה.

בחיפזון התחמק מתוך פקעת האנשים, שהתגלגלה סביבו, שירך את דרכו למעלה הרחוב, לאורך חומת המִסגד, שמגדליו הגבוהים נוצצים באוֹרה וחוּדם שקוע באופל, הגיע עד הבניין הענקי, שגזוזטרתו הרחבה היתה מוקפת קשתות מנורות המטילות רצועות ארוכות של נהרה עליזה על המרכבות הרתומות ועל הנהר השחור שממולו.

עיניו של חכם צבי לא נחו על המון האנשים שנקהלו מסביב לכניסה ולא אל דלת-העם, מוֹכרֵי ה“שירבּת” והתופינים, שעמדו מנגד וטילטלו את ראשיהם, לפי קולות ה“דרבּוּקה” והנֵבֶל, והביעו את התפעלויותיהם בצריחות ממושכות. כל מעייניו היו נתונים לקולות השירה הלוהטים, שנישאו על כנפי רוח ונבלעו שוב בהמון הקולות הפרועים שמסביב. כאחוז-כשפים עמד בלי נוֹע, כשכל מחשבותיו מרוכזות בנקודת-קשב אחת. הכל בקירבו נאלם דום, רק מִצחוֹ הוסיף לדלוֹת ממעמקי זכרונו את צילצול קולותיהן של בנותיו.

ופתאום נקרע מסך אפור מעל עיניו וכמו תבלול נפל מעליהן. וכאשר יתעוות העיוור בשומעו פתאום דפיקות-עוז מוזרות סביבו, כן התעוותו פניו בכאב ויסורים. הוא קפץ ממארבו ובתנועת החלטה שאין להזיזה צעק:

– הנני! תיכף אני עולה אליכן, בנות-כלבים!

באומץ ובביטחון, כבא לרשת את מבצר האוייב, פרץ לו דרך, חתר בידיו ורגליו בין ההמון הצפוף, שעמד וחיכה ליד דלת הכניסה. אלה התמרמרו עליו בתחילה ודחפוהו, ואולם חזותו הפרועה ומלאת-המרי הילכה עליהם אימים ויתנו לו ידיים לעבור ביניהם. בתנופת-יד אחת הדף את השוער, רגע נאבק אתו ביללה נואשת על המדרגות והתחמק שוב מבין ידיו לצהלת כל העומדים.

סוף-סוף הגיע לאולם – וברגע זה קרה את חכם צבי מה שיקרה את האדם ברגעים מעטים של חייו: הכל התרשם במוחו בסקירה אחת. על הבימה שבקצהו ישבו טירה ורוזה, זאת תופפה ב’דרבוקה' תפיפוֹת עמוקות וקצרות ושרה, ומגרונה יצאו אלה הקולות הקדחתנים, הלוהטים והסוערים, המוסכים ארס תוסס בעורקי שומעיהם ומגרים את חושיהם גירוי של תאווה. טירה ישבה על שטיח-משי מוקף כרים ישיבה של פריצוּת, פרטה בנבל וליוותה בעיניה בפחד ניסתר את ג’מילה שיצאה במחול אילם ורב-תנועות, לפי קצב התפיפוֹת העמומות של התוף בידי אבּו-סלים. היא הרימה את זרועותיה המעולפות פנינים ויהלומים, קישקשה במצילתיים, והצילצולים השתפכו כגל של צרורות הנעתק ומידרדר בסערה. הרעידה את ביטנָה רעידות חשק-דוֹדים, התפלשה כנחש על עמדתה וכופפה את ראשה אחורנית, גלי שערותיה השחורות השתפכו, מלאי חיים ורעד, והגיעו עד לארץ, ונרגילת-הכסף שעל קודקודה עמדה הכן ולא נעה ולא זעה. ניגלו ובלטו תפוּחֵי-שׁדיה, הזדעזעו ונחלצו מתחת לחלוק-המשי האדום העשוי קפלים – והתפרצו הרואים בשאגה פראית, תרבושים נזרקו אל הסיפון ואל הריצפה, חַג’ים ואֶפנדים התפרקו את כיסי-כספם וזרקוּם לרגלי הרוקדת בצווחות-עלפון ואובדן-החושים…

והנה נשמעה צעקת-חירחור נואשה וחסרת-ישע. רגע שררה דממה. כל העיניים נָטוּ בבהלה לאותו השׂב בעל הזקן הפרוע והבגדים הפרומים, שקפץ כחתול על הספסלים, כש“לפתוֹ” שמוטה וכרוכה על צווארו, וקצף ניגר מבין שפתיו. הוא כבר הצליח לקפוץ על הבימה, כחיה טורפת התנפל על הרוקדת, אחזה בשערותיה, נשכה בשיניו ואגרופיו ניתכו כמטר על ראשה. אחרי רגע והיא שכבה לרגליו בלי-נוע כתולעת נרמסת. חכם צבי לא הרגיש, איך ומי התיקוֹ מעל טַרפוֹ וגילגלוֹ מן המדרגות. רק לזיק האחרון של בינתו הדועכת זחל והתגלגל לעבר הנהר, אשר הבריק וקרץ לו למולו…

אור היום התחיל מפציע ועולה, בקע את גלי האופל הכחול והציף את נופי האילנות, שציפצופים קטועים, נזרקים מתוך תנומה, השתפכו מבין ענפיהם הרעננים.

הסוסים, שהצינה הרעידה את עורם הקֵרח, מהם התנהלו לאט ובכפיפת ראש מתוך מחשבות ועייפות, זקפו את אוזניהם בהידחפם פתאום ממורד ההר והרקידו במרוצה את העגלה על יושביה. השדרות המהבילים מתוך לחלוחית עם עמודי הטלגרף, הקופאים כשומרים עלֵי דרך, התחילו נסוגים אחור בטיסה, ובעומדם סוף-סוף אצל ״מושב זקנים״ הירושלמי, כבר דעכו כל האורות הקלושים, שביצבצו מחלונות הבית הזה כל אותו הלילה ממרחקים.

האילנות הענֵפים והירוקים התלחשו והאהילו על החומה המקפת את הבניין, וכשנפתח שער-הברזל בחריקה – כבר התנוצצו האילנות הפורחים אשר בחצר, הסוגים בסייגי-ברזל, מקרני השמש הראשונות, ויהי מראיהן כאילו איבקון במכיתת-שוהם.

לבן כולו, שליוו ומחייך, עבר חכם בכוֹר קִמחי את שדרות-העצים הארוכה, כשהוא תוקע את כפו ל״שלום עליכם״ לכל אותם הזקנים בעלי תלתלי-הכסף, ההולכים עקב בצד אגודל מתוך שחוּננות ומנוחת-נפש אל בית-התפילה. עיניו השחורות, החבויות בצל שמורות ארוכות ולבנות, הביעו הסתכלות מלאה עניין והזהירו מתוך קורת-רוח מיוחדת.

סבא זה, בעל המצח הגדול והמקומט, שזה זמן רב לא פסעו רגליו פסיעה גסה, מטפס לו עתה ועולה על מדרגות כנער ואינו מתבונן אל בן-לווייתו הניגרר אחריו עם החבילות שבידיו, כה רווח לו וכה קל לו עתה, כאילו השתחרר מכבלים מעיקים, והריהו נושם נשימה של נחת, הריהו חש, ששב לתחייה בין חבריו אלה, שכל גופו הולך ומתנער ומתחמם באור חביב ורך, המלפף אותו מכל עבר.

כשנכנס אל הפרוזדור הארוך, המוביל אל חדר המנהל, הבריק אור מְעַוור אל עיניו. כמה יופי והרחבת-דעת סביב! הנה חברת ישישים, חבושים ירמוּלקוֹת, מתייחדים להם בפינה בקצה השולחן, פניהם מבהיקים מתוך פינוק ועידון, קַפְטְנֵיהֶם מסולקים לצדדים, ושיחתם העליזה עם גיחוכם הצוהל שוטפים ומצלצלים לרווחה. בעד החלון שופכת החמה את זוהרה עליהם ובקומץ קרני-זהבה היא מפיזה את כוסות התה הצלול העומדות לפניהם, תה של שחרית.

הזקן החליק את בגדיו ומיתח את תרבושו המקומט מחמת נסיעה, ותוך כדי מעשה זירז את בן-לווייתו בלחישה לפשפש בכיסיו ולמהר ולמסור לידו את ״המכתב״ הטמון אצלו.

מן החדר הסמוך נשמע קול חלש, ספוג דמעות ורצוץ, כקול איש המתחנן על נפשו, ואת הדממה סביב הפריחה פתאום גערת חימה:

– טול וצא!… אין מקום אצלנו לקבצנים עיוורים.

הדלת נפתחה, וזקן בעל עיניים קמות ופנים צנומים וקמוטים, כמראה עפר יבש וחותם תלאות ונדודים רבים עליהם, ניגלה בפתח, כשהוא נהדף ויוצא בברכיים כושלות ומקל-אלון עבה ומחודק נוקש ומגשש לפניו את הדרך.

מנוּחם וכשלבו גס בו במקצת שב חכם בכור מחדר המנהל אל חיים שׁאֵרו, שחיכה לו בפרוזדור בלב דופק בין תקווה ויאוש. וכשמסר הזקן בשפה רהוטה ובמבט של ניצחון את ה״בשורה״ ואת השיחה לכל פרטיה ואגב-אורחא את חביבות המנהל ואת שמחתו להכניס איש שכמוהו במכונו – העמיד הלז פנים עגומים, כאילו מֵצר הוא ודואג על פרידת השׂב.

זחה דעתו של חכם בכור והתחיל שופע מילים. אותה המחיצה הסודית, שחצצה בינו ובין שאֵרו כל ליל הנסיעה והביאה את שניהם לידי שתיקה מוזרה ואותו הרעש שפיעפע וחילחל בלבו על שארו זה, כאילו רק בעטיו גורש ממקום מנוחתו ומ״נחלת אבותיו״, כדי שיזכה הוא בהונו כאדם הזוכה מן ההפקר – נידפו כאֵד. התחבב עליו שארו, והריהו שב ומכיר בו את חיימ׳קי בן טיפוחיו, אותו חיימק׳י שדירת אבותיו עראית לו ובית הדוד והדודה הערירים הם לו מעון של קבע, שרץ ובא בחדווה אליהם, בתקווה לקבל ממתקים ולהשתכר פרוטות אחדות.

ניגש אליהם השמש והזמינם אל בית-התפילה למניין החב׳׳די המאוחר. נתבדח חכם בכור מתפילת-חול בציבור, שבאה לו בהיסח הדעת, והתחיל מתפלל בדבֵקות שלא כדרכו. אמנם מגוחכים ומשונים היו בעיניו כל אותם האנשים העומדים בעיניים עצומות אצל עמודיהם ומיטלטלים פנים ואחור כנוֹד קָנֶה, כשקַפִלוּשיהם (מגבעותיהם) שמוטים לאחוריהם ופיאותיהם המסולסלות מתנופפות. אבל תיכף הבריקה במוחו ההכרה המלאה תנחומים, שלא יחידי ועזוב הוא עומד כאן. אף נעקרה מלבו אותה הוודאיות הגמורה שהשתרשה שם מקדמות ילדותו, כי האשכנזים אינם מצרפים ספרדי למניין, וכעין עצב חרישי עברהוּ על שחשד בכשרים, ועוד באותו מעמד הפקיד את שארו לשליח וציווהו להכחיש בפומבי בעיירתו את הבדותא הזו.

הבליע חיים את תפילתו ויצא אל חדר-האוכל. פגע בו המשרת והוליכהו דרך מסדרון אפל, המלא כלים שבורים ורוח קרה מנשבת בו, אל האגף הימני. עברו את שורת הבתים הארוכה ונכנסו לחדר מרווח, בפינותיו עמדו ארבע מיטות-ברזל רעועות וחלודות ושמיכות קמוטות ומגואלות עליהן, השמאילו אל תא מרופש, ששמשות חלונו מוריקות, מכוסות אבק וקוּרי-עכביש עם פגרי-זבובים: כאן הוּקצָה מעון לחכם בכור.

חשש חיים, שמא יהפך לבו של סבא למראה החדר וישוב על עקבותיו ולכן זירז במשרת לנקות את החדר יפה, ובאורחות עקלקלות שב אל דודו והשתדל להסיח את דעתו לבלי יראה את דירתו בנוולותה.

השמש כבר עמד בחצי השמיים ושפך על הארץ הצמאה אור בוער. דממה עמוקה וכבדה שררה והאילנות היו כקפואים ולא הנידו עלה. קשתה ישיבת הספסל בגן על חכם בְכוֹר והרגיש לֵיאוּת רבה בכל אבריו. נפשו כלתה להתפרקד על המיטה ולהינפש מטילטולי הלילה, ובמאמצי-כוח, כשהוא נשען על כתף שְׁאֵרו, פסע על התעלוֹת הזורמות תדיר מים דלוחים שהעלו ירוקה, ונכנס אל תאו האפלולי שכבר הוכשר ושוּפּר במקצת.

הגיעה שעת הפרידה ולבו של חכם בכור חַמָר ורתח. נדמה לו כי החוט האחרון שחיברהוּ עוד אל עיירתו הולך וניתק. רחקה עיירה זו וכל-כך הוסחה מלבו, כאילו לא יְדָעָה ולא יקווה להגיע אליה לעולם. היכהו לבו על כי ציער את שארו בגלל דברים קטני-ערך וחשדהו בפניות זרות. ויבקש את סליחתוֹ בנדרוֹ בלבו, להיות מעתה רך כקנה ומלא סבלנות.

כשעלה חיים על העגלה, הרגיש השׂב, כי דבר-מה רותח, זורם ועולה אל גרונו, אבל עצר בכל כוחו בעד דמעותיו, ברכתו התפוררה בין שפתיו הרותחות והוא מיהר ונכנס אל הבית למלט באחת הזוויות את לחץ לבבו.

הגיעה שעת ארוחת-הצהריים, ותנועה התרגשה ברחבה שלפני הבית, החדרים שמסביב התחילו פולטים כנופיות של נשים כפופות וקמוטות, זוחלות ומזמזמות זימזום משונה מתוך פה חסר-שיניים, כשהן מעניבוֹת בידיהן הרזות את קצוֹת מטפחתן תחת ראשן: כנופיות של זקנים בפוזמקאות מסואבים ומשולשלים עד העקב, ראשיהם כפופים ומוּטים ארצה, והם גוררים את סנדליהם הגלודים והשטוחים בהתרשלות, מפלסים להם נתיב אל הספסלים הארוכים והקשים, אחרי נגבם את ידיהם באותן האלוֹנטיות המשומנות והחלקלקות התלויות מעבר לדלת.

קפוא בצערו וכשראשו מוּרד ישב חכם בכור בקצה השולחן הארוך הממלא את כל הבית. איזו עננה שחורה וכבדה התחילה יורדת עליו ומסירה את לבו מחבריו אלו המתנצחים ומדיינים זה עם זה בשפה הבלתי מובנת לו. הוא התחיל בודק מתוך קפידה את המזלג ואת הכף שהושמו לפניו, עיקם את חוטמו והחליפם באחרים, לא התקררה דעתו גם מן המפה הכתומה והשׁקוּיָה טחב, לקח ופרש עליה את מטפחתו הלבנה.

אל השולחן הובא דוּד גדול מלא איזה רוטב עכור ודבקני, שגלגלי אֵדים רבים נדפו ממנו. מסביב נשמעו רק נקישות שקדניות של הכּפּוֹת בצלחת ונשיכות עמומות וקצרות מתוך לסתות בָּלוֹת. גרד חכם בכור בחניכי-שיניו את תפוח-האדמה השלם על חתיכות הבצל השלוק אשר דבקו בו, ומכיוון שבדק ומצא שאותה הנקודה השחורה הצפה על פני המרק אינה אלא זבוב מעוך, השיב את הכף אחור בתלונה ובהעוויית שפתיים. בשירטוטי פניו הרחבים והנבונים ריפרף זיהום ועיניו הגדולות והנִמרצוֹת נעשו רכוֹת ונוּגוֹת. אומללים וזקוקים לחמלה היו בעיניו כל אותם הפרצופים השואפים בשפתיהם בתאווה רבה את המרק חסר-הטעם הזה ומטפיחים בו את שפמם המוצהב מטבק ואת זקנם. וכדי שלא לעורר את תשומת-לבם, עשה את עצמו כאוכל ובלע בקושי לעיסות אחדות ממיני המאכלים שעמדו בגרונו.

אחרי קינוח הפה בגרוגרות מבושלות, שפג טעמן, התחיל נארג ונמתח איזה וויכוח ארוך וסוער, שאין לו אחרית. בקוצר-רוח חיכה חכם בכור לברכה בזימוּן. ונפשו כלתה לעזוב את ההמון הזה וללכת באשר ילך. במשטמה גלויה נעץ את עיניו ביהודי היושב למולו, שתשעה קבים של שיחה ניתנו לו ושכל החבורה מפסיקה את הוכחותיו בעקשנות, בצווחה ובביטול של ליגלוג. פקעה סבלנותו של חכם בכור, נמלך והגיש ליהודי זה מים אחרונים, משכהו בשרוולו, וזה לא חל ולא מרגיש, והריהו עומד מתוך התלהבות במקומו, כתרנגול מוכן לקרב, קַפטנו פתוח לרוח היום וכנף טליתו-הקטנה מבצבצת ונראית מבין רגליו.

תקפה העצבוּת על חכם בכור והריהוּ חש את עצמו כאילו נכנס לחתונה שלא הוזמן אליה, והוא יושב אבֵל בין המחותנים הצוהלים, אין איש רואה אותו, ואין איש מפנה את לבו אליו. עכשיו באה לידי בירור אותה המחשבה הערפילית, שתעתה במוחו זה כמה: אם יפול כאן וימות סמוך אצל חבריא זו, לא ירגישו בו הבריות הללו ולא יפסיקו את וויכוחיהם.

ישיש אחד מראשי הטוענים פרש מן החבורה עם מקטרתו הארוכה, כשתמונתו מתעטפת בעשן והולכת ומיטשטשת, קרב לזווית אל ארון הספרים והתחיל מעלעל בחיפּזון של ניצחון בספר ארוך ומכורסם_; ניגש אליו חכם בכור בהכנעה ושאלהו לפשר: ״אחר הקטטה ואחר הריב הגדול, שלחוש מיהו מבעי, פן ימחצו זרוע אף קדקוד…״ הלז הזקיף את גבות עיניו בתימהון ובזילזול על ברייה זו שאינה יודעת ש״אורייתא קא מרתחא ביה״. והתחיל מבאר לו בעברית רסוקה, מעורבת במילים ז’רגוניות, את מהוּת השקלא-וטריָא. חכם בכור הקשיב והקשיב, ולא הבין כלום מפני המבט המשונה של אותו הזקן, הניד את ראשו בקוצר-רוח והסתלק לצד.

הגישו תה של צהריים וכל הפנים הסמיקו יפה יפה. שני ישישים תחבו את ידיהם באבנטיהם דרך חירות ופצחו בהתעמקות: בים-בם! בים-בם! עם ניגונים קטועים ועצובים, כשהם מתהלכים אילך ואילך. רגע התגלגלו הקולות ודפקו בשערי רחמים בשמיים כקול איש המתחרט על חטאיו והריהו מכאן ולהבא חוזר למוטב, ותיכף התרככו בבכי ילד חלש וחולה המוטל יחידי באיזו פינה חשכה וקורא לאמו. ונדמה לו לחכם בְּכוֹר, שהקולות האלה מתאוננים וקובלים מרה על הדלות הנוראה, שאין כל תקווה לפניה וכל מוצא. ועל הזיקנה הקופצת בלי-עת ומַתֵשֵת כוחו של אדם ומשימתהוּ למשא על עצמו ועל אחרים. נזכר בזעפם הנוקר והטורד של בני משפחתו. התלבּנוּ לפניו כירכוריהם הצדדיים ודברי-הכפייה שלהם לכאורה דרך עצה בעלמא, עד שזיכוהו בישיבת-כלא זו בעל-כורחו, והמון רגשות כבדים דיכדכוהו. עיניו הרטובות מדמע נעשו רעות ופניו החיוורים היו בשעה זו כפני איש שבלבוֹ תוססת הרגשה רעה ואין לו על מי לשופכה.

נמלא החדר עשן טבק מעורב בריח של זיעה, שמפעפע במוח ומדהימו. נבהל חכם בכור פתאום ויהי כמתעורר מתוך חלום ארסי ובוער, ומכיוון שהסתכל בזקנו הפרוע והלח וראה שטיפּוֹת של דמעות ניתלו בקצהו, התגנב כחתול והלך לו.

כשיצא החוצה העיק עליו האוויר הכבד והלוהט עוד יותר, דוֹק הדמעות טישטש את עיניו, ומבעדו נשקף כל הבניין הענקי שומם ואבֵל. פשטה הטירה הנהדרה אותה התפארת והרכרוכית של נחמה שאפפוה בבוקר, ניטלה ממנה רוח השלווה והטהרה, והרי היא דומה יותר לבניין של כשפים הסוגר בתוכו פנים צנומים וחיוורים כאתרוגים יבשים, חרבות של גופים שהתנדף לֵיחָם ועיניים כהות, שאֵש החיים כבתה בהן.

מהסס ותוהה ניגרר בפסיעות האיטיות אל האגף הימני. שעה קלה עמד דומם אצל שורת הדלתות כמתיישב בדעתו, אם להיכנס אל חדרי או לא. הרעיון על דבר שעות הערב הארוכות בלי-קץ והמשעממות הצפויות לו שם יצק חולשה בברכיו, ואולם לבסוף התאושש, ובעוד רגע ורגליו כבר עמדו באותו החדר השובת בתנומה של צהריים, שדרך בו נכנסים אל תאו. איזה יהודי, ששכב על צידו על כר ישן וקרוע והחזיק ספר קטן בידו, הרים את ראשו עם שני זוגי משקפיו הקשורים זה על גבי זה ורמז לו לבלי העלות שאון. התבונן חכם בְּכוֹר מסביב וראה שלושה ראשים מחותלים עד מתחת לאוזניים בכובעים בָּלים ומלאי נוצות המיוחדים לשינה, הצליף עליהם מבטים קודחים ונמלט אל תאוֹ סר וזעף.

ישב על איצטבת החלון הצרה, כדי להתבדר מעט. והנה אותו הכביש הלבן שבצד הגדר, המתעקל אילך ואילך ומגיע עד הטור שבראש הר-הזיתים המחודד והמתלבה ומורה זיקים גוזרים על אותן הנקודות הלבנות הפזורות בשיפועו – הביאהו לידי גירוי חזק. תקפה אותו ההכרה, שמכיוון שנסגר זקן במצודה זו, שוב אין לו כל מוצא אחר חוץ מהפישפש הנמוך הזה, הנפתח לצד הר-הזיתים.

נשאר שוכב על צידו במחשבה זרה ובעצבים מגורים. צפתה מתוך הערפל הפרוש על מוחו אשה צנומה, חיוורה ועטופת שחורים, שעדיין העושר ניכר בפניה הקמוטים והרזים. התקרבה אליו על בהונות רגליה כששמלת-משיָה מרשרשת, עיניה החביבות והנוּגוֹת קבועות בו מתוך תוכחה אילמת, והיא אוחזת בשרוולו ומנערתוֹ – ומראה לו את החורבן שבביתם, שנעשה בהיעדרה. מראה לו את קרוביו שדרש תמיד בשבחם לפניה, המחלקים את עזבונו בחייו… וכאן שקע חכם בְּכוֹר והסתבך ברשתות הירהורים ודמיונות זרים ומשונים ומעורבים בצללי-אופל ונגוּהוֹת תוֹעים.

ניעור משנתו חרֵד ומזיע ומנחש דבר-מה. דומה, נשמתו נתכווצה ונצטמצמה בפינה אחת צרה שבלבו – והיא דופקת שם ומפרכּסת באימה. הזדעזע מתוך כל קול רם והקשיב בלב סולד לדומיה שמסביב. הרוח המנשב בלאט בין יריעות המיטה, הצל הסרוח על הקיר, איוושתם העמומה של העצים אשר לפני החלון – כל אלה הם סימנים של שוֹאה לא-ידועה ההולכת וקרֵבה… הוא ירא מפני קירות חדרו הערומים, מפני קרני-השמש הכהות והמעוקלות, החודרות מבעד לענפים הגבוהים והמתלכדים וזעוֹת ולוחשות על הריצפה.

במצב-רוח של בלתי-מרגיש ובלתי-משתתף בכל הנעשה מסביב – נמלט אל הפרוזדור והתחיל תועה שם כבמעגל-קסמים.

פתאום נפתחה דלת ברעש, אשה גוצה התפרצה החוצה ביבבה וצווחה גדולה וקראה לעזרה. מפה ומשם חשו זקנים וזקנות לקולה בבהלה רבה. הפרוזדור נמלא מהומה. לאט לאט ובלב מהסס התקרב חכם בכור אל הדלת ונדחק אל החדר על-ידי החבורה הצפופה אשר התלקטה ועמדה שם נבעתה ונרעשה.

בתוך דממת החרדה נשמעה נחרה ממושכה ומבעבעת. על הריצפה הנאלחה שכב זקן, כשחצי גופו השמאלי מתוח בלי תנועה. רצועת-שמש חדרה דרך החלון והצהיבה את פניו הכחולים-אדמדמים, צווארו הקצר והעבה היה כפוף במקצת הצידה ובעבר פיו קפאה העוויָה משונה של גועל.

הכל הרגישו ביחד איזו חולשה ולא יכלו אף לנקוף באצבע. זמן רב קימטו את מצחיהם ולא יכלו לזכור היכן הם. קדר החדר פתאום וניתק מיַם האוֹרה והיִפעה של העולם כולו. ובתוך האֵבֵל והשממון הגדול התכנסו ונלחצו זה אל זה הזקנים, כעדר של כבשים בראותם את חברם נסחב לשחיטה. ברם, כשריסי הגוֹוע התחילו מרפרפים וידו הקמוצה לאגרוף נפתחה ואצבעותיה הארוכות והדקות התכווצו והתמתחו כרגלי עכביש, נחפזו והשכיבוהו בגניחה על המצע הבָּלֶה, המוטל בפינה. שררה דממה עמוקה ומאיימת. נשמעו רק גירגורי הגוסס כחירחורי כלב מוּשלך אל בור עמוק ורחוק בליל אפל וקר ומלא-פחדים. והעומדים מקשיבים ברעדה להברות הנמלטות מפי הגוסס ונחנקות באמצעיתן וכל אבריהם כבדים עליהם ואינם נשמעים לרצונם.

צימצם אחד מהם את קומתו ונעשה קצר מכולם, פרש ככושל אחורנית לקרן-זווית, כשזקנו הפרוע רותת, נבלע באופל וגעה שם בבכייה צרודה, והקולות המעוכים הללו פתחו תהום חשֵׁכה ומילאו את האוויר אלפי מחטים, שהתחילו מרקדות ונינעצות בעוקציהן בבשר כולם, שהיפנו את פניהם אל הבוכה בתימהון וחרדה.

חכם בכור שעמד גחון למראשותי המיטה, פער את פיו בכוונה לגעור בנזיפה בזקן אשמאי זה על נהמו ״עם יציאת הנפש", ואולם בו ברגע בקעה את האוויר זעקת-שבר חדה ונוראה, התבלבלה בחלל הריק, זיעזעה את השמשות המוזהבות בדימדומי בין-ערביים וגוועה בסיפון הכהה.

ראשו של הגוֹוע נמשך וצנח אחורנית, שפמו המדובק והמטפטף ריר הזדעזע מתוך נשימותיו החלולות, החלשות, שהתפרצו מעומק חזהו, עינו התחדדה לאורכה ונשארה תלויָה בפאת מערב העכורה כאילו היא מצפה משם לעזר וישע.

עתה לא בכה איש. קירבת המוות היתה נוראה מן המוות עצמו האורב להם. והם עומדים ומחכים לקראתו מלאים פחד והכנעה, כאילו הפקירו את עצמם לפניו: עשה בּנוּ כרצונך! ואותו האיום טס מעל לראשם ואינו נוגע בהם בכנפיו השחורות. עוד שריקה חלשה נשמעה, שפתוֹ של הגוֹוֵעַ רעדה כמתאמצת לפלוט איזה דבר נחוץ וכמוס. לבסוף מתח את רגלו וכבר שכב קרוּש וניקשה כבוּל-עץ.

התנערו הזקנים מקפאונם והתחילו חורקים בכבדות: "שמע… שמע ישראל…״ – ולא פסקו מקריאתם זו עד שהשתרבב אותו הארוך, שעיצם את עיני המת והשיב את ידיו המסולקות לצדדים אל גופו.

מאצל הדלת נשמעו נקישות קשות של נעליים מסומרים, סינר לבן התקרב והבהיק באופל הכחול. פתאום רקד צל על הקיר, צללים אחרים רקדו מן הצד השני והתגעשו אתוֹ, זעו פנים ואחור והתמזגו זה בזה. נבהלו הזקנים וסככו בידיהם על עפעפיהם וממצמצים מחמת אוֹר המנורה המבליחה, אשר הודלקה וניתלתה במסמר שבכותל.

כחיה שהתחמקה מחיצי הצייד רץ חכם בכור הנה והנה, לחפש לו איזה מקום-סתר להתייחד בו עם כאבוֹ העכור והקהה המוצץ את לבו. בפרוזדור לא יכול להישאר, בלי חשק עברוּ אילך ואילך, ראשים וכתפיים, וכל פסיעה ופסיעה ביקעה את מוחו כהלמוּת פטיש ורקותיו הרוֹפסות ענו לה כהד.

נמלט אל הגן, שם אפפהוּ עב הערפל וגזל את ראייתו לגמרי. בחפזונו פגע בחריץ-השופכין ושקע למעלה מקרסוליו בבוץ קרוּש וקר, ניתקל ונפל בזעקת אימה וזיהום, נבהל בעצמו מקולו המשונה והפך את פניו לראות אם אין איש מסביב. כשקם היה כולו חרד וכושל, סחב את גופו בלי-דעת כלפי הספסל שהסתמן מתוך העלטה, ואחר קנחוֹ את רגלו פעמים רבות בעשב הרטוב, צנח עליו באין אונים. הלילה היה עגום וקר, רוח חריפה נשבה וטילטלה את צמרות העצים שיללו והגוּ נכאים, גילגלה והרקידה דרך הילוכה תימרות אבק ועלים יבשים, עננים טסו בשחקים, שקעו והתכּדרוּ על הצמרות וסתמו את הגולל על הכוכבים הערטילאים, שביצבצו פה ושם מבין גזריהם.

אפלה, ובתוך האפלה הגדולה תועים צללי מתים שישבו על סורגי האילנות המעוקמים אבלים ועגומים בלי דמעות ובלי תקווה. הנה הם הולכים וקרֵבים אליו בתכריכיהם הבלים והקרועים, כשהם מנערים מעליהם תולעים ארוכים המתפתלים אילך ואילך, הנה הם כופפים ראש למולו וקוראים לו ברמיזה. חכם בְּכוֹר נזדעזע והחליט בדעתו למהר ולצאת מן המקום החשוד הזה… אלא שמיד נסגרו שערי הברזל בהקשה ועמוּדֵי-אוֹר גדולים הסתערוּ סביב והתחלקו מעץ אל מִשנהו, לפני הרחבה התחילה רוחשת המולה ולמרחוק נשמעו קולות של קלוּת-ראש וצהלה…

הסיח את דעתו לגמרי מן העולם שמחוץ לו, התכנס שוב אל תוך עצמו והשקיע את ראשו בין כּפּוֹת ידיו הסמוכות על ברכיו, בעקשנות של יאוש ומרי ריכּז את מחשבותיו המפוזרות – והשתדל להעלות על זכרונו את המראות שהטרידוהו זה עתה. הוא הצליח כמעט להעמיד בדמיונו כמו-שהוא את השׂב הגווע עם שריריו המעוותים, שנעשה כה קרוב ויקר לו, אף כי לא ידעהוּ מעוֹדוֹ. ואולם יותר ויותר הזדקרה לפניו עיירתו השקטה עם בתיה המטפסים זה על גבי זה והמתפרקדים ומתנמנמים תדיר בשעה זו תחת הסדין הכחול והבהיר והנקוּד נקודות-פּז. זכר את רחובותיה השלווים עם דינרי-האור המבצבצים מחלונות הבתים ברוֹך וברחמים כעיני אֵם. ושוב נשאהו דמיונו לאיזו פינה רחוקה ובודדת והניחו תחת עץ שוקט בתוך מדבר-שממה…

לאט לאט תקפתהוּ אותה המנוחה הבאה אחרי בכי רב, הוא ישב שקט כילד אחרי התפייסוֹ, הכאב והיאוש חדלוּ ולבו נמלא זכרונות וזכרונות, קטעים מחייו הקוֹדמים עברו לפניו בלי סדר, השכיחוהוּ לרגעים את כל הקורות אותו בימים האחרונים. אך כשאחד הכלבים התחיל מילל בקול בוכים, חש שצינת הלילה חדרה אל עצמותיו ותמוּה היה בעיניו, שלא עלה עוד על מיטתו בשעה מאוחרת כזו_; בשום אופן לא יכול לבאר לעצמו את סיבת הימצאו כאן יחידי בעלטה בין הרוחות המנשבות ובין האילנות השוממים.

ידו נקמצה לאגרוף מתוך רוגזה ויאוש ולחצה את ראשו הבוער. לא הזניחתהוּ שוב ההרגשה, שלא לחינם הוא שרוי כאן בחשכה. וכשנזכר פתאום בכל פרטי היום שעבר, קם מתוך קפיצה, כמי שנדקר במחט, ורץ בחיפּזון כלפי הבניין.

בעוברו דרך חדר האוכל, שאפלולית התמזגה בו עם אור צהבהב-כהה, נתאדם ונתבלבל מאותו האיש ששילשל את סנטרו על כוס תה עכור וסח ארוכות וקצרות עם חברו היושב אצלו על ערך הנפטר. חשש שמא ריגלוּ את מחשבתוֹ, ונשאר עומד לפני השולחן הארוך כשידיו מעסות משום-מה את פתותי הלחם הפזורות עליו.

איזה זקן קצר-ראייה התייחד לו עם גמרתוֹ ועם נרו בקרן-זווית. גועל-נפש תקף את חכם בכור למראה עורפו של זה הקמוט כקלף, שנתמעך מרוב שימוש, ובחשאי התחמק ויצא אל הפרוזדור.

נתקל בחבורת האנשים, שעמדה והתלחשה סביב לשני קרשים ארוכים קשורים בחבלים, חצה בצילוֹ את ריבּוּעֵי האוֹר המוזרים, שהשתרעו סביב לפנסים המוצגים על הריצפה, וכשהגיע עד חדר הנפטר פרץ דמו אל רקותיו ונשאר עומד בעל-כורחו בפתח.

אותם שני האנשים עם שרווליהם המופשלים עד למעלה ממרפקיהם שיכשכו ברגליהם החשופות במים הדלוחים השוטפים את כל הריצפה, שאבעבועות-בּוֹרית עכורות צפו על פניהם, כפפו את שדרתם והגביהוּ במאמצי-כוח מעל קרשי הרחצה את הגווייה המלובשה תכריכים לבנים שהתעגלה באמצעיתה, בִטנָה רעדה לכל פסיעה ופסיעה וראשה ניטלטל לצדדים. ונראה לו לחכם בְּכוֹר כאילו המת מחייך בלחישה מתוך הנאה על עזבוֹ את מעונו זה לבלי שוב אליו לנצח… חלחלה-אימה תקפה אותו כולו. דחוף ובהול מיהר אל תאו, מישש ולקח משם דבר-מה ושב אל הפרוזדור, פילס לו בידיו דרך בין הנושאים שעמדו מוכנים ללכת, לא השגיח בתרעומותיהם ועבר חיש מהר אל חדר-האוכל ונעלם בשדרה. בהיחפזוֹ נאחז מעילו בכף-המנעול של השׁער, בידיים רועדות שיחררוֹ והתחיל רץ בדרך העולה אל העיר, ורק אחרי אשר נעלם מעיניו הבניין כולו ישב להינפש על אבן משופעת שנזדמנה לו בצד הדרך.

רוח לחה וְלַטִיפָה נשבה, ערפל קל ריפרף על פני הכל, אוֹר הירח התחיל בוקע ומכסיף את גִזְרֵי העננים הקלושים, שתעו בלי דרך ובלי מטרה. ניגלו הבתים במרחקים על אורותיהם הקטנים והמנצנצים.

ציפור יחידה, שנמה בתוך הקמה הבשלה, חרדה משנתה והתעופפה בציפצוף. חכם בכור הפסיק לרגע את בכיוֹ והיפנה את ראשו הצידה. אבל בעוד רגע התנשאו שוב המון יבבות תכופות, והן הולכות ונמֵסוֹת וכלוֹת בדממת-השקט של הלילה. כאן במרחב זה ישב ובכה והערה את כל היגונים הכלואים בקירבו: אנה יברח?…

עקרון, י״ג אדר א׳ תר״ע.

סוף אדר. לילה.

בחוץ הומה הרוח וזורק בחלונות טיפות גשם גדולות כעדשים. בתי הרחוב נראים כנדחקים זה לזה מתוך פחד ונכפפים מפני החשכה הגדולה האוטרת עליהם מלמעלה. כל החלונות חשכו, רק פה ושם מציץ אור דל וחיוור דרך ווילון המורם למחצה, אור המעיד רק על השינה שבּבּית.

רק בית אחד עֵר ומאיר בכל חלונותיו הגדולים באור שאינו תדיר ומשמיע גם קולות של התעוררות מעורבים בקול כינור ותוף.

שם בבית פריסיאדוֹ רוּפוֹ מישתה גדול, קרוּאים יושבים אל השולחן, אוכלים ושותים ושמחים. ובראשם חתן-כלה ומחותנים…

החתן פריסיאדו כבן ארבעים שנה, יהודי מסורבל, שלסתותיו תלויות לו משני עברֵי פניו, ועיניו קטנות, עגולות וטובות, יושב לימין הכלה, שעיניה יפות ופניה העגולים פורחים באביב עלומים ובתמימות לא מחוכמת.

בפני החתן, שהסמיקו ופלטו זיעה, ניכרת מבוכה קלה, עיניו תועות לצדדים כמבקשות דבר-מה ושוב חוזרות אל מול כלתו היפה, וניכר בו שהוא נהנה בלבו ממראה של זו והוא מסתכל בה ברחמי אב.

המסובים צוהלים ומבהיקים מן היין הטוב והמובחר שבא אל קירבם, והמחותנים, הורי הכלה, רצים אנה ואנה, מצלצלים בכוסות המלאות שבידיהם ומנענעים ראש בתודה למסובים – המברכים את הזוג באושר ובהצלחה ובזרע של קיימא.

התחילו המנגנים נגינתם בהתלהבות גדולה, אחד מהם מזמר מתוך חותמו זמר חתנים, ורגלֵי המרקדים מתרוממות מאליהן, קופצות על בהונותיהן, גופיהם מתנודדים, פיותיהם שוחקים, וכל הנאספים רואים ומוחאים כף.

וּבַהֲמוֹת השמחה יוצאת בעלת הבית, אשתו של החתן, סובבת את המעגל, בידיה בקבוקי יין פקוקים, עוברת חיש כנזופה ומעמידה את היין על השולחן, אוספת בידיים רועדות את הבקבוקים שנתרוקנו, ובפיזור נפשה אינה מתבוננת לכוס שהפכה ושׁיוּרֵי יינה האדום נשפכו על המפה החדשה.

עם כל התאפקותה, מרי לבה מתגלה בפניה הצנומים והחולניים. המטפחת האפורה שעל ראשה מוסיפה כעשר שנים על השלושים שעברו עליה. עיניה הכחולות מפיקות תלונה אילמת. וכמה שהיא מפנה את עיניה לצדדים, כאילו אין כאן לא חתן ולא כלה – הן נמשכות כאן אל הזוג שנכנס כאן לחופה.

הנאספים, שמתחילה נהגו בה כבוד והשתדלו לפייסה בשימת לב מיוחדת – עתה אין איש מרגיש בה. שתו את יינה ושכחו כל נימוס. כל ישותה כאילו בטלה כאן. כולם מבוסמים ועסוקים בשתייה, ובמחולות, שׂשׂים ושמחים, ודעתם מוסחת ממנה.

רק אבי הכלה, אף כי גם הוא מבוסם, לא שכחה עדיין, מתקרב אליה, אותו שוטה זקן, ומבקש ממנה בקול רך, מלא נחת וחיבה, כי תשתה כוס יין, מתוק וטוב – לחיי החתן והכלה. וכך הוא אומר לה:

– הרוגז למה? כך רצונו, יתברך שמו…

היא משימה עצמה כמו לא שמעה את דבריו כלל, אך הוא מלטף אותה, הכוס המלאה בידו, ומפציר בה לשתותה.

לוקחת היא את הכוס בידה, טועמת ממנה טעימה כל שהיא ומחזירה אותה לידו. אך הוא אינו מקבל:

–לא, לא, מרת פלוֹר. בבקשה ממך, שתי את הכוס עד תומה. ככה לא יעשה – הלא חתונה לנו היום, ואנחנו מחותנים… קרובים, שארי-בשר… עליך לשמוע בקולי, זקן אני ממך… הכוס המלאה תהא תובעת את עלבונה ממך…

פלוֹר מעמידה את הכוס בנקישה על השולחן – והיין נזרק על פניו ועל פניה – והיא מתחמקת בכעס ובבושת פנים. קדחת הריקוד תקפה את כולם. היין הרב הלהיב את הלבבות. יהודים בעלי זקן חובשי-מצנפות ולבוּשֵי-קַפְטֶן חובקים בחורים גלוחי-זקן ומלובשים לפי המוֹדָה של פריז, וכולם כאחד מחזיקים בקול רם וניחר אחרי הכינור.

קרקע החדר רועדת תחת רגלי המרקדים והם סובבים וסובבים – ופלור מצמצמת עצמה מאחורי הארון ומביטה.

הנה מעמידים את החתן והכלה לרקוד אתם. אפילו על מנהג זה אינם מוותרים. תדע הבתולה שהיא נישאת על כל הפרטים…

שורות האנשים נדחקות לאחור, הכיסאות והשולחנות נעתקים ממקומם בחירוּק. הנה, הנה היא הבתולה, שהשמחה בשלה.

פלוֹר רועדת, לבה מתכווץ ורוטט. איזו הרגשה ערפילית תוקפת אותה, והיא מתנשאת ממקומה. רוצה היא למרוט את ראש החצופה שהעיזה לגזול ממנה את בעלה. רוצה היא לגלגל מן המדרגות את כל האספסוף הזה שבא הנה לאכול בשרה, לסבוא את דמה. היא מתקרבת… עוד צעד אחד… אך בגישתה אל העיגול היא נרתעת לאחוריה. ובבלי דעת היא בורחת מן האולם החוצה.

רוח מרה טופחת על פניה, פורעת את שערה והודפתה מן המדרגות לאחור. נדמה לה: היא סובבת ורוקדת בפקודות בעלה והמחותן המרדף אחריה להכוֹתה…

היא עולה הגגה, ונדמה לה כי הרוח חוטפת ונושאת אותה בקול צחוק באוויר המלא ערפל וטחב.

בלי משים מעבירה פלוֹר את ידה על מצחה הבוער ומתעוררת ממצב השיכחה. שערותיה מטפטפות טיפות מים גדולות על בגדיה, כתפיה מזדעזעות ורועדות – קר לה ורטיבוּת בגדיה נוגעת בבשרה, חודרת לעצמותיה ומקפיאה את דמה. בלי כוח היא קמה ממושבה בפינת הגג – ויורדת אל ביתה, שנעשה לה כה זר ומוזר.

מרחוק היא רואה את הכלה, שוחקת ומתהדרת בתכשיטיה ונזמיה, פניה מאובקות בפוּך. מתנודדת היא כברווז בלכתה – כקוראת ורומזת לאיש בכל גופה.

היא מתגנבת אל חדרה, סוגרת את הדלת ונועלת במפתח. כבקדחת היא פושטת את בגדיה הלחים, מסתפגת במגבת, מתבוננת אל בשרה ונאנחת.

את בגדי יום-טוב היא מחליפה בבגדי-בית קלים. אוויר החדר החם ובגדיה היבשים פעלו על נפשה פעולה רצויָה. כמו יד נעלמה הסירה מעל עיניה איזה משא כבד שסתם את דמעותיה – ופתאום התחילה בוכה. דמעות חמות מתגלגלות על לחייה, רוחצות את המרירוּת שבצערה, ואבריה הקרים נעשים מרושלים.

מעצמת היא את עיניה – ומראות-מראות מידי ילדותה מרפרפים כנגדה.

…ילדה רכה היא, יחידה להוריה. שמלתה הלבנה קצרה ומגיעה רק עד ברכיה. הנה בובתה הגדולה שקנה לה אבא. היא תופרת לה, ל“בתה”, שמלה ארוכה וסרט רחב לה מלמטה. תשכיבנה בחיקה, תשיר לה שירי-ערש, תהגה, תדבר אליה. אז, רק אז, היתה “אֵם”…

…פריסיאדוֹ סמוך על שולחנם. גדול הוא ממנה בשש או שבע שנים, ציפורים יפות של נייר הוא עושה לה תמיד…

פריסיאדו הוא בן דודה, והדוֹד מת, על כן הוא גר בבית אבא – והנה גם הוא אוהב ומפנק אותה כאבא וכאמא.

ערב קיץ בהיר. הוא יוצא עמה לטיול. הם באים אל המעיין הקרוב לביתם, ומשחקים, עושים סכרים וחוסמים את מרוצת המים, וכשהשלולית נימלאת והמים שוטפים על גדותיה – והרסו את הסכר בדחיפה אחת, והמים מתפרצים בהמולת שמחה…

הנה רד היום. כוכבים אחדים הוצתו במרום. פריסיאדוֹ לוקחה על זרועותיו לשאתה הביתה, והיא עושה עצמה כישֵנה על כתפו ונעים לה… שמחה גדולה היא לה כשהיא מביאה לפריסיאדוֹ את ארוחתו אל ה“כּותיב” (“חדר”), וגם הפירות שאִמָה נותנת לה, היא מביאה לו, ואיתוֹ יחד תאכלם שם…

פלוֹר קופלת תחתיה את רגליה הקרות כשַׁיִשֹ. רוצה היא לעצור את שטף הזכרונות, אך אין הם משתעבדים לרצונה, וחוליה אחרי חוליה נגררת לקול נגינת כלי-הזמר.

…הילדה פלוֹריקה היתה לעלמה. הראי מראה לה כי עלמה יפה היא. הלב התחיל חומר ואוהב… ויחסה לפריסיאדוֹ התחיל מקבל צורה אחרת. אין היא מתרועעת עמו עוד כמקודם. בהביטו בפניה היא מתאדמת. מעיף הוא עליה את מבטיו התמוהים. והיא – לבה חרד בענג ונעימות אין קץ. אמא רואה, אמא מבינה, – ונוח לה בכך.

פריסיאדוֹ – אביו הניח לו הר הגון בירושה, וחתן יפה הוא….בת ארבע עשרה שנה היא בנישואיה. אף היא היתה מקושטת ביום ההוא יושבת לימין פריסיאדוֹ. אף היא יוצאת עמו במחול… האין הלילה היה-חתונתה? לא ולא!

כאבה העז והבוער מתחדש, נוקב וחוזר ושורף. רועדת היא כולה ושיניה נוקשות בפיה.

ובלי רצונה דובבו שפתיה: “אמא… אבא ואמא”… אך טוב להם, כי מתו ולא יראו בעיניהם חתונה זו. הם, נשמתם עדן, ראו בה אך נחת-רוח של אהבה, חיים של כבוד, חיים של פרנסה בשפע…

היא התמסרה לו בכל עוז אהבתה: “מי לימד אותך לאהוב ככה?” – היה שואל אותה פריסיאדוֹ המאושר. והוא היה מכבד אותה ואוהב אותה יותר מגופו. השתדל למלא את כל משאלות לבה – ואבא ואמא רואים ושמחים.

אבא אך נחת ראה בה והוא מת בטרם תעבור שנה שלמה מיום חתונתה. אך אמא – זו התחילה דואגת קצת לבתה. עברו שנתיים, שלש, ופלוֹריקה יחידתה אין לה וולד.

אך תעצוֹם פלוֹר את עיניה והיא רואה את פני אמה היפים, המספרים כבוד מעלת-רוחה הישרה, ראשה החביב, ששערותיו נסתרות מתחת לשביס לפי המנהג הישן… נדמה לה: אם אך תנסה להוציא ידה מתחת השמיכה – והחזיקה בה, וישבה על ברכיה, וסיפרה חרש באוזניה את כל העוול אשר נעשה לה, את משפטה אשר נרמס ברגליים, את אשר בגד פריסיאדוֹ ויָשׂם את מבטחה מקסם-שווא. היא, אמא, תנחמנה, תישק את מצחה הבוער, תחמם בהבל פיה את ידיה הקרות ומתוך פיוסים וסלסולים תיישננה כתינוק בחיקה להשכיחה עמל ורוגז, להשכיחה את בעלה הבוגד…

היא אך צחקה לנשים המזהירות אותה על העתיד: היא חשבה כי רק הקינאה מדברת מתוך גרונן בהתנבאותן ל“צרה” בתוך ביתה. אין בעלה דומה לשאר הגברים, והיא הרי עוד צעירה היא. עוד תֵלד, עוד תטפל בבנים – ובלבה אמנם גברו הגעגועים להיות חובקת ילד או ילדה…

…ליל פסח. כל השכנים הקרובים התאספו לעשות יחד את “סדר” הפסח בתוך בית אחד. ילדים קטנים פיזזו בשמחה, ציפצפו כציפורים ושמחו לקרת “הסדר”. ילד קטן, יפה ומסולסל, ישב אצל אביו, ספר-ההגדה בין ברכיו והוא מצפה בעיניו הגדולות לבוא שעת תפקידו… הגיעה שעתו והקטן התחיל ב“מה נשתנה”. קולו הצלול והדק צילצל בכל הבית כצילצול פעמון-כסף, וכל המסובים שחקו בנחת לילד הנחמד הזה… אך פריסיאדוֹ נעשה פתאום כשיכור, תפס את הילד והושיבו על ברכיו, גיפפו ונשקוֹ לחצו אל לבו, לחצו וניענעו – עד שהתחיל הילד בוכה. רק אז הירפה ממנו ופניו להטו. אז הרגישה כי נקרע בלבה דבר-מה. רגש מר תקף אותה, ומעיניה התמלטו מבטי בושה, קינאה ומשטמה. מאז לא יכלה להביט בפני הילדים. הם הזכירוה את חייה הריקים, שאין בהם כל תוכן או תכלית; הם הבליטו לה את הדבר היקר החסר לה.

…גם מבתי שכנותיה התחילה מוקירה רגליה. דאגות שכנותיה לילדיהן, להכנת מזונותיהם ולהלבשתם כאילו אמרו לה: “רק את עקרה הולכת בטל…” והעונג שראתה בפני אֵם בשעה שהיא מחבקת את פעוטה ומכניסה דדה בין שפתיו – מחזה זה היה נוסך בה רוח כהה ויגון – ותאהב לשבת בדד בביתה למען לא תראה ולא תיראֶה…

יש אשר תעבור לפני ה“כּוּתיב”, שומעת את קול הילדים בלמדם, רואה אותם בשחקם – כמה ילדים שם, ואף אחד מהם אינו שלה… אין בכל אלה אחד קרוב אל לבה, חלק מנשמתה, שתהא צריכה לדאוג לו… כמה שנים עברו עליה ברפואות וּבהַשבּעוֹת, בלחשים ובקמיעות, הכל ללא הועיל – היא “עקרה”.

פני בעלה נעשים יותר ויותר עצובים… איזו מחשבה כבדה מקמטת את מצחו. אפשר חושב הוא לקחת אשה בלי ידיעתה?… אפשר רוצה הוא לתת לה גט?…

אחרי מלחמות כבדוֹת בנפשה, החליטה להגיד לבעלה, שהיא מותירה לו לשאת אשה לבנים.

עוד התנחמה, כי פריסיאדוֹ שלה, אפשר שלא יקבל את הקורבן הגדול הזה, ואם יקבלוֹ, יַרשה לה לבקש לו עלמה עניה בת-טובים, קצת מכוערת, שלא תתגאה אחר כך ותשתרר עליה, על גברת הבית. ולילה אחד, בשבת פריסיאדוֹ אצל השולחן מתנמנם למחצה משממון, ניגשה אליו פלוֹר והתחילה מגמגמת:

– שמע, פריסיאדוֹ… אין היא זוכרת עוד איך אמרה לו את הדבר, אך זוכרת היא שסיימה את גימגומיה בדברים אלו: – רק אל נא תשכח אותי…

גם זאת היא זוכרת, כי הוא אך פקח את עיניו בתימהון – ומיד הסכים לדבריה בלי כל פיקפוק:

– ומה? – אמר– למות בלי קדיש, בלי שֵם ושׁאֵרית? ובו בשבוע בחר לו בתולה לפי רצונו. אמנם הוא התייעץ גם אתה, אך היא, פלוֹר, הכירה מדבריו, כי הדבר כבר נגמר מצידו, ואך לכסוּת-עיניים הוא שואל את פיה, ובעל כורחה ענתה “אמן”…

* * *

בוקר כהה ומלא אדים המכסים את העיר ואת השדות הרחבים והירוקים הנראים בעד החלון מרחוק.

אולם החתונה כבר נתרוקן ונשארו רק אחדים מקרובי החתן והכלה, אנשים ונשים שהחליפו את מקומם אילך ואילך מפני המשרתת שבאה לטאטא את הריצפה משיוּרֵי עצמות ושברי כוסות.

שניים עמדו להתפלל תפילת שחרית לפני לכתם לישון: נתעטפו בטלית ונתעטרו בתפילין – והחלו לשורר בקול חוטמני בקשות מלאות תוגה חרישית, ולפניהם לא ניכרו כלל קלות-הראש והשמחה של הלילה. ארבעה צעירים יושבים ומשחקים בקלפים וחוזרים בקול חלש על הזמירות ששר בלילה ראש המנגנים רבי ניסים. אשה צעירה עומדת עליהם, מחכה לבעלה שילך ותלך גם היא עמו הביתה. היא כל כך חיוורה ועייפה.

נכנס פרסיאדוֹ. המהומה והשמחה התנדפה ממנו, והוא מרגיש איזו ריקוּת ושממון המתפשטים בכל עמקי נפשו, לראות אותה, את פלוֹר שלו. הוא מבקשָה, רוצה הוא לדעת מה חשבה במשך הלילה, ולהתאמץ להקל מעליה משא יגונה.

חברתו זו בחיים, ידידתו הנאמנה אשה זו שהירשתה לו לקחת עליה אשה אחרת, שהיא בעצמה פתחה בדבר, ואמרה לו זאת

– היכן היא?…

והרי כמעט שכח את פלוֹר שלו, הנאמנה לו, כאילו נעקרה חס ושלום מן העולם. לא דיבר עמה כל הלילה – כאילו זרה היא לו.

והרי בהתנהגותו זו יעורר את קינאתה עד להשחית…

הוא נאנח, יצא מן האולם ללכת אל חדרה. פלוֹר הרגישה בצעדיו, וכשנכנס היו עיניה עצומות, כאילו היא ישנה – – היא שמה לה אות: אם יכוֹף וישק לה, כדרכו – סימן שלא ישכחנה…

הוא עמד עליה רגע, הביט ברחמים בגווייה זו המקופלת ומכווצת בתוך המיטה – פנה ויצא. אבד עולמה.

בהמה צעירה זו תעמיד לו וולדוֹת – והיא וּולדוֹתיה יקחו את כל לבו, יִירשו את הבית וכל אשר בו…

וגעגועים חזקים תוקפים אותה על אמה, בריה יחידה זו שנאמנה לה באהבה עד יום מותה.

– אמא, אמא, אמא! – דובבו שפתיה הבוערות – איה אמא שאחבק את ברכיה, שאטמון את ראשי בחיקה ואשפוך שם את דמעותי? איה אמא, שתשיר לי שיר-ערשׂ, מלא קינה ורחמים, לי, לנפש אובֵדָה ונידָחָה מן החיים באֵין תקווה, שֵם ושארית?…

ליל איסרוּ-חג של שמיני עצרת ירד על ירושלים, לילה בלי ירח ובלי כוכבים מרובים – אחד מאותם הלילות שבו מתחיל החורף נושם את נשימותיו הראשונות.

הסוכות עומדות עזובות ועלובות בראשי הגגות, וכאילו הפקירו את עצמן בחשכה לרוח הסוער שיהא עושה בהן כרצונו. ילדים, שהתחוללו והשתובבו כל היום, שבים הביתה כפופים ושותקים שלא כדרכם – ה״חדר״ ייפתח מחר. והכוכבים האחדים, הנוצצים יחידים במרחב הרקיע המעונן, מסתכלים מתוך תימהון ונראים כמתעצבנים על ימי החג שעברו, והרי הם תלויים ותועים עדיין באוויר כנשמות הללו המבקשות את תיקוּנן.

תמו ההקפות בבית-הכנסת של הספרדים, הניגונים שהתרוממו ממנו למעלה כבר נדָמו, וביחד עם כל בתי־התפילה הריהו פולט מקירבו את המונו: – יהודים מיהודים שונים, בוכרים ומערבים, אשכנזים וספרדים, תימנים וגרוזים, מתערבים ברחוב בזימזום של דבורים שתעו מכוורתן. כולם עוברים בחיפזון, מסתכלים זה בזה כלאחר יד, זורקים ברכה: ״תזכו לשנים רבות" – ונעלמים בסימטאות האפלות המלאות אשפה, שיוּרי חשש וקש – הולכים ונבלעים בדאגת ימי המעשה, טירדות הפרנסה והחורף.

רק חכם מירקדוֹ בכר נשאר יושב בבית-הכנסת על גבי הספסל. תרבושו האדום כעין הוורד נטוי הצידה, ושולי קָפְטַנַוֹ החדש של משי מגוּון סרוחים על הריצפה. הוא יושב ומחריש, פניו הצעירים חיוורים, ועיניו הגדולות קפאו מתוך הסתכלות לתוך זווית אחת של התיקרה.

כל אותו הזמן שספרֵי-התורה המקושטים היו נישאים בהקפוֹת, ושלהבות האש שבמנורות היו רועדות ורוקדות מקולות הנגינה שיצאו בהרבה פיות פתוחים – היה הוא, מירקדוֹ, כחבוש בפינתו, ראשו היה מושפל ועיניו נעוצות בקרקע – מתיירא היה להביט סביביו שמא ישגיחו בו, ונראו לו רק רגלי האנשים והנשים והטף, שנדחקו אצל ארון-הקודש. ופתאום ראה לתימהונו, שאותו האור המרובה שצרב את עיניו והיכה על ראשו, נתמעט, והכל צלל בחצי אפלה מחנקת ובשתיקה שהנפש סולדת מפניה.

השמש הזקן, בר-נש כּרֵסני ורם-הקומה שעיניו מביטות בקפדנות, מטיח דברים כלפי מזלו ונאנח: כלום אפשר שיכלה את כל העבודות הללו עכשיו? – והוא נע ונד הנה והנה טרוד במלאכתו, מכניס לארון את ספרי-התורה שעמדו כל היום על הבימה מקושטים בהדסים ובערבוֹת ירוקים, מסיר את פּרוֹכיוֹת-המשי הרקומות זהב שחיפוּ את הכתלים לכבוד החג, קוֹפלן ומסתירן, מטפס על הספסלים כילד, ומוריד את מנורות-הכסף – ומירקדו מביט במעשֵי השמש, ופניו כפני מי שלא בא לכאן אלא על מנת ללמוד עניין זה על בוריו – אלא שאינו תופס ומבין כלום מכל הנעשה לפניו. מיני קולות חשאים נכנסים לתוך אוזניו מתוך החלל הדומם ההוֹזֶה שמסביב, וראשו סובב הולך, וגופו פולט זיעה קרה, רגליו קרות, והוא חש כדקירות של מחטים קהות על גבו, וגופו רועד, ובשרו רותת.

״הורג נפש" – מי אמר לו דבר נורא זה?… בלי משים נתחלף אצלו אוֹרן של מנורות-השמן באורו של בוקר רענן ורך. עצים ירוקים וגבוהים, שחוּטֵי פז שזורים בענפיהם, וציפורים מצלצלות בחדוות-בוקר – צילצול עלז ורב המולה – פורחות ומנתרות, והוא ממהר לבוא אל בית-כנסת זה העומד לו תחת כיפת רקיע רך, חלק, ממהר והחלף בידו. השמש נשקפת מעל ההר החשוף ומתיזה ניצוצות בחלונות הגבוהים ואנשים ממלאים את בית-התפילה. ורוח לבשה את המוהל הזקן מחנכו, והריהו פותח בשירה, וכל הקהל ניגרר אחריו בתוך הנגינה. מסביב לו, ממעל לו, מכל עברים נגינה, ונדמה לו שהיא מזעזעת את כיסא אליהו…

אימתי היה זה? היום או אתמול?

המוהל הזקן עומד לצידו. במקום זה שהשמש עומד בו עכשיו, זקנו הלבן רותת, עיניו עצומות למחצה, פניו אדומים ופולטים זיעה, מארי יחיא משתדל לזרזו ולאמצו, תופסו ומשים את ידיו על כתפיו, ורוקד עמו.

מארי יחיא, תלמיד חכם זקן זה, בחרוּת נזרקה בו: ידו האחת אוחזת בו, ואת השנית הניח על כתפו של בעל הברית, מתרומם הוא על בהונות רגליו, ומושכם לחינגא.

התחילו הכל יוצאים במחול שלפני המילה. ילדים קופצים כנרות חֵלב דולקים, והוא, מירקדוֹ, מתלבט וניתקל פעמים רבות. כל אותן הבריות המחוֹללוֹת, שזמן מועט קודם לכן היו קרובות וחביבות עליו, עתה אין לו שום שייכות אליהן, כאילו הוא בן עולם אחר, עולם עכור ומשומם. רעיון של מינוּת נורא ניזרק בו בשעה זו – ניזכר לו הפירוש של ״גֵי בּן-הִנוֹם״ – וקפא דמו וסמר שערו – – –

נשים אחדות במטפחות של משי ונערות צעירות עומדות בחוץ, ובעד ידיהן חוֹפנוֹת מן הקעריות סוכר וקינמון ומחלקות לתינוקות, נדמה לו, שהן מציצות רק בו – הוא העתיד לעשות אותו מעשה של שפיכת דמים… ביחוד פוגעים בו מבטי הגברים, נדמה לו שהם אומרים: ״איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה… חוששני, אברך, – הרי זו לך מילה ראשונה…״ וכעין גל של דמעות סוֹכֵר את גרונו:

מפני מה חושדים אותו במה שאין בו? הרי אין הוא מתיירא כלל מפני ״עבודה זו" – סכינו מחודד כהלכה, ואין בו חלילה שום פגימה, וְיִמוֹל את הילד בעזרת השם כהרף עין, בהולכה בלבד… לבו נוֹקפו רק על הירהור רע זה, של ״גֵי בֵּן-הִינוֹם״, שהטיל בו זוהמה לרגע אחד… מעשה-שטן – גירא בעיניו! – עכשיו אינו חושב עוד בזה כלום… ובאמת, הרי אין זה אלא הירהור של שטות – רוקדים הם בני-ישראל. ״ברוך אלוהינו שהבדילנו מן התועים״… אליהו מלאך-הברית בא והכל שמחים ורוקדים לקראתו… הרקידה נראית גם בעגילים שבאוזני העלמוֹת. אחת מהן לוחשת באוזני המיילדת ״סוד", האם לא עליו היא מדברת?

הנשים – הנה הן נדחקות פנימה ועולות על הספסל, עומדות ומסתכלות: ״פנו דרך לסנדקית!״

העיגול נתפרד. מסביב שוררת דוּמיָהּ והכל שוקט ונח כמחכה לאיזה דבר. והחמה שופכת את אִשָׁהּ על הכל.

המוהל הזקן משכו ומקרבוֹ אל כיסא-אליהו. אנשים רבים נכפפים על גבו כדי להסתכל יפה בגוף המעשה… הוא רואה את הכל בעד הערפל. ניחר גרונו והוא מתאפק שלא לכעכע… מתירים את חיתוליו של הילד, ושוב אותו הירהור רע נדקר בלב

– החלף הקטן מתנוצץ… הברכה ״על המילה״ יצאה כשרה – אך היד רעדה פתאום… והחלף דומה שנסתבך באמצע ואיננו זז… דם, דם, דם!…

ואז זרקוּ בוֹ דיבור קודח זה: – ״הורג נפש…״

״הורג נפש״ – מי אמר לו כך? המוהל הזקן שדחפו במרפקו והרחיקו בשעה שפניו היו לוהטים וידיו מתנועעות הנה והנה? או הסנדק שהפשיל את ראשו לאחוריו כמתעלף, והילד כמעט שנשתמט מבין ברכיו? או בעל הברית אמר לו זאת? – לא. את בעל הברית אינו זוכר בשעת מעשה…

הוא אינו זוכר כלום לאחר אמירה זו של ״הורג נפש״ – רק פעיותיו של התינוק מתוך המונו של הקהל הוא זוכר. זוכר הוא גם ששמע את מארי יחיא מתאנח. כנראה כבש אז את פניו בכפיו ולא ראה כלום, אך שמוע שמע – – –

ניגש השמש, ומירקדוֹ נזדעזע ונרתע כנשוּך עקרב, עמד וזקף עליו את עיניו המתכסות. עמד וראה: בית-הכנסת חשוך כמעט לגמרי. ומבלי דבּר דבר יצא החוצה.

הלילה מטושטש וחסר כל גוון. דומה, אין זה לילה מלילות עיר הקודש, אלא שֵׁחרוּת נזעמה של אֵפר ופיח שנזרקו מלמעלה ונמלא בהם כל חלל האוויר כולו. ושוב תקפהו אותו רגש של פחד ובדידות. כמה צער ויאוש מסביב. גורר הוא את רגליו והולך – והנה רואה הוא שהוא הולך ממש בדרך זו שבא לפני חודש ימים לירושלים.

– – – הוא בא לכאן מלא וגדוש תקווה. הוא למד את אומנות השחיטה ובא להיסמך כאן, ואגב-אורחא ללמוד גם את המוֹהלוּת. שם, בקהילתו הקטנה, בריתות-מילה אינן מצויות, ואשתקד נולדו שם כמעט נקבות בלבד – אך פה בירושלים – ״בן-פורת יוסף״ – כאן יוכל להתחנך בדבר, וישוב מוכתר בשלושה ״כתרים״: שו״בּ (=שוחט-ובודק), מוהל וגם חזן. קולו, אף שאינו חזק, הכל מעידים עליו כי נוח הוא, רך וסילסוליו שהוא מסלסל בפיוטים נעימים הם וערֵבים. מכיר הוא מירקדוֹ במתנה זו שבגרונו, והוא שותה ביצים חיוֹת מדי יום ביומו… ישוב מירושלים, ומיד ישא אשה, יתחיל משמש בקודש, ישב ויהגה בתורה – ומי יודע? – אפשר יזכה גם לכתר של רבנות… כלום לא משלשלת-יוחסין הוא?

חידוש גדול היו לו כל הדירות הנאות, הבגדים היפים והשונים, ההמון ההמון המגוון הזה הנחפז לרגל עסקיו, שראה בעיר הקודש – אבל גם שעה אחת לא היפנה את לבו לבטלה, עד שיקבל ״סמיכה כפולה״, מרב ספרדי ומרב אשכנזי. אז נתרצה אליו במחיר מיצער מארי יחיא, מוהל זקן וטוב-לב, ללמדו את אומנותו. התחיל מירקדוֹ לומד, וגם בעניין זה היה מתמיד גדול.

מדי יום ביומו היה ממלא את מורהו בשאלות שכבר שאל אותן ונענה עליהן מאה פעמים ואחת: כיצד משחיזים את הסכין? כיצד עושים אספלנית? כיצד מחזיקים את הרך הנימול שלא יפרכס? ועיקר, אימתי זה ימציא לו תינוק למולו?

והנה נמצא תימני אחד מטופל בבנים שנולד לו עוד בן. נתרצה התימני בשתי מג׳ידיות, שמירקדוֹ ימול את בנו – והוא מל והזיק…

“הורג נפש” – קראו לו – והרי הוא גם ״מאבד עצמו לדעת". לא די היה לו בשחיטה ובחזנות וביקש לו גם מוֹהלוּת – והנה איבד בידיו את הכל, את כל עולמו.

כמדומה, שדעתו מיטרפת. הנה עבר עוד כמה רחובות בריצה, והרי אינו יודע אפילו, לאן הוא הולך לו… רואה את עצמו עומד באיזו סימטה אפלה ואינו יודע היכן הוא…

קולות הולכים ובאים, ופחד מסמר בשרו. לאן?…

אנשים אחדים שבים מביקורים. מירקדוֹ מפסיק מהליכתו ומביט במבטים זרים ומטורפים… אחד, ליצן שבחבורה, הופך את פניו כנגדו, מליז ומברכו בהלצה: ׳׳תזכה לנשים רבות!…" והוא אינו שומע דבריו. אחר-כך נזכר שצריך להשיב, והוא עונה בשפה רפה וקולו רצוץ: “תזכה ותחיה” – אחרי שהלה כבר נסתלק מתוך צחוק.

התחיל מירקדו הולך אחרי החבריא, ומשים עצמו כאילו הוא מהלך לתומו בדרך הידועה לו. יצא מן הסימטה והריהו במבוי לא זר – הנה הוא עומד לפני הכיכר המובילה אל שכונת התימנים.

הפנס התלוי בעגיל-ברזל שבקיר, שוטח פסים עכורים של אוֹרָה ומירקדוֹ דוחק את עצמו לתוך האוֹרה ועומד שם כשרוחו נפעמה וצוהלת כילד קטן שמצא את אמו שחשבה לאבודה והוא מתאחז בה להשקיט את המיית לבו. והרי קרוב הוא לדירתו של בעל-הברית, שהיה הולך ובא בחדווה של מצוה בכל ערב לקריאת זוֹהר ולבקר את הרך שהכינו לו…

עייף מהליכת חיפּזון, הריהו נכנס אל מבוא אפל וצר שיש בו פחים חלודים, זבל להסקה, חביות של חרס שבורות, והוא עומד תוהה ובוהה אצל בית קטן זה העומד כנזוף בפינת המבוֹי. המדרגות האחדות היורדות לדירה, מרופשות ולחות, מכוסות בקליפת רימונים ואשכולות ענבים נדרסים שניזרקו מן הגזוזטרה שכנגד. ירד מירקדוֹ שתי מדרגות ועמד. דבר מוצק כמין בועה נתקע לו בבית-הבליעה. הוא בולע אותו וזה חוזר ועולה, ולבו כאילו מתפרץ לצאת מתוך הקליפה האטומה והחשוכה שהוגלדה עליו. דוֹק של דמעות מחשיך את עיניו, ונדמה לו כי איזה דבר שחור תלוי וצף על ראשו, כשכנפיו מתוחות עליו. והדבר הנורא הזה השיב את ידו הקרה שניטלה ממנה ההרגשה ושנתרוממה מאליה לפתוח את הדלת. ייכנס או לא?

ייכנס – וכל אנשי הבית יקומו עליו בצווחה וילפפוּ אותו בקללות וחרפות. היולדת, השוכבת בפאת המיטה תנעץ בו את עיניה המבריקות מתוך פניה החיוורים. אין די מילים בפיה כנגדו. היא רק תסתכל בו, תסתכל שעה ארוכה, ושוב תַפְנֶה את פניה החולניים אל הרך הנימול השוכב לצידה, בידה הצנומה תחשוף את השמיכה המזוהמה מעל ראשו ותראה לו את הנפש הצנומה הגוססת… תקום הזקנה, המבשלת פך קהווה על הכַּנוּן המלא רמץ, תרים אליו את צווארה הדק כצוואר הצב ששני עורות, כעין קליפת מלפפון נובלת, נמשכים משני צדדיו – תביט בו בעיניה הדומעות, ותגלה את חניכיה המעוכלים מרוב זיקנה. ותדובב: ״הבט, רוצח, מה עשית לנו…"

נדמה לו, כי הזקנה אוחזת בצווארו ומנערתו: ״אמור: מה חטא לך אפרוח קטן זה ?…״

ללכת מכאן, לברוח – איננו יכול. אפשר צריך לילך ולקרוא לרופא? אפשר יציל… ונפתחת הדלת:

– מי שם?

הזקנה כנגדו בפתח. ואותו הכוח השחור דחפו פנימה. נשאר עומד בתוך מאורת הדלוּת קר וקרוּש.

על הקרקע המרופש והלח, בין עביט של שופכין וכד של חרס פגומה, מצטמצמים שלושה ילדים על שק של תבן, ושתי ילדות שחרחרות פרועות וערומות חציין מביטות בעיניים דולפות מעל סטיו של קרשים.

האב, תימני גבוה וצנום, שעיניו הקטנות מביטות תמיד בהיתול דק של ביטול על החיים ושאונם, יושב על מחצלת סמוך אל הקיר, רגליו מכונסות וברכיהן נוגעות בטבורו, וכולו מקופל כעוּבּר במעי אמוֹ, ראשו בין כפות ידיו, ומנורה קטנה וחלודה עשֵנה לפניו ומאירה כנגד השרפרף שהרמבּ"ם פתוח עליו. הזקנה מנידה ראשה הקטן כאתרוג היבש – ושתיקה, שתיקה גם מעבר למסך החוצץ בפני המיטה.

– אי! – בקע פתאום קול צווחה וחתך בלבו כחודו של סכין – האם קפצה עליו מן המיטה נתחבטה לרגליו, תפסה בידו, והתחילה נושכת בבהונו, נושכת כחיה רעה…

ניעור האב והתחיל מושך אותה לאחור.

– הנח לה, הנח לה – מגמגם מירקדוֹ שאינו מרגיש בכאב – תשוֹך… תסלח לי… איני חייב… סילחוּ… יש לי עוד לירה אחת… לירה ומג’ידי… אתן לכם… תקראו לרופא…

האֵם קמה העמידה בו עיניים גדולות, כשהיא נושמת ושואפת ושפתה התחתונה מגואלת בדם – דם שיניה או דם אצבעו? – הנה אלך להביא – אמר מירקדוֹ כשפנה ללכת.

– הוא לא ישוב… רוצח זה לא יביא כלום… – צווחה האֵם והתחילה מורטת ראשה מתוך יאוש.

– בחיי, שאני מביא, מרתי! – קרא מירקדוֹ בקול אטום.

– לך גם אתה עמו – אמרה הזקנה לאב בקול של פשרה – החורף בא והילדים ערומים הם – – -

­­ובלב שנתרוקן מכל וכל יצא מירקדוֹ לתוך עולם חשוך ומזוהם – ואחריו נגרר התימני בסנדליו הגדולים לקבל כופר נפש…