לדמותו

מאת

יצחק בן־דור

---

מתולדותיו

מאת

יצחק בן־דור

מוצאו של יצחק בן־דור מיהדות ליטא רוויית מסורת לאומית והתעוררות ציונית. נולד ב־19 במאי 1893 בשאד (סאדה) במחוז טאלז' לאביו אברהם־אליעזר ולאמו פייגה־רבקה ניימן. למד בחדר ואחר כך בישיבת טאַלז'. עוד לפני היותו לבר־מצוה פירסם רשימות ב“הזמן” של ב“צ כ”ץ והיה ממייסדי אגודה ציונית “קדימה” שחבריה בחורי הישיבה. עבד בהוראה ולמד מלאכת הצילום.

משהחליט לעלות לארץ, יצא לגרמניה, נתעכב זמן מה בה ובאנגליה וצרפת. לארץ־ישראל הגיע בנובמבר 1913 ומיד יצא לעבודה בחקלאות בחולדה וברחובות ובמקומות שונים אחרים. בתל־אביב עבד בסלילת כבישים.

במלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי הראשון ושירת בחיל הרגלים בארץ־ישראל ובמצרים והועלה לדרגת קורפורל. בהיותו בגדוד השתתף, ברשימות ב“קונטרס” וב“צייט” בלונדון. ב־1921 עבר לירושלים שאותה נשא בלבו כל הימים ופתח בה צלמניה. היה פעיל בחיי הציבור וההגנה וב־2 בנובמבר 1921 היה עם קבוצת המגינים בשער השלשלת שבעיר העתיקה. משם עבר לתל־אביב ועבד בגננות. בבנין ובמדידה.

עם ההכנות לייסוד עתון פועלי ארץ־ישראל הוזמן על ידי ב. כצנלסון להצטרף למערכת “דבר” והוא השתתף בו מגליונו הראשון באחד ביוני 1925 ­– ועד גליון יום קבורתו (“שיחות ירושלים”). תחילת עבודתו במערכת כּריפורטר ועם פתיחת המדור הכלכלי נמסרה לו עריכתו. בעבודתו העתונאית גילה לא רק זריזות שלא ידעה ליאות, אלא גם חיבה עמוקה לכל פעולה ומעשה, לכל מוסד ומפעל, שראה בהם התגלמות החזון הציוני וביקש לשתף עצמו בהקמתם ובשגשוגם.

כשם שלא ידע רסן וכבלים במלחמתו נגד תופעות מזיקות ­– עדיין זכורה מלחמתו הנמרצת בספסרות בקרקעות והיא אינה אלא אחת מפרשות מלחמותיו הציוניות־עתונאיות לביעור הנגעים מחיי הישוב ­– כן לא היה שיעור לשמחתו לכל מעשה יצירה. מועטים בארץ מפעלים כלכליים שקמו עד אמצעיתה של מלחמת העולם השניה שבן־דור לא היה מלוויהם הנאמן משעה שעלו ברעיון יוזמיהם. ולא מועטים המפעלים שהוא היה יוזמם ומדריכם, תומך בהקמתם ומסייע לפיתוחם ­– לא רק בעטו שהיה קודש למפעל הציוני אלא גם בעצה ובהמלצה, בכל מפעל נוסף ראה נדבך נוסף בבנין הבית הלאומי.

מזגו החם ומסירותו לכל ענין ציבורי דחפו אותו לפעילות רבת־גוונים, ודעתו היתה נשמעת ברצון ובהערכה.

על אף גילו הקשיש ­– מלאו לו אז 49 שנים ­– ולמרות חולשתו הגופנית, החליט בקיץ 1942 להתגייס למלחמה בצורר ישראל. בעקשנותו התגבר על כל המכשולים ששמו לפניו הועדות הרפואיות והצליח להתקבל לפלוגת ההובלה. שירת בה 3 חדשים כטוראי בארץ־ישראל ובמצרים, בלוב ובאיטליה. חלה וידידיו ביקשו לשחררו, אולם הוא עמד בשלו והמשיך בעול התפקיד שעלה בעיניו לאין שיעור משעה שהגיע לרומא ונרתם לא רק לעבודה במערכת העתון “החייל”, אלא גם בפעולה רבת ענפים למען שארית הפליטה שהתרכזה באיטליה המשוחררת. יצחק בן־דור היה אחד העושים והמעשים. מהאנשים המרכזיים שהעמידו החיילים העבריים ב“מרכז הגולה” ברומא ובהסתדרות הציונית באיטליה שחידשה את חיי התנועה ליהודי איטליה ולרבבות הפליטים שהתכנסו שם בדרכם לארץ־ישראל. להט נפשו לא נתמצה בפעולת הארגון וביזמה התרבותית. בקלחת הענינים הציבוריים ובקדחת הדאגה לשארית הפליטה, להצלתה ולהעלתה, מצא גם פנאי לחבר מלון עברי־איטלקי ומורה דרך עברי ברומא ששירת את החיילים העבריים.

לאחר שחרורו מן הצבא חזר לעבודת המערכת והופקד על משמרת ירושלים כמנהל סניף המערכת בעיר שאליה נשא את נפשו ובה מצא מותו.

---

יצחק בן דור: צוואת אותו ואת בנו

מאת

אליעזר שטיינמן

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מסיח את כל עצמו עד לדם־תמציתו ותעלומת־הגיונו בפרק אחד, במגילה עפה אחת. יש כותב מאמר של יום והנה הוא נושא דבר לדור, מינשר לדור. יצחק בן־דור פרסם בעתון היום בגליון שבט תש“ח פרשיה קצרה מענין היום בשם “לאבות ואמהות בישראל”, והיא צוואה לכל האבות והאמהות בישראל מדור אל דור. מוצא אתה באגרת זו חוסן האמונה ותום הרגש, השתפכות הנפש עד יסודה בה ומיצוי חשבון היחיד בישראל וכלל ישראל, כל להב הקדושה, שציינו את אגרות הפרידה והוידוי של יהודים בני עליה מאז ומעולם, טהורי הדיעה ושלומי הנפש. איגרת זו נכתבה מלכתחילה כפרק של עידוד ונחמה לאבות ואמהות מישראל, אשר שכּלו כמוהו בשנות מלחמת העצמאות את בניהם, ובתוכם גורי האריות פרחי הפלמ”ח, שהערו את נפשם למות על קידוש המולדת, אף בנו חיים, צעיר יקר־הסגולות וברוך־הכשרון אמיץ בלוחמים, נמנה עמהם, אך קצו של הכותב לא נתמהמה לבוא, ואף הוא ניתן לו מכדור האויב ונתקבל, דומה, מתוך תשוקה טמירה לחרף גם כן כבנו את נפשו על קידוש הקוממיות ­– שכן לא די שלא ברח מן הסכנה היה תוקע עצמו לכל מקום של סכנה להיות קרוב אל החללים הנופלים על מזבח המולדת ­– זרע אור רוממות הקרבן והוידוי האחרון על כל טורי הכתב והמכתב הזה. אין פרשן טוב מן הקרבן. לפיכך ראוי מכתב זה לשמש פירוש ממצה לכל הגיגי לבם של טובי הישוב בישראל שהשתתפו בין בגופם ובין בחזונם במאבק־דמים זה בשנות תש“ז־תש”ח, שבו קמה מדינת ישראל ותהי לנס בגויים. כל אשר הרו והגו לבבות שותתי־דם למראה התגשמות חזון הקדומים של ישראל לא לפי היעודים הנבואיים של לאחרית הימים, לא ב“וכתתו חרבותם לאתים”, כי אם בדם ואש ותמרות עשן, כל החרדה והדאגה לטוהר משאת נפשנו, כל האימה מפני גאולת ישראל הרוחצת את פעמיה בדם, כל הדעת של אין ברירה, של גזירה שיש עמה פיקוח נפש של כל הדורות, אף תום אמנותנו כי הזוועה הזאת לא היתה אלא הוראת שעה מטוב גורלנו וכי דור הבנים לעתיד לא יהיה חס ושלום חמוץ בגדים, כי ”הצפרניים שבהן ירטשו נוקמים עברים צעירים את גופי המרצחים תותבות הן" ­– נתפרשו כאן בביטוי כולל וממצה¹, במיעוט המחזיק את המרובה, בשפה שיש בה הוד ללא רוממות, שׂגב ללא מליצה, תיאור מדויק של נוף־הנשמות, ללא כל שפת יתר וללא להטי לשון. והרי זה הספד על כלל הנפשות הצעירות שמסרו נפשם על הנותרים לחיים ושבמותם ציוו להם את החיים, הספד ללא ארשת־פנים של אֵבל וללא מחלצות חגיגיות של ביטוי. הספד שהוא שיחה יומיומית כמעט, האוצר בתוכו חיוניות של הצהרה תקיפה שהזמן גרמו ­– כלום יש דרגה למעלה הימנו? הספד כזה כל דבור שלו, וכל הגיון שלו מעשה רב, כללותו כתב־אמנה, אות־ברית־קודש בין מי שנעשה שלא מדעת מטעם הגורל שליח הציבור בזמן ההוא, לדורות הבאים. הפרק “לאבות ולאמהות בישראל” הוא דף לספר הצוואות החדש, שנפתח על ידי אנשי העליה בישראל הבונים והמגשימים.

יצחק בן־דור לא היה אחד חדש שיצא להסיח עצמו לפומביות, אלמוני שעלה באופן חד פעמי על הבמה הציבורית, אנוס לדיבור על ידי עקדת בנו, לשווע ברבים את מכאובו. הוא היה כל ימיו שרוי במחיצתם של במת הציבור, עתונאי לפי משלח ידו, פרשן המעשים הישוביים ­– ­– אבל צא וראה, אפילו מי שעוסק תמיד בחיי־שעה, עדין אינו בא לכלל דיבור אמיתי, היינו דיבור שיש לו השפעה לאמתה, כמוה כפעולה, אלא אם כן יגיע לשעה שהיא שלו. ויש שאין אדם מגיע לשעתו, אלא שעתו מגיעה אליו, מתרגשת ובאה עליו, באה כרעם, באה כחתף, באה ולא רק ניחתת עליו, כי אם יורדת לתוכו, עושה הפיכה בכל מערכי־רוחו, נותנת בו כביכול נשמה חדשה, בוראה לו שפה חדשה, הוא מתחיל לדבר בשפתו שלו, וזו פועלת כרעם, כבשורה, כ…צוואה אחריו. ברית כרותה ללשון, היוצאת מן הלב, לעשות את שליחותה. אפילו ערלי אוזן מבחינים בטיבה של זו, שהיא כולה אש עצורה בעצמות ולא אש להבה הפורצת ומעלה תמרות עשן לעוור עינים; כולה שפה זכה. אין היא כלל חגיגית, אדרבה, יש בה הרבה מן האושר והפשטות של החול והחולין. אין בה לא תביעה נמרצת, לא התלהבות יתרה, לא הדגשה מרובה, לא שום דגש חזק והצגת עצמו. תוכה ענווה וברה צניעות. בפרק “לאבות ואמהות בישראל” אין כל רמיזה לפרט קטן אחד שהונח ביסודו, והוא קרבן הבן. המכאוב האישי חס מלהזכיר אין כל אישי, חסל סדר האני. כאן הכל לשון אנחנו ובמנין רבים: אבות ואמהות, רבים שתו. שכחת אני זו כבר מצאה לה דוגמה בכמה מאנשי מעלה בני כל הדורות, בישראל ובעמים, שמספרים עליהם, שכשבאו אליהם מנחמיהם לנחם באבלהם, התחילו הם לנחם את מנחמיהם, זו היא מידה של קדושה. הפרט מתמזג בתוך הכלל וכל מעשי היחיד ומקריו, כל יסוריו ומכאוביו, אף שכולו, מסתבר לו כשליחות לגבי הציבור. אין מגיעים למידה זו אלא אם כן משיגים סוד האחד הגדול, המבריח את כל החיים והמחבר את כל הנשמות לנשמת כל חי. הרי זו מהותה של האמונה, משמעה כוח, שעל ידי שהיא מגעת את הפרט אל המעינות ומצמידתו אל האחד העליון, מקור החיים, היא מגבירה את כוחו ומוסכת לתוכו גבורה לעמוד ללא חת בכל המוראות ולקבל באהבה כל המקרים והמעשים, הפועלים להאדרת כוח החיים אף במחיר אבדות וכשלונות פרטיים. אדם בבחינת אנחנו מוגן ומחוסן יותר מן האני. אדם בבחינת אנחנו יש והוא מתעלה להיות פה לגאון החיים ולמעוזם. ממילא כל דיבור שלו מצווח את החיים.

בכ“ז טבת תש”ח נכתב הפרק רב הכוח “לאבות ואמהות בישראל”, ובב' סיון אותה שנה נפל האב יצחק בן־דור בירושלים עיר הקודש אחרי בנו. בעצם הקרבות היה האב השכול משוטט בכל מקומות הסכנה להיות בגוף ונפש עם משיבי המלחמה שערה.

בספרו ניתנים מתוך עזבונו “מכתבים לבנו חיים” ­– שכל אחד מהם זכאי להתנוסס באוסף נבחר של אגרות “אבות לבנים”.

תש"י

*

שנים רבות, רבות, ידענוהו. “מצעירי הצאן”, כביכול ­– כלומר מאחרוני אנשי העליה השניה. תחילה ­– פגישות בציבור; באסיפות, בכינוסים, בועידות. לוהט, נלהב, קנאי, ועם זאת ­– נועז, עצמאי, “בלתי מפלגתי”, “חסיד” ו“מתנגד” במזיגה משונה למדי. מסור ונאמן ודבק באישים נערצים, אך מסוגל לחיוך ולהסתכלות אפיקורסית־בקורתית חברית.

ואחר כך באו שנים רבות של עבודה, ביחד, משמעו כפשוטו: יחד כמעט כל היום וכמעט כל הלילה. וכי ידע בן־דור שעות־עבודה מה הן? כל שעות היום שהיו ברשותו היה שקוע בעבודה; ואילו בשעות הערב והלילה ­– אך אז היה “מתלקח” לעבודה! “לפי התכנית” או שלא לפיה, לפי התפקיד או שלא לפי התפקיד ­– הוא היה “עובד לילה” לתיאבון. ואחרי ככלות כל העבודה ­– היה מופיע לפתע שוב במערכת או בדפוס, בשעה מאוחרת מאד, וכולו אומר כובד־ראש וסיפוק־נפש ומרץ שופע והוא כמבשר בשורה: “אתן לך איזה ידיעות”… דבר שמע ברחוב, או דבר למד מתוך דבר, או דו"ח או “קומוניקט” נזדמן לידו והוא דלה מתוכו כמה שורות, שקרמו, בחושו ובכשרונו, עור ובשר, ודם־חיים נתמלאו, ונעשו ידיעה רוטטת ומעניינת. ההוא ישהה דבר עד מחר? ההוא יתעצל לשוב אי משם למערכת? “והרי זה דבר חשוב מאוד!” ­– הכל חשוב מאוד בעיניו. אין בכלל דבר קל בעיניו. עתון רשמי הגיע ­– הריהו יושב וחופן מלא פנקסו ידיעות, ידיעות, קטעים, צירופים ­– מנוסחים, ברורים, ערוכים, מוכתרים בכותרות: קח ומסור ישר לדפוס; אפשר לסמוך עליו, על כתיבתו ועל ניסוחו.

בן־דור מתרגם בלילה טלגרמות בשביל העתון, השעה מאוחרת מאוד, העתון הולך ונסגר. אין “כוח־קליטה” עוד. ובן־דור מתרגם ומגיש. לגבי דידו אין שעון, אין עייפות, אין תחומי עמוד: “חובתי לתרגם ולהגיש לך מה שאני מוצא מעניין וחשוב. אתה עשה כחובתך ותפקידך, אתה ­– ברור, מחוק, זרוק. אין זה מעניני. עניני ­– לא להניח דבר שיש בו ענין”. ואתה רוגז ורוטן ­– ומכבד אותו.

בן־דור מביא דין־וחשבון מאסיפה, מכינוס ישובי, ממשפּט, מהפגנת־יריבים. והוא עושה עצמו סניגור ליריבו של העתון, של הציבור שהעתון משמש אותו ­– הוא “מבין” את המתנגד, הוא מאמין לו הרבה, הוא מגן עליו. ואתה רוגז ורוטן: מה אתה סח? מה אתה עושה? היתכן?… ברור שהוא מפריז לעתים, שהוא “נחדר” ע“י טענות המתנגדים ­– אבל אתה מכבד אותו. הוא מעבר לכל חשד. הוא ישר מכל ישר. הוא “אובייקטיבי”. אינו נושא פנים, אינו מעוות דין, אינו מעקם פסוק חלילה. לא איש בן־דור ל”מפלגתיות" סלפנית, חלילה. ולא יתן לרגשותיו הוא, לחושיו הוא שיסמאו עיניו. אדרבא, הוא מותח תמיד את ישרנותו עד קצה הגבול ­– מחשש שמא ייתפס לסובייקטיביות, לפנייה צרה, כתתית, מפלגתית, או מעמדית (על פנייה אישית הן לא יעיז להרהר, להעלות על הדעת!).

*

ומי לא כיבד אותו?

מכל הצדדים. ­– הנה בא מר יצחק רוקח, מראשי הפרדסנים, ואומר דברים היוצאים מן הלב בשבחו. והנה ­– חמדה בן־יהודה: “הוא היה נעלה, ובידו אשר הושיט לעזרה ­– האמנתי ובטחון זה לא הכזיב. והוא עוד יחסר לי במלחמתי אני, שטרם נגמרה, מלחמת השלמת המלון”.

ואריה ליפשיץ, מאנשי ירושלים, כותב: “חייו נתמזגו בחיי ירושלים ללא כל חציצה. מהלך היה בתוך העם, פוקד נציגיו, רואה למוסדותיו, יוצא אתו בהופעותיו הציבוריות הססגוניות בימי חג ומועד, לוקח חבל בהתרכזותו בעבודה הקשה על קיומו בכל ימות החול, נלחם אתו לגידולה ולהרחבתה של ירושלים. אם יש חרדים לירושלים, הוא היה מן היסודיים שבהם. שמחה אחת, גדולה מכל השמחות, נתרוננה בו: שמחת העבודה של היחיד וחדוות היצירה של הכלל ­– כי אתה ואני והוא, כולנו נותנים עצמנו לבנין בית חיינו בירושלים. לא היה אלא מזיגה מופלאה בשילוב ערכי הרוח של האבות עם תכונות־הנפש ומעשי־הידים הברוכים של הבנים”.

וא. ח. אלחנני: “דומה שהתהלך כל ימיו שכור עבודה, זה היה משוש חייו ושורש נשמתו. ­– היה תמה שאנשים פורשים מוקדם לבתיהם וישנים “כשאפשר לעשות משהו”. מעולם לא שמעתי מפיו: “עייף אנוכי”. בשבתו בעבודה היה כמשרת בקודש. בעניני עבודה היה תמיד קשה כחלמיש; בענינים שבין אדם לחברו היה רך כקנה”.

ושוב בא אלמוני ומספר: שאלתיו שמא יש בידו להשיג עבודה כלשהי למעני. אמר לי בלחש, כמגלה רז עצום: “שמע נא, חביבי; למה לך לחפש עבודה? קום ויצור עבודה למענך. חשוב, המצא ענין חדש, הקם דבר־מה מיוחד ועסוק בו”. ומה אתם סבורים: יגעתי והמצאתי והתעסקתי בזה זמן ידוע.

ועתונאית אחרת מעידה: “בפשטות הושיט עזרה לחבר, לעתונאי, לאח במקצוע. מעולם לא היתה עינו צרה בהצלחת הזולת”. “בעל מלאכה זעיר, שנאבק על קיום “העסק” שלו, גילה את לבו לעורך המדור “כלכלה ומשק” ב”דבר“, וקיבל ממנו, מהעתונאי בן־דור, את ההלוואה שנדרשה לו לחיזוק העסק”.

*

ועוד מרובים הדברים ­– על בן־דור הרפורטר המחונן, הרגיש, טוב הטעם ואמן־הביטוי; האיש המתאכזר על עצמו ­– ומלא הבנה ונכונות־לעזרה לזולתו; הלוחם האמיץ בכל נגע ציבורי וישובי ­– העומד בשער נגד הספסרות בקרקע, נגד הרמאות בשטרי־גורל, נגד הזנחת דלת־העם בשכונות העוני ועוד ועוד; בן־דור העושה לארגון העתונאים; בן־דור המתגייס והמגוייס תמיד; איש הגדוד במלחמת העולם הראשונה, ואיש הבריגאדה במלחמת העולם השניה. והאב השכּול במלחמת ישראל, שבגבורת־נפש נעלה שוחח בציבור לא על אסונו הפרטי ­– לא הספיד את בנו ­– אלא שפך את מרי־שיחו על מר גורלנו, שזה הנוער שלנו אשר חינכנוהו לשלום, ליצירה, לאהבה, נאלץ להגיע למצב של שואפי־נקם, של נלהבים לקרב, להרס, לשנאה. ואמונתו־נחמתו היתה כי ימים יבואו וצפרני־טרף אלה, צפרנים־תותבות בידי בנינו, תנשורנה ­– והדור, אשר טיפּחנו לא למולך, ישוב להיות אשר נועד להיות.

אף הוא כולו לשלום היה, לבנין, ליצירה, לאהבה לוהטת לאדם ולפעלו ­– ומידי זורעי ההרס והמוות כרע נפל.

ב' סיון תש"ט ­– שנה לנופלו

---

דב סדן: רבדים

מאת

יצחק בן־דור

א

רבדים ­– כך שם־הספר, שבו נלקט מבחר־רשימותיו ואגרותיו של יצחק בן־דור ובו ניסיתי, במבואי־דברים, לומר מה בענינו ועתה אנסה לומר מה בלשונו. וכפתח־אמירה תהא ההערה, כי דרך־לשונו מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים ­– מהירוּת־ההגבה וניפּוי־הביטוי ­– והיא מזיגה שעלתה יפה, והעיון מראה, עד כמה ידע הכותב, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפּח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש. והרי לקט דוגמאות מספרו, העשוי להאיר את דרכו לבחינותיה.

ראשונה נפתח בדרך־שימושו בצורה מובהקה של לשוננו, שהיא אֵם להרחבתה, היא צורת־הסמיכות. הרי, למשל, חילופו של חדר־האוכל בקיבוץ בכינוי מתאים יותר: אולם־הסעודות; או חילופם של יחסי־כבוד, שהיא הגדרה שנשתחקה מרוב שימוש, בהגדרה חגיגית יותר: יחסי־יקר בין אסיר לאסיר; והרי מונחים מצוינים לעתונאים ועסקנים שדרכם להזיק: שועלי־העט ועורבי־הציבור, וכן מונח מקורי לתהלוכה שיש בה סוגי אדם שונים ביותר: תהלוכת־שעטנז. יפה הוא גם השימוש על פי ביטוי עברי נודע כגון: בחור־המעלה, שהיא על משקל אדם־המעלה, לפי לשון הכתוב: תור אדם המעלה (דברי הימים א', י“ז, י”ז). גם השימוש על פי ביטוי כללי בליווּי ביטוי שנשתגו¹ בלשוננו, כגון: יער אדם עבות, שדרך צירופו מורכב: עץ עבות­– יער עבות­– יער־אדם ­– יער אדם עבות. וכן ראוי להעיר על סמיכות נאה של שם־תואר ושם־עצם כגון: זכּאי־חיים, ואף על סמיכות המעידה על הקפדה ביפי־לשוננו ודקדוקה, כגון שאינו כותב: הנאתו הנאה מידית, אלא כותב: הנאתו הנאת־מיד. וכדוגמה מיוחדת הוא צמד־סמיכות, כגון: חוסר־עבודה ואפס־תגבורת.

וצורה אחרת, מובהקה גם היא, של לשוננו, שחוק־המלים לסוּגיו, ייצוּגה הוא מועט, ומעיד על כך, כי הכותב לא נאחז בו אלא לצורך מיוחד, אם כדרך שחוק־האותיות, כגון: לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה; או כדרך החריזה, כגון: אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל; וביחוד כשהחריזה מתעגלת כדי פתגם כגון: אך לפי שעה הבּירה נשארת הטירה.

ב

כפינה גדולה הוא שימוש במקראות ושוה־מקראות על דרך השינוי ההולם כוונתו המיוחדת של הכותב. יש והשינוי הוא מועט, שהכותב משתמש בלשון־רבים, בעוד המקרא יודע אך לשון יחיד, כגון וקול דממות דקות על דרך: קול דממה דקה; ויש והוא מחליף תיבה בדומה לה, כגון כדבר איש אל אמו על דרך: כדבּר איש אל רעהו; וכן: התחמיץ שיהיה לבהמות כתאוה לחך על דרך: תאוה לעינים. וכן: להשעין את סוכת העם הנופלת על דרך: סוכת דוד הנופלת. ויש והשימוש יש בו צד של חידוד כגון: עדר־המתאימות שכושל ונחשל ופוסע אין בהם, וצירופו מורכב לפי הכתוב: כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכּולה אין בהם; לאמור הכותב פסח על חמש תיבות וצירף סמיכות: עדר־מתאימות ואילו תיבות: שכוּלם שכּולה העלו לו תיבה בחילופי אותיות: כושל, והיא גררה בדומה לה בצלצול ובמשמעות: נחשל. צירוף מורכב היא גם האמירה: היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב, שיסודה במקרא בענין כלב בן יפונה: היתה רוח אחרת עמו, ושכבר נעזר בה ח. נ. ביאליק בשירו הנודע, לאמור: היתה רוח אחרת מסביב, ואילו כאן ההרחבה גדולה יותר, דהיינו שהשינוי הוא כולל יותר (אדמה, רוח).

מרובה הוא השימוש בניבי חז"ל ולאחריהם, בין הוא בא כפשוטו, כגון: מתוך הילקוט אני למד כי אין בית מדרש בלא חידוש; בין הוא בא על דרך השינוי; דע מה אתה נוטע; או: צער גידול מפעלים על דרך: צער² גידול בנים; או: ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים על דרך: פושטת צורה ולובשת צורה. נאים הם השימושים, כגון: העיקר עודנו שנוי בהתאבקות רבה על דרך; שנוי במחלוקת: ונחמד במיוחד הוא השימוש: המולדת הקוראת ומתחננת ישבוני, שבו נצטרפו גם הד־המימרה: המקרא אומר, קורא או צווח דרשני, וגם רוח־התחינה של השושנה המתגוללת בשירו הנודע של צונזר. ובולט הוא צירוף, שבחינתו המקורית עודפת על הדיו, כגון: לתפוס את הדין בין אבני השתייה של החיים ממש.

וכן מצויה, כמובן, זיקה לניבים משל עמים ולשונות אחרים; בין הניב ניתן כפשוטו, כגון: אינה נחה על זר־דפנים; בין הוטל בו שינוי־מה, כגון: מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה על דרך: עד החייל האחרון, עד טיפת־דם האחרונה וכדומה. ופעמים השינוי בא לטבוע את הניב בחותם עברי, כגון: נסה ק"א פעמים, ולא כמצוי מאה ואחת פעמים. ובדומה לכך: שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, שתלה בסיזיפוס את הטלטלה שנתפרשה ככף־הקלע וכדומה.

ג

ויש דוגמאות, שהם בתחומה של הרחבת צורות הדקדוק. וכן בשמות־עצם, כגון: דלח ועוכר ראשון על משקל קלח, פלח ואחרון של משקל אוזן, עומק; וכן: מעקל, מעקלים על משקל מעבר, מעברים וכן: מחלת האדישות נקראנה אדשת, על משקל גרענת, עגבת, ונמשך בזה לחידושיו של אברהם שרון למחלות רוחניות ומנטאליות: נאמת, חגגת וכדומה. צורך הרחבה נגלה ביחוד במשקל: פעלן היוצא לאומנות, כגון: אדריכלן ושתלן; או לנטייה, כגון: אגרנים מובהקים הם הגויים; או לתכונה, כגון נצלנים. וכן אתה מוצר שימוש במשקל התפעלות, כגון: התאזנות, וביחוד: התקנדסות.

ואין צורך לומר, כי ההרחבה הלה על פעלים, וכן נמצא בבנין נפעל: רוכבים ורכובים, רוכבים ונרכבים בבנין הפעיל: שלא יפלו לתוך יאוש מאדיש וכן: כשהנך מחמיא לי (כלומר אומר מחמאה) על מכתבי אליך, וכן: משאיב־המים; וביחוד בבנין התפעל: להשׂתוֹחח בשי"ן שמאל, מלשון שיחה; וכן: לא להתנחם ולא להשתאנן; ואף: בראשונה התקפדו הבריטים.

על כל אלה ניתן להוסיף שימושים שאינם מצויים, כגון: עומדים לצאת הקוה, כלומר אל הקו, על משקל הביתה; וכן מיני דיוקים נאים, כגון: ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם, כלומר במקום אחד; או: לא היה בכיכר טפח אחד לזוז בו, וכדומה. אך מה שצריך הבלטה מיוחדת הם שימושים רחבים יותר, שהם כחידושים גמורים, ואל דברי הכותב העשויים כמטבע של מימרות ואפילו פתגמים. והרי ילקוט קטן: א) מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק; ב) אמרנו ויהי, אבל לגידול צריך זמן; ג) מי הגשם אינם גולשים לתוהו; ד) היערות מדברים בעדם ה) ומרוב עצים לא תראו אלא אותם.

תשט"ו

---

ריפורטז'ה ומפנים לה מאת דב סדן

מאת

יצחק בן־דור

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מעניניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו, בעתונות העברית בגולה, על ביטוים המחוייב, כלומר לא באו בה ברגיל על הארתם הסמוכה להתארעותם. הטעם לכך כפול היה: ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת ביחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה ­– היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאוירתה של העתונות השבועית; הרי “היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו “המליץ” ו“הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה ­– מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה ­– ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

התפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי ­– אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות וענינים הם שסייעו להיות מראשוני הריפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כרחו, משמש היצר הטוב של ההתענינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה, חיה וסמוכה של עניני־יום־יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכּתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים ­– שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטותה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה בה מגלה השעה ורחשה.

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. ביחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמר את גרעין־הקבע של תולדת־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משווים ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם ­– דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם, מלחמתו ובנינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות, אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־ענין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על רגל־אחת, הרי מהיות צלמהּ חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצודם בחיותה הרעננה. ו־י. בן־דור היה צייד מומחה כזה והספר, הניתן בזה, הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, ביחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאפיו והתפתחותו יצאו גם ללמד על אפיה והתפתחותה. התיאורים של שושן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמר ואת יום הצהלולה, עדות להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה, והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו של כלכלת הישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן ­– חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול ­– מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה ­– הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושיות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה ­– פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־נעורים ­– מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־ילדות ­– מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת ישוביו ­– (ראה ההבלטה שלו: אין לנו ישוב מסדום עד אילת) ­– על שמחת המים, וכשם שהוא מספר על הגבורה ­– חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע ­– הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר ­–בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופים של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשיה, ומלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם ­– כאזרח העיר הזאת. אף תיאורו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו ­– כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהויתו ­– פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה של ההיסטוריה ואישיותו נשלבת במעגלו של פולקלור. כרקע של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו ­– ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, אשר בנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם אוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית­ ­– תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעליה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאָב, רב ומורה ­– ברל כצנלסון, וודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור­־דמותו, כפי שהתאווה ­– גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיתה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העליה השניה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלולה של הנורמה, ­– הלא הוא וואגנר, שותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.

ג

ריפורטר וריפורטז’ה ­– ומה מפנים להם? היא השאלה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב עליה. שעל־כן ניתנו דברי האיש בימים, שבהם היה בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר ­– חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השניה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמשים, לשירות־צבא ויוכל להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת־גבורה, שכן העורף היה לו כחלל שאין בו נשימה, ובקשת אויר־נשימה לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא ­– במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם ­– חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם ­– ספסרות וזנות, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחוה היהודית, קיבוץ־הפזורים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס ­– מי שהיה מעורה בעירו, עד שההוא וחבריו הגדולים, יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראו כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוּט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חויה וחידוש־התרשמות ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחיתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות ­– הבירה. מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר ­– אחרית ימי המנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה ­– מכת רחוב בן יהודה, ימי ראשית המדינה ­– מצור העיר המסמרת עצמה ­– כלשונו ­– להסתער על כל תוקפיה וימי עצם הקרב, שבה היא ­– כלשונו ­– פושטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה ­– ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד ­– מכתביו לרעיתו וילקוט אחר ­– מכתביו לבנו, חיים. פה, בוידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה ­– ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אויר־הפסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מותר. כי מי יודע, כמה חיינו, וביחוד רקמת השתי־וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החשש מפני גילוי עצמנו כהויתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מבּרו ­– עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו ­– עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסוּפה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות האיש כאמתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחייו.

במעגלות החיים והיצירה

מאת

יצחק בן־דור

---

חגיגות־עם

מאת

יצחק בן־דור

רק הדאגה הגדולה של אש אהבת ישראל ואהבת האדם עזרה ונתנה כוח לחצות עד צוואר בים של יסורים ופגעים ולהחזיק מעמד ­– עד יצירת קרקע מוצק תחת הרגלים. להתמיד בעבודה מתוך ערות, מתוך מלוא ההכרה, זוהי חובת חזית ­– זאת התרופה ואויר נקי כיסוד מזין לקיום הגוף. הגוף הממלא את פיקודיו הפיסיים כתיקונם, יכול להיאבק, לחדש, לנצח ולכבוש.

חגיגות הפורים בתל־אביב

שפע של טוב־טעם וריבוי גונים, פרי מאמצי מחשבה ועבודה ממושכת מצד הגננות – גילה קרנבל הילדים שנמשך מ־9 בבוקר עד 1 אחר הצהרים. מזג־האויר הוטב, השמים התבהרו, ובין יער־אדם עבות, בשבילים שנפתחו בקושי על ידי הסדרנים המאחרים, כרגיל, צעדו לאיטם הילדים המקושטים לגניהם בלוית הגננות והעוזרות ומספר רב של אמהות. כל גן אופי מיוחד לו בקישוטו והציג “רעיון” משלו. תהלוכה מרהיבת עין זו נמשכה בבת אחת בשני צידי העיר. משדרות רוטשילד ומצד הים עלו גני שני האזורים – דרום וצפון – בשני ראשים, וברחוב מזא"ה התאחדו. הנושאים לתלבשות הקיבוציות של הגנים היו ברובם: עליה, עבודה, גאולת הקרקע, חקלאות. היו גם תמונות היסטוריות ותלבושת של עמים שונים. בראש התהלוכה הלך הצי העברי: פעוטות חבושים מדי צי לפרטיהם, נושאים בידיהם אניה מודגלת גדולה, ואחריה עולים־חלוצים וחלוצות. גן תלפיות הציג פרדס, עם הכתובת – עבודה עברית. כל ילד עץ תפוח זהב ופריו עליו. בראש – ילדים דוחפי מריצות עמוסות פרי. גן א' הציג עבודה מקובצת: בנין וחקלאות יחד. בראשו – ילדים לבושים מדי־עבודה כחולים וכלים זעירים בידיהם. גן מחלול ב' היה כולו עדר עופות וגן פרטי אחד – עדר כבשים. היה גם גן ירקות, כל ילד – ירק אחר, ובתוכם דחליל מהלך אימים. גן רחוב הגדוד העברי הופיע כיער הרצל: כל ילד – אילן ירוק ובראש התהלוכה – קופסת הקרן הקיימת, מכשיר היעור. גן תלפיות ב' היה כולו קופסות הקרן הקיימת וגן נוה־שלום משק חקלאי שלם. גן ז' תל־נורדוי – רכבת, כל ילד קרון, בראש קטר צופר ומן הצד טיפוסי נוסעים: תייר לבוש כהלכה עם מזודה נאה, חלוץ וילקוטו על שכמו. גנים אחרים מראות מהמגילה עם אסתר’יות מרדכי’ם ועוד.

אחת האסתר’יות נישאה על ידי ארבע נערות באפריון. היו נסיכים ונסיכות קוקזיים, הודיים, פרסיים ועוד. כל המחנה הזה ניכנס לתוך המגרש הגדור והשתטח על החול. מסביב לגדר קמה חומת אדם עבה. גם הגזוזטרות והגגות מסביב למגרש כאילו חישבו להישבר מכובד ההמון שנתאסף עליהם לראות במחזה. במגרש ניגנה תזמורת ה“ברית”, וכמה מצלמי־ראינוע העלו את המראה על הסרט. סודרו תחרויות היתוליות, שהיו מכוונות להנאת הילדים – ריקודי קבוצת ילדים מהסטודיה של אורנשטין – כל רקדן בתלבושת של לאום מיוחד – והופעת גמל מפואר בקישוטיו, שסבב בחשיבות את המגרש לקול נגינת התזמורת – הסבו הנאה רבה לקהל הקטנים. בסך־הכל השתתפו בחגיגה כ־40 גן – 1500 ילד וילדה.

פורים

אם איחרה קצת השראת פורים השנה, אך היא באה.

קודם כל – מקור השמחה – התקהלות גדולה של יהודים מקרוב ומרחוק, אלפים ורבבות ממש, מסיחים את דעתם מדאגות־חולין ופורקים מעל צואריהם עול של מצוקה חמרית ומשברים מדיניים, מטיילים ברחובות המוארים, ששים לקראת כל ביטוי חדוה, מקבלים באורך־רוח וידידות של מכניסי אורחים את אלפי הערבים מיפו ומהסביבה המתהלכים בהרגשה של בטחון גמור.

האורחים מחוץ לעיר הרבו לבוא הפעם ברכבות מירושלים, מחיפה וממושבות, בשל הוזלת מחירי הנסיעה. אולם גם המכוניות לא שבתו.

ההידור הטכני של החג עלה הפעם על כל אשר לפניו. ביום נוקו חוצות העיר למשעי. על בתים רבים דגלים עבריים. ועדת הקרנבל – היא הראויה להכרה על הפתיחה המוצלחת – תלתה דגלי צבעונים מצוירים על עמודי החשמל והטלפון לכל אורך רחוב אלנבי. ראשוני המתחפשים מבין הנוער התחילו משוטטים עוד ביום. התנועה היתה סואנת.

עם ערב הזהירה התאורה העירונית. במרכז אלנבי – נחלת־בנימין שער קשת מאירה ולידה – כעין גג־אור שלם של פנסי־חשמל על שטח ניכר של הרחוב. על גג העיריה כתר אור, וגדול ממנו – על מגדל המים הגבוה ברחוב אחד־העם.

אין נשאר בבית. אבות ואמהות צעירים מוליכים ונושאים את ילדיהם. התמונה הרגילה – ילד רוכב על כתף אביו, כי הן צריך הוא לראות ולשמוע. הקהל רוחו טובה עליו. יש סבלנות הדדית נאה, והעצבנות כאילו נגוזה. אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל. כמעט כל אחד משתדל להקל על זולתו ולמלא את אשר מבקשים ממנו. סכסוכים – אין, ואפילו במקום הצפוף ביותר – ככר האופירה, תל־תלפיות של העיר, לפי תכנית “מורה דרך לפורים”.

פתיחת חגיגות פורים על ככר האופירה הצליחה לטאטא את שארית החולין והשעמום שתקף את הקהל, בחכותו קצת יותר מדי להתחלת התכנית. הזיקוקים מעל גזוזטרת¹ בית האופירה עלו יפה. כוכבים פרחו מתוך מזרקות, הסתובבו בגלגלים וטסו לרקיע ובקול נפץ התפוצצו לשלפוחיות ססגוניות. ההצגה הקצרה של “אוהל” מעל הבמה הזמנית לפני פתח הבית שימחה את הקהל באמת ובתמים בשירת פורים ובריקודים. אחר כך שרה מקהלת האופירה “שושנת יעקב”, ואם לא פרץ כל העם ב“הורה” למשמע הנגינות העממיות מפי תזמורת הכבאים שניגנה אחר כך, אין זה אלא מפני שלא היה בככר טפח אחד לזוז בו. ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם.

הפתיחה

צפירות האניות העוגנות בנמל יפו ומכבי אש ובתי החרושת השונים בישרו את בוא החג בשעה הקבועה, ב־5.57 לפנות ערב. העיר לבשה חג עוד קודם־לכן. התנועה ברחובות היתה עצומה כשהכריזו המחצצרים על החג. רחוב “אסתר המלכה”, הוא נחלת בנימין בכל ימות השנה, נעשה גוש־תנועה הנוהר אל “שושן הבירה” (אלנבי). נער וזקן, נשים וטף, הכל זע ונע, ברכב וברגל, לרחבת האופירה מוגרבי.

הדגלים, השערים, התאורה, הילדים במסכות ובתלבשות פורים, כלי הנגינה, הגרמופונים והרדיו – בבת אחת ירדו כל אלה על העיר והוציאוה כולה אל הרחובות.

עם כל שיירת תיירים נוספת, עם כל רכבת חדשה שפלטה מאות אורחים, מערי הארץ ומהמושבות, עם כל קבוצת אורחים שבאה באבטומובילים, עם כל צעד נוסף בהכנות לפומבי של פורים, הלך וגבר מצב הרוח החגיגי בעיר עד שהגיע לכעין שכרון, עם פתיחת החגיגות ממש. הרחובות היו מודגלים. גם האבטומובילים נשאו דגלים. חנויות ובתי אוכל היו מקושטים. ילדים מילאו את החוצות בשלל צבעי תלבושותיהם. אחר כך נוסף רעם תזמורת כלי הרוח, זוהר הזיקוקים שהיו השנה מוצלחים ומהודרים ביותר. יותר מבכל שנה קודמת ניכרה הפעם יד האמנים בעריכת צורות החג.

מ־4.30 הופיעו המקהלות המאוחדות, כשחבריהן יושבים במכוניות פתוחות, כשהם מפיצים שירי־פורים. הקהל שר איתם. חידוש זה העלה את תוכן יום השעשועים כמה מדרגות למעלה והוא ראוי להמשך ולכלול בחגיגות עם שונות. כל זה עבר בתוך זרמי־אדם עצומים, מתנועעים בקושי לאורך המדרכות, בין שלל גווני תלבושת הילדים והנוער. מסכות סאטיריות, פוליטיות, כמעט שלא נראו. תל־אביב רצתה הפעם לשכוח הרבה את תלאות כל השנה. רצתה לצלול בשמחה ולשאוב מעט נחת.

מצב הרוח הלך וגאה, החדוה הלכה וגרפה את כל הבא במגע עם הרחוב הסואן, אשר לפנות ערב התקרב לנקודת רתיחה של חג. רקדו גם קבוצות ערבים ובמקום אחד גם דרוזים מחיפה. תל־אביב לא ראתה עוד מערבולת רותחת של המולה, נגינה וריקודים כבשעות 6 – 8 בערב אמש. על “ארמון אסתר” רקדה לפני קהל עצום קבוצת חניכים מכפר הנוער בבן שמן ריקודי־עם של אומות שונות, בהנהלת גרט קופמן. תזמורת מיתרים עצמית ליותה את הריקודים: דרום־גרמני, הונגרי, אנגלי כפרי עתיק, לזגינקה־רוסית והורה של אגדתי. הריקוד הרוסי נדרש להדרן, ואולם יותר מכולם הלהיבה את הקהל ההורה על הפנטומימה הנהדרת (רקדה בליל פתיחת החגיגות) “עד דלא ידע”. המקהלות המשותפות שרו עם הקהל, וריקודי הורה פרצו בקהל עצמו לקול תזמורת כלי רוח ברחבת האופירה ובמרכז אלנבי־הכרמל. לא היה מקום למעגלים רחבים, אך הקהל תסס כולו. הסתובבו קבוצות, כירכרו יחידים, אבות הרקידו על כתפותיהם את הפעוטות, נשים זקנות פיזזו לקול מחיאות־כפים של הסובבים אותם. נפלא מראה האגדי של גוש השמחה החי בעל רבבות הראשים אשר כיסה את מרכז העיר, והרגשה אחת מכרעת זיקקה אותו מדליחות של סתם צהלה, הלא היא הרגשת “אף על פי כן” יהודית ארץ־ישראלית.

בפני שכרות ולא מיין זו לא יכול איש לעמוד אמש. מתחת לסף הכרה, כאילו חשב ההמון העברי מחשבה אחת: לשאוף כוחות חיים ועוז חדשים לשם עבודת יום־יום וההליכה במעלה ההר.

מסע־פורים

מסע־פוּרים של אתמול, היה מעין מסע יובל, במלאות לו עשרים שנה. בתרע“ב החל. מלחמת העולם הפסיקה אותו, ומיד אחריה נתחדש. רשויותיו נשתנו. בתרע”ב החל על ידי תלמידי הגימנסיה “הרצליה” והסמינר למורות בעצתו ובהנהלתו של הח' אלדמע, הממשיך בארגון המסעות עד היום. אחרי המלחמה עבר לקפא“י. הקרן הקיימת קבלה מקמפ”י, ואגדתי היה מארגן את המסע, יחד עם אלדמע. השנה עבר לעירית תל־אביב, ובארגונו ובהנהלתו טרחו הקודמים ונוספו אליהם כמה אָמנים. משום זה בלט יותר הגרעין האָמנותי בסגנון עממי. ולכן הצליח להנות את המוני הרואים העצוּמים שנתאספו מכל קצות הארץ.

כל העיר יצאה לחוצות. מקצה רחוב העליה ועד הים לאורך אלנבי, וכן לאורך שאר הרחובות בדרך המסע, היו גגות הבתים, גזוזטרותיהם, מרפסותיהם, גדרותיהם וכל עמוד, מדרגה ופיגום בולט, עטוּרים עטרות חיות של אדם רב, שתפסו מקומות מאש הצהרים, כדי לראות במחזה. אילו לא ראו את התהלוכה והיו רואים רק את ההמון הצפוף על מדרכות הרחובות ועל הכבישים – דיים. המראה היה – כרכובים חיים לבתים ושטיח־פלאים חי מכסה את כל הרחובות. אין קרקע דומם נראה כלל, ורק שורות נופי העצים הירוקים מצדי הרחוב חוצצים בין עומדי־מעלה ועומדי־מטה.

את מספר הרואים במסע אומדים למאה אלף איש. אודם התרבוּשים הבליט את נוכחותם המרובה של הערבים למעלה מבכל שנה. הם באו ברגל וברכב ובמכוניות, הם באו משפחות־משפחות אל ידידים ומכירים יהודים וקבלו מקומות בגזוזטרות. כל סכסוך וקטטה מחמת צפיפות לא היו.

* * *

ב־2.30, באיחור של חצי שעה, זז המסע מרחוב העליה. קבוצת אופנוע של “המכבי” רכבה בראש ופינתה את הרחוב. רק שני שוטרים רכבו אחריהם, וכל המסע התנהל בסדר עצמי. תזמורת הכבאים הריעה בעוז “שושנת יעקב” וזמירות אחרות. אחריהם – מכונית של שופטי המסע. אחריהם – המנהלים, אלדמע וח. אלפרין, רכובים על סוסים, וכאן מתחיל עצם גרעין המסע. נישאים שלושה דגלים: עברי, סמל עירית תל־אביב ודגל פורים. מ. דיזנגוף ואברהם שפירא יושבים ישיבה מאוששת על סוסיהם ואתם מלוים אחדים. מיד אחריהם – סדר העליות העבריות לארץ ישראל. ולפני כל עליה כתובת־שלט. עלית־אברהם – רועי צאן עם כבשים (ממש!). האם רוכבת על גמל מכוסה שטיחים ומעל ראשה חופת־עלים וענפים לצל. עלית יהושע – מבצר (מכונית גדולה שהיא עצמה אינה נראית) וכוהנים סובבים את החומה ותוקעים בשופרותיהם הארוכים (המנגינה מהחזיון “ירמיהו”. הנגינה מפי מנגנים חבויים בתוך המכונית). עלית עזרא ונחמיה – רוכבי חמורים נושאים את כלי בית המקדש. חומת ירושלים (שוב על גבי־מכונית) בבנינה. הבונים עולים ויורדים ועוברים דרך חלק מהחומה נושאי אבנים ביד אחת ושלח ביד השניה. עזרא קורא מהמגילה. עלית האר"י: צפת ועל גגותיה חסידים מנגנים ורוקדים בהשתפּכוּת־הנפש ובדביקות. העליה החדשה – אניה גדולה, שחטמה צורת סוס ענק ועליו רוכב השולט בו. מכל תאי האניה, תחתיים, שניים ושלישיים, ועל המיכסה שלה – נוער (מהנוער העובד), שר ורוקד. ענק אנגלי מושך את זנב האניה: סטופ אימיגריישן. תזמורת כלי־הרוח של “הפועל” וועדת התרבות צועדת אחרי קבוצה זאת.

ממחיאות הכפּיים, מהקריאות “נפלא” ומאנחות־שמחה חרישיות, שליוו את דיוקנאות קבוצת העליות, וביחוד את עליית יהושע ועזרא ונחמיה, ניכר היה, כמה דיברה ללב קבוצה זו, ששימשה מסמר המסע.

מיד אחרי אלה נמשך המסע, ארוך ועשיר־הגוונים של התימנים, כבוד ותפארת לעדה, שידעה להבליט בחג העממי את ישותה בשפעת־תמונות ובמאות משתתפים – זקן ונער, נשים וילדים – ולהוות חטיבה אחת של שלמות מקורית. המסע כלל שתי קבוצות. בראש – מגילת אסתר. קבוצת רמכים רוכבי גמלים, אחריהם מרדכי עם הפמליא שלו על סוסים, במרכז – אסתר המלכה, הנערה התימנית רחל שנבחרה בנשף מיוחד, יושבת כבוד בלבוש מלכות בעגלה, אשר רכב כושי, עירום עד למחצית גופו, ש“צבע” עורו השחור־משחור הבהיק לנוגה־השמש, נהג בה במעומד. את המסע סיימו להקת נערותיה של אסתר וקבוצה של כל גיבורי המגילה, לרבות עשרת בני המן. מכונית מיוחדת הובילה את תזמורת “צעירי המזרח”, שהשמיעה את נגינותיה. הנשים והגברים מבני הלויה היו מרקדים ומזמרים במכוניותיהם בכל עת התהלוכה.

מעין הפגנה עממית־שבטית מרהבת עין היתה התמונה השניה – העליה מתימן. בראשה נשר פרוש־כנפים עם כתובת “ואשא אתכם על כנפי נשרים”. משפחות שלימות רוכבות על גמלים ענודי־זוג ויחידים על חמורים עם מערכות כלי־ביתם, לרבות חמת־המים. באמצע תוקעי־שופרות בקרני־איל יקרי־המציאות. אחרי תמונת־העליה דרך המדבר – מראות־הנגישות ביהודי־תימן בארצם. פקידי־האימם רודפים אחרי יהודים הבורחים ונתפסים ומובלים – קבוצות־יתומים קשורים בחבל – לשמד. ולעומת כל אלה – שער ארץ ישראל סגור בפני “העליה החמישית מתימן” בשרשרת שעל ידה הכתובת: רק 10 רשיונות. המסע נפגש בכל מקום בתשואות נלהבות.

אדר תרצ"א

---

המכביה הראשונה

מאת

יצחק בן־דור

מחזות נרגשים של פגישות קרובי־משפחה, בני עיר וידידים משתלבים בתוך ההשראה הכללית של הישוב, השש כולו לקראת אחים־אורחים והאוירה הולכת ורוה חגיגיות יותר ויותר.

בליל א' היתה תחנת הרכבת של תל־אביב גיא חיזיון לפגישות כאלה. קהל גדול מתושבי תל־אביב והישובים הסמוכים לעיר חיכה לבואם של תיירי שיירת ה“מומנט” מוארשא, שעלו מן האניה בחיפה ועברו לתל־אביב ברכבות. האורחים והאורחות, שיש להם קרוב או מודע נחטפו ממש. כיון שלא כולם באו ברכבת אחת נשאר כל קהל המחכים בתחנה במשך שעות. אנשי ועדת התיירים מטעם העיריה ישבו במשרד התחנה ו“חילקו” לבתי מלון או לבתי־קרובים (שלא באו לתחנה) את האורחים הנותרים. חלק גדול בשיירה – בחוּרות.

בעיר חיפשו מאות אנשים דרכים לפגוש מהר את קרוביהם מהשיירות המרובות שהגיעו לחוף יפו בחמש־שש אניות. הגיוס להעלאת הבאים היה גדול.

בבית העולים עבדו עשרות מתנדבי המכבי לרשום את המשתתפים והאורחים ולחלקם למקומותיהם. במסירות ובאחוה טיפלו באורחים, רחוב העליה נעשה תלפיות, על בית העולים צבאו מאות. חיכו בכליון עינים לקרובים המקוּוים. מדי פעם פלט הבית קבוצה חדשה של צעירים וצעירות, לאַטבית או צ’כוסלובקית, גרמנית או בסרבית, פולנית או ליטאית. חלק גדול מהם מדבר עברית ומכיר את הארץ מחינוך של הכשרה. לא מעטים מהם קשורים בקיבוצים בארץ.

עם ערב הואר כתר החג שבמרכז אלנבי – נחלת־בנימין. שער פוּרים כוסה כתובות לכבוד המכביה. המונים הצטופפו ברחבה לקראת תהלוכת הלפידים של רוכבי אָפנים ואופנוע של המכבי, תזמורת מכבי בולגריה צעדה מאוששת ושמחה את הקהל בנגינות.

חנוכת כביש הצפון

ב־4 אחה"צ הוחגה חנוכת כביש הצפון שנשלם לכבוד המכביה. ראש העיריה חתך את פתיל־התכלת שנמתח על פניו ובזה נפתח לתנועה הכללית. לכבוד המאורע קיבל זר פרחים מאת חבורת הפועלות בצפון עם פתקה נושאת הכתובת הנכונה “מאת המתישבות הראשונות בצפון”. לא נזכרו פרשת מלחמתה של סיעת הפועלים על בנין הצפון ופרשת המלחמות שאסרו עליה הסיעות הבעל־הבתיות. בגלל הרחבת העיר צפונה בכלל ובעד סלילת הכביש בפרט ובטענות משקיות, כביכול. זכרו זאת רק משתתפים בחגיגה מבין הפועלים והמתישבים בצפון. עתה שמחים הכל בשטחי הצפון הנהדרים, בבית המטבחיים, באיצטדיון, במגרש מירוץ הסוסים, ובבניה הרבה בכל השטח הזה.

מר דיזנגוף אמר בנאומו: “העיקר הוא לסלול את הדרך. השאר בא אחר כך. תבורכנה הידים שסללו. מאושרים אנו שזכינו לכך. – – – הנה באו עלינו שוב ימים היסטוריים. נישאים אלינו באניות המונים. באו לפורים ומצב רוחם של האורחים התבטא בדברים הפשוטים ששמעתי מפי אחד התיירים שאמר ביידיש: ‘עשו כטוב בעיניכם, אני אינני זז מכאן’. איני משלה את נפשי. עוד נכונו לנו גם צרות, אך כל עוד יש בנו כוח לסלול, הרי נוכל לקוות”.

התנועה היתה רבה על הכביש. נסעו לראות את האיצטדיון תיירים, משפחות ערביות מיפו, עתונאים ערבים. במסילת המירוץ של האיצטדיון עסקו בגמר הצפוי בחול־פיח. עיגול אחר עיגול הלך ונשלם בציפּוי החמרה שלו. המשתתפים במכביה נראים כבר בחוצות, וביניהם גם מספר ערבים מהארצות הסמוכות. תיירים בתיירים נפגשים והעיר הומיה.

היום הראשון

על תל־אביב עבר אתמול אחד מימיה הגדולים ביותר – והיא זכתה לשמש גיא חזיון למאורע לאומי גדול. המכביה, שהיתה אתמול לעובדה, התרוממה הרבה למעלה ממדרגות שעשועי נוער וההתעוררות העצומה סביבה, נעשתה גורם ממשי בתנועת העליה והבנין. מחזות אתמול של המכביה נחרתו בלבות הרואים, תיירים או תושבים כאחד, כחוויה עמוקה המניעה להחיש את התקשרותם של תיירים בארץ־ישראל, ונוסכת רוח נחמה ותגמול לאנשי ארץ־ישראל, שראו הרבה עוני במלחמת קיומם בארץ. התהלוכה הגדולה של המכבים אל האיצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה פחד ורחב למראה קיבוץ־גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל. הטקס המפואר באיצטדיון במעמד עשרים וחמשה אלף איש, שהקיפו את ככר־המשחקים ברצועה רחבה, חיה ורוחשת, מאוחדת בהתרגשות ובשמחת עליה עברית, אף הוא היה מההופעות שלא תשכחנה על נקלה.

האוירה סביב המכביה היתה לאוירת־עליה. כמו מאליה פורצות במסיבות החגיגיות הקריאות והשירה “קדימה, עליה!”. האלפים, שבאו כאורחים־תיירים, מזעזעים בכל בית ובית את השאלה הפרטית של הכרח־עליה למשפחה המחולקת ומפוררת מעבר לימים, כשהחלק אשר בגולה משווע לארץ. אלפי הבאים השרו בעצם הופעתם ההמונית את השמחה בכל בית ומשפחה, שהם באים אליהם, וכולם יחד – במשפחה העברית הכללית בארץ. תינוקות, שנעזבו בבית בגולה לפני עשר שנים, מופיעים, פתאום, כמכבים, כאנשים מאורגנים, כבוגרים וכעולים ודרישת השלום בפיהם, דרישת שלום מרה על המצב בגולה ומשמחת בידיעה, כי המאמצים לארץ־ישראל נמשכים ופורצים להם אפיקים חדשים. תשעה קבין מן החן אשר למכביה ניתנו לה על ידי דמיון העליה בביקור אלפי התיירים.

אל האיצטדיון

– – – באיחור קל, ב־1.30 זזה התהלוכה ונכנסה אל בין המוני אדם שעמדו צפופים מצדי הרחוב ועל גזוזטראות בתים לראות במחזה. חלק גדול של בתי העיריה מודגלים, רוב האבטומובילים ענדו את הדגלים, בצורת משולש, של המכביה. התהלוכה היתה ארוכה ומרהיבת־עין בשלל צבעי־דגליה וגווני־תלבשותיהם של משתתפיה. תזמורות אחדות של כלי־רוח המריצו את צעדיה, ומחיאות־כפים וקריאות־חיבה, שנתחדשו לאורך כל הרחובות עם התקרב כל קבוצה חדשה של התהלוכה – עודדוה. ההולכים השתדלו להיטיב צעד, וכל קבוצה שאפה לעשות רושם טוב בהופעתה. רוב הקבוצות נשאו יחד עם הדגל העברי גם דגלי ארץ מגוריהם.

– – – הפגנה זו של ליכוד ומשמעת מאחדת פעלה את פעולתה על הכל. ריבוי דגלי־חוץ סימלו את זיקת כל התפוצות לארץ. הרחובות כאילו נתלקחו. במרוצה התחילו זורמים לאיצטדיון לפני התהלוכה, מצדדיה ומאחוריה. הכביש בן חמשת המטרים לא הספיק לתנועה הרבה. משום תנועת האוטומובילים הרבה ברחוב אליעזר בן־יהודה, הופנתה התהלוכה אל רחוב הירקון, ובקצהו ירדה אל הים והמשיכה דרכה אל האיצטדיון, לקול רעש גלי־הים הסוער.

הים סער. בפנים רציניות קיבל את פני התהלוכה המתקרבת אליו לקראת האיצטדיון. הדגלים, שהועלו ברמה על כל בתי־הצפון והתנפנפו יפה ברוח, התמזגו עם כחול המים ולובן הקצף, התמזג באלה גם גדר האיצטדיון, יסודו עם החול הצהוב, וחלקו העליון הצבוע לבן־תכלת – עם נוף־הים המקציף. מרחוק נדמה היה, כי גלי הים מכים ממעל לגדר האיצטדיון ונשפכים על הקהל. השמים היו מעוננים בחלקם וכל הירוק, מלוא העין, אשר לשרון, מעבר לירקון, נראה כהה. הירקון עצמו כמעט שלא ניכר, אלא לפי תרני־הסירות הגבוהים העוגנות בו. על תרנים אלה נתלו־נאחזו דייגים ערבים, זה למעלה מזה, להתבונן בנעשה באיצטדיון.

אדר תרצ"ב

על פני ישובים

מאת

יצחק בן־דור

---

עם דגניה בחגה

מאת

יצחק בן־דור

שרידיהם של שבעה מיסדי דגניה לפני כ"ה שנים, חוגגים כיום את חג הקבוצה והקיבוץ בתוך מחנה של שנים עשר אלף וחמש מאות נפש החיים כיום בשמונים וחמש עד תשעים קבוצות וקיבוצים בארץ ישראל. אך עלוב כוחם של המספרים להביע את תוכן המהפכה הגדולה, שחוללה תנועה זו, שדגניה היתה יצירת בת־קיימא ראשונה לה, ואשר אחריתה מי ישור בישראל ובעמים.

יצירה גדולה זו, שהבאנו לאנושיות, פרי־הציונות הוא, שי לעולם, אשר אך זה החל רואה אותו ותוהה על קנקנו.

מתנגדים צרי עין, ידידים פקפקנים וסקרנים־מופתעים תוהים עוד: האומנם בא הדבר? האומנם יש למשק כוח מניע אחר מאשר השאיפה לעושר פרטי, האומנם מסוגלים בני אדם לעדור יחד כל ימי חייהם ולשוות לנגד עיניהם את טובתם המשותפת? ואם יכולים אנשים לאכוף על עצמם את השותפות ואת הדאגה לחברה, האם יוכלו לקיים משק על רמה הגונה? האם לא ישקע המשק בשפל, באין התאוה להתעשר דוחפת להרימו ולשפרו? האם יוכל משק משותף, משק שאינו האליל של היחיד ופינתו המשפחתית המצומצמת, לצעוד צעד־צעד עם קידמת הטכניקה והמדע?

והלא אנשי המעשה המוסמכים כבר גזרו וחרצו וקיימו, כי אין מרץ עבודה נולד בלי שוט על גוף העובד ובלי פרס פרטי להנאתו, הנאת־מיד. והלא ניסו האוטופיסטים באומות העולם ליצור משקים משותפים באנגליה ובצרפת ובמקומות אחרים, וכסף רב היה להם ואנשי משק היו להם, ולא עלה בידם.

והנה באה וגם ניצבה אלומת אור לישראל ולגויים. המשק והרכוש יצאו מרשות היחיד והמשפחה הפיסית ותיוצר לה בעלות של המשפחה הרוחנית – הקבוצה. זה היה עם יסוד דגניה. ואחר כך עוד רחבה הבעלות של המשק ממשפחה רוחנית אל חברה שלמה, הוא הקיבוץ. והנה חיו וגדלו זה בצד זה עשרים וחמש שנים המשק הפרטי והמשק הקבוצתי והקיבוצי והם נבחנו. כלומר, המשק הקבוצתי הוא שצריך היה לעמוד במיבחן, ועמד, ומלאך רע עונה אמן.

רק נוער רווי תורות מוסר של נביאים וצדיקי־עולם, מטופח רוחות־מרד של ראשית המאה הנוכחית, דחוף הלחץ הגדול של המוני ישראל המפרכסים להיחלץ מהתנוונות, יכול היה, בקבלו עליו את שליחות־העם, ללבות בכוח את הניצוצות החבוּיים בנפש־האדם ולהדליקם למדורה מאירה ומחממת, כאשר היא כיום.

הציונות נתנה את המסיבות הטבעיות לתנועה נבואית־מוסרית זו, שכבר נעשתה גם כוח משקי. אישים וחוגים, שמעולם לא היו יוצאים מגדרם לתמוך בתנועה חברתית חדשה, ראו במהלך התגשמותה של הציונות צורך לתת עידוד, כסף ותמיכה מדינית בתנועת השיתוף, כי רק בה יכול להתלכד הכוח החלוצי שהיה דרוש, כדי להתגבר על פגעי אקלים, טבע ומדינה, על חולשת גוף ורפיון־רוח. ציונים בורגנים־שבבורגנים חשו והכירו, כי בלי שיתוף לא תיבנה החברה העברית. על כן תמכו במפעלים, שיש בהם גם מפיסגת־ההגשמה הסוציאליסטית.

רק המזיגה הגדולה של אש אהבת ישראל ואהבת־האדם, רק החוט המשולש של אמונים לשליחות לאומית־עממית, למסורות־מוסר עתיקות, למאויים חברתיים עמוקים שהובהרו על ידי תורות הסוציאליזם, עצרה ונתנה כוח לחצות עד צואר בים של יסורים ופגעים ומלחמות ואכזבות ורוחות יאוש וכפירה ולהחזיק מעמד ולהחליף, מדי פעם בפעם, כוח עד יצירת קרקע מוצק תחת הרגלים. מה יודע האויב, זורק הבליסטראות המכאיבות, על הלבטים שעברו על תנועת השיתוף מבפנים? מה מבינים מתנגדים קהי־לב ומטומטמי־מוח באריגת־המסכת של פרנסה ומשפחה וחינוך וכוח־התגוננות של תנועה זו? מה קל היה לשועלי־העט ולעורבי־הציבור ללעוג לאוטופּיות, להתמרמר על “אכספרימנטים סוציאליסטיים”, להפיח אדי־רעל של דיבות על שיתוף־נשים, להבאיש את הריח מסביב, כדי להמית את התנועה בחנק.

שבעה הלכו אל הניסיון לפני כ“ה שנים. אלפיים הלכו בתרצ”ה. זהו המספר שנצטרף אל הקיבוצים בשנה האחרונה. נקוה, כי בתרצ“ו יבואו לא פחות. לא ידוע, בדיוק, כמה נתיאשו או נפתו לברק הרווחים הפרטיים ויצאו במהלך השנה. על כל פנים עלה בתרצ”ה מספר חברי הקיבוצים בהרבה. והתנועה מעזה ומעפילה ושומרת על התוכן העשיר של המושג חלוץ לאומה ולאדם.

וחפשים־מדת ואדוקים־בדת, וסוציאליסטים אדוקים עד לצמצום המחשבה וסוציאליסטים חפשים ובלתי־סוציאליסטים ומתנגדי־סוציאליסטים – כולם הכירו בכוח המשק המשותף ובונים ומרחיבים אותו, קבוצה על גדלה ועל סיסמותיה. ולא בלבד מחנה “המזרחי” סובל את הקבוצות, ולא בלבד אוירת הציונים הכלליים המתקדמים נוחה לקיום הקבוצה, אפילו המתנגדים הקיצונים לא שמו מחנק לזלזלי תנועת השיתוף; “אגודת ישראל” לא ניקתה ממנה ואף הריביזיוניסטים מוכרחים להלחם בתוכם בשאיפה המתעוררת, מדי פעם בפעם, בחוגי נוער שלהם לחיים קיבוציים. צו חיים הוא המתחדש והולך, נוכח תביעות חדשות של מסיבות גורל הציונות. מדי פעם בפעם נגלים לפנינו תפקידים כלכליים־חלוציים, שלא היחיד ולא האגודה המקצועית ולא הקואופרטיב יכול למלא אותם, אלא אלה בלבד שחיברו ולתמיד את מלוא־כוח־יצירתם הכלכלית לשרשרת מקיפה של שיתוף מלא.

לא כל אדם יסכון לחיי שיתוף הרכוש וההכנסה, אף לא כל המודה בערך הקבוצה ונחיצותה. 12.500 איש ואשה החיים בקבוצות הם אך חלק מאלה שניסו. אולי רבבות הם אשר ניסו ולא יכלו להסתגל. אין אונס בתנועת העבודה. כל צורות החיים אשר במסגרת העקרונות וכל צורות ההתישבות נעזרות במידה שוה. אולי נחוצות סגולות־נפש מיוחדות בשביל חיי קיבוץ ואולי נחוצה הכשרת־הלבבות והמוחות. אולי יוכל החינוך המתוקן להכין חוגים מרובים יותר מבנינו ובנותינו לקיבוצים. הנסיונות הראשונים של בוגרי בתי־החינוך של הפועלים מבשרים טובות. אף שיפור־תנאי־החיים בקיבוצים ובקבוצות יקל על ההצטרפות לתנועה. חובתו של ציבור הפועלים לעזור עזרה מקילה על תנועת השיתוף, אם כי לא לכפות אותה על מישהו. גם אותה ארץ שבה מגשימים את הקיבוציות מתוך כפיה תגיע סוף־סוף אל זו הדרך אשר אנו סללנו אותה לפני עשרים וחמש שנים.

דגניה אולי תהיה בשביל עם ישראל והאנושיות לא פחות מאשר מקומות מפוארים אחרים בארצנו, שכבשו להם מקום בדברי ימי העולם. מיסדי דגניה אמרו אך למלא בפשטות את החובה, שהרגישוה מוטלת עליהם, והנה זרח אור גדול ומאיר מהמעשה הצנוע והתמים. זכו והיה המעשה לטבעת ראשונה בשלשלת היסטורית גדולה, אשר אנו עומדים בפרקיה הראשונים בלבד.

חשון תרצ"ו

---

עם עליית טירת־צבי

מאת

יצחק בן־דור

נתקצר המרחק החסר ישוב יהודי – וכמעט עודנו שומם – שבין צפון ים־המלח לבית־יוסף. הנה הועלתה עוד מרגלית ישוּבית עברית במחרוזת הנמתחת לאורך העורק הפנימי של הארץ, עמק הירדן, בשקע המרכזי של ארץ־ישראל, הנמשך ממקורות הירדן בצפון ועד אילת (עקבה) שבדרום. טירת־צבי קמה בעמק הנמוך והלוהט, שעם הירדן, עמק ברוּך־מים, ובכל זאת עוטה קוצים, צהוב־אפור בקיץ, מתעלף מחום, ללא צל כמעט.

עשרים ואחד ישובים של לנו בשקע הזה, והעיר טבריה בכללם. מלבד מזה ישנם עוד שלושה ישובים חקלאיים, השאר – כפרי עובדי אדמה.

יסוד המעלה היא הצפונית ביותר והראשונה לאורך קו זה. משמר הירדן נוסדה אחריה. בני־יהודה שהיתה לנו בעברה המזרחי של הכנרת, חרבה מפּגעי טבע והתנפלויות וחוסר תחבורה ואפס־תגבורת. האחרונה במשפחות היהודיות יצאה אותה סמוך למלחמת־העולם או בימי המלחמה. אדמתה כיום בידי ערבים והגבול – סוריה. אילו נמצאו בה יהודים בימי הצהרת בלפור ושלום ואֶרסייל והחלטות סן־ראֶמו, היה גבול ארץ־ישראל מתרחב ומקיף גם אותה. ממערב הכנרת התבצרה בינתיים מגדל, ועתה בימים אלה עלתה גינוסר (קבוצת הנוער העובד), שמעטים היודעים על קיומה, אבל סוף כבודה להיגלות. כנרת המושבה וכנרת־הקבוצה שייכות לאותה שרשרת עוד מלפני המלחמה. לפני עשרים ושבע שנים פתחה דגניה את הפרשיה המפוארת שלה במזרח הירדן, ועתה, עם עלית מסדה ועין־הקורא, נתהווה לנו בין הירדן והירמוק גוּש של שבעה קיבוצים: שתי הדגניות, בית־זרע (או כפר־גון או כפר נתן לסקי), אפיקים, מסדה, עין־הקורא, גשר, דלהמיה. וליד דגניה על עברו המערבי של הירדן נוסדה כשנתיים לפני המלחמה ביתניה, חוה של פיק“א. עודה קיימת, אם כי קופאת באשמת ראשי פיק”א. היא משמשת אכסניה לקיבוץ, שיתיישב גם הוא בקרוב בשקע זה, ועדיין לא הגיע הזמן לדבר על הנקודה ממש.

דרומה מביתניה, בעברו המערבי של הירדן שוכנת פלוּגה של קיבוץ גשר, שרוב חבריה אמנם עברו את הירדן והתיישבו בנקודה החדשה שלהם שנזכרה – דלהמיה, אבל גשר – האֵם – לא תיעזב. נאחזה בצלע ההר התלול ולא תרד ממנו. חברי הקיבוץ אינם חוסכים עמל ודפיקה בדלתות ועל לבבות, כדי לקיים את הנקודה הזאת. נהריים ותל־אור של חברת החשמל הם גוש ישובי מיוחד במזרח־הירדן. תכונות עיר וכפר מעורבות שם. תל־אור נמצאת בתחומה הרשמי־המדיני של אמירוּת עבּד־אַללה (הישוב היהודי היחיד בה), וחוקי־אמירוּת זו מעיקים על המקום. גוש של ששת אלפים דונם השייך לחברת החשמל אינו מיושב ומשום־כך הוא מעובד לא־אינטנסיבית.

מערבה לירדן ישנו עוד ישוב יהודי אחד, מנחמיה (לפנים מלחמיה). יש לה למושבה זו אדמה גם במזרח הירדן, בשטח שבינו לירמוק.

עם עלית בית־יוסף נוספה חוליה דרומה, מתקרבת לבית־שאן. עתה באה טירת־צבי ונתקעה עוד יותר דרומה, דרומית לבית־שאן. ואין להרבות דברים על תנאי הנקודה הזאת. לא ייתכן להניח אותה בודדה, ובודאי שסביבה ייווספו לנו ישובים בעתיד הקרוב ביותר. מכאן עוד רב המרחק אל הישוב שבצפון ים־המלח וקליה, אף הוא לא חקלאי, כידוע וגם לא עברי טהור. דרומה מהם – ישוב סדום של חברת האַשלג. במאות הקילומטרים המשתרעים מסדום ועד אילת (עקבה), נמל ים־סוף של שלמה המלך ונמל דייגים יהודים בימי בית שני ואחריו, אין לנו לפי שעה כל דריסת רגל.

חשבון קצר זה העסיק את מוחי בשעת הנסיעה ביום כ"א תמוז זה, לראות בהיווסד טירת־צבי.

עוד לפני ימים מועטים היתה הטלטלה קשה למדי בנסיעת־מכונית דרך עמק יזרעאל. בנסעי בפעם הקודמת, לא נפתח עוד הכביש הזה, שמאורעות תרצ"ו השפּיעו על הממשלה להיענות לדרישות ממושכות ולסללו סוף־סוף. אך הנה הוא פתוח כיום והננו “שטים על מי מנוחות” בהחליק המכונית במהירות־טיסה על פני כביש עפולה – בית השיטה. רק החצץ העדשי של שכבת הכביש העליונה נזרק ורוקד וטופח כברד על דפנות המכונית, אך אין מקום לטעוּת: איש אינו זורק אבנים. הננו בלב העמק העברי. משני עברי הכביש – שדותינו. עדים מראות הישובים, עדים העובדים והעובדות. מעיד גם מראה השטחים כשהוא לעצמו בגילוי שיטות העיבּוד. אלה המטעים, אלה הטראקטורים הנשארים בשדה, אלה סוארי חבילות החציר המכוּבש – אלה הם סימני־משק, המציינים לפי שעה כמעט רק את שלנו.

כקו הכספּית במד־חום קו־הכבישים במד־הבטחון. הקו מוביל אתו בטחון. הוקל לעמק יזרעאל, אבל לא נשארנו בלי דאגת־דרכים. חלוצי ההתישבות זזו קדימה. קמו לנו עוד עמקים שדברי־הימים חוזרים בהם וה“בראשית” על כל חרדותיה והרפּתקאותיה עברה עתה אליהם.

לפני תחנת בית־השיטה אנו יורדים מעל הכביש ימינה. אנו עוברים את בית־אַלפא על כרמיה ופרדסיה. הנה חדלה בית־אַלפא להיות שומרת־גבול המזרחי של הישוב העברי בעמק־יזרעאל. בית־אלפא היא כיום בסיס ואכסניה נדיבת־לב למתקדמים והולכים מזרחה ודרומה. רוב חברי־קיבוץ תל־עמל עודם שוכנים על אדמתה. עתה שימשה גם ליוצאים ליצור את טירת־צבי.

* * *

אך יצאת מגבולות בית־אלפא המעובדת, הירוקה ורבת הצל, וכאילו טופח על פניך פתאום רוח זלעפות מדבר. ניגוד משונה: מים רבים, אדמה טובה, עקבות צמחים המעידים על יכולת הקרקע והאקלים, וישוב־לא־ישוב כזה. הנה מעינות סחנה, נחל־אסי, מעינות אחרים, היונקים מגשמי ארץ־הרים רבה, ומסביבך בתי־שׂער קודרים, צופני סודות־זדון, מהלכים אימה הממלאת את הגיאות, את השיחים העבותים פה ושם, מות בינות הקוצים הגבוהים. הנה כאן ארבו לחיים ברוּק והשיגוהו ליד חורשת האקליפּטוסים. הנה כאן זינקו על החיילים הבריטיים העירומים בהתרחצם בנחל, ירו בהם ולקחו את בגדיהם על נשקם. כאלה הם הנחלים והשיחים, שעשרות ומאות יכולים להסתתר בהם ולהגיח מהם פּתאום. ההרים מימינך אינם מנחמים. לא משכנות שקט הם. הנה כפר פּקועה, אַפק מימי התנ"ך, מחסה לכנופית עז־א־דין בשעתו. כאן נרצח משה רוזנפלד.

* * *

הננו רוצים לנסוע לטירת־צבי מבלי לעבור את בית־שאן ואנו מחפשים את הדרך. בבוקר עברו אנשי שמירת־הסביבה וסימנו במחרשת־דיסקוס קו, שבו יסעו מעתה, דרומה מתל־עמל ועוד יותר דרומה מבית־שאן.

הנה מתקינה לה תל־עמל קו השקאה ממעין קרוב. פועלים עובדים ואתם נוטרים מזויינים. במרחק־מה אנו מגיעים אל בריכה די גדולה, מיקוה־מי־מעינות, שרוכזו על ידי הממשלה, והנה רוחצים בה ערבים את סוסיהם, והמים עד גבות הסוסים, וכמעט רק את ראשיהם ירימו הסוסים מעל למים.

לא רחוק משם כפר “המנוּשלים”, שנוסד בגוש תל־שוק. דממה בכפר. יצאו, כפי הנראה, לעבודה. אבל גם בשדות מסביב אין לראות רבים. מי־המעינות שופעים. יש כאן ירקות יפים, אך העובדים בגנים מעטים מאוד. לא הרחק נראה מעט בקר, נשים מאַלמות בקמה, שקצירה נתאחר. הנשים לבושות כאן צבעונין, והבגדים דווקא כחדשים. בתי הכפר בנויים שני גושים משני עברי־רחוב, מעין “בתים משותפים”, בנויים קומה אחת, לבני־טיט, מחולקים בקירות החוצצים בין דירת־משפחה אחת לשניה. אין ירק ואין צמח סביב הבתים וברחוב, שסומן בכל זאת בקוי חביות ריקות, כאילו להבדיל בין רשות הרבים לרשות שנועדה ליחידים. ידענו מהרצאות הממשלה, שערבים רבים סירבו ללכת הנה להתיישב על האדמה הפוריה ורווית־המים, משום ש… האַקלים אינו נוח. אנשי תל־עמל לא היססו. גם חברי קבוצת רודגאֶס מיהודי גרמניה ופולין אינם מהססים ויורדים לאקלים קשה בהרבה, לרמה נמוכה בהרבה מפני הים, ובמרחק גדול יותר מישובים מרכזיים.

אותו יום, כ"א תמוז, המתה הסביבה, במידה שאינה רגילה כאן. הדרכים התאבקו מתחת גלגלי המכוניות. רועים ופלחים שנפגשו לנו בדרך, הביטו אלינו בפנים תוהות, שלא ראינו בהם עין יפה וסבר טוב־לב.

עלינו על דרך המלך בית־שאן–יריחו. דרך קיץ טובה. המכונית הראשונה בשיירה נהנית ממנה. השניה כבר הולכת בסערת־אבק, מעין עמוד־עשן. מרחוק אנו רואים חוות של גרמנים משרונה. הם קנו לפני כמה שנים מאת הערבים בשתים ובשתים־וחצי לא"י הדונם. מובן, שקניות אלה לא היו מלוּות צעקות נישוּל מפי עתונאים ומסיתים ערבים. הממשלה מקיימת כאן תחנת־נסיונות, מופת לערבי־הסביבה לנטוע בננות, רימונים, זיתים ונטיעות אחרות. כאן גם מטעים פרטיים קטנים. אך אלה אינן אלא נקודות בטלות בשטח הגדול, שהוא כמעט שומם.

* * *

בית קטן מלבין לקראתנו. זוהי תחנת המשטרה חנזירה. הנה אנו מגיעים אל אדמת אַ־זרעא שתהיה לטירת־צבי. איך יגיעו הנה בחורף? מאַין תבוא עזרה בשעת חירום? איך יתקשרו מכאן באיתות עם איזה ישוב?

* * *

הבחורים והבחורות האלה, גזע הפּועל העברי בארץ־ישראל וענף הפּועל המזרחי – ככל הגזע הנהו, – אינם מתנים מראש תנאי בטחון והצלחה. הם הולכים ליצור כאן את המחיה, את הבטחון, את החיים המתוּקנים. אולי היה בהם כוח להעפּיל גם כבודדים, אבל הם אינם בודדים. הנה אתם בעלי הנסיון מהישובים הקרובים ביותר ומכל הארץ, הנה אנשי השיבה, החיים בקו־האש זה שלושים שנה ועוד חותם־הנעוּרים, אולי עלומי־הנצח, זורח מבין תלמי פניהם. הנה אוירת מסירוּת ואחוה קורנים אליהם מגושי־ישובי־העובדים, ללא הבדל־זרם. לא תבחין לגבול עשייה בין הפועל המזרחי של קיבוץ רודגאֶס לבין השומר־הצעיר מקיבוץ תל־עמל או עין־הקורא. הנה כל הטוב בישוב מחבק מרחוק את חלוציו, סוכך עליהם, ומלמעלה – מוסדות הישוב דואגים, נענים, מספּקים אמצעים, מיישרים הדוּרים ככל האפשר. לא זמן רב יהיו בודדים בסביבה. ודאי ימהרו לבוא בעקבותיהם עוד ישובים, כאשר באו הם בעקבות הקודמים להם, שהיו בשעתם באותו מצב. עוד מעט ומסביב טירת־צבי יהיו עוד “נחלות”, “בית”ים“, ו”ענ“ים” וחיי עבודה כשרים יפכּוּ פה בעוז, והאדמה והמים יינו פה ככוחם לענות וכאשר ראינו זאת בגוּש הדגניות ושכנותיהן.

תמוז תרצ"ז

---

אכסניה

מאת

יצחק בן־דור

בירת המחקר החקלאי, בירת המחקר החימי־תעשייתי, מושבה שצמחו לה וחוברו לה – אף ינקו ממנה לא מעט ותוך כדי מלחמה אתה – תשעה ישובי עובדים חקלאיים, מושבת־אם על בנים־כפרים משגשגים ומורדים בשגרתה, עטורת ארמונות וחילות על גבעותיה הבשומות, שבעמקים ביניהם מלבלבים שלושה־עשר אלף דונם פרדסים מניבי מליון־ורבע תיבות פירות־הדר, ברוכת כמה מפעלי תעשיה חטובים, משובצת משכנות פועלים, של ציבור בן אלפי נפשות, מעורה במקום וכבדה בנכסי־ציבור חמריים, מעין סוכת־שלום בין הפועלים לפרדסנים במקום, ששימש קודם מטה־מלחמה פולט שנאה ומדנים, פינה איוה לו למושב נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. כזאת מצאו עתה את רחובות מתכנסי הועידה הרביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

הזאת המושבה הקטנה, אמנם מאז ומתמיד רבת־חן, שבערב המלחמה העולמית היו בה שש מאות עד שבע מאות נפש, וחלק מהם נתפזר בימי המלחמה אף נספה בה?

הפתיע הריצוף המלא של הרחוב הראשי, הזכור לותיקים, כחלק מדרך־המלך עזה – יפו, בו הלכנו כשהחול למעלה מהקרסולים והתקנאנו בגמלים על רוחב פרסותיהם; הפתיעו המדרכות הרחבות, הרחובות החדשים שנחצבו בגבעות קורקאר. איה “גבעת האהבה”, חלק מנחלתו של הנדיב, שהרשה לעצמו לקנות לו לבדו אלף דונם בימי יסוד המושבה, הלא הוא א. י. דונדיקוב? ואם פגע בנפש מי הפרצוף העירוני של המרכז המסחרי שבמושבה, הרי אם רק הפליג קצת לשאר קצוי רחובות, נוכח כי קסמה הכפרי לא סר, אלא נסוג לפינות אחרות, ואדרבה עוד כבש לו אופי חקלאי מאוד בישובי העובדים גבתון וביל"ו, קבוצת שילר (גן שלמה), וגבעת ברנר ונען, אופי שלא היה לרחובות גם בימיה הראשונים לפני ארבעים ושמונה שנים. מי שנטל עליו את הטורח לצאת ולראות ברחובות־רבתי, כלומר, על בנותיה יורשות הטוב שבמסורתה, ראה מסכת מגוונת: לא הרי רמות מאיר כהרי נען, אף על פי שהן שכונות־תאומות; ודאי שאין רמת־אהרון דומה לשכונות התימנים. אפילו קבוצת שילר וגבעת ברנר שונות במזג ובדרכי־תנופה. גבתון – בעמק המערבי שבין המושבה לבין זרנוגה וכפר ביל"ו ובדרומה של המושבה על הגבעות בדרום המושבה. עולם בפני עצמו שכונות התימנים שעריים הותיקה ושכונת מרמורק רבת הפגעים מראשיתה. ברחובות – ישוב התימנים החקלאי הגדול ביותר בארץ. החיים העדתיים מלאים: מוסדות־חינוך, בתי כנסיות מרובים, חנויות לרוב, שוחטים ורבנים, עשירים ועניים, נוער חותר להתמזגות עם כלל־הפועלים, יזמת מלאכות ועסקים, גרעין בנקאות שיתופית, לשון תימנית בין זקנים ומתישבים חדשים ונשים, מיעוט אשכנזי הבא לדור כאן משום יוקר שכר־הדירה ברחובות, פרצוף ישובי מיוחד. סכסוך כרוני עם מועצת רחובות בדבר תחומי־השיפוט, הקשרים המוניציפליים ההדדיים.

לא מלאכת יום אחד היא ללמוד את רחובות על אגפיה המענינים. עולמות־עולמות ושלל־גלויות. רמות מאיר – אמריקנית; אך נען נוסדה על ידי נערים מהנוער העובד התל־אביבי ממייסדי הסתדרות זו בתאיה הראשונים. עתה מהוה הקיבוץ הזה בעצמו על חמש מאות נפשותיו קיבוץ גלויות רב. קבוצת־שילר נוסדה על ידי נוער אקדמי מגליציה. בגבעת ברנר יסוד חזק של עולי גרמניה. עולי גרמניה מהמעמד הבינוני והאמיד הופיעו ברחובות עוד לפני שואת־היטלר וכמובן נתרבו הרבה אחריה. גוש פרדסים היה ידוע כנכסי “החברה האנגלית”, כלומר של יהודי אנגליה. מיוצגות גם שאר הגלויות. אך גרעין הישוב הותיק שבא מפולין (וארשה), ליטא ואוקראינה הותך בכור הארצישראלי, ונתהוותה חטיבה מיוחדת שאין בקיעים “גזעיים” ניכרים בה, ומזלה המיוחד של רחובות שירת אותה והבדל־המעמדות הגדול בין תושביה מאז היוסדה לא העיק כל־כך על חיי החברה בתוכה, אם כי לא חסרו סכסוכים ומלחמות. בין “רחוב המיליונרים” (כך נקרא רחוב “מנוחה ונחלה” בהגזמה עממית, משום שבו נבנו עוד לפני המלחמה בתים מהודרים בתוך גנים נאים על ידי עולה עשיר מאוסטרליה, על ידי משפחה יהודית ליטאית־תורנית משכילה שעשתה עושר באמריקה) לבין דירות־פועלים, שלא היו מרוכזות לפני המלחמה, לא בלטה תהום, משום יחסי החברה הטובים, ואדרבה היו קשרי־תרבות, שאיפות וגם עזרה הדדית.

נתברכה רחובות מימיה הראשונים באנשי־רוח. נעוריה היו הולכים ומתחדשים. כשרונות קננו בה. חוט האידיאליות לא נפסק בתחומיה מימי היקנות שטחה הראשון, בן עשרת אלפים דונם, על ידי יהושע חנקין ועד לרכישות הקרן הקיימת בסביבותיה בשביל ישובי־פועלים, שבעזרתם של טוביה מילר ומשה סמילנסקי, כשהוא כבר מנהיג התאחדות האכרים ונלחם בציבור הפועלים ככוח רוכש השפעה רבה בחיים הישוביים־המדיניים; מימי מייסדיה הראשונים מבין “בני משה” עד מייסדי הקיבוצים והישובים והמושבים סביבה מבין טובי תנועת העבודה לכל גילוייה; מימי המנוח וילקומיץ עד לאישי המדע והספרות ייבדלו לחיים, כגון יצחק וילקנסקי וישראל אהרוני; מימי הפועלים יוסף אהרונוביץ ו־א. ד. גורדון עד לחיי המחשבה והנפתולים הציבוריים של ישובי הפועלים עכשיו. לא מעטים הדפים המזהירים בפובליציסטיקה העברית, גם בסיפור ובשירה, שנתחברו במושבה זו. יש פרקים שכבר נעשו פּרשיות־לימוד וחינוך. שנים רבות, מתרס"ח ועד מלחמת העולם, היתה נערכת ברחובות “החגיגה העממית” הידועה בחול־המועד פסח, והוא מין כינוס ספורטיבי, תערוכת תוצרת הארץ, שעשועים עממיים ויריד גם יחד. החגיגה הוציאה מוניטין לרחובות. אלפים היו משתתפים בה ואורחי־הפסח החשובים ביותר היו מתכבדים בנאום בפתיחתה. ביניהם היו מראשי ההסתדרות הציונית. מנהג הימים ההם היה שתשואות לנואם הושמעו גם ביריות אקדוחים רבות, כמובן יריות־לאויר. ערבים עשירים היו נוטים אהליהם מסביב לככר־החגיגה, להם ולמשפחותיהם, נוסח נבי־רובין או נבי־צאלח, הקרובים שניהם קירבת מקום לרחובות. במירוץ הסוסים היו נוטלים חלק גם אורחים ערבים. מובן, שבמרכז מירוצים אלה היו אנשי “השומר” וגם חברות.

מפרשיות הגבורה, שרחובות רושמת לה – העיקר הוא מקרה חודש מאי 1921, כשהתפשטו הפרעות מיפו גם במושבות. מחנה כבד של חוגגי נבי־צאלח, בן אלפי ערבים, עלה אז על המושבה. אולם כארבעים איש, פועלים, אכרים ותושבים, התבצרו בחפירות־הגנה, מזויינים ברובים, ועשרות אלה הניסו את האלפים לאחר שהרגו בהם חמשה ופצעו עשרות. מהמגינים לא נפגע איש. שלושה פועלים־שומרים נהרגו על משמרותיהם במושבה בשנתיים האחרונות לפני מלחמת־העולם ובימיה.

נגע העבודה הערבית דבק גם ברחובות מתקופת הירידה הראשונה לאחר שנות־הזוהר הראשונות. פרשיות ההתאבקות של הפועל העברי לא היו קלות גם כאן, אם כי לא היו רצופות מקרים מזעזעים, כמו במושבות אחרות. התאבקות זו נמשכת כיום, כי בעלי הפרדסים חזרו לסורם גם אחרי השביתה הערבית של 1936.

ובכן – אין אידיליה. העיקר עודנו שנוי בהתאבקות קשה. העבודה העברית נתנסתה כאן בכל התקלות והפגעים כאשר במקום אחר. אף כאן לא הוגיעה אותנו מלחמת שלושים השנים.

אחד מרחובות המושבה הישנים ביותר, הוא רחוב עזרא, נקרא על שם חברת “חובבי ציון” בברלין שהושיבו שם לפני ארבעים שנה ושנה פועלים עברים אחדים, למען הקל על חייהם. זה היה נסיון של פתרון לשאלת העבודה שהיתה בולטת עוד אז. פועלים אלה עשו רכוש והיו שטופים בעצמם בעבודה ערבית והבאים אחריהם סבלו מהם לא מעט.

אבל ניפוח מדני־הציבור ירד הרבה. נשארו הבדלי האינטרסים והתנגשויותיהם. חוסר הכוח להתגבר על הכוח המושך של אדם לעניניו החמריים. יש, איפוא, מקום להתאבקות תרבותית. ברגעי־חג, בהדר־הטבע, באוירה של התקרבות, של ראיה טובה נדמה שהנה האפשרויות קרובות, אבל החג עובר, תביעות החיים מפסיקות מ“מה נאה ישוב זה”, והרי אנו מחוייבים לתבוע את שאנו תובעים מעצמנו: דאגה לעליה, שהיא קודם כל דאגה לעבודה; ויתור על נוחות וקבלת עול מצוות מכבידות, וככל שאנו מוצאים אצילות יותר במקום, הרי האצילות מחייבת! רחובות מחוייבת להתעלות, למצוא את תיקונה המלא.

אייר תרצ"ח

---

חומה ומגדל מספר 53

מאת

יצחק בן־דור

עם קיבוץ “עמיר” בעלותו ביום ט"ז בחשון לאדמת חיאם אל וליד

לא ניטל הזעזוע הראשוני וכליון־הנפש של יקיצת חיים חדשים ממעשה־העליה על קרקע חדש, גם כשקדמו לו בישוב למעלה מחמשים עליות. ולא רק מפני שכל פעם אחר הוא הגוף העולה להתיישב, ומצטרפים לליווּי אנשים, שזו להם חוויה ראשונה, אלא גם המנוסים בדבר מרגישים “בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית”. מלבם ומחוויתם של חתני־היום תדבק במלויהם זו החגיגיות האילמת, העמוקה, זו החרדה הסתומה שמתחת לכל שמחה גדולה ואמיתית, של הנכנסים בברית־גורל נצחית עם אדמה חדשה, עם אקלים חדש, עם נוף לא ידעוהו, אלא משמיעה או מהצצת עוברים־ושבים, עם שכנים חדשים. וכל אלה בצירוף העול הכבד של הפקת־מחיה. הן רב המרחק בשביל אנשים צעירים, ואפילו הם חלוצים, מהדיבורים על חקלאות ועל הידבקות בגליל ובחולה, עד עצם הריתוק בשרשרות־הברזל אפורות של חיי־אכרים ממש, שיש בהם גם מחיי פועלים חקלאים שכירים. ויש גם מרחק מן ההתאבקות עם מוסדות לזכות ההתיישבות והכנות־ממש לכיבוש – עד לקידום אשמורה אחת ויציאה באפילה בדרך זו בין כפרים ערבים, אל המקום ההוא, הזר. לא עוד חלום ומאוה ושירה ממתיקה חיי־יום־יום, אלא תחילת חיים ממש, על כל צניניהם.

אין מדברים על אלה. הפּה, שנפתח במסיבה הרשמית, נפנה למילוי־חובות, לעמוד על הנסיבות הציבוריות, להודות למי שראוי לתודה, ואילו תהום הנפש שותקת. אבל לב ללב יאמר את שאינו־הגוּי וישרה גם על המלוים והמסייעים אחד־מששים שבחוויות עמוקות אלה.

ואולם מה רב כאן הרטט היהודי לכל המשתתפים גם יחד. עוד ישוב עברי, עוד מבצר עברי להשעין את סוּכת העם הנופלת. ורגש זה הורשה לו לגאות ולהגיע גם עד הביטוי, וכללי הוא ומאַחד וזורק את גוני־הפּיצוּל החברתיים ומעמיק לזרוע בנפש גרעיני ליכוד ואַחוה, אשר עוד ינבטו.

כאן יוצאת שיירת יהודים עובדים. עודם אפופי־אופל, והם מתקדמים לקראת שחר ויום. ואורות השיירה בוקעים את החושך מסביב והעין חודרת אל הסביבה ורואַה וצופיה ונזהרת, ומזהירה ומותחת ואומרת: משמר! נכונוּת! לא מסע־שעשועים. לא הנאות בלבד מיועדות לכם. ים קני צרעות בדרך. אל תעוררו אותן, אך אם יתעוררו, עליכם לקבל גם את העקיצות.

אנו פורצים את עב־הענן האַטום, שכאילו הקיף אותנו מיום פרוץ־המלחמה, ואנו פורצים פרץ בענן היאוּש ואפס הפעולה, אנו נמלטים אל המעשה הגואל, שוב מקימים מצודת־חיים. מחזירים לנו מעט זוהר.

* * *

הפעם יוצאת שיירת־היהודים מצלעות־הרי־נפתלי, מכפר־גלעדי, שקסמי הטבע וחן יושביו ומסתרי עברו העשיר והרומנטיקה של מייסדיו וקרבנותיהם מייחדים אותו לחטיבה מופלאה, המטילה חובות על כל חבר־האנשים החיים בו. מגבעות אלה יורדת השיירה דרומה־מזרחה אל לב העמק הגדול המתחיל מרגלי שלוחות הלבנון והחרמון. רגש משותף אופף את המחנה הקטן: אל ארץ חדשה הוא עובר, לתקוע בה יתד. חבל דן הולך ונגאל. דפנה וגבעת־השומר – לפני כמה חדשים, ועתה קיבוץ עמיר, דרומה מהן. חוּליות־חוּליות מתרתקת השלשלת. ולא נעלם מההולכים, כי בין עמיר לדפנה עתידים עוד לעלות שני גופים, והיו החוליות קרובות יותר זו לזו ובטוחות יותר. הדרך בין אילת־השחר לכפר־גלעדי לא תהא עוד כה ארוכה וריקה, וחיי ישוב צפוף יפכּוּ מראש־פינה ומחניים המתחדשות ומשמר־הירדן עד מטולה.

אדמת עמיר גובלת, בצפונה, בשטח־הזכיון של החולה. אין מחכים עד שיאותו הממשלה ואותה חברה עשירה, המשתתפת עם הקרן הקיימת לישראל, לגשת לעיבוד החוּלה, אלא קופצים בנחשוניות גם למקום כזה, בטרם הוברא. אך עמק־עכור הוא מחמת הקדחת, הן גם ברכה בו בשפע מימיו שהוא יונק מתועפות הרים שבמזרחו, צפונו ומערבו. החרמון והלבנון ישקוהו ממימיהם. משלג החרמון, הנמס באמצע הקיץ וסופו, ישוקו כאן הנחלים בהמולה עליזה ומפרה גם בחדשי־הסתיו, עת כל שאר חלקי־הארץ צמאים למעט רטיבות וטל, עד לגשמים החדשים ממש.

ובכן – סיכוּיי יבול ומחלות. (על אלה יעידו החקלאים ועל אלה שומר־הבריאות, הרופא ד"ר מר הדבק בעמק זה עשרים שנה בלי הפסק); סיכויים לשכנות הגדולה של החולה כהיבנותה, ובינתיים חגורה חזקה של ישובים ערבים מכל צד. מדרום – סיאדה, דרבשיה; מצפון ברגיאת, ומופתחירה. מזרחית־צפונית הכפר הגדול סלחיה. מזרחית־דרומית – זויה.

האדמה היתה למשפחת כוּרדים היושבת בדמשק. האריסים בם מהבידואים המת“פלח”ים" שבכל העמק הזה – ערבּ־אַל־גוארינה. שרשיהם לא עמוקים בקרקע זה, הם נושאים את עיניהם אל החלק, שהקצתה הממשלה בחוּלה לערבים ואל תמיכת הממשלה, שתינתן להם שם, כאשר ניתנה בכפרים אחרים. בינתיים הם מקבלים פיצויים הגונים מאת היהודים. בעלי הקרקע זכו בה לפני מאה ועשר שנים, בערך, בתקופת מלחמות מוּחמד עלי ובנו אברהים פּחה ממצרים שבתורכיה, כאשר נעזרו גם התורכים וגם בית מוחמד עלי על ידי תקיפים ושבטים קרובים רחוקים. הנצחון היה עובר מכף לכף, עד שהכריעו ממלכות אירופה, ובראשן אנגליה, ובית מוחמד עלי נאלץ לצאת את הארץ, כדי שתשוב אל שלטון התורכים. תושבי סוריה והלבנון הם הבעלים לרוב אדמות העמק הפורה הזה, ואולם הם אינם שוכנים בו. הם יורדים אליו להשגיח על האריסים־הבידואים, לאסוף את היבול ואת דמי־החכירה. הם באים הנה לציד חזירי־בר ובעלי כנף, אך לא כאן חייהם. תמורת כסף הם מוכנים להסתלק מזה.

* * *

חלקת האדמה המדוּברת נקראת חיאם אַל וליד, כלומר אהלי השיך אבּן וליד, שקברו בצלע ההר (הרי הגולן) בקרבת גבול סוריה. מי הוא השיך ובמה זכה שזכרו יישאר, – אין איש יודע כאן. אין היסטוריה למקום הזה. בכל השטח, כמה אלפים דוּנמים, אין תל־עתיקות, אין חורבות ואין שום סימן תרבות. לא נזכר המקום בספרי דברי הימים. מישור סתם בין פלג טוראן לבין פּלג קאלי ועוד תעלת מים (חסרת שם) לו באמצע. פלגים אלה הם מכלל גידי המים המסועפים של מקורות הירדן. דברי ימיה של חלקתנו מתחילים עתה, עם עלות הקיבוץ.

* * *

אכן דוקא הקיבוץ יש לו היסטוריה שאינה חסרת־ענין. כפלגים הללו כאן השתפכו בו כמה קבוצות־נוער ונעשו לזרם של ממש. מעשה בגדוד־צופים של השומר־הצעיר בוארשה שקרא לעצמו גדוּד־הגליל, וחבריו אמרו לעצמם, כי יעשו ככל אשר יוכלו ובלבד שיתיישבו בגליל. ומעשה בגרעין של השומר הצעיר בווֹלין, שקרא לעצמו בארץ־ישראל בשם החוּלה, והוא עודו בגדר חלום רחוק, שלא כהיום. ויש גם גרעין ליטאי, שכבר חי חיי־קיבוץ בארץ. כל השלושה התאחדו יחד וקלטו אחר כך נוספים. עוד בקיבוצי־ההכשרה בגולה נתנסו בעמל קשה. החלק, שהיה בהכשרה בראדום שפולין, עבד בבתי בורסקי בין נוצרים, ובעבודה מפרכת מצא את לחמו. בארץ טעמו טעם־קדחת וביקשו עבודה בפרדסי־השומרון. בחדרה כבר היו שלושת הגרעינים קיבוץ אחד, שהקים לו יסודות משק: גן־ירקות, מסגריה טובה, שבנין עמק־חפר הביא לה גאוּת, מסעדה במושבה (לשם העסקת חברות), אף רכש לו בהמות־עבודה לחרישה והובלה, מכוניות־משא בשיתוף עם עין־השופט, וחלקת יער חכרוּ לכרות עצים ולהכין סמוּכות לעצים וכדומה. מכל הצעות־הקרקע, שהוצעו להם להתיישבות, קסם להם המקום הזה, על־אף הקדחת השוררת בו, כבכל סביבות החוּלה.

כאשר בא היום המקוּוה וניתן צו: התכוננו, עלו עשרים חבר (וביניהם כמה חברות) לכפר־גלעדי, הקימו לה מחנה־אהלים ליד החצר והתחילו מכינים את הצריפים, את לוחות־החומה וחלקי־המגדל בשביל הישוב החדש. את העבודה קיבל עליו סולל־בונה, ואנשי הקיבוץ עבדו אצלו כפועלים ואומנים.

למותר לחזור כאן על ענין הדחיות, שנדחתה עליהם משך חדשיים וחצי, מטעמים כספיים. היתה סכנה, שכל הענין יידחה עד הקיץ הבא. האנשים היו יוצאים יום יום לעבודה במשר כפר־גלעדי. המארחים והמתארחים נקשרו קשרי־ידידות. הדחיות משבוע לשבוע כבר העלו את ההלצה “קבוצת זונטיג” (על שם ההבטחה להם מישיבה לישיבה של הנהלת הסוכנות המתקיימת תמיד ביום א' בבוקר). המחכים הבליגו, אבל לא חדלו מלחתור. אל הרצפלד הבלתי־נלאה נוספו נחום הורוביץ, איש כפר־גלעדי, הוא גם איש עמק החולה, ויוסף נחמני מטבריה, ויחד “קדחו” אצל המוסדות להשיג אמצעים כל־שהם לביצוע העליה הזאת. מחמת הדחקות צומצמה תכנית העליה עד כדי משמר לחלק החרוש והזרוע של הקרקע, שכבר הועבר לידי היהודים. הקיבוץ הסכים גם לכך, ובלבד שייאחז.

* * *

והנה נאמרה המלה הנפלאה: “עלוּ”, ומרירות ורוגז נשכחים והגל מתרומם בלבבות.

אין עורכים פּומבי גדולה. אין מזמינים, כלעליות קודמות, מאות אנשים, אין באים אנשי־המוסדות מירושלים, אין משלחת מכל ישובי־הסביבה. ביתר צנעה וגם ביתר זול. בשמחה כבוּשה, בגיל ורעדה.

והנה ערכו של היום הגדול. מוצאי שבת, ט"ז בחשון. עוד מעט ישביעו את חברי עמיר שבועת־נוטרים, בטרם יוּתנו להם הרובים הממשלתיים. ובשביל החברים הרי זה יותר מטכס פורמאלי ריק. ברית הנשק היא, לפי שעה, חלק הנישואים עם האדמה. והטכס – מעין הקדמה לחג. שלושים איש יהיו המשמר לנקודה העברית החדשה. הקצין האנגלי, הממונה על משמרות הגבול, ואיתו הסרג’נט העברי המנוסה ומספר שוטרים ונוטרים יושבים בחדר־הנוטרים שבכפר גלעדי ומקבלים את הבאים אחד אחד וחותמים על ההצהרה. הם מתייצבים אחר־כך בחוץ בשני טורים, בחורשת הזיתים, באפילה. פּנס־החשמל בידי הסרג’נט מאיר את נוסח השבועה. הטירונים חוזרים במקהלה מלה־מלה על השבועה וכורתים בזה את הברית הרשמית עם כוח־השלטון. נציגי־המשטרה כבר יודעים מנסיונם את מעשה־ההשבעה ומכירים את טיפוס הנשבעים ואת רוחם. מבחינה רשמית הם פותחים מחר תחנת־משטרה חדשה בנקודה נוספת של גבול ארץ־ישראל – סוריה, אולם לא זר גם לאנגלי מצב־רוחו של הנוער הזה, המתייצב בכל אשר לו להגשמת שאיפותיו העמוקות. הם מכבדים את ההופעה ואת האנשים ובוטחים בהם אף מעריכים את יכלתם. ידוע, כי הללו נשבעים לא על דבר זר להם. הם יודעים נשק מהו, ומשמר מהו, ומה ההתחייבות ומה העול.

* * *

ילדי כפר־גלעדי, נוער חמוּד, המבטיח להיות ראוי לרשת את מקום אבותיו החלוצים רבי הסבל, אינם חפשים מהתרגשות. רצים־משתדלים להשיג מקומות במכוניות. ההורים מסרבים ומשיבים פנים, ואם גם בכל הריכוך שבאפשר. הנוער העובד בתל־חי בא להשתתף במסיבת הפרידה לחברי עמיר היוצאים הלילה, להיות קרובים אל המעמד, שהם שואפים להגיע אליו בעצמם, ולא יבוזו לשעת־כושר של שיר וריקוד.

על בימת־עץ בחוץ, במערבו של בית־האוכל מצטרפות שורות־נוער. הם יושבים כאילו בציפיה לדבר־מה, ואולם אין כל צורך לחכות, כי שירתם הם, שהיא כאילו ענין־ביניים, הוא עיקר, וכאשר יילוה אליהם גם הרצפלד, ונוספו גם קונדסוּת והיתול, גם שמחה ממש וגם נצנוצי התלהבות, ויוכשר גם מצב־הרוח לדיבור, שישיח את הלב.

* * *

אליעזר קרול, איש כפר־גלעדי, פותח בדיבור־חברים פשוט, שלבביותו אינה בת־סממנים, אלא תכוּנת־הורים ותיקים השמחים בהעלאת־בנים לשלבים הכרחיים בחייהם; דיבור של ותיקים למודי־סבל, עמוסי נצחונות וכשלונות, עסוקים לא בהערכת־עצמם וליטוש־דבריהם אלא בדאגה ובמילוי־חובה. והדאגות אינן מתמעטות אלא מוסיפות ככל שהמחנה גדל.

ואברהם הרצפלד ינער מעליו את מצנפת הקונדסיוּת הקלה, שבה עורר זה עתה והלהיב את הנערים והנערות השרים, ויתייצב כמו שהוא, כנושא העול ברינה אך גם בחומרה, כשחייו הפרטיים ומשא־הדאגה להתיישבותם של חלוצים מוּבלעים זה בזה ולא ייפּרדו.

הוא מספר על לבטים. “עלית חיאם־אל־וליד היא אחת המכובדות ביותר מחמת התנאים הקשים של המקום”. והלא ציבורנו שוחר קשיים כאלה ושמח להתאבק ולנצח.

וכאן הועלה פתאום שם וזכר שכמעט נשכחו. חלקה ראשונה של חיאם־אל־וליד הושגה לפני חמש שנים, ואז ירד חיים צפּורי, חבר כפר־גלעדי, לנעוץ בה מחרשה. זה עבר אז בשלום, אבל בשנות המאורעות נהרג כסרג’נט־נוטרים, בהגינו על חברים־דייגים בים החוּלה. עברה רגע דמותו של נאמן וכובש וגבור, מ“ההולכים ראשונה ונופלים”.

* * *

שירת נוער בקעה: “אל הגליל נעפילה”. בוגרים הצטרפו. השתפכו בשירה, עברו לריקוד, שהיה לרגעים הולם בסערה כבושה את השעה, לתכנית ולכלות־הנפש שבה. מפּוחית־היד, שנכנסה לאמצעו של העיגול, הצילה מצעקה צורמת ומקצב פגום. פרק הנוער מכוחותיו בריקודים עד חצות. אז נשתררו השקט והדממה לקראת הבוקר הנכבד.

* * *

בשעה ארבע. ירח מלא עמד מעל הרי נפתלי. אולם ממולם היו הרי הגולן עטופים אדי לילה ולא נראו כלל. גם ראש החרמון ערפל חתולתו, וכאילו צמצם עצמו בתחומו והניח לנו את העמק. בחללו של הבוקר הקריר לא נפגמה הדממה מטרטור המכוניות המתייצבות בתור ובסדר הערוך למסע, יותר מאשר מקול בעלי הכנף הפוצחים בשחריתם. לא היתה התרוצצות. הרבה הרגל ונסיון עושים. פקודת המפקד אינה צורמת במלים וקריאות מיותרות. רק ההכרחי ביותר נאמר, ולא בצוחה. נסתדרה שורת חמש עשרה המכוניות ובכללן המשורין ומכונית־המשמר הפתוחה, ומכוניות האורחים המועטים מאנשי השמירה הותיקים, ולקול המשרוקית, קצר ונוקב אך עליז, זזה השיירה. רושם החורשה של כפר־גלעדי, כשעוברים אותה בשעת אפילה היא, כי, “הנה מזנקים עליך הדובים מתוכו”, – אומרת קיילה גלעדי. עוד מעט עוברים בכביש על פני המיפנה לדפנה. ליד חלסה סרים מעל הכביש שמאלה ועוברים את הכפר. הכפר עודנו נרדם, אך אורות השיירה מפלחים את חשכתו וקול המכוניות מעורר. נוסעים בצעדי־צב על פני הדרך הסלולה בחלק זה אבנים גדולות בלי כיסוי־חצץ. מיד נכנסים לתחום המעינות והפלגים, המייחדים את הסביבה הזאת מכל שאר חלקי־הארץ. לאור השחר המתגבר נראים גני־ירק וחלקות־מטע מועטים, עד שיוצאים את הכפר, והמישור משתרע כערבה. כאן מחישים את הנסיעה על פני דרך־העפר, אלא שעומדים זמן רב ליד גשר־הירדן, שבין חלסה לסלחיה. אין מכוניות עוברות על הגשר הזה אלא אחת־אחת ולאט. חלק החלוּץ של השיירה לא יתרחק, מטעמי־בטחון, יתר מדי מהמרכז והמאסף. כאן קרובה השמש לזרוח. את סלחיה עוברים באור היום. מכאן בלי דרך עד המקום הנכון.

קרוב לשעה שבע מתחילה העבודה בפריקת־המכוניות, הקמת־הצריפים, החומה והמגדל ובניית גדר הבטחון מסביב החומה שהיא רק ½22×40. היקף גדר הברזל 400 מטר. לא המונים עובדים, אבל המלאכה מתקדמת יפה. חברי עמיר, חברים מכפר־גלעדי, תל־חי, דפנה, וגבעת־השומר הם העובדים. אחדים מהאורחים העירוניים מסייעים. אחרי שעתיים מסתמנים קוי־ישוב. למן הרגע הראשון הועמד המשמר המזוּיין ליד נחל קאלי במזרח הנקודה. כלי האיתות החלו מיד בגישוש ואחרי זמן־מה בשיחות מעשיות עם כפר־גלעדי ואילת־השחר. ארוחת־בוקר ראשונה במקום מתחלקת מנה־מנה, שקיק שקיק לאיש, הכל מוכן בנדיבות בידי חברות עמיר מאמש. המים – מכדים ריקים של חלב. בשביל הקיבוץ עצמו כבר עומדים שני דוודים גדולים למים, עד שיביאו מים בצנורות מן המעין.

* * *

חלק מהאורחים נוסעים בינתיים בשתי מכוניות צפונה אל חלקת אדמה, שכבר נגאלה ויד עברית כבר חורשת אותה, אלא שאין עדיין הכסף להקים עליה את ראשית הישוב. תרים יחד עם שליחי הגוף המועמד להתיישבות את השטח ומחפּשים חלקה מתאימה להקמת־הנקודה. מתבוננים באָפיו של המקום ולקירבת שכניו מבחינת־הבטחון, אף מחליטים: כאן יהא עוד כפר עברי. מעתה אין צורך אלא במעט כסף. גם מקום זה רווּי־מים. אדמתו משובחת. הלב דוה, על הדלוּת הבולמת. כיצד לא יימצאו האמצעים ליישב מיד את האדמה הזאת?

כחום היום חוזרים לעמיר. והנה החומה – חומה, והמגדל – עומד. בטרם ישחררו את הרצפלד ואת האורחים, מפסיקים את העבודה הפסקה קצרה, וליד ערימת־חצץ אחת וסואר־קרשים אחד – ייאמרו דברי נאום קצרים.

* * *

נתחדשה העבודה. האורחים אינם. קוי־הישוב צומחים. מתקרבים לגג, ולמעקה־המגדל. השמש כבר מביטה אלכסונית. עוד מראות־האיתות לוכדות יפה את הגוש המבריק של האור, אבל עוד מעט יועם ונעלם. ראשית־מגע של רוח בין־ערבים קרובה. היספיקו להקים את חיבור־הלילה עם הישובים העברים השכנים, על ידי הזרקורים? היספיקו לכסות את הגג? אכן, הלילות אינם עדיין קרים ביותר, ואפשר יהיה לישון הפעם גם בלי כיסוי ממעל. הנה הצללים ארכו. אחרוני־השכנים נוסעים במכוניות־המשא חזרה לבתיהם. נשארים עם אנשי־המקום רק המעטים, שבאו להשתתף ליל ראשון בשמירה. נעלמו הערבים, שבאו אחד־אחד מהכפרים הסמוכים במשך היום, וכבר דיברו “תכלית” על מכירת ביצים ועופות, או שוחחו סתם וכוּבדו כיבוד ראשון. הנה יורד הערב ואחריו הלילה הראשון במקום. יספרו עליו אלה שחיוּהוּ.

אך בקיבוצים השכנים שמחו לראות, כי אמנם הופיע הלפיד הקטן החדש מאצל החוּלה, והוא קורץ בלי־לאות ומפטפט בלי־הרף לכל צד. מודיע על קיומו, מברך ומקבל ברכות, וחותר להתקשר עם ישובים קרובים ורחוקים.

כפר עברי קיבוצי חדש. והוא נולד, כשפיו פתוח בתביעה, ואולם בכוח עמידה איתנה, לא של בן־יומו. מי שיודע להבחין באנשים, נפרד מהמקום ברגש בטחון, כי כאן ניטע נטע נאמן. הוא ייקלט מהר. כאן יתפתח ישוב עברי בריא וער.

כסלו ת"ש

---

ושוב טירת־צבי

מאת

יצחק בן־דור

בעמק הופיעו גם ישובים, שהדת והמסורת הן להם תוכן מתכני־החיים העמוקים ביותר, שאדם יתן את נפשו עליהם. בממלכת האמונה והתקוה וההקרבה העצמית של בין אדם לחברו טבעית צמיחתם של המוסיפים גם בין אדם למקום. ואצלם אין זו תוספת, אלא מעשה־מקשה, משני צדדיה של המתכת. את כל תום־הנפש ואת כל כוח־הנעורים יקדישו ליצירה זו של צורת חיי־עבודה קיבוציים, שיהיו שלמים גם לפי סייגי־הדת המקובלים.

אפשר לראות את טירת־צבי כאם־הישובים האלה, אם כי גם לפניה נסללו שבילים על ידי קבוצות וקיבוצים של הפועל המזרחי וחלוצים דתיים וכו', ושאנשים מתוכם נבלעו בה, שקדמוה, אך לא היווּ ישובים מיוחדים, משובצים בפני עצמם בפינות כאלה בארץ ובנסיבות אחראיות כאלה, כאשר זכתה להן טירת־צבי.

בשכנות לקיבוץ זה שוכן עתה קיבוץ צעיר, שדה־אליהו שמו, ויש גם כפר יבנה ליד יבנה ההיסטורית, וקיבוץ רודגאֶס שבפתח־תקוה, הוא הראשון ששלח קבוצת־חברים מתוכו לישובים אלה. אך לפי שעה – הבירה נשארת הטירה.

זכה קיבוץ של חברים המצורפים מקבוצות אחדות של חלוצים חרדים, לעלות בשנות המאורעות (תרצ"ז), בתקופת חומה ומגדל, אל חלקת קרקע (2200 דונם), שרכשה הקרן הקיימת בדרומו של עמק בית־שאן, וקיבלו עליהם לשמור על גבול דרומי זה. כאן נתנסו באש־אורבים ומתנפלים, באקלים, השורר בעומק של 233 מטר מתחת לפני הים, בניגודי להט־צהרים וכפור־לילה (המצריך לעתים קרובות לחמם את האויר במדורות קש ועשבים מעלי־עשן, כדי להגן על הבננות והעגבניות), במיעוט גשמים, שהם כאן למטה משלוש מאות מילימטר לשנה. כל פרשת הסבל והגבורה של הקיבוץ הלא היא כתובה בספרים “טירת־צבי במערכה”, “לתקופת השנה”, “ליל טירת־צבי” ובמאמרים אחרים.

נתנסו ולא נכשלו, חס וחלילה. היו קרבנות מידי מרצחים, כבמקומות־ישוב אחרים. והקדחת הפילה את אחד ארזיהם, שלא ישכחוהו, חבר ורב, גדול במידות ובלהט־שאיפה ובתורה, גדליה אונא. היו הפסדי־כספים ויש עוד היום חבלי־גידול וחבלי־התמחות בענפי משק כבקיבוצים צעירים אחרים, ומלבד אלה – חבלי־סיגול־המשק והעבודה לעקרונות־המסורת ולשמירת מצוות־הדת וסייגיה.

ככל החלוצים, אבל ההוי מיוחד. מיוחד, אבל מתוך רצון להיות בתוך הכלל, מתוך טיפוח הנאמנות לכלל והשויון בתוכו.

“יעמוד החבר פלוני בן פלוני” – כשקוראים אדם לתורה בקיבוץ טירת־צבי אין מכריזים עליו כבבתי הכנסת הרגילים: “רבי”, “מורנו”, אלא החבר, ללמדך כי ציבור עובדים כאן, השואף לחברותם של יהודים; ציבור הבודק בנוסחאות, עד כמה שאין הבדיקה מתנגדת ליסוד האמונה וסייגיה, ואינו סתם חוזר על פסוקים כמצות־אנשים מלומדה. לא סברי מרנן ורבותי, אלא “סברי חברים”, ושוב מאותו טעם. אין משנים כקוצו של יוד בנוסח תפילות ומזמורים ופזמונים מקודשים, אבל במה שמותר להבליט את יסוד הקיבוץ והעבודה והאחוה – יבליטו, וגם תוך כדי קיום מצוות הדת.

בחורים ובחורות אלה של טירת־צבי, הטירה לאמונה, נטלו עליהם עול נוסף לזה שעל שכם חבריהם הבונים יחד את החברה הקיבוצית העברית. הם יקיימו את חובות בין־אדם־לחברו של תנועת־העבודה בגילוּייה השרשיים ביותר, וגם את חובות בין־אדם־למקום, ובכל ההידור. היוכלו?

כשמתכנסים לתפילה, וחדר־האוכל נעשה “מקדש־מעט” (והחברות – ליד השולחנות האחרונים, אבל בלי מחיצה אחרת, קבועה, שתאמר: כאן עזרת נשים), יוצא משמר מוגבר של חברים מזויינים אל מחוץ לחצר ולשדות.

אין הרובה מוקצה כאן בשבת ויום־טוב, ואין הסייג של רכיבה בשבת חל על הנוטרים, שחובתם לצאת אל השדות. פיקוח־נפש אינו רשות אלא חובה, מצות־עשה מן התורה. אין רואים כאן סתירה בין תפקידי השמירה המזויינת לבין שמירת־שבת. לא חילול שבת כאן אלא קידוש שבת כאן.

ראיתי במוצאי יום־טוב ושבת של ירח מלא, והנה יוצאים לעבודה בשדה, ולא רק בהשקאה, אלא גם בעבודה כגון קציר־שחת. משתדלים למלא את יום העבודה שחסר בשבת. אין עובדים בשבת ויום־טוב, ואפילו העבודה דוחקת מאד, ואפילו כשיש הפסד גדול מאי־עבודה. רק מאכילים את בעלי־החיים וחולבים את הפרות והצאן.

ובענין החליבה היו לבטים גדולים. יש רבנים מחמירים ויש מקילים לגבי השימוש בחלב שנחלב בשבת. ואין הפועלים החרדים בורחים מפני חומרות. עוד לא פסקו המשא־ומתן והשאלות־תשובות. לפי שעה נוהגים לפי היתרים של רבנים ומשתמשים בחלב־השבת לעשיית־גבינה למחרתה. חולבים על גבי לחם, שהושם בדלי החליבה, שיהא החולב כמערב מאכל במאכל, דבר מותר בשבת, ולא כעושה מלאכה רגילה שבחול. ובפסח? חולבים על גבי אורז. ועתה מצאו דרך אחרת. שמים בדלי חומר חימי, המשנה את צבע החלב ומכשיר אותו לגבינה בלבד.

וחברי טירת־צבי נושאים את נפשם לרב שהוא גם חבר, שיחיה בקיבוץ, חיים מלאים של הקיבוץ, יעבוד אתם יחד, ויחוש את המצווה בחיק־הטבע והעבודה ויתפוס את הדין בין אבני־השתיה של החיים ממש.

היה להם רב כזה, אך הוא לא רצה לשמש באיצטלא. גדליה אונא היה חלוץ כמוהם, בחפירות־הגנה ובגן־הירק, בעבודת־המעדר ובנשיאת־רובה ובמחשבה הקיבוצית ובחיפוש נתיבות־חיים, שימזגו את התורה והעבודה לרקמה אחת חיה ולא לצירוף טכני, רצוף־סתירות. הבחור הזה, רב־בן־רב, יליד גרמניה, מוסמך להוראה ומוסמך־אוניברסיטה למדעי הטבע, מת בקיבוץ והוא בן שלושים וארבע. מאנו חבריו להתנחם. ובחדר־האוכל נקבעה תמונתו, לא בארשת־פנים של חומרה, אלא בארשת־צחוק ושמחה, כאילו להודיעך, כי כאן אומרים לשאת בעול המשולש ואולי כפול־שמונה, של יהודים וציונים, מתפרנסים מיגיע־כפם בחקלאות כמתישבי חומה־ומגדל הפורצים את החומה, וחיים בצוות־קיבוץ ומקיימים את התורה־המסורה, דוקא לא מתוך עצבות וקדרות ונסיגה מן החיים, אלא מתוך שמחה והנאת־העולם הזה, וחי בהם ממש.

לא אהיה כהולך רכיל, אם אגלה מה שראו גם אחרים, כי כאן רוקדים בליל שבת וחג כמו בכל הקיבוצים הצעירים. במעגלי־ההורה – בחורים ובחורות יחד. פותחים בשירה מסוג “וטהר לבנו לעבדך באמת” ועוד פסוקים, שנעימתם רצופה כמיהה ואכסטאזה דתית, ומסיימים במנגינות הנישאות בפי כל הנוער בארץ.

אין כאן שום דיכאון. צעירים האנשים והנשים. כפי הנראה עלה יפה הצירוף של יוצאי מערב אירופה ומזרחה. הגיל הממוצע למטה משלושים. סבר פנים יפות לקראת אורחים. לא רק החבר המזמין או הועד הוא המארח, אלא כל חבר וכל חברה במקום. בנקל ישאו את עול־העבודה. לא קשה להם לאכול מאכלים קרים בשבת, או לפעמים חמין בשבתות חורף. אין מתאוננים גם על דלות התפריט. צעירים האנשים וצעיר גם המשק. ב־43 מיל ליום־אוכל בשנת תש"א אי אפשר לאכול מטעמים אפילו בקיבוץ ותיק, שיש לו תוצרת עצמית רבה, ומה גם במקום הזה.

העיקר שהילדים בריאים ומשגשגים, ברוך השם, גם באקלים קשה זה. חבישת ארבע־כנפות לילד בן שלוש, כפי הנראה, אינה מזיקה לו. הכיפה הזעירה לראש ילד בגן־הילדים הרי היא ככיפה שלראש אביו, מחוברת לשערות הראש בקרס סמוי, וכל הכיפה כמעט שאינה מסתירה את הדר הבלורית והקרקפת. פניהם הצעירים של החברים כפניהם של כל בני־גילם בשאר הקיבוצים, כי גם כאן מתגלחים, אלא שלא בתער, כי אם באבקה. זוהר־הנעורים זורח בטירת־צבי לא פחות מבמקום אחר. האמהות מברכות על נרות־החג, כשישבנו ליד שולחנות משותפים ערוכים לסדר־של פסח, וההסבה – משפחות־משפחות, והטף בתוך המשפחות, ופעוטים מבית־אמא ליד כל משפחה צעירה, וקמו הנשים הצעירות לברך על הנרות, הבחינה עין הרואה כי הנה העלתה לרגע הנערה־האם הזאת, היושבת למולך, מטפחת דקה, צעיף אורירי קל, מעל הכתפים וכיסתה (לשעת ההדלקה והברכה) את הראש ולחשה חרש את הברכה ושפתיה נעו כשהעינים עצומות, והיית בטוח, כי עמוקה הברכה וזכה וטהורה, כברכה המקודשת מדורות ברחשי לב אמהות בישראל.

והתלבושת – בגדי־שבת. פירושו לובן, נקיון, גיהוץ, אך לא מותרות ויקר־אריגים. אין מכנסים קצרים בערב, משום שמירה מפני הקדחת. אבל ביום יש גם בקיבוצי־חרדים חברות לובשות מכנסים קצרים.

החיים חיי־חלוצים, על כל התוכן המרומם ועל כל הקשיים, הסכנה והתהיות כבכל הקיבוצים. אותה חדות־יצירה ואותה שאיפה קדימה. הנה נפרצה החומה של לבני־הטיט, שהיתה למגן בתקופת המאורעות. הנה נבנים בתי־דירה. הנה מתחיל שיפור: מדשאות ושדרות, מסתדרת ההשקאה, עם בריכות שעצי ערבה שתולים על שפתן. גם הושענות וגם צל לקוראים בספר ביום־שבת, גם ניצול מי־שבת באגמים שאינם מצריכים עבודה בשבת, וגם מקום־שחיה בשמחה. הן אין להסתפק במקוה הכשרה המצורפת למקלחת, הבנויה בחצר. עוד מעט ותהיה בריכת־דגים לא גדולה, שתקלוט גם את מי־המקלחת. הנה כבר מבשיל את פירותיו הכרם ועברה שנת הערלה והפירות מותרים בהנאה, וגדלה ההכנסה (ובשנת־ערלה ויתרו על אפשרות הכנסה). כבר רוכזו מי מעין אל פראג', ועוד תיבנינה תעלות בשביל מי המעינות הבאים מחוץ לשטח הקיבוץ. יש תכניות משקיות והן מתגשמות כבכל מקום, מתוך מאמצים קשים, מתוך דחיות ומכשולים ולעתים קרובות – אכזבות, הכל כאשר מונה ליהודי העובד החלוץ בארץ.

אמנם את ההשקאה ואת מי ההשקאה בשבת סידרו ללא שמץ של חילול־שבת. ושדך לא תזרע כלאים אף הוא ענין משקי חשוב. הבקיה רובצת כשהיא נזרעת לבדה בלי גרעין מסוג אחר. ובכן, אין זורעים בקיה ושעורה, מעורבים, ומחכים, אולי יימצא מין קטניות שיוכל לסייע לבקיה, כשם שהשעורים מסייעים. אבל בינתיים חסרה השחת הטובה הזאת.

ולא נפתרה כלל שאלת השמיטה. אנשי המחשבה – והם מרובים – בקיבוצים החקלאיים החרדים אינם משלימים עם ביטול גמור של שנת השמיטה, השנה השביעית, אם כי הם רואים את השאלה גם מתוך תפיסה לאומית־משקית. מה יהיה על ההדרים, שכבשו להם שוק בעולם? כיצד נפסיק את הספקת ההדרים בשביעית, והפסדנו את כל אשר השגנו? כיצד נספק את צרכי הכרך העברי בתוך הארץ, אם לא תהיה לנו תוצרת בשנה השביעית? ואף שאין פתרונות מלאים, אין האנשים נרתעים מלחפש. ראשית הם מציעים תקנות לקיבוצי החרדים לבדם. המנוח ר' גדליה אונא הציע בשעתו: א) הקטנת ההבדלים בין עיר לכפר על יד הקמת חרושת בכפר – מענינת דרך הרוח, בה בא רעיון החרושת לקיבוץ חרדי – וטיפוח משקי עזר חקלאיים בערים; ב) הגברת המשק המעורב המגוון, שיספק בראש ובראשונה את צרכי השוק הפנימי, כדי להקטין את תלותנו במשק העולמי.

הגישה לשאלות החיים והדת – הם מדגישים שעיקר־שאיפתם היא לא להקים חיץ בין יסודות אלה, אלא שיהיו ממוזגים מזיגה בריאה – היא ציבורית ומדינית. אין בקרב אנשי טירת־צבי שום נטיה להתבדל מחיי־הישוב והציונות, אין שום התנשאות פנימית על החפשים. עד כמה שיכולתי לעמוד על הדבר בימים האחדים במקום, ראיתי לגבי החפשים בתוך הציבור דוקא מדת־עניוות מסויימת, רגש אחוה לא־מלאכותי, דרך־ארץ וחיבה כלפי כלל העובדים. יושבים יחד בועד הגוש, בועדת התרבות, טורחים ומסתכנים יחד בשירותי הבטחון – ועושים זאת בכשרון, ויש נוטרים ומתעמלים טובים ויודעי תרבות־הגוף וטיפוח־כלבי־שמירה, ואין הרובה זר גם לחברה בשעת חירום – ומטפחים תכניות משקיות ונוטלים חלק בחיים המדיניים מתוך נאמנות ציונית ותבונה מעשית. ככלל הקיבוצי שלנו, כן גם קיבוצי החרדים מעוּרים ושואפים להיות מעוּרים בחיי האומה ככוח משפּיע ונוטל חלק בכל.

טירת־צבי גאה על תפקידה כנוטרת את הגבול הדרומי של הישוב העברי בנפת־בית־שאן. הממשלה מקיימת כאן תחנה גדולה של משטרת הישובים העבריים. מדרום משתרעת ערבת הירדן אל מאחורי שכם, ואחר כך אל ים המלח. כשמונים קילומטר מבדילים בין טירת־צבי לבית הערבה (הישוב בצפונו של ים המלח). ממערב – הירדן, שמרובים בו מקומות המעבר ברגל, ואין צריך גשרים בשביל כך. רק הכתף השמאלית של הישוב מחוּברת אל הגוש העברי של עמק־בית־שאן ועמק־יזרעאל. היחסים בגוש זה מהודקים כבגוש־עמק־הירדן. אנשי־טירת־צבי מספרים טובות על שכניהם. תמיד התחשבו בצרכי־התרבות המיוחדים שלהם. אין באים אליהם בכלי־רכב בשבת. האורחים מבינים, שצריך לחבוש את הכובע בחדר־האוכל, שיש בו ארון־קודש. ואם מישהו שכח מזכירים לו, אך בלי תרעומת ובלי דברי־תוכחה. מעריכים את גילוּיי החלוציות אשר לשכנים, ובעיקר – אין “אנחנו והם”, אלא “אנו כולנו”. בטירת־צבי אין העויות של חרדות, אל אלא יש אמונה וקיום מצוות ורצון להעמיק אמונה ושאיפה לקרב ולא לרחק, לרכוש שם טוב ולקדש שם הדת על ידי רעוּת, עבודה ומשקיות טובה. וזה הנותן כוח למאה וחמשים בחור ובחורה צעירים לימים, יוצאי גלויות אחדות (גרמניה, הולנד, פולין, ליטא) לחיות בבקעה היפה והמסוכנת הזאת. זה מקיים חברה המסכימה להסתפק, לפי שעה, במועט שבמועט, ומקוה למצב חמרי טוב יותר, כאשר תצליח להשקות את כל אלפיים הדונמים שלה, שאדמתם טובה ופוריה. יתפתחו המטעים, תתפתח הרפת, יוקמו כל בניני המגורים והמשק, – או אז אפשר יהיה להקל על החיים. בינתיים ירבו גם הנסיון וההתמחות.

אין הרגשת עריריות בתנועה זו. יש נוער גם בערים, המקיים קשרים, מבקר בחגים וקושר קשרים אישיים.

יש קיבוצים קטנים במושבות אחדות. עוד ערוץ לזרם חלוצי בונה, עוד אפיק להתחדשות בישראל.

* * *

בין הגלבוע לגלעד, גדתו המערבית של הירדן, רוחשים נעוּרים עבריים, מכים שרשים בקרקע ונושאים עינים אל־על. בשבילם הדת הים המשך עקשני של השלשלת. בדמם החי ובסערת נפשם הם אומרים לחמם קליפות־מנהגים ומצוות ולהגיע דרכם אל התוך הלוהט של האמונה הטהורה. והם רוצים להפריח בעמק את הנכסים העתיקים של ישראל־סבא.

תמוז תש"ב

---

ילדי המערות

מאת

יצחק בן־דור

ילדי המערות – הוא ראשית־הרהורו של אדם המסייר את משואות־יצחק, הקיבוץ הצעיר, שכנו של כפר־עציון, בדרך בין ירושלים וחברון.

מערות מכל צד. מערות, וביניהן מתישבים־כמעט־ילדים, הששים לעמוס על כתפים צעירות את עול החלוציות. בין מערות הוקמו האהלים והצריפים הראשונים. שרידי עתיקות מסביב. הנה עמוד־אבן עגול, מנורות־שמן, חרסים המעידים על ישוב עתיק שהיה במקום זה וחרב. האורוה הזמנית – במערה. את האבוסים קל היה להתקין כאן. צריך היה רק לסתום שטחים של הכוּכים, כי חלק של המערות הוא של קברים. אך ודאי, שחלק אחר שימש ממגורות, ולעתים – גם מגורים. ודאי שהחליפו המערות האלה תפקידים, לפי התקופה ולפי הצורך.

כיום נגדל בהם פטריות, אומר חבר הקיבוץ המלוה. מחפשים ענפי פרנסה. אדמת הרים היא אדמת משואות־יצחק. מ־1500 הדונם של ישוב חדש זה – הרוב אינו אלא לייעוּר. ואכן, על הייעור מטעם הקרן הקיימת פרנסתם הראשונה. אבל חפש יחפשו מקצועות קבע. הייעור והנטיעה יימשכו כמה שנים, ואחר־כך לא יעסקו במטעים אלא מעטים. כיום רבה העבודה בהכשרת הרקע. בחורף הבא כבר יטעו את עשרות הדונמים הראשונים של עצי־פרי. הכל בטוחים, כי התפוחים יצליחו כאן. וכל שנה יוסיפו מטעי־פרי כמה שיהא אפשר. אך תקופת הנטיעה תחלוף.

אילו מקצועות־קבע יהיו כאן? בית־הבראה הוא עסק טוב. עוד הקיץ יפתח בית־הבראה לילדים. בשנים הקרובות יוּקם מפעל מרגוע והבראה משותף עם כפר־עציון, הקיבוץ השכן, שכבר טעם אשתקד טעמו של עסק זה.

ובכן, יעסוק גם קיבוץ משואות־יצחק בעתיד במפעל־הבראה. הרי כבר ידוע ששני הקיבוצים המדוברים, מקימים במשותף מפעל למלאכת מיכניקה עדינה וכן גם מחצבה. ובינתים שותלים אנשי משואות־יצחק בשטחי קרקע של מדרגות (רבדים) ירקות־בעל. רק בימים הראשונים לשתילתם משקים את השתילים הרכים, ויש מעט מים בקיבוץ, 3 או 4 מטרים מעוקבים ליום בתקופת הקיץ ממעין לא־אכזב. בחורף הוא נותן מאה מטרים מעוקבים במעת־לעת. ובכן, בונים בריכת בטון עגולה, שתכיל 500 מטר מעוקב, ובה ויצברו קצת מי־חורף. בסביבה זו גם כמות פעוטה כזאת היא בבחינת יש נכבד. כפר־עציון שאין לו מעיינות, והוא מתפרנס, לפי שעה, על מי בור גדול, אומר לאצור מי־גשמים בעזרת סכר, שייצור מעין אגם קטן, לראשונה – בן 15.000 מטר מעוקב.

המעין של משואות־יצחק אף הוא קשור במערה עמוקה ועתיקה, עם מנהרה די ארוכה. ואבני־בנין לוקחים מן המוכן במערות, וגם אדמת־חירבה מוציאים מהן. וחוקרים עוד יחקרו במערות, ותיירים מסתכלים במבואות־האבן החצובות יפה, מציצים פנימה לתהות על זו האפלולית הקרירה, שכאילו גונזת סודות עבר בתוכה.

הראו לנו, איך הם יוצקים בסמוך לצריף הנגריה והמסגריה את היסוד לגנרטור של החשמל. כלומר, עוד מעט ויהיה אור במושבותיהם, בארבעת הבתים הבנוים אבן, ובהם ששה־עשר חדר, ועוד היד נטויה. כשיש חדרים, כבר אפשר לעסוק גם בהבראה. מה כל הקיבוצים המתחילים בענף זה, מפנים בקיץ את בתיהם בשביל הנופשים, אף מתישבי מקום זה מוכנים לכך. וכבר יש חדר־אוכל (שהוא, כמובן, גם בית־כנסת, כי על מפלגת הפועל־המזרחי הם נמנים).

ו“כבר גדלנו מארבעים לששים נפש” – סיפרו לנו בשמחה. זה עתה נתמזגה בקיבוץ – התגבורת הזמנית, קבוצת עשרים נערים ונערות ברגן־בלזניים, שמוצאם מהונגריה. ואלה טעמו טעם מערות אחרות לגמרי באירופה. מהם שהיו מתחבאים וחיים במערות כחיות נרדפות. זה שבתם ונוחם בארץ מעט, עכשיו טעם אחר למערות שבכאן. אחר מצב הרוח. “כבר יש לנו ששה ילדים”. האורח, שהיה כאן לפני חדשים אחדים, זוכר היטב, שמצא כאן אז רק שני תינוקות, והנה נרקמת כאן רקמת חיים מתחדשים, מנחמים. ושמחת־חיים וחדוות עבודה ויצירה חלוצית מאירה מעל כל הפנים הצעירים האלה, שטל־הנעורים נסוך עליהם.

הם נשענים על שכנם הבכור כפר־עציון, הרחוק מהם רק כקילומטר, אולם מפני הבדלי־הגובה אינם יכולים לאותת אליהם באור, אלא דוקא באמצעות ישוב הרים מרוחק מאוד. כפר־עציון, חבריו קשישים קצת יותר, ועדיין לא הגיע גילם הממוצע גם הם לשלושים. אבל מנוסים הם יותר, אף הקדימום בסביבה זו יותר, ב־1500 הדונמים שלהם כבר מלבלבים מטעי־פרי, וכבר יש חדרים רבים וכבר בונים הם בית־תרבות גדול (“בית הסופר הדתי”), וכבר שנה של מאזן משקי עם ריוח מאחוריהם, אף מספרם מרובה יותר, – פי שלושה, 180 נפש. ונשען קיבוץ משואות־יצחק אל עסקני מפלגתו – הפועל־המזרחי, וכל אלה יחד – אל הקרן הקיימת וקרן־היסוד ואל תנועת ההתישבות הציונית כולה, שהם אינם אלא חלק מועט שלה. הגיל– גיל טוב להתישבות בהרים. הם יהיו עוד רעננים, כאשר יתגברו על קשיי ההרים. להם יש שהות לחכות לרכישות־קרקע חדשות ולתוספת ישובים עברים סביבם, שיקרבו אותם, מצד אחד אל ירושלים ומצד אחר אל חברון, ואל ישופי שפלת־יהודה.

רוחות־ים־והרים עזות מנשבות כאן ומצננות את אויר־הקיץ. מראות רחוקים של מולדת, הקוראת ומתחננת: ישבוני, משביעים את העין. נוער נאה, שיש בו מעוז־החלוצים ומתומת־המאמינים, יוצר כאן את האוירה העברית המתחדשת, מחיה כאן גידולים עברים שכמשו והנה הם מתחדשים.

כה ראינו בביקור חטוף את ילדי המערות שלנו בין ירושלים לחברון.

תמוז תש"ב

בנוף החלומות הירוקים

מאת

יצחק בן־דור

---

חלומות ירוקים

מאת

יצחק בן־דור

ממחנה המעפילים באה לנו תגבורת. החולמים על ארץ־ישראל ירוקה נוספו להם שני מטיפים. בימתם היא מעין תערוכה־חנות־משרד בלבה של תל־אביב. אנשים באים ושומעים את דבריהם ואת שידוליהם.

לנטוע ושוב לנטוע — זו קריאתם העיקרית. מלבד זאת הם מדברים על יופי ועל טעם, והם חוזרים גם על רעיונותיו של בורים שץ בעניני מלאכת מחשבת, מבלי דעת שהוא הקדימם ועשה הרבה. ט״ו בשבט מאחורינו, וכדאי לשמוע מה אומרים יהודים חדשים בארץ, אמנים משכילים בעלי־טעם, שכבר ראו ושמעו ועשו משהו. מיכאל גורנשטין הוא ארדיכל ושתלן. דור שלישי לאנשי אדמה יהודים בבסרביה. משה (מארסאֶל) יאנקו הוא ארדיכל, מהגדולים ברומניה. אך זה שב אלינו מעולם טמוע ועשיר. שם בנו ונטעו ושתלו ארדיכלים אלה. אנשים עשירים ידעו להפיק מהם תועלת.

בשבילנו לא חדשה חובת הנטיעה, מצותה והנאתה. אנו כבר הגענו מתוך נסיון ומעשה גם לידי ביקורת עצמית על כמה משיטות־היעור שלנו עד כה. מחלקת היעור של הקרן הקיימת אינה נחה על זרי־דפנים, והיא מחפשת ומבקשת להוסיף את הטוב ביותר למרגוע. לתעשית־עץ, לחומר־גלמי אחר. אך ברוכה השתערותם של אנשים חדשים, בכל כוח האמונה העצמית — ולא בלי תמימות־מה — בחדש שהם מביאים, ואין שום ספק שהם מעוררים את הציבור לחַדש, להוסיף ולבקר.

אין די לומר נטיעה סתם, — הם טוענים. דע, מה אתה נוטע. לא עצי־נוי סתם. יש עצי־פרי נאים ומפארים את הסביבה והנוף. מדוע אין, למשל, די עצי שסק בארץ? כלום אינם נאים למדי? וכל עצי־הפרי הסובטרופיים – פיטאנגו, אבוקדו וכדומה? הזית והחרוב! אילו שדרות־נאות!

נחוצים לנו סלים ואין נצרים – טעוּ סאלאֶכס וימינאליס. נחוצים עצים לספינות –הרי דלבאֶרגיו סיו. מדוע דוקא “התאנה המזהירה” לאורך חוצות עיר ומושבה וככרים בקיבוץ? משום שקאהיר מלאה את העץ הזה, שהגננים צרים בו צורות־ אבן וחומה? מדוע לא עצי התנ״ך ועצים אחרים, המפיקים חמרים מחמרים שונים, ורפואות בכללם?

עדיין לא קם גואל לעץ הכופר, הוא הנותן את הקאמפור (הכופר) שנחיצותו רבה כל־כך. לדעת חולמי הירוק דנן יש להרבות בחזרן (במבוס) בארץ. לדבריהם, גזעיו טובים אפילו כצינורות השקאה מתחת לקרקע ולא ירקבו.

צמחים מטפסים מייפים את הבית ואת הצריף, אך גם מטפסים עשויים לתת פרי, אם למאכל ואם לשימוש אחר. אפילו עציצים לא כולם צריכים לשמש לנוי בלבד. אנשי־העיר יכולים לנצל אפילו עציצים לצמחים מועילים, שהם גם נאים. תות־השדה נאה גם בעציצים. צמחי־רפואה מסוּיימים יצמחו גם בעציצים. התעסקות מועילה ומוסרית היא לאנשים חלשים ולילדים, ושעשועים כשרים הם לכל אדם, לרענן בהם את רוחו אחרי עבודתו הרגילה.

ביתו וחצרו של יהושע חנקין, מול בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, מתאים כאכסניה לתערוכה־חנות־משרד־בימה שכזאת. בגינתו הקטנה יש גם אילנות אחדים יקרי המציאות. על חזית הבית הונף עתה דגל־פרסום של זוג האנשים, הקוראים לצרף בנטיעה את הנאה והמועיל. דגל־שק, רקום מגן־דוד ירוק, המכריז: “בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך”.

אנשים מבקרים כאן. רבים מבין עולי מערב אירופה ומרכזה יש להם אוזן קשובה לדברים כאלה. חברינו ממשקי־העובדים באים גם הם; רוצים להוסיף לקח וללמוד מכל הבא ללמד. בעלי־התערוכה מטיפים גם בענין־הבנייה. מלבד שהם מעונינים לקבל עבודה (תכניות ופיקוח) של גנים, ככרים, רחבות, תכניות־ישובים (אלא ממה יתפרנסו מומחים עולים מעפילים?), יש להם גם להטיף. צורות ישובינו – הם טוענים – אינן נאות.

מתי יש שעת־כושר לעם לבטא את טעמו ורוחו בבנין? איך אנו משתמשים בשעת־הכושר ההיסטורית שבאה לידינו? איך ישפטונו העוברים בארץ ומשוים את המושבה ואת השכונה שלנו ליצירות־המיבנים של עמים אחרים, שהתפתחו מאות שנים?

ואתה לך ובאר ליהודי, שהיה שנים רבות “תינוק שנשבה”, כיצד נעשה כל זה, מה היו האמצעים, ומה הושג. על כל פנים הבקורת נאמרת מתוך כאב ומתוך רצון לשתף פעולה לתיקון. ועוד רעיונות נשמעים כאן על מלאכת־מחשבת ועל צירוף הנטיעה עם המלאכה ועם תעשיות־בית, – נוסחאות חדשות לחלומות ישנים, אשר לעולם לא יאבד עליהם כלח.

מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק. תורה, המתקיימת דוקא מתוך פת במלח. וכשאנו מאחלים לאנשים, שיקיימו את תורתם מתוך רווחה, הרינו יכולים לומר בביטחה, שהטפתם בתקופה זו לא תאבד בתוהו, והם יוסיפו משהו לנוף החלומות הירוקים, שבו אנו בונים ונבנים.

שבט תש״ב

---

יערות למרגוע, עצים לתעשיה

מאת

יצחק בן־דור

היש ענין בעסקי יעוּר לסתם יהודי? אחד מחצי המיליון (כן ירבו) בישובנו בארץ־ישראל? האומנם הוא ענין ליחידי־סגולה בלבד, למי שראיתו ומחשבתו מרחיקים לכת עד כדי דאגה לשיפור אקלים־הארץ, הידור־הנוף, הצלת־ההרים ממארת סחף־ העפר בכוח הגשמים? יורשה לי להשיב: הדבר נוגע כמעט לכל איש ומשפחה בישוב. פועל־מלט בנשר, פועלת־גרבים בחולון, עגלון בתל־אביב, פקיד בירושלים, סתם עירוני בתוכנו, חנווני או בעל־מלאכה – עסק היעור נוגע לו ממש, כבר נותן לו דבר־מה לראות בהווה, ועל כן הוא חייב לדעת אותו, מלבד אשר חובה היא להכיר את המעשה כמפעל ציבורי־ציוני. הקרן־הקיימת כבר השיגה במפעל הייעור שלה מדרגה שממנה אפשר כבר לרבבות מן הישוב ליהנות הנאת מרגוע והתרפקוּת כלשהי על חיק הטבע המיוחד של צל־יער.

ב־22,000 דונם היערות של הקרן־הקיימת בארץ כבר יש פינות, שיש בהן יותר מהשלייה של יער. כבר ישנה ברכת־טבע זו ממש. הגע תגיעו בנקל למקומות, שמלוא ראית־העין מקיפים אתכם עצים, ו״מרוב עצים" לא תראו אלא אותם. אתם תדרכו על המרבד הרך, השקט והמשקיט, של המחטים הנושרות ומכסות את פני כל האדמה; טעום תטעמו מן הדממה, מריח הארנים והשרף, משיח־אילנות בענפיהם ועליהם. אם זה בהרים – תראו את הצמחיה הטבעית של יער, את שיחי הבר ואת פרחי־הבר הצבעוניים העולים במקום שבו יש קרקע ורטיבות וחליפות שמש וצל. ואם היו ההרים האלה, עוד לפני שנים מעטות, צחיחים, הרי בשנים האחרונות הפרו האילנות הנטועים את הציה. שרשים בקעו סלעים. רקבובית כיסתה את שכבת־העפר הדקה. מי־הגשם אינם גולשים לתוהו. היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב. זרעים הנופלים מאילנות, שאצטרובליהם נפתחים בבישולם, נקלטים בקרקע ונובטים וצומחים. נתהוו חיים ירוקים במקום השממה הצהובה והמאובקת. אם תזדמנו שם בחורף, תלקטו פטריות, מלוא־סלים, תענדו רקפות, תכרתו לכם שבטים יפים מענפים רכים. אוירת היער כבר ישנה.

אך אם תבקשו עצים שאין מלוא מחבק־הזרועות מחבק אותם, סדנים ששנים־שלושה יכולים לשבת על כל אחד מהם, אילנות־ענק שעשרות מטרים גבהם, התחשבו נא, שהיער שלנו עודנו צעיר. אמרנו ויהי, אבל לגידול נחוץ זמן. ואל נא תשכחו, כי לא באדמת־עדית נוטעת הקרן־הקיימת יערות. קודם כל נחוצים שדות־תבואה, גני־ירק, כרמי־גפן ובוסתני־פרי. במטעי־יער אנו מכסים אדמות־טרשים והררי־סלעים. וסלעי־הסיד אינם נענים לכל עץ. לא בכל מקום יעלה אקליפטוס, ולא בכל מקום שייקלט יתפתח בשיעור שוה. לא כביצה – האבן. לא כל הארנים נקלטים אצלנו. לא כל שתילה מצליחה. המדרון הדרומי של ההר אינו פורה כדרך המדרון הצפוני. הרבה והרבה גורמים להצלחה וחילופה. את הכל יש ללמוד מן הנסיון, והנסיון אינו במעבדה, אלא בטבע, לא בימים וחדשים, אלא בעשרות שנים. ונסיון ארצות אחרות לא תמיד אפשר להעתיקו על נקלה ולהתאימו לתנאים המיוחדים של המקום.

למעלה משלושים שנה עברו מיום שהתחילה הקרן־הקיימת לעסוק ביעור. שלם שילמנו שכר־לימוד, אך למדנו דבר־מה. למדנו לנטוע ולגדל יער. נלמד לעשות זאת בהצלחה כפולה ומכופלת.

* * *

ההתחלה, לפני שלושים ושתים שנים, היתה – נטיעת יערות־זיתים לפי תכנית אוטו וארבורג. הם נועדו לשמש מזכרת להרצל. כמה קיתונות של לעג שפכו יהודים “פקחים” בחוץ־לארץ, וגם אגרונומים של פיק״א בשעתם בארץ, על כשלונם של מטעי הזיתים. כיצד עשו לשמצה את יער־הרצל. כסמל של קרחה, של ציה, של בלוף באוסף תרומות, הפכו יהודים וציונים את השם הזה, יער הרצל. כמה הלצות בסגנון “לא דובים ולא יער” וכדומה. הלא נמצאו גם חכמים שעשו להם ענין זה סיסמת־עזר נגד מפעל ובנין, בהקיפם במרכאות־כפולות את שתי המלים האלה בצירופם, הלא חינכו נוער ובוגרים לראֶויזיוניזם עקר על ידי הפיכת המפעל הזה למפלצת.

יתאכזבו חכמי השלילה והציניוּת. יערות־הרצל חיים ומוריקים ומתרחבים ויתרחבו מדי שנה. היערות מדברים בעדם, ועוד מעט והם יהיו לעזר רב בהסברה מוחשית לרעיונות אדמת־הלאום, גאולת־ההרים, ישוב עובד, הליכה לטבע וכדומה. הרעיון והמפעל כבר עברו אולי את כברת־הדרך הקשה ביותר.

שמונים אחוזים של אילנות היערות הנטועים של הקרן־הקיימת (יש גם יערות עתיקים שאינם טעונים אלא טיפול על־מנת לחדשם ולהעביתם) הם ארנים. עברו שנים, עד שמצאו מבין עשרות מיני ארנים את המתאימים לארץ־ישראל ולהריה. אך יש גם הרבה ברוש וצפצפה וקאזוארינה וחרוב וערבה ואחרים. ועוד ייוספו מיני עצים. כי עתה כבר הגיעה שעת התכניתיוּת גם לגבי ניצול היערות לשם תעשיה. וגם כאן לא בין־יום ובין־שנה תימצא הדרך הנכונה והקצרה ביותר. ודאי שגם כאן אין להימנע מנסיונות וטעויות ורכישת־דעת.

* * *

ועתה הביקוש לעצים רב, ואנשי הקרן־הקיימת צריכים להתאפק מכּרות. לא קשה להחריב את הכל, אילו נפתו למחירים הטובים, שמציעים עתה סוחרים בעד כל גזע־עץ. ויש בחורשות בן־שמן וחולדה ובמקומות אחרים אילנות בני ט״ו שנים שגבהם עשרה מטר, אף שלא הושקו ואף ששרשיהם מכים בסלעי גיר וסיד. נהנו השומעים המעטים לשמוע ואף ראו ונוכחו, כיצד נתחדשה חורשת־ארנים בחולדה אחרי שנשרפה מהצתת־פורעים, שהחריבו את המקום בהתנפלות הידועה באב תרפ״ט. גם מזרעי העצים הנותרים, שנשפכו מעליהם על הקרקע, צצו אילנות חדשים ושגשגו ועלו יפה, זקופים יותר וממהרים לצמוח יותר מאשר חלק גדול מהשתילים הבאים ממשתלות.

ועתה, שכבר יש קצת הכנסה מעצי הסרק של הקרן־הקיימת, נחוצה אזהרה: לא לדהור יותר מדי בדרך זו. עוד המפעל רך. האילנות צעירים. מדיניוּת הנטיעה ודאי תושפע למעשה על ידי הכרת צרכי הארץ בעצים לתעשיה. וקרובה אדמת־יער שהכנסתה תהא כמאדמה חקלאית אחרת, גם אם תחולק ההכנסה לעשר שנות גידול. לכרות עצים בארצות עבר לים, להוביל אותם ברכבות ובאניות ולשלם כאן מכס, הלא זה יעלה במשהו גם בעתות־שלום, ומחיר־משהו זה יפצה במקצת את הקרן־הקיימת על פעולתה בייעור הרים. שכר־עבודה רב יישאר בארץ וענפי פרנסה לא מעטים ייוצרו.

מכל שכן – ענף המרגוע והקייטנוּת יקימו הקיבוצים והקבוצות והמושבים ואנשים פרטיים, בעלי הון ממוצע או רב, בתי־מרגוע והבראה, על אדמת הקרן הקיימת בהרים, יסודרו מחנות־קיץ לנוער בחורשות. תינתן האפשרות לשדרות־העם דלות־האמצעים לצאת, לימים או לשבועות אחדים, מהעיר והיה זה יפה לבריאות מכאן ולפרנסה מכאן. אין זו גוזמה, שאלפים רבים עתידים להתפרנס במקצוע. השירות, שכר־הדירה (הכולל דמי־בניה), צריכת התוצרת החקלאית של הסביבה – הלא יגיעו למחזור כספים עצומים. ואין הדבר בגדר הזיה. ישנן התחלות. והקרן־הקיימת אומרת לאנשים פרטיים: בואו, הציעו תכניות הגיוניות של הקמת בתי־מרגוע, ואת האדמה תקבלו. לא תצטרכו להסתבך כדי לקנות אותה.

כמה קיבוצים כבר החלו במעשה. קבוצות מעלה־החמישה וקרית־ענבים, קיבוץ בית־אורן על הכרמל, קיבוץ כפר־גלעדי, מקימים בתי־הבראה ומרגוע מטיפוס בית־ישע שבגבעת־ברנר ומטיפוסים אחרים. וחזקה על יהודים, שילמדו זה מזה ויחקו זה את זה, והמקצוע יתפשט וירחב.

וגם יערות חולדה ובן־שמן לא יוזנחו. כאן יהיו מרכזי־קייט והבראה לנוער, שמוסדות־ציבור עומדים לייסדם ולנהלם. בחולדה ישנו שריד מזהיר של יער־הזיתים, שניטע לפי תכנית וארבורג. הקבוצה, החיה עתה בחולדה החדשה, החיתה את המטע, והוא מכניס הכנסה מצוינת. זהו מטע־הזיתים היהודי הגדול בארץ. בבית־בד חדיש, שהקימה לה הקבוצה, נעצר השמן הזך והמשובח. לא שוא היה חלומו של וארבורג, ולא שוא יהיה. מפעל הייעור של הקרן־הקיימת הקשור בשם יערות הרצל, על כל השמות שצורפו במשך השנים לחלקים שונים של יערות אלה, עתיד להוסיף תפארת וברכה לבניה ולנטיעה שלנו, המתגברים על כל הכשלונות והקטרוגים.

שבט תש״ב

---

גינות אלפים — ושתילים מיליון

מאת

יצחק בן־דור

נקלעתי לישיבה של מועצת־תל־אביב, לאחר הפסקה של שנים רבות, והנה ראיתי בעיני תייר ציוני, הנמשך אל משאת־נפשו, ואין אבק יום־יום דבק בראייתו. נשקפו אלי באורם הפנימי המסיבה, האישים, צירופם, האולם וסדריו, והעיקר – הרקע המרחיב: תחומי הסמכות והשטח בתוך גוש יהודי כבד, בן מאה וחמשים אלף נפש, כן ירבו, משתרע על כברת ארץ, גובל בישובים יהודיים אחרים, ומהווה אתם יחד איזה כוח. אמרתי, כי יסלחו לי הקוראים את המעילה הקלה בתפקיד, אם בישיבה אחת, רק אחת, אניח את הרצאת הדברים הענינית ואת הארתם מבחינת מאבקי־יום־יום, החשובה והמחייבת סיוף לא־פוסק, ואפנה לבחינה אחרת של המראות.

הישיבה נחשבה רגילה, בלי סנסציות. קראו פרוטוקול של ישיבה קודמת והעירו הערות קצרות. דנו על תורנות של בתי־מרקחת בלילות, הודיעו על מהלך הפעולות במלחמה ביקרות ובספסרות. עמדו על יוקר הבשר. ואולם היו פסגות ציוניות גם במהלך הענינים הזה. כלומר בעצם מהלכם, אף כי לא נשמע כל נאום נלהב. אני “התייר”, זקפתי אוזן, פקחתי עינים לרווחה ורב הזוהר ורמה מנגינת המעשה והמצוות היהודית מאחורי סדר־יום של ישיבה רגילה זו: הודיעו שהעיריה משתדלת להרבות את מספר גינות־הירקות הפרטיות, שיגיע מספרן עד אלפיים. מחלקת הגננות תחלק לתושבים מיליון שתילים, תעמיד מדריכים שיסייעו להצלחת היבולים, עומדים במשא־ומתן עם מומחים בענין לולים זעירים בחצרות, שיגדלו¹ תרנגולות על שיירי־המטבח והשולחן, בלי הוצאות מיוחדות למזון מיוחד. יגדילו את תנובתה של העיר עצמה בירקות, ביצים ובשר, ויוקל במקצת מצב המחיה והאספקה.

המספרים לא עברו סתם על פני אזני. אלפיים גינות לירקות יכולות לספק ירקות אולי לארבעת אלפים משפחה בתל־אביב – שבעת אלפים בית, ולחלק גדול מהם חלקת קרקע זעירה, ובשטח הצפוני־מזרחי של העיר מגרשים פנויים רבים. לעיר – הגדול במפעלי־המים שבארץ. עשרות המשקים החקלאיים המקבלים מים מ“מקורות” אינם צורכים, לפי שעה, כולם יחד ככמות המים שצורכת תל־אביב. מים רבים נשפכים גם לבטלה. אולם חלק עשוי לשמש להשקאה, וחלק זה הוא כולו ריוח.

היה זה סרט קולנוע יהודי אדיר, שהתגלגל לפני בחדר הישיבות של המועצה: גינות עצים ולולים, ושטח ומרחבים. אמנם, המצוקה היא שהעלתה את הנושא, אך הבחנתי בצליל הדיבורים, כי אינם בחינת הכרח־לא יגוּנה, אלא בבחינת מצוה־שבאה־לידי. מוציאים יקר מזולל. אדרבה, הואיל ויש מצוקה, הבה ונרתמנה במרכבת השיבה לאדמה, ליצרנות, – עוד אמת־שלחין ועוד אמת־קרקע ועוד ליטראות של תוצרת עצמית. היו אסוציאציות לדברים, ונמשכו אתם קוי אור ממרחקים, והיתה נחת ציונית, במגמת הקריאה להתגברות על המצוקה, במגמת “הפנים אל סובלי מחסור”.

ולא שהיתה הישיבה אידיאלית, חסרת רמזים של מלחמת־מעמדות. ואף ענני מלחמת־העולם לא נעלמו כלל מאפקי הישיבה השקטה הזאת באולם הקטן, שיכול להיחשב אינטימי, לגבי אולמות מדיניים של מוסדות־נציגים. הספסרות, הסתרת מיצרכים, יוקר הבשר, אנקת המונים דחוקים ומיוסרים במחסור – אינם מן הנושאים המרוממים את הנפש. אבל מאליהן נדחקו ובאו ההשואות. והמלחמה הזכירה את אירופה שנעשתה לחשכת־גיטאות־אסיה וג׳ונגלים שבאפריקה, את החורף בעיירה היהודית, בבקתות לא־מוסקות בקרה החותכת; בלי בגדים חמים, כיון שנשדדו, בלי מזון, כיון שנשללה הזכות להשיגו אפילו ביגיעה כשרה; בנגישות, בהתעללות, במגפות, במוראים העוברים את כל אשר יכולנו להבהיל עצמנו בהם.

וכאן ישבתי במועצת עברים, היושבים ודנים כיצד לצמצם את הסבל, ובכל כוח הארגון של שלטון מקומי חוקי, ובמקצת עזרה מאת ממשלה שכוחה אדיר לאין כל ספק, ובהרבה רצון טוב הבולט לעיני, ואני מאמין בו גם לגבי מתנגדי הציבוריים, לגבי הסיעות היריבות לי. שבט תש״ב

---

אביב בעמק

מאת

יצחק בן־דור

האדמה המחייכת

נוף העמק באביב ודאי שיוּשר ויוסיף ויוּשר, כי רבה ועמוקה ההשראָה, שהוא מאציל על רואיו. מאלפי אורחיו של העמק בחג־הפסח, לא ייתכן שלא יימצאו אנשי־ביטוי שיתארוהו, אם מיד ואם לאחר זמן, על הוד טבעו ועל חן יהודיו, שבזכות צורות־חייהם הכשרות הצליחו להתערות ולהשתבץ במסגרות הקסם האלה של הטבע ודברי הימים.

אך יש מראות הבולטים גם לעין העירומה של יהודי־סתם, ומצוה לספּר עליהם מדי פעם, בטרם ינשאוּם הפייטנים למרומים הראויים.

כ“חבל־ארץ מחייך”, smiling country תיאר לורד (אז סאֶר) הרברט סמואל את העמק בדין וחשבון הרשמי שלו על חמש שנות־נציבותו בארץ־ישראל. דוקא בתעודה, שנועדה להיות יבשה, העביר אלינו את הביטוי האנגלי הזה לתיאור ארץ, שהיא ההיפך לשממה, קדרוּת, אכילת־תושבים, צחיחות וצהב אפרורי, – כל התכוּנות שהיו לעמק בטרם הוזרמה אליו התרפקותנו על חיק־המולדת.

ואם ב־1926 כך, עתה לא כל שכן. בשנים האחרונות נוספו עיניים לחבל ארץ זה. מקוה מים, או בריכות ואגמים, כפי שקוראים להם שם, והרי אלה מבליטים את שינוי פני הנוף. אגמים כחולים שובצו פתאום במקומות רבים, ויודעי פרצוף הארץ, כפי שהיה לפנים, מביטים ומשתוממים. בראשונה הופיע אגם קטן (בריכת־עפר) בעין־חרוד, לצבירת מי מעין שאין מנצלים אותם בלילה. עד מהרה נתקבלה השיטה גם בישובים אחרים. והנה עתה – לעיני העובר בכביש וברכבת – אגם די גדול באדמת גבע, והוא משותף לכל ישובי הגלבוע. האגם צובר את המים העודפים של מעין־חרוד בחורף, שיהא אפשר להשתמש בהם באביב ובראשית־הקיץ. שמונת ישובי גוש הגלבוע (לפנים קראו לו גוש־נוריס), מכפר־יחזקאל עד בית־אלפא, יש להם חברת־מים משותפת, המתקדמת בהסדרת המים הקיימים, מחלקת אותם בין חבריה, מתקינה את זרמי־המעינות, חופרת בארות חדשות, משתדלת לצבור את העודפים, שלא ילכו לבטלה, ואין ספק כי ברבות הימים תעשה משהו גם למי־הגשמים בהרים שבתחומיה. ובעמק בית שאן הופיעו הבריכות לגידול דגים. הנה מכסים המים שטח של 350 דונם בניר־דוד ו־180 דונם בשדה־נחום ושטחים קטנים יותר במסילות, נוה־איתן, מעוז־חיים ועוד.

לא חן רומנטי לאגמים אלה מקרוב. מזבלים את קרקעם, שיצמיח אצות ועשבים לדגים. לא שיחים סבוכים לשפתם. שומרים על גדותיהם שלא יהיו קיני יתושים. אופי תעשייתי לטיפול במיקוות־מים אלה. יש להריקם ולמלאם לעונות בדיוק מסוים. יש לשמור היטב על הנעשה בהם ועל שלום הדגים המתפטמים בהם. כך וכך צריך להיות משקלם של הדגים בחודש זה, וכך וכך בחודש הבא. שיהא אפשר להוציאם בשבוע פלוני ובערב חג פלמוני לשוק, והם צריכים להיות בני כך וכך גראמים. לא אקוואַריאַ לדגי־זהב הם כאן, אם כי לפי ההכנסה הרי העסק לפי שעה במזל זהב וכמעט במזל תפוחי־אדמה, שהם למעלה מדרגת זהב. גם לא מקומות־מנוחה הם למחפשי־מרגוע בדייג בחכּה. רוח הייצור הרציונלי מרחפת על פני המים האלה. הנוי אולי עוד יצורף הנה ברבות הימים. נסמוך על הטעם הטוב ועל העריגה ליופי של חברינו וחברותינו.

אך המשקיף על העמק בכללו הן ייראו לו אגמים אלה בעינים שמחות, המצהילות את כל הסביבה, שלא ידעה כלל את הברכה הזאת ושמעה רק על בריכות בחשבון.

קסמי נחל

אולם ילדי העמק יכולים לראות גם את קסמי־הנחל בכפר, נחל ממש, שזרם מימיו כמעט שאינו מורגש ובכל זאת הם זורמי־חיים, וגדותיו עוטות בחן את העשבים ושפתיו את הסוּף. על חלקתו – ברווזים שטים וטובלים את מקוריהם ומתהפכים כדי לרחוץ את הגב והכנפים, כשהרגלים מפרפרות באויר לשמחת לב הקטנים. ומעל מימיו – מעברה צרה, שראש אמא או סבתא מתחיל להסתובב בעברה עליו. גדתו האחרת של הנחל גבוהה יותר, וכאשר עברנו את המעברה והגענו אליו, נראה לנו פתאום אפר ממש וערמות שחת ריחנית, ובחורים ובחורות טורחים בקלשון, ממש כמו שנגלה לנו עבר־הנהר מחוץ לעיירה שם, וראה – אחינו ואחיותינו הם העובדים בשדה זה ומעמיסים עגלה גבוהה, ואין כל חשש לפגיעה של שנאה או להלצה גסה, כאשר קרו לנו בהיותנו אנו הילדים משתוקקים אל השדה. ראינו זאת עתה בביקור הפסח בניר־דוד. נחל אסי שוב משחק עם ילדים יהודים במחבואי־מעקלים, וסוף ומסתרי־שיחים ועצי־תמרים וערבה על שפותיו. בחגים ושבתות הוא מהנה המון ילדים – ובינתיים לוגמים את הנוי גם המבוגרים המלוים את הקטנים – מכל קצוי העמק וגם מהערים. הזריזים מביאים אתם חכות ומדייגים. הנחל מלא דגים, ואילו דגים! הן נשארו בו שיבוטים מהבריכות הראשונות הנסיוניות שסודרו כאן, בטרם היו לתעשיה מסודרת. לא עוד ואדי נידח הוא האסי, אשר רק על הגיאוגראפים לדעת את שמו ושמימיו המלוחים נישאו אל הירדן בעיקולים יוצרי ביצות וקטב מרירי. עתה באים מרחוק להזין את העין בו, ואין ספק כי נהר אדיר הוא בדמיונם ובחלומותיהם של הפעוטים, הבאים אליו מסביביו.

כדי להגיע אליו, עוברים את שער המשק (וכמובן – לאחר טבילת הנעלים בליזול שבגיגית, סגולה נגד מחלות הבהמות), עוברים את החצר הנאה של הישוב הזה. מימין – שטח המגורים בתוך גן־מדשאות ושדרות, ומשמאל בניני המשק. בית האוכל כאן – מראהו מחוץ כארמון כפרי קטן, מקורי בקוי־חיבורו. רושם הסדר הטוב והטיפול המתוקן מלוה אותך בכל שטחי הישוב הזה, ואפילו לנהר סייע מעט הטיפול, אך לא להסיר ממנו את לבוּשו הטבעי.

צבעים לא ידענום

לא תשבע הנפש משלל־הגוונים של שדות־אביב בירוק התרבותי ובצבע פרחי הבר. אך הנה נוספו חדשות. כחול־הפשתן – מי ידע את המרבד העדין הזה כאן? ושדות הפשתים מתרחבים בעמק־בית־שאן. מצוה לזרוע גידולי שמן, וזרעי פשתים מכילים שמן חשוב לצבעים. והחיטה? לא זו שידענוה בארץ־ישראל. הנה שני שדות־חיטים, ומה שונה מראיהם. הנה החיטה חסרת־השער, והשבולת כולה גרעינים, מזדקרים למעלה על גבי גבעול דק. והנה זן שגבעוליו דוקא רחבי־עלים, עסיסיים וכהים מאוד. וסולם־ההבשלה עשיר: הללו מקדימים והללו מאחרים. אין משמרים הבל אצלנו. תחנת־חקר־החקלאות של רחובות ותחנת הנסיון הממשלתית של עכו ואגודת מגדלי־התבואות מעוררות ומעודדות לזרוע זנים חדשים, כדי להגדיל יבולים או להקדימם, בטרם יכוו בם החמסינים של תחילת חודש מאי. בצעדים מהירים למדי עוברים במשק העברים מזני חיטה מקומית לזנים אוסטראליים ומארוקאיים. היבול הממוצע עולה מ־80 ל־200 קילוגראם הדונם. ואשר לשיאים – הרי יש יבולים גבוהים מאוד. אילו נעשו אלה לממוצע, היתה ארץ־ישראל נושאת את עצמה גם בתבואות. לבשה הארץ צבעים חדשים לשדותיה, כגוני הזנים החדשים והגידולים החדשים. שדות חמניות, שדות סלק־סוכר – הן חדש הוא!

וגם כאן נחוץ שיפור

מה פלא, אם יוצאים יהודים את העיר לראות את ארצם באביב? ומדוע לא יטעמו את טעם הקסמים האלה של טבע מרגיע, מרפא ומבריא ושל כפר יהודי, שהויתו מרוממת את נפש כל הבא במחיצתו? ואנשי העמקים מקבלים אורחים. קשה לנחש, כמה אורחים היו באים לפסח, אילולא היו בקשות בעתונים שלא לבוא, אם מחמת המחלות בבהמות ואם מפני מצב האספקה, אבל ידוע, כי למרות בקשות אלה באו אלפים. השירות (כך קוראים בעמק לאוטובוס הקבוע של ״אגד״ והילדים אומרים: “הזהר, השירות יעלה עליך”) היה תמיד מלא וצפוף, ויש שנעשו פה נסים, ומספר העומדים היה מרובה בו על היושבים. האורחים הגיעו לא בלבד אל המרכזים המפורסמים, כגון עין־חרוד ותל־יוסף, או דגניה ואפיקים, אלא גם אל הגושים, עד עין־גב וטירת־צבי וגינוסר ודן. חמש מאות אורחים הסבו לסדר באפיקים, למעלה מארבע מאות בעין־חרוד. ולא פחות מעשרות במקום הקטן ביותר. באו אל קרובים ואל ידידים ומכרים ואל הקיבוץ סתם. עדיין לא חזר הגל הראשון של האורחים ומחזור שני ושלישי באים, ומשוטטים במכוניות וברגל, אנשים מגילים וממעמדות שונים, בלבושים שונים וגם במדים, חיילים וחיילות. בולטת שאלת ההסדר של הענין הזה. טובים הקשרים האלה ונחוצים, אך דרושה מסגרת להם. אם איננו רוצים להרוס את המידה היפה של הכנסת־אורחים, שהיא מסורת מקודשת בכפר העברי, נדאג נא לכך, שמידה זו לא תימתח על ידינו למעלה מכוחה הפיסי. התיירות הפנימית הזאת צריכה טיפול של חברה הסתדרותית־ ארצית. החברה תקבע כללים בענין זמני־הביקורים, סידורי־אכסניה, כלכלה, נסיעות, הדרכה, ביאורים וכיוצא באלה. ולא שנצמצם את תנועת הביקורים במשקים, אדרבה, הרבה נרבה אותם, אלא שלא על חשבון הכפר ולא על חשבון מנוחת אנשיו העייפים. כל מי שהיה בפסח זה בעמקים, נוכח לדעת, כי גם שדה זה, שדה־התיירות הפנימית, הוא מרהיב עין בגילוייו הטבעיים, אבל הוא טעון טפול – ובכל תקופות השנה. שבט תש״ב

משק עם

הבצע לא יבנה את משק העם. לא חטיפות יחידים, לא כלכלה של טורפים הבולעים זה את זה – כי אם מאמצי המונים… ברעיונות אמת ייבנה משק.

להרחיב את היחס ואת המבט אל החברה כולה, אל המסירות הפשוטה של אח לאח – זאת תורת הכלכלה שלנו ותורת המשק, אחרת לא תצלח בשבילנו.

הערבות ההדדית אינה חובה מוסרית בלבד, היא מקור אמצעים וכוח.

---

לקרן היסוד — לחגו

מאת

יצחק בן־דור

במשק התרבוּת ובמשק החסד כבמשק ההתישבות החקלאית והתעשיתית, ביצירה המוּניציפּלית כביצירת הזכיונות הגדולים, תזהיר קרן־היסוד לעיני כל רואה נכוחה ומבחין בקוי הנדבכים של בנין הישוב. אין פינה בישוב שלא ינקה ממוסד זה.

וכי ממה נוצקו אותיות קרן־היסוד? כיצד נאספו חמשה מיליון וחצי לארץ־ישראל על ידיה? הלא מהמאמץ להקריב משהו בשביל תקומת העם, וזהו הזוהר המזדרח ממתכת המטבעות האפורות של קרן היסוד. לא סתם מתכת, כי אם גבישי מאמץ לבנות בארץ את אשר לא יבנה מעשהו של סתם־אדם הנמשך לפרנסתו, המעשה שאינו יכול להרחיק ראות. מי יודע אם כל עובדי קרן־היסוד הרגישו תמיד, מה המתכת שבה נוגעות אצבעותיהם, מי יודע אם כולם, יחד עם הנהנים, ידעו תמיד, מה יקרה כל פרוטה כזאת, כמה צריך לקמץ בה, לחוס על כל אבק ואבק שבה, שלא תהא מוּפרחת לבטלה, אולי רק מעטים הרגישו בטהרת החומר היקר שבטיפולם ואולי לא כולם היטהרו במעלת־האמת הדרושה לשמירת תכנו של החומר הזה. אין הדבר משנה מהעובדה העומדת לפנינו בחג קרן־היסוד למלאת לה חמש־עשרה שנה.

לא בצע בלבד יבנה את משק־היחיד, הבצע לא יוכל כלל לבנות את משק־העם! כתובת זו היא כתובת האותיות קרן היסוד, האותיות שנתכסו אולי בשנות פעולה משהו מן החלודה, החוצצת בין התוכן של המוסד לבין נפש העם. ואין ברכה אחרת למוסד זה, מנוף משק־העם, לחגו, אלא שירדו קשקשי החלודה, אם ישנם, וישוב התוכן הטהור להזריח את אותיותיו, וחדר אורן שוב לכל הלבבות יחד עם הצו הגדול – משק־עם! לא חטיפת יחידים, לא כלכלה של טורפים הבולעים זה את זה, הכל לפי הגודל ובית הבליעה, לא טלטלה על נחשולי ביזה, כי אם מאמצי המונים, קרבנות תמידים כסדרם – ברעיונות אמת ייבנה משק. בלעדיהם גם הזהב עצמו אינו אלא גלם בלתי מועיל ואף מזיק.

– – – הננו מתקדמים בהכחשה הגדולה שאנו מטפּחים בה על פּני השקר המוסכם והנבער, כי רק הבצע הוא מניע המשק, וכי בלעדו לא תיכון הכלכלה. במאמצי עבודה ורוח הולכת ומגלה חברת העבודה העברית אפקים משקיים, שבהם ישלוט הייצור והיצירה ההרמוניים ולא הטרף.

הפתרון כאן הוא אחד: לבנות את אָשיות־הכלכלה של הישוב העברי בארץ־ישראל על יסודות שארצות אחרות היו רוצות בהם, ואשר רק כבלי מסורת וקפּאון חברתי מונעות אותם. על מעמד הפועלים בארץ הוטל להניח בשביל העם העובד העברי אָשיות־כלכלה חדשה, חברתית, משמשת את הקיבוץ העממי ולא את ההון ואת הרכוש כשלעצמם.

9.3.33

---

הכתפים הנושאות שני הדגלים

מאת

יצחק בן־דור

– – – שנים רבות של עבודה משותפת בתנועה הציונית הוכיחו למבקרינו, כי הכתפיים הנושאות את שני הדגלים החזיקו ברמה את הדגל הציוני יותר מאשר המלהגים בשם מוניזם ועוסקים במילול או בהרסנות. פג כוחו של הנימוק על שניות ונתברר, כי החשבון אינו חשבון פיסי כלל וכלל. לא המשקל הפיסי של מוטות הדגלים הוא המכריע. ותוספת תביעה עצמית ותוספת חומרה בעקרונות חברתיים אינן מחלישות את כוח־הפעולה ואינן מדלדלות את העצמה האנושית והתנועתית, אלא להיפך. אין לך ציוני נאמן שלא יעריץ בעומק־לבו, אם גם לא יגלה במו־פיו, את העבודה הציונית של הסתדרות־העובדים ושל תנועת־העבודה בכלל. בעומק־ליבם החליטו מתנגדינו הימיניים. כי גם להם אין עמידה בלי איגוד־פועלים ומכאן התעשיה הפורחת של איגודי פועלים, שמספרם כבר הגיע לעשרה, מחוץ להסתדרות העובדים הכללית.

זוכרני, שיריבינו מהימין היו טוענים: איכה ניתן לסוציאליסטים הללו חלק ונחלה בהנהלת הענינים הציוניים, והם אינם יודעים כלום בהלכות־משק והם אינם מאמינים בעיקרון “הקדוש”, שהריוח הוא קודש לבעלים פרטיים. אמנם, את הפסדי המשק ישא העם כולו ויסבלוהו ההמונים, אבל הריוח והבעלות וזכות־הדעה הם אך ל“יזמה הפרטית”, כלומר למספר תקיפים. ואשרינו שתקופת הויכוח על זה כמעט שהיא נחלת־העבר בשביל רבים מנאמני בית־הציונות. תנועת־העבודה, בשנות מאמציה הפנימיים, בשנות גיאותה המוסרית, בתקופות התחנכותה למוסר חברתי וציבורי גבוה, הספיקה להראות לישראל ולגויים מופת ביצירה משקית־חברתית. והלואי שתקופת ההתעמקות הפנימית בתנועת־העבודה תאריך עוד שנים. לא נרבה כאן בהשואות. הן ידועות. אין מי שיכחיש כיום, כי תנועה חברתית בריאה יודעת ליצור חיים משקיים על יסוד תועלת־הציבור, ומשקיה יהיו בריאים יותר מאשר המשקים שבסיסם הוא הבצע או רשות־היחיד בלבד. כיום לא יטען אדם נבון נגד ההסתדרות שהיא מפגרת ביצירת חיי המשק.

10.1.40

---

התעשיה וצורת הבעלות

מאת

יצחק בן־דור

עתונאי הימין הסתערו בימים האלה על הקואופרציה, בעיר ובכפר. הפתרון המבצבץ מבין דברי הקינתור שלהם הוא – לאסור על פועלים לייסד מפעלי־תעשיה חדשים. יש לשער שהיו שמחים אילו חוסלו גם המפעלים הקיימים. אילו קרה כך ודאי שהיו מזדרזים להוכיח, כי אי אפשר לקיים משק אלא על יסוד שאיפתו של היחיד לצבור לעצמו כספים ונוחיות.

אילו ניגש מישהו, וגם אם הוא שייך לאגף־הימין בציונות, לברר את השאלה מתוך בחינה ציונית, ודאי שהיה מוצא מלה טובה בשביל מפעלי התעשיה ההסתדרות״ם שהם יחידים בשטחיהם ואין כל התחרות למישהו מצדם, דיבור טוב בשביל מפעלים שקיבוצים מייסדים בישוביהם הכפריים ומחזקים על ידי עמדות עבריות במקומות מרוחקים בארץ, מגדילים את ישוביהם בלי השקעות הון לאומי נוסף, שכה קשה להשיגו, קולטים עולים חדשים למאות ועושים אותם מרגע כניסתם לשותפים מלאים במפעל המשותף, ליהודים חפשים הנגאלים גם מחרפת רעב וגם מחרדה מנונת לפת־לחם ליום מחר.

לא מתמול הוא המפעל המשקי־הציבורי בארץ־ישראל. הוא שעמד לישוב והוא שיעמוד לו. מחנה־העובדים אינו חושב כלל וכלל לוַתר על זכות־האדם ליצירה. דרכו היא דרך היצירה, ואותה יכבד. מי שיגלה אצלו שגיאה ומום, יוזמן לבירור ולדיון ולחיפוש דרך־התיקון, אם הוא מתכוון באמת לתקן. אין מחנה העבודה נוהג להבהל מקשיים, ולא פעם נוכח לדעת, כי אפשר להתגבר עליהם. נחוץ שיהיו הדברים מכוונים לבנין העם והארץ, נחוץ שיהיה היחס האנושי הציוני. תנועת־הפועלים סייעה לתעשיה הפרטית יותר משסייע לה מישהו ממתנגדיה. ואם יידרש לעשות עוד למען התעשיה הפרטית, והדבר יהיה בכוחה של תנועת־העבודה לעשותו ויעשׂ, מבלי לעזוב כלל וכלל את התעשיה הציבורית שלנו. אדרבא, חטא חטאו אישי־ההסתדרות בהזנחה שהזניחו את החרושת בהסתדרות ולא עמלו דים לפתחה. והמעוות הזה טעון תיקון.

– – – שטחים שלמים של התעשיה עשויים להיגאל ממלחמת־מעמדות. במפעלי תעשיה שיתופיים וקיבוציים מתמזגת אישיותו המשפטית של בעל ההון עם אישיותו הציבורית של העובד המאוגד. אין מחיצה ביניהם. העובדים והמנהלים בתעשיה זו ניצבים פנים אל פנים מול שאלות היסוד של המשק, כגון גלם, מכס, פריון־עבודה, שוקים, אשראי, רבית וכדומה. המלחמה היא למען עצם התעשיה והמיצרך, עצם הפרנסה ותנאי־הקיום, למען עצם הקלטת־העליה וביסוס־המשק. מי ציוני נאמן ויצטער על שפועלים מקימים מפעלים כאלה? מי ציוני ולא ישמח לכל תוספת־פרנסה בצורה כזו? מי יצטער על שישנם מפעלים שאין בהם מלחמת מעבידים ועובדים? כלום לא לכך נושאים את נפשם טובי האומה מדור דור?

– – – מי ציוני ויתנגד לכך שאנשי כפר־גלעדי, יסדו מחצבה המפיקה שיש מהרי נפתלי, או משלוחות הלבנון? האם צריכים היו הם לראות את עצמם נחותי־זכויות ולומר לעצמם: ינוחו רגבי־האבן במעמקי־ההרים, כי אין אנו רשאים לייסד או מחלבה מיכנית שהיא בגדר מפעל תעשיה? וכן נמנה מפעלים “מירכתי” צפון שלנו ועד “נגבה”.

ועוד דוגמה לפשע קואופרטיבי. בעצם ימי הדמים והרציחות, כשכלתה רגל יהודית מהכבישים, מחוץ למכוניות בשירות מזוינות, עלתה קבוצת חלוצים והתישבה בנקיקים של ענב, בקרבת קרית־ענבים, בטרם נוסד ישוב מעלה־החמשה, וייסדה שם מחצבה והיא יושבת שם עד היום ומקיימת את מפעלה השיתופי. “החוצב” הוא שם הישוב הקואופרטיבי הזה.

– – – וישפטו נא את “הפושעים” מאשדות־יעקב, על שאינם נותנים לאשכוליות עמק־הירדן לרקוב (להובילם לבית־חרושת רחוק לא כדאי) והם הקימו בית־חרושת בשם “אשד” לעבד שימורים בו והם מעסיקים בו שלושים בחורות ובחורים. יפסלו נא את המעשה הזה.

או אדרבה, יימצא כאן מומחה מבין עתונאי הקיטרוג ויאמר שקיבוץ אפיקים לא צריך היה לחפש בכל רחבי אירופה ואמריקה מכונות ולגלות לבסוף מכונות כאלה שבהן אפשר “לתפור” ארגזים לאריזת ירקות, זולים מהנהוג בכל בתי־החרושת בארץ ומצריכים פחות עץ, ומאפשרים להשתמש גם באקליפטוס.

– – – ואולי יתנגד אדם נבון למעשה קיבוץ עין־חרוד, המתאמץ לייצר קומביין בארץ; לקואופרטיב “החרש” בתל־אביב שעשה מכבשים נודדים, למפעל “עשת”, בעמק זבולון המייצר מכונות זריעה וכדומה. יבואו אנשים נייטראליים וישפטו, אם טוב עשה קיבוץ גבעת ברנר בגאלו את ירושת “בצלאל” מעבודה ערבית בירושלים, אם הרעו חברי “נעלי־ארצנו” בהצילם בית־חרושת מחורבן, אם מותר היה לפועלים לרכוש מבעליו הפרטיים את בית־חרושת לצנורות המלט “ויאניני” וכדומה. אין לתנועת העבודה יסוד לפחד מפני כל משפט על מה שיצרו חבריה בשטח התעשיה. יש לה אולי לחשוש על שלא הרבתה במפעלים כאלה ועל שלא תמכה בהם למדי.

אבל הסיבה להתקפות על התעשיה ההסתדרותית היא לא משום שתעשיה זו גרועה ומזיקה, אלא דוקא משום שהיא טובה, מועילה מבחינה ציונית, ונושאת בתוכה פתרונים לכמה בעיות משקיות. אומרים להטיל עליה איסור ולהפסיק את גידולה, פן תתפתח ותגיע להיקף רב, ואז צריך יהיה לעשות את הדבר הבלתי־נעים – להכיר בה, ועם זה להכיר כי המושג תעשיה אינו דוקא שם נרדף למושג נותן עבודה פרטי.

– – – ההתקפות לא תחדלנה עד שתיעשה התעשיה ההסתדרותית בת היקף וכוח מספיק, ויחדלו לראות בה את קו ההתנגדות החלשה ביותר. כשתעמוד נגד הרוחות הרעות הללו ותחזק – יכירו בה וביתרונותיה וישלימו אתה.

28.2.40

---

קטרוג שוא

מאת

יצחק בן־דור

אין דרך אחרת ליהודים בארץ־ישראל, אלא שיעזרו זה לזה וירבו שיתוף ביניהם, במלוא יכלתם ובכל שטחי המשק – זאת כל תורת הקואופּראציה בתוכנו, ובתורה זו המתגשמת אצלנו מימים ראשונים של הבנין הציוני – נלחמים עתה בעלי תריסין בישוב.

במלחמתם וקטרוגם הם שמים מכשולים על דרך המשק העברי, מסכסכים את הציבור ומוסיפים שמן על המדורות הדועכות של שנאת־מעמדות – אבל את המסע האנושי והציוני האדיר של הצטרפות כוחות אדם זה לזה, כדי לבנות במאוּחד, את אשר היחיד אינו יוכל לבנות לבדו – את המסע הזה לא יעצורו.

אין ברירה. הציונות אינה יכולה להתגשם על ידי פרטים בלבד. גאולת עם נעשית לא בלבד בצורת עסקים של בעלי הון פרטיים שעינם להנאתם. אין יהודים יכולים לעלות לארץ ולהיקלט בה איש לעברו ואיש לאהלו, איש לחוותו הפרטית הפורחת, השולחת את תוצרתה במכונית שלה לחנוני הישר באדם והמוצלח בכל, עד כדי שהחוה תישען עליו ללא זעזוע.

– – – מרום צורת השיתוף המשקי – הקיבוץ החקלאי חדר גם אל הימין הציוני, במידה שהוא ציוני בלב ונפש ובמידה שאינו רוצה להסתפק בהטפה אלא עוסק בהגשמה ציונית.

– – – החנוני היהודי בגולה לא יכול מעולם לעכל את תורת־השנאה לצורות־השיתוף, אבל משרתמו אנטישמיים בפולין וליטא את החנות הקואופרטיבית בעגלת נישול יהודים מפרנסתם היחידה, נחרת המושג של קואופרטיב במושג אויב במוחו של חנוני יהודי קשה יום, שאינו יכול להבחין בין הנשק לבין האוחז בו, בין מוסד למטרתו. אוסרי המלחמה לקואופרציה הארץ־ישראלית עושים הכל כדי לקיים את הערפל הזה במוחו של אותו יהודי גם אחרי שעלה לארץ.

– – – רק חסרי־שרשים בציונות או מאבדי־בינתם מחמת שנאה לתנועת־העבודה יכולים להתעלם מתהליך הכרחי זה של התהוות תאים משקיים, ושיתופיים וקיבוציים, מטיפוסים רבים ושונים, ובענפי־משק שונים, לחשוב את כל אלה לפרי קפּריסה של חובבי־תורות סוציאליות ולא להכרח־חיים – זה יאה לגימנזיסטן צעיר שהודהם לראשונה לשמע נאומים של דמגוגים פאשיסטיים.

למן נסיונותיהם השיתופיים הראשונים של מתישבי פתח־תקוה, שבודאי לא נהו אחרי תורות חוּץ, ועד הפּרוגרמה הקואופּרטיבית של ציוני אמריקה בועידת־פיטסבורג אחרי מלחמת העולם, נראה כושר המחשבה והמעשה הציוניים בשיתוּפיוּת. עם כשלון יצירתם השיתופית של המנסים הראשונים בפתח־תקוה, בראש־פינה ובגדרה (ביל"ו) החלה גם ההתנוונות הציבורית שלהם. בכוח שכל ישר וחוש בריא פנו אל השיתוף, כי בתנאי־חייהם הקשים היו זקוקים למלוא העזרה ההדדית. אף הברון לא יכול היה למסור את היקב אלא לבעלות שיתופית של הכורמים. שמעון רוקח הרגיש בכך אם כי לא ידע לנסח זאת בקטגוריות סוציאליות, מדוע דוקא קואופּרציה במימכר תפוחי הזהב. ומרדכי בן־הלל הכהן וזלמן דוב לבונטין לא חששו שמא יזיקו למלוים ברבית על ידי ייסוּד קופות מילוה שיתופיות. לכלל עזרה ההדדית בשיאה הגיעו הפועלים. אנשי העליה השניה, שהתחילו במטבח שיתופי ובעזרה רפואית שיתופית והמשיכו בקבוצה החקלאית, ובמושב־העובדים השיתופי. שלושים שנות היצירה הקיבוצית מכתירים את התנועה השיתופית, שכמה מתאיה באו לעולמנו עוד קודם.

כאן הגיעה לגובה של אידיאל מרומם, אור לעם ואור לגויים. אין פלא שבתחומי תנועת־העבודה הגיע הרעיון השיתופי לגובה זה. כאן נשזר החוט הכפול של גאולה לאומית ותקומה אנושית גם יחד.

הימין הקיצוני יקריב, כמובן, את הגאולה הלאומית, ובלבד שיקוה למנוע את התקומה האנושית של העובד. הימין הקיצוני רואה לאום בלי אנשים. אבל חושו של הישוב בארץ בריא למדי, לבל ייתפס לדמיונותיהם. הגאולה הלאומית והתקומה האנושית, כשהם שזורים יחד, מעוררים את כוח היצירה הגדול, אשר יתגבר תמיד בציונות על הפוליטיקניות הנטפלת אליה.

8.5.40

---

ליובלה של התעשיה

מאת

יצחק בן־דור

עובדה היא, אם כי מוזרה לרבים, כי שנת תרפ"ט שנת־יובל היא לתעשיה העברית בארץ־ישראל, שנת־יובל 75 להיוסד בית־המלאכה הראשון בירושלים, שדעת מייסדיו כבר הקיפה ברורות, בקוים כלליים ופשוטים, את חשיבותה של התעשיה, בצידה של החקלאות – להתפתחותו הבריאה של הישוב העברי בארץ־ישראל.

לא במקרה, כי אם מתוך החלטה שבהכרה, ובתור התחלה וחלק של תכנית שלמה פתח ר׳ משה מונטיפיורי בשנת תרי״ד את בית המלאכה לאריגה בירושלים. גם לא במקרה נתמנה ר׳ מרדכי סלומון, אביו של מיסד פתח־תקוה מנהל המוסד. עוד בשנת תקצ"ט¹ בימי ביקורו השני של ר׳ משה מונטיפיורי בארץ סוכם, שמרדכי סלומון יסע לאנגליה ללמוד את דרכי תעשית האריג, בצמר־גפן וכצמר, כדי להנהיגה בארץ־ישראל. מונטיפיורי עוד אז חשב כיצד לבסס את הישוב העברי ועוד אז הבין, כי החקלאות והתעשיה הם עמודי הכלכלה הנכונים. בעת אחת כמעט קנה את הפרדס על יד יפו – שנקרא אחר־כך פרדס מונטיפיורי ועכשיו שכונת מונטיפיורי – ופתח את בית־האריג בירושלים כהתחלות של שתי חלקי תכנית כלכלית אחת.

הכרת הצורך לטפח בארץ־ישראל גם את התעשיה, בצידה של החקלאות, עברה גם לחברת ״כל ישראל חברים״, בעת שניגשה לפני 55 שנים, לפעולות כארץ. בעת אחת יסדה את מקוה־ישראל לחקלאות – ובתי מלאכה בירושלים. וגם היא אחזה אז במקצוע האריג, גם לא הרפתה ממנו עד היום, אם כי לא פיתחה אותו באשמת פקידיה המקומיים.

אף בין ראשוני מיסדי פתח־תקוה לפני חמשים שנה – בקבוצות הביאליסטוקאים – נמצא אחד, בולקין שמו, שהביא אתו נוּלים מעירו ויסד לו בכפר־יהוד בית־מלאכה לאריגת עבאיות. כשקיבל אחר־כך הברון את ה־28 בפתח־תקוה ל“שכלול”, אמר לעזור גם לבית־המלאכה הזה. אין פלא, שבית־המלאכה לא הצליח בתנאי הימים ההם באותו השוק ובאותם תנאי התחבורה.

דעתו של הנדיב הידוע, אבי רוב המושבות הישנות, על נחיצות התעשיה – ידועה לכל. היקב הגדול בראשון־לציון והיקבים הקטנים בזכרון־יעקוב, ברחובות ובגדרה, הרי הם קיימים. וכן ידועים נסיונותיו להקמת בית־חרושת לבשמים בעקרון, למשי בראש־פינה ולזכוכית בטנטורה. הון עצום הושקע על ידו במוסדות תעשיה אלה, שהוקמו, כדי להשלים ולחזק את המפעל החקלאי הגדול וכדי להוסיף מקורות־מחיה לישוב העברי המתרבה ואילו היו פקידי הברון מחוננים באותה מידה של אהבת־ישראל וארץ־ישראל כאדונם ושולחם, או־אז היה הישוב העברי במצב אחר לגמרי בערב פרוץ מלחמת העולם.

יק״א, שקבלה בשנת 1899 את מושבות הברון מאת ביאת־כוחו לא שגתה כבר בחלומות תעשיה ובכל זאת השקיעה לפני 20 שנה סכום הגון בנסיון העברי הראשון בתעשית־המתכת בבית־החרושת של ליאון שטיין – כיום בית־חרושת “ברזל” ברשות אפ״ק, והבטיחה הון רחב לעזרת כל התחלות התעשיה, אם נסיונה בבית־חרושת שטיין יצליח. פשיטת הרגל של בית־חרושת זה עשתה אז רושם קשה בכל הישוב והרתיעה את יק״א מנסיונותיה.

ההסתדרות הציונית, ייסדה את הבנק אפ״ק מתוך תכנית לתמוך בהלואות, בחקלאות במלאכה ובתעשיה הנמצאים בארץ. ואמנם נעזרו על ידי האפ״ק כל ניצני התעשיה שהופיעו בארץ עוד לפני המלחמה.

כחקלאות כן גם התעשיה העברית ממעין האמצעים הלאומיים צמחה ועליהם גדלה, החל בבית־המלאכה לאריג הראשון לפני 75 שנים, שמונטיפיורי לא לשם רווחים לעצמו יסדו, עד בית־החרושת המיכאני לאריג העובד כיום בבני־ברק באמצעי ״מניות״־ תמיכות של יהודים באמריקה ועד חברת החשמל – היא המשען הגדול של התעשיה בכל הארץ בטחנות הגדולות וב״נשר״ – כספים של פיק״א; בית־חרושת “ברזל” של אפ״ק וכמעט כל יתר בתי־החרושת העברים נתמכו ונתמכים היום על ידי הלוואות של מוסדות ישובים ציוניים: קרן־היסוד, המועצה הכלכלית הלונדונית מיסודו של מונד, החברה הכלכלית הניו־יורקית מיסודו של בראנדייס ועוד. יותר משלושת־רבעי־מיליון לא״י של המוסדות האלה מושקעים בתעשיה העברית בארץ־ישראל, מבלי לחשוב את השקעות הברון בבית־חרושת שנהרסו ואחרים.

בתי־החרושת העברים האחדים, שלא קיבלו תמיכה לאומית בצורת הלוואות נתמכו אף הם על ידי ההנהלה הציונית בטיפול בעניניהם אצל ממשלת המנדאט ומוסדות שונים. מלבד התמיכה הלאומית המוסרית של העדפת תוצרתם בשעת קניית סחורות.

– – – אולם אם לגבי החקלאות כבר הוכר בהסתדרות הציונית – וגם בחוגים המתקרבים לציונות – הצורך להשפיע, בכוח התמיכה החמרית, על עקרים ציוניים וחברתיים, כגון, הבטחת האדמה שלא תמכר, הבטחת העבודה העברית ובחלק ידוע – מושב העובדים וקבוצות – עבודה עצמית והעדר ניצול, הנה לגבי התעשיה לא נקבעו עדיין כללים, והיוזם הפרטי ניתן לו לחיות ב״חופש" גמור וגם לצבור הון על חשבון התמיכה הלאומית ועל חשבון הפועל, שההון הלאומי שייך לו לא פחות מאשר למעביד. הרי לדוגמא בית־חרושת ידוע לאריג. הוא מתקיים רק בשל הלוואות מכספי מנדבים אמריקאים, אולם הוא מתפתח ומתבצר והוא יישאר בידי שותפים אחדים, שאליהם הוא שייך. הם יעשו בו כטוב בעיניהם, ועובדי בית־החרושת המקימים אותו בעמלם מתוך חיי לחץ ומחסור, יוכרחו להלחם, לנהל שביתות לסבול כל מיני הרפתקאות עד שיעלה בידם להשוות את שכרם ואת תנאי עבודתם לאפשרויות האובייקטיביות שתתהווינה בזמנן. אין שום תנאים חברתיים לבעל התעשיה מצד המוסד הלאומי התומך בו, אף שהתמיכה צריכה היתה לשמש אמצעי לחץ על בעל התעשיה להתחשב בדרישותיו של הפועל, עד כמה, נאמר, שתוצדקנה על־ידי מוסד ניטראלי בתעשיה. נשמרת עוד היום המסורת של Laisser Faire כפי שעמדה בארץ לפני עשרות שנים.

לקראת הים

מאת

יצחק בן־דור

---

המליונים שאנו משלחים על־פני המים

מאת

יצחק בן־דור

האומנם נשלה את עצמנו לחשוב, כי יש לנו שהות של שנים להתפתחות שקטה? כי גלגלי העולם יחכו לנו ברוב סליחה על כל החמצת שעת כושר ועל כל התרשלות? נמל תל־אביב הוא כפה הפתוח לשאגה: מדוע החשינו ולא עשינו דיינו, ומדוע אנו צועדים עתה צעדים איטיים יותר מאשר דורשת התקופה ומאשר מחייבת היכולת הגנוזה בנו.

א

עוד ברק זעם אחד האיר בימים אלה על פיגורנו בשטח הים: משעלה על דעת הועד הפועל הערבי לנסות לעכב את העליה העברית, שבתו גם הספנים הערבים, ובחוף יפו עמדו עשרות אחדות של עולים עברים, באניות זרות, מחכים עלובים לסירות זרות ולספנים זרים שירחמו עליהם ויבואו להורידם – במיטב השכר והתנאים – מן האניה ולהעלותם אל החוף.

הבורחים מן הגולה נוסעים בהמון לארץ־ישראל. יהודי ארץ־ישראל מרבים לנסוע לארצות־חוץ. עם־תנועה, עם־מסחר ומעשה. עם חסר־שקט. והאניות הענקיות שהיו שטות בין חופי־אירופה לאמריקה עוברות מן הקוים המתים ההם לקו החי הזה. היהודי הנודד מפרנס יפה אניות המעסיקות מאות עובדים.

ואנו משוללי מקורות־פרנסה בגולה. אנו מתאבקים על כל מידרך כף רגל למחיה בארץ־ישראל. והמיליונים, שאנו משלחים על פני המים, לא לנו. אלפי משפחות היו עשויות להתפרנס ממקצועות הים, אילו פיתחנום בתוכנו. בראש וראשונה – מספנות. ואנו עומדים בשנה החמשים ושתים לאחר ביל״ו. ריקים מול פני הים.

– – – היו נסיונות של יחידים בעלי משאת־נפש. היו נסיונות קלים גם של קבוצות יחידים. פה ושם אבדו גם סכומי־ציבור קטנים. כולם נכשלו. ואין תימה­. צריך להפסיד. צריך ללמוד ולשלם שכר לימוד. סוף ההתמחות לבוא. סוף העסק לפרנס את העוסקים בו. נחוצה התמדה. כמה עשרות שנים עברו עד שקם לנו האכר הממשי, בעל המשק המעורב הנושא את עצמו? בכמה עלה הדבר? כמה כשרון, קרבן אדם והון הושקע בזה?

ב

נמל חיפה נפתח השבוע, ובוניו יזכו להיכתב בספר הבונים הגדולים אשר בדברי ימי־הארץ, משלמה והחשמונאים, דרך הרומאים ונוסעי הצלב, עד בוני החקלאות והתעשיה העברים אשר בחמשים השנים האחרונות.

איש מן הערבים או האנגלים לא יקום להודות בפה מלא, כי הנכס הארצי הגדול הזה נרכש בזכות העליה העברית, אבל כן יחרוץ כל שופט־מישרים. סחר־חוץ של הארץ, הכרוך בעיבודה, בבנינה ובפריונה, תנועת הנוסעים לתוכה ומתוכה בכל תקופות־השנה, הכספים לתשלום־המלוה אשר בו נבנה הנמל, הלא כל אלה מאתנו הם לארץ.

9.8.13

---

חודש בחוף תל־אביב

מאת

יצחק בן־דור

בסוף השבוע ימלא חודש להתחלת השימוש בחוף תל־אביב, ליד הירקון.

– – – בשבוע הראשון כמעט שלא היו סירות, ורק סירת מוטור אחת. לא היה כל מכשיר, ואפילו חבל פשוט קשור במקום עמוק בים, כדי להאחז בו ולהעביר סירה מן החוף אל מאחורי הגלים הקשים שאינם נותנים לו לכלי־שיט שייכנס הימה. לא היה בימים הראשונים בעל־נסיון שידע, היכן מקום עמוק יותר או סלוּע פחות במים, כדי להשתמש בו ולהתקרב בו יותר אל היבשה. מכל שכן שלא היה סימן־מזח. איש לא ידע ולא למד מעודו, את המקום שבו כדאי להקים מזח, ומהי צורת המזח הזמני שצריך להקימו וכיצד ישתמשו בו; לא היו שום מדידות מי־החוף לתכלית עבודה.

לא ידעו בדיוק את קוי־הסלעים ואת הפּרצים הטבעיים שביניהם, אף לא את עומק החול ואת כמות החול שהמים הסוערים גורפים ומטלטלים, מערמים ומחסירים. חייבת היתה תל־אביב לגשש את הגישושים הראשונים.

* * *

– – – ואף על פי כן כבר הגיעו ליכולת פריקה של 200 טון ליום. 3 סירות־מיטור ו־18 סירות־משא קטנות עוסקות בעבודה. מביאים בסדר ובשלימות משאות שונים מן האניה ומובילים אליה מן החוף מתוצרת תל־אביב וסביבותיה. – – – כששים־שבעים בחור משיטים סירות כמעט ביד קלה. כבר הוקם מזח־ברזל חזק שעמד בפני כמה סערות לא קלות והוא הגיע למרחק מאה מטר ומעלה מן היבשה והוא כבר מוכן לעמוס על גבו מסילת קרוניות ומנופים. מאות טונים ברזל שוקעו בו, אבל עוד יותר מזה טונים של רצון ושל מאמצים והתגברות רוח. ונרכש גם נסיון לא מעט.

* * *

– – – יום ולילה לא שבת החוף. זרקורים האירוהו. לחישת זרבובית־הריתוק לא פסקה עם האור הכחלחל וסילונות כוכבי־האש שלה, וחריקת המברגים ומהלומות פטיש־הברזל העולה ויורד בכוח־חשמל ניסרו באויר בלי הרף. פועלים חצו בלי הרף במים עד מתנים וחזה וגררו ודפקו והבריגו. ביום ניסו מכונות, תיקנו סירות, עשו משוטים, הפכו סירת מפרש לסירת מוטור, נשאו משאות, משכו סירות בחבלים והרימו אותן בכתפים. שומרים כיווצו עין לראות מרחוק ושמו אוזן כאפרכסת לשמוע את הסירות הערביות שבאו לביקורים לא־ידידותיים כלל וכלל.

– – – והנה ישנה תחנת־חוף קטנה הקרויה בפי רבים בעקשנות נמל, כנראה על שם עתידה שיהיה גדול. במשך חודש אחד למדו אנשים את השאלה יותר משהיו יכולים ללמוד אותה במשך שנים בזמן אחר. גילויי השמחה ההיסטאֶריים נוכח התחלת העבודה הזאת, ייסלחו בגלל מצבי העצבים שבימי הפורענות האיומים האלה. חולשת הצעקה והפרסום וההתפרסמות שליותה את כל ההתחלה הזאת יימחלו גם הם לנו, הנגועים כל כך במחלות אלה. עצם העבודה תשיב על תל־אביב הרבה רוח צח ואויר בריא ואולי גם יותר כשרון לעבוד בשקט ובלי הכרזות יתרות. החל נכרה אפיק חדש למרץ ולכשרונות וממילא גם להישגים. הזכות הראשית היא לפי שעה לאלה הבחורים שהכשירו את עצמם בשקט לתפקידי ים וברגע האפשרות הראשונה קפצו המימה מבלי שאול שאלות והתנות תנאים. ותקופת הצורך כהתכּשרות עדיין לא עברה. עוד הכל עומד בא׳. עוד כל העבודה לפנינו.

17.6.36

---

שנה לנמל תל־אביב

מאת

יצחק בן־דור

לא עת לנו לחוג, ואף־על־פי־כן מצוה עלינו לציין את יום מלאות שנה לנמל תל־אביב ולעשותו ראש־השנה לים. יותר משנחוג הישגים נשוה לפנינו צרכים, נפקח עינים על אפשרויות. יותר משהוא נכס, נמל תל־אביב, הוא כפה הפתוח לשאגה, לעורר לבבות ושרירים למעשה: מדוע החשינו ולא עשינו דיינו ומדוע אנו צועדים עתה צעדים אטיים יותר מאשר דורשת התקופה ומאשר מחייבת היכולת הגנוזה בנו. האומנם נשלה את עצמנו לחשוב, כי יש לנו שהות של מאות שנים להתפתחות שקטה? כי גלגלי העולם יחכו לנו ברוב סליחה על כל החמצת שעת כושר ועל כל התרשלות?

אם הנכס החמרי הזה של מזח־ברזל קטן ושל בריכת־מעגן פעוטה, עם שלוש עשרות סירות ועם ציוד כלשהו לטיפול במשאות, נוצר בתל־אביב במשך שנה, על חוף שמם, הנה לא הופיע כאן יש מאין. רק הושג הרשיון הממשלתי לפריקת־משא, והנה התפרצו כוחות חלוציים שהיו חנוקים בגעגועיהם וערגתם ללא מוצא. הנה נקרע פּה ותיראה השאגה.

זה עשרים וחמש שנים באות לידי ביטוי בישוב ובתנועה הציונית שאיפות אל הים. בני־נעורים התפרצו אל בתי־הספר הימיים בארצות רבות ללמוד את מלאכת־הים, והורים ציוניים תמכו בהם והאמינו בעתיד. פועלים חלוצים שיקעו את בריאותם, את שנות הבחרות והכוח שלהם בנסיונות־דייג ללא אמצעים וללא הדרכה. משכילים הטיפו בעתונות ובחברה הציונית להליכה אל הים. בעלי הון זעירים הופיעו מדי פעם בארץ והשקיעו אלפי לירות בנסיונות. תנועת הפועלים בארץ ניסתה לפעול מיד אחרי מלחמת העולם בספנות ובמקצועות ים אחרים. נוער עובד ולומד התאמץ להכשיר את עצמו בשיטות ספורט ימי. בחורים ארצישראליים בודדים היו נודדים באניות זרות כתלמידים ומלחים, ובלבם התקוה לשרת אי־פעם את עם־ישראל. בנסיון־בוער אחד נספו שלושה בחורים תל־אביביים נועזים עם ספינת־המשא הרעועה שרכשו להם, ולא נמצא שריד מהם ומספינתם עד היום. יהודים בעלי אניות בארצות שונות מנסים להירתם אל מעגל הישוב, מנסים מ״פרזידנט ארתור" ועד “תל־אביב”.

לא פסקה ההתדפקות על שערים אלה, שנשארו בכל זאת כמעט סגורים. ויהי אך נפתח פתח כחודו של מחט, והנה נגלה הרבה מן המוכן.

* * *

– – – לעומת הכוחות, שהיו מוכנים לפעולה ובעיקר לעומת הכוחות הגנוזים שאנו חשים במציאותם, הרי הושג אך מעט בשנת־ים זו.

– – – והרי אנו אין לנו פנאי. אל תוּסח הדעת אף רגע מהנחה זו. אין יודע מה ילד יום. הספנות הנמלית שלנו התקדמה, אך הספנות החופית נסוגה. יש לנו הישגים בבנין סירות, ועדיין לא נעשה כלום, חוץ ממה שעושה חברת האשלג לצרכים מקומיים שלה, בבנין ספינות. רעבי־פרנסה, מהפכים זה בחרדתו של זה, נצים על יום עבודה – עודנו עומדים מרחוק למקצוע זה של בנין ספינות, הזקוק לידים רבות, בעוד אומות העולם עושות עתה לילות כימים במספנות ואינם מוכרים כלי שייט הגונים אלא בקושי רב.

– – – חייב נמל תל־אביב בשנתו השניה לגדול. מצבה של העיר ועתידות־נמלה מחייבים, שתכניות פיתוח־הנמל תכילינה גם את מקצוע בנין ספינות ואניות. לפני שנים־עשר חודש ושבוע היה כל ענין הנמל לא פחות הזיה מן דיבורים של היום על בנין־ספינות.

הרבה התלהבות, אפילו הרבה כספים, מחכים לקריאה נועזה. אַל נסתפק בהתמכרות לזכרונות ולהנאת הישגים שהם כאַין מול הנדרש. צרכי־הפרנסה, צרכי־הבטחון, הצרכים המדיניים – כולם יחד מכים על ראשנו. ואם נשמע לצווי “גדל!” נצדיק בזה את חגנו.

20.5.37

---

קריעת ים

מאת

יצחק בן־דור

מוראות־השעה אינם מניאים אותנו – ובדין – מלחוג בגיל־רועד את קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים ועולים. קריעה אמרנו, משום שאין כאן לפי שעה פתיחה ממש. רגע לאחר החגיגה שוב נסגר השער לשבועות, בעטיים של פקידי־ממשלה, שעדיין לא זיכונו באהדתם הרמה ושעודם שׂשׂים להפעיל נגדנו סעיפים אבסורדיים מתקנות ממשלתיות שונות שהתקינו הם עצמם במשך שנים.

ולא נהיה צודקים כלפי האמת, אם לא נודה, כי גם ראשי האחראים לנמל תל־אביב יש להם חלק באחור זה. בחריצות הראויה לשבח הם עוסקים בדבר בחדשים האחרונים, אבל אַבּד איבדו חדשים רבים של השנה שעברה, ומתינותם אז, מתינות שהיתה אולי מתאימה לימים כתיקנם, לא הלמה כלל וכלל תקופת־חירום כתקופתנו.

נקיים ממרה־שחורה, מסוגלים לראות את הנגוהות ולשמוח בהן שמחת־אמת, רשאים אנו, אף חייבים, לא להעלים עין מן החסד ולא לשכוח גם ברגע זה את עמידתנו כתובעים־נתבעים.

היכולים אנו לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי הנמל שלה? האם לא יבין עתה גם כל זר, אם רק לא העבירתו על דעתו שנאה עיורת, כי לא ייתכן לכלוא ישוב עברי עצום בין גדרות־קוצים ולאסור עליו את החיבור עם ימו, עם המוצא והמבוא?

* * *

הכרה זו היא היא ההישג הגדול מבחינת צמיחת העצמאות העברית. הנכס החמרי היקר, ששמו נמל, מקרין גם כוח הרגשה חדשה, צורך חדש שעליו הילחם נילחם. עוד לפני עשרים חודש יכולנו לשאת את הקיפוח המשווע של מאסר־יבשה, שבו החזיקונו שנים על שנים. היום אנו רואים, ורואים גם אחרים, כי זה לא היה אלא מאסר ממש, שלשלאות חלודות ומגוּנות, גנאי

לנושאים אותן ואינם עושים הכל כדי לשברן, גנאי למי שרוצה להחזיק אפילו את שייריהן עלינו.

יותר מכל התחלה ימית אחרת שלנו, מן המוצלחות ושאינן מוצלחות, עשה המפעל של נמל תל־אביב, כדי ליישר את קומתנו בהליכה לקראת הרגשת עצמאות. אבל ככל התחלה, הצמיח המפעל את הצרכים החדשים, עורר בנו רעב טבעי, פתח לפנינו אפקים, אולם הבליט את עמידתנו הדלה, משכשכים במים הרדודים של החוף, מושיטים אל המרחבים הנאדרים של הים, מחוסרי כלים, מחוסרי זכויות מלאות, מחוסרי אמצעים כספיים, שבלעדיהם אין התקדמות. לפי שעה רק פקק הוצא ועוד נשאר צינור צר של בקבוק מחניק למדי. בהשפעתה של פתיחת מבוא הים בפנינו עם יצירת נמל תל־אביב, נתעוררו הנצנוצים החשובים של ההתקרבות לחוף בכפר־ויתקין, ההכנות לדיג רציני בחוף חדרה, אף נציגי הדיג בים כנרת, בים סומכי (החוּלה) ובנחל אסי (ניר־דוד) קשורים ביקיצה הימית עם מפעל תל־אביב. אבל במפעל זה גופו עודנו תקועים בשרטונות של חוף קשה, שאין בו עדיין מיבטחים. איננו יכולים לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי נמל. אך אסור לנו לתאר לעצמנו את תל־אביב לזמן רב עם נמל־סירות כזה.

לא בלבד נגישות של עדת פקידי ממשלה – גם טבעו של חוף תל­־אביב מכביד עלינו. נמל־הסירות של תל־אביב הוא לא מן המשובחים, קודם כל משום טבעו הקשה של החוף הזה, שהליצנים אומרים, כי דבקה בו מדה שלנו, להיות רוגש מאוד לעתים קרובות. מומחה נמלים עולמי התרה בנו ואמר, כי אין המקום מתאים לנמל־סירות, אבל אנו יכולנו אך להסכים שהוא מומחה ושהוא מסוגל לבחור מקומות נאים לאחר חקירות ממושכות. לא יכולנו להסכים שאנו נפסול את חוף תל־אביב ונחכה ונחפש מקומות אחרים. הבינה הפשוטה אמרה לנו, נבנה מיד וכאן, במקום הזה שבו יותר קשה להתגבר על הטבע, דרושים יותר מאמצים, יותר סבלנות, יותר כספים, כדי לשים גבול לסערות, לנחשולים, לזרמי חול עצומים שמוצאם ממרחקי אלפי קילומטרים ושהרסו לא רק את נוחות החוף, אלא גם מאות אלפי דונם של אדמה חקלאית. ואת הכספים הגדולים עדיין לא מצאנו, אם כי אנו גאים על זו ההתנדבות הנעלה של 22,000 איש בישוב שנתנה לו את הסכומים שנאספו עד כה, ושהנם כשלעצמם לא קטנים בשביל ישוב, שלא הגיע עדיין לחצי מיליון נפש. את מלוא המאמצים עדיין לא גילינו. את הדריכות המתמדת להתקדם בלי הרף לא במשך כל עשרים החודש קיימנו, את חקירות החוף האטיות והיסודיות לא ניהלנו, את המפתח לאוצר יקר־הערך ששמו הירקון כמעט שלא חיפשנו, ובמלחמה להשגת הזכויות החוקיות ההכרחיות מי יודע אם את הכל עשינו. בידינו נכס ימי נפלא, לעומת רצועת החוף החולית והסלעית השוממה מלפני עשרים חודש, אולם בפני נמל־סירות מתוקן במקום מוגן יותר מן הטבע, כזה של יפו, עודנו מפגרים. יש ימים לא כה מעטים בשנה, שבהם ימה של יפו ונמל־הסירות שלה מרשים לעבוד, וימה של תל־אביב ומיבנה נמל־הסירות שלה משביתים את העבודה. מספר זה של ימים מוריד את נמל תל־אביב למדרגה יותר נמוכה גם בשאר ימות־השנה, מפני שאין חברת־אניות ואין אנחנו יכולים לדעת מתי יהיה אותו יום או אותם ימים רצופים, שבהם יהא הנמל מוּשבת מן הטבע.

סתם־התלהבות למפעל הנמל לא חסרה, ומהתלהבות זו הסתמית, הנבדלת מהתלהבות לחובה ולמעשים ולקרבנות, נובעת ההתענינות היתרה בפרטים על נמל תל־אביב והרכילות הרבה סביבו. מה שפרה עלינו ההתלהבות של החוצים בגלים עד חזה ומטלטלים משאות כבדים, של העומדים בלילות קרים במים ונוקבים במקדח סלעים, של המסכנים בריאותם – וגם מאבדים בריאותם וחייהם – בכל מלאכה קשה, של המייגעים מוחם ורותמים כשרונותיהם כדי לנהל אותה ולהדריכה בטוב. מה עשיר פרי ההתלהבות שהעמידה מאתיים־וחמישים ספּנים, שלא נבוש בהם מול ספּני חוף של אומות אחרות, שהעמידה מאות סוארים וסבלים מומחים וגידלה בעלי מלאכה חדשה לגמרי בתוכנו, מלאכת בנין הסירות והספינות. אך מה מאוּסה – אם גם מובנות סיבותיה – החטטנות של פהקנים ושל חרחרנים שהעטו את העבודה בנמל תל־אביב, את כל העבודה, מעבודת ההנהלה עד עבודתו של מטאטא־הכביש, מעטה של לשון־הרע.

נעשו טעויות כלפי העובדים. את התלהבותם המפליאה בעבודה כיבו לזמן מה בנסיון לקבוע משטר רע, המשטר המקיים חייץ בין תפקיד הנהלת־העבודה לתפקיד העבודה עצמה. הנסיון לא הצליח. התוצאות היו רעות. במאמצי עשרות שנים הוכיח הפועל העברי בארץ־ישראל, כי חלקו של הפועל הוא לא בלבד העבודה, אלא גם הנהלתה. אין הצלחה אמיתית בעבודה עברית אלא כשניתנת לו לפועל הנאת השתתפות בהנהלת העבודה ממש, הנאת המאמצים העצמיים לשיפור העבודה, הנאה של הכרת הגאון ביצירה עצמית. אין די לומר לפועלים: דייכם שנציג הסתדרות העובדים משתתף בהנהלה הכללית. תנו לו לפועל לסדר את עבודתו, תנוהו להיות אחראי לה ולתוצאותיה, לחצו להשיג תוצאות טובות, אך אל תחזירוהו אל המשטר הישן של מצוה ומציית, מנהל ורובוט. תנו לו לפועל העברי בנמל תחום אחריות רב בתור פועל, לא בלבד בתור קונה־מניות וזכאי, בתור שכזה, לחלק בהנהלה עליונה. רק זו הדרך לפריון טוב במלאכה, להתפתחות נאותה ביחסים עם מעבידים וחוגים אחרים. כל איש מעשה ונסיון בארץ יודע את הכלל הזה, שהמשק העצמי של העובדים הוכיח אותו יפה לעיני כל. ודאי שהאחראים לנמל תל־אביב היו נוהגים לפי הכלל הזה, אלא ש“תסביך השמאל” קלקל. תסביך זה הביא הרבה עקרוּת למחנה הימין ופגע גם במחנה המתקדמים. טבעו של ציבור־עובדים יהודי הוא גורם שיש להתחשב בו ולתת לו את התנאים המוסריים, ממש כחמריים, שיתנו טעם לעבודתו ולחייו.

– – – טוב החג. רשאים אנו לחוג. לא ריקים אנו באים אליו, אם כי דלים. החג מחייב בהתרוממות־הרוח שבו. במה שאנו חסרים אנו הוגים גם ביום־שׂמחה. חסרים אנו הרבה, כדי לנצל ניצול מושלם את נמל־הסירות הקיים; כדי להכפילו; כדי להשתמש שימוש נכון בירקון; כדי להקים ״דור״ ספינות לנמל; כדי להשיג את הזכויות הממשלתיות המלאות המגיעות לנמל זה, כלומר – לנו. את החסר אנו יכולים להשיג, אם נטפח יפה את הנבטים הימיים האלה שכבר נבטו אצלנו, אם נגביר את הנאמנות הקונסטרוקטיבית למפעל ולא את הנאמנות הבקרתית או את נאמנות החשדות בלבד, אם נלמד להאמין יותר בכוחות העבודה המצויים בתוכנו.

אנו חסרים נמל עמוק, ושום תחליף לא יחליפנו. גם את הנמל העמוק נשיג, אם לא נדחה בינתיים את המעשים “הזעירים” הדרושים לתכנית המינימום של נמל סירות מושלם. יום קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים יום חג־ פעולה הוא, כי בפעולה לוהטת הוּשג אשר הושג עד כה ואשר איננו בגדר כמות מבוטלת. ויהי נא “יום־העליה” בנמל תל־אביב, שלצערנו אינו אלא סמלי לפי שעה – כן ייהפך ליום של עליה ממשית – גם ליום עליה רוחנית לכל שלבו עם הבנין והמעשה, למילוי פגימותינו.

23.2.38

נגעי בית

מאת

יצחק בן־דור

---

ספסרות

מאת

יצחק בן־דור

נוכח שלהבת ההתנדבות וההקרבה העצמית, השורפת זה עשרות בשנים חיים ומרץ וכספים, השלהבת שהקימה את הבנין הזה המופלא, כמו שהנו, על כל מגרעותיו – מה ערך להשתמטות למיניה המתגלים…

את המסע האנושי והציוני האדיר של הצטר­פות כוחות־אדם זה לזה כדי לבנות במאוחד את אשר היחיד אינו יכול לבנות לבדו – את המסע הזה לא יעצורו.

* * *

צפרני הספסרות במגרשים שוב התחילו מעמיקות בבשר תל־אביב. משארית הפליטה, שיהודים מצילים מן הגולה, מוצצים ללא כל צורך, וכמעט ללא כל דרישה מצד בעלי הקרקע אלפי לירות. מכר אחד מהם מגרש הגון וקיבל דמי־קדימה והתחייב לשלם קנס, אם לא יעביר את הנחלה על שם הקונה. והנה מופיעה המפלצת־הספסר, נותן לערבי את הסכום הדרוש לתשלום קנס, מוסיף עוד רווחים ולוקח את המגרש לו, מתוך חשבון שהעולה או הבונה הזעיר יהיה מוכרח לשאת את ההפרש. בינתיים מתיקרת הקרקע ב־50 אחוז ויותר וכן המגרשים מסביב.

ראשוני הנפגעים – הפועל, העמל, בעל המלאכה, הרוכל והחנוני, חוסמים בפניו את הדרך לרכישת דירה עצמית ואת שכר הדירה השכורה מרימים כסדר. תל־אביב זקוקה לתוספת רבה בדירות וביחוד בבנין עממי. והנה באה הספסרות ומצמצמת את אפשרויותיו של הבונה העממי הדלות ממילא.

הספסרים אינם כה עשירים. ואת השתוללותם אפשר לרסן, או לפחות, להחליש על־ידי פעולה ציבורית מאורגנת. אילו שמה העיריה לבה למגיפה זו. היתה יכולה לפעול דבר־מה בעזרת־הבנקים. המוסדות הכספיים שלנו הם ציבוריים והיו נענים ללחץ ציבורי הוגן, שלא לצייד את הספסרים באמצעים למעשי־החבלה. תימצאנה גם דרכים לסגור את הדרך בפני ספסר, שהשיג את מגרשיו מבלי לציית לאזהרת המוסדות המוסמכים, שלא יוכל למכור אותם בנקל. ואם ייכוה אחד מהם בעבירה כזו, תפחת קצת להיטותם של מרעיו.

* * *

– – – הופעת הספסרות אצלנו בסחר הקמח, אשר ההתחרות העולמית מוסיפה ומורידה את מחיריו – נופלת באור נוסף על הצו: ארגון הצרכנות וההשברה. הכלכלה העולמית כולה מתעותת עתה במכאובים הבאים מחוסר רוח ציבורית שתכוון אותה לטובת האנושיות ולא להנאַת יחידים. שיטות הנפסלות והולכות בעולם כולו, ודאי שאינן צריכות לשמש קו־בנין לנו. אך לוּ גם היה המסחר הפרטי יאה לעמים מושרשים ובנויים בארצותיהם, לא יסכון לעם העמל לבנות את עצמו. – – – שמרנים־שבשמרנים משוועים שם, כי המסחר מחויב להתכוון לטובת הכלל, המקצוע והישוב כולו, ולא לטובת הסוחר, בלבד. ראשי “התאחדוּת האכרים” מטיפים לחברי־התאחדותם שיתוף ועזרה הדדית בשטח הפעולות המסחריות המקיפות את המטעים. יום־יום הם מראים את הדוגמאות הבולטות לטובת הקואופּרציה. הם אינם רואים כלל את עצמם נלחמים במסחר הפרטי, כי לא לשם מלחמה במסחר הפרטי הם צריכים להתכוון. הם מתכוונים ממש כקואופּרציה של הפועלים לדאגה חיוּבית קודם כל לצרכיהם, ואין סוחרים פרטיים מעיזים לבוא ולהכחיש כי הקואופּרציה עדיפה מן המסחר הפרטי במכירת פירות הפרדסים ובקניית צרכי־המטעים.

– – – מה שדרוש כיום – הלא הם סייגים מועילים כנגד נטיות ספסריות. אַל נחשוב את עצמנו מחוסנים בפני כל סטיות כאלה. בעצם חיפוש הסייגים והקמתם מתחזקת גם הרוח, היסוד למניעת הספסרות, שבלעדיה תפּולנה גם חומות סין.

כדי לשמור את ציבור העובדים משחיתוּת ספסרית צריכה ההסתדרות דוקא להגביר את פעולות השיכון וההתישבות שלה, אך יחד עם זה לדאוג לאוירה הציבורית שתשרור בתחומים המיוחדים לנו.

* * *

בעמק זבולון ובעמק בית־שאן נוטעים עתה גרמנים משרונה וילהלמה (אף זו שכונה גרמנית ליד תל־אביב) מאות דונמים בכסף שקיבלו מאת יהודים בעד מגרשים זעירים־עד־לגיחוך בתחומי תל־אביב או בסמוך לה. הם נוטעים מאות אבל קנו אלפים. מאותו המקור נעשות קניות קרקע חשובות גם בידי ערבים.

ובתל־אביב כבר מופיעים ראשוני המנוּשלים המתגוללים על החולות. מנוּשלים עברים, מנושלים על־ידי אחיהם בעלי הבתים. מתוך “רחמים ומצפון” אין בעל־הבית מעלה את שכר הדירה לדייר העני. הוא יודע, כי אין לעני כל אפשרות לשלם 2 לא״י לחודש בעד חדר, לכן הוא משליכו החוצה, כדי להשכיר בלב קל את הדירה לשוכר חדש.

– – – כמראה מצבו של המחפש דירה כן גם מצבו של המחפש מגרש לתעשיה או כברת־אדמה למטעים או למשק טיפוסי אחר. למחפשי אדמה חקלאית יש, כמובן, גם מכשילים טבעיים ומדיניים מסוג אחר. אך בתחומי האדמה המצויה קיים המכשול הפּנימי אשר בספסרות. עולים בעלי 500־600 לא״י הוכרחו להתיאש מהבראַת עתידם ועתיד משפחתם על־ידי מעבר לחקלאות, והם אנוסים לפנות שוב אל המכולת, שגם אותה לא קל לפתוח. תקופת הרווחה יש לה צורות־המחנק שלה.

לולא המוסדות השיתופיים לאשראי היתה ספסרות־הכספים מחבלת את החיים הכלכליים. לולא השיתוף וההסכם במכירת־ההדרים, היתה הספסרות מחריבה בזמן קצר את כל המשק העשיר של הפּרדסנות. לולא השיתוף המלא כמעט במימכר תוצרת המשק המעורב, לא היה משק זה קיים בכלל.

והתרופה הראשונה – אם גם לא מלאָה כלל וכלל – נגד הספסרות בשיכון ובקרקע הוא השיתוף, הארגון וההסכם. יעשה הישוב כולו מה שעושים מוסדות השיכון של הפועלים ומוסדות ההתישבות של הפועלים – ויוקם תריס ראשון נגד הספסרות.

* * *

– – – מעולם לא תפסו ברחוב הציוני את כל חומר ההרס אשר בספסרות, כפי שהדבר בולט לעין כל בתל־אביב כיום. לא מעטים הם שחשבו – והחושבים גם כיום – כי רק “רשעות סוציאליסטית” היא להצר עין ביהודים העושים מסחר לתומם, בדרך שחונכו בה, המותרת והכשרה לפי כל חוק ומנהג. אדרבה, אמרו, יסחרו יהודים, יקנו וימכרו וירויחו ויעשו חיים. כך נבנתה גם אמריקה (לדעת מחייבי המסחר החפשי באדמה ובבתים).

דרישותינו שהציבור יכין שטחי אדמה למגרשי בנין, שמוסדות ידאגו לדירה עממית, שעיריות ומועצות מקומיות תעבודנה לשם כך מתוך קשרים הדוקים עם הקרן הקיימת, שההתישבות, העירונית כחקלאית, תהיה מוסדרת – נחשבו ל״תיאוריה מרכסיסטית" וליסוד ה“שיטה הנפסדת”.

– – – אולם הכל רואים עתה את תוצאות החופש הזה בסחר המגרשים והדירות – – – יהודים קונים ומוכרים זה מזה וזה לזה ומדמים לראות גם ריוח בעסקיהם האלה. והריוח הזה אינו אלא מחנק לישוב העברי.

ערבים וגרמנים מוכרים מגרשים בעד 600־800 לא״י ומעלה הדונם ורוכשים אחר־כך בכסף היהודי את מיטב האדמה החקלאית, אדמת המטעים, הנמצאת עוד למכירה. בעל פרדס של 25 דונם מקבל לפחות 15 אלף לא״י בעד אדמתו זו ורוכש אחר־כך אלפי דונמים במקום פרדס זבורי זה שמכר ליהודי תל־אביב.

על מגרשים יקרים כאלה מקימים אחר־כך בחפזון דירות המוּשכּרות ביוקר. – – – הרווחים הזמניים המופקעים של היחידים מרפים את ידי בעל־המלאכה, הפועל ובעל התעשיה הזעירה, השואל: למה אני עמל, כשהבטלנים מרויחים באפס־מעשה יותר ממני ביגיעתי? מושגי ההכנסה מתחילים להימדד במידות ספסריות שאין להן יסוד־אמת, ומושגים כאלה אינם נותנים לאדם להיכנס למלאכה חדשה, למשלח יד־חדש.

– – – השחיתות בחיי כלכלה ספסרית אינה מנקה גם את ציבור־הפועלים. מהומת רווחים מנופחים המתחוללת מסביב גורפת אתה גם אנשים וחוגים אשר לא זאת דרכם. ומאמצים גדולים מאד – ואשר אינם נראים עדיין בכיוון זה – דרושים מצד הסתדרות־העובדים למלחמה נגד גילויי הכניעה לספסרות המתגנבים לתוך המחנה. חברי הסתדרות העובדים הם בעלי נכסים, הם רכשו את הנכסים בכוחות עצמם או גם בעזרת ההדרכה ואשראי ציבוריים. לשמש דוגמה, כיצד ליהנות הנאה ישרה מהרכוש מבלי להיגרף בזרם הספסרות – זוהי חובה שלא תתמלא אלא אם תהא דאגה לכך בחוגים האחראים לכיוון ההסתדרות. הספסרות מכלה את החיים הכלכליים הבריאים וחותרת מתחת ליסודותיהם. המלחמה בספסרות תצליח אם תיעשה על־ידי הציבור הרחב. ואין מלחמה בלי מופת של מילוי־חובה. הממלאים את חובתם מתוך הכרה, יוכלו לתבוע בחזקה גם מזולתם.

7.7.33

---

עיר, שיכון, קרקע

מאת

יצחק בן־דור

– – – גדלו המידות וגדלו הפגימות. הישוב מנה ביום הופיע ״דבר״ (1 ביוני 1925) 115,151 נפש. כיום – לא פחות מ־350,000 נפש. תל־אביב מנתה אז 34,200 נפש. כיום – כ־000,130 נפש. אבל בעיה שלא נפתרה אז, הקושי לפתרה הוא כיום גדול אולי יותר מפי־שלושה. ולא בלבד מפני מכשולים שמחוץ לישוב. בתוך הישוב גדלו לא בלבד כוחות הבניה, אלא גם כוחות החתירה. ציודנו המלחמתי גדל, אך ציוּדם של המתנגדים התקדם במאד. היקף־אוכלוסי־העיר גדל בשיעור עצום, והדאגה לשיכונם, להגנה עליהם מפני הספסרות החבלנית והקטלנית, שהרסה בינתיים אפשרויות מרובות של רכישה, הדאגה להנהלה נבונה של העיריה, אשר בלעדי שיתופו הצודק של ציבור־הפועלים והשפעתו בתוכה ודאי לא יימצא בו הכוח לפתור את השאלות האמורות. הדאגות החמורות האלה עומדות בפנינו כאז כן עתה.

הבירוּר והטעון בירור. ביצירה הכפרית־החקלאית – התגברה תנועת־העבודה על כל ערעור, והדרך ברורה ובטוחה לפנינו. אין לנו אלא להרחיבה להמשיכה. אך לגבי העיר עוד עלינו לשכנע את רוב הציבור, כי מתוים אנו דרך נכונה בשבילו. האימון ביכלתנו המשקית גדל בשנים האחרונות, בשל ההישגים העצומים של מוסדותינו בעיר. אבל הקהל הרחב אינו תופס, כי הישגים אלה אינם מקריים אלא פרי תרבות־חברתית, שהתגבשה מתוך לבטים ומאמצים נאמנים, וכי אותה תרבות היא גם המתווה את תכניותינו להבראה כלכלית של שדרות אוכלוסי העיר שמחוץ למעמד הפועלים.

התחלה שנפסקה. משבר כספי קשה בפולין שהפסיק פתאום את עלית ההון, ובעקבות ההון גם את עלית העובדים משם, –שיבש בפנינו לפני עשר שנים את הדרך הישרה רבת־הסיכויים אשר עליה התייצבה עירית תל־אביב אז, בהיות הנהלתה בידינו. מן המפעל הקרקעי של הצפון, שבגללו עינוּ את חברינו בהנהלה, עינויי אינקויזיציה, מתפרנסת העיר במידה ידועה גם היום. מושגי משק עירוני מתקדם ונאמן ליעודנו הציוני בארץ, שחברינו נלחמו עליהם מלחמות קשות, נקלטו בחלקם והיו לנחלת הכלל, עד לבלי הבחן, מי הוא שנטעם וסבל בעדם.

– – – מי היה מאמין אילולא נכתב הדבר בדפוס כי “איש תל־אביב הגדולה”, אשר התפתחות העיר והרחבתה שאינה פוסקת מיוחסת לפעולתו, נימק את התפטרותו ממשרת ראש העיריה ומהעיריה בכלל לפני עשר שנים, בעיקר בזה שסיעת הפועלים מכריחה את העיריה לעסוק בשיכון, ברכישת אדמות הצפון בשביל אגודות השיכון של אז, שהיא ניגשת לסלול את כביש הצפון?

אבל העובדות הן עובדות. וגליונות עתונים ישנים מעידים. ולאחר עשר שנים עודנו עומדים כמעט בראשית.

יזמה מפוררת ויזמה מרוכזת, איזו עדיפה? הגוש העירוני היהודי המתרכז עכשיו בתל־אביב הוא בן חמשים שנה. גילה הרשמי של תל־אביב אינו אלא עשרים־ושש אבל זה רק לגבי השכונה הקטנה “אחוזת בית” שנקראה תל־אביב ואחר־כך ריכזה סביבה ומיזגה בתוכה שכונות ישנות וחדשות, מבלי אשר נקפה אצבע לבנינן. נוה־שלום היא השכונה הראשונה לישוב יהודי בפני עצמו בקירבת יפו. והרי הוא ועוד שכונות אחרות עכשיו בכלל תל־אביב. הדיבורים כי יד אחת היא שבנתה את תל־אביב הגדולה, אינם אלא דברי־אגדה. כשם שלא בנו מייסדי תל־אביב את נוה־שלום ואת נוה־צדק, שנבנו לפניה, כך לא בנו את נורדיה, את תל־נורדוי, את לב־תל־אביב ואת יתר כל הגושים המהווים את העיר בת 130,000 תושבים. כעובדה היסטורית יש לציין, כי מייסדי תל־אביב רכשו, למעשה, שטח בן 115 דונם בערך (יחד עם 25 הדונמים של הגמנסיה הרצליה, שנרכשה על־ידי הקרן־הקיימת). רק אחר־כך החלו שכונות להצטרף למרכז אחד. הדרכה חסרה לגמרי. היתה רק הרגשת־לחץ העליה וכן גם מעט מאוד נסיון ממעשיה הקודמים.

בחמשים השנים האלה, מימי קניית הכרם הערבי שעליו נבנתה נוה־שלום (ע״י ר׳ זרח ברנט, החי ויאריך ימים – בביתו בשכונתו עד היום) עד היום רכשו היהודים בגוש הזה 8,000 דונם אדמה, עד הירקון, זהו כמחצית שטח האדמה העירונית שרכשה הקרן־הקיימת לישראל בעמק זבולון ליד חיפה. נקח את ההשואה הפשוטה ביותר. מה עלה לו לעם ישראל יותר בזול? חמשה־עשר אלף דונם שנקנו ב־1925 בקרבת עיר הנמל עלו ב־ 120,000 לא״י. היודע הציבור בכמה עלו 8,000 הדונמים של תל־אביב, שחלקים ממנה החלו נרכשים עוד מלפני 50 שנה, ויש מהם שנקנו, בפרנק אחד הדונם, כלומר בארבעה גרש הדונם?

ארבעה גרש שילם זרח ברנט או אהרון שלוּש בעד חלקת האדמה הראשונה שקנו בשביל נוה־שלום. מאתים פראנק הדונם שילם שמעון רוקח בעד אדמת נוה־צדק. והרי גם זה רק סכום שוה לשמונה לא״י, בערך, הדונם (הוא קנה אז לראשונה 17,600 אמה “ומחיר הבית ואדמתו עלה 56־70 לירה צרפתי” כפי שנרשם בשעתו על־ידי הסופר ר׳ יעקב גולדמן, ב״הארץ" של זאב יעבץ). אך בעד המאה דונם האחרונים בלבד שנרכשו בתל־אביב מידי ערבים או גרמנים שולמו למעלה ממאה ועשרים אלף לא״י? אדמת תל־אביב עולה במליונים של לירות אף שרובה אינה טובה גם מבחינה חקלאית מאדמת עמק־זבולון, בקרבת נמל חיפה. אלה הם אותם חולות־הים, אשר לא יסכנו אלא לשיכון. ההבדל בין שני המקומות האלה היה בשטח. היוכל איש להתוכח ולומר, כי טובה השיטה שבה נרכשו 8,000 הדונם של תל־אביב במיליוני לירות מן השיטה שבה נרכשו 15,000 הדונמים של עמק־זבולון ברבבות לירות?

* * *

לשלם פעם או לשלם ולשלם ולהוסיף בלי סוף? ומכאן להשואה שניה. כמה ישלם עוד עם ישראל בעד אדמת עמק זבולון וכמה ישלם עוד בעד אדמת תל־אביב? וזוהי שאלה להווה ולעתיד ולא ענין של חקירת עבר בלבד. נניח, כי מה שעבר עבר. לא היה לנו לפנים מוסד בעל יכולת כקרן־הקיימת שיכין בשביל יהודי יפו מלאי קרקע. אך מה יהיה להלן באדמה, אשר כבר באה לידי יהודים? כיצד יוכלו יהודים ליהנות ממנה בעתיד?

יהודי שיבוא מחוץ־לארץ ובידו לירות אחדות לשלם בעד הוצאות החזקת האדמה בעמק זבולון, כגון הוצאות שמירה, גדר וכדומה, יוכל לקבל מגרש להשתכן בו, ולהקים בו בית־חרושת, בית מלאכה וגם לפתוח בו חנות או מסעדה, מלבד מעון לו ולבני ביתו. בתל־אביב יצטרך העולה לשלם אלפי לירות ובמקומות ידועים בעד דונם אחד 25,000 לא״י, לפי מחיר 15 לא״י האמה. כמה יהודים ישנם שיוכלו לשלם מחיר כזה? למי נחוץ בכלל היוקר האוילי? אמנם למחיר כזה הגיעו רק מגרשים שזכו להימצא בקרנות רחובות־מסחר ראשיים, אבל גם בפינות המרוחקות ביותר בתל־אביב משלם העולה לא פחות מאלפיים לא"י הדונם. הרי שנשאר הקרקע רק בשביל סוג קטן, ההולך ופוחת בגולה, סוג העשירים הגדולים. יהודי בעל אלף לירות לא יוכל עוד מעתה להקים לו בית בתל־אביב.

– – – המחירים האלה נדרשים וניתנים לא רק בעד אדמה פרטית בתל־אביב, אלא גם בעד מאות הדונמים של אדמת הקרן־הקיימת ושל הממשלה שנכנסו לידיים פרטיות, לרגל תנאי הספסרות השוררים בעיר ואשר יחידים אינם יכולים ואינם רוצים לעמוד נגדם. נגד תנאי הספסרות האלה יכול לעמוד הציבור בכוח ארגונו המוניציפּלי, העיריה.

31.5.35

משנה לשנה – חשבון הנפש והרכוש

מאת

יצחק בן־דור

---

שנות מאבקים והתעצמות

מאת

יצחק בן־דור

¹

“…הדברים כביכול אפורים אין בהם סערה ורתיחה, החומר קר, אולם לא כן הוא, במעבה־הקרקע הזה רב הלהט, אם כי המראה כלפי חוץ מראה אפר”.

תרצ״א — שנת קו לקו

גשמי הזהב של עזרת הגולה פוחתים ומי התהום של כוחות היצירה העצמית עולים. אלה הם הקוים הבולטים בכלכלה העברית בתרצ״א. תר״ץ היתה שנת גבורות, שנת החזקת מעמד לאחר המאורעות, עזרת הכספים הגדולה מן החוץ נצטרפה אל עזוזו הפנימי של הישוב, והודות לשני אלה עברו סופות החרם מבלי לפגוע בגזעו המשריש. תחת הזלזלים שנקטמו צמחו חיש ענפים ופארות חדשים. תרצ״א היתה שנת “קו לקו”. גדולות לא נעשו. מפעלים חדשים לא הוקמו. שטחים נוספים לא נכבשו. אך מחזור חיים כתיקונו, על כל הלבטים וההתאבקויות של גוף בריא, הוסיפו לחשל את הישוב ולהחלימו.

הפרצים העמוקים במשטר ההון העולמי בלעו לתוכם חלקים עצומים של רכוש יהודי, שהיה מרוכז בניר־בורסאות ובפנקסי חשבונות של בנקים. מאות מיליונים דולרים של עושר, כביכול, יהודי עלו ברעש שהתחולל מוול־סטריט עד ברלין, מוארשה עד ברזיל. בלי שפיכת דמים הפסיד העם היהודי רכוש לא פחות מאשר בימי הטבח באוקראינה וההחרמות הגדולות ברוסיה הסוביטית. באור בלהות הוארה שוב הכלכלה העברית התלויה באויר בלי משען נכסי ממש בלי ערכים יסודיים.

בזעיר האנפין שלו רמז הישוב העברי בא״י בשנת זעזועים זו, על אפשרויות של גאולה לכלכלה היהודית מתלישוּת גולה, מהישענות על גשרי נייר. ערכם של שדות תבואה, מטעי פרי, מכשירי הובלה ובתי־חרושת אינו נערך לפי שער הבורסה. אמנם גם כוח זה מושפע מהרוחות המנשבות בכלכלה העולמית וכמובן, שגם הישוב העברי נפגע במצוקה זו, אך עשויים הם ערכים אלה לעמוד בכל הרוחות ולשוב ולהחלים.

– – – היצר של יצירת נכסים הולך ומתגבר בישוב העברי, ומחזק את הבסיס מתחת לרגליו. עדים הם הקירות הנוצקים לאור הירח בידי פועל במושבה, הבונה את ביתו בשעות שלאחר העבודה; עדים המגרשים העירוניים בשכונות החדשות, השופעים ירק וביצים; עדים ההשתפרות המתמדת של תוצרת בתי־החרושת, השקשוק המתגבר של המוטורים החדשים בבתי מלאכה הנוספים מדי פעם במרכז המסחרי שבתל־אביב. בתי הספר החקלאים ומקומות ההכשרה הולכים ומתמלאים עד אפס מקום. הביקוש לבתי־ספר למלאכה רב. בני התשחורת והבחרות נוהים אל העבודה ואל הכפר.

רכושנו הקרקעי גדל גם השנה, אם כי בשטח פעוט: ב־25,000 דונם (כשלשה דונם לכל נפש נוספת). שטח המטעים גדל ב־6,000 דונם, מהם 5,000 מטעי הדר. נחפרו בארות נוספות ונחרשו שטחים לנטיעת תרצ״ב. שרתה הברכה בתוצרת חלב, עופות, ביצים, דבש, פירות, גדלו גם עדרי הצאן, המכורות, ושטח הטבק והפּשתה. נתרבו מכונות העבודה החקלאיות. הורחבה רשת הכבישים בין הנקודות מכספי קרן העזרה, פיק״א, המשקים עצמם והממשלה. כל שנת תרצ״א לא פסקה תנועת הבנין בכל נקודות הישוב העברי ממש.

– – – מבין מפעלי התעשיה הגדולים יש לציין את חברת החשמל בארץ, שבתרצ״א צעדה שוב צעדים גדולים קדימה בהספקת חשמל. חברת האשלג גמרה בתרצ״א את הקמת שני בתי החרושת הראשונים, אף החלה לשלוח כבר מתוצרתה לחו״ל.

– – – ברכת הארגון הועילה השנה הרבה בענף ההובלה העברית ההולכת ומתבססת עם גידול הכבישים ועם ריבויה של המכונית. אך בשום אופן לא היתה עומדת במדרגתה, לולא הארגון. הכשרון להתחברות נאמנה ההולך ומקיף את כל חוגי הנהגים העברים בארץ למקומותיהם, עדות הוא לתרבות. בלי הובלה מסודרת לא היה המסחר בין הערים מתפתח והתעשיה לא היתה מסוגלת ליהנות הרבה משוק סוריה. בשדה הארגון נעשה הרבה בשנת תרצ״א (קואופרטיבי חיפה וירושלים, קוי ת״א וירושלים, קואופרטיבי הסעת משאות). יש התחלות נותנות תקוה לחדירה אל ההובלה הימית.

– – – ארץ־ישראל מגלה כוח כלכלי עברי שהיה מסוגל לעשות גדולות, אילו אוּרגן הכוח הזה יותר משהוא מאורגן כיום. חובה זו מוטלת על הישוב בעצמו, על ביאת כוחו המוסמכת, הועד הלאומי. המטה הראשי הכלכלי של הישוב לא הוּקם עדיין בתרצ״א, אם כי תאיו הולכים ומתרקמים, כאילו מאליהם, בשטח הכספים. המטעים, התעשיה והקואופרציה ובמידה ידועה גם במסחר. כשיווצר המטה הראשי הזה יתנו כוחות הכלכלה האלמונים בישוב פירות משובחים ומרובים משנתנה תרצ״א.

תרצ"ב – מעמידה לגידול

שנת תר״ץ היתה שנה של עמידה על הנפש בפני החרם מן החוץ ובפני סכנות של רפיון־יד מחמת־יאוּש מבפנים, לאחר־האסון של סוף תרפ״ט. ההון הפּרטי אמנם נרתע, אך במקומו החיש עזרה ההון הלאומי, ביחוד בצורת קרן העזרה שנוספה אותה שנה על הקרן־הקיימת ועל קרן־היסוד.

שנת תרצ״א היתה שנת החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפנימיים של הישוב; שנת התבצרות כמעט בלי עזרה מיוחדת מן החוץ; שנת חזרת הבטחון העצמי בישוב עצמו והחזרת הבטחון גם לגולה בעתידו של הקומץ שבארץ־ישראל ליהפך לאי־מבטחים ולמקלט רב. פצעי תרפּ״ט לא ניכרו עוד אלא בפנות מעטות. גופו של הישוב מלא שוב לשד און בריא, שאיפשר, גם חייב, תנועה קדימה.

תרצ״ב – שנת גידול מחודש, עשיית שרשי־ביסוס לגזע וענפי התרחבוּת בנוף; שנת עליה מבורכת ברובם הגדול של שטחי הכלכלה בישוב. הישוב האיר בתרצ״ב למחשכי התפוצות, משך משיכה עצומה, גם החל שוב לקלוט במידה הגונה כוחות עבודה, יצירה והון מכל המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

בשנת תרצ״ב התבלטה הכלכלה העברית בא״י בערכה הציוני, אשר רק לשמו טוּפּחה בלי הרף על ידי כוחות לאומיים זה חמשים שנה. בהימוט מוסדות כלכלה בעולם הגדול, מצאה היהדות העולמית אפשרויות בארץ־ישראל בשביל חלק ממרצה והונה. רק הודות לחמשים שנות מאמצים, נסיון מר, מלחמות וקרבנות, רכישת־נכסים והכשרה, יכלה ארץ־ישראל לעמוד איתן בתקופת הרס־הכספים הגדול שפּרץ בקיץ 1931 באירופה המרכזית ונתגלגל ועבר בכל ארצות העולם, וגם את אנגליה ואמריקה לא ניקה. רק הודות ליש המבוּצר ולרוּח המפעמת בו ומסביבו יכלה הכלכלה העברית בארץ־ישראל אפילו להיבנות בתרצ״ב מן החורבן באירופה ובאמריקה. מהספינות הנטרפות שם סוֹערו אל ארץ־ישראל שרידים ושאריות שהפכו כאן לברכה על גבי הבסיס שהוכן להם משנים.

אחד הרקע והם־הם המניעים מתרמ״ב ועד תרצ״ב. אלא שבתרצ״ב גבר כבר כוחו הכלכלי של הישוב, עד כדי להוציא מעז מתוק ולנצל תופעות כלכליות של העולם הגדול. כאשר הושבר השטרלינג (20 בספטמבר 1931, יום־כפּורים תרצ״ב), כבר נמצאו בבנקים בארץ־ישראל סכומי כסף הגונים שבעליהם מיהרו להמירם בנכסים, להשקיעם בבנין, מפחד הידרדרות גמורה של המטבע. נמצא, שדוקא מפּלת הכספים באנגליה הזריקה מרץ מוגבר בתנועת הבנין בארץ. עם התמוטטות עמדות מסחר ותעשיה של יהודים בתפוצות שונות לרגל החמרת המשבר הכלכלי כעולם, כבר נמצא בארץ־ישראל משק מטעים מנוּסה, וסביבו גם מסחר ותעשיה מבטיחי מחיה – בשביל אלה שיכלו להציל משהו מהונם הקודם. וכך היתה ארץ־ישראל מוכנה למצוֹת מהירידה הכלכלית בגולה אפשרויות טובות לאותו חלק מנפגעי הגולה שהיה מסוגל לממש את קשרי־האהדה המופשטת שהיו להן קודם עם ארץ־ישראל. נמצאו מוכנים הפועלים־החלוצים – לעלות על אדמות שממה. בלעדיהם לא היה כל ערך משקי לאדמות מרוחקות ומבודדות, אשר אי־בטחון החיים והרכוש היה ממית כל יזמה של פעולה בהן. נמצאה מוכנה הקרן־הקיימת שאימצה את לבו של הפועל ללכת להפוך שממה לישוב, בסייעה לו לרכוש גם לעצמו חלקה באותה סביבה חדשה. מוסדות מיישבים הכינו תנאי תרבות הכרחיים, גם שירות־מודיעין, שהלך והשתכלל כל השנה. בלי גורמים מסייעים כאלה לא יכלו יהודים מניו־יורק לנטוע בגן יבנה ובגבעת חיים, בגן רש״ל ובגני הדר. בלעדי גורמים אלה לא היה מקום לחשוב על ארץ־ ישראל כעל שדה השקעה בשביל ההון היהודי הנהדף מארצות הגולה.

אדם ואדמה

הישוב הזהיר השנה בכוח הקליטה שלו. לאחר שנתרבה ב־12 אלף נפש, בערך, אין בו בערב תרצ״ג כמעט כל חוסר עבודה. הריבוי היה בשליש אחד בקירוב. מעודף הילודה על התמותה ובשני שלישים מהעליה. יודעי דבר מעריכים את הישוב העברי בארץ כיום בלמעלה מ־190 אלף, לעומת 180 אלף נפש ביום המפקד הממשלתי בנובמבר 1931.

נקודות ישוב חדשות

– – – לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות כשנה הזאת, שנת היובל לישוב. גם תרפּ״א, שנת העליה לעמק־יזרעאל, אינה מגיעה לתרצ״ב לגבי מספר מקומות חדשים שנועדו לישוב ואשר פועלים עלו עליהם לעבוד, לדור וברוב המקרים להשתקע בהם, מספר הנקודות האלה מגיע לעשרים־ושתים, ורובן על אדמות הקרן־הקיימת.

– – – מקום בראש נוטל השרון עם גוש ואדי־חוארת בתוכו. כאן 14 נקודות חדשות ומהן שלוש בואדי־חוארת.

וזוהי רשימת הנקודות החדשות:

בשפלת יהודה: גן יבנה, משק הפועלות (בקרבת נס ציונה), כפר־ותיקים (שם).

בקרבת תל־אביב: גוש־״מעש״־ליטבינסקי.

בשרון: ארגון ג׳ידרו, הכובש (בואדי יפה), חרות יהודה, ארגון יזרעאל, ארגון חקלאי תל־אביב, רמת טמקין, יהודיה, מרץ, כפר יונה, נחלת השבים, גבעת חיים.

ואדי־חוארת: ארגון ויתקין ארגון העמק, עין־שמר, קיבוץ ג׳, החיילים המשוחררים. חירות־אמריקה ב׳.

שומרון: השומר הצעיר.

עמק עכו־יזרעאל: רמת הצפון.

בעמק־הירדן: השומר הצעיר.

רשימה זו אינה מדוייקת בתכלית הדיוק. ייתכן שיש עוד נקודות אחרות חדשות.

בשתי נקודות שנכנסו לרשימה זאת יש ספק, אם הצריפים הראשונים בהן הוקמו בתרצ״ב או בסוף תרצ״א.

מטעי ההדר

– – – מבין ענפי החקלאות האחרים גדל ועצם השנה משק המטעים לא היתה עוד בדברי ימי ההדרים בארץ שנת נטיעה כזאת. שטח ההדרים העברי עלה למעלה מ־90 אלף דונם ע״י תוספת הנטיעה של תרצ״ב בשטח 25־30 אלף דונם. המשיכו לנטוע גם בעמק־יזרעאל, עמק־הירדן וגם במושבות הגליל.

הפלחה

– – – יבולים גבוהים בתבואות, ברכת שיטות עבודה מתוקנות, הקלת עיבוד השדות והוזלתו, המהפכה באופי הפלחה ע״י השימוש בטראקטור ובקומביין – כל אלה הובלטו דוקא בשנת תרצ״ב.

– – – יתרונות המכונה בעיבוד הפלחה נתנו דחיפה במושבי העובדים, לשאיפה שהיתה קיימת בהם, לקראת הפלחה המשותפת. בתרצ״ב הוחלט בשלושה מושבים נוספים על שיתוף הפלחה. העבודה במכונות איפשרה למשקים לקבל אדמת פלחה גם במקומות מרוחקים מנקודת ישובם ולהגדיל על ידי כך את שטח הזריעה.

בתעשיה

– – – תרצ״ב היתה שנת התקדמות גדולה גם בתעשיה. היתה גם השקעת הון חדש על־ידי עולים חדשים. היה גם ייסוד בתי־חרושת חדשים או הכנות ליסוד בתי־חרושת. אבל בעיקר גברה התעשיה מבפנים, על־ידי אנשים שעסקו בה בארץ מכבר ועל־ידי בעלי מקצוע הנמצאים בארץ מזמן.

בנין

– – – תנועת בנין חזקה, ובחלקה הניכר– עממית, נמשכה בכל שנת תרצ״ב במושבות המטעים הגדולות. בנו גם במושבות המטעים הקטנות ובישובי־הפועלים, וראה זה פלא, אפילו בנקודת ישוב של פועלים, חדשה לגמרי “ארגון חקלאי תל־אביב”, שליד תל מונד, צצו בתרצ״ב למעלה מעשרה בית במאמצי חסכון.

הקבלנות הקואופּרטיבית (המשרדים הקבלניים של ההסתדרות) גדלה השנה שוב ותפסה מקום ראשי בשדה זה. יש כבר מי שמסוגל לבצע מפעל קבלני גדול וכן יש כבר מי שייענה ראשון לתביעת העבודה העברית במקצועות המכינים לבנין, כגון חציבה, חצץ וסיד.

סיכום

התקדמות תרצ״ב חפפה את כל העדות, אם כי לא נשתנתה התמונה של פרנסות מיוחדות לעדות. עלה עלו חלקם של התימנים והספרדים בעבודות הבנין. גדולות עשתה העדה התימנית בעזרה לעולים, מ״כרם־התימנים" נשלחו סכומי כסף רבים לעזרת עולים.

אלא, לא לכל איזורי הישוב היתה השנה שוה. בחברון נשאר הישוב החוזר דל. חלקו הגדול עודנו זקוק לתמיכה. גם קהילת צפת לא נרפאה עדיין ממכת טבח אָב שהחיש את ירידתה הקודמת עוד למאורעות. הישוב היהודי הקטן בבית־שאן אף הוא לא שב אל מצבו שלפני המאורעות, שלא היה מזהיר גם אז. עזה עודה עזובה כמעט מיהודים.

* * *

– – – כוחות החיים של העם העברי המבוטאים על־ ידי הישוב בארץ־ישראל וסביבו כבר בגרו וגברו עד כדי העלות ארוכה לפּצעים והצמחת ענפים חסרים. המוהל היצירתי בגזעו של הישוב מגדל מדי פעם ציצים ופקעים, שעם כל היותם זעירים הם מוכיחים על כוחות צמיחה מתחדשים. הרואה את ישוב המחצלאות של השומר הצעיר מכנרת בנקודתו החדשה במזרח־הירדן, או האינטנסיביות המתגברת במשק כבקבוצת גן שמואל, את האמצאות בתעשיה ובמלאכה (מעשה במהנדס בתל־אביב המרכיב מכונות חדשות מצירופי גרוטאות חסרות ערך), את הסתגלותו של הישוב להפסקת זרם התרומות מחוץ־לארץ, את צמיחתם של בתי־מלאכה וחרושת הנוסדים בעשרות אחדות של לירות. אשר בהן גם חלק לווי, את ההליכה הרבה לחקלאות, אם כי לפי שעה אל מטעי הדרים בעיקר – אי אפשר שלא יווכח² בזרם האיתן של יצרי יצירה ההולכים ומבריאים את הגוף הכלכלי העברי. ואָמנם הוכה בתרצ״ב היאוש ואתו בני לויתו, מכה ניצחת. מקרים אחדים של גילוּי אוצרות מים אדירים קרעו תבלוּלים מעיניהם של קטני אמונה ביכלתה של ארץ־ישראל לכלכל ישוב יהודי עולה מבלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים. לא רק בעלי חזון מושבעים רואים כבר כיום את הארץ והיא מיושבת ישוב חקלאי־תעשיתי צפוּף ופורח. מבחינה זו היתה תרצ״ב שנת הבהרת אָפקים ותגבורת האימון והבטחון העצמי.

הישוב העברי יוצא את תרצ״ב הדוק קשרים כלכליים עם תפוצות הגולה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. יותר מבכל תקופה נתגלתה עתה ארץ־ישראל כשדה ליכוד לכוחות, יזמה והון בשביל היהדות העולמית.

תרצ״ג — אורות וצללים

כל כלי המדידה מראים גאות. המספּרים נכונים בערך והם כמעט מיותרים למטרת ההוכחה. העליה ניכרת כמו שהיא, בלי משקפי מחקר, בכל הארץ, מורגשת בכל שטחי הכלכלה. היא נודעת לכל אוכלוסי הארץ, לשלטונותיה, לכל הכוחות המסחריים והמדיניים הבאים במגע כלשהו עם תופעותיה רבות הגוונים של התנועה הציונית – מבית־חרושת ביפּן, עד בעלי יערות בשוידיה, מחברות אניות באמריקה, עד משלוחי החמאה באוסטרליה ועד ממשלת דרום אפריקה. – זרם המרץ, ההון והכשרון היהודי מכל קצוי תבל לארץ־ישראל הפך לגורם בין־לאומי המכריח ממשלות להקדיש תשומת־לב לנדידת עם מוזרה זו ששמה ציונות. נצחונות מזהירים של גדודי צבא עברים, רבוּתות של ספורטאים עברים, גילויים מרעישים של אנשי מדע עברים לא היו יכולים כולם ביחד לענין במידה רצינית כזאת ארצות כה רבות בעולם בעוּבדה הקטנה שהישוב העברי בארץ־ישראל הולך והופך צרכן מרוכז שאפשר להפיק ממנו תועלת ניכרת.

רעב לקרקע

– – – תר״ץ – עמידה על הנפש; תרצ״א – החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפּנימיים של הישוב; תרצ״ב – הצמחת שרשים וענפים; תרצ״ג – שנת גידול רב, משמח, מנחם, מעורר תקוות ויחד עם זה שנת חבלי גידול וסכנות גידול. מעולם לא הובלטו הסכנות אשר בגאות חסרת כיווּן והדרכה כאשר בתרצ״ג.

השמחה פּגוּמה למראה ברכת הגידול כשאין בו היחס הדרוש בין השרשים לנוף, בין היסוד לגג. בתרצ״ב נוספו לישוב שנים־עשר אלף נפש. בתרצ״ג – למעלה משלושים־אלף נפש. אך שטח האדמה שנוסף לנו השנה אינו מניח את הדעת, אם כי הוא עולה על זה של אשתקד.

– – – וצרה זו של אי־התרחבות מספיקה בשטח הקרקע כרוכה בפגימות הישוב והיא פקעת מסובכת מאד. – – – ההון הלאומי נתמעט ובלעדיו אין גואל לאדמה. תרצ״ג הוכיחה זאת לא פחות מקודמותיה. ההון הפרטי במידה שהוא שואף לבצע (וכזה הוא חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל), הרי הוא חוסם בפנינו את הדרך לקרקע יותר משהוא פּותחה. המלים התחרות וספסרות נדושו וחדלו מהציג את תכנן האיום כמו שהוא: כל לירה שהסרסור מוסיף מתוך התחרות עם יריבו על מחיר הדונם, מפחית את השטח שיש בכוחנו לרכוש, מפחית את מספר היהודים שיוכלו לזכות בנחלה, מפחית את אפשרויות ההצלה של הבורחים מן הגולה.

נקודות חדשות

לא היתה כשנת תרצ״ב לייסוד נקודות ישוב חדשות. מתישבים יהודים עלו בתרצ״ב לעשרים ואחת נקודות חדשות. בתרצ״ג – לשבע־שמונה.

אם כי בנקודות הישוב הקיימות נוספו השנה מתישבים רבים, משדרות העובדים וגם מהמעמד הבינוני, נגלתה במחצית השניה של תרצ״ג התופעה המסוכנת של נדידה מן החקלאות אל מלאכות הבנין ומן המושבות אל העיר, בעיקר לתל־אביב.

ההפרש בין שכר העבודה במקצועות הבנין בתל־אביב ובמושבות הסמוכות – לזה שבעבודות החקלאיות מפתה את הפּועל ומושכו תל־אביבה או לפחות אל מלאכות הבנין במושבה עצמה. מחוסר עולים חדשים שיבואו במקום העוזבים הוזנחו עמדות רבות של עבודה עברית ורבות הן בסכנת ההזנחה.

השפע שבעיר והקיבוץ החקלאי

ההפרש הגדול בשכר העבודה ערער גם את שלימותם של הקיבוצים במושבה, אלה המבצרים הנאמנים לקליטת עליה שעמדו לישוב בשעת דחקו והראו בשנתיים האחרונות נפלאות ביצירת־משק וביסוסו על חשבון חסכון משכר עבודה ועל חשבון השימוש בכוח העבודה של חבריהם בתקופה שאין מקומות במשקי מעבידים.

– – – חסר היה הכוח הציבורי שיקשור את הצרכנות המשגשגת חיש אל החקלאות המעורבת, שיצייד את הישובים החקלאיים החדשים (התישבות האלף, ואדי־חוארת, נטעים, מעש ועוד) במכשירי התוצרת הדרושים לייצור חלב, ביצים. דבש וכדומה. לא נמצא הכוח הציבורי שיקל על קיבוצי הפועלים במושבות את מצוקות השיכון, שיבהיר את סיכוייהם להתישבות ושיאפשר מעט נוחות בחיים החלוציים הקשים. בישוב גברו הטוענים לתמיכה בבעל האמצעים ולעזיבת המתאבק על יצירה חלוצית. התפתחות זו נושאת בתוכה את הסכנה להחמרת הדיספּרופּורציה בחלוקה המקצועית של הישוב ולבריאות בסיסו בכלל.

בתעשיה

– – – מפעלים גדולים לא נוספו. בכלל לא הוקם אף בית־חרושת גדול אחד במשך השנה הזאת. כל הגאות בתעשיה היא מיצרנים שלמטה מבינונים. כמה בעלי הון, שהתעתדו לעסוק בחרושת, נרתעו ופנו אל הבניה ויש שנגרפו בבואם לארץ בזרם הדלוח של הספסרות. לא באו השקעות במידה מספיקה אפילו בענפים בטוחים של התעשיה. סוחרים גדולים ובעלי פרדסים התעלמו מחובת הגברת העבודה בתעשיה המקומית, ביכרו את תוצרת חוץ ללא כל טעם צודק.

מביאים עוד מחו״ל המון סחורות שבהשקעות לא גדולות אפשר היה ליצור אותן כאן ואשר השוק בשבילם בטוח. וממון הישוב נוזל החוצה.

המקריות הגמורה בהתפתחות התעשיה לא פחתה בתרצ״ג.

בניה

גם האור הרב אשר בבניה הועם על־ידי צללי ספסרות כבדים. לא היתה עדיין בניה כזאת בתולדות הישוב. הספקת הדירות – מהירה, כאשר לא היתה. הבניה העממית – בשיא. ההידוּר גדול מאד. הטכניקה של הבניה מתחדשת מדי פעם. השימוש במכונות, שיטות חדישות לקימוץ בחמרים ולחיזוק המיבנה, שיטות חדשות במערכת השרברוב, השימוש בחמרים יותר משובחים, הקוים הארדיכליים החדישים – הכל מעלה את הבניה כיום על זו שלפני שנים אחדות.

שטן הספסרות בדירות

אבל ההשתוללות הספסרית של 1925 שבה אף היא אל עולם הבניה והדירות. על חשבון מחירים מופקעים של מגרשים הרשו להם בעלי בתים ישנים למצוץ קודם כל מן העולים החדשים כל מה שאפשר למצוץ מפליטים מורדפים הנמלטים אל ארץ חדשה ומבקשים פּינת מקלט, מבלי לדעת איך לחפּשנה, ומבלי לדעת את המחירים. שלא תהיה הפליה גדולה הטילו גם על השוכרים הקודמים הוספות מנופּחות לשכר הדירה שלהם. בתל־אביב החלו להשכיר מרפסות, חדרי אמבטיה, פרוזדורים ואפילו גגות. הבונים החדשים יצאו בעקבות בעלי הבתים הקודמים וערכו חישובים לסילוק הוצאות הבנק החדש יחד עם מחיר־המגרש לחמש שנים. ובמקרים רבים אפילו בארבע שנים. – – – רוב בעלי הבתים פּושט עכשיו שבעה עורות משוכר הדירה, עד שהשמרנים שבעסקנים החלו מודים בסכנה שמעשי סדום אלה מביאים על הישוב. ריקוּד־בּצע זה סביב הבניה עלול להטיל זוהמה של ספסרות אל לבותיהם של רבים ושלמים הנהנים מיגיע כפיהם ויצירתם ולהוציא המונים ממקצעותיהם החשובים והנחוצים. תוספת שכר לפועלי־בנין, תוספת העולה עד ½1־2 לא״י לחודש ו־3־4 לא״י לחודש לבעל מלאכה במקצועות הבנין, משמשת עכשיו עלה תאנה על מערומי השוד הגלוי והמאורגן שבעלי בתים שודדים מאת שוכרי הדירות.

נסיגה במקצועות ים

היתה בתרצ״ג נסיגה בנסיונות־החדירה לעבודות הים. “חץ”, “כרמל” והסירות הקטנות מהן – כולן נעלמו. לא דייגוּת ולא ספּנוּת. לא נראו שום מאמצים בכיוון החדירה לים מצד שלושת הגורמים העיקריים בהוצאת כספים להובלה. – – – בתקופת שפע עבודה מתמעטת, כמובן, גם יזמתם של פועלים ועמלים לקראת מקצועות כיבוש. בלי חלוציות ההולכת לפניו לא יבוא גם ההון. מכאן הנסיגה בתרצ״ג לגבי מאמצי חדירה וכיבוש בים כמו לגבי מקצועות חלוציים אחרים.

נחוצה הדרכה ציבורית

– – – תרצ״ג הוכיחה לנו עד כמה לא היינו מוכנים לקראת העליה הגדולה; עד כמה לא יכולנו להקל על חבלי־קליטתה כשלא היתה הכנה לעזרה כזאת; עד כמה לא יכולנו להפיק מהעליה את התועלת המלאה בשביל העולים עצמם, בשביל הישוב הקיים ובשביל העליה העתידה. אילו היתה הפעולה הציבורית על הגובה הדרוש היו העולים נתקלים בפחות קשיים בארץ. כספם היה רוכש יותר קרקעות, מוּשקע יותר בענפי חקלאות ותעשיה הנחוצים להשלמת המעגל הכלכלי הלאומי. כספם לא היה מתרכז בשטחים מצומצמים, כדי לנזול מתוכם בשיעור כה מבהיל אל מחוץ לתחומינו. כספי הישוב לא היו מושקעים בנתיצת בתים, חזקים למדי, ואפילו בני שתים ושלוש קומות, שעדיין לא עברו עליהם 12 שנים, בתל־אביב, על־מנת להקים במקומם חדשים, בעוד שחסרים אמצעים לאשראי זול ובטוח בשביל תעשיה וחקלאות זעירה. לא היו חסרים אמצעים ציבוריים לכיבוש מקצועות חדשים, לטיפוח מפעלים־חלוציים הסוללים שבילי פרנסה חדשים. לא היה מתקבל שיבוש החלוקה בין עיר לכפר, בין מטעי הדר למשק מעורב, בין בניה ספסרית לשיכון־הוגן, בין הזלת כספים אל אוצר־הממשלה להנאה ממנו.

אם המשק האדיר ביותר בעולם, משק ארצות־הברית של אמריקה נתפּקק מתוך החופש המופרז של היזמה הפּרטית, אם משק זה מצא כי עליו לנסות לכפּות על עצמו באמצעי שידוּל ולחץ את שלטון הציבור, מכל שכן שהתיישבות של עם חדש בארץ חדשה, התיישבות על תהליכיה המסוּבּכים, לא תיכון על התחרות ורדיפה בלתי מרוסנת אחרי ריוח. לא תיכון בלי טיפוח מלא של רוח השיתוף והעזרה ההדדית, בלי הדרכה ציבורית ושלטון ציבורי. בתרצ״ג הגיעו העליה והבניה למדרגה של סטיכיה. הרגשנו בסכנות הצרורות בכנפי־הסטיכיה, אם אין הכוח לרסנה ולהפכה לכוח נושב במפרשים פרושים ומתוחים בתבונה ומכוונים אל מחוז החפץ. האורות והצללים שבכלכלה העברית בארץ־ישראל בתרצ״ג אומרים לנו: עצומים כוחות הגידול, אך בלי מסגרות ציבוריות מתאימות הם משתבשים ומתנוונים. והברכה הראשונה שנאחל לכלכלה העברית בארץ־ישראל לשנת תרצ״ד ולאחריה, היא הגברת היסוד הציבורי והשיתופי, בכל מעגליה, למען לא יקדר זהרה ולא ימר פּריה.

תרצ״ה — שנת ההפכים

לא היתה עוד כתרצ״ה שנת הפכים רבים, ומהם גם חריפים, בכלכלה העברית בארץ־ישראל. הסוקר באמונה את זרם המשק שלנו מראשית השנה עד אחריתה, יראה הרבה חזיונות ומאורעות שהכו גלים, ומהם גם נחשולים, עולים ויורדים ונושאים אתם טובה וגם פגעים מרובים וקשים, בחליפות ובמידות שלא ידענו כמוהן בשנים הקודמות.

– – – לאחר שנה של הישגים מזהירים בעליה, ברווחה כספית ובבנין, אנו צופים על פניה מבעד אדים מסוכנים של חששות מלחמה, אשר ירדו לעולם וכאילו נעשו חמורים ביותר, דוקא בשבועותיה האחרונים של השנה, והסכנה היא גם בחששות בלבד, שהם התגבשו כבר לעובדה וכבר השפיעו על חיי המעשה בארץ.

– – – עצבּנות זו שתקפה חוגים ידועים בארץ־ישראל מאז חודש אבגוסט, זה המשבר הקל באימון ביום המחר, שחולני הוא ושיש לרפאו בקרבנות ציבור כספיים ובמאמץ מוסרי־חברתי – מהווה אחד ההפכים האפיניים לשנה זו.

– – – בריאותה הרוחנית של החברה מגבילה את כוח התפשטות מגפה כזו, אך ברור הדבר, כי איננו מחוסנים למדי בפני פסיחוזות, ואמנם התנודדנו השנה בטלטלות חזקות למדי בעקבן של מגפות ספסרות שונות.

הספסרות בקרקע והמלחמה בה

בתרצ״ה עלה נחשול הספסרות בקרקע וגרף אתו המונים ממש. מעולם לא עיוה בולמוס זה את גוף הישוב כאשר בראשית שנה זו, אבל מעולם לא קודשה עדיין מלחמה ציבורית כה תקיפה ולא ניתח איזמל הניתוח במורסה זו כאשר בשנה זו. במחצית השניה של תרצ״ה ירדה ושקעה הספסרות בקרקע, כאשר סייעו הופעות משקיות להתנגדות הציבורית שעוררה המחלה בגוף הציבור.

השאיפה הטובה להשתרשות בקרקע, יצר הנכסים, הצורך בדירות שהניע המונים לדאוג לבתים משלהם, הנגישות של בעלי הבתים שאילצו רבים לשאוף להיגאל מחמת המציק – אל תוך חפושים בריאים אלה חדרו תולעים והחלו ניזונים מהם, ולאכול את בשרם. נחילים־נחילים של צרעות־ספסרים המו וזמזמו ברחוב הרצל (בתל־אביב) שהפך בחלקו המרכזי ל״בורסה שחורה“. יום־יום הגיחו שלטים שהכריזו על משרדים חדשים למכירת מגרשים וחלקות. בחמשים משרדים ו״פירמות” ומאות אחדות של עובדים בהם עסקו (בתל־אביב בלבד) בחיתוך מגרשים, שהחלק הגדול מהם היה רק על הנייר. מכונות כתיבה תקתקו, מכוניות התרוצצו והובילו בתוכן את הגבירים בין־לילה עם סוכניהם הערבים. מודדים ומשרטטים מלאו מפות ניר בתכניות ערים, שכונות, תלים, רמות, גבעות, בתים וגנים וכדומה. שמות תנ״ך, שמות גדולי האומה החיים והמתים, נלקחו לשמש שלטים למנגנונים האלה שמטרתם היתה בעיקר סחיטת כסף מאת הציבור. מודעות וכרוזים ירדו כמטר. מחירי מגרשים עלו והועלו, ואגדות התעשרות של יחידים החלו ללבוש צורות של דוגמאות ממש. תאות הרווחים ורדיפת הבצע חרגו מחוגי הספסרים ועברו וגלשו אל חוגים רחבים בישוב. “המגרש” החל מרחף באויר כסמל המזל, כסימן העושר וכשטר גורל.

– – – השוחד פרח. כדי להשיג חלקת קרקע כבסיס למסחר מנופּח, בזבזו מתנות ואתננים. נשים עזרו בעסקי התיווך בין ספסרים לפקידים ממשלתיים. בתי השעשועים בארצות הסמוכות צורפו גם הם לעזרת העסק. רדפו שם אחרי בני משפחות ערבים בעלי קרקע בארץ ואחרי סרסורים ושעשעו אותם. ההתחרות במחירים נמשכה גם שם. ספסר רדף ספסר, ארב לו, והוציא את בלעו מפיו. הוספות של חמישיות ועשרות לירות לדונם היו מעשים בכל יום. השער הופקע עד למדרגות אגדיות, מתוך חשבון כי בחלוקה לפי אמות אפשר יהיה להשיג מאת הקהל כל מחיר בעולם בתוספת רווחים של מאות אחוזים. הענקות של אלפי לירות (בהתחרות המחירים) העברו לידי ערבים בשיחות קלות של טלפון מארץ־ישראל למצרים או לסוריה.

וחלק של הספסרים נוכח שאין לו כל צורך באדמה ממש. אפשר לסחוט כספים גם על סמך תכניות נייר ושמות בלבד, ואין צורך גם לחתום חתימה אמתית תחת חוזה. אפשר לחתום גם שם בדוי. נערכו תכניות ותרשימים של שכונות שלא היו ולא נבראו. צוירו ציורים של בתי ספר ובתי כנסיות וגני־טיול ושדרות ואיצטדיונים לצודד את הלב אל המגרש שבשכנותם. נפתחו בנקים שלא היה להם אלא השם בלבד, ובהם רצו להפקיד, כביכול, את הכסף, כדי שלא יהא צורך להפקידו בבנק הגון. חתימה של ערבי שימכור חלקת קרקע, שעדיין אינה ברשותו, היתה דיה לאותו סרסור שילך וימכור את הנייר לסוחר והסוחר ישיג שותפים נוספים ושיווצר מדמיון זה משרד מוכר מגרשים ובונה ערים. עורכי דין ערכו טופסי חוזים שהבטיחו את הספסרים מכל הפסד כלפי קונה המגרש הבודד ושהעמידו את עסק התרמית בגבולות החוק ובחסותו. נתהוותה מין “תעשיה” מגרשית חולנית שהקיפה אלפי מעונינים וגלגלה מאות אלפים לירות ואיימה לבלוע את חלקי הכלכלה הבריאים ולהפוך את הישוב לתוהו ובוהו מנחם־מנדלי.

אז החלה המלחמה הציבורית בנגע זה. היא נפתחה בעתונות, עברה אל חוגים רחבים של קרבנות הספסרות, נמשכה בחוגי העסקנים והועמדה לדיון רציני במוסדות המנהלים את הישוב. “דבר” חשף את יסודות “תל שרלטנית”, גילה את הנעשה על “אדמתנו הקדושה” ופתח מדור ידיעות והערות שהפיץ אור יום־יום במשך כמה חדשים על בניני הקלפים וקורי העכביש של הספסרים. קוני מגרשים החלו להתבונן, להתפכח, לבדוק את העסקים, להבחין בין מציאות לדמיון – – – הערפילים נתפזרו, וארץ הקסמים של “המגרש” נתנדפה. נשאר עסק רגיל רצוף הרבה בוץ, הוצאות גדולות ומעט מאוד מן הבטחון.

מאמצים ציבוריים של ציבור העובדים לשיכון עממי, מלחמה ציבורית גדולה שהשיגה מידי הממשלה חוק מגביל את הרווחים של בעלי הבתים ודוגמאות אחרות של רכישות קרקע רציניות – עזרו לפקוח את עיניהם של המוני המוטעים. הספסרות המגרשית הוכתה אחור, אם כי לא נשמדה.

רכישות

– – – הספסרות השמיטה מידי הציבור העברי שטחי קרקע גדולים שיכלו להרכש בתנאים נורמליים. עתה הם עברו לידיהם של ערבים וגרמנים שפתאום באו להם מאות אלפי לירות בעד דונמים עירוניים מועטים. – – – אבל דוקא שנת תרצ״ה ראתה את רכישת החוּלה, את גיבוש הרכישות בעמק בית שאן, דריסת רגל בקרקעות שמצפון עכו, בהרי ירושלים ובערבות הנגב. בעוד עכברי הספסרות חותרים תחת חומות הישוב עד לידי סכנת מפולת, שקדו הנאמנים על העמקת היסודות והרחבתם. הופעת ההפכים אינה מיוחדת לשטח האדמה בלבד. תרצ״ה עשירה בכאלה גם בכמה שטחים אחרים.

במשק המעורב

לעומת השפל – המסולף – בפרדסנות עלתה קרנו של המשק המעורב. מלחמתה של תנועת העבודה לאכרות של ממש נגמרה, לפחות מבחינת ההודאה של כל המתענינים בחקלאות, שדרוש לנו ואפשרי אצלנו משק מעורב. עתה באים ללמוד אצל משקי העובדים המעורבים, המושביים והקיבוציים. עתה משמשים צילומים של משקי העובדים חומר פירסום של חברות מוכרות קרקע המציעות חלקות אדמה למשק מעורב. עתה מודים גם בכוחו של הקיבוץ. החלו מודים אפילו בעקרון העבודה העצמית במשק החקלאי, זו העבודה העצמית אשר הכריזו עליה כעל הזיה וכעל מיפגע ובטלנות ואסון. בתרצ״ה התקדם הרבה ייצור החלב והביצים והפירות במשק העברי. גם פרדסנים זעירים ובינונים החלו השנה לגון (ו' צרויה) את משקיהם ולהוסיף עליהם לולים, רפתות וגני ירק. יש גם מושבות – מושבות עבודה עברית! – שהשתחררו השנה כמעט לגמרי מקניית ירקות, חלב וביצים מן החוץ. ניטעו עצי פרי נשירים בשטחים ניכרים, אם כי הערבים מרבים מאתנו לנטוע עצים כאלה, הוחל ביסודם של ישובים על בסים של משק מעורב הכולל גם מטעי עצי פרי.

נהדף אחור השקר המוסכם מצד הלוחמים בעד עבודה זולה, כי אין המשק העברי יכול לעסוק בפלחה. ההישגים המצוינים (לפי ערך הענף) של משקי העובדים בפלחה שימשו דוגמא למושבות הגליל התחתון. כשם שסדורי השיווק של משקי העובדים שימשו מופת במקצוע זה לכל החקלאים העברים. נעשו צעדים להרחבת משק החלב שיצעיד קדימה את משקי העובדים ואת המשק העברי בכלל.

המחסור והבזבוז

– – – ההפכים ברמת החיים, ניגודי העוני והעושר בחברה העברית הובלטו השנה במקרים אחדים בחריפות מרובה: בהופעת אכסניות ארגזים לילדי ההפקר בתל־אביב ובהופעות עשירים ארצישראליים המטיילים במקומות מרגוע באירופה במכוניות מהודרות שלהם שהביאו אתם מארץ־ישראל.

תיירות

– – – תרצ״ה עדה להקזת זהב עצומה לחוץ־לארץ. השנה התנקשה תוצרת חוץ אפילו במקצועות שנחשבו מבוצרים ומשוריינים לתוצרת המקומית. בולמוס הנסיעה לחוץ־לארץ לקיטנות ולשעשועים עלה לשיא מאיים. אך דוקא השנה, וביחוד בסופה, בא מאמץ גדול למען תוצרת הארץ וכן נעשה משהו לתקנת הקיטנות המקומית על הר הכרמל ובמקומות אחרים.

דאגות – מי שיש לו

כל החזיונות אשר נמנו ואשר לא נמנו כאן, היו כדומיהם גם בשנים הקודמות. כוחם, אָפים ומחי־התנגשם נעשה חזק יותר עם גידול הכמות. בשלולית אין המים נעים בחזקה, אבל במצולה נהפכת התנועה גם למערבולת, וגם רוח מצויה יכולה לנחשל את המים העמוקים. המנין היהודי בארץ: באדם, בהון ובמרץ עבר כבר את תקופת המים הרדודים, הקלים לסינון, לבדיקה ולשליטה. יש לנו כבר, במידה ידועה, נבכים ובכלכלה שלנו שולטים כבר כללים של מצולה. נחוצים כבר כלי שיט וכלי מדידה וסכרים יותר משוכללים ויותר בטוחים. במים עמוקים מתרבות האפשרויות ואתן יחד – גם הסכנות.

אדם ואדמה

מקור עשרה ואשרה של ארץ־ישראל, העליה, המקיימת את הישוב, מעשירה את הארץ כולה, מפרנסת את ממשלת הארץ ומפעליה לטובת האוכלוסים וגודשת את אוצרה, – מקור זה שפע השנה בזרם ברכה שארץ־ישראל לא ראתה כמוהו. בשנת תרצ״ה גדל הישוב העברי בשבעים אלף נפש ומעלה.

הישוב נכנס, איפוא, אל שנת תרצ״ו במספר שלמעלה מ־350,000 נפש.

תוספת קרקע

– – – גם ברכישת אדמה, בסיס ראשון לישוב בכללו, עלתה תרצ״ה על השנה הקודמת, אבל עדיין לא הגיעה למדרגת מכסה נאותה לרבוי של הישוב. עדיין לא השגנו אפילו דונם נוסף לכל נפש נוספת בשנה זו.

הקה״ק רכשה בתרצ״ה (כלומר, העבירה לרשותה בספרי האחוזה; איננו מביאים בחשבון התקשרויות וחוזים), 15,494 דונם לעומת 12,575 בתרצ״ד.

הרכישה העיקרית של שנה זו, אם לא עברה עדיין לידי הקרן הקיימת, היא החוּלה. עמק פורה זה שהיה למארה לישוב של הגליל העליון במחלות שביצותיו מפיצות סביבן, באשמתם של אדוני הארץ במשך מאות שנים, ימצא עתה את תיקונו בהיגאלו על־ידי יהודים. עם רכישת החולה מנצנץ לכל הגליל העליון אור גאולה מהעזובה המשקית והציבורית, מהתנתקות מן הישוב ומהעבודה הזרה.

חוץ מאלה נרכשו השנה על־ידי יהודים (רכישה מוגמרת) עוד כעשרת אלפים דונם.

ישובים חדשים

בתרצ״ה נוספו כעשרים נקודות ישוב חדשות בעמק עכו. עמק יזרעאל, השומרון, עמק חפר, יהודה והדרום.

– – – ואלה הם הישובים החדשים שהוקמו בשנת תרצ״ה:

1. נהריה — עמק עכו.

2. בית השטה – עמק יזרעאל.

3. עין השרון – (חרושת הגויים) עמק יזרעאל.

4. קרית חרושת – ישוב עירוני, עמק יזרעאל.

5. עין עירון – מושב עובדים ליד כרכור.

6. גן השומרון – מושב עולים גרמנים.

7. כפר פינס – מושב הפועל המזרחי.

8. כפר ידידיה – מושב עובדים של עולי גרמניה, עמק חפר.

9. אלישיב – מושב תימנים, עמק חפר.

10. קיבוץ הרצליה – קיבוץ המאוחד צפונית מהרצליה.

11. רשפון – מושב עובדים ליד הרצליה.

12. בהדרגה – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

13. כפר נחמן סירקין – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

14. בצרון – מושב עובדים ליד גן־יבנה.

15. גפן – שכונה עירונית בכביש ירושלים.

16. שכונת הדרום – מאחורי מקווה ישראל.

17. גבעת רמב״ם – שכונה עירונית ליד שכונת בורוכוב.

18. גבעת אהרון (אייזנברג) – מושב פועלים ליד רחובות.

19. יקנעם – ישוב מיועד לקיבוץ ולמושב בשכנות.

20. משמרות – חבר הקבוצות, ליד פרדס חנה.

21. משמר השרון – השומר הצעיר עמק חפר.

22. דרום ים המלח – נקודת תעשיה של חברת האשלג.

עוד שכונות נבנו בערים ובמושבות גדולות. עוד שטחי אדמה חקלאיים החלו נעבדים על־ידי קיבוצי התישבות. – – – מספר הישובים היהודיים הגיע בסוף השנה ל־175.

גאולת מים

גאולת המים שהחלה בארץ עם התישבות היהודים, נמשכה וגאה. גם שנת תרצ״ה הוסיפה לישוב העברי עשרות בארות, מיעוטן בערים ורובן בכפרים. נוסף רכוש של רבבות מטרים מעוקבים לכל שעה. חברות המים של משקי העובדים בעמק יזרעאל “גלבוע” ו“יזרעאל” החלו אף הן השנה בפעולתן. שיטות חיפוש המים התקדמו הרבה על־ידי הלכה ומעשה של מומחים מחולקים בשיטותיהם ובדרכי עבודתם.

סוף דבר

ציינו את אופי תרצ״ה כשנת־הפכים. תר״ץ היתה שנת עמידה על הנפש, לאחר מאורעות אב תרפ״ט. תרצ״א היתה שנת החלמה ממחץ המכות והחרם שבא אחריו, שנת התגברות רבה של כוחות היצירה הפנימיים של הישוב. בתרצ״ב החל כבר הישוב להצמיח שרשים וענפים חדשים. בתרצ״ג החלה הגיאות ונגלה גידול רב, אם כי גם חבלי גידול לא חסרו בה. תרצ״ד כולה גיאות. והנה נסתיימו לפנינו שלוש שנות גידול מהיר ואיננו יודעים עדיין, בתוך רוחות צוננות אלה המנשבות מלהטי טירוף המלחמה, אם שעות או חדשים של הפסקה לפנינו; אם לפנינו עמידה במקום גיאות, או, חס וחלילה, גם ירידה זמנית. הננו נפרדים משנת תרצ״ה שהשלימה מחזור גיאות והגיעה גם לשיאים. למוד למדנו בתרצ״ה הרבה על ליקויים בבריאותנו הישובית והמשקית. אבל זכור נזכור, כי בתרצ״ה נוסף לנו הרבה באדם ובהון ובכוחות אישיים טכניים. בנו תלוי הדבר, אם נדע לעבּד את החומר הגלמי לחומר ישובי בריא ומושרש, שיתן לנו את היכולת לשגשג עוד ועוד.

תרצ״ו — התבצרות תוך עמידה על הנפש

לידתה של שנת תרצ״ו – תחת רקיע מעונן ענני פחדי מלחמה, ופחד מלחמת העולם נטפּל לה לשנה זו ולא סר מאז. בחדשיה הראשונים קדרו שמי תרצ״ו מצללי גזירות, והמתעתדים להשקיע הון הופחדו מאפשרויות של צמצום העליה והגבלות קנית קרקע ומסירת מידה רבה של שלטון הארץ לידי צוררים, בדמות יצירת המועצה המחוקקת, ועדיין לא נסו הצללים הכבדים האלה. באביב ירדה עלינו המהלומה הגדולה של המאורעות, הנמשכים עוד, ועתה יוצאת השנה חמוצת דמים, דמי מלחמה ממש, שנלחמים בנו זה חמשה חדשים, להאבידנו מן הארץ.

חברו עלינו השנה כמה וכמה גורמים, שבכל אחד מהם היה כדי להכשיל משק ארצי מטיפוס זה שלנו, ומשקנו לא נכשל. הוא מחזיק מעמד וחי בדמיו. במיבחן אחר מיבחן נצרף הישוב העברי משך שנה שלמה והוא הלך ונתחשל, הלך והסתגל, וכגוף בריא הוא לא רק מגליד פצעים, אלא עומד ומצמיח עתה רקמות בשׂר ועור במקום אלה שנעקרו ממנו בידי מרצחים. רואי הלבן המושבעים ביותר שבנו לא תיארו להם שלאחר חמשה חדשי הרעשה כבדה מצד הערבים, לאחר אבידות נפש ורכוש כה עצומים, יישאר הישוב כה מוצק. כה איתן ברוח, כה מתמיד בעבודה ובבנין, בטיפוח משקו הקיים, ומה שמפליא ומעודד גם יחד, – כה עשיר בנכונות להתרחבות ולצמיחה. משקי העובדים לא צמצמו שום תכנית של תוספת מטעים, מזרע ובנינים, אגודות שיכון בערים מתמידות להקים בתים, סתם יהודים בעלי בתים מוסיפים ובונים, בעלי תעשייה שהחלו בהקמת מפעליהם, לא עמדו רגע מפעולה, והריהם משלימים והולכים את אשר החלו.

אין זו איתנות של המשק כשהוא לעצמו ולבדו. זהו כוח החברה, העם, שנתברך כבר בחוט השדרה שהיה חסר לו בגולה, חוט שדרה של מעמד עובדים־אכרים, זוהי ברכת מעט הקרקע, מעט עמדות־מפתח משקיות. כך נאבק ישוב שהטיל על עצמו תפקידי יסודות משקיים ואשר זה 50 שנה טופחו בקרבו. בלבות קומץ חלוצים, השׂאוֹר שבעיסת העליה וההתישבות ההמונית, רעיוני השליחות למען הגולה כולה והנכונות לעבור באש ובמים ולהתקיים “אף על פי כן”. הנה הם גרעיני נכונות נפשית זו שהתחנכנו עליה והנה פירותיה בארץ והשפּעתה בתפוצות. חוסר ארצות מקלט למהגרים ואפס־מוצא בתפוצות המעוּנות והמרוששות היווּ את חישוקי הברזל החיצוניים ליכולת הנפשית הפנימית שנזדרחה לנו גם הפעם, כבתקופות התלאה הקשות והמחשלות, מעין אלו שעברו על הישוב בארץ במלחמת העולם הראשונה.

ומזיגת שני הכוחות האלה, החיובי והשלילי, גם בגולה, ושם אולי בהרכב־שיעורים שונה מאשר בארץ־ישראל, שמרו על מחנות המילואים של החלוציות והעליה ההמונית הקשורות גם הן זו בזו. ההסתערות לעליה לא רפתה. סכנות המות הממשיות לא הפחידו. עלית ההון לא נפסקה, אם כי פחתה – אך סיבה קטלנית אחרת היא שגרמה בעיקר לכך. העליה – החמצן המחיה את הישוב, נמשכת מתלבטת במסגרתה הצרה ותובעת הרחבה.

– – – גדלנו גם השנה בנפש. נוספו לנו 37,000 (שלושים ושבעה אלף) עולים רשומים ועוד 8,000 מהריבוי הטבעי ומהשתקעותם של אנשים שנכנסו בחדשים הראשונים של השנה.

* * *

– – – וגם אדמה נוספה לנו השנה, אם כי מעטה מאד. הקרן־הקיימת־לישראל רכשה בתרצ״ו (11 חודש, עד סוף אבגוסט) רק 9,500 דונם.

– – – מעטים הישובים החדשים שנוספו השנה והם: א) שימרון – ישוב בני נהלל; ב) כפר אלראי – ישוב יהודים כורדים בעמק זבולון; ג) נוה חיים – שכונת פועלים ליד חדרה; ד) מושב פועלים ליד גן־חיים (בקרבת כפר סבא); ה) קרית־עבודה – שכונה עירונית של פועלים על החולות ליד מקוה ישראל; ו) נחלת יצחק – ישוב בין מוצא לקרית ענבים. ז) יערות הכרמל – ישוב חדש על הכרמל. אחרי רצח הארבעה בדרך בין ישוב זה להכרמל העירוני, נעזב המקום עד יעבור זעם. עוד מקום אחד שנעזב בימים הראשונים למאורעות הוא ארגון מנחם (דרומית מזרחית לגדרה), שבו ישבו חברים אחדים של הארגון בשני צריפים בודדים ומרוחקים מכל ישוב.

* * *

נוספו לנו בתי־חרושת, מלבד אשר ישנים הוסיפו מכונות ותוצרות ומקצועות.

– – – אף המאורעות לא יכלו לשתק את התעשיה העברית. רבים בתי־החרושת שלא נוגעו כלל ויש שהצטמצמו רק במעט. הנגועים ביותר הם, כמובן, הקשורים ישר בענפי הבניה.

– – – נפגעה קשה ההובלה. מאז פרצו המאורעות והדרכים עמדו מיד בשטח האש. עם כל גבורת הנהגים להחזיק בהגה ויהי מה ועם כל הקרבנות שהקריבו בעד החזקת הדרכים והקשרים, – הנה ירדה פלאים תנועת הנוסעים בדרכי חוּץ לעיר, ועמדה בתקופת המאורעות על חלק קטן לעומת הנורמלי. – – – לגבי סכנות הדרכים לא שפר חלקם של נהגי הרכבת היהודים ואפילו הערבים. מהאחרונים נפלו גם קרבנות לטאֶרור של אחיהם.

– – – אבל, כנגד זה פעלו כוחות אחרים: כוחות עליה, כוחות משק­־יסוד וכוחות ציבור מכוון.

– – – ההשתוללות הערבית מתוך שובע, מתוך “וישמן ויבעט”, אי אפשר היה שלא יביאו לידי שינוי בחקלאות העברית. – – – בעבודה שכירה בחקלאות נוספו, בזמן המאורעות, אלפי פועלים ופועלות עברים. בסך־הכל מונות המושבות 9,000 פועלים ופועלות עברים בעבודות חקלאיות.

* * *

– – – מלבד אשר בעבודה שכירה במטעים ומלבד אשר עלה במשק המעורב נתנו המאורעות כנגד הנזקים העצומים שנגרמו לנו עוד גמול־מה בצורת מקומות עבודה בענפי האבן, בנמלים, בבנין ובסלילה במשק המדינה, בעבודות נקיון בעירית יפו, חיפה וירושלים ובמשרות שוטרים זמניים. כל אלה יחד מצטרפים לאלפי מקומות עבודה.

תנועת השביתה הערבית הביאה את בית־החרושת “נשר” לידי הכנסת פועלים עברים למחצבת האבן שלו. החורבן שהחריבו הפורעים הערבים את מחצבות מגדל ואת כבשניה, שהיו שייכים ליהודים, אילצו את היהודים לפתוח מחצבות וכבשנים במקומות אחרים. הרשוּת להשתמש בחוף תל־אביב לפריקה וטעינה נותנת עבודה ל־170 ספּנים, סוורים וסבלים, מתקני סירות ושומרי יום ולילה, ובעקיפין עוד למאה עובד העובדים בהכשרת־החוף, בבנין סירות ובעבודות הכנה שונות, פשוטות ומקצועיות.

מאידך גיסא פּנה והופנה בכוח פעולה ציבורית השוק הצרכני העברי אל תוצרת המשק החקלאי העברי משום כל הטעמים שנמנו קודם לגבי עבודה שכירה. גם החרם מצד הערבים, גם משמרות החרם, גם צו הבטחון שאמר לכל יהודי להיזהר ולהתרחק מערבי, גם רגש האיחוּד שנתחזק בתוקף המאורעות, סגרו את הדרכים בפני תוצרת הכפר הערבי. מיד נעשה חשוב כל קלח ירק במשק העברי.

– – – ההתנכלות להרעיב את הישוב העברי. נוראה במזימתה, היתה מגוחכת ביכולתה ופחות מסוכנת מ״הפצצה הפרימיטיבית". משקי העובדים בראש, ואחריהם עוד משקים עברים, שלחו את ירקותיהם וזרעו ושתלו עוד.

תרצ״ז — רבת הפגעים וההתרחבות

מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הקודר, מבעד להופעות הזמניות הק­שות – אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בין־לאומיים, בכושר ארגון, בשאיפת הרחבה ושכלול, באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

האם מותר לספר בשבחה של הכלכלה גם בשנה שבה נתרבו המובטלים ולקתה מאד פרנסתם של העסוקים, ירד שכר העבודה, נתמעטה הבניה, נשתדפה עונת אכספורט ההדרים, ירד מחיר התוצרת החקלאית וחלק ממנה – ירקות – נשאר ללא ביקוש עד שנרקב בגנים ובשדות, נתקפחו אנשי המסחר ובעלי אומנויות, והעיקר – צומצם שער העליה, גליה נתנמכו וצל מפלצת היציאה נראה על פני האופק?

הן והן. מותר, ואף מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הכללי שהוא קודר בשנת תרצ״ז. וכשם שחובה על הסוקר למנות אחד־אחד את הכשלונות ולבאר את מסיבותיהם, כך שומה עליו להרצות, כיצד נשא המשק את כל אלה, מה ומנין יכולת־המשא שלו, איך יצא מכוּר־המצרף של הנסיונות הקשים, ומה עמידתו לקראת הבאות.

כי חטא נחטא לאמת העובדתית וההיסטורית. אם נכלא ולא נאמר ששנת תרצ״ז, רבת־הפגעים, היא גם שנת גידול כוח הייצור של הישוב, הישגים בשוק הפנימי, התגברות העבודה העברית, השתפרות התחבורה, התקדמות בשטח הנמלים והים, התחלה פעוטה בתחבורת האויר, צבירת נסיון חשוב במלחמה בעד תוצרת הארץ, תוספת כבירה של מי השקאה וארגון־השקאה, הגדלת השטחים החקלאיים המרובים, יסוד ישובים חקלאיים חדשים ברוח גבורה ומסירות נפש, שהם למופת בישראל ובעמים.

מאחוריה של תרצ״ז ששה חדשים ארוכים של מלחמת השמד, שלא פסקה, מצד ערביי הארץ ומצד כנופיות ערביות מן הארצות הסמוכות, ומלחמה זו עוד נמשכה גם בחדשים הראשונים של שנת תרצ״ז. לפניה – להט איזמל־הניתוחים עם כל סכנות הדמים הכרוכים בהם. וקדחת אי־הודאוּת וכל ה“שב ואל תעשה” של בעלי הון, הנובעים מערפל מדיני, אכלו כבר את בשרנו מראשית תרצ״ז. איש לא יאמר כי אלה הן מסיבות שבהן יתקדם משק־עם, כאשר היה רגיל להתקדם בהתמדה זה שבע שנים.

* * *

אך שככה אש ההתנפלויות הערביות והנה ישבה על מדין הועדה המלכותית לחפש ולהפוך באבני היסוד של משטר הארץ. בשלהי השנה הטילה הועדה את הפצצה המדינית הכבדה שלה ותרעיש את אמות־הסיפים של הבית הלאומי. אולם השמועות, הניחושים וההשערות על אשר ייעשה בארץ הזאת הניאו עוד מראשית השנה כל אותה היזמה וההשקעה, שהמניע העיקרי שלה הוא העסק. לא נדמה רק היזמה הציונית. היא לבדה מפכּה בריאה כמקודם, אף התפרצה השנה מדי פעם בשלהבותיה, בעליות על הקרקעות המרוחקים, לתקוע בהם יתידות לישובים עובדים חדשים.

* * *

המכות שניחתו על המשק העברי בארץ:

– – – משבר בפרדסנות. נפסקה נשימת הפרדסים – אחד ממקורות הפרנסה העיקריים בארץ.

– – – פחתה עליית בעלי־הון לרגל איסורה של ממשלת פולין להוציא הון מארצה.

– – – התגברות תנועת החרם בקרב הערבים על היהודים.

– – – החששות המוגברים של מלחמת עולם המתקרבת.

– – – שרשרת הפגעים שזיעזעה את המשק העברי בארץ – כל אחת מחוליותיה היה בה כדי למחוץ קשה כל משק בריא שהוא. אף אנו היינו נפגעים הרבה יותר, אילולא אמצעי המגן שהעמדנו, והם – מאמצי הון ציבורי ותגבורת הניצול של כוח־הקניה הפנימי (תנועת תוצרת הארץ), שניהם – ביטויי המגמה לעצמאות כלכלית כיסוד לשחרור העם. רוח הגבורה במערכה הציונית היא שגוננה והצילה, היא שהמשיכה את היזמה, את מתן האמצעים, את הרגשת הסיכויים ואת האומץ לשאת בסבל ולא לכרוע תחת התקפות היאוש האופפות כל יחיד.

ובמאמצים ציוניים אלה אנו תולים גם את התקוה למצוא דרך מוצא מן המיצר למרחב.

אוכלוסים, אדמה וישובים

– – – בערב ראש־השנה תרצ״ז, מנה הישוב לפי הערכתנו אנו 400,000 נפש, ואילו לפי חישובי הממשלה – רק 376,000 נפש.

כמה קרקע נוסף לנו?

– – – לגבי דבר רכישת הקרקע טובה שנת תרצ״ז מקודמתה. השנה נרכשו כ־20 אלף דונם לעומת 15,000 שנרכשו בתרצ״ו.

עיקר הרכישות הוא על־ידי הקרן־הקיימת לישראל.

הישובים החדשים

– – – התיסדות הישובים החדשים בשנת תרצ״ז, על־ידי העליות על קרקעות חדשים היא מהפרשות המזהירות בדברי ימי הישוב. כאן התפרץ גילוי חלוציות טהורה, אשר לא רק שלא נתמוטטה מהתקפות המדבר הערבי, אלא הגבירה חיילים. כאן ניתן לארץ ולעולם מופת של גבורה יוצרת, כובשת שממה, חושפת ברכות טבע, מול הגבורה המדומה של רצח מן המארב ושל התנכלות בעזרת פצצות ואדי רעל־דיבות. מימי יסוד המושבות העבריות הראשונות מתקופת יסוד המעלה, גדרה ואחיותיהן – לא היו עליות־גבורה כבשנת תרצ״ז.

ואלה הם ישובינו החדשים, שנוסדו בתרצ״ז:

חטין – הגליל התחתון.

גינוסר – עמק גינוסר.

ניר דוד (ע״ש דוד וולפסון) – עמק בית־שאן.

שדה נחום (ע״ש נחום סוקולוב) – עמק בית־שאן.

בית יוסף (ע״ש יוסף אהרונוביץ) – עמק בית־שאן.

משמר השלושה (ע״ש השלושה שנרצחו במקום) – הגליל התחתון.

מסדה (שם זמני) – עמק־הירדן.

עין הקורא (שם זמני כנ״ל).

טירת צבי – (ע״ש ר׳ צבי הירש קאלישר) – עמק בית־שאן.

מולדת (שם זמני) – עמק יזרעאל.

מעוז – עמק בית־שאן.

ג׳וארה (שם זמני) – הרי אפרים.

עין־גב – עמק כנרת.

כפר מנחם– לרגלי הרי יהודה, דרומית לגדרה.

אושא – עמק זבולון.

כפר סולד (על שם הנריטה סולד) – דרומית לגדרה.

כפר שמריהו (על שם ד״ר שמריהו לוין) – השרון הצפוני.

אל אלה יש להוסיף את מגדל־צדק, שאינו מקום ישוב קבוע, אך למעשה התישבו בו בראשית השנה פועלי מפעל־האבן ושומריו ונוטריו העברים, בעוד שלפני המאורעות לא היה מקום ישוב כלל.

בים ובנמלים

תרצ״ז נתנה לנו התקדמות רבה בנמלים וגם מקצת התקדמות בים. מזח תל־אביב נבנה בחלקו העיקרי בתרצ״ו, אולם השנה נבנה נמל הסירות של תל־אביב; השנה קיבלנו את דריסת הרגל לעבודת סבלות ממשלתית בנמל חיפה; נתחדש הדיוג העברי על החוף הצפוני של הארץ. נתחזקה הספּנות העברית על פּני ים המלח ונתחדשה שוב התחלת ספּנוּת על פני ים כנרת, עם עלות קיבוץ “בתלם” על אדמת עין־גב שבמזרח הים.

נמל תל־אביב

אוירת החיבה והדאגה לנמל תל־אביב לא רפתה השנה. כבמזח כן גם בנמל הסירות רואה הקהל רק כהקדמה ראשית לנמל ממשי, נמל־אניות, הנחוץ לתל־אביב כמאור לעינים. חוגי ההסתדרות ואנשי השדרות העממיות נענו שוב לקריאת אוצר מפעלי ים שהכריזה השנה על המגבית השניה (מכירת מניות) והכניסו כחמשים־אלף לא״י בתקופה רחוקה מרווחה כספית.

חברת “נחשון”

– – – הסתדרות העובדים העברית יסדה השנה את חברת־הים שלה – “נחשון”, שקנתה, כצעד ראשון לפעולתה, ספינת משא קטנה, “רחף” שמה, בעלת קיבול 200 טון.

הדייג

– – – תרצ״ז תירשם כשנת התחדשות הדייג העברי.

הליגה הימית

– – – “היקיצה” הימית העברית עשתה, איפוא, בתרצ״ז משהו, אלא שכל זה מעט ואטי, לעומת הצרכים והאפשרויות.

סיכום

בסיכום חשבונה של שנת שפל וסבל רב, אחרי שלשלת פגעים וזעזועים הנמשכים למעלה משנתיים אי־אפשר שלא לראות, כי בסיס היצירה לא חדל מתרחב בישוב גם בשנים רעות אלה, אי־אפשר שלא לראות בכוחות הכבירים הצפוּנים במעגל הזה הקרוי משק עברי, שיותר מבנכסים בעין הוא עשיר בפּוטנציות ובעורף. סגולות היצירה שהן אָפיניות לישוב מראשית התהוותו הולכות ומתחזקות. בסגולות אלה הולך הישוב ונהפך לחטיבת־עם־עצמאית העומדת איתנה על רגליה ומחזיקה מעמד גם בפני רוח שאינה מצויה³. – – – מבעד להופעות הזמניות הקשות בתרצ״ז אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בינלאומיים, בכושר ארגון, בשאיפות הרחבה ושיכלול. באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

תרצ"ח – שלישית למשק־המלחמה

אין אנו יכולים למדוד ולשקול את עדיפות־המשק שלנו בשנת תרצ״ח אלא במידות המכוּונות לימי מלחמה. כל השוואה לשנת־שלום ולאיזורים שקטים לא תהא צודקת ולא תעזור להבהרת המצב האמיתי. – – – הישוב העברי חי ועבד בשנה זו בתנאים דומים יותר לאלה של חבלי־הספר באירופה בימי המלחמה, בחבלים שהפכו חזית. ועוד נבדלנו אנו לרעה, משום שבאיזורי מלחמה מוכרזת, עשויה בדפוסי מנהגים בינלאומיים, היו רק הצבאות, ולא האזרחים, המטרה המכוּונת לחצים. אם לא מכדור תועה, היה משהו בטחון לאשה ולילד וסתם אזרח שעסקו במלאכותיהם, ואפילו אם מפרי עבודתם היה נהנה צבאם.

אבל אצלנו מסתער האויב על המשק, על החי, על האילן כאשר על האדם. הקמה מוצתת בלילה ואל הבאים לכבות שולחים כדורי מות. פועל משקה בפרדס והוא נמצא נרצח והטוריה בידו. פועלים יוצאים בבוקר במכונית־משא, נוסעים אל פרדס לעבדו ולהשתכר למחיתם, והמוקש מרסק אותם על המכונית שלהם. בכמה גבורה ובכמה קרבנות התמידו לעבוד במחצבות הר הקסטל! איך הובילו חצץ מירושלים לתל־אביב וחלב וירקות מהעמקים אל יהודה? בדמי קרבנות חפרו בארות בערבות יריחו. בנפשם מחזיקים עובדי החשמל את הקוים הרחוקים. באש התנקשות אחת ממושכת, שלא פסקה כל השנה, מעבירים את תוצרת ים־המלח – סעיף האכספורט החשוב ביותר אחרי פרי ההדר – דרך מדבר יהודה, בכביש הנחסם והנחפר שוחות־שוחות, אל מסילת הברזל בירושלים. ואיך נוסעים ומסיעים סחורות ברכבות? דרך תחנות גרפית, על פסים מתפרקים ועל פני גשרים נהרסים, מעל למוקשים למטה מבעד ליריות מהצדדים. ומה נדבר על תפקיד השוטר והנוטר והעובד במשק הממשלה? ממאתים עשרים וחמשה הקרבנות שהקרבנו בשנת תרצ״ח, – הרוב המכריע נפל בשעת עבודה ממש, בלכתם אליה או בשובם ממנה.

והוא ההישג הגדול לישוב העברי, שמשקו קיים, דופק, מניב ומייצר ומפרנס וכוח צמיחתו לא שוּתק כלל ועיקר. הפועל יוצא לפרדס, והנהג מוביל, הנוטר שומר אף יוצא לארוב לאויב; העובד במשק הממשלה הולך לתפקידו כשאיננו מוגן; בעל מלאכה ותעשיה מאמין וממשיך, ממוּני הכספים בבנקים נוהגים כמעט במקל נועם. החוצב, הצולל, החורש והבוצר – בתפקידם. ועל כולם – היזמה הציבורית עולה ומתלקחת מדי פעם בתכניות חדשות, במפעלים נוספים. בעוד אין לו המכשיר והמסדיר יקר־הערך, ששמו שלטון עצמי, מצליח הישוב לגייס בשיטות מוסריות בלבד אמצעי כסף, לסדר עבודות, להעביר אנשים ממקום למקום, להחיש עזרה לחזית משקית רופפת, לכבוש מדי פעם נתחים־נתחים נוספים מעבודה זרה ומתוצרת חוץ, להפוך ללחם גם הוצאות־התגוגנות, לקרוע סדקי פרנסה חדשים, להעלות את פעולות־החסד למדרגות חובה ולרמת מפעלים כלכליים חשובים. כיצד מחזיק הישוב מעמד? לא נסתיר – ירידה רבה ברמת־החיים ובכוח הקניה. לא נתעלם מהתגברות מצוקתם של המובטלים, אשר לא מספרם כי אם סבלם גדל והעמיק, נודה בהתכּווצותן של פרנסות שהיו תלויות במותרות, בשקיעתן של פרנסות־בינים. מי יודע את התוצאות המרות של חוסר־תזונה? כמה עוד נסבול, כמה עוד נשלם בליקויי־בריאות, באבדן כושר־עבודה, בהשפעה קשה על הילודה והתמותה, בקרבנות נפש. רק מוגי־לב ופושטי־רגל ציבוריים יחביאו ראשם לא לראות ולהכיר בזאת. חזית היא זו, ועצה וגבורה וקרבנות־כסף וקרבנות־נוחות נחוצים במלחמה בחזית זו לבל תערער את היסודות. בגבורה המזהירה נגד האויב מבחוץ, כן נחוצה הגבורה לראות את האמת בפנים המחנה ולהשביח את האמת מבלי לצבעה צבעים כוזבים. להשביח – פירושו להלחם במחסור, לקחת אמצעים מאלה שיש להם רב או מעט ולעזור לנגועי המשבר. פירוש הדבר להפוך לעובדה את הרעיון של ערבות הדדית ושל עזרה הדדית.

והישוב עשה משהו בנידון זה במשך שנת תרצ״ח, אולי בעקבות מחנה־העבודה שהרגשת חובה זו טבועה בו יותר מאשר בחוגים אחרים. מפדיון־עבודה ב׳ של חברי הסתדרות העובדים בראשית השנה, שאחריו בא – ובפחות תוצאות – “המפדה האזרחי” עד כופר הישוב בשלהי השנה, לא פסקו מגביות ציבוריות שתכנן היה לעשות משהו למען הדחוקים וחסרי־הכל. הסתדרות העובדים הרימה את מכסת מסי קרן־חוסר־העבודה, הטילה את עול פדיון העבודה, ועתה עוד הוסיפה תרומת־חירום ל “משען” כתשלום־חובה. המופת של מחנה־העבודה לא עלה בתוהו מבחינת ההשפעות על חוגים אחרים בישוב.

כשם שגברה רוח ההתנדבות לעמדות־שמירה, לכיבוש אדמות חדשות, כך בא שינוי לטובה גם בנכונותם של בעלי יכולת להשתתף בתרומות־כסף. כוח־הנתינה החמרי בכללו ירד. סכום התרומות של הישוב עלה בתרצ״ח למעלה מרבע מיליון לירות, חוץ מהמסים הממשלתיים והעירוניים הרובצים עליו במיכסות לא קלות. בסכומים כאלה מקבלים כספי התרומות והחסד אופי של גורם משפיע לא רק על חייהם של אלפים אחדים של משפחות הנמצאים בטיפול של מוסדות סוציאליים, אלא על משק הישוב בכללו. כי רובם של כספי מוסדות־העזרה נכנסים על־ידי מקבליהם שוב למחזור הכלכלי בישוב.

– – – שנים־עשר הישובים החדשים, שהוקמו בתרצ״ח היו לא רק לביטוי עליון של הגבורה הציונית הטהורה, המעפלת, הבונה שממות והמשרשת יהודים בקרקע. היה בהם גם עזר למחזור הכלכלי בישוב בשנת מצוקה. למענם נמצאו אמצעים מיוחדים, כגון תרומת יהודי דרום־אפריקה בסך 25,000 לירה. ערכם העיקרי בהרחבת בסיס הייצור העצמי של הישוב יהא ניכר רק בעתיד, אם כי יש בהם כבר התחלות ייצור חשובות עוד בשנה זו. אולם פעולה אחת שלמה פעלו בעצם היוָסדם בלבד, הלא היא פעולת העידוד והנחמה לישוב מיוגע ושותת־דם, מתאבק על כל עמדה קרקעית וכלכלית, נתון בסכנות של התרופפות רוח מחמת כאב ויגון. אין־ערוך לערך־התגבורת של הישובים החדשים בשביל בריאותו המוסרית של המחנה העומד על נפשו בכל קצות הארץ. והערך הנפשי הוא גם כלכלי ומשקי.

ואלה הישובים החדשים של שנת תרצ״ח:

קרית־עמל – ישוב־עובדים עירוני בגוש אדמות שיך־אבריק.

כפר קופינאס (שם זמני) – בשרון הצפוני.

חניתה – ישוב־הספר המפורסם על גבולה הצפוני של הארץ, יתד ראשונה בחבל־ארץ צפוני־מערבי זה.

שבי־ציון – בין עכו ונהריה.

מסילות – בגוש בית־שאן.

שדה וארבורג – בשרון הצפוני.

בית יהושוע – בגוש הנ״ל.

תל־יצחק – בגוש ואדי־פאליק⁴.

מעלה־החמשה – בהרי ירושלים, מערבית מקרית־ענבים (זכרון לחמשת חברי הקבוצה שנהרגו בראשית השנה במקום זה ממש, בלכתם מקרית־ענבים לעבוד במחצבה של הקבוצה).

אלונים – בגוש קוסקוס־טבעון.

עין־המפרץ – דרומית־מזרחית לעכו.

נזלה (שם זמני) – מערבית־דרומית לזכרון־יעקב.

לישובים החדשים – 17,500 דונם אדמה. 17,000 – של הקרן־הקיימת, שקנתה בתרצ״ח 35,000 דונם אדמה. רק אחד מהישובים החדשים, קבוצת “מעין” בנזלה שליד זכרון־יעקב היא על אדמת פיק״א. אכן גם פיק״א התעוררה ומלבד יסוּד הישוב החדש הזה, עשתה למען ישובים קיימים שלה: העלתה קבוצת פועלים למושבה הקטנה מצפה, וכן היא אומרת לעשות למושבות אחדות ישנות שלה.

בשנה אשר כזאת, עת ההון הפרטי נרתע וחרד מלכת לעסקים, בולט ביותר ערכו של ההון הלאומי. ואמנם הון זה פעל גדולות בכל שטחי המשק המגוּון של הישוב, אף היתה לו להון זה היכולת לכך, כי הכנסות הקרנות עלו.

* * *

– – – עדיין לא נאמדו נזקיו החמריים של הישוב בהשמדת רכוש על־ידי עקירות והצתות, שלא חדלו כל השנה ונתגברו יחד עם נחשול הרציחות לאחר הנסיונות המטורפים של הראֶויזיוניסטים. לא יסולאו בפז קרבנות הנפש שהיו כה מרובים השנה ושמניינם גדל כמעט פי ארבעה במחצית השניה של תרצ״ח לעומת מחציתה הראשונה, וביחוד בשני החדשים האחרונים. מי יעריך את כוחות־היצירה וההגנה שאבדו, והם חסרים בהחלט, עם כל מאמצינו למלא את מקומם ועם כל הצלחתנו לא לשתק את היצירה שעליה הוֹרגוּ.

תרצ״ח היא שנה שלישית למלחמה. הרוצה להעריך את נפלאות קיומנו וסוד החזקתנו מעמד ישוה את התאבקותנו הכלכלית עם זו שבחבלי־מלחמה בארצות אחרות במשך תקופות ארוכות כאלה. מי שיעסוק בהשואה כזאת וידע כי בתקופה כזאת כבר קיבל עליו כל אזרח במדינה התחייבויות של מאות לירות לקופת המדינה למען הנצחון, יכיר כי רבים מאוד אצלנו שעדיין לא התחילו במאמץ המשקי למען נצחוננו.

* * *

ואולם לא זה העיקר. מההשואה נלמד כי יש בנו כוח, ושאנו יסוד בריא יוצר, מרגיש ובעל רצון ברור והוא העושה את החברה לעם והוא הנותן לעם כוח לעמוד ולהתגבר גם במצוקות־שאול. שנת מצוקות כאלה השארנו מאחורינו, ויש בנו מלוא־הרצון הפעיל, מלוא הכוח הבריא להמשיך בלי לאות, בלי רפיון, ולשוב לשגשוג, כאשר נתגבר על המלחמה מבחוץ.

תרצ״ט – הטרור העברי ותהפוכותיו

לא נתפתינו אחרי ‘הדר’ הרפתקאות, לא הלכנו אחרי רגשי־נקמה, לא ביזבזנו את הכוחות לסיפוק־נפש רגעיים⁵ שבגבורה שלאחר יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה, ותוך כדי התגוננות במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשנו⁶ בארץ.

הרהורי סיכום

שלש שנים משתוללת סערת הדמים בארץ. שלש שנים עברו מאז נתגבשה בקרב מנהיגי התנועה הערבית ההכרה הזידונה כי שפיכת דם נקי היא הדרך העיקרית להשגת שאיפותיה. שלש שנים מלאו היום מאז הפך הטרור למכשיר פוליטי שיטתי בידי המתיימרים להיות נציגי האומה הערבית בארץ.

המילא המכשיר השֹטני הזה את התקוות אשר תלו בו מחולליו? ההצליחה התנועה הערבית בעזרת הרציחות וההצתות וההשמדות להשיג את מאוויה?

דוקא היום, לאור הישגיה הפוליטיים של התנועה הערבית, יש להבחין ולקבוע כי רעיון זה של הפיכת רצח נקיים לכלי פוליטי בארץ לא רק רעיון משחת ומתועב הוא כי אם רעיון שוא, שהכזיב את מטרתו.

שלשה ראשים היו לנחש־הטרור הזה אשר המפקדה העליונה של מאורעות הדמים שלחה ביריביה. האחד היה מכוון נגד היהודים, השני – נגד הערבים, אשר לא רצו לקבל את מרוּתה, והשלישי – נגד אנשי השלטון האנגלי בארץ. שלשתם הפילו חללים רבים. ארוכה היא רשימת הקרבנות וההיזקים. לשלשתם היו מטרות פוליטיות מסויימות. ההושגו?

מטרות

בטרור נגד יהודים אמרו הערבים לדחוק את רגלינו מרוב חלקי הארץ, לא לתת לנו לעבוד בשדות ובפרדסים, להרוס את משקנו, להפחיד יהודים בחוץ־לארץ שלא יעלו, להפחיד בעלי־הון יהודים שלא יוסיפו להשקיע הון בארץ. בטרור נגד ערבים ביקשו להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים, להקים דיקטאטורה שתתפוס את השלטון בארץ ולפחות בחברה הערבית. ובטרור נגד אנשי הממשלה ונגד האנגלים ביקשו לשכנע את הממשלה שלא תוכל לנהל את הארץ בלעדי ציותם של הערבים, וכי רב מדי יהא המחיר בנפשות בריטיות שהיא תשלם בעד החזקת הארץ נגד רצון הערבים.

ומה השיגו?

הטרור בקרב הערבים

לאחר נחשולי דמים, שבהם השמידו אנשי הטרור ממש משפּחות־משפּחות מנכבדיהם, מטובי קציניהם במשטרה, הלך שלטון הכנופיות והתפּורר בתוך החברה הערבית. רגעי־הכניעה הכללית בפני אקדוחיו של שכירי המופתי היו מעטים. נחלי הדמים השפוכים – והגיון הטרור חייב להרבותם ולהעמיקם מדי פעם יותר (הטרור – ערפּד־לא־ישׂבע!) – השקו את המרי והזעם הפנימיים עד שבצבצו והתפּרצו, עד שלבסוף החלו ערבים לאומיים כשרים לעזור לצבא הבריטי ולממשלה הארצישראלית להלחם בכנופיות. לאחר שנות שלטון מדוּמה (שעורר בשעתו גם קנאה וגם רצון לחיקוּי בלב חלושי המוח שבין המתעתעים אשר בקרבנו) היה ״המפקד הראשי של המרד הערבי״ נע־ונד על פני כפרים ערביים ולא השיג מזון לא רק מחמת רדיפת הצבא הבריטי, אלא גם מפני שכנופיות ערביות מתנגדות היו שודדות את הכפרים שהעזו לתמוך ברב־הליסטים באוכל או באכסניה. בני משפחת הנכבדים הידועה בנצרת, שבנפשות ביתה התנקשו פעם אחר פעם, אף נרצחו מהם אנשים ונפצעו, הם הם סייעו בזמן האחרון בגלוי בידי השלטונות להלחם בטרור, אף־על־פי שלא שינו את עמדתם כלפי היהודים. השוד בבנק הערבי, מלחמת כנופיות בכנופיות, תנועת גאולת הדם, שאין יודע מתי תיגמר – זאת השיג טרור הערבים נגד ערבים. אפילו איחוד תכניתי־מדיני לא בא. עוד חיה התמונה כיצד משדל מיניסטר המושבות הבריטי את פלגות־הנציגות הערבית בלונדון בשתים אחר חצות הלילה, לחוס על כבוד הענין הערבי ולהסכים לשבת יחד כנציגי־ישראל.

ההצליחו להניא את הערבים מלמכור אדמה ליהודים? יעידו תשעים־אלף הדונמים שרכשו יהודים בשלוש שנות הטרור. למרות איומים, חרמות ונידויים ורציחות, למרות השבעות דתיות ו״פתוות״ של מופתים וקאדים, למרות רשת ריגול שבה השתתפו פקידים ערבים העובדים במשרדי ספרי האחוּזה ובמשרדי שלטונות המחוז, הוסיפו הערבים למכור. הסיבה היא פשוטה: יש לערבים עודף של קרקע. רק הרעב שלנו, רק חוסר הבסיס תחת רגלי יהודים הוא שמקדש, ובצדק, כל טפח אדמה. מה שבשבילנו הוא סם־חיים, אינו אלא עפר־חולין בשבילם. הנפש הערבית הישרה, האנושית, אינה יכולה ואינה צריכה להרגיש כל קשר של קדושה לשטחים העצומים המשתרעים סביבם חשֹוּפים ללהט השמש וילל הרוחות, שוממים וריקים. דוקא ההרגשה הפּאן־ערבית, ההשתייכות לכלל ערב, בעל מיליוני קילומטרים מרובעים של קרקע, עשויה להחליש בנפש הערבי את העקשנות להחזיק בכל חלקה וחלקה אשר יהודים כה שוקקים אליה. ודאי שלא עלתה בתוהו התעמולה הערבית שלא למכור אדמה ליהודים, ודאי שעיכבה והכבידה עלינו, אבל הטרור לא הוסיף על כך הרבה, ובמקרים רבים עוד החליש את התעמולה, ועורר כנגד מטרתו סיבות, חמריות ונפשיות, שדחפו את הערבים להוסיף ולמכור. הנציגות היהודית בועידת לונדון יכלה לטעון נגד ההגבלות על מכירת קרקעות, כי רצון הערבים הוא למכור, והם עושים זאת גם נוכח סכנות־חיים ולמרות איומי־מות. עושים זאת פלחים פשוטים ואולם גם נכבדים ערביים, ואפילו חברי הנציגות הערבית שנשלחו לדרוש את איסור מכירת הקרקעות. היהודים יכלו למצוא סמוכין של עובדות לדבריהם.

הטרור נגד היהודים

מה הועילה גדיעת פרדסי היהודים, שהתפתחה, אגב, גם לגדיעה של פרדסים ערבים בידי אנשי כנופיות ערבים? בעונת תרצ״ו שנגמרה עם התחלת המאורעות היה אכספורט ההדרים מארץ־ישראל 5.9 מיליון תיבה, ואילו בעונה הנוכחית, עונת תרצ״ט – למעלה מ־14 מיליון. חלקם של היהודים באכספורט היה אז כשלושה מיליון תיבה. השנה – כתשעה מיליון.

– – – למותר להאריך דברים על העבודה בפרדסים. הערבים איבדו אלפי מקומות עבודה אצל בעלי פרדסים יהודים שנהוּ דוקא אחרי עבודה ערבית. מושבות הפרדסים היהודים רק נתחזקו מבחינה משקית ומבחינת הבטחון והמדיניות, בקלטם אלפי פועלים עברים, שמספרם הגיע כיום ל־25,000 איש.

מושבות עבריות שלא ראו עדיין בציר בידיים עבריות הגיעו לידי זה בשנים אלה. מושבות שהיו כפוּתוֹת אל ירק ערבי, חלב וגבינה, עוף ופרי ערביים – השתחררו מזה.

למרות כל הצתות השדות ולמרות כל היריות אל המכבים, זורע עכשיו המשק העברי יותר וקוצר יותר משזרע וקצר לפני מעשי הדמים. מעולם לא עלה הישוב במעלות ההספקה העצמית כמו היום. שטחי־הירקות שלנו עלו פי ארבעה־חמשה ויבולי הפרי – פי כמה. נוספו לנו עשרות טונים של בשר מלבד עשרות מיליונים של ביצים, אלפי טונים של מספּוא ירוק למיניו, של סובין, של כוסבה. בעצם ימי המאורעות הופיעו אצלנו, כפרי מאמצים חלוציים ללא־רתיעה, זרעים משובחים לכמה גידולים חקלאיים, ועתיד מזהיר נשקף לנו גם בשטח זה.

מאות בארות קדחנו ואלפי מטרים מעוקבים לשעה הוספנו לשדות שלחין ואנו מוסיפים והולכים.

והוא הדבר במלאכה ובתעשיה. לא קלענו לפני המאורעות סל ומחצלת לפרדס ולכרם, לא קלענו לעצמנו שרשף זול, לא עשינו מטאטא פשוט. בעוד שחפשנו לשוא עבודה לחלשים ונכים מבינינו, קנינו את כל אלה מערבים. לא כן עכשיו.

אולם גם תעשיות הדורשות הון רב, שאין מדרכו להיות כה חלוצי, הלכו ונוצרו. לא נרתע מדרכו גם ההון. שמונה־עשר מיליוני לירות השקיעו היהודים בארץ־ישראל בשלוש שנות המאורעות. וחלק ניכר מזה נכנס גם לתעשיה. ולא קשה להבחין את התוצאות. תוספת־העצמה לחשמל, הרחבת מפעל האשלג והבּרום, המפעלים החדשים לשימורי ההדרים, האריגה, חוטי החשמל וכו׳ ניכרים יפה. שירות תוצרות חדשות נוספו בשנים אלה, למסכיני גילוח ועד דוּדי קיטור, מעפּרון ועד מכונה חקלאית, מגליצאֶרין שמפּסולת השמן ועד מזון־בהמות מקליפות תפוחי־הזהב. שדה התרופות ואביזרי הרפואה נזרע תוצרות למכביר ויש מהן הניכרות לעין והמעסיקות אנשים רבים כגון צמר הגפן והאגד לתחבושות. אם כי רחוקה ההתקדמות מהשביע אותנו רצון, הנה אי־אפשר להכחיש את מציאותה. כה היה ברוב שטחי המשק והכלכלה. לא פגימה אחת במעגלים של אלה נתמלאה במשך התקופה. אימתי היו בנמלים פורקי פחם יהודים מושחרי פנים ככושים? אימתי – פועלי נקיון יהודים בעיריות ירושלים, חיפה ויפו? אימתי ששו אצלנו כל כך לקראת כל פעולה משקית חדשה? חדוות־היצירה מפעמת בלבותיהם של יוזמי מפעלים שונים לחרות משקית, ובלי חשש־הפרזה נוכל לומר כי לגבי מעגל המשק הלאומי הננו עומדים בתקופת הבראה וביסוס. והדבר לא נעלם גם מעיני שוק הכספים בלונדון, שכושר האשראי שלנו בו נשמר לא מאהבה סתמית אלא מהכרה.

ואלפי היהודים המתדפקים בשערי־הארץ מעידים, עד כמה הפחידו הערבים ברציחותיהם ובהתנקשויותיהם את היהודי בגולה שלא יעלה. ואלפי העולים שנקלטו בתקופת המאורעות בעבודה, והעוּבדה שלאחר שלוש שנים של שערים סגורים, בראשונה למחצה ואחר־כך לארבע חמישיות ויותר, לא גדל חוסר־העבודה בתוכנו אף־על־פי שתנועת הבנין נצטמקה לגמרי. כל אלה יעידו למדי אם הוּחלש כוח הקליטה שלנו. יעיד עקרון המכּסימום המדיני שגזרה הממשלה הבריטית – בניגוד לעיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית – כי הכוח הנוצר על־ידי הישוב העברי נשאר איתן וגמיש ומהיר להיענות לצרכי הגולה.

הטרור נגד האנגלים

באטיות האופינית להם דיכאו האנגלים את הכנופיות הערביות המזויינות, שחוצפתן הגיעה עד כדי התלקטות אלפים למיסדר אחד, כאשר קרה פעמים אחדות. בדמיונם המפריז ראו כבר ראשי הכנופיות את עצמם כמושלים בארץ. ואמנם כמעט השתלטו במחצית השניה של 1937 על חלקים של הארץ. אך המצב נשתנה שינוי גמור עם בוא תגבורת הצבא במחצית השניה של 1938. מ״צבא המרד הערבי הגדול״ לא נשאר זכר. נשארו רק קבוצות מרצחים קטנות, המשכן של סוג כנופיית אל־קסאם שהחלה לפעול עוד ב־1931. מבצעי הרציחות הם על פי רוב צעירים למטה מבני 18 שאין עליהם פחד התליה. אף־על־פי שאבדו לאנגלים למעלה ממאה איש, אין ערביי ארץ־ישראל יכולים לחלום על נצחונות כוח שלהם על האנגלים. לעזרת ערביי ארץ־ישראל באו הנטיות הפרו־ערביות של מנהלי המדיניות האנגלית במזרח הקרוב במשך 30 השנים האחרונות ועמדת המדינות הערביות בשכנותה או בקרבתה של ארץ־ישראל. תבוּסת הטרור הערבי בארץ־ישראל בכל השטחים אינה ניכרת כל כך רק משום שנתגייס הכוח המדיני של מדינות ערב ושל ידידיהם האנגלים במזרח, המכסים בלחצם על תבוסת ערביי ארץ־ישראל. לא בכוח הטרור השיגו הערבים את אשר השיגו. השפעתה של התאבּקות מעצמות ההסכמה והציר בחיתוך גורלה המדיני של ארץ־ישראל בידי האנגלים ושיטת הכניעה בפני גורמי חוץ אלה – הן שהראו את אותותיהן. אולם הטרור של הערבים לא הגדיל את משקל השפּעתם. להיפך, במשך שלש השנים הללו בוּזבז הקלף הזה, שבו איימו שנים רבים.

לא נפתינו

ספירות הדמים איומות, אבל ידוע כי שמונה חללים ערבים נפלו כנגד כל קרבן יהודי, והתהום שבין ערבים לערבים עמוקה במקרים רבים יותר מאשר בין יהודים לערבים. הטרור הערבי לא השיג אפילו את מטרתו להפריד לנצח בין יהודים לערבים, כדי שלא יוכלו היהודים להתקיים כאן, מחמת איבה גדולה מסביב. הכנופיות הצליחו בהפחת האיבה לרגעים במקרים המעטים של התפרצויות טרור נגדיות כבדות מצד היהודים, מעין אלה של יולי 1938. ממקרים כאלה דישנו את צמחי הלענה הערביים. אך פעולתם היתה קצרה. ככל אשר המשיכו אנשי הכנופיות בטרור הפנימי ברחוב הערבי, הם פּיזרו את הליכוד הלאומי שהשיגוהו לעתים. ״אנוסים״ ערבים מצאו מדי פעם דרך לגלות ליהודים כי עודם מחזיקים בקשרי ידידות. יהודים נכשלו מדי פעם באמון מוּפרז כלפי ידידים ערבים ושילמו בחייהם בעד תמימותם. היהודים למדו להקיף את ישוביהם בחומה־חיה של מגינים (והאנגלים עזרו לנו בזה) יוצרי בטחון מוצק, למרות מקרי כשלונות מחמת רשלנותם של יחידים, בתחומים גדולים של ארץ־ישראל. אל בין החומות העבריות חשו להם מפלט גם ערבים והם ראו את נאות הדשא במדבר הקטלני מסביב. נרצחו יהודים מגישי מים לערבי חבר בפרדס ואומר שהוא צמא, יהודים בודדים בפרדס מגישי קפה לאורחים ערבים לפי נימוסיהם הם, יהודי משוחח עם ערבי ועונה לו על שאלה במלון עברי־ערבי הנשאלת רק במזימה, יהודים שסמכו על אבירוּתם של בני ״עם אציל״ וארחו אתם לנסוע יהודי יחיד באוטובוס מלא ערבים. אבל כל אלה לא הצליחו להסיר את צלם אלהים מעל פנינו גם כלפּי ערבים. ויותר שהננו מצויידים וערוכים להתגוננות ולקרבות־מגן חריפים, ויותר שהננו מלוּמדי נסיון לבלי לכת שולל אחרי ערמומיות זדון שבהעמדת פנים, הננו מרשים לעצמנו להבחין בין מותר ואסור ואת ברית האדם בינינו לבין האדם הערבי, ואפילו הוא בן הצד הלוחם נגדנו, לא הפירונוּ. שורה של עובדות מעידה בפני, כי לא תם יחס אנושי גם בקרב הערבים. קרבן יהודי פלוני שנפל זה עתה בעצם היום ברחוב חיפאי הומה עוברים ושבים בילה עוד בשבועות האחרונים ערב ולילה במסיבת ידידים ערבים, חברי הבונים החפשים, בעיר ערבית טהורה אחרת. בטלפון ובמכתבים – כאשר אי־אפשר היה להיפגש – המשיכו ערבים בודדים בימים הקשים ביותר, להודיע על מקרי סכנה ולהזהיר מפניהם. מעשה בפועל יהודי שנשבה עם פועלים ערבים לבין כנופיה ולא גילו הפועלים הערבים כי ביניהם יש יהודי, ובזה סיכנו את חייהם הם. ומעשים ביהודים בודדים שנפלו לבין כנופיות או נפגשו בודדים עם ראשי כנופיות במאוּרותיהם הם ורק דברת ״הן־צדק״ ביניהם. ורבי־הטבחים ניסו להתפּאר במקרים אלה, כי גם עליהם חזקו רגשי התועבה בארץ על מעשי הרציחות. ערבים יזכירו פעם בעונג גילויי אנושיות בודדים וישתדלו להשכיח כסיוט מר את פרשת הטרור כולה.

ממלכות קרובות ורחוקות ליבּו את תנועת הרצח לצרכיהם. במדינות הערביות הקרובות היו תקיפים חשובים מעונינים להפנות את תשומת הלב של מלחמת הדעות והמעמדות והאישים אל הארץ השכנה שבה נלחם כביכול האיסלאם על נכסים יקרים, ועם מוסלמי מגין כביכול על חרותו. תקיפים פּדוּ את נפשם בתרומות כסף, כופר נפש, ובינתים עשו את מלאכת הביזה החוּקית בעסקיהם ובמשרותיהם החברתיות והממשלתיות. ראשי שלטון הביטו בעין יפה על גיוס אספסוף, או מרי־נפש או חמוּמי מדיניות מתלהבים למלחמה בארץ אחרת, על מנת שיוציאו אתם את הנשק והכדוּרים והכספים שברשותם. ארץ־ישראל שימשה לכל המדינאים המעונינים האלה כעין בור ניקוּז. אם הרחיקו ראות או לא, שאלה אחרת היא. אבל היתה הרגשה כזאת, כלפי גיוס אנשים לכנופיות לארץ־ישראל.

ולמותר לכנות בשם את שתי הממלכות האדירות המסייעות בידי הטרור הערבי בארץ־ישראל, מחמת חשבונות נגד יהודים ונגד אנגלים ולמען אש המלחמה שלא תדעך. וכל אלה ביקשו להכניס גם אותנו אל מעגל הטרור. אך אנחנו לא נפתינו אחרי ״הדר״ הרפתקאות. לא הלכנו אחרי רגשי הנקמה. לא בזבזנו לריק את הכוחות לסיפוקי נפש רגעיים שבגבורה שלאחר־יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה. ותוך כדי התגוננותנו במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשינו בארץ.

תש״א – הישוב בנפתולי השנה

מכאן מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר… אך לא ניצח ההפקר, לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני.

רחבו ועמקו גם בתש״א חיי הישוב העברי בארץ־ישראל, אשר עבר השנה את סף חצי המיליון.

במסגרת מעט הקרקע, מסגרות לשלטונו העצמי, צר לישוב מהכיל את כוחות־היצירה שלו, את שאיפותיו, צרכיו ואת עים־גליו. גלשו השנה שפכים קטנים מאונו אל ארצות סמוכות, אם בדמות אלפי חיילים מתנדבים למלחמת הגורל באויבי־האדם; אם בפאר תערוכת תעשיות ארץ־ישראליות בבירת מצרים ואם בהופעת תזמורת מהוללה המביאה את נוהם שכינת הנגינה האמנותית לרבבות מאזינים במחנות שבויים, כאחים לצרה לבני עמים אדירים, ובפלוגות־מחץ מנצחות ועושות גבורות נפלאות – בכל מופיעים השנה בני הישוב שלנו גם מחוץ לתחומינו הצרים, ויחד אתנו הם משוועים לאפשרויות של חיים, של גאולה מהגולה ושל השתרשות איתנה בארץ־ישראל.

* * *

איש הישוב עבד השנה יותר ועבד קשה, אך קשיים חדשים נוספו בחייו של איש העבודה הזה. מקום העבודה הוא בחלק גדול במחנות, והוא זמני מאוד. ובעיקר – גבר היוקר ורב גם הצמצום הפיסי בחמרי מזון.

– – – שפרה יותר מנת חלקו של העובד במשקו העצמי. עם כל נטל הרבית בעד הון שקשה יותר ויותר להשיגו, באין גידול באוצרות ההון הלאומי ובהצטמצם האשראי בבנקים, הצליח העובד במשקו הקיבוצי או השיתופי לבלי רדת מרמת־חייו ולבלי הפסק את עבודת היצירה המבורכת שלו. שרשרת העזרה ההדדית האמיתית, המתבטאת בשיתוף משקי בקיבוץ, במושב או בקואופרטיב־המלאכה, מסייעת בידי האוחז בה להדוף, יותר מאשר יכול העובד הבודד, את התקפות המחסור הנגרם על־ידי המלחמה. מחוץ לבודדים יוצאים מן הכלל עברו משקינו הכפריים והעירוניים את השנה בהצלחה חמרית, פסקו מהשקיע השקעות־הרחבה.

ואף כי הדברים האלה ידועים ברחבי הכלל, לא נתרחבה השנה הרבה זירת הקיבוץ והקואופרטיב. לא חש העובד הבודד להישלב בשרשרת זו, אף לא פסקה השנה גם אותה מקצת יציאה מקיבוצים וקבוצות, שהיא ישנה כל השנים, בצידה של תנועת הכניסה אליהם.

– – – המלחמה היא לאנושיות תקופת ההקרבה העצמית הגדולה, אך גם תקופת הכפיה הקיצונית ביותר. איך יקיים ציבור גדול את התחייבויותיו, אם לא תהיה מסגרת־ברזל להחלטות שנתקבלו אתמול ולא תעורערנה היום? המלחמה תובעת יותר ויותר מהאדם לוותר על נוחיות, על רכוש, על הכנסות, נטיות ומנהגים. היא תובעת גם את כל החיים, עד הקרבתם המלאה. ההצלחה במלחמה והנצחון בה תלויים אולי בעיקר ביכולת הגיוס של כל הערכים האלה.

והישוב יש לו כל הצרכים של עם נלחם, יש לו גם כל השאיפות האלה, אך אין לו מכשיר של שלטון עצמי, שתאפשר לו להוציא לפועל את רצונותיו האמיתיים העמוקים. בתש״א יותר מבכל שנה אחרת, נשמעה בפי רבים השאלה התמימה: ״מדוע לא הכריזה הנהלת הסוכנות גיוס־חובה?״ – בתש״א יותר מבכל שנה אחרת הרגיש הישוב בחוסר סמכות למוסדותיו להטיל מסים ממש ולא רק חובה מוסרית של תשלומים. הכל היו רוצים שתהא תמיכה למשפחת החייל, שיוכנו קרקע וכספים להתישבותו בעתיד. אין חילוקי דעות בדבר. אך הדבר אינו נעשה באין חישוקים של קיימא לחשקים ציבוריים ומוסריים.

ואולם גם בלי סמכות חותר הישוב העברי כל ששים השנים (של מנין ״חדישותו״) למילוי צרכיו הציבוריים. ובתש״א נסתעפו התביעות הציבוריות מאת היחיד, ויותר קשה ופחות נוח, ליחיד למלאן. על כן תרבה ההתנגדות, ירבו המדנים בציונות, כי יש אי־רצון ורוגז, המשמשים קרקע־מזון מצוין בשביל אלה הזקוקים לחומר מפוצץ. מכאן גילויי ההתנגדות המתגברת למוסדות הלאומיים, ולכל מוסד מוסמך שהוא, אם רק אין לו כפיה ממשלתית. מתנפלים לא רק על הנהלת הסוכנות, העומדת בראש עם לוחם ככל העמים, ובלי האמצעים השלטוניים של העם הזעיר ביותר. כל מוסד ציבורי התובע מאת חוגיו מאמצים מוגברים, בתוקף המצב של שעת־חירום, זוכה לאיומי־שבירה, להתנקשויות, לעלבונות. הניגוד הגדול בין כפיה מלאה שהונהגה בכל ארץ לוחמת וכמעט בכל שטחי החיים, ובין ההיתר המלא השורר אצלנו לפרוק עול – הוא המבאר את דמות הציבוריות של הישוב העברי בארץ־ישראל בשנת תש״א. מצד אחד מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ונענים במלוא הכוחות לאשר ייתבעו על־ידי שליחי הציבור המוסמכים, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר. ואי־אפשר שמחנה הנאמנים לא יימצאו בו ״נמלכים״ ובורחים ונמלטים ממנו, מחמת כובד של עול ונוכח פיתוּי ההפקר שבצד השני, הקורא לעצמו אופּוזיציה. רק חושים עמוקים שידריכו את העומדים בראש הציבור לדעת את גבולות המתח האפשרי והמותר להטילו על ציבור נשמע מרצון – רק חושים כאלה יכולים להציל את הציבוריות שלנו ולהעבירנו בשלום בימים נוראים אלה.

אך לא ניצח ההפקר. הישוב נכנס ככלות הכל לתש״ב כציבור מאוגד שהנהגתו עמו (בתפקיד שלא היה כמוהו בדברי הימים) ומחנות מלוכדים עומדים במערכתו. לא הצליח ההפקר להבזות את מעשה הבנין, לא הצליחה לעשות זאת גם הציניות, לא מעשי הרס של מופקרים בפנים ולא מעשי חתירה של כוחות מתוקנים ואדיבים מבחוץ. עוד הסתננו סילונות עליה, בדרכים ובמעקלים לא ידעום תולדות האנושיות, וקדושת העליה לא נתחללה בהכרת העם והישוב. ההנהגה הציונית פתחה שבילים וקפנדריות לעולים סביב כל כדור הארץ, ביבשה, בים ובאויר. למרות הפרעות מתמידות הנמשכות עשרות שנים, לא דללו מעינות ההון הלאומי, והיו גם בתש״א מקצת אמצעים להרחבת הכפר העברי ולהרחבת התעשיה, לרכישת קרקע ולהגדלת תורה מעשית במוסדות מחקר והדרכה. העזרה הסוציאלית בישוב לא שותקה. תורמיה הראשיים היו גם בתש״א ציבור העובדים המקיים את מוסדות העזרה ההדדית שלו ומשתתף במוסדות העזרה הכלליים, אך אין להעלים עין מזה שעשו גם מעמדות אחרים בישוב. אשמתם היא רק שלא עשו כמלוא יכולתם, או בחלק נכבד שלה. העזרה הסוציאלית אינה מקיפה את כל הצרכים, אך גם השנה התקדמה בשיפּוּר שיטותיה ותכליתיוּתה. מחלקת הועד הלאומי העוסקת בשטח זה, ודאי שהיא מהמשובחים שבמוסדות.

כמיהתו של הישוב להבראה־פּרודוקטיבית בוטאה השנה בצפיפות ההולכת וגדלה בבתי הספר למלאכה ובשעורי הערב להשתלמוּת במלאכות; בנהירתם של חלשי גוף אל העבודות הקלות החדשות, כגון ליטוש יהלומים; בהיענות הנהדרה של הנוער הלומד להתגייס לעבודת כמה שבועות במשקים החקלאיים, תנועה שהקיפה כלהבה 2500 בחורים ובחורות, והעידה על אפשרויות חשובות להפרות את הכמיהה הזאת על־ידי יצירת דפוסים חדשים למילויה; בהצלחתם של מוסדות החינוך המנחים את חניכיהם בדרך החקלאות והעבודה. אף רוח החלוציות וההעפלה במידה שהיא מפעמת בלב הנוער שלנו מתבטאת יותר במגמת העבודה והיצירה מאשר במגמות־ספורט, שגם בהם אמנם יכולה להיות רוח־יצירה.

* * *

מספר כפרינו גדל רק במעט. קמה השנה לתחיה ״פוריה״ באונם ובחלוציותם של חברי קבוצת ״אלומות״ ובעזרתם של מוסדות הסתדרותיים וישוביים; פעמי הגואלים הגיעו גם ל״רוחמה״, שהיתה כבר שנים רבות לא־רוחמה, שערבים החריבוה. – – – נוסדו שני ישובים חדשים: בצפון החולה (האחד על שם נחמיה די־לימה) ובעמק בית־שאן (קבוצת ״אבוקה״ מהשומרון). מתכונן יסודם של כמה כפרים חדשים בראשית תש״ב. הקרן־הקיימת הוסיפה לנו בתש״א עוד שלוש רבבות דונמים, מלבד אשר גאלה אדמות עבריות שהיו כבר בידי זרים. אכן, אין זה מוחה את הצער על אבדן שטחי פרדסים יהודים, שפרדסנים מכרו השנה אל מחוצה לרשותנו בכמה מושבות ביהודה. והבעיה של בריחת רכוש נוסף עודה תלויה על ראשינו (בעיה זו היתה חריפה ברגעי סכנת פלישה לארץ, כאשר ברחו עשירים והונם אתם ומפעליהם כאן כמעט הפקר).

אך החקלאות העברית גדלה השנה בתוכה. נתרחבו השטחים הזרועים תבואות, והוגדל במעט גם שטח המטעים (לא הדרים, כמובן). גידול עצום היה בייצור המספוא, תפוחי־האדמה והפירות. תנובת החלב עלתה, עשתרות הצאן גדלו ונתרחבה המגמה לגידול בעלי חיים שונים, ובהם בהמות עבודה. – – – פרח מקצוע חדש – גידול זרעים, והתקדמה גם ההתחלה הקטנה של גידול צמחי רפואה ועיבוּדם.

הכפר העברי התקדם בתש״א גם מבחינת השתחררותו מהבדידות, וכמה ישובים נקשרו בכבישים חדשים אל עורקי התחבורה בארץ. אף הולך הכפר ונהפך למרכז פעילות ישובית ענפה. החינוך, המרגוע (בתי־הבראה) מתרכזים יותר ויותר בכפר וכן המלאכה והחרושת. כל אלה יוצרים יחד את הפרצוף החדש של הכפר העברי שימזג בתוכו גם מהסגולות שנחשבו פעם כאלו שייכות רק לעיר. בכוח הקוממיות הרוחנית והציבורית של משקי העובדים (וכיום – גם במידת־מה בכוח הקוממיות המשקית של כל חקלאי בתקופת־מלחמה) עומד האכר העברי כאיש מעמד מכובד בישוב ובארץ. בלב שקט ובטוח יכול המחנך העברי להצביע בפני חניכיו אל הכפר ולהדריכם אליו. המאור הציוני והאנושי שבעבודת־האדמה ובעובד־האדמה – במילואו.

* * *

והאילן השני של המשק העברי, אילן־התעשיה, שרשיו ונופו התפשטו בתש״א ופירותיו מתבקשים ונחטפים בעודם ביד. מאמץ־המלחמה הבריטי רואה היטב – ומראה עכשיו ברבים בתערוכת־קהיר – את כל אשר עושה ויכולה לעשות ארץ־ישראל למען הצבא.

– – – חידושי החרושת לא פסקו גם בימי המלחמה. בתש״א החלו מייצרים בארץ־ישראל כמה סוגי מכונות, מכשירים מועילים לצבא, כמה מוצרים הנחוצים להפעלת מקצועות תעשיה, מכשירי עבודה ואריזה, כמה מיני מזון, מוצרי רפואה, שאין להשיגם בכל המזרח־התיכון. נתגלו בישוב בעלי מקצוע, שלא ידענו עליהם. – – – היזמה היהודית שוב פורחת, אך לא במגדלי־אויר, אלא בשטח הפורה של מלאכה ותעשיה.

– – – יזמת הפועלים ומוסדותיהם בשטח התעשיה היא כבר עובדה, אשר לשוא ינסו מתנגדינו המעמדיים לערער אותה. – – – בתש״א נכנסה חברת־הפועלים הגדולה סולל־בונה רשמית לעסקי תעשיה. גוש המושבים גם הוא הצטרף לעודרים במערכה זו, שבה עסקו כבר קודם הקיבוץ־המאוחד והשומר־הצעיר ובזמן האחרון גם חבר־הקבוּצות. התעשיה בארץ־ישראל חדלה להיות שם נרדף עם בעל הון פרטי, התעשיה יסוד חשוב לעצמו, ובצוּרות בעלוּת שונות.

* * *

גם בחקלאות וגם בתעשיה היתה בולטת מאוד עזרתם של המחקר והמדע העברי הניתנת לענפי משק אלו על־ידי האוניברסיטה העברית, הטכניון העברי, תחנות הנסיון ומכון־זיו והדסה. הנהלת הסוכנות פתחה את כל המוסדות האלה בפני כל שואל לשיפור משק והאדרתו. ניסיונות חימיים וטכניים חקלאיים ותעשייתיים חשובים הלכו ונעשו במשך השנה והולכים ונמשכים במוסדות האלה, פעוּלות־הדגמה חלוציות של ייצוּר תוצרות חדשות לעידוד היזמה ולגיוון התוצרת.

* * *

– – – וכה עברה עלינו הראשונה בשנות המאה החדשה:

אוחזים בעוז בקרנות המולדת ודבקים בה;

נושעים פתאום מנחשולי־האויב שכבר קרבו בשנה הזאת אל גבולותינו. האויב נאלץ מסיבות בלתי תלויות בנו להסתלק.

מוסיפים להעמיק ולהרחיב את יסודות ביתנו הלאומי, להיטיב את מחיית העם אשר אתנו ולהכין את הדרוש לבוא אחים פזורים שעיניהם כלות לישועה מכאן;

מרגישים את האחריות ההיסטורית של השעה ומתאמצים להיות ראויים לה. ובכל זאת מתרוצצים בינינו פורקי־עול; מתנודדים באין מיבנה מדיני מוצק, ובכל זאת מקיימים את שלד הבית־הלאומי שלא יתפרק; בועטים בהנהגה שלא היתה כמוה לערוּת, מסירוּת והכרת־אחריות, ובכל זאת נשמעים ומקיימים ברגעים מכריעים את מינימום הקשר של אברי גוף חי; סובלים במשקנו מתשישות גלותית של שכבות רבות, אך מוסיפים להכות שרשים ולהצמיח ענפים ופירות סביב גזע כלכלתנו האיתן;

ועל הכל – לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני. מוסיפה לרחף עלינו שכינת הציונות, הדאגה לאחים בגולה, הרצון לגונן ולהציל, להביא ולקלוט ולהבריא והרי לא נואשנו מעצמנו כל עוד אנו חשים בתוכנו את הצמאון לקוממיות מלאה.

---

עם השואה המתקרבת

מאת

יצחק בן־דור

בדמנו אנו חיים והוגים, ועם שרוחנו נטרפת מזעם וכאב, הננו מוכרחים לשמור על קרירות ההגיון, ויקוב דין הבנין את תהומות הצער, וישוב נשב לחשוף כל שביל־מוצא ממצוקות היום אל רווחת המחר.

בצל העננים הקודרים

מחנות פליטים, מאמצים להספקה עצמית – אלה שני שבילי הצלה בשואה הזאת, המחמירה יום־יום בעולם היהודי. באלה מנצנץ אור־תקוה. ההון היהודי נשדד לעין השמש בשיטות ובקנה־מדה שכמעט לא נודעו עד עתה. נחרבים המקורות שמהם צריכה היתה ארץ־ישראל לשאוב עוד עשרות בשנים. רבבות פליטים חסרי־כל נתונים בלי כל ברירה אחרת בין ארץ־ישראל למצולות־ים – בצל אלה אנו נתבעים לקבוע את תכנית הפעולה המשקית־הציבורית. אילו יכולנו, היינו צריכים להתאים את כל המשק לצרכי הרגע.

איננו יודעים איך – הפליטים היהודים יפרצו, הם מוכרחים לפרוץ, את הגדרות הסוגרות. הם מוכרחים יהיו לבוא במספרים שאינם נספגים ללא מאמצים מיוחדים בגוף המשקי הקיים של הישוב העברי.

– – – הפליטים יהיו זקוקים לצל־קורה, למחסה. הבנינים שלנו אינם מספיקים.

הם יהיו זקוקים לאוכל, אוכל זול. הנקנה אותו מן החוץ? מה ערך למעט הכסף שהננו יכולים עוד לגייס מתוכנו? בהישדד עשרות מיליוני לירות מאתנו, מאין נמלא כה מהר את החסר? מה דלים אוצרותינו למעשה. כל פרוטה שיוצאת החוצה תשאיר אחריה חור, רעב, מחסור. אנו מחויבים להכין את יכולת התפוקה בתוצרת חקלאית. זרם הפליטים הזעיר של היום, הכביר של מחר, צריך לאכול משלנו – משלו. זה יקל על הישוב, זה יחזק את כוח קליטתנו, זה יקל על הפליטים להיקלט אל תוך מנגנון־יצרני מתרחב.

הרואים אנו יפה את מורא־ההוד שבכל הפעולה בעד התוצרת העברית? חקלאית וחרשתית? המסבירים אנו את כל גורליותה של הבעיה?

מאריגת בד לאוהל לפליט, למחנות הפליטים, מהצמחת צנון לסעודתם הראשונה של הרעבים, רעבים עד להתעלף על פני ימים, מהחלוק הראשון לגוף במקום הכותונת שבלתה מזוהמה בדרך היסורים – עד לכלי בו יעבדו, עד לשמיכה בו¹ יתכסו – אם נסדר את ייצורם של כל אלה הן נציל בזה הרבה.

הדברים כה פשוטים ונראים כה חילוניים בחיי יום־יום, והם כל כך איומים כעת, כשכה מתמוטטת הגולה ובמצב כזה מסתננים אלינו מעט ניצולים. כמה היינו יכולים להציל אילו נפקחו עינינו לראות את הדברים כמו שהם, בהיקף האמיתי של הסופה העולמית המתחוללת על ראשינו, אילו יכולנו לקבל עלינו משטר הצלה, אילו נתגייסו הרגשות, לדחות הצידה את הטפל ברגע זה – אם כי הוא חשוב בימים כתיקונם – ולרתום את עצמנו בצרכי הרגע ההיסטורי.

לעבד עוד שעל קרקע, להצמיח ולהניב עוד מעט מזון, לארוג ולסרוג עוד מעט לבנים ובגדים, להכין עוד נעלים, עוד ועוד מכל מיצרך ומיצרך, לסדר יכולת־ייצור מתגברת – דבר שהוא מעלה מכוחו של היחיד, ושהוא אפשרי בידי ציבור מאוגד – על אלה עלינו להכריז כעל הצו העליון של השעה, אם אנו רוצים בחיים.

אין דאגות משק יותר ריאליות מאשר אלה. אין כאן צלילה לתוך אידיאלים רחוקים, לתוך חזון ימות המשיח. הרעה כבר הדביקה אותנו. הקרנים מגיעות כבר אלינו. רק מסתירים ראש בנוצה אנו, אם איננו מביטים בעינים פקוחות אל המתרחש סביבנו ובתוכנו ואם איננו מבחינים ברור את צעדי הגורל. התאבקות משקית עצומה עומדת בפני הישוב. התאבקות למען הצל מה שאפשר מתוך הדליקה. ורק תוך כדי הצלה נתחזק. במידה שנסגל את המשק שלנו, מתוך מאמצים ציבוריים עליונים, לקלוט יותר עולים, לבטל כל חוסר עבודה וכל רע בישוב, – באותה מדה יגבר הכוח ותיהדפנה הסכנות.

אנו נתבעים למהפכה קטנה זו במחשבה הציבורית: פנינו לפליטים ולהצלתם על־ידי קליטה של מחיה ופרנסה. אם שלוש שנות חירום הרגילונו לראות את עצמנו כאילו בזמן כתיקונו, הנה באו הזעזועים בגולה והם מטלטלים שוב את הישוב בטלטלה שאסור להתעלם ממנו². דרגת החירום עלתה, ודרגת המאמצים המחשבתיים והסידוריים צריכים להיות כיום לא כזו שבהצלת־הזולת אלא זו שבהצלה עצמית. לשוא יאמר מישהו בישוב כי יוכל לשבת בשלוה כשהסופה כבר צנפה חלקים כה גדולים בגולה.

כל יום של דיחוי – אבוד. למטה־ההצלה צריך לדאוג מיד. הניצולים מתדפקים כבר לרבבות בשער.

21.11.38

שקר הדבר

אבדה לנו עוד עמדה כלכלית אדירה בהיכבש צ’אֶכוסלוואקיה לפני הצוררים. נסתתמו עוד מקורות שמהם צריך היה להוסיף ולזרום הון פרטי והון קרנות לאומיות. נחרבה יהדות שהיתה צריכה להוסיף ולשלוח לנו אומנים ובעלי תעשיה בצידם של חלוצי חקלאות ועבודה. נכרתו עוד שרשים שמהם יונק משקנו הלאומי הנבנה בארץ.

יהודי צ’אֶכוסלוואקיה לא הצילו מהונם כמה שיכלו להציל ולהעביר לארץ־ישראל בעוד זמן. לא עת לדבר אליהם משפטים, כשהאסון מעיק עליהם באכזריות כזאת. אך האם עשינו די כדי למשוך משם בעוד זמן בעלי הון ותעשיה שיעברו הנה?

הנעשה זאת מעתה בשביל תפוצות אחרות, שהסכנה מחמירה עליהם?

אילו היו לנו די מכשירים משקיים־ציבוריים למשוך הון ולהעסיקו אצלנו בדרך פוריה היינו מצילים הרבה יותר. כמעשה הקרן־הקיימת וחברת־ניר יכול היה להיעשות יותר. אילו היתה לנו חברה ציבורית לתעשיה היינו מספיקים ליסד כאן לא מעט מפעלי תעשיה בהונם של יהודי גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלוואקיה, שרובו כבר הוחרם ושגם שאריתו כעת אבודה. עד שאנו תוהים, אם כבר למדו יהודי הגולה לקח, הלומדים אנו אותו לגבי חובת ההצלה?

גם המשבר המדיני החדש שכבר נכנסנו לתוכו דורש את דרישותיו המשקיות הוא, כדי שלא נישבר בו. הוא דורש קודם כל את מרום־ההתגברות על החושים כדי להתמיד בעבודה, ולהתמיד בעבודה לא מתוך אדישות ולא מתוך “מה איכפּת לי” או מתוך זלזול כלשהו בחובות הציבוריות הקשות שהשעה תטיל על כל אחד מאתנו, לא מתוך בריחה אל השקט והאידיליה, אלא להתמיד מתוך עירוּת ומתוך מלוא־הכרה כי זוהי חובת־חזית. כושר המלחמה שלנו וכושר ההתגוננות תלויים במידת היותנו עם־אכרים, עם עובדים, שאינו פוסק ממאמציו ליצור יותר ויותר בעצמו לעצמו ומשלו ועם עודפים לזולתו.

עוד ישוב ועוד ישוב, עוד שטח קרקע ברשותנו – הם בבחינת משא שאינו מעייף אלא מקנה כוח. עוד עדר ועוד להקת־עוף, מרבה־נכסים ומרבה־דאגה כאלה מקיל על הקיום, על קליטת עוד מאה ועוד מאה עולים, אף מעלה את ערכנו בשער המדיני.

זו התרופה – כאויר נקי, כיסוד־מזון לקיום הגוף, כחיזוק הנשימה וכליה, כבסיס המקיים את הגוף שלא יתפורר לתוך חלל ריק. הגוף הממלא את תפקידיו הפיסיים כתיקונם יכול להאבק, לחדש, לנצח ולכבוש. לגבי העבודה והיצירה המשקית אין בין ימים כתיקונם לימי מיבחן מלחמתי אלא משנה־דריכות והכפלת מאמצים בלבד.

21.11.38

* * *

אַל תוזנח החזית הכלכלית! אַל ניתן לדכאון מדיני שירפה את ידינו! שלוש שנים נמשכת ההתנכלות לכוחנו הישובי וזו העלתה חרס. הננו חזקים היום הרבה משהיינו באפריל 1936. שרשרת הרציחות וההתנקשויות הגופניות לא ביטלה אותנו מהעבודה. אַל ניכנע לרפיון גם עכשיו. ראשית אי־הכניעה – קיום המשק והרחבתו. נמרוד קודם כל בסכנת השיתוק של מפעלנו החי, הצופן בתוכו את זרע השגשוג וההתרחבות. ככל שנקיים את המשק ונרחיבו, יהיה לנו יותר כוח לפעולות מדיניות ולפעולות־בטחון. נשנן זאת לנער ולזקן, לאיש ולאשה. פטיש־העבודה והיצירה הוא הנשק הראשון, הנותן יכולת גם למחוץ ראש אויב.

* * *

– – – איחוּדים משקיים והסכמים משקיים – הם מהאמצעים הראשונים שאנו מצווים לנקוט בהם, כדי לסלק תקלות מהחזית הכלכלית, שהיא הבסיס לנו. אין דבר הגיוני יותר מאשר למהר ולבצר כל מקום תורפּה שבידינו לבצרו.

מה לעשות? – מן הקל אל הכבד. אל יחכה איש עד ההכרזות הדרמתיות. יתחיל איש איש בפנתו.

הא' של משטר כלכלי לשעת־חירום הוא שלא להוציא פרוטה אל מחוץ למעגל משק האומה, אלא אם הכורח הוא ודאי. רק מה שאי־אפשר להשיג מתוצרת המשק וגם אי־אפשר להחליפו במשהו מתוצרת המשק – רק אותו מותר (לפעמים צריך) לקנותו מן החוץ.

8.3.39

* * *

– – – איש־הציבור ומוסד־הציבור חייבים לקבל עליהם את משטר־החירום קודם כל בפעלתנות ובעוז הדרושים לשעה הזאת. מה שהשיגרה עיכבה בימים רגילים (כלומר שנדמו לנו רגילים ולמעשה לא היו לנו ממין זה כלל), צריך לבוא עתה עם התנערות הרגשות והחושים. תסולק האטיות ותגורש הרשלנות בלי רחם. ירתום איש את עצמו במוסד למשנה־משא ויונהגו סדרי־חירום בכל מוסד, כדי שתהיה האוירה הכללית בשביל העבודה אוירה של מעמסה וטוהר.

– – – עתה – יותר שמירה על הזמן, על הרגעים הנוקפים ואינם חוזרים. עתה – להחיש ולמלא את החסר (וכמה חסר!). עתה הפרוטה כמים בעיר נצורה. עתה כול³ הזנחה – כעזוב הזקיף את המשמר, להשאיר את העמדה פרוצה לאויב.

– – – ועוד: בימי החירום נחוץ ביותר המופת מצד המפקד. אם להסתער – יזנק הקצין ראשון ואז יהא כוח בחבריו לרוץ ואפילו לעבור אותו. לפקודה ולהוראה הבאות מאחורי הגב אין תוקף, נוכח סכנת האש.

– – – כורח הגאולה הם המצווים עלינו חיים מוסדרים, חסכוניים, חיי התקדמות בלתי פוסקת בייצור, בסיפוק־צרכים עצמי, בכיבוש קרקע וים ואויר, באחוה, בחלוקה צודקת של המעמסה וההנאה, בשויון. הן הגזירות אינן אלא כצלצול הפעמון המזכיר לנו את החובה והתכנית, שלא הפעמון יצר אותן. ואם אמנם תפעלנה הגזירות את פעולת הפעמון, ואנו נוציא מתוק מעז, הרי גם זו לטובה.

– – – אל תרפה הופעה זו – השתמטות מכל המינים – את הידים, מה ערכם של מנוּוָנים אלה, נוכח שלהבת ההתנדבות וההקרבה העצמית, השורפת זה עשרות שנים חיים ומרץ וכספים, השלהבת שהקימה את כל הבנין הזה המופלא, כמו שהנהו, על כל מגרעותיו ושגרפה כבר מאות אלפים אתה? והן היתה השלהבת תמיד פנימית, מעוטפת גלימות־צניעות אפורות ורק בכוח אש־האמת שלה יצרה את העם־מעט הזה. כן יהיה גם להלן, למרות ההופעות המדכאות של השתמטות וניצול מסביב. את מלחמתנו בהן נמשיך לפי התנאים המתאימים לשעה, אם כי בלי כל רגשי נקמה. יש אנשים שבלי שוט שלטון אי־אפשר להניע אותם. את זה לא נשנה מעיקרו, אם כי אנו יכולים להפחית את מספרם של האנשים האלה על־ידי חיזוק הדוגמה והמופת שנשמש בעצמנו.

31.5.30 ⁴

* * *

הקונגרס הציוני הכ"א לא ימלא את תפקידו, אם יצטמצם בדיונים פוליטיים בלבד. תהיינה החלטותיו המדיניות כאשר תהיינה, אין הן עלולות להתגשם אלא במאמץ כל הכוחות החמריים והמוסריים העומדים לרשות הישוב בארץ־ישראל ועם ישראל בתפוצות הגולה. התפוררות הכוח היהודי שהגיעה ברוב הארצות למדרגה מבהילה, מטילה אחריות יתר על הישוב בארץ־ישראל. עליו לכונן את חייו הכלכליים והמדיניים, עד שלא יהיה תלוי לא בנדבות הגולה ולא בחסדי השלטונות.

הצעות ומעשים

הדונקירק שלנו

כשהיו האנגלים נאלצים לבצע את ה“דונקירק” שלהם, היו להם כלי שיט לרוב. צי המלחמה לא רק שהגן על הפינוי, אלא גם קלט ניצולים, ופשוט – הסיע אותם אל חוף המולדת.

היו אניות סוחר ומשא, ספינות־עבודה ודיג, סירות טיול וספורט, כל כלי־שייט, קטן או גדול נרצה והובא אל החוף הצרפתי.

והנה עומדים אנו עתה בפרשת דונקירק שלנו, ואנו צריכים לקרוע את הים התיכון בפני הניצולים אשר בעברו השני. היכן⁵ כלי־השייט שלנו? נכון הדבר שהממשלה הבריטית החרימה את המעט־מזעיר שהיה לנו, אבל כבר הושבו כמה סירות, ולוּ היו לנו יותר, היו אמנם מחרימים יותר, אבל גם מחזירים יותר. ולא היינו עומדים כיום כה דלים וכה ריקים. אולם מדוע לא בנינו בחדשים האחרונים? והלא יש לנו יכולת־בניה.

– – – כשהיו האנגלים נאלצים לבצע אז את הפינוי שלהם הוזעק העם לעזרה. ממסעדה למסעדה הלכו אנשים וקראו בסוד זה לזה לצאת הימה בכל “קליפת־אגוז” שישנה. והתנדבו. אחזה שלהבת קודש את העם מקצה ועד קצה. אז יצאו נערות רכות בשנים ונהגו ספינות בימים סוערים, כי הגברים היו מגוייסים זה מכבר.

זקנים שפרשו חזרו אל גלגלי־ההגה. איש לרעהו עזר ויעץ, כיצד להחזיק מעמד על המים, ובלבד להרבות את האפשרויות להציל. ועל החוף עמדו נשים ואנשים מכל הגילים וקיבלו את פני הבאים, להשיב נפשם להורות להם מה יעשו, ולהקל עליהם את משא האסון.

הנקראנו כבר אנו? ואולי יש מי שחושב, כי אצלנו לא היה כל צורך לגייס עזרה רחבה, עממית, בשביל הדונקירק העגום שלנו?

הצי הגרמני – שלל למנצחים

– – – בצדק יחולק הצי הגרמני שלל למנצחים: לרוסיה, לאנגליה ולארצות־הברית.

ואולי תימצא מעט נדיבות לב בכל השלוש, או לפחות באחת מהן, לומר: האניות הגרמניות תעסוקנה עכשיו בהצלת יהודים מעמקי הבכא אל ביתם הלאומי. גדול.

ונדמה שהיינו מוצאים תומכים בדרישה כזאת: מי לא יכיר שמגיעים לנו פיצויים מגרמניה? ולא רק מגרמניה. ייתכן שמגיעים לנו פיצויים גם מהמנצחים.

והשאלה היא: הדרשנו, הדורשים אנו, הנדרוש?

11.10.45

מלאָכות הבית־הלאומי לגונן ולהציל

איך ישיג הבית הלאומי במהרה את הזכויות הנחוצות לו כדי לגונן ולהציל את שארית ישראל בממלכות הצורר, לסדר את פליטי החרב ואת פליטי האיבה, לגבות את הפיצויים המגיעים לנו מאת התוקף?

המדובר הוא על הזכויות המדיניות. הן־הן שחסרו לנו ושבגלל חסרונן כה מעט המעשה שהספקנו לעשות, ושאם חס וחלילה נחסר אותן גם להלן לא נוכל לעשות גם בעתיד הרבה יותר.

והזכויות המדיניות המדוברות הן בשני סעיפים עיקריים:

א. הנציגות במוסדות בינלאומיים שסמכות פעולותיהן נוגעת ליהודים נגועי המלחמה; נציגות שות־מעמד דיפלומטי, דומה לזה של כל מדינה אחרת.

ב. זכות הפעולה העצמאית, כזכות הניתנת על־ידי קברניטי עמי הברית לכל ממשלה מממשלות הברית. קיום משרדים ונציגויות, החזקת צירים, מיופי־כוח ובעלי מעמד דיפלומטי שלם, בכל בירה ועיר ומקום שיימצאו ראויים לכך לתועלת המעשה; הנהלת מערכת הובלה בים, ביבשה ובאויר במלוא היכולת שלנו, תחת דגלנו וברשותנו; משא־ומתן עם עמים וממשלות, בין אלה במעגל הברית ובין נייטרליים; פניה אל אוכלוסי האויב באזהרות על־ידי שידורי רדיו ובכרוזים; קשרים עם תפוצות היהודים בארצות האויב ועם חבורות היהודים הנלחמות באויב. ציר הברית ליד המלאכות שלנו יפקח על כשרות הפעולות מבחינת עניני המלחמה ממש, שלא ניכשל במעשים העלולים להחליש את המכות שהנהלת־המלחמה מכה את האויב. זו ההגבלה היחידה המותרת לגבי העבודה הקדושה להצלת היהודים, קרבנות נאציזם וסידורם לחיי בטחון בעתיד. הגבלה זו רצויה לנו, והממונה עליה רצוי לנו כיועץ ועוזר ובמלאו את תפקידו לא ייחשב אצלנו כמכשול ומכשיל.

איך נשיג את כל אלה?

זכויות מדיניות כאלה אין משיגים – כשמבקשים אותן, אבל משיגים הודאה בינלאומית בזכויות, אם נלקחו, בהכרח המצב ובתוקף בגרותו והכשרתו של הלוקח.

נקום ונבחר מלאכוּת־הצלה. נקום ונכריז על זכויותינו וסמכויותינו המדיניות ועל סמכויותיה הרחבות של המלאָכוּת, וההודאה מן החוץ בוא תבוא. יימצאו ידידים שיכירו בנו ממש, ואפילו יעזרו לנו, יהיו מהססים שיתמהמהו אבל יבואו. יהיו גם מתנגדים, שרק בהשפעת האומות הגדולות יענו על כרחם אמן.

אם נגלה את כוח האמונה והפעולה גם יחד בשדה־מדיני רב־אחריות זה, אם נמנה משלחת שתהיה בּבּוּאָה מלאה של הנהגת הבית הלאומי, לכל הטוב והנאה שבה ולמעלה מזה, כלומר שתצרף גם חוגים נוספים להשתתפות במלאָכוּת; אם יהיו חברי המלאכות ראויים לתפקידם ויילחמו לו, ויסכנו את מנוחתם וחייהם, יעזו לסלול לנו נתיבות וקשרים ולא יהיו נעדרים כשרון מעשה וחריצות, הרי רשאים אנו לקוות כי הצלח נצליח.

נעמיד במיבחן את ידידנו⁶ שבאומות העולם. ודאי שרבים מהם יעמדו בו ויתגברו על משפטים קדומים ועל שיגרה בלב החוסמים את כל הדרכים בפנינו. נדרוש מכל בעל מצפּוּן באנושיות להכיר במלאָכוּת הבית הלאומי היהודי היוצאת לאמריקה ואירופה (ולכל מקום אחר שתמצא לנחוץ במהלך עבודתה) לעשות למען אחים כּלואי גיהנום, לעשות כמלוא רצונם של אזרחי הבית הלאומי ובמלוא הסיוע שהם יכולים לגייס מאת כל אשר תדחפנו הכרתו האנושית, נקרא וניענה.

אך תגענה לבירות העולם הידיעות הראשונות בטלגרף ואלחוט מפי הסופרים־המודיעים הנמצאים לרוב בקרבתנו, על החלטתנו הנחרצת ועל התכוּנה להגשימה, ונתעוררו יחידים לעזרתנו. ייענו אנשי רוח, מדינאים, סופרים וחיילים לדרגותיהם. ההופעה לא תובן לרבים מתוך פשטותה הרבה. וכי מה חדש וקשה יש כאן? יהודים דורשים זכות לחַיות את עצמם ואת אחיהם, לחלץ מהתופת את הפליטים, למנוע את האויב מטבוח את השרידים. יהודים בביתם הלאומי מוכנים לעשות למען אחיהם יותר מאשר בן עם אחר, והם דורשים שיוּתרו הכבלים מעל ידיהם, שיתנו להם לעשות, והם יצליחו יותר מאשר הצליחו עד כה אחרים. והשערים שנדפוק עליהם למען הזכויות הם לא שערי נציב עליון כאן, אף לא אשנבי פקידים של משרד המושבות, אם כי הללו יישאלו על כך, ודעתם לא תהא מבוטלת כלל וכלל.

אך תגענה הכרזתנו ודרישותינו על פני גלי האתר לאזני השליטים הגדולים, והם בלבם יסכימו אתנו, כי צדקנו, אם כי אַל לנו לחכות להבעת הסכמה מפורשת מיניה וביה. כאשר יסרבו לנו בראשונה, לא יהא הסירוב מלב שלם. כאשר יצטרכו לאסור ולשפוט את חברי המלאָכוּת על “הפרת” חוקים ותקנות, לא ישפטום בחימה כנה. אולי יהיה חרון־אף על העזה, על התפרצות, אך לא זעם מכלה ומשמיד.

כי ההודאה במלאָכוּת־ההצלה של הבית הלאומי אינה מחייבת שינוי גבולות־ארצות, לא הכנעת צבאות, לא צירוף מדינות לפדרציות, לא סילוק תקיפים, לא פגיעה בעניני אומה ומעמד. דרושה רק התגברות על שיגרה חלודה, רק שבירת סוּגר העוזר לאויב להחזיק בצפרניו את קרבנותיו היהודים, העוזר לו להמשיך בטבח בכל הממדים הרצויים לו.

הן אנו דורשים רק לבטל את שלילת־הזכויות שלנו כעם, רק לקיים במאמר פה חורץ את כל הדברים הטובים והניחומים שהרעיפו עלינו ידידים קרובים ואפילו ידידים צוננים ואפילו מתנגדים. הן איננו דורשים בזה משום אומה לוותר לנו משלה או על חשבונה. הן לא ישמש כסיבה מונעת הנימוק, כי הודאה בינלאומית כזאת תכשיר את הבית הלאומי גם ליהנות מהסכם “החכר־והשאל” ככל ממשלה של עמי הברית (לרבות עבר־הירדן ועיראק) או כממשלה ידידותית, כגון זו של תורכיה. כה קלה הדרישה למלאותה על־ידי מי שהכוח בידו; כה חמורה, גורלית היא בשבילנו, להשיג את מילוּיה או לא.

אסור לנו להסתפק במשא־והמתן הרגיל. אנו ניתן את הדין אם לא נעלה לרמת־עוז. בלי העזה לא נשנה את המצב. כבר ברור וודאי לנו למדי, שבלי ידנו העצמית לא תגדל ההצלה, שאנו הגואלים, ועלינו לקום ולגאול, שהרצון הטוב של ידידים גדולים ונכבדים באומות העולם, לא יבוא לידי מימוש, אם יימשך המצב שהיה קיים כל שנות המלחמה, כלומר שצירי ממשלה זו או אחרת יקבלו מדי פעם הוראה מאת מיניסטריון החוץ שלהם לכלול בין שאר תפקידיהם המרובים, הקשים והמסובכים בימי מלחמה, גם את מלאכת הצלת יהודים. ובכן, איזו רשות יש לנו להחשות? נוכח טרבלינקה ופרפורי פּרטיזנים יהודים בפולין, היכלו אנשים אלה להצליח יותר, אם הצלת יהודים היה אצלם הענין האלף, הטפל לשאר הענינים, הרבה יותר חשובים להם ולשולחיהם? וקידוש השם של בחורים ובחורות מישראל, בודדים ועזובים לנפשם ושואבי כוח אולי רק ממגע רוחני עם הבית הלאומי האידיאלי, מותר לנו להירתע מפני דבר קשה ומפני הנחיצות במעט העזה?

הגויים אינם נותנים לנו לעשות? איזו תשובה היא זאת לקרבנות? מהם נדרוש שילחמו בלי סיכויים כלפי שטן ממוכן (לפחות נתגאה על מלחמתם זו) ובעצמנו נאמר, כי לא נעים לנו להתקוטט קצת עם חסידי אומות הברית, אנגליה אמריקה ורוסיה הסובייטית? משום שלא נעים הדבר וגם כרוך בסכנת… נזיפה או מאסר?

אנו נישאל פעם: הניסיתם לעשות? הניסיתם להמרות את פי המסרבים התקיפים, הקמתם ואמרתם, זכותנו היא ועשה נעשה ואתם אסרונו, השליכונו לבתי סוהר, אם טוב בעיניכם?

יהא בנו הכוח לתאר לנו את הרב הראשי שלנו, חבר המלאָכוּת של הבית הלאומי נאסר באחת הבירות, באחד הנמלים, על שהוא מאמין בשליחות ההצלה שלו ומנסה לנסוע לפי תעודה חתומה על־ידי המלאָכוּת שלנו ושהשוטר הפשוט עדיין לא קבל פקודה להכיר בה. נתאר לנו את המנהיג הדגול נשפט אי־שם באמריקה על ששידר אל היהודים בארצות האויב. נתאר לנו את מדריך הנוער שנתפס ונעצר בדרכו אל הפרטיזנים היהודים. מה יאמר העולם, מה תהא דעת הקהל הנאורה? וקודם כל – מה יגיד עם ישראל? האם לא יתעורר? האם לא ימלאו רבבות את מקום היחידים שייעצרו? האם לא תסוער האומה כולה? האם לא ייחשפו כוחותיה הגנוזים, הנרדמים בחביונם?

העם רוצה גם במעשה וגם בפורקן. המעשה עדיף כי הוא כולל את השנים. אך אם אין נותנים לעשות, ימסור העם את נפשו גם על הפורקן. כה עמוק היגון על האבידות, כה מדכא במעמקי הנפש העלבון על חוסר האפשרויות לפעול, כה בוער במסתרים הזעם על האויב ועל כל הגורמים המסייעים לו, עד שאסור להחניק את כל אלה.

אם לא נתן ביטוי למאוויי ההצלה, שהם אמתיים וחזקים ורבי כוח להפוך עולמות – והורעלנו. השחת נשחית את הדור ואת און־רוחו, אך לא נעלנו אל מרום תפקידו. אוצרות האהבה והרחמים והחימה השפוכה יהיו לבליל ארס, למראה הנצחון, אם “אחרי ההשמד, מתחת רקיע, הצדק יופיע”. הארס יישפך ברחובנו וגם יזרום חוצה. נחשוב על כך. נאמר זאת לעצמנו ונאמר לעולם, בדרשנו שיתנו לנו ידע לפעול ולערות את נפשנו במאמץ הלאומי־האנושי הנעלה ביותר, המחייב ביותר, הדחוף ביותר. לא יהא בזה משום איום על ידידים, אלא אזהרה כנה. כאלה וכאלה עלולות להיות התוצאות של הנידוי הנצחי שאתם מחזיקים בו את עם ישראל בגבול המעמד הממלכתי. הקץ לנידוי, לפחות עתה, נוכח הטבח והצורך לשככו. לא כפתור נוצץ הוא המעמד הממלכתי, הוא רק מגילת־הזכויות לעבוד את עבודתה ההיסטורית של האומה, ועל זה ניהרג. העם לא יושלה על־ידי פלפולים ואמתלאות. העם רוצה זכויות של אומה. שויון. אף מוקדי הגולה האירו לו את המומים ואת התיקון הנחוץ.

אך שמא יאמרו לנו – יערער המערער מבין קוראי השורות האלה: – אם נכיר במלאָכוּת הבית הלאומי כבנציגות דיפּלומטית שלמה, הרי מקבל הבית הלאומי ממילא אישור למעמד של מדינה, וכמדינה יהא הבית הלאומי זכאי לרכוש לו גם את כל שאר הנכסים ולהקים לו את כל שאר הערכים המדיניים שיש לכל מדינה בשטחי התרבות, המדיניות ההתגוננות וכדומה? והלא זה מעמד של עצמאות ממש!

אדרבה, אם כה ייטיבו להבין את המסקנות של הכרח הברזל הנובע מכמיהת גאולה בהתמזגה יחד עם חובת הצלה ועם יכולת הצלה, הרי זה צריך להפחית ולא להרבות את היסוסינו. אמנם, ממרומי מעשי־ההצלה הנרחבים שיהיו מקיפים חלקים גדולים מכדור הארץ וכרוכים בזכויות של עצמאות ממלכתית, לא נוכל ולא נרצה לרדת אל שפל העבדות; תוך כדי המעשה תפתרנה גם בעיות אחרות ותתמלאנה פגימות גדולות שלנו, כי זה כוחו של נצח ישראל לקום מתוך החרבות ולהוָשע מתוך עוצם השוֹאָה, רק אם תהא הרוח בקרב אבלי החורבן ומבכי התלישות. זה ההגיון שבחבלי משיח ושל צירי גאולה. לפיכך נמלא את חובת ההצלה ביתר אש, ביתר מתח. כי רק בהצלה גדולה ניגָאל גם אנו.

לפיכך – נקוּם, נקרא לעם, להיות אתנו בכל כובד משקלו בהופיענו בפני הגויים לתבוע את זכות צלם־אלוהים של אומה, את הרשות לחיות ולחַיות, לגונן ולהציל. נכלכל את מעשינו המדיני הזה בצעדים מחושבים, ברורים, מעוררי־המונים, מרתקי־המונים להלמות לב משותפת, לגילוי רצונות ברור, לביטוי חזק של הרגשות האמתיים, לרתימת אהבת העם אל קרון־ההצלה, ואת איבתו כלפי האויב, לריכוז כוחו לבנין המכשיר המדיני ולשכלולו, למען יונף לבניית עצמנו ולנתיצת האויב.

12.1.44

חוק נגד הסכמים עם הערבים

אין כגזרת הקרקע להוכיח את הצביעות אשר בטענתם של דיפלומטים בריטיים, כי התנגדותם לגידולו של הבית היהודי הלאומי, גידול באוכלוסים וברכוש קרקעי, לא באה אלא משום שהיהודים לא הצליחו להשיג את הסכמתם של הערבים. אדרבה, הם טוענים, ישיגו היהודים הסכמה ערבית לעליה ואנו רק נשמח לזה.

באה גזרת הקרקע ומטפחת על פניהם, זו אינה אלא גזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, חוק הפוסל מראש כל נסיון־גידול לבית הלאומי היהודי מתוך סיוע של ערבים.

קניית קרקעות על־ידי יהודים בארץ־ישראל היא מטבעה תנועה מרבה שלום, תהליך שאינו יכול להתקיים אלא מתוך שלום. כל העברה אינדיבידואלית של שטח קרקע, וכן כל התנועה של רכישת אדמה בכללה – אוירת סכסוכים מפריעה לתנועה זו. אין יהודי יכול להכריח ערבי למכור לו קרקע. היהודי צריך לשדל את הערבי, לשלם לו את המחיר שינקוב. ואין הקרקע נקנית ברגע אחד ובשיחה אחת, אלא בפרוצדורות הנמשכות שבועות וחדשים לפעמים – גם שנים. בכל שלב ושלב של המשא־ומתן והפעולות יש שהות לבעלים לחזור בהם ולא להעביר את הרכוש לרשות החדשה. רצון טוב והסכם הם תנאי להעברת נכסים בכל שלביה.

תאמר, הממשלה חסה על המוכר מקרקעין מחמת דוחק ממון, והלא בשביל כך אין צורך בגזירה. תעמיד הממשלה לרשות הערבי הדחוק את הבנק החקלאי שלה; תקבע תנאים נוחים להלואות לחקלאים. גזירת הקרקע הלא אינה מסייעת לדחוּקים אשר בין הערבים, אלא פוגעת בהם.

שמא דואגת הממשלה שהערבי בעל הקרקע לא ינטוש את החקלאות. והרי בשביל כך די היה להתקין שאין אכר מוכר מאדמותיו אלא לאחר שהוא משאיר לעצמו שטח אדמה, הכל לפי תכונות הקרקע והערכים המשקיים של האזור, מ־25 עד 150 דונם למשפחה. ואילו גזירת הקרקע מתכוונת לאסור דוקא את מכירת עודף האדמות אשר לערבי.

אם להגנת אריסים, הרי שורר בארץ חוק הגנה שאין לאריס האנגלי כמוהו. אם לשמירת חלקות־עידית מיוחדות ירושת משפחה, הרי היתה הגזירה מוציאה מכלל עצמה אדמות־חול, הרים, ביצות, מדבר, ערבה, טרשים.

אך לא. החוק הזה, אם בכלל הולם המונח “חוק” לגזירות מסוג זה, מתכוון בפירוש לא לתת ליהודים לרכוש להם שטח מחיה; תעודתו למנוע כל הסכם בין יהודים לערבים. גוזרי הגזירה יודעים, כי היא נחוצה להם מאוד, משום שהערבים רוצים למכור, משום שיש להם קרקע למכירה, משום שהיהודים זקוקים לאדמה, ומשום שההעברה לא תפגע בבעלים הערבים.

המכירה אינה מזיקה ליחיד הערבי, כי הרי הוא המחליט אם כדאי לו למכור או לא. והכלל הערבי, ודאי שאינו נפגע, משום שהוא עמוס עודף של קרקע בכל ארצותיו, שהוא רואה אותן כשטח אחד.

הכלל הערבי נתברך במאות מיליונים של דונמים, שהנם שוממים כיום, אבל מסוגלים להיעבד. אין כל קדושה בעיני הערבי בשמירת עודף הקרקע. בּדיָה בּדוּ הסוכנים הידועים, מומחי החירחוּר.

בשביל השבט המחזיק בקרקעות משני עברי הירדן אין כל הבדל בזה, היכן יטה את אהלו, מערבה לירדן או מזרחה לו. ישנם די ערבים שלא איכפת להם לרכוש בתמורת הקרקע שלהם בארץ־ישראל שטחים גדולים יותר ופוריים יותר באחת הארצות השכנות. בשבילם אין זו גלות להחזיק קרקעות בסוריה, בלבנון או במצרים. על כל פנים, רק הם בעצמם רשאים להחליט אם רצוי להם או לא. אם אין הדבר רצוי, אין מכריחים אותם לעשות זאת. זהו ענין להסכם.

אין שום גוּזמה בהאשמה, שגוזרי גזירת הקרקע נתכוונו לגיטו, לכלוא את היהודים בחלק זעיר מאוד של ארצם, פן ירבו, פן ירחיבו את החקלאות שלהם, פן יפריחו ויתגברו מריח השדה, ממגע נרחב עם הטבע.

יש מקודם לחסום לפני היהודים את הדרך אל הקרקע, או אז יהיה נוח יותר להמשיך בעלילות עליהם, שאינם אלא עירוניים, ספסרים, עטים אל מלאכות קלות וכיוצא בזה מן ההגדרות היקרות, ההולמות את טעמם של שטרייכר ומוזלי. הכליאה בגיטו תיצור גם את האמתלה למניעת העליה.

בבעלוּת המסובכת של חוק המוּשע בארץ־ישראל יש אשר משפחות ערביות רבות הן שותפות לחלקה זעירה של אדמה, שאינה נותנת להם אלא סכסוכים נצחיים בינם לבין עצמם. ההסכם עם יהודים גורר הסכם גם בינם לבין עצמם, גורם המסלק קושי ניכר מחייהם ואינו מביא כל הפסד של ממש בשטח־המחיה שלהם, אלא נושא אתו ברכה חמרית וחברתית. הגזירה דואגת למנוע את התקנה הזאת.

כי ביסוד הגזירה טבוע הפחד של יוזמיה, שמא יסכימו ערבים רבים לפתור בעיות מבעיותיהם המשקיות, החמריות, החברתיות בעזרת היהודים, בעזרת הכמיהה היהודית לאדמה כמו לסם־חיים, לפיכך יש לראות באיסור קניית הקרקעות, חוץ מתכונותיו הנרשעות האחרות, גם את הגזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, גזירה על סידורים שייקלו על חייהם של שני העמים גם יחד.

6.1.46

בבת־אחת

בדרך המלך או בשבילים זרועי־מכשולים – הפליטים היהודיים ילכו לארץ־ישראל. זה כבר יצא מכלל ויכוח – אולם עלינו לבקש את עזרתו של העולם הנאור, שיחסוך לנו את היסורים ואת האסונות של עינוי הדין.

הפליטים היהודיים צריכים לעלות לארץ בבת־אחת. אם מפעל הומאני הוא, ואומות העולם עוסקות בו, ומבקשות לעזור גם לזקוקים וגם לאירופה, שתהא פטורה מהמעמסה הזאת בהקדם – ייעשה הדבר בקנה־מידה ובקצב של הזמן הנוכחי ולא טיפין־טיפין!

המדינות העומדות מאחורי אונר"א לא נבצר מהן להעביר בבת־אחת מאות אלפי איש מאירופה לארץ־ישראל. נסיון מלחמת־העולם השניה הוא כבר מאחוריהן.

לא פעם הוכנו ובוצעו במהלך המלחמה תכניות בהיקף כזה. והרבה־הרבה יותר קל הדבר בימי שלום. בכלים ובמכשירים אין עכשיו מחסור. יש אניות ומכונות וחמרים וחמרי בנין ככל הדרוש וישנם מומחים שידעו לבצע את המלאכה. אין אוירונים וצוללות של אויב מאיימים להפריע את המסע ואת הנחיתה. נחוצה רק החלטה, ולמען ההחלטה נחוץ רק הרצון.

רק אל נאמר אנו לעצמנו כי זהו ממעשי האוטופיה, שאין לדרוש אותם. עלינו לעמוד על הדבר בכל תוקף.

ההתנגדות לעלית יהודים לארץ־ישראל לא תהא גדולה בשביל העברת־בזק של הפליטים, מאשר בשביל הסעה פעוטה וממושכת.

– – – יהודי אירופה הם אוּדים ניצולים מאש. החובה היא להביא אותם אל מחוז בטחונם מיד כי איננו יודעים מה יהיה המצב באירופה לאחר זמן. בפולין, בסלוואקיה וגם בארצות אחרות כבר נהרגו יהודים לאחר גמר המלחמה. תנועות אנטישמיות ונאציות קמות בארצות רבות. הבטחון ליהודים שם אינו הולך וחזק.

– – – מי יודע את התמורות המדיניות ואת שינויי הגבולין הנשקפים לנו באירופה? לא. אין לנו להשאיר את אחינו שם. כיון שהם מחכּים לעליה, יקבלו נא את מבוקשם מיד. ואין כל מניעה כלכלית בדבר. הפליטים אינם מתפרנסים כיום מיגיע כפיהם ואין להם מה להפסיד מעיקרה. הם נתמכים. יהיו איפוא נתמכים בזמן הראשון גם בארץ־ישראל. ויש לקוות כי כאן נקצר את תקופת התמיכה הרבה יותר מאשר שם. אין שאלה של חיסול רכושם של הפליטים. כבר חיסלוהו אחרים. אין שאלה בדבר טלטול מספר גדול יותר מדי של ילדים. אהה, משפחות הפליטים הן קלות לתנועה.

במהדורה אכזרית יותר חזרו אלינו הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שוב נחוץ לנו פינוי מאירופה, אלא שהוא דוחק עוד יותר. והפינוי יכול היה אז גם לפתור את השאלה הציונית הכאובה ביותר, ושוב הוא עשוי לפתור את השאלה כיום, או לפחות, לקרב את פתרונה. מאות אלפי היהודים שיועברו לארץ־ישראל בבת־אחת, משנים מיד לא רק את דברי ימיהם האישיים, אלא גם את דברי ימי ישראל.

אז, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה היינו אנו בארץ־ישראל קצרי־יד לגמרי. היום לא כל־כך, אם כי המעשה הנדרש עודנו גם כיום למעלה מיכלתו של הישוב לבדו. אז עדיין לא היה הנסיון של חבר־הלאומיים ונאַנסן בחילופי האוכלוסים של תורכיה־יון. אז עדיין לא בוצעו ההעברות של צבאות גדולים באלפי אניות בבת־אחת, ועדיין לא נתמַחו אישים במספר כזה בהנהלת פעולות כה מורכבות. היום המעשה קל יותר בשביל אלה שאנו מבקשים את עזרתם. קל יותר בשבילנו. דוחק יותר בשביל הפליטים. הכרחי יותר בשבילם למהר ולצאת את אירופה.

ואם בינתיים רומז לנו על־יד כך פתרון גם בארץ־ישראל, הרי זה רק נימוק חזק יותר, כדי לדרוש ולהשיג את הפתרון. אם דורשים אנו מעמי העולם מאמץ מדיני וסוציאלי, מוטב שיראו את כל גודל פריו. תהא התוצאה ראויה למאמץ ולקרבן אם יידרש. גם מדינאים שאין לבם לעליה אטית, מלווה חיכוכים מתמידים ושאינה מבטיחה פתרונות רדיקליים, יעשו למעשה חורץ־גורלות. לפי גובה האופק, תיפּקח גם עינו של המביט, שאנו מעוררים אותו לבחון, לראות ולקבוע לו דעה חדשה.

במלחמת דמים יצאו בארץ־ישראל נגד פירורי עליה ב־1920, נגד עליה קצת יותר גדולה – ב־1929, נגד עליה בינונית – ב־1936. דוקא הבאתם של היהודים בבת־אחת מבטיחה השלמה מהירה מצד שכנינו. דוקא בזאת פוחתים בדרך הטבע הסיכויים של האלָמים, ומתגברים סיכויי השקט.

בפינוי הגדול הננו פותרים את שאלת הפליטים אך לא רק אותה. הכפלה מהירה של הישוב העברי בארץ־ישראל מקרבת סוף־סוף את הקץ לאסון שני שלנו, אסון היותנו מיעוט בכל ארץ בעולם. ההכפלה תעמיד אותנו במצב של פעולה הרבה יותר נורמלית למען הפתרון הציוני השלם.

ואין כל ספק, כי הכפלה מהירה זו של הישוב תצמח אתה בשבילנו לא רק תוספת של כוח ובטחון, אלא גם סיכויים בהירים הרבה יותר לשלום עם ארצות ערב ועמיהן ולשיווי משקל במזרח התיכון כולו.

3.7.46

---

מתפקידי־הלואי של הציונות:

מאת

יצחק בן־דור

(דרך עזרה להחייאת שממות ערב)

מן המיצר של צמצומים ודאיים, צמצום זכויות או צמצום־שטח, הנשקפים עתה לציונות בארץ־ישראל, אנו צופים בכל זאת אל המרחב. יש מיפלשים בעבים האלה, ותהיינה עינינו בהירות כדי לראות בעדם אור. כּרוכים בהכרח עם ההצלחה והאור של הציונות באו הצללים של מהומות ופרעות וגזירות, אבל יש בכוחה הפנימי של הציונות, אם רק תוסיף ציונות של מעשים ולא תיהפך לתנועת מחאות ומילולים, – להניס את מרבית הצללים ולהגביר את האור.

לא מליצה ריקה היתה בפינו באמרנו כי אושר אנו מביאים לארץ־ישראל, לכל תושביה. לא לשוא אנו אומרים כי טובה נביא לכל ארצות ערב הסמוכות.

אנשים נייטראליים, אנשי־נסיון בשלטון ובישובי ארצות, הכירו בשפע החמרי והכלכלי שהבאנו לארץ. איש לא יוכל להכחיש כי היינו אור לשכנים בשיטות חקלאות ותעשיה. האמת היא כי שימשנו למופת גם בארגון ציבורי, בקידמה חברתית, באידיאליזם ובחלוציות.

אך שפע־הברכה שהבאנו לשכנים הוא גם שהפך לנו לקללה. זוהי הדיאלקטיקה האכזרית של החיים. כך יהיה גם להלן, ובמבוך זה עלינו למצוא דרך. לא נחדל מהביא הון ותרבות ואידיאליזם לארץ, אלה מוכרחים להפעיל כוחות עצומים נגדנו, אם לא נדאג לכך שהעוקץ לא יהא מכוון נגדנו.

לעיני שכנים ערבים פיתחנו בתוכנו בארץ תנועה לאומית אדירת־כוח מבפנים והיינו בזה למופת לערבים. גם בלעדינו היו שואבים תנופה לאומית בצינורות ההשכלה האוניברסיטאית שבני העשירים שלהם מקבלים בארצות שונות, בצינורות הקשרים שלהם עם אמריקה ועל־ידי הגירת הנוצרים מסביבות בית־לחם ורמאלה ובצנורות אחרים, אך לא במידה שהבאנו אנו אליהם את התרבות הביתה והקלטנוה בתוכם.

אנו נתנו את הכספים לבתי־ספר. אנו הכנסנו לארץ את המכונה, את בית החרושת, אנו סיפקנו את הכספים לכביש ולמכונות, ושוק נתנו לירקות ולפירות ולתבואות שלהם, ושוק עבודה בשביל מחוסריה. הכנסנו למשק הערבי למעלה מארבעים מיליון לא"י במשך עשרים שנים והקימונו את המעמד הבינוני ואת מעמד המשכילים בקרב האוכלוסיה הערבית. אנו גידלנו את מחנה הלוחמים ללאומיות ערבית בארץ. מכוחנו עמדו הנהגים, המורים, השוטרים לשעבר, פקידי הממשלה, פקידי סוכנויות האניות, פקידי המסחר ובעלי המלאכה, הרופאים, העתונאים – כל אלה שרק הם מסוגלים לעמוד בראש תנועה מרדנית־לאומית, להשתתף בה, לרכז בתוכה פלחים צעירים, לעסוק בהסברה וגם להטיל איומים על הציבור הערבי הכפרי ולכבול אותו במסגרת לאומית מתנדבת. אנו נתנו בסידור ההתגוננות שלנו דוגמה טובה למסירות נפש של לוחמים בעד עמם.

לא למרות השפע שהבאנו נלחמו בנו, כי אם הודות לשפע נלחמו ויילחמו. זו גזירת הגורל ורק בעזרת תכונה חזקה יותר, אף היא של הגורל, ניחלץ מבין מיצרים איומים אלה. ככל שנביא יותר הון ומדע ומסירות נפש לארץ – ובלי אלה לא נבנה כלום – כן ירבו נכסים אלה גם אצל הצד השני והם יקצצו בנו. כל עולה מביא במזודתו את כוח הקליטה בשביל עולה שני, ואולם גם את האמצעים הדרושים לערבי, כדי להתקומם נגד בואו של העולה השני. בארץ־ישראל הולכת ומתחשלת לאומיות עברית חזקה ויוצרת, אולם היא בונה ממילא גם את הלאומיות הערבית החזקה, שלפי תכונות נושאיה היא מוכרחה להיות אכזרית, הרסנית ומשמידה. העושר החמרי והרוחני שהננו נותנים לידי הערבים מתגלגל לא לענפי זית אלא לחניתות ממורטות ומשוחות רעל. העושר בונה מעמד בינוני ערבי, והמעמד הזה לוחם מטבע בריאתו בעד לאומיותו הוא, נגד כל לאומיות אחרת.

והמוצא? – אף הוא בלאומיות הערבית, ודוקא בקיצונית, בפּאַן־ערבית.

הננו נפגשים עם הלאומיות הערבית בנקודה החשובה של החיאת ארצות ערב וביצוּרן. יש לנו ענין להשתתף אתם בבניין כל ארצות ערב תוך כדי בנותנו את ארץ־ישראל כמקלט לעם ישראל.

כלום איננו מעונינים יחד עם הערבים הלאומיים הקיצוניים ביותר, שעיראק תגדל, תרבה במהרה את אוכלוסיה, תשקה משפע המים שלה את מיליוני הדונמים החרבים בתוכה? כלום איננו מעונינים שתיהפך עיראק לאבן־שואבת למהגרים ערבים כאשר גם לשוק גדול לתוצרת תעשיה? כלום איננו מעונינים שסוריה תייבש את ביצותיה הרחוקות מגבול ארץ־ישראל – ותיישב בתוכה עוד ערבים מוסלמים ותתחזק בזה נגד העמים והשבטים השונים שהיא מסתכּנת על יָדם? כלום אין הדבר כך ביחס לשכנינו מצפון, המארוניטים?

מכאן מנצנץ אור פתרון. לא נלך אנו להתישב באל־עמק הסורי, אבל היינו יכולים להשתתף באמצעי כסף לייבוש ביצות אלה ויישוּבן על־ידי ערבים מארץ־ישראל. הממשלה הלאומית החדשה בסוריה רק תיבּנה מזה. כפרים נוצרים בארץ־ישראל, וביחוד בגליל העליון, שבמשך מאות השנים האחרונות שחטו בהם המוסלמים שחיטות אכזריות ואיומות, יכולים להיגאל בהתישבם באדמות הפנויות של הלבנון הנוצרי הפנימי, ולחזק בזה את מדינתם ואת ישובם.

הציונות היא לא רק תנועה מדינית בינלאומית. היא תהיה גם לגורם־התישבות בינלאומי. בברית עם ממשלותיהן הלאומיות של ארצות ערב, בהסכם עם מעצמות אירופה, נקים תנועת עיבּוד של שממות ערב בהשתתפות כוחות־עבודה של ערבים מארץ־ישראל שיקבלו הון לא מעט בעד אדמתם במידה שימסרוה לנו.

עוד בטרם נדון על העברה כפויה, דבר שלא אנו העלינוהו על הדעת, אלא הועדה המלכותית המורכּבת ממדינאים אירופים נייטראליים, נעשה את האפשר, בדרך של תנועת בנין והתישבות במתכּוֹנת הציונית. נמצא בארצות ערב ובקרב האנגלים שותפים למפעל זה. בכל ארץ וארץ ערבית יהא המפעל לאומי, פטריוטי וגם תושביה היהודים של אותה ארץ ערבית יוכלו להשתתף בה, מתוך הקדשת אמצעים לחיזוק המדינה שהם אזרחיה. הרי זה עלול להיות גורם מרגיע בארצות אלה ולגורם מניח גם לתושביהן היהודים, שיוכלו גם לעבור לארץ־ישראל ברבות הימים. הַפחת נַפחית אורידאֶנטות והשלם נַשלים גופים לאומיים בעזרה הדדית בינלאומית.

משנות השבעים של המאה הקודמת ראה העולם את נדידת־העמים הגדולה לאמריקה, נדידה שנפסקה במלחמה העולמית ובטלה שנים אחדות אחריה. כמה גורמים של אותה נדידה פּעמו גם בנדידה הזעירה שלנו ארצה ישראל.

בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה העולמית ראינו בנדידה הכפויה הגדולה של התורכים והיונים חזרה למדינותיהם הלאומיות. איננו יודעים באיזו מידה הושפע אתא־תורק מהדוגמה הציונית שראה בשהותו בארץ־ישראל לפני המלחמה ובימי המלחמה, עד שהגה את התכנית הגדולה של העברת אוכלוסים ביד חזקה ובזמן קצר. יש לשער שהושפע מתנועתנו ביודעים או בלא יודעים. על כל פנים הרי היתה תכניתו הוא (שעדיין לא שלמה) מהדורה אכזרית ומרוכזת של הציונות, כשם שהציונות היא פלג בזרמי נדידות העמים של הדורות האחרונים, שהטכניקה המפותחת בתחבורה ובעיבוד חקלאי איפשרו אותן.

הנסיון הזעיר שלנו יוצא ללמד על שטחים גדולים יותר. אנו העברנו עד עתה אוכלוסים זעירים מאום־ג’וני, בית־השטה, גבת וכדומה. ישובים ערבים שלמים נוצרו בעטיינו בארץ־ישראל בנדידות ערבים מן הדרום ומצפון־מזרח אל מקומות העבודה שלנו, כגון פג’ה ליד פתח־תקוה או צריפי הפחים של חורנים בחיפה וביפו (בזו האחרונה לפני מאורעות תרצ"ו). נתנסינו בהתישבות ובזרם נדידות כפרים ושבטים. ועתה נוכל להגיש בזה עזרת בעלי נסיון לתנועות התישבות מסביבנו. אנחנו נצטרך לשלם כספים בעד אדמה, אולם עבודה רבה תהיה לנו בציוד ההתישבות הזאת ובהוצאתה לפועל. נרתום למסע זה את הידיעות והנסיון, את הקשרים עם אירופה ועם ארצות ערב. נקים תנועת התישבות ערבית בארצות הערביות השוממות. מתוך מטרתנו הלאומית שלנו, לפנות בשבילנו יותר ויותר מקום בגבולות ארץ־ישראל בלבד, נושיט עזרה למטרה הלאומית של ארצות ערב השכנות להרבות אוכלוסים, לפתח חקלאות ותעשיה, לבנות צורות חיים חדשות, והתעודה ההיסטורית שהוטלה עלינו בתוקף מצבנו בגויים תקוּיים לטוב לנו ולטוב לעמים קרובים ורחוקים.

תנועה קולוניזציונית כזאת יכולה לקום מיד, מבלי לחכות להקמת מדינת־יהודים, אם כי כדאי הדבר שכוחה של מדינה יהא יפה לעזור לתנועה כזאת באמצעים, בארגון ובתחוקה. בקרב עמי אירופה הגדולים והקטנים נמצא אישים וחוגים שיתנו יד למפעל האנושי הגדול הזה שידריך את אנשי המזרח להַפנות את כוח מלחמתם לצד כיבוש הטבע וההתגברות על מכשוליו, במקום לחדד את הכוחות לצד מלחמות־לאומים. אנו נעזור להפוך את המזרח הקרוב לא לבלקן הגועש שלפנים אלא לסקאנדינאויה העמלה והיוצרת של היום.

---

הבית הלאומי ונציגותו במוסדות הבין־לאומיים

מאת

יצחק בן־דור

עניני עמים ומדינות נחרצים עתה, בעצם תקופת המלחמה, בפגישות וועידות של קברניטי המדיניות העולמית. מוסדות עולמיים קמים ומוסדות מתבטלים. פעולות בינלאומיות נפתחות, סידורים נקבעים לשנים רבות, ולא אחד מהם חורש על גבנו. מדוע איננו נותנים ביטוי מלא לאי־השלמתנו עם העדר נציגות שלנו במוסדות הבינלאומיים? לא עבד ישראל. לא אבק־אדם. הננו מאוגדים ויש מי שידבר בשמנו. אם עדיין לא הכירו בזה הגויים, נכיר בו קודם כל אנו, ונלחם להשגת הכרתם של העמים.

נכיר קודם כל בעצמנו ונכריז קבל כל העולם כולו כי הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל הנהו גוף משפטי בינלאומי, שהנהגתו רשאית לייצג את שולחיה ואת טיפוחיה בכל ועידה של ממשלות, עמים או מדינות.

אל נדחה את הצגת הדרישה הזאת עד תום המלחמה. זכויות הלבנון וסוריה, הדיון על הפדרציה הערבית לא נדחו כלל לאחר המלחמה. החיים אילצו את המדינאים לטפל בדברים רבים, שהיו כאלו נדונים לדיחוי.

מגוחך יהיה מי שיבוא להכחיש את קיומנו כעם ואומה. מעטים הרשעים שיעזו למרוד באמת ולטעון שאיננו ראויים להיות מיוצגים במוסדות בינלאומיים משום העדר בגרוּת מדינית. ולא יימצא כלל מי שלא יודה בכך, שעניני חיים ודמים, דיני נפשות ממש, מחייבים אותנו להשתתף עתה בכל פגישה החותכת גורל עמים, קיבוצים ושבטים, ויהודים בכלל זה. כמה אבסורדי ונרשע היה העדרם של יהודים בועידת ברמודה, שבה דנו בעיקר בגורל יהודי אירופה. כמה מוזר הדבר שעדיין לא הוכנסה נציגות רשמית שלנו, בגלוי ובמשפט, ל“אונר”א", שגם היא תוכרח לעסוק הרבה מאוד בעניני יהודים. מי עוד כמונו חייב לשלוח שופטים אל בית־הדין של עמי הברית שידון את פושעי המלחמה? ואיך נסמוך על אחרים, כאשר יחתכו את עניני הפיצויים לנזוקי המלחמה, את ענין השבת הגזילות לנגזלים, את בנין ההריסות לנפגעי ההרס ההיטלרי?

גם אילולא היה לנו הבית הלאומי בארץ־ישראל היינו רשאים לתבוע כיהודים מאת קברניטי עמי־הברית שיכירו בנציגות יהודית, כשוה, לפחות לגבי עניני היהודים, עם נציגותו של כל עם. טענת חוסר מדינה אינה יכולה לשמש אמתלא לתוספת־קיפּוח, ומה גם בשעת הרת עולם זו. כשעמים ומדינות הוטלו אל כּור הגיהנום, כשנטרפו גבולות, ובא בילבול־אומות על־ידי עקירת אוכלוסים, ובאה אנדרלמוסיה בשטחים, גבולות, ממלכות ושושלות; כשקברניטי האומות המנצחות באים לצקת דפוסים חדשים, לקבוע תחומים חדשים. לא לעת כזאת יכולה השיגרה להכריע. עתה השעה לפתרונות מעמיקים לטרגדיה שלנו, וקודם כל לניתוק כבלי השקרים המוסכמים ביחס לזכויותינו כאומה. אדרבה. משהובלט אסוננו מחמת חוסר שויון בנכסים, במעמד ובזכויות, צריכה תנופת התיקון להיות הולמת את החובה, ולא מצומצמת על־ידי האות המתה של נוהג מוסכם. עתה הזמן לעקור את הנוהג המקפח את היהודים, קיפוחי חיים וקיפוחי זכויות. את המעוות שבמעמדנו צריך לנתץ, להניף עליו את גרזן הצדק. ואם אין תקדימים בינלאומיים לכך, חובה ליצור את התקדים למען העם אשר צרתו אין משלה ואין תקדים לה. מותר ליהודים לתבוע יחס יוצא מן הכלל. כה רבים האשמים בגרימת המצב הדווי, כה ברור החוב שחב לנו העולם, שאי־אפשר לומר לנו, הסתפקו בנוהג הבינלאומי.

* * *

אבל למעשה איננו דורשים עתה יצירת יש מאין, אלא הכרה בקיים והגדרה אוהדת של היקף הזכויות שכבר נחלקו לנו בניסוח סתמי. אחרי מלחמת העולם הקודמת הכיר חבר־הלאומים, מכוחן של חמשים ושתים מדינות, ובהן האדירות ביותר בעולם, במציאותו של הבית הלאומי היהודי. הוכר גם מוסד נציגות יהודית בשם הסוכנות היהודית. גוף מייצג זה נכלל בפירוש בנוסח המנדט, אף ניתנו לו זכויות לגבי השלטון בארץ־ישראל. לפי המנדט שניתן לאנגליה מטעם חבר־הלאומים, אין ממשלת ארץ־ישראל רשאית לעשות דברים מסויימים בארץ מבלי להתיעץ עם הסוכנות היהודית. נאמר סמכות־עצה לסוכנות היהודית, אבל הכוונה היתה לשיתוף בשלטון לגבי כל שטחי הפעולה שבהם תלויה העליה לארץ ופיתוחה של הארץ לצורך הבית הלאומי היהודי. בעובדות הבינלאומיות האלה, שיצרו את היצירה החדשה ששמה בית־לאומי־יהודי ובראשו הנהגה משלו, הכירו כל הממשלות בשעה שהשתתפו בחבר־הלאומים.

היצירה הבינלאומית הזאת הצליחה. 25 שנות קיומו של הבית־הלאומי־היהודי הוכיחו לעולם את יכלתו הכלכלית, החברתית והמדינית. הכל ראו כיצד התגבר על היסורים הקשים של קלישות הסמכויות של הנהגתו. המוני ישראל בכל תפוצות הגולה לא פסקו מלהדק את קשריהם עם הבית הלאומי בארץ־ישראל וגילו שהם רואים אותו כבבואתם הנאמנה, כמקלטם בשביל זקוקי הגירה מיד, כמחוז חפצם הפּוטנציאלי של השוכנים לבטח בארצות שונות וככותרתם הרוחנית הלאומית של כל קיבוצי העם. עם פרוץ המלחמה העולמית קשר הבית הלאומי מלחמה על הנאצים, למרות המכשולים השלטוניים שהושמו בדרכי התגייסותו. כל השנים וכן גם בשנות המלחמה קלט הבית הזה למרות כבילותו את פליטי היטלר, וביניהם גם לא־יהודים. מחמת חוסר סמכות ממשלתית לא יכלה הנהגתו של הבית הלאומי למלא את רצון שולחיה להוציא מארצות הגזירה הנאצית עוד מאות אלפים יהודים, ואין שום גוזמה בהנחה הודאית, כי מאות אלפים יהודים הוצאו לטבח, מחמת שהבית הלאומי לא קיבל מאת קברניטי עמי הברית את הסמכות הדרושה להצלה בהיקף רב. כל ימי המלחמה נפתלת הנהגתו של הבית הלאומי נפתולים מדיניים עם מי שהכוח בידו לתת רשות ואפשרות להצלה בהתחננו לסמכות, לרשות לפרוש ידים בפעולה. כל ימי המלחמה מפרפרים אוכלוסי הבית הלאומי ביסורי זעם אין־אונים נוכח המטבח על אחיהם. הם מרגישים את יכלתם להושיע, מכריזים על סערת נפשם, על נכונותם לכל קרבן, ומי שמפתחות ההצלה בידם, הקברניטים הממונים על מחסומי־הדרכים אסור להם להוסיף ולדחות אותנו בטענה: “אין לכם מדינה”; “נעשה למענכם כמיטב יכלתנו ואתם החרישו והבליגו והתנהגו בשקט”. אילו הוּתרו ידינו בעוד זמן, כי אז היינו מצמצמים בהרבה מאוד את היקף השואה שהובאה עלינו. לא על זכות־כבוד בלבד אנו דנים, לא על הערכות ויחסים מופשטים; קול דמי ילדינו וישישינו, קול דמי אחים, נשים ואמהות משוע אלינו ואל כל האחראים לחשבון, לדין ולתיקון ביחס לזכויותיו של הבית הלאומי.

* * *

ואין ממש בטענה, כי אין להכיר בנציגות, כל עוד אין ארץ נתונה לרשותה. במלחמה הזאת בוטל למעשה הצאֶנז הזה אף לממשלה. הוכרו על־ידי המעצמות האדירות ממשלות שלא היו לרשותן אף שעל קרקע, ועד היום הן תלויות באוירה של הכרה מוסרית ושל הגיון־צדק. מה היה ברשותה של הממשלה הצ’כוסלוואקית הלאומית־הדמוקרטית של בנש, בשעה שנוסדה? ודאי שלא שעל קרקע. אף לא רציפות של שלטון. עבר זמן רב עד שבנש הקים, בלחץ צרכי הזמן, ועד לאומי צ’כוסלוואקי בגולה. מקץ זמן ניכּר הוכּר הועד הזה כממשלה, משום הזכויות המוסריות אשר לבנש וחבריו לייצג את העמים הצ’כוסלוואקיים ולעמוד בראשם במלחמה לשחרור ארצם. שום אסמכתא בינלאומית לא היתה בשביל הכתרת הועד הזה בכתר ממשלה, אבל אך טוב הוא שהשיגרה לא עיכבה ושההכרה באה. הצדק חייב את המעשה הזה. טוב שנתחדש החידוש הבינלאומי הזה כאות למוסר־עמים חדש שעליו להכריע את ההגבלות שעבר זמנן.

ומוסר זה מחייב, עוד יותר מאשר לגבי עם אחר, להכיר בבית הלאומי ובהנהגתו החוקית כנציגות מוכרת במוסדות בין־לאומיים.

שאלת ארץ־ישראל כיחידה ארצית־מדינית היא שאלה לחוד. לא נוותר על ארץ־ישראל כשם שלא נוותר על חיינו. בה חיינו תלויים. ידועות דרישותנו. אבל עוד בטרם נפתור את הבעיה הזאת, יש להכיר הכרה בינלאומית בבית הלאומי ובהנהגתו כשוה בנציגות העמים.

איננו באים להשוות את תנאיהן של אותן ממשלות־גולה לתנאיה של הנהגת הבית הלאומי בירושלים. לא ממשלת גולה היא הנהגתנו. אבל ההיקש מוכיח כי הכרת הצורך הדריכה יפה את הממשלה הבריטית לחדש חידושים בתחיקה, ובזריזות רבה מאוד, כפי הכרח השעה, בשביל מצבים מדיניים ודיפלומטיים חדשים שנוצרו במהלך המאורעות, שאנגליה עצמה מעורבת בהם. חכמת־המדינה הבריטית לא תירתע ככושלת בפני הצורך להגדיר את סמכותה וקשריה של ההנהגה הבין־לאומית של הנהגת הבית־הלאומי.

* * *

ההאבקות המדינית שלנו היא מרובת־אנפין. אנו נלחמים לזכותנו הגדולה על ארץ־ישראל השלמה. אנו שועים יום־יום אל שלטונות נמוכים וגבוהים על זכויות חלקיות חשובות, כגון זכות ההתגוננות והחזקת־נשק לשם כך, זכות עצמאות החינוך וכדומה. אך עתה השעה לתבוע את תביעת־הביניים הכללית והמקפת של הכרת הנציגות של הבית הלאומי היהודי. כשתתמלא תביעתנו זו, והיא דחופה ועלינו להכריח את הנתבעים להכיר בדחיפותה, נקבל את המפתח ואת המנוף לפעולה או אז ייפתחו אפקים להצלת הגולה, גם למאמצים פוריים בתחומי הארץ ובשטח היחסים הבינלאומיים.

12.1.46

---

שכירים או עוזרים?

מאת

יצחק בן־דור

אמת לאמיתה היא שאין די ידים במשקי העובדים, ושנחוצים כוחות־עבודה נוספים. וכה מופיעה גם לגבי הקיבוץ והקבוצה, מכל שכן לגבי מושב־העובדים, כאשר כבר נגלתה עוד קודם לגבי קואופרטיבים ייצרניים ושירותיים – שאלת העבודה השכירה.

ברשותם של משקי העובדים יש שטחי אדמה שאפשר לנצלם ניצול מלא. יש לחוגי עובדים אלה ידיעות מקצועיות ונסיון שבהם אפשר לעשות גדולות למען הזנת ההמונים, בתקופה זו שהמחסור מגביר יותר ויותר את אכּפו. יש במשקי העובדים גם כוחות־יזמה, הנהלה ורצון טוב, אימון מצד בנקים וסוחרים ובעלי־הון וגם אימון מצד השלטונות – המוּתר למי אשר כל אלה לו להסתגר בתוך נרתיק של עקרון – שלא לימי חירום נקבע – ולהרשות לעצמו לעשות פחות מאשר ביכלתו?

– – – טבעי, בריא ונאה הוא הפחד מפני עבודה שכירה – יוצרי הטיפּוס של העברי העובד, יוצרי צורות החיים החדשות והטהורות, פוחדים מהחטאת הרובץ ליד הפתח. הם אינם רוצים לחזור על כשלונות של אנשי ביל"ו ושל רבים וטובים בכל העליות, שאמרו “להשתחרר מדוקטרינות”.

אבל פיקוח־נפש לא זה שהוא נותן הכשר לנהוג אחרת מאשר בשעות שאננות, אלא שהוא מחייב להציל. לא חילול עיקר יש כאן, כי אם קידוש העם והדור. הייתכן שנחסיר מילדינו כף אחת קמח, ביצה אחת ומזון סעודה אחת, משום שלא נמצאו אמצעים ארגוּניים לשימוש מלא בכוחות הטבע, השכל והכשרון הנתונים לנו?

מה ערך יהיה לצורות החיים החדשות שהננו בונים אותם, אם בשעת־מבחן נשאיר אפשרויות ליצור מזון ומיצרכים אחרים ולא ננצל אותם, ונהיה אחראים לאותו שיעור של דוחק, שאמנם, איש לא יוכל להצביע עליו ולהאשים אותנו בגלוי, אבל אנו במצפוננו נרגישנו כל הימים? לא ימים־כתיקונם אלא שעת־חירום היא המבחן לצורות וכלים חברתיים וארגוניים. האֵם, המשפחה, האהבה, גרעיני התרבות – כוחם אינו שוקע ואורם אינו עומם במבחן האש. הם מתעלים בו.

וכלום אין כל יכולת לשבץ את העבודה השכירה ההכרחית הזאת במסגרות חברתיות שתשמורנה על טהרתנו? שתים הן הרעות העיקריות בעבודה שכירה ואת שתיהן אנו יכולים לעקור.

לא קשה לסדר במשקי העובדים שהעבודה העוזרת של ידי חוץ לא תהא מנוצלת מבחינת השכר. משקינו אינם מעלים כלל על הדעת לסרב לקביעת שכר על־ידי מוסד ציבורי, שיכריע הכרעה צודקת.

לא כאן המקום לקבוע פרטים, כיצד יכולה ברית־הפּיקוח החקלאית, או כל ברית פיקוח אחרת שלנו, לקבוע את ההכנסה הנכונה של כל מלאכה, ענף ומקצוע. אין בכך כלום אם קביעה זאת אינה נעשית ביומה של המלאכה אלא לאחר זמן, והשכר הוא בינתים ארעי. יש ויכוחים: שכר העבודה של הענף הנדון או השכר הממוצע לכל ענפי המשק הנדון; שכר העבודה של עונה אחת, או של מחזור עונות שהוא הכרחי בשטחים מסויימים ויש עוד שיקולים ממין זה. אפשר להחליט על כך ולהפיץ ברבים את הידיעה ואת ההבנה ולמנוע טרוּניות בעניני שכר. הרבה רינונים מחוסרי־יסוד סילקנו מתוך יסורים קשים, ועוד רבות נצטרך לסלק.

שאלה קשה יותר היא בענין היחס בין מעביד לעובד. אין גמול שישוה ביצירת נכר והתנכרות חדשים בין עובד לעובד. זה נותן עבודה, בעל־בית, וזה חסר־כל, הולך להשתכר פת־לחם אצל חבר בעל־נכסים. החבר יחדל להיחשב כחבר ורקמת יחסי־רקב וארס תעלה בגופנו ותמאירנו. והן רגש האחדוּת והיחס החברי הם־הם הנכסים היקרים ביותר של משקינו, הם נכסי־היסוד, שעליהם נבנה את העתיד.

כאן יכולה לבוא לעזרה צורה מתוקנת של ארגון התעסוקה הזאת. לא יהיה מגע חשבונות ועסקים ומיקוח בין חבר עובד לחבר בעל־נכסים ויוזם. משק קבלני, הסתדרותי, רכוש הציבור בתור שכזה, הוא יהיה החוצץ בין המזמין את העבודה לבין המבצע אותה. המשק הקבלני מקבל את העבודה, – – – והוא המקבל את השכר לפי שויה של העבודה. למשק הקבלני הזה יש עובדים מעובדים שונים. מהם בודדים, מהם חברי קיבוצים, מושבי עובדים, מהם סתם עובדים זמניים. המשק הקבלני מחלק את העבודה לפי מפתח ארצי. – – – הם מקבלים עבודות באזוריהם ומעבירים עובדים מאיזור לאיזור, ומעסיקים בודדים וחברי משקים לפי האפשרויות של השעה והמקום. מרכז כזה יוכל להתכונן לעונות בוערות וידע מלפני חדשים אחדים את מספר האנשים, בקירוב, שיהיו דרושים לו באיזור זה ובאיזור אחר.

ברבות הימים יתקשרו מנהלי העבודה והעובדים של המשרד הקבלני הזה לחטיבות שיוכלו לבצע עבודות מתוך ליכוד משקי רב, כמשק קבוע ממש. עובדים של מוסד זה יתקבלו בכל מקום במאור־פנים ובחביבות. לא הקיבוץ או המושב יצטרכו לדאוג לפריון העבודה, אף לא לטיבה ואיכותה. מדריכים שתפקידם בכך, והם מאנשי המוסד,יפקחו וידריכו. זיזים וחתחתים, שיתגלו בזמן הראשון, ייעלמו כעבור זמן, ואנו נגיע ליכולת מושלמת של ניצול אוצרות הטבע והאדם שברשותנו. העובדים שאינם עדיין מתישבים, יהיו מועמדים להתישבות, והעבודה במשרד הקבלני החקלאי הזה תתן להם את זכות התוך בהתישבות. לא קיבוץ אחד ולא מושב אחד יהיו בחלק אחד של השנה עובדים של המשרד. ובתקופה אחרת של אותה שנה או בשנה השניה מזמינים אצלו. זה ימנע מיחסי מעמדות נבדלים. הגורם המפריד ייהפך לכוח מלכד. במקום עבודה שכירה – עבודה במשק עצמי חדש, משק קבלני.

איננו צריכים לדאוג למשק קבלני לבנייה ועבודות ציבוריות. הוא ישנו והוא קיים לתפארת. בעצם יש לנו גם גרעין למשרדים קבלניים חקלאיים, ליד “יכין” והמרכז החקלאי. אנו יכולים להשתמש באלה ולצוות עליהם ללכת לקבל את ההזמנות גם אצל משקי העובדים. אלא שעליהם להתאים את עצמם לתפקיד החדש מבחינה ארגונית. נחוצים סניפים אחרים, תכניות אחרות, ויש להתאים בשביל הלקוחות החדשים גם את ההנהלה. חוגי המזמינים והעובדים צריכים להיות מיוּצגים בהנהלות המשרדים המדוּברים, למען שלמות הפעולה והצלחתה.

– – – תנועת העבודה השואפת לשחרר את האדם משליטת אחרים בו, אין דרך אחרת לפניה אלא לתת בידי העובד את המשק, משק ממש, ולא פינות ופיאות וירכתים ופירורים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. והדברים ייעשו – והם נעשים כך גם כיום – בצורה הארגונית של מוסד־מעסיק ואנשים עובדים. עובדים צריכים להיות גם בעלי המוסד, אך לא האנשים המסויימים שבמפעל זה בלבד, אלא כלל־העובדים, שהננו מקוים כי ייהפך ברבות הימים גם לכלל האומה. אין עובד בית־החרושת לסוּכּר יכול להיות בעלים יחידים למפעל. ואין למסור בידו את מגדלי־הסלק, אף לא בידי שניהם את צרכני הסוכר (נחוצה נציגות גם לנותני הכספים והקרקע). יש כאן ענינים משותפים ונחוצה בעלוּת משותפת, המשתדלת לחלק את עצם המושג “בעלוּת” לחלקים ויסודות, ולשתף את כל חלקי החברה באותם יסודות הטיפול והניהול של המפעל המתאימים להם.

אין מנוס בחברה החדישה, הזקוקה לשיתופי שתי־וערב בהוָיתה הכלכלית – מצורות עבודה שכירה, ואין כל הכרח בדבר שהמושג עבודה־שכירה יהא מזדהה לעולם עם המושג ניצול. אפשר ואפשר להרים על־ידי טיפול חברתי וציבורי מתאים את מעמד העבודה השכירה למעמד של עזרה בעבודה, ואת היוזמים והמנהלים ומבצעי המלאכה לשותפים שוי־זכויות כולם.

יתוכחו המערערים על ימי־שלום, מה צורות ניצור אז לעבודתנו העצמית. אין כל מקום לויכוחים על ההכרח בעזרת עבודה בתקופת המלחמה. אם המשק הקבלני המוצע בזה לא יעקור את הרע אין ספק שיטול עוקצין. על כל פנים איננו פטורים מלטפל בשתי השאלות כאחת:

א) ניצול מלא של אוצרות הטבע והאדם, אוצרות חומר ורוח וכשרון, להרחבת הייצוּר.

ב) סידורים שימנעו גירויים חברתיים בלתי בריאים על־ידי צורות העזרה בעבודה.

הבה ניגש אל פתרון הבעיה מתוך שמחה. לא “אוי לנו כי הגענו לידי כך” שמשקנו תובע עוד ידים ועוד צורות־ארגון, כי אם אשרינו שזכינו לרכז ולהפעיל אוצרות חומר ורוח המפכּים יצירה ויוזמה, ולפני עינינו נפתחים אפקים רחבים, שמהם מנצנצים השליטה העצמית והחירות במשקנו.

5.2.42

---

רשויות אזוריות

מאת

יצחק בן־דור

א

נהר הירקון זורם בתחומן של שתי עיריות ושתי מועצות מקומיות עבריות. על ארבעתן חלה החובה הלאומית להשתתף בפיתוחו של הנהר, ואולם אין שיתוף ביניהן לא בענין זה ולא בענינים איזוריים אחרים.

ראש־העין של הירקון הוא מזרחית לפתח־תקוה. אחרי כמה קילומטרים עובר הנהר בתחומי מועצת בני־ברק (ונחלת גנים), ומוצאו אל הים – בתל־אביב. בכל השטחים האלה ישנם גם ערבים שנחלותיהם גובלות עם הנהר, אבל רובו הגדול של החוף – בידינו. אנו המעונינים העיקריים באוצר טבעי זה, ואף על פי כן לא שמענו עדיין על יזמה משותפת לניצול הירקון. מי־השקאה, דרך־הובלה, שטחי מעגן, דייג, אימוני־שייט, בניית כלי־שייט, רצועת נוי ושעשועים בתוך גוש עברי צפוף – אלו סגולותיו של אוצר זה. יש להתקינו לכל המטרות יחד, ואי־אפשר להצליח בכך אלא אם יטפלו בנהר כבגוף שלם. היכן רשות־הירקון, המורכבת מבאי־כוח ישובי האיזור, ואשר גם מוסדות מרכזיים ישתתפו בה, כדי להתאים את תיכנון הגוש אל התכנית הלאומית?

אין הכוונה לרשות שתבוא במקום עיריה ומועצה מקומית, או במקום חבר־מועצות; כאן נחוצה צורה נוספת של גוף־רשות, לפי דרישות החיים.

חברת “דן” הקדימה במעשה האיחוד (“המעביר” עם “איחוד־רגב”) את המוסדות המוניציפּליים העברים בתפיסת אחידותו של האיזור. החיים צירפו כאן גוש־אוכלוסין עברי, מיוחד בהרכבו, ערכו ותפקידיו הכלכליים והלאומיים. בתי המלאכה והתעשיה של תל־אביב משתרעים במרחק קילומטרים מתחומיה המצומצמים של העיר, ופרדסיה של פתח־תקוה מחוברים לנמל תל־אביב; שכונות־המגורים של הסביבה קשורים במרכזי המסחר והתעסוקה של טבור תל־אביב, ואילו החצץ והסיד בשביל בנייתה של תל־אביב ונמלה, מצויים בצלעות ההרים, מזרחה לפתח־תקוה, סמוך למגדל צדק. בתי־היולדות של העיר, ולהבדיל בין החיים והמות – בית־הקברות של תל־אביב הם מחוץ לתחומיה המצומצמים. כל האיזור מהווה איפוא, מכמה בחינות, יחידה אחת.

עם רכישת אדמת שרונה מידי הגרמנים, מתלכדת יותר עבריותו של האיזור. עוד צריכים לעבור אלינו שטחי הגרמנים שמדרום וממזרח לגבעתיים ורמת־גן. אדמות וילהלמה – שלפי היושר וההגיון צריך להעביר אף אותן לרשותנו – עשויות לקרב את הגוש לשדה־התעופה האזרחי הגדול שבארץ, נמל־האוויר של לוד. יש עוד נחלות גרמניות צפונה לירקון, ונחוצה עין אזורית צופיה ולב איזורי לכך, שייעשו הצירופים הדרושים ושתהליך־ההשלמה לא ייפסק ולא ישותק מחוסר אמצעים. אין ספק שהנהלת הקרן־הקיימת תסכים לסייע למגמה ישובית כזאת בחבל דן, כמנהגה לגבי גושים אחרים.

אין לשער את הכוח המשקי שיכול להוות חבל־ארץ כזה, משובץ פרדסים, בתי־חרושת, כבישים, נהר, חוף־ים ונמל, שדות־תעופה משוכללים וקו רכבת, אם רק יעמוד בראשו סוד־מומחים־ונבונים.

לבטל את הרשויות הנפרדות ולהשליט במקומן עיריה אחת? לאו־דוקא. יש ברכה במרץ הפיתוח השכונתי, בקנאת בונים ומשפרים. אבל צריך לרתום את זרמי המרץ הנפרדים גם למנוע כללי, שישרת את צרכי־הפיתוח של כל החבל. בגושים החקלאיים בארץ הולכת ונוצרת תפיסה איזורית. תפיסה כזו הכרחית בשביל הגוש העירוני־חקלאי הגדול ביותר שלנו. פעולה מוניציפּלית מתואמת באיזור זה עשויה לכבוש לנו זכויות נוספות. לא ייתכן שגוף עברי מלוכד זה לא ישמש, בעצם מציאותו ובשיטות פעילותו, מנוף להרחבת עמדותינו.

עד כה לא שמענו כי בשעת הדיון על מסירת המנדט על ארץ־ישראל התנהל משא ומתן כלשהו בדבר זכויות מדיניות בשטחים שבהם היה אז רוב עברי. והן אז כבר היינו רוב בירושלים ובטבריה. לגבי שני מקומות אלה אפשר היה, אפילו על יסוד החוקה העותומנית, לדרוש זכויות של רשות איזורית, שסמכותה עולה על זו של רשות מוניציפּלית רגילה. אז, בשעת רצון, נאמר לנו כי רק חוסר אוכלוסים עברים מעכב מלתת לנו משהו ממשי יותר מאשר הבטחות כלליות. האמת היא, שמנהלי המשא ומתן מצדנו היו חסרים אז כל הכנה והכשרה לנפתולים על סעיפי־זכויות ועל פרטים, שבהם, כידוע, היה תלוי אחר־כך כל עיקרן של הזכויות המדיניות. בימים ההם לא עלה על דעת איש מאתנו לתבוע זכויות לגבי עירית ירושלים, כדי להשיג מיד משענה טריטוריאלית־מדינית להתפתחות. חשבנו כי מספיקה העובדה של היותנו רוב, וכי בדרך דמוקרטית רגילה נגיע לשלטון באיזור זה. באיזור טבריה היינו יכולים לטעון לזכויות מיוחדות לפי הפירמאנים והרשיונות מתקופת דון יוסף הנשיא ומימי ר' חיים אבולעפיה. אולם אז היינו סבורים, כי הצ’ארטר הכללי הגלום בהצהרת בלפור ובהקדמה למנדט, ביטל במחי יד את כל ערכן של תעודות בלות. מאז הוכיחו החיים כי שגינו.

ב

חשוב הדבר שיהא תאוּם בין המחשבה המדינית של הרשות המקומית ובין זו של הרשות הלאומית המרכזית – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, או של הועד הלאומי. אחת הסיבות לאי־התקדמות הרשות המקומית שלנו בחבל דן היא, לדעת הכותב, בחוסר ההרמוניה שבין ההנהגה התל־אביבית וההנהגה הלאומית.

רק במקרי־משבר קשים ביותר לישוב הושג שיתוף פעולה מלא בין מוסדות אלה, אולם בחיי יום־יום של הישוב, לא עמד משקלה המדיני המלא של עירית תל־אביב לרשות המחלקה המדינית של הסוכנות, כשם שהמחלקה המדינית, מאידך, לא הקדישה, אולי, תשומת־לב מספקת, כדי להרים פעם בפעם את מעמדה של תל־אביב. בתנאים הנתונים היתה תל־אביב רואה כהתערבות יתרה כל התענינות מיוחדת של המחלקה המדינית בחיי העיר. רק ברית־לבבות שאין בה מקום לחשדות הדדיים, יכולה ללכד שני כוחות גדולים אלה לפעילות משותפת, שתדע לנצל כל הזדמנות מדינית ומשקית. יש שהרשות המקומית של חבל דן צריכה לשמש שופר של המחלקה המדינית, ויש שהמחלקה צריכה להופיע כדואגת־יוזמת לעניני החבל, בלי כל חשש שצעדיה יתפרשו כגילוי רצון־השתלטות. יחסי הגינות ציבורית בלבד אינם מספיקים, דרושה מידה רבה של שיתוף־פעולה ואף הזדהות ציבורית.

בעית הליכוד האיזורי קיימת גם לגבי חולון ושכונותיה. עניננו הוא שתתחברנה במהרה בת־ים, חולון, מקווה ישראל, עזרה ובצרון; גוש זה יוכל בנקל להצטרף אל גוש ראשון־לציון והישובים הגובלים מדרום, ויהווה שטח עברי מלוכד, רב־יכולת ועתיר אפשרויות.

15.7.47

---

התישבות עירונית דחופה (לשאלה "מה לעשות?")

מאת

יצחק בן־דור

א

בכל הדרכים – סיסמה נכונה היא גם בשביל ההתישבות, ולא רק בשביל העליה. הדגשת כל הדרכים, פירושה לא רק מה שאוסרת הממשלה, אלא גם מה שמוזנח מצדנו. השעה מחייבת הרחבת שרשרת עמדותינו, בכל חלקי הארץ, שעודנו יכולים להגיע אליהם.

בכל הדרכים – גם התישבות עירונית היא דרך. גם ולא עיקר. לא להפחתת המאמצים לתוספת נקודות חקלאיות, אלא לתוספת מצוה – להרחבת עמדותינו העירוניות; ובתור ראשון – שיבה אל עמדות עירוניות שהיו בידינו ואנו עזבנו והזנחנו אותן.

הננו דורשים מדינה יהודית, ואם לא – החיאת המנדט ככתבו ורוחו, ואין חיזוק הדרישה אלא במעשים: מעשים שהם טובים לעצמם וגם לפעולה המדינית, לשעתם ולדורות.

איננו רשאים להשאיר בלי יהודים שום מקום בארץ־ישראל, שבו היינו יכולים להימצא. כשעולה שאלת ארץ־ישראל על שולחן הדיונים הבין־לאומיים, ואותה שעה הננו נעדרים מחברון, למשל, הרי שהננו מסייעים לאמתלה הידועה בפי שונאינו: “האופי הערבי של הארץ”. אם יבואו ידידים וירצו לעזור לנו, לפי השגתם הם, בפשרה, ויציעו לנו מדינה קטנה, או איזור אוטונומי, הם יטו אחרי אויבנו שיטענו, כי לא כדאי לעורר בעיה במקום שנפתרה, והפתרון הוא אפס־יהודים. ומשאנו דוחים את שיבתנו אל ערי הארץ, שבהם חיינו עשרות ומאות בשנים, הרינו מחזקים את ידיהם של הרוצחים שגירשו אותנו מאותם מקומות בטבח 1929 ובהתנקשויות 1936–1939.

כיום לא קל לחזור לחברון ולשאר ערים שבהן היו לנו ישובים. מי יודע אם מחר לא יהיה הדבר הרבה יותר קשה.

– – – לפני המלחמה העולמית הראשונה עוד היו יהודים בודדים מצויים בעבר הירדן. “יוסף־אל־יהודי” היה היהודי האחרון בקיראק. בארץ־ישראל כמעט שלא היתה עיר בלי יהודים גם אחרי המלחמה הראשונה. ברמלה, בבית־שאן ובג’נין, בשכם וברמאללה, בעזה ובבאר־שבע, בחן־יוניס (חנוֹת יונה), בבית־לחם, בבית גאלה, בנצרת וביריחו, בכל מקום היו קהילות קטנות או יהודים בודדים. מאז לא נעשה עדיין מאמץ מתוקן כדי לחזור אל ערים אלו.

יותר מכל עיר אחרת משוועת חברון לשיבה. עיר־האבות, מרכז תפילות, השניה במעלה ב“ארבע ארצות הקודש”, עיר שיש בה ליהודים נכסי בית וקרקע, מקום אויר מצויין להבראה בקיץ – ואנו עודנו דוחים את שיבתנו. עד מתי? החוזרים לחברון כיום, לא יהיו מרוחקים מישובים עבריים כאשר היו יהודי חברון עד 1929. במחצית הדרך בין ירושלים לחברון יש לנו כיום גוש־כפר־עציון, המונה ארבעה ישובים, ואף מדרום־מערב לחברון, בקרבת בית גוברין, יש כבר ישוב יהודי. החוזרים לחברון, לא יהיו, איפוא, בודדים כל־כך, ומאידך יחזקו הם את הישובים העברים הקרובים.

ב

את האמתלה של “האופי הערבי של הארץ” עלינו להרוס בהקדם על פני כביש תל־אביב–ירושלים. חובה עלינו להבליט יותר את אחוזותינו בדרך־המלך הזאת (שממנה מתרשם מאוד כל המסייר את הארץ), וגם לבצר לארכה, ביצור של ממש, את נקודותינו.

במקום כה חשוב כאצל כפר בית־דגון, ליד צומת הכבישים המובילים מכאן לירושלים ולים, לשדה־התעופה הגדול שבארץ, ולגוש ישובינו הדרומיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק שטח קרקע משני צדי הכביש בשביל גידול חציר לרפת של קיבוץ בירושלים. כאן צריך לעמוד ישוב עברי חזק, ובאין קרקע רב, מוכרח ישוב זה להיות תעשייתי. איננו רשאים להשאיר שטח כזה בלתי מיושב כראוי.

לוּ אפשר היה להחליף לכפר־הנוער בן־שמן את חלקתו הוא, בת מאה דונם, ליד צריפין, בחלקה אחרת, היינו מטיבים לעשות אילו הקמנו במקום זה נקודה ישובית, שמאה הדונמים ישמשו לה גרעין ראשון.

אדמת קרית־יערים ליד משטרת ענב־אבו־גוש, משתרעת אף היא משני צדי הכביש כנקודה החולשת על הסביבה ועלולה לחזק יפה את השטחים העברים מערבה לכביש (גוש קרית־ענבים–מעלה־החמשה–נוה־אילון), וגוש הגון ממזרח לכביש שעדיין אינו מיושב.

גם נקודות מעטות אלו היו חושפות את כזבה הכללי של סיסמת “האופי הערבי של הארץ”. והן למעשה יש לנו יותר נקודות אחיזה לאורך הכביש, אלא שאין דואג לבנייתן ולהכללתן המהירה בתוך השרשרת העברית שלנו, שתחבר את ירושלים עם תל־אביב.

משנת 1937 מרחפת על ראשינו סכנת המובלעת הירושלמית, כלומר, התכנית להכריז על ירושלים וסביבתה למדינה מיוחדת, מנוהלת למעשה על־ידי הבריטים, ומנותקת מעל גוף הישוב העברי. ולא עוד אלא שגם כל הכביש אל הים יסופח למובלעת זו כפרוזדור אל יפו, שצריכה אף היא להשתייך לאותה מדינה, מוצא אל הים.

אולם במשך עשר השנים שכבר עברו מאז, לא נקף איש אצבע, כדי להבליט על־ידי מעשים את אָפיו העברי של “הפרוזדור” הזה; כדי לקשור את תל־אביב וירושלים בקשר של ישובים עברים חזקים, ולהכביד על תכניות הניתוק, ואולי גם לבטלן.

ג

ההתישבות העירונית הדחופה, שאותה הננו תובעים, אין פירושה ישובים מתרחקים מכל משלח־יד חקלאי. לא. ברוב המקומות צריך יהיה לצרף מלאכה, תעשיה, קייטנות, הובלה, רפת ולול, וכל ענף חקלאי אחר שאפשר יהיה לעסוק בו בסביבה הקרובה.

על כל פנים יש להניח כי יכול נוכל ליצור לנו משק עירוני, בכל מקום לפי תנאיו, אם רק נכיר שחובתנו היא לחזור אל כל המקומות הנטושים כיום, ושגזרות הקרקע שוללות מאתנו את האפשרות להגיע אל רוב שטחי הארץ על־ידי ישובים חקלאיים.

ד

בכל הדרכים, פירושו אפילו בדרך האפשרויות לרכך את תקנות הספר הלבן בלי שינויים מדיניים עיקריים.

– – – אין בישוב הרצפלד של ההתישבות העירונית. אין מי שירגיש, כי גם בשטח זה הננו חיים באוירת דליקה, ויש למהר ולהציל.

אישים ודמויות

מאת

יצחק בן־דור

---

ביאליק בשיחו ושיגו

מאת

יצחק בן־דור

אזרח תל־אביב

תל־אביב רואה הרבה את אזרחה הגדול. ח. נ. ביאליק אינו נחבא בהתבודדות מזהירה של יהירות. מעורב הוא בעיר. רואים אותו בלכתו בוקר־בוקר לעבודתו בבית י. ח. רבניציקי, חברו ומשענתו בעמל העריכה והכינוס, ובשובו ממנו בשעת צהרים מאוחרת. הדור הצעיר, ממאחרי־טיולים, יראוהו אחרי חצות ליל קיץ, עתים בבית־הקפה הנמוך שבקרן־רחובות אלנבי – הס, ועתים כשהוא מהלך בחבורה ומפיץ מעינותיו חוצה. אחת היא אם חבורתו בלשנים זקנים וצעירים, סופרים, ציירים או סתם “בחורים טובים”. יש וצחוקו העמוק והדשן בוקע את הרחוב ויש ויצעד מהר נרגשות ויתרעם ויתריע על הופעה ציבורית זו או זו בדברים כמדקרות־חרב. יש ויחבק את מלווהו הצעיר חיבוק קונדסי מעל לגבו וכתפו ויאמץ אותו, את המלוה, אל גופו להדגשת הלך־הרוח שאינו מתבטא במלים.

את דבריו ימנה אז ביאליק לאט־לאט, ותוך כדי זה יחַיה דפוסי־הבעה וצירופים מחודשים בעברית. ויש ויזעם וירתח ויחַרף את העצם המעורר בו כעס ואז יקדים תמיד בצעדים אחדים את בני־לויתו וידבר אליהם לצדדים או כמעט אחורנית.

אינו מסרב לכבד מסיבה כשהוא מוזמן אליה וגם לא־קרוא יופיע בשעה מאוחרת בועידה או בכינוס חשוב של פועלים, ותהא גם מרוחקת מהרחובות המרכזיים של העיר. אינו חוסך את דבריו ומרצה לעתים קרובות ב“אוהל־שם” במסיבות עונג־שבת, ואפילו התמיד זמן רב בשיעורי־אגדה בשבתות. ביאליק זרה לו כל הטכניקה של שמירת ה“דיסטנץ” שבין אנשי מעלה לבין הקהל. בא לכל מקום, מדבר עם כל איש, משוטט בחוצות־העיר בשעות־נופש ואינו עסוק בדאגה על כבודו ובטיפול בו.

אינו רואה את עצמו פטור מעסקנות, אם כי נזהר בהחלט שלא להיגרר לתחומי המלחמות הפוליטיות הפנימיות שבישוב. אגודת הסופרים, יסוד אוהל־שם והחזקתו, ענין בית־הבריאות, דאגה להחזקת “מאזנים”, השגת עזרה בשביל תלמידי חכמים, טיפול בציירים, טיפול ב“הבימה” עד כדי סיבוב על פתחי עשירים לבקש מהם תרומות לבנין בית ל“הבימה” – הם שטחי פעולה וטירדות שבהם השתתף ביאליק בעבודה ממש כמשרת חרוץ ומסור לציבור. ביקוריו אצל עשירים לטובת בית “הבימה” נתפרסמו דוקא בשל שתים־שלש אי־הצלחות שבעיני הקהל היו דוקא מוצלחות ביותר. “עמך” התענג על נקמה בגבירים הללו שלא נענו כראוי לפי יכלתם: ביאליק “הרביץ” בהם. לעיני רבים הטיח בפניו של אחד מהם. “והלא אסור לגדל חזירים בארץ־ישראל”.

מי שאינו מצוי אצל שירים שומע או קורא את שיחותיו, נאומיו והרצאותיו. אורחים מחוץ לתל־אביב ותיירים מחוץ־לארץ באים לראות ברחוב ביאליק, את בית ביאליק הסמוך לבית־העיריה. מסתכלים בבית היפה המורם מן הרחוב על גבי מילוא נטוע גן. על נוה זה עם מגדלו הנאה כתב ז. שניאור:

ועוד רחוב ושם בית ביאליק.

אתרוג נהדר עם פיטם.

מגדל צופים לבת־השיר;

מצודה להוצאת “דביר”;

ותה ופטפוט שם לא ייתם

בית טוב לית מאן דפליג

בתל־אביב.

ביתי פתוח

בבית זה, המלא תמיד אורחים ומבקרים, למרות הפתקה האומרת, שביאליק מקבל רק בימים אלה ובשעות אלה (עם חכם ונבון לא ישים לב לסייגים כאלה ולא יתן לנערצו להשתעמם), נעשה מערבולת־עם נהדרה ופרועה־כאחד בליל שמחת־תורה. אין איש יודע, מי קבע את המנהג הטוב, שעשה מיד שרשים כמסורה, ללכת לראות את ביאליק בליל שמחת־תורה. בשנים הראשונות – מאות, אבל בשנים האחרונות – אלפים רבים מצטברים ומצטופפים ונדחקים לבית, לגן, על המרפסות והגזוזטרות¹, רוקדים, משוחחים, טועמים מעל השולחנות, שרים ומכריחים את ביאליק להשמיע תורה. וביאליק קיבל עליו את הדין ונואם ודורש. אם נאם בבית, מתפרץ אחר־כך המון חדש ותובע גם בשבילו. בשנים האחרונות כבר נסתדר, שביאליק נואם בליל שמחת־תורה מתוך סוכת־הקיץ שבזוית־גנו, הנטויה אל ככר־העיריה, אשר בה מצטופף הקהל. כיון שפתח אחד בלבד מחבר את גינת־ביאליק לרחוב הרי סכנת־נפשות ממש לעבור בו מדוחק־המתנגשים בבואם ובצאתם.

רק מעטים, מקורבים, הנשארים אחרי חצות, מונים אז כמה כסאות נשברו, כמה ערוגות פרחים נדרסו וכמה שיחים נפצעו ונתקלקלו על ידי שוכחי כבוד נושא השמחה בתוך מהומת־השמחה עצמה. ביקורי־שמחת־תורה אלה נתקבלו גם על דעת ביאליק עצמו וגם על דעת הקהל ככיבוד “חתן תורה” ו“חתן בראשית” לא כפולחן אישי אלא לשם הספרות והשירה העברית.

תל־אביב אוהבת את ביאליק ומתכבדת בו. בטרם עצמה ושגשגה והגיעה לששים אלף מישראל, ובטרם כבדה מהלמות־פטישים ושקשוקי מכונות בידי שנים־עשר אלף פועל, ומהון רב, כשהיתה עוד “ביכרה קלה”, ספק עומדת על רגליה ספק נמעדת ברגליה ונופלת, בעודה מעין יריד־סוכות וצריפים החסר־בטחון בעתידה, הוסיף לה ביאליק ממשקלו והכריע בכבודו ובשמו להעלותה על מפת־העולם. ובצד נכס־התרבות הכביר היה מקצת ערך־חומר גם לבית היוצר והפרנסה של “דביר”. והיה אחד מגדולי בוני־העיר אפילו בתורת מתישב סתם: מקיים מפעל, הממציא פרנסה לפועלים ולפקידים, לסופרים, בעלי־מלאכה וכדומה.

מאמין בעיר החולות

אף ביאליק משיב אהבה וכבוד לעיר. בעצם ימיה הקשים של העיר, כשעצם־קיומה היה חומר לרינונם של כל טובי־טעם וחכמים מפוכחים, אמר ביאליק באחד נאומיו:

“יצירה עברית כתל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פינה כזאת לישראל. בנין בתים אך ורק על ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה המרהיב עין. יודע אני כי יש מצוקה ודוחק בחיים הכלכליים, אבל באיזה מקום בעולם אין כיום מצוקה כלכלית? די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים שתקומת־הארץ היא עובדה שאין להכחישה. – – – לפנים יש ודימיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כאן מרגיש אני בכל חושי שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה”.

סח לי ביאליק, כי דוקא חולותיה של תל־אביב משכו את לבו. נראו לו כחולות פרבר־הזפתים שבז’יטומיר, שבה גדל בבית סבו. החולות בתל־אביב היו לו לשילומים על קוי־העיר האחרים, שאילו ניתנה לו הברירה לא היה בוחר בהם. בעצם הוא אוהב שקט. המון־הכרך אינו חביב עליו. הנוף החביב עליו הוא עד היום – ירק־שדות, מעבה־יער, ושטף־הפלג והנהר עודם מדברים אל לבו יותר מרוממות הים. את עבודתו הוא אוהב לעבוד בשקט. בבית־הכרם, למשל, שבירושלים, אשר בה לו מגרש, היה מרגיש את עצמו נוח יותר לעבודה. חובות־משפחה קושרים אותו לתל־אביב ולבית אשר אינו לגמרי לפי רוחו. דירה קטנה ופשוטה בסביבה רוגעת היתה הולמתו יותר. ואמנם משהוא יוצא מתל־אביב אחת בשנה, לשבועות אחדים, אם לשפיה, אם לבית־הכרם, או למקום אחר, כשהוא משתחרר מטרדות־יום־יום, טרדות חביבות וקשות כאחד, והוא נח ומרגיע, הרי הוא מתחיל לכתוב גם ביום, שלא כמנהגו בתל־אביב, שבה הוא כותב רק בלילה. כאן, בתל־אביב, הרי הוא ער לעבודת הלב, לשירה ולכתיבה, בעיקר בלילות פרי הרגלי־חיים ומסיבות שלא באשמתו. הבנתי מדבריו כי יומו – לתנועה ועבודה שקליפתן חולין והנפש מתעוררת לחיי־חרותה דוקא בדומית־הליל.

ביאליק העובד

ויומו של ביאליק – יום של עובד. יום־יום, שעות אחדות קבועות, עד לשעת צהרים מאוחרת, יחד עם י. ח. רבניצקי. העיקר – כינוס ועריכה. רבניצקי אומר: לא קל לרתום את ביאליק בין יצולי־המלאכה. עודו נפנה לכאן ולכאן. יש רשמים ויש מאורעות, שהוא צריך לומר עליהם משהו, להעיר ולשאול, יש שמחות הכלל ויגונותיו. אבל משנכנס, הרי הוא שוקע וצולל לענין, לעמקיו, ושוב אין ניר ואין אילן. “המתמיד” מתגלה במלוא־התכווצותו לתוך הלימוד. הכל נשכח מסביב. ביאליק חותר בכוח ובעוז אל קצה־מלאכתו.

תשע השנים, שביאליק עובד בתל־אביב, יש להן פירות. אונו שוקע בכמה מאות גליונות־דפוס שערך ועיבד וכתב ופירש וביאר. ספר האגדה הולך ומתחדש וכמעט שליש נוסף עליו. נמצאו, נאספו וסודרו ונערכו שירי שלמה בן־גבירול, שירי משה אבן־עזרא, נערכו עשרות ספרי־מדע, ספרי־לימוד, ספרי־פיוט וסיפורים, קובצי מדע. ביאליק עוסק ביחידות בחיבור פירוש על משניות, שהוא מוציא אותם מנוּקדים ומפורשים פירוש קצר. כבר נדפס מסכות־מסכות סדר זרעים וכבר הוכנו לדפוס מסכות סדר מועד. כשנפסק זרם־האורחים בביתו, נפנה ביאליק לקריאה במקצועות שהוא עוסק בהם, וביחוד, בחכמת־ישראל. בשדה זה אינו פוסח על שום ספר, שאפשר לו להשיגו.

הוא עוקב, בהתמדה, את הספרות הצעירה וכמעט שלא נעלם ממנו שום משורר או מספר מתחיל, אם כי אינו יכול לקרוא את כל הנדפס בימינו, פשוט משום שרב הוא. והרבה מטרידים אותו גם במכתבים מכל קצווי עולם. ובשנים שהיה מקבל מ“דביר” את שכר עבודתו כתיקונה, היה מעסיק מזכיר פרטי, שהיה מכתיבו תשובות למכתבים, כמה עשרות לשבוע. אספני אבטוגרפים היו מוצאים אמתלא לכתוב לביאליק, כדי לקבל תשובה עם חתימתו. לפעמים היו מגיעות שאלות כמו לרבי של חסידים: מה אעשה ובתי נתאהבה בפלוני ומרוב צער של אהבה נכזבה, נזדעזעה דעתה (מעשה במכתב מעיירה שבגליציה) וכדומה. אך התשובות למכתביהם העניניים של גדולי־המדע בישראל ולסופרים היו עולים כדי יצירה. כאן באו מחקרי לשון, דעות וויכוחים בשאלות ציבור, הטפה ותוכחה ולפעמים שירה בצורת חרוזים. ממכתבים אלה נשמרו העתקות ואם יתפרסמו, תיווסף תוספת גדולה לביאליק שבכתב.

ידועה עבודתו הרבה בועד הלשון ובעיקר בועדותיו המיוחדות לקבצי מונחים. ביאליק אומר: “יש חידושים נפשיים. האמן אינו מרגיש בחידוש לשון כזה. בשעה שהוא מעלהו על הכתב. אף הקורא אינו מרגיש בחידוש. לאחר זמן קצר נבלע החידוש בלשון וחוץ מחוקרים, המקדישים זמנם לכך, לא ידע איש, מי המחדש ומתי נתחדש הביטוי הזה. אך מלבד זה נחוצים חידושים טכניים למקצועות. הללו צריכים להיעשות בשיקול־דעת ובידיעה, אם כי גם בשבילם דרושה הרגשה אינטואיטיבית בלשון”.

ביאליק “חוטא” גם בשירי ילדים. קובץ שירי הילדים שלו, העומד לצאת בקרוב, יכיל הרבה גליונות דפוס. חלק גדול מהם נכתב בארץ־ישראל. בתשע השנים האלה כתב גם מזמורים ושירים ופואימות. השיר “אבי” שנדפס בחודש כסלו ב“מאזנים” אינו אלא קטע מפואמה גדולה. ופניני שירה חשובים פיזר ביאליק בשנים אלה בהקדשות שהוא כותב על גבי ספרים שהוא מגיש מתנה לידידים במועדי חג. מהשיר הראשון שכתב לפני ארבעים ושלוש שנים, בעודו בישיבות וולוז’ין, בטרם הדפיס את “אל הצפור” – על שער ספר שנתן במתנה לחברו פנחס טורברג (והוא שפירסם את השיר לפני שנים אחדות) עד ההקדשות שהוא כותב בימים האלה, על שערי ספרים, כאגב־אורחא, יש למצוא דברי פיוט, משחק לשון ופלאי צירופים, העשויים להצטרף לאוצרו הטוב. בשנות הנעורים היה ביאליק מכניס במכתבים אלה גם חרוזים קונדסיים, מפולפלים, ופיקנטיים.

ביאליק בכרך אחד

בימים אלה עוסק ביאליק בכינוס כתביו שלו. הם יופיעו בכרך אחד בהוצאת ועד־היובל. הכרך יהיה בן חמשים גליונות דפוס ויכיל את כל שיריו מ“אל הצפור” עד “אבי”, סיפוריו ומאמריו. זוהי מתנת ועד־היובל לביאליק. המשורר יקבל שלושת אלפים טופס של הכרך יחד עם אמהות־הדפוס. מלבד זה יופיעו לחוד ספר־אגדותיו וספר שירי־הילדים שלו. רבים הקוראים המצפים ליום, בו ינתן להם ביאליק בכרך אחד.

ביאליק שבכתב, לרבות המכתבים, אינו עדיין כל ביאליק. את נאומיו והרצאותיו אינו כותב. מה שהצילו העתונים על מודיעיהם ורשמניהם (כפי שביאליק מכנה אותם) ניצל. ב. אומר על חלק מרשמני העתונים שהם צדים במכמרתם את המים ומשמיטים את הדגים. אף על פי כן ניצל הרבה. צעיר ירושלמי, ג. אמתי, ליקט הרבה מנאומי ביאליק שבאו בעתונים ושלחם לו.

ביאליק שבעל פה

אך ביותר מזה מפזר ביאליק בשיחותיו. איש־שיחה הוא. בהציק לו הרוח, הוא שופך את שיחו בפני כל מי שנראה לו תופס את הדברים. אילו נמצא לו לביאליק ברוך־בן־נריה שלו, שהיה מלקט ורושם את ההברקות הנזרקות מפי ביאליק לרוב, היה צובר אוצרות.

רוב שיחותיו – עברית תמציתית, שהוא חושל אותה תוך כדי שיחה, שתביע את כל רחשי נפשו. אבל יש ונתלהב וקצרה רוחו מקשי היצירה הכפולה של יציקת־רעיונות ויציקת־דפוסים בבת אחת, והרי הוא קופץ לרגעים ועובר לאידיש עממית, משומרת וחריפה, מתובלת במלה רוסית. בפתגם אוקייני במאמרי חז"ל. ומשהגיע למאמרים אלה, הוא, חוזר לעברית.

בשירתו חוזרים תמיד המושגים אלהים, שכינה, אל וכיוצא בהם סמלי־רוח עליונים. אך בשיחתו, בהסברותיו שבעל־פה הוא נוהג להסתייע בתמונות הלקוחות מן הטבע, מחיי־חולין, מן השתות, ומן התפקידים הביאולוגיים הגשמיים של החי. הגיונו פשטני. דבריו בקוים ישרים קלאסיים. אין בביאליק מטיפוס המשורר המצוי, המתגדר בפרדוכסים, בחיים הפוכים, בטעם חולני. אדרבה. מראה יהודי עממי בריא, בלי סנוביזם בוהימי או גבירי, חי לא כמלאכי־השרת, כולו בעלמא הדין.

חוט־שני אחד שזור במרבית שיחותיו: אחדוּת הדורות והתרבות. כל שאלה מוארה אצלו בפרספקטיבה המקיפה את דברי־ימי־ישראל והאנושיות. מקיש היקשים וגוזר גזירה שוה ממאורעות ומצבים שבהיסטוריה על השאלה הנדונית בימינו. אגב־אורחא הוא מסביר את הסתוּם בנבכי העבר באור המתקבל מהוכחות ההווה. וכך הוא עולה בשעת שיחתו וצופה למרחקים ומעמקים, שלאו כל אדם זוכה להכיר בהם.

ביאליק ותנועת העבודה

בכוח זה מתעלה ביאליק גבוה, גבוה מעל מושגי הסביבה הבעל־ביתית, הסוחרית והשמרנית, שבה הוא חי ולה הוא שומר אמונים. בשעת איתערותא הוא מסיר מעליו קליפות רבות.

“ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”, (אין דבר שלא נרמז בתורה) – הוא אומר. כל הטוב שאנו מחדשים בכל דור ודור יש לו סמוּכין בדברי ימי־התרבות. זו התורה: חידוש והמשכת־השרשרת. לא להתחיל מהיום ולא לפסול את כל החוליות של העבר.

כזאת הוא משוחח ומטיף גם לגבי חגים וסמלים בישראל. להוסיף חדשים – כן. ואת הישנים – למלא תוכן חדש ולפקח בגלי הישנים את הגרעינים ההולמים את הזמן ואת העתיד.

בחיי־חולין מעורה ביאליק במעמד הבינוני בישראל. אולם כוח היוצר שבו והאינטואיציה העמוקה הביאו אותו לידי תפיסה של תנועת העבודה האצישראלית. הוא אינו נמנע מלבקר כמה פרטים בהליכות תנועת הפועלים, מייסר ומוכיח על דברים הנראים לו כשגיאות, מתריע על יחס זלזול בדברים שהוא רואה אותם כעיקרי המסורת הלאומית – אולם הוא חש ויודע את הכוח התרבותי הבונה והמקיים הגנוז בציבור־הפועלים.

בפתיחת האוניברסיטה

בז' ניסן תרפ’ה חגגו את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. ח. נ. ביאליק נאם בשם הועד הלאומי. אילו נתאספו שליחי כל האומה והיו מנסחים את אשר יש לומר לענין מאורע חגיגי זה, ודאי שלא יכלו להוסיף על משא רם זה שנשא ביאליק במעמד ההיסטורי באמת.

ובמה סיים ביאליק? הנה סוף דברי הנאום: “רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהישמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבתה. מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כוח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים בין הסלעים ומייבשים בצות וסוללים דרכים ברינה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת־הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי־הבית, אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש – את ירושלים של מטה, ואלה את ירושלים של מעלה, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.

בפגישה ראשונה

בסיון תרפ"ד, חדשים אחדים לאחר בואו ארצה אמר ביאליק על החלוצים: “איני רואה צורה אחרת לכיבוש הארץ מלבד כניסת החלוצים ועבודתם. חושבני, כי עצם עבודתם מלבד שהוא הגורם היותר גדול לכיבוש הארץ, הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל עתידה להשתנות מבפנים ומבחוץ בכוח־עבודתם. אינני יודע, כמה עלול מצב זה להימשך ואם בכלל יש לראות את החלוציות כצורה קבועה לדורות. אולם גם בתור תקופת מעבר השפעתה עצומה מאוד. עם ישראל צריך לרכז את כל תשומת לבו להאריך את הימים האלה ולהוסיף כוח לצעירים, כדי שיוכלו לעמוד במלחמתם הקשה בתנאים הקשים של הארץ. אם יגיעו החלוצים לידי מפח־נפש, יהא זה מפח־נפש של כל תנועת התחיה. הם לפי שעה הרוח החיה בכל גלגל־החיים, כוח־הקיטור והחשמל של כל התנועה הציונית. מסופקני, אם על כל פני כדור־הארץ יש עוד פינה אחת, ששם נמצא קיבוץ־צעירים כזה המלאים רוח אידיאליות עליונה ונכונים למסור את נפשם לא בתור גבורים בני־רגע אלא בהתמדה, בלי הפסק, יום־יום ושעה־שעה על קדושת רעיונם. אילו לא נבראה הציונות אלא להראות את הכוח המוסרי, הצפון באומה הישראלית, שנגלה בצורה־מפליאה כזאת – דיינו. דרך החלוציות היא דרך התשובה הקודמת לגאולה האמתית”.

עוד קודם לזה, חדשיים לאחר בואו, אמר בפגישת סופרים שסודרה בירושלים לכבודו על ידי הועד הלאומי: “באתי לכאן, כמו רוב הבאים לארץ־ישראל, עיף ויגע וכשאני עומד על סף הזיקנה. מזקנים אין לקוות הרבה. תקוותנו היא כעת מאלה, שראיתי בעמק. אלה הצעירים העובדים בכוחות רעננים, אלה בודאי יתנו לנו הרבה. שם מתרחש דבר נשגב”.

בקונגרס הי’ב

אך את נאומו בקונגרס הי"ב בתרפ’א נאם בטרם ראה את ארץ־ישראל החדשה, בטרם ראה את ציבור הפועלים ככוח מגובש. הוא ראה אז בעיניו רק את העריגה לארץ־ישראל ואת הזרימה של החלוצים אליה. הוא אמר:

"אנשי הימין! התדעו, כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה על־ידי הצעירים משמאל? הם הולכים ליצור לנו חיים חדשים, בכוח, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול. בניהם ובני בניהם של חנוונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים מתוך סכנת־נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם גם מומתים בידי רוצחים. הם עולים ונמשכים לאותה ארץ רחוקה, לעבוד בה עבודת פרך למשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם.

הגידו לי, איפה נשנה חזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם־צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת־עם, להפכו מעם רועה־רוח לעם עובד־פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה.

אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים, הם יציצו ראשונה מן המקום ההוא ומלב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכוח האגרוף ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה לגנדרנות, לפּוזה, לדבר־שעשועים, אלא ליסוד־חייהם, כמו שהתיחסו האורתודוכסים לתרי"ג מצוות. אותה דת־העבודה שברנר וגורדון הטיפו לה – תבנה יסודות עמוקים בחיי עמנו.

אפשר שהעבודה תקבל אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה עוד במשך ההיסטוריה שלנו שולחן־ערוך לעבודה ולמטרתה, אשר יורה, יורה וידין בהלכות עבודה לכל פרטיה.

ואתם, אנשי השמאל! אל תבוזו לאמונים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראש בהם. אולי הם אשר הביאוּכם עד הלום. הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכוּת ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש את פרעונו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בארץ־ישראל דוקא, אם דוקא הייתם מבקשים את התיקון לנשמתכם ונשמת־העם. שימו לב אל זכות־המורשה אשר לנו בזכותם.

ואתם, אנשי־הביניים, היושבים על כסאות־האמצע, המתונים והצלולים בדעה, הבונים הכל על פי חשבון וספירה, האומנם בעלי חשבון אתם? היכן הייתם לפני עשרים ולפני שלושים שנה? מדוע לא עבדתם אז את עבודת העם וגאולתו? העשיתם חשבון, כמה עולה לנו הגלות כל שנה? כמה היתה עולה לעם־ישראל זכות־הישיבה מחוץ לתחום־הפורענויות, הפוגרומים, המלחמה והמהפכה? האומנם לא כדאי היה מטעמים של חשבון, לפניכם אנשי החשבון, להיות הראשונים לעבודה עוד בימים ההם? לו הייתם מביאים את פרוטותיכם, לא היינו יושבים בכנסיה זו כה מדוכאים וכה מדוכדכים. לא חשבון עשיתם.

יש דרך אחת. דרך־ העבודה. דרך־כיבוש־העבודה! אם אתם תתנו את הכסף יתנו הצעירים את הכבוד. הם יסירו מעלינו את חרפת הפרזיטיוּת!"

באהבתו הגדולה את העם שואל ביאליק את עצמו כמה פעמים, מדוע ניתכה על ישראל חרפת הכינוי פּרזיט, והלא הוא עובד ונענה וחסר יותר מכל עם אחר.

הערכת “החלוץ”

בנשף הנוער העובד שנתקיים בתל־אביב באדר תרפ"ח ליום תל־חי וליובל החלוץ אמר ביאליק: "כבר שאל אחד־העם: עם ישראל הלא הוא עם פרוליטרי. עובד בהון זר, בכלים של זרים ועודף עבודתו נשאר בחלקם של העמים מעבידיו. ובכל זאת יש עוז לקרוא לו פּרזיט. יש בלי ספק גם צד, מקצת אמת באשמה זו.

בחולשת רצונו, בחוסר האמונה בכוחותיו להתקיים בלי בעלים, לעבוד על אחריות עצמו בהון עצמי ובכלים משלו, בחפצו להישען תמיד על גוף זר, אמנם נדמה הוא כפֹּרזיט. כי לא תמיד מתגלה הפּרזיטיות בבטלה. יש פּרזיטיות המרבה לעבוד, אך סימנה הוא פחד האיש מפני עמידה ברשות עצמו, בלי בעל־בית. יש משרתים ופקידים טובים בעסקי־אחרים המעשירים את בעליהם עושר רב, אולם רק כל זמן שיש מי שעומד מאחוריהם הנושא בעול־האחריות. כל עבודת־פרך ולא אחריות. זוהי מחלת־רצון המביאה לידי חוסר־כוח. פחד זה מוטל על היהודים בגולה. וזהו הסוד, מדוע קשה עלינו כל־כך להיעקר משם".

ואחרי זה המשיך: “– – – זה עיקר כוחו של החלוץ. העמדנו בגולה בעלי רעיונות גדולים החובקים זרועות עולם, אולם גדולה מזו היצירה שבכל מעשה קטן בארץ־ישראל. הייתי מברך את החלוץ, שירים את ערכו האמתי יום־יום על־ידי מעשה שאין עמו דיבורים יתרים. – – – יבואו דורות שידברו עליכם ואתם תחרישון. ישירו שירים, יכתבו דרמות עליכם מבלי להכירכם, אתם אינכם צריכים לדעת, כי עשיתם שירה כל ימי חייכם”.

“כלי זהב אשר אין משלו”

בהיות ביאליק באמריקה בתרפ"ו בשליחותו למען קרן היסוד, אמר שם במסיבה אחת: "חברת העובדים זהו כלי־זהב אשר אין משלו בכל העולם כולו.

יש פעמים רבות, שאיני מסכים להם בכמה דברים. אך כל אלה קטנות הן, הנשכחות מדי אשוה לנגד עיני את כל התמונה המרהיבה בשלימות. ציבור העובדים זהו חוט־השידרה של הארץ, הגוף והנשמה שלה. זהו הכוח היחידי המאורגן רב־ההתלהבות וגדל־המאמצים, המושך את קו־התמיד. ובאשר ההתמדה שם הבטחון. מוסדות הפועלים, ככלכליים וכתרבותיים, נכונו על יסודות שבהכרה ובזכות זה ציבור העובדים הוא בעל־הבית בארץ. שאר המעמדות אין בכוחם לעמוד בפני לחץ־החיים של ציבור־העובדים.

מנהיגי הציבור הזה – ולואי שכמוהם יתן וכמוהם יוסיף לנו האלהים תמיד – עבודת האדמה כרוכה אצלם בייחודים, צירופים וכוונות. בראשונה בא תיקון עצמו. הפועל רוצה למצוא את תיקונו בעבודה, אחר־כך לתקן את העם ואת ארץ־ישראל, ואחר־כך – על־ידי עצמו ועם ישראל – את כל העולם כולו. כשהוא חוצב אבנים, הריהו משקיע בעבודה זו את קדושת השילוש – העם, הארץ והאנושיות".

ביאליק מצא מה לספר גם על התלבושת של החלוץ בארץ־ישראל, על הריקודים, על השירה. וכן אמר בנשף לכבוד “דבר” בניו־יורק: “עליכם לדעת, שיש הבדל גדול בין הפועלים בארץ־ישראל ובין הפועלים בארצות אחרות. הפועל שם בלבושו ובמהלכו ובאור־פניו שונה לגמרי מפועל בן ארץ אחרת. בלבושו הקל והפשוט של הפועל בארץ אני רואה את סמל השחרור מכל משא־הגלות שנטען עלינו. בהיותי לפני עשר שנים בארץ, ראיתי בבתי־הכנסיות יהודים לבושים בגדים מרובי־הצבעים, וזה עורר בי את זכרון התרמיל של החוזרים על הפתחים ובו שיירי כל מיני מאכלים ופרוסות לחם וחלה ודובשן, בצלים וגפרורים. הפועל השליך מעליו את התרמיל הזה והשתחרר ממנו. הפועל בארץ מהלכו ישר. אין הוא מרים ראשו בחוצפה כבולשביק אך אינו כפוף גם כבן ישיבה. ישר יהלוך”.

היחיד בישראל חייב לראות עצמו אחראי לעולם כולו

בועידה השלישית של הסתדרות העובדים שנתקיימה בתל־אביב בתמוז תרפ"ז, אמר ביאליק: "בראתם ריקוד אחד שהוא בעיני נבואה גדולה: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. עליכם לראות את עצמכם כאחראי היחידי, וזה יסוד המוּסר הלאומי שלנו. אפילו היחיד בישראל חייב לראות את עצמו אחראי לעולם כולו. יש רגעים ששלוש־מאות איש נושאים על גבם את כל עול המערכה ונצחונם נצחון האומה כולה.

אבל יש גם חצי אחר: כשאני לעצמי מה אני. אם יש לנו חיים הקרואים מתים, הרי יש לנו מתים הקרואים חיים. זכותם של אלה מלוה אתכם. כל מה שנצבר במשך דורות חי עמכם.

אין לנו להישען אלא על כוח עצמנו. ואני רואה צד טוב בשעת מצוקה זו. עליכם להסב עיניכם מלהישען על כוחות־חוץ, ואם זו תהא התוצאה מועידה זו – ההכרה, כי רק על כוחותינו עלינו להישען, כי עלינו להאחז באדמה זו בצפרנינו ובשינינו ובלי לעזבה, חושבני, כי כשלון זה יביאכם לתשובה, להאמוּנה וועידתכם תהא מוצלחת.

אני מברך אתכם כי הריקוד הזה שלכם יימשך גם מכאן ואילך".

במסיבה שנתקיימה בניו־יורק לרגל הצגת סרט מחיי ארץ־ישראל העובדת “שירת העבודה” אמר ביאליק בנאומו הקצר: “שלושת אלפים פעם נזכרה שירה בתנ”ך בשמות נרדפים. עם שאינו יודע לעבוד אינו יודע לשיר ואין לו הרשות לשיר".

בשבט תרפ"ו הוא אומר באחד מנאומיו: “כשאני רואה את בחורות ישראל יושבות על ערמות חצץ ומפוצצות אותו בפטישים, הריני אומר, כי בימים אלה צריך כל אחד לכוף ראשו ולקבל עליו עול שלא לפי כוחו. זוהי דרך עקומה שבמצבנו היא, כנראה, הדרך הישרה והיא תביאנו אל העתיד”.

ובמקומות אחרים אמר: "– – – תהא ההשגחה ברוכה על שלא הכניסה אותנו לתוך ארץ בנויה! כי אלמלא כך שוב היינו מתגוללים לתוך גלות. כי רק על־ידי יסורי ראשית־הבריאה, קונה האומה לה את ארצה ואת זכותה. – – – באו לנהלל בחורי ישראל, בניהם ובני־בניהם של שוחטים, חנוונים ומלמדי־תינוקות, וביניהם בעלי השכלה גבוהה ובעלי אמנות יפה והתנפלו באהבה ובמסירות נפש על הביצה לכבשה ולהבריאה.

– – – כל היצירה הלאומית שלנו לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה ואין מקום לשום צמיחה וגידול של אומה בלי המקור הראשון של התחיה והגידול – קרקע".

ועל גאולת הקרקע אמר ביאליק: " – – – היו תרי“ג, עכשיו – תרי”ד מצוות.

תרימו את שם (גאולת האדמה) לגובה גדול שיהא ניתן להתפרש באלף פנים, כמו כל רעיון גדול, דתי, ממלכתי, אנושי־מוסרי, שיקיף את כל צדדי החיים".

“קניית הארץ לבד, בתור יסוד לחינוך – הוא דבר מסוכן. – – – גאולת האדמה צריכה לעלות, –לדברי ביאליק בפני המורים, – למדרגת מושג מקיף את כל החינוך והחיים, כפי שנתפתח המושג “תורה”, אשר מפני עושר תכנו וכוונותיו אין לו כל תרגום בלשון אחרת”?

ביאליק והנוער העובד

ביאליק אינו מהסס לבקר את הפועלים או את ההסתדרות או את מוסדותיה. בתקופה שאיגוד הנוער העובד היה עוד בגדר ויכוח בהסתדרות עצמה ובחוגים האזרחיים הילילו על “הצבע” ו“הקול” שבנוער העובד כלומר על הדגל האדום ושירת האינטרנציונל, סיפּרו לביאליק דברים נוראים על הנוער העובד. בליל שמחת תורה תרפ"ו נאם ביאליק לפני קהל שנתאסף בחצרו וליד ביתו ובין השאר אמר אז: רחוק אני אולי באשמתי מחוגים אלה והנעשה בהם, והמתרחש שם אינו נהיר לי כל צרכו. אולם גם אותה מקצת מן המקצת שנתפרסם בעתונים דיה כדי לעוררני ולקרוא בקול גדול: לא זה הדרך.

אחרי זה הננו פוגשים את ביאליק נענה לנוער העובד, נואם ומשוחח ומתקרב אליו. ביאליק לא שינה, כמובן, את דעתו, הוא תבע טיפוח הסמלים הלאומיים, אינו מתנגד לתוספת חגים וסמלים, אבל הוא מתריע נגד ניתוק השלשלת. “לא נכון שרעיון העבודה ורעיון חברת־הצדק בישראל מתחילה ממרכס. אי־אפשר לוותר על רעיונות אלה בצורתם ובביטויים בכל הדורות”.

על אלה שאינם מכריזים ומצהירים כל רגע על ציונותם ואינם מנפנפים כל רגע את דגלם אמר ביאליק: “מי שמקריב חייו בעד הארץ, הוא מחייה אותה. כל מי שעובד בארץ־ישראל הרי הוא בורא חיים יהודיים, תרבות עברית, ואין בזה משום טעם לפגם של מלאכותיות. כשעובדים בארץ־ישראל שוכחים לפרקים שציונים אנו, כשם שאדם הבקי היטב בשפה שוכח לפעמים את תורת דקדוקה. אבר בריא אין מרגישים בו.– – –”

על המטיפים לזולתם

ביאליק בז לבאים אל הציונות רק ליהנות מהישגיה ומהנאותיה: “ידעתי ‘גבאים ראשונים’ לציונות יושבים ראשונה במלכות, כמעט מחוקקים, כמעט שותפים למעשה בראשית שלהם. הם עשו גדולות, אבל את הגדולה “הקטנה” האחת לא עשו. הם לא באו לשבת בארץ, לא נאחזו בה. ­– – – הם התאמרו לבנותה בכוח פיהם, בהטיפם לזולתם. ואשר באו באו כתופשי שרביט של כסא כבוד מוכן להם. ידם האחת פשוטה לעטרה והשניה ל”כזית" היסטוריה. אל־אלהים, כמה שטרי־זכויות מבצבצים מחיקם! – – –"

ביאליק והאנגלים

משורר בתחומי הרוח הרי הוא ריאל־פוליטיקאי בתחומי המעשה. בקשר אנגליה לארץ־ישראל רואה ביאליק יפה את האימפריאליזמוס שאינו חביב ביותר עליו, אבל אין הוא שוכח את קשרי העם האנגלי התרבותי אל ארץ־ישראל. בהרצאה אחת אמר: לויד ג’ורג' וחבריו באו אל הציונות אפשר מתוך חשבונות קטנים של תעלת סואץ, אבל ג’ורג' אליוט והקודמים לה והבאים אחריה היו שליחי החשבון הגדול, מלאכי ההיסטוריה. – – –

– – – אפילו כשאדם עושה את מעשיו הזעירים עומד באותה שעה מאוחרי גבו כוח גדול שהוא מצרף צירופים ועושה מאחורי כל המעשים הזעירים האלה איזה דבר גדול. בשעה שאדם ממלא את תאוותו הכי גסה, תאוות בשרו השפלה, באותה שעה עצמה פועל בו, ועל ידו, כוח נצחי המתכוון לקיים את המין האנושי ולבנות ממנו בנין עדי עד.

ויש גם פרק ביאליק והערבים

פרק של הבנה וידידות אך מתוך זקיפת־קומה ובטחון עמוק ש“לא באנו לנצל ולרושש”. " לא נשלח את ישמעאל המדברה כפי שעשה אברהם אבינו בעצת שרה, אבל גרש נגרש את המדבר מקרב ישמעאל שבארץ".

מה שניסחו אחרים בנוסחאות מדיניות הביע ביאליק בדברי מליצה וחזון.

ארוכה הפרשה ביאליק ותנועת העבודה. שירת ביאליק מעורה באותם המעינות העממיים מהם יונקת תנועת העבודה, ועל כן מאוד מובנת קירבת הרוח ביניהם

טבת תרצ"ג

---

מאיר דיזנגוף

מאת

יצחק בן־דור

גם הגוף החזק, שהפליא כל רופא בהתאבקות הגבורה על החיים – נאכל. עוד לפני שנה וחצי כאשר חלה במחלת התלבנות כדורי־הדם, חשבו גדולי הרופאים, כי קיצבת חייו נגמרה. כנס וכמתנת־גורל ראו את שובו לחיים ולעבודה לאחר יאוש הכל. החיבה, שנודעה לו כל ימי זקנתו בכל שדרות החברה, היתה לאהבת־עם אל האוד המוצל מכליון.

ודיזנגוף ראה והבחין ביחסו זה של העם ונצרף וטהר יותר ויותר באש־אהבה זו. נשיא בעירו ואחד הפטרונים החשובים של הישוב בכלל, נתפרסם ונתחבב גם בקרב המוני־האומה בתפוצות, ושמו הטוב מימי־העלומים הלך והתנשא לעת־זקנתו יותר ויותר ויצא גם אל מחוץ לעם, בכל חוג ששמע ארץ־ישראל ופרשות התאבקויותיה הגיעו שמה.

זה שנים היו חייו קודש לעניני הכלל. אחרי מות רעיתו, כאילו ניתקו אחרוני־קשריו עם עניניו החמריים. הוא חדל לראותם לגמרי. תל־אביב ומוסדותיה, העיריה, מוזיאון תל־אביב, הצלחת־העיריה ויחסי־הסיעות בה, עבודות ספרות היו מעייניו ולא הסיח דעתו מהם.

ערירי כל ימיו, היה מחבב ילדים והיה מחובב ביותר עליהם. מדי הזדקנו נעשו יחסיו עם הילדים לבביים יותר ויותר. ילדים היו כותבים אליו, כמו אל סבא, והוא היה עונה להם. בשנים האחרונות כתב בהצלחה סיפורים לילדים, ובהם סיפר על עצמו, על ילדה של העוזרת התימניה שבביתו, על סוסתו, על ימי־ילדותו הוא. חלק מהסיפורים האלה נדפסו בחוברת מיוחדת. תכניות־הכתיבה שלו לילדים היו מרובות.

דימוקראט בחינוכו ובאסכולה הרוסית שלו, מחונן הומור תרבותי נאה, היו קשריו עם ההמונים תמיד אמיצים. כראש־עירית־תל־אביב ידע להיות מעורב בחיי העיר גם מחוץ למשרדי־העיריה. משכימי־עבודה היו נפגשים אתו יום־יום, ברכבו על סוסו על פני השכונה – ואחר־כך העיר – בכל קצותיה, מסייר את תחום־שלטונו, בודק את עבודותיה וחיי־הבנין והמלאכה שלה.

דיזנגוף הפרש, היושב ישיבה איתנה ונאה באוכף־הסוס גם בגיל־הזיקנה, הרהיב את עיני אנשי־תל־אביב. הישיבה הבטוחה באוכף – כסמל ליכולת שלטון, ולהבדיל שבין פרנס בגולה לשליט בכברת־ארץ במולדת. במחיאות־כפים היו מלוים אותו, כשהוא מופיע רכוב יחד עם צעירים וצעירות, והוא כבר בא בימים, בראש תהלוכה או חגיגה בחוצות תל־אביב.

דיזנגוף הבין להשביע את יהודי תל־אביב שעשועים וחגיגות. הוא היה דואג גם ללחמם של תושבי־העיר, אך נלהב בעצמו לשעשועים. וסחופי־גולה, שביקשו חוף מיבטחים, היו מתענגים ושוכחים תלאות ונגישות מדיניות בהמולה של התקהלויות־שמחה ותפארת־חגיגות. גם בזאת ראה דרך להגדלת־העיר, למשיכת־העולים המבקשים גמול לחיי־נרדפים ומעונים במצוקות־גולה. היה מגן על תקציבי־חגיגות וקבלות־פנים בנימוקים כלכליים, שהם מעוררים תנועת־אורחים ותיירים ומרבים פרנסה.

היה מרבה בקבלות־פנים חגיגיות לאישים, מנימוקי־דיפלומטיה עירונית ולאומית, ובכשרונו הרב לנציגות, ביכלתו לקשור קשרים אישיים ובעזרת מראותיה של עיר־עלומים משגשגת, היה משיג לא אחת את המטרה הציבורית: לקשר אל תל־אביב ואל הישוב אישי־השפעה מעולם המדינאות והכספים והכלכלה, האמנות והמדע. על פי רוב היה משרת בשטח זה בנאמנות רבה גם את המוסדות הלאומיים המרכזיים.

מוקיר אמנות ושואף להנות את תל־אביב באמנות. מוזיאון תל־אביב, בן זקוניו, יעיד על כך. יחידי העמיד בשנות־זקנה אחרונות מוסד מפואר בתל־אביב, כינס מארצות שונות יצירות־אמנות חשובות, גייס עוזרים הגונים, מצא אמצעים, והקדיש לכך את הונו ואת ביתו. דירתו לא היתה לאחרונה אלא קומה עליונה על גבי מוזיאון תל־אביב.

לא נראתה ברוחו הסתיידות של זקנה. ער, רעב להגשמת־תכניות כבימי נעוריו ואולי עוד יותר סוער לגבי אלה, כאָץ להגשמה מתוך הכרת־קוצר־הזמן. התחלת־בנין־המזח בתל־אביב, התגשמות חלומו ותאותו, שלא ניתנה לו כל ארבע־עשרה השנים האחרונות מאת הממשלה, הלהיבוהו מאוד. אך ניתקעו ששת כלונסאות־העץ הראשונים בשביל מזח קרשים (שנגרף אחרי יומיים בגלים) ודיזנגוף כבר עלה, והוא חולה, אל קצה הקרשים והכריז: “כאן יהא נמל גדול”.

לא שבע מהעבודה הרצינית לפיתוח־החוף, וביום הים ביריד המזרח הכריז על הצורך בשדה־אוירונים בתל־אביב ובצורך בקוי־אויר למרכזים הגדולים בעולם.

תל אביב גדולה (בהגדרה האנגלית לערים: גרייטאֶר) היתה משאת נפשו, ומדי פעם היה מרחיב בדמיונו את תחומה. פעם היה מדבר על הגבול “עד הירקון”, אחר־כך – עד הרצליה. בזמן האחרון הגיע עד קיסריה.

ולא היה שוכח מלהזכיר, כי בתל־אביב גדולה זו יהיו בתי ספר גבוהים. הוא לא השלים עם העובדה שהאוניברסיטה והטכניון הם בירושלים ובחיפה, ובכל מה שיכול השתדל לתמוך בתכניות ליסד בתל־אביב מוסדות חינוך עליונים. בדבריו אל קוראי “דבר” ביובל ה־75 שלו רצה לומר, כי אילו ריכזו את כל המוסדות הלאומיים בתל אביב, היה הישוב מרויח מזה יותר. בענין זה היה חולק על חובבי ירושלים וחיפה, והיה מתאונן על “קנאת” ראשי ירושלים. “עוד מעט ובקשו להם גם את הים”, היה אומר.

עם כל אלה היה נאמן בכלל הציונות בחזונה המקיף, ורק בה ובתוכה ארג את סמכותו האישית והעירונית. איש משמעת לאומית היה, ידיד, תלמיד ומעריץ לראשי התנועה מפינסקר עד הרצל ועד וייצמן. לא בלי השקפה עצמית ולא בלי בקורת והשגות, אך תמיד נענה ומתגייס בהידרשו לשירות המרכזים של התנועה הציונית והיה מטיף לריסון היסודות המתפרצים.

לא ידע מימי התבגרו עול קשה של פרנסה. חייו הכלכליים היו אחוזים על פי רוב בחיי הציבור, החל בהשתלמותו בימי בחרותו על חשבון הבארון רוטשילד לשם הנהלת בית־חרושת לזכוכית בארץ, דרך עבודתו ב“גאולה” ובתל־אביב. היה איש עסקים, מייסד הסוכנות המסחרית הגדולה דיזנגוף ושותפיו. זה שנים רבות, ששמו בלבד חופף על בית המסחר. פקידיו הראשיים היו לשותפיו, ולו רק פיקוח נקוב ומעט עזרה בעצה ובקשירת־קשרים. חלקו בהכנסות היה ניתן לו בקביעות, וזה שנים רבות היה מוציא את משכורתו מעירית תל־אביב להוצאות ציבור שלו, להוצאות תמיכה לאנשים ולמוסדות שונים.

איש שלום ופשרה, אבל גם לוחם אמיץ לעת־מצוא, ועד לסיכון־החיים ועד למסירת־נפש, כאשר היה בימי מלחמת־העולם, כשנכנס להתגוששות מדינית עם הדיקטאטור הצבאי התורכי הנורא ג’מאל פחה, שלא נרתע מלתלות עשרות מייחסני־הערבים בסוריה ובארץ ישראל. אילולי ידענו על דיזנגוף אלא את עמידת־הכבוד שלו, בייצגו את הישוב העברי בפני ג’מאל פחה בימי מלחמת העולם, בתקופת משבר בפוליטיקה התורכית ובמאורעות המלחמה בארץ, – גם אז היה קונה אצלנו את עולמו.

אך דיזנגוף ידע גם מלחמות־ציבור פנימיות. בימי הבארון, איש חסדו ומיטיבו, לא חת מלצאת נגדו באגרת הפומבית הידועה, המוחה על שיטת הפקידות בארץ ומאשימה את הבארון עצמו. מזמן לזמן היה מתעורר למלחמה, ומלחמתית היתה גם אגרתו הגלויה אל הנציב העליון.

פרשת יחסיו של דיזנגוף עם הפועלים מתחילה בימים שלפני היותו ציוני. בעבדו בצבא הרוסי כמתנדב (בני אמידים בעלי־השכלה היו מקילים לעצמם את השירות בצבא הרוסי בהתנדבם שנה אחת לפני הזמן), נמשך אחרי מפלגת “חירות העם” (נארודנאיא ווֹליא") הרוסית. נרדף על־ידי הבולשת, למד נגרות ואחר־כך יציקת מתכת בבית־הספר למלאכה ברוסיה. נתפס והושם במאסר על פעולות במפלגה האסורה וישב שמונה חדשים בבית הסוהר. משם יצא חובב־ציון.

בארץ־ישראל ייסד, יחד עם יחיאל מיכל פינס ואחרים, את אגודת הפועלים הראשונה בארץ “הארץ והעבודה” וכתב את “הקנין והעבודה”, המצע של האגודה והתנועה. בתקופות אחרות באו חליפות, התקרבות ופרץ, ידידות והתנגדות (במקרה השביתה בבית־החרושת שטיין ביפו, בימים הראשונים ל“הפועל הצעיר” ובעירית תל־אביב בימי המשבר הכלכלי של 1926) וסיים בידידות ובקשרים אמיצים בכהונתו האחרונה כראש־עירית־תל־אביב.

בן כפר באֵסאראבי, מגזע בריא של מטופחי שדה ואויר, אמון על מרחב, מחונך שלא בקנאות דתית, אך מעורה בתרבות העברית ובמסורת, מצא מאיר בן יעקב דיזנגוף מימי־בחרותו את עולמו החמרי והרוחני בתנועת התחיה, שנתנה לו את הכרים הנרחבים, את האפשרויות החמריות, את המבואות לתרבות האירופית, את המפתח לארציות, לעסקנות, לנכסים, לקשרים אישיים נפלאים, את האפשרויות לגילוי כוחות הנפש.

והוא ידע והצליח ונארג אישית בתוך מסכת התחיה, בנה ונבנה, עלה והעלה והציב לו יד בבנין האומה.

תשרי, תרצ’ז

---

קארל ואגנר

מאת

יצחק בן־דור

(לזכר דמות נפלאה)

מחוצות תל־אביב נעלמה דמות מסתורית, שליותה את בנין־העיר כמעט מימיה הראשונים. האדם חסון־הגוף, עם המשקפים הכהים לעיניו, לבוש בגדי השקים עם המגבעת והסנדלים התפורים בידי עצמו: קארל ואַגנר… נפל חלל לפני חודש ימים. משהרגיש, כי עצביו גוברים עליו לגמרי ונוכח לדעת, כי אין לו מנוס ממחלת־הרוח המבעתת אותו, השליך עצמו אל מתחת מכונית בירושלים. ימים אחדים פּרפּר גוף־הברזל שלו, המרוסק על־ידי האבטומוביל, במכאובי גסיסה, ונפח נפשו בבית־החולים בין זרים שלא הכירוהו, כאשר בחר לו בכוונה תחילה לפי מנהגו לא לבקש ולא לעורר חסד. הוא היה לן בתל־אביב באוהל נחבא. כאיש־יער היה מתיחד כל הימים בחורשה שברחוב נחלת־בנימין, שקוע בהרהוריו הכבדים, ששקע בהם כמעט לבלי הקיץ, לאחר שתכניותיו על מכשירי־העבודה המשוכללים לא יצאו לפועל.

עוד לפני חמש עד שש שנים היה דופק על פתחי מועצת פועלי יפו ועירית תל־אביב, על משרדי קבלנים ומהנדסים, שיקבלו את תכניותיו להקלת העבודה הגופנית ולהוזלתה בעזרת מכשירים לפי המצאותיו. הוא היה מציע תכניות למריצות, לאלונקות ולכלי־מנוף, שיחסכו עבודה ויקילוּה, והיה עומד לעבוד ימים שלימים בהובלת חול או לבנים, כדי להוכיח את צדקתו. התכניות לא נתקבלו. אמצעים לביצוען לא נמצאו. בימי גירוש ג’מאל פחה, כשצריך היה להעביר את רכוש תל־אביב כולה לפתח־תקוה ולמקומות אחרים, היה הוא דוחף בידיו בדרך החולות הארוכה מריצה מקורית, גבוהה וקלה, כשהיא עמוסה משא רב, וכך היה הולך וחוזר פעמים אחדות ביום. מנהל בית החולים הזמני בפתח־תקוה הכיר אז בטיב המריצה וקנה אותה לשם הובלת חולים בתוך המושבה. מנצחונו זה התפרנס ואגנר ברווח זמן רב. לפרנסתו החמרית היה משתכר בזמן שהיה עובד וכשחדל לעבוד היה מוצא לו מקום־אוכל אצל אנשים שהיו מבינים לרוחו ומאפשרים לו לקחת לו בעצמו את האוכל, כי לא הסכים לקבל את אשר נתנו לו. כמה שנים ידעו עובדות מטבח־הפועלים של בית־הלימוד לחקלאות ומשק־בית, כי האדם המוזר צריך להכנס יום־יום ולקחת לו מעט אוכל כעולה על רוחו, מבלי דבר דבר.

גם באותן השנים שהיה עובד נראה מוזר מאד. כי החידה היתה כל הופעתו בארץ.

לפני עשרים שנה עברו פעם ברחוב־הדאר בפתח־תקוה ד"ר רופין, שולמית רופין ומר מ. הופנקו. היה זה בימי יסוד בית הספר לנגינה “שולמית”. מסוכּה נדחת שבתוך חורשת־האקליפּטוסים ליד הדואר (נגדעה בימי המלחמה) נשמעה נגינת כנור. שולמית רופין משכה את בני לויתה לראות במנגן, והנה נמצא, כי הוא הוא האיש, העומד תמיד עם חבילתו מתחת לחלן בכל קונצרט של מוסיקה ביפו. באותם הימים היו עוד אנשי הישוב מכירים זה את זה כמעט עד אחד. המנגן ואגנר הפציר במר הופנקו שיקבלהו לבית הספר, ואמנם נתקבל לשעורי־ערב, יחד עם פועלים אחדים. מהמושבה היה בא ברגל לשיעורים ולקונצרטים. על עצמו לא היה מספר כלום. נשאר מרוחק כל ימיו מן הציבור, גם משום שלא למד לדבר עברית. מאין בא נודע רק במקרה. מה הביאו – לא סיפר. אגדות שונות סיפרו על זאת אחדים מעולי־ארצו, בוקובינה. אלה אמרו, כי מחמת אהבה נכזבה ירדה עליו רוח רעה, ולכן עזב את למודיו באוניברסיטה ועלה לארץ. אחרים אמרו, כי התנגשויות קשות עם אנטישמים באוניברסיטה הניעוהו לשנות את חייו. היו שסיפרו כי ניסה בחוץ־לארץ לשלוח יד בנפשו והוּרד מעל התליה. על כל פנים כאן בארץ ראוהו בשנים הראשונות שקוע בעבודה ובנגינה.

כינורו נעלם בימי המלחמה. יש אומרים גנבוהו ויש אומרים בעליו ניפצהו. האיש הוסיף לעבוד מתוך עצבות, עד ששקע בתהום מרה־שחורה. מיד אחרי המלחמה קיבל מר הופנקו מכתב מאחיו של ואגנר מבוקובינה. שאל לשלומו. ואגנר הכחיש בראשונה כל קירבה לשואל, אבל אחר כך הודה והתחנן שירפו ממנו.

בימיו האחרונים נתקף שגעון־של־רדיפה. היה חוקר את מכיריו מלפנים, מדוע מתנכלים לו ומבקשים את נפשו. באחד רגעי ההתבהרות החליט, כנראה, להתאבד, ודוקא במקום רחוק מהסביבה שהכירתהו. על סופו סיפרה הכרוניקה: “איש בלתי ידוע מתל־אביב נפל אל תחת אבטומוביל בירושלים. מרוסק ושותת דם הובא אל בית־החולים”.

תמוז תר"ץ

---

ר' זרח ברנט

מאת

יצחק בן־דור

אם תבקשו מאת ר' זרח ברנט שיספר לכם זכרונות עבר מששים וארבע שנות עבודתו בעד ארץ־ישראל, לא ירבה לספר, אם כי אינו כלל מהמתבודדים ומהמתרחקים מן הבריות ומן הדור הצעיר.

ר' זרח אינו יודע לספר הרבה על מה שעשה. הוא עבד כל ימיו בבנין־הישוב, וכוחו היה במעשים עצמם ולא בהתבוננות למעשי עצמו ולמעשי אחרים. הוא לא נפנה מעבודתו לראות מה נאה האילן שבצלו פעל ומה נאה הניר שאותו חרש. היה לו חוש במסחר, בבניה, בהקמת־ישוב, בהשגת־אמצעים, בהרחבת נכסים עבריים, היה לו חוש סתמי לארץ־ישראל, דחיפה שלא הרפתה ממנו ושדחפה אותו לנסוע חמש־עשרה פעם לארץ ישראל אשר ארבע־עשרה פעם יצא ממנה. אך להבחין בדרמטיקה של בנין ארץ־ישראל לא רצה ולא יכול. לא מטבעו היה זה ולא מתכונותיו.

רק ציוני־דרך מעטים נתרשמו במוחו. רק מקרים וקטעי מאורעות וחלקי תמונות, והם אינם מרובים ביותר, ודלים למדי בפרטים. אף לא אסף ר' זרח תעודות ומכתבים, גם לא כתב הרבה ולא רשם רשימות.

אבל הוא כובש לו את מקומו בדברי ימי הישוב לא בגלל יפי־הדיבור, אלא בתוקף יצירה.

ועֵדה נוה־שלום, ועדה מאה־שערים, ועדה פתח־תקוה, כי עבד האיש והקים נדבכים ראויים בשעתם וחשובים גם כיום בשים לב לגיל ולתקופתם.

בן תשעים ושלוש הוא האיש. בשנת תר"ג נולד בעיירה ציטוביאן אשר בליטא (אז – פלך קובנה). זה שבעים ושלוש שנים, שנרתם בעול מעשים ואיש מעשה נשאר גם היום. עד אשתקד עוד בנה והוסיף על בתיו וחצרותיו. תיקן, הוסיף, שינה. עד היום הוא עסוק כל היום. אינו נרדם בצהרים. מתהלך כמה שעות ביום, ולפעמים גם בערב, ולפעמים כל שעות היום, לטפל בעסקי־נכסיו, לדון עם שוכרי דירותיו וחנויותיו וחצרותיו, לבוא אתם בחשבון, לדאוג לישיבה “אור זורח” ולצרכי־תלמידיה, ולבקר אצל צאצאיו הדרים בקירבת ביתו או רחוקים מביתו.

בעל קומה שלמעלה מבינונית, ומיבנה נאה, לבוש בגדים פשוטים ונקיים, עם המגבעת לראשו, עם המקל כחפץ של נוי ולא כמשענת בידו, בקומתו הזקופה והליכתו המאוששת – אין ר' זרח עושה רושם כלל וכלל כבן תשעים ושלוש. בפיו שנים תותבות, אך לעיניו אין משקפים, כי ראייתו טובה. שמיעתו שמיעת צעיר. ההומור שלו, של אדם בשנות העמידה ולא כשל בן שנות ירידה. משרת את עצמו בלבישת בגדיו ומסרב לעזרה אפילו כשהוא לובש את האדרת. דבּורו נמרץ למדי. ניכּרים סימני תקיפות דעת חמורה מלפנים, וכן סימנים של מי שרגיל לתבוע ולצוות.

בתקוע השופר לשבת, הוא יורד עוד ממדרגות דירתו אשר בקומה השניה של ביתו וסובב על פתחי החנויות ובתי־המלאכה, להזכיר לבעליהם שיסגרום לשבת. כף אל כף יספּוק, וכול הספיקה יעלה כמידי אדם צעיר ותביעה נמרצת תישמע. ר' זרח עובר על כל האיפּרכיא שלו והיא לא כל כך קטנה. עשרות חנויות ודירות וחצרות. לזה הוא מדבר אידיש, לזו ספּניולית, לזו צרפתית ולזה ערבית. גם עברית הוא מדבר, ובהברה הספרדית. דלת־העם דרה בחצרותיו, וכפי הנראה מכירים הדיירים את בעל־הבית כי לא מן המרוכרכים הוא, למרות גילו. הוא ממלא עתה, בלכתו להכריז על השבת, תפקיד כפול של משגיח על צעירים ממנו ושל מזרז את הכפופים לו. לה' ולכם.

באתי אל ר' זרח ערב יום היובל לועידת קטוביץ, שהוא היה ממשתתפיה. מצאתיו מחליף את בגדיו לכבוד שבת. הוא ישב בחדר־השינה, כלומר, לא בחדר מיוחד אלא בפינה של חדר גדול המשמש גם חדר־אוכל וגם חדר־אורחים. הפּינה גדּורה ארונות ומחיצה ספרדית. הזקן אינו מסכים להוציא כסף על מותרות בטעם הזמן הזה, ביארה לי אחר־כך אשתו. השגותיו בהוצאות הבית הן כמלפנים בליטא ובמאה שערים ובנוה שלום. עוד כספים לישיבה “אור זורח”? – כן, אך לא כדי לקנות רהיטים חדשים וחדישים לדירתו.

בענין הצילוּם של ועידת קטוביץ מספּר ר' זרח, כי לא הצטלם אז. היו עוד שלא הצטלמו. זה היה במקרה, כמובן. ולא טוב עשה מישהו ממקורביו, שזייף את תמונת משתתפי קטוביץ, בהוציאו את אחד המשתתפים ובהוסיפו שם תמונה של הישיש. כל מי שמבין בתמונה יכיר מיד, כי הצילום מוּּרכב. ור' זרח עצמו מספר מיד כי הוא לא הצטלם אז. אין הוא זקוק לנוצות זרות. במעשיו זכויותיו. וכל בר־דעת יעריך את כבודו.

הישיש לא האריך אז שיחה אתי. הוא שמע את תקיעת החצוצרה לשבת, וילך לפקח על סגירת החנויות.

פעם שניה פגשתי את ר' זרח בבית נכדו. סיפר לי הישיש דבר שלא מצאתי בזכרונותיו המודפסים. הוא ראה את הרצל אף הוּצג לפניו. זה היה כאשר בא הרצל ללונדון ונאם בסיטי.

– מה הוא דיבר, הרצל? ר' זרח אינו זוכר הרבה. הרצל, אומר ר' זרח, קרא לאַחדוּת ואמר, כי אם תהיה אַחדוּת, הוא יוכל לעשות מעשה הגון. הוא נאם שעה ארוכה. הוא זוכר את מראהו. זה היה אברך, הוא אומר, בעל זקן שחור. דיבר יפה וברגש. אבל ר' זרח אומר, שהוא זוכר היטב מה שאמר הנואם שאחרי הרצל. זה היה בישוף, שביקר בארץ־ישראל ועבר הירדן. הבישוף דפק על השולחן. הוא אמר שהוא תומך בהרצל. ועל הנוצרים אומר שהם שימשו מעין בית־עבוט, שהקדוש־ברוך־הוא שם בו בעבוט את החפץ היקר שלו, את ישראל. וכי אין חובה לשמור את העבוט שיהא שלם, נקי ושלא תאונה לו רעה? כך אומות העולם. אנו אחראים לשלומם של בני־ישראל. אם אנו מתנהגים בהם שלא כשורה, יבוא בעל העבוט ויתבע בחזקה.

ועם דוד גורדון, עורך “המגיד”, נפגש פעמיים – אומר ר' זרח. פעם נסע ר' זרח לליק, כדי לבקש ממנו שיעורר את הקוראים על ענין המַזכרת למשה מונטיפיורי. במלאת לו 90 שנה. ובפעם האחרת נסע עם דוד גורדון, באניה מקאלה לדובר. גורדון הוביל אז את התשורה למונטיפיורי, במלאת לו מאה שנה.

הישיש חוזר לפני על סיפורו כיצד עבד ביסוּד אגודות לישוב ארץ־ישראל. בפעם הראשונה כינס עשרה אנשים בביתו, במוצאי שבת. הציע לפניהם את ענין ארץ־ישראל, שייסדו חברה, וכל חבר ירים תרומה שבועית כפי יכלתו, ואחר־כך יקבל מהאדמה, שתיקנה כמכסת־התרומות שהכניס. הסכימו עשרת הקרואים, ביקש הוא מכל אחד, שיביא במוצאי שבת הבאה עוד אחד, הרי שנתאספו עשרים וכך גם ארבעים ואחר־כך יותר.

– והסוחרים שבאו אלי מארצות שונות לקנות אדרות־שער, ביקשתים שייסד כל אחד אגודה בעירו. הלייפּציגי – בלייפּציג, האמריקני – באמריקה ופלוני בעיר פּלונית. והחברה הלונדונית, שהיתה לא קטנה, שלחה אותי, ציר לקטוביץ.

נתגלגלו הדברים על זכרונות מימי־הנעורים. והנה מספר ר' זרח שהוא זוכר את מרד הפּולנים של שנת 1863, וראה בעיניו את הרוסים ממיתים בקובנא, בטבורה של העיר, מתחת ל“הר הירוק”, את הגראף טישקביץ, שהיה בין המורדים.

לא על נקלה יוצא הישיש ממסגרת־זכרונותיו השגורים. תוך שיחה ארוכה, כשדעתו נוחה עליו, יגיע גם אל פרקים חדשים, יעלה מראות החבויים עוד בגנזי־מוחו, הפּועל עוד נמרצות.

הישיש עצמו אינו יודע זאת, ואולי אין הדבר נודע בכלל, כי עוד בתקופת הביל"ויים ולפניה, היו עולים מליטא לארץ־ישראל ולא זקנים בלבד. עובדה היא כי בטרם התפתחה ההגירה הגדולה לאמריקה, היו אברכים יהודים חרדים מליטא עוקרים לארץ־ישראל לא למות בה, כי אם לחיות ולעבוד בה. אכן, מושגי העבודה היו שונים אז מהיום. יש שלמד שחיטה, כדי להתפרנס ממנה בארץ הקודש, אבל היו גם בעלי מלאכה ממש שנסעו. אתנו חיים עוד בכל ערי ארץ־ישראל ישישים, בני שבעים וחמש ומעלה, שמסיפוריהם מצטרפת התמונה הזאת של מעין תנועת עליה, שלא היתה ידועה למצטרפיה, של עולים שלא ידעו האחד על חברו.

ר' זרח ברנט צריך להיחשב עם אותם העולים. והוא מספר, כי דודו, שהיה גם מלמדו, השפּיע עליו בנעוריו, וראש הישיבה מימי בחרותו, שיתישב בארץ ישראל. ראש הישיבה בסלובודקה הלהיב את לבות תלמידיו הבחוּרים, שיעלו לארץ. ראש הישיבה השפיע על הבחור הציטוביאני, שיסכים לשידוך שדובר בו בלונדון, כלומר, עם בת יהודי ליטאי שהתישב זה לא כבר באנגליה. בלונדון, אמר ראש הישיבה, יוכל להגיע לידי עושר, ובזה תקל על הבחור הדרך לארץ־ישראל.

כאביו, סוחר הפּרוות, החל גם האברך דנן לעסוק בלונדון במקצוע זה. נכנס יותר ויותר למסחר הגדול, וחוטי סחרו נטווּ גם בצרפת, בלגיה, גרמניה (יריד לייפּציג), רוסיה וארצות הברית. בפריס נתישב אחיו, שניהל את עסק הפּרוות שם, בחיבור אל העסק הלונדוני.

אחרי שבע שנים לשבתו בלונדון, והוא כבר אזרח אנגלי כחוק, קם האברך ברנט, צבר את רכושו וביחד עם אשתו וילדיו עלה לארץ־ישראל. זה היה בשנת תר"ל. ברנט מספר בזכרונותיו, כי מצא את העדה האשכנזית ביפו, שלא היה בה מנין. היו רק שמונה. על החוף במקום בניני־פקידות־הנמל של עכשיו, היתה חומה עתיקה ובה פתח קטן, כפירצה, לעבור בה. פקידות־הנמל היתה בירושלים.

ובירושלים כבר היתה התסיסה אל הקרקע, זו שר' יואל משה סלומון היה מראשיה. תחילה חשבו לקנות אדמה ביריחו. ברנט בא מיד בחברתם של הנוהים אחרי עבודת האדמה. אך הקניה של יריחו נכשלה. ברנט שלח ידו במסחר והפסיד את כספו. אז עמד לעבוד כפועל אצל כובען גרמני נוצרי.

הזקן מספר: “פעם התעמר בי הגרמני, כשנראה לו, שלא מלאתי את עבודתי כראוי. הוא הטיל בראשי את המגהץ. אז לא יכולתי נשוא עוד את מרוּתו. זכרתי, כי בלונדון עבדו בבית החרושת שלי עשרות פועלים, ואני לא פגעתי באיש. ודאי הדבר. חייב האדם להתחשב עם זולתו”.

ברנט הוכרח לשוב לונדונה, אבל קודם לזה התקשר עם מיסדי השכונה מאה־שערים, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. את משפחתו השאיר בירושלים. שנה אחת שהה בלונדון, ובשובו הקים בית במאה־שערים, אחד מעשרת הבתים הראשונים אשר בשכונה, והוא השייך לו לברנט, עד היום.

את שארית כספו חילק ברנט בהלואות לבוני מאה־שערים והוא חזר שוב לונדונה יחד עם בני ביתו. קשריו במקצוע סחר הפּרוות נשארו קיימים ועל נקלה שוב נכנס לעסקים והצליח יפה. כלפני עלותו לארץ היה נפגש עם השד"רים מארץ־ישראל, תומך בהם וחוקרם ודורשם על החיים והמצב בארץ.

בתרל“ז עלה בשלישית עם בני ביתו. תנועת יסוד פתח־תקוה היתה במלוא חוּמה. בתרל”ח סייר ברנט יחד עם שליחים אחרים מירושלים, בלוית מתווכים יהודים ספרדים, את אדמות השפלה והשרון שכבר עמדו אז למכירה, הלא הן אדמות רחובות, ראשון לציון ופתח־תקוה כיום. נבחרה חלקה של אדמת פתח־תקוה היום, רק 3500 דונם, שהיתה שייכת ליוני אחד. חלק גדול של אדמות פתח־תקוה נקנה על שם ברנט, שהיה אזרח בריטי. עד שנת תרצ"ג היה ברנט חותם על כל שטר־מכס בפתח־תקוה, כי האדמה נחשבה עוד כשלו.

פרשת חבלי ההסתגלות לעבודת אדמה ולחיי אכרים דומה אצל זרח ברנט לשל שאר חלוצי אכרות בישראל. חוסר ידיעה וחוסר הרגל; רצון עז והתבוננות מאומצת אל עבודת הערבים והגרמנים, שמהם צריך היה ללמוד; שמחת הישגים, כשלונות מידי שמים ומידי אדם; מחלות, סכנת־נפשות; התנפ_ּּּלויות של ערבים; מלחמות ציבור פנימיות; עזרה הדדית לפעמים עד להקרבה עצמית; מחסור, מלחמת תקוה ויאוש – הכל כאשר לכל המתאבקים בתום לבב ובכל כוחות הגוף והנפש למען השגת המטרה הנכספת, המזהירה מרחוק והנדהית בתגרת מלחמות־הקיום הקשות.

כאן נוּ_ּּצח ברנט. סוחר הפּרוות הלונדוני לא יכול ליעשות אכר מצליח בפתח־תקוה של אז. הוכרח לחזור ללונדון, לרכוש שוב הון במסחר. בשביל הוצאות הדרך מכר את תכשיטי־אשתו. אבל בלונדון שוב הצליח.

בקיץ תרמ"ז התיצב בפני אדמונד רוטשילד לבקש עזרה בשביל אכרי פתח־תקוה. ברנט הדגיש, כי הוא עצמו אינו זקוק לעזרה. אף בשביל חבריו שבפתח־תקוה ביקש רק הלואות. הבארון סיפר לו שכבר השקיע ½⁴ מיליון פראנק בעזרה למושבות. ברנט ביקש, שאת הכסף המוּחזר יקדיש להלואות לפתח־תקוה. על זה ענה הבארון, כי הוא נותן במתנה גמורה את מה שיחזירו לו מאותם ארבעה וחצי המיליונים.

אותה שנה חזר ברנט לארץ־ישראל לבדו, ומיד חזר ויצא לחוץ־לארץ. בתרמ"ה השתתף בועידת קטוביץ, כשליח חובבי ציון בלונדון. ולפי שהיה בעל תחבולות תמימות, הרי לשם משיכת תשומת לבם של המתאספים, חבש ברנט תרבוש לראשו, להבליט את ארצישראליותו. התחבולה הצליחה. עוד לפני פתיחת הועידה נתקיימה מסיבה במלון דה־רום. קלמן זאב ויסוצקי ישב בה ראש. וברנט סיפר על ארץ־ישראל ועל ההתישבות הראשונה.

זמן מה אחרי ועידת קטוביץ ביקר ברנט שוב את הבארון רוטשילד, בעניני ארץ־ישראל, ופתח־תקוה בפרט. ברנט מספּר, כי נועד לו ראיון של עשרה רגעים. אבל השיחה נמשכה שלושת רבעי שעה ויותר. אני גוזל מזמנך היקר, – אמר ברנט לאדמונד רוטשילד. הבארון ענה, שישוּב ארץ־ישראל קודם אצלו לכל.

ברנט חזר לפתח־תקוה. בתרמ"ז החליף מכתבים עם פּינסקר בדבר מצב המושבה ופקידות חובבי ציון. ושוב חזר ללונדון. בשלוש שנים שוב אסף רכוש הגון ושוב עקר לארץ־ישראל. הוא אז בן ארבעים ושבע ושוב לא ראה את עצמו כשר לעבודת האדמה. התישב ביפו.

כאן מתחילה בחיי ברנט הפרשה שבה התמיד ובה עודנו עומד כיום. יהודי יפו ישבו בעיר העתיקה על ראש הצוק היפואי, אשר מעטים מאוד מיהודי תל־אביב מכירים אותו ואת סימטאותיו ומבואותיו המזרחיות. היהודים שאפו עוד אז לפינה עצמית. הם רצו גם פּינה מיוחדת לעצמם וגם סביבה נקיה יותר ומסודרת יותר. הצורף העשיר ר' אהרון שלוש, יהודי ספרדי, אבי בית שלוש הענף כיום, קנה אז מאת ערבי אחד כרם שמם, “רחוק” מהעיר. ברנט קנה ממנו בשנת תר"ן (לפני ארבעים וחמש שנים) 15.000 אַמה אדמה והחל בונה לו בית. מחיר האדמה היה פרנק אחד הדונם (הפרנק היה אז החלק העשרים וחמשה מהפוּנט האנגלי. אלה תולדות המגרשים היקרים של תל־אביב).

בכל זאת עברו שנים, עד שנאותו יהודי יפו “להרחיק” מהעיר העתיקה אל השכונה החדשה, שנבנתה על החולות, היא נוה־שלום. נוה שלום בקוי הרחובות הישרים, בבנייה החדשה, היתה ליפו העתיקה משום חידוש גדול יותר מאשר תל־אביב לנוה שלום. אך לא על נקלה התרצו יהודי יפו לצאת מן “העיר”. אכן, שאלת בטחון־החיים לא היתה אז קלה ביותר, וזה עיכב.

יסוד נוה שלום היה בשעתו מפעל לאומי גדול, שלא יכול היה ליעשות בלי העפלה וגבורה ועמידה בפני פקפוקים ולגלוגים וחששות כבדים. בין יפו העתיקה (החל מסמטת הנמל) עד לנוה־שלום היתה שממה. צפונית ליפו היה אז בית קברות ערבי (מאחורי בתי סורסוק כיום), אדמת־בוּר ופרדסים. מכל שורות הבתים, העומדים כיום בין יפו לנוה־שלום, היה אז רק בית של הערבי אוהב־האדם איסכנדר עואד, זה שחרת על מבוא חצרו שלט־שיש נושא כתובת עברית: שלום על ישראל. זו היתה אז חצר כמעט־יחידה בין יפו לנוה־שלום. בחצר זו היתה תחנת המרכבות של עואד, שעסק בהובלת־תיירים. יהודי יפו המועטים מאד, כולם אנשי הישוב הישן, לא היו עדיין מוכנים כלל “לחרף את נפשם” ולצאת לדוּר ב“שדה”, “במדבר”, כפי שכינו אז אותו הכרם שבקרבת־הים, שבו נבנתה נוה־שלום, ואָמנם עברו שנים אחדות, עד שהתרגלו אל הרעיון והתחילו נשמעים לשידולי ברנט וחבריו לצאת אל השכונה החדשה. מי שנתנסה בכיבוש שממות, במשיכת אנשים אל סביבת ישוב חדשה, מי שטעם טעם סלילת דרכים חדשות, זה ידע להעריך מעשי אבות הבנין, אשר עליהם נמנה ר' זרח ברנט.

אותה תקופה הוצעו לו לברנט אדמות לצפונה של נוה־שלום, כלומר, אדמות תל־אביב כיום. בעד 375 דונם בקשו 400 נאפוליון (לירה צרפתית = 20 פראנק זהב). ברנט נאות וקנה ונתן 30 נאפּוליון דמי־קדימה. באו ערבים מערערים על בעלוּת־הקרקע. נשתוה עמהם והוסיף 300 נאפּוליון. באו אחר־כך עוד מערערים ממצרים. נשתוה גם אתם להוסיף עוד 300 נאפּוליון. אבל הנה נתגלו עוד ועוד מערערים ממצרים. קצה נפשו של ברנט ויעזוב את דמי הקדימה, והענין בטל.

ושוב נסע ברנט לאנגליה. בתרנ"ז חזר לארץ־ישראל. בפעם העשירית. קנה בתים וחצרות מאת ערבים ומכרם ליהודים. בנה עוד בתים ומכרם בתשלומים לשיעורים. הלך וחזר ושב בין לונדון לארץ־ישראל, לוה והלוה כספים לבנין. נדב מגרשים וכסף לתלמוד־תורה, לבית־מרחץ, לבתי־כנסת ולישיבה “אור זורח”. בימי מלחמת העולם ישב במצרים, ועם הכיבוש האנגלי חזר.

בעשרות השנים האחרונות לא נשמע שמו של ברנט בעניני הישוב. הוא היה שקוע בנכסיו בנוה־שלום. את העולם־הבא שלו ראה בבית הכנסת שבנה ובישיבה שהקים. בניו עוררוהו וחגגו בפומבי את מלאות יובל שנים לשבתו ולעבודתו בארץ.

יובל קטוביץ עורר את הזקן משכחת־העבר. שוב נתקשר עם עבודתו מלפנים. שוב זכר את הימים, שבהם האביר וחי בעולמות יזמה ועסקנות. שוב נזכר בביקוריו בעניני ישוב ארץ־ישראל אצל מוטיפיורי (כשהוא, מונטיפיורי, כבר בן מאה שנים), אצל מונטאגיו, אצל הבארון רוטשילד, אצל דוד גורדון עורך “המגיד”, ואצל עסקנים ונדבנים אחרים. שוב רואה הישיש ברנט והנה לא נשכח. הנה יש מעריכים את מעשיו יותר ממה שהעריך אותם הוא עצמו במשך עשרות בשנים. הנה יש מגלים במעשיו את הכוונות האמיתיות שלא היו לו לעצמו ברורות כל כך.

כסלו, תרצ"ח

---

ברל כצנלסון

מאת

יצחק בן־דור

(מתוך מכתב)

– – – ובכן, אין עוד ברל. קודם־כל השכן הטוב, השכן הגדול שלנו. ידידנו הכן, שהיינו רואים אותו בחיי־העבודה שלו, בחיי־המתיחות והיגיעה; שהיינו רואים אותו ביסורי־מחלתו. – – – את זוכרת את מאור הפנים, שבו היה פוגש אותנו כשכנים בחדר־המדרגות, ובחוץ, וגם בחדרו, כשהיינו צריכים להפריע אותו ולהשתמש בטלפון של חדר־עבודתו ומנוחתו. את זוכרת את חיוכו לילדים, את חבתו לנוער, את שאלותיו על חיים שלנו, את התענינותו בכולנו.

את ראית את זרמי האנשים, שהיו זורמים אליו לשיחות חברותיות, מדיניות ואולם גם אישיות. אין איש מאנשי העליה השניה, שלא היה בא עם צרורו האישי והמשפחתי ומבקש ותובע דבר־מה מברל. ולא היה איש, שלא היה נענה במשהו. אני ידעתי את אנשי העליה השניה, אבל הוא הדין גם באנשי העליות המאוחרות יותר. נערים ונערות, כמבוגרים וכקשישים, בעלי עבר וחסרי־עבר, בעלי זכויות וחסרי־זכויות – הכל היו באים. והוא היה שומע, לומד, קולט, ואחר־כך משמיע, מבאר, מפנה לכל הכיוונים ועוזר ומשתדל ולוחץ על זולתו, על כל בעל יכולת, שיעזור.

הוא לא היה עצוב בפני אורחים וידידים. לא הרשה לו את התענוג גם להאנח, לא על בריאותו ולא על עניני־הכלל. איש לא יכול להרגיש בו שהוא יודע, כי שנותיו ספורות, וכי כל יום – מחכה הוא לו, וכי הוא רוצה למהר ולעשות ולהספיק.

האם עשה הוא דבר מה להקל על עצמו את החיים? האם נאחז בהם להאריכם, האם התמכר לשמירה על עצמו? להתרפאות? לטיפול בעצמו? לחפש תרופות אצל רופאים גדולים? האם ניצל את קשריו, להקיף את עצמו מומחים שישתדלו לחזק אותו? את יודעת, שלא היה דבר כזה. את “המותרות” שבהם חי ביתו ראית. לענווה ולצניעות הזאת היית עדה.

היודעת את? הוא לא נהנה אפילו מכוחו המלחמתי. יכול היה תמיד לעשות את מתנגדיו “עפר ואפר”. לעתים קרובות היה מעמיד את מתנגדיו בעירומם המגוחך, כשהיה מחויב להופיע בויכוח על הבימה. אבל הוא לא נהנה מזה, לא שמח שהצליח לעקוץ, להכות אל החומש, לעורר גל של צחוק על יריבו המדיני. מי כמוני ראה אותו מקרוב אחרי הנאום, בחלישות של אחרי מערכה, ברגעים של אזלת־כח לאחר מאמץ עצום של מרץ ושכל. מעולם לא ראיתיו שמח (כפי החולשה האנושית, שהיא טבעית ומאד־מאד מצויה אצל אחרים) על שניצח, על שהצליח להסיר מעל מתנגדיו את המסוה ולשבור מעל חזיתו את הטיח הטפל והמזויף. תמיד היה ברל כאומר: אוי לי מנצחונותי. הוא ידע, כי מכל הנצחונות של זה על גבי זה – הכלל יוצא מנוצח, הכלל מפסיד. והוא אהב את הכלל.

– – – היה בו גם חום של חסידות, גם רציונליות של מתנגדות, גם הערצת־השכלה של משכילים וגם נכונות המלחמה והקרבן של קנאי הבית השני. הוא הזהיר לא פעם את המתנגד ואת האויב, בהכריזו על רוח הקנאות הלוחמת המפעמת במחננו.

אולם קנאות זו של ברל לא היה בה לא מהשנאה של המיואשים מן החיים, לא מצמצום המוח והלב של חיילים מקצועיים שוכחי־הכל. – – – בשנים שהרגיש שאינו יכול לעמוד בעצמו בשורות הצבא, גזר על עצמו לא להטיף על נושא זה. הוא לא הופיע בנאומים פומביים, אף על פי שהיה כולו לוהט בלהט ההכרח, שהיהודים יהיו כולם, על נשיהם, זקניהם וטפם, עם מסוגל להלחם ומקיים את המלחמה, כל עוד היא הכרחית.

זהו ההרכב הנפלא של נשמות גדולינו: אהבת שלום, חרדה על כל נפש ונפש, ויחד עם זה הכרת ההכרח במלחמה ובהתאכזרות כלפי עצמם, שאף שאר חברי־הכלל יתאכזרו אל עצמם, – כי רק כך נוכל לזכות בחיים ובמעט שקט ובמעט אפשרות של גידול־דור. כל לבו והכרתו ומוחו היו בעד הצו הקדוש של תקופתנו זאת. הוא הכיר, כי לא יתנו לנו ולא כלום, אם לא יראונו מוכשרים להלחם, להקריב את החיים השאננים, כביכול.

אינני מתפלא על שמת, התפלאתי על כוח־החיים שלו ושל חבריו במדרגתו, שהם עודם עוצרים כוח לנשום, ולבם לא נבקע מעוצם יסורים וצער ורחמים ואהבה.

ברל היה אוהב־העם האמתי. הוא היה איש אהבת־ישראל. הוא לא יכול היה לספר על כך הרבה, אבל ידענו את מניעי־נפשו הדקים. הן לא יכריז האוהב העדין השכם והערב על אהבתו, ולא יעשה את הרגש הזה חולין. ובאוירה המדינית־המפלגתית, שבה גדל וחי את חייו הציבוריים הסוערים, לא נאה היה בכלל לדבר על אהבה. ברל היה האיש, שאהב קודם־כל את עם ישראל כולו, כמות־שהוא. תכניתו היתה בשתי מלים, הן שתי המלים שקבען שם להוצאת הספרים: עם עובד. אבל הוא לא דחה את אהבתו עד שיהיה עמנו כזה, כפי שהוא רוצה לראותו. הוא לא פסל את העם כפי שהנהו. הוא לא ראה את המיוחס בישראל. בזמן האחרון היה המיוחס הרוחני־הפרוליטארי, או האינטליגנט שהצטרף אל מעמד הפועלים וזכה בתעודת האצילות של פרוליטארי, ובזה התיהר והתנשא היחסן החדש על היהודי הבהול והטרוף, הדווי והמשוסה של כל הגיטאות ושל כל ימות השנה. – – – ברל חש בתהום שמתחת לקרקע הרופף של חינוך־הנוער ושל חינוך־החלוץ והחינוך המפלגתי שלנו, המיוסד לא מעט על היחסנות. הוא עצמו היה מלא כים אהבה ליהודים בזכותם הם. בזכות קיומם והתגברותם ומסורתם ויכולתם והפוטנציה שבהם ויסוריהם וצרותיהם. ועל כך נלחמו בו, בברל, גדולים וטובים. ואפילו אנשים דגולים. איש לא שמע את הויכוח האמתי, ויכוח הלבבות בענין זה. איש לא העז לומר, הי “העם” פסול. ומי יודע, אם היה העם נטבח, אילו היה כשר לפחות בעיני עצמנו; אילו לא היה הדבר נחשב לאי־כבוד, ללכת אל העם כמו שהוא ולקוממו על כל הטפל שהוא מחזיק בו, ורק להערות עליו אהבה גדולה ולקרוא לו בעוד זמן להציל את עצמו כמו־שהוא, לאו דוקא על־ידי צריפה וזיקוק בכורים נעלים של חלוציות טהורה, שלעולם לא היתה תקוה להקנותה אלא למעטים. מי יודע, אילו דרכים היינו מגלים, אילו חומות היינו יכולים לפרוץ, כמה היינו יכולים להציל ולהושיע. מתוך רצון לתקן ולהיטיב דבקה בנו המידה להתיחס בזלזול, ועל כל פנים באי־אהבה, אל המחכה לתיקון, כל עוד לא ראינו בו את המתוקן לפי רוחנו.

בניסוחים שונים, במלים מורכבות, מגוונות ומטעות נלחמים בתוכנו הכיוונים השונים: העם או כת נבחרת של מושלמים. ברל נמשך אל העם, ולבו נשבר עם השבר הגדול כים שבא עלינו. מהי מחיצת־הבשר הדקה שתעמוד מול גלי־ים־הדמים השורפים מבחוץ וסערת־ים האהבה מבפנים, ים־האהבה שהאסון עכר אותו? הוא ראה יותר מאחרים והבין הרבה יותר. לא היו לו שום אשליות לגבי מה שיבוא עלינו במלחמה הזאת. הוא היה אומר, כי גם הישועה של המלחמה הקודמת, לא היתה שוה את האסון של יהדות אוקראינה ורוסיה. הוא לא האמין, שתצמחנה לנו ישועות ממלחמה זו. הוא חש באסון הגדול לפני שחשו בו אחרים.

והוא ראה גם את הנעשה בפנים. אבל כאן אולי האמין, שנתגבר על השטנים שבלבבות. כאן ניסה, דיבר, הטיף – אולי עוד איחוד ועוד איחוד. אולי תישבר עוד מחיצה ועוד מחיצה. הן כבר היתה כזאת. והנה הכל הלך בכיוון הפוך.

– – – היה נמלט לעבודה. נמלט אל הארת ההופעות החיוביות ברחובנו. עיינתי במבואות שלו לספרי נחמן סירקין, לזכרונות ליסין, למאמרי שלמה לביא. שר כאחד המשוררים האנושיים־הלאומיים הגדולים את שירת הדור, שהקים את האנשים הדגולים שלנו, הדור שהקים גם אותו. הוא השתדל לחשוף את הבסיס העממי, התרבותי והמוסרי, שעליו יכלו לצמוח האילנות המשובחים שלנו; הקרקע הדשן ההיסטורי שמסוגל היה להפריח את הגן הנפלא, שקם לנו בראשית המאה הזאת. ברל הצליף בגידולי־הפרא ובעשבי־הבר, הניף עליהם חרמש חד, טרח לעקור אותם בכלים חריפים, אבל גם בהם ראה גרעיני טוב של כשרונות־העם. זה היה גנן! זה הריח את בשמינו הטובים. זה היה יהודי, שאוצרות היהדות היו גדושים בו ורוממוהו וזיקקוהו ועשוהו מאור בחיינו. – – –

היית רואה, כיצד באים אשים להתייעץ, לשאוב מבאר החכמה והתבונה של ברל, באר פתוחה לכל, גם למזכיר של מוסד־פועלים קטן וגם לנשיא הסוכנות היהודית. אם לא נתן ברל תמיד את המוצא המדויק, הרי הטיל אלומות־אור של נסיון יהודי ושל חכמה ישראלית־עממית על כל פנייה קודרת, שלתוכה הננו נדחקים מפעם לפעם, ובלי הפסקות גדולות בין מאורע למאורע. איני מבין, איך לא נתקלקל אדם מהכרה זו של היכולת לייעץ בענינים מכריעים. תמיד באים אליו. שותים בצמא את דבריו. לא היה בו שום סימן של התנשאות, התנפחות, של התיחסנות, וכל שכן – לא של פסיעה על ראשי אחרים. הכל ראו את פשטות־ההנהגה, והשיבו כבוד וחיבה.

אין זו גוזמה לומר, כי ברל היה חביב־ההמונים. יש חוש לעם. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. זה הרבה שנים שחדלו לראות בברל איש ההסתדרות בלבד. ידעו, כי הוא להמונים, לישוב, לכל ישראל. חיבבוהו וכיבדוהו. בשדרות האינטליגנציה ידעו, כי ברל, שאינו מוכתר בתארים אוניברסיטאיים, הוא אחד המשכילים העמקנים ביותר בארץ, וכי השכלתו לא נחתמה, אלא מוסיפה והולכת בלי הפסק. בהרצאותיו על אישים ועל מאורעות היסטוריים, או על הופעות ספרותיות, שמע השומע תמיד יותר מאשר יאמר מומחה מקצועי רגיל, ולוּ גם מוכתר־תארים. התפיסה שלו בסוציולוגיה ובכלכלה מדינית היתה תמיד מקורית, מחדשת. טעמו בספרות – מצד אחד איסטניסי, ומצד אחר – נלהב לעממיות ולפשטות־הביטוי.

הוא גילה כשרונות וחינך אותם. לא רק שירת רחל והפובליציסטיקה של בילינסון הם במידה לא מעטה בהשפעת טיפוחו. היה לברל חלק בהעלאת ברנר. ברל היה מהמניעים את ברנר להתחדשות הארצישראלית שלו, ממטביעי דפוס “ואף־על־פי־כן” הברנרי, כלומר, הפיכת היאוש לכוח מסדה־של־בנין, מסדה־של־יצירה. מראיית תהומות כמו שהן החלה שזירת חבלים לגשרים. החרון והיאוש רוסנו ונרתמו לפעולות יצירה. חוק וסיסמה היו לו: להפוך את האסון לכוח מפרה חדש.

בין האישים מעצבי הדמות הברוכה והמקורית של תנועת־העבודה בארץ־ישראל, היה הוא עמוד־התוך, המשפיע היוצק דפוסים של טעם וטוהר, של ישרנות קיצונית ושל מסירות־עד־מות. לא מאליהן נקבעו הרמות הגבוהות של תנועת־העבודה שלנו, שהיו למעלה מאשר בתנועות דומות בעמים אחרים. זה בא בזכותם של אישים ראשונים, ובראשם ברל. והלואי ולעולם נוכל לקיים את עקרונות הצניעות, ההקרבה העצמות והיחס החברי שהונחו אצלנו ביסודות. היכן, באיזו ארץ וחברה העלימו מפקדים את היסוד האישי, כמו שנהג ברל וכמו שהונהג כמעט כתנאי בתנועתנו? האם רבים ידעו פרטים על חייו, על גילו, על פעילותו בנעוריו? הוא לא נתן מעולם, שנדבר עליו, שנברך אותו, שנחוג יום הולדתו. שנציין את יובלו. כמה דחה כל נסיון לכבדו כבוד חיצוני, כבוד שבגינונים ובמסגרות, כל נסיון לקבוע לו מעין זכויות שבדרגה.

אחריות של מפקד? – כן. אחריות ומשא של מנהיג? – כן. זכויות תגמולים? – לא. לא ניסה לשחרר עצמו משום חובה של חבר פשוט, משום מעמסה חמרית או גופנית. כיצד היה יוצא לעזור לנו בניקוי החצר, בעיבוד הגינה המשותפת, יותר מאשר יכול.

מפקד גדול היה, אם לדבר על חיינו כעל חיי־מלחמה. מהמפקדים ההוגים את התכניות במטה. מבין כתלי־המטה היה יוצא רק למערכה כבדה מאוד, כשצריך היה לפתוח את שערי־הגנזים של נסיון ציבורי־ישובי־ארגוני גדול. הוא היה אז מציג לעינינו את דברי־ימי־זמננו מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הגדולה. הוא היה מחבר אותנו אל שלשלת־הדורות של קודמיו ושל חכמת־החיים שלהם. היה בן־בית באוצרות הציבוריות היהודית, במחשבתנו המקורית היה מרגיש, מתי עליו להופיע, מתי לא יכול האחר לעשות זאת. או אז לא היה מצב שיירתע ממנו. או אז לא פחד מאי־פופולריות, ממלחמה, מרוגז, ממחלוקת־לשם־שמים. או אז היה יורה בבליסטראות כבדות, בהתגברו על נטייתו הנפשית לשרת את העם יותר באהבה מאשר במלחמה. נאומיו המלחמתיים, הפולמוסיים, היו תנופות־ענק בחריפות בעמקות ובהצלפה. אבל הוא לא נהנה מתפקיד של לודר, ואפילו לודר־לשם־שמים. הוא לא נהנה כלל מהתבלטות גבורתו הרוחנית, שריריו השכליים, הוא רצה יותר ללמד באהבה, בחיבה, באבהות.

חינוך היה משאת־נפשו, במובן הרחב של המונח הזה. הוא רצה לחנך על־ידי דוגמה מאַלפת, אויר טוב, תערוכה טובה, ספר טוב, שירים טובים, טיולים מרחיבי־נפש, הרצאות מרבות־דעת. לא חינוך מצמצם, לא חינוך טוטאליטארי, כופה, סותם חלונות ומזרים אור אך ורק על־ידי עדשה מכוונת אחת. הוא האמין בעם, באדם הפשוט, בגילוי־כוחותיו של איש־ההמון, בכשרון המקורי, הגלמי…

והנה הוא היה מוכרח לחיות כל ימיו במתיחות הציבורית שלא היה לו מפלט המחנק המדיני מן החוץ; למרות אטימת כל האפקים; למרות הארץ מבפנים, למרות כל אלה, אין מצוקתנו אלא זמנית. לא לשוא השקיעו ברל ורבותיו וחבריו את נפשם בתנועה. הרבה השיגו בחייהם, עוד יותר יביאו על־ידי הזרעים שזרעו והנטיעות שגידלו. גדולה התנועה, רבים המוניה. רבים אישיה. אדיר כוחה הקיבוצי. איננו יודעים, מי יכול למלא את מקומו של ברל. סבורני, שאין לו חליפין. אין על־פני האופק הציבורי שלנו ענק כזה. אבל תורתו, קרני־אהבת־העם שהקרין, אוירת־המוסר שיצר, אלה קיימים ויוסיפו לחשל צבא־גיבורים יהודי, גיבורי־מעשה ורוח. לא עוד חציר יבש העם.

דברי ברל ילוקטו. למוד ילמדו בהם אנשים. המפלגתיות הקטנונית לא תוכל להם. עוד יחנכו על רעיונותיו. עוד יעלה קרנו של העם, כאשר רצה ודרש ברל. עוד נכיר בגזע, עוד נשוב אל המקור. נשוב אל האדם, ואל זכויותיו וכוחותיו וערכו. ועוד יהיו בשבילנו לאחדים – העם, האדם, היהודי. והיהדות תהיה לא רק נסבלת, כשלב לקראת משהו כשר יותר, אלא תהא אהובה, נושא לחיי־הנפש שלנו, בית־ריכוז לכל אשר נוכל להביא לתוכה מן היפה אשר נמצא בחוץ, אבל קודם כל בית־צמיחה וגידול לסגולותיה העצמיות אשר מבפנים.

לא ידוע, איך נפרוץ את המצור מבחוץ ואיך יתרפא דמנו הציבורי מבפנים. נעשה, כמו שלמדנו ברל ורבותיו וחבריו – מה מעטים ויקרים הם חבריו אשר נותרו – נחיה את החיים ההולמים את הצרכים; נגשש באפלה הקודרת של עכשיו את המקומות הרפויים שבחומת־המצור, כדי לפרוץ בה. חיי־מלחמה ומאמצים כשרים, חיי “ואף־על־פי־כן” טהורים, יוציאונו גם מתוך המחנק עתה.

* * *

הנני נחרד מהשיכחה המלוה את עצם הכתיבה וההערכה על האיש. תוך כדי המלאכה חי העושה בה בתוך מערכה מסויימת של פעולות ויחסים ואישים ומלחמות ועתידות, ובינתיים הולך ונשכח ילוד־האשה הטוב הזה, ידידנו ושכננו שהמות הכריע אותו. תוך כדי כתיבה אני נמלט אל תחום ההויה הרוחנית, שבה אין ברל מת כלל. אבל הן לא כך היא ההויה הפשוטה הקטנה שלנו. ברל איננו, ואפילו בתוך ההויה הפשוטה שלנו הוא חסר לנו, חסר ללא־חליפין.

באֵרי, א' אלול תש"ד

---

הנס בייט

מאת

יצחק בן־דור

(הדואג)

הנס בייט יצא מעיירה גרמנית, בלייכרודאֶ בהרי האֶרץ. אביו היה אזרח נכבד, סוחר אריגים, יושב ראש האגודות המקומיות. הסביבה – של מתבוללים. אמו היתה דוגמה למופת של אם יהודיה, המקדישה את חייה לשלומם ולטובתם של חמשת בניה, ונפשו היתה קשורה בנפשה באהבה חמה ובהכרת כבוד.

בעודו תלמיד נעשה ציוני מתוך הכרה שכלית ומתוך רגש עמוק. לאחר זמן קצר תפס מקום בראש תנועת הנוער הציונית, ב“תכלת־לבן” ובאגודת המשוטטים הצעירים היהודים, שבצד ארגוני הסטודנטים היו המקור החי של הציונות הגרמנית.

ישותו המאוזנת, האינסטינקט הבטוח שלו, אופיו, שלא היה בו שמץ מן האגוצנטריות – עוררו אמון. מעולם לא השתדל למען ידידות וחיבה – הם באו אל ביתו. האנס היה תמיד “הדואג”, תמיד ביקש מקום לעזור. תמיד היו לו תפקידים שבביצועם מצא את הסיפוק הגדול ביותר מתוך אהבת הזולת. דבר זה היה קל לו, כי על פי דרכו היה קאטאליזאטור של “רצון טוב”, קרן חמימות וקיבל אותה.

על פי מקרה נכנס לעבוד בענף הבנקאות, ובא לברלין. הוא עורר אמון בעיני רואיו, עלה בסולם המעלות, זכה להצלחה, ושמו הלך לפניו כמומחה, כמוסמך, כאוהב הבריות. בכל התקופה הזאת של פעילות מסחרית נמרצת נשאר נאמן למפעל הנוער הציוני. כשנתעוררו שם בעיות וקשיים, היו פונים אליו, מתוך בטחון שיגלה נכונות ורצון לפעולה. היה גם אחד היוזמים והמייסדים של מעון הנוער בהאֶרלינגאֶן, שקלט מאות בני נוער והכשירם לארץ־ישראל.

אז, בראשית ימי היטלר, נולד הרעיון של עליית הנוער המאורגנת. “הדסה” קיבלה את הרעיון, ופטרון לו נעשתה הנרייטה סולד. אי־אפשר היה להציע לה עוזר טוב ומוכשר יותר מהאנס בייט. שעת פגישתם של שנים אלו היתה אחת השעות המוצלחות ביותר של תנועתנו. פגישה זו מצאה את הדוגמה המזהירה של עמדה אנושית, של “אם בישראל”.

בשיתוף עם הנרייטה סולד פיתח האנס בייט את הטובות והנאות שבסגולות האדם. ביחד יצרוּ וגילמו מה שאנו מכירים כיום כ“עלית הנוער”. 23,000 ילדים מצאו בארגון זה את דרכם, את סידורם, את מקומם הפרודוקטיבי, את משענתם, תחליפם לבית־הורים. שני האנשים הללו הטביעו את חותמם על חלק גדול מן הנוער, שיש לו חלק בקביעת פּרצופם של חיינו בארץ זוהי מצבת־זכרון לעד.

הנרייטה סולד, שכבר היתה קרובה לגבורות – דמות אשר אך לעיתים קרובות יזכה לה עם, מצאה בהאנס בייט את המגשים, את הפועל, את המארגן של תכלית חייה, – הצלת ילדי ישראל מאירופה וסידורם הקונסטרוקטיבי בארץ־ישראל. הנס בייט הכיר כמעט את כל “ילדיו”, תמיד היה בעצמו מקביל את פניהם בנמל, והיה משוחח עם כל אחד ואחד. ארגונו לא היה משרדי־טאֶֶכני. על אף התרחבות המנגנון ועל אף תקציב, שהגיע למיליוני לא"י בהנהלתו של היועץ הפיקח והגזבר גיאורג לאנדאואֶר, זכתה כל דאגה גופנית ונפשית לטיפול – מן האיכסון עד התחשבות בזרמים דתיים ופוליטיים, מן הלבוש עד ריפוי השניים, מן ההתגייסות לצבא (למעלה מאלפיים מילדיו התנדבו) עד החזרתם לחיים האזרחיים – לכל היה מוסד מרכזי, שדאג להם.

בשנות מהומות הדמים 1936 – 1939 לא נמנעו הנרייטה סולד והאנס בייט לנסוע לכל קצווי הארץ על אף הסכנות, והקדישו למפעלם את כוחם, את נפשם ואת לבם. כלפי חוץ הכירו את הנרייטה סולד, בת הגבורות, שנעשתה סמן לעליית הנוער. המנוע, זה הכח שהניע את הארגון הגדול והנפלא, היה האנס בייט.

פעם אחת באו שניהם לביקור קצר לכפר־שמריהו, ובן אחיו הקטן של האנס בייט קיבל את פניהם. שאלה אותו מרת סולד: “כלום יודע אתה מי אני?” אמר הנער: “כמובן, הרי את עובדת אצל הדוד האנס במשרד”. והישישה הנכבדה העירה: “מפי עוללים…”

כשנקרעה מרת סולד ממפעלה והלכה לעולמה והיא בת שמונים וארבע, המשיך האנס בייט לבדו במפעל, ללא ליאות; מתוך דריכות נפש ובמרץ עצמי.

ושוב באו ילדים לארץ, חלק מאלפיים הילדים שבקפריסין. ושוב היתה הדרך בחזקת סכנה, ובכביש ירושלים נפלו חללים יום־יום. האנס בייט לא רצה לשמוע לנימוקי ההגיון, וכדרכו מאז רצה להקביל בעצמו את פני הילדים. בינתיים נעשה אב לארבעה ילדים, וביום הולדתה הראשון של בתו הקטנה נסע לחיפה – זו הפעם הראשונה נגד רצונה של אשתו האהובה, שבהבנה, בסבלנות ובאומץ־לב היתה משתתפת בבעלה עם “יעודו”. מדרך זו לא חזר. גורל אכזרי גזל מעמנו אדם שאין לו תמורה. הוא זכה לחיים הראויים לעורר קנאה.

האנס, “הדואג”, יכול היה להעלות בקנה אחד את ישותו, כשרונותיו וסגולותיו ואת האידיאלים והיעוד שלו. אב ובעל מאושר, מגשים יעודו בהצלחה – כך הוציא את נשמתו לאחר שדאג לאלפים. הוא נפל ובידו האקדח להגנת האוטובוס המותקף, נפל מכדור, מת מיתה חטופה ונאה, והוא אך בן ארבעים ושש שנים, בשיא כוח חייו.

בפרק זה של תולדותינו עוד היו נכונים לו תפקידיו הגדולים. אוצר של נסיון וכשרונות הלך עמו.

אך מעטים ישאירו בלב רבים זכרון מעמיק והחזקת טובה כמותו.

---

בנימין זיו

מאת

יצחק בן־דור

מצאתיו לומד עברית, על סף הזקנה. בשלהי 1934, ואני עובר את ריגה, בירת לטביה, ביקרתיו בדירתו, דירת אמידים, והנה הוא יושב ומתעמק באחד־העם, בעזרת מִלון עברי. כבר היה אחרי ביקור בארץ־ישראל, וידעתי כי בלבו כבר נפרד מן הגולה לעולמים. הוא מיואש מאירופה הפיסית, ורק את הנכסים שרכש מן הציביליזציה שלה יקח אתו אל המולדת.

כחבר הועד המרכזי של יהודי לטביה למלחמת־חרם כלכלי על היטלר, נאסר על־ידי הממשלה הפאשיסטית של אולמאניס בלטביה. הוא לא השלה את עצמו ביחס לעתיד היהודים בארצות השכנות לגרמניה, והכיר שאין נסיגה אחרת אלא נסיגה לקראת הנצחון על כרחנו, הנצחון בתקומת־האומה על אדמתה.

בביקורו הקצר בארץ־ישראל נפגש עם חיים ארלוזורוב, ושמע ממנו דברי עידוד לתכנית של בית־ספר גבוה לכלכלה ומשפטים; והנה קסם לו הסיכוי לשרת בזה שירות נכבד את בנינה ההשׂכּלתי של המולדת, מתוך שימוש מלא באוצרות הידיעות והנסיון שקנה לו באירופה בפקולטאות לחימיה ולכלכלה מדינית שבגרמניה, בצרפת ובשוויץ; בעבודתו העתונאית בגרמנית, ברוסית, בצרפתית, בלאטית ובאידיש; בנסיונו בשטח הבנקאוּת והכספים; ברצונו העז לכפר על החמצת שנות הנעורים והכוח, שבהם פיזר את אוצרות כשרונותיו לזרים. כן, זרה נעשתה לו אירופה, שבתרבותה האמין בימי נעוריו ובה רצה להיות דבק. שלבים־שלבים הדפה אותו אירופה זו חזרה.

בפטרבורג עוד ראה את עצמו פורח בחברה הליבראלית של הקאדטים, ובעתון היומי המצוין שלהם “ראֶטש”. מצבו החמרי היה טוב. היה יועץ במיניסטריון הכספים, יועץ בבנקים חשובים. עבד בספריות החשובות של הבירה הרוסית. כתב ספרים שנתקבלו יפה על דעת המומחים בכלכלה מדינית.

והנה באה המהפכה הרוסית ועקרתו. בתוך אמיגרציה יהודית־קאדטית טרח ובנה בריגה את בימתו, מעמדו וביתו. למד את הלשון הלאטית מאלף־בית והגיע בה למדרגת ידיעה עמוקה, ובה נאם, הרצה וכתב מאמרים וספרים. כיועץ־כספים סייע למנגנון הממלכתי החדש של העם, שהיה זר לו, וכשהגיע לגובה הגון – גלש־נפל בתמוּטה הגדולה שלנו, שהיטלר היה אך אחד גילוייה, אם כי האכזרי ביותר.

בריגה כבר היה בנימין זיו מעוּרה בחיים הציבוריים היהודיים (לא באגף הציוני), השתתף בקביעוּת ב“פרימאַרגן” והתקרב אל התומכים בארץ־ישראל העובדת.

בימי הרצל הראשונים היה בין בני־הנעורים הסוערים סביב דגלו. בני גילו ומשפחתו היו מספרים לי על כך בעיירתנו. עתה, כשהתחיל חוזר אל מקורו, היה שואב עידוד מן העובדה שבארץ־ישראל הולך ומשתרש ענף אחד של משפחתו, בעקבותיו של בן אחות שעלה בשנת 1921, ומשך אליו את המשפחה, וזו מתערה בארץ, דרך סבל וחלוציות, בחיי יצירה של ממש.

במהירות מפליאה סיגל לעצמו בנימין זיו את הלשון העברית, והוא בן חמשים וחמש – שלושים ושמונה שנים לאחר שזנח הזנחה מוחלטת את גירסת הינקוּת מהחדר בעיירת מולדתו סאַד ומישיבת טלז. (עיירות שכנות בליטא הצפונית־מערבית). במאמץ עליון של לימודי יום ולילה במשך כמה חדשים, הצליח לגוֹל את אבני־השכחה, שסתמו את מעינות הנוער, והתחיל מתקדם בקריאה וגם בדיבור.

כשיסד בתל־אביב יחד עם ד"ר ש. איזנשטט ועם פרופ' מ. לזרסון את בית־הספר הגבוה לכלכלה ומשפטים, התחיל מרצה בעצמו עברית. את מאמריו הראשונים לעתונים היה כותב בזמן הראשון רוסית, אולם כעבור שנה־שנתיים התחיל כותב עברית. אוצרות הלשון חזרו ונפתחו לפניו, והוא מצא בהם עולם שאבד ומקצת נחת שבמציאה.

עמדה לו שקדנותו הגדולה, שלא עזבתו מימי נעוריו עד ימיו האחרונים. הוא הספיק לחבר ולהדפיס בארץ־ישראל כמה ספרים, שבהם תרם לבניית הספרות הכלכלית שלנו. הוא שאף להקנות לנוער העברי את ספרי המופת שבספרות הכלכלה העולמית, ובעצמו תירגם תרגומים חשובים מהם, בצדם של כמה ספרים שחיבר בעצמו. בעזבונו נשארו עוד תרגומים חשובים, ונקוה שיראו אור.

כסמל העמל האינטלקטואלי חי את שלוש־עשרה שנותיו בתל־אביב ובנה עם הבונים במלוא הכוח. אף על פי שהיה רוטן במקצת כלפי חוץ, כמי שלא זכה להכרה מלאה של הרבים בכובד מאמציו והישגיו, היה מתרונן בעומק נפשו על שזכה באחרית חייו להיות עם הנושאים במשא האומה וזכה להרגיש עצמו יחד עם כל המוני הישוב – במעלה, יוצרים ועולים למרות הכל, למרות נסיגות ולמרות כשלונות מפעם לפעם; עולים ומבססים את בנין האומה עדי־עד.

11.1.48

מן הנכר

מאת

יצחק בן־דור

---

יהודי בנגאזי שבים

מאת

יצחק בן־דור

שבו לבנגאזי חמש מאות פליטים יהודים, ורבים מאנשי־הפלוגה הספיקו לראות במחזות־כניסתם לעיר, בהשכנתם הארעית בבית־ספר תיכוני, ממשלתי, ויציאתם מבית זה לדירות פרטיות. רוב אנשי־הפלוגה הספיקו להיות בעיר ולהיפגש עם הפליטים ולדבר עם מי־שהוא מהם. לפחות, עם ילדים היודעים קצת עברית. ומוזר הדבר, כי רק בקושי נקשרו המאורע והמחזות האלה בדעתם של רוב אנשי־הפלוגה עם עצם־העובדה של היותם חיילים ועם עצם־תפקידיהם בצבא, ואולי רק מעטים שאבו מתוך כל אלה טעם חדש לשירותם בפלוגות התחבורה העבריות שבצבא הבריטי. אך אין להתאונן. לא חסרה הסולידריות היהודית, הרגשת־ההשתתפות, הרצון והנכונות לעזור. אנשי־הפלוגה, שפגשו את השיירה בדרך, צפופים במכוניות־המשא הגדולות דיברו אליהם באחוה, מסרו להם את אָכלם, את הסיגריות והממתקים שנמצאו אצלם במקרה. נתנו גם כסף. החיילים־העברים, שנשלחו מהמחנה להביא מכונית־מים לפליטים, שמחו בתפקידם ועשו את עבודתם בהרגשה של שלוחי־מצוה, עסקני הפלוגה (קרויים “חברי ועדת התרבות”, ובהם סמלים וקצין), נכנסו מיד בעול־הדאגה גם לחוזרים, גם למעט שנשארו מהעיר. דואגים לבית־הספר בשביל הילדים, מתענינים בפרנסה בשביל הבוגרים, בחיי־חברה בשביל הנוער.

ידוע המחזה האנושי של פליטים. הוא אחד בכל מקום. משפחות וחבילותיהם, ותמיד רושם מוגבר של דלות ושל דביקות קנאית בחפצים וחרדה על מיטלטלים ועל פכים קטנים. ילדים מחוץ למסגרות של בית וחצרות וגני־ילדים, אלא סתם במין רשות, שהיא רשות רבים ורשות יחיד כאחד; נשים בתנאים, שאינם מרשים אותו ההידור והנקיון, שהן נוקטות במסגרות־חייהן הרגילות, אשה אשה לפי רמתה. קריאות, התרוצצות, חיפושי־חבילות, עבודת סבלים ערבים מאנשי־המקום, גדולים וקטנים, עגלות־משא ערביות מהטיפוס הנהוג במזרח. בחדרים נפרשות עד מהרה מחצלות, מניחים לאורך־הקירות כרים צבעוניים, מסדרים מקום־מנוחת־ארעי, וחוזרים ומאכילים את הילדים, פותחים תיבות ואורזים אותן התרגשויות על שבירת כלי ועל שכחת בגד. המולה. קרובים וידידים מאנשי־העיר באים, מתנשקים, מתחבקים, שמחים, נבוכים, שואלים ומשיבים. והנה זה מול זה. מסרו לאם, כי שלושת בניה, שנשארו אז בבנגאזי, הוצאו להורג בידי האיטלקים. יללה איומה פילחה את האויר. מכות־תוף בחזה ובראש, קינה מזרחית פורצת, על נוסחה הנצחי ועל ניגונה המזעזע. עם אם־הבנים יושבות לארץ ומתייפחות גם שתי נשים צעירות, אלמנותיהם של הגברים. אולם בפינות אחרות של החצר, שאינה כה גדולה, פורחות שלהבות־שמחה של נשיקות צפופות וממושכות וחוזרות ונשנות ונשלשות, על קריאות־גיל ועל החיבוקים ועל דמעות־הקלה ומחיית־עינים תוך חיוכי־אושר של פגישה ומראה־התשועה. כן, זה מול זה.

ויש ומכרים ערבים באים לומר שלום, איש לידידו. הרושם הוא של נימוס וכנות גם יחד, שוטרים בריטיים צבאיים עומדים בתוך הערבוביה, תוהים על המחזות. תודה לאל, אין כל צורך להתערב, לעשות משהו, כי אין כל הופעות המחייבות כזאת. חיילים יהודים מאנגליה ומאמריקה נמשכו מיד הנה בחוש קשרי־הנפש עם יהודים. ראשי־הקהילה אין להם פנאי לטפל באורחים־חיילים אלה, כי רבה העבודה בהכנת־הרשימות, בחלוקה לחדרים זמניים, בסידורים לדירות קבועות, בקבלת־האוכל, שהשלטונות הצבאיים (שלטונות הכיבוש הבריטיים) נותנים לפליטים למשך שבועיים, בחלוקת המזונות וכו', אך ילדים מילדי הפליטים כבר מספיקים להתקרב לחיילים, להתרפק עליהם, על חיילים יהודים. עם הארצישראליים הם מדברים מקצת עברית, עליהם הם מתרפקים. אלה חופף עליהם זוהר רחוק של צבא עברי. פרחי־האחוה פותחים בינתיים את גלי־כותרותיהם. שוקולדה, סוכריות, סיגריות וביסקויט עוברים מיד ליד. מחיצות־הלשון מפריעות, והדיבורים על שמחת־הגאולה מידי הרשעים יוצאים שדופים, חסרי־דם ועסיס.

בחצר ממלאים את חביות־הברזל הגדולות מים מתוך מכונית. צעיר מיהודי־בּאֶנגאזי, מהעסקנים, שמע מפי משאיב־המים, כי הנהו שמח על עבודתו זאת, ועל הזכות לספק מים לפליטים יהודים שהשתחררו, ויבקש גם הוא שיוּתן לו לעבוד מעט במשאבה. תהיה גם לו מצוה זו. בכלל, מופלא בעיניו הלך־המחשבות של הבחורים האלה מארץ־ישראל על העבודה ועל ערכה וחשיבותה וזכויותיה. אך בחורי־המקום, כשהם שומעים זאת, הם מוסיפים: כן, אבל, בארצנו. הוא עצמו נוטה לחשוב, כי צריך להתחיל עוד מכאן, אך העבודה אינה ניתנת לדחיות ולחלוקה לפי ארצות.

מסביב לבית ולחצר – ערבים וחיילים אנגלים, אמריקאים. בין האחרונים גם כושים. החיילים האנגלים מבינים את אשר לפניהם: עיר מופצצת, פליטים, פליטים־חוזרים, גלות זמנית ושיבה ממנה – נעשו ענינים מובנים לאנגלים. מבטם – מבט־השתתפות. העין נחה יפה על הבחורות הנאות והנשים הצעירות שבקהל, אך אם ניסה מישהו להעיר לחברו הערה ברוח זו, לא מצא הד. הכריע רושם המשפחה: האם והתינוק והילדים והאב, הרוחשים כאן יחד בין החבילות ובין אנשים משלהם וזרים. כושי אמריקאי שאל בתמימות את אחד החיילים האנגלים, אם יוכל להשיג אחת הנערות האלה. התשובה היתה מדחה בתוקף, אם כי אדיב. כאן חברת אנשים ונשים הגונים. אבל הכושי הוסיף לשאול: ההייתי יכול לשאת לי אחת מהן? הייתי משיג לה פספורט אמריקאי, באמצעות המטה הראשי (הוא מדגיש את הדרך) והיא היתה יכולה לעבור אתי לאמריקה, מקץ־המלחמה. על משאלתו זו לא יכול הכושי לקבל כל תשובה. הוא הלך מהורהר. העדה התחילה בינתיים נפלגת למשפחותיה. התחילו מבשלים וכובסים בפינות שבפרוזדורים ובחצר. המסתכלים התחילו מתפזרים.

למחרת נתרבו ביקורים, ועוד יותר – בשבת. היה שם יתר נקיון, יתר שקט, אם כי משפחות־משפחות לא פסקו לצאת מכאן לדירותיהם. שומרי־שבת אדוקים הם יהודי־בנגאזי, אבל לא חשוכים, ודינא דמלכותא דינא. בבוקר היתה תפילה בציבור. היתה ארוחה וקפה שחור, שממנו עוד כיבדו במשפחות אורחים חיילים, אך ההכרח לצאת מכאן עוד ביום השבת לא יגונה.

השיחות בין האורחים והמארחים היו עתה ממושכות יותר. באו קצינים מהפלוגות העבריות. הבנגאזים השתומו לשמוע שמות־משפחה עברים נאים, התענגו על הדיבור בלשון־הקודש, על מאור־הפנים ועל האיחולים. הדיין הזקן ידע לספר בעברית מתלאות־גלותם.

הקצינים האיטלקים הממונים על מחנה־ההסגר שלהם היו רשעים. גם המיור וגם המארשאלו. היו מדברים דברי־שטנה ודברי־תואנות. “כאן תהא קבורתכם. לא תהא לכם גאולה. שונאי־איטליה אתם. אויבי הפאשיו”. השוטרים היו קשים. כעשרים וחמשה למאה מכל המוגלים מתו באותם מחנות־הסגר, של ג’אדו וגאריאן. במחנה האחרון – רק מיעוט, ובקרוב ישובו גם אסיריו הוא. ג’אדו רחוקה מאתיים ועשרים קילומטר מטריפולי לצד המדבר, והמרחק מכאן שמה, – כאלף קילומטר. שם האויר טוב והמים בריאים, לולא זאת היתה התמותה גדולה יותר. הרעב, הצפיפות, העבודה הקשה ואי־הנקיון עשו שמות. מנת הלחם היתה חמשים גרם ליום, ונוסף לזה חמשה־עשר עד עשרים גראם אורז וששה־שבעה זיתים. בזמן הראשון היו עוד אמצעים לקנות אוכל מן החוץ. יהודי בנגאזי עזרו זה לזה, לא כן עשירי דאַרנה שלא רצו לסייע לעניי־בנגאזי, אך הכסף הלך ופחת והפיקוח הלך והחמיר.

לא הפרידו בין המשפחות, אך הצפיפות היתה קטלנית. בחדר אחד כמה משפחות. באחד־עשר חדשי־המאסר נולדו עשרים ילד, אך רובם מתו. היו גם שני מקרי־נשואים. הילדים למדו חומש מפי מלמדים. אולם הילדות נשארו ללא תורה. כמה טוב שהם מוצאים פה בית־ספר מוכן. ובידי מי? בידי חיילים יהודים, והם המורים, וההוראה בלשון־הקודש. כל ישראל – אחים. היו כאן בראשית־המלחמה פליטים יהודים מגרמניה ומפולין, שביקשו להגיע מכאן לארץ־ישראל, “קירבנו אותם, חיו בתוכנו”.

ילדה אחת מוכיחה זאת למעשה בידיעתה לדבר גרמנית. מפי חברותיה במשפחת פליטים יהודים למדה זאת. כן, בלוב היו יהודים בכל התקופות, בג’אדו, בקרבת מחנה־ההסגר שלהם מצאו בית קברות, ובו מצבות עבריות מלפני שמונה מאות שנים.

הכרת התפקיד הציבורי בפלוגות העבריות בסביבה חיה בלב הרבים, ועשויה היא להתעורר למעשים כל רגע. הנכונות לפעולה יהודית היא בלתי־הגויה, אבל ישנה.

והיא הנותנת טעם לחיים, שלא ייהפכו תפלים לבלתי־נשוא.

אב, תש’ג

---

מומר־להכעיס

מאת

יצחק בן־דור

בשוליהם של דפי־הזהב של גבורה יהודית ומעשי קידוש־השם, ההולכים ונוספים לנו בשנות המלחמה האלה, נרשמים מפעם לפעם גם אותות־קלון של בגידה, שיהודים בודדים בוגדים באחיהם, בעמם, בכבוד האדם והאלוהים גם יחד.

ונפל הגורל על יהודי־איטליה, שאחרי שנות דיכוי ורדיפות, קרבנות־אדם ורכוש, בעצם ימי התעוררם לחיים מחודשים והתאמצם לשוב ולהקים את סוכת־היהדות שלהם הרופפת רפיפות של גולה זעירה – תבוא עליהם גם החרפה הלאומית של בגידת אדם, שהם בתום־לבב הזמינוהו, לפני שנים, להיות להם לרב בקהילתם הגדולה ביותר, העתיקה ביותר באירופה, הלא היא קהילת רומא. ברק־עושר בידיעת לימודים יהודיים, שהבריק באברך מעיר ברודי, סינוור את עיניה יהודי איטליה לבחור באיש לתפקיד כה רם ואחראי. אכן, זו סופה של תורה שאין עמה מעשים, של חכמה שאין עמה יראת־שמים, של השכלה בלי שרשי ישרנות אנושית, של איצטלא שאין עמה נאמנות לצרכי העם ולתקוותיו.

איך הגיבה יהדות איטליה על העלבון והכאב שבאו להם? תעודת כבוד ובריאות היא ליהדות זו, שהחרון גבר בה על הכאב, ורגש־הכבוד המתקומם האפיל מיד על העלבון; חושי־שרשים גאו וסערת־הנפש ליבתה ללהבה את גחלי־האמונים, העוטים כאן בדרך כלל לא מעט אפר.

מי שלא ראה את קבלת־שבת ומעריב בבית־הכנסת הגדול של רומא בליל ששי, שני ימים לאחר המקרה, לא ראה הפגנה מכובדת וכנה, עצורה ורבת ביטוי, של אנשי קהילה זו. הבאים אל התפילה היו מרובים מבימים הנוראים, מרובים מבתפילת ההודיה על השתחררות מהאויב: כל כמה שהכיל היכל גדול זה על עזרת־הנשים שלו. בא היהודי הפשוט מהגיטו, בא המשכיל המרוחק, באה האשה, הנערה, באו בני־הנוער, הזקנים, נכבדי־העדה, החיילים, הפקידים. צלילי־העוגב היו הטפל ומַענֵי־הציבור וליווּיו את הש“ץ – עיקר. הכל התאמצו להעלות מתהום־השיכחה ידיעת־פסוקים מהסידור ולבטאם, כדי להשתתף בפעילות בתפילה, כבמעשה־של־ממש הבא להפגין: שקר פיתוּיי השמד, הבל תקוותיהם של האומרים ללכדנו בעזרת אותו לויתן, כביכול, בחכה; אין בם מועיל. דברי “שמע־ישראל” היה להם באותו מעמד טעם מיוחד, וכאשר חזר עליהם ד”ר א. נכון בנאומו אחרי התפילה, הצטרף כל הקהל ושוב אמרו “שמע” בדביקות עצומה. הספיקה הקריאה הקצרה שקרא גליון היום של “ישראל” (שבועון ציוני בלשון האיטלקית), להביע בקבלת־שבת את הגיאות־שברגש, הנאמנות, והמונים חשו לקיים את מצות־הרגע. בתנאי המקום והזמן לא יכולה היתה כלל להערך הפגנה לאומית קולעת מזו.

אחרי התפילה נאם רב זקן, שתיבל את דבריו בפסוקים עברים לצורך הדרוּש. שמח לראותו ולשמוע את דרשתו. אמנם, יודעים כי אינו גדול בתורה, אבל משלהם הוא. נאמן. ודוקא בנוסח־רומא. אחריו דיברו הרב הצבאי הראשי הבריטי והרב הצבאי האמריקאי שברומא. שניהם השתדלו לחזק את הלבבות והבטיחו, כי יהדות אנגליה ויהדות אמריקה יעמדו לימין היהדות באיטליה ולא יתנו למוט רגלה. הצבאיים דיברו אנגלית, אולם דבריהם נקראו בפני הקהל גם בתרגום איטלקי.

וכסם חיים ממש בא הנאום המסיים של ד'"ר א. נכון, שעודד את הקהל בדבריו על ארץ־ישראל. באותה שעה היה הוא לפה ליהודי־איטליה בביטוי־ההתמרמרות, הבוז למשומד, הרצון להתגבר על החולשות ולקום ולבצר את חומת־היהדות. קסם חיים חפשים בארץ־ישראל, זוהר־קוממיות של מדינה בעתיד והתקוה לעליה, שהנואם יודע להביאם לאחיו מתוך מגע נפש אתם בלשונם ובטעמם, הלהיבו את השומעים. ופסוקים שהביא, חטפום מפיו וקראו אותם בקול. כל מי שידע לשיר את “התקוה” הצטרף אל החיילים שפתחו בהימנון. אף החזנים הרבנים הצעירים, תלמידי־בית־המדרש־למורים, שלא גמרו את חוק־לימודיהם והיום הם משמשים גם בבית־הכנסת וגם בבית הספר העממי, שרו מעל הבימה, ומכל לב, את ההימנון. אלה הצעירים האחדים, הם היחידים שלא הופתעו מהמרתו של הרב שלהם. ידענוהו – הם טוענים – כי שבע תועבות בלבו וכי מעולם לא ידע נאמנות ואמונה. כרוב ידיעותיו, כן קלו מידותיו האישיות.

יהודי רומא עובדים בשבתות במרכלתם, במלאכותיהם, בחנויותיהם, במשרות־הפקידות שלהם. יש מהם המייחדים, בכל זאת, את היום, בבואם לתפילה בציבור בבוקר, והם מאחרים להתחיל את יום עבודתם. אך לא רבים הם אלה. שבת זאת נשתנתה מכל השבתות, והקהל היה כה רב בכל ארבעת בתי הכנסיות, כי גאו הרוחות.

היהודים נפגשו זה עם זה כאבלים, כשכּולים. כעמי־הארצות כמשכילים. עם החיילים הארצישראליים שוחחו גם בלי לשון, ברמזים, בחצאי מלים, מכל השפות. מכל שכן שהוציאו מבית־הגנזים של המוח כל מלה עברית, ותהא משובשת כאשר הנה, ועודה כלולה בלשון האיטלקית המדוברת שלהם. ועוד יש ויש מלים עבריות בשיחתם הביתית, המשפחתית השבטית. פוחתות המלים האלה מדור לדור, אבל עוד נשארו שרידים. הזקנים והזקנות זוכרים הרבה. במלון הקלוש הזה כלולים גם “חן־חן” או “טובה וברכה” ואף “חמורים” ו“רשע”. והע' היא אנפית (חטמית) כמו בשם יעק’יל בפי יהודי פולין וליטה, אלא שכאן נוסף לע' גם צילצול־לואי של ג‘, יחד עם הנ’: “שנגר” במקום “שער”.

בשבת אחרי הצהריים, בפגישה השבועית מעטת־המשתתפים, של דוברי־עברית, קמה בת־רומא, יודעת עברית של תפילה ותנ"ך, והציעה “למחוק מרשימת החברים של אגודת הלשון והתרבות העברית את שם המשומד צולי”. הוא נתכבד על ידי מייסדי־האגודה בימי הסוכות בתואר נשיא־הכבוד. כי־על־כן היה גדול־היודעים עברית כאן, לאחר שעלו טובי־המלומדים לארץ־ישראל. עתה מחקוהו מספרם בכעס וכמעשה המובן מאליו. בין השומעים את הנאום על “קידוש השם מול בגידה” באותו מעמד היה גם חתנו של צולי, אברך יהודי איטלקי מצוין, מטובי האגודה הקטנה.

למחרת השבת נתכנסו נכבדי הקהילה באולם הנאה של הספריה, שארונותיה ריקים עתה, לאחר ששדדוּה הגרמנים והציגוה ריקה מעשרת אלפי כרכיה וכתבי־היד שלה. המוזמנים היו ראשי מוסדות החינוך והחסד של הקהילה, ראשי ההסתדרויות (ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, “החוג היהודי הרומאי” שהנהו קרוב לתנועה הציונית), הרבנים הצבאיים, נציגי החיילים הארצישראליים והקצין היהודי האמריקאי, הממונה על עניני היהודים האיטלקים בתוך ועדת־השלטון של עמי־הברית, וכן הקומיסר הממונה על מרכז־הקהילות. לא היה שום חיטוט בפרטי השערוריה של המשוּמד, ועברו מיד לדון בבעיות המעשיות העיקריות: כיצד מבצרים את בית־ישראל באיטליה, כיצד מתקנים, ומה קודם למה. דיברו אל הקומיסרים ואל הקצין היהודי האמריקאי, שהשלטון בידו, באומץ־לב ובגילוי־לב, בדברים שהיו נמרצים לא פחות משהיו מנוּמסים ונאמרים בנעימה של כבוד.

חיזוק היהדות, היתה הסיסמה – חיזוק החינוך, חידוּש מוסדות החסד וביצורם, מלחמה־בשמד, טיפול בילדים הנתונים לחינוך קאתולי־מסיוני. אין אדם הגון בקרב־יהודי רומא, שלא הצטרף למשאלה זו. הממונים הנזכרים שהגיעו למשרותיהם בזכות פירסומם כמתבוללים, אף הם, ובכנוּת, עם הרוצים בבדק־הבית ובמלחמה בשמד. עלבון אנושי הוא גם להם, שיהיו ילדי ישראל מדרס לציידי־נפשות.

סר הקסם של רושם החסדים, שעשו אנשי הכנסיה הנוצרית עם היהודים בשנות־הנאציזם. אם בצירוף להצלת־הגוף הוּשׂם מארב לנפש, – אין זה כה מכובד עוד. לפני מעשה־השמד של צולי עוררו חיילים ארצישראליים את הלבבות להצלת־הילדים מצפּרני־המסיונים והפיצו בחברה היהודית ידיעות על מצב הענינים, וביקרו קשה את ה“ג’וינט” האמריקאי על שלא עשה כלום להילחם ברעה הזאת וביקרו גם את ראשי־העדה. ונתעוררו לבבות ונענו והיתה במקצת תנועה. ברם – צולי הביא את הזעזוע הגדול, והעינים נפקחו היטב. עתה תתקדם הפעולה ביתר קצב.

עתה הולך ומתברר למשומד ולמפתיו הגדולים, כי טעו בחשבון. לא זו בלבד שלא באו אלפי מומרים בעקבותיו של מי שהיה רב, – כפי שהם קיווּ – לא זו בלבד שלא גברה לפחות הנטייה לשמד, אלא שבא היפוכו של דבר. תגובת היהדות האיטלקית להמרתו של צולי היא רבת גאוה וזעם; מתפתחת זהירות משמד ופעולה נגד צייד־ילדים; אף חן־רחמיה של הכנסיה על היהודים הוּעם.

לשוא ניסו הכמרים־המנצרים לקשור הילה סביב ראשו של המשומד. עתוני המשכילים, הסוציאליסטים – ביטלו מיד את הענין כמעשה־תעתועים. עתונים, שנאחזו בצד הסנסציה שבדבר או שפּתחו בתהילות לכמרים שהצליחו בצייד ובנבואות טובות להם, נשתתקו מחמת הפּיקוח על העתונים בימי־מלחמה. ובאין תעמולה וניפּוח נשאר המעשה בתחומיו הדלים.

אמור אמרו לספר לקהל: רב, שהתעמק עשרים שנה בחקירה ובהשואַֹת שתי הדתות, הוּשפּע בשנות המלחמה ממעשי־החסד של האפפיור ותלמידיו; התנצר לשם שמים. הגיע לידי כך אחרי חקירה רבה. ואלו היהודים יודעים: זקן שהיה שׂנוּא על כל אנשי קהילת רומא, משום שהחזיק בכסא הרבנות, בלי כל קשר־נפש עם בני העדה. הם לא הבינו אותו, והוא לא רחש אליהם שמץ של אהדה; הוא בז להם כלעמי־הארץ; לא השתתף בשמחותיהם וביגונותיהם; לא דאג לצרכי ציבור ולא דיבר מעולם עם אנשים אלא עם עצמו ועל כבודו ועל דרישותיו. מיד לבואו לרומא, הכיר כי תהום רובצת בינו לבין העדה והסתגר יותר ויותר בקליפה. יהודי רומא רצו לראות ברב הראשי דוגמה לאמונה ולשמירת־הדת, וראו את ההיפך – רועה ודאי לא היה להם. הקרובים אליו ראו חוסר מידות אישיות. משירדה צרת־הנאצים על קהילת רומא, התחבא, ואפילו נשיא־הקהילה לא ידע את מקומו; אנשים אחרים לגמרי גילו מסירות־נפש לקהילה. מועצת־הקהילה נתאספה אז ופיטרה את הרב כבורח ועוזב את הקהילה בצרתה; ורק כשנעזבה רומא מידי הנאצים, יצא הרב ממחבואו להשיג, בעזרת־ידידים מן החוּץ מינוי מאת שלטונות־הברית וכפה את עצמו על הקהילה. אנשי רומא ייחסו לצולי את המאורעות המקניטים שאירעו אחר כך: את פיטורי מועצת הקהילה, את מינוי הקומיסר במקומה; את ביטול הבחירות למועצה החדשה, שהיו מחזירים להנהלת הקהילה את מתנגדי צולי ומפטריו; האמינו כי ידו גם במינויו של בן־המומר נתן בתור ראש מרכז הקהילות.

וידעו עוד, כי גם הממונים על קהילת רומא ועל מרכז־הקהילות החליטו, שיש לסלק את צולי מכס־הרבנות ודבר זה הכניס אותו לתוך יאוש מר; כי טען שאין מפטרים רב והחרפה לא תכופר; איים כי יילחם ככל אשר יוכל. באמצע ינואר החל לדבר לפני מעטים מהנפגשים אתו, כי הוא מחכה להשתלשלות חדשה. ב־31 חתם על כתב התפטרות, לאחר שהובטחו לו פיצויים ופנסיה. ב־11 בפברואר הודיע, כי לא יקבל את משרת מנהל בית המדרש לרבנים והסמינר למורים שהוצעה לו.

ב־13 בפברואר המיר. שעות אחדות אחרי ההמרה, מסרה סוכנות־הידיעות האיטלקית הודעה לכל העתונים.

נקמת־נחש היא – קבעו הקרובים. ומי יודע, אם אין ידו התשושה של זקן ממרא זה, בן הששים וחמש, נטויה עוד להשתתף במסיון, בעלילות? צולי לא נתפס להערצת־הנצרות ולאמונת־השילוש – קבעו הקרובים אליו ביותר. הם זוכרים יפה את הלצותיו על נושאים כאלה; הם יודעים את חוסר־האמונה שבו. בעצם, לא המיר, כי לא היה לו מה להמיר. הוא רק החליף לבוש, אך שינה משרה.

תמיד נשא ונתן עם הכמרים. מוסדות־מדעי־המזרח הקאתולים היו שולחים אליו לבחינות את מועמדיהם למשרת מורה, לתארים. מוסדות אלה אין להם אף מומחה הגון לתנ"ך, לידיעת היהדות. בביתו אפשר היה לפגוש כמרים, שהיו באים בענינים אלה. לעומת הרוגז והבוז ההדדיים בינו לבין עדתו, היה נוחל כבוד ותשלום טוב בעֵבר האחר. כך הוכשרה נפשו, – קובעים יודעי דבר – למעשה הנקמה. והיצרים הכריעו.

האיש היה שׂנוּא, גם קודם, ויותר מתמיד זוכרים יהודי איטליה עתה, כי לא מקרבם הוא. גם בימים הטובים לא היתה לו השפעה עליהם; מכל שכן שהם בזים לו עתה ומוקיעים את זכרו כמפלצת. סטודנטים יהודים כר הפגינו נגדו באוניברסיטה (שבה הוא מרצה על כתבי־יד שמיים עתיקים); בפי המון־העם הולך ויורד שמו למדרגת בזוי־מגוחך; הסנסציה שככה. הברק דהה. המומר אינו מראה את פניו. ובעיני מי שרואהו לעתים רחוקות, הרי הוא כבר־מינן מהלך. נוסף קוּריוז מר בדברי־ימי־ישראל.

ניסן, תש"ה

---

שיירת עולים

מאת

יצחק בן־דור

במסילת־הברזל מרומא דרומה מתנהלת עתה לאיטה רכבת־קרונות־משא, ובה מטען יקר, מאות עולים לארץ־ישראל. באחת ערי־הנמל שבדרום יצטרפו עוד אחים ואחיות לגורל ויחד יהיו שיירה בת תשע־מאות העולים מאיטליה. מאיטליה ולא איטלקים, כי היהודים האיטלקים הם רק חמשה־עשר אחוזים בשיירה. לאחוז גבוה מזה לא הסכימו השלטונות הבריטיים: הרשיונות הם קודם כל לפליטים, שיחדלו להיות פליטים. יהודי איטליה הצטערו, אך למחות על מתן שמונים וחמשה אחוזים לפליטים לא יכלו. יש סולידריות יהודית ויש חובה אנושית.

בתחנות־הרכבת, ואפילו הנדחות שבהן, מצויים חיילים ארצישראליים, מהפלוגה העוסקת בתחבורה. ומובן, כי ברכת־שלום חמה מקבלת את פני הנוסעים בכל מקום, ואולי יש בה כדי להפיג במשהו את אי־הנוחות שבחוסר משכב מסודר, שבצפיפות, שבישיבה על גבי חבילות־קש, שהביאה מכונית של חיילים יהודים ברגע האחרון לתחנת־הרכבת שברומא, למען יהיה, בכל זאת, על מה לשבת ולנוח.

גם אלו היתה דומיה ברכבת, היו מכירים מיד את הקרונות שלנו. מתנוססים על דפנותיהם מגני־דוד של גיר לבן על גבי השחוּם של רכבת גרמנית. הקרונות הם גרמניים, ושמות הערים והתחנות גרמניים, וכל הכתובות גרמניות, כמובן. עתה בולטות מעליהם הכתובות העבריות באותיות אשוּריות, או באותיות כתב: שלום, ציון, לארץ־ישראל וכו'. ויש כתובות ציוניות גם באיטלקית. קיבוץ הכשרה “לנגב” מכריז על עצמו בהרחבה, בכתובת עברית מאירת עינים, בתוך מגן־דוד.

אבל אם לא יישנו_ּּּ האנשים, הרי בוקעים שירי־ציון מתוך משכנות־ישראל מטולטלים אלה. בני הנוער והילדים יודעים את שירי־הארץ, ומרבים לשיר. הקשישים מסייעים בפיזוּם. מצב־הרוח חגיגי. אביב מסביב. וניסן. וערב פסח. ויוצאים ממצרים. זה ברור כל כך. מתקרבים אל החירות. טובה רכבת־משא מגלגול־מחילות. לא הרי רכבת זו כאותן רכבות שעברו בכיוון אחר באירופה. כמעט כל הנוסעים כאן נזכרים בענין ומוזגים לעצמם בכוס־הששון את נטף היגון הזה.

נוסעים כאן גם גֵרים לציונות, אך גם ותיקים. נוסעים אוּדים מוצלים ממשפחות שלימות. נוסעים טפסים של קרבנות של אימי־השנים האחרונות. כאן מי שכבר אבד לו הכל, וכאן גם מי שמתכונן להתחיל בארץ לחקור מחדש איה אמו ואחיו ואשתו ובנו. כאן מי שמבקש עתה בארץ מעט מרגוע לרוחו הקשה וגופו התשוש, וכאן גם מי שלא פסק שעה מעסקנות, מעזרה לאחרים, מפעולה ציונית, בגלוי או במחתרת, בשלום או במריבה; ועתה הוא מטפל בחברים וחברות לדרך, ובארץ יתחיל מיד בעזרה להקלטת־עולים, ועל לחמו עצמו לא ירבה לדאוג. די לו בקב־חרוּבין.

נוסעים החוזרים. מי שהיה זמן קצר במסוה־נצרוּת, כדי להציל את חייו מעיני בלשי־הגסטאפּו, ומי שחיתה שנים רבות כנוצריה, כרעיה לגבר נוצרי, מפונקת מקודם בבית הוריה הגבירים בבירת־אוקראינה ומפונקת אחר־כך באוניברסיטה באיטליה ובבית בעלה המלומד. היא חזרה. הוריה מחכים לה בארץ. רק נעוריה גזוּ. נשארו לה מהעבר ניגונים, שפות, זכרונות ועייפות כבדה ורצון לכפר במשהו על העבר.

נוסעים ניצולים מלפני סף־ההמרה. רק חצי צעד עוד חסר הוא או היא. והנה פנו ההורים אל הארצישאליים, והתמורה הטובה עלתה יפה. אבל נוסעים כאן גם העקשנים האלה, אשר בעודם נערים נלחמו ליהדות בשנים האפלות שבאיטליה; נלחמו בביתם. הם ינקו יהדות מכל מקור, מכל מעיין, שנקרה להם. באין מורה ומדריך. ובהגיע השחרור, התפרצו לפעולה ציונית מסתערת. הללו יכלו להיות עתה מאושרים לגמרי, אלא בלמדם בינתיים את הציונות הממשית, הגיעו גם לפרשיות הכאובות של פירודים והתפלגויות, והם יודעים, כי לקראת מערכות הם הולכים.

מפולין ומרומניה, מגרמניה ומאוסטריה, מהולאנד ובלגיה, מצרפת ויוגוסלאויה, מיון ומתורכיה, מלבד אשר מאיטליה – הם העולים. השפות מרובות, אך הכל מכירים בבכורת הלשון העברית, ומכובדת כל מלה הנאמרת בה. מוציאים מבית־הגנזים כל מלה שנרכשה אי־פעם. מתקנאים במעטים היודעים עברית כהלכה, כי יש גם כאלה. הנה לפנינו משפחת יהודי איטלקי, שבחודש לפני הנסיעה שכר לו הביתה מורה לעברית, והלומדים היו: הוא ואשתו, ששניהם בשנות־העמידה, וארבעת ילדיהם.

כמה התרוצץ יהודי זה, עד שהובטח לו, כי הוא ברשימת העולים. חיסל רכוש. מכר ירושת־אבות. הפסיד כספים גדולים. עקר את עצמו מבחינה נפשית מאיטליה, שלא יכול לחזור לעסקים. לא יטעם את אשר יאכל. יושב ובולע באסיפות הציונים את דבריהם של הנואמים ומתפעל מכל משפט ומשפט.

היתה מלחמה על הזכות להיכלל ברשימה. טען אחד: אני נכדו של פלוני, ממייסדי מושבה פלונית ונחלה רשומה על שמי בארץ־ישראל. טענה אשה: הגרמנים לקחו את בעלי. עד אנה תשאירוני פה עם שתי בנותי, הילדות. אחרת אמרה: חוסו, הצילו, ילדותי בבית־הספר קולטות יותר מדי מאותם הלימודים והטקסים; עוד מעט תהיינה בקיאות בהצטלבויות כבנות־רומא. וכיצד משיבים ריקם את פניהם של הבחורים והבחורות, שנכנסו לחות־הכשרה וקבלו עליהם עול עבודה וחקלאות וקיבוץ? ואיך דוחים ארוסה של חייל ארצישראלי וקרובים של תושבי ארץ־ישראל ופליטה בת־טובים, המתהלכת פה כצל? וסתם יהודי אין לו כלל הזכות על ארץ־ישראל?

ויש בעלי מקצוע. פלוני חימאי, קשור בתעשיות חשובות ויוסיף דבר־מה על הקיים בארץ. אלמוני בא אל הציונות בסערה, אבל הוא מהנדס אוירונים חשוב, וידע רב לו בהדרכת־נוער בידיעת־התעופה ובנין־האוירונים. והציונות שלו שלמה, עקיבה. נואש מן הגולה. נחוצה ארץ־ישראל, וכמדינת־יהודים. אינו מכיר בחצאיות: כל מרצו לקו אחד, למטרה אחת.

כאשר תקראו את הדברים האלה, אולי כבר יהיו האנשים בארץ. כמה היינו שמחים אילו שמענו, כי לא נשאר אף איש מהעולים בלי קורת־גג, על אף מצוקת הדירות. כמה מפחדים אנו, פה, פן לא יהיה הדבר כך, וחטאנו לגולה חטא לא־יכופר. דוקא אם נצטופף עכשיו תוחש ותומרץ תנועת־הבנין, שאמנם רק בה הפתרון המלא לשאלת־המגורים. כבר מרבים להזכיר באספות־יהודים כאן את ענין הדירות בארץ. זה הועמד כמעט במדרגה אחת עם דאגת־הפרנסה. והרי המצב הקיים עלול להיות אבן־נגף בדרך־העליה. ומי רוצה באבני־נגף?

ובכן, קבלו את פני השיירה השניה מאיטליה. הראשונה הפליגה מכאן באפריל 1944, והכל שואלין: מתי השיירה השלישית? כבר יש רשומים ומחכים, יהודים פליטים ויהודים איטלקים. ובינתים באו עוד פליטים מיוגוסלאויה, אשר בודדים מהם בלבד יוכלו להצטרף לשיירה השניה. אנו מחכים לשיירה הבאה.

כ“ז ניסן, תש”ה

---

צבא עברי

מאת

יצחק בן־דור

מה דמות תהיה לרוח המגן העברי, עת יהיה קבוע, גלוי, מוכר על־ידי כל, המשרת את מדינתו־ביתו הלאומי?

קרני־האור העוטות את חטיבותינו הארצישראליות (לרבות המתנדבים והמתנדבות לסוגי פעולה בשטחים, שבהם לא רכשנו לנו עדיין חטיבות משלנו, כגון טייסים, צנחנים, אנשי קומנדו, רופאים וכו') שבצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השניה, מאירות שרטוטי הפרצוף של צבאנו הבא, בצלמה של מיטב החברה העברית.

מתקבלים הקוים הברורים של שירות לעם בכל מקום ובכל פעולה אשר יידרשו: התגוננות והתקפה לשם התגוננות; בתחומי הארץ ומחוצה לה; ביבשה, בים ובאויר; כל עבודה פשוטה, מקצועית ומעשית; כל עבודת חינוך, תרבות וסעד; כל מאמץ להצלת־אחים.

לא צבא זרים ושכירים כמו האבטיפּוס לצבאות של מדינות רבות ואדירות; לא מרדפי־הרפתקאות, לא נואשים מביתם ומחייהם, לא יחסנים המבקשים שררה, לא בורחים מחיי עבודה ויצירה, לא מחליפי הספר בסייף להנאתם, אלא רוח יהודי עממי, של גברים ונשים, כל גילי יוצאי הצבא, המפסיקים לסמן מה מעבודתם ומסדר־חייהם הרגיל והם נזעקים אל חטיבות־השירותים בשעת־חירום, או מתכנסים אליהם לפי התור בעתים כתיקונן (אבו, אין נשקפות לנו כאלה מקרוב!), כדי להוות יחד את זרוע האומה להלחם ברע, וממילא ברעים, להתגבר על הצרה, וממילא על הצוררים. לעולם לא נסכים לטפח בתוכנו את אמנות ההריגה, הפלישה וההחרבה לשמה או לשם רווחים.

את הצבא שלנו בעתיד ניצור, כפי שכבר נסתמן במדרגה מסוימת, ככוח הנאבק למען האחוה היהודית, כוח המצטרף מכל שבטי־ישראל, מעמדותיו ומיוצאי פּזוריו, על כל השוני שבו, זה השוני הרוחש במסתרים סכנות־אסון, ואולם צופן בתוכו גם פירות־ברכה; כוח הסותר בעצם־מציאותו ואופי־חייו את נטיות הפחדנות, הספסרות, הפּלגנות, הבוז העצמי, חוסר הסבלנות ההדדית ותסביכי־הנחיתות שנבלעו בדמנו כארס ממאיר בדורות־גלות מרים ומתוקים־מדומים, בין על חודה של חרב רוצחים, בין על סיר־הבשר של לוהטי־רווחים קלים ובין על פיה של באר־התרבות הזרה.

התפארות־שוא היתה זאת, אילו היינו מתארים כמלאכי־שרת ושרפי־קודש שכאלה את כל רבבות החיילים והחיילות העברים, שהתנדבו מארץ־ישראל לצבא הבריטי, או אולי היינו מבטיחים, כי מחר ייולד לנו צבא כזה, איש ואיש, “כעדר המתאימות”, שכושל ונחשל ופושע אין בהם.

כידוע, לא כל המתנדבים נשארו מתנדבים ובטהרתם. לא כולם באים לצבא נקיים מנגעים. לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה המלוה את חיי הצבאות. למעשה לא נוקינו מספסרות וזנות ושוד ואונס וגניבה וקוביה והתנכרות־למקור ואפילו מקשיחות־לב כלפי פליטים יהודים. אפילו דרכם של הטובים שבנו אין מישור זהב אחד. יש עליות ויש ירידות.

אבל הפגימות האלה הן פגימות של היחיד, ויהי לפעמים מספר היחידים הנגועים לא קטן. הכלל, הציבור של המתנדבים שלנו הריהו כבבואה של נושאי המאור אשר לדור הבניה, המעפּל וההקרבה העצמית שלנו.

את חותם דמותו של חייל־המתנדבים של הבית הלאומי היהודי טובעים לא פרודות הפסולת, אלא אנשי המופת שלו: הנערה הצנחנית מקדשת השם בעלילות הגבורה של מלחמת־מצוה ובנפלה קרבן למאמצי הצלה; הבחורים המתפרצים לקרב מול הקו הגרמני בצפונה של איטליה; אנשי הקומנדו שהלמו ומחצו באויב בחבש ואריתריאה ולוב ויוגוסלביה ואלבניה; הנהג המוביל פגזים אל עמדות התותחים ושש להוסיף מן הרשות אל החובה, לתמהונם של הזרים, הרואים בדבר, ומשתתף בטעינת הפגזים לתוך התותחים ממש בשעת התקפה מאוירוני האויב; הנהג המריץ כחץ את מכוניתו בלילות, כשהוא מוביל בשעות המנוחה שלו מטען עזרה לפליטים יהודים ובלי כל בטחון שלא ייענש על כך; הנהג שקור־רוחו אינו עוזבו בנהיגה בשטחים שגשר דחוק מחברו או בגלים הראשונים של הנחיתה על אדמת האויב; איש חיל המהנדסים המנקה שדות ממוקשים; החייל הפשוט התורם ממזונו, מכספו, מבגדיו, מחפציו ומכל אשר תשיג ידו בשביל הפליט; החייל המלמד ילדים יהודים סיפורי מקרא ושירי ארץ־ישראל ליד נקודת־המים הצבאית, בשעה שהוא מחכה לתורו למלא המיכל שעליו להוביל; החייל־המורה, המייסד בתי־ספר ומוסדות־ילדים, ואשר כאומן ישא בלבו ועל כתפיו את משא הדאגה למוסדות אלה, וגם כאשר יעזוב את העיר והארץ ההיא, עוד יוסיף לסעדם מרחוק; הרב הצבאי שהצטרף בחזית לחייל בכל מקום של סכנה, כדי להקל מעל לב החבר מול לוע האבדון; הקצין המפקד המתרועע עם הכפופים לו ויחד אתם הוא עודר ומצליח להרחיב יותר ויותר את רשת הזכויות־העצמאיות לפעולת סעד חמרי ורוחני; האפסנאי האוגר בשקידה ובהקפדה כל חפץ ודבר־מאכל אשר יינתנו לפליטים; החייל או החיילת המעלים ברגש על הנייר את רשמי המלחמה ומסייעים להציב הד ספרות עברי למאורעות וחוויות הדור.

לא יימנו כל גילויי החום והתום, האחוה והאהבה היהודית, הגבורה, מסירת־הנפש, הדאגה לכבוד העם ולשלומו, שגילו חיילים וחיילות עברים מארץ־ישראל במלחמה הזאת במהלך שירותיהם בעשרים ארצות ומעלה. צד הזכות של המעשים הטובים וההתנהגות הטובה יכריעו כל כף חובה שבודאי גם היא אינה חסרה.

זכינו, שיונח יסוד כח בריא, כח מפואר לצבא העברי, שנהיה זקוקים לו, ושיוכל לקום למופת, כשם שקמו לנו בדור זה יצירות חברתיות אחרות לתפארת, מתוך מאמצי־נפש עמוקים ומתוך נאמנות למסורת־עם מקורית. אך היסוד איננו אלא סתם ציבור אבנים, אם לא ייבנה עליו הבנין. רק אם ישמש לתכליתו – יסוד הוא. והוא הדין בענין הצבא העברי. עדיין אין צבאנו קיים. מה שיש לנו אינו אלא בסיס ומתכונת, המעודדים, קוראים ומבטיחים.

נסיון ההתנדבות שלנו בתקופת המלחמה הזאת סילק את להגם של התולים בנו לגיונריות, ביטל גם את התסביך של חשדות־מבית. הנסיון הוכיח לכולנו, מה יכול להיות צבא עברי, ומה המגמה שבה נוכל להדריכו. מכל שכן הוכיח, כי אי־אפשר לנו בלי כוח מגן גלוי, חוקי, עברי ללא־תערובת, בלתי מפלגתי, מוסרי, עממי. ואם ישאלונו, האם בטוחים אנו, שנוכל להציג כוח צבאי יאה לעם דמוקרטי ומתקדם, לא נהסס, אלא נענה בלב נכון: הן, ונוסיף לאמור, כי תומכים אנו את יתדותינו בהתנדבות שלנו בתקופת המלחמה, בפּרצוף הכללי של חטיבותינו בצבא הבריטי, וביכולת המופלאה שנתגלתה בהתנדבות העברית בארץ־ישראל ובמרכזים יהודים אחרים. יכולת שנשארה ברובה גנוזה, משום שכנפיה קוצצו מדי פעם בפעם. אילו ניתן לה להאביר, מי יודע את הגדולות שיכלה לתת לנו ולעולם!

תש"ו

---

רשימות מ"אי־שם"

מאת

יצחק בן־דור

ו־ר ה־ש כבר קיבל את פקודת שחרורו מהצבא. העתקת הפקודה נתקבלה במשרד הפלוגה. חברים אחדים שוחחו על הענין בחדר האוכל (אוהל גרמני, גדול, מהשלל) וּבחוץ. כבר עברו 6 חדשים מיום שפגע בו רסיס הפצצה, אך החברים זוכרים את הפרטים כאילו קרה הדבר אתמול. היטב נחרתה בזכרונם תמונת אותו בוקר של נובמבר 1942, והם אז מתקדמים עם הצבא הבריטי ההודף במהירות את הגרמנים מאל־עלמין מערבה.

הכל כאילו קרה אתמול. זוכרים כל מלה וכל הלצה של ה־ש. ואיך ישכחו את מימרותיו של הבחור הזה, שרק את רגלו, רק את גופו יכול האויב לשבור, אך לא את רוחו, את ההומור שלו?

– עודנו רק אחרי עזרה ראשונה. עדיין לא לן לילה אחד עם אסונו, רק זה עתה כמעט נודע לו שהוא איבד את רגלו הימינית, והוא כבר מפכּה מימרות, הוא כבר דואג לאחרים ומנחם חברים. הנה הוציא מכיס החזה תמונת חברתו־אשתו. רק חודש עבר על נשואיהם. רק שעות אחדות על האסון, וה־ש אומר לעומדים עליו: “האשה כה צעירה ויש לה כבר בעל חיגר”. ושם בבית החולים ובשיחות עם רופאים ועם חיילים לא חרב מעיין ההומור. מדברים על הקיץ והחום. הוא: כשנתפשט, לפחות רגל זו (המלאכותית שתהיה לו) לא תעלה ריח. במקרה אחר דיברו על גרבים. ה־ש: עתה “אסתר¹ את המלך. את שלושת זוגות הגרבים שלי אוכל ללבוש שש פעמים”.

אהוב על הכל. הכל שמחים שהברך נשארה לו. ברגל המלאכותית יוכל ללכת ואפילו לעבוד. לא בודד האיש. חבר הוא לאותו קיבוץ נוער מפורסם ההופך מדבר־מלחה בצפון ים־המלח לארץ זרועה. הכל בטוחים, כי חבר זה עוד יחיה את חייו המלאים. עוד יהיה למקור אושר גם לזולתו.

ולא זכה לכך חבר אחר שנפגע אותו בוקר, והוא הקדוש של הפלוגה, הרצל זאבי. אף זה היה חביב חבריו אם כטוראי ואם כסמל לדרגותיו עד לסרג’נט, כפי שהגיע לכך. פצצה אחת היא שריסקה שלושה, ומהם רק אחד החלים, אחרי חדשי ריפוי וניתוחים וטיפול. עוד שררו דמדומי בוקר. עייפים רבצו, איש באשר התחכם לסדר לו משכב־ליל. זאבי שכב על הספסל בתא־הנהיגה. עוד ישנו כמעט כל אנשי הפלוגה. רק אנשי המטבח כבר היו ערים ועסקו בהרתחת תה לארוחת הבוקר. פצצה אחת נתפוצצה במרחק 4 מטר מהמכונית, וכאלה היו התוצאות. לא במקומו הנכון ישן זאבי אותו ליל. היה זה מקומו הרגיל של קורפורל אנגלי. במקרה נחלפו המקומות בלילה זה. ושלושה ימים אחר־כך התהלך הקורפורל האנגלי מחריש, נושך צפרניו, ומבטו קפוא.

זו היתה טבילת האש והדמים של הפלוגה החדשה בפעולתה הגדולה הראשונה, כשהיתה דורכת על עקבותיו החמים של האויב הבורח; כשסיפקה את המים בנסעה בדרך מדברית, שכמערבולת היתה התעבורה על פניה; כשאלפים, אלפים של מכוניות השתרכו בה לבלי יכולת “לפרוש אבר”. הן זה היה ה“הדף” הגדול מאל־עלמין מערבה. כמה כוחות ממוכנים עשו את המלאכה. מי יכול היה לדבר על מנוחה בתוך עמוד הענן של האבק הסמיך? התחלפו בהחזקת ההגה ונסעו בתהלוכה האטית הקטלנית הזאת. ובלילות ניסו למצוא מקום לשינה. ישנו בישיבה וישבו בתוך החלל שבין דוד־המים לתא־הנהגים, כשיד אחת נאחזת במשהו כדי שלא לנפול. והיו שהשתטחו על הגג, גג הבד של תא דוד־המים. זה לא יכול לעבור בשלום. החבר פ־ר היה הקרבן. נפל תוך תרדמה ונהרג ועוד מתאבלת עליו אמו, שגם היא בצבא. צריך היה לנסוע בלי אור. האויב הסתובב ממעל ובלש. היו די תאונות־התנגשויות. באחת מהן – קרבן. רץ־האופנוע התנגש בעלטה עם מכונית שבאה לקראתו במקום מיפנה חד בדרך.

וכל זה מלבד סכנת המוקשים. זה עתה פּינו מסילות בשטחי המוקשים שזרע האויב. קצין אנגלי (אז עוד היו קצינים וסמלים אנגלים בפלוגה) שנהג בעצמו במכונית קטנה עלה על מוקש. הקורפורל האנגלי שהיה אתו נהרג. הקצין נפצע ומוחו נזדעזע. (החלים ונשלח לשרת בפלוגת האימונים). כל המקרים האלה באו סמוכים זה לזה וההפצצה באל־אדם, בה נהרג זאבי, בפסגה. לא על נקלה התאוששה הפלוגה הצעירה של חיילים־נהגים מדכאון אותם הימים. לא ייעף חבר של פלוגה לספר על הדרך מאל־עלמין לטוברוק, על אותם הלילות של מעבר־חלפאיה, של אל־אדם וטוברוק, של לילה ליד טוברוק כשהואר פתאום המחנה, באור־זועה של זיקוקי האויב, ולכל אחד בחפירת־המגן שלו נדמה היה, כי הוא הוא הנראה בתאורת־מות זו בבהירות מיוחדת לעין הבולשת של הטייס־האויב היורה מאוירונו. אומרים: טובים חושך צלמות מ“נהרה” כזאת. ומעשה בחבר שלא עמדו לו עצביו. החל לרוץ ממקום למקום להסתתר מהאור הזה. והוא כבר לא חדל מהתרוצץ, עד שהגיע לבית חולי רוח.

זכור יזכרו החברים את הימים ההם ואת מוראיהם. דמות קרבנותיהם חיה. צירוף פרטים על התנהגותם מהוה קלסתר גבורה, שאיש אינו מתיהר בה. המסַפּרים מסיחים כיום על הענין, כפי הנראה מתוך הרגשת־הרווחה שבה הם נתונים כיום. ולא מס לרוח הוא אם יודגש כי בהרגשת־הרווחה נוטל מקום בראש ההישג של הפיקוד העברי. טובה ההקלה בעבודה בתקופה הנוכחית, שהיא ודאי אינה אלא תקופת מעבר. טובה סביבת המחנה, לעומת המדבר הצחיח, טובים האוכל והדואר בסוכות בנויות פחים עטורים קרטון וממולאים חול ואבן, מעין אבני גזית ממש; אך לא פחות מכל אלה יחד – רגש היציאה למעין־חירות שבפיקוד עברי מלא. רענק, מפקד הפלוגה הוא המתאים לחבריא. דרך־ארץ ידידותי וצבאי ממוזגים יחד קובעים את מרחק־הכבוד ואת היחסים בין שני הצדדים.

מירושלים ועליה (לעטר את העיר ולגלות את שלהבותיה הגנוזות.)

מאת

יצחק בן־דור

---

מפעל של איש־ירושלים

מאת

יצחק בן־דור

[אליעזר בן־יהודה¹]

לפני ששים וחמש שנים החל עלם עברי, בן עשרים־ואחת שנה, לחבר מלון, זה שנעשה אחר־כך ל“מלון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן־יהודה ירושלמי”, שכיום אנו עוסקים בהדפסת כרכיו האחרונים וכן בהדפסת מהדורה עממית שלימה שלו.

ירושלמי? בן־יהודה? לא על נקלה נעשה בנו יתומו של יהודה פרלמן מן העיירה לושקי, שבליטא, לירושלמי; לא פשוט היה בימים ההם המעבר מפרלמן, או אליאנוב (כפי שנרשם על־ידי קרוביו בפנקסי הממשלה הרוסית, כדי שייהנה מזכות ההנחה מעבודת הצבא, בתור בן־יחיד למשפחת אליאנוב) לבן־יהודה. ורב־יסורים היה נתיבו של העלם אליעזר אליאנוב מהרשמת מלים עבריות, מן הזכרון ומאשר נזדמנו לו ישר תוך קריאה בספרים, מלוקטות בפנקס של חשבונות־המכולת, שקבל בהקפה מאת חנוני בפאריס, עד הקימו בירושלים את ההיכל הגדול לאוצר לשוננו, בדמות המלון, אשר גדולי המדע והמחקר סמכו ידם עליו. תולדות המחבר והמלון מקיפות בירות וארצות, מוסדות ואישים בעולם המדע והציונות, יהודים ושאינם־יהודים, מאורעות רומנטיים ותלאות אין־קץ בחייו של המחבר ובפעולותיהם של מטפחי ירושתו. ואולם כל חוטי־הספר הולכים ונמשכים ירושלימה, אל לב־האומה, נארגים יותר ויותר במסכת־בנינה של ארץ־ישראל, עד שהיו אתה לאחדים. חותם־הפרט הולך ומתחלף, לגבי המפעל, יותר ויותר בקוי־דמותו של הציבור.

האיש ופעלו נעשים נכס מנכסי הלאום.

מכוחם של ראשונים, מניחי היסודות לתנועת שיבת־ציון, שעמהם נמנה בן־יהודה, נעשה רעיון התחיה העברית לישות היסטורית כבירה. היום גורלם של נכסי האומה היקרים שוב אינו תלוי ביחידים. כוחות עממיים מופיעים ועולים למגן ולתנופה, להשלמת בנינים שהוחלו ולהוספת מפעלים כהמה וכהמה, ככל אשר תוכל לבנות וליצור אומה חיה, ולוּ גם קטנה, ולוּ גם מוקפת אויבים.

השיבה לארץ־ישראל וללשון ישראל משמשת ביטוי וגורם כאחד לכוח החיים של האומה. ולכן נתמזגו פעלו של בן־יהודה ומלונו כיסוד לא־נפרד בתוך עצמותה של תחייתנו המדינית והרוחנית.

תכונה זו היא המבדילה בין מלון בן־יהודה לבין חיבורים דומים לו, אשר ללשונות אחרות.

הורתו של מִלון בן־יהודה היתה במהפכה הנפשית שהסעירה את המחבר, בהיבקע עליו, והוא כמעט עודנו נער, אור הרעיון המהפכני של התעוררות ישראל לשוב לארצו ולשונו; לידתו של המִלון – בהעפלה עקשנית של גאון צעיר להגשים את התכנית הלאומית־המדינית של התחיה. המשימה היתה למעלה מכוחותיו של אדם אחד; אולם צו ההגשמה העצמית אחז באיש, והאיש נאחז בצו, ונולדה יצירת ענק, שדורות מחכים לה. גידולו של מפעל המלון – שלשלת נפתולים דרמטיים, שחוליותיה מחושלות אהבה־אין־קץ לנכסי־הרוח של האומה, מכאן זהב־בינה, יגיעה וכשרון ומכאן יסורי־חלוץ, הסולל לו דרך בין סלעי־שממה, כשהוא עצמו חשוף לזלעפות־מדבר. סיומו והשלמתו של מפעל־המלון נתונים כיום בידי ממשיכים נאמנים, העמלים בתקופה הטרופה, בשׂוא־גלים של מלחמת עמנו על נפשו; עת נוגחים אילי הברזל של האויב בחומות ביתנו הלאומי, שהוקמו לתפארה, וזהרם ורמזי הטוב הצפון בהם דוקא הם המקוממים עלינו את האויב.

יליד ההכרח ההגיוני

על כרחו בא בן־יהודה לחבר מלון עברי. הוא היה מגזע הפשטנים־המגשימים. זרח עליך אור – רעיון, הנך מטיף לו – קום והגשם; נאה דרשת, נאה תקיים. צריך אתה לתת את חייך עליו, נתון תתן.

הרצל לא הופיע עדיין; עוד שלוש שנים תעבורנה עד שיופיע ספר “אבטואמנציפציה” של פינסקר, והנה החל קורא באזניו של אליעזר אליאנוב, תלמיד הגימנסיה הרוסית בדוינסק, קולו פנימי אדיר: תחית ישראל על אדמת אבות. בתוקף ההשכלה, – מספר בן־יהודה בזכרונותיו, – ובהשפעת ספרות מהפכנית רוסית הייתי “ניהיליסט” לכל פרטיו, כרוב חברי, בפרט היהודים, תלמידי המדרשה, ולא פקפקתי הרבה מנדור נדר להקדיש אף אני את כל חיי להעם – רצה לומר להעם הרוסי, לעבוד עבודת העם, להענות ולסבול בעד העם, להעלות לעולה את כל עתידי על מזבח חרות העם. – – – התרחקתי מן היהודים ומכל עניני הציבור היהודי, שהוא נהיה בעיני דבר כל־כך קטן ודל לעומת ה“עם”, הרוסי הגדול! – ומעט מעט ניתקו זה אחר זה בקרבי כמעט כל החוטים הארוגים בין כל יחיד יהודי לכלל ישראל. שום דבר בחיי־היהודים לא ענין אותי יותר, וחשתי את עצמי – או לפחות נדמה לי, כי אני חש את עצמי – רוסי גמור.

החוט האחד שחיבר אותו אל ההכרה היהודית היה חוט הלשון העברית וקריאתו ב“השחר” של סמולנסקין. ו“השחר” אז עדיין לא הגיע לרעיון שיבת־ציון כפתרון לשאלתנו. סמולנסקין עצמו עוד יכתוב מאמר התנגדות לרעיון הזה, שבן־יהודה ידפיס ב“השחר”. אך העיקר הוא, שהגחלת העברית בלב הנער לא כבתה, ורוח באה פתאום ותלבּה אותה, ותצא הלהבה.

“מארץ הבלקנים התחוללה הרוח. שם מרדו הבולגרים בתורכים, ובכל רוסיה קמה זעקה גדולה, כי חובה קדושה על הרוסים לחוש לעזרת ‘אחיהם הקטנים’ ולשחררם מעול הנכרי ולהשיב את העם הבולגרי לגדולתו כימי קדם”. בצמא קרא העלם העברי את הדברים האלה בעתונים. יותר מכל חבריו, מספר בן־יהודה על עצמו, היה מתענין בחדשות־המלחמה בין הרוסים והתורכים, ויותר מכולם שמח על נצחון רוסי ובולגרי. יותר מכולם היה מוצא נחת במאמרי העתונים על דבר חירות העם הבולגרי. זה היה קול הצדק היהודי שפיעם בו, קול תביעת המגיע לכל אדם באשר הוא אדם ולעם באשר הוא עם.

אך מכאן היה רק פשׂע אל השאלה: ומדוע רק הבולגרי? ומדוע רק ארץ בולגריה? והלא התורכים מושלים גם בארץ־ישראל. ומה על ארצנו? ומה על עם ישראל? ופתאום הבריק גם הברק הזה. בחצות ליל אחד, אחרי שעות של קריאה בעתונים והרהורים על הבולגרים ושחרורם העתיד, הועתקה מחשבתו של בחור יהודי זה, לכאורה רק הועתקה, אל מצב עם ישראל ומצב ארצו. עלה בו קול פנימי: לשוב לארץ־ישראל! שוב להיות לעם חי! לכבוש קודם כל את הקרקע הרוחני, אשר לא השתלטו עליו זרים, לשוב ולכבוש את הלשון העברית!

מלחמה קשה, פנימית, התחוללה בנפשו של הבחור. דוקא תקיפת־האדם והרגשת זכות האדם, שפיתחה בקרבו ההשכלה, קראו אליו בכוח, לשוב אל עצמותו העממית־הלאומית. לא העם הרוסי עמו. לא בן בלי תרבות עצמית הוא. אחרי לבטים, שארכו רק ימים מעטים, הרגיש, כי חייו וכוחותיו נתונים מעתה לרעיון התחיה העברית. גורלו של הבחור הוטל.

“לא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתונה בהחלטה גמורה וחזקה ששום רוח לא יכול יותר להזיזה כמלוא השערה. ואעזוב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים של אירופה ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה, שהיה בדעתי לעשות קרדום לחפור בה לפרנסתי, וכל השעות הפנויות מלימודי הקצבתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי לחיים המדיניים של העמים, הקשבתי להשאלות המדיניות המתרוצצות בעולם המדיני בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה ואשתה בצמא את דברי העתונים הצרפתיים ואבין למנאמי המדינאים הצרפתים הגדולים במורשון הצרפתי”.

העלם לומד רפואה באוניברסיטה, ואילו את המדיניות – בבית מדרש החיים עצמם. אך יותר ויותר הוא חש מהי הלשון לאומה, והוא מגיע לכלל הכרה: “כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדושה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן־משה (סמולנסקין), עורך “השחר”, אלא דוקא בדבור פה מגדולם ועד קטנם, נשים וטף, בחור ובתולה, בכל עניני החיים שבכל שעות היום והלילה, ככל הגויים, גוי גוי בלשונו”.

הבחור לא חיכה עד לכתו לארץ־ישראל. הוא החל לדבר עברית בפאריס. באחד מבתי־הקפה בבולואר מונמארטר החל, בשבתו עם מכר ליד כוס קפה. אחר־כך מצא חוקר עברי זקן, בר גולדברג, שאמנם התנגד לארץ־ישראל, אך נעים היה לו האספורט הרוחני של שימוש בלשון עתיקה בשיחה עם משכיל צעיר. בביתו של בר גולדברג בפריס פגש בן־יהודה צעיר יהודי, ליטאי גם הוא, הוא הסופר והחוקר גציל זליקוביץ. זה בהיותו באלג’יר היה מדבר עם יהודיה בלשון הקודש, ורכש לו את הדיבור העברי בהברה ספרדית.

הנסיונות האלה הספיקו לו לחולם שלנו שיכריע בשאלה, אם אפשר לדבר עברית. כן. אפשר. נחוץ רק רצון טוב, והלשון תיענה. אך ככל אשר הרבה לדבר והרחיב את גבולות נושאיו, כן התחיל להרגיש מעין מחנק. יש שהשיחות נתגלגלו על הכלים, על ענינים פשוטים וגסים שבחיים. “ואז היינו אלמים”. אוצר המלים שלהם היה דל בשטחים אלה. “אלה היו שעות החיבול של המלון. באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני. הרי יש במשנה מסכת כלים, ובתלמוד מובאים עניני חיים פשוטים. התחיל לחפש גם בספרים אחרים, אך נוכח לדעת, כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דיבור יום־יומי טבעי. וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו. אם רק זה חסר, כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה. – – – וביום מהימים החלטתי: חסרון זה אמלא והמחשבה לחבר מלון נולדה”.

עתונאי פולני־רוסי מדריך את בן־יהודה

בן־יהודה כמה מקרים סייעו בידו. אחד מאלה, שבהם מצא סעד רוחני והדרכה בדרכי החיים, היה מקרה פגישתו בפאריס עם עתונאי לא יהודי, טששניקוב, פולני מלידה, אך רוסי לפי חינוכו, סופר העתון הליברלי הרוסי “רוסקי מיר”. השנים נפגשו בבית־קריאה לעתונים רוסים. הלשון המשותפת מקרבת את דובריה, כשהם נפגשים בארץ זרה. טששניקוב התענין בבחור היהודי, והתידד אתו, הדריכהו בפאריס, הכניסהו לטרקלינים, סיפק לו עבודת־תרגום צרפתית־רוסית, לקחהו לתיאטרונים, אל בית־המורשים הצרפתי. ביאר לו דברים, שבן־יהודה לא יכול לדעתם ולהבינם מעצמו מקודם. העתונאי התענין בעולמו הרוחני של היהודי הצעיר.

פעם אחת גילה בן־יהודה לטששניקוב את רעיונו, רעיון שיבת ציון והחיאת הלשון העברית. “הכבר דבר אדם על רעיון זה בעתונים, בספרים?” – שאל טששניקוב. בן־יהודה ידע על הספור דניאל דירונדה, מאת הסופרת האנגלית ג’ורג' אליוט. חברו לגימנסיה, ששמע מפי בן־יהודה את רעיונו, העיר לו, כי מרדכי, גיבור הרומן האנגלי הנזכר, מטיף לרעיון זה. “דניאל דירונדה” כבר נדפס רוסית. עתה סיפר בן־יהודה לטששניקוב על כך. – “היש לכם עתונים בלשונכם?” – “יש עתון שבועי, ‘המגיד’”. טששניקוב השפיע על בן־יהודה, שיביע את רעיונותיו במאמר ל“המגיד”. בראשונה פקפק הצעיר, אם יוכל לכתוב בשביל עתון, אך ידידו הפציר בו. יכתוב קודם רוסית ויקרא בפניו, ואז ידע ליעץ לו לבן־יהודה, האם לנסות לכתוב עברית או לא. המאמר קיבל את הסכמת המומחה ונשלח ל“המגיד”. אולם “המגיד” לא הדפיס את המאמר, מחמת הזרות ואי־המעשיות שברעיון החדש. בן־יהודה התיאש מהביע את הרעיון לפני קהל קוראי העברית, אך טששניקוב לא הרפה ממנו. הוא חקרו, אם יש עוד כתב־עת עברי.

כששמע שיש גם ירחון “השחר”, המריץ את בן־יהודה לשלוח את המאמר ל“השחר”. המחבר הצעיר נאות. כעבור שבוע ימים נתקבלה מעורך “השחר” גלויה, כי המאמר יודפס. תחת המאמר חתם המחבר “אליעזר בן־יהודה”, ובזה נטל לעצמו שם עברי, שדבק בו לעולם.

בינתיים רושם בן־יהודה בפנקס מלים עבריות לפי סדר אלף־בית. מכל אשר יזכור, מכל אשר יזדמן לו בספר עברי עתיק או חדש יכניס לפנקסו, בשביל המִלון. יש להרחיב ולהרחיב. הכרח הוא בשביל מי שעושה את הלשון לשון חיי יום־יום שלו. על שער הפנקס הראשון היה רשום “ספר־מלים או מלון”. הצירוף של שתי מלים לא נראה לו למחבר הצעיר, וחיפש מונח אחר. הבריקה לפניו הצורה מלון, והחליט לקבוע אותה כמונח לספר מלים. המונח ערוך לא נראה לו. המונח אגרון, שהשתמשו בו בימי הבינים, לא היה ידוע לו. על כן הרשה לעצמו לחדש מלה. הוא כבר קרא בספרי חכמי־לשון מן הראשונים, כי חיותה של לשון מחייבת יצירת מלים חדשות, לפי צורך הזמן, והדבר רצוי גם בלשון העברית.

לימים ירשה בן־יהודה לעצמו לחדש הרבה, אף יפריז לפעמים, וימריד על עצמו רבים וטובים מנאמני הלשון ויודעיה. “מלון” היא המלה המחודשת הראשונה שלו. אחריה באו מאות.

אהבה ודם

מבלי שירגיש בן־יהודה בדבר, הולך המלון וכובש יותר ויותר את תוכן־חייו. האיש מוכרח להקדיש לסעיף זה של מפעלו יותר מחשבה, יגיעה וזמן, מאשר לסעיפים אחרים ואפילו יותר מאשר לסעיפים המדיניים. הוא צריך לדבר כל שעה. מושגיו הם רחבים, ומתרחבים והולכים. הוא עוסק ברפואה ובמדיניות, ובשביל אלה אין די בידיעותיו הכלליות מהספרות היפה, השירה, המאמרים והמסות שקרא בעברית.

עוד מעט ונוספה לו גם דחיפה נפשית־אישית כבירה להחשת המלון. על אופק חייו תופיע האשה. הוא רוצה, צריך ומחויב להקים משפחה. הוא מחויב להוכיח לעצמו ולעולם, כי אפשר להפוך את העברית ללשון המשפחה, לגדל בה ילדים. צריכים להופיע ילדים עברים, שהלשון העברית תהיה להם טבעית. בלי זה לא יאבה העם לקבל את הדרך החדשה לגאולה. ואם רק תקום המשפחה הראשונה, שהעברית תהיה לשון הבית שלה, אזי – “ואעשה אותך לגוי גדול”.

בן־יהודה השאיר נערה אהובה בעיירה גלובוקויה שבליטא. היא עברה עתה יחד עם הוריה למוסקבה. וברית כרותה בין אליעזר בן־יהודה לבת־גילו דבורה, בתו של הסופר העברי שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס, להנשא זו לזה. אך בינתים נשתנו המסיבות. הנערה מחכה לצעיר אליעזר אליאנוב שיהיה רופא, או מהנדס, או עורך־דין, על מנת לחיות אתו חיים שקטים ברוסיה. והנה היה האיש לאחר, נכנס לברית חדשה, ברית־אידיאל, עזה מאהבה, וחייו נתונים עתה לרעיון.

ועוד דבר קרה בינתיים. בן־יהודה התחיל גונח דם. הוא נאלץ להפסיק את עבודתו ב“תיאטרון האנטומי” של מחלקת הרפואה ובלימודי החימיה. לא ביטול אומנות הרפואה מצער אותו כל כך, אלא הדאגה, מה יהיה על מחיתו בארץ־ישראל. איך יתפרנס, ומה יהיה מקצועו המכובד, שממנו יוכל להשפיע על החברה. האם יהיה לו בכלל כוח לשאת בכל היגיעה הגדולה, הדרושה, כדי לעמוד בראש תנועת השיבה לארץ והתחיה העברית. ולבסוף, המותר לו לשאת את דבורה לאשה; האם לא ידביק בה את המחלה; התאבה דבורה ללכת אחריו לארץ הרחוקה, כשהוא מוכה חולי, ידוע־עוני, חסר־מקצוע?

אבל כבר יש לו קשרים טובים בפאריס. בזכות רעיונו הוא מעורר תשומת לב. בביתו של החכם הזקן בר גולדברג הכיר את מיכאל אֶרלנגר, הממונה על העזרה בבית רוטשילד. בן־יהודה אינו נעזב. הוא מתקבל בבית־החולים רוטשילד. יש לו טיפול טוב. ופה, בבית־החולים, הוא מוסיף לטוות את חוטי הרעיון וההגשמה. הנה בא אברך עיור מירושלים, אברהם משה לונץ, גם הוא יליד ליטא, אשר בעודו נער נלקח על־ידי הוריו לארץ־ישראל. לונץ נתעוור פתאום, בעמדו בתפלת־שמונה־עשרה ביום שמיני עצרת. עתה דופק הוא על דלתות מומחים לבקש מזור. העברית שגורה בפיו. ובן־יהודה משוחח עמו בלשון העבר והעתיד ולומד מאיש־שיחתו את מצב־הענינים בארץ־ישראל, וביחוד בירושלים.

בן־יהודה אורו אפקיו. יש המוני יהודים בירושלים. ביניהם בודדים דוברי עברית, אם כי לא בקביעות. מספר יודעי עברית רב מאד. יהודים בני עדות שונות נאלצים, בהיפגשם, לדבר זה אל זה בלשונם המקורית. ההברה המקובלת היא הספרדית. עברית כבר נעשתה בארץ־ישראל לשון בין־שבטית, אלא שאין עדיין בית עברי. ויש גם מספר אנשים משכילים בירושלים, אם כי דוקא אלה אינם יודעים עברית. יש בעיר עתון “החבצלת”, וכבר אפשר להתחיל לכתוב אליו, לדבר מעל בימתו אל הציבור בארץ־ישראל, וגם בחוץ־לארץ.

המנוחה, הריפוי, הנעורים ורצון־החיים הכביר עשו את שלהם. כוחותיו של הצעיר התחילו שבים אליו. מבית רוטשילד ניתנה לו עזרה ללכת לבלות את החורף באלג’יר החמה. ושוב נתחזק האיש בדרכו. באלג’יר בא בדברים עם החכמים (הרבנים) הספרדים, וידבר אתם בלשון הקודש והתענג על ההברה והביטוי המזרחיים הנאים שלהם. גם נימוסי היהודים הספרדים וגינוניהם מצאו חן בעיניו. הוא התחיל נוטה לצד ההברה הספרדית. טששניקוב בא לבקר את ידידו הצעיר באלג’יר, ובן־יהודה מוסיף לשתף את הידיד הלא־יהודי במחשבותיו ובעיותיו. אפילו בענין ההברה העברית הוא מתיעץ עם טששניקוב, והלה מוצא, כשופט אוביקטיבי, כי ההברה הספרדית נאה מן האשכנזית.

במידה ידועה היתה לו אלג’יר לבן־יהודה מעין פרוזדור לחיי ארץ־ישראל. מכאן הוסיף לכתוב ל“השחר”. התחיל כותב גם ל“החבצלת” בירושלים, ומתוך כך התחיל הוגה עניני ארץ־ישראל הממשיים. פנקס הרשימות של המלים העבריות הולך הלוך ועבה. קירבת הלשון הערבית לעברית פוקחת לו לחוקר הצעיר עינים. אחרי חדשים אחדים חזר לפאריס, אולם זו, והגולה בכללה, כבר היתה לו זרה ולזרא. הוא כבר נישא על כנפי הדמיון והפעולה לארצו.

אך מה יעשה בה? הוא לא רופא, לא אגרונום ולא מורה. כבר הספיק לנסות להגיע גם אל אומנויות אלה, כאשר נאלץ להפסיק את לימודי הרפואה. הוא פנה אז אל קרל (יעקב) נטר, מראשי “כל־ישראל־חברים”, שיסד את מקוה־ישראל וביקש ממנו עבודה בארץ־ישראל. נטר נרתע מרעיונותיו של בן־יהודה וביקש להשפיע על המבקש שיחזור בו. אין תקוה – אמר נטר בצער – חציר העם; דמיון כוזב הוא הרעיון להבריא את יהודי ארץ־ישראל הבראה רוחנית. בית הספר מקוה־ישראל ישתדל עתה, – אמר, – ללמד יהודים צרפתית, שיוכלו לצאת מארץ־ישראל ולמצוא את לחמם ברחבי העולם. בכל זאת נאות נטר לנסות את בן־יהודה, שמא יצליח ללמוד גידול ירקות ופרחים, על מנת שיהיה מורה במקוה־ישראל. אך ראש המוסד החקלאי הצרפתי, השיב את פני בן־יהודה, לרגל מצב בריאותו, ריקם. אז הסכים נטר לשלוח את הצעיר, המתעקש ללכת לארץ־ישראל ויהי מה, אל בית המדרש למורים של כי“ח, על־מנת שיעבוד אח”כ בהוראה בארץ.

והנה גברה המחלה שוב, ובן־יהודה הוכנס לבית־החולים. זו היתה אז לו גם הצלה מהאוירה הקשה בקרב תלמידי בית־מדרש למורים, שהיו כמעט כולם מתכחשים לעתיד־העם. ועתה בהתחבטו, איך יסע לארץ־ישראל, עמד לו לעזרה ידידו העתונאי הרוסי, שנתן לו להוצאות הדרך. ושם? אל־דאגה, בארץ ימצא במה לפרנס את עצמו.

קודם כל הולך בן־יהודה לוינה אל עורך “השחר”. סמולנסקין נמצא אז בסיור ברוסיה. זה היה ב־1881, אחרי “הסופות בנגב”, כלומר הפרעות בדרום רוסיה. ישוב ארץ־ישראל עלה על סדר היום, כפתרון מהיר לפליטים הבורחים מערי הדרום, מלבד היותו פתרון יסודי לבעית היהודים בכלל. סמולנסקין חזר אחר־כך מרוסיה חובב ציון, מוכן להערות את כל חום מזגו בהטפה ובמלחמה למען תחית ישראל בארצו. ובן־יהודה, המחכה בוינה לבעל “השחר”, ממלא בינתיים חוב איש־מצפון כלפי הנערה האהובה היושבת במוסקבה ומחכה. הוא כתב לאביה על מצב־בריאותו ועל דרך־החיים החדשה שלו, המבטיחה תלאות וחיי צער. הוא מבקש סליחה מדבורה על האכזבה שגרם לה. התשובה לא איחרה לבוא. אך לא בכתב. “כעבור שבוע ימים נכנסה אל חדרי נערה. זו היתה דבורה בת הסופר העברי שנ”ה יונס. לא חליי ולא חיים של צער שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו משתף חייה בחיי". כעבור ימים מספר נסעו יחד לארץ־ישראל.

פגישתם הראשונה של בני הזוג כרוכה בצעדי ההשכלה הראשונים של בן־יהודה. בבתי־הכנסת בגלובוקויה הכיר את הנער אליעזר משכיל עברי אחד. הנער עורר את תשומת לבו של המשכיל על־ידי ביטוי התפילה, שהעיד עליו כי הוא יודע דקדוק. בימים ההם היה בעצם ידיעת הדקדוק העברי כדי לקרב אנשים זה אל זה. האיש הסופר והמשורר שנ"ה יונס, שנתפרסם מבישול־שכר. יונס ידע עברית, גרמנית ורוסית והרבה לקרוא. היתה לו ספריה גדולה בלשונות אחדות. בנותיו למדו מלאכת־יד ושפות, וצרפתית בכלל. הוא היה נלהב להשכלה וחשב כחובתו להדריך בדרך ההשכלה את הנער הצעיר, שמצאו בעל־כשרון. יונס אסף את בן־יהודה אל ביתו, ובתו הבכירה דבורה התחילה מלמדת את החניך הצעיר רוסית ולימודים כלליים, שיוכל להיכנס לגימנסיה ממשלתית. אין די בהשכלה סתמית – הטיף יונס לנער – יש ללמוד בבית ספר ולהגיע לאומנות חפשית, המחייה את בעליה.

דבורה ואליעזר התקרבו תוך כדי לימוד ולא עבר זמן רב, והאהבה פרחה ביניהם. ההורים ראו את הדבר בעין טובה, הרי זה גם לפני מנהג ההשכלה, וגם חסכון מנדוניה, שאיננה לפי אמצעיו של מבשל שכר עני למדי. הנאהבים הבטיחו זה לזה את העתיד, ואליעזר הפליג לדרכיו, ללימודים ולפרנסה. הוא נכנס לגימנסיה הממשלתית בדווינסק.

עוני ואושר בעיר העתיקה

עוד בחדשים הראשונים לבואו ירושלימה הדפיס בן־יהודה בעתון “החבצלת” ערך אחד מהמלון, אשר התחלתו היתה אתו בכתובים. זה היה הערך אבן, מסודר לפי שיטתו המקורית של המחבר, שהניחה אחר כך, כשם שהניח גם את תכניתו להדפיס את המלון פרקים־פרקים בעתון שייסד בעצמו “הצבי”, על מנת שכל מנוי יוכל לאסוף לו את קטעי הגליונות, עד שיהיה לו מלון שלם. החיים לימדו את בן־יהודה לצאת מן השבילים הצרים, שאמר לסלול לעצמו, אל דרך־המלך הרחבה. ולא על נקלה עלה הדבר בידו. הצורך במלון הלך הלוך ודוחק, עם התהוות בית־המשפחה העברית, עם הכיבושים הרעיוניים־המעשיים של בן־יהודה בירושלים בימים ההם, עם התרחבות הלימודים העבריים בבתי־הספר ועם הכנסת השיטה הטבעית בשיעורים העבריים של בית־הספר לנערים של חברת כי“ח (שנסים בכר עמד בראשו); עם התקבל שיטה זו בבית הספר ביפו ובמושבות; עם בואם של אנשי ביל”ו והתפשטותו של רעיון התחיה, עם המכתבים שהיו באים מנלהבי־הרעיון בארץ, המבקשים מלים וביטויים בחקלאות, במלאכות שונות. אך בן־יהודה לא יכול להקדיש למלון ולמחקרים בלשון העברית אלא את שעותיו הפנויות מעבודה למחית ביתו.

עד שבא מאסרו המדיני של בן־יהודה בשנת 1893 וסגירת עתונו “הצבי”. אז נתפנה המחבר שלא בטובתו לשנה ורבע מכל עבודה אחרת. אותה תקופה התקדם בעבודת המלון במידה כזאת, שכבר ראה אפשרות להדפיס חוברת לדוגמה, מתוך תקוה, כי מנויים ותומכים יספיקו בידו שימשיך את העבודה עד תומה.

בבואו עם רעיתו לירושלים בספטמבר 1891, מצא בן־יהודה בבירתנו העתיקה יותר משקיוה. יהודים היו רוב האוכלוסין. רוב המסחר שבעיר היה בידי יהודים. ידיעת הלשון העברית היתה נפוצה, בהיות החנוך תורני. הבית הראשון שבו התאכסן זוג האורחים הצעיר היה בית ר' ישראל דוב פרומקין, שבו שמע בן־יהודה עוד בימים הראשונים לבואו את הלשון העברית מדוברת בפיהם של חכמים ונכבדים ספרדים, שבאו לברך את ר' ישראל דוב בברכת החג בימי חול המועד סוכות. גם רבנים ותורנים אשכנזים, מבקרי החג, היו מהם שדיברו עברית, אם כי לא באותו ביטוי, נאה וטבעי כספרדים.

עורך “החבצלת” קיבל בידידות־אמת ובשמחה את פני סופרו הצעיר, שהיה שולח לעתון מכתבים מענינים מפאריס ומאלג’יר, וכבר נתפרסם במאמריו ב“השחר” ובמלחמתו לשיטתו. מיד הציע לבן־יהודה לעבוד ב“החבצלת” בשכר עשרים פראנק לחודש, כעורך ממלא־מקום, הואיל והוא עצמו, פרומקין, יוצא לחוץ־לארץ בעניני־ציבור ובעניני־העתון. למצוא מיד מקצת פרנסה, ושזו תהיה דוקא בעריכת עתון עברי, לקבל מיד בימה שמעליה אפשר להטיף – הרי היתה זו לעולה הצעיר הצלחה מפתיעה, כמעט אושר. בערב שבת שלפני סוכות תרמ“ב נדפס ב”החבצלת" מאמרו הראשון של בן־יהודה בירושלים, הקורא תגר על חברת־כל־ישראל־חברים, שהחליטה אז להתנגד לעליה לארץ־ישראל. המדובר היה בזרמי פליטים מרוסיה ורומניה, אחרי הפרעות, שהתחוללו אז בשתי הארצות ההן. בהושענא רבה כרת בן־יהודה בתקיעת כף, ברית עם ר' יחיאל מיכל פינס (בא־כוח חובבי־ציון בארץ אז) לקיים את הדיבור העברי במשפחותיהם ולהפיצה גם בכל הישוב, עד כמה שידם תהא מגעת.

בן־יהודה שכר לו דירה בעיר העתיקה בקרבת הר־הבית. אלה היו שני חדרים זעירים בחצר עניה, מזרחית־טפוסית, שבה גרו משפחות ספרדיות בדלוּת, אבל בניקיון וסדר. דבורה נאלצה, עוד בביתו של פרומקין, לכסות את ראשה. עתה קיבלה עליה, יחד עם בעלה ורבּה, את עול ציוויי התורה ואיסוריה. בן־יהודה לבש לבוש ספרדים, חבש תרבוש, גידל זקן ושמר בהקפדה ועקשנות את המצוות המעשיות, אף שגם הוא גם דבורה היו חפשים זה שנים. למען אחדות העם יש לוותר לחרדים, – טען בן־יהודה. אם יטיפו חפשים להכרה המדינית־הלאומית, יהיו ההמונים החרדים חוששים מפניה. ולא עוד אלא שהבסיס המדיני של השלטון העצמי, שהיה אפשר אז בתורכיה, היה שלטון העדה הדתית, שבראשה עומד הרב הראשי, שתוארו ראשון־לציון. כדאי הקרבן, – חשב בן־יהודה, – ובלבד שיקום העם. סופו לתקן את סדרי חייו ולהתאים גם את מצוות־הדת אל החיים החדישים.

בחדשים אחדים סיגלה לה דבורה את הדיבור העברי. בעלה מקפיד, שלא להשמיע מפיו אף מלה אחת לא־עברית. היא מקבלת באהבה את חבלי ההסתגלות לירושלים, ללשון, ליעוד שלה להיות עזר לנושא הרעיון הגדול. והנה היא גם הרה. על אחת כמה וכמה שהאוירה סביבה צריכה להיות עכשיו אך ורק עברית. הן בוא יבוא בעוד חדשים ילד־הפלא, או ילדת־הפלאים שלא ילמדו עברית, אלא שיהיו יונקים את הלשון עם חלבה.

שיפור קטן במצב הפרנסה – עוד חמשים פראנק לחודש. בן־יהודה הוזמן להורות עברית בבית־הספר של כל־ישראל־חברים. הוא מודיע מראש למנהל המוסד, מר נסים בכר, כי לא יתרגם לתלמידים ולא כלום. רק עברית ידבר. בכר משיב: דוקא משום כך הנני מזמין אותך. נסים בכר כבר ניסה כזאת קודם בקושטא, ובן־יהודה לא ידע.

חרם ומוות

המלון נחוץ עתה יותר, ואילו השעות לעבודת הכנתו פוחתות והולכות. בית הספר והעתון אינם מניחים פנאי הרבה. והכוונה לא למפעל מדעי, אלא “לסיוע מעשי למי שרוצה לדבר עברית”. “על־פי הרוח, ששלטה בקרב בני הנעורים ברוסיה בזמן ההוא, היתה חכמת הלשון, הפילולוגיה בלעז, קצת קלה בעיני וזלזלתי בה. החכמה הלשונית לא היתה מקצוע חביב עלי ולא היתה לי שום תשוקה להתגדר בה” – מספר בן־יהודה בזיכרונותיו. אבל חייו החדשים מחייבים אותו לשנות ממחשבותיו.

לאמור, סידור המלים על פי אלף־בית רגיל אינו מתאים, כי איך ימצא המבקש את הדרוש לו? והלוא יהיה עליו לעבור על כל המלון, למצוא מלה אחת. הן אין מלון של סדר אלף־בית מקובל אלא בשביל הקורא הפוגש במלה ורוצה לדעת את פירושה. שעל־כן נקט בן־יהודה שיטת “הקבוצות”. כל שמות האבנים בערך אבן, וכל מה ששייך לעניני אבן. כל שמות האילנות בערך אילן, וכל אשר למקצועות הכרוכים באילן.

אבל בעבודה נוכח בן־יהודה לדעת, כי לא יוכל להבדיל בין ספר שימושי לספר מדעי, לגבי הגדרת תרגום המלה ופירושה. בביתו יוכל להשתמש במלה, כפי שהוא רואה בה הכרח מבחינה מעשית, אבל הספר הוא רשות הרבים. כאן נחוצה הכרעה מדעית לגבי מלים שיש חילוקי דעות על פירושיהן. כאן צריך לחקור וללמוד. המלון לא ייעשה, אפוא, בזמן כה קצר. הוא פירסם, כאמור, ב“החבצלת” ערך־לדוגמה: אבן. בינתיים ביקש לחבר, בעזרת חברים־מורים, ספרי לימוד במקצועות שונים. בספרי הלימוד באות רשימות מלים, מעין מִלונים זעירים. בהכנסת החומר בספרי־הלימוד תעזור לו גם דבורה, הלומדת נאה ומתקדמת נאה. גם בשביל המלון מצטבר ונוסף חומר רב.

הוא יוצא לרוסיה לבקש עזרה בשביל המלון וגם בשביל עתונו. הוא לא יכול לדור בכפיפה פובלציסטית אחת עם ר' ישראל דוב, לא די לו בהוספה קטנה משלו, בשם “מבשרת ציון” ליד “החבצלת”. אך בן־יהודה אינו יכול לקבל רשיון משלו לעתון חדש. על כן הוא קונה מאת ר' יצחק הירשנזון את הרשיון ל“הצבי”. ב“הצבי” הוא חפשי לכתוב, כפי שיורוהו שכלו ומצפונו.

העוני גדל. דבורה נחלשה מרוב יגיעה. הזוג פחד לקבל עוזרת הבית פן ישמע בנם הבכור, איתמר בן־ציון, שנולד בט"ו באב, אחד־עשר חודש לאחר בואם לארץ – מלים לא עבריות, ויבולע לדבורו העברי. הילד מתפתח יפה ושוב אין חשש לדיבורו, אך ההוצאה גדלה, והעתון בולע כספים.

דבורה עוזרת לעצמה מפעם לפעם על־ידי שהיא מוכרת מתכשיטיה, מבגדיה, מחפצי־הבית היפים שהביאה אתה, אך אין זה משנה את המצב מיסודו. הנה ינסה עתה דבר ברוסיה. מספר חובבי ציון נענים לענין המלון. הם תורמים סכומים פעוטים. ההשגות עודן פעוטות. בן־יהודה עצמו אינו איש כשרון־הארגון. גם כאן, ברוסיה, הוא בולט יותר כאיש־העקרון העקשני, מאשר כמבקש עזרה. הוא לבוש מזרחית, מגודל־זקן, דיבורו עברי ואינו זז ממנו. לילינבלום עצמו דוחה אותו, את האורח המכובד המתעקש דוקא לדבר עברית. אגודת הצעירים, “בני ציון” במוסקבה, שעמם נמנה אז גם אוסישקין, כוחה לא היה רב להושיע. אף על פי כן היתה משום עזרת־זריקה במעט האמצעים, שנתנו בעלי בתים אמידים, כגון אליהו קפלן מסקופין, יהודה נופך ממינסק, יצחק ליב גולדברג מוילנא, ואחרים. והמחבר חשב, כי המלון יכיל ארבעה כרכים ויוכל להמכר בארבעה רובל הסידרה.

בן־יהודה שב לארץ־ישראל, מעודד במעט העזרה הממשית, בתוספת המנויים ל“הצבי”, בהבטחות שקבל בפאריס מאנשי הברון, והוא נגש להמשיך את עבודתו בעתון ובמלון… והנה קפץ עליו החרם. ומעשה שהיה כך היה: חרדי ירושלים, מתנגדי החידושים, ואפילו כשהחידושים אינם פוגעים בשולחן־ערוך, נתרתחו על בן־יהודה, בשל מאמר נגד קיום השמיטה במושבות החקלאיות החדשות. בן־יהודה, שהטיף לויתורים לטובת החרדים, התנגד לויתור בשטח מכריע כזה, שבו תלוי עתיד החקלאות העברית. מעמד אכרים עברים, כפר עברי, הוא יסוד מדיני לתקומה, ואין לתת אפילו לכוח כה חזק וכה מכובד, כדת, לערער את היסוד הזה. אולם קנאי ירושלים השיבו על מאמרו של בן־יהודה בענין השמיטה בחרם גלוי, מלווה רדיפות וביזויים. בן־יהודה הפגין את תקיפותו ואת אי־תלותו על־ידי שהשליך מעליו בבת־אחת את הלבוש המזרחי ועל־ידי שגילח את זקנו וחזר אל החפשיות, שבה חי מאז עזב את הישיבה בימי־נעוריו. החרם שימש, כפי הנראה, רק סיבה מסייעת לצעדו זה. בין כך ובין כך נואש מהחרדים. הם לא קיבלו את תורתו. בחדרים, בבתי תלמודי־תורה ובישיבות לא ניתן שום מקום לדיבור העברי. בתי־הספר, שבהם לימדו הוא, נסים בכר ומורים צעירים אחרים, היו בחרם. מספר המוחרמים לא היה קטן ביותר. והרדיפות ליכדו אותם להתגוננות ולעזרה הדדית. נסים בכר, השתדל שבן־יהודה יקבל עזרה מהחברה ומאוצר־העזרה של בית־רוטשילד. את דבורה בן־יהודה, שכבר הספיק להשתלם בידיעת הלשון, קבל למורה בבית הספר אוולינה־דה־רוטשילד, שאחותו היתה המנהלת בו. עם בן־יהודה היה הישוב החדש, אכרי המושבות הצעירות. שם צלצלה הלשון העברית בפי ילדים ובפיותיהם של בני־הנוער. שם כבר הופיעו גם משפחות בודדות, שהעברית נעשתה לשון־הבית שלהן. לא היתה כל תועלת ברומאן עם החרדים. החשוכים שבהם, והם ששלטו בציבוריות של ירושלים, שׂשׂו לפגוע בתנועת ההתישבות על הקרקע, אף כי חלק של חרדי־ירושלים היה נלהב לעבודת האדמה, וגם עסק, למעשה, ברכישת־אדמה ובייסוד־ישובים חקלאיים עברים.

משפחת דוברי עברית בירושלים הלכה וגדלה. בבית בן־יהודה עצמו היו חמשה ילדים. הרי זה כבר בית נאה מחוץ לעיר העתיקה. הבית מרוהט אירופית והוא בתוך גן. הוא תלפיות לשוחרי התחיה. באים אנשי המושבות ואנשי יפו המזדמנים לירושלים. באים מורים וסופרים. כאן מדברות עברית גם הנשים הבאות אל בן־יהודה או אל דבורה. אך היא, דבורה עצמה, לא החזיקה מעמד. השחפת דבקה בגוף שנחלש מעבודה קשה, מאפס־מנוחה, ממאמצים, מצער גידול בנים ומצער מותם של שלושה מילדיה. אמה, שהובהלה מרוסיה, לפי בקשת החולה, באה אל דבורה, כשהחולה שוכבת ב“ביקור חולים”, והאם אינה מכירה את בתה – כה ירדה פלאים. אינה מכירה את החולה גם לפי קולה, כי גם בו היתה יד השחפת.

על גוף המתה היקרה, קרבן ההגשמה העצמית של חזיונותיו, קרבן האהבה והמסירות אליו, צריך היה בן־יהודה לריב עם חברה־קדישא האשכנזית, הנאחזת בשעת־הכושר שבאה לידה, כדי להינקם במוחרם ובאשתו. רק מפחד ההתערבות של חברה־קדישא הספרדית סודרה לבסוף הלויה.

ההספד על דבורה ב“הצבי” היה נוקב ביגונו, כנותו, וקיצורו. היה זה הפסוק הנודע מירמיהו: “זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”.

האחות הממשיכה

רקמת המשפחה, שנקרעה קריעה טראגית כל־כך, נתאחתה על־ידי המשפחה עצמה. חמדה, אחותה של דבורה המנוחה, תלמידת המחלקה לחימיה של האוניברסיטה המוסקבאית, בת עשרים, הודיעה שהיא באה תחת אחותה. היא תינשא לגיסה ותהיה אם לילדי אחותה. היא תקדיש את חייה למשפחה ולמפעל. היא לא יכלה לזכור את בן־יהודה מתקופת השיעורים, שנתנה לו בביתם המנוחה דבורה, כי עוד פעוטה היתה אז, אבל הכר הכירה את בן־יהודה של עכשיו בימי ביקורו, בלבוש מזרחי, במוסקבה ב־1885. אולי השפיעה עליה ההערצה והמסירות של אמה לחתנה המופלא, אולי הרחמים ליתומי אחותה, ואולי כבר הלכה נפשה שבי אחרי רעיון שיבת־ציון. נפש נערה בהתבגרה מי ידע? אך עובדה היא, שהאחות החליטה להתיצב במערכה הקשה הזאת.

חזרה האזהרה בדבר המחלה וסכנת ההידבקות, אזהרה במכתב, ובידיעת רופא־ידיד בירושלים, שאסר על בן־יהודה את הנישואים. תשובתה של חמדה היתה: אפילו יארכו חיינו שנה אחת, חודש אחד, יום אחד, יהיו משותפים. בן־יהודה יצא לקראת כלתו השניה, אחות אשתו המנוחה, עד קושטא. בקהיר ערכו אצל הרב ר' בן־שמעון את חופתם. מכאן באו לארץ־ישראל. עם אשתו השניה באו גם הוריה, שהיו גם מדריכיו מנוער.

מרץ נעורים חדש, כשרון־ארגון, חריצות בקשירת קשרים עם אישים ומוסדות בעלי יכולת נוספו פתאום למפעל המלון, עם תפיסת רסן ביתו של בן־יהודה בידי חמדה. עניני ההנהלה של העתון והמלון ניתנו מעתה לידים בטוחות. כי בטרם למדה עברית החלה האשה הצעירה לנהל ברוסית ובצרפתית את חליפות המכתבים בעניני כספים ועזרה. שנ"ה יונס חותנו של בן־יהודה התחיל משתתף בעתון. לבן־יהודה רוָח, והוא יכול להתמסר יותר לעבודותיו העיקריות. היתומים לא היו עוד יתומים. הבית חודש וסדריו שופרו. אכן, בתקופת היתמות בין מותה של האם לבואה של האחות, בא המות כחתף על שלשה מחמשת הילדים, ממגיפת אסכרה. נשארו בחיים רק הבכור, איתמר בן־ציון ואחותו ימימה.

משלמדה חמדה עברית התחילה לעבוד גם במלון עצמו, מלבד אשר החלה משתתפת ב“הצבי”. שיטת הכרטיסיה לחומי המלוני זו היתה הצעתה היא, – היא הביאה אתה ידיעה על שיטה זו מהאוניברסיטה. בן־יהודה תרגם את המונח ל“שיטת הקלפים”. אחרי שהעיר לבן־יהודה על כך גם פרופסור שלמה שכטר, שבדרכו מקהיר בעסקי הגניזה ביקר אצל בן־יהודה כדי לראות במפעלו, עברה עבודת המלון ל“שיטת הקלפים”, והעוזרת הראשונה, שעבדה בזה, היתה מרת חמדה בעצמה.

גם בהיותה לאם, לא חדלה חמדה מעבודתה במפעליו של בעלה. לא עוד חששו לקחת אומנת ועוזרת הביתה. כבר נוכחו לדעת כי לשון האב והאם היא לשון הילד, ואין חשש מפני לשונה של האומנת. אדרבה, נערה צעירה, הנכנסת לאוירת בית עברי, תלמד אף היא עד מהרה את הדיבור בלשון זו.

בן־יהודה התרכז יותר בעבודת המלון. בזה היה הוא האחד בדור. שייכותו לפעולות ההתישבותיות והמדיניות לא היתה עתה אלא עתונאית. נסיבות חיים ואפיו האינדיבידואליסטי המובהק לא הדריכוהו אל שדה־הארגון, אל המונים. אדרבה, מפעם לפעם נכנס למחלוקת, אמנם לשם שמים, בעניני ציבור, והיה מקומם על עצמו גם את תומכיו ורבים מידידיו. תכונת הקנאות לרעיונותיו הכשירה אותו לגורל של תופס עמדת־יחיד נגד הרבים, נוח להסתבך במלחמה ציבורית למען חידושים הנראים לו ואינם נראים לציבור. בן־יהודה אינו מבצר לו עמדה של מנהיג הישוב. לעומת זאת נודע יותר ויותר במפעלו המיוחד במינו, וכן בעתונו הלאומי־המדיני, המדבר מדי שבוע בשבוע אל הישוב ואל העולם העברי כולו, כשהוא, העתון, מופיע במרכז האומה.

בן־יהודה נאסר כמורד במלכות

והנה אירע מאורע מדיני שריכז את תשומת לבו של העולם היהודי אל בן־יהודה וממילא אל מפעלו. בגליון חנוכה תרנ“ג (1893) נדפס ב”הצבי" מאמר־חג מאת חותנו המשורר, המשכיל שנ"ה יונס. המחבר עמד, במאמר, על היסוד המדיני של התקוממות החשמונאים, קרא לעבודת הישוב, וכמעט שאי־אפשר היה אז להתחמק ממליצה שקילחה מאליה בזרם הרגש והדיו גם יחד: “נעשה חיל ונלך קדימה”.

קפצו על הפסוק הזה החשוכים שבין קיצוני־החרדים אז, והביאו את המציאה אל התובע הכללי התורכי, אם בלוית דמי חנוכה או בלעדיהם. הפקיד התורכי נזדמנה לו מלאכה מדינית, אולי היחידה בכל תקופת כהונתו בירושלים.

את מחבר המאמר אי־אפשר היה לאסור: הוא היה נתין רוסי, ולפי חוקי הקפיטוּלאציה לא יכלה הממשלה התורכית לאסור נתין זר בלי רשות הקונסול שלו. אבל העורך היה עותומני, והוא נאסר מיד.

ולמה היה בן־יהודה עותומני, על־אף ידידותו עם הקונסול הרוסי קוזובניקוב על־אף קשריו המצויינים עם אנשי הקורפּוס הדיפלומאטי כולם? – משום הכרתו המדינית.

משנתו המדינית של בן־יהודה היתה – עלייה והתישבות, תרבות עברית וחדירה לתוך החיים המדיניים העותומניים, כדי לנצל כל האפשרויות המרובות שבקיסרות המרושלת ההיא. כדי לנצל את הזכויות כדאי לשאת גם בחובות ובקשיים. ולכן יש לקיים את הנתינות העותומנית ולמַצות את חיי האזרחות ככל האפשר. הגשמה עצמית – יסוד ראשון בשיטת בן־יהודה להחיאַת האומה. משהבריק במוחו הרעיון של תחיית האומה על־ידי שיבת ציון באה גם ההחלטה־הנחושה, להגשים בכל מחיר. לא לחכות לסיטואציה נוחה יותר, אלא להיאחז בארץ־ישראל כמות שהיא, בירושלים, בחברה הירושלמית כפי שישנה, לחדור לתוכה, לחיות בנימוסיה, בגידול זקן ופיאות, בלבישת ארוכים, בשמירת המצוות המעשיות, בכניעה לאוטונומיה הקלושה של העדה היהודית של אז שבראשה “ראשון לציון”, החכם־באשי אשר הקאואסים ההולכים לפניו משמשים צלצלה של תפארת שלטון. וזה על־אף החפשיות הגמורה מכבלי דת. וזה על־אף הרציונליות והיחס לחיים ולהנאה מהם שהוא מביא אתו מפאריס.

ואין צורך לספר פה על יסוד ההגשמה שבגזירה העצמית העקשנית: עברית, ויהי מה, עברית תנאי לבית, לאשה לגידול ילדים. ויאמרו גם הידידים שבידידים כי סכנה היא להתפתחותם של הילדים באין להם חברים ללשון, שהוא הורס חיי עצמו וחיי זולתו וכדומה.

אך נחזור אל המאסר. בן־יהודה נדון למאסר שנה, אולם פסק הדין בוטל כעבור זמן קצר. אדמונד רוטשילד, הברון והנדיב הידוע, “התיצב בעבי גבי מגנו”. ניתנה הוראה לפקידי־הברון לערער על פסק־הדין ולבטלו. רבבה אחת של פראנקים סידרה את הענין בבית־הדין־לערעורים בבירות. לרוטשילדים יקרה להם המסורת היהודית של פדיון שבויים, ומה גם כשהנפגע הוא מלומד יהודי בירושלים, טיפוס מענין של חניך־המערב הדבק במזרח ועוסק בעבודה חשובה, מדעית־לאומית, כיצירת המלון העברי השלם הראשון. והוא גם מתיחס במידת מה על חבר־העובדים של כי"ח, מורה בבית־הספר של החברה. והרי כל האשמה עליו אינה אלא עלילה.

אולם יש סיבה אחרת, לא פחות חשובה, לטשטש בגללה את הענין. הנדיב הידוע היה גם בעל עקרונות מדיניים משלו, והאיסטרטגיה המדינית שלו היתה – שקט, ציוּת לממלכה העותומנית. לא להגביר חשדות בחוגי יילדיז־רקיוסק בקושטא כלפי תנועת־היהודים אל ארץ־ישראל, ליצור עובדות חדשות, בלי לעורר תשומת־לב יתירה, ומכל שכן חקירות מדיניות. והרי מן המשפט הזה מבצבצת סכנה. מי יודע אילו חקירות ודרישות ומסקנות תבואנה. והמלשינות היהודית – מי יודע עד היכן תגיע. הדבר ברור לגמרי. הוא גלוי וידוע כציוני מדיני (מבלי לפרש כמובן בשם זה). הנדיב מקבל את הבטחתם של ר' שמואל מוהליבר ושאר חברי המשלחת של חובבי ציון, שלא יגלו כי הוא, הברון, הצרפתי, המיליונר, התיצב מאחורי חובבי־ציון – הוא לא יתן לנפח את הענין ולסכן על־ידי כך את מפעל הישוב. העסק סוּדר. בן־יהודה שוחרר. רק העתון נסגר. אחרי חדשים אחדים נתקבל רשיון חדש, ושוב לא בלי “האמצעים” של אז.

אבל אליעזר בן־יהודה נתרשם. הוא, חולה־השחפת, גונח הדם עוד מימי אוניברסיטה בפּאריס, אינו מעז להסתכן עוד במאסר, בסיגופי־גוף, שלא יוכל לעמוד בהם. הוא נזהר שלא להסתבך בין גלגלי השלטון התורכי. לכן לא מצאנוהו בקונגרס הציוני הראשון, עם כל התלהבותו להרצל. אי־אפשר היה לעשות פומבי להתקפה הציונית־המדינית הגדולה של הרצל. בן־יהודה נאלץ להסתפק בברכה מרחוק. מירושלים לא נבחר גם איש אחר לקונגרס. אי אפשר היה לכנס אסיפות ולדבר גלויות. גם צל המלשינות עדיין לא סר. ובכן היתה ירושלים מיוצגת על ידי אחד מתלמידיו של בן־יהודה, סטודנט בהידלברג, בחור יליד ירושלים, אברהם שלום יהודה. אמנם, בחר אז הקונגרס בבן־יהודה לועדת התרבות שליד הועד־הפועל הציוני. רק אחד מחבריה של אותה ועדה עודנו בחיים, הלא הוא הרב הראשי ליהודי שואֵדיה, ד"ר מרדכי אהרנפּרייז.

מרת חמדה בן־יהודה מספּרת כי אינטליגנטים ערבים, מהמעטים שהיו אז בירושלים, קיבלו אז, לפני חמשים שנים, את התכנית ארץ ישראל כמדינה יהודית כבשורה גם להם. הם ראו בזאת גם בשבילם – יציאה מן הביצה הרוחנית. עם הידיעות על הקונגרס הציוני והחלטותיו הביעו לפי מיטב הנימוס את ברכותיהם לבן־יהודה.

ושוב אל תקופת־המאסר. החשוכים שבאשכנזים שמחו בחשבם, כי נתפּטרו מבן־יהודה ומ“הצבי”, הכלי היה מסוכן בעיניהם עוד יותר מהחוצב בו. הוא חדר למאות בתים. בני־הנעורים האמינו בעולם הגדול וחיפשו פתרונות לשאלותיהם בעתון. הם למדו גם לשקול את הנעשה בירושלים, לבקר את הפּרנסים, להרהר אחרי גבאי־צדקה. והלא העז בן־יהודה עוד קודם לכן לדרוש תקנה נגד השמיטה. כמובן, שביטלוהו בחרם, אם כי היה נזהר במצוה קלה כבחמוּרה. אולם בן־יהודה לא נבהל מן הרדיפות, אדרבה, הוא השיב לחרם תשובה, שהיתה אמנם רצויה לחשוּכים, אך התירה עוד יותר את ידו למלחמה בהם. הואיל והויתורים שלו לאורח־החיים של החרדים הירושלמיים לא הועילו במידה מספקת להקליט בקרבם את רעיונות־התחיה, ואת הלשון העברית לא חפצו בשום אופן לקבל אפילו כשפת־הלימודים בחדרים, בבתי תלמוד־תורה ובישיבות, למה לו כל הקרבן? אז קם והתגלח ופשט את הבגדים הארוכים וחזר כולו לנוסח־אירופה.

בינתיים קיווּ החשוכים, כי יוכלו לבן־יהודה בסיועה של מלכות. המלשינות אמנם איסור חמוּר הוא, אבל “עת לעשות לד' הפרו תורתך”. ותגבורת לא־צפויה באה להם לחשוכים, דוקא מהעדה הספרדית. הרב הראשי בקושטא שסמכותו היתה פּרוּשׂה על העדה היהודית בכל הממלכה, שלח גם הוא הוראה לירושלים להחרים את בן־יהודה בכל בתי הכנסת, כאות לנאמנותם של היהודים לשׂוּלטן.

אז שקע בן־יהודה בעבודת המלון בלי הפסק, קרוב לשנה, והמפעל התקדם יפה יפה, בהיקף ובאיכות. המחבר ניגש להדפסת חוברת לדוגמה, בעזרה כספית של “כל ישראל חברים”. הועד לעניני ספרות של החברה ראה קודם דפים אחדים לדוגמה והעיר הערות של מלונאים מקצועיים, שבן־יהודה קבל את רובן. חברי הועד להוצאת המלון, שנוסד אז, היו יהודה גור (גרזובסקי), ד“ר אהרן מזיא, ד”ר י. שטיין, דוד יודילוביץ וישראל בלקינד.

והמאורע המדיני וההשתלשלות הדרמטית שלו עשו הרבה לפרסומו של בן־יהודה ומפעלו, ולבבות רבים הוכשרו יותר להיענות לעזרתו. גל של התעוררות עבר את נאמני־ציון בעיירות של מזרח אירופה. זר־המעונה הוסיף על זהרו של האיש הנערץ.

כתר מדע וכתר מדינאות

אחרי זמן מה הושג מאת הפחה הירושלמי על שמה של מרת חמדה רשיון לחדש את הוצאת העתון – “ההשקפה” יהיה עתה שמו. שוב הואטה עבודת המלון, ושוב היה הדבר לטובה. המחבר החמיר עם עצמו בעבודתו המתונה יותר ויותר מבחינת המחקר המדעי, הוא העז לעשות את מסעו המדעי הראשון אל ספריות פאריס, ברלין, לונדון, ואחר כך גם אל פּדובה, פירנצה, רומי וקושטא, כדי להעשיר את מקורותיו ולהקיף יותר את כל אשר יימצא בגנזים העברים של הספריות האלה.

המלומדים העברים בבירות הגדולות הכירו בערך המפעל של מלון הלשון העברית של כל הדורות, אשר עוד יום טוב ליפמן צונץ כתב על צרכו. חוברות־הדוגמה, שהביא בן־יהודה, הוכיחו, כי לפניהם עבודה מדעית שלא תביישנו. המלצותיהם של המלומדים והקשרים האישיים של בן־יהודה הועילו להשיג אמצעים מאת מוסדות ואישים נדיבים בשביל העבודה בספריות ובמוזיאונים בבירות. אולם לכלל סידור של הדפסת־המלון לא הגיעו הדברים. התשובות היו תמיד: עוד מוקדם הדבר. יש להכין את כתב־היד שיהא שלם.

במסעו הראשון אל בירות אירופה בא בן־יהודה בדברים גם עם מדינאים בעניני הציונות. היה זה ב־1898. שדה המדיניות העברית שוב לא היה הפקר. על אופק התחיה כבר עלה הרצל, והבימה המדינית היהודית הוקמה. בן־יהודה חשש להשתתף בקונגרס, מפני מעמדו בתורכיה לאחר המשפט על “נעשה חיל ונלך קדימה”. הוא בא בדברים עם נורדוי וזנגביל שקבלוהו בכבוד, בידידות ובהבעת רצון לעזור. בן־יהודה הגיע אז גם אל הרצל. על שיחתם לא נודע הרבה, אולם מהמעט שנרשם עליה בספרי הימים של הרצל וממכתביו של בן־יהודה הביתה, ניכר, כי לא קרבו זה אל זה. תפיסתו של הרצל את התחיה המדינית היתה שונה לגמרי משל בן־יהודה. האסטרטגיה ההרצלית לא התבססה לא על הישוב הקיים של ירושלים, לא על יסוד מושבות בשיטותיהם של חובבי־ציון והנדיב הידוע, ולא על הכשרה רוחנית ממושכת שתינתן לעם. אבל בענין המלון הכיר גם הרצל, והוא הבטיח עזרה כספית מתמדת של הועד־הפועל הציוני, שהיה כמובן, דל כספים. בעצם לא חזרה בה ההסתדרות הציונית מאז לתמוך תמיכה חמרית סמלית במפעל המלון, שהוכר כמפעל לאומי־תרבותי ממדרגה ראשונה. בתקופת הנשיאות של פרופיסור ורבורג הוקצבה למלון תמיכה רשמית של ההסתדרות הציונית בסך אלף פרנק לשנה.

בנסיעתו הראשונה ברוסיה מצא בן־יהודה הד גם לענין עתונו “הצבי”. לא כך היה בבירות אירופה, שבהן לא נמצאו לו חסידים, מפני שלא היו בהן קוראים לעתון עברי. אבל בן־יהודה לא אבה כלל להרפות מהעתון. זה היה לא בלבד מקור מחיתו החמרית. הוא לא ויתר על עמדתו במערכה הציבורית המדינית והחינוכית, הוא לא ביטל כלל את דעותיו מפני דעותיהם של המנהיגים החדשים. אם כי הכיר בהם, וביחוד בהרצל. בן־יהודה גם לא השלים לרעיון שהוא ייסגר בארבע אמות של הלכה ויסתפק בכתר תורה ומדע.

את חנו וכוחו בחוגים היהודים הגבוהים בבירות אירופה רכש לו לא בתור מלונאי, המצטמצם במקצוע, אלא כסמל של טיפוס יהודי הגדל בארץ־ישראל החדשה לכבוד ולתפארת, טיפוס של יהודי גאה, בקי בהוויות העולם, בעל חיצוניות ונימוסים וגינונים נאים, הוגה בעניני עמו המדיניים והחמריים כהגות אחד ממדינאי אירופה בעניני אומתו הוא; לוחם לעתיד עמו וסובל בהגשמת רעיונותיו ומגשים מפעל מדעי גדול, שעל כל פנים יוסיף נדבך חשוב בבנין תרבותנו הגדולה.

בן־יהודה ידע, כי האגדה המתרקמת סביבו בגולה נזונה ממאבקיו הציבוריים והמדיניים למען התחיה, על פי דרכו. בימים שהיה במאסר ונמצא בסכנת נפשות נסערו חובבי־ציון בכל התפוצות. מכתבים, טלגרמות, עידודים ותשורות הגיעו מארצות שונות. הלב העממי נתרעד והמה על בן־יהודה האיש, ועוד יותר – על דמותו הסמלית. המו גלי אהבה, רצופים גם תמיכה כלשהי. תמיכתו של אדמונד די־רוטשילד היתה גם היא, בעצם, אחד הגילויים של ההד העממי הזה, מלבד היות הנדיב גם קרוב יותר לצד המדיני של המאורע ומלבד הקשר האישי של שליחיו אל האיש בן־יהודה בארץ־ישראל.

בן־יהודה לא עזב את עמדתו בעתון, גם משום שלא רצה לאבד את מעמדו המרכזי, המכובד בקרב הישוב בארץ־ישראל. העבודה העתונאית הזינה את נפשו, אולם היא גם ריכזה אליו את תשומת־לבם של הישוב ושל התיירים. אין דבר, אם עבודת המלון תתמתן. הקצב האטי גם יבטיח את ההשתפרות המתמדת של איכותו המדעית. ובינתיים יגדל הבן הבכור, המשלים את השכלתו בפאריס ובברלין, והשואף מאד למלאכת עתונאי. כאשר תעבור העריכה לידו, יוכל האב להיפנות יותר למלון, מבלי שיפסיד הבית את הכוח־השואב שלו. ובינתיים גדל גם חלקה של האשה הצעירה חמדה בעבודת העתון והמלון גם יחד, וכן מתקבלים גם העוזרים הקבועים הראשונים לעבודות העתון והמלון.

המלון בהיכל בינלאומי

עבודת המלון התקדמה עד שהגיע זמן לדאוג להוצאתו לאור. כבר אפשר היה להתחייב על הכנת כרכים זה אחרי זה. כתב־היד בשביל הכרכים הראשונים כמעט כבר מוכן. ב־1906 יצאה מרת חמדה בן־יהודה לאירופה לרכוש למלון מו"ל. היא נסעה לברלין, שבה קיותה למצוא עזרה מצעירי העסקנים הציונים, שכבר נתפרסמו בעולם היהודי, ומבעלי־אמצעים שבמחנה הציוני. הראשון ברשימתה היה פרופיסור אוטו ורבורג, שבימי סיורו במזרח ובארץ־ישראל ביקר בבית בן־יהודה בירושלים ונתרשם מכל אשר ראה.

אמור אמרה המשפחה להכשיר את איתמר־בן־ציון, שיהיה גם היורש והממשיך בעבודת המלון. לשם כך הכניסוהו לבית המדרש למדעי־המזרח שבברלין. אולם אין המדע לוקח את לבו של הצעיר הנסער, שקסמו לו עניני מדיניות, חברה ועתונאות, ובעודו תלמיד האוניברסיטה, הוא מתמסר לעבודה עתונאית, כסופר ברליני לעתוני צרפת, ואילו את לימודיו הוא מזניח הרבה. לימים, אחרי מות האב, יחשוב הבן הבכור גם הוא על עבודה בשטח המלון, אולם רק כדי להוציא את המלון של אביו ב… אותיות לטיניות, לפי רעיונו: שגם הוא, הבן, יעורר מהפכה למען הלשון העברית ולטובתה, על ידי שיחליף את האלפא־ביתא האשורית בלטינית.

אך מפני החידוש שבמלון עברי לסגנוני כל הדורות, היה המפעל רגיש מאד להערותיהם של המלומדים. פרופיסור אוטו ורבורג, שהיה אחר־כך נשיא ההסתדרות הציונית, אמר להדפיס על חשבונו את מלון בן־יהודה, אולם אויגן מיטווך, שנחשב בברלין מומחה גדול בעברית, למרות גילו הצעיר, חיוה דעה בקרתית על המלון, ואמר לורבורג, כי הוא עצמו, מיטווך, מחבר מלון עברי מושלם יותר. מיד הושפע ורבורג וחזר בו מהבטחתו. מרת חמדה הזמינה טלגרפית את בן־יהודה מירושלים לשם הגנה על מפעלו ולשם עבודה למענו. אבל בן־יהודה הסכים לדעתו של מיטווך, שהמלון עוד טעון השלמה בלשנית. לפי המלצותיהם של החכמים אברהם ברלינר וד"ר הילדסהיימר הסכים ורבורג לאפשר לבן־יהודה עבודה במשך כמה חדשים בספריות ברלין, כדי לשפר את המלאכה, אף הקציב לו תמיכה חדשית להמשכת העבודה בירושלים, 300 מרק לחודש.

הזוג בן־יהודה חזר לירושלים ברכוש מדעי נוסף, בתמיכה נוספת ובקשרים נוספים למען המלון, אך בן־יהודה נוכח יותר ויותר לדעת, כמה ענקית המלאכה לפניו, מה רב העמל המדעי, מה רבים הקשיים החמריים עד שיושלם המפעל. אולם לחזור בו מן העבודה לא יכול עוד. כבר הושקעו במפעל יותר מעשרים שנות יגיעה ויצירה, אין לתת לחומר הרב שנאסף שילך לאיבוד. ערכו של החומר הוא למעלה מכל ספק. והנה, נזרק בו סם חיים מחדש. בא לירושלים פרופיסור שמואל קרויס. הוא ראה את החומר ונתפעל מעשרו, מעוצם המלאכה שכבר נעשתה, הוא דורש מבן־יהודה להמשיך ויהי מה, להשלים את המלון, שגדולי המלומדים בעולם מחכים לו.

מרת בן־יהודה שוב יוצאת לאירופה. הפעם היא נוסעת בתא־המבשל של האניה, כי לא נמצא לה תומך, שיתן לה להוצאות הדרך, כבנסיעה הקודמת. היא פונה הפעם לבודפשט אל המלומדים העברים הגדולים. אתה תיבה של חומר, אותיות א‘, ב’, מ‘, ות’. – והנה הצלחה. אף שבן־יהודה אין לו כל תואר אקדמי, סומכים החכמים קרויס, בנימין־זאב בכר, יצחק גולדציהר, יהודה־אריה בלוי, את ידם על מדעיותו של המלון, כי הכירו בערכו, כאשר בחנו את החומר. הסכמותיהם של גדולים אלה משכנעים את ברלין. הדור העולה של עסקני הציונות הצעירים רוצה לעזור. האשה הצעירה עושה רושם. מופלא בעיניהם בצירוף האירופּיוּת והעבריוּת שבה. היא מייצגת מפעל מדעי ממשי, וכל המניעים הנפשיים מצטרפים כאן לחיוב. גם אנשי חכמת ישראל, גם הציונים, גם חברת “עזרה” אשר רקע של הגרמניות הפטריוטיות ניכר מתחת להתלהבותה לפעולות ישראליות בארץ־ישראל – נותנים יד לעזרה. נוצר ועד להוצאת המלון שבו משתתפים פרופ' אוטו ורבורג, ד"ר פאול נתן, פרופ' מרטין פיליפזון, א. ש. יהודה. ואולם עוד לפני זה מעורר ידידם של הזוג בן־יהודה, הצייר אפרים־משה לילין, את השאלה בדבר רכישת הגושפנקה של בית הוצאת המלונים המפורסם, של לאנגנשייד. עולם המדע ייכבש על ידי השם הזה. והגושפנקה הזאת היא תמיד קמיע טוב לצוד לבותיהם של נדבנים ומוסדות יהודים. ההיכרות עם לילין קשורה בתנועת האמנים של שמואל הירשנברג וחבריהם להקים את “בצלאל” בירושלים כמרכז אמנות ומלאכת מחשבת.

המלצתם של אנשי המדע היהודים מתקבלת. המומחים הנוצרים, וביניהם פרופ' פרידריך דליטש, סומכים גם הם את ידם על המלון. נשארת בפני בית לאנגנשייד רק שאלת הכסף. מרת בן־יהודה מתחייבת בהסכם חשאי עם הנהלת בית ההוצאה, שהיא תספק את הכספים, והחוזה נחתם. בית ההוצאה המהולל, בעל המלונים המדעיים לכל אומות התרבות, יוציא גם את מלון הלשון העברית. בן־יהודה מוותר על ההדפסה בירושלים, ורק על שער הספר – כך הותנה – יהא כתוב “ברלין־ירושלים”, אך לעומת זאת הוא מפאר את שם הלשון על ידי שמלונה מקבל שויון זכויות באוצר המלונים של אומות העולם. העבודה מתחילה בקצב חדש ובתקוות מחודשות.

במעלה ובמורד

ב־1908 מתחיל בית־ההוצאה בברלין להדפיס את גליונות המלון אשר שמו הלטיני הוא:

Thesaurus Totius Hebraitatis

et veteris et recentioris

auctore

Elieser Ben Jehuda

Hierosolymitano

ב־1909 מופיע הכרך הראשון מא' עד ערך “בעתה”. הכרך מוקדש לאדמונד רוטשילד. אליעזר וחמדה בן־יהודה נוסעים לאירופה לחוג את הנצחון במערכה הראשונה ולהכין את הדרוש למערכות הבאות.

בינתיים עובד המחבר עבודה בספריות ובמוזאונים. רעיתו עוסקת בהשגת־אמצעים. בידי הועד הברליני כבר נמצאים אמצעים לכרך שני, ואולם יש לדאוג גם לשלישי. המחבר סר לפטרבורג אל האֶרמיטאג' המלכותי ולספריות העליונות לשם עבודה. וכן לפגישה עם חובבי הלשון. לפניו כבר הלכו ההדים של הרצנזיות והביקורת המפליגות בשבח המפעל.

מרת בן־יהודה מנסה דבר אל עשירי מוסקבה ויוצאת בפחי נפש. אחיה העשיר רוצה לעזור לה ולבני ביתה, אך לא למלון. לפי תפיסתו, ישנה כתובת מסודרת: עם־ישראל. אם רוצה עם ישראל במלון, ישלם, יתן אמצעים. אם לא יתן אמצעים, סימן שאינו רוצה, “ואל תדאגו לו אתם ואל תמיתו עצמכם באוהל תורתו”. והאיש כרבים אחרים, שאינם מבינים, כי המלון אינו אלא אחת הצבתות שבהן חוזר ישראל להיות לעם בריא, וצבת בצבת עשויה. גם בפאריס אין מרת חמדה משיגה הפעם שום אמצעים. אולם דוקא בירושלים באה ישועה לזמן מה: יעקב מוזר, ראש עירית בראדפורד שבאנגליה, שתרם את הכספים לבית הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, ביקר בירושלים, נתרשם ממפעלו של בן־יהודה, ותרם את הכסף הדרוש לכרך השלישי.

אישיותו של בן־יהודה מזדהית יותר ויותר עם המלון. אילולי המלון, מי יודע היכן היה עומד. הישוב גדל, וכוחות רוח והנהגה קמו גם בישוב החדש וגם בישן. פולמוס אוגנדה, שבו היה בן־יהודה לצד מקלט־הלילה, פסל אותו בעיני ציוני־ציון, אשר הם ידם על העליונה בעולם הציוני. לדיבור העברי קם נושא עקשני חדש בתנועת העבודה. בעתוני משפחת בן־יהודה התחרו בתוכן ובטיב, בסגנון ובמגמה – העתונים החדשים של תנועת העבודה ומאספי־הספרות הרציניים החדשים. אולם המלון, העבודה המדעית השקטה, המתקדמת, הגואלת מנשיה ומעזובה יותר ויותר אוצרות של הלשון העברית בכל הדורות – נשארו כמקדש־מעט בירושלים ואליעזר בן־יהודה כהנו, עטור פאר הראשוניות, מעוטר זר הקוצים של הנרדף בתקופת בראשית, נרדף ומסתגף בעוני. הוא המשיך בעבודתו המדעית, והעבודה המדעית קיימה אותו כאישיות מרכזית בישוב. כי בינתיים רבו בישוב אנשי תרבות, שידעו להעריך את המפעל, מעל למעידות וירידות לזמניות, שהן הכרחיות בתולדותיו של מפעל, כהכרחיות הגאות והשפל בים. בקורת על בן־יהודה כאיש־הווה שוב אינה חותרת תחת מעמדו של חלוץ המפעל המדעי העברי.

היה מבחן לדבר באמצע העבודה בשביל כרך ב'. מעשה וגזבר הועד הברליני פרופיסור מרטין פיליפזון, יצא מעירו לחופשה ולא הניח במשרד הוראות לשלוח את התשלומים החדשים בירושלים. בא משבר בבית בן־יהודה. ­– אין פרוטה לפורטה, וקדרות האופק מתחילה לרפות את הידים. אז פנתה מרת בן־יהודה ביפו אל ד“ר ארתור רופּין ומבארת לו את המצב. מיניה וביה הוא מסכים להפגיש במשרדו מספר עסקנים, שיקבלו עליהם את הדאגה למלון. היו שם יהודה גור, ז. ד ליבונטין, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר שמריהו לוין ואליהו ברלין. בה במסיבה נתאסף סכום הגון בהתחייבויות, ואליהו ברלין קיבל עליו את הגזברות, והיה שולח למשפחה את התשלום החדשי, עד שנתבררו הדברים בברלין, והסדר שב לקדמותו. והכרך השלישי הובא ליעקב מוזר באנגליה, אולם אמצעים נוספים לא נתן האיש. לא נמצאו גם נדבנים אחרים באנגליה, אולם הפרופיסור קאלישר הגביר את הפעולה בועד הברליני, שסיפק קודם לזוג בן־יהודה את האמצעים לעבודה ממושכת באיטליה, בספריות פארמה, פירינצי ורומא. פרופיסור קלישר בישר, שיש אמצעים לכרך רביעי.

בדרך חזרה לארץ־ישראל סרו המחבר ורעיתו לקהיר ונתקבלו בכבוד ומאור פנים על ידי עשירי היהודים. בתיווכו של מנהל בית הנכות המצרי, מספּרו, סודרה הרצאה של בן־יהודה בפני האקדמיה הערבית. בן־יהודה דיבר בפני המלומדים הערבים והאירופים על קירבת הלשונות ועל שרשים עברים בלשון הערבית. עשירי מצרים נתרשמו ואספו ביניהם למען המלון 5000 פרנק. בינתיים עבד המחבר בספריות ובתי־נכות שבכרך זה ואחרי כן נסע הזוג לאנגליה. שוב פנה המחבר אל היכלי־המדע ורעיתו אל אילי־הכסף במשפחות היהודיות המיוחסות. מהן לא הושג כלום, אולם הרב הראשי, ד"ר י. הרץ השיג 500 לירות מתורם דרום־אפריקאי, שרצה בעילום־שמו, ושמו נשאר עלום עד היום. אחריו בא הרב הספרדי מוריס ג’וזף ואסף מבני עדתו סכומים ניכרים. כך נתקבלו האמצעים בשביל הכרך החמישי. במיזוודות מלאות אלפי “קלפים” – כרטיסים – חדשים מהמוזיאון הבריטי ומספריות אוכספורד וקמבריג' ובלב מעודד חוזר בן־יהודה ירושלימה.

בהשפעת אהרן אהרונסון מבקר בארץ יוליוס רוזנולד, הנדיב היהודי האמריקאי שהקדיש מיליונים לסעד הכושים. הוא מבקר אצל בן־יהודה ותורם 500 ליטרא שטרלינג בשביל הכרך הששי. העבודה נעשית ביתר הרחבת־דעת. אותה תקופה מבקר בארץ ואצל בן־יהודה מר הנרי מורגנטאו (אביו של מורגנטאו, מטרוּסט המוחות של רוזבלט), מי שהיה ציר ארצות בקושטא. ההיכרות אתו ועם בתו (שנישאה למליונר יעקב ורטהיים) תסייע אחר־כך לבן־יהודה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה.

המחבר פרש יותר ויותר מעבודות אחרות. גם האורחים הבאים לבקר את בית בן־יהודה יודעים את הדבר. הוא עוסק בתורתו. וכבר ישנם בארץ חוקרי לשון, שבן־יהודה יכול לברר וללבן אתם דברים שבספק. יש גם שאינם־יהודים, העוקבים בהערצה אחרי עבודתו של בן־יהודה, האב דורם הדומיניקני, פרופיסור גוסטב דלמן ואחרים. נראה, כאילו עלה בן־יהודה על דרך רחבה זרועת אור, שבה יוכל ללכת עד סוף מפעלו ועד סוף חייו, מתוך רווחה.

אולם עם מלחמת העולם הראשונה, נתעוררו בו בבן־יהודה החושים המדיניים. הוא לא יכול עוד לעבוד במלון. גורל ישראל על המאזנים. מלחמת העולם תפיל מדינות קיימות ותייסד חדשות. “האדם החולה” – הממלכה העותומנית – על שולחן הניתוחים. הישוב אלינו חלקנו? ועד אז, מה יהיה על הישוב? הנה מתחילות רדיפות הציונות, המאסרים, החרמות, העינויים, איומי התליות. כתריס בפני הגירושים קורא בן־יהודה להתעתמנות, כפי שעשה הוא עצמו עוד לפני שלושים וחמש שנים. ואמנם, ישנה תנועת התעתמנות לא קטנה. אך אין היא מצילה טובי הישוב מגירושים, אם לחוץ לארץ ואם לחבלים מרוחקים באנטוליה. מה יעשו בו בבן־יהודה? השכחו את משפטו המדיני? היסבלו אותו בירושלים? ומה יעשה בתוך ישוב חרב, מדוכא? מרת חמדה בן־יהודה מכנסת בסתר, שלא מדעת בעלה, לאספה את טובי ירושלים, דוד ילין, יוסף מיוחס, ד“ר יוסף לוריה, ח. א זוטא, ד”ר יצחק לוי, ד“ר א. מזיא, ד”ר יעקב סגל, ד"ר נפתלי ויץ ואחרים. היא מספרת להם על מצב־נפשו של בן־יהודה. הוא אינו כותב שורה אחת בשביל המלון, אינו פותח ספר. סכנה נשקפת לחייו. יגזרו נא הנאספים עליו, שיצא לאמריקה לתעמולה למען ארץ־ישראל, ובצדו של תפקיד זה גם ימשיך בעבודת המלון. אם תהא זו פקודה בשם הציבור – יישמע.

ידעו הנאספים, כי לא קל לו לבן־יהודה, שקרא לאנשי הישוב להתעתמן ולהחזיק מעמד, שיקום הוא עצמו ויעזוב את הארץ, כאילו להציל את נפשו. אך מרת חמדה מפצירה בהם, ונראים להם טעמיה ונימוקיה. ובן־יהודה נשמע לגזירת העסקנים.

כתב־היד של המלון הופקד בידי הקונסול האמריקאי, ומשפחת בן־יהודה הצליחה לעלות על אניה אמריקאית ולהפליג. לא היתה זאת נסיעה קלה. היתה פקודה בנמלים לעכבו. פעמים נעשה הנסיון לצאת ולא הצליח. בשלישית נסעה המשפחה ברשיון מפורש של מפקד ירושלים, שהיה ידיד לבן־יהודה, ואילו מפקדה של יפו, שהיה אפיפיורי יותר מהאפיפיור הוזמן אותו יום על ידי שני ידידים ערבים למשתה מרוחק מהעיר, לפי סידור מכוון על ידי משפחת שלוש. היחסים בין הנכבדים היהודים והערבים היו אז טובים למדי. התורכים הכבידו אז את אכפם על שני העמים כאחד.

גלות וגאולה

לתקופה קצרה צריכים היו אז ראשי ההסתדרות הציונית האמריקאית לבן־יהודה יהודה המדינאי, המפורסם בקרב המונים. גם ביהדות אמריקה לא חסרו חוגים רחבים, שהיה להם יחס אל הלשון העברית, ולפחות מושג בדברי ימי־התחיה. אלה ידעו את השם בן־יהודה, או ששמע דמותו האגדתית הגיע אליהם.

בהסתדרות הציונית באמריקה התרוצצו אז שתי המגמות הנאבקות זו בזו: לתמוך באנגליה וצרפת, אף שהם בברית עם רוסיה (ההסכמה), או להעדיף את גרמניה שהיא עם תורכיה, ואשר ארץ־ישראל היא לפי שעה ברשותה. מה יהיה גורל הישוב הארצישראלי, אם התנועה הציונית תצטרף אל מדיניות ההסכמה? האם לא יצא שכרן של כל התקוות לעתיד בהפסד של חורבן הישוב כיום? כלום יש למישהו רשות להקריב את האנשים החיים שבישוב על מזבח הישוב העתיד? כפות המאזנים נראו כשוות בשיקולים המדיניים, ונחוץ היה להכריע לצד אחד.

והיה אז ערך לחוות דעתו של בן־יהודה, הבא ישר מארץ־ישראל באניות האחרונות; דעתו של האזרח העותומני הותיק, הכואב את כאב מדיניותנו בארץ־ישראל זה שנים רבות, משך זמן ארוך יותר מאשר כל עסקן ציוני בתקופה ההיא; בן־יהודה המסמל בעצמו את הישוב ואת כיסופי העתיד שלו.

הוא הוזמן ע"י נשיאה הגדול של הסתדרות ציוני אמריקה אז, לואיס בראנדייס, אל ישיבת הועד הפועל, ונתבקש לחוות את דעתו בגלוי ובבירור. ובן־יהודה לא היסס, ובבהירות חרץ משפט, בדברו בשם הישוב. רובו הגדול של הישוב, – אמר – דורש מהתנועה הציונית, וכן מהמוני־היהודים, להתיצב לצד מדינות־ההסכמה, למען שחרור הארץ וקיום תקוות הגאולה. אל לנו להתחשב ברגשות אחרים.

עד מהרה חזר בן־יהודה ונתכנס בעבודת מלונות. חתנו של מורגנטאו, יעקב ורטהיים ובנו מוריס, ואתם לואי מרשל, הרברט ליהמן ואחרים, הניחו בידו אפשרות עבודה שקטה. הבנים סודרו בעבודות שונות. עבודת המלון ועבודות ספרותיות אחרות התקדמו. יום יום מביאים לבן־יהודה, לחדר עבודתו, פרחים מאת מרת ורטהיים. המלון קונה לו שם באמריקה בחוגי המלומדים היהודים ושאינם־יהודים כאחד. שנות המלחמה חלפו מהר.

הצהרת בלפור הקיצה בבן־יהודה שוב את המדינאי. נפשו הנסערת למראה בוא חלומו, כפי שנדמה אז לרבים, נישאה לארץ־ישראל, אל בנין החיים החדשים. שום פיתוי לא יכול לו. הוא מוותר על כל הנוחיות. העבודה המדעית נראתה לו עתה שלא בעתה, שלא בגדר האפשר, “עת לעשות לה' – הפרו”.

בשירות הבניה המחודשת

באניה ראשונה, שאספה נוסעים, השיגו ידידיו הגדולים של בן־יהודה מקום בשבילו ובשביל בני משפחתו. הוקרתם ותשורותיהם של רבבות ליווהו. גם סכום כסף לבנית בית בשבילו ניתן לו באמצעות ועד־ידידיו, כמתנת־עם. בארץ מתיצב בן־יהודה לרשות ועד־הצירים, לעזור בכל אשר יוכל. בעבודת המלון אינו יכול לנגוע, כל עוד עוברים לעינים חבלי־התיסדות של החיים החדשים, ברשות השלטון החדש.

בהצהרת בלפור ראה בן־יהודה התחלת תקופה חדשה בדברי ימינו. הוא מציע לקבוע מנין חדש אצלנו “א' להצהרת בלפור”. כדרכו לגבי הצעות כאלה, התחיל בעצמו לנהוג כך. כשנשלח על ידי בריטניה סיר הרברט סמואל לשמש כנציב עליון בריטי לארץ־ישראל, ראה בזה בן־יהודה עובדה היסטורית מכריעה. נציב עליון – כמוהו כמלך, – טען בן־יהודה. הוא דרש מתן־כבוד לשליט היהודי, ועד כדי כך הפגין את כפיפותו הוא לכבוד השליט, שויתר על עקרון חפשיותו והיה הולך לבית־הכנסת בעיר העתיקה בימי־חג, כשהנציב העליון היה בא שמה לתפילה, וכאשר היו מציגים את נוכחותו של ראש השלטון היהודי בתוך נוסח הקדיש, לאמור: “בחייכון וביומיכון ובחיי נציב ארץ־ישראל”.

לא היה לבן־יהודה כל תפקיד וכל משרה בשלטון, אבל מהממשלה למחלקותיה השונות היו פונים אליו לעתים קרובות. הלשון העברית אושרה כאחת משלוש השפות הרשמיות של הממשלה. נחוצים היו מונחים וביטויים חדשים רבים, וכמובן המען הטוב ביותר הוא – בן־יהודה. הוא הדין במפעלי המלאכה, התעשיה והמסחר שהתחילו גדלים, מתרבים ומתפתחים. מכל צד מבקשים את עזרתו של בן־יהודה, והוא מקבל באהבה את משא העול המכובד הזה. עשרות השנים של יגיעה בחיבור המלון נראו עתה כהכשרה היסטורית לקראת תפקיד מומחה־הלשון בתקופת התקומה.

ביתו נעשה בית־ועד חברתי־מדיני לחוגי החברה הגבוהה. כאן מתקבלים האורחים רמי־המעלה מחוגי־השלטון, מהתיירים ומעוברי־אורח, יהודים ושאינם־יהודים. הנה באים נכבדי־הערבים וגדולי־הכנסיות. בעל־הבית משתדל לשרת את ועד־הצירים ואת הישוב על ידי ריכוז סאלון, שבו ניטווים חוטי יחסים אישיים־מדיניים שונים.

עבר זמן רב עד שראה אפשרות לעצמו לפרוש מטירדות מדיניות אל העבודה המדעית. אך כאשר שב, קפץ לתוך העבודה בבת־ראש, בהתמדה עקשנית. עשה לילות כימים. לא אבה בכל מנוחה. רק לרגעים היה מתפנה לעניני ציבור וחברה. הוא מהר להשלים את מפעלו. הגע הגיע בכתב היד של החלק התנכי עד האות צ‘, ובחלקים האחרים עד רובה של האות נ’.

בשבת חנוכה תרפ"ג (1922) זמן מה אחרי חצות הלילה מת אליעזר בן־יהודה מיתה חטופה, מוקף בחדרו על ידי בני משפחתו וכמה רופאים. בן ששים וארבע היה במותו.

הוא הניח אחריו חמשה כרכים מודפסים של מלונו, חומר תנכי ערוך לדפוס עד סוף האות צ', ואת יתר החומר עד הגמר, השאיר לא־ערוך, מסודר בכרטיסים קשורים בחבילות. החומר היה טעון עריכה לפני שיימסר לדפוס.

קרן־האמונים

אחרי הלויה לאומית מפוארת, אחרי אבל לאומי של שלושה ימים ואחרי הספדי שבעה ושלושים, באה הדאגה לעזבונו הגדול. הוקמה “קרן אמונים לזכר אליעזר בן־יהודה”, בחסותו של הנציב העליון, בנשיאותו של נשיא ההסתדרות הציונית, פרופיסור חיים ויצמן ובראשותו של הקולונל קיש. חבר מלומדים בארץ־ישראל ובגולה קיבלו עליהם לפקח על המשכת העבודה והשלמתה. מן הגולה נענו הפרופיסורים לוי גיצנבורג ויום־טוב מרגליות מאמריקה, זוברנהיים מברלין, אלקן אדלר מלונדון. לאחר זמן מה הצטרפו הפרופיסורים של האוניברסיטה העברית. י. נ. אפשטיין, ו־מ. צ. סגל. ד"ר אהרן מזיא לא זז כל השנים מלעזור בעבודת המלון, וכן המשיך גם כאשר סירבו עסקני ארץ־ישראל לשתף פעולה עם אלמנת המנוח לפי תכניתה היא.

מרת חמדה בן־יהודה מספרת, כי אותה קרן־אמונים הורכבה, בלי השתתפותם של עסקנים עברים מובהקים, משום שבישיבתם המייסדת, במשרד ההנהלה הציונית, אמר לה היושב־ראש מ. מ. אוסישקין, כי ראשית יאספו את הכסף הדרוש ואחר כך יחליטו על צורת המלון ועל העורך. מיד השיבה יורשתו של בן־יהודה: צורת המלון כבר נקבעה על ידי בן־יהודה ולא תשונה. אז שאל אוסישקין בשם המסובים: “וכי מי יוציא את המלון, אני או את?” השיבה: “אני, ובעזרתכם”. מיד נתפזרה הישיבה, וכל המסובים הודיעו למחרת, כי הם מסתלקים מהיות חברים בועד הציבורי.

משום כך יצא, כי חוץ מד“ר א. מזיא לא היה בראשונה מן היהודים כל משתתף בפיקוח על עבודת המלון. לעומת זאת נענו בהתלהבות פרופיסור אולברייט האמריקאי, ד”ר הרברט דנבי האנגלי, הכמרים דורם ואבל הדומיניקנים הצרפתים, ד"ר הרצברג הגרמני. רק כעבור זמן־מה צורפו הפרופיסורים הנזכרים של האוניברסיטה העברית. את ההנהלה המעשית של הקרן נטלו עליהם א. ל. אסתרמן, מנהל הבנק האפותיקאי, עמנואל מוהל, ז. ד. קסלמן, השופט הורייס סמואל, מר יוליוס ג’ייקובס, עורך הדין ברנרד יוסף ואחר כך גם פרופיסור י. ח. רות.

אך בהשגת הכספים ממש טרחה האלמנה בעצמה והיא שמסרה לידי הועד את הכסף. כ־8000 לירות השיגה מיד מנדבנים, ובסכום הזה הודפסו על ידי לאנגנשייד בברלין הכרכים הששי, השביעי והשמיני. מלבד זה השלים הוועד בכספים הנזכרים את בית בן־יהודה ומסר את הבית בכבוד לידי האלמנה והיורשים.

הכסף לא זרם, כמובן, מאליו. מרת בן־יהודה בקרה בעשר שנות־קרן־האמונים פעמיים באמריקה, פעמיים בצרפת ואנגליה ופעם אחת בגרמניה. אחד הזכרונות הנעימים למרת בן־יהודה מסיורים אלה הוא, שפרופיסור זוברנהיים הזמין אותה לוועידת מזרחנים שנתכנסה בנשיאותו בברלין, להרצות על עזבונו של בן־יהודה, וההרצאה נישאה בהצלחה.

בעזרה עממית

עשר שנים התקיימה קרן זו ובשנה האחת־עשרה התפרקה. הכרך התשיעי הוכן בהשגחת ועד אמריקאי שבראשו עמד ד“ר דוד די־סולה־פול. כשהיה חסר ב־1929 סכום של 400 לירות לסך הכולל, שדרשה הוצאת לאנגנשייד בשביל הדפסת הכרך הזה, לא נמצא הכסף. המוסדות המרכזיים שלחו את מרת בן־יהודה אל הישוב ואל עשיריו. אך הללו לא נענו. מרת בן־יהודה ניסתה למצוא יהודים גרמניים, שיוציאו את כספם מגרמניה על ידי שישלמו לבית ההוצאה לאנגנשייד את הסכום הדרוש להשלמת כל המלון, ולא נמצא איש שיראה בזה עסק כדאי. גם לונדון היהודית אטמה את אזניה. לורד מלצ’ט הצעיר לא אבה אפילו לקבל לראיון את האשה, שידע כי באה לבקש עזרה. ועד כדי כך הגיעו אז בדידותה ויאושה של חמדה בן־יהודה, שאמרה לפנות אל מוסוליני, שהכיר את בן־אב”י, בנו של בן־יהודה, שמא יאות הוא, מוסוליני – חשבה – להשפיע על יהודי איטליה, שיתרמו הם למלון. האשה ניסתה דברים אל עתונאים איטלקים שימליצו עליה בפני הרודן, אולם התשובות היו, כי לא יעלה הדבר בידה.

עברו עשר שנים עד שנוסדה “אגודה לסיום מלון הלשון העברית לאליעזר בן־יהודה”, ובראשה הפרופיסור נ. ה. טורטשינר. יושב־ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון היה חבר הוועד. הפרופיסורים ג. וייל ויוסף קלוזנר יועצים מדעיים. ד"ר משה דוכן – מזכיר כבוד. – “כמו כל הוועדים הקודמים, – כותבת מרת חמדה בן־יהודה, – הבטיחו לי גם חברי ועד זה את כל עזרתם, בתנאי שאני אמציא להם את הכסף.”

אז נשלח מר אהוד, בנו השני של בן־יהודה, לדרום־אפריקה לבקש את עזרת היהודים שם. ושם הוקם “ועד לזכר אליעזר בן־יהודה בדרום אפריקה”, בחסותו של מיניסטר ההשכלה, י. ה. הופמאיר. בוועד השתתפו נציגי המוסדות הציבוריים העבריים, הרב הראשי יהודה לייב לנדא, נשיא ההסתדרות הציונית קירשנר והנדיב השכל, מלך היהלומים, סיר ארנסט אופנהיימר, ופרופיסורים שאינם־יהודים. ועברה שנה, עד שהושג הסכום הדרוש להשלמת הכרך התשיעי. ושוב עמד הכל בקפאון.

אך הפעם הגיעה עזרה מהסתדרות העובדים הכללית. הוועד הפועל של ההסתדרות תרם 3000 לירות ובכוחה של תרומה זו הוצאו, בתקופת מלחמת העולם השניה, הכרכים י“א, י”ב וי“ג (עד הערך קרקש). נשארו עוד שלוש אותיות, שערכיהן ימלאו, כפי הנראה, עוד שלשה כרכים. כרך י”ג הוקדש על ידי מרת בן־יהודה להסתדרות העובדים העברים הכללית, לאות הכרה על עזרתה. בספרה “בן־יהודה, חייו ומפעלו” מספרת מרת בן־יהודה כי עוד בניו־יורק בשעת ההפגנה העממית לכבוד הצהרת בלפור, לחץ ד. בן־גוריון את ידו של בן־יהודה ועודד אותו: “לא עוד בודד אתה במערכה שלך; את מפעלך נשמור ונשלים”. עתה סייע בן־גוריון יחד עם ד. רמז, לעייל בוועד הפועל של ההסתדרות את ההחלטה על העזרה. חשוב חשבו אז, כי שלושה כרכים יהיה בהם כדי להשלים את המלון כולו. אלא במהלך העבודה נתברר, שהחומר מחייב עוד מספר כרכים כהמה.

ושוב חלה הפסקה גדולה בעבודה, מחמת חוסר אמצעים נוספים, עד שבאה הוצאת “לעם”, תל־אביב, וקיבלה עליה להשלים את הדפסת המלון ולהוציא מהדורה עממית שלו, על מנת להחדירו לבתים רבים בישראל. העבודה כבר נתחדשה בראש־חודש אלול זה. שוב עובדים בעריכת החומר שהניח אליעזר בן־יהודה – פרופיסור נ. ה. טורטשינר, נשיא ועד הלשון העברית, ואתו שני עוזרים מובהקים, מר מאיר מדן ומר ד. ירדן, שעבדו בהדרכתו של פרופ. טורטשינר גם בשלושת הכרכים י“א, י”ב וי"ג. בבית בן־יהודה בתלפיות, שהמנוח לא זכה לראותו גמור, מסודר חדר־העבודה של המלון בדיוק כמתכונת, שהיתה לו בימי חייו של המנוח, באותם רהיטים דלים ובאותה ספריה עשירה. בחדר נמשכת העבודה, שהחלה לפני שנים רבות. כאן כאילו דולק נר תמיד שהעלה אליעזר בן־יהודה, ואשר שומרת האש שלו טפלה בו כל השנים. כאן יושלם, הבה ונקוה, במהרה בימינו מלונו המדעי של החולם־הריאליסטן הגדול, אליעזר בן־יהודה.

תש"ז

---

קרקע למדיניות עברית

מאת

יצחק בן־דור

בחושו לערכים ולסמלים היסטוריים האמין הרצל, כי ירושלים יאה לתנופה הדיפּלומטית הגדולה שלו, לנסיון לרכוש את לב וילהלם־קיסר לרעיון מדינת היהודים. לכן נישא בסערת־נפש ירושלימה, כאשר אך נודע לו דבר ביקורו של קיסר הגרמנים בארץ־ישראל (בשנת 1898), והוא, הרצל, כבר מתלבט אז במאמציו למצוא את הגורמים המציאותיים שיסייעו בידו. הנה, על קרקע הבירה היהודית הקדומה, שהיהודים הם גם עתה רוב־אוכלוסיה, יוקל לו להמחיש בפני השליט, הנוטה לרעיונות מחדשים, את המשקל ההיסטורי של עקרון שיבת־ציון.

הדיפּלומטיה הגרמנית המעשית היו לה חישובים אחרים על היחסים של גרמניה עם תורכיה ועם המזרח, והחישובים ההם הכריעו. אך הרצל לא טעה לגבי סגולתה של ירושלים להפרות את המדיניות העברית. אף תכניתו של הרצל מצאה לה תומכים נלהבים בקרב גוש יהודי זה, שהיה אז בן עשרים וחמשה אלף נפש, למרות שפל־הידים ששלט בו שלטון בלי מצרים, למרות הפחד בפני השלטון התורכי, שהיה רגיש מאוד כלפי כל מה שעלול ליצור אירידאֶנטה נוספת.

תנועת “חיבת ציון” היתה גם בתפוצות רוויה געגועים מדיניים, אלא נושאיה הדירו עצמם מהם, מחמת חשש של עין ואוזן רעה. אולם בחיבת ציון הירושלמית, שרכשה לה תכנית חיבת־מולדת טבעית, היתה לוחשת מכבר גחלת התקומה השלימה, אשר מדי פעם בפעם מתפרצת ממנה להבה מחממת ומאירה. בעלי פרצוף ומוצא שונים היו חוזי התקומה המדינית בקרב יהודי־ירושלים. היו ספרדים ואשכנזים, ילידי־העיר, ומחונני־עפרה מרחוק באו. היו שהביאו את שאיפתם מוגדרת ומוגמרת והיו שקלטו אך פה את בת־הקול המנהמת כיונה ואת קולות המעמקים היהודיים.

חמש־עשרה שנים לפני שהגיע ספר “מדינת היהודים” ירושלימה, כבר נוסדה כאן אגודת “תחית ישראל”, שקיפלה בתוכה את מלוא־התוכן של שמה. ומיסדי האגודה היו אישים כנסים בכר, אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס. “תכלית החברה להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה, וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ” – כה הודיעה החברה על תכניתה. ובמקום אחר: “לרכוש ארץ אבותינו לפנינו”. אין צורך בראיות כי בן־יהודה היה ציוני מדיני, ואין צורך בראיות, כי החוג העברי הלוהט הזה היו לו מושגים ברורים למדי על תפקיד הדיפלומטיה בתנועה לאומית, ואף ידעו את ערך הקידמה הטכנית למען תחייתנו, – דבר שהרצל הדגישו לא אחת.

ירושלים לא חסרה אז יהודים, המנסים דבּר אל מלכים ושרים ומוצאים מסילות אל חצרות שליטים. יוסף נבון, יהודי ספרדי, יליד ירושלים, בן גילו של הרצל, ידע עוד אז להשיג מאת השולטן התורכי זכיונות בעלי ערך מדיני ממדרגה גבוהה. הזכיון לסלול מסילות־ברזל יפו–ירושלים, ירושלים–עזה וירושלים–שכם, הכיל בתוכו גרעין לזכויות התישבות מדינית, אלא שלא נמצא אז הכוח היהודי המאוגד, שייאחז ביתד זו של זכויות.

מחוג אחר לגמרי בא ר' עקיבא שלזינגר, (יליד פרשבורג), שהישיבה בירושלים האירה את להט היהדות שבו לצד התחיה המדינית־הארצית. לפני שבעים ושלוש שנים ערך בירושלים תכנית תקופה מקורית, רצופה יסודות מדיניים ברורים. נסה ניסה גם להקים תנועת הגשמה, אולם נתקל בחומת הקפאון הדתי סביבו.

אולם גם תכניתו של ר' יהודה אלקלעי היא ירושלמית, כי בירושלים נתחנך וגדל, ובה ספג כיסופי תחיה ולמד חיבת־הארץ מקודמיו. לירושלים חזר אחר־כך מהגולה ובה יסד את “כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” (שלא להחליף עם כל ישראל חברים – אליאנס של פאריס). ובתכניתו המדינית כבר נתקפלה בעקרונה התכנית המדינית: הגשמה עצמית, ארגון יהודי עולמי, הסכם בינלאומי, “חברות אניות־האש” (אניות־קיטור), חברות “הדרך העשויה מברזל”, ריכוז כספים על ידי מילווה ו“מכתב־אמונה” (מניות) ואגרות חוב מלבד המעשר – כל אלה כבר שימשו קוים בתכנית המדינית־הכלכלית־הארגונית של מבשר־גאולה זה. גם את השקל כבר קבע כתשלומו של כל יהודי לארגון המדיני העולמי שלו. במנותו את המדינות העיקריות, שבהסכמתן תלויה פעולתנו, הוא פותח בבריטניה. כי רב זה ראה בעיניו את ההתאבקות על השלטון בארץ־ישראל בין: א) השלטון הבדואי של עכו, ב) השושלת המצרית של היום (אז – מוחמד עליפיה ואברהים פחה בנו), ג) נפוליון הראשון, ד) השׂלטון התורכי, שהתגבר לבסוף. אלקלעי היה גם עֵד להתערבות האנגלית נגד נפוליון, להגנת עכו. הוא היה עוד נער בירושלים, כאשר פרסם נפוליון את הכרזתו (ב־1794) על תקומת מדינת היהודים (וההכרזה נושאת, להאדרת הרושם, את שם המקום: ירושלים, אף על פי שצבא נפוליאון לא נכנס אליה כלל), ויש לשער, כי המאורע לא עבר בלא הד בנפשו הרגישה של הרב.

ברעיון ביטול העדות (אשכנזים, ספרדים, גורז’ים וכו') עברה תכנית אלקלעי את הישגינו הפנימיים כיום. את יצירת הצבא העברי הוא חוזה בצורה זו: מדינות העולם תשלחנה מהחיילים היהודים שבחילותיהן כוחות מספיקים לרשות המדינה היהודית, בהיוסדה.

המפליא ביותר הוא, כי ר' יהודה אלקלעי כבר הכריז אז על חירות ושויון שישררו במדינת היהודים, ובפירוש הוא אומר: “דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת ועם, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו בשם ה' אלהינו” וכו'. זו תכנית מדינת היהודים מירושלים. לא על שם זאֶמלין שבסרביה תיקרא, כי אם על שם עריסת המדיניות העברי.

ועתידים ליתן את הדין אלה שאינם תופסים עד היום את ערכה של ירושלים היהודית, שכבר הגיעה למאה אלף נפש הראשונים, כבסיס לאומי מדיני. היא שוב אבן־השתיה למדיניות עברית מציאותית, מחבקת את תפוצות העם, יונקת כוח מאוצרות העבר, ורוח העתיד החפשי מפעם אותה לקראת העתיד.

אב, תש"ו

---

אזארבייג'אן וטהראן וכורדיסטן בירושלים

מאת

יצחק בן־דור

גם לנו יש כאן שאלה בדבר שלימותה של פרס. אזארבייג’אן מהי, חלק של פרס או יחידה בפני עצמה? מי יודע, איך יתפתח הויכוח על כך בין רוסיה, ארצות־הברית ובריטניה, ולואי ולא יפתחו שם יורקי־עופרת את פיותיהם. אצלנו, בירושלים, הויכוח הוא מסוכן פחות, אבל הוא ישנו. אזארבייג’אן יש לה זה שנים עדה משלה, עם נשיא משלה, ודוקא יהודי לא פשוט.

בכל זאת לא יוכלו אנשי האומות המאוחדות לחרוץ משפט בשאלה לאומית־בינלאומית זו לפי חלוקת העדוֹת בירושלים. אין מביאין ראיה מהפסיפס הירושלמי. האתנוגרפיה היהודית היא אצלנו אולי קצת מופרזת. כאן יש גם עולי משהד לחוד, עדה או איגוד־עולים ויש “ועד עדת יהודי איראן” וארגון “למען עולי איראן” ויש “הוועד הכללי לעדת יהודי פרס”, ומהשם אנו למדים, כי המוסד הזה נוסד לפני שנתחלף שמה התנכ"י של המדינה בשם הלאומי החדש־ישן. ולא כל המוסדות הנזכרים מכירים בוועד הכללי, ואפילו לא הסתדרות “שלום ורעוּת”, שגם היא כעין עדה מקבילה ליהודי פרס. הרי שעשרות אלפים (כן ירבו!) עולי־פרס שבירושלים מחולקים לשש עדות, או כעין־עדות. ואין צריך לומר, כי כוּרדיסטאן היה לנו שטח־עדוֹת בפני עצמה. כלומר, אצלנו התנאים אחרים לגמרי.

ויש לנו גם שכונה, ששמה רומז על שוּשן־הבירה, היא שכונת שושנת־ציון בין בית־הכרם לקרית משה־מונטיפיורי. השם שושני בין עולי פרס אף הוא מקורו מרמז זה על שושן הבירה ויש לקרוא את השם ו' שרוּקה ולא חלומה. יש עסקנים חשובים בקרב עדה זו, ולא ייעדרו חבריה משום מפעל ופעולה בישובים.

גם בין הצנחנים שלנו במלחמה זו היה בחור צעיר ירושלמי, יוצא העדה הפרסית, אבל עד לאחדוּת גמורה לא הגיעו.

נשיא עולי אזארבייג’אן בירושלים הוא, לכאורה, סתם יהודי נשוּא־פנים. סוחר אמיד, בעל חנות אריגים במרכז המסחרי שמאע. אף על פי כן אינו של “כל ימות השנה”. חזונות־לילה מציקים לו והוא מרביץ את תורתו־חזונותיו ברבים. בימי קיץ, אחרי המנחה, הוא עומד בקרנות־רחובות ונואם. ארגז ריק ישיג מאחת החנויות הקרובות, – מי לא ישאיל חפץ כזה? – והוא עומד עליו ופונה אל העוברים והשבים, מיד מתקהל קהל מאזין ומקשיב. יש והנואם מחלק גם אגרות כתובות במכונת כתיבה, ובאגרות – קיצור דבריו.

מה הוא מספר? בחלום הלילה יתעורר בו, הוא אומר, דבר־אלוהים, להעיר אזנים למוסר, ליהדות, לתשובה. בחלום הוא רואה מחזות ואישים והוא משׂוחח אז עם קרובים ורחוקים. הוא מבקר את מנהגי הישוב ואת הרבנים. מדוע הם מחשים? מדוע לא התריעו על גיוס בחורות לצבא? אין זאת כי הם חוששים למשכורתם. שקר בסד הגויים, הבל האלמות – וכי מה כוחנו? – אלא, שובו אל התורה והאמונה וכו'.

הדרת פניו, נקיון לבושו, סגנונו העברי שאינו רע מסייעים לו שיאזינו לו. – “הייד פארק” – אומרים אלה ששמעו על הנאומים החפשים תחת כפת השמים בלונדון. רבים נהנים מגילוי זה של חופש דיבור גם בירושלים. מובן, שהמשטרה אינה מפריעה למר עמנואל ניסן, בקריאותיו לתשובה, בעל־פה ובכתב.

ומבין עולי פרס יש לנו בירושלים דמות אחרת, בעלת מסתורין משיחיים, הוא ר' משה בר־אליהו, שעודנו נאמן לתרבוש השחור הנמוך, שציין פעם את עולי פרס מסביבות מסוימות. הוא “משושן הבירה”, כלומר מהעיר המדאן, זה עשרים וחמש שנים הוא מהלך שפי, מהורהר בחוצות ירושלים וסימטאותיה. כולו צנוע ושקט מלבר, ומוסער חזונות ואמונת שליחות משיחית במסתרי־נפשו. אינו מגלה את דמיונותיו, אלא למעטים, שהוא רואה אותם מוכשרים לשמוע ולהבין. היה בא אל הרבנים ואל אישי־הציבור לרכוש את לבם. היה מתווכח אתם. חיבר ספר “אור לעת ערב”. לכל נאום או הרצאה, שתכנם הגאולה, הוא בא להקשיב. אך אינו יוצא בעצמו לדבר אל הקהל הרחב. ניבו העברי הוא ניב עתיק ליהודי־פרס.

בשנים הראשונות שאחרי הכיבוש הבריטי היה מתפרנס מכתיבת־בקשות ליד בית־הממשלה. הוא יודע יפה אנגלית וערבית, יש לו ספריה חשובה. הנמצאת ב… בית ג’אלה, כי שם היה דר, יהודי יחידי. עתה הוא מחזיק את דירתו שם ריקה, והוא לן בירושלים, כי נשתנו בינתים הזמנים והרוחות בבית ג’אלה. היתה לו אשה, אנגליה משכילה שהתגיירה, אבל על פרטי הביאוגרפיה שלו אין ר' משה נוטה לספר.

שונים מאוד זה מזה הם שני בעלי החזונות האלה, אולם שניהם כאילו מעידים על תסיסת המשיחיות, שלא פסקה מקרב יהודי המזרח. מרוחקים יותר מרוחות הטכניקה והרציונליות של המערב, שמרו אחינו המזרחיים יותר את הבסיס הנפשי לגידול רוח מסוג המשיחיות. והלא משיח־השקר האחרון, לפני כתשעים שנים היה בתימן, ותומכים אשכנזים לא היו לו.

כסלו, תש"ז

---

איש לב, איש ל"ו, איש אבן

מאת

יצחק בן־דור

[שבתי לוז’ינסקי¹]

בתור צדיק מכונה שבתי לוז’ינסקי, איש עטרות, בפי ד“ר ש. א. נכון, נציג הסוכנות בירושלים, במברק המודיע על האסון. כאיש ל”ו היו מתארים אותו חברים, עסקני ההסתדרות ושליחים מאר־ישראל ופליטים, שביניהם עבד בחמשה־עשר חודש האחרונים, מראשית תש"ו. הוא בא אל המחנות ומסר נשמה ואהבה משובצות בתבנית הבינה והחריצות וההקרבה העצמית ללא שיוּר.

בנו בבריגדה העברית בצרפת. והוא אינו מבטל מזמנו, לגשת אליו לראותו. עתה הקונגרס בבאזל, והוא אין לו פנאי לכך, הוא אינו יכול לזוז מהמקום, בו נדרשים כה אורו וחוּמו.

הוא מביא את נשמת הארץ ואינו שליחם של פלג וכיתה, אף כי נאמן הוא מאד גם למפלגה וגם לתנועת המושבים. אהבתו מחבקת כל יהודי. כשהוא בין אנשי “אגודת ישראל”, הוא מגדל – סיפרו לי – כמוהם זקן ופיאות ושוכן בתוכם כאח שחזר ממרחקים. ואין בזה משום הזדייפות, כשם שלא בזיוף עשה כן שמואל יבנאלי בשעתו, במסעו אל יהודי תימן. כי כל מה שהוא יהודי, הוא טבעי בשביל שכאלה ובשבילנו.

אנשי ה“ג’וינט”, וכן שאינם־יהודים שבעובדי אונר"א, השלטונות, יהודים איטלקים – הכל רואים בשבתי לוזינסקי את התפארת שבנאמנות יהודית ארצישראלית, שאין איתה צללי מחיצות.

לרחם ענות־אחים, לנחמם ולעודדם היה כולו לב, ועת עמל עם חבריו לבנות את ראש־הגשר העברי צפונה לירושלים, בקילומטר האחד־עשר מהעיר, בלי מים ובלי נסיון, היה אבן מאבני המקום, כבדה, מחוברת לבסיסה ואינה זזה ואינה נמסה, לא בסגריר ולא בשרב. מפלאי דור שיבת־ציון הוא, כי משכיל ממושקף, בעל גוף פריך, רך וענוג, מפונק מבית עשירים, יהא בידו לעדור עם חברים מוכשרים לכך אולי יותר ממנו, בין סלעי־מגור ממש, מגור מחמת הסביבה, ולהצליח ולהקים ולקיים משק חקלאי, עד שבאה התגבורת העצמית, הבנים והבנות שלו, והם עמסו על כתפיהם מה שיכלו לעמוס, והמשק די הגון, מן הטובים במושב: ובית־אכרים עברי טבעי פורח בעטרות־ירושלים מכוח צעיר־ציון בוברויסקאי שכזה.

אילו יכולתי לשלוח עתה לשבתי לוזינסקי דרישת שלום, הייתי מוסר לו דברים וענינים שהיה שועה אליהם, דברים של נחת, מקצת נחמה והרבה דאגה.

הייתי אומר, כי הנכד הראשון פורח. שבתי היה מן המעטים, שבא לא בגפו אל ההתישבות המסגפת שלו אז. ואולי לא עול היה זה עליו, אלא משענת רוח ועבודה וכוח נפשי ניתנו לו על ידי חברתו לחיים שחברה אליו ב“החלוץ”. ובטרם מלאו לו חמשים שנה והוא סבא. הבנים והבנות התיחסו אליו תמיד – ראה זה פלא בעולם הצברים – כהתיחס אל פּטריארך, והוא כה צעיר.

הייתי מספר, כי הוקמו הקירות להכפּיל את בית המגורים. כי חוּדש לגמרי בנין הלוּל, וגן־עצי־הפרי וכרם־הענבים הם בגיאותם. פּעמיים נעקרו מטעיו. בפעם הראשונה משום שהכּנות, שהיו מובאות מחוץ־לארץ, לא היו טובות בשביל הסביבה. בפעם השניה עקרה הממשלה, כי איותה לה את מעט המישור של המושב היהודי היחידי אז בצפון ירושלים לשדה־תעופה. ערביי כפר שעפאת לא הסכימו לתת. הם קרובים יותר לירושלים, והמקום מתאים מפני זה יותר מאשר עטרות לשדה תעופה, אבל אין הערבים נוטים לוותר בנקל על אדמה. מטעי עטרות נעקרו, איפוא, בפעם השניה. ותמיד היה שבתי ראשון לטעת ברינה ובאמונה, ובזה עודד את הציבור.

ועוד הייתי מוסר: הילדים העולים מסוריה, שאתה, שבתי, כה דאגת להם שיתקבלו בכל משפחה בעטרות, ודאגת להם ברחמי אב, גדלים ולומדים ומתחיים איש־איש במשפחה שקלטה אותו, ועתידים כמה מהם להתמזג יפה עם הנוער המשובח של עטרות, המעמיס על עצמו בחדוה את המשך בנייתה.

והאגף החדש של עטרות, תוספת ארבעה עשר הבתים של המתישבים החדשים – עובדה היא. דרומית־מזרחית למושב כבר עומד טור בתים, ואך הרעפים נחוצים לגגותיהם. והם כבר יתנו מחסה וצל. עוד רחוב קטן יתווסף מדרום. המאמצים להגדלה זו, שחלקך בהם היה כה רב, לא היו לשוא.

ומשטעם המושב טעם גידול, שוב אינו רוצה לחזור אל השיתוק. חולמים על מוסד־חינוך לנוער־המושבים, על מוסד לעלית־נוער, על בית־הבראה משותף, שאנשי עטרות תובעים, שיעזרו להם לצאת מן הבדידות ומקלישות המספר בחלק יקר זה של ארץ־ישראל.

והשטח ממזרח לעטרות, הוא שצריך היה להיקרא אבן משה על שם משה בילינסון, ושאתה, כראש חברת אבן, רכשתו בשביל מפעל האבן ושכונת העובדים בו, – העבודה שוקקת בו. חברת אבן וסיד הולכת ומרחיבה את המפעל, ואולי תהיינה עתה האזנים קשובות יותר גם לתביעה להקים פה את הישוב־השכונה, והיתה כאן אחות חזקה לעטרות החלוצה.

לא הייתי מסתיר גם את האמת המדאיגה, שעדיין איננו רואים פעולת הצלה של האדמה העברית חלקות־חלקות פה־ושם בסביבה. “גן הדסה” הוא שם של שטח בן 300 דונם דרומה לעטרות. חלק ממנו – להכשרת־הישוב, אבל רוב השטח – בידי יהודים יחידים. ועדיין לא למדו יהודים מן הנסיון, ועודם מחזיקים בתעודות־הקנין, ואילו האדמה עצמה עוברת לערבים. ואילו להציל את הרכוש על ידי העברה לקרן הקיימת ולמתיישבים עברים – לאו. ועוד ועוד אדמות יהודים, חלקות חשובות, רובן ליהודי בגדאד, הולכות ונכבשות על ידי ערבים, ומי יודע אם עוד אפשר יהיה להצילן. וכך גם בסביבת נוה־יעקב. לאלפי דונמים היו מצטרפות החלקות הקטנות. ישוב יהודי גדול היה יכול לפרוח כאן.

והייתי נאלץ לספּר, כי לאורך הכביש מירושלים עד המושב אני רואה בינתיים בנייה ערבית. – – – והבניה הזאת אומרת: מהרו, כי אץ לכם הזמן.

היש גוף ציבורי יהודי שידאג לגליל ירושלים בתור שכזה? עדיין איננו, ועת להקימו.

ועד הקהילה – הלואי ויספיק לשאת במשא העיר לבדה. ועד הגושים החקלאים – עניני המשקים והחקלאות עליו. חזקה עליו שיש לו תפקידים משלו. אך ירושלים היא גם מחוז יהודי, מסדום עד נוה־אילן ומעטרות עד הר־טוב, ויש בו גם חקלאות וגם תעשיה (גם הר־טוב עומדת על סף תעשיה), ויש בו שאלות גידול ותחבורה וקייטנות וקליטת־עולים וקליטת־נוער בכל הצורות ובכל הישובים ושאלות של עתיקות וזכויות ועתידות. איך נסמוך על המקרה וההזדמנות ונוסיף לחיות כאן בחוסר תכנית ובחוסר צירוף של הכוחות הקיימים והמתהוים?

יאה היה לוועד קהילת ירושלים שיתעורר לקראת מילוי החסר, ועל דעת המוסדות הלאומיים יכנס את נציגי כל הישובים היהודיים במחוז, לבחור להם מועצה־גלילית, ולמצוא את בעלי הכתפים שיעמיסו בעבודת־יום־יום את המשא הגדול והנכבד הזה, שאין לו היום נושאים כלל.

אב, תש"ז

---

אב המון אסירים

מאת

יצחק בן־דור

[ר' אריה לוין¹]

א

האסירים היהודים באשר הם שם, בנים הם, בתור אסירים, לר' אריה לוין, איש ירושלים, שיחסו אליהם הוא יחס “כרחם אב על בנים”.

עונג השבת שלו הוא – זה עשרים שנה – בוקר בבית הכלא המרכזי. רק בצהרים הוא חוזר הביתה לסעודה השניה של שבת. בבוקר הוא משכים לבית־הכלא, ראשונה יעבור לפני התיבה בתפילת שחרית ומוסף, ומובן שבאמצע הוא עצמו גם הבעל־הקורא של פרשת השבוע וההפטרה, ואסירים עולים לתורה. עם גמר־התפילה הוא דורש דרשה בפרשת־השבוע, וכאן יש לו מקום להערות את לבו בדברי־נחמה, נוסף על רעיונות־מוסר. בעצם אינו זקוק לדיבורים של מוסר, אומרים האסירים. מספיק המופת שלו, מה שאנו קוראים ההגשמה. מבט־עינו על האסיר, לחיצת־היד והלטיפה על הגב ביד שמאל, כשימין מחזיקה בימינו של המדבר אתו. אסיר בעל־ביטוי כתב פעם: ר' אריה מחליק לא גב אלא על חלקת הנשמה.

ואחרי התפילה והדרשה, שיחה עם כל מבקש שיחה לחוד. אחרי זה ביקור בתאי הצינוק למי שקשתה עליו ביותר יד הגורל והחמירה עליו גם את שורת בית־הסוהר. ויש שר' אריה צריך לאזור כוח ולהיכנס לתא הנידון למות. והוא הולך, ומשוחח, ואמונתו הולכת לפניו ומיישרת לפניו את הדרך.

ב

אור ליום ג‘, יום שנקבע על־ידי ראשי הצבא והשלטון האזרחי להוציא לתלייה את דוב גרונר, בקרתי את ר’ אריה בביתו בשכונת משכּנות. בתנועת־הראש התמימה למרום אמר וחזר ואמר לי במלוא קול דיבורו הרגיל: עודני מאמין בישועה, עודני מאמין.

הרוצה לראות בהתגלמות בעל־הבטחון היהודי, מסוג יהודי־התהילים, כלומר מדורות אחרונים של אומרי תהלים, ילך אל ר' אריה לוין, רבם של האסירים היהודים. והוא לא רב אלא אב להם.

ואחרי שעבר את התאים, הוא הולך לבקר את האסירים החולים, ומשוחח עם איש־איש מהם וחוקר אצל הממונים על בריאותם ושלומם. סיים אצל הגברים, הולך לבקר את האסירות שבבית החולים. המוצא הוא גם את הלשון המדברת אל נפשן הן? איני יודע. יש לשער, כי דוקא הנשים מסוגלות להרגיש ברחמים כנים ובמסירות של אמת.

ג

כשהתחיל ר' אריה בסדר־השבת שלו, עדיין לא היו לנו בבית־הסוהר אסירים מדיניים אלא קומוּניסטים. אולם ר' אריה אינו בודק לסיוע רוחני. מי שנסגרה מאחריו דלת בית־הסוהר הריהו טעון עידוד וכל ישראל בנים הם למקום, וכן הבנות.

זכוּרים מלחמות־היסורים של צעירים קומוניסטים להשיג בבתי־הכלא זכות “יחס מיוחד”, יחס הנהוג באירופה, ורובם אז אינם אלא פועלים צעירים ועניים, שאינם נראים כלל וכלל בעיני השלטונות כזכאים להתחשבות, המגיעה לפי מושגיהם למיוחסים בלבד.

אחרי זה הופיעו אסירי הגנה והתגוננות ואסירים מדיניים מסוג אחר. לשנים בא הביטוי הגדול של החיים מעבר לחומות־הכלא, מלבו ועטו של איש המ"ג ומאת אחרים, וחיי האסירים שולבו אל בין הפרשיות הנרגשות ביותר בחיי הישוב, כי “הספר הלבן” של 1939 השחיל, למעשה, את התייל והכלא לתוך הבית והמשפחה שלנו מכל צד, למן הישיבה בירושלים עד הקבוצה במשמר־השרון, למן קיבוץ כפר־גלעדי עד בית־ערבה ורוחמה.

ד

ניתן עתה לאסיר ולעצוּר היהודי מטעם הועד הלאומי, על־ידי ועדה מיוחדת ושליחים מיוחדים, כרב גולדמן ורבנים אחרים שנתבקשו לכך, ובעזרת מתנדבים שהחיו את המסורת של אברהם הרצפלד וחברו המנוח יצחק בן־יעקב בשעתם, בימי הכלא של דמשק במלחמת־העולם הראשונה.

אבל ר' אריה לוין לא נעשה מיותר, והמצוה הגדולה היא נחלתו גם היום, כפי שהיתה בזמן שלא שעינו למדי אל הקולות הבודדים מבתי־הסוהר, המוסדות עוסקים בעניני משפט, עניני זכויות וענינים חמריים, ועוד יש לידיד־נפש כאח, לעמוּד התיכון של גשר־לבבות בין היחיד שנלכד לבין הכלל שממנו נותק, לנושא ההמיה אל הבנים והבמות שגלו.

וראיתי צרור מכתבים של אסירים אל ר' אריה, וביניהם – מאת אלה שכבר עמדו בצל התלייה. ראיתי מתנות־מזכרת מאריתריאה, הזמנות אליו מהמזכירות של גבעת ברנר (כתובות בלשון תלמידי־חכמים) ושל חולדה לבקר בהן, ביקורי־כבוד (בגבעת־ברנר – גם לסיום משניות), וראיתי גם את המחאָה על כסף מקרן־תל־חי.

וההמחאָה נשמרת כמזכרת, כי לא הובאה ולא תובא לגובינא, אין ר' אריה נותן לפגום במצוה שלו. “וכי רשאי אני ליהנות, מפני שיהודים שרויים בצרה?” כה לגמול חמרי וכה לכבוד. זו היתה תשובתו של אריה לקרן־תל־חי, שהציעה לו תמיכה חדשית, והפצירה בו לקבל את ההמחאה. הוא נעתר לקבל את פיסת־הניר כתעודה ומזכרת ולא יותר. המתנות שקיבל הן תמונות קבוציות של עצורי אריתריאה. הכתובת:

“למורנו ורבנו הרב אריה לוין, איש הל”ו, אבל לאסירים, מאמצם ומעודדם בעת צרה וצוקה – מגולי ציון באריתריאה, חנוכה תש“ז”. לפני המצטלמים – שלט: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.

שלטונות בית־הסוהר בירושלים אינם שואלים, מי הכתיר את ר' אריה לרבם של האסירים. אבל הם פותחים לפניו כל שער כלפני איש־אלהים. גם האסירים הלא־יהודים יודעים את הרב הזה. הרי זה חלק של השבת והחג היהודים בשטח מגודר זה של העולם, שיופיע בכל תקופות השנה ובכל מצבי־הרוח ובכל מצבי־הבריאות, בזמנים שקטים ובימי סכנה.

ה

זה מקרוב מלאו לר' אריה – לאריכות ימיו – ששים שנה. לפני ארבעים שנה עלה לארץ מהעיירה אורלי שבין ביאליסטוק לבריסק, הוא נכנס אז לישיבה ולא זז מאהלה של תורה עד היום. פרנסתו – משגיח ומלמד ב“עץ־החיים”, בניו – בעקבותיו. הבכור רב בסיאטל שבארצות־הברית ושם יסד ישיבה, אף חיבר חיבורים של תורה, וגאות אביו על הבן הבכור ועל כוחו לאוריתא.

רוחות הזמן לא זיעזעו את ביתו הפּטריארכאלי־העיירתי של ר' אריה. המאור והטוהר שבחיי הדורות הקודמים מוסיפים לדלוק כאן בשלהבת הצנועה, שהיא אולי בית הגנזים לכוח המשומר. שאם לא – מניין הקשר הנפשי הזה בין איש סמל־החולשה הגופנית לגילויי הגבורה הקיצוניים? ר' אריה אינו מדבר, אבל אין ספק שהוא מאוהב בגבורת־ישראל. הן התגעגעו דורות בישראל לאל־נקמות שיופיע.

ואמנם כך היה ר' אריה בהספדו ביום ד' על אברהם אוּחנה־שוילי הג’ורג’י שנרצח בבית־הסוהר. לא; האב המרחם אינו מצדיק כלל את הדין, ואינו גורס כפשוטו “ונפשי כעפר לכל תהיה”. ר' אריה אינו נואם. הוא משווע בקולו שאינו חזק. משוועת אנחתו, המבטאת את מצב הרוח של כל המלוים ופותחת שערי־דמעה. הוא קורא “אברהם, אברהם” בצירוף שלמדנו בחומש וזועק וחוזר וזועק “בידי מרצחים, בני עולה, נפלת.” וב“זכית להימנות עם הקדושים” מבריק ברק של געגועים על קידוש־השם, הנוקבים מתחת לרובד חיצוני של אזלת־יד, כביכול. ואולי מתגלה דוקא בזה סודו של יהודי צדיק.

ר' אריה עובר מהתרגשות להברה האשכנזית, גירסת־הינקות שלו, אבל הנשים הספרדיות מעתיקות להן – שמעתי באזני במעמד זה, – את דבריו להברה הספרדית והן חשות בהם את הרחמים והיגון, את המחאה והקריאה. אותה שעה נעלמות המחיצות בין היהודי מאורלי לבין היהודי הג’ורג’י. מפרפר ביסורים לב יהודי אחד, ופירוד־שבטים אינו. ר' אריה הולך בראש נושאי המטה, ודמותו מסמלת את יכלתנו הלאומית למצות חיים ותקוה גם ממות ואסון.

שבט, תש"ז

---

מעטרי ירושלים בסיפור

מאת

יצחק בן־דור

[ישראל זרחי¹]

“ארץ לא זרועה”, סיפורו של ישראל זרחי על הבילויים הוא שזכה בפרס ילין. “כפר השילוח”, סיפור על עלית התימנים, בזמן אחד עם הבילויים. הוא סיפור אחר של המחבר, ואני רוצה לספר כאן רק משהו על נקודות־חיבור בין שני הספרים ועל בחינת הירושלמיות שבהם.

על כפר־השילוח בירושלים שנוסד על־ידי עולים תימנים בזמן אחד, בקירוב, עם גדרה של הבילויים, נמצאו למחבר עדי־ראיה מן המייסדים יותר מאשר שרדוּ מבין הבילויים. ולא שהתימנים מאריכים ימים יותר, אלא שעלייתם היתה עלית משפחות, שנפשותיהן מכל הגילים. יחד עם האבות והאמהות, בני כ"ה עד מ', באו בנים ובנות צעירים, ואילו הבילויים באו רווקים ורווקות, בני גיל שוה, בקירוב.

והנה זכה ישראל זרחי לגאול את הפרשה הלא־נודעת־כמעט של עלית התימנים בתקופת ביל“ו ולהציגה באור־אמת, כשם שמצא את האור לתקופת הביל”ויים ב“ארץ לא זרועה”, מתוך אהבה גדולה הן אל הנושאים והן אל הרקע כאחד.

תימני ירושלים לא כתבו ולא כלום על כפר־השילוח ועל עלייתם. ספק אם יתגלה אי־פעם איזה מכתב או כתב־יד שכתב מי מהם. לעומת זאת נשמרים רעננים בזכרונם מראות ומאורעות בכל טבעיות התרחשותם.

אבל מצוא מצא המחבר דוקא בירושלים דמות ביל“וּיית, ששמרה את החויה הראשונית הגדולה של אותה תקופה. זה היה הביל”וּיי אברהם סולומיאק שגנז בנפשו את זכרונות העבר, משום ש… פרש בשעתו מהביל“ויים. אחרי מחלות קשות עזב את חבריו והשתקע בירושלים, פקיד במשרד הקונסול הרוסי. הביל”ויים ניתקו את קשריהם אתו, כיון שראוהו נס מן המערכה. כאב הפרישה וצער התמורה בחיים סייעו לאיש לשמר את זכרון רחשי־בראשית של חזיון ביל“ו והתגובה עליו בארץ. הוא הספיק למסור את החומר היקר הזה לידים האמונות של הסופר בשביל גיבוש אמנותי. ממילא נפקדה ירושלים ב”ארץ־לא־זרועה". אף זו תוספת מצדיקה את צירוף הספר למסגרת פרס ירושלים.

כמחצית יבולו הספרותי של ישראל זרחי בשמונה עשרה שנותיו בארץ – הם נושאים ירושלמיים, ועוד הוא מוסיף לעטר את העיר ולגלות את שלהבותיה הגנוזות. עלם עולה, פועל חלוץ במושבות ובתל־אביב החל את חייו כאן. באוניברסיטה העברית גיבש את הכשרתו הספרותית. מאז הוא שותל בתלמי ספרות עצמיים שלו, ואוצרות האור והחום של החלוציות העברית הם עיקר מזונו ואוירו.

ניסן, תש"ז

---

גיבור העבודה המדעית

מאת

יצחק בן־דור

[ר' יהושע חיים קוסובסקי¹]

הבאים בימים אלה אל הרב ר' יהושע חיים קוסובסקי, לברכו בביתו אשר בשכונת מונטיפיורי החדשה (קרית־משה), לרגל גמרו את ספר המתאימות (קונקורדנציה בלע"ז) למסכת ברכות (בבלי), מקיימים גם מצות ביקור חולים. השיחה על מפעלו המונומאֶנטאלי משכיחה לחולה (בן שבעים וארבע, כן יאריך ימים ושנים) את הכאב. עיניו של הזקן מתבהרות ושטף לשונו מתגבר. הוא מציע לכל אורח לבחון שוב ושוב את דיוק העבודה. בה כל חייו.

לפנינו הירושלמי המופלא בעל השיא בקצב העבודה בקונקורדנציות. ח. נ. ביאליק, שהעריץ את פעלו של הרב קוסובסקי, כתב עליו בתרצ"ג:

“אכן איש אחד, לוּ גם כימי מתוּשלח ימיו וגבורת שמשון לו, לא יגבר בכוחו בלבד לבצע את כל המפעלים האלה גם יחד, לולא חסד אלהים וברכתו עליו”.

המחבר לא טמן ידו בצלחת גם אחרי שכתב ונדפס מכתב זה. אחרי ספר־המתאימות למשנה, באו ספר המתאימות לתוספתא, שכבר נשלם, אם כי לא הודפס עדיין כולו; הושלם ספר־המתאימות לתרגום אונקלוס; קרוב לגמר מפתח תלמוד בבלי. אף נשלמה העבודה המלאה למסכת ברכות.

רבבות עמודים

קבלתי מושג מגודל העבודה, כשמניתי את מספר השורות שהוקדשו לשורש “כל” בספר התוספתא. בששת אלפים שורה, בארבעה גליונות דפוס גדולים, מובאים כל הצירופים והביטויים של “כל” לצורותיו ולצירופיו השונים. עבודתו של ר' י. ח. קוסובסקי תופסת רבבות עמודי דפוס. דורות של מלומדים עברים התגעגעו על קונקורדנציות לספרות התלמודית, שיפלסו שבילים ונתיבות נוחים באותו יער סבוך. בחשיבותו של המפעל מודים הכל. אילולא באו ספרי המתאימות אלא לגלות לפנינו את אוצרות הלשון העברית ואת דרכי השימוש בהם דיינו. ועד הלשון ציין את ערכו של “מפעלו הענקי” של ר' ח. י. קוסובסקי לרגל הופעת “אוצר לשון המשנה”. אך רבנים מכל הזרמים, העידו גם על הערך המעשי של ספרי המתאימות לבירור הלכות. והרב קוק ז"ל לא היה יחיד לגבי זה. גם הרב זוננפלד צירף את הסכמתו לעבודותיו של ר' ח. י. ק. והעיד על ערכן השימושי. גדולי המלומדים העברים במרכזי חכמת ישראל בגולה, וגם אנשי מדע לא־יהודים, כולם הכירו בחשיבותם של חיבורי הרב קוסובסקי וקראו לתמיכה בהדפסתם והפצתם.

28.10.47

---

יהדות, רפואה, מדע

מאת

יצחק בן־דור

[ד"ר זוּסמן מונטנר¹]

בעבודת יום־יום כרופא, אולי לא יוכר ד"ר זוּסמן מונטנר בין שאר חבריו למקצוע הרפואה בירושלים. מטפל במחלות פנימיות, מתפרנס יפה, ממשלח ידו בקרב קהל לקוחות נאמן ומעריץ, הקאַבינט שלו נאה ומצויד במכשירים חדשים, אך אין הלקוחות הרגילים מבחינים ונותנים דעתם לנכסים המיוחדים שבחדר הזה.

אמנם, קיר הספרים גבוה וגדוש, אך אין זה נדיר אצל רופאים. מעטים היודעים כי לפנינו אוסף ספרים עברים, אולי הגדול ביותר בעולם בשטח הרפואה. וכן נמצאת אצלו גם קופסת־קרטון קטנה, שבה גנוזים העתקות צילום (על גבי סרטי צלולואיד) של מאתים כתבי יד עתיקים ונדירים מאוד מאוצרות אוכספורד ושאר בתי גנזים. בעזרת זכוכית מגדלת מעתיק הרופא את כתבי־היד, כדי להכשירם לדפוס, בלוית ביאורים ומחקרים.

ולא אלה בלבד. יש במגרות כרטיסיה של מאה אלף מונחים עבריים ברפואה ובמדעים הקרובים, חומר לאנציקלופדיה שלמה. ומלבד זה – כרטיסיה של 15,000 מונחים רפואיים עברים שבספרותנו העתיקה, מהתנ"ך ועד כחמש־מאות שנים לאחר חורבן הבית. ומלבד אלה – כעשרים־וחמשה ספרים מוכנים לדפוס, בצדם של כמה ספרים שכבר הודפסו ובצדם של עשרות מחקרים תדפיסים בעברית וגרמנית.

והאיש צעיר למדי, למטה מגיל חמשים, והוא הוא הגואל של כתבי הרפואה לרמב"ם, הוא עורך, מבאר ומפרש אותם, ויש מהם שהוא מתרגמם בעצמו מערבית. כבר נדפסו ספר הקצֹרת, ספרי סמי המות, וההקדמה לפירוש לפרקי אבוקראט. מוכנים לדפוס הנהגת הבריאוּת, שמות הרפואות, על הטחורים, על חיי המין ועוד.

הולך ונדפס מכתב יד ספרו של ר' שבתי דונולו, שנכתב באיטליה לפני אלף שנים, והוא ספר ראשון שנכתב במדע הרפואה באירופה ודוקומנט ראשון של האוניברסיטה הראשונה שבאירופה. ואולם ישנו ספר רפואי עברי קדום גם מזה, והוא של אסף הרופא, שנכתב בטבריה בתקופת התלמוד, ולדעת ד"ר מונטנר, היו דברי אסף הרופא ידועים לחכמי התלמוד ודבריו משולבים במימרות שלהם.

11.5.47

---

מאה שנות חקלאות

מאת

יצחק בן־דור

א

תש"ח היא שנת המאה למאמצים ראשונים של עבודה עברית בחקלאות בסביבת ירושלים. אף היא עדות לאהבת ציון, שהיתה מאז משולבת כיסופים אל עבודת־האדמה, אל הטבע, אל התחדשות מעמד אכרים עברים, אל תחיה שלימה של העבר, על יסודות החירות שבו. וירושלים היתה ערש מאויי ההתחדשות הזאת מיום שחזרו ונתרכזו בה מנין ניכר של יהודים.

מלאו מאה שנים לנסיון באדמות הכפר ארטאס, בקרבת בריכות שלמה, ששה־עשר קילומטר דרומה לירושלים. ואין זה גילוי ראשון לנהיית יהודים מירושלים אל הכפר. תשע שנים לפני נסיון ארטאס יצא ר' מרדכי סלומון מירושלים אל כפר מנצורה, בין עקרון וחולדה באיזור רמלה ועבד לבדו את האדמה שחכר בקרבת הכפר. שם עיבד את תכנית ההתישבות, שהגיש למשה מונטיפיורי שביקרהו בעונת הקציר. ר' מרדכי חשב על ישוב בכפר גזאזה באיזור עזה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. הקדים את ר' מרדכי ר' ניסן בק, שניהל משק חקלאי עצמי על הר עצמון, בקרבת צפת.

בתר"ח (1848) נמשכו יהודים מירושלים לעבוד בחוה חקלאית, שנוסדה בכפר ארטאס על ידי יוחנן משולם, שהסתיר מפני פועליו אלה, כי מומר הוא. וזאת לזכור, כי מיסיונרים אנגלים ידעו את הכוח המושך את היהודים אל האדמה, והם קיוו, כי על ידי מתן אפשרות ליהודים לעבוד את האדמה, נוח יהיה לרכוש את לבם להתקרב אל המיסיון ומטרתו. אך החשבון היה מוטעה. אף אחד משלושת הנסיונות מסוג זה של המיסיונרים – ושלשתם היו במחוז ירושלים – לא הצליח להעביר יהודים על דתם. לעומת זאת הועילו הנסיונות האלה לגלות ולממש יותר את התרפקותם של יהודים על האדמה. האמת ניתנה ליאמר, כי עזרתם של אנשים ונשים אנגלים בארץ־ישראל, שניתנה ליהודים כדי לקרבם אל האדמה, לא נשאה אופי של הדחה פשוטה להמיר דת. אדרבה, היו סימנים של רצון כן לסייע ליהודים למלא את יעודם ברוח דברי הנביאים. ודאי, הנטיה המיסיונרית היתה קיימת. ממילא יגיעו יהודים בדרך זו – האמינו אותם מעריצי כתבי הקודש – להכרה והודאה בברית החדשה. הלך־הרוח לתמיכה בשיבת־ישראל לארצו ולאדמתו נשען גם אז על רוחות מדיניות, שנשבו במיניסטריון־החוץ האנגלי ובאו על ביטוים בפקודות מפורשות של המיניסטריון אל הקונסולים הבריטים בקושטא ובירושלים לעזור, ככל האפשר, ליהודים בארץ־ישראל.

דמותו של המומר יוחנן משולם מירושלים איננה ברורה לנו, אבל הננו יודעים, כי היה האיש בן־לויה ללורד ביירון במסעיו והרפתקאותיו במזרח התיכון. “המנגינות העבריות” של ביירון אינן מניחות ספק ביחסו של המשורר אל עם־ישראל ואל געגועי גאולתו. האצל המשורר מרוחו העזה על בן לויתו היהודי? העזר משולם לביירון להכיר את התנ"ך ושירתו?

במפעל ארטאס נעזר משולם על־ידי הקונסול האנגלי בירושלים ג’יימס פין ורעיתו אלישבע, שניהם תומכים נלהבים ברעיון שיבת־ציון, אף נאמנים לרוח ההוראות המדיניות, שניתנו מאת שולחיהם לטובת היהודים. בשל השפעתו של הקונסול האנגלי השגיחו השלטונות התורכים על הבטחון בסביבת ארטאס, שלא יבולע למפעל. העובדה, ששלוש־עשרה שנים נמשכה שם העבודה ללא תקלה מצד פלחים או בדואים או פקידים תורכים, אימצה בקרב יהודי ירושלים את לבם של התובעים התישבות בכוחות עצמיים: אין פחד לצאת מן החומות אל השדה, והראיה – חות ארטאס, שהיהודים היושבים בה אינם נפגעים. מימי ביקורו של משה מונטיפיורי ב־1827 (תקפ"ז) נתעוררו ולא פסקו בירושלים תכניות להתישבות חקלאית.

פרשת ארטאס עודנה טעונה בירור. בתקופת הגיאות של החוה הגיע מספר היהודים בה לעשרות. ויש שעבדו בה בודדים בלבד. אבל שוב לא היה ספק, שיהודים מבקשים דרך אל העבודה ואל הקרקע והם מסוגלים לכך. וכך ראינו, כי ארבע שנים אחרי התחלת הנסיון בארטאס יסדה מרת אלישבע פין את החוה שלה כרם אברהם, כיום – חלק של שכונת גאולה. מרת פין רכשה מאת ערבים את כרם אל חליל, בן שלושים דונם בקירוב, ופיתחה בו עבודות חציבה, בישול־סבון כשר ומלאכות אחרות, נוסף על הטיפול בגפנים ובעצי־פרי אחרים. בעלה, הקונסול, היה דואג למשמר מזויין בשביל החוזרים בערב מן העבודה אל העיר העתיקה. טרם תהיה אז אף שכונה אחת מחוץ לחומות. עוד תעבורנה עשר שנים לחניכתה של השכונה הראשונה משכנות־שאננים, שאליה צורפה אחר־כך ימין משה, מול הר־ציון. הפינים היו שמחים בהצלחת החוה, שבה היו מעסיקים לפעמים עד שבעים יהודים, ובדינים־וחשבונות שלהם לתורמי כספי־ההוצאה שבלונדון היו משבחים את הסתגלותם של היהודים לעבודה. ידוע, כי ג’יימס פין עזר גם לרכישת חלקות האדמה במוצא על ידי יהושע ילין ושאול יהודה שהדוגמאות של ארטאס וכרם־אברהם עודדום.

גם אדמת הר־טוב, אף היא במחוז ירושלים, שנוסדה ב־1895 (תרנ"ו) נרכשה בראשונה על ידי חברת־מיסיון אנגלית, שאמרה ליסד במקום ישוב של יהודים מתנצרים, ולא עלתה בידה. החברה נאלצה למכור את האדמה, וזו באה לידי חובבי ציון עולים מבולגריה, שהקימו בה את הישוב העברי.

ב

התכניות החקלאיות של יהודי־ירושלים, תכניות התישבות ממש, שהחלו מתרקמות עוד מימי ביקורו הראשון של משה מונטיפיורי בארץ, לפני מאה ועשרים שנה, לא יכלו להתקשר בסביבותיה הקרובות ביותר של ירושלים. כשם שלא באו במנין איזור מדבר יהודה, התופס חלק ניכר של אדמת המחוז – ואנו כיום איננו מתיאשים גם מן המדבר – וכשם שלא יכלו לקוות אז שיפרו את ערבות המלח, דרומה ליריחו, כן גם לא יכלו לפנות אל הר־הסלעים. העולים ממישורי פולין וליטא, הונגריה ורומניה הכירו עבודת־אדמה אצל העמים תושבי הארצות ההן: עפר עמוק ורך, תלם ארוך, שדות קמח ואוקינוס של שבלים. חפש חיפשו את המישור והעמק בארץ־ישראל. לכן נשאו ונתנו על קרקע באיזור עזה או בעבר־הירדן. אדמות אמלביס, שהם עשוה פתח־תקוה, התאימה למושגיהם על חקלאות: אדמה שחורה, מישור, נהר קרוב. ההתנחלות בהר, שניסו בה יהודים אחר כך, לא היתה מעודדת. מתישבי מוצא לא יצאו מכלל קומץ, וגם הר־טוב, שנוסדה שנה אחת אחר מוצא, לא יכלה להגיע לכוח־חיותם ואל תכונת־גידולם של ישובי איזור־החוף ואיזורי־העמקים. שתי אלה גם לא נכללו ברשימת המושבות, המקבלות עזרה מאת הנדיב הידוע והחברות שבאו תחתיו – יק“א ופיק”א. למעשה נשאר כל מחוז ירושלים, עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ריק מישובים עברים, חוץ לירושלים העיר וחברון, מוצא והר־טוב. שתי קבוצות החלוצים שהחזיקו כמה חדשים לפני מלחמת העולם באדמות דילב (כיום קרית־ענבים) וקלנדיה (כיום עטרות) נאלצו לעזוב את המקומות האלה מחמת תנאי המלחמה, עוד לפני שתורכיה נכנסה למלחמה.

רק עם התחלת פעולת ההתישבות אחרי מלחמת העולם הראשונה, חזרנו ונאחזנו בשני מקומות אלה. דעת המומחים, יהודים ושאינם יהודים, היתה כי לא נצליח להקים בהרי־ירושלים משקים נושאים את עצמם, ומוטב לחסל מיד את קרית־ענבים ואת עטרות. אלא שעמדו לנו הרגשת הרצון החלוצי של המתישבים – להתגבר ויהי־מה; עמדו לנו ששון־המאמץ ונכונות־הסבל של כוחות־הנעורים ונאמנותם הציונית, וכן עזרתה החמרית של התנועה הציונית, והישובים האלה נעשו אבן־פנה להתנחלות־יהודים בהר, תנועה שיצאה בהחלט מגדר־ספק. אמנם, נוה יעקב, או הכפר העברי, שנוסד בקרבת עטרות בשנת 1924 (תרפ"ד) לא יצא עדיין למרחב, אבל ישובי ההר הקיבוציים, מעלה החמשה, כפר עציון ומשואות יצחק צועדים ברגל בטוחה במסילה שסללו להם קודמיהם, לקראת התבססות והתפתחות. בעקבותיהם אוחזות קבוצות נוה־אילן, עין־צורים ורבדים, והדרך לפניהן נראית ארוכה פחות משל הראשונים.

בראשית ת"ש נוסדה בית הערבה על אדמת־הזכיון של חברת־האשלג בקירבת ים המלח והירדן. כאן הושג, ביזמתם של חבר קיבוץ רמת־רחל, חברים של קבוצה מקבוצות־החוגים (תנועת הנוער הלומד), ובעזרתם של אנשי חברת־האשלג – הפלא העולמי של הפיכת אדמה מליחה, שוממה מימות עולם, לאדמה מצמיחה ופוריה, בשיטה של שטיפת האדמה שטיפת ממושכת על ידי הצפה במים. מנסיונות בחלקות זעירות הגיעו חברי בית הערבה לריפוי שטחים של עשרות דונאמים בשנה, אף קבעו להם שיטות, שלפיהן יוכלו לבצע את השטיפות גם בשטחי מאות דונמים בשנה, אם ייעזרו ברכישת המכשירים הדרושים. וכבר ברור: אנשי בית־הערבה זכו ופתחו בפנינו איזור שלם בארץ, להתישבות חקלאית בטוחה, לאספקת מזון ניכרת בסביבת ירושלים, לביצור מרכזנו הלאומי הגדול על ידי כפרים מבוססים, העשויים לעמוד כתריסי־תרבות בפני סכנות־המדבר. אם האחראים לזכיון ים־המלח, ולאדמה סביבה, ייאמנו לרוח היוצרנית של הציונות, יתנו יד להקמת כפרים עברים נוספים על חוף ים המלח המערבי והדרומי, כשרשרת חיה סביב אוצר המחיה הגדול הזה. על כל פנים אנשי בית־הערבה בעצם־חייהם במקום כבר הכחישו את החשש, שאקלים “המכתש העמוק ביותר של כדור הארץ” אין בו כדי חיים תקינים וגידול ילדים בשטחו.

ג

יש ליהודים בסביבות ירושלים שטחי קרקע מוזנחים זה עשרות בשנים, וקשה מאוד להחזיק בהם. קניה ראשונה נעשתה לפני מאה ועשר שנים, בקירוב, על־ידי ר' מרדכי סלומון באדמות הכפר בית־חנינא. יהודים קנו, למשל, קרקעות בביתר, זירת מלחמות בר־כוכבא האחרונות, ולא נמצאו עדיין האנשים והאמצעים לעשות את הרכישה לממש. נשיא הוועד הלאומי י. בן צבי מספר, שהמוכתר של כפר ביתר היה בא אליו ומבקש, שיהודים יקבלו את האדמה לרשותם. לאחר מותו של המוכתר סיפר הבן היורש, כי המנוח ציוה והשביע אותו, את היורש, שיעזור ליהודים להשיג את אדמתם. ברשימה הרשמית של אדמותינו בארץ הננו מוצאים 533 דונם בביתר, אבל לא נעשה כלום להחזיק בקרקע. אמת הדבר, שהשטח הוא מסולע, ואינו עושה רושם כמסוגל לפרנס עובדים. הבעלות היא פרטית, ואיך יכול הפרט לשאת על כתפו את שליחות הכלל?

כדוגמת ביתר – ענין מצפה־שמואל, הוא הכפר הנקרא נבי־סמואל, מרחק כמה קילומטרים מערבית־צפונית מהעיר. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נקנתה שם אדמה. לנחלה ניתן שֵׁם רמה, אף חגגו לא אחת את רכישתה בפומבי. אך תוצאות מעשיות עדיין לא היו, ואלפי דונמים שלנו אינם מגיעים אלינו. בעמק ארזים שבין ירושלים למוצא התאחזו יהודים פעמים בנסיונות בנייה ונטיעה ותעשיה, ועתה שוב הננו נעדרים מכאן לגמרי. ב־1908 נוסדה כאן תעשיה חימית־חקלאית בהון של יהודים צרפתים. בשנות העשרים נתחדש בעמק־ארזים הישוב על־ידי עולים חדשים. היתה כאן בורסקות, אריגה ורקמה ומלאכת מחשבת. מאורעות 1929 הביאו את הקץ על ההתחלה השניה, ומאז עודנו משתהים, וישוב יהודי במקום אין.

וככל שהננו דוחים את התאחזותנו במקומות אלה, כן יקשה הדבר. התנאים המדיניים הולכים וגרועים. הלך הרוח החברתי בקרב ההמון הכפרי הערבי היה לפנים כמעט לטובתנו, אולם הוא נשתנה לרע, מחמת החינוך הלאומני של הנוער, עקב חדירת העתון הערבי לכפר, על כל החומר המסית המתמיד שבו, עקב החוקים המגבילים והחרם. כל אלה הולכים ונועלים את הדלתות בפנינו, בהצטרפם אל חזיון נוסף, והוא הריבוי הטבעי. בשלושים השנים האחרונות נתרבו האוכלוסין בכפר הערבי, והרי זה משפיע על האפשרות לשוב ולגאול את קרקעותינו, שהחזיקו בהם משפחות ערביות. הסכומים הדרושים לרכישתם עולים ועולים, וזה שוב גורם מעכב, לא בלבד לאנשים פרטיים אלא גם לקרן הקיימת לישראל.

הוא הדין לגבי קרקעות, שקנינו בשנים האחרונות ועודנו משתהים מלעלות עליהן. סיבות ההשתהות הן מיעוט היקפה של כל רכישה, אי־פוריות הקרקע, הקושי בהשגת המים וחוסר גופים התישבותיים, שיהיו מוכנים להתנחל במקומות בלתי נוחים.

בין ירושלים לכפר עציון, למשל, יש לנו שלושה גושים קטנים של קרקע, האחד בן 400 השני בן 300 והשלישי בן 120 דונם. ודאי שבאיזורים אחרים של הארץ ובתקופות אחרות אפשר לדחות את העליה על שטחים כאלה עד לכשירחיב. אך בסביבות ירושלים ובימינו – הרי זו סכנה. שרשרת של שלוש נקודות עבריות עד גוש כפר־עציון היתה, יחד עם המקום הקדוש המקובל על הכל, קבר־רחל, קובעת את ישיבתנו דרומה לירושלים כעובדה שאינה־מעורערת גם בעיני הערבים, אף היתה מעודדת את חזרתנו לחברון ומקרבתנו אל גוש ישובינו הדרומים בשפלה בזרוע חדשה. ואילו כיום חושבים את ארבעת הישובים שבגוש כפר־עציון (משואות, עין־צורים, רבדים) למשהו יוצא־דופן. ונוכח תכנית החלוקה מדברים ערביי חברון – אולי מפי ידידיהם האנגלים – כי במקרה חלוקה יש להוציא את יושבי הגוש הבודד הזה של כפר־עציון אל איזור החוף, כדי שערביותו של איזור חברון עד ירושלים, תעמוד בשלימותה.

יש לנו גוש קטן של קרקע גם מזרחה לירושלים בקילומטר הרביעי של הכביש ליריחו. ושוב – 400־300 דונם חשובים לנו בקירבת כל עיר, אולם בקירבת ירושלים, וביחוד בדרך זו, שאין לנו בה ולא כלום עד בית־הערבה, הרי זה נכס רב־ערך מאוד. שכונה עברית נוספת במזרחה של ירושלים היתה אף היא מסייעת לערער את טענותיהם של המבקשים להוציא את ירושלים מתחומי המדינה העברית. אך קודם כל היתה מבצרת את הישוב הקיים בבירה, וביחוד אגפו המזרחי. הרבה נכסים עירוניים שלנו נמכרו במשך השנים האחרונות באיזור זה לקונים שאינם־יהודים. כאן חרב גם ישוב שלם נאה, ככפר־השילוח, של העולים התימנים מהתקופה המקבילה לזו של ביל"ו. כסמל לרפיון־ברכים ואזלת־יד תשמש העובדה, שהאדמה המעטה שנרכשה ליד קבר־רחל ונועדה לשאת את שמו של הרב ר' צבי קלישר, “נחלת צבי”, נשמטה מידינו ואין משיב.

בדרך ירושלים תל־אביב שבה הקימו מוסדותינו המיישבים את מוצא־עלית, קרית־ענבים, מעלה־החמשה ונוה־אילן מחכים לאחיזה עברית עוד בשטחים חשובים. ושם גם גוש נחלת־יצחק, שהוא בן אלף דונם, אבל מפוצל מגרשים־מגרשים בין אנשים פרטיים, ואלה אין בכוחם להתגבר על חשבון הפרוטה, ואין לראות כלל, כיצד יקום כאן ישוב עברי. במעלה קרית־יערים העתיקה (בה תחנת המשטרה אבו־גוש) יש לנו משני עברי הכביש גוש של 600 דונם אדמה. ואולם גם על אדמה זו שולט החשבון המסחרי של הפרט ולא צרכי העם למהר ולישב את המקום. מזרחית־דרומית לקרית יערים ישנו עוד גוש לא־קטן של אדמה עברית בידי סוחרים. ובידי הקרן הקיימת ישנה חלקה זעירה חשובה מול כפר סאריס. כל אלה היו צריכים ויכולים להרנין את הדרך מירושלים אל תל־אביב, שהיא יכולה להיות עברית יותר מהיותה כיום. כוחה של ירושלים העברית מותנה, במידה רבה, בעצמת חיבורה אל הגוש העברי החזק של תל־אביב והשפלה, דווקא לצד זה של בעיית מחוז ירושלים אין דאגה מספיקה.

ד

עדיין לא בא בעולמנו הרוחני גורם חדש במקום קדושת הדת והמסורת, שימריץ את העולה היהודי להתישב בירושלים ובסביבותיה ושיניע את הנוער המכשיר עצמו להתישבות, כי יעדיף את סביבות ירושלים על פני איזורים אחרים. והרי זה אחד הקשיים בקיום מעמדה של הבירה העברית. אבותינו האשכנזים נכנסו לפני מאה וחמשים שנים לעיר העתיקה כמתחפשים מפחד הערבים לבל יכירום מי הם, ובכל זאת ריצו את סלעי ירושלים ובירכו את השם על זכותם לדרוך על אדמת הקודש; להיות קרובים אל מקום המקדש ולנשק את אבני הכותל המערבי. והעיר העתיקה אָצלה מקדושתה גם על ירושלים החדשה, שתהא חביבה על המבקשים את קירבתה של עיר דוד.

בשנים האחרונות היו עולים מעדות־המזרח מתישבים בירושלים, בהעדיפם את קירבת המקומות הקדושים, ברוח המזרח בכללו. עולי המזרח לא שאלו הרבה לשיכון נוח, לא ביקשו סידורים כלכליים מראש, אלא נהרו לעיר־הקודש מתוך אמונה בה והתרפקות עליה. משהופסקה בכוח עליתם של יהודי בוכרה ושל ארצות ערב, ובפועל מחמת חוסר רשיונות והמלחמה בהעפלה גם עליתם של יהודי פרס ואפגאן, – חסרה יהדות ירושלים תגבורת טבעית שלה.

במידה מסוימת מפצה את ירושלים כוח משיכתה על ידי האוניברסיטה, המוסדות הלאומיים, מוסדות הממשלה, האקלים הנוח בקיץ. אך אין די באלה, אם לא נעלה בתוך חינוך הנוער את ירושלים לערך לאומי־מוסרי, כפי שהיתה בלב הדורות המאמינים. ארבעים גופי־התישבות צעירים מתאמנים להיאחזות בקרקע. יש לרבים מהם שמות המסמלים את השאיפה לנגב, לאילת, לגליל, לחרמון ועוד. מעטים מאוד העושים את ירושלים וסביבותיה משאת־נפשם.

והנה לא נמצאו עדיין גואלים לחברון, וגם לא באיגוד הנוער החרדים, שאינם בגדר כמות מבוטלת מבחינת המספרים אף לא בין המתחנכים על האמונה בגבורה בלבד. ודאי שהאמצעים הכספיים הדרושים לשיבה אל חברון היו נמצאים. אין צורך לקנות בשביל זה קרקע, גם אין הכרח להתחיל מיד בבניה, ובכל זאת…

ועלינו להזכיר ולחזור ולהזכיר כי בימי הקונגרס הציוני הראשון כבר היתה ירושלים העברית רוב מנין של העיר. ואף כי היתה תלויה בתמיכות המתקבלות מקצוי־הגולה, כבר נראו בה נצנים של מפעלי מסחר ומלאכה טבעיים ובריאים. יחד עם העליה הדתית לעיר־הקודש באו גם עולים סתם – יהודים, משכילים וחפשים. הספרדים היו המשענת ליסודות המתקדמים שבקרב האשכנזים. השאיפות הציוניות המעשיות והמדיניות, תססו מכבר בירושלים ומצאו את ביטוין בתכניות מרחיקות לכת לרכישת קרקעות להתישבות וכן לארגון ולפעולות מדיניות. ב־1871 (תרל"א) נוסדה בירושלים “חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” על־ידי ר' יהודה אלקלעי, בהשתתפותם של ספרדים ואשכנזים. ב־1882 (תרמ"ב) – נוסדה חברת “תחית ישראל” על־ידי אליעזר בן־יהודה, ושוב על־ידי שיתוף אשכנזים וספרדים. איגודים אלה וכן תכניות להתאגדויות אחרות לא התפתחו למדרגה של פעילות ושל יצירה ממש, אבל העידו על תהליך של התבגרות לאומית־מדינית בקרב היהדות בארץ־ישראל. אולם שוחרי־ציון שבגולה לא השכילו להעריך את ערכן המעשי של הופעות חשובות אלה.

העובדה, שבירתנו העתיקה, ואז בירת מחוז עותומני, מותצרפיה, בעלת זכויות מסוימות לשלטון עצמי על־ידי מועצת מחוז, חזרה להיות עיר בעלת רוב עברי, ובלי מגילת זכויות מיוחדות לשם כך, לא הוערכה כדיבעי בתנועה הציונית של אז. אדרבה, הופעה זו נראתה כמכחישה במקצת את הביטול, שהגה הרצל ל“הסתננות” (אינפילטרציה). הנה היתה דוגמה חיה להישג עצום ומבטיח דוקא בשטת האינפילטרציה.

הרצל לא אבה להישען אל ירושלים הקיימת, אל החומר האנושי שבה, כאשר ניסה לרתום את כוחה הסמלי של ירושלים במאמציו הנואשים לרכוש את לבו של וילהלם קיסר לרעיון הציוני בראיון המדיני בירושלים, שבה יימצא הוא, הרצל, על גבי קרקע היסטורי, לעומת איש שיחו הקיסר האדיר אז, שיהיה במקום זה לא למעלה מאורח מכובד, נאות הרצל בנפשו רק לרחף בירושלים של מעלה, ולא הפנה כלל את מאמציו לכבוש לו את ירושלים העברית של מטה. ירושלים העברית היו לה כבר אז אישים בעלי תפיסה מדינית רחבה כגון בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, נסים בכר ואחרים. אין פלא שהללו נמנעו, מפחד המלשינים שבמחנה הקנאים החרדים, לגלות את קירבתם אל הרצל, אולם עובדה היא, שהוא ואנשי פמליתו לא ניסו מצדם גם אחר־כך לקרב את הכוחות הבונים האלה וללמוד מהם מה שסיגלו להם הם בתוקף ישיבתם במרכז העברי הטבעי. בכלל ליותה אז אי־ידיעת המציאות של ארץ־ישראל את ההנהגה הציונית שנים רבות, עד ל“מהפכה” של בחירת ורבורג לנשיא במקום דוד וולפסון.

המשא ומתן עם בריטניה להסכם עם התנועה הציונית, שביטויו היתה אחר־כך הצהרת בלפור, התנהל, בתוקף מסיבות המלחמה, בלי מומחים לעניני ארץ־ישראל, שכבר נתנסו במאבקים מדיניים מקומיים בארץ, וביחוד בירושלים. וכך הוחמצה שעת כושר היסטורית לקבוע לנו מעמד מדיני מתאים בבירה, שהיתה אז עיר שרובה עברים. מנהלי המשא ומתן מצדנו האמינו אז כי הכל יסתדר לטובה בכוח העליה, שתעשה אותנו רוב בכל הארץ.

ה

גורמים מדיניים חדשים, לא שערנום קודם, באו בשנים האחרונות להחמיר את הדאגות למעמדנו החמרי והמדיני בירושלים ובמחוז. מימי ועדת־פיל הוטלה לאויר הסיסמה הרצויה לאנגלים: ירושלים מדינה־מובלעת. הכנסיות הנוצריות, ובראשן האנגליקנית, נאחזו ברעיון זה מאוד־מאוד. ואף על פי שסכנת־ניתוק זו קיימת זה עשר שנים, לא הומרצו בתוכנו במשך הזמן הזה כוחות מספיקים לשינוי יחסי הכוחות בסביבות ירושלים לטובתנו, ומפליא הדבר שהמזהירים מפני החלוקה הצטיינו מי במיעוט מעשה ומי באפס־מעשה בשטח זה.

עם קריעתו של עבר הירדן מעל ארץ ישראל והפיכתו לממלכה מיוחדת, נעשה מחוז ירושלים למחוז־גבול לאורך מאה קילומטר של מים (בים המלח ובירדן). הפיקוח על גבולות, מבחינת המכס ומבחינת סכנות הפלישה ההמונית, וגם הצבאית, אינו נעשה על־ידי מושלים מרוחקים וחסרי־ענין. פיקוח כזה עלול להיות יעיל, אם אוכלוסין חזקים רואים בכל יום ובכל שעה משעות היום והלילה בעיניהם ממש את הנעשה בקרבתם. מי שיודע, כי המדיניות מוכרעת לעתים קרובות לא במשא ומתן בתוך משרדים, אלא בחיי הממש של האוכלוסין, לפי מידת עירותם, כוחם וארגונם התכליתי, יכיר כי מחוז ירושלים תופס כיום חלק מכריע יותר מתמיד בקיומו של הבית הלאומי שלנו. ציונות המקילה בהסברה ובמעשה בערך ירושלים ומחוזה, היא פגומה מכל הבחינות, וכולנו עומדים לתת על כך את הדין.

חבלי גאולה

מאת

יצחק בן־דור

---

חבלי גאולה - הקדמה

מאת

יצחק בן־דור

– – – בירתו דקורת־קוצי־התיל, הנלבטת בצפרני השריון של המבקש לכבוש אותה לו, ולא יכבשנה. הגוף שלה מפרפר בחיפושים, בנישולים, בגידורים ובניפויים, ואילו רוחה – ממנו ומעלה.

הן היתה השלהבת תמיד פנימית, מעוטפת גלימות־צניעות אפורות ורק בכוח אש האמת שלה יצרה את העם־מעט הזה. כן יהיה גם להלן, למרות ההופעות המדכאות שמסביב.

כה עמוק היגיון, כה מדכא העלבון על חוסר האפשרות לפעול, כה בוער במסתרים הזעם – אם לא ניתן ביטוי למאוויי־ההצלה, שהם אמיתיים וחזקים ורבי־כוח להפוך עולמות, והורעלנו.

---

עם הועידה

מאת

יצחק בן־דור

(ועידת ההסתדרות – כנס שלישי – שבה נאמר דבר ההסתדרות על הספר הלבן)

לא כבהמה יגורש יהודי, אחרי נסיון שנות היטלר, מגידרה רחבה לצרה יותר, עד למיצר בית־המטבחיים.

כאן רוטטים לבבות בצוותא ונקמצים אגרופים לא סמליים בלבד.

– – – אם חשב מישהו בחוץ, כי נשבר מחנה הפועלים ולא יצלח עוד לאחדות־מאבק, הרי נתאכזב בוועידה זו. פתאום הוּמכוּ המחיצות, נשתפלו הגדרים ושוב נתאפשר לשלב זרוע בזרוע, להוות שוב חומה חיה סביב העם. מי יודע, אולי יכולות מחיצות גם להיעלם. מי יודע את כוח אחדות־המעשה, מול השוני שבמילוּל. כאן ספוגים הדברים מראות וחויות של גושים עממיים כמו שהנם, כמו שהיו, כמו ששרדו. כאן רוטטים לבבות בצותא ונקמצים אגרופים לא סמליים בלבד. אלף הזרועות הן כאן לא גוזמה שבמליצה, אלא זעיר־אנפין של גוף קיים, גדול הרבה יותר.

* * *

היש מי שיפעל? האין שליחנו כלפי חוץ חסרי זרוע מבפנים? הוועידה באה לענות, השיבה בקול־ענות כי לא חציר העם. יאשמו אוכליו. לא דבר־אגדה הוא הבית הלאומי ואוכלוסיו. לא הוכו העינים בסנוורים. לא כבהמה יגורש היהודי, אחרי נסיון שנות היטלר, מגידרה רחבה ליותר צרה, ושוב ליותר צרה עד למיצר בית־המטבחיים. לא יפולג העם ויבותר בסכיני חוץ עד להתנכר חלק לחלק בו. עוד אפשר להתאחד. עוד יותן קרב ויהיו מאבקים, לא שערוּם מיניסטרים פייסנים, בהתגבר בהם נטיה ל“נוחות אדמיניסטראטיבית”. הוועידה אמרה שלא “נוח” יהיה לעשות בנו כליה. איננו מתכוננים לסייע לכך על־ידי אדישות לגורל עצמנו. הוועידה אמרה, מי שמכריז עלינו מלחמה, אל יצפה לכך שלא נשיב אותה שערה.

4.10.45

---

ירושלים בתש"ו

מאת

יצחק בן־דור

א

כבימים הגדולים ביותר בתולדותיה היתה ירושלים בתש״ו תל־פיות לאומה. דמותה אורה יותר ויותר בשנה זו באור המרכז. העיר־האם, זירת המאבק המדיני. אם לא שלחה ניחומים, הן התפשטו על פני הישוב והגולה, משך כל תש״ו, גלי המייתה של בירת העם וארצו; הן עלה מתוכה קול התביעה, הזעקה, האזהרה, העידוד. אם לא הצמיחה ולא שלחה ישועות, הנה לא פסקה מלשמש חומת־משמר ראשית ולא נדם הפיקוד מתוכה; הנה הצרימו אזנים נגיחות אילי־הברזל דוקא בחומותיה, שהם מבצרינו, וקול אנקות־מכאובים הכה הדים. סבלות הקריה הנאמנה, בהתפתלה בצפרני השריון הזר, וקול ענותה הגיעו אל כל מקום אשר יהודים נחיתים בו שמה ושמעה של ירושלים נישאו כל השנה, יותר מאשר בכל שנה אחרת, גם על פני העולם הבלתי־יהודי. הכל הכירו בה, למעשה, את מרכז־היהדות החיה. צומת־העורקים של העם הנאבק על זכות־חייו, מוקד־ההתנגשות של המדיניות היהודית עם האנגלית והערבית. זרקורים של הפרסום העולמי בעתונים ובאלחוט עמדו כל השנה מופנים אל ירושלים כאל זירה ראשית של נפתולים וגם קרבות. שליחי הפרסום מכל הסוגים, לכתיבה לצילום ולשידור על פני כל העולם קבעו להם בסיס בירושלים ומכאן שוטטו בארץ ובסביבותיה לשחר לטרפם, טרף זעזועים מרעישים ומסעירים.

ב

היו השנה שעות־גובה והוד לבירה העברית, בפרשיות המזהירות של ההופעות אשר לשליחי האומה בכינוסי המוסדות הנבחרים; או במשלחות המתיצבות בפני הכוח השליט. בויכוח ההיסטורי הפומבי בפני המוסד הבינלאומי כדמות ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית; במחזות מסעירי הנפש של צום־הנבחרים, לרגל מעצר המעפילים בחוף לה־ספּאציה שבאיטליה. כקרנים סמויות של זכרון־העקידה, השקוע אלפי שנים בנפש האומה, החלו מפציעים אז, בפסח־המעפילים, ומאירים את נכונות־ההקרבה של נבחרים – והמונים המתעלים איתם – לקיים בגופם את מצות השותפות היהודית.

היו רגעים גדולים ונסערים לבני נוער בצל אימת־מות בבתי־הדין הצבאיים, כשמתוך זעקת־הדמים התלהמו בפני תופסי השלטון הכרזות שלאחר יאוש ושירת־הימנון המחרישה את קול המורא. מכאן הוכרזו הכרזות של זכויות לאומיות ונכונות לשמור עליהן בייהרג־ואל־יעבור, ואי אפשר היה להטיל ספק בחותם האמת העמוקה הטבועה בהם.

והיו שעות שפל ודכאון, כביום שבת־השחור כימי המצור על בית המוסדות הלאומיים, מעין “טוּמאו היכל קדשך”, ובעקבותיהם – ימי מבוכה בסוד־נבחרים בדבר דרך־התגובה על ההתקפה מצד הממשלה; היה דכאון בנפול ההתקפה־שכנגד מצד קבוצות־הפורשים על משרדי הממשלה והצבא שבמלון המלך דוד בנסיבות שפגעו פגיעה חוזרת כה קשה בישוב עצמו, בכבוד מאבקו ובאנשים חיים שלו. אז היו ימי אֵבל על קרבנותינו החפים שנפלו בהתפוצצות זו, שבעה עשר איש ואשה, חבר הפקידים היהודים במזכירות הראשית של הממשלה, וביניהם – מן הגבוהים ביותר במעלה – תוספת שכול על חרפה.

היו לנו בירושלים ימים של עלבונות, כשנגרע כבוד מרגשות דתיים של יהודים ולא ניתן להם, מחמת גזירות־עוצר מופרזות, להתכנס לתפילות בלילות שבת, כשלא ניתן בליל תשעה באב, מחמת הגזירה הזאת, ללכת מחלקי העיר החדשה אל העיר העתיקה, כדי לבקר ביקור־המונים מסורתי אצל הכותל המערבי; כשחדרו חיילים, בכמה מקרים, לשם חיפושים, לתוך בתי כנסת ומישמשו בתשמישי־קדושה; כשניתנו לחיילים הבריטים פקודות אי־התידדות עם יהודים וחרם על עסקיהם (ובירושלים הורגש הדבר יותר מאשר בכל ישוב אחר); היו עלבונות קשים יותר, כשהתעללו באסירים יהודים, עברייני עוצר, או בנעצרים לשם חיפוש, ונהגו בהם בשפלות.

והיו נגישות מצד השלטונות, נגישות־נקם, במסוה פעולות, שהן, כביכול, נחוצות מטעמים שלטוניים. שלשלת החיפושים, המאסרים והמעצרים, שלא פסקו כמעט מראשית השנה ועד אחריתה, באה לא לשמה בלבד. ימי העוצר ולילות העוצר היו בבירה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. לילות העוצר בירושלים הגיעו בתש"ו לששים בקירוב. מספר הנעצרים כעבריני עוצר – אלפים רבים, ומספר הנאסרים לזמן ממושך יותר – מאות.

קשים מאלה היו הנישולים הידועים מן המרכז המסחרי, הנישולים שנתכוונו לפגוע במעמדם הכלכלי של יהודי ירושלים ושהנימוק הרשמי להם היה – הבטחון.

עלבונות ונזקים כאחד הצטרפו במקרי ההתנפלויות של חיילים מזוינים על עוברים ושבים יהודים, ללא שום אמתלא, וכן התפרצויות של חיילים, לתוך בתי יהודים לשם הצקה, שוד וחבלות, – אות לרוח השנאה וההפקרות שנזרעה בקרב החיילים הבריטיים כלפי יהודים, לרגל הנפתולים המדיניים. והגיעו הדברים לידי כך, שבחדשי השנה האחרונים השתרר בבתים יהודיים פשוטים בלילות־העוצר מצב־רוח של חוסר־בטחון מפני השתוללות חיילים, מופקרים לרוחות־האיבה.

ג

נגדנו הזדקרו בתש״ו בהבלט צוקי־עזאזל של התנקשויות ומזימות עלינו. הלכה והתנפחה נגדנו, בתוך הבירה, פקעת חוטי הקשר המשולש: ההנהגה הערבית, השלטון האזרחי והשלטון הצבאי הבריטי. בגזירות של עונשי־מאסר לשנים רבות וגזירות משפט־מות אמר הצד הבריטי להפחיד את הישוב מלתמוך בפליטים יהודים, המעפילים לארץ, ומלנקוט בדרך ההתנגדות למדיניות הספר הלבן. בראש המטה הצבאי הבריטי בירושלים הועמד בתש״ו גנרל אנטישמי, ששנאת־ישראל הדריכה את פעולותיו ופקודותיו לא פחות מאשר צרכי תפקידו בדיכוי ההתקוממות היהודית לצורותיה ולגילויי־הכוח השונים שלה.

בשנה זו הוגברה ההנהגה הערבית החוסיינית שבירושלים על־ידי החזרת קיצוניי הצוררים שבהם, ובראשם ג׳מאל חוסייני, יד ימינו של חג׳ אמין (המופתי לשעבר) מהגלות שנגזרה עליהם בשנות המהומות 1936 – 1939. מערכותיהם של הערבים סודרו וחוזקו השנה בעזרת אנשי־בריתה של בריטניה שבליגה הערבית. בלי עזרתם של אלה לא יכלו ערביי ארץ־ישראל להתגבר על הסכסוכים הפנימיים שלא פסקו ביניהם ולהרכיב לעצמם הנהגה מאוחדת. הנהגה כזו הורכבה על ידי אנשי הליגה.

ירושלים נעשתה, מראשית תש״ו, מרכז לרשת חרם ערבי על יהודים, רשת פרושה על פני כל הארצות הערביות, מלבד אשר בארץ־ישראל עצמה. נוכח פּסיביות גמורה של השלטון הבריטי בארץ־ישראל, נייטרליות אוהדת של הצירים הבריטיים בבירות הסמוכות (אם לא בעזרת עידוד והדרכה מצדם) וכן פסיביות של ממש, על אף המילול של אי־הסכמה, מצד מיניסטריון החוץ הבריטי בלונדון, נסתדר בירושלים מרכז־פעולה ענף להחרמת יהודים, שמטרתה חנק כלכלי, הפקרה משפטית וגזל זכויות בארצות ערב, עם כל הכרוך באלה. שום תקנות־חירום ושום אמצעים רגילים, משטרתיים או משפטיים, או כלכליים, לא הופעלו על ידי אנשי השלטון הבריטיים נגד התנועה ההיטלרית הזאת, שהוציאה את שנתה הראשונה בבטחון גמור, ושגם כיום היא נמשכת בלי הפרעות. אותה הנהגה ערבית הכריזה השנה כי לא תשלים עם עלית יהודים לארץ, אפילו במיכסת 1500 נפש לחודש, שתתנגד אפילו לעליתו של זקן יהודי אחד, של ילד יהודי אחד, נגד נסיונו של חולה יהודי אחד לבוא אל קרוביו בארץ־ישראל.

ד

היתה ירושלים לחזית בתש״ו, שתירשם בדברי ימינו באותיות־זהב־ודם כשנת ההתחלה הממשית להתקוממותם של הישוב והתנועה הציונית נגד ההתנקשות הגדולה בחיי האומה, ההתנקשות שנת־גלתה בחודש מאי 1939 בועידת ס״ט ג׳יימס בלונדון, ושפּריה היה הספר הלבן־השחור. כמעט כל השנה לא נעלמו מחוצות הבירה עקבות של קרבות והתנגשויות הפיסיים, אם במראה ההריסות שנגרמו בהם ואם במראות הביצורים שהותקנו כאמצעי מניעה להישנותם. אולם בעיקר שימשה ירושלים במה למאבק המדיני.

עוד בראשית השנה נודע כי בעצתם של המומחים הבריטיים שבבירות המזרח התיכון, שנתכנסו בלונדון, החליטה הממשלה הבריטית – ממשלת הפועלים שהיתה אז רק בת חדשיים בשלטון – לקיים את משטר הספר הלבן ולהמשיך בברית המדינית עם הליגה הערבית, שההתנגדות לציונות וליהודים טבועה בתכניתה, על פי מחולליה ותומכיה הבריטים מתקופת שלטונם של השמרנים־האימפּריאליסטים.

הועד הפועל הציוני המצומצם שנתכנס בירושלים לדון על המצב קיבל, בישיבתו מיום 25 באוגוסט, את הדעה שהובעה בקצרה במכתבו של ד. בן־גוריון מלונדון אל המושב הזה, כי “הגשמתו של הספר הלבן צריכה להיתקל בהתנגדותו של הישוב”; "ההנהגה צריכה להוציא קריאה לעם היהודי שיפתח את שערי ארץ־ישראל בפני עוליו ".

אלה היו סיסמאותיה של הדרך האחת שנשארה בפני הציונות, כדי לקרוע את רשת גזירות־המות שהלכה ונפרשׂה עליה על־ידי הברית הבריטית־ערבית, נוכח עולם אדיש לגורל של עם־ישראל, גם אחרי מה שעבר עליו במלחמת העולם, גם אחרי חלקו בנצחון על המתנקשים בחירות־העמים, עולם ששכח את מטרות־המלחמה המוצהרות ושקע בסכסוכים נושאי סכנות למלחמת עולם חדשה.

בעקבי ההכרזה הראשונה בועד הפועל הציוני באו הכרזות נוספות כאזהרות וכמחאות. הישוב והתנועה הציונית נמצאו מאוחדות בהכרת המצב והקו האחד לדרך מוצא. הספר הלבן איננו חוקי, הכריז ביום 27 בספטמבר הכינוס הישובי בירושלים, על דעת הועד הלאומי, הרבנים הראשיים, חברי הועה"פ הציוני, ושליחי הרשויות המקומיות. “אנו נעשה הכל כדי להגן על עצמנו ועל עמנו המתבוסס בדמו” הכריז נשיא הועד הלאומי באספת העם בירושלים שנתכנסה ב־א' חשון, יום השביתה המדינית של הישוב לשם אזהרה לשלטון. המוני יהודי ירושלים, כשאר יהודי הארץ הזדהו עם עמידתם של אנשי כפר־גלעדי, שהיתה אות לדרכו של הישוב, נוכח האיסור הממשלתי על העליה, והדרך – עזרה פעילה לכל יהודי להיכנס לארץ ולמצוא בה מחסה. אפילו ראש “עליה חדשה” בירושלים הכריז באותה אספה המונית: “כאיש אחד הננו לפקודת המוסדות הלאומיים במלחמתם בחוקי־הגזע של הספר הלבן”. אנשי אגודת־ישראל הביעו את הזדהותם עם כלל הישוב באספה מיוחדת להם במאה־שערים.

לא היה כל ספק בדבר: עם ישראל הכריז ברורות מירושלים, כי לא יקבל את דין שלילת זכויותיו. אך ממשלת לונדון אטמה אוזן. הפקודות, שיצאו מלפניה ירושלימה, אמרו לדכא כל התנגדות למדיניות הבריטית הזאת. בווין הודיע את הודעתו הידועה ביום 13 בנובמבר, וארץ ישראל הגיבה ברוח החלטותיה, מבלי שים לב לדבר שהועברה מגרמניה דיויזיה מוטסת, כתגבורת לצבא הרב שנמצא בארץ־ישראל מקודם, ובהוראות מפורשות לצבא החדש, כי הוא הולך לדכא התקוממות של יהודים.

הסופרים האנגלים כבר היו מודיעים לעתוניהם, כי אין תקוה לשלום בין המדיניות הבריטית בארץ ישראל לבין העמידה הציונית של המוני־היהודים, כל עוד הם מונהגים על־ידי ההנהגה הנוכחית. בלונדון ובירושלים הסיקו מזה מסקנות במגמת הרצון לשנות את ההנהגה היהודית ולא את ההתנהגות הבריטית. הדיפלומטים הבריטים שבבירות המדינות הערביות היו רגילים להרכיב ולהוריד ממשלות הארצות האלה, לפי צרכי המדיניות הבריטית הנקוטה בידם. אנשי השלטון הבריטי בארץ־ישראל היו מתנבאים להתנגדות מסוימת, “הגיונית”, מצד היהודים. אותה אפשר לסבול. ואם תעבור ההתנגדות את הגבול “ההגיוני”, אפשר להעביר את ההנהגה היהודית משלטונה, והענק הבריטי יבוא על מקומו.

באספת־הנבחרים בירושלים השמיע יושב ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון את תשובתו לבווין, בה הוקיע את כל הכחש והתככים שבהצהרה בריטית זאת מיום 13 בנובמבר, ובה חזר והכריז על התנגדות למדיניות האנטי־ציונית.

– – – ענין עליתם של שרידי התופת הנאצית מאירופה לארץ־ישראל – נעשה הנושא המרכזי של הרצון הקיבוצי של היהדות כולה ונושא־אהדתם של הכוחות הפּרוגרסיביים האמתיים בעולם, ואילו הממשלה הבריטית הטילה את כל כובד משקלה הצבאי והדיפלומטי לצד הערבים, שלא לתת להמונים היהודים לחזור לחיים שלמים במולדתם הלאומית.

לנציב העליון החדש, גנרל קאנינגהאם, שבא במקומו של לורד גורט, הודיעה המשלחת של הנהלת הסוכנות והישוב (בפיו של בן־גוריון) במפורש: הישוב נכון להגן על כל אח מעפיל שיגיע ארצה; אין הישוב והתנועה הציונית מכירים בחוקיותם של גזירות הספר הלבן.

מאורעות עתלית, יגור, גבעת־אולגה, גבעת־חיים, רשפון, שקדמה להן מערכה של חבלות גדולות במסילות־הברזל, חבלות בסירות־המשטרה ובתחנות משמר־חוף וראדאר העוסקות במניעת העפלה, הראו לשלטונות, כי ההתנגדות היהודית פירושה משהו יותר מדיבורים וכי הישוב עומד לקיים את דעתה של ההנהגה ואת דינה. ההנהלות של הסוכנות ושל הועד הלאומי הוצגו על ידי הסופרים האנגלים, הכותבים מירושלים לעתוניהם בלונדון, לא בלי הדרכה מהמזכירות הראשית ומהבולשת של ממשלת ארץ־ישראל, כמטרות הראויות להתקפה, אם יש בדעת הממשלה להתגבר על תנועת ההתנגדות. ה“הגנה”, הנשמעת למוסדות אלה, תוארה ככוח צבאי אדיר, המסכן את מעמדה של בריטניה במזרח התיכון.

פרץ גלוי בענין “הסדר והחוק” אחרי פיצוצו של חלק בולט של מרכז הבולשת בירושלים (במקום מרכזי ברחוב יפו) על ידי קבוצות־הפורשים, נבעה בין הממשלה לסוכנות היהודית ביחס לעתידם של החוק והסדר בארץ. ד. בן־גוריון ומ. שרתוק הודיעו לנציב העליון, כשנקראו אליו אחרי ההתקפות על מרכזי הבולשת בירושלים ויפו ועל מחנה צבאי בתל־אביב, כי עם כל התנגדותה של הנהלת הסוכנות למעשים כאלה, אין ביכלתה לעזור למניעתם, מאחר שיכלתה הושמה לאל על ידי המדיניות, שנקטה הממשלה הבריטית בארץ־ישראל; הממשלה עצמה מפירה דרך שיטה את החוק היסודי של הארץ המבוסס על המאנדאט.

תגובתם של השלטונות להתפרצויות הטאֶרור היו עוצר, חיפושים, מעצרים, תוספת משמרות משורינים וממונעים בחוצות, החמרת תקנות החירום, התבצרויות בעמדות קרב עשויות שקי־חול או בנויות בטון, ליד משרדים ממשלתיים בחלקים שונים של העיר, וכן ברחובות הראשיים. החלו גם נישולים של יהודים ממשרדים ובתי־עסק, למען הבטחון. ומשראו בתחילת השנה כי מעשה זה אינו נתקל בקשיים יתרים, הרהיבו אחר־כך את השימוש בו, כדי לעקור את היהודים לגמרי מתוך המרכז המסחרי החשוב ביותר.

השלטונות הבריטיים התחילו מלבישים את ירושלים את מחגורת התייל, ו“עיטור” זה של העיר הלך והתפשט עד אשר לא נותר בשלהי תש״ו אף רחוב אחד מהרחובות הראשיים – פנוי ממנה, לממאה־שערים עד תלפיות, מראה החלקים המרכזיים של העיר הפך יותר ויותר למראה חזית ושדה־קטל.

התנהגותם של החיילים כלפי אוכלוסי היהודים הלכה הלוך ורע. היו מקרי גניבה וחבלות. התחילו נאסרים אנשים כעברייני עוצר, אף שלא ניסו כלל לעבור עבירה זאת. עברינים־כביכול אלה היו מוחזקים זמן רב מכפי הנחוץ, ותנאי־המעצר היו למעשה תנאים של מחנה־עונשין. פעם היו חברי הנהלת הסוכנות מ. שרתוק וא. דובקין בין נעצרי העוצר ואף הם הוחזקו על לא־דבר עשר שעות. ניכר היה, כי החיילים לא זו בלבד שהותרה רצועתם, אלא שניתנה לידם רצועה מתוך הוראות להחמיר ולהחמיר בשימוש בה.

זריז מבין עתונאי חוץ גילה עוד בטבת, כי מתנהלים חילופי דעות בין שלטונות ירושלים ולונדון בדבר חיסול הסוכנות או מאסר חבריה. אך את — את המזימה הזאת לא היה נאה להוציא לפועל בתקופת ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית.

ה

שביתת־הנשק הבלתי־רשמית בתקופת עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית אמריקאית בארץ ישראל, ואחר כך בשוייץ, היתה מובנת, אף על פי שלא היה כל בטחון שאין הדין עם אלה שניבאו מראש, כי המטרה של יוזמי־הועדה היתה השהיה וריוח זמן, וכי אין בדעתם כלל להגשים שום החלטה של הועדה, שתהיה לטובת היהודים, בניגוד לשיטה שכבר התחייבו עליה מנהלי המדיניות הבריטית בפני הערבים. הנהגת התנועה הציונית החליטה שוב לנסות דבר אל דעת הקהל האמריקאית והבריטית בהוכחת צדקתנו, בהכרזה על מציאותנו הממשית ובאזהרה שלא לדחוף אותנו אל תהום היאוש. סביב הועדה נוצרה אוירה של הפוגה מהתנגשויות פיסיות, ומרכז־הכובד עבר אל ההתדיינות המדינית. וכשנודעו מסקנותיה של הועדה הכריזו כל פלגי תנועת ההתנגדות, כי ישקטו כל עוד יתגשם סעיף העליה שבהמלצות־הועדה.

ו.

הויכוח, ההיסטורי הגדול בין ישראל לעמים, שנתקיים בתש״ו בפני ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית, שעבדה בירושלים בימי 8 עד 28 במארס, נשתנה מן הוויכוחים הקודמים, ויכוחי־קיום, שאליהם היו הגויים מאלצים אותנו ללכת בנכר, מן הוויכוחים בוועדות־החקירה הקודמות בארץ־ישראל, וגם מן הוויכוח באותה ועדה בישיבותיה בגולה.

ההבדל היה בהזדקפות הקומה היהודית. הפעם הופיעה בפני הבימה הבין־לאומית – אומה, ולא בלבד עדה, הופיעה הנהגה חוקית של האומה. רושם עדותם של אישים, שבאו כיחידים או כנציגי קבוצות קטנות בישוב, לא סתר אלא חיזק את העובדה הגלויה והקרובה מאוד, שהכלל היהודי אינו בגדר “אזל ערטילאי”. מלבד ציון שברוח ושבמסורת, שבדברי הימים ושבכיסופים, ישנו גרעין – עם השוכן בציון ממש, והוא שליחו של עם־ישראל כולו, והגרעין שפּה והעם שבתפוצות הם אחד, ואין החלק מהם יכול – ואינו רוצה – להתקיים זה־בלי־זה, וארץ־ישראל והגולה יתנו את מאודם ונפשם זה בעד זה. והפעם הושמע ברור באזני הגויים כי חדלנו להיות אך ורק נושא להחלטותיהם ולחסדם. הודענו, כי כל הנוגעים בדבר צריכים להביא במנין את חפץ־הקיום והכרח־הקיום הלאומי שלנו וכי הילחם נילחם על נפשנו.

באמצעות שליחיו הושיט עם ישראל עוד פעם יד־ידידות גם לאנגלים וגם לערבים, יחד עם ההכרזה, שאיננו תולים את תקומתנו בהסכמת מי מהם. פנינו לשלום ולשיתוף עם כל מי שיש לו אינטרסים מוצדקים בארץ־ישראל, אבל הארץ היא לנו, ואת חיינו העצמאיים נבנה בה, למרות כל הפרעה.

– – – הוועדה סבבה על מרכזי ישראל העיקריים בעולם לשמוע את דעתם של החוגים היהודים השונים, אבל ההנהגה היהודית, בתור שכזאת, הופיעה אך בירושלים, מקומה הטבעי והחוקי. במשלחת היהודית הרשמית באו נשיא הסוכנות היהודית, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה; נשיא הוועד הלאומי, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה, שני נשיאי הרבנים, האשכנזי והספרדי, נציגי הסתדרות העובדים העברים הכללית. גם משלחת אגודת־ישראל פתחה את הודעתה בדברים הקובעים את המצב האמתי של היחסים הפנימיים: “באנו להפגין את אחדות העם”.

במרום הביטוי המדיני, בשפר־אמרים וביפי־רוח נעלה חזר נשיא הסוכנות היהודית חיים וייצמן, במשאו בפני הוועדה על טענתנו הלאומית לארץ מולדת העם, לזכות השויון שלנו לעמים אחרים, להכרת אפס כל מוצא וכל אפשרות בשבילנו להמשיך בחיי הפזורים, לזכויותינו לפי הסכמתם של בריטניה ועמי חבר־הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולפי החלק המגיע לנו בנצחון גם לרגל השתתפותנו וגם לרגל קרבנותינו במלחמת העולם השניה. ויושב־ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון ביטא את רגשותיהם ואת דעתם של “יהודים, שאינם יהודים־אמריקאים, יהודים־אנגלים, יהודים־צרפתים וכדומה, אלא שהם יהודים־יהודים”. “כבר עכשיו הננו בין היהודים החפשים ביותר בעולם”, הכריז, “למרות המשטר השרירותי הבריטי, השורר בארץ, למרות שהננו משוללים כאן שויון משפטי כאזרחי הארץ, באשר הספר־הלבן מפלה אותנו לרע ומקיים חוקי־גזע נגדנו. הננו חפשים כאן, כי החירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו, ואנו בני חורין והננו בונים כאן את חרות ישראל. הננו סומכים על עצמנו, בונים בעצמנו. הישוב היהודי פה מהווה למעשה מדינה יהודית בבנינה”.

ובכן, לא הכחשה ולא התנצלות על קיום “מדינה בתוך מדינה”, אלא הודעה כי כך אנו בונים וכך אנו זכאים ומחויבים לבנות, כי “לא נהיה כאן יהודי חסות”.

בפעם הראשונה נמסרה מעל בימה בינלאומית, שבה דנו על ארץ־ישראל ועל העם היהודי, הודעה יהודית מפורשת, לא כמליצה, אלא כביטוי לעובדה מדינית־מעשית, כי הילחם נילחם בעד עצמאותנו: “איננו מוכנים לותר על עצמאותנו, גם אם נצטרך לשלם מחיר יקר… בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפים יהודים אשר ימסרו את נפשם – אם יהיה הכרח בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית”. ושוב ניתנה בשם עם ישראל הצהרה וקריאה רשמית אל הערבים: “הסכסוך אשר בינינו טראגי מאד, באשר במובן ידוע הוא סכסוך משפחתי אולם הוא לא יתמיד ולא יאריךְ ימים – – – ההיסטוריה גזרה, שנשוב לארצנו ונקים בה מחדש את מדינתנו היהודית. והמדינה היהודית תקום. רבים מכם יודעים זאת לא פחות מאתנו. ואני אומר לכם בשם העם היהודי: אם כי עודכם מתנגדים לנו, דעו כי אין בעולם ידיד נאמן יותר ומועיל יותר מהעם היהודי. כל מה שנתקרב יותר, ובמוקדם יותר, תגדל הברכה גם לכם וגם לנו… אנו בטוחים שעם תקומת המדינה היהודית מצד אחד והאחדות הערבית מצד שני – נוכל ונצטרך לעבוד שכם אחד מתוך עזרה הדדית וברית־אמת של שוים ואחים”.

ועוד הודעה אחת הודיע בן־גוריון, והיא לבריטניה: אנו מוכנים להגן בעצמנו על עצמנו בפני התנפלויות חוץ. הצבא הבריטי, הנמצא בארץ, חונה בה לא למעננו. ואף השיב בשלילה לשאלה, אם הוא דורש בזה להוציא את הצבא הבריטי מן הארץ.

הנאמרו הדברים מתוך אשליה? ההיו אשליות בהופעתה של ההנהגה היהודית בפני הוועידה? בן־גוריון לא העלים מחברי הוועדה, עוד בפתח דבריו, את ספקותנו בענין כוונותיהם של ממני הוועדה. בפירוש הקדים וציין את הדעה הרווחת, שבריטניה תקבע את מדיניותה לא לפי מסקנות הוועדה, אלא לפי חישובי תכסיסיה. הוא מנה את כל הנימוקים שהיו בעד החרמת הוועדה, ואולם – “ראינו חובה מוסרית לעצמנו לעזור בכל יכלתנו בגילוי האמת והצדק”.

אף לא היה מקום לתקוות שיבוא מענה ערבי רך, משלים. ואמנם, הלאו הערבי המוחלט נשמע גם בפני ועדה זו בלי כל שינוי מנתינתו הקבועה והעומדת וחוזרת: אף לא עולה אחד. אף לא חולה, אף לא זקן ולא ילד. אדרבה 30 אחוז של היהודים ודאי שיצאו מן הארץ, כאשר ייוכחו שלא תהיה כאן מדינת־יהודים. השאר ייכנעו, וזו הדרך לפתרון. והדובר הראשי בשם הערבים, ג׳מאל חוסייני, ביקש שיותן לערבים לפתור את בעית הארץ בחרב. העלילות הישנות מצד הערבים, שכבר הובררו לא אחת ונמצאו כוזבות, חזרו והועלו עתה, בפני ועדה זו, לרבות “המזימה הציונית לכבוש את מסגד עומר”. ראשי הדוברים הערביים שוב טענו, כמו בפני ועדות־חקירה קודמות, כי העליה היהודית הביאה נזק חמרי לאוכלוסיה הערבית. דובר רפואי טען, כי היהודים הביאו על הארץ מחלות. דובר הפועלים – כי בארץ שורר חוסר עבודה עצום. הדוברים הדתיים איימו בשפיכות־דמים בעזרת מאות מיליונים מוסלמים שבעולם.

ובעוד שהצד היהודי הופיעו בו בפני הוועדה גם עדים, החולקים על העמידה הכללית שנקבעה בידי ההנהגה, וגם הוגשו בידי היהודים הצעות בתזכירים שכללו פתרונות אחרים מאשר בתביעה היהודית הרשמית, – לא קרה דבר כזה בצד הערבי. הופעותיהם והצעותיהם של קבוצות מגנס, מ. יפה, השומר־הצעיר, הקומוניסטים היהודים – נשארו בלי שמץ־הקבלה של הצטרפות ערבית, לא בארץ־ישראל, לא במדינות הערביות ולא במדינות הים, שגם בהן הופיעו דוברים ערבים. כעמדתם של הערבים היתה גם עמדתם של האנגלים תומכי הערבים, שהעידו באנגליה. – – – חומר רב שהיה מכוון נגד הציונות, הוגש לחברי הוועדה על־ידי מומחי הממשלה הבריטית והארצישראלית.

– – – לוויכוח בפני הוועדה תרמה גם “תנועת המרי העברי”, על ידי תזכיר, שבו סתרה את ההגזמות שבאיומים הערבים על שליחת כוחות־צבא מן המדינות השכנות לארץ־ישראל למלחמה ביהודים. תנועת המרי ערערה על הגדרת פעולות ההתנגדות היסודית בשם טרור: “אם יש טרור בארץ הזאת, הרי זה טרור של השלטונות. אם נגד סירה רעועה, המסיעה מאות אחדות של פליטים, שולח השלטון הבריטי אוירוני סיור ואניות־משחית, אם הוא מפעיל נגדה תחנות ראַדאַר משוכללות, אם הוא מקים תחנות־משטרה מיוחדות על חוף־הים, אם הוא משתמש בצבא מוטס ובמשטרה ממונעת לגילוי המעפילים שירדו בהסתר על החוף – הרי זה טרור נגדנו וכאשר אנחנו פוגעים בכל אלה, איננו אלא מתגוננים”. והזהר הזהירה תנועת המרי במפורש: "נגדנו לא יוגשם שום פתרון. לכך יש לנו די כוח. כתוצאה מהתנגדותנו תיווצר בארץ הזאת בעיה חדשה, בעית אנגליה, בעית הבטחון הבריטי בארץ־ישראל, ואת הבעיה הזאת אפשר יהיה לפתור אך ורק על ידי פתרון ציוני. היהודים הם עם; ארץ־ישראל שייכת לעם היהודי. העליה היהודית תימשך. המדינה העברית קום תקום. מוטב שתקום בעזרתכם, מאשר נגדכם״. – אלה היו דברי הסיום של התזכיר ואין ספק שהתנועה ביטאה בזה את רגשותיו ואת עמדתו של הרוב המכריע של הנוער היהודי. יסוד זה, נוסף להתדיינות על זכות קיומנו בפני האוחזים ביד – בפעם הראשונה על במה בינלאומית בירושלים בתש״ו.

ז.

גם אלה, שהתנגדו בראשונה להליכה אל ועדת־החקירה, שינו את יחסם לענין, משהחלו ישיבותיה בירושלים. מבלי לבטל את השיקולים בדבר תכסיסיה וכוונותיה של הממשלה הבריטית במינויה, נתבררה החשיבות אשר לחוות־דעת מפי ועדת אישים אנגלים ואמריקאים. דוקא בינוניותם של רוב חברי הוועדה, דוקא חוסר הכנתם בבעיות ארץ־ישראל שיותה ערך וענין לרושם שיתרשמו הם מן המצב ולהצעות שיציעו הם. השקט היחסי בתקופת עבודתם בארץ נמשך גם בכל תקופת הסיכום והסיום של עבודתם בלוזאן שבשויץ.

אולם פתאום נפל דבר, שהישוב לא יכול היה להחשות עליו. הוא נאלץ להגיב, ואמצעי התגובה היו מצומצמים מאוד. נחוץ היה ביטוי מיוחד במינו, שלא תהא בו מעשה־אלימות ושבכל־זאת יהיה בו כדי לזעזע את לבות ההמונים היהודים ולהזהיר גם את השלטונות הבריטיים. שכן בימים הראשונים של חודש ניסן נודע, כי מלחמת הממשלה הבריטית בהעפלה, שהתפשטה גם באירופה, הביאה לידי מאסר אלף מעפילים, משרידי המחנות, כשהם כבר ירדו בספינות בנמל לה־ספאֶציה באיטליה המערבית. המעפילים לא נכנעו לגזירה הבריטית לצאת מן האניות אל מחנה־מעצר והכריזו שביתת רעב.

רוחו הנסערת של הישוב נתנה לו ההנהגה ביטוי בתענית־ציבור ליום אחד, י״ג ניסן ובהצטרפותם של חמשה־עשר נבחרי הישוב אל שביתת־הרעב של המעפילים מעבר לים, עד שתינתן להם הרשות לעלות לארץ. הצטרפות זו באה לסמל את קבלת הגורל המשותף עם האחים השרידים הזקוקים להצלה. הנבחרים צמו במשרדי הוועד הלאומי ושמה הוכנסו בשבילם גם מטות, שיוכלו להישאר במקום כולם יחד.

מאה־ואחת שעות הצום של הנבחרים, ובכללן ליל הסדר של הפסח ושעות תפילות החג בבתי־הכנסת, עד שנתאשרה הידיעה, כי מעפילי לה־ספאֶציה יורשו לעלות לארץ, היו שעות עליה ליהודי ירושלים, לישוב ולכל קיבוץ יהודי, אשר דבר מחזה־התוגה הגיע אליו. מן ההיקף היהודי הגדול החלו מתמשכים מקרוב ומרחוק חוטים רוטטים סולידריות יהודית, ההולכת וגאה ונסערת, ומגיעים אל משרדי הוועד הלאומי, שבהם שכבו או התהלכו הנבחרים הצמים. סדר הפסח של הנבחרים נעשה אגדה מסעירת־נפש בעצם חגו כשנאותו הצמים לשידוליהם של הרבנים הראשיים לטעום כזית מצה וכוס תה, זכר לסדר ולסעודה, שלא להשבית את החג בבתי ישראל. אישים וחוגים והמונים התחילו עולים אל הבית שמתרחש בו קרן באור העקידה. מתפללי בתי כנסת התחילו עוברים במקום, לפני לכתם הביתה, וכאילו היה בביקור זה משום השלמה לתפילה. ביום החג הועברו תפילות־בציבור מבתי כנסת אל חצר הבית, שלבש צורת מקום קדוש ואוירתו נתמלאה דמעות ושירה כאחד. היה הכרח להגביל את חופש הביקור אצל הצמים, מפני גודל הזרם של הבאים לברכם ולדרוש בשלומם. הנוער בא בתהלוכות. האוירה בירושלים הלכה ונתחשמלה מחרדה לשלום הצמים ומסערת־נפש פנימית לגורל הענין שעליו הם מתענים. למרות שביתת עובדי־הדואר, שעיכבה את תנועת הטלגרמות, עברו ידיעות גם אל התפוצות, וחזרו ובאו הדים משם, שסיפרו על התפשטות מצב־הנפש השורר כאן, במרכז – גם שם, בהיקפים המרוחקים.

כעבור הצום, הורגש ברבים, כמה נתחזק המגע הנפשי הטבעי של ההנהגה עם שולחיה, הורגש כי לא לשוא יהיה כל מאמץ של ההנהגה להדריך את העם לתגובות של התגוננות והתנגדות. מאידך היה ברור, כי המערכה הפסיבית מנעה אסונות שהיו עלולים לבוא בעקבות תגובות פעילות.

תחת המהלומה החדשה, שירדה על ראשנו מידי הממשלה הבריטית בהודעתה שלא תגשים את המלצתה של ועדת החקירה להעלות את הנידחים היהודים ממחנותיהם (המלצה מאת־האלף) רגזה ארץ־ישראל תחתיה. הנה נתאמתו הנבואות השחורות בדבר כוונותיה של הממשלה הבריטית במנותה את הוועדה. לשוא עבר החורף על השרידים במחנות. לשוא חיכו. הם נשארים כלואים גם עתה. התקוה נגזלה מהם גם לעתיד. התרמית האכזרית כלולה, בעצם, גם בהתעללות. הן נאמר בכתב־המינוי של הוועדה, כי עליה למהר ולהגיש עוד במחצית תקופת סמכותה דין וחשבון והצעות ארעיות על מצב הפליטים, כי הענין אינו סובל דיחוי אפילו כמלוא המועד המלא לעבודתה של הוועדה.

אז החמיר הפרץ הנפשי בין הישוב לממשלה. נשטף כל שמץ אמון בדבריה של הממשלה הבריטית על רצונה בפתרון נאות ועל צעדים שונים של ועדות ושל חקירות נוספות. האוירה הוכשרה על ידי הממשלה בעצמה לגילויי התנגדות וטרור, לאהדה למבצעיהם ולהזדהות אתם.

ח.

בית־הדין הצבאי בירושלים קלט במשך השנה את הדי הקרבות במקומות שונים בארץ, והדים אלה החזירו בנות קול בבירה ובכל הישוב. נאומי הנאשמים בהפרת תקנות החירום הקטלניות, במעשי התנגדות וטרור נתפרסמו בעתונים וגם בעלונים מיוחדים, שהופצו על ידי חבריהם של הנדונים. בנאומים אלה זעק את זעקתו הנוער העברי שהתיאש ממשא־ומתן, מדרך בנייה שקטה, מתקוה להתפשרות עם אנגליה. אימת פסקי־הדין הקשים אך הגבירה את נכונות־הקרבן. הדברים הוקדשו לא לגורלם האישי של אומריהם, אלא לפורקן הזעם בדרך מחאה, לשילהוב חברים וחברות שיצאו בעקבותיהם. ואמנם הפכו ישיבות בתי הדין על ידי כך לגיא הפגנות, מהן מתונות ביחס ומהן סואנות ומסעירות.

חמשת חברי בית־הערבה שנאשמו בהחזקת נשק, הצהירו בבית־הדין בירושלים: “שום חוק לא יוכל למנוע יהודים מהגנה על חייהם ועניניהם וכבודם”. נאשמי ליל וינגייט הכריזו כי חובתם המוסרית והלאומית היא לסייע למעפילים יהודים לעלות, וכי זהו החוק המחייב אותם, ולא גזירות הספר הלבן, שאיננו כשלעצמו אלא הפרת חוק. חברי קבוצות החלו מכריזים כי אינם מכירים בסמכות בתי־הדין כל עיקר, כי על כן חיילים עברים לוחמים הם, והנם דורשים יחס אליהם כמו לשבויי מלחמה. זכותם היא להילחם לגירוש הכוחות הזרים, האנגלים, מן הארץ, ואין האויב יכול לשפוט אותם. כמעט שהגיעו הדברים באולם כית־הדין לידי התנגשות של החיילים השומרים עם הנאשמים.

סיבוכי משפט אחד גרמו לתוצאות חמורות מאוד. שני חברים של אצ"ל נדונו למות על יריות בחיילים ועל שוד נשק ממחנה הצבא של צריפין, והנה החליטו חבריהם של הנדונים לתפוס בני תערובות מן הצבא הבריטי, כדי להשיג ביטול לפסק־דין המות. באמצע היום נחטפו בתל־אביב, מקלוב הקצינים שבמלון “הירקון” חמשה קצינים. בירושלים נעשה נסיון לחטוף באמצע היום בקירבת קלוב הקצינים ברחוב המלך ג׳ורג׳ שני קצינים. הללו התנגדו ואחד מהם נפצע ביריות מידי המתנקשים. נסיון שני הצליח יותר. נחטף מיור אנגלי ממונה על הבטחון במטה הראשי. אולם הנחטף הצליח להיחלץ ממקום־מעצרו ולברוח. ואז נתגלה, כי הוחזק בשכונה יהודית בתחומי־העיר, היא שכונת הבוכרים. הבניין השומם, שבו היה עצור, נמצא ליד רחוב ראשי, שבו ישנה גם תעבורה צבאית לא מעטה.

המוסדות הרשמיים של הישוב, ובראשם הנהלת הסוכנות, שעמדו אז בהשתדלות בפני שלטונות ירושלים ולונדון, שיחליפו את פסק־דין המות בדין עונש אחר, גינו את החטיפות, כשם שגינו קודם את מקרי הרציחות כפסולות בפעולות ההתנגדות. דובר הנהלת הסוכנות שלח מעל בימת מסיבת עתונאים בירושלים קריאה לחוטפים, שימהרו לשחרר את הקצינים הנחטפים ואמר, כי השחרור הזה דרוש גם בשביל המטרה, שלמענה נעשתה החטיפה. אך הישוב ומוסדותיו המייצגים הזדהו בגלוי עם הקרבנות של פעולות מרי והתנגדות, שהיו מכוונות להפגין את מחאת העם נגד המדיניות האנטי־ציונית. וכשהמעשים היו ערוכים לא כהתנקשות בחייהם של חיילים או שוטרים בריטיים. הזדהות זו הופגנה מדי פעם בפעם, אף שהאנגלים מנו גם מעשים כאלה בגדר טרור.

בהלויה המונית אדירה, רבת־רושם, שנערכה בירושלים ליחיעם ויץ, (תלמיד האוניברסיטה, בן לאחד מנהלי הקרן־הקיימת), מבין חללי פיצוץ הגשרים המחברים את הארץ עם הארצות השכנות השתתפו גם חברי הנהלת הסוכנות, בין שאר נכבדי הקהילה, ראשי המוסדות, הנוער, התלמידים, ההסתדרויות. היה בזה משום הפגנת הצטרפות מלאה לפעולה הנועזת, ששיתקה לזמן־מה את התחבורה בכבישים וברכבות עם הארצות הסמוכות ושהכריזה על הסכנה לשלטון הארץ מן הפרץ שבינו לבין הישוב העברי. ההלויה דמתה מצד מלוא־ההשתתפות של האוכלוסיה העברית במקום להלויה שנערכה בתל־אביב לחללי ההתקפה על מכוניות המשטרה הניידת ושל קרבן ליל וינגייט. השלטונות ראו את פיצוץ הגשרים כמעשה טרור והסיקו, כי הגיעה השעה להכות בסוכנות היהודית בתורת אחראית לתנועת ההתנגדות.

ט.

לא עברו ימים מרובים והשלטון הבריטי התקיף את הישוב בפעולה משטרתית־הצבאית “אגתה” (לפי השיטה של כינוי מיוחד לכל משימה צבאית), וירושלים נטלה קבין רבים בלחץ ובכאב שבאו לישוב מהתקפה זו. כאן החלה הפעולה וכאן נמשכה יותר מאשר בכל מקום.

עם שחר שבת 29 ביוני נכבש על ידי חטיבת צבא חזקה בית המוסדות הלאומיים בירושלים, בשביל חיפושים שנמשכו 16 יום. הבית היה מוקף כוח משורין כבד, שהתרכז ברחובות הסמוכים והחזיק עוצר בכל הסביבה. חטיבות אחרות פרצו אל בתיהם של רוב חברי הנהלת הסוכנות כדי לאסרם, ומהם מצאו בביתו ואסרו את הרב י. ל. פישמן, ממלא מקום יושב־ראש הנהלת הסוכנות, בהיעדרו של היושב־ראש ד. בן־גוריון, שנמצא אז בדרך מלונדון לארצות־הברית. לאחר שיחות לא בלתי־ידידותיות עם אחד מראשי משרד המושבות. פקודת המאסר הוצאה גם כנגדו. חברים אחרים של ההנהלה, וכן יושב־ראש הנהלת הוועד הלאומי נאסרו אותה שעה מחוץ לירושלים.

בבת אחת החלו “ניפויי” אנשים וחיפושי נשק גדולים בקיבוצים רבים (מאלה נודעה ביותר פרשת יגור) ובתוכם בקיבוץ רמת־רחל בירושלים, שגם בו נאסרו רוב הגברים שנמצאו במקום, כמו בקיבוצים אחרים.

כמהתלה תפלה ומעליבה כאחד קיבל הישוב אז את הודעתו של הנציב העליון אותו בוקר בשעה 7, כי הפעולה אינה מכוונת אלא למיעוט שבקרב העדה היהודית, מיעוט המעורב בטרור, וכי כל איש יהודי מתבקש להמשיך בשקט במשלח־ידו בחסות־הגנתה של הממשלה. בשעה 9.30 בבוקר סיפר המזכיר הראשי של הממשלה במסיבת עתונאי הארץ והחוץ על המצב ומדבריו ומדברי הדובר הצבאי נתקבל הרושם, כי הפקידים מרוצים מדרכו החדשה של השלטון. הפעולה מתקדמת לפי התכנית, הודיע המזכיר הראשי. הוא לא ידע, או העלים מדעת, את דבר ההתנגדות הפסיבית כמעט בכל הקיבוצים וכן את רציחתם של שלושת החברים בתל־יוסף ועין־חרוד שלא היה להם כל נשק ביד. מרוח השיחה ניכר היה, שגם בצבא וגם בפקידות הגבוהה האזרחית מאמינים שנמצאה השיטה הנכונה לשתק את תנועת ההתנגדות, ואולי גם לעקרה מן השורש.

יחד עם הפעולה הצבאית באו גם צעדים דיפלומטיים. המזכיר הראשי של הממשלה הציע בו ביום לנשיא הנהלת הסוכנות, ד״ר ח. וייצמן, להרכיב בראש הסוכנות הנהלה אחרת, “מתונה יותר”, וקרא בשם מועמדים הרצויים לממשלה. עד מהרה נוכחו השלטונות, כי לכבוש את רוח הישוב והתנועה הציונית לא יעלה בידם, אם גם הביאו בקרב חלקים שלהם מבוכת־מה מעצמת ההתקפה.

תפיסת בית הנהלת הסוכנות וסביבתו יחד עם נחשול המאסרים מקיבוצים שונים, שגרף אלפים ועם גילוי כמויות נשק של ההגנה בקיבוץ יגור והחרמתו, הדהימו בראשונה את הישוב, שהנהגתו נגזלה ממנו פתאום. וככל שנדחה המענה הראוי לממשלה, מפני שקשה היה לראשי הציבור להחליט ולבור, מהי הדרך הראויה בשעה זו, כן נדכא יותר רוחם של רבים למראה ההשתלטות של הצבא והמשטרה. דומה היה ליהודי ברחוב, כאילו שיתק הצר את מוחו ולבו של הציבור שסמלם היה בית הסוכנות. מראה רכב־השריון הצבאי הזר סביב הבית הזה ותנועת החיילים מסביב היה כפצע בגופה של הבירה העברית וכרחש רמשים בדם ובמוגלה השותתים ממנו.

י.

והתגבר המאבק על דעת הקהל בעולם. וירושלים – הזירה להתאבקות זו. הממשלה ניצלה את האמון בניטרליות של לשכת־המודיעין שלה ושל קציני־הקשרים הציבוריים של הצבא והפכה את עבודתם של אלה לתעמולה בריטית משוחדת. סופרי העתונים האנגלים, בעלי תפוצת המיליונים, עם כל רדיפת הסנסציות שלהם נמצאו תמיד ברובם המכריע מלוכדים סביב הדוברים הממשלתיים והאירו בעתוניהם את המאורעות באור נוח לשלטונות וברוח גינוי ליהודים. מחלקת ההסברה של הסוכנות אזרה חיל דוקא בימי המבוכה הכללית, עמדה יפה בשער ועשתה הכל, כדי לפנות אל דעת הקהל הפרוגרסיבית, אולם רוב העתונאים האנגלים הפכו אז את עטם לתוספת נשק – על שאר אמצעי המלחמה הממשיים – של השלטונות בסגנון משרדי “המלחמה הפסיכולוגית” במלחמת העולם. מטה־הצבא יכול היה בלב בטוח להזמין עתונאים לראות בפעולות שונות מתוך בטחון גמור, כי בכל מעשה ייראה תמיד “ההכרח מטעמי בטחון”, “הצורך לגלות את הטרוריסטים ואת נשקם”, “הקיצוניות של הציונים”, “ניצול הטרגדיה של הנידחים למטרות מדיניות בצורות לא־הוגנות”, ה“גזמות בתעמולת־הזועה היהודית נגד ה’טומי׳ הבריטי התמים וההגון, שאינו אלא קרבן לטרוריסטים ולהשמצה פושעת”. – – – בכלל שרתו רוב העתונאים האנגלים את ממשלתם במאמצים להסחת הדעת מן השאלה העיקרית הנתונה במחלוקת בארץ־ישראל, היא שאלת זכויות העם היהודי; ממאבקו של הישוב נגד הכוח השלטוני־הצבאי הבריטי לקיום המשטר של הספר הלבן – אל חיפוש חטאים בהתנהגותם של הישוב ושל התנועה הציונית. מלחמת־היאוש של הטרור הוצגה כשורת מעשי־פשע של סתם ערפּדים שואפי־דמים. העזרה לנידחים היהודים להגיע לחוף־מולדתם הוצגה כמעשה פשע של פוליטיקנים ציונים קיצוניים המפתים נידחים אומללים לנסוע לארץ־ישראל באניות רעועות, חסרות בטחון וציוד, ובלי אוכל ומשקה מספיקים. את מסעי־הגבורה הטהורה של מעפילים יהודים, המצליחים להיחלץ, בעזרת אחים, ממחנות ההסגר באירופה, אל חוף־מולדתם, גינו עתונאים אלה – מתוך רצון להגן על מעשי־הנבלה של שלטונותיהם – כ“סחר עבדים”, שחצי הבריטי לוחם בו כפי מסורתו הגדולה. וכה הפכה ירושלים בתש״ו למרכז־תעמולה פוליטיקני־חילוני, נגד היהודים, כאשר לא היתה מעולם.

יא.

כמה מעשים מכשילים של הארגונים הפורשים סייעו למנגנון תעמולה זה, והעיקר – ניפוץ משרדי־הממשלה במלון המלך דוד בצהרי יום 22 ביולי בנסיבות קטלניות לכל העובדים בהם. התעמולה הממשלתית השתיקה לגמרי את טענתם של עושי־המעשה, כי שלחו אזהרות על ההתפוצצות הקרובה להתחולל. למעשה היו אזהרות כאלה, אולם רק כ־15– 18 רגעים עברו בין האזהרות להתפוצצות, ומועד כזה היה, כפי הנראה, קצר מדי בשביל הפקידים האחראים הגבוהים, שיעמדו על חומר הרגע ועל ערך האזהרה ועל חובתם האנושית הראשונה לסלק כל מחשבת פראסטיג׳ה ולהיחפז קודם כל להצלת הנמצאים במשרדים, על ידי פינויים.

האסון הגדול הזה, שניספו בו 91 איש ואשה, יהודים, אנגלים וערבים, בעצם היום, באמצע עבודתם, רובם המכריע במחלקות אזרחיות של הממשלה ובתפקידים רחוקים מהמדיניות, הפך את ההתנקשות במשרדים הראשיים של הממשלה (ואצלם חלק ממשרדי מטה־הצבא) למעשה־זוועה שזיעזע גם את הישוב. ואילו את דעת־הקהל הלא־יהודית בעולם הרחב כמעט שהרעיל לגמרי נגד תנועת ההתנגדות היהודית בארץ. על התעמולה הבריטית הקל הדבר להשכיח לזמן רב את מעשי הפשע של השלטונות ולעסוק אך בהשחרת פני הציונות בלבד. אויבים שמחו: “תחת מפולת מלון המלך דוד קבורים עכשיו מאת־אלף הסרטיפיקטים”, או “קבורה המדינה היהודית”.

כפצע פתוח שיווע ימים רבים הבית היהודי המהודר הזה, שהשלטונות איוו חלק ממנו למטה ראשי להם, כשהוא, המטה הראשי, פרוץ ופעור עתה על כל קומותיו, כשמתחת לעייו עוד נאנקים אנשים ונשים פצועים ומעוכים, כשחלקי גופות אדם נראים מתחת קורות בטון כבדות, ואין עובדי ההצלה יכולים לגשת אליהם להוציאם. כמה ימים נשכח הכל בארץ, והעינים הופנו אל הבית הזה בירושלים, שבו עבדו יום ולילה חיילים, כדי להוציא את הגויות ואחר־כך גם לפנות את המפולת ולהשעין את החלקים המזועזעים שלא יוסיפו להתמוטט.

והישוב התאבל על חלליו המרובים הוא בתוך המפולת, מלבד אשר כאב על אסון ההפקרות של “איש הישר בעיניו יעשה”, הפקרות שתוצאות ההרס הכרוכות בה נזקפות על חשבון הכלל העברי, ונמצא שגם שכרן של כוונות טובות יוצא בהפסדה של פריקת עול הציבור עד לשמצה. המתיחות בין הישוב לשלטונות ולצבא החמירה עוד יותר. נוסף על כך נתעוררה סכנת סכסוכי־דמים עם הערבים, לרגל ההסתה בקרבם נגד היהודים בשל החללים הערבים הרבים שנפלו בהתפוצצות משרדי המזכירות הראשית.

עוד לא התאושש הישוב מתדהמת ההתקפה הבריטית של 29 ביוני ועדיין לא נתן את תשובתו הראויה להתקפה זו, והנה בא מעשה הפורשים ב־22 ביולי, ואתו תוספת מבוכה וחרדה שהפריעה שוב לישוב להגיב תגובה נאותה לשבת השחור. השלטונות הגיבו בשצף־קצף. אז נתפרסם החוזר האנטישמי הידוע אל הקצינים מאת הגנרל ברקר. על ירושלים העברית הוטל שוב עוצר קשה, יחד עם גזירות אי־התידדות. אף כי את המתנקשים הם הולכים לחפש, אמרו השלטונות, דוקא בתל־אביב, ובזה הצדיקו את העוצר הגדול בעזרת עשרים־אלף איש צבא על העיר העברית. העוצר בירושלים שוב היה מלווה מעשי התעללות, מעצר מאות מדי ערב, נזקים ועלבונות.

ברוח הנקמה בכלל היהודי כסתם יהודים בא אז המשך הנישולים של בתי־העסק היהודים מהמרכז המסחרי ברחוב יפו, שהתחלתם נעשתה עוד בסתו הקודם, אחרי ניפוץ חלק מבית הבולשת – – –

---

מאה שעה ושעה

מאת

יצחק בן־דור

רק שנה עברה, והמאורע כאילו כבר הפליג לשטחי האגדה. בפרוס פסח אשתקד, פסח תש״ו, נפל הדבר בירושלים, והעולם היהודי כולו נתלהט מזרמי־חיים וכוח, שיצאו ונתפשטו מתוך המרכז. מעפילי “דוב הוז” הם עתה בינינו; בריאים ושלמים כל שליחי הציבור שהתנדבו וצמוּ אז יחד עם המעפילים עד שנבקע בפניהם הים, עד שבטלה הגזירה שנגזרה על מעפילי “לה־ספּאֶציה” מלהיכנס לארץ, לפני “פתרון שאלת העליה בכללה”. ודוקא הסוף הטוב עשוי להשכיח את הדף הקטן היקר הזה מלוח ימינו הטרופים. ולפיכך מצוה עלינו להפוך בענין עוד ועוד וללמוד ממנו לקח.

מדוע כה המה לב הישוב בפסח תש״ו אל הנהגתו בירושלים? מה ליכד את העם מקצה אל קצה סביב בית־המוסדות הלאומיים? מה הצעיד אז אל בית הוועד הלאומי תהלוכות־נוער בסך ובפיקוד, מתפללי־בתי־כנסיות עטופי־טליתות, סידוריהם בידיהם ופסוקי־זמרה ותחינה בפיהם; רבנים אשכנזים בשטריימלים, בוכרים בכתנות־פסים, פרסים ובגדאדים בכובעי הפרוה, אגודות פועלים ומנהיגיהם כשהחלטותיהם המנוסחות בידם; נשים נושאות צרורות־פרחים ומתנות; ראשי־חוגי־ציבור ואיגודי־עולים שונים? מדוע נעשתה מאליה חצר המוסדות הלאומיים ביום א׳ של פסח מקום תפילה בציבור של מנינים מתחלפים, ו“קדיש” ו“התקוה” ו“מי שבירך” ו“אחינו הנתונים בצרה ובשביה” עלו ממקום חילוני זה שהלך הלוך והתקדש.

על כי נחלצו ראשי־העם למלחמה על צפור־נפשו, למלחמת־העליה. למלחמה ממש, בסיכון־החיים, בסיגוף־הגוף, בהזדהות ברורה עם גורלם של אלה, שהננו אומרים, כי לא ניתן דמי לנו עד אשר נביאם.

נאמן לב־העם ומבחין. עייפה נפשו לכניעה, מלווה דיבורים על אי־כניעה. והוא רוצה בהתנגדות לחניקה־מן־החוץ, ואינו יודע, מהי הדרך שיבור לו להתנגד. ויהי אך ראה ההמון, כי אמנם נושאת ההנהגה בחליו ובמכאובו, ותבוא הרוח, ויהי האמון שופע, מוכן לכל מתת.

בלה־ספּאֶציה שבאיטליה צמים אלף יהודים, שובתים שביתת־רעב על זכותם לעליה, והם סמל למאות האלפים, המפרכסים כמוהם בכבליהם במחנות־הריכוז למען שיחרור ויציאת־אירופה. ואצלנו צמים חמשה־עשר נבחרי־הישוב, לאות כי לא על גורל־פרט מתענים אחים בגולה, כי אם על נחלת־עם. זהו “הסדר” של השעה, סדר־של־סיגוף, סדר־של־אחריות לכלל, סדר־מסירת־נפש. ובסדר הזה קשור העם למפלגותיו –כשהשומר הצעיר כראַויזיוניסטים, כ“איחוד” כ“תנועה לאחדות העבודה”, כנשים כגברים, כספרדים כאשכנזים, כקיבוץ כעיר, כתל־אביב כירושלים, כל המיעוטים סביב זרם־הרוב של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ויחד עמו. הרבנים מסכימים וגם מעודדים. רופאים מפקחים, אחיות־רחמניות־סדרניות, מתנדבים, מארגנים שירותים. וגם מלאך רע שבישוב עונה אמן. כרוזים של החשוכים כנגד תענית ציבור ערב פסח אינם מעלים כל הד. צעיריהם באים ומושיטים יד, מתאפקים בקושי מהצטרף בגלוי.

הימים ימי ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית. הוועדה יושבת בלוזאן שבשוייץ ומסכמת את עבודתה. מצפים לתוצאה. היינו בטוחים, כי הצלחנו להבהיר לעיני הגויים את מצבנו ואת דרישותינו. העתונים באמריקה ובאנגליה ניבאים טובות. הרולד לאסקי בטוח לגמרי, כי עלית מאת־האלף היא ודאית. אבל הירידה לחיי־חיינו נמשכת. הזרוע הארוכה של באֶוין עובדת גם באיטליה. אין די בהסגר על החוף הארצישראלי, אין די בבילוש אוירונים וראדאר. גם בתחומי איטליה צריך לחבל בעליה היהודית.

ביום ג׳ ח׳ ניסן, נודע בארץ־ישראל מתוך העתונים על מאורע לה־ספּאֶציה. כל קורא נזדעזע מעצם העובדה, שהמלחמה בעליה היהודית הועברה צל־ידי האנגלים לחופי־אירופה. אך עוד יותר הוחרד הישוב למחרת, כאשר פירסמו העתונים את דבר שביתת־הרעב של המעפילים. מיד הורגש, שאין אפשרות להמשיך בחיי־יום־יום, בעוד אי־שם מעבר לים נלחמים יהודים מלחמת־רעב ומוסרים את חייהם על זכות־עליתם הם, על זכות היהודי בכלל לעלות למולדת.

“לא ניתן דמי לעצמנו, לא ניתן דמי לעם” הכריזה הנהלת הוועד־הלאומי, ביום ד׳, ט' ניסן. הכריזה וחיפשה דרכי ביטוי והגשמה להחלטה זו. השעה דוחקת ויש להציל את הצמים בלה־ספּאֶציה. יש להעמיד את ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית בלוזאן על המצב. העולם צריך לראות את עמידתנו האמיתית בענין־העליה. הננו מחוייבים להילחם, ואסור לנו להתפרץ במעשה־חורבן קשה. סערת־העם מבקשת מוצא וביטוי, ויש למהר בטרם תתחולל הסערה לזעם פורץ והורס. ואכן, ביום ה׳, י׳ בניסן, החליטה מליאת הוועד הלאומי על “צום הנבחרים” מצהרי מחרת היום, י״א בניסן. הוועד הלאומי והרבנים הראשיים קבעו תענית ציבור של יום אחד לכל הישוב ביום א׳, י״ג בניסן.

כתענית־הציבור של יום א׳ לא היה בארץ־ישראל זה עשרות בשנים. הישוב נאחז בקרבן־מעט זה של רעב־יום כאל ביטוי־מה לנכונותו ליסורים גדולים יותר. בציבור כבר ידעו, כי במשרדי הוועד הלאומי יושבים הנבחרים בתענית משעה שתים־עשרה של יום ו׳, וכבר עברו עליהם ברעב יומיים והשבת בכללם. כבר נודע, כי עשרות התנדבו לצום־הנבחרים, וכי הוועד הלאומי נאלץ להשיב ריקם פּני רבים. ביקשו, שהרכב הצמים ישקף חוגים ושכבות בישוב. הבאים נבדקו על־ידי רופאים מומחים, אם יוכלו להחזיק מעמד. וכבר נפסלו כמה חברים של הנהלת הוועד הלאומי, וכן שליחים של חוגים שונים.

ובספּאֶציה כבר נפסק הצום, הפסקה לזמן, עד יום י״ח ניסן. המעפילים נאותו לשידוליו של הארולד לאסקי. הוא קיבל עליו להביא את ענינם ישר אל מיניסטר החוץ הבריטי, באֶוין. הוא מבקש זמן עד 19 באפריל.

שבעים־וחמש שעות נמשך צום האלף (רק ילדים ומאה נשים הרות היו פטורים). בלילה, לפני שהחל צום־הנבחרים בירושלים, חזרו המעפילים לאכול. ולא ידעו בירושלים על ההפסקה בלה־ספּאֶציה, ושם לא ידעו למחרת על התחלת הצום בירושלים. אפס־הידיעה לא הזיק, כי מי יודע איך היו משתלשלים המאורעות, לוּלא העמידה התקיפה, שנגלתה בארץ־ישראל ובתפוצות כאחת.

לאסקי בא לאיטליה לקונגרס המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. בנו של נשיא ועד שליחי הקהילות, נכדו (מצד אמו) של הרב ד״ר גסטר הציוני, זוכר מגירסת־הינקות פּירורי־תפילה ומנהגים יהודים מתוך החינוך העברי הקלוש, נתון כולו לענינה של אנגליה. אכן הנאצים עוררו גם את לאסקי מתרדמת החושים והוא החל לדבר ולתבוע צדק ליהודים, אבל הוועד הלאומי לא יכול להפסיק את המערכה, אך ורק למישמע הבטחת ההשתדלות מצד יהודי טוב, ואם גם מקורב למי ששהכרעה בידו.

עדיין לא כתב איש מהמשתתפים ב“סדר” אשתקד, באולם הנשיאות של הוועד הלאומי בירושלים, את פרשת הרגשותיו, אולם משהו כבר סוּפּר במקוטע איש מפי איש. אנו יודעים, כי היתה עלית־נשמה גדולה באותו אולם, עוטה פרחים וכלים נאים; כי התעמקו הצמים והמסובים אתם, מי מבני משפחותיהם, ומי מאנשי־הציבור, בהרגשת־השעה; כי היו פרושׂים בפניהם כל כוונות הסדר וסמליו, על תפיסת מורא השיעבוד וההכרח לקרוע ימים. ידוע, כי לא היתה עצבות, אלא התעוררות־שמחה במעמד זה וכי לא שלטה חולשה אפילו בחלש שבין הצמים. ידעו האנשים, כי הם משתתפים במחזה־סמלים עתיק, וכי הם עצמם נעשו חלק באותו מחזה; אחריות קשה הטילו על עצמם, ועתידים הם למלא אותה היטב רק אם לא יעמידו פנים של נושאים מכובדים באחריות. וידוע לנו, כי לא היה שום מכשול של הטעמת־גאוה ושל דיבורים מפוצצים.

והישוב ידע. וגם אל הגולה יצא הקול, והחרדה הלכה והקיפה לבבות והדריכה מנוחה. קרובים אל בית הוועד הלאומי עלו לרגל, ורחוקים הריצו טלגרמות מאפסי־תבל. נימים נמתחו לקרוב ולרחוק. משעה לשעה עלה מתח־הרצון ועמד לגלוש על פני מסגרות־הסבילות. בקהל נשמעו קריאות להפגנות המוניות בפני השלטון ולמעשים שיעוררו יותר את תשומת־לבו של העולם החיצוני. הישוב היה מחושמל.

ביום ראשון של פסח אחר הצהריים, בשעה שאלפי בני־נוער ובוגרים הפגינו לפני חלונותיו של בית הוועד הלאומי, כבר ישבו אצל הנציב העליון נציגי הסוכנות היהודית, הוועד־הלאומי והרבנות הראשית, שהוזמנו לשמוע את דבר־הממשלה. הם הלכו אל הארמון ברגל מפני כבוד־החג. הממשלה הבריטית מרשה למעפילי לה־ספּאֶציה לעלות לארץ לפי רשיונות העליה הניתנים לסוכנות היהודית –הודיע הנציב העליון.

עברו עוד שעות אחדות עד ששבו הנציגים, עד שהתיעצו הצמים, והצום נגמר. ובל״ג בעומר הגיעו לחיפה כל מעפילי לה־ספּאֶציה. הם לא חפצו להיפרד זה מעל זה ולעלות חלקים־חלקים. שמות ספינותיהם “דוב הוז” ו“אליהו גולומב” הצטרפו אל משמעותו של היום, הבא להזכיר לנו את תלמידי ר׳ עקיבא, מזיגה של שמעון בר־גיורא ור׳ יוחנן בן זכאי יחד.

ניסן, תש״ז

---

שאלו שלום ירושלים

מאת

יצחק בן־דור

משחדלו זה כשבועיים פּרזון בישראל ו“הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, קמה חציצה עבה בין ירושלים לשאר חלקי־הישוב. אכתוב מכאן, באמצעות העתון, דרישות־שלום.

ואפתח בעיקר. למרות הרעות־התלאות שמצאונו פה – לא כחברון ירושלים. ולואי ונמצאנו עתה גם בחברון, וגם שם לא היינו היום כלל וכלל כבשנת תרפ״ט. כי יהודי ירושלים רחוקים מהרגיש את עצמם מנוצחים, אם כי נרצחו בירושלים במשך השבועיים שלושה יהודים בדקירות־פגיונות, ואחד נפל בפעולת־מגן בעיר העתיקה, מפולח־כדור. וערביי־ירושלים רחוקים עוד יותר מהרגיש את עצמם מנצחים, אם כי הצליחו להצית את המרכז המסחרי היהודי שבין רחוב יוליאן לבין העיר העתיקה, ושדדו סחורות משם. הערבים יודעים כי לעומת ארבעה יהודים כבר ניספו שלושה־עשר או ארבעה־עשר איש מהם, וגם מספר פצועיהם רב ממספר פצועי היהודים. לעומת הרווחים המעטים של השוד, יש להם חורבן בחנויות ובתי מלאכה מוצתים ונזקים ניכרים מאוד בעסקים. לשוא חושבים כי רק התעבורה שלנו רגישה למצב־הבטחון; גם מכוניות־משא ערביות נכנסות בקושי לירושלים וב“ארחות עקלקלות”, וההובלה פחתה ונתייקרה גם אצלם. אין חשק לנהגים ערבים לעבור את ירושלים היהודית, ותהיה הערכתנו כאשר תהיה למעשי־הפרחחים שלנו. דמם מתרתח למראה ערבים, המנסים להמשיך את דרכיהם ועסקיהם כמתמול שלשום בתחומים שלנו, בעוד שבתחומים שלהם מתנפלים על יהודים. יש רחוב יהודי, והוא אינו אומר “ונפשי כעפר לכול תהיה”. אוטובוס ערבי בירושלים זקוק להגנה ויעדיף לשבות, או לעקוף את הדרך, ובלבד לא להיפגש עם הרחוב היהודי.

ופליטים? לנו בעייה קשה היא לשכן מאה משפחה, ויש ועדה המטפלת בשיכון לשעת־חירום ויש תלונות ותרעומת –בחלקן בודאי מוצדקות –והעתונים מספרים על כך ודנים, ואילו מתוך חלקי־הספר של הערבים בירושלים יצאו מאות משפחות לכפרים ולערים, ועד יריחו, חברון ושכם הגיעו. ויש חרדה ויש גלות והרגשת־גלות לא מעטה, בעטיו של היטלר שלהם. פצצות ברחוב אינן מבחינות בין גברים לנשים ולילדים. אינני מציין זאת, חלילה, בשמחה, אבל אנו וגם הערבים יודעים, מי גרם לדבר שפצצות תזרענה מות ומומים בין אזרחי ירושלים. העתון הערבי עושה גם את המצב הזה גורם של הסתה, אולם הרגשת נחת ובטחון לא תוסיף בזה לערביי ירושלים.

עובדי־הממשלה הערבים בטוחים במקומות העבודה, כי חבריהם היהודים לא יתקיפו אותם; אין בטחון כזה לעובדים היהודים לגבי היחס מצד חבריהם הערבים. לכן נסוגים יהודים הרבה ממקומות־עבודה ממשלתיים מעורבים. אבל גם העובדים הערבים חדלו מלבוא לסביבות העבריות – לא מנקי־רחוב, לא פקידי־מחלקות־הבריאות, לא רצי־דואר, לא שוטרי־התנועה ולא פקידים אחרים. ההפרדה הולכת ונעשית עובדה, אף כי אינה רצויה לנו, ונקוה כי אינה אלא זמנית. אין לנו כל חשק לאסור על עצמנו שום חלק מחלקי־ירושלים.

הערבים יודעים יפה, כי ההצתות, השוד והדקירות נעשים בידם, בזכות ה“נייטראליות” של השלטונות הבריטיים, אולם יחס זה לא יציל אותם מתגמול הגון מיד היהודים. זה הכלל: הבטחון, שנתערער בירושלים, לא לגבי יהודים בלבד נתערער. אין בזה משום נצחון לנו, אלא אין גם מנצחים אחרים.

בי״ז כסלו, כאשר ירושלים העברית צהלה ושמחה למישמע החלטת האומות המאוחדות המאשרת את התכנית לייסד, מקץ השליטה הבריטית, מדינה יהודית, בחלק של ארץ־ישראל, היה בטחון לגבי הכל. שאינם־יהודים לא הרגישו פחד אותו יום. לא נמצא אף פרחח בין יהודי־ירושלים, שיכתים את ירושלים בפגיעה כלשהי במישהו, לא בינינו לבין עצמנו ולא בינינו לבין זרים. הרצון למחות כל חשבון רע של הימים הקודמים בלט בירושלים יותר מאשר בכל מקום אחר בישוב, כי כאן הננו מעורבים יותר עם שאינם־יהודים מכל הסוגים, וכאן סבלנו מהטרדותיהם יותר. בירושלים השתפכה אותו יום ידידות יהודית, מזג טוב וסלחנות – בראש חוצות.

במידה ידועה גרמה הרגשה זו לחוסר־הנכונות שלנו לקבל את פני הפורעים ביום ג׳, היום הראשון של השביתה הערבית. והעין היפה, שבה הסתכלו האנגלים בהצתות ובשוד במרכז מסחרי, עודדו היטב את הערבים. הרגימות, ההתנפלויות בסכינים, ואחר־כך גם היריות, התפשטו בחלקים אחרים של העיר, ובכולם היו, כמובן, גם מקרי חיפושים ומאסר של יהודים משיבי־אש.

חדל פרזון גם בירושלים. והיו ימים, שבהם קשה היה להגיע לתלפיות או למקור־ברוך. ולעיר העתיקה יורדים עד היום בשיירות. הניתוק הוא ממש, כמו בין ירושלים לתל־אביב. וכבר יש להכין מכוניות משוריינות בשביל התעבורה אל שכונות הדרום, דרך “בקעה”, מול העיר העתיקה, ואולי גם אל הר־הצופים. ואף־על־פי־כן לא היתה שכונה, שלא התיצבה בשער, ואילולא רדיפת השלטונות על נושאי נשק המגן, לא היתה ניתקת התחבורה. לא היה מורך לב ולא התבלבלות.

המתפרעים הקהו את שיני עצמם גם בעיר העתיקה, שבה דימו ליהנות מטבח בנוסח שלפנים. ומה קשה היתה שם ההתגוננות. יהודים מחוייבים להזהר שם, שכדור שלהם לא יתעה לחצר מסגד כלשהו¹, אף לא יפגע בכנסיה נוצרית, בעוד שמחצר המסגד ומעל גגות כנסיות נוצריות עשו הערבים מה שרצו. ברובע הארמנים, הגובל ברובע היהודי, השיגו הכנופיות עמדות על־ידי פינוי ארמנים מדירות והכנסת ערבים במקומם.

לפי שעה נענו בכל מקרה באש תחת אש. ביום הקשה ביותר, יום ה׳, כ״ח כסלו, נדמה להם, לאנשי הכנופיות הערביות, כי הם כובשים ממש את רובע־היהודים בעיר העתיקה. כה כבדה היתה האש שהמטירו. פעם צלצלו אל עתונאי חוץ והודיעו להם, כי תקעו דגל ערבי על גג בית־כנסת יהודי. ואמנם, אחד מראשי הכנופיות, שומר ראשו של המופתי, צובחי אבו־גרבייה, הסתער כשדגל בידו, אך הוא נתפכח מהר מן השכרון, כשכדורי־המגינים היהודים אמרו לו ולשכמותו: עד כאן. במצב אנוש הובא לבית־החולים הצרפתי. חברו אחמד ערקאת, קרוב של מפקד ה״פוּתוּוה", נהרג במקום. שאר ההרוגים הערבים היו פחות ידועים. באותו קרב הקריב את חייו תלמיד בית המדרש למורים, יצחק סלומון מראש־פינה, בחור בן 24.

יהודים לא יצאו מן העיר העתיקה. אלא מעטים מאד, על פי רוב חולים. אדרבה, מספרנו שם עכשיו רב, כמובן, יותר. מהרובע היהודי יצאו הרבה משפחות ערביות, וכן מחלקים אחרים הסמוכים לרובע היהודי. חברונים רבים, שהתישבו בעיר העתיקה, חזרו לעירם מחמת הסכנה מחילופי היריות והפצצות. הוציאו ביחוד את הנשים והטף. ו״אל־וחדה" החוסייני ועתונים ערבים אחרים הודיעו, כי רציחת העשרה (שיירת כפר־עציון) בכביש חברון היא תשובתם של החברונים על הריגת חבר, או חברים, שלהם בעיר העתיקה בירושלים. והשלטונות הבריטיים נאלצו לשלוח צבא אל העיר העתיקה, לא משום שערבים תוקפים בה את היהודים, אלא משום שהיהודים מתגוננים בעוז ומפילים חללים בערבים.

אי־אפשר לא לציין את קשרי־הקדושה־והכבוד של רבים מיהודי העיר העתיקה, ובראשם יושב־ראש הוועד שלהם, ר׳ מרדכי ויינגארטן, אל השטח ההיסטורי היקר הזה. ר׳ מרדכי ובני משפחתו (אשה ושלוש בנות צעירות) הם כמכהנים במסירת־נפש בתפקיד הרם של שומרי מצודה יקרה ודואגים לכל אנשיה. עם כל הבקורת, הנשמעת בתקופות־הפוגה כלפי האיש, יש להודות בדביקותו בעיר העתיקה. כעמוד תיכון משמש ביתו לשאר הנאמנים לעיר, ובמפעל־חיים – ענין ההתעסקות למען ירושלים העתיקה, וכמובן גם ייצוגה. את זכות הייצוג הוא רוכש לו בסיכון ממש של חיי עצמו וחיי אשתו ובנותיו בכל תקופת ההתפרעות של הערבים.

התחבורה עם העיר העתיקה עודנה בשיירות, מוגנות על־ידי מכוניות משוריינות של המשטרה. והמשטרה אינה רוצה לנסוע ביום. רק בחשכת הערב עוברות מכוניות השוטרים את 200 – 300 המטרים בין המצודה הבריטית הראשית של הארץ אל פנים העיר העתיקה. זוהי השקידה וזה המאמץ לקיים את החוק והסדר. יהודי־ירושלים אינם יכולים לשכוח את גבורתו של מנגנון־הכוח הבריטי האדיר, כשהיה יורה ביהודים היושבים על גזוזטרות ומרפסות של בתיהם משום – שיש בזה משום הפרת עוצר; או כשהומת נער יהודי רוכב אופנוע משום שלא נעצר לפי פקודה ראשונה מרחוק מפי איש צבא. לירושלים היו אז כמה חללים של הקפדה ושקידה אלה, שנעלמו כליל, כשבא תורן להופיע כלפי הערבים התוקפים את היהודים. אכן, חלק מהתוקפים הסיקו מסקנה אחרת, והתחילו מתנפלים גם על שוטרים בריטיים, לשדוד מהם את הנשק. הופעה זו הכריחה את השלטונות להפחית בעיר העתיקה משהו מהסלחנות הידידותית כלפי הערבים.

הרגשתם של יהודי ירושלים היא, שאילולא הבטחון בהגנתם של השלטונות הבריטיים, היו הערבים נאלצים לבקש שלום והיו מקבלים אותו מידינו והיו נאלצים להיות שקטים. ערביי־ירושלים, ויהיו תוקפניים כאשר הינם, לא היו יכולים לפגוע, ללא עונש־למופת מידינו אנו.

אבל בינתיים מטים האנגלים את המאזנים כפי נטייתם, ובעיות ירושלים הן בעיות. הזנחותינו בשטח הגיאוגרפיה השכונתית בולטות. כל משבר מבליט אותן, ויהודי ירושלים לא יוכלו אלא לדון בהן עכשיו על סף בואו של השלטון הבינלאומי.

יש ליכוד סביב ועד הקהילה, שנתברך בימים אלה בערוּת ופעילות מרכזת למען עניניה החיוניים של ירושלים העברית. תוך כדי טיפול בשאלות הרגע, עולות מדיונים גם בעיות־יסוד, ואולי דוקא מתוך עת־צרה זו תקום הרוח להגשמת התכניות הטובות, שהוחלט עליהן מפעם לפעם.

המאורעות לא השביתו את העבודה בבנייה; לא בהר־הצופים, לא במרכז־העיר ולא בנוה־שאנן. מכל שכן – בבתי־חרושת ומלאכה. במחצבות “אבן וסיד” (סולל־בונה) לא נפסקה העבודה. אם כי הן מרוחקות מן העיר כעשרה קילומטר. אף אספקת־האבן מהן העירה לא נפסקה. בשיירות האספקה של “תנובה”, הבאות מן העמקים העברים, דרך תל־אביב, היתה הפסקה רק בימים הראשונים. עתה אוכלת ירושלים העברית תוצרת עברית כפליים ויותר מאשר בזמנים כתיקונם.

התחבורה עם רבת־אשלג ובית־הערבה (ליד ים המלח), עדיין אינה מתוקנת, מחמת ה“נייטראליות” של השלטונות שאינם מגינים בעצמם על כביש יריחו ואין נותנים לנו את הרשות להגן עליו בעצמנו.

ההלויות של חללי הדרכים מסעירות את דמיה של ירושלים ומקפיצות את בני הנוער בה לפעולה ותגובה. המאוגדים שבהם – במסגרת המשמעת הישובית; הבלתי־נשמעים – להתפרצויות. וגם זו בעיה בירושלים.

הנתבעים לתרום תורמים, כאשר לא נתנסו עדיין בירושלים. הנוער של האוניברסיטה ובית־המדרש למורים הוא עם שאר בני הגיל ושאר המתנדבים על משמרותיהם.

ירושלים איתנה, אם כי נפגעה בשרטת. היא סימרה את עצמה לקראת הבא לפגוע בה, ואם לא יכבלוהו השלטונות, עשויה ירושלים להשכים ולפגוע בו.

טבת, תש״ח

---

המכה ברחוב בן־יהודה

מאת

יצחק בן־דור

על רקע צהוב של אבק הריסות, באודם דמנו השפוך לרוב, נכתבים בירושלים בימים אלה בלשון העובדות פסקי־דין היסטוריים. האם לטובתנו? הנעצור כוח לממש החלטה טובה ולקרוע גזירה?

מתמוטט, מתפורר המשטר הישן בגילויים בולטים גם לעיניהם של קצרי־ראות, ומה חדש מסתמן ומבצבץ מבין החרבות? האם תימצא בצדה של הגבורה העברית העולה גם התבונה להפעילה בעוז ברגע הדרוש ובנקודה הנחוצה?

מלחמתנו, שאינה פשוטה כלל וכלל בשום חלק מחלקי הארץ, מתנהלת בזירה מסובכת, בין־לאומית, בירושלים. זירה זו, שהיא צומת־נימים לנו, נוגעת גם בכוחות־עולם גדולים ומקוממת אותם לפעולות. כמה עוז, כמה קרבנות, כמה מחשבה וסבלנות נחוצים לנו, שלא להסתבך בחזית זו יותר ויותר?

הוכינו מכה רבה ברחוב בן־יהודה ביום א׳, י״ב אדר. גם לאחר שננכה את כל קליפת הגוזמאות העתונאית הבאות מחמת בהילות ופזיזות, תשאר העובדה של נזקים גדולים וקשים. אבל הסבך הבינלאומי של המאורע חמור לא פחות. הענין יוצא מתחומיו החמריים הפשוטים.

שלושה בתים נהרסו ברחוב בן־יהודה, האחד מהם של ערבי, והוא הגדול, ושנים של יהודים. נזקי־הבנין של היהודים מגיעים לרבבות אחדות. חלקי־מבנה פנימיים נהרסו או נתערערו, ומחייבים הריסה ובנייה מחדש, בבתים רבים הקרובים למקום־המעשה, והתיקונים בתוך אלה יעלו בהוצאות מרובות יותר ממחיר שני הבתים שנזכרו. הפגיעות השטחיות בחלונות, תריסים, דלתות וכדומה הקיפו איזור שלם, ושלוחות של גלי־הדף־האויר הגיעו למרחק חצי קילומטר. אך לא פחות מהריסות בנין – כבד החורבן ברהיטים, סחורות וכלים. ובסך־הכל כוורת יקרה של עמל ויצירה.

מכאן ראשית־הרושם של כמה עתונאים, כי נהרס הרחוב כולו. הנכון הוא כי הרחוב רחוק מחורבן מלא. ברובו של הרחוב כבר חזרו בתי־המלאכה, המסעדות והמשרדים לעבודתם, ובעוד בעלי־מלאכה משפּצים את הנפגם, התחילו החיים זורמים על פני פצעים נגלדים והולכים.

לא דרך ריפרוף של סקירה ייקבע עומק האסון האנושי של חמשים ומעלה נפשות שנספו. מי אביר־לב ויצפה עד תהום חורבנן של משפחות כה רבות? אך במפקד העגום של צרת הרבים, שבה אנו עסוקים כרגע, יצוּיין, כי בבת־אחת הוכפל מספר חללי ירושלים מן המארב. בהתנקשויות ובקרבנות נפלו בתחומי־ירושלים (מחוץ לבני ירושלים שנהרגו בחזיתות מחוץ לעיר, במחוז או במקומות רחוקים), ב־57 ימי מלחמה שלפני אסון רחוב בן־יהודה, כחמישים נפש. והנה קפץ המספר השחור הזה קפיצה כה גדולה למעלה, ורושם המאזן הלא משפיע על כל אחד ואחד בינינו גם בחזית גם בעורף. המכה זיעזעה בכלל את הרגשת־קיומו של העורף מבחינת הבטחון.

בעיית תחומי המבטחים בירושלים היא משולשת: 1) איך להגדיל את השטח העברי הטהור, שבו נרגיש את עצמנו בביתנו? 2) איך נחסום את הכניסות והמעברים בתחומינו בפני כוחות־השלטון, אשר להם דרכי־ תחבורה עיקריים דווקא כאן? 3) איך לקיים את התחבורה עם אגפינו המרוחקים, כגון העיר העתיקה, ימין משה, תלפיות, מקור־חיים, הר־הצופים והר־הזיתים?

הרבה אומץ לב וקרבנות לא מועטים הושקעו בכל הסעיפים האלה ובכל המסתעף מהם ולא בלי הצלחה. שטח של קילומטרים, ממערב למזרח, פּוּנה מערבים ונעשה בית שקט שלנו. מבית וגן דרך בית־הכרם, רוממה ומרכז־העיר, עד רחוב הנסיכה מרי שליד המצוּדה במזרח, ועד שכונת פאגי בצפון־מערב, הננו מהלכים עתה בתוך שטחים שלנו. עם יציאת האנגלים ממחנה־יהודה נשאר רק מחנה שנאֶלר פוגם את האחדות.

היינו קרובים לטהר את שיך ג’יראח בצפון, או אז היינו כמעט מתאחדים עם הר־הצופים על כל מוסדותיו. האויב התמוטט והיה בנסיגה. אז באה התערבותם של האנגלים בצורת עמדות־צבא בבתי יהודים מול שיך ג’יראח, והאויב הולך ומחזק את התקפותיו בגבול היהודי הצפוני ועל התחבורה אל הר הצופים. מרחביה התחיל מתפשט שטח המבטחים שלנו דרומה לטלביה. הכנופיות, שהתקיפו את רחביה ואת קרית שמואל קיבלו מענה־אש, עד שהתחילו נסוגים. והפורעים היו אולי נאלצים להסתפּק בגושי המזרח המצטמצמים. שוב באו האנגלים לעזרה.

בעיר העתיקה היינו חזקים יותר, אילולא נעשה שטח המסגד ראש בסיס לחמרי־מלחמה ולתוקפים. יש גם מסגדים קטנים בחלקים אחרים של העיר העתיקה, ויש עוד כנסיות, שהן שטח בינלאומי רגיש ביותר. האמתלה, שנתנו לידי הערבים כמה מעשים מכשילים של הפורשים, לא היתה חורצת במידה כה מוחלטת את המצב ולא היתה כובלת אותנו, לולא הרגישות הבין־לאומית המיוחדת הטבועה במקום. מכאן פתח לסבך ולהסתבכויות.

בסיס משפּחת החוּסיינים, מרכז הבולשת הבריטית, מוסד שמטבע־ ברייתו שורצים בו אנשים, שהמזימה, הרצח, השוד, החרחור וההרפתקה היא אומנותם – תחנה להרפּתקאות ולהרפתקנים עוברים ושבים, ראש פינה לקנאי דתות ולצבועים שהדת היא מסוה להם – אין פלא כי מבחינת החומר האנושי נגועה ירושלים ביסודות חותרניים וקטלניים. יחס הכבוד וההערצה, שרוכשים מיליונים בעולם לעיר־הנצח, ממריץ גם את התרכזותם של אנשי השפל הבין־לאומי, מבין אנגלים, פּולנים, יוגוסלאַוים, מוסלמים מארצות שונות. אנו מהלכים כאן על גבי מוקשים, שחוטי־החיבור שלהם מפותלים בקרבתנו ומגיעים למרחקי־ארצות.

רק שני שמות, פאראן ודיקסון, נודעו לפי שעה מבין “גיבורי” המלחמה המתועבת ביהודים, ועדיין אין הישרים שבאנגלים במולדתם, וכן ידידיהם בארצות אחרות, מאמינים, כי עד כדי כך ירדו רבים מאנשיהם בארץ־שראל, וכי כאן נוצרה מעין מאורת־פריצים שאין דוגמתה. למעשה עשתה הקבוצה הפאראנית את ארץ־ישראל לשדה־אמונים של מלחמת חבלה ורצח פאשיסטיים, לא בלבד בשביל המקום, אלא גם בשביל אנגליה עצמה. הלואי ונתבדה: עוד ידעו שם את תנואתם. אנשים שאינם יודעים את שלבי התפתחותם של הלוחמים האלה אשר הוזמנו בשביל פעולות “נגד הטירור היהודי בארץ־ישראל”, אינם מאמינים, כי בזוועת רחוב בן־יהודה יכלו להשתתף אנגלים. ואין פלא שההכרזה הגלויה שלנו על אשמת האנגלים, נתקלה ברוב אי־אמון ואי־הבנה. רק אנו כאן מכירים את המעגלים הטראגיים של השרשרת המכושפת, השזורה מעשי רצח וצמודה בנשק טובל־ארס־ורעל.

רק אחרי זוועת ההסגרה־למות של ארבעת חברי־ההגנה, בידי רב־סמלים בריטי וכמה שותפים מחבריו, נודע לנו, כי הפושעים הם חברי היחידה הצבאית, שנפגעה על ידי פצצות, בהיות אנשיה שותים ונחים במסעדה יהודית בירושלים. ומדברי הקצין, שגילה את הדבר, ניתן להניח, כי הארבעה אינם הקרבנות הראשונים של חברי היחידה הזאת. וכי ״יחידה״ זאת אינה בודדת במינה – יתפוש כל מי שיזכור את רוחו של גנרל ברקר בצבא.

רקמת הפשעים נגדנו לא נחשפה עדיין כולה.

ירושלים היא הנותנת את הדוגמה החותכת כי אילו היתה לפנינו רק חזית אחת היינו מקצרים מאד במלחמה. ירושלים מוכיחה, כי מתוך חזית שניה מתקיפים אותנו קשה לא בלבד התקפות מדיניות שבגלוי אלא גם התקפות צבאיות שבמחתרת. בירושלים הננו רואים גם את סבך ההשתלשלות, שבה נתהותה חזית שניה צבאית, משום החזית השלישית, שיש לנו, והיא הפנימית. כאן הננו בסכנה של הסתבכות, חלילה, גם בחזית של האומות המאוחדות. אם הפורשים ימשיכו לעשות מדיניות־חוץ על דעת עצמם ומלחמות־צבא על דעת עצמם.

באקלים מדיני ואתנוגרפי כזה עלינו לבנות, להגן על הישגינו ולרכוש לנו הישגים נוספים, כשקולות הנפץ ופירצות־הבנינים כבר מספרים על התפוררות המשטר הישן ועל המכשולים והסכנות. תוך כדי נפילת חורבות הוספנו ובנינו, וגם אחרי יום טו"ב כסלו. באויר הספוג דמים, הספקנו לשבץ בפרצותיה של העיר התחלות של בנינים חשובים. ועתה – לא מליצת שיגרה, כי אם עובדה חיה היא, שהננו מקיימים בימים אלה את הצירוף הלאומי־ההיסטורי שלנו: של היד העושה במלאכה, כשהשניה מחזקת השלח.

על רקע ההרס של רחוב בן־יהודה בולטת דמותם של העוסקים בתיקון ובניה, והם מוגנים על ידי תופסי־שלח ביד. אם יעמוד לנו הכוח לקיים בהתמדה ובאמונה את הצירוף הגואל הזה, יוסיפו חומותינו לעלות מתוך ההתפוררות הזאת לבצרון מלא.

אדר א׳, תש״ח

---

בירושלים הלוחמת

מאת

יצחק בן־דור

א

כ״ב אייר תש״ח.

היום יום קל בירושלים.

עד שעה מאוחרת אחר הצהריים לא הובאו הרוגים לבתי־החולים – לא ילדים שהתפרצו מבתים וממקלטים החוצה לשחק, לא נשים שהגיחו מן הבתים כדי להביא בנפשן משהו בשביל הילדים, לא זקנים שהתפללו בבתי כנסיות וניזוקו.

היום יום קל. לא היו הרבה סוגי תור לעמוד בהם. בסך־הכל – למים. וכבר יש מקצת סדר בחלוקת המים. פּחות עצבנות וכמעט שאין צעקות. באים עם פתקאות מוכנות, ובפתקה – מספר. כבר הסתגלו לחסכון בנוזלים. יודעים להתרחץ בספל אחד.

יש יודעים לגמור בכוס זו גם שטיפת שיניים וגילוח. בעלות־הבית יודעות לכבס לבנים ברבע הכמות הרגילה של המים.

אין הרבה סוגי תור. אין תור לנפט. מי ימצא נפט? מדליקין בסולאר. אם משיגים מלוא־הבקבוק. עוזרים למשפחות, שיש להן תינוקות. להן נחוצה טיפת־דלק יותר מאשר לנו, המבוגרים.

אין תור לעצים. אין חלוקה למיצרך זה. מלקטים ומקוששים מאשר יימצא. בחשאי מגדעים ענפים ומשחיתים אילנות. לא הכל התקינו להם פּחים מתאימים לבישול בעץ. הפחחים עודם עסוקים בהתקנת דוודים לאגירת־מים. סוף־סוף אם יכול אדם לחסוך מיום־ליום טיפּת־מים, הוא צריך להחזיקם בכלי.

לא צריך להסתכּן בפגזים וללכת היום לצרכניה או לחנות להביא לחם. התקינו שהלחם יתחלק לא יום־יום אלא שלוש פעמים בשבוע. המאפיה תהא זקוקה לפחות דלק, ולפגזים תהיינה פּחות שעות־כושר למצוא אנשים בחוצות. אין מחסור לחם ואין עצבנות. החלוקה צודקת, ואין רוטן. המנה מספיקה, משפּחות הזקוקות למנה מוגדלת, יכולות להשיג אצל אחד השכנים, שאינו צוֹרך את כל מנתו.

והן לא תצא עקרת־בית היום לחפש דגים או בשר. תמול־שלשום נזדמן פתאום בשר לעיר. שחטו בחפּזון את הבהמות במשק חקלאי קרוב, שהתחיל סופג פגזים. שני משקים כאלה מכרו את שוכני־לוליהם. היה בשר בזול לאלה שידעו על כך. אי־אפשר היה להנות את כל העיר. בחוצות הילך המות ובמיקלטים ישבו באימה או באדישות.

יום קל היה היום. הלילה היה קריר, וההפגזה היתה מועטת. אנשים ישנו היטב גם במקלטים, בפרוזדורי־הקומות הבינוניות, על הרצפות. הילדים התרגלו לארעיות הזאת. גם האמהות. לא צריך להתהלך יתר על ההכרח. אנשים החליפו כוח. קמו רעננים יותר, מאוּששים יותר מאשר בלילות החום המחניק, שהיה רצוף גם רעמי שטן של תותחים ומרגמות.

הדכאון מחמת כניעת הרובע היהודי של העיר העתיקה עבר מהר. הכריעה שמחת־הפגישה עם הניצולים. היו הפתעות של פגישת בני־משפחה, רעים ואהובים. חשבון ומאזן של קורות העיר העתיקה בששה חדשים – אי־אפשר שלא יבליטו, אפילו אצל בעלי המרה־השחורה, את הזוהר שבעמידה זו. נעים היה לשמוע על סדרי־חיים במצור שם, על גילויי מסירות־אנושית, על גבורת גברים ונשים, ועל תפארת היקוד אשר לילדים. כמה עזרו הללו, כמה בערו במלחמה.

כשמן לעצמות כאובות באו ידיעות מקילות, מנחמות פורתא מקצוי־הארץ. שבעה עשר ימי־פּּלישה, ומדינת־ישראל איתנה ונלחמת ומתאמצת לשחרר את ירושלים. וירושלים מאמינה. על כל פנים היא בטוחה גם בגבורתם של המבקשים להבקיע אליה דרך. היא ראתה אותם, כשבאו פעם דרך שער־ציון והגיעו לרובע־היהודים.

מדוע לא השאירו תגבורת מספיקה? מדוע לא הוציאו מיד את הנשים והילדים? ועוד הרבה “מדוע״ים” אינם מערערים את יסוד האימון והבטחון. מאמינים, שהאחראים למלחמה מבינים, על־כל־פנים, לא פּחות ממני וממך, מה נחוץ. צריך להניח גם זאת, שאינם חסרים להט לירושלים העתיקה. ודאי שאין ראש ממשלת ישראל חסר להט זה. השאלות מוסחות ונאצרות אי־שם בגנזי ההכרה והזכרון ומשתתקות.

יום קל היום בירושלים. לא יצאו מביקור־חולים מכוניות־משא טעונות סוארים של ארונות־מתים של עץ לבן לא־מהוּקצע, לקבורה בבית קברות זמני חדש, משום שאי־אפשר ללכת לבית־הקברות הזמני של סנהדריה. סנהדריה – חזית, במטחוי־מכונות היריה של הלגיון הערבי, שעודנו מחזיק בגוש הבנינים והחורשה של בית־ספר לשוטרים. אנשינו אינם נותנים לו, ללגיון, לזוז משם לצדנו, אבל את יריותיו אין לשתק בנקל. בינתיים מביאים את המתים למנוחה זמנית בתוך ארונות־קרשים. והרבה עשרות גויות נצטברו, עד שנמצא הסידור הזה. לפיכך היו סוארים גבוהים במכוניות. ו“פרי” הפגזים הוסיף והוסיף עליהם. לא כפצועי־כדורים פצועי־פּגזים. מאלה, הרוסקניים, קשה הרבה יותר להיחלץ ולהירפא.

היום היה קל יותר. מספר חנונים העזו ופתחו חנויות. אנשים ונשים עודם רצים, בחצותם את הרחוב. עודם נלחצים במעט אל הקירות, בעברם על גבי מדרכות לאורך־הבתים. אך נפצי־פּגזים נשמעו רק מעט. הדי־התותחים מאיזור קרית־ענבים ומעלה־החמישה לא נשמעו כלל. רק מעטים מאד הפצועים שהביאו משם.

הילדים מוכרי־עתוני־הצהרים, שלא פסקו אף פעם משירותם, כמעט חפשים היום, בהתרוצצם ובהכריזם על הסחורה. ירושלים חוטפת וקונה. מגיחים מדלתות ומחלונות וקוראים “ילד!” קונים יותר מעתון אחד. מחפשים עקבות ישועה קרובה. מקלטי־הרדיו נתאלמו בבתים, מאין חשמל, וחשמל אין משום שאין דלק.

ולא נפלה הרוח. רוצים, אמנם, שיחדלו המוראות, אך רוצים גם להתגבר, לא לוותר, לא להיכנע; רוצים לשמוע, שיש חיל־אויר, יותר מהרושם המתקבל מהמטוס האחד או השנים המזמזמים בלילה בשמי ירושלים וכאילו מנחמים ואומרים: אל תיראו, אנו באים.

שואלים זה לזה: הכבר באו התותחים, השריונים? מה בלאטרון? מה בכביש? ומוכנים לסבול עוד מחסור ועוד מורא, ובלבד לעקור מן השורש את סיבת הייסורים האלה, את הגלות.

יש פחות תבוסנים עתה משהיו, אף כי ההפגזה מטילה מורא יותר. גם אבירי־הלב מרגישים צינה בקיבה, כשהם עוברים על כתמי־הדם על פני המדרכות; על “צנצנות” קטנות בכבישים; על גגות פרוצים; חלונות שנסתמאו; על תריסים שנעשו ככברות. מוזר דבר – הפחד והעוז יורדים עלינו כרוכים יחד. ודאי שאי אפשר לחברה, במצב כזה, בלי תבוסנים, אולם הם מעטים מאד.

ובערב ירונן. אין מאור חשמל בחוצות, אך מספר בתי־קפה ברחוב המלך ג׳ורג׳ נפתחים, והנוער במדים שוקק בהם. ושרים ושמחים. יש שנפשו סולדת למישמע הרינה ויש סולח ואומר: הלא זכאי־חיים הם, ולמה נדרוש מהם שיאבלו האין די במס היקר שהם משלמים?

וגדולה ירושלים. אין אנקות נפגעים מגיעות למקומות שבהם ירועע. אין רואים בלילות בתוך החברה העליונה שבבית־הקפה את מראות החלשים ואת פני הרע.

גדולה ירושלים כיום. עשרים וחמשה קילומטר משער־הגיא עד קירבת שער־יפו – תחום־ישראל. ואם כי אין מגיעים לשני קצוות אלה, שהם תחומי צבא, אבל הרגשת־המרחק ישנה. ובחלק גדול של התחום המערבי שמחוצה לעיר יש גם תחבורה כלשהי. מצפון לדרום הרי התחום מסנהדריה עד קטמון ועד רמת־רחל; שוב כמה קילומטרים. בסך הכל מלכות שלימה. תחום־הגויים נצטמצם מאד.

והננו שואלים מערב לבוקר: מה בכביש? אולי כבר נפרצה הדרך, ולא לשעות אלא לתמיד? האומנם ייבצר הדבר מגיבורינו אשר מנשרים קלו? והלואי ויבוא הדבר בלי מתנת חסד לאומים ובלי סייגים שאינם אלא למחנות־שבויים, ולא יבולע למדינת־ישראל.

ב

כ״ד אייר תש״ח.

המפגיזים את ירושלים עושים עסק טוב בהפסקות שהם קובעים בין הפגזה להפגזה. אנשי ירושלים הם אופטימיים, ולאחר שעות שקט אחדות הם נוטים להאמין, שהוטב המצב ואפשר לצאת לרחוב או אפשר להיזהר פחות בחצר. ואז – – – יוצא מלאך־המות בריוח ניכר.

מלאך־המות נשכר גם מהשיחות על הפסקת־האש. בימי השיחות האלה ודאי שמתגנבת האמונה ללב, כי הנה הכל עומד לחזור לקדמותו, וחללו של העולם אינו מלכודת, ואפשר להוציא את הראש החוצה. אז יש ומשפחה, שבילתה את כל ימי המצור בעיר העתיקה וניצלה והשתכנה אצל קרובים במאה־שערים – והנה פה היא נפגעת.

רוב המשפחה – בהלם אחד. כל הילדים. חמש נפשות. הם רצו ליהנות מזיו־היום בחצר.

לא היו הבוקר פגזים מרובים כל־כך, אבל הקרבנות הספיקו כדי לקח, מה הן השיחות על הפסקת־האש. ואף כי קשה מאד למוחם של אלה שכבר פיתחו את החגור וכבר קיוו לימים אזרחיים בלי “קטב ושוד בצהרים”, שיתגייסו בנפשם מחדש למצוות־הסבל וידעו, כי זוהי הדרך, בה ללכת עד תום, הנה תאלץ אותם המציאות ושוב יתבצרו בתוך קליפת “ואף על פי כן” והיו לחלמיש.

עוד היום יחדשו את עמל הנמלים המבצרים את פתחי־הבתים, דלתיים וחלונות, במחיצת שקי־חול ובחומות־אבן או לבנים ממש. עוד הלילה ילכו, מתוך הכרה מחודשת, לעבוד ברצון בביצורי שכונות ורחובות וסימטאות.

ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים בשנים האחרונות. בראשונה התקפּדו הבריטים והחיילים מפני התקפות עליהם. ויהי כל רחוב לצניפות־תיל, לשורות “שיני־דרקון” (“מונטגומרים” בני שלושה טון כל אחד), למחיצות רשת גבוהות ולעמדות שק־חול ובטון אורבות.

אחר כך נזקקנו אנו למחסומי אבן וברזל וקילונות בפני מכוניות־תופת למעצורים בשביל בדיקות. ותימלא העיר “משוכות” ענקיות של שיני פסי־ברזל וקני־צנורות ממולאים ביטון ושאר מיני מכשולים למכוניות.

עתה בא תור המיתרסים הכבדים על הגבולות מפני צר ואויב גלוי, בין אם יופיע ובין אם ינסה להתפרץ בלילות.

ותחומי־ישראל של ירושלים אינם צרים עתה, ויש לעבוד ולעבוד בשביל ביצורים של ממש. יש שאפשר לעבוד ביום ויש אשר רק בלילה, שלא יראה האויב. אם ביום, ויהא זה ביום־חול או ביום־שבת, וגרפה העבודה את הרבים בהתלהבות. עובדים דורות יחד. בני חמש מביאים צרורות. כדרורים הללו לבנין בית המקדש. נשים למודות־משא ויגיעה גוררות אבנים ועפר בסירים וסלים ובכל אשר ייגרר. קשישים עובדים בישוב־הדעת ונערים רצים ומערים את כוחם ברבעי־שעות עד זיעה ודפיקות־לב. והמיתרס מתרומם בינתיים נדבך על גבי נדבך ועושה רושם ומבטיח וכאילו מנחם ומדבר: לא לשוא… הרימונו עוד והבטחתים יותר.

פלוגות תלמידים בני חמש־עשרה ושבע־עשרה עובדים קבע ימים וערבים. אם נדמה להם, שהנם בטוחים מצליפה ערבית – מה טוב. תוך כדי עבודה מספר זה לזה, איזה “כלי” כבר למד ואילו אימונים הוא מתכונן להתאמן בימים הקרובים. הללו כל ישותם בתוך המלחמה, יודעים מידות־התחמושת לכל כלי־יריה, בקיאים בתוצרת סוגי המקלעים הצ’כיים, הגרמניים, הפולניים, האיטלקיים והשאר. הם מבחינים בקול־היריה של מרגמה ותותח, בני כמה אינטשים קוטר הפגז ומה משקל הפגז הזה.

סיפוריהם אחרי העבודה לאמא: הייתי היום בארמון ערבי; התקלחתי בו בשפע מים: תלשתי בצל בגן, והנה לך ממנו גם שלוש שושנים.

הדברים אמורים, כשיד המ.צ. תקיפה ועינו פקוחה. אם הותרה הרצועה באחת הפינות של השכונות הערביות הנכבשות, הרי מתקבצים השודדים הקטנים ובוזזים ומכלים הכל כארבה.

אשרי מי ששם דברים קטנים לכליו ועובר מבלי שיראוהו. לסחוב פחי־נפט או חבילות כבדות של מזון, ייתפס והסחורה תוחרם. את הכלים היקרים, השטיחים שאינם גדולים ביותר, החפצים היקרים מן הארונות כבר הוציאו הראשונים. בטרם היות עין רואה ומשגיחה.

אם היו מחסנים של סיגריות, ביסקביט וכדומה, תשים עליהם יד הרשות הרשמית, לפי תכנית מוכנה מראש. בכל זאת היו הימים הראשונים של הכיבוש ימי “בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל”. כשצריך היה להבקיע דרך מחנות לחנות בכיוון לעיר העתיקה, ולא בחוץ תחת אש האויב, אלא בשיטת “המנהרה”, כלומר, פריצת קירות מחנות לחנות, כדי לעבור בביטחה, הרי אי־אפשר היה שלא לקחת מזכרת־מה. יש שזכרו את הילדים ונטלו בשבילם צעצועים, ויש שזכרו את המטבח והוסיפו לו קצת כלים. אין בדיקה בדרך כלל על השלל ברגע החם של ההתפרצות. עתונאי־חוץ סיפרו בהתפעלות מה שראו אצל פלמ״ח – ״הפורצים״, – לאחר שחדרו לעיר העתיקה ושבו עמוסי שלל. איזו משמעת, השתוממו. המפקד רק ציוה, וכולם שמו את השלל בערימה אחת והוא אמר להדליק, ממש, כמסופר ביהושע. חרם הוא, אמר המפקד. הוא השאיר להם רק מעט סיגריות וסוכריות. השאר נשרף בערימה.

ויש שלל מציל ממש. אם הצליחה ועדת־ירושלים (הרשות המרכזית שלנו) לשים יד על כמות־מה של דלק, הרי עוד ימים אחדים של זרם־חשמל, ויהי מקוצץ, ויהי שאינו ניתן אלא אחת לשבוע לסירוגין של שכונות וסביבות. עוד חצר ערבים, הרי עוד כמות מים, וכדאי להריק קודם את הבור הזה ורק אחר־כך את הבורות בסביבותינו המקוריות. אגרנים מובהקים הם הגויים. אוצרות ממש של מיצרכים נמצאים אצלם גם בעיר וגם בכפרים. אם יש לך עתה סיכוי להשיג מידיד בקבוק נפט או סולר, אין זאת אלא שהשיג מידידו הוא חצי פח מתוך איזה בית ערבי שהיה לבז.

הולכים ברגל. אין בנזין למכוניות. היית משלם לטכסי כמה שיקבע, כי מה תעשה בכסף המעט שנשאר לך? תקנה מזון? ואם יש סחורות אחרות בחנויות, הרי הן סגורות. מובן, שנשאר אך שלד של קוי־אוטובוסים לשכונות המרוחקות, וגם זה רק בזכותה של התנועה הצבאית. אם כבר צימצמו את ימי־האפייה ואת מקומות־ההדפסה של העתונים, ודאי שאין דלק. הזהירים ממעטים גם להתהלך. אשרי יושבי מקלט. ולו רק אפשר היה לשמור על הילדים שלא יצאו.

חדשות עוד נפוצות על־ידי העתונים, נדפסים וכתובים במכפלות. אין מקלטי־הרדיו פעילים אלא לעתים רחוקות, כשמופיע כאורח־פלאי מיטיב ומצהיל – זרם־החשמל. אז ממהרים להכין ולהרתיח מים, לגהץ קצת, מחפשים כל תחנת־ראדיו אפשרית, לקלוט חדשות.

לא פשוט ענין־התחבורה. עתונאים אמריקאים ואנגלים נעשו שונאי־ישראל ממש, על שאינם יכולים להעביר את “הסיכום” הנפלא של חיי ירושלים. הם היו מוכנים לכתוב לטובתנו. הם באמת נתרשמו לטובתנו, ואיך זה אין ה“הגנה” והסוכנות היהודית, הכל־יכולים, מעבירים להם את הסיפורים לעתוניהם? מה זה לשלוח בשבילם אוירון אחד, רק אחד, ליום לחיפה?

בראשונה רטנו, אחר־כך צעקו, אחר־כך שלחו טלגרמות לבן־גוריון ולכל מי שיכלו. אילו קרה זה בתוך עם אחר, אולי היו משתתפים בצער על החסר, על המצוקה, ומבינים את האחראים להנהלת־המלחמה. לגבי יהודים – שאני. עילה נוספת לכעוס, לשנוא. והנה כבר יצא חלק מהם לרבת־עמון (האם נכחו שם בשעת־הפצצתנו, כדי “סטורי” נוסף?) ועוד חלק יצא בקרוב לתל־אביב. אין תקוות לירושלים. כאן אוכלת הקנאה לחבר הנמצא בצד השני, הערבי, והוא חי לו בשפע ושולח “סטורי׳ס” ומתפרסם.

ומעשה בשני סופרים של סוכנות טלגרפית אחת, האחד אתנו, והשני בעיר העתיקה, בחסותו של הלגיון הערבי. רצה זה שאתנו להודיע לחברו מען טלפוני שלו. מה עשה? השתמש באלחוט של הקונסול הכללי הצרפתי, למסור בואשינגטון ומשם ללייק־סאכסס. הנציג הצרפתי במועצת־הבטחון מסר לנציג ערבי, והלה לרבת־עמון, ומרבת־עמון הגיעה הידיעה מיד על־ידי שידור הלגיון הערבי לסופר פלוני בירושלים. אין המעגל הזה אפשר לידיעות יום־יום. זה היה מעשה חסד ביחס למען. אילו היה הדבר אפשר לגבי “סיפורים” רגילים, היה נפתח לריגול פתח נרחב למדי. ובידוע שאין פתחים רחבים לנגע זה. רק חשדנות חולנית ואַטביזם של “ציד מכשפות” מעורר לפעמים יהודים ויהודיות בירושלים לומר: הנה עלתה אשה פלונית על הגג ומיד לאחר זה הועף פגז לרחובנו, סימן היסטאֶריה רגיל הוא. ערביי ירושלים, והאנגלים אשר אתם, יודעים יפה את ירושלים העברית ויודעים את המרחקים למוסך, לבית־חרושת, לבית־ספר, שמשערים כי מקום־ריכוז הוא כיום, והמפות העירוניות מדויקות וכל בית מסומן בו, ואין צורך בריגול מיוחד, כדי לקבוע את המרחק אליו. בכלל, אין צורך להתכוון במיוחד בהפגזת ירושלים. כל מקום שתפגע בה, תזיק ליהודים. האזורים הבטוחים ביותר הם אלה שנכבשו מידי הערבים. לתוכם אין הפגזים מגיעים, ואמנם בחלק מהם שוכנו הניצולים הכאובים ביותר, הזקוקים ביותר למעט נופש ומרגוע, לשבחם של האחראים ייאמר: דואגים לכאובים ביותר.

---

פסח הנידונים

מאת

יצחק בן־דור

שאלתי את הרב יעקב גולדמן כיצד עבר סדר־הפסח שלו עם חמשת הנידונים־למות בבית־הכלא המרכזי בירושלים. הוא סיפר:

היינו צפופים ששה בתא קטן. במקום יין היה לנו מיץ־ענבים, שכן אסור היין בתחומי בית־הכלא. שלוש שעות התפילה וה“סדר” עברו עלינו בשיכחה גמורה של הנסיבות, אף כי שני שוטרים בריטיים עמדו והתהלכו בתא, כיוון שלא היו להם מקומות ישיבה.

עסקנו בפירושי ההגדה, בבירור מנהגים, בשירה. למדנו ניגונים איש מפי רעהו, כך הייתי יושב ב״סדרים" של שנות המלחמה עם חיילים יהודים. משה ברזני סיפר על מנהגי ה“סדר” והכוונות והפירושים של אביו שהוא “מקובל”. רוב רוזנבאום עירבב את ענין ליל־השימורים עם ליל תקון־שבועות והושענא־רבא. בענין כוסו של אליהו היתה דעתם של הספרדים שונה בהחלט מהמקובל בפולקלור האשכנזי. דב גרונר השתתף כל הזמן בצערם של השוטרים הבריטיים, שאין להם מקום לשבת. והציע מדי פעם חלק ממקומו לאחד מהם. הכל הסכימו, כי בפתיחה של ההגדה, ב“הא לחמא”, נאמר כמעט בפירוש, שאין די לעלות לארץ־ישראל ולשבת בה, “לשנה הבאה בארעא דישראל”, אלא צריך להשיג בארץ־ישראל את החירות, והגמר הוא “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”.

---

הלב הוא המצווה

מאת

יצחק בן־דור

¹

ביום השלישי למשטר הקיצוב של הלחם נכנסתי לבית אחד בשכונתי, זכרון־משה, לשאול, אולי נחוץ למישהו חצי כיכר לחם, שהיה עודף אצלי, מפני שאכלתי במקרה מחוץ לאיזור העברי. חמש דירות עברתי וכל שוכניהן ענו, כי יש להם די. הודו לי ונכנסו אתי בשיחות, מי בקצרה ומי במקצת אריכות על עניני מזון ושאר סוגי אספקה.

הרווחתי בשיחות אלה לא מעט. למדתי פרטים על כלכלת הבית בעת מצור; על כשרון ההסתגלות של אמהות למצב החדש – נקוה כי אינו אלא קצר מאד – כיצד להאכיל ולהשביע את הילדים. שמעתי על תגובות ילדים על הדוחק, תגובות שונות מאד. אבל גם תועלת חמרית צמחה לי מהפגישות הידידותיות האלה. שכני החלו מציעים גם לי כמויות של מזון, אם חסר לי. למחרת חזר הדבר גם בבתי מכרים בשכונה אחרת. שכנה אחת יכלה לותר לי על כוס חלב שהיה לה. אחד הציע לי כמה בצלים, ואני קיבלתים בתודה. לא קשה היה לי לקבל, שכן הייתי מוכן לתת לו כל מה שיש לי מן העודף, ואמנם שאלני אחד אם אוכל למצוא לו מעט אורז, ואני השגתי ומסרתי למשפחה הזקוקה ביותר, כלומר שהיו לה ילדים קטנים.

הנני חוזר אל הלחם. בדירה האחרונה שביקרתי אותו יום בשכונתי מצאתי אורח מזכרון־יוסף. הוא ניאות וקיבל את הלחם שהצעתי. רצוי לו, אמר, שתהיה בשביל הילדים תוספת של לחם לשבת. המנה, רבע קילוגרם לנפש ליום, היא לא כל כך מועטה בחשבון ממוצע, אולם את הנער בגיל ההתבגרות לא תשביע בחשבון אלא באוכל ממש. והוא איננו ממוצע אלא בעל מיבנה גוף משלו הדורש מנה גדולה יותר. תינוקות יכולים להסתפק בפחות מהמנה, אולם עובדי עבודה גופנית קשה זקוקים למנה גדולה יותר. ובזמנים של חוסר בשר ותפוחי־אדמה ושאר ירקות ודאי שדרוש יותר לחם.

והגמישות שאפשר להכניס לתוך החלוקה במהירות היא באמצעות הלב היהודי. נחוץ מעט חסד, פשוטו כמשמעו, והחסד, כשהוא מפעם בלבבות רבים, הרי כוחו שקול כמעט כנגד כוח האטום.

זה זמן מה, מעת שהחילונו סובלים ממחסור בנפט, החילונו, מספר שכנים, לעזור זה לזה. היינו מציעים זה לזה מיצרכים, ומי שאין לו מיצרכים, מציע שירות. לא לפי הסכם מנוסח וכתוב בסעיפים, לא בחוזה, אלא מתוך התעוררות אנושית, מתוך גאוות האחוה. כשתוקפים יותר אויבים מבחוץ, תתייצב נא יותר אחוות המגן.

הצעות העזרה ההדדית פתחו בפנינו את האוצר היקר ביותר, את הלב. גם במחסור, גם במצוקה, הרי רוחם של בני אדם המעוז החזק, המבצר הבטוח ביותר. גל חום עבר עלינו בעצם ימי הקור והסגריר. שמש פנימית של ידידות וקירבה החלה מחממת אותנו. הפחד מפני חוסר־כל כאילו נתרחק מאתנו.

כאילו נמוג הפחד. הננו כעין שותפות מוגדלת לדאגה הדדית ולעזרה הדדית. שכנה אחת עשתה חסד לשניה ובעמדה בתור לנפט קיבלה גם בשביל חברתה את פח הנפט שלה, וההיא, המאוּשרה, שהנוזל היקר הגיע ישר לביתה, יכלה להמשיך בעבודה. מיד החלה שואלת במה תוכל לגמול בעד הטובה, אולי בסבון, בעזרה לכביסה? שכנות אחדות מחלקות ביניהן את מלאכת הקניות כמו בשביל משפחה אחת. זו מביאה את החלב, השניה – תפוחי־זהב. לצערנו הרשימה אינה ארוכה. הסעיפים מועטים לפי שעה.

ומה מפליא הדבר. אוירת ידידות השתררה בקרבנו. הננו יותר קרובים זה לזה. פחות עצבניים ביחסינו. הננו עוסקים פחות בחיפוש חטאים מדומים, בהטחת אשמות, שמקורן האמיתי היא הצרה הכללית והתנאים הבינלאומיים הקטלניים. הננו עוסקים פחות בניחושים מדיניים. ויותר בהקלת המצב איש לרעהו. למעשה הננו מחזקים בזה את הנכונות הנפשית להחזיק מעמד ואת העוז הפנימי להתגבר.

החילונו דנים ושוקלים, האם כדאי לעבד גינות. היהיו מים להשקותם. אילו ירקות אפשר להצמיח בלי השקאה. הגשמים האחרונים הירוו יפה את הקרקע ואפשר עוד להוציא מאמא־אדמה הרבה מזון. יש חוקרים הרבה, מה הם גני־המים, לפי הצעתו־שיטתו של ד״ר סוסקין. הטובים הם בשביל ירושלים. גני המים יכולים להתקיים על גזוזטראות ועל גגות ובחצרות. השאלה היא, כמה מים דרושים ומנין המזון המימי המעט בשביל הצמחים.

עלה על דעתנו למצות את כשרון הסידור שלנו כדי למנוע שורות ארוכות של תור בשכונתנו, ואולי נוכל להציע כזאת גם בשכונות אחרות. פחות צפיפות בתור – פחות קטטות, פחות תרעומת זה על זה. פחות חשדות בלתי מבוססים על ניצול. אולי נוכל למנוע ממש את הניצול מצד תקיפים וערומים ביותר, שמרפקיהם ברזל. כל מקום שוועד שכונה פעיל וממלא את תפקידו, אפשר לחזקו על־ידי תגבורת אנשים מסורים, ובכל מקום שאיננו ועד כזה, אפשר להקים אותו ויכּתף בעול הדאגה למלחמה בצרת־המצור. אם רק הופיעו מספר אנשים המוכנים להקדיש ממרצם תרומה לצרכי הכלל, יכול ועד כזה לתקן משהו, להקל משהו. וכשיש דוגמה טובה בשכונה אחת, יימצאו יוצאים בעקבותיה. חוג אחד בעיר המתארגן יפה, הוא מועיל ונאה לעצמו ומקיל על השכנים ועל הכלל.

חשבתי ומצאתי כי רק התנהגות של ידידות מלאה לשכנים, של נכונות מלאה להשליט במטה־נועם סדר בסביבתך, תצדיק את הנטיה לביקורת הכלל והצמרת. שלם קודם את מס המסד והטיפול האישי בקרובים אליך, תוכיח לעצמך קודם כל שהנך מתקן את כל אשר ביכולתך, שאתה מסלק אבני נגף מרשות הרבים, שהנך יודע פרק בארגון ושמסוגל אתה לשאת נאמנה בדאגה פוריה לזולתך. אז תהיה ראוי לבקר את זולתך, ותהיה ראוי שימסרו לידיך תפקידים שאחרים אינם מצליחים בהם.

ההשתתפות היא גורם מקל על השותפים, וממילא גם על הכלל, אם רק אין להם, לשותפים, מזימות נגדו. כלומר, השיתוף הוא ביצור החזית שלנו, שבו יכול כל אחד להיות מועיל למניעת תבוסות ותבוסנות.

נדרשת מאתנו מין גבורה חדשה, ואיננו רשאים להשתמט ממנה. המצב דורש מאתנו, פשוטי עם, ואפילו מחלשים וחולניים ועניים – לא הבאת נשק כבד ממרחקים, לא מלחמת לילות בהרים שמאחורי כל סלע בהם אורב לנו אויב, לא את אלה חייבים אנו החלשים לתת, אלא את רגשי הלב, את הרצון הטוב כלפי קרובי המשפחה, הידיד, השכן.

ואת הלב אין מגייסים בכוח, בכפיה, בפקודות וגזירות קשות. אדרבא, הלב הוא המצווה. ואני באתי אליך הערב, המאזין והמאזינה היקרים, לשאול אם כבר נתעורר לבכם ואם תעירו ואם תעוררו אותו אצל שכניכם על ידי מופת חותך, על ידי דוגמה בולטת של שירות להם ולציבור.

אם חם לבנו זה לקראת זה, אינני פוחד מהאויב. גם ממצור לא ואף לא מרעב. גדול כוחו של לב יהודי להתגבר על הכל.

---

בני חורין הננו

מאת

יצחק בן־דור

הכרז נכריז הלילה על מה שהחזרנו לנו, על זכות קומת האדם הזקופה, על הזכות לחיות וליצור כרוחנו ברשות עצמנו.

זוהי מדינת־היהודים, מסגרת אחוה וחירות לנו כיהודים; בתוכה לקיים את פרצופו הטבעי־הלאומי, בתוכה לטפח את ערכי האנושיות, הזעירים והגדולים; בתוכה לטוות את חוט החיים והאופי שנתגלו בשלשלת־הדורות, למקדמוני אבותינו עד תפארת בנינו כיום.

העולם לא נתן לנו להכריז על עצמאותנו בנסיבות שלום ונדיבות עם שכנים קרובים ועם כל הטוב באדם, שהוא בן־ברית פוטנציאלי לנו. העולם האכזרי מכריח אותנו לעשות את הצעדים הראשוניים להקמת המסגרת החיצונית של העצמאות – בתוך תימרות־עשן־מלחמה. העולם לא נאות לפתח מעלינו את הכבלים שהוא שם עלינו; הוא מאלץ אותנו לנתקם מתוך עוית קרבנות יקרים.

על ראשם של משעבדים, אנשי תככים ומרמה, מוכרי עמים בנעליים, – יחול דמנו ודמם של אלה, שהננו מוכנים לטרוף בשוא־גלי־המלחמה. הכה נכה באויב, אך גם אם תשכּר חרבנו מדם, לא אנו חיללנו את קדושת שלום־האמת. שלום של חופש, של כבוד־אדם יקר לנו. לא אנו הרימונו עליו יד.

איננו פוחדים מהכריז על עצמאות היהודית. היא שלנו. בלבנו היא. בחיים ובבנין, שכבר הקימונו. בעוז־החלטתנו לחיות כבני־חורין.

הם לא יוכלו לגזול מאתנו את הנפש, כל עוד הננו בחיים. לא נתן למישהו לשעבדנו מחדש. נצמדנו אל מולדת, אל נכסינו הלאומיים בחומר וברוח. שוב לא יפרידונו מעל אלה. לא נרכין עוד את ראשנו בפני שודדי־עמים. חפשים נחיה בשלום עם כל עמי־העולם, וחפשים נשיב גמול לכל מתנקש ומתנכל.

זו משמעותה של הכרזת מדינת־היהודים ביום הזה.

ה' אייר, תש"ח

מכתבים

מאת

יצחק בן־דור

---

מכתבים מחו"ל הביתה

מאת

יצחק בן־דור

– – – הנסיעה כסדר, אם כי לא בנוחות יתירה. חבריה חביבה מאד. בדרך כלל הם הרבה יותר נקיי־לשון וטהורי מחשבה מאשר היו במחנה הקודם הקבוע. נוף־הארץ וריח־הפרדסים, שליוה אותם עד הגיעם אל הגבול, מסמל בדמיונם את ההבדל בין הארץ לחוץ־לארץ, בין מולדת לגולה. מיד החלו להרגיש, מה הם ומי הם ואל מה הם נוסעים.

– – – גם את צריכה להודות, כי יש טעם לסבל הזה – – – וכי חייבים אנו להיות נאמנים לעצמנו, למחשבותינו על הכלל, ולהשגותינו על חובת אדם ויהודי. מילוי־חובה אינו דבר קל, אבל אם נקבל באהבה את פגעי־ההשתתפות במלחמה, סופנו להעשיר את אוצר־חיינו ולא לעכור אותו.

י“א שבט, תש”ג

– – – הנני במחנה־המעבר השלישי, ויש סיכויים לעבור את הדרך במהירות יחסית. את סדר־הפסח עשיתי במחנה השני. מעולם לא היה דבר כזה באותה סביבה, אך אנו לא השלמנו עם האפשרות, שעשרות אחדות של יהודים יהיו בליל־הפסח בלי סדר. עוררתי כמה חברים והענין יצא אל הפועל. – – – ערכנוהו כהלכה. מלכתי וחשבתי על מלכותי בבית, וקראתי לחברים לזכור את אשר להם בבתיהם, והוספתי כהנה וכהנה על יציאת־מצרים ועל העבדות־שבלב. שגם ממנה צריך לדעת להשתחרר, וכי את החירות משיגים על־ידי נכונות לסבול במדבריות ולאחר קפיצות לתוך הים, מבלי כל בטחון אם ייבקע או ניבלע בתוכו. ההגדה היתה טובה, הכופתאות – דלות. הן לא היו כלל. היה זכר למצה, תפוח־זהב לכל אחד. מעט יין ומעט לפתן־פירות משומר. אבל מצב־רוח של סדר, זכרון וכוונת־מכוון היו למדי. – – –

– – – את מוצאת בין האמהות הרבות (במוסד), הזקוקות לעידוד. שיטתי היא לתת את העידוד שיש בכוחי לתת, על־פי רוב בדיבור טוב. ואולם זה צריך ליעשות בחשבון, בלי פיזור־יתר, כי דיבורים טובים יתירים על המידה אין בהם כוח־פעולה. אין ערכם אלא כשהם ניתנים כרפואה במידה הדרושה וברגע הנכון, ומבלי שהמקבל ירגיש, כי יש כוונה לעודדו. לשם שמירת התנאים האלה נחוצה דרגשה.

אולם תכונה זו נרכשת, כשיש רצון טוב. מי שמפזר את דבריו הטובים בלי חשבון ותכסיס, ומי שמלאֵה את הצד האחר בהטפה, משיג את ההיפך מהמבוקש.

– – – עלי אין לי כמעט לספר ולא כלום. אני נוהג מכונית־משא, – ואני שמח, שהכל הולך למישרין. מצב בריאותי הוטב ואני מושך בעול, יחד עם הבחורים הצעירים. הנני מוקף יחס טוב. שעותי הפנויות אינן מספיקות לי בשביל תכניות הכתיבה והפעילות הציבורית שהייתי רוצה לבצען. – – –

א' חוה“מ פסח, תש”ג

– – – ערב שבת. טעם מיוחד למקלחת הקרה והלבנים הנקיים. אני אומר לחברים בנעימת־הלצה כלפי חוץ ומתוך אמונה בפנים – שבת־שלום! השבת היא קודם כל קנין פנימי של רגש ממוזג בהכרה. אפשר לחוג את השבת במשהו בכל מקום שהוא, ואפילו באמירת מימרה כלשהי, ובלבד במתכוון. הריני מצטרף בשעה זו, באור בין־ערבים בהיר, בין השמשות ממש, אל קבלת שבת שתערכי את עוד מעט. יפה עשית, שהבאת את המנהג הזה מנוה־יעקב. פעם אחת הואר המעשה אור מיוחד: כשהשתתף חיים ושר “יום זה מכובד” בניגון של סַד. הרגשתי אותו רגע את היורש. הן אין איש בארץ שר את המנגינה הזאת. לי ירושה היא מאבא ומשמשת חוליה יקרה במורשת הבית וההוי ההוא, שלא יקום עוד. את זוכרת, שהשתדלתי להקנות את המנגינה לאפרים גולדשטיין, והוא רשם אותה, גם שר אותה ברדיו. אנו לא שמענו זאת, אבל סיפרו לי שהמנגינה הושרה. האם תיקלט על ידי מישהו? בפיו של חיים היה אותו “יום זה מכובד” סמלי. הוא שר לא באונס, אף נהנה, נדמה לי. אולי זכר אותם הימים המעטים, בהם טבל בתוך אוירת העבר וקיבל מעין עירוי־דם רוחני־מסורתי.

* * *

– – – מזג־האויר כאן טוב. לא טעמתי זה שנים רבות קרירות כזאת בחודש יוני. במקצוע (נהגות) התקדמתי יפה והשגתי מדרגה הגונה. יש ימים עמוסי עבודה גופנית לא־קלה, ויש גם ימים קלים יותר. ידי מיובלות. הנני ממלא מאה אחוזים (ולפעמים יותר) של חובת חייל בין חיילים ולא ביקשתי שום הנחות ושום הקלות. האמת היא, שהנני בחברת יהודים טובים ואנשים טובים, וחברה טובה – הלא היא הנותנת אמונה, שגן־העדן אפשר עלי אדמות. אתמול היה יום הולדתי לפי התאריך העברי. לא יכולתי לציין את היום במשהו חיצוני, אבל לא פסחתי על המאורע בעולם מחשבותי והרהורי. ייתכן ואכתוב על כך לחיים, והיה זה מעין מבוא לצוואתי אליו. היתעניין הוא בדברים האלה? מסופקני, אבל אני מרגיש צורך בכתיבה זו. – – –

כ“ג אייר, תש”ג

– – – ייתכן ודברי אלה יגיעו אליך בימי מלאת שנה לכניסתי לצבא. – התזכרי את ימי הסיוט ההם בישוב, ימי יוני ויולי אשתקד? התזכרי כיצד התחרו בנבואות שחורות, מה מספר הימים שנותרו לנו עד בואו של היטלר, כי הוא ודאי יבוא? האחד אמר, שהלה יבוא בעוד עשרה או שנים־עשר יום והאחר אמר – בעוד שבעה ימים. הם חטאו רק בדיבור, אבל הלא כמוהם חששנו כולנו, וידענו יפה, מה צפוי לנו, אם יקרה האסון הזה. את זוכרת יפה, כיצד דברתי על מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה. אז עוד לא קרה עוד בפולין מה שקרה, אבל אנו ידענו היטב, מה מסוגלות החיות המזוינות והממוכנות לעשות. אחר כך, את זוכרת, כי לא היו לנו כל אילוזיות בדבר יחס הנאצים לישוב. האמת היא, כי גם בישוב נמצאו אז מוגי־לב, שניסו להכין כניעה, והתחילו פוסלים מראש את מלחמת־היאוש שהתכוננו לה, ואשר יהודי וארשה קיימו אותה במאוחר. ה“חכמים” ה“מתונים”, כביכול, שבישוב טענו אז נגד פלמ“ח ונגד שאר ארגונים כאלה, כי הם יביאו אסון, בהתגרותם בכובש הגרמני – עד כדי כך הגיעו, וכבר דיברו על יחסים בינינו לבין הכובש הנאצי – ו”הם יגרמו לחורבן הישוב". כלומר, אילו היה הישוב נכנע, אולי היו הנאצים מסתפקים בטביחת כמה אלפים או עשרות־אלפים, ואילו רובו של הישוב יישאר בחיים. ירבו הדברים, אם אנסה לספר לך כל ששמעתי וידעתי אז. המועקה הקיפה את כל הלבבות, והמוחות היו תחת המכבשים הכבדים הלוחצים ממעל. – – –

– – – ועתה, הישוב בפרוספריטי. – – – אבל עם כל הצער על שהישוב אינו עושה רושם חיצוני כאשר חפצנו, הלא מאושרים אנו שהוא ישנו, שניצל, שהוא קיים, שאנו יכולים להצליפו על כל מגרעותיו. הן יכול היה לקרות, שיהודים אי־שם בעולם היו מספידים היום את הישוב ואומרים עליו שבחים שלאחר־המות, חס־וחלילה. עוד “מסרק־הברזל יעבור ויסרקן ועד שורש ירד וצמרת יעל”. אל תדאגי, עוד נילחם בתוך הישוב לשיפורו. היכולים אנו לעשות כזאת בראַדוֹם? היש לנו עתה לדבר על מגרעות, שהיו בקרב יהודי פולין? הנאשימם במשהו, ואפילו בזה שלא התקוממו אשתקד?

ואומר לך את האמת, כי אינני פנוי מקורטוב של סיפוק על שאני בצבא, על שגם אני נמנה עם המחנה הגדול, שבכל זאת הוא שהדף את אשמדאי והשדים והרחיקם מעלינו. תשאלי, מה עשיתי? – לא כלום. אולי הרימותי קש, הוספתי משקל־נוצה על כפות המאזנים הכבדים של דרדנאוטים וטאנקים ומפציצים כבדים. אבל מיליונים כמוני נשאו קש ונתקבל משקל רב נגד הסטרא־אחרא. והמשקל הכריע. ויש ערך אפילו לעזרה הקלה כקלילותם של הקש והנוצה האחת, ובלבד שיעזור כל איש ותעזור כל אשה. ובלבד שניתן ככל אשר הננו יכולים. – – –

– – – שאלת, אם גם אני סובל. את יודעת שאין דרכי לספר על דברים כאלה, אבל בלעתי לא מעט במשך השנה וגם בחדשים האחרונים. הן סוף־סוף אני רק מעמיד פני צעיר, והגיל הזה הוא רחוק מאחורי. אלא מה? צריך תמיד להתקומם נגד הדכאון, להילחם בו ולגרשהו ולתפוס מן האור ככל האפשר, ואת החושך – לשכוח, לאחר שהופק ממנו הלקח הדרוש. – – –

ל' סיון, תש"ג

– – – במידה שתוכלי תשפיעי על חיים שיכתוב ולא ידחה לאחר החופשה. מבין אני שהוא מחכה להשראה, ושהוא רוצה ללבוש בשביל הכתיבה את קפוטת־השבת ולסרוק קודם את הזקן והפיאות. אבל אין לרוץ אחרי ההשראה. יש והיא מופיעה דוקא בבגדי חול ומתוך קיום חובה בפשטות ובנאמנות, ואז – אם לא הופיעה, לא הפסדנו כלום; הרי את החובה מלאנו, והלב שקט. אני הייתי רוצה לקרוא את כל אשר חשב לכתוב ופסל, וכן כל הטיוטות שהתחיל והפסיק בהן. יקרה לי אמתו כמו שהיא, ולאו דוקא כפי שהיא מתגלית בכלי מלוטש. טובים לי אבני מחצב ולו רק צרורות הניתזים מקורנסו המתאמץ להכות בצור ולחצוב יפה. – – –

כ“ב אב, תש”ג

– – – גם מכתב זה הוא מבית־החולים. הנני “גיבור” לעומת שהייתי. – – – חזרתי לכוח ההליכה, יותר מדויק – כוח ההליכה חזר אלי. מה יש לדבר יותר? השאר בוא יבוא. הלא תדעי, כי איני נמנה עם המתיאשים. – – –

לי אל תדאגי. אני גם פה, בין הגויים בחברה טובה, ידידותית. מסביב יחס טוב, נכונות לעזור. יהודי מן השורה לא יאמין, שלא־יהודים יכולים להתיחס כך ליהודי זקן וכושל. אבל העובדה עובדה. אם תהיה יכולת אנסה לכתוב על כך.

מיסורים אין להשתמט. עלי להביא בחשבון, כי מדי פעם לפעם אהיה מותקף ואסבול יסורים. ובכן, מה בכך? כלום יחיד אני? וכי מעטים היסורים סביבי בכל מקום? והחיים טובים וחשובים גם כך. – – –

ערה“ש, תש”ד

– – – החיים אינם טיול וביחוד בגילי כבר צריך להתאבק על פירורי־חיים. הם שוב אינם ניתנים בקלות הפזרנית של תקופות הנעורים, העלומים והבחורים, והרי זה כדרך הטבע. מה שעבר עבר, ההווה הוא כזה ואסור לנו לעשותו גרוע יותר משהנהו. קודם כל – מעט אומץ למצב של תסבוכת.

– – – הן תביני, שלא בנקל הלכתי להרשם כחולה. שנים־עשר יום התאבקתי. בשני הימים האחרונים כבר שכבתי באוהל שלי. ראיתי כי אין ברירה. אני זקוק לטיפול, וקודם כל למיטה רכה וטובה, לשרות שאי־אפשר לדרוש אותו מחברים צעירים בהתנדבות זמן רב.

לא השברתי לרגע. נזפתי בחברים, שהעמידו סביבי פנים כאלה, שאמהות נאמנות מעמידות כלפי חוליהם.

* * *

– – – מתהלכים אלפי בחורים (בצבא) רוטנים ורוגנים, מאוכזבים ומדוכאים. אבל אל יהיו כושלים – – – צריך לקבל את הסבל ובתוכו לחיות ולפעול. את ערך ההתגייסות אין רואים מקרוב. נחוצה בשביל כך פרספקטיבה של זמן ושל התבוננות מדינית, ורק אז מבחינים בדבר. – – – לא מהשאננים ומהטפילים נלמד ולא בהם נתקנא, אלא באלה החיים חיים אינטנסיביים יותר, בדופק הזמן יותר. וכמו שאין טעם לתפילה בלא כוונה כך אין הגיון בשרות בצבא בלא כוונה ובלא התגברות מרצון כל שעה ושעה.

ט“ו טבת, תש”ד

– – – בערב שבת נעימה פי שנים הכתיבה הביתה. הרי זה תחליף־מה למסיבת שבת. בחוץ קר. השמים מעוננים עבים כבדים. גשם יורד לרגעים. ואני משער, כי בארץ כבד הגשם מאד. טוב המיפלט מהקור והרוח אל אוהל־התרבות הנותן לך גם מחסה־מה וגם אור מספיק ושולחן לשבת אליו. – – –

– – – טובים החיים וכדאיים. חייב אדם ליהנות, לשמוח, לשפר את חייו ככל האפשר. אך השפלות פוסלת את החיים ועושה אותם אבסורד. תנאי לחיים – טהרתם, יפיים וצדקתם בעיני האדם עצמו. חייב אדם לכבד את חייו ולכבד את עצמו. ואם כבוד־החיים וכבוד האדם דורש לקצר, צריך לקצר. לא מתוך יאוש או בריחה, אלא מתוך חיבה וכבוד לחיים, מתוך החובה והשאיפה למלא אותם תוכן נאה.

י“ח טבת, תש”ד

– – – הנני מקוה כי המכתב יגיע אליכם לפני הפסח. ערכי סדר כהלכתו, אם בבית ואם במשותף עם מישהו. אמרי לחיים בשמי, כי בהגדה יעמוד על הפרקים הנאים, ולא ישפוט לפי הקש. יש הגיון אדיר בעריכת מסגרות ההוי היהודי, ואין הפגימות קובעות. אגב, חכמינו קבעו את ההגדה לא כחטיבה מחייבת על ראשה וקרבה וכרעיה, אלא הטילו עלינו מצוה לספר ביציאת מצרים, והמוסיף, והיוצר והמשפר, הרי זה משובח. מנהג ההגדות העצמיות בקיבוצים הוא כשר לפי הדין, כיון שמשאירים בתוכן את הפרקים המחייבים של האגדה המקורית. – – –

כ“ט אדר, תש”ד

מכתבו של חיים אליך – נעלה בפשטותו. כן. יפה־נפש הוא וקשה־גורל. אל תאמרי לו את ההגדרה השניה – חוששני שאת גורלו לא נשנה, אבל את יחסנו אליו אנו חייבים לבטא ולעשות בשבילו את הכל. הוא ראוי להערכה ואהבה ועזרה. אבל מעל ליכולתנו לא נוכל לקפוץ. הבה נשפיע גם עליו, שלא ינסה לשבור קירות־ברזל במצחו הרך.¹

כ“ה סיון, תש”ד

– – – אין בי כל הרגשה שמגיע לי דבר מה ממישהו. בכלל אינני חושב את עצמי למקופח מצד הכלל או מצד הבריות. הכלל אינו מען שאפשר להפנות אליו טענות, גם כשהטענות הן צודקות. התנאי הראשון לעבודה ציבורית הוא להיות מוכן לעבוד שלא על־מנת לקבל פרס של כבוד או פרס חמרי. מי שעובד בלי תנאים עלול גם לקבל פרס, אבל זה ענין של הצטרפות־נסיבות שקוראים לו מזל. על כל פנים, לא טוב לו לאדם המחכה להכרה מצד הרבים ושרוי בצער אם אינו נוחל הכרה זו. אני פטור מצרה זו.

ד' כסלו תש"ה

– – – קראתי בענין רב את תאורי הרפתקאותיך בעניני עבודה. ידעתי את יסורי ההזדקנות שאנשים קובעים אותם בשבילנו. עצם ההזדקנות היא הרגשה קשה, אבל יותר גרוע הוא היחס מבחוץ, כשהאחרים מתחילים לראותנו כזקנים ואינם נותנים לנו לעבוד את העבודה שהיינו רוצים בה.

– – – זה גורל האדם. עלינו לבלוע זאת. לא יועיל אם נתקומם. רק נהיה יותר לצחוק. או נהיה נתונים יותר להבעת־רחמים שהיא לא יותר טובה מאשר גילויי צחוק או לעג. מה שאי־אפשר לשנות נקבל כמו שהוא. חפש נחפש את אשר נוכל לעשות. נשתדל לעשות זאת היטב. אבל את המצב במהותו לא נשנה. שוב הנני חוזר על עצתי הישנה־ישנה להשלים עם עובדות שאין לשנותן; לא לעשותן מקור רעל המרעיל את החיים, את כל שיירי החיים.

כ“ט כסלו, תש”ה

– – – אחזור לפניך על כלל אחד גדול בחיים, והוא גם אחד ממפתחות־האושר: כשם שמברכים על הטובה, מברכים על הרעה. טעם החיים הוא לא רק במה שמתקיים כפי הרצוי לנו, אלא גם במה שעובר לפנינו ובתוכנו שלא כרצוננו. גם זה חלק מחיינו. יש ללמוד ולהעריך את החיים גם בסבלותיהם, מתוך השוואה עם יסורים אחרים, ומתוך תפיסה של ניגודי־הענינים.

במה מפסידים את צלם האלהים? כשמטיפים לצבא ונשארים בבית; כשמטיפים לבריגדה ומחפשים דרכים להשתחרר; כשטוענים כי בזמן שהאויב מגייס בני ששים, כדי לרצוח את אחי, צריכים גם זקנים להתגייס ולהשיב מלחמה – ובו בזמן אומרים: ילכו הצעירים, ואילו אני פטור משום שאני זקן.

– – – בעוד כמה שבועות יעלו מכאן כמה מאות איש לארץ. אילו היה אפשר הייתי מבקש ממך לאחסן קבוצת חלוצים מיהודי איטליה, ארבעה־חמשה אנשים, בהיותם בתל־אביב, בטרם ילכו לקבוצות. זה יגרום טרדה, צפיפות. אבל לדעתי הצפיפות היא כיום מצוה גדולה בארץ, ואסור באמת לחיות ברווחה, מבחינת הדירה. – – –

כ“ט שבט, תש”ה

– – – כשהנני סוקר את ענינינו אינני יכול שלא להגיע לידי צער ולידי חימה על אלה שבידם לתת לנו לעבוד, ואינם נותנים. כמה מעט אנו דורשים מאחרים. כמה אנו מסתפקים במועט. תנו לנו לעבוד את עבודתנו בארץ הקטנה. אל תפריעו לנו להפריח את המדבריות, לגלות מים, להקים בתי־חרושת. הכירו בזכויות־האדם שלנו, וזכויות־האדם פירושן גם שלטון עצמי ורשות להביא כל יהודי הרוצה בכך. ורשות לדאוג לו ולסדר אותו – ואת המעט הזה, שבשבילנו הוא הכל, אין נותנים. ומלחמות תהיינה בגלל זכויותיו של עם זה ועם זה, בדבר זכויותיהם של תושבי עיר זו להשתייך למדינה פלונית או אלמונית. יימצאו ידידים שלא ישתקו, ישתדלו לעזור, לעורר את דעת־הקהל, לרכוש תמיכה. רק בשבילנו אין תובע, אין צועק, אין דופק על השולחן, אין מאיים במלחמה. אותנו אפשר לדחות בקש. לנו יאמרו ידידינו שנחכה. הם עסוקים לפי שעה. יש ענינים חשובים יותר. ונכון הוא, שעניננו אינו חשוב בשבילם. כי כל מה שנראה להם חשוב באמת, עשה עשו אותו גם בזמן־המלחמה, מבלי לדחותו לימים טובים ושקטים. לא דחו את הלבנונים, שיחכו לסוף־המלחמה. אף לא אמרו, כי הפדרציה הערבית תיווסד, כאשר לא תהיינה דאגות אחרות, אלא השתדלו מאד, כי הדבר יצא לפועל מהר ויספיקו הצירים הערבים לכבוש בסן־פרנציסקו עמדות מדיניות ודיפלומטיות, ושהברית נגד היהודים, ברית שלא היתה כמוה בדברי ימי העולם, מחוץ לציר היטלר־מוסוליני, תתחזק בהקדם.

בשביל דברים כאלה נמצאו זמן ותשומת־לב ושליחים מומחים וסיוע מדיני ופירסום רב על־ידי העתונים והראדיו. אך לא נמצא עדיין הזמן לתת ליהודים את הזכות, שהמשרדים הארצישראליים בגולה יהיו רשאים לשמש מוסדים ממשל­תיים בשביל העולים היהודים, השרידים, המדוכדכים. עדיין לא נמצאה הדרך להרשות לסוכנות היהודית, שתוכל לתת בעצמה את התעודות הדרושות, להחזיק אניות ואוירונים להסעת־עולים, להיות ככל הנהגה של עם ולהקרא ממשלה, שיש לה יכולת לדאוג לשולחיה.

איך מתעלל העולם כיום בשרידי היהדות! איך חוקרים עוד את יכולת הקליטה של ארץ־ישראל לאלה מאות־האלפים המועטות, שדרכן היא ישרה לארץ־ישראל! איך מפיצים עוד את עלילת־הדם החדשה, שארץ־ישראל קטנה מהכיל אותם, ושהיהודים בעצמם אינם רוצים כלל ללכת לארץ־ישראל! הן טוב בהרבה כיום גם לגרמנים שרצחו אותנו מאשר לשרידי קרבנותיהם. וזה אחרי שתי מלחמות־עולם. שימי־נא לב להרגשה, שמרגיש הלב מתחת לאותו הכבוד, כביכול, של השתתפות בשתי מלחמות־עולם!

כן. כך אנו שבים לארץ. וכך אנו מתחילים מא'. מילא, אנו, המיושבים בדעה, עוד נדע לרסן את כעסנו, את אכזבתנו, את יצרינו. אבל הנוער, מה יהא עליו? במה נרסן אותם, שלא יפלו לתהומות הקיצוניות, לתוך יאוש מאדיש, לתוך מערבולת של הרס? באמת, איני יודע איך אבאר לבחורים הצעירים, שעליהם להאזר בסבלנות ולעבוד ולעבוד, ליצור ולקוות, לצבור מקטנות את העובדות הגדולות, להאמין באדם, בחסידי אומות העולם; להאמין כי עוד יסירו מעלינו את הכבלים, וסוף־סוף נשתחרר ונהיה ככל האדם.

הו, יהיה קשה יותר מאשר אחרי המלחמה הקודמת. מי יודע, מה יהא המוצא לרגשות המחאה, ההתקוממות הפנימית. מי יודע, אם יתנו לנו לעבוד אפילו עבודה שקטה, קונסטרוקטיבית. הנה כבר מצאו את הדרך לתת לנו סרטיפיקטים ולסדר שלא יוכלו עולים לבוא. לקנות אדמה בארץ כמעט שאי־אפשר. חלק גדול של קניות הקרן־הקיימת אינה אלא קניה שניה ושלישית ורביעית של אדמות של יהודים. השאלות הפנימיות של הישוב נעשו קשות יותר, ההתרוצצות, חמורה יותר. ויש לאויב תקוות כי נתפוצץ מבפנים. כנגד כל אלה צריך לעמוד, ואיך?

– – – מהכרת המצב יכולה לבוא רק הבריחה אל העבודה העקשנית. רק זה עוד יכול לתת שיווי־משקל ולקיים קיום כלשהו את התקוה. רק עם זה יש איזה תוכן לחיים, ואפשר עוד ליהנות מהם רק בעזרת העבודה. – – –

ט“ו סיון, תש”ה

– – – ובכן, נגמרה המלחמה. נצחון. חוגגים מסביב. ואני האופּטימי, הרואה תמיד את האור, את הצד הטוב, – אני עצוב. משתדל אני לגרש את הצללים, ואי אפשר. איזה נצחון? איזו נחמה כיצד יצאנו אנו מתוך סערות־החורבן ומתוך מבול־הדמים? מה יש לנו חוץ מקברים, חוץ מהחלל האיום שנשאר פתוח כעינים ענקיות של גולגולת המת? המת הגדול שלנו עומד לפנינו ואין לגרש את מראהו. העמים עסוקים בשלהם. יש להם ענינים רבים לסדר. צריך ליישב סכסוכים רבים. וסכסוכים חדשים מתעוררים ומעסיקים אותם. ואותנו דוחים וחוזרים ודוחים. שנחכה. לקבצן יש פנאי. המחותנים עסוקים. יש עניני־כבוד ועניני־נדוניה, כלי־זמר, חשבונות־מחותנים. יחכה הקבצן. בין כך ובין כך אין לו כוח להחריד את המסובים, להשבית את השמחה. ישמח על שנשאר בחיים. והקבצן לא התכונן בעצמו לקראת השעה. לא הכין לו אמצעים. גם בעצמו הוא אשם…

כ“ו אייר, תש”ה

– – – מה אעשה? איני יודע. רבות מחשבות, אולם החיים אינם כה רכים, שאוכל ללוש אותם כרצוני. – – –

כפי הנראה עשית לך קצת חשבון של עשרים שנה. הן לא היו קלות כל כך. אבל אני שמח שעבדתי, עמלתי בהן. יודע אני כי בצדה של התועלת שהבאתי בשרותי – גם בזבזתי כוחות רבים, מחוסר־כשרון לרכזם, לרסנם ולהפיק מהם תועלת מלאה. אבל אין לי על מי להתאונן. יכולתי לנחול מהחיים גם יותר מאשר נחלתי, אילו הייתי מסוגל להפיק מהם את כל האפשרי. ולא בצער בלבד הנני סוקר על פני עשרים השנים. הן אמת הדבר, שהיו גם שעות־סיפוק חשובות. גם הרבה חסד גילו החיים כלפי, ולא רק אכזריות, שאמנם לא חסרה ואינה חסרה. אבל – אלה הם החיים, ובהם יש לשמוח ולעבוד. גם אי־אפשר להצטער על שבינתיים עברה מרבית־הדרך ולא נשאר עוד הרבה כל כך, וכבר אי־אפשר לתקן את השגיאות. מה יש לבכות על כך? הן סוד החיים והאושר הוא, שלא להתמכר לצער בגלל מה שהוא מחוץ לאפשרות ולכוח, אלא למצות את מה שיש עוד למצות.

מה טוב, שיש עוד טיפת יכולת לעבוד, אם כי הכוחות הרעננים כבר גזו. מה טוב, שיש קצת הכרה, להבין את הנעשה ולקבוע דרך. מה טוב שיש מקצת ידידות ושאין אסון הבדידות. אלא מה, הצרות? ובכן, בלעדיהן אי־אפשר, וחכמינו אמרו: חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה. – – –

ג' תמוז, תש"ה

---

מכתב לדב סדן

מאת

יצחק בן־דור

לד. ש. (סדן)

– – – האזינה אלי וישמעך אלהיך – אלהינו. כל מליצה היא בנידון דידן אמת, גוף של מעשה, ציווּי וכדומה. רמות אינן כאן אלא שטחים של ממש. – איני חושש, שמא תראה בדברי תעמולה לגביך. כן, אני רוצה לעשות תעמולה, לתעמל אותך. בידך לעשות ואינך עושה, ואתה נותן את הדין – – איך נביא את הגאולה? לא כיצד תבוא. כיצד נעשה אנו את חלקנו כדי להביאה? אין שום ספק, כי המעשה בה“א הידיעה הוא כיום בהיחלצות לצבא. – – כי זה המעשה, הצבא עושה את המלחמה ולא אחר – – אנו צריכים היום הרבה חיילים וחיילות. נחוץ לנו גם המספר, למטרת טענות מדיניות, ואנו צריכים את עזרתם ממש, אף על פי שהיא לא־גדולה בחשבון של כל יחיד ויחידה, אבל פרוטה ופרוטה מצטרפות, ורק כך אנו צוברים את הכוח הגדול שיעיק על האויב. ועוד יותר אנו צריכים את ההליכה לצבא, למען ידע יהודי, כי שעה אחרת היא, לא השעות הרגילות ולא הימים של משלח־יד וסידור והכנת מעמד חמרי ליחיד ותרומת־אנחה לטובת הכלל. אוי לנו אם כיום יישארו יהודים במצב־נפשם הרגיל, בלי מהפכה ברגש ובנכונות לקרבן. ההצלה הגדולה שיציל עמנו את עצמו תהיה הנכונות למלחמה, ליסורים, להגנת איש על אחיו, להגנת החזק על החלש, להקרבת החיים פשוטו כמשמעו. אם נשיג את זה לא יוכל לנו היטלר. אילו היו אחינו בפולין ובשאר הארצות מוכנים ברוח הכנה כזאת, לא היה יכול הצר לטבוח אותם, ואילו יכול להכריעם בכוח מתוך קרבות בלתי פוסקים, היה קול־שאון־ההיאבקות מנסר מסוף העולם ועד סופו, ועולם־יה היה באמת מזדעזע. אילו הקרבנו את מחצית קרבנות פולין וליטא ורומניה תוך כדי מלחמה, היינו אולי מנצחים במלחמת־עתידנו, והגויים היו מוכרחים לתת לנו את המעט שאנו דורשים מהם. ואם איננו מניעים את נפש העם למלחמה לאלתר, הרינו מאריכים את הגלות המרה, שאינה במקום זה מליצה אלא תכונה ממש. והיא תכונה בארץ־ישראל כמו בחוץ־לארץ. אם לא מלחמת החשמונאים, אזי גלות. אם לא מלחמת מסדה – אזי היטלר. הרומאים לא טבחו אותנו כמו שעשו לנו בפולין. גם לא הכשדים. למכור לעבדים ולשפחות זהו ענין אחר לגמרי במסגרת התקופה ההיא. להגלות את החרש והמסגר, לאסוף את פרחי בית המלכות ולפרנסם ולתת להם השכלה ודאי שאין זה מידת היטלר. עם יהודים לוחמים ונכונים להקרבה עצמית מוכרחים הגויים להתחשב בחישוב אחר לגמרי. – ועוד אנו צריכים שילכו יהודים לצבא, שיש בו מבשורת העצמיות, העבריות. ואין לך עוד מעשה המבריא את היהודי – מלבד יסוד ישובים יהודים נוספים על אדמת ארץ ישראל – כהליכתו לפלוגות וגדודים עברים, ואפילו אם הם לפי שעה עברים רק בשם. ובתכונה חלקית, ולא בבעלות עברית. ההליכה אל עולם־כוח עברי היא המרפאת והיא הנחוצה. אבל גם תוצאות חשובות ופרי ישוה יבוא מכל זה. – – ושוב, בוא וראה, מה אתה עושה לנו כל יום. לא רק שאינך דוחק את הקץ, אלא שאתה מדחהו. מי יודע כמה לבבות היית מכשיר יום יום בקריאה, בהבלטה, בזעקה, בהקרנת־חום. מי יודע, כמה נשים היו מרשות לבעליהן ללכת, כמה אחיות היו מאיצות באחיהן, נערות באהוביהן, כמה מהססים היו מחסלים את היסוסיהם, כמה שאננים היו מתחילים להסס – מרוח־סערה, רוח נושאת חום מתוך העמוד הראשון של “דבר”. ואתה מונע את כל הטוב הזה – – כל אפס־מעשה ב”דבר“, כל מיעוט־מעשה ב”דבר" יש לו הדים ובני הדים גלויים וסמויים, שקשה למנותם ולפורטם, וכל זה עליך. איזה הר כבד של אחריות נתון על ראשך, איזו מידה של חיים בידך, איזו סכנת מות, חס וחלילה, בקרירותך. – – –

תש"ג

---

מכתבים לבנו חיים

מאת

יצחק בן־דור

¹

א

– – – האמת היא, שמלבד רחשי לב הורים במשמעם הפשוט ביותר הנני הוגה הרבה בכם, בך ובחבריך, בכל המחנה. ודאי אתה זוכר כי לא לסתם מנוחה התכוונתי ביזמי את המחנה. ואני מהרהר ודואג כסדר: היצליח הדבר? האם יתן המחנה את התוצאות הרצויות? התדעו לשמור על בריאותכם, שלא להביא יאוש ללבות ההורים? הלא תבינו, כי אם יכשל, חס וחלילה, המחנה מבחינת מצב הבריאות, קשה יהיה לסדר את המחנה השני.

התצליחו ליצור במחנה רוח חברות טובה, חברות מחנכת עצמית? התתעורר בכם ראשית הרוח של אחריות לעתיד, אם כל התפקידים המרובים הצפונים בתוכו בשבילכם, תפקידי־חיים מענינים, אבל גם קשים?

זוכר אני את עצמי בגילך, או קרוב לגילך. ואני כבר לומד במכינה של ישיבת טלז. ואני לומד וקורא יום־יום עתון, ומיצר בצרת־הרבים וחש את מצוקת־העם ושאיפות־האדם יחד עם טובי־הבוגרים. ויחד עם זה אני נער שמח למדי, מטייל הרבה מחוץ לעיר, שואף אל קרבי את מראות הכפר והיער. הן תזכור את הנוף הרך הליטאי ואני משתובב בחזקה, בערות, בשמחה, עם חברים. אך יחד עם זה אני קורא הרבה ומשוחח הרבה עם חברי ועם אחי הבכור על הספרים שקראתי ועל המאמרים שקראתי אז בעתונים. ואני חי חיי־רוח מענינים. כל יום, כל שעה נגלים לפני יותר ויותר פני האדם והחברה, צרכיהן, מסבותיהם, מגרעותיהם ודרכי־תיקונם. ואהבת־העם הולכת וגדלה בי יותר ויותר, ואני שואף לפעולות, מתגעגע לזמן שבו אוכל להתיצב במערכות המרובות שהיו בפני הנוער העברי אז בגולה. לא מצאתי אז כל סתירה בין חיים עליזים לחיי־התעמקות, בין חדות־חיים לשאיפת־יצירה. אז, אני זוכר, נתעורר בי גם החשק לכתוב. – – –

אניח את הזכרונות ואשוב לענין המחנה. דואג אני, אם התלכדתם יפה עם המדריכים. המצאו הם מסילות ללבותיכם ואם מצאתם אתם נתיבה אל לבם הם. הישררו ביניכם יחסים כמו ביניכם לבין כצנלסון (המורה) או לאו. מה טוב הדבר הזה, כמה מנעים זה את החיים וכמה זה עושה את הילדים ואת המורים גם יחד מוסריים. מהרהר אני, אם כבר הגעתם למדרגה של מקצת משמעת עצמית. לא משמעת כפויה מן החוץ, אלא זו שאדם מקבל על עצמו באהבה והיא חביבה עליו. הכבר הגעתם לפרק של שאיפה לתיקון עצמי?

מה חשוב ומה גדול ומה מכריע הוא פרק זה בחיים! כשאדם מגיע להכרה ולשאיפה לתקן את מגרעותיו בשיטה ובסדר, מה מתקדם הוא! וכמה הוא רוכש לו ידיעות ועלית נשמה. אמנם, הוא גם מתחיל לסבול מההתאבקות עם החולשות, אבל כמה טוב לו מנצחונותיו על חולשותיו הוא.

– – – בכלל, אילו הייתי אני המדריך את המחנה, הייתי קובע שעה כללית, “שעת אמא”, שבה ישבו כל חברי המחנה ויתיחדו עם מחשבותיהם וזכרונותיהם על אמא ועל אבא ועל ידידים ועל ידידות ויכתבו. לא הייתי מכריח לכתוב, אבל הייתי קובע זמן, שבו ישבו כולם אל השולחן, עם נייר ועפרונות ודיו. ומי שלא יתעורר בו כל רגש אל ביתו וידידיו, אַל יכתוב ואַל יפריע לזולתו. מובטחני, כי כולם היו כותבים, וכותבים הרבה, ויפה.

י“א תמוז, תרצ”ה

ב

– – – ממכתבך נשבה כמעט רוח־אושר, ולו גם רגעי, והרי זה משיב גם עלינו נשיבה כזאת. הננו מודים לך על המכתב, והשתדל נא תמיד לכתוב ברוח נאמנה, כלומר, שיהיו לבך ועטך שוים ושלא תסטה מתיאור אמתי של מצבך ורגשותיך.

הטיולים הם דבר חשוב. השתדל, שכל טיול יביא תועלת. צריך להכיר יפה את הסביבה העברית והערבית, את הצמחים ואת מיבנה־הקרקע. אבל הזמן הלא איננו פשוט. שימו לב למסיבות־הימים ואחזו בכל אמצעי־הזהירות. יהיו הטיולים מסודרים יפה בעזרת המורים או המדריך. אם המדריך אינו למדן בטבע הארץ ובאתנוגרפיה שלה, תעוררוהו על־ידי שאלותיכם, והוא ישתדל לדעת ולהדריככם נכונה. – –

– – – הייתי רוצה שתרגישו, כי אתם בונים בית־ספר; לא שאתם נכנסתם למוסד בנוי טוב או רע, משוכלל או פגום, אלא שקיבלתם עליכם להקים, שכם אחד עם המורים, בית־ספר שיהיה לכבוד לתנועת־העבודה, במלאו יפה את תפקידו. המורים המוצלחים ביותר לא יוכלו להקים לבדם מוסד חשוב ומושלם. דבר כזה אפשר רק בעזרתכם, רק אם תרגישו את עצמכם רתומים בעול משותף.

אתם יודעים, כי מלחמה לנו בכיוונים הנפסדים השוררים בנוער העברי. אתם יודעים, כי תנועת העבודה נלחמת על נפש הנוער, שיהא מסוגל ונכון לשרת את מטרותיו הגדולות, שגולת־כותרתן היא חברת־העבודה העברית החפשית בארץ־ישראל. בתי־הספר שלנו נועדו לחנך מחנות־חלוצים ממשיכי קו העליה הבונה והמשחררת. וכבדה המלחמה מצד מתנגדינו לחסום בפנינו את דרך־החינוך, שלא נוכל לפתוח בתי־ספר נוספים, שלא נוכל לקיים את בתי־הספר הקיימים, שלא נוכל לאסוף לתוך בתי־הספר הקיימים נוער רב. רוצים להשאיר אותנו בלי אמצעי־כסף. רוצים שיצא לנו שם רע. רוצים להוכיח, כי בתי־הספר שלנו מגדלים דור נבער מהשכלה, דור חסר־נימוס, מתנכר למקורות־התרבות של היהדות, מתנכר לשדרות־העם שמחוץ למעמד־הפועלים, מזלזל בסמלי־היהדות, בחגיה, במסורותיה ובכל היקר לה.

במידה שחברתכם תאמת במקצת או בהרבה את השם הרע הזה – תעזרו למתנגדים ולצוררים. במידה שאתם מכזיבים את דבריהם ומשמשים הכחשה חיה, הרי אתם עוזרים לתנועת־העבודה במלחמתה על נפש הנוער. מענין הדבר, כי בכיסו של כל בחור ובחורה מחברת־הנוער של בית־ספר שלנו נמצא מפתח אל הפעמון הימני או השמאלי של עתיד תנועתנו (הפעמון מהסיפור הידוע של הרצל).

היודעים אתם את רוחות־הקטב ברחוב הצעיר שלנו? – – בטוח אני כי תשעים ותשעה אחוזים של תלמידי בית־הספר שלנו אינם מכירים את שביל־הגבורה של קבוצת־גינוסר, אף לא שמעו על הקבוצה ועל מפעלה, ואילו מעשה שוד של תיק־כסף מיד שמש תימני ברחוב, או מעשה יריה מן המארב הוא נושא־שיחתם וגם נושא־התפעלותם של רבים מהם.

הנני מבליט את מאורעות הימים האחרונים, אם כי גם בימים שקטים הננו מעונינים בחינוך שלנו, שיהא גדול ומקיף את שדרות הנוער הרחבות, לא למען השקט כמטרה בפני עצמה, אלא כדרך לעלות־עולים, לעבור־גאולים, לבנין־נשמות, למהפכות־הנפש המתמידות, הצורפות את המרופה, הכושל והמרושל ומעלות אותם לעֵרות, להעפלה ולכיבוש. מאורעות הימים האחרונים אינם אלא מצדיקים את קו־החינוך שלנו, השומר רגלים מדחי, נשמות מיאוש. – –

– – – הנני מברככם בברכה המסורתית – חתימה טובה. התייחדו מחר בערב לשעה עם צלילי כל נדרי, צלילי־ההתעלות הנשגבים, שיעלו בכל מושבות־ישראל על־פני כל כדור־הארץ. שימו לב לאוירה של כל נדרי, שהיא למעלה מן המלים, חשבו על הטיהור העצמי הפנימי הגדול, שנתן יום־הכיפורים לאדם היהודי, שהיה שקוע רוב ימות־השנה באבק חיי־הפרנסה וגם בזוהמתם. צרפו לרגע את הולם־לבכם ללב העם הנענה במצוקות־הגולה, צרפוהו לרגע גם לדורות הקודמים, לאנוסים בספרד, הם העברינים שבכל נדרי ושמנגינתם נמסרה לנו בשלשלת־המסורת, והיה לכם הרגע למזון־נפש אנושי־לאומי גדול ומפרה.

ט' אלול, תרצ"ז

ג

– – – כתבת על משפט־מות. אתה כבר החלטת. וראה, אף כי חושב אני על הדבר מגיל שלוש־עשרה, ולא רק חושב אלא גם מתלבט, וגם קראתי לא מעט על שאלה זו, כלומר שאני יודע דעת גדולים, אף על פי כן עדיין אין ביכלתי לחרוץ משפט אחרון. עוד יש בי ספקות. ברור הוא דבר אחד: יש למעט במשפטי מות. הדרך הנכונה להעביר מן העולם את המפלצת הזאת ששמה רצח, במשפט או לא במשפט, היא מתן אושר לאנושיות, יתר בריאות, יתר פרנסה, יתר תרבות, יתר ספורט, יתר הזדמנויות ליהנות מן החיים. באנגליה מעטים מאד משפטי מות, אף שלפי החוק עוד אפשר לשפוט למות. עוד פחות משפטי־מות ישנם בארצות חצי האי הסקנדינבי: שודיה, נורוגיה, דנמרק, שבהן ממשלות סוציאליסטיות מושלות ועוד מלכים יושבים שם על כסאותיהם. שם האנשים מתונים. מעטים מקרי הרצח, מעטות מהפכות, קטטות. כוחו של אדם הולך שם ליצירה, לתרבות ולספורט.

בהיותי בגילך היתה ברוסיה תנועה חזקה מאד נגד משפטי־מות, וביחוד נגד משפט־המות לפושעים מדיניים. ניצח אגף אחד של תנועת־החופש, וראה, כיצד נוהג אגף זה בענין משפט מות. הדברים ארוכים ועוד נשוחח על־פה בשאלה זו איך להתנגד לרע, אם ברע או בטוב.

– – – לא טוב יחסך לפנימיה. אתה רואה רק צל, רק פגמים. אני מבין, שאין בכוחך לשנות את רוח־הפנימיה, אבל אתה יכול בכל זאת להדליק ניצוצות טובים, מבלי לדבר על כך, מבלי להראות למישהו מהחברים והחברות, שאתה מתכוון להיטיב. מצא איזה מעשה טוב, מצוות קלות שתתחיל לעשותן יחד עם מישהו, והיה דבר זה עצמו לניצוץ מאיר ומשפּר.

מלבד זה לא קצרות שעותיך בפנימיה. נכה את השינה, נכה רגעי־קריאה. ואני מייעץ לך להרבות בכתיבה. זו שעת שיכחת המציאות הקרובה ביותר, שעת התרוממות־הרוח. השיחה־בכתב עם חברים וחברות, עם קרובים, כמו סבא ואחרים, מעשירה את הרגע ומרוממות אל מציאות אחרת, נאה יותר.

ומה טוב להתמסר הרבה לנקיון, כמו שכתבת, להתמסר לטיהור. מובטחני שתמשוך אחריך עוד בחורים ובחורות, והיה גם זה ספורט מועיל ומסַפּק. ולא רק נקיון תעשו. עשו גם שיפור, יפּו את סביבות הצריף, סקלו, טעו. היו לנקודת אור וחום בקיבוץ. ועוד הפעם – קשרו יחסים עם הנוער הגרמני. התודעו. הלחמו בנכר הפנימי.

י“ח כסלו, תרצ”ז

ד

– – – תיאור ההורה במכתבך מצא חן בעיני. הרגשתי בו אמת, רושם של הד אמיתי בלב, רושם של יחס אל הענין, הד של התפעלותו מהריקוד ומההתלהבות של הזקנים. נחלת, איפוא, את סוד־הכתיבה, את היכולת להעביר את חום־החיים אל בין המלים הנכתבות. זוהי מדרגה, זהו יסוד לכשרון ביטוי. ועל זה אני שמח. קלטת מראה והבנת לרוחו, ואחר כך ידעת להעלות בבואה של המראה על הנייר. יכולת כפולה זו מעשירה את רוח האדם ומרחיבה את אפקיו.

אשר לריקוד עצמו, מכיר אני את אפיו. בשמחת־של־מצוה, כשבני־אדם רוק­דים, לא כדי להוציא סתם את מרצם במין שעשוע זה, אלא שהם מביעים על־ידי ריקוד, את שמחתם, את דביקותם ברעיון, את קירבתם ההדדית, את רצונם הטוב באחוה ובאהבה, הרי הריקוד נדלק למעין היסטריה, כלומר להתרגשות נפרזת, שבה נולדים כוחות נוספים, בה מסתלקים מעצורים רגילים והנפש כאילו משתחררת מכבלי השגור והרגיל ונושאת את הגוף אל על. שעה כזאת מצרפת, מחזקת את האנשים ברעיונותיהם הקודמים, מעמיקה את החלטותיהם ומטביעה בנפשם עוד יותר את הנאמנות הרוחנית שלהם.

זוכרני ריקודים כאלה ואת רשמם בי. אף אני הייתי יוצא מכלי ונדבק ב“דביקות” ומתעלה ומסתער ושר וצועק ורוקד “עד כלות הנפש”. וככל שנתבגרתי והתקרבתי אל גיל־העמידה, הייתי מואס יותר בריקוד שאין בו דביקות, שאין בו סיבה מספקת לדביקות. אני עצמי חדלתי להגרף אל בין רוקדים, אם לא נדבקתי במצב־רוח של שמחת־מצוה רוגשת סביבי. – – –

– – – למד אנגלית וכבוש את עצמך גם ללימוד הדקדוק. כאשר תתגבר על השיעורים הראשונים תמצא ענין רב גם בדקדוק, כיון שיש בו הגיון ויפי־הבנין של אולמות וקומות בנויים לתפארה לפי תכנית נפלאה, מכמני הלשון ייפתחו לפניך ואתה תהיה בן־בית בהם ומשנה טעם תרגיש בלשון ובצורותיה, משקליה וגזרותיה. כל הנימוקים, שאתה אומרם לעצמך כדי להרגיע את עצמך על שאינך לומד דקדוק או אנגלית, אינם אלא תעתועי־הרפיון המכסה את כשלונו באמתלאות. גרש בעצמך את האמתלאות ואת הרפיון ושלוט בנפשך וקבל כוח להטות את כוחותיך לצד שהגיונך דורש. – – –

ד' שבט, תרצ"ח

ה

מבין אני מחלות רבות ושונות, אבל את מחלת האדישות, שאתה כותב עליה, נקראנה אדשׁת, איני מבין. אף איני מכיר אותה. מעודי לא סבלתי ממנה. מעולם לא התייחסתי לחיים באדישות, ואיני מבין איך יכול אדם יהודי להיות אדיש כיום לחיים? כה רב הסבל מסביב, כה רב החוסר התובע השלמה, כה מרובה וקשה העבודה לפנינו כה סוערת ונסערת התקופה, כה רב הרע שיש להלחם בו, כה רב הפגום שיש לתקנו! כהד רחוק וזר נשמעים לי המלים על אדישות ואין בדעתי אפילו להציע תרופה לנגע זה, אם ישנו. אכן, אינני מאמין שהוא ישנו. לי קצר הזמן וכוחות גופי ונפשי אינם מספיקים לשרת את כל רצונותי לעשות, לחדש ולתקן. איך אכיר באדישות?

הלא אינך תמים כל כך, לבלי הכר מה איום המצב הכללי של עם ישראל, מה איומות התהומות לרגלינו אנו בארץ־ישראל, מה נוראות הסכנות לחיינו הפיסיים, לקיומנו הכלכלי, לעתידנו המדיני. איזו מדרגה של מתיחות דרושה לנו בשביל מלחמת־הסיוף הבלתי־פוסקת מול פגעי יום יום, איזו מדרגה של גיוס עצמי לגבי כל כוחות הנפש, איזו שליטה עצמית, איזו השתלמות גופנית ורוחנית נחוצה לנו.

– – – אשר לכתיבה – עלי לומר לך, כי קשה לכתוב היטב מבלי לקרוא הרבה. מלאכת הכתיבה הולכת ומתפתחת. בכל יום ויום מחדשים אנשים בעלי כשרון בשיטות־כתיבה, בקוי־תיאור, באפי־הבעה. כדי לכתוב ברוח הדור – לא כל אדם יכול לחדש בעצמו הכל ולהשיג לבדו את שהשיגו דורות רבים יחד לפניו – צריך להכיר את כתיבת־הדור. עם הקריאה מתפתחת הבחנת־הסגנון ויכולת־הביטוי. יש ללמוד גם את תורת־הסגנון ואת תורת־הספרות, הן מדרגות הבאות על גבי תורת־הדקדוק, זה הדקדוק שאתה מבטל אותו וחושב אותו מיותר משום שהוא קשה.

ובתנועה עצמה, האם אתה משתייך אליה רק כדי ליהנות מחברה, או שאתה רוצה גם לשרת את מטרת התנועה לפי יכלתך? החושב אתה להגדיל את יכלתך על ידי ליטוש עצמי? על ידי לימוד והשתלמות מוסרית?

– – – הייתי רוצה שתזכור את שהיינו מדברים על תנועות הנוער ועל מגרעותיהן, הבאות עם מעלותיהן. הכר־נא גם את יתר התנועות, לא כדי להמיר אחת באחרת, אלא כדי למצוא את הטוב שבכל אחת ולהשתדל להרכיב את הטוב הזה בתנועתך אתה.

י“א שבט, תרצ”ח

ו

– – – מענין אותי הדבר, איך אתה מתקדם בעיבוד הנושא שלך על עליית היהודים לארץ־ישראל. האם מתיצבות לפניך התקופות חיות ומלאות, הרואה אתה את דמות האנשים כפי שהיא, התופס אתה את עומק הפיוט של ר' יהודה הלוי, המבין אתה את שרשיו ביהדות ואת קשריו עם ארץ־ישראל.

הייתי רוצה לדעת, אם למשא היא עבודה זו לך או אתה מוצא בה גם טעם, ענין, התפתחות.

כ“ה שבט, תרצ”ח

ז

השתדל נא להגיע לחלוקה נכונה של הזמן בין העבודה, הלמודים והעסקנות בתנועה. כל אלה יחד נחוצים. הודאתך בקושי שבלימודים היא מדרגה חשובה. דוקא הודאה זו תעזור לך להתגברות. אַל תחת, אל תסוג! נסה ק"א פעמים, בינתך תעזור לך גם בלימודים. לא כל אדם יש לו תפיסה מהירה. מה שלא תשיג בתפיסה מהירה, תשיג בשקדנות. אל תסוג. נסה וחזור ונסה ושוב. ראה־נא מה טוב הדבר שכבר יצאת בכתיבה עברית מכלל שגיאות גסות. הן זה לפני חדשים אחדים עוד היו מכתביך מנומרים בשגיאות, ועתה כמעט שאינן. למד מזה על תוצאות של לימודים. כן תתקדם בכל למוד ולמוד, אם רק לא יפּול רוחך ולא תתיאש מכשלונות. האמנם רק בפעולות־חיים אנו מחוייבים להתגבר על מפלות? האין הדין כך גם בכיבושים רוחניים? אל־נא תחדל להסתער כפעם בפעם על למוד פלוני־אלמוני, תכבוש לך שטח ותרכוש ידיעות. אין בלמודים המוטלים עליך שום דבר שלא תפצחנו. – – –

כ“ט אדר א', תרצ”ח

ח

– – – והיודע אתה, מדוע אני מכיר בזכותך לחופש החלטה? משום שנוכחתי, כי החופש לא ייהפך לך להפקרות. מי שמעמיס על עצמו, פורקים ממנו ומקילים מעליו. אני רואה, שכבר יש בך מידת־אחריות, ומי שיש לו הרגשת־אחריות אינו זקוק לכפיה. מה ערך הלחץ החיצוני לעומת כוח המניע הפנימי שבהרגשת־אחריות? כשיגיע היום ותחליט לצאת לעבודה, לא אעמוד לשטן לך. הלוך תלך. החינוך בתנועת־החוגים מוסיף, כמדומני, הכרת־אחריות.

– – – עם כל בגרותך עליך להעריך גם את הבגרות של זולתך ולהאמין, כי לא לשם עינוי־הנוער ולא לשם התעללות בו נבדו מלב אנשים רעים אלה הלימודים. אף לא בשביל יחידי סגולה נקבעו, לא בשביל מוחות גאוניים, ולא רק בשביל אלה שתפיסתם כה מהירה, עד שאינם צריכים לטרוח ולהתיגע, אלא די להם להציץ בדבר והנה נכבש להם ונרכש. גם כבדי־לימוד יכולים לרכוש את כל סעיפי תכנית־הלימודים שנקבעה בשביל בינוניים. יש תופס מראיה ראשונה ויש חייב לשנן לו ק"א פעמים. יש זוכר הכל ויש שוכח שעליו לשוב ולעיין. לא ניתנה התורה למלאכי־השרת, אלא לבני אדם…

– – – כיון שאתה חפשי, הרי תקבל עצה כעצה, ולא כפקודה ולא כנסיון להשתלט. עזרתי מובטחת לך בכל אופן, אבל עצתי היא לא להחליט בחפזון על־פי נטית־הלב בלבד. עצתי היא להתאבק, להלחם, להאחז בצפרנים. כך רוכשים נכס חשוב, כך כובשים שטח. לא בטיול, בצפצוף, בריקוד, בזמר. אשריהם של הרוכשים להם ידיעות בקלות כזאת. מעטים הם מאד. אנו כולנו מצווים לטרוח הרבה, כדי לדעת דבר־מה, כדי לרכוש לנו ידיעות ויכולת לעמוד במלחמת־החיים. – – –

ו' אדר ב', תרצ"ח

ט

קראתי את מאמרך ב“יגורים” 17. יש בו מזג, דחיקת הקץ, רצון לחלוציות, אותות תסיסה מפעילה, הביטוי לא חלש.

הדברים מטילים אחריות על אומרם. אם “ועלינו מוטלת חובת ארגון” הרי, חייבים החושבים כך להכין את עצמם, שיהיו ראויים לארגון ומוכשרים לכך. מכאן חובת השתלמות כללית. הבא לאַגד, צריך להיות במידה ידועה בחור־המעלה. עליו לדעת משהו, להיות בעל־נימוסים והוא זקוק גם להתפתחות גופנית, כלומר, עליו להיות מעורה בתרבות־הרוח ולא מחוץ לתרבות־הגוף. אם לא נבין לרוח־הדור ולצרכי־הדור, לא נהיה מוכשרים לרכז המוני־נוער. הלא תזכור, שאנו קוראים לשליחי אגודות הנוער בכינוי “ציידים” ו“דייגים”. נחוצה הכשרה רבה לכך. יש גם תחרות ידועה במלאכה כזו. כל איגוד שולח את מיטב־כוחותיו לצוד ולדוג.

אל־נא תשכח תנועתכם את הדבר הזה.

אמנם שורש ההכשרה הרוחנית הוא הכאב עצמו. מי שלבו כואב על החסר, על הפגום, עשוי להקנות את ההרגשה הזאת גם לזולתו. היסוד הוא באמת שבדבר. בראשית היה הכאב הזה. אחריו באה ההכשרה, הממוזגת השכלה, ידיעת־החיים, נוי־נימוסים וחיצוניות, כשרון דיבור וכתיבה, סבלנות, עקשנות פנימית שאינה מבקשת דוקא להתבלט כלפי חוץ. – – –

– – – ענין נשפים וריקודים. אל־נא תדון קשה את ה“מתנשפים” והרוקדים. תאר לך תנועת נוער בלי נשפים ובלי ריקודים. לא תתכן כמעט. החיים מבקשים ביטוי, תובעים ביטוי. הננו מצטערים על חיים שאין בהם אלא ריקוד ונשף בלבד, שהם ריקניים מחוצה להנאה, אבל שמחה וריקודים כתבלין לחיים, הרי דבר כשר בהחלט.

* * *

כ“ג אדר ב', תרצ”ח

י

– – – מה נורא היום הזה, מה אכזרי מחול־השדים סביבנו. התזכור? ביום חג בר־מצוה שלך הסחנו את דעתנו מכל הארץ. לא רציתי אז לשאול לחדשות. איש לא סיפר לנו מהנעשה בגליל. והלא באותו יום נהרגו שני הרועים הצעירים בכפר־החורש, ובמוצאי־שבת – השלושה ביבנאל.

והנה שוב התלקח הרצח. אני יודע כבר על המעשה במכונית הצפתית ליד כפר־רמה, ולבי מלא חרדה על נקודות אחרות בארץ: מה שם? השלימות הן? הנשמרות הן? האם לא נכשל חס־וחלילה עוד איש באי־זהירות, ברשלנות? האם לא נפגע עוד מי שהוא למרות כל זהירותו?

רושם המאורעות החדשים על האנשים סביבי הוא קשה למדי. הלב מזדעזע מחדש. ואני יודע, בכל זאת, כי גם עתה נחוצה לנו קודם כל עמידה תקיפה. חלילה לנו להרפות מקור־הרוח החיצוני, מההתאכזרות העצמית, מהמשכת־העבודה, מהכשרון לחיות בתוך האימים חיים כאילו־תקינים. וחובה זו של שליטה עצמית חלה על כולנו, גם על בני גיל צעיר, אם רק הגיעו כבר לכלל הכרה.

מסביבנו חרב. העולם הגדול מתקדר יותר ויותר. איני זוכר ימים כאלה, אסונות כאלה. ובכל זאת אני דבק בהכרת ואף־על־פי־כן. ממעמקי לבי מחממת אותי התקוה שיימצא מוצא, אם רק לא נרשה ליאוש להשתרר עלינו.

הזוכר אתה את חגיגת בר־המצוה שלך אשתקד? ההיה לך החג גם פנימי? לי נעים להזכר באותו מאורע, ואני שמח שציינוהו בפאר. גם מועד אישי מועד הוא, ואין החולין יכולים למלא את כל החיים.

– – – לא. אין סתירה בין ההשתתפות הנפשית המלאה ביגון־הימים לבין שמחה עצורה, פנימית ביום־הולדת. השולטים בעצמם וברוחם יכולים להכיל את שני הרגשות ולהיות כנים בשניהם וצודקים בשניהם כלפי עצמם. יכיל־נא גם לבך את שמחת יום ההולדת כמו שהוא מכיל – בזה אני בטוח – יחד עם כולנו את רשמי האסונות. גדל וחזק! אסוף כוחות והשתמש בהם לטובה. שמור על עצמך למען מטרותינו הגדולות. אנו דבקים בקדושת החיים המלאים, הכוללים גם את הנכונות למות על קידוש השם, אולם גם זה למען החיים, ולא מחמת־רפיון. עלינו להיות חזקים, בריאים. עלינו להיות חזקים, כדי להלחם ברע הסובב אותנו.

כ“ו אדר ב', תרצ”ח

יא

– – – אם יזדמן לך, תעורר במועצתכם את השאלה בדבר² יחסי ארגון לארגון בתחומי ארץ־ישראל העובדת, ובדבר הציד ההדדי שהוא מגונה, אם הוא ערוך כציד. מותר להשפיע זה על זה השפעת־ממילא, השפעה על ידי התנהגות למופת, על ידי הצטיינות בהישגי רוח וחומר, אך לא להפסיד זמן ומרץ וכוחות על פיתוי חברים ממחנה־ידידים ואחרים. מלבד בזבוז זמן יש בזה גם משום עכירות־יחסים. מוטב ללכת אל החזית הקשה יותר, אל החזית של הבלתי־מאוגדים כלל, מוטב שיעזור ארגון לארגון להרחיב את חוג השפעתו בשטח הבלתי־נכבש. – – –

ניסן, תרצ"ח

יב

– – – הדיבוּרים על “תמות נפשי עם פלשתים” מחרידים אותי ממש. לא נמות, כי נחיה! לא באנו הנה לגרום למישהו את ההנאה להמיתנו. באנו לחיות ולהתגבר ולבנות חיים בטוחים, בריאים ויפים, ולוּ גם במחיר קרבנות. “בשם החיים הולכים בני העבודה למות”, ולא מחמת אפיסת־כוחות להחזיק את המערכה עד הסוף.

– – – שמחתי לקרוא שאתה לומד. עדיין אינך יודע ואינך מבין בעצמך, כמה נחוץ לך הלימוד, נחוצה הדעת, נחוצה התרבות. עדיין אינך יודע, מה עמוק ההבדל בין האחד המצוייד בתרבות למשנהו שאינו מצוייד בה, אפילו כששניהם עודרים במערכה אחת ומשרתים מפעל אחד. אפילו לטאטא רחובות יטאטא יותר טוב בן־התרבות, ומה גם בעשיית מלאכות מורכבות יותר. כבוש את עצמך לתרבות! השתלט על עצמך! ראשית נצחון שליטה עצמית!

י' ניסן, תרצ"ח

יג

– – – ויהי שהשעה מאוחרת ושתתאונן על אותיות גדולות ויובש גדול. גרוע מזה האפס, היבש עוד יותר והריק עוד יותר, – והמדאיג מאד במקרה כשלפנינו. אילו קרה לך לסבול מאפס מכתב כאשר סבלה אמא השבוע, ולוּ ראיתני רודף אחרי ד. ט. למצוא אותו ולהיוָדע ממנו, מה שלומך, אם חס־וחלילה לא חלית, – היית אומר כמונו: מכתב בזמנו, ואפילו קלוש.

– – – מה שלום הגינה? – להפליא. לא היו לה ימי־יופי כימים האלה. השקיתיה בזמן. זרעתי במקומות הבור. הפכתי את הערוגות לערוגות קיץ השותות מים לרוב. בערוגת העגבניות הישנה – שעועית מרהיבת עין. במקום השעועית – צנון וצנונית. בערוגת המלפפונים נשארו שני שיחים, והרי הם מעניקים גם מלפפונים שנים. התירס גבהו שלושה עד ארבעה מטר, ועוד מעט ואכלנו ממנו. החורשה הקטנה התירסית הזאת עושה “תפאורה” שלמה בכניסה לגינה.

רק הגפנים חולים. העלים מתקמטים. אומרים: גפרוּנוּ, ואני איני מגפר.

הביקורת שלך על חילול השבת בקיבוץ אילון (אני מקפיד להגות שם עברי במקום שאני יכול לעשות זאת), מוצדקת. נלמד אנו מהם את הסדר, את ההקפדה על בית־התרבות. אבל הם יש להם ללמוד מאתנו על יום־התרבות, על יום־ההבראה, על יום־הציבוריות, יום ההתעלות של היהודי, היום ששמר עלינו כחומה מפני התנונות מהירה ומפני כליה. גם אנו חוטאים לשבת, כלומר לעצמנו. אנו חוטאים בזה שאיננו ממלאים את מסגרתה של פנינה זו כדבעי. מובטחני, שהשבת תנצח בארץ־ישראל, תיטהר מסיגי־גלות ותהיה אצלנו ליום חרות של בני־חורין, לא ליום־הפקר של בני־הפקר. ואתה יודע את ההבדל בין חירות להפקר.

טוב שתראה את אורח החיים במקומות שונים ותדע, כמה אנו חייבים לצרף את הטוב מכל שיטה, למען נקבל שיטה מקובצת מושלמת, במעט או בהרבה לפחות – עד שתהיה אפשרות להשלמה חדישה יותר.

– – – חשוב על הפעולות העומדות לפניך, או שאתה עומד לפניהן… כל כך הרבה יש לעשות כל־כך הרבה מחפשים אישים שיוכלו לתקן עולמות קטנים וגדולים. כל כך איננו מיותרים. ומה רבה העבודה! מה רבה ההתכוננות וההכשרה הנחוצות לנו. זה רבות רבות בשנים שאין לי פנאי להתעצב ולחטט בנפשי יתר על המידה. מובטחני, שגם לך לא יהיה פנאי לדבר זה.

כ“ז אב, תרצ”ט

יד

הנה נגמרו סוף־סוף ימי עבודתי בתעמולה (להתגייסות). עוד הערב – נאום ברעננה, באסיפה פומבית, וחסל. אמש עוד השתתפתי באספת פועלי היהלומים, ונדמה לי שעדיין לא הייתי לטורח עליהם, אף שדיברתי אליהם פעמים רבות. משתדל אני שלא לחזור על הדברים הקודמים.

אתה שואל, מה התוצאות? אין לדעת. ברור דבר אחד בלבד. אילו הרפינו, לא היו באים גם המעט. באוגוסט יהיו כ־900 מתגייסים. בערך כמו ביוני. יולי היה חודש מבורך, בשל מאורעות המדבר המערבי. אז ברחו אל הצבא. בכל זאת אין לחשוב בשום אופן, כי רק זה היה המניע. אילולא שאיפה פנימית להתנדבות, לא היו אותם מתגייסים נעשים חיילים טובים. ההגדרה הנכונה היא, כי מאורעות־חוץ חריפים מסלקים בכוח רב כמה מחיצות־עיכוב, שהתעמולה אינה מתגברת עליהן בנקל. הנסיבות מניחות לה לגחלת הלוחשת שתתלקח.

יכול אני להעיד, כי יש בציבור נכונות פנימית להתנדב, להקים כוח, להלחם. מה פירוש “בציבור”? האידיאל השלם אינו משתרע בנפשו הקטנה של היחיד הממוצע; אבל חלקים, יריעות, פרקים של השאיפה מרטטים בנפשות. הדמות השלימה של שאיפת־העם אינה מתקבלת אלא מצירוף החלקים הטובים, השעות הטובות, ההברקות, המתאימות שבנפשות־הרבים. בשעות גדולות או בעזרת תעמולה מוצלחת מתקבל הצירוף מהר יותר, מלא יותר, ואז באה עלית־הנשמה הגדולה, ובעקבותיה מעשים מהפכניים. הדברים אמורים לא בלבד לגבי התנדבות לצבא או הקמת גדודים עברים. כלומר, קיים דבר כזה, שאנו קוראים לו רצון־עם, שאיפת־הציבור, מצפון־הכלל. לשוא מתיאש מי שמנסה למצוא את כולו, בשלמותו, ביחיד פלוני ואלמוני. בנפש היחיד פגום תמיד רצון־העם, פגומה האהבה, הנטיה, ההתנגדות למעשה זה או להופעה זו. אבל בצירוף הגדול הנקרא ציבור, בצירוף יריעות חוויותיהם של הרבים, המהוים את הציבור, ישנן התכונות והנטיות, שאנו חשים אותן, והן בבחינת מצוי רוחני ודאי. חושינו הבריאים שומרים עלינו, שלא נחליף את הרגשת הנטיות הציבוריות האמיתיות במדומות ואת ההגיון בסופיסטיקה.

ובכן, הגדודים העברים. כבר עברו שבועיים ויותר ועדיין לא בא המענה להכרזה. מהמתגייסים – רק אחוז לא גדול הולך אל חיל־הרגלים. בחור שהחליט להתגייס, מתחיל לחשב, באיזה חלק של הצבא יקבל משכורת יותר, יהא רחוק יותר מהקרב, יהיה קל יותר, ילבש בגדים טובים יותר, יראה ארצות יותר, יסבול סבל גופני פחות. לי עצמי לא היתה אפשרות להטיף בענין זה, כי בעצמי לא הלכתי לחיל־הרגלים, אבל בשיחה זו אתך איני יכול לפסוח על הפרשה. שמעתי רבנים צבאיים, חיילים שלנו ותיקים מיחידות שונות, מדברים לפי שעה בחוסר־ידיעה ובחוסר־הבנה על הגדודים העברים, מבטלים את הענין ביטול יהודי מובהק. ודאי אתה יודע, כי גם בקרב הטובים שבמטיפי ההתגוננות והכוח העברי יש עוינים את הגדודים העברים. ואף כי אינם מדברים נגדם, הם משתדלים לצנן את הענין, מפחד שמא יקום הגל. הנימוקים הרשמיים הם: שמא יבולע לכוחות הבטחון הפנימיים, שמא זה יסכן את הישוב. והטעות איומה, גורלית. אין לנו אמצעי טוב לבטחון בארץ מאשר גדודים עברים חזקים ומרובים, והם יכולים להתהוות. את כוחותינו הפנימיים עלינו להרחיב ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה, ובה בשעה למהר ולהקים את הגדודים, וימלאו אלה את אלה, ואל יחשבו שזה ייבנה מחורבנו של זה. הפטריוטיות הדפרטמנטלית היא רעה מאד. – – –

ט“ו אלול, תש”ב

טו

באחת השעות של חופשתי, אחרי מנוחה, מקלחת חמה וארוחת־ערב ביתית, לפני שמיעת רדיו ולפני התכוננות לשוב למחנה הגעתי אל דבר שאני רוצה בו לעתים קרובות, הלא הוא שיחה אתך. אנו משוחחים כה מעט, מעט מכדי ידיעת המינימום על הנעשה בחיי־הרוח שלך. הפגישות נדירות וקצרות. בשיחות אין מגיעים אל העיקר. הכתיבה יכולה, אמנם, למלא את מקום השיחה, אבל לא כל כתיבה בכל הזדמנות העולה על הדעת. הכתיבה המבורכת, הקולעת, הנותנת פורקן, התכליתית והמהנה – לא כל שעה שעתה. לא תמיד מפכּים הרעיונות והרגשות בתעלת־הביטוי. לא תמיד נפתח להם שער־מוצא. ואולם גם כתיבה של חולין חשובה למדי. גם באין ביטויי־השראה חשובה השיחה, ותהא אפילו שטחית. ואני, לצערי, בא לעתים רחוקות לידי כתיבת מכתבים. דוקא מתוך רצון לומר הרבה ולומר דבר מה של אמת, אני כה ממעט. – – – אני מחכה לשעת רצון, לרגע נוח, לזרם־שיחה שיתגבר על האינרציה, וכה עובר זמן רב, ואני כאילו שותק משכחה, מזלזול. אך לא כן הדבר. בטוחני שאתה מבין ומאמין.

ואל־נא תמצא לך בדברי אלה כפרה מראש (אינדולגנציה) על שתיקתך אתה. היה אתה משובח ממני מבחינה זאת. באמונה, כשהנני קורא את מכתביך³ לאמא, אני שמח כל כך, שאין המגרעות שמניתי בי קודם, פוגעים בך. כבר דברתי בפניך בשבח המכתבים האלה, ואיני חושש לחזור על כך. שיחות לבביות הם. חמימות יש בהם ומגע חי ומחיה. הרב לשלחם, וגם אלי. ובלי חשבון מדויק של הדדיות. אין דבר, אם אני אשאר החייב, – אין הפסד לנושה. ההקפה מעשירה אותו אולי יותר מאשר הפרעון של הנהנה.

– – – והנה אתה רואה שהנני משתמט משיחה על עניני הכלל, על הענין ההוא של פולין, של ליטא ושאר ארצות. חמור הדבר מכדי סתם־כתיבה, אך אינו נשכח אף לרגע, והוא כיום הרקע המלווה את כל הויתנו. ואניח אותו גם עתה מדמדם, לא הגוּי במפורש ומנותח ניתוח הגיוני. יהא מחלחל, יהא מכרסם, יהא חותר במעמקים. אולי יעלה מעשה מנבכי־הנפש. אולי יימתחו שבילים ללכת בהם בדרך התגובה הנכונה. – – –

ד' טבת, תש"ג

טז

שמחתי כשנודע לי שאתה במחנה (הפלמ"ח). שמעתי כי צופי־תנובה תהיה להם גם מחלקה ימית. יהיה זה מעשה חשוב. אילו היה לנו דבר כזה מן המוכן, ולא היו חסרים הכלים הדרושים אפשר היה להציל הרבה יהודים לא בלבד מהנמצאים בפרס, אלא גם ברומניה, בולגריה ואפילו יוגוסלביה ויון. אשר לאנשים, הרי ברור שלא כל איש מתאים לצופה־ימי, כאן הפסיכוטכניקה קובעת יותר מאשר הרצון. אבל אין ספק, שיימצאו אנשים מוכשרים במספר מספיק. מה מוזר הדבר, כי רק עתה מתחילים בהכנת מדריכים. הן מתחילה ידענו, כי נחוצים הם. אבל מוטב במאוחר מאשר לא כלום.

קראתי את החוברת 2 – 3 ושמתי לב לויכוח על העבודה. צר לי שיש ויכוח כזה. למעלה מכל ויכוח הוא, שהצופיות שלכם צריכה להיות מצורפת לעבודה. שליש של חודש לאימונים – די והותר. עם עני אינו יכול להרשות לו יותר מזה. אבל גם עשיר אינו צריך להחזיק את צופיו בתוך בטלה כזאת, שצבא נוהג בה. מי אומר, כי לעולם יישאר הצבא בפרצופו, פרצוף־העבר? וכיצד מתאים סידור כזה לעמנו, שנשקפים לו ימים כה קשים, אפילו אם יקבל את החרות המבוקשת? כל פרוטה תהא נחוצה להאכלת־רעבים, להלבשת־עירומים, לפרנסת־נכים וחולנים ומזועזעים.

מה נשתנה פתאום, שנשכח את האלפא־ביתא שלנו? כשם שאי־אפשר בלי אימונים צופיים, אי־אפשר גם בלי חיי־עבודה. אלה בשורה ראשונה של אימונים. הרי זו גם התעמלות, גם התחסנות בתוך עול ומעמסה וסבל וגם הבאת פירות לעולם. החייל הטוב הוא הפועל והאכר של אתמול. האם כבר עבר האתמול כה מהר? האם כבר באו מיליוני הפועלים והאכרים לצופיות? תאמר, שהנוער ממשקי העובדים מאומן דיו בעבודה, ומה על נוער מהעיר? האם אומרים אתם לרכז רבבות צופים ממשקי עובדים או מהכפר בלבד?

זה לערך העבודה כאימונים מחַסני־גוף. אך יש סוגי עבודה, שכמוהם כאימוני צופים ממש. נהיגת עגלה, נהיגת מכונית וטרקטור – הרי הם אימונים צופיים ממש. וכן נהיגת סירת־דייג, חריטה במתכת, רוב עבודות המסגרוּת והנפּחוּת וכדומה. איך אתם מתארים לכם עדות צופים גדולות באמת, בלי יכולת ונסיון בכל אלה?

תאמר, יש למהר בהכשרת צופים בעצם הצופיות. ולא היא. לא על נשימה קצרה וקפיצה־מתוך־העור תבנה את המחנה. נחוץ קצב, ומותר קצב. “בעתה אחישנה”, נאמר בתנ"ך. אשרינו שיש קצת שהות להרחיב את הצופיות ולבססה. וההרחבה והביסוס מחייבים עבודה.

אם אתה נוטל את יסוד העבודה, אתה חותר תחת עצם הרעיון, שלא יקום אלא מתוך שלימות רעיונית. אתה משמיט מתחת הרגלים קרקע מוסרי ומעשי גם יחד.

מה יעשו הצופים? יתהלכו גרויי־יד ויחפשו הרפתקאות? יוציאו את הדוב מן היער? יגרמו להתרחשות נסיונות? אם לא עבודה בינתים – מה בינתים? אימונים צופיים יש להם גבול. גמרת ערך מסויים, אתה צריך לחזור עליו. לא לעולם אתה מתפטם בתורה נוספת. ואם לחזרות – די בחלקו של היום או חלקו של החודש.

ויש ערך רב להכנסוֹת וערך רב להרחבת הייצור. מאימתי חדלנו להעריך את שני אלה? צופי העתיד, וביחוד בעם־ישראל, יהיו לא שומרים־בטלים, אלא תורנים חמושים, רק במידה שהתורנות בשמירה מחייבת, יקלו מעל עצמם את עול־העבודה. במרבית זמנם יהיו יוצרים־עובדים ככל העם. הם יהיו לא בלבד חקלאים. הם יעבדו בהובלה, בבתי־חרושת ובבתי־מלאכה. הם יספקו לעצמם כמה מצרכים מקצועיים, שמוטב, בכלל, לא למסור אותם לידים אחרות, והם ישתתפו עם כל העם בייצור מיצרכים כלליים. הם יעבדו בים, ביבשה ובאויר. מאה סירות־דייגים לאורך החוף מדי בוקר, ומאה אחרות יוצאות מדי ערב לעבודת לילה – יש לזה ערך של צופיות ושמירה והזנה ואימונים. יבוא־נא מישהו ויכחיש זאת!.

ויש נקודות־ישוב אשר רק צופי־תנועה יכולים להקים אותן, ורק הם יסולו את הדרך בהן לשכבה שניה של יוצרים, שיוכלו להתמסר ליצירה המשקית בלבד. זוהי מלחמה ליצירת בסיסי־חיים, בטוחים מהתקלסות מתקלסים ובטוחים מחרפת רעב וניוון. – – –

את הנוער הירושלמי לא תכניס לצופיות־תנועה אלא אם יהיו מחנות אחדים בקירבת־העיר, ואת זה לא תשיג אלא על־ידי צופי־תנועה שיעבדו, ויעבדו דוקא הרבה. אם כך יהיו סביב ירושלים, אפשר יהיה לחדור אל הישיבות ואל מאה־שערים ואל שכונת הכורדים והאורפלים והבוכרים והתימנים. ממרחקים לא תעשה זאת.

יאמרו: זה מטיל אפרוריות ונוטל זוהר? יאמרו: ובכן, אין זה אלא שוב קיבוץ של הנוער העובד, או של מחנות־העולים? אין זה מפחיד. אותם קיבוצים יקרים, עם התיקון הדרוש לשעה, ואותם מחנות צופי־תנועה עם התיקון הדרוש להתרחבות ולהתפשטות, אולי באמת אחדים הם.

אם נחשוב, שמותר לאדם לעבוד שמונה שעות (ואנו נצטרך לעבוד, אם נרצה לפרנס את משפחות העולים־הפליטים), הרי שאין ממלאים בצבא את המיכסה. החייל עסוק אולי שמונה שעות, אבל את רוב־זמנו הוא מבטל. ואיני מדבר על ששת שבועות האימונים הראשונים. החייל מבטל זמן רב על עמידה במיסדר ובתור, כשהוא מחכה לקריאת שמו (כדי להווכח שלא הסתלק אי־אנה), לבדיקת נעליו אם צוחצחו, לקבל אוכל (מחכה שלוש פעמים ביום, ודוקא זמן לא־מועט), לחלוקת תפקידי־היום (משמר או עבודה או כל שליחות) וכיוצא בזה. האם לנצח יהיה סדר זה קיים? הלא אפשר להנהיג גם סדרים חדשים, שיחסכו לנו זמן גם בצבא, ובזמן שנרויח מהבטלה המיותרת נוכל לעבוד וליצור, ולהפחית את המעמסה מעל הציבור או מעל המדינה. מובטחני, כי צבא־העתיד יטוהר מהבטלה ומבזבוז הזמן והכוח, ואנשי־צבא־העתיד יהיו מוכשרים יותר ובעלי יכולת יותר גם מבחינות צבאיות. הרבה מסוֹרוֹת גרועות בצבא, מתקופות צבא־השכירים, יעברו ויבטלו מן העולם. ואנו אין לנו לקבל את כל המוץ שבצבא עם הבר שבו. הכוח, שיתוף הפעולה, משמעת־הביצוע, המאמץ, ההקרבה? אדרבה ואדרבה. אבל ערכים, כגון בטלה וגסות־רוח, ניבול־פה וגניבה, התנשאות ובערות וטפילות – את אלה אנו יכולים להניח לאחרים. – – –

כ“א טבת, תש”ג

יז

ובכן, אתה בחיל־הצי. בשעה טובה ומוצלחת! השתדל ללמוד כל מה שאפשר ללמוד בחיל הזה – נשק, מכונות, הלכות נוָטוּת, על תורת הכוכבים והמצפּן, הרוחות והמטאורולוגיה בכלל. אל תשכח אף לרגע, כי מסגרת־החיים שלך עתה אינה אלא זמנית, והקשיים אינם אלא קרבן למאמץ־המלחמה. הכרה והרגשה כאלה מקילים כל אי־נעימות, אם כי אינן יכולות לבטל אותן לגמרי. איני יודע, מתי תעלה על־פני המים ממש. אני מברך אותך בבריאות מספיקה בשביל אויר־הים.

ועתה, דבר־מה קוריוזי. לפני זמן־מה, בטרם סיפרת לנו על החלטתך ללכת אל הצי, בקשה ממני אשה אחת לחבר לה כתובת על גבי תנ"ך, שהיא נותנת כמתנת־מזכרת למתנדב לצי. אמרתי לה, שאין לי לחפש כתבות בחוץ, אלא אקח מספר תהלים. וזה אשר לקטתי אז, ויהא זה הלקט גם לנגד עיניך ולבך:

– – – ימשני ממים רבים

יצילני מאויבי עז. (פרק י"ח)

– – – אינצלה משונאי וממעמקי מים,

– – – אל־תשטפני שבולת־מים,

ואל תבלעני מצולה. (פרק ס"ט)

– – – אתה מושל בגאות הים,

בשוא גליו אתה תשבחם. (פ"ט)

– – – כל אשר חפץ ה' עשה,

בשמים, ובארץ בימים. (קל"ה)

– – – אתה פּוררת בעזך ים,

שיברת ראשי תנינים על המים. (ע"ד)

– – – יורדי הים באניות,

עושי מלאכה במים רבים,

המה ראו מעשי ה'

ונפלאותיו במצולה,

ויאמר, ויעמד רוח סערה

ותרומם גליו.

יעלו שמים,

ירדו תהומות,

נפשם ברעה תתמוגג.

יחוגו וינועו כשיכור

וכל חכמתם תתבלע.

ויצעקו אל ה' בצר להם

וממצוקותיהם יוציאם.

יקם סערה לדממה

ויחשו גליהם.

וישמחו כי ישתוקו,

וינחם אל מחוז חפצם

יודו לה' חסדו. (ק"ז)

– – – תהום כלבוש כיסיתו

על הרים יעמדו מים.

מן־גערתך ינוסון

מן קול רעמך יחפזון. (ק"ד)

– – – הללו את ה' מן הארץ,

תנינים וכל תהומות. (קמ"ח)

---

בין האב והבן

מאת

יצחק בן־דור

¹

אבא, שלום רב!

הנה בימים אלה חל יום־הולדתך והייתי רוצה לברך אותך במשהו הרבה יותר גדול מאשר אותם מאה־ועשרים שנה. קראתי אחדים ממכתביך וקראתי יותר ממה שכתוב בהם. אם לאַחל – הרי אותה צעירות, אותה מלאוּת ואותה פעלתנות שאתה נמצא בהן כיום. ובכן, אפשר בגיל זה להתחיל ממש מחדש.

לא הרבה יש לי לכתוב לך ובעיקר הייתי רוצה לקבל ממך, לשמוע בפרוטרוט על עבודתך וחיי היום־יום שם. מכתביך הם יפים. אילו אני אביך הייתי אומר: השתנית לטובה. מכתבך האחרון ליום־הולדתי היה נהדר. כחבר אל חבר. בלי אותם גינוני־מוסר, ודוקא בתור כזה היה זה מכתב של אבא! במובן הנעלה של המושג. מכתבך האחרון אל אמא התקבל בדיוק בערב חג השבועות. הסיבונו בחגיגיות סביב השולחן הקטן. הללָה גמגמה, אמא קידשה וסבתא ענתה אמן אדוק מדי פעם. שרנו עם הללה ואחר כך הופעתי בסולו של “יום זה מכובד” נוסח־ליטא ונהניתי באמת. את רשימותיך קראתי בהנאה. הן טובות, חזקות במסכת השלימה על מאורעות גדולים וקטנים, אנשים וסביבה.

בעבודתי אין חדש. אמא ודאי כתבה לך על האדמת הבזויה (לעת זקנה!). כרגע אני נמצא במחנה־צבאי שמוסיפים לו משום־מה גם את התואר “הבראה”. מחוץ לבטלה הרי זה מחנה רגיל: חולות, אהלים, מיטות־עץ, בשר, בשר, בשר, קולנוע, מעט מפקדים, וחוזר הלילה. ושוב: מה נשמע אצלך? ודאי היית רוצה לדעת שגם אמא בגיבורים. ועל אף כל מה שעובר עליה הרי היא “מחזיקה את עצמה” להפליא. דבר אחד עשה עלי רושם. אינני יודע אם כתבה לך על כאבי־הראש שתקפו אותה פעמים אחדות בזמן האחרון. מכיר אתה כאבים אלה. והיא התגברה עליהם בדרך חדשה ומקורית. אחרי יום עבודה מפרך ורועש סביב ארבעה־עשר ילדיה,² בחרה – במקום לשמוע את קינותיה של סבתא – להפיג את כאביה באויר הלילה ויצאה לשוטט קצת. פגשה איך־שהוא את משפחת־קיציס צועדת לקולנוע והצטרפה אליהם. בכאב־ראש נורא ישבה שם עד שחלף. פעם שנייה נקלעה לאיזו הרצאה מחניקה ו“מעשנת” וחששה ממש להתעלפות והתגברה גם הפעם בכוח רצונה, והכאב חלף. הייתי מלא התפעלות כששמעתי זאת. הנה גם היא נעשית “משלנו”. ואבא ואמא “משלנו” – הרי זה דבר מלבב.

14.6.43

חיים

בני יקירי חיים!

אל תבהל, חיים, ממלות־הפניה הרומנטיות. הן אמיתיות. בהן אני מבטא את מצב רוחי, בפתחי בשיחה־שבכתב אתך. איני מתבייש להודות בחולשה זו של הזקנה. לא אתחפש. הנני חגיגי־נוגה־עליז בחשבי עליך, בקראי את דבריך, בזכרי מה שאמא מספרת על יחסך אליה, מה שאני יודע על יחסך להללה. נרגש, ואם אגזים במקצת, אוכל לומר – בנפש נסערת, אני ניגש לענות לך, “כחבר אל חבר?” מי יתן לי כוח להיות חבר לך. הרי אני מעבר לפסגה, במדרון החיים, כששנות הכוח – והוא לא היה רב – מאחורי. באין אמת, באין התגלות־לב לא תכון השיחה הלבבית בינינו, ועל־כן אני מביא את המבוא הזה, שלא יהיה לרצון לך. מכתבינו לא יהפכו לדו־שיח של הערצה הדדית ועידוד הדדי מתמיד, אף־על־פי שאני חסיד העידוד בדרך כלל. גם המר יתערב בדברינו, משום שהוא קיים ומשום שהסתרתו במזיד אינו אלא זיוף החיים. ידעתני, כי אין חלקי בין המקוננים, אף לא בין המתפנקים ומתרפּים, ולהיפך – יש לי מקצת יכולת לגרש את המרה־השחורה מסביבותי. בכל זאת לא אעלים ממך בשעת חליפת־דברים יסודית כי גם אני נפגע מתוגת־הזקנה, ככל בני גילי. דע לך כי תוגה זו היא גוֹן־הגיל המיוחד, והוא אחד הפנים אשר ליסורי החולשה, הבאה וכובשת ורומסת וסוחטת ומרוקנת, בלי רחמים, בודאות, באכזריות של הטבע שהיא חזקה כרחמיו, בגביה שהיא תקיפה לא פחות מהנתינה, לא פחות מהויתוּר ולא פחות מהסליחה, אשר יסלח הטבע־האלהים לנעורים ולעלומים. עוד אנסה לתאר לך את הזקנה כפי שאוכל. למעלה מכוחי הוא לעשות זאת בבת־אחת, תוך כדי תשובה על מכתבך. אמרתי רק להתיצב בפניך בפרצוף־האדם שלי, ולא לשחק את הקדוש שאינו משגיח בחייו, כי אם רק באידיאלים מעייניו ובהם יהגה יומם ולילה ובביטול גמור של עצמותו הוא. לא כן הוא. אמנם, הוגה אני יום ולילה בדברים שאתה יודע כי להם נתונים מעייני. אבל שמַי הם לא בלי ארץ ורקיעי לא בלי אדמה וחומר, חומר עכור של בשר־ודם.

ויפה ברכתני. זו הברכה בהא הידיעה. אתה מאחל לי צעירות, פעלתנות, תוכן־חיים. הה, מה טובו אלה. אני מתרפק עליהם, מחזיק בהם, שואב כוח ונחת (מה שקוראים סיפוק) מעצם המאמץ. אבל לא ארמה את עצמי. גם אין ברצוני לרמות אותך. אי־אפשר להתחיל בגיל זה מדי פעם מחדש. דומני כי עברתי בשלום את קפיצתי, ואיני מרגיש כוח מספיק לקפוץ עוד קפיצות כאלה. ורק אבטיח לעצמי ולך, כי בשמץ היכולת שתשאר אעז ואעז, אם כי לא קפיצה לשם קפיצה, אלא לשם המשכת הקו והחוט שעליו נחרזו ימי ומעט מעשי. מאד־מאד הייתי רוצה למצוא חן בעיניך, להיות “חברה־מאן” כאשר אהבת, אך לא אהפך בגלל זה למוקיון ולא אשחק את הדמות הזרה להויתי הנוכחית.

ושוב, לו ידעת מה נורא הדבר לנו, לזקנים, שבנינו היו רוצים שנהיה דמויות רצויות להם, מוסמכות על־ידם. עודני הוגה בחשבון־הנפש על שגיאותי הקשות כמחנך, כשרציתי לרפא אותך מתכונות שבעצמי סבלתי מהן בגיל הילדות, או שהכרתין מנסיונות־הסתכלות כתכונות לא טובות, כשרציתי לעקור ממך הרגלים רעים, או כשביקשתי לנטוע בך הרגלים מועילים; והנה גזו השנים, ואני רואה אותך כבר בוגר, המבקש לעצב את אביו, אביו שלו, בצלמו־כדמותו. אני כאן לא אני בלבד, ואתה – לא אתה בלבד. אלה תולדות יחסי אבות ובנים. לכאורה הייתי יכול כבר להתענג על יחסי חברות נעלה, והנה כבר אחרתי. לא נשתווּ כפות המאזנים. שוב אחת יורדת. ואין מנוס. טרגדיה של עצם החיים היא, ללא הבדל דור וללא הבדל מעמד ותקופה. האנושיות עושה דבר־מה כדי להחליש את היסורים האלה. ממשלות נאורות, כלומר חברות נאורות, גואלות עתה את הזקנים מתלות חמרית בבנים. כל זקן וזקנה (מבני 60 – 65 ומעלה) יקבלו את מחייתם מאוצר הממשלה, באמצעות הדואר, ללא בקשות ותחנונים, ולא יראו הבנים את הוריהם כמשא וכמעמסה. זה טוב ויפה וראוי לפיתוח ושכלול, אך ההקלה החשובה הזאת אינה עוקרת את אי־השויון, את ההתחלפות בתפקידים, את הטלת הזקנים לתוך מעמד של תלמידים, הנתונים בשיעור נצחי מאת הבנים, כיצד עליהם לדבר, לפעול, להתלבש וכדומה. הם צריכים להיות מעין קישוט, מעין עיטור לצעירים, להלום יפה את המסגרת שהיא חביבה על אנשי הכוח, על אלה שהם עיקר החיים. תאמר, עוד רחוקים אנו שנינו מיחסים כאלה. אני, את ההופעה הכללית אני רואה ומתּנה.

יקרה לי התמונה שתארת, כיצד הסיבותם בליל חג השבועות. הקוים מעטים אבל מקיפים ונותנים פרצוף מלא. שמח אני, כי גם מכתבי קלע לרגע ולמקום. וה“יום זה מכובד” כסמל הוא לי, סמל ההמשך מנגינת אבי וחברתו וסביבתו. אינני יודע מהו המיוחד שירשתי מאבי ומה מאמי. בטוח אני כי ממשיך אני אותם וכי לא נמוגו בתוהו כל עוד אני חי וכל הימים שתחיה אתה וצאצאיך אחריך. זמירות־השבת חוט־סמל הן שעליו כאילו אנו חורזים את חרוזי־פרודות המשפחה. כך נחיה. כך נתגונן מפני האַין האיום והאפס המקפיא. כך ניצור לנו חום־חיים שקוראים להם חיי נצח. “לא אמות כי אחיה”. חיים, חיים, ושוב פעם חיים. לא חיים מהמצויר והדימוי, האוּטוֹפי, אלא “כאן על־פני אדמה”, אלה החיים הגרועים כביכול, הפגומים, שאין בהם מתום, מנומרי־המגרעות. חיים והתאבקות, חיים והתגברות, חיים ותיקון, חיים ושיפור. הנה ה“אני מאמין” שלי, ויהי פשטני כאשר יהי. אילו מאסתי בחיים פרטיים והייתי מזלזל בהם כחסרי־ערך, אזי לא היה ערך בהקדשתם למשהו נעלה מזה; אזי לא היה שום דבר נעלה, אזי לא היתה הנתינה שוה כלום, כי מה יחס המשליך אל גרוטאותיו? ומה חיי עם ואשרו אם ביסודם אין ערך לאושר־אדם?

חיי יום־יום שלי? אני נהג של סדנת־הפלוגה. הנני מביא מנועים חדשים ומחזיר מנועים ישנים, מביא חלקי מכוניות ומחזיר חלקים שנפסלו, וכן חמרים שונים. בצדה של הנהיגה יש השתתפות בטעינה ובפריקה, מעט טיפול במשרדים, והרבה התעסקות במכונית. אתה מכיר את התמונה של שכיבה מתחת למכונית עם מברג ומפתח, או סמרטוט טבול בבנזין ביד. המכונית שלי גבוהה: בדפורד מטפוס.K.L, ודי לי בעליה וירידה אל דוכני וממנו, אל תיבת המשא וממנה – כדי לצאת ידי חובת התעמלות. יתר היגיעה, נוספת. בימים אלה אכתוב לע., ואם יזדמן לך תקרא בו פרטים על העבודה. חיי־החברה שלי לא רעים. רע הדבר שיגיעת הגוף מעכבת אותי מלכתוב. אני מתוודה כי חשקתי לכתוב ולתאר. את שלושת הפרקים הראשונים של רשימותי כתבתי, לפני שהיתה מכונית ברשותי. אז עוד הייתי סגן־נהג, ובמכונית שעבדה מעט מאד, ואני עבדתי עוד הרבה פחות מהנהג עצמו. אבל, אַל־יאוש. הכל יבוא על מקומו.

והנני מסיים את השיחה, כי צריך לשכב לישון ולהחליף כוח לקראת עוד יום של חייל־נהג, שעבודתו אינה קשה בשביל בחור צעיר ואינה קלה ביותר בשבילי. ולא אחלץ מהצירוף הרודף אחרי כל שעת כתבי, “הבן יקיר לי, חיים”. גם אינני רוצה עתה להתחמק ממנו. כך הוא היחס בזאת הפּרספּקטיבה, בזו ההרגשה. לראות, להכיר, לשקול, ובכל זאת לאהוב. מה יפיתם, החיים, ומה לבבתוני. כמה מתרפק אני על זריחותיכם ונגוהותיכם, על רמותכם ועל נבכיכם. אף אני גץ קל משלהבתכם וטוב לי אם יארך ויימשך קו־אורי הקלוש. הלואי וישגה בך ובזרעך.

6.7.43

אביך

שלום, אבא!

נודע לי עליכם זה לא כבר מפי חייל שבא לחופשה ואיני יודע באמת, היכן ומתי יזדמן לך לשבת שפוף ועייף – לעיין באותיות המכוערות שלי. האם זה ימנע ממך לבוא הביתה? בשבת שעברה נסענו, אני ואמא, לירושלים “לבלות” ובדרך־מחשבות סמויה חשבתי: אילו היית? אמא תמיד אומרת: חיים, יש לי להתיעץ אתך. – ואחרי שאנו משוחחים הרבה ובאים לעמק־השוה אומרת היא בקול מהורהר: אילו אבא היה כאן?! – היה הכל נעשה נכון. ובשבת זו באתי לא צפוי. באוטו ערבי ראשון. מכיר אתה את תל־אביב של שבת. השכם. בפתח הרחוב מדרך פתח־תקוה. הכל שקט וצלול ללא תנועה. ונקישת צעדיה של היאֶקית הבודדת הממהרת אל הים – מחריפים את הרגשת הדומיה. הרוח הקלה והחום הרך, השליו, מוסרים אותך בשלימות להרגשת בדידות ומלאנכוליה. כך, במצב המתאים מאוד לקבלת רשמים, צעדתי, שמח להפתיע את אמא והללה. התגנבתי מהגינה והצצתי לחדר האמצעי. דרך הגנון ראיתי במרפסת את הללה משחקת עם עצמה, קופצת ב“קלאַס”. אמא מפזמת בחדר השני איזו נעימה עתיקה מימי העלייה השנייה כשהיא מסדרת את החדר וגוערת בהללה שתסדר את הבגדים. “למה”? – כמובן. ואמא מזהירה אותה וממשיכה לפזם מכאנית, כאילו לכסות על איזה עצבות פנימית רבה. הן לבדן. סבתא הקדימה ללכת. משהו בודד מאוד ושומם מאוד. הרגשתי לחץ בגרון וזרקתי על הללה את נעלי־ההתעמלות שהבאתי במתנה לסבתא. היא השתוממה מאוד. אמא נכנסה במקרה ושאלה מה זה, אולי חיים היה פה? “נננפל מחלון”, אמרה הללה ובאותו רגע הבהלתי אותן כשקפצתי בבת־אחת מהחלון. אמא צעקה ואנחנו צחקנו. אז נתחשלה בי ההחלטה שלא לעזוב את הארץ. זאת אני מבטיח.

– – – אבא, אני מאחר בתשובה. פשוט היה קשה לי לענות על מכתבך. הוא מונח לפני ואני חושב: מעטות הן שנותי ודל נסיוני ורבה טפשותי מלענות עליו, מגעת בו. ואיני יכול להשתחרר מהרגשה קשה, שאיני ראוי לו. כמו איזה נטל אשמה הוטל עלי. אשמת השנים שחלפו. לא הרהורי חרטה. לא. אלא כאילו “אי־פעם אי־שם” אבד לי משהו חשוב, יקר, שאינו שייך לי בלבד. משהו הקשור בזכרון ילדות ובסבל ראשוני. היתה לי הרגשה מופלאה: שוב אני עומד מופתע בפני יסודות הגיל. כמו גילוי ראיתי לפתע את אבא־האדם. הרעישה אותי תחושת החיים הזו, החריפה, המנותחת, המגורה שחשבתי שהיא נחלת צעירים ואמנים בלבד, המתקהה ומסתאבת אצל אנשים מבוגרים, בדרך כלל. קראתי אותו בחרדה וברגשות מעורבים כל־כך. הוא עשה עלי רושם בל־יימחה וחששתי שאתה מצפה גם ממכתבי לרושם כזה. ובחיי יש רק חדשות קטנות. ובמערכות־הנפש אין כל חדש. הכל השלמה, וקהה במקצת. העבודה מתנהלת כסדרה. חטפתי כאן עונש הגון, ואמא אמרה: הנה יש לך מה לכתוב לאבא. עונש מספר אחת־עשרה לפי חוקי הצי המלכותי, “אלון” שמו בישראל. משהו יותר קל ודומה ל“פילד פּנישמנט”, מאסר בגבולות המחנה. ארבעה־עשר יום עבודה, התייצבות וריצה עם רובה מוכתף – כל זה בגלל ריב עם אחד שרץ משלהם. והנה עכשיו (לשם גיוון החיים, מחשבות לעתיד, “מה איכפת” ו“אולי”) – אני לומד בקורס שנפתח בטכניון – למסגרות (כן, כן). הקורס הוא קשה והעבודה מסוג חדש, חזק. ואני נהנה, מאוד אפילו עובדים מחמש עד אחת־עשרה בלילה. והרי לך מקצוע. “לחיים מרגלית יש מקצוע, לסמק, לכולם ואתה?” כך אומרות האמהות והסבתות. עכשיו יהיה גם לי “מקצוע” והאושר יבוא מאליו. נראה. נשמע מה יאמר לי הברזל. אני מחפש. אני נזכר, כתבת “לא חיים מהמצוּיר מהדמוּי מהאוּטוֹפי” – מבין אני את הרמז כזכר לאותו ויכוח בינינו על “חיי קולנוע”, והרי זו בעצם הבעיה העומדת בעצם, ביודעים ובלא־יודעים, במרכז חיי. אני מחפש. אני מחפש אותם בכל פינה וזוית, את אלה האמיתיים המוּשרשים ההכרחיים בשבילי. שבהם אוכל להתערות ללא שריד. ואני בוחל באלה החיים המדומים ש“רוצים להיות”, חיים של אשליה ודמדום ושקר נפשי. עם זה עוד מטושטש בעיני הקו המבדיל בין החיים “כאן על פני אדמה” במובן הפשוט, לבין קהות וּויתור ופסוּליות. ואני מחפש את הקרקע שלי. ולו יהא זה אי במרחקים או מתחת לפסיעותי ממש. אך שתהא זו אמת אנושית מלאה. אני מחפש כסומא באפלה.

איני יכול שלא לחזור שוב לאותו ענין. קראתי את החלק השני של רשימותיך בעתון בשם “יהודי בנגאזי חוזרים”. הרי זו אמנות ז’ורנאליסטית, או, ליתר דיוק, ז’ורנאליסטיקה אמנותית מהמין המשובח. ברצינות. התיאורים של המהומה, הפליטות, הם כל־כך חיים, עסיסיים, והשילוב של רעיונות, תיאור הרגשות, ותיאור קטעי חויות וזכרונות, אסוציאציות הוא כה מוצלח, נהניתי מאוד. זו, לפי דעתי, הרשימה הטובה ביותר שלך, השלימה והגמורה ביותר – כן תרבה לכתוב!

הללה אינה חדלה לשאול, מתי תבוא ומדוע אינך בא, ובמין עצב כזה, חייתי, מזעזע. וכשסבתא אומרת: אבא רע – היא קופצת כמו זאבה: טוב! – היא מתגעגעת. וכן כולנו מחכים לבואך. כתוב למען אמא בפירוש, אם תבוא או לא.

5.9.43

חיים

חיים היקר!

כצלילי תפילה זכה חדרו לנפשי דבריך מיום 5.9.43, שמצאתים בשובי למחנה. כשקראתי אותם קריאה שניה כבר הרגשתי כעין צו עליון פנימי אל עצמי “של נעליך מעל רגליך”, כשאתה ניגש אל זה רום האמת, אל אלה האקורדים העירומים המתחננים ומתחטאים בפני היוצר והיצירה. קדושים חיפושיך, טהורים לבטיך, מזוכך סבלך בתוּרך אחר האמת האנושית המלאה, בצפּותך אל “מה יאמר לי הברזל”. קטונתי מהראות לך דרכים, אם כי אני מרגיש כי לא מעבר לימים ולא בשמים האמיתוֹת; יותר “מתחת לפסיעותי ממש” מאשר “במרחקים”. די לי אם בוחל אתה בחיי שקר נפשי ושוחר חיים אמתיים “מושרשים והכרחיים”. הייתי מאושר אילו יכולתי להיות תמים כאבותי ולהוסיף כאן: אלהים יהיה בעזרך. אבל הקהות ממני והלאה, ואת שהוא שגור לכאורה אני יוצר לעצמי יצירה מחדש, יוצק מחדש בדם לבי ותמציתי, ואלהי העתיקים – אני הריתים וילדתים בשבילי מחדש, וכל פסוק מתורותינו העתיקות מתקבל אצלי רק ע"י מתן תורה מיוחד בשבילי, במעמד הר־סיני הנשנה וחוזר בנפשי מחדש מדי פעם. גם כשהנני מקדש לי מנהג ומצוה שאיני מבין אותם, הרי נתקדשו לי בדרך הכבוד של קבלה מרצון מאחים ואבות ואמהות, מתוך הצטרפות אליהם, מתוך עמיסת גורלם ושאיפה להיות חוּליה בשלשלת הדמים והתפארת שלהם.

על כן לא אטיח עליך טיח־מילים הבאות לטמטם, לכסות על פצעי נפש מבלי לרפאם, מבלי כל יכולת לרפא. רק עמוד אעמוד יחד אתך דומם בפני חידת דרכי החיים שאתה מגשש בהם על־מנת לבור לך מהם. וחולשת אב, גאה על צאצא שלו, לוחשת לי הנאה על צלילות הביטוי ועל יכולת התיאור של לבטי הנוער, כפי שאתה מבטא אותם. לאו כל אדם זוכה לדובב כך את הנפש, לפרוץ כך את כבלי האלם המעיקים על האדם. אני מודה על ההנאה, אף כי בזה אני מעמיד את עצמי כמעט במצבו של מי שמתענג על יפי קול בנו, כשהלה בוכה מחמת כאב. להגנתי אומר, כי הצער, המזוכך בביטוי, עולה למדרגת אמנות, וזו מותרת בהנאה כמעט בכל מצב שהוא. טוב מכתבך מהרשימה שהראית לי במחברת. כאן תהייה ולא תסבוכת; שם ההבעה עוד במצב התסיסה, כשהיין והשמרים עודם מעורבים. אל־נא תמהר להחליט לעשות את יכולת הביטוי קרדום לחפור בו. אין שום ספק שיש לך יכולת נאה לתאר, לצייר, להשמיע צליל ממעמקי הלב. כשרון זה מעיד על כשרונות נוספים הכרוכים באלה, בשטח הראיה הרוחנית, התחושה, ההבחנה, הטעם וכיוצא בזה. אל תזלזל באלה ואל תפריז. אל תחלה במחלת ההחשבה העצמית היתרה של ברוכי־הכשרון וארורי־האנוכיות הגאה, אבל אַל נא תראה את עצמך יותר מדי דל, מקופח־הטבע. אין אתה משולל נשק במלחמת־החיים, המלחמה במובן הנעלה של המילה הזאת, מובן ההתאבקות הנצחית, לאו דוקא עם אויב, כי אם גם עם אוהבים ממש, עם הבריאה ועם חולשות־הרוח העצמיות, הייתי אומר – עם אלהים, עם נשמת הבריאה. כלי זינך עליך. יותר מויכוח מדיני מלמד אותי מכתבך, כי אדם אתה, עומד על שתי רגליך, והתהייה והחיפוש הם אות לסילוק כל טמטום, לפיכּוי כוחות־רוח. הלואי ויכולתי לעזור לך, להדריכך. אבל לא. כבר התרוממת לגובה שבו אין אב כמוני יכול עוד להחזיק ביד בנו על־מנת להובילו. אתה כבר מעצב את עצמך במוקדי־נפש פנימיים, בחום עצמי, בעזרת דלק שתשאב בעצמך ישר מן החיים, מתוך התבוננות חוצה ופנימה. ידעתי את שלבי הגידול האלה. עודני זוכרם. אשרי שלא הופרחתי אל תוהו ובוהו, סלע־העממיות מתחת רגלי נתן לי משענת וכוח־מושך גם יחד. על קרקע זה נולדת גם אתה, אבל איני מעז לקרוא אותך אליו. זה יהיה זול יותר מדי בשביל שנינו. האושר יבואך רק אם תרכוש לך את הבסיס הזה רכישה עצמית משלך, מעין אותה החלטה של אותו בוקר שבת, כשהפתעת את אמא והללה, בתוך הדומיה האידילית הצחה, כאשר בצבץ משהו מתוך תוכך אתה. כך מתקבלות גם החלטות גדולות מאד, מאד מכריעות בחיי יחיד וציבור.

ועתה – הקץ למילולין. הן חדשה נהיתה אצלך. איך ההשתייכות לאניה? איך המגורים, ההיטלטלות היבשתה וחזרה? האפשרות להמשיך בקורסים? והחברים באותה ספינה? מי ומה הם?

התוכל לסדר לך דרך חוקית לבקר תכופות את אמא? לעזור לאמא לחידוש קשרים שניתקה?

הריני מחכה לתשובות מפורטות. ואַל נא תחכה להשראה עילאית. מותר לך לכתוב גם פּרוזה. מובן שבהתנגן העט מאליו, מה טוב, אלא שאין לאנוס אותו, את הכלי העלוב הזה.

21.9.43

אביך

שלום אבא!

– – – נו, ואתה מה בעיניך בתי־חולים ואלונקות ואמבולנסים. לא רע הא? רק אז מרגישים כמה “כובד” יש באדם. חוששים להראות את החיוך שמא יחשבו שאינך חולה באמת. והרי אתה באמת חולה. אבל האלונקות הללו – מדגדג את שרירי השפתיים וכשהאמבולנס זז מתגנבת אל לבך חששה קטנה שמא באמת אתה גוסס. אמבולנס – סוף־סוף לא צחוק. כש“מגן־דוד־אדום” טס – הרי רגל אחת כבר בשמים. ואיך שם אצלכם? איזה סוג של “ג’נרל” – חדרים או אולמות? האם גם אצלך האחיות הן מזרע המכשפות, בעלות רגליים שמנות הזוכרות בגעגועים את הימים הטובים כשהיו בנות ארבעים? “קיפ־דה־בד־טידי” הן חוזרות ומסננות בקולן המשומש ומחייכות חיוך מאתמול. ומה האנשים סביבך? הרבה אפשר לצחוק בבית־חולים. ואני עשיתי כך. צחקתי והצחקתי “הרגתי” חולים ואחיות. ואותם יצורים נבזים הנקראים “אורדרלי”? עבדים כי ימלוכו!! שיניים רקובות. “גואוסט” קראנו לאחד שהיה חולף ליד מטותינו בלילות כמו רוח. הם נראים כאילו מצטערים שאיש אינו מת. מרמים אותה כביכול. מה רשמיך? טפוסים? פרצופים? –

– – – ממכתבך האחרון, האמת, סלדתי במקצת. איני סובל האלהה. איזה שתהיה “ראשו הטהור של המעונה הקדוש, כבוש בידיה הזכות של האם הרחומה”. לא, אני בוחל בתמונות הנרגשות הצבעוניות האלה. גם אין אלה “צלילי תפילה זכה”! – אלה הם קולות החפרפרת הנוברת ונתקלת בקיר. כל זה אפור ועכור הרבה יותר ממה שאתה משער לעצמך ואינו מופנה כלפי משהו שלמעלה. ועוד: “מיטב השיר כזבו”. אל לך לשכוח. זוהי אמת עמוקה לגבי היצירה הנעלה ביותר, לא כל שכן לגבי מליצות שלי ושכמותי. אני זוכר זאת תמיד גם כשאני מתפעל מאד מיצירה שהיא וממכתב של חבר. גם כשאני עצמי מתמַלץ תמיד־תמיד יש משהו “שלא זה” משהו פחות, אחר בעצם, שבכלל בלתי אפשרי לומר אותו כמו שהוא, במערומיו. את הדבּורים והכתבים הקרובים ביותר אני מנפּה. וכן את ההעויות והתגובות והיחסים. תמיד אני שומע, רואה מה שמאחורי זה בעצם, הדברים כמו שהם, בלי המחלצות. לרוב זה עכור. קטן אפילו. “ללא גודל”. אבל אנושי. על זה יש לסמוך וממנו לקוות את כל הדברים הגדולים, היפים, החשובים וכו' וכו'. מה הם הכוחות העליונים שאתה מוצא במכתבי? אני מודיע שמעולם לא היה לי ואין לי כל קשרים עם משהו הנקרא “היוצר והיצירה”! האם בא יצור זה כדי לשחרר אותנו ולקחת על עצמו את העול הרובץ עלינו? או אולי הוא בא כדי להפנות את לבנו מהחובה החברתית, החפרפרית להבקיע את הקיר? ולראות אור? –

הבראה שלמה וכתוב כיד אלוהים הטובה בבתי־חולים.

30.10.43

חיים

חיים היקר!

מיטב השיר אמתו. הנגינה אמת. ההרמוניה אמת. כסבל, כיסורים, כעבודה, כחתירה להבקיע את החומה האטומה והחוצצת בין החפרפרת לאור ולחיים. ומי כמוך יודע שבלי אמנות, בלי תסיסת הדמיון, בלי התנגנות עמוקה לא תתרומם החפרפרת. חומר עכור? היש דבר כזה? היש חומר שאינו מרץ, כוח, רוח? מה גילתה תורת האלקטרונים? אין חומר פנוי מרוח, אם רק לא נייחס לרוח תכונות שהן זרות למושג זה. מרץ היצירה מפעם בכל, גם בכל דלח ועוכר. הנצח פועל. חלקיקיו שוקקים. יש לבוש שהוא מטרה לעצמה כמו הגוף. וגם הגוף הוא מין לבוש. נפּה, נפּה! תראה את הדברים שהם מאחורי הנראה לכאורה. והבירה תראֶה לפניך יותר מוּפלאה, יותר רוחשת חיים אחידים. האנושי! האנושי־החפרפרי – אני מבין לאיזו הגדרה אתה מתכוון – הוא נעלה, הוא מיסוד היוצר והיצירה שאינם אלא אחד, ולא כמראה הנבדל של הקדרה ויוצר־החרס.

אין לך כל קשרים עם “היוצר והיצירה!” על כרחך אתה חלק מזה וממלא שליחות של אותו יסוד אחד. אילולא השיר, האמנות, ההרמוניה (אחוה, חברה, משפחה, אומה) היה הכל מאד עצוב, אפור ועכור, חסר־שחקים. אבל כל אלה ישנם, והחיים טובים.

“כלפי מעלה”? הן אין זה אלא מונח מוסכם. אין מעלה. אילו היה, היה סולם פיסי או אוירון טוב מגיע אליו. הכל פנימה, אם כי גם זה אינו אלא מונח מוסכם, מושג מוסכם. לא. אין היוצר – היצירה מפנים את לבנו מהחובה החברתית־החפרפרית, אלא מצווים עלינו כך, מדריכים אותנו לקראת האור, בשלום ובמלחמה, בצמיחה ובעקירה, בפיתוח ובמהפכה. כי כל מה שנחצוב מקרב לבנו חציבת אמת, ללא התחפשׂות³, הרי זו היצירה וזה היוצר, השניים שאינם כלל שניים אלא אחד.

אמרתי “התחפשות”. גם זו מותרת, למען האמנות, שגם היא אמת. אמרתי “מוסכם”, ואין בדעתי לבטל את ענין ההכרח בהסכמיות, כי איך נמתח לנו קוים להבין זה את זה בלי מונחים מוסכמים? ההסכמיוּת היא נכס גדול והיא קשורה מקצוות שונים בערכים אחרים, כגון הרמוניה, מחשבה־חתירה, סיפוק של אספורט רוחני וכדומה.

והיכן טוב המוסכם והיכן הוא פסול?והיכן מחלצות ואיה אמנות? דמיון ולא שכרון?הנאת אמנות ולא השתמטות מהחובה החפרפרית? איך מבחינים בשבילים המפותלים והאחוזים זה בזה? מה עכור ומה טהור? מה פנים ממש ומה מדומה? הכל לפי הכשרותיו הטבעיות ומאמצי ההשתלמות של האדם. מכאן – מוסר, מכאן – השתלטות עצמית, התרסנות, ושוב – יחד עם ההמראה הרבה ביותר. שניהם חובה, שניהם שליחות. ושוב ההבחנה – באישיות מטבע ברייתה ומליטוש סביבתה.

“תפילה זכה” הוא שמה של תפלה הנאמרת בערב יום הכפורים לפנות ערב. בלי שליח ציבור, בלי ניגון, בלי פתיחה בשם האבות, בלי טקס, בלי צירוף למנין. לא נבואה סגנוּנה, לא מליצה מקובלת, רק דברי תחינה פשוטים שבפשוטים. כדבר זכה. המליצים יקראו לה “צקון לחש”. המשוררים: המית־לב. יש שמות לכך בנגינה. בזה בארתי לך צירוף מלים אחד במכתבי הקודם.

ואחרי ההתפלספות אין לי הרבה לומר לך. לא טוב להיות חולה, חלש, להזדקק לעזרה. אבל אמת נכון הוא שגם כאן יש חיים ורשמים וחויות ומאורעות. הוויה מיוחדת. אנסה גם לרשום דבר־מה. נדמה לי כאילו אהיה חוטא אם לא אעשה זאת, אף־על־פי שאיני מאמין שיש בכוחי לספר מבית־חולים מה שלא הקדימוני.

התוכל לכתוב לי יותר על פרטי שירותך, במידה שניתנים הדברים להיכתב בימינו? הייתי רוצה להכיר את חייכם שם: מלאכה וחברה ונפשות. כל אלה. יהודים ולא־יהודים. דרגות. מעלות. קשרים. הכל.

י“ב חשון תש”ד, 10.11.43

אביך

שלום אבא!

– – – אני, כדי לענות על מכתבך אלי, זקוק לשקט וריכוז במידה שלא מצאתי עדיין. לעת עתה אני קורא את היינריך היינה ועומד ל“מות” מהתפעלות. כאן יצא בהוצאת “לגבולם” ספרו השני הכולל: “לודביג ברנה”, “וידויים” ו“זכרונות”. נפלא לקרוא את הכופר הקדוש הזה. את המהפכן הענוג כיצד הוא מגיע לבסוף להרגשה דתית עמוקה בהשפעת התנ"ך, כיצד הוא מעלה אותו לגבהי שחקים של הרוח האנושי. והוא הרי יודע להעלות דברים כשהוא רוצה, כמעט במידה שהוא יודע לעקוץ, וללעוג ולבזות. הוא מדבר על היעוד הישראלי על הרוח הישראלי כמעט כמו הרב קוק וממש מדהימה היא האקטואליות שבניתוח העם הגרמני שלו. גלגול מודרני של נביא ומשורר. הוא האדם החכם ביותר בעולם. ברצינות. אולי לא הפּייטן הגדול ביותר, לא המבקר, הפוליטיקאי, הפילוסוף, הסופר הגדול ביותר – אבל החכם(!) האדם החכם ביותר. יחי היינריך היינה! יש בו שלשה רבעים בכל אחד מאלה המקצועות. כלומר חסר רבע בכל אחד מהם שיהא בו גאון. בשום דבר הוא אינו מגיע לשלמות מקצועית. אלא יש בו מרוחם העליון ומגרעין האמת והחכמה שבכולם. לכן הוא “רק” – גאון־אדם. בשבילו צריך ללמוד גרמנית. בחיי!

אני נזכר בו משום שגם לו ישנם תמיד קשרים (של ידידות או שנאה). – עם היוצר והיצירה. סביבם הוא חג בתמידות. פעם רואה עצמו מעל להם, פעם מתחת להם ולעתים קרובות אינו מודה בקיומם, או רואה את עצמו שווה־בשווה אתם. על כל פנים בספרו “דת ופילוסופיה באשכנז” מודה הוא שמילדות ישנה בו הרגשה דתית עמוקה במובן העליון של המושג. נו ואם היינריך אומר יש לזה ודאי איזה יסוד! לא כן?

אמרתי לך אז, שתמיד כשאדם מנסה להסביר לי את התפעמותו מאותו כח עליון בלתי מושג, בלתי מובן, שישנו בכל, שכולל הכל, שמאחד אדם וחיה, צומח ודומם, שמים וארץ לאחדות אלהית אחת, אדם המבאר לי את הרגשת האושר האופפת אותו כשחש הוא בהרמוניה הגדולה, המאזין, היודע להאזין ל“שירת העולמות”, שיכולה היא להתנגן בפרח בתולעת ובאדם – אני חש משהו אמיתי באותו דבר, משהו הנובע ממעיינות עמוקים, הקשור בחויית־דם. אלא שאצלי מעולם לא יצאו מחשבות אלה מהיסוד של חוייה נפשית עצמאית (אולי משום שלא גמרתי את העבודה בהשלמת עצמי) על כן המגע אתם הוא שטחי, תמיד חיצוני.

ובשעה שאני שומע אנשים עושים מזה תנועה, הולכים ומטיפים ל“רליגיוזיות”, מאספים אספות ומטילים על היעדרה את כל מַדוי ימינו, מכניסים חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט מִפלגתיים – הרי זה מעורר בי בחילה, כמי שהולך ומכריז על אהבתו הגדולה בחוצות. נו, אולי אמשיך כשאכתוב במפורט.

2.3.44

חיים

לחיים היקר!

– – – “חויה נפשית עצמאית” – משהגעת לתפיסה זו של הנושא הנדון בינינו (ממכתבך מיום 2.3.44), הרי נפתח לך הפתח לפרדס, ומותר לך להציץ בו. מובטחני שלא תהא נפגע. שנינו נמצאים כבר בעמק השווה, כי גם אני בוחל ברתימת חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט מפלגתיים. אף אני הגעתי לאמונתי בכוחות עצמי, כי מגיל שלוש־עשרה בערך עסק ההגיון שלי בהריסת חומות של אמונות תפלות ובניתוק כבלים רוחניים. יחד עם עיי המפולת פיניתי אז גם את האוצרות היקרים שהיו מעורבים בתוכם. רק לאחר שנים החילותי מרגיש בהיעדרם והצלחתי לפקח את המפולת. אז זרחו לנגד עיני שוב הרבה פנינים יקרות. החילותי לחוש ממרחקים את נשמת הבריאה.

חיבתי למסורת יהודית, המתבטאת במצוות מעשיות, באה עם שאיפתי לטבול יותר בתוך מעינות יהודים, לחוש תחת רגלי קרקע יהודי־עצמאי מוצק, ומלבד זה אני מפצה לפעמים בזה את השאיפה למרבה סולידריות יהודית. אני דורש כמו־כן הרבה מיהודים עד שאני מחויב לחיות את חייהם. אכן, אין דפוסים מחייבים אותי חובת גזירה חיצונית, משעבדת, אבל יש חובה מתוך אהבה, מתוך קשרים עצמיים, קשרי־נדבה.

אף־על־פי שאיני מטיף לאמונה, אני מניח שיש אנשים שהם זכאים גם להטיף, אין להכריז על אהבה, אבל מותר להטיף לבני אדם שיאהבו, שיסגלו לעצמם את התכונה של אוהבים. הרבה טעם, הרבה טוהר דרושים בשביל כך, וסגולות אלה כה מעטים אצל ה“דתיים” הוולגריים. בעצם מצויים בקרב הדתיים רבים חרשים לקולות אלהים נעלים. כמה רבים בקרבם אלה שהקדושה אינה אצלם אלא תערובת של טקסים־ופחדים. ברוך שלא עשני כמוהם. יש שהנני עונה לשאלת־מי, כי מאמין אני. אולם אותו שומע נבהל מתוך טמטום, בשמעו אחר־כך מהו שאיני מאמין בו.

הטיפוסים הללו, כשהורסים בפניהם את הגשמיות שב“הגשמה” (בפירוש של גדולי ימי הביניים המזהירים שלנו), כאילו כל העולם נחרב עליהם. מיד הם מתכנסים בקליפת־הטמטום של רוגז קיפודי ואינם רוצים לשמוע אפיקורסות. מוטב. לשוא להשחית דברים על אוזן אטומה.

היינה? פרח יהודי חריף בשדה הארי ההוא. עם כל תפילתי לטיפוסים יהודים יותר חיוביים, עם כל אי־יכלתי להתענג היום על יפי־רוח זה, הרי יש בו כל מה שאתה מונה בו.

– – – אם תרצה – לא פסקה נבואה מישראל. מישהו היה מחונן בתכונה זו בכל דור ודור. אם תפתח את לבך, תקלוט גם עתה, בימינו, דברי יהודים, שחום הנבואה מסעיר אותם. טהר נפשך ושמעת לעתים. חריקת המסגרות והדפוסים אינה יכולה להשתיק אותם.

טוב לי לראותך יושב אל שולחן־הכתיבה שלי. הריני מסתכל במראה מגבך ומוּל חזית הספרים ו“הגלריה”. תמונה חמה היא בשבילי. תפוס את מקומי ליד השולחן בליל “הסדר” ומלוך כמיטב יכלתך. הן אינך צריך להקריב בשביל זה קרבנות. לא הייתי רוצה קרבנות. לא סבל הירושה כי אם נחלת ־מורשה.

25.3.44

אביך

חיים היקר!

לשוא אתה אומר כי “אין לבוא אל המלך” אלא בלבוש נאה של מחשבה או הגות. בוא כפי שהנך. טוב אתה למדי בשבילי. והאמינה לי, כי מדי תתייצב לפני, אני נרגש, וחם לי וטוב לי.

אבל לא יכולת כלל להיות לבוש־הדר יותר מאשר בתוכן של מכתבך, האומר כולו עול־אחריות, קבלת משא הבית באהבה ובמסירות, ואפילו רצון ונכונות לנגוע (מתוך כוונות טובות) בחומר מאד־עדין, שכל מגע מזעזע אותו. כל תוכן המכתב אמר לי שיש לי יורש, שיש לי עולם־הבא בדמותך, בתוך העולם הזה, וכי קורטוב הנפש אינו כּלה. הנשמה מתמשכת ואינה נכרתת, ושוב טוב לי.

ביום שכתבת את המכתב כבר התגוררתי בשטח מדברי, לא הרחק מנמל, ערב ההסעה לנמל. שבוע ימים לפני כן יצאתי ממחנה הבסיס, לפי פקודה פתאומית די דרמתית. בבוקר עוד הייתי בבית־חולים בטיפול רגיל, כלומר – קרנים אדומות של חשמל לשתי הזרועות והכתפים. בשובי בצהרים ברגל מבית־החולים, כדרכי יום־יום, מצאתי את הפקודה. הרי שזכיתי מסדר מסויים, שאיני צריך לספר לך עליו. ודאי שהנך יודע מה פירוש הדבר. חסרו (ואיני צריך להסביר לך איך, וכיצד מסתדרים ענינים כאלה) אנשים למנין המלא של המשלוח לעבר־הים. ומה שלא הייתי משיג בשום השתדלות, כי כולם היו “מצטערים מאד”, “אבל תקנה צבאית היא” ו“דרגות בריאות כאלו אינן באות בחשבון בשביל”, וכו' – הנה בא לי בזכיה הגדולה. עתה התחיל סוג מסויים להתרוצץ כבעלי חיים אלה שבלעו רעל, ולבי מתחמץ למראה החרפה. ויש מפקפקים, למי להצטרף, האם למשחדים, לשותי־טבק, לחושפי־מומים, כדי להחלץ בעזרתם מהסכנה, כביכול, או למישירי־דרך.

ההנך מתאר לך אותי מתפלש בתוך זוהמת הגלות והגטאות שלפני התלקחן⁴ בשלהבות היסורים והגבורה? ואחר־כך היו רבים שאמרו: אם הזקן יכול, נוכל גם אנו. ובדרך ממחנה הבסיס אל האניה איבדנו רק שלושה, שחדרו ב“פקחות” אומללה זו אל בתי־החולים; ואנו עלינו אל האניה מטוהרים בהרבה. ואחד, נער גבה־קומה ובריא בשר, אשר שלוש פעמים שתה ולא קיבל חום, גם הוא השלים, ונוכח כי אין השד נורא, ועל כרחו יהיה גבור. סבורני, כי עוד שנים יוריד בחור זה את שמורות עיניו, כאשר ידברו על ענינים שונים.

ועתה – שוב העמסתי עליך חוב של כתיבה. והריני מתגרה בך וטופח אצבע של יד אחת אל כף היד השניה: הי, נצחתיך בכמות, אֶה ואֶה, עתה בוא וסלק חוב, וכתוב, ודבר ואל תשתוק.

ומחוץ לקונדסות – כתוב. התייצב לפני. נחוץ לי לראותך, כשם שנחוץ לי לראות את אמא. אם זכאי אני לכך או לא, לא לי לשפוט. אני את דרישתי אדרוש ולא ארפה. ובטוב וברע אמַצה בקצה יכולתי את דמויותיכם לפני ואתי תמיד־תמיד.⁵

אביך

שלום אבא,

מעל גלי הים התיכון אני שולח אליך ברכת חג ומשאלת לשנה הבאה “משוחררין”. איך עבר עליכם הפסח וליל ה“סדר”? ובכלל אתה ממעט לכתוב לי על הווי המחנה והעבודה. באיזו פרשה אתם עומדים עכשיו? מהו שממלא בימים אלה את חיי הפלוגות? ובכן כתוב גם על זאת. אתה היית ודאי “זקן” הסדר, הלא ניחשתי? אנחנו “פסחנו” השנה אצל ש. והיה מעט דל. אלא “בייפנו” אני ואמא, נסענו לגבעת חיים ומשם הפלגנו הגלילה. ותאר לעצמך – הגענו לכפר גלעדי ועלינו ל“מנרה”, אמא שלנו היא גבורה. היא עלתה במשך שלש שעות, בהליכת נמלים, גובה של תשע־מאות מטר, והמראה זיעזע אותה בנורא הודו, לאחר 16 שנה של ישיבת בית ושמוש ב“המעביר” ו“אגד”. היא עייפה כהוגן, אלא שהיתה מרוצה מאד. זו לה פעם ראשונה בגליל והנאתה מרובה.

– – – את מכתביך האחרונים קבלתי בזה אחר זה. ומהם ראיתי עד כמה אין הנושא הזה של דתיות ומסורת והרגשה “רליגיוזית” נוגע לי ומענין אותי. אני מרגיש את עצמי זר ומרוחק ממנו.– – אין בי כל רצון להתאמץ ולקלטו – – מה שממלא אותי הם דברים אחרים ושונים מאד. – – – אני קצת עייף – – – סלח לי על מכתבי הדל. הפעם דל באמת – הרי אפשרי גם כזה – לא? – – –

23.4.44

חיים

חיים היקר!

מכתבך אינו דל כלל וכלל. השיב את נפשי בספור על הפסח שביליתם ובידיעות על הבית. – – –

הפסח שלנו? לא יכולנו לדאוג לאינטימיות פלוגתית. ראינו חובה לסדר משהו אימפוזנטי בשביל החברים היהודים בצבאות הברית. תאר לך “סדר” של אלף־וחמש־מאות חיילים יהודים לארצותיהם, דרגותיהם, לשונותיהם ומנהגיהם, למיוצאי בגדאד ועד לילידי אוסטרליה, אמריקאים־אמריקאים ואמריקאים־ירוקים מפולין וגרמניה, משפחות פליטים, חיילים טיטאים, חיילות שלנו מאנגליה ודרום־אפריקה. בתוך עדה יהודית מנומרת כזאת עולה רק השראה של התקרבות, של שאיפה להידבק ביהדות, אך לא תוכל להתיחד עם רננת מועד, מזוגה זכרונות־ילדות־ומשפחה. אולם יצא הפסד בשכר. סדר כזה עם פסנתר, מקהלה ומיקרופון, עם תפאורות וכתבות לאורך אולם ענקי, עם נאומים ודקלומים, עם התלקחות תכופה של מגנזיון בידי הצלמים־החובבים, – הוא אחר מאשר היינו עורכים אותו בביתנו בנוסח שולחן־אבא, אבל הוא הכרחי. כלום מותר לנו להחמיץ הזדמנות של קירוב עצמות יבשות בבקעה יחזקאלית זו? כאשר דנו בשאלה זאת לפני הפסח, הייתי בין התומכים בכל תוקף בשיטה זאת, ולגמרי לא אוכזבתי. ידעתי מה היה תוכן המכתבים שנשלחו למחרת למאות בתים יהודים בגולה. וזה השכר.

ואני עצמי? הייתי אחד בין האלף וחמש־מאות, והשתדלתי לקרב את הסמוכים יחד אתי לשולחן אחד. כאן היה ערך להשאלת כף ומזלג, להגשת סיגרה, לדאוג שלא יקופח איש בטעות של מחלקים. לא הייתי נחוץ בשביל ה“תכנית”. הפלוגה אינה דלה בכוחות־תרבות, ואני – לשיטתי “במקום שאין איש…”. תבן לעפרים איני נוהג להכניס, אלא במקרה שיש לי בעצמי צורך נפשי חזק בזה.

כסדר הזה, בערך, שערכנו בעיר אחת, נעשה בערים אחרות על־ידי פלוגות אחרות, בשינויי פרטים, אבל בסגנון דומה פחות או יותר, וברוח מאוחדת זו ומתוך אותה כוונה.

כתוב ושאל עוד שאלות. ואני אענה ברצון, מדי פעם על שאלה אחרת. ואני דורש ידיעות מהבית ומהנעשה אתך ובתוכך. בתוכך – אף־על־פי שאין ברצוני “להרוס אל הקודש פנימה”, אל תחומי ההתהוות ההיולית של חוויותיך ומאווייך. איני מתכוון להטיף לך שום דבר. הנני מבקש רק את סם־החיים של שיחה, כאשר מצאתי גם במכתבך זה שאני עונה עליו. ואתך השלום והחיים והצמיחה והשליטה העצמית.

י“ד אייר תש”ד, 7.5.44

אביך

אבא שלום!

הפעם אני כותב לך בתנאים “אוריגינליים” במקצת. בחדר מלבני, קטן מעט מחדר האמבטיה שלנו, אני יושב על לוח עץ המשמש לי מיטה שגבי נסמך אל קיר אחד ורגלי האחת סומכת בקיר שמנגד בגובה פני. אשנב מסורג. דלת נעולה עם חור בגובה העיין. הקירות הלבנים מזוהמים, חרוטים, מצויירים ומשורטטים מפרי דמיונם המופקר של דרי החדר הזה – ודאי ניחשת כבר מוסד זה מהו. הרי זה בית הסוהר שלנו. אך לא! חכה רגע! – מפחיד מדי – “בית סוהר!” – יאמר בפשטות: ה־celb של המחנה. באותו בנין של משרד המחנה שאתה חיכית לי בו, מצד ימין ישנם חמישה צינוקים לנידונים; והריני דיירו של אחד מהם. הסיבה: (גועל נפש!) שוב מריבה עם אחד מאלה האידיוטים. חטפתי ארבעה־עשר יום, ומכיוון שזה בתוך המחנה הרי התנאים הם עליזים מאד וכזה גם מצב רוחי. אני קורא הרבה. מפטפט הרבה עם העוברים ושבים. צועק. צוחק. מתעתע. ועולה לעתים מחשבה משונה שהחיים בתוך פחות מד' אמות של הצינוק הם אינטנסיביים בשבילי הרבה יותר מאשר בחוץ הפעלתני. אלא שזה לזמן קצר. אני יודע. ומעניין לדעת כמה זמן אוכל לעניין את עצמי. יש “דוֹדוֹת” וגם חברים כאן האומרים: “אה! בנדיט! ואביך יודע? – אח, כשהוא יידע – – בושה וחרפה!”. ואני עונה להם, לכולם, בצחוק: “אל תדאגו לאבא, הוא מכיר אותי יפה כבר יותר מעשרים שנה”. אבל בדרך כלל הדבר מעסיק אותי יותר מאשר מן הפה ולחוּץ, ולאו־דוקא במקרה זה. תמיד כשאומרים “אבי יצטער”… או “לא נאה כלפי אבא שלך” “נו, כשאבא יידע”… אני חושב: באיזו מידה זה נכון, עד כמה ואם בכלל מוטלת עלי אחריות כלפיך. אני מתכוון רק מבחינה נפשית, באיזה מידה צריכה לכוון את מעשי והחלטותי המחשבה מה אבא יחשוב, ירגיש, ירצה. ועד כמה זה יבייש או יוסיף כבוד לו? ולא הייתי חושב על זה כלל אלמלא אותה נימה ההולכת וחוזרת במכתביך של הערכה אלי ואמונה בי ובדרכי ושמחה על היות לך יורש וממשיך, חוליה בשלשלת דורות. זה מטיל עלי עול שעוד לא הסכמתי לקבלו. ואתה עלול מאד להתאכזב. נעים לי כשמעריכים אותי כפי שאני רוצה שיעריכו אותי. אבל אני מעריך את עצמי פחות ממה שאני רוצה שאחרים יעריכו, אתה מבין?

לאמיתו של דבר אינני רוצה שיעריכו אותי כפי שאני באמת. משום שאני רוצה להסתיר על חסרונותי. אבל ישנם אנשים שאיני רוצה להשלותם שאני יותר ממה שאני באמת. יתכן שצריך להגיע לגיל ידוע כדי להבין דברים אחדים. אני על כל פנים איני מרגיש על עצמי שום עול ירושה; גם לא מורשת אבות. וכשאני בוחן את הרגשתי ומחשבתי הרי לעיצומו של דבר אינני מוכן לקבל על עצמי לשמור על כבודך ועמדתך והרגשת הרצון והסיפוק שלך כלפי בהחלטותי ומעשי החשובים לי לעצמי. אני אתיחס להערכותיך ורצונך באותה מידת השתחררות ועצמאות שאתה נטלת לך כלפי אביך. האם אין זה צודק? מבלי לקחת בחשבון אם דרכי רעה יותר או טובה יותר, צודקת או בלתי צודקת. האם אין זה נכון? האם לא על זה בעצם שמחת וסמכת גם אתה שהולך אני בשביל עצמאי? יתכן שיוביל אותי אל דרך המלך, דרך בת רבים. אבל מוכרח אתה לשים אל לב שיתכן גם שיוביל אל⁶ תוהו ולא דרך, אל מקומות שאתה לא פיללת! אני מנסה לכוון אותו, עד כמה שידועה לי עצמי המטרה. אשתדל, היה בטוח. אני אומר את כל זה דוקא משום שאני מוצא שאיכפת לי מה תחשוב עלי ומאד הייתי רוצה שתעריך ותבין אותי ואת מעשי ולא פחות ממה שהם באמת. מדוע איכפת לי? האם רק משום שכל אדם קרוב שאני קשור אליו איכפת לי מה יחשוב עלי? – איני יודע! בכל אופן אין זו הרגשת מורשת־אבות או אחריות. אין לי הרגשת אחריות כלפי שום אדם. ואני שייך בעולם הזה רק לעצמי. אני יודע. קשה להורים להבין זאת. אבל כך זה. זה כך בהרגשה עמוקה. הגיוני אמנם אומר לי: והיכן כל שנות העמל והסבל שהושקעו בך, האין הם מעניינים אותך במידת־מה? – איני יודע לענות על זה דבר מחוץ לזה שאולי חוק חיים אכזרי הוא ומחוייב מציאות שהמולידים יוציאו הרבה שנות עמל כדי להביא לעולם, לבסוף יצור חזק שיינתק מהם, שיודה להם אבל לא יהיה זקוק להם יותר. דבר אחד: – דומה לי, שאינני מסוגל להיבנות על חורבנו של מישהו קרוב. ואולי זה גלגולו של רגש האחריות. האם דברים אלה מכאיבים לך אבא? אבל אני כותב זאת משום(!) שאיכפת לי באמת כשדברים מכאיבים לך. ואינני רוצה שתופתע, ותתאכזב פעם ממני. ותדע מראש שאני מסוגל לעשות מעשים הרחוקים מאד ממושגיך, להשתמש באמצעים שהם אולי זרים לרוחך.

ראה איזה שפע הביא לך הצינוק! כמעט שהיה כדאי.

אני הוזה כאן וחושב הרבה. הנה קראתי עכשיו ספר מענין ומוזר של וולטיר: “קנדיד – או ספר האופּטימיות” וחשבתי שוב על אותם דברים ששוחחנו עליהם במכתבינו האחרונים. הספר כתוב בציניות וסרקזם יוצאים מן הכלל. ובכל זאת הוא עדין, צלול. מין שילוב משונה. הוא עוסק בפרשת חייהם של קנדיד והסובבים אותו. אין זו התפתחות במובן הרגיל. זוהי מין סכימה אירונית של חיים. אין תיאורים נמלצים ואין סנטימנטים אלא עובדות חיים, אחת רודפת את חברתה, מסכת איומה של סבל אין־סוף. סבל חסר שחר וטעם, הבא רק משום שהחיים מלאים שקר, רמיה, גסות, אכזריות, אי־צדק ומשפטים קדומים. קנדיד עובר בכל העולם. מגורש, נשדד, בלתי מובן, מעוּנה, רוצח כדי להגן על חייו וחיי היקרים לו. בורח, נתפס, שוב מתיסר, עובר את מדורי העוני והעושר. וכך כל הסובבים אותו. מלוה אותו במשך רוב דרכו מורו הנערץ, כומר־פילוסוף שעבר את כל מדורי הגיהנום האנושי והוא תמיד חוזר על אותם דברים שהורה לקנדיד עוד בעת שישבו שלווים בארמונם שבגרמניה: הרי זה הטוב שבעולמות – הוא אומר – שבגדר האפשרי. הוא מודה על הכל ומדבר על ההרמוניה הכללית וכו' וכו'. וולטיר לועג לכולם, לועג לתמימות, לטפשות האנושית. הרבה הוא מדבר על הכמרים, ההגמונים ויראי אלוהים למיניהם. אני הבנתי פתאום עם קריאה, אם כי לא כתוב על זה מאומה, מדוע אותם דיבורים על הרמוניה מעוררים בי התנגדות טבעית. ראיתי באופן מאד בהיר מדוע כל אדם חייב לסלוד במעמקי רוחו מדיבורים על זה. כל אחד הרוצה בקידומו ונאורותו של האדם חייב להלחם ברליגיוזיות תנועתית.

טוב. ישנה הרמוניה בקוסמוס. יש משהו המאחד את כל הגוונים, את כל הקולות של הבריאה. אבל היכן היא ההרמוניה בתוך אותה חוליה קטנה הנקראת הגיהנום האנושי? היכן היא כיום? היכן היתה פעם? היכן היא בתוך זה הבלבול הגדול של סבלים ויסורים ושקרים ואכזריות של החברה האנושית? זו שוולטיר מתאר אותה כל כך נכון, כל כך בקשר לזמננו. יש שאומרים שגם בהם, בחיים אלה, ישנה הרמוניה. אותה הרמוניה קוסמית של אכילת זה את זה. של התנפּצות זה אל זה והתווצרות מחדש. של זעזועים והתגעשויות, של רצח לשם קיום. החוק הקוסמי של כל דאלים גבר. ואין צריך לשנות – אומרים הם – משום שאין אפשרות לשנות. כזה הוא העולם ואיש לביתו. אלא שאנחנו אומרים – ועכשיו אני מבין זאת – שהיות אדם מתקדם, סוציאליסטי, פּירושו מלחמה בכוחות הטבע, פירושו לשבור, לרסק, את ההרמוניה האנושית הקיימת וליצור את הדיסהרמוניה הגדולה של “וגר זאב עם כבש”. ההרמוניה שלנו היא אחרת, היא דוקא מלחמה בטבע. כיווּנה הוא נגד חוק הקוסמוס. לכן במידה שאדם עושה מהרגשת הרמוניה זו השקפת עולם והוא חושב אותה עד תומה, בה במידה הוא בא בניגוד עם הרצון לשבור את החברה האנושית הקיימת, למחות את יסודה הטבעי, שהוא “כל דאלים”. דומני שזה הכרחי. כך היה זה תמיד שנושאי התנועה הרליגיוזית הם גם בסופו של דבר נושאי הריאקציה. הרי אין זה מקרה שדוקא האדוקים, שלנו ובעולם – מחוץ ליוצאים מן הכלל, הם תמיד גם החשוכים. האדם הבינוני, כוח קליטתו מוגבל. אם אתה אומר לו: ראה את ההרמוניה, שים לב לטוב ליפה לקדוש שבעולם ובאדם – הרי כוח ראייתו את הרע מצטמצם. הוא פוסק להביט אל עמק הבכא העכור ומגלגל עיניים לשמים. כוח התנגדותו לרע נחלש. בו בזמן שאדם צריך לארגן את כל כוחות רוחו כדי לרכזם בשנאה גדולה אחת לרפש האנושי שלנו. זו פשוט שאלה של חלוקת עבודה בחיי הרוח שלנו. והרגשות דתיות הן חזקות מדי משיוכלו לחלק אותן עוד עם אידיאה איזו שהיא. לעתים אני חושב שאנחנו היהודים היינו בעצם צריכים להיות נושאי הכפירה בעולם. תמיד היינו צריכים לצעוק: אל תגלגלו עין אל־על הציצו לגיהנום שבו אנו נתונים. אל תשלימו עם הקיים. הילחמו בו! ודוקא אנחנו הננו אולי העם היותר דתי. רק משום שאנחנו, לאמיתו של דבר, תמיד היינו חלשים ומיואשים מלשנות את הקיים. ואין זה מקרה שברגע שהתחלנו לקוות ולהיות חזקים ניערנו מעצמנו את מוסרות הדת וההשקפה הרליגיוזית. עם בוא ימי שפל וחולשה חוזרים ועולים גם אותם רעיונות. אדם רליגיוזי הוא חלש ומיואש, הוא מפחד ואולי אפילו איננו מכיר בזה. זהו תהליך תת־הכרתי. צריך אם כך לעקור כל ניצן על השקפה דתית כארס חברתי.

ראה מה שמביא לך אבא, הצינוק וּוולטיר! ממש איום. זה מה שחשבתי לעצמי בשעת קריאת פרשת החיים של קנדיד ובני־לווייתו. קרא את זה אבא. למעני. תכתוב לי את דעתך על הספר שהוא כשלעצמו יפה ומעניין מאד.

אמא כתבה לי שמשתדלים שתבוא ארצה לתעמולת בחירות. בשם אלוהים אל תסרב, אם ישאלוך – בוא. עשה תעמולה אפילו לשמנים של סיעה ג' השנואים עלי ברובם. בוא! בוא!… אתה שומע? זה יהיה נהדר ממש. מכל הבחינות. אוי לך אם לא תבוא.

16.5.44

חיים

“הבן יקיר לי”, חיים!

פתחתי בפסוק, כי בשבילי, כאשר בשביל חניכים אחרים של ספרותנו העתיקה, יש בו משום ביטוי לרגש המציף אותי, בשעה שאתה פותח לפני צוהר לנפשך ובשעה שנגולים לפני נפתולי הגיון ומחשבה שלך, בחפשך אמת, הכרת הבריאה, ובשחרך צדק, “איזוהי דרך שיבור לו אדם”. מבחינת החיפושים קרובה הדרך ביני לבינך יותר מאשר בין אבי וביני. אבי חי במסגרת שלמה של אמונה, ללא לבטים, ללא מעקלים הנתוים ביגיעת נפש מעמקת. בזה לא המשכתיו. וטוב לי שפרצתי לי אשנבים ומיפלשים וזכיתי בחירות, שמכאוביה הם גם תענוגות.

אבל אין בדעתי להטיל עליך קירבה זו. מותר לך לא להכיר בה ולחשוב את המרחק בינינו שווה למרחק שביני לבין אבי אני. וכאן אני מגיע לעיקר גדול, שהנני רוצה לקבוע אותו בינינו, – אם כי לא בלי יסורי נפש: חפשי אתה, ואני חותם על מגילת־החירות. אין לי כל משכנתא על רוחך. אילו היתה לי כזאת הייתי קורע אותה לפי בקשתך. כי רב רצוני לעשות בשבילך דבר־מה, ואין בכוחי. מה אוכל להקריב? מה יכולתי? על מעט נשמה איני מוותר, כידוע לך, וכלום יש לי משהו יותר מהמינימום הזה, שבלעדו מתחלל צלם־האלהים? אילו יכולתי להערים עליך ולהשפיע עליך דרכים שהן טובות בעיני, לא אכחד ממך, הייתי עושה זאת. אבל דל כוחי בזה. אף אתה עולה ומרחיב ידיעות וכוח שיפוט ותבונה, ואיך אוכל אני ללמדך?

התרצה לדעת כיצד אני חותם על ההסכם אתך, כי חפשי אתה לבלי קחת בחשבון את אשר ינעם לי, את אשר יביא לי נחת וכבוד או ההיפך מאלה? הבה אגלה לך עוד אמת אחת. במשא־והמתן התמים הזה, על גבי נייר מכתבים, הנני מרגיש אותו פחד ואותו רעד פנימי כברגעי־הסכנה או דמיוני־סכנה הקשים ביותר שעברו עלי. תוך כדי פחד קפצתי תמיד לתוך הנעלם, לפי צו מוסרי שלי. כך הנני קופץ גם עתה. קח אשר תקח. איך אמנע ממך נכס רוחני־אורירי זה, שאולי רק שנינו מעריכים אותו, וזר אפילו לא יביננו, על מה אנו, הבטלנים, מתדיינים? “נפלאתה אהבתך לי”, עוד פסוק, ושוב סנטימנטלי, ואיני מתקשה להשתמש בו, כי נחשף אני לפני כבודך. כן, כבודך. ברגע זה הנני מעמידך מרום ממני, מכוח אהבה. סלח לי על חולשותי. גילוי לבך אתה מעורר אותי להיות גלוי לב גם אני.

האמנם צריכים אנו להיות נושאי הכפירה, כדי שלא להשלים עם הקיים, כדי להלחם בגהינום־האדם? נסה לעשות קצת חשבון יהודי. הצריך היה נתן הנביא להיות כופר, כדי להוכיח את דוד על גזירת כבשת הרש? כלום הפריעה האמונה לאליהו להרעים על אחאב ההרמוני מאד עם פולחנות העשתורת והבעל בכרמי אפרים הדשנים: הרצחת וגם ירשת? ההיה עמוס מאמין או כופר כשנלחם במוכרי־אביון ובפרות בשן? ונביא ה“דיסהרמוניה” של “לא ישא גוי אל גוי חרב”? וזכריה שנרצח בירושלים ודמו לא שקט עד שהוצפו בים הדמים ששפך נבוזראדן? וירמיהו העומד בראש העבדים, המשחררם, הבוחר בעול (עול על הצואר ממש, יותר כבד מאשר על עורף בהמת משא) ובגלות, מאשר בחסדם של נציבי נבוכדנצר, כי עליו לסבול עם ההמונים?

על מה אתה סח, על אמונה או על גלגול עיניים לשמים? האמנם דבר אחד הם? מהי יצירת השבת לפני אלפים בשנים (השנה דן הפרלמנט המצרי בחוק של יום מנוחה בשבוע, מנוחת חובה)?

יודע אני משהו על וולטיר. אבל את הספר שעשה עליך רושם כה רב אשתדל להשיג, לקרוא ולספר לך על הרושם הכללי שאפיק ממנו. וולטיר היה איש צרפת של המאה השבע־עשרה. אם אתה רוצה לדעת אובייקטיבית איזו חברה הכיר ולפי מה שפט, תקח בחשבון שהיה מחליף מכתבים בידידות וכבוד עם יקטרינה הצארית של רוסיה אז, המרצחת והמנאפת, שזונה בימינו תתבייש להיות דומה לה. בצביעות עלתה על הכסא, ברציחת בני משפחתה ביצרה את ישיבתה על הכסא בפריצות בהמית (ממש) חייתה והשחיתה את החברה הרוסית. אז משלה זונה בחצר האנגלית, שמלכּה היה אז גרמני ששדד את העם האנגלי. הניאוף פרח אז בצרפת על חשבון ההמונים (חמשים השנים שלפני המהפכה הראשונה!). ראשי הכהונה השתתפו בוכּחנליה של זלילה־סביאה־ניאוף־רצח. “מרום עם הארץ” חי לפי הטון שניתן מראשי החברה האלה, ואי־אפשר היה שלא יבוא על אותה חברה המבול, מבול־דמים ולא מבול מים.

אבל אצלנו, החשוכים, המגלגלים, לפי בוסר ידיעותיך, עיניים לשמים, קמו אז הבעל־שם־טוב, שבא לגאול את ההמונים מן הנחיתות של התבטלות בפני הלמדנים, יודעי התורה. קרא את ספרו של הורודצקי על החסידות (או את ספרו של דובנוב). אצלנו חי אז הגאון מוילנה שהזדרח כולו אור מוסר וצדק בשביל ההמונים. מי נחשב לסלתה ושמנה של האומה אז? האמנם בעלי־טכסא בודדים? מה היה אז האידיאל במשפחה היהודית? מה היה חזון האומה אז, לא המשיח ומלכות מתוקנת?

שבירת אלילים לא מצוה ראשונה של מאמינים היא? במה עסק הרמב"ם בעצם ימי הביניים אם לא בזה? מי תאר לך את האמונה כהשלמה עם הרע?

ובכן, דע לך. המלחמה למען האדם זוהי אמונה, גם אם היא (המלחמה) בלבוש־לואי של כפירה. השבח, שטובי המפרשים הנוצרים משבחים את מרכס הוא, שהינהו ממשיך את מפעל הנביאים. לשוא ירק הוא ביהדות יריקת־אנטישמיים. גם ביסוסיו המדעיים לסוציאליזם לא היו מַקנים לו את מקומו בדברי ימי האנושיות אילולא פּאתוס־המעשה שלו לעורר המונים; אילולא היה בו כוח להיות נרדף, גולה ומתאבק למען אחוה בינלאומית. אנטישמי בהגיון, בוגד בעמו, הוא היה בכל זאת ממשיך בשלשלת הטוהר של המוסר שלנו, שהוא־הוא יסוד האמונה. על כן תמצא בקרב לוחמי חירות־האדם ולוחמי־טובת־האדם אנשי אמונה, והכרת האלהים אינה מפריעה להם לגמרי. בין האנגלים אקרא לך בשמות ג’ורג' לנסבורי, שמת בשנים אלו, וסטאפורד קריפּס שהוא כמעט קומוניסטי. אני מאמין שגם ד"ר ויליאם טמפּל (הארכיבישוף מקנטרבורי), ראש הכנסיה האנגלית, אינו צבוע בהשיגו מכנסיית הכמרים מגילת מוסר סוציאלי, המאשרת למעשה את התכנית הסוציאליסטית העיקרית. אבל למה לי דוגמאות מבין הגויים? אני רואה את אשר בתוכנו.

והנני מקווה, כי תעשה רביזיה גם להנחה שלך על חלוקת עבודה וחוסר פנאי ומרץ בשביל אמונה. זה מזכיר לי את הטענה התמימה של הטובים אשר בציונים הכלליים: אולי צודק הסוציאליזם, אבל אם תהיו גם סוציאלסיטים הרי אתם מחלקים את מרצכם וכוחכם לשני נשואי־אהבה, אתם חוטאים בביגמיה רוחנית. מה הוכיחו החיים? שרחב היה לבם ומוצקות כתפיהם למען הציונות, דוקא אצל אלה שלא היו מוניסטים, אלא העמיסו על עצמם אידיאל כפול שבעצם אינו אלא אחד, בעל בחינות שתים או יותר.

היעלה על דעתך לומר: בואו ונכרית אמנות מן העולם. האמנות בהרמוניה שלה, מסירה את לב שוחריה מהמלחמה ברפש? כמה נימוקים תמצא בעצמך כדי לסתור מין הצעה משונה כזו שהיה מישהו מציע.

האמינה לי, חיים, שאיני בא להלבישך קפּוטה ולהדביק לך פיאות. זה היה למטה מהערכתי אותך אילו קראתי את דבריך הכתובים יפה וברגש ובהגיון מסויים ובניסוח הגון, ולא הייתי מעיר עליהם הערות, אלא הייתי אומר: יפטפט לו עול־הימים כאשר יפטפט. ישקעו השמרים, יצטלל היין. החיים והחקירה עוד יוכיחו לו. הייתי חוטא ליחסינו. אם האמת היא המחזקת את יחסינו, חובה עלי להעיר הערות־ויכוח, רחוקות מאד מתאות נצחונות, אבל מתקוממות בי מתוך צער על טעויות. רשאי אתה לטעות, חפשי אתה לשקול שיקולים, אך גם אני איני מוותר על זכותי לומר את אשר עם נפשי ולבי. אילו ויתרתי היה זה צריך להעליב אותך.

ישיבת־צינוק? אינה פוסלת אותך בעיני. אולי היה זה הכרח. אולי דרשה שלמותך להתנהג כאשר התנהגת ולקבל עליך גם את הגמול הזה. ואולי טעית, ומתוך אי־השתלטות עצמית עשית מה שעשית. הרי זה נשאר למצפונך ולהגיונך. בטוח אני שתשפוט, שתדע לשפוט, אם מעשיך הם בהתאם לתכנית שתאפשר לך לתרום כיכולתך במלחמה ברע שבחברה; ברע הגדול, במיבנה הפסול, לא בפירור ולא בתולעת אפסית.

רב תודות לך על התמונות. “טוב מראה עיניים”. צר לי שאין אתי כרגע תמונה טובה של אמא ושל אבי. אתה הוליבודי ממש בצילומים. בתמונה שבה אתה מביט שמאלה אתה דומה ל“נרודניק” (הולך־אל־העם) רוסי, זה הטיפוס הנעלה, שהיה שנוא על רוסיה החדשה.

24.5.44

אביך

חיים היקר!

הייתי רוצה להתלוצץ, להצחיק אותך, לסחוט שמחה מתוך כוחותיך הגנוזים; הייתי מטיף לך מוסר, כדי להעלותך אל שמי־ההגיון, ושכן אויר־הרים או סטרטוספירה שלהם – גם הם יש בהם כדי להשכיח את המוחשי ואת הכואב ביותר; ואולי הייתי מספר לך סיפורים מענינים, דברי פיוט, תיאורים מלבבים משטח הנושאים המשכּרים; ואולי דברי ויכוח, למען השקע אותך לרגע בנצחנות, בהתרגשות של מלחמת־דעות – אהה, יודע אני כי אין בכתיבתי כוח, סם מרדים, סם משקיט. והלא את זה הייתי רוצה להביא לך בימיך הקשים האלה, שדרכם לזחול כה לאט. נבוך וחסר־אונים הנני עומד בפניך כשהסד מעיק עליך מכל צד, ואין בידי להרחיב לך. היש מקצת נחמה או הקלה כלשהי בידיעה שיחד אתך משתתף מישהו בהתענות, באותה מידה רוחנית שהדבר אפשרי? אם כן, הרי רק זה הפירור העלוב שהנני יכול להביאו אליך, וגם לזו ההנאה המפוקפקת, הן צריך אתה להאמין בכנות הרגש הזה. בנקודה זו איני רוצה לעשות כלום. הנני בטוח כי תאמין לי. מעולם לא סובבתיך בכחש. מכל שכן עכשיו, בתוך הקשיים האלה. ואפילו מתוך דרכי שלום קשה לי לשקר.

ראיתי חיי אסירים מקרוב כזקיף וכחבר־המִשמר שלא בשעות הזקיפות. מפליא, כיצד יש “מסתדרים” גם בתנאים ההם. ראיתי גם בעלי מזל, שאחרי זמן מסויים של ריצה נכנסו לתפקידים קבועים, שבהם העבודה יותר אנושית. ראיתי ציירים, פסלים שניתן להם לעסוק בשלהם, וכמובן – להנאתם של אנשים מסויימים. ראיתי יחסי־יקר בין אסיר לאסיר, ולעתים גם בין משמר לאסיר. אבל כל ההופעות האלה אינן הופכות את המקום לגן־שעשועים. – – –

יש לי הרושם שהכתיבה היא מהשעות הגדולות שלך. קראתי שני מכתבים אל אמא, והם נעלים בפשטות הביטוי, בטוהר הרגש, בגובה היחס. המגע במכתב כזה מטהר ומרומם. רשמו כרושם צלילים זכים של מיתרי כנור צלול מאד. ולוּ רק כערך האספורט ערך הכתיבה, הרי בידך מכשיר־שעשועים משובח מאד. ואני הן מאמין אני בכתיבה גם ככלי חוצבים, גם כסכין־מנתחים, גם כמחט־זהב תופרת ומחברת קרעי עור על גבי פצעים, גם כמזרק של סמי־חיים (ונזהר מהזריק סמי־מות!). אם יש לך שעה של כתיבה, התאחז בה, ולא במקום חיים, ולא כתחליף נזירי מהנאות העולם, אלא כחלק של החיים, כמשהו משלים ומפאר את מנגינת החיים המורכבת, המשובצת אנקות־כאב ואנחות־אושר, זעקות ותרועות וקול דממות דקות.

מי יודע אם יש לך עתה כוח להתענג על רגעי דממה דקה, ל“שבלים פנימה”, לשייט בסירות־הרהורים על גלי־דמדומים. מי יודע אם לא בחרון (שאני⁷ אשם בו) תקרא את סלסולי המלים שלי שאני מצטעצע⁸ בהם בשביל הרגע, והם אינם אלא ההיפוך המשווע לחויות־עינויים, הגוזרות גם בבשר החי שלי…

ה' תמוז תש"ד, 26.6.44

אביך

שלום אבא!

– – – השבוע קבלתי מאמא את שני מכתביך. הגדול וזה שכוון אלי, ה“אסיר”. ואינני רוצה כבר לחזור שוב ולומר כמה יפים ונעימים הם. אילו היה כרגע איזה משטר וסדר במוחי, הייתי כותב וכותב וכותב. שלשת החדשים האחרונים היו מלאי חיים ומאוד אינטנסיביים. חודש אדיר על פסגות “מנרה”. אלה ארבעים היום המתועבים בכלא. חודש באלכסנדריה. וכעת – – – כן, תחינתי פרושה לפניך: אל תגלה לאיש ובעיקר לא לאמא. אל אלהים אדירים! מצאו זמן להעלות אותי על אניה – מה שרציתי בו כל כך עד לפני זמן לא רב – בא לי בעת שאני בוחל בכל. – – – אני יושב פה לפנות ערב סמוך אל שולחן, על גבי הספּון וכותב לך. הכל, הכל יכול היה להיות טוב. – – – איזה מזל מנוזל! כשכל מאוויי להגיע למַה שהגעתי כעת, הייתי מוכרח להסחב בכל מיני טינופות, עלבונות וחוסר טעם.

– – – הרבה יש לי לכתוב לך ולהמשיך את שיחתנו על האמונה. אם כי איני מרגיש את המוח בשקט. כשישבתי “בחד־גדיא” הותר לי להכניס לתא את התנ“ך ואני בלעתי כמעט את כל נביאים וכתובים ונהניתי כאשר זה זמן רב לא נהניתי בשעת קריאה. חשבתי הרבה גם על מה שכתבתי לך לפני זה על “קנדיד” ושאלתי את עצמי אותן השאלות שאתה שאלת אותי. בדיוק: האם אין התנ”ך הוכחה ניצחת שדרכי האמונה הצרופה הן דרכי הצדק החברתי? ומכיון שידיעותי הן באמת בוסר, איני רוצה לקבוע ולהחליט לעצמי השקפת־עולם בזה, אלא שמתוך קריאה ומחשבה הגעתי בכל זאת לידי זהות. האם לא היו אותם הנביאים של “ולא ישא גוי אל גוי חרב” בודדים עד לטרגיות? האם לא היו הם מנוּדים ומפּילי אימה? לא רק על העם הפּשוט אלא בתוך חוג עובדי הדת, אנשי־הבית, הכוהנים ואפילו חבר הנביאים, – היו הם שנואים ומגורשים? “ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחזקו(!) ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו – – היו לי כולם כסדום ועמורה – – כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ – – אל תשמעו על דברי הנביאים הנבאים לכם. מהבלים המה אתכם. חזון ידברו – – אומרים אַמוֹר למנאצי אדוני: שלום יהיה לכם! וכל הולך בשרירות לבו אמרו(!): לא תבוא עליכם רעה” – כל זה מתוך ירמיהו פרק כ“ג המתחיל בפסוק: “הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי” – בשפתנו אפשר לומר בלי פקפוק שכל המנגנון של הדת היה תמיד ראקציוני נושך נשך ומטה משפט יתום ואלמנה. ואין זה מקרה. אותם האנשים שהאמונה הטהורה היתה משולבת בלבם ללא קרע עם מלחמה בלתי פוסקת ברע החברתי, היו תמיד יחידים בחירי אלוה, גאונים! – ואנו הרי מדברים על אמונה לא־בוגדת להמונים. וכך זה היה אז כשהכל היה “נורמלי”. הכמורה־הכהונה היא לעולם ראקציונית. והרי אמרתי, אבא: כל זמן שהאמונה היא טהורה, נכס נפשי אינטימי של האדם, כמו האהבה – הרי זה טוב. אולם ברגע שהיא רוצה להיהפך לתנועה, הרי בסופו של דבר זו ריאקציה. השלמה עם הקיים. רפיון המתח של מלחמתנו ברע החברתי. האם מקרה הוא ש־ש, שהאמונה ירדה אליו ודאי תוך חוויה עמוקה, אינטימית מאד, והגלוי היה קדוש, טהור (ודאי היה כך) – מצא לנחוץ לאחר שנים להעמיד את עצמו לבחירות בראש רשימה מיוחדת המתבדלת מכל אותן רשימות שהמלחמה בחברה הקיימת היא זכות קיומן? האם זו אמונה זכה או גלגול עיניים לשמים? על זה ועל אלה אני מדבר… האם הנצרות לא היתה קומוניסטית בראשיתה? האם הנוצרים הראשונים לא היו מתקנים חברתיים ולוחמים לצדק? והנה לפנינו מה שעוללה אמונת האהבה במשך אלפּיים השנים האחרונות. ואם היהדות שמרה על מקורותיה ועל מקוריוּתה במידה כה רבה הרי רק משום אי־הנורמאליות שבחייה הלאומיים, האין זאת? ומי יודע לאיזה מסגרוֹת היתה מגיעה, אם בכלל היתה קיימת, אם לא היינו גולים מעל האדמה. והאם לא קמו בימי הביניים מעין בעש”טים נוצריים שדרשו תקונים והלכו אל החלכאים והנדכאים? על כל פנים, תופעות ידועות ואפילו ממושכות בחיי האמונה הן לא הוכחות. חשובה התוצאה הסופית של השתעבדות האדם לדת ולאמונה (אם גם ראשוניה היו טהורים כשמים. ובין ממשיכיה נמצאים בחירי אלוה יחידים).

הנסיון מראה שגישום מינימלי של צדק חברתי בא במאה וחמישים השנים האחרונות – אם גם תוך מבול־דמים איום – רק עקב מלחמתם של נושאי הכפירה והמשחררים את האדם מכבלי האמונה. ולוותר על מבול הדמים, זאת אומרת לוותר על עולם־הצדק לעתיד. האם אין עולם זה בא רק מתוך התנגשות עם כוחות שמנגד? ואם כיום עומדים בצד הריאקציה אנשים שהאמונה מהם והלאה – הרי אין לך זמן כמו ימים אחרונים אלה, המוכיח שאותם האנשים האמונים עלי אמונה, דמוקרטיה, נצרות – לא הם שיביאו לעולם את היושר החברתי ואת סוף מבול־הדמים ההווה. אבל אפסיק. די. אמרתי לך שאין אני שקט די הצורך.

אני חייב לציין שנהניתי מאד מטוֹן הדברים שלך שלא בא מתוך רחמים או התנגדות אלא בטון חברי של אדם שידיעותיו מרובות יותר. ואם היה לך חשש מה של היפּגעות מצידי, איזו שהיא – הריני מפריך זאת. גם את ההערות הצדדיות היה לי מאד נעים לקרוא. האמן לי, הרי זו שיחה יפה שאני יכול רק ללמוד ממנה, אם גם ללא קבלת דעותיך.

אני מקוה שמבין אתה שישיבתי בצינוק היתה באשמת “העריקות” הקצרה שלי. ולא כאשר כתבתי, בגלל מריבה. ואותם מחשבות גיליתי לך משום שחשבתי שתהיה זו מכה קשה לך לשמוע על מעשי וחשבתי שגילוי הרהורי יקל עליך, בחינת מקדים תרופה למכה. זוכר אני ששאלתיך פעם מה יהיה אם אברח, ואתה חוורת ואמרת לי תוך בהלה פנימית ובשקט: “לא, אל תעשה זאת, אני מבקש ממך”. זה היה מזמן, זמן רב לפני שנסעת, זוכר? אני זוכר היטב וזה מה שהמריץ אותי לכתוב. מדוע אינך כותב על חייך? תפקידיך? כתוב! כתוב! ושלום רב.

4.8.44

חיים

לבני, יקירי!

שמח אני שמחת ילדים, כשהנך מחמיא לי על מכתבי אליך, והנה יש לחשוש שלא יוכר במכתבינו מי הקשיש ומי הצעיר, אם רק נכסה בפיסת־נייר את הפנייה ואת החתימה. ואם להנאה ממחמאות, הרי מתעוררת הסכנה, שתקלקל אותי על־ידי נתינתן לפנים־משורת־הדין. בעיה פדגוגית. לכן, זהירות! דבר אלי אך ורק אמת, ואם גם מרה לפעמים, ו“תהא מרה כמות”. כלומר, איני מזמין דוקא מן המר־המר, אבל גם התחמק לא אתחמק ממנו.

וגם זו פדגוגיה. למד לחנך אב. הן תסכים, כי תורת החינוך תאשר, כי אינו דומה חינוך־לצעירים כחינוך־לקשישים. יש להבחין באמצעים. ירא אני מפני הגיל, שבו אהיה זקוק למעטפה מתוקה לכל משמע־אוזן. כיום עודני יכול לקבל כל דבר בקליפה פשוטה ביותר, שקופה־טבעית אמיתית. מירוט־העץ הנאה לי הוא המירוט המבליט את העורקים הטבעיים ואת הגוון הטבעי של העץ.

התדע, כיצד הנני יכול קבל את המציאות על המר שבה? הנני מעורה מנעורי בתוך החיים, כשם שאיני חושב על מעֵבר לאין־סוף, כך איני חושב על חיים שמעבר־לחיים או שלמעלה־מן־החיים. הנני מכיר את החיים. אין הציניקנים ואין אנשי־השפל יודעים יותר ממני. ואני תמים עם החיים. לא נזיר, לא מתנזר, לא מטיף לנזירות; שואף לטהרה אבל לא למען מטרה שמעבר לחיים, אלא למען שלימותם, יפיים, איכותם. יודע אני, כמה מסוגל אתה לעשות למען זולתך, כשלבך מצוה. גם אני יכול. גם קרבן – חיים הם. גם זה למען המקריב, למען מיצוי־חייו, באמצעות מיצוי־יכולתו. ואין זה מוריד מערך העשיה, החסד, השירות, האהבה. אין סתירה בין האהבה העצמית הטהורה, כלומר – הפשוטה, האנושית, לבין אהבת־הזולת. אין שקר במונח אהב כפועל יוצא. הוא פועל יוצא ופועל חוזר כאחד. יש שלימות כזאת בחיים, שמטהרת את הוייתו של האדם וממזגת את גופו ורוחו להיותם אחד. או־אז משתלבים תפקידי־האדם, גופניים ורוחניים. אז מתבהרת הדרך וניתן טעם למלחמת־החיים. אז נלחם האדם לטוב, לקידמה, למהפכה, מבלי שיראה את עצמו טובל ברפש. או אז ידע אדם לבלי השלים אל המציאות הקטנה, שאינה לפי רוחו ולהלחם על חזונו, בלי כל גועל לקיים לסובב אותו, לקטנות־אדם; אז יודע אדם, כי אין העולם בזוי, אף כי יש בו פרטים בזויים, שחובה לעקרם. אז יודע הוא, כי כל עוד מאירה בלב אדם אחד הכמיהה לטוב ולמתוקן, כל היקום כשר וחובה ליהנות מכל אשר בו, תוך כדי מלחמה בעד המהפכה. והמלחמה היא בעד החיים, וחייו של הלוחם הם נעלים, וכל אשר יעשה יש בו מהמגע המטהר והנותן תוכן. הוי, שרשי־חיים! איך מקנים לכם, בני־נוער, את השרשים היונקים והמיניקים ממעמקים ואל רמות! השרשים העושים את הפשוט לרם ולנשגב, הם נותנים את היסוד העיקרי, את יסוד־הפשטות. איך מקנים לכם את השקט המבסס את האי־שקט הקדוש, הדוחף אותנו קדימה! כמה קשה לבאר זאת, כמה דל הביטוי וכמה עמום הוא, מחדור אל אוזן השומע ומלצלצל בה.

אשר לך, סומך אני על כך, כי אתה מבקש להקשיב לי ומבקש לדלות מתוך קליפת־הדיבורים את הרעיון והרגש. אין זה משחקי־מלים, כשהנני מדבר על אי־שקט ושקט, שהם צריכים להיות לאחד. רע השקט המטמטם, המשלים עם הפגימות. טוב השקט, הנותן אהבה לחיים ועושה את האדם חזק, מסוגל לרכז את כוחו. וכוחו לאן? למלחמה ברע, שהוא גם הוא חלק מן החיים, הכרחי, קיים; ואולם גם המלחמה בו היא מן הקיים, מטבע־האדם ומטבע־הבריאה כולה, וצריך להלחם ולהשתמש בכל אוצרות הטבע (ואוצרות־הנפש גם הם מעדני־הטבע) לשם המלחמה.

אנא השב לי, אם מרגיש אתה טעם בדברים האלה, או בעיניך אינם אלא גיבוב־מלים חסרי־שחר. בשבילי – מלחמת־הנצח שבטבע, מלחמות־ברואים על מאות־אלפי־מיניהם; מלחמות־הצמחים, זרמי־האויר, היסודות החימיים, מלחמת הכל עם הכל – אחידה היא עם מלחמות היצרים והרגשות ומלחמות הקיום הגופני הפשוט של האדם בתוכו. וכגוף היחיד – גופי חברות, משפחות, מעמדות, עמים וגזעים. ואין בכל אלה שום דבר שייאש אותנו. רק לדעת, להכיר, לבור דרך, להלחם, למַצות יכולת, ליצור טוב, למלא את החיים תוכן משופר; בחיי עצמו אמרו וגם בחיי זולתו; להוקיר את החיים ולדעת גם לתתם, ותוך כדי המַתן היקר הזה לחיות את היפה ולמות למען החיים.

מוכרח אני להפסיק בכל רגע מפחד הפיכת המחשבה לפס־נייר מרוח־דיו. במידה שאשמע ממך, כי יש לנו מגע של קשב הדדי והבנה הדדית, אוכל להמשיך.

ובינתיים – על רעיונותיך. בחרת מקומות חזקים בתנ"ך. מדוע זה שמרו אבותינו לקיום־אלפי־שנים דוקא את דברי המיעוט הזה וקידשו אותם ונהרגו עליהם, ומדוע השמידו ומחקו את דברי הרוב? האם אין עובדה זו ראויה למחשבה?

ההמונים? בהם תמצא את חילול־הקודש ואולם הם גם המולידים את בחירי־האלוה. מה זה בחירי־אלוה? בחירי־עם. ההמון יכול להפוך אלהים לגשמיות, את הסוציאליזם ל“בונצ’יות”, לפיליסטריות, ליהירות, לאמצעי־ניצול; אבל ההמון הוא בכל זאת נושא אש־הקודש של הנבואה החברתית. סילפו את הדת? אין זה פוסל את מהותה. סילפו את הסוציאליזם, הקומוניזם? אין זה פוסל את מהותם. היתה תפיסה וולגרית של הדת? אין דבר. הוולגריזציה אוכלת גם כל תנועה וזרם, ואלה אינם נפסלים בכל זאת. צריך רק לטהרם מפעם לפעם. תנועות המלחמה ברע החברתי מסתאבות אף הן עצמן על־ידי האדם והן טעונות טיהור והתחדשות מתקופה לתקופה. מה הפלא, ילדון? מה ההפתעה הזאת לך? מה תתפעל? הן זו תורת הצמיחה, העמידה, הרקב, המות, ההתאבקות לחיים, ההתחדשות בחיי־החומר כבחיי־הרוח, בחיי־החברה כבחיי־האינדיבידום.

טעית באמרך כי ש. התייצב בראש רשימה מתבדלת מכל אותן רשימות, שהמלחמה בחברה הקיימת היא זכות־קיומן. הוא התייצב בראש רשימה, שתכניתה היא להלחם בחברה הקיימת, לפי דרכו ושיטתו. הוא יודע כל מה ששנינו יודעים, ואולי יותר. הוא ישר כמונו, ואולי יותר. אינו משלים אל הרע ואינו מחנך את בנו להשלים אל הרע. וגם בזה הוא כמונו ואולי טוב משנינו. ואף־על־פי־כן.

רעיונותיך על היהדות מגיעים לעומק. בעש"טים נוצרים אולי היו בצלם ודמות אחרים. אין בדעתי כלל וכלל לטעון “כולו שלי”. אין בדעתי לבטל את העמים זולתנו. אדרבה, מוכן אני ללמוד את כל הטוב אשר להם ובתוכם. הגישום המינימלי של צדק חברתי בא כהתגלות חדשה של יסוד האמונה אצל המדברים על כפירה. “לוותר על מבול־הדמים” – אין לזה כל שייכות לעניני אמונה ודת במסגרת של שיחתנו. אדרבה, יותר מדי רוו הדתות דמים. אפילו זה הטלה־הקרבן, כביכול ישו, אמר: “לא שלום הבאתי לכם, כי אם חרב”.

המשפט הזה שלך – “לוותר על מבול הדמים” וכו', שייך, כנראה, לויכוח אחר אתי, בדבר צדקו של משטר חברתי ידוע. לא שיניתי את דעתי בשטח זה. אולם ודאי יעניין אותך לדעת, כי אותו משטר חזר והכיר בדת, כמו בערכים אחרים, שבז להם ונלחם בהם. ולא כל מה שקיבל אותו משטר בחזרה, ראוי לקבלה, ולא מפיהם אני חי.

הנך מקורי יתר מדי, כשאתה כותב “האמונים עלי אמונה, דימוקרטיה, נצרות” בנשימה אחת, ומתיאש מהם בנשימה אחת. הנני מבטיח לך, שעוד תנתח את הדברים ולא תבטל לגמרי את הדימוקרטיה. רבים התיחסו אליה בביטול וחזרו בהם. עדיין לא נתגלה משטר אחר מצמיח־תמורות־שיפור כדימוקרטיה. מושגים מגוונים מאד, עשירים מאד, כלולים בשלוש המלים האלה שאתה מבטא אותם כאילו בזלזול, כאילו דרך סילוק בתנועת־יד קלה. לא. תורות הן, וצריכות לימוד ועיון. – –

מוג־לב אני מהטיף לך. ודאי אתה משער, מה הדרך בה אני מייעץ לך ללכת. בשבילי אחת היא דרך הכבוד, החובה והחיים. לא זה נגד זה, אלא שלושתם משולבים יחד. אני משתדל ומתאפק לא להרבות דברים על כך. אם תשאל, אדבר גם דברים מפורשים. ואולי זה מיותר. הן מרגיש אתה יפה, היכן אני עומד.

אסיים. יצאתי כדי כמות. נעמה לי השיחה אתך ונכבדה. אתה שואל על חיי. מצד אחד זה נראה לי טפל מאד לכתוב לך על כך. מצד אחר מרגיש אני תשוקה לרשום את חיי במידה שאדם מגלה את לבו ולהוריש לך את דמות נפתולי־אדם כמוני, כשהיא כבר מסוננת על־ידי המעבר ומנוסחת בדברים. נדמה לי שהייתי מאושר להרגיש שאתה קורא בדפים וחושב עליהם ומתענין בהם. יש טעם בכתבי־משפחה. הייתי שמח גם לקרוא את רשימותיך הפרטיות. יש לא מעט במכתבים אלי ואל אמא. אוצר יקר המה לי. – – לגבי תעיותיך בדרך־החיים, אל־נא תכעס, יקירי, הרי אתה עודך נוסך הרבה מיסוד־העצב בחיי. והנה שוב הסתירה האיומה: הויתך – שמחָתי, ששוני הפנימי, הנחת הנפשית; לבטיך – מקור התייסרות ותוכחה עצמית לי, האשמה עצמית וגינוי עצמי, שנחוץ קצת כוח, כדי לשאת בהם. אבל אולי כבר אמרתי בזה יתר מדי. הבה אגרש את הצללים וינוסו, ואשוה לנגד עיני רק את הוָיתך הפורחת, רבת הרחמים והטוב, יפת־התואר והכוחות הרוחניים, ואברכך ברכת אב, ואח וידיד, ברכה פשוטה ומסורתית: שנה טובה, שנת בריאות, שנת־מרגוע לנפש וסערה לרוח, שנת־שקט בישוב־הדעת ונצחון במערכת־לבטים. – –

כ“ג אלול תש”ח, 5.9.44

אביך

חיים היקר!

איני יודע באיזו פרשה אתה נתון כיום. והייתי רוצה לדעת. להלאותך איני רוצה. יש שאבות אינם אלא למפגע לבנים, ומוטב שלא יכפו את עצמם על הדור הצעיר. הנני מוכן לסגת בכל מקרה ראוי, לפי עקרון זה. אבל לא אהיה חפשי בשיחה זו אתך, אם לא אגלה לך, פשוט, בתכלית הפשטות, כי הנני מצטער, וגם מודאג, מעמידתך, כפי שנראתה לי מרחוק.

מכיר אני בזכות האדם שלך, כמו בזכויותי אני. אך לא כל כך כבול אני בעבותות הנימוסים ביני ובינך, שלא אומר לך את דעתי. כל תכניתך ההרפתקנית היא רעה, אף־על־פי שיש בה מן היסוד הנעלה של אהבה ורחמים. אין המטרה מכשירה את כל האמצעים. אף לא כל האמצעים יעילים אך ורק משום שהם הרפתקניים ואסורים. יש וצריך אדם לזכור: “לא עליך המלאכה לגמור”. יש גבול למאמץ, אשר מעבר לו שוב אינך משיג את המטרה, אלא את היפוכה או סילופה. גם לאמא צר מאד על בזבוז כוחות מצדך, אם כי היא גאה, ובצדק, על ההשראות שבהתנהגותך.

שים לב לתקופה של חייך הפרטיים, כשאתה מחליט החלטות בשטחי חיינו הפרטיים. זכור, כמה אתה צריך להכין לעצמך בתקופה הטובה ביותר להכנה. רק קידוש־השם שבהתפרצות מצדיק את השכחה בשטח זה. אבל הן אינך נתון בפרשה זו. זכור, מאידך, כמה קשה לבחור בקו הנכון מתוך סבך הספקות. זכור שיש מי שרוצה להקל עליך את ההחלטה, על־ידי העמדת נסיון־חיים לרשותך, על־מנת להסיק ממנו משהו, לפי כוח שיפוטך אתה. אל תבוז לחוש של אמא, לשיקול שלי, ואל תראה את עצמך קטן בעיניך, אם תהא נוטה להימלך בנו. אין כל כוונה לקשור אותך אל הסינור, או להטיל עליך אפוטרופסות. קבל אותנו כידידים קשישים, כאנשים המוכנים להשתתף אתך בפתרונות במלוא יכולת השגתם, במלוא הכנות ובמלוא הכוונה הטובה. האמנם אין ערך לאלה?

והנה גמרתי את דף המוסר הסתמי ואני עובר אל שיחתנו הרגילה.

לשיחתך הרגילה שבכתב הנני מתגעגע. גם ההלצה, ההתקנדסות וגם המאמץ להעמיק ראיה ולמצות ביטוי – נכבדים בעיני ולוקחים את לבי. כשהנך עושה זאת אתה מרויח בשעת יצירה לא פחות ממני בשעת הנאת־קריאה. גם תפיסתך בעניני העולם הכוססים את המצפּוּן והלב היא נכבדה בעיני. אף־על־פי שאני מרשה לעצמי לקבל אותה, במקרים מסויימים, כתפיסת־בוסר, כתגובה רגשנית, שעודנה רק בדרך לראיית־רנטגן, הראיה הנקנית ברוב יסורים וברוב שנים ונסיון או ברוב גאונות.

ביחס למה שנעשה בארץ אני מנסה לשער את עמדתך, אולם הייתי רוצה לשמוע מפיך בפירוש. אף־על־פי שאין בדעתי לנסות להדריך אותך באלה, הנני מתענין בהערכותיו ורשמיך. מראש אני מודיע, כי לא אהיה רק קורא פסיבי לדבריך. אם יהיה לי מה להשיג, לא אחדל.

כיצד אתה מבאר את עצם ההופעה של ההתפלגות, של איבוד יכולת ההסכם בתוך חוגינו וגם בחוגים אחרים, כפי שהדבר התבטא בהחרמת הבחירות לאספת־הנבחרים? מה בעיניך ההדים של פעולת חיילים בקרב הפליטים? והעיקר: היש לך מושג על הדרך לפרוץ את חומת החנק שמסביבנו? איך נגלנה? ואולי יש לך בדמיון רמזי דרך, והיה גם זה ברוך.

רב שלום לך, חיים. שלום והתאזנות, שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, למלחמה בגולם ממוכן, שאין לנצחו בזעם ובכעס וברגש, אלא צריך לקבל אותו כמו שהוא, לדעת את תנועותיו ולהזהר ממנו, כל עוד אי־אפשר להשתלט עליו.

רב שלום ותבונות, רב חיים והתענגות על אותו זיו העולם שבכל זאת ישנו ושבכל זאת הוא פתוח לכולנו, לאיש כיכולת קליטתו.

רב שלום וקשב ללבותינו! לבך עצמך קודם לכל, אך במידה שקשרי משפחה מעשירים את נפשך, הסכת לנו. איננו כל־כך לקוּיים שלא יהיה בנו כלום מן הראוי לקלוט, ללמוד, להמשיך (ולהמשיך אין פירושו לא לשפר. אדרבא).

18.9.44

אביך

אבא יקירי!

מעדן – לרומא, אני מברך אותך בברכת השנה החדשה, שנת דישצ’רץ' וגאולה שלמה. כן יהי רצון, הרואי! לא כן? ואותי מרגיזה כבר עכשיו המחשבה שבמשך השנים ודאי יטשטש כל הרע, העלוב, הבזוי שבעלילה זו וישאר רק ה“הרואי” – “האב באיטליה והבן בתימן שניהם “לוחמים” את מלחמת החירות” וכו'! גועל נפש. זהו. ואני רוצה שמכתב זה ישאר, ויהיה התעודה לבזיון לעלבון, לחוסר הטעם, לחוסר האונים, לשפלות היום־יומית הבלתי פוסקת של כל הענין הזה. אני מקוה שבמלחמה הבאה, לא יצטרך משה שרתוק “כרטיס כניסה” לאומות המאוחדות שיעלה במחיר בזיונם של כמעט 25 אלף מגוייסים. ולא הייתי רוצה שתקבל רושם שאני מדבר באיזו שהיא מרירות. אינני יודע כיצד לכנות את ההרגשות האלה. אין זה מרירות על כל פנים. זו אולי הכרה בשפלות. אי אשליה. זה הכל. ורק אינני מסכים שייראוּ הדברים הרוֹאיים פעם. חוסר הטעם היום־יומי צריך להיות מודגש וידוע. מאד יתכן שכדאי לשלם את זה אם באמת זה כרטיס כניסה של משה שרתוק (דבר שהוא אמר בעצמו) כלומר כרטיס כניסה של כולנו, כמובן! יתכן שהיה כדאי נסיון זה בכלל לנו, בתור עם מתהוה בארצו. להחזיר להמונים של אנשים, בדרך אחת ובזמן אחד את הרגשת הבזיון של גולה, גולה ממש. עם כל היאוש והמרירות והכוח שזה מביא. ומי יתן שיהא זה לפחות, בדרך זו, מקור לכוח ותקוה לעתיד. אולי באמת מעז יכול לצאת מתוק. שלום.

20.9.44

שלך, חיים

חיים היקר!

– – – האמינה, בני, כי זה יהיה “מקור לכוח ותקוה לעתיד” ו“באמת מעז יכול לצאת מתוק” (מכתבך מיום 18.9.44). עם כל הביטול האכזרי שהנך מבטל את מעשינו, את פרפורינו לקראת השגת הזכויות, הנך מקווה, הנך מאמין. בן מאמינים אתה, והכשרון האנליטי שלך, החושף מערומים וקורע צעיפים, ישמש לחיוב ולבנין.

וכי מה הנך חושב, כי רק בחקלאות ובסלילת־דרכים וכבישים החיים היום־­יומיים אפורים? גם בנין־המדיניות ובנין־הצבא מחייבים אפרוריות של רבים. אל תלעג לראיה של פרספקטיבה שתמצא הרואיות. אל תדמה שאין הרואיות. ישנה. אם לא אצלי ולא אצלך, לפי שעה, הרי ראיתיה סביבי למדי. ראיתי את חברי הצנחנים, הנפרדים ממני בלחיצת־יד כאילו פשוטה, ואני יודע שהם מוטסים אל מעבר לקוי־האויב. איש לא ידע עליהם. שום פירסום לא נעשה. אבל הם עשו זאת. ביניהם היה חבר שלי, שגילו למעלה מארבעים, אולי כבר בן ארבעים וחמש, אהה, איננו עוד. חדשים עבד בעֵבר האחר. עשה גדולות, ולבסוף נהרג. הוא לא מיהר לשוב, אף שיכול. הוא חי חיים הרואיים. הרבה מאד הזיק לאויב. הרבה מאד עזר לחיל־הברית ולנו. לא אשכחנו. גם אתה יודע יפה את שמו ואח הקיבוץ שלו. אבל עדיין איני יכול לגלות לך את שמו.

ראיתי את הבחורות שלנו העוברות את קוי־האויב. אתאר לך אחת מהן. כבת עשרים־וחמש. יפה. על כל פנים רבת חן. פשטנית בהתנהגות. אינה מגלה שהיא שומרת סוד, אבל פיה נעול לגבי הענין הגדול שהיא מסורה לו. על השאר – תפטפט כמו כולנו. חפשית למדי בנימוסים לגבי ידידים גברים, ויחד עם זאת שומרת גבולות, מבלי שיוכר כי היא שומרת. לא צניעות חיצונית של נחותת־תאוות או של דם־דג, אלא צניעות של כבוד מתוך הכרה. אופי חזק ודי רוך נשי. לא אומללה הבורחת אל ההרפתקה מחוסר־יכולת להתענג על חיי־בשרים, אלא אשה צעירה שיש בכוחה להרקיד סביבה תריסר בחורים, אם רק תרמוז: בואו. והיא אינה מתהלכת כמעוּנה, כתובעת פיצויי־קרבן. מישירה דרך, כאילו לא קרה כלום. לפי תפקידי באחַד המוסדות, הייתי צריך לדעת אותה ועוד שכאלה. הריני נשבע לך: הירוֹאיוּת ריחפה סביבי. ראיתי בקירבתי גיבורים והתקנאתי בהם. לא אגדה היא ההירואיות. אל תאמין לציניקנים. כל מה שהם מחדשים, ידוע. איננו חושבים על שמים ועל מלאכים. הננו עובדים על פני אדמה ועם בני־אדם על כל חולשותיהם, וגם הגיבורים יש להם חולשות, וגם עלילות־גיבורים יש בהן יסודות־עפר ולפעמים גם יסודות־זוהמה. בני תמותה אנו, ואל נתפלש בצוֹאתנו, אף שאין כל צורך להתעלם מן הצורך בהפרשה מתמדת.

– – – לגלגנים ומרי־נפש, לא חסרו אצלנו מאז. בימי המלחמה הקודמת, ועוד יותר אחריה, עשו כל מה שיכלו, כדי להרוס כל תפיסה ציבורית של קרבן ושל שירות לכלל. הזוכר אתה את רימארק? הוא גרם לא במעט לכך, שאת השלטון יתפוס היטלר. הזוכר אתה את התגליות הפסיכולוגיות של אדם גדול בהרבה, גאון אמיתי, רומן רולן? הוא היה המבשר האמיתי של לָוָל לפי דעתי. השעה מאוחרת ועיני עייפות מהאריך דברים על הטפת ההתפכחות הזאת. אם תרצה, עוד נשוחח על כך במכתבים הבאים. אל תתפעל מכל החכמים האלה. אני נפגש אתם יום־יום ושעה־שעה זה שלושים ושמונה שנים. וטוב לי להיות עם הטיפשים הבונים מאשר עם הפיקחים ההרסנים האלה. גם אין זה מפחיד אותי, שהנני עם חמורי־המשא, שהנצלנים רוכבים לפעמים עלינו. לשם כך הננו עובדים, שניצור משטר שאין בו רוכבים ורכובים, אלא שכולם יהיו בו רוכבים־ ונרכבים גם יחד.

אינני דוחה את שליחת המכתב, אף־על־פי שאיני יכול להשלימו. אמהר לכתוב לך עוד. אף אתה אל תחכה לתשובתי וכתוב. במידת המותר תאר את עבודתך ואת סביבתך ואת חבריך. גם את תיוּריך על פני היבשה. ההנכם יכולים להיפגש עם התימנים? היכולים אתם לקרב אותם? התוכלו לעשות מה שהצליחו חיילים לעשות כאן? מה התנאים בהם הנכם חיים שם?

שלום! להשתוחח! הרבה לכתוב אל אמא. הרגע אותה – –

ט' תשון תש"ה, 3.10.44

אביך

חיים היקר!

– – – את השיחות הממושכות שלנו נמשיך. הבריגדה אינה חסרת־ערך, אם כי זו איננה עדיין מפרעה על־חשבון מדינת־יהודים. אבל גם את המדינה נשיג. הדבר תלוי בנו. צריך לעבוד הרבה, לסבול הרבה, וגם את האפרוריות והשעמום ואת חוסר־הטעם וגם את מה שנראה לפעמים חסר־שחר. אין משיגים בלי אלה שום “כרטיס־כניסה”, ועלינו להשיגו ויהי־מה. אנו, תשעים ־ושמונה האחוזים המשעממים נחוצים, כדי שיהיו בקרבנו שני אחוזים הרואיים. ואם רק זו תעודתנו – נשאנה ונמלאנה. זאת התורה. לא כהסתכלות בסרט קולנוע מאורעות החיים. שם אתה קם ויוצא, אם הבמאי משאיר אותך פנים אל פנים עם המיותר והתפל. בחיים אין לנו זכויות התפטרות והסתלקות כאלה…

רב שלום ובריאות וכוח־סבל וכוח־לימוד!

רומא, י“ב חשון תש”ה, 29.10.44

אביך

חיים יקירי,

שאבתי נחת ממכתבך מיום 19.12.44; דרישת שלום כה חיה, כה מפרפרת, רוטטת מהבית; התאורים כה חיוניים, כה יסודיים – מה שנחוץ, מה שעונה לשאלות המרחפות בקביעות בחלל מחשבת הפרט שלי. יפה עשית. תודתי אינה במקרה זה נימוס־מן־המוסכם, אלא הרגשה והבעה כנה. ואם תסיק מזה שאמנם יש בידך להנעים לי רגעים ושעות, על־ידי שיחות חיות כאלה – ולא תמיד מחויב הוא אותו תוכן ואותו הרכב נושאים – לא תהא טועה, ואני אחשוב זאת לך לחסד. ואתה עשה ככוח רצונך וכיכולתך לחלק את זמנך בין ענינים שונים. אשר לי – שיחה אתך דוחה ענינים חשובים אחרים, וחובה ותענוג הוא לי גם יחד לשקוע לזמן מה בכך.

במה אני עוסק? עסקן אני. הרי זה משלח־יד לא מכובד בעיני הבריות. אחרי הכל הן מפריע העסקן לחיים, לשלווה, לשאננות. הוא מעורר, תובע, מטריד, מזרז למעשים, ואם רק הוא בעצמו אינו שאנן ואינו מבקש ל“הסתדר”, הרי הוא גם מצליח במקצת. כי היצר הטוב שבכל אדם מסייע לקריאתו של העסקן ולזרוזו שיהיו נשמעים ומתקבלים ונעשים אם ברב ואם במעט.

טוב לו לעסקן המצליח במקצת, כי הוא משקע את נפשו בעמל, בהתאמצות, בעגמת־נפש, בצער גידול מפעלים ובנחת קיומם וצמיחתם. טוב לו בחיותו בתוך יריד מתמיד של אנשים ופעולות ותנועה. במצבים מסויימים הוא זוכה להכרה, לתשומת־לב, ואפילו לתשבחות. ואם הוא נשאר בכל זאת בבדידות מכאיבה־מעיקה בתוך ההמולה השמחה מסביב, הרי גם זה מקור סיפוק בשבילו, בעשותו אח חשבון־הנפש ובמצאו, כי בכל זאת לא “הסתדר”, כי בכל זאת הוא מתענה, ולא רק בהתנגשויות עם חברים וזרים ובמריבות עם קרובים ורחוקים, ולא רק בצער על כשלונות ונסיגות, אלא גם בהשארו לבדו עם הרהוריו ובחטפו מעט הרהורים כאלה אפילו בעצם הבּנקט או המסיבה העליזה.

מה אני עושה? בראשית מאי הוצאתי מהמכונית לתפקידים שונים. ראשונה נהלתי קלוב חיילים בבאַרי. אחר־כך השתתפתי בהנהלת קלוב ברומא. אולם רוב הזמן האחרון הנני “המצליף” של ההסתדרות הציונית כאן. ויש מה לעשות. ואין פנאי. והרי אני מנחם־מנדל עסקני כהלכה. אלא שעד עכשיו עמד לי מזלי והשידוכים שקשרתי לא היו של בחור ובחור, כי אם שידוכים ציבוריים, יותר דומים לטבעיים.

בבריגדה? פלוגתי היא של הבריגדה, אני נמנה עליה. אולם החטיבה עודנה בתקופת ההכנות.

ט“ז טבת תש”ה, 1.1.45

אביך

שלום אבא,

ובכן אתה בבריגדה. סוף־סוף אני יודע מה אתה עושה והיכן אתה עומד. אגב: היתה כאן הלהקה העברית. נגשתי אחרי ההצגה אל מאחורי הקלעים ופניתי לפרצוף הכי אינטליגנטי כדי לשאול עליך. וכי אפשר הדבר שלא יפגשו אותך? אחרי הכל יצחק בן־דור! ולא טעיתי. היה זה ג. המוסר לך דרישת שלום חמה. סיפר לי ששוחח אתך רבות. שאתה בריא ושלם וער וחביב כמו תמיד. עובד בארגון החיילים. הוא היה מפורכס ונרגש ואני ראיתיו רק רגעים מספר אבל הייתי מבסוּט. סוף־סוף ידעתי משהו. ועכשיו קבלתי את מכתבך. ובכן יש לך תפקיד שהוא בהחלט איננו לא מענין. כפי שאני מבין ממה שלא כתבת הרי תפקידך משתרע על שטח נרחב ופורה מאד. ויישר כוחך! בתנאים שלנו הרי אפשר לעשות בתור עסקן דברים יותר מאשר בתור חייל. אבל לא חשוב. אתה בבריגדה וכשיצטרכו אנשים, הרי תלך, לא כן? – וזה גם מדאיג אותי קצת, אם לומר את האמת. האמנם הם עומדים לצאת ממש לאזור החם? האם אין זו שוב רק פיקציה או ז’סטה, או איזו מלה לועזית אחרת המורידה מערכו הנראה לעין של הענין? – על זה לא ענית. אני לאמיתו של דבר התחלתי להאמין שהם יצאו באמת לחזית, וזה עורר בי מעין “קומפּלכס”, בלבול מחשבות ורעיונות חדש – רצון להצטרף אליהם באיזו שהיא דרך. מה דעתך? זהו רק קומפּלכס לעת עתה. ואני ודאי לא אעשה את זה רק בגלל אמא. נראה מה יביא יום.

– – – אבא, אני כתבתי לך מכתב גדול שלא ענית לי עליו, האם קבלת אותו?– – ספר עד כמה שאתה יכול על עבודתך פגישותיך וכו'.

– – – הפעם זה באמת שדוף ומצומק, מסכן ממש. אם תפגוש את חברי: אורי, ספי, עמוס מהבריגדה, מסור להם שלום בשמי – – אני חש אליהם געגועים.

16.1.45

חיים

חיים היקר,

מכתבך הגדול, שאתה שואל עליו, לא הגיעני. אבל במה אין זה של 16.1.45 גדול דיוֹ? לפי קורת הרוח הנגרמת לי משיחתך, הרי אין אף מכתב שלך פעוט כלל. אבל נקוה כי גם אותם הדברים יגיעו סו"ס. ודאי הם מתגלגלים גלגול מחילות צנזורה, וסופם לבוא.

הבחורים שאתה שואל עליהם עומדים לצאת עוד השבוע הקוָה. לבי מפרכס אתם. אני עודני נשאר כאן ואינני שקט, הואיל ודעתי היא, כי דרכם היא הדרך, הרי מקומי שם, באשר הם. ביחס לדרך אין לי שום ספק. לי נראה שהנהלת הסוכנות היתה צריכה להשתדל עכשיו לחסל את רוב פלוגותינו היבשתיות; קבוצותינו הימיות אינן באות בחשבון, כי אין מעבירים במערכת הכוחות הבריטיים מהם אל היבשה – ובלבד למלא את החטיבה ולגדוש אותה אנשים ולתבוע תוספת חטיבה וחטיבות וכו'. הדרך היא בנַלית, אבל היא־היא. היא מכתירה את שאר המעשים, מוסיפה להם ערך ומדובבת אותם. כזה הוא העולם. במידה שהננו חושבים מעבר לענינים האישיים, הרינו מגיעים אל אותם האפשרויות והחובות. לשבת בחיבוק ידים – אסור. מבחר רב של מעשים קולעים לא ניתן. להתחמק לא נוכל. או שנעשה אנו היסטוריה, או שגלגליה היא ידרסו אותנו. נסינו להיות אי־שם בעולם פסיביים, ולא אבה האויב לגמול בפּסיביות. גם ביטול אצילי לא יועיל. לא למעלה ולא למטה – אלא ברמה הנלקחת בחשבון המדיני, בה עלינו לפעול.

אמא כותבת לי ומוסיפה לבקשני שאחזור מבלי לדחות את הענין עד לקץ המלחמה. היא אינה רואה שום קשיים לפני. דייני שאסכים כי “דבר” ישתדל בשבילי, והענין גמור. מה שבעיני אמא כה פשוט, הוא מסובך מאד לגבי. לא שתקתי כמעט אף יום. לא חדלתי להטיף. כל שיחה וכל נקיפת־אצבע ציבורית שלי חייבה אותי ומחייבת אותי. כבוּל אני מבחינה זאת בכבלי צלם־אלהים של האדם, אם איננו רוצה להיות דו־פּרצופי ונאה דורש מבלי לקיים.

בינתים מנחמת אותי במקצת התקרבות הקץ. הן סו"ס הוא מתקרב.

– – – כה שמחתי לדרישת השלום ממך, מהבית ומאמא. כתבתי לה על כך. וראה, לא חששה כלל שמא אתה מקלקל את תכניותיה, וכפי הנראה נתרשמה לטובה מדרישת שלום זו. הוסיפה לפקוד אותה במכתבים, ככל אשר תוכל, ואם תוכל לקבל רשות לביקורים, אל תחמיץ. האושר הוא משולש ומרובע בזה.

הנני פוגש את חבריך מפעם לפעם. הם כולם זוכרים לשאול על אודותיך וכולם מבקשים לדרוש בשלומך. גם עם א. שלנו הנני נפגש כאן. אף הוא בבריגדה.

הייתי רוצה למלא את רצונך ולכתוב על עבודתי ועל עצמי, אולם לזה נחוצה שלות־נפש והרחבת־הדעת. הריני מחכה בעצמי לשעת־כושר שבהן אוכל למסור לך כל מה שנראה לי מחויותי, זכרונותי, רשמי ודעותי. נדמה לי כי באופן כזה הייתי גם אוסף לעצמי מזכרת. הייתי מוצא בזה סיכום לקצף־החיים שבו התלעלעתי ולשחייתי הדלה הנוכחית בשולי המערבולת. אנסה לעשות זאת ואשמח אם תשמור את הדפים לזכרון לכולנו. אז אנקוט בשתי שיטות גם יחד: גם אפתח בקו מבראשית, וגם אמהר להטביע רשמים נוכחיים, והיית אתה הקורא הראשון והשופט הראשון, ואותה שעה גם אוגר ושומר. – – –

ו' אדר תש"ה 19.2.45

אביך

שלום אבא,

– – – נו, אמור – איזה מין־אבא אתה? אינך מבין כלום. כיצד יכולת לכתוב לי כך על הבריגדה? האם אינך מבין שדיבורים כאלה רק דוחפים אותי לעשות מעשה ולהצטרף אליה? היה עליך לא לכתוב על זה בכלל. האם אינך מבין שגם בלעדי דבריך אני נאכל לי כאן בשקט, אוזר את כל מאמצי כדי לחנוק את האש האצורה בי? לעת עתה הצלחתי להורידה לדרגה של רמץ לוחש, אפר ועשן מעובה. נשיבה קלה דיה לשלוח בזה להבות אדומות. ועליך היה להבין זאת. דבריך על אי־היכולת לעבור מהצי לצבא, תסלח לי, הם הבל. אילו הייתי גומר בנפשי סופית לעשות מעשה – הייתי עושה! דרכים לא חסרות. ולוּ גם מאוד “אורגינליות”. ואם תחשוב רגע שאמנם פּירטתי לעצמי פּרטי כל התכנית וחשבתי כבר על הכל – תאחז אותך חלחלה. סכנה לשחק באש! ביחוד שלי – המתלקחת מכל נשיבה קלה. כל הודעה, כל מאמר, רמז בעתון או ב“חוזר” ביחס לבריגדה – מעלה בי הרגשת מצוקה שיש לה רק פתרון אחד(!), אותה הרגשה שהתעוררה בי עם קריאת תשובתך על מכתבי מראש־השנה – “ההירוֹאיוּת”. אני רוצה להעמיק־חדוֹר ולמצוא, מה מקורה של מצוקה זו – לאומית או אישית? יש בה בלי־ספק הרבה מגוָניה של כל אחת מסיבות אלה; באחת: היא קיימת; והיא ממוטטת ומעקלת ומפתלת את הכל. ואתה היית צריך להבין זאת. וגם לזכור את אמא, כי דבר אחד ויחיד הוא שעוצר בעדי – אמא. איני רוצה להוסיף לה. די לה. ובמידה שהדבר תלוי בי – אינני רוצה שוב לזעזע את חייה.

– – – כשמכתבי יגיע אליך יעברו כבר כמה ימים מאז נעשיתי בחור גדול מאוד באמת, כמעט בן־אדם שעבר את דרך־חייו. אהיה בן עשרים ואחת! סוף־סוף. אחרי עשרים ואחת שנה. הפלא ופלא. זוהי החדשה האחרונה שלי.

7.3.45

חיים

שלום, חיים!

ירושלים, י“ז כסלו תש”ח (למחרת 29 בנובמבר 1947)

השארנו מאחורינו כברת־בוץ גדולה, ועוד לפנינו חתחתים, אבל נלך הלוך ורנן. מתרחש עלינו עוד חג־חנוכה ונקוה – כי לאורך ימים. יותר מאשר לפני 2110 שנים.

הליכוד הפנימי בכל קצות העם לא יסולא בפז. אילולא השגנו אלא את זה, היתה הזכיה גדולה. אימתי נדפסו פרקי ציונות בתור מאמרים ראשיים בעתון־קומוניסטים יהודים? מהם ועד אגודת־ישראל, עד הוועד היהודי האמריקאי, עד לבונדאים ועד אילי־הון יהודים, – מה טובה האחוה ברגע זה. והעפלה תיהפך לעליה, ונהיה יהודים רבים יחד, ונעבוד ונתחרה תחרות־טוב עם העולם הגדול. צרות פנימיות לא תחסרנה, ו“לואי־בריאות!” אומרים באידיש.

הרבה עזרו לנו החוסיינים. “ויכבד ה' את לב פרעה”. אילו למדו חלילה את הלקח שבקשו להרכיב להם מוריהם השועלים האנגלים היו אומרים בוועדה האנגלית־האמריקאית, ובוועידת לונדון, ובוועדה המיוחדת לארץ־ישראל מטעם או“ם, בעצרת או”ם:

יהודים? אַהלן־וסהלן! בני דודנו הם. נתן להם חלב־צפרים. עליה? על ראשנו ועל צוארנו, עד קצה גבול יכולת הקליטה (והלא הם היו קובעים מהי)! שויון? במיטב משרותינו נפקיד יהודים, כמוכם, אמריקאים, וכמוכם, רוסים וכו' וכו'. לא רק ששני־שלישים לא היו מצביעים בעדנו; אפילו שליש אחד לא היה בעדנו. גם מחצית יהודים היו נפתים, חו"ח, להאמין להם. מגנס והשומר הצעיר ואחדוּת־העבודה ועליה חדשה ואגף מסוים, יותר קרוב לי, ואגודת ישראל, וכל מיני מבקשי אשליות.

הערבים ניסו לדבר כך בפי כמל שמעון רבע שעה לפני ההצבעה, ולא הועילו. היה מאוחר. אבל ג’מאל לא חזר בתשובה גם על פתחה של הצבעה. יישר כוחו וכוח המופתי.

והתדע מדוע הם כה עקשים? הם לא האמינו לאנגלים. הם חשדו באנגלים שהנם מרמים אותם. רוצים לסחוט מהם, מהערבים, עוד הצהרות לטובת היהודים, כשם שסחטו מפייסל. אנה נבוא מפני היהודים, חשבו, אם ניתן להם גם אנו הצהרות. דיה לצרה של הצהרת בלפור. בקיצור, הערבים היו מעשיים. לא האמינו באנגלים ונהגו לפי טבעם ורוחם: היהודים כלבינו.

להתראות בחנוכה. רוב חריצות והצלחה בהתכשרות לתפקידים!

---

לאבות ואמהות בישראל

מאת

יצחק בן־דור

לחיים, בשילוב נשמות

הצפרניים שבהן ירטשו עברים צעירים את גופי המרצחים, תותבות הן, שאולות מהעולם הדורסני השופך את דמנו ללא רחם. בנינו ישילו את צפּרני הדמים באשר רק תופר ותסולק מזימת הרצח והחנק מעלינו. ילדינו נשארו בנפשם שׂיות טהורות, גם לאחר שאילצום הזאבים למדוד להם במידותיהם.

שבועות עברו בתדהמה עד שנתברר, כי הנאצים של המזרח זוממים השמדה ממש, וכי אין כל תקוה שיקום מישהו ויאמר להם הרף. בלמינו המוסריים קיימים, ואת מס־הדמים מגופנו שילמנו. לא השכמנו להרוג את אלה שהתכוננו להרגנו, כי אמרנו, אולי בכל זאת לא ייגרר הרוב אחרי המיעוט שפתח בהתקפות.

ובינתיים זבו דמינו בכבישים ובחוצות הערים. הרוגמים רגמו, הדוקרים דקרו; וברוב עידוד, למראה הרשות שניתנה למשחית, הופיעו גם רוצחי הדרכים, גם הקלעים והצלפים ורומי־הרמונים, לעזרת המציתים והשודדים. הסכרים שהקימו מגיננו בגבורה – לא הספיקו.

כשבנינו מתפרצים עתה בחמת זעם לתוך משכנות האויב, לאור היום ובחשכת הלילה, לזרוע אימים ואש, חורבן ומות, הרי אינם אלא מחזירים בזה לחיקו מקצת מן האסון שבו מבקש האויב לטבענו. לא צמאי־דם הם ואת המזמרה לא כתתו לחנית.

חובה מוסרית עליונה היא להם להביא את המלחמה אל שער אויב, והם גדלו וחזקו ברוח עד מדרגה ועד יכולת זו. הנערים והנערות שלנו לא ישלימו אל משטר־משיסה, לא יוותרו על חיי יהודי, לא על סימטה בפרבר שלנו, מכל שכן לא על זכות מן הזכויות על מרחב יהודי, על זכות המגיעה לכל עם. אם פרץ האויב את בטחוננו, הם לא יניחו לו, לפורע, להתענג על שלוה בדרכים ולא על מבטחים בכפריו. מי שיצא לשכל בחוצות יהודים, יקבל אימה גם בחדריו הוא. בת בבל לא תהיה שודדה ונשכרת. היא תהיה גם שדודה. אשרינו שגדלנו דור לוחמים, השותים ממעיינות הגבורה, ולא על מנת להיות שיכורים.

צאו ובדקו את שליחי הנקם היהודי האלה, מה הגיגם ומה האפיקים למרצם ואונם בימים שבהם ניתן לנו אויר לנשימה. עמוסי עמל, מעמיקי פיוט, שוחרי מדע ומסע ואמנות. קדושת צלם אלוהים אשר באדם מרוקמת איתן בתפיסתם הרוחנית. הכר תכירו זאת למן שעשועי־הילדות שלהם ועד הרוח המפעמת בתנועות הנוער שהם מקיימים. השנאה מהם והלאה. לא היתה בהם איבה לערבים. הם הרגישו כי אנו, אבותיהם, לא הגינו מעולם איבה. כמונו בנעורינו נטו קו לכל ימי חייהם, קו הבנייה; את יתרת כוחם הם מבקשים לפרוק בדרך היצירה, בהחייאת שממות, בפיאור נכסי השלום שלנו ובגיוונם. נשרינו הצעירים יודעים גם לשקוד כנמלים למען היצירה העברית.

שלימות הנפש, נחלתם המפוארת של העלמים והעלמות שלנו, בהירי המבט וטהורי הלב, היא שעושה אותם כפירים, עת יבוא צר לשלוח שן ורגל ופגיון בשדנו הדל, משום שהוא נראה להם כאילו הפקר. אז נתקעים מאליהם הקשתות והחצים והגרזנים במקום כנורות ועוגבים בידי דוידינו הרכים, הבאים מאחורי צאן וסירה וספר. כל עול קשה יקבלו עליהם, ואפילו משמעת, היא הקרבן הקשה ביותר לרוחם, ובלבד ללכד חזית מלחמה שערה. בחריקת שיניים וכיווּץ אגרופים, בלב שואג בלי קול, יבלמו זמן מה את חרונם, יעמסו בתפקידי יום־יום אחראיים, אולם כאשר תוגדש מידת־היסורים, כמו במקרה בתי־הזיקוק בחיפה, יזנקו.

הם אינם יכולים ליבב. אל־הנקמות מדבר אליהם מן הקמה התמה שאנו מגדלים, מקולות השלום שאנו קוראים אל השכן ואל כל העולם, לחוס עלינו ועל עצמם ולתת לנו מנוח ונשימה ואויר. ילדינו יודעים את אמת־השלום והרחמים שלנו, כמה כנים היינו, אנו וילדינו, בביטוי הרצון הטוב. והכרתם זו מפרזלת אותם למלחמה. השקר שבמלחמה שהוכרזה עלינו מסַמר את שערותיהם לא פחות מהצרה שבה. איכה יעזו בזויי־חמסינים סוחרי־עבדות, צבועי־מדבר לשלול מאתנו את מתק החיים, את תפארת המולדת. גיאותיה ורכסיה של המולדת, אותם מדדו לוחמינו בשעל רגליהם כשהיו עוד דקות ורכות, כשילקוט הטיול הקטן מכביד משהו על השכם וכפות ידיהם הגמישות לופתות את מוטות־הטיול הקלים – והידיים האלה כבר נלחצו אז בכוח אל המקלות האלה, כאשר הפריעו להם צרי־עין עוינים בסיורי הלימוד – העמקים והשבילים האלה, ההרים והסלעים האלה לא יוכלו ליהפך מארב של מרצחי יהודים, ועיני היהודים הצעירים רואות. היה לא תהיה!

ועתה יפגעו ברקים באלונינו הצעירים. הם נופלים באהבה. אהבה – הוא רחשם האחרון. אין להם שמץ טינה עלינו על שחינכנו אותם לטוהר ולשלימות, על שנטענו בלבם את אהבת החירות ואת זקיפות הקומה. הם אינם מסוגלים להרכין את הראש, אולם הם מודים לנו על כך. הם מודים לנו גם על שהקנינו להם את תפיסת צערה של הגולה, ואת הרגש שעלבון הוא לחיות בהויית־חולשה. כשהם יוצאים להכות באויב, הם מתכוונים לאויבי כל הדורות, לאיבה עצמה, לרשעות עצמה, וגם לחטא של עצמנו, אבי כל חטאת – חולשה.

וכשהם עולים למזבח ברינת־עלומים, הם מתכוונים לקרבן־גאולה, שאין מנוס ממנו לשוחרי־חיים.

כ“ז טבת, תש”ח