הגזרות של שנת ת"ח / יוסף הלוי זליגר

שני צירים הם, אשר עליהם תסֹב כל התולדה הישראלית: תורה מבית ורדיפות מחוץ. מציאות איזו קהלה או תקופה יהודית נרשמת לדורות הבאים על ידי חכמי המקום ההוא והזמן ההוא, אשר השאירו אחריהם ברכה לדורות, או על ידי הצרות והגזרות, אשר באו אל הקבוץ ההוא מצוררי ישראל ורשמי הדם הנקי, אשר שפכו בָנו נכדי המן.

זכרונות ישראל בפולן היו בתחלה מהמין הראשון. אחרי אשר ישבו כמה מאות שנים בצל ולא נשמע מהם הרבה, באשר לא קמו להם חכמים גדולים מבית ולא רודפים אכזרים מחוץ, נעשתה היהדות הפלנית במאה הרביעית לאלפנו למרכז כל העם. מימי ר' יעקב פאלק ועוד יותר מימי הרמ“א והרש”ל תלמידי תלמידיו רבו וגדלו חכמים וסופרים, פוסקים ומפלפלים בפולן, עד אשר התרגלו אחינו בני כל הארצות לראות בחכמי פולן מוריהם ומאוריהם. רק קהלת אחת והיא צפת בארץ ישראל יכלה עוד להתחרות למחצה בהשפעתה הרוחנית עם הישיבות הגדולות בפולן. וכמו שהנן תולדות אבותינו במאה הרביעית עשירות מאד ביצירי הרוח, כן הנן עניות בקורות חיצוניות; זאת אומרת, כי לא נרדפנו אז על צואר, כי נתנו לנו מנוחה הפנים והרוטנים, אשר ישבנו בתוכם. כי בתולדות ישראל אשרי הדורות, שאין מה לספר מהם. מהתשובות, אשר נכתבו בימים ההם, הננו רואים, כי מצבנו הכלכלי לא היה אז רע. הסבה ידועה, כי בכל ארצות פולן היו רק שרים ועבדים; ומעמד של בינונים, של אזרחים חפשים, אשר הנהו עקר קיום כל ישוב, לא היה בפולן בין הגוים. ומכיון שאבותינו מנו את החסרון הזה ויהיו רק הם סוחרים ובעלי מלאכה, לא היתה כל תחרות בין הגוים ובינינו כאשר במערב ארפה ולכן חיו אתנו בשלום ושלוה. כמעט יכלנו לדמות, כי פני תולדותינו בפולן יהיו שונים מפני תולדותינו בכל הארצות, אשר גלינו שמה. כי כותבי הדורות ידברו רק על הרבצת תורה ושמירת מצות, חסידות מופלגת וצדקה ומעשים טובים ביהדות הפלנית – והנה בא אחד מאצילי פולן ושמו בגדן חמילניצקי וישב לתולדות ישראל את תמונתן הישנה מדורות עולם.

האיש הזה היה אחר האצילים הרבים בפולן, אשר שאפו למשֹל ולמלֹך. ואולם הוא מצא לו לזה דרך מיֻחדת. בשבתו בקיב בין הרוטנים וראותו, כי כֻלם מרי נפש מהעשק והלחץ, אשר ילחצו אותם הוא וחבריו הפריצים הפלנים, פנה אל העשוקים ויפתה אותם להסתדר לצבאות מורדים והוא עמד בראשם. ואם בגד חמיל מתוך תאות ממשלה בבני עמו הפלנים לשסות בהם את הרוטנים, להרגם ולאבדם, איך לא יעשה זאת ליהודים אשר גם אותם שנאו הרוטנים, בשביל שמצבם היה טוב יותר? היהודים לא היו עבדים כי אם סוחרים ובעלי מלאכה חפשים. ובפקחותם, אשר יצאה להם מתוך שקידה בתלמוד, הבינו להכנע למראית עין לפני הפריצים השכורים, להשביע את רעבון גאותם ועם זה דאגו לכלכלת בתיהם במועצת ודעת.

אף אם הם היו לרֹב המתוכים בין השרים הפנים והעבדים הרוטנים וימליצו עליהם להקל להם קשי השעבוד, הסביר להם המילניצקי העריץ והערום, כי היהודים אשמים בלחץ הרוטנים, בשביל שהיו גם מעט מוכסים יהודים, אשר התמכרו לפלנים להיות להם לגובי מסים. קריאתו הראשונה בשנת ת“ח לחילי המורדים, אשר נקראו קזקים (תישים) הידמקים (חברים) וזפרוגים (יושבי תחת משברי נהר דניפר), היתה: “הפלנים מכרונו לזרע היהודים הארורים לעבדים”. ומכיון שהיהודים היו רק באוקראינה, וָלין פָדליה וכל ארצות הרוטנים וכֻלם חלשים ורחוקים מאד מרוח מריבה ומלחמה, צוה חמיל הרשע לרוטנים להעיר ביהודים את כל חמתם. כל אחד ממנהיגי הפראים חִדש דרך אחרת בהלכות אכזריות. מרסנקא צוה לשום רצועות בצואר נשים יהודיות ופניות ולסחב ולחנק אותן בהן ועל זה אמר, כי הוא נותן להן ענקים אדֻמים לתשורה, גניע בא עם עדת קזקים אל המבצר נימירוב, אשר היו שם כששת אלפי יהודים, וישמד כֻלם בענויים נוראים בכ' סיון. בין ההרוגים היה גם הגאון הצדיק ר' יחיאל מיכל ז”ל. מחנה אחר של רוצחים התנפל על העיר טולטשין, אשר בה היו כששת אלפי פלנים ואלפים יהודים. בין היהודים היו רבים אמיצי לב, אשר אמרו לעמֹד על נפשם, ואפשר, כי לא יכלו להם הקזקים. ויבטיחו הרוטנים את האצילים, כי רק את היהודים שנואיהם הם רוצים להרֹג והפלנים פתו את היהודים למסֹר את כלי זינם. כאשר עשו זאת פתחו האצילים מיד את שערי העיר ויכניסו את ההידמקים ואלה השמידו את כל היהודים אחרי כן שבו אל הפלנים ויהרגו גם אותם באמרם להם: “אתם הפרתם את בריתכם עם היהודים ואיך תדרשו ממנו לשמֹר את בריתנו אתכם?”

כבימי מסעי הצלב השמידו גדודי הרוצחים קהלות שלמות מישראל. בהמל, סטרדב, טשרניגב, פלנאי ועוד ערים רבות נהרגו כל היהודים. בכל מקום אמרו להם הרוטנים להתנצר או להֵהרג; ורק מתי מספר קנו את חייהם בבגידה לפנים, הכל כימי עולם. בעיר נרול עשו הזפרוגים טבח נורא: ארבעים וחמשה אלף בני אדם ובתוכם שנים עשר אלף יהודים נהרגו פעם אחת. אומדים את הנופלים מישראל בגזרות חמיל לששים רבוא נפש. רבים נמלטו מאבחת חרב לאשכנז ולרומניה וכל הדרכים עד דובנא ועד ברודי ולבוב מלאו עקבי דם הבורחים אשר זנבו בהם הרוטנים והתוגרמים (טטרים). כאשר קונן הש“ך “יון וקדר השלימו יחד לעקר ביצתם באימה ופחד”. ובכל אשר באו, חלקו אתם אחיהם את פרוסתם. הטטרים שבו רבבות ישראל וימכרו אותם לעבדים, אבל אחיהם פדום בפרוטתם האחרונה. עד שנת ת”ח גלו אחינו מאשכנז לפולן ומאז והלאה שבה התנועה ממזרח למערב ורֹב היהודים בצפון אשכנז הם גולי פולין. בועידת ד' ארצות בשנת ת“י בלובלין גזרו חכמי הדור על פי הצעת הש”ך ז"ל תענית לדורות ביום חרבן נימירוב בכ' סיון. ¹