רקע
חנוך ברטוב
פצעי בגרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 2011


ליהודית


 

השלום


א

על הכניעה שמענו בשטח המת שמעבר לכתף־הגבעה, בין מסילת־הברזל לבין הלאמוֹנֶה. כמִדי בוקר רבצנו לנו בצִלם הרחשושי של הזיתים, הורגים בהיחבא את שעות־הסכנה שעד לצהריים. אנחנו חנינוּ במקומנו, אולם החזית כבר היתה הרחק בצפון, שועטת במלוא כוח־הרכב, עד מעבר לאגם קוֹמאצ’יוֹ, מעבר לפּוֹ, בואכה וֶנֶציָה, וקץ המלחמה צפוי בכל רגע. ממערב וממזרח דוהרים טורי טנקים ללב גרמניה, ורק אנחנו שוכבים ומתחממים בשמש, העתודה הקרבית של הדיוויזיה, הקורפוס, ואולי אף של המחנה השמיני כולו. לכאורה, אומרים אנו בלִבנו, שהרי אפילו נרוץ – לא נדביק עוד את המלחמה. התותחים כבר אינם נשמעים, אפילו לא בדממת הלילה, ומעבר למורדות האַפּנינים אין נראה נוגה התבערות והזיקוקין. ביום חם ושקט, ובלילה זורחים רק הכוכבים. המלחמה אינה אלא שמועה רחוקה, המגיעה לאוזנינו, ב“ווֹקי טוֹקי”, כמו מעולם אחר, נסה מאתנו ככוכב־שביט. באמצע האופנסיבה הגדולה הוּצאנו מן הקווים, ולא נשוב עוד להילחם במלחמה הזאת, אבל הרוּטינה הצבאית דבֵקה בשלה – בוקר־בוקר דופקים המפקדים את הרובאים, כמו הקפריסאים את פרדותיהם, מריצים אותם במעלה השלוחות הגיריות, במטעים שהפריאו, בשדות ספיח וסחיש; בוקר־בוקר הולכות כיתות־החוד בראש המחלקות המובילות, חוּליות־המקלעים מחפות משמאל על חוּליות־הרובאים המאגפות מימין, והכול נעים בהסתר, זוחלים, מדלגים, מסתערים, מתבססים וחוזרים כלעומת שבאו, כושלים, מעופּרים, נוטפי־זיעה, כאילו עברוּ את המבחן הסופי לפני הקרב האמיתי שלפנינו. אפשר להשתגע, רוטנות הפלוּגות, הלוא זה כבר הכול מת, וגם כשהיינו בקווים ראינו מה זה: מי מסתער לך עשרים פעם ביום על גבעה מחוּרבנת אחת? ועוד אצל האנגלים? קודם מישרים המטוסים את הגבעה, אחר־כך הופכים בה התותחים, אחריהם באים הטנקים וכובשים את עפרה. בסוף באים הרובאים. כך טוענים האנשים, ואולם המפקדים אינם מופקדים על ההיגיון: אנחנו הננו עתודה קרבית, ואנו נמצאים כאן לשם התארגנות. כל רגע אפשר להטיל אותנו אל מול פני המערכה. ומלחמה – כל עוד לא תמה, הריהי נמשכת. ובכלל – מוסיפים המפקדים – בכלל, כל המלחמות שלנו עודן לפנינו. קדימה.

כך מי שאנוס. ואילו אנחנו – אנשי המִפקדה, אלונקאים, קַשָׁרים, תורנים, מי שיצאו למִסדר־חולים – אנחנו פטורים. בתנאי שלא נעלה על אַר־אֶס־אֶם מֶקְגְרֶגוֹר, או אחד מבעלי־הסרטים. עד לשעת־הצהריים אסור שיֵלך אדם בטל, כלומר אסוּר שייראה מתבטל. לפיכך אנו חומקים מיד אחרי ארוחת־הבוקר אל מתחת לזיתים, בשטח המת, והורגים בחשאי את שעות־הסכנה. פּוֹקֶר הוא המניע את הגלגלים, והאחרים נלווים אליו. מרגע שהגבּיה עצמו מן השוחה והפשיל את יריעת אוהל־הסיירים הוא טרוד בגיוס ידיים ל“פּוֹקר”. מן האלונקאים מובטח לו בדרך־כלל ברוצקי, המשחק מתוך שעמום גמור. מושיק הטבּח – אפילו כשהוא עובד בבוקר – נחשב ליד בטוחה: אם הפסיד במשחק־הערב יבקש לכסות את הפסדו, ואם הרוויח כופה עליו פוקר לשחק. הבוקר – הבוקר הזה – הצליח לארגן גם את גלעדי מפלוגה בי"ת. רגלו נחבלה באימונים, והרופא פסק לו שלושה ימי־מנוחה.

ואני – אני רובץ מן הצד, לא משחק, לא עושה כל מעשה אחר, ספק מאזין לשירת בִּינג קרוֹסבּי המפכּה מתוך ה“ווקי טוקי” של הֶרשלֶר, נשברת אל חצי־המסטין, זה המשמש רמקול, ושבה אלינו ברטט־פחים – ספק מפקיר נפשי לזחילתן החדגונית של מחשבותי על עצמי, פעם בכֹה ופעם בכֹה. אני יודע היטב במה איני רוצה להרהר וכשננעצת בי אותה מחשבה, אני מוחצהּ בטפיחה אחת, ונפנה לעניין אחר. גלעדי, מה לאיש הרציני הזה ולפוקר של שחרית? משקפיו עבים, ועיגולי־העור שמתחת לזגוגיות רפויים וחיוורים. סיפרו עליו שהוא מראשי המרדנים, אלה שנשלחו לכלא מפני שסירבו להצמיד לכובעם את סמלנו הפלשתינאי, הנראה כמטבע של שני שילינגים. גם קולו השקט ולשונו הנקייה אינם תואמים את הישיבה עם הקלפים. ואולי רק אני מדמה לי, שזה נאה וזה אינו נאה. גלעדי נראה בעיני כקופאי בהלוואה־וחיסכון. לא, כמורה לדקדוק. אבל לפי מה שמסַפרים עליו, הוא מנהיג כל החבורה של אסירי־הסמל, שאומרים עליהם, כי כולם אנשי אצ“ל. איך הוא יושב ושוקל בזהירות כל קלף, ופניו אינן מגלות אם הוא זוכה או מפסיד, לא זה, איך בכלל הוא יושב עם פוקר ועם מושיק הטבּח, פרצוף של סלק קלוּף, עיניים שנימוחו בחוריהן, אצבעות קצרות וגנבניות… מה אני יודע על גלעדי, אם אלה חבריו, ואולי להיפך, אולי פוקר המסריח, הישֵן באוֹבֶרוֹל, אולי גם מושיק, שכבר נתפס עם תרמיל מלא שימורים, אולי גם הם אינם מי שהם נראים לי, אם גלעדי הוא חברם, אם יחד ישבו ב”פִילד פּאנישמֶנט" –

נעזוב אותם, אומר אני לעצמי ושואל כמה צריך להמתין עד שתשוב מכונית־האספקה מפוֹרלי ועד שאדע אם קיבלתי מכתב. לא נהרהר במכתבים, לא באלה שחיכו לי בשובי מבית־החולים, ולא באלה שאולי יבואו ויכחישום. עזוב. עזוב. לא אצל כולם מתנהלים הדברים בסדר יֶקי כאצל בוֹבי מיינץ וחברתו, שממַספּרים את מכתביהם זה אל זו, וכך פטורים הם מכל החשדות האוכלים אותי. עיני פונות אל בובי, הנשען אל גזע של זית, וה“ווקי טוקי” מפריד בינו לבין הרשלר. איזה גבר נאה וּמעורר־קנאה. אילו הייתי כמוֹתוֹ, חוזרת המחשבה המרגיזה, הייתי פטור מהרבה דאגות. הגולגולת המוארכת ועזת־הסנטר, העיניים שבהיפקחן מאירות מתוך פניו כאור־יום. מוכרח להיות משהו במה שמספרים, שהוא גרמני־למחצה. אפילו השפתיים הקמוּצות, השתקנוּת העיקשת שאינה נשברת אלא אל המכתב היומי לנערה אחת. השׂיער המפזז על זרועותיו השלווֹת, איזו גברוּת בהירה, לכל הרוחות.

נעזוב את בובי. המכתבים של אתמול אינם גרועים כל־כך, אם רק אתיר עצמי רגע מפקעת עצבי וחשדותי ואפסיק – כמו שביקשה נוגה אלף פעם – לקרוא מה שאינו בשוּרות עצמן. הלוא אנחנו כולנו טוּלטלנו ממקום למקום, ואני עוד הוסעתי (חולה רוּבֶּלָה נלעגת) מבית־חולים לבית־חולים ומשם אל מחנה־ההבראה שבפֶזארוֹ. הלוא ייתכן מאוד, כי מכתבי שלי אמנם לא הגיעו לידה, גם מתקבל מאוד על הדעת, שהיא דווקא – מרוב דאגתה לי – תתמלא חששות וספקות ותגיע לידי כתיבת המכתב המשוּנה הזה, שעודני צעיר וכל חיי טרם החלו ולמה לי לקשור עצמי ומוטב שאנצל מה שמזמנת לי השעה ואראה עצמי פטור מכל השבועות וההתחייבוּיות וגומר.

כמין כדור של גומי עולה לתוך בית־בליעתי, ואני מתמלא רחמים גדולים על עצמי. באמת, מי מאמין בכל המתיקוּת הזאת השוחרת רק טוב לזולת. כאילו איני יודע מה פרצופו של העולם הזה, איך מתחפרים להם כל הגברים וכל הנשים בתוך מליצות חסוּדות, ובלבד שלא יצטרכו להתגלות כּמוֹת שהם. פשוט, פשוט מאוד, חביבה: נמאס לך, נמאס לך לחכות, ואולי גם, נאמר־נא, היית מחכה, אילו היה למי, אילו היה למה, לולא היה כל העניין הזה שבינינו מיקח־טעות מלכתחילה, אחת מאותן מיליוני אהבות־מלחמה, שראשיתן במועדון של חיילים ואחיות רחמניות וסמינריסטיות צדקניות ומדים מגוהצים וכל אהבת־המולדת שבעולם וסופן מכתב כזה, שאתה עודך צעיר, ואני לא־מספיק־טובה בשבילך, וכל טוב, ודמעות לחות, ואזכרך לנצח, ואם תוּכל בוא־נא, אנא, לחתונה שלי.

נעזוב גם את נוגה, החזרתי עצמי בכוח אל הבוקר השליו הזה, בצִלם הלחשושי של הזיתים, מתחת לרקיע המאביך, שריחו כמו יום־כביסה בחצרנו, והאזנתי לתזמורתו של גלֶן מילֶר. כל אחד כלוא בתוך עצמו, כאילו אין אנו כולנו כאן בתוך מלחמה אחת. הרשלר הביא אתו את ה“ווקי טוקי”, אבל רק למעננו. לו אין פנאי לתענוגות־סרק. ראשו נח על כפות־ידיו, מרפקיו נשענים על ברכיו המוגבהות, והוא – כמו תמיד – מתכונן למטריקוּליישן. שנינו התגייסנו באותו יום, ומִספרו קטן בסִפרה אחת משלי. מאז כבר עברנו הרבה גלגולים, שמרנו על מחסני חנ“ם בוואדי סראר, על בתי־המלאכה בכוּרדאני, על המחנות הכבירים בתל־אל־כביר, הלכנו לאיטליה, אני הפכתי לאלונקאי והוא לקַשָׁר, שמועות מהלכות שמי יודע עוד כמה שנים עתידים אנו לשרת, אם באירופה ואם במזרח הרחוק, והוא עודנו מחזיק קיטבֶג מלא ספרים ומכין עצמו לאוניברסיטה. הוא גם יודע מה בדיוק ילמד. גיאולוגיה, הוא מגביה רגע את עיניו מסִפרו ושב ומשפילן אל הספר. שעתו דוחקת. הוא היה תלמיד מצטיין בגימנסיה הקלאסית בבודאפשט (ואולי בפראג), קודם שעלה בעליית־הנוער. התחנך במוסד דתי, כמדומני. או שהוא עצמו קצת דתי. אינו אוכל קותל־חזיר. וכנגד זה הוא מקפיד על הסֵדר ועל הניקיון, עד כדי הוצאה מן הכלים. ומתכונן למטריקוליישן. הוא יודע על־פה את כללי הדקדוק ברומית, המסוּדרים בחרוזים, ואת ביאליק. ובכל אלה, סכנה לגלות לו אות־ידידוּת. אתה מציע לו לבלות ערב ברומא, ומיד הוא מוותר על כל ספריו, ומשפיע עליך כל־כך הרבה הכרת־טובה, עד שאינך יודע אנה מפניו תנוּס. גם מזלו הרע גייסוֹ דווקא לפלוגה שלנו, רוּבם בני שבע־עשרה שחששו פן יחמיצו את המלחמה אם לא ייתלוּ בזנבה, פלמ”חניקים שנמאס עליהם הפלמ“ח, גימנזיסטים שקצה נפשם בלימודים, בני־קיבוצים שהצטיינו בכדורסל ובני־מושבים שאַצילי־ידיהם כיצוּלי־עגלות. זהו הרשלר, וגם עכשיו הוא בא ויושב אתנו, ומביא אתו את ה”ווֹקי טוֹקי", למעננו, אף שלימודיו צריכים שקט. הוא בא אלי, ואני יודע שהוא מתחכך אל בובי, הנשען אל אותו זית, בובי, שגם הוא מעליית־הנוער, אבל איזה הבדל.

נעשה לי טוב וקל, מופקר לחוּמו היבש של הבוקר ולמתיקותה של אותה עצבוּת בלי ראשית בלי אחרית שהיא אני, מקופל בתוך עצמי ושרוי בתוך הסובב אותי. ואז, בעצם הרגע שטִפטף בינג קרוסבי לתוך אוזנינו את "אַי ווּאָנט טוּ גוֹ אֶנד טוּ סִי וֶור דֶה סקַי קוֹמֶנסֶס – – ", נקטעה השירה ובּאריטון נסער הכריז באמריקנית, כי ברגע זה הגיע מִבזק: כך וכך שנים וכך וכך ימים לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה – נגמר הכול. “אִיט’ס אוֹל אוֹבֶר־אוֹבֶר הִיר!” כאן, חזר והדגיש. ללמדך, שיש עוד חזית המערב. ויש גם יפאנים בעולם. פרטים נוספים ישוּדרוּ ברגע שנֵדָעֵם, אמר. לפי שעה אנחנו מבקשים את סליחתו של בינג וחוזרים אליו במקום שהִנחנוּהוּ: “טא־רא־רא־רא אַנטיל אַי לוּז מַי סֶנסֶס, דוֹנט פֶנס מִי אִין…”

כן, כך – עודני זוכר בבהירות מרובה את הרגע המשונה ההוא – באה מלחמת־העולם השנייה לקִצה. בכל הנוגע לי. מלחמה חייבת לכלות בשדה־קטל, בין גופים מרוסקים, טנקים עשנים, סוסים צונפים ואנקה גדולה החותכת את העולם. אנחנו שכבנו בשדה שליו של ראשית מאי, במורדות הצפון־מזרחיים של האַפֶּנינים, ולא נמצא מי שתהיה לו עלינו סמכוּת ויכפה עלינו את הצהלה, ויכניס בלבנו שאין זה רגע סתם בשטף הזמן, המוכן ומזומן זה ימים רבים, ולפניו ואחריו רצים עוד ועוד רגעים, וכולם דומים לכאורה, אלא הוא הרגע האחד ויחיד שלא ישוב, לא לנו, לא לנעורינו. החרשנו כולנו. הרשלר הרים ראשו מן הספר, כמבקש לקפוץ על רגליו.

“נגמר, חבר’ה. המלחמה נגמרה.”

“נגמר – נגמר,” לא הוציא פוקר את הסיגרייה מפיו. “ס’אוֹמוּם כולם!”

הרשלר חזר וישב, והביט בבובי. בובי שתק. אני שתקתי. חשתי עם הרשלר, וכמוהו חששתי להשתטות. מה אנחנו נכלמים כל־כך, ואיננו יודעים מה לעשות ברגע הזה, שבכל־זאת לא יקרה לנו שנית, אף־על־פי שהוא סתם בוקר.

מעבר המַאהל שמענו קולות, ועל כולם את תמרי, שגם הוא, מסתבר, לא יצא לשדה. פתאום הגיח, מעבר לשטח המת, ובידו טבלת־העץ, זו שבלעדיה אינו זז כדי שיהיה לו על מה להניח את יומן־המלחמה המחורבן של החייל העברי, שהוא כותב כל הימים. אולי סתם כך עלה בסוללה כדי שיהיה לו מאַיִן לצעוק, מכל־מקום כשהבחין בנו רץ ישר לקראתנו, מנפנף בטבלה ובמחברת, כבד, מתנשף, ראשו שׂיבה, ורק קריאותיו ילדותיות:

“המלחמה נסתיימה, חבר’ה!… הורררא… קומו, חבר’ה, השלום בא… השלום…”

“אז עכשיו בטח שאפשר לשחק בשקט. ברוצקי, חַלֵק!…”

עוּבדה היא, איש לא זז ממקומו. הכול אירע כהרף־עין, ותמרי, כשם שפרץ אלינו פתאום כן נבלמה מרוצתו. עיניו – העיניים הצעירות, שאש־תמיד שחורה בוערת בהן, אש כללית של הכרת החשוב והנחוץ והמשמעי – נדלחו ונתעגמו, ובין גבותיו הסבוכות העמיקו שני חריצים. באין אומר הפך פניו וירד חזרה למַאהל, אובד מעבר לשטח המת. אני יודע, שרציתי לקום ולרוץ אתו, ומאידך גיסא, מה פתאום, לא אני ניצחתי את המלחמה, וכבר היום אנחנו יודעים, שעדיין הכול לפנינו. ובכלל, אני חנוּק ונוּגה, כאילו בעצם צר לי, שכבר הכול היה, ועדיין לא הספקתי כלום. לא כך: בבת־אחת רצו כל הרגעים, פרוץ המלחמה, ממש כשנעשיתי בר־מצווה, ואחר־כך הלילה ההוא על הגג, כשמילאו אותי יין ואני נאמתי נאום גדול על המשתמטים, ואחר־כך, וכבר, אני עצמי נמלט אל המדים, אל השמירות, אל השיממון, וסוף־סוף החזית שאת חציהּ אני עושה בבתי־חולים, מוּכּה אדֶמת גרמנית. לא כך, כי אם להיפך דווקא, הלוא מוּכרח שיש לנו לצעוק צעקה משגעת באמת, צעקת שש השנים שבאו עלי כילד, ואיך אני נפרד מהן, אם אמנם. למה אנחנו מוטלים כאן כולנו ולא זזים.

“קיבלת שיתוּק, ברוצקי, או מה? חַלֵק.”

הכול־בכול לא ארך בוודאי יותר משניות ספורות, אבל עובדה היא שהרדיו ניגן והזיתים לא רקדו, ובנו לא התפוצץ שום רגש, אפילו רצו המחשבות בלב כולנו.

“אני יוצא מהמִשחק.”

בבת־אחת זרק גלעדי מידיו את הקלפים, הגביה עצמו על כפות־ידיו וקם על רגליו.

“מה זאת אומרת אתה יוצא?” צעק פוקר. יש לו קול מכוער, אכוּל־עשן. כשהוא להוט כל־כך, אות הוא שהקלפים שלו מצוּינים, או שהוא משקר עד הסוף. “לא מפסיקים משחק באמצע.”

“אַל תהיה ילד. המלחמה נגמרה.”

“כל אחד מספר לי שהמלחמה נגמרה. אפשר לחשוב שעד הרגע הזה ירית בתותחים. שב ונגמור את המשחק.”

“תסלח לי מאוד. עכשיו לא,” ופנה ללכת.

“איזה מין בן־אדם אתה, גלעדי. בין האוהלים המחורבנים יש יותר שלום משֶׁפֹּה? משחקים, אז משחקים.”

“אולי באמת נרד למטה,” פִתפת מושיק בשפתיים רפות.

“מה יש שם למטה, מושיק שמוֹק?” עכשיו שפך פוקר את כל חמתו עליו. “אתה חושב שלמטה יחלקו לנו מדליות? יתפסו אותנו לחפור בית־כיסא חדש… בן־אדם צריך גם לדעת להפסיד בכבוד, גלעדי!”

אבל גלעדי כבר לא שמע. הוא ירד אל המאהל ונעלם מעינינו. עכשיו כבר עמדנו כולנו על רגלינו, בובי, והרשלר, וברוצקי, ואני. פוקר המשיך לחרף את כל מה שקִלקל לו את המשחק, דווקא כשהלך לו קלף משוגע, אבל גם הוא לא צעק אלא בשביל להבריח את הדממה המשונה, שכבר לא היה אפשר לשוברה.


ב

למטה, בין אוהלי־הסיירים המָכים, ליד בית־החווה שמַטֵה־הגדוד שכן בו, לפני המטבח, במחלקת הרכב, בכל מקום התגודדו חיילים, וגם שם לא נשמעה תרוּעת־השלום, זו שנדרכה בין דופנות הלב, אוגרת עוד ועוד עוצמה, שנה אחרי שנה, כקפיץ־ענק. עמדו וגִלגלו סברות, כמו בכל השבועות האחרונים, איש־איש והַסברה החביבה עליו: נהיה חיל־כיבוש בגרמניה, חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה. לא, זה בטח לא. ישלחו אותנו לבוּרמה. זה היו האנגלים רוצים, שנִכלה בג’ונגלים. דבר אחד בטוח, שלום־או־לא, הביתה לא ימהרו להחזירנו, ודבש לא נלקק. וגם זה לא חשוב, מה שהשמיעו, כי אם אותו עצב מסוּים שמתחת להעדר־הצהלה, פחד שהפילה עלינו השמועה הטובה, זה שאיש לא כינהוּ בשם ובכל־זאת הוא־הוא. לא לנו השמחה, לא לנו השלום, לא לנו.

הסתלקתי לי לאוהל. ברוצקי נתלווה אל מושיק למטבח, כדי לארגן משהו לאכול, ואני ביקשתי להיות קצת לבדי, לעיין פעם נוספת באיגרות־האוויר. החלקתי אל תוך השוּחה שחפרנו מתחת ליריעות, שתי אִצטבות לשינה וביניהן חפירה עמוקה יותר, לרגליים. ישבתי ומשכתי את האיגרות מכיס הבטל־דרס המקופל למראשות משכּבי, אבל הכתב היפה והבוטח שעל־פניהן החזיר את רגשותי לסורם. לא רק בעברית כתיבתה רהוטה והמלים נענות לה וכל מכתב מבשר התרחקות נוספת. אפילו מן האותיות האנגליות של מַעני הצבאי נשקף התואַם המעַנה של אישיותה, זה כתב־ידה שהוא עגול וחד, רך ונחרץ גם יחד. מה יש פה עוד לקרוא? מה אני מקווה לגלות לפתע, אם כל השיטין גלויות וכמוהן המציאות המתהפכת שם מרחוק, כל הזמן. כל הסימנים. לשון הרבים: אנחנו פה דואגים לכם. היישוב גאה בכם. העיתונים מלאים סיפורים על גבורתכם. ויש עוד סימנים: למה זה בשני המכתבים חותמת היא סתם “שלך”, ולא “באהבה” ולא “בנשיקות”? אין מקריוּת בעניינים כאלה. משהו קרה שם. מוכרח היה לקרות. מה משנה מה שכתוב.

השתטחתי על השמיכות ועצמתי את עיני. דווקא בחזית צריך הייתי לחלות, כאילו לא די שעשו אותי לאלונקאי, סַבּל מוּגן על־ידי אמנת ז’נבה. קיבלתי רוּבּלָה. אמרתי שאני בריא, שהחום יעבור. אך הרופא הגדודי שיגר אותי באמבּוּלנס לבית־החולים־של־שדה בפַאֶנצָה. שם מדדו שנית את החום ושיגרו אותי לפוֹרלִי. משם לראוֶונָה. מה אתם מריצים בן־אדם עם קצת חום, אמרתי לאחות האנגלייה, אולם היא לא זיכתה אותי בתשובה, והורתה לי להתפשט. כבר היתה שעת־ערב מאוחרת, ורק נוּרה אחת האירה אולם קודר מגודש מיטות־שדה אמריקניות. נדמה היה לי, כי גם זה אינו אלא חדר־מיוּן. אנשים נכנסים ויוצאים. פצועים וחולים נישאים על אלונקות. ראשים חבושים. בגדים קרועים. הריחות הרעים של בית־החולים, של החולאים והתרופות, ורק אני כאן במחלת־ילדים. ישבתי על מיטת־השדה עד ששוב עברה האחות וצעקה עלי. כל גופי להט, ועיני נעצמו מאליהן. בלי לראות דבר פשטתי את בגדי, נכנסתי לתוך הפיג’מה ושכבתי בין שמיכות הצמר הגס בלא סדין, בלא כר. אולי באמת הייתי חולה, מפני שמיד הייתי מרחף במערה שחורה, בבאר יבשה ולוהטת. הזעתי וסיוטים פקדו אותי בזה אחר זה, ובכולם ריחות כל ספרי־המלחמה שבלעתי מילדותי. רימארק. הצבא מאחרי קוצי־הברזל. בגיהנום של מטה. קתרין היתה לאיש־צבא. קרבּוֹל וליזוֹל וגַנגרֶנָה וצוֹאה. צוֹאה. בתוך שנתי הטרופה חשתי איך מקיפה אותי הצחנה, ממלאת אותי כולי, מטביעה אותי בתוכה. התעוררתי בבת־אחת, ועדיין היה לילה. הכול ישנו בחשיכה ורק מן הפרוזדור בא אורהּ המועט של נורת־חשמל. מוחי היה צלול וקר, אלא שהריח עוד עמד באוויר, ריח זר, אבל כולו סביבי, במטה, בשמיכות, בפיג’מה. הפיג’מה שלי מזוהמת, תקפה אותי הבחילה. השלכתי את השמיכות מעלי, ומבוּיש ירדתי מהמיטה. לא צעקתי לאחות, כדי שלא אמשוך אלי עיני איש. פסעתי ברגליים מפושקות עד למסדרון, שאורו המועט אובד בין סדקי כתליו הקודרים, ולא ראיתי כי אם כמה אלונקות וכרזות המזהירות מפני הדיבור ומחלות־המין. עמדתי לבדי ובחנתי את הפיג’מה – ובהעלם אחד גברו בי גם הגועל וגם הרווחה. רק עכשיו – למען האמת – הוּחוור לי כי לבשתי פיג’מה שהוסרה כנראה, אולי שעה קלה לפני בואי לבית־החולים, מעל חייל אחר ובטעות הוּנחה על מיטתי. החולצה היתה מזוהמת כולה, מרובּבת כתמים כהים שנספגו אל תוך הבד האפור. לא אני, חייל אחר, פייסתי את עצמי, אבל מיד נתמחשה בדמיוני חזוּתו של החייל האחר והבּחילה הרעידה את גופי כזרמי־חשמל. צעקתי לאחות. וקולי אבד בריקנות המסדרון. פחדתי לצעוק שנית, מפני שהייתי כמו בתוך־תוכו של רגע אבוד ונשכח, תינוק שעשה במכנסיים. אפילו לחפש את חדר־הרחצה התביישתי, וגם לעמוד כך כל הלילה אי־אפשר. איזה ניסיון מבזה, שלעולם לא אתנקה ממנו. שבתי לחדר, התפשטתי חרש ושכבתי עירום בין השמיכות הזרות, שמי יודע מה משוזר בין חוטיהן השׂעירים, עֵר ומחכה לבוקר, בלי יכולת לדעת מתי הוא עולה סוף־סוף, מפני שהחלונות חתומים בלבֵנים ושׂקי־חול ומסַכּי־איפול שחורים.

אפילו עכשיו, בשוּחה שחפרנו לנו תחת אוהל־הסיירים, בערה הבושה מתחת לעורי. אז, בבוא הבוקר, סיפרתי לאחות בגמגום מה קרה לי, ואולם עיניה האנגליות הצוננות לא הסתירו את מחשבותיה. עוררתי בה שאט־נפש, אף שהביאה לי חלוק ופיג’מה שנייה והוליכה אותי ברחמנות מקצועית לחדר־הרחצה. אני עצמי נתמלאתי מחדש ספקות, שאלתי את נפשי להימלט מעיניה המבזות של האחות, מכל הפצועים באמת שמסביב, ושמחתי בכל לב כשנטלוני בצהריים והסיעוני לבית־חולים אחר. ברימיני שכבתי עוד ימים אחדים וקראתי את “אריאל” של אנדרה מוֹרוּאַ. הספר נשלח מזמן, עוד בימים שמכתביה של נוגה היו מגיעים יום־יום, אך כיוון שעשה דרכו בדואר רגיל, הגיע עכשיו, כהד תועה של קולות שאינם עוד. ידעתי למה שלחה לי דווקא את סיפור־חייו של המשורר־הנער, כשם שידעתי למה שלחה לי לפניו את “מאדאם קירי”. המצב הנלעג שנקלעתי לתוכו עכשיו הבריח אותי אל הדמיונות. איזה חיים של פיוּט ואהבה, רגשות סוערים והקרבת־נפש אפשר לחיות. כמה אני מקנא לחייה של נוגה הנסים מפני, והרי יכולים היינו להמריא יחד אל חיים אחרים, חייהם של אנשי־הסגולה, אלה השואפים להישרף באִשן של הגדולות והנצורות.

יריעות־האבּרזין הנמוכות ליהטו מעל לראשי, ואני ייסרתי עצמי בכל האפשרויות המוחמצות, התקוות שנצמתו, בשני המכתבים האלה שחיכו לי בשובי לגדוד, חתוּמים בכל חותמות הדואר של דרכי הארוכה מן הגדוד וחזרה. ברוח קצרה נמלטתי ממחנה־ההבראה ובטרמפים אצתי להספיק לפחות משהו, ולוּ רק אל יומה האחרון של המלחמה. פנים־אל־פנים, שיניים טורפות אל שיניים טורפות – ואולם ב“דרג ב'” חיכתה לי משימה אחרת – מסע אל בית־הקברות הצבאי, לסייע בקבורת שני חברים, אשר נוֹרוּ בידי צלפי המאסף הגרמני באותה הסתערות אחרונה שהחמצתי ביום אחד. הגדודים ישבו בראשי הגבעות הכבוּשות, מאחריהם הנהר ולפניהם המישורים הרחבים המושכים אל הפּוֹ, אולם החזית כבר לא היתה. רק שני המכתבים, שמהם משתמע בבירור כי גם נוגה כבר אבדה ואיננה. אך עוד אני נוסע ושב לחדרה של נוגה, בחֶביון אורני ירושלים, וברוצקי חזר ומתחת לחולצתו קופסת בוליביף, שמשך באיוּמים ממושיק. גם הפלוגות התחילו שבות מהשדה וממלאות את המאהל מהומה רבּתי של יום־אימונים שבוּטל לכבוד המאורע. רגע נדמָה הרעש כשמחה ממש. הגבהנו את היריעות וישבנו לאכול בוליביף בלחם.

רק אז, כששבו כל החיילים לאוהליהם, מצאו את פרידברג מת באוהל שלו. מוטל היה על גבו בשוּחה ובוהן רגלו היחפה אחוזה בשמורת־ההדק של רובהו וראשו המפוּצח טובל בדם.

לאחר זמן הסכמנו כולנו, שזימון־המקרים חסר היה אותה משמעות מחרידה שלפתה אותנו ברגע הראשון. איך יכול היה פרידברג לדעת, באותה שעת־לילה שירה בעצמו, כי בעשר בבוקר נתבשר על סוף המלחמה. ועוד: אחרי שמת הסכמנו כולנו שפרידברג היה מוּעד לסוף כזה. בן־אדם מוזר מאוד, נזכרו כולם. אפילו זה שהתנדב לצבא והיה אחד מאתנו. הוא היה גבה־קומה ורחב־כתפיים, ובכל־זאת לא דבק בו מאוּמה מן החייל. גובהו נטה כלפי מטה, רוחבו היה מעוגל, ופניו שימרו חיוורון של יושב־בית. אפילו עיניו האפורות נראו כבדות מכוחו וכמו ביקשו לצלול אל תוך ארובותיהן. בשעת מִסדר היו הסרג’נטים צועקים שיזקוף ראשו, שישמור על הקצב, מפני שאיכשהו היה מפגר תמיד בחצי־טקט – בצעידה, בפנייה, בהצגת הרובה. כל זה אמוּר לאחר מעשה, מפני שפרידברג היה מהמתנדבים האמיתיים, השתדל מאוד להיות חייל למופת, ולפני כניסתנו לקווים פִּרסם בעיתון־הקיר הגדודי שיר גדול, “צבא הגואלים”, שהצחיק אותנו מאוד, מפני שידענו איזה מין חייל הוא. רק אחרי שהתאבד – וכך, לפתע, בבוקר כזה – התחלנו לשאול זה את זה על פרידברג, שהרי עד אז כאילו לא היה כלל. מותו לבדו הִקנה משמעות לביוגרפיה, שפרטיה נצטרפו רק עתה. הסתבר שהתנדב ממש בפרוץ המלחמה והיה מאותם פּאיוֹנירים שהספיקו לשרת בצרפת ולהימלט דרך דאנקירק. לאחר זמן הוחזר למצרים ביחידת־קוֹמַנדוֹ מעורבת שלחמה בחבש ופורקה לאחר שוב הנֶגוּס לאדיס־אבּבּה. איך שלא יהיה, בשנת־שירותו הרביעית נמצא שוב בפלוגת־טירונים בסרפנד, צועד שוב על מגרש־המִסדרים, מפגר בחצי־טקט אחר הריקרוּטים הצעירים, משתדל מאוד למלא כל פקודה. אני עצמי שמעתיו רק פעם אחת מדבר ממש, בשטף ובהתרגשות. זה היה ברומא, בארמון הוַותיקן, באחת השבתות. אנחנו – הצעירים – התהלכנו פעורי־פה וקרועי־עיניים נוכח כל השיִש והזהב והפרֶסקאות והספרים העתיקים, נדהמים למראה העוצמה הגשמית האצורה באולמות ובאכסדראות הרבים מספור. אך פרידברג (איך בעצם נקלע גם הוא לתוכנו?) ידע מה הוא רואה, וברהיטות מפליאה הציג לפנינו את כל מה שראה גם הוא פעם ראשונה. הכול ידע מתוך הספרים. הוא למד – כך סיפר – היסטוריה של ימי־הביניים, והתמחה בתולדות הכנסייה הרומית. בשבת ההיא בוותיקן לא הועיל הגילוי המפתיע הזה אלא לחיזוק דעתנו המסוּימת עליו. אולם עכשיו, כשנמצא מת, נהפך כל הידוע לתמיהות, שהרי מעט העוּבדות החיצוניות הללו צריך שיהיה טמון בחוּבּן הסבר כלשהו: מה פתאום? האם רק מפני שחברו לאוהל לן הלילה באוהל־השמירה התנפל על ההזדמנות הראשונה שנשאר לבדו בשוּחה האפלה ואפוף בדידות שלמה שׂם קץ לחייו? למה דווקא הלילה?

לאחר זמן הרגענו עצמנו, ופרידברג הלך ונשכח כמקרה אומלל. אבל לא כך היה אותה שעה, כשפשטה הידיעה בגדוד. מקרה, גורל, או אות מבשר – לא יכולנו להימלט מהמחשבה, שזהו הבוקר הראשון שלאחרי המלחמה. ואיך זה לא שמע איש את הירייה הבודדה הזאת, דווקא זה הטריד אותנו.


ג

ההסתננות אל דרך־המלך ולעבר פוֹרלי החלה מיד בגמר הצהריים. בלי שאלות ובלי פּאסים. אני לא ידעתי מה אעשה. להיסחב העירה עם כל העדר לא היה לי רצון – כמה אפשר לשוטט בעיר הנידחת הזאת, לשתות בירה בנאאפ“י, לעבור על־פני האנדרטה הפשיסטית, לראות סרט, לשוב לנאאפ”י, לראות הצגת רביוּ של האֶנז“א, לשתות בירה, להתגודד בכיכר השוממת – אבל גם להישאר במאהל הריק לא רציתי. אפילו פחדתי, אפשר לומר. אילו באו וּמשכוּני אחריהם, הייתי נכנע, אבל איפה יימצאו לי רֵעים טובים. בשתי השנים בצבא התרועעתי עם זה ועם ההוא, אבל רֵע ממש לא קניתי לי. לא רק מאז – מיום שנעקרתי מתוך החוג שבו צימחו נעורי, לא היה לי חבר. בן חמש־עשרה נעשיתי פועל. בראשי זִמזמו רעיונות קלוטים מהתנועה: לא כולם מוכרחים להיות אינטליגנטים. הפועלים הם מלח הארץ. אני אעבוד מתוך הכרה ואלמד מתוך הכרה. וכך התחלתי מתגלגל במפעלי־המלחמה, עובד פה ושם, בין פועלים שחשו פתאום את נשימת הפרוספריטי והקבע אחרי שנות־המשבר הארוכות במושבה, אחרי הציפייה היומיומית ל”סידור", בטלת־גשמים ובטלת־טל ובטלת־קיץ, בין נערים שלא היו ככל אשר דימיתים כשהפסקתי את לימודי בגימנסיה, אבל גם חברי שלי, אלה שכבר קרבו לימי בחינות־הבגרות, הלכו ואבדו לי. החיים הם ים סוער, היינו כותבים זה לזה בספרי־הזיכרונות, ורק מי שיחתור במשוטים יגיע לחוף־מבטחים. אני חותר, לבדי, מצחי נחוש ועיני חצופות, והסירה מתמלאת מים וחגה במקום אחד. מתוך תאווה נואשת להשיג את מה שניערתי מעלי בקלוּת־ראש, התחלתי כולא עצמי בדירתנו הצרה, מאחרי החלונות המואפלים, ולומד, ולומד, מנצל כל שעה שאיני בבית־החרושת, וכך רק החשתי את הניתוק מחברי. הם כולם סיימו את לימודיהם, ואני נמלטתי לצבא, מתחיל שוב מחדש, מגשש דרכי בצריף מלא זרים, רבים תועים כמוני, אידיאליסטים בני שלושים, עריקים מצבא אנדרס, יוצאי חיל הספר, קיבוצניקים שנפל עליהם הגורל, פליטת־הארץ שעד אז לא ידעתי כי יש כמותם. בוודאי אשמתי היא זו ששוב לא הצלחתי לקשור קשרים של קיימא. עד שנרקמה רעוּת רופפת ביני לבין כמה חיילים, שהגיל, הזמן והלכי־הנפש הוליכונו באותה דרך, נתערבבו היחידות. הלכה ונתעצמה בי ההרגשה שאני מוּעד לעקירה. אם איני נמלט ממקום ששורשי התחילו נאחזים בו, באים ועוקרים אותי. עכשיו הולכים הכול, במהומה ובצהלת יום־הניצחון, לפורלי, ורק אני איני מצליח להכניע את המהומה שבתוכי, אף שגם אני מחוּיב לעשות משהו, לנוע, לבקש לי יום במקום אחר.

“יֶבּיאוּחמאט!” בּרוצקי החליט בבת־אחת, וכבר עמד לפני האוהל והתחיל מתקלף מבגדי־העבודה, כאילו אחזה בהם אש. “מה נסריח כאן במחנה. בוא, ניסע.”

מראש ידעתי שאסע עם ברוצקי. כל־כך רחוקים אנו זה מזה עד שאנו מחוברים, לוקחים לנו אוהל אחד, מסייעים איש לאחיו ונותנים מנוח איש לאחיו.

“לא לפורלי,” אמרתי.

“לאן?”

“נסענו פעם לצֶ’סֶנָה. יש שם אופּרה. ראינו את מאדאם באטרפליי ביומיות.”

“אופּרה?!… שמעת על האוּזבֶּקים שהלכו למאדאם באטרפליי בטאשקנט – אופּרה…”

“אז לאן?”

“אפשר – לבולוניה.” ברוצקי לא העלה את שם העיר אלא תוך כדי דיבור, אבל האפשרות החדשה מילאה אותו התלהבות, הזרה לכאורה למהותו. “בוא, ניסע לבולוניה. הלוא היא כבר פתוחה. לבולוניה, אלישע! יֶבּיאוּחמאט!”

“או־קיי.”

או־קיי לכל האפשרויות, אף שלא לי רוקדות שמחות בעיני ברוצקי. בולוניה, מכל־מקום, כולה חידוש, העיר שאתמול היתה מעבר לקווי האויב, על כביש 9. היום אין כבר מלחמה באיטליה, ואפשר לצאת לכביש 9 ולתפוס טרמפ. לכל מקום. בזה יש משהו.

הלכנו על סוללת־הרכבת, על החצץ ועל האדנים. הגשרים עודם הרוסים והרכבות אינן נוסעות. בצִדי המסילה בתים חרֵבים ומטעים נטושים. אך היום נדמה, כי כבר אנו שומעים את קול שובם של הבעלים, כי כבר מתנערים העצים מאבקם וההריסות אינן נראות כמו אתמול. קרוב לכביש, במטע דליל, עמד איכר ועידר מטלית של אדמה אפורה. מכנסיים שחורים, כתונת־פסים מדוֹהנת ומגבעת שחורה. המעדר השחור מכה בין רגליו היחפות, ופניו וזרועותיו שחורות ואכוּלות־ימים כבגדיו. איפה היה כל הימים – האם נחבא כאן בסמוך, או שב הבוקר מדרך ארוכה. הבגדים השחורים, ככל שהם מרוּפּטים, נראים כיום־חג. עמדנו במִסעף ולא גרענו עין מן האיכר. הוא הבחין בנו מיד, אבל רק לאחר שעה ארוכה התראה כמי שזה אך גילה אותנו, הזדקף, הסיר מגבּעתו ובירכנו בקידה עמוקה ובחיוך. כשראה שאיננו נושכים פסע לעברנו וביקש סיגרייה. ברוצקי דחה אותו בתנועה גסה.

“גראציֶה,” נרתע האיכר מיד, כמי שמוכן לכּול. “גראציֶה, סניורה!”

איני יודע איזו רוח היתה עלי. פתאום צעקתי לעברו:

“פיניטָה לה גוּוֶררָה!… בּאסטָה… פיניטָה!…”

האיכר היה כחוש ושִדרתו מעוקמת במקצת. הוא שב והסיר את מגבעתו והביט בי ארוכות, בלי לשנות מן החיוך המנצנץ בערוצי־פניו השחורים.

“גוּוֶררָה!” חזרתי. “פיניטָה. אוֹגִ’י. טודֶשקי קאפּוט. פּאצֶ’ה. פּאצֶ’ה.”

רק עכשיו, לעשות לי נחת־רוח, הִנהן וחיוכו נהפך לעצב לא מובן:

“בֶּנֶה. ג’וּסטוֹ!” דומה שיצא ידי חובתו בשתי מלים אלה, אך לפתע פתח בעתרת דברים שלא ירדנו לסופם. הוא פסע שוב לקראתנו, והיה ברור כי עכשיו אני מחוּיב לכבדו בסיגרייה. אולי בחפיסה שלמה. חששתי גם מברוצקי וגם מן התודות שירעיף זה עלי, ומרוב אנינוּת הנחתי לו להיוָואֵש ולשוב לעבודתו.

עמדנו במִסעף. שעות־הצהריים חולפות, והמכוניות הספורות אינן אוספות אותנו. דווקא משום כך התאוויתי תאווה להגיע לבולוניה, ויהי־מה. נזכרתי כי בשובי מבית־החולים, בשבוע שעבר, מצאתי כאן, בקרבת הכביש המושך לעיירה, עץ־דובדבנים שופע. הלכנו בכביש לחפשו.

“הנה הוא! קירשנבוים!” צהל ברוצקי. קומתו לא היתה גבוהה, ובדרך־כלל היה מתון וקמצן בתנועותיו, אבל עכשיו ניתר ועלה על גדר־האבנים, נתלה בעץ והתחיל קוטף וממלא את כומתתו. “אתה יודע למה אני אוהב קירְשְׁן? זה השם שלי: קירשנבוים!”

“איך נהפך קירשנבוים לברוצקי?”

“היה להם ברוצקי אחד מיותר בסוכנות, נתנו לי את הניירות שלו. כשברחתי מאַנדרס.”

“הלוא כולם קיבלו שמות עבריים: בן־חיים, עמיחי, אני־יודע.”

“תיכף ראו, ששם עברי יהיה עלי כמו נעליים צרות. מה זה חשוב – קירשנבוים זה כלום וברוצקי כלום יותר גדול. העיקר שאוכלים קירשן, אלישע… ואתה תמיד היית אלישע קרוּק, הה?”

השאלות המביכות הללו, כאילו בי האשם. נִענעתי בראשי.

“אצלי בין כה נגמרה המשפחה לפני שעשו אותי לברוצקי. מה זה חשוב?”

שמחתי שבאה מכונית־מַטה ושׂמה קץ לשיחה הזאת. אתה מתרגל לאיש זר ולשמו, ונדמה לך שהִקפת אותו כולו, ולפתע שם אחר, דורות אחרים. גם ברוצקי שב והתכסה בארשת הרגילה, טפח על ברכי וכבר ידעתי מה יצהיר:

“היום אתה בא אתי, ילד. הולכים לעשות לו חגיגה. יום ניצחון.”

“יש לנו הסכם, ברוצקי.”

“שום הסכמים. היום זה מצב אחר, ואנחנו עושים לו חגיגה, בּלאד!”

“אתה תלך, ואני אחכה לך בנאאפ”י. עד שתגמור."

“אני אתפוס אותך במכנסיים, אלישע. היום זה שלום.” ובלי שהִייה, באותה עליצות משונה שחזקה עליו, התחיל שר בקולי־קולות, לשִׂמחת הנהג ההודי: “מוֹזֶ’ה, נאשֶׁה מוֹזֶ’ה…”

אני נמשך אל ברוצקי וסולד מפניו, ולוּ רק מפני שאני יודע מה מושך אותי אליו. בחברתו יכול אני להיות שונה מכפי שהנני, כביכול, ועם זאת גם להתנשא עליו ולהישאר טהור ותמים ממנו. מכל הפולנים האלה של אנדרס מנשבת מהות זרה, הוויה מחוּללת, שכמותהּ לא ידעתי עד בואי לסרפנד. הללו היו מנבלים פיהם ומכירים את כל המקומות על־פי בתי־הזונות. ולא רק שהיו נטולי־בושה, ועשו מן הכול פרהסיה. ברוצקי, למשל, כשנפגשתי אתו בראשונה – במחלקת האלונקאים – נראה לי כמין נוכל ערמומי שצריך להישמר מפניו. הוא היה – כפי שנתברר לי אחר־כך – כבן עשרים ושלוש־ארבע בסך הכול. אבל גילו של אדם אינו רק סכום שנותיו, ולא רק חמש־שש שנים היו בינינו. הוא לא היה נמוך ממני, וכוחו לא היה מועט מכוחי. אבל גבו היה כפוף כלשהו וראשו קרוב מדי לכתפיו, וקמטים היו חרוצים בפניו, גם בזוויות עיניו המצומצמות מדי, גם בצִדי חוטמו השבור, שנטה מעט שמאלה, כזווית קהה. רק כשנתנסינו בניסיונות משותפים, בחודשי האימונים ובשבועות הספורים בקווי־החזית, גיליתי את שריריו הקשים, כוחו להסתגל במהירות לכל מצב, את אומץ־לבו השליו ואת מידת החברוּת החיילית שבו, שהיה מעלימה עד לרגע הצורך ממש. רק אז מצאתי שהוא מקרין אלי שמחת־חיים משונה, שמקורה אולי בכך שהמר־ממוות כולו מאחוריו. סיפורים בפיו אלף, והוא מפטירם בקצרה, בלשון אגבית, סיפורים שכל אחד בהם אימתני מקודמו, למן היום שנמלט מבית הוריו ועד לעריקתו מצבא אנדרס ברפיח. הזדקקותו אלי, חרף השוני המוחלט שבינינו, החניפה לי, שהרי יותר מכול העידה על איזה רובד נסתר, אך ממשי מאוד, בחביוני נפשו. נוהג היה להקניט אותי ולהתגרות בי בנַאפוּפיו, אבל גם כשהפגיע בי להצטרף אליו אמר לי לבי, כי אם יום אחד אומַר אני הולך אתך, יוּפתע, אולי אף יתאכזב.


ד

לא כן הפעם.

הדרך לבולוניה היא ככל הדרכים, שדות נפתחים במישור מתגהץ, שׂדרות של אילנות, מרבַדי־פרג בוערים, גשרי “ביילי” מתוחים בצד מפולות הגשרים, שיירות אזרחים מתנהלות צפונה ודרומה, בעגלות, במכוניות מוּסקות בעצים, ברגל. נמחה ואיננו “רוּט 9” המסתורי, אי־שם, מעבר לסמבטיון, זה שהדיוויזיות נלחמות עליו וכל ההודעות הרשמיות מדברות בו. משמר־סיור אחד משלנו סיפר, בשובו מחדירה עמוקה, כי ראו את אפס־קצהו, ואילו היום צריכים אנו לאמץ את העין בשביל לגלות את המשולשים הצהובים האחוזים בתיל על שפת הדרך ועליהם מלה אחת – “מינֶן”. מוקשי הגרמנים. הם וגלי־הלבֵנים שנותרו מן הבתים והגשרים החרבים, רק הם עודם מעידים על המלחמה שהיתה מחוּפּרת כאן חורף שלם. עכשיו נוסעים בחוּמו של ירח מאי, השמים הבילים והארץ מעלה אבק לבן, ופנינו לבולוניה.

מכונית־המַטה עמדה לנו בקצהו של רחוב, המטפס ועולה בשיפוע חריף, בין שתי שורות בתים שצבעם חומר שרוף, בין שׂדרות־עמודים שבחזיתותיהם. על הכביש הריק קופחת החמה, אך בולוניה מהלכת בקמרונות מוּצַלים. דממה של אחר־הצהריים. אנשים מעטים. חנויות נעולות. לא עוד ריחם הרומץ של ימינו אלה, כי אם הניחוח העתיק של הרנסַנס. במקום שאנחנו פוסעים אין זֵכר לחורבן, רק מבואות אפלים ועמודים כבדים. הרחוב מגיע לסופו בראשה הקטום של גבעה – כיכר מרוּצפה בין חומות של לבנים. הכיכר רוחשת רכבּם של הבריטים, האמריקנים ושאר עממי המחנה השמיני. אי־כאן, למרגלות חומה – יריעות שחורות, טורי תצלומים, כמו מִסדר, זרי־פרחים מוּכּי־חמה, סיסמאות אדומות. אך דומה שרק אנחנו מתעכבים ליד כותל־הירויים. הכיכר הומה חיילים רעשניים, ובכללם – כמובן – הארצישראליים. אלה אוהבים לדרוך זה על זה, לחקור ולדרוש ולספר: ואתה מאיזו יחידה? ואיך מבלים פה? ויהודים כבר פגשתם? יש, יש יהודים, באמת… וגרמנים, יש כאן ריכוז של אלפי שבויים, הזורמים בלי הרף מן הצפון, גדודים, דיוויזיות, ישלחו אותם לאפריקה, אומרים, לאוסטרליה, לקנדה. בואו, חבר’ה, נלך לירוק להם בעין.

“קודם־כל אתה בא איתי,” נעץ בי ברוצקי עיניים צרות. מחטים מלוּבנות יקדו בהן.

“אני מחכה לך פה, בנאאפ”י," חייכתי. “אחכה בסבלנות.”

"בוא אתי. לא יגנבו לך שום דבר – "

“עזוב אותי, ברוצקי.”

“לא נשארים מזה סימנים, שוואנץ! תחזור אל החבֵרָה שלך יפה ונקי כמו שעזבת אותה.”

“לא רוצה. לא זקוק. אני ילד.”

“אתה רוצה, אבל החשבון בראש מפריע לך! אם תלך לברדק – איך תישאר צדיק… אתה רוצה לחזור הביתה מֵרִיח פּארפוּם!”

“מוכרח ללכת לבית־זונות רק בשביל המצווה? לא יכול…”

“תסַפּר לזאת ששולחת לך את הפרחים המיובשים. אתה יכול ללכת – אף אחד לא יידע!”

“מה אתה רוצה מחיי, קירשנבוים!”

ברוצקי צחק, מופתע, אבל כעסו שב אליו מיד:

“בשביל ההיא שלך תישאר תמיד אלישע קרוק, אבל היום תהיה – נגיד – אליושה קאראקול, שלא מפחד מכלום. מי שמפחד כל־כך לעשות פעם עבירה – סימן שאצלו, בנשמה, משהו מאוד מלוכלך. גבר צריך נשים, זה אני יכול להגיד לך. זה יותר טבעי, מכל הפרחים והשירים שלכם… והיא, אתה חושב, חיה רק מפּארפוּם?!…” ופתאום לפת את מרפקי ודחף אותי לפנים. “בוא, רק תלווה אותי, שלא יהיה לי משעמם.”

“איך ללוות?” דבריו האחרונים קלעו למטרה.

“עד הדלת, ציוניסט!… רק עד הדלת…”

ברוצקי שרוּי היה בהתרוממות־הנפש, וכדרכו בשעה שיצרוֹ מלהט נטפל לאחת הנעימות של מסיבות־ליל־השבת הגדודיות, טְענה חצי תריסר גידופים רוסיים, והיה מסלסלם סלסל וחזור, כמין פּאסיאנס של ניבּול־פה. כומתתו כבר היתה שמוטה אל עורפו, ידיו תחובות בכיסיו והוא משפשף את מסמרות נעליו במַרצפות־האבן, מתחת לסטָוֵוי בולוניה, מזמר וצועד קדימה בבטחה, כיודע את מגמת פניו. אני נגרר אחריו, ואיני יודע למה. בעצם, לא כך. ברוצקי דיבר אמת. שדים שחורים מרקדים בי, ואף שאני ממעכם כיתושים, אין זמזומם נפסק. מהו היֵצר, איני יודע. מהי התאווה, איני יודע. אבל המחשבות אין מרפות ממני, ואני חש איך הולם הדם בתוך עיני, הולם ומערפל את מבטי. לא רק ברוצקי – גם אני כבר לא ראיתי את בולוניה היפה, את ארמון העירייה, את טירת השליט, את החומות הנישאות, את צמד המגדלים הנוטים זה אל זה. אנחנו פוסעים ברחוב ריק. החיילים אינם נראים פה, וגם האזרחים כאילו לא יצאו עדיין ממחבואיהם. דומה שאנו מהלכים כאן חמש מאות שנה לפני זמננו. המחשבות מזמזמות. אני מהרהר במכתבים שקיבלתי אתמול. עוד מעט אני בן תשע־עשרה. הנה אשוב ארצה, והכול ייסוב מחדש במעגלות הצרים של המושבה. נסתי, נסתי, ומעצמי לא נמלטתי. אני רוצה להציץ ולהיפגע. לשלוח יד ולהיכוות, ממש כמו בעת שנטבעה בפנַי הצלקת הזאת, מכוות־האש. פעם אחת. החום לח ורק קול מסמרות נעלינו נשמע ברחוב. שוב כותלי־ירויים – סרטים שחורים, שורות של תצלומי איטלקים צעירים – עיניים עגולות, שפתיים רכות, שיער משומן ומסורק לאחור. מדוע זה נראים לנו תמיד התצלומים האלה כאילו קינן בהם המוות מלכתחילה, או כאילו הם מתים לעינינו. סתם מחשבות־הבל ילדותיות. הנה הסיסמאות החדשות על הכתלים:

יחי הקומוניזם.

יחי השלום.

מוות לפשיזם.

“לאן אתה סוחב אותנו? מה פתאום בכיווּן הזה דווקא?”

“לא יודע מה פתאום. אבל זהו. סמוֹך על ברוצקי.”

בבבת־אחת צרו הרחובות, ונמצאנו מהלכים בסמטאות מעוקלות, ופה ושם טבוע חותמהּ של הפצצה אווירית. בקרן־רחוב, בפתחה של פִיצֶרִיָה, התגודדו חיילים. עיניהם שיכורות והם נשענים זה על כתפו של זה, כמין כעך, ונוהמים שיר:

“רוֹל מִי אוֹבֶר, אִין דֶה קְלוֹבֶר, רוֹל מִי אוֹבֶר, לֵי מִי דָאוּן, אֶנְד דוּ אִיט אֶגֵין”.

ברוצקי רִחרח סביב, ופנה למבוי צר. בניינים שטיח כותליהם כּרכּוּמי, מכורכם ומכורסם, כמוּכּי־שחין. אין גזוזטראות לבתים והתריסים המוּגפים נבלעים בכתלים הרמים. שערים שחורים בכניסות, ומלים חרוצות בהם במסמרים. שוב אותן הסיסמאות בכל מקום – ויא. פּאצ’ה. סטלין. עוד עיקול – ולאורך המבוי הצר נראה לפתע תור ארוך של חיילים, כמו לפני קופה של יומיות. ברוצקי הסיט כומתתו וצִמצם עיניו בהנאה:

“א־נוּ, איך אני יודע, הה? תגיד אתה בעצמך, איך?”

ובכן, כך זה באמת. הכול נקבצו ובאו ועומדים באורך־רוח זה מאחרי זה – סקוטי מהדיוויזיה ההודית השמינית, מאורי ניוּ־זילאנדי, בראזיליאנים מהמחנה החמישי. הפולנים האלה, יימח שמם. וגם האיטלקים עצמם, כמובן, מבריגדת קרימוֹנֶה. רק שלנו אינם נראים עדיין. גם זו לטובה, לפחות זה. ברוצקי התייצב בזנב התור, ואני אתו. עומדים ושותקים, והעיניים נעוצות בשער הרחב, שקבועה בו דלת צרה. הדלת פתוחה חציהּ, ומאחריה המאמא השמנה, שאי־אפשר בלתהּ, פרצוף ככדורגל ושביס שחור. זהו הארגון. אין איש עובר בפתח עד שלא יוצא חייל אחד מתוך הבית. סדר וסבלנות, עד שצועק מישהו: “נֶקסט, פְּליז!” ואז זע כל התור המאוּפּק כדי חצי צעד, כרכבת המתמרנת בתחנה. צריך הרבה דמיון בשביל לצייר את הקשר בין התור הצייתני ומטרתו. בלי התרגשות, רבותי. בלי יצרים. לא לדחוף. יישאר בשביל כולם.

משתאה בחנתי את עצמי, את עמידתי זאת, עם כל הרבים המכוונים למה שמעבר לשער, חצי צעדה ועמידה, חצי צעד ועמידה. לא היתה בי לא בושה ולא מבוכה, אך גם השדים שבראשי צללו ולא היו. לא שום דבר, רק איזו סקרנות אפלה. לא, אין זו המלה ההולמת. אולי כמו באותה שבת בבוקר, כשנפלתי אל חדרו של פִּינֶק, ואכלתי כריך של נקניק בחמאה. כמו שעה שהבערתי פעם ראשונה אש בשבת. משהו שאינך יכול להימנע ממנו, ואתה עושה, ואחרי שעשית, שוב אין תקנה לדבר. קותל־חזיר ודייסת־סולת לארוחת־בוקר. אני יודע מדוע הצליח דווקא היום ברוצקי לדחוף אותי אל האסור, לעבור על הלאו החמור האחרון. לא היה צריך להתאמץ, מפני שתאווה זאת שוכנת בי מאז, רוחשת בחלומותי, וכשהייתי משוטט לבדי, זר ברחובות־ניכר, היתה אוחזת בי פתאום ולוחשת לי להתנסות, לקפוץ עוד אחת אל מחוץ לעולמו המוּבס – לא, השנוא – של אבא. עכשיו גם נוגה. עמוד בתור הזה. אַל תיזום כלום. רק נוע חצי צעד עם כל התור הזה, עד שתהיה מעבר למאמא. אחרי־כן כבר לא תהיה דרך־נסיגה. פעם אחת לעבור על פחד־השווא האחרון, הכובל אותי ככל המצוות והאיסורים שצימחו אל תוך בשרי – פעם אחת והכול ייעלם לעד, כלא־היה. אין פה שום חוכמות, מלעיג עלי ברוצקי, אצל כולן זה אותו הדבר, אצל האוזבקיות, הפולניות והאיטלקיות. בדיוק אותו דבר.

הפעם הראשונה עם נוגה, הִנֶהָ, ממש, מתחדשת כולה, מן הרגע שנכנסנו מבוּישים לבית־המלון המשונה בחיפה. התאמצתי להיראות קשיש ורגיל, אף שרגלי לא דרכה עד אז בבית־מלון, ונדמה היה לי כי העיר כולה צופה בנו. כל־כולו שתי דירות בקומה שנייה, מעל לחנויות. המסדרון היה ריק, כתליו צבועים מחֶציים ומטה צבע־שמן ירקרק, ממש כירוקֶת שמתחת לברזל דולף, ואילו המַרצפות, שקצתן כבר שקעו תחת רגלי ההולכים, היו חומות־אדומות, הגון החביב על בעלי אִטליזים. ריח מעורב של כבסים נקיים, עיפוש באוויר־הצהריים והתבשילים ממטבחי הסביבה. בקצה המסדרון הופיעה אשה קשישה, שקשרה את חלוקהּ הישן תוך כדי גרירת מְסוּלֶיהָ. היא הביטה בנו בעיניים עייפות, כאילו הבאנו עליה רעה, הוציאה סיכת־ראש מפיה וכינסה דבלולי שׂיבתה. "כן – " אמרה. “יש לכם חדרים פנויים?” קיוויתי שתדחה אותנו מיד ותחסוך מאתי את השאלות שכבר קראתי בעיניה העייפות, ההולכות ממני אל נוגה וחזרה. “כמה חדרים אתם צריכים?” אמרה הזקנה, והלכה אל שולחן־הקבלה, שמאחריו היה תלוי לוח למפתחות. “חדר אחד,” אמרתי בקול מוּרם, וידעתי שאת אוזני הבוערות כבר לא אוכל לטמון מעיניה. “אז למה אתה שואל על חדרים?” לא הרפתה הזקנה. היא הוסיפה לסדר את שׂערהּ כשעינה האחת בנו ועינה האחרת במפתחות. מה היא מהרהרת בלבה, מה היא חושבת על הנער השחום במדים ועל הנערה הזעירה בחצאית ובסנדלים, הנערה הנראית צעירה אפילו משנותיה, מה תשמיע באוזנינו מיד. כיסיתי על מבוכתי בלשון חצופה: “שאלתי על חדרים, מפני שלא רציתי לקחת אצלך את האחרון.” – “ככה,” אמרה הזקנה, “אתה בחורצ’יק פיקח, חייל. יש לך בחור פיקח מאוד,” נפנתה ואמרה לנוגה, שביקשה כל אותו זמן למעט עצמה עד שלא ירגישו בה כלל. “אני לא בחור שלה, אני אחיה. הראי לנו את החדר.” על המוצא הזה חשבתי מרגע שיצאנו לטיול. הלוא עלולים לבקש מאתנו הוכחה שאנו נשואים. אבל עכשיו פלטתי את המשפט בלא מחשבה, בלא צורך. הזקנה נטלה מפתח ופנתה לעבר אחד החדרים, פתחה אותו נכנסה, בלי להסב ראשה. נכנסנו אחריה. התריסים היו מוּגפים, והאפלולית נדמתה לנו כצינה. חדר רחב־ידיים וגבוה, ושתי מיטות צרות ושולחן ביניהן. עוד מעט תיסגר הדלת מאחרינו ואנחנו נימָצא פעם ראשונה לבדנו בחדר שכולו לנו, בלי המבטים הירושלמיים של הוריה של נוגה, בלי המתיחות של חֶביוני־השׂדרות וחדרי־המדרגות. “בסדר,” אמרתי. הזקנה שתקה, הפכה רגליה וגררה אותן החוצה, אל שולחן־הקבלה. נוגה נשארה בחדר, ואני הלכתי לבדי אחריה. היא הצביעה על הפנקס הפתוח, ואמרה לי לכתוב את שמותינו. שום תעודות לא ביקשה, רק שאשלם מראש. “אתם תישארו פה גם בלילה?” שאלה, וכבר ברור היה שאיני משטה בה, גם ברור היה מה צלם דיוֹקננו בעיניה. והרי, אלוהים הוא היודע, זאת הפעם הראשונה שאהיה שרוי בחדר אחד עם נוגה, והיחידוּת הזאת מפחידה אותי עד מוות.

“אני הולך,” אמרתי לברוצקי.

“בוא הנה, אלישע.” ברוצקי לפת את ידי וביקש להחזיר אותי אל התור שהתקצר. כבר היינו סמוכים לשער, אל השמנה שסנטרה הכפול נח על סוּדרה השחור, ומאחרינו נמשך נחש ארוך של חדשים. הנחש האין־סופי הזה החודר אל תוך הנשים שמעבר לשער, והן קולטות הכול, בקצב לא נפסק, כמִתקנים מיכניים.

“אני לא יכול.”

“אַל תהיה שמוק, אלישע. זה יהיה טוב בשבילך, שמע ממני.”

“אני אחכה לך בפיצריה, מעבר לפינה.” פתאום התרוננה בי תחושת־נצחון, כמו במעשיות על מעגלי־הכישוף. איזהו גיבור, הכובש את יצרוֹ. לא זה, לא. כל היום הנפלא עם נוגה, כל מה שבא אחר־כך, שהיינו שוכבים שנינו במיטה אחת ועוברים למיטה השנייה, בשביל להוליך שולל את הזקנה, את עצמנו, את ביישנותנו הפרועה, כל זה ניצב עכשיו לעיני, ואני לא יכולתי לסכנו. אני אוהב את נוגה, ואני רוצה להישאר מי שהייתי, ולא חוּליה בתור המשפיל הזה. לא מעניינים אותי המכתבים, לא רוצה לחשוב מחשבות זרות. הה, נוגה־נוגה, אילו עמדת כאן מן הצד וראית כמה אני נאמן לך, כמה אני אוהב אותך באמת, הה!

“חכֵּה, אני אומר לך, שוואנץ!”


ה

הפיצריה עמדה חציהּ מתחת לפני הכביש. פתחהּ התנאה בווילון היורד פתילים־פתילים מקבילים מן המשקוף אל הסף, ועליהם מחורזת זכוכית ססגונית, הקורצת ומענבֶּלת לכל עובר־ושב. כשנכנסתי בו צריך הייתי להשתהות רגע עד שהתרגלו עיני לחללה האפלולי. ירדתי שלוש מדרגות, אל תוך ריחות המאפה והיין והאור הקלוש. ברק עמום חזר מאריחי הקֶראמיקה החומים־ירקרקים שכיסו את הכתלים והתקרה. החלל המועט הדיף חום רך, כבית־משפחה ושלום. כלומר, בהרף־העין הראשון. לאחריו כבר היו עיני בצמד שולחנות שביַרכתי הפיצריה, ושאונה של קבוצת כושים אמריקנים הִכה בפני. שמח. ספאגטי מהבּיל של בעל־הבית וּויסקי של הצבא. עודני מתנודד על המדרגה התחתונה, מבקש להפוך פני ולצאת, נשתלח בי רעם בִּרכתו של אחד המסובּים:

“קאם אַן, ג’ורג'!”

הקורא ישב־ראש, והוא וכיסאו מוּטים כלשהו כלפי הפתח. בירַכתיו במועל־יד ונסוּגותי מדרגה אחת למעלה. צריך להתנדף מיד, לפני שאסתבך לתוך הילולת שיכורי־ניצחון. כך אמרתי בלבי, אבל כבר איחרתי את המועד. הגבר הלז קם מכיסאו מלוא כל קומתו, כאילן שחור, פשט לעומתי שתי זרועות ועשרה אנקולים ופסע פסיעה גדולה לעברי. עמדתי על המדרגה האמצעית, ובגבי מחרוזות־הזכוכית המתענבלות, אבל אפילו כך נדמיתי כגמד בעיני. לא רק הגובה – המידות. ראש ככדור־ברזל שחור ומבריק. עיניים כגוּלות זרחניות. נחיריו השׂרועים לרווחה, כאילו כל האוויר שבעולם לא יפרנס את ריאותיו.

“ברוך תהיה, אחינו,” נתגלגלו רעמיו הצרודים של הענק, כמין לוּאי ארמסטרונג. “הן לא תבקש לפגוע ברגשותיה של עדת־חיילים, אחים־נוצרים, הבוצעים לחם באכסניה צנועה זאת!” גם הוא עלה מדרגה אחת והניח זרועו על כתפי. “אַל־נא תעבור מעל עבדך, אמר אברהם למלאכים. כך מסַפרים כתבי־הקודש.”

“תודה, אני מחפש חבר,” לחשתי. החבורה הזאת הפחידה אותי, אבל, מצד אחר, כבר יצא לבי אל הזר האפל.

“אנחנו נהיה לך לחברים. כולנו מאבדים חברים ומוצאים חברים. מעכשיו, אני חברך.”

“תודה רבה,” מִלמלתי במבוכתי, וירדתי מדרגה אחת.

“אנחנו כאן, כולנו חיילים, כולנו חברים, אוכלים את סעודת־השלום הראשונה. ואמוֹר אמרתי לאַחַי, כי האיש הראשון שייכנס לאכסניה הזאת יהיה איש־הבשׂורה. שב אתנו, נערי.”

אי־אפשר להביא בתרגום את דבריו של האיש הזה, שמליצות מקראיות היו משובצות להפליא בעגה הכושית שבפיו, שכולו היה תערובת כובשת של הנשגב והנלעג, הלוּם־הוויסקי והפייטן. הוא היה שיכור, הוא וכל חבריו שקמו לכבודי, אבל אווירה פולחנית ריחפה על השולחן, שהיה עמוס מאכלות ומשקאות. מאוחר יותר התחוור לי מניִן השפע הזה – צלי־הבשר, הספּאגֶטי במיץ־עגבניות, מיני הלפתן והשוקולד, היינות והוויסקי; החיילים הפרישו לעצמם מַעשׂר ממשלוח צבאי שפלוגתם – פלוגת־תובלה – הסיעה מן הנמל למטבחי־הקצינים. ברגע הראשון היה השולחן הערוך כמו אגדה, שהרי ידעתי לְמה אפשר לצפות בפיצריה באלה הימים – לקצת וינוֹ חמוּץ ורקיקים מאובנים. ישבתי גם אני בראש השולחן, לשמאלו של היושב־ראש, ולפנַי הונחו צלחת וכוס.

“אנגלי,” הצביע בבקבוק שבידו על מדי.

"לא, אני – "

“מצוּין!” הוא מילא כוסי בצהלה. עכשיו ראיתי שקרזולי שׂערו שזורים שׂיבה, ופניו מנוקרות חטטים עמוקים. הוא דיבר אל כל המסובים. “אחים! ידעתי, מראש ידעתי, שאדוננו האלוהים לא ימציא לשולחן שערכנו כדי להלל ולשבח את שמו יתברך – אנגלי. אלוהים יודע לנסות את עבדיו, שאלו את פי כמה הוא יודע, אבל לא זה. הוא לא יביא לשולחננו בחג־הניצחון – אנגלי… הממזרים בני־הכלבה נלחמו בחימה שפוכה, היו מוכנים להילחם עד האמריקני האחרון, זה כן, ועד הפולני האחרון… פולני, הה?” עכשיו דיבר אלי, הקיש כוסו בכוסי ודחק בי לרוקנה עד הקובּעת. “אחים, כוס לפּוֹלָקים הגיבורים… סיפורים מהלכים, שבן־הכלבה הגדול בכבודו ובעצמו, השטן, היה פוסח על עמדותיכם… הפּוֹלָקים האלה בעלי־אגרופים הם… לידידנו הצעיר, הפּוֹלק הגיבור!”

עוד אני מרוקן כוסי לחיי הפולנים, וכבר היתה שוב מלאה ויסקי. מוכן הייתי להסכים לכל מה שיאמר, ובלבד שיניח לי להסתלק. לשונם לשון מטיפים, אבל כוח־השתייה שלהם אינו בשבילי. שאלתי את נפשי לנוס.

“אמוֹר לפּוֹלק שישמיע משהו בפולנית. משהו יפה,” נשמע קול מיַרכתי השולחן.

“כן,” אמר היושב־ראש. “יפה יהיה לשמוע כמה דברים יפים בפולנית.”

“אבל אינני פולני,” אמרתי סוף־סוף.

“אז מה אתה?” שאל היושב־ראש. הוא היה מאוכזב, והתפיחה המבהיקה שבין גבותיו נראתה כעוסה. “אינך סיני, זה ברור.”

“אני מארץ־ישראל,” אמרתי והראיתי להם את תג החי"ל על שרוולי. “פלשתיין.”

עיניו הזורחות של היושב־ראש נתרחבו בחוריהן.

“מה זאת אומרת פלשתיין?”

הסברתי חזור והסבר, ודברי נפלו על אוזניים ערלות. הם חשבו שהאנגלית הרצוצה שבפי מטעה אותם, שהרי מקום זה מצוי רק בכתבי־הקודש, ולא בין הצבאות שבאיטליה. יש בוודאי איזו ארץ אחרת בעולם ששמה דומה.

“ירושלים!” תופפתי באגרופי על לוח־חזי. “אני בא מירושלים. נצרת. בית־לחם. כל המקומות האלה מצויים בארצי. וארצי פלשתיין.”

נטלתי את סמל־הארד שעל כומתתי והראיתי ליושב־ראש את המלה פלשתיין הטבועה בו. הוא קרא את הכתוב והעביר את הסֵמל לחבריו. הכול מיששו בו וקראו את הכתוב עליו, כחוזים במעשה־נסים.

“בית־לחם…” התפיחה שבין עיניו הזרחניות של הענק העלתה אגלי־זיעה. הוא לחש באפס־קול: “האוּמנם השמעת את המלה שמדמה הייתי לשמוע? בית־לחם…”

"בדיוק. כלומר – בית־לחם שוכנת בארצי. שאלתם מניִן אני. ובכן, משם – "

ההתלהבות פרצה מקרבּו כסילונות קיטור. הוא קפץ על רגליו והלם בכפו על לוח השולחן, עד שכל הכלים ריקדו תחתם.

“אחים! השמעתם מניִן בא אלינו, בעצם היום הזה, העלם הצעיר היושב לשולחננו? השמעתם שהוא – בגופו, כמו שאנחנו רואים אותו במו עינינו – בא מעיר־מולדתו של אדוננו ישו המשיח?”

“הו, אדוננו ישו המשיח!” לחשו החיילים השחורים שמסביב. “הוא בא מבית־לחם.”

“נס!” רעם הענק והניף כפותיו.

“או שאני שיכור עד מוות או שזה באמת נס,” לחש חייל שישב לידי, שיכור באמת.

“נס!” רעם הענק, והניח כפותיו על ראשי, כדרך שהיה אבא מבָרכני ערב יום־הכיפורים. “יברכך אדוננו ישו המשיח, אחינו מבית־לחם.”

“הללויה!” רעמו לעומתו המסובים.

“לא מקרה פשוט הוא, אחים. מישהו – עבדי האלוהים – מישהו שלח אלינו היום את העלם הזה, דניאל איש חמודות, להסב אתנו לסעודה הקדושה, ביום זה שרוצץ ראשו של השטן, האנטי־כריסטוס, אשר אמר כי הכושים הִנם יוצאי יֶרֶך הקופים, הממזר בן־הזונה, היטלר… מישהו שלח אלינו את הצעיר הזה מבית־לחם במלאכוּת, בשביל שיגלה לנו משהו חשוב עד מאוד… מה באת לגלות לנו, אחינו מבית־לחם?… לא!” הוא הרים כוסו ורמז לכולם שיעשו כמותו. “קודם־כול נרים כוס לאדוננו ישו המשיח ולשליח מבית־לחם, שכיבד אותנו, כושים חלכאים ונדכאים, ביום־הניצחון הזה!”

הם היו שיכורים, שכרוּת נפלאה, שמילאה את עיני דמעות. לבי לא מלָאַני להשבית את השמחה שאיווּ להם, אבל גם להשתתף עמהם בשקר לא יכולתי. שתיתי והחשיתי.

“סַפּר לנו,” אמר הענק, “האם ראית במו עיניך את האורווה, אשר שׂה־האלוהים ראה בה אור־עולם?”

“איך הוא יכול לדבר, אם לא שתה כלום!” צעק אחד מהמסובים, והיושב־ראש מילא שוב את כוסי שזה אך הנחתיה מידי.

“במו עיניך ראית!” נִענע הענק בראשו, ואיך אוכל לבגוד בו עכשיו.

“ראיתי.”

“הללויה,” דיבר רתת.

“הללויה,” שאגנו כולנו. הגבהנו כוסנו, והפייטן השחור שאגלי־זיעה מבצבצים מכל חטטיו, דרש על הכוס: “שמש אדומה הגיחה הבוקר מרחם הלילה ואור־השלום מכסה את הארץ, והנה בא אלינו עלם חמודות מבית־לחם. נשא כוס לשלום, אחים. כוס של אהבה, לרחוק ולקרוב, אחים. אדונָי רועי לא אחסר…”

עכשיו לא ייחלתי אלא לאחד מששים של ההתלהבות המשיחית שבערה באש שחורה בפיצריה. שתיתי הרבה ומהר, וכבר הייתי כמו באותו לילה על הגג בתל־אביב, כשהִשקו אותי קרובי־משפחתי יין ושילחו כל רסן מלשוני.

“סַפּר לנו על חג־המולד בבית־לחם!”

“ברוך שֵם כבוד אדוננו המשיח!”

“סַפּר מה שתסַפר, דניאל… אתה אמרת ששמך דניאל?” הניח הענק כפו על כתפי.

“דניאל התפלל לאלוהים בבית־לחם,” קרא אחד החיילים. “סַפר לנו, דניאל.”

אכן, הייתי בבית־לחם, בחג־המולד, לפני שנה וחצי. בכנסיית־המולד החצוּיה, שמחזיקים בה – אֵילו כיתות מחזיקות בה, בעצם?… בית־לחם שלי היא הנסיעה שנסענו שנינו, נוגה ואני, ביום ירושלמי צונן, משער־יפו. אם יבקשו אספר להם על הכנרת. על מחנה־העבודה של הכיתה, בקיץ שכבר לא למדתי. אספר להם על כפר־נחום, איך רחצנו שם שנינו לבדנו, אחרי אותו לילה בחיפה, בבית המלון שבהדר. אח ואחות, אמרתי למלונאית המטונפת. כאילו אִכפת לה מי אנחנו.

“סַפר, דניאל!”

“בית־לחם,” פתחתי וסיפרתי, “היא עיר קטנה בהרי יהודה, ורואים אותה מירושלים. בתיה גולשים מן ההרים אל הכביש, וגבעותיה מכוסות בכל שבעת המינים. שזיפים אדומים. זיתים ירוקים. גפן, חיטה ושׂעורה. אין פרי בעולם שאינו גדל בבית־לחם.”

“ברכת אדוננו שוֹרה על בית־לחם,” הפטיר אחרי היושב־ראש. “ואת האורווה, גם אותה ראית?”

“הכול ראיתי.” והכול גם סיפרתי, מה שראיתי ומה שעלה על לשוני. אוזני שמעו את מרוצת המשפטים היוצאים דחופים מפי, שׂכלי אמר לי לשתוק, אבל לבי פעם בקצה לשוני. אני מוכרח לדבר, כמו בחתונה שעל הגג, בכיכר דיזנגוף. עיני המסובים דלקו, וככל שהרביתי לסַפר כן נתעצמה האש שבעיניהם.

“בוודאי,” אמרתי. “שם, למטה, ביַרכתי חצר מרוצפה, רואים את האורווה שיֵשו נולד בה. בדרך נס נשתמרה ממש כמו ביום ההוא. היא מרופדת כולה חציר ריחני, ועריסת־עץ עומדת שם. סביב־סביב לאורווה נבנתה כנסיית־המולד, שהיא כולה שיִש לבן, משובץ מיני אבנים יקרות. שערי הכנסייה עשויים זהב טהור, וכן גם הכיפה הנישאה שבראשה, זו הגבוהה אולי מכיפת סן־פֶּטרוס. לפני שיצאנו לחזית הלכתי לשם, בליל־המולד. השלג כיסה את ההרים, שלג כבד, אך כל העננים נקרעו והשמים זהרו במיליוני כוכבים. ירח מלא עמד בשמים, והוא נגַה באור כחול, כאילו נשתקף בו כל השלג המכסה את הארץ, מראשי ההרים שביהודה ועד למדבר ולים־המלח. דוּמם עמדתי בכיכר בית־לחם, וכל הזוהר משתבר אל־שערי הזהב וכיפת־הזהב. רק נעירת חמור אחד הרעידה את הדומייה, כקול שופר. ואז – ברגע ההוא ממש – התפוצץ חלל העולם בצִלצלי־שָמַע וצִלצלי־תרועה. הכוכבים והירח והים זעו כענבלי־כסף, ונגינתם באה מכל כנפות הארץ, מירושלים, ומנצרת, ומהר־תבור, ומהכנרת…”

הכבּרתי מלים, נועצן ככלונסאות לתוך יוֵון כל קודמיהן, אומר בלבי כי מיטיב אני לראות מבעד לשיכרוני ויודע כי אין זה אלא שעשוע מטורף, אבל מדוע אני מגרש את כל הדברים האחרים, שהם־הם הלופתים את גרוני מבפנים ומתאמצים להתפרץ. הלוא אותו ירח דצמבר היה שונה מאוד. הפלוגה שלנו שמרה על טי־אֶנ־טי בוואדי־סראר, ואני הייתי חומק לי פעמיים־שלוש בשבוע, מחליק במורד האחורי של הגבעה אל תחנת־הרכבת ועולה לירושלים. אני מדבר ובאפי עולים ריחות השתן החריפים של רחוב יפו, גממיות־מים על חלקת־הסלעים המבהיקה כצרעת. אִוושת מחטי־האורן, שתמיד היא בשבילי מסע אל ארץ־ניכר. הלילה המשכר של שנינו, בחדר ביתה הירושלמי, חדר שכמותו לא ידעתי מעודי, בסִמטאות המפולשות ליבבת הרוח, בחדר־המדרגות, מעיל אל מעיל, סוודר אל סוודר, לילות סהרוריים, שאינם נגמרים אלא נחתכים כשאין עוד ברירה, כשמוכרחים להפוך רגליים וללכת חזרה, בקרה של שתיים־שלוש אחר חצות, אל הרכבת של ארבע ושלושים, להספיק למִפקד של שש בכיכר המחנה. באלה אני מדבר, אף שלשוני מסַפרת על בית־לחם שלא היתה מעולם. עיני שומעי לוחשות, רומצות וכבות, ורק סיפורי מפיח בהן ניצוצות אחרונים. מה שאצלם הוא כבר דעיכה גמורה, אצלי הוא פורקן. אני לא שיכור (אומר אני לעצמי), אבל אני מוכרח לדבר, ודווקא אל אנשים אלה. כשתוּתר הפקעת החונקת אותי היום, כשתיהפך לחוט ארוך ומנוצל של מלים מחוצה לי, אקום ואלך לי. לא אחשוב עוד על מה שעושה בוודאי היום נוגה בירושלים החוגגת.

“הכוכבים,” אמרתי. “מי שלא שמע איך פועמים הכוכבים בליל־המולד בבית־לחם, אינו יכול להבין מה הביא את ישו מנצרת לאוויר העולם.”

“הללויה!” חִרחר קולו של הענק. ראשו היה מוטל על השולחן, על אוזנו הימנית, ועיניו הזרחניות התאמצו להתבונן בי. התפיחה שבין עיניו נהפכה לדמעה גדולה. כל חטטי פניו זלגו דמעות. קולו כיסה אותי כפרוות־כבשים שחורה. “מהולל שם אדוננו, הינוקא מבית־לחם.”

“הללויה!”, חזרו קולות שיכורי־התגלות מקצות השולחן. איך אגזול מהם את החזיון הזה, איך אגזול אותו מעצמי.

“הכוכבים,” אמרתי. “רק בבית־לחם יש כוכבים כאלה, שנגינתם אהבה. כוכבי־החורף.”

“הכוכבים שראו האמגושים,” לחש הענק.

“הכוכב שראו במזרח ואשר דרַך לפניהם עד בית־לחם. שם הוא עומד.” למה, שאלתי את עצמי, למה יפים כוכבי ירושלים מכוכבי השפלה. בערב האחרון, לפני שוּבנו למצרים, ישבנו שנינו בגבול השכונה. כמין שחק־עבים נמתח מן הוואדי ועד לכוכבים, ובעיר העתיקה הזדקרו מגדלים. ידי נסעו מתחת למעילה, מתחת לשׂמלתה, ביקשו לשמור את קימור כתפיה הצרות, את צחוּת שדיה הקטנים. אנחנו נשבעים אמונים לעולם. לעולם. בעיר־הנצח. בכוכבים. באִוושת האורנים. “הכוכב ההוא, כוכב בית־לחם שמו, ואין רואים אותו בשום מקום אחר בעולם. רק שם…”

“משיגענער, מה אתה נואם פה אל הכושים?”

הקול ירד כאִבחת־חרב וקרע את כל הקוּרים. החזרתי ראשי. בפתח, לפני וילון החרוזים הססגוניים, עמד ברוצקי, כובעו שמוט לאחור ופניו חשוכים. לידו, על המדרגה התחתונה, ניצב בעל הפיצריה, ידיו משׂוּכּלות על כרסו ופניו נוטפות שמנונית של הנאה, כמו מן הכול, כמו תמיד. ברוצקי חוזר מבית־הזונות, ואני יושב כאן ומחכה לו. אני רואה אותו, ורוצה להקיא.

“לא זה הוא החבר שאני מחפש,” אמרתי ליושב־ראש, אבל ראשו היה מונח ככדור־ברזל על השולחן.

“אלישע, קום וצא מיד החוצה. אתה שיכור.”

“אני לא שיכור.” בבת־אחת קמתי, שלא לתת לברוצקי פתחון־פה. אני אצא לרחוב ואלך בקומה זקופה, כדי שלא אצטרך לגלות לו מה סיפרתי כאן.

ברגע זה הרגיש היושב־ראש בקומי.

“דניאל, אחינו, אַל תעזבנו. סַפר עוד על בית־לחם,” הוא פשט ידו כדי לתפוס אותי, אבל אני חמקתי מפניו וידו התשושה צנחה לארץ.

“איפה הכובע שלך?” אמר ברוצקי. נגעתי בראשי. הוא היה גלוי. בצעדים משותקים חזרתי לשולחן. המראה היה מבעית. ראיתי את המסובים יושבים ועיניהם הפוכות, ואינם משמיעים הגה, כאילו היו רוחות־רפאים. אני צריך להימלט לפני שיִקרני אסון. אבל הכובע. חייל אסור לו להסתובב ברחוב בלי כובע. מבעד לערפל המסתחרר ראיתי את הכומתה. על הארץ. הרמתיה ונחפזתי אל הפתח.

“בית־לחם, הה?” אמר לי ברוצקי. “לחצי שעה אי־אפשר להשאיר אותך…”

“הסתלק ממני!” נמלטתי החוצה, אל המדרכה, והתחלתי רץ על מַרצפת־האבנים, לעבר הקולונאדות, חומות הרנסַנס, האוויר הצח. רק זאת ביקשתי – שלא אקיא ולא אתבזה בפני ברוצקי.


ו

הלכנו פרושים זה מזה, שני זרים, שרק הצבא עשוי להפגישם. הוויסקי ששתיתי – אולי מעט, אולי שעה קצרה, פעל עלי עכשיו במהופך. הייתי כנדחף מתוך מטוס, בלי מצנח. אני צולל, והעצב דואה לעומתי, התוגה הסמיכה כעשן. כבר הייתי מפוכח וקר, ורק הטעם המר עמד בפי ואברי היו כבדים. אילו אך מצאתי לי פינה אפלה, מקום סגור שאוכל להשתטח בו על פנַי, לשכב בלי נוע, לשכב עד שישוֹכּוּ כל רגשותי, עד שישובו למנוחתם או שעד שאמוג כולי לתוך החשיכה ולא אהיה.

אבל לצִדי הלך ברוצקי, ידיו בכיסיו והוא שורק חרש, רגוע ומפוּיס. ברוצקי אינו מאלה ששבים בחצות מ“אַפטֶר דְיוּטִי” ומגלגלים באוזני המחלקה כולה את מעשיהם בנקבה זו ששהו עמה הערב, איך טיפלו בה, כיצד נענתה להם ובזכות מה – והכל בפרטי־פרטים, בשפע מילים עירומות, משמושיות, רפשושיות, שהשמעתן רק היא מקנה ממשות למעשה־המִשגל. ברוצקי אינו מאלה, אבל גם לא מנקיי־הדעת. פתאום הוא אומר, בלי רמזי־לשון: “וֶרִי סוֹרי. אני הולך לדפוק. מוכרח. יש לי לחץ.” הוא היה משמיע הודעתו בהגבהת־כתף שובבנית, פטור מעומסם של איסורים ופחדים, אך גם בלא כל סער רגשי. יש לו לחץ, זה הכול. ואחרי־כן הוא מהלך לו, ידיו בכיסיו והוא שורק חרש. אוכל עוגות. שותה קפה. האשה שזה אך בא עליה כבר איננה. ואולי לא היתה מעולם. ברוצקי שוב לבדו, רק שהוא עכשיו רגוע ומפוּיס. אני מבקש לצייר לי את פנימוֹ של ברוצקי, נער־המלחמה, שביתו אבד והוא נס מזרחה, עד לרוסיה האסיתית. אבל למה, לעזאזל, ייחבא לו ברוצקי שני בתוך ברוצקי זה שאתי, שאינו אלא מה שהוא מגלה. אדם שיש לו לחץ. כשם שמושיק אינו אלא מה שהוא מגלה, נבלה קטנה ומנוּבּזת, הגונבת את מזונם של חבריו. למה אני מחפש מידות וסגולות מכוסות כשהכול בעצם גלוי כל־כך, פשוט, בהמי. ואולי גם אני רק נמלט מתשוקותי ועוטף עצמי במליצות רוחניות, שאינן אלא אותם הפחדים הפראיים, הנשׂרכים אחרי מבית־אבא. כל הימים אני מנסה להימלט ולהינתק, לפשוט צורה ולשנות מקום, ורק האיסורים המחורבנים האלה נעוצים בי כאינג’יל, ואני פוחד לעוקרם מתוכי, שמא יתברר פתאום שאיני אלא מין מושיק, מין ברוצקי, ולא – ולא מי, בעצם?

“נלך לאכול משהו,” אמר ברוצקי. “תרגיש יותר טוב.”

“לא יכול לאכול.”

“אז תבוא אתי. אני רעב.” יותר לא סיפר. את כל עלילת־האהבה סיכם בשתי מלים: “אני רעב.”

שבנו לאותה כיכר רנסַנסית. תנועת הצבא בסִמטאות שלרגלי לשכת־המסחר וטירת־השליט נמשכה כקודם. הכול עדיין מעורבב. לקראתנו באה חבורה סואנת של צעירים וצעירות ענובי מטפחות אדומות. הם בירכונו ברגשנות קולנית: סאלוּד, אַמיגוֹ! היום כולנו אדומים. עולם חדש. צ’אוּ, ראגאצה! מה חשוב, נערה דדנית, מי היית לפני עשרה ימים. היום כולנו פרטיזנים שׂבעי־קרבות שלא נערכו והעתידים ליהפך לאגדת־המרי. בּאנֶרָה רוֹסָה, בּאנֶרָה רוֹסָה!

שוב עברנו את המגדלים הנוטים על צִדם, את הקולונאדות, בדרך לנאאפ"י. במקום לנאום שטויות ולהגות בנוגה, שכבר אינה שלי, שלעולם לא תהיה, למה לא נכנסתי עם ברוצקי? הירא אני פשוט מפני אין־האונים האנין שלי? ומה אשא אתי מן היום האחד הזה, שבכל־אופן לא ישוב עוד? מה עשיתי ביום הזה? רצתי עד בולוניה. איך בולוניה, ישאלו החבר’ה. הה, בולוניה – – מה אתם יודעים! יש שם כיכר אחת, כזאת. ויש שם איזה בית־זונות. וגם פיצריה. ואני ישבתי בפיצריה וחיכיתי לברוצקי עד שגמר. ואחר כך –

"בוא ניסע חזרה, ברוצקי. "

“כבר?… אני רוצה לאכול.”

“מתחיל להחשיך,” מצאתי נימוק. “ובערב קשה לתפוס טרמפ.”

עיניו הצרות הביטו בי בהשתאות, ועם זאת ניכר היה בהן שגם ברוצקי שׂבע את העיר.

"אם אתה רוצה, ניסע דרך פורלי. נאכל שם ארוחת־ערב. נתפוס תחבורה של הגדוד. "

“שיהיה פורלי!” עיני ברוצקי ניצתו. שקיעה של יום־מאי הביל פיזזה על הלבֵנים השרופות של המאות הרחוקות. אי־שם שוקעת עכשיו השמש מעבר לאַפֶּנינים. בבוקר תזרח השמש מן הים, כמו במחנה־הנופש בפזארוֹ. ברוצקי מוכן ומזומן לסיבוב חדש, אזרח בכל מקום. “נעשה חיים, אלישע! בולוניה זה לא עיר.”

לי לא אִכפת היה לאן, ובלבד שלא נשתהה כאן, ולא נשוב למחנה. ניסע. ניסע לעוד מקום.

“שיהיה פורלי!”

בכיכר הרחבה, מעבר מזה לכותל־הירויים, חנה רכב צבאי והתגודדו חיילים. שוטטנו בין המכוניות, מקווים למזל. הארצישראלים שפגשנו בבואנו כבר לא היו, ושאר המכוניות – אם לא נסעו צפונה לא נסעו כלל. לפתע הבחנו במגן־דויד על כנפיה של דודג' אחת. כל מגן־דויד שאנחנו מגלים באחת הדרכים מרעיד בנו מיתר. המכוניות שלנו, הדרכים שלנו, העוצמה המדומה של החלשים, בליטותם המופגנת של הבטלים בשישים. כך תמיד בשעות כאלה, אבל עכשיו הייתה שמחתי על סמל היחידה – שעון המורה את מספר הפלוגה – תשע־אפס־חמש. פלוגתו של פינק. רגשת־פתאום אחזה בי, כאילו נסגר מעגלם של מאורעות־היום, והנה מתארעים במציאות הדברים שלא חדלתי להרהר בהם. מיום שהגענו לאיטליה לא ראיתי את פינק אלא פעם אחת, כשבא לבקר בפיוג’י, וקודם־לכן לא ראיתיו מאז התגייס, קצת אחרי אותה חתונה אומללה.

איש לא נראה במשאית ובקרבתה, אבל החלטנו לא לזוז ממקומנו. מוטב לנסות את מזלנו מאשר לצאת עכשיו לדרך ולצפות לנסים. לברוצקי לא סיפרתי דבר, אך בלבי נתעוררה תקווה שהנה זו מכוניתו של פינק. אילו הופיע כאן, גיבור ילדותי הרחוקה, את כל לבי הייתי פותח. אתו אפשר לשוחח, לצחוק, אפשר גם – וזאת מבין אני רק היום, כשאף אני איני ילד – לבכות.

ברוצקי ואני ישבנו איש כנגד אחיו, הוא על מדרגה של משאית אחת ואני על מדרגת זו שבצִדה. צִלם של הבניינים הרמים האפיל את הכיכר כולה, ורק ברקיע האדימו עננים, כמו פקעות של בּוּזה. יונים נראו כנגד השמים המאירים, צללו אל אפילת הכיכר, נחו על זרי־הפרחים, ניקרו ופרחו להן. מעֵבר מזה הופיעו שני ילדים, שהסתננו בגניבה בין החומה לבין ירכתי המשאיות, ועמדו לידנו, דמומים וסבלניים.

ברוצקי רמז להם באצבעו שיתקרבו.

“עזוב אותם,” אמרתי לו. ידעתי מה יעשה, ונתמלאתי חמלה עליו. יום אחד יצאנו מחדר־האוכל ובידינו פנכות האוכל המלאות למחצה. ילדים שוטטו סביב חביות־האשפה ופחיות בידיהם. הם ביקשו שנרוקן את תפוחי האדמה והמרק לכליהם, כדי שלא יצטרכו לשאוב מן הבליל שבחביות. אבל ברוצקי הבריח אותם בגסות, ורוקן את המסטין שלו אל תוך חבית. נזכרתי בסיפוריו על חורף שלושים־ותשע־ארבעים, ולא יכולתי להבין את אכזריותו.

“רוצים סיגרייה?” שאל את הילדים בקול רך. אבל הם בני־דמותו, ואינם ניצודים בנקל. הם לא זזו.

ברוצקי הוציא מכיסו חפיסת לאקי־סטרייק סגורה. הוא קרע את העטיפה, והִכה בתחתיתה באצבע צרֵדה. שתי סיגריות זיקרו ראשיהן.

“יאללה!” נתמלאתי רוגז. רציתי למנוע את השעשוע הזה. “אַנדארֶה וִיאַ! פּרֶסטוֹ!”

הילדים המנוסים לא זזו ממקומם. ברוצקי שלף את הסיגריות והושיטן להם, מרחוק.

“אַנדארה ויאַ!” קפצתי ממקומי, כדי להבריחם, אבל הם רק נרתעו לעבר החומה ונשארו עומדים, מחכים לראות מי משנינו ינצח. “מה אתה רוצה מהילדים האלה, חרא שכמותך!”

“לתת להם מתנה.” הוא השליך סיגרייה אחת ושנייה. בעוד הסיגריות באוויר קפצו שני הילדים לתופסן. הסיגריות נפלו לארץ והילדים השתוחחו בזריזות, צבתו אותן ופנו לנוס.

ברוצקי הוציא סיגרייה שלישית, ומולל אותה באצבעותיו, עד שנתפוררה כולה והטבּק זוֹרָה על אבני הכיכר. נשמות חולות, אמרתי בלבי. אני לא רוצה שום עסק אתו, עם הטינופת הזאת.

“ביום שהתחילה המלחמה הייתי כזה. יותר גדול, אבל כזה. חתיכת חרא.”

“קירשנבוים,” אמרתי בלי משׂים.

“כן, קירשנבוים.” תחילה חייך חיוך עקום, ופתאום קיבל צחוקו קול, והתחיל חורק, כארון כבד. “אתה אומר קירשנבוים, ואני מסתכל סביב: מי זה פה?”

“איך הגעת אל אנדרס?”

“הייתי רעב. נמאס לי לרעוב. אני בן־אדם שלום,” נרגע חיוכו, וכבר ידעתי שהוא יסַפר עוד זוועה אחת. “אני בן־אדם שלום, אבל יצא לי אחרת. פעם, בחורף, האדמה היתה כמו ברזל, והרוח חותכת כמו סכינים. רוצים לחפור באדמה, והמכושים נשברים. זה היה בחורף שלי עם הפרטיזנים. היו גרמנים שהרגנו. סידרנו אותם בשורות ובנינו מהם קירות, עם מים ושלג. גרנו שם. שבועיים.”

“גרתם?”

“גרנו.”

“בין הקירות האלה?”

“בין הקירות האלה. ואני, חביבי, בן אדם שלום. זה נכון.”

הוא היה מסַפר עוד, באותה שעת־ערבית מטורפת, אילו אך הוספתי לשאול. אבל אני סגרתי עצמי מפני ההוויה הזאת, מתיירא להציץ בעד הסדק הצר שפתח לי ברוצקי. בן־אדם שלום.

שלושה חיילים צעדו בכיכר, ופניהם לעבר המשאית. באלה לא תטעה, ואפילו בחושך, ואפילו ממאה מטר. בעיקר זה השמאלי, שכמותו אין מוצאים בצבא אחר. את מדיו ליקט ולבש כביכול תוך כדי הליכה – מה שמצא. מכנסיו צרים וכרסו מושכת אותם כלפי מעלה: שרווּליהם כבר נחלצו מתוך הקרסוליות, ואילו הקרסוליות מצדן אינן לופפות את הנעליים, כי אם חובקות את הרגליים כאצעדות־אבּרזין. כך הכובע, שאלמלא האוזניים היה צונח לו עד לסנטרו. כשקרב קצת ראינו שהוא סרג’נט, וצורתו כמי ששב עכשיו מבניין־הארץ.

הסרג’נט הבחין בנו ראשון, וכבר אמד ערכנו והגבּיה גבותיו, שהן כמו סוּכּות מעל עיניו:

“טרמפיסטים מחכים פה, הה, טרמפיסטים?… היתה להם קפיצת־הדרך לבולוניה, הה, אוַונטוּריסטים…”

לא בניין־הארץ סתם. כשהוא מגביה גבותיו נראות עיניים קטנות, עֵרניות, ומביניהן מחליק ויורד חוטם בקֶשת קעורה, שורשו צר והוא מתפחס והולך בדרכו אל הנחיריים, חוטם דמוי־מחרשה, ומתחת לו שפתיים צרות, כמו חריץ באדמה יבשה. אחד הקנאים האמיתיים, אלה שבנוכחותם אתה מתחיל לפשפש במעשיך. את ראשי אני נותן אם אינו שואל מיד על תמרי שלנו.

ואכן, רק אמרנו מאיזה גדוד אנחנו, נענינו בשאלה הצפויה כל־כך: “ואיך תמרי, הה, כלי יקר, הה?”

כמו כלום. גם אצבעותיו של הסרג’נט, כשל תמרי, קצרות ועבות. בוודאי חברי אותה קבוצה הם.

“שיחק לכם המזל, חבר’ה, שאנחנו אליכם עכשיו. ואף־על־פי שבלי פּאסים אתם, קפצו ועלו. הוֹפּ־לָה.”

“לא, אנחנו לפורלי.” ברוצקי עוד לא מוותר.

“מה זה פורלי?” הקדיר הסרג’נט גבותיו. “אתם נוסעים אתנו. אחת־שתיים. יהודים, הה, יהודים פגשתם פה?”

“ניין־ניין!” צחק אחד משני האחרים, הנהג, כנראה. “זה מה שחיפשו!”

“אם לא חיפשו, אולי נתקלו. דרך מקרה.”

משכתי בכתפי. מה יש לומר. החלטתי לשאול על פינק קרובי, קצת בשביל לשנות את הנושא קצת בשביל שקִרבתי אל פינק תאיר גם אותי באור חיובי יותר.

“פינק!” פשט הסרג’נט שתי כפותיו, כאילו מצא אח אובד. “אתה בן דוד של פינק! יפה מאוד. יפה מאוד. הוא דווקא בעל נפש, הרבה נפש, הרבה מאוד דווקא… אז אתה בן־דוד של פינק… נו, אם כך, קפוֹץ ועלֵה, בחור, ואנחנו לא נגלה לפינק לא היכן מצאנוך ולא במה היה ראשך טרוד…”


ז

נסענו באורות מלאים, וצינת־הערב חותכת במרכב הפתוח ומסמרת את בשרנו. שלום. שלום. ורק הלב עודו בלילה האחרון שלפני החזית. מעבר לאנקונה נסעו מולנו דרום־אפריקנים, בכובעי־שעם צרי־שוּליים, מקומחים, כבוּיי־מבט. הם היו נשענים דמומים על נשקם, ואנחנו צעקנו בגרון גדול, שישמע האויב וייחַת. בחשיכה התמקמנו באיזו עיירת־קיִט נטושה, ובחשיכה ירדנו אל החוף, לנסות את הנשק, עמדנו וירינו לתוך הגלים הנמוכים עד שהיה ריחו המר של אבק־השריפה עומד בתוך הערפל האדריאטי הצמיג. ואחרי היריות מנקים את הקנים במים רותחים ובשמן, ממָרקים ומושחים, כמו עבודת־קודש. אורם המוּעט של פנסי המכוניות, סדקי־לובן צרים בכחול האטום. בשדה קרוב מהבהב טור כפול של עיניים צהובות – כמִפקד צופי. בערפל ובמלח של החוף נוהמים מנועי מטוסים, מעל העיניים הצהובות, אל תוך החושך הזר, אל המקום שהוא כבר המלחמה, זו שאליה אנו מרחפים כפרפרים. לפני חמש שנים – יותר – עמדה אמא במרפסת הצריף. "ואני רציתי לבקר אצלם פעם אחת, " בכתה. “אני אומר לך, אמא,” אמרתי לה, ואני אז בן שלוש־עשרה, “זה לא יימשך יותר מחצי שנה, תראי.” עכשיו אנחנו פה, בערפילי־חורף אדריאטיים ובאופק מתפוצצים רעמים פחוסים, בגובה האדמה. קולם של התותחים נבלע בערפל. כמִשברי־הים. היה לילה לא־נגמר. הדודג’ים החדשים רחשו בחשיכה. מייג’ר סאנדרס פיקח אישית על הטענת התחמושת. מישהו העביר שמועה שיש קולנוע בעיירה. היינו עייפים מן הנסיעה הארוכה, מעופּרים, נרגשים, וידענו שהַקימה בשתיים־שלושים, יוצאים בחשיכה ונכנסים לקווים קודם הָנֵץ החמה. מי רוצה לישון בלילה כזה. ערמנו את חפצינו בחדר אחד, ויצאנו לחפש את הקולנוע. ביקשתי את בובי מיינץ שיחכה לי רגע, אך עד ששבתי לכביש כבר הסתלק לו עם לייזי. קראתי להם, אבל הם אבדו בערפל. הרשלר סיפר, שבובי הלך עם לייזי ועוד כמה חיילים. “בוא, נלך שנינו,” אמר הרשלר. הרשלר דיבר כל הדרך, ואני החשיתי. על־כורחי לא חדלתי לחשוב על בובי, שהבטיח לחכות לי, והסתלק עם לייזי, המִקוָואי הקיפח ומנוקד־החשקניות. הרשלר אמר: “מיום שהפלגנו בדנוּבּה בספינת־נהר מחורבנת חלמתי רק על זה, שיום אחד עוד אשוב לאירופה, דרך קווי־החזית. שאיפת־חיי מתמלאת, אלישע.” היה מרגיז ולא נוח להיות אוזן לתשפוכת הפתיטית, ודווקא מפי הרשלר, שחֶברתו אינה נעימה לי. ההתגלות האינטימית הזאת, שאני מקבלה בשתיקה, הופכת אותי לצבוע, ואני רוצה לומר לו, עזוב אותי, לך מפה, אך איך אפשר לדבר כך. והרשלר המשיך: "קרוק, בקשה לי אליך, ואני יודע שתמלא אותה (ובמקום זה לפת בשתי ידיים לחות את ידי): יש לי בארץ קרובת־משפחה אחת, בירושלים, בבית־ישראל החדשה. אם יקרה משהו בחזית, כתוב לה מכתב, ואת חפצי הפרטיים שלח אליה. הצבא ישלח, אבל אתה רק פקח עין – – "

זַרקורים עזים באו לעומתנו, האירו את המרכב, את השדות שבצד הדרך. אור מלא נוסע גם אחרינו, מתיז לפניו אלומות של קילומטרים. טיפוס גלותי, הרשלר זה. מכל דבר הם עושים תיאטרון, נשיקות, שבועות, תקיעות־כף. הנה הכול תם ונשלם. מעבר לגבעות טסים זיקוקים ככוכבי־שביט, קליעים נותבים רודפים זה את זה חרש, בקַווקווים אדומים. קולות של מרגמות ו“בּרֶנים”. מבזבזים את התחמושת שנותרה. שמח, ורק על הנשמה מחורבן. הכול אירע לא כפי שחשבתי, לא כפי שדיברתי בשִכרוּתי אותו לילה על הגג, לפני שלוש שנים. משעה שיצאתי מן הפיצריה, הלוּם־ויסקי ומסוחרר, אני נדחף לסַפֵּר לברוצקי את הסיפור הזה. לא מאז, כי אם משעה שאמר, “אני בן־אדם שלום”, ואיכשהו אין הדבר עולה בידי, כמי שרץ אחרי עגלה וחושש מפני הקפיצה האחת. תוך כדי נסיעה הייתי מספר לו, אלמלא ישב עמנו הצעיר בשלושת החיילים. הוא מפלוגתו של פינק, ואילו אני יכול להשׂיח נפשי רק בפני זר גמור. ברוצקי זר, והחייל הזה, העסקן־בוודאי, חברו־של־פינק־אולי, משתק את לשוני.

הגענו למִסעף וירדנו מן הכביש. נסענו לאורך המסילה, בנתיב המאובק, מיטלטלים ממהמורה למהמורה. מימין, מעל הגבעות הגיריות של קו־החזית, התפוצצו שׂקים של זיקוקין־די־נור, התווּ קשתות בשמים ונשפכו אשדות־אשדות אל תוך הלילה. הגבעות, הכפר, הטירה הרבועה החולשת עליו משמאל, הברושים, צריחהּ החרב של הכנסייה, הכול נדלק וכבה, נדלק וכבה, כארץ החלומות. העיניים הולכות שבי, והלב אחריהן.

המשאית נעצרה לפני בית־החווה, משכן מַטה־הגדוד, ואנחנו קפצנו מתוכה. בין המַאהל לבין חורש־הזיתים בערה מדורת ל"ג בעומר, וסביבה צלליות של חיילים מסובים ושרים. וקצת הלאה, במקום מחבואנו בבוקר, השתוללה פאנטאזיה של אש: מרגמות שני־האינצ’ים ירו פגזי תאורה ועשן, החבלנים הפעילו זיקוקים, המקלענים ירו מחסניות של תחמושת נותבת. בכל פעם שצנח לאִטוֹ פגז־תאורה, תלוי במצנח, ראינו הינומה של עשן עומדת על הבקעה, הריחונו את ריחו המר של אבק־השריפה. זאת הפעם האחרונה.

רגע עמדנו כך שנינו, ראשינו מוּטים לאחור, מוקסמים מן המראה. הוד כזה ראיתי רק פעם אחת, בפרוס האופנסיבה האחרונה, קודם שנלקחתי לבית־החולים – להקי המפציצים וסוללות התותחים ומטריות הזיקוקין המטלטלים את הגבעות שממולנו, הקו הגרמני האחרון, היופי השורף של פי הכבשן.

“אני הולך לישון,” אמר ברוצקי.

לא אִכפת היה לי. היום הארוך עם ברוצקי נראה לי עכשיו מכוער ומבייש. למה לא נשארתי כאן, עם כולם, אלא הנחתי לברוצקי לבזבז לי את הזיכרון הלא־חוזר הזה.

“אוֹ־קיי,” אמרתי. “אני ניגש קצת למדורה.”

מרחוק נדמה היה שכל הגדוד מכונס שם, אבל כשנכנסתי לחוג האור מצאתי שצִלם של המעטים נראה כרבים. ליד האש עמד תמרי ופִרנס אותה בזרדים, ענפי־זית, שברי־ארגזים וסוֹלר. כמה צעדים מאחוריו, נזהר שלא לפייח את מדיו הנאים, עמד הרב הצבאי שלנו, ידיו פשוטות לפניו ושורר בטֶנוֹר חזני מתוק:

“אתַ חכי, חכי היטב, אַת חכי בחום, אַת חכי בקור…”

כמה קולות חלושים נשׂרכו אחר שירת הרב. תמרי שר ברגש, בלי להפסיק ממלאכתו. על האדמה, קרוב לאש, היו מקובצים גלעדי וכמה מחבריו, וגם הם שרו. מעבר מזה למדורה, מסביב לשולחן־שׂדה, עמדו אחרים, שותים קפה ועיניהם הולכות אחרי הגִצים המיתמרים. קיבתי התחילה מקרקרת, ואדים של ויסקי מילאו את פי. השתוממתי שאיני שיכור, ופסעתי אל השולחן כדי לשתות קפה. מרחתי פרוסת־לחם בריבה, שאלתי ספל, וחיפשתי חברים. מרחוק נדמה היה לי שכאן יוקדת השמחה, ואילו מקרוב נגלה מאמץ יגֵע לקיים את הערב.

“הגדודנים!” צעק מישהו, והרב נענה מיד, ובלי הפסקת נשימה שר:

“הגדודנים, בחוד־חוּדי הכידונים, הגדודנים…”

וגם זה לא הדליק את המסובּים. אני עמדתי ליד השולחן, ומנגד ראיתי את גלעדי מדבר באוזני חבריו, הוא מדבר חרש והם מקשיבים. היריות בשטח המת שככו, ופגז־תאורה יחיד התלקח לפתע, האיר את הבקעה כולה, את המאהל, חבורה של חיילים ליד מטֵה־הגדוד, צנח לאִטוֹ מטה־מטה, ככוכב עייף, ונמהל בחושך. סוף הנשף.

ברגע זה עצמו נשמע, מחוץ לחוג המדורה, קול נבחני, צרידותו המוכרת של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון, אלא שבפעם הזאת לא נבח תסַ"ח, כי אם רסקי־שיר:

"אוּן אלץ איז דרעק, אלץ איז דרעק, נאָר די הייליקע תוירע – – "

וכבר עמד ליד הרב הצבאי, גלוי־ראש, מעיל הבטל־דרס פתוח, עניבתו מוּתרת, והוא מחרחר בדבקות, במחיאת־כפיים:

"פאָרט אַ ייד קיין ארץ־ישראל מיט געגאנבעטע סחוירע – – "

הכול נדַמו, נדהמים למראה עיניהם. סרג’נט־מייג’ר איזאקסון היה מן השנואים ביותר בגדוד. כל־כולו העתק נאמן של חוגרי־הקבע הבריטים, שנשלחו לבסיסי־טירונים אחרי שנים בהודו או במזרח־אפריקה. כלומר: הוא לא היה אנגלי, עור בשרו לא היה מקועקע – כמותם – מן החגורה ועד לפיקת הגרון, מן הכתף ועד לראשי האצבעות, וכן גם היה מגדף בכל ארבע הלשונות הלא־רשמיות – ערבית, רוסית, יהודית וכלשהו עברית. עד כאן השוני, מכאן ואילך הוא גרוע מן המקולקלים שבהם. נעליו אינן מצוחצחות, כי אם לטושות כפלדה שחורה; בגדיו אינם מעומלנים, כי אם תפורים מפח־חאקי; החגורה והקרסוליות משוחות בגיר רענן והאבזמים נחושת־קלל. מתחת לכל אלה היה פרצוף כחוש, לחיים נפולות ושפתיים מתארכות מאוזן אל אוזן. עיניים מסוּפלָסוֹת, כך היינו מסכמים את אישיותו בימים שהיה הוא סרג’נט לתרגילי־סדר ואנחנו טירונים. היה נוטע עצמו בפאת כיכר־המצעדים, פוער פיו כשאול ומריץ אותנו רצוֹא ושוֹב על־פני כיכר־האספלט, לאורכה ולרוחבה, ורק קולו ננעץ בעקבינו כלהקה של כלבי־ציד: אפ־אפ־אפ־אפ! אפ־אפ־אפ־אפ!… אוי למי שסרג’נט איזאקסון נתן בו את עינו המסוּפלסת. חודשים אחרי ה“פאַס־אַווּט” הוסיפו הרפלכּסים שלנו להגיב למראה כל שלושה סרטים קרבים מרחוק. לאחר זמן, כשנתארגנו הגדודים מחדש במצרים, הופיע גם איזאקסון ונעשה סרג’נט־מייג’ר של פלוגה בי"ת. אמרו, כי הוא חושש מפני כדור תועה בגבו הממוּסדר, אך עקביותו השנואה לא העידה על כך. בוודאי שלא על מין התגלות פתאומית כזאת, ברנש כחוש, פרוע, קצת בגילופין, המשעין כתפו אל הרב הצבאי ונובח:

"און אלץ איז דרעק, אוּן אלץ איז דרעק – – "

הזעזוע פעל על כולנו, כאילו נמצאה לנו סוף־סוף ההוכחה שהֵקיץ הקץ על ימי הצבא, ומחוּג האור ומעובי החושך נתקבצו קולות ופיזמו בדבקוּת את המלים הנ"ל ואת הפסוק החוזר, אפילו הרב בטנור המתוק, אפילו תמרי מִלמל משהו בחיוך נכלם, בעודו מפרנס את האש. שִׂמחה משולחת הדליקה את כולנו.

אך רק להרף־עין. בעודנו שרים ראיתי את הסרג’נט שהסיע אותנו מבולוניה קרב אל המדורה. איפה היה עד עכשיו? הלוא אל תמרי בא. תמהתי על עצמי שעם קפיצתי מעל המשאית נשכח הסרג’נט מלבי, ותמהתי עליו שהשתהה כל־כך ליד המטה. עכשיו עמד והמתין באורך־רוח עד שקיעת השיר הזה כולו וקודם שהספיק סרג’נט־מייג’ר איזאקסון לפתח את “קאטיושה” קרב אל תמרי ונגע בגבו. זה החזיר ראשו לאחור ובהינף אחד השליך מידיו את גזר־העץ, כרך שתי זרועותיו סביב הסרג’נט, צעק “איזיה!” וּנשקוֹ על שתי לחייו. איזיה זה, שכך נראה מעוקם ונוטה כלפי כרסו הקטנה, היה גבוה מתמרי הרבוע והמוצק. הוא החזיר חביקה ונשיקות, אך דומה כי תוך כדי כך גם דִגדג את תמרי מתחת לבית־שחיו, שכן הלה ניתר ממקומו וחלץ עצמו מחיבוקו שלו כשהוא משמיע נאקת־צחוק דגדוגית. וכך ניצבו שניהם נגדה־נא כל החיילים, צמד גברים בני גילו של אבא – לא, קשישים ממנו – מריעים, ממשמשים זה את זה, רוגמים איש את אחיו בשאלות, שבים ולוחצים ידיים, ועכשיו ברצינות חגיגית, בלי אתנחתות, ברגשות פתוחים, רחוקים פתאום מכל קהל הצופים בחיזיון הזה, שכולנו, על אפנו ועל חמתנו, נעשינו שותפים לרִגשה החמה האופפת אותו. אבל עודנו מלווים את גיפּופיהם של צמד הזקנים וכבר נרכן איזיה אל תמרי ולחש שתי מלים באוזנו, וזה הקדיר באחת. עכשיו הוא שׂח לו לשם מה בא בחשכת הלילה, אמרתי בלבי. ותמרי, ששׂיבתוֹ הקצוצה וגופו האתלטי משמרים יופי עז וגשמי, בגוונים האפלים של יהודי דרום־רוסיה, נהפך, בכוחו של הלחש האחד שלחש איזיה באוזנו, לתמרי העסקן, שליחו של היישוב המאורגן. פרגוד אטום ירד על השניים, והכול נעשה סוד, פנימי בהחלט. עול כבד כפף את קומתו של תמרי, והוא שילב זרועו בזרועו של איזיה והוליכוֹ אל החושך. אנחנו נשארנו לבדנו, עם השירים שלא יושרו עוד הערב, עם המדורה הרומצת, עם המסתורין.

מה שלא נאמר במרוצת כל היום הארוך הזה התחיל להתגלגל עכשיו מפה לפה. זהו איזיה בַּלַבַּן. אַל תגיד, שאתה לא יודע מיהו איזיה בּלבּן! מהמוסדות. האיש. חברים, אם איזיה בּלבּן הטריח עצמו לכאן, וכבר הערב, סימן שעניינים גדולים הולכים.

מה?

מה?! הולכים להזיז אותנו.

להזיז יזיזו, אבל לאן, זאת השאלה!

גרמניה, אני אומר לכם. חיל־כיבוש.

הלוואי, רק חודש אחד. אחרי זה לא ישכחו אותנו לעולם.

אחרי זה תהיה להם סיבה לשנוא אותנו.

כך אתה מכיר את האנגלים – ישר לבורמה יעיפו אותנו. לג’ונגלים. לא לגרמניה ולא הביתה.

אולי בשביל זה בא איזיה – לארגן התנגדות. פשוט, לא נזוז.

לפני שנדע מה קורה נהיה מוקפים יפּאנים.

נעלה על גרמניה. לבדנו. עריקים.

מרד, הה?

אלא מה, נלך לג’ונגלים?

מה פתאום, לג’ונגלים? יִפרקו מאתנו את הנשק, יקחו את הציוד וישלחו ארצה. אחד־אחד. כאזרחים.

אַרצה בטח לא יחזירו אותנו. חסרים להם שם שלושים אלף חיילים משוחררים!

אז מה יעשו אתנו? ישלחו לגרמניה?

הלוואי. רק חודש אחד.

לא הרבה, רק קישינב אחת, עם מספרים עגולים: אלף בתים שרופים. חמש מאות הרוגים. מאה אנוסות.

איזה מאה? אני בעצמי מוכרח להרוג אחד. בדם קר. לאנוס אחת. בדם קר. אחרי זה לא אִכפת לי כלום.

עליך אני מאמין הכול. אבל תמרי – אתה רואה את תמרי עולה על גרמניה, כמו קוזאק?…

שיעלה, לעזאזל. בשביל זה אנחנו פה. לא בשביל החירויות של רוזוולט. לא בשביל האימפריה הבריטית. לא בשביל סטלין. אנחנו פה בשביל לגאול דם. נקמה יהודית פראית אחת. פעם אחת כמו הטאטארים. כמו האוקראינים. כמו הגרמנים. כולנו – כל ילדי־הבננה ויפי־הנפש, הגימנזיסטים וחברי־ההכשרות, בריתניקים והסתדרותניקים – כולנו ניכנס לעיר אחת ונשרוף, רחוב אחרי רחוב, בית אחרי בית, גרמני אחרי גרמני. למה רק עלינו לזכור את אושוויץ – שיזכרו הם את העיר האחת שנשמיד אנחנו. אחר־כך אני מוכן לצאת לבורמה…

תפסיק, גלעדי, תפסיק… אתה מסוגל בכלל להשכיב בחורה שלא נשכבת לבדה?…

הכול צוחקים. אי־אפשר שלא לצחוק כשמציירים בדמיון את גלעדי זה, החיוור, הממושקף, הנראה כקופאי של הלוואה־וחיסכון בדמות מרצח ואַנס. אי־אפשר שלא לצחוק כשאת הדברים האלה משמיע לייזי, שצץ לפתע גם הוא בתוך החוג שבצד המדורה הרומצת. לייזי קיפח, מכוסה חשקניות, זרועותיו ארוכות ומשׂוֹרגות שרירים צעירים והוא מאנפּף דבריו באִטיוּת רדומה. הוא, בשלוותו האלימה, נראה מסוגל, אבל גלעדי –

גלעדי מחייך גם הוא, אבל זגוגיות משקפיו מחזירות להבה ממוקדת. השיחה מתפזרת לעברים, אך הוא עודו כבוש במה שהשמיע זה עתה. לא דברים שעלו על לשונו באקראי, מפני שכך התגלגלה השיחה. הוא רק הגבּיה צוהר וגילה את האש השחורה העצורה בתוכו.

השיחה כבר דעכה וכבתה, והנה שבו לייזי ובובי מיינץ וכמה מחבריהם מפוֹרלי. עכשיו קרסו תחתיהם ונדחקו למעגל. מישהו חימם עוד קפה. מושיק הביא לכבוד גלעדי עוד לחם וקופסת ריבה, והכול שותים, אוכלים ומסַפרים. בקול מאוּנפף ורדום מתאר לייזי את החיזיון שראה היום בפורלי:

"אי־אפשר לתאר מה הלך שם. כל הזמן באו השבויים, עם המכוניות שלהם, עם הקצינים שלהם, עם התלת־אופניים שלהם – ירדו ונכנסו לאִצטדיון. הִרגשת שאתה משתגע – מה הם, שבויים או מוזמנים לכינוס ותיקי המפלגה. אלפים־אלפים נדחקו לאִצטדיון, בלי כרטיסים, ואת השומרים לא ראו כמעט. פה ושם מישהו עם רובה או תומי. חיילים בריאים כמו סוסים. פוֹרדים גרמניים במצב טוב. פוֹלקסוואגנים. אתה רואה אותם מצטופפים באִצטדיון ונדמה לך, שעוד רגע ינאם הפיהרר, ואחר־כך ישובו למכוניות ויתחילו לטפל בנו, בכל אלה שעומדים שם מהצד כמו נאדות ומחכים. היתה הרגשה לא נעימה – "

“היה צריך להשליך כמה רימונים פנימה,” נידב פוקר עצה.

“אני אגיד לכם מה שהיה צריך, פיקְסד־ליין של וִיקֶרסים זה מה שהיה צריך להכניס להם,” החרה־החזיק אחריו מושיק, שבא ורבץ לרגלי גלעדי.

“חבל על הכדורים,” אמר קול מתוך החושך. “אני הייתי פשוט שופך בנזין מסביב ושורף את האִצטדיון.”

“חבל על הבנזין,” עלה עליו שני. “הייתי סוגר אותם שם ונותן להם לאכול אחד את השני. לאט־לאט.”

“זה סתם קשקוש,” אמר לפתע בובי מיינץ, שישב עד אז והחשה.

“מה אתה היית עושה?” אמר לייזי.

“אני לא יודע מה. משהו. משהו שיפחידו בו את הילדים שלהם בלילות־החורף. מה עשו לנו היהודים!!!… משהו שימלא את מקום אגדות האחים גרים. שיעיר את הילדים משנתם בעוד חמש מאות שנה.”

“בדיוק,” הגבּיה גלעדי את פניו, כאילו הוציא בובי מלים מפיו.

על־כורחי לא יכולתי לגרוע עין מקלסתרו הגברי, הגרמני כל־כך, של בובי. בתוקף הנחרץ והיפה של בובי אני בוטח. הוא מסוגל. אליו הייתי נלווה. עמו הייתי עושה כל מעשה. פתאום אני שומע את עצמי – שם, על הגג – צועק בקולי־קולות, מעליב ומבזה את כל המשפחה הנאספת לחתונה, ויותר מכולם את פינק, העובד בקמפים, שכיסיו מלאים כסף ובביקוריו הוא מביא לנו מכל טוב הקנטינות האוסטרליות; אני עומד וצועק – למה אתם לא מתגייסים כולכם, למה אתם לא נלחמים כולכם, למה אתם לא בחזית כולכם, מה אתם עושים פה חתונות על הגג, עם סנדביצ’ים, עם נקניק, עם בירה, עם יין, מה אתם שמחים פה כולכם…

כמו בהזיה שבתי כדי בדל־רגע אל הערב ההוא, שלאחריו לא יכולתי לשאת עיני אל המשפחה. עכרתי את השמחה, שׂמתי עצמי שופט ומטיף, ומי הייתי בסך־הכול, נער שיכור בן שש־עשרה. באיזו רשות לבשתי חוצפה והגבּהתי עצמי מעליהם. כמה נמוך הייתי בעיני למחרת בבוקר ובימים הרחוקים שלאחריו, עד שהתגייסתי, וכן כשהיינו מבַלי־מלחמה בשמירה על מחסנים ריקים, ואף גם בשבועות האחרונים האלה. כשראיתי את האש השחורה בעיני גלעדי ושמעתי את המשפט האכזרי של בובי, נדמה היה לי, כי אמנם לא הבלים דיברתי אז על הגג.

אך עודני הוזה סביב־סביב וכבר דלגה השיחה ועגנה במים אחרים. לייזי ובובי משכו סביבם את בני־סוגם, בני ההכשרות ובתי־הספר החקלאיים והמשקים, ואילו גלעדי קם והלך, ואחריו, בזה אחר זה, חבריו שלו. שמע’לה הקַשר הזכיר שמו של איזה גבר רב־עלילה, והשם הזה פרץ סכרים של מעשיות, על מַכּס פיין, על הסַחנה, על רכבת העמק, על מסע לחרמון, על היום הראשון של בובי בהכשרה המגוּיסת, כל אלה הסיפורים שהמסַפרים אינם נלאים מסַפר והשומעים אינם נלאים משמוע, ולא מפני שיש עוד חידוש אחד שיכולים לחדש זה לזה, כי אם אדרבא, מפני שהכול מוּכּר וחביב, כמו ואלס ישן, כזַמזם מוֹרס, שצוֹפנו הוא סודם המשותף. הם ישבו והשתופפו והתפרקדו, גב אל גב, ראש על ירך, זו החבורה הסגורה, שגם אני, בכל מאודי, משתוקק כל־כך להיות אחד מהמונהּ. למה איפוא יושב אני גם עכשיו מן הצד, על קצֶהָ הזיזני של מפולת־אילן, אתם ומחוצה להם; למה נדמה לי שאני יושב בגבם, שאינם חשים במציאותי ולא ירגישו אם אקום ואלך?

קמתי, ואיש לא הפגיע בי להישאר, ושיחתם נשפכה בלי הפסקת נשימה. שבתי אל המאהל. האנשים כבר זחלו כולם אל תוך המחפורות שמתחת לאוהלי־הסיירים. הזיקוקין נעלמו וענן־העשן נסע. נשארו רק שמי־מאי מכוּכּבים. עברתי ליד שוּחה צרה, שהאוהל סוּלק מעליה. כאן התאבד אמש פרידברג. שכנו הועבר לאוהל אחר, והשוּחה הצרה נותרה לבדה, כעין מנוקרה. ירדתי אל תוך המחפורת שלנו, פשטתי את בגדי והשתטחתי בין שמיכות הצמר הגס. באפילה החתומה של האוהל ניסר קול־נחרתו של ברוצקי והתדפקו צחוקיה המעורבבים של אותה חבורה. העצבות גאתה בתוכי שוב, כמי־תהום. מכתביה של נוגה מונחים למראשותי, ומה שכתוב בהם נעלה מכל ספק. אפילו כתב־ידה הבוטח, המלים הרצות קדימה, בנעורים שוקקים. אביב בארץ. לומדים באוניברסיטה. עובדים. החברה נפגשו במוצאי־שבת. השלום הוא עובדה, וימיה הסנטימנטליים של המלחמה חלפו ואינם. כמה פשוטים המכתבים: חיים אחרים מבשילים שם במהירות, ואילו אני כאן, אני, מה יהיה עלי עכשיו? עיני היו פקוחות אל החושך ורק שתי מלים צללו אלי כיתושים: ומה עכשיו, עכשיו מה?


 

חרב שבורה


א

ערב צאתנו לגרמניה נערך הגדוד למסדר־זיכרון. המכוניות שבתו מהמולת יום־הטעינה והסתדרו בחי“ת גדולה בחלקת־השדה הכבושה שמימין למאהל, חרטומיהן אל החי”ת הפנימית, שהתווינו אנו, למחלקותינו ולפלוגותינו. במרחק שווה מרגלי החי"ת הפנימית, אך מחוצה לה, קרוב למסילת־הברזל, הוצב תורן לדגל, שהנפתו לא הוּתרה עד עתה בתחומי המאהל. מן הצד הסתופפו הקצינים, בעמידה נינוחה, מצפים לאַר־אֶס־אֶם מקגרגוֹר שייתן את האות. האַר־אֶס־אֶם, במיטב מדי הרג’ימנט הסקוטי שלו, וכל גופו ממותח ונוקשה, כאילו שתה גבס, עמד עמידת־דום, מקלו השחור תחת בית־שחיו, ונבח קצרות לימין ולשמאל, “סַרג’נט־מייג’ר!”, עד שלא זע ראש אחד, עד שכִּחכּוח נשמע כרעם בגלגל. בבת־אחת מיתח את גופו עוד כלשהו, סבב על עקב ימין, כרקדן של תיבת־נגינה, והתחיל פוסע בצעדים נוקשים אל ריבוע הגיר שלפני התורֶן, נעצר, פנה לעבר הגדוד בסיבוב מושלם, בהגבהת־ברך עד החגורה וברקיעה בעקבו, צימד עוד יותר את אגרופו הימני לחצאית המשובצת ולפתע – כדריכה על מוקש – נפער פיו מצווארון הבטל־דרס ועד למצחו ושאגת־אימים הרעידה את הבקעה. שאגה אחת – והגדוד התאבן; שנייה – וכל הרובים נצטלצלו בשתי נקישות קצובות. הבקעה נאלמה דום, ורק עינינו זעו וקלטו את המראה – מאות החיילים, הזחלים וצִוותיהם, התותחים האנטי־טנקיים, הדודג’ים הגדולים, חזוּת הדרך שנעלה עליה לפני הָנֵץ החמה. שעה שלא תישכח, כמו המִסדר הראשון, במדבר המצרי, בשיכרון־החושים, בתקן מלא המדיף ריח בית־חרושת, צמיגים שלא נשחקו, צבע שלא דהה, מדים חדשים, סיגריות אמריקניות. גדוד אחר גדוד צועד ומעלה עַלעוֹלי לֶס, מאות כלי־רכב מקרטעים תחתם, כסוסי־מלחמה, הדגל האובד בענן־האבק. כוח. כוח. כוח. ועכשיו המִסדר הזה, לפני גרמניה. הודעה אחת – זזים צפונה – וכל הזמן האכזב נמוג כלא־היה. טורים של חיילים חמושים, שורות של מכוניות, הדגל המקופל קשור אל התורן ושני קורפורלים ניצבים מימינו ומשמאלו, ושמע’לה עומד הכן, והחצוצרה בידו.

המסדר יעבור לדום – מסדאאאאר דום.

אַר־אֶס־אֶם מקגרגוֹר מופיע בפעם האחרונה על כיכרות־המִסדרים של הקיסרוּת: המסדר יעבור לנוח – מסדאאאאר נוח.

אנו מתפשטים מעצמיותנו ונמוגים לתוך הגדוד, לתוך הקצב האחד, האגרוף היהודי. הרף־עין שוהה אַר־אֶס־אֶם מקגרגור על עומדו, ורק זוג הסרטים המשתלשלים מכומתתו מנפנפים לנו אות־חיים. ושוב שאגה. הגדוד קופץ לדום. הגדוד מכתיף נשקו. האר־אס־אם מבצע פנייה לאחור וצועד לעבר קבוצת הקצינים, כלפי השליש, קפטן מה־שמו, הצועד לקראתו. עשרים ושש שנות־שירות מרוכזות ברגע זה, וכל זיע הוא מעשה־מַאֶסטרוֹ. קפטן מה־שמו – מי זוכר את שמו? – מאמץ גם הוא את אבריו, מחזיר קפיצה־לדום כנגד קפיצה־לדום, הינף־יד של חולה־פרקים כנגד הצדעה שהיא רעד חשמלי, פונה וצועד אל תוך ריבוע הגיר, אבל עינינו הולכות עם הסקוטי הצמוק החוֹצה את הכיכר כולה כסוס־מלחמה זקן והדור, ועומד בירכתי הגדוד, בגבנו.

מכאן ואילך התנהל הכול על־פי השִגרה. קולו של קפטן מה־שמו צייץ לקצינים, “ג’נטלמן, תפסו מקומותיכם!” – כל רבי־הסַמלים והסַמלים פנו לאחור ועברו לעמוד בגבנו, ובאותה שעה עצמה נפתחה אגודת הקצינים כמניפה ואיש־איש פסע ועמד לפני מחלקתו ופלוגתו. עכשיו לעבר המִסדר לפקודת מייג’ר קפלן, מי שיורש היום את קולונל גריפית. אין לו למייג’ר קפלן חושים ליפי המִסדרים, הוא גוץ, ובלכתו נראה כחותר נגד הרוח. רק קולו מתעלה לגובהו של המעמד. שלוש נאקות ואנחנו נינוחים. שלוש נאקות ואנחנו מדגלים נשקנו. הגדוד עובר פעם אחרונה לידי הקולונל.

גם עכשיו, מתוך טרזנות של חייל קרבי, לא פשט לא את מעיל־הרוח של חיל־הצנחנים ולא את מגפי־האופנוענים. להוציא את משקפת־השדה ותיק־המפות הריהו כמו בעת שהתרוצץ בין הפלוגות בירחי האימונים ובקווים. הוא הצדיע בחטיפה, כבהול להגיע לגִזרה אחרת, ועד שידענו מה מתרחש שבנו ועמדנו בנשק מדוגל, והקצינים הגיעו ראשי אצבעותיהם אל מצחות כובעיהם ופיו של שמע’לה נשק את פיית החצוצרה והשמיע תרועה של הנפת־הדגל.

הה, כן, זה היה רגע, היֹה־היה, לא־נשכח ולא־נשנה. עד עולם.

כנימים של זהב נמשך קול החצוצרה, נישא אל שמי השקיעה, לטף את הבקעה, חצה את הנחל, החליק מעל העיירה, ריחף מעל לצריח הטירה והפליג הלאה – בקול מִספד וקול הלל – אל הרכסים הגיריים שמצפון מזרח, אל הקווים – איפה הקווים החרוצים הללו, איפה ממש? – שבהם התאווינו גם אנחנו, פעם גנובה אחת, לנפץ שׂנאה אל שׂנאה, מוות אל מוות. הרובה המאונך רעד בידי, הרובה שזה אך היום הוחזר לי. עיני ביקשו לברוח מן הדמעות הנקווֹת, ואני הרחקתי אותן מן הדגל המתרומם לאִטוֹ, תקעתי אותן בגבו השמן של לפטנַנט פרוינד־פוֹצוֹבסקי. רוצים סימן שנגמרה המלחמה – לכו וחזו בפרוינד־פוצובסקי שחזר אלינו מאיזה תפקיד־של־כלום בדרג בי“ת. פוצובסקי שמו מאז אותו יום באוהל־האכילה הגדודי במדבר. האוכל לא היה מוכן, ואנחנו ישבנו כולנו באוהל, מסתתרים מן השמש ומנגנים בסכו”ם על מסטינים, תזמורת של מאות כלי־הקשה. לפטנאנט פרוינד, שכבר אז היה קצין־המִטבחים, ניסה לשווא להסותנו. הוא הגביה קולו ואנחנו הקשנו בסכו"ם בקצב מזורז. או־אז נשא האומלל משלו ויאמר: “אני אולי פּוֹץ, אבל פוצובסקים…” עוד ועוד דיבר במקום ההוא ובזמן ההוא, אבל רק המלה הזאת נשתמרה ונוספה לו כשם־משפחה שני, והמהדרים היו מקפידים לכנותו פוֹן־פרוינד־פוצובסקי. עכשיו יהיה מפקד המחלקה שנתארגנה לימי־השלום. מצחיק, נאחזתי בפרטי אישיותו של הקצין המצחיק הזה, שאך אלוהים לבדו יודע איך נעשה קצין, אבל מי יוכל להסיח את הלב מתרועת החצוצרה. אינך יודע אם ההינומה הלוהבת שברקיע היא השקיעה או מִטוֵוה נימי החצוצרה… נחשוב על דברים אחרים, שלא להגיע להגזמות… מה הצחוק הזה המרעיד את השורות?… תמרי, מה קורה פה לתמרי?…

ערב התזוזה אוּרגן הגדוד מחדש, ואנשי החוליה שלנו צורפו כרובאים לפלוגה שקודם היינו מסופחים אליה כאלונקאים, פלוגה בי"ת. אני עמדתי בשורה האמצעית ותמרי בקדמית, קצת לשמאל. בצד קולה הממוֹרט של החצוצרה נשמע עכשיו ציוץ רם וכמין שיהוק בסופו. וצחוקים חורקים. עכשיו אני רואה מה קורה – ראשו של תמרי מרעיד בעווית, נאבק בבכיו המשׂוהק ולייזי העומד מאחריו נחנק מצחוק למראה הזקן, צחוק העובר את כל האגף השמאלי של המחלקה. ועל כל אלה, מאחור, חִרחורו של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון.

“תבלעו את הצחוק הזה, נבלות. בקומפאני שלי עוד לא נגמרה המלחמה, ואני אדפוק את כולכם, בּלאדי בּאסטארדס…”

ההנפה נשלמה, שני הקורפורלים ניצבים שוב משני עברי התורן, והחצוצרה מצומדת לירכו של שמע’לה הקשר. עכשיו נכנס הרב הצבאי אל ריבוע־הסיד, ליד הקולונל, וקורא את שמות חללי הגדוד, שרק הם יישארו כאן מחר, מתחת לתלוליות הלֶס האפור. הה, חבל רוּמאניה החרב, זה אך באנו וכבר אנחנו נוסעים. הה, אֶמיליה ברוכת־המים – המחפורות בצלעי תעלות ההשקיה; הפגזים המתגלגלים בשריקה אִטית, ככדורי־הקפות; מימיות הווינוֹ־בּיאנקוֹ; המיטות והארונות שהעלינו בעשן; התרנגולות של שטח־ההפקר. זה כמעט הכול. היינו ערוכים מול אויב שלא ראינו אפילו פעם אחת. ירינו לתוך שדות ריקים. נורינו מתוך שדות ריקים. איך נוכל לשכוח, שהמלחמה הזאת כבר איננה לעולם, ושעת־הדמים לא תבוא לנו שנית. אנו נשוב ובגדינו לא חמוצים וידינו לא מגואלות, אנחנו גואלי־הדם.

קולו החזני של הרב הצבאי מתאמץ להגיע לקצות הגדוד, כל תיבה הגוּיה ומנוּגנת כהִלכתה. אל־מלא־רחמים. מנשרים קלו ומאריות גברו. אבל פתאום מתפורר הניגון השמנוני, והמלים לובשות בשר ומתייצבות מולנו, מורדות בהרמוניה הפולחנית. ואומר כי דוֹרֵשׁ דָמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים. ואומר יָדִין בַּגוֹיִם מָלֵא גְוִיוֹת מָחַץ רֹאש עַל אֶרֶץ רַבָּה…

בשֵפל־קול מלמל הרב את הפסוק האחרון, כמעט כמו אבא בראש־השנה הראשון של המלחמה. וכבר נסוג אל מחוץ לריבוע־הסיד. קולונל גריפית נשאר עומד לבדו. הוא אסף את ידיו לאחור, נאחז בשני קצות מטהו השחור. הוא פתח ישר לעניין, במלים קצוצות:

“כשהוּטל עלי להכשיר את הגדוד הזה למלחמה, ידעתי עליכם מעט מאוד. היום אני מודה לגורלי שמינה לי את הזכות הזאת. בזירת־המלחמה הזאת לחמו יחידות מאומנות יותר, תקופה ממושכת יותר, ואבידותיהן היו כבדות לאין ערוך. אך מסופקני אם יימצאו בצבא כולו גדודים שהיו רעבי־מלחמה כמותכם. בימי שירותי כמפקד הגדוד למדתי להבין, כי מלחמה עשוּיה להיות רגע נאצל בחייו של אדם אמיתי. מכם למדתי, שהזכות להילחם, למות בקרב ולהמית בקרב, זו הזכות שניטלה מרבים מבני־עמכם, היא לפרקים החירות הנעלה ביותר של האדם. צר לי שלא נתאפשר לנו לעשות יותר, אבל בשבועות המעטים שעשינו בקווי־החזית חייתי בהרגשה של אושר, ואם יכול להרגיש כך אדם, שתפקידו לשלוח אנשים להרוג וליהרג, אות הוא שאתכם גיליתי את מטרת המלחמה הזאת – להציל את צלם־האדם, איש־איש למען חברו, איש־איש למען עצמו. ודבר שני: בעלות השחר תימָצאוּ בדרכּכם לתפקיד חדש, אשר יעמיד את האידיאלים האנושיים שלכם במבחן קשה ומורכב הרבה יותר. תהיו אנוסים להוכיח את תוקפו של המוּסר כלפי אנשים שרצחו את המוסר. חברי לנשק…” התחיל משפט שכבר היה על לשונו וקטע אותו בתחילתו. הוא עבר לעמידת־דום, תחב את המטה השחור אל מתחת לבית־שחיו והפטיר בחיוך: “דיברתי יותר מדי. יעזור לכם האלוהים. תודה לכולכם. שלום.”

קולונל גריפית פנה לאחור, הצדיע לדגל, רמז למייג’ר קפלן ופנה בצעדים ארוכים לעבר מַטה־הגדוד. זו היתה סטייה מִן הטקס, ונראה היה שהקולונל בלבל את הסדרים מגודל ההתרגשות. לא כך היה. מייג’ר קפלן צעד בהליכה מתנדנדת אל תוך ריבוע־הסיד, הפטיר “הקשב” מרושל והחזיר ראשו לאחור. קורפורל מאקובר מוועד־הגדוד, אחד ממניפי־הדגל, קרב גם הוא אל ריבוע־הסיד, מחוצה לו, הוציא מכיס מכנסיו גיליון־נייר, ואחרי שמִלמל כמה מלים סתומות, פתח וקרא בקול מוּרם ובהטעמה, כמורה עברי מובהק, את הדיברות לחייל העברי על אדמת גרמניה:


"א. זכור את ששת מילוני אחיך הטבוחים!

"ב. שמור על השנאה לדורות – כלפי שוחטי עמך!

"ג. זכור – שהנך שליח עם במערכה!

“ד. זכור – החי”ל בגרמניה הנאצית – הוא חיל־כיבוש יהודי!

"ה. זכור – הופעתנו כחטיבה על דגלה וסמלה – לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא!

"ו. זכור – נקמת הדם היא נקמת הכלל – כל מעשה בלתי־אחראי מכשיל את הכלל.

"ז. הופע כיהודי גאה על עמו ודגלו!

"ח. אַל יֵחַד כבודך אִתם ואַל תבוא בקהלם!

"ט. אַל תשעה להם – ואַל תבוא בצל־קורתם!

"י. חרם יהיו: הם ונשיהם וטפם ורכושם וכל אשר להם – חרם לדורות!

"יא. זכור – שליחותך: הצלת יהודים, עלייה, מולדת חופשית.

“יב. חובתך – מסירוּת, נאמנות ואהבה לשׂרידי החרב והמחנות.”


מדיבֵּר לדיבֵּר הלך קולו והעכיר, כמו החליד, עד שקשה היה לשומעו, אך במקום זה

הרים ראשו מן הנייר, כחכח וקרא בנשימה משוחררת ובקול שהרעיד את המִסדר כולו:

“ארור – שלא יזכור את אשר עוללו לנו!”

הדם רץ בעורקינו. הכול רוקַע לשלמוּת אחת – הפלוגות החמושות, הרכב בגבנו, הדגל לפנינו, המלים העזות, הרגש שהוא כולו שלנו, לא כמו במשפט המתחכם שבו חתם הקולונל את דבריו. מוּסר, הה?! וינקמו נקם בשאט־נפש למשחית – איבת עולם. כך חזינו את הרגע הזה בדמיוננו.

קורפורל מאקובר סיים ופסע לאחור. מייג’ר קפלן החזיר את המִסדר לקפטן מה־שמו וירד מן הכיכר. קפטן מה־שמו נתן פיטורין לקצינים והמתין לאַר־אֶס־אֶם מקגרגור, שחצה שוב את חלקת־השדה, התייצב לפני השליש, קיבל את המִסדר, סבב על עקביו, מיתח עוד כלשהו את וקמתו הצמוקה ושאג שאגת־פיטורין. אחרונה. הוא התנדב לצבא־הקבע הבריטי בשנה הראשונה שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשאך מלאו לו שש־עשרה, ומחר הוא יוצא בדרכו חזרה לסקוטלנד. מחר, כשיאיר השחר, נהיה אנחנו בדרכנו לגרמניה.


ב

עד שהעמסנו את כל הציוד, כבשנו את נכסינו האישיים אל תוך הקיטבֶּג, שני התרמילים ואשפות־המקלע, פרקנו את האוהלים ואִרגַנו את המשאית למסע הארוך – כבר החווירו פאתי הרקיע. המהומה הגדודית עוד היתה רבה, הפרימוסים המו מתחת לדוּדי־התה וצינורות־הפיקוד רעשו במקומם, כמַפלטיהם של אופנועי־הקשר. הלכנו לישון – כמה שנצליח – בשוּחות המגולות והריקות. עד שפשטתי רגלי וכיסיתי פני בכובע־הגרב ירדו עלינו בִּרכּות־השחר של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון, “קומו, נבלות!” בעיניים עצומות קמנו והנחנו בגבנו את חלקת־השוחות, כפי שהיה עושה דור־המִדבר בוקר־בוקר, הוצאנו את הספלים מתרמילי־הצד ועמדנו בתור־התה־והלחם־בריבה. בתוך כך כבו אחרוני הכוכבים, כבו פנסי המכוניות וערפילים לחים חִלחלו אל מתחת לעורנו. נדחקנו אל המשאית, זה לתוך זה, הברגנו רגלינו בכל סדק פנוי שבין פַּקעות התרמילים, החגוֹר והרובים, שמטנו שוב את כובעי־הגרב עד לסנטר, וניסינו להגניב עוד קצת לילה לתוך היום שכבר עלה. עד שנזוז.

עוד לא זזים. האופנועים מקרטעים, הג’יפים מזוררים, המשאיות רועדות תחתיהן, והגדוד ישן במקום. מישהו היודע הכול יודע שהשיירה כבר נוסעת, אלא שמקומנו נקבע הפעם בזנבה. למי אִכפת. העיקר שיתנו לישון, לנוח ולידום. עד שיֵחַם היום.

וגם כששמענו, בחשכת כובע־הגרב, שהנהג שלנו לוחץ על דוושת־הדלק, מַחריק את מנוף־ההילוכים ועוקר את המשאית מרִבצה בטַלטלה רבה, לא שינה איש תנוחתו. למודי־תזוזות אנחנו. המכונית נוסעת – שתיסע. היא נבלמת פתאום בחירוק־גלגלים – שתעמוד. כל המחלקה מתערסלת בתנומה.

החום נעים וטוב כל עוד שרוי העולם בערפילי־שחר, אך הנה שוב אין המעיל העליון וכובע־הצמר מרפדים את שנתנו. חם, ומגרד, ומרגיז. אנחנו מתקלפים ופוקחים עין. יום חם וענני־אבק. ההרים אבדו במרחק, ובולוניה מאחורינו. המישורים הירוקים מלוא העין. יורדים מן הכביש לדרכי־עראי המושכות לגשרי־עראי. לאט־לאט בתוך האבק המר. נוסעים במהירות של שלושים, או עשרים, נוסעים חמישים דקות ונחים עשר. שותים תה. נוסעים עוד קצת, והנה כבר כל השיירה פרושׂה בשדה רחב, המשטרה הצבאית מכוונת כל יחידה לתחומה, והמכוניות נעצרות, וכשאנו קופצים מתוכן כבר מקדמים פנינו מטבחי־השדה, קופסאות־הבשר מתוך דוּדי המים הרותחים, פכסמי־האבן, מהומת־הארגון של מחנה־קבע. אבל עד שיורדת מנת ה“אֶם־אֶנד־וי” לקיבתנו – גלדי־שומן צפים על מי־מדמנה – כבר שוב נערך המסע לדרך. לאט־לאט. ושוב יורדים לתוך האבק ובעדו עולים לגשר־פונטונים ענקי שנמתח על הפּוֹ, בצד עצמותיו המרוסקות של הגשר האמיתי. והלאה, צפונה, בעמק הנמשך לאין קץ. אולי רק מדמים אנו, אבל אותות ההרס שוב אינם כבדרום. בתים עומדים על תִלם. אפילו גשרים שלמים. יום־הקיץ הארוך מעריב, ובנחירינו בא ריח הים. מישהו קרא ונציה, ומרחוק, כך נדמה לנו, רואים את ראשי המגדלים שמן הגלויות המצוּירות.

“אם אנחנו חונים פה,” אומר לייזי לבובי, “כלב מי שלא מסתלק לוונציה.”

“נדמה לך שכבר חונים,” אומר בובי. “תתחיל לרוץ.”

עכשיו אנחנו מגלים, כי ראש־השיירה כבר ירד מן הכביש, והאנשים פזורים בשדה ומקימים אוהלים. אף אנחנו זחלנו והגענו, וקפצנו לשדה טחבובי, כמו אחר גשם, נחפזים לתקוע יתדנו. המחשבה על ונציה מעסיקה את כולנו, אבל עד שאנחנו מכינים משכב ללילה ירד עלינו הלילה עצמו.

“אני מסדר לך פּאס,” אומר בובי ללייזי, העומד בתחתונים פֶּתח אוהלם המשותף ומכין עצמו לשינה. “מלה זו מלה.”

אפילו פוקר אינו מגייס ידיים לפוקר. אמש לא שכבנו לישון וגם מחר מקימים אותנו בעוד חושך. מחר – חישבנו חשבונות – מחר נכנסים לגרמניה. לא לגרמניה, מתקן תמרי, לאוסטריה. גרמניה, אוסטריה, אומר ברוצקי, שיַכּה את שתיהן ברק אחד.

למחרת, לפני חניית הצהריים, כבר היינו מחוץ לחוג הים התיכון. הצפון נישא באוויר, אף כי רק מעבר לאוּדינֶה התחילו מתכנסים סביבנו רכסיהם התלולים של האַלפּים. ישבנו מתחת לכילת־האבּרזין ועינינו לאחור, אל המקומות שכבר עברנו על־פניהם. לא יפי האַלפּים הוא מענייננו, אבל מי מסוגל לכלוא עצמו מפני המראות המדהימים בהתגלותם המיידית. לא אנחנו שמשפלת ארץ־ישראל. האוויר נישא אל מחוץ לדליחותו החמה של המישור האדריאטי וכולו צחצחות, תכלת צלולה כנגד שחור־היער הנדחק אלינו, מן הגיאיות הצרים ועד לראשי־ההרים העירומים, הננעצים בשמים כחַרבוֹת־צוּרים. האילנות דחוקים זה לזה, מטפסים זה על צמרתו של זה, ועוד מעט יתפרצו גם אל הכביש החותך בצלע ההר. והנה, לפתע, מעבר לעיקול, נסוגו ההרים שמימין, כשערים נפתחים, ולמטה, בגיא רחב, רצו מים שקופים על ערוץ אבנים בוהקות, רצים, מפזזים, מחליקים בהפקרות רחוצה על חלוקי הערוץ, שהם כמסד של כביש־אדירים שלא נשלמה סלילתו. המים הרבים היו בהולים להגיע למקום כלשהו בעמק, ואילו השיירה שלנו טיפסה לאִטה, היא והכביש וההרים עצמם, המטפסים ועולים. שוב נסגרו הרכסים כמספריים ונדחקו לשפת הכביש החורץ דרכו למעלה. אילנות רמים ואדרת ירקוּת דשנה מכסים את פני הארץ, ואין שדה אחד שחור משמש, ואין קוצים מתפלשים באבקם. רק יער לא־נפסק. במקביל לכביש נמשכת מסילת־הברזל, נמתחת רשת־החשמל, ופה ושם פסים עקורים, קרונות הפוכים, עמודים קורסים. אבל האוויר המזוקק, הניחוח, עובי היער – הכול כמו נתממשו סיפורים שהיתה אמא מספרת על ערש ילדותה הרחוקה, כמו ארצות־החלום, כמו בקולנוע. מי היה מאמין שכל אלה שוכנים בממש, ובתוכם אני, בגופי, עין בעין.

לא בהודם והדרם של האַלפּים ענייננו, אבל היופי הפאסטורלי הזה, שכולו לא מן העולם הזה, ודווקא כשמגמת פנינו היתה אשר היתה – יופי כזה שייךלעניין. לאִטה התנהלה השיירה במעלה ההרים הנישאים, אלה גבוהים מאלה, ופתאום נגול מחזה לא־נתפס, כמין סיוט. בכיווּן הפוך, דרומה, ירדו משאיות צבאיות, אחת, שלוש, חמש, שיירה שלמה. תחילה לא השגנו מה שעינינו רואות, אבל פתאום צעק מישהו, נפתע או נבהל:

“גרמנים. צבא גרמני נוסע כאן.”

קפצנו ממקומנו, נדחקים לראות את שלא ייאמן: שיירה ארוכה, משאיות קטנות מן הדודג’ים שלנו, צבועות בגוֹני־הסוואה שונים, אנחנו בירוק זֵיתני והם בחומר חולי, קצינים במדיהם בפולקסוואגנים פתוחים, קשרים בתלת־אופניים, בסדר מתון ובוטח, חיִל נוסע מחזית אל חזית. מעצמי אני יודע: רגע אחד שכחתי שכבר אנחנו אחרי המלחמה ונתקפתי אימה, כאילו נקלענו לבין ההרים האלה בעֶטיהּ של טעות נוראה וכי בעצם אנחנו שרויים כבר – ברגע זה – בלבה של ארץ־האויב, לכודים באין מפלט. היה זה הרף־עין בלבד, נכון, אבל אֵימתו היתה שלמה, ובבת־אחת נתנפצה כל הפאסטורלה. איך הם נוסעים כאן, בכוחם הם, על רכבּם, בתוֹאַם צבאי כזה, בארגון שלא נדרס, ברצון שלא הוּבס? לאן מנהיגים הקצינים בפולקסוואגנים את אנשיהם, מי מרשה לאופנוענים האלה לנסוע דרך חירות קדימה ואחורה? איזו מין מלחמה היתה זו, אם זה מראה המנוצחים? לא דם, לא אש, לא בכי. שיירה גרמנית מתחכּכת כתף אל כתף בשיירה שלנו, ושקט ושלווה –

איני יודע אם בדיוק כך רצו מחשבותינו ברגע ההוא. תחילה היתה התדהמה. מישהו קילל חרש. שני שילח בהם מאֵרה בצעקה רמה. אבל הם הוסיפו לגלוש מן ההרים, עוד ועוד. ופתאום פרץ הרגש ההרוס.

“קוּרבָה סִינָה!” צעק ברוצקי, שעמד במרכז המכונית, על גל התרמילים. “הם צוחקים!”

“תנו משהו לתקוע בהם, בחזירים!” קרא פוקר, שזחל ונדחק מפנים המרכב.

“זוז רגע!” אמר אסטרייכר הקטן.

“הסתלק ממני. אני מוכרח לפתוח ראש אחד,” התרגז ברוצקי, והסתכל סביבו, כמחפש איזה כלי־נשק. “יֶבּיאוּחמאט!”

“אז תזוז רגע,” השתופף אסטרייכר. “הברזל הזה.”

פוקר הפנה ראשו אל אסטרייכר, ומיד, בלי הגה, הדף אותו לאחור, התכופף, סילק כמה תרמילים מאצל הדלת האחורית וכשקם היתה בידו יתד מאונקלת. הוא טיפס ועמד על הדלת, הִטה גופו אל מחוץ למכונית, נאחז בשמאלו במסגרת הכּילה, וחיכה. כולנו החשינו, יודעים ולא משיגים את כוונתו. משאית גרמנית נוספת גילתה חרטומה והתחילה עוברת לאִטה על־פנינו, עד שנגלו ירכתיה. פוקר שלח ימינו ובתנועה סיבובית אחת קלע את היתד לתוך פתחהּ המגודש אנשים. צעקה חדה התנפצה אל ההרים התלולים, וברגע ההוא היתה כבר כל המכונית שלנו אחוזה תאוות־פראים. כנגד הצעקה האחת במכונית שאבדה מאחרי המכוניות שלנוּ הריעה כל המחלקה. בלהיטות התחלנו תרים אחרי עוד איזה כלי חד, איזה חפץ קטלני. אבל מה אפשר למצוא במרכב עמוס קיטבֶּגים ותרמילים?

“תנו משהו,” צעק פוקר. “תנו לפתוח עוד ראש של עוד נבלה.”

“לי יש משהו,” קפץ הרשלר ותרמיל־הצד בידו. במהירות התחיל מתיר את רצועות־התרמיל. “רק רגע אחד.”

“מהר!” טפח פוקר בהתרגשות על האבּרזין. “הם מסתלקים לי בין האצבעות.”

“יש! תנו לי לעבור…” בובי התרומם במפתיע מפינתו והתחיל מטפס על ברכיים ועל צרורות, מפלס דרכו לעמקי המרכב. שם היו מרוכזים האוהלים וכן תיבות של מנות־קרב. בובי חפר בזריזות וחילץ תיבה אחת. “לייזי, זרוק לי את הכידון!”

“קורפורל מיינץ, מה אתה עושה?”

זה היה תמרי, שמציאותו בתוכנו נשתכחה כל אותה שעה. אם הוא פונה אל בובי בתוארו הצבאי המלא, סימן שיאן דעתו נוחה מן הדבר שזומם בובי. אך לייזי, שגם הוא תפס את הרעיון, כבר שלף מחגורו את הכידון הגרמני, זה ששלל מאחד מהרוגי המארב הנודע של כיתתו של בובי, והשליכוֹ אליו.

“זו לא דרך, בובי… וחוץ מזה, מה תאמר למייג’ר?… אתה אחראי בפניו על מנות־הקרב.”

בובי לא השיב, שפתיו היו קמוצות, ובעזרת הכידון ניתק את חישורי־הפלדה החובקים את התיבה, נעץ את חוּדו בין לוּחי המכסה ועקרם, כשהוא עזר בשאגות־עידוד של המשאית כולה, וביותר מפיו של פוקר:

“חבל על כל רגע. הם בורחים, הנבלות.”

“קח את זה בינתיים,” אמר הרשלר. כבר שכחנו שגם הוא מחטט בתרמילו. אני ישבתי בינו לבין מקום־עמידתו של פוקר, והוא הושיט לי פסלון, ששמרוֹ מרופד בגרביים. “תעביר לו, אלישע.”

קלטתי לתוך כפי את הפסלון הכבד, כפליים כמידתו של רימון־יד, ותוך כך ראיתי מהו. העתק־בדיל זול של “משה”. השהיתי את הפסלון בידי, מתקשה למוסרו לזריקה.

“תן את זה כבר,” צעק פוקר.

“תן לו,” אמר הרשלר.

פוקר חפן את הפסלון בכפו, נתלה שוב בשמאלו על מסגרת־הכילה והמתין למכונית הבאה.

“זה אסור,” לא יכול עוד תמרי למשול ברוחו." "בחורים, איך אפשר לפגוע כך בשבויים חסרי־מגן. אנחנו איננו – – "

שאגת המחלקה כולה הטביעה את סוף דבריו, ותוך כך כבר השליך פוקר את הפסלון לתוך המשאית הבאה מולנו, וכנגד צעקת־הכאב שנשמעה משם נענתה המחלקה שלנו בתרועת־ניצחון. וכבר גם תיבת מנות־הקרב היתה פתוחה ובובי שָלה מתוכה פחיות נוצצות של ריבה ומרגרינה. ברוצקי גם הוא גילה על רצפת המכונית מקבת־עץ וזוויתן־ברזל.

“תן!” צעק פוקר.

“עלֵיהוּם!” צעק אסטרייכר. ואחריו כולנו: “עליהום!”

התאווה לעשות מעשה אכזרי, כנגד כל הכללים, אחזה בנו כאש־קוצים. שיזכרו כי עברנו מולם, וכשעוברים חיילים מארץ־ישראל צריך הפחד להוציא את נשמתם. הלוא הם יודעים מי אנחנו – מגיני־דויד צהובים על רקע כחול־לבן על כנפי המכוניות, דגלים גדולים מעל לתאי־הנהגים (איפה השיגו את כל הדגלים), כתובות בגרמנית על דופנות המרכב ועל האברזין: “דִי יוּדְן קוֹמֶן!” – “קַין רַייךְ, קַין פוֹלק, קַין פיהרר!” וכיוצא באלה. אם דגלים וסיסמאות – שיהיה תוכן מאחריהם.

“תן!” פשט פוקר את ידו אל השימורים.

“חכה!” אמר לייזי. יש לו כף־יד ענקית, וכשזרק אליו בובי פחית, אבדה בין אצבעותיו. שלא כפוקר, אינו מרעיש עולמות. הוא עמד על דלת המרכב וידיו הארוכות אי־שם למעלה. כשמופיעה מכונית הוא יורה אחת, במסלול ישר, ונדמה לנו כי אנו שומעים את פגיעתה.

“בּוּל!” צעק פוקר. “עוד אחת.”

לייזי ירה, פוקר הכריז על הפגיעות ואנחנו כולנו היינו אחוזי־בולמוס. שלא ישכחו במי נפגשו בדרך.

“זה לא רק אנחנו!” הכריז פוקר. “תוקעים בהם כל הדרך!”

כולנו הבחנו בכך. שוב לא היו החיילים שלווים ורגועים. הם הצטופפו בסתר המרכבים, קולות נסערים הגיעו לאוזנינו. משהו מתרחש לאורך הדרך כולה.

לפתע נבלמה המשאית שלנו ואנחנו טוּלטלנו לפנים. פוקר הודיע שכל השיירה עומדת.

“אבנים,” אמר ברוצקי, וכבר קפצו הוא ולייזי לשפת הכביש והתחילו מלקטים אבנים נוחות לזריקה. מהר, לפני שנמשיך לנסוע.

השיירה לא זזה. קצינים וסמלים בריטים, אנשי הליווּי של שיירת השבויים, התרוצצו על הכביש והיו מניפים אגרופיהם לעומתנו. הם נעלמו ושבו והופיעו בחברת מייג’ר סאנדרס שלנו, לפטנאט פרוינד־פוצובסקי וסרג’נט־מייג’ר איזאקסון. פרוינד־פוצובסקי נשא נאום קצר והעמידנו על הכתוב באמנת ז’נבה בעניין היחס לשבויים. צִפצפנו דומם. אנחנו מאַמצים לנו את הפירוש הגרמני לאמנת ז’נבה. כשעברו הקצינים למחלקה אחרת קפצו שוב ברוצקי ולייזי וליקטו עוד אבנים.

אולם השיירה עמדה במקומה, בעוד שיירת השבויים מוסיפה לרדת אל הדרום. הבריטים והקצינים שלנו פקחו עלינו עין, ואנחנו חיכינו להזדמנות. פוקר רץ אל המשאיות האחרות ושב עם אינפורמציה, שהפנה אותה אל תמרי הנרגז:

“חבר תמרי, הטיחו בגרמנים דברים קשים. ברזלים. יתדות. מכוש. דברים קשים.”

עברה מכונית מֶרצֶדס. עם קצינים גרמנים ואחריה ג’יפים אחדים של המשטרה הצבאית. השיירה הגיעה לסופה, ואנחנו נותרנו לבדנו בהרים. והשׂנאה, כשם שפרצה כך שבה ונסגרה, לאורך מאות כלי־רכב, נחש שראשו אולי עומד כבר עתה מעבר לגבול. המכונית נעקרה ממקומה. המשכנו בנסיעה. הכול שבו ודחקו עצמם למקומם. בובי כבה פתאום ונסוג לתוך עצמו, ולייזי פשט רגליו הארוכות על הצרורות ופניו לבשו אותו מבע רדום וטמום, שבגללו הוא מכוּנה לייזי. אם אינו פעיל מאוד – זורק רימונים, מכניס סלים, מתאבק להנאתו – הריהו עוצם עיניו וישן. כמה נהדרים היו שניהם בצוותא – בובי ולייזי – עכשיו הם כל אחד לעצמו, ושניהם כאחד אינם משתתפים בוויכוח שפתח תמרי.

הוא היה מזועזע עד היסוד. איך אפשר כך, דיבר ועיניו השחורות נצצו, איך אפשר! מה קורה לנו, חברים?… לפגוע סתם כך, מתוך הנאה פראית, בבני־אדם שאיננו יודעים מי הם, שבויי־מלחמה מפורקים מנשקם… זה נורא, אני אומר לכם…

תפסיייק, החזרנו לו שריקה גדולה. אבל הוא לא נרתע ולא הפסיק:

אַל תשכחו שיש לנו שליחות.

זה חֵלק מהשליחות.

האנגלים לא יעברו בשתיקה, אם אנחנו –

מחַרבנים על האנגלים.

חברים, אנחנו תלויים באנגלים. אם נשתולל כך בגרמניה –

ועוד איך.

הם ירחיקו אותנו, ומה נעשה אז?

נמאסת עלינו, תמרי, עם כל הטי־טי־ג’י שלך.

העם היהודי –

עזוב אותנו. לא צריך לחַרבּן במכנסים מפני שפתחנו כמה ראשים. נפתח עוד.

אתם קלי־דעת. אינכם מבינים מה הטילה עלינו ההיסטוריה.

תחוב אותה. דחילק, תמרי, אתה עושה לי כאב־ראש.

זה היה פוקר. הוא שנא את תמרי, והיה מעליב בו בכל הזדמנות. אך זאת הפעם חש שהוא פֶּה לכולנו, מלך הרגע:

“תכתוב את זה ביומן שלך. תכתוב שם שאנחנו, הרוצחים, התנפלנו על גרמנים מסכנים… זה נורא, מה יחשבו עלינו בגרמניה! איזה נוער חינכנו בארץ, פראי־אדם…”

“פוקר, סתום את הפה.”

זה היה בובי. בפסוק אחד היסה את כולם. השד יודע מה כוחו של בובי, זה שכותב מכתבים ממוּספרים לנערה מעליית־הנוער, זה שיש לו לחיים סומקות ועיניים גרמניות קרות. את בובי אפשר לאהוב. הוא שילב זרועותיו על חזהו והצניח סנטרו. כולנו החשינו, מפני שכל ההתנצחות לא היתה ממין הרגש שהרס מתוכנו למראה האויב הנוסע. היום התחיל דועך בנוף קורע־לב, וכולנו ניתקנו איש מאחיו. המכונית מחליקה במורד תלול ומאחור נפתחת בקעה מתרחבת. הרכסים התלולים נפלגו וביניהם נתגבעו כרי־דשא, תִלים מרופדים אדרות ירוקות, פלגים רצים. ושם, מרחוק, בפסגות המבקיעים כחרבות מתוך היער, פזורות מטליות־שלג, שמורת־חורף. שם זוהרת החמה, אבל הבקעה כבר מטולאה צללים שחורים. והנה מזדקת כֶּתֶף־הר, ממש על הכביש, ובקתות של קורות שחורות דבקות בו. וגשר־אבנים קמרוני, שמתחתיו סואנים מים רבים, סתם ככה. עוד ועוד בתים, חֶציים התחתון טיח וסיד לבן וחציים העליון מצנפת מחודדה של עץ שחור, כנייר־הזפת שהצריף שלנו מצופה בו. אַמַת־מים בתעלת־עץ מושכת ממעיין שבמורד ההר ועד לאופַן של טחנה. וכבר מצטרפים הבתים לרחובה של עיירה. אפילו גשר־ה“בּיילי”, אפילו קבוצת הבתים החרבים, אינם גורעים מן התואַם הצח, האגדי. בפתחי הבתים ניצבים ילדים ומנפנפים ידיהם במהוסס. שׂיער פשתני. עיניים כדגניות. האוּמנם אלה הם, כבר? אשה צועקת משהו בחצר, ואיננו יודעים באיזו לשון. הה, אלוהים, למה הכול כה יפה כאן!

“תראו אותנו,” קרא אסטרייכר הקטן, שהיה מתרוצץ עכשיו על הדופן האחורי של המשאית. “איך הם רואים אותנו.”

על הכותל החיצוני של בית דו־קומתי, מעל פתחה של חנות, היתה דבוקה כרזה צבעונית, דהוּיה כלשהו: יהודי מגובנן, בעל קפּוֹטה וזקן מדובלל מושך אחריו ברצועה את הדוד סאם, הכורע תחת שׂק דולרים.

“אז זה באמת נכון, שככה הם היו מציירים אותנו?” אמר לייזי והרחיב את סדקי עיניו המנומנמות.

“אלא מה חשבת?” צהל אסטרייכר. “תראה בעצמך.”

מה באמת חשבנו, ניקר הרהור במוחי, אבל לפני שפציתי פי ניטלטלנו כולנו עם היעצר המכונית, בדריכת־פתאום על הבלמים.


ג

המכונית עמדה בתחומי העיירה, ואנחנו היינו בהולים לקפוץ מתוכה, לחלץ את עצמותינו, לרחרח סביב ולראות מה טיבו של מקום זה, ומה העניינים כאן. תרנו את קטע הרחוב, הלוך ושוב, ירדנו אל הפלג הרדוד שמחוץ לשורת־הבתים האחת ולגמנו מן המים האַלפּיניים הקרים. בשובנו אל הכביש ניסינו שביל שני. עשינו איגוף קל וגילינו בית, שסגנונו חורג משאר הבתים, מבנה מלבני קטן, שטוח־גג ובעל חלונות גדולים. הקפנוהו עד שבאנו אל דלת לא נעולה. נכנסנו ומצאנו כיתת בית־ספר – מכתבות, קולבים, ציורי־ילדים על הקירות. לוח מקושקש. האם כבר החל כאן החופש הגדול, או שמא פיזרו הכובשים החדשים את בית־הספר? אני מפשפש במכתבות הריקות. רק באחת מהן אני מוצא ספר. בגרמנית. בובי קורא ומפענח. מקראה לכיתה בי"ת. נייר משובח, בהיר, בכל עמוד מלים ספורות, רווּחוֹת, באותיות בולטות, חרוזים, עיטורים, תצלומים חריפים. מבלי משׂים הריני חושב במושגים שקלטתי מנוגה, מעריך את הספר כפדגוג. יותר מכך – מתוך שאיני יכול לצייר לי את כל המעשים שמגיעים לידיעתנו בשבועות האחרונים, בא הספר ומחזק מה שמלחש בתוכי קול ילדותי כל הימים, שהנה יתגלה כי נפלה איזו טעות נוראה, וכי אכן, אין האדם אלא אדם, לא מלאך, אבל גם לא שד. ספר יפה שמחַבּריו ועורכיו ומדפיסיו הגו הרבה בילד שייקח אותו לידיו, כיוונוּ לכוח השגתו, טרחו לחבב עליו את הקריאה, שקדו לאזן כראוי את המילולי־המופשט לעומת הציורי־המוחש, את צבירת הדעת לעומת חינוך הרגש. ספר יפה מאוד, אני אומר בלבי ומעלעל. הריהו, הפיהרר, התמונה הצפוּיה מן הרגע הראשון. גם הוא כספר כולו – אזרחי מאוד, גלוי־ראש, כפול־פימה, פניו מאירות אל ילדה בסַרפאן, ששׂערהּ צוחק כהילת־פז. כבר גם הוא אנושי בעיני, ואילו רכן אלי כך, הייתי נפתה, לא – הייתי רואה את העולם המוּכּר לי נשקף בעיניו. זה הכי נורא: אין “רצח בעיניים”. והאמת אינה “צפה כשמן על־פני המים”. איך אני יכול לשנוא את הכיתה הזאת, את הספר היפה, את מה שאיני יכול להשיג. זה הכי נורא. כבר אנחנו עם הפוֹלקסדוֹיטשה, וערב אגדי כעין זה הנשקף בצאתנו את הבית לא ראיתי מעודי.

המכוניות עמדו על הכביש, ואיש לא ידע לומר אם אנו ממשיכים או נשארים לחניית־לילה. ארוחת־ערב לא אכלנו, החושך כיסה את ראשי ההרים, ועדיין הכול סתום. פתאום בא פרוינד־פוצובסקי והורה להוריד את החפצים האישיים ולהתארגן לשינה. נאכל כשהטבחים יהיו מוכנים.

“ובבוקר ממשיכים?”

“בקיבוץ שואלים שאלות, בצבא מקבלים פקודות,” התקצף פרוינד־פוצובסקי והלך.

כמעט כל יושבי המשאית שלנו כבשו לעצמם את הכיתה. ניצלנו את כל השמיכות והצענו מִשכבים משותפים משותפים. זה שבועות לא שכבנו על רצפה ישרה, בחדר שאפשר להזדקף בו. הארכנו שנתנו, ואיש לא קבל עלינו. שום דבר. רק כשהתחלנו חוששים שמא לא מצאו אותנו, קמנו ויצאנו לרחוב, השיירה חנתה במקומה. איש אינו יודע לומר מה להלן.

כרגיל, התחילו השמועות לנסוע. משהו השתבש בתוכנית המסע. סתם כך אין נעצרים בחצי הדרך. הגיעה כנראה פקודה חדשה, תוך כדי נסיעה, להיעצר עד לפקודה נוספת. הפגיעה בשבויים, פסקו השמועות. ואולי – הִקשו אחרים – אולי הוטעינו במזיד, ובכל הנדרים והשבועות מול הדגל רק שיטינו בעצמנו.

הלא הקולונל השתתף במִסדר, ואפילו דיבר בפירוש על המבחן המחכה לנו?

זה רק מוכיח, שהוא צבוע אנגלי ושותף למפיצי השמועה. הלוא הוא כבר פרח לו מהגדוד, מה אִכפת לו עכשיו!

אם כך, מדוע הביאונו אל הגבול ממש?

בעלי־השמועות, הפוליטיקאים והאסטרטגים יישבו במרוצת היום את כל הפִּרכות. אנחנו שמענו את ההסבר הזה מפי גלעדי, כפיתוח עקיב של מה שהיה טוען כלפי האנגלים כל הימים:

“אזור זה שוכן על שלושה גבולות, והוא חלק משטח־המריבה שבין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. אם יפרוץ סכסוך מזוּין על טרייסט יתפשט גם לכאן. במקרה זה נהיה אנחנו הזרוע הצבאית של בריטניה, שתגן על האינטרסים של איטליה נגד יוגוסלביה. ניתנת לנו בזה אוֹפּציה על פתיחת מלחמת־העולם השלישית. למען אַלבּיוֹן לא נחשה!…”

גלעדי לא היה מנושאי־השמועות. ודאי שלא. הוא רק טען, כי אפילו הן קלוטות מן האוויר הריהן הוכחה נוספת לאותו פלא מפורסם של הצבא: שמועה עקשנית מתחילה לעבור מיחידה ליחידה, לפעמים מארץ לארץ, מבריחה את כל השמועות האחרות וכובשת את לב הכול. היא עוּבדה עוד בטרם היתה לעוּבדה, עוד בטרם החליט הפיקוד את ההחלטה שפִּרסמה השמועה בביטחון נחרץ כל־כך. תראו, צחק גלעדי, אנחנו נשארים כאן.

עוּבדה. לפנות ערב בא סרג’נט־מייג’ר איזאקסון והזעיק את נפוצות הפלוגה למִסדר. נערכנו על הכביש וכעבור רגע הופיע גם מייג’ר סאנדרס ועמו מפקדי המחלקות. המייג’ר התעלם כליל מעניין גרמניה וכמו לא היו דברים מעולם אמר בקצרה, כי הפלוגה שלנו מתמקמת במקום הזה. הסרג’נטים יוליכו את המחלקות לבתי־המגורים שכבר הוקצו להן. מחר בבוקר יתפרסם סדר־היום החדש, שעל־פיו יתנהלו מעתה חיי הפלוגה. ורצוני לסיים דברי במשפט־הבהרה אחד: טוב תעשו אם תשַווּהוּ לנגד עיניכם – אמר מייג’ר סאנדרס – המלחמה לא נסתיימה. מערכות כבדות מתנהלות עדיין בחזית המזרח הרחוק. ימי־השלום לא באו, ואנחנו עודנו אנשי־צבא בשירות הוד מלכותו. חוקי המלך חלים על כולנו בדיוק כקודם, ומכל־מקום, הפלוגה הזאת תתנהל כיחידת־צבא ממושטרת היטב. אם נזכור את הדבר הזה, נוכל להפיק תועלת וליהנות מתקופת שהייתנו כאן, כמה שלא תארך. זה הכול. סרג’נט־מייג’ר, קבל את הפלוגה!

וזהו.

הגדוד התפרשׂ על־פני העיירה כולה ובמבואותיה. הפלוגה שלנו התמקמה באזור הרכבת, חלקה בבתים שפוּנוּ מאזרחים, ואילו מחלקתנו בקומת־הקרקע של שיכון עובדי־הרכבת. לפני שהיה סיפק בידנו להבין מה עשו בנו, כבר היה יומנו מלא בשִגרת־עורף – מִסדרים, תרגילי־סדר, צחצוח, סידור מסורגל של החדרים, התעמלות, תרגולת־קרב. יומנו היה גדוש, הנוף משגע, המכתבים מן הבית מושכים אל השלום ואל הבעיות הפרטיות. בשעות־הפנאי המעטות טיפסנו בהרים, הלכנו לקולנוע, הסתלקנו לוונציה, הרגלנו מחשבתנו לעתיד, לחיים האזרחיים שנראו לפתע קרובים ומייראים, אף שהכול החילו מדברים אך ורק בזה, אולי בשביל להימלט מן המחשבה על העצירה המשפילה שעצרונו, ממש על הגבול.


ד

אני, למשל.

בשלושת הימים ההם, משעה שעמד קורפורל מאקובר במִסדר־הזיכרון וקרא את הדיברות לחייל העברי בגרמניה ועד העצירה על הגבול, הייתי שרוי בהתעוררות שלא ידעתי כמוֹתה אלא בהזיות־הנעורים, לפני שחזיתי מבשרי את שיממון חיי הגדודים. שוב אין אני סתם שבוי לדמיונותי, כמו בליל־החורף ההוא, כשנשבעתי אמונים לארגון ה“ההגנה”; כמו בעת שהתנפלתי על פינק בחתונה על הגג; כמו בעת שלא יכולתי ליישר את הדוּרי־נעוּרי, נקרא בין המציאות המבוּיֶצת של בית־החרושת והבית מוכּה־הפורענויות לבין החלומות מרקיעי־השחקים, ונמלטתי אל הצבא. הפעם הזאת היתה ההזיה למציאות. הריני אחד מאבירי לגיון הכבוד היהודי, במסע־מגן־דויד ראשון בהיסטוריה – – –

וכדרכי, נפלתי באחת מגובהי מרומים לתחתית ארץ. וכדרכי, כיוון שנתפוגגה ההזיה – העכיר עלי כל עולמי. הכול חָברו נגדי: הבטבוּט על הגבול. בגידתה של נוגה. מכתבי־האזעקה מן הבית. אֵימת השלום.

הוצבתי דרך קבע לפלוגה בי"ת וצורפתי לאחת הכיתות. מצאתי עצמי בחדר אחד עם תמרי, אסטרייכר הקטן, פוקר, לייזי, וכן עם זוננשיין ושניים מן היצורים הנמאסים שבפלוגה, ערוסי המכונה בפי כול “הסורי” ופליישצ’יק, שאפילו הסרג’נט־מייג’ר אינו פונה אליו כי אם בכינויו, “שטיקפלייש”. קשה להעלות על הדעת שמינייה מוזרה מזו. פוקר הפך את החדר למועדון־הקלפים הפלוגתי. שטיקפלייש היה צייקן ולא שיחק כי אם “רמי”, אולם גם הוא וגם הסורי הגנו על זכויותיו של פוקר, וזאת אך ורק כדי להרגיז את תמרי. כוונתם היתה להתגרות גם בזוננשיין, ואלם זה נבצר אפילו מכוחו של הסורי.

לפני שהתגייס היה ערוסי שוּליה של ספּרים, ובצבא היה מספרה אישית שלו עצמו. באהבה רבה היה מטפל בשׂערוֹ הרך, המפוסק באמצע פדחתו ויורד בגלים שמנוניים לא אוזניו ואל עורפו, חופפו, מושחו בבריליאנטין עד שהוא נוצץ ככנפי עורב, ממַתחוֹ בעזרת רשת, מסרקו באריכות – וכל אותו זמן הוא מפליג בתיאור הצלחותיו בלילה שחלף והתענוגות המחכים לו בלילה הקרב. הוא לא מנע מאתנו שום פרט בבואו לתאר את כיבושיו, והכניס אותנו בסוד התכסיסים שהוא מפעיל על כל אשה. הרי זו שלוקחת את החולצות והלבנים שלנו לכביסה, זו שגרה לא הרחק מאתנו, למרגלות ההר. בעלה שירת בצבא האיטלקי, ועד היום לא שב. בטן לא תדע שׂובעה היא, כמו סוסה. אבל אצלי היא צועקת מתענוג. אצלי היא נגמרת. אתמול בלילה שיגעתי אותה ככה, שבכתה. בחיים שלה, היא אומרת, לא היה לה דבר כזה. תראה, תמרי, תראה מה שהיא עשתה לי, המשוגעת. הסורי מגביה את חולצתו, קרב אל תמרי היושב על מיטתו וכותב, ותוך כך הוא קורץ בעינו לשאר המסובים. תראה איך תקעה לי את השיניים למטה, בבטן. תסתכל, תמרי, תסתכל ותגיד לי אם גם החברות שלכם בקיבוץ עושות לכם דברים כאלה… תרים את הראש, תמרי, תלמד מערוסי איך מחממים בחורה שתשתגע… תגיד לו אתה, לייזי, הלוא גם אתה קצת מקיבוץ… שילמד…

תמרי מתמלא מבוכה, קם ואוסף את כליו. ערוסי והרביעייה המשחקת בין מיטתו של פוקר לבין שטיקפלייש גועה בצחוק. לייזי ואסטרייכר צוחקים גם הם. תמרי נמלט החוצה.

לא כן זוננשיין, שגם בו ניסה ערוסי להתגרות, מפני שהכול נוהגים בו דרך־ארץ ומסַפרים שהיה עיתונאי נודע בצ’כוסלובקיה, או בדומה לכך. עד מהרה נואש ערוסי, ואין פלא בדבר. ראיתי את זוננשיין בימים שהייתי מסופח לפלוגה כאלונקאי, אבל רק עכשיו, כשהתגוררנו בחדר אחד, נקשרתי אל אישיותו המיוחדת. הוא היה צעיר מתמרי, לא יותר מבן ארבעים, כלומר כפליים כשנותי, וגם הוא נראה בעיני כאחד הזקנים. הוא היה מעשן מקטרת, וכבר בכך נתייחד בעיני כאיש־המעלה. המקטרת הקצרה הלמה את ראשו הכבד, שנראה לי משום־מה כראשו של שחקן רוסי. שׂערו הסבוך מסורק לאחור, אך כל שׂערה מזדקרת לה ביחידוּת כלפי מעלה, כקוצו של תיל מחליד. כך גם גביניו המעוּבּים, שתחתיהם מבקש אתה לגלות עיניים שחורות, תיאטרליות מאוד. ואולם עיניו שלו שלווֹת דווקא, אפילו אטומות כלשהו, כזכוכית־כפור כחלחלה. כך בימים הראשונים. לאחר זמן השתוממתי על עצמי, שלא ראיתי מיד את הבּינה הנוגה שבעיניים היפות הללו. הוא היה מרבה לקבל עיתונים וספרים מאנגליה, ובכל שעת־פנאי היה שוכב על מיטתו, מעשן וקורא. אבל מעודו לא נראה טרוד מדי ולא גילה מורת־רוח כשהפסיקוהו. להיפך, הוא ידע לקשור שיחה עם כל אחד משכניו, אפילו עם שטיקפלייש, שכל מרצו משוקע בהזנת גופו הרעב תמיד, אפילו עם הסורי. הוא היה מחוֹנן בסגולה נדירה – להרים את איש־שיחו אליו בלי להתנשא עליו. עם הסורי היה משוחח על נשים, עם שטיקפלייש על מיני מזונות, אבל אני השתבחתי בלבי שאלי הוא נוטה חיבה מיוחדת. הוא היה מסַפר לי על פראג שלפני המלחמה, על ספרים שהוא אוהב, ומשתיארתי פעם איך הייתי יושב בלילות־ההאפלה, אחרי העבודה, ולומד, וקורא רומנים אנגליים בעזרת המילון, התחיל מעורר אותי לעיין בעיתונים ובספרים שלו, והיה מדריך אותי בבחירת העניינים והמחַבּרים. בימים ההם כבר התחילו מתארגנים בגדוד קורסים שונים, קצת כמין הכנה לחיים האזרחיים קצת בשביל להסיח את הדעת ולהתגבר על הדכדוך שירד על כולנו, וזוננשיין לא הניח לי עד שהבטחתי, כי גם אני אתחיל ללמוד.

קרבתו של זוננשיין באותם שבועות היתה מאורע, שרק לאחר זמן רב ידעתי לשוקלו כערכו. נתון הייתי להתקף מחזורי של אפתיה, העמוק והנמשך מכל שידעתי עד אז. כזה הייתי: כשהיו תקוותי, הזיותי, או משאות־נפשי, מתנפצות, כמו שאומרים, “אל סלע המציאוּת”, הייתי נופל על מיטתי, פּנַי בשמיכות ואחורַי לעולם, ומנמנם. לא רוגז, לא בוכה, לא מבעֵט, סתם כך שוכב בלי ניע, לא מדבר, לא אוכל, מרחף בערפל שחור, שבו אין למחשבות לא התחלות ולא סופים, והן כולן שווֹת־ערך, כלומר כולן כאחת נטולות־ערך, שהרי היינו־הך אם ייעלמו כלעומת שבאו ואם יחזרו על עצמן, כצורתן, אלף פעמים. ואולם הֶתקף זה, האחרון, היה הקשה בכולם, מפני שנמשך, להוציא את ימי הנסיעה, מאז שובי מבית־החולים, מאז אותן שתי איגרות־אוויר, שפירשתין כסופהּ הצפוי של אהבת נוגה אלי.

הסוף היה צפוי למן הפגישה הראשונה, ולא חדלתי להזהיר עצמי מפניו. אפשר אפילו לומר, כי שום דבר לא העכיר את יחסינו כביטחוני הנחוש שכל הקשר שבינינו מעורער מעיקרו, ומתוך הדחף להעמידו שוב ושוב בניסיון הייתי נטפל בהנאה חולנית לכל נקודת־תורפה, ובהתאמצותי להוכיח שהסדק הוא סדק, מנגח הייתי אותו בתאווה, עד שאפילו לא היה שם מלכתחילה היה מתגלע סוף־סוף. כך היתה נוגה טוענת. אני תקעתי מחשבה בראשי – אמרה – כי הואיל והיא כבר סמינריסטית ואילו אני עודני בסך־הכול משרת את המולדת, והואיל והיא בתו של פקיד קצת־יותר־מבינוני במוסדות הלאומיים ואילו אני בסך־הכול בן חלוץ במושבה, אות הוא שתהום תרבותית ומעמדית פעורה בינינו לנצח, כמו בין הליידי צ’טרלי לבין שומר היער…

“אַל תציירי את זה בהמשלות ספרותיות כל־כך. לא מפני שאני בשירות המולדת. להיפך: אני בשירות המולדת מפני שבין כה וכה לא הייתי ממשיך בלימודים.”

“אתה כן. אתה התנדבת.”

“מפני שנמאס עלי בית־החרושת. מפני שרציתי להימלט מהמושבה. זה הכול.”

“לא יעזור לך. יש לך נפש יפה, אמנם קצת מעוקמת…”

“קצת!”

“כך אני אוהבת אותך. נשמה מכוערת בגוף יפה.”

“במדים מגוהצים.”

“למה אתה מבזה אותי כל־כך?”

“אילו נפגשנו לא ב’מנורה' אלא בבית־החרושת שלי, כשאני באוברול כחול…”

“אז מה היה?… אתה ילד, אלישע… ילד־ילד־ילד.”

“למה ילד?”

“מפני שאינך מבין כלום. אִכפת לי האוברול הכחול שלך? מה זה חשוב? תרצה, תמשיך בלימודים. לא תרצה, לא תמשיך…”

אני שמעתי את הסיפא. לא תרצה, לא תמשיך. כלומר, בעצם, לא כפי שאַת מדברת ומשדלת אותי כל הימים, שאני צעיר, וכל החיים לפנַי, וכשאשתחרר, אוכל להתחיל מחדש, לעמוד בבחינות, להמשיך בלימודי. למה אַת אומרת, לא תרצה, לא תמשיך? והלוא יודעת אַת שאני רוצה, מוכרח, ורק שאין בי הביטחון, ומצד אחר, שאם לא אמשיך בלימודים, שאם אשוב הביתה, לבית־החרושת, למושבה, ניתקים אנו זה מזה. או אולי, באמת, התגנב אל תוך המשפט הסתמי הזה, החביב, רחב־הלב כביכול, יחסך האמיתי אלי ואל כוחי? אולי – מתוך חיבה דווקא – מבקשת אַת להכין אותי אל האפשרות הקרובה יותר, לדעתך, שלא אלמד, שלא אוכל, אחרי חמש, שש, או יותר שנים, לשוב אל ספסל־הלימודים, ללמוד מאתיים פרק בתנ"ך, פיסיקה, טריגונומטריה, אינטגראלים ודיפרנציאלים, לדעת על־פה את כל לחוֹבר, את מאקבּת…

ודאי שלא אוּכל, ודאי. רק מאניאק כהרשלר מסוגל לגרור עמו חצי קיטבֶּג ספרים, לטמון ראשו בידיו וללמוד וללמוד, לשנן את כל ביאליק, מ“אל הציפור” עד “מי יודע עיר לישטינא”. לא אני. הריני יודע טוב מדי מה מקומי בעולם הזה, מנין אני בא ועד היכן מסוגל אני להגיע, בדיוק עד קצה השלשלת המצומדת לרגלי. רק כך, כששוכבים על המיטה, והראש טמון בשמיכות, בערפל השחור, אין כבלים ושלשלאות.

הכול היה צפוי מראש, ואילו באמת הייתי חכם ומפוכח כל־כך, צריך הייתי לסלק עצמי ברגע שהרגשתי כי נסיעה לירושלים אינה סתם עוד בילוי של ערב אחד בשבוע, אלא השבוע כולו הוא ציפייה נמשכת לערב האחד. לא הייתי חכם ומפוכח, כי מסוחרר מן הנערה הזאת, הקוטב האחר של כל מה שידעתי מעודי. אני גדלתי בצריף, וחיי המשפחה כולה התנהלו בחדר אחד, ראש על ראש. הוריה של נוגה גרו בבית־אבן ירושלמי ישן, מלא חדרים גבוהים ואפלוליים, רהיטים כהים, ספרים, תמונות, שטיחים מהוּהים. אחיה הגדול של נוגה שימש כנוטר בחיפה, ולמד בטכניון, והיא התגוררה לבדה בחדר רחב־ידיים, שחותמה ניכר בכל פינותיו. ימים רבים עברו עד שהעזתי להיכנס לביתם, ואת פגישותינו נהגנו לקבוע באחד מבתי־הקפה שבעיר. משלקחה ואתי פעם ראשונה אל הוריה, אמרתי בלבי, כי רגלי לא תעבור שנית את סף הבית הזה. לשוני דבקה לחִכּי, ועל כל מה ששאלוני הייתי משיב בשפה רפה ובגמגום. לא רק אביה, אמהּ היתה מדברת עברית עשירה, מהודרת, בקול רם ותקיף, ובנגינה רוסית מובהקת. נדמה היה לי שהאם תוהה על קנקני, פוסקת תוך כדי שיחה שאיני ראוי לבתהּ (“ילדה יקרה, תלמידה מעוּלה, נפש רכה מדי, כמו אביה”). לא היה כל צורך שתשכנע אותי, יפה הרגשתי שאיני ראוי. אף־על־פי־כן המשכתי לנסוע לירושלים. לא עמד בי כוחי לוותר על נוגה, שהשפיעה עלי רוֹך ונועם ואורך־רוח לאין קץ. אהבתי לשבת בחדרה של נוגה, לשתוק, לראותה בעבודתה, כשהיא מציירת פלאקאט, מסדרת אוסף חרקים, מתכוננת לבחינה; אהבתי לשבת ולהאזין לאִוושת האורנים לפני החלון המוגף, לדִממת הדירה הגדולה; אהבתי להתבונן באצבעותיה הדקות והזריזות, במבע המרוכז של עיניה החכמות בשעת מלאכתה; בזיק השובב הניצת בהן שעה שהייתי אני מסַפר על תעלולינו במחנה; אהבתי להרגיז אותה בתשפוכת רחמַי על עצמי – בשביל לשמוע אחרי־כן את קולה החם והמפייס:

“אתה ילד, אלישע… ילד, ילד, ילד.”

לא הייתי חכם ומפוכח. אהבתי את נוגה. לא היתה לי נערה לפניה, ואחריה לא תהיה לי נערה כמותהּ. היא ניצחוני האחד, הלא־צפוי, הלא־צודק בעצם, ולפיכך עתיד גם הוא להתבדות יום אחד, להימנות עם אותן ההזיות המתנפצות במוקדם או במאוחר “אל סלע המציאות”. מדעת ושלא מדעת דחפתי את יחסינו אל הכֵּף הזה.

כששבתי מבית־החולים ומצאתי את שתי איגרות־האוויר, ובין שיטיהן האותות הברורים, כי משהו אירע שם בחודשי העדרי מן הארץ – כל החיים לפניך וכו‘… ומי יודע אם אתה תמצא אותי כפי שהייתי וכו’ – השבתי לה במכתב ארוך, גברי מאוד, כי אכן ואכן, לא ייפלא בעיני שמחשבות כאלה ממלאות אותה: שנינו משתנים, אני וגם היא, וטיב השינוי – שנינו יודעים מהו: היא תלמד, תיכנס לעבודה, תימצא בחברה, והואיל וכבר אינה כל־כך צעירה (שלא כמוני, הצעיר תמיד), הריהי תוהה על תכלית קשרי־המכתבים שלנו, מה גם שמצב זה עלול להימשך ימים רבים, אולי שנים, אם יש ממש בשמועה שנוּצב כחיל־כיבוש בגרמניה או נישָלח לג’ונגלים של בּוּרמה. באמת, אין טעם. היי שלום, וכל טוב. תודה לך על הימים היפים, תודה על המכתבים. בידידוּת –

ומאז חיכיתי למכתב, מכתב שיָשׂים לצחוק את לשונו הפתיטית של מכתבי זה, שיפריך את כל החשדות שרמזתי עליהם ויביע מחדש, בלשון ברורה, כי כל כוונתה לא היתה אלא לומר, שאני הוא אולי מי שאינו רוצה עוד בה, ולא כפי שנתעקם הכתוב המפורש בדמיוני החולה. מכתב לא קיבלתי. לא לפני שיצאנו לדרך, ולא בבואנו לגבול. לא הגיתי אלא במכתבים. תחילה נשתבשו סדרי הדואר, מחמת המעבר לחבל־ארץ אחר, אבל כשהתחילו הכול מקבלים שוב את מכתביהם כסדרם (ובובי, השוכן בחדר הסמוך, סיפר בגאווה ששיטת המכתבים הממוספרים הוכיחה שוב את עצמה – אחד לא נעדר) – ידעתי כי אכן תם ונשלם. נמאסתי עליה, ועכשיו זימנתי לה במו ידי עילה לניתוק מוחלט. אני לבדי.

וכמו נדברו ביניהם לדחוף אותי חזרה אל נקודת־המוצא, קיבלתי לפתע מכתב מהבית: המצב לא טוב. רגלו של אבא, שנשברה לפני שנים בנפילה מפיגום, מסיבּה לו שוב מכאובים. הרופאים לא יודעים מה לומר. אולי אין זה השבר, כי אם כאב עצבי. גם עצביה של אמא אינם כשורה. קוראים בעיתונים על השואה האיומה. מהמשפחה שלנו לא קיבלנו שום ידיעה, והלוואי ויתבדו חששותינו. מצב הפרנסה קשה. אחותי נחמה גומרת השנה את העממי, ורוצה להמשיך בגימנסיה, אבל מניִן יימצא לנו הכסף. אלישע יקירנו, כל המְחוֹשים של אמא ושלי אינם מחוֹשי־גוף. אנחנו מתגעגעים אליך וחרדים לשלומך. די, המלחמה נגמרה בניצחון, עשית את שלך, ועכשיו שוב הביתה. קובאלסקי, השכן, מסַפר לנו, כי גם בנם משתחרר מטעמים משפחתיים. אפשר להמציא מכתבי רופאים, שעליך לשוב הביתה, אלישע. נוכל להשיג מכתבים כאלה. עשֵׂה זאת, אלישע. אנחנו זקוקים לך באמת, ולא כל־כך מחמת מצוקת הפרנסה כמו בגלל הגעגועים. כתוֹב לנו מיד, ושנזכה כבר להתראות ולשמוח יחד.

כן, המעגל הולך וסוגר עלי. על עקבותיו שב הרוח. ואובד באוויר העומד. כבר הם חשים שקרבה שעתי לשוב והם נחפזים לפרושׂ את מצודתם. כבר קיימו מועצה ושקלו את הכול: צריך לקחת את אלישע בידיים. תמיד היו לו ציפורים בראש. אינו מסוגל להתיישב במקום אחד, ואם לא נחזיר אותו הביתה בעורמה, מי יודע לאן יתגלגל ומה ייצא ממנו. יחזור, ייכנס מחדש למקצוע, יחסוך קצת כסף, לא, תחילה יעזור קצת לנו לזקוף את קומתנו, ימצא לו בחורה טובה… הה, זו צרה גדולה, קצת ביישן כמדומה, צריך למצוא לו בחורה טובה, אבל שכבר ישוב הביתה, שנוּכל לפקוח עליו עין…

רק זה לא, מעווה אני את פני כמוקיון, לנקודת־המוצא לא יחזירו אותי. לא מעניינות אותי עוד התחבולות הערמומיות שלהם. ושום אנחה ואנקה לא יחזירו אותי לשם. לבדי אני. לבדי. הכול נוּתק מאחרי, ואם כך – הריני בן־חורין. פעם ראשונה שאיני תלוי, ואיני כרוך, לא מלוטף, לא נאהב, לא חייב לנהוג כך ולא אנוס לנהוג אחרת. איני רוצה ואיני צריך לתת דין־וחשבון. אני לבדי, מאושר באוּמללוּת המתוקה הזאת, יכול פשוט לקום ולעשות ככל אשר יעלה על רוחי, בצפצוף אחד ארוך. הלוא ברוצקי צדק – כל מה שאתה צריך זה לדפוק איזו בחורה, אז הראש שלך יהיה נקי והרגליים קלות, ולא תתקע בעולם עיניים יפות כל־כך, אוי!… ולמה באמת לא יכולתי להיכנס עם ברוצקי? הלוא רציתי – רציתי לנסות, לנעוץ שיני באָסוּר האחרון המחַבּר אותי אל אֵימוֹת הלאווים של אבא – אני רוצה עכשיו, פשוט, בלי סצינות סנטימנטליות…

כשהגעתי לכך, הייתי כבר כאילו ראשי נקי ורגלי קלות. כמה פשוט. אני לבד. בלי החרמות, בלי הבלי־השווא של שבועת־אמונים ואהבת־נצח ולבבות שבורים. לבדי – כמו שרציתי להיות תמיד, ועכשיו סייעו בידי, בבת־אחת, משני הצדדים. לפתע התלליינתי לי אל על, מחוץ לכל החיבוקים, מרחף, בלי שום אחיזה, תלוי כמו מלך בחלל הריק. מי מעוניין במוזיאונים, באופּרות, ביהודים, ברנסַנס, בכל הפוזה התרבותית הזאת שהלבשתי עלי, מעצמי, כמו כתונת־משוגעים. אני פה בשביל לעמוד על הראש, לקפוץ מהגג, לראות אם אפשר סתם כך ללכת אל האשה כמו ברוצקי, כמו הסורי, להיות פעם מחוץ לילדותי התמה, הנפחדת, המשעממת עד מוות.

כששמעתי מערוסי שהוא יורד לוונציה במשאית שחברו נוהג בה, מסתלק בפאס מזוּיף, שאלתי אם אני יכול להצטרף, וכבר נתמלאתי תענוג משולח שלא ידעתי מעודי. כמו כלום, אמר ערוסי ונעץ אגודל בין צלעותי: תבוא פעם אתי, תראה איך הם קופצות פה על שחורים כמוך וכמוני.

כמו כלום, אמרתי.


ה

למחרת לא נסענו לוונציה, מפני שהפלוגה (להוציא מחלקה) הועברה לעיירה אחרת, כעשרים קילומטרים דרומה, לתפקידי שמירה וליווּי רכבות. כל האזור מוזר ומעורבב – לא כאן ולא שם. רואים הרבה פרטיזנים אדומי־עניבה, ואיננו יודעים מה בינם לבין יוגוסלביה של טיטו, שני רכסים מכאן. ושמא להיפך, וֶהרווּלף מחופשים הם. מסַפרים שבחבל זה, המאוכלס הרבה פולקסדויטשה, נמצאו מן הקיצוניים שבנאצים. ודאי, עכשיו מתראים הכול כאיטלקים ומכסים את עברם, אבל – סיפר לנו שכננו הקרר, איטלקי שהועבר לכאן מהדרום – יודעים יפה מי היו לפני חודש־חודשיים, יודעים בדיוק היכן בעליהן של הנשים, בניהן של הזקנות, אבותיהן של הנערות. אם אינם משוטטים בהרים, ואם לא שבו בחשאי לבתיהם, לבשו אזרחית, והם־הם האנשים שאנו רואים כאן על סביבותינו, הריהם במחנות־השבויים.

פני האנשים כאן כפני אנשים בכל מקום שבעולם, וכמה שלא נשתדל איננו מגלים את צֶלם שלוחי־השטן באנשי העיירות הללו שבצלעי ההרים. הנה זו שלנו: למעלה ממנה מטפס היער האפל עד לפסגה החדה, שפלומות־עננים לבנות אחוזות בין זיזיה, ולמטה מן העיירה, מעבר לגשר, שפלומות־עננים לבנות אחוזות בין זיזיה, ולמטה מן העיירה, מעבר לגשר, רץ נחל, מחַבּר כריצ’רץ' מרגלות הר זה עם ההר היורד מנגד. שני בתי־קפה בכיכר העיירה, זה מול זה, ומהם רואים הכול – את דרך־המלך, את שתי הסִמטאות, את הראגאצות העוברות בחבורות ביו־הערבּיים. הללו אינן כבנות־הדרום, השחומות, שעיניהן כזיתים שחורים, ים־תיכוניות ואפילו יהודיות, כי אם כמו השקצוֹת שברומנים, בשירים, בקולנוע – עורן בהיר, כגידולי־צל, שׂערן פִּשתני, ככתוּב, בשרניות, דדניות, מטבעוֹת־סוֹמק בלחייהן, אותן שמפילים על גרנות, שלוחצים לאפלולית־אסם, אותן גויות, שהילכו אימים על צדיקים יהודים מרובים כל־כך… הה, זו היתה מציאות מעורבבת ומרגיזה. אנחנו יודעים מן הקריאה, משש שנות מלחמה, מן המשפחות שלנו שפשוט אינן, כי אירופה מכוסה דם, ואילו פה, פה פאסטורלה.

ומצד אחר, הרכבת.

שתי המחלקות שלנו שוכּנו בקסרקטין נטוש על גבעה שבעיבורי העיירה – שורת מִבנים הסוגרים על חצר, כמין חאן, מגורי חיילים לחוד, קצינים לחוד ובהמות לחוד (שהרי היה זה בעבר קסרקטין פרשי הדוצ’ה). הגבעה שלנו היא שווייץ לפנים משווייץ, אבל כבר ביום שהתמקמנו שם, לפנות ערב, ירדנו, כל מי שלא נשלח לשמור על המחסנים החצובים בהרים ולא נלכד לשמירת־מחנה, לשוטט בעיירה. עד מהרה מצאנו עצמנו ברַחבת תחנת־הרכבת. מצד הרחוב הריהי מבנה צנוע של תחנה לא־נחשבת, המעלים את הפעילות הרוחשת בה. מכאן דרומה טרם הושלם תיקון המסילה, אבל מצפון מגיעות רכבות כל הזמן. מקלאגנפורט, מווינה, אפילו מבודאפשט. גם מוורשה? אולי גם מוורשה, אומר פקיד התחנה, למה לא? עוד מעט מגיעה רכבת מקלאגנפורט, אמר.

לא רק המסילה עצמה, כי אם סעיפיה שהם בית־עלמין לקרונות, קרון־קרון וחותם תחנת־הבית שלו, מבריסל עד זאגרבּ, טבוע בצלעו. היו בהם קרונות שנתרסקו בהפצצות־אוויר, שאיזה מום נסתר הוציאם מהשימוש, ועשבים מדשיאים סביב אופניהם המחלידים. פּלוּאֶשטי. וַרשה. קיל. אמסטרדאם. אילו נאחזו קצת קולות בדופנותיהם של קרונות אלה היינו שומעים את קינת־המלחמה הגדולה.

עודנו עומדים על הרציף שמענו את צפירת הרכבת הנכנסת. פטריות־עשן נתפחסו מתחת לזרזיף, עננים לבנים שסגור לפתע בינינו לבין ההרים. קרונות זחלו לאורך הרציף, עוצרים נשימתם, קרונות־משא, דלתותיהם הפתוחות גדושות אנשים לאין מספר, בפתחים, בצְהָרים הצרים, בין הקרונות, ערבובייה של בגדים, לא אזרחיים, לא צבאיים, עיניים דולקות, גרונות קרועים, שירי־מולדת, המון דגלונים שלוחים אל הרציף, איש־איש ודגלונו בידו, והוא מנפנף בו בכל כוח, כאילו נפנופו האישי המיוחד יבדילוֹ מן החוזרים האחרים, בזה יתבשר העולם ויידע, כי אכן הוא־הוא ששב בשלום הביתה. לבד משניים־שלושה עובדי־רכבת ואנחנו, היתה התחנה ריקה מאדם. שאגות־השמחה ושירי־המולדת ודגלי האדום־לבן־ירוק ירדו כולם עלינו. וגם אנחנו, מצִדנו, נמצאנו עומדים שם כמין משלחת – לא לכלל השבים למולדתם, כי למעטים שאולי מפוזרים בקרונות, שלא דגל בידם ולא שמחה בלבם ואשר לפתע יראו אותנו ואת הסמלים שעל בגדנו ובקולות נדהמים יקפצו עלינו, ייתָלו בצווארנו ויאמרו: גם אתם פה?! לנו חיכיתם?! לנו?! שמע ישראל – –

לא זה ולא מעין זה. קורפורל מיינץ – בובי – חתך ברוגז־פתאום:

“מה אנחנו עומדים פה כמו נודות? למי אנחנו מנפנפים כל־כך?”

“למה לא?” אמר לייזי. “גם אלה קורבנות…”

“קורבנות המפלה. חצי מהם פשיסטים וסתם נבלות…”

“תסתכלו על הפנים שלהם,” אמר ברוצקי. “לחם גרמני אכלו. כל המלחמה.”

יותר לא דיברנו בכך, אלא מיהרנו להיבדל מן הבאים. אלינו לא ניגש איש.


ו

למחרת היום שבנו לתחנה. הפעם כדי ללוות רכבת היוצאת לקלאגנפורט. שמחתי על שעלה בגורלי להשתתף בנסיעה הראשונה לשם, אלמלא קורפורל קופרברג. הוא היה ג’ינג’י קלוף־פרצוף, שנפלתי לידיו עוד בסרפנד. קודם שהתנדב שירת שנים כגאפיר, או בחיל־הספר, ובא טעוּן בכל מה שעושה רושם על מדריכי הטירונים: היה בקי בת“ס ותס”ח, נדן כידונו היה נוצץ כפלדה שחורה, שעות היה טורח בקרצוף החגוֹר ומשיחתו במי־גיר ולא הניח אבזם וכפתור־נחושת עד שלא זהרו כולם כשמשות קטנות. בזכות כל אלה, ולעגי האנגלית שבפיו, נתכבד בכבוד גדול, לשמש את מפקד הבסיס. יום אחד. בזכות זה גם ניתן לו סרט אחד, שהביאוֹ בסוד המפקדים של הקיסרות הבריטית. במִסדר־הסיום אמר הקולונל, כי בצקלונו של כל חייל מונח מטה המצביא, וקופרברג היה בטוח שאליו מכוּונים הדברים. עכשיו כבר היה קרוב סרט שני אל התכלית הנכספת. לא היה אפשר לסבול אותו – מעודו לא חייך, היה מאלץ אותנו להבהיק את השולחנות והספסלים שבבסיס על־ידי שִפשופם בלבנים, לפני מִסדר־השבת היה משגע את כל הסְקווֹד, ואז נדמה היה שגם את פרצופו האדום מירק בּבּראסוֹ וגם פלומת־השיער הלבנה המכסה את זרועותיו הג’ינג’יות קִרצף ומשח במי־גיר. שמחתי שהועברתי לפלוגת־המַטה, ולא ראיתיו עוד. עכשיו אנחנו שוב בפלוגה אחת, ועוד אנוסים לנסוע יחד לקלאגנפורט. מזל שגם זוננשיין, לייזי ופוקר נוסעים. נצטרך לתמרן היטב בשביל להתחכם עליו.

יצאנו בחושך. קרון אחד – זה שהורו לנו להסתדר בו – היה עמוס רובּו תיבות של מנות־קרב. התקנו לנו מִשכבים על הרצפה והכנו עצמנו ללילה. פוקר, המקדים פני כל פורענות, הוציא מתרמילו את פנס־הקלפים – הניזון בנרות – והזמין פארטנרים למשחק. לא אצל קורפורל קופרברג – אל“ף, אין להחזיק אש פתוחה בקרון־רכבת מלא תיבות־עץ; בי”ת, פקודות־המלך אוסרות משחקי־קלפים בכסף; גימ"ל – צריך לישון. לא חשוב שאיש מארבעתנו לא היה פארטנר־בכוח לפוקר – המאבק העקרוני בין פוקר לבין קופרברג נמשך חצי לילה. כשפקחתי עיני כבר ריווחה דליחותו של יום ערפילי את סדקי פתחו של הקרון. הִסַעתי קצת את הדלת וראיתי ארץ חדשה. מימיננו נתמשך אגם, מלוא כל העין. זרזיף צמרירי וענני־עשן מתחת לשמים הכבים, בלי שמים, באופקים חנוקים. רק הירקוּת הדשנה של הארץ תופחת מתחת לשחק־המטר. גדרות־עץ. פרות עומדות בערפל ומעלות גירה. בית מזַקר מגדלים חדים, כמין טירה כשופה. מישהו רוכב על אופניים בדרך מרובדת־חצץ, לאט־לאט, בצמיגים עבים, במעיל־גשם שחור, בקאסקט שמִצחתו השחורה מנצנצת מרטיבוּת. אנחנו כבר שם, מעבר לגבול.

רכבת־המשא מתנהלת לאִטה, והקטר מרחרח בחשד את המסילה. חודש יוני. במושבה רובץ הכול תחתיו, אפילו האבק; העגלונים מכונסים בבירז’ה, מתחת לאיקליפטים; בבית־החרושת שלי יוקד גג־הפח והרַתכים מכסים עיניהם במשקפיים, מדליקים את מבערי הקארבּיד ומנהמים: שמונה בבוקר וכבר החמסין הורג אותנו. ואילו פה חודרת הצינה לעצמות, ובאופק הנדחק אל האגם ניבטות האגדות. הנה בית־בירה. חבית על הכותל, אותיות גוֹתיוֹת גדולות מצוירות בקשת רחבה באדום ושחור וצהוב. סבתא שלי – היה אבא מסַפר – סבתא היא מגרמניה. אצלנו, היתה אמא מסַפרת, גרו הרבה גרמנים. הגרמנים הם אנשים משכילים מאוד, היה אבא אומר. היה לנו אלבּום מלא גלויות מצוּירות, ובימי־חורף הייתי יושב לבדי בצריף ומעלעל באלבום, ונוסע אל כל המקומות המצוּירים בגלויות – אגם בנוגה הסהר, עלמה שוכבת למרגלות אילן גבוה וקוראת מכתב בעיניים דומעות, סוס ורוכבו גוֹועים בשדה ירוק – כמו השדות האלה. אמא היתה אומרת, עוד פעם אחת, לפחות עוד פעם אחת אני רוצה לבקר שם. אני אקח אותך אל הכפר שלנו, היתה אומרת, אראה לך איזה יערות היו לנו שם, איזה נחל היה אצלנו, ובקיץ, כמה ירוק אצלנו שם בקיץ.

על שפת האגם ובמבואות העיר נראו בתים רבים, מצועצעים כבית־הסוכריות של האחים גרים. בלא גג שמוט, בלא קיר פרוץ. רק משנכנסה הרכבת לתחום העיר עצמה, לסביבת בית־הנתיבות, נראו הריסות, קרונות הפוכים, שלדי־בתים. מסילאים עמדו בין הפסים ואותתו בדגליהם. הרכבת האֵטה הילוכה ועמדה. סרג’נט בריטי משירות־הרכבות הצבאי קרב אלינו וקיבל את הרכבת. עלינו להישאר בתחום התחנה, אמר לנו, בשביל לחזור ברכבת שתצא באחת השעות המוקדמות של אחר־הצהריים. נמצא לנו איזו פינה בבית־הנתיבות ונסתדר, אמר והלך.

נשארנו עומדים על הרציף, עם השמיכות והתרמילים וארגז־המזון. איש לא הטריח את עצמו להביט בנו, לראות חיילים יהודים ולהתחלחל. הרציפים החרֵבים רחשו המוני פליטים, אלפים מתוך המיליונים. אף כאן ראינו את הדגלונים, את צבעי הלאום בדשי המעילים, כל לאומי אירופה – צרפתים, הולנדים, יוונים, איטלקים, בלגים. הכול נדחקו לרכבות המחזירות אותם לבתיהם. אלה נפרדים מאלה. אלה בוכים. אלה צוחקים. הכול דוחפים ונדחקים לקרונות. עכשיו, שהרכבות נוסעות בכיווּן ההפוך, חבל על כל רגע.

עמדנו בתוך המַדחפה, נדחקנו אל כותל ושאלנו עצמנו מה נעשה. קורפורל קופרברג אמר, שצריך למצוא פינה, להתארגן, לשבת לאכול ולחכות לפקודות. אבל אז כבר הבחנו בין רצים ועומדים, בין אלה שבאו ונוסעים ואלה שהיו ויהיו. עובדי התחנה, במדים כמו־צבאיים, בתגי הרייך הגדול שנקרעו מכובעיהם, משרווּליהם, מעל לכיס־החזה, והותירו אחריהם כתמים כהים של אריג. אפילו את המדים לא החליפו. קרעו את התגים וממשיכים על אותו הקו, באותו תפקיד.

“קודם־כול אנחנו מסדרים לנו חדר,” אמר פוקר ופסע אל חדרו של מנהל־התחנה. “היי, דוּ! חדר. אנחנו רוצים חדר.”

האיש, קצר וסגלגל, כדלוֹע במדים, אמר שאינו מבין.

“אתה מבין טוב מאוד, נבֵלה. שַׁיסֶה!” ואגב דיבור הפך ראשו אל זוננשיין. “איך הגרמנית שלי, זוננשיין?”

“את המלים החשובות כבר למדת,” חייך זוננשיין, וניכר היה שדעתו נוחה מפוקר. זה כבר בחן את החדר כולו, הציץ לחדר פנימי, שנראה יפה בעיניו, ועוד בטרם קיבל את הסכמתנו, ניגש אל הדלוע ולחש לתוך חוטמו, באידיש של מושבות־הבּרוֹן:

“דֶם צִימֶר, יא כַּלבּ, דאס מיר נֶמֶן, הֶר קאקמאן!…”

צחקנו, שמחים שהנה הופגן מעמדנו ככובשים, אספנו את צרורותינו ונכנסנו לחדר שהפקיע פוקר. מנהל־התחנה רץ אחרינו, צועק בקול בטנוני של מי שהורגל לנהל תחנות בימי חֶלדוֹ, ואילו פוקר סידר את חפציו וברווחי־זמן קצובים היה מפטיר בנימוס:

“שתישרף חיים… פּלאַצען זאָלסטע… נכון מאוד… הֶר שְׁוַוינֶהוּנְט…”

האיש יצא, חצוף ובוטח במעמדו, ושב כעבור שעה קלה ועמו שני כמותו, שעכשיו נראה הוא מנהל־התחנה. האיש בירך ואתנו בלשון רכה ואף החווה קידה קלה, ואולם בטרם פצה פיו נטל לייזי את תת־המקלע שלו, שלף מחסנית מן החגור ואמר:

“זוננשיין, תגיד לו שאני מכניס לו את כל המחסנית אם הוא לא מסתלק מיד…”

“משוגעים,” צעק קופרברג, “אתם רוצים לגמור בבית־סוהר?”

“תגיד לו,” המשיך לייזי, “שאני לא אחראי למעשי.”

וזוננשיין, באותה שעה ראיתי, כי היה יסוד לסברתי שהוא שחקן. הוא כחכח, הִטה ראשו ובגרמנית צחה אמר:

"אדוני פקיד־הרכבת! האדון הצעיר הזה יירה בך אם לא תיעלם מיד מן המקום הזה. זהו חייל עצבני מן הצבא היהודי, וכן גם יתרנו. האם רוצה אתה להיירות? אמוֹר־נא, בטובך – ”

בבת־אחת עלו שני הפקידים על זהותנו, כמו על מוקש. הם התכווצו בתוכם, והפחד מאובּן בפניהם, כאילו ראו לפתע את רוחות־הרפאים של אלה שהיו עוברים בקרונות החתומים, עוד ועוד. אלה שוודאי היה שלא יירָאו עוד לעולם, והנה הם כאן, בחדר, במדים, בנשק, אחרים בכול, ורק העיניים כאותן שהיו ניבטות בצְהָרים המסוֹרגים. בצעדים סגורים פסעו לאחור, פניהם האטומות בתוֹמי של לייזי, עד שנעלמו בפתח.

ריכזנו את צרורותינו בפינת החדר, נטלנו את נשקנו ופנינו לצאת. העירה. אנחנו, לא קורפורל קופרברג.

“לאן אתם הולכים, חֶבר’ה?” היה משהו נואש במלה “חבר’ה”, כשהיא יוצאת מפיו של קופרברג, הודיה בהתערערות סמכותו כמפקד. העניינים נשמטו מידיו, והצלתו האחת היא בדרכי־נועם.

“העירה,” אמר פוקר.

“יש לנו פקודות, חבר’ה… הרכבת, היא יכולה פתאום לזוז.”

“שתזוז. אנחנו לא ממהרים לחזור.”

“לפני הצהריים ודאי שלא תצא,” אמר זוננשיין בנעימוּת. “נערוך סיור קצר בעיר, קורפורל, ונשוב לתחנה, הה? נלך כולנו, הה?”

מראש מובן היה שלא נכלא עצמנו בתחנה, לא בכניסתנו הראשונה לעיר שמעבר לגבול. אבל קופרברג היה כפוף לפקודות־המלך.

“חצי שעה,” אמר, מבקש מוצָא של כבוד לכולנו, גם לו.

כשחצינו שוב את החדר הקדוֹמַני ראינו את הדלוע יושב לשולחנו הכבד ועיניו זגוגות בין כדורי לחייו. זו לא אימה, לחש לי קול, למראה ישיבתו של האיש, שידיו התפוחות נאחזו בלוח השולחן, זו שׂנאה המומה, שטרם סיגלה עצמה ליחסים החדשים, לגלגול החדש שלנו, לגרמנית הקרה של זוננשיין, לתחביר המדוקדק של המשפט הרצחני האחד שתִרגם להם. העיניים האפורות בעומקי הלחיים הן גבישים של שׂנאה. לייזי הושיט את התוֹמי ובקצה הקנה הקצר הִכה במצחת כובעו של הפקיד, מלמטה למעלה, והעיפוֹ לאחור. האיש לא זע ממקומו. לייזי החליק את הקנה ממצחו של האיש, דרך לחיו, אל צווארו.

“משכנע, הה?” אמר לו לייזי עברית, ופוקר צחק.

“לא, לייזי,” אמר זוננשיין, והחזיק בידו. “לא זה.”


ז

הלכנו, ממַתחים קומתנו, קוצבים צעדינו, משתדלים להיראות כמין משמר־המלך. על־פנינו עברו אזרחים. סביבות התחנה רחשו פליטים, בני כל הלאומים, הנבהלים הביתה. איש לא הבחין בהבדל שבינינו לבין שאר אנשי־הצבא הבריטים, שגם הם היו מתהלכים חמושים, בהתאם להוראה הכללית. בפִתחו של בית חרב, בחצר, ישבו כמה נשים, בשׂמלות ארוכות, מטפחות מכסות ראשיהן ומעונבות מתחת לסנטריהן, והן שפופות על כיריים שהתקינו משברי־לבנים. אדים של תבשיל עלו מתוך קסדה הפוכה, שהיתה שפותה על האש. הן נראו כנשים היהודיות מן הסיפורים. ניסינו לדובבן והן השיבו בעגה סלבית. פרצופים נוכריים הוגבהו אלינו – עצמות־לחיים רחבות, עיניים כזכוכית מעשנת, שפתיים נשוכות. לתימהוננו השתופף אליהן קופרברג ודיבר בלשונן. והן נענו בתמיהה צחקנית. משעבר רגע ההתפעלות מן החייל הזר המדבר בלשונן נתכסו זהירות וצִמצמו כל תשובה למלה אחת או למשיכת־כתף. זוננשיין לחש לנו, כי גילה שלשונן מובנת גם לו, דובר הצ’כית, והוא היה מתרגם את השיחה שבינן לבין קופרברג. מאוקראינה הן, סיפרו. מבתיהן חטפו אותן הגרמנים ושלחון לכאן, לעבודות שונות. עכשיו יושבות הן כאן ומצפות לרכבת שתיקחן מערבה, אל האמריקנים. ואינן רוצות לשוב הביתה? לאו, הציצו זו בזו ובחשו את הדייסה המבעבּעת בתוך קסדת־הפלדה, מזרחה לא תיסענה. למה? למה? – צחקה הקשישה שבהן – מפני שנפשנו יוצאת לעלמים יפים כמותכם…

“מכשפות,” רטן פוקר. “תגיד להן, קורפורל, תגיד להן שאנחנו יהודים. נראה איזה פרצוף יעשו.”

“שאל קודם, אם יש פה גם יהודים המחכים לרכבת,” אמר זוננשיין.

כשאמר להן קופרברג שאנחנו יהודים, כבר לא נזקקתי לתרגום. הן תמכו לחייהן בכפותיהן הבצקות וצחקו מלוא חזיהן השופעים. נעים לפגוש חבר־לצים כזה לפני ארוחת־בוקר, שעה שהאש טרם הִבריחה את צינת הלילה מעצמותיהן. יהודים! הלצה נאה!

ובלי תרגום שמעתי את מהלך השיחה ההיא, מחַבּר את פסוקיה כתרגום עברי של סיפור רוסי.

“יהודים אנחנו, רחימאיות,” אומר קופרברג.

“כלך־לך, בן־פקועה! בישישה מיוסרת תאמר להתל, צלם־כריסטוס שלי…”

“יהודים, חי אלוהים. מן הצבא היהודי אנחנו…”

הן נועצות מרפקים זו במפלי־בשׂרה של זו וצוחקות להתפקע.

“ממולח אתה, אדמוני… ראֹה ראינו את חילות־היהודים. במרכבות־אש עלו השמימה. בתימרות־עשן… לי רוצה אתה לטמון פח, מופקר…” ותוך כך נגעה הקשישה ברגלו של לייזי. “וגם זה, היפהפה, מן היהודונים המעושנים הוא?…”

קופרברג הזדקף ועמד. לא הוא המשיך לתרגם ולא זוננשיין, אבל כולנו ידענו היטב מה נאמר כאן, ליד האש הפתוחה, וגם הנשים התחילו קוראות בפנינו את טעותן, טעות שלא יכלו להעלות על הדעת. אימה הדליחה את עיניהן האפורות והן נשארו מאובּנות בשפיפתן, כשועלים הנלכדים בלילה בין זַרקורי רכב מהיר. בלב כולנו רצו אותם הרגשות, וכולנו הפכנו דומם פנינו והמשכנו לצעוד על הכביש, בצד החורבות המגודרות בפיגומי־עץ. אנחנו מהלכים על אדמה שרופה, ולעולם לא נשכח את הנשים הללו המרתיחות קאשה של שחרית, את פריסת־השלום העשנה הזאת.

מאז אותו יום לא שבתי לקלאגנפורט. פעם אחת – לפני שנים אחדות – עליתי ברכבת עד לגבול המדינה הזאת, וברכבת הבאה שבתי על עקבי. איני מסַפר אלא ממה שקיים זיכרוני מן היום ההוא. הלכנו ברחובות, עברנו על־פני פלוגת־שבויים, שהיתה צועדת בין הפיגומים, כלי־עבודה על שכמם, והם גוררים נעליהם בקצב מנוצח. בצִדי הדרך עמדו אזרחים וליווּם בעיניים רחמניות. אותנו אין עינם רואה, ואפילו נופלת היא על תגי השרווּל, אין ניצת בה הקשר בינינו לבין ההם. צעדנו מרחוב אל רחוב, ואיש לא נס מפנינו ולא צעק: היהודים באים! בקרן־רחוב מצאנו קנטינה של הנאאפ"י, ונערות צחורות בחלוקים מעומלנים התהלכו בין השולחנות הריקים. ישבנו כולנו לשתות קפה ולאכול כריכים. הנערות היו בטלות, וראינו שאנחנו – לייזי ואני – נושאים חן בעיניהן. אחת מהן ניגשה לשולחננו וחייכה אלינו בעליצות יתירה. פוקר כדרכו בכל מקום, בכל שעה, השמיע באוזניה הצעת ניאופים, בעברית, כמובן. הנערה פקחה עיניים סקרניות, הִטתה גופה אלינו, בין לייזי לביני, ושאלה אותנו מה אמר פוקר ובאיזו לשון. פקודת הנוֹן־פראטֶרנַיזֵישן טרם בטלה, אך אנגלית כבר הספיקה זו ללמוד. ומיד היא רומזת לחברתה שתיגש גם היא. שתי נערות צחות ונאות, שתוך רגע הן ידידותינו. זו לא אנגלית, אמרה הראשונה לחברתה בגרמנית, מאיזו ארץ הנערים הנאים הללו? עיני התחילה קורצת מעצמה, אבל תוך כך ראיתי את הנשים האוקראיניות שמלפני רגע. הצבעתי על שרווּלי ואמרתי, אלה אנחנו. יופי, צחקה הנערה שעמדה ביני לבין לייזי וליטפה את תג החטיבה. זה מגן־דויד, אמרתי לה. פניה הצחות, דיוֹקן של בּוֹנבּוֹניֶירה, צִחקקו והיא אמרה: מה זה יכול להיות? קנדים?

אכן, הכול התנהל כצפוי מראש. ממזרים נאים שכמותכם, לנו אתם שׂמים רגל. אין יהודים אלא בסיפורי־הבלהות, בין בעלי הקרניים והחטוטרת. אַל תצחיקו אותנו. אין, ואיש לא יאמין כי אנחנו הננו הם, כי אנחנו צועדים בעיר הזאת בשמם, כנִקמתם.

שבנו לרחוב, וכבר היינו כולנו נוטים להיעתר להפצרותיו של קורפורל קופרברג הפוחד מצרות ולשוב לתחנת־הרכב. מוטב לשבת סגורים בחדרנו עד שתצא הרכבת ולא להתהלך בכיכר הרחוצה מגשם, לפני השער הנישא הזה, ולדעת שאיש לא ציפה בחרדה לבואנו ומשבאנו אין אנו מייראים איש. אם לא בשביל להרעיש את מוסדות העיר הזאת, מה אנחנו עושים בה.

עמדנו בכיכר המרוצפה, שמאות שנות יישוב רצוף חקוקות באבניה, באילנותיה, באנשים שחיוּתם לא נפסקה לרגע. היו לנו שכנים במושבה, איכרים יהודים מאוסטריה העילית, מקֶרנטן. אב ואם ושני בנים מגודלים. יושבים שעות בקפה “וינה”, מדברים מין גרמנית עבה, ממש כמו זו המקיפה אותנו כאן מכל צד. בואו נימלט מבית־המשוגעים הזה.

אז ראינו בהיעצר בחורה תמירה, שמעיל־גשם בהיר חובק את גזרתה ובֶּרֶט שחור מוטה אל אוזנה האחת. כלומר, ראינוּה כשעברה על־פנינו, וכמין ראדאר לכדו עינינו את עינה הנעצרת בהבהוב אחד על תגי השרווּל. היא יודעת, נתפעם בי רגש ילדותי. אולם היא המשיכה לפסוע במהירות, ורק עכשיו, סמוך לשער שבקצה הכיכר עמדה, גבה אלינו.

“זו בחורה יהודייה,” אמרתי.

עמדנו חמִשתנו ועינינו בה, בשתיקה. עדיין היה גבה אלינו, ורק את ראשה הפנתה לאחור, בתנועה סגורה של סוכן־חרש. כבר ידענו כולנו מי היא, אך מפחד מפח־הנפש לא זזנו. עליה לעשות את הצעד הראשון. היא הלכה לאִטה, בקֶשת רחבה שנהפכה למעגל, עד ששבה אלינו. מראהּ היה כתצלום של גרטה גארבּוֹ, במעיל־הגשם, בבֶּרֶט השחור, פנים שקופות, צפוניות כל־כך.

“זה אתם?” לחשה בגרמנית, כאילו כל העיר צופה בנו.

“אנחנו,” השיב זוננשיין בגרמנית, בקול חם. כולו יצא לקראתה, וגופו לא זע. “ואַת?”

“אתם מהצבא היהודי?”

“שמעתם עלינו?” חילופי השאלות היו כמו מחתרת בארץ אויב.

“מסַפרים שאתם לא רחוקים, אבל אני, פעם ראשונה, רואה אני חיילים, ממש, שלנו…”

“אַת יהודייה,” אמר קופרברג בקול מה שרצינו כולנו שייאמר בפירוש.

“בניירות אריים,” לחשה הצעירה ומבטה חג על־פני הכיכר, מבקש את מי שעלול להגיח בכל רגע ולגלותה. “אחות בבית־חולים צבאי. אני בודדה, אינני מעיזה לסַפר מי אני.”

“המלחמה כבר נגמרה,” חייך זוננשיין. “אנחנו ניצחנו, עלמתי.”

“אני יודעת, כמובן, אני יודעת,” אמרה, אבל חיוך לא החזירה. היא פוחדת לעמוד אתנו בכיכר. “אתם נשארים בקלאגנפורט?”

“לא,” אמר קופרברג. “אנחנו חוזרים עוד מעט אל מעבר לגבול… חברה, אנחנו מוכרחים לזוז!…”

“רואים אתם,” אמרה הצעירה. “אני כאן לגמרי לבדי… אמנם, יש כאן קצת הונגרים. חייטים…”

“יהודים?” גילה פוקר התרגשות משונה.

“אתה מג’יאר?” הביט בו לייזי מלמעלה למטה.

“חמור, אני?!… המשפחה שלי. אני יודע, אבא של סבא אולי.”

“האם יודעת אַת היכן הם מתגוררים?” שאל זוננשיין.

“בוודאי. אני ביקרתי אצלם. פעמים אחדות. היה להם מזל גדול. בדרך אל החיסול היו. ברגל הוליכו אותם.”

היא הרחיבה את צעדיה, בשביל להיות מופרשת מאתנו, ואנחנו פסענו מעט מאחור, כאילו הסכמנו גם אנחנו שיש עוד ממש בפחד, שיש להיזהר מעיניו הצופיות של האויב. זו היתה הליכה מוזרה, חמישה חיילים חמושים בעקבות הבחורה הנאה הזאת, היודעת שאין עוד צורך בניירות אריים ובכל־זאת אינה מעיזה להסתלק מבית־החולים ומוסיפה לשמש באותו תפקיד, לחיות עם אותם האנשים, מי יודע מי הם, הפצועים, הרופאים, להיות לא היא, לא מאמינה בחירות שתעניק לה עכשיו זהותה האמיתית. בגניבה היא חוצה את העיר שבה ישבה גם אז, מי יודע מאימתי, מאזינה מן הצד, צופה מן הצד, אולי אף נקלעת פעם לתחנת־הרכבת, לקבל פני פצועים, ורואה אגב כך את הקרונות החתומים הנוסעים מזרחה. אנחנו הולכים דומם אחריה, ואף בי עולה הרגשה מוזרה, כאילו הרגע הזה אינו משלנו, אלא נפלנו לתוך זמן אחר.

היינו שוב לא רחוקים מתחנת־הרכבת, באזור המופצץ. קרבנו אל בית גדול, שאגפּו האחד קרס תחתיו. מצד החצר ירדנו במדרגות־עץ אל תוך מרתף נרחב, כמין מחסן, שתִקרתו נתמכת בשתי שורות של עמודים. עודנו על המדרגות שמעתי חבורת־גברים מזמרת בקול מלא ובדבקות, "יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָא – ". בטבורו של המרתף ניצב ארגז ארוך ונמוך, דומה קצת לארגז־ביצים, ומשני צִדיו הותקנו ספסלים מקורות־עץ שנחו על תיבות ולבנים. אל השולחן ישבה חבורת גברים וזימרה, בלי להרגיש בכניסתנו, " אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָא – "

וברגע הראשון ההוא, בעוד עיני מתרגלות אל המרתף, מגלות את מחיצות־המגורים, שמיכות ושׂקים שנמתחו מן העמודים אל הקירות, את החבורה הזאת סביב ארגז־העץ, לא בכל אלה הִרהרתי, כי אם בכך ששבּת היום, ואנחנו שכחנו עד עצם הרגע הזה. על־כורחי ראיתי את אבא יושב עכשיו לשולחנו, מזמר אותן זמירות, מלווה עצמו בהקשה בסכין־הלחם על מזלג או על המפה הלבנה. “צוּר מִשֶׁלוֹ אַָכַלְנוּ, בָּרְכוּ אֱמוּנַי, שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ, כִּדְבַ־הַ־הר אֲדֹנָי”. כתמי־יין מכל השבתות. עצמות־דג מכורסמות. פירורי קרום החַלה, זרויי־הכּמון, שאבא מאספם בסכינו. הפמוטות שלא נגעו בהם מאמש. יה רבון עלם ועלמיא, כמה הספקתי להתרחק בזמן המועט מאז ברחתי משולחנו של אבא והפכתי לו עורף. לא שימים רבים עברו, אלא כאילו מעולם לא היו, ומי אני בכלל, קרש מהוקצע, מלוטש, ממוֹרק בפוליטורה, אבן שכל מים שוחקים אותה. כאילו מבין האבנים קמתי, ומעולם לא היתה שבת, ולא אני ואחותי נחמה ישבנו ושרנו בקולי־קולות, לא אני היורד אל המרתף, ורק פה, על המדרגות, מגלה ששבת היום.

מה עשו המסובים רגע לפני כניסתנו, איך היה שולחנם ערוך. האם שתו יין, האם אכלו דגים? כל אלה אי־אפשר לזכור, מפני שפתאום נשאו עיניהם וראו את האחות במעיל־הגשם ובברט השחור, וראו אותנו יורדים במדרגות. לימים, כשהתחלתי קורא בספרים על חסידים ואנשי־מעשה המקבלים את השבת, או מתקשים להיפרד ממנה, והם שרים עוד ועוד, ומקווים שהנה־הנה יבוא מלך־המשיח – הייתי רואה לנגד עיני את חבורת החייטים ההונגרים באותו מרתף לא הרחק מתחנת־הרכבת של קלאגנפורט. מיד האמינו שאנחנו הננו הצבא היהודי, ולא היה אפילו רגע אחד של הסתגלות. דיברנו כולנו – הם יִידיש הונגרית מלעילית, קופרברג יִידיש עבה של מזרח־גליציה, פוקר יִידיש של בן היישוב הישן שהתחנך בדרום תל־אביב, ולייזי ואני מגמגמים את כל המלים הקלוטות שבפינו, אני מעט והוא פחות. הם מִשמשו אותנו, נטלו את כובעינו, בדקו את טיב האריג של מַדינו, קראו את הכתוב על הסמלים, השתעשעו ברובים ובתומי־גאנים, ביקשו שנקחם מיד. הם צוררים כליהם והולכים. בעצם השבת. נו, רַבּוֹיסַי, אומר ועושה…

קופרברג התחיל להתעצבן. כך אי־אפשר, הסביר להם. אנחנו בצבא הבריטי, ויש לנו תפקיד, ותהיה עלינו ביקורת. כך אי־אפשר. אנחנו נשוב לפלוגה שלנו, ומיד נודיע למי שצריך להודיע כי מצאנו יהודים, ובעוד ימים ספורים – סִמכו על ארץ־ישראל – יבואו ויטפלו בכם… לא, עכשיו רק נקלקל…

תחילה התנפלנו כולנו על הקורפורל. מה יש, ניקח אתנו את האנשים האלה, כמה הם, שנים־עשר, ששה־עשר, נידחק כולנו לקרון השמור לנו, נביא אותם אלינו, ואחר־כך נראה. הרכבת שלנו. הגבול שלנו. ניקח אותם.

זוננשיין חזר בו מיד והצטרף לדעתו של קופרברג. אין לעשות דברים כאלה בקלות־ראש ושלא על דעת הממונים על כך. יש בוודאי איזו תוכנית, איך לעזור, מה לעשות, היכן לרכז אותם. לנו נדמה שאנחנו הראשונים, אבל יש בוודאי אחרים שהקדימו אותנו והם פועלים על־פי הוראות המוסדות.

“המוסדות שלך, דחוף אותם!” קִרטע פוקר. “הם יעשו מה שהאנגלים ירצו.”

גם לייזי ואני הלך לִבּנו אחרי פוקר. הרצון לעשות משהו ממשי, ניכר לעין, להביא עמנו קרון מלא יהודים, בנסיעה הראשונה, דרך הגבול, שבה את דמיוננו. לעשות משהו. המוסדות, מה הם יודעים על היהודים האלה, הרוצים שאנחנו נסיע ואתם בצעם השבת. הבחורה הזאת.

עוד אנו מתווכחים בינינו, וקופרברג מאיץ בנו לשוב אל התחנה, התקררו גם ההונגרים. תחילה היקפונו, מִשמשונו, נתלו בנו והיו מוכנים ללכת אחרינו בלי נדנוד־עפעף – עכשיו התחילו להתקשות: למה להיחפז ולצאת ביום־השבת ברכבת־משא, כשאולי אין מחכים לנו שם ולא ידעו מה לעשות בנו? שמא באמת כדאי לחכות כאן עוד כמה ימים, לראות איך יתגלגלו הדברים? ומשפחותינו שנשארו אחרינו – הרי לא נפקיר אותן. אולי מוטב שנצא להונגריה, ניקח אותן ונשוב. ועוד, הלוא כאן יש לנו זכויות של פליטי־מלחמה, ומה יהיה על זכויותינו כשנצא מעצמנו לאיטליה, לאיזו עיירה נידחת, שאין בה פרנסה, ומי יודע אם נוכל להגיע משם לארץ־ישראל… סתם לרוץ, לרוץ, לאן נרוץ?…

בבת־אחת התפורר הכול, ולא היה בו עוד טעם. היו הסיפורים האוכלים בנו כמו חומצה, אלה ששמענום אז בפעם הראשונה, ומאז סוּפּרו שוב ושוב, עד שאין חשיבות לפרט מה שסיפרו אז החייטים ההם. כיוון שבעלי־מקצוע היו, החזיקום במחנות־עבודה, ורק כשנכנס הצבא האדום להונגריה הועברו לידי הס"ס והוּבלו מערבה, עד ששוּחררו כאן, באוסטריה העילית. ישבנו אלה מול אלה, הם, חייטים עלובים בבגדים שמשכו וקיבלו מאז השחרור, אש ההתלהבות שהדלקנו בהם מתחילה לדעוך, ואנחנו, שאיננו מסוגלים לעמוס את הרגע הלא־חוזר הזה.

“ניקח אתנו לפחות את אסתר,” אמר פוקר. בשעה הקצרה ששהתה אתנו כבר סיפרה לנו שהיא בת לודז', והיא וחברתה מצוּידות בניירות של פולקסדויטשה, שבכוחם נתגלגלו לפני כשנתיים עד המקום הזה. שמה העברי, סיפרה לנו, היה אסתר.

“ניקח את אסתר, קורפורל קופרברג,” אמר זוננשיין. גם הוא מרגיש עכשיו, כי דבר־מה אינו כשורה באכזבה שהנחלנו להונגרים.

“אני אחכה עוד כמה ימים,” אמרה אסתר. “אני רוצה לנסוע עם חברתי.”

“ובינתיים? האם תשובי לבית־החולים הגרמני?” שאל זוננשיין.

“ומה אעשה? שם יש לי חדר, מזון, הגנה –”

לא ידענו מה לעוץ לה. נתַנו לה את כלה סיגריות שבכיסינו. משכנוּה אחרינו עד לתחנת־הרכבת, ופוקר הלך והביא לה קופסת־פח חתומה שסילקנו מתוך תיבה של מנות־קרב, ובה ארבע־עשרה חפיסות שוקולד. פעם אחרונה הפגענו בה להתלוות אלינו, אולם היא היתה אחוזה איזו אימה לא־מובנת, נשקה לכולנו בבהילוּת ונמלטה אל מעבר לבתים החרֵבים.

ושוב עמדנו ברציף־התחנה, שעות מעטות אחרי בואנו, וכאילו שבנו ממסע מפרך. הסרג’נט משירות־הרכבות בא לקראתנו בפנים חמוצות. הוא לא ידע לאן נעלמנו, וכבר טִלפן אל המשטרה הצבאית. הרכבת תצא כנראה בעוד שעה, אם לא קודם. כדאי שנעלה מיד לקרון שלנו.

“לא נישאר כאן, סַרג', אַל תחשוש,” אמר פוקר, החבר של כולם.

עברנו על־פני מנהל־התחנה וחברו, והללו הביטו בנו בעיניים ריקות. הם מחכים בסבלנות עד שניסע חזרה. כלעומת שבאנו. הם נשארים כאן, הנבלות. נכנסנו לחדר שהפקענו לעצמנו ובדקנו את חפצינו ואת ארגז־המזון. דבר לא חסר. הם דאגו לכך, שלא נמצא לנו תואנה. פרשׂנו את השמיכות על הארץ ושכבנו, באין רצון לראות את העיר, את פקידי התחנה, את הפליטים הממלאים מפה אל פה את הרכבת שבה נשוב אנחנו. את מי מעניין כל זה. דוּמם באנו ודוּמם אנחנו יוצאים, ורק זֵכר היהודים ההונגרים אל שולחן־השבת וזֵכר הבחורה האחת בכִיכר, אלה שהשארנו אחרינו, רק זה נשא אתנו. נעצום עיניים ונֶחשֶה.


 

עומק הדין


א

לאִטה טיפסה הרכבת בהרים, מתערסלת קלות, חורקת, מאמצת גלגליה עד עוצֶר־נשימה, כאילו עוד מעט תחליק חזרה, היא והמון־האדם שבכל הקרונות שלפנינו. אבל לנו לא אִכפת כשנוסעים, ולא אִכפת כשעומדים. הקרון אטום מן החושך שבחוץ ואנחנו אוטמים עצמנו מן הקרון, מוטלים מתחת לשמיכות, מתעוררים לקול טלטלה עזה, קשקוש שלשלאות, צעקות מסילאים, ושבים ונרדמים למחצה. אלוהים, כמה תחנות יש בדרך הקצרה הזאת. או שהרכבת עָיְפָה. או שמחליפים את הפסים. מאז שלשום לא החלפנו בגד, וריח הפּיח דבק בנו, והעצירות, והרעש. ובכל־זאת אין חשק להניע אבר. כשנגיע, כבר נדע.

החנייה הזאת ארוכה מן הרגיל, וכן גם קול המון־האדם המריע בחוץ, והתִמרונים הלוך ושוב. אני שומע את נסיעת הדלת על מסילתה. מבעד לעיני העצומות, מבעד לכובע־הגרב, בוקע אור.

“חבר’ה, הגבול,” רעם עלינו לייזי. עצל, עצל, ובבוקר הוא מתעורר עם התרנגולות.

קלפתי מעלי את כובע־הגרב, והגבּהתי עצמי משהו על מרפקי, מחותל כמוּמיה בשׂק־השינה שהתקנתי לי משמיכות־מקופלות־בארבע. יום תכול מלוא כל הפתח, ואפילו בהסיבה אני רואה את פסגת ההר, שהוא כבר לי מוֹדע ותיק; בעודנו מכורבלים בחשיכה טיפסה השמש עד לשם וגבוה משם. הה, יימח שמם, איזה בקרים משגעים יש פה.

למטה, לרגלי הקרון, נשמעו קריאות נרגזות באיטלקית, וכנגדן צחוקו המשתנק של לייזי. הוא נשען אל פינת הקרון, פניו החוצה, ורק עכשיו ראיתי מה הוא עושה, משתין בקֶשת.

“מה אתה נדחק בלי שהזמינו אותך?” צעק אל המסילאי הנעלב. “חשבת שמחלקים תה?”

אפילו קופרברג צחק והגביה עצמו, ורק פוקר גידף בשכיבה ודרש מלייזי לסגור את דלת הקרון. גם הוא נכנע וקם לראות את הבוקר. הרכבת ניתקה ממקומה וזחלה לאִטה אל מחוץ לתחנה. מן הקרונות נישאו קולות־שירה ועובדי־התחנה נִפנפו בכובעיהם וצעקו ברוך הבא. הגלגלים האיצו מרוצתם, ענני־קיטור פרחו לאחור ומַשק הרכבת בלע לתוכו את קולות האנשים. הנה הולך הגיא וצר, ואנחנו קרבים אל צלע ההר. העשן נאחז ביער, כמו על חוּדי כידונים. עמודים וכבלים של רשת־החשמל ההרוסה רצים כנגדנו. ושוב חורקים הבלמים, קרון מכה בקרון, ולאט־לאט אנו מחליקים אל בין שורות הקרונות העומדים. כבר צררנו את חפצינו, נטלנו את הנשק ואנחנו מוכנים לקפיצה. רק שהמכונית תחכה לנו בתחנה.

מובן שלא חיכו לנו. החלטנו לצאת לכיכר האחת של העיירה, זו שנפגשות בה דרך־המלך והדרך לקסרקטין שלנו. בעצם, כבר לא אִכפת לנו לשבת תחתינו במקום הזה, אפילו כל היום. התיישבנו על כיסאות מתנדנדים בפתח בית־הקפה הריק. לפנינו, בטבור הכיכר, מזרקת־המים; הדרך העולה צפונה – מימיננו, והיורדת לאודינה – משמאלנו. מולנו, בקפה פוסטה, מתגודדים כמה נערים שהקדימו להתבגר והם מלווים בשריקות שתי ילדות החוצות במרוצה את הכיכר ונעלמות בפתחהּ של חנות. לייזי יושב בפישוּט רגליו הארוכות וקורא את הכתובות שעל הכתלים, הברה־הברה: טיפּוֹגרפיה בֶּלִינָה, קַרטוֹלָרִיָה – לִיבֶּרָרִיָה. בַּנְקָה דֶל וֶנֶטוֹ. הזמן חולף לאִטוֹ. אנחנו לוגמים מין חמין שחורים ומר לנו על הנשמה. מה אנחנו מרוויחים מהישיבה הזאת, ומה מחכה לנו שם. יעטו עלינו ויחקרו אותנו על הגבורות שחוללנו מעבר לגבול, ומה יש לסַפר. פוֹרנוֹ. מֶקַנִיקוֹ – – –

קרוב לאחת־עשרה עברה מכונית־האספקה בדרכה חזרה מן האפסנאות הגדודית. עצרנוּה והעמסנו את צרורותינו. ליד הנהג ישב מושיק הטבּח, ופוקר אחז בו ולא הרפּה ממנו עד שלא בדק את כל הדואר. זוננשיין קיבל – כרגיל – גל עיתונים מאנגליה. ללייזי שיגרה ההכשרה חוברת־סטנסיל. פוקר וקופרברג נשארו נזופים, ואילו אלי הגיע מכתב מאבא. בסך־הכול. כל יום אני מזכיר לעצמי לשכוח את נוגה ומכתביה, וכל יום אני לוחש לעצמי שהיום יבואו. לשווא אני מקווה – איני מקבלם פשוט מפני שאינם נכתבים עוד. טיפסנו ועלינו למרכב. כבשתי לי פינה בין הצרורות וארגזי־המצרכים וביקשתי לפתוח את מכתבו של אבא. אבל כבר אני יודע אותו על־פה, בעודו במעטפה: ברכות ונחמות. ומה אצלי. ומה אצלם. וכל הארץ עומדת על הראש מרוב גאווה וסיפוק־נפש על בנינו היקרים והאהובים שחירפו נפשם והצילו כבוד ישראל בעיני הגויים. וכהנה. וכהנה, עד לפרק הצרות שבצד השני של הדף. אוי. ואבוי. מְחוֹשים וגעגועים. ומה יהיה. ואתה את תרומתך כבר נתת. ומתי תעשה לביתך. והבריאות, לא עלינו. בקיצור, מדוע זה מתמהמה אתה, אלישע יקירנו, ואינך מטפל מיד בעניין השחרור מטעמים משפחתיים. והעמלקים ימש"ו, היום אנו חוזים בנקמה… תקעתי את המעטפה לתוך כיס מעיל־הקרב והסתכלתי בארץ הירוקה ובשמים הכחולים. נוגה לא תכתוב עוד. תם ונשלם, ידידי, ואתה אַל תשתומם. הלוא בעצמך הצעת שלא להמשיך בקשרים. לא כך כתבתי לה. בדיוק להיפך. “במצוות אנשים מלומדה” אין טעם, כך כתבתי, ומוטב לשמוע את האמת מלקבל איגרות־מתוך־רחמים. אם נמאסתי עלייך, לא אכעס. אם מצאת לך חבר היפה לך יותר מפּוּשט נודד ורועה־רוח כמוני, אהיה ראשון המברכים. אף אין זו אלא התפתחות טבעית מאוד, ואנו יודעים משהו על קורות אהבות־המלחמה. לאהוב מרחוק, בזיכרון, במשאת־הנפש, יכולה רק נערה לא־רגילה, ואם יש אשם במישהו, הרי בי הוא, בי שהאמנתי לתומי, כי אַת, נוגה, כי אַת היא אותה נערה לא־רגילה. טעיתי. סליחה… כך כתבתי אז, במין ביטחון ערמומי, שבדואר החוזר יתיישרו כל ההדורים ונוגה תכתוב בעטהּ הבוטח והיפה, כי רק טלפון שבור בלבל כאן את הכול ובאמת עודנה כבאותו שיר של גיתה, שצירפה לאחד ממכתביה הראשונים, מועתק ומנוקד בידה, זה השיר המתלחש לו מעצמו:


אִתְּךָ אֲנִי; וְלוּ תִרְחַק כִּפְלַיִם,

קָרוֹב אַתָּה;

הַשֶׁמֶש רַד, עוֹלִים כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,

הוֹ, לוּ תוֹפַע!


בטח, גואה בי הרוגז מרגע לרגע, נמסך לתוך עולמי זה החונק אותי ומחרבן לי את החיים, אתך אני! אם אמנם אתי אַת, מדוע אינך מוחלת על כבודך הארור וכותבת, מלה אחת, משהו, שיפתח לי פתח, שיאפשר גם לי לכתוב לך, לפרוק מעלי את מה שרק לך, מנוּולת, מה שרק לך יכול עטי להשׂיח? מדוע אינך כותב כי שקר, כי כל חשדותי הזויים מלבי הקַנא? אבל אַת, אַת לא תמחלי על כבודך, ואם כך, אם כבודך חזק מאהבתך, מה שוֹוה לי כל האהבה הזאת הפשוטה, הרגילה, הקלה־להתאפק? אם כך, אז גם אני יכול להתאפק, פוסק אני בחימה שפוכה, ורק בראשי העייף מזמזמות השורות מתוך “קִרבת האהוב”, בתרגומו העברי של עמנואל אוֹלסְבַנגֶר, שקראתי חזור וקרוא:


אֶזְכֹּר אוֹתְךָ, עֵת זִיו חַמָה זוֹרֵחַ

מֵעֵין הַיָם;

אֶזְכֹּר אוֹתְךָ בִּרְטֹט צַלְמֵי יָרֵחַ

בְּמֵי אֲגַם…


ב

כשקפצנו מן המרכב ואל חצץ החצר, ראינו את הפלוגה מתגודדת פתח האסם שברגל החי"ת. הם מכונסים שם לעניין לא רגיל. לא במקרה עומדים שם כולם, אבל גם לא למִסדר נקראו – הריהם לובשים בגדים שהיו עליהם ברגע שנקראו, זה בבגד־קרב וזה בסַרבּלים, זה בנעליים גבוהות וזה בנעלי־התעמלות, בלא חגוֹר, בלא נשק, ומשתיקתם המצוּנפת ניכר שנפל דבר. אספתי את צרורותי ושׂמתי פעמי אל האסם, אלא שבו ברגע חצה את דרכי הרשלר, בדרכו מחדרי־המגורים שלנו.

“הרשלר, מה העניינים כאן?”

הוא נעצר, אך מבטו היה מפוזר, כמו בעת שמתנתקים אותו מסִפרו. גם אם שמע, לא הבין. חזרתי על דברי.

“אסיפה,” אמר. “אסיפת פלוגה.”

“פתאום?”

“אני יודע?”

“באיזה עניין?”

“באיזה עניין?…” עדיין היה כולו במקום אחר. במשקפיו רקדה השמש כמו במראות. “אני לא יודע באיזה עניין. זה תמרי קרא לאסיפה. סוד גדול.”

“תמרי, איזה מין אסיפות אתה עושה לנו פתאום?”

זה היה פוקר. כבר גם הוא עמד לידי והאזין להרשלר, והוא שהבחין בתמרי הבא ממשרד־הפלוגה ופניו אל האסם. תמרי, גופו הקצר והמלא, כשׂק־מלט־במכנסיים, היטלטל בזריזות על החצץ, ראשו שלוח לפניו, וכומתתו לא במקומה, הסֵמל באמצע המצח, בין עיניו. בלי להאֵט את מצעדו החורק דִרבן אותנו מרחוק:

“מהר, חברים, מהר.”

“או שאתה אומר מה האסיפה או שאנחנו הולכים לישון,” צעק פוקר.

“איזו אסיפה?” שאל לייזי, שרק עכשיו הגיע המתרחש לתודעתו. כפוף תחת צרורותיו עמד, מכוון רגליו אל חדרינו.

וְגם תמרי, שכבר חלף־הלך לו, שינה פתאום כיווּן, בלי שהִייה, כמו בתרגילי־סדר, ופשט ידיו אל זוננשיין:

“הלוא מאוסטריה אתם שבים עכשיו. אני לגמרי מבולבל.” כיוון שידי זוננשיין היו טעונות, אחז במרפקו. “יהודים מצאתם?”

“מה מתרחש כאן?”

“אוי ואבוי,” פרַק תמרי אנחה, כמו על־כורחו. אך מיד חזר ושאל: “נו, סַפּר. מצאתם לפחות מישהו?”

“מצאנו. עוד נספר לך את הפרטים.”

“ממש, יהודים?…” תמרי היה בהול להגיע אל האסם, וכל גופו נטה אל העֵבר ההוא, אבל בפניו של הגבר המוצק הזה, שעשרים שנה חרצה בו שִמשו של עמק הירדן, נפערו עכשיו עיניים רטובות כעיני החייטים שבמרתף. “נו, זוננשיין, סַפּר משהו. כמה. איפה, אחת־שתיים, נו –”

באי־רצון, במשפטים קצוצים ויבשים, סיפר זוננשיין את הקורות אותנו בקלאגנפורט. הפלוגה המתגודדת פתח האסם נעה לעברנו וחגה סביבנו. החצץ בער תחת נעליו של תמרי, ואף־על־פי־כן התעקש לשמוע כל פרט. כשחזרנו אנחנו ושאלנו מה עניינה של האסיפה שהוא מכנס, לא נענינו. בהתרגשות רבת־תנועות לחץ את מרפקי כולנו, הפך פניו ופילס לו דרך אל האסם.

“להיכנס, חברים, להיכנס. כולם… גם אתם, הניחו כאן את חפציכם והיכנסו אתנו.”

הוא עמד בפתח ודחק בכולם לעבור בו. לפתע הבחין בלייזי, שצרורותיו עמוסים על כתפו והוא בדרך לחדרי־המגורים.

“לייזי, לאן אתה הולך?”

“החבר’ה כבר יסַפּרו לי,” אמר לייזי והאריך רגליו.

“לייזי!”

הרעם התגלגל ובא מכיוון לא צפוי, מגרונו של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון. רק עכשיו ראינוהו עומד על רַחבת־הבּטון המוגבהת, פֶּתח משרד־הפלוגה, הוא, מייג’ר סאנדרס ולפטנאנט פרוינד־פוצובסקי. לייזי נעצר, ובאין אומר הפך רגליו. הפלוגה כולה נתגמדה והתחילה נדחקת מעצמה לתוך האסם.

“העסק מסריח!” זִמרר פוקר בקול. “מסריח מאוד!”

תוך כדי כניסה ניסינו לחקור מה קרה בפלוגה בעת העדרנו. איש אינו יודע. זה מושך כתף וזה מנדב השערה. אולי נתקבלה פקודה חדשה, ומארגנים התנגדות. הרדיו מסַפּר על טרייסט. אולי זה קשור בפעולות המחתרת נגד האנגלים בארץ. השד יודע. מה שמתמיה הוא שכל העסק מתנהל תחת עיני המייג’ר ועל דעתו. תמרי ישב אצלו למעלה משעה. אבל אם כך, מה העניין? אף שהכול אינם יודעים, אומר לי לבי, שאין הסוד כמוס כל־כך. החשמל באוויר; הצייתנות הנכנעת שבה מצא לו כל איש מקום על ספיחי־החציר וקרחות־הבּטון; השרירים הדרוכים בפנים אלה והצעיפים המכסים פנים אלה; הארשת החמוּרה המוכנה מראש לאיזה “בירור גדול”. אפילו אין יודעים במה העניין, משוּלה הציפייה הרוחשת באסם לכוח ההתנבאות של חולי שיגרון: סוּפה מתרגשת.

כבר לא נשאר איש בחצר, ותמרי עודנו יוצא ונכנס וחוזר ומבטיח שהנה כבר מתחילים, אבל חסר עוד מישהו, נדמה לו, ולא נוכל לפתוח עד שנדע כי איש אינו נעדר. סוף־סוף נחה דעתו, נכנס לאסם, ואמר:

“סַמל־תורן, בבקשה.”

בובי – קורפורל מיינץ – שעמד נשען אל מזוזת שער־הברזל של האסם, פסע עכשיו אחת פנימה, כלפי תמרי, אך לא מחוץ למלבן האור שבפתח. בידו החזיק גיליון־נייר. הוא הגביה את הגיליון, ועיניו השתהו רגע נִכחן. פניו מלאו צל, ועיניו, שתמיד הן מאירות מתוך פניו, החזירו את הבּטון האטום של קירות האסם. יציבותן הקרה הִשליטה שקט גמור, ואני המרתי בלבי שהוא יודע ושותף מראש במה שיתרחש להלן. הוא והקצינים העומדים בחצר. הרי זה עניין שדעתו של בובי אינה נוחה ממנו.

“אני אקרא את ה’רוֹל קוֹל', ומי שישמע את שמו יגיד ‘נוכֵח’,” אמר בובי בשפה רפה ובמהירות, ומיד התחיל מונה את השמות. כל אנשי הפלוגה הוזעקו, ובכללם האפסאני, הטבּח, הסניטר, הפקיד, הנהגים, כולם להוציא את המחלקה שנשלחה לוִוילָה־אַלטָא. אסטרייכר הקטן בישיבה מזרחית. ברוצקי הנסמך בכתף אל הקיר, פניו לפתח, כמי ששוקל אם להישאר אם ללכת. גלעדי היושב על ערימה של חציר, בפיאה השמאלית של חצי־הגורן, משקפיו נוגהים באפלולית כעיניים ינשופיות והוא כוסס קנה־קש בקצב סגור. הרשלר. זוננשיין המהורהר, מכונס כביכול כולו בפיטום מקטרתו. לייזי מקלל בוודאי דוּמם את איזאקסון, אבל מעמיד פני ישן, ורק אצבעותיו מלטפות את החשקניות שבמצחו. מושיק נח כשלולית מטופטפת לרגלי גלעדי. ערוסי, רגליו הארוכות פשוטות לפניו וראשו נזהר שלא להישען על כלום, שלא ייפּרעו גלי שׂערו. כולם, כולם, וכל שם שקורא בובי וכל “נוכֵח” הנענה מאפלולית האסם, מעמיקים את הדומייה, מסַמרים אותנו לתוך סוד טמיר שאנו כבר קבועים בתוכו, שבויים לו, לטובה או לרעה. מה פתאום מִפקד שמי? קופרברג. נוכֵח, אך כמה לא נוח לו, כשהוא רבוץ על רצפּת־הבּטון, אחד מכולם.

“קרוק.”

“נוכח,” אמרתי.

“רחמני.”

“פּרֶזֶנט, סֶר!” רחמני, הנהג, מעקם שפתיו כאנגלי, אבל רק ערוסי מגיב על הבדיחה בקריצה בעינו הגדולה, כחוּלת־החלבּון.

“שיפר.” נוכח. כולם לנוכחים.

עוד הגיליון לפני עיניו, הִטה בובי קלות ראשו לכפי תמרי ובשפתיו החשוקות, אלה שמעוררות בי תדיר את השמועה על מוצאו הגרמני, נתלה רמז של חיוך.

“תמרי,” הפטיר, כמי שכילה חובתו לפרוטוקול.

“נוכח!” נענה תמרי בקול. אני נוכח, רבותי, ואני כלול באותה רשימה שמית. כמו כולם. זו ההצטנעות הקולנית, ההתמעטות הנושאת עצמה על נס. הריני עכשיו כמו ברוצקי, שאינו יכול לשאתו מיום שניסה לכוונו לחיי־קיבוץ ואגב כך תיאר איך נהפכים אנשים כמותו, כמו ברוצקי, מ“אבק־אדם” לאנשים זקופי־קומה. יודעים שאתה נוכח, תמרי, דבּר כבר.

“אני גמרתי,” אמר בובי ופסע לאחור, אל מקומו ליד הפתח.


ג

“חברים!”

מבטו היה נטוע ברצפת האסם, וגם כשפתח ודיבר לא הגביה עיניו, כי אם להיפך, הנמיך את קולו אל המקום ההוא. אף שחזותו האיכרית שונה כל־כך, נשמע באוזנַי לחשו כמו בעת שהיה אבא עובר בערב יום־הכיפורים לפני התיבה ואומר תפילה זכה.

“חברים, אמש קרה כאן, בסביבה שלנו, מקרה – – מסוּים. באמת, אינני מבין איך יכול היה לקרות מקרה – – נורא – – כזה. גם אני מקווה – – אני מתפלל בלבי – שאין לאיש מן הפלוגה שלנו יד בדבר. הלוואי, האמינו לי… חברים – –”

הוא השתתק וקמטים מאונכים נחרצו במצחו, כמתאמץ לפענח דברים הכתובים למטה, על הרצפה. הפלוגה חיכתה בשתיקה.

"ובכן – – לא בשביל לדון מה מחוּיב חייל עברי לעשות ומה אסור עליו בשום נסיבות שהן, לא בשביל זה מקיימים אנחנו את השיחה הזאת…

אף כי, חברים, אני, אישית, והרשו לי לומר, שאיני רואה יכולת להעלים מכם את הרגשתי זאת, לי יש עמדה פנימית, עמדה שאין לה שום שייכות לא למקום ולא לשעה, כי אם משהו הטבוע בעמקי נפשי, הייתי אומר, בעמקי מהותנו היהודית, זו שהיא נחלת כולנו ואשר אוי לנו אם תתחלל…"

" דחילק, תמרי, על מה אתה מדבר? החבר’ה לא מבינים מה אתה רוצה."

זה היה פוקר, כמובן, שמִלים מכונפות מעצבנות אותו בכל עת, לא כל־שכן עכשיו, שהוא מתאווה לדעת מה העניינים. צחוק דק נשמע בקצות האסם.

“רגע… רגע…” תמרי הגביה ראשו, אבל עיניו היו עצומות בחוזקה. את כפותיו הקצרות לחץ כנגד חזהו, כמבקש לרסן כאב גופני, והוא שאף אוויר. “אני מתקשה, חברים, אינכם משערים כמה אני מתקשה ואיני יודע במה – – במה – – במה לפתוח…”

“אולי פשוט תפתח בעניין!” אִנפּף לייזי כמו מתוך שינה. הצחוק הדק גבר.

“זה כבר העניין!” תמרי פקח עיניים מוצפות דיו שחורה, ונפנה אל לייזי. “זהו עצם העניין, לייזי – איך למנוע מן התפל שיחריב את העיקר, איך להביא את הפלוגה לכך שתדע להכריע בהתאם – – לאינטרסים – – הכי נעלים. חברים, לא במקרה הקדמתי שלא הבירור המוסרי הוא זה שלשמו נתכנסנו, אף כי אני יודע, אני יודע, האמינו לי, יודע ומרגיש את כאבם הנורא של חברים שעמדתם שונה משלי, המאמינים שאַמות־המידה היפות לעולמנו הנורמלי אין להן כל משמעות כאן והם היו רוצים שנחזיר…”

“אתה משגע אותנו, תמרי. תעזוב עם הפילוסופיה ותגיד מה כל הבַּרדָק הזה.”

“פוקר, שתוק!” זה היה קורפורל קופרברג. אף שברגע זה הוא אחד מאתנו, אינו יכול לשאת פריעת סדרי הצבא.

“ובכן,” תמרי נאנח אנחה עמוקה, ומכאן ואילך ידבר בלשון עניינית וברורה, ואפילו קולו לא רעד עוד. “לפני כשעתיים נקראתי למשרד הפלוגה, אל מייג’ר סאנדרס. טִלפנו אליו מן המשטרה הצבאית הבריטית. הבוקר. שתי נשים, אם ובתה, הגיעו הבוקר לתחנת המשטרה הצבאית והתלוננו כי הלילה – אמש – פרצו חיילים לביתן, מחוץ לעיירה, התנפלו עליהן…” שוב התחיל קולו דועך, נהפך ללחישה. “ניסו לפגוע בגופן, הן טוענות שהיה גם ניסיון… לאנוס אותן וגם… לרצוח. הן התגוננו, צעקו, כך סיפרו למשטרה הצבאית, והצליחו להניס את המתנפלים. לדבריהן, שדדו מהן החיילים כסף, שעונים וחפצי־ערך אחרים.”

קולו של תמרי אבד בדממת האסם, וכיוון שדעך בהדרגה לא השגנו שכּילה דבריו. רגע קל ירדה עלינו שתיקה, כערפל סמיך, המחשבות גיששו לכל עבר, מנסות לצרף את הנאמר והמרומז אל המנוחש. אלא שכבר נשמע קולו החרישי והשליו של זוננשיין:

“מניִן ידעו הנשים שהמתנפלים היו חיילים?”

“הם היו לבושים מדים בריטיים, ועל שרווּלי בגדם היו התגים שלנו. מגיני־דויד זהובּים על רקע כחול־לבן־כחול, כך טוענות הנשים.”

“לא לבשו מעילים עליונים?” שאל זוננשיין.

“מדבריהן יוצא שלא,” השיב שוב תמרי בקול חלוש.

“כמה היו?” נתעוררה לפתע סקרנותו של לייזי.

“לתוך הבית נכנסו שניים. אבל נדמה להן שבחוץ היו עוד.”

“אני לא מבין בשביל מה היו צריכים ללכת עם סמלים, אם הלכו לשדוד,” אמר ערוסי.

“זה בדיוק מה שאני רציתי להגיד,” התרומם מושיק מן הארץ והפנה דבריו אל גלעדי. “אלה היו בטח איטלקים, שהתחפשו בכוונה, לבלבל את המשטרה.”

“האחד מהם דיבר גרמנית, והאם אומרת שהציג עצמו כחייל יהודי.”

“אולי זה מה’והרווּלף', שרוצים לעשות לנו צרות.”

“גם המייג’ר אמר כך למשטרה הצבאית, אבל הם מפקפקים מאוד.”

“מה יש פה לפקפק. איזה חייל יהודי ייכנס לך לבית איטלקי בשביל לשדוד, ועוד יתקשט עם כל הסמלים וידבר דווקא גרמנית. זה מצחיק!” חתם פוקר ניתוח בלשי בהול.

“שתי הנשים אינן איטלקיות.”

זה היה גלעדי. כבכוחו של מגנט נטו כל העיניים לשׂפתה השמאלית של חצי־הגורן. עדיין ישב בלי נוע, כוסס קנה־קש, שהוא אוחזו בשתי אצבעות שלֵווֹת. פניו הצהבהבות קוויהן מיטשטשים באור המועט של האסם, ורק מטבעות־משקפיו נוצצים נִכחו, כאילו זה אך הגביה ראשו מספר־חשבונות. אבל אנחנו כבר איננו טועים בו. מעולם לא ניכר ההבדל שבינו לבין תמרי כבאותו רגע. עור דק סוגר על פלדה רקועה וכנגד רפיון מסוּגר זה רוקד כל מיתר בפניו הארציות של תמרי, שיש בהן עכשיו מכובדו האפל והמחוֹרץ של גוש תמרים מצומקים. תמרי חושש מקריאת־הביניים של גלעדי ושׂפתיו מעמעמות, אך אסטרייכר הקטן כבר קפץ בשאלה משלו:

“איך אתה יודע שלא איטלקיות?”

“מהמשטרה הצבאית אני יודע.”

“מנין לך מה אמרה המשטרה הצבאית?” תמרי נראה מבולבל, מפני שאינו יורד לסוף כוונותיו של גלעדי, ויותר מכך מתחיל להינכר בו הרוגז על שזה מפזר את דעת הפלוגה ומסיחהּ מהעיקר.

“ואתה, תמרי, האם שאלת מי הן שתי המתלוננות הללו?”

“איזו חשיבוּת יש לשאלה הזאת, ומה אתה רוצה, גלעדי,” יצא הכעס הצפוי, כשהוא בעצם רִגשת־לב, כמעט קול־תחנונים. “שתי נשים הותקפו אמש. הן טוענות שביקשו לאונסן, לרוצחן, ששדדו אותן, המשטרה הצבאית מחשידה חברים שלנו!…” וכאן, במפתיע, קטע את דבריו אלה וחזר, כנראה, אל מה שביקש לומר מלכתחילה. “אנחנו איננו איזה אספסוף מקרי שנתלקט כאן תחת דגל בריטי… הקשיבו לי, חברים, אני מבקש אתכם… גם איננו המון אבירים, כמו אלה האבירים של… של סנקביץ'… שכל אחד עושה לו חשבון־יחיד, נלחם מלחמה פרטית על… על איזה עניין של כבוד…”

איזה עניין של כבוד, תמרי?” הברות קולו של גלעדי תמיד הן כבושות כלשהו, נפרדות זו מזו, כאנוסות לצמצם עצמן קודם שייצאו בזחילה, אחת־אחת, מבין שפתיו החשוקות; אך עכשיו זינקו המלים בבת־אחת כלפי מעלה, ובחצי דרכן נהפכו לסופּראנו צורמני, כאילו יידה מישהו אבן בזנבן. “כבודו של העם היהודי!… זהו – איזה עניין?!”

“כבודו וחייו, גלעדי…” ושוב, כיוון שגמר בדעתו שלא להניח לגלעדי להגותו לאפיק אחר, לא השמיע את מה שכבר היה בפיו, אלא שב אל הפלוגה כולה. “אסור לנו לנהל כאן מלחמות פרטיות, מפני שלפנינו שליחוּת שרק אנחנו כאן יכולים למלא, ואוי לנו, אוי לנו, חברים, אם נחמיץ את השעה… אין לאיש מאתנו רשות לנהל מלחמה פרטית…”

“את זה כבר אמרת!” צעק לעומתו פוקר, מסייע מן האגף לגלעדי.

“מה?” חוט־מחשבותיו של תמרי ניתק, ואף שהפנה מבטו אל פוקר, היה במקום אחר.

“את זה כבר אמרת!”

“אנחנו כאן כולנו שליחים – – חיל־ישועה לניצולים, חברים. יש מטרה. ודווקא מפני שאי־אפשר כאילו לפקד עלינו ואיש הישר בעיניו יכול לעשות, אנחנו מוכרחים לקדש עצמנו למטרה האחת – – וזוהי, חברים, זהו, הדבר הכי גדול, הכי נשגב, שכל היתר צריך להשתעבד לו – וזהו הצלת היהודים… זוננשיין יסַפר לכם… הם מחכים לנו כמו למשיח – – כמו למשיח – – בלאגֶרים. על הגבולות. בתחנות־הרכבת. אליהם אנחנו צריכים להגיע…”

“מה אתה משכנע אותנו כל־כך הרבה, כאילו מישהו פה מתנגד?” רגז לייזי.

“וחוץ מזה, תמרי בחייך, רחם על החבר’ה. לא יהיה להם היום צהריים,” ניסה מושיק נשק בדוק, קם על רגליו בכוונה לממש ממנו ובו את כוונתו ולהתנדף. “סליחה, אני מוכרח, למטבח…”

“מושיק, שב – – – ב!” רק עכשיו גילינו את סרג’נט־מייג’ר איזאקסון, הניצב בפתח, ליד בובי. העסק מריח רע מאוד, אם גם זה פה. את העיקר עוד לא שמענו. דוּמם החליק מושיק חזרה למקומו.

“תמרי, מוּתר לי?…” זוננשיין הגבּיה מקטרתו, אך לא המתין להיתר. “השיחה מתנהלת בצורה מוזרה, וחוששני שעדיין איננו מבינים לאן חותרים דבריך. הלא יש פה עניין ממשי – שתי הנשים, החיילים וכולי. הבה נתרכז בעניין המסוּים.”

“טוב,” אמר תמרי. “בסדר. ובכן, מה העניין? העניין הוא זה: המשטרה הצבאית סבורה, כי את שני החיילים עליה לחפש בתוכנו, בקרב היושבים כאן. גם אנחנו – לא להפריע! – גם אני, גם אני חושש… חברים, המשטרה תנהל חקירה. ולכן כינסתי אתכם עכשיו, במהירות, כדי לבקש – בשביל לתבוע – לתבוע משני האנשים שיקומו ויזהו עצמם. עכשיו. מיד…”

במקום זה התפוצצה המהומה הנוראה. לכאורה, צריכה היתה לפרוץ ברגע שסיפר תמרי את המעשה, אלא שאיכשהו החליקו דבריו מעלינו ולא הבקיעו לתודעתֵנו, ונמצאנו דורשים בפרטים ולא משיגים כלל מהו העיקר. אולם עכשיו, שתמרי אמר בפה מלא כי גם הוא בטוח שאת המעשה עשו שלנו, ועוד תבע ששני האַנסים־כביכול יזהו עצמם, נתהפך פתאום הכול, ובצעקה שנשתלחו בה המרירוּת ומפּח־הנפש החנוקים בתוכנו מיום שנבלמנו על הגבול:

אתה לא יודע מה שאתה מדבר, תמרי…

מה פתאום שלנו? מה יש להם להתנפל על איטלקיות?…

ונגיד שכּן, אז מה? אז אמש הלכו לאנוס ולרצוח והיום יקומו לך להכות על חטא?…

מה זה בכלל העסק של הפלוגה? שתבוא המשטרה ותשבור את הראש, תחקור כמה שתרצה…

זה האנגלים בעצמם מבשלים פה איזו דייסה, זה מה שקרה, אם תשאלו אותי…

ניין־ניין, מתאים להם!…

כמו שהרעילו את מה־שמו, נו, ראש־ממשלת יוון…

כמו שהפילו את המטוס של שיקורסקי…

איך הם מעיזים בכלל לבוא בסיפור כזה…

הסיפור אחר לגמרי: שתי זונות, שהחבר’ה לא רצו לשלם להן…

מתקבל על הדעת…

רצו למשטרה להלשין, שלא אנסו אותן…

בעיקר הזקנה – את הבתולים שדדו לה…

כל העסק מצחיק… בוא לאכול, חבר’ה!…

היי, שניים! תגידו מי אתן ונלך לאכול!…

תגיד לי דבר אחד: אם הנוֹדוֹת האלה באו לאנוס, למה לא אנסו, הה?…

זהו בדיוק: מגיע להם שיאסרו אותם…

שיתלו אותם ב…

תמרי, תמרי, ממה התרגשת כל־כך?…

צבא זה לא קיבוץ. מי שאשם, שהמשטרה תחפש אותו…

בואו לאכול!…


ד.

"שאד ־ אַפּ"

בבת־אחת הושלך הס. הפלוגה, שכבר קמה כולה על רגליה ונדחקה אל פתח האסם, התאבנה תחתיה, מתוך הרגל של שנים. קולו של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון, שמציאותו שוב נשתכחה מאתנו, צימד אותנו למקומנו. שוב לא היינו ציבור שנתכנס לאסיפה, כי אם פלוגה של אנשי־צבא שכל חייה מעוּצבים ומרוקעים בפקודות.

“כל אחד חוזר למקומו, אחת־שתיים. לשבת. אתה שם, אתה רוצה למצוא את עצמך בקומפּאני־אוֹפיס – שֵב, אמרתי לך… אם אתם לא תסתמו כולכם את הפה, נמשיך את האסיפה הזאת בחוץ, בדוֹם… אסטרייכר, יש לך סקלרוֹזה? – שב… תתנהגו פעם אחת כמו חיילים, פוֹר קרייסט־סייק!…”

“אנחנו נמשיך, סרג’נט־מייג’ר,” לָאַט תמרי, וניכר היה שהתערבותו של זה אינה לרוחו.

“או־קיי.”

רגע קל נמשכה הדומייה. אנחנו כבר שבנו ורבצנו תחתינו, ואולם תמרי עדיין השהה דבריו. עיניו היו בסרג’נט־מייג’ר, עד שזה תפס לפתע כי הוא מתבקש לפטור אותנו מנוכחותו, כפי שהוסכם, כנראה, מראש. רק כשהפך פניו ויצא, פתח תמרי פיו ודיבר.

“זוהי שיחה פנימית, חברים, ואנחנו נמשיך מן המקום שהפסקנו. נמשיך עד שנסיים… שמעתי חלק מן הדברים שנזרקו כאן לחלל האוויר, ואני רוצה – אני מחוּיב לומר לכם, שאינכם משיגים עדיין מה קרה אמש ומה צפוי לנו היום. שני האנשים המעורבים באותו – – דבר, חייבים לגלות לנו את זהותם, ומיד…”

“אני רוצה להבין,” שיסע אותו זוננשיין, “מדוע חייבים הם להזדהות, ומה נעשה להם אם יסרבו להזדהות.”

“אתה חייב לי תחילה תשובה לשאלתי,” קרא גלעדי מפינתו.

“איזו שאלה?” שאל תמרי.

“האם גילית כבר מי הן שתי המתלוננות?”

“עניתי לך, אינני יודע. שתיים מתושבות המקום, אם ובִתה…”

“אם כך, אוֹמַר לך אני: אלו שתי גרמניות. נאציות.” קולו היה חד, כמעט צרחני, ובדבּרו קפץ ועמד על רגליו. פעם ראשונה ראינוהו בלא שום קטיפה, כפי שחבריו היו מסַפרים עליו.

“אני מבקש אותך לשבת!” קרא כנגדו תמרי. “על־פי מה אתה קובע שהן היו נאציות, או אפילו סתם גרמניות?”

“אומַר לך על־פי מה אני יודע, על־פי ביטחונה של המשטרה הצבאית. היא הוציאה מכלל אפשרות שהתוקפים הם אנשי הווהרוּולף, מפני שאותה משפחה ידועה במקום כמשפחה של נאצים… מדוע לא נמצאו גברים בבית?”

“אינני יודע. איננו עוסקים בכל אלה, כי אם בדברים שעלינו לעשות, ומהר…”

“בעיני זוהי השאלה המכרעת. אתה בא וּמספּר לנו על שוד, אונס, רצח… אתה מדבר באוזני הפלוגה על אספסוף… אתה אומר, שאיננו עוסקים כאן בענייני כבוד… ורק את השאלה העיקרית אינך מברר: הלוא יש הבדל אם החיילים הללו – גם אם נניח שבאמת שלנו הם – יצאו לאנוס ולרצוח שתי אזרחיות שלֵווֹת, או שביקשו לקחת נקם בנאצים. יש הבדל או אין הבדל?”

“גלעדי, בבקשה,” נשמע קולו המרגיע של זוננשין, “בוודאי שזו השאלה החשובה ביותר. אך לפני־כן, כך נדמה לי, צריכים לשוב ולשאול מה ששאלתי כבר קודם: תמרי, אתה כינסת את הפלוגה, סיפרת את המעשה, ואתה תובע מן השניים לגלות את עצמם. מדוע? מדוע אתה סבור שאסיפת הפלוגה תסייע לדבר? ומה נעשה להם אם יסרבו להזדהות? מה יקרה אז?”

תמרי הוציא מכיסו ממחטה גדולה וקינח בה את עורפו הקצר ואת צווארו. בשקט המתארך חשנו כולנו, כי זוננשיין כיוון אל העיקר וכי עכשיו ייחשף עוקצו של המעשה כולו.

“אני אומר לך מה.” תמרי החזיר את הממחטה לכיסו, תחב אצבעותיו אל מתחת לחגורתו ומשכה כלפי מעלה, אותה ואת מכנסיו, הכול בשביל להרוויח זמן. “אינני בטוח בכל מאת האחוזים שהשניים יושבים כאן, בתוכנו, אם כי אני ירא מאוד… אבל אם הם בתוכנו, כאן… המייג’ר קרא לי הבוקר. כולכם יודעים, המייג’ר הוא ידיד, הרגשתי זאת היום לא רק מן הדברים שאמר, מן ההבנה שהוא מגלה לעניינים שלנו. דברים אלה השתיקה יפה להם, אולם איני יודע אם רבים משלנו היו מוכנים למה שמוכן מייג’ר סאנדרס, אף־על־פי שהוא יודע במה הוא מסתכן. אבל זה אני מסַפּר רק בשביל שתדעו באיזו צרה אנחנו, שבשביל להיחלץ מתוכה דרוש שיתוף־פעולה מצד כל אחד מאתנו, ובלי כל השהיות… ובכן, המייג’ר מסר לי כי המשטרה הצבאית שבַּמקום כבר דיווחה על כך למפקדת האזור, ויש לשער כי גם אנשי הממשל הצבאי, אלה הממונים על ענייני האזרחים בשטחי הכיבוש, קיבלו הודעה. אין עוד שום אפשרות לטשטש את המעשה, או להשאיר את הבירור בתחומי העיירה. הצבא דורש חקירה…”

“מי נבהל מהחקירות שלהם,” תיגר מושיק מלחמה והרים ראשו אל גלעדי.

“זה מדבר בן־אדם עם הרבה ניסיון,” קרא ערוסי, ולהפתעתו נענתה הפלוגה כולה בצחוק רם, קצת מפני שהיינו נאחזים בכל מה שיש בו כדי לרפות את המתח, קצת מפני שכולנו הִרהרנו בו ברגע בחקירות שנתנסה בהן מושיק, לפי השמועה, על חשד סחיבות מהמטבח.

“מה מצחיק בדברים האלה, בחורים!” נעקרה צעקה מגרונו של תמרי, כאילו ננעץ בו כידון. “האוּמנם אין אתם מוכשרים להבין מה לפנינו? מה צפוי לכולנו, אם יתגלה שאנשים משלנו הם?… אני רוצה שתדעו, בעוד פחות משלוש שעות ייערך בחצר מִסדר־זיהוי. המשטרה הצבאית תבוא לכאן, ואנחנו כולנו נידרש להזדהות.”

“מה אמרת?” שאל גלעדי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.

“בשעה שלוש ושלושים תתייצב הפלוגה למִסדר, גלעדי.”

“והנשים תעבורנה בין השורות ותחפשנה בינינו את האנסים והרוצחים!”

“אם תאזין לדברי עד הסוף, גלעדי, תבין שהמִסדר הוא המוצא האחד, אשר יאפשר לנו גם לצאת ידי חובת המשטרה הצבאית וגם להיפטר מהעניין הזה, להסיר מעלינו את החשד, במהירות ובאופן הפגנתי.”

“ואם, למשל, תמרי, ואם למשל לא נצא למִסדר הזה?”

“אנחנו מוכרים לצאת,” אמר תמרי ונִענע בראשו שוב ושוב.

אתה תצא. זה בטוח. מה שאומר בעל־הבית האנגלי תעשה – גם תצא.”

שוב קפץ גלעדי על רגליו. בצעד זהיר, אך דרוך ונמרץ, פסע בין היושבים, וקרב אל הפתח. איש אחר היה עכשיו בעורו של אותו אדם מכונס, מנומס, המשחק פוקר ומסַפר מעשיות. כשהיה קרוב לפתח ראיתי כי פניו חיוורות יותר ממלבן האור. אבל אז כבר הדביקוֹ זוננשיין, שניתר בזריזות מפליאה ממקומו, ונכרך בזרועו.

“רק לא זה, גלעדי. אני מבקש אותך. אנחנו כאן מעטים, וההחלטה שעלינו לקבל כבדה מכוחנו. לבדנו אנחנו, זמננו קצר, אין לנו במי להתייעץ ואין לנו על מי להטיל אחריוּת… תמרי, הקשב גם אתה – בעניין הזה מוכרחים כולנו, עד אחד, להיות משוכנעים, מפני שכל אחד מאתנו יכול להטיל וטוֹ מצפוני פשוט על־ידי שיסרב להשתתף במִסדר הזה…”

“אני מכריז ומודיע, במסדר־חרפּה לא אשתתף!” קרא גלעדי, רוב גופו נוטה אל הפתח, ורק ידו אחוזה בזרועותיו של זוננשיין. “שבעים בחורים, שבעים חיילים יהודים יעמדו לזיהוי לפני שתי נאציות, שבעליהן, אחיהן, בניהן… איך יכולים אתם לתאר לעצמכם תמונה כזאת כאן, היום… די לי שאחשוב כי אבי הזקן עמד כך במסדריהם, ומולו התהלכו מרצחים אמיתיים, אולי אותם גברים שלא נמצאו אמש בביתן של הנאציות הללו מפני שהם נמצאים עכשיו…” ובעוד המשפט הקרוע בפיו, ניתק מלפיתתו של זוננשיין, חזר אל פנים האסם, לעבר תמרי. רגע דימינו כי הנה יניף ידו, אך הוא עמד רק קרוב מאוד, דק וגבוה ממנו, ואמר בקול נשבר: “עכשיו אני מבין את התפילה לחיים שאין בהם בושה וכלימה. איזו בושה. איזו כלימה.”

“גלעדי, אני רוצה שתאזין רגע אחד גם לי,” קרא אליו זוננשיין. וכך עמדו שלושתם, זוננשיין בפתח ותמרי וגלעדי זה ליד זה. “אני אומר, כי בתום הוויכוח, ואפילו יימשך עד בוא המשטרה הצבאית, יוכל כל אחד להטיל וטוֹ מצפּוּני ולסרב לעמוד במִסדר. לגבי מי שאינו מעורב במעשה של אמש זו שאלה עקרונית בלבד, ואין לה כל משמעות מעשית. המשטרה הצבאית תוכל לעצור את כולנו ולכפות עלינו את הזיהוי, אחד־אחד…”

“רק בכפייה,” צעק גלעדי. “אבל לא מרצוננו, במִסדר, בהתלהבות כזאת. רק בכוח־הזרוע. וזאת לא יעשו.”

“זוהי שאלה, גלעדי. ועלינו להיות בטוחים בתשובה לפני שנחליט. אולם השניים שיזוהו במִסדר הזה אם אמנם שניים מתוכנו הם, אותם יגלו בין שייערך המִסדר בין שניחקר אחד־אחד…”

“לכן דרשתי את המִסדר… אילו רק הנחתם לי לסיים…”

“אתה דרשת את המִסדר?” שאל גלעדי בתדהמה.

“כן. והמייג’ר שִכנע את המשטרה הצבאית להסכים לזיהוי כזה…”

“ואת שני החבר’ה אתה רוצה ככה לזרוק לשוטרים!” הזדקר פוקר, שחיפש רגע לצרף עצמו לגלעדי.

“השניים לא יעמדו במִסדר. משום כך אני מבקש, אני מתחנן, שיזהו עצמם עכשיו, כדי שעוד נספיק –”

“או שאני מטוּמטם או שאני משוגע,” צעק קול מאחור. “הלוא יעשו רוֹל קוֹל. יראו ששניים חסרים.”

“לא יחסר איש,” אמר תמרי בשקט, ועיניו רצו לצדדים, כחושש מאוזן־אויב. “שני אנשים מפלוגה אחרת נשלחים אלינו. אולי כבר הגיעו.”

“והמייג’ר חמור?” קרא הקול מאחור. “לא יראה שהחליפו לו פתאום אנשים?”

תמרי החשה, ובשתיקה התלוּיה התבהרה לפתע כל התכנית כולה, זו שהוּתוותה בחשאי על־ידי תמרי והמייג’ר. השניים לא יימצאו מפני שייעדרו מן המסדר. בכך יוּכח שאין לפלוגה יד במעשה, התיק ייסגר והפלוגה תצא זכה כשלג.

רחש של השתאות והסכמה מילא את האסם. אם כך, אז בשביל מה היה הרוגז והיו הצעקות? ואיפה פה בכלל הבעיה? דווקא רוצים – נעמוד להם שני רגעים, יעבירו את הגרמניות, לא ימצאו איש – ושלום על ישראל. פעם ראשונה שאנו נוהגים כך? הלוא זה כמו עם האנגלים, כמו עלייה בלתי־ליגאלית, כמו תעודות־זהות מזויפות, כמו שבועות־האמונים שהיינו נשבעים למשטרה המוספת בשביל שנוכל להתאמן בנשק. יאללה, חבר’ה, חבל על הזמן. אפשר היה לומר מלכתחילה מה רוצים מאתנו ולא לבלבל את הביצים. מִסדר, שיהיה מִסדר…

כשם שנשמעו המלים הרצות כן ניתן היה לשמוע את המיית־הלב. לרגע נגרפנו כולנו אל הפתרון הפשוט לבעיה מעשית שלפנינו, ולא רק מפני שבכך השתחררנו מעסק ביש, ולא רק מפני שעייפנו מן הישיבה באסם והרעב קִרקר במעינו – תמיכתו המסותרת של המייג’ר סאנדרס היא ששיוותה למוצא זה אופי מהוגן וחוקי, וכל זה בלא שניטל חינו הערמומי. איך נערים עכשיו על המשטרה הצבאית, איך נשטה בשתי הנאציות המחורבנות! הלוא אנחנו מסדרים אותם עד העצם!

מתוך הרעש הגובר נבדל לפתע קול אחד, ברור וחד־משמעי:

אז אם גמרנו, בואו נתפזר. לא נירקב פה כל היום – – "

“גמרנו?!… מה גמרנו?!… עדיין לא התחלנו!”

זה היה גלעדי. כקודם עמד קרוב לתמרי, משעין גבו אל הקיר ופניו החיוורות מוּטות לפניו, מוכנות לנגיחה.

“כבר גמרתם! אחת־שתיים! כבר בלעתם את הבליל שהרקיחו לכם על רגל אחת – קמצוּץ רגשנות יהודית, כמה טיפות משמעת לאומית וסיר מלא התרפסות לכל בריטי, אפוי בתנור החשבונות, החשבונות המפוכחים, החשבונות הציניים…”

“גלעדי, אני מתנגד לסגנון…” פתח תמרי.

“אתה לא מתנגד עכשיו למאומה. לפני שיוחלט על מִסדר כזה – ואני עודני מאמין שיהיו כאן בחורים אשר יבינו איזו משמעות נוראה יש למוצא הזה שתמרי יזם אותו, כפי שגילה לנו סוף־סוף… הפתרון המעשי, בלשונו האלגאנטית… פתרון שתכליתו ברורה סוף־סוף לגמרי. הלוא יש פרוצדורה משטרתית מקובלת, והמשטרה הצבאית, כפי שהתברר לנו סוף־סוף, גם עמדה עליה – חוקרים חקירה אישית, בודקים את הפנקס הצבאי ואת פרטיו האישיים של כל אחד מאנשי הפלוגה, מנהלים מסדרי־זיהוי אישיים. אבל פרוצדורה כזאת לא היתה מאפשרת להפעיל את השיטות הנודעות. שני הבחורים היו מתגלים, נעצרים, הפרשה היתה עושה לה כנפיים, מפיחה רוח אחרת בקרב אלפי החיילים שלנו, מעוררת למעשי־נקם נוספים, עוד ועוד, היתה מצילה את כבוד הדגל העברי ששמטנו דווקא כאן, כשהגענו אל הגבול המקולל הזה…”

“גלעדי, זו אינה שעה לנאומים. השעון רץ…”

“אבל אנחנו לא רצים,” זחל קולו המאוּנפף של לייזי. “אנחנו רוצים לשמוע אותו.”

“ההחלטה שנקבל אינה רק ענין פרטי שלנו, בחורים… כולנו, לא רק תמרי וחבריו, כולנו רוצים להגיע אל היהודים. אבל הוא חושב, כי מטרה זו מתירה לו לוותר על הנקמה היהודית, לחלל את כבודנו החיילי…”

“מה שייך התנפלות באישון־לילה על שתי נשים למטרות שוד ומי־יודע מה עוד לכבוד החיילי,” צעק תמרי, ובעוד המלים תלויות באוויר התחרט עליהן, אלא שגלעדי כבר לא הניח לו.

“מטרות שוד ומי־יודע־מה־עוד. נחמד מאוד. לא רק המשטרה הצבאית של הבריטים, גם אתה סבור ששני האנשים שניסו – רק ניסו – לעשות מעשה זעיר של גאולת־דם, הם אנסים ורוצחים, ואין כל נגיעה ביניהם לבין הכבוד שלנו המחוּלל… אדרבא, יקומו שני האנשים האלה, אם בתוכנו הם, יקומו ויזהו עצמם…” פתאום השמיע את הקריאה הזאת אל תוך האסם, ולראשונה באותן שעות־צהריים תפסתי בממש שמדובר בשניים מאתנו, וכי כבר מוסכם שהם־הם שפרצו אמש לביתן של הגרמניות. גלעדי השתתק, כאילו באמת ציפה שהשניים יקומו מיד ויגלו עצמם. איש לא זע, ורק חיוכים נבוכים הסתמנו בפני היושבים. “אדרבא, יקומו ונראה מי הם. יקומו ויגלו לנו מה הוליך אותם לביתן של שתי הנאציות, יחשפו את המפעפע כחומצה בלב כל אחד מאתנו: אלפי גברים צעירים ואמיצי־לב, מתנדבים כולם, נשבעו לנקום את הדם המופקר, לנקום במלחמה ולנקום בשלום, בתליינים ושולחיהם, באלה שמחאו להם כף ובאלה שליווּם בפרחים, באלה שבירכו על הדם ובאלה שנהנו מן הגזל, כולם, איש ואשה, זקן וטף. אנחנו, תמרי, איננו מאמינים בתורת הלחי השנייה. וגם לוּ האמַנו בה, לא היינו יכולים להגישה – מפני שגם היא איננה עוד. את הכול לקחו והשליכו לאש – ואנחנו לא מרצוננו הגשנו את עצמנו להם – מפני שגם רצון לא השאירו לנו. את הכול השמידו. רק יד אחת ניצלה, רק אגרוף קטן אחד. אנחנו. כאן. מה יעשה האגרוף הקמוץ הזה, תמרי, מה אתה מציע לו לעשות?… אל המלחמה הגענו מאוחר מדי. בוודאי, עוד ירבו לנפנף בעלילות־הגבורה שלנו, קצת בשביל לאחז את עיני עצמנו קצת בשביל שגם אנחנו נהיה שותפים כביכול לשולחן־המנצחים. האם נוכל שלא לזכור את האמת – האם נוכל שלא לזכור, כי העם היהודי הוּבס במלחמה הזאת בלא שצבאותיו נלחמו מול צבאות האויב? כן, אנחנו נספר על מיליון החיילים היהודים בכל צבאות הברית, אבל קורפוס יהודי אחד לא שב עם קאסינו אחת על דגלו הקרוע, טייסת אחת לא חזרה פצועת־כנפיים מעיר גרמנית בוערת אחת. את זה לא נוכל לשכוח – יצאנו מן המלחמה בלי שעת־הנקמה הגדולה. האגרוף הקטן האחד נשאר קמוץ כמו בעווית. הוא לא ייפּתח, האגרוף הזה. קמוץ כמו בעווית יישאר, ציפורניו נעוצות בבשר עצמו, דמו עצר וזֵכר הנקמה שלא לקח יִפשׂה בו כגאנגרנה… שנים יעברו, השלום יחזור לעולם, ואפילו המלחמה הזאת תשקע לתוך דברי־הימים. כבר היום רואים אנחנו איך נהפכים בעלי־ברית לשונאים ואויבים לידידים. הלוא כאן, בגבול הזה שלנו, נוסעים הצבאות זה מול זה… אבל גם כשתיהפך המלחמה לחיזיון היסטורי רחוק, גם אז, כשיבואו ילדי־הבּליץ האנגלים וישאלו איך נקמו את הטבח ההוא, יסַפרו להם – גם אז – על דרזדן ועל האמבורג, על גאולת־הדם. וכשיבואו ילדי לנינגרד וישאלו איך נקמו את המצור והרעב והמגיפות, יסַפרו להם – גם אז – על סטלינגרד, על החיילים האדומים שהאדימו מן הדם ומן האש במסעם לתוך גרמניה… רק אתמול שמעתי מפי אדם שבא משם על החוק הלא־כתוב של הצבא הסובייטי – ויברכם אלוהים על החוק הזה – כל מקום שמגיעים אליו, ניתנת יד חופשית לחיילים למשך יממה אחת. הם רוצחים, כן, הם רוצחים את החפים מפשע. הם אונסים, הו, כן, הם אונסים נערות בתולות אשר אין בהן חטא. הם שורפים ובוזזים ומחללים את כל המוּסר האנושי כולו. יממה אחת, כשיבואו הגרמנים לתאר את אימת היממה הזאת לא יוכלו למצוא לה משל, אלא רק במה שעשו הם. וכתום היממה משליטים הכובשים משמעת־ברזל על צבאם, וכל העושה דין לעצמו נענש בכל חומר הדין. מעתה רשאי העולם לחזור מן התוהו ובוהו. כך אני מבין. לא עֶקרון הלחי השנייה, כי אם עיקרון אלוהי הנקמות. מאימת הפשע החַייתי אפשר להשתחרר רק על־ידי גמוּל חַייתי… ואנחנו מה? נמשיך לשאת בלבנו החולה את זכר עמלק, ללחוש אין־אונים את השׂנאה מדור לדור? אנחנו רוצים יום אחד של נקמת־פראים. רצח לשמו תחת רצח לשמו. אונס תחת אונס. גזל תחת גזל. חפים מפשע תחת חפים מפשע. רק אחרי־כן, אחרי שנטהר עצמנו מן המוגלה, מן הרקב, מסיוטי אין־האונים, רק אז נשוב, מרצון חופשי, מזוכּכים וּשלווים למקומנו בחברה האנושית. אז נוכל לשכוח… עוד תהיה לנו מדינה משלנו, ואז נבקש לנו ידידים, כשם שבוודאי יימצאו לנו אז אויבים. איך נוכל לחיות כבני־חורין, לבחור לנו מתוך שפיוּת ידידים ובעלי־ברית, בלי שנירפא תחילה בשעת־הנקמה הזאת?… אמור אתה, אמור לי אתה, תמרי, כשיבואו ילדינו – כשיבואו אותם האנשים שלמענם כביכול אתה דורש שנעמוד היום במסדר־הזיהוי הזה – כשיבואו הם וישאלו איך קרה הדבר שישבנו כאן ולא לקחנו נקם, מה תשיב להם? מה? מה יהיה לך לומר להם?”

כמו כישוף סובבו אותנו דבריו הנמשכים של גלעדי, כמו דהרת־רוח בחשיכה סימרו את בשרנו. גלעדי מילא את האסם פחד, ידענו שאי־אפשר לעמוד כנגדו, וגם לא רצינו. הפחד היה מסחרר ומתוק, כזה שמוכרח להימשך לאין־קץ, מפני שרק עכשיו נקרע הלוט מעל השעה שלפנינו. ככה זה, בדיוק, כמו המלים הנוראות, ולא שום חשבונות אחרים, כך היא השליחות שאליה הוטלנו. איך זה יכולנו, לפני רגע, לדמות בנפשנו שמילטנו עצמנו מן העניין הזה.

גלעדי כבר לא דיבר, אלא עמד חיוור במקומו, נשען בגבו אל הקיר. הכול שתקו, וגם תמרי עמד מחריש במקומו, כמו בשעת התייחדות. נדמה היה, שאין לו ברירה אלא לצאת מן האסם, ללכת אל מייג’ר סאנדרס ולהודות בכישלונו.

אך לא כך היה. בלי לפנות אל גלעדי ובקול מהוּסס, אמר:

“מה אשיב לילדינו?… אני לא יודע. אני לא יודע אם יקבלו אז את התשובות שאני משיב לעצמי עכשיו. אבל לעצמי השבתי. אני חושב – אני חושב שיש לי תשובות –”

“לא הרבה. אחת. תשובה אחת לשאלה אחת שישאלו: איך קרה שישבנו כאן בשלווה ולא לקחנו נקם?”

"לי יש תשובה אחת, מעשית – "

“הם יבקשו את האחרת, המוסרית.”

“יש לי גם תשובה מוסרית, אישית מאוד, אבל אין לנו עכשיו פנאי… חברים, נשארו לנו פחות משעתיים, ואנחנו מוכרחים להחליט עד אז. התשובה שלי –”

“זו לא מעניינת אותנו.”

“ג־ל־ע־ד־י!” צעקה כזאת שצעק תמרי אין לתאר. היא היתה כאילו כל הצעקות שכבש בעשרות שנים של התאמצות לחיות בצוותא, לטרוח למען הזולת, להיות מופת לכול, נתלשו מתוכו באחת. מצחו וצווארו נתרשתו ורידים תפוחים. “אותך לא. אבל בשביל כל אלה שנותרו, מברגן־בלזן ועד אושוויץ, היא הכול. ברגע זה היא הכול. הם מחכים לנו, ואנחנו נצא אליהם. אנחנו נמצא אותם בכל מקום שהם תועים שם, בכל מקום שנושֵם עדיין איש אחד. אנחנו נגיע למחנות, למנזרים, אל מעבר להרי־חושך. לא יהיה מחסום שלא נפרוץ, לא גבול שלא נעבור. אולי אינכם יודעים, חברים, אבל כבר היום נודדים אנשים שלנו מארץ לארץ, ואינם בוחלים בשום תחבולה בשביל להגיע ליהודים. אם יהיה צורך, נצא לא רק למסדר כזה – נזייף תעודות־מסע, נשחד, נערים, נגנוב, נעבור על כל הלאווין שבתורה, וכל זה בשביל להציל לנו כל יהודי שעודו חי. בינתיים די לי בתשובה הזאת… אתה שואל אותי מה אוֹמַר לילדינו. ומה תאמר אתה לילדינו אם אחרי כמה מעשי רצח, שוד, אונס ושריפה, יפרקו את נשקנו, יסלקו אותנו הרחק מכאן, ימהרו להיפטר מאתנו – מה תאמר אתה כשישאלו אותך איך קרה הדבר, שנמצאנו כאן, אלפי בחורים, מאות כלי־רכב, ולא ידענו לנצל את השאנסה היחידה שנתנה לנו ההיסטוריה, אלא… אלא עסקנו ב… בפוזות תיאטרליות…”

“אין לך רשות לדבר כך, תמרי.”

זה זוננשיין, ששוב נשכחה מציאותו אי־שם ליד הפתח. האם גם הוא חושב את מחשבות גלעדי?

“ובכן, זו הַרגשתי העמוקה. אדם עובר ביער וכנופיות של רוצחים טבחו את אביו ואמו; מה יעשה עכשיו, יפקיר גם את הנותרים בחיים בשביל לרדוף אחרי אשתו ובתו של אחד המרצחים, או ישתדל קודם־כול להציל? קודם־כול יציל.”

“ובכן, זה לא כך, תמרי, ואסור שכך תיפול ההחלטה שלנו.” הוא הוציא מפיו את המקטרת וקרב אל תמרי. מתוך שבפניו הנאות לא ניכרה אותה בעירה רגשית, פרטית מאוד, כאצל שני האחרים, קיבלו דבריו מראש תוקף כללי יותר. גם נעימת־קולו המפולסת וההטעמה־לאחור הצ’כית סייעו לרושם זה של התרווחוּת הפולמוס. “אין לתאר בקלות כזאת צעקה של אדם כפוזה תיאטרלית, ובעיקר לא בנו, בחולשתנו הכרונית. אדם עובר ביער, אתה אומר… נכון, אך האם יוכל אדם שפגעו בו כך לנוס על נפשו, הוא וכל בני־ביתו שיצליחו איכשהו להימלט, בלי שעד סוף ימיו תטרף אותו הידיעה הנוראה שהוא חסר־אונים, אימפּוֹטנט? האם אתה מסכים לדבר הזה, תמרי?…”

“אז מה אתה מציע?” צעק תמרי. עכשיו חדל לדבר, אלא היה צועק בקול נשבר ומתרסק. “קום ואמור אתה, מה אתה מציע?… הלוא הזמן רץ ויש לפנינו עניין בוער… מה אתה מציע?… שלא נהיה אימפוטנטים, שניהפך פתאום לאימפריה בשביל שגם לנו יהיה פעם כבוד־מנצחים, בשביל שגם אנחנו נזכה בשעת־הנקמה? בסדר, נקבל פה החלטה שגם אנחנו אימפריה… אימפוטנטים, אתה אומר… זה מה שגלעדי רוצה, להעמיד בניסיון את האימפוטנציה שלנו. אני לא מקבל את זה. בשום אופן לא. אתם עוד תראו איזו חיוניוּת יש בנו… נרדפים, כן. חלשים, כן. אנוסים ללכת כל הימים עד צוואר בתוך המוות. זה כן… מה אתם רוצים להוכיח פה היום – קום והיֵה לרוסי, זוננשיין, לך והיעשה לאמריקני, אז יהיו לך נקמות וניצחונות, לא עוד פחד האימפוטנציה…”

ולפתע, בעוד הוא מדבר, שמענו איך מתנפץ קולו לרסיסים, ככד־חרס. הוא כבר לא דיבר אל השניים, כי אם אל כולנו, כלומר אל אותם שני הנעלמים שבתוכנו, מדבר בקול שכבר היה רסקי־יבבה:

“חברים, אני מבקש שתבינו מה מוּטל על הכף, מה תלוי בכל אחד מאתנו… חברים, קומו ואִמרו לנו מי אתם, קומו והניחו לי לדבּר על לבכם, לשכנע אתכם… זה לא יכול להיגמר כך, זה לא יכול…”

שתיקה חנוקה, סגורה כרימון־יד. איש אינו זז ואינו פוצה פיו. על מה צעקו כאן כולם, כשאין השניים מגלים זהותם, כי אם מכריעים את הכף בשתיקתם. מה הם רוצים, שנצא כולנו למסדר, כדי שיזוהו על־ידי הנשים? ואולי להיפך, לכפות עלינו התנגדות מאורגנת למשטרה –

“חברים, איך אתם מעיזים לשתוק… אין לכם שום רשות… קומו ודרסו אותי, רקקו בפנַי, לא אִכפת לי… אבל אל תשבו כך שותקים…”

“דחילק, תמרי,יש משהו חולה פה…” התפרץ פתאום לייזי.

“בוודאי שכך,” קם ממקומו כגן, פקיד הפלוגה, אשר למרבה הפליאה התאפק עד עצם הרגע הזה. איפה היה עד עכשיו? “נאמרו פה דברים מסעירים, שלא יישכחו מלב איש מאתנו, דברים שאולי לא הִרהרנו בהם עד עכשיו… אבל האסיפה הזאת מיוסדת על איזו הנחה אכּסיומתית, ששני האנשים החשודים יושבים באסם הזה… ואולי אינם מתעקשים לשתוק, כי אם פשוט אינם…”

“בדיוק כך,” צעק אסטרייכר. “אני מהרגע הראשון אמרתי שזה שודדים, או מהווהרווּלף…”

“אני אגיד לך, תמרי,” התעקש לייזי, וגם בכעסו נשמע מנומנם. “יש משהו חולה בוויכוח הזה על דבר שאולי לא היה בכלל. אתם כמו יהודים, רבים, מתווכחים, סתם באוויר, אם לפתוח את החלון אם לא לפתוח, כשאין בכלל חלון…”

“יאללה, נצא למסדר וגמרנו,” אמר ערוסי והתחיל להתרומם. “אני נדבק לבֶּטוֹן.”

“מסדר נעשה לזונות ההן,” צעק פוקר, “רק בשכיבה.”

“מה אִכפת לכם. נגמור עם זה…”

“ז־ה נעמוד להם במסדר!” ליווה פוקר דבריו בתנועת־יד מזרחית.

“אנחנו לא־נורמלים,” אמר הקול הלא־מוכּר מאחור.

“בטח לא־נורמלים,” שמעתי פתאום את קולו של ברוצקי. עדיין עמד ליד הקיר, פניו החוצה, כמי שלבו גס בכל הנאמר כאן. אבל עכשיו, בתנועה חדה, הסיר את הכומתה ודחק עצמו בין היושבים לרגליו. “לא־נורמלים אם לא, ולא־נורמלים אם כן. על איזה נקמות בוכים פה? זה נקמה, לגנוב כמה לירטות?… על הרוסים אתם מדברים, גם אתה, גלעדי!… אני אגיד לכם מה הרוסים היו עושים – ככה היו עושים להן,” וביד פשוטה החליק על צווארו, כמאכלת. “אז לא היה מי שירוץ למשטרה, ולא היו עדים, ולא היה צריך לעמוד פה שלוש שעות ולדבר על נקמות, יֶבּיאוּחמאט… אבל זה יהודים – מדברים, הכול אותו דבר, פולניה־ארץ־ישראל, צבא־לא־צבא – מדברים, מדברים… הנה!…” בתנועה נמרצת תחב ידו לכיסו, משך ארנק, הוציא מתוכו כמה שטרי־כסף איטלקיים והשליכם אל תמרי. “הנה, קח את הלירטות ותן אותן לזונות, ונגמר. נגמר עם כל הנקמות.”

ובטרם כילה דבריו, פנה לצאת בפתח.

“אתה לא תצא, ברוצקי. איש לא ייצא מכאן. איש לא ייצא עד שלא נגמור…”

תמרי היה עכשיו כפי שלא ראהו איש – לא עד אז ולא מאז. היבבה החנוקה נהפכה לבכי משולח, נטול־בושה, כאחת המקוננות. כמוכּה־טירוף רץ אל הפתח ועמד בו, ולא הניח לברוצקי לעבור.

“חברים,” ייבּב תמרי, והמלים עלו כבועות מתוך הדמעות וריר השפתיים. “אנחנו פה רק לתכלית אחת, רק לתכלית אחת… להציל יהודים… להציל יהודים.”

לא היה אפשר להביט בו, וגם לגרוע עין לא היה אפשר. הוא היה מכה באגרופיו על חזהו, סורט את פניו ומייבּב:

“אתם, השניים, אין לכם שום זכות… מי אתם… מי אתם שתמנעו הצלה מכל האנשים האלה… מי אתם… אתם השניים, אין לכם שום זכות…”


ה

וכך נשארנו באסם, לא לכאן ולא לכאן, ואין יודע מה יהיה להלן. פחות משעה אחת עד למסדר, צהריים לא אכלנו, וגם לדעה אחת לא הגענו. עמידתו של תמרי – “על גופותינו תעברו” – היתה נלעגת, ועם זאת לא העֵז איש להרחיקו מן הפתח ולעבור. גם ברור היה שעוצמתו זאת של תמרי, המשוגע לאמת האחת שבלבו, כבר עִרערה את כולנו. הוא מִקשה אחת, ואנחנו מה? אם יקומו עכשיו השניים ויזהו עצמם ויפנו מקום לשניים שנשלחו מפלוגה אחרת, נצא כולנו למסדר, לא נוכל לעמוד נגד תמרי.

נשארנו בפנים, נבוכים ושותקים למראה הגבר הקשיש העומד בפתח ומייבב, ועינינו הולכות זה אל זה, זה כנגד זה, שבעים איש באסם האחד הזה, וכל אחד חשוד – להלכה – במעשה של אמש. להוציא את חמִשתנו, ששבנו הבוקר מקלאגנפורט.

להוציא את תמרי.

להוציא את זוננשיין.

להוציא את גלעדי…

בעצם, למה להוציא את גלעדי ממניין החשודים? הוא שביסס את רעיון הפגיעה בחפים מפשע בשכנוע פנימי שלם כל־כך, אם כך למה לא הוא?

אילו עשה, לא היה מדבר כאן.

אם כך עשה מי ששתק? מי? הרשלר, למשל, שיושב כאן מאחורַי ולא פוצה פה? מצחיק לחשוב על הרשלר במצב כזה, מפיל אשה ארצה, מפשיל שׂמלתה על־כורחה… באמת?!

אולי כגן, פקיד הפלוגה, המורה הירושלמי לשעבר, שקיבל פטור ממסעות ואימוני־שדה ושאר “תפקידים קשים” מפני שקשה עליו הפּלאטפוּס –

אולי בר־יוחאי, ברל’ה, בנו של בר־יוחאי הידוע, מראשי השומרים. הוא מסוגל, בעצם. קצת דומה לסיפורים על אביו. שחיף־עצמות, אבל כשהוא עומד במכנסיים קצרים ומשחק לראווה בשרירי הבטן, יש מה לראות. ושתיקתו האלימה. וכשהפחיד פעם בלילה את אנשל־נקניק והריצוֹ במאהל בידיים מורמות כדי לשמח את החבר’ה, הריצו לפני רובה מכודן. ברל’ה מסוגל.

אולי אנשל־נקניק. אותו הייתי רוצה לראות בין שתי הנשים… מכונה היה אנשל־נקניק מפני שכל שנות שירותו בצבא לא אכל מפת־בג המלך אלא מה שלא בוּשל בסיר. היה מקבל נקניק שלם אחת בשבוע וכל יום בוצֵע ממנו כמה פרוסות. זה האיש, חייכתי בלבי –

שטיקפלייש, הוא פליישצ’יק. הבהמה הגסה הזאת מסוגלת לכול, אף כי אילו מצא שוֹק־חזיר במטבחן של הנשים היה מבכּרהּ גם על שוקי האם וגם על שוקי בתהּ.

אולי הוא וערוסי הם השניים. מה שהחסיר הראשון מילאו תאוותיו של השני. אבל מי מהם דיבר גרמנית צחה – –

לפתע תפסתי עצמי במעשה מכוער עד אימה. מה אני עושה? ממיין את החשודים, אך לא בהתאם למניעים שצייר גלעדי. להיפך, כשבא אני לשוות לנגד עיני במוחש את מה שקרה שם בוודאי אמש, הריני ממיין את הפלוגה לעצמי לשני סוגים: אלה שאני מכבדם, או מחשיבם, או שהם בעיני סולת הפלוגה – ואלה שאני מבטל, או מבזה בלבי, או שהם בעיני הפסולת. על אלה האחרונים אני מאמין – –

אסטרייכר הקטן, למשל, זה העצבני, החלוש, הנוכל במקצת, מקרה־המלחמה. הוא כן.

אני בובי, למשל, בובי היפה, העומד כל השעות האלה בפתח, ואינו זז ואינו משמיע הגה, איך אפשר לראותו מתנפל על אם ובתהּ – –

והלוא זה להיפך, דווקא כך, דווקא אם המעשה יעמוד מחוץ לטבענו, מחוץ למה שאנו מסוגלים לו בכל שעה אחרת, יהיה בו מה שאנו רוצים להשיג בנקמה החד־פעמית הזאת, ולא – –

ולא מה? ולא איך?

אני לא רוצה להרהר בדבר, אני רוצה שהישיבה הנוראה הזאת באסם תסתיים סוף־סוף.

לא כך רצו מחשבותי, בטור ארוך ומתון, כי אם יחד, כעַלעוֹל, בעמוד מתאבך של פרצופים. תמרי עמד בפתח והתחנן, וסרג’נט־מייג’ר איזאקסון נראה שוב מופיע ונעלם. הזמן רץ וכלה, ועוד מעט תאבד האפשרות האחרונה לשכנוע. השותקים ינצחו.

“אין לכם רשות,” היה תמרי צועק בקול שבור, כמי שמקונן על מתו. “אף אחד מאתנו אינו פּאן שיצא לבקש לעצמו תהילה… עַם מסכן, שרוצה לחיות…”

“רגע אחד,” הגביה לפתע זוננשיין מקטרתו וקרא בקול.

“אַל תתחיל עכשיו הכול מההתחלה,” נהם פוקר ועמד גם הוא על רגליו. “כבר יודעים הכול.”

“ובכל־זאת אני מרגיש צורך, כלומר… שמע לי רגע, פוקר… אינני רשאי שלא לשתף עצמי, שלא לקבל אחריות שלמה למה שיוּחלט.” הוא דיבר עכשיו בקול נמוך, לאט, כמשוחח עם פוקר לבדו. אבל ממשפט למשפט רבו המאזינים. “נדמה לי, כי יש כאן איזו שאלה, שבתחילה היתה מעורפלת גם אצלי והיא שאינה מאפשרת לרבים להכריע לכאן או לכאן… הנה, יש בינינו שמדמים, כי השאלה היא אם נצא מן הניסיון הזה מנצחים או מנוצחים. טעות גדולה היא. לי נדמה – אפילו אוֹמַר, שמשוכנע אני – כי נצא מנוצחים גם כך וגם כך. הברירה אינה ברירה כלל… גלעדי!” הוא הסב ראשו לאחור, אל הקיר שגלעדי היה נסמך אליו מרגע שסיים את דבריו הקודחים, חוץ משהיה מתכופף מדי פעם בפעם ומושך קנה־קש וכוססוֹ. “הלוא העניין נורא אפילו מזה שתיארת אתה, ואין לנו שום מוצא מן הטרגדיה שבה אנחנו עומדים. אין בכלל. הנה תמרי עִרבב קצת בעניין הממשי שלפנינו – האחריות כלפי שארית הפליטה – את עמדתו המוסרית בשאלת הנקמה בכלל, ואלה הם באמת שני דברים שונים. בעניין הממשי אני סבור כמותו – מפני שאנחנו הננו חלום־המלכות, אולי חלומם האחרון, של ניצוֹלי הגיהינום. אם היו לי ספקות, באה הפגישה שהיתה לנו אתמול עם חייטים יהודים מהונגריה והוכיחה לי, מי שקרא את הסיפורים על דויד הראובני, למשל, יודע למה אני מתכוון. הם תולים תקוותם בצבא היהודי העולה מאיטליה, ואם יתאמתו חששותיו של תמרי, והמקרה הזה – ואחרים – יביאו לסילוקנו, מי יודע מה יקרה אז… אבל זו אינה ברירה. צדקתו של תמרי אינה מפחיתה מאומה מן האמת הנוראה שבדבריך, גלעדי.” ועכשיו הפך פניו אל הפתח, במקום שעמד תמרי ומחה פניו ושׂערו הקצוץ בממחטת־חאקי גדולה. “אתה שומע אותי, תמרי? לכאורה, צודק אתה במה שרמזת, באותה ‘עמדה מוסרית’ שלא רצית לדבר בה, כי אוי לנו אם הנקמה שלנו תוכל להתגשם רק כשנרד למדרגה כזאת, כשנהיה חושבים ופועלים כאילו אנחנו נאצים. תהיה בכך לא רק אירוניה, כי אם קִללת ההיסטוריה. אבל רק לכאורה. זו טענתי: אילו קמנו – ואימצנו לנו – דווקא עכשיו – את תורתו של האיש מנצרת ומכריזים, כי חולשתנו היא כוחנו, היתה עמדה כזאת הופכת אותנו לחזקים באמת. מאותה בחינה, כמובן, אף שגם בכך היינו נעשים קורבן לקללת ההיסטוריה. אבל האם כאלה אנחנו? האם לא מכוונים אנחנו את חיינו – ובכלל זה התנדבותנו – מתוך השקפה הפוכה, שנמאס לנו להיות חלשים ונרדפים וכי רק כוחנו יעמוד לנו?… לכן, תמרי, נעשה שקר בנפשנו אם נעמיד פתאום פני נוצרים. ובשקר הזה לא נוכל לעמוד בניסיון שלפנינו… בטרגדיה כן, אבל לא בשקר. אנחנו מונעים עצמנו מנקמה אך ורק מפני שמלאים אנחנו בהרגשה המדכאה, כי לא כמנצחים עומדים אנחנו כאן כי אם כמנוצחים, ולכן – רק לכן – מוטב לנו שלא נתהדר בעקרונות, כי אם נעשה כל מה שניתן לנו לעשות במצבנו. ואולם נעשה כן, תמרי, בעיניים קרועות – נדע כי עד עולם לא נוכל לשכוח את הנקמה הזאת שלא לקחנו, עד עולם לא נגיע לשלווה ולהתפייסות… בזה צודק אתה, גלעדי, אך טועה, לדעתי, בכך שמדמה אתה כי ברירה לפנינו. אין ברירה. יש טרגדיה… אני – אני איני יכול לתאר לעצמי את המוות כשליח החיים, את הטומאה כעושׂת־רצונה של הטהרה. זאת המסורת הרוחנית שבה גדלתי, והיא שהדריכה את חיי. ואולם מה שאומַר עכשיו הוא ההיפך הגמור: משנהפכה האלימות לאלוהיו של עולם שלם, וזה, מאמין גם עכשיו, כי הוּבס לא מפני שהצדק לא היה לצִדו כי אם משום שלימינו לא נתגייסה כמות מספקת של אלימות – ואתמול, בקלאגנפורט, אמר לי אדם שחשב כי אני בריטי, כי זאת היתה טעותם הגדולה, שלא הלכו יחד אתנו להשמיד את רוסיה, זאת החרטה האחת שבפיהם – אות הוא שהגיעה השעה שהאלימות לשמה תשרת את הצדק. הלוא נכון מה שאמרת, גלעדי, על הרוסים: לאחר שיוכיחו לאלה – ויותר מכך לעצמם – שצִדקתם היא גם כוח, יוכלו להשיב את חרבם לנדנה, ירשו לעצמם לשכוח הכול…. אבל אנחנו, תמרי, אנחנו נידונים להתהלך עם הזיכרון, מפני שלא יכולנו לקחת נקם. זוהי הטרגדיה – האם אתם מבינים, חברים, מדוע?… זוהי טרגדיה מפני שאוי לנו אם נוותר על הנקמה ומר לנו שבעתיים אם לא נגיע אל היהודים, שאנחנו חלומם האחרון. ואנחנו לא נינצל ממנה, לא עכשיו ולא בשנים הבאות. ילדינו ישאלו אותנו, ואנחנו נשפיל את עינינו. כך, כך נחיה.”

היינו יגעים, רעבים, וכבר לא היה כוח לדברים הלא־נגמרים. ואף־על־פי־כן המשכנו להאזין בשתיקה, מקווים שיסייעו להביא את העניין לאיזשהו גמר, אף שעדיין לא היה אפשר לדעת מהו.

“אין לנו ברירה, חברים. צריך לצאת למסדר. אבל צריכים אנחנו לדעת מה משמעותו של הניסיון הזה. אפילו מי שלא מבין זאת עכשיו, עתיד להשיג ברבות הימים את טיבו של הגורל שנטלנו עלינו מחדש. אנחנו לא נזכה לבִרכּת השִכחה וההתפייסות. תמיד תאכל בנו הנקמה שלא לקחנו, השׂנאה שלא כיבינו. בזה אתה צודק, גלעדי. אבל ברירה אין לנו.”

“לצאת לפארייד!”

קולו של סרג’נט־מייג’ר איזאקסון היה צרוד, כמי שהתעורר משינה וגרונו פקוק. אבל הכול שמעו, ורחש עבר את הפלוגה. שלוש־עשרים־וחמש. ארבע שעות עברו – ולא־כלום. לשווא היו הדיבורים שכמותם לא שמענו ולא נשמע. לשווא נקרעו הלבבות. עכשיו הכול כמו בהתחלה – לא יודעים אם להישמע אם לסרב. ואם כך ואם כך – עוד מעט נדע מי הם השניים.

“לצאת לפארייד! הזדרזו שם, אחת־שתים.”


ו

הסרג’נט־מייג’ר מרים קולו, והאנשים מתנמכים. ניתנת פקודה לצאת, מתחילות הרגלים לזוז מאליהן. פקודה להסתדר, מהססים עדיין, גוררים את הנעליים, מציצים זה בזה, אבל מתנועעים לעבר משטח־החצץ שלפני משרד הפלוגה. אילו צעק גלעדי שלא לצאת למסדר, אילו הוא עצמו סירב, אילו בלם אותנו איזה מהפך פתאומי; ואולם גלעדי נע גם הוא עם האנשים הדוחקים זה את זה, גרורים זה לזה, כשורה ארוכה של קרונות, שניגח אותם קטר.

“יותר מהר… אתה שם, מחכה לפקודה אישית או מה – תזיז ת’תחת… לזוז…. שיפר, תפסיק להסתובב במקום כמו זונה מסופלסת. קדימה כולכם, אַפּ! אַפּ!… הרשלר, בריצה!…”

קולו הניחר של איזאקסון היטהר מן הכיח וניחת עלינו בגרון מלא, וכבר לא נותר סדק למחשבה משלנו, גם אילו היתה בנוּ, גם אילולא התייגענו כל־כך מארבע השעות באסם, עד שלא אִכפת היה לנו כלום, רק שייגמר הכול, ומהר, ולא יישמר בנו זֵכר מכל שנאמר.

“הרשלר, עמוד, אומרים לך!… פוֹר־קרייסט־סייק, בוא הנה, או שאִמך תתחרט שהולידה אותך, הרשלר!…”

כל ההולכים ניגפו זה בזה, נבלמו, נפנו אל המקום שקולו של איזאקסון שוּלח בו. ראינו את הרשלר רץ, ידיו מכסות על פניו, רגליו כושלות, אל עבר חדרי־המגורים. ותוך כך, בזווית העין האחרת, ראינו את תמרי נחפז אל איזאקסון ולוחש משהו, וזה נרגע באחת, מטלטל ראשו לאחור, כמו אינו מאמין, מסיר את כובע־הקצינים ושב וחובשו כדרך המשטרה הצבאית, כל מצחו בכובע והמִצחה מאהילה על עיניו וחצי חוטמו. הוא לא גילה מה לחש תמרי, אך שתיקתו והעוּבדה שהרשלר המשיך לרוץ ונעלם בפתח הבניין, סיפרו הכול.

“הרשלר?!” עבר הלחש כחשמל מאיש לאיש. “הצ’כו־הונגרי המחורבן הזה? הוא?…”

רגע שבה הפלוגה והתגודדה, נכרכה לפקעת רוחשת, נדהמת, נאנחת לרווחה על שהכול נגמר בכי טוב, נכלמת על שדווקא הרשלר, זה, דווקא הוא, וארבע שעות התאפק ולא השמיע הגה… והשני, אם יש אחד – יש שניים, השני מי הוא?

בטרם הספקנו לספוג לתוכנו את הגילוי המדהים, הלא־חזוי הזה, ולהופכו לממשות, כבר היינו כולנו לכודים ברשתו של איזאקסון, נעים כחיות מאולפות תחת צליפות קולו:

“הקשב!.. קורפורל קופרברג, סַמן ימני!… הפלוגה תסתדר בשלָשות – בשלָשות סד־ר!… חזור!… אתם תתנהגו מרגע זה כמו צבא. אף לא הגה. מספיק דיברתם היום. הפלוגה תסתדר… זוננשיין, גם אליך התכוונתי. צבא זה לא בית־כנסת. הפלוגה תסתדר בשלָשות – בשלשות סד־ר! אַפּ־אַפּ־אַפּ־אַפּ!”

הרבה שנים עברו מאז, והיום הזה שוכן בי כמו אלרגיה. פרקי־זמן ארוכים הריהו דחוי ונשכח, כאילו לא היה כלל. ופתאום, בלי כל אזהרה, הוא מכסה אותי כולי כאילו לא באה עליו עדיין השמש, כאילו עודני עומד שם עכשיו, בחצר הקסרקטין שבצלע ההר, רכסי האַלפּים התלולים, והשמים רחוצים מאוד, ורוח צפונית קלה מסיעה ענן שחור מעל לכיפה המיוערה שלפנינו ועמה נוסעת יריעת־צל על הארץ, מאפילה את היער, את החצר, את הפלוגה העומדת במסדר. וכשפורץ כך היום ההוא, אני מרגיש אותו מתחת לעור, כמו בושה חיה.

איך קרה הדבר שבכל־זאת יצאנו ועמדנו במסדר, כלומר לא השתלשלות מאורעות היום ההוא והוויכוח הארוך, שיותר משהשתתפנו בו היינו עדים לו – כי אם איך עברנו בפסיחה אחת מהתמודדות אישית על נפשותינו אל הצייתנות המתורגלת לחוקי הצבא? שוב ושוב אני מנסה לשחזר במדוקדק את הפסיחה הזאת, ואיני יודע מה קרה בנו. פעמים נדמה לי, כי היטבנו לעמוד על משמעות ההכרעה וכי הפריחה שמתחת לעורי צריבתה היא מאז היום ההוא, ופעמים אני משוכנע, שלא הבינונו את הדברים שאמר – למשל – זוננשיין, וכי רק במרוצת השנים נהפך מסדר־הזיהוי למה שהוא היום בלבי, לבוּשה חיה.

מעבר לפסיחה האחת כבר היינו מסתדרים בשלשות, דום־נוח־דום, לימין 'שֵׁר, לחזית שוּר, וכבר היה המִסדר הזה, שאינו ניתן עוד לביטול. המשטרה הצבאית טרם הגיעה. מייג’ר סאנדרס ולפטנאנט פרוינד־פוצובסקי ניצבים על משטח־הבֶּטון, פתח המשרד, ואנחנו ממתינים בעמידה חופשית. העיניים נוסעות מימין לשמאל, מחפשות את מי שבא במקום הרשלר, מבקשות לגלות אם עוד מישהו חסר, ואם יש עוד פנים זרות במסדר.

בובי, קלטה אוזני לחש, פעם ועוד פעם. הראשים נעים ומחפשים. קצת לשמאלי נופלות עיני על קליצ’בסקי, ממשרד־הגדוד. זה אחד מהשניים ובובי – נכון, הוא אינו נראה במִסדר. שמחה עוברת אותי, כאילו שמעתי שאני הוא שעשיתי את המעשה. כמה נאה הוא הפתרון הזה, ולא כפי שציירתי לי כשניסיתי לנחש מי הם השניים. בובי הגברי והיפה. אפילו עכשיו הסתלק חרש, בלי שנרגיש בו, בלי הצהרות ובלי וידויים. איך אפשר היה לשער שלבו של בובי מלא מחשבות כאלה, ומי יודע מה היו מחשבותיו. גם לא נדע. גם עכשיו, כמו תמיד, ישתוק, ואיש לא יידע מה דחף אותו, דווקא לבית זה, יום אחד אחרי שהגענו לעיירה? מה נבקע לפתע בנפשו? והסיפור שבפי הנשים – מה מידת האמת שבו – מה רצה לעשות כשפרץ לביתן, ומדוע זה לקח כסף וחפצי־ערך? לעולם לא נדע. כשם שלא יסַפר למה שיתף דווקא את הרשלר – והרי לא היה בלבי צל של ספק, כי בובי היה היוזם והמתכנן ואת הרשלר רק סיפח – ולא מישהו אחר. אין זו רק הפתעה, כי אם במובן ידוע, עלבון. אינני מדבר על עצמי – מה פתאום אני? – אבל לייזי איך זה פסח על לייזי? ומי זה בכלל הרשלר, הרַכרוּך, בחוּר־הישיבה, שאיש אינו מרגיש לא במציאותו ולא בחסרונו, ומה מצא בובי בו, דווקא בו –

המחשבות עמדו. שני ג’יפים של המשטרה הצבאית נכנסו בשער החצר, מאבּכים אבק לבן ונבלמים בחריקת־חצץ לפני משרד־הפלוגה. מהג’יפ הראשון קפצו קצין ושני לאנס־קורפורלים, ומהשני ירדו סרג’נט ושתי נשים. אנשי המשטרה נראו כדרך שהם נראים, תרנים בבטלדרסים, שתפרים נמשכים להם במקום הקמט, חגור לבן ונחושת־קלל. אנחנו הבטנו כולנו בנשים, שמיד ברִדתן מהג’יפ נרתעו לאחור, אל קיר המשרד. האֵם בשׂמלה שחורה ובגרביים שחורים, אשה גבוהה וגרומה, שרוב ראשה מכוסה בשביס. הבת נראתה נמוכה קצת מאמה, מלאה ממנה, ובזקיפתה משהו מצודד את העין, נשי מאוד. שׂערה היה ערמוני ומעורבות בו קווּצות פשתניות. שׂמלתה מצומדת לגופה השופע, וגם במקום המותניים וגם בחזה הגבוה. שתיהן עמדו בלי נוע, פניהן מוטות מעט אל הקיר, כאילו הן העומדות לזיהוי.

בינתיים כבר קרב הקצין התמיר אל מייג’ר סנאדרס והצדיע בכל הטקס, נוסח אַר־אֶס־אֶם מקגרגור. המייג’ר הגביה שתי אצבעות עד לגובה הסנטר, כאילו אמר: לא מתרגשים מכל העסק, וכדאי שתזכור מי פה המייג’ר. הקצין רכן אל המייג’ר ואמר משהו. זה נפנה אל פרוינד־פוצובסקי שעמד קצת מאחור ולחש משהו, ופרוינד־פוצובסקי טִלטל בזריזות את אחוריו הכבדים וניגש אל הסרג’נט־מייג’ר.

“רייט, סר!” השיב איזאקסון בקול רם ללחשו של הלפטנאנט, סב על עקבו, תחב שתי אצבעות לכיס מעיל־הקרב, משך מתוכו גיליון־נייר – אולי אותו גיליון שבובי קרא מתוכו את השמות – כִּפתר בקפדנות את הכיס, הגביה את סנטרו וצעק – בשביל לעשות רושם צבאי על אורחינו – “הקשב” גדול. שלא כמו בובי קרא איזאקסון כל הברה והברה, בקול ובהטעמה, וכל מי ששמו נקרא קפץ לדום, השמיע “נוכֵח, אדוני!” וחזר לנוח דרוּך. בשביל מה כל התיאטרון הזה, לחש פוקר מאחרי. הכול בשביל שתי הזונות. אבל גם הוא, כולנו, נענינו לשמנו, ממושמעים, צייתנים, מוכנים לזיהוי. רק שתי הבדיחות הפרטיות שלנו הרקידו חיוך בלבנו.

“הרשלר!”

“נוכֵח, אדוני!” קפץ קליצ’בסקי לדום, ושב לנוח.

“קורפורל רוברט מיינץ!”

“נוכח, אדוני!” קרא קול חותך בראש אחת השורות. הטיתי ראשי לראות. זה עוזיאל, ממחלקת הרכב הגדודי. מן הנאמנים. תמרי זה – בכה, התפלש בעפר, אבל על כל הפרטים חשב, ואת רצונו כפה. אנחנו עומדים.

“הפלוגה תפתח רווחים – פתוֹח רווחים, צעד!” פתחנו רווחים.

קצין המשטרה הצבאית פנה אל הנשים ורמז להן להצטרף אליו. הם ניגשו לראש השורה הקדמית, ומכאן התחילו עוברים על־פנינו, הנשים והקצין תחילה ופרוינד־פוצובסקי, איזאקסון וסרג’נט האֶם־פּי מאחריהם. מייג’ר סאנדרס נשאר עומד במקומו, מופרש מכל העניין.

עמדנו, שלוש שורות ארוכות, והנשים פסעו לאִטן, נעצרות מול כל חייל ומביטות בו ארוכות, מתאמצות לזהות את השניים. לאט־לאט. ארבע אחר־הצהריים. רוח קלה נישאת מימין, ואנחנו עומדים ופנינו מול השמש. הענן השחור היוצא מאחרי ההר מושך שוֹבֶל של צל על החצר כולה. צינה חריפה מרעידה את בשרנו. הנשים הולכות לאִטן, מחייל אל חייל. ואנחנו עומדים כולנו לזיהוי. שותקים, ממושמעים, מביטים במעבר ההרים שממערב, בראשי ההרים, בשתי הנשים. עכשיו הן עומדות לפני. האם היא אשה גבוהה, שעצמות רבועות שולטות על פניה. עור שהיה פעם לבן מאוד, ועכשיו כאילו מתחוּהוּ לייבוש על עצמתיה. פנים קשות, ועיניים לא־נבהלות. כשעברה על־פּנַי נשכח ממני צבע עיניה, ורק זאת זכרתי, שאין בעיניה יִראה, כי אם הרצון הנחוש למצוא את האשמים. הפלוגה לא מפחידה אותה, והיא מרוכזת כולה בגילוי הפרצופים המצולמים בזיכרונה. הבת היתה מפוחדת. מקרוב לא היתה יפה – אבריה תפוחים מדי, שדיה השופעים נוטים כלפי בטנה. גם פניה היו מלאות מדי, וכיוון שהשפילה ראשה, נכפּלה פימה מתחת לסנטרה. היא לא הסתכלה בנו כלל ורק כשהביטה בה האם ומשכה בשׂמלתה ברוגזה, היתה מגביהה ראשה ופוקחת עיניה לעומתנו. היו לה עיניים כמו שאנחנו מציירים לנו עיניים צפוניות, כמו אגם־מים באַלפּים.

לאט־לאט עברו את שתי השורות הראשונות, וכבר קרבו לסוף השורה השלישית. רחש נשמע מאחור והחזרתי ראשי לראות. האשה חזרה עד לראש השורה השלישית, ועמדה מול לייזי. היא הביטה בו ארוכות, ולסוף הניעה בראשה, פשטה כפותיה, כאומרת, מצטערת, אבל זה לא הוא – ויצאה מבין השורות. היא נשארה עומדת מן הצד, גבוהה, תקיפה, ומחכה למה שיורֶה לה קצין־המשטרה. הוא ניגש אליה, ונראה שהציע לה לעבור שנית על־פני המסדר, שמא תיזכר. רגע נשארה עומדת במקומה, מביטה בנו במצוּדד, כהופכת בדעתה.

ופתאום החליטה. בתנועת־ראש נמרצת קראה לבתה להילוות אליה, ובצעדים ארוכים התחילה פוסעת לעבר הרכב, בלי להסתכל אפילו פעם אחת לאחור. היא מנחשת, עלתה מחשבה בלבי היא מנחשת ששני האנשים שראתה אמש אינם עומדים במסדר, והיא מבקשת לסיים את הזיהוי בהפגנת־כבוד. הסוף הוא, שהיא משחקת את משחק־הכבוד. המנוּולת. אנחנו שנהגנו אִתה במרמה, והיא המצפצפת על כל המסדר.

בלי לחכות לאנשי המשטרה הצבאית טיפסה ועלתה למושב האחורי על הג’יפ, היא ראשונה ובתה אחריה. הקצין ניגש אל מייג’ר סאנדרס, שלא זז עדיין ממקומו, החליף לחשושים, לחץ את ידו ואת יד פרוינד־פוצובסקי, הצדיע בכל הטקס ופנה אל הג’יפ. המנועים כבר המו. הקורפורלים והסרג’נט ישבו במקומותיהם. הוא השתופף וקרס על מושבו, כשרגלו האחת נחה על כנף המכונית. חצץ נבעט לאחור ואבק לבן נישא מאחורי הג’יפים. הם הסתובבו במלוא רעש המנוע, ונעלמו מעבר לשער החצר. כל העסק כולו לא נמשך אפילו עשרים דקה.

כשלא נשמע עוד קול הג’יפים אלא כהֶמיה רחוקה, ראינו שהמייג’ר מחייך אלינו. סרג’נט־מייג’ר איזאקסון הביט בו, והמייג’ר רמז לו, בהינף־אצבעות קונדסי, שישלח אותנו לכל השדים. הוא הפך פניו ומיהר להיעלם במשרד־הפלוגה.

תגובתו זו השפיעה מיד גם על הסרג’נט־מייג’ר. באצבע צרֵידה הִכה על מִצחת כובעו והדפהּ כלפי מעלה, חייך לעומתנו בשפתיו, שיש בהן מעור הלטאה, והפטיר:

“או־קיי. בחורים, הבּרדק נגמר… רגע אחד!” צעק לפתע, כשהתחילו השורות להזדעזע. “בעוד שעה אוכלים. ארוחה כפולה. יאללה, לחדרים…”

ז

זה כל מה שאירע באותו יום. גם אם דיברנו, לא החכּמנו. בובי והרשלר נשלחו בו בערב לחופשה למילאנו. תמרי נקרא לפעולה בעסקי הטי־טי־ג’י. לא יצא שבוע ופלוגה אחרת באה להחליפנו. וגם אנחנו, כל אחד לעצמו, השתדלנו שלא לזכור את מאורעות היום ההוא.

כשאני שב ובוחן את מעשַי בימים שלאחרי־כן, נדמה לי שפשוט לא הִרהרתי בכך, אולי לא הבינותי כלל – כדברי זוננשיין – שאת המסדר ההוא לא אוכל לשכוח. כמה שלא אתאמץ.


 

פצעי בגרות


א

שבנו והשתכַּנו באותו בית של עובדי־הרכבת, באותה קומה שמעל למרתף. אלא שהפעם פעל פוקר בזריזות ומתוך מחשבה מַרחקת־ראות: ראשון קפץ לתוך הבניין, תפס את חדר־המגורים הגדול לעצמו ולשאר ה“ידיים” שבמחלקה, התחיל משוטט בסביבה ולא שב עד שגילה באחד הבתים הנטושים שולחן של ממש, עמסוֹ­ במהופך על ראשו והביאו לחדר, ועוד בטרם פנה היום ארגן נוּרת־חשמל מאחד המשרדים וישב ל“תפילה” ראשונה. סדר מוכרח להיות, אמר. פה נישאר תקועים הרבה זמן, אז שיהיה לפחות נוח לשחק.

כך כולנו. ידענו, מעתה ימלאו ימינו בשום דבר. התחלנו מתנהלים בכבדות ובאטיות, כמהלכים בתוך מים, משתדלים למתוח את מעשינו המעטים על־פני שעות רבות ככל־האפשר. היינו מקדימים לצאת לארוחות, משׂתרכים בעצלתיים עד למטבח, ממתינים באורך־רוח לחלוקת האוכל, אוכלים בנחת, מלהגים, מחכים זה לזה ואלה לאלה ויוצאים בשיירה יגעה למסע חזרה – ואולם חרף כל התחבולות לא היה סוף לימי־יוּני הארוכים, והערבים בוששו לבוא. לא שמרנו, לא התאמַנו, טרם השתלבנו מחדש לתוך הקורסים שנתארגנו בגדוד – סתם ניקרנו וקִרקרנו בחצר כתרנגולות רעבות, ישבנו בשפת הדרך והסתכלנו בשיירות הנוסעות, ברכבת הבאה מן הגבול, שיחקנו מחניים, צפינו בשכן המנסר עצים וטומנם במרתף לימות החורף הרחוק, בערב היורד לאִטו. כשמילא סוף־סוף החושך את העולם היינו נמלטים מן העצבות ומן המחשבות המדכאות אל חדרו של פוקר, אל אור החשמל, אל להגם של המשחקים, אל האפשרות לשבת על אדן החלון, להחזיק ספר ולצפות בקלפים, בכוכבים שאורם מתחדד ככל שמשחיר הלילה, להאזין לזמן הסובב על ריק.

ואכן, בערב השלישי לשובנו ישבתי לי על אדן החלון, גבי אל המזוזה האחת ונעלי אל האחרת, מתאמץ לקרוא באחד מכתבי־העת האנגליים של זוננשיין ואגב כך מסיע עיני אל פוקר המפגיז את שאר המשחקים במלים, מזהיר אותם מפני השוֹאָה הצפויה להם, מקונן על הקלפים המזעזעים שנפלו בחלקו מתבונן בשטיקפלייש שנטל עמו מן המטבח מסטין גדוש פרוסות לחם בריבה, שהוא בולען במלתעות קרועות לרווחה, חצי פרוסה הנגיסה; בברוצקי המזמזם חרש ומפריח קללות כטבעות־עשן; בערוסי, האנוס לשבת אתנו ולהשתגע מן הבזבוז שמתבזבזים כאן לשווא בגדיו המעומלנים וגלי שׂערו, הכול בעֶטיה של אותה כובסת שמצאה לה תחליף בימי העדרנו – יושב וממשש את כל ההוויה העקרה שאני נטוע בתוכה באין יכולת להיחלץ, מחליט בלבי כי הערב – הערב באמת – אנסח את בקשת־השחרור־מטעמים־משפחתיים בצירוף חוות־הדעת הרפואית שהגיעה עם המכתב האחרון מהבית, מחליט וחוזר בי, גומר בדעתי לכתוב תחילה אל נוגה ולהפגיע בה שתכתוב דברים מפורשים, כל מה שקרה, בלי רחמים, ובלבד שיבוא קץ לשתיקה הפתאומית הזאת שהשד יודע מה גרמה. אני אכתוב. בהחלט. עוד הערב. איך אַת יכולה כך, חודש שלם בלי אות־חיים. יותר, חודשיים. ונגיד, נגיד שמה שהטחתי אני בפנייך הוא הכי נורא שרק יכול להיות – הן ראוי אני לפחות לתשובה. שיהא מתוך עלבון, מתוך רוגז – אבל שייאמרו הדברים בגלוי ובאומץ־לב, ולא כמעשייך אַת, שמנצלת בצורה פחדנית את העוּבדה שאיני יכול להגיע אלייך, כן, פחדנית, שהרי איך אחֶרת תבואר היאלמוּת־פתאום כזאת, הינתקות גמורה, כאילו נמוּגותי מעל מעילך כפתית־שלג. לא, חביבה, אני לא אניח לך לסיים כך, נעלבת־כביכול. אני אכתוב אלייך, נוגה. עוד הערב. אכריח אותך לגלות את האמת. מודיע לך: לא מאמין שכך היית נפגעת לולא קלעתי לתוך דבר־מה מוגמר ובשל, שדי היה לו בנגיעה קלה בשביל שיישוֹר וייפול. אמנם, נכון, אני הקלתי עלייך, סייעתי לך להשתחרר ממני, ולא מתוך טעות גמורה, נוגה, נוצר בלבך הרושם, כאילו אני הוא שדוחף אל הניתוק, נבהל מפני קשר־העולמים אל הנקודה האחת. יש בזה משהו, בתשוקתי אל החוץ, להיות כמו אותו לימון מתוק במשתלה שהיתה בחצרנו: זה אך קיבל צורה, שתיל צעיר ודק־גו, נועצים בקרקע החולי, מארבעת הצדדים, אֵת זקופה ומנתקים את אלפי הנימים השׂעירות שכבר מחברות אותו למקום, מבתקים את השורשים ונושאים אותו לבדו, לבנה אחת של קרקע חולי אחוזה בשורשיו ועטופה שׂק לח, למקום רחוק נושאים אותו, להתנסוּת חדשה, לפרי שלא חלם שיוכל להניב. נכון, אבל לא מפנייך. אין רגליים למנוסתי ממך, נוגה. כמו יוֹ־יוֹ אני מתרחק וככל שגדל המרחק מתחזק הכוח המושך חזרה אלייך. אני אוהב אותך מתוך אהבת־עצמי. אַת האחת והיחידה שאהבה מה שלא מצא בי שום אדם אחר. אתך אני מעֵז לחלום על ראשי ההרים. בלעדייך אני כמו הקוץ הזה – מי זוכר מה שמו, נו, אַת היית יודעת בוודאי לְמה כוונתי, הקוץ הזה שהיה ממלא את חצרנו ואבא ואני שורפים בשלהי דקייטא, אולי קוץ אולי דרדר, אולי חרול אולי ברקן, נעצוץ, סילון, ואולי סתם ירוקת־החמור, את הצירוף האנושי הזה אני מכיר – בקיצור, מה זה חשוב, נוגה, לאיזה קוץ נשבר אני משוּל. אתך אני כמו החורף שלנו, כמו הקיץ הזה שפה, ירוק, צבע התקווה הטובה. איך לשכנע אותך, שאינך כמו הבית שמפניו נמלטתי ואשר אליו לא אשוב, לא בכל הפיתיונות שבעולם, ואפילו אהיה אנוס להרקיב בהוויה הצבאית הנמאסה הזאת עוד חמש שנים. שום מחלות ושום תעודות רפואיות ושום תחבולות. אני יצאתי בשביל לעצב לי חיים חדשים. אבל אלייך, מנוּולת יקרה, אלייך הייתי פורח, כאחד מזרעי הקוצים המזוקנים הללו, עכשיו, הערב, כשכבר סיימת בוודאי את כל הבחינות וקיבלת את כל הטוב־מאודים, הייתי בא ויושב בחדרך ומביט בך, או לוקח את ידך הקרירה ושנינו היינו מהלכים בין אבני־העיר החמות, אולי לעבר עמק המצלבה ואולי דווקא להיפך, עומדים שם למעלה, בשפת הדרך, ומעבר לקרחות־הסלעים המצורעות, מעבר לזיתים המאוּבּנים, מסתכלים בחומה הרחוקה, הזרה לי תמיד, כזמן אחר, כחיים שעמדו במגעו של קוסם. אני אכתוב אלייך, נוגה, על אפך ועל חמתך. עכשיו. ובכל המלים שאני מדבר בלבי. הצנזורה הצבאית בוּטלה סוף־סוף, מכתבים אינם נפתחים ואיני חושש עוד מפני איזה קורא לא קרוּא שיציץ לתוך נשמתי, וגם מפנייך לא אתבייש עוד. תמיד היית שואלת מדוע מכתבי יבשים ואינפורמטיביים כל־כך. ובכן, היום אריק את כל המלים שהייתי מצמק וכולא מפחד עינייך החכמות. בקלות לא תימלטי ממני, וגם אם תתנערי – תישאר בך כמכוות־אש הידיעה שכמוני לא יאהבך שום אחר, כמו שאני חסר אותך לא תחסרי לאיש. כמו כווייה אשקע בבשרך, נוגה…

כבר החזרתי רגלי לפנים החדר, נדחף על־ידי רגשותי הנסערים, כששמעתי מן החצר, ממש מתחתַי, קול עולה:

“חבר! שלום!”

עוד בטרם הוצאתי ראשי בחלון, לראות מי הקורא, הרעידו אותי שתי המלים הפשוטות שנֶהגו ממעמקים. הסתכלתי החוצה. סביב היתה חשיכה גמורה, ורק מן החלון שלנו נמשך מלבן של אור עירום אל החצר. במלבן הזה עמד האיש וראשו מוּטה לאחור, פניו אלי. המבט הראשון אימת מה שחשתי מיד, בגבי – האיש לא היה אחד החיילים שלנו, כי אם אזרח בסגין שחור, ברעמת־שׂיער החבושה כקוֹלפּאק טאטארי על פנים כחושות, שועליות. בבת־אחת ראיתי הכול, כפגישה עם רוח־רפאים – העיניים הכהות, הבולטות מאוד, הצללים הממלאים את רקותיו השקועות, את לחייו הנפולות, האף היוצא כאצבע כפופה מתוך הקלסתר הצר. אדם שבא מרחוק.

“שלום,” לחשתי מתוך התדהמה.

“אמור־נא, חבר, איך אגיע מכאן אל מַפקֵדַת החטיבה היהודית הלוחמת?”

קולו היה מכונס במסילתה של השאלה העניינית, כאילו הופעתו של איש זר כזה בתוכנו היא מעשה בכל יום, גם לנו גם לו. הוא לא חיכה לשום גילויי שמחה מצִדנו, רק שנכוון אותו למקום.

“סלח לי,” אמרתי. “אבל מי אתה? איך צצת כאן פתאום בערב?”

“מרחוק, מרחוק.” נדמה היה לי, שהוא משיב למחשבותי, אבל קולו, באריטון מלא, היה יבש כקודם. “כמה קילומטרים מכאן למפקדה?”

אל החלון כבר נדחקו כל מי שהיו בחדר, וכולם, כמוני, נרעדו למראהו של האיש העומד למטה, במלבן האור. בגדיו, חזותו, העברית שבפיו – לא רק המלה “מַפקדה”, כי אם השימוש בשם המלא והמפורש “החטיבה היהודית הלוחמת” – כל אלה העידו עליו שהוא מ“שם”. כלומר, ממש מרחוק, מן המקומות שעד עכשיו לא הגיע מהם איש. אבל איך זה הופיע כאן פתאום לבדו, בשעה כזאת, ודווקא אצלנו? הכול המטירו עליו שאלות, יצאתי אליו לחצר, אולם הוא לא השיב ורק חזר ושאל איך יגיע במהירות אל ה“מפקדה”.

“הדרך למַטֶה רחוקה,” אמר לו זוננשיין. “ואיך תגיע לשם בלילה?”

“איך?” אמר האיש הזר. בשאלתו היתה גם התשובה. כדרך שהגיע עד כאן.

“אנחנו נסדר לו תחבורה,” אמר ערוסי. “אני אתן קפיצה אל רחמני. הוא יעשה לו את הנסיעה בלי בעיות.”

הבטחה זו, שלא לקָחהּ בחשבון הדרך, הרגיעה אותו לפתע, והוא נתרצה להיכנס אתנו לחדר, עד שתגיע המכונית שרץ ערוסי לארגן לו.

אותה שעה שנדחקנו כולנו לתוך החדר, והקפנו את האיש הזר היושב לשולחן, בין המסטינים והקלפים, היא ממין הדברים שנראים לנו כאילו לא ייתכן שהיֹה היו. אני רואה את האיש שקומתו ממוצעת, אם לא למטה מזה. גם במעיל הכבד שלגופו, שצבעו המקורי אבד מזמן, נראה היה צנום ביותר. אולם לא היה זה רזונו של איש מורעב, גם לא של סגפן. עיניו הבולטות מבין עצמות־לחייו היו שלוחות לאיזו נקודה רחוקה, ונדמה היה כי כל הגוף הזה משרת ומזין את הקדחת השחורה שבשני הגלגלים האלה. הוא ישב דומם במקום שהושיבוהו וכבש את בלוריתו הסתוּרה בכפות־ידיו, לא דיבר אלא כשנשאל, וגם אז במלים חסוּכות ומכוסות.

“אז תגיד משהו,” לא יכול היה אסרטייכר הקטן לכבוש את רִגשתו. “איך הגעת הנה פתאום?”

“לא פתאום. אני נשלחתי אליכם.”

“אבל מאיפה?”

“מחטיבת השׂרידים.”

“מה זה?” אמר פוקר.

“השׂרידים, חברים. הפרטיזנים. יוצאי היערות, האוּדים המוּצלים. שארית הפליטה.”

“איך 'תה יודע כ’כך טוב עברית?” שאל לייזי מן הצד, שאלה ששיגעה גם אותי. הכול לכאורה ידוע ומוּכּר, בוודאי אחד מ“תרבות”, אבל רק עכשיו קורמת הידיעה הערטילאית ממשוּת שאנו רוצים לממשה באצבעות – האיש הזר הזה, שיצא אלינו מתוך החושך, בכל חזותו הפלאית, הוא אחד מאתנו, ממש, מדבר בשׂפתנו, יוצא אלינו, ישר מן היער, מכוון צעדיו אל נקודת־הגבול הזאת כמו לפי כוכב.

שׂפתיו של האיש נעווּ בחיוך, ורק עכשיו ראיתי ששׂפתיו מלאות, מופשלות כלשהו כלפי חוץ ובעורן הפנימי משומרת אדמומית רכה. בן כמה הוא, האיש הזה? לרגע אחד, בחיוכו, היה כמעט נער, אבל שוב התכנס כולו בעיניים הקודחות, בידיים הכובשות את לחייו זו אל זו. בתנועה חדה קם פתאום מן התיבה שישב עליה:

“איני יכול להתעכב כאן, חברים. עלי להגיע למפקדה במהירות הגדולה ביותר.”

“חבל שתמרי אינו כאן,” אמר זוננשיין.

“מיהו תמרי?” שאל האיש, בסקרנות עניינית.

“מן העסקנים. הוא היה מתלווה אליך, עוזר לך למצוא את האנשים שאתה מחפש.”

“אני אמצא את האנשים. מוטב שאצא לדרך.”

“לא תלך ברגל!” קרא אסטרייכר הקטן.

“אצל הרוסים לומדים ללכת,” אמר במפתיע ברוצקי.

“כן,” הביט בו האיש הזר. “ללכת אנחנו יודעים.”

“אצלנו תיסע במכונית,” אמר זוננשיין. הוא החזיק במעילו, בתנועה החביבה עליו. ניכר היה שבעצם ביקש לחבקו, אבל משל ברוחו. “אצלנו אתה בבית. חבר יקר, אנחנו נרעשים כל־כך מעצם הופעתך, שלא שאלנו, ואתה לא סיפרת לנו דבר, מי אתה, מהי חטיבת השׂרידים, מאיזו ארץ אתה מגיע, כמה אתה שם… סַפּר לנו משהו…”

“בשביל לספר משהו,” אמר האיש, “בשביל לספר רק משהו, צריך אני לשבת כאן כל הלילה, וכל היום, וכל הלילה…” רק עכשיו החל הבּאריטוֹן העמוק שבחזהו להימֵס ולרעוד. דיבר לאט וכל מלה נשברה על־פני החדר כולו. הושיט ידו האחת לעבר פוקר, שהיה צובת “לאקי־סטרייק” מתוך החפיסה שלפניו. פוקר מיהר להושיט לו את החפיסה. וְרַק עכשיו ראיתי את אצבעותיו שנמשכו מתוך כף־יד צרה כפִרקה. דקות מאד היו ועצמותיהן בלטו מבעד לעורן השקוף. איך יכלה יד יפה, יד רפה כל־כך, לשמש את הפנים הנחרצות האלה. הוא קירב את הסיגרייה לשפתיו וכשינק את העשן רעדה ידו. הוא מיהר לשומטה ולטומנה בכיס מעילו. אבל הרעד לא נעלם מעיני איש.

“בחור,” אמר זוננשיין, “מתי אכלת בפעם האחרונה?”

“אוֹכַל כשאגיע למַפקדה. ירא אני, שהמכונית לא נמצאה…” זז במקומו.

“כמה זמן אתה בדרך?” נהם שטיקפלייש, שישב כל אותה העת במקומו ליד השולחן והמסטין עם הלחם לפניו. “יהיה עוד חצי שעה… נא, קח קודם־כול קצת לחם.”

האיש השפיל רגע עיניו אל הלחם, ונדמה היה לי שכל גופו נוטה כלפי המסטין. אבל באמת לא זז. מן הכביש נשמע צופר של משאית.

“זהו!” קרא ליייזי, שעמד ליד החלון. “הם הגיעו.”

“שלום לכם, חברים,” אמר האיש ושב ונטל את הסיגרייה בין אצבעותיו. הוא השתהה רגע, ולחש: “אחַי שלי, ברוכים תהיו.” ואחר שהִייה נוספת, כמו בלי שאוזניו שומעות מה שפיו מדבר: “גם אם איחרו פעמי מַרכּבותיכם.”

בתנועה חדה פנה אל הדלת ולא הסב עוד את ראשו. אנחנו כולנו נדחקנו ויצאנו אחריו. ערוסי כבר היה בדרכו אל הבית, והנהג, רחמני, עמד לפני חרטום הדודג'.

“זה אתה?” אמר רחמני. “עברית אתה מדבר?”

“גם חושב עברית,” אמר האיש.

“יופי, אז יאללה, תעלה. יש לנו עוד חתיכת דרך.”

האיש פנה אל תא־המכונית, אך כאן עיכב אותו שטיקפלייש ודחק לתוך ידיו את הלחם, שעטפוֹ בפיסת עיתון.

“קח. קח, אני אומר לך. לא יזיק לך לאכול משהו, מענטש.”

רחמני כבר התניע את המשאית, אבל האיש עוד עמד בינינו, הסיגרייה לוחשת בין שפתיו והלחם בידו, כאינו יכול לגמור בדעתו מה יעשה עכשיו.

“כבר איני יודע,” אמר, וקולו מתחרה בנהמת המנוע, “אם יש לי צורך ללכת למפקדה. נשלחתי בשביל לשאול אתכם מה עלינו לעשות עכשיו, אנחנו, השרידים. עכשיו אני יודע מה תשובתכם. אנחנו נקום ונצא לדרך. אליכם. אחינו מחכם לנו על הגבול. את הלחם הזה אקח אתי בחזרה, זֵכר לפגישה הראשונה… להתראות, אנחנו נגיע.”


ב

ויום אחד התחילו חוצים את הגבול, ממש כמו שתיאר תמרי באותו יום באסם, לפני שעמדנו לזיהוי, כמו שבישׂר האיש הזר. הגבול נפרץ פתאום, כלומר, אנחנו לא ידענו ששיירות כבר נוסעות בדרכן אל הגבול, ורק כששמענו את השירה הבאה מן הכביש, שירה מוּכּרת ועם זאת מתמיהה בשוֹנוּתה, הבינונו שכבר הם כאן.

גם לא כך. אחר־הצהריים ירד גשם, והלב נמלא מצהלות חורף ועצבוניו. בקיץ הכול חוץ ויובש, ובחורף הכול פְּנים והאוויר מִשיי ואפלולי והמים תופפים על רעפי הגג, קולחים ונאגמים מסביב לצריף, ואני עומד בחלון הזולג ורואה את הארץ המתכסה מים עד ארובות השמים, ולבי פוחד ורוחב עם כל דמיונותי המרחפים בגשם. אך המטר הזה – נעלם כלעומת שבא. הענן הסתלק אל מעבר להרים, והירוק ירוק יותר, והרחוּץ רחוץ יותר, ושוב שלהי סיוון, ובחדרו של פוקר דולקת הנורה הלבנה, והקלפנים טורפים קלפיהם ולייזי ואני יושבים על אדן החלון ורגלינו משולשלות החוצה, ולמטה – במבוא הבית – מנסה ערוסי מזלו אצל הפרטיזנית האיטלקית הצעירה שבאה לגור אצל דודתה שבקומה השלישית. כך היה אותו ערב, שאולי לא היה ראשון.

סתם שיירות אינן ראויות שנביט בהן. יומם ולילה הן מהמות ושוחקות צמיגים מדרום לצפון ולהיפך. הדיוויזיה השבעים ושמונה, זו שאנו מסופחים עליה. והקורפוס העשירי. זה שהדיוויזיה נמנית עמוֹ. והשבויים הגרמנים שממשיכים לנסוע דרומה, השד יודע לשם מה. והבוקר עבה שיירה יחידה במינה – שבויים רוסים המוחזרים למולדתם, לבושים כולם מדי־קיץ אמריקניים חדשים, מרוּוחים על ספסלי ג’י־אֶמ־סי’ס אמריקניים ורק הדגלים האדומים מתבדרים מעל תאי־הנהגים. שיירות לא עושות עלינו רושם.

אלא שפתאום שמענו שיר, כאילו נשאה אלינו הרוח שברי קולות ממקום אחר, מזמן אחר. שיירת דודג’ים עברה לאִטה, ותוך כניסתה לעיירה נפתחו פנסיה לאלוּמות עזות. הנהגים צפרו. ומבעד למרכבים החתומים בכילות שמענו את השירה הברורה, כל משאית ושברי־הפסוקים העולים מתוכה: ארצה עלינו, ארצה עלינו… הבאנו שלום עליכם… זאָג ניט קיינמאָל אַז דוּ געהסט…

המשאיות הוסיפו לעבור לאִטן, חתומות, באורות מלאים, ומבעד לכילות־האברזין עולים קולותיהם של האנשים הלא־נראים. לייזי ואני קפצנו לחצר ורצנו אל הכביש. נראה שהתירו להם להתגלות אחרי שעברו בשלום את הגבול, מפני שבכמה מכוניות כבר הגביהו את שוּלי היריעות, וראינו פרצופיהם של אנשים דחוקים אל הדלת האחורית. הם היו מוּארים בפנסי המשאיות שבגבם, אך לא הצלחתי להיאחז בשום קלסתר. פליטים. שעטנז של לבושים. צווארונים מוגבהים, ראשים מעוטפים בצעיפים. פנים כבוּיות. ורק הידיים המשתלחות אלינו והקולות הצועקים:

“שלום, שלום, שלום, שלום…”

וזה היה הכול. מנינו יותר מעשרים משאיות, כולן משל החטיבה. ואילו אחרים שרצו גם הם באותו לילה לכביש סיפרו שמנו שלושים ויותר. מניִן באו, לא ידענו. לאן מסיעים אותם, יכולנו רק לשער. דרומה, קרוב ככל האפשר לארץ.

למחרת שמענו קצת יותר: לא הרחק מאתנו הותקנה תחנת־מעבר למוברחים, ושם ניתנת לכול ארוחה חמה, וכן טיפול רפואי למקרים דחופים, ואחרי־כן עולים הם על רכבּה של יחידה אחרת וממשיכים דרומה. אמרנו זה לזה, שצריך לגשת לשם פעם ולראות מה נעשה באותה תחנת־מעבר, אבל התקשינו למצוא שעה נוחה וטרמפּ. מייג’ר סאנדרס אִרגן מחדש את סדר־יומה של הפלוגה וסרג’נט־מייג’ר איזאקסון הקפיד על ביצועו, קורפורל קופרברג היה מתַרגל אותנו בוקר־בוקר על רציף הרכבת ולפטנאנט פרוינד־פוצובסקי היה מפקח על אימוני־הנשק שהחלו שוב מבראשית. מי שלא התאמן הוּצב לתורנוּת־מטבח, ומי שלא קִרצף פארורים נשלח בלילות לשמירת־מחנה. בשעות אחר־הצהריים הרביצו בנו השכלה כללית, וכבר ביום הרביעי לשובנו מקרסרקטין התחילו אנשים יוצאים לחופשות שלושת־ימים למילאנו וּונציה. הבריחה הגדולה התנהלה על דרך־המלך, ואנחנו נתבקשנו רק שלא להפריע. ידענו שמקצצים את מנות־המזון שלנו, והיינו מרוצים. הודיעו לנו שוויתרנו מרצוננו על מנת־השוקולד השבועית, והיינו מרוצים, נתבקשנו להפריש אחת משׂמיכותינו ולנדב כל בגד מיותר שברשותנו, ועשינו כן בשמחה. יותר לא נדרש מאתנו. לא ממני, ולא משום אדם אחר בפלוגה, להוציא את תמרי, שכמובן מאליו לא נתגלה מחדש אלא כאחד מראשי תחנת־המעבר. חסרו גם בובי מיינץ והרשלר, שלא שבו אלינו מן החופשה במילאנו. רק לאחר ימים נודע לנו, כי בובי הוּצב באורח זמני ליחידה אחרת, והרשלר נעלם במילאנו. השמועה עברה, ולא ידענו מה מקורה, שיצא לחפש את הוריו בבודאפשט.

גם זוננשיין נשאר אתנו, אך שלוות־נפשו סרה ממנו. שוב לא ישב בפינתו, מפטם את מקטרתו ומעיין בכתבי־העת. בצהריים, מיד עם תום האימונים הסתלק ולא שב אלא בשעת־ערב מאוחרת. מיטותינו היו סמוכות זו לזו וכשנכנס אל החדר החשוך והציע את משכּבו, שאלתיו איפה היה.

“שם,” אמר.

“ואיך?”

זוננשיין היה בעל־נימוסין. נכון יותר לומר, הוא האמין בכוחה של השיחה בין בני־האדם, ולא היה בוחל בשום אדם ובשום נושא. אבל כל אחד מאתנו מצא עצמו לפתע משׂיח עם זוננשיין בדרך־ארץ, אולי מפני שזו היתה דרכו עם כולנו. הפעם לא נהג כך. הוא התעלם משאלתי, פשט בגדיו ושכב. פחדתי לשוב ולשאול, שלא יעמיס גם עלי ממה שנשא אתו מן השעות שעשה בין האנשים המוברחים יום־יום מן הצפון. חששנו להיות מעורבים מדי.

ואולם, למחרת, כששב מתחנת־המעבר, ואנחנו עוד ישבנו כולנו בחדרו של פוקר, נכנסתי אחריו לחדרנו וחזרתי על שאלתי.

זוננשיין שתק ורק אחרי שהציע את מיטתו, ואני ישבתי עדיין על מיטתי, הצית את מקטרתו ואמר:

“אלישע, האם קראת סיפור בשם ‘נציב ביהודה’?”

“לא. למה?”

“חבל. סיפור שכדאי לקרוא. הוא אינו מרפה ממני בימים האחרונים.” ובלי שביקשתי פתח וסיפר מקפיד לתאר באריכות את הפגישה בין פונטיוס פילאטוס לידידו, את פרטי זיכרונותיהם הגאים של שני הרומאים הזקנים, למנות את הדברים שהיו נחשבים בעיניהם, עד לאותו מקום שיוצא עוּקצו של הסיפור: ישוע מנצרת… בשום פנים אין פונטיוס פילאטוס נזכר שהיה לו אי־פעם עסק עם איש מנצרת…"

“מה צריך הסיפור הזה ללמד אותי זוננשיין? מי כאן פילאטוס?”

"לא הוא מעניין אותי. הפרט הקטן והפרט הגדול. כשאני מהרהר בעצמי ובזמן שבו אני עומד, אני נזכר בלקחוֹ של הסיפור הזה. עמדתי היום שם ושיננתי לעצמי: ‘את המקום הזה אַל תשכח לעולם. כאן ההיסטוריה.’ "

למחרת קמתי ונסעתי גם אני. כמעט במקרה, אפשר לומר. בצהריים ישבנו על שפת הכביש ואכלנו, ולידנו חנתה מכונית־האספקה. פתאום שמעתי את האפסנאי אומר שהוא נוסע אל הניצוֹלים. הצעתי לברוצקי שננצל שנינו את ההזדמנות, אבל הוא דיחק כתפיו. השארתי אצלו את כלי־האוכל וקפצתי לתוך המרכב. דחף רגעי, אפשר לומר.

איני יודע מה היה שימושו של אותו מקום שלמרגלות ההר קודם שהפכוהו לבית־עולים. אולי מנסרה, או מחנה־עבודה קטן. עמד שם בניין אחד דו־קומתי וכן מספר צריפים ארוכים, שחורים, כשל הגרמנים. בין הבניין לצריפים ארוכים, שחורים, כשל הגרמנים. בין הבניין לצריפים נתחמה כמין כיכר שהיתה רוחשת עַם רב. תחילה נאחזו עיני בחיילים, שנאספו מכל היחידות. קצתם היו מן הסגל, והם ניכרו במעשיהם. בפתח הבנין חילקו ארוחת־צהריים לשורה ארוכה של אנשים. תור שני, קבוצה מצופפת של פליטים, נדחק אל סרג’נט אחד שרשם שמות. חיילים אחרים היו מתרוצצים בין הצריפים, צועקים זה אל זה, קוראים אל האנשים הממלאים את החצר כולה, וניכר שהם מתאמצים לשווא לארגן משהו. שאר החיילים היו מפגע בעיניהם, מפני שסביבם היו נוצרים מדי פעם מעגלים חדשים, הכול שואלים על הכול, על שמות, על מקומות, אולי ואפשר ונדמה לי, ושמא נשוב ונעיין ברשימת הבאים התלויה כאן על הלוח. העסקנים מבקשים מן הסקרנים שלא להפריע, אבל איש אינו שוֹעה אליהם. הכול מנסים את מזלם, הלוא זו פעם ראשונה שהם רואים אנשים ששבו מן העולם ההוא.

אני עמדתי מן הצד, שלא להיות למכשול, וכבר הצטערתי על שרצתי למקום שאין לי מה לעשות בו. אין לי את מי לחפש. אין מי שישמח אלי.

לא רק זה. עכשיו התחלתי להבחין בניצולים. לא בהמון הבלואים, כי אם באדם אחד, ראש חי אחד, שאיני מצליח לנתק עיני ממנו. אולי מפני שהוא קיפח, וראשו נישא בודד מעל לכל האחרים. ראשו הגלוי אינו גלוח, אבל שׂערו אינו אלא מברשות־מברשות קרוּחות, כאילו יצא עכשיו מן האש. והקרחות, והאוזניים, והשׂפתיים אין עור מתוח עליהן, כי אם קשׂקשׂים חלודים. אני מביט בו מרחוק, ואיני רואה פצעים חיים, ולא זבובים חגים מעליהם, ואצבעותיו אינן ננעצות בבשרו כדי לנקר מתוכו את הכאב. בשרו יבש, והוא אינו חש לא בו ולא בבגד־הפסים שטרם פשט. כף־ידו אצבעותיה ענקיות, כאילו הן ניזונות מן הפצעים שעליהן, והוא לופת בהן פנכת מרק שכבר אינו מהבּיל, מקרבהּ מדי פעם אל שפתיו החלודות, מלחלחן ושב להתהלך בין החיילים. שאלה אחת הוא שואל את כולם, וכשהם נרתעים לאחור ממראהו הוא הולך והלאה, לשאול אותה שאלה שאיני קולט. רק מפִּנכת־המרק הלפותה באצבעותיו אני רואה שיש חיים באיש הזה.

איני יכול להסיר עיני ממנו, אף שמראהו ממלא אותי בחילה ופחד שהנה ייגש גם אלי, ואולם הבחילה מפניו ממלאת אותי בושה מפני עצמי. לעזאזל, מדוע מניחים לו להסתובב ככה, מדוע לא מטפלים בו, לא מאשפזים אותו, לא מספקים לו בגד אנושי, אומר אני בלבי וכופה עצמי לסלק עיני מן האיש מכוסה־הגרב. אני רוצה להיאחז באדם אחר.

אשה. צעירה, כנראה, אף שרק דרך השערה, מפני שכולה מטושטשת־גיל ומחוּקת־צורה. נטועה במקומה היא עומדת בין הנדחפים, ונראית ישֵנה. נדחפת הלוך ועומדת, נדחפת חזור ועומדת. כולה תפיחה מכוערת. רגליים בצקות הנדחקות בקושי לתוך נעלי־צבא שניטלו שׂרוכיהן. שׂמלת־סַאטין שחורה משוכה על בטנה הצבה, ותפריה פרומים לאורך הירך. מעל לשׂמלה בגד־קרב אמריקני, תגיו וכפתוריו תלושים, וראשה מכוסה כולו כובע־עבודה אמריקני, מין כובע־טמבל זֵיתני שתיתורתו הרחבה נופלת על מצחה ואוזניה. האשה – ואולי נערה היא – עומדת במקומה, ישנה. רק סדקי עיניה נראים מעל ללחייה התפוחות. אבל פתאום – בלי שום הצדקה – היה חיוך מדליק את הפנים הכלואות הללו. האם ראתה מישהו, או שמא אין החיוך אלא שׂריד מן הגוף הקודם שכבר איננו. היא מגביהה יד אל כובעה, והשרווּל תלוש־הכפתור נופל אל המרפק. אצבעותיה מחליקות על הכובע כעל תסרוקת. אם לא אימלט מן המראה הזה אגעה בבכי או אפול שבור לרגליה הבצקות של הנערה – הו, היא נערה, היא ילדה – אאסוף לחיקי את החיוך הערטילאי, את תנועת־היד הקוֹקטית. איך אפשר להתבונן בפרצופים האלה. מדוע לא לוקחים אותה, לא מוצאים לה מיטה במקום שקט ומוצל, שלא תצטרך לעמוד כך על רגליה הבצקות? אולי אלך אני ואעמוד במקומה בתור־הצהריים, אמצא לה איזה בגד במקום שׂמלת־הנשף הצרה, שמישהו בזז למענה בדרך הארוכה.

לא זזתי ממקומי – הגועל אינו מניח לי לגשת אליה והבושה אינה מניחה לי להפוך פני ולהימלט. זוננשיין ניגש אליה וּמֶסטין האוכל ופרוסות לחם לבן בידיו. בבת־אחת נאחז החיוך בכל פניה. אני חושש שמא יגלה זוננשיין שבאתי, אבל אני נדחף לעקוב אחר מה שיקרה עכשיו. מתוך ההמולה אני מבודד וצד את קולו של זוננשיין. הוא מדבר צ’כית. היא משלבת זרועה בזרועו והולכת בפסיעות כבדות, כעל קביים, יחד אתו. הם פונים אל הצריף הקרוב, וגם אני נעקר ממקומי, מתערב בין האנשים שבכיכר הקטנה ונדחק לעברם. אני רוצה לחוש שהנערה חיה באמת. היא גבוהה כלשהו מזוננשיין, ורחבה כפליים ממנו, אבל היא כולה סמוכה עליו, ופתאום נישא מעליהם צחוק לטוש ושקוף, ככסילופון. היא נצמדת אליו כבת, או אהובה. הם מגיעים אל מדרגות־העץ של הצריף ועולים יחד לאִטם, הוא ראשון, והיא תלוּיה בו. אני קרֵב אל הפתח, ומן הצד אני רואה את חלל הצריף. שורה צפופה של מוטות־עץ דו־קומתיות, מרופדות בקש ובשמיכות שלנו. על כל מיטה פנים כבות – ראש מצומק של זקן, הנראה כמפוחם, ילד השוכב על צדו, פניו עגלגלות ורכות, ושום מום אינו ניכר בו, ובשתי אצבעות הוא מנקר מפרוסת הלחם הצבאי הלבן, מנקר פתותים זעירים ומכניס לפיו, כאילו החזיק חמנית. ולמעלה, על המיטה העליונה, יושבת אשה, שׂמלתה מופשלת עד מעל לברכיה, מִפתח־חזהּ מגוּלה, והיא מגרדת את שדיה בתנועות קצובות, מתוך הרגל ובלי להרגיש בכל ההמולה שמסביבה.

חזרתי אל המקום שעמדתי בו תחילה, מופרש מחיכוכם של הרבים. עמדתי מן הצד, קולט את המראות הנצרבים לתוכי בזה אחר זה, רואה ולא מרגיש. לחשתי אל לבי שאלה האנשים שבהם היינו מדברים כל השנים, אבל זרוּת נוראה סגרה אותי מהם כתיִל מחושמל. היו שם בחורים צעירים שבאו מן המזרח, והם נראו כאנשים מן היישוב. הם דיברו יידיש כזו ששמעתי בביתנו, ומלים עבריות, וסייעו לארגן את המהומה. אבל גם הם היו אחרים, ואפילו החיילים שלנו נראו עכשיו מנושלים מחזותם המוּכּרת. הם הרבו להתגפף ולהתחבק ולנפנף את רגשותיהם בנחָלים של יידיש. חבירים! חבירים! מיר וויינען מיט גליקלעכע אוֹיגען! עם ישראל חי! לאָ’מען דעך קוּשען, יִידישער סאָלדאַט!… מיר וועלן בּוֹיען אוּן קעמפען!

הללו כבר ציידו עצמם באחד המחנות שממנו הובאו בוויסקי אמריקני, ועכשיו רצו והביאו בקבוק והעבירוהו מפה לפה, וליווּ כל לגימה בקריאות לחיים ובדברי ברכה וחזון, לחיצות־ידיים ונשיקות בנוסח הרוסי. גם אני נמשכתי לתוך החבורה הזאת ולגמתי מן הפייה הלחה של בקבוק הוויסקי, ושרתי עמם את כל השירים, אלה ששרו קודמיהם בבואם במשאיות הסגורות ואלו שניסינו אנחנו ללמדם. השתדלתי בכל לבי להיות שותף למראות ולרגשות, אבל הזרוּת לא נשטפה בוויסקי ובשירים. ופתאום התגלה גם תמרי, שכל הזמן הייתי תמֵה להיכן זה נעלם, והפיץ את החבורה ברוגז גדול:

“חברים, פה לא ישתו משקאות אלכוהוליים. ביקשתי וחזרתי וביקשתי, ואנחנו לא נשלים עם המנהג הזה…”

“הוֹוֹוֹ…” נענו לעומתו הצעירים מהמזרח. “אנחנו אזרחים חופשיים… זא־זדראַוויֶה!”

“חופשיים, אבל פיכחים. ומלבד זה, הכינו עצמכם לנסיעה. בעוד שעתיים מגיע הרכב, וכל מי שאינו חולה ממשיך דרומה… קרוּק!” נפנה פתאום אלי. “מה מעשיך כאן?”

“באתי לראות…”

“אין פה מה לראות, חביבי… זה רק מפריע… כל מי שאין לו מה לעשות כאן, מתבקש לפַנות את שטח בית־העולים…”

תמרי היה נמרץ מאוד, וניכר היה בו, שעכשיו מצאה נפשו הפועלת את תיקונה. חולצתו חפותת־השרווּלים היתה מסופּגת זיעה, מתחת לבתי־שחיו ובגבו, וגם מצחו הבהיק, כאילו הוא עכשיו בעמק הירדן. עיניו הנוצצות רצו לפני גופו המוצק, ולא היה אדם או עניין שתמרי לא תיקנוֹ ולא החזירוֹ לדרך המאורגנת. הסַמל שעסק ברישום שמות כילה את מלאכתו, ותמרי אמר שיש להדפיס מיד את הרשימה ולתלות העתק אחד על לוּח־המודעות. זה הכי חשוב. כל יום מוצא אדם שארי־בשר, או בני־עיר. קורפורל־הטבּחים שגוּיס מאחד הגדודים בא ואמר לתמרי, שהלחם לא מספיק ולא יספיק. אנשים ממלאים כליהם לחם וממשיכים לסחוב.

“תפסנו אחד,” אמר קורפורל־הטבּחים, “שהכניס שני לחמים שלמים לתוך הקש במיטתו.”

“מה זאת אומרת תפסתם,” נרעש תמרי.

“ראינו שהוא חוזר ונדחף לתור וסוחב בלי סוף, אז שׂמנו עליו את היד.”

“מה זאת אומרת יד,” השחירו פניו הכהות של תמרי, “מה עשיתם לו?”

“מה עשינו לו, לא עשינו לו שום דבר, אמרנו לו שיפסיק לגנוב.”

“ביקשתי אותך, אַל תשתמש במלה גניבה. הם אינם מאמינים עדיין שגם מחר יהיה להם לחם.”

“באמת לא יהיה” אמר קורפורל־הטבּחים, “אם ימשיכו ככה. דיוויזיה שלמה לא אוכלת כל־כך הרבה.”

“אבל אַל תאמר, גונבים,” חזר תמרי.

“טוב, אז לא גונבים, לוקחים.”

תמרי לא השיב, משך בכתפיו ורץ הלאה. תמרי יוכל לומר שעשה פה מעשים, ויותר מכך אינו מבקש לומר. מי שלא עושה, שלא יפריע.

לא הלכתי משם, כי אם המשכתי להתהלך בחצר, מנסה לסגור את הרווח אל האנשים השבים מהמוות. הנה אכתוב אל אבא שבאתי לכאן וראיתי אותם, ואסַפר לו על השיירות, ועל הארוחה החמה הראשונה שהם מקבלים כאן ועל החיבה שמשפיעים עליהם, ואילו אבא – אני יודע שכך – הוא ימהר להשיב בשאלה: ומהמשפחה, מהמשפחה מצאת מישהו?

עמדתי לפני הקיר שאליו היתה מצוּמדת רשימת העוברים את המחנה למן היום הראשון, שמותיהם והיישוב שהיה ביתם לפני המלחמה. ג’יפים ומשאיות המשיכו להביא חיילים מן היחידות שלנו, והכול רצו תחילה אל הלוח הזה; וגם אני נדחקתי ועמדתי ביניהם, מתעקש לעבור משֵם אל שֵם, מגיליון אל גיליון, מנסה לדלות מזיכרוני את שמות כל הקרובים שנזכרו אי־פעם בביתנו. זה כל מה שנשאתי עמי, שמות ושברי־סיפורים. את המשפחה עצמה לא הכרתי מעודי. סבא וסבתא הם תצלומים דהויים משכבר, ולמרבה המזל – כך היה אבא אומר – נפטרו שניהם בעוד מועד. את סבא וסבתא האחרים איני מכיר אפילו כדי כך מפני שמרוב אדיקוּת לא נשאר אחריהם אפילו תצלום. היו עוד כל האחים והאחיות המרובים משני הצדדים. אבל רק השם קרוק, שמי, שמוּר בזיכרוני, וכמו להכעיס איני מצליח להיזכר בשם משפחתה של אמא. את שמות כל הדודות אחרי נישואיהן לא ידעתי, שהרי אצלנו היו נזכרים הכול רק בשמותיהם הפרטיים, ואני הייתי ממהר להסתלק בכל פעם שהיו מתקבצים מַכּריהם של אבא ואמא ושבים לסיפורים הלא־נגמרים על ארץ שלא ראיתי ואנשים שלא ידעתי. תמיד היו מסַפרים שהם יוצאי עיירות זערערות, שאין בהן יותר מרחוב אחד. אם אמצא כאן שם אחד המקומות החוזרים בסיפוריהם, אוּכל לדעת אם בין כל האנשים האלה יש אחד משלנו.

לא מצאתי איש, ונעשה לי עצוב מאוד. נתמלאתי רגש מוזר, ואף שלִגלגתי על עצמי ואמרתי שאני מין מוֹטל־בן־פּייסי במהוּפּך, היתה גם עמידתי זאת, המופרשת מחתירתם הנואשת של האחרים להחזיר להם אחד מכל אלה שאבדו להם, מעין יתמוּת: איני מוצא מפני שלא איבדתי, ולא איבדתי מפני שמעודי לא היתה לי משפחה.

כבר פניתי להסתלק מבית־העולים, כשראיתי חבורת נערים מתגודדת מאחרי הבניין. במקום ההוא מגיעה הבקעה הצרה לשׂפתה, ומזדקף ההר עוטה־היער, ושם הוּחל אי־פעם בהקמת מבנה רחב־ידיים, אולי איזה מפעל, אלא שרק את יסודות־הבּטוֹן הספיקו להניח. לרגלי היסוד, בין מוטות־ברזל שנזדקרו כמשושים שחורים, התגודדו הנערים, ואף שבאותו רגע לא ביררתי לי מה מושך את רגלי אליהם, קרבתי אל מעגלם המשתופף אל האדמה. כששה או שמונה היו, הקטן שבהם נראה כבן עשר והגדול אולי בן חמש־עשרה. הם שיחקו בהטלת־מטבע, זה המשחק שהאוסטרלים היו משחקים על הפלאז’ה של תל־אביב, ואנחנו קוראים לו “עץ או פלשתיין”. כל הטלה היתה מלוּוה עסק שלם, תרועות־ניצחון ונהמות־אכזבה. כל הנערים החזיקו בידיהם מטבעות ושטרות, והם היו נותנים ולוקחים ברהיטות של בעלי־ניסיון, ורק רִגשתם היתה רִגשת־ילדים. הקטן הפך פניו אלי ושאל ביִידיש אם אני רוצה לשחק. קרצתי לו ואמרתי, שחושש אני להפסיד את ירושת סבתי. היִידיש העילגת שבפי שִעשעה והצהילה אותם, והציעו לי לשחק בסיגריות הטמונות בוודאי בכיסי.

“איני מעשן,” אמרתי.

“ומה עוד אינך עושה?” הטיח הזוטר, ואסף את שללו. הרמיזה הצחיקה את כל החבורה וגם אותי. כיוון שהיה שפוף וכל גופו נשען רק על חרטומי נעליו, תפסתיו בחגורת מכנסיו והנפתיו כלפי מעלה כששׂמאלי חובקת אותו מתחת לברכיו.

“לתינוקות אינני מרשה להתחצף. זה למשל אינני עושה.”

הקטן פִרפר ובעט בכוח ובחימה שהציתה אותו לפתע. כל האחרים התגלגלו מצחוק. הורדתי את הנער ארצה והרפיתי ממנו. הוא קימץ את אגרופיו הקטנים ושילח בי קללה פולנית נמרצת. גם זה שִעשע את חבריו, שביקשו לדעת מה אעשה עכשיו.

“אני גם לא מקלל,” חייכתי אל הקטן, והושטתי ידי לשלום. הוא החזיר לי תנועה של ביטול.

“כל החיילים פה מתוקים מדבש,” אמר. “גם המלחמה בגרמנים אינה יאה לכם בוודאי. נזירות במכנסיים.”

“נזירות דווקא יודעות מה שהוא אינו יודע,” אמר אחד הגדולים.

“אתה מסַפר לי?” אמר הקטן.

הוא נראה קטן מבן עשר. ראשו היה רחב, פחוס כלשהו, ועיניו השחורות מלוכסנות ורחוקות מחוטמו הסולד. רק פיו הדק היתה בו עווית מרירה של כבד בשנים. הוא היה לבוש מכנסיים וחולצה חדשים משל הנוער ההיטלראי ובאבזם חגורת־העור שבמותניו היה טבוע בגרמנית “אלוהים עמנו”. גם כל הנערים האחרים היו לבושים בגדים חדשים, שנתקמטו ונזדהמו בטלטולי הדרך האחרונה. הסתכלתי בהם ועל שפתי יבש הצחוק שקפץ לשֵמע המשפט האחרון של הילד: “אתה מסַפר לי!” רק עכשיו תפסתי מה משך אותי לקבוצת־הנערים הזאת: בחצר לא נראה אפילו ילד אחד, לא נערים ולא תינוקות. הצחוק הוא שמשך אותי אל מאחרי הבית. הכנופיה הקטנה המשתובבת וצוהלת מעצמה. הייתי בן תשע־עשרה ורק לפני עשרה שבועות החזקתי באצבעותי גופו של אדם, שחייו מבעבּעים מתוכו לעיני. בפעם הראשונה בחיי הייתי קורע תחבושות־שׂדה ולוחצן אל גושי הקריש המתרחבים על חזהו של אדם, ואיני משיג שכבר הוא מת. ילדים אינם הולכים ללוויות־המת, היה אבא אומר. וכוהנים אינם קרבים לבתי־קברות, אמר פעם בחיוך מסתורי, אף שלמרבה הצער אנחנו רק כמעט־כוהנים. בילדותי היה “כמעט” זה מרגיז אותי מאוד, וצר היה לי על שאבדה לנו הכהונה. לאחר זמן הבינותי שזו היתה הלצה בעלמא, אבל בתי־קברות היו מכניסים בי אי־שקט, והוקרתי רגלי מקרבת בית־הקברות של המושבה. עכשיו עמדתי בחצר הזאת, והאנשים היו מסַפּרים בפנים כבוּיות על ניסיונם. האם יש לחזור ולספר היום מה אמרו אלה הראשונים שראינו בעינינו בחודש יוני ארבעים וחמש? הכול כבר סוּפּר עד ששוב מדוּפנת נפשנו כקיבתו של גמל, ובין כך ובין כך לא נדע אולי מאומה עד עולם. לא את סיפוריהם בא הסיפור הזה לסַפר, לא את אימת הקברים שאחזה אותי בשעה שהיו עיני בורחות מפרצוף עשֵן אל פרצוף כָּבֶה, בשעה שהגיעו שמות המחנות והיערות והבורות אל אוזני במלים: לקחו אותנו… עמדנו שם… שכבתי כך מעת־לעת… מה היה לנו לסכן? רצנו. עיניכם הרואות, פה אני…

ופתאום הכנופיה הקטנה שבירכתי הבית. עיניהם מרקדות, שטרות מעצמות־הכיבוש מרשרשים בין אצבעותיהם הקטנות. הם צוחקים. מעצמם. כשם שתאי גופם המשיכו לרבות ולהתחדש מעצמם. פשוט ילדים.

התיישבתי על יסוד־הבֶּטון ואמרתי להם:

“נסוּ לשאול. אולי יש משהו שאני יודע.”

“מה יעשו בנו עכשיו?” שאל הגדול.

“יקחו אתכם לארץ־ישראל,” חייכתי.

“הסתכלו־נא על הגיבור הזה,” אמר הקטן. “הוא כבר הביא אותנו לארץ. ועם האנגלים כבר אִרגנת הכול?”

מלה זו – “אָרגאניזירען” – לא פסקה מפיהם. הכול נשקל ביכולת ל“אַרגנוֹ” – כלומר, לקחת, לגנוב, לבוֹז, להערים, להגיע בדרך כלשהי אל משאת־הנפש האחת, אל מחוץ למוות. שולל כבר לא ילכו, אפילו לא בחלומם, אמרתי בלבי, ולפיכך השיבותי לשאלותיהם, כמשׂיח עם עצמי. הם היו חקרנים גדולים, ושום תשובה לא נראתה להם שלמה. ורק משהשיגו לפתע שאני יליד־הארץ ויש בפי סיפורים על מה שאירע בי כשהייתי קטן־כזה ועל המשובה ועל תעלולי בבית־הספר ועל הבייקות בפרדסים ועל כרמי־השקדים ועל מירוֹץ־הסוסים של סיום הקטיף ואיך הערמתי על האנגלים ונעשיתי שוטר־מוסף־כביכול בהיותי בן ארבע־עשרה ואיך הערמתי על כל העולם וזייפתי תעודות בשביל להתקבל לצבא בטרם מלאו לי שבע־עשרה – כשסיפרתי אפס קצֵה הדברים האלה ראיתי איך נאחזים בהם גחלי ילדותם כמו ברוח. גם הם התחילו מסַפּרים, כאיש אחד, הרבה, מהר, נדחקים אלי כתינוקות, נוגעים בי, חובשים את כובעי, מבקשים לנסות על גופם את החגורה שלי, מסַפרים, מסַפרים –

לא אחזור ואסַפר היום, אחרי כל השנים הרבות, מה שגילו לי הילדים הצוחקים באותו יום־יוּני ירוק וצונן שבאַלפּים האיטלקיים. הם צחקו בסַפּרם, ואני הלכתי הלוך והתמעט והמלים גירדו את גופי כמסמרים חלודים. שמעתי את חייהם, וכל אותה שעה ראיתי את חיינו. איפה הייתי תשע־עשרה שנה – אני אוהב, אני שונא, אני משיג, אני ניגף, אני אומלל, אני מאושר, כלומר, בסך־הכול, נאד נפוח מלא מלים ריקות. תנו לי לנשק את פצעיכם, ילדים. הרשו לי לברוח מפניכם, ילדים, ולשכוח אתכם מהר, מיד, ולמלא בקִיט של זגגים את שׂרטות המסמרים החלודים. קחו שוקולד. קחו את כל הכסף שבכיסי. קחו את החגורה שלי במתנה. רק תנו לי להסתלק מכאן.

“אני מוכרח ללכת, ילדים.”

“היא תחכה לך,” קרץ לי הקטן בעינו. “שב עוד קצת אתנו. קח את כספך ונשחק.”

“אני מוכרח לרוץ. אשוב אליכם מחר.”

“מחר כבר נהיה במקום אחר,” אמר אחד שהיה דווקא מן המבוגרים, אבל גופו היה זערעורי, ומדי הנוער ההיטלראי מכוּוצים בחגורת־העור הרחבה כמו צרור ריק. “הלוואי והיינו יכולים לפגוש אותך בארץ.”

“יש שם הרבה כמוני,” צחקתי. “יותר נחמדים.”

“אבל אותך אנחנו כבר מכירים.”

לא עמד בי הכוח להיפרד מהם. הטלנו מטבע. שאגנו, צחקנו, והפסדתי להם את הלירטה האחרונה שהיתה אתי. רוחם היתה שוב מרוממה. הגדול רץ אל הצריפים ושב כעבור רגע ושלף מתוך החולצה בקבוק ויסקי.

“מניִן יש לכולכם ויסקי?” שאלתי נדהם.

“אַל תשאל שאלות!” אמר הקטן. “שתֵה!”

מן החצר נשמעו צופרי משאיות וקולות רמים מן הרגיל.

“נדמה לי שהמשאיות שלכם הגיעו.”

“יחכו לנו, חבר. שתֵה אחת לחיים. שתֵה, איזה מין חייל אתה?”

לגמתי ראשון, וכל אחד מן הנערים, מבן החמש־עשרה עד השד הקטן בן העשר, ינקו מן הבקבוק. הסרג’נט, זה שעסק בצהריים ברישום השמות, צעק מרחוק לנערים. הגדול טמן את הבקבוק בחולצתו. הם חיבקו אותי אחד־אחד ונשקו על שתי לחיי. לא יכולתי לעצור את דמעותי.

“בואו, בואו נלך. אני אלווה אתכם עד המשאית.”

הדודג’ים הגדולים ניצבו בשתי שורות ארוכות בשדה, חרטומיהם אל הדרך. המועמדים למסע כבר עמדו בסמוך עם צרורותיהם המעטים – תרמילים טירוליים, קיטבגים, ולפתע מזוודה חדשה מעור־חזיר, תרמיל מעור־צבאים. תוך דקות כבר היו הכול על המרכבים, להוציא את התשושים והחולים שהנהלת המחנה עיכבה אותם לפי שעה כאן. תמרי המשיך להתרוצץ, כאילו ניזון גופו בגנראטור. הסרג’נט אִרגן את העניינים בשלווה, בדק את רשימות העולים והנשארים, עבר בין המשאיות והנחה בלחש את הממונים על השיירה. ראיתי את הקיפח מכוסה־הגרב, את הצעירים הסואנים שהגיעו מהמזרח, את הנערה הצבה שגם עכשיו ליווה אותה זוננשיין עד למקום ששיריין לה ליד אחד הנהגים, וכן את הנערים שלי. הם המשיכו להיפרד ממני גם כשטיפסו אל המרכב, אבל אחריהם עלו רבים, והם לא נראו עוד. כיוון שאִרגנו לעצמם פינה על רצפת המרכב, חששו לסכּנהּ.

רק אז הבחנתי בסמלהּ של היחידה, המצוּיר על הדופן האחורית של כל משאית: הרי זו שוב הפלוגה של פינק. השעון שמחוגיו מורים שעה תשע־אפס־חמש. שוב גאתה בי התקווה הילדותית, כמו אותו יום שעשינו, ברוצקי ואני, בבולוניה. הלוואי שהייתי מוצא עכשיו את פינק. איך לא ידעתי שתשע־אפס־חמש יושבת כאן בסביבה?

פינק אינו בשיירה, אמר לי אחד הנהגים. הוא עובד עכשיו במוסך של היחידה, בעיירה סמוכה לוונציה.

“אפשר לתפוס אותו?”

“אם תבוא בשעות־העבודה. אחר־כך הוא עסוק מאוד,” הוסיף הנהג מעצמו, וחיוכו הזנוני סכר את פי. לא מעניין אותי לשמוע רכילוּת על פינק.

“למסור לו שלום, או שכבר התחרטת?” אמר הנהג. הוא עצמו נראה כאחד מלגיון־הזרים, כמוהו ככל פלוגות הנהגים. ז’אקט מִשיי של טייסים אמריקנים, כובע־קצינים מרובּב, נעלי־התעמלות, ובין כל אלה פאות מוארכות ושפם נוסח דוֹן אַמֶש.

“תמסור לו שלום מאלישע קרוק. בן־דוד.”

“הה, זה דבר אחר. נעים מאוד. פינק בחור מצוּין, ואַל תשים לב למשמיצים.”

“מי משמיץ אותו?” היתממתי.

אַל תעשה את עצמך. שמעת טוב מאוד, ילד. פינק בחור מצוין, שמע ממני. תבוא לבקר אותו… ימצא לך גם כן איזה ראגאצה… יש להם סטוֹק שלם, לו ולחברים שלו, חה־חה…" והוא לפת בשמאלו את שורש ידי ותקע את כף־ימינו לתוך כפי. “תגיד, בשביל מה התגייסת אחרי המלחמה?”

“התגייסתי לפני שנתיים,” נעניתי ברוּגזה.

“בן ארבע־עשרה?!” והוא צחק מלוא שני טורי שיניו התואמות, שגאוותו עליהן כעל שׂפמו הדק.

"תהיה לי בריא, " אמרתי והסתלקתי.

המנועים כבר היו מהמים, והג’יפ התחיל מיטלטל בשדה לעבר דרך־העפר. אחד־אחד נעקרו כל הדודג’ים ממקומם והתחילו מחליקים אל דרך־המלך. צללי ההרים כבר גאו ומילאו את הבקעה. בכיכר הכבושה שבין הבניין לצריפים השחורים עמדו החיילים וכן המעטים שהושארו מאחור, ועיניהם במשאיות המשחירות מרחוק, כמוהן כיער הגולש אל הכביש. יד נחה על כתפי, ועמה ריח עשן־הטבּק של זוננשיין. חשבתי שהוא רוצה לדבר אלי, והִטיתי ראשי לעבר היד, אבל הוא שתק ולא גרע עיניו מן השיירה, עד שאבדה כולה מעבר לכֶתף ההר. לא סילקתי כתפי מתחת לידו, אף שלא נוח היה לי בהמשך הישיר הזה של שיחתנו מאמש. עדיין מצטייר זוננשיין במחשבתי כשחקן, כמו וולטר פידג’ן ב“מיסֶס מינבֶר”, למשל. הנחת־היד האילמת. הטבּק המתוק והיום האַלפּיני הדועך. והרי אני יודע, שאת חייו הוא טוֹוה בשתיקה, נסתר מעיני זרים, בחדרים סגורים.

“נו!” קרא תמרי, שקרב אלינו מאחור, ובלי לחכות למשפטנו, אמר: “השיירות נוסעות. אנחנו מחכים הלילה לעוד אחת.”

“יש בתנ”ך מקום שכתוב," אמר זוננשיין והביט בי. “אולי קרוק זוכר, הוא למד בבית־ספר דתי…”

“אתה למדת בבית־ספר דתי?” הביט בי תמרי, כאילו הוא רואה אותי פעם ראשונה.

"יש מקום שכתוּב ‘תולעת יעקב’… פתח שוב זוננשיין.

“יש דבר כזה,” אמר תמרי. “גם בסידור, אני חושב.”

“אינני בקי לא בזה ולא בזה. רק השיירה היא שהעלתה בזיכרוני צירוף כזה: תולעת יעקב.”

הפסוק כולו קפץ פתאום כולו לפני עיני:

“אַל תירְאי תולעת יעקב מְתֵי ישראל, כך כתוב כמדומני.”

“בּראווֹ, קרוק,” טפח תמרי על כתפי. “לא ידעתי שאתה כזה תלמיד־חכם.”

“זה הפסוק,” שמח זוננשיין. “בדיוק…”

“באמת יפה מאוד. רבותי, צריך להמשיך בעבודה.” וכבר נשא רגליו ושב אל הבית.

זוננשיין פשט ידו וכיוון את פיית המקטרת אל ההרים שבמערב. הם היו שחורים וכן חשרת־העבים שמעליהם, אך בין אלה לאלה היה סרט צר של רקיע זרחני.

“יפה,” אמר. “המקום הזה. השעה הזאת.” ובלא הֶפסק־נשימה: “אם תשתהה כאן עוד קצת, יהיה לך טרמפ לגדוד. גם אני אסע.”

אנשי־הסגל פנו איש לעיסוקיו. החילים האורחים נסעו כולם. בשער הבית הפיצה נוּרת־חשמל אור לבן. הטבּחים כבר התחילו מחלקים את ארוחת־הערב שנתאחרה. עמדתי ליד הלוח וראיתי שנתלתה רשימת־השמות החדשה, והתחלתי עובר עליה, שם אחר שם. כמה מן האנשים שנשארו בתחנת־המעבר התקבצו מתחת למעגל הצהוב שתחמה הנורה בפתח הבית. הכל היו שבים אל השמות, אל הרשימה הראשונה ואל זו שנתלתה לפנות ערב, מתפתים לתקווה שהכזיבה בקריאות הקודמות. האור והשמות קושרים שברי־שיחות. וגם אני מוצא עצמי בתוך המעגל, נשאל ושואל. והנה, במפתיע, קרה גם בי אחד המקרים הנדירים, תקוותם האחרונה של הרבים. היה בין העומדים באור בחוּר אחד, שמשך את עיני בתנועות החדות והקפצניות של כל אבריו, כאילו הם מופעלים על־ידי מושך־חוטים נסתר. עודו עומד וראשו הכחוש נטוי אל שיחה אחת, וכבר הוא ניתק ונוחת ישר על טבורה של קבוצה אחרת, נבהל שלא להחמיץ את הנאמר, ואילו עיניו כבר בולשות אחר המתפתח בחוג־אנשים שלישי. גם כל צורתו סייעה לרושם המשונה הזה: קטן־קומה, כחוש כל־כך שכל אבר גלוי שבגופו יבש וגפרורי, ועליו תלויה חליפת־צמר חדשה, ששרווּליה חפותים ומגלים את הבטנה הלבנה. כשאינו עושה דבר אחר, הוא מושך ומגביה את מכנסיו שאין להם אחיזה במותניו. כל שם שנזכר, היה מגביה עצמו קצת על ראשי אצבעותיו ומרחיב שפתיו, נלעג ומעורר־רחמים, ועם זאת מפליא בלהיטותו הלא־נלאית. שאלתיו מניִן הוא, ומיד הגבּיה עצמו אלי, וחייך בנכונוּת:

“מפולין. גם אתה?”

“אבי ואמי. ומאיזו עיר אתה?”

“מסביבות פיוטרקוב, גם אתם?”

כבר התבלבלתי. את שם העיר הזאת שמעתי הרבה, והיו לנו מַכּרים, או קרובים, מאותו מקום, אבל גם בית אבי וגם בית אמי היו ביישובים אחרים. מניתי את כל השמור בזיכרוני.

“לא, אלה אינם שלנו,” נִענע ראשו בעצבות, ומיד חיפש פתח אחר, “והללו, מפיוטרקוב, אולי זוכר אתה את שמם?”

אף שפניו היו צרות, ומתחת לאורה של הנוּרה האחת שבחצר שיחקו הצללים בשקעיהן המרובים, היו עיניו רחוקות מאוד זו מזו, רצות בארובותיהן העמוקות, מחכות בכל רגע לשמועה מרחוק. העליתי כל שם שהיתה לו אולי שייכוּת כלשהי לאותה עיר.

“לא, אלה אינם שלנו. והלוא לנו יש משפחה שם, בארץ.”

“ומה שמך אתה?” שאלתי מה שצריך היה להישאל בתחילה.

“קרוֹכמַל. איזה קרוֹכמַל מכיר אתה?”

בוודאי. על־כורחי חייכתי. השם הזה היה מצחיק אותי מאז נישאה אחת מקרובותי, מאותן חלוצות שהגיעו לפני המלחמה, לברנש ירושלמי בעניבה ומגבעת ושמו קרוכמל. כל־אימת שהזכירו בביתנו את קרוכמל, הייתי רואה את אמא מרתיחה עיסת־עמילן צמיגה, יוצקת אותה לתוך גיגית־הכבסים וטובלת בה את שקית הצבע הכחול.

“אוי!” הזדקף הבחור על ראשי אבעותיו ונגע בי. “אני חושב שזה…”

התחלתי חופר למעמקי הזיכרון, דולה כל פרט מקרי שנצטלם בו על בעלה זה של קרובתי הרחוקה. הפרטים נצטרפו אחד לאחד, וקרוכמל שלפנַי היה הופך בהם בלהיטוּת, כמי שמצא מטמון, עד שסר כל ספק ונעשה ברור ומחוּור, ששני הקרוכמלים הם קרובים של ממש, אם גם לא אל זה שלנו התכוון כשאמר שיש לו משפחה בארץ.

הרגע ההוא היה מוזר מאוד. שמחתו של הבחור דבקה גם בי, כאילו הוא־הוא האיש שבאתי לחפשו. פתאום איני אורח לא־קרוּא בשמחתם של זרים, כי אם גם אני יש לי פה קרוב שנתגלה באחד מזימוּני־המקרים שאינם מתקבלים על הדעת והם־הם היחידים שאפשר עדיין לקוות להם. הייתי כולי פתוח אליו, מוכן לעשות למענו כל אשר לאֵל־ידי. התחלתי חוקר לפרטי קורותיו בשנות־המלחמה, היכן היה, האם במחנות, מה, מה בדיוק עשו בעצורים, ואלה שניצלו, איך, איך הצליחו?

הוא דיבר ברצון, במלים רבות, כמי שחיכה להזדמנות הזאת. תוך כדי דיבור שילב זרועו בזרועי ונצמד אלי, כאל מחסה. קרבת־הגוף לא נעמה לי, ועם זאת נתמלאתי סיפוק נפלא מיכולתי להעניק חסות לבחור הזה, ששוב אינו אלמוני, כי אם קרוכמל, שאר־בשרו של קרוכמל הירושלמי, בעלה של קרובתי. אמרתי לו, כי עוד הערב אכתוב הביתה ואבשר להם על הצלתו, ביקשתי שיאמר לי אם הוא זקוק לדבר־מה שיש לאֵל־ידי לעשות למענו, שאלתי אם יש משהו שהיה רוצה שאביא לו מחר.

“שום דבר, שום דבר,” התרפק עלי. “די לי שמצאתי מישהו משלנו.”

ושוב נמצאתי דוחק בו שיסַפר על כל גלגוליו בימים ההם.

“אושוויץ,” אמר ומשך כלפי מעלה את השרוול השופע של המקטורן החדש, וגילה את המספר המקוּעקע בבשר האַמה.

היום כבר נקבעה המלה הזאת באוצר־המלים של האדם, והיא נהגית כמו מלים אחרות מן הלא־מושג, כמו שאוֹל, תופת, גיהינום, אינפרנו, סטיקס, המבול, יום אדונָי והרבה מלים אחרות, שאימתן רחוקה כל־כך עד שהאדם חי בצִלן בשלוות־השקט. אבל זה היה יוני. 1945. ואני. שנדמיתי בעיני לוֶוטֶראן שׂבע־ימים, לא הייתי אלא נער שברח מביתם של אנשים תמימים ויראי־אלוהים במושבה שהיו בה שני שיכורים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, גנב חובב אחד שהלך גם הוא כמוני למלחמה ונפל בשבי הגרמנים, ושני שוטרים. והיה גם מעשה נורא, כך סיפרו אצלנו, בעגלון אחד, שכלא את אביו הזקן בלול של תרנגולות. עכשיו עומד אני מול הבחור המצומק הזה, שאומר לי, בטלטול לגלגני של גופו מימין לשמאל:

“בוודאי ששם הייתי. לזאקוֹפּאנה לא שלחו אותנו.”

תקפתיו בשאלות, טורדניות ואוויליות, והוא השיב – בעוּבדות, באֶפּיזודות, באנקדוטות, מסייע ללשונו הדלה בתנועות־גופו החדות, כמין פינוקיו. איך אפשר היה, שאלתי. והוא הסביר. ענייני מאוד. פלאסטי. משתוקק לשתף בכול את קרובו הנמצא. ובעודו מדבר ראיתיו מחדש, משתדל לשווא לראות את הבחור – בן עשרים ושלוש הוא, אמר לי – הנמוך והגפרורי שלפנַי בתוך כל אותם ניסיונות הוא מסַפר עליהם.

“איך בכל־זאת הצלחת להינצל? איזו עבודה הטילו עליך?”

“בקרמַטוֹריוּם,” אמר והִנהן בראשו.

“מה?!”

הוא סבור היה שאת פִירוש המלה איני מבין.

“בקרמַטריוּם,” אמר שוב, וליווה את המלה בתנועה של רדייה. “הלוא היו שורפים את האנשים בתנור אחרי שהמיתוּם בגאז. לולא העבודה הזאת, והבט־נא בי, כמו שאיני נראה גיבור גדול, לולא העבודה הזאת כבר לא היית רואה אותי היום.”

הרבה ניסיתי להערים על הרגע ההוא כדי למוחקו מזיכרוני. ואולם השנים הרבות לא הִדהוּהוּ ולא ייפו את כיעורו, להוציא אולי הבדל אחד – שעכשיו אני מוצא בי כוח לסַפר מה שהייתי מנסה להסתיר אפילו מעצמי. ואולם גם היום, בדומייה השלמה שביני לבין עצמי, איני ממוֹרק מן החלחלה, שאט־הנפש והבושה שאחזו בי כאשר שמעתי את קרובי זה, שאימצתי לי זה עתה, אומר בענייניוּת רהוטה:

“בקרמַטוֹריוּם.”

אינני מתנצל. אני מסַפר. על עצמי.

יוני 1945. בחור שברירי עומד מולי בחוג האור של הנורה האחת ואומר, אני בא משם. והנה הוא קרוכמל, ואני נאחז בו, אחד עם כל ההתחברות המרוממה שמסביב. ופתאום – האמירה הזאת. ותנועת־הרדייה. יותר מן הכול נתמלאתי פחד מפני השייכוּת. יותר מן החלחלה. יותר מן המיאוּס. רק למהר ולברוח מכאן, לא לזכור את הברנש הקפצני הזה. לא להציץ לתוך עיניו. לא לנשום את אווירו. והוא עוד אומר: לא היית רואה אותי היום. מי רוצה לראות אותך, לעזאזל, לא רוצה בכלל. לא לחפש פה משפחה. לא לשאול ולא לקבל תשובות. לא להיות פה בכלל, לא לראות, לא לשמוע, לא לזכור, לא לשפוט. חיפשת קרובים – זימנו לך קרוב..

הבחור לא חדל לדבר ולרקום תוכניות: אם אכתוב הביתה, מתי אכתוב? כמה ימים יעברו עד שתגיע תשובה? ואם כבר לא יימָצא כאן, איך יידעו היכן למוצאו? ושמא ישב מיד לכתוב איגרת קצרה, ואני אצרפנה למכתבי? ואולי אחרת: הוא ייקח את מַעני, וברגע שיגיע למחנה־הקבע ישלח לי מכתב? והלוא גם אנחנו עלולים להישלח למקום אחר, אם כך אולי מוטב שאתן לו את מַען הורי, והוא יכתוב ישר אליהם? הה, מי היה מאמין שנס כזה יקרה לו היום! בעצם, האמין. היה בטוח. למען האמת, אף לא לרגע אחד לא נטשה אותו האמונה – – –

הוא דיבר ודיבר, שאל והשיב, ואני רק נִענעתי בראשי, שואל את נפשי לא להיות, להימוג ולהיעלם. סוף־סוף הופיעו זוננשיין והסרג’נט מבין הצריפים. מיהרתי לקראתם.

“אנחנו זזים, קרוק,” אמר זוננשייין. הם הלכו אל הקוֹמנד־קאר שחנה בצד הבית.

“והמכתב?” קרוכמל רץ אחרי, והחזיק בבגדי, מתרומם על ראשי אצבעותיו. “רק איזה מלים… ייקח שבריר שנייה…”

“הם לא יחכו לי, קרוכמל,” אמרתי לו והמשכתי ללכת לעבר הטנדר. “יהיה בסדר. סמוֹך עלי.”

“אולי אתה בא מחר?”

“כן, ודאי שאבוא,” שיקרתי.

“שלום!” לפת קרוכמל את כף־ידי באצבעות שתי ידיו הקרות. וכשכבר ישבתי במכונית קרא אחרי: “ובכן, מחר!… אַל תשכח אותי, יקירי!”

“לא אשכח,” אמרתי, ונדמה היה לי כי הבושה המכסה אותי נראית אפילו בחושך.


ג

מכתבי אל נוגה אבד בחלל הריק, ככתוּב בעשן. את הנֵדר שלא לכתוב מלה אחת עד שלא תחדש היא את הקשר עקפתי בתירוץ, שאני זקוק לשלושה־ארבעה ספרים. אצלנו כאן מתים משעמום, כתבתי לה, ומי יודע מתי יגיע תורנו להשתחרר וכמה עוד נתגלגל עד אז. הנה, בימים אלה ממש פורסמו לוחות־השחרור של הצבא, המושתתים על משך השירות וגילו של כל חייל. אם אמנם נוצב גם אנחנו בתור הכללי של האימפריה, צריכה אַת לצייר לעצמך תור של מאות אלפי חיילים, בראשו הזקנים המשרתים חמש ושש שנים ובזנבו זאטוטים כמוני, שזה אך השלימו שתי שנות שירות. תוך עמידה בתור אלמד קצת, כתבתי לה. נתארגנו אצלנו קורסים לבחינות־בגרות, שאיני זקוק להם, בעצם, הואיל וכבר למדתי ולמדתי ולא יצא מזה כלום, אבל, מצד אחר, מה יש לי להפסיד, אקרא קצת ואעביר את הזמן. מכל־מקום, אַל תשכחי את לחוֹבר. אינו משעמם פחות מן הספרים שהוא מדבר בהם, אבל הוא לפחות מקַצרם. ואגב, נוגה, הגנבתי משפט אחד, זה כששה שבועות לא קיבלתי ממך מכתב. אני יודע שהיו שיבושים בדואר, ובכל־זאת: האם הכול כשורה אצלך? איך עברו בחינות־הגמר? האם אַת בריאה? כתבי משהו. האם הלכו מכתבייך לאיבוד, או, שמא –

תחבולה מסכנה שכישלונה מבזה אותי כפליים. ואף־על־פי־כן לא יכולתי להסכין עם המחשבה שנוגה אבדה לי. להיפך, הסבּרים חדשים לבקרים הייתי ממציא לשתיקתה הנמשכת, עושה לי סימנים ומצפה למכתב, שבטח הוא כבר בדרך, שהיום־מחר יגיע, מתעקש להידחק בין המקיפים את פקיד־הפלוגה ומחכה עד שהוא מוסר את המעטפה האחרונה ליד אחרת. רק אז אני הופך רגלי, נעלב, אין־אונים. קול אחד, נוגה, צעקה, חירוף, אות שעודֵך אדם חי, ולא הזיה שבדיתי לי בבדידותי.

נדמה היה לי, כי גם אצלי מתחיל מראהָ להיטשטש, וכי איני זוכר אלא את הזיכרון. הגעתי לכך, שבלילות הייתי שוכב בחשכת השמיכה שמעל לראשי אסור בחבלי המחשבה העיקשת האחת, המאַמץ לראותה. כלומר, ממש, כמו שמעלים באוב. אילו נדרשתי במשטרה למסור את פרטיה האישיים, יודע הייתי מיד לומר, שהיא עדינת־אברים, שאפילו מסרקת היא את שׂערה כמגדל, מתלתלת גלגל מעל למצח, אפילו נועלת היא סנדלי־שעם גבוהים (בחודשים האחרונים, לפני נסיעתנו, התחילה פתאום להתגנדר, לא יודע למה) – עדיין יכול אני לכבוש את כל ראשה מתחת לסנטרי. וגם זה: ידיה קרירות. עיניה חמות. ויש לה מין צחוק, כזה, מיוחד… איזה?… ובכן, זה הדבר, שדווקא אינה צחקנית, בדיוק להיפך, אלא כשהוא נשמע במפתיע, שתי שניות בערך, בחד־פעמיוּת של צמר מנוּפּץ וגביש לטוש, כמו המים האַלפּיניים הרצים על חלקת האבנים, פה למטה, כמו –

כמו עוד מליצה. כלום אתה לא רואה!

הריני מרכז כל חושי בחשיכה, ואיני שומע את צחוקה. איני מריח את שׂערה. אצבעותי שכחו את מתח שדיה הנכלמים. אם איחקר, אדע להזכיר שׁוּמה שבגופה, צלקת שנטבעה בילדוה מעל לבִרכּה (איזו?) אבל אותה עצמה, כולה, איני מצליח לראות. נוגה אינה יוצאת מתוך החושך. יותר משאני כפות בחבלי אהבתי, אומר אני לעצמי, כוסס אותי עלבון גבירותי. את הדבר הזה בלבד, זה שניערה אותך מעליה, רק אותו אינך מצליח לשכוח. בו, ורק בו, אינך חדל לעסוק. נבהל מן המחשבה הזאת, אני מנצל שעה שהכול יצאו מהחדר, מוציא מוך הקיטבֶּג את צרור המכתבים ושב לעלעל בהם. יותר משישה חודשים הייתי מקבל את מכתביה, ופעמים היו נושאים שני מכתבים אותו תאריך. אני קורא, ומיד מתחיל קולה החי ללטף את פני. עד שלא פגשתי את נוגה לא שמעתי קול כזה, אומר אני בשמחה, וכבר כולה לפני, רגליה אסופות על מיטתה, כתפיה הצרות נראות מבעד לחוּלצת־המשי הלבנה, והיא לוחשת ברגש עצור את המלים שבמכתב:

"יום קשה היה היום אצלנו. זה שבוע נמשך האֵבל ביישוב על הרוגינו… אך היום הוכרז ליום צום כללי. נפסקו החיים – שבתה התנועה, נסגרו החנויות, בתי־העסק ובתי־השעשועים.

"ברחובות שׂררה דוּמיית־מוות.

"איזו אבן רבצה על לבו של כל איש. מן הבוקר עד הערב שכבתי על המיטה ולא ירדתי ממנה. כמובן שצמתי. ולא משום שהוכרז על כך, אלא שהרגשתי מין צורך פנימי. היתה לי הרגשה, שמצפוני לא נקי ביותר. חיַי השאננים, הלימודים, הבית הנוח. ולעומת כל אלה – שם…

"היה זה יום אשר בו שאפתי להתייחד עם כל המתים הרבים ועם החיים אשר שׂרדו… תמונות־זוועה חלפו במוחי. ולא היו אלה יצירי־דמיון בלבד. רבות שמעתי, רבות קראתי, והיום הוספתי לקרוא –”

עיני רצות משורה לשורה, אך כבר איני קורא. גרוני מכווץ למחשבה שנוגה, הנפש היפה, כבר לא לי היא, אף לא ייתכן שתהיה. איפה אני ואיפה היא. הריני רואה אותה נוטלת את צרור מכתבי, אם אמנם שמורים הם אצלה, מבקשת למצוא אותי בכתב־היד המכוער, במלים השבורות, בשורות המעוקמות, סגנון המגומגם והחנוק. זה אלישע, אומרת היא בלבה. עכשיו הוא חייל ואני תלמידה. אבל מחר, ביום שישוב הוא אל האובֶרול הכחול, ולא מחר, אלא אולי בעוד שנים אחדות, היכן יעמוד אז הוא, ב“כל החיים שלפניו”?… נו, כן, הסוף היה צפוי מהרגע הראשון, אומר אני ומיד שב להערים על עצמי: אם אמנם תענה על מכתבי האחרונים, אם כבר שלחה, בדואר רגיל, את הספרים שביקשתי, אלמד מעכשיו באמת, בחירוק־שיניים. יש בי כוחות, נוגה, האמיני לי. רק שאני זקוק ללב מאמין ויד עוזרת. רק כִּתבי מלה –

“עשיתי היום את חשבון־הנפש. בעצם, מה עושה אני בימים אלה? האם בזה שאני יושבת על ספסל־הלימודים – פטרתי עצמי מן הכול? לפעמים נדמה לי – כי הצדק עמי, כי אדם הרוצה לפעול, צריך להיות מוכן, ואני עדיין אינני מוכנה… עדיין אינני מוכנה. אבל לפעמים נדמה לי – שלא כך הדבר. איזו הכנה דרושה לך? תני את אשר אַת יכולה, התבונני סביבך ותמצאי כבר מה לעשות גם בכוחותייך אלה – –”

אם אַת אינך מוכנה, נחנק גרוני מן ההכרה שגורלי גזור מראש, אז אני, אני מה?… מתי אשיב אני לעצמי את השנים שבִּזבּזתי בבית־החרושת ובצבא, מתי אוּכל להכין את עצמי? אל מה? אפילו את הפרט הקטן הזה אינני מסוגל לברר לעצמי… “עדיין אינני מוכנה”, שונֶה אני, וחש כמעט שׂנאה כלפי נוגה, שלא היתה אלא רגע של הזיה שאין אדם כמוני זוכה לו פעמיים. ובכל־זאת, אילו –

מכתב לא הגיע, אבל כנגד זה קיבלתי פריסת־שלום חיה, אם מוּתר לומר כך.

קבוצה חדשה של מגוּיסים באה מן הארץ. עם כינוּן החי"ל, בסתיו שעבר, נתחדש לפתע הגיוס שפסק כמעט לגמרי בשתי השנים האחרונות, אף כי גם עכשיו, חרף כל התופּים והחצוצרות, הנסים והנפלאות, לא רבו המתנדבים. כולם רוכּזו בכמה יחידות טירונים ואוּמנו במצרים. הראשונים הגיעו אלינו בצאתנו מקווי־החזית, וכשבאו האחרונים כבר ישבנו כאן, בגבול. קודם הפלגתם בילו חופשה קצרה בארץ, וכיוון שכך רצנו כולנו לראות את המחלקה שהוצבה לגדוד שלנו, לשמוע מה העניינים.

הם ישבו על צרורותיהם ברציף תחנת־הרכבת, פתח מַטה־הגדוד. בגיוסי השנים הקודמות היו מיני־מינים של מגויסים, ואילו כאן, כבר במבט ראשון, ניכרו שני סוגים בלבד – נערים שבעינם האחת יקדה שלהבת ההתנדבות ובאחרת לחשה גחלת ההרפתקה הגדולה; ומגויסים מטעם “היישוב המאורגן” – בחורים מבוגרים, ממושטרים, מכונסים בינם לבין עצמם, ובשתיקתם הבוטחת יש יותר מאבק התנשאות. אנחנו לא “ריקרוּטים”, כאותם גימנזיסטים המתחבטים בין רגלינו. אנחנו חבֶר’ה, שליחים, ונא, שלא תהיה כאן כל טעות. מה בארץ? בסדר גמור. מה אתם מסַפּרים? לא מסַפרים. מה נזכרתם להתגייס עכשיו? התגייסנו. מניִן אתם? שתיקה.

והנה ניגש אלי אחד מהצעירים, העירוניים. בחור גבוה, חוורוור, בן־טובים:

“אני מכיר אותך.”

הוא אותי? מניִן? בחור מעודן כל־כך, בלונדי, אולי אפילו ניגן בכינור. לי אין חברים כאלה בארץ. אולי תל־אביבי? אולי למד בגימנסיה עם הקרובים שלי?

“לא, מירושלים. נפגשנו באיזו מסיבה.”

עופות נרעשים התחילו מפרפּרים בתוך לבי. אני יודע איפה – במסיבה של סטודנטים וסמינריסטיות. אני זוכר בדיוק – היה גם אז במדים, מדי משטרת היישובים, למד מדעי־הרוח, שנה שנייה. למד בגימנסיה עם אחיה של נוגה, זאת אומרת מבוגר ממני. הוא יודע, שנוגה ואני –

“אם אני לא טועה, באת למסיבה עם נחמיה,” אמר.

לא הכחשתי. דיברנו בנחמיה, החוּליה המקשרת את ימי בית־הספר שלי עם הבחור הזה, עם נוגה. רציתי לשואלו עליה, אבל התאזרתי בסבלנות. כל שאלה תסגיר אותי, ואני איני יודע כמה ידוע לו ומה שם עכשיו ומה בינו לבין אחיה. אני אחכה. כבר התחילו מארגנים את הבאים לתזוזה לפלוגות שאליהן הוצבו, ועדיין אינו מדבר. אינו יודע דבר. כבדרך־אגב שאלתי אם מכיר הוא נערה, שהיתה גם היא במסיבה, נוגה שמה.

“רזניק?” קרא. “ילדה נחמדה. למדתי בכיתה אחת עם אחיה. אתם – חברים?”

"נפגשנו, ככה –”

“דרך נחמיה?”

“כן, בערך. מה מעשיה?”

“חזק מאוד, אני מבין. גמרה את הלימודים, ובהצטיינות, כמובן… עכשיו אני נזכר – הייתם שלושתכם יחד, באותה מסיבה…”

“נכון. ראית אותה בזמן האחרון?”

“דווקא כן. בחופש. נראתה מפוּיטת מתמיד, מקַטרת סביבה ענני־מסתורין. את רזניק האב אתה מכיר?”

“אה, לא,” שיקרתי. חש כי בי תלוי עכשיו אם ידבר אם ישתוק.

“הו, אדם נפלא – המון נשמה. שיטפון… תגיד לי,” נתן בי פתאום מבט חשדני, "ריכלו על נוגה שהיה לה חבר, חייל. לא אתה הוא, במקרה –”

“אני?…” צחקתי. “הלוואי. אם לומר לך את האמת, דווקא התרשמתי. אבל לא הספקתי הרבה. נפגשנו פעם־פעמיים בסך־הכול. ועם נחמיה. נערה נבונה.”

“גם לא מכוערת, אם גם לא יפה. אולי זה כך מפני שאני מכיר אותה מגיל שתים־עשרה. אנחנו שכנים, ועדי, אחיה, ואני היינו פעם חברים טובים. הרבה נשמה, ובקושי טיפת גוף. ורצינית כל־כך, קיבלה מעולה בכל החיבורים. הבנים חששו מפניה, ואף־על־פי שהכול הודו שהיא אישיוּת, נשארה די מוזנחת. בעצם – הכול עניין של טעם. נערה מצוּינת.”

“אתה ממליץ עליה כאילו הלכתי להתחתן אתהּ. בסך־הכול, סתם, התעניינתי.”

“גם אילו רצית, איחרת את השעה… נוגה אמנם מפוּיטת מאוד, אבל רק עד נקודה מסוימת. גם זה כמו רזניק האב והציונות המעשית. אידיאלים נשגבים – אבל בתוך בית נאה ומרוּוח. כשנפגשנו היתה עם החתן. סמוֹך על נוגה השברירית. הבן של ריבקין.”

“אז יש לך באמת חדשות,” קרעתי את פני בחיוך, נדחף לשמוע את הכול, עד הסוף, אף שכבר היה הכול ברור. “מזל טוב, איזה ריבקין זה?”

“רואים שאתה לא ירושלמי. סתם ריבקין יש רק אחד. המשרד של ריבקין ושות', עורכי־דין. חבר הבּאַר של לונדון. קיי. סי. ענייני מקרקעין. המשפטים הנצחיים. גאולה חוקית תתנו לארץ. דבר אחד בטוח, אין לך מה לדאוג לנוגה רזניק. היא מסודרת לכל החיים. להתראות, חביבי –”


ד

יצאנו ליום בוונציה, מחלקה אחת בשתי משאיות, על ספסלים, במכנסיים וחולצה מגוהצת. חם שם כמו בתל־אביב, אומרים. יצאנו בהשכמת הבוקר בשביל לנסוע ארבע שעות הלוך וחמש שעות חזור וליהנות ממרוצה מפוקפקת של עדר חיילים מכיכר סַן־מַרקו אל הריאלטוֹ, להיחפז בין סִמטאות הרוכלים כדי להספיק ולקנות “סוּבֶניר”, להפליג בגראנדֶה־קאנאלֶה על אסדת־נחיתה עד ל“לידוֹ” ולשוב בקוצר־נשימה לרַחבה של תחנת־הרכבת. בעשר בערב זזים חזרה. בדיוק.

מוחלט היה אצלי מראש שאיני נוסע, לא כך ולא בכלל. נמאס עלי כל היַחד, כמו בגד דביק. עכשיו אין לבי פתוח לא לדודג’ים ולא לגונדולות, לא למטפחות־המשי ולא לזכוכית־מוראנו, ואין לי שום חשק להתרוצץ יום תמים, כתף אל כתף בלהיטות הגרגרנית של כל האחרים. שיִסעו להם כולם, והבית יידום, ואני אשכב לי לבדי על המיטה, או אטפס בהר, עד מקום שיישׂאוּני רגלי. לא מעניינת אותי ונציה, רוצה רק קצת שקט.

כך גמור היה בדעתי בערב, כששכבנו לישון. לייזי התהפך על צִדו, פניו אל מיטתי, ואִנפּף בקול לאֶה:

“אז בכל־זאת מגיעים לוונציה, הה?”

ומיד ידעתי גם אני, שהוא ממשיך את השיחה שהתנהלה בינו לבין בובי, כשעמדנו לחניית־לילה במבואות ונציה. “תתחיל לרוץ,” התגרה בו בובי. “אני מסדר לך פּאס.” כששוכב לייזי במיטה, מכוסה עד סנטרו, אין רואים שהוא קיפח ושריריו משׂוֹרגים, ופתאום הוא בסך־הכול נער. ככל בהירי־השׂיער אינו מקפיד על גילוח, ולחייו, בין החשקניות האדומות, זרוּיות קווקווי־שׂיער, כאגודות־הקוצים הזַהרוּריות שעל פני הצבר הבשל. רגע נדמה לי, כי גם עכשיו משתובב צחוק בעיניו הצרות, אבל אצל לייזי לעולם אין לדעת אם מתקנדס בו משהו, או שהתנומה מצמצמת את עיניו. אם נזכר בבובי, קשה לשער שמשהו מצחיק אותו. מאז מִסדר־הזיהוי נשאר לייזי בלי חבר במחלקה, ואני ידעתי שהוא לא מחל לבובי את עלבונו.

“אני לא נוסע,” הודעתי לו, ואיני יודע למה.

“מה פתאום אתה לא נוסע? אַל תהיה נוד. כולם נוסעים.”

“אין לי חשק.”

“מה אין לך חשק, יא אַהבּל!” התערב ערוסי, גם הוא במיטתו. “אתה יש לך מושג מה הולך בוונציה? בלונדיות כאלה לא רואים בשום מקום באיטליה.”

“איך אתה יודע?” אמר לייזי.

“מתעניין בשטח הזה. סיפר רחמני, החבר שלי, שרק אתה מכבה את המוטור, עוד לא יורד מהאוטו, הם קופצות עליך. זה הים עושה להם תיאבון. וָלךּ, קרוק, חשק אין לו!”

“עיר חד־פעמית, ונציה,” קרץ לי לייזי, כאילו רק שנינו הנוסעים. “נסיעה שכולהּ רווח.”

“לא, אני לא נוסע,” התעקשתי, אף שהפצרותיו של לייזי כבר עִרערו את ביטחוני. מאז הועבר בובי ליחידה אחרת שוחר לייזי את חֶברתי, והדבר נעם לי.

“עזוב אותו,” התקצף ערוסי. “זה משוגע זה, קרוק. איפה יצא לך עוד פעם בחיים שלך לטַנטֵר אחת וֶנֶציאנית, אינטליגנט!”

“הוא יבוא, יבוא אתנו, אַל תדאג,” המזיקים רקדו בעיניו של לייזי. “בבוקר אני הופך עליך את המיטה, קרוק, אם אתה לא קם עם כולם.”

בבוקר הקיצותי גם אני, ושמעתי היטב את התכוּנה הקדחתנית, אף שהייתי מחוּפּר מתחת לשמיכה. לייזי טִלטל אותי פעמיים ושלוש, וכשלא זזתי קרע מעלי את השמיכה.

“לך לעזאזל, לייזי,” רטנתי ואספתי את השמיכה. באין אומר רכן לייזי אל מיטתי, אחז במשכב־העץ והפכוֹ יחד אתי.

“אתה תפסיק להתפנק לנו כאן. או שאתה מתלבש, או שאנחנו מעלים אותך למכונית בתחתונים.”

לייזי הוא פרא־אדם, וחוש־ההומור שלו נעזר תמיד בכוחו הרב. אולם הפעם היה משהו חם וחברי מאוד בהתעקשותו שלא להניח לי להישאר כאן. מתי – בפעם האחרונה – אִכפת היה למישהו מה אני עושה בעצמי, אם אני עליז או מדוכדך. והרי מכל אנשי המחלקה לייזי הוא זה שבסֵתר לבבי שאפתי להידמות לו, ולא הצלחתי. עכשיו הוא מטפל בי כמו באח צעיר. אף שהמשכתי להתקומם, ניצח אותי מראש. לייזי ואני נוסעים לוונציה, זִמרר לו קול בלבי. התלבשתי, שׂמתי בתרמיל־הצד סיגריות, סוודר, בגד־ים ומגבת, והצטרפתי למחלקה.

מצב־רוחי נתהפך מן הקצה אל הקצה. מה פתאום לא לנסוע? מה שוב עונש אני את עצמי על חטא שלא חטאתי? האם תֶאבל נוגה ותקונן כשתגיע אליה השמועה, כי מנעתי מעצמי את ונציה? באמת! לכל השדים והרוחות, אין עוד נוגה. אני נקי מכל החובות, מוּתר מכל האיסורים, בלי שום ייסורי וֶרתֶר הצעיר. אדוני, נוסעים לוונציה, ואתה בן תשע־עשרה, בריא כמו סוס, כל יצריך דרוכים ככלב־ציד, תרמיל־הצד מלא סיגריות אנגליות, ההרים נסים לאחור, השמים גבוהים כהֶמיית כינור. קְרע אותו, את המיתר האחרון האוסר אותך אל עולמו המוּבס של אבא, אל יראת־החטא, אל דיבוק־הטהרה, אל האהבה־מן־הרומנים, הנח למיתר הזה לפקוע, ופתאום אתה קל כמו כדור פורח, בלי שום בעיות, והכול פשוט מצחיק ונערי. הה, המלים הנמאסות הללו – טונה של רגשות חמלה, וכל כאב־העולם על כתפינו, ואיזהו המעשה המועיל לחברה, ומה דרוש ברגע זה למולדת, ומה עשיתי אני, וקונסטנטין סימונוב – הוי, אַת חכי, חכי היטב, אַת חכי בקור, אַת חכי בחום… בּוקרא־פיל־מישמיש, חביבי. אני עכשיו כמו שרציתי תמיד להיות, עומד בדיוק במקום שאליו הייתי נמלט מגיל שבע, כשהרביצו בי בסרגל בתלמוד־תורה שבמושבה, מגיל עשר, כשקצה נפשי ב“קעֶפּאַלאַך” ובציצית, מאז נמלטתי מבית־החרושת ומן הבית, מקוּרי החיבה והשיממון הנלפּפים סביבי וכולאים אותי בתוך סוּגַר בלתי־נראה. אני לבד, רץ כמו כדור במורד ההרים, בדרך אל אוּדינה, בואכה ונציה. תלך לה נוגה אל בנו של ריבקין ושות', ואני אקח את גורלי למקום שבו רציתי תמיד להיות, לבדי, בחום הקיץ, בוונציה.

לבדי, עם לייזי.

ערוסי דיבר כל הדרך, מכין את כולנו למה שיעולל הוא לבנות ונציה, משיב ברצון לשאלותיו של פוקר ומגלה איך החזיר לעצמו את הכובסת הענוגה בכוח סגולותיו הגופניות, שאין להן אח ומשל בגדוד כולו, ככל אשר נוּכל להיווכח במו אוזנינו כאשר נשמע מה היתה אומרת הכובסת הנזכרת בשעת מעשה, פסוק־פסוק כצורתו. ישבנו מרוּוחים במשאית המחופּה כילַת־אבּרזין, לבושים כהלכה, לא כבמַסענו צפונה, מגחכים למשמעי דוּ־השׂיח הנמשך בין פוקר לערוסי, בוחלים כלשהו בתשפוכת סיפורי־הזימה המקבלים מדי פעם חיזוק מאגפּי המשאית, ועם זאת היתה איזו מתיחות אילמת, כאילו זה הדבר שלקראתו דרוכים כולנו. לא גלעדי, בטח לא. גם לא זוננשיין. מצחיק לחשוב עליהם בעל ברוצקי בבולוניה. אבל ברוצקי, היושב בעומקי המרכב, כומתתו מאהילה על עיניו והוא שורק חרש, כמין נשיפה. למה רק הוא? לייזי, למשל, עם החשקניות המנַקדות את פניו. אני בטוח שאינו יודע מנוח, ממש כמוני, ויותר. אני רוצה רק פעם אחת, רק פעם, להתנסות באשה, בלא כל פחדים ומעצורים, בלא עתירות ובלא הכאות־על־חטא, בלא פיוט ובלא חילול־הקודש, כי אם כך, גוף אל גוף, בארץ־ניכר, עטוף־שחורים, פטוּר מיוֹתרת היוהרה המוסרית, חופשי מכל הפוריטניוּת המחליאה של בית־אבא. עם לייזי הייתי הולך, כמו כלום. הוא לא ברוצקי, שונה ממנו – וגם ממני. בטוח שכך. הלוא אינו מבית דתי, וזה כבר משהו. נולד בלי כובע ובלי ארבע־כנפות. למד בבית־ספר מעורב. לא פחד לגעת בבנות, והן לא פחדו שייגע בהן. הגוף האיתן, השרירים המרקדים, החן שבו הוא מטיל רימון, מחזיק תוֹמי־גַאן, שׂשׂ לאלימות. כך הוא גם ביחסיו כלפי נשים, אני משוכנע שכך. קוטף ואוכל, ואינו מדבר שטויות. לא כמוני. הלוא אני, אפילו עכשיו איני יודע, וזו האמת לאשורה, מה היה ביני לבין נוגה, ואיך, ואם בכלל, אמא, אמא –

ונציה אכן היתה יוקדת ולחה כתל־אביב, ואנחנו עשינו ככל המשוער: אצנו־רצנו על הגשרים, בצִדי התעלות, בכיכרות, להקות־להקות, נחפזים להתרשם הרבה ובקיצור, קודם־כול להצטלם עם היונים ליד עמודי־הנחושת בסַן־מַרקוֹ, קודם־כול לקנות מטפחת־משי, לא, גרבי־משי, לא, שיבולת־חיטה עשוּיה לפרטיה ולדקדוקיה זכוכית, מעשה־חושב שבהגיעו ארצה לא יהיה ספק בלב איש, כי אכן ואכן עמדו רגלינו על איי ונציה. לייזי ואני החלטנו מיד ברדתנו מן המכונית, שננתק את המגע ונשוטט לנו לבדנו, אך כל סמטה שחמקנו לתוכה שעט בה לעומתנו מחנה כבד של טיילים רדופים על נפשם. יש לנו פחות מעשר שעות בעיר, ומתי ייעשה כל מה שמזמנת ונציה לאורחיה – לא נשוט בגונדולה? לא נהיה בריאלטו? לא נלקק גלידה? לא נפליג ללידוֹ? והנערות, מתי נתפנה לנערות הללו, שאתה נכשל בהן על כל מדרך כף־רגל?

סוף־סוף נותרנו לבדנו, סובבים סחור־סחור בעיר העקלקלה, חוצים גשרים, צופים בסירות הצרות המחליקות בדרכי־המים, נושמים את צחנת התעלות הצרות שבין גושי הבניינים, נקלעים לשוק־מזונות רעשני ושבים ומוצאים עצמנו, צרובי כפות־רגלינו, מעבר מזה לגשר הריאלטו, ליד המעגן של סַן־מַרקוֹ. השעה כבר היתה קרובה לשלוש, והדרך באסדה האִטית מכאן ועד ללידוֹ, תימשך כשעה. אף־על־פי־כן נדחפנו בין העולים בכּבשׁ שלא להחמיץ מאומה. שלא לעמוד במקום אחד. שנוכל שעה אחת גם לנוע וגם לנוח.

לא רק זה.

מאז הבוקר ציפיתי לשעות הללו, שנישאר רק שנינו. הנה גם לייזי, שמקנא הייתי תמיד בהתרועעותו הקלה עם כל מי שלכאורה הוא משלי, הנה גם הוא נתפס בבדידותו. אולי יהיה לנו יום משותף, ונתקרב זה אל זה, ונצחק יחד, ונשוחח, ונגלה זה לזה כלשהו מן הכמוס והמכוסה, כלומר ממה שהוא באמת אנחנו, זה שאפילו שנתיים בפלוגה אחת, באוהל אחד, עודו חבוי מתחת לקליפות הצבאיות. שוב ושוב מתעקש אני לחשוב, שהאדם אינו רק זה שמתגלה לעינינו. הנה לייזי: גוף שהטבע העניק לו התחלה נפלאה, ונבנה לתפארת בספורט ובעבודה חקלאית, גוף העומד כמובן מאליו בכל מאמץ. לייזי שבגבולות הצרים של הדומים לו – בני־המשקים, יוצאי בתי־הספר החקלאיים, הצאצאים של מעונות־העובדים – הוא דבּרני ושופע־הוּמור, ואילו מחוצה הם הוא תמיד שתקן, מרבה לישון, עצוּר, יהיר, ואולי נבוך. אינני יודע. משעה שפנה לבקש את חברתי, התחלתי אני לבקש מעמקים בלייזי. שמחתי כשהכריח אותי לנסוע לוונציה. יש פְּנים מכוסה מתחת לחזוּת השקופה הזאת.

לכך ציפיתי כל אותו יום בוונציה. אך שום מסך לא הוּרם, שום סוד לא נגלה. כשדיבר, לא דיבר אלא במה שנתקלו בו עיניו, שוקל ומחלק ציונים:

“עשו חתיכת־עבודה בעיר הזאת, כל הכבוד!”

או:

“אולי יפֶה, הארמונות האלה, אבל זה בשביל ביקור, לא עיר בשביל לגור. הכול מתפורר מזוֹקֶן. מת. ומסריח. איך הם יכולים לחיות בין תעלות־הביוב האלה!”

כל השוטטות כולה נמאסה עליו בסופו של עניין, וראיתי שהשעמום טוֹוה קורים על עיניו:

“נגיד, שכבר ראינו את כל הארמונות. צריך לאכול איזו ארוחה בריאה ולנוח קצת.”

הרחק מעניינים אלה לא הפליגה שיחתנו. אמרו לנו, כי בלידו – במועדון צ’רצ’יל־רוזבלט – נקבל אוכל מצוּין בחיני־חינם, לפיכך עלִינו על אסדת־הנחיתה, עם המון אזרחים ואנשי־צבא, והפלגנו לקאזינו המפורסם. מילאנו כרסנו עוגות־קרם, גלידה ונציאנית ובירה צוננת ותפסנו לנו שתי כורסות רכות בטרקלין שכולו שיִש ונברשות־בדולח. החמה אינה קופחת, בגדינו מתייבשים מן הזיעה ורגלינו שרועות על מרבד רך, כרגלי מלכים. אולי נחלוץ את הנעליים, התקנדס לייזי ותלה עיניו בנברשת־הבדולח. לחם לאכול אין להם, אבל שיִש – כמה שאתה רוצה. לא זז מכאן עד שתשקע השמש.

לא בשביל זה נלוויתי אל לייזי. מה יש בו, בבחור הזה, אם יש בו משהו. ובובי, האם גם הוא היה בעצם מין לייזי? ואם כך, למה בחר בהרשלר דווקא, ולא לקח אתו את לייזי? הרבה פעמים עמדתי לשאול את לייזי, ישר, ולא העזתי. כל מה שאירע ביום ההוא, הוויכוח הארוך ומִסדר־הזיהוי, ממאן להישכח. אילו נתבקשתי להגדיר מהו שאינו נותן מנוח וממאן להישכח, לא הייתי יודע, אבל שאירע אותו יום משהו שאי־אפשר להחלים ממנו, זאת ידעתי.

“פגשת את בובי מאז?”

“כן, פעם אחת.” עיניו היו עצומות למחצה, אבל הוא השיב מיד, כאילו ציפה לשאלה.

“האם, האם סיפר לך משהו?”

“על מה?”

“איך הוא מסביר את מה שעשה? למה, למה בכלל הלך לביתן של הגרמניות?”

“לא הסביר.” נימה יבשה, כמעט עוינת, היתה בתשובתו. על־כורחי המשכתי לשאול.

“בכל־זאת מוזר מאוד –”

“מה מוזר מאד?”

“איך הגיע דווקא אל הבית ההוא? מתי הספיק לשמוע שהן נאציות, האם ובִתה?”

“בטח שמע משהו.”

“הוא לא יספר לך?”

“לא שאלתי אותו.”

“איך פתאום קם והלך לעשות מין מעשה כזה? באמת התכוון לנקמה?”

“ומה חשבת?”

“אני שואל. למה הלך בובי, אם כל מה שעשה, זה –”

השתיקה גבהה שוב בינינו. לייזי לא השיב, אם משום שנמאסתי עליו, אם משום שרצה לישון. אבל אני עדיין ביקשתי מענה.

“לייזי!”

“הה…” הוא התרווח בכורסה, והשעין לחיו אל המִסעד, פניו לעֶברי.

“האם דיבר אתך פעם על – זה?” שיערתי שיבין למה אני מכוון.

“היה מדבר. אבל לא בזמן האחרון.” הוא פיהק בפה פעור, ועיניו אבדו בתוך פניו. “בובי הוא בן־אדם סגור. כשהחלטנו שנינו להסתלק מההכשרה לצבא, והיו ויכוחים עד לב השמים, דיבר קצת כמו גלעדי, על זה שאנחנו מוכרחים לנקום בגרמנים. היה איזה ספר שציטט בשיחות שלנו, ספר רוסי אני חושב, אתה יודע, כמו ברדיו מוסקבה – מוות תחת מוות… אצלו היתה השׂנאה לגרמנים עניין אישי מאוד. זהו.”

“מה שמטריד אותי זה שכנראה התכוון למעשה אחר, וברגע האחרון נרתע…”

“דחילק, מה זה מטריד אותך כל־כך?” לפתע היה גס ולא־נעים. “לך ושאל אותו, אם זה חשוב לך כל־כך.” וכשנדמה היה לי שהשׂיחה כבר נגמרה והוא ישן, הוסיף פתאום: “אני יודע בדיוק מה קרה: זה הנוֹד הזה, הרשלר, עשה במכנסיים.”

“בכל־זאת לא מוסבר…”

“מוסבר ועוד איך. נשמות של יהודים מחורבנים.” פעם ראשונה נשמעה הטינה העמוקה שנוטר לייזי לבובי. אלא שמיד כבש את קולו. “מה אתה פתאום חושב על הדברים האלה, קרוק?… אני מת לישון. בוא, ננמנם קצת…”

ובעודו מדבר הצניח סנטרו על עצם־הבריח, שילב זרועותיו על בטנו, ולא היה עוד. השיחה האחת שניסיתי עם לייזי ננעלה במקום שנפתחה, ושוב נותרתי לבדי.


ה

“אלישע!… אלישע!…”

מחללים ריקים ירד עלי הקול, מתוך מאה עלילות ארוגות זו לתוך זו. זר ותובעני היה, ואני נתמעטתי תחת צליפותיו, כאילו נתפסתי על־ידי הסרג’נט־מייג’ר. קרוב וחם היה הקול, והוא ליפּף אותי כרוח מערבית ברדת החשיכה. אני מוּטל אפרקדן מתחת לצמד המיטות הרחבות שבחדרנו, בין המַרצפות הצוננות לבין הקפיצים, שכוח עצום אצור בסליליהם המתלליינים. הנה יפקע אחד הקפיצים, ויינתר אל מול פנַי, מדמיין אני בלבי, דוחק את הקפיץ כלפי מעלה, למלא אותו יתר עוצמה, אבל הוא רק מהתל בי, ואפילו אינו חורק, כבשעה שאבא ואמא מתהפכים בשנתם. הריני שוכב על גבי, נתלה באצבעותי בקפיצים, מושך את הקוּרים שנאחזו בהם, ומאזין לקולות הבאים מן החלל הריק – באפלולית שמתחת למיטות נשמע כל קול לעצמו, כמו בלילה – הפעמון של עגלת־הקרח, השיעול השרקני של הזקן שבחצר הסמוכה, קולו של סיר־החלב, סיר־האֶמאיל החום, ששָפתה אמא על הפתיליה, נביחת כלבם של היֶקים שבאו לגור בחצר של זליגמן. אפילו האפלולית שמתחת למיטה אינה שלמה, ואני עוצם עיני. רק עכשיו אני שומע את הקולות, והם חיים להם לעצמם, כמו נשמות, או מלאכים. הם מרחפים להם בתוך החושך, על־פני התהום.

“אלישע!… אלישע!…”

הקול אינו זר, וגם לא סתם מוּכּר. זה קול שאני מבקש להימלט מפניו, והריני מאמץ עיני, שלא תחדור לתוכן אפילו קרן־אור אחת, ואצבעותי נסגרות על קפיצי המיטה, שגם אם יעלה אותי בחכתו, לא יוכל להמישני. כל עוד עיני עצומות נכנסות העלילות זו לתוך זו, כאילו היו מושחלות כולן על זוג מסרגות, ואני רשאי שלא לזהות את בעל הקול, שכבר אני יודע בדיוק מי הוא. מישהו מחזיק בכתפי ומטלטל אותי. אני יושב בכורסה, במועדון־החיילים, ורק פרקַי כבדים מאוד, והכרתי מעורפלת. איני ישן, וגם ער אינני, אבל כבר אני יודע, שפינק הוא העומד עלי.

אולי קולו הוא שנצטלל תחילה, כמו גל־רדיו שהופרד מכל הגלים המהמים סביבו, ואולי פניו הם שנתמַקדו קודם, כשהוּרם לרגע הערפל מעל עיני המעולפות, כמו משקפת שהמַטרה נלכדה בתוך חוגה. לא זה עיקר. כשכבר ידעתי בוודאות, שפינק הוּא העומד עלי, לא ניתרתי ממקומי בשִׂמחת־פתאום, כי אם עשיתי את כל תנועות־היקיצה, כמין תִרגוֹלת־קרב, שִפשפתי את עיני, מיתחתי זרועותי, מִלמלתי הברות סתומות, מבקש להשהות עוד כלשהו את הפגישה עם פינק, שימים רבים כל־כך התגוננתי מפניה, להיראות מופתע ולא מוכן.

פקחתי את עיני.

“פינק!” קראתי, וקפצתי על רגלי. “מה אתה עושה כאן?”

“מזל שיש לידוֹ. אחרת, היית בא לוונציה ויוצא בלי לנסות למצוא אותי. ממה אתה עייף כל־כך, ילד רע?”

“לא הרגשתי שנרדמתי.” על הכורסה השנייה היה עדיין לייזי ישן, ראשו תלוי באוויר, נוטה אל ברכיו, כפוֹמֶלוֹ כבדה. “אני נורא שמח שנפגשנו.”

“כל־כך שמח, שנסעת ללידוֹ לישון.”

“ידעתי איפה לישון,” שמעתי את קולי מתחטא, כבשנים הרחוקות, כשהייתי ילד־טיפוחיו. “תאר לעצמך, אני יורד במֶסטרֶה, ואתה כאן…”

“מזל שהמחשבה הזאת לא עלתה כלל על דעתך.” פינק הניח כפותיו על כתפי, והביט בי מקרוב, בעיניים חמות. מוזר, נעגם עלי לבי, פינק נמוך ממני. “לכמה ימים באתם?”

“שעות, לא ימים.” בחוץ כבר ירתה השקיעה חניתות אופקיות, וחלונות, ריקועי־פחים, אנשים לפני הבניין, הכול בער בזהרורי היום המתפחס ונמעך בין הרקיע לים. “בעשר זזים.”

“הערב?” גם בעיניו החמות של פינק נדלקו אִשים לבנות. “כבר?”

“אני עדיין בשירות הוד מלכותו.”

“אם ככה, אני מאריך לך את החופש. סקנדל: נמצא באיטליה כבר, כמה, שמונה חודשים, ולא יצא לנו להיפגש ממש אפילו פעם אחת. הלילה אתה נשאר אתי, אלישע.”

“וחוזר ישר לבית־סוהר.”

“לא יעשו לך כלום נמצא איזה תירוץ… כדאי לך להישאר, ילד. נבלה כמו שצריך, ומחר תיסע אתי. אנחנו עולים לצפון. נו!” פינק היה קרוב ואוהב, ושִׂמחתו בי אפפה גם אותי. “אני מסתכל ולא מאמין: הזה אלישע, שישב אז ליד דוּד־הכביסה, תינוק שחור, יחף, במכנסי־התעמלות שחורים, והוציא תפוחי־אדמה מהאש?…”

“אתה זוכר?”

הבוקר ההוא, לפני הפסח, בישׂר ראשיתה של מהפכה שלמה בעולמי. כמה בהירה אותה שעה – בַּשביל הכבוש בין העשב שהפריא בחורף לבין ערוגות־הירק שזה אך עידרן אבא והגבּיהן נכנס בחור גבה־קומה ודק מאוד, ושתי מזוודות־ענק בידיו. לבוש היה מעיל־עור קצר, ומעל לרעמת־ראשו המקורזלת נח קאסקֶט מופשל אל עורפו. מיד ידעתי, כי הוא־הוא הדוד פינק הבא אלינו מפולניה. “אמא!” צעקתי, ואמא, שבמקל־של־מטאטא היתה שולה סדין מהבּיל מתוך הדוּד, נשארה קופאת במקומה, כאילו הניפה דגל מצחיק. “צ’וֹצָ’ה!” קרא פינק, שמט את המזוודות ונשק לאמא על לחייה הלוהבות, פנה אלי, לפת את מרפקי והניפני תנופה גדולה. חזק ושופע חדווה היה, לא כאלה העולים שתמיד הם נתקעים להם בביתנו בפרוס הפסח, וממש מהרגע הראשון נקשרה נפשי בנפשו.

“אם אני זוכר!” פינק נעץ אצבעות בקיבורֶת זרועי והגביה סנטרו אלי, למעלה. “היית קטן ועגלגל, כזית שחור, ועיניך שחורות עוד יותר, קצת פחדניות קצת ממזריות. עכשיו זה להיפך, אני צומח למטה – ואתה למעלה.”

הוא מיתח את קומתו כנגד קומתי. בעצם, לא הייתי גבוה ממנו אלא במשהו, אלא שפינק – משהו קרה לו, ושׂריד לא נשאר מן העלם הגבוה והדק של ילדותי – הוא התפּיח, הצמיח ראשית־כרס, עור פניו שצבה רפה, לבנוני, וחוטמו המעוּבּה, ככל משפחת אמא, מנוקד נקבוביות שחורות, כאילו נקרוהו במחטים. וזה היה אליל־ילדותי, התחמץ בי לבי. לפנַי ניצב אדם שונה, איש פלוגת־נהגים, קשיש, מקריח, תנועותיו נטולות־חן, חזותו דהוּיה, ואילו אז, לפני עשר שנים, הביא עמו לחצרנו כל מה שהוא עזיז וחצוף ומתפרץ. במהירות, בלי אנחות ובלי שיברון־מותניים, נעשה כאחד מעובדי־הבניין הוותיקים. הוא עקר ממרפסת הצריף שלנו והלך לגור במעונות־החלוצים שבגבול המושבה. מכנסי־הצמר והקאסקט נעלמו, והוא היה בא לבקרנו בערבים במכנסי־חאקי קצרים, בגרביים מגולגלים עד מתחת לקרסוליו, בראש מגולה. היה מדבר בלהט על דברים, שעד אז לא הגיע שִמעם לביתנו – ורק עכשיו, בזכותו, התחלתי מטה להם אוזן. כל שיחה בינו לבין אבא היתה מסתיימת בריב־שפתיים, ובלבי לא היה ספק שהצדק ניצב לימין פינק. הפשיזם נועץ ציפורניו בגרון העולם. אנטי־פא, היה הוא אומר. כרמי שלי לא נטרתי, היה אבא מחזיר בפסוק, ופינק מגחך ומזמר זמר רוסי, להחזיר את השלום. פעמים היה פינק בא עם אחד מחבריו, ואל מחנהו של אבא היה מצטרף מישהו מן השכנים. או־אז היו הצעקות מתפשטות על־פני החצר כולה. חזית עממית, היה פינק אומר. אַל תסַפּר לי מי הם הבולשביקים, היה אבא צועק לעומתו. ראיתי אותם בשנת עשרים ושתיים. לא מדוּבשם ולא מעוּקצם. הייתי במינסק, אוי ואבוי לריבולוציה שהחוֹחוֹלים והז’ידלאקים מרקיחים. אתה יש לך רק סיפור אחד, מינסק, היה פינק נענה בקוצר־רוח. אש אוחזת את העולם. רק חזית אנטי־פשיסטית… אתה מרגיז אותי, פינק, היה אבא מתרגז, קם ונכנס לתוך הצריף. פינק היה צוחק צחוק רם ושר עוד אחד מן השירים הרוסיים. הוא היה יפה ושובב, והצדק מוכרח שיעמוד לימינו. אוהב הייתי לבוא אליו בערבים, או בשבתות, לשבת מן הצד ולהאזין, לדפדף בספרים שהלכו ונערמו בחדרו, סיפורים בכריכות כהות, שריח הדפוס עודו עולה מהם, הוצאות “מִצפֶּה” ו“דבר”. הנה שב אלי עכשיו אותו בוקר, כשהסתלקתי מבית־הכנסת בשעת קריאת־התורה והלכתי אל פינק מפני שידעתי שבאו אי־אלה קרובים מתל־אביב: הם ישבו על הגזוזטרה, יחפים, בגופיות, עישנו סיגריות, פרסו נקניק ולפתוהו בלחם מרוח – אהה, מאוחר מדי גיליתי, כי אכלתי נקניק בחמאה ואש לא יצאה מהשמים…

“מה החיוך הזה?” אמר פינק.

“חייכתי?” אמרתי במבוכה. תמיד מסגירות פני את המחשבות הרצות בלבי.

”ואולי העיניים הקרוקיות שלך צוחקות מעצמן. קח את התרמיל ונזוז, אלישע."

“אני מצטער –”

“תצטער אם לא תבוא אתי. האמן לי, תבלה טוב.” הוא קרץ בעינו וצחק בפה מלא. עכשיו נחשפו שיניו העליונות, והן כמו שזכרתין, גדולות ונשכניות כשהיה קורע בהן קליפה של תפוז, מפצח שקדים, נועצן במסעד של כיסא, הופכו ומניפו בלי ידיים, לחרדתם של אמא ואבא. הצחוק צִלצל במוחי בשעון מעורר. לְמה הוא מרמז ב“תבלה טוב”? אותו נהג שפגשתי במאלבורגטו, על מה סיפר – לא על פינק והראגאצות? עווית של רִגשה רחשה בבטני. דווקא מפני שפינק שלפנַי הוא זה שבזיכרוני והוא גם היפוכו הגמור. אני אישאר עם פינק. מי היה מאמין, שאני והוא יחד, באותם המדים, בוונציה –

“אני דווקא רוצה, אבל…” להצדקת המהפך הצבעתי על לייזי, שהמשיך לישון, כמוּכּה־סמים.

“עזוב אותו.” פינק הרים את תרמילי והתחיל פוסע אל הפתח. “הוא לא ילך לאיבוד.”

“לא, אני מוכרח לומר לו שאני הולך אתך.” עכשיו כבר הסכנתי בקול רם עם המחשבה שנשבּיתי לרצונו של פינק.

“בדיוק כמו אבא, אלישע: הגון עד הסוף – בכל מקרה, בכל מחיר.”

בלעתי את המענה שכבר היה על קצה לשוני. להיפך – כמעט ואמרתי – בדיוק כמוך שאפתי להיות. כשאגדל, אומר הייתי בהזיותי, אהיה כמו פינק. היפוכו הגמור של אבא.

אלא שעומדים היינו בטרקלין השיִש והזכוכית, שנינו חיילים בעיר נוכרית, פני שנינו אל הערב האדריאטי המשכר, מתראים כעומדים בשוּלי היום ההוא שמלפני עשר שנים, ובאמת אנחנו שני אחרים שלא נפגשו מעולם ופניהם אל החוץ הלא־צפוי.

עוררתי את לייזי ואמרתי לו, שפגשתי במקרה מוצלח את בן־דודי, והריני נלווה אליו. אני אשתדל להגיע בזמן לתחנת־הרכבת, אך אם אאחר, שישתדלו לכסות עלי. כבר אגיע איכשהו. מפניו הנרדמות של לייזי לא יכולתי לראות אם נפגע, ואולם הרגע שיצאתי לבדי עם פינק, ולייזי נשאר, היה תענוג לעצמו.


ו

איני יודע מה מראה האי הזה בשנים תקינות, ובכלל איני רואה אותו אלא כפי שהוא מצוּיר במפת ונציה. המטליות האדומות שנמשכו בשיפולי הרקיע כגלימות של טיציאן נהפכו לאֵפר שחור. הלכנו בדרך רחבה ממש לשפת המים. חיילים היו פוסעים בשורות רחבות בכביש הריק. גלים עצלים זחלו בין עמודיו של בית־קפה עזוב. פנסי־רחוב מעטים גססו על קִצבת חשמל צהוב. אסדת־הנחיתה שהפליגה זה עתה בחזרה העירה, פִכפכה מרחוק. אחר הצהריים, בבואנו לכאן, היה סיפונה מצופּף המוני אזרחים, ואילו עכשיו היה הרחוב ריק מאדם. לאן נעלמו כולם.

פינק משך ימינה, לרחוב אפלולי, בין אילנות המתקשתים מעלינו כקמרונות. אולי באמת לא היה כולו בתים קטנים בחצרות גנים, כי אם בתי־קומה, פנסיונים מהודרים, בתי־קפה הנשפכים אל המדרכות, מוזיקה, תיירים ואכסאנים; אולי נשמר כך בזיכרוני הלילה ההוא מפני שזה היה מצב־רוחי המסוּים. לא ראיתי את הרחוב אלא בכניסתו של לילה אחד ובצאתו, ואני זוכר את שנינו נכנסים לתוכו כגששים לעיר נטושה.

פינק דיבר בלי הפוגה, אך לא על מה שלפנינו. רק עכשיו, תוך כדי דיבור, התחיל קולף מעל פגישתנו המקרית את הפשוט והמובן מאליו וחוזר אל השנים הרחוקות, וכל עניין שהזכּירוֹ ברא אצלי זיכרון ששמרתיו בלבי.

“אתה פשוט ילד,” חזר ואמר. “מה פתאום ברחת לצבא? מה חיפשת בצבא, ומה מצאת?… אני זוכר כשלמדת את ההפטרה. היית שר בסוֹפּראן יפה, ואני הייתי עומד מאחרי התריס ומקשיב. ברגע שהייתי נכנס לתוך החדר היית מתבלבל ומתחיל לזייף… זה אתה בטח לא זוכר, הה?… כן זוכר?… אם כך, אסַפּר לך עוד משהו: כשהודעת שאתה הולך ליהפך לפרוליטר, עשיתי סקנדל גדול לאבא ולאמא, זה אתה יודע?”

“כן,” חייכתי.

פינק נעצר במקומו, מופתע.

“הם סיפרו לך?”

“לא, אבל היו לי אוזניים ארוכות.”

“זה גיליתי כבר קודם. הייתי נזהר בנוכחותך.”

“לא מספיק, פינק,” צחקתי. “לגמרי לא.”

“לְמה אתה מתכוון?” נימה של התגוננות נשמעה בשאלתו, וידעתי שנרמז. הַחלטתי לעזוב את הגימנסיה הָממה את הורי, והם תָלוּה בהשפעתו ההרסנית של פינק. אבא גם אמר לי בפה מלא, כי אני חוזר כ“קטארינקה” על הקשקוש הפרוליטרי של פינק. אִסתרא בלגינא. גם בארץ, טען ברוגז רב, גם בארץ צריך אדם לקנות דעת, לרכוש מקצוע, להחזיק תעודה ביד, אם רצונו להיות מישהו, ולא מוץ נידף ברוח, כמוני. נפלתי מפיגום, שיברתי את רגלי, ומה, מה נשאר לי… ופינק עצמו, הפיקח הגדול, ראֵה אותו: כשנוסף על המשבר בבניין האסון בפרדסנות, הלוא יותר משנתיים היה מובטל למחצה, ועכשיו, המציאה הגדולה, מתגלגל בקמפים, ואינני רוצה להעלות על דל שׂפתי עניינים אחרים (ואמא נועצת מבט קשה באבא שישתוק, ואני יודעי היטב למה הוא מרמז, לעניינים שבינו לבין חביבה)… אמא היתה פחות החלטית, גם מפני שפינק הוא קרובהּ, והיא חייבת בהגנתו, גם מפני שלא ברור היה לה מה תועיל הגימנסיה כשעכשיו יש עבודה בשפע, ואפשר לצאת קצת מן הבוץ… היא אינה מדברת במישרין, ורק אומרת: “מה אתה מבלבל את הראש? מה פתאום הוא בולשביק, פינק! הוא בחור טוב מאוד…” – “אלא מי מילא את מוחו במיני רעיונות כאלה?” – “לא כל אחד צריך להיות פרופסור!” – “אלא מה צריך בארץ, פועל בעל רגליים שבורות, כמוני, זה צריך?…” את השתלשלות הריב בין אבא לפינק צירפתי משִברי שיחות ופליטות־פה, וידעתי שפינק, אם גם טען שהוא נקי מאשם, לא נוח היה לו, מפני שידע כמה גדולה השפעתו עלי. לא זו בלבד שניסה להניא אותי מהחלטתי, כי אם – כך הִקשתי ממה שאירע להלן – הטיח כנגד צד אחר של אותה אמת, כי אבא ואמא הם שדחקו אותי לעבודה בקינתם הנמשכת על מצוקתם הכלכלית. אדרבא, אמר (והקפיץ את אבא לשמים!) הוא מוכן להשתתף בהוצאות הכרוכות בהמשכת לימודי. היתה מריבה רבתי, ורק החלטתי, שנהפכה במהרה לעובדה מוגמרת, שׂמה קץ למחלוקת. מאז הרהרתי לא אחת חרטה על הצעד הנחפז ההוא, שכבר לא היתה לי ממנו דרך־נסיגה, והאשמתי בלבי גם את פינק וגם את הורי. אילו לחצו קצת יותר אולי לא הייתי עומד עכשיו במקום זה. לכן פלטתי, כמעט נגד רצוני:

“לא מספיק, פינק!”

“לְמה אתה מתכוון?” אבל הוא ידע היטב למה אני מתכוון.

“שום דבר מיוחד. שהיו לי אוזניים ארוכות, ושמעתי גם מה שניסו להסתיר ממני.”

“בכלל היית ילד מוזר במקצת…”

“קצת?!…”

צחוק אחד חיבר את שנינו. היינו פוסעים ברחוב המחשיך, ואִוושת העצים נתערבבה בלחש הים. ברגע ההוא נראה לי פינק כמו בילדותי, והודיתי לו בלבי שאינו מזכיר מה שעשיתי לו בחתונה־על־הגג, כשביזיתיו קבל כל המשפחה והידידים.

“אתה יודע מה מרגיז אותי, אלישע?”

“מה?”

“שבבואי אליכם הייתי אני ילד, בדיוק בגילך היום.”

“לא, פינק, אתה היית אחר, אחר…”

“איך אחר?”

“אתה רוצה למשוך אותי בלשוני?”

“בכל־זאת!”

כבר עמדנו בשער של חצר. חצץ חרק מתחת לרגלינו. מחלון פתוח בקעו אור ומוזיקה לריקודים. פינק משך בחוט ועִנבּל הִכה על זוג מעבר לדלת. הוא משך עוד ועוד, והפעמון נענה לו כמו בכנסייה. המוזיקה נפסקה, וקול רם של אשה קרב במרוצה, מלים מתגלגלות על צחוקים זיזניים. בבת־אחת נפתחה הדלת לרווחה. הצחוק ניתר אל מעבר לסף, ובעקבותיו אשה גבוהה וזריזה. עודה מקפצת ומצַווחת מלות־חיבה איטלקיות, בלא נדנוד של ספק בדבר זהותו של המצלצל, וכבר היתה כרוכה על צווארו של פינק, ואולי להיפך, היא צימדה את פינק אל גופה, כאל עמוד גבוה ומוצק. להיטותה החשופה באה לי כהפתעה וכגילוי, שהרי כל הדרך תמהתי בלבי לאן בדיוק מושך אותי פינק ולְמה התכוון כשאמר “תבלה טוב”. משונה, היא רואה אותי, חייל זר, עומד ממש בגבו, ונוכחותי אינה מביכה אותה כלל. מה הבית הזה?

לא כן פינק. הוא החזיר לה נשיקה מאוּפקת, ידיו נחו על ירכיה, לא כדי לחבקה כי אם לנתקה, ובקול רם מדי אמר, כי הביא אתו אורח, בחור צעיר, ממשפחתו. האיטלקית שבפיו מהירה, כמי שמורגל בה, רשמתי לי עוד מסקנה. ומה, בדיוק, בינו לבינה?

האשה שִחררה את צווארו ונפנתה אלי. פניה היו מהירי־שינוי. צחוקה נבלע, וכולה כאילו נתנמכה. אפילו באור המועט שבפתח נראה יופיה דשן, אפלולי, ושִפעת שׂערהּ אסופה כמין חילזון מאחרי אוזניה. היא קדה קלוֹת ובידה רמזה לי להיכנס.

“בוא,” אמר פינק, ונכנס לפנַי. האשה השתהתה עד שעברתי על־פניה, כשהיא נותנת בי מבט משתאה, או מגחך, ורק אז סגרה אחריה את הדלת. כך החל אותו לילה לא־צפוי.

עמדנו בחדר מגודש, כאילו כוּנסו לתוכו רהיטים של בית שלם, כולם כבדים, כהים, ישנים. את כל טבור החדר כבש שולחן מוארך, וכיסאות מהוגנים, גבוהי־מסעד, הקיפוהו כגדר. אל קיר אחד ניצב מזנון, שמפנים לזכוכית הלטושה, רבת־הזוויות של דלתותיו, צריכות היו להתגלות מערכות של כלי־כסף, אך על המדפים הריקים למחצה היו רק פירות האספנאות הצבאית. כמו מטרוניתות שמנות ניצבו שתי כורסות לפני חלון, והן וכל המון החפצים סביב נראו כאילו שׂורר איזה אי־תוֹאַם ביניהם לבין החדר עצמו, או אולי זהו פנימו הטיפוסי של בית איטלקי מהוגן. מעולם לא הוזמנתי לבית ממש. ברומא היינו נקלעים בשעת־לילה לאיזו דירת־עניים מקרית, ללינה בחדר שכולו צמד מיטות־ענק ואיקונין מעליהן. באזור החזית התהלכנו בתוך בתים נטושים ובזוּזים, אבל בית כזה, בתוך גן, רהיטים כבדים ואשה צעירה וּדשנה ששמהּ פליצ’יה, לא אנה־מריה…

איני יודע בת כמה היתה פליצ’יה, מפני שבימים ההם היתה בת עשרים וחמש נראית בעיני כאשה מבוגרת. באור המלא של החדר לא נראתה גמלונית כל־כך. להיפך, היא היתה מסתחררת לפני עיני, גוף שופע גמישות שוקקת ואיתנה שהיה מקציף בי את תשוקותי כמו שמנערים בקבוק. נסוּגותי אל הכורסות שליד החלון ופינק הציב את תרמילו – גם הוא, כמו כולם, אינו זז בלי תרמיל־הקסם – על השולחן ורוקנו מתוכנו, שוק־שחור שלם. כל קופסה בראה עתרת מלים, גיפופים וצחוקים. ירכיה של פליצ’יה כלואות בחצאית צרה, וחזה בחולצת סַאטין מכופתרת. כל זיע שלה ממתח את שוקיה, מגבֵּע את ירכיה, מרקיד את חזהּ. היא כולה אשה, ואני איני מסוגל להתיק עיני ממנה, להדיר הזיותי מן הגוף הזה שהעתיר עצמו על פינק. מה סחב אותי אחריו לכאן, ומה רצה שאעשה בינו לבינה? להוכיח לי, כי זהו היום פינק, כונס לו אשה בכל עיר, כמו שרמז אותו נהג בתחנת־המעבר של הפליטים? לא מעניין אותי, אבל מה הוא צריך אותי בקן המשפחתי הזה? שאוכל אתם ארוחת־ערב? שאכתוב הביתה, כי פינק החלים לחלוטין ממה שעשתה לו חביבה שלו בימים שהיה מתגלגל בקמפים של הדרום? איך אין בו בושה? הלוא אני אלישע, הילד שבעיניו היה פינק דמות־מופת, אלוהים? גם עכשיו, אמרתי בלבי, גם עכשיו לא מאוחר להסתלק מכאן, פשוט לומר, ששיניתי דעתי, שאני חושש מצרות ורוצה לתפוס את משאיות הגדוד לפני שיהיה מאוחר…

יכולתי לקום ולצאת – אילו רציתי באמת. אבל אני – אמרתי שאימלט מפני שהשתוקקתי להישאר. פחדתי מפני מה שעתיד להיפרש כאן (וחושי הבריאים ניבאו, כי ביצים מוזרות תבקענה בקן הזה), אבל נקלעתי בין הפחד לבין התאווה לגנוב את גבולות האסור. לא זזתי ממקומי.

גם לא היתה לי שהות, מפני שהכול התחיל להתגלגל.

פליצ’יה אספה את השימורים והסיגריות ועוגות־הקרם שהביא פינק ויצאה את החדר, ופינק אחריה. הבטתי סביבי: נוּרה עירומה השתלשלה מן התקרה. החלון היה בלא וילון. בפינה, מעבר לכורסה האחרת, היו מוערמות מזוודות, זו על גב זו. זה לא ביתה של פליצ’יה.

פינק חזר מיד ואמר כי מחכה לנו אמבטיה חמה, ועד שתערוך פליצ’יה את השולחן נספיק שנינו להתרחץ ולהחליף בגדים.

“להחליף?” צחקתי. “במה?”

“אַל תדאג, אלישע. פה בית מסודר מאוד, הכנסת־אורחים סוג אֶכּסטרא.” מאגף רחוק עלה צחוקה הזיזני של פליצ’יה ולתוכו ארוג צחוקה של עוד אשה, כבוש, לחשושי. “תקבל בגדים נקיים ותיהפך לאדם חדש… מה אתה מסתכל בי ככה, אלישע?… זה לא שום דבר מסתורי או קרימינַלי. הפלוגה שלנו יושבת לא רחוק מכאן, והחלטנו שגם לנו מגיע פעם אחת בחיים קיץ בורגני בוונציה, בלידוֹ. השגנו את הבית הזה והפכנו אותו לדאצ’ה מסודרת ומצוּידת ו – מובן?”

פליצ’יה שבה ובחוצנהּ גל כבסים מקופלים ומגוהצים. היא רמזה לי לקום ותחבה את הבגדים לידי, ותוך כך התיזה משפט איטלקי ארוך וצחקני. כל הזמן היא צוחקת.

“אתה מבין מה אמרה לך פליצ’יה?” שאל פינק.

“אני לא מבין פה כלום.”

“זה בשבילך, מאוּרי יפהפה, היא אומרת… אתה יודע מי זה המאוּרי מוונציה?”

פליצ’יה הגיעה את גב־ידה אל מצחי, כמודדת את חוּמי. היא אמרה משהו לפינק ושניהם צחקו. הוא צחק פחות.

“לך להתרחץ, אלישע,” אמר, ודימיתי לשמוע מורת־רוח בקולו. אם הוא מקנא לה, הרי טוב.

הבית כולו עדיין היה סתום בעיני, אפלולי וריח של עזוּבה עומד בו. ואולם חדר־האמבטיה לימד על בעליו הקודמים. הכתלים, הכיור, האמבטיה וכן אסלת־הנשים עשויים היו חרסינה שגוֹנה כעין הלילך. ריח מעורב של תמרוקי־נשים וזיעת־חיילים מילא את אווירו. בפינה ניצבו שני זוגות נעליים צבאיות, ועל הקולבים היו תלויים בגדי־עבודה מרובּבים של אנשי פלוגות־התובלה. אני ועוד כמה חברים, אמר פינק. מה זאת אומרת השגנו בית והפכנוהו לדאצ’ה? התביישתי מפני מחשבותי הזרות, ואמרתי כי כל מה שאני מחשיד בו את פינק טמון בוודאי בי. למה לא לקבל את דבריו כפשוטם, גם את הדברים וגם את הנשים. שיש כאן לפחות עוד אשה אחת אני יודע מהצחוק ששמעתי קודם.

מילאתי את האמבטיה מים חמים והחלקתי לתוכה, מאריך־שֶבת ככל האפשר. היה זה ניסיוו נדיר, ההתפנקות בתוך אמבטיה מלאה מים. בימי־הילדות הרחוקים היתה אמא מציבה את אמבטיית־הפח הקטנה במטבח. על הפרימוס ועל הפתיליה היו שפותים סירי־ענק, ואמא היתה משתופפת עלי ומקרצפת את גופי בלא רחם. נקב נִבְעָה באמבטיה, כראש מסמר, ואמא פקקה אותו בפתילת־בד. תוך רחצה הייתי משתעשע בפתילה ותולש אותה: קילוח דק של מי־סבון מפכפך מתוכה – ואמא גוערת בי ומאיימת להצליף על אחורי העירומים, אף־על־פי שכל רצפת המטבח נהפכה כבר מזמן למקווה־מים. כשגיליתי את הבושה חדלתי להתרחץ באמבטיה, כי אם בצריף־הרחצה שבחצר, מתחת למקלחת־הצוננים. רק כשהייתי מזדמן בחורף אצל קרובינו בתל־אביב – זה קרה אולי שלוש־ארבע פעמים – נהניתי גם אני מן הפאר העירוני. במרוצת השנים אף התחלתי סולד, למען האמת, מפני כל רחצה שאינה תחת זרמי מים – לא מקוואות, לא בריכות, לא כיורים ולא קערות. אבל עכשיו, בחדר שכולו חרסינה וריחות תמרוקים, התפרקדתי עירום בתוך מים מהבּילים וחשתי כיצד אני נהפך – כדברי פינק – לאדם אחר. אדים מעובּים מילאו את החדר, ולאוּת מתוקה פשטה בכל אברי. הוספתי עוד ועוד מים חמים, עד שעורי נשלק כמעט. שִפשפתי גופי בפאלמוליב וחפפתי את שׂערי הסבוך, עד שהזוֹם כיסה את פני המים. רק אז שכבתי דומם, בעיניים עצומות, שמעתי את פעימת הדם בעורקי, את קולותיהם האובדים של האנשים מעבר לדלת…

נרדמתי כנראה במים, או אולי היה זה עֶלפון־רגע – אבל פתאום התעוררתי מתוך הזיה מינית ארוכה וסבוכה, שבה היו שזורות גם פליצ’יה, גם נוגה, גם הפרטיזנית הצעירה שבבית עובדי־הרכבת, גם כל מיני נשים אחרות שראיתי ולא ראיתי – ועמדתי על רגלי. בחוץ נשמעת המולת גברים ונשים מדברים וצוחקים בבת־אחת. חילצתי את פקק־היציאה של המים ושטפתי את גופי בפושרים וצוננים. התעטפתי במגבת־ענק שנתנה בידי פליצ’יה, התנגבתי היטב, והייתי אדום וצח כאשר לא הייתי מיום צאתי את בית־ההבראה בפֶזארוֹ.

רק אז ראיתי את הבגדים שנתנה לי פליצ’יה – מכנסיים חומים מסיבים סינתטיים, ממין בגדי־הקיץ האמריקניים, וחולצת־משי צהובה. התלבשתי ובחנתי עצמי בראי שנתכסה אדים: לא אותלו, כמו שאמרה פליצ’יה, כי אם ג’יגולו צעיר. למי שייכים הבגדים האלה, היפים למידותי?

כששבתי לחדר הגדול היה גם שם הכול אחר. השולחן היה מכוסה מפה לבנה, מוערם עד אפס מקום צלחות, קערות, בקבוקי יין וכוסיות. וסביבו ישבו אנשים, נתונים במה שלפניהם, אוכלים ומקשקשים בלשונם. פינק – מתי והיכן הספיק הוא להגלח וללבוש אזרחים? – פינק הבחין בי ראשון וקידם פני בתרועה:

“פְרוֹנטוֹ־פרונטוֹ, סֶניוֹרֶה־אִי־סֶניוֹרי, הקוּזֶן שלנו עלה מהמים…”

בהַתוותו מעגלים באוויר בכף־שמאלו קרא לי לגשת לשולחן, ואילו בימינוֹ עִנבֵּל בסכין על כלי־זכוכית. הכול הפכו פניהם אלי – נוסף לפליצ’יה ישבו שם עוד שתי בחורות, ושני חבר’ה משלנו, אחד במעיל־בוקר של משי אדום־צהבהב, כתוכו של צבּר בשל, והשני בחולצה אמריקנית, שגן־חיות שלם דפוס עליה – וקידמו פני בצִלצלי־סַכּו"ם וצִווחות ברוך־הבא:

“צ’ירי־אוֹ, אלישע!… קֶה־בֶּללו… בַּא־מיר בּיזטוּ שיין…הוא רזה עד החצי במים… איפה הגרלת קרוב נחמד כזה, פינק?… בּוֹנָה־סֶרָה, בּאמבּינוֹ!…”

“שקט!… שקט, רבותי… בּאסטה…” פינק היסה את החבורה בקול תקיף, וכיוון שבמבוכתי נשארתי עומד בפתח, קם, ניגש אלי והוליך אותי לשולחן. שוב היה אחר, שונה מפינק שלי ושונה מזה שפגשתי במועדון־החיילים. גם הוא היה מעוטף במעיל־בוקר של משי, אלא שצבעו היה אדום־רווה, כיֵין־דובדבנים. שׂערוֹ שהדליל היה רטוב ומסורק לאחור, והוא נראה כאחד הגנגסטרים מנִשפי־החשק של הקולנוע (על־כורחי נזכרתי באגד המשפחתית על אליקום, דודו של אבא, שהלך לשיקאגו ונהפך שם ראש־כנופיה נודע, אגדה שהיה אבא מסַפּר כל־אימת שביקש להעמיד את חיינו כנגד מה שעלול היה לקרות לנו אילו הלכנו לאמריקה, כמעשה אחיו הגדול של אבא), או כשחקן נמלט מן האופרה של רומא. לאיזה מין בית משך אותי פינק?

הוא הושיב אותי בכיסא שחיכה לבואי, מימין לפיליצ’יה, ואילו הוא שב למקומו, משמאלהּ. ייתכן שבאמת נרדמתי באמבטיה, מפני שפני האנשים להטו, והשולחן נראה כמו סופו של קרב־רחובות. הכוסות היו אדומות מיין, אך אדומות מהן היו עיני המסובים. שלדי־דגים וספּאגטי עקלתוניים, שותתי פּאסטה אדומה, היו פזורים על המפה הצחורה בקערות הסדורות באמצע השולחן ועל הצלחות היו כדורי־בשר באורז ומיץ־עגבניות, סַלט־חסה בשמן וחומץ, מטבעות של צ’יפס וטבעות בצל מטוגן, פרוסות גבינה אמריקנית, בוליביף מרוסק באפונה ירוקה, אפרסקים חצויים מן השימורים האוסטרליים, וכל אלה היו נתונים לכלָיה מהירה – כאילו לא שִשה כי שִשים, לא שעה קלה כי יממה שלמה היו זוללים וסובאים סביב השולחן הזה.

עוד פליצ’יה טוענת את צלחתי בשאריות טובו של השולחן הוציא פינק מתחת לכיסאו בקבוק ויסקי – כן, גם ויסקי – ומילא את כוסי דקת־הרגל ואת כוסיות שאר האושפיזין, וזירז אותי שאָרים את שלי ראשונה.

“נשתה לחיים, כאילו עכשיו אנחנו מתחילים. הוא יסלח לנו שלא חיכינו לו, ואנחנו לא נשאל מה חיפש באמבטיה יותר משעה,” אמר פינק.

“אנחנו דווקא מעוניינים מאוד לדעת,” אמר בעל חולצת־החַיוֹת. הוא נראה כאחד הכדורגלנים שלו במושבה – אוזניים קטנות; תספורת קיפודית, נוסח הצי האמריקני; לסתו התחתונה מזוּותת, הולכת וצרה כלפי הסנטר, כאילו היתה לו בפיו כף־של־סיידים; שתי עיניים קרות, האחת מצומצמת ואילו גבת האחרת מקושתת כלפי מעלה, כמו קלארק גייבּל. את בגדיו אני לובש, אם אינני טועה.

“היה באמבטיה, היה!” אמר בעל מעיל־המשי. הוא קשיש מפינק, אבל אוהב להשתזף, וקרחתו, שחריץ עובר אותה לרוחבּה בגבול הגבחת, מבהיקה כחַלה חלזוֹנית של ראש־השנה. “זה חיל־רגלים, חבּיבּי. לא כל שנה יוצא להם להתרחץ…”

“תפסיקו את זה,” אמר פינק, שכבר הגביה כוסו. “הרֵם כוס, אלישע.”

“אני לא שותה, פינק.” החלטה זו גמלה בלבי כשראיתי את השולחן, אך ברגע שפתחתי פי, ידעתי כיצד יגיב.

“מאימתי אינך שותה, אלישע?” עכשיו דיבר אל האחרים. “הוא דווקא שותה מעניין מאוד.”

“לכן. טעם השתייה המענינת שמור עדיין בפי.” במשפט אחד עמדתי בסירובי, הבעתי חרטה על דברי באותה חתונה על הגג ופסחתי על הפיצריה של בולוניה.

“כוסית אחת לסילוק הטעם ההוא,” דחק פינק, “עכשיו אנחנו כולנו חיילים. אתה לא נער, ואני לא משתמט. נו!”

“איזה מין פייטר אתה,” קרא בעל מעיל־הצבר. “כוסית אחת! אוואנטי!…”

פליצ’יה ושתי האחרות התגרו בי גם הן בקריאות־ביטול ומלים סתומות.

“הוא ישתה,” אמר פינק. מעתה דיבר לסירוגין עברית ואיטלקית, אל חבריו ואל הידידוֹת. “הילד הזה שתה כשהיה בן חמש־עשרה. וזה היה לילה לא־נשכח. הוא דיבר כמו משורר. כמו נביא… היית כבר בן חמש־עשרה באותו לילה?”

“כמעט בן שש־עשרה. פינק…” ביקשתי.

“כמעט בן שש־עשרה היה. נער ביישן, שאינו יודע לספור עד עשר. אבל כשנכנס היין – אמר דברים שזִעזעו זקנים והשביתו חתונה שלמה…”

“פינק, מספיק.”

“אז אַל תסַפּר שאינך שותה. ראוי שתשתה מפעם לפעם – אחת לשלוש שנים – כדי שנוכל גם אנחנו ליהנות מהשירה הכלואה בחושך…” עכשיו דיבר אל שלוש הבחורות, שהסיעו עיניים לֵאות מן האוכל והמשקה בין פינק לביני. זו של הכדורגלן היתה דומה מאוד לפליצ’יה, אולי אחותה הצעירה, אלא שהיתה כחושה ממנה ומעוטת־דם. גם כשצִחקקה וצווחה היו פניה מצופות טמטום, כלכּה שקופה. זו שישבה מולי, של הקרח בעל מעיל־הצבר, היתה נהדרת. כלומר, רק לאט־לאט התחלתי מבחין בכך. אף שגם היא היתה משתזפת בשמש, היה עורה זך ושקוף, כדבש מוּאר. עיניה היו בהירות מאוד, ומאוחר יותר נזכרתי שעיניו של בובי הן, אלא שלתוך תכולן נפלו נימים של דבש. ברגע שלא אכלה ולא שיתפה גרונה במהומה הייתי תמֵה מה היא עושה כאן, בחדר הזה. ואולם כל זה בא מאוחר יותר. עכשיו היה פינק מדבר איטלקית, והן צוחקות בקבּלנוּת. “הבחור הזה הוא מערה שחורה. בחושך מטפטפות בתוכו מלים. טיף־טף. סטאלאקטיטים. טיף־טף נופל על טיף־טף ונהפך לזכוכית מוֹראנו. לקריסטלים. אבל במערה הכול שחור, ולא רואים קֶה־בֶּללה פּוֹאֶזיה, לא, מוּזיצ’י… רק כשנכנס לתוכה האור וממלא אותה, רק כשממלאים אותו וינו – הוא מתחיל לשיר ולהינבא, נהפכות המלים לקרנבל של צבעים… כוסית אחת, אלישע!”

“דחילק, שתֵה כבר ונגמור עם זה,” אמר הכדורגלן. “ואַל תשיר לי. מלים מעצבנות אותי.”

“הוא דווקא אוהב שירים!” הצטעק פינק, כמוצא שלל רב. “מאוד!… היה שיר אחד, שהיית מפציר בי שאשיר לך… מ’ואסילי רֶבּיאטָה'… חיברו לו מלים יפות בעברית… זוכר?” ובלי לחכות לתשובתי שר, והכוס מוּרמת בידו, כמו על במה:


לֹא אִכְפַּת אִם אָגוּר גַם בָּרֶפֶת

וְאִם אָגוּר בְּאַרְמוֹן לֹא אִכְפַּת,

אָמְנָם־אְָמְנָם בָּעוֹלָם יֵשׁ גַם זֶפֶת,

אַךְ הָעוֹלָם עוֹד אֵינֶנוּ מְזֻפָּת…


הכול הריעו וביקשו שישיר עוד, ואילו אני – בבת־אחת הוצפו עיני דמעות. עולם שלם הקים פינק בבית האחד, ששר עכשיו בתוקף צעיר ומשתפך, כמו בערבי־החסד ההם, כשהייתי יושב על המדרגה החמה, והוא, וחביבה, ואחדים מחבריהם, שרים עוד ועוד, ואני אומר בלבי, יפה, יפה, נכון, נכון, כמוכם, פינק. מדוע בחר דווקא בשיר הזה, עכשיו, בשביל לסחוט את הבכי מעיני – בשביל להלעיג עלי? על עצמו?…

“וגם זה! גם זה אהבת…” נישא פינק על גלי־ההתלהבות. “הוא היה ממזר קטן, אלישע!”


בַּמַרְתְּפִים הָרוּחַ מְיַלֶלֶת,

בַּמַרְתְּפִים אֵין אוֹר בַּחַלוֹנוֹת,

אֲבָל אָדָם בּוֹכֶה שָׁם כְּמוֹ יֶלֶד,

אֲבָל אָדָם חוֹלֵם שָׁם חֲלוֹמוֹת…


“אני שותה!” אמרתי. “רק אַל תשיר, פינק!”

שתיתי, בלגימה אחת. כל הששה השמיעו קול־ענוּת, נהנים מן ההלצה שעלתה יפה, ושתו אחרי. בעוד המשקה נבלע בתוך הוושט, ומחלחל לתוך בשרי התחלתי חש בעוקציו הדקיקים – בחיך, בשורשי־השיער, איך מתאיידת לתוך גופי חמימוּת רפוּיה, מתוקה כל־כך. כמו הכוסית הראשונה במרתף של בולוניה. אדם חולם שם חלומות. הלוא זה שבעצם רציתי, הלוא זה שבעצם נדחפתי לעברו מאז עלות השחר, כשירדנו מההרים.

“אכוֹל משהו, חבר!” אמר המקריח שלידי, ופליצ’יה רכנה לעברי בשביל למזוג לי יין אדום, ומבעד לחולצת־הסאטין הוורודה נשמתי את גופה העשיר.

“היזהר מהיין האדום!” צחק פינק. “בפעם הראשונה, בחתונה, השתכר רק מיין אדום.”

“אַל תדאג לי יותר מדי, פינק. מאז למדתי להסתדר,” אמרתי ונטלתי את הכוס. “לחיי הסניורינות, פליצ’יה ו…”

“מארצ’לה,” אמרה זו מעוטת־הדם, שנראתה כאחותה הצעירה של פליצ’יה.

“ו…” הצבעתי על זו הדִבשית, היפהפייה.

“אנה־מריה,” אמרה. קולה היה הקול הכבוש והלחשושי, ששמעתי קודם.

“לפליצ’יה, מארצ’לה ואנה־מריה,” אמרתי ושתיתי את היין. הוא היה צונן ומשיב־נפש.

“הוא משתנה מהר מאוד!” אמר הכדורגלן בשפתיים חשוקות, כאילו התנגד לשינוי.

“אמרתי לכם. אלישע הוא משורר. אבל אבא שלו –”

“עזוב את אבא שלי.”

“אבא שלך הוא איש, שאני מעריץ. אבל מעולם לא עשה מעשים אסורים. וזה רע מאוד.”

“עזוב את אבא.” פתאום עלתה בי חמתי, ואף שידעתי היטב כמה ילדותית היחלצותי זאת להגנת אבא, נדחפתי לדבר, “האם הוא חייב לעשות מעשים אסורים מפני שהם אסורים, או להיפך, מפני שאין שום דבר אסור?”

“פילוסוף!” אמר פינק. “בוודאי שאסור. אחרת לא יהיה לנו על מה לעבור!”

“פינוֹ, הנַח למסכן לאכול משהו,” אמרה פליצ’יה. “הצלחת קרה. חטא גדול.”

אכלתי. לא מרעב, כי אם בשביל להחניק את המשקה הצף ועולה לכל אברי. מבטי צלול, ידי יציבות, אבל כבר קורה בי מה שקרה בבולוניה. כמין פקעות של צמר־גפן נפתחות בראשי, בכל אברי, משתחרר בי משהו קל וכבד כאחד, קהוּי כהרדמה מקומית ושקוף למרחקים עצומים. פליצ’יה קרובה אלי, ואני רוצה לגעת בה, להיטמן בגופה השופע. אנה־מריה יושבת מולי, ובקול קטן ולחשושי שרה איזה שיר איטלקי. מצִווחותיהן של שתי האחרות אני משער שאינו מהוגן ביותר, אבל כולה תוֹאַם בתולי, שאיני יכול לגרוע עיני ממנו. עיניה הבהירות מאוד, שנימים של דבש יוצאות מאישוניהן, מביטות בי דרך כוסית־הבדולח הריקה שבין אצבעותיה. במקום אחר, בשעה אחרת, הייתי קולע אצבעותי באצבעותיה ויורד אִתה לים, ויושב, ומאזין לקול הזה ונוטל את גופה ומתיר אחד־אחד את כפתורי חלוק־הבד הקֵיצי שעליה. אף־על־פי שכל צבעיה שונים, היא כמו נוגה. במערומיה, כשנהיה רק שנינו לבדנו על החול הקמחי, תהיה אנה־מריה כמו נוגה.

הכוסית שבין אצבעותיה של אנה־מריה שוב מלֵאה, וכן גם שלי. עיניה מחייכות אלי והיא שולחת ידה, כדי שנקיש כוס בכוס. אַל תשתה יותר, אלישע, הזהרתי את עצמי. ושתיתי. פינק עמד בגבי, וידיו נחו על כתפי, כדוֹד גדול. כולם דיברו בקולות מעורבבים, ורק דבריו של פינק ירדו אלי מלמעלה. איך יכולתי פעם להעריצו כל־כך, להאמין שאין יפה וחזק ומעניין ממנו. הוא גועלי. הוא וחבריו גונבים בוודאי בנזין ומוכרים בשוק השחור. הם משׂכירים רכבּם להובלות פרטיות. הם מפרישים לעצמם מַעשׂרוֹת, עושים לעצמם הרמוֹן פרטי בלידוֹ. פינק ושני הפרצופים האלה, ושלוש הנַפקוֹת, ואני בתוכם, משעשע אותם.

קמתי ממקומי, כדי לחלץ את כתפי מכפותיו של פינק.

“לאן אתה הולך?” אמר פינק.

לא חשבתי על הליכה, אבל השאלה הִכניסה רעיון לראשי.

“אני מוכרח ללכת. אני רוצה לתפוס את הרכב שלנו ולחזור אתם.”

“מה קרה, אלישע? שד משוגע התעורר בך שוב? הלילה אינך חוזר.”

“אני מוכרח.” הייתי נלעג בעיני בחולצת־המשי הצהובה, במכנסיים הדקים. פניתי ללכת לעבר חדר־האמבטיה, להחליף את בגדי.

“לי אתה יכול להפנות עורף, אבל לא לשעון.”

“מה השעה?” לי לא היה שעון. מעולם.

“גם אילו יצאה עכשיו המעבורת, ואילו קפצת עליה ברגע הפלגתה, היית מגיע לתחנת־הרכבת בעשר וחצי.” והוא פיזם חרוז מתוך הטאנגו החביב: “אַל תתייאש, חביבי, עוד ניפּגש, חביבי – בין שני העולמות…”

“ובכל־זאת, מה השעה?” התעקשתי מפני שלא רציתי להיסוג. עמדנו שנינו בפִתחו הרחב של החדר, וגם האחרים קמו מן השולחן והיו מסתחררים לפני עיני. פתאום השתלט קולו של טינו רוסי על המראה כולו – הרהיטים המהוגנים, השולחן העמוס, האנשים המתנדנדים. הוא שר מתוך תקליט שחוּק, כמו ששרים דרך מסרק, וכל החמישה התמוגגו יחד אתו: הו, מַריה מַ־א־א־גדַאלֶנה…

“תשע וחצי,” אמר פינק. שוב הניח כפותיו על כתפי, וקירב פניו אל פני. חוטמו היה מעוּבּה, מתכדר, ושׂערות ארוכות צמחו לו בין נקבוביות עורו. עיניו, שזכרתין שחורות ומפזזות בחציפות, היו עשנות, נחות בין שמורות קמטוטיות וריסים קרוחים, כמו בתוך קנים עזובים. השפלתי מבטי וניסיתי לחלץ את כתפי, אבל פינק לא הניח לי: “אל תהיה טמבּל, אלישע. ימים כאלה לא ישובו לך. אתה בן תשע־עשרה. ופה – הפירות הבשלים נושרים מעצמם. הריח המתוק של הרקב מכסה את אירופה. אכוֹל, אלישע… שתוֹק! אַל תדבר! שכחתי את הלילה ההוא. היית ילד. לא יכולת לדעת מה היה בימים ההם בין חביבה לביני… עכשיו אתה כבר יודע? סיפרו לך, הה?… אז מצוּין… שכחנו הכול… בוא, אלישע, לא אשחית אותך, ואם כן אשחית…”

“אני לא יודע לשתות, ואני שותה. כבר אני שתוי, פינק, ואתה יודע זאת.”

“אני אשמור עליך. גמרנו!”

“כמו אז. גם אז היית אתה זה שהִשקה אותי. שהשתעשע בי. אני רוצה ללכת.”

טינו רוסי ניסר מאחור את כל הבית, ופתאום באה פליצ’יה ועמדה בינינו. ידיה הארוכות הקיפו כחישוק את פינק ואותי. חזהּ השופע נמעך אל זרועי ונשימתה ליקקה את פני.

“אתם גרועים מהאיטלקים – כל היום מדברים, מדברים… לרקוד הוא יודע, הילד העצוב?”

“לך תרקוד עם פליצ’יה, אלישע.”

“אני לא יודע לרקוד,” התגוננתי, והנחתי לזרועה החזקה של פליצ’יה לגרור אותי חזרה לתוך החדר.

“צמדים צוֹר!” פקד פינק. “אחת, אחת־שתיים. אחת, אחת־שתיים.”

פליצ’יה טרחה להרקיד אותי, אך קרבת גופה בלבלה את רגלי, והן לא נענו לקצב. התנועענו בין הרהיטים, נוגעים זה בזה. הכדורגלן הגמיש רקד עם אנה־מריה, וקל היה לראות שהוא בוגר חברה סַלוֹנית באחת המושבות. הוא הבריק בפיגורות מהוקצעות, לסתו התחתונה זיזנית וגבתו האחת מוגבהת, כפו האחת מחזקת בכפה של בת־זוגו והאחרת תומכת בגבה, כדרך שמלצר נושא טס מהבּיל. הקרחַ רקד עם מארצ’לה בחוּמרה, בצעדים סגורים, כּנע על מסילה. פליצ’יה עברה על־פני פינק, נטלה את כוסו, לגמה והגישה אל פי, כאֵם שמשקה את ילדה. שתיתי. אני סגור בחדר הזה, אנוס מרצוני החופשי, ואני משתוקק לרפות את אברי, לא לחשוב על עצמי, כי אם לרחף, לרקוד, להתאדות אל תוך הוויית השעה הזאת. שתיתי. אנה־מריה נטלה אותי מידי פליצ’יה ואמרה שתלמד אותי מן ההתחלה. היא מומחית למתחילים. ביטחונה מילא אותי, כדרך שמתמלא כדור פורח. נעשיתי קל ונדחף כלפי מעלה. גופה של אנה־מריה היה דק וקריר, ואצבעותי חשו בצלעותיה. כמו נוגה. אחרת, לעזאזל. מאליך אתה רוקד, מאליך אתה שותה, מאליך מאמץ אתה את גופה לגופך, ולא מדבר, והכול פשוט ושמח. האלכוהול נהפך בתוך גופי למימן. הפטיפון צורח. המחשבות מתחרשות. כולם צוחקים. אני רוקד עם מארצ’לה. עם פליצ’יה. עם אנה־מריה. מישהו עִמעם את האור. אנחנו מחליקים לחדרים אחרים, ושבים אל החדר הזה. פליצ’יה מנשקת אותי, ואולי להיפך, אני הוא שמנשק אותה. זרועותי נכרכות בכוח סביב גופה, והיא נענית, נצמדת אלי, לוחשת משהו. אני נרכן אל אוזנה ומנשק את צווארה. היא צוחקת וצובטת אותי בירכי. כמה פשוט הכול. פשוט. פשוט. לשתות עוד קצת. לרקוד עוד קצת. להעֵז עוד קצת…

הלילה היה ארוך מאוד, אבל עלילותיו לא נשזרו כחרוזים צבעוניים, בין שני קצוות. סביב עצמו הסתחרר הזמן, כשיירֶת פּוֹנים בקרקס, צליף ולפנים, צליף ולאחור, צליף והכול ניצבים על רגליהם האחוריות. וַאלס בתזמורת־כבאים, וכל פּוֹני מרקד לעצמו, סביב נקודה אחרת. הייתי שיכור, והתהוללתי והשתבחתי והתרוממתי בשִכרותי. אי־שם, ברגע מן הרגעים, רצתי אל פינק וביקשתי את סליחתו. שכח את זה, אמר לי פינק, כל זה כבר אינו חשוב. לא, זה חשוב מאוד, אמרתי אל פינק במחשבה בהירה בתכלית ובלא שום גמגומי־פכחון, לא היתה לי שום זכות לעמוד שם על הגג ולנאום, כאילו הייתי נעלה עליך. מי זוכר מה אמרת שם, דחף אותי פינק מעליו, לך תרקוד עם אנה־מריה. אַל תאמר לי שאינך זוכר, פינק, אמרתי לו, אם אני זוכר בשכרוּת של היום מה שאמרתי בשכרוּת של אז, אַל תספּר לי שאתה שכחת. איך אתם יכולים לעשות חתונות על הגג בקיץ הזה, עם שולחנות עמוסים כל טוב, עם מוזיקה, כשהגרמנים עולים על אלכסנדריה, כשהם מניפים את צלב־הקרס על הר אַלבֶּרוֹס, מתקרבים אל הים הכספי. אני זוכר באיזה יום היתה החתונה הזאת, פינק. אני הייתי מגוּיס, עם מחלקת הח"ץ שנמניתי עימה, למלחמה בצנחנים. ישַנו כולנו בגימנסיה, בסוף החופש הגדול, בגימנסיה שכבר לא למדתי בה ואשר לא ידענו אם תיפּתח עוד אי־פעם. רוֹמל עלה על הנילוס, בדרום־רוסיה הגיעו לסטלינגרד. נדמה היה, כי בכל רגע ירדו הצנחנים מהשמים, כמו שירדו על כרתים. קיבלתי רשות לנסוע לערב אחד, לחתונה. העיר היתה מואפלת ועל הגג היו תלוּיות נורות צבועות בכחול. שוב לא היה חוסר־עבודה. ואתה, פינק, הגעת מרפיח, שזוף, עליז, מעתיר מתנות…

“שכח את זה, אלישע.”

“אני לא יכול. אני רוצה להסביר לך מדוע התפרצתי. לא יכולתי להבין איך אפשר בערב כזה, בסוף אוגוסט, כשהעולם עומד להיחרב…”

“עזוב אותי, אלישע. מה נטפלת אלי?”

“לא היתה לי זכות להתנפל עליך, אבל אני רוצה שתבין מה היתה הרגשתי. השקיתם אותי. הגג רקד לפני עיני. העיתונים סיפרו על הנעשה ביהודים בשטחי־הכיבוש. וכאן – ואלסים – יין ‘כרמל’ – כמו הערב, בלידוֹ…”

“מה לא מוצא חן בעיניך הערב, אלישע?”

“אתה, פינק. מה כאן שוב, ימי פומפיאה האחרונים?… לא הספקתי לסַפּר לך, פינק. בגבול, למעלה, פגשתי קרוב שלנו. הוא היה מכניס גוויות לקרמטוריום. קרוב שלנו.”

“לך לעזאזל, אלישע. לך מפה. שלום.”

כל הרגע הזה בולט בבהירוּת מתוך הלילה המסוחרר. פינק ישב על אחת הכורסות ואני השתופפתי לרגליו, בשביל לבקש מחילה על הערב ההוא, אך בדבּרי נהפכה בקשת־המחילה לצעקת נפש נוקעת מפני עצמה. לָפתי את שוקיו, כאילו אפשר להשיב יופי לפניו הנראות עכשיו כבשר עוף מרוּט.

“אַל תגרש אותי בקול כזה, פינק. תן לי לשאול אותך משהו על האנשים המגיעים אלינו בשיירות. אני, האמן לי, אני רוצה לאהוב את פניהם השרופות, ואינני יכול. אני הולך ביניהם, ואינני מכיר אחד. הם זרים לי כולם. אבל אתה, פינק, ששיננת לי את כל התשובות, ששרת לי את שירי העולם שיקום על חרבות העולם הזה, שלימדת אותי, מלה במלה, לא כלום התמוֹל מחר הכּול, מה אתה יושב פה היום? למה? למה?”

“לך ממני, ילד טיפש!” פינק פשט רגליו וה דף אותי מעליו, קם ולא היה.

זה הרגע הבולט בבהירוּת בזיכרוני. אני הייתי מוּטל על הארץ, עייף עד מוות, מת לישון. פליצ’יה היתה רכונה עלי, ואני חשתי את לחיה מחליקה על פּנַי כמו נוצה, את שדיה נימוחים אל חזי. נאחזתי בה. ידיים ביקשו להרים אותי. אבל אני רציתי לישון במקום ששכבתי, בלי לזוז. זה הכול. יותר מכך איני זוכר כי אם במרוסק, ובלא שום סדר שיתקבל על דעתו של אדם מפוכח. חיבקתי את פליצ’יה בכוח ומשכתיה אלי, ואיש לא הצליח לנתקה ממני. וכך נרדמתי.


ז

כשהתעוררתי, הייתי בתוך חלום.

היינו שנינו באותו מלון ירושלמי דחוי שהגנבנו אליו בלילה האחרון. עכשיו, יותר מבפעם הראשונה, בחיפה, פחדתי מן הרגע שנישאר שנינו לבדנו. בחלום (ואני הייתי ער בחלומי) שכבנו צמודים בחדר זה, קירות עבים ותריסי־ברזל. מים קולחים בברז מעבר לכותל. אשה צוחקת חרש וגבר נענה מבעד לפיהוק. אני מחבק את נוגה בכוח, וכל אבריה צוננים. אלישע, חבק אותי, אַל תישן, לוחשת נוגה (בחלום, נחפזתי להבדיל ממה שאירע באמת, רק בחלום). בוא אלי, אלישע. ואולם אני קופא והולך, כמו בלילות־הילדוּת הרחוקים, שהייתי נשאר ער לבדי בחדר, והתנים היו נכנסים לחצר, עומדים מתחת לחלון ומקוננים. חַבּק אותי, אלישע, לוחשת נוגה, ואני מאמצהּ לגופי וחש במות כל אברי. מחר אתה נוסע, אלישע, אומרת נוגה, ואני יודע היטב מה היא אומרת (בחלום, התעקשתי להבדיל את חלומי ממה שאירע באמת), והפחד מסמֵר אותי למיטה הזרה. מחר אני נוסע, ונוגה לא תהיה לי עוד. לשווא היא לוחשת את שמי, לשווא אני אמצה אל גופי. בוא אלי, לוחשת נוגה (בחלום, בחלום), ודמעות התבוסה הצפוּיה מראש, החזוּיה למרחוק, קולחות מזווית עיני. סטאלאקטיטים, צעק פינק, סטאלאקטיטים…

“קארו מיו, דמעות!”

קולה הברור של פליצ’יה קרע את מִטווה־החלום, אף שהַכרתי נחלצה לה כבר קודם מתוכו, והשקיפה עליו מן הצד, מלמטה. פקחתי עיני. חדר לא־מוכּר, ואני במיטה גדולה. בחרכּיו של תריס, משמאל, נדחקו קווקווים אופקיים של שמש לבנה מאוד, ובעיני המצומצמות נראו כמושכים גיליונות זרחניים. מימין היתה פליצ’יה.

להיפך: משפרץ הקול היתה גם האשה האסופה בזרועותי לגוף חי, ואני ניתרתי נבהל במקומי, התיישבתי, הפכתי פני לשמאל וראיתי את היום. משמאלי צחקה פליצ’יה, התרוממה על מרפקה, קרבה אלי והגיעה אצבע ארוכה לזווית עיני.

“למה אתה בוכה, ילד יפה?”

הגשר נמתח אל החלום וממנו. נגעתי בעיני. הן היו דביקות, לחות. מה קרה בין אמש לבין עכשיו. אני זוכר: הייתי מוּטל על הרצפה, שם, נאחז בפליצ’יה, נצמד אליה. ואחר־כך? אני זוכר – מישהו הפשיט אותי, התיז מי צוננים על פּנַי, על שׂערי (הייתי רכון על האסלה ומקיא), השכיב אותי במיטה. אבל אחר־כך? איך זה פליצ’יה בכתונת משי או סאטין, במיטה הרחבה, אתי.

“דוֹבֶה טוּטי? איפה כולם?”

פליצ’יה הביטה בי מקרוב וצחקה:

“אני מפחידה אותך?” היא דיברה איטלקית, ואני לא הבינותי את דבריה. כלומר, הכול היה מובן מדי.

“דוֹבה טוּטי? דוֹבה פינק?”

“הלכו. כולם הלכו בבוקר. לעבודה… או־ה, למה אַתה בוכה?”

שכבנו במיטה רחבה, כמו מעשה כל לילה אצלי, שאני מקיץ ואשה במיטתי. פליצ’יה נשענה על מרפקה, פניה אלי וירכה המלאה מתגבעת ושדיה גולשים אל מִפתח כוּתונתה. היא הביטה בי בעיניים סקרניות, בלא כל אותם צעיפים־תשוקה, שהיינו קוראים עליהם בחוברות האסורות. באצבעה קינחה את זוויות עיני והמשיכה לחייך. כל מעשה רע לא נעשה.

“אוֹתלוֹ התינוק,” צחקה.

“מה השעה?”

רק בזה היתה לי עכשיו אחיזה: אני לא שבתי ליחידה, נעדר בלא רשות, ועכשיו החמצתי גם את הרכב שהבטיח פינק לסדר לי הבוקר. אוי ואבוי לי.

“הזמן כולו שלנו. פינוֹ לא ישוב היום.”

ככה. אין לה בושה, אין לה יראת־חטא. גופה ממלא את עיני וידי מלאות במה שהיה אך לפני רגע בחלומי. לא החלום, כי המחשבה המענה אותי כל הימים: למה הלכה נוגה אל אחר? זה משהו שבתוכי, יבול של אדמה מדולדלת, של בצורת: היצרים המחותלים, האימה המשתקת מפני איזו חיה הכלואה בי, אל אלה נשברנו כמו אל קיר, גם כשנפלו כביכול כל המחיצות. למה ללכת סחור־סחור, כשאני יודע שזה העניין. הכול אסור, אסור, אסור – היובש המחוטא שבבית, החיזיון המפחיד – קִברות־התאווה. מה זה, בדיוק, קברות־התאווה? אני החזקתי בפליצ’יה, נלחצתי אל בשׂרה, והיא צוחקת, בציפייה צחקנית שאפשוט את ידי ואקח את גופה.

עוד קודם שחשתי כנגד ראשי אצבעותי את גמישוּת בשרה, קרבה אלי מעצמה, שקקה אלי. פשוט, פשוט, פשוט, קצַב בתוכי קול, חוגג כנגד קדוש, קדוש, קדוש.

פשוט, פשוט פשוט. פשטתי את כוּתונתה, והיא הגביהה עצמה על מרפקיה, כדי להקל עלי. היא לא גרעה עיניה ממני, ובאור המונח בגיליונות־אור מקבילים ראיתי שעיניה מצלמות כל זיע בפני. שׂפתיה עבות, גסות מדי, אבל דבר־מה רוטט בהן, נרשם ונמחק. היא הגביהה את ידיה השזופות, וכרכה אותן על צווארי. הגשרים מוּרמים. עיר־המבצר סגורה ומסוגרת, כל ראש־עצב שבי קלט את גלי הגוף הפתוח אלי. כמה מצחיק: פשוט, פשוט, פשוט.

“לא תבכה שוב, מאורי יפהפה?”

כותלי־הזכוכית העבים עשויים לא־כלום, כעמוד־אבק שהשמש נשברת אליו. כל האֵימות נופלות כמגדלי־קרטון. אצלנו, בחורף, עולה הוואדי שבגבול השכונה על גדותיו. מדרום באים מים שחורים, מסיעים קרשים, קופסת־נעליים של קרטון, חביונת־שמן ריקה. הגשם שכַך, המים ירדו, ואנחנו משיטים רפסודות וספינות־נייר. מלמטה מלקקים המים את הנייר, נספגים לתוכו. הדפנות מתרכּכות, התורן נשמט, כל הקפלים מתגהצים על המים לעטיפת־מחברת מסמוּרטטת, הטובעת בקצף אדמדם. לא אבכה, פליצ’יה. הכול פשוט, פשוט, פשוט.

פני היו כבושים בכר. אל נחירי שבו אדים של אלכוהול מן הלילה שעבר. ריח תמרוקיה המתוקים של פליצ’יה. חום היום. הזיעה העוקצנית. שוב אני שיכור, או עצוב, או לאֶה. מה אני עצוב כל־כך לפתע, מה שוב?

“למה אינך מדבר, מאורי? למה אינך מרים את הראש? אני רוצה לראות אותך, ילד יפה?”

בשתי ידיים חזקות הגביהה את ראשי, ונדחקה בינו לבין הכר. בשרהּ היה חם ומיוזע. התיישבתי על המיטה, רגלי משתלשלות ארצה, גבי אליה. מה בכלל עשיתי כאן, במיטתו של פינק, עם האשה שלו? איך התגלגלתי עד לשעת־הצהריים החשופה הזאת?

“שוב אתה בוכה, הה, מַדוֹנה קדושה!”

בגבי שמעתי את חריקתה הכבדה של המיטה. פליצ’יה מתהפכת על גבה וקרב אלי. אני לא רוצה לפגוע בה, אבל אני מוכרח להימלט, לנוס לאחור, אל לפני השעה הזאת. בגופי עדיין לחש קצב גוֹוע, פשוט, פשוט, פשוט, אבל כנגדו קונן קול שני, שבור, שבור, שבור.

פליצ’יה אחזה בראשי בשתי ידיים חזקות, כמו מפצח־אגוזים, והפכה אותו אליה. שׂערה, שאמש היה כָּבוּן מאחורי אוזניה, כיסה את כתפיה כרדיד־משי. גם בעדו, כמו בעד התריס, עברה השמש הלבנה, והוא החזיר ברק שחור. בשפתיה העבות נרשם ונמחק דבר־מה חליפות, בכתב־שֵדים. שוב התחילו גואים בי המים, והתשוקה להשיט ספינות בזרמם המקציף. כמה פשוט הכיבוש, כמה מתוק, פשוט, פשוט. רגליה היו מקופלות תחתיה, והיא היתה רכונה לעברי, בלי צנעה, כאילו אין חשיבוּת להתערטלות הזאת. שדיה הכבדים נראו לי עכשיו כמו בעד זכוכית מגדלת, כל וריד, כל קמטוט בשר, השפעים המתחככים אל גופי. לא היתה בי עוד תשוקה, כי אם חשק להפוך פנים, לא לראות. לא רוצה בסופן של כל הבושות, בכל העירום השופע והמוּאר הזה. אני רוצה לברוח, אל מה שהוא כביכול לפני מה שאני נתון בו עכשיו, ואשר – אני יודע – אי־אפשר לחזור אליו. איך הגעתי למיטתו של פינק, עם זו? האם לא ידע פינק מה הוא עושה, כשהשאיר אותי כאן, לבדי? האם לא ידע?

“אני צריך ללכת,” אמרתי, וניסיתי לקום.

“למה?” צחקה פליצ’יה. “פינוֹ לא יבוא. איש לא יבוא. נסעו לגרמניה. לארבעה ימים. ארבעה ימים תישאר פה, אוֹתלוֹ.”

עיני שוטטו על־פני החדר, אבל בגדי לא נראו. התביישתי לרוץ במערומי מתוך החדר.

“אם לא אשוב היום, ישימו אותי בקאלאבּוּש, בכלא.” מיום שהגענו לאיטליה התחלנו משתמשים במלים הערביות המעטות שבפינו. שׂפה זרה.

“בשביל פליצ’יה לא תרצה ללכת לכלא?” פליצ’יה התפנקה, קירבה עוד יותר את גופה אלי. ידעתי שאני צריך להחמיא לה, לומר משפט יפה, מחזיק טובה, אבל לשוני לא נענתה לי. לשוני עדיין מבקשת להתנהג כאילו לא אירע דבר. עיני חיפשו איזה בגד להתכסות בו.

“רצונך ללכת, לך! חבל על כל רגע! לך!”

קולה בא אליה מאחור, ופתאום היה זר ויבש, שופע בוז. כך טוב. על הרצפה, ליד הקמטר, מוטלים היו מכנסי־האזרח שלבשתי אמש. קפצתי מן המיטה, התלבשתי בחיפזון, ויצאתי.

כשהייתי שוב בתוך המדים, בנעלי המסומרות, עומד במבוי האפלולי והדמום של הבית, וידי על כף־המנעול, חזרתי בי. ככה, בסיום כזה, אי־אפשר. פליצ’יה אינה אשת פוטיפרע, ואני לא יוסף. גם לא יונתן. טעמתי מיערת־הדבש, וידעתי היטב שיש בי חטא. עמדתי מול החדר הגדול, זה שהתהוללנו בו אמש, וראיתי את החורבן – השולחן המוערם כלי־אוכל מלוכלכים, כיסאות הפוכים, נעלי־נשים, חוּלצת־החיוֹת. עכשיו מכסה את הבית דממת־מוות. רחש לא נשמע. אנה־מריה ומארצ’לה עודן ישנות בוודאי, ופליצ’יה בוכה אל תוך הכר… אני לא יכול לברוח כך, כאילו אני הצדיק. איכנס לרגע, להיפרד ממנה. להודות לה. שעה משוחררת כזאת, בלי פרפורי־נפש, בלי אַריוֹת, בלי אַמוֹרֶה, הלוא אליה השתוקקתי. כל הזמן.

פחדתי להיכנס לתוך החדר, פחדתי מגאוּת המים השחורים. הלוא אני לא רוצה ללכת מכאן, פליצ’יה, אני תאב שוב אל הניסיון האילם של אלמונים, זכר ונקבה. רק אַל תבכי, כשאיכנס.

היא לא בכתה. מכוסה עד סנטרה בסדין, גבה אל השמש, שׂערהּ על לחייה – שכבה וישנה. קווי גופה היו רגועים, וקימורם כדיונות בשוֹך הרוח. נעלי הקישו על הרצפה, וחששתי שמא תתעורר. בכל־זאת ניגשתי למיטה, רכנתי אל פליצ’יה, וקפיצי המיטה חרקו. היא נשמה בפה פתוח, וקווּצת־שׂערה ריחפה לפני שׂפתיה. סילקתי את שׂערה ונגעתי בלחייה. היא לא בכתה, לא החזיקה בי, לא התעוררה. ביקשתי להימלט, וצר היה לי שלא אראה אותה עוד, כי אם בזכרוני, עם הלילה הזה, עם שעת־הצהריים הזאת.

יצאתי את החדר. יצאתי את הבית. איש לא רץ אחרי ולא קרא לי לשוב. הייתי לבדי.


 

ארץ אויב


א

פּעמיים שיחק לי המזל. עד ורונה הגעתי במהירות, בשני דילוגים, וכאן נשארתי תקוע, בכביש למילאנו. ישבתי לי בחשיכה, כיסי ריקים ורק תרמילי מלא סחורה – הסיגריות שלא מכרתי בוונציה ואשר הן־הן שהכניסו בלבי את הרעיון המשוגע, להאריך את החופשה שנטלתי לי. מן העונש הצפוי לי לא אימלט בין כך וכך, אראה לפחות גם את מילאנו. ומי, בכלל, נבהל מארבעה־עשר ימי מעצר־מחנה בעיירה האַלפּינית הנידחת שלנו ולמי תזיק שלילת משכורת, שאיננו מושכים בלאו־הכי. שׂכר שבוע שווה חפיסה אחת של עשרים. אני נוסע למילאנו.

כלומר, אני יושב על הכביש, סביבי גדל הלילה, הצינה חודרת לעצמותי, ואין סימן לרכב. אם עוברת מכונית בודדת, הריהי נוסעת בכיווּן ההפוך, לוונציה. והשטן המשחית, שלא חדל מהתגרוּת בי מאז נסתי מפליצ’יה, לוחש לתוך אוזני הקרה: עבוֹר לצד השני של הכביש, ושוב לשם. שם מחכה לך מיטה, שם מחכה פליצ’יה. רק עוד לילה אחד. מה זה משנה.

זה לא היה ולא נברא. מחקתי את פליצ’יה, – משיב אני לשטן המשחית.

הרח את קצות אצבעותיך. כל גופך מלא בריח תמרוקֶיה, במתיקוּת השופעת של גופה. אל תהיה ילד. כמו שהיה ברוצקי אומר: היא לא גנבה לך כלום.

לא רוצה לשמוע. פינק, יימח שמו וזכרו, הוא גזל ממני את אחרון הפחדים, אחרון האיסורים, הממזר, בכוונת־מתכוון השאיר אותי לבדי עם פליצ’יה, אולי אפילו אמר לה מה לעשות בי.

תפסיק לשחק את הבהמה הכשרה. לא תוכל להכחיש, שהיה פשוט, פשוט, פשוט.

לא אני הייתי שם, לא אני… הה, נוגה, הלוא אני נאחזתי כל־כך, ביופי, בטוהר

* * *

נו־נו.

כל האמת. אני –

מת לחזור לפליצ’יה.

אני נוסע למילאנו.

מה שם?

סוף־סוף אני חופשי. אחד לגמרי, קצוץ כל חוטי־החיבור, מצפצף. כך הייתי רוצה לנוּד בעולם – כרוח קאפּריזית.

רוח תקועה על כביש. בלי תחבורה.

אני לא חוזר אל פליצ’יה.

טוב, בסדר. חזוֹר למקום שאליו נוסעות מכוניות.

לא לוונציה.

זה נראה אחר־כך. ראשית, עבוֹר לצד האחר של הכביש.

מעתה ניסיתי לעצור כל מכונית, בין מערבה לבין מזרחה. ג’יפ חלף במהירות, ואחר שכבר רחַק כמה עשרות מטרים מזרחה, עמד. רצתי לעברו, והג’יפ נסע לעברי, בהילוך אחורי. על המרכב, מאחור, ראיתי את סמלה הכחול־לבן של החטיבה. במושב הקדמי, ליד הנהג, ישב קצין. נבהלתי והצדעתי. עכשיו יהיו לי צרות. הם הבחינו בתג שעל שרווּלי, לכן נעצרו פתאום. על כובעו של הקצין היה נחש־הנחושת של חיל־הרפואה.

“לאן אתה רוצה להגיע?” שאל הקצין. מבטו היה חם. הוא לא יסגיר אותי.

“ליחידה,” אמרתי. “מה שיותר קרוב, אדוני.”

“נדמה היה לי שאתה רוצה למילאנו.” הוא חייך.

“לא, אדוני. מה פתאום?”

“מילאנו יפה מאוד. רציתי רק לומר לך, שהחטיבה זזה…”

“זזה!..” ברכי פקו.

“בעוד ארבעים ושמונה שעות. ואם אין לך ‘פּאס’ – ואין לך!– כדאי לך לנסוע אתנו!”

“תודה, אדוני!… אני…”

“אַל תדבר. קפוץ לתוך הג’יפ.”

זה המזל הכפול ששיחק לי. בנסיעה רצופה, במהירות מטורפת, עשינו את כל הדרך הארוכה. בעצם הלילה כבר שכבתי בתוך מיטתי, כשב מתוך חלום. מילאנו לא היתה ולא נבראה. בבוקר אמר לי לייזי, שלא היה צורך בשום פעולת־הסוואה. לא פקדו את האנשים, והיום החלו ההכנות הקדחתניות לנסיעה. לא הרגישו כלל בחסרוני.

לאן זזים?

לא יודעים, אולי לצרפת, אולי לארצות־השפלה. לא יודעים. נוסעים דרך גרמניה, כנראה, אבל שם ודאי לא נישאר, כנראה. העיקר אצלם הוא לסלק אותנו מהגבול, לשים קץ לזרימת היהודים דרומה. כבר ימצאו לנו חור, שלא נוּכל לפעול בו כלום.

מה שהדליק אותנו בצאתנו מבריזיגלה, לא נשנה. את מסדר־הזיכרון, השבועה לפני הדגל, הרגש המתלקח לקראת המסע אל ארץ־האויב, את כל אלה טמַנו איש בלבו, כמו מתחת לאבן. המסע הנשבר אל הגבול אינו מתחדש עכשיו. מסיעים אותנו – אנחנו נוסעים, מַחנים אותנו – אנחנו חונים. טורים־טורים נערכו מאות כלי־הרכב בשדה הירוק, מעכו את הדשא וחרצו בו מסילות של בוץ. הקַשָׁרים קִרטעו על אופנועיהם. בעוד יום פינינו את הבניינים ואת הלילה האחרון עשינו בשדה, באוהלי־הסיירים. כל אחד מיהר לבחור לו בן־זוג וברוצקי הציע לי שנתחלק באוהל. מאז בולוניה ניתקו הקשרים בינינו, ועכשיו שמחתי שהושיט לי ידו לשלום, בלי חשבונות. בחברתו טוב והגון לי. הוא כּמוֹת שעיצבוהו הדרכים שלאורכן נרדף שש שנים. סוף־סוף מַשיקים אנו, אלא שהוא אינו מנקר את עיני עצמו.

ברוצקי הקדים ותפס לנו מקומות נוחים על המרכב, וסייע לי לארגן את צרורותי. כמו להכעיס, קיבלתי דווקא אתמול את הספרים שביקשתי מנוגה ואשר כבר נואשתי מהם: עכשיו לך ומצא להם מקום. כל אותם שבועות שהשתגענו כאן מבּטלה לא היה ספר תחת ידי, אבל היום נוסע אתי חיִל כבד – לחובר וצ’ריקוֹבר, לדיז’נסקי ודינגוֹט. אפילו את ספר הכימיה מהמכון הבריטי להשכלה בכתב – אשר הפקדתי אצלה – לא שכחה. מה הקפידה כל־כך לשלוח הכול, לרצות אותי, או סתם כדי לסתום את פי? ואולי השביל לבער את זִכרי מחדרה. אני אומר מחדרה, כאילו לא נישאה בינתיים לאותו ריבקין, או בלקין, או השד יודע מה שמו… אבל אם אמנם, אם אמנם, מדוע החזרת עצמך אלי בספרים האלה, ודווקא עכשיו. כלומר, לא מפני שיום לפני היציאה לדרך, כי אם מפני שיום אחרי פליצ’יה. אני אוהב אותך, נוגה, אני צריך אותך, אבל מדוע לא צירפת שורה אחת משלך לכל הדפים האלה, להוציא את קווי־העיפרון1 הדקיקים והערות־השוּליים שלך לעצמך? למה התעוררת פתאום? מי צריך את ההתייסרות המחודשת? למה?

נסענו.

שוב זוחלים נחשי־הרכב בצלעי ההרים, אט־אט ובחניות ארוכות. הרכסים התלולים נפערים לחיק בקעות רכות. התיבות האיטלקיות מפנות מקומן לאותיות גותיות ציוריות. שוב כמו בנסיעה האחת לקלאגנפורט, אלא שעכשיו אנו נוסעים בכביש, ומושכים מערבה. עוּקצי הרגש קהו ונימוחו – לא כאב ולא גאון, לא פיוס ולא נקמה. אנחנו מוּסעים דרך ארץ־אויב.

ברדת הערב נטינו לשדה ירוק, שנראה כחלקת אספסת לאחר הַמְטָרָה. החלוץ כבר הִקצה ריבועי־חניה לפלוגות – שלטים קטנים ננעצו בעשב והמשטרה הגדודית כיוונה אותנו למקומותינו. הפּרימוּסים רחשו. הזריזים ניכשו מלבנים למשכּבם. ברוצקי ואני נטינו את אוהלנו, תחבנו את צרורותינו אל מתחת ליריעות, לקחנו את המסטינים והלכנו אל דוּדי־האוכל. שם כבר עמדה הפלוגה והמתינה באורך־רוח לתֵה, ללחם בריבה, לבשר בירקות. מתורגלים עד שורשי ציפורנינו אנחנו. אכלנו, שיירנו קצת פושרים להמסת שומן הבשר, ניגבנו במגבת־הכלים המרוּבּבה, ועמדנו סתם בחשיכה הזרה. שדה שחור, הרים שחורים, ואנחנו טורחים להסביר זה לזה שכאן אוסטריה. בחשיכה רץ מישהו ובישר בצהלה, כי זה עתה קלט שידור חדשות – הלייבור ניצח בבחירות. טוב בשבילנו, אמר אחד. ראו את כפיוּת־הטובה של בני־האדם, אמר אחר, צ’רצ’יל ניצח להם את המלחמה וכבר משליכים אותו לכלבים. יש להם חושים בריאים, אמרו אחרים. ולגבינו זה הכול היינו־הך. אלה ואלה אותן הזונות. אם יש דבר שאינו מטריד אותם, זה היהודים. יאללה, נלך לישון, חבר’ה. נראה מה מחכה לנו מחר.

ששת השבועות שעשינו בבתים בנוים, מתחתינו מזרנים ומעלינו תקרות גבוהות, ריכּכו את בשרנו. אף שכבשנו את הקרקע וריפדנוּה עשב קצוץ ויריעות־גומי ושמיכות, קשה היה להירדם. גבשושיות ננעצו בבשרי, פני התחככו ביריעת האוהל, האוויר המועט היה כבד ורע. התהפכתי מצד אל צד, נטרד מנשימתו הקולנית של ברוצקי ומחשבותי שבות אל הניסיון בלידוֹ, אל הספרים שהגיעו במפתיע, אל מכתביו של אבא המפגיעים בי לשוב ארצה. ביום שנגיע אל תחנת־הקבע הבאה שלנו, גמרתי אומר, אפעל במרץ לשחרורי. אני מוכרח חזרה הביתה. לא פשוט, לא פשוט.

לתוך שנתי נכנס הרעש, כמו הרעשת תותחים, כאילו נזרקנו חזרה אל המלחמה. היה חם, אבל התחפרתי בין השמיכות כבתוך שוּחה. צרורות ארוכים נתנפצו אל היריעות, כמו הקווים הקבועים של מקלעי־השפנדאוּ. ברקים כחולים סדקו את השמים ורעמים נפלו סביב האוהלים. פני התחכּכו ביריעה, והיא היתה כמגבת לחה. התעוררתי בתוך סוּפת־קיץ. המטר נשפך על האוהל בקילוחים כבדים, ומשולש־היובש המועט ששמר עלינו נדמה כמין מלכודת. פשטתי יד אל מתחת ליריעה, והיא טבלה בבוץ. נפניתי אל ברוצקי.

“אתה ישן?”

“איך אפשר לישון?” החזיר בשאלה.

“אולי נרוץ אל המכוניות?”

“משוגע מי שזז. זה גשם־קיץ. יעבור עוד מעט.”

שכבנו מחת ליריעות המתקערות והמטר הוסיף להינתך, כמו מתוך צינורות־כבאים. היה מחניק ומעוּבּה, ומוטות האוהל התחילו נוטים זה אל זה, היריעה המסופגה נחה על ראשי.

“האוהל נופל עלינו, ברוצקי!” קראתי אל החושך.

“שייפּול, קיבּנימאט!… העיקר זה לשכב ולא לזוז. יש לנו גומי למטה וברזנט על הראש. נשכב בחוץ כמו שק־דואר ונצא יבשים.”

אבל בו ברגע ניתרתי ממקומי. רמשׂ נבזה מצא לו שעה להיכנס אל מתחת לבגדי ולזחול על גבי. תחבתי ידי בשביל לצודו ולמועכו. אלה היו מים. משוּלי יריעת־הגומי, או השד יודע מניִן, טיילו להם המים בקילוח דק ישר אל מתחת לגבי. זה היה רגע מצמרר, כמעט מבעית, כאילו נזרקתי אל לילה רחוק, שבו אני שוכב במיטתי, ומתחת לסדין שעוונית, ריח של גומי ואבקת־טאלק ופחד מן השעה שעיני תיעצמנה ולא אהיה שליט על מעשי; כאילו חזר הלילה בבית־החולים כשהלבישוני פיג’מה צוֹאה. אמרתי בלבי, שבכל־זאת כדאי לנסות ולהגיע לאיזו מכונית. בשדה, סביב נשמעו קולות צועקים וצוחקים. יימַח שמם, החנו אותנו בשטח נמוך, שכל המים נקווים אליו. התרוממתי על ארבעותי ונעתי לעבר הפתח.

“בוא נעשה משהו, ברוצקי!”

“אַל תזוז!” צעק ברוצקי.

מאוחר מדי. תוך שכּרעתי על ברכי, בחושך־צלמוות, משכו אחורי אִתם את האוהל כולו – היתדות נעקרו, המוטות קרסו תחתיהם והיריעות נפלו על גבי.

“עוד יותר טוב,” צהל ברוצקי. “עכשיו נהיה מכוסים מסביב.”

“אני לא מתכונן לעמוד על ברכי עד הבוקר ולשאת את האוהל…”

“להיפך, תן לו ליפול עלינו. יהיה חם ויבש.”

וכך שכבנו בין מים למים, נחנקים ושואגים כאינדיאנים עם כל הפלוגה המוטלת בשדה כמו בתוך בריכה. בציפייה לעלות השחר הייתי נרדם ומתעורר, טורח למלט בשרי מן המים. סוף־סוף נעצר המטר. שוב הגבהנו את שׂפת היריעה, כמו נוח על האררט – והחוץ נשקף ירוק מתחת ותמים מעל. ברוצקי חלץ את רובהו המוּגן בין השמיכות ושנינו החזקנוהו במאוזן והגבּהנוהו יחד עם היריעה כִּבדת־המים, מתרוממים על ברכינו ומזדקפים אט־אט עם כל הכבוּדה, עד שנמצאנו ניצבים מלוא קומתנו על משכּבנו המגוּלה והאוהל נסרח סביבנו. בתנועה קצובה אחת פשטנוהו מעלינו, כמו כותונת, ונשארנו עומדים על ד' אמותינו היבשות יחסית – ואז נגלה הטירוף המלא את השדה. השמש טרם עלתה, והאור היה תכול־חלבי, ספק לילה ספק יום. עב אחד לא נראה ברקיע, כאילו כל מה שבא עלינו בלילה לא ממרומיו ירד. בעשב המטולל התנועעו עשרות חיילים, מבוֹססים בבוץ, מעורטלים למחצה, מעוטפים בשמיכות, עמוסי צרורות, והם מגששים דרכם אל הרכב ואל הכביש. האוהלים התמוטטו רובם, ומי שטרם נחלץ היה מפרפר מתחת לאבּרזין, כחיה במלכודת. יִללות־צחוק נישאו מקצה אל הקצה, כשהכול מוצאים ניחומים בחזותם של האחרים. כך גם אנחנו. לייזי בא לעומתנו, רק תחתונים ארוכים ומרוּבּבי־בוץ לבשרו, צרור שמיכותיו על גבו, הקיטבֶּג מתחת לבית־שחיו, ושׂרוכי־נעליו בין שיניו. בקשתות גבוהות היו רגליו היחפות רצות לעבר הכביש, כדהרת בן־גמלים, נוחתות בגממיות הטמונות כמוקשים בעשב הירוק. הה, הבוקר הזה שווה את כל החורבן!

במקום עומדנו התחלנו ברוצקי ואני ממיינים את חפצינו, רטובים לחוד ויבשים לחוד. לא רק תחתית התרמיל הגדול ותרמיל־הצד, כל מה שהכיל הקיטבג בחציוֹ הפונה לאדמה, נרטב. הספרים שקיבלתי מנוגה, רק לפני יומיים, נשחתו. כשהגיעו לא ידעתי מה אעשה בהם, עכשיו נצבט לבי, כאילו היה כאן אות משמים. אילו שהינו כאן יום־יום, אולי הייתי מצליח להצילם, אבל כשיהיו צרורים ברטיבות יתמקמקו כליל. צריך להשאירם בשדה, אבל איך אפשר.

באחד הטיולים שעשינו לראשי ההרים נקלענו לאיזו אכסניה נטושה. היא היתה מלאה עיתונים גרמניים, שרידי־מזון ושאר סימנים, שכאן היו מבלים זמנם. במקום זה מצאתי לי סדין, ומאז הייתי ישן עליו. צררתי את הספרים בסדין הזה, להבדילם מן הבגדים הרטובים, התלבשנו ככל שיכולנו, ובִטבטנו לעבר הכביש. מטבחי־השדה נפגעו, וכמה מכוניות שקעו בבוץ, ולפיכך התאחרה היציאה לדרך. ניצלנו את האיחור, שבנו ופרשׂנו את הבגדים הרטובים על חבלים שמתחנו במרכב, ועמדנו להחֵם עצמנו בשמש המגיחה ובתֵה המתאחר.

פתאום ראיתי קבוצת־חיילים מתגודדת בקרבת־מקום. על־פי אופן ההידחקות, העמידה, הריכוז, אפשר לחוש שיש כאן איזה דבר לא רגיל, שמועה, או חדשה, או ידיעה מרעישה. נחפזתי לשם ולהפתעתי ראיתי את גלעדי במרכז העיגול המצוּפף. שאלתי מה העניינים, ואמרו לי: הרשלר נרצח.

מן השאלות החוזרות ומתשובותיו של גלעדי נצטרף העניין כולו. גלעדי השתתף במשלחת שעברה במקומות שונים וחיפשה ניצוֹלים, ואמש שב מווינה כדי להצטרף לשיירה. כל־כך נתון הייתי לענייני, שרק עכשיו, בשובנו, מצאתי שנסע. הוא סיפר כי הרשלר, שנעלם במילאנו – כאשר נשלחו לשם, הוא ובובי, בעקבות מִסדר־הזיהוי – יצא, כפי שסיפרה בשעתה השמועה, לבקש את משפחתו בבודאפשט. בווינה, סוּפּר עכשיו לגלעדי, מצא קשר אל אנשים משלנו, אשר עסקו בהעברת יהודים, והם סייעו לו בתעודות ובכסף, ובכלל הכניסוהו בסוד העניינים. כעבור שבועיים לערך הופיע שוב בווינה, סיפר כי מצא את אביו ואמו, וכי הוא מתכוון לנסוע פעם שנייה לבודאפשט ולהעבירם את הגבול. האנשים שסיפרו כל זאת לגלעדי והתרשמו מדבריו של הרשלר, כי אינו מגלה להם הכול וכי ייתכן שהוריו מהססים ללכת אחריו, ואולי אף נתגלע ריב בינו לבינם. הוא דחה הצעה להסתייע באנשים שלנו, ואמר שעוד ישוב אליהם. הוא לא שב – כדרך שהופיע כך נעלם. הכול היו טרודים באלף עניינים, והרשלר פשוט נשכח. רק בדרך מקרה שמע אחד מהם, כי איזה חייל פלשתיני נהרג בתאונת־דרכים בעיר. מן התעודות שנמצאו על גופו התברר שאותו חייל הוא הרשלר שלנו.

“טענו שנהרג בתאונה,” סיפר גלעדי, והעיגול הדחוק סביבו הולך וצר, הולך ומגדיש. “אמרו שמעד ונפל ממדרגה של חשמלית. הסיפור הזה היה מפוקפק בעיני מהרגע הראשון. אנחנו מכירים את הרשלר, וגם החברים בווינה סיפרו, שכִּלכּל כל מעשיו בתבונה ובזהירות והיה נתון כולו להצלת הוריו. אדם כזה אינו נופל מחשמלית. החלטתי לבדוק בעצמי את המקרה. עברתי על הדו”ח המשטרתי, קראתי את העדויות…"

“ונתנו לך?” שיסע אותו פוקר מעריצו. חיוך דק נתווה בפניו המעודנות של גלעדי, פני הקופאי:

“אַל תשכחו שאני מייג’ר! נשלחתי במיוחד לווינה לניהול החקירה…”

“ממזר גדול אתה!” הביט פוקר בכולנו. “אז מה גילית?”

“רצחו אותו. באחד הערבים נסע בחשמלית ריקה למחצה, וכנופיה של נאצים התחילה מתאנה לו. פרץ איזה ריב. הרשלר היה בעל כוח לא מועט, אבל הם היו רבים ממנו. האנשים המעטים שהיו עדים למעשה, הסתלקו. הנאצים הִכּוּהו עד שאבדה הכרתו, ואז השליכוהו – השליכוהו אל מתחת לגלגלי חשמלית שנייה, שבאה מולם.”

היינו נדהמים. אי־אפשר להאמין, שסתם כך, בעיר כבושה, המלאה חיילי מעצמות־הכיבוש, יירצח חייל.

“אתה בטוח?… איך אפשר לדעת את כל הפרטים האלה?… הם שדדו אותו?… אולי קדם לכך משהו?…”

דוּמם עמד גלעדי מול השאלות. פני־הקטיפה שלו היו אטומות, אך שוב אינן מטעות אותנו. פלדה קשה רקועה מתחת לקטיפה. בשפתיים חשוקות דיבר, כמעט בבוז:

“עדיין יש לכם שאלות, אחרי כל מה שהיה? אתם שואלים למה רצחו חייל יהודי בודד, בלילה, בקצה הכרך?… רק זה? ואחרי שנרצח, האם נערכה חקירה של ממש? האם ניסו לגלות את הרוצחים?… שום דבר. רשמו את עדותו של הקונדוקטור. הוא סיפר, שהרשלר קפץ על החשמלית בנסיעתה, מעד ונפל מתחת לגלגלי חשמלית שבאה ממול. המשטרה רשמה וסגרה את התיק. גם המשטרה הצבאית לא התעניינה.”

“אז איך בכל־זאת גילית את האמת?” התעקש מישהו לדעת.

“גילינו את הקונדוקטור. אנחנו דובבנו אותו, אַל תדאגו,” אמר גלעדי בפנים אטומות. “אבל הרשלר, לו זה כבר לא הועיל.”


ב

את מראה השיירה שלנו ביום שחצינו את הגבול ונכנסנו לגרמניה, קל לשער. לרוחב המרכבים מתחנו חבלים ורצועות־חגור ותלינו את בגדינו לייבוש, ולגופנו היה כל מה שניצל מן המים. כמחנה נוסע של עם־צועֵן נראינו.

רק למראית־עין. לא כצוענים נדדנו ממקום למקום, שכן כל מחשבותינו קבועות היו במקומות המסוּימים הללו. וכתום ארבעת הימים, בצאתנו בגבול האחר, מערבה לריינוּס, לא היינו עוד קלי־כנף כקודם.

נסענו בטירוֹל, צמודים כביכול אל הגבול. הכביש המתעקל במעברי־ההרים, טיפס מהר אל הר, שב וחצה את הגבול האיטלקי, בואכה מַעבר־הברנר, ושם יצאנו פעם אחרונה מאיטליה וכבר נמצאנו בלב־לבה של ארץ הטירוֹל. בצאתנו למסע השני הזה לא נשמעו עוד בינינו מצהלות מנצחים וכובשים – ששת השבועות שהוחזקנו לפני הגבול, ועכשיו גירשונו משם בכוונה גלוּיה שייסגר השער האחד שפתחו ההכרח והרצון, כל אלה החניקו את תרועות־המנצחים. אינני יודע מה התרחש בכל מאות כלי־הרכב בשעה שחצו את מעברי ההרים, אבל אני יודע מה היה במשאית האחת שלנו.

למה המשאית כולה? אני. ילדותי עברה עלי ברדיוס של עשרים קילומטר – פרדסים, שפת־הים, מורדות הרי־אפרים. כשעליתי פעם ראשונה ברכבת לירושלים, הייתי כמטפס אל גג העולם; כשירדתי פעם ראשונה במשאית מבית־שאן לעמק הירדן, הייתי כמבקיע אל גן־העדן התחתון. מי ראה נהר כזה, מי ראה ים כזה! ועכשיו חוצים אנחנו את ההרים הנישאים, בעובי היער הנמשך לאין־קץ מעל לתהומות. סביב־סביב גולשים ההרים תהומה, והם סוגרים על אגמים, שבמימיהם השקופים מעורבים היער הרווה והרקיע הממוֹרט. ארץ־האגדות, גמדי־הלילה, שירי־היודל, מכנסי העור, וכובעי־הנוצה. אלוהים אדירים, הנה הם כאן, בממש – הישישים הנטועים בפתחי בקתותיהם, מעלים עשן במקטרות ארוכות, ושם, פתח בתי־הבירה, גברים רבועים כגדמי אילנות, והנזל וגרטל. אף לא פגז אחד צילק את הקירות הבוהקים, אף לא כדור אחד ניפץ את החלונות הממוֹרקים. דווקא פה סגר לו אלוהים שמורה, והמלחמה לא שיבשה את עונות השנה.

עד שהשארנו את אינסברוק מאחור, בתוך גרמניה, נפתחו הפצעים לאורך כל השיירה. לא בפקודה, לא במאורגן, נפרשׂו שוב הדגלים הקמוטים מעל לחרטומי המכוניות, צוּירו שוב כתובות־הגיר על האברזין הירוק־כהה:

דוֹיטשלַנד קַפּוּט!

קַין רַייךְ, קַין פוֹלְק, קַין פִיהרֶר!

דִי יוּדְן קוֹמֶן!

הכול נראה כבמסע הראשון, מן החזית אל הגבול, אלא שעכשיו לא שרנו, לא התפרענו. ישבנו שותקים, בעיניים מצומצמות, בקול המשנן חרש, כהיפנוזה: לשנוא אותם, לשנוא, לשנוא – –

איך שונאים את רום השמים, את תפארת ההרים, את ריחות היער, את הפלגים השרים? במה, במה תיאחז שׂנאתנו? ההרים משתפלים, עמקים נפתחים, בין היערות המבוֹראים מתרחבים שדות לאחר קציר. אלומות ניצבות בשדה, מחוברות יחד, ככובעים חרוטיים, אל כלונסאות. דרך ארוכה עברנו היום, ואף שנתאחרנו בבוקר, מתעקשים כנראה המפקדים להגיע למקום שנקבע מראש לחנייה. יום רך גוסס אל תוך ערבית דשנה, משיחות אפלות של יער, צריחים של כנסיות מזדקרים כרמחים, על כפרים רחוקים תלוי עשן דק, כהינומה. איפה, איפה חרצה פה את גמולה ציפורן־הברזל של המלחמה? איפה מקווי הדם הרותח? איזו שעה אכזרית ולא־נמחית – מכל החורבן שראינו, מטאראנטוֹ צפונה, ניצל דווקא זה.

אני ישבתי ליד ברוצקי, ומולנו, קרוב לדופן האחורית, ישב זוננשיין. מן הרגע שנכנסנו לגרמניה אירע בו משהו. מקטרתו לא יצאה מפיו, וברגע שכבתה היה ממהר לפטמהּ. הוא ינק יניקות קצרות, עצבניות, ומבטו לא מש מן הנוף שמחוץ לכילת המכונית. אותה שלווה חכמה, שהיתה כובשת את לבי, ניטלה מעיניו, ואפילו צבען נראה שונה, כמעט שחור. מדי פעם נדרכו שרירי פניו באיזו ציפייה מתוחה, לקראת מה שעתיד להתגלות, והוא יודע מה. שלא כדרכו, הִרבה לדבר, מקדים ומסַפּר על מקומות שאנו מתקרבים אליהם. את באוואריה מכיר אני היטב, אמר. בצעירותי הסתובבתי הרבה בחבלים אלה. למדתי קצת בפרייבורג – הרבה יותר מערבה – ואחר־כך ישבתי במינכן. הנה, – קרא פתאום ברִגשה גלויה, – אנו מתקרבים לפרשת־דרכים. עוד מעט. הדרך הימנית יורדת למינכן.

נסענו בשמאלית, וזוננשטיין מיהר לבשר, כי לא הרחק מכאן שוכנת אוֹבֶּראַמֶרגאוּ. היה משהו מתמיה בעֵרנוּת הזאת, בשמחתו כל־אימת שמתגלה לו כי זיכרונו לא בגד בו, וכל מקום וכל דרך חקוקים כל־כך בלבו, אף שעברו מאז – כך אמר – שש־עשרה או שמונה־עשרה שנים. זה לא רק הזיכרון, אמרתי בלבי. הריני משער כי היה אז צעיר, כמעט כמוני היום, ועכשיו מתנסה הוא מחדש בניסיונות המסוערים של עלומיו. זה לא רק הזיכרון, רגשות עמוקים צפים אל פני השטח, ואפשר לראות בפניו של זוננשטיין איך חי עכשיו רק מה שהיה אז, לא מה שעבר בינתיים. כל שם מקום ביטא בהיגוי גרמני מובהק, שהרי נתחנך, כך סיפר לי, על הלשון הגרמנית. יהודי פראג היו מרכז גדול של תרבות גרמנית.

“מה זה אוֹבּראַמרגאוּ?” חיקיתי את היגוּיו, מתיז את הרי"שין, מאריך בתנועות הגדולות.

במבטו של זוננשיין ראיתי שקלט את צליל הלגלוג, וכן את סיבתו. שרירי־פניו רפו ומבטו נתאזן.

“זו עיירה קטנה, או כפר גדול, שמבצעים בה, זה שלוש מאות שנה, או יותר, את הפּאסיוֹן שפּילֶה. חיזיון דתי, בו משתתפים רק תושבי אוֹבּראַמרגאוּ. זה לא תיאטרון, כי אם עניין של מסתורין, וגם המשתתפים בפּאסיון וגם הצופים בו מזדהים עם ישו המשיח, הסובל, שהיהודים העלו על הצלב. הייתי כאן. פעם אחת והחיזיון הכביר, בהשתתפות מאות כפריים אחוזי אֶכּסטזה, זִעזע אותי אז מאוד.” זוננשטיין המשיך להביט בי, אך דיבר אל כולנו. “אלפי אנשים, סטודנטים כמוני, חסידי האמנות העממית, סתם אנשים הגונים, ישבו והזדהו. ואני – במהלך החיזיון הזה, שנמשך שעות – חשתי איך אני מתמלא בושה. ביהדותי. ופחד. הנה יתגלה איזה אות־קין הטבוע במצחי, ויגררו אותי לגולגלתא, הנשקפת אל נופה הנפלא של אוֹבּראַמרגאוּ… רק אחרי שנים הבינותי מה משמר המקום הנורא הזה… נוהגים לומר, שהנאציזם התחיל בבתי־הבירה של מינכן. אפשר שכך. אך את השורש העמוק של רצח היהודים רואים פה, בגבול הטירוֹל וּבַּיֶרן, באוֹבּראַמֶרגאוּ…” ואצבעו נשארה תלויה מול הנוף.

נסענו הלאה, כמעט בלא חניות. במקום זה התחילה משתפלת השמש אל היערות, אולם שלא כמו אצלנו עמדו כאן דמדומים ארוכים. הערב ממאן לרדת, והשיירה ממאנת להיעצר. זוננשטיין ריכז את מחשבותי ובִלבל אותן יותר. תן לי שׂנאה, אלוהים, נעץ אותה בגופי כמסמרים, שתהיה כל־כך בבשרי שאצעק ולא אוכל להיחלץ ממנה –

פתאם עמדנו.

“מחנה־ריכוז!” צעק אסטרייכר, וכולנו קפצנו ממקומנו ונדחקנו לראות.

הקיץ הירוק ליחך את הכביש, ומרחוק השחירו היערות. אבל ממש כאן, ליד הדרך, נמשכו גדרות גבוהות של תיל קוצני, ומִגדלים של עץ שחור. מעבר לגדר עמדו בתים דו־קומתיים, שנראו בדמדומים כגבישי־רמץ. ואולי היו שם גם צריפים. אינני יודע. השיירה לא נעצרה, וגם לא נסעה. נראה כי מעצמם האֵטוּ הנהגים שלפנינו את רכבם, בעוד המפקדים דוחקים בהם להתקדם. עשרות־עשרות זחלו המשאיות, כמו נגד הרוח, ואילו בשפת־הדרך, לאורך עשרות מטרים, עמדו אנשים, מנפנפים בידיים, בכובעים, בסוּדרים, וצועקים בקולות קרועים. פתאום הופיעו האנשים, ורק כשעברה המשאית שלנו מול שער המחנה ראינו כמה רבים הם. השער היה פתוח ומפּנים המחנה רצו עוד ועוד. אינני מסוגל לשחזֵר אותה שעה קצרה בארץ היער השחור, מפני שנפלנו לתוכה פתאום, בסופו של יום כזה. צעקה אחת הדליקה אותם ואותנו. אולי שרו, ואולי דיברו, אך בין כל קולות השיר והצעקה נצטללו שתי מלים – “שלום” ו“ארץ” – כלוֹמר, לא כאילו נצעקו עוד ועוד, כי כצעקה נמשכת אחת, מרגע שראו ראשוני האנשים על הכביש, עד שאבדו הקולות והפנים במרחק.

כך ואולי אחרת. מי יכול לזכור איך ומה אירע באמת. מעיינות של רגש בקעו מתוכנו ונשפכו אל האשד שבשער המחנה. כמשוגעים צעקנו לעומתם, ומישהו נזכר בתיבות הריקות של מנות־הברזל. ערימות של סוכריות, שנפשנו נקעה מהן, נצטברו בתוך התיבות המרוקנות. עכשיו נדחק כל אחד מאתנו להשליך חופן משלו על אגודת־היהודים שנתגלתה לנו לפתע, וכבר היא מתרחקת. יומיים נוסעים אנחנו בארץ־אויב, בפנים מאובּנות, ופתאום אפשר להצהיל פנים, לראות אנשים אוהבים, נערים שעיניהם יוצאות אלינו, נשים בוכות משמחה. קחו, ילדים, קחו סוכריות. קחו, אנשים, קחו סיגריות משלנו. אתה שם, חביב, תפוס חפיסה. גם אתה תקבל, גם אתה, תפוס. קחו כל מה שנספיק לתת לכם בטרם יחלוף הרגע הזה.

הרבה לא הספקנו. השיירה נעה לאִטה, כמחוברת אל הגדר, אבל כבר היתה המכונית שלנו מעבר לנער האחרון שנִפנף בכל כוח למכונית שבגבנו. אפילו את כל הסוכריות לא הספקנו להשליך, ועכשיו שבנו לרבוץ איש־איש על צרורותיו הלחים. כמו בחרב ניתקנו מן המראה, ושקט משונה כיסה את המכונית, כאילו צריכה עדיין התמונה הזאת להיקבע לתוכנו, בלי שום הפרעה.

המשכנו לנסוע, והחושך כבר היה כמעט שלם. נסענו בעיבורה של עיר, וכבר ידענו בחוש, כי פה אנו חונים. העצירות הארוכות וההתקדמות האִטית אמרו, כי לפנינו כבר מתפרשׂ ראש־השיירה בשדה־החנייה. הכול מתנהל באותה רגילוּת שגורה של צבא על גלגלים, ואין מה לחשוב מחשבות. המכונית שלנו ירדה לשדה פתוח, ואנחנו גיששנו איש־איש את חפציו וקפצנו אל העשב הלח. ירד פה היום גשם אחד, ומן העבים שבפאתי הרקיע מצפצף לנו מבול שני. סרג’נט־מייג’ר איזאקסון עמד בחושך ונהם וקורפורל קופרברג הוליך אותנו לפיסת־שדה ואמר:

“פה האוהלים שלנו. מסתדרים והולכים לאכול.”

כלומר: לאחר שנתרוקנה המשאית מן החפצים האישיים התחילו משליכים ארצה את האוהלים המקופלים, וכל זוג נטל לו יריעת־אבּרזין רטובה ומבוּיצה וחיפש פינה על העשב. לגמרי לא עליז. ואיזו ערבית מתוקה סביב. מין שלהי־יולי משונים, ריח שדות לחים, מצד זה יער ומצד זה, בגבול השדה, שורות של בתים דו־קומתיים, מחוּדדי־גגות. חלונות קטנים מאירים בעליות־הגג. בדרך עוברים גברים, רכובים על אוֹפניים, בפתחי הבית עומדות נשים ועיניהן בשדה, וידיהן שלובות על חזיהן. השתגעו פה כולם, שתוקעים יתדות באדמה הרכה, ומתכוונים לישון כאן? מרחוק נראה איזה אסם גדול, אולי אפשר למצוא שם פינה יבשה?

“פה לא נישן, זה אני יכול להגיד לך,” פסק ברוצקי. “הם שם יישנו בבתים, ואנחנו נקבל ראוֹמטיזם על האדמה, צ’וֹרט!…”

בלבי התחילה רוחשת הציפייה. ידעתי בדיוק לְמה הוא מרמז, ואני הולך אתו. כן, צ’וֹרט, זה הלילה שלנו, אולי היחיד, בטווח־יריקה מיישוב גרמני, ואין עוד תירוצים. אנחנו כאן, בשדה הרטוב, וכל הפאסטוֹרלה המחורבנת מסביב, והספרים ששלחה לי נוגה, הספרים שלבי לא מְלָאַני להפקיר בשדה כזה, ומותו של הרשלר והדברים שאמר פינק בוונציה… מתי הייתי שם? רק לפני שלושה ימים?

קופרברג הג’ינג’י רץ בחושך וזירז את כולם לנטות אוהליהם, לקחת פנכות ולקבל ארוחה חמה. בעוד חצי שעה מִפקד פלוגתי. איש לא יוצא מהשטח.

“לא יוצאים מהשטח, הה!” רטן ברוצקי. “ברוסית אומרים על אחד כזה…” והוא אמר משהו ברוסית.

“תרגם לי, קירשנבוים!” מעצמו עלה שמו על לשוני, וזכר העמידה ליד עץ־הדובדבן.

“אתה עוד זוכר?” תמַה. “לא חשוב מה אמרתי ברוסית. ניקח את החבילות ונזוז.”

נטלנו רובים, תרמילי־צד, סגרנו את פתח האוהל ופנינו לעבר הבתים. מתוך החושך במפתיע, עלה עלינו תמרי.

“נו!” הוא חיבק את שנינו בחיבה, ועיניו רצו בינינו. לא ידעתי אם טעה בנו בחושך וחשב שאנחנו אחרים, או שחשד בנו בגלל הרובים ומגמת פנינו. “את היהודים ראיתם?”

“איפה?”

“בלנדסברג. איזו שמחה.”

“ראינו, למה לא?” אמר ברוצקי. “וגם את הגרמנים אנחנו רואים.”

ברוצקי אינו יכול לשאת את תמרי, וגם הלה חש בכך, אף שהוא טופח על שכמו ומחייך אליו חיוך חינוכי:

“יהיה טוב, ברוצקי, שמע־נא, אייזן יהיה!… ברדיו מודיעים שהלייבור זכה לניצחון גדול מאוד. זה בשבילנו פתח־תקוה… יש מה לשמוח היום, בחורים…”

“אני בן־אדם שלום, תמרי, וכשיש שמחה אצל הגויים אני נבהל.”

“זה פועלים, חביבי. ידידים שלנו.”

“אמא שלי היתה אומרת, כשהגוי עצוב – אַל תתקרב אליו, וכשהוא שמח – ברח…”

“נו, טוב!” חבק אותנו תמרי חביקה שנייה, הביט אל תוך עינינו ואבד באפלולית המתעבּה.

“שמעת,” צחק ברוצקי תוך שהיינו פוסעים לעבר הבתים, והשמיע שיהוק רם, כקולו של נפּץ. “באנגליה ניצחו הפועלים!…”

מעתה פסענו בשתיקה, דרוכים לקראת הצפוי, זה שלא דיברנו בו במפורש, אבל הוא מוכרח לקרות. אני מכיר את ברוצקי. כשהוא אומר, אני בן־אדם שלום, אות הוא שזיכרונות־אימים גברו עליו, ועוד מעט יסַפר סיפור שלא שמעתי. אנחנו בגבול השדה. בין שתי שורות של בתים נמשכת דרך. פנסי־הרחוב מפיצים אור מועט. השמים נתכסו עננים נמוכים, ואין לדעת כמה העמקנו לתוך הערב. בקצה הדרך, פניו אל המאהל שלנו, עמד אזרח אחד, נשען על אופניו. כשהיינו קרובים אליו, הֶחווה לנו קידה, פעמיים ושלוש, כמבקש לומר שלום או למשוך את שימת־ליבנו. הוא היה לבוש מקטורן־צבא גרמני בלֶה, שכותפותיו תלושות, ומכנסי־אזרח תפוחים. עברנו על־פניו במבט קפוא, שיידע כי לא לשלום פנינו. הוא מיהר אחרינו, הוא ואופניו:

“סלחו־נא לי, בבקשה, רבותי, רגע אחד, בבקשה.”

עמדנו. על־כורחי גבר עלי רגש שהתקוממתי עליו. הגרמנית שבפיו מובנת לי, מוּכּרת כל־כך, כאילו אני במושבה. לא רק המלים, האיש כולו, גבר בשנות החמישים, איתן, נוטה להשמנה, בעל פנים כבדות, כאחד היֶקים שמילאו את המושבה פתאום. לא כאחד מהם, כי ממש הוֹלַנדֶר, זה שחידש אצלנו חידוש גדול ופתח בית־ספר לשחייה ב“בּייקה” של אחד הפרדסים. בדיוק הוא. נורא הדמיון הזה. האיש גחן אלינו ולחש, ואצבעו המראה, המוסתרת לפני גופו, מכוונת אל הבית השלישי שבימין הדרך:

“שם, זהו בית אנשי ס”ס." ברוצקי ואני הבטנו נדהמים בו וזה בזה. “כן־כן, שם, בבית השלישי, שם הן גרות, המופקרות הארורות. האיש נעלם ואיננו. קצין ס”ס רם־מעלה היה, החזיר."

וברגע שכילה דבריו חבש לראשו קאסקט של עור, עלה על אופניו והסתלק. נעליו הכבדות, נעלי הרריים, הרכיבה הבוטחת על האופניים עבי־הצמיגים, כל אלה מוּכּרים ומפתיעים בנוף האויב הזה. למה עמד כאן, בקצה הדרך? כיצד זה ביטא בפה מלא מה שלא העזנו עוד אנחנו לומר זה לזה? האם ידע מי אנחנו? למה הוא מצפה מאתנו? האיש הִטה את ההגה ונעלם בקרן־הרחוב, ותשובה לא נמצאה לנו.


ג

ירדנו מן הדרך לשביל המושך אל פתח הבית. ברוצקי צעד ראשון ואני בעקבותיו, והחצץ חורק תחת נעלינו המסומרות. אני פוסע, וכאילו לא אני הוא, בממש, כי אם צופה מהצד באיזו מציאות הזוּיה. נעלינו הולמות בקצב, כמו בסרטים, כמו בסיפורים, כמו נעלי הגסטאפו. ברוצקי נעצר לפני דלת־הכניסה הצבועה ירוק־כהה, מסיר את הרובה ומחזיק בו במהופך, הקת לפנים, ומנגח את העץ. דפיקות חלולות הנשמעות למרחוק. ברוצקי מכה בקת רובהו בדלת, עוד ועוד. מימין לדלת – אשנב חשוך. שום קול אינו נענה מבפנים, ואותה הרגשה מדמדמת שכל זה אינו אפשרי כלל, כאן לא גרמניה, והבית אינו של אנשי־ס"ס, היא כבר כמין ממש. הברנש שיטה בנו – אין איש חי מעבר לדלת הזאת. גם אני מסיר את הרובה והולם. לעזאזל, אם אין פותחים, נפרוץ. על עקבינו לא נחזור.

“חכה,” אמר ברוצקי. “מישהו בא.”

מעבר לדלת נשמע קול צעדים. מישהו יורד במדרגות־עץ. באשנב עלה אור־חשמל. ברכי רעדו מהתרגשות, ואלוהים יודע למה, כל אותה שעה לא חדלתי מלהרהר בפליצ’יה, בגוף השופע שבמין פשטות הפקיר עצמו לי, בפינק שמקיים אותה בבית ההוא בלידוֹ, פינק גיבור־ילדותי. אני יודע בוודאות – בשעה שסיפר זוננשיין על אוֹבּראמרגאוּ עלתה פתאום כל התמונה בבהירות – אני יודע עכשיו מה עוד אמר לי פינק לפני שהרים אותי מן הרצפה והשכיב אותי במיטתו. הכול שרוף, אמר לי פינק, העולם כולו הוא שוק־שחור אחד, ואירופה מוטלת על גבה בפישוק־רגליים. אז למה לא אני, למה לא יהיה לי בית בלידוֹ, למה לא תחמם נקבה את מיטתי, למה לא יהיה כסף בכיסי. אַל תזכיר לי מה שהייתי מדבר באוזניך, אלישע. אמרתי לך מה שאמרו לי. שכח הכול, אלישע, שכח. שכח הכול, אלישע, שכח…

מפתח התהפך בחור המנעול, ודלת נפתחה משהו. ראש אשה הציץ בסדק. באור המוּעט שהפיץ פנס־הרחוב נראה ראש בהיר, צווארון לבן, בגד אפלולי. ברוצקי הִכה בדלת ברובהו ופתחהּ לרווחה. האשה נרתעה לאחור, ונשארה עומדת במבוא, אצבעותיה לופתות סינַר־מלמלה שעל בגדהּ. היא לא פצתה פה, ועיניה נתאבנו מפחד. מה עכשיו, אמרתי אל לבי, מה אנחנו עושים עכשיו?

ברוצקי פסע פנימה והביט סביבו. בית מטופח – רצפת־עץ מדוּנגת היטב, ציור מעשה־רקמה על כותל המטבח שמימין, מדרגות־עץ משופעות המושכות אל הקומה העליונה, טפּיטין פרחוניים בירוק, ורוד וחומר חולי. האשה הבהירה המגוהצת, כִּבדת־הגוף, המסורה בכל לבה לבית הזה, היא אשתו של קצין־ס"ס, אמר האלמוני. מה נעשה באשה, מה נעשה בבית, בשביל מה פרצנו לתוכו? הו, למה לא נשארתי בשדה

* * *

“חדר, אנחנו רוצים חדר,” אמר ברוצקי בלשון יידיש, שאף לא השתדלה להידמות לגרמנית. האשה הבינה. היא פשטה את ידיה לפנים, הימנית מכוּונת אל המדרגות, כאילו אמרה – החדר שבעליה, אבל בחרו לכם, כרצונכם. הלוא אין כאן שאלה של ויכוח או סירוב.

“אוֹ־קיי,” אמר ברוצקי, והתחיל עולה במדרגות־העץ. פניו הפיקו אש מוזרה ומבטו היה נעוץ באיזו נקודה רחוקה. נעליו רעמו על המדרגות, וכן גם נעלי, כאילו ביקשנו להבריח את כל הקולות האחרים. אנחנו קלגסים בבית זר, והאשה עומדת למטה, בפתח מטבחה, ושותקת שתיקה משונה. לא היא, שתלך היא לעזאזל, מי מדבר עליה. מה אני רוקע כך בנעליים מסומרות, הולם בקת הרובה ומַזעים עפעפיים? איזה מעשה נורא הוא, שהנה־הנה אעשה? הריני מטפס ועולה, מרחף מחוצה לי, כאילו שיחקתי אדם שאינו אני.

ברוצקי פתח את דלת העלייה, ושנינו נכנסנו לתוכה. החדר דמוי טראפציה – שני קירות־האורך נוטים כלפי פנים, עם שיפועי הגג. בקיר האנכי קרוע צוהר, מחוּפּה וילון צבעוני. על שתי המיטות כיסויי בד פרחוני. מעליהן תצלום נוף הררי בשלג, מעשה־רקמה במסגרת, משהו כתוב באותיות גותיות. ריח של מצעים צחורים, של חדר־נערות. אני פותח את הצוהר, ומן החוץ בא החושך, ריח הזרזיף שהתחיל יורד, היער הרחוק, השדה הרטוב. מן הרחוב מגיעים קולותיהם של אנשי הגדוד. עוד חבר’ה מחפשים חדרים.

“היינו צריכים להביא את הקיטבֶּגים ולפרושׂ את הבגדים לייבוש,” אמר ברוצקי.

“בוא נלך. גם לא אכלנו.”

אבל ברוצקי היסס, וכן גם אני. אם נתחיל להתרוצץ, הלוך ושוב, עמוסי קיטבגים, נמשוך אחרינו עוד אנשים, וכאן רק שתי מיטות.

“אולי קצת אחר־כך,” אמר ברוצקי.

היינו עייפים ומזוהמים, זה יומיים לא התגלחנו, נעלינו ומכנסינו היו מכוסים בוץ. ביקשתי להשתטח על המיטה, ולבי לא נתנני. ברוצקי גם הוא ישב בקצה המיטה השנייה, בשתיקה. למטה נטרקה דלת. נשמע קול גבוה של נערה ומיד נשבר ללַחשושים.

“זה חדר של בנות, החדר הזה,” אמר ברוצקי.

“אהם.”

“גם האשה לא זקנה. לא יותר מארבעים.”

“אהם”.

ושוב שתקנו. הערב היה רק בראשיתו, לישון איננו יכולים, לצאת אי־אפשר, וגם לשוח סתם, כאילו איננו בארץ הזאת, בבית הזה, איננו מסוגלים. הנשים שלמטה יראות מפנינו בוודאי – חה! – חדר של בנות, וגם האשה לא זקנה.

“קרוק, סיפרתי לך כבר פעם איך גרנו בבית של קרח?”

הוא סיפר לי. באותו יום בבולוניה, כשביקשנו טרמפ חזרנו למחנה, סיפר לי, אבל אני אמרתי:

לא. מה זאת אומרת, בית של קרח?"

“זה היה בחורף שלי עם הפרטיזנים. הייתי כמעט ילד, וכבר שנתיים אני בורח ממקום למקום. ואנחנו מסתובבים ביער. זה לא כמו שאנחנו ראינו פה היום, קצת כפר, קצת עיר, קצת יער. שם יער זה – יער. וחורף. הכול שלג. והאדמה כמו ברזל. ואנחנו מקבלים פקודה לשׂים אמבּוּש לשיירה גרמנית. סיפור שלם, איך ידענו שהם באים, איך שכבנו בשלג משני הצדדים ופתאום פתחנו עליהם באש, מכל הכלים. אף אחד לא יצא חי. אף אחד. אתה יודע מה אנחנו עשינו? שׂמנו אותם אחד על השני, כמו קומות…” לפתע השתתק הביט בי והתחיל צוחק. “ממזר, אני כבר סיפרתי לך את הסיפור הזה.”

“מתי סיפרת?” היתממתי.

“בבולוניה. כשישבנו וחיכינו לטרמפ. אתה זוכר טוב מאוד. היו שם הילדים.”

“זכרתי,” אמרתי. “אבל אני אוהב לשמוע אותך מסַפר. אני אוהב לשמוע אותך אומר, אני לא בן־אדם מלחמה.”

“זה הנכון, אני בן־אדם שלום. הלוואי ולא זכרתי מה שאני זוכר.”

המדרגות חרקו. רגליים קלות עלו בהן. תוך שהאזנתי מחדש לסיפור על הגוויות שנהפכו לכתלים של קרח, אמרתי לסַפּר לברוצקי על שיחתי עם הרשלר, ערב כניסתנו לחזית. הוא לא האמין שייצא חי, וביקש שאדאג לחפציו ואשלח אותם לקרובתו בבית־ישראל. אבל לפני שפתחתי פי נשמע קול הרגליים הקלות על המדרגות. יד הססנית הִקישה על הדלת.

“כן!” קראתי.

הדלת לא נפתחה. מי זה שם, הגבּהתי קולי. לא־כלום. קמתי מהמיטה, קרבתי לדלת ופתחתיה לרווחה, בתנועה דרמתית. בפתח עמדה נערה. היא הרתיעה גופה מעט לאחור, אבל עדיין היתה קרובה מאוד. פניה היו כמו אלו המצוּירות על קופסות הטוֹפי – תפוּחיוֹת, שפתיים רווֹת, תוּתיוֹת, צוואר לבן ובשרני. קצת נמוכה ממני, אבל איתנה. מצווארה ולמטה– אשה. חזהּ הממלא את חולצתה כאשכוליות. קפלי הסַרפאן על ירכיים בשרניות. בעיניה החיוורות היתה אימת־מוות.

“מה יש?” הטחתי בפניה. היא היתה חלבית, בתולית וראשי נמלא פתאום בריחהּ של פליצ’יה, קצות אצבעותי חש את מערומיה. רק שלושה ימים. זו גרמנייה מחורבנת, צעק בי קול. נאצית. בתו של קצין־ס"ס. אתה שונא אותה. “מה אַת רוצה פה?”

“תגיד לה שתביא גם את אחותה,” אמר ברוצקי.

“מה אַת רוצה?” צעקתי בפניה, עברית, וידעתי שאני משחק רגש של נפש אחרת.

“אמא שואלת אם אתם רוצים להתרחץ, או אולי תרצו לשתות דבר־מה חם…”

היא דיברה גרמנית, בלחש, בגרון משתנק. איכשהו אין הגרמנית מתקשרת בלבי עם כל זה שכאן. אני מבין כל מלה. אני שומע את מַכּרינו בשכונה. אני שומע את הבת של הוֹלנדר קוראת בדממת־הערב: “מוּטי…”

“לא!” צעקתי. “תסתלקי מפה. מהר. אחת־שתיים.”

הנערה הנפחדת כבר נסוגה אל המדרגה העליונה. אינה צריכה לדעת עברית בשביל להבין את דברי. היא ירדה בריצה במדרגות. למטה, בדלת המטבח, עמדו האם ועוד נערה, צעירה מזו. נכנסתי לחדר וטרקתי אחרי את הדלת.

“זאת היתה נקמה יהודית!” צחק ברוצקי. “אתה לא תאנוס אותה, אפילו אם היא תבכה. וגם תה לא תשתה.”

“שַק לי בתחת, בן־אדם שלום.”

“כואב לך לשמוע את הנכון, הה, קרוק? אחרי כל הנאומים שנאמו אז על נקמה…”

“ואתה איפה, ברוצקי? מה אתה יושב כך בקצה המיטה ומפחד לזוז, שלא לזהם את החדר?”

ברוצקי לא השיב. עיניו הצרות הביטו לעבר החלון הפתוח בעצב לא ישוער, ואני חשתי כיצד גואה מתוכי הבכי האין־אוני על מבוסת נפשי החולה. הן לא סתם כך פרצנו אל הבית הזה, בקתות רובים ונעליים מסומרות – הלוא מאז הבוקר, מאז סיפר גלעדי על מותו של הרשלר, נפער בי מחדש היום ההוא על הגבול, מִסדר־הזיהוי, כישלונם של בובי והרשלר, עמידתנו העלובה מול שתי הנשים ההן, הלוא לשם כך הלכנו עכשיו, ברוצקי ואני, בשביל לעשות את הדבר ההוא עצמו, שבובי והרשלר נכשלו בו ברגע שעברו את הסף. והנה אנחנו שנינו, בני־אדם־שלום מחורבנים…

“בוא, נלך להביא את הקיטבֶּגים.” ברוצקי קם וניגש אל הדלת. חוטמו השבור הֵצל על שׂפתיו. ולא היה בו מאומה מן הנווד הפוחח ששבה את2 לבי. אני התגריתי בו, ובבלי דעת שלפתי נצרה בלבו. “הייתי אומר לך איזה דבר, אבל…”

ירדנו במדרגות. דלת המטבח היתה פתוחה למחצה, ובזווית עיני ראיתי שולחן כבד ונשים יושבות סביבו. לא רק האם ובתהּ. הן ישבו כמאובנות, מקשיבות לצעדינו. כמעט ואמרתי להן, תיכף נשוב, כדרך שאומרים. יצאנו וסגרנו אחרינו את הדלת.

במאהל היה שקט, ורק במקום־הריכוז של הרכב האירו פנסים והתגודדו חיילים. מצאנו את האוהל שלנו, עמסנו את צרורותינו וחמקנו בחשאי חזרה אל הבית. איש לא הבחין בנו ולא שאל לאן פנינו מוּעדות. כשביקשנו לפתוח את הדלת מצאנו שהיא נעולה. ידי היו עמוסות צרורות, ורובי התנדנד על כתפי. בעטתי בדלת בחרטום נעלי, ושמעתי צעדים חפוזים. האם פתחה לנו ונסוגה לאחור בחיוך מכניס־אורחים. הו, למה, הכול ביתי כל־כך, עד בחילה –

פרשׂנו את השמיכות ואת הבגדים הרטובים, על הרצפה, על השולחן, על שני הכיסאות, על כל וו שבכותל. בדקתי שוב את הספרים. במשך היום מִקמקה אותם הרטיבות, הכריכות נתפרדו, הצבע נתמסמס. אבל אפילו את ספרי־המתימטיקה לא אוכל להשאיר כאן, בגלל האותיות האשוריות. נתחזק לנו עם האותיות הפורחות שלנו, עם הסמלים הנמאסים. אני רוצה לישון, רוצה שיהיה כבר כעבור שלושה ימים כאילו לא ניסיתי עלי את הלילה הזה.

פשטנו בגדינו ושכבנו בשתי המיטות הצחורות. איני יודע מה היו מחשבותיו של ברוצקי, אבל אני, לולא התביישתי מעצמי, הייתי שוכב על הרצפה, בין השמיכות הרטובות שלי. אנחנו לא נוצרים, לעזאזל, שיננתי לעצמי, ולא יכולתי להירדם. ראיתי את נחמיה באותה חופשה אחרונה, כשבאנו ממצרים, להיפרד. ישבנו בחדרו, נוגה ואני, ודברים בערו על לשונו כדרך שהם בוערים תמיד. פתאום גילה את הדרשה על ההר והתחיל קורא מתוך הספר, בעמידה, בפּתוֹס, באור הדועך של חשוון. ואני, אני יש בי יראה מפני הברית החדשה, וכמו להכעיס צעקתי כנגדו, עזוב אותי עם מלכות־השמים ושתי הלחיים. מה כל־כך נאצלת בעיניך הדרשה הזאת, כאילו גילית דבר־מה שלא האכילונו בו עד מוות. אל תהיה לי פתאום גוי קדוש, נחמיה. להיפך, שיִתנו לנו הזדמנות, פעם אחת, להיות יהודים טמאים, ואנחנו נקפוץ עליה, בלב ונפש. מוכרחים. לא מסוגלים עוד לשמוע רק איך נאנסנו מקצה העולם ועד קצהו. יוֵן מצולה. קידוש השם. שלוש מתנות. אחותי רוחמה. משא נמירוב… את הדרשה הזאת אני חסר? מכיתה אל"ף, מגן־הילדים, מעורר בי בחילה אפרסמון המוכים. נהיה גם אנחנו, קצת, פעם אחת, מה שהננו, בברית הישנה, אמן אומר אני לך, נחמיה. קצת עין תחת עין, אמן. קצת עוון אבות על בנים, אמן. קצת דם נקי מתחת לציפורנינו, שיהיה גם לנו פעם אחת על מה להצטער ולהתייסר…

כך צעקתי אז, קלגס של תיאטרון. ואילו עכשיו, בעלייה החשוכה, אני שוכב דומם, מאזין ללחשן הנפחד של הנשים במטבח, נאציות, אל תביט לצחוּת הבעל־ביתית הזאת, אשת מרצח וזרעו, נבלות היודעות מצוּין מה דינן ולְמה צריכות הן לצפות הלילה מן החייל החונה פה, ורק סוד אחד אינן מעלות על דעתן: מה גבורתנו. יום שלם, באסם, הצגנו את חֶזיון־הנקמות, אֵילו להבות חצבנו, אֵילו מלים, כמו הנאום האחד שנאמתי באזני פינק, כמו הנאום באוזני נחמיה ונוגה, כמו מה שהטיח גלעדי בפני כולנו. גלעדי, כן, הוא יותר מכולם – ועלוב מכולנו. לשם מה עמד שם והתנצח עם תמרי, הלא יכול היה לקום ולעשות… זהו, שגם הוא לא מסוגל, בדיוק כמונו פה, בשעה הזאת. מי מפריע לנו, לברוצקי ולי, אלמלא זה שאנחנו מי שהננו, אימפוטנטים, אימפוטנטים – – –


ד

– – – בתוך עולם שלא ראיתי מעודי רצתי, וכולו היה מוּחש, כאילו בו סגורים היו חיי תמיד. הצריף שלנו עומד בקצה העיירה, בולט ביחידותו בין בקתות שחורות וגגות של קש כבוש. גם אני משחק לי לבדי, בדרך מבוּיצה, בין שלוליות, ולמטה, בתחתית מדרון מתון, כמין אגם או מקווה־מים, והמוני אווזים לבנים צועדים על שׂפתו. הדרך יוצאת מן העיירה, מקיפה את מקווה־המים, ועולה לעבר מסילת־הברזל. לשם מופנה מבטי, מפני שמשם בא הכול. רכבת גחה לאִטה מתוך יער, ואיש לא יעצור אותה, קרונות־משא פתוחים ועליהם סוסים ורוכביהם, כמו ציור, במעילים כחולים, קולפאקים של גאפירים, קאראבינות ארוכות. הרכבת אינה נעצרת כלל, אלא קרון המגיע אל דרך־העפר, קופצים מתוכו הסוסים, בקֶשת שטוחה, וכמו מן האוויר ממש ממשיכים בדהרה, ישר עלינו. האווזים צועקים בקולות ניחרים, ומִצעדם הגא נהפך למנוסה. גם אני רץ לצריף שלנו, להזהיר את אבא ואמא, אבל הדלת נעולה. בכל כוחי אני מכה בדלת, ולא פותחים לי. שכחו שאני בחוץ, או שהם מפחדים לגשת לדלת, ואולי הם בעבודה. הרחוב ריק וארוך מאוד, כמו בעוצר. אני רץ לקצהו הרחוק, לבית־הכנסת הגדול, אבל שם כבר זוחלות חיפושיות־ענק, תלת־אופניים. דרך פרצה בגדר אני נמלט לאחת החצרות, אבל גם כאן לא אינצל, אלא אם איסתר בצמרת אחד האילנות. האֵיקליפטוס הזה, אילו אך יכולתי לטפס בגזעו הלבן, החלקלק, לא היו תופסים אותי. אין שהות. הקוזאקים דוהרים על אבני הרחוב, ומתוך הבית צועקות נשים לעזרה. אני נצמד לקורות־העץ, מבקש למצוא לי סדק בין ה“בּלוֹקים” שביסוד הצריף. אני מכיר את הקול. בתו של הולנדר היֶקה היא שצועקת – – –

עד שאינך ניעור כך, מוצלף רעדי־חשמל, כאילו נסעה מכונת־תפירה קרה על בשרך ושיתקה אותו בתפרים של זרם מת, לא תאמין כי בחלומך תוכל לחיות מקום, קולות, גורל שלא פקד אותך. עודני נרדף, חופר באצבעותי בקיר־העץ, לא מסוגל להניע אבר, וכבר נהפכו הקולות העולים מן המטבח, הנשים הגרמניות, הלמוּת אטומה, לחשם הצרוד של גברים, חריקת רהיטים לממשות פרועה. שכבתי על מיטת־הנערה הצחורה, עולה מתוך הסיוט כמו מצלילת עומק, אולם הקולות משכו אותי למטה כסבך תת־מימי. אני חופר לי מנהרה בתוך המים ואיני יוצא אל האוויר, ונשימתי כלה. דבר נורא קורה כאן למטה.

קרעתי עצמי בכוח, והתיישבתי.

“ברוצקי!” צעקתי.

“מה אתה רוצה?”

בבת־אחת הצטללתי. ברוצקי אינו ישן. כי אם מאזין דומם אל הנעשה תחתינו. הנשים נאבקות שם עם גברים שפרצו לתוך הבית. קולות חנוקים ומהלומות של גופים קשים כנגד גופים קשים. צעקתה הנואשת של הנערה.

“שמע מה קורה שם!”

קפצתי מן המיטה, ובחשיכה מצאתי את מכנסי הפרושׂים על כיסא. מיהרתי להתלבש.

“לאן אתה רץ?” גם בחשיכה היה לקולו ברק פלדי, כמו לפגיון משוּמן.

קולה של הנערה נשבר בבכי.

“אתה משוגע, ברוצקי, או מה… אתה לא שומע מה הם עושים שם?…”

רכסתי את מכנסי, ואצבעותי גיששו אחר מתג־החשמל. הרובה שלי אינו טעון, ועלי למצוא את הכדורים.

“תחזור למיטה, אלישע. זה חבר’ה שלנו.”

האור מילא את החדר, ועיני נעצמו. האהלתי עליהן בכף פשוטה, ופתחתי להן סדק צר. ברוצקי ישב על המיטה בתחתוניו, נשען בגבו אל הקיר. כולו היה מרוכז בהיאבקות שבמִטבח. חיוך סגר את פניו, כאילו זְמָם בלתי־נראה כולא רגשותיו. הוא שותף למתחולל תחתינו, ובחיוכו הזקוק נשקפים פני.

זה חבר’ה שלנו.

בכיהּ של הנערה זחל במדרגות, מתאמץ להינצל, ונעליים מסומרות מעכוהו. אני לא יכול לעמוד כאן ובשתיקתי להשתתף במה שלמטה. לא רוצה לחשוב על שום עניינים אחרים, לא שום דבר שבעולם קיים עכשיו, רק הבכי המנוצח הזה. משכתי מלאי של כדורים, פתחתי את הבריח, טענתי, דרכתי וסגרתי נצרה על כדור בקנה.

“שמוֹק שכמוך!” ברוצקי קפץ מהמיטה, זנק עלי. שנינו יחפים, הוא בתחתונים, ואני עם רובה.

“הסתלק ממני, ברוצקי!” בגבי אל הדלת, לחצתי על כף־המנעול. קת הרובה מכוּונת היתה כלפי ברוצקי, נכונה להלום.

“יֶבּיאוּחמאט, קרוק! את הכדור הראשון שלך במלחמה אתה רוצה לתקוע בחברים שלך!…”

לא הייתי שליט על מחשבותי. רק הבכי חסר־הישע שלמטה קרא אותי אליו. רצתי במדרגות. דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה, וכן גם דלת הכניסה לבית. המטבח היה מוּאר כולו, וכבר בפתח הכילו עיני את המראה כולו – חייל אחד דחק ברובה מכודן, בין מזנון־הכלים הכבד לבין פינת החדר, את האשה ואת הבת האחרת, ועל הרצפה היתה מוטלת זו שעלתה אלינו לחדר. חייל אחד גהר עליה, ברכיו לוחצות תחתיהן את זרועותיה המשׂוּכות לצדדים וידיו כובשות את כתפיה. שׂמלתה היתה קרועה וגופה, ממותניה ולמטה, מגולה. היא בכתה כמי שמאמץ את נשימתו האחרונה, ורגליה הבשרניות פִרפרו כעוף שנשחט והוּטל לעפר. בין רגליה המפושקות כרע חייל שלישי, האחד שפניו נראו מן הפתח. הוא היה אדום מזיעה ומן הדם שעלה לראשו. דם ממש נתווה על לחיו, ושׂפתיו היו פרודות כמי שאין לו אוויר. הכרתי את שלושתם, ואני זוכר יפה את צורתם ואת שמותיהם, אבל על כל אלה פוסח אני גם היום.

“עִזבו את הנשים והסתלקו מהבית. אני סופר עד שלוש. מי שלא יסתלק אירֶה בו בלי התראה נוספת.”

שמעתי את קולי כאילו דיבר איש אחר. מעולם לא היה שליו ונחרץ כל־כך. השלושה נחרדו תחתם. זה שדחק את האם ובתה לפינה הפך ראשו אלי, ועם גופו גם את הרובה.

“קרוק!” צעק, לא מאמין למראה עיניו. “אתה…”

“זרוֹק את הרובה, וָלא – אני יורה בך.”

“אתה יורה? חובש מחורבן!” והוא צעד לקראתי, בהליכה של קרב־כידונים. שִחררתי את הנִצרה, הגבהתי את הקנה כלפי התקרה ולחצתי על ההדק. בחללו של הבית, בדִממת הלילה, נשמעה הירייה כהתפוצצות רימון. הרובה היה יציב בידי. העשן וריח אבק־השריפה היו ממשיים. הראשון השליך מידיו את הרובה המכודן, והשניים האחרים קפצו על רגליהם, והשאירו את הנערה העירומה על הארץ. הם נסוגו כולם אל הקיר.

“קרוק, אתה משוגע. מה אתה יורה באמצע הלילה…” דיבר זה שבבִרכיו סימר לארץ את זרועות הנערה. קולו רעד.

“חסר לנו שהמשטרה הצבאית תבוא עכשיו,” אמר השלישי.

“התנדפו מכאן, נבלות.” הערפל שכיסה אותי הלך והתפזר, והמעמד כולו נראה כאינו אפשרי. “אני אירֶה בהם כמו בכלבים. יאללה, החוצה.”

לאורך הקיר נעו שלושתם לעבר הדלת, הכול כמו בקולנוע, והראשון התכופף תוך כדי הליכה, בשביל להרים את הרובה. הנמכתי את הקנה לעברו, והוא הזדקף אל הקיר:

“קרוק, אתה משוגע. אלה הן נאציות. הבעל של הזונה הזקנה הזאת הוא מהס”ס. סיפר לנו גרמני אחד פה ברחוב. בעצמו ניגש וסיפר לנו, קרוק. שום גרמני לא נעמד ככה עם רובה ביד לשמור על יהודיות…"

“צא מהבית הזה!” רוח רעה גברה עלי. צעקתי בבלי דעת מה, צעקתי בשביל להבריח את כל הקולות שחָברו עלי. “קח את הרובה שלך והסתלק. שלושתכם. אני סופר: אחד, שניים…”

הם נטלו את נשקם וחמקו בעד הדלת הפתוחה. יצאתי אחריהם וראיתים רצים בגלישה לעבר המאהל, חוששים שמא משכה הירייה שימת־לב. היה שקט גמור ברחוב. גם מי ששומע את שכניו נרצחים או נאנסים אינו יוצא מפתחו בלילה. הפכתי פני והתחלתי עולה במדרגות לעלייה. האשה עמדה בדרכי ובשתי ידיים נאחזה בכף־ידי, מבקשת לנשקה. חמת־פתאום תקפה אותי, והדפתיה מעלי בכוח. עוד הספקתי לראות איך נהפכת התודה שעל פניה לתדהמה, איך היא נוטה לאחור, מאבדת את שיווּי־המשקל, נתקלת בקיר ונופלת על המדרגה התחתונה. לא נעצרתי, כי רצתי במדרגות, הרובה בידי, רגלי היחפות מבליעות כובד גופי. ברוצקי ישב שוב על מיטתו, כמו בעת שהעליתי אור, מבטו מזוּגג, אך בלא החיוך הדק שהיה על פניו קודם. ניגשתי אל המיטה שלי, פניתי אל הקיר ופרקתי את ארבעת הכדורים שנשארו. מתוך אשפת־החגור הוצאתי את כלי הניקוי וישבתי לנקות את הקנה בפלנֶלית משומנת היטב. כל פעולותי היו מתורגלות, קצובות, והשתדלתי שלא להרים עיני מהרובה. כשראיתי שנתמעט הפיח שימנתי פעם אחרונה את הקנה, קינחתי ידי באחת משמיכותי הפרושׂות לייבוש על הרצפה וניגשתי אל המתג, לכבות את האור.

בבת־אחת, כאילו שוּחרר קפיץ, ניתר ברוצקי מן המיטה, ועמד מולי, קטן ממני, חוטמו המוארך שבור, קמטים חדים חרוצים בזוויות פיו. עכשיו ירים עלי יד, אמרתי בלבי, ומה אני צריך לעשות. עמדתי ליד המתג, וחיכיתי. פתאום רקק על הרצפה, בין רגלינו היחפות.

“פּארשיווי ז’יד!” סינן מבעד לשיניים חשוקות. ושוב נשתהה, כמחכה לתגובה. שתקתי. פניו התעוותו בהבעת־בוז, והוא הִטה ראשו כלפי מטה, רקק בין רגלינו היחפות, ושב למיטתו, שכב, הפך פניו לקיר והתכסה עד מעל לראשו.

הִכיתי על המתג, כדי להיבלע בחושך לפני שיפרצו הדמעות הגואות מתוכי. הן פרצו יחד עם החושך. רצתי אל המיטה, וטיבעתי ראשי בכר. ריח של נערה היה מסופג בו, ואני נרתעתי, בלעתי את בכיי, קמתי והתחלתי מלקט את חפצי ואורזם. העשייה החזירה לי את היציבוּת. בתנועות אוטומטיות אספתי את החפצים בסדר הקבוע, בלי שום צורך באור, לקיטבג, לתרמיל הגדול, לתרמיל־הצד, והכול בשביל להסיח את הלב ממה שאירע, בשביל למחוק מתוכי את כישלוני. אך את מה שאירע אין להסיח מן הלב, זאת ידעתי כבר אז. סוף־סוף עשיתי מעשה, מרצוני בן־החורין, ומה עשיתי – אצתי להציל לי את טוהרי. בן־רגע נמחו כל הִמנוני־השנאה ושבתי להיות בנו של אבא. שורץ בטוהר. אדם. אדם מחורבן. עכשיו אני יודע, אלה אנחנו, נידונים להתהלך עם צלם ה' על מצחנו כמו אות־קין. לא יכול, לא מסוגל לראות ילדה נאנסת. לא מסוגל – נשמה יהודית זכה… כבר אני שומע את קול צמיחת השריון על גבי, כחטוטרת, זה שנתהלך תחתיו כמו תחת שלטי־האבירים: איך ננצח אותם, אם ניהפך להיות כמוהם… והלוא צריך שכּן, צריך שנכרע בתוך הטינופת, כמו שכרע זה בין רגליה המגולות של הנערה הזאת, הלוא נשתגע אם נמשיך כך גם עכשיו, בלי טאטארים, בלי הוּנים, בלי ס"ס, אם נמשיך כך אל קץ הימים, נאנקים תחת צלב הנקמה שלא לקחנו, ועורבים מנקרים וקוראים: בדמייך חיי. קרע שטן. קרע, קרע…

דמעות אילמות של ילד חלש זלגוּ מעיני, והריר נזל מנחירי. מילאתי את הקיטבֶּג, צררתי את השמיכות, נעלתי את הנעליים, חגרתי את החותלות, לבשתי חולצה, בטל־דרס, עמסתי עלי את הצרורות, לקחתי את הרובה, ויצאתי.

“אלישע!” קרא אחרי ברוצקי, אבל אני כבר ירדתי במדרגות. הוא צעק מלמעלה: “חמור, לאן אתה רץ באמצע הלילה?…”

אני רוצה לברוח. אילו יכולתי, אפילו עכשיו, להמשיך ללכת, החוצה, חזרה אל העולם הנורמלי. אני נשבע: ביום שנגיע אל מחנה־הקבע שלנו אני מתחיל לטפל בשחרור מהיר, אעשה הכול בשביל להימלט מן היבּשת שאין לי בה אפשרות להיות אני, לא עם המתים שלנו, ולא עם החיים שלהם.

למטה, במטבח, היה אור, והאשה ושתי בנותיה התהלכו שם. צעדי הכבדים וקולו של ברוצקי הביאו את האשה אל הפתח. שוב דיברה אלי מלים מובנות כל־כך, ובזווית עיני ראיתי את הבת האחת רוכנת על השנייה. שוב פשטה האשה את ידיה, אבל אני עברתי על־פניה, שלא תיגע בי תודתה הארורה. פתחתי את הדלת ונחפזתי אל המאהל, אל שארית הלילה האפל במקום הזה.


ה

רק עוד היום הזה, שמכַסהו היער כחושך, וגם מחר. תלוי, מסביר לנו זוננשיין, בדרך שניסע בה. אם נמשיך ישר מערבה, נחצה מחר את הריינוּס, אולי אפילו את הגבול.

הלוואי, הלוואי. אולי רק אני הוא המלא־להתפוצץ תאוות־מנוסה. מאז אמש רוצה אני כבר לא להיות כאן, כאילו נסענו במנהרת־הרים סומה ועשֵנה, להיות כבר באור, לנשום אוויר. אולי רק אני, מפני שתבוסת אמש אינה מרפה ממני. באִטיות משגעת נעה השיירה, כטור אין־סופי של בהמות שחורות, עוד ועוד ועוד. כמה ארץ יש להם לאלה. אנחנו נוסעים לאִטנוּ על האוֹטוֹבּאהן, והמשאיות הכבדות מלוא כל העין. היום צררנו את בגדינו שיבשו, התארגַנו כיאה לחיילים, כתובות־הגיר חוּדשו על כילת־האבּרזין, הדגלים מתנוססים מעל לחרטומי המכוניות, ופני כולנו לבשו ארשת נוקשה. אסטרייכר הקטן עושה בלי הרף חשבונות: אפילו רק מאה מטרים בין משאית למשאית, הרי זו שיירה שראשה בתל־אביב וזנבה בחיפה. וזה יותר. אנחנו נוסעים בכמה ראשים, ורווחים גדולים בין ראש לראש. הגרמנים משתגעים בטח. ראיתם אותם בבוקר?…

ראינו אותם בבוקר. עלינו מן השדה, בפרברי העיר, וחצינו אותה, לעבר האוֹטוֹבּאהן. השוטרים הצבאיים שלנו היו מקרטעים על אופנועיהם, עוצרים את כל התנועה האחרת. על המדרכות, לפני בתים מופצצים, עמדו אזרחים והביטו בנו. מה הם אומרים כשהם רואים אותנו, אמר אסטרייכר הקטן, מה הם אומרים?

“שיישרפו כולם,” אמר פוקר.

“אחרי היריות בלילה,” אמר אסטרייכר הקטן, “אחרי השריפה, כבר לא ישכחו אותנו.”

אחרי היריות, השפלתי עיני. ברוצקי ישב לידי, ולא הגיב. כך עשה גם בבוקר, כשהתחילה מתגלגלת השמועה על היריות. אסטרייכר הקטן הוא שהביאהּ אל גלעדי וּלחשהּ באוזני כולנו כסוד נורא. בלילה, סיפר, פרצו החבר’ה, אלה החבר’ה המסתוריים־תמיד, לבתים גרמניים ועשו שחיטה. היו המון יריות. אני עמדתי מן הצד, נזהר ממבטו של ברוצקי, והאזנתי. השמועה חזרה על עצמה מכל עבר. היה כנראה טבח בלילה. איזה גרמני זקן על אופניים, סיפרו, הסתובב ליד המאהל, והצביע על בתיהם של נאצים. אנשים האמינו ועיניהם נדלקו בהנאה, אף כי מי כמוני יודע שלא נורתה אלא ירייה אחת. כלומר, אפילו אני כבר התחלתי מפקפק, מתוך תאוות השִכחה. אולי באמת היו עוד יריות, ולא כשלי. עוּבדה שהכול מסַפרים עליהן בביטחון. הלוואי, אמרתי בלבי. עמדנו על שפת הכביש, שתינו תה חם, וראינו את ראש־השיירה המתחיל לנוע אל תוך העיר, בהמת־ברזל־שחורה אחת בירכתי קודמתה. בקצה השדה, בגבול הבתים, עלה עמוד עשן שחור, כאילו הוא מקורם של העבים הנמוכים, שחור בתוך עכור, והתפזר תחתיהם כפטרייה של מלמלה דקה. כמה רך וחלילי הבוקר האי הזה, בין הבתים ליער.

“משהו בוער שם!” צעק פתאום פוקר. גם הוא ציפה כל העת שיקרה דבר־מה ועיניו המכורסמות רצו עם כל שמועה.

“מה בוער?” ננער תמרי, שישב על מדרגת המכונית, כותב במחברתו.

“תסתכל,” אמר פוקר.

עכשיו כבר ראינו בבירור. בבת־אחת צבה עמוד־העשן ונהפך לתבערה. מבנה־עץ גדול, אסם או מתבּן, ניצב בקצה השדה, בוער מתוכו. תימרות עשן שחור ונהרות גִצים דאוּ השמימה, כחִצים נותבים. השמים הנמוכים נתכסו מסך־עשן, והוא נסע לעבר הבתים. הגדוד כולו עמד לאורך הדרך, לפני המכוניות, וצהלה דקה על שפתיו, כאילו אנחנו, איש־איש בעצמו, הצית את המתבן הזה.

“ס’אוֹמוּם, פה כבר לא ישכחו אותנו,” צהל אסטרייכר הקטן, כמי שסגר את חשבונו.

ישכחו, ישכחו. הטור האין־סופי של השיירה זוחל בקצב לא נפסק אל יעדו הקבוע מראש, עוד יום אחד, החוצה, אל מעבר לגבול. אנחנו נוסעים והארץ עומדת. שחק צמיגינו יהיה כלא היה, הכתובות, הדגלים, העיניים הדוקרות – כבר הם נימוחים בערפילים הנמוכים, באֵד העולה מן היער השחור, בצינת הערב. חגוֹרת־בּטן דו־מַסלולית חוגרת את הירקוּת הדשנה הזאת כדי שלא תתפקע. פה ושם מסתעפים מסלולים אל תוך היער, ובקרחת מוּצַלה ניצב מטוס־קרב, כאילו זה אך נחת, או עוד מעט ייסַק. יום שלם זוחלת השיירה מערבה, ומימין, ומשמאל, עורקים שחורים מושכים לכפרים ועיירות מצריחים אל האופק הממוּסמס, ועודנו בחבל־ארץ אחד. כחרב משספת מים חוצים אנו את ארץ האויב – מאחורי ג’יפ המאסף תכסה אותנו ואת זִכרנו.

לאט־לאט. לפנות ערב אָהלנו בין הכביש לבין היער, ואוּלְם היתה מרחוק. ברוצקי לא הזכיר, אף לא ברמז, את מה שאירע בלילה. השכּם בבוקר שב למאהל, והביא עמו גם את הספרים ששכחתי בבית. בשתיקה קיפלנו את האוהל, התארגַנו לדרך ושבנו להיות זה עם זה, בנסיעה ובשינה. עכשיו שכבנו שנינו, ואף שלא פשטנו בגדינו צִמררה האדמה הלחה את בשרנו. ברוצקי הצית בדל־נר וקבעוֹ על קסדה, בין שנינו, נטל סיגרייה לעצמו והציע גם לי. כשעמדתי על הכביש, בדרך למילאנו, ותרמילי מלא סיגריות, התחלתי לעשן, סיגריה אחר סיגרייה. ברוצקי עישן תמיד, אבל רק שתיים־שלוש ביום, וחצוּיות בזהירות בסכין־גילוח. עכשיו עישַנו שלמוֹת.

לא דיברנו זה אל זה. בחוץ התגודדו חיילים. שמעתי את קולו המאנפּף של לייזי, ורגע דימיתי לשמוע גם את בובי. לא הוא, אך היתר הם אלה המתקבצים תמיד בחניות, אלה שרבצו ליד המדורה בליל שביתת־הנשק, כששבנו מבולוניה, ברוצקי ואני. ואני, נדמה לי, כי יובלות חלפו מאותו לילה – לא רק מאז, כי אם מראשית השבוע האחרון הזה. גופה העירום של פליצ’יה רחש בראשי אצבעותי, וריחה היה בנחירי. ראיתי את הנערה המוטלת קרועת־שׂמלה במטבח ושני החיילים הגוהרים עליה… הו, אמא, איך שוכחים את המראה הזה, איך שבים להיות כמו לא־כלום, כמו לא קברתי אנשים בבגדיהם, כמו לא פגשתי את קרובי שעבד בתנורים, כמו לא ראיתי גרמנים מתים בצד הדרך, מעלים עשן, שחורים ואכולים כקורות של בית שרוף, כאילו לשכב עם אשה הוא באמת פשוט־פשוט־פשוט… אני רוצה אל נוגה, לחשתי כילד העוצם עיניו שלא לראות את החושך, אני רוצה את הלילה האחרון שלנו בירושלים, שנגעתי בגופה כמו בכנפי פרפר, שכל־מה־שפה יהיה כלא היה ושוב אהיה ביבשת אחרת, בלי אירופה בזיכרוני…

“…אז תשמעו, אנחנו פעם הכנסנו לתוך הכיתה קופסה של משחת־נעליים עם חתיכת קארבּיד ומים והסתרנו אותה בתוך הקתדרה של צ’ופצ’יק. הוא השתגע מהסרחון…”

“זה כלום. אנחנו חִשמלנו את הדלת…”

“גבורה גדולה. אצלכם נכנס חמור באמצע השיעור?… חמור אמיתי…”

זהו זה. כמו תמיד, כמו בכל הלילות, סגורים בתוך עולמם, משוחצים, צעקניים, גסים, בוטחים בעצמם. אינם פנויים כלל להרהר במה שקורה עכשיו. ואולי באמת לא קורה מאומה, ורק אני מחטט במה שצריך לקבל בלי רגשות, כתרגיל במתמטיקה. ככה זה – הם חזקים ואנחנו חלשים, הם פה ואנחנו שם, ומספיק להיות רכרוך, מעוקם, גלותי. אולי לא מקרה הוא ששוב מוצא אני את עצמי מחוץ למעגל הזה, שוב עם ברוצקי, עם ההיפך ממה שנמלטתי להיות, לא זה ולא זה –

על הקסדה נותר רק מטבע של חֵלב שנתמַיים, והפתיל נכפּף אליו וכבה. סרג’נט־מיג’ור איזאקסון גִלגל שאגה רחוקה כלפי החבורה הקשקשנית, והכול התנדפו לאוהליהם. מיעכתי את הסיגרייה מתחת ליריעה, בעשב הרטוב, וביקשתי להירדם. כל מקרי הימים האחרונים שבו וצבאו עלי, הברחתי אותם והם שבו. פינק, שלא נשאר בו שריד מן העלם הדק שבא בחצרנו. הרשלר שנרצח בווינה. אני, שביקשתי לעשות משהו שמוכרחים לעשותו להם בשביל שנוכל לחיות אחר־כך בלי הדם הרותח לנגד עינינו. אימפוטנט, לחשתי וראיתי שוב את פליצ’יה, והשתוקקתי לגופה. לא זה. לא זה. היו דברים נעלים, שרציתי בהם, היו באמת, ולא אִכפת לי מה עשתה נוגה. אני עוד נשארתי, אני לעצמי, כמו ביום שקיבלו אותי לצבא. אני הלכתי לבדי, ובלשכת־הגיוס פגשתי את הרשלר, גם הוא לבדו. יחד עם התגיסנו, ומספרו היה קטן בספרה אחת משלי. המלחמה כבר רחקה מן הארץ, והאנשים היו טרודים בעשיית ממון, וגם אני, בקלוּת, עשיתי כסף רב. עבדתי במאמץ־המלחמה, כדרך שלחשו על פצעי, והשׂתכרתי יותר מלירה ביום, שבעה ימים בשבוע. פעם ראשונה היה הכסף מצוי בשפע בביתנו, ואני המפרנס הראשי. סביבי טובל הכול בשפע פתאומי, מתקשטים בתכשיטי זהב עבים וחלולים, מחליפים רהיטים, נוסעים במוצאי־שבת לרקוד על שׂפת־הים, ולי תופרים חליפה חדשה, עם מכנסיים ארוכים. פעם בשבוע עודני נפגש עם שמעיקה. הכיתה כולה כבר נתונה עד מעל לאוזניים בתכונת המַטריקוליישן, ורק שמעיקה ואני עושים כסף, ומתיימרים ללמוד בלילות. הוא לוטש יהלומים בתל־אביב ועושה יותר משמונים לירות בחודש. אבא שלי משׂתכר שבע לירות, ואביו של שמעיקה אף לא זה. פעם בשבוע אנחנו מטיילים אל מחוץ למושבה, בין שׂדרות־השיטה, ומתווכחים על טעם החיים, על אלוהים, על מה שקראנו בעיתונים. יום אחד נתעורר והמלחמה לא תהיה עוד, ואני אזכור כי עשיתי לירה ביום מן המאמץ המלחמתי, תהיה לי חליפה חדשה ואלך לרקוד במוצאי־שבת על שפת־הים. האפריקה־קורפוס גורש סופית מאפריקה. הרוסים שיברו את הזרוע הצפונית של המלקחיים, והם מתקדמים מערבה. יומם ולילה הומים המפציצים במרומים, בדרכם הלוך, בדרכם חזור, וכשמודיע הרדיו על מטוסינו שהפציצו מקום בדרום־מזרח אירופה, יודעים כולנו שאלה הם. בימים ההם שמענו על סופו של גיטו וארשה. מרוסיה התחילו באות ידיעות על מה שמתגלה במקומות שנכבשו מחדש. ואני – אני עודני בקושי בן שבע־עשרה… הנה כך, ברגע שבו נתחבר הכול לכוח, ניתקתי מגורלי הנחרץ, נישא על חלומי להיות אחר־מכל־אלה: אני ראיתי נהרות, חלמתי על אוקיאנוסים, ביקשתי לי תפארת… ונחַתי בבסיס־הטירונים בסרפנד. עכשיו?! – זקפו הכול עיניהם – משוגע, עכשיו אתה מתגייס?! בן־אדם, נפל לך בורג – –

עכשיו בשווארצוואלד, ביום־שלפני־האחרון, אני רשאי לטפטף לתוכי את האמת: נמלטתי מן המים העומדים של המושבה, הלכתי להציל לי את נפשי האבירית, ומחר אני יוצא כלעומת שבאתי, רכרוך, לא מסוגל, שב אל מה שנמלטתי מפניו.

“קרוק, אתה ישן?”

היססתי רגע אם להשיב, ואז אמרתי:

“למה?”

“לא, שום דבר.”

“רצית להגיד משהו?”

"לא, חשבתי, הסיגרייה שלך – "

“כיביתי אותה.”

“או־קיי.”

“לילה טוב,” אמרתי.

ברוצקי שתק, אבל ידעתי שהוא ער. עד שנרדמתי לא נשמעה נחרתו.


ו

בלילה האחרון כבר היינו מעבר לריינוס, ביער שונה, ליד קייזֶרסלאוּטֶרן.

הריני מסַפר הכול מן הזיכרון, מן הכוויה שנטבעה בו בסוף יולי 1945, ואורכה מגבול אל גבול. מעולם לא נמחקו המראות ההם, אבל הזיכרון אוהב לתעתע בנו, כדגירה של ספירוֹכֶטָה. אדם נפגע על־ידי חיידק הסיפיליס בהיותו עלם. חייו מתנהלים לאחר־מכן על מי־מנוחות – הוא נעשה אזרח מהוּגן, הוא ממלא תפקידים אחראיים בחברה. מפקידים בידיו עניינים התובעים שיקול־דעת, התאפקוּת, איזון נפשי. וכל אותן שנים מחכה הספירוכטה לשעתה. אדם חלה, ולכאורה נרפא, אך שניים או שלושה מכל מאה חולים נושאים אִתם את הספירוכטה. פתאום היא תתפרץ – כעבור שנתיים, עשר, עשרים, ואפילו שלושים שנה – ותכה את האיש בשתקון כללי. אותה שעה יהיה שופט בבית־המשפט העליון, טייס של “בי־52”, ראש־מדינה, מי שהחברה כולה משליכה עליו את יהבה. אז, בבית־אחת, תיטרף דעתו והוא יהיה עלול לכול.

הזיכרון אוהב לתעתע בנו, ואני נסעתי בנתיב ההוא רק פעם אחת. אני שב אליו מן הזיכרון שהחריף פתאום. מימין הדרך היתה היידלבּרג, וזוננשיין דיבר על מרכז הרוח של גרמניה, ושוב דימיתי לראות זיק־ערגה לבן באפלולית המרכב. הוא מכיר את הנוף על־פה, ויודע את תולדות העיר לעומק מאות שנים. טשרניחובסקי, אומר אני בחיוך, במחווה אווילית כלפי זוננשיין, למד בהיידלברג. אוֹמַר לך דבר יפה מזה, משיב זוננשיין, בארמון העיר, שנבנה לפני שבע מאות שנה ויותר, כתוב: “זה השער לה' צדיקים יבואו בו”. עברית.

“איזה זונות,” אמר פוקר.

“הם ניתצו בוודאי את הכתובת,” אמר גלעדי.

“ניתצו?” אמר זננשיין. “היא שלהם.”

“איזה נוף, איזה נוף!” לחש אסטרייכר את המלים, שכבר לא היה אפשר לשמוע.

שמש בהירה האירה את המגדלים בקו הרקיע, הרחק מן הכביש. נסענו הלאה, ונכנסנו לתוך מאנהיים. זו היתה פעם אחת ויחידה שראינו חורבן גמור. בכביש התנהלה התנועה בקלוּת, אך משני עבריו היו בניינים חרבים, חצוּיים לאורכם, פעורים, בלא חלונות, בלא קירות, ותִלי־תִלים של הריסות. את המשאית כולה הִכה זרם חשמלי, ופוקר ואסטרייכר התחילו שורקים ומצפצפים כלפי העוברים־ושבים המעטים. אסטרייכר צעק גרמנית, מבקש שיידעו כי אנחנו הננו אנחנו, היהודים. אבל היה משהו מעורר־חמלה בעמידתו של אסטרייכר הקטן, הצועק בגרמנית צחה. תמרי גם אמר זאת, ורק כשפצה פיו הרגשנו בקיומו:

“מדוע אתה צועק בגרמנית?”

“לא מאמינים לו שהוא פוצץ את כל העיר הזאת,” אמר לייזי.

פוקר ואסטרייכר השתתקו ושבו למקומם, ואנחנו כולנו נאלמנו. חצינו את העיר, עברנו על־פני הריינוס, חצינו את לוּדוויגסהאפן שמעבר לנהר. חורבות, חורבות, אבל אנחנו נוסעים כתיירים, נבהלים לצאת מכאן, ואגרופנו קמוץ כעווית, כמו שהיה. נוף גבעי, כרמים, זהבובית תמימה באוויר, בתי־אבן, רוגַע של בין־ערביים. הערים החרֵבות בטלו בתוך המרחבים השופעים שנפתחו יום אחר יום, ברצועת־כביש צרה אחת. אנחנו מתגלגלים אל הגבול, והארץ עומדת. שנצא כבר, ולא נזכור.

וכך הגענו לקייזרסלאוּטרן, ליער שלמרגלות גבעה סלעית. כל פלוגה התמקמה בפינתה, כל אוהל מיתח יריעתו, תוך מחצית שעה היינו מאורגנים. היום ארוך בחבלים אלה, והשמים נוגהים במרומים גם כשלמַטה כבר ניטו צללי־ערב. בעלי־יוזמה יצאו לקושש זרדים, עלים, כל מה שאפשר לצרפו למדורה, הביאו פחיות סולר, חבית־עץ שבורה שמצאו ליד הכביש – ואִשים קטנות התחילו מרקדות על־פני המאהל כולו. פוקר זימן את צוות הפוקר שלא ישב מזמן למשחק – את ברוצקי, גלעדי, מושיק הטבּח. מושיק דאג לאווירה – תה, סוכר, סיר וחצובה שהוצבה על האש. אולם חרף זירוזיו של פוקר לא התנהל המשחק כראוי. יותר מדי אנשים הצטרפו למעגל הזה דווקא, הולכים אחר חושיהם האומרים כי הוא שונה משאר המדורות. מישהו שאל את גלעדי על מסעו במחנות – עד הערב לא נזדמן הדבר – והוא סיפר, על אנשים שפגש, לא על טיב שליחותו, אֶפּיזודות, כדבריו. פגשנו בחור, סיפר, שהגיע אלינו אחרי ששב לעירו ולא מצא שם איש חי אחד, זאת אומרת יהודי. הוא הגיע לבית הוריו בדלת. הדיירים החדשים, מַכּרים ותיקים, הביטו בו בתמיהה ואמרו: עדיין חי אתה? הוא פוחד לישון בעיר, שלא ישחטוהו בלילה, והוא ישן בשדות, בהיחבא, עד שחצה את הגבול, כמו במלחמה.

“יֶקטרינה הגדולה אמרה: אנשים נולדים, אדמה אינה נולדת. זה אצלם. מחר ייבּנו מחדש כל הבתים החרבים, היתומים ישריצו זרעם, ובעוד עשרים שנה לא יידעו שהיתה פה מלחמה. אבל אצלנו… אצלנו אין אנשים. לא נשארו אנשים.”

קולו של גלעדי החליד מאז אותו יום באסם, לפני מִסדר־הזיהוי. הפלדה היתה חרס נשבר. גם הוא יודע שהתבוסה שלמה, ואפשר רק לברוח, להימלט מן היבשת הזאת. גלעדי עלוב יותר מתמרי, שעומד מן הצד, מחוץ למעגל, ומטה אוזן.

לא רציתי לשמוע ודחקתי עצמי החוצה. הלכתי לי לבדי, נמשך אל האִשים הקטנות, כמו אל הגחליליות שבאגדות, אלו המדיחות תמימים. האדמה היתה רפודה רקב־דורות משכּר, ואוויר בשׂוּם כזה לא נשמתי מעודי. זוהי ארץ הריינוס. קהילות שו"ם. לא הרחק מכאן התגורר ברוּך ממַגנצה. אם אגש אי־פעם לבחינות־הבגרות אישאֵל בוודאי על ברוּך ממַגנצה, הבוחנים יבקשו שאצטט, לדוגמה, מקללותיו של האיש המובס זה, ואני, בהומור־גרדומים, כלשונו של זוננשיין, אספר כמה סיפורים אקטואליים. אפשר אפילו לעשות הקבּלה נאה – ציין את ההבדלים בין שני היהודים ממַגנצה, ברוך ואמנון… בָּרֵך אלוהים וָמוּת, צַדֵק את הדין וָמוּת.

הלאה לאורך הדרך שכנה פלוגה גימ“ל, ומעבר לעיקול, במקום שמתרחק ההר מן הכביש, התפרשׂה פלוגה דל”ת. המשטרה הגדודית נעצה את שלטי־הכיווּן לאורך הדרך, וקל היה להתמצא. כשהסתלקתי מן המעגל שלנו לא היתה מטרה לפני. עכשיו ידעתי שאני מחפש את בובי. זוהי ההזדמנות האחרונה שלנו, ואי־אפשר שנצא מכאן מחר בידיים נקיות. מיני לחשים עוברים בפלוגה, כאילו פוגעים ברוצחים בחשאי, בלי פנים. אולי, אף שאיני מאמין. אולי, אבל לא זה הדבר שבלעדיו לא נדע מנוחה לעולם. בילדותי היו ידידי המשפחה מכנים אותי עראבּצ’יק, דרך חיבה, בגלל עורי הכהה, ובדמיוני ציירתי עצמי כבידואי שאוּמץ על־ידי הזוג היהודי הזה, אבא ואמא. אולי מציק לי דם קדמון, חוֹמֵר ומתאמץ לפרוץ בעד הקליפה היהודית: אין חשבונות של עדיף וכדאי ואפשר, כי אם חוק אחד, ואפילו נותרת אחרון לבני השבט: דם גואלים רק בדם. ולאחר־מכן – אַללָה ירחם!…

אני אלך אל בובי, אקח אותו הצִדה ואדבר דברים מפורשים, גם על מה שאירע בי אמש. בוא, בובי, אוֹמַר לו, שנינו, אל הבית הראשון, אל המשפחה הראשונה, בלי מלה מיותרת אחת. לא אִכפת לנו כל האחרים, אבל אנחנו, שנינו, נדע ששפכנו דם מצד זה של הגבול. כולם שותקים, וכולם יודעים: הלילה הזה הוא האחרון, ואם נחמיץ אותו, נחמיץ הכול, לעולם. בוא, בובי –

לא מצאתי אותו. כל מי ששאלתיו אמר, שראהו זה עתה, ליד תור־האוכל, בין האוהלים, במטֵה הפלוגה. אין יודעים היכן הוא. אולי הלך להשתין, מי עוקב אחריו?

ההחלטה המרוממה שמלפני רגע נהפכה למעמד נלעג. הכול חישב דמיוני לפרטיו, רק לא זה שבובי אינו יושב ומחכה לי שאבוא. מה פתאום אני? גם בעודו בפלוגה בי"ת, לפני שהועבר, לא נטווה שום חוט בינינו. ואם מלייזי הסתיר את מחשבותיו, מה היה אומר לי אילו באתי אני אליו… מגוחך האופן שבו אני חורש מחשבת־רצח, שכבר היא נהפכת לבעתה ועתידה להסתיים כמו אמש במטבח. מה טוב שלא מצאתי את בובי.

חזרתי כלעומת שבאתי פוסע לאִטי על שפת הכביש. ירח חסר נסע בין עבים לבנים. המדורות היו דועכות וכבות, והאנשים נעלמו באוהליהם. לילה כזה ממלא אותי תמיד מחשבות רכות. פה, בחבלים האלה, התרחשה עלילת הספר, שהיה עובר מיד ליד בששית – “קתרין היתה לאיש־צבא”. נזכרתי בשני הגיבורים, קתרין וחברהּ, מה שמו, האם לא לוּסיֶין. נזכרתי בנוגה, בעצמי, ונתמלאתי עצבוּת, אותה עצבוּת שכבר נגמלתי ממנה כביכול. לא ייתכן, את ראשי אני נותן, לא ייתכן שנוגה רצה אחרי כספו או שמו של עורך־דין מחורבן, או השד יודע מה. זו מעשייה קרתנית, שהביא עמו אותו נוֹד ירושלמי, ואני נתליתי בה. ההיפך הגמור: נוגה ראתה אותי תמיד כקל־רגל, כמי שכנפיו יוצאות לקצה עולם, והיא אינה רוצה להיות ריחיים על צווארי. היא כתבה כדי שאכחיש, כד שאכתוב מחדש. במפורש ובמלים רותחות – אַת, נוגה, רק אַת, ואין בִּלתך. ואני, בקנטורים השבתי לה, בעלבונות. עכשיו אכתוב. רק נגיע ליעדנו אשב ואכתוב, ובלי מכות־נגד. לא, לא רק אכתוב, כי אם אגיש מיד את הבקשה לשחרור מטעמים משפחתיים. התעודה הרפואית בידי. צריך לכתוב הביתה שיפנו גם הם לשלטונות־הצבא בארץ, שימציאו טעמים קורעי־לב. אני רוצה בך, נוגה, אני אילחם עלייך, שהיה לך ברור. את חפציו של הרשלר אשלח לדודתו בבית־ישראל, אבל את ספריו אשאיר לעצמי. ממחר, מן היום שנתיישב במקום כלשהו, אתחיל ללמוד, ורק זה. רוצה לשכוח את מה שאירע בי בינתיים, רוצה לשוב אלייך, אל האהבה הנקייה, אל העולם שלי, אלף שנים לאחור…

“נבלה קטנה!”

הצעקה ירדה עלי פתאום, ועמה מהלומה מאחור, מתחת לאוזן. נכפּפתי כלפי מטה והגבהתי ידי, ובו ברגע הוכיתי בעצם קשה באחורי. אבד לי שיווּי־משקלי ונפלתי לפנים. חרטום של נעל, ידעתי, וגם הקול כבר היה מוּכּר, אחד מן השלושה שגירשתים ברובה שבידי:

“חובש מחורבן, על גרמניות אתה מגן, הה!”

ושוב ננעצה נעל בבשרי, אלא שעכשיו הייתי צלול וכל שרירי דרוכים. לא היה בידי כל כלי שאוכל להתגונן בו, ועדיין לא רציתי לחשוף את פני. התראיתי כנבהל, סגרתי ראשי בידי, ועיני תרות תוך כך אחרי רגליו. הוא עשה את המשגה הצפוי ופסע סביבי, אל מול אברי הפגיעים יותר. ברגע שראיתי את נעלו מתרוממת משמאלי ניתרתי עליה בכל כוח גופי. בעודו מתאמץ לאזן יציבתו, וגופי כרוך על רגלו האחת, שִחררתי את ימיני ובתנועה חדה, מלמטה למעלה, הקפצתי את אגרופי אל מפשׂעתו. הוא צעק צעקה פראית אחת, ושוב לא שלט על גופו. הוא התקפל כולו לסוכך על אשכיו, ואני ניתרתי על רגלי והלמתי בראשי, מלמטה למעלה, לתוך פרצופו, כמו שלמדתי בילדותי מן התימנים שבגבול השכונה שלנו. הייתי תקוף עלבון וחמת־רצח, כבאותם ימים נשכחים בבית־ספר, שהייתי צריך להתגונן מפני הגדולים ממני. תנועותי היו כולן נחרצות ושלוחות־רסן, ולא היה בי אלא רצון אחד, לשקע בגופו את כל כאבי.

"תעזוב, אידיוט, תעזוב, אני אהרוג אותך, תעזוב – – "

קולו היה בכייני, אבל הוא לא עורר את רחמי. להיפך, תאווה סומה לכתוש ולמעך אותו גברה עלי.

“חובש מחורבן, הה…” לחשתי וקפצתי עליו, הולם בו במכות־אגרוף קצרות. “חובש מחורבן, הה…”

“תעזוב, אני אומר לך, תעזוב…” קולו חרק כרהיט מתפרק, ואני חשתי כיצד מתרוקן גופי, כאילו נתבּלָה בבת־אחת. הברנש שכב על גבו, מסוכך על פניו באַמוֹת־ידיו, ואני ישבתי על בטנו, ברכי נלחצות על חזהו. על הכביש עברה מכונית־צבא פתוחה, ועליה חיילים ונערות, שהשאירו אחריהם שובֶל של שירת־שיכורים. כל העסק נמאס עלי. טוב שלא היה עֵד לקרב־האגרופים המביש הזה. למה לא הנחתי לו להכות בי, על אמש, על הכול?

קמתי מעליו ופניתי ללכת אל הפלוגה שלנו. בעודו מוּטל על הארץ, בטרם התאושש, צעק אחרי:

“חכה, אתה עוד תתחרט, אתה עוד תצטער…”

כבר הצטערתי. לא החזרתי ראשי. בגופי נטבעו המכות היבשות, ובתוכי הייתי ריק, ועם זאת היתה איזו קלוּת משמחת בעייפות שירדה עלי. בכניסה לשטח הפלוגה שלנו עמדו נהגים ותיקנו מכונית לאורם של פנסי מכונית שנייה. מן הצד ישב תמרי, שגנב לעצמו אלומת־אור אחת, וכתב במחברתו, כמו תמיד. מה הוא כותב, לעזאזל? מה הוא מבין?

כשנתפסתי באור הבחין בי תמרי, ולפני שהספקתי לשוב ולהיבלע בחושך ראה כנראה שאירע בי משהו.

“קרוק,” וכבר עמד על רגליו, ומיהר אחרי, “מה קרה לך?”

“מה קרה לי?”

“מישהו הִכה אותך, קרוק!”

“איש לא הִכה אותי.” תמרי, והמחברת השחורה וטבלת־העץ שבידיו הרגיזו אותי. דברי־הימים שהוא כותב הרגיזו אותי. הפניתי לו עורף ופסעתי אל המאהל. הוא מיהר אחרי, והחזיק בי.

“קרוק, אני דורש ממך לסַפר לי את האמת. מי חיבל בך? אתה רועד כולך.”

“אני רועד מפני שהִכיתי מישהו אחר. אם אתה רוצה לדעת.”

מעולם לא דיברתי אל תמרי בעניינים של ממש. אבל עכשיו נפתח פי.

“אני לא מבין…” פתח. שיסעתי אותו:

“אם אתה לא מבין, אז מה אתה כותב פה כל הימים…” תמרי הרפּה ממני ומבטו נרתע. “דבר נורא עשית לנו שם, תמרי.”

“דבר נורא?… על מה אתה מדבר?”

“על מִסדר־הזיהוי אני מדבר. על בובי ועל הרשלר. על כולנו.”

“קרוק, אתה…”

“אני בסדר גמור. האם לא ייסרו אותך סיוטים אחרי המִסדר ההוא, תמרי?”

“לא. בפירוש לא. קרוק, בוא, שב רגע…”

“אני רוצה לישון.” פסעתי לעבר האוהל, ותמרי בעקבותי. הוא דיבר ודיבר, ואני מיאנתי לשמוע. רק עכשיו התחיל גופי כואב באמת וברכי פקו תחתי.

“אינך רוצה לשמוע אותי?” שאל תמרי.

“כבר שמעתי. את עצמי. כתוֹב במחברת הזאת שלך, שלחַלשים אין שתי דרכים. כתוֹב שנשארנו יהודים. כתוֹב שהזיכרון הזה עוד ישוב אלינו, כמו בּוּמראנג. את כל היתר אנחנו יודעים.”

ירדתי על ארבעותי וזחלתי לתוך האוהל. ברוצקי כבר נחר. נכנסתי בבגדי, בגופי המזיע, אל מתחת לשמיכות, והתפללתי בלבי שכבר אהיה מעבר לשעות המעטות שעד לגבול. אוי לי מרוחי הרפה, שאינה יכולה לשפוך דם נקי ולעולם לא תנוח מרתיחתה.


ז

אחר־הצהריים כבר היינו בצרפת. הכול נראה אחר. עיירֶת־הכורים המטפסת על הר, הרחובות העקלקלים, אנחנו. צעקה גדולה עברה ממכונית למכונית. שרנו הבאנו־שלום־עליכם. מצאנו את ארגז הסוכריות והמטרנו על כל עובר־ושב. שרקנו אל רגלי נערות. פִּרחחנו עצמנו עד כלות. הייתי בסך־הכול בן תשע־עשרה, והכול לפנַי. בפרשת־דרכים עמדה נערה וסִחררה מטרייה פתוחה. חץ הורה – כך וכך עד פאריס. הכול חוזר אל הנורמלי, חברים.

לכאורה.

אני רוצה לשכוח את המסע הזה, ואני זוכר איך נחשפתי עד קובּעת חולשתי. לעולם לא אחזיר פנַי לשם, לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותי נהפכות לנציבי־מלח. ועוד אני לוחש עליו, כמו על דם כחול: אשרַי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה.


  1. “עיפון” במקור המודפס, צ“ל: עיפרון – הערת פב”י.  ↩

  2. “אל” במקור המודפס, צ“ל: את – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות