תפילתו של שלמה הוֹלד עוררה בנו ספקות מוזרים והרהורים שהלבינו את פנינו במקצת. תפילתו של שלמה הולד – היה בכוחה להעמיד לרגע את דופק דמנו המטורף והסואן בין גבולות חיי אין־גבול ומוות־מיד, להעמידנו לרגע קט ולהנעיץ את עינינו בשמים ולשאול בדממה:
“האומנם?”
זה היה כבר בשנה השניה למלחמה. בחודש הארבעה־עשר לטירוף דעת־העולם, לאחר רבבות מיתות ולאחר יסורים קדושים, שהעלו את מערכת־עצבינו לרשת של קורי־נשמה רגשנית ועדינה, התופסת כל גל וגל של אֶתֶר המחשבות ומסתורין שמעבר לגבול חושינו, והנכנסת לאט־לאט לתוך רשותו של האל־ידע הגדול ורואה כמעט בעין־בשר מה שלא ראו נביאים…
ומצב של זיקוק־נשמה זה הביא אותנו במבוכה קצת. איש לא ידע האיך ומדוע־אך כולנו, ואף האפיקורסים הכי עקשנים שבנו, ניטשטשה בהירותם הקרה והיו לבעלי אמונות טפלות, שהגיעו לגבול שטויות מגוכחות ומעוררות חמלה – אילמלי היה במי לעורר חמלה; זאת אומרת: אילמלי לא היינו כולנו למאמינים כאלה. די היה להינצל מן המוות הקרוב בקשר עם איזו תנועה טפלה – והיתה תנועה טפלה זו למרכז חיינו, ולקדוֹשה בעינינו וכולנו האמַנו, שבזכות תנועה זו ניצלנו מפתחו של גיהינום. כולנו – וגם שלמה הולד במשמע. שלמה הולד זה, שהיה שנים אחדות לראש חברת “ממשלת ההכרה” שבעירו ושכל ימי חייו נלחם בקנאות קרה בכל מין דת ואמונה שבעולם ושעלתה בידו להחרים מתוך חברתו אפילו את ספרי קנט ושפינוזה שחשב אותם למורדי־אור, באשר “נפתולי הגיונם עלולים לטשטש את מוחנו ולהאפיל על נפשנו בצעיף שטויות אלוהיות ולעשותנו בעש”ט אומללים" – כפי דבריו של שלמה הולד.
ושלמה הולד זה עשה דבר, שהביא את כולנו לידי בת־צחוק והרהורים כאחת: באחד הבקרים, אחרי מלחמת־כידונים משגעת, הוזמן שלמה הולד, על־פי פקודה, אל שר־האלף, לקבל מכתב־אחריות חשוב שבא על שמו. שלמה הולד הופיע לפני שר־האלף נקי ומצוחצח כדין – והכובע שעל ראשו היה מהופך; המצחיה שלו לאחור. שר־האלף, שהתחשב עם המצב הפרוע, שבו היינו כל הלילה הארור, לא התקצף על אי־סדר זה. אך העיר לו שיתקן את כובעו, ושלמה הולד הקשיב – ולא זז, ולא תיקן את כובעו. עמד כנדהם ובת־צחוק של בקשת־סליחה אילמת ריפרפה על פיו. שר־האלף התקצף פתאום כנשוּך נחש:
“תקן את כובעך, בטלן טיפש! למה אתה עומד לפנַי כצועני שיכור ו’פניך' לאחור? כלום אוָז אתה? רק האוז מהפך את פניו על גבו!”
ושלמה הולד עומד – ולא זז.
שר־האלף יצא מסבלנותו, ניגש אליו, נעץ בו את עיניו וצעק עליו בצריחה נוראה:
“תקן את כובעך, בטלן, וָלא – אני אהפוך את כל ראשך לאחור! האם יצאת מדעתך?”
שלמה הולד רעד בכל גופו, בת־צחוקו קפאה על שפתיו ובקול־לחשים גימגם:
“אדוני שר־האלף… הנני מודיע בהכנעה… בבקשה לסלוח לי… כך טוב… ככה ניצלתי מן הפצצה הנוראה, שהמיתה את שני ‘שכני’, ששכבו לצדי בשעת ההתפוצצות… הכובע היה במקרה הפוך באותו רגע, בבקשה להתיר לי גם להבא… ככה…”
מזלו של שלמה הולד גרם לו, שהאדון שר־האלף לא מלק לו את ערפו בבת־אחת, אלא עמד גם הוא וגיחך מבין שיניו החורקות ועיניו המפיצות זוָעה התחילו מחייכות בעל־כרחו. לא, לא מלק לו את ערפו… משום שזה ארבעה ימים שידו הימנית של האדון שר־האלף קפוצה, אגרופה קפוץ כמו מתוך שבץ… ואין הוא פותח אותו בעד כל הון; וזה ארבעה ימים רצופים, שהאדון חותם את שמו על הפקודות – בידו השמאלית… משום שלפני ימים ארבעה קרה גם לו אותו מקרה עצמו: כשבאה פצצה “בת שלושים ואחד” וניסרה את כל מעונו לרסיסים והוא נשאר חי ובריא – הרגיש והנה ידו הימנית קפוצה במקרה – ומאז: אין כוח בעולם שיכריח אותו לפתוח את אגרופו. מי יודע? באמת: אפשר שבזכות אגרופו הקפוץ ניצל…
וכך קרה אותו הפלא הנורא, ששלמה הולד, החייל הפשוט עומד לפני האדון שר־האלף ב“ראש מהופך” – והלה אינו מולק את ערפו כתרנגולת. שתי הנשמות הבינו זו את זו…
כאמור: ענינים כאלה פרשֺו את ממשלתם על נפשותינו המעוּנות עד כדי קדושה וטמטום שבקדושה…
ואז בזמנים הללו, קרה גם ענין מחלתו המוזרה של שלמה הולד.
זה היה ביום סתיו בהיר, המעציב בשמש־שלכת שלו עד כדי השתפכות ועד כדי בקשת אלוהים חיים. כולנו ישבנו עייפים ורצוצים בחדר־הכוך שלנו וזימרנו איזה זמר הודי־פאקירי, ופתאום נכנס שלמה הולד ומפסיק אותנו:
“חברה,” אמר בחיוך של מעין בושה קלה, “חבריא, יש לי הצעה.”
“כפתור ופרח!” התנפלה כל החבריא על המציאה. “הצעה? מהיכא תיתי! נשמע!”
“לא־לא,” התנצל שלמה הולד, “לא גבורה ולא ציד־אשה, חבריא, לא. אדרבא. ענין אחר לגמרי. ענין צנוע דוקא. קיבלתי מכתב מאת סבתי הזקנה.”
“נו, נו, נו!”
הי־הי־הי – “מכתב מאת אמי זקנתי הישישה. היא מזכירה אותי… שיום –הדין הולך וקרב.” – הי־הי – “מה אתם צוחקים, טיפשים? אינכם יודעים מה זאת ראש־השנה? – אתם אינכם יודעים,” פנה אל הנוצרים שבקרבנו “אבל אתם,” אלינו, “אתם הלא יודעים כולכם מה זאת. ראש־השנה,” פנה שוב אל הנוצרים, “זה יום־הדין. זאת אומרת, אותו הדבר מה שאצלכם יום הולדת הנוצרי. אך יותר מזה, ראש־השנה זה יום…”
“של אכילה גסה!” הפסיק אותו שר החמישים, האדון וילאני הקתולי בצחוק. “של לביבות ושל קדל שמן ושל כל אותם הדברים החשובים!…”
“לא,” הסביר לו הולד. “ראש־השנה הוא יום־הדין בחיינו, אתם יודעים? – אני אינני מאמין באלה. אך סבתי מזהירה אותי, שביום זה… ביום זה תלוי כל גורלנו של השנה הבאה… ביום זה כותבים שם למעלה,” הוסיף בבת־צחוק מלאכותית, “שם, בשמי־מרומים. יושבים וכותבים בספר את גורלנו ההולך ובא. יודעים אתם? שטות, כמובן, אך… מי יודע? מדוע לא? מה איכפת לנו? באמת.”
“ומה לעשות ולא יכתבו?” שאל אחד מאתנו. “אדרבא: מה לעשות? – מה לעשות?”
“סבתי מיעצת אותי לחזור בתשובה. פשוט: להתפלל קצת באמת: אל תצחקו. אבל מה איכפת לנו? במקום לזמר שירי הודו, שירים של פאקירים, נוכל להתפלל, לזמר שירי־תפילה”.
“ואנחנו?” שאל שר־החמישים בכעין רצינות. “ואנחנו גם כן יכולים לקבל אצלכם קצת שתדלנות בשביל הגורל?”
שלמה הולד נעשה רציני לגמרי:
“מה פירוש? אל אחד לכולנו. כל אחד יזמר לפי דרכו בלשונו. שם, למעלה, מבינים ושומעים את כל השפות. ובלבד… (קשה היה לו לבטא מלים הללו פתאום) ובלבד שיצא מן הלב. ומדוע לא? כלום אין אנחנו חיים בצרות ויסורים למדי? – מה נקל לנו מזה, מהיות בעלי לב משתפך לרגע? נצטרף יחד ונתפלל קצת.”
“אני יודע יותר,” יודע, שלזה נחוצים עשרה אנשים."
“כן־כן.”חטף את דבריו שלמה הולד והרים את המכתב שבידו אל עיניו. “כן־כן: סבתי כותבת לי מעין אלה.האיך היא אומרת?..‘מנין.’ ‘מנין של עשרה.’ היא כותבת. נו, אנחנו פה שלשה־עשר איש!”
“וביניהם רק ששה יהודים!”מעיר יצחק אלפדוּאה, ומאין לנו עוד ארבעה?"
“מה?” השתומם שלמה הולד. "מה? – מה פירוש עוד ארבעה? איזה הבדל בין יהודים ללא־יהודים? שטות! אל אחד לכולנו… נו, חבריא, הערב ממשמש ובא – נתפלל קצת. ואתה, "פנה אל יצחק אלפדואה, “אתה הלא ירא־שמים באמת, אתה יודע בודאי איך להתפלל.”
יצחק אלפדואה חייך בבת־צחוק צנועה, קם ממקומו, ניגש אל הקופסה שלו ותוך שתיקתנו הגמורה – הוציא מבין חפציו סידור קטן…
וכעבור רגעים מספר – והנה כל החבורה מתפללת בזמרה… יצחק אלפדואה עומד אצל הכותל, ומאחוריו עומדים שלושה־עשר איש וחוזרים על זמירותיו היוצאות מפיו בנעימה, בסלסולי עדנים ובקדושה תמימה…
“בראש־השנה ייכתבון…”
והחבריא עונה אחריו:
“בראש־השנה ייכתבון…”
“מי לחיים ומי למוות… אוי, אוי, אוי, מי למוות – למ־מ־וות־וות”.
והמאדיארים עונים אחריו בשיבושיהם:
“מי להיין… ומי למ־בס…”
ואיש לא הרגיש בשיבושים, ואיש לא שמע את חברו. רק את קול עצמו שמע. רק את הד יללת נשמתו הנענה, את קול אלוהיו הקורא לו מפנימי פנימיותו המסתורית. וכל אחד התחנן, השתפך לאלוהיו, וכל אחד חשב על אותה הנשמה, שבשבילה כדאי לחיות חיי־יסורים, חיי־עינויים ואלפי מיתות משונות, כל אחד העמיד לפני כס המשפט את פרקליטו, את אמו הזקנה, את אביו החולה, את אהובתו היפה ואת סבתו הישישה והטהורה.
וכולם כאחד השתפכו להרמוניה קדושה וילדותית, המתחטאת לפני קונה ומתרפסת ומבקשת עוד שנים אחדות של חיים ושל צרות ושל יסורים – ובלבד שיזכה להישאר ולחיות…
“ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין…”
כשגמרו את התפילה – עמד יצחק אלפדואַה רגע כנדהם. עמד חיור כמת, פנה מאחרי הכותל אל חבריו ואמר ברעד:
“חברים… טעינו… אנחנו התפללנו לא את… אני אשם בדבר… אנחנו התפללנו עכשיו בערב את התפילות של מחר…”
שלמה הולד עשה תנועה רחבה ועליזה:
"טיפש אתה, חביבי! – אחת היא! לגמרי אחת היא מה התפללנו. אין מוקדם ומאוחר אצל אלוהים! התכוונת לבקש חנינה? די! אם אנחנו טעינו הרי… וחוץ לזה… ברם… טוב. טעינו? הרי למחר יכולים אנחנו להתפלל עוד פעם. למחרת בבוקר נתפלל את התפילה הרצויה! ובלבד שלא נאכל היום ארוחת־הערב.
“לאכול אפשר דוקא,” אמר יצחק אלפדואה, “זה לא מעכב.”
“לא!” התעקש שלמה הולד. “למה לאכול? אפשר שלא לזלול פעם אחת. מי יודע? באמת: אפשר שזה חשוב דוקא… האין זאת, חבריא?”
כל החבריא הסכימה.
וכעבור שעה – כולם ישנו ונחרו נחירה עמוקה, טהורה, מקושטת חלומות עדנים ואושר, תקות־חיים עליזה ומרפאה.
ולמחרת בבקר נכנס אחד מבני הגדוד השכן, ברוך גאלנאן, נכנס בצחוק פרוע:
“לשנה טובה, חבריא!” צעק בצחוק אכזרי ומתהולל. “לשנה טובה – הא־הא־הא – הי־הי־הי! לשנה – הא־הא טובה־הא־הא־הא!”
“מה אתה מתפקע?” צרח עליו שלמה הולד בכעס, "מה אתה צוהל כסוס משוגע? חמור חמורתים! מה אתה נוער?
" לשנה טובה – הא־הא־הא!" התגלגל הלה על הדרגש. “חבריא – א־הא־הא־!”
שלמה הולד ניגש אליו והתחיל חונק אותו:
“שתוק!” צעק עליו בחירוק שינים. “נבל! – היחנק!”
“א־א־ה! לך לעזאזל, טיפש!” נחר הלה והשתמט מידיו. " אתה בעל שני הראשים!.. אתה יודע, מה עשית? עשית שני ראשי־השנה!.. אתה יודע מתי היה ראש־השנה? מלתא זוטרתא! איחרת לתשעה ימים קצרים ולא יותר!.. לפני תשעה ימים בדיוק היה ראש־השנה… הא־הא־הא – הי־הי! נחמד!"
שלמה הולד עמד חיור ונדהם. אף מלה לא השמיע. פנה והלך לו.
אחר־כך חזר לאחוריו ושאל:
“שמע, פרא־אדם! אינך מטפש? אינך משטה בנו?”
“היצאת מדעתך? קח את הלוח ותראה. הא לך הלוח. הלא על כל לוח רשומים גם החגים היהודיים!”
שלמה הולד לקח את הלוח בידים רועדות, הסתכל בו רגע ואמר:
“צדקת, איחרתי. לעזאזל. אין מפלט. אותה המכשפה הצעירה – אתה יודע אותה? אותה הזונה, פה בעיירה ראזלוביץ, צודקת. היא ניבאה לי לפני ימים, שבקרוב אתקע את אהלי בעולם־האמת. לעזאזל.”
ויצא החוצה בראש כבוש בקרקע. ובתוך כדי הליכה מילמל לעצמו:
“פעם אחת בחיי חפצתי… לא עלתה בידי, לעזאזל. תופת ושדים!” צעק עוד פעם ונעלם בחוץ.
ולמחרת באה פקודה: לשלוח פלוגה קטנה לתור את הגבעה מספר שלוש מאות ושלושים ושבעה.
כשהקראתי את הפקודה – ניגש אלי שלמה הולד והודיע:
“בבקשה אני אלך.”
“מדוע דוקא אתה?” שאלתי ופתאום נזכרתי: לא. למה אפתח דלת לשטן? “בפעם אחרת, שלמה. למה דוקא היום?”
“חפץ אני להיפטר פעם, אדוני. למה למחרתים אם אפשר להיפטר היום?”
“טיפש אתה.”
“אפשר – אבל כך הוא הדבר.”
“ובכן, לא תלך! שב עמנו ימים אחדים, כשתהיה התנגשות כללית – תלך בין כך ובין כך.”
ולא שלחתי אותו.
כשהלכה הקבוצה ששלחתי – שלמה הולד עמד והביט בה בעינים בולטות.
“אני אלווכם קצת,” אמר ונלווה אל הקבוצה.
“טוב,” ענה מנהל הקבוצה בצחוק. “אתה תביא לנו מזל, הלא בין כך ובין כך חפץ אתה למות,” הוסיף בהיתול. “ובכן, תפדה אותנו. תהי אתה הקרבן…”
שלמה הולד שתק וליוה אותם, והקבוצה יצא אל השדה הרחב…
וכעבור זמן מה – והנה האנשים שבים ומביאים משהו:
את שלמה הולד הביאו מת. אך יצאו את הבור – וכדור נקב את רקתו.
“כמה דייקן הוא אלוהיכם!” אמר שר־החמישים והביט בעינים לחות על המת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.