רקע
יצחק בן־דור
מכתב לדב סדן
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

לד. ש. (סדן)

– – – האזינה אלי וישמעך אלהיך – אלהינו. כל מליצה היא בנידון דידן אמת, גוף של מעשה, ציווּי וכדומה. רמות אינן כאן אלא שטחים של ממש. – איני חושש, שמא תראה בדברי תעמולה לגביך. כן, אני רוצה לעשות תעמולה, לתעמל אותך. בידך לעשות ואינך עושה, ואתה נותן את הדין – – איך נביא את הגאולה? לא כיצד תבוא. כיצד נעשה אנו את חלקנו כדי להביאה? אין שום ספק, כי המעשה בה“א הידיעה הוא כיום בהיחלצות לצבא. – – כי זה המעשה, הצבא עושה את המלחמה ולא אחר – – אנו צריכים היום הרבה חיילים וחיילות. נחוץ לנו גם המספר, למטרת טענות מדיניות, ואנו צריכים את עזרתם ממש, אף על פי שהיא לא־גדולה בחשבון של כל יחיד ויחידה, אבל פרוטה ופרוטה מצטרפות, ורק כך אנו צוברים את הכוח הגדול שיעיק על האויב. ועוד יותר אנו צריכים את ההליכה לצבא, למען ידע יהודי, כי שעה אחרת היא, לא השעות הרגילות ולא הימים של משלח־יד וסידור והכנת מעמד חמרי ליחיד ותרומת־אנחה לטובת הכלל. אוי לנו אם כיום יישארו יהודים במצב־נפשם הרגיל, בלי מהפכה ברגש ובנכונות לקרבן. ההצלה הגדולה שיציל עמנו את עצמו תהיה הנכונות למלחמה, ליסורים, להגנת איש על אחיו, להגנת החזק על החלש, להקרבת החיים פשוטו כמשמעו. אם נשיג את זה לא יוכל לנו היטלר. אילו היו אחינו בפולין ובשאר הארצות מוכנים ברוח הכנה כזאת, לא היה יכול הצר לטבוח אותם, ואילו יכול להכריעם בכוח מתוך קרבות בלתי פוסקים, היה קול־שאון־ההיאבקות מנסר מסוף העולם ועד סופו, ועולם־יה היה באמת מזדעזע. אילו הקרבנו את מחצית קרבנות פולין וליטא ורומניה תוך כדי מלחמה, היינו אולי מנצחים במלחמת־עתידנו, והגויים היו מוכרחים לתת לנו את המעט שאנו דורשים מהם. ואם איננו מניעים את נפש העם למלחמה לאלתר, הרינו מאריכים את הגלות המרה, שאינה במקום זה מליצה אלא תכונה ממש. והיא תכונה בארץ־ישראל כמו בחוץ־לארץ. אם לא מלחמת החשמונאים, אזי גלות. אם לא מלחמת מסדה – אזי היטלר. הרומאים לא טבחו אותנו כמו שעשו לנו בפולין. גם לא הכשדים. למכור לעבדים ולשפחות זהו ענין אחר לגמרי במסגרת התקופה ההיא. להגלות את החרש והמסגר, לאסוף את פרחי בית המלכות ולפרנסם ולתת להם השכלה ודאי שאין זה מידת היטלר. עם יהודים לוחמים ונכונים להקרבה עצמית מוכרחים הגויים להתחשב בחישוב אחר לגמרי. – ועוד אנו צריכים שילכו יהודים לצבא, שיש בו מבשורת העצמיות, העבריות. ואין לך עוד מעשה המבריא את היהודי – מלבד יסוד ישובים יהודים נוספים על אדמת ארץ ישראל – כהליכתו לפלוגות וגדודים עברים, ואפילו אם הם לפי שעה עברים רק בשם. ובתכונה חלקית, ולא בבעלות עברית. ההליכה אל עולם־כוח עברי היא המרפאת והיא הנחוצה. אבל גם תוצאות חשובות ופרי ישוה יבוא מכל זה. – – ושוב, בוא וראה, מה אתה עושה לנו כל יום. לא רק שאינך דוחק את הקץ, אלא שאתה מדחהו. מי יודע כמה לבבות היית מכשיר יום יום בקריאה, בהבלטה, בזעקה, בהקרנת־חום. מי יודע, כמה נשים היו מרשות לבעליהן ללכת, כמה אחיות היו מאיצות באחיהן, נערות באהוביהן, כמה מהססים היו מחסלים את היסוסיהם, כמה שאננים היו מתחילים להסס – מרוח־סערה, רוח נושאת חום מתוך העמוד הראשון של “דבר”. ואתה מונע את כל הטוב הזה – – כל אפס־מעשה ב”דבר“, כל מיעוט־מעשה ב”דבר" יש לו הדים ובני הדים גלויים וסמויים, שקשה למנותם ולפורטם, וכל זה עליך. איזה הר כבד של אחריות נתון על ראשך, איזו מידה של חיים בידך, איזו סכנת מות, חס וחלילה, בקרירותך. – – –

תש"ג


המלצות קוראים
תגיות