רקע
חנוך ברטוב
מחוץ לאופק, מעבר לרחוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כנרת, זמורה־ביתן; 2006

תודתי העמוקה נתונה לבני משפחת אלחנן: לאב, ד“ר יצחק אלחנן ז”ל, לאם, שולמית ז“ל ולד”ר שמואל אלחנן יבדל"א, על שפתחו לפני את לבם והתירו לי להשתמש הן במה שסיפרו לי והן בתעודות, במסמכים ובמכתבים שהיו ברשותם.


 

1. בבוקר יום העצמאות השלושים

בבוקר יום העצמאות השלושים, בין עשר לאחת־עשרה, צילצל הטלפון. לשמע הצלצול, פרח בשפתי חיוך דק: זה אבא, רק הוא, כמנהגו ביום שמתפרסם משהו משלי בעיתון. עכשיו תבוא ביקורתו הנלהבת כדשן בעצמותי:

“מאמרך הבוקר ריגש אותי מאוד, וזה אני אומר בלי שום קשר להיותך בני, אלא באופן האובייקטיבי ביותר. דברים נפלאים כתבת. רק זאת אמרתי בלבי, שוב היית פֶּה לעם השוכן בציון. שוב הראית, כי שקר טופלים המלעיזים כל הימים על בנינו ונכדינו. לא ניקיון הלשון והסגנון המנופה הם שהסעירוני במאמרך זה, אלא אהבת ישראל, המסוגפת בו בכל מילה ובכל אות. ובאופן אישי, הן אתה לא סיפרת לנו דבר, ורק עכשיו למדתי באיזה חירוף נפש נלחמתם, עמדתם כאראלים וניצחתם את המצוקים. יישר כוחך, בני אהובי!”

כך היום, וכך נהג לומר על כל מה ששמי חתום עליו, ויהי מר כלענה. הו, ניבא איזה קול בלבי, ועם זאת, לא שערתי מה קרוב היום שטלפון זה יחדל לצלצל.

ואז נזכרתי שאבי טילפן כבר אתמול, ביום הופעת העיתון, כבכל ערבי השבתות והחגים. אז מי המתעקש ואינו מרפה? קירבתי את השפופרת לאוזני ולפי ואמרתי:

“כן?!”

“חג שמח. לא טילפנתי אתמול, כי פקדנו את מקום נפילתו של בננו בנימין ומשם מיהרנו לקברו, לאזכרה הממלכתית. אני אביו של רבי.”

גם אם ארבה דברים, לא יעלה בידי לתאר את ההלם שהִכוני בו ארבע המילים האלה:

“אני אביו של רבי”.

לכאורה, צריך הייתי לדעת ולזכור: הן דרכי הצטלבו עם עמוס בצבא הבריטי, ועם בנימין (“רבי”), איש החבורה המצומצמת של סטודנטים־מפקדים, נפגשתי הרבה בשנותי הקצרות בירושלים. אני משתבח בזיכרוני, אך מי כמוני יודע שדוּמָם משרת הזיכרון את צרכיה הקיומיים של נפש בעליו, ואלה משתבשבים עם רוחות הזמנים המשתנים.

במרוצת השנים נקבעה בי דמותו של רבי כאחד המובהקים בבני דורי עוטי הקוצים, בעלי הליבה המתוקה מדבש, “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”, כמליצת המשורר. שנים אחרי שנפל בקרב, בערב זיכרון, סיפרו הקרובים בחבריו על פגמים מוּלדים שליווהו כל ימיו הקצרים, על כך שהיה קצר רואי מאוד, על רעד בידו הימנית, על עיקומים כלשהם בכפות רגליו, שלא הניחו לו לשמור על הקצב ועיצבנו את הצועד אחריו, וקשה מזה – הפכו לו את המסעות הרבים שהתעקש להשתתף בהם לצעידה על גחלים. אלא שנחישותו ניצחה את כאביו.

לא אמלט מהסבר מעמיק יותר ל“יזכור” המאוחר שערכתי בגיליון אותו יום לחברי, המאמר שהביא את אביו של רבי לעלות לתודעתי מנשיית השנים הרבות. במאי 1978 נתון הייתי ראשי ורובי בהשלמת ספרי על הרמטכ"ל דוד (“דדו”) אלעזר ועל מלחמת יום הכיפורים, משימה שהעמסתי עלי ברגע של תדהמה והתקוממות הלב כלפי מי שהפכו מצביא מנצח לשעיר המשתלח, ובאותה קלות דעת שציינה, לטוב ולרע, כל הכרעה חשובה בחיי.

והנה, על אף השתקעותי בהררי החומר, ובראש ובראשונה בעשרים ימי המלחמה, איך יכולתי להיאטם לקולות האבל, המחאה, חשבון הנפש וכן למקהלות הפוליטיקאים המשחרים לטרף, יומם ולילה מנבאים את חורבן הבית השלישי, שרק אם בידם יינתן השלטון – יתהפכו כל חיינו לטובה, מאסון לששון ומאבל ליום טוב. דווקא משום שכמה מהלכים גדולים במלחמה זו הושוו לקרבות מכריעים במלחמת העולם השנייה, והם התנהלו בין אוגדות של טנקים, מיטב מטוסי הקרב וההפצצה, טילים לסוגיהם, מטרות של פגזים, שבו אלי ימי תש“ח השחורים משחור והתמימים עד בכי. לא מטוסים, לא טנקים, לא תותחים, לא מכשירי קשר, נשק קל ותחמושת, רק מאבק עיקש של מעטים, מתנדבים כולם, המתמעטים מיום ליום. הנה כך גבר עלי הדחף להזכיר את נשמות חברי הרבים שאבדו בשנה האכזרית ההיא בירושלים ובדרכי הדמים המוליכות אליה משפלת החוף וממנה אל קומץ היישובים המבודדים, עד גוש עציון בדרום, עד הר־טוב במערב ועד עטרות ונווה יעקב בצפון. הלם יום הכיפורים הִדהָה והרחיק מהלב את מחירה הנורא של מלחמת תש”ח – ובאזכור מי שלא הגיעו אל סִפָּה של המדינה שעל הקמתה נפלו, אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש“ח לתשל”ח.

קשה במיוחד היה עלי אותו צירוף קורע לב, יום הזיכרון כפרוזדור של שכול ואובדן לטרקלין החגיגי, יום העצמאות. בשנים הראשונות הייתי בעיני כמי שגנב את חייו מחבריו הטובים ממנו, ומדי יום עצמאות הייתי מנהל שיח אילם עם אלה שאינם וכמותם לא יהיו לי עוד. בני העשרים ההם אינם משתנים, ואילו בארצנו קצרת הנשימה דורות צצים ומתרבים כפטריות, שניים שלושה ממטרים – ודור חדש מבקש לעצמו מקום, הרזים אוכלים את בריאי הבשר, מתמעטים הזוכרים ומתרבה שיעורם של ישראלים חדשים “שלא ידעו את יוסף”. איך אספר על פניה המשתנים לבלי הכר של ישראל זו, בלי שמֵתַי יתהפכו בקברם?! הדו“ח השנתי האילם הלך והתקצר, עד שנהפך לשתיקה גמורה. רק תחושת חיי הגנובים לא פגה. העיסוק בדרכו הצבאית של דדו, ובעיקר בירושלים של מלחמת העצמאות, שלתוכה נכנס כמי שזה עתה זכה בסיכת המ”מ ומתוכה יצא כמפקד גדוד שידע בה קרבות מרים ובה נפלו רבים מאנשיו, החזיר אותי לבני העשרים ומשהו, שלא בנו בית, לא הולידו בנים ובנות, לא זכו לנכדים. הנה כך התעורר בי צורך דחוף למנות כל שם, שמות שבישראל של שנת שבעים ושמונה רבים שכחו ורבים מהם לא ידעום מימיהם.

* * * * *

“אני אביו של רבי.”

מוכה הלם הגבתי בשתיקה, וכשחזר והציג עצמו, הייתי כמי שעולם המתים מדבר אליו ממרחקים מודחקים. פתאום צף ועלה מן הנשייה רגע, שלכאורה לא שכחתיו, אך מאליו נטמן בין כל המושכחים מדעת, או בבלי דעת. בימים הראשונים שלאחר מפלת רייך אלף השנים, המו מחנות הבריגדה סיפורים שלא ייאמנו על חיילים שלנו שמצאו אחד ממשפחתם ששרד. עודני זוכר את המעשה באחד הסרג’נטים, שבבית החולים הצבאי בטַרוויזיוֹ מצא את אשתו, שבניירות אריים שימשה אחות רחמנייה לפצועים הגרמנים. התהלך גם סיפור שבעלי הדמיון העשיר ביותר פיקפקו בייתכנותו. בצעדת מוות של שלוש מאות וחמישים קילומטרים ממחנה שטוּטהוֹף שלחוף הים הבלטי ללבה של גרמניה הנופלת, צועדת אישה בת ארבעים וחמש, שכל צעד מקרב אותה למוות מטיפוס־הבהרות ומאפיסת כוחות, ובצעדת מוות זהה, מדַכָאוּ לעבר האלפים, צועדים שבוע ימים בעלה ובנם בן הארבע־עשרה, וכל צעד מקרב למוות גם אותם. והנה מתרחש מעשה נדיר – כמעט נס. שלושתם שורדים במחנה המעבר לניצולים, שהקימה הבריגדה בבּריזיגֶלָה, בגבול איטליה־אוסטריה. שם נפגשים שלושת השבים מן המוות, ושם הם פוגשים את עמוס, בכורם בן העשרים, שהכרתיו גם אני מעט מעצם היותנו באותו גדוד וזמן קצר אף באותה מחלקה. זכרתי והדחקתי לתוך השכחה.

* * * * *

“אני אביו של רבי.”

דברים אלה אני כותב בניסיון נוסף, אולי אחרון, להפוך את מה ששמעתי במרוצת השנים מפי האב, האם וצעיר הבנים, שמואל (והקלטתי, ברשותם), לאותו סיפור יהודי־ישראלי שנטווה בדמיוני וכל ניסיונותי הקודמים לעצבו ככוונתי, כשלו. בשובי עכשיו אל הקול שהציג עצמו בטלפון, איני יכול לבודדו מכל מה שנספג לתוכי במהלך אותן שיחות מאוחרות. ציינתי שברגע הראשון שיערתי בטעות שאבי הוא המטלפן, ולא זכרתי שהקדים ושיבח את מאמרי ביום הזיכרון. קולו של המטלפן היה שונה מזה של אבי, ועם זאת דיבר מגרון שניהם כל דורם של אבותינו ומורינו, שהעלה איתו את העברית מן הגולה, אך גם אחרי עשרות שנים בארץ לא נמחה איזה שוני מובהק בינה לבין זו שצמחה מהחולות ומהקוצים, מהשמש הקופחת ומההוויה החשופה, הבוטה והגסה. נשמר גם הגוון המיוחד של המקום שבו נולדו הם ואבותיהם: גם כשהשתדל אבי לחקות את ההיגוי התימני, שלדבריו הוא הקרוב ביותר לזה של אבות האומה, היה אפשר לזהות בתשתיתו את יהדות פולין הקוֹנגרֶסָאִית. קול אביו של רבי היה עמוק כשל אבי, אך לא רהוט כמותו. היה איזה היסוס, כמעט גמגום, בדיבורו, ומן המלים הראשונות ניכר היה שילדותו בחבלים אחרים, אולי רוסיה, וקרוב יותר, ליטא.

היום כבר ידועות לי העובדות, ואני מציינן בתהייה מסוימת, אך בלא לטעון שירדתי לסוף משמעותן: אביו ואמו של רבי נולדו עם המאה העשרים, וכך גם אבי ואמי. רבי עצמו היה צעיר בשבעה־עשר יום ממני: שנינו נולדנו באלול, שנינו בתרפ"ו, אני בתל אביב והוא בברלין. מאז כבר תמה המאה העשרים, ואנחנו עומדים באלף השלישי למניינם. בנסותי נוסח זה, כנראה אחרון, עומד אני בגילם של הורינו בבוקר יום העצמאות השלושים. כמה זקנים ועייפי־חיים נראו לי אז גם אלה וגם אלה, וכמה מוסיף לרדוף אותי סיפור חייה של המשפחה, שהטלפון המקרי של אביה לכד אותי לתוכו כמו בקרס, גם אחרי שהלכו הורינו לעולמם, עד שהגעתי אני לגילם ביום העצמאות ההוא. אך אף שסיפור זה דבק בי, שבתי ונרתעתי מפניו בתחושת כישלון צפוי מראש. אולי עכשיו, כשהגעתי אני לגיל שעמדו בו הם לפני עשרים ושבע שנים, איטיב לראות הכול בעיניהם, והן זו כוונתי.

לאחרונה שבתי, בפעם המי־יודע־כמה, לעלעל אלקטרונית בתעתיקי השיחות, המסמכים וחומר נלווה רב האצורים למעצבה במחשב שלי, מחפש אחר אותה נקודת משען שתהפוך את כל אלה לסיפור המפרפר בראשי שנים על שנים וממאן לראות אור. מבטי נעצר במובאה מתוך מה שפירסם אליעזר שטיינמן בכתב עת לספרות, “כתובים”, ב־18 באוגוסט 1932, על החיים העבריים בקובנה:

“אופן הכתיבה בעיתון העברי המקומי ובכל העיתונים העבריים, שהיו מופיעים פה בעשר השנים האחרונות – איזו גרפומניה שיטתית! – הזאת ליטא?! ישאל כל איש בצער. הסיפורים, השירים, המאמרים, הפיליטונים האלה. מדוע כתב אברהם מאפו כל כך יפה ומדוע כותבים עכשיו בקובנה כל רע? הכי נשתנתה הסביבה הנהדרת העוטה את קובנה? – הנתייבש הניימן, והוויליָה אינה מתנשקת עם הניימן? האומנם לאחר שנהרסה סוכתו של מאפו נסתלקה השכינה מליטא?”

אמנם גם בעבר שבתי לא אחת בדמיוני לאותו פלא ספרותי, אברהם מאפו. יושב לו יהודי בצפון הרחוק, באותה “סביבה נהדרת העוטה את קובנה”, במפגש נהרות הניימן והוויליה, וכותב על נופים שלא ראה מימיו, על ארץ חרירה־למחצה שבין ים ובין מדבר, ומחבר סיפור אהבה מופלא, הנושק לימי התנ"ך, וסיפור זה שבדה מלבו מצית את דמיונם של יהודי מזרח ומערב, ויש שקוראים בו בשבתות בשעת מנחה, כבאחד הספרים הקדושים. אלא שהפעם פעלה עלי הערתו של שטיינמן כזרז וכמענה לספקות ששיתקו אותי בכל פעם שהגעתי אל הקשה בפרקי חייה של המשפחה, שכה דבקתי בקורותיה.

אכן, כך: אינני בן קובנה, וגם אין שום צורך שאלך היום לסייר ברחובותיה, שבאש ובחרב נתרוקנו מכל הנפשות, שאנשי שיחי היו משרידיהם האחרונים, ואף הם הלכו מאז לעולמם. כל שאני רשאי לעשותו הוא להיות להם פה, ודווקא מן המרחק הכפול הזה– השנים הרבות שעברו וקורות חיי השונות. בקובנה כתב מאפו על אהבת ציון ועל אשמת שומרון בעידן שמלפני אלפי שנים, הרחק מחוץ לאופקי חייהם של המספר וקוראיו. ומדוע לא אנסה לספר ממקומי האחר על משפחה אחת של בני זמני, שהפרק האיום בחיי קצתם התרחש מחוץ לאופקי חיי, ואילו שניים מבניה (שאת היותם אחים לא ידעתי, או השכחתי) היו באותן שנים ממש כל־כולם המזרח העברי החדש – עמוס, חברי לנשק בבריגדה ורבי, מן הנערצים בחברי בירושלים הלוחמת.

בקלות דעת, אך גם מתוך סקרנות קיומית וצורך לא נִפסק להבין אולי מעט יותר, אני נכנס פנימה, מחליט להתכחש לכל המוקשים שבדרך.


 

2. בית ברחוב קטוביץ

לא רבים שמעו על רחוב ועידת קטוביץ, שהכול מקצרים לקטוביץ, ואחת היא להם אם הוא אדם או מקום, וגם לא מה זיכה את הקטוביץ הזה ברחוב על שמו. להווי ידוע: קטוביץ זכורה לדורות משום שבעיר זו שבקיסרות הרוסית התכנסו בשנת 1882 כמה עשרות נכבדים, שגופם היה בתחום המושב ולבם בציוֹן, לדון בסיוע לעולים לארץ ישראל לעבוד את אדמתה. בוועידת קטוביץ מוּסדָה אגודת “חובבי ציון”, שאומנם לא היה בכוחה לנתב לציון אלא מתי מעט מהמוני המהגרים לאמריקה, אך את זכותה לרחוב קנתה בהיותה צעד קטן ראשון במסע הארוך למדינת היהודית ההזויה. וכשפשטה תל אביב צפונה ונגעה בירקון, וכבר לא נשאר עסקן בלי רחוב, רחוב צנוע גם לוועידת קטוביץ, היום עיר בפולין.

בשיחתנו הטלפונית הקצרה והמסעירה, ביקשתי מאביו של רבי רשות לבקר אותו ואת אמו של רבי בביתם (בינתיים שמעתי מפיו, שאף היא עודה בחיים). שניהם, אמר, ישמחו מאוד לשמוע מפיו של מי שהכיר את בניהם (גם זאת סיפר האב, שבכורו עמוס, בהיותו כבן ארבעים, נפטר ממחלת לב) את הזכור לו על שניהם. הכתובת, אמר, היא רחוב קטוביץ, ואם איני יודע היכן הוא, ודאי מוכר לי יהודה המכבי, הנמשך עד לכביש להרצליה (היום דרך נמיר), וקטוביץ הוא כמעט בסופו, בסוף תל אביב, ואותם אמצא בציבור דירות הקומתיים הצמודות כרכבת והמכונות קוטג’ים.

כמה שנים אתם גרים שם? שאלתי, בלא לחשוף את רגשותי הגואים מחדש.

מר רבינוביץ': “קצת יותר מעשרים שנה. אחרי מות חותני, שבדירתו ששכרה בשדרות רוטשילד התגוררנו מיום עלייתנו, נדרשנו לפנותה. חותני התגורר בה משנת 1933, מיד לאחר שנסתיימה בנייתו של הבית…”

וכבר בשיחתנו הראשונה, כשחזר וסיפר את הדברים האלה פעם שנייה ושלישית, שיסעה אותו אשתו והעמידה דברים על דיוקם:

גברת רבינוביץ': “כשההורים שלי באו, הם היו הדיירים הראשונים.”

היטב ידעה שבעלה אינו רק מגמגם במקצת, אלא, שלא כמותה, נוטה לסטות מעניין שפתח בו ולהיסחף כסירה במערבולת לכל אשר יטו אותה גלי זיכרונותיו, ובלי היסוס העבירה את ההגה לידיה.

אך כאן עודנו משני עברי הטלפון, לפני שהתראינו פנים. באותו רגע ביקשתי לוודא עובדה אחת בלבד, שברחוב זה הם מתגוררים מאז השנים שלאחר מבצע קדש, אלה השנים שבהן רכשנו דירת שניים וחצי חדרים מעל לשישים ושבע מדרגות ברחוב מקביל, שזה אך נולד, רחוב הרב צירלסון, ממנהיגי יהדות רומניה. דירתנו היתה מערבית, ובצאתי למרפסת, המפולשת עד לשפך הירקון והים הגדול, נתקל תמיד מבטי ברכבת־הקוטג’ים שמעבר לרחובנו. בִּספָר קצר ימים זה של תל אביב שמדרום לירקון עדיין לא חסרו מגרשים ריקים, וקל היה לעיניים לראות ולאוזניים לשמוע הרבה על הבתים המעטים. ברכבת־הקוטג’ים, ידעתי, מתגוררים גם שני אנשי ספר נודעים, שכמנהג השנים ההן נעזרו ודאי בהנחה ניכרת ובמשכנתה נוחה בברכת משרד השיכון. קצת הלאה, דרומה, קרוב יותר ל“יד לבנים” של היום, ניצב קוטג' של אמת, רחב ידיים והדור, שרבו בו המסיבות לאמני העיר ועשיריה, ובעליו היה לאגדה בממלכת הפלילים, שכן בשעה שאורחיו היו מיטיבים לבם בביתו, היה הוא מבקר בבתיהם וגונב מכל הבא ליד. רק זאת לא ראיתי ולא שמעתי – שממש מול המרפסת המערבית של דירתנו חיים אביו ואמו של רבי.

כשבועיים לאחר אותה שיחת פתאום טלפונית, שהרעישה אותי כאילו באה מן העולם הבא, קיימתי את הבטחתי ובאתי לביתם. רק אז זיהיתי באב ובאם את הפנים המוכרות מאוד מן השנים שבהן נתקלתי בקשישים אלה (מבוגרים ממך בעשרים ושש שנים תמיד הם קשישים, אחת היא באיזה גיל), תמיד יחד. פעמים נפגשנו בחנות המכולת הדחוקה והחביבה שבסוף יהודה המכבי – חביבה משום שהחנווני, איש בעל זקן עבות וכיפה גדולה, אשתו בעלת הפאה ובנו הצעיר חיים, האירו פנים ללקוחותיהם, ובלי עקימת שפתיים הקיפו לכול בין משכורת למשכורת. גם בימים שאשתי עבדה מאוחר יותר, ואני הייתי אוסף את בני הקטן בגן הילדים שברחובם, צד זוג זה את מבטי. הן דמיוני אוהב את משחק הניחושים הזה, להתבונן בפנים זרות ולארוג להן קורות חיים משוערות.

מן הראוי להזכיר, שבמחצית השנייה של שנות החמישים ובראשית שנות השישים, ניכרה בתל אביב תנופת בנייה שלא היתה מאז ה“פרוספריטי” קצר הימים בשנות השלושים הראשונות. זרם גואה מבין “נעלמי” המעברות ויישובי הספר הנידחים, שמעט־מעט צירפו פרוטה לפרוטה, נעזרו אלה באלה, וכולם יחד במוסדות המדינה. ככל־הניתן עברו לתל אביב, אל בין הוותיקים, שאף הם נדדו עכשיו מעלה, לבתי דירות מתרחבים.

משחק־ניחושים זה שלי צלח בידי אצל טיפוסי האדם שהקיפוני משחר ילדותי במושבה ובנדודי בארץ – אשכנזים לפלגותיהם, רוסים, פולנים, יֶקים, רומנים, הונגרים ומזרחיים לגלויותיהם, שאת כולם ראיתי במושבה, ס"טים, בוכרים, תימנים, בבלים, גורג’ים, יוונים, פרסים ומי לא. ידעתי לנחש מי בנאי, מי פועל חקלאי, מורה, איכר, סוחר, דתי, חילוני, מושבניק, כלי קודש, קיבוצניק, איש ביטחון בלא מדים, סתם תל אביבי, ובעיקר – לזהות בוודאות את בני המקום הזה, בני דורי.

עכשיו הרביתי לטעות במשחק הניחושים. איני מצליח לנחש קורות חיים למי שאיני מוצא אצלם אחיזה כלשהי לעיסוקם, לדיבורם, לשפת הגוף שלהם, להוציא אולי כמה וכמה סימנים שנתתי בהליכותיהם, במבטיהם ובדיבורם הזהיר של ניצולי שואה ושאר חדשים בהמוניהם.

בכל הנוגע לזוג מרחוב קטוביץ, לא היה לי ספק קל שבקלים בהצלחתי במשחק הניחושים. לאישה, אז ודאי קרובה לבת שישים או למעלה מזה, היתה נוכחות בוטחת, מעוררת כבוד, הליכתה תקיפה וכמעט תמיד מקדימה בחצי צעד את בעלה. בפעמים המעטות שראיתיה ממש מקרוב, כמו במכולת, היה אפשר להבחין בשרידי הנערה הצעירה, הנמרצת, שמבטה הבוער הצית בוודאי הרבה לבבות. בדמיוני היתה אחת העלמות בנות הטובים, שהכריחו עצמן לסלול כבישים, לעמוד על פיגומים, לכבס את כביסתם הצואה של חבריה. ראיתיה מתבלטת מהר מאוד, נבחרת לוועדים ולמזכירויות, יופיה התקיף ונטול הספקות פוסק, וקהל שומעיה האנרכיסטי מקיים. גם הזיווג עם בעלה הסתבר לי בקלות. משהגיעה בזכות עצמה לעמדה מכובדת, ולעומת זאת לא עמדו השנים מלכת, בחרה היא את בן זוגה, אבי ילדיה העתידיים, אולי בן תורה לשעבר, עובד מנגנון, שעיסוקו היה במספרים, בתקציבים, במאזנים, בהקפדה חסרת פשרות על כל פרוטה נכנסת או יוצאת. הוא אינו רודף נשים, ונשים אינן רודפות אותו. ברור שהיה מאוהב בה דומם, אך מרגע שגמרה בדעתה שזה בן זוגה, פעלה במהירות ובנחרצות, והם היו לזוג המוזר והמכובד ביותר בסביבתם המהפכנית למחצה, המתירנית למחצה. הו, כמה זוגות כאלה הכרנו כולנו בימי חלדנו.

* * * * *

עוד לפני שדפקתי על דלתם ברחוב קטוביץ, כבר ידעתי מה תהומית היתה טעותי, שכן בחריפות מיוחדת חזר אלי דווקא עכשיו זיכרון איחודם הנִסי של השלושה במחנה בּריזיגֶלָה בקיץ 1945. אלא שבשבתנו ליד השולחן הבורגני הכבד בחדר המגורים שבקומת הקרקע, העמוס כולו רהיטים כהים מימים רחוקים, התקשיתי מאוד לאחדו עם הסיפור שבדמיוני ועם מחנה הניצולים בבריזיגלה – חדר שכולו בעל־ביתיות נינוחה, כזו שפגשתי רק ברומנים. מחודד יותר: לדירה נכנסתי ישר מאחר צהריים של קיץ תל אביבי, המכה אותך בשבטים של אש ומגיר מגופך פלגי זיעה. את הדלת פתח לא הזקן המופלג שצייר דמיוני, אלא איש צעיר כמוני, או אף צעיר ממני בכמה שנים טובות. מי חכם ויבן את מסילות המוח: בעת ובעונה אחת תהיתי מה לצעיר־לערך זה בבית הורים שכּולים פעמיים; פעמון רחוק צילצל והזכיר לי נער, שעל פי האגדה שפשטה אז בבריגדה ניצל גם הוא עם אביו; מסילה נוספת השוותה את תווי פניו לתווי פניהם של אחיו הגדולים, שסברתי כי אחרי כל השנים האלה עודם חקוקים היטב במוחי. כמעט אמרתי, כן, אותם הפנים ממש, ובו ברגע לחשה דומם במוחי עוד איזו מסילה: הפנים הזכורים לך, אם אמנם חקוקים הם אי־שם, הם פני עמוס בן התשע־עשרה בבריגדה ופני רבי בן העשרים, עשרים ואחת, או שתיים, בימי ירושלים. ואילו לזה שבדלת הפתוחה ברחוב קטוביץ פני בן חמישים, מעט פחות או מעט יותר, בדומה לך עצמך, שלשווא אתה מחפש, בכל הצצה בראי, את בן העשרים של אז. אז מה כוונתך ב“אני זוכר”?

“שמי שמואל, בן הזקונים. כלנו מחכים לך ושמחים בבואך. אנא, היכנס.”

כל ההבדל שבעולם עמד בין החוץ המלובן לבין הפנים האפלולי. לא רק תריסי החלונות הסגורים למחצה היו האפלולית, אלא החדר עצמו וכל תכולתו, כהה, כבד, מקום רחוק וימים עברו. כיסאות מרופדי עוד ניצבו מוכנים לכאורה לאורחים כבודים, שיבואו ויסבו לשולחן שכמותו רואים בימינו בסרטים ישנים, אורחים שבדומה למארחיהם עשו חיל והם מרוצים מאוד, ובצדק רב, מעולם זה המבטיח להם חיי רווחה, שלווה, יציבות ושלום לדורות. על הקיר האחד שלא קרעוהו חלונות תלוי היה דיוקן שֶמן גדול, אף הוא כהה מאוד, במסגרת כבדה, מגולפת, של בעל הדרת פנים וזקן שאף לא אחת משערותיו מתפרעת לה אל מחוץ לריבוע שתחם לו הצייר, אולי אחד המייסטרים מארצות השפלה, שיצירותיהם מפארות מוזיאונים ברחבי העולם. מה מוזר, מחוץ בוער שרב וכאן ריח אפלולי, סגור, של נשכח, ישן נושן.

על אחד מכיסאות העור ישבה האישה שלפני שנים, כשגרנו בשכנות, נראתה ברחוב או במכולת, ותמיד בחברת בעלה. גם בישיבה היתה אישה גדולה, עיניים בוחנות, ומה קל היה לראות את צעירותה, כשהיתה משובבת את לב כל הצעירים שסבבוה כדבורים. היא קידמה את פני במשפט או שניים (במדוייק אבי רק מה שהקלטתי ורשמתי מאוחר יותר), אך את קולה התקיף ואת העברית הדשנה, כזו של מורינו, בוגרי בתי המדרש של פולין וליטא, שוב לא שכחתי.

וכמובן, בעלה, זה שטילפן אלי, כהה, רזה, לא גבוה כמותה, גבות שׂיבה מרדניות מעל לעיניים חסרות מנוח, קמטי עומק אנכיים חרוצים משני עברי אפו הבשרני, בצדי שפתיו העבות. באותה פגישה ראשונה (למדתי כעבור זמן) היה בן שבעים ושמונה. ובכל זאת, ראיתי בבירור את דיוקניהם של כל הארבעה, השניים שזכרתי כבני עשרים, והאב ושמואל, בן הזקונים, אותם אף בשרני, שפתיים עבות, אותה כהות מובהקת שבעיני בהירי השיער וירוקי העין, השכנים והרוצחים, היו חותמו של השטן. חשבתי על כהותה של סבתי היקית, שהורישה לכל צאצאיה. אותה, ואת רובם, ראיתי רק כתמונות ישנות באלבום שנצרו הורי, אבל את המעטים שבארץ הייתי מזהה מיד על פי העור הכהה והעיניים הבורקות.

* * * * *

כדרכן של שיחות כאלה, שראשיתן גישוש זהיר בין מוקשים רבים, פתחתי בכמה מילות התפעלות מיופיים הכבד של רהיטים אלה, שאין אצלנו כמותם. אמנם משהו בתוכי לחש מיד, “מוקש,” שהרי אם אכן עלו כניצולים מן האש המכלה, מאין להם חדר שריחו סוף המאה הי"ט ותחילת המאה משמידת־הכול, זו שלנו?!

בעלת הבית: “רהיטים אלה הם חלק מכל שמילא את בית הורי בקַנטשטרַסֶה 92.”

בעל הבית: “מדויק יותר, במחילה, הם רק שריד מתוך מה שהביאו לשדרות רוטשילד 108.”

כניסה ראשונה זו שלו לתוך דברי אשתו עתידה לאפיין את כל שיחותינו. לא שניסה לגזול את זכות הדיבור, אלא היה לו צורך בלתי נשלט להעמיד כל דבר על דיוקו המוחלט, ואם אפשר – לחזק את דבריו בנייר כתוב. בזה דמה כנראה לחותנו, שלא זרק מעודו שום פיסת נייר, ובזכותו נשתמרו גלי מכתבים ומסמכים, הנוגעים למשפחות רוזנבלום ורבינוביץ’־אלחנן. האישה לא חשה עצמה נעלבת, ועד מהרה הוברר לי, שכניסות פתאום אלה לא פגעו כהוא זה במעמדה כדמות הדומיננטית במשפחה.

בעלת הבית (מדגישה מחדש): “הריהוט כאן הוא כל מה שהצלחנו לדחוס משם לתוך החדר הזה. התמונה על הקיר היא העתק של רמברנדט – יעקב מברך את אפרים ומנשה… הספרים הם של אבי ומה שקנינו בארץ… אבי נטע פרדס גדול, אך עד שהניב פרי – פרצה המלחמה והצוללות הגרמניות סתמו את נתיבי האקספורט. ואז אמר אבי, שהיה בעל ביטחון ‘מתפוחי הזהב ראיתי אדמה – אולי מתפוחי האדמה אראה זהב…’ לאט־לאט יבש הפרדס, ואבא ניסה להבטיח מקורות הכנסה אחרים. קנה בית ברחוב ביל”ו, וגם הוא לא נתן פרנסה, אז הלך ואכל את רכושו… אבל לא היה מאושר ממנו בארץ ישראל. היה מעורב בציבור – תמך בבית זקנים ברחוב יבנה, היה בעל מעמד אצל הציונים הכלליים, היה בוועד של ‘אהל שם’… עמוס ובנימין התגוררו אצל הורי, וזה היה ביתם בכל המובנים."

ועדיין אנו רחוקים מתחילת הסיפור שמשכני לכאן, קורותיהם במלחמה. אני שב ומנסה משפט מהוסס, מצפה שמכוחו ניכנס ישר לגופו של עניין: כבר שמעתם, שעם עמוס ז“ל שירתי בגדוד אחד בבריגדה ואת רבי ז”ל זכיתי להכיר מקרוב בירושלים של ערב תש"ח. אני משער שעמוס התנדב גם הוא מיד בפרוץ הקרבות.

בעל הבית: “ודאי לא ידעת, עמוס היה פוליגלוט1. (אדם הדובר כמה שפות) אצלנו בבית דיברנו עברית ויידיש. בבית הספר למד ליטאית וגרמנית, וכששדדו הרוסים את הבלטיקום, נעשה בקי ברוסית. כל זה נודע למודיעין הבריטי, ומיד בתום הקרבות, שגם אתה השתתפת בהם, נשלח לקלַגֶנפוּרט לחקור שבויים בלשונות אלה. במהירות עלה בדרגה, ובלא שנשלח לקורס קצינים העניקו לו הבריטים דרגת קצין. היה חיוני מאוד למודיעין הבריטי ומסיבה זו נדחו בקשותיו לחופשה, ונפגשנו איתו רק מאוחר יותר, בפלורנץ.”

בעלת הבית: “יצחק, השאלה שנשאלה היתה מה היה תפקידו בצה”ל. עמוס היה קצין מודיעין בחטיבת כרמלי, ועד חודש לפני מותו שירת במילואים. הוא היה חייל בנשמה."

שמואל (שלא כדרכו, נכנס לתוך דבריהם, שלא יפליגו בהגזמות): “עמוס היה סמל מודיעין בגדוד 22, ואחר כך הועבר למטה החטיבה כעוזר קמ”ן חטיבתי, והוענקה לו דרגת קצין. הוא נורא התפאר. הוא הראה לי לפני שנפטר… הוא היה במודיעין חטיבתי במילואים עד אשר חלה מאוד והודיע שימצאו לו מחליף, וההורים לא ידעו… (ושוב, כבדרך אגב,) כשההכשרה שלי השתחררה מצה“ל, להשלים את רביבים, אמרתי: ‘אני חושב ללמוד חקלאות. לא רוצה שיאמרו לי שהשתחררתי על חשבון ההכשרה.’ המשכתי לשרת, וכך הגעתי לגדוד 22, הגדוד של עמוס… הוא כבר היה משוחרר, חזר ללימודים בטכניון. המג”ד, איתמר בן ברק, היה קורא לי ‘אחיו של סמל המודיעין’."

אמירת אגב זו בילבלה אותי. בפרוץ המלחמה היה בן תשע, ועבר כהוריו את אימי הגטו ומחנות העבדים. מתי היה בהכשרת רביבים? מתי היה בגדוד 22? משהו פה לא מסתדר לי.

שמואל (בחיוך שובבי): "קראת את ספרו של יצחק טישלר, ‘אחרונים על הרכס’?

ודאי שקראתי. יצחק טישלר, “פישקה” עמיתי ב“למרחב”. נו, אז מה? לרגע שכחתי. שאני כאן כדי לשאול ולהאזין באורך רוח: מה הולך זה למכור עכשיו?!

שמואל: “האחרון על הרכס הייתי אני. אנשים נפלו עוד ועוד. אני הייתי מספר שתיים של המקלע. מספר אחת נפצע קשה ואמר לי: נשארת אחרון על הרכס, קום הסתלק.”

שוב ושוב הוטלתי לפינות בלתי צפויות, רחוקות זו מזו בזמן ובאופי ההתנסות, עד שלא התאפקתי ואמרתי: אנא, רבותי, אנא! אי־אפשר לירות בי מדי פעם פגז כזה, ולהאמין שאצליח לדעת מאלי היכן הייתם בפרק זה, מתי בקובנה, מתי בברלין, מתי במינסק ומתי בתל אביב. ברשותכם, תשוקתי עזה לשמוע מפיכם כל פרט, גם להציג לכם שאלות בכל עניין בלתי מחוור לי, וזאת נוכל לעשות אך ורק באיזשהו סדר. אם אין מצדכם התנגדות, הבה נשוב וניפגש בהקדם. ברשותי רשמקול, ואם רשותכם נתונה לי, נניח לרשמקול להקליט הכול, לא להחמיץ את הפרט השולי ביותר, ולקראת הסוף נחליט מה נעשה בהקלטות.

נדמה היה לי שבפניהם ניכרת לא רק נכונות אלא גם ציפייה, שכל השנים האלה לא נמצא לה מוצא, שקולם יישמע במלואו, והנה אולי עכשיו תתממש בעזרתי. קצת הבהיל אותי אמונם בי, אך חשתי היטב כי תשוקתם הבוערת להשמיע אולי עולה על להיטותי לשמוע.


 

3. תמונתה של בת ארבע־עשרה

התצלום כולו הוא זמן אחר, מעין חום סגרירי, אם בשל מגבלות טכניות או כדי לשוות לנערה רוך של בין השמשות, והוא טבוע במסגרת קרטון. בעד אלה נראית שולמית – לפי החשבון, בת ארבע־עשרה – במלוא פריחתה, כלל לא שברירית ונוגה במצוות הרומנטיקה הסנטימנטלית, כי אם ארצית מאוד, ומעיניה החומות, הגדולות, קורנים חיוניות שובבית וגם תוקף של בעלת ייחוס. ואף שהצלם הושיבה על גזעו המדומה של עץ מצויר, כשתקום תיראה רחבת עצמות, אולי גדולה מעט ממידותיה של הכלה האידיאלית אצל בני הטובים המתקבצים מדי קיץ בעיר מרחצאות מהוללת זו. אולי כבר הם מודדים אותה בעיניהם. שולמית שוב אינה זוכרת בוודאות אם בקיץ ההוא, האחרון, עשתה המשפחה כולה במַרינבַּד, בוויסבַּדן, ואולי בפרַנצֶסְנבַּד, עיר מרחצאות, שמשום מה דווקא היא התחבבה על עשירי היהודים הרוסים.

האב, יהושע מרדכי רוזנבלום, פטריארך דעתן, עשה את הונו בסחר צמר ויותר מזה בעצים. אלא שגאוותו היתה לא על ממונו, כי אם על הייחוס המשפחתי, בעיקר מצד אמו, בת רבנים זה תשעה דורות, בהם שניים שנשלחו בשנת ת“ץ (1730) כצירי עירם טשֶכַנוֹוִיצי לוועד ארבע הארצות. ייחוס זה מצד אבותיה של אשתו הגיע עד בעל “פני יהושע”, ועד רש”י, כפי שרשם אביה של שולמית בספרו “עירי טשעכאנאוויצי”. כשהתגלגלה שיחתנו לקיץ 1914 בעיר המרחצאות הגרמנית – התכנסות אחרונה של כל בית רוזנבלום, ההורים, הבנים והבנות, ובהם סלומון, בנו חביבו עתיר הכישרון של יהושע מרדכי, שרק לו התיר לנסוע לפרנקפורט, ללמוד ב“הירשֶעשֶע רֵיאַלשוּלֶע” ולזכות בתעודת בגרות מפוארת – קם יצחק מכיסאו, ביקש את סליחתי לכמה רגעים, שכן הוא רוצה להראות לי “ספר מאוד מעניין.”

משנזכר שמו של סלומון, אומרת שולמית:

“הוא היה טיפוס מעניין מאוד, בעל כישרונות גדולים. בספרו של זלמן שז”ר, “אישים”, יש רשימה על “אַמִיניוּ” (סלומון). הוא למד באוּפּסַלָה, קופנהגן, טִיבִּינגן, פריז. שמע אחת־עשרה שפות. היה לפיזיקאי נודע, שעבד עם מארי קירי. בשנות המלחמה הצליח ארגון יהודי להוציא מצרפת לאמריקה חמישים מדענים יהודיים, ואחי היה ביניהם. משם עבר לעבוד ב“פרֶנץ' סַיינטִיפִיק מִישן” בלונדון. הוא בנה את הציקלוטרון2 הראשון, והיה מנהלו המדעי של מכון גדול. היו לו שתי בנות. האחת חיה בפריז. השנייה נפטרה, ובעלה עם שני ילדיהם עלו לארץ לפני עשר שנים." (כלומר, ב־1975.)

יצחק חזר ובידו ספר דקיק, ישן נושן, בכריכה קשה, ככריכתה של “בָּבָא מציעָא”, הגמרא שלמדתי בשחר ילדותי. ושוב אני משתאה על אביה של שולמית, ששמר כל פיסת נייר שכתבו לו ילדיו ונכדיו, ובזכות זה לא אבדה פרשת חייהם בתהום הנשייה. באספנות משמרת זו דומה לו חתנו יצחק אלחנן דמיון גמור, אלא שלדאבון לבנו לא שרד אצלו דבר מכל השנים שעד לצאתם חיים מידי הנאצים, והוא נסמך מעט על זיכרונו המתקהה ובעיקר על ארכיונו הגדול של חותנו המנוח. אלא שיצחק אינו מסתפק בזה שהוא נותן בידי את הספרון הדק, כחמישים עמוד, אלא הוא מאריך בהסברים, עד ששולמית משסעת אותו:

“הוא יודע לקרוא עברית, יצחק. הוא סופר. ואת התמונה שלי עם ביאליק בברלין, אני רואה, לא מצאת.”

יצחק: “אחפש ואראה לו בפגישתנו הבאה. הספר ניתן לו בברכת כולנו.”

אינני קורא. בעיני אני מצלם שורות, פסקאות, וכבר אני עד ברכי בקורות הימים הנוראים ההם, שלפי שעה אין אנו נוגעים בהם. “עירי טשעכאנאוויצי”, שברי זיכרונות על עיר סחר קטנה בשלהי המאה הי“ט, חֶציה בפולין הקונגרסאית וחֶציה ממזרח לנהר הבּוּג ברוסיה ממש. מבטי לוכד כמה משפטי מפתח. “בער”ח סיוון תש”א, כאשר התחילו לבוא הידיעות הראשונות על הזוועות, התחלתי לרשום זיכרונות שונים על עיר מולדתי." אך רק ב־1951 נדפס, בהוצאה פרטית, בדפוס בית היתומים דיסקין, ובראשו תודה “לשארי היקר מר זלמן שזר שסייע לי בסידור הספר והגהתו.” מבטי החפוז לוכד את מה שגם בעיני המחבר היה עיקר טעמו של הפרסום: עמוד במסגרת שחורה, זכר לבתם “פֵיגא רוּדל (פניה) ואישהּ, חתננו הדוֹצֶנט לסוציולוגיה באוניברסיטה של קופנהגן, יוסף ב”ר ברוך ז“ל. כפי הנראה איבדו עצמם לדעת ע”י שתיית רעל, לבל ייפלו חיים בידי המרצחים." ועמוד שני במסגרת שחורה, שהרעיש אותי במיוחד, זכר ל“שני נכדי הקדושים והטהורים, אשר מסרו נפשם בעד עמנו וארצנו, ונפלו בקרב, על אדמת ארצנו הקדושה.” על האחד, רבי, ידעתי, כמובן, שהרי כך הגעתי אל הוריו. ידעתי עוד, שהיתה לרבי דודה ברחוב מרדכי בן הלל הכהן. אחד מחדרי דירתה היה שמור לרבי, שדחה זכות מיוחדת זו והתחלק בחדר עלוב כשאר חבריו. לא ידעתי כי אחיה הגדול של שולמית חי בחיפה, שכן לא שמעתי את רבי מזכיר את דודו משה ואת הבן, אסף. אני קורא שנולד בתל אביב בשנת תרפ“ז ו”נפל בקרב בגליל העליון במלכיה בשבת קודש, שישה ימים באייר תש“ח.” לרגע נעצרה נשימתי, לרגע. כלום אפשר ששמואל, יחד עם בן דודו אסף, לחם בקרב הכושל ההוא, יום לאחר שקמה מדינת ישראל וכי, כהערת האגב שלו, הוא שהיה “האחרון על הרכס”?!

כיסיתי על רגשותי בבירור פיסת מידע:

לא ידעתי, גברת אלחנן, שאחיך הגדול משה חי בארץ.

שולמית: “ראשית, קרא לי שולמית, זה שמי מיום שנולדתי. שנית, היו לי בארץ אח ואחות, זו שפגשת, ועוד קרובי משפחה לא מעטים, בהם זלמן רוּבּשוֹב, השופט זמוֹירָה ועוד. משה, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, עלה בשנת 1919. שנתיים עבד כפועל אצל לוּבִּין בחדרה, חלה במלריה, שב לברלין, ואחרי שנה־שנתיים חזר, ורוב שנותיו חי בחיפה. והיתה אחותי ז’ניה, שהיא סיפור מעניין לעצמו. הן בעודנו יושבים בפרנצסנבד, ואולי בוויסבדן, פרצה המלחמה הגדולה. אבי היסס מאוד אם לחזור למינסק, אך שם היו עסקיו וכל הונו. לאחותי הבכירה פניה ולשני אחי, שהיו אז בגרמניה, לא התיר לחזור לרוסיה, והם ועוד שני בני דודים שלי עברו לקופנהגן והשתקעו שם. פניה היא זו שהתאבדה עם בעלה כדי לא ליפול לידי הנאצים. אנחנו כולנו נשארנו בגרמניה עוד עשרה שבועות, ואחר כך קיבלנו רישיון לחזור – אבל לא בדרך רגילה, כי אם דרך בודפשט, בוקרשט, אונגֶנִי, תחנת הגבול לרוסיה – ומשם למינסק. כאשר השתלטו הבולשביקים על רוסיה, עברה המשפחה לברלין והשתקעה שם. ז’ניה לא יצאה איתנו לברלין ב־1917, אלא נשארה ברוסיה הסובייטית, למדה בקייב והיתה גננת ביידיש בעיר גוֹמֶל. בימי מלחמת רוסיה־פולין היתה מינסק כמה חודשים בידי הפולנים, ואז שלח אבא אנשים שגנבו יחד איתה את הגבול, ואף היא הצטרפה אלינו בברלין. זמן מה עבדה כגננת בקובנה. ב־1920 עלתה לארץ. שנתיים היתה גננת בקבוצת גבע, אחר כך ברחובות, והשתקעה בירושלים.”

סטייה גדולה זו מן העניין שפתחנו בו, תמונת הנערה בת הארבע־עשרה בעיר מרחצאות גרמנית, אולי בפרנצסנבד, הבהירה כמו מאליה שאלות שעוררו בי קורות משפחה זו, אך גם עוררה ביתר שאת את זו המנקרת כל השנים במוחי ואינה מרפה – סבכי הסבכים של ה“פלונטר” היהודי־ישראלי, קשר גורדי שהרבה חרבות נשברו אל הניסיון להתירו.

אנחנו שבים ונפגשים ברחוב קטוביץ, ולא אחת בהפסקות של שבועות, חודשים, ואפילו יותר מזה, בין פגישה לפגישה – כולן באשמתי. אך בכל פעם מחדש ממלאת אותי השתאות העברית הצחה, העשירה שבפי שולמית, זו שאינה פרי הארץ אלא נרכשה כולה שם, במינסק, ברלין וקובנה.

על השתאותי זו מזדרז להשיב ראשון דווקא יצחק, החצוי בין יידיש לעברית. הוא שב לקומה השנייה, וברדתו הוא אוחז בידו מחברת, שהוא מקדים ומכריז, שהיום היא –

“בדיוק בת מאה שנים. יש בה שמונה־עשר משלֵי מוסר שתירגם חותני מרוסית לעברית ב־1884 –”

שולמית שוב אינה מסתירה את מורת רוחה מדרכו של יצחק להטות את שיחותינו לעניינים רחוקים מן הפרק שותת הדם בחייהם, פרק החומק שוב ושוב חרף בקשתי המפורשת לשמוע מה עבר עליהם בימים ההם ולהיטותם החנוקה לפתוח דווקא לפני, אחרי כל השנים הלאה, את לבם הקרוע.

שולמית (בתוקף, כמעט כמצווה עליו): איזה עניין יש לו במשלים רוסיים שתירגם לפני המבול נער בן ארבע־עשרה. הנח לניירות הישנים האלה."

יצחק: “אורחנו שאל מנין העברית היפה, ואני רוצה שיראה איזו עברית כתב אביך בעודו ילד. יש לי כאן גם מכתב ל’הצפירה' שכתב כשהיה בן שמונה, כתב ולא שלח. דע לך, הוא אסר על ילדיו ללכת לבית ספר גויי, וכל השנים באו לביתם רק מורים פרטיים יודעי עברית.”

שולמית (מתרצה): “זו אמת. אבא לא שלח את הילדים לבית ספר כדי שלא יכתבו בשבת, שלא יהיו לגויים. למדנו עם מורים פרטיים ועשינו בחינות אקסטרניות. אך מה היום לצבר כמוהו ולסיפורי מינסק ארבעים שנה לפני שנולד פה בתל אביב?”

ואותי דווקא מעניין לשמוע שגדלתם בעברית, ניסיתי להיות חביב לשניהם.

יצחק (עדיין אינו מוותר): “רק משפט או שניים ממשל ‘ציפורן בושם’: ‘ויהי איש אחד כורם ועל אחד מתלמי כרמו פרח ציפורן בושם אחד, אשר יפעת מראהו וריחו הטוב הרהיבו כל עין וישמחו לבב אנוש. ויהי היום ויבוא לכרמו איש אחד עם רעייתו. ויביטו על הפרחים הנעימים. האיש אומר, כי מראם לא נחמד, אך ריחם טוב. והאישה אמרה, לא כן, כי נחמדים המה למראה, אך ריחם לא טוב. האיש לא יכול להבין את התנגדות דֵעיהֶם אלה, כי האיש היה קצר הראייה והאישה, חסרת חוש הריח’…”

שולמית: “יצחק, אני מפצירה בך!”

יצחק: “די, סיימתי.”

שולמית: “איני מבינה במה מנפנף כאן יצחק. בביתנו היתה העברית מובנת מאליה. זה היה בית עשירים, ואבא קירב אליו סופרים ותלמידי חכמים. כך במינסק, והרבה יותר כשנמלטנו מפני הבולשביקים הקרבים והשתקענו סופית בברלין. ממינסק הצליח אבא להוציא מזוודה מלאה וגדושה ברובלים צאריים, שביום אחד אבד כל ערכם ולא נשאר להשתמש בהם, תסלח לי, אלא כנייר ‘אשר יצר’. אבא היה אדם כישרוני מאוד, ובתוך זמן קצר עשה מחדש רכוש בעסקי עצים. אך לרגע לא ויתר על הנשמה היתרה – בין השאר ייסד עם שמעון רבידוביץ הוצאת ספרים בשם ‘עיינות’. אבא שכר דירה רחבת ידיים ברחוב קנטשטרסה 92, והיתה אצלנו סביבה מאוד ציונית ועברית. שמעון רבידוביץ בא לביתנו על ידי כך שנתן שיעורים לעברית והיה המורה שלי. וכן באו לביתנו כל אלה שספריהם יצאו בהוצאת ‘עיינות’. רוב העברים ששהו בברלין היו מהגרים ממזרח אירופה, שנהרו לברלין אחרי המהפכה הרוסית ונשארו בה עד שעלו לארץ ישראל, או עד שנאלצו לצאת את גרמניה אחרי 1933. אנשי אינטליגנציה אלה, סופרים, מו”לים, עסקנים, מורים וסטודנטים, חיו חיים עבריים פעילים, אלא שתרבותם היתה תרבות של עילית, כיוון שבגרמניה לא היה קהל מקומי גדול של יודעי עברית. אף על פי כן העשירו המהגרים הללו את חיי העברים בברלין, ובהשפעתם נהפכה למרכז ליצירה עברית. רבידוביץ הכיר את ביאליק. נוצר קשר בינו לבין דוּבּנוֹב לרגל ההוצאה לאור של ‘פנקס מדינת ליטא’. יחסים ידידותיים נוצרו בינו לבין שאול טשרניחובסקי. קרוב משפחתנו, זלמן רובשוב, היה אומר על ביתנו בקנטשטרסה 92, שהוא צ“ב בעברית, נוטריקון של בנות ציון. בין באי הבית היו ביאליק, סוקניק, ד”ר יעקב רובינסון, הורודצקי, פרופסור בילובלוצקי, הרב ויינברג, אברהם הרצפלד, משה כרמי, דבורה ארלוזורוב, אסתר בּוּדקוֹ, קפלנסקי. כל מי שנזדמן לברלין היה בא לביקור."

ואעיר אני שבספרו של שמעון רבידוביץ, “שיחותי עם ביאליק” (דביר 1983), קראתי:

“ביאליק ראה את שולמית רוזנבלום וסוקניק רצים יחד ברחוב קנט והוא אמר, קצת כועס קצת לועג: “זֵיי מֵיינעֶן זֵיי האָבּען דָא אַ גבוּרה אָפּגעֶטאָן (הם סוברים שביצעו כאן איזו גבורה), והוא התחרה במרוץ והעביר אותם ברגע אחד.” ובמשפחה מספרים בהנאה, כי ביאליק כינה את שולמית – ‘דער שייגעץ’.”

שולמית: “יצחק, רק הראה לו מה כתב ב’דבר' על פגישתנו הראשונה הסופר אליעזר שטיינמן, שלשונו היתה לשון חכמים ולא היה גבול לשנינותו ולחכמתו הרבה.”

ושוב העלה יצחק רגליים עייפות לקומה השנייה ושב וירד ובידו מה שביקשה שולמית שאראה, דף מגיליון של “דבר”, צהוב־גווילי מרוב שנים, רובו מאמר מאת הסופר אליעזר שטיינמן. קטעים מתוכו, המשרטטים דמות של אישה צעירה, תוססת, הכובשת כמה וכמה לבבות, בחרתי להביא כאן, במקום היאה להם:

“בסתיו תרפ”א עזבתי את מדינת רוסיה בלב דווי מחורבן קהילות ישראל בהרג־רב של המוני עמנו וגזרת שמד על תרבות שעברית לשונה ואנקת דורות לשיבת ציון ולפדות עולמים רוחה. עזבתי את בית קברות אבותי והלכתי לנוד למדינה שמעבר לים. בדרך שהיתי כמה ימים בבירת אשכנז והתארחתי בבית מיודעי חא"ק איש אודסה. ערב המלחמה הקודמת הלך לכרך גדול זה שבמערב אירופה לקנות השכלה והוא בחור – והנה בנה לו שם בית בישראל ולו ילדה בת ה', יפת־תואר וטובת־שכל…

ואתם, דעו: לעולם אין הגורל מראה לנו אות חסד במספר יחיד, או שהוא מסב את פניו מאיתנו או שהוא מצרף לאלתר בגודל חסדו אות לאות, וכך נהג בי בשעה ההיא. לא די שהקרה לפני את הילדה הנאווה וטובת הלב, אלא זימנני בשעת בין ערביים אחת עם מורתה, שבאה להורותה שיעור בעברית, אף היא מוצאה מן הגולה היהודית שברוסיה ואף היא מחוננת בכל המעלות הטובות שמנו חכמים בבת ישראל נאה, ולא עוד אלא חן מיוחד, נדמה לי, נסוך בה. ניתנה האמת להיאמר: לא התבוננתי בפני המורה ואולי לא הסתכלתי בה כל עיקר. העיפותי מבט אליה אי מרחוק. זה כוחה של הנאה, שאין צופים בו במישרים הואיל והוא מצווה: פנו עיניים! או שהעיניים משתפלות מעצמן להשתחוות לפניו. אבל החן היקר, גם כשאין רואים אותו הוא נראה, הוא שופע לתוך נשמתנו ולא דווקא דרך עיני הבשר. אני, יהודי שיצא מגיא ההרגה וברח מרצח גופינוּ ומשרפת נשמתנו, ראיתי לפני בבת אחת חטיבה של יהדות חיה, הדורה־נאה, בדיוקן הילדה בדיבור עברי ואהי כחולם. ותהיינה המורה והתלמידה לעומתי כחיזיון בתוך חיזיון. צלילי הדיבור בשפת תפילותינו ושירותינו שָפעו לתוך נפשי העטופה עצבות החורבן, ולעומתם ענה מקִרבי קול כל אבותי: השתוללו סופות, געשו, געשו משברים, כל עוד חן יהודי רועד ומהבהב בעולם תהיה אחרית לעמנו ולא ניפול בנופלים."

לפני מונחת תמונתה של בת הארבע־עשרה בעיר המרחצאות הגרמנית. באותה שעה לא שיער איש במשפחת רוזנבלום, שעולם שלם כבר מתהפך וקרוב להיעלם כלא היה. אך כשנדדה שיחתנו משנה לשנה ומעיר לעיר ונחתה בברלין של שנות העשרים הראשונות, חזר להישמע הכול כאילו שבו חייה של משפחה עשירה זו, השוחרת תלמידי חכמים וציונים, לתקנם. מרבים לעסוק בארץ ישראל, שעכשיו כבר חיים בה שניים מאחיה של שולמית, משה וז’ניה. מוחו של ראש המשפחה, יהושע מרדכי, שזה מקרוב מלאו לו חמישים, שופע כוחות, רוחש תוכניות עסקיות וחלומות עבריים. הוא שוקל להעלות לארץ את כל ביתו ולהתאחד עם משה וז’ניה, שקמו ועלו. אבל החיים הממשיים מתנהלים על פי חוקים משלהם. בברלין יושבים יותר סופרים עבריים מאשר בירושלים. הם משחרים לפתחו, והוא, ברוך השם, יכול ושמח להיות להם לאחיעזר ולאחיסמך. וישנה שולמית, עִזה פזיזה, שכבר מלאו לה עשרים, ועוד שנה, ועוד שנתיים, ואם כי חתנים אינם חסרים, אינה מוכנה עדיין להתקשר עם איש. ראשה במקומות אחרים, מבקשת לעבוד בגן ילדים, ובדומה לכמה בחורות שבמיוחד לשם זה באו מן הארץ לברלין, היא לומדת בקורסי פֶּסטַלוֹצִי ובקורסי מוֹנטֶסוֹרי. לבד מאלה, מספרת שולמית:

“היינו נפגשים אז ב’רוֹמַנישס קפה' עם כל מיני אנשים, הייתי בחורה צעירה, וזאת היתה בעצם התקופה הכי יפה בחיים…”

וכמו בלי כל קשר, אולי בשל רצונה אז להיות גננת, היא מצטטת בגרמנית, מימרה של סופר ילדים: "דער פִיהר קינדער שרַייבּן וִיל – זאל נישט פיהר קינדער שרַייבּן' (הרוצה לכתוב לילדים – אל יכתוב לילדים.)

אני שב ומגביה לרגע את תמונתה של הילדה בת הארבע־עשרה, משתאה על חיוניות בת השמונים וארבע, קם ואומר לשולמית וליצחק: הייתי מציע, שמעתה ניפגש בתדירות רבה, אולי אפילו כל יום:

ויצחק, מסורתי ומתון, יידיש קרוב ללבו יותר מעברית, אומר:

“אם ירצה השם.”

בקולו אני שומע ספקנות ליטאית, שבמקרה זה היא מיוסדת על ניסיון השנים, שבמהלכן הבטחתי הרבה וקיימתי מעט. אלא שאם עכשיו לא אזדרז – עלולים שניהם להניחני פתאום בלא כלום ולהסתלק מן העולם הזה, שהֵרע להם כל כך. לפלא הוא בעיני, והן כבר שמעתי מפיהם לא מעט, שאחרי כל המִשבָּרים והגלים שעליהם עבָרוּ, הגיעו אל מעבר לגבורות.

על מבוכתי ועל רגשי האשם המצטברים בלבי, אני מנסה שוב לכסות ב“חוכמה” עלובה:

אם ירצה ואם לא ירצה, מחר אני אצלכם!


 

4. מברלין לקובנה בואכה ירושלים

הקב"ה יושב ומזווג זיווגים (ב"ר, סח, ד)

פני הכול בבית רוזנבלום בברלין היו מכוונים לירושלים. אלא שמדי פעם היה השטן מבלבל עליהם את עולמם. כך ראש המשפחה, שכבר בשנת 1919, בעודו מתאושש מאובדן כל כספו הצארי, שקל לעלות בעקבות בנו משה ולא להשתקע בברלין, אך מוחו הקר ניצח את לבו החם והוא גמר בדעתו שבשביל לחיות בירושלים עליו לשוב ולעשות תחילה הון מסוים. הוא מומחה בסחר עצים, ולאבני עיר הקודש ספק אם ימצא קונים. לפי שעה הוא שואב נחת מן הספרים היוצאים ב“עיינות” וכך מקרבתם של סופרים ומלומדים עברים ושל שליחים מארץ ישראל המרבים לפקוד את ברלין.

גם לשולמית אין צל של ספק, שאך תסיים את הכשרתה כגננת, היא קמה ועולה. הן גם כאן היא חיה במין אי עברי וארצישראלי. לפיכך היא דוחה את כל מחזריה, ש“לפי שעה הם חייבים להישאר בברלין”, וודאי שלא יקבלו את התנאי, שלמחרת החתונה הם מפליגים מכאן. וגם אלה שלכאורה מקבלים, יודעת שולמית היטב, לא יקיימו.

ואז, כמו בסיפורים וכמו בחיים, מתדפק על דלתם ברחוב קַנט 92, עלם ביישן, מעט כבד פה.

יצחק: “היה לי למסור לה ד”ש מקרובה בקובנה, וכך נוצרה בינינו היכרות."

אך מי אינו יודע, שצעיר הבא למטרופולין, ואין לו בה נפש חיה, נשלח למשפחה מתאימה עם דרישת שלום בכוונה שמקבליה יאירו לו פנים. וכך אמנם קרה, אם כי לא לי לשאול אם רק בשל דרישת השלום פתח לו יהושע מרדכי את דלתות ביתו, או בשל היותו בעל ייחוס מפואר, נינו של אחד מגדולי ישראל בדורו, רבה של קובנה, רבי יצחק אלחנן ספֶּקטור, שנפטר ארבע שנים לפני לידתו של יצחק, ועל שמו נקרא. לרבי יצחק אלחנן היתה השפעה רבה, ובין ההקלות הרבות שהשיג ליהודים מממשלת הצאר היה ביטול האיסור על שחיטה כשרה. עם גידול ההגירה מרוסיה, נתן יד להכוונת המהגרים לארץ ישראל ותמך ב“חיבת ציון”. אחרי שאושרה התנועה על ידי השלטונות ב־1890, פירסם דעתו בגלוי, “כי גדולה מאוד מצוות יישוב ארץ ישראל וברוך שהחיינו… שזכינו בדורנו לראות זה בעינינו”. במחלוקת בדבר קיום השמיטה בארץ ישראל נמנה עם המתירים, על ידי מכירת הקרקע לנוכרים, ועל ההיתר שפירסם – “דבר השמיטה”, ירושלים, תרמ"ט – מסתמכים עד היום.

בבית רוזנבלום החשיבו אנשי שם ובעלי ייחוס יותר מכול. טוב שם משמן טוב. זה המקום לספר משהו על הסטודנט הצעיר, בעתיד ד"ר יצחק אלחנן, על אבותיו ואבות אבותיו. בנימין רבינוביץ', אבי אביו, לא הלך בדרכי אביו שלו, הרב הגאון יצחק אלחנן ספקטור, אלא פנה למסחר.

יצחק: “כל בניו של ר' יצחק אלחנן קיבלו את השם רבינוביץ‘. חקרתי קצת, אבל קשה מאוד לקבוע מה גרם לשינוי השם – איזה פקיד רוסי החליט כנראה, שמשום היותם בניו של ‘רבי’, יהיה שמם רבינוביץ’… בנימין לא המית עצמו באוהלה של תורה, אלא עסק במסחר. בשנת 1906 בהיותו בן 54, נהרג בבית. לא בקשר פוליטי כלשהו כי אם פשוט במהלך שוד.”

בנו, ישראל איסר, קיבל מידי אביו את העסק הסיטוני והרחיבו, אך הקפיד על כך שייקרא “יורשי ב' רבינוביציוס”, בצורה הליטאית של שמם. בבית המסחר עבדו, זכרה שולמית, ארבעים איש –

יצחק: “עשרים וחמישה־שלושים עובדים…”

שולמית: “לא, יותר. זה היה מסחר ‘אַן גרוֹ’, סיטוני, ברזל, חומרי בניין, טכניקה, עסק גדול מאוד – יש לנו אפילו תמונה.”

ויחד עם שולמית, מנסה אני פעם נוספת לנווט חזרה את הדברים אל קורות חייו של יצחק. נולדת עם המאה העשרים, אני פותח לו.

יצחק: “אמנם כן. גדלתי בבית בורגני, מסורתי. אבי היה גבאי בבית הכנסת הגדול כשם שאביו בנימין היה עסקן ציבורי בכל החברות. משפחתנו היתה מאוד ידועה ומעורבת בחיי הציבור. אני הייתי הבכור, והיו לי אח צעיר ושתי אחיות. התחלתי לימודי עברית בבית בגיל חמש או שש. המורה שלי היה אביו של דניאל בן נחום מבית זרע, ואחרי שעברתי בחינות הוכנסתי לגימנסיה רוסית, שהיתה בה ‘נוֹרמָה פּרוֹצֶנטִית’ ליהודים. למדתי בה מ־1909 עד 1914. עברית המשכתי ללמוד בבית. כל יום היה בא מורה לכמה שעות.”

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה, אני דוחף קדימה.

יצחק: "והכול התהפך. באביב 1915 גורשו כל היהודים בגלל קרבת עירנו לגבול הגרמני. הגענו ברכבת עד לאיזו עיירה קרובה למינסק, ושם הצלחנו איכשהו לחמוק מתוך הקרון. כשהתקרבו הגרמנים לווילנה – את קובנה כבר כבשו – עברנו מרצוננו לאוקראינה, לעיר לובני, פלך פּוֹלטַבָה, בין חרקוב לקייב, שגרה בה דודה – ואגב, זמן מה ישב בה שלום עליכם כרב מטעם.

כשפרצה המהפכה, נוסדה בקייב ‘קוּלטוּר לִיגֶע’ יהודית ובמסגרתה נוסדה ‘פָאלקס אוּניברסיטֶט’ ביידיש, שאיפשרה לי ללמוד עוד שנה אחת. בין השאר שמעתי שיעורים של בן־ציון דינבורג (דינור), הרצאות במקרא וכן הרצאות של הדמוגרף הגדול, יעקב לֶשצ’ינסקי באוניברסיטה של קייב, ואז נכבשתי למבקשים לשמר ולהפריח את לשון העם הפשוט, יידיש, שמשכה אותי כל חיי. זו היתה ראשית האוטונומיה הקצרה ליהודים. שם גם נפגשתי לראשונה עם המשורר לֵייבּ קוויטקוֹ. רוב הזמן היה אבא מחוץ לבית, לרגל עסקיו, ולשבתות היה שב מפטרוגרד. כשאי־אפשר היה להמשיך עוד בלימודים, החלטנו לשוב לקובנה, אך מחשש שאגויס לצבא הליטאי, שעם מתן העצמאות לליטא התחיל להתארגן, שלח אותי אבי עם פספורט נאנסן, לברלין."

שולמית: “זאת כבר סיפרת…”

שולמית היתה עברייה בלי כל סייג, ואתה נמשכת אל לשון היהודים הפשוטים, שבאותה עת כבר הצמיחה גם ספרות מפוארת.

יצחק: “נו, שולמית, תסבירי לו את.”

שולמית: “יצחק היה שופע מרץ, ומצא פנאי לכול. כימיה למד אצל גדול הכימאים בזמנו, פרופסור האבֶּר, משומד שלא שיער שהנאצים ינשלו גם אותו מעמדתו הבכירה. בכל אופן, יצחק היה תלמיד מצטיין, והבר עודד אותו בלימודיו, ייסורי מצפון של משומד.”

יצחק: “נוסף לזה, הייתי עסקן ב’אוֹסטיוּדִישֶע סטוּדֶענטן פעֶראַיין‘. סידרנו מסעדה בפרידרִיכְשְטְרַסֶה. הזמנו את הצייר ריבַּאק לעשות ציורי קיר – ציור של גדיים. חברי הטובים היו יידישיסטים. זו היתה תקופה מאוד מעניינת בברלין. ב’רומנישס קפה’ היה ריכוז של סופרים עברים ויידים, סופרים מרוסיה, שעברו דרך קובנה.”

שניהם נמנעים מאזכור עובדה זו, אך מותר לשער שדווקא שם התקרבו מאוד זה לזה, ואם כי היתה באורֵח מקובנה מידה של צניעות או ביישנות, ודיבורו מעומעם משהו, שלא לומר מגומגם, רב היה כוח ייחוסו לכסות על מגרעת כלשהי שהיה אפשר למצוא בו. מי יבין דרך גבר בעלמה. היחסים בין הסטודנט לכימיה לבין שולמית הולכים ומתהדקים, וככל הנראה לא רק ברחוב קנט. לא אתפלא אם הבסיס לאותו קשר התרחב דווקא ב“רומנישס קפה”, שישבו בו סופרים ואמנים עברים ויידים נודעים וכל אותם מחפשי דרך מבין פליטי ברית המועצות, שלא להזכיר את כוחם המגנטי של שליחים מארץ ישראל שנכנסו ויצאו שם.

באיזו שפה שוחחתם בראשית היכרותכם?

שולמית: “עברית, כמובן.”

יצחק: “נוּ! (ובמילה־לא־מילה זו, שאין גבול לשימושיה, הסתייג מדברי אשתו וביטא את עמדתו האחרת) דיברנו עברית, אמת, כי זה היה אצל שולמית משהו פרינציפיוני, קדוש, אבל בלי משים היינו עוברים לא אחת ליידיש, שלי היתה טבעית יותר, והיידיש שלנו, בני ליטא, היתה מאוד מזוקקת, נקייה מכל גידולי פרא גויים שצמחו לתוכה…”

שולמית: “ודאי שלפרקים נסחפנו גם אנחנו בחזרה ליידיש, גם רוסית השתרבבה לשיחתנו, בעיקר כשהתווכחנו על נושאים, שפתאום חשנו שאיננו מוצאים להם מילים מדויקות בעברית, גם לא ביידיש. אל תשכח שהספרות הרוסית הגדולה היתה בדמנו, למרות שאבא אסר עלי ללמוד בגימנסיה רוסית, וכל חינוכי היה בבית, עם מורים פרטיים, יצא הלב אל פושקין, לרמונטוב, ובעיקר אל הענקים, טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’כוב…”

אתם נמניתם עם הנוער המשכיל, התוסס, וכל זה ממש מובן מאליו…

שולמית: “לא, אנחנו היינו שונים. יצחק היה אמנם קצת יידישיסט, אבל אצל שנינו היתה הלאומית העברית עיקר. בשנת 1924, כשהציע לי יצחק נישואים, אמרתי לו בו במקום: בתנאי מפורש, שאנחנו עולים לארץ ישראל!”

יצחק: “זה נכון, זה נכון, ואילו לא פקד אותנו אסון פתאומי…”

ושוב נכנסה לתוך דבריו, כאילו לא שמעה אותם כלל:

שולמית: “אתה בטוח, שבארכיונו של אבא לא נשמרה ההזמנה לחתונתנו, ששלחנו לידידינו הרבים?”

יצחק: "הפכתי הכול, ולא פעם אחת. אבא הטמין אותה כנראה באיזה ספר, שלא תאבד, וכדי לדפדף בכל ספרייתו הגדולה, אני זקוק לעוד שמונים וארבע שנות חיים – "

שולמית (אלי): “שמע נא, ההזמנה היתה כולה עברית, לא תרגום לגרמנית, כפי שנהגו אז, לא יידיש, לא רוסית. הזמנה עברית לחתונה עברית!”

יצחק: “לא, לא. שני מועדים שונים. ביום חתונתנו הייתי עדיין סטודנט, ומוסכם היה על שנינו שתחילה עלי לסיים את לימודי ולקבל את תואר הדוקטור מידי פרופסור פריץ האבֶּר הנודע, ודאי שמעת את שמו…”

שולמית: “כבר דיברנו על פרופסור הבר!”

שולמית קראה אותו לסדר, ואילו אני כבר הבחנתי, שחרף איזה קושי שיש לו בדיבור, ומדי פעם גוררת אותו הצידה איזו אסוציאציה, ראשו מאורגן להפליא, ובמובן זה אין גילו ניכר.

יצחק: "זה לא עניין אחר. חשוב לי לספר לידידנו מי היה פריץ הבר, שעמד בראש המכון החשוב ביותר לכימיה בברלין – משומד, כימאי בעל הישגים שזיכוהו בפרס נובל. במלחמת העולם הראשונה היה מופקד על ייצורם של גזים רצחניים שהוא פיתח, ועל הפעלתם נגד חיילי בעלות הברית בחזית המערבית. הוא היה פטריוט גרמני גדול, ומן הרגע הראשון חשתי איזו איבה מצדו כלפַּי, ה’אוֹסטיוּדֶע‘. מצד אחד העריך את עבודתי, ולא אחת אמר שאם אתמיד, אהיה לכימאי חשוב. ואכן, סיימתי את לימודי בהצלחה והוענק לי תואר דוקטור. אף שלא עבדתי אפילו יום אחד ככימאי. אגב, עוד כמה מילים על פריץ הבר. השמועה אומרת, שהוא האיש שפיתח את גז קוטל חרקים, הידוע היום בעולם כציקלון ב’, הגז שהשמיד את היהודים באושוויץ. למזלו מת לפני המלחמה ולא ידע מה עוללה המצאתו. ועוד מילה על גורלו של פריץ הבר. כשעלו הנאצים לשלטון, סירב לפטר מן המכון שבראשו עמד עמיתים יהודים. ואז פוטר הבר עצמו, והיגר מגרמניה מלא חרטות. את ספרייתו המדעית תרם למוסד הידוע היום כמכון ויצמן. הוא הוזמן לבקר במכון, ובדרך לארץ, באיטליה, נפטר. אתה

מבין מה קרה ליהודים במהלך חיינו?" 3

שולמית: “על כל אלה עוד נדבר הרבה, אם רק נאריך מספיק ימים.”

במשפטה זה שמעתי יותר מאמירה אחת. שולמית היתה מן הנשים המרשימות ביותר שפגשתי מעודי, אך ניכרו בה שש השנים שעברו מאז שיחתנו הראשונה. ראייתה נחלשה מאוד, וכן גם שמיעתה. שיערתי שהיא מתקשה בהליכה, ולכן אינה קמה מכיסאה, ויצחק עושה את כל השליחויות, מהמצאת המסמכים לעיוני ועד להגשת תה ועוגיות.

ב“אם רק נאריך מספיק ימים”, שמעתי האשמה כבדה נגדי. קיבלתי עלי לספר את סיפור חייהם, והנה עברו שש שנים, וברובן לא נפגשנו כלל. היא צדקה, אם כי, כמו לכל מי שאינו עומד בדיבורו, היו גם לי הסברים ותירוצים למכביר. כאן לא אצביע על העיקרי שבהם. באותה שיחה, עודם בגרמניה של ויימאר, שנים אחדות אחרי נישואיהם, שבמהלכן נולדו להם שני בנים, הבכור עמוס ב־1925 ובנימין (“רבי”) ב־1926.

וגם עם הילדים דיברתם רק עברית?

יצחק: “בברלין עדיין היו תינוקות, ואפשר שמפי המטפלות שמעו גם גרמנית. אך הן בשנת 1927 הובהלנו חזרה לקובנה. אבי לקה במחלת לב קשה ונאלץ לפרוש מניהול בית המסחר. הייתי הבכור, ואחי היה בראשית לימודי הרפואה. מאוד התלבטנו, לא רק שולמית, גם אני. את הסכמתה להינשא לי התנתה בעלייתנו לארץ. ומצד אחר, סירובי לקבל עלי את הניהול היה מביא לסגירת העסק ולפיטורי העובדים, רבים מהם קרובי משפחה מטופלים בילדים…”

שולמית: "תודֶה, שלא הייתי לך למכשול. צערי היה גדול מאוד, אבל הבינותי היטב שחובתו של יצחק לקבל עליו, לפחות באופן זמני, את ניהול העסק. קיווינו שנינו שבהדרגה יעבור התפקיד לידי בן משפחה, אולי בעלה של אחת האחיות הצעירות. אפשר לומר, שלא ויתרנו לרגע על חלומנו לעלות לארץ,

ולקובנה נסענו בדרכנו לירושלים."

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב ־ קבוצה ב / חנוך ברטוב


 

5. עוד הם מביטים כה וכה

הם אנשים צעירים, הוא עשרים ושבע והיא עשרים ושש, וילדיהם – עמוס בן שנתיים ובנימין (שכונה בפי אמו ניוּמָה) – בן שנה. הם נוסעים לקובנה, לחיים של כבוד ופרנסה טובה. המחיר, אמנם, כבד לשניהם: יצחק, שאך זה הוכתר כדוקטור מצטיין בכימיה אצל פרופסור פריץ הבר הגדול באוניברסיטת ברלין, ינהל בית מסחר סיטונאי, מהגדולים בעיר; שולמית תדחה את חלומה להקים גן ילדים מודרני בארץ ישראל, ומי יודע עד מתי. אלא שלא לארץ גזרה הם יוצאים, כי אם לבירת ליטא, לקהילה יהודית חשובה. יצחק הוא נצר לבית רבי יצחק אלחנן ספקטור, מיקירי הקהילה ומכובדיה. עד מהרה יתמקמו בבית יפה נוף הנשקף אל נהר הווילָיה, בדירה מרווחת שתהיה לאבן שואבת לשליחים מארץ ישראל, ובמיוחד לאנשי השם שבהם. אף שהיה רק בן עשר כשהקיץ הקץ על חיים אלה, זוכר שמואל היטב פרטים רבים.

שמואל: "גרנו בבית מול האוניברסיטה, גנימינו גאטוֹבָה פינת רחוב ומיאַליאצ’ו 10… מצדו האחד של הבית היה אחד הבניינים הראשיים של האוניברסיטה על שם ויטאַלפאַס הגדול (הליטאי) ומצדו האחר בניין גדול של המשטרה, שבו היו תמיד התקוממויות קטנות, תמיד היה שמח, פעולות של המשטרה ונגד המשטרה.

כמה חדרים היו בדירה הגדולה שהוצאנו מתוכה? לך תזכור! אני חושב שחמישה, כאשר הסלון היה באורך של שמונה מטרים והוא נגמר בחלונות חצי עגולים. וחוץ מזה שהבית היה מאוד מודרני, אני זוכר רטיבות שחדרה מהגג…"

שולמית: “זו היתה דירה בבית גדול, עם מעלית, מים חמים. רצפת פרקט…”

שמואל: “בכל אופן, זה היה בית קומות, ואנחנו גרנו בקומה העליונה, הרביעית, אני חושב, בדירה מרווחת מאוד שהצטיינה – גם היום אני זוכר את התמונה הזאת – בספרים שהיו כמעט בכל חדר. הורי אהבו לכרוך את הספרים בבד פשתן לבן, או צבעוני־פרחוני, ספרים בעברית, ביידיש, אני לא זוכר אם היו גם בגרמנית, אבל גם ברוסית.”

יצחק היה עסוק למעלה ראש בניהול העסק הסיטונאי הגדול ובקיום המסורת המשפחתית, להימנות עם מנהיגיה הפעילים של הקהילה. בחיוך נכלם מעט הוא מוסיף:

יצחק: “יחד עם זה נשאר קשר עם הכימיה, ובאוניברסיטה העממית ביידיש נתתי במשך כמה שנים הרצאות פופולריות… ככימאי ממש לא עבדתי, חוץ מאשר עשיית ‘קונצים’ לילדים…”

שולמית היתה נאמנת “תנועת העבודה” וחסותה פרושה על “השומר הצעיר”, שקובנה הוציאה מתוכה כמה מחשובי חלוציה, כמו למשל המבקר דניאל בן נחום והעורך הראשי לעתיד של היומון “על המשמר”, יעקב עמית, שניהם חברי קיבוץ בית זרע שבעמק הירדן. עוד מימי ברלין, מיום שיצא הגיליון הראשון של “דבר”, מנויה עליו משפחת רבינוביץ', ועמוס ובנימין, משלמדו צורת אות, קראו את “עיתוננו לילדים קטנים”.

בפברואר 1930 נולד הבן השלישי, שמואל.

שמואל: “אני לא יודע אם אבא הראה לך – כשהוכנסתי בבריתו של אברהם אבינו, בא סבא מברלין לקובנה, וחילק צדקה לכל המוסדות… בארכיונו של סבא, שלא זרק שום דבר, שמורות כל הקבלות, ואבא הראה לי אותן.”

ב־1931 נכנס עמוס למכינה הראשונה של הגימנסיון העברי השני, ברחוב חוף הניימן 25. בקיץ של אותה שנה, כותב אביה של שולמית בספרונו:

“בקיץ תרצ”א (1930) ביקרנו בתור תיירים בארץ."

בביקור זה הוא רוכש אדמה ל“פרדס רוזנבלום” – היום גבעת שמואל, שליד אוניברסיטת בר אילן. לא יֵצאו שנתיים והוא יממש את חלומו: “וביום 27 במארס 1933 עזבנו את ברלין והעתקנו את מושבנו בשעטו”מ לארצנו הקדושה." החלטה זו של יהושע מרדכי רוזנבלום הציוני מנוער, יש בה מעין ראיית הנולד. הסופה שתצא מברלין ותכלה את יהדות אירופה, ובתוכה בני משפחתו, הפזורים מקופנהגן ופריז ועד קובנה. בזכות עלייתו לארץ והקפדתו לשמור כל פיסת נייר, אפשר לשחזר בנאמנות את קורות בני רבינוביץ' עד למלחמה ובמהלכה. הן כל שנצבר בבית רבינוביץ' בקובנה היה לעפר ואפר.

מכלל העדויות ה“החיצוניות” על ביתם של שולמית ויצחק ועל חייהם בשנות הרווחה, מרשימים ומעוררי תהיות זיכרונותיו של הסופר אליעזר שטיינמן על שלושת השבועות שעשה בקובנה באביב 1932, ובעיקר על פגישותיו עם שולמית. כעבור למעלה מעשור שנים התפרסמו זיכרונות אלה ב“דבר”, בשני המשכים, וכותרתם היתה: “בת ישראל מקובנה”. הנה מקצת מדברי שטיינמן, ככתיבתם:

“באביב תרצ”ב באתי לבירת ליטא סמוך לחצות הלילה ולמחרת בהשכמה, בשעה תשע בבוקר, דיבר אלי בטלפון לחדרי שבמלון קול אישה. הדוברת שאלה אם אני הנני אני, ולשאלתי לשמה ענתה שהיא בת ישראל מקובנה ועוד אמרה לי כמה מילים שלא היו מחוורות לי מחמת חוסר הכושר בי להבין לשיחו של אדם דרך הכלי. כיוון שכך פטרה אותי הדוברת ב’שלום' רהוט ודומה הפטירה ‘להתראות לאלתר’. ואמנם, כך היה. מקץ שהות מועטת נכנסה לחדרי בלוויית תינוקה כבן שלוש, זעירא שבשלושת בניה, כפי שהציגתו לפני, והסבירה לי פשר ביקורה אצלי בשעת השכמה בקיצור מילים. מתוך גמגומי בטלפון נסתבר לה כי לא איש שַח־רָחוק אני וכי רק פה אל פה תוכל להסביר לי מבוקשה. היא פשוט ביקשה להכירני פנים אל פנים. כיוון שהחליטה לדרוש למעוני שוב לא דחתה את ביקורה לשעה נאותה יותר. אינה אוהבת לדחות החלטה לאחר זמן. הדוחה עלול להתחרט. כסבורה היא שלא אסרב לכבדה בביקור היום אחר הצהריים שעה שנכנסים לכוס תה.

אף על פי שדיבורה מהיר, אין היא מרבה שיחה כדרך רהוּטֵי לשון. שיחָהּ ענייני לגמרי. לאחר ששהתה במחיצתי רגעים מספר ושמעה מפי כמה פסוקי נימוס, הלכה. בשעה היעודה באתי, ראיתי בית אמידים, שמעמד כליו טבוע בחותם של ארעי ומבלי משים – ודומה שבחללו שפוכה איסטניסיות לֵאָה. בעלת הבית נשקפה לי בצל קורתה צעירה הרבה מאשר בביקורה אצלי בבוקר. סימן לנשמה יתרה שיופיה מבהיק ביותר בתוך ד' אמותיה. כנגד זה אתה מוצא יופי הדיוטות, המשגשג ועולה דווקא ברשות הרבים. ראתה באורח שהוא עומד נבוך ועיניו משוטטות, אמרה: רצונך – שב; רצונך – לאו. ומתוך תהייה ולימוד זכות על משהו:

‘ביתנו בורגני במקצת, אבל אנחנו איננו בורגנים. לא בעלת הבית ולא בעל הבית אין בהם מידה זו. אנו יהודים פשוטים, ואת שלושת ילדינו אנחנו מחנכים בפשטות. רשאי אתה לשבת על הספה או היכן שאתה רוצה, ואתה פטור גם מלדבר אם אין רצונך בכך. דומה, אינך בעל דיבורים.’

התעניינתי לדעת מנין לה שאיני בעל דיבורים. אמרה לי, שהיא משערת זאת, לא, היא יודעת זאת, ודומה שהיא בטוחה בכך, כיוון שעדיין לא תפסתי מקום לישיבה, הציעה לי לגשת אל החלון ולהביט אם דרך משל מתאווה אני להסתכל במראות הנוף הנאווים, העוטים את קובנה, עירו של אברהם מאפו. אלא שהברירה בידי להסב על הספה הואיל ומסתמא עודני עייף מן הנסיעה של אמש. אם ניאות אני להסב על הספה, עצתה לשים כר או שניים מתחת לראשי…

בשיחה קצרה על כוס תה נתחוור לי כי בת ישראל מקובנה יפה לה גם השם בת ישראל מארץ ישראל. היא חברה לתנועת ארץ ישראל העובדת, מעורה בחיי הארץ ובקיאה בכל הוויות עולמנו ובת בית בספרות העברית החדשה. אמנם, בשנים ההן לא היה בדבר משום חידוש, הרבה משפחות יהודיות בגולה, נאמנות בית הציונות, לבן היה בארץ. הן ישבו בגולה על המזוודות… אבל כאן, בבית זה בקובנה, ראיתי בעלת בית בתוך כלי ביתה שרויה כזרה. אף בהגישה את הכיבוד אל האורח לא הניחה אלא כמזיזה לאיש, שנכנס עמה לשעה לפונדק אחד וישב על ידה לשולחן משותף, את מנת מאכלו ומשקהו…

…הנה כי כן: אישה זו ששאפה לפשטות החיים, היתה לפי שורש נשמתה מורמה מעל לחיים, העידו על כך מאור פניה הנאצל, דרך העוֹצב שבחיוכה, האגל המתנוצץ לרגעים במבטה, שהיה שָקוּי לרגעים גם יין גם דמעה, ניבה הנוטף לפתע מיניה וביה כרסיסים מעל האילן לאחר הגשם בעבור הסופה בין הענפים. נושא הפשטות נשתלב בפעם שנייה בתוך השיחה בפרשה לפני את משאלתה להעביר לפי שעה את שלושת ילדיה לארץ ולחנכם ברוח הארץ עד שגם הוריהם יוכלו להעתיק את מושבם לשם. בעצם אין היא יודעת משום מה אין הם עושים זאת מיד. וכי היא יודעת משום מה?

…יש אנשים שמצע של כל הדברים הוא אצלם העצבות. כיוון שהעצבות היא הלך רוח בהמשכים רבים הריהם משרים תמיד עלינו הרגשה של חוסר סיום. וכך מתוך חוסר הסיום של השיחה עברנו, לפי הזמנתה, לחדר הספרים. ראיתי לפני ארון גדול של ספרים. אולם בעלת הבית השיאה לי עצה טובה, כאדם האומר לחברו, שנזדמן עמו יחד בספרייה, להפנות את מבטו לצד הכוננית שמנגד. דומה, אמרה, שכאן תמצא מבחר ספרים מן האהובים עליך. וידעה מה ניחשה. כמה אצטבות לכוננית וכל אחת מהן אוצר יקר של ספרי סגולה, שסודרו ונערכו במחשבה תחילה, כל אחד לפי קשרי המשפחה שלו בחברה ההולמת אותו. נכון מאוד: יש הים הגדול של הספרות ובו לווייתנים גדולים, סופרי המופת של כל הדורות. הם, סופרי דרך המלך, מקומם בארון המלך, בארון הגדול. אבל יש גיל ויש תקופה ואולי מצויות שעות בכל גיל ובכל תקופה, שסופרים שאינם לווייתנים קרובים להלך רוחנו. הם ידידינו וחברינו – וידידים וחברים אינם מחוייבים להיות כארזים דווקא. הידידים שבסופרים, האינטימיים שבהם, נתכנסו לקהילייה אחת על גבי האצטבות של הכוננית. כאן גנֶסין והֶלדרלין, נובאליס ויקובסון, קובץ מכתבי מאנה והויפמאן, מורגנשטרן והויפמנסטל, רילקה וכרכים של פרישמן וברדיצ’בסקי. ידעה היד המחברת לזווג נשמות משופרי דשופרי ולהתקין להם אוהל מועד מיוחד.

… ‘אני משערת לי שהספרים האלה אהובים עליך. לא כן? כיוון שאתה אורח וייתכן כי בלילה אין שנתך עולה יפה בנכר, קח לך משהו מכאן, מן הטוב־הטוב. שניים. ולא די בשניים. קח שלושה, ארבעה, חמישה, קח כמה שאתה רוצה עמך לבית מלונך. פעמים ספר טוב הוא תרופה.’ "

שיחתנו הראשונה לא שימשה בניין אב לשיחות נוספות כיוצא בה… מכאן ואילך לא ניסרו עוד בינינו דיבורים בהרחבה… היא פסקה את פסוקיה למקוטעין ובמפוזר כמברקים הרצים אל השומע מאיזה מרחק… הרבה שוטטנו בצוותא בשלושת השבועות שעשיתי בבירת ליטא בסביבות המעטירות השקויות יגון ומסתורין, ששכינת מאפו החוזה ומיצקביץ' ההוזה עוד מרחפת עליהן…

נוגת־רוח היתה בת ישראל מקובנה כתוגה השפוכה מסביב… בת לווייתי נעימת ההליכות היתה מרת נפש וחמורת אופי. היא החמירה על עצמה והחמירה גם על אושרה. המדקדק עם עצמו ועם מקורביו בחוט השערה אינו שמח אל גיל כיתר בני האדם. זכיתי לכך שבת ישראל מקובנה מתחה גם עלי את מידת החומרה. כשם שקפלה לצדי חמישה כרכים ונתנה לי צידה לדרך חמישה ספרים, כך מזגה לי מנה מחומשת של ביקורת".

עד כאן אליעזר שטיינמן.

באחת משיחותינו שאלתי גם אני: באיזו שפה מדברים ההורים זה עם זה ובאיזו עם ילדיהם?

יצחק: “הילדים חונכו בעצם על שתי שפות. בבית שוחחנו בינינו, אשתי ואני, יידיש ועברית, אם כי האינטליגנציה היהודית בקובנה בכללה דיברה רוסית וגרמנית.”

שולמית: "פרינציפיונית – יידיש ועברית. אני דיברתי עברית… יצחק דיבר יידיש…

יצחק: “פרינציפיונית אני הייתי מדבר עם הילדים יידיש, אבל כשנוסדו הגימנסיות העבריות, שלחנו את הילדים לגימנסיה עברית.”

שולמית: “לא, שמואל למד עברית מגן הילדים. קודם לא היה גן ילדים עברי.”

יצחק: “הילדים למדו עברית בעברית. הכוונה שלנו כל השנים היתה… הבט, בארץ היתה לנו משפחה גדולה.”

שאלה פשוטה: “תתלבש”, את אומרת לילד בעברית או ביידיש?

שולמית: “אני דיברתי עברית.”

יצחק: “אראה לך פתקאות מבנימין שכתב בהיותו בן שש־שבע להורים שלה בעברית…”

כדרכו, הוא עולה לקומה העליונה ושב ובידו צרור שלם, פתק מצהיב, גזיר עיתון וכן פנקס שאני מזהה מיד כ“ספר זכרונות” שבעת ההיא היה חביב על ילדי הארץ. הפתק הוא משנת מותו של ביאליק, כשהיה בנימין כבן שמונה:

שלום רב

תודה בעד ספר הבדיחות לילדים

ובעד הבוסתנאים

מה שלומכם? שלומי הוא טוב

אני מנשק אתכם

בכבוד רב

נכדכם בנימין


והנה מכתב ועליו מודבק בול הקק“ל עם דיוקנו של ביאליק, תרל”ג – תרצ"ד:

לסב ולסבתא שלום

תודה בעד המִשנָה

אני כבר לומד

מה נשמע בפרדס? מה שלומכם?

שלום רב ונשיקות רבות

עמוס


בן התשע כתב ל“עיתוננו לילדים קטנים”, ומכתבו נדפס בג' בשבט תרצ“ד ב”הילדים כותבים":


לחברי בארץ ישראל, חברי הטובים!

רוצה אני מאוד לבוא אל ארץ ישראל, ארץ אבותינו, לראות אותה, את הפרדסים של היהודים, הבתים והמושבות, בייחוד את “מושבת חיים” על שם חיים ארלוזורוב שנהרג בתל אביב. אני מבקש ש“עיתוננו” יצא בכל שבוע ושבוע.

שלום ממני לכל ילדי ישראל.

גימנסיון עברי קובנה (ליטא), מכינה ג' ב'

עמוס רבינוביץ'


את “ספר הזיכרונות” קיבל בנימין ליום הולדתו העשירי, וכשעלה לארץ לקח כנראה גם פנקס זה, שמילא אותו בשיריו העבריים, וגם הוא נשמר אצל סבא רוזנבלום. בהתרגשות רבה מתחיל יצחק לקרוא שיר אחד של בנו, אך קולו לא נענה לו. הוא מעבירו לשמואל, הקורא ומכחכח שלא להזיל דמעה, כאילו לא לפני ארבעים ושבע שנים נכתב בידי בן אחת־עשרה:

ירושלים

ירושלים, ירושלים,

קדושת ישראל

הרי את בעינייך רואה בלבך יודעה

כל העם עומד לפני שערייך וקורא לך

את שלנו לעולם

ובבוקר אחד מימות המשיח

אש השמים לבנו ילהיב

יעלה אותנו אלייך

ועד היום ההוא

סבלי ככל אשר גם אנו סובלים

תפילת הסבל תייפה אותנו גם אותך

ירושלים האהובה קדושת ישראל

הרי את בעינייך רואה בלבך יודעה

כל העם עומד לפני שערייך

וקורא לך: את שלנו לעולם!


17 פברואר 1937"

(עובד על פי הפתיחה ל“פאן טדאוש” מאת אדם מיצקביץ': “אוה, וילניוס! אוה, וילניוס!”)

כדי להוציא את הוריו הישישים מהעצב שהשרתה עליהם העלאת זכרו של בנימין, חוזר שמואל לשאלת השפות:

שמואל: “כשהיו שואלים אותי, מהי שפת האם שלך, הייתי עונה – שפת האם שלי עברית ושפת האב יידיש. כך אני זוכר! תבין עוד משהו – אני כבר גדלתי בבית, שבו שני האחים דיברו עברית, עברית ויידיש.”

וליטאית?

שמואל: “בשום אופן לא. ליטאית לא ידעתי. אני חושב שקראתי בקובנה יותר ספרות ארצישראלית מאשר ילד בן גילי בארץ. ‘עיתוננו לגדולים’, ‘עיתוננו לקטנים’, ‘דבר לילדים’ – קיבלנו הכול. ‘בוסתנאי לנוער’ שלח סבא. עיתון יידיש, ‘דאס וארט’, היה בבית. ‘אוּרִי מוּרִי’, סיפורי נחום גוטמן, סיפורי יעקב חורגין. את ‘זיכרונות לבית דוד’ ידעתי בעל פה. ספרי ‘שטיבל’ בכריכה האדומה. כמתנה לילדים, לחברים, היינו מביאים ספר עברי… ‘לובנגולו מלך זולו’. ליטאית? לא, לא, לא.”

הבן הבכור, עמוס, נפטר לפני שנים רבות, ואני נאחז בעדות מאלפת של פרופסור דב לוין, חבר כיתתו בגימנסיה העברית, שנשאה את שמו של מנהלה הראשון, פרופסור שוואבה, בעתיד רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. דב למד עם עמוס ממכינה א‘, החל בסתיו 1932 ועד שעלו עמוס ובנימין ממש ברגע האחרון, חודשיים לפני שנסגרו גבולות ברית המועצות. פרופסור לוין, חוקר מובהק של השואה, נמלט מהגטו, היה פרטיזן ביערות רודניקי, בתום המלחמה מצא דרכו אל מחנה המעבר לניצולים של הבריגדה היהודית בפּוֹנטֶבָּה, ולארץ הגיע ב־23 באוקטובר 1945. ראשית היכרותנו בסתיו 1946, כשהשתחררתי מהבריגדה והתקבלתי לאוניברסיטה העברית. במאמרו “דיוקנה של כיתה” משרטט לוין תמונה חיה ונאמנה של הוויית אותה כיתה מראשיתה ועד לאיסור שהטילו השליטים הסובייטים בקיץ 1940 על השפה העברית. בשנת שלטונם היחידה, עד לפלישה הגרמנית, הספיקו להסב את שמה לגימנסיה הממשלתית מס’ 11 (על שם שלום עליכם) ולכפות הוראה ביידיש בלבד. לענייננו יש ערך לכמה אזכורים של עמוס באותו מאמר:

“תוך ימים ראשונים מתגלים ה’טיפוסים' שאינם משתנים עד לסוף ימי הגימנסיה (ובתוכם) עמוס רבינוביץ' ‘הפרופסור’ (בעל המשקפיים) ו’הידען' המביא מבית הוריו שפת עבר מדוברת. קשר עמוק מתקיים בגימנסיה עם השפה העברית וארץ ישראל. עד למלחמה עולים לארץ כשנים־עשר מתלמידי הכיתה… במחלקה השישית אנו נפרדים מעל חברנו ללימודים עמוס רבינוביץ‘, העולה ארצה. מקנאים ולא יודעים עד כמה קנאה זו תגדל בעוד חודשיים, עת ייסגרו הגבולות. מר רוזנבלט מנצח על המסיבה. ‘עלה וצלח, ואחריך אנו’, מהדהדת הברכה באולם היפה, מתחת תמונתו של מייסד הגימנסיה מ’ שוואבה… לפחות בזמן הראשון כותבים. עדיין הדואר מארץ ישראל סדיר, ואנו מתנחמים במכתביו של עמוס. מפיו אנו שומעים תיאור חי על תל אביב. הוא מנסה להקבילה לקובנה. כך למשל רחוב הירקון ניצב לירקון כמו רחוב ניאמוּנוֹ לנהר הנימן”.

הקשר עם ארץ ישראל היה לא רק באמצעות השפה. במלאות שנה לעליית הוריה באה שולמית בת השלושים וארבע עם בכורה בן התשע לביקור לימי הפסח תרצ"ד.

בספרה על כך כעבור חמישים שנה, עדיין היתה שמורה בקולה מתיקותו של אותו זיכרון רחוק. הן בארץ חיו, נוסף על אחיה ואחותה, אחיות אמה, בנות משפחת הורוביץ, שנישאו לאנשים מסולתו ושמנו של היישוב הקטן, וכן אישים מבין הרבים שפקדו את בית הוריה בברלין ואת ביתה בקובנה, שהתחבב על האורחים.

שולמית: “נסענו לפסח ושהינו שישה שבועות. ביקרתי בכל הארץ. היתה לי פה בת דודה, לאה פֶלֶר, אשתו של ד”ר פלר. היא עבדה אז בחברת החשמל. עשינו יחד טיול. הלכנו ברגל מנתניה לעמק חפר, לכפר ויתקין, ובדרך ישבנו בטול כרם וחכינו לאוטובוס. התברר, שזה היה בית קפה של אחד הפורעים הערביים. אחר כך נסענו לגליל. כשחזרנו, בא אלי אליעזר שטיינמן, וסיפרתי לו שישבנו בבית הקפה בטול כרם, אמר לי שטיינמן: ‘את יודעת מה זה היה? ניסיון בלתי מוצלח להתאבד’… אז לא הייתי כזאת. הייתי בחורה צעירה ויפה…"

ככל הנראה התפתח קשר מיוחד בינה לבין אליעזר שטיינמן, ראשיתו בימי ברלין והמשכו בשלושת השבועות שעשה בקובנה. לבד מן ההתכתבות והפגישה בארץ נפגשו כעבור שנים ספורות בקונגרס הציוני האחרון בז’נבה, זה שפוזר בפרוץ מלחמת העולם השנייה. על יחסיה עם שטיינמן בקונגרס, שעמוס מזכירו באחד ממכתביו, היא אומרת:

“היו לנו בכלל מריבות, אנחנו היינו בידידות. התכתבנו. היו לי המון מכתבים שלו.”

שטיינמן עצמו כותב על ביקורה זה בארץ:

“בינתיים ובת ישראל מקובנה באה לארץ לביקור קצר. הגשימה שאיפתה להביא תחילה את שני ילדיה לחנכם ברוח הארץ וראתה בזה שלב להכשרה עצמית לעלייה. היא סיירה את הארץ, שוטטה וסחה לי דרך בדיחה, שמתוך מגע עם הארץ היא חשה בעצמה לפעמים שמינית שבשמינית של ארצישראליות ממש. סבורה היא שהמניעות הפנימיות נתערערו כבר במידה מרובה ומקווה היא כי בשובה לביתה יסולקו גם כל העניינים הטיפשיים המעכבים את העתקת מושבם לארץ. דומה כי הדבר יסתדר במשך שנתיים־שלוש שנים.”

שנה אחרי שולמית, מבקר בארץ גם יצחק בן השלושים וחמש, ואיתו בנימין. אפשר שבדומה לשולמית, הלך גם הוא אל ד“ר גרינפלד, רופא הילדים שלהם בברלין, שהשתקע מאז בירושלים. היו כמה סיבות לדאגה לבנימין. הוא היה קצר רואי מאוד, וכן היתה לו רעדה ביד ימין, שטיבה לא אובחן. כשנועצה איתו שולמית, אמר ד”ר גרינפלד: “היה לו כנראה פוליו קל, וזה נשאר מהפוליו.”

מתוך זיכרון שגוי אני מעיר שרבי היה ספורטאי.

יצחק: “לא. הוא לא היה ספורטאי. ההליכה שלו היתה קצת שונה.”

שולמית: “מישהו מחבריו בהגנה סיפר לנו לאחרונה, שרק הוא היה מסוגל ללכת אחריו בשורה. ההליכה שלו היתה קצת משונה.”

מכל מקום, לא זו היתה מטרת ביקורו של יצחק. אם כי גם בשובו התחדש הוויכוח בין שולמית ליצחק לא אם יעלו אלא מתי. בשנת 1933 נפטר ישראל איסר, אביו של יצחק אלחנן, והוא בן שישים. יצחק היה אז בן שלושים ושלוש, הבכור, והוא מודע לכובד האחריות המוטלת על כתפיו:

יצחק: “הייתי קשור מאוד לענייני המשפחה והמשכתי לנהל את העסק. היו ארבעה ילדים, אחי הצעיר סיים את לימודי הרפואה ב־1934 וצריך היה לקיים את כולם.”

ומה על שאיפתם המוצהרת עוד מימי ברלין לעלות לארץ?

“במשך שנתיים־שלוש שנים” התרשם שטיינמן, או באיזה עתיד מעורפל. אצלי נשאר רושם, שלא רק המשיכה לארץ ישראל לבדה התסיסה את נפשה של שולמית, אלא אי־נחת מההוויה הקרתנית בקובנה. הן כך מסר שטיינמן את רשמיו על החיים העבריים שם לקוראי “כתובים” ב“זמן אמיתי”, ב־18 באוגוסט 1932:

“אופן הכתיבה בעיתון העברי המקומי ובכל העיתונים העבריים שהיו מופיעים פה בעשר השנים האחרונות – איזו גרפומניה שיטתית!… האומנם לאחר שנהרסה סוכתו של מאפו נסתלקה השכינה מליטא?”

סימוכין לכך אפשר למצוא, למשל, בדבריה של לאה גולדברג למראיינה ב“קול ישראל”, המבקר א"ב יפה, לרגל הופעת ספרה “מוקדם ומאוחר”:

“בליטא היתה קבוצת משוררים צעירים וסופרים צעירים שפירסמו את ‘פֶּתַח’ ואת הקובץ ‘פַּעם’, עם מלחמה נוראה כזאת ב’מסורת'… כל הקבוצה אז איכשהו ראתה עצמה שייכת לזרם הזה (‘כתובים’) ואני הייתי אחת מהם.”

ואילו המשורר והעורך א"ד שפירא (שפיר) תיאר את קבלת הפנים העוינת לגיליון הראשון של “פתח”, ב־1931:

“היהדות הליטאית, לרבות חלק גדול מבני נעוריה, לא קלטה עוד מחשבה חדשה ולא בנקל אפשר להביאה לידי חשיבה חדשה… כי רבה השממה. ורבים נוטרי השממה.”

על לאה גולדברג היתה קובנה שנואה בשל קרתנותה, וכבת ארבע־עשרה היא מזדהה עם אירינה מ“שלוש אחיות” הקוראת, “למוסקבה, למוסקבה, למוסקבה.” ליומנה היא מגלה את שנאתה לקובנה, כותב א"ב יפה, “הן בגלל כיעורה ואופיה הקרתני והן בגלל החברה היהודית הבורגנית בעלת ההשגות הקטנוניות והמסולפות.”

הד לקרבתה של שולמית להלכי נפש אלה אנו מוצאים בעדותו של עוד סופר־אורח מארץ ישראל, שמעון קושניר. הדברים התפרסמו בספרו “בדמדומי בוקר” (מכורה, 1951), שראה אור כשתים־עשרה שנה לאחר ביקורו בקובנה ערב המלחמה. את הפרק “בשליחות דחופה לליטא” הוא מקדיש לפגישה עם משפחת רבינוביץ' (השמות אמנם בדויים, אמנון שבספר הוא קושניר עצמו; אברמוביץ' הוא רבינוביץ', אבל אין ספק בזהותם).

"ערב מלחמת העולם השנייה נקרא אמנון לצאת בשליחות קצרה אל יהודי ליטא… בכנס פעילי התנועה בקובנה הכיר אמנון את החברה שולמית, בת ישראל נאה, חיננית ופיקחית, מדברת עברית רהוטה, הוריה בארץ, וגם אחותה הצעירה כבר עלתה כרבים מידידיה וחבריה בצמרת התנועה.

שולמית הזמינה את אמנון לביתה הפתוח לכל חבר הבא מארץ ישראל. עניין חשוב לה אליו. למחרת באה במכונית והביאה את אמנון לביתה. בדרך סיפרה שהיא רוצה בעזרתו ובהשפעתו על בעלה בדבר הקדמת עלייתם של שני בניה הגדולים לארץ.

אל מחוץ לעיר, באחד הפרברים העשירים, הביאה שולמית את אמנון. גם במבוא הבית ניכרה אמידות בעליו. כשהכניסה אותו לבית, ראה את הידורו, את רהיטיו המסודרים בטוב טעם ואת התמונות האמנותיות המקוריות של ציירים נודעים…

את אמנון הכניסה שולמית לחדר האורחים, הגישה ‘כיבוד’ והביעה צערה על מיעוט פעילותה בתנועה, שאליה היא משתייכת בכל נפשה. היא אומללה מאוד ואינה מוצאת לה מנוח בכל עושרה ואושרה במשפחתה. כל יום המאחר את עלייתם לארץ – קשה לה מהיום שקדם לו. היא מוכנה לוותר על כל עושרה, גם לסבול בארץ, אך הנכסים הרבים שבעלה מנהלם, מעכבים. כל בני משפחתו עובדים עמו בעסק הגדול, המפרנס עשרות משפחות יהודיות ועובדים רבים מעם הארץ. סניפים לעסקם בכל ערי ליטא הגדולות, ואיך יחסל כל זה ביום אחד? גם בהרגשתו של בעלה חלו שינויים וגם הוא חש בזעזועים המתקרבים; אך רגש החובה והאחריות כלפי העובדים עמו, כלפי האמון הרב שהמדינה רוחשת אליו, מחייב אותו לזהירות. היא, שולמית, רגישה יותר לאסון הבא ומשדלת את בעלה לשלוח לפניהם את שני הבנים – הגדול כבר בן ארבע־עשרה והצעיר ממנו בן שלוש־עשרה. הם בעלי כישרונות, שוקדים על לימודיהם, שולטים בלשון העברית. רק הצעיר, בן העשר, יישאר עמהם עד שיחסלו את העסק בשעה הנכונה. בעלה כבר נוטה לקבל את דעתה, אך יש לשכנעו.

הבנים באו בעליצותם לבית, ובמהרה נתקשרה ההיכרות ביניהם ובין אמנון. שמותיהם עמוס, בנימין ושמואל. העברית השגורה שבפיהם קירבה אותם אליו עוד יותר. מכירים הם סיפורים שהדפיס אמנון בעיתון הילדים המנוקד, הבא לביתם מהארץ, והם מעתירים עליו שאלות על היישוב. יודעים הם בדיוק מה הם המרחקים בקילומטרים בין כל עיר ועיר בישראל, ובין המושבות הגדולות… הם משתוקקים שההורים יחליטו סוף־סוף ומצפים ליום עלייתם לארץ…

צילצל הפעמון ונכנס האב. כבן ארבעים. פניו שחומים ועיניו שחורות. יש בפניו מצביונו של איש המעשה, אך הם מעידים גם על אצילות רוח. רחב כתפיים, וקומתו נמוכה משל שולמית אשתו התמירה…"

אלא שהזמן לספקות ולהתלבטויות כבר אזל. בקיץ 1939 באה ז’ניה אחותה לביקור בליטא:

שולמית: “ואנחנו שתינו נסענו יחד לקונגרס בז’נבה, אני זוכרת שהלכנו ברחוב וראינו עיתון על הסכם ריבנטרופ־מולוטוב ומאוד נבהלנו מזה, ואחר כך היינו בקונגרס, והקונגרס פוזר וכולם אמרו לי, אל תיסעי לליטא – תיסעי לארץ!… כן, אשאיר שם את בעלי ואת שלושת הילדים, ואסע לארץ!… בכל אופן, עברתי את ה’קוֹרִידוֹר' – אתה זוכר, היה שם קורידור פולני – ז’ניה חזרה לארץ, ואני חזרתי הביתה!”

בז’נבה פגשה פעם נוספת את אליעזר שטיינמן. ב“בת ישראל מקובנה”, המשך שני, 26.1.45, שכתב בהשפעתם המחרידה של פרסומים מוטעים על כך ששולמית נרצחה בשואה, מתוארת פגישה אחרונה־כביכול זו (ואגב, כל מה שהבאתי כאן משמו לקוח ממאמרו זה):

…“בקונגרס הציוני שנתכנס בז’נבה בתרצ”ט נפגשנו… ושוחחנו בקיצור. דומה, היא שבה זה לא כבר מסיור ברוסיה. היא עמדה לצאת ליום או יומיים לציריך. היא שוטטה, שוטטה, לכשתשוב מציריך לפני סיום הקונגרס עוד נועדה לנו פגישה. רוצה היא להגיד לי, כי סוף־סוף נשלם המעגל. הדרך לעלייתה לארץ סלולה כמעט. ודרך אגב סחה לי פרט אחד שהיה בדעתה להגיד לי משכבר, אלא שבמשך שנים לא הגיעה משום מה לידי אמירה, והוא כי עד שנפגשנו בקובנה כבר נזדמַנו פעם לפני הרבה־הרבה שנים, אז, אז, בתרפ“ב, שם, שם בברלין, בביתו של חא”ק. ‘ייתכן’, אמרה, ‘שאתה לא העלית כלל על דעתך שאני הנני אותה הבחורה שראית פעם בשעת בין ערביים אחת. ובינתיים עברו שנים, כל כך הרבה שנים. נורא.’ עוד נועדה לנו פגישה. והיא לא נתקיימה. למחרתו שרקה הסופה שכסחה שליש מעם ישראל, ובתוך המשרפה הגדולה עלתה בלהבה גם נשמתה. לא מתוך עצמה מתה בת ישראל מקובנה."

שולמית חזרה לתוך המלכודת הנסגרת. הן אפילו אז לא שיער איש עד כמה שטנית תהיה הסופה המתרגשת. כמו בלי משים, בהדרגה, נכנסו היהודים בשערי הגיהינום.


 

6. עמוס ובנימין כבני הדור בארץ

בסדק צר מאוד יצאו עמוס ובנימין את אירופה המתפתלת בעווית של תהפוכות מדיניות ומלחמתיות ונסעו לארץ ישראל, שדווקא אז החל בה היישוב היהודי ליהנות ממידה של שלווה ומראשיתו של “פּרוֹספֶּריטי”, בלשון הזמן. את קובנה עזבו ב־4 באפריל 1940, ובידם תעודת עלייה (Palestine Immigrant Certificate) שמספרה 125211 – סוג II(B) – על שם Rabinovicius Amos ונלווה אליו אחיו הצעיר רבינוביציוס בנימין. עד אודסה – דרך מוסקבה – נסעו ברכבת. שם עלו על סיפון ה“בסרביה”, וב־22 באפריל, לפני פסח, עגנו בנמל חיפה והמשיכו ישר לדירתם של סבא וסבתא רוזנבלום בתל אביב.

חודשיים אחרי צאתם, ב־15 ביוני 1940, פלש הצבא האדום לליטא, שבכוח הזרוע היתה מיד לאחת הרפובליקות של ברית המועצות. הגבולות נסגרו והוריהם של עמוס ובנימין ואחיהם נמצאו כלואים בתוכם, אין יוצא ואין בא. אם אכן עמדו יצחק ושולמית לעלות סוף־סוף לארץ באוגוסט, הושמה כוונתם לאַל. קשרי דואר בלבד קוימו שנה אחת ושבוע, עד למבצע “בַּרבַּרוֹסָה”, המתקפה הנאצית על ברית המועצות. ביום ההוא כמו נעלמו שולמית, יצחק ושמואל אל מעבר להרי החושך. רק שמועות פרחו ובעיתונים התפרסמו שברי ידיעות, אלא שטבע האדם נוטה להיאחז בכל שמועה טובה ולהתכחש לכל ידיעה רעה.

מיום הפלישה לפולין, שבתוך שנתיים היתה למלחמת העולם הרצחנית ביותר בדברי ימי האדם, נהפך מעמדו של היישוב בארץ לפרדוקסלי עד כדי אבסורד. ימים טובים באו. דוכאו מאורעות הדמים (“המרד הערבי”), ששלוש שנים הסבו הרג רב, והחל להסתמן מפנה במשבר הכלכלי שמירר חיי עולים חדשים וותיקים גם יחד, והרתיע רבים מהימלטות לארץ מזרחית קטנה ודלה, שאין בה רגע בלי פגע. כך נהגו אפילו לאחר שנושלו מכבודם, פרנסתם ואזרחותם, והחרב היתה מונחת על צווארם. וכשנסגרה המלכודת ועיניים מפוחדות נפקחו, חסמה המלחמה את דרכי היציאה. רדיפת היהודים נעשתה יותר ויותר אלימה וחשופה לכל עין, אם כי כל פרטי הפרטים של הצעדתם, שלב אחר שלב, אל רציחתם, נודעו רק לאחר זמן.

ודווקא בארץ ישראל מוכת המאורעות, האבטלה ואיזו תחושה אפלה, שהעתיד אינו נושא בכנפיו אלא עוד ועוד ימים קשים, באה המלחמה והפכה הכול לטובה. מחנות צבא גדולים צצו בן לילה בכל רחבי הארץ והתמלאו גייסות בריטיים ובעלי בריתם, אוסטרלים, ניו זילנדים, הודים, דרום־אפריקאים ועוד. כיוון שצי הצוללות וחיל האוויר של גרמניה ניתקו צבא ענק זה שבמזרח התיכון מלבה של האימפריה הבריטית, התהווה צורך דחוף בפועלים, בעלי מקצוע ומומחים מקומיים למיניהם להקמת המחנות, לסלילת דרכים, לייצור מזון ובתִגבוּר הגייסות בנהגים, מכונאים, חשמלאים, שרטטים, מהנדסים, רופאים ושאר מקומיים. המובטלים של אתמול השתלבו מהר מאוד במערכת הלווייתנית שלרעבונה לא היה גבול. אם מתוך דחף אישי עמוק להילחם בגרמנים, אם בשל מצוקת האבטלה, או מסיבות אישיות שונות ומשונות – התנדבו אלפי צעירים לכל יחידה שהבריטים פתחו להם את שעריה. מעטים נמנו עם פלוגות החי“ר העבריות של ה”באפס" הסקוטי, אלה שמתוכן קמה מאוחר יותר החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה), וגם הם הופעלו בתפקידי משמר בעורף, לא בלחימה, שמא בבוא הניצחון יבקשו עליה הציונים תמורה מדינית.

* * * * *

לבית סבא וסבתא רוזנבלום הגיעו עמוס ובנימין בראשיתו של מפנה חד זה, שעד מהרה יהיה לפרוספריטי נהנתני, שופע עבודה וכסף, כאילו אינם במרחק פריצה אחת אחרונה של הגנרל רומל, שהטנקים בפיקודו קרבים למבואות אלכסנדריה, ובמרחק טיסה קצרה מכרתים, שאלפי צנחנים גרמנים ערוכים בה, אלא באי רוגע בסוף העולם. על מידת ערנותם של עמוס ורבי למציאות רבת סתירות זו אין עדות כתובה. “יומן המסע” המדומה, שכתב רבי כחיבור כיתה, אינו נוגע כמעט בענני המלחמה, אך אם נזכור שמחבר היומן, הכתוב בעברית צחה, טבעית, הוא בן ארבע־עשרה, שבועות ספורים בארץ, נופתע מתובנותיו החדות. הנה אחד הרישומים, וכלשונו במקור:

"40.IV.14

כשהתעוררתי בבוקר נמצאה כבר האונייה בלב ים. היום, בחפשי מה שהוא במזוודה, מצאתי חבילה ארוזה בעיתון ארץ ישראלי. התנפלתי על העיתון, למרות ישנותו, כמוצא שלל רב. אבל אך התחלתי לקרוא בו הצטננה התלהבותי. כל העיתון היה מלא חרפות וגידופים כלפי העיתונים האחרים והמפלגות העומדות מאחריהם. ובקראי את זה התחלתי לחשוב, היוכל עם ישראל להיגאל כל זמן שלא התלכד והתאחד. איך נוכל להתנגד לשונאינו מבחוץ, בשעה שאין אנו מלוכדים מבפנים. באין עכשיו השעה האחרונה, אולי יהיה אחר כך מאוחר? הרהורי נפסקו על ידי אחי שבא לקרוא לי לעלות על הסיפון, כי האונייה הגיעה לבוספור. שני צדי המיצר טבעו בירק, וביניהם נראו בתים לבנים ויפים. הכול כבאידיליה. את האידיליה הפסיקה אוניית מלחמה טורקית שעברה במְצָרים והזכירה לנו את ההווה המר…"

ורישום נוסף, המגלה עד כמה הזדהה עם המאבק על עלייה חופשית והתיישבות בכל הארץ:

"40.IV.16

בלילה עברה האונייה בדרדנלים: סלעים אפורים ותלולים ועליהם תותחים ענקיים החולשים על כל הסביבה. בבוקר נסעה כבר האונייה בים היווני. אחה“צ הגענו לפיראוס. בכניסה לנמל עמדו כמה תותחים. בנמל ראינו את אוניית המעפילים הידועה Asimi, עכשיו היא שטה תחת דגל יווני. בראותי אותה, נזכרתי בייסורים ובתלאות שעברו על המעפילים בשאפם להגיע למולדתם. נזכרתי גם באלפי המעפילים האחרים העוברים דרך שבעת מדורי הגיהינום כדי להגיע לארץ ישראל, ובהגיעם אליה מוצאים הם שערים נעולים, ושומרי השערים, המתיימרים להיות מגיני הצדק והיושר בעולם, מכוונים כלפי הבורחים מהתופת, הבאים לדפוק על שערי מולדתם הם, את רוביהם. ביד אחת חותמים הם על הכרזה אחת ובשנייה על הכרזה אחרת הסותרת את הראשונה. אוי ואבוי, לא רק לנו לבד, אלא לכל העולם כולו, אם כאלה הם מגיני הצדק והיושר היחידים. את מחשבותי הפסיקה צפירת האונייה. אחרי סידור הניירות ירדנו לחוף. לאתונה הגענו רק בערב.”

כלומר, בעודו על סיפון ה“בסרביה” במצרי הבוספורוס, מעייניו הם בארץ ישראל, שבראשו היא נוכחות חיה. מעל סיפון האונייה צפו האחים בכרמל, מכר ותיק, המגביה ככל שהם קרבים לנמל. היה משהו מיוחד להם בהתגלות חופי הארץ, שנופיה ואקלימה כה שונים ממראות המדינה הבלטית שבירכתי צפון – יערות אפלים, מישורים ירוקים, ודאי לא שמש יוקדת זו של שלהי יוני, סִפָּם של חודשי החום התל אביבי המעיק והזיעה הניגרת מכל נקבובית שבגוף. שניהם כבר היו בארץ, עמוס עם האב ובנימין (ניוּמָה) עם האם. בכך ובעברית הטבעית שבפיהם נבדלו חניכי בתי הספר העבריים בארצות הבלטיות ובפולין מפליטי השנאה האירופית, נערים ומבוגרים, שהחלו להגיע באותם ימים, רובים אילמֵי עברית, נטולי חינוך יהודי, זרים גמורים במקום, שעל פי מה שאמרו להם עכשיו, הוא מולדתם האמיתית.

מטעם נוסף, חשוב גם הוא, לא ידעו עמוס ורבי טעמם של חבלי קליטה: בלבה של תל אביב, בשדרות רוטשילד 108, ציפו להם באהבה רבה סבא וסבתא. חרף חורבנו של פרדס שבעים הדונמים – שביצוא פריו הזהוב תלו תקוות גדולות, אך המצור הימי הגרמני גורם לו שירקיב על העצים – היו רחוקים מאובדן כל העושר שעשה סבא מחדש בברלין. גם בתל אביב, חשו מיד נכדיו, רוחשים הכול כבוד ל“נגיד” אוהב הספרים ויקירם של סופרים.

אחרי כמה ימי הסתגלות, ביקורי קרובים ורחצה בימה של תל אביב, רשם אותם סבא ל“בית הספר למסחר”, ששמו הוסב ל“גימנסיה בלפור”, מרחק הליכה קצרה מהבית. למנהלי הגימנסיה הציג עמוס “אישור”, חתום בידי מנהל “גימנסיון עברי שֵני קָאוּנַס”, י' ברוצקוס, המעיד כי עמוס “נתקבל בשנת 1931 למכינה הראשונה של הגימנסיון העברי המנוהל על ידי. בסיום שנת הלימודים 1938/9 בקובנה, עבר אל המחלקה השישית, ובה למד עד 7.4.40 וכמעט גמר לעבור על הקורס לשש מחלקות, היות ועזב את המחלקה כמעט בסוף שנת הלימודים על מנת לעלות לארץ ישראל.” גם אישור זה השתמר בגנזיו של סבא רוזנבלום, ותצלומו לנגד עיני. לשנת הלימודים 41‘/40’ ב“בלפור”, צורף עמוס ל“שביעית”, היא כיתה י“א. רבי, הצעיר מאחיו רק בשנה ומשהו, התקבל ל”חמישית", היא כיתה ט'.

מכתביו הראשונים של בנימין (ניומה), חקוקים בזיכרונה של שולמית, ובשיחותינו, המתנהלות כעבור ארבעים שנה ויותר, היא מספרת איך “נכנס לגימנסיה וכעבור כמה חודשים נבחר לוועד הכיתה. הוא כתב לי שאינו מבין – הם אינם מכירים אותו, למה בחרו בו?!… אז עניתי לו: ‘אולי לא מכירים – לכן בחרו!’… והוא סיפר עוד במכתבו אלינו: “צוחקים לי שם כשאני אומר ‘פוזמק’, כשאני אומר ‘אלוּנטית’, ‘בּוֹרית’…” בזה נרמזה איזו מחיצה סמויה שהגביהו הצברים ו”הוותיקים בארץ" בינם לבין “העולים החדשים”, שהעברית שבפיהם טובה, אבל אינה “עברית שלנו”.

כעבור שנים, בפגישת חברים, שתצוטט כאן עוד כמה פעמים, סיפרה חברתו לכיתה,

מרים פרוֹינד: “אני זוכרת אותו מההתחלה עד הסוף. מיד עם עלותו נכנס לגימנסיה בלפור. הוא ידע כבר עברית, ולא היו לו חבלי קליטה. בבחירות לוועד הכיתה, הוא היה אחד משלושה או ארבעה שנבחרו. הוא היה מרוצה מכך, אך גיחך על כך שבוחרים באיש חדש, שטרם מכירים אותו. לכולנו היתה הרגשה שאם נצטרך עזרה, הוא ידע להושיטה עוד לפני שנבקש…”

ובתגובה להערת אחד מחבריו, ש“רבי קיבל חינוך של ההגנה”, חזרה ואמרה:

“זה לא עניין של חינוך, אלא בעיקר של אופי אישי.”

מנקודת מבט שונה במקצת, האירה את הדברים עוד חברה לאותה כיתה בתיכון,

מסדה לביא: “הובעה כאן תמיהה על קליטתו המהירה של העולה החדש. אך רבי לא היה עולה חדש. הוא מבית שהדברים היו מגובשים בו. הוא לא היה צריך לעבור חבלי קליטה. השורשים שלו לא צמחו בקורס ב־1943 אלא הרבה קודם לכן. בתיאוריה יש לכל אחד מאיתנו כמה ערכים, אך כשהדברים מגיעים לידי הגשמה, לא כל אחד עומד בכך. אני מסכימה עם מרים שאמרה, כי תמיד היתה הרגשה שרבי יעזור, גם מבלי שיבקשו ממנו. אני זוכרת את המסע בו הלכנו יחד. הייתי לאחר תאונה, ואף שבדרך כלל לא היו עוזרים לי במסעות, כשאמרו שצריך לעזור לי, כל האחרים לא ששו לכך. רבי לקח את ילקוטי והלך עמו. עבורו זה היה מובן מאליו. אני זוכרת היטב את אופן הליכתו, עם החותלות המיוחדות שהיו לו בנעליים. הוא אמר, כי כך יותר קל לו ללכת. ברבי היתה מזיגה של קשיחות עם המון רגש, אף שתמיד היה יבש וענייני מאוד…”

בלי משים דילגנו לשנת 1943, ומן הראוי לחזור לשתי שנותיהם הראשונות של האחים בארץ. במבצע “ברברוסה” הבקיע הצבא הגרמני לעמקי רוסיה, כבש את שלוש המדינות הבלטיות, בהן בירת ליטא, קובנה. ידיעות מקוטעות שטופטפו עד אז לעיתונים על שלילת זכויות אנוש בסיסיות מהיהודים, על כליאתם בגטאות ואף על מעשי רצח רבים, היו לזרם גואה. קשה מכול היה לאחים הצירוף של ידיעות אלה והחומה האטומה בינם לבין הוריהם ואחיהם הצעיר. ככל הנראה, הכביד עליהם יותר מכול הניגוד המשווע בין אותן ידיעות איומות לבין חיי הנוחות והשלווה שלהם עצמם אצל סבא וסבתא בתל אביב.

עד מהרה עשו צעד ראשון של מעורבות פעילה באירועי אותו זמן מסוער. עמוס ורבי נשבעים אמונים ל“הגנה”. והמשביע הוא קרוב משפחה, יחיאל גולדשטיין. האם היה בטקס ההשבעה הזה, ואפילו בפעילותם המחתרתית־כביכול, להניח את דעתם של עמוס הבכור ורבי הצעיר ממנו? עדות ישירה על מחשבותיהם ועל מידת הבנתם את המתרחש תחת הכיבוש הגרמני, אין בידי. אמנם, בן גילו של רבי אני, שבעה־עשר ימים בלבד גדול ממנו, והתנהגותו מכורסמת הסתירות של היישוב היהודי בשנים ההן זכורה לי היטב, אבל האם נכון יהיה ללמוד מתגובותיו של נער יליד הארץ, שהוא ואביו ואמו ואחיו הצעיר חיים יחד באותה דירת חדר, על מה שרתח בנפשו של נער שתמול שלשום יצאו משם רק הוא ואחיו הגדול? אשנב קטן לעולמו ולרוחב ראייתו פתח רבי בחיבור שכתב בכיתה ט', שנתו הראשונה בארץ, וזה הנוסח המקורי, בלי כל שינוי:

“איך אני מצייר לי את עתידי?”

תכנית:

א) העולם אחרי המלחמה

ב) אני בעולם הזה

המלחמה, לה אנו עדים כיום, תימשך עוד שנתיים או שלוש שנים. למרכבת המולך תירתמנה כל מדינות העולם שעוד לא נרתמו בה עד כה. המלחמה תביא בכנפיה הרס וחורבן ליצירות האנושות כולה. היישוב העברי בארץ יועמד (בעצם הוא כבר הועמד) במבחן קשה, אבל הוא יעמוד בו. כל המפלגות תזרוקנה מאחרי גוון את הפוליטיקה היום־יומית שלהן ותתאחדנה לגוש אחד בעל דרישה אחת: ארץ ישראל עברית. אין אני מאמין שניצחון בריטניה יביא את השלום והחופש הנצחי. המלחמה תדכא את גרמניה וכל בנות בריתה, אבל לא תוכל לדכא את שאיפותיו השפלות של כל בן אדם. וכל עוד לא תדוכאנה השאיפות השפלות של כל בן אדם ואדם לא תדוכאנה השאיפות להרחבת הגבולות וכדומה של כל מדינה ומדינה. בוועידת השלום תיווצרנה הרבה מדינות חדשות. כל עם קטן יקבל מדינה, אבל כל המדינות תהיינה כפופות לברית האנגלוסקסית באופן רשמי או בלתי רשמי. זה לא חשוב. אנגליה תמשיך גם הלאה בפוליטיקה העכשווית שלה: סכסך ומשול. בשנים הראשונות אחרי המלחמה יהיו שערי הארץ פתוחים, אבל לאט־לאט הם יסוגרו. אנו, העם העברי, ננצל את השנים הללו: לארץ יעלו עשרות אלפי צעירים להמשיך במפעל היצירה. אני חושב, בגומרי את הגימנסיה, לקבל הכשרה חקלאית ולרכוש משק קטן בין הרי הגליל, ובהגיע היום, והיום בוא יבוא – בזה אין כל ספק – ועל הר ציון יועלה דגל יהודה החופשית, בהגיע היום בו נקרא לאחוז בנשק ללחום עבור שחרורנו, רואה אני את עצמי בין שורות הלוחמים. ואחרי ניצחוננו (אחרת אין אני מתאר לעצמי) אשוב למשקי בין הרי הגליל העברי."4

“יומן הקריאה” של רבי, הרצוף סיכומים קצרים של כל ספר וספר מלמד לא רק על תאוותו לספרים, כי אם גם על התבוננות חדה ומעורבות רגשית ערה. “יומן” זה תאם כמעט לגמרי את רשימת הספרים שבלעתי בנעורי, אלא שאצלי לא השתמר אפילו בדל יומן. עשיתי מעשה, שזה המקום להתוודות עליו: את עיקר יומנו של רבי השתלתי לתוך ספרי “רגל אחת בחוץ”. רק באותה פעם יחידה נהגתי כך, ולוואי ויתקיים בי “מודה ועוזב – ירוחם”. אתגבר על הפיתוי להביא את כל “יומן הקריאה” של רבי, אך כצוהר לאישיותו של בן הארבע־עשרה, תלמיד “חמישית”, הנה מה שכתב על הספר “ארבעים הימים של מוסה דאג” מאת פראנץ ורפל:

“הספר מצא חן בעיני. רואים אנו בו שלשלת קטנה של ההיסטוריה העולמית, אבל גורמים ידועים שהשפיעו בהרבה על המצב, בדברי ימי האנושות – ההתחרות האישית – השתתפו גם בהרבה מקרים יותר חשובים. בספר רואים אנו שקיבוץ קטן של אנשים הנלחמים למען חופשתם וחייהם יכולים להתגבר על כוחות העולים עליהם בהרבה. מבין גיבורי הספר – נוקדיאן – כומר בעדה הפרוטסטנטית; ארם תומאסיאן בגרדיאן ו(כאיקסדפא) בגרדיאן – ביצע הרבה מעשי גבורה.”

כאשר שוחחתי עם יצחק ושולמית, ודרך אגב הזכרתי את “מוסא דאג”, הגיבה שולמית ואמרה:

" ‘מוסא דאג’ היה הספר הנקרא ביותר בגטו, וכן בדכאו. גרפונקלברנדוק,5 שזכר טוב את הספר, היה מספר אותו."

כבר נאמר שדווקא אז פסה האבטלה, צרכיו האינסופיים של הצבא הבריטי ובעלי בריתו במזרח התיכון יצרו מקורות פרנסה והזרימו כסף רב לכיסיהם של רבבות, ואיזה אדם שכיסיו מלאים מצלצלים, ידיר נפשו מהנאות העולם הזה, ימכור את חייו לצבא זר, יתגלגל במדבריות מצרים ועירק, או יבקש לעצמו את גורל המתנדבים הארצישראליים ביוון, שקצתם נהרגו ונפצעו, מקצתם מנעו הבריטים לעלות על אחת האוניות שאספו את הנסוגים, וכך נפלו רובם בשבי הנאצים?

ולעומת זאת, מי יכול היה לאטום אוזניו ולא לשמוע – אפילו משברי הידיעות שהוברחו אל מחוץ לחומה האטומה – את זעקתם של הנרדפים והנרצחים, בהם אבותיהם, אמותיהם ואחיהם של יושבי אי ה“פרוספריטי”, שכל חמש העליות לא זכו עד אז לטעום מטעמו, ובעוֹניָם שרו: “אנו ידענו כי באנו מארץ נושב לארץ נידחת, כי לנו נכונו רעב וקדחת”? אלפים קמו אמנם והתנדבו, אך רבים יותר שמעו ושבו לענייניהם. ואכן, איזה אדם בעולם הנורמלי מסוגל לדמיין את הגרוע מכול, שבן לילה עלול גם אי קטן זה ליהפך לגטו ענק?

וזה, לאמיתו של דבר, היה המצב בחודשי האביב והקיץ של 1942, כשנדמה היה שכל רגע עלולים הגרמנים לצנוח מן השמים, או להגיח בטנקים שהביסו במדבר המערבי את הצבא הבריטי כולו. באותם ימים סיים רבי את השישית וכחלק מחבריו נקרא על ידי ה“הגנה” להיכון למערכה, על החיים ועל המוות.

בקיץ 1942 סיים עמוס את הגימנסיה, ובלי לחכות לתוצאות בחינות הבגרות, קם והתנדב לגדוד השלישי (היהודי) של הרג’ימנט הפלשתינאי. עמוס היה נער כבד ראש, והיטיב להבין את נפשם של סבו וסבתו שגילו התנגדות מרה להתגייסותו. הן בתם ומשפחתה כלואים בקובנה ומי יודע מה מצבם, ואם חלילה יקרה מקרה רע את עמוס, מיד יאביה ואמה תבקש אותו שולמית. בתם השנייה, פניה, נמצאת בדמנרק הכבושה עם בעלה “הדוצנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קופנהגן”, וגורלם אינו ידוע. רק את סלומון בכורם, פיזיקאי נודע שעבד עם מארי קירי (סיפרה שולמית), חילץ ארגון יהודי מצרפת הכבושה, אחד מחמישים מדענים יהודים, והביאו לאמריקה, ולחייו שוב אינם חרדים. איך יקום עמוס, אחרי שנתיים בלבד בארץ, ייפרד מאחיו הצעיר ומהם, וכך יישאר מכל המשפחה רק שבר על שבר.

עמוס ידע שבמובן מסוים הצדק איתם, אבל האמין שבזמנים אלה חובתו להתנדב למלחמה בנאצים, מיד לאחר שהושבע, מיהר לכתוב:

"PAL/ 17835 PTE RABINOVICIUS A.

22 PAL. COY. SQD 4

The BUFFS

P.R.T.D. MEF

24.8.42

לסב ולסבתה שלום,

כפי שאני מקווה, קיבלתם כבר את מכתבי אל בנימין. הנני מקווה שחזר כבר הביתה בימים אלה. אני שבע רצון בהחלט מזה שהתגייסתי, וצערכם על כך היה מיותר. נכון אמנם שהחיים כאן אינם נוחים כחיים בבית אך התרגלתי לכך. התרגלתי גם לאוכל, השונה כאן בהחלט מזה אשר היה בבית, אך הוא מספיק לי ומשביע. אני מקווה שבימים אלה אוכל לעבור למטבח הכשר הקיים כאן. כאן זה עולה אמנם בשילינג לשבוע, אך אין דבר. המשכורת שלי היא כעת חצי לירה לשבוע, חמש קופסות סיגריות וארבע קופסאות גפרורים. בסוף השבוע הראשון לא קיבלתי את המשכורת מכיוון שנשבעתי ביום ב' שעבר (כשהיה בן 17 ושישה שבועות לערך), אך השבוע אקבל כבר ולפי חשבוני זה יספיק בהחלט לנסיעות לפעמים לחופש, להוצאות קטנות ולכלי צחצוח הדרושים לי. ביום ג' שעבר ביקרתי אצל גברת בלומנפלד בירושלים ומסרתי לה דרישת שלום מרפאל שפגשתיו כאן. הוא עלה כבר בדרגא ויש לו כבר סרט אחד.

דרשו בשלום אסף ויאיר והוריהם, להם כתבתי כבר לפני כמה ימים…

בנשיקות,

עמוס

במקרה שתגענה התוצאות של בחינות הבגרות, בבקשה לשלוח אותן בלי דיחוי אלי לפי כתובתי הרשומה למעלה. צריך לציין על המכתב באנגלית באיזו שפה נכתב."

* * * * * *

ביום שעמוס התגייס, כתב סבא רוזנבלום איגרת שכיוון אל נכדו שמואל בגטו קובנה, וביקשתי לקוראה לתוך הרשמקול:

י“ג אלול תש”ב, 16 אוגוסט 1942,

נכדי היקר מחמל נפשי, שמואל יחיה,

אם כי עוד כחמישה חודשים מבדילים מהיום עד יום הולדתך השלוש־עשר, אשר יהיה ברצות השם ביום י“ד שבט תש”ג הבעל"ט – "

שמואל (פונה אלי): “תן לי. אני אקרא. זה כתב־יד מיוחד, של סבא.”

גם לאחר ארבעים ושתיים שנה אני שומע את שמואל קורא והבכי חונק את גרונו:

“…ואף כי רק השם הוא היודע מתי יהיה איזה אפשרות להמציא את מכתבי זה, החלטתי בכל זאת לכתוב היום. אנוכי הגעתי בחסד עליון לגיל זה, אשר כל יום ויום העובר עלי הוא מתנת חינם מאת הבורא יתברך שמו, אם כי בו אשים מבטחי, כי בחסדו הגדול יחייני יחד עם רעייתי היקרה תחי' ועוד יזכני לראות אותך, את הוריך היקרים יחיו ואת יתר ילדינו היקרים יחיו, הנפוצים בחלקי תבל שונים, אמרתי – אכין היום את מתנתי ליום הבר־מצווה שלך והעתקתי גם בעדך את ארבע־עשרה רשימות היחס, אשר סידרתי בעד נכדי שיחיו חוץ מהרשימה המיוחדת ממשפחת אביך היקר שיחיה. כל הרשימות מתחילות ממך ועולות למעלה בקודש עד ראשי אבות משפחתנו זכרם לברכה. אחדות מהן מגיעות לשנים שט”ו־שנ“ד (כלומר, עד לשנים 1594־1551.) זה קרוב לעשר שנים, מאז נפרדנו ממך, ולא ראינו אותך. אם כי מיום אשר עלינו לארצנו, הערים והמדינות לא נעתקו ממקומותיהם והמרחק ביניהם לא נשתנה כלל, אבל היה זמן, אחר אשר בזמננו נעשו נפלאות בשדה הטכניקה, ובמקום נסיעה בת שמונה ימים לארצנו, טסו מהכא להתם במשך שעות ומכתבים מכם על ידי האווירון היינו מקבלים מכם למחרת כתיבתם, נדמה היה באמת כי המרחקים הוקטנו. מלבד קרבת הרוח חשנו גם כעין קרבת הגוף. היום הרושם נעשה הפוך לגמרי, ונדמה כאילו המרחק הוגדל שבעתיים והורחב עד אין סוף. הלב חפץ להתייאש מרוב דאגה, פחד וצער, אבל האמונה והביטחון הם המחזיקים אותנו. עם כל המרחק הגדול המבדיל בינינו איננו עובר יום שלא נזכירכם. את מכתבי זה הנני כותב ביום אשר אחיך הגדול (דמעות חונקות את גרונו) התגייס ויצא בשעטו”מ למחנה הצבא. לבי מלא רגשות על כל גדותיו. השם ישלח מלאכו לפניו לשמרו ולהצילו. בכל אשר יפנה יצליח. וכולנו נזכה עוד לראותו בשובו בשלום ושלם בגופו.

ברכות חמות לך ליום ההולדת. זכות אבותינו הקדושים נוחם עדן הנזכרים ברשימותי יעמוד לך כי תהיה בן נאמן לעמך ולארצך. תזכה יחד עם הוריך שיחיו לעלות ברינה לארצנו, ונזכה עוד לספר מרוב שמחה את כל אשר עבר עלינו בשנים האחרונות. העליון ברחמיו יחדש עליך ועלינו שנת חיים ושלום, גאולה שלמה וישועה, בברכת מזל טוב מוקדם, ונשיקות חמות

זקנך אוהבך דורש בשלומך באהבה"

מערכת אל־עלמיין במדבר המערבי נפתחה במוצאי ה־4 באוקטובר 1942 והסתיימה בנסיגה גמורה של הגרמנים והאיטלקים מערבה לגבול תוניסיה. בזה הוסרה סופית סכנת ההשמדה שריחפה מאז האביב על היישוב היהודי בארץ. סכנה לא פחותה מזו ארבה מצפון. תוכניתו הגדולה של היטלר היתה כיבוש הקווקז, ובתנועת מלקחיים ענקית להביא לנפילת המזרח התיכון כולו לידי הגרמנים. המערכה על סטלינגרד שיבשה כוונה זו. נגרמו אבדות כבדות לגרמנים ולרוסים גם יחד, אך ב־19 בנובמבר 1942 פתחו גייסות רעננים של הצבא האדום במתקפה אדירה, שהסתיימה ב־2 בפברואר בכניעה גמורה של הגייסות הגרמניים הנצורים ובנסיגה עמוקה של הגייסות שהתקדמו לעבר הקווקז חזרה עד ממערב לנהר הדון. הדעה הרווחת היא ששתי מערכות אלה היו ראשית הקץ של גרמניה הנאצית.

אלא שבינתיים רבו הידיעות על רצח יהודי אירופה, שהיו מקילוח דק לזרם מבהיל. ביטוי דרמטי לתהום שבין שגרת החיים בארץ לבין כל מקום שכובשים הגרמנים ניתן באחד הערבים בתל אביב. בעסקת חליפין הומרו אזרחים פלשתינאים (יהודים מארץ ישראל שביקרו בפולין והמלחמה לכדה אותם שם) בשבויים גרמנים. כששבו בני מזל אלה לתל אביב, לא האמינו למראה עיניהם – בכל אשר פנו היה הפרוספריטי בעיצומו, ולפני הקופה של קולנוע “מוגרבי” השתרך תור של מי ש“יצאו לבלות”. כמה מן הבאים היו מוכי הלם עד כדי כך, שצעקו לעבר העומדים בתור: “יהודים, אחיכם נרצחים בידי הנאצים – ואתם חוגגים בסינמה.” תגובה זו הכתה גלים והביאה סוף־סוף להתעוררות גדולה. הוכרז על ימי תפילה וצום. גברה לשעה ההתנדבות. העמיקה ההכרה בממדיו הבלתי נתפסים של האסון שאיים בהכחדת מיליוני יהודים באירופה, אם כי בחיי היום יום של היישוב – וכי לא כך היה גם במקומות שהאש כבר ליחכה אותם? – נמשך הכול כרגיל.

מי יֵדע איך השפיע כל זה על יהושע מרדכי רוזנבלום? היה בו שילוב מרתק של כישרון גדול לעסקים בצד דבקות במסורת וגאווה בשושלת הרבנית של משפחתו מצד אמו, והוא היה מאוהב מנעוריו בלשון העברית ובבגרותו מעורב חומרית ורוחנית במעשה הספרותי העברי. מה שעשה ביום הבר־מצווה של נכדו שמואל, בן הזקונים של שולמית בתו ויצחק חתנו, היה ביטוי של סירוב מוחלט להאמין ברע מכול וביטחון עיקש שעודם בחיים, ולפיכך חובה עליו לחוג את יום כניסת שמואל נכדו למצוות. ישב וכתב איגרת שנייה לנכדו:

“י”ד שבט תש"ג, 22 ינואר 43', יום הבר־מצווה של שמואל,

היום יום הולדת נכדי היקר שמואל רבינוביץ' שיחיה. היום ימלאו לו שלוש־עשרה לאורך ימים טובים. את חג הבר־מצווה “יחוגו” הוריו, באופן הכי טוב בגטו סלובודקה אשר בקובנה, במקום אשר ברשעת הצר הצורר כובש ארץ ליטא המה סגורים ומנותקים מכל העולם הרחק מאיתנו ובניהם היקרים יחיו. דווקא ימים אחדים לפני יום שמחתנו זה, כעבור חודש אחרי שהגיעונו הידיעות המחרידות על גורל אחינו בפולניה, התפשטו בעיתוני ארצנו ידיעות איומות ונוראות, כי גם בלטביה ובליטא עשו חלילה טבח אכזרי באחינו. רק האמונה והביטחון בהשם העונה בעת צרה יחזקנו ויעודדו אותי… לרחמי שמים כי ישוב וירחמנו.

ביום השבת שעברה פרשת בוא עליתי לתורה למפטיר. בירכתי בברכת מי שבירך את נכדי הבר־מצווה שמואל יחיה ואת הוריו היקרים שיחיו. יהיה רצון כי הברכות יקוימו ויחולו על ראשם ויקוימו דברי נביאנו (ירמיה מו) בהפטרת השבת שעברה: “ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תֵחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד”. שלשום ביקרנו נכדנו עמוס יחיה. ומה התרגשתי במוסרו לי קבלת קרן קיימת לישראל על סך שש לא“י אשר הכניס לקופסה לרשום בשמו ובשם אחיו בנימין יחיה את אחיהם שמואל יחיה בספר הבר־מצווה. את הכסף לתכלית זו חסך ממשכורתו הזעומה, משכורת חייל פשוט. תהי משכורתו שלמה, ואלוקי הגמולות והשם ברחמיו יקבץ נדחינו והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ונזכה בקרוב לניצחון מזהיר ולגאולה שלמה גאולת עמנו וארצנו.”

וזה לשון ההרשמה בספר הזהב של הקרן הקיימת:

“כ”ד שבט תש"ג, 1 פברואר 1943.

ספר זה משמש תעודה ביד שמואל בן יצחק אלחנן ושולמית רבינוביץ', קאונאס (קובנה), בר־מצווה, י“ד בשבט תש”ג, שנרשם על ידי אֶחיו עמוס ובנימין, תל אביב, בספר בר־מצווה של הקרן הקיימת לישראל בירושלים."

את שני המכתבים ואת ההרשמה בספר הזהב שמר הסב בכספת, ובה נמצאו אחרי פטירתו.


 

7. רגע לפני שבלעה הקיסרות הסובייטית את ליטא

צדקה שולמית כשהתמלאה חרדה לשמע הידיעה על ההסכם לאי־התקפה שנחתם בין גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית ביום 23 באוגוסט 1939, זה הידוע כהסכם “ריבנטרופ־מולוטוב”. אלא שלא רק היא, שום אדם לא ידע ולא שיער שכעבור שבוע אחד בלבד יפלשו הגרמנים לפולין, יחלקוה בינם לבין ברית המועצות ובתוך ימים אחדים יהיה העולם במלחמת השמד.

לא רק היא, שום אדם לא ידע על אותו “נספח סודי” עיקרי בין שתי המדינות, שאך יום קודם היו, אידיאולוגית ופוליטית, אויבות בנפש. נקבע בו שאת ליטא תבלע גרמניה, אך בהסכם סודי נוסף, כבר בעצם המלחמה בפולין, ב־28 בספטמבר, שונה “הסעיף הליטאי”, ומעתה הועברה ליטא ל“ספֵירת ההשפעה הסובייטית”. הקיסרות הסובייטית בלעה את ליטא בשני שלבים: תחילה אולצה להסכים להקמת בסיסי תעופה בתחומה. כמין פיתיון, הוחזרה לתחומי ליטא בירתה ההיסטורית, וילנה, שמאות שנים היתה כפופה לפולנים ובמהלך המאה התשע־עשרה לשלטונה של רוסיה הצארית, שדיכאה כל ביטוי של לאומיות ליטאית, ואפילו השימוש בשפה הליטאית נאסר. מעטים ורעים היו ימי עצמאותה של ליטא, פחות מעשרים שנה, וכבר באוקטובר 1939 נכפה עליה “הסכם לסיוע הדדי”, כיבוש עקיף, הסכם שאף הוא הופר כעבור תשעה חודשים.

ואמנם, מרגע שהופעל אותו “נספח סודי”, ברור היה שעל משפחת רבינוביץ' (ובנוסח הליטאי – רבינוביציוס) להימלט, ובכל ההקדם. האפשרות היתה פתוחה להם: בביתם ברחוב קטוביץ עדיין שמורים מסמכים, שיצחק מציגם לפני כעדות נאמנה. לשולמית ולשלושת בניה ניתן היתר לכניסה לארצות הברית. לא ליצחק. היה ברשותם גם סרטיפיקאט למשפחה כולה מטעם ממשלת פלשתינה (א"י), שניתן אז בנקל לבעלי הון של 1,000 לא"י ומעלה.

שולמית: “קיבלנו לכל המשפחה – חוץ מאשר ליצחק. אבל גם אילו קיבלנו – לא היינו נוסעים.”

על סמך מה שלחו לכם?

שולמית: “בן דוד שלי דאג. אנחנו לא פנינו.”

אז איך זה סודר, עם התמונות והכול?

שולמית: “הוא כתב, אז חשבנו: שיהיה!”

יצחק: “הוּזמַנו לשגרירות האמריקנית, ומסרו לנו שיש בשבילנו ויזות,” (מציג תעודת לידה, שניתנה בברלין, ויש אישור, חותמת של המשטר הנאצי.)

שולמית: “כנראה שצריכים היינו את זה בשביל האפידייוויט. היה לו סרטיפיקט לארץ, זה הניתן לבעלי הון שיש להם לפחות 1,000 לא”י. זה היה בראשית 40'. הילדים עלו באפריל, ואנחנו התכוונו לעלות באוגוסט. בינתיים באו הרוסים וסגרו את הגבולות. וכדי שהסרטיפיקט לא ילך לאיבוד, החזרתי אותו לאבא וכתבתי: ‘אני מעבירה לך היום את הסרטיפיקט ובזה אני חותמת גזר דין מוות על כולנו’…"

מדוע לא ניצלתם ויזה כזו, שהיתה לכם מעין גלגל הצלה?

שולמית: “לאמריקה לא רצינו לנסוע. ואפילו קיבל גם יצחק אפידייוויט – לא היינו נוסעים. אמנם גם לפני הסיפוח לא היתה קבלת ויזות־מעבר דרך רוסיה דבר פשוט. הלכתי לצירות הרוסית בקובנה לבקש ויזת־מעבר, שכן ויזה לארץ היתה לילדים. אומר הפקיד: ‘אנחנו נגד הפרדת ילדים מהוריהם, ולא אוכל לתת ויזה.’ מאז כניסת הרוסים, קראנו את ‘איזווסטיה’ יום־יום. אותו יום הבליט העיתון תמונה של ה’פּסיוֹנַרָה' נפרדת מילדים ספרדים, הנשלחים לרוסיה. אני אומרת לו: ‘איך אתה אומר, שאתם מתנגדים לזה? היום יש ב’איזווסטיה’ תמונה של הפסיונרה נפרדת מילדים ספרדיים, הנשלחים לרוסיה. יש מצבים שצריך להפריד, ופה, אני פוחדת מהפשיזם הגרמני ורוצה לשלוח את הילדים שלי.' הפקיד פתח מגירה, הוציא עיתון, הציץ – ונתן לי שאלון. אילו לא קראתי באותו בוקר את ‘איזווסטיה’, לא היה נותן ויזה. בקובנה שהיתה קבוצת ארצישראלים, והיו עוד אחדים עם סרטיפיקטים, והם נסעו כקבוצה דרך מוסקבה לאודסה ומשם באונייה ליפו. באפריל, לפני פסח, הגיעו ילדינו אל הורי בשדרות רוטשילד 108.”

האם זכור לך, שמואל, רגע הפרידה משני אחיך הגדולים?

יצחק מקדים את בנו ומציג גזיר של עיתון יהודי מיום 8 באפריל 1940, ובו ברכת רבים מיהודי קובנה לשני הילדים עם עלותם לארץ ישראל.

שמואל, המקפיד מאוד על כבוד אביו ואמו, אינו מדבר אלא כשהם שותקים:

“קשה לומר. כולנו נסענו עד וילנה, ושם נפרדנו… היתה התרגשות של הליווּי עד וילנה, שאך זה – לפני שישה חדשים – לקחו הרוסים מפולין והחזירוה לליטא. מאוד זמנית, יש להוסיף. היתה התרגשות של ראיית וילנה היהודית… נשארנו שם יומיים־שלושה, והיה ביקור ב’ייוו”א', שאני זוכר היטב. היינו גם בביתו של ראש מוסד יהודי חשוב זה, אוריאל ויינרייך. וילנה היתה עיר גדולה יותר מקובנה, ומאוד יהודית… הבירה ההיסטורית של ליטא."

ואיך זכורה לך כניסת הרוסים?

שמואל: “עד הסיפוח כרפובליקה סובייטית, אני זוכר מעט מחוויית הפליטות. הצייר דן גלברט גורש עם משפחתו מגרמניה ל’נִימַנדסלַנד', ארץ ההפקר. משם הגיע לקובנה. התגורר אצלנו שנה, צייר קריקטורות, כדרכו, כך שאת נושא הפליטות אני זוכר היטב. ידענו גם על הנעשה בפולין תחת הכיבוש הנאצי. אבל מחסור במזון לא היה. הפצצות לא היו. ראינו חיילים פולנים שנמלטו, וחיילים רוסים – כשנכנסו לקובנה. צורתם היתה נורא אומללה. המדים. העגלות עם הסוסים. לא משהו מפואר, מסודר, מודרני. מעט מאוד רכב ממונע…”

“אגב, סיפור מעניין,” סוטה לפתע שולמית לאיזו אנקדוטה, שלא הבינותי מה היא באה לספר. “נכנסתי פעם ל’פַּלֶשׂתִינאַמט' בקובנה, זה היה ב־40', כבר אחרי שהילדים נסעו, ולפני הסיפוח. בראש המשרד הארצישראלי עמד בּריק, אביו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. ראיתי שם אישה יפה, צעירה, עומדת מיואשת, אמרו לי שבאה מווילנה ועליה להישאר בקובנה שבוע־שבועיים לסידור העניינים, אין לה איפה להיות וגם כסף אין לה. שמה היה גוֹטדֶנקֶר. הזמנתי אותה לדירתנו. היא באה שוב עם הבת לשבועיים וגרה אצלנו. ואחר כך עלו ארצה…”

שלא כמנהגו, שיסע יצחק את שולמית בקוצר רוח:

יצחק: “הקשר עם גוטדנקר מעניין באמת, אבל מקומו כשנדבר על ניומה בטכניון בחיפה. אצל החותן נשמרו מסמכים רבים, בהם הסרטיפיקט לארץ ישראל. גם האפידייוויט לאמריקה לעמוס, שולמית, בנימין…”

זאת כבר הקדימה וסיפרה שולמית, ועדיין תמהתי איך זה המשיכו להשתהות בקובנה גם במציאות ההיא. מדוע לא יצאתם מיד, עם הילדים?

שולמית: “מי יכול היה לשער שבתוך חודשיים יפקוד אותנו אסוננו הראשון. ב־15 ביוני 1940 פלש הצבא האדום לליטא, ומיד, בכוח הזרוע, סופחה ליטא בתור מין רפובליקה לברית המועצות. כבר בלילה שבין ה־14 ל־15 ביוני הוגלו לסיביר 30,455 אנשי האינטליגנציה הליטאית. נסגרו העיתונים היהודיים. נסגרו בתי הספר העבריים. שמואל כבר הלך לבית ספר סובייטי ביידיש.”

מה זכור לך, שמואל, מכניסת הרוסים?

שמואל: “אני שוכב במיטה עם טיפוס הבטן, פַּרַטיפוּס, אני יודע. יש לי חום גבוה. כך שאת הכניסה של החיילים – את הכניסה למשטרה, שהיתה ממש מול הבית שלנו, אני זוכר בקושי, ורק מן החלון של הקומה הרביעית, מול חדר המיטות…”

עכשיו לא התאפק עוד יצחק ופנה אלי:

“אוי, יקירי, אתה נולדת וגדלת בארץ, וכמה שלא נספר, מה שהיה באמת לא תבין. ואנחנו שיערנו שייתכנו בעולם אכזריות ופראות כזאת, ודווקא מצד מי ששרים בוקר, צהריים וערב את האינטרנציונל? הלוא היה לנו בית מסחר גדול, שצריך היה לעשות בו משהו, לא לזרוק ולהימלט. עשרות משפחות תלויות היו בנו לפרנסתן. היתה לנו דירה גדולה, אלפי ספרים. כך, בלילה אחד, בין ה־14 ל־15 ביוני, חרב עלינו עולמנו, חרב העולם על יהדות ליטא המפוארת…”

שולמית: ולמרות כל זאת, גם בחלום השחור ביותר לא שיערנו, שהרע מכול מאחורי כותלנו. אמת, הרוסים הלאימו את העסק שהוקם בעמלם של ארבעה דורות, ואת יצחק הפכו לסתם עובד. העובדים שלנו אהבו אותו, וביניהם היו אפילו קומוניסטים, והיו לנו יחסים טובים איתם. מיד גם הוציאו אותנו מדירתנו – היא היתה יותר מדי טובה, ומול המשטרה – ומסרו אותה לידי הנקוו“ד. נשארנו בלא כלום. התקיימתי ממתן שיעורים… הילדים הרוסים היו זקוקים לשיעורי עזר, ומורה בבית הספר, מכרה שלי, הפנתה אותם אלי. הייתי באה לשם, לתת שיעורים באנגלית ובגרמנית. האישה שגזלה את דירתנו שאלה אותי אם אני יודעת איך מנקים פרקט. אמרתי שאינני יודעת, שבחיי לא היתה לי דירה עם רצפת פרקט. וכי מה אומר לה, שזו הדירה שלי? זו היתה דירה בבית גדול, עם מעלית, מים חמים… לדירתנו החדשה הוכנסנו עם עוד משפחה, שני חדרים להם ושניים לנו. ולנו אפילו מטבח לא היה…”

שמואל: “זו גישתם של ההורים – היחס לרכוש הוא של קדושה… בזמן הרוסים עבד אבא בקואופרטיב, שלמעשה היה חנותו המולאמת, אבל לא דיברו על זה… ולמען הדיוק, עניין אובדן הרכוש שימש יותר נושא לקינה אצל הסבתא והדודות מאשר אצלנו. אז יצאנו מהבית! הדירה שקיבלנו היתה באזור אחר לגמרי של קובנה, ליד נהר הניימן, ברחוב גארדינוגאטווה 65, שניים, שניים וחצי חדרים… אני לא חושב שהצלחנו להעביר לתוכה את כל הרהיטים… העברנו מה שיכולנו, בעיקר ספרים. על הספרים לא ויתרנו גם בגטו, תחת הגרמנים. הסתרנו אותם מאחרי קירות כפולים. הדירה שאליה עברנו בבוא הרוסים היתה קרובה יותר לחנות וגם לבית סבא וסבתא, ליד הנהר… אנחנו גרנו במספר 65, והם במספר 39… פה בנינו לעצמנו מטבחון בדירה שכבר נחצתה. מעבר לנהר היה ההר שאברהם מאפו כותב עליו…”

ומה חשת אתה, כילד, אחרי הסיפוח?

שמואל: “עברתי לבית ספר אחר לגמרי, במקום אחר לגמרי, בית ספר 16, אם אינני טועה, בית ספר יידי, מורים יהודים, לימדו יידיש ורוסית. היה משבר חברתי… קודם כול, כלפי חוץ. השפה העברית נעלמה מן הרחוב. מן הארץ המשיכו להגיע עיתונים ומכתבים, אבל לא באותה רציפות. אבל היה קשר…”

שולמית: “הקשר בינינו לבין הילדים התקיים ברציפות עד לכיבוש הגרמני ביוני 41'…”

שמואל (כאילו לא הופסק): “החנות לא היתה יותר. הרכוש לא היה יותר. אבא עבד כשכיר בחנות. אמא עבדה באופן פרטי. הסביבה השתנתה. הרחוב השתנה… אבל לבוא היום ולנסות לומר שזה היה טראומטי – בשום אופן לא! עברית למדתי באופן פרטי, מה שאסור היה, אצל מאיר קנטרוביץ־אליועני, מורה נפלא, בעל ידיעות עצומות. גלה לסיביר, התחתן עם גויה. אולי ראית את ספרו של אברהם בֶּלוֹב (אלינסון), ‘איך הייתי כושי’…”

* * * * * *

הספר אמנם היה ברשותי, אך עד אז רק ריפרפתי על דפיו. בשובי עכשיו לביתי, עיינתי ממש ב“איך הייתי כושי” (אביאלי, 1990). ראוי להביא שורות אחדות מתוכו. כותב בלוב על קנטורוביץ־אליועני:

“אדם אדיר רוח, אנציקלופדיה מהלכת של היהדות, ידען מופלג של עברית ובעל ייסורים גדול, איוב בן זמננו, שנידון לחיים ללא שמחה ולחרפת רעב באחד הכפרים הנידחים של קאזאכסטאן, רוזאיבקה, חבל קוקצ’טאב. עוד בשנות השלושים זכה מאיר קנטורוביץ להכרה כללית בעיר קאונאס (קובנו) שבליטא כידען מובהק של עברית, תנ”ך ושל כל הספרות הרחבה של היהדות וחוכמת ישראל. הוא היה מבחירי המורים של הגימנסיה העברית העירונית ע“ש משה שוואבה. כן נודע כפובליציסט מעולה וכמטיף נלהב לציונות. נפטר בשנתו ה־75 באותו כפר.”

אגב שיחתנו, חוזרת אל שמואל ילדותו, עד למשבר זה:

שמואל: “אומר דבר חריף – בקובנה יכולת להרגיש בַּשבת יותר מאשר בתל אביב. לא היינו דתיים. כשר היה תמיד, וגם אצלי בבית כשר. היינו מסורתיים. הולכים לבית הכנסת. כך גדלתי כל השנים. אבל – היו נוסעים בשבת בספינת הנהר. היו מדליקים אש בשבת. בתוך זה חינוך ‘השומר הצעיר’, ואמא היתה יו”ר חברת ‘השומר הצעיר’ כלפי השלטונות… היתה פעילה גם ב’החלוץ', בקק“ל, בצ”ס, במה לא. למיטב זיכרוני, גם בתנאים החדשים התנהלו החיים הפנימיים כבעבר. גירושן של הרבה משפחות בגלל ציונות והימנות על הבוּרז’וּאַזִיָה בוצע בימיו האחרונים של השלטון הסובייטי, ותודות לגירוש ניצלו חייהם של רבים מהם… אנחנו עצמנו עמדנו להיות מגורשים ב־22 ביוני 1941… מה צר שלא גורשנו. אמנם, גם בסיביר לא ליקקו דבש, ובכל זאת מאות אלפי יהודים נשארו בחיים. ואילו מה שחיכה לנו…"

שולמית (כמתגוננת גם לפני בנה): “מי יכול היה להאמין שכך, פתאום, נימצא במלכודת המוות. סטלין לא האמין. איש לא האמין. בבוקר ה־22 ביוני כבר הפציצו הגרמנים את קובנה, בבתים היו שערים כאלה מתחת לכל בית. אז עמדנו בשער, ובא אלינו קולונל רוסי ושואל: ‘איפה פה משפחת רבינוביץ’?' אמרתי: ‘אנחנו’. התברר שהוא גיס של בן דוד שלנו, והוא בא ואומר: ‘קיבלתי חופשה לעשרים וארבע שעות.’ אז אני אומרת לו: ‘מלחמה! רוץ מהר ליחידה שלך!’ והוא המשיך לא להאמין שזו מלחמה. סירב להאמין.”

אמר שמואל, ופעם ראשונה, אולי יחידה, עלה כעס רב מגרונו, שהתכווץ עד שהבריטון השלֵו היה למין פַלסטוֹ צווחני:

שמואל: “עד שהתחיל העולם לשלם, שילמנו אנחנו בריבית דריבית על עיוורוננו. כמה חבל.”

קולותיהם של שולמית ויצחק נכנסו זה לתוך זה:

“ודאי שחבל. בעיניים עצומות, נכון, נכנסנו לתוך השאול. אבל מי יכול היה לדעת?”

ושוב קול בתוך קול:

“מי יכול היה להאמין?”

בפניו של שמואל היה אפשר להבחין שהדם נס מתוכם, ושיזופם התמידי היה למין צוהב־אפרפר, ושהדברים שהוא נושא בלבו קשים מאוד, אבל הוא שתק. לא הוא הבן שיפגע בכבודם של אביו ואמו, ודאי לא בשל מה שעד עולם לא תהיה לו תקנה.


 

8. שאול פערה פיה

ושוב עמדתי בדלת ה“קוטג'” של שולמית ויצחק אלחנן ברחוב קטוביץ, בידי הרשמקול ובראשי מהומה רבה. הן לא מתוך מציצנות נמשכתי אל השיחות עם הוריו ואחיו הצעיר של רבי. הנה מתגלה לי דבר מה, שבעבר היה מובן מאליו, ועכשיו הוא מתפצח בסדר נשכח. קורותיה של משפחת אלחנן, הקרועה בין שם לפה, באות ומאַששות בחדות טרגית את שהתעורר בי בקיץ 1945, במפגשים ראשוניים, משני עברי הגבול האיטלקי־אוסטרי, בינינו, מתנדבי החטיבה היהודית הלוחמת, שסמלה, התפור לשרוולו של כל חייל וקצין הוא מגן דוד צהוב ברקע תכול־לבן, לבין שרידי גולת אירופה.

אותם מפגשים היו טעוני רגשות עזים, מעורבים. רבים התקשו ליישב את שמחתם וגאוותם בזכות שנפלה בחלקם לחבק ראשונים את הניצולים המעטים משש שנות השפלה והשמדה, עודם כואבים ומצולקים, אך חיים מאוד, עם איזו תהייה לא פתורה, אפילו רתיעה, שניקרה בלבם בחשאי, ודווקא כלפי מי ששרדו. הנזהרים בלשונם דיברו על “אודים מוצלים”, אך גם בניסוח זה הסתתר כפל משמעות. גסי לשון ואטומי לב מבין חיילים־עסקנים, נאמני ציון מַצהירָנים, לא נרתעו מהטבעת הצירוף “אבק אדם”, כמו בברזל מלובן, בניצולים הלוּמֵי השחרור, ביטוי־צופן שבמודע או שלא במודע בא להבדיל “חומר אנושי” זה מאיתנו, נקיי הדעת והמעש, ששום ספק־כתם על התנהגותנו כלפי אחינו הנידונים לעבדות ולמיתות משונות לא דבק בנו, וזאת רק משום שלא היינו שם ולא נבחנו במצרפי החיים והמוות.

גם אני הקטן התקשיתי במפגשי אקראי ראשונים לחוש אחוות אחים כלפי נערים ומבוגרים אלה, שאך זה שבו, מי יודע איך, מעולם הנידונים לרצח והנה הם בין חיילים־ילדים תמימים או מיתממים, שעל טיבם של חיים “על קו הקץ” אין להם צל של מושג, והם רק מרבים להכריז שאך את אחיהם הם מבקשים ואת טובתם הם דורשים. מעט־מעט נשר מעלי עור ההתנשאות הצברית. בפניהם המיוסרים והמעוותים של אלה שאנו מושיטים להם “יד אחים”, אך מגבהים מדומים כלשהם גם רואים בהם בני אדם “פגומים” – מצאתי עצמי מחפש את הפנים שנהגתי להתבונן בהם באלבום משפחתנו הרחוקה, פנים שלא ראיתי מעודי, ובילדותי הייתי חוזר ומביט במי שסופר לי עליהם שהם סבא וסבתא, דודים ובני דודים, כולם שם. והנה משני עברי הגבול האיטלקי־אוסטרי חשתי פתאום איך נשלה מעלי תורת היותי בן לאום שונה, גזע חדש, אשר במטה קסם היה מיהודי לעברי.

* * * * * *

ובכל זאת, בביקורי השלישי או הרביעי ברחוב קטוביץ, כעבור ארבעים שנה, אני מתמלא איזו חרדה מפני עצמי. בשיחות הראשונות טרם נכנסנו ללב המאפליה. רק ראינו איך בשנה האחת תחת הסובייטים ירד בית רבינוביץ' מטה־מטה, לא עוד בית המסחר הסיטוני על שלושים או ארבעים עובדיו, לא עוד הדירה המהודרת הנשקפת אל הוויליה, לא עוד הספרייה הגדולה, ראש גאוותם. נמוך מזה אי־אפשר ליפול.

כך נדמה. היום ניאלץ לעבור את שפת התהום, לשמוע על חייהם תחת המגף הנאצי. מכל שקראתי ושמעתי בעשרות השנים שלאחר אותו קיץ 1945 – כחולה הקורא רק על מחלות – ידעתי: סיפורים שמחים לא אשמע. ומה פתאום, נזפתי בעצמי כשעמדתי לפני הדלת ברחוב קטוביץ, אני מוליך את רגלי למקום שאפילו מלאכים אינם מעזים להתקרב אליו?! למה?!

אבל שמואל, הנוכח בכל שיחותינו, כבר שמע מישהו עומד מאחורי הדלת, ומיהר לפותחה. ושוב אני בפנים. איני מסרב לכוס תה ולפרוסה מן העוגה שאפתה ציפי, רעייתו של שמואל. כך ארוויח עוד כמה רגעים.

דיברנו על השנה תחת השלטון הסובייטי, אני פותח במין שאלה־לא־שאלה לאחר מחצית כוס התה, וכולנו יודעים שלמרות הידיעות שזרמו אל סטלין ממקורות נאמנים ביותר, שהיטלר יוצא למלחמת השמד על ברית המועצות, נפתח “מבצע ברברוסה” בהפתעה גמורה לאורך כל הגבול המערבי, מן הים הבלטי עד הים השחור, והן ליטא היתה כבר אז “רפובליקה סובייטית”. מה קרה מאז אותו יום אצלכם?

עם כניסתי נדמה היה לי, שמאז פגישתנו הקודמת דהה משהו בפניה העזים של שולמית. כבר בפתח לחש שמואל שארים את קולי, שכן שמיעתה הולכת ונחלשת. גם מבטה נראה לי כבוי יותר. אך בטרם השלמתי את השאלה־לא־שאלה, הגיב עליה שמואל:

“משפרצה המלחמה עברנו, כבר באותו יום, או למחרת, לבית הוריו של אבי באותו רחוב. אנחנו גרנו במספר 65, והם ב־39. בבית ההוא גרו סבתא ואחת הדודות. היה בבית מרתף, ואפשר היה למצוא בו מקלט. למיטב זיכרוני, נשארנו לגור אצל סבתא עד שסגרו אותנו בגטו. אולי ניגשנו לדירה לקחת חפצים, אבל אינני זוכר שחזרנו לגור בה…”

יצחק: “פתאום שמענו פצצות, ובאמצע הלילה קפצנו מהמיטות… הגרמנים נכנסו. הרוסים ברחו. התחילו רדיפות. היו חוטפים יהודים ברחובות. כך חטפו גיס שלי, בעלה של אחותי… היו לוקחים אותם לפוֹרט התשיעי, מצודה קרובה לקובנה, ושם הוצאו להורג אלפים.”

כמה יהודים היו בעיר כשנכנסו הגרמנים?

יצחק: “כשלושים אלף.”

שמואל: “את הפוגרום הראשון עשו הליטאים כעבור יום־יומיים בסלובודקה, ובמהלכו נרצחו כ־800 איש. בעצם נסיגת הרוסים ראינו אפילו ברחוב שלנו ליטאים יורים בהם. ברגע שנכנסו הגרמנים, הנהיגו סדר משלהם. ראינו ליטאים מסתובבים עם סרטים של פרטיזנים. כבר ב־23 ביוני הוקמה מעין ממשלת בובות על בסיס ‘קואליציה לאומית’. לא עברו כמה שבועות, והיטלר פיזר את הממשלה, והכריז על הקמת מחוז ‘אוסטלנד’, שכלל את הארצות הבלטיות ואת רוסיה הלבנה, ובראשו הוצב מפקח כללי, אדריאן פון רֶנטֶלן.”

מתי התחילו הגרמנים להפעיל את האמצעים נגד היהודים?

שולמית: “מיד. ההוראות הראשונות נגד היהודים היו לשאת טלאי צהוב, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות. זה היה קיץ, חיפשנו ומצאנו בד קטיפה צהוב, עשינו טלאים יפים מאוד והלכנו לטייל בגאווה באמצע הרחוב. רצינו להראות שאנחנו גאים בטלאי. זה לא חרפה בשבילנו. פעם אחת אמר לי ליטאי אחד, בצחוק: ‘טוב גם ללכת ככה באמצע הרחוב.’ אז עוד היתה לי חוצפה לענות לו: ‘יותר טוב ללכת עם הסוסים מאשר איתכם.’ זה בהתחלה.”

על הגטו והחיים בו אני מגיע לשיחה מפורטת עם יצחק ושולמית רק כעבור שעות. בתגובה לשאלתי, מחייכים הזקנים זה אל זה.

מדוע אתם צוחקים?

שולמית ויצחק: “מפני שזה לעצמו נושא לכמה ספרים…”

שאלתי מכוונת לגורלכם האישי בלבד, ובה אני מבקש שתתרכזו.

שולמית: “אספר לך רק בקווים כלליים. ב־15 באוגוסט סגרו את שערי הגטו. ואנחנו גרנו במרתף של בית, שפעם היתה בו הסקה והיו מים זורמים – בית די גדול של ליטאי… ואחר כך נסגר הגטו.”

יצחק (ממשיך): “הדבר הראשון שעשתה הנהלת הגטו – נבחר מיד ד”ר אלקס, והיה ‘ועד זקנים’, כמו שקראו לזה…"

זו היתה בחירה, או מינוי?

יצחק: “זה היה מינוי, אבל הגרמנים מהגסטאפו פנו לרב של קובנה – הרב שפירא המנוח – ונתנו פקודה, שיופיעו אצלם כמה ‘זקנים’ לשמש כ’ועד הזקנים' של הגטו… הרב הצליח איכשהו לכנס אצלו בדירה איזו אספה. הן היתה סכנת נפשות לצאת מהבתים, מפני שהיו חוטפים אנשים ברחוב. באותה אספה בחרו שלושה איש, ובראשם ד”ר אלקס. אחר כך היתה אספת עסקנים יותר מורחבת, עשרים ושישה או עשרים ושמונה, אינני יודע, ונבחר שם ד“ר אלקס ל’זקן המועצה', וכן עוד ארבעה־חמישה אנשים, שיחד איתו יהיו מנהיגי הגטו…”

אם כי לא אמר זאת במפורש, התרשמתי שיצחק – מתוקף מעמדו הנכבד בקהילה – היה מן הבולטים באותה אספה. כשתיאר, במגומגם ובמעומעם, את מעמד הבחירה, כלומר ההיענות לתביעת הגסטאפו, היתה זו הפעם הראשונה שדימיתי לראות פנים אחרים בזקן המשכיל ונעים הליכות זה, שבכל פעם מחדש הזכיר לי אבי (שבין פגישותינו הלך לעולמו), ומתחת לעורי הרעידה אותי מכת חשמל. כלפי חוץ נשארה הבעתי מאובנת, ומארחי לא הבחינו בהלם שהוכיתי בו.

שולמית (אולי בלי משים, מזדרזת להבליט לחיוב את הנהגת גטו קובנה, כיוצאת מכלל מה שסופר על מעשיהם של אנשי ועדי הזקנים או היודנראטים בשאר גטאות): “אצלנו – ראש הגטו היה יהודי יוצא מהכלל, ד”ר אלחנן אלקס, זה היה יהודי נדיר ולכל כל הגטו היה יותר… לא היו תופעות לא יפות כמו בגטאות אחרים…"

כאן עלי להשהות מעט את המשך הדברים שסיפרו שולמית ויצחק על ראשית הגטואיזציה ועל אותם יהודים שעתידים היו לשמש, עד לחיסול הגטו, הנהגה פנימית כביכול (המוכרת בשמותיה הגרמניים – “יודנראט”, “אֶלטֶנסרַאט”), תחת מגפי מעניהם ורוצחיהם.

רק ב־1992, לאחר שהלך ד"ר יצחק אלחנן לעולמו, שׂבע שנים ויגון, מצא שמואל בין ניירותיו הרבים מחברת בכתב ידו, וביידיש, שלא היתה אלא עדות מפורטת, דברים שכתב בזמן “כמעט אמיתי”. מדוע “כמעט”? שכן המחברת אינה יומן, שאירועים מתועדים בו ממש בזמן התרחשותם. ובכל זאת, מחברת גנוזה זו היא ממש מן הימים הראשונים, שבהם היה יצחק בן חורין ומצבו הבריאותי הוטב במקצת.

וזה הרקע: ב“מצעד מוות” בימיה האחרונים של המלחמה, אפסו כוחותיו, הוא שכב בשלג במורדות האלפים, שאל את נפשו למות, ורק שמואל הצליח להקימו על רגליו היחפות ולהצילו מכדורי משמר הליווי הנאצי. המצעד עצמו נקטע ב־1 במאי 1945, על ידי כוח אמריקני משחרר. מצבו הגופני הירוד של יצחק הביא לאשפוזו בבית חולים שאילתר חיל הרפואה האמריקני במרתפיו של מפעל התחמושת סמוך לבאד טלץ יפת הנוף, שהאס־אס בחר למקם בה בית ספר לאנשיו. כשהתאושש, ישב כחודש עם שמואל ועוד כמה מניצולי קובנה בכפר סמוך, גֶרסטריד, מצפים לשווא שמציליהם יסייעו בידם למצוא איזו דרך חזרה לעולם.

שם כתב יצחק עשרות עמודים ביידיש, ובראש המחברת רשם: “געשרִיבֶּן אין גֶרסטריד 1945” (נכתב בגרסטריד 1945), כלומר בחודש שישבו שם. בתוכניתו, כתב בפתיחה, עדות בשלושה חלקים: “1. גטו קובנה; 2. מחנה הריכוז בקובנה; 3. שטוטהוף ודכאו.” בחלקה הראשון רשם עדות מפורטת על שהתרחש בגטו קובנה, מראשית הקמתו ועד לחיסולו בספטמבר 1943. עד יום מותו לא גילה לאיש מהמשפחה את דבר קיומו של היומן, ורק אחרי פטירתו מצאו שמואל בין הניירות הרבים. מסיבות שלא ייוודעו לנו לעולם, השלים רק את החלק הראשון, “גטו קובנה”. כתב היד קשה לפענוח, ובקיאותי ביידיש מצומצמת, ובכל זאת לא יכולתי להינתק מן הקריאה. יצחק כתב בצמצום רב, אך דווקא זה מעצים את רישומם של הקורות את היהודים, שנרצחו בשלבים.

בחרתי להקדים ולהזכיר את יומן שנכתב לאחר הכול, משום שרק מתוכו עולה בחריפות מצמררת אותו מעמד. הכול בוטחים בד“ר אלקס, אך הוא נחרץ בסירובו לקבל עליו כהונה איומה זו. כך עד שקם רב נכבד, שהתנסה בגופו בייסורי הכיבוש ובמכאובים רבים, בהם מות שלושת בניו על פניו, ונשא דברים נסערים על “העם היהודי, על הקשיים המצפים למי שיקבל עליו להנהיג ציבור נטול זכויות ונרדף ולהוות דוגמה ומופת להיסטוריה היהודית” (בתרגומי לעברית). ד”ר רבינוביץ' חותם את תיאור אותה התכנסות טרגית במילים:

“הדברים יוצאים מלב יהודי, והזמן כה חמור, עד שלאחר שמסיים הרב, אין עוד צורך בהצבעה.”

ד"ר אלקס מקבל את הדין בשתיקה.

הקורא חש שלפניו אחת הכרוניקות על הגזרות והפורענויות שעברו על קהילות ישראל במהלך הדורות, כמוה בספר “עמק הבכא” (מהדורה ראשונה, 1558), מאת הרופא וההיסטוריון יוסף הכהן, שהוריו היו ממגורשי ספרד והוא עצמו חזה על בשרו גירושים ופורענויות. עוד אשוב לפרשת “הממונה על כל בריגדות העבודה”, אותו מכשול בלתי עביר שבעטיו דחיתי את הכתיבה שוב ושוב. מתחילה וביודעין גמרתי בדעתי, שחובה לספר על תהפוכות גורלה של משפחה זו, האחת והמיוחדת, ולא כמי שבא לחשוף איזו אמת צרופה, אובייקטיבית, אם בכלל ניתן ומותר לאיש “חיצוני” כמוני לפסוע על גחלים לוחשות אלה – כי אם כְּפֶה לשני בני דורי המתים, עמוס ובנימין, ולשלוש נפשות יהודיות אלה, שכל מה שנאמר על נסים ועל השגחה פרטית יתאפס נוכח היוותרותם־נוגדת־כל־החוקים בחיים. ודאי שלא אעמת שאלות וספקות שלי עם מה שרשמתי מפיהם, ובהחלט לא עם הכתוב באותה “מגילת איכה”, שלא הראה לשום אדם ארבעים ושבע שנים, עד מותו בשיבה טובה.

* * * * * *

נשוב לרחוב קטוביץ ולפתחו של גיהינום.

יצחק: "בהתחלת הגטו דיברנו עם הגרמנים, שיש הרבה בעלי מלאכה שאינם מועסקים ואפשר לקבל דברים לתיקון מהצבא, לבנות דברים שונים, והתארגנו ב’בתי מלאכה' בתחום הגטו – בראש עמד סגַלסוֹן, איש אנרגנטי, ושם עבדו במחלקות שונות אלפי אנשים, הרבה נשים, שם עשו שירות פרטי לכל הגרמנים – חייטים, סנדלרים – צורת שוחד, ואחר כך החלו לספק לגטו חומרי גלם לביצוע עבודות לצבא, מחלקה לעבודות עץ, או דברי מתכת, את הדברים השדודים – במקום המונוגרמות היו עושים פרחים וכו', עשו צעצועים, תיקנו רהיטים, בית בובות גדול עשו לאחד הגרמנים.

צעד נוסף – הוצא צו להחרמת כל הספרים שבידי היהודים."

מה הם רצו? מה הם עשו בספרים?

יצחק: “בפקודתם, הביאו את כל הספרים ל’פוֹלקהוֹיז' בקובנה. כל הספרים – לא רק יהודיים. כעבור כמה חודשים, כבר אחרי האקציות, הופיעו בגטו שלושה אנשי אס־אס, שלאחר זמן התברר שהם אנשי ה’רוֹזנבֶּרג שטַאבּ' (“מטה רוזנברג” – המחלקה לענייני היהודים), שהוקמה בפרנקפורט שעל נהר המַיין, והם התיישבו ב’אֶלטֶנסרַאט' (“ועד הזקנים” בפיו של יצחק) וביקשו שיבואו אליהם כמה אנשים שיודעים יפה עברית. התברר שאחד הגרמנים ידע קצת דקדוק והוא בדק את המורים העבריים מהגימנסיות ומבתי הספר שהופיעו לפניו. הוא רוצה אותם לעבודה קלה, אמר, לבחור בספרים יקרי הערך – וכך התארגנה עוד קבוצת עבודה חדשה, חמישה־שישה איש, שכל בוקר לקח אותם שוטר גרמני וכל ערב החזירם הביתה – והם ישבו ומיינו את הספרים. מה שנחשב לראוי לשימוש נשלח לפרנקפורט, והיתר נשלח לבית חרושת לנייר שהיה ליד קובנה. חלק מן הספרים האלה ראיתי כעבור זמן בספרייה בבאר שבע עם החותמת ‘מאפו בּלעטער’ בקובנה. באיזשהו אופן הגיעו כנראה דרך המרכז בפרנקפורט. כך מצאתי ספרים בוורשה. כך באוניברסיטת תל אביב… ואת יתר הספרים השמידו.”

שמואל (אז בן אחת־עשרה, אך עיניו היו פקוחות, אוזניו קשובות ורגישות התרשמותו גבוהה, מוסיף): “הדבר היחיד שההורים לא מסרו בגטו בכל האקציות, היה הספרים. הם הסתירום בביתנו בתוך קירות כפולים.”

האם יש צורך להדגיש, שהחסות שפרשו בסכנת נפשות על ספריהם האהובים ניטלה מהם כשחוסל הגטו ושרידיו נשלחו למחנות?

יצחק (מספר מפי אחיו הצעיר, רופא בצבא האדום, שנכנס לקובנה ימים ספורים לאחר שילוח היהודים ומנוסת הגרמנים): “אחי הלך לראות את הגטו הריק, ושם ראה בין הספרים השרופים חלק מן הספרייה הגדולה שלנו.”

זיכרונו של שמואל, המאזין רוב הזמן בשתיקה, מעורר אותי לשאול: מה קורה עם הכיבוש הגרמני? אתה בן אחת־עשרה וחצי. אין לשער שזו לא היתה טראומה.

שמואל: “ודאי שזו טראומה… המעבר לגטו… אני זוכר היטב את הגטו, אני זוכר את הגבולות שלו… את הגשר המחבר את שני חלקיו. אני זוכר את העגלות שנסעו עם הדברים לגטו… סך הכול היה לנו מזל, שנכנסנו לבית שאביו של שלמה שפיר (פרנקל, במקורו) החליף, ואנחנו קיבלנו חדר, חצי מרתף, עם שביל לגינה. וגרנו שם – ההורים, סבתא, ואני לא יודע אם מיד – גם חברתה של אמא – חיה קאופר… בעלה נמצא בארץ… איכשהו דחסנו את המיטות בין שולחן לבין ארון… בתחילה השתמשנו במטבח כללי, ואחר כך עשינו לנו איזה תנור בתוך החדר…”

וממה התקיימתם? איך השגתם מזון?

שולמית: “כמו כל היהודים. ראשית, היינו מקבלים איזו חתיכת לחם. חוץ מזה, היינו יוצאים לעבודה, ובעבודה היינו מחליפים אצל הליטאים מה שנשאר לנו תמורת אוכל. זה לא היה פשוט. זה היה אסור. אבל התקיימנו. כך זה נמשך שלוש שנים. אנחנו נשארנו עד לחיסולו הסופי, ב־12 ביולי 44'. חיסלו חלקים. היה גטו קטן וגטו גדול, שהיו מחוברים בגשר…”

ושלושתכם הצלחתם להישאר יחד?

שולמית: “כן. היו אקציות. אני זוכרת אקציה של ילדים וזקנים. אנחנו גרנו במרתף של בית גדול. במרתף היתה גם “מאלינָה” (בלשון ה“הגנה”: “סליק”) כולם נכנסו לשם, ואני וחברה שלי לא רצינו להיכנס. סגרנו את דלת המאלינה. יצא המורה קַפִּיט, אדם שפירסם במתמטיקה, ואמר: ‘אם את לא נכנסת, גם אני לא נכנס.’ אמרתי לו: ‘אני לא יודעת איפה בעלי כרגע. הוא יצא לעבודה. הבן שלי הוא איפשהו, ואינני רוצה להיכנס. סגרנו והסווינו את הכניסה. באו אוקראינים ואמרו: ‘הנה יש מיטות לילדים. איפה הילדים?’ אמרנו: ‘לקחו אותם’. אחר כך ראינו שבצאתם מבית שלא נמצאו בו ילדים, הם עושים בגיר סימן מסוים. ולנו לא היה גיר – שברנו חתיכת קיר, עשינו את סימן – ויותר לא נכנסו… כל הגטו צומצם לסלבודקה… (אל יצחק) תן את האלבום של אסתר לוריא… ובגטו היו שני חלקים – הגטו הגדול והגטו הקטן, וביניהם היה רחוב פתוח לתנועה. היה גשר עילי… לא זמן רב התקיים הגטו הקטן. חיסלו אותו. ואת האנשים העבירו. זה הם עשו לנוחיותם. כדי שיוכלו לחסל… בגטו הקטן היה בית חולים, והם סגרו את כל החלונות והדלתות, ושרפו אותו על החולים, הרופאים והאחיות – כמה עשרות אנשים (מראה תמונה של מה ששרד מבית החולים). נשאר רק הגטו הגדול… אירגנו בריגדות עבודה, ובדרך היו איכשהו מחליפים משרידי הרכוש באוכל… אני למשל עבדתי (בשנה האחרונה בגטו) במפעל לקוַוקֶר, וכל יום הייתי גונבת קצת, שניים־שלושה קילו, ומביאה לילד… בבוקר הייתי הולכת לעבודה, זה היה קרוב לגטו, ועבדנו שם רק שניים – אני וגבר אחד… לא קיבלנו כל תשלום תמורת עבודתנו… התמורה היתה שהייתי גונבת כל יום… קודם עבדתי על ה’פלוּג־פְּלאץ’ (שדה תעופה שהקימו הגרמנים). עבדו שם גם מהנדסים…אנחנו חפרנו. מה שאמרו לנו.”

אם אנשים לא קיבלו כל תמורה, במה התפרנסתם כל שלוש שנות קיומו של הגטו?

שולמית: “הלוא היינו מקבלים בגטו תלושי־מזון – לחם ליום ופעם בשבוע או שבועיים מנת בשר סוסים ותפוחי אדמה רקובים, וזו היתה התמורה… קיבלנו דיור חינם. חשמל חינם. מים מהבאר. לא היו מים זורמים. להסקה שרפו כל פיסת עץ, גדרות, רהיטים.”

ולך, שמואל, היה מספיק אוכל?

שמואל: “לא בגטו. התקופה הכי קשה היתה בהתחלה, והיה ממש רעב. לפחות בשנה וחצי, בשנתיים הראשונות. אולי רק בשנה הראשונה. קשה לי לזכור. אבל אני בהחלט זוכר שלא היה מספיק אוכל, מנות הלחם היו קטנות. בשר בתחילה כלל ללא קיבלו, אחר כך קיבלו קצת בשר סוס, או לשון סוס. והחברה שלנו בחדר בגטו אמרה, שהיא בכלל לא יכולה לאכול בשר סוס – אז פעמים רבות אכלה בלי שידעה מה…”

מה פירוש, קיבלו?

שמואל: “מנות. לפי תלושים. היו חנויות מכולת. היו נקודות. ולפיהן קנו. את פנקסי התלושים קיבלו מהנהלת הגטו היהודי. אני לא זוכר אם צריך היה גם לשלם, או הספיק התלוש. היו גם חילופים עם הליטאים – אוכל תמורת בגרים. היתה אישה אחת, שעבדה אצלנו כעוזרת בית בשנתיים האחרונות, והיא היתה מביאה מדי פעם איזו חבילה, זורקת לנו. גם זה היה…”

האם אתה זוכר מצב של רעב?

שמואל: “תמיד. כל הזמן.”

תמחיש לי.

שמואל: “הלכת עם בטן ריקה. אני הייתי האחרון בבית שטעם בשר חזיר. עד היום כשאני מריח בשר חזיר – זה דוחה אותי. בישול ריבה מעגבניות ירוקות עם סכרין, שטעם היה לזה – אוי ואבוי… היה רעב… כלומר, ההורים דאגו שאקבל יותר מהם, אבל היה רעב מתמיד. ולא היה במה לחמם בחורף. זה שהתארגנו בכל מיני צורות – הירקות מהגן שלי כתוספת, או ששמרנו במרתף סלק ותפודים…”

אביך ואמך עבדו שעות ארוכות. ומה עשית אתה כל הימים?

שמואל: “תתפלא, בגטו, בהתחלה, היו בתי ספר… היה בניין של בית ספר ליטאי… אבל זה נמשך לא יותר מחודש וחצי או חודשיים… אחר כך נכנסתי לבית ספר מקצועי של ‘אורט’, וכמעט שנה, עד אמצע 42', למדתי שם מסגרות… הגעתי לתרגיל השישי, או השביעי, אותם התרגילים בכל העולם – הריבוע, והמסור, והמסגרת… התרגיל האחרון שעשיתי היה מנעול…”

ומה קרה אחרי השנה הזאת?

שמואל: “אני מחפש – מחפשים לי – עבודה. התחלתי לעבוד בנגרייה, ולא הסתדרתי, לא עם לשונם הגסה של העובדים ולא עם השאר. זה לא הלך לי כל כך. ניסיתי לעבוד באיזה מוסך, כאשר הגַראז’ניקִים היו בַּלַגוּלֶס ואוּנטֶרוֶולטנִיקִים (בעלי עגלה ואנשי העולם התחתון). אולי לא נכון לומר כך, אונטרוולט, אבל משכבת תרבות שאני לא כל כך התאקלמתי לתוכה. הייתי אז בן שתים־עשרה וחצי, שלוש־עשרה, ומצאו לי מקום ב’וֶורקשטַטִים', שמונה בתי המלאכה הגדולים – בחרטות עץ – ובזה עבדתי כל השנה האחרונה, ליד מחרטה, ומחרטה זו הצילה אותי לפחות מאקציית הילדים באותה שנה…”

באיזה אופן?

שמואל: “עמדתי ליד המכונה, וליתר ביטחון העמיד אותי מישהו על שרפרף, שאיראה יותר גבוה. שם עבדתי שמונה שעות ביום ליד מחרטה. ההובי שלי היום – חריטת עץ. מצחיק, אבל עובדה. היום יש לי מחרטה במרתף.”

שוב אני מנסה דרך עקיפין לדובב אותם על עיקרי הדברים. את שמואל אני שואל אם היה לו מגע עם גרמנים.

שמואל: “בוא ותבין – מגע עם הגרמנים בגטו היה, אבל מינימלי… אני אישית יצאתי בשלוש השנים האלה רק פעם אחת מן הגטו. הייתי עם אוֹליֵיסקִי באיזשהו סיור, שהוא הלך לראות איזה מפעל ב’אוֹרט' הישן, אינני זוכר באיזה הקשר. שלוש שנים כלוא בתוך הגטו… עכשיו, אתה שואל על מגע עם גרמנים. בטח שהיה מגע עם גרמנים. גרמנים היו נכנסים לגטו. היו נכנסים ליטאים, או מהשמירה, או מהמפקדה. אבא עבד עם הגרמנים. אז איתם נפגשתי. הייתי בא לפעמים אל אבא, לבקר איפה שעבד. היו האקציות למיניהן, שבהן הם עברו ולקחו – אם זו היתה אקציה של ספרים, או אקציה של פרוות, או אקציה של כלי כסף או של תכשיטים. אלה היו הדברים, בעיקר בהתחלה. אבל אתה יכול לראות שבסך הכול, שכשמדברים על אקציית הספרים, שההורים טמנו מאחרי הקיר – עברו כמה חודשים, שברנו את הקיר מחדש והיו באים אלינו לקרוא. אבא, הודות לקשרים שלו עם הגרמנים, היה מקבל למעשה המון שבועונים בגרמנים ודיפדפנו בהם בבית, למרות זה שהספרים שנשמרו בבית היו בעיקר בעברית.”

איך קיבל את העיתונים?

שמואל: “קיבל מהגרמנים, או מאנשים שיצאו החוצה. היו קונים עיתונים ומביאים.”

יצחק: “היינו מגניבים לגטו עיתון שנדפס בקובנה עצמה ולפעמים ‘אִילוּסטרִירטֶע ווֹכנצַייטוּנג’. פעם נפל לידי ה’מִינכֶנֶר אִילוּסטרִירטֶע' כמדומני, ובו כמה תמונות מחיילים יהודים והערות של לעג… תמונה בבית כנסת עם ספר תורה וטקסט לעגני, ככה נראים הלוחמים שלהם…”

שולמית: “קיבלנו פעם עיתון גרמני מצויר, ושם, בלעג, בצחוק, הראו שיש בריגדה יהודית, אבל מה הם עושים – מתפללים. עמדו חיילים עם טלית והתפללו. כך נודע לנו שחיילים מארץ ישראל נלחמים בגרמנים, וזה רומם את רוחנו. לא ידעתי, כמובן, שעמוס שלנו הוא אחד החיילים האלה.”

ושוב אני מנסה לנווט את יצחק אל השאלות הקשות. חששתי מפני הקרקע הטובענית שלפני, ושאלתי רק כמה יהודים נכלאו בגטו ואיך פעל שם הכול.

יצחק: “הגטו נסגר ב־15 באוגוסט. האנשים חולקו לאט־לאט בין כל המקומות. היו חדרים משותפים. היו מתיחויות. כשנסגר הגטו, באוגוסט, עדיין היו בגטו כשלושים, עשרים ושמונה אלף, ואם להתבטא בזהירות – מעל לעשרים אלף”.

מה היו תנאי המגורים?

יצחק: “בעיית הדיור היתה ראשונה. הם קבעו כמה אנשים, שיהיו ‘ועדת דיור’, והחליטו שלכל אדם יוקצו כשני מטרים מרובעים… שטח הגטו היה נרחב, אבל היו בו מעט בתים… מזל הגטו היה, שלא היה דחוק בתוך עיר צפופה… אנחנו, למשל, גרנו בחצי מרתף, עם חלון אחד מעל לפני הקרקע… היו ארבעה־חמישה חדרים באותו מרתף, וכל חדר הוקצה למשפחה, עם מטבח אחד משותף לכולם.”

שולמית: “היו לנו ארבעה־עשר מטרים מרובעים ולכל אדם מותר היה להקצות רק שלושה מטרים מרובעים, ולכן הכנסנו את אמו של בעלי, ועוד היתה חברה, ובלילה, כשהיו פותחים את המיטות, היתה מיטה אחת גדולה. אנחנו, למזלנו, גרנו באזור שמהחל ועד כלה נשאר במסגרת הגטו – הגטו הגדול… הגטו הקטן קוצץ מהגטו הגדול עוד לפני האקציה הגדולה. אנחנו גרנו באותו חדר כל שלוש השנים. לא הרבה אנשים זכו לזה. היו הרבה צמצומים והעברות.”

מי אלה “הם” שהזכרת בדבריך, יצחק, אלה שקבעו אנשים שיהיו ועדת דיור?

יצחק: “ועד הזקנים התארגן בבית מיוחד, בית עץ, ומיד – כבר בימים הראשונים – הופיעו בשער גרמנים בדרישות, שהם זקוקים לעבודה, ליחידות צבאיות, לשלושים איש, לחמישים איש, וכעבור זמן קצר באה דרישה לאלפיים איש או יותר לבניית שדה התעופה באלקסוטי… זה היה מקום־עבודה שרדף את הגטו מתחילתו ועד סופו. שם היו תנאי העבודה קשים מאוד, והמקום היה סגור כל כך, שלא היתה כל אפשרות למגע עם הליטאים, שכן בשעה שנכנסו לגטו, הצליחו אנשים בכל זאת להעביר קצת רהיטים, דברי ערך, וכך התקיים כל הזמן סחר חליפין בצורות בלתי לגליות, ובמשך הזמן הופיעו בגטו אנשים יותר אנרגיים – ‘סוחרי הגדר’ קראו להם בגטו, שכן היו מסתלקים בעד הגדר – פעם אפילו הביאו פרה לשחיטה. ערב פסח הביאו קמח למצות שאפו במאפייה בלתי לגלית שהיתה בגטו.”

יצחק המשיך וכמו מאליו סיפר מה הוטל עליו בשירותם של הנאצים, שליטי הגטו. בפנים אטומים המשכתי להאזין ולהקליט:

“אני על כל פנים מיד מוניתי לאַרבַּייטסאמט כדי להכניס איזשהו סדר בעבודה, וביקשו שגם אני אהיה, ואני דווקא בהתחלה הייתי ממונה על ‘שטַטִישֶע בּרִיגַדֶס’ (בריגדות העבודה העירוניות)… היתה שאלת עובדי שדה התעופה, ולשדה התעופה היה צריך להוציא אנשים לעבודה ממש בכוח, מפני שאם לא היו מספקים את האנשים…”

שולמית (משסעת): “צריך היה ללכת חמישה קילומטרים לעבודה וחמישה קילומטרים חזרה ושם לעבוד יום שלם…”

יצחק: “שם היו תנאים רעים מאוד… בשטַטישֶע בריגדס היה תפקידי לספק עובדים…”

שולמית: “מרכז החיים היה העבודה, והיו בריגדות טובות ובריגדות לא טובות…”

כמה אנשים היו יוצאים לעבודה במסגרת זו?

יצחק: “אלפים! והיו הרבה מאוד ‘שטַטישֶע בּריגַדס’, והן היו מתארגנות ומתחסלות…”

ומה היו תפקידיך?

יצחק: “כל הוועדות תפקידן היה להשגיח…”

שולמית: “לחלק את העבודות בין האנשים!”

וסידור העבודה היה מתבצע כל יום?

יצחק: “סידור העבודה היה ככה – כדי לספק את המספר החליטו שלעבודה יצאו גם נשים, אבל לנשים ישנה עבודה גם בבית, ולכן החליטו שנשים יעבדו רק יומיים או שלושה בשבוע, והיו שחרורים, והיתה גם ועדה רפואית…”

בסופו של דבר, מה היה תפקידך?

יצחק: "תפקידי היה מנהל כל ה’שטַטישֶע בּריגַדֶס'.

שולמית (מתערבת כדי לחלצו מהגמגום): “לכל בריגדה היה מנהל בריגדה, והוא שהיה קובע כמה אנשים הוא צריך, והיה בא לבקש. ולא שקבעו כל יום. היו בריגדות שהתקיימו שנתיים ושלוש… היה שינוי – קודם כול מפני שהיו האקציות.”

יצחק: “לגמרי בהתחלה היה גרמני מגיע לשער. השכם בבוקר, הרבה לפני שש, היו מצטופפים כבר כאלף־אלפיים יהודים, שרצו לצאת העירה כדי לעשות ‘פֶּקֶלֶע’, להבריח משהו לגטו. אז הגרמנים היו ניגשים לשער: ‘אִיך בּרַאוּכֶה צֶהן טִישלֶר’ – אני צריך עשרה נגרים. עשרים־שלושים יהודים היו רצים, אפילו לא היו נגרים, ומציעים את עצמם… ‘איך בּרַאוּכֶה גלֶזֶר’, אני זקוק לזגגים, אז אותם אנשים שקודם היו נגרים – נהפכו עכשיו לזגגים… בזה רצו הגרמנים ורצינו אנחנו להכניס סדר, ולחלק את העבודה בצורה יותר צודקת… חיפשו ‘ויטמין פי’, כי זו היתה אופציה יותר טובה מהעבודה בשדה התעופה… היו מהנדסים, עשרה או חמישה־עשר מהנדסים שעבדו בשדה התעופה, לא קיבלו פרוטה, הלכו ברגל, החזרה הביתה היתה סבל ללא נשוא… היתה משטרת הגטו הגרמנית.”

לרגע אני שב ומנסה להחזיר את שמואל המנומס והשתקן לתוך השיחה. עכשיו היית גם אתה לעובד, אני אומר לו. האם זה היה כל עולמך – העבודה, הבית…

שמואל: “והבית, וחברים. חברים היו…”

איך התנהל יומך?

שמואל: “היינו עובדים משמונה עד חמש…”

וכל הניהול והארגון היה בידי יהודים?

שמואל: “לא, היו גם כמה גרמנים… תראה, סֶגלסוֹן, שניהל מאוחר יותר את בית החולים ביילינסון, ניהל את הוֶורקשַפטים הגדולים – היו גדולים והיו קטנים – אני עבדתי בגדולים, קודם בגראז' ואחר כך במחרטה, שייצרה בעיקר צעצועי עץ, מטוסים, שטוּקוֹת… יום אחד בא גרמני, שאעשה לו פקק לתת־מקלע שלו, שבשמירה לא ייכנס גשם לקנה. היה קשר. היה מגע.”

ולמי היו מיועדים הצעצועים?

שמואל: “לגרמנים. וממה ייצרו אותם? מרהיטים ישנים שלנו. מזה עשינו גם כל מיני צעצועים לעצמנו, כלים הביתה… בבית המלאכה שלנו היו כולם יהודים.”

ובמה העסקתם את ילדיכם שנשארו לבדם ימים שלמים?

שולמית: “חיפשנו במשהו להעסיק את הילדים. בגטו, בשטחים שליד הבתים, גידלנו ירקות והעסקנו בזה גם את הילדים. אנחנו גרנו במרתף, ומתחת לחלון היתה גינה – כמה ערוגות – בעיקר בשנים הראשונות. את הגטו הקימו באותו חלק של העיר ששם גרו הגויים, והיו שם שטחים והשתדלנו לטפח את זה זמן מסוים…”

שמואל: “יש לזכור – וזה מיוחד לגטו קובנה, בהתחלה – כשנכנסנו, היו גני ירקות לאורך הנהר, חלקות של הליטאים, והקהילה ניסתה לשמור עליהן כדי לחלק ירקות לאנשים… הוקם ארגון שנקרא אש”ל, הדרגות בתוך הארגון היו ‘מניין’, אחראי לעשרה – ואת היתר אינני זוכר. את המדים אני זוכר – כובע סירה לבן עם משולש כחול, והדרגות היו לפי הקווים על המשולש הכחול… הלכנו לשמור על הגנים. הרביצו לנו. הלכנו לבקש את עזרת המשטרה היהודית… נושא הגינות היה משהו אחר… הגרמנים ניסו להכריח לטפח גנים, והאנשים לא רצו… אצלי, לבסוף, כשידעתי שיושבים בגטו עוד עונה, הוצאתי את שביל הבלטות מאחורי הבית, עשיתי ערוגות. חלקת הגינה ליד החלון שלנו היתה שלי. גידרתי אותה. עשיתי סוכה מפלפונים דקים, שהייתי מתבודד בה עם חברים. קיבלנו זרעים, אינני זוכר אם חילקו, או שאבא השיג, וגידלנו ירקות…"

יצחק (נוטל מבנו את רשות הדיבור, להשיב על מה שנמנעתי מלשאול): “ועכשיו לגורלי האישי שלי… בשעה שעבדתי ב’ועדת העבודה', צריך הייתי לעמוד לעתים קרובות ליד השער… יום אחד הופיע גרמני, איש אס־אה מבוגר, דרש מישהו לדבר איתו בענייני עבודה, הסביר שהוא ממונה עכשיו על לשכת העבודה בעיר קובנה והוא רוצה לדבר עם ראש הגטו, ד”ר אֶלקֶס. היה טלפון פנימי והספקתי לטלפן אל ד“ר אלקס ולהכינו… בדרך התברר לי, שהממונה החדש הוא מוותיקי הנאצים ויחד עם זה איש הגון, ואני קשרתי איתו קשר טוב. היינו מאוד תלויים בו, אבל הוא הביא לנו הרבה טובות. שמו היה וֶרמַן. הלכנו איתו אל אלקס, והוא אמר שתפקידו הראשון הוא לקבל רשימות של כל אוכלוסיית הגטו, מקצוע, גיל, עיסוקם הקודם… זה הבהיל אותנו מאוד – אז כבר הבינונו, שכל בעל עבר של ‘אינטליגנציה’, זה דבר חמור… אחרי שיחה ממושכת אמר לנו, שהוא מקבל איזה עוזר ליטאי… אמרתי לו, שיש לנו מכונת כתיבה וכתבניות, ואנחנו נכין את הרשימות באופן טוב יותר. גם אמרתי לו בגילוי לב שאנחנו קצת מפחדים, והכינונו רשימות כאלה, כולל שינויי מקצועות וגיל. זקנים וילדים לא הזכרנו. זה נמשך כחודש ויותר, אבל בינתיים שכחו אולי את כל העניין… וֶרמַן זה עזר לנו בכל מקום שהיחס ליהודים בעבודה היה רע מאוד…”

השד דוחף אותי להציג שאלה מיתממת: והאם אותו וֶרמַן לא הציע לכם מגורים נוחים יותר?

שולמית: “לא הוא, אבל כן, רצו להעביר אותנו… פעם, בחצי הלילה, באו הגרמנים פִּילִיגרַם וטִיבִּיגֶר ואמרו ליצחק: ‘מה?! אתה גר ככה בצפיפות?! ניתן לך דירה!’ ואני אמרתי: ‘אני לא רוצה דירה, אני לא רוצה שום דבר! אני לא זזה…’ אחר כך עברה אמא לגור עם אחותו של בעלי, אז נשארנו רק ארבעה…”

יצחק (ממשיך): “אחרי זה היו אקציות בודדות… הראשונה היתה שלושה ימים אחרי שנסגר הגטו הקטן. אמרו שצריך צעירים אינטליגנטיים לעבודת ארכיונים, והיו הרבה אנשים שחשבו שזה טוב – והתייצבו. אבל כשראו בבוקר באיזו אכזריות מגרשים אותם, רבים נמלטו, ואז שבו והוציאום – חמש מאות איש – והם חוסלו מיד…”

באי־הצלחה אני מנסה לכוון את דבריו, שואל: אתם שבים ומזכירים את האקציה הגדולה. במה נבדלה מכל אקציה אחרת? מתי בוצעה?

יצחק: “האקציה הגדולה היתה ב־28 באוקטובר 1941, ז' מרחשוון תש”ב. הגטו היה מסונף ל’קוֹמִיסַריאט' העירוני – הגרמני – של קובנה. בראש ה’יוֶּדן רֶפֶרֶנט' עמד האכזר יוֹרדַן יימח שמו, שהיה בא תמיד ונותן את הפקודות. על ידו היה מתווך, פקיד ליטאי, קמינסקי, שגם הוא היה מעביר את הפקודות של הגרמנים לגטו."

שולמית: “הכי גרוע היה הליטאי.”

יצחק: “זה היה עד לאקציה הגדולה, אם כי גם לפניה היו אקציות, כמו שריפת בית החולים, חיסול הגטו הקטן… בכל אופן, ב־28 באוקטובר קיבלו היהודים פקודה להתייצב בבוקר לפי הבריגדות, משפחות־משפחות, החולים, הנכים, כולם, אפילו עם המיטות, בכיכר הדמוקרטיה… אנחנו, אני ואשתי והבן, ועל ידי אמא והאחיות עם ילדיהן, עמדנו בקבוצת האַפַּרַט, המנגנון, של ה’אֶלטֶנרסרַאט', קבוצה גדולה מאוד. ואחרי שכל היהודים התכנסו שם, במזג אוויר איום ונורא, כל הכיכר היתה סגורה ומסביב עמדו חיילים עם כלבים, וגרמנים, וליטאים, ואחריהם הופיעו אנשי הגסטאפו ובראשם רַאוּקֶה, שציווה על כולם לעבור לפניו. כשעברה קבוצת האלטנרסראט, אמר – כולם ימינה… בקבוצות אחרות היה מתחיל סלקציה – משפחות עם הרבה ילדים שמאלה, זקנים שמאלה, קשה היה עוד לדעת מי ומי… בכל אופן, בערב הוצאו מהגטו יותר מעשרת אלפים איש והועברו לגטו הקטן, שהתרוקן מיושביו, ובבוקר התחילו להוליך אותם תחת משמרות כבדים אל הפוֹרט התשיעי, ושם הושמדו כולם. הדבר נודע על ידי מישהו שהצליח להימלט, לחזור ולספר…”

כמה נשארו בגטו אחרי האקציה הגדולה?

יצחק: “כשנים־עשר אלף, אולי ארבעה־עשר אלף…”

שולמית: “יותר…”

יצחק: “היו גירושים… חוץ מבריגדות העירוניות, הופיעה תופעה חדשה, בריגדות שעבדו רחוק ולא חזרו בערב.”

שמואל: “לפני כמה זמן תפסו את ראוקה בקנדה והסגירו אותו. הוא מת בגרמניה לפני שנפתח משפטו… אני זוכר את התמונה שלו במעיל עור, אומר ‘ימינה ושמאלה’, את ההליכה שלו, הליכה די ארוכה, זה היה קצה של כיכר הדמוקרטיה, בדיוק ליד בית הספר הראשון… כשהוא חילק ימינה ושמאלה, לא ידעת מה הטוב ומה הרע, ואנחנו רצנו כולנו לצד אחד… בהתחלה הוא לא כל כך הסתכל, אבל זה שזה לא כל כך טוב היה ברור… באותה סלקציה הוצאו עשרת אלפים איש.”

ידעתם אז שמדובר בהשמדה?

שמואל: “איש לא יכול לקום ולומר לך מתי בדיוק נודע לנו, שבאמת יש השמדה. אבל תראה, פוגרום כבר היה.”

אתה זוכר פחד? חרדה?

שמואל: “כל הזמן היה פחד, כל מעבר ליד השומרים שלאורך הגדר עם נשק טעון וירי פה ושם. כך מרגע הכניסה לגטו. עד היום אני יכול לומר לך כמה חוטים היו בגדר ומה היה המרחק בין חוט לחוט – ואנחנו גרנו קרוב מאוד לגדר – שבעה חוטים, שלושים סנטימטר בין חוט לחוט… ברור לגמרי שהיה פחד. כל צורות הפקודות. כל צורות הספירה. הבט, בכל זאת, אבא היה איש הקהילה כל הזמן. דיברו איתי חופשי בבית, אז ידעתי יותר מכל ילד אחר, והפחד היה גדול… החזרה מכיכר הדמוקרטיה היתה אחד הדברים הקשים ביותר – לשמוע מי יצא ומי נשאר. ללילה העבירו אותם לגטו הקטן, ולמחרת, או למחרתיים, העבירו אותם לפורט. כולם נורו באותו יום. היו שמועות שונות, אבל לא ידעו דבר ברור. בבת אחת קטן הגטו בשליש.”

נזכרתי בשני המכתבים שכתב סבא רוזנבלום לשמואל לרגל היותו בר־מצווה וכן ביוזמתם של עמוס ורבי, לרשום את שמואל בספר הזהב של הקרן הקיימת, וכדי להפיג מעט את המתח שארבעים ושלוש שנים לאחר הטבח בפורט התשיעי גבר פתאום ברחוב קטוביץ, שאלתי אם אמנם צוין הבר־מצווה בגטו שיושביו נרצחים עוד ועוד באלפיהם.

אכן, במלאות לו שלוש־עשרה עלה שמואל לתורה. אותו טקס דל ומצומצם נערך כשמונה־עשר חודשים לאחר שאולצו יהודי קובנה להצטופף ברובע סלַבּוֹדקָה (ויליאמפּוֹלֶה), שהוקף בגדרות תיל והיה לגטו. תחומיו כווצו שלוש פעמים בין הקמתו לבין ה־1 במאי 1942. ביום שעלה שמואל לתורה, צומצם שטחו לכדי מחצית. בתוך חודשים מעטים ייהפך גם השריד הזה למחנה ריכוז.

שמואל: “אנחנו, למזלנו, גרנו באזור שמהחל ועד כלה נשאר במסגרת הגטו הגדול… גרנו באותו חדר כל שלוש השנים. לא הרבה אנשים זכו לזה. היו הרבה צמצומים והעברות. אם אספר לך, שלמדתי את ההפטרה כולה ועליתי לתורה בבית כנסת שעדיין תיפקד בגטו… למדתי פעם־פעמיים בשבוע אצל רב, יהודי עם זקן לבן, יהודי יפהפה, שפירא היה שמו, אצלו בבית. הוא הכין אותי לבר־מצווה, עליתי לתורה, וקראתי ממגילת קלף.”

והנחת תפילין?

שמואל: “והנחתי תפילין… עד ליציאה מהגטו הייתי קם הרבה יותר מוקדם בבוקר בשביל להניח תפילין… יש לי ספר תנ”ך שהצלחתי לעבור איתו את כל תקופת המחנה. בארץ, לדאבוני, נתקף בעש. וכן שמרתי תמונה של אמא מקובנה ותמונה של חברה שלי מהגטו."

הוא מראה את התמונה.

ומה קרה איתה?

שולמית שותקת ושמואל עונה.

שמואל: “הם לא חיים – אף אחד… בספטמבר 1943 עבר הגטו לשלטון האס־אס, ושמו שונה ל’קוֹנצֶטרַציוֹנסלַגר קובנו'. נחזור לרגע לחוויה של העלייה לתורה בגטו. מישהו הביא לי מתנה, עוגה, קרנגל בצורת 13 ועוד כל מיני דברים כאלה. זמן קצר אחרי כן הלכתי עם חבר לבר־מצווה שלו – חבר שנמצא עכשיו ברמת־גן, בגבעתיים – וכבר לא היה בית כנסת, רק איזה מניין. לדבריך אני מדבר כאילו זה עבר על מישהו אחר. זה לא נכון, זה עבר עלינו. אני לא מספר את זה ככה, כאילו כלום.”

לשאלתי על יום הגירוש, ומה השתנה אחרי ספטמבר 1943, משיב שמואל, שנכנס אז לשנתו החמש־עשרה:

שמואל: “זה לא יום, ולא בן יום. החיסול נמשך עד שאנחנו יצאנו, ועוד כמה זמן אחרי כן. אני לא יודע בכמה משלוחים מדובר וכמה ימים זה נמשך, אבל אני זוכר שעשו אצלנו בבניין מאלינָה, ולילה אחד ישבנו במחבוא, ואז אבא ואמא אמרו, מחבוא אפשר לשרוף. המחבוא היה למעשה החניון של הבניין, בו היה מרתף. עשו רצפה כפולה עם חול מעל למרתף, עם כניסה מן הבניין דרך תעלה. שמו שם איזשהו ארון, כדי שייכנסו למחבוא ישר מתוך הבניין, ולא ייאלצו לצאת לחצר.”

אך האם נשארו אנשים, שלמרות הכול העדיפו להסתתר במאלינות?

שולמית: “נשארו אנשים במחבואים, והנאצים הלכו עם אנשים וכלבים וחשפו את כל המחבואים – חלק פוצצו ושרפו ולא השאירו שום דבר… חלק הוציאו וחלק שרפו… היו אנשים במאלינות, מאחורי הקירות, מתחת לבתים, אותם גילו לפני היציאה…”

וכמה יהודים שרדו עד לשלב זה?

שולמית (אחרי מאמץ לחשב): “בכל מחנה עבודה היו כחמש מאות נשים. היו שבעה מחנות כאלה, והיו עוד כמה מאות שנשארו בשטוטהוף…”

יצחק: “אבל חוסלו. הנה אחותי ואמי…”

שולמית: “זה אחר כך…”

וכמה גברים שרדו?

יצחק: “בשני מחנות דכאו־לנדסברג היינו בערך כארבעת אלפים. יש לי רשימות מדויקות. צריך לבדוק…”

וכשנגמרה המלחמה?

יצחק ושולמית מהססים, ומשיבה שולמית:

שולמית: “אולי איזה ארבעת אלפים…”

לאחר סטייה בלתי נמנעת זו, אני מבקש משמואל שימשיך מן המקום ששיסענו אותו בו.

שמואל: "בלילה שלפני הגירוש מהגטו, נדמה היה לגרמנים שנורו יריות מהבית, או משהו כזה – ומיד גירשו את כל יושביו לרחוב. אשתו של אחד המורים – קַפִּיט – יצאה קצת מהשורה, ובנוכחותנו ירו בה. היא נפצעה ודומני שמאוחר יותר נפטרה בבית…

גירשו אותנו למרחק עצום מהבית – ואחר כך החזירו אותנו, ומיד אחרי זה הוליכו וגירשו אותנו סופית. הלכנו ברגל, נדמה לי, אל הרכבת. כך הוציאו, חלקים חלקים, את כל הגטו. גירשו אותנו דרך השער, דרך רחוב ארניו, ואני חושב שהלכנו לרכבת – היום אני לא זוכר אם הלכנו או הוסענו… הביאו אותנו לאיזו שלוחה צדדית של תחנת קובנה. העלו אותנו בכוח – איזה ארבעים וכמה איש לקרון – והתחלנו לנסוע… כל ההרגשה, צעקות, העלייה לרכבת, אלו תמונות שמצוירות בי במקום כלשהו, הן עולות… בוא ואספר לך משהו על תמונה. אינני ידוע כמה זמן נסענו עד לתחנת הרכבת של דנציג, או שטוטהוף – בדנציג אמרו לנשים לרדת, ואז היו בינינו חילופי דברים, האם אלך עם אמא או עם אבא, ומישהו אמר, שיותר טוב שאשאר עם אבא… ואני חושב שבגלל זה אמא בחיים, ואני בחיים. אבא מספר לי מאז על תמונה, שאני לא זוכר אותה…"

ואני, שהקדמתי ושוחחתי עם ההורים על כמוסות הרעל שהצפינו, מנחש: התמונה עם הרעל…

שמואל: “עם הרעל. אבל אני לא זוכר בבהירות מה נאמר ומדוע לא בלענו אותו…”

סיפורם של שולמית ויצחק ובנם שמואל על קורותיהם בגטו קובנה קרב לקצו הטרגי – מעתה היה למחנה ריכוז בפיקודו של אובֵּרשטוּרמבַּאנפִּיהרֶר גֶקֶה.

יצחק מגדיר את אחד מסימניו של המצב החדש שהתהווה עם ההכרזה על הפיכת הגטו ל“מחנה הריכוז קובנה”:

יצחק: “והם היו כבר הרוצחים של האס־אס, והתחילו לגור באמצע הגטו. זה היה חיסרון גדול… באמצע הלילה היו עוברים בדירות… עין פקוחה תמיד. באחד הימים הופיע אוברשטורמבאנפיהרר רַאוּקֶה, הביא איתו קבוצה גדולה של אנשי אס־אס, אמר שכל החיים האלה בגטו אינם נורמליים. למה לרוץ כל יום לשדה התעופה? ואז התחיל לדבר על ‘קַזֶרנִירוּנג’ (מעבר למתקן צבאי), הבטיח שהמזון ישופר, שהמשפחות לא יופרדו. נורא פחדנו, אבל ברירה לא היתה. ידענו שמכינים את הבַּראקים למגורי המשפחות. קבעו ועדה שהכינה רשימות, והעבירו לשדה התעופה יותר מאלף איש, ולפרוור של קובנה העבירו משום שהיו שם בתי מלאכה. שם הפרידו בין הגברים לנשים… גקה מינה את ד”ר אֶלקֶס לראש הקונצנטרציונסלגר… כעבור זמן, כששולחנו למחנות בגרמניה, ראינו מי היו ה’ראשים' האלה, ה’קַאפּוֹס' הכי גרועים – ולתפקיד כזה מינה את אֶלקֶס. גקה זה היה רוצח, ויחד עם זה רצה להופיע בתור פילוסוף. אֶלקֶס היה קַנטיַאני (צוחק) – אז גקה ניהל איתו שיחות פילוסופיות."

שולמית: “ואיתך לא?”

יצחק: “ואיתי…”

האם היה בעל השכלה פורמלית?

יצחק: “אם היה בעל השכלה פורמלית אינני יודע – אבל הוא ידע. על כל פנים, בקריירה שלו, סיפרו, לפני בואו אלינו, היה חיסול גטו וארשה, היה מחנה ההשמדה מַטהַאוּזן… הוא היה איש משכיל…”

שולמית: “ואיזה שיחות! פעם הוא הלך אליו וישב שלוש שעות ושוחח איתו!”

על מה הוא דיבר אתך?

יצחק: “הוא דיבר על הפירמידה! מה יהיה אחרי המלחמה. יישארו רק הזקנים. הנוער ייהרג במלחמה. אז איך תהיה פירמידת הגילים ההפוכה…”

שולמית: “הלוא הם חיסלו גם את הזקנים והחולים שלהם.”

יצחק: “העיניים שלו היו איומות. אחרי כל שיחה הייתי חוזר במצב… זה היה קשה מאוד… יחד עם זה…”

שולמית: “הוא הציל אותך פעמיים…”

יצחק: “הוא הציל אותי באופן אישי. הלוא גקה היה אצלנו בתקופה מיוחדת. התחיל הקשר שלנו עם הפרטיזנקה, ומשטרת הגטו שלנו היתה מאוד הגונה. בראשה עמדו בחורים ציונים, מכל המפלגות. הם עזרו ליציאה מהגטו. הוֶורקשַפטִים הגדולים סיפקו לפרטיזנקה – גנבו – לבוש, מגפיים, מה שאפשר היה. ובימיו של גקה, קרתה הבריחה מהפורט התשיעי…”

שולמית (ערה לנטייתו להפליג מהנושא): “זה לא שייך. ספר איך הוא הציל אותך…”

יצחק: "ביום אחד הוא נתן פקודה למשטרת הגטו, שהגרמנים חשדו בה שאנשיה עזרו לפרטיזנקה לצאת, וזה היה בחלקו נכון, שכל אנשי המשטרה יתייצבו לפני משרדו בגטו…

שולמית: “ובדיוק אתה באת…”

יצחק: “לא בדיוק. הם כולם באו מצוחצחים, ואני חשבתי שחובתי להיות גם כן שם, ועמדתי באחת השורות. גקה פתאום הופיע וקרא: ‘רבינוביץ’! זִי הַאבּן היר נִיכְטס פֶרלורן! פֶרשווּנדן זִי!' (‘רבינוביץ’! כאן לא איבדת שום דבר. התנדף!') אחר כך ארגן קבוצת מוִּזיקַנטִים…”

שולמית: “אותם הוא שלח לפורט התשיעי…”

יצחק: “לא! הוא אמר: ‘אַלֶה מוּזִיקֶר – רַאוּס!’ ואז כל המוזיקאים יצאו גם הם משורות המשטרה, ואלה שנשארו – באו החיילים הגרמנים והעלו אותם על האוטומובילים. ובהזדמנות זו שלחו גם את הזקנים. ד”ר אֶלקֶס, סגניו גַרפוּנקל וגולדברג נשלחו גם הם לפורט התשיעי, ושם רוב המשטרה הזאת חוסלה. ראש המשטרה נהרג והרבה בחורים נהרגו. חלק קטן החזירו לגטו… את אלקס שיחררו כעבור זמן קצר. גרפונקל חזר במצב כזה, שאסרו עליו להיפגש עם מישהו. הוא שכב במיטה… אלה שניצלו – גם זה היה דרך יהודי שהיה לו קשר עם הגסטאפו…"

אמרת – אני שואל כדי להבין מה השתנה מעתה במערכת היחסים בין הפיקוד הגרמני ל’מועצת הזקנים' – שהגטו נהפך למחנה ריכוז.

יצחק: “בראש לשכת העבודה עמד אוֹבֶּרשַרפִיהרר בּאוּאֶר. הוא אירגן את ה’אַרבַּייטסאמט' הגרמני, ובתור פקיד יהודי לצדו לקח אותי משום שראה שאני בקיא בכל הארגון, וכיוון שאנחנו לא רצינו לחסל את המשרד היהודי, אמרנו שחלק הם יעשו וחלק אנחנו עשינו, ואני הייתי בקבוצה הקטנה הזאת… באואר היה איש איום ונורא, צעיר, מלא מרץ, מווינה, גר בחדר סמוך לארבייטסאמט ופעם אף תפס אותי כשאני, ברדיו שלי, מאזין לאנגליה. הוא בא מוקדם מן הרגיל, אבל עשה עצמו שאינו רואה. אך מן הצד האחר, באקציית הילדים במארס 1944, הוא עמד בראש אחת הקבוצות שחטפה את הילדים. עובדים של הארבייטסאמט, עם המשפחה ועם הילדים, הסתתרו בארבייטסאמט. חשבנו ששם לא יחפשו, אבל החוטפים שמעו רעש, והוא תפס את המשפחה ואת הילדים וכמה עובדים, ושלח אותם. כמה אנשים הספיקו לקפוץ מהגג ונשארו. אחד מהם הוא עכשיו קומוניסט – ברמת־גן…”

האם שרדו ילדים אחרי כל האקציות?

שמואל: “נשארו ילדים. יש לך פה בארץ. אנחנו – ילדים – הגענו גם למחנה הריכוז. מהמחנה הוציאו מאה ועשרים ילדים, שמהם אני חושב נשארו בחיים איזה עשרים ילד.”

למה כוונתך בילדים? הן ילדים רכים לא שרדו כלל.

שמואל: “נשארו עד לאקציית הילדים במארס 44'. אחרי זה לא היו כמעט מתחת לאחת־עשרה, שתים־עשרה.”

וכמה נותרו ערב השילוח למחנות, ביוני 44'?

שמואל: “תראה, למחנה דכאו־לנדסברג הובאנו מאה ארבעים, מאה חמישים, שמתוכם הוצאו כמאה עשרים באקציית הילדים בהגיענו למחנה. חלק מהילדים נשארו עם האמהות, בשטוטהוף…”

רגע, בגרמניה היתה אקציית ילדים נוספת?

שמואל: “כן… בסך הכול נותרו עשרים־שלושים ילד, זה כל מה ששרד…”

איזה ילדים?

שולמית: “אהרן ברק היה בגטו ונשאר. גרפונקל – פרופסור גרפונקל, גיאולוג בירושלים, בנו של גרפונקל מהנהגת הגטו. איבצן, מפכ”ל המשטרה לשעבר. פרופסור קלמן פרק, וטרינר. יש… אך כמה הלך שם לאיבוד!"

יצחק: “ובן משפחתנו, שלמה שפיר, יליד 24‘, הוציא עיתון בגרמניה – אביו היה איתי יחד בדכאו, במחנה מס’ 1 ושלמה במחנה מס' 2, – אחר כך צורפו שני המחנות, ואבא שלו מת יום אחרי השחרור, בדכאו, במחנה המרכזי, ממחלת הטיפוס…”

ושאר בני משפחתכם?

יצחק: “אמא שלי, שתי אחיות, אחת מהן עם ילד, שעברו את כל הגטו, נספו בשטוטהוף. בעל של אחת מאחיותי נחטף עוד לפני הקמת הגטו. באקציית הילדים, במארס 44‘, נלקח הילד של אחותי הבכירה. במאלינקה נשארו אחת אמי עם כל משפחתה, בן, בת, ילדי הבת, ושם נשרפו ונהרגו. וככה נמשכו החיים בגטו עד שהתקרבה החזית הרוסית ביוני 44’.”

כמה אנשים נותרו אז בגטו?

שולמית: “אחרי הכול, אני חושבת שבקובנה נשארו בכל זאת איזה שמונת אלפים איש… מהעיירות לא נשאר אף אחד. כל העיירות חוסלו.”

יצחק: “ההצעה שלנו לגֶקֶה היתה, כשידענו ששולחים אותנו לגרמניה – דיברנו בינינו, ד”ר אלקס ואני וסגלסון, שעמד בראש הוורקשפטן, ואלקס דיבר איתו והציע לו שישאיר את הגטו במקום. הוא היה מקבל מתנות כאלה אמנותיות, לפעמים הוא גם אירגן קבוצת ציירים, בכל אופן החלטנו, ‘מה יכול להיות?! יהרוג – יהרוג!’ החלטנו שאלקס בשיחה בארבע עיניים יציע להשאיר את הגטו, והוא אחראי שלא יאונה לו כל רע ואנחנו כולנו נעמוד לימינו בפני הסובייטים, אבל גֶקֶה אמר, שהוא ‘דויטשער אופיציר’, והוא צריך להוציא אותם – ובזה נגמר כל הניסיון הזה."

שמואל, מגיע יום חיסול הגטו. מה קורה אז?

שמואל: “הניהול עבר לידי האס־אס. המפקד של הגטו היה גקה. אני חושב, שהוא נהרג מאוחר יותר בחזית. הניהול הישיר היה בידי האס־אס. הוציאו יותר ויותר אנשים לקזרנירונג, כך שזה לא היה רק שינוי שם, אלא הדברים השתנו.”

ומיד גם נעשו כל ההכנות לשילוח למחנות. מעתה היה ברור, שדין כולם, עד לאחרון היהודים, נגזר ואין עוד למה לקוות. ב־27 ביוני ישבו שולמית ויצחק וכתבו מכתב פרידה לילדיהם בארץ. אך מה יעשו במכתב הזה? היש אדם שאפשר להפקידו בידיו בביטחון שבבוא העת ידאג שיגיע ליעדו?

והנה נקרה להם איש ליטאי, ויקטור שמו, ש“לפני המבול”, אמר יצחק, עבד כסבל בבית המסחר הסיטונאי שלהם, ושולמית תיקנה ואמרה שוויקטור עבד כשוער.

אבל איך הגעתם אליו?

שולמית: “החברה שלי, חיה, שיצאה לעבוד בעיר, העבירה לו את המכתב, והוא הדביק אותו בתוך האיקונה… יחד עם המכתב מסרה לו כמה שמלות, שאם נצא – יהיה לנו מה ללבוש…”

יומיים לאחר שמסרו את המכתב – שולחו למחנות שטוטהוף ודכאו.

גם ד“ר אלחנן אלקס, ראש מועצת הזקנים, אחרי שיחתו העקרה עם מפקד המחנה, איש האס־אס גקה, נואש מכל תקווה להציל לפחות את המעט שבמעט. במו עיניו ראה את השרידים וכן יהודים ששולחו מגרמניה מוצעדים לעבר הפורט התשיעי, וחש כמה קרוב הקץ. הוא ישב וכתב לבנו ולבתו בבריטניה, ואת המכתב הפקיד בידי אדם נאמן עליו, שאכן שרד ובארץ נודע כעו”ד טורי. לאחר השחרור העביר טורי לבנו ולבתו את מכתב־צוואתו של ד"ר אלקס, שמת בדכאו מיד לאחר שהגיעו לשם מגורשי קובנה. בן שישים וכמה היה במותו.

"בהגיטה הוויליאמפולית, 19 אוקטובר 1943

בני ובתי אהובי,

את הטורים האלה הנני כותב לכם, ילדי האהובים, בשעה שנמצאים הננו כבר פה, בעמק הבכא, בהגיטה הקובנית הוויליאמפולית, יותר משתי שנה. נודע לנו שבימים הקרובים ייחתך גורלנו. הגיטה שבה אנחנו נמצאים תיחתך ותיקרע לגזרים. אם ניכחד כולנו, או יישאר מעט ממנו, לאלוהים פתרונים. יראים אנחנו שיישארו בחיים רק העבדים המסוגלים לעבודה, והשאר יהיה נדון מסתמא למיתה. נשארנו פה מעט מהרבה. מהשלושים וחמישה אלפים יהודים תושבי קובנה נמצאים כעת פה רק לערך שבעה־עשר אלף. ומרבע מיליון תושבי ליטא, גם חבל וילנא במשמע, נשארו כעת פחות מעשרים וחמישה אלף פה במדינה וחמשת אלפים שנגלו בימים האחרונים בעירום ובחוסר כול לעבודה פרך בלטביה. השאר הוצאו להורג והומתו במיתות קשות על ידי עושי רצונו של ההמן היותר גדול בכל הדורות הזמנים. גם רבים מהנפשות הקרובות לנו אינם כבר חיים. הדוד חנה והדוד ידידיה עמדו בצוותא חדא עם אלף חמש מאות תושבי הגיטה שלנו ב־4 אוקטובר 1941. הדוד צבי, ששכב אז בבית חולים עם רגל שבורה, ניצל בדרך נס. יתר החולים ביחד עם הרופאים והאחיות הרחמניות וקרובי החולים שנמצאו שם במקרה נהרגו או נשרפו חיים בבית החולים, שהוצת מהחיילים מכל עבריו אחרי שהדלתות והחלונות נסגרו במסמרים עד אין מוצא ודרך מפני הדלקה.

בפרובינציה, מלבד שַולי, אין בגלוי אף יהודי אחד. הדוד דב ובנו שמואל הוצאו כנראה להורג ביחד עם כל קהילת קלבריה. הגיטה שלנו, הודות לגורמים פנימיים וחיצוניים, חייתה במשך שתי שנה את חיי הגלותיות מתוך עבדות ועבודת פרך כללית, מתוך רעב ועירום (כמעט כל בגדינו, מיטלטלינו וספרינו נלקחו מאיתנו על ידי הרשות עוד לפני שנתיים) במנוחה יחסית.

השחיטה האחרונה היותר גדולה שעלתה לנו בעשרת אלפים קורבנות בבת אחת, היתה ב־28 אוקטובר 1941. בכל אותו יום עמדה כל העדה תחת שבט המושל: מי לחיים ומי למוות. אני הוא הגבר שראה את עיני הלקוחים למות. בעצמי עמדתי ב־29 לאוקטובר בבוקר השכם בתוך המחנה שהובלהלשחיטה להפורט התשיעי. באוזני שמעתי את הסימפוניה הנוראה של בכיַת, יללת וזעקת של עשרת אלפים איש זקן נער ועולל שקרעה שמים. אין מי ששמע כזאת בכל הדורות והזמנים! עם רבים מהקדושים רבתי בשעה זו את יוצרי ועמם יחד קראתי מתוך לב קרוע: מי כמוך באילמים, אדוני! ובחפצי להציל פה ושם פגעו בי החיילים והוכיתי קשה ונפצעתי ושפוך דם הוצאתי על פי פקודת מפקד השמירה. ובהתעלפי מתוך חולשה נשאתי על כתפי חברי מחוץ למחנה ובתוך מהומה שנהייתה ניצלה עמי כנופיה קטנה של שלושים־ארבעים איש בערך. אודים מוצלים מאש.

מקומנו היה אחד מגאיות ההרגה בהמזרח. לעינינו ולפני חלונות ביתנו עברו לפני שתי שנים בערך הרבה, הרבה אלפים יהודי דרום גרמניה ווינה ביחד עם רכושם וחבילותיהם הגדולות להפורט התשיעי, הנמצא במרחק איזה קילומטרים מאיתנו. שם נהרגו כולם באכזריות קיצונית. לפי שנודע לנו אחר כך בהחלט הוליכו אותם שולל ואמרו להם במקומות מושבותיהם, שמוליכים אותם לקובנה כדי להתיישב אצלנו בהגיטה.

מיום שנוסדה הגיטה הנני עומד בראשה. העדה בחרה בי והרשות אישרה אותי בתור יושב ראש של ועד זקני העדה ובצוותא חדא עם חברי וידידי העורך דין ליב גרפונקל, מי שהיה לפנים ציר הסיים הליטאי ועוד אחדים אנשי לבב, רועדים ודואגים וחרדים לגורל שארית הפלטה מוליכים אנו את ספינתו המטורפת בלב ים, שבכל יום ויום גלי פורעניות וגזרות קשות חשים לבלע אותה. הודות להשפעתי עלתה לי לקרוע גזר דינם הרבה ולפזר לפעמים את העננים השחורים שחפפו על ראשינו. בקומה זקופה עמדתי על משמרתי, ולא רחמים ביקשתי כי אם תמיד הבעתי את עלבוננו באמונה וביטחון בישרת ובצדקת דרישותינו.

ברגעים היותר קשים של חיינו, אתם, אהובי, הייתם תמיד הגיגינו ומחשבות לבנו. בלילות הארוכים השחורים יושבת עמי אמכם האהובה על ידי ושנינו חולמים על חייכם ועתידכם. משאת נפשנו לראותכם עוד, לחבקכם ולאמר לכם עוד הפעם כמה קשורים אנחנו אליכם ואיך יפעם לבנו בעלות זיכרונכם לפנינו. ובאיזה זמן ושעה, ביום ובלילה, חביבי, לא יעלה? בעומדנו על ירכתי בור, בשעה שחרב חדה מונחת על צווארנו, רק תמונתכם אהובי היתה לנגדנו ובתור פניכם ראיתי הכול. ואתם, חביבי, איך חייתם בחמש שנה האחרונות שהיו כה קשות ומלאות פורענויות ואסון בשביל היהדות באירופה? לא אפונה, אם כי ביושבכם רחוק ממקום המהפכה, כואבים אתם את כאבנו ואחוזי צער ויגון רעדתם לכל שמועה שבא ממקום הבכא ובעומק נפשכם חשתם את הטרגדיה האיומה שאין דוגמתה בכל גלותנו המר.

בנוגע לי אין לי מה לאמור הרבה. חליתי בשנה שעברה ב… (חסר בהעתק שלפני) קשה, וכתשע חודשים שכבתי על ערשי. גם בימי מחלתי היותר קשים נשאתי על שכמי עמל דאגת עדתי ומוטל חולה על מיטתי השתתפתי בפועל ובמעשה בעבודת חברי. כעת הורווח לי וזה כחצי שנה שיצאתי מכלל חולה ואף אם לכלל בריא עוד לא באתי, אבל עובד אני בלי לאות.

לפני שישה חודשים בערך קיבלנו ידיעה על ידי הצלב האדום מהדוד הנס ששלום לכם. הפתקא הקטנה שנכתבה ע"ש זר נמצאה בדרך כתשע חודשים. כתבנו וחזרנו וכתבנו אליכם על ידי הצלב האדום ועל ידי אנשי פרטיים, ההגיעו דברינו אליכם? מצטערים אנו וכואבים, שבמשך ישיבתנו פה בעמק הבכא, לא עלה לנו להתקשר עמכם ולאמר לכם שנמצאנו עוד בחיים. הננו יודעים, כמה מעיק עליכם הספק בנוגע לישותנו וקיומנו ואיזה כוח ועוז היה נותן לכם הביטחון אם ידעתם שחיים אנחנו. הוודאות נתנה לכם אומץ לעבודה ולחיים עם מטרה מוצקה. ירא אני מאוד את היאוש והאפטיה שמעבירים את האדם מהעולם ובכל יום אני מתפלל חביבי שלא תגיעו למדרגה זו. מסופקני מאוד, אהובי נפשי, אם אזכה עוד לראותכם, לחבקכם וללחוץ אתכם אל לבי וקודם פרידתי מהעולם ומכם אהובי חפצתי לאמור לכם עוד ועוד הפעם כמה יקרים אתם לנו וכמה כמהה נפשנו לכם.

יואל אהובי! היה בן נאמן לעמך. דאוג לבני אומתך ואל תדאג להגויים. בגלותנו הארוכה לא נתנו הם לנו אף שמינית שבשמינית מזה שנתנו אנו להם. התעמק בני אהובי, בהשאלה הזאת וחשוב וחזור וחשוב בנידון זה. השתדל להתיישב בארץ ישראל. קשור גורלך ועתידך לאחד [ב]עתידנו. אם החיים שם יהיו בתוקף התנאים, חיי צער, אבל מלאים עניין ותוכן, חיים שיש בהם הכול. גדול כוח האמונה, היא יכולה להעתיק ולהזיז הרים ממקומם. אל תשגיח ימין ושמאל. דרכך, בני, נכון לפניך ואם תראה לפעמים את בני עמך בקלקלתם, בזיהומם ובחטאתם, אז, בני אהובי, אל ייפול לבך עליך. לא הם, חביבי, כי אם הגלות המרה אשמה בזה. האמת, אהובי, צריך להיות תמיד נר לרגליך, הוא יוליכך ויראה לך את דרך החיים. ובנוגע לך, שרה, בתי האהובה, קראי בעיון את אשר אמרתי בדברי האחרונים ליואל. הנני סומך, חביבתי, על שכלך הזך ודעתך. אל תחיי חיי שעה ואל תבקשי על דרכך ציצים ופרחים. הם כה מהרה יקמלו וייבלו כשבאו. כמה מלאים יופי חיים טהורים, חיים אציליים, חיים מלאי תוכן. לכו שניכם כל ימיכם יחדיו, שלובים ואחוזים. וכל מרחק לא יפרידכם וכל מאורעות חיים לא יבדילכם.

זכרו, שניכם, את אשר עשה לנו עמלק, זכרו זאת ואל תשכחו כל ימי חייכם ומסרו צוואה קדושה לדורות הבאים. הגרמנים הרגו, שחטו, רצחו אותנו בשלווה ובמנוחה פנימית. ראיתי אותם ועמדתי במחיצתם בעת ששלחו להורג הרבה אלפים איש ואישה, עולל ויונק. אף אכלו אז לתיאבון את הבּוּטֶערבּרַאד של שחרית, בנותנם בינתיים לשחוק וללעג את קדושינו. ראיתים בשובם מגיא ההרגה, מלוכלכים מכף רגלם על ראשם בדם אהובינו. בַּשטִימוּנג היותר טובה ישבו על שולחנם אכלו ושתו והאזינו למוסיקה קלה של רדיו. תליינים פרופסיונליים!

אדמת ליטא הורטבה מדמנו על ידי הליטאים עצמם, שעמם חיינו הרבה מאות שנה ובכל חילנו עזרנו להם בשעתה לקומם את מדינתם העצמית. שבע אלפים של אחינו ואחיותינו הומתו פה על ידי הליטאים בכל המיתות היותר קשות בימים האחרונים של יוני 1941 ובערי השדה הוציאו הם ולא אחרים להורג את כל הקהילות הקדושות על פי פקודת הגרמנים. בהנאה מיוחדת בדקו הם, מדעת עצמם, במערות וקירות, בשדה וביער והוציאו משם את שרידי הפלטה ומסרו אותם להַרשוּת.

אל תדרשו בשלומם כל ימי חייכם. מקוללים ומנודים יהיו הם ובניהם לכם ולהדורות הבאים!

כותב אני בשעה, שהרבה נפשות רצוצות, הרבה אלמנות ויתומים, הרבה עירומים ורעבים חונים על פתחי ומבקשים עזרתנו וכוחי דל ובתוכי מדבר שממה ונשמתי פרחה ואני עירום וריק ומילה אין בלשוני, אבל אתם, אהובי נפשי, תראו… ותבינו את אשר חפצתי ורציתי לאמר לכם בשעה זו. לרגע הנני עוצם את עיני והנני רואה את שניכם עומדים לפני. הנני מחבק ומנשק אתכם והנני אומר לכם שעד נשימתי האחרונה הנני אביכם אוהבכם.

אלחנן.


11/11/43

מוסיף אני טורים אחדים. נודע לנו בהחלט שהגרמנים עסוקים כעת לבער ולמחות זכר מעשה הרצח שלהם. עצמות קדושינו יישרפו כעת בהפורט התשיעי ובכל יתר המקומות שנמצא על ידי מומחים לעבודה זו – כימאים בכלל.

זה שבועות שיצאנו מרשות לרשות. שינו את שמנו וכעת במקום געטא נקרא:

Konzentrationslager Kaunas עם פקידים ומשרתים חדשים. נאד דמעותינו עוד לא נמלא. ב־26 לחודש העבר הוליכו מהגעטא שלנו 2709 אנשים. לפי הידיעות שנתקבלו הבדילו מהמחנה את הזקנים והילדים ובוודאי אלה אינם כבר בחיים. את המסוגלים לעבודה הוליכו לאסטוניה לעבודת פרך.

ב־5 לח"ז הוציאו משַולִי את כל הילדים עד הגיל שלוש־עשרה שנה ביחד עם הזקנים והזקנות. אמרו להם, שמוליכים אותם לקובנה ובוודאי כבר הומתו כולם. כשלושת אלפים איש נשארו עוד שם בעיר.

לגורלנו מחכים הננו בזמן היותר קרוב.

את דברי אלה ביחד עם עוד דוקומנטים אחרים הנני מוסר לגניזה פה והנני מתפלל שהלוואי שיגיעו לידכם.

באהבה וחיבה וברכה

אביכם"


כל השנים לא סיפרו בנו ובתו של ד“ר אלקס לאיש על מכתבו של אביהם, אולי משום שלא מילאו את צוואתו האחרונה ולא עלו לארץ. בשיחותינו (לפני עשרים שנה!) סיפר יצחק שהבן הוא פרופסור לרפואה, חי באמריקה ואשתו אינה יהודייה. הבת יושבת באנגליה ורק כמחצית השנה לפני פגישותי עם הרבינוביצ’ים, מסרה ל”יד ושם" את המכתב, הכתוב עברית. עותק אחד מתעודה מופלאה זו הגיע לידי. כל המבקש לדעת מה שהתחולל בנפשם של יהודים כמותו, שנאנסו לשרת את הנאצים בתקווה, או אשליה, שכך ישהו את הרצח, ולפחות יצמצמו את ממדיו – צריך לקרוא מכתב זה, השובר גם היום את הלב.

ביום 31 ביוני 1944 כבש הצבא האדום את וילנה. בחודש יולי 1944 נמחתה קובנה היהודית מעל פני האדמה. הנותרים בחיים נשלחים למחנות נודעים לשמצה – הגברים לדכאו־לנדסברג והנשים לשטוטהוף שליד דנציג.


 

9. הפורט התשיעי – סטייה ללב הדברים

בדור שלאחר המלחמה חי סופר גרמני אחד ויחיד, ו“ג זֶבּאלד, שהנו, לטעמי, מענקי הספרות של זמננו. הוא נולד בשנת 1944 בכפר אלפיני, וֶרטַאך אִים אַלגָאוּ שבבווריה, ונהרג בתאונת דרכים בבריטניה בשנת 2001. על השואה, ואפילו על קהילה יהודית קטנה, שהיתה באותו מקום ואשר על חורבותיה שיחק עם חבריו בילדותו, נודע לו רק לאחר שסיים את התיכון. מאז לא הרפו ממנו הסיוטים על השואה ועל חורבנו של צלם האדם באירופה הנאצית. בשנות העשרים לחייו עקר לבריטניה, לימד ספרות גרמנית באוניברסיטאות מנצ’סטר ומזרח אנגליה, ורק כשמלאו לו ארבעים החל לכתוב – סיפורים, מסות, ועל הכול את הרומן המסעיר, הבלתי נשכח, “אוסטרליץ”. עד כה ראה אור בעברית רק קובץ סיפוריו, “המהגרים”, שאף הוא חריף וחסר רחמים כלפי עמו וארצו. אך גם סיפורים עזי רושם אלה אינם מתקרבים לפסגה שאליה הגיע ב”אוסטרליץ".

עיקרו של ספר מקורי ועב כרס זה הוא קורותיו של ילד שאומץ על ידי איש דת ולשי ואשתו חשוכי הבנים. הוא יודע שאינו בנם, אף שדבר לא גילו לו על זהותו המקורית. רק אחרי פטירתם, בבחינות הגמר של הפנימייה שאליה נשלח, אמר לו המנהל שהחוק מחייב שיציין בטפסים את שמו האמיתי, וכך נודע לו לראשונה ששמו אוסטרליץ, אך לא יותר מזה. בלבו של הרומן מצוי החיפוש אחרי זהותו. אגב ניחוש וטעייה6 מתגלה לו שהוא בנם של הורים יהודים מפראג, אחד הילדים שניצלו, וממש ערב המלחמה, בהיותו בן ארבע וחצי, הועבר לאנגליה ב“קינדר טרנספורט” הנודע. הוא יוצא לחפש את מקורו, את עצמו. צמתים משמעותיים ברומן זה, שסגנונו האליפטי אינו קל לקריאה, הם מפגשיו ע“י ה”מספר", שקל לעמוד על דמיונו הגמור לזֶבּאלד עצמו. פגישתם הראשונה היא בתחנת הרכבת של אנטוורפן והאחרונה בספרייה הלאומית החדשה בפריז, ראש גאוותו של הנשיא פרנסואה מיטראן רב הפרצופים, גם שר זוטר בממשלת וישי וגם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית.

ומדוע השהיתי את סיפורה של משפחת רבינוביץ' מקובנה וסטיתי לרומן זה שלכאורה אינו ממין העניין? אוסטרליץ הבוגר היה לבעל ידע עצום בתולדות האדריכלות באירופה וכן צלם בלתי נלאה של מה שאסור לו להישכח. ה“מספר” (זבאלד) ואוסטרליץ מרבים לדון באדריכלות של תחנות הרכבת באירופה, וכמו בלי משים סוטה הדיון למפעל אדריכלי מרכזי אחר בתולדות אירופה – המבצרים. בפירוט רב נסקרות תולדות בנייה ייחודית זו, שהלכה ונעשתה מתוחכמת ומורכבת יותר ויותר ככל שהאיום מצד אויבים אמיתיים או מדומים נעשה מתוחכם ויעיל יותר. אלא שבמלחמות עצמן איכזב מדי פעם מחדש כוח עמידתם של המבצרים, גם אם אכן הותקפו אי־פעם התקפת מצח ולא נפלו בלי שתותחיהם ירו פגז אחד. ושוב, כמו בלי משים, פונה הרומן לשימושיהם האמיתיים של חדריהם ומרתפיהם – אתרי עינויים של מי שבמלחמת העולם השנייה נפלו לידי הנאצים. במבצר הבלגי בּרֶנדוֹנק, שביקר בו לאחר שיחותיו הראשונות עם אוסטרליץ בשנת 1967, נזכר ה“מספר” בעצירים הרבים שעינו הנאצים במרתפיו, בכללם הסופר ז’אן אַמֶרי – “…יכולתי גם לתאר לי מה היה טיבן של אותן חקירות מחמירות, כמו שנהגו לכנותן, שהתנהלו במקום הזה בערך בתקופה שבה נולדתי, שכן רק כמה שנים אחר כך קראתי בספרו של ז’אן אַמֶרי על הקִירבה הגופנית הנוראה שבין מענים למעוּנים ועל העינויים שהוא עצמו עמד בהם בברנדונק…”7

לא תוכנו של ספר זה, שחובה לבן זמננו לקוראו, הוא עיקרה של כוונתי להזכירו בסיפורה של משפחה יהודית אחת, ששניים מבניה יצאו את אירופה בעוד מועד והאחרים מצאו עצמם בכף הקלע, אלא כדי להגיע אל מקצת ממה שהולך ונחשף בסיומו של “אוסטרליץ”. גם עיקרו של פרק אחרון זה הוא מפגשם האחרון של “המספר” ואוסטרליץ בפריז. אוסטרליץ מרבה לפקוד את הספרייה הלאומית החדשה, פרי יוזמתו של הנשיא מיטראן, במהלך חיפושו העיקש והעקר אחר עקבות אביו, מנהיג סוציאליסטי, שמפראג הכבושה הצליח להימלט ובפריז אבדו עקבותיו. לאיש שיחו מספר אוסטרליץ מה שגילה לו ביוזמתו של עובד אולם הקריאה, לֶמוּאַן:

“על השטח השומם שבין מתחם ההעתקה של תחנת הרכבת אוסטרליץ לגשר טולביאק, שמתנשא שם היום בניין הספרייה הזה, שכן למשל עד תום המלחמה מחנה גדול, שהגרמנים ריכזו בו את כל השלל שהוציאו מדירותיהם של יהודי פריז. קרוב לארבעים אלף דירות, כמדומני, אמר למואן, פונו בשנים ההן מתכולתן, במבצע שנמשך חודשים ארוכים, וכדי להוציאו אל הפועל, הוחרם כל צי המשאיות של מובילי הרהיטים בפריז והועסק גדוד של לא פחות מאלף וחמש־מאות פועלי אריזה. כל מי שהיה לו איזשהו חלק בתכנית הזאת, המאורגנת עד הפרט האחרון, של החרמת הרכוש והעברתו למשתמשים אחרים, אמר למואן, חילות הכיבוש שעל פיהם ישק דבר, שהיתה ביניהם תחרות חלקית, משרדי האוצר ומס הכנסה, היחידה לרישום תושבים ומִנהל המקרקעין, הבנקים וסוכנויות הביטוח, המשטרה, חברות ההובלה, בעלי הדירות והשרתים, כולם ידעו ללא ספק שלא סביר שמי מהכלואים בדראנסי יחזור אי פעם לדירתו… יותר משבע־מאות רכבות יצאו מפה לערי הרייך ההרוסות. מספרים שפקידים נאצים מן החלונות הגבוהים של המפלגה, שהגיעו מגרמניה, וקצינים מן הדרגות הגבוהות יותר של האס־אס או הוורמאכט שהיו מוצבים בפריז, נראו לא פעם באים ויוצאים מאולמות האחסנה, שהאסירים כינו אותם “לה גאלרי ד’אוסטרליץ”, בחברת נשותיהם או בחברת גברות אחרות, כדי לבחור לעצמם מערכת ישיבה לסלון בווילה שלהם בגרוּנֶוַאלד, מערכת כלי אוכל של סוור, מעי פרווה או פסנתר. את החפצים היקרים ביותר לא שלחו כמובן בסיטונות לערי הרייך המופצצות; איש שוב אינו רוצה לדעת היום לאן התגלגלו החפצים האלה באמת, ובכלל, הרי כל ההיסטוריה קבורה במלוא מובן המילה תחת היסודות של הגראנד ביבליוטק שיִסד הנשיא הפרעוני שלנו, אמר למואן.”

ועדיין אין פרשה זו עיקרו של מה שבשלו סטיתי לכאורה מסיפורה של משפחת רבינוביץ' בגטו קובנה הנכחד. לא בכדי פתח זבאלד את “אוסטרליץ” בדיון נרחב על תולדות המבצרים באירופה וכבר רמז על מה שעוללו במבצר ברנדונק שבבלגיה לסופר ז’אן אמרי, שסופו היה שלא יכול עוד לחיות עם מה שחווה בשנים ההן והתאבד. סיומו של “אוסטרליץ” הוא ברגע ביקור חוזר של “המספר” (אני חוזר בעקשנות: הסופר הגרמני זבאלד) במבצר ברנדונק:

“הוצאתי מתרמילי את הספר שאוסטרליץ נתן לי בפגישה הראשונה שלנו בפריז. זה היה ספרו של החוקר הלונדוני לספרות דן יעקובסון… והסופר סיפר בו על החיפושים שלו אחרי סבו, הרבי ישראל יהושע מלמד, המכונה הֶשל. כל עזבונו של השל, שעבר לנכדיו, איננו אלא יומן כיס, תעודת זהות רוסית, נרתיק משקפיים מרופט, שלצד המשקפיים מונחת בו פיסת משי חיוורת, כבר מתפוררת למחצה, ותצלום מסטודיו מקצועי שהשל נראה בו בגלימה שחורה, ומגבעת צילינדר מקטיפה שחורה לראשו. אחת מעיניו נמצאת בצל, כך לפחות נראֶה הדבר על כריכת הספר, ובעין השנייה, ככתם לבן קטן, אפשר עדיין לבחון באור החיים, שכבה כשהשל מת מתקף לב בגיל חמישים ושלוש, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משום המוות הזה שקרה בטרם עת החליטה בשנת 1920 מנוחה, אישתו של הרבי, להגר עם תשעת ילדיה מליטא לדרום אפריקה… במסעו בליטא כמעט לא מוצא יעקובסון עקבות כלשהן של אבותיו, ובכל מקום אין הוא נתקל אלא בעקבות של ההשמדה, שלבו החולה של השל הציל ממנה את משפחתו כשפסק לפעום. על העיר קובנה, שהיה שם הסטודיו שהשל צולם בו בשעתו, מספר יעקובסון, שהרוסים בנו סביבה בסוף המאה התשע־עשרה חגורה של שנים־עשר מצודות, ובשנת 1914 התברר שהמצודות האלה חסרות תועלת לחלוטין, על אף שהיו מוגבהות מפני השטח, על אף התותחים הרבים שלהן ועל אף עובי החומות ומערכת המסדרונות הסבוכה שלהן. חלק מאותן מצודות נהרסו מאוחר יותר משום הזנחה, כותב יעקובסון, אחרות שימשו את הליטאים, ואחר כך שוב את הרוסים, כבתי כלא. בשנת 1914 עברו המצודות האלה לידיים גרמניות, כולל המצודה ה־IX (הפורט התשיעי, ח"ב) הידועה לשמצה, שהשתכנו בה לזמן מה עמדות פיקוד של הוורמאכט, ובשלוש השנים הבאות, מ־1914 ואילך, נרצחו שם יותר משלושים אלף איש… על שפת חפיר המים של ברנדונק סיימתי לקרוא את הפרק החמישה־עשר של הספר Heshel’s Kingdom, ואחר כך יצאתי לשוב למֶכֶּלֶן, והגעתי לשם כשירד הערב.”

כלום יש מה להוסיף על תיאור זה של אירופה הברברית?

* * * * * *

עד כאן נזהרתי מאוד לצמצם עצמי למעמד שואל, שומע ורושם, ואפילו אגב האזנה לסיפורו הקשה כשאול של ד“ר יצחק רבינוביץ', כלאתי את מחשבותי ורגשותי. גם את הקטע המחריד במכתבו־צוואתו של ד”ר אלחנן אלקס על צפייתו בהצעדת משלוח של יהודי גרמניה להשמדה בפורט התשיעי, הבאתי בשפתיים חשוקות.

אין בי שמץ של יומרה להתחזות לבקיא ובר־סמכא בגורלה הנורא של קהילת קובנה, אחת מקהילות ישראל שנשמדו. רק את סיפורם של יצחק ושולמית ושלושת בניהם, שם וכאן, ביקשתי לספר, ושוב – רק מפיהם (ומעדויות חבריהם של עמוס ורבי, שכבר לא היו בין החיים כאשר ישבנו ושוחחנו ברחוב קטוביץ), וכפי שאומר להם זיכרונם ארבעים שנה לאחר שחרבה עירם.

ואף כאן, רק כדי לרמז על פרספקטיבה רחבה של הימים הנוראים ההם, ודווקא מפיו של סופר גרמני דגול, גולה, אולי אחד ויחיד בין הסופרים בני עמו (כעדותו רבת הרושם בקובץ הרצאותיו־מסותיו On the Natural History of Destruction,8 שכולו ביקורת חריפה על התנהגותם הפחדנית וחסרת הבושה של הסופרים הגרמנים הן בימי הנאציזם והן לאחר המלחמה).

אוסיף רק הערה אחת לגבי המספר השגוי של הנרצחים בפורט התשיעי שנוקב זבאלד. בפרסום של “מרכז המידע אודות השואה” של “יד ושם” נכתב:

“בשלטון הכיבוש של הגרמנים במלחמת העולם השנייה נרצחו בפורט התשיעי ונקברו בו יותר מחמישים אלף נפש – גברים, נשים וילדים – רובם ככולם יהודים מקובנה ומגורשים מגרמניה. בסתיו 1943 הוחל בשרפת גוויות הנרצחים, כדי לטשטש את עקבות הרצח.”


 

10. בגרותם של עמוס ורבי וייסוריה

קצרות היו השנים שבהן נעו חייהם של עמוס ורבי בין הדירה של סבא וסבתא רוזנבלום לבין גימנסיה “בלפור”, אך השתלבותם בחוויית הנעורים הארצישראלית היתה מהירה להפליא. בזמן הראשון הצחיקו את הצברים העוקצניים מילים ששורבבו לדיבור הקולח של השניים. לסבון, כמה מצחיק, קראו בּוֹרית. למגבת – אלוּנטית. ולגרב – בשפת הזקנים – פּוּזמק. אך בתוך ימים לא רבים הוצע רבי לוועד הכיתה, הישג שמשמעותו לא נעלמה ממנו, והוא מיהר לכתוב על כך להוריו ולשמואל המקנא באֶחיו הגדולים על שעלו ראשונים לארץ. כלומר, כל עוד אפשרית היתה חליפת מכתבים, שנה אחת בלבד.

מיום שנכנסו הנאצים לקובנה ניתק כל קשר עם ההורים, כאילו אבדו בבור אפל. מסיבה זו היו שנות הגימנסיה גם ארוכות מנשוא. הם לא ידעו כי ביולי 44' חוסל סופית הגטו של קובנה והנותרים בחיים שולחו למחנות, נשים לצפון־מזרח גרמניה וגברים לדרום מערבה. על קורות הוריהם ואחיהם לא ידעו דבר, להוציא מעט ידיעות למחצה ושמועות. ואיך יכלו לדעת על מכתביהם האחרונים של אמם ואביהם, שערב גירושם למחנות הפקידו בידי ליטאי, ויקטור, שבעבר עבד כסבל, או כשוער, בבית מסחרם, והבינו היטב שדין מכתביהם כדין הבקבוקים שמשליכים ימאים ללב־ים בתקווה, שבדרך נס יגיעו למענם?

כשהתנדב עמוס לצבא הבריטי, נפרדו גם שני האחים בארץ איש מרעהו. על רבי הכבידה המחשבה, שכשאחיו יוצא למלחמה, הוא נידון להמשיך בלימודים ולהישאר סמוך על שולחנם של סבא וסבתא. בלבו כבר החליט: רק עד לאחר סיום הגימנסיה. מכתביו אל אחיו הושמדו, ועל שהתחולל בנפשו ניתן ללמוד מהתנהגותו ומכוונותיו הגלויות בלבד. מאבקיו הפנימיים היו קשים משל אחיו הבכור, שכן שאיפתו להיות ללוחם ממש ולמפקד שדה ב“הגנה” ניזונה מן העובדה שבשל גילו הצעיר נמנע ממנו להתגייס כאחיו למלחמה הגדולה. בנוסף היה מאבקו הנמשך במגבלותיו הגופניות, קוצר הראייה ואותם עיקומים בכפות רגליו, שלחם בהם בחבישות מיוחדות. רבי לא ויתר על שום מסע ועל שום קורס, אותם מבחני גברות, שמאמץ לקרב את סף הסבולת לנקודה שמעבר לכוח אנוש, היה מסימניהם העיקריים.

בשנת הלימודים 45‘/44’ למד רבי בטכניון בחיפה, וזמן מה התארח אצל אותה וילנאית, שעמדה נבוכה במשרד הפלשתינאי בקובנה:

שולמית: “הזמנתי אותה לגור בדירתנו. אחר כך היא באה שוב עם הבת לשבועיים וגרה אצלנו. ואחר כך עלו ארצה. שמה היה גוֹטדֶנקֶר.”

עכשיו הציעה גברת גוטדנקר לבנימין את ביתה בחיפה. סופו של דבר גר אצל דודו משה והתקרב אל דודניו הצברים, יאיר ואסף.

כל עוד ישבה פלוגתו של עמוס בארץ, היו האחים נפגשים בצאת עמוס לחופשות. אך בספטמבר 1944 החליטה לונדון על חטיבת חי“ר יהודית לוחמת (Jewish Infantry Brigade Group) – שתקום מיד ותורכב משלושת הגדודים העבריים של “הרג’ימנט הפלשתינאי” וכמה יחידות נלוות. הכוח כולו רוכז במערב המדברי של מצרים, צויד וחומש על פי התקן המיוחד ליוצאים לחזית, והפליג לאיטליה, לאימונים וללחימה. מעתה נהפכה חליפת המכתבים לקשר היחיד בין האחים. גם כעבור עשרות שנים, אין כמכתבים לקרֵב את הקורא בהם לטעמו ולניחוחו של זמן כתיבתם, כמו גם לעולמם הנפשי של צעירי 1945־1944. למרבה הצער, שרדו רק מכתביו של עמוס. ב”שבת השחורה" של קיץ 1946, כשערכו הבריטים מצוד על כל שלוחות ה“הגנה” ועל ראשי היישוב, שרף עמוס את מכתבי אחיו כדי ש“סודות ההגנה”, שאז כבר היה רבי חבר פעיל בה (בגלל מגבלות ראייה לא גויס רבי לפלמ“ח, ושירת שנה כנוטר בחולון ובשכונת התקווה וכמפקד גדנ”ע במקווה ישראל), לא ייפלו לידיהם.

מה צר! לשונם של בני הזמן מחזקת בלבי את התחושה שאבדו מכתבים חשובים ומעניינים ולא נותר לי אלא להסתפק בעדויות שהשתמרו. לעומת זאת, נעזרתי הרבה במכתביו של עמוס שהחיו בי ימים ודרכים, שכאיש הגדוד השלישי, כמוני כמוהו, עשיתי גם אני. מאלפים מכתביו של עמוס מן האונייה שהפלגנו בה מאלכסנדריה לטרנטו (שמה היה “אוֹרמוֹנד”, אוניית נוסעים שהוסבה להובלת גייסות) ומאדמת איטליה, במסע האטי ברכבת לבסיסה המיועד של הבריגדה בעיירת הנופש פיוּגִ’י שבהרי האפנינים.

ואלה כמה מהמכתבים הראשונים של עמוס:

PAL/17835 Pte Rabinovicius A."

H. Q. Coy 3rd (Jewish) Bn. Pal

C. M. F

2.11.44

מזג האוויר השתנה מאוד לטובה. תמול עוד טיפטף גשם והיום השמש מאירה ומחממת. מצב רוחנו מרומם. בערב ישבנו הרבה חיילים על אחד הסיפונים ושרנו משירי הארץ. היה מי שאירגן זאת והיה נעים מאוד. הבוקר כבר היינו עסוקים באימוני נשק, התעמלות וכנראה שתהיינה גם הרצאות שונות…

…היום תתקיים מסיבה לרגל יום הצהרת בלפור. חיילים יהודים מכל הצבאות שבאונייה הוזמנו. רבים מהם גאים בנו ומנסים להתקשר איתנו. אות לטובה!… ושוב מעט זמן פנוי והנני ממשיך לכתוב אליך. המסיבה עברה יפה. היו נאומים והקראות (ישעיהו מ', מתי מדבר, מדברי הרצל וברל כצנלסון). לאחר הנאומים ניסה עוד מישהו לנאום, אך שידור חדשות ה־BBC הפסיק אותו, לשמחת לב כולנו, והקהל קם על רגליו ושר את ההמנון. גם מרבית החיילים הזרים שהיו בקירוב מקום כיבדו את ההמנון. בערב שוב התאספנו ושרנו על הסיפון…


3.11.44

צהריים. ושוב יום בים. עדיין מונע את זעפו מאיתנו, ומחלת הים נעלמה כליל. לפה"צ כל מחצית השעה אימונים של הצלה. רצים למטה בשעת אזעקת אווירונים ולמעלה לעמדות החירום במקרה שישנה סכנת טביעה. כסמנים משמשים צלצולים מסוימים וברשת הרמקולים נמסרות הודעות.

ערב. געגועי לארץ, שהצלחתי להתגבר עליהם, שוב מתגברים באונייה. הנני עצוב ומסתכל הרבה בתמונות שבידי. מה נעים היה כעת לראותכם! דרך אגב, מה על הפילם האחרון? שלח אלי את התמונות בהזדמנות הראשונה. גם תמונה במדי הנוטרים שלך שלח לי. הייתי רוצה לראותך במדיך. מה עושים יתר חברי כיתתך אשר בשירותים? הפוגש אתה מי מהם, והמָצאת לך חברה חדשה? והאם הנך מוצא סיפוק בשרות כנוטר במ.י.ע. (JSP)?


4.11.44

אחה"צ. מזג האוויר הולך ומתקרר. מרגישים בהתרחקותנו מארצנו החמה. יבָּשה נראית לנו מהבוקר… לפני 4 שנים, כשעזבנו את אירופה, לא חשבתי כי אחזור ועל אחת כמה וכמה לא חלמתי כי כך אחזור – במדים, כחייל הרוצה להשתתף בשחרור היבשת מעול עריצים והשמדתם. על כל אשר אירע בינתיים לא חשבנו אז, לא חשבנו כי המלחמה תהיה כל כך איומה וארוכה…


5.11.44

לבנימין שלום רב,

הבוקר הגענו לנמל טַרַנְטו באיטליה. לאחר ניקוי אחרון של משכנותינו באונייה (אני הייתי בקבוצת העבודה “האומללה”) ירדנו לסירות ומהן לחוף. אך ירדנו, התנפלו עלינו ילדים איטלקים מוכרי תפוחים. הם מבכרים סיגריות על כסף, והמסחר התנהל במלוא הקצב. מהנמל יצאנו במסע ברגל אל מחננו (הזמני). צעדנו במלוא ציודנו, אך לאחר חוסר התנועה באונייה בא לנו המסע כמתנת השמים, על אף כובד הציוד. העיר, יותר נכון החלק שעברנו בו, נראית עזובה וענייה. בניינים הרוסים נראים אי־פה אי־שם מזכרת להפצצות ולקרבות…

כנראה אין האיטלקים האלה יכולים לחיות בעיר ללא כתובת, ללא קריאות לחיי מישהו, יהא זה הדוצ’ה או סטלין! הדרך למחנה עוברת בין כרמי זיתים מוריקים ומלאי פרי, האדמה רטובה ומוריקה מדשא (הסביבה מזכירה את אזור בן שמן בארץ). גם כאן ליווּנו התינוקות בתקוותם להרוויח משהו. לאחר מסע של שעתיים ומשהו הגענו לכרם זיתים… האדמה רטובה מגשם קודם. למזלנו הגיע משאנו הכבד ואיתו יריעות הקרקע שלנו, כך שסכנת ההתקררות נעלמה כליל.

… אכלנו כבר את ארוחתנו הראשונה ביבשת. כל הארץ משמשת לנו חדר אוכל, והננו יושבים על הדשא המוריק. האוכל צבאי־רגיל, ביסקוויטים ושימורי בשר…


7.11.44

עוד יום. ביבשת. הנני מתחיל להסתגל לערב הארוך, לחושך. ומתרגל ללכת לישון בשעה 18:30, או בשבע. נקווה שנקבל מנורות במשך הזמן. למרות הקור אני ישן נהדר עם ארבע שמיכותי, שהנני מסדרן בצורת שק שינה חם ביותר… למרות שהננו ביבשת, הננו חיים עדיין לפי שיטת “מימייה ליום” כיוון שסידורי רחצה קבועים אינם במחננו, אך מחסור במצרך הזה אין לנו…


8.11.44

בערב אתמול נערכה מסיבה ספונטנית בגדוד השני וגם מספר מחיילי גדודנו נכחו. המסיבה נערכה סביב מדורה (כמעט כמו צופים) והיתה שירה בציבור, שירת יחידים ונגינה בחליל… הבוקר השכמנו קום, כי אנו עוזבים את המקום, ניקינוהו, סידרנוהו ואך יורדו האוהלים – לא יישאר זכר לחנייתנו כאן. אחר הצהריים נצעד לתחנת הרכבת. הסתדרנו בקרון משא גרמני (על קרון אחד היה מצויר צלב קרס ואחד מאיתנו עמל כדי לגרדו)…


9.11.44

נסענו כבר 24 שעות. הלילה עבר בשינה (ישנו מ־18:00 בערב עד 06:30 בבוקר), התעוררנו רק בתחנות מהפסקות הרעש. בלילה חלמתי חלומות זוועה על קרון זה שבו נסענו. חלמתי שהיה זה קרון מוות גרמני וכי יהודים צפופים פי כמה מאיתנו נוסעים בו. אינך יודע כמה מזועזע קמתי בבוקר וכמה עייף הרגשתי. פעמיים ביום קיבלנו אוכל חם בתחנות. בכל תחנה מסתובבים מבוגרים וילדים ומתחננים לקבל את שיירי המזון שלנו. ביסקוויט בודד גורם ל־Grazie לבבי! – כבר מזמן לא אכלתי כל כך הרבה תפוחים כאשר בנסיעה זו…


10.11.44

הבוקר עברנו ליד מונטה קזינוֹ, כלומר ליד מה שהיה פעם עיר ומנזר! בעיר לא נשאר אף קיר אחד שלם. לא אחד! ואינני מגזים – זאת היא האמת במערומיה. רק כשהייתי כאן התחלתי להבין מה ערכה של העיר ומדוע כה ארך הזמן על כיבושה. הר המנזר תלול ואין כל אפשרות לעלות עליו כל זמן שהאויב מלמעלה. ראינו גם את הקברות הראשונים. צלבי עץ לבנים בקבוצות ומגודרים או קבר בודד ליד הדרך. ראינו גם קבר עם מגן דוד – זכר לחייל עברי שנפל כאן – כמחיר השחרור של ארץ זו מידי משעבדיה הגרמנים….

לבסוף ירדנו מהרכבת ונסענו בכביש למקום חנייתנו החדש. הקור חודר עצמות ועל ראשי ההרים נראים שדות השלג הראשונים, כי בזמן שבעמק ירד גשם – ירד השלג הראשון למעלה. מקום משכננו הוא נווה קיץ לעשירי איטליה. “אַלבֶּרגוֹ ויטוֹריוֹ עִמָנוּאֶלה”. בתי מלון ענקיים ומפוארים וכל מיני “פנסיונים”… המקום ניצל מהרס הודות לכך שהגרמנים שיכנו כאן בית חולים משלהם ועדיין נראים הצלבים האדומים מעל גגות הבניינים.


15.12.44

נר שישי לחנוכה.

לבנימין שלום רב!

אתמול בערב קיבלתי את מכתבך מה־4 לחודש ואת כל העיתונים עד 22 בנובמבר… איך עבר עליך חג החנוכה, הערכת נשף או מסיבה? כאן ייערך נשף עבורנו הערב וסעודת חג למחרתו… שמחתי לקרוא כי קיבלת את תשלומך הראשון. בנוטרות מהו כעת התשלום החודשי? משכורתי שלי כיום היא 4/6 (ארבעה וחצי שילינג) ועוד 4 פני תוספת אזורית, וס“ה – 4/10. כל שבועיים הנני מוציא 800 לירטות כך שעל החשבון נשארת לירה ורבע (בערך) לשבועיים…”

בפרק קודם תיארו שולמית, יצחק ושמואל את ימיה האחרונים של קובנה היהודית. מי שלא נרצחו בגטו, היו לעבדי “מחנה ריכוז קובנה”. וגם זה לזמן קצר בלבד, ולא רק משום שההשמדה הנמשכת צימצמה עוד ועוד את מספר השורדים, אלא מכיוון שגורל הרייך הגרמני נחרץ. הוורמאכט נהדף מן הקווקז ומסטלינגרד עד אל מחוץ לגבולה המערבי של רוסיה. בראשית יוני נפתחה בחופי נורמנדיה החזית השנייה, וגם לכמה מראשי הנאצים כבר היה ברור שהמלחמה אבודה, וככל שתתקצר כן יקטן מספר הנופלים בקרבות חסרי תוחלת אלה ותיעצר החרבתן השיטתית של ערי גרמניה על ידי חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה. אך היטלר דבק בצו הכפול: להמשיך במלחמה ולא להפסיק לרגע את השמדת היהודים. הנסיגה הנמשכת לתוך גרמניה היתה מלווה בסגירת מחנות ריכוז ובהצעדת רבבות יהודים, בתנאים איומים, מערבה.

כך קרה בקובנה. חיסול מחנה הריכוז בוצע כבר לאחר שהצבא הרוסי כבש את וילנה, ובתוך ימים עתיד היה להיכנס לקובנה. אך בהחלטתם הנחושה של הגרמנים לא להרפות עד שירצחו את היהודי האחרון שבידיהם לא השתנה דבר. נוכח המוות הבטוח שלפניהם, ישבו שולמית וד"ר יצחק רבינוביציוס וכתבו מכתבי פרידה מן החיים, בלא ביטחון כלשהו שיגיעו אי־פעם לילדיהם בארץ.

ואילו עמוס, שלא שיער עד כמה סופית ההשמדה, כתב ב־2 בינואר 1945 אל סבו וסבתו, כי אינו נואש מהתקווה לשוב ולפגוש את הוריו ואחיו.


"שלום רב לכם סבא וסבתה!

שמחתי לקבל אתמול את מכתבכם. המעטפה היתה ללא בול ושכחת נוסף על כך לרשום את מספר הגדוד. ובעבור הדבר השני התעכב המכתב כל כך הרבה. הערב קיבלתי גם מכתב מדוד ז’ניה ואענה לה לחוד… אך העיקר הם כיום הניצחונות בחזית, וכולנו עסוקים בשמיעת חדשות ובהזזת קווי החזית על מפותינו. מה נשמע בארץ? האם הנך ממשיך במשלוח הפרי? ומה הם הסידורים בקשר למים עבור השטח שנשאר ואיזה שטח הוא זה שנשאר. האם אלה הם הלימונים, או השטח שמעבר לוואדי? נקווה שכל זה ייגמר במהרה ונוכל להיפגש עם אבא, אמא ושמואל. מה שלומכם? דרישות שלום לכל המכרים והקרובים בתל אביב.

בנשיקות עמוס"

לאירוניה נטולת החמלה של אותם ימים לא היה גבול. כשכתב עמוס את המכתב לסבו וסבתו, כבר היו מכתבי הפרידה מן החיים של אביו ואמו בדרכם לארץ. ביום 31.12.44 (א' בטבת תש"ה) נדפסו ב“דבר הפועלת” (שנה י', חוברת 11־12). למכתבים עצמם הוקדמו כמה דברי הסבר, המובאים כאן כלשונם:

“בדרך נס הגיע המכתב הזה מליטא לארץ. הוא שמור היה בידי נוכרי שעבד בבית המשפחה. כשבועיים אחרי היכתב המכתב, נכנס הצבא האדום לקובנה, ואיתו אחי האב שהצליח להצטרף כרופא לצבא האדום. מארבעים אלף היהודים שהיו בקובנה עוד לפני שנה מצא הרופא היהודי רק מאות מעטות, וביניהם אין כל זכר למשפחתו המסועפת, עד שבחיפושיו גילה את המכתב שנכתב על ידי אחיו וגיסתו לשני הבנים, אשר נשלחו להתחנך בארץ (כיום שניהם מגויסים). הבן השלישי נשאר עם ההורים והתענה איתם. המשפחה היא מהוותיקות שבליטא, האֵם – אשת תנועת העבודה, מעורָה בציונות ובתרבות עברית מילדותה. המכתב כתוב אידיש.”

בפי שולמית ויצחק היו תיאורים שונים של הפגישה בין אחיו של יצחק לבין אותו ליטאי שהחזיק במכתב, ויקטור.

יצחק: “הצבא הרוסי נכנס לקובנה ימים ספורים אחרי שילוחנו, ואחי שירת בבריגדה הליטאית כרופא צבאי. תחילה הלך לגטו וראה בין הספרים השרופים חלק מהספרייה הגדולה שלנו… וכך הלך גם לראות את בית המסחר שלי, שהסובייטים הלאימו והפכו לקואופרטיב, ובמקרה ראה בחצר את ויקטור וקיבל מידיו את המכתב.”

שולמית: “זה לא היה פשוט כל כך. ויקטור חשש, כנראה, שמא הזכרתי במכתב גם את עניין השמלות שהפקדנו אצלו, ולכן לא רצה כל כך לתת את המכתב… תחילה אמר שיש מכתב, ואחר כך הכחיש…”

יצחק: “העיקר, אחי קיבל את המכתב. מישהו העתיקו – ושלח את ההעתק לארץ. כשעלה אחי ב־1975, הביא את המקור.”

מיד לאחר הפרסום ב“דבר הפועלת”, שלח בנימין את מכתבי הפרידה של הוריהם אל עמוס באיטליה.

וזה לשון המכתב (נכתב במקורו ביידיש ותורגם בארץ) שכתבה שולמית בתקווה חסרת יסוד שאיכשהו יגיע לידי שני בניה:

"בני היקרים והמאושרים! אנו מרגישים את קצנו הקרוב. לא יימשך עוד הרבה זמן, עד שיחסלו אותנו. למות עכשיו זה גם טוב, גם קשה מאוד. טוב שהגענו לכך – לראות כי בא הקץ וקשה מאוד למות רגע לפני הגאולה. זאת אומרת – לי לא קשה למות, גם לאבא לא קשה. אולם קשה מאוד, קשה עד אין סוף לדעת, שעם סופנו יבוא גם סופו של ש' (שמואל), והוא נער נפלא. אפילו בתנאים הקשים והאכזריים האלה הוא גדל והיה לבן אדם. השכלתו אולי לקויה, אולם הוא בעל רגש אנושי ויושר כזה, שבאמת ראוי היה שיישאר בחיים, ומה מעטים הם, שבתנאים אלה שמרו על הזיק האנושי. כבדה מלחמת הקיום, וכל אחד רוצה לחיות, רוצה להינצל, שליט חוק הג’ונגל: “יציל את עצמו מי שיכול!” ונמחקים כליל הגבולות בין המותר והאסור (לא גבולות של החוקים שחוקקו שונאינו, כי אם של חוקינו אנו, האנושיים). ובין עסקני הציבור, שהחיים דחפו אותם אל העמדות הראשונות, מעטים הם העוסקים בצורכי ציבור באמונה. כאלה היו לנו אולי רק שניים־שלושה. אולם אביכם – עליכם להתגאות בו. הוא בין המעטים. הוא עוד לא ניצל למען עצמו את עמדתו “החברתית”, מעולם לא החשיב את עצמו, אותי או את ש' יותר מאשר את האחרים הסובלים איתנו. יש רצון, שתדעו דבר מה על חיינו בשלוש שנות העינויים. אני מקווה כי יחידים יינצלו ותגיע אליכם בשורת סבלנו ומותנו. זוהי כבר השנה הרביעית, ועתה מתקרב הקץ. לא כדאי היה להתענות כל כך כדי לא להישאר בחיים. ואכן, צדיקים – אם בכלל יש צדיקים – הם אלה שהסתלקו ראשונים. אנו כל כך הרבה למדנו בשנים אלה, כל כך הרבה סבלנו, חבל שכל זה יאבד יחד איתנו. לוּ נגאלנו – הרי יכולנו ימים לייבש! ומה מעט דרוש לאדם! לו יכולתי לפחות להוריש לכם את היכולת להסתפק במועט, את זה שהאדם יעשה את כל הנחוץ לו בעצמו, אז אתם, החופשיים, לעולם לא הייתם אומללים עוד.

השארתי כבר עבורכם מכתבים אחדים מתאריכים שונים ובמקומות שונים, אולם אני מפקפקת אם תקבלו אותם. נחמתנו ואושרנו הגדולים ביותר, שאתם אינכם כאן. אולם, ילדים, אל תצטערו על דברים של מה בכך. היו אנשים מרוצים ומאושרים. היו אנשים טובים ובנים נאמנים לעמכם המעונה. אל תעזבו לעולם את עמכם וארצכם. לחמו לחירות ולצדק לעמכם. היו צודקים וישרים, ובתנאים נורמליים הרי זה כל כך קל. אנו מזכירים אתכם כל רגע, ואתם – נחמתנו. כאשר רוחו של ש' נופלת עליו מאוד, הנה אומר רק זאת: ‘הייתי כל כך רוצה לראות את ע’ (עמוס) ואת נ' (**בנימין, “ניוּמָה”).** כאן יש עוד שארית הפלטה מבין חבריכם וחברותיכם. הם מזכירים אתכם לעתים תכופות באהבה וקנאה עמוקה, אבל דורשת טוב. דעו להעריך את אושרכם ותנצלוהו לא רק למען עצמכם, כי אם גם למען קרובים ורחוקים. הקלו על חיי סבא וסבתא הקרובים שעוד נשארו לכם. ואל תספידו אותנו בדמעות ומילים, כי אם במעשים. לא חיינו כאן לשווא. הקלנו במה שיכולנו על אלה שהיו סביבנו. אני עוזבת את החיים במצפון נקי כמעט. חייתי את חיי. אין לי טענות. זה גורלי, ואני מאמינה בו. אולם ש' – למה? זהו מכאובנו הגדול. לא אוכל למסור לכם כל מה שעבר עלינו. אתם תדעו מן הסתם, אולם כל מה שתדעו ותשמעו – הרי המציאות היתה אלף פעם נוראה ומענה יותר. אין מילים לספר, ואין צבעים אשר ימסרו זאת.

התייתמתם מוקדם מדי. אולם מוטב להיות יתומים שם מאשר עם הורים – כאן. הנני נושקת לכם. ברכו ונשקו בשמי את כל הקרובים לי. אינני יודעת עליהם דבר, כמו שהם אינם יודעים דבר עלינו. הן זה שלוש שנים שהננו קבורים חיים.

אמכם

27.6.44"


וזה מכתבו של האב, ד"ר יצחק רבינוביציוס:

"בני החביבים והיקרים,

העירותי לאמכם, כי מכתבה היה לצוואה. עוד אינני יודע מאומה, כמה עוד הוטל עלינו להתענות. הגורל אורב ומחכה לנו, אולם גם חיי עינויים אלה חיים הם ואנו משתוממים תמיד, אולם גם חיי עינויים אלה חיים הם ואנו משתוממים תמיד, מה עלול אדם לשאת. ייתכן ששורות אלה, על ידי מקרה שלא יאומן, תגענה גם לידיכם. רוצים אנו רק שתדעו, כי בקיץ 1944 היו עוד הוריכם בחיים והרבה הגו בכם, ללא זיק של תקווה לקבל מכם עוד איזו שהיא ידיעה. בשנה האחרונה תנאינו החומריים אינם רעים. אני במשרתי ראיתי ושבעתי כל כך הרבה ייסורים וצער, עד שאני משתומם איך היה אפשר את כל זאת לשאת. יותר עוד משתוממים אנו למרץ החיים ולכוח ההתנגדות של שארית הפלטה הנמצאת עוד כאן. בינתיים הימים ימי קיץ יפים. ליד החלון מוריקה הגינה היפה, שהבן הצעיר מעבד אותה. הדרכים פה של חול ומי יודע אם כאן נסיים את ימינו, או נִגלֶה עוד יותר רחוק.

היו בריאים וחזקים. יגן עליכם וישמרכם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

אבא שלכם

27.6.44"


ארבע שנים ושמונה חודשים עברו מיום הפרידה בתחנת הרכבת של וילנה ועד לפרסום מכתבי־הצוואה של אמם ואביהם, שבעיני עמוס ובנימין היו כמין הודעות פטירה, כיבויה של שארית התקווה שישובו וייפגשו אי־פעם. כשנפרדו היה עמוס בן חמש־עשרה ולבנימין טרם מלאו ארבע־עשרה. עכשיו היו שניהם גברים צעירים: עמוס במדי חייל בחטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) שנשאה תג־שרוול מצורף – התכול־לבן של הדגל הציוני ומגן דוד צהוב, הפיכתה של חרפת הטלאי הצהוב לנס של לוחמים; רבי היה גם הוא במדים, מדי משטרת היישובים העבריים, ששימשו מסווה למהות הנסתרת – חייל בשירות ארגון ה“הגנה”.

המכתבים, כפרסומם ב“דבר הפועלת”, מצורפים למכתב ששלח בנימין לעמוס בפיוג’י שבאיטליה. כבר צוין שמכתביו של בנימין לא שרדו משום שעמוס שרף את כולם ב“שבת השחורה”. במענה, כותב עמוס מכתב זה, כנראה הראשון בשם המשפחה “אלחנן” שאימצו להם שני האחים כשהבינו ממכתבי הפרידה של הוריהם, שאינם עוד בין החיים.

PAL/17835 Pte ELHANAN A."

H.Q. Coy 3rd Bn. Pal. Reg.

C. M. F

14.1.45

לבנימין שלום רב,

סלח נא, בנימין, על קוצר מכתבי משלשום ועל אשר לא כתבתי תמול, תבין לי, הלא.

במשך יום אתמול הפכתי והפכתי במכתבך וקראתי במכתב של אבא ושל אמא. קראתי ובכיתי בתחילה, וחזרתי וקראתי ונזכרתי בכל ילדותנו בבית, בימי החג ובימי העצב שלנו. אני נזכר ביום פרידתנו. התזכור? שמואל בכה אזי, התבייש בבכייתו והסתיר פניו במעילי. כמה קטן היה, כמה חביב… ההאמנתי אז שפרידתנו תהיה ארוכה כל כך? אני נזכר בשנת 1930, בחזרה עם אבא מבית החולים, בערב, ימים מספר לאחר הולדת שמואל. “דנו” אזי אני ואתה ואבא מה שם נקרא לו, חיפשנו לו שם חיבה, שם מקוצר, והגענו למוקה. התזכור את הצגת הסרט “מוק הקטן” בבית הספר, כששמואל קרא מרד על שמו, כאשר כעס כשכינוהו כשם השבט. כשסירב בכלל לענות על השם מוקה. שם עברי היה לו ובשם עברי רצה… כמה הייתי רוצה היום, שידי תהיינה שוב שרוטות ונשוכות, סימן לזעמו קצר הקיום. הנני מסתכל בתמונתו, בקיץ בקלטובה, ובידו רובה הציד. ועוד תמונה – מימי שלטון הסובייטים – כשהוא עומד ומסתכל ועיניו עצובות. וכיום, כמה גדל, בן ט"ו יהיה בחודש הבא. השתנה, גדל, התרחק מאיתנו, אך לא שכחנו. מה אהבתי אותו, כמה ברצוני לתארו ולראותו, לחזור ולהינשך ולהישרט על ידו שוב פעם. הנזכה?

ואמא גם מתחת לצל הכורת דאגה לנו, דאגה לשלוח מכתב לנו, ביקשה שנשמע לקול סב וסבתה. לא סרחו אבא ואמא, לא הסתתרו, נשארו עם כולם, ואיסר’ל ודניק הקטנים והוריהם וסבתא מה עליהם? ‘הדודים והדודות שנשארו לכם’ כותבת אמא… ואבא כותב ‘חשבו עליכם, הזכירו אתכם, וצל של תקווה לראותכם לא היה להם.’ לא ידעו אבא ואמא כי גמרנו לימודינו, כי הלכתי לצבא. בעבורם הלכתי. על סבלותיהם, על בכי שמואל וגעגועיו רציתי לשלם לאויב, לנקום בנאצי, על הכול, על הכול… האזכה לכך?

קשה לי, בנימין, כיום. קשה בלי אח, בלי קרוב כאן בחי“ל ובחו”ל. ורק התקווה כי נכון לנו תפקיד, רק הוא יקל עלי, יוריד מעמסתי.

שלום רב לך בנימין ונשיקות עמוס

P.S.

הגיעוני העיתונים עד ה־17 בדצמבר, מספר גיליונות ‘דבר’ ו־2 ‘הגלגל’. תודה רבה וד“ש לסב ולסבתה.”


מכתבי ההורים לא הותירו ספק גם בלב שני האחים, שמעתה הם בלי אבא בלי אמא ובלי אחיהם הקטן שמואל. הם מחליטים לעברת את שם המשפחה באופן שיכיל את שמו השני של אביהם, המזוהה עם הנודע בבני המשפחה לדורותיהם, ר' יצחק אלחנן ספקטור. אבלם על הוריהם ועל אחיהם הצעיר בוטא בעוצמה רבה במכתבו זה של עמוס אל רבי. מעט מאוחר יותר, ביום 6.2.45 שב עמוס ביתר העמקה לידיעה ולתגובות עליה:


PAL/17835 Pte ELHANAN A."

לבנימין שלום רב!

קיבלתי הערב את מכתביך מה־28 וה־29 לחודש ינואר 45. תודה על חריצותך בכתיבה – והמשך בדרך זו!

‘דבר הפועלת’ מיום 31.12.44 הגיע כבר למחנה. הבטיחו לתיתו לי, אך עדיין לא עשו זאת. את ‘דבר’ מהתאריכים שהזכרת אשתדל לקבל כאן ואקרא את מאמריו של שטיינמן. גם אני זוכר עדיין שאמא סיפרה שרבה עם שטיינמן בפגישתם בשעת הקונגרס. דאגתך לי היתה מוגזמת במקצת (בקשר לקבלת המכתב). אמנם היה קשה, ומאוד אפילו, אך גם על כך צריך לעבור. וגם כאן ניסיתי לחלק ממעמסתי עם אחרים והם שאפו חוזק ורצון מהמכתב. ורבים שראוהו, ראו מכתב אליהם, מהוריהם, כי רבים אפילו מכתב לא קיבלו. ובכל זאת, הכאב האישי מורגש יותר מכאבה של אומה. כי קורבן אחד קרוב, כואב יותר מאלפי רחוקים לך. אלפים הזרים לך אינם מוחשיים כל כך ומותם אינו מורגש. לא יפה כל כך, אך זהו האדם!"

כשנזכר באחת משיחותינו מכתבו של עמוס, מעירה שולמית:

“אגב, התאריך הוא שלושה ימים אחרי ששוחררתי על ידי הרוסים.”

את “בת ישראל מקובנה” כתב אליעזר שטיינמן בעקבות מכתבי הפרידה מן החיים של שולמית ויצחק. דבריו נדפסו ב“דבר” בשני המשכים, ב־19 וב־26 בינואר 45'. בסיומו של ההמשך השני, בין שאר דברים שיקצר המצע להביאם, הוא כותב:

“חוקי הבל חקקו מיטיבי הטעם: אין עושים נפשות אלא לגדולי הדור, ואין כותבים תולדות בשם המפורש אלא של הנודעים בשם, אשר יד ושם להם ביתרון הכשר בשטח האמנות והמדע או בעסקנות ציבורית. בת ישראל מקובנה לא היתה אשת חיל ורבת פעלים בדרגה של מפורסמת בקהל. היא היתה רק אישה נאה, עדינת נפש ויפת הליכות, רק טובת שכל ויעלת חן, רק אוצר של חלומות… אבל הנה נתפרסמה צוואתך על דפי ‘דבר הפועלת’, וגם כן בהעלם־שם בכותרת ‘הורים בגולה לבנים בארץ’…תרעד ידי להעתיק בדיו קרה את המילים שנכתבו בדמך החם. לא כתבה עדיין יד אנוש במסיבות של אובדן שכאלה. חברך לחיים ולמוות רושם בשולי מכתבך בתום ובענוות חן כמנהגו תמיד: ‘בני החביבים והיקרים, העירותי לאמכם, כי מכתבה היה לצוואה’. ניבא האיש יקר הרוח ולא הכול ניבא. מכתבך צוואה ומכתבך – חמדה גנוזה לדורות. יד אמן בישראל ובעמים לא נקבה עדיין מרגליות של ניבים נעלים ונשגבים שנחרזו באיגרתך. לא עוד אלמונית הנך כעת בישראל, לא עוד אחת הנשים העדינות בלבד, אֵם גדולה את, אם לבנים ואם לתעודה הראויה להשתבץ במשכיות כסף, ומקומה יכירנה במיטב התעודות הגדולות לרוממות רוח אנוש ולסגולת עמנו בקידוש השם. לא ארהיב עוז לקרוע מעל רוחך המרומם את צעיף האלמוניות ולקראך בשם: בחייך דימיתיך ובמותך הכרתיך, אראך תמיד, כל עוד עיני תראינה, כפי שראיתיך פעם – בחזון בין הערביים, וכפי שנגלית אלי בפגישתנו הראשונה, ידך ביד ילדך, כזאת היית גם בלכתך עמו לנצח.”

העיתונים מלאים סיפורים על הבריגדה, והתערבות הצנזורה רק מציתה את דמיונו של בנימין. מוסדות היישוב קוראים להתנדבות ולמילוי שורותיה החסרות של החטיבה, אך רק בודדים נענים. מאז נסוגו גייסותיו של רומל מאפריקה, כוחות אמריקניים נחתו במרוקו והתקדמו מזרחה – שב רובו של הנוער לענייניו האישיים, נהנה היטב מן הרגיעה ומהפרוספריטי. לבנימין מלאו שמונה־עשרה, ובתוכו היתה רתיחה מתמדת. אחרי שנה אחת בטכניון ובבית דודו משה, עקר לירושלים, ללמוד בהר הצופים. הוא התמסר להדרכה במסגרת חג"ם והשתתף במסעות ובקורסים. כל אלה לא השתיקו קול פנימי שקרא לו לקום ולהצטרף מיד לבודדים המחזקים את שורותיה הדלילות של הבריגדה. מכתבו של עמוס לסבו וסבתו (ב־24.3.45) מבטא את כעסו על כוונות אחיו:

“…כפי שאתם רואים, התאחר מכתבכם מחיפה כהוגן, מדוע איני יודע. הצטערתי מאוד לקרוא, סבא, על דעתך בקשר לרצונו של בנימין להתגייס. כפי שאני רואה, לא הבנת אותי כראוי, והוספת לנימוקי, שכולם היו אישיים (אני מדגיש זאת) עוד נימוקים אישיים משלך. עלי להודות, שלו הייתי צריך להביע דעתי על אותו דבר במקרה של זר הייתי עונה אחרת בכלל והייתי מאמץ את ידיו, וחושבני שגם אתה צריך היית להבין שבהקבלה לנימוקים כלליים ולאומיים אין לנימוקי כל ערך, וקשה לי מאוד להבין מדוע כל כך שמחתם להם, סבא…”

ואילו אל רבי הוא כותב ב־10.4.45, אחרי שהתירה הצנזורה לפרסם שהבריגדה בקווי החזית:

"אי־שם באיטליה, חזית המחנה השמיני

שלום רב לך בנימין!

זה עכשיו קיבלתי את מכתבך הארוך מיום 2.4.45. תודה רבה לך עבורו, תודה רבה גם לסבא על מכתבו. כתבתי לו לחוד שלשום ואכתוב אליו עוד פעם במשך השבוע.

מבין אני לך על רגשותיך למקרא בעיתון את הידיעות על ‘מפעלות’ החי"ל ושבוייו. העיתונים פירטו, אך קשה לפעמים ממרחק לדון על התנאים האובייקטיביים. שנית, חיילינו היו בהחלט לא מוכנים להצלחה כזו, בעיקר בימים הראשונים לפעולתם בקו.

מצד אחד יכולים אנו להתגאות על הפרסומת הניתנת לנו בארץ (ובעולם), אך קשה להבין מעט במה מצוינים אנו יותר מאחרים. אמנם יחידים אנו כחיילי ישראל תחת דגלו, אך את אשר אנו עשינו נעשה מדי יום ביומו לאורך כל חזיתות העולם!…

בינתיים השתדלתי להימנע מתיאורים משלי על הנעשה, מסיבות חיצוניות (צנזורה) ופרטיות. אך כיוון שכבר שאלת בקשר לשבויים, אספר לך משהו. היה זה ביום שמש בהיר אחד. חברי ואני קיבלנו עוד בערב הוראות לצאת עם אור הבוקר לתפקידי תצפית באחת הפלוגות, והכנו את המכשירים הדרושים לכך: משקפות, טלסקופ, מצפן. התעניינתי בפרטי השטח (כיוונים, מרחקים) במפה. ועם בוקר יצאנו ב’מתנת השמים לתחבורה', ב־Jeep, לעמדתנו.

עמדת התצפית היתה בבית הרוס בחציו. בקומה ב' היה תא מוגן בשקי חול בעל חריצים לתצפית בקיר הבית. בבית מצאנו את אנשי המקום, מגיניו, והסתדרנו לתפקידנו. לאחר זמן לא רב הורגשה תנועה חשודה מאחורי הגדה האויבת של תעלה, מן הרבות באותו אזור, ולפתע הקריאה: ‘הבט – דגל הצלב האדום.’ הספקתי רק שניות מספר להציץ עליו ועל נושאיו. תור חברי היה אזי בתצפית וכמובן שאיש לא רצה לוותר על האפשרות לראות את Jerry. כך נשאר לי לרשום את המתרחש ולהודיע עליו בטלפון לאחור. אולי טוב היה כך, כי בתפקידי זה נלחצה היד מדי פעם לפעם למקלע. גדול היה הרצון לפגוע בו באויב, אך המשמעת ניצחה את הרגש, המקלע לא ירה, הגרמני בטוח למולנו בצל הצלב האדום. ארבעה היו בסך הכול. הם נופפו בעוז את דגליהם והבליטו את הסימן על חזיהם וגבותיהם, פחדו כנראה, הנבזים! לאחר רגעי ציפייה מועטים התבררה מטרת החוליה. הם נעו לכיוון של התנגשות שאירעה הלילה, ובכמה ‘טיולים’ אספו את נפגעיהם. משך כל הפעולה לא נורה אף כדור אחד עליהם למרות היותם גלויים לעיני רבים מחיילינו. לכולם היה קשה, אך… איני יודע מה תהיה תגובתך.

…כותב אתה על אחד מבין החללים שהכרת. בין החללים והפצועים היו לי כמה וכמה חברים, אנשים שהתגייסנו יחד ושירתנו יחד בפלוגה 22 הוותיקה… רוצים לא לחשוב על המוות בכלל, כי הלוא כל אחד מאיתנו יכול אי־פעם ליפול חלל. בתחילה עוד פוחדים. פגזי המרגמה הראשונים שנפלו בכיוון הבית שבו הייתי (דרך אגב, זו היתה נקודת התצפית שהזכרתי קודם) ובקרבה רבה, הפחידוני, ואיני מתבייש בכך. אך בפעם השנייה כבר לא פחדתי. מניסיוני המועט ידעתי, כי סיכויי להיפגע קטנים (לא כל פגז פוגע) והסתכלתי אחר כך בסקרנות ברסיס ש’בדרך מקרה' נפל לחדר דרך הגג, שנקרע כבר מזמן…"

ימים ספורים לאחר ה־10 באפריל הוחלפו יחידות הבריגדה בחיילי בריגדת קרֶמוֹנָה של הצבא האיטלקי ה“חדש”, ועל פי הנוהג הוצאו לתקופת מנוחה מאחורי הקווים. את הימים האלה, האחרונים למלחמה באיטליה מנצל עמוס לכתיבת מכתב מעניין אל בנימין:


“28.4.45 ט”ו באייר התש"ה

אי־שם באיטליה, המחנה השמיני

שלום רב לך בנימין!

אני מציין את התאריך הזה במיוחד, כי היום הוא יומי השמיני ללא מכתב ממך, ואני באמת באמת כועס. אני מבקשך שלא תחזור ותשנה נוהג בלתי הגון זה ומעתה תכתוב בדיוק ובתכיפות. אצלי אין כל חדש. תמול זיכני אסף במכתב ארוך ומעניין והיום שולח אני גם אליו תשובה. קראתי במשך היומיים האחרונים את הספר ‘מעגלות’ למלץ. הספר די מעניין ובעיקר לאחר הדי המחלוקת העצומה שעורר בארץ. הקראת אתה בו? מתחיל אני לקרוא גם בספרו של שלום אש ‘השליח’ על חייו של פאולוס השליח. כשאגמור אכתוב לך גם עליו.

וכתוב! כתוב! כתוב!"

עברו עוד ימים לא רבים, וב־2 במאי חתם הצבא הגרמני באיטליה על כתב כניעה בלא תנאי. כעבור שישה ימים חתם אדמירל דניץ, ממלא מקומו של היטלר המת, על כניעה ללא תנאי של הרייך השלישי כולו.

השמדת העם היהודי נפסקה, ומעתה הוטל על החיילים מארץ ישראל למלא באירופה שליחות היסטורית – לאתר ניצולים, לסייע להם בכל דרך ולהניח מסילות ל“רכבת הבריחה” מארצות המוות לארץ ישראל.

איני בא לספר כאן את קורות הימים הנוראים והמופלאים ההם, ואני משרטט אותם אך ורק כדי שיובהר הרקע הכללי לסיפורה הנסי של משפחה אחת. ביום כניעתו ללא תנאי של הרייך השלישי היא קרועה לגזרים. האב והבן הצעיר מכאן והאם מכאן אינם יודעים זה על גורלו של זה. חמש שנים הם מנותקים לחלוטין מילדיהם שבארץ ישראל, ואילו עמוס ורבי יודעים בוודאות, מיום שפורסמו בארץ מכתביהם־צוואותיהם, שאביהם ואמם נספו.

אלא שהמציאות שתתגלה עד מהרה, תימצא, כתמיד, סבוכה, כאובה, אכזרית ופלאית יותר מן הפרוע שבדמיונות. כאן הסיום וכאן גם תחילתו של סיפור שלא ייאמן גם לאחר שיוכח למעלה מכל ספק, שאין בו שמץ של בדיון וכולו מעשה שהיה.


 

11. “מסע המוות” – דרך האב והבן ודרך האם

על הקורות את שולמית, יצחק ושמואל רבינוביץ' משעה שיצאו מקובנה בקרונות רכבת, שלכל אחד מהם נדחסו כמאה נפשות, גברים, נשים ואותם ילדים מעטים שהיו עדיין בחיים, מספר הבן הצעיר.

שמואל: “שלב ראשון זה של המסע הסתיים בתחנת טיגנהוף שליד דנציג. שם הופרדו הגברים מן הנשים, ובהסכמה משותפת הצטרפתי אני לאבי. מרגע זה נותק כליל גם הקשר בינינו לבין אמא, ששוב לא ידעה היא מה עלה בגורל בעלה ובן זקוניה, ולנו לא נודע דבר על גורלה.”

יצחק: (על המשך המסע מטיגנהוף): “אחרי שהורדו הנשים, נשארנו בקרונות במצב רוח מדוכא מאוד. אני הייתי בקרון אחד עם ד”ר אלקס, ראש הגטו. אני לא יודע אם שולמית סיפרה לך על תפקידי בגטו. על כל פנים נשארנו יחד. הקרונות היו סגורים. שום אוכל. נסענו לכיוון בלתי ידוע בגרמניה, שמרו עלינו – אני חושב – חיילים גרמנים. בתחנות היו עוצרים לפעמים, ואנחנו צעקנו, מים, מים ולא קיבלנו דבר. הנסיעה נמשכה כיומיים. עד שהגענו לתחנה אחת בדרום גרמניה, שמה היה קָאוּפֶרִינג. פתחו את הקרונות ואמרו לנו לצאת, ופה ראינו לראשונה קבוצת אנשים עם בגדי מחנות הריכוז. הם דיברו גרמנית, והתברר שהיו בהם יהודים מגרמניה, קבוצה קטנה שהוטל עליה לקבל את הבאים למחנה קאופרינג."

שמואל: “אבא ואני הוחזקנו באחד ממחנות לנדסבֶּרג – ‘אַרבַּייטס לַאגֶר קָאוּפֶרִינג נוּמֶרוֹ איינס, לנדסברג, אוּמלָאוּט, קַא־אֶל דכאו’, במרחק של חמישים ושבעה קילומטר מדכאו. שלחו אותנו – כאלפיים איש – למחנה, שאחר כך התברר לנו, שזהו אחד מהאַרבַּייטס לַאגֶרים שהיו פזורים בגרמניה הדרומית והמרכז היה בדכאו.”

יצחק: "המחנה שהגענו אליו היה אחד מארבעה־עשר המחנות של לנדסברג – ‘קאופרינג 1’. שם אמרו לנו להתפשט. כשהגרמני ראה למשל את התפילין שלי, זרק אותם ואמר, ‘מספיק התפללתם. עכשיו תעבדו.’ מצא סכין קטנה שהיתה אצלי וקרא, ‘כמה גרמנים הרגת בסכין?’ נתנו איזה פיז’מות. כעבור כמה ימים הגיעה קבוצה מדכאו, עשתה רישום של של כל האוכלוסייה. כל אחד קיבל מספר, ולאושרי היה כל הזמן איתי הבן שמואל. במחנה ‘קאופרינג 1’ היינו עד התקרבות האמריקנים. תחילה היינו באוהלים אחר כך בבַּראקים מעץ פיני, שהיו מוקפים בגדר עם מוקשים. אותי הכניסו ל’טרנספורט קומנדו'. היינו נוסעים באוטומובילים, דווקא ללנדסברג. כך הכרתי את המחנה. מביאים אספקה לנו ולגרמנים ששמרו עלינו וגרו בבניינים ליד המחנה.

העבודה היתה קשה מאוד, וכעבור חודש, כשהתחילו הגרמנים להתארגן, ובא הגרמני שצריך היה לעסוק באַרבַּייטסאַנזאץ, אמר לו מישהו שבגטו עבדתי באַרבַּייטסאַנזאץ ויודע את העבודה הזאת, לקח אותי לפקידות, וזה היה לאושרי. אחרת לא הייתי מחזיק מעמד. הבן עבד בכל מיני עבודות. העבודה העיקרית היתה בניין מפעל תת־קרקעי של מטוסי מסרשמידט. זו היתה עבודה איומה. קמים עם שחר, חוזרים בערב – וכל יום היו בשל התנאים הסניטריים עשרים־שלושים איש מתים – (יצחק שמר על פנקס שרשם בו במדויק על שנעשה שם יומיום) – היו כאלפיים איש במחנה זה. היתה סלקציה ונשלחה קבוצה גדולה – וראשית בחרו בילדים.

כשנודע לנו שתהיה סלקציה, העמדתי את הבן, נתנו לו נעלי עץ, שייראה גבוה יותר, סביבו הוצבו יהודים נמוכים, שגם זה יעזור. הגרמני היה עובר, מראה באצבע על ילד ואומר, ‘ראוס’. כשהגיע אל שמואל הביט בו ואמר, ‘דֶר קאן נאך אַרבַּייטן’ (זה יכול עדיין לעבוד). יותר ממאה ועשרים ילדים הוצאו מהמחנה. כעבור כמה זמן נשלחה קבוצה של יותר מאלף איש, ואחר כך נודע לנו שזה היה לאושוויץ. היתה תנועה מתמדת, משלוחים הגיעו כל הזמן. ליד המחנה שלנו הוקם מחנה נשים שהובאו משטוטהוף, כמה מאות נשים, רובן נשי ליטא. לא רחוק מאיתנו היה מחנה 2, ששם היתה קבוצה גדולה מפולין. היו מתים מרעב, מחלות ותנאים סניטריים נוראים. היתה מגפה של טיפוס והם הפסיקו לשלוח לעבודה, כי חששו מהפצת המגפה. זה היה טוב מאוד, כי אנשים נחו קצת. בינתיים הלכו וגברו ההפצצות האמריקניות, השמים בערו."

שמואל (זוכר כמה פרטים מעט אחרת): “עד כמה שאני זוכר, לא השלימו את מתקני המחנה לפני בואנו, ולא מתקן החיטוי לחיסול הכינים מן הגוף ומן הבגדים, וכיוון שפחדו מן הטיפוס, הניחו לנו לרבוץ במחנה בבגדינו, וכך הצלחתי להבריח את ספר התנ”ך שהיה איתי כל אותן שנים ואת החגורה הצופית, שהביא לי אחד האחים בשובו מביקור בארץ. בחגורה היו טמונות שתי מטבעות זהב, ששמרתי לימים שאולי עוד יבואו. הנה כך זכינו לפרק של מנוחה שלמה עד לחיטוי, ללקיחת כל חפצינו והלבשתנו בבגדי הפסים. אני חושב שמאוחר יותר קיבלנו שמיכות, ונתנו לנו את המספר שצריך היה לבלוט מעל בגד הפסים. עד היום אני זוכר את המספר שלי וגם של אבא – 82210 – המספר היה על פס בד, על הבגד, ומגן דוד צהוב…"

יצחק: "הקַאפּוֹ היו על הרוב גרמנים, אסירים פוליטיים או פליליים, והיה שוב רישום. זמן מה לא עבדו ואחר כך החלו לעבוד בחוץ. אותי הציבו לשמור על תנור־אש לחברה שבנתה האנגרים למפעל למטוסים בתוך היער, ‘חברת הולצמן וחברת מול’… היינו עובדים במשמרות ביום ובלילה, לא רחוק מאַאוּגסבּוּרג… לא, סליחה, בהתחלה ניסו להלביש עלי שקי־מלט של חמישים קילו, וכמעט התמוטטתי… עבדתי בכל מיני עבודות. לא הייתי הגיבור הכי גדול… בסוף סידרו לי עבודה בפחחייה שבמחנה, ואחר כך עבדתי כנער עוזר במוסך מחוץ למחנה, שטיפלו בו ברכב של האס־אס, מסיק את התנור, מבשל על התנור…

זו היתה תקופה איומה. אני עבדתי, לדוגמה, אצל הפחח, גם הוא אסיר יהודי. מעבר לחלון, מחוץ לגדר, היה ביתן המתים, שהיו אוספים שם במשך השבוע, ובסוף השבוע, או באיזשהו יום קבוע, היה בא רופא השיניים היהודי מהגטו שלנו, והיו מניחים את שורת הגוויות, עם שומר, והוא היה צריך לעקור את הזהב. את הגופות היו מעבירים לבור קבורה, שאחרי המלחמה מצאו אותו.

שמואל: “לקראת החורף בנו לנו ביתנים חפורים באדמה… אצלנו היה ביתן טוב יותר, חפור כולו, והיו לנו מיטות… ואני ואבא, היתה לנו מיטה מחולקת כזאת, דרגש, שהיה בו קש ושמיכה אחת כיסתה את הקש, ואחר כך היה לנו שק שינה מנייר קרפ…”

וכל הזמן הביאו עוד, וכל הזמן מתו?

שמואל: “נכון… הפרשה הכי עצובה, המשלוח הכי עצוב, היה של יהודי לודז'… התייחסו אליהם מאוד לא יפה, כולל אנשים שלנו… ישנו בחור, שאני חושב שברח וגם נשפט על זה, בחורצ’יק וילנאי, נדמה לי, ולא אזכיר את השם, שהיה אחד הקאפו’ים שלהם… הם הגיעו במצב ירוד מאוד. הם באו כבר אחרי שהות באיזה מחנה, והם נגמרו מהר מאוד. אני לא זוכר שנשארו מהם אנשים בחיים… הם באו ירודים. התייחסו אליהם לא טוב. ובצורה כזאת לא החזיקו מעמד. למחנה שלנו היה מזל מיוחד – הגרמנים פחדו שאנחנו חולי טיפוס ולא נכנסו למחנה. ישבנו כמעט חודש במחנה ולא עבדנו, וכך התאוששנו קצת. חודש זה הציל הרבה אנשים…”

ובהמשך מוסיף ואומר שמואל, מהורהר:

שמואל: “תמיד שואלים אותי: ‘אתה זוכר את זה?’ – לא זוכרים, לא חושבים על זה יום־יום, אבל תמונות מהבהבות ועולות לך, או כשספר כזה יוצא ואתה מדפדף ופתאום אתה רואה תמונה שאתה מכיר, ואתה משוחח, ואני חושב שאצלנו גם משוחחים יותר מפני שיש כמה דורות. תראה, זה אושר בסך הכול. מה שעברתי עם אבא יחד השנה הזאת במחנה – זה משהו שקשה להבין ולתאר… במחנה, כשעברתי את אקציית הילדים, אבא לא היה לידי, ופתאום עשו ‘אַפֶּל’, מִפקד, ואני עמדתי בין אנשים, אז דחפו אותי כדי שאעמוד בחבורה של אנשים נמוכים במיוחד, חבשו לי כובע, שאיראה גבוה יותר… דברים כאלה, בכל זאת, אתה זוכר. אינך זוכר כל פרט ופרט, אבל את העבודה, או את השומר הגרמני ששמר עלי במוסך, אני עד היום זוכר, הפֶלדוֶובּל שישב בשער, ג’ינג’י אחד עם שפם, חזיר נורא והכול… או האוֹבֵּרשַרארפִיהרֶר קירש, שקראו לו ‘אַרְשלוֹך’ (פי הטבעת), כי הוא קרא לנו כל הזמן ‘אַרְשלֶכֶר’ – זה אדם זוכר…”

באחד מימי אפריל 45' נפתח “מארש המוות”. שמואל זוכר כי סוהריהם, חמושים ומלווים בכלבים, הצעידו את האסירים, “עבדי הרייך”, בכיוון לא ידוע להם:

“באפריל בחרו קבוצה אחת, ואחריה קבוצה שנייה. והעבירו אותנו ברגל, כשישים קילומטר, למחנה דכאו המרכזי. צעדנו ברגל, עם שמירה, עם כלבים. היה שומר, ששמר עלינו במוסך שבו עבדנו, הלך על ידי, יומיים, עם כלב. מגיעים לדכאו, שוהים בה יום יומיים, מגורשים הלאה. בדכאו ראינו מחנה עצום, בנוי הרבה יותר טוב, ראינו שם גם משרפות עם קופסאות ציקלון ב'. פתאום היינו עדים למרד: חולי טיפוס התנפלו על הגרמנים ואלה ברחו מפחד ההידבקות. בדכאו היינו שני לילות. אחר כך נתנו לנו כיכר לחם ובקבוק מים והחל מסע מוות אמיתי, שנמשך שבוע ימים. צעדנו המונים, המונים, נופלים בדרך ומי שנופל יורים בו.”

יצחק: (נכנס בהתרגשות לדברי בנו): “את המארש הזה, שנמשך אני לא יודע כמה, גומרים בתוך בור עמוק, עם שלג, באחרון של אפריל, או בראשון במאי, ליד בַּאד טֶלץ שבבווריה עילית. כבר בדרך התחלנו מבחינים, שהגרמנים נעלמים. נעלמו לנו לילה אחד, ושבויים רוסים, שצעדו איתנו יחד באותו מארש, התנפלו עלינו וחטפו אוכל…”

שמואל: “די הרבה אנשים מתו עוד באותו יום, כשרק התחילו לאכול… גם מצבו הגופני של אבא היה אז ירוד למדי. הוא שקל פחות ממני. אינני יודע אם שקל ארבעים קילו ביום שהשתחררנו. ואז מופיעים האמריקנים! קשה לי מאוד להיזכר מה בדיוק התרחש ברגע המפגש עם האמריקנים והשחרור. הגענו לסביבות בַּאד טֶלץ… בדרך עברנו איזה גשר. עמדו עליו חיילים טכניים עם חומרי נפץ, ומיד אחר כך שמענו את הפיצוץ – האמריקנים היו ממש מאחורינו… אני זוכר את החיילים האמריקנים. אני חושב שזו היתה הארמייה השמינית, עם הטנקים שלהם, שהופיעו מולנו. בו ביום הועברנו לבתי המגורים של האס־אס בבּאד טֶלְץ. באותן קַזֶרנות אבא איכשהו התעורר.”

עד כאן האב והבן על מחנות דכאו־לנדסברג. ועל מצעד המוות האחרון. ומה קרה עם השחרור, מן ה־2 במאי ואילך?

יצחק: “ראשית כול ככה, המוני אנשים התנפלו על אוכל… בדרך ראו אנשים פגר של סוס, התנפלו עליו, ואלה שאכלו מן הבשר הנא, מתו. נשארנו באורוות. איכרים נתנו לנו לאכול, אבל לבתיהם עוד לא הכניסו אותנו. אחר כך, כשהתחזקו, נכנסו כמה מאיתנו גם לבתי האיכרים. אני ושמואל בני עברנו לבּאד טֶלץ, ושם התגוררנו בבניין גדול מאוד שהיה בעיר, ‘אס־אס יוּנקֶר שוּלֶה’, מין אקדמיה, ושם נמצא מקום לעשרת אלפים משוללי בית כמונו. קיבלנו לבוש, מי יותר טוב ומי יותר רע, קיבלנו אוכל והתחלנו להתאושש. כיוון שעדיין הייתי חלש מאוד, נשלחנו, אני ובני, לכפר בשם גֶרסטריד, שהאמריקנים התקינו בו, בקומת המרתף של מפעל תחמושת גדול, בית חולים. התאוששתי מהר ועברנו לבית פרטי עם עוד כמה קובנאים. ציפינו שהאמריקנים, ובייחוד היהודים שבהם, יתחילו לטפל בנו, אבל עבר חודש ימים והתעניינות רבה מצדם לא גילינו. גם כמה מכתבים ששלחתי לקרובי משפחה לא נענו…”

תחילה היה בלבי סיפור שונה על משפחה יהודית־ישראלית, אלא שסיפור זה הלך והעשיר, הלך והסתבך, הצמיח שאלות שגם מלאכים לא ייחפזו להשיב עליהן. מחובתי לומר בלשון ברורה: לא באתי להשוות מקורות, לשקול ולפסוק חלילה בשאלות אלה פסיקה שתקבע חס ושלום איך ייזכרו רבבות יהודים, שאיש מן הפוסקים לא עמד אפילו דקה אחת במקומם. מכל מקום, אני באתי אך ורק לתעד מפי משפחה יהודית אחת, את סיפורה הנורא והנסי, כפי שרשמתיו מפיה.

יצחק (ממשיך ומספר): “והנה, ערב בהיר אחד הופיעו אצלנו כמה חברים יוצאי קובנה, חיילי הבריגדה, וזאת בלי שידעו על מכתבים ששלחתי, אלא פשוט עברו ממחנה למחנה וכך הגיעו אלינו, כולם אנשים, שהכירונו מקובנה. מפיהם שמענו שעמוס משרת בבריגדה וכי משום שהוא דובר גרמנית, רוסית ועוד שפות, נשלח לאוסטריה לתחקר שבויי מלחמה, ועכשיו יבשרו לו שניצלנו ואז יותר לו בוודאי לבוא לראותנו. על בנימין סיפרו שהוא משרת כנוטר בחולון, והוסיפו, בזהירות רבה, שעד כמה שהם שומעים, הגיעה ידיעה משולמית.”

ועמוס אכן בא לראותכם?

יצחק: “לא לגרסטריד.”

אמנם, מכתבו של עמוס לבנימין מיום 12 ביוני, מלמד שזה ימים אחדים ידע שאביו ואחיו הצעיר חיים, וכבר ביקש חופשה וטרם נענה. מאוחר יותר התברר לו, שבאותה עת לא ניתנו היתרי נסיעה מאזור הכיבוש הבריטי לאזור האמריקני:

"שלום רב לך בנימין היקר!

היום חל יום הולדתי העשרים. כמעט ששכחתי על כך, ואך בערב נזכרתי בזאת ומקרר אני כעת בקבוק בירה ממנת הנאאפ"י שלי לכבוד המאורע. כמו כן קיבלתי היום טלגרמה מדודה אווה מלונדון ובה הכתובת המלאה של אבא:

Hospital Gerestrid

District Wolfratshuser

Via Red Cross,

Schloss Rieden,

Uffing.

כנראה שגם אליכם הגיעה ההודעה הזו. מכיוון שכך, ברצוני להודיעך שכבר ב־10.6 פניתי בבקשה לקבל Compassionate Leave כדי לראות את אבא ושמואל. בקשות אלו עובר זמן די רב עד אישורן (עד 28־21 יום) ולכן לא רציתי להודיע לכם על כך. חששתי מפני האכזבה אם העניין לא יתאפשר (סכנה שכמעט אינה קיימת)…"

יצחק (ממשיך ומספר): "הקובנאים לקחו אותנו מיד איתם. אמרו שהריכוז העיקרי של הבריגדה הוא במינכן. שם, במינכן, החלו התארגנויות, אספות ציוניות, לא ציוניות, ואילו אנחנו השתוקקנו לראות את עמוס ואולי גם את שולמית. יום בהיר אחד אמרו, שהם חוזרים לאיטליה, וכיוון שיש לנו בן בבריגדה, יגניבו אותנו באופן שהביקורת הבריטית לא תגלה דבר. הנסיעה ארכה כמה ימים. בזלצבורג פגשנו את בן ציון ישראלי ועוד כמה קשישים שעמדו על זכותם להתנדב. לפני הגבול הולבשנו מדים, הוסתרנו בעומק המשאית, ולמעשה לא ערכו הבריטים ביקורת של ממש.

כאן נכונה לנו הפתעה גדולה. עמוס בא ליום אחד לפונטבה, לפגוש חבר מהגימנסיה בקובנה, יוסף מלמד, ובלי כל קשר אלינו. הגענו ברדת הערב, ואז אמר לו מישהו: כרגע הגיעה משאית ממינכן, אולי יש בה מישהו ששמע משהו על אבא שלך. הוא ניגש למשאית, ובאותו רגע קפץ מעליה שמואל והנה – ממש לפניו – אחיו מארץ ישראל. היתה התרגשות עצומה (ותוך כדי דיבור מוצפות עיניו של יצחק דמעות). אני ירדתי אחרי שמואל. התנפלתי על צווארו, וזו היתה פגישתנו הפתאומית, המופלאה. מפיו של עמוס שמעתי, שאל סבא וסבתא בתל אביב הגיע מכתב משולמית וכי שלום לה. (דמעות חנקו שוב את גרונו, כמו בערב ההוא, לפני שלושים ותשע שנים, והוא הצליח לגמגם מילים אחדות מתוך מה שאומרים כשמדליקים נרות חנוכה) נס בתוך נס – על הניסים ועל הנפלאות – מי יאמין – כולנו כאן, כאן ובארץ ישראל."

במכתבו לבנימין ב־5 ביולי תיאר עמוס פגישת פתאום זו:

"שלום רב לך בנימין היקר!

תמול בערב טילגרפתי לכם על הידיעה הטובה כי אבא ושמואל הגיעו אלי, והם בריאים ושלמים. קיבלנו גם ד“ש מאדם שראה את אמא בבודפשט. אמא בריאה ושלמה, וננסה להתקשר איתה. כפי שאני מבין, שואפת אמא להגיע ארצה. ועכשיו ביתר פירוט: אתמול בבוקר הודיעו לי כי מאן דהו מחפש אותי בבית הפליטים של החי”ל, ועלי לגשת לשם. בערב נסעתי לבית הפליטים, והתברר לי כי מי שחיפשנו כבר איננו… ואני התכוננתי לחזור לקלגנפורט. בין כה וכה פגשתי בבחורות שהיו עם אמא במחנה ההסגר ומסרו ד“ש ממנה ומחייה במחנה, אך את אשר קרה לה בסוף לא ידעו. וכשאני עומד כך ומשוחח עמן, הגיעה מכונית, וכשאני מסתכל אליה – הכרתי את שמואל יורד ממנה. רצתי למכונית והנה גם אבא! את אשר קרה אחר כך חייב הנך לתאר לעצמך. ובינתיים ניגש אלינו גם אדם, מכר של אבא מתקופת הגטו, ומסר לו ד”ש מאמא ועל מקום הימצאה. אבא ושמואל נראים טוב. שניהם בריאים ושלמים. שמואל התבגר וגדל ולובש עתה מדים גרמניים. מכתב מפורט שלנו כולנו יישלח אליכם היום. אבא מוסר שהרמן פרנקל מת מטיפוס במחנה ההסגר. בנו (הוא שלמה שפיר, עיתונאי ופובליציסט) ניצל. נחמן רובינשטיין ואחיו ואמם מתו. המורה קיסין מהגימנסיה הריאלית מת. את הדוד זליג הרגו בימי הגטו הראשונים על ה’פורט'. אשתו של הדוד פישל ובתה רוזה נהרגו.

שלום רב ונשיקות חמות

עמוס"


נשוב לרחוב קטוביץ, ארבעים שנה לאחר מכן. שמואל החש כנראה שאביו מאריך מדי, מציע בטאקט רב להעביר את רשות הדיבור לשולמית:

שמואל: “ועכשיו תספר אמא מה עבר עליה באותו זמן.”

וכמו לא יכלה עוד לעצור בלשונה, מספרת שולמית על דרכי הייסורים שלה. תחילה הוצעדו למחנה שטוטהוף, וכעבור שבועות ספורים, עם נסיגתו המבוהלת של הוורמאכט מפני לחצו של הצבא הרוסי, הורצו אלפיים האסירות שעבודת הפרך והרעב המתמיד כילו את כוחן, ב“מסע מוות” לעבר פנים גרמניה. אגב סיפור, היא חוזרת אל מה שקדם למסע רצחני זה, גירושם מעירם, שנהפכה למחנה ריכוז, לשטוטהוף הרחוקה:

“בסוף נותרו ב’מחנה הריכוז קובנה' שבעת אלפים או שמונת אלפים… הכניסו אותנו לקרונות בהמות, מאה איש בקרון, והוציאו אותנו, לא ידענו לאן. הגענו לתחנה אחת, ששמה היה טיגנהוף (ליד דנציג). שם הורו לגברים להישאר בקרונות ולנשים ולילדים לצאת. החלטנו, שהגברים ייתכן שיישלחו לעבודה, אבל הנשים והילדים הולכים למוות בטוח. הלבשנו לשמואל מכנסיים ארוכים והוא נשאר עם בעלי – ואני ירדתי. לבעלי, לבן ולי היו מנות רעל, שקיבלנו מבית מרקחת בגטו. אינו יודעת איזה רעל זה היה…”

יצחק (דוקטור בכימיה): “אני חושב שזה היה ציאן־קַלִי.”

שולמית: “כשיצאתי מהקרון, התחיל הבן לצעוק, ‘לאמא יש הרעל, תיקח אותו ממנה!’ אז הוא יצא ולקח אותו ממני. אותנו, את הנשים, הכניסו למחנה ההסגר שטוטהוף. כל אישה שהיה לה רעל, בלעה אותו, אבל לא כולן מתו מיד. רבות סבלו ייסורים, רבות מתו… כעבור שלושה שבועות עשו ‘אפל’. מי שהופנה ‘שמאלה’ הלך למוות ומי שהופנה ‘ימינה’ – לעבודה. ואולי להפך, אני כבר לא זוכרת… שלחו אותנו בקבוצות של חמש מאות נשים לחפור חפירות הגנה. זה היה בפּוֹמֶרַניָה. עברנו ממחנה למחנה. גרנו במין אוהלי דיקט, וכך עברנו חמישה או שישה מחנות, ובדרך היו עושים לנו סלקציה. אני נשארתי בחיים רק תודות לחברה הזאת, ששלוש פעמים הוציאה אותי ממש מציפורני המוות.”

באיגרת ששלחה ל“דבר הפועלת” מאיטליה סמוך מאוד לאחר שחרורה, מתארת שולמית בעט סופרים מושחזת כחרב ובפירוט מצמרר, את שעברה משהופרדה ב־13 ביולי 1944 מבעלה ומבנה הצעיר, כשנצטוו הנשים לרדת מהרכבת עם ילדיהן בתחנה בשם טיגנהוף. אי לכך אני מרשה לעצמי לשבץ לתוך הדברים שהקלטתי מפיה גם קטעים מאותה איגרת:

"לא נשאר ניצוץ של תקווה, ובעינינו כבר ראינו את תאי הגזים ואת הקרמטוריום.

שעות אחדות ישבנו בשדה וחיכינו לאן יביאו אותנו.

והשמים בהירים, השמש זורחת, והולכות ועוברות נשים גרמניות עליזות, עם בניהן על ידיהן. וכל העולם כאילו לועג לנו. וחבל על שלוש שנות העינויים שעברנו וקנאה עמוקה מתעוררת לאלה שהושמדו הראשונים. ומסביב פני נשים שבמשך שעות ספורות היו לזקנות.

הגיעו קרונות וצווינו להיכנס. ושוב נסיעה בצפיפות איומה, וכולן – פנים זרים להן, ואף אלו שהכרת אותן – כאילו אחרות. ובינינו הילדים, שארית הפלטה. מכל האקציות הצילו אותם האמהות, ועכשיו הן מובילות אותם להשמדה.

מתִיחוּת וזָרוּת. כל אחד בודד לנפשו.

הגענו ליער – והיער יפה, רענן, ובין העצים בתים עליזים וגנים מסביב להם וילדים משחקים. ילדים בהירי שיער וכחולי עיניים, ילדים הבטוחים בחייהם. יצאנו מהקרונות. באנו עד לשדרה ארוכה. האם היתה ארוכה? – אבל בעינינו היתה אינסופית. הגענו לשער ועל ידו שומרים במדים שחורים ורובים בידיהם.

ושוב פקודה: ‘נשים עם ילדים ונשים זקנות שמאלה ונשים בלי ילדים וצעירות ימינה.’

הובאנו לכיכר גדולה מכוסה חול־ים לבן ונוצץ. מסביב גדר תיל מחושמלת ובאמצע בית בבניינו.

התיישבנו וחיכינו למוות. לא פחדנו מפניו ורצינו שיגיע כבר הסוף. נדמה היה שיותר לסבול לא נוכל, לא נוכל לחיות עוד.

הגיעה שעת בין השמשות, והנה נפתח שער אחד וממנו יוצאות נשים. לא, קשה לקרוא בשם זה לאלה שיצאו. זו היתה תהלוכת מתים שקמו מקבריהם. עורן אפור, בגדיהן אפורים, ראשיהן ללא שערות. ‘ככה ייעשה לאדם שיעבור דרך השער הזה’ – כאילו סיפרו הן לנו. והן יהודיות מהונגריה, ושפה משותפת אין לנו. רק העיניים מדברות. לא פחדנו מפני המוות, אבל מפני איבוד פרצוף אנוש פחדנו. לא, רק לא זאת! כל אחת שהיה רעל תחת ידה, או סכין בכיסה, תלתה בהם את תקוותה.

ואיש אינו אומר לנו דבר, ואנו יושבות; הערב יורד, נעשה קריר, כולן מתקרבות האחת לשנייה ומתאמצות להתחמם, אבל מחיצה בין אחת לשנייה. כל אחת בודדת עם צערה ועדיין נפרדת בלבה מהקרובים לה שלא תראם עוד.

באחת אחרי חצות העבירו אותנו לצריפים, מהם הוציאו את ההונגריות. בחושך נדחפנו ובלא אונים נפלנו באשר עמדנו. כך עבר הלילה הראשון במחנה ההסגר שטוטהוף אשר בגרמניה, ליד דנציג…

והתחיל היום השני… ועוד לילה ועוד יום ואיש אינו בא ואיש אינו מתעניין בנו וכאילו שכחו אותנו ואנו עוזבות לנפשנו. אבל לא, לא שכחו, גם זה היה מחושב, חלק של תוכנית – להביא את האדם לידי ייאוש מוחלט, והם את מטרתם השיגו.

ובערב נשמעה הפקודה: ‘להתאסף למאות ולצאת לחצר השנייה.’

עמדנו שורות־שורות, כל אחת ותרמילה בידה והלכנו לכיוון בלתי ידוע.

ואז כבר היה הכול לא חשוב, גם לא התעניינו לדעת לאן מובילים אותנו. הגענו לחצר קטנה. מסביב גדר תיל וחיילים מזוינים מסביב ובתווך אנחנו – נשים המחכות לסופן כי יבוא. ישבנו שעות אחדות. נפתחה דלת צריף. אור חשמל חזק מאיר כמה חיילים ופניהם פני שודדי יער, והם קיבלו אותנו בצחוק צורב ובעיניים מלאות שיכרון רצח. צווינו לשים את כל אשר לנו בפינה ואת התכשיטים והשעונים למסור לידם, לפשוט את כל בגדינו ולעמוד בשורה כשאנחנו ערומות ויחפות. כמה בחורות לא רצו, לא יכלו לפשוט את בגדיהן כשהגרמנים מסביב. אמרתי בלבי – הלוא חיות הם, האם בהתפשטי באורווה אתעניין אם סוסה עומדת שם או סוס? ובכלל, הכול היה לא אכפת. מפני מי להתבייש? הלא זה רק יגרום להם הנאה.

פשטתי את בגדי וניגשתי. עצמתי עיני, אטמתי אוזני, חנקתי קולי. הייתי רק גוף – ונשמה אין בי. והם התחילו לבדוק.

ביקשתי רק דבר אחד: ‘תשאיר לי תמונת בני משפחתי,’ והתשובה היתה: ‘בנייך ובעלך מתו, את תמותי, ולמה לך תמונה?’ התחרטתי מיד שהעליתי בקשה על שפתי.

כעבור שבועיים העירו אותנו לילה אחד יללות וצעקות. מהצריפים הסמוכים הוציאו את הנשים שהיו להן ילדים. זאת היתה תהלוכה של אמהות עם ילדיהן כשהם מובלים למוות! החצר מוארה מכל הצדדים, והאמהות והילדים לטבח יובלו…

ושוב תפילה בפינו: הלוואי ונתנו לנו כבר למות, אבל לא, המוות עוד לא למעננו. הוציאו אותנו – קבוצה בת מאתיים וחמישים אישה. בצאתנו מהמחנה נתנו לכל אחת כף, שמיכה וכלי לאוכל. וכך בעשרה באוגוסט, עזבנו את שטוטהוף, מבלי לדעת לאן מובילים אותנו…

באנו עד לנמל. שם חיכו לנו אוניות טיול מבריקות בלובן וזהב, וסביבן אס־אס במדיהם השחורים ובאמצע אנחנו – קומץ של כאב וצער. התיישבנו באונייה, מסביב רק מים ושמים. הכול מכאיב עד שיגעון. הפלגנו. עיני נעוצות בכחול המים וכאילו מחפשות שם לדעת מה צפוי לנו.

כעבור שעות מספר הגענו לנמל קטן. הנמל ביער, ואין איש מסביב, והיער שחור ומלא סוד. ושוב בשורות, בחמישיות, והולכים, והולכים, עד אפס כוח… עד שהגענו לכפר רַבֶּרג. נכנסנו לחצר אחוזה גדולה ומצאנו שם מאתיים נשים מליטא שהגיעו משטוטהוף יום אחד לפנינו. ושם, ברַבּרג, התחילה הפרשה של מחנה העבודה, עבודת פרך בחפירת תעלות הגנה לגרמנים.

ייאוש תקפני, ורק כעבור כמה שבועות התגברתי עליו והחלטתי לעשות הכול כדי לא להיכנע. היינו במגרש הסגר שטוטהוף ליד דנציג. לא השאירו אפילו זכר כלשהו מחיינו לשעבר, לא תמונה, לא מכתב, אף לא דבר קטן שבקטנים. הלוא אנחנו נחשבנו בעיניהם כמתים, כאנשים ששום דבר אינו נחוץ להם, והנה כעבור שלושה שבועות החליטו בכל זאת לנצל את כוחותינו ושלחו אותנו לעבודה. יצאתי בקבוצה של חמש מאות נשים לעבודת חפירה. חפרנו בפרוסיה המערבית ובסביבת אלבינג, ובכל חודש היו מעבירים אותנו למקום אחר. גרנו באוהלים עגולים עשויים פאנירה, חמישים איש בכל אוהל. בחורף היו מכניסים תנורים; כשהיינו באות מהעבודה, היו הכתלים והתקרה מכוסים כפור ושלג, וכשהאוויר התחמם מנשימתנו ומהתנור, היה השלג נמס ומתחיל לטפטף על ראשינו ועל השמיכות. הרגע המאושר בחיינו היה הרגע שהחזקנו בידינו את הסיר עם המרק החם. כל החיים היו רק עבודה, מרק ושינה. מחוץ לשעות העבודה והאכילה, היינו ישנות. העבודה היתה קשה בייחוד בחורף. היינו יחפות וערומות וסבלנו נוראות מהקור, אבל כל זה היה כאין וכאפס כנגד זה שעבר עלינו בזמן מ־19 בינואר עד יום השחרור – 10 במארס."

עד כאן דברים שהובאו מ“דבר הפועלת”, ומכאן לדברים שאמרה בשיחתנו:

“ב־19 בינואר בשעה השנייה בלילה העירו אותנו וציוו עלינו להתלבש ואמרו שעלינו לעזוב את המקום לרגל הפינוי הכללי. ובשעה זו התחילה דרך הייסורים שלנו. בשבעה שבועות אלה רעבנו במלוא מובן המילה, ואפילו מים לשתייה לא קיבלנו די צורכנו. עברנו ברגל כשלוש מאות וחמישים קילומטר כשאנחנו יחפות וערומות, והקור עלה עד שלושים ושתיים מעלות. איך ובאיזה אופן לא קפאו רגלי וידי לא אדע. הנעליים, נעלי העץ, היו קרועות ושבורות, פוזמקאות לא היו לי, התהלכתי על שלג ממש, כסיות לא כיסו את ידי, ומעילי – מעיל קיץ, אריג דק בלי בטנה. ואמנם, היו רגעים שלא יכולתי כבר ללכת, הרגשתי שתש כוחי ורק הודות לחברתי פ' כ' המלאה מרץ ואיזה כוח חיים חזק, שמשכה אותי ושעוררה אותי, המשכתי לכת, נשארתי בחיים והגעתי עד הלום. כשתחיל ה’טוֹטְן מארש', מצעד המוות, הם כבר פחדו לחסל סתם ומסרו אותנו מיד ליד, וכל אחד פחד כבר להרוג. בסוף היו השומרים שלנו זקנים, אנשי ‘משמר העם’… היה שם אחד – (פונה בשאלה אל יצחק) – ‘שחור זה אס־אה’?”

יצחק: “שחור זה אס־אס.”

שולמית: "היה זקן כזה. אז הוא קרא לי, שהוא רוצה לדבר. הוא אהב מאוד לדבר. אז הוא אמר, שיש עוד ‘פּרובּלֶם’. מה יש? ‘תראי, את כל היהודים שיישארו נשלח אחרי המלחמה אל הקרובים שיש להם בחוץ לארץ. אבל מה נעשה עם היהודים שיש להם קרובים רק באנגליה? הן אנגליה כבר לא תתקיים אז…’

היינו הולכים ולאורך כל הדרך רואים בצידיה אנשים שנורו. כך הלכנו עד הינוף. שם נשארנו, ובסוף היינו באורווה גדולה. באורווה זו היינו כשלושה שבועות, ברעב ובחולי. רבצנו אכולות כינים. בהתחלה היינו אלפיים נשים, אולי אלף, ובסוף נותרנו מאות, וגם מהן מתו רבות, כי ברגע שהיה אוכל, אכלו יותר מדי ומתו. האוכל שקיבלנו היה: חמישה תפוחי אדמה בלתי מקולפים שבישלו אותם מבלי לרחוץ את האשפה שממנה הוציאום, חצי ליטר מים מזוהמים בלי מלח שנקרא מרק ופעם לארבעה ימים לחם. לפעמים קיבלנו גם קפה בבוקר, אבל לא כולם ולא בכל יום, וזה הכול. מים לרחצה לא היו והתרחצנו בשלג. מכת הכינים גדלה מיום ליום. היו שם מיליונים על כל אחד מאיתנו. נוסף לכול פרצה מגפת טיפוס. בכל יום מתו עד עשרים איש. לו השחרור היה מפגר לבוא עוד שלושה שבועות, איש מאיתנו לא היה נשאר בחיים. גם אני חליתי בטיפוס בהרות.

ב־10 במארס הגיע הצבא האדום. הפגישה הראשונה שלי עם קצין רוסי היתה מאוד מעניינת. הוא שאל אם אני יהודייה. אמרתי: ‘כן.’ הקצין: ‘אנחנו קיווינו שהיטלר את כולכם סילק…’ "

ונוכח תדהמתי, חוזרת שולמית על אותו משפט ברוסית:

"מנַאדיֵילִישט גִיטלֶר־וַאסיֵיך פּרִיקוֹנצ’וּ'… זו היתה פגישתי הראשונה עם קצין סובייטי. אבל היו רופאים יהודים עם הצבא, והם פתחו בלאוונבּוּרג בית חולים, ושם היו אלפיים נשים וגברים משוחררי המחנות. רבים היו קפואי ידיים, רגליים, אצבעות, ובוצעו שם ניתוחים. הסגל – רופאים ואחיות – היו גרמנים. אבל האוכל והתרופות סופקו על ידי הצבא הסובייטי. ביום שהגיעו הרוסים שקלתי שלושים וארבעה קילו וכשיצאתי את בית החולים ב־28 במאי, שקלתי חמישים קילו. הייתי עם ראש מגולח. בצאתנו נתנו לנו תעודות. הפוליטרוק שכתב אותן, שאל באיזו שנה נולדתי, וכשאמרתי ‘בשנת 1901’, אמר ‘אני כותב 1911. יותר קל למצוא עבודה. יותר קל להתחתן.’

‘אני עוד מקווה למצוא את בעלי.’

‘איפה?! הוא כבר…’ "

יצחק (משסע אותה): “נרקב…”


 

12. נסים בטַרוויזיוֹ

השתלשלות מקרים, שסבירותה היתה אפסית, הפגישה עם יצחק ושמואל רבינוביץ' עם משלחת של אנשי הבריגדה, שיצאה לחפש ניצולים, ובאותה משלחת היה בן עירם וידידם. החיבור עם ארץ ישראל נוצר, וכפי שסופר, שוב לא נותק.

ומה קרה לשולמית משעה שהשתחררה מבית החולים, אישה לבדה בעולם, שאומנם אמרה לפקיד הרוסי ש“הצעיר” אותה בעשור שלם, כי היא מאמינה שבעלה חי, אבל בתוך תוכה ידעה מה דל הסיכוי שהוא ושמואל עודם חיים, ואפילו הציל איזה נס את שניהם, חיפוש מחט בערמת שחת קל יותר מחיפוש אחריהם בין מיליוני הנודדים עכשיו ברחבי אירופה החרבה. היא לא היתה מסוגלת להחליט על צעדה הראשון. וכך תיארה שולמית את מה שקרה, כדרכם של מקרים, בפועל:

שולמית: "ב־28 במאי באנו לבּרוֹמבֶּרג (בִּידגוֹשץ', בשמה הפולני). בתחנת הרכבת היתה קבוצה יהודית, איזה ‘קוֹמִיטֶט’, וישבה שם אישה שהכירה אותי, שידעה את שמי. בליטא הכירו אותנו. והיא אמרה: ‘את הלוא יש לך בנים בארץ ישראל, מה את נוסעת לליטא?!’ ואני אומרת: ‘אני באמת לא רוצה, אבל מה לעשות?’ אז היא אומרת: ‘תישארי, ומפה אפשר להגיע גם לארץ ישראל…’ אז עוד לא ידעתי כלום על המתרחש בארץ. לא, משהו ידענו. כשהיינו בגטו, קיבלנו פעם עיתון גרמני מצויר ושם, בלעג, בצחוק, הראו שיש בריגדה יהודית, אבל מה הם עושים – מתפללים. עמדו חיילים עם טלית והתפללו. אז ידענו שיש גם לנו חיילים… קבעו שאני מנהלת הקבוצה. אמרתי לכל ה’וייבער' שלי – אנחנו לא נוסעים הלאה. אנחנו נשארים פה. היה עוד אחד, מנהיג ליטאי, והוא אמר: ‘הו, כן, יהודים תמיד מסתדרים.’

לא חשוב, נשארנו. הגענו ללודז‘, ושם קיבלתי מה שקיבלתי מהקומיטט ונסעתי לוורשה. בוורשה פגשתי מכירה אחת, שהשתחררה כבר בינואר והתכתבה כבר עם הגיס שלה בארץ, מישהו מליטא, והוא כתב לה, ששני הבנים של שולמית ויצחק מגויסים, אז ידעתי שיש לי שני חיילים. חזרתי ללודז’."

וכלשון מכתבה:

“ואף על פי כן אני חיה ובריאה ומקווה לפעול ולעבוד.”

היא מתגברת על ייאושה וחולשתה, וכיוון שבלודז' יש “ריכוז” של ניצולים – לשם היא חוזרת.

שולמית: "וכיוון שאני גננת וסיפרו לי שיש הרבה יתומים, וצריך לפתוח גן ילדים, קבעתי מיד שאני נשארת שם לעבוד. כשאני הולכת ברחוב, אני פוגשת את יצחק קובצ’בסקי־קשיב,9 בן קובנה, שהיה פעיל בתנועת נוער וגם משפחותינו הכירו זו את זו. אז הוא אומר לי: ‘מה, את, כזאת פעילה, את תישארי פה?! אנחנו שולחים אותך בתור הראשון הלאה!’ והוא הלך איתי אל אנטק צוקרמן, ולמחרת קבעו שאצורף לאֶשֶלוֹן, למשלוח. נסענו בתור יוונים, לימדו אותנו כמה מילים יווניות, ‘קלמארי’, קאלאנוטה'. נסענו עד אושוויץ. זמן רב עמדנו בתחנה עד שהוציאו את האנשים שהצטרפו אלינו מאושוויץ.

ליד הקרון שלנו עברו שלושה קצינים. אחד מהם, יהודי, אומר לחבריו: 'הנה, אלה יהודים, ואני לא יכול לדבר איתם. אבא שלי רצה ללמד אותי עברית, ואני לא רציתי. אני יודע לומר רק “שמע ישראל” ו“המוציא לחם”… והוא מסתכל עלינו, ואני מדברת עברית. אמרו לנו, עברית מותר לנו לדבר. רוסית – חס וחלילה. ואני שומעת אותו ורואה שהוא כל כך רוצה לדבר איתנו…

מאושוויץ נסענו להונגריה, ושם היה שוב בית עולים גדול מאוד – היה מרדכי הגדול ומרדכי הקטן – ושוב מקימים גן ילדים, ושוב, ‘אני גננת, בבקשה, אני נשארת לעבוד.’ בא חייל מהבריגדה, יוגוסלבי, בבגדים אזרחיים, ואומרים לו: ‘הנה יש פה אישה המדברת עברית.’ אז הוא בא אלי – הוא לא כל כך דיבר עברית, אני דיברתי עברית טובה יותר… ואז ראיתי בפעם הראשונה את ‘דבר’ וקראתי שאליהו גולומב מת. סיפרתי לו שלי שני בנים מגויסים בארץ… אז הוא אומר: ‘אם לך שני בנים מגויסים, את בתור הראשון נוסעת ארצה.’

טוב, וַייטֶער גוּט. הכניסו אותי שוב לתור ונסענו… כן, בגבול, בגראץ, עמדו קַאמִיוֹנִים, משאיות, של הבריגדה, שחיכו לאנשים אחרי חציית הגבול הרוסי. עברנו שמונה קילומטרים ברגל, ואני אמרתי שהשמחה הכי גדולה שלי היתה כשראיתי את החייל הרוסי הראשון ואת החייל הרוסי האחרון. חציית הגבול היתה תמורת שוחד… הגענו לגראץ, אז אומר לי האחראי: ‘גברת, מה שמך?’ אמרתי לו. אז הוא אומר: ‘רשום אצלי בכל הפנקסים לחפש אותך. מחכים לך. אל תזוזי ממני. את צריכה להיות ראשונה בתור’. – ‘מי מחכה לי?’ – ‘אני לא יודע, מחכים לך.’ "

זה המקום להשהות את מהלך סיפורם של בני רבינוביציוס (שבעקבות הבנים, ישנו גם הם את שמם לאלחנן) ולהרהר בתהפוכות חייהם בשנות המלחמה. כשנכנסו הסובייטים לקובנה, היה יצחק בן שלושים ותשע ושולמית בת שלושים ושמונה, מהמשפחות המכובדות והמיוחסות בקהילה – הוא דוקטור, בעליו של בית מסחר סיטונאי המעסיק עשרות עובדים, ובשעות הפנאי מראשי המדברים בקהילה ומורה־מתנדב ליידיש ולכימיה באוניברסיטה עממית; היא – אישה מרשימה, יפה, מנעוריה ציונית פעילה, גם יושבת ראש “השומר הצעיר” בעיר, גם גננת, המארחת בדירתם גדושת הספרים את כל המי ומי הציונים, בעיקר שליחים מארץ ישראל. והנה, כששם הצבא האמריקני קץ ל“מארש המוות” של יצחק בן הארבעים־וחמש ושמואל בן החמש־עשרה, והצבא הרוסי שם קץ ל“מארש המוות” של שולמית בת הארבעים וארבע, הם שברי כלים, נעוצים עמוק באינסוף זיכרונות האימים, אינם מסוגלים (ואולי, ממאנים) להיחלץ מכל מה שלאמיתו של דבר היה עליהם לעוקרו מתוכם. הם אינם עוד מי שהיו אך לפני חמש שנים, הם מוּכי שנים של רעב, מחלות, ויותר מכול מוכי השפלתם עד עפר, בודדים, כמה בודדים, וגם לעולמם שמלפני המלחמה אין חזרה. חייהם ניתנו להם, והם חופשיים לנפשם, ואלמונים גמורים, כאילו עודם מספרים בני בלי שם. גם הבגדים לגופם שאולים משלל האויב.

פעם ראשונה נצבט בי לבי כשסיפרה שולמית, כי בקומיטט בבידגושץ' “ישבה אישה שהכירה אותי, שידעה את שמי. בליטא הכירו אותנו.” פעם שנייה, כשסיפרה איך זיהה אותה יצחק קשיב בלודז' ואמר, 'מה, את, כזאת פעילה, את תישארי פה?! אנחנו שולחים אותך בתור הראשון הלאה!" ובשלישית, כששאל אותה בגראץ האחראי למסע אל מעבר לגבול אוסטריה־איטליה: " ‘גברת, מה שמך?’ אמרתי לו. ואז הוא אומר: ‘רשום אצלי בכל הפנקסים לחפש אותך. מחכים לך… אל תזוזי ממני. את צריכה להיות ראשונה בתור.’ "

כל זיהוי כזה שלה כאדם מסוים, מוכר, בעל שם ועבר, השיל מעליה קליפה אחת מן האלמוניות מחוקת־הצלם, החזיר אותה במידת מה אל מי שהיתה בימים ההם, שלא אחת נדמו כלא היו מעולם, להיותה שוב שולמית רבינוביציוס הנודעת.

לא הרבה יותר מ“במידת מה”. כשחצתה משאית הבריגדה חתומת היריעות את האלפים, כשכל אותם מקומות זרים שנזכרו בנשימה אחת עם החיילים מארץ ישראל – טַרויזיוֹ, קַמפּוֹרוֹסוֹ, פּוֹנטֶבָּה – הלכו וקרבו, הפיל עליה פחדה את החשש, שכשיגיעו, תגלה שב“מחכים לך” אין כלולים היקרים מכול, שמואל ויצחק. בניה הגדולים, כפי שנאמר לה, חיילים בארץ ישראל. וגם כשתגיע לקמפורוסו – יפגוש אותה האַין.

ואיך יוכל איזשהו אדם שאך זה יצא משבעת מדורי הגיהינום, נפשו חרוכה מן השנים נטולות החמלה, שלא היה בהן מושיע ומציל, שלא נעשו בהן נסים ורק המקרה העיוור פסח עליו, אחד השורדים המעטים, ואילו עשרות אלפי קובנאים ויהודים שהובאו באלפיהם מגרמניה בהבטחה כוזבת שיתיישבו בקובנה, אך ישר מן הרכבת הוצעדו לפורט התשיעי? איך יוכל האדם הסביר לקבל כעובדה מוכחת מה שהוא מחוץ לגדרה של כל סבירות, שדווקא שמואל ויצחק, כפי שהבטיח לה בגראץ אותו חייל־סדרן, “מחכים לך” בסוף המסע במשאיות, שמגיני־דוד צהובים מוטבעים בה מפנים ומאחור, מתריסים כלפי אלוהים ואדם?


שולמית: “טוב, הגענו לקמפורוסו. מחכים לי שם יהודה טובין ורובינשטיין מקיבוץ יגור. אומרים: ‘שולמית, יש לנו משהו לומר לך, אבל תתיישבי.’ אז אני אומרת: ‘אני יכולה גם בעמידה לשמוע.’ אז הם אומרים: ‘את יודעת, יצחק ושמואל הגיעו הנה אתמול מדכאו, ועמוס פה משרת בבריגדה, אבל עכשיו עוצר, ורק מחר בבוקר תוכלו להיפגש. כל הלילה ישבתי וחיכיתי לבוקר’ וזהו… והיה לי תנ”ך, זה גם כן היסטוריה. כשהייתי בסאמבאטל, עמדתי שם בחצר וראיתי בית פרוץ ובו ספרים. מצאתי שם תנ“ך, ועם תנ”ך זה עברתי את הגבול. כולם צחקו לי, ‘אַ בּוּך, אַ בּוּך שלֶעפּט זִי!’ (ספר, עם ספר היא נסחבת!) הספר אצלי עד היום."


 

13. מאיטליה לארץ ישראל

בתחושת שיכרון קלה התהלכו שולמית ויצחק בימיהם הראשונים בין אלפי חיילים עונדי מגן־דוד צהוב מארץ ישראל, מתרגלים באטיות רבה לכך שלא יתעוררו לפתע לשנות הביזוי והעבדות, נידוני־תמיד למוות. הקובנאים שבבריגדה, ובראשם חנן אלפרוביץ מבית זרע, איש המשלחת שבדרך מקרה מצאה בגרסטריד את יצחק ושמואל והקובנאים שאיתם התגוררו, אפפו אותם אהבה וכבוד ושיכנום בבית בקמפורוסו. מקובל לומר, שאל הטוב מסתגלים מהר. לא אחרי שנים אלה, האחת תחת מגפי הרוסים וארבע בממלכת השטן. שיחותי איתם התנהלו ארבעים שנה מאוחר יותר, וכמו דרך אגב העירו, שעד עכשיו הם מעיינים בכל פרסום, אינם פוסחים על שום ספר שעניינו השואה ואין יום שניסיונם המר נעדר משיחם. את ימיהם הראשונים כבני אדם שיצאו מעבדות הם מציינים כשיבה אל צלמם הישן, זה שהנאצים רמסו ומחקו בכל האמצעים שבידם. כל פרט שהם מבחינים בו מזמין השוואות בין כל מה שכפו עליהם הנאצים לבין מה שמתגלה להם עכשיו מחדש. באחד המקומות, אולי כשהיה מאושפז בבית החולים האמריקני בגרסטריד, ראה יצחק כרזה גדולה, ובה מילים ספורות:


ארבע חירויות

חירות הדיבור והביטוי

חירות לכל אדם לעבוד את אלוהיו בדרכו

חירות מרעב

חירות מפחד

פרנקלין, ד' רוזוולט, ינואר 1941"


רק מי שאך זה הוצעד בשלג, רגליו היחפות והתפוחות אינן נושאות אותו עוד, ומרוקן מכוח הרצון שעמד לו בימי האימה, כשאנשי עירו הומתו באלפיהם, נפל על השלג, וכך שכב, ממאן לקום, ובזכות שמואל בן החמש־עשרה, שהפציר והתחנן שיקום על רגליו כדי שלא יירה בו אחד משומרי מצעד המוות, וכן הודות לאותו נאצי, שהניח לשמואל לשדל בדמעות את אביו והשהה את הלחיצה על ההדק, גייס יצחק את טיפות חייו האחרונות, קם והמשיך לנוע, וכך עד שבמקרה – אשרי המקרה שהציל רבים ממוות! – הגיחה יחידת שריון אמריקנית שנסעה בכיוון הנגדי והיא שהבריחה את הרוצחים־עד־לרגע־האחרון – רק איש כזה ירד למלוא עומקן של ארבע החירויות.

“חזרנו לארץ החיים,” שב ואמר לשולמית בגמגומו הקל, “חזרנו לָעולם.”

לָעולם, כלומר, לא אל זה שחרב עד היסוד, ואין כוח שיסב את גלגליו לאחור. מה טוב שבני עירם, חיילים וניצולים, זיהו אותם, חולקים להם כבוד, מחתלים אותם באהבה ואינם מטיחים בפניהם שאלות שבימים ההם הוטחו בפניו של כל מי שחזר חי:

“איך ניצלת? איך זה שמכל ילדי העיר שנרצחו באקציות הילדים, יצאו חיים רק בנכם ובניהם של עוד כמה מיוחסים, מקורבים לרוצחים?”

אין שואלים, ואף שתיקתם אינה משדרת אותם האשמות וחשדות החתומים אולי בלב מי שדמיונו נטול יכולת כלשהו לראות מאיזו תופת שמתוכה יצאו זה עתה הנשאלים. בקמפורוסו ובפונטבה מטפלים בהם באהבה, וידאגו להם בכל עיר שבה ישתהו בדרכם לארץ ישראל.

מדי יום נוספים ניצולים, ש“רכבת הבריחה” מקרבת אל נמלי הים שמהם יפליגו בספינות ובסירות רעועות מזרחה לעבר “ארץ השמש העולה”, בזים לחוקי ההגירה של ממשלת פלשתינה. לשולמית, יצחק ושמואל, הבטיחו האחראים, יוקצו מתוך המכסה העלובה, כיאה לאנשים יקרים וציונים ותיקים כמותם, תעודות עלייה חוקיות, והם יפליגו באוניית נוסעים. רק קצת סבלנות.

במרוצת השנים היתה “סבלנות” למילה העקלקלה והחמקמקה ביותר בלשוננו. בשנה ההיא חשו שולמית ויצחק שמעתירים עליהם פי שבעים ושבעה מן המגיע למי שכבר הוענקו לו חייו.

סיפרה שולמית על התאוששותה המהירה ועל תשוקתה לשוב לחיים, כלומר לעבוד:

שולמית: “העבירו אותנו לקומפורוסו. נתנו לנו חדר בבית אחד. שהינו שם כמה זמן והעבירו אותנו לפירנצה. שם שהינו שלושה חודשים, וכיוון שלא רציתי לקבל מאונר”א את ההקצבה, ביקשתי עבודה. כיוון שדיברתי שבע שפות – רוסית, גרמנית, עברית, יידיש, ליטאית, צרפתית, אנגלית – קיבלתי עבודה במחלקת הזרים (‘סטראניירי’) של אונר“א, ויום אחד עמד בדלת גבר גבוה כזה והקשיב, הקשיב, ואחר כך קראה לי המנהלת. אני הייתי אז אידיוט, ולא ידעתי לשמור על דברים. אותו גבר היה כתב 'הראלד טריביון'', ששמע אותי מדברת עם האנשים בכל השפות הללו, והייתי אז עם ראש מגולח – אז הוא התחיל להציג לי שאלות – וכעבור שבוע קרא לי שוב המנהל והראה לי מאמר גדול עלי בעיתון איך אני ‘משחקת בלשונות כמו ז’ונגלר בכדורים’. אבל לא שמרתי על העיתון.”

מקמפורוסו הועברו לפירנצה, ומאוחר יותר לרומא, בציפייה לסרטיפיקטים לגליים. אווירת ההמתנה המתמשכת, וכן גם האור הזרוע על אישיותה החיונית, עולים ממכתבה של שולמית אל ז’ניה בירושלים:

"פלורנץ, 27 באוגוסט 1945

ז’ני יקרה,

למה את מקמצת כל כך במכתבים? לוא ידעת כמה אנו שמחים לכל מכתב, לכל ידיעה מכם, בטח היית מרבה בכתיבה. את מכתבינו את בטח קוראת ויודעת על כל המתרחש אצלנו. העיר פלורנץ יפה, הפירות כאן טעימים. החיים שקטים. ובכל זאת, רוצים אנחנו הלאה מכאן, ולבוא אליכם. די לנו… אנו עובדים עכשיו, וזה טוב מאוד. מפני שבלי עבודה המחשבות היו אוכלות אותנו. עוד עכשיו לא שוחררנו בפנימיותנו. אי־אפשר לשכוח ולהשכיח את האנשים שהלכו, את המעשים שנעשו בנו, את הזוועה והרצח שראינו בעינינו וחשנו בעצמותינו. למראית עין אנחנו כאנשים נורמליים, אבל בנשמה נשארו כתמים לא יעברו. הלוא אנחנו מרגישים אחרת, אנחנו רואים הכול אחרת מאנשים שחיו כל השנים חיי אנשים. אין לתאר במילים את אשר עבר עלינו. ואת יודעת שהקטנות, הדברים שבהם הציקו לנו בכל יום, עולים על הגדולות. הלוא פעמים רבות הייתי בוחרת במוות. לפנים, כאשר שמעתי את הקללה הווינאית, ‘פינף יאהר זאל מאן דיך שיסען’, לא הייתי מבינה מה זה. הלוא להמית אדם אפשר רק פעם אחת. זה נמשך רק רגע. אבל בשנות האימה הבינותי את כל עומק הקללה הזאת. אותנו היו ממיתים קמעא־קמעא במשך כל השנים שהיו ברשותם. כל התוכחה נשפכה עלינו. בבוקר היינו מבקשים שהליל יבוא. בערב – שהיום יגיע. והכוחות שלנו – כוח החיים שלא נתן לנו למות – היו למשא עלינו. התפילה לפני שנרדמנו היתה תמיד: מי ייתן ולא נקום בבוקר. ואיני יודעת למה לספר על זה. אבל לפעמים יש נחיצות לשוחח, להודיע על כל זה. ובכל זאת, עם כל זה בנינו איזה חיים בגטו. ייסדנו בתי ספר, בתי ספר למלאכה, בית יתומים. ויום אחד, והנה אין ילדים. רובם לוקחו ללא שוב. חלק מהילדים, חלק קטן, נשאר. התחילו להוציא אותם העירה. לתיתם בידי גויים. גם לנו הציעו לקחת את שמואל לכפר. ואני באופן פרינציפיוני התנגדתי לזה. אמרתי, שאיני רוצה שבני יישאר בין גויים. איני רוצה להיות אסירת תודה לליטא. אני רוצה ששנאתי אליהם תהיה שלמה. שאוכל פעם לקחת נקמה בלב מלא. תתארי לך אחר כך מצבי בו הייתי כשחשבתי ששמואל לא נשאר בחיים, ואני חיה. לא יכולתי למחול לי את הפרינציפ שלי, את הלאומיות שלי. לאחר השחרור חשבתי שאשתגע – עד שהגעתי לאיטליה וראיתי ששמואל גם הוא בחיים.

לאחר כל אלה חיים אנו, צוחקים ועושים תוכניות להבא. ואני יודעת שלא אוכל שוב להיות ככל האנשים, לא אוכל. ולמה אני מספרת כל זה? ומה איתך? כמה ילדים בגן? איפה תרזה גויטיין? מה שלומה של ריקה ובנותיה? היודעת את מה על לילי סלמונסון? מה עם בתו של זלמן רובשוב? שבי פעם וכתבי באריכות. אנו צמאים למכתביכם. כל מכתב מכם הוא חג בעדנו. איך את מבלה את ימי החופש. איפה תהיי? אני מודה (לא, לא זו המילה) בעד כל מה שאת עושה עבורנו, ואולי מספיק.

שלום רב, נשיקות חמות

שנה טובה, להתראות

שולמית"


יש היבט מעציב, פרדוקסלי, לימי ישיבתם באיטליה: ילדיהם. בנימין משרת בארץ, ואותו טרם ראו כלל. ועמוס – הוא כאילו כאן ולא כאן. היתה אותה פגישה קצרה, מקרית לחלוטין, בשעות לילה (כמתואר במכתבו אל בנימין, המובא למעלה), כשנכנסו האב והבן ברכב צבאי למחנה המעבר בפונטבה, ועמוס, ש“קפץ בטרמפ” מאוסטריה כדי לפגוש חבר נעורים, זיהה את שמואל ברגע רדתו מהרכב. ומאז – רק פעם אחת, אם אין זיכרונם בוגד בהם, ניתן לו “פס” לסוף־שבוע ארוך, שמחציתו עברה בנסיעות מקלגנפורט לפירנצה וחזרה. הם נאלצים להסתפק במכתבים שהוא מקפיד לשלוח בסדירות. מכתבי בנימין לא שרדו, אך אם להקיש מתלונותיו החוזרות של עמוס על כך שאחיו ממעיט מאוד לכתוב, נראה שגם על הוריו לא המטיר דואר. אולי יש בדבר מסדה לביא, שהוריה הכירו את המשפחה, כדי ללמד על כך משהו, "סיפרתי לפרויקה כיצד סיפר לי רבי שמצאו את הוריו. אני זוכרת שהיה מודאג, כי היה כמעט ברור מאליו שהוריו אבדו במלחמה. באחת הפעמים, בקיץ, תוך כדי הליכה ברחוב, הוא אמר לי: ‘דרך אגב, את יכולה לומר לאביך, כי הורי נמצאו.’ "

חמש שנים לא אבדה תקוות שולמית ויצחק לשרוד ולשוב ולהימצא בחברת בניהם הגדולים. והנה גם כאן אינם. להיעדר זה דווקא עכשיו לא ציפו. כך שיחזרתי בדמיוני את שחשו בחודשי ההמתנה הריקים באיטליה. ביקשתי את שמואל, שנכנס למלחמה בן תשע והנה הוא בן חמש־עשרה, לשחזר (אחרי שמאז עברו עוד ארבעים שנה!) את תחושתו כשפתאום היה לציפור דרור.

שמואל: “אתחיל בפלורנץ, ותבין אותי למה. בפלורנץ התחלתי לחיות את החוויה הישראלית. קיבלתי שוב ספרים מהארץ. הייתי חופשי. הסתובבתי. ראיתי את האמנות בפלורנץ, למרות שחלק מהדברים היו עוד סגורים לרגל המלחמה. נפגשתי עם חיילים ישראלים. נפגשתי עם יונה יודקובסקי (חרמוני), מן השומרים וכעת חייל ב־ 5 water tank company. איכשהו נפגשנו והתיידדנו. הוא ביקר אצלנו בחדר בפנסיון בפלורנץ, הסיע אותנו, וקיבלנו דואר על שמו. קיבלתי מכתבים מעמוס והתכתבתי עם בני הדוד משה מחיפה, אסף ויאיר.”

והאם היו לך מחשבות על חייך העתידיים בארץ?

שמואל: "כבר באיטליה החלטתי, שאני הולך לכדורי. ואם לדייק, דווקא בגטו חשבתי על כך. סיפרתי לך על חלקת הגינה הקטנה ליד החלון שלנו בגטו, שגידלתי בה ירקות. אך הכניסה להוויה הישראלית התחילה אצלי בפלורנץ, שהיתה מעין כניסה לארץ. היתה שם קבוצת נוער, שעלייה לארץ לא קסמה לה. היו לה מחנכים יוצאים מהכלל – אחד מהם היה אריה אבישר, והשני מורה מחיפה, שאת שמו אני לא זוכר. הם היו בבית ילדים בפייזולה, והיינו נפגשים איתם, והשיחות עם החיילים הארצישראלים היו על הארץ. לנו לא היה נושא אחר בשבילנו, והם היו באים לביתנו. אנחנו היינו בכל זאת קצת מיוחדים בגלל העברית שלנו.

אגב, היו גם תופעות שליליות. סיפרתי על החגורה הצופית שאחד מאחי הביא לי מביקורו בארץ, ומכל מה שהיה לנו בעבר הצלחתי להציל רק את החגורה, שטמונים היו בה שני מטבעות, שני רובלים של זהב. אמא היתה חייבת, אחרי שנות הזנחה גמורה, לטפל בשיניה. בפלורנץ הלכה לרופאת שיניים יהודייה, וסוף־סוף היה שימוש במטבעות הזהב. הרופאה רימתה את אמא – עשתה לה שן מנחושת, ואת הזהב לקחה לעצמה…"

המתנתם היתה לאותם סרטיפיקטים לגליים, שהסמכות להקצותם היתה בידי ממשלת המנדט. ערב המלחמה ממש, ב־1939, קבע “הספר הלבן” מכסות מצומצמות, ועל פיו תותר בסך הכול עליית עוד מאה וחמישים אלף יהודים בלבד. תוצאות השואה והימצאות רבבות ניצולים, ששוב אין להם בית לחזור אליו, השאירה את לונדון אדישה לחלוטין.

שולמית: "קיבלו אז את שמונה מאות הסרטיפיקטים האחרונים. ברומא ישבו וקבעו מי יקבל אותם – נתנו לילדים, לנשים הרות, ואני קיבלתי בזכות זו שהיה לי בן בבריגדה. היו שבעים ותשע נשים הרות. רשימות שמורות בידי יצחק, שהיה ראש אחת הקבוצות. היה לו מלווה אמריקני, פרופסור אוט, והוא אמר לי יום אחד, שאראה לו מישהו עם היסטוריה מעניינת. ואני עניתי: ‘תצביע – לכל אחד תהיה היסטוריה מעניינת.’ "

כמו בלי משים נכנס נובמבר 1945, כחמישה חודשים לאחר המפגש הנסי במחנה המעבר בפונטבה, ועדיין הם מתבקשים להתאזר בעוד טיפת “סבלנות”. אין אפילו שמץ של טרוניה בלבם. בכל לבם הם סומכים על העושים במלאכת קודש זו ואינם משאירים אבן בלתי הפוכה במאמציהם להשיב את היהודים למולדתם, בטוחים שהפלגתם תוסדר במהרה. הכול היה עכשיו שונה לגמרי מתוכניות העלייה שהיו להם לפני המלחמה. שולמית היתה שבה ודוחקת ביצחק, והוא היה מסביר לה שחיסול בית מסחרם ישבור את מטה לחמן של שלושים־ארבעים משפחות עובדיהם, בהם גם קרובי דם. אולי היו לו חששות נוספים מתוצאות עקירתם מן העיר שארבעה דורות, רבי יצחק אלחנן וצאצאיו, היו מעמודי התווך של קהילתה היהודית, וניתן לשער שביקורו בארץ הדלה, האכזרית, החמה והמזרחית, העמיק את ספקותיו.

עכשיו לא נותר דבר ממעמדו החומרי והציבורי של בית רבינוביץ'. היו רק הבגדים שניתנו להם במקום בגדי הפסים. לא היתה להם פרוטה לפורטה, וברור היה שעד אשר תימצא להם בארץ עבודה ראויה וישכרו איזו דירה, ייאלצו להיות סמוכים על שולחן הוריה של שולמית. היה זה סידור שאין בלתו, אך גם לא פשוט כלל ועיקר: אביה של שולמית, יהושע מרדכי רוזנבלום, היה בן למעלה משבעים וחמש, יצחק בן ארבעים וחמש ושולמית בת ארבעים וארבע, ועוד איתם בן חמש־עשרה. שלוש נפשות נוספות אצל זוג זקנים, ישבשו את אורח חייהם המקובע. אלא שמי שנותרו עם צרור נקוב אין להם כל פתרון אחר. כאורחים רצויים מאוד באו לדירת ההורים, אך המשיכו להתגורר בה יותר מעשר שנים.

על מועד עלייתם מלמד מכתב ראשון של עמוס למשפחה בתל אביב:


“14.11.45 ט' כסלו תש”ו

קלגנפורט, אוסטריה

שלום רב לכם יקירי!

סוף כל סוף הגיעתני היום הטלגרמה מבנימין כי הגעתם ארצה, וכך הוברר הדבר סופית. כמה אני שמח ומקנא בבנימין. אין אני צריך כנראה לכתוב אליכם. זאת הרי תנחשו לבדכם, ללא עזרתי, ומקווה אני שגם לים השאלות שלי, שהנני מתעצל (מפאת גודלו) להעלות על הנייר, אקבל תשובות מכם בלא שאשאל, ובעיקר הריני סומך במובן זה על שמואל (אל תאכזבני)… שמעתי אתמול את ההחלטה של אנגליה לדחייה ועוד דחייה, והבוקר הודיע הרדיו כי היישוב שובת… אתמול חיכיתי לטרוֹליבּוּס שיובילני חזרה למשרדי, וכשעמדתי כך וחיכיתי, וקיללתי את הגרמנים בעבור האיחור של האוטו, הרטיבות וכו'… עבר לפני אוטו והכרתי בו את דוד רוזנסון.10 צעקתי, נופפתי, עד שחברו הרגיש בי והם ירדו מהמכונית. התברר שדוד הגיע מבלגיה לחפש את אחותו. הוא הגיע לסביבות קלנגפורט בערב הקודם, אך לא הצליח למצאני. שמחתנו לפגישה היתה מרובה ומסרתי לו כל אשר ידעתי כי מכתבי האחרון אליו טרם הגיע… הנני מחכה בקוצר רוח למכתב הראשון מכם מן הארץ.

הלילה כמעט שלא ישנתי, והנני סובל כל היום מכאבי ראש קשים. שמעתי אתמול ברדיו על פיצוץ שתי תחנות משמר־חוף והקפת שלושה יישובים יהודיים. והרי אני יודע מה זאת אומרת: מערכה מוגדלת של מאורעות חולדה ורמת הכובש! כתבתי אליך הבוקר מכתב ארוך ומר וקרעתיו, ומקווה אני כי תסלח לי. לכן אף קיצרתי היו בכתיבה. אני מתגעגע אליכם ושואף מאוד להיות כיום בארץ.

דרישות שלום חמות לכולם, בנשיקות חמות חמות

עמוס"


ולפי שעה, מגיעות לסוף טוב קורותיה הנפתלות של משפחת רבינוביץ' (בקרוב אלחנן) – בניגוד גמור לחוקי ההסתברות. כשישלים עמוס את שירותו כמתורגמן לגרמנית ולרוסית במפקדת הקורפוס החמישי, תתאחד המשפחה כולה בארץ, אחד לא ייעדר. לפי שעה.

בסיומו של פרק זה בקורות בני רבינוביץ’־אלחנן, אביא מכתב מאלף של עמוס מאוסטריה, ואם תרצו – מן הגולה המתחדשת כמו לא לפני חודשים אחדים בלבד גרמה רק תבוסת הרייך השלישי את בלימתם של המנגנונים שפעלו לרציחת כל יהודי בהישג ידם:


“1.12.45 מוצש”ק, נר שלישי של חנוכה

עמוס אל בנימין.

שמחתי היום לקבל את מכתבך מה־25.11 ואת מכתבם של ההורים מאותו תאריך מירושלים… טוב מאוד בנימין שהתחלת לנהל רישום של מכתביך. נדמה לי שכעת כבר הגיעוני כל מכתביך, אולי חוץ מאחד…

אך כעת לעצם העניין. באופן רגיל הרי הייתי צריך לכתוב אליך רק מחר… אך כיוון שברצוני לספר לך משהו שארע אתמול… שזה עוד טרי… השבוע החלטתי לנסוע למסיבת עונג־שבת של הרב בוולדן. הפגישה החלה כרגיל בתפילת ערבית וקידוש. במרכז החדר (משרדו של הרב) עמדה מנורה ונרות חנוכה דולקים בה ולפניה על מפית רקומה כוס קידוש ונרות השבת. התפילה עברה ללא כל מאורעות מיוחדים, אך לאחריה דרש הרב דרשה, ובעברו מעניין לעניין פנה אלינו בקריאה: ‘ראו מנורה זו, הסתכלו בכלי היין והתחתית שלו – הסתכלו וראו אותם היטב. אך השבוע גאלתי אותם ממחסן שוד גרמני.’ דומני שלא היה איש בחדר שדמעות לא עלו בעיניו, וכאן הפסיק הרב מעט והמשיך: ‘היטלר הצליח אולי להשמיד את המשפחה שהשתמשה במנורה זו ובשאר הכלים, אך כיום שוב דולקים נרות החנוכה במנורה זו, הם דולקים על אדמת היטלר, סמל לחיי העולם של עם ישראל.’ והקהל שקט…

במשך ההפסקה פניתי לרב וביקשתי את הסיפור הקשור בדברים שנגאלו. התברר שבמחסן ספרים מצא כ־10,000 ספרים בעברית וביידיש, ארגז מלא מנורות וכוסות לפסח ולשבת ואת התחתית וגביע הקידוש. הגביע נושא עליו תאריך – תרצ"א – והיה שייך, לפי הכתובת, ל’חברת צעירי ישראל' בפראג.

מעניין הוא שכנראה ידוע גם שמו של בעל הספרים שנמצאו. ימים מספר לפני שנמצאו, הגיע מכתב מפרופסור באוניברסיטה [בירושלים], שספריו נשארו ב־12 ארגזים בטריֵיסט, והוא מבקש שיחפשום, ובמקרה התגלתה באחד הספרים שהרב מצא גלויה מלפני עשר שנים, שהיתה מיועדת בשעתה לאותו פרופסור – הוכחה לבעלותו! חלק מהספרים כבר נשלח לארץ וכעת מאספים את אלה שחולקו בינתיים לכל מיני אנשים לשם ריכוז והחזרה.

התפתחה שיחה בעניין הכרזת בווין. הרב החל להצדיקה ולהתקיף את הציונים על שהם מדברים בשם העם היהודי בלי כל זכות לכך ומנצלים (זו היתה המילה שהשתמש) את אסון ‘התלושים’ היהודים לשם השגת מטרות פרטיות של התנועה הציונית.

…הוא קבע גם שהיהודי הארצישראלי הוא הטיפוס הגלותי השלילי בהופעתו המודגשת ביותר. קשה היה להגיב על דברים אלה, אך שמחתי לראות שרוב הקהל לא היה איתו בדעה אחת. (דרך אגב, לשם זה עוררתי את הוויכוח!)

מה תגיד לטיפוס יהודי כזה? מה אפשר לעשות לאנשים שעודם מאמינים שמקומנו בגלות, שבווין צדק?"


 

14. המשפחה מתאחדת לשעה בארץ

שישה חודשים אחרי שחולצו שלושתם חיים משני מצעדי מוות, נכנסו שולמית ויצחק ושמואל בנם לדירה רחבת הידיים בתל אביב. מבחינה זו אפשר לומר, שלפתע האיר להם מזלם פנים יותר מאשר לרוב הניצולים, שצפויים היו להם, לפרק זמן לא ידוע, חיי עראי ב“מחנות עקורים” בגרמניה הכבושה. אמנם כבר החל בשנת 1945 יצאו מעטים בספינות רעועות ובלא אשרות כניסה והעפילו לעבר הארץ, ומיעוטם של אלה “נישאו על כפיים” אל החוף, נטמעו בתוך היישוב היהודי ולא נודע לממשלת המנדט כי באו אל קרבו, אך רובם נלכדו, שולחו למחנות מעצר בקפריסין והוחזקו בהם עד שקמה מדינת ישראל. כך המעטים, ואילו מאות האלפים חיכו ברחבי אירופה לנדידה האחרונה בחייהם הרמוסים, לעלייתם החוקית למדינת היהודים. ואכן, בעיצומה של מלחמת העצמאות החלו הניצולים לנוע כנהר של לבה אל מחוץ לאירופה שריח השרופים באש עדיין תלוי בשמיה. עליית המונים זו לא היתה מסע צופי מענג, כי אם תחילת מאמץ מפרך ומתסכל לבנות על חורבות עברם, בשארית כוחם ותוך סבל מתמשך, בית חדש.

מה שונה היתה קליטתם המיידית של שלושת הרבינוביצ’ים בבית הוריה של שולמית. אביה, יהושע מרדכי רוזנבלום, הוא בן שבעים וחמש, ואמה, איטה מרים, המצניעה את גילה, גדולה ממנו – סוד גלוי לכול – בשנה־שנתיים. כמה זקנו שניהם מאז ביקורה בארץ לפני כעשור שנים.

וכמה זקנוּ מאז אנחנו, הוסיפה בוודאי שולמית בלבה, זקנים ממתושלח. אני עצמי איני מאמינה שזה עתה מלאו לי רק ארבעים וארבע וליצחק ארבעים וחמש. בימי הרעה ההם יבשו כל מעיינות חיינו. רק שמואל עומד בעצם פריחתו, כל מחשבותיו נתונות לעתיד, וחרף התנגדותנו יעזוב אותנו גם הוא, יעבור בשנה הבאה ל“כדורי”, יהיה לחקלאי, כפי שחזר ואמר גם בגטו, כשהתעקש לטפח שם גן ירק. עמוס באיטליה, וכשישוב הוא מתכוון ללמוד בטכניון בחיפה, כמו בנימין, שהוא רק בשנה הראשונה בטכניון, ומשתיים־שלוש שיחות חטופות, כשבא לראותנו, נדמה לי שלימודים אלה אינם מעניינים אותו. ברגע ששמעתי על החלטתו להיות למהנדס תמהתי מאוד. הן על עניינו היה תמיד בהומניסטיקה, בספרות, ומשחר ילדותו כתב שירים שגם זכו להתפרסם בארץ. בנימין התברך ביושר פנימי רב, אך כבר בילדותו היה סגור, המעיט לדבר וניכר היה שאינו שש לגלות את לבו, גם לא לאמו. בפגישותינו החטופות עכשיו התרשמתי שקו זה החמיר אצלו מאוד מאז נפרדנו בתחנת הרכבת של וילנה. אולי בגלל היותו מעורב כל כך בענייני ביטחון, הייתי אומרת בלבי, הוא נזהר כל כך בלשונו, אלא שבלבי ניקר איזה חשד – הלב מסרב לגלות לפה – שמיום בואנו גבהה איזו מחיצה בינו לבין שנינו. הלב ממאן להאמין, שכמו אצל רבים מן הקרובים לנו כאן, אלה שקיבלונו בהתרגשות ובאהבה, שומעות אוזני גם אצל ניומה שתיקות אטומות, השואלות דומם איך קרה הדבר, שמכל קהילת קובנה יצאנו חיים דווקא אנחנו, כל השלושה, גם שמואל. חשדות סתומים אלה, אפילו מבחין בהם רק דמיוני בניומה שלנו, רודפים אותי כשדים שחורים יומם ולילה. האם היה עלינו להיירות ככלבים במסעות המוות, כדי שכל האנשים כאן, שאין להם מושג כיצד שורדים עוד יום, עוד שעה, עוד רגע, יקראו לנו קדושים וטהורים? מחשבותי על ריחוקו של בנימין נטולות אולי כל יסוד, ילידות מוחה הנגוע של פרנואידית. אך עיני רואה כמה שונה יחסו של ניומה אל הורי הזקנים, איך הוא מתרפק עליהם באהבה וכבוד. ולא רק עליהם, גם על שמואל שלנו, שממש מן הרגע הראשון אימצו אל לבו, כאומר, אתה לבך זַך וידיך נקיות אחי הקטן… מה צר. כמה חלמנו על כך, שאם נינצל שלושתנו, נתאחד כולנו בבית שנקים בארץ ישראל ולא ניפרד עוד לעולם… גם כך, לא תצא מפי מילה רעה אחת נגד השואלים בשתיקה אטומה איך זה ניצלנו דווקא אנחנו. אפילו את יצחק איני משתפת, ולו ברמז, במחשבותי, הן גם כך שחה נפשו לעפר, והוא מאשים עצמו במה שאילצוהו המרצחים לעשות ובמה שלא עשה. אין עוד אישה מפוכחת ממני. “שולמית,” נהג אבא לומר בימי ברלין, “תהיה מיניסטר או רב גדול.” אדם כמותי אינו יכול שלא לחזות את הצפוי לנו בארץ. הילדים יתרכזו בבניית עתידם, ילכו איש לדרכו. יחשבו עלינו מה שיחשבו, מילה רעה אחת לא תצא מפיהם. אדרבה, בדומה לעמוס המקפיד לשלוח לנו איגרות שבועיות מאוסטריה, ינהגו בנו כבוד, אך ירחיקו מאיתנו. בנימין יעבור ודאי לירושלים, ולחיפה ילך עמוס – אינג’ינר מצוין יהיה. וגם שמואל יגשים את חלומו, ילך לבית הספר החקלאי כדורי, ואילו אנחנו שנינו נמשיך לשבת – ברירה תהיה לנו? – בשדרות רוטשילד 108, סמוכים על שולחנם של הורי הזקנים. יותר מזה אפילו לעצמי איני מעזה לומר…

מה שהבאתי הוא מונולוג מנוחש, דמיוני, חורג מאוד מהמתכונת שהשתדלתי לדבוק בה. כאן חשתי עצמי במצוקה. בשיחותינו מסעירות הלב ברחוב קטוביץ, כמעט ארבעים שנה לאחר ההתרחשויות עצמן, התהלכתי כמו על ביצים. ביודעין נזהרתי משאלות בוטות, שהצגתן היא כמו משיחת חרדל על פצעים שותתי דם. אך לא אכחד, בראשי ניקרה בלי הרף השוואה מייסרת בין עשרים ואחת השנים שעברו בפועל על שולמית ויצחק מיום שנישאו בברלין ועד שנכנסו כדיירי חינם לבית אמא ואבא רוזנבלום, לבין אותה אפשרות מוחמצת של חיים בארץ, שדיברו בהן כל הימים ואשר לא חוו – כמו ציפור פרחו השנים מבין אצבעותיהם. אני נוטל חירות לעצמי לשער, שאף הם לא חדלו לתהות על תעתועי גורלם, שהותירו אותם נקיים מכל נכסי החומר, שמסמרו אותם לבית המסחר הסיטונאי “יורשי ב' רבינוביציוס”, בין השאר מתוך דאגה לעשרות העובדים שחיסול העסק ישאיר אותם בלי פרנסה, גם משום שאין אדם מחסל במחי יד עסק משגשג שטיפחו והרחיבו סבו ואביו, והוא עצמו נקרא מברלין להיכנס לנעלי אביו שחלה פתאום. לא רק נכסי החומר היו לאבק, ומי כמוהו יודע מה היה סופם של העובדים, רבים מהם קרובי משפחה – השמדה בפורט התשיעי.

אילו התעקשו בימי ברלין לקיים את נדרם, וכאחיה משה ואחותה ז’ניה, שלא להזכיר את משפחות דודותיה לבית הורוביץ, כולן מנכבדי היישוב הצעיר, קמים ועולים – היו מונעים מעצמם ומבנם הצעיר כאב נפשי ומוסרי, שאפילו לקוראו בשמו המפורש אין יצחק מסוגל, כאב השנה האחת תחת מגפי הרוסים, שבשם העולם החדש שיקימו על חורבותיו של הישן, גזלו ושדדו כל מה שהצליחו לשים עליו ידם, וייסורי השאול בארבע שנות העבדות וההשמדה תחת מגפי הנאצים, שבשם שנאתם הקדושה את הגזעים הנחותים ובראשם היהודים, האדירו את משמידי הילדים והזקנים כתפארת האדם העליון. איומות מכול היו אקציות הילדים, שמתאמצים לא להזכיר ולא לזכור, ומראות הצעדתם אל הפורט התשיעי יטריפו לעד את דעתו.

למה לחזור על מה שכבר סופר? מנייה חוזרת של העיכובים שבעטיים נדחתה שוב ושוב עלייתם מועילה היום פחות מכוסות רוח למת. איש מאיתנו, שחיו בעת ההיא בארץ תחת גפנם או תחת תאנתם, לא יחוש לעולם, גם אם יקרא כאחוז דיבוק עדויות פרטניות של ניצולים, אפס קצהו של מה שהיה, ועד סוף ימיו לא יוכל לראות עצמו נכנס לעורם, גווע כמותם או שורד כמותם.

אני כן מתיר לעצמי רק להרהר במה שעבר בראשם של שולמית ויצחק כשהתקבלו בכבוד ובאהבה על ידי החיילים, בהם בני עירם, וכן כשהגיעו לארץ ולשעה קצרה טעמו שוב משהו מטעם הכבוד והגדולה שהועתרו עליהם באותו עבר אבוד, שאבן על אבן לא שרדה ממנו. אכן, אולי בזכות קשרי המשפחה המכובדת בארץ ואנשי “התנועה”, שביתם בקובנה היה פתוח לכולם ומאיש לא מנעו את עזרתם, צורפו עכשיו לרשימת “בעלי הזכויות”. הפעילים עשו כמיטב יכולתם לקצר את ישיבתם הבטלה באיטליה, ודאגו להעלות אותם לאונייה של ממש ובידם סרטיפיקטים חוקיים בתכלית מטעם השלטון הבריטי. במקום זה ראוי לערב את זכרונו המדויק של שמואל:

“העלייה היתה די מהירה, ולגלית. ב’צִ’ינָה צִ’יטָה' התארגנה השיירה לנמל היחיד שנותר כשר לתנועת אוניות גדולות – טַרַנטו. הפלגנו במובילת צבא בריטית, ‘פּרינסֶס קאתלין’ ועגנו בחיפה ביום חמישי, 8 בנובמבר 1945, ג' כסלו תש”ו… ביציאה מהנמל קפץ בנימין לאוטובוס לשנייה אחת, למרות השוטרים הבריטים…"

הוא זיהה אתכם?

שמואל: “כן, הוא זיהה אותנו. וקרוב שלנו, המוכתר של הכרמל, ספקטור הזקן, פגש אותנו בנמל. היינו לילה אחד בעתלית, ומעתלית יצאנו לחיפה. זה היה יום שישי – וכבר אי־אפשר היה להגיע לתל אביב… את השבת עשינו אצל הדוד משה בחיפה, ואז פגשתי לראשונה את יאיר ואת אסף, שלשנינו צפויה היתה פגישה נוספת, טרגית, ביום שהכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל…”

פגישה טרגית? היכן?

שמואל: “עוד נגיע לזה. וביום ראשון, 11 בנובמבר, ו' כסלו תש”ו, הגענו לתל אביב, אל סבא וסבתא…"

* * * * *

אני תוהה על תחושותיו של שמואל כלפי סבא וסבתא זקנים, שלא פגשם מעודו, ועכשיו הוריו והוא מתגוררים בדירתם כאורחים רצויים, ובכל זאת לא בבית משלהם. ועוד: איך התרשם מדמותם, ואיך היה מאפיין את הפגישה איתם?

שמואל: "זה היה זוג זקנים חביבים, שהאהבה שיכלו להרעיף עליך אין גבול לה, אין תואר לה, אין מילים בפי לתארה. הם אהבו את אמא. הם אהבו את אבא. אבא היה קרוב מאוד לסבא. אבא, בהשפעת סבא, נעשה הרבה יותר מסורתי ואדוק – למרות שיכולת לשמוע את חיים כהן (שופט ביהמ"ש העליון, שסמוך לשיחתנו זו סיפר במשדר טלוויזיה, שהשואה הביאה אותו לאובדן האמונה באלוהים.) שאחרי השואה התהפך לגמרי… זה היה בית מלא אהבה. באחת – משפחה! היתה משפחה! היו בני דודה של אמא. היה הדוד קלמן. זה היה בית. אני לא יכול לשכוח – ביום חמישי בערב היתה סבתא אופה בסיר־הפלא עוגה, שהיתה מורכבת משמונה ‘בּוּלקעלאך’, מביאה אותה אל סבא, וסבא היה מברך אותה, ‘מירה’לה, בִּיז הוּנדערט אוּן צוואנציג זאלסט באקן וייטעֶר’ (שתמשיכי לאפות עד מאה ועשרים), וביידיש דווקא, למרות שדיברו גם עברית… ביום שישי בלילה היו יושבים ומשחקים ‘אַלמָה אַטָה’ – רעמים וברקים, את המשחק הזה, עם חיילים לבנים ואדומים, משחק לוח – הקופסה עדיין שמורה – היו משחקים…

סבא רוזנבלום הביא רכוש, השקיע בפרדסים – תוהה אני באוזני שמואל וציפי רעייתו – אך עד שהתחילו הפרדסים להניב, פרצה המלחמה, דרכי הים נסגרו, הפרי הרקיב על העצים, הפרדסים לא הושקו ויבשו. ממה התפרנסו סבא וסבתא?

שמואל: “בכל זאת, הוא מכר מגרשים מהאדמה הזאת… ועוד היה הבית ברחוב ביל”ו… הוא חי מהרכוש. בכבוד גדול. לא ביזבז. אבל חי בכבוד ממה שהביא איתו."

אבל פה לא יצר רכוש חדש…

שמואל: “לא, לא יצר…”

ציפי: “אבל הוא גם לא הפסיד את מכנסיו.”

שמואל: “שבעים דונם, או כמה שזה היה, הפרדס נשאר – ועל ‘פרדס רוזנבלום’ עומדת גבעת שמואל של ימינו – זו החלקה שליד תחנת הדלק, ליד בניין תדיראן.”

ציפי: “אדמה זו נשארה ונוהלה על ידי אבא של שמואל עד ראשית שנות השמונים. באיזשהו שלב בא לשאול אותנו אם כדאי למכור, ואמרנו לו – כדאי.”

שמואל: “לא, הוא אמר עוד דבר אחד – אני לא רוצה שאתה תקבל עליך לטפל בירושה, שיהיו בה חלקי 16 וחלקי 23…”

ציפי: “חלקי שישים וכמה, כל בית רוזנבלום…”

שמואל: “יש עוד… אז הוא לא רצה, שחס ושלום אצטרך אני לטפל בכל אלה.”

סבא נפטר ב־53' ואתם המשכתם לגור שם כדיירים, לא כמי שמעתה זה היה ביתם…

שמואל: “חס ושלום! כל עוד היו סבא וסבתא בחיים זה היה ביתנו. הן באנו בחוסר כל, וזה היה ביתנו. לנתי בסלון. גרתי בסלון. אם כי מצב זה נמשך רק שנים ספורות. הדירה היתה שכורה ויורשיו של בעל הבית לא הניחו לנו עד שפינינו אותה. כך עברנו לבית משלנו ברחוב קטוביץ. ועוד משהו על הימים הראשונים בארץ, שמשום מה נזכרתי בו ברגע זה. בנימין לקח אותי ל’אוֹ־בֶּה־גֶה', חנות מפורסמת אז, וקנה לי מכנסיים קצרים. עד היום אני זוכר את מחירם – 57 גרוש. זה היה צעד מעשי ראשון לקראת הפיכתי לארצישראלי.”

בהגיעם לתל אביב נערכו לכבוד שולמית ויצחק רבינוביץ' קבלות פנים חגיגיות שהשמחה והיגון שימשו בהם בערבוביה. הם הוזמנו למערכות העיתונים וכתבי העת של כל זרמי תנועת העבודה לספר ולהשיב על שאלות, וביקוריהם הולידו כתבות רוויות התפעלות מן הניצולים הכמעט־ראשונים משם, ויותר מכול מן העברית הקולחת שבפיהם. לא נמצא מנהיג בירושלים, תל אביב ובמזכירויות התנועות הקיבוציות השונות, שוויתר על עדות ממקור ראשון מפיהם. באותם ימים ראשונים חשו שולמית ויצחק, שאכן הגיעו הביתה וכי הם רצויים, ככתוב, לרוב אחיהם, אולי לכולם. וכי תיתכן תרופת פלא מועילה מזו למי שאך תמול שלשום היו מספרים חסרי שם ופרצוף ובכל רגע ורגע עלולים היו להימחות כחרקים, להיות כדומן האדמה?

אלא שבכל אלה לא היה כדי להעלים מעיניהם אכזבה רבה: המשפחה המתאחדת מחדש, כל בניה חיים, שׂערה לא נגרעה מראשם – שוב מפוזרת כשהיתה. עמוס עודו במטה המודיעין של המחנה החמישי באוסטריה, ואין יודע מתי ישוחרר. באחד ממכתביו הסביר, כי התור לשחרור מהצבא נקבע על ידי צירוף של משך השירות והגיל. מכאן שרבים מקדימים אותו בתור זה, בהם אנגלים שהתגייסו בפרוץ המלחמה ועכשיו הם בני שלושים, מעט פחות או הרבה יותר. עד שיגיע תורו – לא לפני הקיץ – הוא ממשיך לחקור חשודים בפשעי מלחמה, לתרגם מרוסית וגרמנית לאנגלית, ולהתבונן בשינויים המהירים ביחסם של בעלות הברית למרצחים המנוצחים. בן טוב הוא ומשתדל להתמיד בכתיבה אל הוריו ואל אחיו בנימין ולשתפם בהתנסויותיו. הנה, לדוגמה, מה שכתב כשישה שבועות אחרי שנחתו ההורים בדירת סבא וסבתא:


“14.12.45 י' טבת, עש”ק

על עונש המוות ל־36 הנאשמים במשפט דכאו קראתי היום בשמחה בעיתון. 36 פסקי דין מוות הוצאו במשפט דכאו, כן ירבו! חיפשתי את הרשימה המלאה של שמות הנאשמים ואשלחנה מיד כשאמצאנה. גם כאן לא פורסמה הרשימה במלואה, אך אני מחפש ומקווה להשיגה.

אתמול התפרסם על לוח המודעות, כי מנת השוקולד ב־Issue שלנו לשבוע זה תחולק לילדים אוסטרים, שיזדמנו למסיבת חג המולד שהמטה עורך בעבורם. מה תגידו להגינות יוצאת מן הכלל זו? ישנה התרגזות מרובה בין כל מיני חיילים ומכל מיני סיבות, בעיקר מכיוון שלא שאלו בדעת הקהל לפני ההחלטה. יש אומרים שגם מזונות יום אחד יחסכו וימסרו למען המסיבה, ואני כועס נורא, אך כנראה שאי־אפשר לשנות זאת. הם החליטו להוכיח כי ה’טוֹמִי' הוא בחור חמד ואוהב ילדים. שישנם מחנות DP שכחו כליל!

אני קורא בעניין רב את כל מה ששמואל כותב על בית הספר. הנני שמח מאוד שהתחיל ללמוד ושהוא שבע רצון מכך. ואשר לכריתת עצים, הרי הדבר נחשב אצלנו בעיקר לספורט, אע“פ שללא פעולות אלה היינו נשארים ללא חומרי הסקה, וגם למרות הכריתה נשארנו השבוע ללא עצים ושרפנו המון רהיטי משרד. שרפנו כמעט כל מה שהיה אפשר לקבץ ולחיות בלעדיו! אתמול קיבלנו ממחלקה אחרת מעט עצים בחילופין בעבור שולחן והבוקר הכנתי אותם לתנור…”

אך לא רק עמוס נותר הרחק מן המשפחה הגרעינית, ששרדה כולה ועכשיו קיוו שולמית ויצחק שישובו ויחיו כולם יחד, אמנם לא בבית משלהם ולא ברווחה שהיתה מנת חלקם קודם שחרב העולם ההוא. הן מן הרגע הראשון זכו לצל קורת הוריה האוהבים של שולמית, להבדיל מרוב הניצולים, ששם אבד להם הכול ופה לא חיכה להם איש, ומרגע רדתם מן האונייה שבו להיות בודדים בארץ קשה, נתבעים להתחיל שוב הכול מתחתית הסולם, ובשיניהם ובציפורניהם לטפס בשלביו.

אלא שעכשיו משמצאו שולמית ויצחק קן חם ומרווח, רחקו ממנו הגוזלים. בנימין, שהשנה האחת בטכניון בחיפה הבהירה לו את נטיות לבו האמיתיות, עבר לירושלים. כעבור שנים העיר על כך חברו פרויקה:11

פרויקה: “רבי הלך לטכניון רק משום שלא היה מוכשר לכך. הוא רצה להרחיב את ידיעותיו גם בתחום זה. רק לאחר מכן הלך לאוניברסיטה, שתאמה את כישרונותיו. באוניברסיטה נרשם ללימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים, סוציולוגיה של עם ישראל.”

בבית שאין זורקים מתוכו פיסת נייר, נשמרו שתיים ממחברותיו: קורס במשפט עברי אצל ד“ר פיינברג ורשימות מן החוג החדש, סוציולוגיה של היהודים, בראשותו של ד”ר טרטקובר.

לבנימין היתה משפחה ענפה ומבוססת בירושלים, אבל, סיפרה אמו:

שולמית: “עם המשפחה, השופט זמורה ועוד, לא שמר על קשר. גם לא עם פרופסור שוואבה, שייסד את הגימנסיה בקובנה. קשר היה לו רק עם ז’ניה. היתה לו מיטה גם אצל הדודה ז’ניה, אבל בדרך כלל לא ישן שם. הוא התחלק עם חבר בחדר במעונות הסטודנטים בירושלים. ז’ניה גרה בסמטת מרדכי בן הלל הכהן, וכשהתפוצצו מכוניות התופת ברחוב בן יהודה, היה הרס מוחלט על הספה, שבנימין ישן עליה כששהה אצל דודתו. ז’ניה היתה בבית, אבל מנורה שנפלה יצרה איזה מחסום ששמר על ראשה.”

הלימודים נטלו חלק נכבד מזמנו, אבל פנאי לא היה לו כלל. ודאי לא לנסיעות תכופות לתל אביב. עוד בהיותו בחיפה השתתף במאבק המאורגן על הזכות להקים יישוב יהודי בביריה, כפר הנזכר בימי התנאים. במאה השש־עשרה היה מעין פרוור של צפת ובו ישב יוסף קארו והשלים את חלק “אורחות חיים” מספר “שולחן ערוך”, אך במאה השבע־עשרה פסק שם היישוב היהודי. את אדמות ביריה רכשה פיק“א ב־1893, אך רק ב־1945 התיישבה עליהן מחלקה דתית של הפלמ”ח. בעקבות גילוי מחסן נשק ובתואנה שאנשי המקום ירו על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען, תפס הצבא הבריטי בפברואר 1946 את המקום ואסר את עשרים וארבעה יושביו. בתגובה אירגנה ה“הגנה” עלייה המונית בליל י"א באדר, 14 במארס, ובצד זו שתפס הצבא הבריטי הוקמה נקודה חדשה. כשנהרסה זו הוקמה ביריה בשלישית, והפעם אושרה שהיית עשרים איש במקום.

שולמית: “בנימין השתתף בעלייה לביריה וכתב מכתב על כך, אבל כשהיה העוצר הגדול והחיפושים בבתים, השמיד עמוס גם מכתב זה. הוא כתב מכתבים נפלאים…”

בירושלים גברה מעורבותו של בנימין ב“הגנה”, והוא שימש מפקד מחלקה בחג"ם (שם כיסוי לפעילות ה“הגנה” בקרב הנוער: חינוך גופני מורחב) בתיכון ירושלמי. לבד מזאת הִרבה במסעות, כביכול כדי לאלף את רגליו הבוגדניות. לתל אביב המעיט להגיע, ופיו לא חסר סיבות משכנעות.

וגם נפשו של בן הזקונים, שמואל, ולאו דווקא בניגוד לדבריו על בית סבא וסבתא, יצאה לחיים אחרים, למקומות אחרים. וביתר דיוק: ל“כדורי”, לבית הספר החקלאי המהולל. למה חקלאות? למה “כדורי”?

שמואל: “טיפחתי חלום: אם נישאר בחיים ונגיע לארץ, אלמד בבית ספר חקלאי. עוד מאיטליה כתבתי אל בנימין מכתב ושאלתי איזה בתי ספר חקלאיים יש בארץ. אני לא חושב שהמכתב הזה נשמר, אבל לשונו היתה לערך כך: ‘מפרדס חנה יוצאים מנהלים; ממקווה – נהגים; מכדורי – חקלאים’. זאת היתה ההגדרה של בנימין. כיוון שלארץ הגעתי באמצע שנת הלימודים, הלכתי לתיכון חדש, אבל כבר באיטליה החלטתי: אני הולך לכדורי.”

אך מה יעשה שמואל בשנת לימודים זו, שנפתחה כחודשיים וחצי לפני בואם (ו' כסלו תש"ו)? בדרך הטבע הלכה איתו שולמית אל ד“ר ברמן, שניהל את “תיכון חדש” לצדה של טוֹנִי הַאלֶה הכריזמטית, שהדביקה תלמידים ומורים בהתלהבותה. קודם לעלייתו שלו ניהל ד”ר ברמן את הגימנסיה העברית בקובנה לאחר שמייסדה, פרופסור שוואבה, הקדים ועלה והיה לאחד מבכירי האוניברסיטה העברית. ברמן היה ידיד ותיק של הרבינוביצ’ים מימי קובנה, הסביר להם פנים והיה נכון להיות לעזר לשמואל, ולקבלו באמצע השנה. התעוררה שאלה אחת קטנה: באיזו מחלקה ישולב? ברמן היסס מאוד אם להיענות לבקשת שמואל להתקבל ל“שישית” (כיתה י'). רעיון זה לא נראה לברמן, שכן צפה כישלון לנער, שלימודיו המסודרים הופסקו בסוף כתה ה‘, כשהיה בן תשע. איך יוכל לדלג על ארבע שנות לימוד ולקפוץ ישר ל“שישית”, וזאת אחרי שנות הגטו ומחנות הריכוז? מאידך גיסא, בהתחשב בעובדה שבקרוב ימלאו לשמואל שש־עשרה, הציע שיצטרף ל“חמישית”, ייעזר במורים פרטיים, וכך יצליח אולי להתגבר על הפיגור הרב ולהשתלב ברמה הגבוהה והתובענית של “תיכון חדש”. ד"ר ברמן הקפדן תמה על התעקשותו של שמואל ללמוד בכיתה י’, למרות אותה הסתברות גבוהה, שימצא עצמו בפיגור רב, ואולי אף יישאר כיתה. ברמן לא העלה כלל בדעתו, שאין שמואל עקשן להכעיס, אלא דבק בתוכניתו האחת, החשאית, “כדורי”. אם תהיה בידיו תעודה שסיים את ה“שישית”, טובים סיכוייו להתקבל למוסד בעל מוניטין זה, המכבד בני חשובים. ואילו אם יציג תעודה של ה“חמישית”, ישלחוהו הביתה בבושת פנים. כך שמע מפיו של מי שנועץ בהם, אחיו רבי ובן דודו אסף. לא ייאמן כי יסופר, אך ד“ר ברמן, הנודע כקפדן ופורמליסט נוקשה, התרשם מאוד מעיקשותו של צעיר הרבינוביצ’ים, וגם התחייבותה של שולמית להעמיד לבנה מורים פרטיים ככל שיידרש סייעה, הסיט הצידה את היסוסיו הכבדים – ונכנע. שמואל היה לתלמיד כיתה י' ב”תיכון חדש".

כעבור ארבעים שנה אני שואל את שמואל: ואכן, איך סגרת פער של חמש שנים בלי לימודים?

מעירה ציפי, אשתו האקדמאית: “מכאן אתה למד עד כמה לא צריך ללמוד.”

ואילו אני, תוך כדי הקשבה לתיאור השיחה בין המנהל, אף הוא בן עירם לשעבר, לבין הנער, שהשנים החסרות בחינוכו הפורמלי לא “עברו עליו בריקודים”, אלא בנוראים שבניסיונות שידעו בני גילו מעולם, הייתי כאיש נדהם. ובכל זאת התאפקתי ורק הצגתי מעין שאלה “עובדתית”:

האם היית הראשון בכיתה, שבא משם, ישר מהגטו, ממחנה הריכוז, מהשמדה?

שמואל: “אני חושב שכן…”

אז איך היה המפגש? איך קיבלו אותך הילדים?

שמואל: “אתה יודע מה, קשה לי לתאר, מפני שבסך הכול התרכזתי כולי בלימודים. היתה לי עזרה, תלמידה שד”ר ברמן כיוון אותי אליה, שושנה, שכחתי כבר את שם משפחתה… המורה לתנ“ך, מאיר בלוך, פשוט נתן לי חוברות שכתב… והתחלתי ללמוד… והיתה לי מורה לאנגלית – עליזה לבנברג… ואשר ליתר, ישבתי ודגרתי בבית…”

ואיך היתה השנה בתיכון חדש?

שמואל: “קשה!”

אני מבקש שתהיה גלוי איתי, ואני מבין שזה קשה לך.

שמואל: “לא, לא. אני גלוי לגמרי…”

הרי לא ייתכן, ואני לא אאמין לך, אם תגיד לך שנער בן חמש עשרה וחצי, אחרי ארבע שנים כאלה, יוצא מרשת מחנות הריכוז דכאו־לנדסברג, מתגלגל חודשים באיטליה – ושם הייתי אז גם אני, לי לא תספר מעשיות, הכול היה אז מותר ושרוי, “הפקר א ועֶלט” – ופתאום אתה מגיע לתל אביב, לשדרות רוטשילד 108 – בית יפה, דירה נאה, הסביבה הכי מכובדת של תל אביב דאז, הולך לבית הספר היוקרתי ביותר, הפרוגרסיבי ביותר, בני טובים, כולם ילדי שמנת, ילדי בננה, לאף אחד מהם לא חסר דבר –

שמואל: “ולא יודעים מה שקרה…”

ואף אחד לא מתחיל בכלל להבין מה היה, לא מתעניין, לא מבקש שתספר? אז אתה רוצה להגיד לי שזה עבר עליך סתם ככה?! אני לא מאמין!

שמואל: “בוא, חנוך, על זה אני מספר קוריוז שאשתי חיכתה קודם שאספר אותו, ואספר אותו עכשיו, לא משנה. לתל אביב באנו בראשית חודש כסלו. אחריו בא טבת, ואחרי שבט, וביום שבת, י”א באדר א', 12.2.46, אהיה בן שש־עשרה. ואני מחליט, אזמין את החברים הביתה בשבת. אמא מכינה כיבוד והדודה הגננת באה מירושלים לעזור ואף אחד לא בא!"

לאחר שתיקת תדהמה, אני שואל: ואיך אתה מסביר את זה?

שמואל: “לא שאלתי. לא שאלתי. לא אמרתי מילה, ואף אחד מהם לא בא והתנצל…”

אני מסרב להאמין!

שמואל: " יש לי חבר טוב, שלמד איתי ב’כדורי‘. זאת אומרת, חבר מחזור, לא חבר טוב. אמא שלו היא איכשהו בת דודה רחוקה של אמא, אריק, הבן של זלינגר, אחד מראשוני ענף הירקות בארץ. ביתם היה בכפר אז"ר, ואני עבדתי אצלם בחופשות הראשונות – חופש פסח… ואחר כך למדנו יחד ב’כדורי’. הוא היה הפרחח של המחזור שלנו. קראנו לו ‘הפּוּשט’. הבחור הזה פגש אותי במשפט אייכמן, איזה ארבע־עשרה שנה אחרי תש“ח, ניגש אלי בפוּאַיֶה, ואמר לי: ‘שמואל, אני צריך לבקש ממך סליחה.’ שאלתי אותו: ‘אריק, מה פתאום אתה צריך לבקש ממני היום סליחה?’ אז הוא אומר: ‘תשמע, עכשיו, במשפט אייכמן, קראתי על כל מיני דברים, ראיתי וקראתי את העדויות ותפסתי, שלפעמים היית מפליט משהו, מספר משהו, ואנחנו לא האמנו לך. פתאום תפסתי, שכל מה שאמרת זה אמת, ועברת את זה, אז באתי לבקש ממך סליחה, שלא האמנתי לך אז…’. עוד משהו: פגש אותי עמיקם גורביץ. עמיקם למד שנה אחת מעלי בתיכון חדש. באחת ההפסקות הוא פוגש אותי על שפת הים ושואל אותי: ‘אתה רוצה ללכת ל’כדורי’? אחרי השישית? ורק עכשיו הגעת ארצה?! אתה לא תתקבל!' למדנו אחר כך יחד ב’כדורי'. היינו יחד במלחמת השחרור.”

אבל בכל זאת תרשה לי…

שמואל: “יכול להיות שזאת טראומה מסוימת, שאני מחקתי את זה. בוא ותבין, הייתי תלמיד טוב. גם שונה…”

עם כל הקושי, אני בכל זאת רוצה ללחוץ קצת יותר, ותסלח לי…

שמואל: (צוחק) “סולח. מראש.”

אתה מגיע לבית הספר, נעשה גימנזיסט, שבוע־שבועיים אחרי עלייתך. האם שאל אותך מישהו, מאיפה אתה בא?

שמואל: “לא! אם תשאל אותי היום – לא! לא!”

מישהו אמר לך, שמואל, איפה היית?

שמואל: “לא! לא!”

מישהו שאל: מה היה שם?

שמואל: “לא! לא!”

האם ד"ר ברמן, טוני האלה, מאיר בלוך, מישהו מהמחנכים, אמר, ילדים, יש איתנו בשישית ילד, שלפני חמישה חודשים צעד עם אביו במצעד המוות?

שמואל: “לא!”

וגם לא הוסיף, “ולכן אנחנו מציעים, שתיכון חדש יקדיש שלוש־ארבע שעות פשוט כדי לשבת ולשמוע מפי שמואל מה קרה איתו בארבע השנים האחרונות?”

שמואל: “שלילי. התשובה שלילית.”

ציפי: “מישהו שאל? מילה? מאיפה באת?”

שמואל: “לא! מה פתאום?! לא!”

ציפי: “ולא שאלו למה לא היית בכיתה מתחילת השנה?”

שמואל: “לא!”

הלוא ידעו שאתה בא מחוץ לארץ!

שמואל: “ידעו שהייתי בחוץ לארץ.”

ידעו שהיית במלחמה, ולא שאלו דבר?

שמואל: “לפי מיטב זיכרוני, כשאתה שואל אותי היום, ואני מנסה, בכוח, להיזכר – לא שאלו אותי.”

ומצד המורים, לא היתה איזו פעולה יזומה, שעת מחנך?

שמואל: “היה לנו מורה, שהיה איתנו בידידות גדולה – מוטקה רון – שניהל אחר כך את ‘מִשלָב’. מוטקה היה קצין תרבות ב’הגנה' וכשהיתה איזו פעולה היינו שואלים אותו, ‘מה היה?’ והוא היה מתחיל לספר. וגם הוא לא שאל. אני לא זוכר מישהו ששאל. אני מנסה בכוח לרענן את הזיכרון, ואינני זוכר, כהוא זה, שמישהו, משהו, שאל… (פונה אל אשתו), רגע, ציפי, את היית כיתה מתחתי. מישהו אצלכם דיבר על זה? היא למדה שנה מתחתי בתיכון…”

תשמעו, אני אומר לכם, זה משונה –

שמואל: “זה משונה, אבל.”

עליך זה השפיע? זה השפיע עליך?

שמואל: “לתאר את ההרגשה הזאת?”

את מה שהתרחש בתוכך תאר. אולי גם אתה נעלת את התקופה ההיא בסתר לבך ואמרת, די, גמרנו?! שאלתי היא: מה רצית אתה מעצמך אז?

שמואל: “בוא ותראה. אני רציתי אז להגיע להישגים בלימודים. או אולי רציתי להשתלב. יכול להיות. לומר מה רציתי – להגיע להישגים בלימודים, או להשתלב – אינני יודע. שוחררתי מלימודים בערבית. היו לי מורים פרטיים… רגע, עוד משהו – יכול להיות שאת כל זה באמת נעלתי בתוכי. לדוגמה, שנים לא דיברתי יידיש, באופן מוחלט. מתי התחלתי לדבר יידיש? בגדוד הראשון במלחמת השחרור, כשהגיעו הגח”לניקים והתחילו לומר לנו, ‘מה אתם בארץ מבינים?! מה אתם בארץ יודעים?!’ אז אני הייתי מתפרץ – בנסיעה אחת במשאית, אני זוכר היטב, ממאנסורה לחיפה, התפרצתי ועניתי להם ביידיש…"

אתה בטח היית כבר על תקן של צבר.

שמואל: “נו, בטח!”

ציפי: “עד היום אומרים לו בתמיהה: מה, אתה לא יליד הארץ?!”

שמואל: "כבר כשלמדתי באוניברסיטה, ברחובות, אחרי השנתיים הראשונות בירושלים, אמרתי לחברה אחת שלמדה איתנו, תוך כדי שיחה, ‘אני ב־1945 עליתי,’ אז היא אמרה, ‘לא נכון!’, אז אמרתי, ‘תשאלי את החברה השנייה, שהיא כן יודעת.’ "

וגם שני אחיך הגדולים, עמוס ובנימין, אף פעם לא שאלו אותך, לא דיברו איתך על שנות הגטו והמחנות?

שמואל: “תראה, אני לא ראיתי אותם…”

זה באמת חלק מהשאלה שלי.

שמואל: “אני לא ראיתי אותם הרבה…”

עמוס היה באוסטריה, וחזר רק בקיץ 46'.

שמואל: “הוא הגיע קודם. היה בחופשה, ובעוצרים הגדולים כבר היה בארץ.”

ואחרי כן, כשהיית ב“כדורי”, למשל?

שמואל: “נפגשנו מעט. איזה חג זה היה, שרבי בא אלי לכדורי?! הלכנו ברגל לגבת, לבן דוד שהיה בפלמ”ח, נסענו חזרה לכדורי, ועלינו שנינו יחד ברגל לתבור… באחת החופשות שלי, שנשארתי ב’כדורי' לחכות לו, ירדנו ברגל לבית זרע, דרך יבנאל, ולמחרת חיכו לו חניכיו בעין גב, ואנחנו, דרך צמח, הלכנו ברגל לעין גב, ואנחנו על זה אחר כך חטפנו – שעברנו ברגל דרך צמח הערבית! – אחר כך חזרתי אני ל’כדורי' ובנימין לירושלים…"

ובמין טיול גדול כזה לא דיברתם?

שמואל: “דיברנו הרבה, אבל אם אכן דיברנו על מה שעבר עלי…”

אתה לא זוכר.

שמואל: “לא זוכר.”

כלומר, אין לך זיכרון חזק כזה, שבא מישהו ואומר: ספר לי מה היה.

שמואל: “לא! לא! לא! לא!”

ובכל זאת, האם לא רדפה אותך התחושה שביניכם קיימת מחיצה – לא, לא זו המילה הנכונה – מפריד סוד גדול שכולו שלך, גם לא של האחים, שהיו כאן כששם מלכו שדים. האם לא השתנה דבר, והיחסים בינך לבין אחיך הגדולים, הוסיפו להיות כמו לפני נסיעתם לארץ?

שמואל: “לא, לא, בינינו לא היתה שום מחיצה!… לא, לא!”

חששותיה של שולמית לא היו נטולי יסוד. במהלך 1946 פרחו מן הקן שלושת האפרוחים, בכללם עמוס, שגם תורו לשחרור הגיע. בראשית הקיץ עבר הליך שחרור במחנה המעבר ברחובות, שהיה תָחוּם בין מסילת הברזל לבין הפרדסים הקבורים היום מתחת לקרית המדע, תפארתה של ישראל החדשה. לבד מן המדים שעליו, העניק לו הוד מלכותו חליפת פסים חומה, כבדה, היפה לחורף אנגלי קשה, חולצות היורדות עד אל מתחת לברכיים, תחתונים וגופיות להפחיד בהם קטנים וגדולים בלילות ירח, מגבעת לבד חומה, עניבת פסים חומים ואדומים, נעליים חצאיות, יצוקות בטון משוריין. כן הוענק לו בלירות פלשתינאיות עוברות לסוחר, שכרו שלא משך וזה הלך ונזקף לזכותו מדי חודש, הלך והצטבר, שכן מי ימיר ללירטות איטלקיות, לפרנקים צרפתיים, לגולדנים הולנדיים ולשאר ניירות חסרי ערך שהדפיסה אירופה מוכת האינפלציה, ואילו במחנה השחרורים ברחובות הומר כל פאונד שנרשם בחשבונו ללירה פלשתינאית שוות ערך, וכבר לרשותו צרור כסף משלו שיקיימו בימי לימודיו בטכניון. מן ההחלטה ללכת לטכניון, לא זז עמוס מיום שעמד בבחינות הבגרות ועד לשעה זו, כשהוא יוצא לדרך העקלקלה לתל אביב, על כתפו הקיטבג, ובטרמפ אחר טרמפ, שמח וטוב לב, הוא מגיע עד סמוך לשדרות רוטשילד 108, צעדו בוטח, כאילו לא ימלאו בקרוב שנתיים להפלגתו לאיטליה, למלחמה.

עמוס היה להוט לפגוש סוף־סוף את הוריו ואת שמואל הקטן, שמאז אותה היתקלות מקרית במחנה המעבר בפּוֹנטֶבָּה, בא פעם אחת, אולי פעמיים, לפירנצה, כדי לראותם. עם זאת, השתוקק מאוד לשוב ולהיפגש עם סבתא וסבא, שהיו לבנימין ולו טובים מהורים דואגים ואוהבים. הוא הקפיד מאוד על חליפת מכתבים רצופה עם ההורים ועם אחיו, ובמכתביו חוזרת ונשמעת קובלנה על בנימין, שממעיט לכתוב עד כדי כך, שנדמה לעמוס (ואולי על כך מתנצל בנימין), שמכתביו אובדים בדרך, וסמוך לסוף נענה בנימין לבקשתו, ומוסיף מספר סידורי לכל מכתב. אחד ממכתביו האחרונים של עמוס מאוסטריה מאיר הן את אישיותו והן את האווירה השוררת, לדעתו, בארץ, והדברים אינם זרים לנו גם אחרי כל השנים האלה. הנה כמה קטעים:


"12.12.45

היום קיבלתי מעמכם את גיליון ‘הבקר’ של 29.11 ובו הדו"ח על פתיחת מושב אספת הנבחרים. עוד הפעם מדגיש העיתון את פילוגי היישוב ומנסה לדקור במשהו את מתנגדיו. הטרם הגיע הזמן שנשיב את חרב המדנים ביישוב לנדנה? הלוא תספיק לנו המלחמה בחוץ?… מפה נראים כל הוויכוחים האלה כל כך קטנים. הרי בצבא יכולנו לשרת ביחד ולחיות בשלום. האם זה כל כך קשה בחיים האזרחיים? הרי הפלוגות היו כעין חתך של היישוב ונציגי כל עדה וכל זרם היו בינינו. כנראה שבכל זאת יש מין קסם במדים. מדי הקרב מביאים שלום – פרדוקס מר!

קיבלתי אתמול עוד ספר עברי, ‘גיבור הדור’ ללֶרמוֹנטוֹב, שי חנוכה מדוד משה ודודה רוזה… באנגלית לקחתי מן הספרייה ספר לארנסט המינגוויי, Farewell to Arms.

הביקרתם בהצגות תיאטרון בארץ? השמעתם את התזמורת? כתבו נא על כל זה! איך אתה מתקדם בלימודיך, שמואל? באיזה מקצוע הנך חסר ביותר?"

ועם זאת, יותר מכל להוט היה להוציא מהכספת של סבא את תעודת הבגרות, “לטוס” לחיפה ולהתקבל ללימודים. ואכן, בזכות תעודת הבגרות ומכוח ארבע שנות שירותו בצבא התקבל בזרועות פתוחות לטכניון. סמוך לפני פתיחת שנת הלימודים עקר לחיפה. באחד מתעתועיו של הגורל, מצא מגורים בדירת גברת גוטדנקר, שחמש שנים קודם, בקובנה, פתחה לה אמו את ביתה.

שולמית: “אצל מי גר עמוס?!… לא סיפרתי לך?!… נכנסתי פעם ל’פלשתינה אַמט' בקובנה, זה היה ב־40', כבר אחרי שהילדים נסעו, ועוד לפני הסיפוח הרוסי – ראיתי שם אישה יפה, צעירה, עומדת מיואשת. שאלתי: ‘מה העניינים?’ אמרו לי שהיא מווילנה והיא צריכה להישאר שבוע או שבועיים בקובנה, לסידור העניינים, ואין לה איפה להיות וגם אין לה כסף. הזמנתי אותה לגור בדירתנו. אחר כך היא באה שוב עם הבת לשבועיים וגרה אצלנו. ואחר כך עלו ארצה. שמה היה גוטדנקר. הנה, יש מכתב של עמוס, שבו הוא כותב, כי הגברת גוטדנקר. הנה, יש מכתב של עמוס, שבו הוא כותב, כי הגברת גוטדנקר הציעה לו לגור אצלה, אבל לא נעים לו, כי היא לא רוצה לקחת אצלו שכר דירה. הוא גר אצלה איזה שנתיים… היא גמלה לנו ופתחה לעמוס את ביתה בחיפה. עכשיו היא גרה בתל אביב, אישה זקנה וחולה, ואנחנו מקיימים קשר…”

והנה מסיים גם שמואל את השישית, עודו דבק במטרתו, מתחיל מיד לחפש כל דרך להסתייע באיזה איש חשוב, אחד הקרובים המפורסמים או אחד השליחים מהארץ, שיפעל לקבלתו לבית הספר החקלאי “כדורי”, מוסד יוקרתי המלא בני מנהיגים, או שבאו מצוידים בהמלצות שאי־אפשר לדחות את כותביהן. אני שואל את שמואל איך למרות כל המכשולים האלה הצליח להתקבל.

שמואל: “טוב, ‘כדורי’ היה פרוטקציה – והפרוטקציה שלי היתה אברהם הרצפלד, שאמי הכירה היטב, והוא אף התגורר בדירתנו בקובנה! זכור ואל תשכח: זה הקיץ הסוער של 1946. המאבק בבריטים הוא רק מעין מנה ראשונה לקראת מדינה יהודית. רבים מטובי הנוער נעצרו והם כלואים בלטרון וברפיח. ואם בא הרצפלד, שאיש אינו מסוגל לסרב לו, וממליץ בחום כזה על נער ש’כדורי' הוא חלומו הגדול – מי האיש שלא ייענה לו. הבחינות היו בירושלים וכך ביקרתי בכותל, נדמה לי שפעם ראשונה, וכן בעיר העתיקה. כל זה בזכות הבחינות המנדטוריות בירושלים, שהיו בחינות קשות, ועמדתי בהן בכבוד. כך, פשוט, אני נכנס לאל”ף, מחזור י“ב של המכונים ‘אליפים’ בפי הגדולים, המביטים מלמעלה על הג’חשים החדשים, הקטנים, רפי השרירים, קובעים להם מיד את מקומם בתחתית ההיררכיה. אני, שידעתי דברים קשים הרבה יותר, מתעלם, ‘מצפצף’, מתרכז בלימודים ונהנה גם מהעבודה הקשה. לא תאמין, לפני שהספקתי להתאקלם, עברה השנה, וכבר התכוננתי לטפל כראוי במחזור הבא של ה’אליפים'.”

הלוא הם הריחו מיד שאינך אחד מהם, אלא איזה עירוני מהגולה. איך נהגו בך?

שמואל: “חזר אותו הסיפור. לא שאלו. התעלמו. או מפני שהיו עסוקים מאוד בעצמם, ובמלחמה שתפרוץ מחר־מחרתיים, או שפחדו לשמוע. עד היום אין לי תשובה.”

בכלל לא התענינו מאיפה הגעת דווקא ל“כדורי”?

שמואל: “לא. אמרתי שאני בא מתל אביב, והם הסתפקו בזה. זה שהוא תל אביבי שלא יודע לשחות, לא שט בירקון, אפילו לא שיחק במטקות, חשבו כנראה, אם בכלל חשבו, מסביר הכול.”


ואתה לא ניצלת איזו הזדמנות לספר להם? על הגטו? על דכאו־לנדסברג? על מסע המוות?

שמואל: “לא… כן! היתה תקופה אחת, די מעניינת. איפשהו נשמרו ודאי מכתבים על הניסיון לשדך אותנו עם מוסד ‘אהבה’. זה היה בית ספר חקלאי בכפר ביאליק, ובחברת הילדים היו בעיקר עולים חדשים. ב’כדורי' התנגדו ל’שידוך', ואני נלחמתי נגד המתנגדים. אבל בסך הכול היתה פעילותי החברתית מצומצמת: הייתי מוכר בולים של הקרן הקיימת כדי להוכיח שאנחנו לא מוסד מנדטורי בלבד. על כל בול היתה חובה להדביק גם בול של הקק”ל, ומי שלא הדביק – הוחזר לו המכתב. בגלל זה יש לי עד היום אוסף של כל בולי הקרן הקיימת… הייתי אחראי למלחמה הזאת… פעיל מאוד לא הייתי – אבל הייתי פעיל בחברה."

ולא היתה לך הרגשת ניכור, של היותך שונה?

שמואל: “לא, לא”.

היו לך חברים?

שמואל: “היו, היו.”

ורבי חסר המנוחה, מה חולל הוא בשנה הראשונה שלו בירושלים, השנה שנרשם בה עמוס לטכניון בחיפה ושמואל ל“כדורי”? מאז ומעולם היה אדם רציני, אולי נטול חוש הומור. שני היבטים אלה של אישיותו ניכרו בשירים שכתב בילדותו בקובנה, ב“יומן” על המסע הארוך מווילנה לחיפה, שכתב כחיבור בגימנסיה “בלפור”, ויותר מכול ביומן הקריאה המרשים שניהל בשנתו השנייה בארץ. אך כשם שביקש אתגרים אינטלקטואליים, כך הקדיש זמן ומאמץ גופני רב וקשה כמפקד חג“ם בתיכון ירושלמי מטעם ה”הגנה“, ויותר מכול למסעות, לצעדות ארוכות ברגליו, מתכחש לעקמומיות מלידה בכפות רגליו. שמואל היטיב לתאר את ההלך הבלתי נלאה, רבי אחיו, בספרו על צעדותיהם מ”כדורי" לבית זרע, מעין גב לפסגת התבור וכדומה. חוסר המנוחה הזה דחף אותו – וארבעה מחבריו – לחצות ברגליהם את מדבר יהודה ולסיים את מסעם זה בראש מצדה, מסע שקרוב היה מאוד להסתיים במותו של רבי.

נקדים ונעיר רק זאת, שהחמישה היו אמיצי לב, בעיני עצמם סיירים מיומנים, ואת המועד ליציאתם למסע, ה־1 במאי 1947, קבעו לאחר שיקול דעת. השנה היתה שנת בצורת, והדעה המקובלת היתה שבשנות בצורת אין שודדים וגנבים משוטטים במדבר יהודה. למרבה הצער לא מיצו את שיקול הדעת הזה עד תומו: שנות בצורת באות כשנעצרים הגשמים, ואז מתייבשים ונעלמים המים גם מן הבורות ושאר מקווי הסתר המוכרים היטב לחכמי המדבר, מחסור שחשו בו היטב ביום השלישי למסע. רבי התנדב לחפש ולגלות את בור המים, שאמור היה להימצא סמוך למקום שהגיעו אליו החמישה. יומיים תעה במדבר, בחומו של חודש מאי.

עד כאן הרקע. והנה קטעים מדברים שפירסם רבי עצמו סמוך לאירוע, “קול קורא במדבר”.12

"שעה 06.00

חבר’ה! אני צועק: חבר’ה!… ההד מתגלגל לאורך ערוצי הוואדי, חוזר ועונה, מתרחק ונחלש: חבר’ה.

תשובה אין. אני לבדי. הוואדי מתפצל כאן לשניים: ימינה ושמאלה. לאן עלי ללכת?

חבר’ה! אני מוסיף וצועק. ההד עונה: חבר’ה! ואחריו – דממה. ימינה או שמאלה? אני מתיישב. הגוף כבד במקצת. מין עייפות מתחילה להתפשט באיברים. החום גובר. לחזור ולמצוא את השביל? לא, לא כדאי. ימינה או שמאלה? אני מנסה להעלות לעיני את המפה, כפי שראיתיה לאחרונה: אנו הולכים לראס זואירה, הכיוון – דרומה מערבה. דרומה – כלומר שמאלה. עלי ללכת בוואדי השמאלי. זה חמש־עשרה דקות שאני יושב וחושב. השמש מציפה יותר ויותר את הוואדי. פינת הצל שלי מצטמצמת והולכת. המימייה שעל מותני מגרה: שתה! לגימה אחת! החברים ממילא רחוקים, המימייה ממילא נוזלת, איש לא ידע על כך… שתה! לא, לא אשתה. אני מנעתי לפני חצי שעה בעדי מלשתות – ועכשיו… לא!

…כבר שעה אני הולך. היכן הבריכה? מקומה צריך להיות כאן. שב לנוח! הלכת כבר שעה! החברים ודאי כבר נחים מזמן! לא, רק לא לשבת. לשבת פירושו – לא לקום! אני עוזב את הערוץ ועולה לרכס שמשמאל. אעלה להר ואתמצא בשטח. העלייה קשה. אני עולה. אני נופל. הפקק מהמימייה נפל, והמים נשפכים. בזריזות אני סוגר שוב את המימייה. טיפש, מדוע לא שתית קודם? רואה אתה, הנה נשפכו המים! אני מהדק את שיני ומוסיף לעלות. אני על הרכס. ממולי הרים גבוהים. על אחד מהם חורבות! זו הזואירה וחורבות תחנת המשטרה שעליה! לא אבדתי, אני יודע את דרכי! שם, לרגלי הרכס של הוואדי, שבו הייתי צריך להמשיך, שם הבריכה ושם החבריה! אני אוזר עוז ומתחיל לרוץ. עלי להגיע מהר. השמש לוהטת. הנשימה כבדה. אני רעב. הפה יבש. אבל אין דבר! הנה שביל – הוא ודאי מוליך לבריכה. והרי כבר הוואדי. הנה מאחורי הסיבוב – הבריכה. מי זה עומד שם עליה? ודאי אחד מהחבריה! ואני כה פחדתי להישאר לבדי במדבר. אני מתקרב – אך לא! זה לא אדם! זה סלע זקוף. הנה הבריכה כולה – והחברים אינם! אני נופל אין־אונים בצלו של צוק, כ־150 מטר מהבריכה. ראשי עלי סחרחר, אני עייף. לא, יותר איני יכול עוד! אני מרים את המימייה ונצמד אליה בכוח. לגימה אחת, שתיים, שלוש. הייתי לוגם כך עוד ועוד… אך מה זה? אין עוד מים! אני יחידי, אין לי מים.

השעה כבר 10.00

הפה יבש. האוויר מתלהט. אני נזכר בהסברות הרופאים על קיומה של מכת חום, לא רק מכת שמש. הראש והעורף רגישים ביותר. אני חובש את הכובע בחוזקה ומורידו מעל העורף. עלי לשמור על העורף! עלי לשמור על רטיבות הפה. אני סוגר את הפה ונושם באף. השפתיים מתייבשות ונדבקות זו לזו. לא, איני יכול עוד! מהילקוט אני מוציא מלפפון ואוכל. אני לועס אותו לאט ובכוונה רבה – למצוץ ממנו כל טיפת רטיבות. את הקצוות אני משאיר ומורח בהם את הפנים. הרטיבות מקררת! כמה זה נעים! כמו בסלון ליופי – עוברת המחשבה בראשי – קליפות מלפפונים על הפנים.


השעה 13:00

אני מוכרח לאכול משהו! אם לא אוכל כלום – אשאר לגמרי בלי כוחות. אני מתיר את ילקוטי. צלוחית ריבה לפני. מצאתי! יש בה גם להזין ויש בה גם רטיבות. בקדחתנות מנסה אני לפתוח את הקופסה. את אולרי שכחתי אמש אצל חברי. אני מוציא את הארנק ובעזרת מטבע פותח אני את המכסה. רגע אני מהנה את עצמי למראה הריבה המנצנצת מרטיבות. הנני מעלה על אצבעי ריבה ושם בפה. אלי, זה איום! המתיקום הארורה הזאת! אני מתחיל להקיא. לא, רק עווית הקאה. אין לי מה להקיא! ההקאה ומתיקות הריבה מתערבבות בפה יחד. לא אוכל לעמוד בכך. המלפפון האחרון נבלע – הוקל לי בפה. את צלוחית הריבה אני זורק רחוק מעל פני, לבל תעמידני בניסיונות נוספים. עיני נתקלות בארנק שהוצאתי ובתמונות שבתוכו. מה עושים עכשיו כולם? החושב עכשיו מישהו עלי? אני מעביר בראשי את ההורים והאחים וכל החברים וחושב, מה כל אחד מהם עושה ברגע זה? היש אחד מהם, החושב עלי ועל מצבי במדבר?


השעה 13:30

אני מתחיל להריח מין ריח רע. סביבי אין כל עצמים זרים נותני ריח. הוא ממני עצמי! אני נבהל. מין ריח גועלי שכזה עוד לא הרחתי. מה זה? אני מכנה ריח זה בשם ריח המוות. איני יכול לשאתו! אני נושם דרך הפה, לבל אריח דבר. רק לא להריח! הוקל לי. זו הפעם הראשונה היום, שמושג המוות עלה לפני. ריח המוות.

14:00

מעל לבריכה התהווה צל. אני עובר לבריכה. עם כל ביטחוני שלא אמצא מים, נצמד אני בתקווה לפתחה ושולח מבטי פנימה. הברכה יבשה! בראשי עולה פסוק מקוטע, נדמה לי מ’מסדה' של למדן: ‘עכשיו לא ישמעאל בן הגר, אלא בן אברהם ויצחק מתגולל בצמא במדבר.’

לא, הפסוק לא כך, הוא אחר. ואולי לא אצל למדן. העיקר שיש על מה לחשוב. הפה יבש לגמרי. הלשון נתקלת בחך מעלה קול כגירוד חצץ בחצץ. האוויר כה לוהט.


14:30

אני מוסיף לטוות מחשבותי. עכשיו – על החיים ותכליתם. מה הם החיים? למה אני חי? ואם אני מת – הרי גמרתי! גמרתי לגמרי. אני אינני! אז למה לי אפוא להתענות כאן!?

עיני נתקלת בצוק שממולי, גובהו כ־7 מטרים. לא, אין כאן 7 מטר. אני אומדו בעיני מטר מטר. 6.5 יש כאן לפחות. אדם שיקפוץ מלמעלה וראשו למטה – הריהו גומר את חייו בבת אחת. נעלה ונקפוץ?! הרי גם בים לא הייתי קפצן גדול מעודי, והריני נזכר, איך הלכנו אשתקד לבריכת ‘גלי גיל’. הקיימת עוד בעולם בריכה מלאת מים? שם לימדני אז ל' לקפוץ עם הראש למטה. האדע ביום מן הימים למה שימשה תורתו? האזכור עכשיו לקפוץ ישר עם הראש למטה? להיפצע ולהתענות איני רוצה. רצוני לגמור בבת אחת! ומה יאמרו כשימצאוך? לא עצרת כוח. אתה שלימדת, שדיברת גבוהה, שצחקת לאחרים – אתה הולך ומתאבד! אתה בורח! מה יאמרו תלמידיך בסמינר? הם הלוא מאמינים בך, ואתה הן תמיד דיברת איתם על אמון ועל שמירת אמון! לא, עזוב, אל תנסה לעוררני בכבוד אישי מדומה. גמרתי את החשבון עם עצמי – ודי! מה אכפת לי מה שאחרים יחשבו? ואבא, אמא, והאחים, והחברים? מה זה אכפת לי, ברגע שאינני – אינני. כמו אבן בשדה. עכשיו זה מציק, ויש להזדרז. עלה וקפוץ! מה לך להתענות עוד?

…אני סוקר את הצוק שנית. לא, לא אוכל עכשיו לעלות, לא אאצור כוח! נסה! לא, לא כדאי לנסות, לא אוכל. אין לי כוחות לטפס על הצוק הזה. אה! מפחד הנך מפני המוות. הרי כבר החלטת, ההחלטיות היכן היא? החלטתי? עוד לא. לא, חכה, ממילא לא אוכל…


18:00

השמש שוקעת. זה כבר שתים־עשרה שעות שאני לבדי. אני עובר בשלוש תחנות הצל שבהן חניתי במשך היום, מרכז את ציודי ומכינו להליכה. אחרי שעברתי 300 מטר אני שוכב לנוח. לאות כבדה יצוקה בכל איברי, מין אין־אונים שטרם נתנסיתי בו. יהיה כבד, כדאי להשאיר חלק מהציוד כאן, ואולי את כולו. על כל פנים, השמיכה והקופסאות השונות ודאי מיותרות. אני כבר מתחיל לפרק חלק מהציוד על מנת להשאירו.

אך לא! אני אשאיר ציוד?! ואם אנצל, איך אסתכל בעיני עצמי? איך אעיר פעם למישהו – אם אני אשאיר ציוד? לא, ציוד אינני משאיר. יידעו נא: אני – גם אם אובד – על ציודי ידעתי לשמור עד הסוף. והחלטה זו נסכה בי מין עוז שכזה, שאילו ידעתי לאן זרקתי בבוקר את קופסת הריבה – הייתי חוזר ומוצאה ואורז אותה, לבל יאמרו: כבד היה לי.

אני יוצא מן הערוץ לגדותיו, וצופה סביבי. הלילה יורד, ליל ירח מלא. אני מחפש מדורה. ברור לי שהחברים ידליקו בלילה מדורה, אלא שאמש השאלתי גפרורי לק' ולא קיבלתים חזרה.


20:00

אני לבד. הדבר ברור. אין לי עוד לחכות לאיש. עלי להגיע בכוחות עצמי לתל אלמילח, והשלב הראשון ברור: לעלות לזואירה. קרירות הערב כה נעימה. אני משטח את ילקוטי למראשותי ונרדם.

התעוררתי בבהלה. כמה זמן ישנתי? הפסדתי בשנתי את שעות הלילה היקרות. אך לא, השעה רק אחת אחר חצות. אני מכונן שוב את השעון, שרק לא יעמוד! אני מעלה את הילקוט על הגב ומתחיל לעלות. ההר לפני, ואני צועד. אני חלש. לשבת ולנוח. כבר לנוח? לא, אסור! אני ממשיך. איני יכול עוד. אני יושב לנוח. אני קם וממשיך.


05:00

והרי אני כבר על הזואירה. ארבע שעות ארכה העלייה – עלייה שבדרך כלל יש לעשותה ב־40־30 דקות. אני נזכר שלפי המפה עולה השביל כ־200 מטר, ואורכו 2.5 ק"מ. וזה – בארבע שעות! הייתי הולך עשר דקות ונח חצי שעה… אני סוקר במבטי את השביל המתפתל – והנה בור מים! כן, אני נזכר, גם במפה, באמצע העלייה, היה מסומן בור מים – ואני עברתי לידו בלילה מבלי להרגיש בו. מים!

אני משליך את ילקוטי מעלי, תופס את המימיות ופחית השאיבה ורץ למטה. כאילו כוחות גנוזים ניעורו בי. העייפות היתה כלא היתה. מים! אני כבר ליד הבור, נופל על פני ומסתכל פנימה – הבור ריק! כל הכוחות שהופיעו חזרו ונעלמו.

אני שוכב לנוח.


06:30

אני שוב למעלה. לפני חצר גדורה גדר אבנים גבוהה ובתוכה חורבות צריפים. אני שוכב בצל הגדר וצופה לכביש המשתרע לפני. לא, במשך היום לא אוכל ללכת מכאן. אצטרך לחכות ללילה!


07:00

השמש מתחילה לעלות. האוויר מתחמם. אני מחליט שעלי לאכול משהו. ולא – יכלו כוחותי. זכורני שהסלמון יש בו הרבה מיץ. אמנם – מלוח, אבל בכל זאת מיץ, רטיבות! בעזרת אבנים אני שובר את הקופסה. המיץ נשפך לצלחת, שהוכנה קודם. אני מעלה את הצלחת לשפתי – לא! זה אי־אפשר לשתות. זה צורב את השפתיים ומשאיר לחות מצמיאה. אני מוציא ביצה שלוקה, אוכל את החלבון (את החלמון היבש והמצמיא אני משליך). טעם המליחות טרם פג. אני בודק את הגזרים שברשותי. כולם התייבשו כליל. אני שוברם ואוכל את הליבה בה נשמרה רטיבות מה. אכלתי כך שלושה גזרים. לפחות את מליחות הסלמון הצלחתי לסלק. השמש מוסיפה לעלות. בעוד שעה־שעתיים אשאר כאן בלא צל. אני עובר בחורבות למצוא מקום צל. והרי ארבעה כלונסאות תקועים וביניהם רצפת בטון – זכר לצריף שעמד כאן. אני קושר את שמיכתי בקצותיה לארבעת הכלונסאות – הרי סוכת צל.


08:00

אני שוכב בסוכתי. רוח מזרחית נושבת. כמה נעימה לי הרוח. צדקו האומרים שבמדבר חשובה הרוח מהצל! עוד עשר שעות עלי לשהות כאן – עד הערב.


08:30

הרוח נרגעה. חם. הפה כה יבש! אני עוזב את הסככה ועובר לצל הגדר. אני נדבק לאבנים הקרירות. הוי, מי יתנני כמותך! אני מוציא מתוך הגדר אבנים מספר ומכניס את הראש לתוך החור. כמה קריר, כמה טוב! הגדר יכולה להתמוטט עליך! לא אכפת לי. העיקר שכה טוב כאן!


09:30

השמש מוסיפה לעלות. האבנים התחממו. אני חוזר לסככה.


10:00

מה נפלא המראה מכאן. אני מנסה להשקיע עצמי בחקירת הנוף. כל חלקו הדרומי של מדבר יהודה פרוש לרגלי. אלו ההרים והגאיות, הנאדרים בשממותם, הנפלאים בצורותיהם. הנה הר סדום. ושם – אולי זה המכתש? ים המלח? והרי עבר הירדן, הסוגרים עליו כחומה בצורה. כל זה מתמזג לשלמות אחת. יופי! אני מוציא את השעון, אך בטרם אסתכל בו הנני מנחש כמה שעות נשארו עוד עד הלילה: שבע או שמונה?


10:30

עוד שבע שעות וחצי!


11:00

מה יבש בפה! אני מנסה להפעיל את הגרון לבליעה, התנועה נעצרת באמצעיתה. אני חוזר ומנסה – אינני מצליח. הוושט סתום במשהו. לפתע אני מתמלא חרדה: לבלוע, לבלוע! לבלוע – ויהי מה! בטירוף תוקע אני את ידי לגרון ומתחיל לקרצף. אני מוציא מין דבק ובו חתיכות גזר ומלפפון. אני מנסה להוציא רוק – איננו! אני ממשיך לקרצף – דם! אני מנסה לבלוע. הוושט נוקה. הוקל לי. אני נושם באף. ושוב ריח המוות! אני שולח אצבעותי לנחיריים ומתחיל לגרד פנימה. האף מתנקה – הריח נשאר. אני ממשיך ביתר עוז – יצא דם מהאף. אני ממשיך – הריח חדל. יגע אני משתטח על גבי. מה ההיסטריה שתקפה אותי? עלי לדעת לשמור על עצמי. ולא – מה עוד עלול לקרות? עוד שבע שעות נשארו עד שקיעת החמה.


12:00

לפני כחודש הגיע הנה חבר שלי על אופנוע. אולי יגיע גם היום איזה טיול הנה? שטויות, איש לא יגיע! אני מנסה להעלות בזיכרוני שירים שידעתי בעל פה. בראשי עולה שירו של ש' שלום, נדמה לי לזכרו של מנחם פרובר: ‘חשל, חשל קורנס, הכאב חשל…’ איך הלאה? איני זוכר. כן, כן, הלאה: ‘בחורש, בני, לואט אלון: מוטב המוות מקלון…’ השורה האחרונה חוזרת אצלי. אלי, האומנם השתגעתי? ואולי זה בכלל לא באותו שיר? אני מנסה להשתחרר מזה. ‘בחורש, בני’ – זה חוזר. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים – ‘מוטב המוות מקלון…’ האומנם על שום המוות בשורה זו איני יכול להשתחרר ממנה? השלמתי, יהיה כך, והריני חוזר וחוזר לעצמי: ‘בחורש, בני, לואט אלון: מוטב המוות מקלון…’


13:00

אני מרגיש שוב שהוושט נסתם, אבל אינני מנסה לבלוע. ברור לי שכל ניסיון כזה, שלא יצליח, יגרור אחריו את ההתפרקות ההיסטרית הקודמת. משהו מגרה אותי דווקא לבלוע – לא, לא אתן! זה עבר. הרוח גוברת.


14:00

הרוח גוברת. היא מניפה את האוהל מעלה ומטה. מה טוב שיש כאן רוח. השמיכה עולה ויורדת עם הרוח, ואני מתפתל כל הזמן לפי תנודותיה, כדי שאשב בצל. רק לא לגלות את הראש והעורף! רק לא הראש והעורף! זה חמש שעות שאני חושב מבלי לקום. היש לי עדיין כוח לקום? אני זוחל מחוץ לסככה. חם! השמש מכה על הראש. אני מזדקף ועומד. אני צועד. אני צועק – קולי נשמע! אני חי! במהירות חוזר אני וזוחל מעודד למאורתי. עוד ארבע שעות.


16:30

השמים מתכסים עננים. אלי, האומנם ירד גשם? יש בי מין דחיפה פנימית להתפלל לאלוהים לגשם! להתפלל? וכי מאמין אני…? לא אשתטה בעיני עצמי. אולם עכשיו הבינותי יסודה של האמונה מהו: ‘מן המצר קראתי יה’. מן המצר. כשאדם איבד שליטה על גורלו, והוא מרגיש את עצמו אין־אונים – טוב לו לדעת שמישהו חזק יותר, היכול לשנות כל תנאי מיסודו, עומד לצדו. לו הייתי מאמין – היה לי עכשיו קל יותר.


17:00

טיפות גשם! אני מפרק את הסככה ומקפל את השמיכה לתוך הילקוט, לבל תספוג רטיבות ותכביד אחר כך על הליכתי. אני מוציא החוצה את כל קופסות הפח שלי, כדי שתתמלאנה מים. גשם! מטר סוחף! אני עומד בגשם ונרטב להנאתי. כמה זה נפלא! מה נפלאים המים! רדו! ביתר שאת, ביתר עוז! רעמים! מה נעים צלצולם לאוזן!… הגשם נחלש. הוא פסק. אני אוסף את המים מהכלים השונים. אספתי כדי חצי כוס מים. לשתות איני רוצה. איני צמא עוד, רק בפה עומד טעם רע. אני שוטף את הפה – והריני לגמרי רענן.


18:00

שלום, ראש זואירה! אני יוצא בכביש לתל אלמילח. הדרך – 25 ק"מ. במשך הלילה ודאי שאגיע!


18:15

מסמר הזדקר מתוך הנעל השמאלית. שב והוצא את המסמר. לא, זו העייפות נאחזת במסמר. אם אשב – הרי יקשה פי כמה לקום. להמשיך, להמשיך! אני צולע וממשיך.


19:15

זה למעלה משעה אני הולך. ישבתי לנוח. אני חולץ את הנעל השמאלית ועוקר את המסמר. אני חוזר ונועל את הנעל, משתטח אפרקדן ושם את הילקוט למראשותי. אני מתנמנם. לפתע התנערתי. קול צעדים על הכביש מרחוק. בזריזות אני מתיר את השעון ומכניסו לנעל כשכולי דרוך לקראת הבאים. אני מקשיב ומקשיב. זוג אחד של רגליים צועד קצובות, לא כדרך הליכת הערבים. הצעדים מתקרבים. מסתמנת דמותו של ק' – אחד מארבעת חברי לטיול. לידו ערבי.

ק'! מתמלטת הקריאה מפי.

זה אתה?! באה התשובה, ושאלה, תמיהה ושמחה מעורבות בה יחד. הוא ניגש אלי בקפיצה, מתיר את המימייה שלו, מגיש לפי ופוקד: שתה! ראשית כול שתה! מילה אל תוציא מפיך, שתה!

אני מנסה לשתות ואיני יכול. המים אינם טעימים. איני צמא עוד. מילקוטי אני מוציא את מטבח השדה. לוקח מהחבר גפרורים ומרתיח תה. את התה שתיתי לרוויה. תמה פרשת היותי לבדי במדבר."

בשיחת חבריו של רבי, שהתקיימה ב־18 בספטמבר 1969 ברחובות, העלו המשתתפים את פרשת “ההתאבדות שלא היתה” של רבי.

גדעון: “מה שאינו ברור לי הוא מדוע ניסה – כך אומרים – לאבד עצמו לדעת.”

הכוונה אינה לדברים שפירסם רבי באותן רשימות ב“דבר השבוע”, לתיאור הפרטני והאמין של התלבטותו בדבר התאבדות בקפיצה מעל הצוק והכרעתו המנומקת שלא להתאבד. מדובר בפרשה נוספת בימי תעייתו במדבר יהודה, אובד דרך, בחום כבד, מטפס ועולה בשארית כוחו לראס זואירה, מעולף בצמא. חבריו ידעו שרבי חתך וריד בפרק ידו (או בשתי ידיו), והשתלטה איזו שמועה, שהפעם ניסה לממש את כוונתו להתאבד.

פרויקה, חברו הקרוב מימי התיכון והפעילות ב“הגנה” ומפקדו בקרב האחרון בבית עפא, דחה בהחלטיות את דברי גדעון, שסייג אותם ב“ככה אומרים”, כי רבי “ניסה לאבד את עצמו לדעת” ומוסיף תהייה, “מה שאינו ברור לי הוא מדוע.” פרויקה פוסק שאין שחר לדיבורים אלה, וכי רק “מרוב יובש הוא שרט את עצמו כדי להרגיש את הרטיבות של הדם.”

וחיזק את דבריו עוד חבר מימי תל אביב וה“הגנה”.

כרמי אריאל: “הוא פתח בזהירות את עורקו, על מנת לשתות את הדם.”

אין כל אפשרות לדעת, ואף לא לנחש, במה היה מסתיים ניסיונו של רבי להרוות את צימאונו בדמו שלו, אילו לא – בתזמון מדהים – (סיפר גדעון) “בדיוק באותו זמן אירע נס, וגשם החל לרדת. זה היה בראס זואירה.”

שמואל: “נכון! מצאו אותו בראס זואירה. אני זוכר שהאוניברסיטה פנתה אל חיל האוויר הבריטי בבקשה לצאת לחיפושים אחרי סטודנטים שאבדו, אך אז נודע שנמצאו.”

כך היה סיפור המעשה, שחרף נהירותו לכאורה, השאיר בלבי כמה תהיות, אולי סתומות.

כבר בפתח סיפור זה על משפחת רבינוביץ’־אלחנן, ובעיקר אגב הקשבה לכמה מן הדפים המצמררים על ימי ההשפלה־עד־עפר בקובנה, האימה החונקת והרצח ההמוני שהחל בימיו הראשונים של הכיבוש הגרמני ולא פסק עד לרגעיו האחרונים של הרייך השלישי, שבתי והדגשתי, ובעיקר, שיננתי לעצמי, שמעמדי הוא של מאזין קשוב ורשם כאוב, ושלא כבצעירותי הרחוקה, אין בי כל העזה לשים עצמי שופט, ולא כל יומרה לרדת לחקר האמת האובייקטיבית, שספק אם אפילו המחזיקים ב“אבן החכמים” ירדו אי־פעם לסופה. שנים רבות ריתקה אותי פרשת חייה של משפחה אחת, שרק המקרה קירב אותי דווקא אליה, מאותן משפחות יהודיות, שבלשון שירה של לאה גולדברג, נעו כל הימים “בין שתי המולדות”, חצויות בליבן בין שתיהן, ובכמה מובנים נטועות בשתיהן. שניים מבניה של משפחה זו, שנפלאות גורלה וסתומותיו לא הרפו מדמיוני, היו לבני “דור בארץ”, “דור לוחמי תש”ח“, “מגש הכסף”, ושלושה נשארו ציונים הרחק מציון, היו ל”אודים מוצלים", ואילו בעיני היו אלה ואלה חידה ואולי גם פתרונה. איני מומחה לחידות, וודאי לא בעל פתרונות.

כאן אני מצטמצם בחידתו של רבי. נכון, שבשיחת הזיכרון, עשרים שנה לאחר שנפל בבית עפא, דחו חבריו הקרובים את השמועה שהוסיפה להלך, כי במדבר יהודה ניסה להתאבד. אבל איך נולדה השמועה? האם רק משום שפתח כלי דם בפרק ידו והרטיב את שפתיו הבקועות בדמו שלו? ואולי מקור השמועה ברשימותיו על ההתנסות במדבר יהודה, שבהן מספר רבי עצמו על איזו הימשכות עמוקה לקפוץ לתהום מן הצוק שעליו עמד?

כיוון שבסיפור אמיתי זה אסרתי על עצמי להיסחף לעבר החירות המותרת לבורא דברים מדמיונו (“ליצֶנציָה פּוֹאֶטיקָה”), אניח לקורא למצוא פתרון לחידתו של רבי, שהיה סקרן בלתי נלאה, כרסו היתה מלאה ספרים, רצונו היה ברזל, וחרף הכאבים שצעדיו המשונים הסבו לו והפריעו לצועדים אחריו, מדד ברגליו אלה את כל הארץ שאהב מאז ילדותו בקובנה – ועם זאת כאילו נדחף לעבר המוות.

מנין לי?

לכך נשוב בפרק האחרון בחייו הקצרים של בנימין (“רבי”) אלחנן (רבינוביץ'). זמן לא רב אחרי המסע במדבר יהודה ופרסום “קול קורא במדבר”, קיבל זימון לקורס מפקדי מחלקות, שעתיד היה להתקיים בחודשים אוגוסט־אוקטובר 1947, קורס שבאותם ימים היה פסגת חלומותיו של כל מפקד זוטר ב“הגנה”. באותו מחזור השתתפו גם כמה מחבריו הקרובים בירושלים. איש מהם לא שיער שיהיה חניך אחרון הקורסים של ה“הגנה” וכי שבועות מספר לאחר שיקבל את סיכת המ"מ, יעמוד בפתחה של המלחמה על מדינת היהודים. גם באוקטובר 1947 לא יכול היה שום אדם להינבא ולומר, שמדינה כזאת אכן קום תוקם, ואפילו כן – מתי, ודאי לא מיד, לא בתוך השנה הזאת. שום דבר לא דחק, שום דבר לא בער עדיין.

צ’יבִּי:13 “כשהודיעו לו, כי הוא צריך ללכת לקורס קציני קשר, שאל רבי כיצד זה ייתכן שילך לקורס קשר שאין לכך אותה משמעות שיש למפקד יחידה קרבית. כלומר, אותם דברים שנתן להם ביטוי בתקופה מאוחרת יותר הבשילו בו עוד קודם לכן. הנכון הוא, שבאותה תקופה היתה עדיין ההערכה שניתנה לקשר שולית בלבד.”

כרמי אריאל: “אינכם יודעים מדוע התמסר רבי לקשר. בקורס יצאנו לתקוף את מסדה ושער הגולן במתקפה פלוגתית. באותו זמן רבי לא נתן לי לסחוב את מכשיר הקשר, שהיה כבד למדי, אלא התעקש לשאת אותו לבדו. כך עשה כשצלחנו את הירדן, כשעברנו במשקים וגם לאחר מכן. היה זה מ”ק 20. כשפרצה המלחמה ושמעתי שרבי הלך לקשר, חשבתי, איזה מזל. כבר אז נמשך לקשר."


 

15. משפחה לוחמת בתש"ח

מלחמת העצמאות לא פרצה בעוצמה צבאית מרבית, כדרכן של מדינות, שסמכותן החוקית, וכוח הכפייה שבידן מאפשרים להן לגייס, לחמש ולהפעיל גייסות מאומנים ומאורגנים, אלה מול אלה של המדינה ה“אויבת”. הפעולות האלימות החלו יום יומיים לאחר החלטת העצרת הכללית על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית, ונדמו כחזרה על “מאורעות” שנות העשרים והשלושים – אירועים אלימים, פזורים, מצד הערבים כנגד מטרות יהודיות מזדמנות, אזרחיות בעיקרן. היישוב היהודי נכנס גם הוא למלחמה זו כמו בעל כורחו, לא חמוש כנדרש ולא ערוך ללחימה בעוצבות חמושות בנשק כבד, בלי שריון, בלי כוח אווירי. הנשק, שנצבר בתנאי מחתרת, היה דל עד חמלה בכמותו ובאיכותו, הספיק בדוחק לאירועים הספוראדיים, ודאי לא לעימות שהתפתח במהירות למלחמה כבדה. זו הסתיימה אמנם בהשגת מטרתה העיקרית של המדינה הנולדת, הדיפת כל המאמצים למניעת הקמתה או לחיסולה בעריסתה, אלא שמחירו האנושי של הישג זה היה כבד ביותר. את המחסור בנשק ואת הכשלים הפיקודיים, בעיקר בשלביה הראשונים של המלחמה, מילאו חייהם של אלפי צעירים, “מיטב הנוער” בלשון הימים ההם, שרק צו לבם, ולא שום צו 8, הניע אותם ללכת “בלי שאוֹל” לכל מקום שאליו נקראו.

לא אפרט עוד, ורק אציין כי רבי נמנה עם המעטים שהיו מגויסים גיוס מלא עוד לפני שנפתחה האש – גדודי הפלמ“ח, משטרת היישובים העבריים ומפקדים במנגנון הקבע של ה”הגנה“. את סיכת המ”מ והסמכה כקצין קשר קיבל שבועות ספורים בלבד לפני ה־29 בנובמבר, שבו התקבלה החלטת עצרת או"ם והחל המאבק האלים לסיכולה. מיד עם שובו מהקורס, הוטל עליו להתייצב במחלקת הקשר של מחוז ירושלים.14

יעקב בר־אדון:15 “אני זוכר את התקופה בה אירגנו את המחלקה בירושלים… אנו קיבלנו אותו בָּשל, מבחינת כושרו הפיזי… הוא לא עסק בקשר הסטאטי, במטות, אלא בקשר קרבי ממש. זה מה שתמיד ניסיתי להסביר לו. זו היתה מחלקה שיצאה תמיד לקרבות.”

יעקב בעל־שם:16 “אך הוא לא יצא.”

כרמי אריאל: “היה צורך להוציא אותו.”

יעקב בר־אדון: “לא מעט אני אשם בכך. אך אני חושב שנהגתי נכון.”

הערות אלה מצד מפקדיו וחבריו הושמעו כעבור עשרים שנה, אם כהודאה בטעות או כהצדקה של דחיית תביעתו החוזרת להשתתף בלחימה ממש. בראשונה משך מאוד את רבי תפקידו כמפקד יחידת קשר שדה, והא נקט יוזמות לחיזוק מערכת הקשר הדלה במחוז ירושלים.

הלל כרמלי:17 "ואולם כשהתחלנו לצאת עם המכשירים לפעולות ומבצעים, היה רבי אומר: ‘אתם יוצאים – לכם טוב. אני נאלץ להישאר פה. לי אין נותנים לצאת.’ "

יעקב בר־אדון: “תמיד התווכחנו, והתווכחנו קשות. הוא אמר: 'מילא, אני בקשר – אז אני בקשר. אבל עלי מוטל לשלוח את הלל, אורי אפשטיין18 וכל החברה, אך אני לא יוצא, כי אתה לא מרשה לי… הנימוק שלי היה, כי רבי הוא אחד בשבילי, והיתר הם שלושים. הוא החזיק לי את כל המחלקה. אך לאחר לחצים מצדו – אם איני טועה – הבטחתי לו שיצא לאחד המבצעים.”

הלל כרמלי: “הוא יצא לוואדי ג’וז.”

יעקב בר־אדון: “הוא קיבל ממני אישור מיוחד, שמותר לו לצאת. הוא רצה להרגיש כיצד מרגישים החבר’ה שלו בשטח. היה לו רגש חזק של צדק ויושר מוחלט. אם הוצאתי את יהודה, הלל ויעקב לפעולה אחת, הרי שלפעולה השנייה צריכים היו לצאת אחרים, ולא הם.”

יעקב בעל־שם: “היתה צריכה לצאת שיירה לעטרות כדי להגיש עזרה לה ולנווה יעקב. תורו של עזרא – הנשוי היחיד בינינו – היה לצאת, וכן תורי שלי. רבי אמר, שזה תורנו ושום שיקול אחר לא קבע אצלו, על אף שהסיכויים לחזור מהפעולה היו כמעט אפס. לבסוף התבטלה הפעולה… כשנהרגו שמשון ויהודה, בשיירה שיצאה להר־טוב, רבי קיים איתם קשר עד לרגע האחרון. כשנודע דבר מותם, הוא העמיד את המחלקה בדום. באותה הזדמנות אמר: ‘ואני, גנרל, שולח את האחרים למות.’”

אורי אפשטיין: “נראה לי, לאחר אותה פעולה בוואדי ג’וז, שהוא חיפש את העמדות הגלויות ביותר.”

הלל כרמלי: “שם לא היו עמדות מוסתרות.”

אורי אפשטיין: “כשבאחד המכשירים לא שמעו היטב, עלה לאיזו פסגה, שישמעוהו טוב יותר.”

יעקב בעל־שם: “רצתי אחריו באותה פעולה, ואיבדתי אותו באיזשהו מקום, כי עלה על פסגה להקים קשר.”

יעקב בר־אדון: “רבי לא ראה בקֶשֶר חיל לוחם, ומה שהפריע לו ביותר היה, שהוא שולח חיילים לקרב, והוא אינו יוצא איתם. הוא חיפש את היחידה המיוחדת, ששם נלחמים ברובה ובסטן ביד.”


במקום זה מבקש שמואל לקרוא את שירו של רבי, “השניים”.


אני הָאִיש אשֶר עלָיו פָּקַדתי לָלֶכֶת,

אני האיש אשר אוֹתוֹ שָלחתי פּה לָמוּת,

ממֵך, אם אוּמללה, אני גזלתי את הילד,

עלַייך, חברה, הטַלתי הבדידות

אני עשיתי זאת, ואתם שִפטוּ נָא,

אני עשיתי זאת – ומצפּוּני נקי.

לפסַק־דִינכֶם נחכֶּה בקוֹצר־רוח,

כי נחכה לו שנינו – אני והוא איתי.


יעקב בר־אדון: “אני חושב שאת השיר ‘השניים’ כתב אחרי מקרה השיירה להר־טוב בחודש מארס, שהיתה כישלון רצוף משגים ונהרגו בה עשרה לוחמים, בהם שניים מאנשי מחלקתו, שמשון ויהודה, שרבי קיים איתם קשר עד לרגע האחרון.”

הלל כרמלי: “אני חושב שזה קרה כשאותו בן יחיד – דומני ששמו היה דוד – עלה על סולם בעת אימונים, ואז נורה צרור, והבחור נפל. אביו הזקן בא למחנה שנלר, ורבי שוחח איתו. לאחר מכן היה רבי שבור. הוא אמר, כי אין לו מה לומר לאב שכול.”

פרויקה: “הוא לבטח לא אמר זאת. הוא לא היה אומר דבר כזה.”

הלל כרמלי: “אותו בחור שנפל היה בן יחיד.”

יעקב בר־אדון: “אני זוכר שדרש ממני להבריק למטה, כי שלחו לנו סוללות, מכשירים וכבלים. הוא אמר, שבגלל עוד 200־300 מטר כבלים, היה צריך בחור למות.”

אורי אפשטיין: “ברצוני לספר על הגינותו של רבי. לאחר שכבשנו את קטמון, ידועים כל הסיפורים על הביזות בווילות היפות שם. רבי אמר, כי ביחידה שלנו לא תהיינה ביזות. נדמה לי שהוא אף איים כי יביא למשפט את מי שיבזוז. הוא אמר: תארו לכם, שאתם לוקחים איזה רדיו ומביאים לביתכם. בעוד שנים יהיה שלום, ואז יבוא הערבי שהרדיו היה שייך לו ויאמר, ‘הרדיו הזה מזכיר לי את הרדיו שהיה לי פעם.’ כיצד תרגישו אז?”

יעקב בר־אדון: “בזמן שכבשנו את מחסן הנשק, הדבר היחיד שאמר לי כי ירשה לקחת הוא נשק – במיוחד אקדחים. כי אלה חסרו לנו. הוא ביקש את אישורי ללקיחת כל נשק. באותה פעולה לקחנו 19 אקדחים.”

מרים פרוינד: “אחת הפגישות האחרונות שלנו היתה במחנה שנלר. הייתי אז טוראית. היו שלושה חדרי אוכל, והוא, על אף שהיה קצין, בא לאכול בחדר האוכל של הטירונים. שאלתי אותו: מדוע? והוא השיב, שאינו אוכל בחדר האוכל של הקצינים אלא עם חניכיו.”

יעקב בר־אדון: “אמרתי לו, שעליו להקפיד על הנוהג הצבאי של הפרדה בין חדרי האוכל של הקצינים והטוראים, אך הוא השיב, כי לא יאכל בחדר האוכל של הקצינים. לא לחצתי עליו, כי ידעתי שזה לא יעזור. הוא אמר, כי הוא חי עם המחלקה, אוכל וישן איתה, והוא בדיוק כמו כל אחד מהם. הוא אף ישן בחדר אחד עם כולם, על אף שיכול היה לקבל חדר נפרד. הוא רצה לקבל אותם תנאים כמו כולם.”

פרויקה: “אף פעם לא נתן למישהו לצחצח את נעליו ברחוב. הוא היה אף מכבס את בגדיו בעצמו. אצלו זה היה עניין של גישה והשקפה.”

יעקב בר־אדון: “אני מבקש לשוב אל אותה תביעה חוזרת של רבי – לעבור ליחידה לוחמת. בתקופה שאירגנו את המחלקה בירושלים, והיתה הפוגה קצרה של שבועיים, טען רבי שאיננו עושים במקום הזה שום דבר. הוא שאל: ‘מה אנו עושים – קשר?’ אמרנו, כי קשר אינו פחות חשוב מכל דבר אחר, אך הוא התעקש, כי עליו להצטרף ליחידה המיוחדת של פרויקה. אמרתי לו, כי פרויקה עושה מה שהוא צריך לעשות, ואילו עליו לעשות מה שהוא עושה. לאחר תקופה קצרה מאוד אילץ אותי להבטיח לו, כי בהזדמנות הראשונה שתתאפשר העברתו לתל אביב, הוא יצורף ליחידה המיוחדת. הוא אמר, כי רק במידה ואבטיח לו זאת, יהיה מוכן לעשות כל מה שיוטל עליו. הוא קיבל הבטחתי, אשר היתה מותנית בכך שאקבל מחליף ותיווצר אפשרות להעבירו לתל אביב.”

* * * * *

ב־11 ביוני 1948 בשעה 10:00 נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות. הגיעה שעתו של בר־אדון לקיים את הבטחתו ולדאוג להעברתו של רבי אל יחידת הפשיטה הימית, שהקים פרויקה.

יעקב בר־אדון: “בהפוגה הראשונה, כשכבר החלו לתת את הדרגות הראשונות ויצאו פקודות מטכ”ל הראשונות, קיבלתי גם אני את דרגתי, ורבי שאל אותי מה ביחס אליו. אמרתי לו, שהוא קצין, ויקבל את דרגתו. הוא השיב לי, כי זה לא חשוב לו. אמרתי לו כי אני אמליץ עליו שיקבל, אך הוא עמד על כך, שמאחר והוא עומד לעבור ליחידה אחרת, זה אינו חשוב. לא רציתי לוותר עליו. הוא החזיק את המחלקה היטב, ואיני יודע אם מישהו אחר היה מסוגל לעשות זאת באותה מידת הצלחה."

ובתגובה לדברי כמה מן המשתתפים בשיחה בדבר מידת התאמתו של רבי לשירות צבאי, הדגיש:

יעקב בר־אדון: “הוא היה איש צבא, ואיש צבא טוב. אינני סבור שמישהו אחר היה מגבש את המחלקה כפי שהוא עשה זאת, למרות שלא אהב את הצבא, והצבא לא היה בדמו.”

הלל כרמלי: “לבָּא אחריו היה קשה להיכנס לנעליו ולמלא את תפקידו.”

וכאן סיפר פרויקה על מעין נבואה אפלה שליוותה את רבי מאז קורס המ"מים בג’וערה:

פרויקה: “הוא ידע, באופן מיסטי, כי הוא הולך לקראת מותו. הסיפור הוא כזה: בקורס המ”מים בג’וערה, נשרף אוהל של שמונה חברה שביניהם היה גם רבי. כשהחלה המלחמה ונפגשתי עם רבי בירושלים, הוא סיפר לי שארבעה מחבריו לאוהל כבר נהרגו, ולפי סדר המיטות. הוא אמר כי החבר ששכב במיטה לידו טרם נהרג, ולכן יש לו עוד זמן. והאמת היא, שכל שמונת הבחורים האלה נפלו במלחמה." * * * * *

זה המקום להשהות את סיפור קורותיו של רבי משעה שנכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה, ולהזכיר ששלושת האחים – ובמידה ידועה גם אביהם ואמם – השתתפו במלחמה.

האח הבכור, עמוס, שהשתחרר מהבריגדה כסמל מודיעין, שב מהטכניון אל השירות בצה“ל, והיה סמל מודיעין בגדוד 22, בפיקודו של איתמר בן ברק. כשאר הסטודנטים שוחרר במחצית 1949, לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים וירדן, וחזר ללימודיו. באותה מקריות מופלאה שאנו עדים לה תכופות, בא במקומו, למודיעין, האח הקטן שמואל, שקורותיו במלחמה עד לאותה שעה, יובאו למטה. כאשר עמד המג”ד על הקשר המשפחתי, נהג לקרוא לשמואל: “אחיו של סמל המודיעין”.

חלומו של שמואל מאז ימי הגטו, ללמוד חקלאות ובזה לעסוק, התגשם לכאורה כשהתקבל ל“כדורי”, עבר בשלום את השנה הראשונה ויצא מן המעמד הנחות של ה“אליפים”. בחופש הגדול עלה שלב נוסף בסולם התבגרותו של נער בארץ ישראל של אז – עם חבריו עבר את מסלול “אימון הפרט” במסגרת מחלקת החי"ש שכבר היה חבר בה, ועם תחילת הלימודים בכיתה ב' (היא י"ב בתיכון של ימינו), חש שהכול מתנהל בדיוק בהתאם לחלום שרקם בימים הרעים ההם.

עכשיו עמד בשנתו השמונה־עשרה, והחל בגיל תשע, כשסיים את כיתה ה' בקובנה, לא זכה אלא לשנת לימודים מלאה אחת, כ“אליף” בכדורי. פחות משלוש שנים אחרי שיצא חי מ“צעדת המוות” היה לפלמ"חניק.

שמואל: “בחודש מארס, ואולי כבר בפברואר, בא יגאל אלון אישית ל’כדורי' לגייס אותנו. פיאט, המנהל, ניהל עם יגאל מלחמה כבר אחרי שגויסנו, שכן למעשה, גויסנו ב’כדורי' עצמו, וכדי שנוכל להתאמן, הביאו איזו מחלקה מגבע, הכשרה של נוער עולה, שהם יֵשבו ב’כדורי' ויחליפו אותנו בעבודה, ואנחנו נהיה פנויים לאימונים. הביאו אפילו נשק לאימונים, ומזה היה פיאט מבסוט, אבל כלל לא מזה שלוקחים אותנו למשמר העמק, לקרבות. הוא עשה מלחמה עצומה עם יגאל, נסע אליו ותבע, שבגמר הקרבות, ישר ממשמר העמק, ניסע ל’כדורי‘, שם ניקח את כל חפצינו האישיים ובאוטו מיוחד – הוא השיג במֶסחָה איזו משאית – ייקח כל אחד מאיתנו ישר הביתה ורק משם נחזור ל’כדורי’. אחרי קרבות משמר העמק, בהתאם לתביעתו של פיאט, הגענו הביתה – וברדיו שמענו סיסמה, אני עוד זוכר אותה, ‘פנתרי התבור’, הוראה להתייצב ביגור. ל’כדורי' כמובן, כבר לא חזרנו. מיגור עלינו לגליל, ונשארנו בגדוד הראשון, שבמסגרתו לחמנו גם במשמר העמק.”

הוא ממשיך ומספר על פעולות הגדוד הראשון שהוא וחבריו מ“כדורי” השתתפו בהן, ואגב כך גם החליטו להצטרף להכשרת רביבים, שבתום הקרבות תשלים את הקיבוץ המבודד שבנגב. כך מתנהל סיפורו של הפלמ"חניק מהגטו ומצעדת המוות עד לקרב האכזרי והכושל לכיבוש מלכיה – אל יום שישי, 14 במאי, שהוכרז בו על הקמת מדינת ישראל.

שמואל: "השתתפנו בקרב מלכיה. בקרב השתתף גם ה’פּוּשט', אריק זלינגר, זה שביקש ממני סליחה אחרי משפט אייכמן. באמצע הקרב ניגש אלי אריק ואומר: ‘הסמל, אסף, נהרג!’ "

גם אדם נטול כל דמיון, לא יתקשה לדמות את שהתרחש בלבו של שמואל ברגע הזה. אסף היה צבר ופלמ"חניק אמיתי, בנו הנערץ של הדוד משה שקם ועלה כבר בראשית העלייה השלישית, הדמות שאחותו הציונית הנלהבת בקובנה ושלושת בניה הרבו להזכירה. ככל שנקפו השנים ובית מסחרם הוסיף לכבול אותם למקומם, גדלה בעיני הילדים דמותם המופתית של משה ובניו. עכשיו, ממש לידו, בעודו פוקד על אנשיו, נפגע ומת במקום.

ואני, המתקשה לתקשר במצבים כאלה והמבוכה משתקת אותי, נמלטתי אל נתיב צדדי. נזכרתי בספר יפה על הנערות והנערים, שצבאית היו מאורגנים ככיתות, מחלקות ופלוגות, אך בארגונם הפנימי היו “הכשרות”, פריין של תנועות הנוער, ואת ייעודם ראו ביישובים שיקימו או “ישלימו” בתום המלחמה. אתה מכיר בוודאי את “אחרונים על הרכס”, של ספרו של יצחק טישלר – ניסיתי להרחיק את השיחה לעבר התמונה הכללית של הקרב על מלכיה, המתאר באורח דרמטי את מהלכו ואת האבדות הכבדות, וכן את עמידתם של אחרוני המחפים על הנסיגה המרה. ואז אמר שמואל דבר, שלאמיתו של דבר הזכירו כבר בביקורי הראשון ברחוב קטוביץ, אלא ששכחתיו כליל, אולי משום שאז נשמע לי כאחד ממעשי הגבורה שחיילים לשעבר נוטים לנכס לעצמם, או להצמיח מדמיונם לתפארת הביוגרפיה.

קרב זה נערך במסגרת מבצע “יפתח” בשבת, 15 במאי 1948. ב“יומן הפעולות” של מטה הפלמ"ח סוכמו אירועי אותו יום בלשון לאקונית:

“הבוקר כבשו יחידותינו… את מחנה הצבא ומבואי מלכיה. האויב פתח בהתקפת נגד. עשרות מאנשינו נפגעו, אבל המשכנו להחזיק מעמד. לאחר שקיבל האויב תגבורת נוספת – חיזק את התקפתו ונאלצנו לסגת מהמקום. אנחנו ממשיכים להחזיק בקדש ושולטים על הדרך מלבנון. מספר הנפגעים שלנו – 120. לאויב – 200 אבדות.”

“יפתח אחוזת הסופה”, האסופה הסוקרת את מבצעיה של חטיבה זו, בפיקודו של יגאל אלון, ואחריו מולא כהן, גדושה בסיפורים אישיים של טוראים ומפקדים זוטרים, מי שלחמו בגופם, לעתים בתנאים בלתי אפשריים, כמו באותו יום בוער מחום במלכיה, בלי מים, בלי אוכל, ומצייתים לפקודה לחסוך בתחמושת – נסוגים עמוסי כדורים שלא נורו. הגרעין הלוחם בגדוד “העמק” ובגדוד “הגליל”, הורכב בעיקרו מ“הכשרות מגויסות”, חבורות שהתלכדו בתנועות הנוער, יחד הלכו להכשרה ויחד נקראו למלחמה. את הקרב על מלכיה ערך גדוד “העמק” (הגדוד הראשון), ו־120 ההרוגים והפצועים היוו רבע מכלל אנשיו (שלא לומר “נעריו”). אחת המחלקות בפלוגה ד' של הגדוד, בפיקודו של ישעיהו (“שייקה”) גביש, היתה “הכשרת מעוז”, שאליה צורפו אנשי כיתה ב' ב“כדורי”, ששוב לא חזרו לספסל הלימודים, לא הארבעה שנפלו במלחמה ולא מי שיצאו מתוכה חיים, אם כי תעודת גמר הוענקה לכולם. בפלוגה היו עוד מחלקות תל יוסף, חפציבה, עין הנציב, טירת צבי ושדה אליהו.

על כל אלה שוחחנו, שמואל ואני, עד שהגענו לאותו יום שבת במבואות מלכיה המחופרת היטב.

שמואל: "אז כבר פשטה אצלנו ידיעה, שיום קודם הכריז בן גוריון על עצמאות ישראל, וכולם ירדו שפופים מההר ורטנו, ‘חתיכת מתנה הבאנו ליום ההולדת של המדינה.’ "

ושוב חזר לשורות הסיום של הספר “אחרונים על הרכס” ואמר:

“הלוא המחלקה שלנו, שמפקדה היה גנדי, היא שנשארה לחפות על נסיגת הגדוד. כל אחד נשא על גבו את אחד הנפגעים. אצל טישלר מתוארת חוליית מקלע, שהושארה יחידה בשטח. מספר אחת שעל המקלע נפצע, והוא אומר למספר שתיים שלו: ‘נשארת אחרון על הרכס?! ברח!’ המחבר מזכיר שמות רבים, לא את שמי, אבל זה הייתי אני, הילד מהשואה.”

היטב שמעתי נימה מפתיעה זו אצלו, שלדבריו ראו בו עכשיו כולם ארצישראלי לכל דבר. נמנעתי מהיגררות לכיוון זה, נחוש להישאר צמוד לשאלות הגדולות, לא ל“אמר או לא אמר” ו“מי אמר מה”.

האם אלה דברים שאמרם אותו מקלען פצוע, או שאין זו אלא המצאה ספרותית נאה לסיום ושם הולם לספר? אני מתעקש לשאול את שמואל, ובלי לגלות שבידי, אם אפשר לומר כן, מקורו של המקור.

שמואל (שהתקשיתי להציל מפיו תיאורים אישיים פרטניים על אירועי היום ההוא, מגיב בהתרגשות עצומה): “הכול זכור לי בבהירות רבה. שעה קצרה קודם לכן בא אלי לעמדה בחור, שאת שמו אני זוכר עד היום, ואמר לי: ‘אתה יודע, אסף נהרג לפני כמה רגעים.’ ‘איך הוא נהרג?’ שאלתי את השאלה המיותרת ששואלים כולם. ‘הלוא הוא היה סמל מחלקתי. הוא התרומם כדי לתת פקודה, וחטף כדור באמצע המצח.’ הייתי המום. אסף, שהערצתי מיום שביקרנו אצלו, רבי ואני, במחנה פלמ”ח ביגור. ועם זאת, למרות היריות והפגזים, ננעלתי אז על מחשבה אחת: בשום אופן אין לספר לאמו של אסף, וודאי לא לסבא וסבתא. לא יכולתי לעזוב את עמדת המקלע, ואז עוד לא ידעתי מה מחכה לנו בעוד כמה רגעים. אמרתי לבחור, תמצא מישהו, איזה מפקד, ותגיד לו. ואז ממש על ידי, נפצע פתאום מספר אחת, הפנים שלו היו שטופי דם, וזה מה שאמר, ויכולת לראות שבכל הרצינות: ‘עכשיו נשארת אחרון. תברח. מהר.’ "

אנחנו מדברים על שיחה שהתנהלה ארבעים וכמה שנים לאחר האירוע. חייכתי חיוך של ממתיקי סוד, מכיס חולצתי הוצאתי דף נייר, סיפרתי שדיפדפתי בספר “יפתח אחוזת הסופה” (א' לוין־אפשטיין, 1971), ומצאתי בו מאמר מאת יצחק טישלר בשם “מלכיה, ה' באייר התש”ח" ובו גרעינו המקורי של המעשה באחרון על הרכס. בחיבור כזה אין מקום לסיפורי בדים, כי תמיד יימצא אחד רציני, אימת מפיחי הכזבים, ויטפל בו כך, שלא תהיה לו תקומה. ובכן, האזן, אמרתי לשמואל, פרשתי את הדף המקופל וקראתי כמה שורות שהעתקתי מתוך הספר:

“…ראשית־מעשה – בנאוּם. נאומו הקצר של המפקד [יגאל אלון] במסדר היציאה, שנתמצה במילים: ‘וכי יש לנו דרך אחרת מלבד העזתנו וגופותינו, לסתום בהם את הדרך בפני הפולש?’ אינני יודע ממה נבעה השפעתו המאגית של אותו נאום – אם מקסמו האישי של הדובר ואם כך האמת הקרה והבהירה שבדבריו – אך הנאום עשה את שלו, שאם לא, כיצד ניתן להסביר את הסתערות כיתת המק”ב [בְּרָאוּנִינג, שמשקלו עם החצובה כ־35 ק“ג, לבד מארגזי התחמושת] בראש הפלוגה העולה על הכפר מלכיה…”

ואני מפסיק לרגע את הקריאה כדי לפסוח על מה ששמעתי מפי שמואל, תיאור הקרב הגדודי, שמאה ועשרים מאנשיו (רבע הכוח) נפגעו בו, ונאלץ להיסוג. על הנסיגה חיפתה מחלקת מעוז, ובלי כיתת המק"ב שהועברה ממקום אחר, רק עם רובים ומקלע בלבד. ליד המקלע היו שניים, לפי שמספר טישלר, לוחם מבוגר יותר, אריה פאוקר, איש כפר מסריק, ובר’לה ריינס מהכשרת מעוז. אני ממשיך לצטט:

"…אריה ובר’לה היו ליד המקלע. אריה נהרג ראשון. עדיין לא ידוע היה אז ערכה של התחפרות ולא נחרתה בתודעה הססמה ‘זיעה חוסכת דם’. ומה גם שהיה יום חמסין. האדמה טרשית. האנשים לאחר שתי יממות של טיפוס מייגע, של רעב וצמא, ואין עמם כלים לחפירה. בר’לה לא התחפר, ואף לא החליף עמדה משנהרג אריה. לאחר שנפצע פעם שנייה, ואולי שלישית, זחל אליו אחד הבחורים כדי להצילו. המחלקה כולה כבר החלה נסוגה בעקבות הגדוד. שאל אותו בר’לה: ‘נשארת אחרון?’ ‘כן’, השיב. ‘עזוב אותי וברח’, קרא אליו בר’לה בשארית כוחותיו.

נשארו שם גם חלוּצִי רוּדוֹי ויוחנן יעקבי, ‘כדוריסטים’ בשנת לימודיהם השנייה. המלחמה ‘נדחקה’ להם באמצע, והם החליטו, עם כל כיתתם, שאין לבייש את מסורת ‘כדורי’ וביום אחד של טרם אביב מצאו אותם בגדוד… הם הצטרפו להכשרה וגורלה היה גורלם."

עד כאן עדותו של טישלר ב“יפתח אחוזת הסופה”, וסיפור זה הוא באמת שיאו של הספר המרגש, “אחרונים על הרכס”.

שמו ונוכחותו של שמואל אלחנן אינם נזכרים, ולו במילה אחת, במאמר או בספר. למן השיעור הראשון מוזהרים תלמידי היסטוריה לחשוד במקורות שעליהם הם נשענים. מי שאינם שועים למוריהם בעניין זה, עלולים לדמות לעיוורים השמים מכשול לעצמם. מניסיוני המצומצם יכול אני להעיד, שאין טוב ממסמך כתוב בזמן אמת, או סמוך מאוד לאירוע, שהוא־הוא חומר הבניין להיסטוריון. מקורות שבעל־פה, ויותר מכול אלה הנסמכים על זיכרונם של הבריות, בין אם על מה שאירע לפני שנים רבות או תמול שלשום, נוטים לערבב את מה שקרה עם מה שרצו או קיוו שיקרה.

בהערה מתודולוגית קצרה זו כוונתי לאותו רגע מרגש – או מביך – שבמפתיע מתגלה בו מסמך נשכח מהלב מן “הזמן האמיתי”. כך קרה בפרשת “האחרון על הרכס”, ובלי כל קשר התמלאתי מחדש ספקות וחששות. הן שנים הייתי אחוז לבטים אם אני זכאי לגעת בסיפורה המורכב של משפחת רבינוביץ’־אלחנן, ושמא אין לאדם כמוני רשות לחדור להוויה שאפילו מלאכים מדירים רגליהם משכמותה, ופשוט לגנוז את החומר הרב שהלך ונצבר אצלי ולקוות שאיש ראוי ממני יתמודד איתו ביום מן הימים.

יותר מעשר שנים חלפו מאז אותה סדרה של שיחות עם שולמית ויצחק (בינתיים הלכו שניהם לעולמם בשיבה טובה) ועם הבן החי היחיד שמואל, ייבדל לחיים ארוכים, וכל ניסיונותי לתת להם ביטוי ראוי עלו בתוהו. והנה, ב־3 בינואר 1996 קיבלתי משמואל בדואר תצלום של שני מכתבים ששלח להוריו ולסבו ולסבתו ב־19 במאי 1948, מכתבים שנשכחו מלבו ורק כעת מצאם בארכיונו־כולל־הכול של סבא רוזנבלום. הם אינם זקוקים לעזרה פרשנית כלשהי:


"19.5.48

לאמא היקרה שלום,

אחרי זמן רב שלא היה באפשרותי לכתוב הריני כותב מכתב שהייתי בשמחה מוותר עליו ובגלל סיבה זו אני כותב אותו על כתובתך. אסף נהרג בפעולה האחרונה שלנו והוא נקבר באיילת השחר. לדאבוני לא יכולתי להיות בקבורתו, אבל השתדלתי לסדר שלא יודיעו אליו ישר הביתה בכדי שלזה לא ייוודע לאמו ישר מאדם מבחוץ. כך אין אצלי חדש ואני בריא ושלם. אנחנו החלטנו להתאחד עם הכשרת מעוז אבל מהכיתה ביחד נשארנו מעטים מאוד כיוון שפיזרונו מסיבות שונות. אל תגלי דבר לסבא ולסבתא.

נשיקות

שמואל"


“מוצ”ש, 22.5.48

לאמא ולאבא היקרים שלי,

את מכתבו של אבא מה־20 קיבלתי ואני כבר כתבתי לכם על מותו של אסף, אבל על חלוצי ועל עוד חבר מאיתנו שנהרג לא רציתי עדיין לכתוב. אבל אני רואה שאי־כתיבתי לא עזרה ובכל זאת הגיעה הידיעה אליכם. יש ברצוני לכתוב כל שקרה אז באותו יום. אסף קיבל בזמן נתינת פקודה כדור בראשו ומת, עד כמה שסיפרו לי, במקום. לי זה נודע בזמן הקרב ואני דרשתי תכף שיודיעו לבסיס שבשום אופן לא יודיעו זאת לאסף הביתה ישר. אחרי הצהריים נהרגו חלוצי ויוחנן מתל עדשים. אני בעצמי גם כן ניצלתי בנס, ועלי להודות עבור חיי לחבר מההכשרה שלנו (מעוז) שנשאר פצוע, ובזמן שידע שהוא נשאר כבר שם, עוד היה לו הכוח והאומץ לצעוק אלי לסגת מאותו תל שירדתי ממנו אחרון, ואילו הייתי נשאר כמה דקות נוספות לא הייתי יוצא משם. אסף נפל למען המדינה ביום ההכרזה של המדינה. אבא ביקש שאכתוב הכול ועל כן כתבתי את המכתב הזה ואני שולח אותו על ידי שמואל זיסלה, שנפצע באותו הקרב. כן נפצע עוד חבר מהכיתה.

אני חושב שלסבא וסבתא תמסרו ד"ש ממני ואין צורך במכתב נוסף.

בנשיקות רבות וחמות,

שמואל"


עד כאן פרשה זו. מכתבו של שמואל ישכנע כמדומני כל היסטוריון בעדיפותו המוחלטת על מקורות אחרים. מאז מציקה לי השאלה, איך קרה שזהותו של “האחרון על הרכס” נעלמה מזיכרונם של המספרים על אירוע, שבולטת בו דבקות חוליית המקלע של הכשרת מעוז במשימתה עד לרגע האחרון ממש. לאחרונה הזדמנתי עם אחד מ“זקני הדור”, שהכיר מקרוב את אירועי היום ההוא, יומה השני של מדינת ישראל. שאלתיו אם זכור לו מאותו שלב אחרון של הקרב איש מחלקת מעוז, מתלמידי “כדורי”, שמואל אלחנן.

“אה, כן,” הפטיר האיש, “הוא היה איזה גח”ליץ, אם אינני טועה."

שתקתי, ורק את לבי הזהרתי שלא להיכנע לרתיעתי העמוקה מעיסוק בכמה עניינים קשים כשאול, שצל אי־הוודאות מאפיל עליהם עד היום, ולהתרכז במה שקיבלתי עלי: לספר את סיפורם הסובייקטיבי של האם, האב ושלושת הבנים, “דור תש”ח" כולם, הסיפור כמות ששמעתיו מפיהם של החיים וקראתי במכתביו הרבים של עמוס, ברשימותיו של “רבי” ובכל מה שזכרו אוהביו. הן סיפור חייו הקצרים של “רבי” הוא זה שאליו נמשכתי כל השנים ובדרך זו נחשפתי לכל השאר. ואיך אפשר שלא לספר ברבים על ילדותו ונעוריו שוברי הלב של שמואל, שהתגלו לי מעט־מעט, לספר על מי שהיה בחזקת נידון למוות משנתו התשיעית ועד לשנתו השש־עשרה, כשהוצעדו, הוא ואביו, ב“צעדת מוות” שבנסי נסים יצאו חיים גם ממנה; על מי ששלוש שנים אחרי שזכה סוף־סוף להיות לנער לומד ובעל חלומות, הוטל שוב לקרב על החיים ועל המוות בגבולה של מדינה שלא ידע שכבר נוסדה וכי זהו יומה השני של ישראל העצמאית, ודווקא הוא, ששוב ושוב טעם את הטעם המר של היחס המתנשא אליו כאל גח"ליץ, דווקא הוא זה שנשאר “אחרון על הרכס”.

ההפוגה הראשונה נכנסה לתוקפה ב־11 ביוני בשעה 10:00, ונקבעה לעשרים ושמונה ימים. חטיבת יפתח השלימה את משימותיה בצפון והורדה למרכז, למחנה צריפין, וברור היה שמצפות לה משימות נוספות במרחבים שממזרח לתל אביב וממערב לשער הגיא. מאז עלה שמואל עם כיתת ב' של “כדורי” לגליל, לא פקד את שדרות רוטשילד

  1. דאגתו היתה נתונה לשני אחיו המגויסים, ובעיקר לרבי בירושלים הנצורה, המופגזת והמנותקת משאר חלקי המדינה הלוחמת על עצם החיים. ההפוגה תזכה גם את אנשי “יפתח” בחופשות וכך יוכל גם “לקפוץ” לשדרות רוטשילד 108. אולי ירד גם רבי מירושלים ויספר על קורותיו בתשעת החודשים מאז שב מקורס הקשר והיה כנראה למפקד מחלקה ואולי נטל על עצמו משימות גדולות יותר, כדרכו.

אם אכן נפגשו שני האחים, היתה זו בוודאי פגישה חטופה, בר־אדון עמד בדיבורו, מינה את אהרן קמחי כמחליפו של רבי במחלקת קשר השדה, וכשנמצאו להם מושבים על איזה מטוס קל, טס עם רבי לשפלת החוף. כך נהג כדי לקיים הבטחה לקצין מסור ומצטיין, אך גם כביטוי להערכתו הרבה.

יעקב בר־אדון: “הכרתי אותו תקופה מאוד קצרה – שלושה חודשים. לא היו לי שום התחייבויות כלפיו לפני זה או אחרי זה, ואם אני אומר דברים אלה עליו, הרי זה משום שכך אני חושב. מישהו אמר, כי זו תוצאה של החינוך שקיבלנו כולנו. אני מסכים לכך, אך השאלה היא אצל מי הדברים השתרשו עד הסוף, ואצל מי רק בחלקם. הייתי אומר, כי הוא ספג את הכול. אם זה התבטא ביציאה יחידה לפעולות, או באי־לקיחת ביזה. אני מכיר חברים רבים שקיבלנו חינוך לא פחות טוב משל רבי, והיו מושרשים בארץ מלידה, אך בכל זאת לא עמדו בכל מבחן. רבי היה רואה בכל מקרה של ביזה פגיעה בטוהר הנשק. ההגינות שלו היתה ספוגת אידיאליזם.”

כרמי: “כיצד בחור זה, שהיה מנותק מהוריו והתגורר אצל סבא וסבתא, הצליח להשתרש במולדת ולהיקלט במסגרת ה’הגנה‘, לספוג הכול כדי שבתקופה מאוחרת יותר יוכל להגשים את הייעודים שעליהם דיברנו? המורשת האישית שלו היא שעזרה לו לקלוט את החינוך שקיבל ב’הגנה’.”

פרויקה: “רבי לא היה מוכשר לעסוק בספורט שימושי, אך היה מסוגל להכשיר את עצמו, על מנת להגיע לרמה שהביאה להסמכתו כמדריך לספורט שימושי. בהפסקות, כשכולם נהגו לנוח, הוא היה ממשיך לטפס על החבל. דוגמה קיצונית לרצונו לחשל את עצמו היה המרק שהכין בבית סבתו מִצב מת. על אף שהדבר הסריח ועורר בו גועל, ואולי דווקא בגלל זה, הוא עשה זאת – כדי שילמד להתגבר על רגשותיו.”

צ’יבי: “בתקופה של התעצבות דמותו, לפני קורס המדריכים הראשון ובזמן קורס המדריכים הראשון ב־1943 – ואחר כך כמדריך ומפקד – תמיד שימש דוגמה. אף פעם לא השלים עם שום פרט שלא היה משוכנע כי עיכל אותו. תמיד התווכח, הִקשה ושאל, על מנת להגיע לשורש הבעיה ולמצות את הדברים כלפי עצמו. הקשיים שהיו לו בספורט שימושי ורצונו להתגבר עליהם הם דוגמה טובה לכך. אני זוכר את התקופה שבה היינו יחד בביתן אהרן, בקורס ספורט. הוא לא השלים עם מגבלותיו, ועשה מאמצים בלתי רגילים כדי להגיע לאות הספורט.”

מירושלים ירד רבי עם בר־אדון סמוך לתום 28 ימי ההפוגה הראשונה, ומיד הפגישו בר־אדון עם מפקד יחידת הפשיטה הימית, שעדיין היתה בתהליך הקמתה. המדיניות המוכתבת בימי ההפוגה היתה לתכנן שורה ארוכה של מבצעים חשובים מרגע שתתחדש הלחימה, שתימשך ימים ספורים עד אשר תיכפה על צה"ל הפוגה שנייה. ואכן קרבות “עשרת הימים” נפתחו ב־9 ביולי והופסקו ב־17 (למעשה ב־18) ביולי, בשעה 05:45. מכיוון שמטרתי אינה אלא לעקוב אחר קורות משפחה אחת בישראל, ובמידה מכרעת אחר חייו הקצרים של רבי, אסתפק בכמה19 קווים כלליים על הרכב הכוחות שרוכזו לקרב לכיבוש בית עפא ועל מטרת ניהולו של קרב זה בלילה האחרון של ההפוגה השנייה, קרב אחד מרבים בלילה ההוא. ההדפסה הראשונה של “תולדות מלחמת הקוממיות” (מערכות, 1959) שהוכנה על ידי ענף היסטוריה במטה הכללי, כמפורש בשערו הפנימי של הספר, ראתה אור בפברואר 1959, ולפני מונחת ההדפסה השמינית, יוני 1962. למבצע ניתן שם הצופן “מוות לפולש”, ובספר מצוינים הנימוקים למבצע זה של הרגע האחרון:

“לאחר עשרה ימים ותשעה לילות של פעולה, מאמץ ומתיחות בלתי פוסקים, יצאו יחידות צה”ל לפעולה. ההפוגה היתה קרובה והיה הכרח בהתקפה ללא דיחוי… בצפון (הנגב) נכשלה ההתקפה על בית עפא. המצרים עמדו על ערכו החיוני של הכפר וביצרוהו היטב… שתי פלוגות תקפו אותו. אחת, מגדוד 4 של גבעתי מדרום, השנייה מחיל הנחיתה מצפון. זו מדרום נתקלה בגדר תיל שהוקמה בתוך שדה דורה בלתי קצור ושלאורכה נורתה אש מגן של הנשק המסייע של האויב. בין התוקפים רבו הנפגעים. הפלוגה נסוגה…" (עמ' 278).

וכך מתאר את מהלך הקרב מפקד פלוגת הנחתים המאורגנת למחצה.

פרויקה: “השתייכנו לגדוד 54 של חטיבת גבעתי כשיצאנו לבית עפא, כרתיה וחתה. הרבה מהמפקדים היו אנשי גדנ”ע. מחיל הים שאלנו משקפות, וכמו צופים טובים, ידענו שבלילה צריך להסתכל במשקפת. רבי עמד על כך שנצא לסיורים מוקדמים לפני הפעולה, דבר שהפייטרים של ‘גבעתי’ זילזלו בו. היציאה הזו בלילה, לראות מה קורה סביב בית עפא, היתה עניין של מציאת דרך גישה. האמת היא, שרבי מצא את הדרך באמצעות המשקפת, על ידי סיור עם המ“כים שלו. הוא מצא מקום שבו הגדר לא היתה שלמה אלא רק שני חוטים היו משוכים שם. הפלוגה בחרה בדרך זו. גם לפלוגה אחרת, שהיתה צריכה לנוע בדרך אחרת, הצענו ללכת בדרך שרבי מצא, אך הם הלכו באחרת. אנו הלכנו בדרך שרבי מצא. סיפרתי זאת כדי ללמד על השיטתיות שבה פעל רבי. לא התביישנו לבצע בדיוק מה שהקנינו לחניכים.”

יעקב בר־אדון: “האם זה היה גדוד קומנדו?”

פרויקה: “יחידת נחיתה זו, שמנתה מאה וארבעים ושישה איש, הפכה להיות פלוגה ג' בגדוד 54, שמפקדו היה צ’רה (צבי צור). הפלוגה האחרת היתה זו מפקדה היה אשר טרופובסקי. באותה פעולה היו צריכים להשתתף גם ‘שועלי שמשון’, אך הם לא התקרבו לשם כלל. ממאה ארבעים ושישה איש שהיו בפלוגה נהרגו עשרים ושניים. בפלוגה השנייה, מאותו גדוד, נהרגו כעשרים וארבעה. הם עלו על הגדר ונשארו תלויים עליה. את חלקם פינו לאחר מכן. היתה כיתה של שמונה בחורים מהפלוגה שלנו, רובם בולגרים, שלא הודיעו לה על נסיגה. הם המשיכו להילחם עד הבוקר. חיסלו אותם אחד אחרי השני. שניים נפצעו ונלקחו בשבי.”

יעקב בר־אדון: “לא עקבתי אחר המקרה באותה תקופה, אך אני מבין שספגנו שם מכה רצינית.”

פרויקה: “הפלוגה הזו נכנסה למקום ושהתה בו די הרבה זמן. צריכה היתה להגיע פלוגה של ‘שועלי שמשון’, ולא הגיעה. וגם הפלוגה השנייה נשארה על הגדרות. את בית עפא כבשנו, המצרים הסתלקו – אך אחר כך חזרו.”

שמואל: “אני מבין כי היתה שם מלכודת של מכונות ירייה.”

פרויקה: “המרגמות שלהם היו קרובות לוואדי. היינו כל כך קרובים למקום, שהפגזים נפלו כבר מאחורינו, אך עם מכונות הירייה הם קצרו בנו. רבי היה ממש קדימה, מול אותה מכונת ירייה (אלה היו וִיקֶרסים).”

הלל כרמלי: “הם טווחו את מכונות הירייה לגובה שלושים־ארבעים סנטימטר מעל לקרקע, וזו היתה אש מגן. כששמעתי איך התנהל הקרב, יש לתמוה כיצד בכל זאת הצליחו להיכנס פנימה. ורבי הרי נהרג ליד הבניין, כשזרק רימונים פנימה. האסון הגדול של הקרב הזה היה, שהמפקד עצמו, פרויקה, נפגע.”

גדעון: “פיקוד הגדוד היה בנגבה.”

הלל כרמלי: “האם נתת הוראה לרבי לפרוץ?”

פרויקה: “כל אחד ידע את תפקידו.”

יעקב בר־אדון: “האם נפצעת עוד לפני שכבשתם את המוצב?”

פרויקה: “נפצעתי בכניסה למוצב.”

יעקב בר־אדון: “מתי נהרג רבי?”

פרויקה: “הוא נהרג חמש־עשרה, עשרים דקות אחרי שנפצעתי.”

שמואל: “זה היה ביום האחרון של הקרבות.”

פרויקה: “לו נהרג בשלב מאוחר יותר של הפעולה, יכלה כל התמונה להיות אחרת. מה שאיפשר את הפריצה היתה העובדה שהוא זרק את הרימונים וזה דחף את האנשים. האמת היא, שזה לא היה תפקידו… רבי נפל כאשר עלה על עמדה של מכונות ירייה. הוא עמד לזרוק רימון על העמדה כאשר נורה, והרימון, שהיה כבר בלתי נצור, התפוצץ בידו… למעשה, הפעולה בבית עפא לא היתה מיועדת ליחידת נחיתה, אלא לחיל רגלים. היתה הוראה לחיל הים ולחיל האוויר, שכל חיל יוריד לנגב חמישה אחוזים מהכוח. לכן ירדנו. אני זוכר שהיו שתי משאיות מלאות בחורים…”

צ’יבי: “באותו יום הודיעו לי, כי פרויקה נפצע ורבי נהרג. אמרתי כי אני מוכרח לחזור הביתה, כי גם אחי השתתף באותה פעולה. עד שהגעתי למחנה, הוברר לי, כי גם אחי נהרג. באותה פעולה.”

שמואל: “רבי נפל שלושה ימים לפני שעמוס התחתן. עמוס עמד להתחתן, והאירוע נקבע ליום שלישי, י”ג בתמוז, הוא ה־20 ביולי, סמוך לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה. קיבלתי חופשה לחתונה. בתם של ידידי המשפחה ידעה זאת ובאה לספר להוריה. הם באו לברכנו לרגל חתונתו של עמוס, אך לא סיפרו דבר. גם הדודה ז’ניה מירושלים, שהיתה קשורה מאוד אל רבי, לא ידעה. נסענו לחיפה, לחתונה. בא מכר, עובד משרד החינוך, וסיפר שמישהו סיפר לו כי נפלו בחורים. הוא סיפר את הדבר במקוטע. הוא מסר לי את כתובתו של דן זסלבסקי (בעת שיחתנו פרופסור בטכניון), אחד מאלה שחזרו מקרב בית עפא. עליתי אליו לבית מגוריו והזדהיתי בשמי. הוא אמר לי שפרויקה פצוע קשה מאוד. שאלתיו מה עם רבי, והוא התקשה לומר. הוא אמר לי להתקשר עם מלון ‘סן רמו’, שמטה חיל הים שכן בו. היה זה יום שישי, ואיש לא היה במקום. בראשון בבוקר ניגשתי אל עזרא גודארד, שהיה אז קצין סעד, ושאלתי מה קרה לבנימין אלחנן־רבינוביץ'. הוא השיב לי, כי רבי הוא בין שלושת החללים הבטוחים ושאל למה אני מתעניין. החוורתי ואמרתי לו, שזה אחי.

באותו יום חזר עמוס משלושת ימי חופשה. ניגשתי להורים ומסרתי להם את הידיעה, ואתה יודע מה היתה תגובתה של אמא?"

ידעתי, כי בשיחותי איתם תעלה מאליה השאלה, מה עבר בראשם, כשאחרי כל מה שעבר עליהם, הם שוב במלחמה ושלושת בניהם משרתים ביחידות קרביות. בלי שהדברים נאמרו בפה מלא, ידעו שכוונתי בעיקר לשמואל, שאחרי שש השנים ההן, שרק בנס יצא מהן חי, קרוב היה ליפול במלכיה ליד בן דודו אסף.

דברי שולמית ויצחק הִכוּני באלם. ליצחק חשוב היה לספר, שגם הוא וגם שולמית היו חברים פעילים ב“הגנה” וכי היה אחד הלוחמים בכוח שכבש את שֵייח מוּניס.

שולמית: “גם אני הייתי ב’הגנה', ולימדו אותי רובה.”

אלא שהוא הוסיף בקול נשבר:

יצחק: “אחרי שנפל בנימין, כשקיבלתי את הידיעה, נשברתי. המשכתי להיות בתפקיד – אבל תפקיד יותר קל. היינו נותנים אזעקות כשאווירונים היו מפילים פצצות. ישבנו במרתף בית ספר 'ביל”ו‘… יחד עם זה המשכתי לעבוד ב’המשביר’… יש לי אפילו תעודה של ה’הגנה'."

אני מעז מעט יותר, ושואל אם באותם ימי אבל לא עברו בראשם מחשבות על כך שילדיהם “נמלטו מן הדוב ופגע בהם הארי”, כלומר, שגורלו של היהודי אחד הוא בגולה ובארץ.

שולמית, שבשיחה זו, אולי האחרונה בינינו, עמדה בשלהי שנות השמונים לחייה, עיניה כָּהו, ברקן המתריס עָמַם וניכר היה בה שכובד שנותיה קרוב להכריעה, הצליפה בי באותו קול תקיף, שזכרתי מביקורי הראשון ברחוב קטוביץ, לפני כעשר שנים:

שולמית:" עָברוּ! רגע! ודאי שעברו מחשבות! עברו ועוברות! אבל אצלי מחשבה אחת חזקה מכולן: יותר טוב פה מאשר שם! כשניומה נפל, אמרתי: טוב שפה, עם רימון ביד – ולא שם! הכול – רק לא כמו שם!"

ובאותה שיחה המשיך שמואל ותיאר את המטלה האכזרית שנטל על עצמו, לבשר על מות רבי:

שמואל: “ניגשתי לסבא וסבתא, ומסרתי אף להם, וחזרתי למחנה. שם פגשתי את איתמר גולני ז”ל, מראשוני הצנחנים, וסיפרתי לו את אשר קרה. הוא אמר לי, שאני יכול לשוב הביתה ולחזור אחרי השבעה."

אני מדלג לאחור, אל הקרב הכושל בבית עפא, שואל את שמואל אם בעת הנסיגה הוצאו גם כל הנופלים.

שמואל: "את הגופות מצאו רק שנה וחצי לאחר שנפלו. יום הזיכרון הראשון היה בבית עפא, ללא כל קבר. משנמצאו, הועברו לקבורה בחלקה הצבאית של נחלת יצחק, היישוב שנקרא על שם רבי יצחק אלחנן, סבו של סבא, ומאז נבלע ברצף האורבני החובק את תל אביב. חצי שנה לאחר יום הזיכרון הראשון, שבנו, חמישה מבני משפחות החללים, לאותו מקום בניסיון לאתר את קבר האחים שכרו להם המרצחים בשדה פתוח, ולזהות את הגוויות. היו קבורים שם תשעה־עשר לוחמים. את הקבוצה זיהינו על פי השמות שהיו על הגופיות ועל פי פתקאות נייר בכיסים… אני הייתי בדעה, שאסור להפריד בין החללים. זיהינו את הקבוצה. כדי לזהות את רבי, ניסו למצוא סימנים על פי התפוצצות הרימון, אך אני לא זיהיתי אותו ולא ניסיתי לזהותו.

כשבאתי לבקר את פרויקה הפצוע קשה בבית החולים דג’ני ביפו, אמרו לי שהוא אינו יודע על נפילת רבי. לכן שתקתי ולא אמרתי מילה בקשר לכך. אני זוכר עוד שבאו אלינו כמה יהודים טובים, שתפקידם היה לעבור בבתי החללים ולהודיע למשפחות על מות יקיריהן. בלי להכניסם לדירה, אמרתי להם, כי אנו כבר יושבים שבעה, אבא שאל מדוע לא הכנסתי אותם. אמרתי לו, כי הם ודאי מודים לי על שלא עשיתי זאת."

הנה כך נפל רבי, לוחם מוביל בכוח פורץ, כאשר ביקש. אך מה חטוף היה פרק זה בחייו הקצרים. מירושלים ירד בימיה האחרונים ממש של ההפוגה הראשונה. פרויקה מינה אותו למפקד מחלקה מאומנת למחצה, לא מוכנה ללחימת חי"ר, כמוה כיחידה כולה. רק ערב היציאה לקרב הוקצו לו שעות אחדות לאימון חפוז של אנשיו לקראת הצפוי להם.

בי"א בתמוז נפל, חודשיים ותשעה ימים לפני מלאות לו עשרים ושתיים, כמוהו כאלפים מבני הדור. שבעה־עשר יום צעיר ממני היה. דברים אלה נכתבים חמישים ושבע שנים לאחר הלילה בבית עפא, כעבור כל אותם חיים ארוכים שלא חי. ועוד: פחות מחצי ימיו, שמונה שנים בלבד, הספיק להיות בארץ שאליה שאף מילדותו, אך לא רבים היו כמו רבי – נאמנה של ארץ ישראל ברגליים מחותלות ובלב חם. * * * * *

עברו עשרים ואחת שנים מיום שנפל רבי, ושנתיים מאז מלחמת ששת הימים, בישראל זו של 1969, באותה שיחה לזכרו בבית האח השלישי, שמואל, ברחובות, שצוטטה כאן פעמים אחדות, העלה שאלה חברו־מפקדו:

פרויקה: “האם יהיה זה ממין העניין לשאול, אילו חי רבי בתוכנו היום, במה היה עוסק?”

יעקב בר־אדון: “הוא לא היה ממשיך במסגרת הצבא. עם תום המלחמה היה פונה לכיוון אחר.”

פרויקה: “אלא אם מישהו היה משכנע אותו כי יש בו צורך. הוא היה חושב על ארבעים השנים הבאים, על מה שמוטל עליו לעשות לקראתן, על אף שלא זו היתה נטיית לבו. אילו בא אליו אחד כמו פונדק – מאלה שהקימו את הנח”ל – ואומר לו כי הוא צריך אותו, היה משתכנע."

הלל כרמלי: “מעולם לא ראיתיו כאיש צבא. הוא היה פונה אל אתגרים אחרים, גם בשטח ההתיישבותי.”

יעקב בר־אדון: “אם היו אומרים לו, כי מקימים יישוב באילת, וצריך מי שיקים תוכנית זו על רגליה, אני חושב שהיה רץ לכך. אך אני מסופק אם היה מסכים להקים גדוד או חטיבה.”

מרים פרוינד: “אני חושבת, שאילו היו באים לגייס אותו ליחידה כמו 101, הוא היה הולך.”

יעקב בר־אדון: “הוא היה מוכן לעשות הכול כשהעם בסכנה, אך לומר שרבי היה מוכן ללכת ליחידה 101, להיכנס לכפר ערבי ולהרוג נשים וילדים – אני משוכנע שהיה מתנגד לכך.”

כרמי: “אם היו אומרים לו, הוא היה עושה זאת.”

יעקב בר־אדון: “על אף שהתנגדתי לפעולה בדיר יאסין, ראיתי גם את הנימוקים שחייבוה. רבי לא ראה זאת. הוא אמר, שלא ייתכן להרוג נשים וילדים. אני חושב שהיום היה פרופסור באוניברסיטה.”

כרמי: “מעל לכל ספק, הוא היה היום מרצה באוניברסיטה. הוא היה פונה לכיוון של חינוך הדור, לאו דווקא לצבאיות – אלא למדעי הרוח.”

פרויקה: “אולי היה לפוליטיקאי?”

הלל כרמלי: “בפוליטיקה היה נכווה מהר מאוד, כי היה חריף מדי וישר מדי. הוא אף פעם לא היה תככן, וכל פוליטיקאי חייב להיות כזה.”


 

16. הס קטגור, הס סנגור

את “על שתי הדרכים, דפים מן הפנקס”20 קראתי סמוך להופעתו. לא קראתי, אלא התנפלתי על מסמך נעלם וחשוב זה, שנגאל מן הנשייה, מבקש בדפיו חיזוק רוחני וסעד מוסרי. ברשימות נוקבות אלה, שכתב ב“פנקס עבודה”, חלקן שלא לפרסום, דן אלתרמן בדרכם של היודנראטים, שפעלו בחסות מחוללי השואה ונאנסו לשרתם, ולעומתם בדרכם של מורדי הגטאות, שמטרתם לא היתה, ולא יכלה להיות, ניצחון על מכונת המלחמה הנאצית, כי אם גאולה סמלית של הכבוד היהודי שנרמסם וחולל. רשימות אלה נועדו אף הן “לגאול את הכבוד היהודי שנרמס וחולל,” אך מתוך עמדה שנגדה קוטבית את הלוך הרוח הציבורי באותה עת (בעיקרן נכתבו בשנים 1954־1955, אך הן נחו, גנוזות ועלומות, עד שלהי שנות השמונים, כשמונה־עשרה שנים לאחר שהלך נתן אלתרמן לעולמו). לכאורה, לא היה בספר זה משום חשיפת איזה “אלטר אגו” מפתיע של אלתרמן. הן מראשית אותו פולמוס מר טען, שאל לנו להבדיל בלשון חותכת בין גבורתם של יחידי סגולה לבין עם שלם שהלך כביכול “כצאן לטבח”. “הקול הציבורי” האדיר את קומץ המורדים.

רק מיעוט מבוטל, שהוכתם מיד כבעל “מנטליות גלותית”, סבר שלנו הישראלים, שלא עמדנו במקומם, אין כל רשות לשים עצמנו לשופטיהם. יתרה מזו, מי שהרחיק לכת והעז להשמיע דעה, שקוממה רבים, ובעיקר בקרב הנוער הישראלי “זקוף הקומה”, כי בנסיבות השטניות ההן, “הגבורה האמיתית היתה להחזיק מעמד וככל הניתן לפעול להישארותם של יהודים, אם רבים או מעטים, בחיים”. עמדת המוקיעים כל סוג של שיתוף פעולה עם המרצחים הובעה אז בלשון הקשה ביותר בפי השופט בנימין הלוי, שפסק כי ד"ר קסטנר, מראשי יהדות הונגריה, “מכר את נפשו לשטן”.

באווירה זו קם נתן אלתרמן, בעל “הטור השביעי”, קולו האמיץ והמזוקק של “הקונצנזוס הציוני”, ונקט עמדה מנוגדת ל“קול ההמון”. לכאורה צריכים היו להוקיעו כ“עוכר ישראל”, המצרף קולו לכל אותם בוגדים, שסייעו למרצחים, ואשר הורחקו אל שולי החברה הישראלית דאז, להיאטמות כל אוזן לקולו שעד לאותה שעה היה קולה המדמם והממאן לשכוח של ישראל הקולטת לתוכה עוד ועוד שרידים מ“העם היהודי ההרוג”. ולא כך היה.

המשורר הפרטיזן אבא קובנר סיפר על פגישתו הראשונה עם אלתרמן:21

"אל אלתרמן לקח אותי יצחק שדה. פעם ראשונה שעליתי מבית הקפה לספל קפה בביתו הישן היה אלתרמן רוצה לשאול אותי משהו. פתח פנקס חשבונות, הציץ בו ושאל, שאל והקשיב, רשם מעט והקשיב הרבה, הכול אודות הגטו. אחר כך חזרנו לרחוב. היה זה כמדומני קצה רחוב בן עמי כשאמר:

‘לוא אני בגטו – הייתי עם אנשי היודנראט.’

עצרתי מלכת. ראה שאני עומד – עמד גם הוא. ואני אמרתי:

‘אבל, נתן, קראתי את “שמחת עניים” – איך אתה יכול…?’ ‘זה כאן – השיב במין חריפות – זה הרי כאן’!…"

ואם דברים כאלה נאמרו, בארבע עיניים ובפומבי, מאז שנות החמישים, ומספר הטוענים שדרוש לבחון מחדש את אמיתות ההבדלה המובלעת בצירוף “השואה והגבורה”, כאילו אלה שתי מהויות נפרדות, אולי מנוגדות, הלך ורב – מה גרם לי, שבשנות השמונים יעשה עלי “פנקס” נעלם זה רושם עמוק כל כך? כאן אני חייב סוף־סוף להשמיע איזה וידוי אישי על מה שטילטל וזיעזע אותי בפרק המכריע של שיחותי עם שולמית ויצחק רבינוביץ', ואם כי הקפדתי מאוד שלא לחרוג מתפקיד המאזין והמתעד, נאלצתי לא אחת לנשוך את בשרי בשיני ולהימנע מתגובה מתפרצת, שהיתה עלולה לשים קץ, ובטרם עת, למפגשים מרתקים אלה, שעד אז לא התנסיתי בשכמותם.

בפתיחת ספרי זה סיפרתי איך ביום העצמאות השלושים החל להירקם הקשר בין משפחת רבינוביץ’־אלחנן לביני. במהלך השנים האזנתי לאם שולמית, לאב יצחק ולשמואל, בנם החי היחיד, הצעיר בשלושה. רשמתי, הקלטתי, קראתי, ובלי משים נצבר אצלי חומר רב. בראשית 1985 ידעתי שהגיעה השעה להפיכתו לאותו ספר שטוויתי בדמיוני, המעשה בגורלה האיום והמופלא של משפחה אחת, יהודית ועברית, גולה וארץ ישראל, ניצולת השואה ומיוצגת היטב ביישוב של ערב מלחמת העצמאות, משפחה ששלושת בניה היו מלוחמי תש"ח. טמונה כאן, כך חשתי, איזו אמת נסתרת, לא סינתטית ולא בדויה, האמת על כולנו.

ואז נתקפתי איזו חרדה מפני מה שימצא הקורא בספר, התמקדות באותה שאלה הנוקבת עד תהום, עניין שלא חשבתי עליו כלל כשנכבשתי לסיפור זה, שבשורשו היו – זו היתה מחשבתי הראשונית – עמוס הבכור, חברי מן הבריגדה, ו“רבי” הצעיר ממנו, חברי מימי ירושלים של ערב תש"ח ושל המלחמה. והנה דווקא זה – היות יצחק מראשי הגטו מן התחלה ועד חיסולו הסופי של “קונצנטרציונסלאגר קאונאס” – קלע אותי למשבר מעמיק ושיתק את כוחי לשבת ולכתוב. סיבות של אמת ותירוצים ראויים לדחיית הכתיבה לא חסרו לי. ואז, בסוף שנות השמונים, או בראשית שנות התשעים, הופיע “על שתי הדרכים”, שטילטל אותי טלטלה רבתי. בדברי ההקדמה של דן לאור, היה משפט אחד שאני, מוכה רגשי האשמה, קראתי כרמז סודי המופנה ישר אלי:

“סיום הכנתו של ספר זה, שקראתי לו ‘על שתי הדרכים’, מתרחש בסמוך ליום העצמאות הארבעים למדינת ישראל.”

אהה, איך יכול היה דן לאור לדעת, שלפרקו הראשון של ספרי הנטוש על משפחת רבינוביץ' קראתי “בבוקרו של יום העצמאות השלושים”, וכי הוא נח למעצבה עם שאר פרקים כתובים?! עשר שנים עברו, ופחדי מן הצל של עצמי לא פג. קראתי את הרשימות הנוקבות שהעלה אלתרמן על הכתב לפני ארבעים שנה ויותר, התפעלתי לא רק מן האומץ להתייצב גלוי עיניים מול דברים שרבים סירבו לראות, אלא מן הכוח לחדור אל לב המציאות השטנית ההיא ולהבחין בכל משמעויותיה. אגב קריאה, חזר אלי שוב אותו חייל צעיר של קיץ 1945, שאולי היה אז מבוגר ושקול יותר מן האיש שארבעים שנה מאוחר יותר משתקת אותו איזו תדמית משום שאינה מניחה לו, כמו לאותו חמור אגדי, להכריע בין אֵבוּס אחד למשנהו, שכך, בעמידה משתקת זו (וכשהחמור הוא איש יהודי פיקח מדי – גם מתחסדת) הוא מוציא את נשמתו.

לא כן אלתרמן, הכותב באחת הרשימות:

"לאחר שנטריד מתוכנה את המליצה המטשטשת, נצטרך להגדיר את אופן ראייתנו את הדברים. חוקי הברזל האכזריים, הלא־אנושיים, של התקופה, מאלצים אותנו לקבוע:

  1. דרך היודנראטים היתה הכרח.

  2. העובדה כי היו בה מקרים רבים של הידרדרות לתהום – אמנם נובעת מעצם מהותה ומעצם תנאי התקופה שהעמידה את האנשים בפני ברירות איומות. אך אין משתמע מכאן שאנו רשאים להכריז כי עצם הדרך, שהיו בה גילויים אחרים, היתה דרך של בגידה ושפלות.

  3. המחתרת, במשך השנים שעד הקץ, ובמשך הקץ עצמו, לא נתנה ולא התיימרה לתת תחליף לדרך זו, וכל שעה שעמדה בפני הכרעה וברירה ממש, ברירה קובעת גורל, היתה המחתרת מניחה לדרך היודנראט להימשך…"22

קראתי דברים חדים ובהירים אלה, ותוך כדי קריאה השתכנעתי, שלא רק אני לבדי, כל אדם בר־דעת חייב להסכים איתם. אך אילו באמת הסכימו הכול, לא היתה המחלוקת יוקדת עד היום. אני מעז להרחיק לכת ולומר, שבתוך כל אחד מאיתנו נאבקות זו בזו שתי הדרכים.

בקיץ 1945 גרם המקרה והייתי אחד החיילים הראשונים שפגשו בקלגנפורט שבאוסטריה ניצולים שאך זה השתחררו, אימת המוות עדיין נשקפה מעיניהם, ובלבם רתחה תאוות נקם בנאצים ובשותפיהם, אך גם יהודים שכדי להציל את עצמם עשו כל נבלה ביהודים אחרים. קצת מזה סיפרתי ב“פצעי בגרות”, ועל מעמדים אחרים יפה עד היום השתיקה.

העיון ב“על שתי הדרכים” הקל עלי לבחון מחדש את רגשותי. ארמוז על כמה דיבורים במהלך שיחותינו ברחוב קטוביץ, שההאזנה להם הותירה אותי כביכול שווה נפש. כשסיפר יצחק לראשונה על ישיבת יקירי הקהילה בבית הרב, זו שכפה עליהם האס־אס עם כיבוש העיר כדי שיבחרו ועד זקנים, הוא היודנראט, בחירה שרק אישור הנאצים יקנה לה תוקף – לא הזכיר כלל שבשלוש שנות קיומו של הגטו היה מופקד על ארגון עבודתם הכפויה של הסגורים בתוכו ועל מילוי מכסות העובדים, שתבעו הגרמנים מפעם לפעם. כשסללו הגרמנים שדה תעופה במרחק כמה קילומטרים משער הגטו, כמסופר למעלה, נכללה גם שולמית במכסה. יום יום הוצעדו עבדי חינם אלה ברגל לאתר השדה וברגל הוצעדו לגטו בתום יום העבודה. ואין זו אלא דוגמה אחת לאותן “בריגדות עבדים”, שיצחק היה מופקד על כולן, אם כי עצם הצבתם לבריגדות העבודה של כלואי הגטו ומילוי המכסות שתבעו הגרמנים היו בתחום תפקידו של מנהל מחלקת העבודה ביודנראט, שיצחק לא נמנה עמוֹ (כך הוסבר לי המערך המנהלי של שעבוד היהודים). רק בהדרגה הצטיירה התמונה כולה, ורגש עז של סלידה השתלט עלי, ודמי שב לרתוח בי כמו בנעורי הרחוקים בקיץ 1945, בהבדל אחד. עכשיו כלאתי את רגשותי, ובפנים אטומים האזנתי ותיעדתי, שכן כל התערבות רגשית מצדי עלולה היתה לשים לאל את מטרתי האחת – לאפשר ליצחק ולשולמית להשיח את ליבם, לפרוק את משאן של האבנים הכבדות, שרבצו על שניהם ארבעים שנה ויותר. בפנים אטומים האזנתי לפרטי פרטיהן של האקציות, מיון יהודים, מי לחיים ומי למוות, למן האקציה הגדולה, שמוינו בה כעשרת אלפים גברים ונשים זקנים וטף להשמדה מיידית בפורט התשיעי ועד לאקציות הילדים, שבסופן לא שרדו כלל ילדים רכים וניצל רק קומץ נערים, שאת שמותיהם, בהם אהרן ברק, שלדעת משפטנים דגולים הוא “גדול המשפטנים בעולם בדורנו” מנתה שולמית על אצבעותיה, אחד אחד.

כשקראתי את מכתבו קורע־הלב של ראש היודנראט, ד"ר אלחנן אלקס, והגעתי לשורות:

“לעינינו ולפני חלונות ביתנו עברו, לפני שתי שנים בערך, הרבה הרבה אלפים יהודי דרום גרמניה ווינה ביחד עם רכושם וחבילותיהם הגדולות להפורט התשיעי, הנמצא במרחק איזה קילומטרים מאיתנו. שם נהרגו כולם באכזריות קיצונית. לפי שנודע לנו אחר כך, בהחלט הוליכו אותם שולל ואמרו להם במקומות מושבותיהם, שמוליכים אותם לקובנה כדי להתיישב אצלנו בהגטה.”

לא ידעתי את נפשי מגודל הזעם, הבושה ועליבות מעמדו של ראש הגטו, היהודי היקר ד“ר אלקס. שוב החלו להתרוצץ בתוכי כל העמדות המנוגדות, עמדות של חסרי אונים. אכן, בסופו של דבר הגעתי היום להיפוכו של מה שחמר בדמי באירופה 1945: הדין עם אלתרמן, שלא הציע תרופת פלא ורק אמר, “אילו הייתי שם, הייתי מצטרף ליודנראט”, שלדברי ד”ר אלקס, עלה בידו פה ושם לקרוע רוע גזירה, להציל שלושים איש מהוצאה מיידית להורג ועוד בדומה לכך. אלא שאוי לנו מעמדה זו ואוי לנו מן העמדה המנוגדת.

ואשר לעמדות שהשתרשו בכלל הציבור, מתבלטת יותר ויותר לְקוּת נפשית, מעין פיצול אישיות קולקטיבי. סימנים שונים מעידים, שלא חל שינוי פנימי, נפשי, בעמדות המקובעות, כלשון “נֵדֶר”, שירו של אברהם שלונסקי:


עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ

עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחוֹל

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ

נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל

לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.


ומן הצד האחר, יש נהירה גוברת מארצנו הקדושה לגרמניה, נא לא לשכוח, “גרמניה האחרת”, ולא מצד מי ששכחו הכול, או דבר לא זכרו, אלא דווקא מצד העושים שוב ושוב פומבי לנדרם, ‘דבר לא לשכוח’, גם מצד כותבי ספרים שעניינם “הזיכרון”, נהירה לאותה מדינה מטוהרת לשֵם קבלת הכרה רוחנית, כמעט ואמרתי, הכרה אסתטית, דווקא שם, לזכות דווקא שם בחיבוק חם ואוהב, המיתרגם בדרך הטבע לפרסום נרחב ולגמול חומרי. ודווקא על אותו “שם” כותבים נגד ונוהרים בעד.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, פיצול אישיות קולקטיבי ביחסנו אל כל אחת מ“קטגוריות” הניצולים, אלה שמתחת לחופת “הגבורה” ואלה שבגדר “השואה”, ובלשון פחות נקייה, אלה שהלכו כצאן לטבח וביתר שאת אלה שעל מצחם טבוע לשמצה ולעולמי עולמים, אות “יודנראט”. כך בעלי איזה מנגנון הגנה סמוי, שבדומה לאותו טקס קמאי של יום הכיפורים, העמסת כל החטאים האמיתיים ורגשי האשם המדומים על גבו של “השעיר המשתלח” והשלכתו לתהום העזאזל, הם מקווים באמת ובתמים, שהעמסת כל חטא שחטאו ולא חטאו וכל רגש אשם אמיתי או מדומה על גבו של זולתם, תשחרר23 אותם מאותה האשמה עצמית בלתי מרפה.

להסיר ספק: איני מוציא את עצמי מכלל זה, ואפילו טיעוני הברזל של אלתרמן הועילו לי רק לשעה. שכלי הבין היטב, שמשום שלא עמדנו במקום בו אותם מאות אלפים, שכל רגע בימיהם המעונים עלול היה להיות (ולא אחת גם היה) האחרון בחייהם, נהיה מנועים לעד מלהעמידם למשפטנו. ואולי לכך התכוון אלתרמן כשאמר, “אילו הייתי שם – הייתי ביודנראט,” כלומר, כיוון שלא הייתי – עלי לשים מחסום לפי. שכלי קיבל עמדה זו במלואה – אבל רק שכלי בלבד. בסתר לבי הוסיפה להתקיים, ובתקיפות רבה יותר משנדמה היה לשכלי, הרתיעה מאלה ש“הלכו כצאן לטבח”, החלוקה חסרת הרחמים והכוזבת בין “שואה” ל“גבורה”. רק לשם המחשה, אביא שורות ספורות מביקורת שפירסמה פרופסור דינה פורת,24 חוקרת חשובה ומחברת הביוגרפיה המקיפה של אבא קובנר, על ספרו של אריה סֶגַלסוֹן, מניצולי גטו קובנה, “בלב הערפל – כיליונה של קובנה היהודית, מבט מפנים”:

“הוא [סגלסון] כותב על ד”ר אלחנן אלקס, יו“ר המועצה, ‘הסמכות המוסרית העליונה באותם ימים קשים’, הדורש משרידי קהילתו העומדים בשערי דכאו להיות גאים ביהדותם עד לרגע האחרון, ואם נגזר – למות בכבוד ובגאווה, ובמילים אלה ‘נפרד מיהודי קובנה שנתנו בו את מלוא האמון בשלוש שנות שירותו בראש האֶלטֶנסרַאט’. ובהערכה דומה הוא כותב על ד”ר לייב גרפונקל, סגנו של אלקס, על ד“ר יצחק רבינוביץ', שמילא תפקיד בלתי אפשרי כמנהל מחלקת העבודה, על מזכיר המועצה, אברהם גולוב (אחר כך תורי) שהתרוצץ באומץ בזמן האקציה הגדולה להציל מתי מעט – זאת ועוד – ביולי 1944, בימים האחרונים, סירב דודו, משה סגלסון, גם הוא אישיות נערצת בגטו, להציל את עצמו, ולאחר שנועץ בד”ר אלקס דחה הצעה לברוח ובכך לסכן את עובדי בתי המלאכה שניהל. באותם ימים אחרונים ממש של הגטו הרכיב הדוד רשימה של מאה איש שעליהם הוטל לפרק את בתי המלאכה ולהביא את הציוד וחומרי הגלם לגרמניה, ובדרך זו להינצל, לפחות לזמן מה, מן ההשמדה הצפויה לנשארים ב“מחנה הריכוז קובנה”, והמחבר אינו מסתיר מקוראיו לא את עצם הרכבת הרשימה ולא את הרגשת הרווחה שחש לפני שישים שנה, כאשר נוכח לדעת שכל בני משפחתו נכללו ברשימה; ואולי אינו חש בסתירה שבין הרגשה זו לבין ביקורת נוקבת על מועצת היהודים ורשימותיה…"

לעניות דעתי, מתגלה בשורות־ביקורת מעטות אלה אותו “משהו” האסור בנגיעה על ידי מי שלא היה שם. סגלסון ומשפחתו היו שם, והוא מספר בגילוי לב מצמרר איך כלל דודו משה (שעמד בראש בתי המלאכה בגטו, ומשניצל ועלה לארץ שימש בתפקיד מנהלי בכיר בבית החולים בילינסון), “את כל בני משפחתו” באותם מאה יהודים, שניצלו מגורל אחיהם בעת חיסול הגטו. זו היתה החלטה, שבעולמנו שלנו, במה שמכנים “נסיבות רגילות”, אפשר מאוד שהיתה גוררת פולמוס ציבורי נוקב, אם לא למעלה מזה. ואילו לאיש מאיתנו, שלא היה בתהום הפעורה ההיא – וב“לאיש מאיתנו” אני כולל גם את עצמי וגם את פרופסור פורת – אין כל רשות לשפוט את המעשה, גם לא להציגו באופן שיביא את הקורא לראותו כ“כתם”, כ“נפוטיזם”, כיחס אדיש לגורלם של כל אלה שלא נמנו עם אותה “מאה” מאושרת. כל כמה שלא נתאמץ “לעמוד במקומם”, נמצא עצמנו יושבים בהיכלי משפט ממוזגים, שופטים הוויה שלעולם לא נדע מה היא – החיים בגיהינום.

הנה כך, בדרכי עקיפין, ואולי באריכות־יתר, באתי להסביר איך חברו אצלי יחד תירוצים, סיבות של אמת ורתיעה גדולה מנגיעה בד"ר יצחק רבינוביץ' כאחד מראשי גטו קובנה, לדחייה נמשכת והולכת מצידי של העלאת הדברים בכתב והבאתם לפרסום. על גורמי דחייה אלו נוספו מחלות קשות, אובדן וצרות אחרות שטילטלו את חיי והרחיקו אותי לכמה שנים טובות מכל כתיבה.

אף לא לרגע אחד רחק סיפורם של בני רבינוביץ’־אלחנן מלבי. חזרתי והפכתי בו, בשני חברי, עמוס ובנימין, שסיפור עלייתם, התערותם ומותם בלא עת, עורר כל כך את דמיוני. במהלך הפגישות עם הוריהם ואחיהם הצעיר, הלכו הם והתחבבו עלי יותר ויותר.

יצחק ושולמית היו בני גילם של אבי ואמי, והירהרתי לא פעם באותה אפשרות דמיונית, אך מאוד סבירה, שגורלותיהם היו מתהפכים, הרבינוביצ’ים היו עולים, כמוסכם וכמתוכנן, בשנת עלייתם של הורי (1925) לערך, ואילו הורי ואחי ואני היינו מוצאים עצמנוּ בשואה, ומן המעט הידוע לנו על השמדתן הגמורה של משפחות אבי ואמי, היו נרצחים כבר בהתחלה, וקרוב לוודאי בידי השכנים, ה“פוֹלקס דוֹיטשֶה” הרבים שבמחוזם. מחשבות אלה, וכן איזו קרבה גוברת אליהם, שחשתי לאחר פטירתם של אבי ואמי, כמו חיזקו את תוקף ה“תיאוריה” שלי בדבר מוּפרכוּת ההבחנה בין “יהודים” ל“עברים”, שיש לראותם כשני זרמים נפרדים. ביסודה אין כל הוכחה לקיומם של הבדלים דמוגרפיים, היסטוריים, תרבותיים ואחרים בין מי שעלו לארץ לבין מי שלא זזו מן המקומות שהיו בהם דורות על דורות. מי שקמו והיגרו לארץ זבת חלב ודבש מול זו שמדרכותיה מרוצפות זהב. חלוקה זו הייתה בעיקרה ילידת המקרה העיוור ותו לא. והנה, באחת, כשהוברר לי מעמדו של יצחק כממונה על כלל בריגדות העבודה של כלואי הגטו, התנפץ בתוכי משהו יקר, שדבקתי בו מאז קיץ 1945. אילו אך נמצאה בי מידה מספקת של אכזריות, הייתי קם מיד ויוצא את הבית ברחוב קטוביץ, מוחק מעל לוח ללבי את הזקֵן הלהוט לספר לי עוד ועוד.

לא הייתי קם, וגם לא קמתי. ההתבוננות לאחור, אל מחוץ לאופק, משכה אותי בעוצמה של מיליון מגנטים. והן מאז קיץ 1945 למדנו הרבה על אותה הוויה שטנית, שקורבנותיה ניסו לשרוד בה כבתוך בור מלא נחשים ועקרבים. קראתי כמעט כל עדות שהתפרסמה משל מי שהיו שם ושרדו, אם על מה שהתנסו בו הם עצמם או על חבריהם שמתו במאה מיתות משונות. קראתי על המורדים שנפלו ונשק בידם. קראתי את יומנו שובר הלב של ראש היודנראט בוורשה, אדם צֶ’רניאקוֹב. קראתי על מרידות שהיו ועל מרידות כביכול, שלא היו. קראתי את מחקרו המדוקדק של ד“ר קרקובסקי מ”יד ושם“, שהעלה כי ביערות שבתחום ה”גוּברנמַן" (השטח שנותר מפולין לאחר מה שגזלו הגרמנים והרוסים) היו עשרות חבורות של לוחמים יהודים, כחמשת אלפים בסך הכול, ששתי דיביזיות גרמניות הוקצו למלחמה בהם וכולם נהרגו עד האחרון שבהם. כל השנים דבקתי בהכרעותיו של בן הכמעט תשע־עשרה, והדחף, אחרי כארבעים שנה, לקום ולהימלט מהבית ברחוב קטוביץ, כדי להמשיך איזו מלחמה בלבו ובראשו של מי שמכל משפחת אביו ומשפחת אמו לא שרד איש ובלי שאי־פעם ייוודע היכן ובאילו מיתות הוּאבדוּ מהעולם – והדחף הזה נראה לי נערי עוד בטרם קמתי מהכיסא. * * * * *

כבר לאחר שחתמתי את כתב היד, נטלתי את המהדורה החדשה של הרומן “והוא האור”25 מאת לאה גולדברג, שהיסוד האוטוביוגרפי שליט בו ואשר במתכוון לא פתחתיו עד אז. במקורו ראה אור בשנת 1946. ידעתי על המטען הכבד שנשאה איתה לאה גולדברג בצאתה את קובנה, העיר שעשתה בה את ילדותה ונעוריה, ויצאה לברלין, ללמוד ארכיאולוגיה, נמלטה מתוכה, אפשר לומר, לבלי חזור. מרכיב אחד, אולי ראשי, היה פרטי מאוד – מחלת הנפש של אביה, שלא זה המקום לפרט את תולדותיה ואת רישומה המתמשך על נפש הילדה והנערה. די לרמוז על מעמד אחד ברומן – ילדה שחברותיה לכיתה מתגודדות סביבה וקוראות: “זה אביה של נורה, הוא משוגע! הוא משוגע!”

המרכיב האחר הוא המחנק הגובר, המעיק על הנערה המתבגרת והחיה כולה בספרים שהיא קוראת בשקיקה גוברת, ספרים הפותחים לה עולמות אחרים והמעצימים את תחושת הבדידות הפנימית, וההרגשה שהיא תקועה בעיר קרתנית קטנה, בקהילה יהודית הדוחה כל חדש, שונה, אולי מאיים. קרתנות זו מודגשת ברשמים שהובאו למעלה מפי לאה גולדברג עצמה בריאיון לא"ב יפה ומפי אחרים.

ברומן “והוא האור”, שמסגרתו קיץ אחד בקובנה לאחר שנת לימודים ראשונה בברלין, מתארת לאה גולדברג את כל אלה באותו קול מיוחד שלה, בעוצמה כבושה, אך אין היא מעלימה את הסלידה והמיאוס שממלאים אותה אנשי הקהילה, כמו גם את הכרתה המוצקה שאין היא שייכת עוד להוויה זו, ועולם השירה והאמנות הוא ביתה האמיתי.

ראיתי לנכון לאזכר דווקא כאן את “והוא האור”, שבדין מצביע פרופסור מנחם פרי ב“אחרית דבר” על כוחה המרשים של המחברת, שהזמן לא כירסם בספרה ואין ספק שהיום הוא נקרא היטב, ולא כפי שקרה למהדורה המקורית, שהדור ההוא זילזל בה, השכיחה מלב, ומאז נמנעה לאה גולדברג מכתיבת רומן נוסף.

אלא שאותי זיעזע ממש הגילוי, שבשלב מסוים מצטרפת לכתיבתו לאה גולדברג ב‘, הרואה את העיר ויהודיה באור שונה לחלוטין, בניגוד גמור ללאה גולדברג א’, שבה דיברנו עד כאן. החל בעמוד 184, בַּכרך התוסס שכה נמשכה אליו, בברלין, בשיחה עם חבר של ידידתה, צאצא למשפחה פרוסית רמת מעלה, המורד לכאורה בכל ערכיה ומכריז, כי אם “הם”, הנאצים, ינצחו, “הריני נושא את רגלי ובורח אל מעבר לגבול הפולני.”

ומגיבה לאה גולדברג ב', שעכשיו היא הכותבת:

"ולפתע ידעה:

גם הוא עשה שקר בנפשו, לא יישא את רגליו ולא יברח. הוא יהיה איתם. יהיה אחד מהם. ילך, יעמוד, יפסע, יצדיע לבוש מדים חומים, ילד בשורותיהם וישיר את שירת הורסט־וסל…"

ובהמשך, מוליכות את נורה מחשבותיה אל הקטע הבא:

"לאן ברחתי? אל מי ומפני מי?

כאן, בעיר הזאת, מאחורי הנהר הסמור מגשם, כאן בקתות עלובות ועיניים רעבות בחלונות.

אביוניך, ישראל, אביוניך.

הקטנים, הדחוקים, האומללים, האומרים יום יום ‘שמע ישראל’.

ועמלם, ועמלם אשר לך, העלמה, אין חלק בו.

כפוית־טובה מתרברבת, מתהדרת!

מי לימד אותך קרוא באותיות מרובעות, אם לא העיר הזאת ויהודיה?

מי לימדך לפתוח בלילות ולבקש פתרון בשירי ר' משה בן יעקב בן עזרא, אם לא העיר הזאת ויהודיה?

מי לימדך לחלום את חלום עתידך, ברטט־ברטט, להגות שם ארץ קטנה על שפת הים התיכון, אם לא העיר הזאת ויהודיה?

ולמען מי, ובשל מי חפצת לחיות, אם לא למענם, למען בני העיר הזאת ויהודיה? מעבר לנהר הסמור מגשם בקתותיהם הדלות, סבלים, סנדלרים, קבצנים. כולם זכאים ממני."

מתי נכתבו דברים אלה ועוד בדומה להם? תאריכים מדויקים על כתיבת הספר, מראשיתו ועד סופו, לא מצאתי. אפשר רק לשער שנכתב בשנות מלחמת העולם.

עיינתי ב“יומני לאה גולדברג”,26 ובעיקר בחטיבה "בגרות א' " (1943־1937). ברישום ביום 17.8.42 יש אזכור קצר: “ייתכן שאצליח לעשות משהו ברומן שלי. לאט לאט מתבררים לי דברים…” סביר שמדובר בספר זה, אך על תוכנו אין כל רמז. בסוף שנת 1943 הפסיקה לכתוב יומן, ולא חזרה אליו אלא בשנת 1949.

תחושתי שלי היא, שחלקו האחרון של “והוא האור” נכתב סמוך לסוף המלחמה, כשגורלם של יהודי קובנה כבר נודע, אם בשלמותו או רק למקוטעים.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלתי עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.


 

17. וכמה מילים על שארית חייהם

גם מלחמה זו קרבה לסיומה, והמשפחה לא יכלה להימלט מהרהורים על מרי האירוניה בתהפוכות גורלה. מראשי השלושה, שרק באיזו מקריות חסרת פשר יצאו חיים מן התופת, שערה לא נגרעה גם בתש"ח. ודווקא לרבי, אחד מבניהם הגדולים, ששולמית הצליחה למלטם, לא עמד מזלו, אם אכן בחוסר מזל מדובר, ולא בדחף בלתי נשלט לבוא אל מול פני המלחמה החזקה.

אם כך ואם כך, גם גלים סוערים אלה שככו, ועד מהרה שבו שולמית ויצחק למסלול שהותווה לחייהם בזמן הקצר שבין עלייתם לארץ לבין פרוץ המלחמה. מה היה מסלול חייהם החדשים, תהיתי ביני לבין עצמי, ואת השאלה הזו נרתעתי מלהציג להם אפילו פעם אחת.

רתיעתי לא היתה בשל איזה “מידע עלום” שהגיע איכשהו לאוזני. רק אגב התבוננות והאזנה התעוררה בי איזו תהייה, ועוד תהייה, ושלישית ורביעית.

תהייה ראשונה: העיקוב אחר הניסיונות האכזריים שעמדו בהם נטה להשכיח עובדה חשובה אחת – אחרי כל הדברים האלה, משהגיעו לארץ, עדיין היו אנשים צעירים לערך, אלה המסווגים כ“גיל העמידה” – שולמית בת ארבעים וארבע ויצחק בן ארבעים וחמש. רבים היו מודעיהם בארץ, קרובי משפחה מצמרת החברה, קובנאים לשעבר, שליחי ציבור ושאר שד"רים שפקדו את קובנה בימי גדולתה של משפחת רבינוביץ', וכולם ידעו מה מרכזי היה מעמדם במוסדות הקהילה ובתנועה הציונית.

איני בוחן כליות ולב, אבל עובדה תמוהה אחת אינה טעונה פירושים. שניהם היו בעלי יכולת וניסיון רב. שניהם חיפשו איזו עבודה שתהלום את יכולתם, ואני מרשה לעצמי לשער, שרמזו על כך לכל אותם “מודעים” מן הימים הטובים. אינני יודע איך התנהלו הדברים, אם בפתקי “המוכ”ז הוא מאנ“ש” (ובתרגום לבני הדור הזה, “מוסר כתב זה הוא מאנשי שלומנו”), אם בדרכים אחרות, אך לשניהם נמצאה מהר מאוד עבודה:

שולמית עבדה תחילה במועצת הפועלות, כמזכירה במחלקה להכשרה חקלאית, ולאחר מכן הועסקה כספרנית ב“בית שולמית”. בינואר 1946 התחיל יצחק לעבוד ב“המשביר המרכזי” והועסק שם כמנהל עד לפרישתו לגימלאות ב־1965.

סידור זה ניתן להיבחן “ככה, כך וגם אחרת”, כדבר השיר. אפשר לומר: החברים דאגו להם. החברים גם ידעו, שהם סמוכים לשולחן אביה של שולמית, נדיב ידוע, ואין כאן חס ושלום חשש, שגם בלי שיעבדו כלל, יגיעו לפת לחם. יותר מכול, הם מבקשים סידור פרודוקטיבי מכובד, ואין כסידור הזה. ומצד אחר, מותר להשתומם: שני חברים, שניהם בעלי ייחוס נכבד, “כתר תורה עם כתר גדולה”, שניהם גם בעלי זכויות רבות משל עצמם – זו כל התרומה שארץ ישראל מצפה מהם, ספרנית ב“בית שולמית” ואיזשהו מנהל ב“המשביר המרכזי”?

בכל אלה הירהרתי רק ביני לביני, ואת פיהם לא שאלתי ולו גם ברמז הקל ביותר.

ובדומה לכך, תהייה שנייה: מיום פרוץ המלחמה, סיפוח ליטא לברית המועצות ושנות ההשפלה וההשמדה הנאצית, הלך מעמדם החומרי והידרדר, עד אשר נותרו בלא כלום. בלא כלום, פשוטו כמשמעו. לשולמית נידב ארגון ניצולים איזו שמלה. יצחק ושמואל לבשו מה שמצאו עם שחרורם במחסני האס־אס. חסרי כול היו גם עכשיו, בארץ ישראל, ואם כי הוריה הזקנים של שולמית פתחו להם את ביתם ואת לבם, יש לשער מה חשו זוג הבורגנים לשעבר, שהיו ל“קעסט קינדער”, אוכלי לחם חסד. והן מצבם זה לא היה לימים, או לשבועות. כל סיכוי לרכוש דירה בכספם לא היה להם. לעולם לא נדע מה אמר בלבו בעניין זה יהושע מרדכי רוזנבלום, ואם כי גלוי וידוע היה לכול כי “אחרי מאה ועשרים” יירשו את כל אשר לו בנו משה, בנותיו שולמית וז’ניה ואולי עוד כמה זכאים, בעודו בחיים לא סייע למשפחת רבינוביץ' לעקור לדירה משלה. מי ידע חקרי לב? אולי השתוקק לקרבת בתו האהובה ומשפחתו, ויותר מכך אחרי שנפטרה אשתו, והוא נותר לבדו בדירתו רחבת הידיים.

אם כך ואם כך, התגוררו שולמית ויצחק אחת־עשרה שנים בשדרות רוטשילד 108, בהן שנתיים לאחר פטירת אביה של שולמית.

שולמית: “אחרי שאבא מת, עשתה לנו הבלבוסטע משפטים. הגענו עד המחוזי, והחלטנו ששם לא נישאר עוד.”

ב־1956, משקיבלו את חלקם בירושה, קנו בשמונה־עשר אלף לא"י את הבית ברחוב קטוביץ, ריהטוהו במה שהביא אביה של שולמית ב־1931 מברלין, ובו עשו את שארית ימיהם. רק שנים לאחר שעקרנו מדירתנו, ממש מעבר לרחוב, זכיתי להכירם מקרוב ולגלות מי היו אותם זקנים שהיינו רואים מדי פעם מטיילים ברחוב, או נתקלים בהם בחנות המכולת שביהודה המכבי. מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד עד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

שמואל בנם, “האחרון על הרכס”, החליט שלא ללכת עם הכשרת מעוז ולהצטרף לקיבוץ רביבים. הוא דבק בחלום שרקם בגטו קובנה ובחודשי ההמתנה באיטליה, למד באוניברסיטה חקלאות, שירת במשרד החקלאות, והגיע להיות סמנכ"ל. גם הוא, כהוריו, לא מחק מזיכרונו יום אחד מן השנים הרעות, וכתום חמישים שנה, חזר על “מסע המוות” של אביו ושלו, ביקר את עיר מולדתו, שהיתה פעם קהילה יהודית מפוארת. לבתו קרא עופרה, זכר לקרב האחרון של רבי בבית עפא. לבנו קרא בנימין. גם עמוס קרא לבנו בנימין, ויצחק נפטר רק שמלאו לבנימין נכדו שלוש־עשרה.

זה סיפורם של חמישה רבינוביצ’ים, שרק דורנו זה, רק מציאות אחוזת עוויתות, שכל בדיון מתגמד מולה, מסוגלים היו לצרפו מחלומות ושברם, ממסע אל התופת ובחזרה, מן הסיום הבלתי נתפס – את רוב חייהם הארוכים ומלאי התהפוכות עשו, בסופו של חשבון, פה, בארץ ישראל. * * * * *

לפיוס גמור עם עצמי ולהכרה מלאה שלא לי ולשכמותי המשפט, הגעתי, למרבה הבושה, רק לאחר פטירתו של ד"ר יצחק רבינוביץ’־אלחנן. ארבעים ושבע שנים חי בארץ, ובשנתו התשעים ושתיים מצא מנוחת עולם בנחלת יצחק, סמוך לרבי, שנטמן בחלקה הצבאית בטרם מלאו לו עשרים ושתיים.

צער רב מילאה אותי הסתלקות רעייתו, שולמית רוזנבלום־רבינוביץ’־אלחנן – “בת ציון היקרה”, אישה גדולה, שגם אחרי שכבו עינה, לא אבד יופיה התקיף. חמישים ואחת שנים חיתה בארץ ובשנתה התשעים ושש מצאה מנוחה ליד בעלה, סמוך לרבי.

כשמלאו לו שישים וחמש יצא שמואל לגמלאות. פעמיים אמר קדיש יתום לפני הבית בקטוביץ 13 ולפני הקבר הפתוח, פעם ראשונה לעילוי נשמת אביו ופעם שנייה לעילוי נשמת אמו. הוא, שהיה בן תשע כשהתהפך עולמם, זוכר הכול ודבר לא שכח, ועל כל מה שזכר ולא שכח חנקו אותו הדמעות…

ביום הזיכרון תשנ"ו זכה שמואל, דור חמישי לרבי יצחק אלחנן ספקטור, הילד מהגטו, “האחרון על הרכס”, להימנות עם מדליקי המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אם יש עדיין מי שהבדלה זו מקובלת עליו…

כל השנים לא שכחתי את סיפורם הנורא והמופלא של הרבינוביצ’ים. אך אולי משום שהגעתי גם אני לגילם של אבי ושל יצחק אז, ביום העצמאות השלושים, חשתי שכוחי עמי להעלות בהשתאות את תהפוכות גורלה של משפחה זו, העברית־ישראלית, על ספר.


2006־1978


  1. כל ההערות בסוגריים הן מאת המחבר.  ↩

  2. מתקן להאצת תנועותיהם של חלקיקים גרעיניים.  ↩

  3. פרופ‘ פריץ הבר (1868־1934) אכן היה מגדולי הכימאים בדורו. בתהליכים חדשניים הפיק גזים רעילים דו־שימושיים, כמדבירים של מזיקים, אך גם לפגיעה קטלנית בעוצבות גדולות של חיילים. גזים אלה הוטלו מן האוויר על שדות הקרב במלחמת העולם הראשונה בתוצאות איומות. כבר ב־1911 פתחה לפניו התנצרותו את ראשות המכון לכימיה פיסיקאלית על שם הקיסר וילהלם. כאות הוקרה לתרומתו, התמנה הבר ב־1916 לראש שירותי הלוחמה הכימית. אך כל אלה, וכן פרס נובל ב־1918, לא עמדו לו בעלות הנאצים לשלטון. כשסירב לפטר את עוזריו היהודים, סולק והיה ל“היהודי הבר”. מוכה ומושפל עזב את גרמניה, הוא קיבל מינוי באוניברסיטת קיימברידג’, אך גם שם לא חש בנוח. הוא נועץ בידידו הטוב, חיים וייצמן, אף הוא כימאי נודע, שצוטט בספר. Between Genius and Genocide: The Tragedy of Fritz Haber, Father of Chemical Warfare, Jonathan Cape, 1905. כאומר כי בפגישתם זו נראה לו הבר כמי “שסיים את חייו כאדם שבור, מבולבל, נע בריק מנטלי ומוסרי”. נראה שווייצמן הוא שהציע לו להמשיך את עבודתו המדעית במכון זיו ברחובות (גרעינו המקורי של מכון וייצמן), וכי ההצעה קסמה לו, אך הוא מת בדרכו לארץ. ההיבט הטרגי ביותר בחייו הוא פיתוח הגז הקטלני 'ציקלון ב'', שנועד להדביר מזיקים, אך הוא הגז ששימש לרצח המוני של יהודי אירופה במחנות ההשמדה. בצוואתו הניח למכון את ספרייתו הגדולה. באוניברסיטה העברית בירושלים פועל זה חצי יובל, בפרויקט ישראלי־גרמני, “מכון המחקר בדינמיקה מולקולרית על שם פריץ הבר”.  ↩

  4. על עולמו של דור הבנים מלמדים דברים שכתב אליעזר שטיינמן ב“דבר” ב־1936 ועמנואל סיון מביאם כטיפוסיים בספרו “דור תש”ח, מיתוס, דיוקן וזיכרון“ (מערכות, 1991): ”הם באי כוח המציאות, באינסטינקט הבריא הלוחש לבעליו, כי אם רוצה הוא בחיים עליו להסתגל לתנאים החדשים, שבין שהם ארעיים בלבד ובין שהם עשויים ליהפך להווי קודר ממושך בארץ הזאת […] הכרח הוא להשתמש כנגדם בכלי זינם… אויה על הבגרות המהירה הזאת, אשר התחוללה על ילדינו כרעם ביום בהיר […] דור שלם של בני נעורים שילדותו עלתה באש וטובעה בדם, האם לא יהיה זה דור אשר יחוש תמיד מגרעות באוצר חוויותיו?"  ↩

  5. ד“ר גרפונקל היה סגנו של ד”ר אלקס ב“ועד הזקנים” של גטו קובנה.  ↩

  6. “ותעייה” במקור המודפס, צ“ל: וטעייה – הערת פב”י.  ↩

  7. כל הציטוטים שמובאים להלן מתוך “אוסטרליץ” לקוחים מתרגום־בעבודה של יונתן ניראד. “אוסטרליץ” מאת ו"ג זבאלד עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כתר.  ↩

  8. בהוצאת Hamish Hamilton, 2003.  ↩

  9. ד"ר יצחק קשיב, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ומבכירי בנק לאומי לישראל.  ↩

  10. דוד רוזנסון, בן קובנה, חברי למחלקת החובשים בגדוד השלישי של הבריגדה, שמפיו שמעתי כבר אז על ‘הנס בפונטבה’.  ↩

  11. אפרים פילרסדורף, חברו בלב ובנפש של רבי מתקופת הלימודים וה“הגנה” בתל אביב. אל פרויקה חבר רבי בקיץ תש“ח כמ”מ להקמת חיל הנחיתה הימי.  ↩

  12. “דבר השבוע”, שני המשכים 12.6.47 ו־19.6.47.  ↩

  13. צ'יבי, צבי ברגיל (שפיכלר), חברם של רבי, פרויקה וכרמי מתל אביב. כולם הדריכו בחג“ם ובגדנ”ע.  ↩

  14. חיל־הקשר הירושלמי פעל בפיקודו של זאב טריינין. לידו שימש יעקב בר־אדון בתפקיד קצין קשר מחוזי למכשירים ניידים. בינואר 1948 אומנו כ־30 איש בשימוש במכשירים ניידים, כקשרים קרביים. לירושלים הובאו 40 מכשירי קשר כאלה. קשרים אלה ליוו את היחידות בשדה בפעם הראשונה, בהתקפה על בית צפאפה בינואר. ראו ספרו של יצחק לוי (לויצה), “תשעה קבין”.  ↩

  15. יעקב בר־אדון היה מפקדו הראשון של רבי בקשר, במחנה שנֶלֶר בירושלים.  ↩

  16. יעקב בעל־שם, מחיילי מחלקת הקשר של רבי בשנלר, שירת שנים רבות כמהנדס בחיל הקשר.  ↩

  17. הלל כרמלי, סמל המחלקה במחלקת קשר שדה במחנה שנלר, שירת שנים רבות בחיל הקשר והשתחרר בדרגת אל"ם.  ↩

  18. אורי אפשטיין, חייל במחלקת הקשר של רבי.  ↩

  19. “ככמה” במקור המודפס, צ“ל: בכמה – הערת פב”י.  ↩

  20. מאת נתן אלתרמן. ההדיר, ביאר והוסיף אחרית דבר פרופסור דן לאור (מוסד אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ט).  ↩

  21. אבא קובנר, “על הגשר הצר”, ספרית פועלים, 1981, ע' 111.  ↩

  22. “על שתי הדרכים, דפים מן הפנקס” (הקיבוץ המאוחד, 1990).  ↩

  23. “תשתחרר” במקור המודפס, צ“ל: תשחרר – הערת פב”י.  ↩

  24. “הארץ ספרים”, 23.6.04  ↩

  25. הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. המהדורה המקורית הופיעה בספרית פועלים ב־1946.  ↩

  26. ערכו והכשירו רחל ואריה אהרוני, ספרית פועלים, 633 עמ', 2005.  ↩

המלצות קוראים
תגיות