הלשון העברית נוחלת בימים האחרונים נצחון גדול מעבר אשר לא פללנו לו. בעתונים העבריים הולכות ונדפסות מבחר יצירותיו של שלום־עליכם בתרגום עברי מז’רגון, – ואנו משתוממים לראות, איך נשתמרו בכל תקפן ובהירותן כל החמודות של הכשרון המבריק כפי שהן במקורן, אחת לא נעדרה, ולפעמים אפשר גם להוציא משפט, שהתרגום העברי נתן עוד טעם לשבח והוסיף עוד זוהר מיוחד לפרי כשרונו של ההומוריסט הנפלא. לולא ראינו זאת עין בעין, היה מן הנמנעות להאמין, שאפשר להביא בחוברת טבעית וישרה כזו את העברית המוצקת בגדות הירדן, את העברית הגאיונה של שירת משה לפני מותו, של ישעיהו בן אמוץ ושל איוב עם טוביה החלבן ובנותיו, עם המאירים והשניאורים וכל החבריא, ובכלל עם כתריאלובקה העגומה והשוממה, – זו הבת־לא־רוחמה, הטובעת בבצתה באין מעמד. אך הנה בא התרגום של שלום־עליכם והראה אותנו לדעת, כי אכן חוברת כזו אפשרית ואפשרית, ולא עוד אלא שהזווג הזר לכאורה עולה כל־כך יפה, עד שאפשר היה לחשוב בתמימות, כי מראשית יצירתם נועדו הגטו הכתריאלובקי והלשון העברית לחיות בכפיפה אחת וללכת תמיד שלובי־זרוע.

הן אמנם את הפלא הזה – להשרות שכינתה של הלשון העברית על רחוב היהודים בפולין בכל כעורו וליצור מלאכת־מחשבת של יצירה ציורית בכל תפארת השלמות והפיוט האמתי – כבר הראה לנו הסבא ר' מנדלי שיחיה, ובעקבותיו עשה כזאת ביתר שאת וביתר עוז משוררנו הגדול ביאליק, המראה לנו פעם בפעם נפלאות במקצוע זה. אך שני המאורות הללו של ספרותנו אינם נכנסים לחשבון בשעה שידובר באפשרות טבעית ובלתי־אמצעית בנידון שלנו לחוגים הרחבים של ספרותנו. ביאליק הוא בכלל יחיד בדורו בשפעת העושר הרוחני והפיוטי שהוא מוציא משפת־עבר. זהו קוסם, להטים בידו, יך אל הסלע ויוציא דבש וחלב – ומי ידמה לו? כתורן על הגבעה עומד הוא לבדו בגבהי־מרומים, ואנחנו כולנו שוכני העמקים מרחוק נביטה אליו, נפערה פינו בתמהון ובלא אומר ודברים נרגישה. כי יותר מדאי רב המרחק בינינו ובינו ולשוא נחגור שארית כחות לטפס ולעלות אליו למרום שבתו – והיא לא תצלח. ובנוגע לר' מנדלי, הנה מצד אחד דבר לנו עם אמן המלה הציורית ממדרגה ראשונה, ומצד שני עומד לפנינו בכל עמקו ושלמותו למדן מופלג בתורה, אחד מזקני תלמידי־החכמים שלנו, משרידי הדור הישן, שבימי־נעוריו המית את עצמו באהלה של תורה ואחר־כך, במשך כל ימי חייו הארוכים, לא חדל לשקוד על כל מקצעות התלמוד והמדרשים והספרות העברית הבאה אחריהם וביד חרוצה של איש־המדע ואמן־המלה גם יחד הוא הולך וחורז מרגליות, שיעניק אותן ברוב כשרון לבת־שירתו הצרופה, שנגזר עליה להתלבט בעולמה ברחוב־היהודים בפולין על כל עניה ומצוקותיה. סגנונו של ר' מנדלי בכללו בודאי הביא רב ברכה לספרותנו בתור מורה דרך לאילו מקורות של הלשון אנו צריכים לשים פנינו כדי שנעצור כח לצור בעברית את קלסתר צורתם של חיי ההוה, וביחוד של חיי ההמון היהודי בכל תכנם ואמיתותם. אולם בפרט, אם נבוא לעמוד בבירור על איכותו ומהותו של סגנון ר' מנדלי, נווכח לדעת, שאמנם יפה ומרומם הוא אותו סגנון, ובכל לב נתענג על מלאכת־המחשבת על הסלסול, על הדיוק, על העבוד, על הדקות שבו; אך בכל זאת או, יותר טוב, בשביל זאת, לא יכול להיות לנו למופת, שממנו נראה וכן נכתוב כלנו, אנשי המחנה ממערכות הספרות העברית. יותר מדאי מבצבצת ועולה מכל שורה, מכל אומר, הלמדנות העצומה, הפקחות החריפה, הלטישה מאמנותית; יותר מדאי נשקף מהם המצח הרחב והקמוט של הלמדן העמקן, שכל מלה שלו מתחלקת לכמה גוונים ומלאה כוונות ורמזים ופעם בפעם – גם עקיצות ודקירות למקום שצריך… הנה לדוגמא, קטע אחד קטן מסגנונו הנפלא של ר' מנדלי, שמרעיש אותנו בדקות עבודו וביפיו התלמודי, יופי מיוחד במינו, שרק אלה שנתחנכו על ספרותנו העתיקה יכולים להעריכו כראוי. ר' מנדלי נכנס לביתו של אחד ממיודעיו ומוצא שם מסבה שלמה של סופרים עבריים, שותים חמין ומספרים זה עם זה בחבה ורעות, ור' מנדלי מספר לנו את סדר כניסתו לתוך החבורה: “ברשות בעל־הבית ישבתי אל השולחן וכוס־חמין לפני. בין המסובין לא היו עוד הדברים שמחים כבתחילה, ולאחר שעה מועטת נשתתקו כלם. שתיקה זו מצויה על־פי רוב אצל הבריות בביאת פנים חדשות לתוך חברתן. בה נשמעת נביחה חרישית של הכלב הרע הרובץ לפתח לבנו, ופירושה: חשד, שנאה, תחרות וצרות־עין, ורמז ובקשה: ברח דודי לעזאזל או לכל הרוחות שבעולם – והניחות לי! בעין טובה ובתמימות אינן פוגשות זו את זו אלא הבהמות. בהמה עומדת על אבוסה והרי באה אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס, אין חברתה מוחה בידה ושתיהן אוכלות כאחת וממלאות כרסן בנחת רוח”… אל אלהים! הלא זוהי מעין ברייתא יפה וברורה מן הימים שה“בית” היה עוד בבנינו או, לכל הפחות, מימי ר' יהודה הנשיא. וכלום אמנות־לשון נפלאה מעין זו היא דבר השווה לכל נפש, עובר לסוחר, כמו שאומרים בלשון־השוק, שאפשר לתת לה מהלכים במלוא רוחב ספרותנו? לא ולא! ר' מנדלי ישאר אצלנו תמיד יקר־המציאות, חזון נפלא במינו, שבמדרגה גבוהה כמו נזדווגו בו למדנות תורנית בצורתה הקלסית עם כח־היצירה של אמן־צייר במקצוע התאור היפה, ולפי תנאי־החיים בזמננו קשה גם לקוות, שהחזיון המבריק הזה יהיה מן השכיחים אצלנו ונזכה לראותו כאורח תמידי על במת ספרותנו.

אולם אחר הוא הענין לגמרי כשאנו עוברים אל חביבנו שלום־עליכם. בתור הומוריסט אופיני של רחוב היהודים הוא כשרון גאוני, נאדר ונפלא, אך בתור סופר עברי, ביחס לידיעת הלשון והיכולת להשתמש בגנזיה ובשפעת סגולותיה, הוא אחד משלנו, מן המחנה. הוא, כמו שצריך לשער, יודע עברית באותה מדה, שסופר עברי הגון צריך לדעת, אך לא יותר. מהיכא־תיתי, למד בחדר, יש לו בודאי ידיעות בית־רבו בפרק משניות עם ה“ברטנורא”, בדף גמרא עם רש“י, עיין דרך אגב ב”עין־יעקב“, במדרשים וב”שאר ירקות" (אם נתנה הרשות להשתמש בקלאסיפיקציה הספרותית של ר' טוביה החלבן), אך כל זה לפי אמת־המדה של הנגב הטוב והחם והאוהב חיים פשוטים, במשמעם, אך בשום אופן לא של ליטא הקרה והקפדנית, – היא ליטא התורנית והלמדנית, המוכשרת לקחת בבוקר לא־עבות אחד את כל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, כולו כמו שהוא, ולקפלו בלא הקדמות יתרות מכף רגל ועד ראש בד' אמות של הלכה, עד שלא יודע כי בא אל קרבן – וחסל! אפשר, שלא שלום־עליכם בלבד הוא המתרגם את יצירותיו לעברית, ובעבודתו זו השתתפו גם אחרים; על כל פנים, אותם האחרים, ששמם גם לא נתפרסם, בודאי הם מן הסוג המצוי של הסופרים העברים, לא מנדלים ולא ביאליקים. ואם אנו רואים, שגם ידיעה בינונית ומצויה של הלשון העברית הספיקה לשלום עליכם ולעוזריו לתת לנו את יצירותיו הנפלאות – היצירות הלקוחות מעמקי החיים של ההמון היהודי – בעברית, יכול דבר זה להיות לנו למופת חותך, שהעברית החדשה, אחרי עבודה רצופה ופוריה של דורות אחדים, הסתגלה להוה, עד כי כמו נפש חדשה וחיה נופחה בה אחרי החיים החנוטים של התקופות הקודמות. יתר על כן: שלום־עליכם הראה לנו הפעם, שרחוב־היהודים בפולין קשור הוא באופן אורגאני עם הלשון העברית. ודבר זה הוא טבעי למדי, אחרי שדרך צנורה של שפת־עבר ירדה לאותו הרחוב כל ההשפעה הרוחנית, שעשתה אותו לחטיבה מיוחדת ושהניחה עליו את חותמה. בלעדי קשר אורגאני כזה אי־אפשר היה לתרגם עברית בצורה מוצלחת כזו את יצירותיו של שלום־עליכם. בכל לשון אחרת, תהא זאת רוסית, אשכנזית, פולנית, אין שום יכולת למסור את שלום־עליכם במלואו ובצביונו עד גמירא, כמו שנמסר נגד עינינו בעברית. שם תהיה לפנינו העתקה, זמורת־זר מגפן נכריה, וכאן – האוריגינאל בכל תכנו ושלמותו, בכל קויו וצבעיו.

הנה לכם למופת דוגמא חיה. סופרנו החשוב בן־עמי הוא מעבר מזה “יהודי שביהודים”, בן־הרחוב, ילידה וחניכה, עצם מעצמה ובשר מבשרה בכל קמטי נפשו הפיוטית והמתפעלת. ומבין הוא את ה“רחוב” ואוהב אותו בלב ונפש ויודע להסבירו ולעמוד על אפיו עד היסוד בו; ומן העבר השני, מצד השכלתו הכללית והגלותית, הוא סופר רוסי מצוין, והלשון הרוסית, שבה הוא רגיל לכתוב, נשמעת לו בכל שפעת עשרה וסגולותיה. וראה זה פלא, כי למרות שני התנאים הללו, שנתאחדו בו במדה מרובה כזו, מדי קראכם ברוסית את ספוריו וציוריו של בן־עמי מחיי רחוב־היהודים אתם מרגישים על כל מדרך כף־רגל את עומק התהום הרובצת בין התוכן ובין הצורה, בין חיי היהודים ובין הלשון הרוסית; ונדמה לכם, לפי פתגמו המחודד של מר בר־טוביה, כאלו עומד לפניכם “קוזק מלובש טלית ותפילין”. ואל נא תשכחו, כי דבר לכם פה עם האוריגינאל, עם הלשון המקורית של היוצר, במקום ששום מחיצה לא תפריד בינו ובין הלשון. ועתה שוו נא לפניכם את התרגום העברי של שלום־עליכם – ושפטו! על יסודה של כתריאלובקה בעיקרה מספר שלום־עליכם בעברית לאמר: “רחובות ושווקים אל תבקשו בכתריאלובקה. כשנבנתה עיר הכתריאלים לא מדדו אותה באמת־הבנין, לא תארו אותה במחוגה וגם ריווח לא שמו בין הבתים. כך היא דרכם של הכתריאלים מעולם: כיון שהם רואים מקום פנוי לאויר, מיד הם באים ומעמידים בנין עליו, לקיים מה שנאמר: לשבת יצרה – כלומר, לא נברא עולם אלא לישוב. חייב אדם לכבוש מקום בעולמו של הקב”ה ולישב עליו, ולא להסתכל בו וליהנות מזיוו. מה ענין הסתכלות והנאה לכאן?…"

הקורא המבין ישאר נבוך ולא ידע, על מה עליו להתפלא ולהתענג ראשונה: אם על ההומור הדק שבדק, שמתוך צחוק שאנן ונוח הוא חותך את הכתריאלי לנתחיו ומציג את נפשו ערומה כיום הוולדה לעיני כל חי, או על כחה וספוגיותה של לשוננו, שהיא יכולה למסור את ההומור הדק והנוקב ההוא במדה שלמה ומספקת ושופעת כזו ובסגנון כל־כך מדויק, המתאים להלך־רוחו של הכתריאלי עד תומו… לצערי, אין עתה נגד עיני האוריגינל הז’רגוני כדי שאוכל להעמידו במערכה עם התרגום העברי, אך אף לא למראה עינים קשה לי גם לתאר, שבז’רגון אפשר יהיה למצוא בטויים יותר בולטים לענין המדובר וגם יותר כתריאליים לפי רוחם ועצם תכנם מן הבטויים העבריים המובאים למעלה. כל הבחנת־העולם של הכתריאלי הגלותי בצרוף ה“חיי־אדם”, ה“ראשית־חכמה” וה“שבט־מוסר” והמסתעף מהם קבלה את צורתה היותר בהירה והיותר משתקפת בהנחה היסודית של הכתריאלי, שחייב אדם לכבוש לו מקום בעולמו של הקב"ה ולישב עליו, אבל לא להסתכל בו וליהנות ממנו. לכבוש מקום ולישב עליו – זוהי הפרנסה, שאדם חייב בה, אבל מה ענין הסתכלות והנאה לכאן? ההוכחה האחרונה, השאלה שאין עליה תשובה, בסגנונה, ודוקא בלבושה העברי, היא כל־כך אופיני, כל־כך יהודית־כתריאלית, כל־כך מציאותית ומדויקת…

והמשפט המכריע, שאפשר להוציא מכל האמור בדבר שאלת הלשונות שלנו, ערכה רב ורם. הלא הוא: כי הלשון העברית – כמובן, לא העברית המקורית בלבושה המזרחי, אלא אותה העברית המתחדשת והמתפתחת, שבה אנו משתמשים בדורנו – היא לא רק עברית אלא גם יהודית, לשון רחוב־היהודים במובן הרוחני והמוסרי. כלומר: המפתח הנאמן והנכון והמדויק לאותה הגרעיניות, לאותו קלסתר־הפנים, לאותו הגוון הרוחני, שבהם מצטיין ה“רחוב” באורו ובחשכו גם יחד משכניו שמסביב לו. ולא בצדק, איפוא, ולא במשפט לקח לו הז’רגון האשכנזי את המונופולין להקרא בשם “יהודית”. בודאי, בשעה שנבוא אל השוק לעמוד שם על המקח של בצלים ושל שומים, יהא עוד זמן מרובה הז’רגון המושל בכפה והלשון העברית תפנה לו את הדרך ביראת־הרוממות הדרושה. אולם כיון שהדברים יסבו למלאכת־מחשבת, ליצירה פיוטית, ציורית, רוחנית מחיי הרחוב, ליצירה ספרותית במובן הרחב, שבה יתגלמו חיי הרחוב בכל מהותם ותכנם העיקריים, אז תתיצב לפנינו העברית החדשה בתור לשון יהודית ולא תתן את עמה לצאת כליל בשבי לפני בת עם נכר… היטיבו קדמונינו לאמר במליצתם, כי לכל מקום שגלה ישראל גלתה גם השכינה עמו. ועל כן גם הלשון העברית, זו נושאת־הכתר לשכינת־ישראל מיום שהופיעה על במת העולם ועד היום הזה, היתה ברחוב־היהודים הגלותי ללשון יהודית גם היא ללשון העם; ואם לא היתה, בעוונותינו הרבים, ללשון הדבור בבית וברחוב, הנה היתה, לכל הפחות, לשפת־נפשו של היהודי, שבה הוא מביע את הזעזועים היותר דקים והיותר מוחשים של חייו העממיים בעצם תכנם הישראלי והאנושי גם יחד… הז’רגון הנכרי יכול לשאת עליו במובן מוגבל את השם “יהודית” באותה מדה, שקלט וספג לתוכו המון אלמנטים משפת־עבר בצרוף עולמה הרוחני המיוחד לה והמתבטא על־ידיה ובאותה מדה שהוא, אותו הז’רגון, שומר את בריתו ואת קשריו עם האלמנטים ההם; זוהי איפוא, “יהודית” מצומצמת, יהודית על־פי הדחק, יהודית־על־תנאי, יהודית לכשתרצה ולכשתוכל: יש ויש שלא תרצה, כמו שבעינינו ראינו בימים ההם, בשעה שנושאי־דגלה פנו עורף ולא פנים לכל העבר הגדול והקדוש של האומה וחשבו מחשבות לקעקע את כל הבירה ולהתחיל הכל מבראשית; גם יש ויש שלא תוכל, בשעה שתנאי־החיים וצרכי יום־יום יהדפוה לסתר המדרגה, יבליעוה ויטשטשו את פניה, עד שתאבד דרך ותהי לאסופית ללא־גואל וללא־מודע ואחריתה נכרתה. אולם העברית היא יהודית בלא שמות־לואי, בלא תנאים, ואינה תלויה ברגע החולף, בצרכי־השוק של יום עובר…

מחוץ למחנה מתקשים מאד להבין כראוי את המחזה האמור ב“ריב־הלשונות” שלנו. אולם לעומדים בפנים, בתוך המחנה, הכל כל־כך ברור ומחוור ומיוסד על התוכן הרוחני והחיוני של עם ישראל – אותו התוכן, שהוא צור משגבנו בכל הויתנו הלאומית ובו ובזכותו אנו מתקיימים…

(“השלח”, כרך כ"ד)