¹

מסע לארץ יהודה בחדשי חשון כסלו התר"ן

מלוא הקומץ עפר ארץ ישראל על קבר בתי

      חנה גיטל

     כ“ג אייר התרמ”ט

מאת: האב, אשר מאנה הנחם נפשו.

המחבר

יראה אל עבדיך פעליך, והדרך על בניהם.

(תהילים, צ' ט"ו).

הייתי בארץ ישראל – היטיב אחד ממכירי את אשר דבר אלי, בעת נפרדנו איש מעל אחיו על מכסה האניה ביפו, כי אם אמנם כבר הנתקו כפות רגלי מארץ ישראל, אך טרם עוד התיצבו על אדמה נכריה, עוד לארץ ישראל אני. עוד באניה הנני, עוד לא נערתי מעל רגלי את עפר ארץ אבותי, עוד ראשי מלא טל ארץ חמדתנו, עוד תכאבנה רגלי אשר התנגפו בסלע על הרי יהודה, ורעיונותי כלם עומדים נתונים נתונים המה לכל אשר ראו עיני בארץ הפלאות אשר עברתי בה. “חיה עודנה ההגדה”, עוד בעינה תעמוד המראה אשר עליה התענגתי ימים רבים, – ולמי כל חמדת לבבי, למי כל הרהורי לבי עתה, אם לא אל הארץ אשר אך זה רגע עזבתיה?! אמנם, עיף ויגע אני מעמל הדרך, אבל אפחד ולא אבטח ברוח המרחפת בארצות אחרות, ירא אנכי פן יצררני בכנפיו הקור הנורא השולט שמה ויביא קפאון גם בלבבי. הלא תדעו את הארץ אשר אנכי הולך אליה? מן האדמה בצה ונחלי רפש יעלה שמה האד, ועל הרריה הפראים ישכון ערפל; עב הענן ישים מראה עופרת לשמים ממעל, ומכסה שלג יוצע לרגלי ההולך שמה. בארצות האלה גם הגבור בגבורי ישראל יאמר חלש אני, ואף אם כשלהבת בוערת יצאו הגיוניו מקרב הלב, הלא יקפאו על שפתי העט, והסופר ידום כי נטל עליו…

הבה אפוא אכתוב את רחשי לבבי עתה, בעת חזקה עלי עוד פעולת המראות אשר ראיתי בימי התהלכי עלי אדמת עמי. אספרה נא באזני הקוראים את אשר חזיתי, ואנסה לחרות על לוח לבם את המחשבות אשר העירו בקרבי המקרים והמחזות. אמנם לא ידעתי אם יעשו המעשים והמחזות אשר היו לנגד עיני רושם כזה בלב אחרים, לו היו במקומי, כי הכל תלוי בטבע של כל איש ואיש לבד ובתכונתו, וביותר בנוגע לארץ ישראל, אשר “צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה”, יען כי כשם שאין קצה ליתרונותיה, כן עוד תחסר בה הרבה לרגלי שוממותה. אולם יהי לבב הקורא סמוך ובטוח, כי את כל משפטי הקודמים, על אדות הדברים אשר ראו עיני ואשר התבוננתי אליהם, עזבתי בביתי טרם צאתי למסעי, ומשפטי עתה חדשים המה עמדי, וכן יהיו נא גם עם הקורא.

 

א.    🔗

ביום השבת, אדר“ח מרחשון, ירדתי באניה באדעסא, ובשעה הרביעית נתן רב המלחים אות להרים את העוגן והאניה יצאה לדרכה נוכח סטאמבול. ביום ההוא באה פתאום תמורה במצב הרוחות באדעסא. ימים אחדים לפני זה היה קיץ על הארץ, השמים טהורים, ורוח צח נשב במנוחה, ולא נתן אותות כי ימי חג הסוכות כבר עברו, אָקטאָבער עובר עלינו, וכי קץ הקיץ בוא יבוא ולא יאחר. בני אָדעסא, שהמה בכלל קטני אמנה, לא האמינו בביאת החורף, ולכן לבשו בגדים קלים וישחקו עלי ועל בגדי החמים. עוד ביום כ”ט תשרי עלה החום תשע עשרה מעלות, ואיש לא נבא כי החורף עומד אחר כתלינו. אבל ביום השבת בבקר נהיתה חדשה: זעיר שם זעיר שם נראו נוצות השלג, ורוח קר הוריד את הטערמאָמעטער עד ארבע מעלות! ובני אָדיסא מכירי אשר באו לשלחני נחפזו לשוב לבתיהם מפני הצנה. אבל כאשר התרחקנו מחוף עָדעסא החל מודד האויר לעלות. בים השיש, מקונסטנטינופול עד אשר עברנו את הדארדאנעללען, לבוא אל ים התיכון, לא אכלני קרח גם בלילה; וכאשר באנו אל ים התיכון ולאט לאט התקרבנו אל אפריקא, אז חם לנו והשמש להטה אותנו וחציה נחתו בנו.

אחד עשר יום הלכתי באניה מאדעסא עד אשר באנו אל יפו. כי כן תעשינה דרכן האניות של החברה הרוסית. הן אמנם כי באמת לא ירחק הדרך רק מרחק חמשה או ששה ימים, אבל מפני שתחלת בריאתן של האניות היתה אך להוביל משא וסבל בין חופי ים השחור ובין חופי ים התיכון וההכנסה מנוסעים כאין הוא בעיני החברה, לכן תבאנה האניות בדרך אל חופים רבים ותעשינה שמה שעות וימים, לפרוק ולטעון סחורות מסחורות שונות, ובלכתן תלכנה דרך עקלתון, וגם מאלכסנדריה של מצרים הקרובה ליפו, הלכנו בשני ימים, כי סרנו אל פארט=סעיד, העיר החדשה אשר נבנתה במדבר חול מעת חפרו תעלת הסועץ, העיר הזאת היא אחת הערים המעטות במספר, אשר בני אירופא באו מזרחה ויבנו אותה, המה יסדוה והמה הציבו דלתיה, ולכן גם רוח אירופה ישתרר בה. כי אם אמנם בערים העתיקות בכל ארץ המזרח רבים המה בני אירופא היושבים בהן, וישנן גם כאלה אשר בני המערב תקעו שם יתדם ויקחו להם את טוב הארץ וימוצו את חלבה, בכל זאת לא עלתה בידם לגרש את רוח המזרחי מקרב הערים האלה. רושם כזה השאירו בקרבי ערים רבות בארץ הקדם, וביותר קושטא ואיזמיר. בחוצות הערים האלה התהלכתי, ואם על פי מראה פני הבתים הוצאתי משפט, כי אז חשבתי אותן על ערי אירופא, כי חסרון טוב טעם הוא חזון נפרץ גם ברבות מערי אירופא, העתיקות, ובפרט בארצות אשר קארל עמיל פראַנצאָז יקרא להן “חצי=אזיא”; וחוצות “פֶּרַע”, חלק העיר היותר יפה בקונסטנטינופול, עם החנויות הרבות, ובתי המסחר המפוארים ובתי ממסך היין והקאפע, – המה נושאים עליהם חותם תכנית ערי אירופא לכל פרטיהן ודקדוקיהן. אבל יד חוטר מגזע ערב הטביעה את חותם אזיא על מצח הערים ההן, ועת יכביד ערבי את ידו על עיר ומדינה, לא עוד בנקל יוסרו הרשומים מעליהן. הלא בה יאמר דיזראעלי: בן ערב לא קרא מלחמה למלא הות נפשו, כי אם בגלל דעה והגיון, וזה כחו: אם להתגבר על אויביו, או לפול במלחמה. ועת ינצח, אז לא ידע רחם, ולא יכרות ברית שלום למתקוממו, בלתי אם במחיר יקר מאד, – כי יקבל עליו הגוי הנכנע את מחשבות המנצח ויבחר ללכת בדרכיו. כזאת עשה הערבי לכל העמים והלשונות אשר נלחם בהם בימים עברו, בעת אשר עוד לא גמר רוחו הכביר, רוח בעדואיני, וטרם בחר בדרכי בני המערב המוזרים, אשר אין בהם ובמעשיהם ובמלחמותיהם כל ענין רם ורעיון נשא. אז ידעו הערבים אחת משתי אלה: לשאת בעול, או לתת עול על צוארי הנכנעים תחתיהם. וכן עשו גם לקושטא ויתר הערים ויכבידו את ידן עליהן, ויאצילו מרוחם עליהם.

בעשירי לחודש חשון לעת ערב יצאנו מפאָרט=סאיד ללכת ליפו. כעבד ישאף צל כן חכיתי לראות את חוף העיר הזאת ולבי הולם פעם. אספתי לי סביבי את מכירי מבני לויתי האורחים לחברה עמי על האניה, והוצאתי מצקלוני את שארית המעדנים והממתקים אשר לקחתי עמדי מביתי צדה לדרך וגם המזג לא חסר. למה אכחד – לא יכולתי לכלוא בקרבי את שמחת לבבי; הן קרב אנכי היום אל המטרה אשר אליה שאפתי כמעט מיום עמדי על דעתי, בה הגיתי בחלום ובהקיץ ואשר אליה נדרתי זה שנים רבות…

ויהי ערב ויהי לילה. כל בני האניה סביבי הוזים שוכבים ואני=ער. הנני מתהלך על ספון האניה מעבר אל אבר, אולי אראה דבר מה ואת קנה הראות לא אסיר מעל עיני אולי אמצא נקודה, אולי יגיה אור מרחוק…

יפו! – קרא מאחורי אחד הנוסעים מאחינו. אך לחנם כבר היתה הערתו; כי לא אך שתי עיני כי אם גם לבי ונפשי נתונים נתונים נתונים היו בקנה הראות, ולאט לאט נראו לעיני יותר בהיר הנקודות השחורות…

האניה קרבה אל יפו ותשלך את העוגן ותעמוד. בקצה הרקיע עוד עמד השחר, ומאחורי הגבעה אשר העיר נשענת עליה, החל לצאת מעדנות מלך היום. וירעת תכלת בהירה פרושה על כל כפת הרקיע, וכל רוח אין אף להניע את דגל האניה, האויר חם כאויר יום אביב בארץ מולדתי. חביבי הקורא, אינני משורר, אבל בקר כזה לא ראיתי מעודי, וכאשר ראיתי פה השתוממתי ואמרתי: אין זה כי אם מקור השירה וזה שער הפרנס, עתה אדעה עתה אבינה מדוע הרבה הטבע בארץ הזאת להוליד משוררים ומזמרי משכיל, כי רוח החן והיופי השפוך פה על פני כל היקום קורא בכח לכל איש לבב: “לכה דודי, השמיעני את קולך ונשיר את שיר ד'”…

 

ב.    🔗

דרך התפת – כן שמעתי אומרים – יבאו אל העדן, ודרך מבואות מטונפות באתי אל ארץ ישראל. רגלי הוליכוני דרך רחובות צרים ועקלקלים, מרצפת האבנים מקולקלת עד כי עגלה בעלת אופנים לא תוכל לעבור בהם, ועל כל מדרך כף רגל ירבצו בטח הכלבים. ברגל הלכתי אל בית המלון, ומהלכי היה דרך השוק ושדרי החנויות. גם ביפו, כבכל ערי המזרח, השוקים בנוים בלא סדר ומשטר, ולא על נקלה ימצא איש חדש את דרכו במבואות האפלות במוצאות הסבוכים בשוקים האלה. נוסף לזה גם החנויות שמה אינן מסודרות, ואין סוחרים של מין סחורה אחת קובעים להם מדור בפני עצמם בשדרות השוק, כי בלולים יעלו הסוחרים: על יד סוחר במיני בשמים יושב טבח מוכר בשר ועל ידו –חרש-ברזל. הנוסעים האירופים מתפלאים על המראה המוזר הזה, המקיים את המשפט החרוץ על כל בני שם, כי חסרון הסדר הוא אצלם הסדר. אמנם אולי יצדק המשפט הזה על בני שם, ואולי בגלל זאת, עת יראה הילד העברי את אביו עושה פעם אחת בשנה “סדר” ישאלהו כרגע “ארבע קשיות”, מפני כי לא הסכין לראות סדר ומשטר במעשה אביו… אבל אנכי אחשוב כי אולי גם בחסרון הסדר יש איזה יתרון; כי הסדר הוא ממעט עבודת המוח, יען כי אחרי אשר הכל מצוי במקום ידוע, והכל נעשה בסדר ידוע, והכל מתוקן במדה ובמשקל, אז אפס מקום לעבודת המוח ולהתבוננות, והאדם מתלמד לאט לאט לעשות כל מעשהו מצות אנשים מלומדה, בלי כל רעיון חי; ומפני זה כחות הנפש הולכים ודלים.

אבל כאשר עברתי את רחובות העיר וסרתי אל בית המלון, אז הרגשתי עדן ונחת, כי את אשר לא קויתי מצאתי. אחד מילדי ירושלם נטע אשל (אכילה, שתיה, לינה) ביפו, בירושלם ובחברון והנוסעים מאחינו לא עוד יתגוללו אצל הסרסורים ובמלונות כמלונת הכלבים, כי ימצאו מנוחה נכונה ומזון טוב ובריא, אם כי עליהם לשלם בעד העונג הזה כחמשה פראנק ליום. והאשל אשר ביפו הוא מחוץ לעיר במושב האשכנזים על הדרך העולה שכמה בתוך גנות ופרדסים, ופרחים ושושנים סביב לו. החלפתי את שמלותי והלכתי לראות את פני האדון פינס, שהוא סוכן החברה “חובבי ציון” בארץ ישראל, להתיעץ איזה הדרך אבחר לי לבקש את המושבות ואת הערים היותר נכבדות, כי אנכי התויתי לעצמי את הדרך ללכת מיפו לראשון לציון, משם לגדרה – נחלת ראובן או ואדי חנין, ובאר טוביה או קאָסטינא, ואח"כ לשוב לגדרה ומשם לעקרון, ומעקרון דרך ראשון לציון לפתח תקוה ויהוד. ואחר כן ללכת לירושלם, מירושלם לשכם, טבריה, צפת, ראש פנה, יסוד המעלה, ומשם לשוב לראש פנה וללכת לחיפה דרך פקיעון, הקולוניא של היהודים יושב הארץ משנים קדמוניות ומדברים אך ערבית; מחיפה אל זכרון יעקב – ומשם לשוב ליפו. הח' פינס הודה כי טוב יהיה לפני לתור את הארץ באופן כזה, אך העד העיד בי, כי יכבד מאד עלי העמל והטרח לעשות בפעם אחת דרך רב כזה, ולעבור בלב ארץ ישראל כמעט מן הקצה אל הקצה, ואף כי בארץ הגליל, אשר שם אין הדרכים סלולות ועלי יהיה לרכוב על החמור לא יום ולא יומים כי אם כשבועים ימים. אמנם נבואת הח' פינס נתקיימה, ואנכי לא הלכתי אל ערי הגליל.

יפו היא עיר החוף היותר נכבדה בפלשת, ודרך העיר הזאת יבאו כמעט כל הנוסעים לארץ ישראל. וראה זה פלא, כי לא כל אחינו היושבים בעיר הזאת, והמה כאלפים איש, יחיו על החלוקה. מצאתי פה מעט עקבות הרוח הטהור אשר עברו בשנים האחרונות במקומות רבים בארץ ישראל, הרוח הטהור אשר הביא לרגלו מחשבות חדשות בלב צעירי אחינו ילדי ארה“ק, כי ידאגו לאחריתם, לבל יצטרכו לשאת כל ימי חייהם את עיניהם אל נדיבים. כן גם ביפו נבנה מחדש פרור ורוב בנינו מאחב”י ויקראו את שם הפרור “נוה שלום”, ועוד פרור אחד בסביבות יפו בשם “נוה צדק” אשר כלו לישראל הוא. חמשים איש מאחינו התאחדו ויקנו ככר על שפת הים במקום אשר האויר טוב מאד, ויכוננו חברה לבנות בתים. וזה משפט החברה. הככר נחלק לחמשה חלקים: ומכסף החברה בנו בשנה הראשונה עשרה בתים, ויפילו גורל למי מהחמשים יפלו הבתים לנחלה. בשנה השניה בנו עוד עשרה בתים, ויפילו גורל בין הארבעים הנותרים; וכן בשלישית וברביעית, וכן עשו גם בשנה הזאת החמישית, אשר בה כלו לבנות את חמשים הבתים. ובכל הזמן הזה שלמו מעט מעט כל בני החברה, גם אלה אשר כבר נפלו בתים בגורלם, עד אשר כלו לשלם את כל הכסף אשר הוציאה החברה על קנין הככר ובנין כל הבתים. הרבה, הרבה מאד, אחדות עושה; אבל איפה את, מדה רבת הכח? ישראל אומר: לא בי, ועמנו – אין עמדי. האומנם תולד עתה על ברכי אחינו ובארץ ישראל, – בארץ הזאת אשר בה שכן עם כבד עון מרבה לפשוע נגד האחדות והשלום, וברית אחים הפרנו, ונביא עלינו את כל הרעה הרבה עד היום הזה. האמנם לקחנו מוסר?

ויואל האדון פינס ללכת עמדי אל הקולוניות אשר בנגב בארץ, ועוד ביום ההוא הלכנו יחדו לראות את בית הספר לעבודת האדמה “מקוה ישראל” הסמוך ליפו. ברכה רבה בבית הזה, ואך לחנם עפר בעפר לעומתו המנוח ה' ברי“ל, וישלך שקוצים לא רק על מנהלו ה' הירש, כי אם גם על קארל נעטטער מיסדו. נגד ה' נעטטער חטא חטאו רבים מסופרי ישראל, כי לא הבינו אל מחשבות האיש הנכבד הזה ולא יכלו לערוך את מפעליו על הרי ישראל. וכמו חפצה ההשגחה העליונה להראות את צדקתו לנצח ותזכהו להקבר בגן “מקוה ישראל” אשר יסדו ידיו עד היום הזה. וגם על ה' הירש שפך המנוח ברי”ל את מררתו ללא צדק וללא משפט, כי אנכי מצאתיו חובב הישוב, מתעסק בצרכיו ומשים לב אל עניניו באהבה ובחבה יתרה. כי היו בתולדות הישוב רגעים מסוכנים אשר אך ה' הירש מלט את הענין בחכמתו וביושר לבבו. כי יד הנסיון טובה מאד על האיש הזה גלוי וידוע לכל. ובית הספר “מקוה ישראל” כאשר אמרתי, מחזיק ברכה מרובה לנערי בני ישראל עתה, בעת אשר הישוב בארץ ישראל יתרחב וישוכלל באופן כזה, הדורש תמיד עובדי אדמה מלומדים, הבקיאים בהלכות נטיעה; והתלמידים במקוה ישראל אמנם מקבלים תורה ונסיון, וכל עין רואה את הגנות והפרדסים של בית הספר ההוא תעיד כי ידים חרוצות עבדו שמה. – נטיעי הגפנים בכרמי “מקוה ישראל” המה הטובים שבכל ארץ ישראל, כי המה הובאו מארץ צרפת עוד טרם ירדה תולעת הפֿילאָקסעריא לשחת בגפנים בכל גבול צרפת ותאבד שמה כמילליאָן העקטאר כרמים; אז חרדו כל הממשלות, וגפני צרפת נאסרו לבוא גם בגבול תוגרמה משנת 1876. אך במקוה ישראל נמצאו זמורות צרפת מכבר, ומכרמי מקוה ישראל באו הנטיעים גם לכרמי המושב “ראשון לציון”, ועתה יין הכרמים האלה עולה על כל ארץ ישראל.

לנתי ביפו, ובבקר השכם נסעתי לראשון לציון.

 

ג.    🔗

לא מליצה חידות היא כי אם דבר אמת: בני ישראל בנו הנשמות וגבעות חול היו לגני עדן. זה שמונה שנים יכתבו וידברו על אדות המושבות החדשים, ואני את חטאי אני מזכיר היום, כי לא האמנתי, פשוטו כמשמעו – הכחשתי במציאות המושבות, עד אשר ראיתי עין בעין על גבעה נחמדה עומד מושב נחמד. והגבעה היתה אדמת חול ואבן, שוממה מאין יושב; ויבאו החלוצים הראשונים ויתקעו במקום הזה אהל קטן ודל, ואחד מהם קרא בקול רועד ובעינים מלאות דמעה: יהי שם המושב הזה “ראשון לציון” מעתה ועד עולם… וכח כביר ויד חרוצים וחפץ נמרץ ורוח עשוי לבלי חת עשו את שלהם – ויהי המושב, ויחי וייף בגדלו, והנהו נצב כעת לנגד עיני כלול בהדרו, “ראשון לציון” הוא גם עתה עיר, והוא מתפשט ומתרחב מיום אל יום, ובכל קצוי המושב רבו הבונים ורבה המלאכה. ואני ראשי היה עלי כגלגל, כי עיר ישראל-חדש או עיר חדשה של ישראל=סבא עיני תחזינה, ואיה איפוא ראיתי מחזה כזה? כשכור התנודדתי בחוצות, כמשוגע רצתי לראות את הבאר, את בית הספר, את הכרמים, את ברכת המים. ובכל מראה עיני הכוני בתמהון, כאלו לא ראיתי מעודי בתים וחצרות, כמו איש מן הישוב אינני. ובבואי אל בית הספר והחילותי לנסות את התלמידים, ודברתי עם כלם אך בשפת עבר, ושאלותי אני ותשובותיהם הם היו אך עברית – ולא יכולתי לצאת מן הבית…

את אדמת המושב הזה קנו החלוצים הראשונים, אלה אשר רעיון ישוב הארץ היה חיי רוחם ונשמת אפם, ואדיר כל חפצם היה לתקוע להם יתד בארץ ישראל מבלי בקש חשבונות רבים. עתה אין עוד אנשים כמו אלה: הבהלה הראשונה עברה; עתה יבקשו חשבון, ואם על פי צרופי המספרים נוכח, כי באותו סך הכסף אשר נחיה בארץ ישראל חיים פשוטים, נוכל לחיות גם בארצות אחרות בתוספת איזה לוקסוס אירופי, אזי נחדל מלחשוב על אודות היציאה לארץ ישראל. אבל היו ימי אושר או ימי אסון, אשר רבים עלו ציונה בלי חשבונות מדויקים, והמה חשבו כי אך מלאכים קדושים מתהלכים בארץ הקדושה, וכי כל כפר לא ישוה בעד כברת אדמת אבותינו… כן חשבו ונכשלו – גם בבני אדם שאינם מהוגנים, גם באדמה בלתי הגונה. האדמה היתה אדמת חול ולא תצלח לזרע השדה, אך מפני כי בארץ ישראל אין כמעט כברת ארץ אשר לא תצלח לשום זרע או מטע, לכן גם אדמת “ראשון לציון” טובה מאד למטע כרמים. אבל דא עקא, כי הכרמים יביאו פרי לבעליהם רק בעבור חמש או שש שנים, ובין כה וכה מה יאכלו האכרים אדוני הכרמים? הכסף אשר הביאו מביתם תם כי הרבו לשלם גם במחיר האדמה וגם מטעי הכרמים אכלו כסף רב, ועוד חסרו להם בתים לשבת, רפתים לבהמות, וגם – הבהמות בעצמן… ומים אמנם מצאו אחרי עמל רב, ואחרי אשר חפרו באדמה ארבעים וארבעה מעטר, אבל חסרה להם מכונה להעלות את המים מן הבאר. מצב האכרים החדשים היה נורא וקרוב אל היאוש אך לעזרה בצרתם נמצא להם “הנדיב”. ביד ה' יוסף פֿיינבערג הצליח להטות את לב הנדיב לחמלה על בני ראשון לציון, ולאט לאט לקח את המושב תחת אברתו רב הנוצה.

ולמן היום אשר בא המושב לרשות הנדיב היו לו פנים חדשות, בראשונה התבונן הנדיב למחסורי האכרים וימלא את כל הדברים אשר בידו היה לתת להם כרגע; בפקודתו הובאה מכונת הקיטור להעלות בכחה מים מן הבאר; פתח בית ספר לילדי המושב, החל לבנות בית תפלה גדול ונהדר, שם רופא בהמושב ויפתח בית מרקחת הסמים, ויבן בית מרחץ טוב ונהדר עם אמבטאות ועם יתר התענוגים למקוה מים. אולם ביחוד שם עיניו על כרמי האכרים, כי בהמשך הזמן נוכח הנדיב לדעת את אשר רבים לא ידעו מראש – כי סוף סוף אך על הכרמים לבדם לכלכל את האכרים, ולכן נחוץ לשמור את הגפנים מכל משמר. ולרגלי ההכרה הזאת, כי אך על הכרמים יחיו האכרים בעתיד, לכן, עד אשר יגיע העתיד אשר אליו יחכו, פתח הנדיב את ידו הרחבה והוא מנהל את כל האכרים העומדים תחת חסותו בכסף די צרכם למכסת נפשותיהם. והצרכים האלה אינם מעטים; כי שטח הכרם אשר לכל אכר ואכר איננו קטן, ויד האכר בעצמו תקצר לעזקהו ולסקלהו ולעדור סביב הנטיעים ולכרות את הזמורות, ועליו להעמיד שכירי יום לעבודתו, ודיה העבודה להאכר בעצמו לעמוד על הפועלים ולהשגיח כי לא יעשו מלאכתם רמיה. והפועלים האלה אינם עובדים עבודת מתנה, כמובן, וגם האכרים בעצמם אינם מתפרנסים אך באוירא דארץ ישראל, וכל זה ילך ממקום אחד – מקדש הקדשים אשר בלב אחד מאחינו בפאריז….

מן הדברים האחדים אשר אמרתי יבין הקורא, כי חדלו בני ראשון לציון להיות אכרים במובן הפשוט, אכרים חורשים וזורעים בידיהם, כי אם בעלי אחוזות קטנות אשר בהמשך הימים תביאנה לבעליהן פרי טוב, ויוכלו לחיות חיים טובים ובטוחים; וגם עד אשר תגיע העת המאושרה ההיא לא יחסרו להם גם כן מאומה, כי הנדיב יספיק להם את כל צרכיהם. האם רע או טוב הדבר הזה? את אשר עמדי לא אכחד, כי יותר טוב היה בעיני לראות את בני ראשון לציון בתור אכרים פשוטים ממש ועומדים ברשות עצמם וחיים על חשבונם המה, מראות אותם בעלי אחוזה ומקבלים תמיכה; טוב היה בעיני לו מצאתי את ארחות חייהם ברע מעט מאשר מצאתיו עתה – וידעתי כי כל החיל אשר בידם בא להם לא מעזרת אחרים; ולא אני בלבד, אך גם המה בעצמם היו שמחים אז בגורלם יותר מעתה. אבל אחרי שכבר נעשה מעשה, עתה אשר לרגלי סבות שונות הכריחם מצבם לזה, על כל חובב הישוב לשמוח כי בארץ ישראל צומחים בעלי אחוזות קטנות, אשר סוף סוף יעמדו במרחב והמה יהיו אבני פנת הישוב. גם חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני, והנני אומר בפה מלא כי בעלי האחוזות הקטנת אשר בראשון לציון יודעים את חובותיהם גם לעמם גם לארצם. כי כאשר רבו הימים והנדיב פרש את כנפיו על מושבות אחרים ויהי ראשון לציון למרכז לכל מושבות היהודים בנגב הארץ, כמו הקולוניא “שרון” הוא מרכז הקולוניות של האשכנזים. ועוד יותר מזה, כי אל ראשון לציון יבאו יום יום אנשים רבים מיפו ומיתר הקולוניות סביב, עד כי בכל יום ילכו מראשון לציון ליפו וחזרה שני דיליזשאנסים אשר בעליהם היהודים ימצאו מזה לבד לחמם, וגם בית אכל ומלון לאורחים הוכן בראשון לציון. ובני ראשון לציון יודעים את ערך עירם הקטנה ותעודתה, יודעים ומבינים כי על עירם להשפיע על יתר הקולוניות סביבה גם בחומר גם ברוח, – ולא נבוש בהם, כל מפעל טוב וכל רעיון נכבד ימצא לו מקום גם בראשון לציון, ולכל עומת תנועה קטנה או גדולה בחיי האכרים ובהשתלשלות דבר הישוב יענה ההד בלבות בני המושב הזה, שהוא באמת בירת המושבות של אחינו ביהודה.

ומראשון לציון תצמח ישועה, לפי דעתי, גם להמושב הקטן “נחלת ראובן” או ואדי חנין בערבית. מושב כזה לא היה יכול להתקיים, מפני כי קטן ודל הוא מאד, ושטח אדמתו לא רב הוא כי יתישבו עליו משפחות רבות; והנסיון הורה לדעת כי ברוב עם הצלחת המושב, וכאשר ירבה מספר האכרים כן יפרוץ המושב ויעש חיל. אולם הלא המושב “נחלת ראובן” קרוב אל ראשון לציון מהלך עשרים רגעים, ואם כי בני המושב הקטן הזה אינם ברשות הנדיב, אבל רופא ובית ספר וכאלה יש להם בראשון לציון, וגם הפקידות של הנדיב מגן להם על כל צרה שלא תבוא, לכן יש להמושב הזה תקוה טובה בעתיד, אם כי עתה עוד עניניו מתנהגים בכבדות. אבל כלל זה נקוט בידך: כי אם יתכונן מושב בארץ ישראל, אז – לעולם ישב, כי אלהי צבאות יגן על מושבות עמו בארצו…

 

ד.    🔗

לפעולות הנדיב בארץ ישראל גדולים חקרי לב, כי מראה נפלא כזה לא היה בישראל מיום היותו לגוי, כי יקום איש על נדיבות להריק מילליאָנים למען הוציא איזה רעיון, – ועוד רעיון כזה אשר יש עליו גם עוררים – מן הכח אל הפועל! בכל עמלי שעמלתי לא מצאתי איש בארץ ישראל אשר ידע אל נכון סכום הכסף אשר הוציא הנדיב לטובת המושבות, יען כי סכומים רבים יוצאים לא מן הפקידות המקומית, אך בדרך ישרה מפאריז. אולם יודעי ספורות אומרים כי כבר הלכו להם שש מאות רבוא פֿראנק והמילליאָן השביעי הולך וחסור. ההוצאות נעשות ביד רחבה, כן הבנינים וכל התכונה הכל כיד הנדיב, ובני המושב מקבלים את כסף התמיכה לא כמו שמקבלים איזה חלוקה, כי אם בעין יפה, כאדם הבא על שכרו, אם כי לפעמים הוא שכר בטלה…

אמרתי: שכר בטלה, ואחרי אשר גמרתי בלבבי לשלוח חץ רעל אל אחדים מהאכרים המקבלים תמיכה מקופת הנדיב, עלי איפוא להתאמץ כי יהיה החץ שנון, כי יהיו דברי ברורים יען וביען הענין הזה ראוי ונכון כי ידברו בו לא מן השפה ולחוץ. כי התמיכה הזאת אשר הנדיב בחסדו הגדול מחלק לכל האכרים החוסים בו מדי חדש בחדשו, לפי מכסת הנפשות ולפי צרכיו של האכר, – יש דורשים אותה לשבח ויש דורשים אותה לגנאי, וגם לאלה האחרונים יש על מה לסמוך אם מעט ואם הרבה.

הן אין כל ספק כי העזרה הזאת אשר הנדיב מושיט להאכרים מעמדת את המושבות במצב חמרי טוב מאד, יען כי אופן התמיכה ותכונת נתינתה מדי חדש בחדשו, מפֿראנק אל פֿראנק, אגורה לא תחסר, – האופן הזה נותן בסיס נאמן ונכון תחת רגלי האכר, והוא יכול להיות בטוח, כי איננו תלוי במקרה ובכל רוח מצויה ושאינה מצויה, כי יש עין רואה את כל מחסוריו ויש יד פתוחה למלא את כל המחסורים האלה. האכר יכול להיות בטוח, כי יש דואג גם לכרמו שלא תאכלנו תולעת הפֿילאָקסעריא, גם לילדיו כי יהיו להם מורים ומחנכים ובתי ספר, גם להמציא להם מים לשתות ולהשקות את בעירו, גם לחוליו כי יהיה להם רופא ודוקא מומחה ובית מרקחת ודוקא עם סמי המרפא היותר טובים ויקרים; כי יהיו לו גם בתי תפלה, ומורה צדק, ויתר כלי הקדש. אין ספק גם בזה כי הפקידות מלמדת את האכרים להכיר עליהם איזה עול ושררה, מרגלת את המושבות להתנהג בסדרים ידועים, לבל יהיו כעיר פרוצה אין חומה, כי ישכחו האכרים מאחינו מדות שונות ודרכים רבים, אשר אין כל הפסד ורעה רבה אם יעזבום כלה; כי הלא נודה ולא נכחד, כי לא כל מנהגי המקום שיצאו האכרים משם המה טובים ונכוחים לטעת אותם שורק על אדמת ישראל. הפקידות מחנכת את האכרים להיות אזרחים על הארץ הטובה אשר התאחזו בה, כי את התורה הזאת, תורת=אזרח, לדעת ולהבין כי הפרט הוא חלק מהכלל, כי על האדם להיות מדיני, להיות בן לארצו – התורה הזאת זרה היתה גם לאבות האכרים. הפקידות של הנדיב מתנהגת בהמושבות בשררה ומטלת על האכרים לחובה להכיר ולדעת כי היא – הפקידות, אדון להמושבות, כי על פיה ישק כל דבר. ולולא הפקידים מי יודע אם לא השתובבו והיה כל איש עושה הישר בעיניו. עתה יש גבוה, והאכרים באונס או ברצון מוכרחים להכיר אותו לשומר על ראשם ולראשם.

הלא טוב הדבר הזה להם, אבל מה נעשה וברית כרותה להטבע כי אין טוב מוחלט בתבל. הנה הגדתי את מקצת שבחה של התמיכה, אבל היא אליה וקוץ בה ואחריה משוכה גם רעה. לא עוד למטר השמים יקוה האכר, ולא עוד אל אדמתו ישא עין כי תתן לו את יבולה; לחמו נתן ומימיו נאמנים אף אם לא יצוה ה' את הברכה, אף אם לא יעמול בזעת אפים כיאות לאכר ואף אם תשם אדמתו… ותגדל בעיני הרעה הזאת מכל הרעות הנכונות לצלע המושבות, וזה אשר הכאיב את לבבי יתר מכל הקוצים הסובבים את השושנה. על פני שדות אחדים עברתי והנה לא נעבדו, לא חורשו, אם כי עת החריש כבר הגיעה, ורעהו אשר שדהו על גבולו אמנם חורש את אדמתו. “מדוע לא יעבוד האכר הזה את שדהו?” שאלתי את פי ההולך עמדי. ויען לי האיש לאמר: זה האכר הלך עם סוסיו להביא אבנים לבנין מסלת=האבן מיפו לשכם, כי פקידי בוני המסלה משלמים שכר טוב; והאכר השני לא הלך בעצמו, אך שכר ערבי ושלח בידו את סוסיו להביא אבנים לבנין המסלה ההיא; השלישי לא הכין עוד את כלי המחרשה; הרביעי הוא קצת חולה מעת תחלת החריש, אם כי ראינוהו אתמול בבית התפלה – היינו כל “התרוצים” אשר למודים היינו להשיב להמלמד, על שאלתו החמורה: מדוע לא באנו אתמול אל החדר?… הלא גם אז רוב התרוצים היו אמת וצדק ולא את כלם היינו בודים מן הלב, בכל זה היה המלמד חורץ את משפטו עלינו כי נרפים נרפים אנחנו, – ומשפטו זה היה כמעט תמיד אמת…

בין אכרי הנדיב ישנם רבים הנרפים מעט בעבודה, בעבודה חמרית פשוטה. והעצלות הזאת יש לה מקור לא רק בתמיכה לבד, לא רק בהבטחון אשר האכרים בטוחים כי אף אם יתעצלו בעבודתם את האדמה גם כן לא ידעו מחסור, אך גם במקום אחר, בסבה אחרת יותר עמוקה, והסבה הזאת אולי תקטין מעט את איפת עונם. הסבה היא, לפי דעתי, השיטה אשר אחזה בה הפקידות של הנדיב, מאז מרדו בני ראשון לציון בפקידם ויגרשו אותו מן המושב, כי חובה מוטלת על כל האכרים המקבלים תמיכה מאת הנדיב, לבוא בשטר כתוב וחתום כי אחוזותיהם נתונות ומכורות הנה להנדיב וכי המה אך כשכירי יום הבאים על שכרם ואין להם בנחלותיהם ובבתיהם וגם בעירם כל חלק ונחלה. לרגלי הדבר הזה רבים מן האכרים חושבים את עצמם כזרים על נחלתם, אינם בטוחים במצבם ואינם יודעים מה יולד יום, ולכן תרפינה ידיהם ושמים עיניהם ולבם לאסוף כסף למען יהיה בידם לעת מצוא, ומתאמים להגדיל את הכנסותיהם מחוץ ליבול אדמתם, אחרי אשר פרי האדמה, אשר יאסוף האכר מכרמו ומשדהו, יבוא אל בתי האסמים של הפקידות, ולא אל גורן האכר ואל יקבו, כי אחרי אשר עפ"י השיטה הנהוגה, האכר מקבל תמיכת כסף, די מחיתו וגם זרע לזריעה וגם תבן ומספוא לבהמתו, ולכן על האכר להביא של אסמי הפקידות את כל יבול אדמתו.

המראה הלא=טוב הזה אשר הוריתי עליו באצבע אמנם סמוי הוא מן העין הפשוטה, כי מראיהן של הקולוניות טוב מאד, הכל נעשה יפה, הכל על מקומו, אבל האיש אשר לו עין חודרת למצא את המפתח הזהב אל לבות אכרים רבים פנימה, הוא יודה כי לא דבה אני מוציא, יודה כי אמנם חזות קשה חזיתי, אבל יש בה האמת המרה, יודה – ולבבו יכאב עליו מאד מאד…

גם אין אתנו יודע מה יהיו הבנים, הדור הבא אם יהיו אכרים כאשר חפצים אנחנו לראותם, או לא; כי הנדיב צוה ללמדם, מלבד שפת עבר וערבית גם את שפת צרפת “למען ידעו קרוא ספרי חכמה על דבר עבודת האדמה”. ומפני כי גם אבותיהם אינם אכרים פשוטים, כי אם רק אדונים של אחוזות קטנות. מי לידנו יתקע איפוא כי לא ימאסו הבנים בכל עבודה פשוטה המפרכת את הגוף, ואשר איננה נאותה לאנשים היודעים שפות ולשונות, ואשר אב-מקורא להם בפאריז המעטירה.

אין כל ספק כי כונות הנדיב כלן טובות, ולכל מעשיו הגדולים העומדים לנס על הרי יהודה אך מקור אחד – אהבת עולם וחבה בלי קץ להרעיון הגדול אשר הנדיב בנה לו מקדש לכבוד ולתפארת. אך מפני כי גם הנדיב גם כל איש לב יביטו על כל המושבות ועיניניהם כעל דבר הנעשה למבחן, כעל נסיון אשר טרם נדע תוצאותיו, לכן אין פלא אם תקרינה איזה שגיאות, איזו מדות ושטות הבלתי מכונות אל המטרה, כי לפתח בחינה השגיאה רובצת.

 

ה.    🔗

עמל כבד ועבודה רבה לאיש למצוא כתמי אפל בהשמש, וגם אני כמה יגיעות יגעתי עד אשר מצאתי איזו שגיאות ומגרעות במפעלות פקידי הנדיב, אשר פעולתו פרושה כמעט על כל המושבות החדשים בארץ ישראל; והנדיב הלא הוא פועל יחידי העלול מצד הטבע יותר לשגיאות, וגם זרים היו לו טבע ודרכי החיים של האכרים העברים ומזגם. שיצאו ובאו מארץ זרה לו. לעומת זה הנקל יהיה לי למצוא המגרעות במפעלות החברה “חובבי ציון” בארץ ישראל, זאת החברה אשר תחת דגלה נאספו כל הכחות הטובים והמהודרים בעמנו, ואשר יצאה לפעלה לעזרת אחיה בני ארצה ומולדתה. אסורה נא ואראה מה עשו ראשי אלפי חובבי ציון בארץ ישראל למען הרעיון משאת נפשם, למען אחיהם אשר לא זרים המה להם ויודעים ומכירים אותם היטב.

ובמחשבות כאלה עברתי את נחל “שורק” גם את הכפר “זנוח”, משמאלי עזבתי את כפר הערבים “גדרה” – ועל הגבעה נראה המושב “גדרה” לנגד עיני. את המושב הזה יסדו ובנו הנותרים מבני החברה ביל“ו, אלה המעטים אשר כבר נסו אותם בעשרה נסיונות ובכלם עמדו ויעבדו עבודת שכיר גם במקוה ישראל גם בראשון לציון, וכל רואיהם העידו עליהם כי אמנם ראוים המה לבנות להם מושב ולדאג לאחריתם. קוראים אחדים אולי יודעים כי אנכי הייתי בשופטים את החברה ביל”ו לא לטובה, ולו אראה גם היום תלמידי אוניוורזיטט, רוקחים, מורים, מודדי=הארץ וכאלה משליכים את עבודתם ואת עתידותיהם ונוסעים בחבר לארץ ישראל לבקש להם כברת אדמה לעבדה – אקרא גם עתה אחריהם מלא: משוגעים אתם ולא תביאו תועלת לא לכם ולא לאחרים. אבל בראותנו אנשים נשארים נאמנים לרעיון רוחם זה שמונה שנים רצופות; בראותנו אנשים ממלאים את החובה אשר קבלו עליהם באופן מאד נעלה, מבלי תת תואנה אף לשופטים היותר מדקדקים במשפט, כמו הדירעקטאר הירש וכאלה; בראותנו אנשים שומרים את הברית והחסד לעמם ולארצם, אם כי כל בני חברתם עזבו את דגל ביל“ו וילכו להם אל כל אשר היה רוחם ללכת – אז, עשו לכם כלבבכם, ואני אפול מלוא קומתי ארצה ואכרע ברך לפניהם! אם שמענו בחו”ל כי האכרים הראשונים סבלו צרות ורעות וישאו כל יד עמל ותלאה, ועמדתם בארץ ישראל נחלו להם בשום נפש בכף, הנה אך על אלה מבני ביל"ו אשר בגדרה יסבו הדברים האלה. כי אמנם המה חרפו את נפשם, עליהם היה ללחום, ובמובן הפשוט של המלה הזאת, ללחום בחצים וקשת ממש, לסבול מחסור ועוני, לעבוד עבודתם בשדה בעת אשר ידם השנית אוחזת בקנה הרובה, וכדומה…

ואמנם עתה בגדרה יש לנו קולוניסתים מזוקקים כזהב, והמה באמת בגבורי ישראל. ואת המושב הזה לקחה החברה “חובבי ציון” תחת כנפיה לתמכו ולסעדו, ממושבות הנדיב יצאתי ואל מושב גדרה, המושב האחד של חו“צ, באתי – וזה אשר הרגשתי ברגע ההוא: כחובב ציון, רצוני לאמר כאיש ישראל השמח להצלת הרעיון הלאומי, אמנם שמחתי שמחה גדולה למראה מושבות הנדיב פורחים בהדרם, ומאה פעמים בכל רגע ברכתי בלבבי את אלהי ישראל הבוחר בציון ואת הנדיב עבדו; אבל כבן החברה “חובבי ציון”, כאיש הנושא אחריות מוסרית בעד מפעלות החברה אשר הוא נמנה על דגלה, דאבה לבי לראות, כי בעת אשר מושבות כוננו אחרים בנויים על תלם, הנה הקולוניא הקטנה של החברה “חובבי ציון” לא תאר לה ולא הדר, דלה ועניה… בני גדרה יסבלו מחסור בדברים נחוצים רבים, כמעט לכלם אין רפת לבהמתם, לאחדים בתי אבן ואחדים בתי קרשים, ואלה כאלה אינם עוד בתכלית השלמות. ומפני כי כל אחד בנה לו את הבית לפי ערכו ומצבו וכפי יכלתו, לכן שונים המה גם פני הבתים, לזה גדול ולזה קטן, ואין תמונת יתר המושבות דומה לתמונת פני גדרה; אבל אל נסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. בקרב הבתים פנימה יושבים אכרים חרוצים העובדים עבודתם בשדה, ושמחים הם גם בחלקם זה, וכל חפצם אך לנחול להם את העולם הקטן אשר בראו להם – כברת אדמה בארץ ישראל נעבדת בידיהם ועומדים ברשות עצמם לגמרי. אמנם לא כהררי אל עולמם זה, כי אם במלוא כף איש, יען וביען כבר באו החיים הזדונים ויפתרו להם את חלומות הנעימים אשר חלמו להם ויפרצו פרץ נבעה בחומת מגדליהם אשר בנו להם ברוח דמיונם. בני גדרה הנם עתה אכרים פשוטים, וזה נראה גם בביתם, גם בארחות חייהם. ואם כי המה ככמעט כלם אנשים שלמדו הרבה בימי עלומיהם, בכל זאת מצאתי בהם ובארחות חייהם את עקבות השכלת נעוריהם מעט מאד מאשר מצאתי את הרושמים האלה בהאכרים “המשכילים” אשר בקולוניות של הנדיב. וסבת הדבר פשוטה מאד. אכרי הנדיב יושבים על סיר הבשר של הנדיב, אשר ידו פתוחה תמיד, וכל צרכיהם ימלא טרם ידרשו, ובני גדרה המה סמוכים על שלחן “חובבי ציון”, – והחותן הזה מדקדק דקדוקי עניות, דורש כי יחלקו לו כבוד וכי יברכוהו “במי שברך”, ולחם בני גדרה איננו נתן במועדו, מימיהם אינם נאמנים. ולכן כל ימיהם מחסור, לכן דואגים הם תמיד למצוא להם עבודה מן הצד להגדיל מעט את הכנסת הבית, חושבים מחשבות לבנות את הרפתים לבהמתם במעט הכסף אשר קצבו להם, ואשר גם אותו לא שלחו להם בשלמות במועד ובזמן בעת אשר הגשמים עוד לא היו בארץ וימי החריש טרם הגיעו והאכרים וסוסיהם היו פנוים מעבודה; דואגים לתקן את הבית לבל ימך המקרה ולבל ידלוף הגג בבתי הקרשים אשר לאחדים מהאכרים. הנה כי כן כל היום בלבם דאגה, ובצואריהם עול חובות קטנים, – דבר המסוכן מאד לאכרים עובדי אדמה, כידוע. ויחדלו מבתיהם יופי ונוי, כל כלי בתיהם המה פשוטים בתכלית הפשיטות, רובם מעשה ידי האכרים בעצמם, אין כל לוקסוס קל גם מדברים המותרים לאנשים מעולם הדעת; לא ראיתי בבתיהם ספרים ומכ”ע, והרגשתי בעצמי כי דבר לי עם אנשים מעולם שכלו עבודה קשה, עבודת פרך עמל ותלאה…

ידעתי כי בלב רבים תתן שמחה התמונה אשר תארתי מחיי בני גדרה, כי חיים כאלה המה סמל דמות חפצם לאכרים מאחינו, וזה פתגמם תמיד, כי לא לאדונים בעלי אחוזות עלינו לעשותם, כי אם לאכרים פשוטים עניים, החיים על אדמתם ועל יבולה בצמצום. לו גם יהי כדבריהם, הנה עלינו לדעת כי בבני גדרה אמנם הצלחנו למצוא אכרים מתאימים אל החפץ, וזה אמנם אך הצליח המעשה בידינו ולוא יקומו עוד הפעם צעירים כצעירי ביל“ו ויחפצו ללכת לאה”ק, אז עלינו יהיה למנוע אותם מזה בכל אשר בידנו, כי הדרך אשר הלכו בו בני גדרה ויבאו אל מטרתם, לא דרך כבושה היא כי אם דרך מתנדבים חלוצים העוברים לפני ההמון, דרך גבורים – ואין מביאים ראיה מן הגבורים. כי אם אמנם חרפה לאיש להיות מוג-לב, אבל הלא נודה כי אין כל איש מישראל מחויב להיות גבור במלחמת עמו ורעיון לאומי; זאת רק נחלת נזירי אלהים וחלק בחירי הדעה – ובני “גדרה” באחדים מהם.

 

ו.    🔗

ומה עשתה החברה “חובבי ציון”, זאת החברה אשר נתנה את דגלה ביד “הגדרים” לשאת אותו על הרי ישראל?

זאת אשר עשתה: היא קנתה להם אדמה בינונית ותחלק אותה בין בני המושב, ותמוד לכל אכר חלקת אדמה אשר “לפי דעת החברה” תספיק האדמה לכלכלת האכר, ותצו עליהם לזרוע את אדמתם. ראשי החברה קראו בתורה, כי ארץ ישראל היא “ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון” ומקרא מצאו כי יצחק אבינו זרע וימצא מאה שערים באחת השנים; ובכן ילכו להם האכרים וישלחו את ידיהם בעבודה ויוציאו לחם מן הארץ ויאכלו לשבעה ויברכו את ה' ויהללו את חו“צ. אבל שכחו כי ארץ ישראל תשתרע משני עברי הירדן. וכי היא ארץ הרים ומישור. אין ספק כי אדמת עבר הירדן, כפי עדות כל התרים שעברו בה, היא ארץ “חטה ושעורה”, וגם אדמת המישור ביהודה ובכל ארץ הגליל תצמיח כל זרע, אבל ההרים הלא לא ידעו חטה ושעורה, ההרים הלא ינטעו אך “גפן ותאנה ורמון וזית שמן”, ואדמת המושב גדרה הלא ביהודה הוא, ויהודה הלא ברובה ארץ הרים היא. ואמנם ההרים והגבעות טובים מאד לנטיעת כרמים, וגם נטעו האכרים “הגדרים” כרמים על אדמתם, אבל הנטעים האלה הלא יתנו פרים לבעליהם אך אחרי עבור שנות מספר ועד העת ההיא, עד אשר יחללו האכרים את כרמיהם, במה יחיו את נפשותיהם? הלא ברור הדבר כשמלה כי נחוצה להם עוד אדמה לזריעה נחוץ להם שדה לבן. ואמנם המצב הזה של בני גדרה נגע כבר אל לבות טובי “חובבי ציון”, ובאספתם הכללית לפני שנתים ימים נמנו וגמרו, לאסוף כסף ביחוד למקנה האדמה החסרה לבני גדרה, ובאספה ההיא, הבינו את ערך “גדרה” ויתנו לב אל עניני המושב הזה, וימנו גם פקיד מיוחד מאת חו”צ לפקח על עסקי המושב הזה. לא אכחד את האמת תחת לשוני, כי בדבר הפקיד אשר מנו הצליח הדבר ביד החברה, כי נמנה איש ראוי והגון לאותה אצטלא, כי לו נבחר אחד היעזואיטים הנמולים, כי אז היתה שאלת השמיטה מרעשת את המושב, כאשר ראו עינינו בעקרון; ולו נבחר לפקיד אחד “העסקנים” שבנו, כי אז לא נכון היה בוחר בדרך פקידי הנדיב, ובני גדרה מרי הנפש היו מגרשים אותו מעל פניהם, כמו שנעשה גם לאחדים מפקידי הנדיב בהתנשאם על קהל ה' ויאמרו למלוך. אם כה ואם כה – והמושב היה נחרב. – אבל בנוגע להשאלה הראשית, שאלת האדמה, עוד לא נעשה מאומה מטעם ראשי החברה, אם כי הקהל, החברים של החברה חו"צ הראה לדעת כי נכון הוא לצאת לעזרת “גדרה” בכל לב. ביד הגזבר בפאריז נמצאו סכומים ידועים השלוחים אליו ביחוד למקנה האדמה, וגם באספה האחרונה בקיץ שעבר דרשו כמעט מורשי כל האגודות לקנות האדמה החסרה לבני גדרה, והמורשים הסכימו בשם אגודותיהם לשאת בכל עול, אף להקים את בני המושב הזה על בסיס נכון ונאמן בל ימוט לעולם:

כזאת דרשו המורשים בקיץ העבר וגם נכתב בספר. ואמנם בימים האחרונים מדדו פקידי הנדיב כברת ארץ מאדמת קאסטינא, המושב החדש אשר הנדיב בונה, אלף וחמש מאות דונם אדמה. את האדמה הזאת נתן הנדיב לראשונה לשלשה אנשים מחו“צ אשר היתה להם אדמה ביסוד המעלה, ומאז לקח הנדיב את “יסוד המעלה”, תחת פקודתו, ולא אבה לדור עם פרטים בכפיפה, ויתן להם תמורת אדמתם את ט”ו מאות הדונם בקוסטינא. ואת האדמה הזאת נתן הועד המרכזי, ברשיון האחדים אדוני הקרקע, לעבדה ולזרעה לבני גדרה. אבל אם מתברכים בני “חובבי ציון” בלבבם, כי בזה נתנו לבני גדרה את האדמה אשר תחסר להם, הנה לפתרון שאלה באופן כזה יקרא האשכנזי: חשבון הנעשה שלא מדעת בעלים. אני הגבר נסעתי מגדרה אל החלקה ההיא בקצה קאסטינא, והנה אמנם האדמה טובה, אבל דרך שתי שעות מפריד בין גדרה ובין השדה ההוא. ועתה יקומו נא יודעי עבודת האדמה בין חובבי ציון ויעידו, אם יש יכולת לבני גדרה להאחז באדמה אשר מרחק רב כזה בינה ובין מושבותיהם, ואף כי בארץ אשר הדרכים לא סלולות! זאת ועוד אחרת; נניח דבר הבלתי אפשר, כי ילכו בני גדרה לעבוד את האדמה הרחוקה הזאת, ויצאו לפעלם בכל יום הראשון בשבוע וישובו לגדרה בכל יום הששי; אבל אם כן הלא נחוץ כי יבנו להם על החלקה החדשה בית אחד לשבתם, רפת גדול לסוסיהם, גדרות לבעירם ומקום לתבן ולמספוא, לפי זה נחוצות אפוא עוד הוצאות, – ובכל יום ויום בת קול יוצאת ומכרזת מאת חו"צ: אפס כסף, כלה העם מהביא. ועוד בה שלישיה, הנה כמה ילכו מבתיהם בגדרה לעבוד את חלקת השדה החדשה אשר חלקו לחם, הלא אך מחצית מספר האכרים, ובכל המושב גדרה נמצאים כחמשה עשר אכרים, ועתה אם מחציתם ילכו להם מן המושב, – מי זה ישאר בגדרה לשמרה? האם חמשה או ששה אנשים ונשים וטף ישמרו עיר ומלואה?!

ולבד כל אלה, למה זה נעשה שקר בנפשנו – להתהלל בהון זרים לאמר כי לנו הוא. הן האדמה החדשה לא מקנת כסף החברה חובבי ציון היא, כי אם מקנת אנשים יחידים, שהמה אמנם בבני החברה חו"צ, אבל המה קנו את האדמה לעצמם, לצרכם ולהנאתם. אם כן, היום אמנם נתנו הרשיום לועד המרכזי כי יוריד את בני גדרה אל שדותיהם; וביום מחר, כאשר יעבדו האכרים את האדמה, יסירו מקרבה את הקוצים ואת החרולים, יסקלוה מאבן, יזבלוה בזבל בהמותיהם וירוו את תלמיה בזעת אפיהם, ובכלל, יחדשו את פניה ויבנו את שוממותה, אז – מי לידם יתקע? – אם לא יבוא בעל הקרקע ויאמר לבן גדרה המחזיק בה: אסוף ידיך וסור לך מזה, כי האדמה הזאת מקנת כספי היא; ונמצא עמל בן גדרה יורד לבהלה!

ובכן, זאת לעשות לבני גדרה להעמידם על בסיס נכון לבל יצטרכו עוד לתמיכה: נחוץ להמציא להם אדמה על גבול אדמתם דיה לעבודתם, אדמה אשר ידעו כי לגדרה היא ואין לאחרים כל זכות ורשות עליה; נחוץ להוסיף סוסים לעבודתם את האדמה החדשה אם תקום להם, כי עתה אך צמד סוסים לכל שני אכרים, והדבר הזה הוא ענין רע מאד; כי יקרו ימים אשר שני האכרים ימצאו אז חפץ בצמד הסוסים, ומי ידחה מפני מי? ואם ימלאו את חסרון האדמה נחוץ לתת להם כסף לקנות הזרע לזרוע אותה, וכן לכלי המחרשה החסרים להם; נחוץ להוזיל מן הקופה את הכסף אשר קצבו להם ראשי חובבי ציון לבנין הרפתים לבהמתם, לשלוח את הסכום בפעם אחת, ולא חלקים חלקים. אם את זאת יעשו “חובבי ציון”, ויעשו את זאת ברגש, בלב נדיבות, ביד רחבה ובעין יפה, ולא מעט מעט, לא בעצלתים ובידים שפלות, לא צעד אחד לפנים ושנים לאחור, כי אם פעם אחת, – אז יקומו בני גדרה על רגליהם, ואך שנה אחת אולי ידרשו תמיכה מאת החברה. אבל עתה מעשי “חובבי ציון” הבל, ובלב כל איש מעשה ורגש, מעורר אך צחוק מכאיב לב. על כל דבר קטן בני גדרה פונים אל פקידם, והוא אמנם יודע כי בן גדרה מבקש רק את הנחוץ, אבל יודע הוא ג"כ את מצב קופת “חובבי ציון”, ולכן יצמצם מעט את הסך הנדרש; אחר כן יפחיתו עוד באודיסא וסכומי אודיסא יקטינו בביליסטוק. ובאופן כזה הדבר הולך, ובאופן כזה יחפצו לכלכל את הדבר הגדול והנכבד, דבר הישוב, ובאופן כזה תומכים מושב אכרים, – ועוד מתאוננים ומתלוננים ואלו לאלו שואלים: עד אנה תמשך התמיכה לבני גדרה! לולא דרך-עצב בי, כי אז שחקתי מקרב לב….

ראשי אגודות “חובבי ציון” באשר הם שם! יודע אני כי את חובתכם לבני גדרה אתם ידעתם כלכם, כלכם תדעו ותודו כי העזרה לגדרה היא לכם לא רשות, כי אם חובה אשר קבלה החברה על עצמה, וכי בגלל זה באתם אל האספה האחרונה ותדרשו כמעט כלכם להכין את המושב הזה פעם אחת, למען תדעו כי בניתם מושב בארץ ישראל. לא פה המקום לעוץ עצות ולהציע הצעות לפניכם, אך באתי להזכירכם את חובתכם אשר בני גדרה גובים מכם בצדק ובמשפט, ועל כל אגודה ואגודה לעשות בעירה כפי אשר ידרוש מקומה. אמנם גמרתי בנפשי לבלתי בוא במאמרי זה בריב עם אנשים פרטים; אכן הלא כלנו יודעים מי עמד לשטן באספה האחרונה על דרך גדרה, מבלי דעת מדוע ולמה… אבל עתה, כאשר המושבות פתח תקוה ויסוד המעלה באו לחסות בצל הנדיב, עליכם החובה לדרוש בחזקה כי יבנו את גדרה ויכוננוה. ואם קצרה ידכם לעשות את הדבר הזה, אם כל חובבי ציון לא יוכלו לבנות מושב בן חמשה עשר אכרים בארץ ישראל, – אז בושו והכלמו והניחו את הדגל מידיכם ולמה זה תשלו את נפש בני גדרה בהבטחות הבל, בתקות שוא ומדוחים? ואל נא תפחדו, אחי; הדגל הנעלה לא יתגולל בעפר; כי המצא ימצא גואל לו, והוא ירימנו וישים אותו על נס והמונים המונים אחריו ימשכו. עין בעין אנו רואים כי לא כמצב כל הגוים מצב ישראל בארץ כנען, כי למרות כל החשבונות וההגיונות ישראל עושה חיל בארצו, ואף אם יתמהמה בכל זאת נחכה כי יבוא גם יום לבנות גדרה!

ראשי “חובבי ציון”! איכם?

האומנם אדם אין?! האומנם אך ההד יענני בקראי?!…

 

ז.    🔗

הנה קראתי בשם המושב החדש אשר הנדיב בונה, הלא הוא מול אשדוד והיהודים קראו לו “באר טוביה”; בקרתי גם אותו.

הדרך עובר בעמק לא עמוק, גבעה מזה וגבעה מזה, ועל שתי הגבעות בנינים נראים; ויט הרכב את ידו השמאלה, והנה מסלה חדשה סלולה, וזה הוא המושב החדש “קאסטיני”. סרתי אל בית הפקידות ומצאתי את נגיד המושב בביתו, כי בונים ואמנים רבים עשו מלאכתם בהמושב, ועליו להשגיח עליהם, ולכן לא יצא ביום ההוא לראות בעבודת האכרים בשדה. פקיד המושב הזה הוא עצם מעצמי האכרים ובשר מבשרם, כי בא מרוסיא וילמדהו הנדיב תורת עבודת האדמה, ובראותו כי עשה חיל בלמודו, שם אותו לפקיד נגיד על המושב הזה. מהאכרים כמעט לא מצאתי איש, כי עת העבודה היתה וכל האכרים והחניכים עבדו את עבודתם בשדה, ודרך קנה הראות ראיתי אותם והבטתי על עבודתם מרחוק. בקאסטיני כמעט אין אכרים אזרחים אשר נתחלקה ביניהם האדמה, כי אם חניכים העובדים כשכירי יום עפ“י פקודת המנהל, והנדיב בנה להם בתים, בתי עץ בינונים, כי הקולוניא הזאת עוד מתכוננת בעת הזאת. ראיתי את הבאר אשר החלו לחפור, את האסמות אשר ירו אבני פנתן, וגם עברתי כה וכה בלוית הפקיד על פני האדמה סביב להקולוניא, ונוכחתי כי טובה האדמה גם לזריעה. המושב הזה יכול לשאת כששים משפחות, וצעירים כמספר הזה מתחנכים עתה לעבודת האדמה במושבות הנדיב. ושמעתי שיחה נאה, כי יש את לבב הנדיב “להתקשר מעדנות” עם אשתו הנדיבה כי לה בית יתומות בפאריז אשר בו תגדלנה ששים יתומות עבריות, כי תהיינה לנשים לששים הצעירים, והנדיב “מתחייב א”ע” לכונן את הזוגות על אדמת קאסטיני, להרבות קולוניסטים בישראל. הספור הזה הוא בלי ספק יציר מחשבותיהם של ליצני הדור, אשר גם בארץ ישראל לא יחסרו, אבל כבר אמרו חז"ל: אין מקפחין אפילו שכר שיחה נאה:

משם נסעתי, ואבוא בערב מועד צאת הכוכבים לעקרון, ומה ראו עיני? עיר קטנה שבליטא לנגד עיני, – לו היה עלי להוציא משפט על פי הקולות אשר עלו באזני מחלונות היציע השלישית של בית חומה גדול, הוא בית המדרש, הקולות הידועים ונכרים, קול המון העם בלמדו תורה. אבל לו באמת עיר ליטא היא, – מאין באו לה בתי אבן גדולים ורמים, בתי אבן לשני צדי הרחוב וששה עשר חלונות קרועים לכל יציע לאורך הבית החוצה? בכל בית גדול ישבו בתי אבות אחדים כי בעת הבנות המושב היה רעאוף הפחה בירושלים והוא היה צורר לבית ישראל, וגם אז נאסר ליהודים לבוא להשתקע בארץ ישראל, ולכן היה הרשיום לבנות בעקרון אך בתים אחרים, ויבנו בתים גדולים למושב משפחות אחדות בכל בית. דרשתי למשכן הפקידות, והנה אין כל פקיד ומנהל, ולא מצאתי בלתי את רב המושב, מרא דאתרא, יושב ולומד מעל פני טור יורה-דעה. לא הספיקה עוד הרבנית להביא לפנינו את ספלי הקאפֿפֿע, כמנהג ארץ הקדם בקבלת פני אורחים, ואני עזבתי את הבית ועליתי במעלות בית התפלה. סביב לשלחן ארוך מצאתי כמעט כל בני המושב יושבים ולומדים משניות; כי זה היה “בין מנחה למעריב”, וזמן החריש עוד טרם יגיע בארץ, על כן עתות הקולוניסטים בידיהם, והמה קובעים להם עתים לתורה, הכל כנהוג בערי ליטא. בעינים מלאות שמחה ואהבה הבטתי על המראה הזה. הן אמנם רגיל ומצוי הוא מאד בערי מושבותינו; אך פה בקולוניא ישראלית בארץ ישראל יעורר בקרבנו רגשות שונים מאד מאשר יעורר בקרבנו שם, בערי ליטא הברוכות…

כל הקהל נתן לי שלום. כאשר אמרתי, הנה הוסרה הפקידות מאת המושב, יען כי לרגלי קטטות קלות ודברים של מה בכך וענין השביעית נפלו דברים בין הפקידים ובין האכרים, ותדרוש הפקידות מאת העקרונים לחתום על כתבי התחייבות שונות, וימאנו האכרים ויבעטו בפקידי הנדיב ולא שמעו בקולי מצותיהם, ויחר בהם אף הנדיב ויסר מהם את הפקידות, ויקח את בית הספר ואת בית המרקחת מאת המושב.

– האיש הזה – קרא בשמי ה' פינס ההולך עמדי לעיני האכרים – הוא אחד מאלה אשר חתמו על המכתב השלוח לכם מאת האספה האחרונה, אשר מסרתי אז לידכם.

– האם תוכל לשמוע את אשר בפינו? – פנו אלי האכרים.

– לא, אחי; איש לא שלחני אליכם, ואיש לא שמני לשופט ביניכם. אמנם זאת אזכורה, כי אנחנו יעצנוכם טובה כי תשלימו את פקידי הנדיב, ואז יאיר את פניו אליכם וחלקכם יהיה מאושר בארץ. הלא תדעו, אחי – הוספתי באחרונה – כי רבים מאד מקנאים בגורלכם?

– לנו – ענוני אחדים, ראשי המדברים – היו בתים ושדה גם בארץ מולדתנו, ואם כעבדים נחשב גם פה, למה לנו איפוא ארץ ישראל? אנחנו לא גלינו מארצנו, לא עמיגראנטים היינו, כי אם באו אלינו לבתינו ויקחו אותנו להביאנו פה אל המנוחה ואל הנחלה; והנה עתה פקידי הנדיב משתררים עלינו, – מה לנו איפוא לצרה הזאת?

– בינו, אנשים נבונים, בדברים המעטים האלה, ועניני עקרון ברורים יהיו לפניכם. קראו את הספר “יסוד המעלה” של המנוח ברי"ל, ותראו כי אמת בפי העקרונים. עתה אולי יראו אלה אשר השתדלו אז בפאריז, לכונן מושבות בארץ ישראל לאכרים עברים היושבים שקטים על אדמתם בארצות חוץ ועובדים אותה, כי שגו מאד מאד. המה אומרים כי חפצו להוכיח לעיני הפאריזים כי היהודים מסוגלים לעבודת האדמה, האם בגין דא צריך לראיה והוכחה?! האם מאת האלף האכרים (לא גוזמא קא תני) העברים עובדי האדמה בכל נפות ארץ רוסיא לא יוכיחו ולא יקיימו את המשפט כי היהודים מסוגלים ומוכשרים לעבוד את האדמה?! ובכלל איה העם בארץ אשר יהיה בלתי מוכשר, בלתי מסוגל לעבודת האדמה? עוני ומחסור וכפן מעבר האחד, ואדמה רחבת ידים מעבר השני – אלה המה המורים הנאמנים אשר למדו תורת עבודת האדמה לכל בני האדם, והשדוך בין הרעב ובין האדמה עולה תמיד יפה, ועל ברכיהם יולדו “חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון”, אך עקש ופתלתל יכחיש את המשפט הזה. “האם מוכשרים ומסוגלים היהודים לעבודת האדמה?” אם באמת נשאלה שאלה כזאת בין נדיבי עמנו בפאריז, אזי היה לענות להם בדברי מיראַבאָ ותשובתו על השאלה שעלתה לפני המחוקקים בצרפת בקץ המאה שעברה, אם ראויים היהודים לזכיות אזרח בארץ. הוא אמר: עד אשר תשאלו אם ראוים המה, שאלו נא אם אנשים המה, אם בני אדם המה היהודים; ואם בני אדם המה, אם השאלה הזאת נפתרת אצלכם בחיוב, אזי אין עוד מקום לשאלה אם ראוים המה לזכות אזרח. כן היה לאנשי לב להשיב גם לנדיבי עמנו בפאריז, בעת יעצו על נדיבות לצאת לעזרת עמנו. המשתדלים, בחפצם להראות כי מסוגל היהודי לעבודת האדמה, עשו כאשר יעשו עבדי הרוזנים והנסיכים ופקידים, בהכינם ביער איל וצבי ויחמור לעת צאת האדון לצוד ציד ביערו, למען יוכל האדון להתפאר כי ידו מצאה לו הציד ויהיה שבע רצון, אם כי לו ידע האדון את האמת היה בוש להרים פנים אל עבדיו ואל מכיריו היודעים ומבינים כי מחסרון דעתו את הצידה נתנו לפניו לצוד מן המוכן. כן עשו גם המשתדלים; המה חפצו להראות כי היהודי מסוגל לעבודת האדמה, וילכו ויקחו אכרים עברים ויביאום לפני נדיבי פאריז, ויאמרו עליהם: התפארו עלינו כי נעשה את האנשים לאכרים. אבל לו בחרו ליסוד המעלה את הנודדים העניים אשר התגוללו אז בראש כל חוצות ושאפו אז כברת ארץ ישראל לעבדה ולהוציא לחם מקרבה למלא את רעבונם, כי אז היו עושים שנים טובות: לעניים נתנו לחם ושבעים נשארו על אוחוזותיהם; “מה שהיה נצרך להם להוכיח” היה יוצא להם, ושאלת עקרון לא היתה לנו.

אך אל נא נזכור עונות ראשונים, – ולבי עלי דוי מאד אם חלילה יקרה רע את בני “עקרון”. העקרונים מצאו חן גם בעיני הנדיב בהיותו בארץ ישראל, אף קרא את המושב בשם “מזכרת בתיה” לזכרון אמו. וחשב עליה טובות רבות, כי באמת מראה פני האכרים, שהם אנשים פשוטים ועברים פשוטים ואכרים פשוטים, בלי שום התחכמות וגדלות המוח, – מראיהם החיצוני הזה יקרב אליהם לבית נדיבים לחבבם ולרחמם. והנה נתגלגלו הדברים ויבואו גם הבטלנים אשר מאפס עבודה באו לשמור על גבולי השמיטה, וידיחו את התמימים האלה בדברי חלקות מעל הנדיב, וישלחו מדנים בין העקרונים ובין הפקידות, ומעשה שטן הצליח מעט בידם.

מעט ולא הרבה; וכל האומר עקרון תֵעקר אינו אלא טועה; המושב עקרון לא יתמעט לעולם, ואם ירחיק הנדיב נרגנים אחדים מעל הנחלה אין כל סכנה לעקרון, כי את מקומם ימלאו אל נכון טובים ורצוים מהם. עקרון לא תֵעקר, כי גם “הירושלמים” מבינים עתה כי הרחיקו ללכת, והנם עתה מתאמצים להשיב לב האכרים אל הפקידות, וגם לב הנדיב צר לו על נטע שעשועיו זה, ויסלח להם כרוב חסדיו:

 

ח.    🔗

עוד מושב-תאומים אחד בקרתי, ובו כליתי את המושבות בנגב יהודה. אל המושבות “יהוד” ו“פתח תקוה” הלך עמדי הד“ר א. מ. מזי”א (מ’זרע י’שראל א’יסרלין), אשר שלחו הנדיב מפאריז להיות רופא כל המושבות ביהודה. שני המושבות האלה מושב-תאומים הוא, כי מיסדי “פתח תקוה” בראותם את אויר אדמתם כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר “יהוד” אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי איקאליפטוס ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים “בוני ההיכל” בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כ“א מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והגם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שֵכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל. – השדות הרבים הסובבים את המושב “פתח תקוה” מכל עברים היטיבו מאד את אויר המושב ההוא, ובעלי השדות בנו את בתיהם ואת חצרותיהם בקרב המושב, עד כי אבד ליהוד את ערכו לפנים, והיה הולך ומתמעט. אבל כבר אמרתי כי אם יכון מושב בארץ ישראל, אז אחד גורלו להתרחב ולהתפשט ולהתגדל ולא להתמעט. ערך המושב “יהוד” בתור קולוניא של עובדי אדמה מבני עמנו קטן בעיני, כי עבודת האדמה לא רבה שמה גם בכמות גם באיכות, ואולי לא אשגה הרבה אם אומר: כי כל עובדי אדמה שב”יהוד" המה מבני “פתח תקוה” ואלה שאינם מבני “פתח תקוה” אינם עובדי אדמה. אבל תחת זה יש להקולוניא הקטנה הזאת ערך אחר. שם תקע אהלו רבי מרדכי גימפל יפה, אחד הרבנים הנודעים שבליטא, ועל צבאו יחנו עוד אחדים מיודעי התורה, וגם אחד המדפיסים התורנים שבירושלים בנה לו שם בית ואומר לכונן שם גם בית דפוסו, ומפני כי כל הקולוניסתים צעירי הימים מכבדים את התורה ונושאים בחפץ לבב עין אל הרי ישראל, לכן היה המושב “יהוד” מקום תורה ותלמוד, והאויר הטוב והבריא השורר תמיד בשדות המושב, הוא כאבן חן למשוך אליו לפרקים גם אחדים מתורני ירושלים ולומדיה.

זאת ל“יהוד”. אבל ערך “פתח תקוה” גדול ונכבד מאד. “פתח תקוה” הוא זקן המושבות של אחינו בארץ ישראל, ועליו עברו כל ההרפתקאות, כל התקופות אשר עברו על הישוב בכלל. כפי הנודע, המושב הזה נבנה בתחלה ע“י אחינו תושבי ארץ ישראל. ומפני סבות רבות עזבו פעמים רבות את המושב וחזרו ויסדו אותו. המיסדים הראשונים פנו אחר כן, כאשר נולדה התנועה הגדולה לישוב הארץ, אל ראשי חובבי ציון, וימצאו להם עזרה גם אצל נדיבים רבים, אנשים פרטים, אשר התנדבו סכומים ויקנו להם חלקים בהמושב הזה. וכאשר נדבת האנשים הפרטים לא יכלה להביא את המושב לכלל שכלול, שלחה החברה “חובבי ציון” את ה' וויסאָצקי, והוא הוציא סכומים גדולים לבנין המושב ותמיכתו. עקבות כל התקופות והרפתקאות האלה נכרים ונראים בהמושב; המה נכרים ונראים גם באנשי המושב, גם בסדר החיים שמה, גם בתמונת הבנינים. כל עין רואה תעיד, כי כל הנעשה והנמצא עתה בהמושב לא היה במחשבה תחלה, כי הכל נעשה בידי הזמן, בידי מקרים שונים. יש שמה קולוניסתים אשר לא יצלחו גם למלמדים בערי ליטא, יש ארבעה אנשים “קולוניסתים” אשר רבנים סמכו את ידיהם עליהם, כי בידם להיות מורי הוראה בישראל, והמה בלי ספק באמת יראי-שמים ומופלגי תורה; אבל – הם בעכו, ועבודת האדמה באספמיא… יש אנשים בינונים, אשר עוד לא הכריעו בהם חכמים אם עובדי אדמה המה או חנונים בלא חנויות, אבל אין ספק כי בניהם יהיו אכרים, ומחלציהם יצאו קולוניסתים. ויש ב”פתח תקוה" אכרים עובדי אדמה, קולוניסתים נעלים במובן הטוב והמובחר של המלה הזאת, ועיני ראו ולא זר עשרים אנשים מאחינו עומדים בשורה ועודרים במעדר חפירה ותעלה סביב אחד הגנים, ועברתי על שדות “פתח תקוה” וראיתי אחינו עובדים אותה ביד חרוצה כיאות לאכרים נאמנים לאדמתם. ולפי תכונת האנשים הוא גם מבטם על החיים, ולפי זה יסדרו את חייהם בבתיהם; כי יש אשר יחיו חיי אכרים המקוים לתבואות שדותיהם וראש כל חפצם להרבות את גפניהם ולהיטיב שדותיהם; ויש אשר ילמדו אל דרך בני ארעא דישראל בני “החלוקה” ויביטו בפני כל איש חדש אולי נדיב הוא… וגם בחוצותיה ובבניניה נכרת הקולוניא הגדולה הזאת. החוצות והבנינים מפוזרים ומפורדים על פני כל המושב, שם כבר גדול לאורך הרחוב ופה בית בבית יגע, הנה הרחוב הזאת נבנתה ישר, ופה רחוב אחרת יוצאת דופן, כי ידי אנשים רבים ושונים הכינו תכנית המושב הזה.

וכל זה אשר אמרתי על אדות “פתח תקוה” הוא לא לריעותא כי אם לטיבותא, כי באמת “פתח תקוה” הוא המושב האחד בארץ ישראל אשר יצאתיו בתפארת עיר, לא כפר מלא אכרים אשר כל אחד דומה לרעהו, לא כפר אשר כמעט גם הבתים גם יושביהם ידמו איש אל אחיו, – כי אם עיר נושבה, אשר מרבית תושביה מתעסקים בעבודת האדמה. והתמונה הזאת, תמונת עיר, אין ליתר המושבות אשר ראיתי; ולכן אחשוב למשפט כי לא בגנות “פתח תקוה” ספרתי, כי אם בשבחה.

אולם דעת הנדיב אינה נוחה מזה. חפצו ודעתו כי יהיו כל תושבי המושבות אכרים עובדי אדמה, ואך בידי אלה הואיל לתמוך, בקחתו בסוף הקיץ שעבר גם את “פתח תקוה” תחת פקודתו. ולכן הוא מריק את ברכתו רק לאלה אשר אדמה להם ואשר יסכימו להקדיש את כל כחותיהם רק לעבודת האדמה עפ“י התנאים אשר ישים הוא ופקידיו לפניהם. הוא בחר לו רק כ”ח משפחות, ויחלק אותן לשני ראשים: הראש האחד לנוטעי גנות, והראש השני לאכרים עובדי אדמה. זאת תהיה עבודת המשפחות בשנה הראשונה, ובשנה הבאה יהיו נוטעי הגנות לעובדי אדמה. ועובדי האדמה לנוטעי גנות, וכן יעבדו עבודתם חליפות: שנה בגנות ושנה בשדות, והעובדים יתחלקו ביבול זה וזה.

כי ראה הנדיב ונוכח כי מטעי הגפנים בכל המושבות אשר אך אליהם נשאו עיניהם הקולוניסתים, כי יוכלו להחזיק מעמד ברבות הימים, – מטעי הגפנים האלה לא ירבו להביא ברכה על אדמת “פתח תקוה”. אדמת “פתח תקוה” אינה מוכשרת כל כך למטעי הגפנים, כי אבנים וחמר מעט בקרבה, וגם האדים העולים מן האחו הקרוב אל המושב לא יתנו לאשכלות הגפנים להבשל כל צרכם כמו ביתר הקולוניות. ולעומת זה קנה הנדיב נחלה גדולה על גבול “פתח תקוה” על שפת הנחל ירקון, אשר שם המים בעמק שלשה או ארבעה מעטר, ואין טוב מזה לנטיעת הגנות. ובעת שבקרתי את המושב כבר החלה המלאכה, ומלבד הגנות הקטנים אשר במצות הפקיד נוטעים האכרים לעצמם כפי שאמרתי, הנה יש את לבב הנדיב לנטוע גן גדול שמה כאשר עשה ב“ראשון לציון”, לנסות שמה את כל המטעים אשר אויר ארץ ישראל ישפיע מברכתו עליהם, בגנים יטעו עצי פרי, כמו תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים וכדומה, גם ינסו לגדל תולעת המשי, צמר גפן ועוד, אשר אמנם לא בקרוב יתנו את פרים אבל בהמשך הימים יהיו לברכה להאכרים וילמדו את ידיהם להוציא לחם וכלי מילת מן הארץ הטובה אשר להם. ובאמת מצוה רבה לעזור לבני “פתח תקוה”, כי אדמת המושב הזה רחבת ידים היא, להם כארבע עשר אלף דונאם, והאדמה כלה איננה רעה בכללה ויש בקרבה גם עדיות. ואין כל ספק אצלי, כי לו נוסדה הקולוניא הזאת לא ע“י אנשי ירושלים שאינם יודעים בטוב הישוב ויסדו את המושב “הן ולאו ורפיא בידם”; כי לו הקרה ה' אחוזה ב”פתח תקוה" לפני החלוצים הראשונים מיסדי “ראשון לציון”, אשר המה עשו את מעשיהם בחרף נפש וישחקו לכל מכשול ופגע, – לו כזאת נהיתה, כי אז היה המושב “פתח תקוה” ראש המושבות של אחינו בארץ ישראל לכל דבר, כאשר הנהו גם עתה אב בשנים וגדול במספר תושביו.

כבר הזכרתי כי על גבול אדמת “פתח תקוה” ילכו להם מימי נחל ירקון. נהר שוטף בארץ ציה כארץ יהודה מחזה יקר הוא מאד, ולכן נסעתי לראות את הנהר, ומה נשתוממתי לראות בית רחים גדול בנוי על שכר הנהר, ושנים עשר גלגלים יתנועעו בכח השטף ויסובבו את הרחיים ואת הרכב. ככל בניני הארץ גם בית הרחיים נבנה אבן, ואופן הרחיים שונה מכל שכמותו בארצות אירופא. באירופא הגלגלים מסודרים בורה אחת או בשתי שורות, ובבית הרחיים ההוא הגלגלים המה מסודרים כתבנית חצי גורן עגולה. אדון הרחיים הוא אחד מעשירי הערביאים, ופרי רב ישאו הרחיים האלה לבעליהם. כפי שהוגד לי הנה ראה גם הנדיב הידוע את הרחיים האלה ויחמוד אותם מאד לקנותו, ויצוה על פקידיו לבוא בדברים עם הערבי אולי יחפוץ למכור את אחוזתו. לו קם בית הרחיים להנדיב למקנה, אז היו לו שני עברי הנהר.

 

ט.    🔗

… אבל הן היסוד האחד אשר הישוב החדש בארץ ישראל עומד עליו, הוא חסד וצדקה של איש אחד, בחסד הנדיב ובצדקתו, ושמש צדקה הלא תחדל לפעמים להאיר כי יעבור רוח ויבואו עבים לרגלו ועין השמש תכוסה במשאון. הכרך הגדול של הישוב נבנה על אבן אחת, – ומי לידנו יתקע כי האבן לא תמוש פתאם ממקומה, לא תתמוטט. הן הנדיב איש הוא ולא אל; אמנם איש כביר ונאור, לא איש כאחד מאתנו, בלתי אם בחיר הדור ומופת לבני אנוש, אבל בכל אלה אך איש הוא, – ומי יודע מה יולד יום. דבר הישוב כפי הנודע לרבים יכעיס את הנדיב תמרורים, ורבים מבני המושבות ממרים המה עם הנדיב ועם פקידיו, ואולי בבקר לא עבות אחד ישוב הנדיב מדרכו הטוב ונחם על מעשהו הנעלה ויחדל לתמוך בידי המושבות. כבר אמרתי, כי כפי אשר נוכחתי אני ממעשי הנדיב בארץ ישראל, הנה עוד לא בא הנדיב לכלל דעה שלמה וגמורה על אדות הישוב בכלל בארץ ישראל, בלתי אם הוא עוד בוחן ובודק ומנסה את הדבר, וכל אשר עשה ועושה עד היום הוא אך, כפי הנראה, בבחינת נסיון, לראות היצליח ד' את הדבר הזה בידו או לא. ובכן אולי ילא הנדיב לעשות נסיונות ובחינות בעמלו ובכספו, ויעזוב את הענין בידי הזמן כי יגמור הוא את הדבר ויוציא את המשפט. ועוד הפעם: הן הנדיב איש ולא אל, אמנם איש צעיר לימים ומלא כח עלומים, וכל בית ישראל ישאו רנה ותפלה בעד אורך ימיו ושנותיו, – אבל הלא בן תמותה הוא ככל אדם… “לולא היה גשם שוטף בליל וואטערלא, אומר סופר אחד, כי אז הצליח בידי נאפאָלעאָן להביא את כלי התותח בעוד מועד, ולאירופא היו עתה פנים אחרים”. מקרה אחד, קטן או גדול, יקרה את הנדיב – וכל הקולוניסתים בני המושבות יעזבו לנפשם, גורלם בידיהם ינתן ואל אָן יפנו אז?"…

על מדוכה זו ישבתי ימים רבים והרביתי מחשבות, כי בעניני החיים ובפרט בענין גדול ונכבד כדבר הישוב, שואלין ודורשין גם “מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור”, כי לא דבר ריק הוא, ובדבר הזה כל תקותנו.

דעתי אני כי אם, על כל צרה שלא תבוא, על פי איזה מקרה חלילה ימיש הנדיב פעם אחת את חסדו מאת המושבות, אז יחסר לנו מושיע ורב, אבל המושבות ישארו בכל זאת על מכונם והאכרים יכלכלו את נפשותיהם גם כי תחדל התמיכה אשר המה מקבלים עתה מדי חדש בחדשו ואשר לעת עתה, מודה אני, לא יוכלו לחיות בלעדה. כי באמת מצב האכרים במושבות הנדיב עומד על בסיס חזק. לכלם יש שדה וכרם, כברת אדמה דיה למספר נפשותיהם, בתים לשבתם ורפתים לבהמתם, בהמות למחיתם וסוסים לעבודתם. מים לשתות וכלי העבודה, בתי תפלה ובתי מרחץ; רובם הורגלו בעבודה ומבינים את אשר לפניהם, כי תורת הגננים והיוגבים המלומדים של הנדיב הלא בתוך מעיהם של רוב האכרים; הפקידות של הנדיב הנחילה להם את הכרת עול-זקן וראשון ושופט ונשוא פנים, גם למדה אותם לעשות את מעשיהם בסדר ובמשטר. במשך ימי שבתם על אדמתם למדו אל דרכי הארץ, חקיה ונמוסיה ושומעים את השפה המדוברת בין תושביה, ובכלל המה מרגישים תחת רגליהם אדמה נושבה. הנרפים והעצלים יאבדו דרך, אבל העובדים והעמלים ימצאו את לחמם תמיד.

ואל נא ישאלני הקורא: הן עתה על הנדיב לכלכל את כל האכרים, לתמוך בידם ולנהלם בכל צרכיהם, ובמשך השנים האלה עוד לא התיצב אחד מהם על רגליו לבל יצטרך עוד בתמיכת הנדיב, ואם כן, הלא ברור הדבר כי התמיכה עתה נחוצה להם, ואיך אגזור אומר כי יכולים היו כל הקולוניסתים להתקים גם בלי עזרת הנדיב! אם כה יאמר הקורא, אז אענהו: כי לא הרי קולוניסתים עומדים ברשות הנדיב כהרי אכרים עומדים ברשות עצמם, כי עתה אין ביד הקולוניסט לברור לו דרך בעבודתו אשר ילך בה, דרך הנאתו לפי חפצו, טבעו ובינתו. עתה הקולוניסט הוא אך מכונה ביד מכלכלה, חומר ביד היוצר, רוח המושל ינוח עליו כל היום. וגם המושל בעצמו ובכבודו איננו יודע אל נכון מה יהיה משפט הקולוניסט ומעשהו ברבות הימים; כי גם הנדיב ופקידיו, אך מנסים את הדבר, לראות האם זה או זה יצלח בידם ויעשה הפרי אשר המה מחכים, והקולוניסט הוא החמר אשר ממנו יחפצו לברוא בריאה תאות נפש הנדיב – אכר בן ישראל בארץ ישראל. איזה הדרך שיבור לו האכר היהודי בארץ הקדושה – זאת היא, לפי דעת הנדיב חידה, אשר במחיר פתרונה לא ייקר כל קרבן, ולכן כאשר נודע בעולם המדעים כי גפני אמעריקא אינם יראים מפני תולעת הפֿהילאָקסעריא, היה את לבב הנדיב לעקור נטוע ולהוציא פעם אחת את כל גפני צרפת מכרמי האכרים ולטעת גפני אמעריקא תחתיהם, ולא שם לב כי לרגלי הזה יהיו הקולוניסתים מוכרחים לקבל תמיכה למחיתם עוד מספר שנים עד אשר יגדלו הגפנים החדשים.

בחינות כאלה ומפעלים נכבדים כאלה יוכל לעשות אך איש כהנדיב, אשר נשאו לבו לברוא אכרים אשר יהיו למופת, איש אשר עשרו רב מאד ויש לו האמצעים הנחוצים לעשות הנסיונות האלה. האכרים המה אנשים פשוטים. לו סלקה הפקידות של הנדיב את אפטרופסותה מאתם, כי אז היו מסתפקים במה שיש להם, אז היו גומרים את זמן הבחינות והנסיונות, – והיו מזמרים את כרמיהם, והיו מקוים לה' כי לא תאכל התולעת את גפניהם אם כי מארץ צרפת מוצאם. כל זמן שהאכרים המה תחת ידי הפקידות, כל זמן שהמה מחויבים לכלכל את עבודתם בשדה ובכרם לא על פי חפצם המה, כי אם על פי התורה היוצאת מבית הפקידות, על האכרים, כמובן, לקבל תמיכה, לקחת כל הדרוש למחיתם ולהוצאות ביתם, כי לא לנפשם עבודתם עתה כי אם לפי רוח המצוה אותם ונהג בם. אולם אם עבודתם תהיה להם, אז ימצאו דרך בחיים ויעמדו על רגליהם; ואלה אשר יפגרו מלכת, אות הוא כי משחתם בם, עצלים או נרפים המה, – וילכו להם באשר יתהלכו.

הנני שונה ומשלש דבר אחד, אשר באמת יכולתי להשמיע בדברים מעטים, אך אינני מתחרט על זה, כי השאלה הזאת היא שאלה נכבדה. עלינו לדעת ביד מי תלוי גורל הענין הקדוש אשר אנחנו מתעסקים בו – אם ביד המקרה, ביד איש אחד, או בידנו אנחנו, ביד האכרים והחפץ לעמול ולעבוד. דעתי אני כי פתרוני את השאלה הזאת אמת. ולא רק השערה אנכי משמיע, כי אם נוכל ללמוד סתום מן המפורש, הן כמעט בכל הקולוניות ישנם אכרים רבים העומדים ברשות עצמם; יש גם ואד-חנין אשר כל אכריו עומדים שלא ברשות הנדיב, ובכל זאת המה עומדים וקימים, – ומדוע איפוא לא נאמין כי גם יתר האכרים החוסים עתה בצל הנדיב יוכלו לעמוד על רגליהם, ויוכלו להתקומם בעת רוח מצויה ושאינה מצויה?

עוד יש כח בישראל ובגבוריו, מתוקה שנת הכח הנעלם הזה ולא יחפוץ להתנער משנתו. אבל בעת צר ומצוקה, בשעת חירום, בעדנא דריתחא – אז… אז ידע כל העם כי יש אלהים בישראל, ולו אנחנו מקוים, ולו אנחנו מחכים, ובו נבטח ולא נבוש, ונדיבים מה המה כי נשים בהם מבטחנו!

 

י.    🔗

הם כל בשר וכרעו, קוראים, ברך – אנכי מעלה על דל שפתי שם גדול ונורא, אנכי על ירושלם אדברה!

עוד בביתי אמרתי וגם אל רעי ומכירי בארץ ישראל הגדתי תמיד, כי כל מטרת מסעי הוא רק לראות את המושבות ושלום האכרים החדשים, ולא הערים הקדושות והמקומות הנפלאים וכל הזכרונות הנהדרים מגמתי, כי בושתי וגם נכלמתי להודות כי גם אני בן “השכלה”, נוסע להשתטח על הקברים ובוחר בדרך הבטלנים הבורחים ציונה וארצה ישראל מפני הרמה המחטטת בבשר המתים בארצות הטמאות. בושתי להשמיע כי בכל עת ובכל שעה מאז עמדתי על דעתי בת קול היתה יוצאת מחדרי לבבי ומכרזת: לירושלים, לירושלים! – בושתי להשמיע זאת כי במשך תקופת “השכלתנו”, במשך התקופה אשר השחיתה בנו רגשות רבים, אבדנו מעט גם את הרגש הקדוש אל עיר קדשנו. “ירושלים לנדה היתה” היתה למלה בפי כל הסופרים החדשים, והפתגם הזה היה לרוח שקר בפי כל נביאי הספרות החדשה, זאת הספרות אשר כל כחה היה לחלל ולא להלל, אשר הראתה נפלאות בשלילה. הן אך עצל ורפה ידים לא הכה על קדקד ירושלים, כל אחד ואחד האריך לשון למול העיר הנפלאה הזאת, ומי מבני הספרות לא חשב לו לצדקה לשלוח אצבע ולדבר און ולבוא במשפט על כל נעלם בעיר הקדש. חטא חטאו הסופרים וגם אני עבדכם ביניהם, וחטאתי זאת נגדי תמיד. ירושלים הוא מקדש הארץ, עיר הערים, לשמה ולזכרה יבאו מכל קצוי ארץ. ואין גוי וממלכה בתבל אשר לא יכבדו את עפר העיר הזאת. אשר באבניה מתחת, בשמיה הבהירים ממעל וברוח המרחפת על פניה יש סוד גדול ונורא, יש כח טמיר ונעלם, אשר אכנהו אדמהו ולא אדעהו… התשפוט סופר עברי, את העיר הנפלאה הזאת – ואתה נבוב ולא חכם להבין את ערכה הגדול בתולדות ימי האדם, ואתה טרם באת בשעריה ולא תחוש את הרגשות אשר יחוש לב האיש המאושר או האומלל, אשר רגליו עומדות בתוככי ירושלים.

דברים רבים בטבע האדם אשר הלב והמוח נלחמים עליו תמיד, והאדם עושה חנף להשכל וישמע בקולו ולבו בל עמו, “מה הוא ירושלים?” – ישאל השכל, ותשובתו בצדו: עיר באזיא הקטנה, ולא יותר. אבל הלב איננו מסתפק בתשובה צנומה כזאת. בתמהון גדול שואל בנימין דיזראעלי: “האמנם כאתונה ירושלם, או כגבעות השווייץ והרי קרים – הרי יהודה?” ולמרות עיני ההגיון הפשוט והשכל הישר נרגיש בלב, בעמקי הלב, בסתר חדריו, שם עמוק עמוק, כי אין דמיון ואין ערוך לאתונא ולרומא ולכל הררי עד אל עיר דוד ואל הררי ציון.

אך למי כל זאת? הן נפשי הלא יודעת מאד, כי מעל ספון האניה, מיפו, חפצתי לרוץ כרגע ירושלימה, ואך הסתרתי את חפצי זה בקרבי ועשיתי ימים ששה בהמושבות. למה לי כל האותות והמלים הנשגבות והמבטאים היפים, ולמה לי כל התנצלות, אשר כל זה הוא אך מעטה שקר על האמת. למה אתבושש? ראשית כל חפצי היה לראות את ירושלים ומקומות מקדשיה ומחמדיה לפנים, וחפצי זה מקורו ברגש, ברגש הלב, כמו שאדם חפץ ומתאוה לראות את מחמדי לבו. “ירושלים, ירושלים – דובבו שפתי ברעדה יום לפני בואי שעריה – מחר אקוה לראותך, מחר אשקך אחבקך ואחונן את אבניך הקדושות, אלה אבניך אשר עוד תזכורנה את גאונך ותפארתך שהיו לך בימי קדם. מחר.. מחר…”

עוד בעינו עמד השמש נוטה לפאת ים, ואנכי יצאתי מיפו בכרכרה כסויה רתומה לשלשה סוסים קלי המרוץ, ונער אשכנזי מבני הווירטעמבערגים נוהג בם. הכרכרה היתה דיה למושב ארבעה נוסעים, אולם בה ישבנו אך שנינו, אנכי ועוד אשכנזי אחד. הדרך העולה מיפו לירושלים היא מסלת האבן אשר סללוהו הצרפתים, ותחדל להיות בחזקת סכנה, ובה יעברו רגלים ונוסעים ולא יכשלו. משני עברי המסלה גנות ופרדסים ושדי תבואה וכן תלך לה המסלה ותעבור על פני ארץ מישור בואך רמלה, היא גת של הפלשתים, לפי דעת רבים. האשכנזי ההולך עמדי במרכבה ספר לי לתמו על אדות המושבות של אחינו, וירבה להלל את עבודתם בשדה וביותר את ארחות חייהם. ברמלה עמדנו לנוח לנסוע אל בית המלון של אחד האשכנזים, ועל כוס חמים חקרתי ודרשתי מפי בעל המלון איזה הדרך לעיר לוד, אשר ידעתי כי לא רחוקה לוד מרמלה, ועלי היה לסור ללוד לראות את בית הבד של ה' יוסף פֿיינבערג, אחד הבונים את ראשון לציון. והנה אנכי שואל את פי בעל המלון, וד' הקרה לפני את ה' פֿיינבערג בא מלוד ויסר אל בית המלון הוא ובנו עמו. עברו רגעים אחדים והתודענו איש אל אחיו, ואחרי אשר קבעתי לו מועד לבקר את לוד, כלו הסוסים לאכל את חקם ונלך הלאה.

לאט לאט עברנו את ארץ המישור, והרי יהודה החלו. הרי סלעים מתנשאים וירקיעו שחקים, והדרך מטפס ועולה וכנחש עקלתון יחדור בנקרות הצורים ובבקיעי הסלעים. יד חרוצים ועמל רב פלסו את הנתיב הזה, אשר במקומות רבים ישתרע בצלע ההר או ילך לו על פי גבעה צרה ומשני צדי הדרך נשקף תהום נורא מאד. במעלה ההרים האלה לא ימהרו הסוסים לרוץ אורח, ועוד טרם עברו שעות אחדות עמדנו לנוח שנית, אם כי לא הרחקנו עוד ללכת. המקום אשר נחתי שם הוא השער אשר בנה הטבע להרי יהודה, וכן יקראוהו גם הערבים “שער העמק”. עשינו שם שעה ושתים. והשחר טרם עלה ונאחז את דרכנו הלאה, אחרי החליפו הסוסים כח, ועברנו דרך המקום הנקרא “קולוניא” והמקום הנושב הקרוב אל ירושלים מהלך שעה או פחות מזה.

שכבת הטל עוד היתה פרושה על ההרים, ואנחנו התקרבנו אל עיר האלהים. מלך היום יצא לקראתי, וקוי זהב לאלפים נראו במזרח הרקיע. רבות מחשבות היו בלבי, זכרונות רדפו רעיונות, רעיונות השיגו זכרונות, ואין קצה לדפיקות הלב החזקות… זכרתי את עמי מקדם, זכרתי את אחי בני הגולה, זכרתי את כל הנפשות הקרובות ללבבי בביתי, זכרתי כי היום י"ב חשון הוא יום הלדת חברתי ואשת בריתי, והיא רחוקה, רחוקה עתה ממני, ולא תדע את הסער הנורא המתחולל עתה בלבבי, אשר בכל רגע ורגע כאלו נכון הוא להתפוצץ לרסיסים, להשבר כנבל יוצרים.

– כל הבתים והבנינים האלה המה לבני ישראל – פנה אלי האשכנזי, כמו הבין את אשר הגה לבבי – אך זה כעשר שנים החלו לבנות להם בתים מקיר העיר וחוצה, ועתה כל בניני הרחובות האלה להם המה. ועד היום אינני יודע, אם תנחומים או צרות עין היו מבצבצים מתוך דברי האשכנזי, כי אמנם רעה עין האשכנזים מאד באחינו אשר באמת בשנים האחרונות כמו התעוררו לתחיה.

סרתי אל בית המלון, ומרוב רגשותי בקרבי שכחתי הכל. איש חסיד היה בירושלים והיה עומד על מבוא העיר מדרך יפו, והיה מזכיר את היהודים הבאים ירושלימה לקרוע את בגדיהם כדין, עתה מת החסיד ההוא, ויתמעטו הקורעים את בגדיהם, אבל הלב, לב ישראל, יקרע וילך תמס בהציגו כף רגלו על סף העיר, בשממון נורא ישאל: הזאת העיר?… החילותי לסדר את מעשי ואת דרכי בעיר הזאת, אבל כרגע נוכחתי כי אין בי כח להתיצב נגד החפץ, לא, – נגד ההכרח המכביד עלי אכפו למהר ללכת אל כותל המערבי. אינני זוכר את הדרך שעברתי בה, כי רגלי נשאוני והלכתי כבהמה בקעה אחרי מוליכי, ועיני דלו למרום לראות את הכותל “זהו כותל המערבי” אמר לי ההולך עמדי בדממת קדש, אבל גם בלעדי יגיד הבנתי לפני מה אני עומד… אינני זוכר איך נחלצו המנעלים מעל רגלי, איך נפלתי מלוא קומתי ארצה, איך נשקתי למו פי מבלי הרף את האדמה ואת לוחות אבני המרצפה אשר תחתי, ואיזה דרך באו הדמעות מעיני ויהיו לנחלי מים ויכו גלים בלבי ותתחולל הסערה בקרבי. לא יכולתי וגם לא נסיתי לעצור ברוחי ולעצור בעד זרם דמעותי. קול שאגתי ובכיי נתך בקול ילד קטן הבוכה, בלי אומר ובלי דברים, והדבר הזה כפי הנראה לא מצא חן בעיני השמש, ויפריעני ויניח לפני את התהלים ויראני את הפסוקים שנוהגים לאמר לפני הכותל. שוטה! הוא לא הבין כי בשעה הזאת לא היה צורך לי בכל פסוקים ובכל תפלה מסודרת ובכל “מנהגים”. עזבתי את הכותל בשבר לב מאד, – בשבר לב כזה עזבתי את חצר הקברות בהאמעל עיר מושבי בקיץ שעבר, אחרי אשר קברתי שם את בתי אשר יחידה היתה לי…. עזבתי את הכותל ואת חצר הקברות, והרגשתי כי עוזב אני בזה חלק גדול מחיי, נתח טוב מלבבי, ומי יתן ולא יהיו רגעים כאלה בחיי כל איש, כי רגעים כמו אלה יוכלו להוריד אנוש פתאום דומה או לכל הפחות להכותו בשגעון…

אזכרה – ואהמיה. נורא, נורא על כל סביבי!…

 

יא.    🔗

לא מראה עיני הכני בתמהון ובשממון לפני כותל המערבי, כי אם הלך-נפש. כי למראה עין דבר אין בכותל הזה להרעיש מיתרי לב איש ולחולל סער בקרב בן ישראל. וגם “חורבן” שם אין. האבנים אינן שרופות אש, הכותל איננו הרוס, שדרות האבנים אינן צלמות, ובכלל חורבן הכותל הזה אינני בסדר ומשטר כיאות לזכר לחורבן. אבל אחר כל זאת אומר אני כי פעולת הכותל הזה נוראה מאד, כי גדלה מאד חרדת הקודש הנופלת על בן ישראל במקום הנורא הזה עד כי רק בגלל הכותל, כותל המערבי, לבד, ראוי ונכון ללכת ירושלימה. ערי יהודה וחוצות ירושלם מלאות זכרונות לאלפים היקרים לכל איש ישראל ועל כל שעל ושעל ישמע צלצלי זכרון הנעימים לאזנו, יראה זכרונות אשר בשפת אלמים יספרו לו את אשר היה לנו בימי קדם. אולם לוּ כל אלה לא היו, לוּ נגוזו ועברו פעם אחת כל הזכרונות העתיקים יחד, ואך הכותל לבדו נשאר לפליטה, גם אז די לאיש ישראל לשאת טרח ומשא ולבוא לראות בעיניו את השארית הזאת הנמצאה. חוקרים אחדים מטילים ספק בההגדה על אדות הכותל הזה. חסרי לב ואין בינה! המה לא יוכלו להאמין ולהסכים כי אמת בפי ההגדה, כי באמת יעמוד כותל אלפים שנה וכי באמת יש עוד בעולם שריד “מבית התפלה לכל העמים” ופליט מכל התהפוכות אשר לא חדלו לעבור על ארץ הפלאות הזאת מיום גלתה יהודה ובעלוה זרים. על זאת יתפלאו להם החוקרים כאות נפשם, אבל בעינינו אנו לא יפלא. אנו יודעים כי עם ההגדה אנחנו, כי אולי העם כלו הוא אך הגדה; אבל בהגדה זאת נובע מעין חיים בכח נעלה מאד, וההגדה הזאת תוכל בגאון לשחק לכל המקרים המתהוים בעולם העשיה. מה לי לדעת ולשפוט כמה אבנים בהכותל מחומת הר הבית וכמה אבנים הושמו על הכותל ממעל בזמנים מאוחרים. יודע אני, כי אין גוי ואין עם בארץ אשר יבוא להשתחות ולשפוך שיח לפני הכותל הזה, ואך אחינו יבאו מכל ארצות גלותם לספר ענותם באזני אבני קדש אלה, ואך ישראל בוכה שם לכל משפחותיו, אות ומופת הוא כי עומדים אנחנו אחר כתלנו. לנו, הכותל הזה, ואיש אל יזיד לגעת בו!

ואחרי שובי אל בית מלוני מבקר את הכותל המו מעי מאד ולא יכולתי כלכל רוחי בקרבי. צר היה לי המקום לשבת בירושלים, צרים היו לי חדרי בית מלוני המרוחים, צרה היתה לי כל העיר כלה… לפי סדר מעשי אשר רשמתי לי, היה עלי לבקר אנשים אחדים ומקום זכרונות שונים, אבל כל אלה היו אצלי בחלול הקדש לעמת המראה אשר ראיתי על יד הכותל. באתי החדרה וסגרתי את הדלת בעדי ולא חפצתי לראות פני איש, וכאשר גם קירות חדרי שמו מחנק לנפשי, צויתי להכין לי עגלה וסוסים ללכת חברונה.

עוד הפעם עמדה כרכרה רתומה לשלשה סוסי-ערב, ונער עברי אחד נוהג בם. על יד שער יפו בקש הרכב נוסעים לעיר אֵל-חָליל, היא חברון, ולא מצא, וישרוק הנער הנוהג בסוסים אל אחד הנערים השובבים ההולכים בטל בחוצות ירושלים ויעלהו אליו, וידפוק בסוסים ונלך. בין הברכה התחתונה ובין המקום אשר יחל שם הנחל קדרון נמצא שכר עתיק יומין, ועל פני השכר הזה עברנו כעל פני הגשר הנטוי על אחד הנהרות, מימיני השארתי את בָתֵּי “מזכרת משה”, והחלונו להתרומם לאט לאט על הדרך המתנשא מעל ירושלם, משם יפתח מראה נהדר, וכל העיר כלה נשקפת משחקת על הגבעה המוקפת עֵמק, וסביב לעמק הרים הרים, הררי אל… אך אין עתותי בידי להתענג על מראות ומחזות שונים, כי עוד מעט יפנה היום, ועלי עוד למהר ולבוא אל קבר רחל בטרם יבוא השמש.

והדרך ההולך מירושלים אל חברון נפלא מאד מאד. עתה סללה הממשלה מסלת-אבן מירושלם לחברון והנוסעים הולכים בעגלות כאורח כל ארעא, והסוסים הטובים והעגלה המרקדת והמסלה הישרה אל נא ישכיחו את הנוסע כי הולך ועובר הוא בארץ, אשר על כל מדרך כף רגל פלאי פלאים מתגוללים עליה ובקרבה. הרי סלע אשר לא נטע עליהם עץ שנות מאות רבות, מנהרות ומערות, עינות וברכות, שרידי בנינים אשר בהם ישבו אזרחי הארץ מעולם, ובסלע חצובים קברים אשר אולי בהם שכבו עצמות אבותי. ושבח אני את המסע בימים עברו, המסע על כתף עירים וחמורים, בעת אשר הנוסע לא היה נחפז לרוץ ולא עשה דרכו מהרה, וילך לו לאט לאט לרגל חמורו, וישם עין ולב על כל הנמצא משני צדי הדרך. ויתבונן על הר וגבע ויקח תורה מפיהם. עתה יעברו כצל ויחלופו כענן מראות נהדרים ומחזות קדש, אשר העונג מהם עולה שבע על הטרח ועמל הדרך, אשר אמנם אינם עוד למשא על ההולך בצבים ובכרכרות על מסלת אבן ודרך סלולה. הן מירושלים עד קבר רחל אמנו כמעט לא ראיתי מאומה, כי עברתי את המקום הזה במשך שעה אחת, וכל אשר יראה במרחק בהרי ד' אלה יעוף כחלום על פני עינינו ואיננו.

קבר רחל נשען על יד הדרך. הקבר מימין, ומשמאל על הגבעה בית לחם יהודה. הזכרון הזה הוא אך מקום תחנות ובקשות לנשים קשות רוח ומרות נפש ולא ידבר מאומה אל עין הנוסע, כי ההיכל הקטן הנבנה על מצבת קבורת רחל הוא בנין לא ישן, וטעמו כטעם רוב בניני הערבים: בנוי ברחבה וכפות עליו מלמעלה. ומפני כי בארץ הקדם כבר הסכנתי לראות בנינים כמו אלה, לכן לא היה גם קבר רחל לפלא בעיני. אבל תחת זה לא שבעה עיני מראות דבר נפלא אחר, בלכתי עוד שעה בדרך העולה חברונה, על יד הכפר ברק. בעמקי הסלע חצובה מערה גדולה ועמוקה, ומדרגות רבות חצובות בסלע הולכות ויורדות עקלתון אל תחתית המערה. ושם במערה שלשה חדרים, ובכלם בארות מים. הבארות האלה ימלאו מים ממעין אחד המפכה בצד המערה, והמים זכים וטהורים כעין הבדולח. ומפני כי רבם המה מימי המעין הזה, לכן בנו בימים הקדמונים ברכות גדולות לא רחוק מן המעין בעמק… וכפי אשר הגידו לי היו ימים אשר מן הברכות האלה היו צנורות להביא מים אל ירושלים. אם אמת בפי ההגדה הזאת או לא, אך בנין המערה נפלא מאד, ואופן בנינו מראה כי ישן נושן הוא, זכרון לחכמת אבותינו ועמלם. על פי הרושמים אשר מצאתי חרותים על כתלי המערה נוכחתי כי רבים הנוסעים אשר ירדו במערה והתפלאו על בנינה ויחרתו את שמותיהם לזכרון עולם. אך לשוא בקשתי אותיות עבריות בכל הכתובות, כי לא מצאתי… ואחרות את שמי על כותל המערה, ואצא מלא תמהון על יקר ערך הבנין הזה, ועשיתי את דרכי הלאה חברונה.

עיר חברון יושב בעמק והרים סביב לה, אך ההרים לא ירקיעו שחקים בגבהם כמו ההרים הסובבים את ירושלים. שם הראוני את קבר אבנר בן נר במערה אחת אשר לאחד הערבים, ועל יד הקבר נבנה גם אהל קטן למסגד, קבר עתניאל בן קנז באחד המערות ששם ראיתי תשעה כוכין, ועל יד בית החומה הגדול אשר בנו הרוסים מחוץ לעיר, הראוני את העץ אשר שמה קבל אברהם אבינו את שלשת אורחיו… כאלה כן גם יתר הדברים אשר יראו להנוסעים בעיר חברון: הגדות טפלות אשר גם המכחיש בהן לא יחוש, כי על העיר הזאת עברו הרפתקאות רבות והתגלגלה תחת מסבות שונות, ובימי הרומים ואחרי כן במשך ימי ממלכת הנוצרים אחרי מסעי הצלב, היתה חברון בידי אנשים זרים אשר לא שמרו את הזכרונות העתיקים, וכמובן מי האיש אשר יוכל לשמור בטהרה הגדות כאלה, אשר הנקל לאבדן גם אם יעברו איש מפי איש.

אל ההגדות הטפלות לא אוכל לצרף את ההגדה על מקום מערת המכפלה, כי הבנין הזה ביסודו ישן נושן הוא, ושדרות האבנים בתחתית הבנין הגדול על מקום מערת המכפלה הנה כתבנית האבנים אשר בכותל המערבי, היינו אבנים מרבעות וזר מהוקצע סביב להם, אשר לי משפט החוקרים הזר הזה אות ומופת הוא כי ידי בני ישראל חלו בהן, כי זה היה דרך היהודים להקציע אבנים באופן כזה. אבל לדאבון לבבי אך על הבנין מחוץ עלי היה להתבונן, כי אל מערת המכפלה פנימה לא ירדו גם הישמעאלים, ואת היהודים ואת הנוצרים לא יתנו לעלות גם אל ההיכל אשר בנו על המערה, ואך שבע מעלות יעלו היהודים והנוצרים ולא יותר, כי קנאים מן הערבים יפגעו בו. במעלה השביעית משמאל יש חור בקיר, ועל דברת אנשי המקום החור הזה נוקב ויורד אל תחתית המערה, ולכן ישלח המון המאמינים פתקאות דרך החור הזה אל ישני חברון.

זאת היא חברון: את הדברים אשר עליהם ראוי לשום לב ולהתבונן לא יתנו הישמעאלים לראות ולבקר; ואת אשר יתנו – איננו ראוי לשום לב.

וביום ההוא שבתי ירושלימה.

 

יב.    🔗

עוד רך וצעיר היה ענין הישוב, המושבות החדשים בארץ ישראל אך החלו לצמוח, גזע האכרים “הבונים החפשים” מבני אחינו עוד טרם שרש בארץ, – ורוח רעה עברה בין המושבות ובין ירושלים, בין הישוב החדש ובין הישוב הישן, בין האכרים ובין בני החלוקה, בין ועד “חובבי ציון” ובין ועד כל הכוללים. עין בעין ראינו כי דבר הישוב היה כעש לראש החלוקה וכרקב לגבאי כל הכוללים, וכעש וכרקב התאמצו הגבורים האלה לאכול במסתרים את שרשיו של הישוב החדש מתחת, אולי ימות בעפר גזעו אולי יכרת ולא יחליף, אולי תחדל יונקתו… מה הדבר הזה? איה פתרון החידה הנפלאה הזאת? מדוע התנגדו עמודי הישוב אל הישוב? ראה ראינו “מה המה עושים בערי יהודה ובחוצות ירושלים”, שמוע שמענו “קולות מהיכל” יוצאים מחורבת יהודה – ונאלמו השפתים, וחשכו העינים, ולבבנו היה מלא יגון, יגון נורא מאד… מה זאת? מה החלום הזה?

לא משנאה היה כל הרעש הזה, חלילה חלילה לרבני וגדולי אחינו בירושלים להחשב בשונאי ציון, ואיש אין בתוך בני ישראל בירושלים אשר לא יחפוץ בכל לב בישוב הארץ. אחינו בכל ארץ ישראל עניים המה, ואם איש אין בארץ אשר יהיה שמח בחלקו, הנה אחינו הירושלמים בודאי לא ישמחו במלאכת ה“קבצנות”, מלאכה בלתי נקיה ולא קלה, אשר ממנה לחמם נמצא. בכל לב יחפצו רבים מבני הירושלמים לעזוב את הקבצנות, אבל מפאת השוממיות הנוראה אשר בכל הארץ, מחסרון עבודה ומלאכה, מאפס כל ישוב יהודים עובדים אדמה או שולחים במסחר ובחרושת ידיהם – לא היתה כל יכולת להשיג עבודה ומלאכה. ויחי כל העם על הקבצנות, ותהי הקבצנות לבני ארעא דישראל כמים לדגים. בכל לב שמחו בני ירושלים על התנועה החדשה לישוב ארץ ישראל, לו ידעו כי כל בני הגולה אשר לבם טוב לארץ הצבי וחפצים להשקיע בקרבה את כספם, יפנו אל הירושלמים יושבי הארץ מעולם, וראשית כל דבר יעמלו “חובבי ציון” להושיב את בני ישראל, את הירושלמים, על אדמת ישראל. ראו ונוכחו הירושלמים כי באמת התנועה גדולה, ולכן קוו כי כל הכסף אשר יביא עתה העם לטובת הישוב, יובא אך לירושלים, ינתן ביד הגבאים הישנים, ואם כה או כה, אבל הכסף יחלק ביניהם. והנה נהפך להם פתאום כל הדבר סורי הגפן נכריה. מארצות הגולה אמנם באו כספים חדשים, אבל לקבלם באו משם אנשים חדשים; על פני ירושלים ועריה עברו מבלי שום לב; את פי ראשי ירושלים לא שאלו ולא התיעצו מראש עמהם, אם לבוא או לחדל; הגולים החדשים החלו להתישב בארץ, וכמו שכחו ולא זכרו את הישוב הישן. והאופן החדש, הפנים החדשים אשר לרגלי המצב הזה קבלה כל הצדקה כלה בארץ ישראל, היינו כי תהיה הצדקה רק תמיכה זמנית, תמיכה נתונה לאדם עד אשר יקום על רגליו, ולא תמיכה עולמית כעין החלוקה – כל זה הביא מורך בלב גבורי ירושלים, ותהי חתת אלהים על כל העדה, חרדה גדולה נפלה עליהם פן מעשה הצדקה של החלוקה יאחז גם הוא בדרך אשר גבלו להם הפועלים החדשים, ואז הלא צפוים המה כלם אלי קרץ, ותטוש המלחמה מחרבות ירושלים נגד הישוב החדש, המלחמה בעד פת לחם, מלחמת הקיום. זאת היא סבת כל המכשולים אשר הניחו הירושלמים על דרך הישוב, זה הוא הד כל “הקולות מהיכל” וזה גם דבר השמיטה…

אבל עברו ימים ושנים, ובמשך הזמן אשר הישוב הולך ומתפשט לאט לאט נוכחו הירושלמים כי משגה היה אתם. משגה היה אתם כי ערכו מלחמה עם מי שתקיף מהם, עם תנועה גדולה וחזקה מאד, אשר לא יכל לה גם להג השאננים, ואף כי קול ענות חלושה של ועד כל הכוללים. משגה היה אתם, כי באמת אין דבר הישוב החדש נוגע בענין הישוב הישן. העם לא חדל להביא נדבות, ההמון לא כּלא להוריד את פרוטותיו, וקופת רמב“ן לא חסרה כבראשונה, או ידעה מחסור כבראשונה. מה שהיה היה גם עתה, מה שנעשה יעשה גם היום, ועד כל הכוללים על משפטו יושב והכל על מקומו. ובכלל כל הכסף הנאסף בידי “חובבי ציון” לטובת הישוב החדש, מחמשה עשר עד שמונה עשר אלף רו”כ לשנה, הסכום הזה הוא כמר מדלי לעמת הסכומים הגדולים אשר ירימו תרומה בני הגולה לעזרת בני הישוב הישן. ובכן למה אפוא להם להחריד את כל החרדה הגדולה הזאת; למה אפוא להם להתגרות בבוני הישוב החדש. למה להם לקרוא לריב ומצה אשר יאכילום מרורים, לנחול קלון מכבוד.

קלון וחרפה שבעו בני החלוקה מכל עברים, אבל ביותר גדלו המכות אשר הוכו בית מאהביהם: מקרב בני ארץ ישראל יצאו אנשים חכמים אשר הודיעו את ירושלים את תועבותיה, אשר האירו נתיב על דרכי ראשי העם בקדש ובחיל ויזריחו שמש על כל הנעשה במחתרת, להסיר המצנפת ולהרים העטרה.

כי זה כעשרים שנה עבר רוח על ירושלים, רוח בקרת ורוח משפט, רוח דעת ויראת הקהל ומשפטו. החבצלת היתה הראשונה להביא בכורים מכל מסתרי ירושלים, ושכר הפעולה הנכבדה הזאת הרבה מאד. צפונות מני חשך נגלו בעמל עורך החבצלת, אשר בכלל ערך המכתב-עת הזה נכבד, בהיותו ראשון לכל ספרות בית יוסף לגשת אל הקדש ולהתבונן לפנים מן הקלעים בארץ ישראל. אם זעיר שם זעיר שם ביתר כתבי העתים לאחינו נפוצו ידיעות ברוח משפט על מצב ישראל בארץ אבותיו, הנה יודעי מסתרי הספרות יודעים היטב מבטן מי יצאו הדברים תמיד. החבצלת תקעה יתד בירושלים, וכל שוחרי תושיה ודורשי דעת תלו עליו את חרבותם ואת קשתותם.

אבל הארץ לעולם הולכת, ועם ישראל היושב עליה צעד צעדים אחדים לפנים. אהב ישראל חכמה והשכלה ותהי כל היום שיחתו; ולרגלי הדעת גלו עיניו והביט נפלאות; ואם עצם עיניו ועשה עצמו כלא שומע, אז הזכירוהו – וירא ויבן וידע… אז הגדילו עליו לאומים והוכיחו עליו חרפתו, ואלהינו עות אותנו ויקיף עלינו מצורים וחרמים. ויזכור ישראל את הברית אשר כרתו דברי הימים עמו להיות לעם עולם, ויעלה על לבבו את ירושלים ואת ארצו. אז נשאל נשאל “השחר” מאת ה' בן-יהודה “שאלה נכבדה”, העצמות היבשות, בית ישראל, החלו להתקרב אחת אל אחת, ורוח הלאום, רוח עם ישראל, היה לרוח הקדש בפי חוזי חזיונות, ותמלא הספרות אותם, ויהי הרוח הזה רוח חיים ותקוה ועתידות ותוחלת לכל העם… הד כל בני הגולה נשמע גם במרום הר ציון, ובעיר הקדש אוספו להם תחת דגל “הצבי” כחות רוחניים רבים וגדולים, והכחות האלה זה דרכם ואלה מעשיהם להפיח רוח חיים בלב אנשי ירושלים ויושבי הארץ. מעבר האחד מלחמה להכחות הטובים והבריאים האלה עם “הקבצנות” האוכלת כל שאר בשר ונפש ביושבי ארץ ישראל, ומעבר השני המה מתאמצים להחיות את ערמות העפר, לטהר את האויר, לקומם נשמות, לקרוא הידד לעמת כל תנועת חיים והתעוררות בקרב בני ציון היקרים; ידם האחת נטויה לעמת השקר והמרמה והחנופה והעצלות, אשר בגלל כל אלה גלה מירושלים כבוד ויקר, ואת ידם השניה המה מושיטים לכל עמל ישר ועבודה תמה וחפץ נכבד; שמאלם דוחה את העצלים והקבצנים אשר במסכנות יאכלו לחם, וימינם מקרבת את כל האכרים החדשים העובדים על הררי ציון, את האוכלים לחמם מיגיע כפיהם ונהנים מפרי עמלם; כאשר ישקדו לנתוש ולנתוץ, כן המה שוקדים לבנות ולנטוע. ורוח החיה, הממלאת את כל חללם של “האנשים החדשים” האלה, הוא רוח ישראל, רוח ישראל בטהרתו, והבריח התיכון המבריח את כל פעולותיהם מן הקצה אל הקצה הוא להיות לצור מעוז לצור ישראל ולעמוד ברזל לעמנו. ואם נזכור ולא נשכח כי גדול הכח של השם “ירושלים”, כי אם נשא נס וירושלים כתוב עליו אז ימהרו רבים להקבץ אל תחת הדגל, אז אך אז נבין מה גדול ערך הרוח החדש השולט עתה בירושלים. בית ספרים בנו בציון, – ומסמאלענסק עד לונדון ומדן עד באר שבע יביאו מנחה אל הבית הזה; דבר יצא מירושלים להפוך אל כל בני ישראל “שפה ברורה”, – ורבים מבני הגולה מיסדים אגודות, ופיות רברבן ממללים בשפת עבר. ואמנם כן, אין לך דבר אשר יפול בירושלים ולא ינח בכל גבול ישראל, כי אבן חן העיר הנפלאה הזאת למשוך בכחה אבירים.

הנוי והנצח של ירושלים יאצילו מרוחם על המושבות החדשים ויושבי בם. עיר קדשם קרובה אליהם. ואחינו היושבים בארץ יהודה מרגישים כי ירושלים היא לב ישראל, לב כל העם, ולכן יחושו כרגע האכרים החדשים את כל התנועה עת נוע תנוע עיר ציון, ויתנו אזן קשבת לכל הנעשה בירושלים. בימי מועד יעלו אכרים רבים לירושלים, יתרועעו ויתודעו שם אל “האנשים החדשים” אשר אמרתי, ישמעו מה ידברו בם בירושלים ויתאמצו לשפר מעשיהם על פי הרוח הטהור השורר בירושלים.

זה הכח לירושלים על המושבות; ולעמת זה, להפך, תרב גם הפעולה של המושבות על ערי יהודה וציון בראש. מושבות אחינו עובדי האדמה המה למופת חי וקים לבני ציון היקרים, כי לא נבראה ארץ ישראל לתהו, להתהלך עליה בטל כל היום, לאכול לחם עצלות מבלי יגיע כפים; כי תעודת ישראל בארצו לעבדה ולשמרה, וכי ארץ חמדה טובה ורחבה נתנה לנו ולא בית תפלה, ומושב זקנים. צעירי ירושלים רואים כי הנה ישנם עברים בארץ ישראל אשר לא יתחשבו על כל כולל, אינם חוסים תחת ממשלת כל גבאי-כולל, אינם עובדים גם את ועד כל הכוללים, אינם מפיצים מכתבים עם חותמות וציורים בין נדיבי עמנו, אינם משתטחים על הקברים בהר הזיתים ואינם מזכירים נשמות כל צדיק וצדקנית, – ובכל זאת העברים האלה חיים המה, ישבעו לחם ויראו טוב. ופניהם מפיקים אומץ וגבורה ושמחה בחלקם. רואים צעירי ירושלים כל זאת, כלמת פניהם תאכלם ומוסר כליותיהם עולה תמיד באזנם. ולכן יבחרו צעירים רבים מבני ציון לעזוב את משכנות אבותיהם בערי יהודה, וילכו להם אל המושבות לבקש להם עבודה בשדה ובכרם אחיהם ובני עמם, ותמיד ימצאו את מבוקשם.

הנה כן כן יזרח כבוד ירושלים על המושבות, ומיד המושבות קרנים לציון, – וברכת ד' ומנוחת עולמים ושלום אין קץ על כלכם, מקומות נהדרים בקדש!

 

יג.    🔗

בלעגי שפה ובלשון התולים ידברו כל הסופרים על דבר החלוקה. בעיני כל משכילי עמנו החלוקה היא צרעת ממארת בענין הישוב, ולו היה כח ועוז בידי הסופרים לעקור משורש את כל החלוקה, כי אז בלי ספק מהרו לעשות זאת פעם אחת. אנכי לא שמעתי ולא קראתי משפט על אודות החלוקה מה לעשות לדבר הזה, כי על דעת הסופרים אין תקנה להחלוקה רק לעשות כאלכסנדר מוקדון בשעתו לקשר הגרדי: לחתכו פעם אחת ולא יסף. סופרים רבים בקרבנו רואים תמיד אך את הצד הרע אשר בכל דבר, ודעתם קצרה להתבונן אל ערך הענין, לראות ולהבין כי גם טובה רבה צפונה בדבר אשר שנאה נפשם; המה קוראים חרב חרב על החלוקה, ואחת דתם: דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, ולא יזכרו כמה יגיעות יגעו ראשי אחינו בני ישראל בשנות מאות רבות עד אשר יסדו את הישוב הישן העומד על החלוקה, וישכחו כי רבות עמלו הבונים, הלא המה טובי בני עמנו ואנשי השם, עד אשר הצליח בידם לבנות מקלט לעמנו בארץ ישראל, למען יהיה לנו חלק ונחלה וזכרון בירושלם. ומפני כי גם חלקי היה בשופטים לרעה את החלוקה, ולבל ידמו הקוראים כי גם עוד עתה דעתי להרוס את הענין הגדול הזה, אני מוצא חובה לעצמי להשמיע את משפטי בשפה ברורה, אחרי אשר בכלל גדול ונכבד הדבר הזה מאד. פני לא יחורו אם חוזר אני היום מדעתי לפני שנים רבות, כי בין השנים האלו ובין היום יפריד מסעי לארץ ישראל; אז למדתי מפי השמועה, ועתה למראה עיני אשפוט, והכתוב אומר: טוב מראה עינים מהלך נפש.

ראשית כל דבר נעלם מעיני הסופרים סכום החלוקה, סכום הכסף הנאסף בכל הארץ לטובת תושבי ארץ הקדושה, כי לו ידעו זאת אז הבינו כי המה נלחמים עם מי שתקיף מהם. אל ירושלם לבד יבוא כסף קדשים בכל שנה ושנה לערך מילליאָן וחצי פראנק, היינו ארבעה פעמים יותר מאשר אספו כל אגודות “חובבי ציון” יחד בשנה העברה – אות ומופת הוא כי כל העם מרים את תרומתו לטובת יושבי ארץ ישראל, כל המון בית ישראל, עשיר ודל, יקח חלק במעשה הצדקה, ולכן לו גם היתה משחתה בהחלוקה גם אז קצרה יד איש למנוע את כל העם מהוריד את פרוטותיו לקופת הצדקה אשר על קיר ביתו בכל עת רצון, כי כזאת אהב. דברו את אשר תדברו, תבקרו לכם את מעשי הגבאים כאות נפשכם, – אבל מה תעשו ומאת העם אין שומע לכם, העם אוהב את עיר קדשו, וכל קול משמיע על השקלים היוצא מחרבות ירושלם מוצא לו אזנים קשובות וידים פתוחות. אין כל ספק אצלי כי ברבות השנים ותהיינה ליובלים יעשה העם כזה גם להישוב החדש, ויפתח גם פתוח את ידו לטובת המושבות אשר נבנו ואשר יבנו ברצות ד' את דרך “חובבי ציון”; אבל עתה יביא העם את כל נדריו ואת כל נדבותיו אל הכוללים ויקריב את חלב שלמיו על מזבח החלוקה, – ואם נגד כח כזה תצאו, אם בצדקה כזאת תלחמו?!

וגם ערך החלוקה לא קטן הוא. יותר מעשרת אלפים נפש מאחינו האשכנזים יהנו מכסף החלוקה בירושלים לבד, מן הנמנה על כולל דייטשלאנד (הו"ד,) המקבל 250 פֿראנק בשנה לכל נפש עד בן הכוללים פינסק-קארלין המקבל רק עשרה פֿראנק בשנה לנפש. איך שהוא – המון גדול נהנה מכסף הקדשים האלה, ואם ימצאו גם כאלה אשר יקבלו יותר על חלקם שלא בצדק, או מקבלים ובלתי זקוקים לכסף הצדקה אבל אלה וכאלה הלא יבטלו באלף, ויתר העם כל המון המקבלים המה עניים ואביונים, והחלוקה היא משען ומבטח להם, וכסף החלוקה לא יוציאו כי אם על דברים הכרחים בחייהם – ומי זה יכלכל את המון העניים והאמללים האלה לו נסתלקה החלוקה פעם אחת פתאום?

לא לשפוך חמה על החלוקה ולדבר בקצף על אדותה, רק עלינו לחקור ולשפוט מה לעשות לה, לא להרוס אותה ולהרעיש עליה שמים וארץ כי אם לבנותה ולתקנה, לא להריע עליה כהריע על הגנב. אך לדבר על לב כל המתעסקים בה כי יתנו לב לשכללה ולהביא בה סדרים חדשים אשר הזמן דורש אותם.

עלינו לדעת כי לא רק אנחנו בלבד, לא רק בני ישראל מתעסקים בישובה של ארץ פלשת, אך כל העמים הנוצרים משימים עין על הארץ אשר קדושה היא גם להם, והמה, הנוצרים, יעשו מעשיהם ביד רחבה עוד יותר ממנו. כהני היונים והקאטולים בנו להם מקדשי תפלה בכל המקומות אשר אך מצאה ידם, מפעלים גדולים ונכבדים בארץ הצבי המה מעשי ידיהם להתפאר, וכל מזמה לא יבצר מהם, כל קרבן לא ייקר בעיניהם לרכוש להם כברת ארץ הקדושה. כתבי הקדש אשר לנו לא יאמרו קדושה הארץ, בעת אשר להנוצרים קדושה היא, ומפני כי להם הארץ ומלואה, עוז וגבורה, כסף ומשרה, לכן תמצא ידם בכל עת לרכוש להם מעמד בארץ אבותינו. והמה בונים בתי תפלה, בתים לאורחים, בתי ספר לבני אמונתם, בתי מחסה לנזיריהם ובתי חולים, בונים, בונים, בונים… וכל אשר יבנו ויכוננו טוב טעם ודעת שפוך עליהם. מטרתם תמיד לנגד עיניהם, לאט לאט הם הולכים וקרבים אל המטרה אשר שמו להם, וכחם לא יתם לריק. כל הכסף אשר יבוא ליד כהני הנוצרים מאת נדיבי העמים ישאר לעד בארץ ישראל, הכסף יוצא לבנין בתים לשבת או למקנה נחלאות או לחזק בדקי בתי מקדשיהם. הנוצרים נותנים בירושלם וביהודה את הכסף באבנים, במחיר בתי אבן אשר ירכשו להם ומיום אל יום יגדל ויתרחב שטח האדמה אשר נחלו להם היונים והקאטולים בארץ ישראל.

ומה היהודים האמללים עושים?".

אחינו בני ישראל גם המה מרבים להביא נדבותיהם, אבל כל הכסף הולך לאבדון ויורד לטמיון. הן כל כסף החלוקה יספיק למקבלו רק לשלם שכר דירה, ואם כן למה לנו לתת כסף ביד העם למען יהיה בידם לשלם שכר מעונם, הלא טוב טוב לנו לבנות בתים מכסף ישראל ומנדבותיו, ולתת מעון בחנם או גם בשכר מצער לעניי אחינו בארץ הקדושה. עתה כסף שכר הדירות יבוא אל אדוני הבתים, אל היונים ואל הערבים, ולישראל אין מעמד, ומספר בתי ישראל בירושלם מעט מאד, בעת אשר חלק גדול מתושבי ירושלים המה מאחינו. את הדבר הזה הבין עוד השר מונטיפֿיורי, בזה התעסקו נדיבי אחינו בלונדון ואשכנז, ועתה לרגלי הרוח החדש, רוח החיים השורר זה שנות מספר בירושלים, החלו יקירי ירושלים ונקיי הדעת שבה השונאים את הקבצנות והמתאמצים לצאת מתחת סבלות הסדרים הישנים – עתה גם המה נתנו לב להבין מה נכבד הענין, והמה מתאחדים לאגודות ומשתתפים יחד לבנות בתים לשבתם בירושלים. פרי הרוח החדש המה הפרורים הרבים אשר בנו להם אחינו מחוץ לחומת ירושלים, הרחובות והשכונות אשר אגודות שונות יסדון, על פי תנאים ואופנים שונים, ויקראו להן שמות: “נחלת שבעה”, “מאה שערים”, “אבן ישראל”, “סכת שלם”, “קרית חנה”, “שער הפנה”, ועוד רבים כאלה, אשר אם כי ראשיתם היה מצער, אך ברבות הימים רחבו ונסבו. “נחלת שבעה” קמה בראשונה לנחלה רק לשבעה אנשים, ועתה יותר משלש מאות בתים על הככר ההוא; “מאה שערים” היה למשכן למאתים משפחות היינו כפלים במספר המיסדים, ועל “אבן ישראל” אשר שלשה וחמשים איש (כמספר אבן) נמנו עליו מתחלה, נבנו עתה עוד בתים הרבה, עד כי לפי המספרים אשר אספתי יתגוררו בבתים החדשים אשר בנו להם יחידים וחברות שונות כאלף וחמש מאות משפחות. וכפי הנראה בנין הבתים הוא גם עסק טוב. כי בבנין הרחובות “סכת שלם” “קרית חנה” “מחנה יהודה” “בית יוסף” השקיע איש נכרי שלא מאחינו את כספו, והיהודים משלמים לו קמעא קמעא, והוא ראה ברכה בעסק הזה. ומדוע איפוא לא יעשו גם ועדי הכוללים בזה, מדוע לא יבנו גם המה בתים לשבת, מדוע לא יעשו להם לחק להוציא בכל שנה ושנה חלק ידוע מכסף החלוקה על בנין בתים ומקנה קרקעות סמוך לעיר, ולא ישבו אחינו בני ישראל צפופים ודחוקים בירושלים ולא ישאפו אל קרבם אויר משחת, ולא יפול כסף עמנו בידי זרים ונחלתנו לא תהיה לנכרים?

הן עם עולם אנחנו, ובכל זאת כל צדקותינו וכל מעשינו אך בגד עדים אשר אך יום או יומים יאריכו ימים, והתעיף עיניך בם ואינם. אנחנו לא נתאמץ לעשות דבר אשר יעמוד לארך ימים, לא נחשוב מחשבות מה יהיה באחרית הימים, אך אל היום עינינו ולבבנו.

כמו כן לא ישימו ראשי הכוללים בירושלים את לבם אל קדשי בני ישראל וזיכרונותיהם המתגוללים בראש כל חוצות; “קברות המלכים” של ישראל בידי ממשלת צרפת, מערת חגי זכריה מלאכי כמעט באה בכף היונים, והככר לפני כותל המערבי מלא קיא צואה בהיותו בידי זרים. מדוע לא ירימו כל הכוללים תרומה ידועה מכסף הקדשים לרכוש להם לאט לאט את מקומות הקדושים ואת זכרונות בני עמנו, אשר כל היודע דרכי אדוני הארץ יודה, כי לא יכבד הדבר מראשי עדת ישראל בירושלים לרכוש להם מקומות רבים. אם אך תהי תמיד עינם צופיה על הדבר הנכבד הזה. אבל מה נאמר ומה נדבר על אזן האנשים האלה, חסרי לב ואין בינה, אשר על פי הרוב ימינם לא תדע מה מעשי השמאל, ולא למד מעולם טוב טעם ודעת. המה בורחים מפני החיים ומפני האור, מתרחקים מן היופי ומן הדומה לו, ורפש וטיט צלמות ולא סדרם חיי רוחם ונשמת אפם. כאשר התעורר כל העם לבנות בית הכנסת בירושלים ומכל קצוי ארץ הביאו נדבות לבנין הבית הזה, לא בנו אותו על ככר גדול ורחב ידים למען יהיה בית גדול למראה ושם ה' אלהי ישראל הנקרא עליו יתגדל ויתקדש, כי אם בנו חורבה; בית למושב זקנים קנו בתוך העיר באחת המבואות המטונפות, ולא הוציאו אותו חוץ לחומת העיר, ולא נטעו גן על ידו להחיות רוח זקנים ולהשביע את נפשותיהם אויר טוב ובריא. וכן כל יתר צדקותיהם: תפל מבלי מלח, אור וחשך משתמשים בערבוביא, עושים – וחצי מעשיהם בידיהם.

עוד דבר אחד לפי דעתי נחוץ לתקן בחלוקת כסף הקדשים: לבל יתנו כסף חלוקה לאנשים, היינו לגברים, מן בני חמשה עשר עד בני ארבעים וחמש שנה. אנשים צעירים ומלאי כח עלומים כאלה יוכלו עתה, לרגלי הישוב החדש להרויח באחד המושבות בעבדם עבודה בשדה ובכרם, ומדוע יקפחו ויאכלו את חלק העניים הילדים והזקנים, הנשים והחלשים, אשר כל יד עמל ועבודה לא ישאו ולא יוכלו לשאת עליהם. אף גם זאת, התקנה הזאת תוכיח לצעירי הימים כי כסף החלוקה הוא כסף קדשים, כסף קבצנות, וכי הקבצנות היא מלאכה בזויה ותשא חרפה על עוסקיה, ומכבד נפשו ירחק ממנה.

 

יד.    🔗

עין הקורא חודרת אל לבבי פנימה לדעת מה עמדי: מדי דברי בארץ ישראל תלהט נפשי גחלים, ובכל זאת מצאתי מגרעות גם במושבות הנדיב גם בפעולת חובבי ציון: “השמיעני נא איפוא – יאמר הקורא – הורידני נא לסוף דעתך, אם יש אחרית להאכרים אשר התישבו בארץ ישראל, האם יש חשבון גם להאכרים אנשים חדשים ללכת בעקבות הקולוניסתים והארץ מה היא?”.

הארץ טובה מאד מאד; אין לך עץ אשר לא יעשה פרי ואין לך עשב אשר לא יזריע זרע על אדמת ישראל. ואם הארץ עתה עזובה ושוממה הוא רק מפני כי שוממוה הערבים בעליה, בגלל אשר לא יבינו את עבודת אדמתם, אר כל האדמה הראויה למטע הכרמים שוממה אצלם, מפני כי אין האכר הערבי נוטע כרם אשר לא יוכל על פי דתו לשתות את יינו, ובגלל אשר לא יזבלו את שדותיהם. טובה גם ממשלת הארץ לאחינו, אשר תתן רשות לכל איש ישראל גם בהיותו עבד ממשלת רוסיא או ממשלה אחרת, לקנות לו שדות ונחלות וכרמים כאות נפשו בלי כל מפריע. כי יש רשות בארץ ישראל לכל בן ישראל אף אם ישאר עבד רוסיא לקנות אדמה – זה הוא נעלה מעל כל ספק, ואנכי חקרתי ודרשתי על אדות הדבר הזה ושאלתי בבית הקונסולאט הרוסי אשר בירושלים ומעשים בכל יום שאין לפקפק בזה. גם סדרי הארץ טובים מאד לאחינו באותו המצב שאחינו נתונים עתה בו, טובים גם הערבים תושבי הארץ; כי מלבד אשר מטבעם לא ישנאו הערבים את היהודים, הנה הפֿעללאח הערבי איננו גרוע בשום אופן מכל האכרים בכל הארץ, אשר ביניהם ועמהם חיו תמיד אחינו בשלום ובשלוה, וכל צרותינו לא מידם באו עלינו; ומדרגת ההשכלה של הערבי עוד נעלה מעל מצב הדעת של האכרים הנוצרים, אחרי אשר הראשונים המה נזירים מן היין ומן השכר. בכלל כל האומר: כי הערבי הוא שכן רע אינו אלא טועה ואיננו יודע את מצב הערבים בארץ ישראל, יחוסם אל הממשלה הטורקית ומצבם החמרי. הערבים המה נכנעים ונקלים בעיני התוגרמים אדוני הארץ, השופטים והשוטרים רודים בהם בפרך, ומפני שוממות הארץ המה שטחים לקראת הישוב החדש אשר לרגליו ימצאו תמיד עבודה ומלאכה. על פי רוב קנו היהודים נחלות שוממות ולא הסיגו גבולות הערבים, ואם עשו אחדים מן הגולים והראשונים כזאת, הנה נהיתה זאת אך בשנים הראשונות, בעת אשר להגולים היה לפנות אך אל אמצעית סרסרים ואנשי בינים, אבל עתה יש לנו בארץ ישראל אכרים רבים היודעים ומבינים את הדרך לשאת ולתן עם הערבים, ולא נכשל עוד בעון הסגת גבול ולא חיישינן לעוררים, ועם הערבים נוכל לחיות באהבה באחוה ובשלום.

תחת זאת יכבד עלי מאד מאד לתת מענה על שאלת רבים: אם לעלות לארץ ישראל או לחדול, אם ילכו להתישב בארץ החמדה או ישבו להם על מקומם, ואולי יבקשו להם “מלון אורחים אחר לסור שמה”; כי בדבר הזה גדולים חקרי לב.

לא כאמעריקא ארץ ישראל. אם אמנם שקר הדבר, כמובן, כי באמעריקא הכסף נתן באבנים, אבל זאת אמת כי כל איש היודע איזה מלאכת יד, כל איש החפץ לעבוד עבודת הגוף, כל איש היודע פרק בחרושת המעשה ימצא לו תמיד עבודה ולרגלה גם לחם לאכול. ועוד כלל גדול אמרו באמעריקא: כל מי שאינו עושה אינו אוכל; אבל בארץ ישראל אין בתי מלאכה וחרושת המעשה, רבים מאד האומנים ובעלי מלאכה מאחינו, ביום מן האומניות הנקיות והקלות. ולעומת זה, לאפוקי מדאמעריקא, המון בית ישראל שם אוכל ואינו עושה, כי מספיקים להם מן התמחוי ומכסף החלוקה. ולכן אם ילכו עניים לארץ ישראל יש מקום לפחוד פן ימאסו בעבודה קשה עבודת פרך, אשר רבים מאחינו עבדו באמעריקא בחפץ לב, וילכו גם הם בדרך עניי הכוללים ונוספו על מקבלי החלוקה. – ועבודת האדמה בארץ ישראל דורשת סכומים גדולים מאד. כי לו נאחזו הגולים הראשונים ותקעו להם יתד בעבר הירדן ובארץ הגלעד, במקום אשר האדמה שמנה ופוריה ושדותיה יעטפו בר, חטה ושעורה, והאדמה נמכרת שמה בזול מאין יושב, כי אז היה לאל יד רבים ללכת בעקבותיהם; אבל עתה אשר כל המושבות המה ביהודה ובארץ הגליל, וחפץ כל החושבים מחשבות על דבר היציאה לארץ ישראל להתישב אך סביב המושבות הקיימים, הנה לא אוכל לכחד כי קשה הדבר מאד, כי האדמה ביהודה ובגליל מוכשרת ביותר אך למטע הכרמים, ועל הנוטע כרם לחכות חמש שנים עד אשר יאכל ענבים כנפשו; כי האדמה ביהודה תעלה לקוניה בדמים יקרים, ועודנה מתיקרת מיום ליום והשער עולה תמיד; כי בשבת אכרים חדשים מקרוב באו ביהודה קרובים אל חופי הים ואל חיי הערים ואל הידיעות התמידיות מארצות אירופא, לא יוכלו הקולוניסתים החדשים להתיצב קוממיות ברגל גאוה על אדמתם החדשה ולתת לכל חייהם הפנים החדשים הדרושים לאכרים עובדי אדמה, ותמיד יהיו חצים סוחרים וחצים עובדי אדמה…

הנה כי כן, לאנשים אשר אך מעט כסף בידם אין חשבון ללכת להתישב בארץ ישראל, כל עוד הישוב שם יתכונן על פי הדרכים אשר בהם הלך עד היום, היינו כי מקום הישוב יהיו יהודה וגליל וכי אופן הישוב יהיה רק מטעי גפנים. יד הגולים הראשונים היתה קצרה לעבור את הירדן ולבנות להם את מושבותיהם שמה; שבלים בודדות לא יכסו פני שדה רחבת ידים וצפרים אחדות לא תביאנה אביב בכפיהן. הגולים הראשונים היו אנשים מעטים במספר ובכח, בחרף בנפש עברו את הים הגדול עד בואם אל ארץ נושבת, ארץ יהודה; ולא חדרו אל לב הארץ, כי אם תקעו את אהליהם על יד יפו והתאמצו להיות קרובים אל אחת הערים; המה לא ידעו את מנהגי הארץ, את חקי הממלכה לא הבינו, ואת שפת הערבים לא שמעו; פראים היו בעיניהם כל הערבים, ופרא היה בעיניהם כל הטבע… עשרות אחדות גולים לא יכלו, כמובן, לצלוח את הירדן וללכת אחר רעיון לבם במדבר תלאובות, בעת אשר גם פה, ביהודה, מצאו את תאות נפשם – את אדמת ישראל.

אבל את אשר היה אז לפני שמונה שנים מן הנמנעות, – אפשר ואפשר עתה. עוד הפעם אני שונה כי לאנשים אשר להם אלף, אלפים או שלשת אלפים רובל כסף אין חשבון ואין יכולת להתישב בארץ ישראל, בארץ יהודה. כי במושבות היהודים הנמצאים עתה שמה לא עבודת האדמה היא העיקר, כי אם מטעי הגפנים, – אינם עובדי אדמה כי אם בעלי אחוזות קטנים, אינם אכרים פשוטים כי אם בעלי כרמים יושבים בכפרים. לאנשים האלה אמנם טוב עתה ואחריתם עוד ישגא מאד, אבל מה נעשה ולא כל אדם זוכה למצב כזה, ובסך מצער אשר אמרתי קשה מאד להגיע אל מצב כזה. ואם בבינונים כך בעניים על אחת כמה וכמה! אולם תחת זה עצתי נתונה לאנשים רבים החפצים לעבוד את האדמה כאכרים פשוטים, לעבור את הירדן ולרכוש שמה להם נחלות ואחוזות. עתה עוד לא בחפזון ילכו ולא במנוסה יצאו, כי אם לאט לאט, במנוחה ובכונת הלב; אנשים תמימי דעים יאגדו אגודות ויתאחדו יחד ויסדרו את מעשיהם ויכלכלו את דרכם, ועתה יוכלו להתחבר מאה או מאתים איש יחד. עתה אכרים רבים יש בארץ ישראל, אשר בחפץ לבב יקחו על שכמם הטורח והמשא לנחות גולים גם מעבר לירדן, ובכל מושב ומושב בארץ ישראל נמצא אנשים ישרים אשר יוכלו להיות הורים ומנהלים ומפקדים את מסע הגולים ולהושיבם על האדמה אשר יקנו להם. ובעבר הירדן האדמה היא רחבת ידים, רחוק המקום מחופי הים, הישוב שם קטן ודל, האדמה שם בזול והיא דשנה ופוריה וטובה גם למרעה הצאן. ואחר כל אלה הלא עבר הירדן קרוב אל הישוב ממדברי קאַנאַדא, מיערי עולמים בסט. קאראָלינא ומארץ התלאובות בארגענטינא… אל הארצות השוממות שמה הלא התקבצו אנשים למאות, ומדוע זה לא יתנו לב ולא ישימו פניהם אל עבר הירדן? האומנם רק אל תחת גפן ואל תחת תאנה יתאוו בני עמנו לארץ ישראל, ובלחם הקלוקל ובשעורה ובכוסמת תקוץ נפשם?!

לא, אחי העניים; לא על תאנה וגפן יחיה האדם כי אם על הלחם ושם צוה ד' את הברכה, הרי יהודה יטיפו עסיס, גבעות הנגב תתמוגגנה אבל זורע לחם לא ימצא שם מאה שערים, ואף פחות ממאה. חדלו לכם מן אלה בעלי הכסף ובעלי היכלת, יטעו להם כרמים ויעשו גנות, אבל אתם בחרו לכם עבודת האדמה, לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש. שמעו נא בקול האכרים העברים המנעימים זמירות בקול חוצב להבות:

בירדן, בירדן שמה משמרתנו,

וכל שיחם והגיגם, כל מנגינתם ביום ובלילה, כל חפצם ותקותם לעבור את הירדן הזה…

הישוב הזה אם לא יקבל קלסתר פנים אחר אז תקוה קטנה נשקפה ממני גם לאנשים בינונים, לאלה אשר להם בערך שתים-שלשת אלפים רובל. כי עד שיצא מן הארץ הוא וביתו ועד שיבוא לארץ ישראל, עד שיקנה לו אדמה ויטע את כרמו ויבשילו אשכלותיו ענבים, עודנו עושה כה וכה – וכבר השקיע את כל כספו אשר היה לו, ועוד לא בנה לו הבנינים הנחוצים לו, ועליו לאכול ולחיות עוד חמש שנים עד אשר יביאו לו גפניו פרנסה וכלכלה. אולם לאנשים בעלי יכלת ובעלי כסף ובעלי עסק עצה יעוצה לרכוש להם לאט לאט כברת אדמה, ומקומם בבתיהם עוד לא יניחו; לטעת על חלק נחלתם מספר גפנים – ומביתם אל יזוזו; יגדילו את כרמיהם וישימו עין לטובה עליהם וימלאו ידי איש נאמן לנטור את כרמם –ועסקיהם המה בארץ מגורם יהיו בידם ויכלכלום כמקדם. ולאט לאט, במנוחה ובמתינות, עקב בצד אגודל, יתקרבו אל המטרה; לא יבאו בסבך עסקים חדשים, ותמיד יהיה לנגד עיניהם החפץ לגמור את מעשיהם. תמיד יכינו את עצמם בפרוזדור, בחוץ לארץ, למען יוכלו לכנוס לטרקלין, לארץ ישראל. כאשר תגיע שעת רצון מלפניהם, אז מקומם נכון לפניהם ולא יהרס מצבם בצאתם לשבת על אדמתם.

אולם לאצילי בני ישראל, לכל האדונים אשר כסף להם, לעשירי בני עמנו, – להם כר נרחב מאד ארץ ישראל. מעט מאד הכסף הנמצא עתה בארץ, אין בית מסחר אחד גדול בכל הארץ, אין באנק נכבד בכל הערים, המסחר שם לרגלי זה בסתר המדרגה וחרושת המעשה בגלל הדבר הזה בשפל תשב, אם כי באמת ארץ יהודה לחוף ימים יושבת, לחוף ים התיכון אשר קצותיו על כל ארצות אירופא תגענה. נחלות ואחוזות וגנות ופרדסים עומדות תמיד להמכר לכל איש אשר כסף בידו, אבל אנשים כאלה אין בארץ ישראל ובעת אשר עשירי בני ישראל ביתר הארצות מתאוים תאוה לרכוש להם נחלות ואחוזות וידם תקצר מעשות זאת, – הנה בארץ ישראל בידם לקנות שדות וכרמים ואדמה ככל אות נפשם, ומאושר יהיה חלקם, וברוכים יהיו גם לעצמם גם לבניהם אחריהם גם לעמם אם יתנו גאולה לארץ.

* *

האניה הגדולה של החברה הרוסית “”Aдмиpaдъ Haxимoвъ אשר אנכי בבטנה יושב וכותב את הטורים האלה, עברה בשלום ובלי כל פגע את ים הזועף, ים התיכון; רוח שקט ושאנן ארח לחברה אתנו כל הימים, עברנו את הדארדאנעללען והלכנו על פני כל ים השיש עד אשר באנו אל הבאָספֿאָריס, אל קאָנסטאנאָפאל. אך יצאנו משם אל ים השחור, והנה הרגשתי כי החורף בארץ, כי ארץ מולדתי לא רחוקה ממני, כי עשן ארצנו נתן ריחו באפי ועולה בעיני. גלי ים השחור הרמו, האניה התחוגגה והתנועעה כשכור, ורוח קרה חדרה אל קרב לב איש. עשתונותי התבלעו, כל אכל תתעב נפשי, והנני חדל לכתוב עוד, ואני מכלה את נבואתי – ויוצא מאת פני הקוראים.

– “מה ראית?” – ישאלוני רבים.

– ראיתי את ארץ ישראל. – המראה הזה גדול ונכבד מאד, כי עוד לא ראיתי אף אחד מבני עמי אשר לא יתאוה תאוה בכל חפץ לב, אשר לא יהיה אדיר כל חפצו לראות את ארץ ישראל.