רקע
יצחק בן־דור
מכתבים לבנו חיים
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

1

 

א

– – – האמת היא, שמלבד רחשי לב הורים במשמעם הפשוט ביותר הנני הוגה הרבה בכם, בך ובחבריך, בכל המחנה. ודאי אתה זוכר כי לא לסתם מנוחה התכוונתי ביזמי את המחנה. ואני מהרהר ודואג כסדר: היצליח הדבר? האם יתן המחנה את התוצאות הרצויות? התדעו לשמור על בריאותכם, שלא להביא יאוש ללבות ההורים? הלא תבינו, כי אם יכשל, חס וחלילה, המחנה מבחינת מצב הבריאות, קשה יהיה לסדר את המחנה השני.

התצליחו ליצור במחנה רוח חברות טובה, חברות מחנכת עצמית? התתעורר בכם ראשית הרוח של אחריות לעתיד, אם כל התפקידים המרובים הצפונים בתוכו בשבילכם, תפקידי־חיים מענינים, אבל גם קשים?

זוכר אני את עצמי בגילך, או קרוב לגילך. ואני כבר לומד במכינה של ישיבת טלז. ואני לומד וקורא יום־יום עתון, ומיצר בצרת־הרבים וחש את מצוקת־העם ושאיפות־האדם יחד עם טובי־הבוגרים. ויחד עם זה אני נער שמח למדי, מטייל הרבה מחוץ לעיר, שואף אל קרבי את מראות הכפר והיער. הן תזכור את הנוף הרך הליטאי ואני משתובב בחזקה, בערות, בשמחה, עם חברים. אך יחד עם זה אני קורא הרבה ומשוחח הרבה עם חברי ועם אחי הבכור על הספרים שקראתי ועל המאמרים שקראתי אז בעתונים. ואני חי חיי־רוח מענינים. כל יום, כל שעה נגלים לפני יותר ויותר פני האדם והחברה, צרכיהן, מסבותיהם, מגרעותיהם ודרכי־תיקונם. ואהבת־העם הולכת וגדלה בי יותר ויותר, ואני שואף לפעולות, מתגעגע לזמן שבו אוכל להתיצב במערכות המרובות שהיו בפני הנוער העברי אז בגולה. לא מצאתי אז כל סתירה בין חיים עליזים לחיי־התעמקות, בין חדות־חיים לשאיפת־יצירה. אז, אני זוכר, נתעורר בי גם החשק לכתוב. – – –

אניח את הזכרונות ואשוב לענין המחנה. דואג אני, אם התלכדתם יפה עם המדריכים. המצאו הם מסילות ללבותיכם ואם מצאתם אתם נתיבה אל לבם הם. הישררו ביניכם יחסים כמו ביניכם לבין כצנלסון (המורה) או לאו. מה טוב הדבר הזה, כמה מנעים זה את החיים וכמה זה עושה את הילדים ואת המורים גם יחד מוסריים. מהרהר אני, אם כבר הגעתם למדרגה של מקצת משמעת עצמית. לא משמעת כפויה מן החוץ, אלא זו שאדם מקבל על עצמו באהבה והיא חביבה עליו. הכבר הגעתם לפרק של שאיפה לתיקון עצמי?

מה חשוב ומה גדול ומה מכריע הוא פרק זה בחיים! כשאדם מגיע להכרה ולשאיפה לתקן את מגרעותיו בשיטה ובסדר, מה מתקדם הוא! וכמה הוא רוכש לו ידיעות ועלית נשמה. אמנם, הוא גם מתחיל לסבול מההתאבקות עם החולשות, אבל כמה טוב לו מנצחונותיו על חולשותיו הוא.

– – – בכלל, אילו הייתי אני המדריך את המחנה, הייתי קובע שעה כללית, “שעת אמא”, שבה ישבו כל חברי המחנה ויתיחדו עם מחשבותיהם וזכרונותיהם על אמא ועל אבא ועל ידידים ועל ידידות ויכתבו. לא הייתי מכריח לכתוב, אבל הייתי קובע זמן, שבו ישבו כולם אל השולחן, עם נייר ועפרונות ודיו. ומי שלא יתעורר בו כל רגש אל ביתו וידידיו, אַל יכתוב ואַל יפריע לזולתו. מובטחני, כי כולם היו כותבים, וכותבים הרבה, ויפה.

י“א תמוז, תרצ”ה


 

ב

– – – ממכתבך נשבה כמעט רוח־אושר, ולו גם רגעי, והרי זה משיב גם עלינו נשיבה כזאת. הננו מודים לך על המכתב, והשתדל נא תמיד לכתוב ברוח נאמנה, כלומר, שיהיו לבך ועטך שוים ושלא תסטה מתיאור אמתי של מצבך ורגשותיך.

הטיולים הם דבר חשוב. השתדל, שכל טיול יביא תועלת. צריך להכיר יפה את הסביבה העברית והערבית, את הצמחים ואת מיבנה־הקרקע. אבל הזמן הלא איננו פשוט. שימו לב למסיבות־הימים ואחזו בכל אמצעי־הזהירות. יהיו הטיולים מסודרים יפה בעזרת המורים או המדריך. אם המדריך אינו למדן בטבע הארץ ובאתנוגרפיה שלה, תעוררוהו על־ידי שאלותיכם, והוא ישתדל לדעת ולהדריככם נכונה. – –

– – – הייתי רוצה שתרגישו, כי אתם בונים בית־ספר; לא שאתם נכנסתם למוסד בנוי טוב או רע, משוכלל או פגום, אלא שקיבלתם עליכם להקים, שכם אחד עם המורים, בית־ספר שיהיה לכבוד לתנועת־העבודה, במלאו יפה את תפקידו. המורים המוצלחים ביותר לא יוכלו להקים לבדם מוסד חשוב ומושלם. דבר כזה אפשר רק בעזרתכם, רק אם תרגישו את עצמכם רתומים בעול משותף.

אתם יודעים, כי מלחמה לנו בכיוונים הנפסדים השוררים בנוער העברי. אתם יודעים, כי תנועת העבודה נלחמת על נפש הנוער, שיהא מסוגל ונכון לשרת את מטרותיו הגדולות, שגולת־כותרתן היא חברת־העבודה העברית החפשית בארץ־ישראל. בתי־הספר שלנו נועדו לחנך מחנות־חלוצים ממשיכי קו העליה הבונה והמשחררת. וכבדה המלחמה מצד מתנגדינו לחסום בפנינו את דרך־החינוך, שלא נוכל לפתוח בתי־ספר נוספים, שלא נוכל לקיים את בתי־הספר הקיימים, שלא נוכל לאסוף לתוך בתי־הספר הקיימים נוער רב. רוצים להשאיר אותנו בלי אמצעי־כסף. רוצים שיצא לנו שם רע. רוצים להוכיח, כי בתי־הספר שלנו מגדלים דור נבער מהשכלה, דור חסר־נימוס, מתנכר למקורות־התרבות של היהדות, מתנכר לשדרות־העם שמחוץ למעמד־הפועלים, מזלזל בסמלי־היהדות, בחגיה, במסורותיה ובכל היקר לה.

במידה שחברתכם תאמת במקצת או בהרבה את השם הרע הזה – תעזרו למתנגדים ולצוררים. במידה שאתם מכזיבים את דבריהם ומשמשים הכחשה חיה, הרי אתם עוזרים לתנועת־העבודה במלחמתה על נפש הנוער. מענין הדבר, כי בכיסו של כל בחור ובחורה מחברת־הנוער של בית־ספר שלנו נמצא מפתח אל הפעמון הימני או השמאלי של עתיד תנועתנו (הפעמון מהסיפור הידוע של הרצל).

היודעים אתם את רוחות־הקטב ברחוב הצעיר שלנו? – – בטוח אני כי תשעים ותשעה אחוזים של תלמידי בית־הספר שלנו אינם מכירים את שביל־הגבורה של קבוצת־גינוסר, אף לא שמעו על הקבוצה ועל מפעלה, ואילו מעשה שוד של תיק־כסף מיד שמש תימני ברחוב, או מעשה יריה מן המארב הוא נושא־שיחתם וגם נושא־התפעלותם של רבים מהם.

הנני מבליט את מאורעות הימים האחרונים, אם כי גם בימים שקטים הננו מעונינים בחינוך שלנו, שיהא גדול ומקיף את שדרות הנוער הרחבות, לא למען השקט כמטרה בפני עצמה, אלא כדרך לעלות־עולים, לעבור־גאולים, לבנין־נשמות, למהפכות־הנפש המתמידות, הצורפות את המרופה, הכושל והמרושל ומעלות אותם לעֵרות, להעפלה ולכיבוש. מאורעות הימים האחרונים אינם אלא מצדיקים את קו־החינוך שלנו, השומר רגלים מדחי, נשמות מיאוש. – –

– – – הנני מברככם בברכה המסורתית – חתימה טובה. התייחדו מחר בערב לשעה עם צלילי כל נדרי, צלילי־ההתעלות הנשגבים, שיעלו בכל מושבות־ישראל על־פני כל כדור־הארץ. שימו לב לאוירה של כל נדרי, שהיא למעלה מן המלים, חשבו על הטיהור העצמי הפנימי הגדול, שנתן יום־הכיפורים לאדם היהודי, שהיה שקוע רוב ימות־השנה באבק חיי־הפרנסה וגם בזוהמתם. צרפו לרגע את הולם־לבכם ללב העם הנענה במצוקות־הגולה, צרפוהו לרגע גם לדורות הקודמים, לאנוסים בספרד, הם העברינים שבכל נדרי ושמנגינתם נמסרה לנו בשלשלת־המסורת, והיה לכם הרגע למזון־נפש אנושי־לאומי גדול ומפרה.

ט' אלול, תרצ"ז


 

ג

– – – כתבת על משפט־מות. אתה כבר החלטת. וראה, אף כי חושב אני על הדבר מגיל שלוש־עשרה, ולא רק חושב אלא גם מתלבט, וגם קראתי לא מעט על שאלה זו, כלומר שאני יודע דעת גדולים, אף על פי כן עדיין אין ביכלתי לחרוץ משפט אחרון. עוד יש בי ספקות. ברור הוא דבר אחד: יש למעט במשפטי מות. הדרך הנכונה להעביר מן העולם את המפלצת הזאת ששמה רצח, במשפט או לא במשפט, היא מתן אושר לאנושיות, יתר בריאות, יתר פרנסה, יתר תרבות, יתר ספורט, יתר הזדמנויות ליהנות מן החיים. באנגליה מעטים מאד משפטי מות, אף שלפי החוק עוד אפשר לשפוט למות. עוד פחות משפטי־מות ישנם בארצות חצי האי הסקנדינבי: שודיה, נורוגיה, דנמרק, שבהן ממשלות סוציאליסטיות מושלות ועוד מלכים יושבים שם על כסאותיהם. שם האנשים מתונים. מעטים מקרי הרצח, מעטות מהפכות, קטטות. כוחו של אדם הולך שם ליצירה, לתרבות ולספורט.

בהיותי בגילך היתה ברוסיה תנועה חזקה מאד נגד משפטי־מות, וביחוד נגד משפט־המות לפושעים מדיניים. ניצח אגף אחד של תנועת־החופש, וראה, כיצד נוהג אגף זה בענין משפט מות. הדברים ארוכים ועוד נשוחח על־פה בשאלה זו איך להתנגד לרע, אם ברע או בטוב.

– – – לא טוב יחסך לפנימיה. אתה רואה רק צל, רק פגמים. אני מבין, שאין בכוחך לשנות את רוח־הפנימיה, אבל אתה יכול בכל זאת להדליק ניצוצות טובים, מבלי לדבר על כך, מבלי להראות למישהו מהחברים והחברות, שאתה מתכוון להיטיב. מצא איזה מעשה טוב, מצוות קלות שתתחיל לעשותן יחד עם מישהו, והיה דבר זה עצמו לניצוץ מאיר ומשפּר.

מלבד זה לא קצרות שעותיך בפנימיה. נכה את השינה, נכה רגעי־קריאה. ואני מייעץ לך להרבות בכתיבה. זו שעת שיכחת המציאות הקרובה ביותר, שעת התרוממות־הרוח. השיחה־בכתב עם חברים וחברות, עם קרובים, כמו סבא ואחרים, מעשירה את הרגע ומרוממות אל מציאות אחרת, נאה יותר.

ומה טוב להתמסר הרבה לנקיון, כמו שכתבת, להתמסר לטיהור. מובטחני שתמשוך אחריך עוד בחורים ובחורות, והיה גם זה ספורט מועיל ומסַפּק. ולא רק נקיון תעשו. עשו גם שיפור, יפּו את סביבות הצריף, סקלו, טעו. היו לנקודת אור וחום בקיבוץ. ועוד הפעם – קשרו יחסים עם הנוער הגרמני. התודעו. הלחמו בנכר הפנימי.

י“ח כסלו, תרצ”ז


 

ד

– – – תיאור ההורה במכתבך מצא חן בעיני. הרגשתי בו אמת, רושם של הד אמיתי בלב, רושם של יחס אל הענין, הד של התפעלותו מהריקוד ומההתלהבות של הזקנים. נחלת, איפוא, את סוד־הכתיבה, את היכולת להעביר את חום־החיים אל בין המלים הנכתבות. זוהי מדרגה, זהו יסוד לכשרון ביטוי. ועל זה אני שמח. קלטת מראה והבנת לרוחו, ואחר כך ידעת להעלות בבואה של המראה על הנייר. יכולת כפולה זו מעשירה את רוח האדם ומרחיבה את אפקיו.

אשר לריקוד עצמו, מכיר אני את אפיו. בשמחת־של־מצוה, כשבני־אדם רוק­דים, לא כדי להוציא סתם את מרצם במין שעשוע זה, אלא שהם מביעים על־ידי ריקוד, את שמחתם, את דביקותם ברעיון, את קירבתם ההדדית, את רצונם הטוב באחוה ובאהבה, הרי הריקוד נדלק למעין היסטריה, כלומר להתרגשות נפרזת, שבה נולדים כוחות נוספים, בה מסתלקים מעצורים רגילים והנפש כאילו משתחררת מכבלי השגור והרגיל ונושאת את הגוף אל על. שעה כזאת מצרפת, מחזקת את האנשים ברעיונותיהם הקודמים, מעמיקה את החלטותיהם ומטביעה בנפשם עוד יותר את הנאמנות הרוחנית שלהם.

זוכרני ריקודים כאלה ואת רשמם בי. אף אני הייתי יוצא מכלי ונדבק ב“דביקות” ומתעלה ומסתער ושר וצועק ורוקד “עד כלות הנפש”. וככל שנתבגרתי והתקרבתי אל גיל־העמידה, הייתי מואס יותר בריקוד שאין בו דביקות, שאין בו סיבה מספקת לדביקות. אני עצמי חדלתי להגרף אל בין רוקדים, אם לא נדבקתי במצב־רוח של שמחת־מצוה רוגשת סביבי. – – –

– – – למד אנגלית וכבוש את עצמך גם ללימוד הדקדוק. כאשר תתגבר על השיעורים הראשונים תמצא ענין רב גם בדקדוק, כיון שיש בו הגיון ויפי־הבנין של אולמות וקומות בנויים לתפארה לפי תכנית נפלאה, מכמני הלשון ייפתחו לפניך ואתה תהיה בן־בית בהם ומשנה טעם תרגיש בלשון ובצורותיה, משקליה וגזרותיה. כל הנימוקים, שאתה אומרם לעצמך כדי להרגיע את עצמך על שאינך לומד דקדוק או אנגלית, אינם אלא תעתועי־הרפיון המכסה את כשלונו באמתלאות. גרש בעצמך את האמתלאות ואת הרפיון ושלוט בנפשך וקבל כוח להטות את כוחותיך לצד שהגיונך דורש. – – –

ד' שבט, תרצ"ח


 

ה

מבין אני מחלות רבות ושונות, אבל את מחלת האדישות, שאתה כותב עליה, נקראנה אדשׁת, איני מבין. אף איני מכיר אותה. מעודי לא סבלתי ממנה. מעולם לא התייחסתי לחיים באדישות, ואיני מבין איך יכול אדם יהודי להיות אדיש כיום לחיים? כה רב הסבל מסביב, כה רב החוסר התובע השלמה, כה מרובה וקשה העבודה לפנינו כה סוערת ונסערת התקופה, כה רב הרע שיש להלחם בו, כה רב הפגום שיש לתקנו! כהד רחוק וזר נשמעים לי המלים על אדישות ואין בדעתי אפילו להציע תרופה לנגע זה, אם ישנו. אכן, אינני מאמין שהוא ישנו. לי קצר הזמן וכוחות גופי ונפשי אינם מספיקים לשרת את כל רצונותי לעשות, לחדש ולתקן. איך אכיר באדישות?

הלא אינך תמים כל כך, לבלי הכר מה איום המצב הכללי של עם ישראל, מה איומות התהומות לרגלינו אנו בארץ־ישראל, מה נוראות הסכנות לחיינו הפיסיים, לקיומנו הכלכלי, לעתידנו המדיני. איזו מדרגה של מתיחות דרושה לנו בשביל מלחמת־הסיוף הבלתי־פוסקת מול פגעי יום יום, איזו מדרגה של גיוס עצמי לגבי כל כוחות הנפש, איזו שליטה עצמית, איזו השתלמות גופנית ורוחנית נחוצה לנו.

– – – אשר לכתיבה – עלי לומר לך, כי קשה לכתוב היטב מבלי לקרוא הרבה. מלאכת הכתיבה הולכת ומתפתחת. בכל יום ויום מחדשים אנשים בעלי כשרון בשיטות־כתיבה, בקוי־תיאור, באפי־הבעה. כדי לכתוב ברוח הדור – לא כל אדם יכול לחדש בעצמו הכל ולהשיג לבדו את שהשיגו דורות רבים יחד לפניו – צריך להכיר את כתיבת־הדור. עם הקריאה מתפתחת הבחנת־הסגנון ויכולת־הביטוי. יש ללמוד גם את תורת־הסגנון ואת תורת־הספרות, הן מדרגות הבאות על גבי תורת־הדקדוק, זה הדקדוק שאתה מבטל אותו וחושב אותו מיותר משום שהוא קשה.

ובתנועה עצמה, האם אתה משתייך אליה רק כדי ליהנות מחברה, או שאתה רוצה גם לשרת את מטרת התנועה לפי יכלתך? החושב אתה להגדיל את יכלתך על ידי ליטוש עצמי? על ידי לימוד והשתלמות מוסרית?

– – – הייתי רוצה שתזכור את שהיינו מדברים על תנועות הנוער ועל מגרעותיהן, הבאות עם מעלותיהן. הכר־נא גם את יתר התנועות, לא כדי להמיר אחת באחרת, אלא כדי למצוא את הטוב שבכל אחת ולהשתדל להרכיב את הטוב הזה בתנועתך אתה.

י“א שבט, תרצ”ח


 

ו

– – – מענין אותי הדבר, איך אתה מתקדם בעיבוד הנושא שלך על עליית היהודים לארץ־ישראל. האם מתיצבות לפניך התקופות חיות ומלאות, הרואה אתה את דמות האנשים כפי שהיא, התופס אתה את עומק הפיוט של ר' יהודה הלוי, המבין אתה את שרשיו ביהדות ואת קשריו עם ארץ־ישראל.

הייתי רוצה לדעת, אם למשא היא עבודה זו לך או אתה מוצא בה גם טעם, ענין, התפתחות.

כ“ה שבט, תרצ”ח


 

ז

השתדל נא להגיע לחלוקה נכונה של הזמן בין העבודה, הלמודים והעסקנות בתנועה. כל אלה יחד נחוצים. הודאתך בקושי שבלימודים היא מדרגה חשובה. דוקא הודאה זו תעזור לך להתגברות. אַל תחת, אל תסוג! נסה ק"א פעמים, בינתך תעזור לך גם בלימודים. לא כל אדם יש לו תפיסה מהירה. מה שלא תשיג בתפיסה מהירה, תשיג בשקדנות. אל תסוג. נסה וחזור ונסה ושוב. ראה־נא מה טוב הדבר שכבר יצאת בכתיבה עברית מכלל שגיאות גסות. הן זה לפני חדשים אחדים עוד היו מכתביך מנומרים בשגיאות, ועתה כמעט שאינן. למד מזה על תוצאות של לימודים. כן תתקדם בכל למוד ולמוד, אם רק לא יפּול רוחך ולא תתיאש מכשלונות. האמנם רק בפעולות־חיים אנו מחוייבים להתגבר על מפלות? האין הדין כך גם בכיבושים רוחניים? אל־נא תחדל להסתער כפעם בפעם על למוד פלוני־אלמוני, תכבוש לך שטח ותרכוש ידיעות. אין בלמודים המוטלים עליך שום דבר שלא תפצחנו. – – –

כ“ט אדר א', תרצ”ח


 

ח

– – – והיודע אתה, מדוע אני מכיר בזכותך לחופש החלטה? משום שנוכחתי, כי החופש לא ייהפך לך להפקרות. מי שמעמיס על עצמו, פורקים ממנו ומקילים מעליו. אני רואה, שכבר יש בך מידת־אחריות, ומי שיש לו הרגשת־אחריות אינו זקוק לכפיה. מה ערך הלחץ החיצוני לעומת כוח המניע הפנימי שבהרגשת־אחריות? כשיגיע היום ותחליט לצאת לעבודה, לא אעמוד לשטן לך. הלוך תלך. החינוך בתנועת־החוגים מוסיף, כמדומני, הכרת־אחריות.

– – – עם כל בגרותך עליך להעריך גם את הבגרות של זולתך ולהאמין, כי לא לשם עינוי־הנוער ולא לשם התעללות בו נבדו מלב אנשים רעים אלה הלימודים. אף לא בשביל יחידי סגולה נקבעו, לא בשביל מוחות גאוניים, ולא רק בשביל אלה שתפיסתם כה מהירה, עד שאינם צריכים לטרוח ולהתיגע, אלא די להם להציץ בדבר והנה נכבש להם ונרכש. גם כבדי־לימוד יכולים לרכוש את כל סעיפי תכנית־הלימודים שנקבעה בשביל בינוניים. יש תופס מראיה ראשונה ויש חייב לשנן לו ק"א פעמים. יש זוכר הכל ויש שוכח שעליו לשוב ולעיין. לא ניתנה התורה למלאכי־השרת, אלא לבני אדם…

– – – כיון שאתה חפשי, הרי תקבל עצה כעצה, ולא כפקודה ולא כנסיון להשתלט. עזרתי מובטחת לך בכל אופן, אבל עצתי היא לא להחליט בחפזון על־פי נטית־הלב בלבד. עצתי היא להתאבק, להלחם, להאחז בצפרנים. כך רוכשים נכס חשוב, כך כובשים שטח. לא בטיול, בצפצוף, בריקוד, בזמר. אשריהם של הרוכשים להם ידיעות בקלות כזאת. מעטים הם מאד. אנו כולנו מצווים לטרוח הרבה, כדי לדעת דבר־מה, כדי לרכוש לנו ידיעות ויכולת לעמוד במלחמת־החיים. – – –

ו' אדר ב', תרצ"ח


 

ט

קראתי את מאמרך ב“יגורים” 17. יש בו מזג, דחיקת הקץ, רצון לחלוציות, אותות תסיסה מפעילה, הביטוי לא חלש.

הדברים מטילים אחריות על אומרם. אם “ועלינו מוטלת חובת ארגון” הרי, חייבים החושבים כך להכין את עצמם, שיהיו ראויים לארגון ומוכשרים לכך. מכאן חובת השתלמות כללית. הבא לאַגד, צריך להיות במידה ידועה בחור־המעלה. עליו לדעת משהו, להיות בעל־נימוסים והוא זקוק גם להתפתחות גופנית, כלומר, עליו להיות מעורה בתרבות־הרוח ולא מחוץ לתרבות־הגוף. אם לא נבין לרוח־הדור ולצרכי־הדור, לא נהיה מוכשרים לרכז המוני־נוער. הלא תזכור, שאנו קוראים לשליחי אגודות הנוער בכינוי “ציידים” ו“דייגים”. נחוצה הכשרה רבה לכך. יש גם תחרות ידועה במלאכה כזו. כל איגוד שולח את מיטב־כוחותיו לצוד ולדוג.

אל־נא תשכח תנועתכם את הדבר הזה.

אמנם שורש ההכשרה הרוחנית הוא הכאב עצמו. מי שלבו כואב על החסר, על הפגום, עשוי להקנות את ההרגשה הזאת גם לזולתו. היסוד הוא באמת שבדבר. בראשית היה הכאב הזה. אחריו באה ההכשרה, הממוזגת השכלה, ידיעת־החיים, נוי־נימוסים וחיצוניות, כשרון דיבור וכתיבה, סבלנות, עקשנות פנימית שאינה מבקשת דוקא להתבלט כלפי חוץ. – – –

– – – ענין נשפים וריקודים. אל־נא תדון קשה את ה“מתנשפים” והרוקדים. תאר לך תנועת נוער בלי נשפים ובלי ריקודים. לא תתכן כמעט. החיים מבקשים ביטוי, תובעים ביטוי. הננו מצטערים על חיים שאין בהם אלא ריקוד ונשף בלבד, שהם ריקניים מחוצה להנאה, אבל שמחה וריקודים כתבלין לחיים, הרי דבר כשר בהחלט.

* * *

כ“ג אדר ב', תרצ”ח


 

י

– – – מה נורא היום הזה, מה אכזרי מחול־השדים סביבנו. התזכור? ביום חג בר־מצוה שלך הסחנו את דעתנו מכל הארץ. לא רציתי אז לשאול לחדשות. איש לא סיפר לנו מהנעשה בגליל. והלא באותו יום נהרגו שני הרועים הצעירים בכפר־החורש, ובמוצאי־שבת – השלושה ביבנאל.

והנה שוב התלקח הרצח. אני יודע כבר על המעשה במכונית הצפתית ליד כפר־רמה, ולבי מלא חרדה על נקודות אחרות בארץ: מה שם? השלימות הן? הנשמרות הן? האם לא נכשל חס־וחלילה עוד איש באי־זהירות, ברשלנות? האם לא נפגע עוד מי שהוא למרות כל זהירותו?

רושם המאורעות החדשים על האנשים סביבי הוא קשה למדי. הלב מזדעזע מחדש. ואני יודע, בכל זאת, כי גם עתה נחוצה לנו קודם כל עמידה תקיפה. חלילה לנו להרפות מקור־הרוח החיצוני, מההתאכזרות העצמית, מהמשכת־העבודה, מהכשרון לחיות בתוך האימים חיים כאילו־תקינים. וחובה זו של שליטה עצמית חלה על כולנו, גם על בני גיל צעיר, אם רק הגיעו כבר לכלל הכרה.

מסביבנו חרב. העולם הגדול מתקדר יותר ויותר. איני זוכר ימים כאלה, אסונות כאלה. ובכל זאת אני דבק בהכרת ואף־על־פי־כן. ממעמקי לבי מחממת אותי התקוה שיימצא מוצא, אם רק לא נרשה ליאוש להשתרר עלינו.

הזוכר אתה את חגיגת בר־המצוה שלך אשתקד? ההיה לך החג גם פנימי? לי נעים להזכר באותו מאורע, ואני שמח שציינוהו בפאר. גם מועד אישי מועד הוא, ואין החולין יכולים למלא את כל החיים.

– – – לא. אין סתירה בין ההשתתפות הנפשית המלאה ביגון־הימים לבין שמחה עצורה, פנימית ביום־הולדת. השולטים בעצמם וברוחם יכולים להכיל את שני הרגשות ולהיות כנים בשניהם וצודקים בשניהם כלפי עצמם. יכיל־נא גם לבך את שמחת יום ההולדת כמו שהוא מכיל – בזה אני בטוח – יחד עם כולנו את רשמי האסונות. גדל וחזק! אסוף כוחות והשתמש בהם לטובה. שמור על עצמך למען מטרותינו הגדולות. אנו דבקים בקדושת החיים המלאים, הכוללים גם את הנכונות למות על קידוש השם, אולם גם זה למען החיים, ולא מחמת־רפיון. עלינו להיות חזקים, בריאים. עלינו להיות חזקים, כדי להלחם ברע הסובב אותנו.

כ“ו אדר ב', תרצ”ח


 

יא

– – – אם יזדמן לך, תעורר במועצתכם את השאלה בדבר2 יחסי ארגון לארגון בתחומי ארץ־ישראל העובדת, ובדבר הציד ההדדי שהוא מגונה, אם הוא ערוך כציד. מותר להשפיע זה על זה השפעת־ממילא, השפעה על ידי התנהגות למופת, על ידי הצטיינות בהישגי רוח וחומר, אך לא להפסיד זמן ומרץ וכוחות על פיתוי חברים ממחנה־ידידים ואחרים. מלבד בזבוז זמן יש בזה גם משום עכירות־יחסים. מוטב ללכת אל החזית הקשה יותר, אל החזית של הבלתי־מאוגדים כלל, מוטב שיעזור ארגון לארגון להרחיב את חוג השפעתו בשטח הבלתי־נכבש. – – –

ניסן, תרצ"ח


 

יב

– – – הדיבוּרים על “תמות נפשי עם פלשתים” מחרידים אותי ממש. לא נמות, כי נחיה! לא באנו הנה לגרום למישהו את ההנאה להמיתנו. באנו לחיות ולהתגבר ולבנות חיים בטוחים, בריאים ויפים, ולוּ גם במחיר קרבנות. “בשם החיים הולכים בני העבודה למות”, ולא מחמת אפיסת־כוחות להחזיק את המערכה עד הסוף.

– – – שמחתי לקרוא שאתה לומד. עדיין אינך יודע ואינך מבין בעצמך, כמה נחוץ לך הלימוד, נחוצה הדעת, נחוצה התרבות. עדיין אינך יודע, מה עמוק ההבדל בין האחד המצוייד בתרבות למשנהו שאינו מצוייד בה, אפילו כששניהם עודרים במערכה אחת ומשרתים מפעל אחד. אפילו לטאטא רחובות יטאטא יותר טוב בן־התרבות, ומה גם בעשיית מלאכות מורכבות יותר. כבוש את עצמך לתרבות! השתלט על עצמך! ראשית נצחון שליטה עצמית!

י' ניסן, תרצ"ח


 

יג

– – – ויהי שהשעה מאוחרת ושתתאונן על אותיות גדולות ויובש גדול. גרוע מזה האפס, היבש עוד יותר והריק עוד יותר, – והמדאיג מאד במקרה כשלפנינו. אילו קרה לך לסבול מאפס מכתב כאשר סבלה אמא השבוע, ולוּ ראיתני רודף אחרי ד. ט. למצוא אותו ולהיוָדע ממנו, מה שלומך, אם חס־וחלילה לא חלית, – היית אומר כמונו: מכתב בזמנו, ואפילו קלוש.

– – – מה שלום הגינה? – להפליא. לא היו לה ימי־יופי כימים האלה. השקיתיה בזמן. זרעתי במקומות הבור. הפכתי את הערוגות לערוגות קיץ השותות מים לרוב. בערוגת העגבניות הישנה – שעועית מרהיבת עין. במקום השעועית – צנון וצנונית. בערוגת המלפפונים נשארו שני שיחים, והרי הם מעניקים גם מלפפונים שנים. התירס גבהו שלושה עד ארבעה מטר, ועוד מעט ואכלנו ממנו. החורשה הקטנה התירסית הזאת עושה “תפאורה” שלמה בכניסה לגינה.

רק הגפנים חולים. העלים מתקמטים. אומרים: גפרוּנוּ, ואני איני מגפר.

הביקורת שלך על חילול השבת בקיבוץ אילון (אני מקפיד להגות שם עברי במקום שאני יכול לעשות זאת), מוצדקת. נלמד אנו מהם את הסדר, את ההקפדה על בית־התרבות. אבל הם יש להם ללמוד מאתנו על יום־התרבות, על יום־ההבראה, על יום־הציבוריות, יום ההתעלות של היהודי, היום ששמר עלינו כחומה מפני התנונות מהירה ומפני כליה. גם אנו חוטאים לשבת, כלומר לעצמנו. אנו חוטאים בזה שאיננו ממלאים את מסגרתה של פנינה זו כדבעי. מובטחני, שהשבת תנצח בארץ־ישראל, תיטהר מסיגי־גלות ותהיה אצלנו ליום חרות של בני־חורין, לא ליום־הפקר של בני־הפקר. ואתה יודע את ההבדל בין חירות להפקר.

טוב שתראה את אורח החיים במקומות שונים ותדע, כמה אנו חייבים לצרף את הטוב מכל שיטה, למען נקבל שיטה מקובצת מושלמת, במעט או בהרבה לפחות – עד שתהיה אפשרות להשלמה חדישה יותר.

– – – חשוב על הפעולות העומדות לפניך, או שאתה עומד לפניהן… כל כך הרבה יש לעשות כל־כך הרבה מחפשים אישים שיוכלו לתקן עולמות קטנים וגדולים. כל כך איננו מיותרים. ומה רבה העבודה! מה רבה ההתכוננות וההכשרה הנחוצות לנו. זה רבות רבות בשנים שאין לי פנאי להתעצב ולחטט בנפשי יתר על המידה. מובטחני, שגם לך לא יהיה פנאי לדבר זה.

כ“ז אב, תרצ”ט


 

יד

הנה נגמרו סוף־סוף ימי עבודתי בתעמולה (להתגייסות). עוד הערב – נאום ברעננה, באסיפה פומבית, וחסל. אמש עוד השתתפתי באספת פועלי היהלומים, ונדמה לי שעדיין לא הייתי לטורח עליהם, אף שדיברתי אליהם פעמים רבות. משתדל אני שלא לחזור על הדברים הקודמים.

אתה שואל, מה התוצאות? אין לדעת. ברור דבר אחד בלבד. אילו הרפינו, לא היו באים גם המעט. באוגוסט יהיו כ־900 מתגייסים. בערך כמו ביוני. יולי היה חודש מבורך, בשל מאורעות המדבר המערבי. אז ברחו אל הצבא. בכל זאת אין לחשוב בשום אופן, כי רק זה היה המניע. אילולא שאיפה פנימית להתנדבות, לא היו אותם מתגייסים נעשים חיילים טובים. ההגדרה הנכונה היא, כי מאורעות־חוץ חריפים מסלקים בכוח רב כמה מחיצות־עיכוב, שהתעמולה אינה מתגברת עליהן בנקל. הנסיבות מניחות לה לגחלת הלוחשת שתתלקח.

יכול אני להעיד, כי יש בציבור נכונות פנימית להתנדב, להקים כוח, להלחם. מה פירוש “בציבור”? האידיאל השלם אינו משתרע בנפשו הקטנה של היחיד הממוצע; אבל חלקים, יריעות, פרקים של השאיפה מרטטים בנפשות. הדמות השלימה של שאיפת־העם אינה מתקבלת אלא מצירוף החלקים הטובים, השעות הטובות, ההברקות, המתאימות שבנפשות־הרבים. בשעות גדולות או בעזרת תעמולה מוצלחת מתקבל הצירוף מהר יותר, מלא יותר, ואז באה עלית־הנשמה הגדולה, ובעקבותיה מעשים מהפכניים. הדברים אמורים לא בלבד לגבי התנדבות לצבא או הקמת גדודים עברים. כלומר, קיים דבר כזה, שאנו קוראים לו רצון־עם, שאיפת־הציבור, מצפון־הכלל. לשוא מתיאש מי שמנסה למצוא את כולו, בשלמותו, ביחיד פלוני ואלמוני. בנפש היחיד פגום תמיד רצון־העם, פגומה האהבה, הנטיה, ההתנגדות למעשה זה או להופעה זו. אבל בצירוף הגדול הנקרא ציבור, בצירוף יריעות חוויותיהם של הרבים, המהוים את הציבור, ישנן התכונות והנטיות, שאנו חשים אותן, והן בבחינת מצוי רוחני ודאי. חושינו הבריאים שומרים עלינו, שלא נחליף את הרגשת הנטיות הציבוריות האמיתיות במדומות ואת ההגיון בסופיסטיקה.

ובכן, הגדודים העברים. כבר עברו שבועיים ויותר ועדיין לא בא המענה להכרזה. מהמתגייסים – רק אחוז לא גדול הולך אל חיל־הרגלים. בחור שהחליט להתגייס, מתחיל לחשב, באיזה חלק של הצבא יקבל משכורת יותר, יהא רחוק יותר מהקרב, יהיה קל יותר, ילבש בגדים טובים יותר, יראה ארצות יותר, יסבול סבל גופני פחות. לי עצמי לא היתה אפשרות להטיף בענין זה, כי בעצמי לא הלכתי לחיל־הרגלים, אבל בשיחה זו אתך איני יכול לפסוח על הפרשה. שמעתי רבנים צבאיים, חיילים שלנו ותיקים מיחידות שונות, מדברים לפי שעה בחוסר־ידיעה ובחוסר־הבנה על הגדודים העברים, מבטלים את הענין ביטול יהודי מובהק. ודאי אתה יודע, כי גם בקרב הטובים שבמטיפי ההתגוננות והכוח העברי יש עוינים את הגדודים העברים. ואף כי אינם מדברים נגדם, הם משתדלים לצנן את הענין, מפחד שמא יקום הגל. הנימוקים הרשמיים הם: שמא יבולע לכוחות הבטחון הפנימיים, שמא זה יסכן את הישוב. והטעות איומה, גורלית. אין לנו אמצעי טוב לבטחון בארץ מאשר גדודים עברים חזקים ומרובים, והם יכולים להתהוות. את כוחותינו הפנימיים עלינו להרחיב ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה, ובה בשעה למהר ולהקים את הגדודים, וימלאו אלה את אלה, ואל יחשבו שזה ייבנה מחורבנו של זה. הפטריוטיות הדפרטמנטלית היא רעה מאד. – – –

ט“ו אלול, תש”ב


 

טו

באחת השעות של חופשתי, אחרי מנוחה, מקלחת חמה וארוחת־ערב ביתית, לפני שמיעת רדיו ולפני התכוננות לשוב למחנה הגעתי אל דבר שאני רוצה בו לעתים קרובות, הלא הוא שיחה אתך. אנו משוחחים כה מעט, מעט מכדי ידיעת המינימום על הנעשה בחיי־הרוח שלך. הפגישות נדירות וקצרות. בשיחות אין מגיעים אל העיקר. הכתיבה יכולה, אמנם, למלא את מקום השיחה, אבל לא כל כתיבה בכל הזדמנות העולה על הדעת. הכתיבה המבורכת, הקולעת, הנותנת פורקן, התכליתית והמהנה – לא כל שעה שעתה. לא תמיד מפכּים הרעיונות והרגשות בתעלת־הביטוי. לא תמיד נפתח להם שער־מוצא. ואולם גם כתיבה של חולין חשובה למדי. גם באין ביטויי־השראה חשובה השיחה, ותהא אפילו שטחית. ואני, לצערי, בא לעתים רחוקות לידי כתיבת מכתבים. דוקא מתוך רצון לומר הרבה ולומר דבר מה של אמת, אני כה ממעט. – – – אני מחכה לשעת רצון, לרגע נוח, לזרם־שיחה שיתגבר על האינרציה, וכה עובר זמן רב, ואני כאילו שותק משכחה, מזלזול. אך לא כן הדבר. בטוחני שאתה מבין ומאמין.

ואל־נא תמצא לך בדברי אלה כפרה מראש (אינדולגנציה) על שתיקתך אתה. היה אתה משובח ממני מבחינה זאת. באמונה, כשהנני קורא את מכתביך3 לאמא, אני שמח כל כך, שאין המגרעות שמניתי בי קודם, פוגעים בך. כבר דברתי בפניך בשבח המכתבים האלה, ואיני חושש לחזור על כך. שיחות לבביות הם. חמימות יש בהם ומגע חי ומחיה. הרב לשלחם, וגם אלי. ובלי חשבון מדויק של הדדיות. אין דבר, אם אני אשאר החייב, – אין הפסד לנושה. ההקפה מעשירה אותו אולי יותר מאשר הפרעון של הנהנה.

– – – והנה אתה רואה שהנני משתמט משיחה על עניני הכלל, על הענין ההוא של פולין, של ליטא ושאר ארצות. חמור הדבר מכדי סתם־כתיבה, אך אינו נשכח אף לרגע, והוא כיום הרקע המלווה את כל הויתנו. ואניח אותו גם עתה מדמדם, לא הגוּי במפורש ומנותח ניתוח הגיוני. יהא מחלחל, יהא מכרסם, יהא חותר במעמקים. אולי יעלה מעשה מנבכי־הנפש. אולי יימתחו שבילים ללכת בהם בדרך התגובה הנכונה. – – –

ד' טבת, תש"ג


 

טז

שמחתי כשנודע לי שאתה במחנה (הפלמ"ח). שמעתי כי צופי־תנובה תהיה להם גם מחלקה ימית. יהיה זה מעשה חשוב. אילו היה לנו דבר כזה מן המוכן, ולא היו חסרים הכלים הדרושים אפשר היה להציל הרבה יהודים לא בלבד מהנמצאים בפרס, אלא גם ברומניה, בולגריה ואפילו יוגוסלביה ויון. אשר לאנשים, הרי ברור שלא כל איש מתאים לצופה־ימי, כאן הפסיכוטכניקה קובעת יותר מאשר הרצון. אבל אין ספק, שיימצאו אנשים מוכשרים במספר מספיק. מה מוזר הדבר, כי רק עתה מתחילים בהכנת מדריכים. הן מתחילה ידענו, כי נחוצים הם. אבל מוטב במאוחר מאשר לא כלום.

קראתי את החוברת 2 – 3 ושמתי לב לויכוח על העבודה. צר לי שיש ויכוח כזה. למעלה מכל ויכוח הוא, שהצופיות שלכם צריכה להיות מצורפת לעבודה. שליש של חודש לאימונים – די והותר. עם עני אינו יכול להרשות לו יותר מזה. אבל גם עשיר אינו צריך להחזיק את צופיו בתוך בטלה כזאת, שצבא נוהג בה. מי אומר, כי לעולם יישאר הצבא בפרצופו, פרצוף־העבר? וכיצד מתאים סידור כזה לעמנו, שנשקפים לו ימים כה קשים, אפילו אם יקבל את החרות המבוקשת? כל פרוטה תהא נחוצה להאכלת־רעבים, להלבשת־עירומים, לפרנסת־נכים וחולנים ומזועזעים.

מה נשתנה פתאום, שנשכח את האלפא־ביתא שלנו? כשם שאי־אפשר בלי אימונים צופיים, אי־אפשר גם בלי חיי־עבודה. אלה בשורה ראשונה של אימונים. הרי זו גם התעמלות, גם התחסנות בתוך עול ומעמסה וסבל וגם הבאת פירות לעולם. החייל הטוב הוא הפועל והאכר של אתמול. האם כבר עבר האתמול כה מהר? האם כבר באו מיליוני הפועלים והאכרים לצופיות? תאמר, שהנוער ממשקי העובדים מאומן דיו בעבודה, ומה על נוער מהעיר? האם אומרים אתם לרכז רבבות צופים ממשקי עובדים או מהכפר בלבד?

זה לערך העבודה כאימונים מחַסני־גוף. אך יש סוגי עבודה, שכמוהם כאימוני צופים ממש. נהיגת עגלה, נהיגת מכונית וטרקטור – הרי הם אימונים צופיים ממש. וכן נהיגת סירת־דייג, חריטה במתכת, רוב עבודות המסגרוּת והנפּחוּת וכדומה. איך אתם מתארים לכם עדות צופים גדולות באמת, בלי יכולת ונסיון בכל אלה?

תאמר, יש למהר בהכשרת צופים בעצם הצופיות. ולא היא. לא על נשימה קצרה וקפיצה־מתוך־העור תבנה את המחנה. נחוץ קצב, ומותר קצב. “בעתה אחישנה”, נאמר בתנ"ך. אשרינו שיש קצת שהות להרחיב את הצופיות ולבססה. וההרחבה והביסוס מחייבים עבודה.

אם אתה נוטל את יסוד העבודה, אתה חותר תחת עצם הרעיון, שלא יקום אלא מתוך שלימות רעיונית. אתה משמיט מתחת הרגלים קרקע מוסרי ומעשי גם יחד.

מה יעשו הצופים? יתהלכו גרויי־יד ויחפשו הרפתקאות? יוציאו את הדוב מן היער? יגרמו להתרחשות נסיונות? אם לא עבודה בינתים – מה בינתים? אימונים צופיים יש להם גבול. גמרת ערך מסויים, אתה צריך לחזור עליו. לא לעולם אתה מתפטם בתורה נוספת. ואם לחזרות – די בחלקו של היום או חלקו של החודש.

ויש ערך רב להכנסוֹת וערך רב להרחבת הייצור. מאימתי חדלנו להעריך את שני אלה? צופי העתיד, וביחוד בעם־ישראל, יהיו לא שומרים־בטלים, אלא תורנים חמושים, רק במידה שהתורנות בשמירה מחייבת, יקלו מעל עצמם את עול־העבודה. במרבית זמנם יהיו יוצרים־עובדים ככל העם. הם יהיו לא בלבד חקלאים. הם יעבדו בהובלה, בבתי־חרושת ובבתי־מלאכה. הם יספקו לעצמם כמה מצרכים מקצועיים, שמוטב, בכלל, לא למסור אותם לידים אחרות, והם ישתתפו עם כל העם בייצור מיצרכים כלליים. הם יעבדו בים, ביבשה ובאויר. מאה סירות־דייגים לאורך החוף מדי בוקר, ומאה אחרות יוצאות מדי ערב לעבודת לילה – יש לזה ערך של צופיות ושמירה והזנה ואימונים. יבוא־נא מישהו ויכחיש זאת!.

ויש נקודות־ישוב אשר רק צופי־תנועה יכולים להקים אותן, ורק הם יסולו את הדרך בהן לשכבה שניה של יוצרים, שיוכלו להתמסר ליצירה המשקית בלבד. זוהי מלחמה ליצירת בסיסי־חיים, בטוחים מהתקלסות מתקלסים ובטוחים מחרפת רעב וניוון. – – –

את הנוער הירושלמי לא תכניס לצופיות־תנועה אלא אם יהיו מחנות אחדים בקירבת־העיר, ואת זה לא תשיג אלא על־ידי צופי־תנועה שיעבדו, ויעבדו דוקא הרבה. אם כך יהיו סביב ירושלים, אפשר יהיה לחדור אל הישיבות ואל מאה־שערים ואל שכונת הכורדים והאורפלים והבוכרים והתימנים. ממרחקים לא תעשה זאת.

יאמרו: זה מטיל אפרוריות ונוטל זוהר? יאמרו: ובכן, אין זה אלא שוב קיבוץ של הנוער העובד, או של מחנות־העולים? אין זה מפחיד. אותם קיבוצים יקרים, עם התיקון הדרוש לשעה, ואותם מחנות צופי־תנועה עם התיקון הדרוש להתרחבות ולהתפשטות, אולי באמת אחדים הם.

אם נחשוב, שמותר לאדם לעבוד שמונה שעות (ואנו נצטרך לעבוד, אם נרצה לפרנס את משפחות העולים־הפליטים), הרי שאין ממלאים בצבא את המיכסה. החייל עסוק אולי שמונה שעות, אבל את רוב־זמנו הוא מבטל. ואיני מדבר על ששת שבועות האימונים הראשונים. החייל מבטל זמן רב על עמידה במיסדר ובתור, כשהוא מחכה לקריאת שמו (כדי להווכח שלא הסתלק אי־אנה), לבדיקת נעליו אם צוחצחו, לקבל אוכל (מחכה שלוש פעמים ביום, ודוקא זמן לא־מועט), לחלוקת תפקידי־היום (משמר או עבודה או כל שליחות) וכיוצא בזה. האם לנצח יהיה סדר זה קיים? הלא אפשר להנהיג גם סדרים חדשים, שיחסכו לנו זמן גם בצבא, ובזמן שנרויח מהבטלה המיותרת נוכל לעבוד וליצור, ולהפחית את המעמסה מעל הציבור או מעל המדינה. מובטחני, כי צבא־העתיד יטוהר מהבטלה ומבזבוז הזמן והכוח, ואנשי־צבא־העתיד יהיו מוכשרים יותר ובעלי יכולת יותר גם מבחינות צבאיות. הרבה מסוֹרוֹת גרועות בצבא, מתקופות צבא־השכירים, יעברו ויבטלו מן העולם. ואנו אין לנו לקבל את כל המוץ שבצבא עם הבר שבו. הכוח, שיתוף הפעולה, משמעת־הביצוע, המאמץ, ההקרבה? אדרבה ואדרבה. אבל ערכים, כגון בטלה וגסות־רוח, ניבול־פה וגניבה, התנשאות ובערות וטפילות – את אלה אנו יכולים להניח לאחרים. – – –

כ“א טבת, תש”ג


 

יז

ובכן, אתה בחיל־הצי. בשעה טובה ומוצלחת! השתדל ללמוד כל מה שאפשר ללמוד בחיל הזה – נשק, מכונות, הלכות נוָטוּת, על תורת הכוכבים והמצפּן, הרוחות והמטאורולוגיה בכלל. אל תשכח אף לרגע, כי מסגרת־החיים שלך עתה אינה אלא זמנית, והקשיים אינם אלא קרבן למאמץ־המלחמה. הכרה והרגשה כאלה מקילים כל אי־נעימות, אם כי אינן יכולות לבטל אותן לגמרי. איני יודע, מתי תעלה על־פני המים ממש. אני מברך אותך בבריאות מספיקה בשביל אויר־הים.

ועתה, דבר־מה קוריוזי. לפני זמן־מה, בטרם סיפרת לנו על החלטתך ללכת אל הצי, בקשה ממני אשה אחת לחבר לה כתובת על גבי תנ"ך, שהיא נותנת כמתנת־מזכרת למתנדב לצי. אמרתי לה, שאין לי לחפש כתבות בחוץ, אלא אקח מספר תהלים. וזה אשר לקטתי אז, ויהא זה הלקט גם לנגד עיניך ולבך:

– – – ימשני ממים רבים

יצילני מאויבי עז. (פרק י"ח)

– – – אינצלה משונאי וממעמקי מים,

– – – אל־תשטפני שבולת־מים,

ואל תבלעני מצולה. (פרק ס"ט)

– – – אתה מושל בגאות הים,

בשוא גליו אתה תשבחם. (פ"ט)

– – – כל אשר חפץ ה' עשה,

בשמים, ובארץ בימים. (קל"ה)

– – – אתה פּוררת בעזך ים,

שיברת ראשי תנינים על המים. (ע"ד)

– – – יורדי הים באניות,

עושי מלאכה במים רבים,

המה ראו מעשי ה'

ונפלאותיו במצולה,

ויאמר, ויעמד רוח סערה

ותרומם גליו.

יעלו שמים,

ירדו תהומות,

נפשם ברעה תתמוגג.

יחוגו וינועו כשיכור

וכל חכמתם תתבלע.

ויצעקו אל ה' בצר להם

וממצוקותיהם יוציאם.

יקם סערה לדממה

ויחשו גליהם.

וישמחו כי ישתוקו,

וינחם אל מחוז חפצם

יודו לה' חסדו. (ק"ז)

– – – תהום כלבוש כיסיתו

על הרים יעמדו מים.

מן־גערתך ינוסון

מן קול רעמך יחפזון. (ק"ד)

– – – הללו את ה' מן הארץ,

תנינים וכל תהומות. (קמ"ח)



  1. מכתבים אלה הם לבן בגיל הרך, בצאתו מן הבית למחנות, אחר – לבית־הספר המחוזי ביגור, עד התגייסותו לצבא, לחיל־הים.  ↩

  2. “בדבי” במקור המודפס, צ“ל: בדבר – הערת פב”י.  ↩

  3. “מכתביד” במקור המודפס, צ“ל: מכתביך – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות