רקע
זאב ז'בוטינסקי
נוֹאֶֽלָה

1

2

עַל הָרִים וּצְרִיחַ־עֹפֶל נְטוּשָׁה פָּרֹכֶת אֹפֶל.

עֲרָפֶל. הַיּוֹם הַשֶּׁמֶש לֹא תֵּצֵא מִנַּרְתִּיקָהּ:

וִיְטְמַלְדִּ־פֶּרֶס הַגֵּלוֹֽנִי נִתְבַּקֵּשׁ מִכּוּר־הָעֹנִי

וְחוֹזֵר הַצָּהֳרַיִם לְמוֹלֶדֶת רְחוֹקָה.

נֶֽנָה, בַּת מוֹשְׁלֵי שָׁמַיִם, נִכְנְסָה, כָּרְעָה בִרְכַּיִם,

חֶרֶשׁ שָׂחָה: “מֶלֶךְ וִיטְמַלְדְּ, בָּא יוֹמֶךָ” – וּמְחַכָּה.


רַב הִרְהֵר הָאִישׁ. "נִצְּחַנִי הָאָבִיב רֹאשׁ שֵׁבֶט דַּֽנִי,

עַל נָקָם קָרוֹב חָלַמְתִּי… וְהַכֹּל כְּלֹא הָיָה.

טוֹב, עַלְמָה, מַסְכִּים אָנֹכִי. אִם אַרְצֵךְ נָאָה כָמוֹךְ הִיא,

אָז אַשְׁרֵי מֵתִים־בָּאֶיהָ, טוֹב חֶלְקָם בְּעֵדֶן־יָהּ.

לֹא מְעַט יָפוֹת רָאִיתִי, אַךְ מָשְׁלֵךְ עוֹד לֹא חָזִיתִי…

רַק אוּלַי בִּתִּי נוֹאֶֽלָה תַּכְרִיעֵךְ בְּזִיו יָפְיָהּ".


וּבְקָרְבוֹ אֶל בַּת נִרְדֶּמֶת, הוּא הֵצִיץ בִּדְמוּת־הַחֶמֶד

וְחִיֵּךְ: "הַאִם עָלִיתִי עַל יוֹצְרִי בְּרָב־מַזָּל?

תִּפְשְׁטִי, נוֹאֶֽלָה, מֶשִׁי. נָא גַּם אַתְּ, בַּת־עֵדֶן, גֵּֽשִׁי.

הִגָּלִי – אַל תִּתְבַּיּשִׁי: כַּךְ צִוִּיתִי – וַחֲסָל".

רֶגַע קַל פָּסַח־הִרְהֵר עוֹד בֵּין תִּפְאֶרֶת לְתִפְאֶרֶת

וְקָרָא: “נִצַּח הַמֶּלֶךְ אֶת אֱלֹהַּ כְּפַסָּל!”


הֶחֱוִירָה חֶרֶשׁ נֶנַה: בַּת־אֱנוֹשׁ יָפְתָה מִמֶּנָּה.

שׁוּב כָּרְעָה עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ וְהִגִּידָה: "מֶלֶךְ רָם,

אִם תִּרְצֶה, אוֹסִיף דַּיֶּךָ – עוֹד שָׁלֹשׁ לִשְׁנוֹת חַיֶּיךָ –

לְהָשִׁיב לְחֵיק הַדַּֽנִים אֶת חֶרְפַּת כִּשְׁלוֹן הָעָם –

רַק תִּדֹּר כְּרֶגַע נֶדֶר, כִּי תַחְבִּיא בִסְגוֹר הַחֶדֶר

וְתַקִּיף לָנֶצַח גֶּדֶר אֶת בִּתְּךָ מֵעֵין אָדָם".


“לֹא אֲנִי” – עָנָה הַמֶּלֶךְ: “עָם גֵּלוֹֽנִי יַעֲנֶה לָךְ”,

וְצִוָּה לְשַׂר־הַבַּיִת: “חִישׁ כַּנֵּס זִקְנֵי צָבָא!”

וּבְהַזְעֵק הַחֲצוֹצֶרֶת אַבִּירִים לִמְקוֹם עֲצֶרֶת,

שָׂח זָעֵף: "לִבִּי קָרוּעַ בֵּין אָהוּב וַאֲהוּבָה:

עָם וּבַת. אַתֶּם תַּכְרִיעוּ". וּמִיָּד כֻּלָּם הֵרִיעוּ

פֶּה אֶחָד: “זְכוֹר אֶת דַּֽנִים – וַחֲיֵה אֲסִיר־חוֹבָה!”


רַק אֶחָד קָפַץ מִשֶּׁבֶת: "הִכָּלְמוּ, רָאשֵׁי הַשֵּׁבֶט!

בּוֹשׁ, מַנְהִיג זָקֵן! מִמֶּלֶךְ נֶהֱפַכְתָּ לְסוֹחֵר

וְהִשְׁלַכְתָּ עֲזָאזֵֽלָה כָּל חֶמְדַּת חַיֵּי נוֹאֶֽלָה, –

אַךְ אֲנִי – אֲנִי עֲדַיִן אַהֲבָה אֵינִי מוֹכֵר,

וְנִשְׁבַָּע בְּקֶבֶר אַֽבָּא: אִם אָמְנָם יֶדְכֶם תִּגַּֽע בָּהּ,

לֹא אֶהְיֶה עוֹד וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר, אִם בִּתְּךָ לֹא אֲשַׁחְרֵר!"


וְהֵשִׁיב לוֹ וִיטְמַלְדְּ־פֶּרֶס: "וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר, דַּע, אַךְ חֶרֶס

תַּעֲלֶה בְּיָד סוֹרֶרֶת – דִּין נִגְזַר וְאֵין שֵׁנִי.

אֲצַוֶּה לִכְלוֹא נוֹאֶֽלָה בִמְצוּדָה עַל רֹאש הַסֶּלַע,

בּוֹ שׁוֹכֵן עֲפַר אָבִיךָ – הַס, כִּי כַּךְ הוּא רְצוֹנִי.

אֵי מִפְלֶצֶת שֶׁתַּגְבִּיהַּ אֶת חַרְבָּה עַל תֵּל אָבִיהָ

וְתִתְקַע בְּאֶבֶן־קֹדֶשׁ בַּרְזִלָּהּ הַזֵּדוֹנִי?"

* * *

סַהַר דַּק וְחַד־קַרְנַיִם מִזְדַּקֵּר בִּקְצֵה שָׁמַיִם

וְשׁוֹפֵךְ עַל הַר־הַקֶּבֶר אוֹר חִוֵּר וּרְווּי תוּגָה.

מֵחֶשְׁכַּת נִבְכֵי הַיַּעַר, אֶל מִגְדָּל מוּגַף־הַשַּׁעַר,

עַל סוּסוֹ הַקַּל מִסַּעַר, בָּז לְנֶגֶף וּמִפְגָע,

דֶּרֶךְ תֵּל, חָרִיץ וְגֶשֶׁר טָס־בּוֹקֵעַ וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר,

לְמָתְנָיו מַפָּץ וָחֶרֶב – וּפָנָיו אֶל הַפִּסְגָּה.


"הוֹי, מַלְאָךְ שָׁבוּי, הַסְכִּיתִי! לְחַלְּצֵךְ הֲלֹם עָלִיתִי.

גַּם אִם צַו אוֹ נֵדֶר־אֵלֶם שָׂם לְפִיךְ כָּעֵת מַחְסוֹם, –

גַּם אִם חֵטְא הוּא, וְאוֹתָנוּ הָאֵלִים בְּזַעַם דָּנוּ

לְִכַפֵּר עַל רֶגַע־אֹשֶׁר בְּשָׁנִים שֶׁל גֵּיהִנֹּם, –

גַּם אִם תַּם מִקְלָט בַּחֶלֶד, – תַּעֲנִי לִי, חֲבַצֶּלֶת,

וְיוּנַף מַפַּץ־הַפֶּלֶד לְהַרְעִישׁ סִפַּי־מָרוֹם!"


"וִיטְמַלְדְּ, נֶשֶׁר עַז־הַכֹּחַ! מַה נִּפְתֶּה לִבִּי לִשְׁכּוֹחַ

אֶת נִדְרִי בְקַן מָנוֹחַ, – אַךְ רַחֵם־נָא: אַל תִּקְרַב.

לֹא אִירָא מִדִּין סוֹרֶרֶת. אַךְ אַתָּה – בִּשְׂדֵה־תִּפְאֶרֶת

מְחַכָּה לְךָ עֲטֶרֶת – זֵר גִּבּוֹר נִסְפֶּה בִקְרַב.

אָז יִפְתַּח שׁוֹמֵר שֶׁל מַעְלָה לִקְרָאתְךָ דַּלְתוֹת וַלְהַֽ֫לָּה,

וְלִבִּי יָעוּף אֵלֶיךָ עַל כַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתָיו."


" לֹא! נִחְיֶה וְאַל נֵרֵֶד־נָא לֹא לִשְׁאוֹל וְלֹא גַן־עֶדְנָה!

הֲמָאַסְתְּ בְּכִסוּפֵינוּ וּבַאׂשֶׁר לֹא תִרְצִי?

מַה לּי שֵׁם וּמַָה עֲטֶרֶת? אַתְּ – הַכֹּל וְאֵין אַחֶרֶת,

וְלִשְׁמֵךְ בְּחֶרֶב־מֶרֶד אֶעֱבוֹר אֶת כָּל אַרְצִי.

בִּשְׁבִילַךְ אֶלְחֵם, נוֹאֶֽלָה, נֶגֶד כָּל כֹּחוֹת־הַבֶּלַע,

וּבְחֶדְוַת־אֵין־סוֹף לִשְׁנֵינוּ אֲמַלְּטֵךְ לִמְחוֹז־חֶפְצִי".


"וִיטְמַלְדְּ, נֶשֶׁר קַל־הָאֵבֶר, גִּיל חַיַּי, כּוֹכַב־הַסֵּבֶר!

עַל עֲוֹן חִלּוּל הַקֶּבֶר צֵל הָאָב אוֹתְךָ יָאֹר;

וְתִבְעַר קִנְאָה שֶׁל נֶֽנָה, אִם תַּצִּיל אוֹתִי מִמֶּנָּה,

וְיָדֶיהָ תְּכַסֶּינָה אֶת אָבִי תַּכְרִיךְ שָׁחוֹר,

וְחֵילוֹ, עָזוּב בַּדֶּרֶךְ, שׁוּב יֻכֶּה אָז שׁוֹק עַל יֶרֶךְ,

וְשִׁמְךָ כְּצַר מוֹלֶדֶת יִזָּכֵר מִדּוֹר לְדוֹר…"


"מַה לִּי, פֶּרַח רַךְ־הַנֵּבֶט, צֵל הָאָב וּכְבוֹד הַשֵּׁבֶט,

בּוּז דּוֹרוֹת שֶׁטֶּרֶם קָמוּ – בָּךְ, רַק בָּךְ אֲנִי חָפֵץ

כָּל נַפְשִׁי לִשְׁתּוֹת שׁוֹאֶלֶת מֵעֵינַיִךְ זִיו וּתְכֵלֶת

וְלִקְטוֹף מִשִׂפְתוֹתַיִךְ נְשִׁיקָה כִּפְרִי מֵעֵץ:

לְהָזִין בָּךְ לֵב עַד גֹּדֶשׁ, אֲחַלֵּל כָּל דִּין וְקֹדֶשׁ,

כָּל הֵיכָל, גָּדֵר וְקֶבֶר אֲשַׁבֵּר וַאֲנַתֵּץ!"


וּבִשְׁאוֹן שִׁכְּרוּת צוֹהֶלֶת הִתְפָּרֵץ מַפַּץ־הַפֶּלֶד,

וַיִּמּוֹט בַּרְזֶל־הַדֶּלֶת תַּחַת הֹלֶם־עֲנָקִים;

עוֹד פִּרְצָה וְהוּא הִגִּיעַ – וְלִצְחוֹק גִּבּוֹר מֵרִיעַ

נַעֲנָה חֲלַל רָקִיעַ בְּקוֹלוֹת וּבִבְרָקִים;

אַךְ צָחַק לוֹ גַּם הַפַּעַם וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר מוּל הָרַעַם

וְהִדְהִיר, חֲבוּק נוֹאֶֽלַה, אֶת סוּסוֹ לַמֶּרְחַקִּים.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

  2. על תולדות השיר “נוֹאֶלה” מספּר ש. גפשטיין:

    השיר “נוֹאלה” הוא קטע מתוך מחזה בחרוזים שנקרא “לאַדנו”. המחזה נכתב בשנת 1902, ובאותה שנה בוצג על במת התיאטרון העירוני באודיסה.

    מחזה זה, וכן גם המחזה בחרוזים “דם”, שנכתב שנה קודם לכן והוצג אף הוא בתיאטרון העירוני – שניהם לא הופיעו בדפוס וכתבי–היד הלכו לאיבוד. רק השיר “נוֹאלה” מתוך “לאַדנוֹ” נשתמר הודות למקרה הבא. נ. סוֹרין, מיסדו של כתב–העת הציוני “יברייסקאַיה ז'יזן” (שנקרא אחריכ0 “ראַסווייט”), הוציא לאור בשנת 1903 קובץ ספרותי בשם “פּטרבּוּרגסקי סבּוֹרניק”, שנערך על–ידי הסופר והמבקר הרוסי המחונן אנדרייביץ. בסוף שנת 1903 פנה נ. סוֹרין אל זאב ז‘בוטינסקי וביקשו לשלוח מפרי עטו גם בשביל “פּטרבּוּרגסקי סבּוֹרניק” וגם בשביל "יברייסקאַיה ז’יזן“. כתשובה על ברשה זו שלח ז'בוטינסקי ל”סבּוֹרניק“ את ”נוֹאלה“, ול”יברייסקאַיה ז‘יזן" הבטיח לשלוח מאמר על בעיית אוּגאַנדה. את המאמר לא הספיק לכתוב. כעבור ימים מספר עזב ז’בוטינסקי את העיר אודיסה בגלל התנגשות עם המשטרה המקומית.

    השיר “נוֹאלה” הוא אגדה (“סאַגה”), המסוּפּרת בפי גיבורו של המחזה “לאַדנוֹ” – מרצה באוניברסיטה המטיף לאינדיבידואליזם קיצוני ולזכותו של היחיד להשיג מכסימום של אושר ולפתח את ה“אני” שלו עד קצה גבול היכולת. מן הראוי לציין, כי שמות השבטים “גלוֹנים”, “דנים”, וכן השמות הפרטיים – “נוֹאלה”, “ננה”, אינם קיימים בשום מקום אלא הומצאו ע"י המחבר.

    ז'בוטינסקי כותב ב“סיפור ימי” על התקופה ההיא (1902–1901):

    – – רעיון אחד הדגשתי: – – רעיון ה“אינדיבידואליסמוס”, אותה “פּאן–בּאַסיליאָה” – שעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי: בראשית ברא אלהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע “מלך” גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן–עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא–חוק ולאין–גבול – וה“חברה” אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק–הנפתולים. אם יופיעו – – שירַי “נוֹאֶלה” ו“שאַפלוֹך” בתרגומו היפה של מר רייכמן, ויתמה הקורא לתכנם השולל כל חובת–היחיד לגבי האומה והציבור – עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עתה.

    יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידי – – כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: “בראשית ברא אלקים את האומה”. – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי “בראשית” נבראה ה“אנושיות”: אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו–כן קודם היחיד לאומה. וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרוּת האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני: כך רצה – רצון ולא חוב. באותו המחזה הקטן שהוצג בתיאטרון האודיסאי בשנת 1901 – “לאַדנוֹ” – הקדשתי מוֹנוֹלוֹג ארוך לרעיון הזה. – – בקיצור זה תכנו: חפשי נולדת, פטור מחוב כלפי מעלה ומטה; אל תקריב קרבנות, כי לא מזרע הקרבן יצמח פרי הברכה. לרצון תבנה מזבח, הרצון הוא מנהיגך, לאשר ינהלך תלך, ויהי דרכו הרה או שאולה, אם הוד ואם עוון, הילולא או פרך – או גם עול שירוּת העם: כי גם את העול הזה הטלת על ראשך לא כעבד הנכנע לצו – כבן–חורין ושליט המקיים את רצונו. –

    _________

    קטע מתוך המוֹנוֹלוֹג הנ"ל נשתמר במכתב רוסי של ז‘בוטינסקי אל אחותו, גב’ תמר ז'בוטינסקי–קופ, משנת 1935, שבו נאמר בין השאר:

    ה“אינדיבידואַליזם” נשאר אמונתי עד היום הזה. אילו כתבתי פילוסופיה, הייתי מיישב אותו בהחלט עם שירוּתי: משרת אני לא משום שאני “חייב” – איש איננו חייב מאומה לזולתו – אלא משום שכך אני רוצה. החינוך הבית"רי: אם אין הדבר מוצא חן בעיניך, אל תתחיל בו, אך משהתחלת – הרי מתוך יחס–כבוד כלפי עצמך קיימוֹ בכל מאה האחוזים. רוצה אַת שתי ציטאַטות בחרוזים, שבהן הבעתי את הדבר במרחק של 30 שנה?

    "לאַדנוֹ, (1901)

    לַלֵּב אֵין שׁוּם חוֹבָה. לִבְּךָ הוּא בֶן–חוֹרִין.

    עֲבֹד אֶת רְצוֹנְךָ: רַק הוּא לְךָ הַדִּין,

    וִיהִי מְחוֹז–חֶפצוֹ מִזְבֵּחַ אוֹ מַרְזֵחַ,

    עַצְלוּת אוֹ מַאֲבָק, אוֹ בַיִת טוֹב וְחַם,

    אוֹ דֶרֶךְ–חַתְחַתִּים שֶׁל הַשֵּׁרוּת לָעָם…

    …מַאֲבָקִי – לֹא חֹק, לֹא צַו הָאֵל מִלְּמַעְלָה:

    הוּא חַג לִרְצוֹן נַפְשִׁי, שֶׁאֵין כַּבְלֵי חוֹבָה לָהּ.

    “הנדר” (1934):

    חָפשֵׁי, אֶת חֹק בֵּיתָר הִמלַכתִּי עַל עַצמִי

    כִּי צַו בֵּיתָר הוּא הֵד לְצַו לִבִּי – לַנֵּדֶר

    הַשָּׁר מִתּוֹך דָּמִי.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות