רקע
אביגדור המאירי
התנ"ך השותת דם (התנ"ך הפצוע)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מאלף פצעים צורבים מפכה הדם, הוי, פצעים כואבים, יקרים וקדושים –

יוסף פאטאי

כשנכנסתי אל הבית – תמונה מוזרה ומפליאה הפתיעה אותי לרגע: האשה שקיבלה את פני דיברה אלי ז’רגונית במבטא-גליציה מובהק; על השולחן – ערב שבת היה – סדין לבן צח ושתי מנורות מצוחצחות למשעי ולפניהן מפה רקומה, המכסה את החלות… ומעל הכתלים המלוכלכים – תמונות נוצריות קדושות שולחות אלי את מבטיהן העצובים.

האשה היהודית הרגישה בהשתוממותי, פניה הרצינו, ישבה על הכסא שאצל המיטה וגעתה בבכיה.

ובמיטה, בין הכרים האפורים והדלים, שוכב ילד כבן שש-שבע, ראשו חבוש, פניו חיורים, ידו האחת תלויה מחוץ לכסת, צנומה היא וחסרת-אונים. ורק עיניו, שתי עינים גדולות, חכימות וּפַרדָכוֹת מסתכלות בי במבט מרגיע, עייף ושלו.

האשה הפסיקה את בכייתה ואחר-כך התחילה:

"לפני שבוע, כשהרוסים היו ממשמשים ובאים, בשׂוֹרה נוראה הקדימה אותם. יהודים פליטים באו מן הכפרים הסמוכים ובזוָעה סיפרו, איך שהרוסים מרצחים אותנו. מחפשים הם אחרי יהודים ובאשר מוצאים אותם, אחת היא, אם איש או אשה, נער או זקן – שם מענים אותם, מכים בלי חמלה ואחר-כך ממיתים אותם. אומרים הם, שהיהודים מוכרים אותם לאויב.

“לי,” ממשיכה האשה, “אחי שלי סיפר לי על אודותם. גם הוא ברח מחמתם. הוא הזהירני שאברח, שאימלט על נפשי, משום שנוראות צפויות לי. ילדי זה כבר שכב אז על ערש-דוַי, בקדחת-הריאה, סכנת-המוות כבר עברה מעליו, אלא שעדיין חלש היה, חלש מאוד, ואיך אפשר לברוח עם ילד חלש כזה? שם בחוץ חורף, קרח, קור נורא, הילד משתעל, מזיע, ואיך אטלטל אותו? – ופתאום נתן לי השם מחשבה במוחי. אמת, מחשבה לא כל-כך יפה ולא כשרה כל-כך, אבל… השם יסלח לי… פיקוח-נפש. אמרתי בלבי, אמרתי: הפעם אתכחש להם. לא אגיד שיהודים אנחנו. יסלח לי השם, הן אשה חלשה אני והילד חולה, חולה מאוד. ובכן – אתכחש להם. אלא, שזה לא דבר קל ביותר, אדוני, כמו שחושבים. לכחש ביהדות? כך, פשוט, לכחש? איך אפשר? שלושים שנה ויותר חי האדם בתור יהודי, עושה את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם, ופתאום, בלי סיבה ובלי חיבה, אהיה לגויה! ודוקא לגויה פשוטה!.. היססתי, פיקפקתי ונמלכתי בנפשי… כן, אדוני, המוות הוא כל-יכול. מכריח הוא את האדם לעשות דברים מוזרים. ודבר זה, להיעשות לגוֹיה בתוך כדי דיבור – זה לא היה דבר פשוט כל-כך. לא בנקל ייעשה כזה. ובכן, ראשית-חכמה – החלפתי מלבושים. המשרתת שהיתה לי לפני זה נתנה חליפת-בגדים משלה, אחר-כך – פרעתי קצת את הסדר בבית, עשיתי אי-סדרים בכל פינה, כנהוג בבתיהם. על-גבי האח העמדתי קדרה גדולה ושחורה מפיח, כאותה שהם מבשלים בה בשר-חזיר, השם ימחול לי. ולבסוף – כדי להביא את המהפכה הנחמדה לידי שלמוּת גמורה – עירבבתי את כל מכשירי-האוכל שלי, את כלי-הבשר עם כלי-החלב, ביחד… ריבונו-של-עולם! לעמוד ולראות בערבוביה זו!.. עצמתי את עיני. אך מה היה עלי לעשות, והסכנה מרחפת על ראשינו. ואחר-כך… ואחר-כך… חרפה ובושה לסַפּר, אדוני, אנוכי בעצמי ובכבודי, בידי שלי נטלתי את המספריִם – יסלח לי השם את כל חטאתי, כן, אני בעצמי גזזתי את פאות הילד שלי. ועל ראשו חבשתי מגבעת-של-תבן רחבה ומלוכלכה. וישער-נא אדוני לעצמו, איזה פנים הראה הילד האומלל. הוא בכה, מחה בידיו וברגליו – כמעט שפג לבי בקרבי! ויַגע-נא בעצמו, אדוני: לגזוז פאות-תלתלים כאלו, שהאדם שומר אותן כבבת-עינו! ואחר-כך להשליכן כסמרטוט! אך – לא. זאת לא ערב לבי. נטלתי אותן וטמנתין בארגז. ואחר-כך, אדוני, כיון דדש – דש, עבירה גוררת עבירה: הסירותי גם את המזוזה מעל הפתח… יאמר-נא לי, אדוני, בבקשה: האם ניסה פעם בחייו להיות שוהה ימים בבית בלי מזוזה? בבית יהודי בלי מזוזה!.. דבר נורא מזה אין אני יכולה לתאר לעצמי. זה ענין מוזר, ענין נורא, אדוני. בית יהודי בלי מזוזה – זהו אוהל שבבית-הקברות, רחמנא ליצלן! כבאוהל כזה הרגשתי את עצמי כל הזמן – בבית הקברות, השם ישמרני! כל היום רעדתי מאיזה מין קור פנימי, צִלִי רדף אותי ממש וכבוא הלילה… אמרתי: לא! לא ולא, ויהי עלי מה! אי-אפשר! מוטב יבואו הרוצחים ויוציאו את נפשנו תיכף, משאָלין בבית יהודי שנהפך לבית-שדים! ובינתים ניצנצה לי מחשבה טובה במוחי: הלכתי אל שכנתי הנוצרית, נתתי לה מטבעות-כסף אחדות – והיא החליפה עמי דירה לימים אחדים, עד יעבור זעם. וכאן, בדירה זו, הכל היה מוכן ומזומן על מקומו. זוהי דירת עכו”ם ממש. ועל הילדים שלי ציויתי במפגיע ואסרתי עליהם איסור חמור שלא ידברו מהיום אף מלה יהודית אחת! רק גוֹיִית! הילדים כולם מיטיבים לדבר גוֹיִית, הילדים שלי, אדוני, אינם ילדים מן השוק, כולם הולכים לבית-הספר, זאת אומרת, הלכו, עד המלחמה. ובכן, הכל היה כסדר. על האח, בקדרה מזוהמת, רותחת הדלעת, בשביל החזירים; על המיטה – פרוָה גוֹיִית גסה; הילדים במקום ‘מאמה’ אומרים: ‘מאמצ’ה’ ועל הכתלים – תמונות נוצריות קדושות, כפי שרואה אדוני, הכל, הכל כמו שברא השם בבית לא-יהודי פשוט, וכך חיכיתי להם לרוצחים. וחוץ מזה שיחדתי את כל השכנות שלי, שתקראנה אותי בשם ‘פּולאניה’. אלי בשמים, מה לא יעשה האדם בשביל להישאר בחיים! לא בשביל עצמי, אדוני, כן יעזור לי השם, לא בשבילי; אני, מוטב שאפול בידיהם, מלחיות חיים כאלה. אך הילדים, אדוני, הילדים! מה לא יעשה האדם בשביל ילדים. הבט-נא, אדוני: זהו הילד האומלל, שבשבילו עשיתי את כל אלה, זהו. והרואה אדוני? דוקא ילד זה, שבשבילו עשיתי את כל זה, דוקא הוא הפך את הקערה על פיה! דוקא הוא גילה את הסוד. הדבר היה כך: באו הרוסים; כולם היו שיכורים, כולם, כאילו ממשתה-אֵבל שלהם באים בסך, נכנסו אצלנו, מצאו את הכל על מכונו, בית לא-יהודי, גויים, ולא נגעו בנו לרעה. בית עכו“ם, אדוני, בית גוי פשוט, טוב. מה לעשות, והם שונאים אותנו! ושלושה מהם נשארו אצלי בדירתנו, נתלו על צוארי, לגור אתנו. רעד עבר בכל גופי, קדחת ממש. הם יישארו אצלנו… והילד נכון היה בכל רגע לטעות, לדבר יהודית. יפליט מלה יהודית – וקץ. נשכתי בכל רגע את שפתי, צבטתי את גופו הרזה והאומלל, וכך עלתה בידי תמיד להשתיק אותו. ואחר-כך – ‘מכיון שניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין’ – אחר כך, אדוני אחר-כך–מתביישת אני לספר לו: כשבא הערב והשיכורים התחילו להתפלל, מוכרחת הייתי גם אני להצטלב כמותם – או ואבוי לי! ממש כמותם, השם הגדול יסלח לי את כל זה, הן הוא היודע, שלא ברצון עשיתי חלילה, ואני אינני אלא אשה בלבד. והילדים בסכנה. הילדים, אדוני, הילדים! אני הנני אשה באה-בימים, אשה זקנה וחוטאת, היודעת להראות פנים לכאן ולכאן, השם יסלח לי, אך הילדים – הילדים אינם עושים שקר בנפשם. גם אני סבלתי יסורים במשחק זה המנוול, אך באופן-שהוא נשאתי את שלי. ואולם הם – הם מיררו את חיי עד להשתגע. כמה עמל, ריבונו-של-עולם, בכמה עמל ויגיעה עלה לי להשתיק אותם ולכוף עליהם את כל השקר הנורא הזה, שלא יסירו פתאום את המסכה המזוהמת! הילדוֹת שלי נכנעו פחות או יותר למשמעת זו, סוף-סוף בכירות הן ומוכשרות יותר לדָבר, אך ילד זה, הוי, ילד זה! – וסוף-כל-סוף נכנע גם הוא. כמה סבלה תולעת חלשה זו; לחיות חיים כאלה ולא להוציא מפיו אף מלה יהודית אחת! נורא היה. אלא שביארתי לו בסתר שלא לעולם יהיה כך. שבקרוב הימים יקח אותם האופל, ושלעת-עתה מוכרחים אנחנו לעשות את כל זה, מאונס, משום שאם לא – ירצחו אותנו, את כולנו בפעם אחת. וכך עלתה בידי להחזיקו כבכבלים ממש. ומה אספר לאדוני עוד? הדבר הלך ונעשה גרוע ומסוכן מיום ליום. השיכורים התחילו מדברים על היהודים, בינתים התלוצצו, התעללו, ליגלגו על כל קדשינו, צחקו עלינו, על היהודים, חיקו אותנו בהעוָיות שונות ואחר-כך סיפרו זה לזה, התפארו, איך היכו את אחינו בכפרים הקרובים, איך התעללו בהם, איך עינו אותם ואחר-כך הוציאו את נשמתם. ישער-נא, אדוני, לעצמו: לשמוע דברים כאלה ולעמוד פנים-אל-פנים ולשתוק! ולא עוד, אלא לצחוק עמהם כפעם בפעם מתוך פחד המוות, אוי ואבוי לי, לצחוק עמהם מתוך אונס. צחוק שדים ומזיקין, אלי בשמים, לצחוק בדם ולהיחנק!.. וזה, אדוני, זה היה למעלה מכוחותינו. אך אבינו שבשמים ריחם עלינו, נתן לנו כוח לשאת גם את זה. אינני כדאית אפילו להזכיר את שמו הרחמן. וגם ילד זה, זה גם כן כאילו התחיל מתרגל להם. משום שלא חדלתי ללמד אותו ולהזהירו בכל רגע. וכך לא עשו לנו דבר. אלא, שפעם אחת באו שנִַיִם מהם והתפארו שבזזו את בית-הכנסת… ריבונו-של-עולם! לשמוע דברים כאלה ולהראות להם פנים של צחוק – לא, על זה לא צחקנו עמהם. אמרתי להם שחוששת אני בראשי ועשיתי הנה והנה בחדר – וסבלתי. אך הילד, ילד אומלל זה, ראיתי שסבלנותו הולכת ופוקעת. בית-הכנסת שלנו שימש בימים האחרונים גם בית-ספר, וילד זה הוא כבר כבן שש ויותר, לומד הוא כבר את התנ”ך ובית-הספר הוא בשבילו – הכל. ובכן, כשהתחילו מסַפּרים את נבלותם שעשו בבית-הכנסת ואני הייתי מקשיבה להם – התחלתי רועדת בכל אברי. ראיתי שהילד – גופו הכחוש מתחיל קודח ממש לשמע דבריהם, מצחו פולט זיעה ועיניו ממש יוצאות מחוריהן המאדימים כדם… הוא סבל, סבל, נשא את הענין, נשא שבזזו את בית-הכנסת, נשא שטימאו את בית-הספר שלו, את הכל נשא ושתק. הבליג על בכייתו שעמדה להתפרץ – ושתק. אך בשעה שנכנס אחד הרוצחים ובידו ספר, ספר עברי – הילד נעשה פתאום חיור כמת. כולנו הכרנו בספר: זה היה התנ"ך של הילד! הביבליה החדשה שלו, שזה לא כבר קניתיה לו במתנה. נשכתי את שפתי ולחשתי לו באזנו: יוסילה לבּתי, בבקשה, שתוק. אני אקנה לך אחר תחתיו. שתוק, בני היקר, רוצחים הם. ייחנקו במעשיהם!.. עיני הילד התחילו דומעות בסתר, בדממה, הוא שכב במיטתו בשתיקה. כיסה את ראשו בכסת וַייאנק דום. אלא שכעבור רגע תחב את ראשו מתחת לכסת וראה איך רוצח אחד קורע דף מן הספר ומתחיל מקפל בו חתיכת שומן-חזיר… וברגע זה – אלי בשמים – ילד זה, רואה אדוני? תולעת חולנית זו, כמו שהוא, קפץ פתאום ממשכבו וכגור-אריה פראי התנפל על הרוסי, שחמש אמות אָרכּוֹ, חטף מידו את הדף התלוש ואת הספר מעל השולחן ובקול צרוד צעק מרה:

“'לעזאזל, פּאניֶה! השד ייכנס בך פּאן-מוּסקה ארור! זהו התנ”ך שלי! שלי! זה לא תטמא בחזיר – מנוול!'

“למה אאריך לאדוני?” ממשיכה האשה מתוך דמעות. “יביט נא בבריאה חיורת זו… החיה הרעה, הרוצח הלה השתומם כרגע, אחז בו בשתי ידיו הגסות, הניף אותו כאשר יניף האיש בול-עץ כדי לנפצו, הביט רגע בפניו ואחר-כך הגביה אותו למעלה עד התקרה ולעיני כולנו, אוי ואבוי לי, לעינַי שלי הטיח אותו בכל כוחו על הקרקע… אני ניגשתי אליו, הוא דחק אותי בכוח נורא, נפלתי גם אני. והילד, אמרתי, פה תהיה קבורתו, הוא ימס במקומו כנר של שעוה… ולאחר מעשה זה התחילו כולם מסתכלים גם בי, גם בכולנו, וגם בחדר ותיכף הבינו את אשר לפניהם. ואנחנו – אנחנו חיכינו לסופנו הנורא. חיכינו כקפואות, בלי זיזה, כאבני-שיש מתות, כמעט בעינים עצומות. ומה אומַר לאדוני? אם ישנו אדם בעולם שאינו מאמין באלוהים חיים, יבוא נא ויבאר לי את הדבר לפי שׂכלו שלו: אני אינני אלא אשה בלבד, אך אני ראיתי את אלוהים חיים ברגעים הללו: אם השם רוצה?.. עוד לא הספקנו אפילו להתעורר מפחדנו האיום והנה – צעקה בחוץ, ואחרי הצעקה נכנס מוּסקה אחד ובלי נשימה צעק: ‘יֶרמַני! גרמני! הרמני!’ – וכעבור רגע לא נשאר מהם בביתי אף שריד ופליט, אדוני. נורא, עד כמה פוחדים הם מפני הגרמנים! אנחנו ישבנו עוד כרגע, משתוממים על תשועת השם ואחר-כך ניגשתי אל הילד וחשבתיו למת ממש, שלולית של דם מתחתיו, והדם נוזל מאפו גם כן, אלי בשמים, והילד עודנו נושם בכבדות… השכבתי אותו על המיטה והשתדלתי להשיבו לתחיה קצת – תולעת אומללה! לא בכה אפילו, עיניו היו עצומות, כמת, והשם יברך את חייו החולים ואת לבו היקר – הוא אפילו לא השמיט מתוך ידיו את הספר. כששב לתחיה קצת התחיל מדבר בקדחת, ובבכיה מרה וחלשה ביקש שארפא את הספר שלו. כן ביקש שארפא את התנ”ך שלו. שהתנ“ך שותת דם. אמרתי לו טיפשאי היקר, לא התנ”ך, אלא אתה, אתה, ילדי החולה, אתה שותת דם… והוא באחת: לא, התנ“ך!.. ולא נתקררה דעתו, עד שעשיתי את רצונו וחבשתי את הספר. ומה לא יעשה האדם, אדוני, בשביל הילדים. ועכשיו, גם עכשיו עדיין אינו אוכל ואינו שותה כראוי ורק את הספר שלו הנפצע הוא שומר תחת הכסת שלו, השם הרחמן ירחם עליו ועל לבו היקר…”

האשה הרימה את הכסת ואני ראיתי, איך יוסילה המקדש השם מאמץ אל לבו החלש את ספרו, את התנ"ך שלו החדש, הנחלל, הקרוע והשותת דם…

המלצות קוראים
תגיות