שֵׁשׁ כְּנָפַיִם,
שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד;
בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו
וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו
וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.
ישעיהו ו‘, ב’
פרולוג במחנה ה“די.פי.” 🔗
המחנה – אותו מחנה. ריבוע הבתים האדומים, בתי־הלבנים, ניצב על עומדו. כיכר האספלט – אותה כיכר. הצריפים הארוכים, הצריפים השחורים, שריח להם של יערות ועִטרן ומצעים ספוגי־שתן – אותם צריפים. וגדרות התיל. ומגדלי־התצפית. ואפילו האותיות הגותיות הגדולות באולם־המלאכה. ורק השערים הוּסרו ואינם. ורק שהכביש היוצא מכאן ונשפך אל דרך־המלך פתוח לכול. יצאו והלכו להם, אך המחנה לא נתרוקן. מרצונם באו עכשיו האנשים, או שמא אותה אימה מרדפת אותם. אנשים חוצים גבולות, אנשים הולכים בגשם, אנשים נתלים ברכבות. עכשיו פתוח המחנה לעולם אך העולם עודנו סגור בפני המחנה.
ילדים ישבו בשער והביטו. ילדים בבגדים חדשים, במדים חומים ושחורים. מאחור נמשכו יערות אפלים, יערות ריחניים. מעל נפתחו שמים רכים, שמי־קיץ. מתחת הדשיאה האדמה דשא ירוק. ולפנים, לפנים היה הכביש. ילדים ישבו והביטו בכביש.
“אולי יבוא היום,” אמר אחד, שצווארו ארוך ופיקתו חדה ואוזניו גדולות ושקופות.
“היום חייב הוא לבוא,” אמר השני, העגלגל, שעיניו שלוות מעיני חברו ואפורות.
“כבר שבוע עבר,” אמר הראשון.
“תמיד הוא יוצא לשבוע,” אמר העגלגל. הוא היה ותיק במקום ולדבריו היה תוקף.
“ואם יבוא, יביא משהו, אתם חושבים?” אמר השלישי, שפניו פני עכבּרון זעירות וגופו זעיר, אף שקולו בוגר וספקן.
“תמיד מביא,” אמר העגלגל.
"מנַין יש לו כל־כך הרבה? שאל הראשון. היו לו גבות סבוכות ושחורות, שדומות לגבות מודבקות של שחקנים.
“יש לו. הוא חשוב מאוד. מיליונים יש לו בכיס.”
“מילא,” אמר העכברון.
“רבקה ביילה!” אמר העגלגל. “לא ראית איך באות ארבעים־חמישים מכוניות גדולות. ורק הוא מצווה עליהן.”
זה היה מספר חזק. ראו גם ראו. נשתתקו והוסיפו להביט בכביש.
בדרך־המלך נמשכה שיירה – משאיות גדולות, כבדות, מחופות אברזין כהה, נעו זו אחר זו, זחלו ונעלמו מעבר לגבעה. היכן סוף לשיירות אלה? מנַיִן יצאו ולאן הן נוסעות? הילדים יושבים בשער ופעמים הם מונים את המכוניות. שיירה אחת – מאתיים מכוניות היו בה ופניה מערבה. למחרת באה שיירה אחרת, מאתיים מכוניות בה ופניה מזרחה. ועדיין הן מוסיפות ובאות. אלפים. אלפים.
מכונית אחת ניתקה עצמה מן השיירה ונעה בכביש המוליך אל המחנה. השלושה ניתרו ממקומם: זהו!
לא, זה לא הוא, אלה האמריקנים, ראשי המחנה. גם הם יהודים, מספרים. טפו! אפילו הם מחלקים ממתקים, ואפילו הם מסיעים את הילדים במכוניותיהם אל הנהר ואל העיר, הללו אינם יהודים – לשון זו שהם מגלגלים בפיהם כאִטריות חמוֹת ופנים לבנות ומפוטמות אלה שלהם!
הנהג – כובע־עבודה ירוק ששוליו הפוכים כלפי מעלה, מעין כובע־מלחים, רכוב לו על שיפולי מצחו, ולסתו מתנועעת – קרץ להם בעינו. השיבו בפנים חתומים, עוינים: לא לך חיכינו!
ישבו והביטו בכביש והמתינו.
אמר אֶרך הצוואר, שגבותיו מלאות את פניו: “ישמח בזה, אתם חושבים?”
אמר העכברון: “אלא מה! איזה חייל אינו שמח בבקבוק?”
אמר ארך־הצוואר: “אצלנו היו סובאים ספירט, שמשכו מן הרופא. כחתולים היו משוטטים בלילות.”
אמר העכברון: “בשביל בקבוק היו ממיתים זה את זה.”
העגלגל שתק. למען האמת, אינו ותיק כל־כך במחנה – ותיק מהם בחודש. ואת אמנון לא ראה שיכור מעולם. אבל השׂכל מחייב שהוא שותה, כמו כולם.
אמר העכברון: “שַווּ בנפשכם: הוא חושב שאנחנו מבקשים שוקולדה והנה אנחנו שולפים את הבקבוק ואומרים: מצוץ, חבר! עד שתעלה על גדותיך!”
ישבו והמתינו, נרגשים וחשובים.
כבר עמדו צהריים והארץ הירוקה מלוהטת והם מיוגעים מן ההמתנה, כשנראתה המכונית הקטנה, מכוניתו שלו.
“הוא הוא!” צעק העגלגל ועמד בדרך. השניים נשתהו, מרוחקים מעט, מאחריו.
“שלום חברה! קפצו ועלו!” דחק בבת־אחת על הבּלם וקרא מתוך התא. הוא היה מקורזל־שיער ופניו מאובקים וקמוטים. אף־על־פי־כן חייך אליהם בטורי השינים הלבנות, הקטנות, כמו תמיד היה לבוש אפודת־עור חומה וצווארון בגד־הקרב שלו זקוף.
העגלגל קפץ ועלה על הכנף. “חיכינו לך אמנון,” אמר.
“האמת? קפצו עלו, חבל על הזמן.” היידיש שבפיו יותר משהעלתה גיחוך, מעוררת היתה כבוד. הנה – בחור כזה ומדבר יידיש כאילו אחד משלהם.
“במתכוון חיכינו. רצינו לפגוש אותך לפני שתיכנס.”
“כך – ומה העניין?” ועדיין היו ידיו על גלגל־ההגה והמנוע מהמֶה.
“לא רצינו, ככה, בפנים…” אמר העגלגל והיסס רגע. “הבאנו לך בקבוק רוּם.” תחב ידו אל תוך מכנסיו ושלה מתוכם בקבוק מוארך, כתום ומיהר להכניסו אל תוך התא, בעד האשנב.
אמנון הביט בהם, בשלושת הנערים הנרגשים. פניו הרצינו. הוא כיבה את המנוע, התעסק בדוושות ובמנופים ולבסוף אמר:
“מנַין השגתם את הבקבוק?”
העכברון קפץ גם הוא ממקומו ועמד על הכנף: “השגנו, אִרגַנוּ, כמו שאומרים. זה רוּם אמיתי, אמריקני.”
“זה מהאמריקנים שלנו?” שאל אמנון.
“הללו ‘יולדים’! את בני־מעיהם תעקור מתוכם בלא שירגישו. נוּ, הרחב פיך.”
“אבל אני אינני שותה רוּם.”
“איך זה – לא שותה?” תמה העכברון. הוא נדחק אל האשנב וחייך בערמומיות. “גם לא אתנו? אנחנו במיוחד בשבילך הבאנו.”
“רום זה יקר־המציאות הוא היום.”
“מצוץ, חבר!” עודדוֹ העכברון. “אַל תפחד, לא בכספנו קנינו.”
“נשתה לחיים,” אמר העגלגל. “שתצליח תמיד. וגם אנחנו.”
“טוב, תודה,” אמר אמנון. “אקח את הבקבוק אתי.”
“ומה, ואתנו – לא?” נדהם העכברון. ושוב הביט בהם אמנון בשתיקה וידיו נחו עדיין על גלגל־ההגה. ולפתע התניע את המכונית, רמז להם שיירדו, הסיעה אל שולי הדרך ועצר. קפץ מן המכונית והבקבוק בידו ופנה עמהם אל צרור האילנות שמחוּץ לגדר.
אמנון חלץ את הפקק, ניגב באצבע את שפתי־הבקבוק ולגם ראשון. אחריו לגמו, על־פי סדר, העגלגל, העכברון ואֶרך הצוואר.
“זהו. את השאר אשמור,” אמר אמנון ונטל את הבקבוק.
“חלש מאוד,” ביטל העכברון.,אני לבדי סופג חצי כזה, בהעלם אחד."
“ואצלכם, בקיבוץ, לא שותים? גם לא ווֹדקה.” שאל ארך־הצוואר. מושך היה קי־בוץ מלעילית, כמי שמשתמש בשמות קדושים, רחוקים מן השׂכל.
“לא, לא שותים,” אמר אמנון.
“ומה אתם שותים?” שאל העכברון.
“מיץ,” צחק אמנון, “מיץ של תפוחי־זהב. אצלנו יש פרדסים גדולים ואנחנו סוחטים את המיץ ושותים.”
“מעשייה נאה,” נהנה העגלגל.
“לסבן אותנו הוא מבקש,” אמר העכברון, דרוּך נגד ערמומיותו של אמנון.
“ספר לנו עכשיו על הקיבוץ שלך,” ביקש ארך־הצוואר. הם היו שרועים שלושתם בצל האילנות, וריח המחטים הרקובים נתערב בחוּמה של השמש ובירקותו של הדשא.
“לספר לכם?” אמר אמנון. הוא שכב פרקדן, ראשו נסמך לגזע־אילן וכובעו שמוט על מצחו, ברכיו מוגבהות והחמה מפזזת בתוך הבקבוק שבחיקו.
“כן, סַפר,” הפציר העכברון. השלושה נדחקו אליו, מבקשים לגעת בגוּפוֹ. חייך וסיפר לאִטו אל תוך השלווה הירוקה שבשער־המחנה. והשלושה שכבו והאזינו בשתיקה.
“ואמוֹר,” פרץ העכברון אל תוך דבריו, “ומתי אנו קמים ומפליגים אתך?”
“בקרוב, בקרוב.”
“בטרנספורט הבא?” חקר העגלגל.
“סוד,” אמר אמנון והתקין עצמו לקימה.
“אך זאת,” אמר העכברון, “וברומא, ברומא נהיה? מקום יפה הוא, אומרים. אצל האפיפיור.”
“סוד,” חתם אמנוֹן. “נעלה למכונית וניסע, חברים. עבודה רבה ממתינה לי במחנה.”
“ואני,” אחז ארך־הצוואר בזרועו, “ואני אסע אתך?”
“אתה,” אמר אמנון והשהה מבטו, “לך יש הורים כאן. יסכימו – תסע.”
“ותדבר אתם?”
“אדבר. נו, זזנו. ובואו אלי אחר־הצהריים, שלושתכם, היום תחלקו אתם את הממתקים. הבאתי אתי.”
“לספר לילדים?”
“ודאי. בשמונה. ובדרך חשבתי על סיפור חדש, סיפור יפה.”
חזרו בשתיקה אל הכביש ואל המכונית, והעכברון לא יכול עוד למשול בסקרנותו ושאל:
“ויידיש, יידיש מנַין לך?”
“מן הבית. כשעליתי גדול הייתי מכם. בן חמש־עשרה.”
“באמת?”
באמת."
כילה של אברזין ממוּרטט ומלוֹהט הסתירה מעיני היושבים באופל המשאית כל שיכולים היו לראות מן הארץ, ונופיה המשתנים נגלו להם רק מאחור. מראות שזה אך הגיחו, פעם ראשונה, מתוך הלא־נודע, כבר מרחיקים ומיטשטשים, ומי יודע מה צפוי עכשיו. כאילו איזו יד נעלמה היתה מעבירה בחטיפה גלויות־דואר לפני עיניהם, הופיע הים ונעלם, רחקו הפרדסים, נתמעטו סימני־יישוב, הופיעו גבעות מוכות־שרב או אכולות־שריפה. ועכשיו, משפת הדרך, מן ההרים שסלעיהם חשופים ולבנים כעצמות, מגיחות קוביות בתים נטולות־גוון, סלע על סלע, לא חצר ולא שדה, לא בהמה. אבק על אבק. חום בתוך חום. יותר משהם מבשרים יישוב קרב, הריהם דגשים בשממה המסמאת את העין, מתחת לשמי־הקָלָל הרובצים על ראשי ההרים.
המשאית, רצפתה וירכתיה ארגזים ומזוודות וצרורות מקושרים ברצועות וחבלים, ואנשים מעליהם. כיוון שאמרו להם, שלהרים הם נוסעים, התעטפו במעילים. טעם נוסף – מה שעל גופך, לא יישכח ולא יילקח. מטעם זה אינם פושטים מעיליהם אפילו עכשיו, חרף חום־הצהריים, נושמים את אוויר יולי, המעורב בעשן שפולט הרכב המטפס לאטו עם עיקולי הדרך הלא־נפסקת הזאת. יושבים בשתיקה, מעולפים, עיניים כבויות תלויות בהרים המתחלפים, בריקנות המיתוֹספת, בשלדי המשאיות השרופות. עינים הרגילות להתבונן ולחכות. עינים שלא על־נקלה תצית בהן שמחה, יקדיר אותן הצער. למה להיחפז ולנחש מה שיתגלה ממילא. ונאמר, שנקדים ונגלה טיבה של מציאה זו המזומנת לנו, מה יצמח לנו מזה? הכול יתברר לנו, אם נאבה ואם נמאן.
רק הילדים לבדם, רק הם לא נחו ולא שקטו. מתרוצצים היו רצוא ושוֹב על פני המֶרכּב הגדול, מדלגים ומטפסים וזוחלים על גל המזרנים שמאחור, על הצרוֹרוֹת ועל התיבות, מרחיבים את הסדקים שנִבעו באברזין, מתחרים זה בזה – מי יראה ראשון את העיר שלעֶברה הם מתגלגלים מאז עלות השחר. הפעוֹטוֹת הסתפקו במלחמה זעירה על סדק משובח במרומי הדופן הקדמית, באגפיו של תא־הנהג. לא כן הגדולים – אלה היו נתלים על הדופן האחורית, נאחזים בכפותיהם בצינור המקושת, שעליו מתוחה חופת־האברזין, שולחים ראשם אל מחוץ למכונית, שואפים להקיף את הנוף כולו. האבות לא נעו ולא זעו, פנים שהאפילו עוד יותר מאז הבוקר, והזיעה והאבק דבקו בכל מה שאינו זיפי זקן, מסיכות של יגיעה רבת־ימים. האמהות, רק הן היו מתנערות מפחד, נוהמות בחימה, גורפות את ילדיהן פנימה. יושבים אלה דקה־שתיים, כנועים למראית־עין, מבליעים צחקוקים, ושבים לתעלוליהם. רוחם שלהם קצרה, ואילו המשאית – כבהמה זקנה היא מתנהלת, כאילו על גחונה, לא על גלגלים. וכל אחד מהם כבר רוצה, להוט, מוכרח לראות ראשון את העיר – ומי יקדים את חברו.
“נראית כבר!” שאג מנשה. לא אחד הילדים הוא, כי אם נער. אבריו ארוכים ורזים, ראשו מעֵבר לכּילה, מצד ההר הנוגע ממש בכביש.
“נראית כבר. זו עיר! עיר!”
הפעם עורר את כולם. פני האנשים שבו לחיים, עיניים היו מהבהבות, ראשים משתרבּבים. יישוב בא לקראתם מעבר לאברזין. הבתים הפזורים, הצומחים מתוך הסלע, מתלקטים לקבוצות. סיעה שלמה גולשת מצלע של גבעה שטוחה. חורש קלוש. ושוב קוֹרחָה. ופתאום, בבת־אחת, מתרבים הבתים, מתפשטים, ותחומי השממה מצטמצמים. אלא שעדיין העיר והשממה מתגלות לסירוגין, מעורבות זו בזו.
רגע עברה את האנשים רגשה, והיו חילופי דברים, ומשנהו חזרו ונתכנסו איש לתוך שתיקתו. עינים מלומדות־אכזבה סקרו בחשד את בנייני־האבן הנמוכים, השרובים, דהוּני־הגגות, שפתחיהם לועי מסגריות ופחחיות, וחנויות־סדקית, ורק סימן של מדרכה בינם לבין הכביש. אי־שם לכדה העין בניין גבוה, שאבניו פורחת בהן איזו אדמומית, אלא שדווקא התנשאותו מתוך ריקנות מסולעת או מבין בתים נמוכים הכניסה חשד בלבם. עיר או לא עיר. אנחנו – נחכה ונראה. שעת־צהריים מרושלת, מנומנמת, יגעה, רחובות ריקים שעדיין חרוצים בהם אותות המלחמה שנעצרה, ומי יודע אם נסתיימה. ובכל זאת – עיר. כך מכריז קלינגר.
“אילו את פי שאלתם – לא עיר, אלא בית־קברות שנרדמו בו המתים.”
קולה של גיטל היה מנסר והולך, כשופין גדול המשייף בעץ, מוחק את כל שאר הקולות. בפני שאר הנוסעים נסדק חיוך יבש. יפה אמרה, חייכו הסדקים. וחדלו. נחכה ונראה.
רק הילדים, רק הם רגשו. היו מזנקים ממקומם עם כל בית שנתגלה בהתרחקו מן המשאית. הבתים נתרבו וכיסו תחתיהם את כל החלקות המסולעות, וכבר היו ניצבים שתי שורות צפופות לאורכו של רחוב ממש, בתי־מסחר, אוטובוסים, אנשים רבים הנחפזים לכאן ולשם. לא כל־כך נורא, אמרו בלבם, לא כל־כך נורא. במחנה שליד חיפה אמרו להם: כל משפחה תקבל דירה בבית־אבן. מי שהוכיח, שהוא בעל־מלאכה, או נמצא זכאי לפתוח חנות, יקבל מן האפוטרופוס גם חנות. בידי הממונה הנלווה אליהם ניירות – הכל סוּדר מראש.
קלינגר פנה אל גיטל, וכמעט התגרה בה ואמר: אהה – ועם מי היה הדין? אלא שהזהירות חסמה את פיו. תחילה יאחז ביד. ואו־אז דבר נדבר. הוא – כבר רוחו טובה עליו. הו, כמה נתמאסו עליו הנדודים. הוא – בית הוא רוצה. ועבודה. מרוב ישיבה במחנות, ממש הרקיבו עצמותיו… תל־אביב! רק תל־אביב רוצים שם הכול! והוא, מי לו שם ומה לו שם? לא אב ולא אח, לא קרוב ולא גואל, לא שם ולא בשום עיר אחרת – כל מקום שיושבים בו בני־אדם, משתחקות נעליהם והם זקוקים לסנדלר, טוב בעיניו. וכאן – עיר גדולה לאלוהים מתגלה לעיניהם. אותם שנונים עמדו בשער־המחנה ולגלגו עליהם: לאמבט־של־צוננים מוליכים אתכם! סיביר – היתה לנו משלנו!… עוד יבואו לכאן אותם חכמנים־עקמנים ויתחננו לדירה, ודירות כבר לא יהיו כאן. שוב נתאווה תאווה לקנטר את גיטל, ושוב שתק, כמוהו כשאר הנוסעים, ספקנים ומורגלים בבשורות רעות כולם, אנשים שרק המקרה ליקטם מכל קצות מחנה־העולים דווקא למשאית זו.
האֵטה המשאית ועמדה. מעבר לאברזין נשמע קולה המוכּר של דלת־ברזל – הנהג יצא מתאו. עדיין במרכז העיר הם עומדים. מנסים להקיש על הצפוי להם כאן – הן כבר יש להם, כביכול, בעלוּת על העיר. הדלת נחבטה אחת, אך איש לא קרב אל הדופן האחורית. שוב שמעו הולם ברזלי, והנהג התגלה מעבר לאברזין, רגליו על המדרכה.
“נו, וואס מאכסטי?” אמר ביידיש נלעגת. עד מפתח חולצתו הגיעה כרסו השעירה, אף שמותחת היתה כלפי מטה את חגורת מכנסיו. את עיניו כיסו משקפי־שמש ירוקים, אמריקניים, אבל על חציין התחתון של פניו משוך היה לגלוג, כיידיש הגויית שבפיו.
“כבר הגענו?” שאל קלינגר.
“הגענו – לאן?” החזיר הנהג בניגון זלזלני.
“לבתים שלנו. זה – המקום?”
“זה… זה… חה־חה!” פרכסה כרסו של הנהג, ואת היבושת הדביקה שנצברה בחכּו אסף בקול־חרחור על קצה־לשונו וּרקקה על הכביש. “אחרת לא תסכימו לרדת, אה?!.. דווקא כאן!.. הוי, העולים האלה, העולים, העולים… לא מספיק שכבשנו אנחנו, בשבילכם, את העיר?.. לא מספיק?.. אין דבר, עכשיו גם אתם תעשו משהו. בשביל המולדת. תגורו קצת שם… אצל הערבים…”
הנהג, כיוון שאמר מה שאמר, צבת חוטמו בין אגודל לאצבע, גרפו אל הכביש בקול־תרועה, ופנה והלך אל קיוסק דחוק בין שני בניינים להשיב נפשו בצוננים. האנשים ישבו קודרים והמתינו לממונה שיחכּימם, אך הלה – אפילו את פניו לא הראה. כבר שלשל למנשה רגל אחת וביקש לקפוץ מעל המשאית ולחפשו.
“מה אתה מנתר באוויר, כדג משוגע?” שילחה גיטל בו את כל חמתה. “מכנסיך בוערים תחתיך? כדי שתהיה השמחה שלמה, חסרים אנחנו רק ראש מפוצח!”
כיוון שידע מנשה מה העכיר את רוחה, החזיר את רגלו פנימה והתיישב דומם על אחד הצרורות.
“נוסעים!” שמעו לפתע את קולו של הממונה, המכוּון אל הנהג.
“נוסעים!” חזר אחריו אחד הילדים, ואחריו שני, ואחריו כולם.
כקפיץ רב־כוח נדרכה הציפייה, מצמצמת לתוכה ומעצמת את מרירת־הספק ואת מתק־התקווה, את שברונן של השנים הפזורות על אלף דרכים, ואת חלום־הבית המכוסה חורבות. מן הגברים הקודרים והדהוּנים עלתה הציפייה, מן הנשים הבלויות בלא־עת, מן התינוקת הנחה בחיקה של גיטל, מעוטפת שׂמיכת־צבא ירוקה שכתוב עליה “יוּ.אֶס”, ממנשה ארך־הגפיים, מבגדי הארצות הקרות, בגדים שמשכו מפה ומשם, מן הארגזים ומן הצרורות, שנחרצו בהם טַלטֵלות כל הדרכים. מאובקת, צהובה, יבשה, עלתה הציפייה.
בבת־אחת נעקרה ממקומה המשאית והתחילה מתגלגלת על־פני העיר, המשנה חזותה מרחוב לרחוב. מבעד לפתח האחורי התחילו רואים עכשיו בתים שנהרסו כליל, בניין גדול שנחצה לשניים, תלי־אבנים ומְרישי־ברזל, חורים שהיו פעם דלתות וחלונות, חומת־בטון בסופה של סמטה. עיני האנשים כבו. שוב המראות הזכורים. שוב המראות המרַדפים. שוב מגרשים שוממים, וסלעים בוהקים פזורים בהם כעצמות חיות־ענק. זיתים עתיקים. ושוב הריסות. על גדרות זרוקות קוצנרטינות של תיל משתלשלות אל הדרך. שקי־חול בחלונות…
ולפתע – אורנים משני צִדי הדרך, סוכה מצילה, מדיפה ריחות רחוקים. אילנות בתוך חצרות ישנות, ומאחריהם מציצים בתים בני קומה אחת ושתיים, בתים שגגותיהם רעפים בצבעי החלודה והאפר. ריחם החריף של מחטי־האורן עורר לחיים את האנשים היושבים מאז עלות־השחר במשאית. זרים זה לזה היו, ארבע משפחות שלוּקטו מקצות המחנה ונשלחו לעיר זו, שעוד המלחמה מעשנת בגבולה, ודברים שהחליפו ביניהם בדרך הארוכה מעטים היו. עכשיו העלה בכולם ריח האורנים ומראה הבתים שבנו צליינים גרמנים כל מה שהיה רוחש חרש בלבם – תקוות, פחדים, זיכרונות, כל הנרמס והמחוּלל שהיה מסוּך כארס בתוך דמם.
הרחובות היו נטושים מאדם. אי־פה דללו האורנים ובתי־האבן ההדורים נגעו בשפת הדרך. אלה אחרים היו – גבוהים יותר, גזוזטרות, עמודים מגולפים, אריחי־חרסינה, מהם עשויים אבן לבנה, מהם אותה אבן ורודה. רחוב ריק ומרוקן. חנויות גדולות, מהן תריסיהן מוּגפים, ומהן פתחיהן פרוצים. כאן, בסמוך, מעשנת המלחמה.
לפתע הימינה המכונית הכבדה ונכנסה לתוך סמטה צרה ומתעקלת, השׂמאילה, האֵטה הילוכה ועמדה. מן הצד צפו בהם, כילדי־הפקר, כמה בתים נמוכים, חצרות עזובות, מוקפות גדרות־אבנים. מעבר מזה נמשך מגרש גדול, קוצים וסלעים. מעבר מזה, קצת הלאה, שוב בתים ואילנות.
“קלינגר! משפחת קלינגר!” הכריז הקול מאחרי כילת־האברזין.
ובכן, זהו.
מאחרי המשאית הופיע הממונה, ממתין בפנים מחייכות. קלינגר העיף מבט בגיטל, ואילו זו צִמצמה עיניה, שני צְהָרים יוקדים בעמקי פניה הגדולות, זקורות החוטם העב וסבוכות הגבה השחורה. רק אנחנו?.. לאן זה מורידים אותנו כאן, לבדנו?.. מין כובד של דממה. כעיר מתים. מן פחד מפני פח שהוּטמן.
“קלינגר, קלינגר!” זירזם המומחה בקוצר־רוח, ובממחטה הקמוצה בין אצבעותיו טפח על צווארו.
“והאחרים?” שאלה גיטל.
“לא נשאיר אותם במשאית. נערו עצמכם, רבותי! אין לנו פנאי.”
“אל־נא בחופזך, דודי יקירי,” התעקשה גיטל. “מדוע זה דווקא אנחנו?”
“גברת!” עכשיו מנגב היה בשצף את פניו ועורפו הנצלים בשמש הצהריים. כל־כולו כזמורה יבשה ומעוקלה: גוּלגולתו, עד קצה חוטמו ורגליו, מחגורתו ומטה – קשתות מקומרות; מסנטרו עד שיפולי בטנו – קשת מקוערת. על אברים יבשים אלה תלויים חולצת־חאקי כשק ריק ומכנסי־חאקי כצינורות קמוטים. “כולם יירדו כאן. יש תכנית, גברת.”
“הרי זה מקום עזוב,” לא מָשה ממקומה. “מה תעשו בנו כאן?”
“נו, מה הדבר?..” אדון קלינגר, מה הפחד… אוי, החום, החום!.. בית משובח עלה בגורלכם. אה, אילו דאג כך מישהו לנו, בימים ההם… חבל על כל רגע, גברת… אדרבה, רדי וראי בעיניך. הרי מזל – "
“מוחלת אני לך על מזל זה ועל כל שאר המזלות שכבר נתמזלו ועוד עתידים להתמזל לי… נוח, אני לא זזה עד שלא תראה בעיניך מה המציאה הזו שהם בהולים כל־כך לזכּותנו בה.”
“גיטל, עכשיו?! למחנה לא נשוב בין כך ובין כך.”
“עשר שנים לא היה לי בית – אתאפק עוד שעה אחת. חתול בשק איני קונה.”
“אה, בריות משונות!” הִמהם הממונה כלפי כפתורי חולצתו. “נו, טוב, בואי ותראי. לא לְגַנֵב אותך רוצים כאן.”
“חלילה וחס,” אמרה גיטל. “כאילו איני מכירה את יהודי שלי: שני אחוזים נופת־צופים ותשעים ושמונה־ שומן של חזיר…”
מכאן לכאן פתח הנהג את הדופן האחורית, ומנשה כבר קפץ וירד ואחריו גלגל עצמו גם קלינגר וחיה’לה עמו. נתנה גיטל בידיו את ציפי ואחר רגליה העבות שמטה עצמה לארץ
הממונה הלך בראש, צרור הניירות הממועכים בידיו, ופיו אינו פוסק מלמלמל: “אנשים משונים, אנשים משונים…” בצדו הלך מנשה, בהול לראות את ביתם העתיד, המתרומם לו מעל ליסוד גבוה, ובחזיתו מדרגות רחבות המעלות אל מרפסת רחבת־ידיים. הנה זה בא! הנה זה בא! עיניו בלעו את החצר הצרה, שניכר בה עדיין זכר כמוש של ערוגות פרחים, מוקפות זִגזגי מרצפות נעוצות במאונך לתוך הקרקע, וכן ברוש אחד גבוה בצד זה של הפִּשפַּש וברוש צעיר, שבור באמצעו מעבר מזה, ועוד תות אחד ענֵף סמוך לגדר ומטפס המצמיח כמין פרחי־נייר אדומים נאחז בקיר כעומד לקרוס כל רגע. הה, כמה היו אבא ואמא חוככים בדעתם! כמה דין ודברים היו ביניהם עד שהחליטו לעלות!… מה שהיה היה. עכשיו יתקינו את הבית, שאפילו בחלומם לא ביקשו כמותו, יחיו את הגינה ויתחילו לראות חיים. אני, אני עצמי אעשה זאת… שמחה גדולה הציפה את מנשה, ועם זאת מלוּוה היתה, משעה שנכנסו לארץ־ההרים, רגש משונה. כמה סיפרו לו החיילים במחנה־העקורים שבגרמניה על ארץ־ישראל, ולא כך ראה אותה – קודם הרים קירחים ועכשיו רחוב שבו עומדים ריקים בתים ישנים וטובים. ריח אחר היה לאותם כפרים שהיו החיילים מספרים בהם, אותם קיבוצים ומושבים, אותם שדות ופרדסים, אותם אנשים צעירים, אמיצי־לב ועליזים – –
משהו אחריהם פסע קלינגר, מחזיק בידו את חיה’לה, שכבר תשו כוחותיה מן הנסיעה הארוכה, מבולבלת ורעבה. קלינגר עצמו, אף שנתפס גם הוא לריגוּש, לא הניח לו לזה שיסמא אותו. בעיניו השלֵוות, המנוסות, סקר את הגדר שנשמטו אבניה ונפרצה בה פרצה גדולה, את הפשפש שנעקר על ציריו והיה מוטל בצד הדרך, את המטפס שהתפרע ונתפשט על המרפסת כצמה סתורה זו, ואת המרפסת עצמה שמוקפת מעקה־אבן גבוה ונאה. עדיין הכל רחוק וזר, ואין כל שייכוּת בינו לבין הבית, ועם זאת מתגבר בו רגש חדש. צובטני. שוב אין זה בית בין בתים. הוא – הוא. זה שעתיד להיות ביתך. שלך. הליכה זו גופה כבר היא שונה מכל ההליכות.
אחרונה הלכה גיטל ושוב ציפי בזרועותיה. היא רואה את הבתים השוממים, את המגרש הגדול, המעולף קוצים אפורים, את הבית שלפניהם, שדלתו פרוצה וחלונותיו מנופצים, ולבה כבד עליה. לאן שוב אנו באים? ואין די לנו ביערות ובמלחמות ובמחנות – עשר שנים! – וכבר בני ארבעים וכמה אנחנו, ששוב אנחנו מתחילים מאל"ף? ומי לידנו יתקע, כי אכן לנו יהיה הבית? תוך כדי הליכה קלטה אוזנה מה שסיפר הנהג ליושבים במכונית – מה טיב השכונה, כיצד ומתי נכבשה, והיכן, כאן סמוך, יושב הערבי… ולוואי ולא יתגלה, כי מישהו זר וחסר־לב מפקיר אותם כאן לצרה חדשה!…
אך תוך כדי כך כבר עלו במדרגות ונכנסו אל הבית, ואותו ממונה שטוף זיעה אינו פוסק מלדבר, עיניו תרות אחרי גיטל ולעומתה מכוּונים כל דבריו:
“מזל, גברת, מזל… וכי יודעים אתם מי היה גר בבית זה? איזו בניה, איזו אבן… כל מזלך הוא, שראשונים אתם. על־כך אתם זוכים בבתים המשובחים. אתה בעל־מלאכה, ואנחנו, אנחנו זקוקים לבעלי־מלאכה, אנשי־עבודה. עוד תראו את הסנדלריה… אה, אולם חתונות!.. זהו, אנחנו זקוקים, כלומר… מפואר… מי בונה חדרים כאלה!.. אוּלמות, אפשר לומר… אי, גברת קלינגר, ואַת סבורה היית שלארץ־גזירה… הלוואי וזכיתי אני, ששבע־עשרה שנה אני בארץ… נו, מילא… ואשר לחדר השלישי, זה הנעול… לשם ייכנס בימים הקרובים דייר אחר, כמו שמפורש כאן בחוזה… הריני מאחל…”
“מה פירוש?” קטעה גיטל את דבריו. “אתם אמרתם בית, וכאן אתה מכנס לי ציפורים.”
הממונה נתחייך וחוטמו החד והמקומר גחן אל סנטרו:
“אה, גברת קלינגר, עם גדול אנחנו והארץ קטנה… ואנחנו – הרי רוצים אנחנו שיעלו, שיעלו… שני חדרים, גברת, כאלה, והול כזה… רק לכם… עוד רבה המלאכה לפני…”ועד שירדו לסוף העניין כבר נערמו כל מיטלטליהם בצד הגדר, והמכונית נסעה ונתעלמה מן העין. סוף פסוק. מכאן ואילך עומדים הם לבדם אל מול פני גורלם ואין להם אלא להתחיל במלאכה.
חיה’לה הוסיפה לתבוע את שלה, והכול נצטרפו לדעתה – תחילה יש לאכול משהו. בעניין זה לא היתה מעולם מחלוקת בבית קלינגר: האכילה היא יסוד־עולם. ניקו פינה בחדר הקטן והציבו בה אחת מן המיטות ולפניה העמידו תיבה ריקה שהתגוללה בבית ועשו סעודה ראשונה בבית החדש. בררנים לא היו. בתרמילי־בד הביאה גיטל כריכים עבים של לחם שחור במרגרינה ומלפפונים פרוסים ונתחים של דג מלוח, ובקבוק גדול של תה קר. אכלו בחטיפה ותוך כך קבעו את סדר העשיות. מנשה – רוחו קצרה עליו והוא מתרוצץ מחדר לחדר, שתי הפרוסות העבות בין אצבעותיו, מרחרח ובודק ואץ להכריז על כל תגלית חדשה. הדלת החיצונית שבורה, ואין מפתח למנעולה. רוב החלונות אין בהם שמשות. כל מַפסקי החשמל נעקרו והכבלים נתלשו מנקודות־החיבור שבתִקרות. והזוּהמה, הפיח…
היום יעשו את הדברים שאינם סובלים דיחוי, וּבימים הבאים ישלימו. ראשית חוכמה יתקין קלינגר את הדלת החיצונית וינסה לקבוע מנעול. ואילו גיטל תיגש לניקוי הבית. מנשה יצא מיד לשוטט בבתים הסמוכים, שכולם עדיין נטושים היו. לא עברה שעה מועטת והוא חזר ועמו שלל רב: כאן מצא מטאטא שאינו חדש, אך עודו ראוי לשימוש; וכאן מצא מין שולחן־מטבח קטן, שפלוני עשׂאוֹ בידיו משִברי־לוחות ועדיין כשר הוא לשימוש; ממקום שלישי עקר מושב לבית־שימוש, ובמקום רביעי מצא את היקר מכול – מנעול ומפתח התואם את חורו. מן הארגז, שבו אצורים כלי־הסנדלרות שלו, נטל קלינגר פטיש צבת ואִזמל ושאר כלים שהוא עשוי להצטרך להם במלאכת־הבית, ויצא לברג את המנעול מתושבתו. נעשתה מלאכה זו – נקבע המנעול החדש בדלת ולאחר כמה שימושים באִזמל והתאמה מחודשת של הפרקים נמצאה הדלת נעולה. אלא שעדיין היתה בדלת אותה פרצה גדולה, שפרצו בה לוחמים, או בוזזים. מצא כמה לוחות מעוּפּרים ומשחירים, רחצוּם וקרצפוּם וסתמו בהם את הפִּרצה בשתי שכבות, מבית ומבחוץ, וכבר יש תחום מסוים בין הבית לבין החוץ.
קלינגר ובנו היו צוות שופע מרץ והתלהבות. כל עצמם משוקעים בעשייה. לא הרבו דיבורים והרהורים וחיש־מהרה היו קובעים במסמרות את השינוי העצום המתחולל בחייהם. פליאה היא שאדם כקלינגר עוסק בסנדלרות… אם אין גובהוֹ ניכר ביותר, הרי זה מחמת רוחבוֹ. כל שלושת ממדיו יש בהם במה להשתבח. בנו – בצדו – דומה לשבר של כלונס. כבר בשעה שפרקו את חפציהם מן המכונית פשט את מעילו השחור ואת מקטורן־השבת ונשאר עומד במכנסיו, מכנסי אריג אפור, עשוי חוטים גסים, ובכוּתנתו, כתונת־פסים אפורים. מטבע ברייתם שואפים מכנסיו להקיף את כרסו אלא שהם מחליקים ויורדים. חגורה לא תועיל כאן והריהם תלויים בחסדן של כתפיות. כיון שלא רפה החום והעבודה שִלהבה אותו, חפת את שרווּלי כותנתו וגילה אמות־ידיו הלבנות, אמות מעובּות, כאַלות של עץ מגולף. הזיעה שוטפתו אך אין הוא חש לא בה ולא בעייפות. פניו הלבנות והתפוחות – חרף ארבעים וארבע שנותיו – מבע של תינוק נשתמר בהן. שְעִיעוֹת ומתנצנצות הן, כאילו רוככו בשמן, חוטמו קצר ומעובּה, כמין כופתה. עיניו מזדקרות מעט מחוריהן, מפתיעות בתכוּלתן הרחוץ. אומרות היו תהייה וסקרנות מתמדת.
קלינגר מביא לידי הרהורים, אלא שהוא עצמו אינו שבוי להם. מטבע ברייתו איש־מעשה הוא, ואינו חש בשום דבר מן הדברים שאכן קיים הוא, שממש הוא, עד שלא עשה בו מעשה. קבע מנעול בדלת – הביט סביבו ושאל: מה הלאה? הרצון לתחום את הבית מן החוץ עולה על הכול. מהרהר היה בחלונות: אילו ניתן הדבר, היה קובע מיד זגוגיות. עמד ונטל מידות של כל החלונות, רשמן לפניו ויצא לשכונה. שוב ראה אותו רחוב ריק ואדם אחד, מתעסק ליד חנותו. גיחך האיש ואמר: “דווקא זגג אתה מבקש? דברים חשובים מזה אנו חסרים. אנשים אין כאן.” ותיכף לכך גילה זה את אוזניו, כי בימים הקרובים ממש פותח הוא כאן חנות־מכולת, ועוד סיפר כי לא מן העולים הוא אלא מן הוותיקים, וכי שכונה זו נכבדה מאוד היתה בשעתה, ומן־הסתם תשוב במהרה לגדולתה, אף שעודנה בחזקת סכנה. קלינגר, אף־על־פי שזגוגיות לא מצא, מכל־מקום שאב התעודדות ממציאותו של ותיק זה ומדבריו.
לפי שעה נתעסקה גיטל במלוא־כוחה בניקוי החדרים. עכשיו כבר היה מטאטא, אלא שדלי למים לא נמצא. מנשה שאינו נח רגע, מצא פח נפט שאינו חלוד ביותר, באִזמל ופטיש הסיר את המכסה, קיפל כלפי פנים את השפה המחודדת וריקע היטב, והרי דלי. במטאטא הסירה מן התקרה ומן הכתלים את הקוּרים ואת האבק, טאטאה היטב את הרצפה, במים וסבון ניקתה ומירקה את החלונות והדלתות, קִרצפה והדיחה את הרצפות וכבר היו החדר הגדול והחדר הקטן וההול רחב־הידיים כשרים למגורים. עוד קלינגר ומנשה נושאים את חפציהם מן החצר לתוך הבית, ביקשה גיטל למלא שוב את הפח מים ומצאה שיבש הברז, ולא נותרה בו אפילו טיפה אחת.
“מילא, חצי־צרה,” מיהר קלינגר להפיסהּ. “את עיקר העבודה עשית.”
“חצי־צרה נעשתה בשׂורה.” בבת־אחת נפלה שוב רוחה. כבר במחנה הזהירוה מפני עיר זו, שכל שני וחמישי פוסקים בה המים. עכשיו ישׂישׂו וישמחו! ובמה יעשו כוס תה, ובמה תרחץ את הילדות מזוּהמת היום הארוך הזה? “חיים נאים מזומנים לנו כאן!”
קלינגר שידל את אשתו שתלך ותמצא חנות־מכולת, ועד שתשוב כבר יגלו הוא ומנשה מקור־מים. מנשה לא המתין עד שתלך, אלא טיפס כקוף על הצינורות ואל הגג. אכן, מֵכַל־המים התרוקן לגמרי. בין אם לא נותרו בו מלכתחילה מים רבים ובין אם נהגה אמו בזבוז, יש להיחפז ולמצוא תקנה למצב, שלא יהיה לה פתחון־פה. עוד הוא עומד ותוהה מה יעשה, והנה ראה צינור שפיהו יורד לתוך המיכל, אך אין הוא מחובר אליו. הלך אחרי הצינור וראה שהוא צמוד אל הקיר, אך אינו מגיע עד לקרקע, אלא פונה, בזווית ישרה, אל החצר הסמוכה, בגובה גֶדר־האבנים. אם אינו טועה, מסתיים הוא שם במשאבה. משמע: בור־מים יש כאן.
קפץ מנשה וירד מן הגג, ועבר לחצר הסמוכה. אכן, בגובה חזהו ראה דלתית־ברזל הקבועה כאילו בקיר־סלע. פתח את הדלתית והציץ פנימה. באפלולית נצנץ משהו. שלשל פנימה פחית שמצא לרגליו ושאב שאיבה. אכן, מים. מים צוננים וזכים! הצינור מחובר היה אמנם למשאבה, אבל מן המנוף לא נותר אלא זיז־ברזל קצר. מצוא־תמצא, אמר מנשה ורץ להביא את הבשורה לאביו ולאמו. גיטל כבר היתה בדרכה החוצה, ושתי הילדות שכבו על אחת המיטות, חבוקות זו בזרועות זו, מנמנמות מעייפות.
את הזרוע לא מצאו, אבל נמצא להם כרע של כסא, שנעצו לתוכו את הזיז, ובתחבולות שונות ובתיִל וחוטי־משיכה צימדוּהוּ לגוף־המשאבה והפכוּהוּ למנוף. בנקל היה המנוף נע מימין לשמאל, בנקל מדי – מים לא נשאבו. בדקו שבע בדיקות – פי־הצינור משוקע במים, הברגים מחוזקים, המנוף פועל – ורק מים אינם עולים. עלה בדעת קלינגר שאם אך יחיש את תנועת המנוף יינק הצינור את המים, אך כבר היתה הזיעה קולחת מקצה־חוטמו ומסנטרו, וכבר חזרו הוא ומנשה והתחלפו – ואפילו טיפה אחת של מים לא עלתה. אמנם, יכולים הם פשוט לשלשל דלי לתוך הבור, אלא שבאוזניו כבר ניסר קולה של גיטל: כל היום אשא מים בפחים|?!.. עד עכשיו האמינו כי בשובה תמצא מים בברז, אך אף־על־פי שאיחרה לחזור, וכדרכה של הארץ הזאת היה החושך מכסה במהירות את החצר, העלו רק חרס. אמנם, הם לא אמרו נואש, אבל גם הבור עמד במִריוֹ.
גיטל עלתה במדרגות, וסלה בידה. כיוון שגוֹן־פניה כהה, ותוויהם בולטים, נדמה כאילו נטבע בהם רישומו של עוול נורא שעשה לבעליהם כל העולם, עוול שלא יימחה לעד. לא גרוגרת מצומקת היא גיטל, כמוה כבעלה – כולה חטיבות גדולות, בשרניות. כך רגליה העבות, המגוּידות, בגרבי הטריקו החומים; כך זרועותיה הבצקיות; כך פלגי־גופה – שני כדורים תפוחים: העליון נתון בסוֶודר אפור מוכלב בחוט אדום, וחזהּ הגדול מרעיד בתוכו, כשני חתולים קשורים בתוך שק; התחתון כבוש בתוך חצאית שחורה, צרה וקצרה מהיקף כרסה ואחוריה. אך אם היה גופה שופע סימנים נשיים עד כדי גוזמה, הנה פניה היה בהם יותר משמץ גבריוּת: אותה פלומת־שׂיער שמבצבּצת לה לאורך פּיאותיה ובסנטרה, הגבות הסבוכות, המתחברות בשורש־חוטמה. והחוטם עצמו! כך כל הימים. עכשיו, בעלותה במדרגות, היתה מיוגעת וכעוסה ביותר ופניה השחירו. הניחה את הסל על המרפסת וקראה לעבר קלינגר ומנשה: “עד מתי תתגרדו כנגד הבור הזה?”
“מיד, מיד יהיו מים,” אמר קלינגר.
“דגדגו, דגדגו! אולי תטיל המשאבה מימיה מרוב צחוק… אנשים מגודלים!..”
“דרוש מעט זמן… עד שמגלים. ואַת הקדמת לשוב,” הצטדק.
“ולוואי ויכולתי ללכת ולא לשוב… שלוש שעות אני מכתתת רגלי בבית־עלמין זה, ולדידו – הקדמתי!.. קבורה נאה עשו לנו, בית־אבן נתנו לנו – נעמוד שם ונמכור את צרותינו בקמעונות!..”
“וכי מה קרה?” שאל קלינגר, פרש מאצל המשאבה, עבר דרך הפִּרצה שבגדר וקרב אל המרפסת.
“אַת תלכי לחנות־המכולת, הוא אומר, ואני אתקן בינתיים את המשאבה… והיכן החנות הזו, יודע אתה? והיכן אנו יושבים, יודע אתה? הן נס הוא שלא החזירוני בתוך ארון־מתים! אני הולכת ומחפשת חנות־מכולת והנה פרצופיהם השחורים של הערבים לפני עיני, שלושה רחובות מכאן. יושבים וממתינים לשעה כשרה לשחיטה. בלי ברכה יטבחונו… נס הוא שנזדמן שם חייל אחד והזהירני…”
“והרי מצאת את החנות!” אמר קלינגר והצביע על סלהּ"
“בשכר נקיעת שתי רגליים ועקימת הגב. אנחנו כאן – והחנות בקאמצ’אטקה.”
“עוד שבוע־שבועיים. הן סיפרתי לך, יהודי אחד פותח כאן חנות־מכולת, מן הוותיקים…”
“החירש מעיד שהאילם אמר… החנות תיפּתח ותיסגר! עם מי יסחור – הבתים הריקים? עם היושבים מעבר לגבול?”
“עוד מעט תימלא השכונה. באים באלפים, ואף לכאן יבואו. אנחנו הראשונים…”
“ראשונים ואחרונים… מי שוטה וירוץ לכאן להפקיר את אחוריו לכדור? לכך צריכים היינו לבוא מקצה־ארץ?.. הנה, ראה, ההרים האלה סביב… כבר סחו לי אנשים. ככנים דבקו בהרים ולא יזוזו… ויום אחד יפשטו עלינו… הם ימלאו את השכונה!”
קלינגר שתק. הדמדומים קצרים בארץ זו ועוד מעט תרד החשיכה. הפך פניו וחזר אל הבור. כבר לא האמינו בהצלחתם ואף־על־פי־כן לא הרפו מן הזרוע, כמשוגעים־לדבר־אחד.
“צה־צה־צה… זה לא טוב ככה, לא טוב ככה,” שמעו לפתע קול מאחוריהם. נפנו לעֶברוֹ, מופתעים. באפרורית לא הבחינו בצורתו של האיש עד שעמד בסמוך להם. צנום היה ונמוך־קומה ובגדיו בגדי בנאי, לבנים. לחיים משוקעות וכהות מאוד. ראה שאינם סוברים את דבריו – חזר ואמרם יידיש. “יידיש שלנו,” הרהר קלינגר בשמחה.
“לא יוצאים מים, הה?” שאל האיש.
“לא,” הודה קלינגר.
“אתם כך, כל היום תזיעו וכל הלילה, ומים לא יצאו. כאן לא כוח צריך, זוזו רגע…” וכבר החל מתעסק במשאבה, מניע את הזרוע לכאן ולכאן, בתנועות קלות, עדינות, מָשָל מנגנון של שעון הוא.
“נו, זה לא פלא, לא פלא. יבש. זה הפאקונג התייבש. לשמן צריך, לשמן… בחור, רוץ־נא והבא שמן.” עד שהצליח מנשה להוציא מידי אמו את בקבוק־השמן, הספיק האיש לחקור את קלינגר ולשמוע את כל פרשת־חייו.
“רק היום באתם?.. נו, טוב, טוב… העיקר, לעבוד אתם רוצים, אני רואה. זה העיקר, כמו שאומרים… השאר כבר יבוא מעצמו… והנה השמן!.. מוטב היה גריס, או שמן עבה, אבל מילא…” יצק את השמן, כשהוא מטלטל תוך כך את הזרוע, יצוֹק וטַלטֵל. לאחר שהות קלה ניסה לשאוב.
“נו, זה כבר דבר אחר, כבר דבר אחר… שואבת המשאבה, שואבת.” ועדיין לא עלו מים. האיש הִמהם כנגד עצמו, הסיר את כובעו ובמצחון השבור גירד את עורפו. “גריס, גריס, זה מה שחסר… אלא מאי, כשאין גריס – ייחשב גם השמן לאיש: אנחנו את הדגל לא נוריד, כמו שאומרים, הה? ננסה דבר אחר… בחור, הבא דלי למים.”
עכשיו היו פועלים על־פי הוראותיו של אותו איש צנום בבגדי־הלבן. קלינגר היה יוצק את המים בקילוח דק ונמשך על המשאבה והאיש מניע את הזרוע לאט וברציפות. שאבו דלי אחד, שני ושלישי. וכבר היתה חשיכה מלאה. והלילה בלא ירח. וכבר שבו והודו לאיש וביקשוהו שלא יבזבז עליהם את זמנו, אך הלז, עקשן גדול היה. וכשהגיעו לסוף הדלי השלישי אירע הדבר.
“אני מרגיש!” צעק והתחיל מחיש את תנועת הזרוע. קלינגר ביקש ליטול ממנו את זרוע־המשאבה, ולא הניחו. מנשה רץ אל ביתם כדי לטפס אל הגג, אך עד שהספיק להודיעם דבר כבר שמעו ממקומם את קול התנפץ המים במיכל הריק. המים היו נשאבים מן הבור בכוח ובהתמדה.
“נו, זה טוב, זה טוב… וגם את הפאקונג צריך להחליף. יודעים מה זה פאקונג?.. נו טוב, טוב. ובהצלחה, כמו שאומרים…”
וכבר נעלם כלעומת שבא. קלינגר הוסיף לשאוב ורק את ראשו שלח לעבר הדמות הקטנה, המוצקה, האובדת בחשיכה. מוזר, מוזר. מין רגש חם ולא נודע נשתפך אל תוכו. שואב היה במלוא־כוחו, כאילו לא בסופו של יום ארוך ויגע הם עומדים.
חזר מנשה ונטל מקומו של אביו, שהחליף כוח. עומדים היו בחשיכה ומאזינים למים הקולחים אל תוך המיכל. אוויר הערב היה חמים ובחלון־ביתם עלה אורה הצהוב שלמנורת־הנפט.
“נו, ומה תאמרו עכשיו?” נעקר לפתע פסוק מפי מנשה, כהוכחה חדשה, חותכת, שמצטרפת לוויכוח נושן.
“יהודי טוב,” אמר האב, במשמעותה הכפולה של אמירה זו בלשון־העם.
את החנות המעותדת לשמש סנדלריה פקדו קלינגר ומנשה למחרת היום. מפני הריקנות נדמָה הרחוב ארוך ורחב ממידותיו. החנויות קצתן חתומות בלבֵנים וטוחות, קצתן פרוצות ועזובות. מחסומים של חביות וקונוסים של בטון ואותו הריח הזכור מימי פולין של החורבן הגדול. רק מעבר לכביש כבר עמד אותו ותיק ונתעסק בחנות־המכולת.
כשמצאו את החנות הפרוצה והציצו בה לא יכלו לכבוש את צחוקם. עשרה סנדלרים כמותו, אמר קלינגר, יכולים להתרווח בתוכה ועוד יימצא בה מקום. והם – לכשיקבעו בפינה אחת שולחן זוטא, יאבדו ולא ייראו. ואולי לעתיד לבוא – אלא שלא העֵז לסיים מחשבה נועזת ורחוקה זו, שנולדה במוחו. וכדרכם התחילו פועלים בידיים, הוא ובנו. כביום־אתמול פתחו בטאטוּא העזובה שנרבּדה בחנות, ובהדחת הרצפה. סיימו בכך – התקינו את הדלת והתריס. עכשיו ביקשו לתת פנים לחלון־הראווה. חלון מרוּוח ונאה היה, אלא שגם בו פגעה המלחמה.
סרגל רחב שהיה קבוע באמצעו היווה צלע משותפת לשתי מסגרות – השימשה שבימנית נסדקה גם היא אלא שנשארה קבועה במקומה ובקצת נייר דבק יבטיחו לה חיים ארוכים. השמאלית, לעומתה, מנופצת היתה לרסיסים. בדיעבד, אמר קלינגר, אין להם על מה שיצטערו: להציג בה נעליים מטולאות, די להם כחצי ויטרינה.
ליקטו לוחות של ארגזים וחתמו בהם את חצי החלון, ונעשה מין לוח־מודעות. מנשה, שבשלוש שנות שבתם במחנה העקורים שבבוואריה למד אלף־בית וכך וכך מלים עבריות, צייר בעיפרון ובמשחת־נעליים, באותיות גדולות: “סנדלר”, ומתחת למלה זו – “קלינגער”. ליתר־תוקף כתב גם “שוסטער”, ולתועלתם של בורים מאלף־בית צייר נעל אחת גדולה של גברים ואחת של נשים.
אחרי הדברים האלה עברו האב ובנו אל המדרכה השנייה ועיינו מרחוק במעשה־ידיהם. כבר היו פנים לסנדלרייה, נקייה, ממוֹרקה –ושמם מתנשא עליה. אלא שממקום־עומדם היטיבו לראות גם את גלי האשפה והגרוטאות שבפתח חנותם וברחוב. בשביל לסיים כהלכה שלב אל"ף של היאחזות, טִאטאו היטב את המדרכה, ואת האשפָּה השליכו למגרש הריק. מעתה אינם חסרים אלא מנעול שיחבר את התריס הנגלל אל החוליה הקבועה בתחתית החלון.
מנשה הלך לעזור לאמו, וקלינגר פנה לתחנת־האוטובוסים שבשכונה הסמוכה כדי לנסוע משם העירה ולקנות כל הצריך קנייה: שמשות לחלונות ביתם, נוּרות ושאר אבזרי חשמל וכן מנעול, המנעול, שבלעדיו אין ביתו של אדם ביתו שלו.
ביום הראשון לא עשו אלא את הדברים הדחופים, ואף־על־פי־כן סיימו בשעת־ערב מאוחרת ובלא כוח צנחו על מיטותיהם. למחרת יצאו קלינגר ומנשה לסנדלרייה ואת הבית השאירו על גיטל. כדרכן של נשים, הסתערה על המטבח. מתחילה לא נתכוונה אלא להסיר את הקורים שדבק בהם פיח שחור, לנקות היטב את הכיור ולהדיח את הרצפה, אך מלאכות־הבית אין להן לא התחלה ולא סוף. עשר שנים הספיקה גיטל לראות חיי־משפחה בימי־שלום, ועשר שנים, מאז פרצה המלחמה, היתה נעה־ונדה, הסוּפה מטלטלתהּ מזרחה, עד לערבות רוסיה האסייתית, ושבה ומגלגלת אותה מערבה, חזרה לביתם החרב בפולין, והלאה, הלאה, למחנות־העקורים. והנה, היום, מוצאת גיטל את עצמה והיא טורחת בכל מיני ציצים ופרחים, כמו אז, בנעוריה, במטבח שלה. מצאה ארון־כלים, מין משהו מזוהם וצולע על ירכו; קרצפה אותו היטב במים וסבון והוציאה אותו לשמש. את מדפיו רוצה היתה לצעצע בתחרה משוּנצת, אך כיוון שתחרה אין לה, תגזור גיליונות נייר צבעוניים בזגזגים. “מחר, מחר אסע אף אני ואקנה כמה גיליונות.” ובינתיים היתה ממָרקת כל פרק של מתכת, את כלי־הבישול המעטים, הקומקום החבוט, הסירים, המחבַתות. את פתיליית הנפט רחצה והעמידה על מדף־השיש. כל מה שהיא קובעת כאן – אולי כבר לא תצטרך לשוב ולהזיזו. התחילה מכינה מרק לסעודה ראשונה, ועד מהרה עמד במטבח ופשט בכל הבית הריח הטוב. כשבא מנשה, הזיזו שוב את כל הארגזים והצרורות והמיטות. מנשה, כך גמרו, יישן בחדר הקטן, ואילו גיטל וקלינגר ושתי הקטנות יישנו בחדר הגדול. את התיבה עם כלי־הסנדלרות והעוֹרוֹת אִכסנו בהוֹל הגדול והריק. רהיטים אחרים לא היו להם.
עד ששב קלינגר מן העיר והתקין את החשמל והבריג את הנורות, והחדרים הוצפו אור בהיר, עירום, משובב־עין, וכזגג־מומחה קבע את השמשות בחלונות, וגיטל הציבה וערכה על המרפסת את השולחן הקטן שלקח מנשה במשיכה מאחד הבתים הריקים – כבר הסתלקה במקצת הזרוּת, והבית נעשה מוֹדע וקרוב.
קרע־סדין שימש כמפה, ועליו נערכה הסעודה – שפתיחתה לחם אחיד, מרגרינה, לֶבּניה, זיתים ודג מלוח – אלה המאכלים שלמדו לאוכלם בשלושת חודשי שבתם בשער־העלייה. עיקרה היה הפעם – מנה גדושה של מרק תפוחי אדמה סמיך ומהבּיל. קינוחה – תה טרי ממי הבור שלהם. יושב מנשה וכולו ריגוש, כאילו רגע זה שהם יושבים יחד על מרפסתם וסועדים הוא איזו ראשית קדושה, משהו שלא היה ומי יודע אם יתקיים. הכול אוכלים ושותקים, ומנשה מתפלל בלבו ששתיקה זו תתארך. לא כן חיה’לה וציפי: חיה’לה משום שכל החידוש הגדול הזה מילא את ראשה שאלות, וציפי משום שכל שחיה’לה עושה, היא מחַקה. אין סוף לשאלותיה של חיה’לה: שכניהם לאוהל, במחנה, היכן הם? והאם יבואו גם הם לבית הזה? ואם לא – מה יעשו? כל הסבר שקיבלה, לא הניח את דעתה. ואם הניח, הוליד שאלה נוספת. מנהגה של גיטל לא היה להפליג בהסברים, ועיקרי הפדגוגיה של הגיל הרך לא היו נר לרגליה. כבר לא נותר כוח ברגליה התפוחות, ועייפה עד כלות הכוחות ביקשה רק אחת – למהר ולסיים ולשטוח עצמותיה. השיבה בקצרה וברוגזה והיתה תוחבת בכוח את הלחם ואת כפות־המרק לתוך פיה של חיה’לה. אלא שזו היתה בפיה עוד שאלה אחת. כיוון שלא האמינה בשידולים, אחזה גיטל בזרועה והקימה אותה מן השולחן.
“לכי לך! לכי לך אל החושך, אל התנים!” אילו שיערה מראש מה יקרה, היתה גיטל נושכת את לשונה. תנים – מלה של אימה היא. במחנה, באוהלים, היו התנים משוטטים לילה־לילה, מיללים מעבר ליריעות. הילדים היו שוכבים ומרעידים מפחד. הלוא אלה הם התנים שעיניהם לפידים וכל מי שמביט בעיניהם נהפך למת והתנים טורפים אותו. לחיה’לה נדמה, כי אי־שם, מתחת לעץ התות, כבר אורב לה תן, והנה־הנה יצודו עיניו את עיניה. היא פרצה בבכי ומיהרה להסתיר פניה בחיק האב.
“מה אַת רוצה מהילדה?” אמר קלינגר. “היא עייפה ומבולבלת. שלא תאכל!”
“והוא, כבר פצה פיו ופצח בשיר… אלמלא קמת להיות לה מליץ־יושר – גוֹועת היתה תחת ידי!”
בלי להשיב, הושיב קלינגר את חיה’לה על ברכו, לטף את שׂערה ונישקוֹ עד שנרגעה, ואז החל להאכילה. וחיה’לה, אם משום שרַעבונה גבר על פחדה, אם בשביל לקנטר את האם, אכלה בצייתנות כל מה שׁשׂם אביה לפניה. ציפי, שנתקנאה באחותה, תבעה גם היא את אהבת־האב. נטל קלינגר גם אותה, הושיבה על ברכו השנייה, האכל והפטר שברי פסוקים ושירים שעלו בראשו.
לכאורה, חזרה השלווה לשולחנם. אלא ששוב לא היתה זו אותה שלווה עצמה, רכה וצובטנית, כי אם דממה כבדה, טעונת־חשמל, כאילו גם כאן תפרוץ פתאום סוּפת־קיץ. גיטל, שכבוד עקרת־הבית ניטל ממנה, סיימה אכילתה בחיפזון ודוּמם התחילה אוספת את הכלים. קלינגר סיים להאכיל את הילדות והשכיבן במיטתן. ליד השולחן נותר רק מנשה לבדו. היא, לחש דומם לתוך צלחתו, היא אינה מסוגלת לשאת שעה אחת של שמחה פשוטה בלא שתשבית אותה בארס־לשונה. אפילו לא שעה זו, בגמר שני ימיהם הראשונים בביתם החדש, סופן של שלוש שנים שחלם על ארץ־ישראל… כל העת היו קבוצות יוצאות מן ה“לאגר”, בדרכן אל הנמלים, ורק הם אינם זזים. לא הם – היא. הכל מדברים על לבה, והיא – בהבל־פיה היא שורפת הכול. וכשסוף־סוף דומה היה, הכל מסתיים בכי־טוב – הושיבוּם במחנה־העולים. ושוב התחילה משמיעה טענות חדשות, “הם, הפקידים האלה, נקברים מתחת להררי זהב שנשלח, כביכול, לנו, ואילו אותנו מושיבים הם במלוּנות־כלבים… צריפים ואוהלים אלה – לעומתם, אפילו אש־הגיהנום היא כמרתף פרוץ בליל־טבת… עם יהודים, אומרת אני לכם, טוב לנוח בבית־עלמין אחד. את אלו, אומרת אני, את דורשי טובתנו,” מכריזה היתה בקול גדול, והוא, מנשה, רוצה להיבלע חי, “גם אחר שהייתי חובשת את כולם בכלובי־ברזל, תולה סלעים בצווארם ומשליכה אותם למצולות, גם אז נמלטת הייתי בשמחה גדולה אל מעבר להרי חושך.” היא מדברת והאנשים המקיפים אותה מנענעים בראשם בהסכמה גמורה: הנה, כך, אלה מלים כדורבנות! מנשה חש היה אז שכביכול, הם כבר בארץ ועדיין לא נכנסו לתוכה, עדיין כלואים הם באותו “לאגר” עצמו שבגרמניה. מתי יימצאו גם להם בית, ועבודה, וחיים של ממש… וכשגמלה בלב האב ההחלטה, נתפס שוב להתרגשות גדולה. על־כן הרבה כל־כך, אתמול והיום, להתרוצץ ולעשות, על־כן אפפה אותו הערב, במרפסת הגדולה, מנגינה חרישית ונשמעת מאוד וטוב היה, טוב. ועכשיו שוב באה, היא, היא, היא, וניפצה, וריטשה, ומיעכה…
מנשה קם ממקומו ופנה לחדרו. קלינגר ישב עכשיו לשולחן הריק ולגם את התה שהוּצן והביט בפרפרים המתחבטים בנוּרה המסַנוורת באורה הלבן, מביט בהם ובחשיכה ומניח להרהורים לזרום מעצמם. דווקא היום טוב לבו עליו והוא סמוך ובטוח בעתיד לבוא, שהכל כבר מזומן והפרנסה תהיה מצויה. אמת, לא קלים היו חייה עמך, נוח, אף שלא בך יש לתלות את הקולר. וכי אתה חוללת את המלחמה, ואתה זממת את הנדודים והטלטולים? אלא שגיטל זה טבעה, מין מענה־לשון יש לה, השם ירחם, אף שלאמיתו־של־דבר, רוב דבריה אינם אלא מן השפה ולחוץ, ובשעת־צרה גם דמעות תזיל, ככל הנשים… אלא שהשנים ההן… עכשיו כבר טוב יהיה. את מנשה הצלנו מן המלחמה והוא צמח להיות בחור, וציפי וחיה’לה שנולדו אחרי שבטלו הצרות. עכשיו שיש לנו בית…
בבית כבו האורות, משמע גיטל אף היא שכבה. קם קלינגר ממקומו, הכניס, מעשה בעל־בית, את השולחן ואת התיבות אל ההול, נעל היטב את הבית ופנה לשכב אף הוא. פנים־הבית היה מלוהט מחוּמו של היום ונשימת הילדות היתה כבדה ומופרעת. גיטל נאנחה במיטתה. פשט לאיִטו את בגדיו והניחם על הרצפה, בצד המיטה, ותוך שעמד כך, לבוש למחצה, נתפס להרהור, ופנה אל מיטתה של גיטל וישב על שפתה.
“גיטל,” לחש.
“מה יש?”
:גיטל, אומר אני לך, עוד טוב יהיה כאן."
“לבי מפרכס משמחה. ועכשיו הנח לי לישון.”
“כבר עברנו ימים קשים מאלה ויצאנו שלמים. גיטל…”
“מין גלות שוממה, לא אדם, לא פרנסה… סלק ידיך, נוח.”
“עוד נתפרנס בכבוד. שתי ידיים בריאות יש לי.”
“סלק עצמך מכאן, נוח. גם בלעדיך חם לי. כבר שנתך נודדת?”
“גם כאן ישבו אנשים. רק מעט סבלנות. לא ירחק היום.”
“קבצנים ושוטים כמוך.”
“אדרבה,” נתרחב בחשיכה קולו המגחך, המתקנדס. “כל שיהיו שוטים יותר, קבצנים יותר יהיו, וכל שיהיו קבצנים יותר ירבו להטליא את נעליהם הישנות… גיטל…”
“כַּלֵך ממני, חיה רעה. תעיר את הילדים.”
מנשה שכב בחדרו ומבעד לדלתות הפתוחות הגיעו אליו הקולות מן החדר הגדול. היה מחנק באוויר והקולות הרעישו את עצביו. אטם אוזניו והקולות הוסיפו לבוא, לחישותיה הנרגזות של האם, וקולו המפייס של האב. ולפתע נשתתקו הקולות, ודומה שאף קול צחוק חנוק הגיע לאוזנו. דמעות של רוגז ועלבון עלו לגרונו. שנא את אמו ואת אביו ואת כל חייו. חלאה! קפץ ממיטתו וברגל יחפה מיהר אל הדלת, מבקש לטרקה אחריו ברעש גדול. אך הוּא אחז בכף־המנעול וסגר את הדלת בלי־קול.
עכשיו היתה דממה ובעד שני החלונות הגבוהים הציצו שמים שחורים ומכוּכּבים. שעה ארוכה עוד שכב בדממה הכבדה עד שנרדם ולא הוסיף לשמוע דבר, אף לא את צחוקה המעובּה של אמו.
ב. ושוב סתיו 🔗
כבר שוב סתיו. וכמה עוד תקצבי כך את המספד: יום־יום, ערב־ערב, עם כל אִוושה, עם כל צחוק, בדד ובתוך המון: כבר שוב – אביב. קיץ. סתיו. חורף. כבר שוב. אביב. קיץ. ושוב סתיו. שתי שנים.
בדמיונה מחקה רקפת את המלים, זועפת, קפדנית. הלוח היה שוב שחור, מלוחלח, ריק. אלא שכבר היו המלים מבצבּצות ועולות, עגולות, גיריות: כבר שוב… טבעי פקק במים: הוא יצוף ויעלה. כמו מבעד לקירות־האבן מחלחל ריח של האורנים, חודר לתוך הזיכרון. הסתיו – ראשון בירושלים, ראשון מחוץ למעגל הקטן של המושבה, ראשון מחוץ לחבורת־התנועה וההכשרה. כמו האורנים מאַוושת כל אותה שכונה כבוּדה של מורים. תלמידי־חכמים, ראשי־המוסדות, מאַוושים הספרים והמחברות בחדר־הקריאה של הסמינר. הסתיו – הוא גבי. ההליכות הארוכות בדממת הרחוב המתנמנם וישר אל האפילה הממלאת את הוואדי שבינם לבין הכפר הערבי, ההליכות בתוך העיר המפולשת לרוחות שהם כמו חוץ־לארץ, כמו בסרטים, ההליכות בתחום שנותר מן העיר, שאין האנגלים מבוצרים שם מאחורי גדרות־התיל, שאין רוחשת שם שנאה שחורה כזאת, שאוהבים, צוחק גבי, אינם לוקחים לשם את אהובותיהם. הסתיו – הן השנים שאינן. כמה? הרבה. ארבע. הן סופו של הרחוב הזה עצמו, מעבר לכביש־האספלט, מעבר לדרך שכבשו הכפריים וחמוריהם, הן גבעת־המנזר…
כמו להפוך עורף לזיכרון, לאמת את ממשיותה החדשה של השכונה, הֵימינה במבוי הצר, ביו חומת הגן לבין שורת הבתים המאוכלסים. עכשיו חצתה באלכסון את החצר הגדולה, המוּרבצת שפכין, נזהרת שלא לרדת מן השביל הצר, העקלקל. אנשים יושבים על המדרגות ומלהגים בלשון זרה. בחלונות הועלו אורות. כבר חיים הם כאן, האנשים האלה. אנשים אחרים, שאינם יודעים ואינם זוכרים. ברחובות מגלידה המלחמה, ובצמרות האורנים מאַווש השלום, כאילו, כאילו, לא היו דברים מעולם. הללו, אפילו אינם יודעים שהיו פה ימים אחרים ואנשים אחרים, שבשנה הראשונה עוד היינו יורדים לעבר שער יפו, לאכול קבּאבּ, ללקק בוזה. שהיו שבתות־חורף צלולות כאלה, וטיולים כאלה, ופרחים כאלה. אף לא אכפת להם, שכאן היתה מלחמה, ומה זאת עוללה. סתם־עם כאן, מיני בריות משונות, עֵרב־רב, שנזרע לתוך השכונה.
יצאה אל מגרש־הקוצים, שאף אותו חוצים באלכסון, ובסופו החדר, שאפשר להינעל בתוך בדידותו, בחסות כתלים ריקים וצוננים. אלא שבחלון חדרה היה אור. בלא שום ספק: הקומה השנייה, החלון הימני. כיצד –
אור? הן נעלה את החדר, והמפתח בארנקה… ובכלל, מי זה? לא אבא ואמא – עשרה מכתבים וששה חודשי־תכונה מקדימים נסיעה כזאת. לא אביו של גבי. שוב אינו קם משולחן עבודתו, חושש שלא ישלים את מחקרו הגדול. אבל המפתח… או שמא גם הפעם נעלת היטב, אבל השארת את המפתח בחור המנעול?..
כמה היא נזהרת שלא יתפוס אותה איש במעשה שאינו מתוקן ומדוקדק, וכמה היא חוזרת ונכשלת. כך היה בגדוד, כל אותם חודשים – וכי אינה יודעת שרק מתוך התחשבות לא העבירוה מתפקידה במטה? וגם זאת היא יודעת – כל עניין המחייב הקפדה, זיכרון, כל נושא שיש בו נגיעה למבצעים העבירו לאחרים, בצנעה, כמובן, בעדינות, שלא לפגוע בה. הכול, ובכללם היא עצמה, העמידו פנים, והכול ידעו…
ואף־על־פי־כן נעצרה לפני חלון מוּאר והתחילה מפשפּשת בארנקה. לא ייתכן שעד כדי כך אינה שלטת על מעשיה, היא, רקפת, שאפילו בשעה הנוראה ביותר לא ידע איש מהמתרחש בתוכה. המפתח היה בארנקה, במקום שהניחה אותו. חייכה אל עצמה, כאילו לא מפתח, אלא את צלמה מצאה. משמע, עדין לא יצאת מכלל שימוש, רקפת, אלא שהאור בחלון…
החישה צעדיה כדי ריצה. ואולי באמת אביו של גבי הוא זה… רוצה היא לספר, להתפאר, כמוה כילדה קטנה… דילגה ועלתה לגרם־המעלות הצמוד לבית, לאורך הקיר, מבחוץ. הדלת היתה נעולה. מיהרה ופתחה ונכנסה. איש לא בא מולה.
סגרה את הדלת, חצתה את הפרוזדור ונכנסה לחדרה.
“איה, זו אַת!..”
“אה, שלום קפי. מה שלומך?” באיזו אדישות שרועה זו על המיטה.
“נבזית, איך נכנסת?”
“אִכזבתי אותך?”
“אל תקשקשי, את נשמתי הפרחת ממני. אינך יכולה לשער בנפשך באיזו…”
“חשבת שפרצו גנבים?” ועדיין אינה זזה מן המיטה. על גופה מונח, וגבו כלפי מעלה, אלבום־רפרודוקציות גדול, מעילה מוטל על שרפרף ונעליה מהופכות על הרצפה.
“איך נכנסת, איה?” חזרה ושאלה רקפת, ועדיין כל עצביה דרוכים.
“פלא! תארי לעצמך…”
“דרך המרפסת.” הדלת בין החדר למרפסת פתוחה. “אבל איך טיפסת ועלית לקומה השניה?”
“פשוט מאוד. גר כאן סייד בקרבת־מקום. שאלתי ממנו סולם, עליתי בו אל החדר והחזרתי את הסולם.”
“אהה,” אמרה רקפת, מין רפיון נתפשט בכל גופה והיא צנחה וישבה על השרפרף. היא לא ציפתה לאיה. קשובה כולה לאותו ריגוש שבקרבּה, לא יכלה להיגרף בעליצותה של חברתה. אלא שאיה כבר זינקה מן המיטה ועטתה על רקפת. בהעלם אחד נתגלגלה האדישות המעושה בדאגנות. שתי ידיה לפתו את צווארה של רקפת ומשכוּה אליה.
“משהו קרה לך, קפי. אינך מבינה מה שאומרים לך!..”
“מדוע?” נדרכה רקפת וקמה ממקומה, להיחלץ מחיבוקה של איה.
“איך יכולתי לעלות בסולם ולהחזירו לבדי. אם החזרתי, כיצד עליתי בשנייה?” איה צחקה וחשפה את שיניה הגדולות, הבריאות. כל עצמה כפולה מרקפת היתה, גוף חסון של בת־איכרים. רגליה, במכנסי־קוֹרדורוֹי ירוקים, כעמודי־עשת. חזה, שסוודר צהוב מתוח עליו, שלוח לתפארה. פניה תופחים־אדמדמים, ושערה שחור־צמרי ואחוז בדוחק בסיכות מכבנות ובסרט רחב. ועם זאת, היה בכולהּ משהו גברי יותר מבחברתה, שנמוכה ממנה כדי ראש, שצנומה היא, ופניה צהבהבות־חיוורות, ששׂערה דק, מסורק ברישול ונופל גלים־גלים לצדדים. עכשיו חייכו שפתיה המעובוּת, הכהות, חיוך מבוּיש.
“מה מעיק עליך קפי?” שאלה איה וקולה הצרוד נשתפל.
“לא כלום,” קיצרה ופנתה אל המיטה.
איה לא קרבה אליה, אלא פסעה לאִטה לעבר הדלת הפתוחה אל המרפסת האפלה. דומה, לא טוב תכננה שיחה זו.
“ההפתעה לא היתה משמחת ביותר,” אמרה.
“איזו הפתעה?” שאלה רקפת.
“אני.”
“לא זה. בטוחה הייתי, משום־מה, שאביו של גבי כאן. והעיקר, דבר־מה מוזר קרה לי…” וכבר פתחה וסיפרה את המעשה במפתח. איה היתה נרגשת ולחלוחית עלתה בעיניה העגולות, האפורות.
“חביבה שלי,” לחשה, “ואני, כלבה שכמותי… אלף פעמים, קפי, החלטתי לרדת לכאן. אבל אַת יודעת איך זה, אני טרודה עד מעל לראש… ואת – גם את ראויה למכות. איך לא מציצים אלי פעם?”
“אני יושבת־חדר בדרך־כלל.”
“ומנַין אַת באה עכשיו.”
“מהצגה יומית.”
"באמת?! אַת הולכת לי יותר מדי לקולנוע, כפי שאני שומעת. "וכבר עולה הרינה מקולה של איה. "הנה, אַת רואה, מתעניינים בך… אלא שפנאי, איפה לוקחים פנאי… אה, מיליון דברים התכוננתי לספר לך… כמה לא נפגשנו, קפי? חודשיים?.. לא, שלושה – "
“פחות או יותר.”
“וכל הזמן אַת, כך, לבדך? החברה כל הזמן שואלים עליך, כולם… נעלבו. אומרים ששכחת אותנו”
“לא שכחתי, אבל–”
“לא צריכה לפרש. שמעי, ילדתי, בתוכנו התגבשה דעה, בלומר…איך את מסתדרת עם העולים האלה?”
“מסתדרת?” חייכה רקפת. “הם חיים פה, ואני חיה פה.”
"אבל יוצא לך להיפגש אתם, לשוחח – "
“על מה?” אני – בכלל צמצמתי מגע."
"והרי לא במקרה החלטת לגור דווקא בשכונה הזאת – "
“על מה את מדברת, איה’לה? בגדוד דאגו, שיינתן לי כאן חדר. בשטח המחנה לשעבר. זה הכול.”
“אל תעמידי לי פנים, קפי! אני מכירה אותך יותר מדי טוב. אם באת לגור כאן, עם כל ה… אלה, חשבת על משהו. חדר יכולת לקבל בשכונה יפה מאוד, וחינם.”
“אצל הוריו של גבי!” איה לא הגיבה, ועכשיו עלה בדעתה שהפרופסור הזקן שלח אותה אליה. “הם שלחו אותך?”
“מה פתאום, הם? על דעת עצמי, אני לא מסוגלת לבוא?” עכשיו הבחינה איה במתח ששרוּיה בו חברתה, והיא הקיפה זרועהּ סביב כתפיה. אך כמו ממגע־ידה נתמלאו עיני רקפת דמעות.
“אה, לעזאזל, מה זה אתי?” לחשה רקפת, זינקה אל המיטה, הליטה פניה בכפותיה וברחה מן החדר. איה לא זזה. הנה קורה מה שכל־כך חששה שיבוא… סימן רע, שדיבור לא־זהיר אחד ממוטט אותה. מעולם – חוזרים ומספרים סטודנטים שהיו אתהּ בגדוד – מעולם לא ראו אותה מזילה דמעה ואפילו לא באותו בוקר, כששבו מגבעת־המנזר. כל־כך קשוחה היתה, עד שהיו כאלה שריננו על לב־האבן שלה, כביכול. אחרים מספרים איך קמה והלכה, באותו יום עצמו, לבדה, ברגל, לבסיס האימונים והעבירה את התוכנית הרגילה, ולא נעדרה אלא לשעות־ההלוויה. וכך משך הקורס כולו. וכך בגדוד, עד שהוּּרד לנגב והיא השתחררה. רק אני, אמרה איה בלבה, רק אני ידעתי שאת גבי לא שוכחים ככה. וּודאי שלא קפי, הרגישה מדי, המעודנת, הזקוקה אפילו היום לאמא, קפי שאהבה אדם, שרק אַת יודעת כמה אפשר היה להעריצו.
רקפת חזרה לחזר, פניה רחוצות, שׂערה מסוֹרק, ועל פניה עווית של צחוק. רק החוטם הקטן שלה, הפחוס בשורשו התפּיח והאדים.
“נשתה קפה, איה’לה?” שאלה, כאילו זה כל מה שראוי לומר.
“אני מוכנה גם לאכול. לא טעמתי כלום מאז הצהריים.”
“התחלת לאכול צהריים? ומה על הפיגורה?”
“אני שומרת דיאטה?!”
שתיהן צחקו. כשהיו מתגוררות יחד, בימי הסמינר, היתה איה מכריזה על ימי־צום בין הזלילות. באותם ימים היתה אוכלת פרוסה דקיקה של לחם ועומדת לפני הראי, לראות אם השמינה מן האכילה הזאת.
"אולי כדאי לך לוותר על ארוחה אחת, לטובתך – "
“רצונך לומר, שאין כאן מה לאכול?… ובכן, כזה מין כאראקטר את?… מעניין מאוד.”
“ששש… יהיה בסדר.”
“מה יהיה בסדר?.. הואילי־נא להוליכני לסיור קצר במטבחך. מאוד תאֵבה אני לבדוק את מלאי־המזון של הגברת הצעירה.”
“רק לא ויצו, איה’לה… תכננתי להיכנס לחנות־המכולת בדרך לכאן. אבל העניין פרח מראשי. אמא שלחה לי ריבה מעשה־ידיה. נקשקש מעט אבקת־ביצים, ברעב לא נגווע.”
“רק שאלה אחת, דיס־קרטית: כסף יש לך?”
“בשפע.”
“מנַין, ילדתי?”
“במו עיניך ראית – אני באה מן הרחוב.”
“מקצוע מכניס מאוד, בלי ספק,” ענתה איה בכובד־ראש. “אבל מדוע לא תעבדי במקצוע שלמדת בסמינר?”
“לא השנה. עצבנית מדי.”
“ומה תעשי?”
רקפת משכה בכתפיה.
“ואם, דרך משל, אשגר איגרת קטנה לאבא־אמא, אכתוב להם, שבִּתם היקרה טרם גמרה בדעתה אם תגווע ברעב או תצא מדעתה? מה, דיאר גירל?”
“עשי עמדי חסד, איה: שחררי את יֵצר האִמהוּת שלך על אובייקט כשר יותר. ואני, בינתיים אני פורשת למטבח.”
המטבח לא היה אלא תא צר ובו כיור, אצטבת־שיש, ארגז מחופּה בד־יוטה, וכמה מדפים קבועים בכותל. על אִצטבת־השיש היו שתי תחתיות וספלים, פתיליית־נפט וקומקום מפויח. סיר עתיק־יומין ומחבת שחורה היו תלויים על הקיר. בהתקנת הארוחה טיפלה רקפת ואילו איה נעה מפינה לפינה, משופעת כוונות טובות וסיפורי־מעשיות. מעניין לעניין הגיעה לעבודה שלה, זו העבודה שקיבלה עם שיחרורה מן הצבא, במוסד ציבורי נודע, במדור לענייני תרבות והשכלה. משׂיחה היתה ברגש, מאמינה אמונה שלמה בכל שפִּיהָ משמיע.
“נמאסה עלי ההוראה. נמאסה לפני שהספקתי להתרגל. אמרי מה שתאמרי: עבודה זו עניין היא לנמושות. שעמום טו־טלי!” רקפת היתה ממרסת את אבקת־הביצים ובאוזניה תופף זרם־המלים הלא־נפסק, המשעשע. כמו בימי הסמינר, עודה חולת מלים לועזיות, במקומן ושלא במקומן. “ואילו במדור שלנו עושים עבודה של ממש, עבודה רצינית. בוס יש לנו, קפי, או־ני־קום! אל”ף – איש משכיל. משכיל? – אנציקלופדיה ממש. אבל לא זה העיקר. ידיעותיו באמת פנ־טסטיות, אלא שנוסף על כך הוא אדם מעניין וחכם."
“יד על הלב, איה: וגם מחזר אחרייך במקצת?”
“הוא אינו מחזר אחרי – הוא הציע לי נישואים! אלא שבשער טירתי חקוק: טובה מיטת־שעה ממיתת־עולם. ולבד מזאת, הוא כבר נשוי. יש לו אשה ושתי בנות. האשה יורדת, אמנם, כפי ששמעתי, לחייו, אבל צר לי עליה.”
“ועל עצמך. החביתות שלנו מוכנות,” הכריזה רקפת והסירה את המחבת מן האש. הן אכלו במטבח, בעמידה, להגו והחליפו דברי־רכילות, ואילו את הקפה נשאו עמן אל החדר. בין היתר, הביאו לרקפת מן הגדוד שולחן־קפה דמשקאי, משובץ ערבסקאות־צדף ועליו טס־נחושת מעוטר להפליא ומערכת מהודרת לקפה תורכי. את ספלי הקפה הניחו על השולחן והן עצמן נתרווחו על המיטה. לא עברה דקה אחת וכבר נשתרעה עליה איה מלוא אורכה, התהפכה על בטנה והשעינה סנטרה על מרפקיה.
“חמוד – החדר הזה… אגב, מדוע אינך קופצת לחדרי פעם. סדרתי לי חדר, בובה!”
“מכירה בעל־פה, אותך ואת נכסייך.”
“נדמה לך! הפכתי הכול, את נכסי ואת כל עצמי… אגב, בשבת האחרונה ערכתי מסיבה קטנה בחדרי. היה נעים מאוד. אינטימי. ואווירה מאוד, ככה, אינטלקטואלית. אקספשונל. אה, מישהי הביאה אתה יצור אחד, עיתונאי, אם אני לא טועה. התייחם הבחור!.. נאלצתי להבטיחו בהן־צדק שאלך אתו לקונצרט הקרוב בימק”א. מאוד מוסיקלי. שורק יצירות שלמות."
רקפת חלצה את נעליה, קיפלה רגליה תחתיה ונשענה אל הקיר. איה כיבדה אותה בסיגרייה משובחת, ועכשיו היתה יושבת, נינוחה מאוד, עיניה מצומצמות ופטפוטה של איה רועף כגשם־נדבות. הידידוּת שביניהן נקשרה ביום הראשון, במשרדי הסמינר. שתיהן היו בנות מושבה, בלי אדם מוּכּר אחד בעיר, ומאז ועד למלחמה, לא נפרדו. בחדר אחד עשו את שנות־הלימודים, קרובות זו לזו, זו היפוכה שלזו. את איה אני מכירה אולי יותר מאשר את עצמי, אומרת בלבה רקפת ובוחנת את חברתה מאחרי סדקי־עיניה. חרף כל הגברים הנופלים חלל לרגליה, עוד זה קם וזה נופל, רודף את איה תסביך־הכיעור. אני גבוהה מדי. ירכי רחבות מדי. החזה מפותח מדי. קרסולי ככרעיים של שולחן. אפילו ברגע זה, וכבר חשה רקפת, אף שעודנה מתפארת בכיבושה האחרון, קרובה היא לנקודת ההיפוך, לביזוי־עצמה ותינוי־מר־גורלה. ואולי גם זה אינו אלא מלבר. באיזו קלות היא מחליפה מצבי־רוח. אולי אין כל זה מסובך כל־כך, ואיה היא מה שסבורים הכול – באמת סתם בחורה קלה וטובה.
כבר שתו את הקפה, כבר עישנו עוד סיגרייה ועוד אחת, ואיה עודנה מספרת. בחדר הסמיך העשן ובאוויר שהוּחם היה משהו ניתך ומפשיר. משהו היה ניתך ומפשיר זה ימים רבים, ובלבה מבקשת היתה שתוסיף איה ותספר, תוסיף ותדבר. אלא שאיה הציצה פתאום בשעונה, גילתה כמה מאוחר וניתרה בבהלה מן המיטה.
“אל תלכי, איה’לה!” חיננה רקפת קולה והניחה כפה על ברכה של חברתה. “ליני כאן הלילה!”
“היכן תניחי חתיכה גדולה כזו?”
“נישן יחד. במו בימים ההם. בחורף.” היו הלילות בבתי־האבן קרים, ורגליהן קופאות מן הישיבה לאין־קץ על הספרים. היו מתכנסות במיטה אחת, טוענות על עצמן משא כפול של שמיכות, ושעה ארוכה לא היו עוצמות עין, מפני ההלצות ומפני הצחוק.
איה לא נזקקה לשכנוע־יתר. גם חיבבה את רקפת ושמחה לעשות רצונה, וגם לא מילאה עדיין את שליחותה. כיבו את האור ושכבו שתיהן במיטה הצרה, מתעטפות בשמיכות הצבא הגסות, שהביא אפסנאי־הגדוד כשי מיוחד לרקפת.
עם האפילה נכנס החוץ ואיוושה הרוח. צמרת משוננת נעה בחלון, וטוב היה לשמוע את לחשה הצרוד, המתמשך, של איה. משהו בחדר ובתוכה היה ניתך ונמס.,
“קפי, בעניין העולים האלה…? פתחה לפתע איה. זה לא סתם אני… הרבה הפכו בעניין.”
“מי זה אנחנו?” גיחכה רקפת.
“הקשיבי יפה עכשיו. יש לך ידידים בעיר, שלך ושל… אַת צריכה להתאושש, קפי. לקחת את חייך בידייך… איני רוצה לדבר על תפקיד, על טעם־החיים, אבל… אי־אפשר להמשיך כך לאורך־ימים. ואפילו נתעלם מכל שאר הדברים. אַת צריכה לאכול, להתלבש… וכיון שאַת מתגורר כאן…”
“אני מתגוררת כאן, כיוון שכאן ניתן לי חדר,” אמרה רקפת.
“זו אינה הסיבה היחידה, קפי.”
"אינני יודעת, איה. איני יודעת, " לחשה רקפת. אין היא יכולה לשאת עוד את הבדידות ועינוייה. טוב שבאה איה. טוב שאינה לבדה.
“אַת זקוקה לעבודה, קפי… איני רוצה לחטט בפצעייך, אך – אַת חייבת לעשות משהו.”
"יום־יום אני חוזרת ואומרת: צריך להתנער. לעשות. אבל אני לא מסוגלת. לא יודעת איך – "
“עומד להיפתח כאן, בימים אלה, בית־ספר. ואַת – אַת תיכנסי לעבודה בכל הלב, במרץ, בהתלהבות… גם ייקַל לך – לשכוח.”
“אינני רוצה לשכוח!” רקפת שמעה את קולה שלה וקראה את עצמה לסדר: רק בלי היסטריה. היא המשיכה בקול שקט, עצוּר: "לעבוד – כן. כשהיינו, שנינו, מדברים על מה שנעשה, חולמים, מתכננים, ראינו בעבודה לא רק את הדבר הנכבד ביותר בחיים. היא הייתה בעינינו החיים עצמם, לא מפלט מהם. אני רוצה לא לשכוח, אלא לחיות את – "
עכשיו היתה מאזינה לעצמה כמו לאדם אחר. עד היום סגרה את עצמה לא רק מזולתה. לא לדבּר וגם לא לחשוב על חייה בלי גבי. לא כך ולא כך. באכזריות תולשת היתה את ההרהורים המפריעים מאליהם. היא מכסחת והם מתרבים. לביתו של פרופסור בן־דוב חדלה ללכת. עם שום אדם, ואפילו לא עם אמה שלה, שהכול נהגה לספר לה, לא דיברה. ואילו הלילה, שהן שוכבות שתיהן במיטתה הצרה, שתי ילדות נפחדות בשכונה זרה, נפתח לבה מאליו. תוך כדי דיבור זכרה המון פרטים נשכחים, דחויים, והכול שב להיות צבעוני מאוד, חי, הכול, עד לאותו לילה ארוך שבו נכבשה גבעת המנזר ועמה השכונה הזאת, הלילה שבו נפל גבי, השחר שבו היו הגויות מסודרות כאן, ליד חומת־האבן. איה שכבה על צדה, גבה אל הקיר, והקשיבה. כשם שבראשית הערב הפליגה היא בדיבורים, כך היטיבה עכשיו לשתוק. רק אצבעותיה היו נטרפות בשערה הדק של רקפת.
“אני רוצה לחיות, איה,” חזרה ו אמרה רקפת, “אבל איך? פעם היה הכול כל־כך ברור, ועכשיו – שום דבר אינו ברור.”
איה המשיכה לשתוק.
“משהו מתרחש בתוכי. אינני יודעת מה. משהו. מין חום, כמו שינוי כימי מסתורי. אנשים אומרים: אני אוהבת אותו. אהבתי אותו. מה בדיוק, מחייבת אותנו אמירה כזאת? אני אהבתי את גבי – אבל איזה מכלול של יחסים, איזה עולם, אני קונה – או מוכרת – במלים האלה?.. באותו בוקר אחזה אותי קדחת – אני אחיה. כל התקופה הנוראה ההיא – איפה לא הייתי עם הגדוד, ואפילו לא פעם אחת עברה בלבי מחשבה: הלוואי ויקרה גם לי משהו! הלוואי ולא אוסיף לחיות! עם כל מכה שספג הגדוד גברה בי הקדחת הזו לחיים… האם פירוש הדבר הוא, שלא אהבתי את גבי?”
איה המשיכה לשתוק.
“כך הייתי כל עוד נמשכה המלחמה. אבל מהיום שהורידו את הגדוד למטה, ואותי שחררו והשאירו כאן, באותו חדר, באותה שכונה, נפגם בתוכי משהו. הקדחת הרפתה ממני, וכאילו לקחה אתה את הכול. נשארתי בלי חיים. לא לזוז. לא לעשות. עם כל הסיד הזה ששקע והתאבן בי שש מאות ימים ושש מאות לילות. עשרים חודש… אני רוצה לחיות, אבל כל הסיד הזה, שמשקלו עשרים חודש…”
איה שתקה. הלילה נתארך מאוד, ועדיין רקפת מספרת ומספרת, והמלים כמו נמוגו לתוך החושך, אובדות לעד.
“כל כך טוב שבאת לי פתאום,” אמרה לבסוף רקפת.
ג 🔗
שעה יפה אחת מזומנת לגיטל ביומה העני. זו שעת־מנחה, כשתש פתאום כוחה של השמש, והיא נופלת אל מאחורי ההרים הזרים. שלא כמו בקיץ, מתארכים עכשיו מאוד הצללים ורוח משיבת־נפש מחַיה את השכונה. אותה שעה רוחצת גיטל את פניהן וידיהן וברכיהן של חיה’לה וציפי, עונבת סרטים בשׂערן והולכת עמהן אל הסנדלריה. שם מזומן לה כיסא, שהיא מציבה על המדרכה, כנגד הפתח, יושבת עליו, ציפי בחיקה, צופה בשכונה.
לא גיטל ולא קלינגר לא ידעו לומר מתי וכיצד התעוררה השכונה לחיים. רק אתמול היה פה הכול שמם, נטוש, והיום שוקקים הבתים והחנויות אדם. האנשים – אפילו פניהם כאילו לא היו כאן אתמול, כאילו מן הלילה צמחו. מטעם זה, אולי, חביבה עליה כל־כך הישיבה בפתח הסנדלרייה, אם לא – פשוט – משום שכל הפנים החדשות האלת העסיקו את העין ומקצרות את הזמן.
עכשיו מרכזת היא מבטה בעמוד העגול, סימנה של תחנת־האוטובוסים. המיה דקה זו המגעת משם, אינה מבשרת טובה.
יום אחד באו פועלים, סילקו את קונצרטינות־התיל, פירקו את המחסומים, גררו את קונוסי־הבטון הכבדים למדרכה, והכביש כולו נפתח לתנועה. העמוד הקמוט, הצולע־על־ירכו, שלא ידעו למה זה הוא נעוץ באבני־המדרכה, שב למשוך סביבו אנשים, לעצור אוטובוסים.
אחת בשעה עובר אוטובוס בכיוון זה, אך מהי אותה שעה אין איש יודע. פעמים הוא מקדים חצי־שעה ופעמים הוא מאחר שעה. על הרוב מאחר, ודווקא כשמתרבים הנוסעים מתמעטים האוטובוסים. גם עכשיו כבר התקהל שם ציבור רב. צד הסנדלרייה מוּצן היטב, אך השמש, השוקעת בסוף הרחוב, מורידה צליפות אחרונות על ראשי העומדים בצד שכנגד. אף־על־פי־כן אין איש מתרחק מן העמוד. גם אין ניכר שהוא תור, רק תנועה מתמדת סביב העמוד. איש־איש משתדל לבוֹר לו נקודה, שעל־פי סברתו שם תיפּתח דלת האוטובוס. תנועה זו תחילתה היתה אילמת, כמו מתוך הסכם חשאי, שכל המכוון זוכה. אלא שההמתנה הממושכת והשמש עשו את שלהם, והאנשים עברו משתיקה לריטון, קול גובר על קול, ועכשיו, שעבר אוטובוס מלא ולא נעצר, התחילו מחרפים את החברה בכללה וכל נהג, אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו, בפרט. זה ימים אחדים נשמעה המיה זו. אפילו יגיע עכשיו אוטובוס ריק, איני מוכנה להשבע, שלא יתפצחו כאן היום ראשים. שהרי ליקטו לכאן מיני בריות, שבארץ אחרת היו מחזיקים אותם בכלוב ומנהגים אותם מיריד ליריד. ואילו כאן, הם מוסיפים ובאים, ורק אלוהים בשמים יודע – מדברת גיטל לאחור, אל קלינגר – היכן מצאו אותם ומה יעשו בכולם.
כשהגיעה לדבּר בשכונה המתמלאת, נזכרה בחדר הגדול שבביתם, העומד עדיין בריקנותו, ואיש לא בא לדרוש אותו מידם. יש לעשות בו מעשה, אמרה לקלינגר. “עד מתי נמתין, עד שיבוא הגואל?” חוזרת היא על מה שאמרה אתמול ושלשום. “ובינתים מרוקנים לתוך השכונה קרונות של אנשים. עד שאתה מתגרד ונמלך בדעתך, יתחילו הממונים לעבור בבתים ולחפש חדרים ריקים. הסוף שיטילו לתוך החדר הזה משפחת־שחורים עם מניין צאצאים.”
“והרי אמרו לך: חדר זה שמור לחייל,” חוזר קלינגר על שלו. ושב הוא לשולחן־עבודתו הנמוך, הוא ומנשה, ומטליא נעליים. ראשו בעבודתו ואין לבו נוטה אחר המחשבה הרעה שבמוחה של גיטל.
“ובכן, אמרו! וכי שומעות אוזניהם מה שפיהם מדבר? ניכנס ונתיישב בחדר. השלך לא ישליכונו מתוכו.”
“ואם רשום החדר בספריהם?”
“הנה רשמו אותי לחיים טובים, ומה בכך?.. וכי מה הם יודעים? שבית זה יש בו חדר פנוי, ובכן, נפנה להם את החדר הקטן – יקחו וייחנקו בו.”
“למה לך החדר, אני שואל? את הארונות שלנו אין לנו איפה להציב? את כורסאות הקטיפה? את הפסנתרים?”
אלא שלהחזיר לו כגמולו כבר לא הספיקה. פיה נפתח לדבר, אבל עינה ראתה את האוטובוס המתגלגל לעבר התחנה. כל האנשים נדחקו להיות ראשונים. גיטל נדרכה לקראת ההתלקחות הלא־נמנעת. לב רחב לו, לנהג: אף שרכבּו גדוש יושבים ועומדים, פתח את הדלת לרווחה. במרפקים ובקול־תרועה התחילו הכול מפלסים להם דרך, ואחרי שהצליחו כמה מהם להיכנס לא נותר אפילו על המדרגה מקום למדרך כף־רגל אחת. אבל אנשים תלו את עצמם על הרכב מבחוץ, ואך לשוא הפגיע בהם הנהג שלא יזוז ממקומו עד שלא יירדו כל התלויים בפתחו. והוא התעקש והם התעקשו, ופתאום התניע הנהג את האוטובוס, לחץ על דוושת־הדלק ןטִלטלוֹ טלטלה אחת גדולה לפנים ואחת לאחור. מן הטלטלה ומן הפחד ננערו האנשים לארץ, והנהג סגר את הדלת וכבר החלו הגלגלים נעים. אלא שאותו רגע היה פרץ וצווחה, ונשמע קול זכוכית מתנפצת ויללה רמה של אשה. אפילו גיטל נרעדה וקפצה ממקומה לראות מה אירע. וכבר שמעה את העומדים בחוץ מצווחים, וראתה כמה מהם רצים ומתייצבים לפני חרטום האוטובוס ובטלטול־ידיים איימו על הנהג ולא הניחו לו לנסוע. הצעקה גברה והנהג לא זז ממקומו. עכשיו תתחיל ההילולה, אמרה גיטל בלבה, ופסעה כמה פסיעות לצד שמאל כדי להיטיב ולראות. ותיכף לכך הופיע גם קלינגר בפתח החנות.
“מה מתחולל כאן?”
“לא כלום, רק את הנהג מבקשים הם לקצר בראש. החיות הללו, אחיך היקרים.”
קלינגר כבר לא זקוק היה לתשובתה. בעיניו ראה. מבין המהומתנים שבחרטום־המכונית נזדקרו שניים, אבנים גדולות בידיהם והם רצים לעבר מושבו של הנהג.
“נוח, אל תערב עצמך!” נצטווחה גיטל.
כבר איחרה. הגוף הכבד, המסורבל, נעקר ממקומו ונע בקפיצות ארוכות, וראשו שלוח לפניו, כראש פר. ובטרם הספיקו האנשים להטיל את האבנים נחת עליהם בכל כוחו. אצבעותיו הפשוקות גרפו את האחד בפניו, בתנופה, כדרך שגורפים גל של ניירות. זה מעד ונפל על אחוריו והאבן הגדולה עליו. השני כבר ביקש להטיל את האבן בראשו של קלינגר, אך זה קפץ קפיצה גדולה לשמאל. האיש, שנע בינתיים לפנים, איבד את שיווי־משקלו וקלינגר זינק עליו באפו, לפת את עורפו בשמאלו ובימינו אִגרף לו מתחת לחוטמו. האיש נתהמהם. האבן נשמטה מידיו והוא התנועע במקומו, מסוחרר. קלינגר חבט בו בשנייה ובשלישית, אחז בכפו בכותנתו, הפכו והטילו בתנופה גדולה על עבר הציבור הנדהם המתגודד לפני המכונית. עדיין היו האנשים נבוכים מן ההתערבות הבלתי־צפויה, אך מיד התאוששו ונתכוונו להתנפל עליו, אלא שקלינגר אחז בשלישי והטיל אף את זה אל תוך החבורה ומוטט את אחדותה.
“מי עוד? מי עוד גיבור שמבקש לגלות כוחו?” מפניו העגולים, התפוחים, נסה ארשת־התינוק. הוא החוויר עד כובעו החבוש לו על קודקודו הגדול כמין כיפה. משך והעלה את מכנסיו על כרסו, מתחת לסינר־העור השחור שעליו. איש לא השיב ולא קרב אליו. פנה ופסע אל עבר החבורה והכול נרתעו מוּכנית לאחור. עכשיו דיבר ורעדת־התרגשות בקולו:
“חיות־יער! בהמות! היכן א,ם יושבים, זרע־כלבים? באבנים… באגרופים…” פוסע היה כנגדם ונועץ מבטי־בוז בהם ובפחדם, מָשָל שרצים לפניו. זה שהתחיל בקטטה ועדיין עמד כנגדו וחירף ואיים, משהבחין בדממה שנשתררה בחרטום המכונית, ביקש לשפוך את כל זעמו על קלינגר. וקלינגר, לא הספיק לשנות את עמידתו בעוד מועד, ואך נטה מעט ימינה ושלח את זרועו לשם הגנה ירד עליו אותו איש וסכין שלופה בידו. זרועו של קלינגר הדפה את הסכינאי.
“ממזר! כלב! ממזר!” היה האיש מצווח, “אני אהרוג אותך. את העיניים אנקר לך. ממזר! כלב! בסכין אשחוט אותך!”
קלינגר קפץ לאחור, כדי לבוֹר לעצמו דרך־מלחמה יפה. עכשיו ראה שאדם זה, בחור צעיר וצנום, פניו ובגדיו וכפותיו שטופי דם בהיר ומנצנץ. כולו אחוז טירוף, מַזֶה קצף, מוחה פניו בשרוול בגדו ובימינו הסכין השלופה. הניח לו קלינגר שיתקיפו שנית. הצעיר שטוף־הדם לא המתין וזינק עליו. קלינגר נטה אל הצד בזריזות מופלאה ותקף את הצעיר בעורפו, חבט על ראשו במלוא כוח־כפיו וכבר היה זה מוטל על הארץ, רפוי ומהוּמם. האנשים שחבט בהם קלינגר ראשונה כבר קמו, אלא שרק עמדו ונהמו מרחוק. אשה אחת צמוקה וכפופת־גב ששׂערה סתור ונופל כסחבות מרוטות על צדעיה ומצחה, ושמלה דהוּיה תלויה לה על גופה, רק פרצה עליו. הרי זו אותה אשה שהתחילה צוֹוַחת בראשונה:
“וי, איזה רוצחים! וי, בשביל מה באנו להנה? איזה רוצחים. אם יושב בשמים אתה, אלוהים, תראה, תראינה עיניך מה הללו עושים לנו… וי, איזה רוצחים!” עכשיו, כשראתה את הבחור מוטל על הכביש, פרצה על קלינגר והתחילה חובטת בו באגרופיה הקטנים, המגוּידים. הוא לא זז ממקומו, ופשוט הניח לאשה לתופף על בגדיו. מביט היה בה ובאנשים המתגודדים על שפת המדרכה והנה פג קצת פחדם והיו מגחכים.
“נוח!” שמע את קולה של גיטל מעבר לכביש. “הנח להם, לחיות הללו, הנח להם למלוק זה את ראשו של זה.”
הוא התאושש, שלח את ידיו אחז את האשה במרפקיה, הצמיד אותם לגופה והוליכה אל המדרכה. לא היה בכוחה להתנגד לו והיא רק יבּבה וחירפה. הנהג התחיל מריע בצופרו והצעיר קם מהכביש, אלא שלא שב להתקיף את קלינגר, רק מחה את פניו בשולי כוּתונתו.
“מי האשה הזו?” שאל קלינגר את האנשים.
“אמו של הצעיר.”
עדיין לא ידע מה שימש עילה לתגרה. כל כוונתו לא היתה אלא למנוע מעשי־אלימות שעמדו לפרוץ. פנה אל הצעיר ואמר לו: “קח אותה ולך להתרחץ.”
“אני עוד אחזיר לך,” אמר הצעיר, “אני אהרוג אותך, ממזר.” אלא לא זז, רק הניח לאמו שתקרב אליו ותמחה את פניו הפצועות ושותתות־הדם.
“איך זה נפצע כל־כך?” שאל קלינגר שכבר נרגע.
האנשים שבמכונית והנהג התחילו מסבירים לו כולם בבת־אחת. האנשים שעל המדרכה קרבו אל האוטובוס, אלא שהדלת סגורה היתה, אף שזגוגיתה מנופצה.
“ועל זה הייתם מגינים?” שאל אותם קלינגר וסגר באצבעותיו את החתך שבזרועו. עכשיו פרצו עליו כולם בדיבורים והנהג עדיין ממתין בתחנה ומאזין:
“ואתה, מה לך פושט טלפיך?”
“נתמלא רחמים על העגלונים, הפרזיטים.”
שלוש שעות אנחנו עומדים וממתינים."
“סבור שישקלו על־ידו בשכר זה.”
שוב היתה ההמולה גדולה ודומה מיד תתחדש התגרה. לפתע חזרה האשה ופרצה לעבר הנהג:
“יא, כלבים! עוד גם אוטו לא יהיה לך, עליך ישתרף. ולוואי, ריבון־העולמים, ולוואי גם האשה שלך תהיה אלמנה ובניך יתומים!”
“בואי, תעזבי אותם!” משך אותה עכשיו הצעיר בשרוול שׂמלתה ובידו האחרת מחה את פניו שטופי־הדם. “עוד אנחנו נעשה להם חשבון. אני זוכר את הפנים שלך, ווּס־ווּס!”
מלה אחרונה זו שהיו מכנים בה את דוברי היידיש העלתה חיוך על־פני הכול. עדיין היו מדברים דברי איומים אלא שכבר ניטל מהם עוּקצם, ולהרים יד על קלינגר לא העזו.
רק איש אחד, בחליפה שחורה ובמגבעת שחורה וקמוטה על פניו הקמוטות אמר:
“רק לשרוף אותם צריך. מכונית אחת לקחת ולשרוף. לא צריך את המכוניות שלהם, ערוות־אמם.”
"לשרוף! לשרוף! רעם קולו של קלינגר מעומק חזהו. “לא די שרפו אתכם? טפו!.. כבר קצת אנחנו רוצים לעבוד במנוחה, ביושר, לחיות. והם – בסכינים הם באים, לשרוף!.. בריות מאוסות!”
אלא שכבר לא היו האנשים נכונים לריב. פחדו של קלינגר נפל עליהם. ואף הוא ביקש ללכת אל גיטל שהיתה עומדת מעבר לכביש וממתינה לו והוא יודע שעתיד הוא לזכות בשיר־מזמור גם מפיה.
“מדוע אינך זז?” פנה ואמר לנהג. “כבר חבוּרה שנייה ממתינה לך בתחנה הבאה.”
“אלא שלא בכל תחנה ירדו מן העצים קופים לעזרתך,” אמר אחד, אם בשביל להעליבו, אם בשביל להחמיא לו.
הנהג בירך את קלינגר בסילוד־יד והתניע את רכבו. רעש המנוע התגבר ומן המפלט עלה סילון שחור. כמין חיה קדומה נעקר האוטובוס הכבד ממקומו. ברחוב כבר היתה מבוצרת האפלולית. האנשים – מהם התחילו מתפזרים לבתיהם, מהם הוסיפו להתלחש בחבורות קטנות, ומהם חזרו ונקבצו סביב העמוד, ממתינים לאוטובוס הבא. היו שכבר התרחקו ופתאום עמדו, כמטים אוזן לדממה הזאת שאחרי הרעש, השתהו רגע והלכו להם. עכשיו אפשר היה לראות שבינתיים הוּארו פנסי־הרחוב והחנויות בחשמל הלבן.
כל אותה שעה עמדו גיטל וילדיה מעבר לכביש, וצפו במחזה. ביטחון גדול היה לגיטל בקלינגר ובכוחו, ובכל־זאת, כל פעם שהוא מכניס עצמו לתוך תגרה היא מתמלאת חרדה. אך אף שראתה שפגעה הסכין בזרועו, אין לבוא לעזרתו עד שהוא מבקש.
קלינגר חצה את הכביש ואמר:
“כּרכי כאן איזו פיסת־סחבה.”
“עכשיו נחה דעתך, כבר זכית בדקירת־סכין ובארץ־הקודש. בלעדיך היתה מתבטלת, חלילה, כל השמחה!”
קלינגר לא השיב. חיה’לה נתלתה, מבוהלת, על רגלו. הגבּיההּ, הושיבה על זרועו הבריאה וּנשאהּ לתוך הסנדלרייה.
“כבר גם את לשונו חתכו,” רטנה גיטל בגבו. “שוב אין זה לפי כבודו לדבר אתי.” לאמיתו־של־דבר, לא גנאי היה בדבריה, אלא מעין שבח השמיעה כשאמרה: “פשוט ידך, נוח. העמיקה לחתוך בבשרך, חיית־מדבר זו?”
ביקשה לחבוש את ידו, ולא היה לה במה. נטלה את הסינר הצחור שקישטה בו את ציפי, גזרה אותו בסכין־סנדלרים וכרכה סביב הסרֶטֶת. קלינגר עיווה פניו על השחתת הסינר, אבל אם עד כדי כך הגיעה, אות הוא שדאגתה גדולה מכעסה.
מנשה עמד כל אותה שעה מן הצד ושתק. עכשיו ביקש גם הוא להביע שמחתו על שנחלץ אביו להגנת הסדר בשכונה, והראה לכול מי הוא נוח קלינגר:
“איך פשטו רגליהם, בזה אחר זה! כבר לא ימהרו כאן להשליך אבנים ולשלוף סכינים.” ואחרי הסוס קל הוסיף|: “כאן אנחנו רוצים לחיות כאנשים.”
“אמת, מחזה נאה היה זה,” גילתה גיטל את רגשותיה. “כמו סוּפה ברקו ידיך ורעמו. ואותו יצמח־פורקן – גם נפצע, גם הוכּה, גם נשאר בחוץ”
עכשיו שׂחק קלינגר בהנאה שלמה. מדבריה הוא שומע כמה חרדה לו. כמו את עשר אצבעותיו היא מכירהּ.
“יודעים אתם מה,” אמר, בין כך ובין כך כבר לא נתעשר. ננעל את בית־העסק ונלך לנו כולנו הביתה, בצוותא."
ד 🔗
לא ניתנו מספרים לבתים אלא בשביל להטעות את הבריות. שאם לא כן, לשם מה ניתנו? לא שיטה בהם ולא סדר. פעמיים ושלוש הולך הוא וסובב בכל הסימטאות ואת הבית אינו מוצא. אילו זר היה כאן! אילו לא ישב בשכונה זו גופה כמה וכמה חודשים עד שנפצע!
נסמך לגזעו של שאילן ונח בצִלו. משך מכיסו את הפתק ועיין בו. תשעה־עשר מאה ושבעה. כבר חקוק המספר בזכרונו, אלא שהוא חוזר ומעיין בו לשם ביטחון. השעה קרובה לצהריים, ואף שבערבים כבר נושב הסתיו, הימים עדיין חמים. או שמא חולשת־גופו היא זו? החודשים הארוכים בבית־החולים התישו את כוחותיו וההליכה קשה עליו, ולא כל שכן בעיר זו, שכל רחובותיה מעלות ומורדות. אין לך מקום שבו אתה יכול להלך למישרים אלא בכל מקום אתה מטפס ומושך. ולאן זה אנו מטפסים, בשם של כל השדים?
רוחו קצרה והוא נתמלא חימה: על קצינת הסעד, שלא היטיבה לתאר את מקום־הבית; על השכונה כולה, ששינתה פניה ואין הוא יכול למצוא בה ימינו ושמאלו; על עצמו. שהרי, לאמיתו־של־דבר, ביקשה הקצינה לכתוב לו על נייר איך מגיעים מן האוטובוס ועד לבית, אלא שהעמיד פנים. כלום ייתכן שהוא נזקק להדרכה בשכונה זו, שבה ישב, שבה שם עצמו גדול בעיניה! סבור היית שכך תשא חן מלפניה. והרי אף את שמך אולי לא זכרה, ורק לפני שהיתה נכנסת לחדרך בבית־החולים, היתה מעיפה עין בפנקסה, ורק אז היתה נכנסת וקוראת בקול שמח, כאילו אהובה אתה: “צירקין!..” ובכל־זאת, מין דרך לה, לכלבתא זו, שמהממת בחורים מגודלים ועושה אותם לצחוק. אלו פניה כשהיתה רוכנת על המיטה מיטיבה לך את הכר, זה מגעו הרך של חזה בידך הפשוטה מעל השמיכה זה חיוכה המדליק את הדם… הרי לך עניין, חיוך של נקבה! וכי אל מי לא היתה מחייכת, את מי לא היתה מגפּפת, את מי לא היתה מנשקת? ואתה, שוטה, כבר נמס לבך כמים ואפילו שרטוט מדוּיק של הדרך אל החדר השמור לך באחד הבתים שבשכונה – לא ביקשת…
נאנח צירקין והחל בסריקת הסמטה הבאה. שמא טעה בכל־זאת? גם סמטה זו מאוכלסת היתה כולה. בחצרות תלויים היו כבסים. ילדים שיחקו בחצרות, על המדרגות ועל המרפסות. ראה צירקין אשה אחת, עצר אותה והראה לה את הפתק שמספר הבית רשום עליו. לא, אינה יודעת, הצטדקה האשה בפנים שנתמלאו צער. אינה יודעת. רק שני שבועות היא בשכונה, ואינה יודעת אלא שהבית שלה הוא תשעה־עשר על ארבעים ואחד. אבל כאן – הכול הפוך. הכול.
כבר נלאו רגליו משׂאת את גופו התשוש, כאשר קפץ המספר ישר לתוך עיניו, רשום בצבע שחור על אבני־הקיר: תשעה־עשר מאה ושבעה. בבת־אחת היתה כל עייפותו כלא היתה, וכל אבריו נתמלאו שמחת־ניצחון – בכל־זאת מצוֹא מצא! בית נאה, בנוי אבן לבנה, מסותתת יפה. ואשה גדולה ובשרנית זו, הגחונה על גיגית ומכבסת, כמין גבעה תלולה – זו, משמע, שכנתו לבית. ושתי הילדות המתגוללות על הארץ, בסמוך… הניח להן והקיף בעיניו את החצר. הכל מנוקה ומטופח להפליא, לא אשפה ולא גרוטאות, כמו בחצרות הרבה, שהִניחוּן האנשים כמו שמצאוּן. ריח של בית־אנשים יש לו לבית הזה, ניתן לומר…
ברוח מרוממה וצעדים בריאים נכנס בפִשפָש וקרב אל המדרגות. כיוון שהיתה נתונה בכביסתה, לא הבחינה בו האשה אפילו כשעלה במדרגות. התינוקת הגדולה עוררה את אמה עליו, ורק עכשיו הגביהה ראשה – פנים גדולות, פלומת שׂיער על לחייה וסנטרה, חוטם כמלפפון, עינים זעירות מציצות מתחת לגבות שחורות ומעובּות.
“תשעה־עשר מאה ושבע?” שאל, משום־מה, עברית.
גיטל צמצמה עיניה עוד יותר. לא צריכה היתה לנחש – לבה כבר אמר לה, שזה החייל, בעל החדר. לא אמרה הן ולא לאו, רק הזדקפה, מחתה כפותיה הנוטפות מי־סבון בחלוקהּ ותוך כך אמדה טיבו של האורח: צעיר, דק, בפניו איזה חיוורון שאינו של חיילים, ושׂערו, עכשיו שהסיר כובעו, כאילו מן המספרה יצא – נוצץ בשמן־המשחה, מסורק לאחור משני עבריה של פסוקת דקדקנית, פְּאותיו יורדות לו עד תנוכי אוזניו. משלהם הוא, או משלנו?
“יידיש, יידיש מדבר אתה?” ביקשה לוודא תחילה פרט חשוב זה. ביידיש שאלה.
“אדרבה,” שמח גם צירקין. “אף אני לא מן העברים אני.” עכשיו השעין גבו אל הקיר, עיניו באִשה, בתינוקות, בכבסים, הכול.
“ואת מי אתה מבקש, אם תמחל לי על שאלתי?” יידיש שלו כמו זו שלנו היא, אמרה גיטל בלבה. עכשיו גם היתה בטוחה שחיוורונו המשונה הוא כשל חולה, פניו המתחננות ממש לכיסא, לכוס תה. אבל עיני גיטל מצומצמות והוא כולה על המשמר.
“את מי? את עצמי. את חדרי.” באצְבָּעו מחה את שפתו העליונה ובגב־ידו את מצחו.
גיטל העמידה פנים מלאות תימהון:
“את עצמך אתה מחפש, ואלי אתה בא? הפלא ופלא!”
“לא כך. את חדרי לא ראיתי מעולם. זה מהסעד מצאו לי. עוד כששכבתי בבית־החולים.”
“ומה הבית, אמרת?”
“תשעה־עשר מאה ושבע.”
“והרי כאן מתגוררים אנחנו, כמות שרואות עיניך. אולי נסתבכו להם המספרים?”
איש־צבא הוא, אמרה גיטל בלבה, ובבית־החולים שכב. אם ישוב ויאמר שלא מצא את חדרו, ידאגו לו לחדר אחר. “מעט בתים ריקים עומדים עדיין בשכונה?”
“לא, זה הבית. הנה הפתק נתנו לי.”
אף שנטלה גיטל את הפתק והפכה בו, ידעה שאין מה לראות ואין מה לבחון. זה האיש, וכאן החדר. אלא שעדיין הופכת היתה בדעתה: מה תעשה? גם אם תוסיף לטעון להד"ם, כלום מובטחת היא שתועיל? ומה יהיה, אם ילך וישוב ועמו אותם ממונים, שהודיעוּם מראש שכאן שמור חדר לחייל?.. בואו צפוי היה אמנם מלכתחילה, אלא שמצא זה לבוא דווקא אחרי שאפילו נוח השתכנע שיש לפתוח את החדר הגדול ולצרפו לדירתם. על כל צרה שלא תבוא, עשו את החדר הקטן למין מחסן: לא תיוותר להם ברירה – יאמרו שזה החדר, ויפנוהו. בינה לבינה – גם הקטן וגם הגדול כמעט שאינם בשימוש.. כשבאו להעביר את חיה’לה וציפי לחדר הזה, לא הניח לה לבה של גיטל להיפרד מציפי. כל ילדיה גדלו במיטתה שלה, ואיך תשכיב אותה בחדר גדול וקר, בעיקר עכשיו, שהחורף ממשמש ובא? כיוון שלא העבירו את ציפי, סירבה גם חיה’לה לעבור: לבדה בחדר לא תהיה! כיוון שכך, הפכו שוב את כל התוכנית – מנשה הוא שיישַן בחדר הגדול, ואילו הקטן יהיה מין מחסן. בינתיים, עד שיראו איך ייפול דבר. עכשיו היתה גיטל הופכת בפתק ושוקלת בדעתה מה תאמר ולא תזמין עליהם צרה. לסוף החליטה:
“אמנם אין אנו יודעים דבר, אך חדר קטן אחד יש כאן, שאין אנחנו משתמשים בו. אולי לזה כיוונו…”
ראה צירקין את החדר, והחימה, שכבר שככה, שבה ונתלקחה בו. “בת־זנונים מזוהמת!” לחש בינו לבין עצמו.
“הה?”
“עקוֹר דאגה מלבך, היתה אומרת לי. ביום שתצא מבית־החולים תמצא חדר גדול ויפה ומספרה שמורים וממתינים לך – והרי לך חדר… מאורת־כלבים!”
“זה מנהגם עם החדשים. מוכרים אותנו בשווה־פרוטה.”
“לא אותי, אני אומר לך. לא אותי. לא מן החדשים אני!”
“כמה אתה בארץ?”
“שנה ויותר.”
“ואילו גלגולים וצרות עברו עליך! צבא, ובית־חולים,” שיתפה גיטל עצמה בצערו.
“לכך הייתי כשר. מנוקב כמצה הייתי כשהובאתי לבית־החולים… עוד זַמֵר אזמר באוזניה. בצמתה אגרור אותה לכאן, שתראה במו עיניה.” ועדיין סירב לבו להאמין שכך שיטתה בו קצינת־הסעד הצחקנית. “ומלה אחת לא נאמרה לכם בדבר חייל, שחדר שמוּר לו כאן?”
“לא… כלומר, איני זוכרת. לא.”
“וכיצד היתה זו מטיפה דבש ומרעיפה חיוכים. יפת־העין!.. גח”ל, מח“ל, פח”ל… אנשים שיבואו ויגירו דמם במקומם. אבל לדאוג להם – חלילה! לעצמם הם שומרים… אבל לא צירקין האיש, אומר אני לך. עם גדולים ממנה שריתי. אני, כמו שאַת רואה אותי, ברוסיה הייתי. לאורכה ולרוחבה ברגל עברתי… לא עם צירקין!"
זיעה שטפה את פניו שנתכסו זיעה מחולשה ומהתרגשות. פסע פסיעה אחת וישב על תיבה, שהיתה מונחת בסמוך. חיה’לה וציפי מביטות בו מרחוק, בשתיקה, וגיטל עדיין עומדת כנגדו ומחשבות עולות לה מעבר לעיניה הזעירות. חייל זה עוד עתיד לגלגל עליהם צרות. שהרי אם אמנם יתלונן באוזני אותה פרגית תתגלה האמת.
“שמא תשב ותנוח דקה־דקתיים. גם כוס תה אמזוג לך. ואני ארוץ ואקרא לבעלי,” אמרה, להסיר מעליה את האחריות.
“וכי מה יש כאן להרבות דברים? לא אתם אשמים בנבָלה זו. אבל אני – אני את שלי תובע. אלך אליה, אל כלבתא זו.”
אלא שגיטל שוב לא הניחה לו להסתלק.
“בין כך ובין כך נתייגעת מאוד. וכוס תה לא הזיקה מעולם לאיש. עד שאתה משיב את נפשך, כבר בעלי כאן. שתי פסיעות מכאן הוא. בסנדלרייה.”
מלכתחילה לא היתה דעתו נוחה ממעשה שעשו, הן מצד עצמו והן מפני החיפזון. יכולים היו להמתין קצת. אך בדיעבד, לאחר שכבר הכלילו את החדר בנכסיהם, צר היה לו להוציאו מידיו. שכך הרי זה בית שלם לעצמו, וכך – שותף לך לדירה, לחצר, לכול. עכשיו היה לבו לב אדם שמאבד נכס־של־קבע.
לא ידע מה יעשה, בריב עם הממונים לא יעמוד, לוותר אינו רוצה. לא נשאר לו אלא לקבל עצתה של גיטל, להשפיע על החייל שיסתפק בחדר הקטן.
“אתה הוא, משמע, השותף שלנו?” אמר כשהגיע אל המרפסת ועמד מול צירקין, שקם מן התיבה.
“כך, משמע,” אמר צירקין. חיה’לה וציפי כבר נתידדו עמו ועכשיו הן תלויות עליו ומשתעשעות במדיו. הוא בחן את הגוף כביר־המידות ואת הכרס השלוחה לפנים, כמין כדור־גומי שניפחוהו עד קצה כוח־קיבולו.
“נפלה טעות?” או שמא הבטיחו ולא קיימו?" העמיד קלינגר פני תם.
“עוד יקיימו. קיים יקיימו,” אמר צירקין, מדבר בצמצום ובהסתייגות.
“והחדר הקטן,” שלח קלינגר משושים, “החדר הקטן אינו נראה בעיניך?”
“נראה עד מאוד,” חייך צירקין. “בשביל אחרים…”
“שמעני־נא, איש חייל,” אמרה גיטל, “וכי מה רע בו, בינינו לבין עצמנו? גג לראשך יהיה? יהיה. רצפה לרגליך תהיה? תהיה. שני חלונות גבוהים ונאים יהיו? יהיו. מה עוד תבקש ומה אתה עתיד לקבל? שהרי בין כך בידי יהודי הברירה – בין גזירה לגזירה.”
“ובאמת, לא רע כלל,” החרה־החזיק אחריה קלינגר.
“ודאי, כדבריכם,” חייך צירקין בלב מר,:אלא שאני… שלי הבטיחו. אני חייל הייתי. שמונה חודשים בבית־חולים הייתי מוּטל ומעי תלויים באוויר, ככבסים הללו… פה…" בכפו הפשוטה תופף על בטנו: “פה הכול קצוץ ומוטלא, טלאי על גבי טלאי… וכי מבינים אתם? ואותי, אותי מבקשים הם להונות?”
"ועכשיו?, שאל קלינגר. יושב היה על מעקה האבן, תומך גופו בשתי כפותיו התפוחות, שציפורני אצבעותיהן רבועות ושחורות. על־כורחו חש כעושה מעשה־נבלה. “ועכשיו כבר בריא אתה?”
“בריא עד עולם כבר לא אהיה,” נתמלא צירקין רחמים על עצמו, “אלא שלהתענות ולסבול אזכה עד מאה ועשים. מזל יש לי, אומרים הרופאים. אורגניזם יש לי, הם אומרים, כוח־סוסים. וכי ייפלא הדבר?.. אלמלא כוח־סוסים זה לא הייתי מגיע עד כאן. תפנוקים לא ידעתי מימי, ובעולם אני נודד זה עשר שנים, מיום שמלאו לי שש־עשרה.”
“ובארץ כמה?” שאל קלינגר.
“שנה ויותר.”
“מפולין?”
“מווֹליניה.”
“אף אנחנו היינו שם.”
“במלחמה?”
“כן.”
“ברחתם לרוסיה?”
“אהה. ואתה?”
לא עברה שעה ארוכה וכבר היו שטופים בשיחה, יושבים ומחַקרים זה את זה, יושבים ומשיחים זה באוזני זה פרשת נדודיהם וסבלותיהם. אמנם נסתבר להם, שלא שארי־בשר הם, ואפילו לא בני עיר אחת, ולא נזדמן לזה לפגוש בקרוביו ובידידיו של זה, ואף־על־פי־כן לא יצאה השיחה לבטלה. פרקו מקצת מיַתמותם ונתנחמו זה בצרותיו של זה. רוב הדברים שנאמרו צירקין הוא שאמרם, קלינגר מדבר ברמז וצירקין מספר כנגדו מעשייה ארוכה. הרי פרשת נסיעתו לאזרבייג’אן והרי שלושה ימים ושלושה לילות של קרח בתחנת־רכבת נידחה מזרחה לסמולנסק, תחנה שעד היום אינו יודע לא מה שמהּ ולא היכן מקומה המדויק. אין צירקין מקמץ בפרטים. בהנאה מונה הוא את כל העובדות, הקטנות עם הגדולות, אחת מהן לא נעדרת: אפילו עשה כבר בסיפורו כברת־דרך ארוכה, לא יהסס לשוב לתחילתה ובלבד שייעשה צדק ולוּ רק לעובדה פחותה אחת שנשמטה תחילה מזיכרונו.
“ובכן, בעניין אותה נסיעה,” נזכר צירקין וחזר שמונה שנים ושמונים גלגולים לאחור, “נוסעים היינו מקאווקאזיה לארמאוויר. דרך זו – בקפיצה אחת יכול אתה לעשותה, אלא שהרכבת אינה רכבת, מין ישישה תשושה, קטר שקרונות לאין־מספר משתרכים לו מאחוריו, כלהקת אווזים. והאנשים שעליה – אלפים, אלפים! בכל מקום היא עומדת, ובכל מקום לא יורדים, כי אם עולים. אילו מלאך־המוות בא ברכבת זו – לעולם לא היה מגיע… ואני, באמת, לא בה ביקשתי לנסוע, כי אם באחרת, שתקח אותי לקראסנודאר, אלא מה, עד מתי אחכה לרכבת שאיננה באה? ייקחני אופל; אקפוץ ואעלה ברכבת ראשונה, ואפילו היא מוליכה לתחתיות־ארץ, ובלבד שאצא מתחנה ארורה זו, שנתקעתי לתוכה. הנה כך, במקרה, דרך מזל… אף כי, אתם היודעים, גם לשכל היה שימוש, פה ושם. הנה, ברוסטוב… דבר זה, כמדומני, עדיין לא סיפרתי… הכל אבד לי – הבית, המשפחה, החברים – צרור קטן אחד לא הנחתי מידי כל נדודי: כלי־הגילוח־והתספורת. אלה היו גם כספי, גם כרטיס־הנסיעה, גם הפספורט… ובכן, רובץ אני, דרך משל בבית־נתיבות אחד, ואיני יודע איך אני נחלץ משם ונוסע מזרחה. והנה עובר אחד הממוּנים, ורואה אני, יובל־שנים לא העביר תער על זקנו, עיניו דולקות וכולו קורס מעייפות. קרב אני אליו אומר, ככה, בעדינות: חבר ממונה־על־התחנה, הנח לי ואגלח את זקנך. נועץ הוא בי עיניים, שאף־על־פי שדלוקות הן, מלאות הן רצח, ומשלח אותי לכל השדים. אבל אני איני מתבהל ואומר לו: אין כגילוח למצב־רוח. עשר שנים מחזיר אני לך ברגע אחד. מביט הוא בי כאילו ראה מפלצת מקרינה, אבל פתאום פורץ הוא בצחוק גדול ואומר: טוב, בטוב, ייקח אותך האופל! סדר כבר לא אשליט פה בין כך ובין כך! ואני, תוך שאני מגלח את זקנו, מרכך אני את לבו במעשיות, ומכאן לכאן, כבר אני ברכבת, בדרכי מזרחה… ואני, פחות מבן שמונה־עשרה הייתי אז, לבדי בכל העולם… הנה, כך, מושכים היינו ממקום למקום. ברכבת, בעגלות. ברגל…”
כבר סיפר על המלחמה. ועל החזרה לעירו סיפר. ועד הימים שעשה בווינה, בדרכו לאיטליה. וכיצד עלה עם הגח"ל. וכיצד נפצע. אוזני של קלינגר כרויות, ולבו נפתח והוא רוחש הרהורים. ציפי נכרכת על רגלו של צירקין, משתעשעת בשרוכי נעליו, במכנסיו ובידו הפשוטה אליה, עושה הכול בשביל למשוך אליה את שימת־לבו. ליד רגלו השנייה ניצבת חיה’לה, נשענת במרפקיה אל ברכו ועיניה תלויות בפיו, ואילו הוא משחק בשׂערה, שׂיער בהיר מאוד ומתולתל, מין שׂיער שכמותו היה בוודאי לקלינגר בימים שצימח שיער מתחת לכובעו.
נתארכו הדברים והכול כבר נאמר, וצירקין מוסיף לספר, וקלינגר אינו רוצה שיסיים. שניהם נזהרים שלא לחזור לפרשת החדר. לוותר על הגדול צר לו לקלינגר, ולפתותו שיסתפק בקטן אין לבו נותנו, שהרי עכשיו אין עוד ספק בדבר: גזילה היא.
אלא שגם דיבורים ארוכים יש להם סוף. ירדה שתיקה. גיטל ישבה מן הצד, מחשה, ורק אוזניה זקופות, קולטות כל מלה. כמה מיטיבה היא לדעת את נוח אישה. די בכמה מעשיות, כמו אלה שמספר עכשיו צירקין, שיימַס לבו כחמאה. עליה אין הוא עושה רושם. כל הסַפּרים – לשונם מרקדת ומפזז: חצי־דבריהם, בדיה גמורה, טוֹל והטבע בים. ואילו הנותר –דינו דין גוזמה.
שעה לא קצרה עמדה ביניהם השתיקה, ואיש־איש ממתין עד שיפתח חברו ויחזור לעניין. צירקין גם הוא אינו צדיק תמים: החשד שלא הכל כאן פשוט וחָלָק נולד בו ברגע שלא הניחה לו האשה ללכת, אלא הפצירה בו שימתין עד שתרוץ ותביא את בעלה. עכשיו מתברר הכול: באמת נשמר לו בבית חדר, חדר אחר, ובקצינת־הסעד אין כל אשם… אם אלך ואביא לכאן את קצינת –הסעד, תזעיק היא את ממונים והחדר יהיה שלי, אלא מה? איזו תועלת תצמח לי מניצחון אשר כזה?.. אנשים אלה, הקלינגרים, כבר חיממו את לבו, שנים לא יישב כך, במרפסת־ביתם של אנשים כמותו, לוגם תה, מגלגל מעשיות בשוּבה ונחת, משתעשע עם ילדיהם. אף־על־פי ששמו יד על חדרו, כבר סלח להם. ומי לא היה עושה כך? הוא עצמו? הרי לא יכלו לדעת מי האיש שהחדר שמור לו, שאחד משלהם הוא. הנה עומד לו בתוך ביתם, חדר גדול, ריק, מפתה את העין – לא, אין לו בלבו עליהם. לא גודל החדר יקר, כי אם טיבו של הבית. והרי זה מה שכבר מצא כאן, בית.
“יודעים אתם מה,” חתך פתאום את השתיקה והכריז: “אקח את החדר הקטן. לא עצבים ולא כוח לי לפתוח עכשיו במחול סביב משרדיהם. אקח את החדר. מקום להעמיד בו מיטה ולהניח את עצמותי יש בו.”
בעיניים חשדניות בחן קלינגר את צירקין, מצפה שיתגלה בכל רגע מה שמסתתר מאחרי הודעה מהממת זו. הפנה אל גיטל שאלה אילמת: איש זה, אולי זז משהו בראשו בשעה שנפצע? אבל גיטל, היא לא גילתה את מחשבותיה, ופניה היו בגיגית. לא ייתכן שסתם מתוך אווילוּת מוותר להם החייל ומסתפק בחדר הקטן, שאינו חדר. הם לא הצליחו להוליכו שולל, והיטב הוא מבין מה אירע כאן, אמר קלינגר בלבו, אלא שנפש טובה הוא, בחור בודד בעולם, ואינו מקפיד.
במבוכתו הפנה עיניו אל מנשה. זה ישב כל אותה שעה על המדרגה, גבו אליהם. כל־כך שתק, עד שרק עכשיו שאל עצמו קלינגר מתי נעל מנשה את הסנדלרייה ובא וישב כאן. מנשה שמע מה אמר החייל, אבל את פניו לא גילה.
"נו, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, "שמע את קולה של גיטל קודם שהספיק למצוא מענה. “בחוכמה עשית, צירקין. שלא נזדקק לעולם לא לוותיקים האלה ולא לחסדיהם.”
“מתי אתה בא ומתיישב אתנו?” אמר קלינגר.
“רק אסדר את הניירות שלי, ואשתחרר מהצבא.”
"ביתנו יהיה ביתך. בשמחה נקבל אותך, ואנחנו מקווים, כמו שאומרים – "
“נו, כן, זה מה שאומר לי לבי… בכל־זאת, אנשים משלנו… וכאן, כולנו, כך, בודדים כאבנים… את הכובע, חיה’לה… הנה… ילדים יפים יש לכם, יפים.”
כדרכם בשעת־ערבית, כשאבני־הבית אוצרות עדיין וכן את החום, ואילו בחוץ כבר
מנשבת הרוח הסתווית, יושבים הם גם הערב על המרפסת הפתוחה, שותקים ומביטים בשמים שהחשיכו, בעננים שאינם נושאים גשם, בכוכבים הממורקים. בשכונה מתעצמת הדממה ובלב נמסכת עצבות דקה, שיש בה אחד מששים מטעם גן־עדן. מרחוק מגיעה נהמת רכב כבד, אוטובוס או משאית צבאית, תחילה היא גוברת והולכת ואחר־כך היא מתרחקת ונבלעת לתוך הדומייה. ולאחריו עוד המיה כזו, ועוד אחת – קולות הקוראים לדרכים רחוקות וקולות הלוחשים, לא, לא, לא עוד דרכים, כבר בביתנו אנחנו יושבים, ובכל־זאת היה קול אחד גובר ומתעצם, קרב ובא. אלומות לבנות פיזזו על ראשיה אילנות, כמחפשות משהו, הופיעו ונעלמו ושבו והופיעו. הכל הפנו עיניהם למקור האור. מקצה הסמטה הופיעה משאית, מיטלטלת על אבני הסמטה, נוטה לימין ולשמאל. לפני פשפש חצרם עמדה, משאית צבאית. מתא־הנהג יצא אדם, נכנס בפשפש וקרב אליהם: צירקין!
“זה מהגדוד,” קרא. שלחו לי אוטו עם שני חברים ועם קצת רהיטים שליקטתי.
“אדרבא,” אמרה גיטל ופרשׂה כפה, מעשה בעלת־בית. בינתיים כבר עלו שני חבריו ועמדו בצדו.
“אַראה להם את החדר תחילה,” אמר צירקין.
מנשה קפץ וירד ממושבו על המעקה ועמד בין צירקין לבין הדלת.
“אני אראה לכם.”
“לשם מה?” חק צירקין. “כבר בן־בית אני פה.”
“אין דבר. אני אוליך.” וכבר נכנס לפניהם בפתח הפתוח מפני החום. צירקין ושני חבריו נכנסו אחריו. בעקבותיהם רצה חיה’לה. קלינגר, גיטל וציפי נשארו במרפסת. גיטל רחרחה ראשונה. עסק רע בקפיצתו של מנשה. אלא שלא הספיקה לעכבו.
“נוח, דעתו נטרפה עליו. הוא מוליך אותם אל…” ולא בטאה בשפתיה.
“אני יודע,” אמר קלינגר. עלתה בו תאווה לקפוץ וליטול זאטוט זה ולהנחית עליו חבטה אחת שייפול ולא יוסף קום, צואֶה בן חמש־עשרה… מתהלך הוא בתוכם כאילו ריבונו־של־עולם בכבודו ובעצמו מינהו משגיח על היושר בעולם; מאריך חוטמו ונובר בו בעפר, בן יקיר זה, כביכול, גזלנים ורוצחים הם אבותיו. הוא נעשה אדון הבית!
“ומה לך דבוק למקומך, גולם!” נצעקה עליו גיטל וקמה מן השרפרף, מתכוונת למהר פנימה. “את החדר הגדול הוא מוסר להם… עוד מעט קט ועל הבית כולו יהיה מושל, צדיק זה, שרץ זה.”
“המתיני!” עצָרהּ קולו של קלינגר. ועדיין לא זז ממקומו. בלבו כבר בא הרהור אחר לסתור: אחר ככלות הכל… וכי מה עשה מנשה? ואתה עצמך לא התכוונת לעשות אותו מעשה עצמו?
תיקן הבן מה שקלקל האב. מתוך המשפחה. וכבר התלווה לזה הרהור שלישי וקורט־של־הנאה בו: ממזר כהלכה הוא מנשה זה – נכנסה מחשבה בלבו שוב לא ירתיענו איש. וכיצד שתק והמתין לשעת־הכושר. “יודעת אַת גיטל… אנחנו – בין כך לא ידענו מה נעשה בכל החדרים המרובים הללו. ו…גם עניין של יושר כאן…”
“זרע־סנדלרים! וכי ייפלא הדבר שאתה ואבותיך שרויים הייתם מאז ומעולם בדלות חשוכה! כשאין הדלות מגעת עד לצווארכם אימה תוקפת אתכם! שמא תעשירו, חס וחלילה, ודעתכם תיטרף עליכם… אי, אילו אנשים!” אלא שאף היא לא עקרה ממקומה. צירקין חזר ויצא אל המרפסת, חיוך נבוך על פניו:
“אל תגעו בו לרעה, במנשה. ילד הוא. ואני – רק יסעו מכאן החברים אוציא את המיטלטלים ואעבירם לחדרי. בפניהם אין אני…”
“וכי על מה ניגע בו? על דעתנו הוליך אותך לחדר הגדול… ועכשיו קום והיכנס לתוכו במזל… הנה אני קם ועוזר על־ידך.”
החיילים סייעו בפריקת החפצים והפליגו להם. מנשה לא הגביה עיניו, מצפה לנחת־זרועו של אביו. פעמים מועטות בלבד הטעימהו אביו טעם זה, אף שאותן פעמים הפליא מכותיו וזִכרן נטבע בגפו לעולמים. אלא תמֵה היה על זריזות זו שנדרש אביו לסייע לצירקין בסידור החדר. אביו כשהוא כועס – כל קרביו אומרים כעסו. ואילו עכשיו, דומה שעליז הוא. כשנצטלבו פעם אחת עיניהם ידע שכבר סלח לו האב את מעשהו.
סיימו ויצאו אל המרפסת לארוחת־הערב. הפצירו בצירקין שיצטרף אף הוא אליהם, ולאחר שסירב שתיים ושלוש, כמצוות הנימוס, ישב אתם לשולחן.
ושוב גלגלו מעשיות. הפעם היו מספרים בשכונה, צירקין סיפר איך הגיע עם אנשי הגח"ל, זמן מועט לאחר שנכבשה. כמה היו בוזזים ומשמידים! וכי לא בכל העולם כך? ולא בכל המלחמות?.. אבל עכשיו יתקנו הכול… הנה בית זה, שהם יושבים בו, כלום ניכרת בו המלחמה?
וכשעברו לדבר בעתיד שטח צירקין תוכניותיו, הרחיב את הדיבור בעניין המספרה שהוא מתעתד לפתוח בשכונה.
“הריני מאחל לך ברכה והצלחה, אם ברכתו של הדיוט שכמוני אינה קלה בעיניך,” אמר קלינגר ומשך את כובעו הקטן מעל לקודקודו. קרחת בוהקת, ורדרדה, נתגלתה במלוא זוהרה באורה הלבן של נורת־החשמל. הכל צחקו, ואפילו גיטל הפשירה את מַסווה־הרוגז מעל פניה.
"עוד תבוא, קלינגר, עוד תבוא,, לא נתבהל צירקין. “להווי ידוע לך: בעלי־קרחות מרבים להסתפר מבעלי בלוריות, עניין בדוק ומנוסה… אמנות גדולה מאוד נתבעת מן המתעסקים בבעלי־קרחות. הנה, אספר לכם מעשה שהיה באחד מקריח…”
מעשייה מרדפת מעשיה. במרפסת מנשבת רוח צוננת. ומעברים עולים אורות, האורות החדשים, שעדיין מועטים הם ויש בהם זרוּת. ואילו במרפסת עצמה כבר נשבה רוח אחרת. איש לא רמז על המעשה שעשה מנשה ועל הכרוך בו. אפילו לא גיטל. משׂיחים היו סתם, בנחת, בהרחבת־דעת. וכלום חשוב במה היו משיחים? לא היו הדברים אלא חוטים של שתי ושל עֵרב, אֶרג של ידידות חדשה.
ה 🔗
ראשית חוכמה – יש לחדש את פני המספרה, לפרכס את כתליה. אמרו לו לצירקין היכן ימצא סייד, קם והלך אצלו.
סמטאות שונות ומשונות נפתחות מן הרחוב הראשי. מהן – סלולות ומצופות אספלט שחור, ובהן בתים קטנים ונאים, חבויים בענוות־מפורסמים בין האורנים; מהן – מיני דרכי־אגב, שאבניהן אינך יודע איזו נקבעה בידי סולל ואיזו היא סלע מסלעי המקום. בסמטה אחת כזו ביתו של הסייד. הדרך זיזנית, ואדם מעקם מגפיו על אבניה. הבית עצמו – בית־דירות ארוך, דו־קומתי, ולאורך כל קומה מרפסת צרה, בעלת מעקה מסורג, וכולה מקושטת סוכות עץ ופחים ומעוטרת גיגיות וכבסים ומיני סחבות. בשכבר הימים היו אבני הבית הזה ורדרדות וגגוֹ נחוֹשתני. עכשיו כל מראהו, ובכלל זה החצר הפנימית, כאחד מבתי ה“כוללים” בואכה מאה־שערים. כמספר חדריו – מספר הדירות, וכמספרן של אלה – המשפחות שדחקו עצמן לתוכו. מיד יודע, אם כוונת המכַוון כאן, או שהדיירים עצמם גלגלו כך את הדברים־ מכל־מקום בית זה מאוכלס כולו יוצאי מרוקו, הברוכים בילדים. באחת, עם רב יושב בבית אחד זה. מערכת ביוב שתשמש את צורכי הכול לא היתה, ועד מהרה נאגמו שפכין גם בחצר וגם במגרש הריק שמעבר מזה לבית. הממונים, אם מצאו שעה להרהר בדבר, ודאי שיבחו עצמם על עומק־חזונם ועל ביטחונם בעלייה שתוסיף ותבוא, שכן ראו את הנולד וחילקו בצמצום דירות המצויות בצמצום. במרוצת הזמן הורגלו הכול לראות בבית זה תופעה שלא בני־תמותה גרמו לה ולא להם השליטה עליה, כמין תופעת־טבע.
כך היה בטרם נקפה השנה ההיא. ואולם ביום שחיפש צירקין את הסייד, עדיין לא עבר הבית על גדותיו, ומגע קבוע עם השכונה לא היה אלא לשתיים מן המשפחות היושבות בו. האחת – משפחת השוחט. איש זקן הוא ורוב שעות היום יושב הוא על המדרגה, פתח דירתו, מצפה לעופות שיובאו אליו לשחיטה. יושב הוא וזקן־המידות, שהוא כפקעת סבוכה של תיִל דק וחלוּד, יורד לו על חזהו. עטוי הוא כותונת ארוכה, ועל ברכיו ספר קדוש, שאין עיניו משות ממנו ואין שפתיו פוסקות מלקרוא את הכתוב בו. כלי־מלאכתו – חַלָּף ופח עפר להגיר לתוכו את הדם. פח שני, ליד זה, כלי־מלאכתה של אשתו הוא – לנוצות שהיא מורטת. האשה זקנה כמותו, לגופה שמלה שחורה ומטולאה וסביב צמתה השחורה שביס־משי שחור. רגליה – אם אינן יחפות, נתונות הן בדרדסים שחוקים ומעוקמים. על הרוב יושבת היא לפני גיגית של כבסים, או מתלעת קטניות. זה ממתין לשחיטה וזו למריטת נוצות, אך מחמת הצנע גם פרנסתו של השוחט אינה בשפע. פעמים היו הבאים אליו עם פרגית, מוצאים אדם שלישי בפתח דירתם – נערה תמירה, פניה חלביות, שדיה זקופים, ואפילו מבעד לשמלתה השחורה מושכות את עיני הגברים ירכיה החטובות ורגליה הארוכות. כמו שׂמלתה, גם שׂערה שחור, ורק מאחור מקושר הוא במטפחת־צבעונין.
המשפחה האחרת – משפחת הסייד, בקצהו השני של הבית הארוך. סימנה האחד – אשתו הכבדה והבשרנית, שילדי המרובים ודירתה צרה, ולכן עושה גם היא רוב ימיה בחוץ. הפעוֹטוֹת, כל לבושם גופיה מזוהמת. הגדולים מהם, מין כותונות משתלשלות ויורדות להם עד ברכיהם. הגדולים מאלה, לבושם מכנסי־אריג, שיצאו מכלל קצרים ולכלל ארוכים לא הגיעו. והילדות, שמלות פרחוניות לגופן ועגילים זהובּים, כדוריים, באוזניהן. סימנה האחר שלמשפחת הסיידים – השלט שתקע מעל למשקוף.
צירקין הצביע על השלט:
“הסייד, הסייד בבית?”
“וּוי, וּוי,” מיהרה האשה לאשר בהתרגשות, החזירה פניה אל הפתח וקראה בקול גדול במוגרבית.
אדם נמוך וצנום, שמכנסיים שחורים לגופו, וזיפים שחורים מכסים את פניו חרושות הקמטים, עמד בפתח. עיניו נצנצו בחוריהן, ערניות ודרוכות.
“שלום ברכה, מֶסיֶה.”
“שלום. אתה הסייד?” שאל צירקין אף הוא בעברית.
“כן. שייד. אני. מסיה רוצה ישייד?”
“כן. חנות. מספרה.” ובאצבעותיו חיקה את תנועת המספריים בשעת התספורת.
“אה בארביֶה… בון. בון. אני הולך עם מסיֶה.” וכבר נפנה ללכת אל עבר הרחוב. אשתו שילחה בו צרור ארוך באותה לשון חִכּית והוא השיב לה חטופות וכנשמע, ברוגז.
הסתכל הסייד בכתלים שהצהיבו, במלבנים הבהירים שנתגלו לאחר שהסיר צירקין את נערות־השער הערביות ואת שאר הקישוטים, גירד מעט סיד בציפורניו, הגבּיה ראשו ובחן את התקרה.
“גם צבע? בדלת ובחלון?”
“לא, לא. כמה?”
“בבקשה מסיֶה,” ביקש הסייד, שצירקין ינקוב שׂכרו.
“אתה תגיד.”
חזר הסייד והקיף בעיניו את המספרה כולה. הרהר ארוכות ופסק קצרות:
“סימונה לירות.”
“מה. שמונה לירות?” נחרד צירקין. “שמונה לירות?”
“מה יס? למה?” תמה הסייד.
“לא. לא צריך בכלל. לא צריך לסייד.”
"למה לא צ’ריך? שאל הסייד ונסתמר.
“בשמונה לירות את כל הבית נסייד.”
“סימונה לירות!” אמר הסייד והרוגז מחלחל בגרונו. “מה ז’ה סימונה לירות? ז’ה ז’בל. לא כשף. אה, תראה! את כל השיד לגרד צ’ריך. כמה עבודה ז’ה! ואני עם פועל עובד. סני אנסים.”
“לא צריך. בכלל לא צריך,” חזר צירקין בעקשנות, והעמיד פנים אדישות.
“וכמה אתה רוצ’ה תתן לי?” הלעיג הסייד, לירה אחד? סתיים לירות?"
“ארבע,” נקב צירקין מספר שעלה במוחו. “ארבע – מספיק.”
“אוה, מוֹן דיֶה” רקק הסייד את מרירת לבו, “איז’ה ארץ' ז’ה! איז’ה! ארור מי סיבא לישראל! ארור יהיה ביום וארור בלילה! ז’ה לא אנסים פה! ארבע לירות! סיסה ילדים יס לי בבית! ארבע לירות!”
הפך הסייד פניו ויצא, כמי שכבודו חשוב בעיניו מן הכסף ומן הפרנסה. צירקין המתין באורך־רוח. בזווית־עינו ראה את הסייד חוצה את הכביש, נעצר, חוזר פתאום על עקביו, ועדיין עיניו מלהטות:
“אני אגיד לך: נלך לאנשים. מה סיגידו נעשה.”
“יהא כך,” קיבל צירקין. מכל־מקום, רמז־פשרה יש כאן. “אל מי נלך?”
“אנחנו אל השנדלר נלך. איס טוב הוא. יודעים אותו אנחנו. איס טוב. מה סיגיד – נעשה.”
שמע צירקין ולא האמין למשמע אוזניו. דווקא זה כוֵון והציע את קלינגר? הוא עצמו ודאי שיקבל. אם לא קלינגר, מי יעמוד לימינו.
“יהא כך,” אמר צירקין וחייך בלבו.
“הער קלינגר,” פתח צירקין ואמר, "באנו אליך על־מנת שתפסוק בינינו. שחור זה – סייד הוא. הזמנתיו אלי למספרה…
“ז’ה לא טוב אתה מידבר אסכנז’ית, אנא לא מבין מה אתה מידבר למסיֶה,” קטע הסייד דבריו מתוך רוגז. אין אמון בלבו לכל אלה הוּוסווּסים שבשכונה שלבם גס בבני־ארצו. רק הסנדלר צלם־אדם לו. שמע התגרה הגדולה ליד האוטובוס הגיע גם לאוזניו, כיצד עמד זה לבדו כנגד כנופיה גדולה שביקשה להזיק לנהג. כוח־ענקים כוחו. אלא שאיש טוב הוא ומסביר פניו לכל אדם. כביכול, לא פולני הוא.
“מה הדבר?” פתח קלינגר ונסתייע בידיו, כדי לומר שמבקש הוא לשמוע את טענותיו של הסייד.
“מסיֶה!” פתח הסייד והורה באצבעו על צירקין. “מסיֶה מידבר סיאנחנו ניסייד את המאגאזן סילו. טוב. למה לא? נחנא רוצ’ים עבודה. סיסה ילדים יס בבית. מה ז’ה מאגאזן גדולה. נחנא אומרים לו: בסבילך, סיאתה חדס, כמו נחנא, יהיה סימונה לירות.”
“סימונה… מה זה?” שאל קלינגר את צירקין.
“שמונה. שמונה מבקש הוא. שמונה מכות־מצרים רשאי הוא ליטול לעצמו. שאל־נא את פיו אם גם במרוקו…”
“ז’ה לא טוב ככה. מה אתה מידבר מרוֹק, מרוֹק?” עלתה חמתו של הסייד.
“אין דבר, אין דבר,” הרגיעו קלינגר בפישוק כפותיו הגדלות.
“וכמה רוצה את לתת לו?” שאל את צירקין.
"ארבע,: אמר צירקין עברית ופשט ארבע אצבעות.
“ארבעה לירות! ארבעה לירות בסביל עבודה כזה!” כבר לא יכול היה הסייד למשול ברוחו וחבט באגרופים קמוצים על רקותיו. “מוֹן דיֶה! ז’ה לא אפילו פור מנז’ה, ביסביל אוכל. איך איפסר לחיות פה?”
“ובמרוקו יותר כסף היה?” לגלג צירקין.
“מרוק!” נצטווח הסייד, “במרוק היה לי כל יום די־מיל פרנק, טרוא־מיל פרנק. יותר! ארבעה פועלים אצלי עובדים במרוק. כן! אתה חוסב, מרוק! הכל יש שם. כסף. ואוכל. והכול. ופה אני ועוד אחד פועל בארבע לירות?”
“הרחקת לכת, צירקין. אף הוא צריך פרנסה. נטפס ונעלה לשש,” אמר קלינגר.
“מה יעשה בשש לירות? כלל צרכיו מה הם? עשרה שרצים בחדר אחד, כל היום כולו לועסים הם פיתות ולוגמים עראק, וחסל סדר צרכים.”
“חמש. עולה חדש. חייל היה. בהוספיטאל,” מנה קלינגר כל שבחיו של צירקין.
“חמס? לא! לא צריך עבודה סילכם אני!” וכבר ביקש שוב לברוח מן החנות.
“מטורף, לאן אתה רץ?” קרא צירקין אחריו, יידיש. קלינגר נתחייך.
“המחיר האחרון,” ביקש קלינגר.
“סימונה.”
“האחרון!” התחנן.
“סימונה!”
“אתה שמונה, הוא ארבע – יהיה שש. זה טוב,” העלה קלינגר על דעת עצמו.
“בסביל אסכנז’י נותן סימונה, מא מרוקין משפיק סס. לא כל ישראל חברים?”
“כבר אין אני ערירי. חברים נמצאו לי!” ריגן צירקין.
“חדל לנהום, צירקין… נו, שש ונתקע כף.”
“סבע. בסבילך. למה אתה איס טוב. באמת.”
“שש – וגמרנו. עוד מעט ואף אני מסייד פה. ובבית – שלושה חדרים, ועוד אנשים באים. תהיה עבודה. בעזרת השם,” דלה קלינגר מראשו את כל המלים העבריות ונתייגע.
“עם יהודים לא טוב. רק כל אחד רוצ’ה…” בידו התווה קשת עמוקה אל עבר כיסו, רמז ללקיחה במשיכה. “בחיי, במרוק לא ככה. לא ככה… מתי סיאני אבוא?”
“נו, מזל טוב! מזל טוב!!” קפץ קלינגר ממקומו וחפן בשמחה את כף־ידו של הסייד.
“מחר תבוא,” אמר צירקין.
שיחק לצירקין מזלו ונמצאה המספרה כשרה לשימוש. המראות, והכיורים, ודפי־השיש, והשידות שתחתיהם, הכל נשתמר. רק חלון הראווה נתנפץ והכיסאות נעקרו ולוקחו. נטל שניים משלושת הכיסאות שהביא עמו מן הגדוד, והציבם במספרה. בחדרו די לו בכיסא אחד.
לכאורה נשתמר הכול, אלא שבין כך ובין כך כספו ניגר ופוחת. שכן צירקין גמר בלבו שמספרה זו כלילת־יופי תהיה, משובבת־עין. מיום שנעשה שוּליה של ספּרים, והוא אז דרדק בן עשר – שש־עשרה שנים. כבר סיפר ראשיהם של אנשים על פני חצי העולם, אך רק עכשיו, בפעם הראשונה, יש לו מספרה משלו. מאוסטריה הביא אתו שעון שאפהאוזן ומצלמת־סייס וכמה חפצי־זהב. להתקנת מספרה אין מאתים־שלוש מאות הלירות – שוֹויים של נכסיו – מספיקות, אך לאותם תיקונים ושיפוצים יספיקו.
כספו של צירקין ניגר ונעלם, והמספרה הולכת ונאה. כבר השלים את מערכת המספריים והתערים, קנה בקבוקי בושם ואבקת טאלק, ומברשות ומסרקות, מירק וצחצח וציבע. גזר מן המַגזינים תצלומים נאים של נערות, שהגלוי רב בהן על הכסוי, וקישט בהן את הכתלים העירומים. עכשיו פתח את דלתי המספרה ללקוחות.
החזיר צירקין לגנזיו את מדי־החאקי וחזר ולבש מכנסי־רכיבה שחורים וכתונת־פלאנל משובצת, נעל מגפי־צבא גרמניים ובמלוא הדרו, משוח בשמן ומצוחצח, עמד פתח המספרה, נוגע נגיעות אחרונות – במטאטא החדש שבידו – במִדרכה המאובקה, מסלק אל גל־האשפה שבמגרש הריק את שייריה האחרונים של המלחמה.
עוד הוא מצפה ללקוח הראשון, והרשלר, בעליה של חנות הדגים והעופות, נגלה לעיניו. מן הקארפאטים בא הרשלר, גופו רחב ואיתן והילוכו מסורבל, והיגוּיו עבה, כבד כקרדום. אולי היה שם סוחר־יערות, ואולי סוחר בבהמה גסה. עופות ופילה לא היה מוכר שם. מכל הווייתו נודף ריח של בעל־בית ופרנס לעמו, מין יהודי שהכול נוגע ללבו והוא רגיל שהכול חולקים לו כבוד. עמד כנגד המספרה, הסיט את מגבעתו הקארפאטית לאחור, תלה אצבעותיו בכתפיות־מכנסיו, והזין עיניו בהנאה בצירקין ובמספרה החדשה.
“כבר אפשר לברך שהחיינו. כבר יש טעם יהודי למספרה. ואימתי נוכל לבוא ולהסתפר?”
“מחר,” הכריז צירקין בשמחה גלויה.
“אם־ירצה־השם. מחר, בלי נדר, אני בא. לזכותי תיזקף מצוה, ולך יהיה ‘סִפתח’ של מזל.”
“אסיר־תודה אהיה.”
"פרנסה, כך נראים הדברים, לא תחסר – " אמר הרשלר דבר שאין אומרים
“אדוני הוא האלוהים,” גמגם צירקין.
“אם לא במכות, יכבד בחולאים,” השלים הרשלר את אמרת־העם אגב צחוק. “ראשים, מכל־מקום, יש כאן לא לתער אחד כי אם לשניים.”
"וזה, מה? אמר צירקין, שכבר חשש מעין־הרע.
“כבר פותחים כאן מספרה שנייה.” הרשלר אמר את הדברים האלה לאִטוֹ, בקולו הכבד, כמשיח לפי תומו. צירקין צמצם עיניו, ועדיין פקפק אם בכובד־ראש הוא מדבר, או שמין הלצה קארפאטית כאן.
“מספרה שנייה?.. ואין אתה מתבדח?”
“יכול אתה לראות את האיש בעיניך. בבית הלבן. עומד וטורח בחנותו.”
כל כמה שלא שמח הבוקר, לא חדלה לפרפר בתוכו איזו חרדה סתומה. אף־על־פי שיצא בשלום משבעה מדורי גיהנום, לא הניח מעולם לצירקין הפחד שהנה־הנה יבגוד בו מזלו. כאילו כל הצלה אינה אלא בחזקת נס אחרון, מצפה לאסון שינחת עליו בכל רגע. כמה בלתי־נמנעת נראית לו עכשיו המהלומה הזאת, ודווקא משום שנפתח עכשיו פרק חדש בחייו, דווקא משום שנעשה סוף־סוף אדון להם… האלם הכה את צירקין, ורק אחת ביקש – למצוא לו איזו פינה חבויה ולמרר בבכי.
במורד הרחוב עמד הבית הלבן, בריחוק של מאה וחמישים־ מאתיים פסיעות מן המספרה של צירקין. רק זמן מועט לפני שניטשה השכונה נסתיימה בנייתו, ועדיין מוערמים היו בחצרו אבנים לגדר שלא הושלמה. אפילו סככת־הסתתים עודנה עומדת שם. כותלי־הבית הבהיקו בלובנם, כאילו רק אתמול יצאו מתחת ידו של הבנאי. בן שלוש קומות היה הבית, ונתמזגו בו התכליתיוּת יִשרת־הקו של האדריכלות החדישה עם חיבתו של הסגנון הערבי לקו המסולסל. מעל לכניסה הראשית קבועה היתה עראבסקה נאה בלבני־חרסינה תכולות, שאחת מן נשמטה, ואחת, אף שאחוזה היתה במלט, נתנפצה ברסיס או כדור. ארבע חנויות היו בקומת־הקרקע. אחת כבר נהפכה לקיוסק־מסעדה, ועליה שלט־צבעונין: “מסעדה מזרחית – ישראל – כל מיני מאכלים וגזוז”, שתיים היו נעולות ועליהם מודבקים פתקים של האפוטרופוס, ואילו ברביעית עמד אדם אחד, שהיה מבריג נורות־חשמל – היא־היא המספרה השנייה. אילו חתכו את גרונו, היו נוהגים בו ביתר רחמים.
“שמי צירקין,” דיבר ברטט. האיש עמד על כיסא והתאמץ להבריג את הנורה לתוך ביתה. גוץ היה ועטרת־ראשו מקורזלת כבלורית של כושים. פניו כמין משטח אחד פחוס, כביכול, הניחו גבות ועיניים וחוטם ושפתיים על דף נייר צהוב. העיניים האלה צפות היו דומם, רואות את צירקין ואינן רואות.
“כן,” נענה האיש. קולו נשמע כנפילתה של פיסת־סיד מן התקרה, יבש ורפוי…
“אני הספר פה בשכונה,” הכריז בקול תקיף, אך למראה ברייה עלובה זו פגה חמתו ובמקומה עלה חיוך של לגלוג.
“הספּר. כן. הספּר. ראיתי…” פיסות־פיסות של סיד יבש. נתכופף. לפת בכפותיו את משענת־הכיסא וירד בזהירות לארץ. עכשיו היה זעיר ועלוב. חזהו, צווארו וזרועותיו אבדו בתוך כותונת הגדולה. משך והעלה את מכנסיו הרחבים, שרק החגורה היא שעומדת להם, והמתין בשתיקה.
“מדוע פתחת כאן מספרה?”
“מדוע, מדוע,” הפטיר מלנכולית. “אני ספּר.”
“וכי מי יזדקק כאן לשתי מספרות,” הגבּיה צירקין קולו.
“מי. כן… מי,” פקעו בועות קטנות מבין שפתיו.
“אם כן, מדוע פתחת כאן מספרה? תיפח רוחה של אמך־יולדתך!” תקע צירקין בפניו. זה נרתע צעד לאחור והשפיל ראשו.
“מדוע…” חזר סתמית ונשתתק.
צירקין ביקש לתפוס אותו בכותונתו הרחבה ולנערו עד שתיפול מתוכו תשובה כלשהי.
כלום נתפסה שאלתי בקודקודך?"
“כן, נתפסה… נתפסה,” השיב זה ואפילו תבונה הבהבה בעינו.
“ובכן, מדוע קמת ופתחת מספרה בשעה שידעת שכבר מצויה כאן אחת?”
“פתחתי… אני ספר… פתחתי… מספרה…” שוב נפלו פּתים של סיד.
“אבל שתיים לא יתקיימו כאן. אין בהן צורך. אין.”
“אין.” והפעם, דומה, סימן של שאלה ותהייה יש בתשובתו.
“לך ופתח בשכונה אחרת. הרבה שכונות חדשות יש.”
“יש… אבל קיבלתי מספרה כאן… אני…”
“ואני חייל הייתי. פצוע. במלחמה נפצעתי. זכות שלי קודמת.”
“כן.”
“קום ולך אל הממונה ואמור להם, שטעות נפלה כאן. יתנו לך מספרה בשכונה אחרת.”
“אבל לי – ניתנה מספרה – פה.”
“ראש־חמור! בהמה! מה אתה עומד ותולה בי עיני־דג!.. אני לגופו של עניין מבקש לדבר, ואתה איל מקרין!..”
“אבל מה – חטאתי – אני… הם נתנו…” וקולו הפעם יבבה חרישית, ציוץ של עכברים. צירקין נתמלא ייאוש. אם מטומטם מכף־רגל ועד ראש אינו, הרי שחקן גדול כמותו טרם נראָה בארץ.
“הריני מתרה בך,” חתם צירקין באיום־סרק, הן חייב הוא לסגת בכבוד! “הלוך אלך אל הממונים. שמים וארץ אהפוך. ואתה, שמור וזכור! חייך לא יהיו חיים בשכונה זו, עד שלא תעקור רגליך מכאן.”
מלכתחילה לא נתכוון לכך, אך רגליו הוליכוהו ישר לקלינגר. קלינגר היה לו למשען, שחסר כל ימיו – אב, אח בכור ואיש־בינות. לא הגוף רב־הכוח, אלא אותה שלווה איתנה, שהיתה מפכּה מתוכו כמים מסלע – משכה את לבו. הוריו של צירקין היו עניים מרודים ומרי־נפש, ואפילו אז, בהיותו שוליה של ספּרים, לא ידע אלא חיים של בושה וכלימה. ואילו כאן, קלינגר, כמה חדווה מכניס הוא לחייו, כמה הוא יודע להפיק מהם יותר משיש בהם. בכל פעם ששואל אותו צירקין על מה הוא עמל בלי הרף – בסנדלריה, בביתו, בחצרו – משיב קלינגר: “וכי מה? אשב ואפלה כינים? כאן, דבר שאני עושה היום, יהיה עשוי לעולם. יהיה קיים ועומד. ובכלל, מוטב שנכּה בפטיש משנכּה בלשון.”
בשתיקה מאזין קלינגר לדבריו של צירקין, ואת מלאכתו אינו מניח. מנשה זקף גם הוא את אוזניו. קלינגר מחתך בסכין לטושה כמידת סוּליה מתוך פיסת־עור שהוא תומכה כנגד כרסו, ואילו מנשה קובע מסמרות קטנים בחרטומה של נעל. כבר סיים צירקין את דבריו, וקלינגר עודנו מרוכז בחיתוך העור. סוף־סוף הגביה ראשו ואמר:
“מעשייה נאה!.. אבל אתה, צירקין, שוטה, או מוטב אומר – גם חזיר וגם שוטה!”
צירקין נסתמר. אל קלינגר בא כדי שיעוץ לו עצה, לא כדי שיטיח עלבונות בפניו. וכי יכול להיות כאן ספק מי הצודק?
“כן, זה הדבר,” חזר קלינגר ואמר, “חזיר ושוטה. כי מה חשבת? לשם מה הלכת אל האיש הזה? ומה קיווית לפעול? שיפקיר את חנותו בשביל שלא יהיה לך מתחרה?”
“אני – ראשון נתנו לי מספרה בשכונה. ובפירוש – הבטיחו. אני – זכויות יש לי…”
“והוא – מה? יאכל משור־הבר ומזנב הלוויתן? אתה מכניס לראשי שבהמה הוא, ואני רואה: ספּר הוא. ופרנסה הוא צריך.”
“מלוא כל הארץ לפניו. ילך ויתפרנס.”
“אדרבה, אמור אתה: למה יניח מידו חנות נאה זו?.. אלא שאף זה אינו עיקר… עיקר הוא שנהגת חזירות־לשמה. מדוע דרך משל, לא תקומו שניכם ותיעשו שותפים?”
"שותפוּת? בזכות מה אתן לו דריסת־רגל במספרה שלי?
“והוא חייב?.. אמור לי, בהמה, לבדך תעבוד במספרה זו? לא, פועלים תקח!”
“תהיה עבודה – אקח.”
“ואם תחלה? וכשתבקש להינפש? וכלום יכול אדם לעבוד לבדו, שתים־עשרה שעות ביממה, בלא מנוחה?”
"יכול. ודאי שיכול. ואתה עצמך…,
“תפס את השור בקרניו. והרי לי בן יש. עוד מעט־קט ויהיה הוא עצמו בעל־מלאכה. תרבה העבודה – נכניס שלישי.”
“אני איני נחפז לתלות אבן על צווארי. אצטרך פועל – אקח, לא אצטרך – אסלקנו.”
“צירקין, צירקין… דבר־אחר אתה. ואץ להעשיר. תתעשר בעוד כמה ימים… ראש־חמור! שכר־דירה חייב אתה לשלם? וחשמל? ומסים? וכלי־עבודה? והפועל לא חינם יעבוד. וטעם שני: כיוון שמספרה אחת תיסגר, יתכנסו כל הראשים כאן… וכך, גם אדם תהיה וגם הרווחים ישגשגו…”
בכל רוח־הגיונו עמל קלינגר לשכנע את צירקין, כאילו עליו ועל צווארו הוּטל הדבר הזה. מאז אותה תגרה נעשתה הסנדלרייה תל שכל הלבבות פונים אליו. עדיין יש תמיהה בלבו: מה מצאו בסנדלר כמותו, אלא שלומר זאת בפניהם אינו יכול. היה מגמגם ומהרהר ועושה. ובין כך ובין כך נולד בו רגש חדש, לא־נודע לו עד הנה. אנשים בשכונה צריכים אדם שדברו יהיה מקובל עליהם, והוא אף מתגאה על כבוד זה שירד עליו.
“הסכֵּת ושמע, צירקין,” אמר, “אתה הפקד ענייניך בידי. אלך אני ואנסה דבר אל אותו רומני. ולבי אומר לי שעוד היום, אם ירצה השם, נגיע לידי תקיעת־כף. נו…”
בא קלינגר ועמד כהר כנגד אותו איש־זוּטא. פּלבּל האיש בעיניו המימיות ושב והשפילן.
“ושמך אתה מהו?” תבע קלינגר.
“מי – טלמן,” אמר בקולו הפחוס, “מאיר מי – טלמן.”
“יפה, מיטלמן. רשאי אני לשבת?” שאל דרך חרות.
“לשבת, כן – לשבת – אנא,” פִּתפת מיטלמן וביקש לקרב לו כיסא, אלא שקלינגר כבר ישב.
“ובכן, מיטלמן! אנו אנשים פשוטים אנו – אני סנדלר ואתה ספּר. לא בדרכי סחור־סחור ילכו שכמותנו, אלא בקיצור ולעניין. אני, ראוי שתדע מראש, בעניין המספרה באתי.”
שוב הבליחו עיני מיטלמן. אצבעותיו הכפופות נגעו אלו בראשיהן של אלו – נרות־חנוכה נמוגים.
“נטיל נא את האַס על השולחן, כמאמר הבריות. צירקין, זה הספּר האחר, בא גולל באוזני את כל הפּרשה כולה. כבר הכול גלוי וידוע לי. מבקש אתה לדעת מה עניתי ואמרתי לו? חזיר ושוטה, אמרתי. הכיצד בהמה שכמותך, אמרתי לו, מעז אתה להעלות על דעתך דבר כזה…”
מיטלמן הגביה ראשו ותלה עיניו בקלינגר. שפתיו היו מרטטות, כאילו ביקש להשיב, אלא שקלינגר כבר היה מושך ועולה:
"הן כולנו אנשים חדשים אנו, אמרתי לו… וכולנו לפרנסה צריכים… ואילו זו, הארורה, מבין אצבעותינו היא ניגרת וחומקת… והבריות אומרים שהמצב יירע ויוסיף… אלה התלושים, והמנות, וחוסר העבודה… ואנשים שוטפים ובאים, כמו בימים שמפשירים השלגים…,
“ומי יודע…” שיסעו מיטלמן, קלינגר נשתתק והרחיב אוזניו. מה זה ידבר עכשיו? “כאן חנות נתנו, וחדר. ואחר־כך – מי יודע?.. והרי הם נתנו, הם… עד שקיבלתי… ועכשיו… שאני אקום ואעזוב? אני…”
“אמת־ויציב. הרי אלו הדברים שטענתי אני לפניו. בושה, אמרתי…” קלינגר שהה כדי נשימה בגיוון־הקול. יש לדעת כיצד לדבר. אוהו, כמה יש לדעת! גיטל, אילו שמעה אותו, שוב לא היתה מלעיגה עליו כך. “אלא שצירקין – אף הוא דברים שלטעם בפיו. והוא, ראוי שתדע, ירד מן האונייה וישר אל החזית הלך. וכל בטנו רסוקה ומצולקת. לא דבר של מה־בכך הוא… וכאן, טוען הוא, אין צורך בשתי מספרות…” הגיע לכך וכבר ראה את עיניו המימיות של מיטלמן דועכות וכבות, וכולו מתכנס בקליפתו כצב זה, אלא שקלינגר לא הניח לו. הוסיף והפליג בתיאור כוחו והשפעתו של צירקין, וכנגד זה מיהר להדגיש את דעתו שלו, שאין לנשל אותו , את מיטלמן. לא היה מערב עצמו בעניין, אמר, אלמלא ביקש לעזור לשניהם כאחד, להשביע את הזאב, כמאמר הבריות, ולא להזיק לכבשה… וכבר שטח ופירט את הצעתו בדבר השותפות ותנאיה. עדיין לא ידע מה מסתתר מתחת לאטימותו של מיטלמן, אלא שזה האזין ודומה, אף חזר אחר דבריו במלמול־שפתיים. גם לאחר שסיים קלינגר דבריו האריך זה בשתיקתו ולבסוף גמגם ושאל:
“ושותפות זו – מחצית ומחצית?”
“וכי מה שאלה היא זו? שווה בשווה. והכול יהיה כתוב וחתום. שחור על־גבי לבן. חוזה ייחתם.”
“משמע גם החנות – שווה בשווה?”
“הכול־בכול־מכול: קופה אחת תהיה לכם, להכנסות ולהוצאות, והכול מחצה על מחצה… בכן, מיטלמן, מתי אנחנו לוגמים למזל טוב?”
מיטלמן לא השמיע קול. פניו הפחוסים תהו בתחינה אילמת. ורק הניח לאצבעותיו העבות והשחורות של קלינגר שימעכו ברוב התלהבות את כפו הגמודה, הרכה.
ו 🔗
התימני – אותו תימני: זלדקן, עור פניו קַמטוטי, כעין התה החריף, ושתי אִשים שחורות צוחקות מעל לעצמות־לחייו המשופּות. רק הפעמון – מדוע אינו מחזיק בידו את פעמון־הנחושת הכבד, שזרועו עץ חרוץ? כאל מוֹדע ותיק, כאילו שבה ונתגלגלה אל העממי שלה,, לכתה א' במושבה, חייכה אליו גם היא.
“היכן אני מוצאת את המנהלת?”
“בחדר־המורים, גברת. אני אַראך את המקום.”
עלו במדרגות שחוקות, אפורות. הכתלים עבים. ואפלולית. ודממה עמוקה – דממת החופש הגדול. כביכול, סתם תחילת־שנה בסופו של סתם־קיץ. אפילו הבניין כאילו אותו בניין קולוניאלי עב־קירות, רחב־ממדים, וכל כיתה בו אולם ענק, גבוה, קירותיו כחומת־מבצר. אותו מסדרון ארוך, הצבוּע עד לגובה הראש צבע־שמן ירוק־עכרורי, אוויר שאינו יודע שמש.
“הגברת תשמש בהוראה בבית־ספרנו?” שאל התימני וחייך. זקן היה אבל שיניו האדמדמות בהקה בהן צעירוּת. איך מצאו שַמש ותיק כזה לבית־ספר שלא היה?
“כן. אני מקווה.” עכשיו, שאמרה זאת בקול, לבשה החלטתה לחזור להוראה ממשוּת. את הסמינר סיימה מזמן, אבל מורה עוד לא היתה. מנהגו של השַמש אתי חורץ את העובדה: כמורה אני חוזרת לבית־הספר.
“שיהיה בסימן טוב. כבר גומרים אנחנו את התיקונים והסידורים, ובעוד שני ימים, שלושה ימים, תחזיר הגברת אברהמית את העטרה ליושנהּ. יותר מדי הובטלו התינוקות מן התורה ומן העבודה.” אף הוא מתגעגע, השמש, שכמו המנהלת שלו, נותר בלי בית־ספר. ומי הוא מלך בית־הספר? השמש.
“בית גדול ורחב־ידיים נתנו לנו, לא כגון זה שהיה מקודם. אלא שרבה העזובה. המלחמה השחיתה. והחיילים, בעוונותינו, כמה זגוגיות ניפצו וכמה דלתות שברו! ועוד בה עשירייה ושבה והיתה לבעֵר… הנה החדר, הגברת.”
חדר־פינה גדול וחלונות לו בשני כתליו. קשתות מחודדות תוחמות את החלונות הגבוהים. המסגרות מסתעפות כזמורות יבשות. הזגוגית המשובּצת – צבעונית. כאן המנהלת. הדלת היתה פתוחה ורקפת נכנסה בלי לדפוק.
החלונות, הקשתות הנמשכות מאמצע התקרה לארבע הפינות, המגרעות העמוקות שבכתלים. שולחן ישן, שחור. מספר כיסאות פזורים על־פני החדר. ארון כבד, חום. וארון שני, ארון בגדים ישן, צר וגבוה ומגולף בפינותיו. איפה המנהלת? פסעה אל אמצע החדר והביטה לצדדים. זו…
אשה אחת היתה כורעת על ברכיה לפני גל גדול של ספרים וחוברות, ליד גומחה שבצד הדלת. רקפת ראתה רק את גבה: אשה בשמלה אפורה, חלוק פשוט, שצבעו אינו צבע. רקפת כחכחה. האשה הסבּה ראשה והגביהה עיניה. שׂיער גזוז, חלק, מסורק לצדדים, שׂב. פנים עייפות, רבועות, צהובות, יבשות. הביטה ברקפת כאילו באה זו לטורדה מעבודה חשובה. אי־רצון ומשהו רוגז.
“שמי רקפת אבני.”
“אה, ודאי. המורה החדשה שלנו.” האשה נתחייכה. רקפת ציפּתה לקול יבש, חורקני, אך הוא היה רך ומנוגן להפליא. השעינה כפותיה על הרצפה ונזדקפה. כפיפה זו והַזקיפה שלאחריה קשות לגופה, מסתבר מעווית הכאב שבשׂפתיה הצרות עד כיעור. מחתה כפותיה זו בזו וקרבה אל רקפת. “עלייך לסלוח לנו, חביבתי. עבודה מרובה כל־כך, כל־כך… אנא, שבי. אין היכן לשבת. הכול הפוך. נא, אין דבר, נשב כאשר נשב, עוד כמה ימים.” משכה שני כיסאות והציבה אותם קרוב למקום עמידתה של רקפת, ובו במקום ישבה, ורקפת אחריה. תנועותיה היו חדות, נמרצות. “נא, ובכן, אַת הנך גברת אבני. אני שמחה מאוד, שמחה מאוד. אגב, שמי אברהמית. אברהמית. ואני המנהלת, כן, כלומר… אילו היה לנו מה לנהל. מכל־מקום, גברת אבני, עינייך הרואות, זה המצב. בתי־הספר נפתחו לפני כמה שבועות, ואצלנו – לפני המלחמה ישבנו, כידוע לך, בשכונה שכבשוּה הערבים – כלומר, בית־הספר הזה. הקמת בית־הספר שם היתה מפעל, מפעל… נו, עמנו רגיל בכך, אנחנו בונים ואחרים הורסים, ואנו גולים ובונים מחדש… מכל־מקום, אלו פני הדברים, ואַת, כאמור, מבקשת לעבוד כאן?”
“כן.”
“וניסיונך… כלומר, אולי תספרי לי משהו על…”
“סיימתי את לימודי בשנה שלפני המלחמה. ביקשתי להישאר בעיר מסיבות פרטיות. ולא קיבלתי עבודה. ובינתיים…”
“אני מבינה. היית בצבא?”
“כן. השתחררתי לפני כמה חודשים.”
“ולא עלה בידך לקבל עבודה במקום אחר?” היא חייכה חיוך ערמומי מבין.
“לא. לא ניסיתי.”
“אם כך, מדוע דווקא אלינו?”
“אני גרה כאן, בקרבת־מקום, וידידה שלי יעצה לי. אני צריכה לפרנס את עצמי.”
“נו, מכל־מקום, אַת בחורה ישרה. וזה טוב. כן, נקווה. עבודה זו אינה קלה ביותר. יש לנו בית גדול ורחב־ידיים…”
“בית גדול ולא יותר, מה?”
“אין זגוגיות בחלונות. בית־השימוש מקולקל, פירקו וגנבו ברזים וצינורות וכיורים. ו…? אין לנו מורים, אין לנו תלמידים, אין לנו בית־ספר. ואנו חייבים להתחיל. אני – כלומר… אני ושלום, השַמש שלנו. עשרים שנה בנינו בית־ספר והנה נחרב… ועל־כן – כלומר, גברת אבני – לא אשאל אותך לא על האידיאלים החינוכיים שלך, לא על ניסיונך בעבודה, לא כלום. אנחנו שמחים שבאת ומקווים… הילדים שיהיו לנו כאן, ילדים קשים הם, ילדים קשים… קצת מילדינו הוותיקים והרבה מן החדשים, ילדי העולים… בעיות ובעיות: לשון, הרגלים, נימוסים, הבדלי־רמות. וצריכה אַת להיות נכונה… הנה עבודה זו – אני מלקטת ספרים. מראש אני יודעת: איש לא יקנה ספר. לרובם אין כסף והאחרים אינם רוצים. והריני מלקטת, מקבצת נדבות. זו עבודת מנהלת. ואַת בחורה נאה אַת וצעירה. בת כמה את?”
“עשרים ושש.”
“אשרייך. וילידת הארץ?”
“כן.”
“בתנועת־נוער? הדרכת?”
“כן.”
“כלומר, לא הלכת לסמינר מן הגימנסיה?”
“לא. ישבתי זמן־מה בקיבוץ.”
“נו, יפה, יפה. כבר אני יודעת הכול. אנו צריכים בחורות כמוך. עדיין אני מַשלה את עצמי, לאחר חצי יובל שנים בהוראה, שאפשר לשנות את הילדים האלה, אף ששינינו, בכל־זאת שינינו. רק סבלנות, סבלנות. מכל־מקום, דבר אחד הריני מבקשת – כלומר, שניים: האחד שלא תעזבי באמצע השנה, מה שלא יהיה, שנה אחת הקדישי לנו.”
“עד כדי כך אַת מפקפקת בי גברת אברהמי?”
“אינני מפקפקת, אבל הניסיון, מה לעשות?.. ובכן, שנה אחת. ואם תישארי שנה אחת, אפשר תישארי יותר, מי יודע?.. והדבר השני: שנת־הלימודים תיפּתח אצלנו ביום א' הבא. אם כי עדיין איני יודעת כיצד, עדיין חסר מורה וחסרים ספסלים… עבודה מרובה עלינו להשקיע עד אותה שעה, עבודה ממש. ניקויים וסידורים והכנות, ואין מי, רק שלום ואני… אילו יכולת…”
“בהחלט, מה השאלה?” רקפת היתה נרגשת מאוד. מכל הדברים, שאמרה האשה, לא העיד דבר על חוּמרת המצב ועל מסירותה שלה יותר מבקשה זו. ודאי תעזור. ומיד. הנה היא פושטת את המעיל… או, שמא תקפוץ אל החדר, תחליף את בגדיה, נעליה…
“הנה רואה אַת, אנחנו נַצלנים כאן… ובכיתה זו תוכלי לעבוד?”
עברו שלושה שבועות והלימודים מתנהלים כסדרם. מספר הילדים בכיתה עלה והגיע לעשרים ושבעה, בהם רק אחד־עשר שלמדו בבית־הספר המקורי לפני הפינוי. המנהלת שוטטה בשכונות וליקטה את צאן־מרעיתה, נרגשת ועצובה. שנה וחצי של תוהו־ובוהו הפיצו את הנערים לכל רוח. מהם עברו לשכונות רחוקות, מהם יצאו את העיר, ומהם סיימו את חוק לימודיהם ויצאו לפרנס את אבותיהם. בכיתות הנמוכות היה המצב טוב יותר, ואילו כיתות ז’־ח' נפתחו כשחציין ריקות. אלא שעד־מהרה נתמלאה השכונה עולים וילדיהם באו וישבו על הספסלים, אחד ליום, אחד ליומיים. וכבר הביע מספרם לעשרים ושבעה, ועדיין אין לדבר סוף וחובה לקבלם, ברצון ובשמחה. רקפת עמדה בכיתה חסרת־אונים ואינה יודעת מה תעשה. עשרים ושבעה ילדים, שהם עשרים ושבעה עולמות. יש מהם שלמדו כסִדרם בארץ וידיעותיהם נאות; יש מהם שלמדו כסדרם וידיעותיהם מבולבלות, ולהם אין בית־ספר אלא ארוחת הצהריים וכוס החלב, ובין זה לזה הם עסוקים במסחר ובהקנטת הבנות ובעיבוד תוכניות לשעות אחר־הצהריים. ויש שגם עברית אינם יודעים וגם בכיתה לא ישבו מימיהם. ביום בואם היתה רקפת רושמת ביומן את הפרטים האישיים. תאריך הלידה: שלושים ושמונה, שלושים ושבע, שלושים ושש; שלושים ושמונה, שלושים ושבע, וכשפרצה המלחמה הגדולה היו איפה בני שנה־שנתיים־ושלוש.
שוב שיעור בהיסטוריה: בר־כוכבא ורבי עקיבא. היום מנסה רקפת את שביל־הזהב. בכיתה כזו, הֶטרוגנית כל־כך, יש לבסס את השיעור בעיקר על העבודה העצמית; יש לאפשר לכל ילד לעבוד בהתאם להתפתחותו; יש לשאוף לכך שהכיתה תגיע בהקדם לרמה שווה, לקרב את הקצוות. יפה, יפה מאוד. עד כאן ההלכה. והמעשה? המעשה – עבודה בכיתה: קראנו בספר־הלימוד את העמודים… קראנו את האגדות על בר־כוכבא ועל רבי עקיבא. כל אחד כותב חיבור דמיוני… דמיוני, זה – תארו לעצמכם שראיתם זאת בעיניכם. למשל, אני כותבת על טיול באפריקה אף שלא הייתי בה מעולם… לא, אני לא הייתי באפריקה. זהו! בשעה שאני כותבת על טיול ובאמת לא עשיתי טיול, זה דמיון. כן… ובכן, חיבור דמיוני על הנושא: הפגישה בין בר־כוכבא ורבי עקיבא…
“המורה, אני לא יודעת מה אני אכתוב.”
“טוב, אז מה זה דמיוני… מה אני יודע? אני ראיתי? אני לא הייתי שם…”
“בעברית אני לא יוכלת. אולי אני אצייר רבי עקיבא.”
“אוֹחְתַךְ אִבּן־שרמוטה, תביא ת’ספר… המורה, הוא מתעסק עלי.”
“המורה, אני לא רוצה לשבת על־יד המרוקני הזה. כל הזמן הוא מסריח.”
“איףףףף!”
“טוב, את אני יכתוב. חצי דף?”
“המורה…”
“שטיק נבלה…”
סוף־סוף יושבים הכול. רקפת עוברת משולחן לשולחן, מסבירה, מעירה, מתקנת, מתדיינת. מספר אחד – ויקטוריה. ילידת־הארץ. בת ארבע־עשרה. כאן נשארה כיתה. קודם־לכן נשארה כיתה בבית־ספר של המזרחי. גבוהה מרקפת, שמנה ובעלת חזה של אשה מגודלת. אינה יודעת לכתוב משפט עברי אחד כהִלכתו. אביה סוחר אריגים, תובע שתסיים בית־ספר עממי. אילו ישבה בכיתה ושתקה, היו נותנים לה תעודה. אלא שרקפת נושאת חן בעיניה ואין היא מניחה לה רגע אחד.
“אַת לא ראית עכשיו, המורה.”
“ראיתי.”
“לא. רק הסתכלת כאילו. יאללה, תבדקי, המורה.”
“כבר בדקתי, ויקטוריה. יש כאן עשרים ושבעה ילדים.”
“תעזבי אותה, היא טמבל.” אלברט קפץ ממקומו ובא ועמד לצדה ובידו המחברת:
“תראי אצלי, המורה, אני כבר גמרתי.”
“שב במקומך, אלברט.”
“מה אני אשב? כבר גמרתי.”
“שב וחכה עד שאגיע אליך.”
אלברט – מספר שניים. נער תוניסאי, שחרחר. תווי־פנים חטובים להפליא, גבות מקושתות ודקות – ציור־עיפרון, עיניים גוחלות, שנה אחת בארץ, הזריז והמוכשר בכיתה, בעל חוש מובהק ללשונות, בגדיו בלואים ומזוהמים. רקפת גוחנת אליו ומעיינת במחברתו ונשימתה נאטמת מפני הריח העולה ממנו, ריח של זיעה ושל חדר אטום ושל בגדים עבושים.
“אלברט, מדוע אינך מתרחץ?”
“אני לא מתרחץ, אני?”
“אלברט את החולצה הזאת לא החלפת מראשית השנה.”
“טוב, תראי את החיבור שלי.” הוא מרחיב את עיניו, והן צלולות וחמות. ערום כנחש. רקפת מחייכת. הוא גמר, ראשון, והחיבור עתיר דמיון: ההרים, והשמים זרוּעי־הכוכבים, והלפידים, ועקיבא הזקן, שרגליו מועדות על הסלעים, וכוכב־שביט אחד נופל ועקיבא אומר: דרך כוכב…
“אני יכול לצאת עכשיו?”
“אתן לך עבודה אחרת.”
“טוב. מחר אני אחזיק את החיבור אצלי עד סוף השעור.”
“א־יי! משיגענע בהימה… המורה, הצמות!”
עד שעמדה ליד אלברט ועיינה במחברתו, הפסיקו האחרים את עבודתם, חלקם בשביל לעקוב אחריה, חלקם בשביל להתעסק זה בזה. הכיתה כולה כמרקחה. אחדים יושבים במקומותיהם, פניהם פני בודהא, עיניהם בחלונות הצופים אל הגבעה החשופה, הבוהקת כצרעת. שניים כבר החזירו לתרמילי־הבד את המחברות והספרים והם מונים את פרוטותיהם, מכינים עצמם למכירת עיתוני־הערב, פרנסתם. רעיון העבודה העצמית עלה בתוהו. אין כוח בעולם שיחזיר לכיתה את השקט. רקפת שבה לשולחנה, עומדת לפני הכיתה ואינה יודעת מה תעשה.
הדמעות חונקות את גרונה. שלושה שבועות – ואפילו לא צעד קטן אחד קדימה. לא כך דימתה לעצמה את עבודת־ההוראה, לא כך ראתה את החניכים שיהיו לה. האמון, האהבה, העניין, השמחה – דבר מכל אלה לא השיגה. רקפת מקללת את השעה שנתפתתה ובאה לעבוד כאן. חיות, חיות קטנות ומזוהמות. ולאיזו תכלית, לעזאזל? ולמי בכלל יש סבלנות? אם כבר, יכולתי לעבוד פשוט בבית־ספר ממש, ראוי לשם זה. אם. להתפרנס יכולתי גם אחרת. איה עצמה, המדברת גבוהה, לא הלכה להוראה…
“ילדים, שקט!”
הבלים. מי נותן דעתו עליה.
“ילדים!” היא הולמת באגרופה על השולחן. הקול נבלע בהמיה הכללית.
“המורה מתעצבנת!” מכריז מישהו. בינתיים – אחד אפס!
רקפת רוצה לאסוף את ספריה, את ילקוטה, להימלט מכל העדה הרעה הזאת, אלא שרגליה אינן נשמעות לה. מאקארנקו, אלוהי הסמינריסטיות, לועגת רקפת לעצמה. לא נשאר עכשיו אלא לנסות את סטירת־הלחי המפורסמת.
“ילדים, שקט!” בשלישית.
“חלס, כבר הראש שלנו מתפוצץ,” מכריז ברוך כבד־הגוף, מתרומם ועומד, נרתיק מסיכת־הגאז המשמש לו ילקוט, משתלשל מכתפו.
רקפת נעקרת ממקומה. בלי הגה, בהחלטיות, ניגשת אליו, מניפה ידה ובכל כוח־ידה סוטרת לו על לחיוֹ, אחת ושתיים.
“שב”!
בבת־אחת נשתררה הדממה. הכל הזדקפו במקומותיהם, כמִסדר־צבא. רקפת שבה למקומה, מאחורי שולחנה. רגליה רעדו. היא ראתה עצמה בדמות המורה הזקן בבית־ספרם שבמושבה, זה שמרוב ייאוש היה מכה את הילדים בחוֹד־סרגלו על ראשי אצבעותיהם, ועד היום מכוּנה הוא בפי כל מי שלמד אצלו, התולעת. כל פעם שדיברה אמא על לבה שתכשיר עצמה להוראה, רואה היתה לפניה את התולעת. והנה, חביבתי, בסך־הכול שלושה שבועות בהוראה, וזה מה שקרה…
הילדים לא זזו, נשימתם עצורה, ורקפת עמדה ולא ידעה איך ממשיכים מכאן. ולפתע אמרה, כאילו לא אירע דבר:
“את החיבור הדמיוני מסיימים כולם בבית, ומוסרים לי מחר. להוציא עכשיו את ספרי התנ”ך."
,את הולכת מפה גם?" שאלה יונה.
“כן,” אמרה מַרתה
“אני ראיתי איפה אַת גרה. בבית למטה, עם הברזלים הירוקים.”
“אני גרה שמה גם. רואה שאַת הולכת.”
מרתה נערה נאה, תמירה, פניה מלאים וסמוקים וצמות בהירות יורדות לה על הסוודר האדום, שאינה פושטת אותו לעולם. בשכונה הם יושבים חודשיים בלבד. מתקשה היא מאוד בלשון החדשה וחברות אין לה. עכשיו, שנתלוותה אליה יונה, היא נבוכה והסומק בלחייה נתעצם.
“יא, איך שהיא התרגזה עלינו,” אמרה יונה וצחקה מתוך הנאה מתחדשת. הגבּיהה עיניה אל מרתה, הגבוהה ממנה כדי ראש, בציפייה לתגובה דומה, אלא שמרתה לא צחקה.
“זה היה כואב לה,” אמרה.
“טוב, למה שהיא היתה צריכה תיכף לתת לו את הסטירה או להעיף אותו לחוצה. אוהו! מקודם היתה לנו מורה. איך כולם היו כמו בובות שותקים. כל דבר היתה מרביצה.”
“מה לעשות? לא מרביצים, לא לומדים. ככה זה.”
“אנחנו צריכים. מורה אמרה: חסר לנו כל־כך. לא יודעים עברית. ויש ילדים שבכלל לא הלכו לבית־ספר,” מדברת היא מתוּן־מתוּן, בכובד־ראש. מרתה רוצה ללמוד. מהר. היא רוצה לשוב ולהיות תלמידה טובה, כמו בבית־הספר שבהונגריה.
“מה יש? רוצים קצת להשתגע, להשׂתמח.” עוברת יונה להתגוננות. אין היא רוצה לריב עם מרתה, שיפה ומסודרת היא. ובדרך אחת הן הולכות לבית־הספר. היא רוצה בידידותה. והרי הפּשרה: “זה הבנים מג’נונים כאלה.”
עכשיו הן הולכות בשתיקה. מרתה היתה רוצה בחברה מן הארץ, שיודעת עברית, שיכולה לעזור לה, ואפילו שיונה זו דברנית ולעולם אינה נחה, וגם לא נקייה כל־כך. שׂמלה זו שהיא לבושה עכשיו, כולה קרעים וכתמים, ונעליה בלי גרביים, נעליים שלא צוּחצחוּ מעולם. וגם ברכיה שחורות ומצולקות. אלא שהיא מצודדת את לבה, אלו העיניים השחורות. וגם עברית יודעת היא.
“אַת יודעת,” אומרת יונה. “אנחנו יכולות כל יום ללכת מהבית־ספר יחד.”
“כן, נלך יחד,” מאשרת מרתה בשמחה. אלו עיניים כחולות יש לה, מהרהרת יונה בלבה, כמו לאינגלים.
“וגם בבוקר אנחנו יכולות.”
“וגם שיעורים… רק שאצלנו אין מקום. יש לנו חדר קטן.”
“אין דבר, מרתה. תבואי אצלנו.”
“לכם יש שני חדרים?”
“לא, איפה! אבל אצלנו רגילים. תבואי, באמת.”
ברקיע נרמזים גשמים ראשונים. האדמה הסַלעית, הקוֹצית, תנביט בקרוב דשאים וסתווניות, והשמים יעמיקו וייטהרו.
“גם אצלנו אפשר…” אומרת מרתה בהיסוס. אמא רגוזה כל־כך והקטנה שבבית, אבל לפעמים…
“ראית איזו חגורה באה היום המורה?” אומרת יונה. “יופי של חגורה. רקומה. זה היא לבד עשתה, אַת חושבת.”
“היא מתלבשת יפה כל־כך. אני חושבת שהרבה דברים היא יכולה לעשות.”
“גם האף שלה, איך שהוא מצחיק.”
“דווקא יפה, עולה למעלה.”
“כן.”
רק בשעה מאוחרת תקָפה הרעב. מרוב כעס על כישלונה, קמה ועלתה לחדרה בגמר השיעור האחרון ולא נשארה לארוחת־צהריים בבית־הספר. פשטה שׂמלתה, חלצה נעליה ונתכרבלה מתחת לשמיכת־הצבא האפורה. עכשיו קָהה הרוגז והתחיל לצבוט הרעב.
נטלה סל, שמה בו צנצנת ריקה של לבּניה וירדה לסמטה. מה באתי ותקעתי עצמי לשכונה הזאת ועובדת בעבודה המשונה הזאת – לא מוֹדע, לא ידיד, לא שום אדם – מה ביקשתי כאן, מה אני מחפשת? אין תשובה.
תשובה אין, אבל כל אותן שעות ששכבה על מיטתה, ועכשיו, בדרכה לחנותו של ההונגרי, היא שומעת את הרחשים – אי־השקט שהביא לתוכה הסתיו, העננים המתקבצים ברקיע, הצינה החודרת בלילות, הנפש ששבה ונפקחה. במעגל סגור סובב־הולך יומה – הוראה, הכנות לשיעורים, תיקון מחברות, אכילה ושינה. בית־הספר, החנות, החדר. משפט: דרך שלוש נקודות אפשר להעביר מעגל, אך ורק מעגל אחד. המעגל הגדול כולל את חנותו של גרין, ברחוב הראשי, אבל לשם היא הולכת עכשיו רק בשביל לקבל את המנות הקצובות, הואיל ופנקס־התלושים הצמידה אליו. מיום שפתח ההונגרי את חנותו במוסך־לשעבר, נצטמצם המעגל.
בזהירות פוסעת רקפת בין תיבות הירקות שהוציא ההונגרי אל מחוץ לפתח, אך בטווח־עין, והשחילה עצמה פנימה. חנות זו, הכול יש בה – מכולת, ירקות, משקאות, לחם – והיא אפלולית ועלובה, קירותיה בטון עירום, גבשושי, רבוד־אבק, חלל צר שנבנה להחניית מכונית קטנה אחת ונדחסו לתוכו מדפים, דלפק ארוך, שׂקים של מלח וקמח ושעועית ותפוחי־אגמה, ובקבוקי גזוז, וחבית מליחים וכל הלקוחות – וההונגרי עצמו.
תוך שהן מחכות לתורן, ממששות הנשים את הלחם אם איננו יבש מדי ואם אינו טרי מדי, אם חרכה אותו אש ואם לא נאפה מספיק, בוחשות בחָבית־המליחים, בוחנות את קרביו של כל דג ודג – זכרים הן מבקשות, לכיבוש.
נשים שמנות, כעורות, צווחניות. נשים שפיהן שיני־זהב; נשים דדניות, עטופות שבעה מיני בגדים גסים הפוקעים עליהן; נשים צמוקות, עור רפה כגזר ישן, בשמלות קצרות וצעקניות, עגילים וצמידים מקשקשים וקולות גרוניים. עולמות רחוקים וזרים, הממלאים את רקפת סלידה.
“גברת, ביטֶע, רגע!” קרא ההונגרי.
רקפת כבר שבה והשחילה עצמה החוצה, ועכשיו רמזה לו שתחכה בחוץ עד שתתרוקן החנות. הוא התעקש, אמר לנשים מה שאמר והקדים את תורהּ. הנשים זזו ופינו לה את תורן, אך לא רצון טוב היה בעיניהן, כי אם כניעה עוינת.
“אני אחכה, אין דבר,” נרתעה רקפת.
מוזר, למה נוהג הוא בה בכל פעם אדיבות מיוחדת? למה ניסה להקדים את תורה? משום שלא אחת העולים היא, כי אם ילידת־הארץ, אחת מאלה שהם אדוני־הארץ, כמו הגויים, שם? לא, אף שאסור לחשוב מחשבה כזאת במדינת היהודים, אין בה שום חיבה לאנשים אלה, ודאי לא הרגשה של קרבה איזושהי. כאן יש לה חדר, נכון, ועבודה, נכון, ואל אותה חבורה צוהלת שמלפני המלחמה, אל מי שנותר בארץ־החיים, אל מי שחזר לעיר וללימודים, אין בה כוח לחזור, ומקום אחר ללכת אליו אין לה – לחזור אל אמא’לה, היום, בשנתך העשרים וחמש? לחזור להכשרה, שנפוצה גם היא, מזמן מזמן, לכל רוח? – רק מטעם זה נשארה כאן, היא נשארת כאן, אולי תשאר כאן…
"גברת מורה – "
החנות נתרוקנה, וההונגרי פשט לקראתה את פניו, שקודם־כול הן משקפיים בעלי עדשות עבות להפליא, שבעדן ניבטות עיניים ענקיות, קרועות, עינים־מפלצות. כולו כמו עיניו: פעור לרווחה לשירותה, ועם זאת סוּמא ולא־מרגיש. היום אינו קר, אף־על־פי־כן לבש על כל בגדיו מקטורן שחור של חליפה עתיקה, שכַּנפותיו ושרווּליו קשים ומנצנצים מרוב שנים ושמנים כפח מרוקע. מתוך השרוולים ומתחת לכַנפות הבגד מבצבּץ סוודר חום, ממותח, ומתחת לזה מקיף את צווארו הגרום צווארון מזוהם של כותונת לבנה. איש קיפח, שצווארו דק ועל אף שפעת בגדיו, כאילו מצמרר אותו הקור.
“מה גברת רוצה?”
“משהו. משהו טוב.”
“או, כן. יש הרבה דברים לנו.” כן, החנות מלאה, אך כשמבקשת את משהו, מסתבר שהיא ריקה. העמדת־פנים של שפע. על המדפים סדורים קופסות של כרוב חמוץ ובקבוקי גזוז. לחם. מליחים. ירקות נושנים. הרצפה מרובדת אבק, וקליפות וניירות. אין כאן מאכל אחד שימשוך את הלב. אבד התיאבון, עבר הרעב. שיממון וזוהמה. והעיניים הקרועות. והפנים העלובות, המבקשות פרנסה.
“נו, טוב, תן לי חצי לחם, לבּניה, קצת זיתים.” הוא מפשׂק כפותיו בצער: צר לי, אך אין אני יכול להשביע רצונך. אך אני בוש בחנות עלובה זו. הוא מוציא מתחת לשולחן צנצנת לבּניה, נוטל חצי לחם שעמד על־גבי תיבה ריקה ושוקל זיתים בקרע של מחברת כתובה ערבית. שׂרידים – אף המחברות לא הלכו לאיבוד. רקפת מוציאה את ארנקה מכיסה ומבקשת לשלם. ההונגרי עומד כנגדה ולפתע גוחן ולוחש, כלאחר שיקול־דעת רב:
“גברת, יש. אולי…” מאמין הוא בכל לבו שלשון זו שבפיו עברית היא והגרמנית וההונגרית שבדבריו באות לשם חיזוק בלבד. “אין סחורה ואין כסף. הכל מנות. מעט – אבל עוד קצת, עוד קצת יהיה… בשביל הגברת יש אולי משהו. חבילה. מאמריקה. יש פה שכנה, זקנה אחת… מה לעשות – צריכה כסף ומוכרת. בשר קצת, טוב מאד. אגסים, קופסה, וקפה. קפה טוב מאוד. שוקולדה.”
לעדות וליתר תוקף גחן אל מתחת לשולחן־הממכר הגדול, המלא קופסות ושיוּרי כל השקילות ששקל משך היום כולו, מוציא קופסת־שימורים מוארכת, קופסת־בשר. עמד ושיבח בהרחבה את סחורתו והדגיש את החסד שיעשה לאותה זקנה.
“מיד חשבתי על גברת,” אמר ופניו משתפכים לצדדים. “גברת גרה לבד, ועובדת הרבה, לא מבשלת. וזה טוב, טוב מאוד. שׂמים בסיר, מחממים ואוכלים. תמיד לאכול לחם ולבּניה וזיתים – לא טוב. צריך בשר, צריך מרק חם. וגם בבית־הספר. לא גברת מורה, אוכל שם לא מה ילדים צריכים.”
רקפת האזינה בתמיהה. ריבונו־של־עולם! מנַין לו כל אלה? שמורה היא, שגרה ביחידוּת, שאוכלת מאכלות קרים… מעולם לא החליפה עמו דיבור אחד. והקופסות – מהרהרת היא באותה זקנה – אם לא המצאתו של החנווני היא – המוכרת את המזון ששלחו לה קרוביה, כיוון שבין לחם ופירות משומרים מכריע הלחם. היא תקנה את הקופסות. ואם לא תקנה – כלום בכך תשנה, כלום בכך יהיה מצפּונה טהור יותר? תקנה… מה יודעת אַת עליהם, על אנשים אלה שבתוכם אַת חיה. הונגרים ורומנים ופולנים ומרוקנים ותוניסאים. והרי גם שמות להם, גם נשים, גם ילדים, ילדי כיתתך… רקפת נטלה את שתי הקופסות ושׂמה וסלה, שילמה את מלוא המחיר, שביקש ההונגרי, ואמרה ללכת. אלא שלפתע גברה עליה סקרנותה.
“מנַין אתה יודע שאני מורה?” שאלה.
“אה, הילדה שלי. לומדת אצל גברת. מרתה… מרתה!”
“מרתה? מרתה בתך?” בכל יום היתה עולה בה מחשבה, מה עושה ילדה מעודנת ונקייה זו, שכתב־ידה מעוגל ומחברתה מעוטפת, בכיתה האפורה, הפרועה, המזוהמת. כביכול, בטעות נקלעה לכאן. וזה אביה.
“ילדה טובה מרתה?” שאל האב והניע ראשו, כמאשר מראש את כל שתאמר.
“טובה מאד, נחמדה, ולומדת הרבה. יפה מאוד.” התאמצה לתאר את תכונותיה.
“אה, כן,” נתגאה האב. “בהונגריה היתה ראשונה בכיתה. תמיד. ראשונה. אבל עברית לא יודעת. וגם ביישנית מאוד, אה, מתביישת. וגם…” פניו קדרו הוא נשא כפיו לעבר התקרה הנמיכה, תולה הכול בה ובאלוהים שמעליה. “עוד שלושה ילדים יש לנו. קטנים. והיא עובדת בבית הרבה!”
“ואמא שלה?” שאלה סתמית.
“אה, אמא! עובדת הרבה, הרבה. ארבעה ילדים, וכסף יש קצת מאוד. גם לא בריאה כל־כך. ארבעה ילדים…”
ביוגרפיה.
בין רקפת לבין ההונגרי נולד סוד משותף. בעיניו היתה השאלה ובניע־ראש שלה התשובה: מרתה. יום־יום קונה היא את הלם והלבּניה והזיתים והדג – ויום־יום מדברות העיניים. שוב אינו סתם הונגרי – הוא אביה של מרתה. כשאין לקוחות בחנות היא שואלת על מצב הפרנסה, מספרת על הצלחותיה האחרונות של מרתה בלימודים. טרם נתרגלה לעיניו הקרועות, עדיין ברייה עלובה הוא בעיניה, אלא שאביה של מרתה הוא והריהי חייבת לומר לו דבר שישמח את לבו.
“גברת,” אמר ההונגרי יום אחד וכפף את קומתו הארוכה לעברה, בלווֹתוֹ אותה, בין התיבות, לפתח חנותו, “אני רוצה לבקש את גברת…”
“כן,” זקפה רקפת עיניה.
“יש פה חבר אחד,” אמר ופניו היו פני מימיקן. “לא יודע עברית, אבל צריך לכתוב מכתב אחד, בקשה אחת, לממשלה. צריך לכתוב בעברית. אנחנו כאן חירשים ועיוורים. לא יודעים עברית. אם הגברת…”
“אתה רוצה שאכתוב בשבילו?”
“כן, בבקשה, גברת מורה.”
“בסדר. ברצון אכתוב.”
“תודה רבה, גברת. אנחנו כמו ילדים קטנים, לא יכולים לבד. מתי יכולה את?”
“אולי בערב. אתה יודע היכן חדרי?”
“כן, גברת. בוודאי אני יודע,” השיב בשמחה. מי בשכונה אינו יודע היכן מתגוררת המורה הצעירה, ילידת־הארץ?
בערב באו שניהם. האיש היה גבר נאה, גופו רחב והילוכו כבד, הילוך־פועלים. עיניים אפורות, אמיצות ושפם גזוז, קשה. ישבו בהיסוס על קצת המיטה ועל שרפרף, חוששים שמא יזיקו לחדרה הנאה של המורה. אביה של מרתה מגלגל עיניו בלי הרף בחדר.
הוא לבדו דיבר. השני היה מקשיב ומניע ראשו בהסכמה. הנה העניין: גרים הם בבית ישן, החבר ומשפחתו ועוד משפחה אחת, כל המשפחה בחדר. לדירה מטבח אחד, צר מאוד. כיוון שכך רבות הנשים ומתקוטטות. ראו שאין לדבר סוף, ביקשו להפוך את המרפסת, שמעקה גבוה לה, למטבח. הקימו מחיצה של קרשים וקבעו חלון. באו הממונים וציווּ להרוס. למה? אין בונים בלי רשות. אצל מי מקבלים רשות? אצל הממונים. הלכו ודיברו על לבם. הם בשלהם: אין לבנות. הפקידים דוברים עברית, והוא, החבר, דובר רק הונגרית. סוף־סוף נתמזל מזלו ומצא פקיד אחד הונגרי. שמע זה טענותיו והשיב לו, כי במקרים מסוימים מתירים, אך־ורק על סמך בקשות מנומקות. אילו בקשות יכול הוא לכתוב אם אינו מבין מלה עברית אחת? ובינתיים יורד הוא חיים שאולה, שלוש פעמים ביום, ועוד אמר אותו פקיד: אפילו יתנו רשיון לא יתירו לבנות אלא באבן, והוא החבר, פועל־דחק הוא, שעובד שלושה־ארבעה ימים בשבוע, ואשה לו, וילדים שניים –מנַין ימָצא לו כסף לבנות באבן? והנה, תסלח להם המורה על חוצפתם, אילו היא, המורה, נכונה היתה לעמוד להם בצרתם – היינו, לכתוב את הבקשה… אלף מחילות, אך אין להם שום אדם אחר לפנות אליו, לבשו עזוּת ובאו אליה, ואילו היא – – –
רקפת האזינה לסיפור, שלא החסירו ממנו אפילו פרט אחד, בכלל זה כל מה שהטיחו שתי הנשים זו כנגד זו, עלבונות ואיומים ודברים שאי־אפשר לחזור עליהם. עד שסיים ההונגרי כבר הובאה בסוד היחסים המשפחתיים האינטימיים ביותר של אותו חבר.
כשנותרה לבדה צחקה בינה לבין עצמה על תפקידה החדש בשכונה: כותבת־בקשות. לאמיתו של דבר מילא אותה הביקור הזה איזו רוממות. אולי יואיל המכתב ובזכותה יזכה אדם אחד למטבח נפרד לאשתו ולשלום בביתו. אבל זה לא העיקר, כי אם עצם היותה כאן, מי שאפשר לבוא ולפרוק באוזניו מעט מן המעיק על הלב. ההונגרי הוא שביטא את מצוקתם האמיתית: כילדים הם בארץ שבאו אליה כמו לשלהם, והם נוכרים בה. כמה אובד־עצות היה גבר נאה ואיתן זה שישב לפניה באילם, ואת כל תקוותיו הוא תולה בבחורה אחת, שאינו יודע כמה אובדת־דרך היא, אבל בעיניו גילתה מה שיש לה ולא יהיה לו אולי לעולם – מכאן היא. בלא שידעה מתי נכנס וישב על מיטתה, ראתה את גבי. כמנהגו, ישב והביט בה ארוכות ולא נגע בה, עד שנפקחו עיניה מאליהן. עכשיו ראתה אותו בשמחה, אבל את פניו – הפנים שפעם הם מעודנים ופרירים כפני הפרופסור הזקן ופעם הם קשוחים ואכזריים – את פניו לא הכירה. גבי, אמרה לו, מה היית אתה עושה במציאות המשונה הזאת שצמחה פתאום סביבי, ואף שבאתי להתנזר בשכונה נטושה, אני עכשיו בתוך־תוכה? גם אתה היית נתפס לעבודה ראשונה שדחפוך לתוכה ועובד בשביל להתעייף, עובד בשביל שתוכל לישון, כך, סתם?.. סתם. גבי, גלה לי את פניך שאיני מצליחה לראות? אמור משהו – נכון, חריף, קולע, הדרך אותי. או שמא לא במקרה מטושטשים פניך? שמא אין כבר מקום לדיבורים החריפים, וצרוך סתם לעבוד, לעבוד ולישון? גבי –
ז 🔗
"ישעיה – כפי שציינו פעמים רבות – הוא נביא הנחמה. אמנם הוא מטיף ומוכיח, אך שוב ושוב משמיע הוא דברי־נחמה מופלאים, מעודד את העם ומחזק את רוחו. מי יוכל לצטט כמה פסקי־נחמה יפים בפרק זה? אליהו? מרתה!… אין זוכרים?.. הן דיברנו על כך רק אתמול – הנבואה על אחרית־הימים: וגר זאב… עם כבש… מי ימשיך? ושִׁעשע יונק על חור פתן… אף אחד אינו זוכר?.. אולי מאחד הפרקים שלמדנו קודם… השתדלו להיזכר: ואשיבה שופטיך… פרק אל“ף… אלברט, מה אתה מסתכל בחלון?.. גשם?.. ובכן, הגשם ייפסק גם בלי שתביט! אתה אינך יודע מה נעשה בכיתה… משולם? שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה… או אולי פסוק אחר, מאוד מפורסם ומאוד פשוט – דיברנו עליו הרבה – וכיתתו חרבותם… שרה?..”
אף ילד אינו זוכר. אף ילד אינו מקשיב. הכל נתונים למטר המצליף בחלונות. עכשיו נתעצם והוא שוצף, כאילו לא שלושה ימים רצופים שאין הגשם פוסק. השמים נשפכו לתוך חלל־האוויר, התמסמסו לתוך האדמה, והרוח זורמת מגבעת־המנזר החשופה, שוטפת ומצליפה סילונות־מים הנמעכים אל החלונות. הכיתה הקדירה ודבריה של רקפת נבלעים בתיפוף המטר וברחש הילדים. איפה ישעיה ואיפה הם, דברי אל העצים ואל האבנים. עיניהם תלויות־בוהות בחלונות ובקיר. נתיבים של מים נבעו בזגוגיות המנופצות, קולחים ונספגים בטיח ונקווים על הרצפה. בין כך ובין כך השיעור הזה אבוד. עיני הכל בחלונות. בהמולת היקום הנמוג ושוטף. כל ימות־השנה מפחידה אותם הגבעה הלבנה והחשופה, שהיא קצה השכונה וקצה העיר וגבול הארץ – היום הם מתכרבלים בבגדיהם המשונים, הדלים, ואצבעותיהם מתחככות בעור־נעליהם הרטוב, הספוג מים, נבהלים מפני העולם שהחשיך ונתעלם מעיניהם.
“אליהו, המשך מן המקום שהפסקנו,” כפתה על עצמה את המשך השיעור.
“לא יודע איפה,” מודה אליהו.
“פסוק שמיני.”
הוא קורא. המלים מידרדרות על פחים, בלי קשר, בלי משמעות. ומה חשיבות לכך – איש אינו מקשיב. הגשם שופע בקול־המולה מן המרזבים. איזה עלבון, לוחשת רקפת בלבה. זו אינה עבודה. זו אינה כיתה. מספרם גדל והולך. כבר יושבים שלושה לשולחן, ורבים אין להם ספרים, ובין ילד לחברו הבדלים עצומים בידיעות, בהבנה. ורק ששותקים הם. חלקם – שתיקתם כנועה, נפחדת, וחלקם עוסקים בשלהם כאילו לא מורה כאן, לא כיתה – לא־כלום. מה אעשה, מה אעשה שיתעורר בהם זיק של סקרנות אנושית, שביב של חיים? שנה זו תחלוף, עוד שנה, וכבר הם יוצאים לחיים – לחיים, כמו שנוהגים לומר חיים של עמל מפרך וטמטום כל החושים, מעתה ועד עולם, הללויה… ריבונו־של־עולם! הרי הם, דווקא הם, זקוקים כל־כך ללימוד, לדעת, צריכים להכיר לך תודה כפולת־שבע על עבודתך, על מאמציך… צחוק, איזו תודה?.. מה מתרחש בכיתה? מישהו קורא? היא עצמה אומרת משהו? מסבירים? כותבים?
“המורה, זה לא יכולים ככה אנחנו לשבת. שלמה את החלונות לא סותמים? עם קרשים שיסתמו, או עם משהו…” אהה! עכשיו יקומו חיים, גלים של מחאות וטרוניות, ותיכף לכך שוב ישקעו הכל בהזיה… עיניה נחוּ על הספר. זה הספר העב, ששוליו אדומים, שאותיותיו מאירות עינים, שמעוּטר כולו קווי־עיפרון דקים, ופירושים קצרים, ומראי־מקומות… אלה ימי המבחנים המרושעים. השווה מיכה ד' 4־1… למה פסוקים אלה דווקא?.. מיכה. הקבלה עם ישעיה. חזרה מפורסמת. על מה?.. ולפתע נזכרה – ודאי! ההקבלה בישעיה ב’4־1. וכבר אינה קוראת, אלא שרה, שרה בלבה, בלא קול: ושאבתם מים בשׂשֹון ממעייני הישועה, מים מים, מים מים…
מים! והרי זה רעיון גאוני.. מה השעמום והשיממון, ששיקעת בו את עדת־ילדיך ואת עצמך? מה אַת מבקשת מעלובים אלה הנפחדים מן הגשם, הרועדים מקור, שאינם יודעים מה טיבו של ישעיה זה, ובמה חטאו, שנענשים הם בנבואותיו? חציים – עדיין אין ששה חודשים לעלותם ארצה, וחציים זה אך חרגו מן הסמטאות העתיקות, האפלות, מן החדרים הצרים, והם נבהלים מפני המרחבים הצו הנשקפים להם בחלונות שעה־שעה… מים!
“ילדים!” החלה רקפת מפזזת על פני החדר, "אנחנו נשיר עכשיו שיר של גשם, שיר של מים… יונה, מה אַת עצובה כל־כך… פשטי את המעיל, אחת־שתיים! ברוּך! אני רושמת את המלים על הלוח. שיר קל ויפה מאוד:
"הַרְאִיתֶם אֵיך בַּנֶּגֶב
אֶרֶץ מוּל שָׁמַיִם
מִתְחַנֶּנֶת רֶגֶב רֶגֶב
הָבוּ לְנוּ מַיִם."
עוד לא נתחוורה לילדים התמורה, שנפלה בכיתה, וכבר ישבו ושרו, כבר התחילו נדבקים בקפצנותה של רקפת. שירתם היתה איומה: קולות של ילדות צווחניות, קולות של ילדים מתבגרים, ילדים שלא הורגלו בשירה בצוותא – אבל רקפת זהרה. היא עברה ביו טורי הספסלים, עוררה את ההססנים, חייכה, התבדחה, לִגלגה. היא עצמה חשה בנס המתחולל בכיתה וידעה שהכול חשים בוֹ. דומה, אף הגשם, אף הגשם עצמו נשתנה. הוא הוסיף לשטוף, אלא שנעשה לוַוי, קצב הולם ועליז לשירה. שרו שיר אחד, ושיר שני, שירים שאפשר וצריך היה ללמדם לפני שנים, בגן, שרובם אינם יודעים מה טיבו, בכתה א', שרובם לא ישבו בה. אנשים קטנים, שנתלקטו מעולמות רחוקים, צעקו מקרבּם את הפחד ואת הדלוּת ואת השיממון בשירה, שמוּתר בה הגבּיה קול כאַוות־נפשך, שמוּתר בה להיות אחר וחופשי ונטוּל פיקוח, ועם זאת לחוש שאתה נשטף עם הכלל וגואה עמו. הפנים, פני ילדים וילדות, שנחרצה בתוויהם בגרוּת קישחת בטרם ידעו טעמה של ילדות – פנים אלה נתלהטו ונתמלאו דם. שרו וצחקו והתפרעו.
רק משנצרד קולה ונאטם והיא נתייגעה לחלוטין, הציצה רקפת בשעונה. כבר נסתיים השיעור ונסתיים השיעור שלאחריו. מה אירע לפעמון? שלום זה מסור היה לבית־הספר בכל לבו, אלא שחיסרון אחד היה לו, וככל שטרחה המנהלת, גברת אברהמית, בעשרים שנות עבודתם, ללמדו עניין זה, העלתה חרס: לא ידע לקרוא בשעון. אין עניין זה נתפס במוחו. היתה מרמזת לו רמזים – אם מחדר־המורים ואם מכיתה שהיתה מורה בה – שהנה הגיעה שעת־הצלצול. יום שנעדרה הגברת אברהמית מבית־הספר צפויה היתה ערבובייה גדולה.
“היה צלצול?” שאלה רקפת במבוכתה.
“היה. כבר מזמן היה,” צחקה יונה. “אבל אנחנו בכוונה…”
“חבל, איחרנו את ארוחת־הצהריים.”
“טוב, אין דבר. רוצים לשיר עוד…”
“היום שרנו די.”
“אז מחר?”
"אולי.
במסדרון האפלולי, הקר, עמדה גברת אברהמית, צמודה לדלת. רגע נבוכה רקפת למראה המנהלת, אלא זו כבר אחזה בה בשתי ידיה וחיבקה אותה בכל כוחה. היתה נרגשת מאוד, אשה זו בעלת הפנים הקשוחים, היבשים.
“זה היה נפלא, רקפת… חוויה, אפשר לומר. כיצד שרו!.. רוצה אני שתשבי ותספרי לי בדיוק… שַווי בנפש: אני יושבת בחדר־המורים, מתכוונת להיכנס לחדר־האוכל. והנה שומעת אני ששרים. שעה זו… נו… עומדת אני כאן ומאזינה. אני בכיתי. ו… נו…”
יתר דבריה כבר לא הגיעו לאוזניה של רקפת. הילדים פרצו מתוך הכיתה בהמולה רבה, מקפצים זה על זה, דוחפים את הבנות, משליכים קליפות, מקללים. צווחה נוראה. אלא שהפעם באו רבים ונתכנסו סביבהּ, במעגל, כתינוקות. התחככו בה ונתלו עליה. מבגדיהם עלו ריחות כבדים, רעים. היא חשה את ריחם וראתה את עיניהם הדולקות. ולפתע נתחוור לה שלא חוללה נס. פשוט, זה היה השיעור הראשון, יום־עבודתה הראשון כמחנכת, ושעתיים אלו היו שעות ההתגלות – היא להם והם לה.
תקנת “אין משׁיחין בסעודה” מן החמורות שבבית־הספר היתה, אלא שהיום לא הקפידו עליה – אדרבה, ישיחו את לבם, שעת־רצון היא. רק עכשיו גילתה שמַרתָה חסרה. דומה שכמה ימים נעדרת היא מן הכיתה.
“מי שהוא יודע מה קרה למרתה?”
“בטח. מה, א־ת לא יודעת, המורה?” אמרה יונה בפליאה. “זה האמא שלה מתה.”
“אמא של מרתה – מתי? איך זה?”
“לפני אתמול. לא, עוד יום. שלושה ימים. על חבל. חנקה את עצמה.”
“כבר שלושה ימים…” אמרה רקפת. “שלושה,” חזרו ואישרו הילדים.
ובלבך אף לא עלתה השאלה: על שום מה החסירה מרתה? עכשיו, שמספר הילדים כבר מגיע לארבעים, טוב שמחסירים אחדים בכל יום ואפשר שלא לשבת ליד הזגוגיות המנופצות. יהא בלא מרתה. אלא שלא זה העיקר. העיקר שהכול ידעו ולך לא סיפרו, גם לא ילד אחד. מורה, מחנכת – והכול שותקים בפניה. אַת, רקפת, אינך אדם העומד לצִדם, אלא מישהו שבא ונותן שיעורים, רחוק וזר, ותוּ לא. וכלום לא כך הדבר? איך לא הבינותי ולא ראיתי? חנות־המכולת של האב – לא, החנות לא היתה פתוחה אתמול. מנַין היה עלי לדעת מדוע היא סגורה? ושלשום – אולי לא הלכתי בכלל לחנות… הילדים – הם אינם טוענים כנגדי. לא, הם בטוחים שאין זה מענייני. מה לי ולעובדה, שאמה של אחת מתלמידותי איבדה־את־עצמה־לדעת, שהניחה ארבעה ילדים, שהבּכירה בהם היא ספק בת שלוש־עשרה?
"יונה, אַת יודעת איפה הדירה של מרתה?
“ומה! אני הייתי כל יום באה אצלה. או היא אצלי. חברות הכי טובות אנחנו.”
“תוליכי אותי לשם, אחרי האוכל?”
“למה לא. זה בדרך אלינו, בין כה.”
היתה חולה, אמר האב, ותלה בה את משקפיו, שעיניים קרועות לרווחה מעבר להם. כבר בהונגריה. וכאן פתחנו את החנות. מין חנות שאין בה אלא קירות ומדפים. אבל כבר משהו לאכול היה בבית. אבל הנה, גברת מורה, רואה אַת, זו הדירה שלנו. וכאן גם המטבח. ואנחנו שש נפשות מה לעשות? והיא – הכול היה אצלה הסדר והניקיון. יפה היתה ונקייה, כמו מרתה. וקשה היה. ושוב באה המחלה. אבל – אוכל היה. רק שלפני כמה ימים באו גנבים בלילה וגנבו לנו את החנות. הכול גם את הכסף שבקופה. וזהו. ובלילה יצאה חוצה. ואני, איך יכולתי לדעת למה היא יוצאת? רק שבבוקר ראיתי שלא שבה. וכך מצאנו אותה בחצר.
מרתה משוטטת על פני החדר, מדיחה את הכלים, מנקה את השולחן, משתעתעת עם הקטנים, האב, מעוּך וממוֹרט, לא גילח זקנו, ומשקפיו הגדולים מעוקמים ומשוקעים בשורש חוטמו. יושב ישיבת־אבלים על אחת המיטות. רק מרתה – שקטה ובהירה ופניה סמוקות וצמותיה בהירות ועבותות – משוטטת בחדר ועושה עשיה. רק שמכונסת היא בעצמה ושותקת.
“ומה עכשיו?” שאלה רקפת.
“מה נעשה.”
“תוכלו לפתוח מחדש את החנות.”
“וכסף…”
“קרובים, קרובים יש לכם כאן?”
“לא. רק קצת הונגרים. אבל הילדים, מה יהא על הילדים. ארבעה.”
“אני אטפל בילדים,” אמרה מרתה ולא נפנתה מן הקערה המקציפה מי־סבון עכרוריים וכלי אוכל.
רקפת לא שאלה, אך מאליו היה מוסכם ביניהם: זה סופו של בית־הספר למרתה.
“לא היינו צריכים לנסוע מהונגריה,” אמר לפתע האב. “בת שלושים וארבע היתה. צעירה.”
“אני אתעניין. אשתדל לעזור לכם. ודאי אפשר לעשות משהו.”
“אַת טובה, גברת מורה. כן. אבל מה אפשר לעזור עכשיו?”
“לילדים… אולי. בני כמה הם, הילדים?”
“מרתה בת שתים־עשרה וחצי, יאנוש בן עשר. רפאל בן שבע. מתיאש בן ארבע. מה אפשר לעשות?”
“אנחנו נעשה. מוכרחים. ואני מכירה אנשים בעיר.”
האיש שתק. בלא אמונה. ולפתע פרץ:
“אה, למה, למה עשתה לנו זה?” והצוואר הארוך, המשתרבב מקומט ומגוּיד מתוך כל צווארוניו, נכפף כלפי מטה כמטיל־ברזל חלוד. “בהונגריה צריך היה להישאר.”
לפתע עוד אדם נוכח אסונו והוא לבדו ואין תומך, ואין יודע. יסודות, יישובים שנבנו משך דורות רבים, נהרסו. משפחות, רעוּת, עזרה הדדית פשוטה ואנושית – הכול נתנפץ ונתפורר. וכאן יושב אדם בחדרו האפרורי, הגשום, סגור ואטום לעולם. פלוני נטל עיתון לידו ובעמוד השלישי, למטה, קרא: אישה צעירה, אם לארבעה ילדים, שמה קץ לחייה. אנחה: אה, העולים, העולים! איך יכולה אם לבצע מעשה נורא… הלאה: מתלוננת על אונס. צעירה בת –
האיש השפיל פניו לארץ ומשקפיו ביקשו חפץ נסתר על הרצפה האפרורית. מרתה הניחה צלחת מוּדחת על שרפרף, בלא קול. בדלת פגשה רקפת את הגשם שנתחדש: דק מאוד דלף הפעם.
ח 🔗
עד שנותרו כמה קרני־אור בחדר, קראה, או השׂימה עצמה קוראת. עכשיו שחור העולם. ואין לה אלא לשכב. ולחכות. לחכות – למה? כמה עוד תשכב כך ועיניה בחלון, והבדידות מושכת קוּריה בחדר?
שבת, שבת של רקפת אבני, נעבאך. טבעת צהבהבה של אור התנור רעדה על פני התקרה, ושיניים צהובות חוללו מעל ללהבה הכחולה של התנור העגול. רגליה היו מחותלות בשמיכת־החאקי האמריקנית, ואת פניה ליהט החום היבש. אבל מעבר לחלון האירה שקיפותו הצוננת של ערב־חורף, לאִטו התנועע נופו האפל של האורן, במדרון העולה, ומאחרי צמרתו שייטו עננים מרוטים, כאילו מתוכן קורן הירח הקר.
שמטה את הספר, וכאילו הורידה מסך חפוז על תפאורה קסומה – משכה את השמיכה עד מעל לראשה: לא חלון צונן אל החוץ הזה, לא להבה מרקדת מאחרי דלתית־הזכוכית של תנור הנפט. חשיכה גמורה חבושה על עיניים עצומות. אילו בא עכשיו המלאך הממונה על השינה והפיל עליה תרדמה שלא יפריע אותה אלא השעון המעורר, בשבע בבוקר, אילוּ! אבל עכשיו בדוחק שבע בערב, והמלאך הזה לא אליה יבוא. הוא שר עכשיו במקהלה, בשמים. מוצאי־שבת. אליהו הנביא, אליהו התשבי. כבר נחה וכבר הקיפה את כל שכונות דרום־העיר, ואפילו חצי רומן קראה, ואם תחכה למלאך־השינה, תראה את כוכב־השחר.
שבת מלכתא! כל השבוע היא עובדת מבוקר עד ערב, עניינים נוספים נולדים חדשות לבקרים, ויש הכנות, ויש תיקוני־מחברות, ואפילו בשביל המטומטמים האלה צריך לעיין בספר. הימים עוברים. אבל השבת! הבדידות מושכת קוּריה ומִמשלה מַשמים, שׂעיר, עכבישי. העכבישים לוכדים ברִשתם את כל המעשים של ששת ימי־המעשה – כל אחד לעצמו וכולם כאחד – כאילו היו זבובים, ומותירים אותם מתים, יבשים, צדקות קטנות, שאינן מעלות ואינן מורידות. מה, לכל השדים, חושבת אַת שתחוללי כאן? ואם, אם, תצליחי ללמד ארבעה מניינים של דרדקים קרוא וכתוֹב, מה? נו, באמת?! ואפילו נניח, נניח, שהכול יפה, הכול נאה, הכול ראוי מאוד – עלייך מה יהיה, רקפת, עלייך מה?
עלי? לישון! לישון! אלא שהשינה הולכת עמה בקרי: כל שהיא רודפת אחריה, בורחת זו מפניה, מעלה ענני־זיכרונות – ערבי־החורף מלפני שלוש וארבע שנים. עכשיו מלאו שנתיים, גבי, ואני בורחת לעמקי השנה השלישי. כבר הכול שבו לחיים המתוקנים, מסיימים במהירות, ברוח־קצרה, את העבודות הסמינריוניות, בחינות־הגמר, בהולים להשתלב – למצוא עבודה, להקים משפחה, לחיות, חביבי, לחיות – ואתה, גבי, ואני… בסך־הכול אפילו עשרים ושש לא מלאו לי. ואולי להיפך: כבר בת עשרים ושש אני, אמא. איפה השנים שפיזרנו כאילו היינו עשירים מופלגים? ומה הלאה, הלאה מה?.. מורה עסקנית־בחשנית, שהבדידוּת מושכת קוּרים בחדרה, מוצצת לשַדָם של זיכרונות – אהיה, מעתה ועד עולם?
מבעד לעיניה העצומות, מבעד לשמיכה – מוצאי־שבת, וכל העיר מקיפה את המשולש, חזוֹר והקף – בן־יהודה, המלך ג’ורג' (חדל להיות המלך דויד, חזר להיות ג’ורג'), יפו. הרחובות מוארים באור הקמצני של תחנת־הכוח העייפה. בתי־הקפה הקטנים גדושים שוב. בעד השמיכה היא חשה בחוּמם של האנשים הצעירים, נושמת את האוויר העשֵן, רואה את הפנים המשולהבות, שומעת את הצחוקים. יש, ברגע זה, שמחה בעיר. בעד השמיכה רואה היא את העננים המרוטים המשייטים בצמרת האורן, וקצותיהם זרחניים, טבולים בירח. בקילוחים אילמים זורם הדם מן הלב המתפוצץ אל הבטן, אל החַמוקים, אל ראשי האצבעות.
רקפת קלפה מעל עצמה את השמיכה, כאילו עלולה לאחר למפקד והתחילה להתלבש במהירות, כמעט בבהילוּת. היא תרד העירה, אל איה. עכשיו.
“בת נאפופים!.. שוב פורחת ונעלמת מן האופק!.. מטלפנים אלייך לבית־הספר, משאירים הודעות, ואַת – דממה אלחוטית. כבר חשבתי שנסעת לפאריס, הלוא לתוך החבר’ה נכנס דיבוק: כל זב ומצורע קם ונוסע לחוץ־לארץ… אני כועסת עלייך, קפי, הבטחת לבוא – וכלום: לא רואים ולא שומעים… דווקא אתמול היתה מסיבה קטנה, אצל ברקוֹ – כולם שאלו עלייך, מה זה נעלמת ואינך. קיימנו דיון קצר בנושא. שמואליק – אַת מכירה את הדמיון החולני שלו – אמר, כי מתקבל על הדעת שאחד מאבות תלמידייך כעס שלא נתת לבנו טוב־מאוד שחט אותך באישון ליל… אני עצמי הייתי אופטימית: הניסיון מוכיח, שבדרך־כלל הם מסתפקים באונס קל, החיות האלה! תורידי את המעיל. שְבי. קפה או תה?.. אַת נראית יופי. העבודה הולמת אותך מאוד… אַת לא מתארת לעצמך כמה אני שמחה שבאת… Delighted! והגעת ממש על־הרגע! התכונַנו ללכת לקולנוע, תיאודור ואני. נלך שלושתנו, הה?.. סרט חזק מאוד. ככה אומרים כולם… צרפתי. אמרי על הצרפתים מה שתאמרי – אבל את המלאכה הזאת הם יודעים. אה, בסרטים שלהם, איזו אטמוספירה! איזה – אקספרסיוניזם! זאת שׂמלה חדשה, לא?.. אני לא זוכרת אותה, אבל היא נהדרת עלייך… מה אַת מחייכת מתחת לאף השבור?”
:“מחייכת? – אני מתאמצת לנשום.”
“זה אולי ההסקה. לפתוח חלון?”
“לא. להכפיל את הרווח בין המלים.”
“נחש… הלא מרוב התרגשות שבאת, אני כך… צאי כבר מתוך המעיל!”
איה הושיבה אותה על ספּתה הרכה, ליפּפה אותה ולא השבּיתה לשונה לרגע. רקפת האזינה לה בשתיקה, צפה ומרחפת בתוך קצף־המלים, וכבר הכול קל ופשוט ומשוחרר. ככמהין ופטריות צצים האסונות בסיפוריה של איה, ובאותה מהירות הם גם פוקעים, כבועות־סבון. היא מפריחה שמחות כזיקוקין־די־נור, וכמותן הן שבות וכבות בלא שנשתייר מהן זכר. איה! – היה גבי אומר לה – אַת מזכירה לי את יומן־פוקס בקולנוע: מלחמת־אזרחים ביוון, המארדי־גרא בניו־אורליאנס, קיבוץ מתיישב בנגב, דונאלד דאק. בקרוב: שתים־עשרה מערכות של דרמה אנושית מזעזעת… לא כך, מהרהרת עכשיו רקפת, לא מסך לבן המראה כל מה שמקרינים עליו: היא עצמה הנע והחולף והמשתנה. הרגע. היא – איה.
“איה, מה קרה לשיער שלך?” רק עכשיו ראתה מה עשתה לו, קיצצה אותו בלי רחם לתספורת א־ל־גרסון סבוכה וקוצנית, שחשפה את כל עורפה העבה, האדום.
“אה?.. זה עידן ועידנים!”
"הלוא רק היית אצלי! היה לך שיער נהדר – "
“מטאטא־הזרדים הזה שהזדנב לי על הגב, היה יותר יפה?”
“אני צריכה להתרגל. זה יפה – גם כך.”
"קפי, הנפש העדינה, לעולם לא תאמר דבר שלילי!.. גם כך!.. ככה זה יותר יפה. אני לא רוצה להתפאר, אבל תיאודור… אגב, אני מאוד שמחה שתיפּגשו. הוא לא רק אדם רציני ומשכיל. הוא בעל חושים אסתטיים בלתי־רגילים – "
“זה אותו האוניקום?”
“איזה?..”
“זה שסיפרת לי עליו אז, אצלי בחדר – עיתונאי, שורק־יצירו־שלמות…”
"הלז… אל תזכירי לי אותו! יליד־המקרה! מיז־מוזיקה… לא, תיאודור זה טיפוס שונה לחלוטין. מאוד אינטלקטואלי – "
“שוב אינטלקטואלים?”
“מעלתם ברורה. הם מדברים לא רק בידיים, הה־הה… סיפרתי לו עלייך. מאוד רצה להכיר אותך.”
“נתת לו גם את מידות המותניים החזה?”
"הוא הזין עיניו ביצירות מושלמות ממך. ישב כל שנות המלחמה ברומא. אבל אַת נחמדה. וזה מה שאמרתי לו. מאוד. אַת יַפית בחודשיים האחרונים – "
“הוא עוד כמסוגל להתאהב בי, האוניקום!”
“עלייך אני מאמינה הכול…”
איה התחילה לומר משהו נוסף, אבל המשפט נקטע באמצעו. עד כאן היו מקניטות זו את זו ברוח טובה. מתחפשות לפרגיות קטנות. עכשיו קראה רקפת מה שעבר בראשה של איה. לרגע שכחו שתיהן שגבי איננו. גם גבי היה החבר שלי, התחילה איה לומר, ואני הבאתי אותו לחדר של שתינו. אל תקחי ממני גם את הגבר הזה, כמעט שאמרה. בבת־אחת נשתנתה עכשיו חזות פניה, והן היו רציניות מאוד, כמו בשעה שמבקרים אבלים. כך אומרת היא עכשיו בלבה: עלי לנהוג בזהירות בחברתי המסכנה. טוב שמצאה תיקונה בעבודה. רק לא להעכיר את רוחה.
איה התיישבה ליד קפי, נצמדה אליה וחיבקה אותה בכוונת־פיוסין.
“לא סיפרת לי כלום על העבודה, קפי,” לחשה ברוֹך, כאילו באה לדובב ילד מדוכא.
“טוב, איה’לה,” נתחייכה רקפת בלבה. “עצה טובה נתת לי.”
"למה באתי אלייך אז? מראש ידעתי, הייתי משוכנעת, לא רק שתצליחי בעבודה, אלא שתיכּבשי לילדים מהסוג הזה, אַת יודעת, ההרגשה הזאת שאַת הופכת אבק־אדם ל… למשהו. וגם כל הפעולות האחרות שלך בשכונה. הביקורים בבתים. שיעורי־הערב – "
“מי סיפר לך את כל זה?”
“מקורות מהימנים… קפי, אַת עושה עבודה כל־כך חשובה, יוצא־מן־הכלל…” ולפתע, שוב בלי רווח־נשימה, הציצה בשעונה קראה מבוהלת: “זוועה! תיאודור יגיע בכל רגע, ואני אפילו לא התלבשתי.”
וכבר פשטה בגדיה, חגרה מותניה במחוך אלסטי וכינסה לתוכו את שפעת־בשרה, לבשה חצאית־טאפטה שמקרינה אלף גוונים שבין סגול לירוק, וסוודר צמר־אנגורה, צהוב לימוני, המוּנח יפה על חזה המלא, נעלה נעליים נמוכות־עקב, להמעיט קומתה והתחילה מפרכּסת פניה. אלמלא התספורת הזאת, היה בה משהו נשי־מובהק, אפילו יפה. מנַין אי־השקט הזה באַיה, שבאמת צריכה היתה להתחתן מזמן ולהיות כבר עכשיו אם לשניים שלושה ילדים, לשמור עליהם ועל בעלה בחיקה החם, לבשל הרבה, למלא את ביתה חברים, לעשות מצוות, לבכּות את המתים, לשמוח עם החיים. מה לה ולבּוהמיינית החדשה הזאת, השטיח הבּדואי, הרפרודוקציות הקוּבּיסטיות, בשעה שדווקא הבושם המתקתק, משיכות השׂפתון הדשנות על שפתיה, הגבות המצוּירות, הצעדים הבוטחים של רגליה העבות…
“התסרוקת הזאת מאוד לא יפה?” אוה, עכשיו התסביכים.
|"אני, פשוט הופתעתי. ומלבד זה, אם בעיני תיאודור היא יפה – "
"לתיאודור יש טעם אחר, והוא, בכלל חָלק לי כמה מחמאות. לא שאני משלה את עצמי. אני יודעת, נערת־שַׁעַר לא אהיה כבר לעולם – אבל יש בי משהו מיוחד, אמר, אפילו קרא בשם צייר איטלקי אחד, שכחתי ברגע זה את שמו, שאני מזכירה לו – "
“וממחמאות כאלה הוא מתפרנס?” ביקשה רקפת להחזיר את הטון השובבי לשיחה.
“לגמרי לא. הוא רופא.”
“ואַת מטופלת על־ידיו?”
“אני המורה שלו!”
“מורה? מאימתי זה?” הרי זה חידוש נוסף.
“מה, לא סיפרתי לך? אני מלמדת באולפן.”
"עיקר שכחתי, כמו שהיה אומר מנחם־מנדל… הלוא עבדת באיזה משרד – "
“דווקא היו שם טיפוסים מעניינים. זאת אומרת, יותר מדי מעניינים. ספסימנים נדירים. אבל העבודה לא היתה מה שחשבתי. שִיגרה. ניירות. סִיפוק לא היה בזה. ולמעשה, היו גם מניעים חיצוניים – פשוט, באו אלי, הפצירו בי, כפו עלי, אפשר לומר. הקימו אולפן לעברית לאקדמאים, וביקשו צוות מעולה. יש סיפוק רב. אולי הושפעתי ממך. לעשות משהו בשביל העלייה. ומלבד זה, כאן באמת יש אוסף לא מצוי של אנשים מעניינים… אַת שוב מצחקקת?”
“אני משתגעת ממך!” צחוקה של רקפת שבתחילה היה כבוש, הידרדר עכשיו כשקית פקועה של גולות על לוח־זכוכית. היא נתלתה בצווארה של איה, שעמדה לפני הראי והיתה עונדת ענק של חרוזי־עץ, דמויי ערמונים.
“להתאהב בך! אינך מעלה על דעתך איזו רוח קודרת נשאה אותי אליך הערב. ואַת – אַת מרנינה את הלב, מצחיקה שכזאת… גם חייך מלאים חליפות ותמורות וגם לחברים שלך לא משעמם. אינך מספיק להסב את ראשך ו־בום! – הפתעה חדשה!”
“הלטיפות שלך – בציפורני־חתול… מה אַת מלגלגת? התכוונתי בכל הרצינות – העבודה שלי באולפן חשובה אולי לא פחות…” בדלת החל מנסר פתאום במלוא־העוצמה הפעמון החשמלי. “הנה הוא בא – עם כל צבא־חילו…” וכבר רצה לדלת, נעצרה והוסיפה: “וקפי, אל תנסי למתוח אותו, הוא פיקח מאוד.”
הרושם הראשון היה: כל־כך מבוגר?! אבל מיד בעקבותיו הצביטה בלב: לא, גם אנחנו לא ילדות קטנות, אלא שרק בפניהם של זרים איננו טועים במניין השנים. תוך שהציגה אותם איה זה לפני זה, וכדרכה, במלוא־האריכות – “נא להכיר – דוקטור שטרן, תיאודור. החברה הכי־טובה, הכי־ה־נחמדה והכי־הכול שיש לי. אבל אתה כבר מכיר אותה מצוּין, אני חושבת, מכל הסיפורים שלי” – באה הראִייה השנייה: ארבעים, פחות־או־יותר. אבל זה לא הגיל. חליפה חורפית, חוץ־לארץ, חוּמה מפוספסת, צווארון מעומלן, עניבה, מקטורן רכוס בדקדקנות. עולם אחר. גבוה יותר מאיה, ומשום שהוא דק, גבוה יותר מאיה, ומשום שהוא דק, אפילו כחוש, נראה גבוה מכפי שהוא באמת. גם לא זה. הם לחצו ידיים, וגם היד היתה לא־מכאן, וכן הרכנת־הראש הקלה, הפורמלית. רק עיניו הביטו בה בלא־התאפקות, בחוסר נימוס. עינים משונות, קבועות עמוק מאוד בפנים גרומות, מוארכות, משולש שבסיסו מצח גבוה־מדי, הפולש בשני ראשי־חץ לתחום השיער המסורק לאחור.
“אני שמח להזדמנות להכירך פנים־אל־פנים. איה מדברת עליך הרבה.” העברית מהוּססת, אבל טובה הרבה יותר מן הצפוי בפי תלמיד־אולפן. וחיתוך־הדיבור. פולני? גבי היה מדבר תמיד בבוז קל על הטיפוסים האלה. האינטליגנציה של העיר: הבורגנים הקטנים מגליציה שנטו ללון בווינה, ברלין והיידלברג, ובצאתם גנבו את אדרת־הנימוסים המשומשת של אצולת־ימי־הביניים, וכאן הם מנסים להעטות אותה על בגדי־החאקי שלנו, אף זאת מליצה. וגבי, כבר איננו מדבר. הוא היה מדבר. פתאום היא רואה אותו בבליטות, איש אינו מאמין שהממ־פא הוא הקטן הזה, בעל הלחיים הסומקות, האוזניים המחודדות, מכנסי־הקורדורוי החומים, הגדושים ניירות וגרעיני־חמניות, ורק היא היודעת מתי מתרבים בעיניו הירוקות הקַווקווים הצהובים והוא אז כחודו של פגיון. איה מדברת עליך הרבה, מקשקש הפולני המנומס הזה. הטיפוס האינטלקטואלי של איה. לא אקלקל לה את החוויה.
“לצערי לא הספיקה איה לגמור את ההלל עליך.”
:היא גמרה. זה היה פשוט כל־כך מעט, שחשבת, בצדק, שאין זה הכול."
הוא לא חייך, אבל מתחת לעורו ריקד משהו לא־נתפס. פניו חיוורים, כמעט לבנים, כאילו פידר אותם. האם זו פשוט צניעות, או שהוא משחק. עכשיו היא יודעת – פנים כאלה ראתה באיזה סרט, אבל באיזה. ובתוכם העיניים המשונות, ככפתורים שחורים, קטנים.
“דבר אחד לא אמרה,” שמעה רקפת את עצמה, "שאתה מדבר עברית טובה – "
“רבותי,” נכנסה עכשיו איה לתוך דבריה, "הרגישו עצמכם בבית. אני חוזרת בעוד שתי דקות – "
"אולי כדאי שאלך עכשיו ואקנה עוד כרטיס – "
“שב בשקט,” פקדה איה. “לא נאחר כלום.”
איה יצאה לחדר־האמבטיה, ואל בין שניהם נכנסה איזו אי־נוֹחוּת. בלי לדעת מה מפחיד אותה, חזרה לעניין העברית, ובלבד שיאמר משהו.
“למדתי. בבית־ספר של ‘תרבות’ אבל עוד לפניה המלחמה התחלתי שוכח. וזו – עברית של הגולה.” מדבר היה במתינות, בורר את המלים, וקולו רך מדי, מלוטף, ועם זאת טמון בו משהו הכופה הקשבה. היא יודעת אילו פנים, לא בדיוק, הזכיר לה. השחקן הצרפתי ההוא מ“ילדי גן העדן”. בקולנוע “רֶקס”. גבי היה משוגע אחרי הסרט ההוא.
"במקצועך, דוקטור, "לא הניחה להלך־הרוח הזה להשתלט עליה, “גורמת ידיעת עברית לאובדן פרסטיז’ה.”
“שקלתי את הדבר, אבל החלטתי – להסתכן.”
“רק בענייני לשון אתה אוהב את ריח הסכנה?”
“אִם את רומזת על מלחמה, זה לא. גם לא בסרטים. לא לראות ולא לזכור.”
“לסרט אחר אפשר ללכת תמיד. אבל איך אפשר לא לזכור?”
“לכן אני מעדיף חברתן של צבריות.”
שניהם ישבו בקצות הספה, רקפת נשענה אל הקיר, והוא בתפנית אליה. עדיין היה האיש הזה מוזר בעיניה, רגע נדמה היה לה שהקול הרך והלוטפני הזה נוגע בכאב עמוק ואמיתי מאד ומיד כבר חייכו פניו המפודרות, מתחת לעורו. ושוב – התכוונה לקיים את השיחה בנימה הסתמית והלא־מחייבת הזאת עד שתצא איה מחדר־האמבטיה, ושמעה עצמה אומרת:
“איה היא בחורה מצוּינת. אתה בא אליה ברגע של שֵפל – ותוך חמש דקות פורח הכול ונעלם.”
“שֵפל?” העיניים הכהות, הכפתוריות, הביטו בה ממרחקים, אטומות מאוד, וקולו היה רך. “סלחי לי על הנימה האישית. מסיפוריה של איה התרשמתי, שאַת דווקא בעלייה גדולה.”
הפעם כפה עצמו עלי. הוא לא איחר להשמיע את השאלה האישית־מדי במשך הוודויי שלי, האישי־מדי. מה איה משתהה שם כל־כך? היא זוממת משהו, החברה שלי? ואולי אני מתוחה מן השיחה המיותרת הזאת עם האיש מהאולפן? בושה, רקפת.
“רבותי!” איה חזרה, מוכנה ומזומנה, מעילה עליה, צעיף חצוף לצווארה, עשוּיה כולה, ורקפת מיהרה לקום ושטרן נחפז לעזור לה בלבישת המעיל. “אפשר עוד להספיק, בקושי, לסרט. אבל יש לי רעיון נועז: לוותר עליו. נשב בבית־קפה. כל אחד מאתנו יש לו הערב שני בני־שיחה מצוּינים. קצת נדבר, קצת נתבונן, קצת נרכל, הה?”
“רעיון מוצלח,” פסק הרופא, ורקפת ראתה שהוא ממהר להיאחז בו. באמת, לא בשביל לראות סרט נמלטה מחדרה.
שעה זו שנכנסו לבית־הקפה בין־ההצגה־הראשונה־לשנייה היתה: אלה כבר יצאו, ואלה טרם נכנסו. תפסו השלושה שולחן־זוטא סמוך לתנור־הנפט הגדול, התקלפו מבגדיהם העליונים, ומעכשיו הם מוכנים לערב ארוך, כבימים־ימימה, עם כל צעירי־יקירי־העיר, שאין להם דבר לעשותו במוצאי־שבתות ולכאן הם באים. איה היא ששמרה על השיחה שלא תכבּה, כאילו נשאה את הלפיד האולימפי.
“עכשיו אני רוצה שתאמר אתה, תיאודור, האולפן תורם תרומה גדולה לקליטתו של העולה, או לא?”
“שאלה עיתונאית מצוּינת,” אמר שטרן בלי לחייך, "משום שהתשובה יכולה להיות רק זו שאַת מחכה לה: בהחלט כן. אני לא רק מלטש את העברית, אני מחפש עבודה, אני רוכש ידידים – "
"אהה, קפי, הקשיבי יפה… וזו, החברה שלי, חושבת שרק מתוך קלות־דעת, מפני שאני לא יציבה – "
“מי אמר דבר כזה? מתי, בכלל, נתת לי הזדמנות הערב לומר משהו?”
"אני בחורה חריפה. די לי ברמז, בחיוך הממזרי – "
“מתחת לחוטמי השבור,” השלימה רקפת, כאילו היה זה חרוז מוּכּר.
“למי יש אף שבור – לך?” תמַה שטרן.
“כך טוענת איה, כדי לדכא אותי. אל אני יודעת את האמת – יש לי פרופיל יווני.”
“יווני, אולי מוגזם במקצת,” אמר שטרן אחרי שבחן את צדוּדיתה בכובד־ראש של מבקר־אמנות. “ובכלל האידיאל הקלאסי הוא עניין של טעם. עלי הוא מפיל שעמום.”
“אם ככה,” שילבה איה זרועה בזרועו, אני הטיפוס שלך. אין בי שום דבר קלאסי, ולהירדם אי־אפשר בחברתי… אבל למי היתה מכוונת המחמאה, לי או לרקפת?"
שטרן שתק, ופעם ראשונה חשה רקפת שעיניה לוכדות הבהוב קל, כמין סוד שהוא מבקש לשמור ביניהם. במבוכתה פנתה אל איה:
“נו, אז נראה אותך. ספרי משהו מעניין.”
“אותי שמע תיאודור ועוד ישמע. ספרי לו קצת על השכונה שלך.”
“שמע, יש לה שם טיפוסים מעניינים!”
“מלה מוזרה,” אמר במפתיע שטרן ומקולו נעדרה אותה רכות קלילה, כמעט נשית. “מעניינים? מה יכול להיות מעניין באנשים שהם חורבות, תיבות־נגינה בנות נעימה אחת: הרס, עינויים, זוועות, רצח… נורא, אולי – אבל מה כל־כך מעניין בהם?”
“מדוע אתה אומר, הם? הרי זה אנחנו!” רקפת לא ידעה אם היא מתייצבת לצד השכונה, או מתכוונת להעמיד את הדוקטור במקומו הנכון, אִתם.
,זה לא כל־כך הבינותי. אנחנו, זאת אומרת, אני והם? ואולי רצית לומר משהו אחר – "
"לא אני אמרתי, מעניין. שאלתי מי זה הם? בשכונה אני רואה איך הרחובות החרבים שבים לתחייה, וזה עורר בי מחשבה שאולי גם האנשים, שבלב כל אחד מהם ישנה חורבה, אינם נשארים חורבות – "
“השכונות שלהם. והכפרים שלהם. והעיירות שלהם. אווירה של גיטו ודיבורים של גיטו.” לא נותר שום רוך בקולו. מדבר היה גם עכשיו בשקט, אבל הקצב היה אחר, חד ומר מאוד. כמעט שאמרה, שיש בו שׂנאה כלפי האנשים שבעיניה הוא אחד מהם.
“ועדיין אינני מבינה: מדוע, הם? סלח לי, איננו יודעים כמעט דבר זה על זה, אבל מדוע אתה רואה את עצמך שונה מהם?”
“אומַר לך מדוע: אני באתי לכאן מפני שאני רוצה לחיות. מחדש. אחרת. לעשות, יותר נכון לעזור, להפוך את הארץ הזאת לארץ טובה. והללו: באונס באו ובאונס הם חיים פה. על רגל אחת. בזיכרונם הם חיים בסמטאות מזרח־אירופה, ובחלומם – בסמטאות אמריקה”.
“ומנַין אתה יודע את כל זה?”
“אני מכיר אותם יפה־יפה. מלפני המלחמה. אחרי המלחמה. גם אני משם.”
“וזהו, דוקטור? וכיצד נרפא אותם, את ה’הם', דוקטור?”
“אני יודע, אולי, בקושי, לרפא אדם שגופו חולה באחת המחלות הפנימיות שלמדתי לרפא. וגם את זה, אני מוסיף, אולי. אבל, את זה לרפא, הו!”
“ואם אין רופאים שהתמחו ב’זה‘, כפי שאתה מכנה את המחלה של ה’הם’? אז ‘זה’ פשוט לא עניינך? לא תכעס אלי אם אומר לך, שהדברים האלה מעמידים אותך לגמרי בתוך אותו כלל, שלדבריך קיים ושאתה רואה את עצמך לא שייך לו.”
“לא מובן לי: אני טוען, שאנשים אלה אינם מסוגלים ואינם רוצים להשתנות. אַת טוענת שאני אחד מהם. מכאן אַת מסיקה, שכל מה שאני אומר עליהם יכולה אַת לומר עלי. זאת אומרת, לא שאותם אי־אפשר, לדעתי, לשנות, אלא אני, לדעתך, לא רוצה ולא יכול, להשתנות. כל זה על־סמך מה שהחלטת מראש – שאני אחד מהם.”
“עמוק מאוד,” רטנה איה, שהתחילה מאבדת את סבלנותה, ושוב לא גילתה גאווה בהתנצחות הפתאומית של השניים שנפגשו לפני שעה קלה, במקרה, בחדרה.
“אני התכוונתי למשהו עמוק פחות,” התחילה רקפת לומר, אבל כבר ביקשה להיחלץ מנושא זה גם משום שהבחינה בקוצר רוחה של איה, גם משום שלא תאמר לאיש הזה דברים, שיגררו דברים שלא תאמר. הלוא השמעת מלים גבוהות, דוקטור, ביקשה לומר לו. באת לעשות את הארץ הזאת לארץ טובה. לשם כך עלינו לקלוט את האנשים ששונים מהם אין לנו. אם אתה מתנער מאחריות, אתה יוצא מתוך הכלל שבקלות כזאת כבר שייכת עצמך אליו. אבל אם תאמר זאת, ישאל אותך מיד: מה הביא אותך אל השכונה הזאת חוץ ממצוקה פרטית מאוד ואיזה צרוף־עניינים מקרי לגמרי?..
“למַה התכוונת?” לא הרפּה עכשיו שטרן, ושוב נדמה היה לה שמרקד חיוך מתחת לעורו החיוור.
“על מה, בעצם הוויכוח?” נמאסה על איה כל השיחה שמצאה עצמה מחוצה לה. שימחה אותה עוד העובדה שהיא ידידתם של השניים, שיותר מדי הם מתנַצחים במלים, ומה הם רוצים לומר? “האם אתה מזלזל בעבודתה של קפי?”
“אדרבה!” צחק שטרן, “הוויכוח מהופך. אני טוען שהיא ראויה להערצה משום שהיא עושה דברים שקשה לעשותם, רק מפני רגש החובה. והיא מבקשת לשכנע אותנו שמה שהיא עושה מהנה ומעניין אותה…”
“הפלגנו בדיבורים. ובדך זו אנו מתגלגלים להכללות ולהפשטות, שבסופו של דבר לא תהיה בהן אמת אנושית.”
“אני מבין,” אמר שטרן. כפתורי־עיניו נתרכְּכו והאפירו, נעשו קרובים יותר.
“מה אתה מבין?”
“רציתי לשאול, אלא שהיססתי: האם חשבת על כל התפקידים והחובות כשנכנסת לעבוד בשכונה?”
רקפת נתחייכה והרופא ראה את שיניה נחשפות, שיניים קטנות מעוקמות במקצת, ואת שׂפתיה המעוגלות המתקפלות כלפי חוץ. נערה זו מרעידה בו רגשות רבים.
“לא, לא חשבתי. איה יודעת וגם אתה יודע את זאת. אנחנו לא דגלונים במפה, אנחנו אנשים, ומסובכים למדי…”
“ראו, חברים יקרים!” איה קמה במפתיע מן השולחן, נרגזת. בחוש־ריח של אשה הריחה את האִשים המהבהבות משני צדיה. ריח של בשר חרוך, אמרה בלבה. “אם אתם רוצים להמשיך בפילוסופיה־ בבקשה! אני רוצה להשתעשע. כשירד המסך, קראו לי.” משכה שבועון מצויר ועברה, בקומה זקופה ובצעדים מאוּששים, לקצה רחוק של בית־הקפה, ישבה ושיקעה עצמה בשבועון. שטרן ורקפת חייכו זה לזה וקמו להחזיר את איה ולפייסה.
בבת־אחת התחיל בית־הקפה מתמלא אנשים. שולחן שגודלו כלוח של שח, נצטופפו סביבו עשרה, זה נוגע בזה, ויושבי שולחן אחד מתחככים ביושבי שולחן שני. נדחס בית־הקפה, גברה ההמולה והיה זרם לא־נפסק של נכנסים ויוצאים. קולות המדברים בשקט נבלעו בהמולה הכללית, בצחוקים הרמים ובקולות המבררים עניינים מקצה בית־הקפה אל קצהו האחר. עכשיו חזרה איה לנַווט את שיחת השלושה על־פי דרכה, מברכת תוך כדי כך את פלוני, מתבדחת עם אלמוני, מרכלת על אלה, מנפנפת לשלום לאלה, צוהלת ושמחה מאוד. עכשיו החלה רקפת לחוש בריחם של הימים הרחוקים ההם, כשהישיבה בבית־הקפה היתה חידוש גדול, כמעט התפרקות גמורה מערכי תנועת־העבודה, ועד מהרה היתה לדבר הטבעי ביותר בעולם, מקום שהכול פוגשים בו את הכול, מבררים בו את כל בעיות הישוב, גבי מסדר את ענייניו, כאן ראשית כל המאורעות וכאן אחריתם. בימי ההפגזות נסגר המקום, חרב הרחוב, אבל עכשיו כאילו לא נעדר מתוכו אדם אפילו ערב אחד. שוב האנשים הצעירים, שוב נתמעטו לובשי המדים וחזרו השמחה והשובבות. כאילו לא היתה מלחמה. כאילו.
כשעייפה סוף־סוף מן הדיבור, נפנתה איה להפגין מה שהבטיחה לרקפת מראש, את העובדה החשובה, שהדוקטור שלה הוא־הוא אירופה, כולו תרבות ואמנות. עכשיו ניווטה את השיחה לרומא, מעוררת את שטרן לספר על שכיות־החמדה של אותה עיר. ואילו הוא, כאילו שמעו אוזני את מחשבותיה של רקפת, התחיל מספר סיפור משונה ברופא איטלקי זקן, ידוע־שם, חברו של אביו לספסל־הלימודים, שבביתו הסתתר רוב שנות המלחמה. בימים הטובים, סיפר, היו נוהגים לנסוע בקיץ לאיטליה, ובכל נסיעה היו מבקרים בבית ידידו של אבא. הו, לפני הרבה שנים. הרופא הזקן היה, כמובן, ליברל אמיתי, שונא הפאשיזם. אותו, את השריד היחיד ממשפחת ידיד־נעוריו קיבל בזרועות פתוחות, ואף לא היסס לסכן הכול והמציא לו, בעזרת חתנו, פקיד חשוב באחד המיניסטריונים, תעודות מזוּיפות, שבעזרתן יכול היה לעבוד אצל הזקן.
“ואיש זה,” סיפר שטרן בקולו הרך, החדגוני, המתאמץ להסתיר את רגשותיו, “איש זה עצמו אמר לי באחד הערבים, כבר אחרי ששחררו בעלות־הברית את רומא, ואנחנו שנינו יושבים אז בחדר־עבודתו ושותים יין, את הדברים האלה: ‘תראו, אף־על־פי־כן אין שמחה בלבי. למעלה מעשרים שנה התפללתי ליום הזה, והיום אין שמחה בלבי.’ מדוע פרופסור? שאלתי. וידוּי זה הדהימני, שהרי ידעתי כמה היה מחרף ומגדף תמיד את המשטר. יושב היה על כורסת־עור עתיקה, גבוהה, שכּרָעיה דקים וארוכים, גופו נצטמצם בפינה אחת של הכורסה, כלב־בית זקן, מפונק, ונעליו לא הגיעו לרצפה. אדם זעיר וראשו לבן, כמין אגס קלוף, ובסנטרו זקנקן מחודד, שהביא עמו מן המאה התשע־עשרה. הביט בי האיש בעצבות ואמר: ‘וכי על מה צריכה איטליה לשמוח? איטליה נמנית עם אותם החולים המסוכנים, שאינך יודע מה מסכן יותר את חייהם, המחלה או התרופה…’ נשתתק ואחר הוסיף: מוסוליני נבל היה, אבל בימיו היתה איטליה למעצמה גדולה. ועכשיו – עכשיו ישבו כאן האמריקנים… אה, אין מזל לאיטליה!”
“מה אתה סח!” אמרה איה. “והאיש הזה היה ליברלי?.. ומה ענית לו?”
“מה יכולתי לענות לו? האיש הזה סיכן את חייו להציל אותי… טרגדיה. רק אחרי עשרים שנה, אחרי שהמשטר נופל, מתברר שבסתר־לבו העריץ כל השנים את מוסוליני, אלא שכיצד יכול היה להודות בכך… טרגדיה.”
הפרופסור הזקן – כאילו ראתה רקפת את פרופסור בן־דוב, אביו של גבי. כמה היה טוע כנגד הדיבורים שאין להם קץ על תפארת ועל הוד ועל תרבות־ישראל… גבי היה יודע מה שישיב.
אלא שכבר הופיעה בבית־הקפה חבורה חדשה, מן הסטודנטים הוותיקים. עדיין הם באים לאותו מקום, באותן השעות. דבר לא נשתנה. ראו את רקפת ועיטרוה בשמחה גדולה, דחקו את עצמם סביב לשולחן, ופינה זעירה זו, שדומה כבר לא נותרה בה מרצפת פנויה אחת, נצטופפה בה עתה להקה גדולה. ושוב היו מעלים זיכרונות ומרבים דברי רכילות. לא במה שנאמר החשיבות אלא בכיצד, בנעימת־הקול, בעליזות ובמהומה. דבר לא נשתנה, חוזרת היתה רקפת ואומרת בלבה, והיא בוחנת את החבורה בעיניה, והיא שמחה בה, והיא יודעת שחייה שלה אף הם כבר חיים שלמים. וטוב לדעת, שעודך צעירה וכל זו הקדרוּת וזה השיממון של תחילת־הערב אינם אלא תעתועי־שווא. הריהי נכונה לשבת כאן, עמהם, עד אור־הבוקר ולספר עמם בימי־המלחמה, בפעולות שנתבצעו כהִלכתן ובפעולות שנתבצעו שלא כהִלכתן, ועד היום מתים מצחוק כשמפרטים אותן, ועדיין יש להוסיף ולהשלים את התמונה, לספר בחברים שעודם משוטטים בעיר, כמימים־ימימה, באחרים שתלו עול בצווארם, ובעוד אחרים שנסעו ונוסעים או עתידים לנסוע חוצה־לארץ, ובכל ריבוא הדברים, שמכּרים ותיקים עשויים לגלגל בהם עד אין־קץ – אך נתאחרה השעה ובית־הקפה כבר ננעל, ושעתו של האוטובוס האחרון הגיעה ומחר יש לקום לעבודה. טוב לקום לעבודה.
בין הסדינים היתה צינה לבנה. כבר פרשה את כל שמיכותיה, ועליהן את השטיח, ועליו את המעיל ועדיין רגליה קרות. בראשה נתערבל הערב הזה – על השיחות ועל המראות ועל האנשים המרובים; על תיאודור, על איה, ועל הידידים שכיתרוּה בשמחה. שוב עלו כל הדברים שהחליפה עם תיאודור, הדברים שלא הרהרה בהם קודם־לכן, ועם זאת – עכשיו ידעה שדברים נכונים אמרה, ונכונים הדברים שנמנעה מלאומרם. שעה שנפרדו בתחנת האוטובוס אמר תיאודור: “היה ערב נעים מאוד… כלומר… פשוט, מעניין. ואשר לוויכוח – אני מקווה שיזדמן לנו להפגש בשנית.” אם ייפּגשו בשנית תאמר לו גם את הדברים שעצרה היום. הריהי שמחה וגאה, בהכרה מלאה, בעבודתה, בחייה. שוב אין החדר הקר שומם כל־כך – עכשיו, הוסיפה.
ט 🔗
ההסכם בין צירקין למיטלמן עלה יפה. תושבי השכונה מתרבים משבוע לשבוע, וכשם שנעלי כל אדם צריכות תיקון, כך ראשו טעון תספורת, העבודה מצוּיה, והפרנסה מניחה את הדעת. צירקין ומיטלמן משלימים איש את אחיו. צירקין ניחן בסגולות יקרות, בהליכות נעימות ובלשון־חלקות, ויודע לחבב עצמו על הלקוחות, והוא המוציא והמביא. מיטלמן, כנגד זה, ספּר־אוּמן הוא. פיו חתום, דמותו מצומצמת והוא מהלך במספרה בפסיעות מבוּישות, הססניות, כאילו בגניבה עבד כאן, אך אנשי השכונה משבחים את עינו החדה וכשרונו לכוון לרצון של כל לקוח ולקוח, ופיו של צירקין מלא תהילת ידיו הזריזות. מיטלמן שמח בשותפות, שכן כבר נוכח לדעת, שצירקין נוהג עמו ביושר, מחלק ביניהם שווה בשווה גם את ההוצאות וגם את ההכנסות, עובד באמונה ומיטיב להנהיג את העסק.
עבודתו של מיטלמן היא ללא רבב, ואולם הליכותיו מוזרות וסתומות. שתיקה אטומה זו שלו, המלא העצבות, הסתגרותו, שכל־כך גמורה היא, שכל השבועות שהם שותפים ועובדים יחד, לא הזמין מיטלמן את צירקין לחדרו אפילו פעם אחת. ועוד מנהג מתמיה למיטלמן – ימים שהוא עובד, למעלה מן החובה הוא עובד, ולא עושה כל חשבונות, אבל פתאום הוא קם ובשפה רפה מודיע לצירקין, שהוא נוסע ליום־יומיים. לאן הוא נוסע? לשם מה הוא נוסע? דבר וחצי־דבר לא תציל מפיו. רק זאת ראה צירקין: קודם לכול נסיעה הריהו אחוז התרגשות, ושתיקתו עמוקה וכבדה מתמיד. ובשובו, פניו פחוסות יותר ועיניו מימיות יותר, והוא מצמצם עצמו כל־כך במספרה, עד שנדמה כי יום אחד יימוג ולא יהיה.
וקלינגר, מיום שזיווג את צמד הספרים נעשה אפוטרופוס גם על מיטלמן. ראה בחור עלוב זה, שאין לו בעולמו אפילו נפש חיה אחת, קירבוֹ אליו. מין צורך נולד בו מיום בואו לכאן – לפתוח את ביתו החדש לידידיו. בלֵילֵי־שבתות מוזמנים צירקין ומיטלמן לבוא אחרי הסעודה, לשתות כוס תה ולשוחח בהרחבת־הדעת. תחילה היה מיטלמן מסרב במין גמגום מתמסמס ונבלע, ומנסה להתחמק, אלא שקלינגר לא הרפּה ממנו עד שנענה. לאחר שתיים־שלוש שבתות השתרש המנהג נעשה קבע. על־הרוב יושב ליד השולחן (שולחן גדול וכבד שקנה קלינגר בחצי־חינם אצל סוחר רהיטים משומשים), עיניו נעוצות בכוס התה כאילו מחפש הוא משהו בתוכה, ואצבעותיו כורכות בלי הרף חוט סמוי מן העין זו על זו. תחילה חשדו בו, שאין הדברים שהם מחליפים ליד השולחן נקלטים במוחו. לא פעם ולא שתיים השמיע אמנם מיטלמן קולו, אבל גם אז היו דבריו משתמעים לכאן ולכאן, קצתם ממין העניין וקצתם כאילו המשיך בעניין שהרהר בו בשעה שהיו האחרים מדברים.
ערב אחד ישב צירקין וגִלגל מעשייה ארוכה במשטרה הצבאית של האמריקנים, שדלקה אחריו ברחובותיה של איזו עיר, אולי וינה, אולי מקום אחר, הואיל וחשדו בו שהיה מעורב בעסקים לא־כשרים. צירקין, כדרכו, סיפר בפרטי־פרטים, דבר לא החסיר. הקלינגרים היו מאזינים בשתיקה, דעתם נוחה עליהם, שכן כל שבת־המנוחה לפניהם. פתאום, בלי שום הקדמה, קפץ מיטלמן לתוך דבריו:
“כזאבי־ערבות – של אנטונסקוּ – אני באורח־פלא – המרצחים הללו.”
זקפו המסובים אוזניהם מבקשים לקלוט כל הברה, אלא שכבר שב מיטלמן ונתכסה בשתיקתו, עיניו בכוס התה ואין נראית אלא בלוריתו המקורזלת, בלורית הכושים.
“ביקשת לספר דבר באוזנינו, מיטלמן?” מנסה קלינגר למושכו בלשונו. אך לשווא. הברה לא תציל מפיו.
וליל־שבת אחר: תחילתו של חורף זימנה להם עניין לענות בו. מסיחים היו בימים הגשומים ובלילות הקרים, באספקת־המזון, שמידלדלת מחודש לחודש, בתורים המיתוֹספים חדשים לבקרים, ובכל אלה הדברים שאינם פוסקים מפיותיהם של הבריות עד שאינם פוסקים מחייהם.
“והמחנות הללו – החורף – חדשים…” עלה ביניהם והחרידם קולו של מיטלמן. גבוה היה הקול, ורועד מהתרגשות. “אני במו־עיני – איך ייתכן הדבר – האוהלים המרוטים… נוסע אני…”
וגם הפעם לא הועילו שאלות וחקירות. נסתגר בקליפתו ובלע לשונו. לא העלו, אלא שנמשך איזה חוט בינו לבין המחנות הצצים כפטריות על־פני הארץ כולה. מה טיבו של אותו חוט, לא גילו.
ובין כך ובין כך הוסיפו האנשים לחיות. הידידות שבין הארבעה העמיקה משבוע לשבוע, אלא שעב קלה אחת לא נתנה לקלינגר מנוח: רואה היה את צירקין, בן־ביתו, סועד כל ימות השבוע סעודת רווקים חטופה ומבוהלת, מופרש בפינתו, ואין בינו לבין שולחנו העירום אלא פיסת עיתון קמוטה. ימות החול – מילא, אך השבתות! זו שבת זו שמחתה? צירך מחשבה למעשה והחל מפגיע בצירקין, שיארח לשולחנם לסעודת־שבת. צירקין לא קיבל. אין רוחב־לב זה עולה בקנה אחד עם מעמדו של קלינגר. כדי להימנע ודין־ודברים נושא היה צירקין רגליו ומסתלק מן הבית שתיים־שלוש שעות קודם לסעודת־הצהריים ואינו שב אלא בשעת מנחה.
גיטל לא צירפה קולה לקולו של אישהּ. לשונו שלו – בגדולות היא מהלכת, פותח דלתות לרווחה לכל עובר־ושב מָשָל אווזים מפוטמים מתגלגלים להם מתחת למיטות. והרי מה כוחו וגבורתו היא היודעת – ארנקו מנוער ושולחנם קש וגבבה ואף־על־פי־כן לא יצאו דבריו של קלינגר לבטלה. ניטעה מחשבה בראשה. ויום אחד, כשהיה צירקין עומד בפתח, נשען אל המזוּזה, פתחה ואמרה:
“אותו ראש־קהל שנתברכתי בו, כל העולם כולו רובץ על כתפיו. אלמלא הוא היה העולם חוזר, חלילה, לתוהו־ובוהו. היכן שמענו, שסנדלר ייעשה פרנס?.. שב לך, במחילה רבה, על אחוריך, ודאג לפרנסת ביתך. אילו סוחר היה וכיסיו מלאים שטרות־כסף, ועתותיו בידו, לא הייתי קובלת…”
“והרי הוא מרבה לעבוד, מבוקר עד ערב, הוא ומנשה,” לימד צירקין סנגוריה בלשון רפה, “ועבודה מצוּיה…”
“עבודה!.. סוסים אף הם עובדים, ומה בכך? אילו רצה בכך, יכול היה לעבוד גם בלילות… אבל אני, אני על פרנסה מדברת.”
“אף־על־פי־כן, ללחם אין אתם רעבים. ודירה…”
“עוד בעלי־נחמות עלי!.. אין אנו רעבים ללחם!.. ועד מתי נתהלך בבלוֹאים אלה, שהבאנו עמנו? והילדים, המצמחים וגדלים ובגדיהם פוקעים מעליהם? וכלי לבישול? וכמה כיסאות? ותנור לחמם בו את הבית? החורף אינו ממתין עד שירווח לנו, כבר הוא בא ומשתקע כאן… וציפי אחוזת־צינה ומשתעלת. לנחם ביקש… בדברי־נחמה אין מחיים נשמה, צירקין.” צירקין לא ניסה להשיב על פרץ־דברים זה, אך גיטל, כיוון שפתחה, שוב לא נרגעה. “אלא שמראש היה עלי לדעת, זה אורח סנדלרים: כמוהם כאותן סוליות שהם מתקינים – אחת היא להן להיכן תוליך את רגליך, ויהיו אבנים חדות, ויהיו קוצים וברקנים… הוא מילא כרסו לחם וזיתים וסבא מנהרות הלבּניה השוטפים את הארץ, וכבר מי ישווה לו… היה עלי לדעת, מצד זה כבר לא יבוא שינוי.” נשתתקה, נתעסקה בסיר השפוּת על הפתילייה, ולפתע פנתה אל צירקין בלשון אחרת, מפוּיסת, שלֵוה, לשון של מבקש־עצה: “שמע־נא צירקין. הרהרתי בדבר ודומה שרק דרך אחת פתוחה לפני – שאף אני אירָתם לעבודה. אלא מה, אשה כמותי קשורה לביתה ולילדיה, ככלב למלונתו… ואף־על־פי־כן שני דברים יכולה אני לעשות: יכולה אני לבשל לאנשים ארוחות־צהריים. למה יפזרו כספם על מזון גרוע במסעדות מזוהמות? אני – גם מזון טוב אבשל וגם את עורם לא אפשוט. והשניה, יכולה אני לקבל כביסת זרים. מלאה השכונה רווקים ושאר מיני אנשים, שאינם מכבסים בגדיהם בידיהם. מה תאמר לזאת, צירקין?”
כל־כל בלתי־צפויים היו דבריה, עד שצירקין נבוך, ואפילו נתמלא חמלה עליה. ליעשות טבּחית ולכבס בגדיהם של זרים – כלום יש לך מדרגה שפָלה מזו?
“וקלינגר, קלינגר מה יאמר?|”
"יאמר סליחות!.. ימלא ארנקי כסף בכל ערב־שבת, אם אין זה נאה לייחוס שלו. השאלה היא: היכן מוצאת אני את האנשים… כיצד, כלומר…?
“תולה את פתק בסנדלרייה, בחנות־המכולת, במספרה ובשאר מקומות. עניין זה פשוט הוא.”
“פתק,” הפטירה, בהיסוס. עכשיו הבין את שאלתה: פתק משמעו הודאה ברבים, שהנה כזו וכזו אַת, שזה מקצועך. כך אינה יכולה להשפיל עצמה, מה שאין כן שעה שמוסרים מפה לאוזן, בלחישה.
“אפשר, כמובן, למסור לאנשים, על־פה… אני, דרך משל, במספרה… אף את…”
“כן, כך טוב נעשה.” נתפסה בדבר.
אותה שעה עלה בדעתו של צירקין, שהסדר זה יפה גם לו, ובו במקום הכריז על עצמו על לקוח ראשון, ואף הוסיף, שבלא כל ספק, יצטרף אליו גם מיטלמן.
מיטלמן האזין לדברי צירקין ולא השיב. כשדחק עליו, אנפף ואמר שעוד צריך הוא לעיין בדבר.
“מה יש כאן להרבות מחשבות? ועד עכשיו אינך אוכל? וכאן יהא גם זול גם נעים יותר.”
“כן… אבל כסף…” פִתפתה לשונו של מיטלמן.
“מה כסף? ראשון לכול הוא האוכל.”
“ראשון, אבל…” ונשתתק. לא פירש, לא הוסיף דבר, אלא שבליל־השבת לא בא לשתות תה בביתו של קלינגר. ביום השני שלאחריו יצא לאחת מנסיעותיו עטופות־המסתורין ולא שב לעבודתו עד ליום ששי. נכנס למספרה, נפנה לעבודתו בשתיקה ופניו נפולות מאוד. ולפתע אמר, כאילו זה עתה דיברו באותו עניין:
“וכי – רק לשבת הם מתכוונים, או לכל ימות־השבוע?”
“מי?” שאל צירקין.
“האוכל… אצל קלינגר.”
צירקין צחק: “מי חכם ויידע למה אתה מתכוון, מיטלמן? כרצונך, כך או כך. מה הפכת עורך לפתע?”
“מה־מה… לפתע – מה – אעשה – בכסף.”
“מיטלמן,” גמר צירקין בלבו ושאל, “כבר ימים רבים רואה אני איזו תולעת מכרסמת את לבך? אולי אפשר לעוץ לך עצה, לעזור…”
“לעזור – אלא שאינה רוצה לשמוע, כפרדה נתעקשה… אני מדבר ומוכיח, והיא בשלה: את כולם, את כולם! לאן, לאן אכניס אותם?..” הפעם פרצו הדברים מן הלב אל הפה. ברייה תמהונית זו, מסתבר, ענייני־נשים ממררים את חייו!
“על מה היא מתעקשת? במה אתם חלוקים?”
“במה… אני – לשאתה לאשה רוצה אני. והיא… הסכימה, אבל – שגם את אמה וגם את אחיה וגם את אחותה… ואני – איך אקח? ולאן? חמש נפשות – חמש – הן אי־אפשר… ולפרנס…”
“ועכשיו מה מעשיהם?”
“מעשיהם – במחנה… באוהל. ועוד משפחה עמהם – ואני – איך אקחם…”
“ולחדרך שלך, בינתיים?”
“חדרי – כולם בחדר אחד? לא תצמח ברכה, לא תצמח. אף היא, חדר רוצה היא – משלנו.”
צירקין מוסיף וחוקר ומיטלמן משיב, וכבר מצטרפים כגמגומי־דברים רגושים שבפיו למעשה שלם: אשה מבקש הוא לשאת. בית משלו רוצה הוא. על־כן חס לו אף על הלחם שהוא אוכל, ומצרף פרוטה לפרוטה. אם יכניס את האם ואת שני האחים לחדרו לא יהיה ביתו בית, ואילו הנערה שמבקש הוא לשאתה, לא תצא את המחנה בלעדיהם. ומנין יקח חדר שני, סמוך לחדרם? והרי אלו התנאים שהעמידה, בבואו אליה השבוע.
השבת, אמר צירקין, סועדים שניהם על שולחנו של קלינגר, ושם יטכּסו עצה וימצאו מוצא.
גיטל דברה היה פשוט: “אבינו שבשמים הוא שיסייע בדבר. כבר החלו הגשמים וּותיקים מנבאים שלגים. המתן־נא, מיטלמן, והנח לה שתטבול קצת בצוננים. או־אז זֶמר אחר תזמר!.. על גחונה תזחל ותבוא אליך, בלא אֵם ובלא אחים, בלא תנאים ובשמחה גדולה.”
מיטלמן לא קיבל עצה זו. יותר משהוא חס על כלתו, הסתבר, על עצמו הוא מרחם. כל־יום שהוא שרוי בלא אשה, עולה לו בייסורים, ונכון הוא לקבל כל עצה, אך רק בתנאי שיש בה כדי להחיש את בואה.
“הטוב מכל הוא,” פסק קלינגר כדרכו, דרך איש־המעשה, “שאחר הסעודה נקום כולנו ונלך לביתך, ובו־במקום נראה מה אפשר לפעול. עד כאן בעניין הדירה. ואשר לפרנסה – מה שעושה כלל ישראל יעשה רב ישראל.”
אמרו ועשו. גיטל נשארה בבית עם הילדות וכלי האוכל, ואילו הגברים קמו והלכו עם מיטלמן. לכבוד השבת לבשו את בגדיהם הטובים: קלינגר בחליפת הצמר הגס ובמעיל השחור, צירקין במגפי־הגרמנים ובמכנסי־הרכיבה ובאדרת של מטפסי־הרים, ומיטלמן בחליפה ששניים כמותו יכולים היו להתרווח בתוכה. קצת מאחור צעד מנשה. אמת דיברה גיטל בעניין בגדי־הילדים: גפיו של מנשה הולכים ומתארכים ושרווּלי מעילו ומכנסיו הולכים וקצרים. ידיו תחובות בכיסיו, פיו חתום, ורק אוזניו הזקופות קולטות כל מלה.
השכונה כבר היתה שכונה, והשבת שבת. הרחובות ריקים והאנשים סגורים בתוך הבתים. דממה שוררת בכול. הגיעו לרחובה הראשי של השכונה, חצוהוּ ונכנסו לסמטה אחת מחופּה אילנות, וכשהגיעו לסופה הוליכם מיטלמן בשביל שנכבש בשדה שעשב ירוק כיסה בו כל מה שאינו סלע לבן. בקצהו האחר של השדה עמדו בתים אחדים, שכמו הוצנחו עליו, בלא שום סדר, ובאשר נחת בית שם הוא עומד.
הגיעו לבית־דירות גדול אחד, במקום שמשתפל השדה ונהפך למדרון. הבאים מן השכונה רואים קומה אחת, והכבסים וסוכות הפח, והגרוטאות שלאורך הגזוזטרה הרחבה מעידים שכבר התאכלס כולו. כשהקיפוהו, נתגלתה להם מצד המדרון מעין קומת־קרקע, או מרתף, כדרכם של בתים הנבנים על צלעי־הרים. ככל הדיירים התגורר גם מיטלמן בקומה העליונה – חדר גבוה מאוד, קמרוני, מַרצפותיו אבנים גדולות שנשתחקו מרוב שנים. רחב־ידיים היה החדר ובחלונותיו הגבוהים נכנס אור רב. אך בקמרונות השחירו כתמי־טחב, שאכלו וכרסמו פה ושם את הטיח, פוררוהו והפילו פיסות שלמות מתוכו. גם מסגרות־החלונות היו מוכי חורב ומטר, הצבע נקלף מעליהם, העץ נסדק וגוֹנוֹ נעשה אפור־שחור.
“כבר ראתה את החדר?” שאל קלינגר לאחר שעיין בו היטב.
“לא, לא באה.”
“ומה יש למטה?” שאל קלינגר. “למטה, מה?”
"לא כלום. אשפה. מרתף. בימי המלחמה היו פה – "
“שמא נציץ לתוכו ונראה במו־עינינו? האדם אינו חזיר – אין דבר שמתירים אנו לעצמנו למאוס בו.”
"לא, שם, לא – "
ואף־על־פי־כן לא ויתר קלינגר. לפני הפתחים הוקמו קירות מגן מחָביות מלאות אבנים ועפר, אך משנכנסו, ראו גם שני חדרים ועוד מעין־מטבח ומעין בית־שימוש. הכול היה מרובד בוץ, גרוטאות וסתם אשפה באוויר עמד ריח של טחב. אך לא קלינגר יירתע ממראה־עינים. בדק ומצא שמידותיו של החדר האחד כשלושה־על־שלושה, והאחר כשלושה־על־שניים; שכל חדר יש לו חלון, שהתקרה גבוהה הרבה מקומתו, לא כל־שכן מזו של מיטלמן.
“אוי, מיטלמן!” סיכם ואמר בצאתם שוב לחצר: “מיטלמן, מיטלמן, אוצר יקר טמון מתחת לרצפתך, ואתה, בהמה, יושב וממרר בבכי ומשבּית לכולנו את השמחה. היכל הוא זה, ארמון מלכים!”
“להכניס?.. לכאן להכניס?” פתפת מיטלמן כאילו בזה הרגע יצא דינו למיתה. “איך זה… אני… הלוא היא… את עיני – את עיני תנקר…”
“את רגליך תנשק, גולם! מה לך עומד ונועץ בי עיני עגל? קום וטאטא מכאן את כל הטינופת, סלק את החביות והפחים וכל יתר כלי־ההקשה, הבא לכאן בעל־מלאכה שיטליא את הכתלים, יחדש את הדלתות והחלונות, יתקין את המטבח ואת בית־הכיסא, קח את המרוקאי שלנו שיסייד ויצבע הכול, קח פח־מים ומברשת וקרצף יפה־יפה את הרצפה, העמד שולחן ומיטה ותלה וילונות מצוּיצים… ועוד גם זאת: לכשתביא את חמותך, אמוֹר לה, כי בראשונה הועדת שני חדרים אלה לעצמך, ורק מפני כבודה מוותר אתה לה ומסתפק בחדר האחד, שם, למעלה… אוי, מיטלמן, מיטלמן!”
הכול נהנו מן התיאור החי של הדירה, כבר ראו בעיניהם את מראיה אחרי שיבצע מיטלמן כה מה שהציע לו קלינגר. צירקין, ידיו תחובות לו בכיסי מכנסי־הרכיבה, שרק מגודל ההתפעלות, צחק ואמר:
"ששועל ערמומי כזה אתה, הֶר קלינגר, לא ידעתי. רק אלוהים יודע מי הוא כאן הרומני – "
ואכן, את חמותו וילדיה הביא מיטלמן ישר ממחנה־האוהלים לשני החדרים הללו, ורק אחרי שהזילה דמעות־של־שמחה ואמרה לו שליחס כזה לא היתה מצפה אפילו מבּשׂרה־ודמהּ, הראה לה את חדרו. לשוא חשש. אמה של אסתר, יהודייה מצומקת, שכל הבגדים שלגופה אינם מגרשים את הצינה מתוך דמה, שרגליה נתעקמו כלפי־חוץ תחת משא־שנותיה, שׂער־ראשה האדום מבצבץ מתחת למטפחתה כפשתן שלוק ועור־פניה לוהב כבשר החי – אשה עלובה זו סבבה פתאום לאחור, טמנה את פניה בחזה של אסתר, גופה מפרפר ומגרונה יוצאות יבבות חנוקות.
“אמה’לה,” נחרדה כלתו של מיטלמן, “על מה אַת בוכה עכשיו?”
“ואיך לא אבכה?” היו דמעותיה זולגות ויורדות, “עיני רואות, והלב מסרב להאמין… שכל זה לנו הוא – חדרים, בבית־אבן, תקרה מעל לראשינו, קירות, דלת… כל זה שלנו…”
נחלצה מחיבוקה של אסתר, עקרה ממקומה וניגשה אל מיטלמן, שהיה עומד מן הצד, כתפיו שמוטות יותר מתמיד וראשו מורכן, אחזה בשתי כפותיו ונישקה אותן בקול־ציוץ: "עוד יש אלוהים בשמים, יש… ילדים יקרים, אחרי כל גלגולי המחילות האלה… כבר חדלתי להאמין, יסלחו לי שם למעלה, גם באדם וגם באלוהים, אבל עכשיו, ששוב יש גם לנו מפתן משלנו להיכנס בו, רואה אני שבכל־זאת יש… עכשיו, בטוחה אני, מפרפר אפילו לבו שלו, שם, במרום… – "
מיטלמן נהפך לאיש אחר. קומתו כאילו גבהה, ופניו לא היו עוד פחוסות כל־כך, כאילו נוסף להן ממד. אפילו אותן עיניים מימיות – האור שבביתו היה נשקף עכשיו מתוכן. בכל רגע שקט בחנות, נעלם היה פתאום ורץ אל אשתו. דברן גדול נעשה, וצירקין היה לאיש סודו – עד אין־קץ מספר היה לו על אסתר, על ביתו, על חמותו, על חייו שקיבלו טעם חדש.
עד שהביא מיטלמן את אשתו – הרבה צירקין ללגלג על אהבתו הבוערת של שותפו, מצייר גם בדמיונו וגם באוזני הקלינגרים חזותה של אשה שתסכים ללכת אחרי ברייה משונה במיטלמן. אך כשראה אותה בפעם הראשונה, הוכּה בתדהמה: בת עשרים, ושמא בת שמונה־עשרה, היתה, שׂערה אדום כשׂער אמה, אבל שום חלודה לא היתה בו, השמש כאילו הדליקה את ראשה. כנגד זה היו פניה צחות כחלב, עיניה תכולות כאותם אגמים שראה באוסטריה, וכל־כולה – גופה העגלגל, חיוכה השקט, העגילים דמויי־הדומדמניות שבאוזניה, חרוזי־הזכוכית לצווארה – כל־כולה כתינוקת. צירקין בוש היה בפני עצמו בקנאתו במיטלמן, תולעת־אדם זו. יש בכלל, במי לקנא?.. צריך הוא רק לרצות, צריך הוא רק לנקוף אצבע אחת – ולא יהיה מספר לנערות שייענו לו, שינשקו את מגפיו…
ובכל־זאת, נצבט לבו של צירקין. אכן, מיטלמן היה לאיש אחר. חנה, אחותה הצעירה של אשתו, מצאה עבודה בביתו של אותו קצין בגדודו, אשר בביתו הפקיד צירקין בשעתו את כל נכסיו האזרחיים; האח, מוניה, התחיל מחפש עבודה; האם הזקנה מסייעת לבתה בכל עבודות הבית, והבת עצמה – היא היתה מכונסת כולה בהקשבה לוולד, שנדמה לה כי היא שומעת איך הוא גדל, איך הוא הולך וממלא את רחמה.
י 🔗
מראשיתו היה החורף גשום וקר. מפי הוותיקים שמעו שחורף כזה לא ידעה העיר הרבה שנים. יום אחד כיסו את השכונה כולה עננים נמוכים מאוד, כשמיכה אפורה, והשמים כמו נחו על צמרות־העצים וראשי־הגגות. הצינה נעשתה חדה, ופתאום נראה השלג – פיתין־פיתין לבנות וקלילות ריחפו באוויר, נסתחררו וירדו להן בנחת לארץ. תחילה זלזלו האנשים בשלג הזה, הנמס עוד לפני שהוא נוגע באדמה, ואין שום דמיון בינו לבין השלגים שהיו שם. אבל לא יצאו כמה שעות והוא התחיל נרבּד על גגות, גדרות, רגלי־הבתים, תחילה כמו קמצוצי־קמח ולאחר־מכן היו השדות המסולעים ככסתות וכרים תפוחים, והאילנות נתכסו שׂיבה. לילה שלם ירד השלג, ושב וירד ביום ובלילה שלאחריו. שלג שנמס חזר וקפא וירד מן הגגות ומעל החלונות המסוֹרגים כפגיונות־בדולח. כמו אצלנו, אמרו האנשים, הוציאו כובעי קאראקול וצווארוני־פרווה שחשבו שלא יהיה להם כאן שימוש, ואור אחר הבהב בעיניהם, כאילו בא אליהם לשעה העולם שנפרדו ממנו לעולמים.
ואחר־כך חדל השלג לרדת ובאה הלחות. נמס היה לאִטוֹ על הגגות, והמים מצאו סדקים שבעד היו מחלחלים ונספגים לתוך התקרה והקירות. בחצרות ובסמטאות ובשבילי־הקיצורים נהפך לעיסה של בוץ קר, והעיסה נהפכה לשלוליות עומדות. מחמת הקור נתבקעו צינורות והשתבשה אספקת המים. מטעמים אחרים היה החשמל כבה לשעות ארוכות. שני ימים של שלג, צחקו האנשים, והכול כאן חוזר לתוהו־ובוהו. בבית קלינגר לא צחקו.
מיום שפרסמה גיטל שהיא מוכנה לבשל ולכבּס לזרים, עבר חתול שחור בבית קלינגר. צרכיו של נוח מועטים, והוא שמח במה שיש לו, אבל שאשתו תהיה לטבחית ולכובסת, כאילו הוא, נוח, אינו מסוגל לפרנס את משפחתו – והרי רק כך יתפרש הדבר בשכונה – זה דבר שננעץ כסכין פגומה לתוך לבו. הרבה מריבות פרצו ביניהם מאז, תחילתם חילופי־עקיצות וסופן קולות רמים וחבטות בדלתות ודברי־איומים, ובכי ויבבה של חיה’לה וציפי. קלינגר נשבע, שלא ישלים עם החרפה הזו שממיטים עליו בתוך ביתו, שאת כביסת הזרים יקרע לגזרים, את התבשילים ישליך לכלבים ואת הסועדים עצמם יתפוס בצווארם, יניף תנופה ויגלגל מכל המדרגות. גיטל, לעומתו, טענה שלא מפיו היא חיה ותעשה ככל העולה על רוחה. לא לעבדות נמכרה לו, ואם יעלה הרצון מלפניה – גם תכבּס וגם תבשל. ועוד גם זאת: אל־נא יעמיד פני פריץ גדול, כשאין לה בביתה אפילו במה לקיים את הנפש.
“מה פרוש לקיים את הנפש,” התריס קלינגר כנגדה, “כל אלה הציצים והפרחים שאַת תולה בחלונות? מיני שׂמלניות וסרטים ושְנָצים? ארונות ומזנונים ושידות?”
“הנה אומר לך מה – אחרי עשרים שנה שאני נשואה לגברא רבא כמותך, צריכה אני לכסות את החלונות בווילונות כדי שלא יראו הבריות גל זה של סמרטוטים וגרוטאות שבפיך הוא בית!.. אני, ששנותי היפות כלו בדלות ובייסורים, זכאית אני שיהיו סמרטוטי מוסתרים בתוך ארון ולא מתנפנפים על מסמרים חלודים. כן, גם רדיו אני רוצה – שהרי דלפונים כמותנו, בשעה שיטמנו אותנו באדמה לא ישירו לנו המלאכים…”
ארכו הדברים בין גיטל לבין נוח. גיטל בשלהּ, מכבסת בגדי זרים ומבשלת להם את ארוחותיהם. ובינתיים ירדו השלגים, ועל הגג נרבד השלג, והמים התחילו מחלחלים דרכו ונספגים לתוכו עד שנתגלו סימני טחב בתקרה. ציפי, שהנזלת לא הרפּתה מחוטמה מאז הגשם הראשון, נפלה למשכב. מרפאה לא היתה אלא בשכונה האחרת, ודי בהליכה אחת לשם כדי שלא תנוח גיטל שלושה ימים מזעפה. החיים בבית קלינגר היו קשים מנשוא.
אלא שיש קרקע לים ויש קץ לצרות. השלג נמס ולא היה, חומה של ציפי ירד וקלינגר השלים עם הכביסה והבישול לזרים.
כיוון ששבה וזרחה השמש, והיו כמה ימים יפים, צחים ומצוחצחים, שאין מוֹשלם בשום מקום בעולם, חזרה גם גיטל, כמנהגה בימי החמה, לשבת אחר־הצהריים בפתח הסנדלרייה, היא וציפי וחיה’לה. באותם הימים כבר נעשה שמו של קלינגר מפורסם בשכונה, ושום אדם לא היה עובר בלא שיַקדים שלום לגיטל וייעצר לשיחה קלה עמה. זו השעה שבה היתה מצחצחת את לשונה השנונה.
שלא כבשאר הימים, התגודדו אותו יום הנשים פתח חנות־הדגים־והעופות של הרשלר ולייזרס. רוב הימים אין נכנסת אשה לחנות זו אלא בשביל המאכל האחד שאפשר לקבל בלא תלושים – נתח פילה־דגים קפוא, ארור הוא וארור מי שהמציאוֹ. לחיים מתעוררת החנות רק ביום שמשלוח של קרפיונים חיים או פרגיות לבנות מגיע לעיר. חושיהן המחודדים של הנשים נראה בעיני הרשלר כדבר שהוא מחוץ לגדר־הטבע. פעמים, אומר הוא, נאספות הן כאן ופנקסי־התלושים בידיהן עוד בטרם נודע לו עצמו שהוא עומד לקבל משלוח של פרגיות. גם לא יועילו דבריו, שכל מי שרשום בחנותו יקבל את מנת־העוף המוקצבת, ואין להן להידחק בפתח. נשים קטנות־אמונה הן ומעדיפות מנה אחת שיכולות הן לשים ידן עליה לאלתר על כל שור־הבר המשומר להן בגן־העדן. וכבר נעשה גם תור זה כאותו תור מפורסם בתחנת האוטובוסים וכשאר כל התורים כולם.
רק גיטל לבדה אינה נעה ואינה זעה. לא כשאר הנשים היא. לאחר שינעל את חנותו, יבוא הרשלר ובמו־ידיו יביא לה – על חשבון תלושי המשפחה ותלושיהם של צירקין והאוכלים האחרים – שתים־שלוש פרגיות נאות שעתידות להתפטם בלול שעשה נוח ולהיות לתרנגולות של ממש, בשרניות ושמנוניות. כיון שכך, פנויות עיניה החדות לצפות בעדת־הנשים הרוגשת והמקרקרת האת, ולהפריח כמה אמרות שנונות. נוח, אין דעתו נוחה מעוקצנותה. צירקין, לעומתו, קופץ לכאן בכן שעה שחנותו ריקה, ומכאן הוא רואה כל לקוח מתקרב. אלא שבשעה זו טורח הוא בתליית השלט שנכנס לראשו כדיבוק. אלמלא השלט, אומרת גיטל, עלולים הבריות לחשוב שרוקח הוא ולא ספּר.
צירקין עומד על כיסאו המוצב על שולחן, וסביבו הכול כמרקחה. זה מחזיק בשולחן, זה בכרעי הכיסא, ושניים מניפים את השלט, המתהדר כטווס בשלל־צבעיו.
“מיטלמן!.. טלטל עצמך! ראו־נא, ראו: ככלונס נטוע הוא במקומו! את הקצה האחר, גולם!.. כך, חברים, זהו־זה!.. קל־כנף אתה, מיטלמן, כציפור־עופרת!..”
קפץ וירד למדרכה, התרחק עד אל מעבר לכביש ומשם צפה בשלט החדש. אין מה לומר: מלאכה נאה עשה המרוקאי! שובה את הלב! חציו הימני של השלט צהוב, וככל שמושכת העין שמאלה, מכחיל הוא והולך. מתוכו קופצות אותיות נאות, בצבע חום, “מספרה”, ומתחת למלה זו, באותיות בוערות באדום: “תפארעת”. אלמלא המורה שהציעה שם משונה זה, ולחלוק עליה התבייש, לא היה מקבלו. קצת הוא נשמע לאוזן כ“פערד”, סוס ביידיש. כדי להיות בטוח שלא יטעו הבריות וכדי שלא יהיה ללעג, הוסיף את העי"ן. מוטב שידעו האנשים מה הם קוראים משיהיה הכתוב לרצונה של המורה. חבל שלא צייר המרוקאי ראש של גבר מכאן וראש של אשה מכאן – שהרי כבר יש בראשו תכנית להרחיב את העסק ולמצוא ספרית־נשים – אבל, מילא, גם כך יש כגבר פרצוף אחר למספרה.
"אני – תיכף, רק להרף־עין – " מלמל מיטלמן.
“לך לשלום,” חייך צירקין, שלמד להבין מה שאין שותפו מבטא במלים. “ואל תשכח למנות את בני־ביתך, שמא אבד לך אחד, או שמא נוסף…”
מיטלמן הסתלק חרש, וצירקין הלך לעבר הסנדלרייה.
“נו, ואיך השלט בעיניך?” שאל את גיטל.
“כעת תשטוף אתכם הפרנסה. אנשים ישליכו עצמם מעל הבלקונים מרוב התפעלות…”
קצת חרו לו דבריה אלה, והוא החזיר לה כגמולה:
“חנות כמוהָ כאשה: קח את האשה הכעורה שבעולם, פרכס את שפתיה ולחייה ותלה כמה חרוזים בצווארה – והרי לך יפהפייה!” משתיקתה ראה שהפעם קלע: יפה־יפה הבינה שאל נסיונה לסלק את פלומת השׂיער מלחייה, לצבוע את שפתיה ולהתנאות כיוון.
עד ששבה אל גיטל לשונה, נעצר אדם בפתח המספרה וצירקין נשא רגליו ורץ לחנותו. לתימהונה, ראתה גיטל את האיש שב ויוצא מיד, ובידו כיסא, שהוא נושאו לעבר חנות־הדגים־והעופות.
כל מי שהצליחה, נדחקה לתוך החנות, אך שאר הנשים עמדו על המדרכה, דחוקות לפני הדלת. נכנסה אשה, מסרה פנקסי־ תלושים להרשלר. הוא גוזר במספריים את התלושים מתוך הדף המתאים, מחשב ומכריז בקול על משקל העוף, שזכאית האשה לקנות. לייזרס מפשפש ומוצא פרגית שעינו אמדה את משקלה, קולע כנף ובכנף, מטילה על המאזניים – ומכריז באוזני הרשלר. איש־המסחר הוא הרשלר, רחב־הגוף, עבה־הבשר והמתון. הנושא את לולי־העופות, השוקל ושומר־הסדר הוא לייזרס – אף הוא מן הקארפאטים, גבוה, גרום, פניו צלופות־רוח־ושמש, שפם רבוע בין נחיריו לשפתו העליונה, כפותיו כפות איכר או חוטב־עצים.
החשבונות חשובים, אבל הסדר הוא ראש־דאגתם. כל אשה יוצאת או נכנסת, מרעישה את כל התור. יצאה אחת – נכנסו במקומה שתיים. יצאו שתיים – נכנסו ארבע. בתוך החנות גדולים הסיכויים מאשר מחוצה לה; אם לא יצאו דקות אחדות והתור כולו פרץ וצווחה. אשה המבקשת לצאת – רק במרפקיה תפלס לעצמה דרך ורק בגופה תגונן על הפרגית שבידיה. אשה הנכנסת – רק כוח, בעורמה ובזריזות תפרוץ פנימה.
מה שלא הצליחה גיטל לראות בעיניה שמעה באוזניה. לייזרס יצא מאחרי הדלפק ודחף בנימוס ובעקשנות את כל הנשים אל מחוץ לחנות. משביקשו להערים עליו, איים בהפסקת המכירה. אלא שגרונו ניחר והנשים נטשו תחבולה אחת וניסו תחבולה שנייה. נואשו הרשלר ולייזרס מן הסדר, וגמרו שימכרו אל המקדים ומושט פנקסו, בלי תור ובלי סדר, ובלבד שייפטרו מהר מן הצרה הזאת.
לכך הגיעו הדברים כשראתה גיטל את האיש צועד עם הכיסא שנטל מצירקין, מסמיכו אל הקיר, לפני החנות, ומושיב עליו אשה אחת. רק עכשיו עברה בה מחשבה, מלוּוה בתמיהה שעד לרגע זה לא ראתה שניים אלה ברחוב. האיש היה מנסה עכשיו לשוב ולכבוש מקום בתור, אך עם כל גל יוצא נהדף הוא לאחור וכל גל נכנס מסלק אותו הצִדה. בשפמו הגדול והמסולסל ובראשו הגלוי והקרחַ, הריהו כמין פאן פולני זקן. בן ששים הוא, אם לא למעלה מזה. והאשה, אם אין עיניה בוגדות בה, הרי היא – יותר מסימן של כרס היא רואה, יותר מכך מעידה על מצבהּ בהילותו של הזקן להביא לה כיסא. פאן פולני – ועושה מעשה אבירים, כאילו בני שמונה־עשרה הם שניהם, ורק אתמול הכניסה לחופָה. גיטל מנסה לעמוד על טיבה של האשה, אבל מרחוק אינה רואה אלא זאת, שלא תינוקת היא ולא יפהפיה, פניה אינן סמוקות כתפוח ואין שום צעירות בישיבתה הנכפּפת אל הכרס, בראשה השמוט. רק הפאן הזקן, ראו גם ראו, איך מכרכּר הוא סביבהּ. ממש הפלא ופלא…
“צירקין!” חזרה ורמזה לו שייגש אליה. וכשבא, שאלה: “מי הפאן הזה שבא ולקח אצלך כיסא?”
“פעם ראשונה אני מבחין בו.”
“כך גם אני. ולמה הוא צריך את הכיסא, אמר לך?”
“אשתו, אמר.” ותוך כדי כך ראה את הכיסא שלו, ועליו את האשה. צירקין צעיר הרבה מגיטל, וגבר הוא. אשה שפּניה כחושות וגוֹנן כשל נייר שהגולל בחוץ, צוהַב יבש, מאובּק, ראה. קוּוצה של שיער חלק, כך נדמה היה לו, שמוטה על לחי מצולקה. “זו האשה, באמת נראית חולה.”
“חולה?!” צחוק קצר טלטל את גיטל ועורר את ציפי. “מחלה בריאה מאוד חולים הם השניים. היא תעמיד בקרוב פאן קטן לפאן הזקן הזה.”
“מעשה נאה!” השתומם צירקין. דבר זה, הרהר, צריכים לעשות שכמותו, לא מין ערבות חבוטות כאלה. “והיכן הוא עצמו?”
“בתור. הוא מתאמץ להיכנס והנשים זוכות בעופות.”
עכשיו ראה גם צירקין את הזקן שלכאורה כבר הוא בפתח, והנה בא גל של יוצאות והדפו שוב לאחור. בממחטה הוא מוחה בלי הרף את פניו הצהובות ואת שפמו הגדול. ובאין־אומר חוזר ומנסה את מזלו.
“ילד היה בכוחו להעמיד,” אמרה גיטל, "ואילו להבקיע תור כזה – "
“ההִבהוב האחרון,” נתפס גם צירקין לרמיזה הדו־משמעית. “מי יודע אם יזכה להגיע לברית.”
“את שלו כבר עשה!” ומיד, מתחזה כמתפעלת: “חדַר ונכנס!”
ואכן, על הגל האחרון נישא גם הזקן ונעלם בתוך החנות. גיטל השמיעה אנחת רווחה, וצירקין צחק צחוק רע. מתוך הסנדלרייה בקע ועלה קולו של קלינגר:
“מה הוא שמשמח אתכם כל־כך?”
“צירקין נעשה לפירמה. שלט־צבעונין תלה על עצמו.”
גופו המגושם, החגור סינר־עור שחור ומחותך, הגיח מפתח הסנדלרייה:
“לא כלפי השלט הייתם חורצים לשון.”
“הוא נתעדן מאוד בעת האחרונה,” אמרה גיטל. “עוד קצת ויבקש להחליפני באשה שבורגמייסטר כמותו ראוי לה.”
קלינגר התעלם מדבריה, צעד צעדים אחדים לעבר המספרה ונתבונן בשלט החדש.
"יפה, ולוואי וגם ימשוך אליך את הברכה – "
אבל ברגע ההוא עברה מולם בתו של השוחט הזקן. לבושה היתה מעיל אדום־לוהב הנראֶה למרחוק, ולידה פסע גבר לא צעיר, כרסתן, ששׂערו מנצנץ כגבה של חיפושית. עיני צירקין דבקו ברגליה המלאות ובאחוריה שתנועתם נראית אף מבעד למעיל. כמה מצודדת היא, כמה מרתיחה את הדם. מה היא מוצאת אצל כרסתן מאוס זה.
"מדאם גמורה – " אמרה גיטל.
“נראים הדברים, שכבר יש לה איש” אמר קלינגר, להוציא מחשבה מראשו של צירקין.
“איש? אנשים, אמור,” הפטירה גיטל. "כמו עשירוּת אצל יהודי מתקיימים הם אצלה, האנשים – "
“הכול רואות עינייך,” רגן קלינגר.
“ומניין לה כל בגדי־הצבעונין האלה, שהיא מחליפה עשר ביום? ממריטת נוצות? הלא סמרטוט שחור אחד מכסה היה את עכוזה כשבאו לכאן.” וכבר ראתה את המבט בעיניו של צירקין והוסיפה: “ומדוע אין אתה מנסה את כוחך?”
“לנסות כוחי – במה?”
“להוליך אותה לחופּה. אחד משלנו – ייחוס גדול הוא אצלם.”
"כבר מצאת עניין חדש – " רטן צירקין וחש את הסומק בפניו.
“הגיעה השעה, צירקין, שאף אתה תלך בדרך כל הארץ. אם הצליח מיטלמן להעלות נערה כזאת בחכּתו…” וכמו בנשימה אחת חזרה לעניין הקודם, ובידה הצביעה על מעבר לכביש: “הרי הפאן שלנו יוצא ופרגית בידיו.”
האשה קמה ועמדה על רגליה, ואילו הזקן מיהר להגביה את שהיה מונח לרגליה על המדרכה, וזהיר־זהיר שלשל לתוכו את הפרגית. צירקין ששׂמח שהוסחה הדעת ממנו, אמר:
“אמת, הרה היא, האשה. ותרח זקן זה, כיצד הוא מכשכּש סביבה!”
אותו רגע נפגשו עיניו בעיני הזקן. זה החווה קידה של תודה, ובניד־ראש רמז שהוא מחזיר את הכיסא למספרה. השלושה עמדו ולא גרעו עינם מן הזוג. יפה־יפה אפשר עכשיו לראותם. האיש – פני קמטוטיים, גוויליים, מעל לשפמו הגדול קבוע חוטם קצר ומעובּה, ובתחתית מצחו גבות שופעות הסוככות על עיניים שקועות בעומקי פניו. כרס קטנה של זקנים משתפלת לו מתחת לחליפת־בגדים מהוּהה, מחוּקת גוון. האשה שבצִדו באמת חורצת איזו צלקת את לחיהּ הימנית, משורש־אפה ועד לסתה התחתונה, ועל־אף המעיל והריונה הניכר, אין רזונה מיטשטש – אדרבה, כאילו מעוררים הם עליו את הדעת.
“כמוהו כפולני זקן,” חזר צירקין בפליאה, אף שדבר חשוב יותר ביקש לומר.
“ואני – אפילו פעם אחת לא ראיתים,” אמר קלינגר.
“מילא אנחנו,” אמרה גיטל, “אבל אתה, נוח, איך ייתכן הדבר?..”
“מסתכל אני בישיש זה,” אמר צירקין כמו כלפי עצמו, “קם ונוטל על עצמו…”
עמדו השלושה וצפו בשתיקה בשניים, שלפני המספרה חצו לאטם את הכביש, ועכשיו היו פונים אל הסמטה שמימין, ושם נעלמו מן העין.
“נ–ה, חיים להם אנשים כאן, ממש בתוכנו,” הרהר קלינגר בקול, תחב את אצבעו השחורה לתוך אוזנו והתחיל חופר בה בלהיטות, "חיים כאן אנשים, ואנחנו, לא כלום, לא היה ולא נברא – "
“ובכל־זאת, האשה לא זקנה היא. ואולי – אביה הוא?” תהה צירקין.
“לא אביה אלא אביה־זקנהּ,” אמרה גיטל, “הוא בן ששים והיא בת חמישים.”
“לא זה, רק שאי־אפשר שאיש ואשה הם, ואתה רואה, מין עניוּת…” אמר צירקין.
“ככה, ככה פה, חיים אתנו אנשים,” חזר קלינגר על שלו, “ואין יודע מי, ואין יודע מה, כמונו כמו הסלעים האלה…”
“הרי לכם, כבר לבו מפרכס! רוץ והדבק אותם! הלוא אתה – בורגמייסטר אתה פה!”
“אה, בלמי פיך,” נהם עליה, הפך פניו וחזר לסנדלרייה, צנח מלוא כובד־גופו על השרפרף, פולט אנחה עמומה וממלמל: “ככה זה, ככה זה פה…”
יא 🔗
שריקה עזה, מקלעת עניבות ארוכות וקצרות עולות ויורדות, שריקתו של מוניה. מנשה השליך מעליו את השמיכה וזינק אל החלון.
“הולכים לקולנוע?”
“גם השבוע?” לפני שבועיים הלכו, ושניהם שילמו. לפני שבוע הזמינוֹ מוניה. השבוע צריך היית אתה, למען האמת, להזמינו. אבל לבקש את אביו אינו רוצה.
“לא נתנו כסף, הזקנים, הה?” מאחורי החלון עומד מוניה, מרקד, מתופף על השִמשה, מרעיש עולמות.
“אל תצעק,” רמז מנשה. “בוא היכנס. בפנים נדבר.”
גם מוניה, כאמו ואחיותיו אסתר וחנה, קומתו קצרה ושׂערו אדום, אלא שהאחיות בתוך עצמן הן מכונסות, ואילו הוא – מהלך כשחקן כדורגל, מתנדנד על רגליו, כיסיו מלאים גרעינים, והוא מפצח ויורק לצדדים, אפו נטוי כלפי מעלה וכתפיו מתוחות לאחור. את לבו של מנשה כבש מוניה בחירות שהוא נוהג בכול, בדעותיו הקבועות והברורות בכל עניין ועניין, בהיותו נטול כל מעצורים, ועם זאת, היה משהו במוניה לא אהב. רק שתי פעמים הלכו יחד לקוֹלנוע, ואז גילה בו דברים שגם סייגוּהוּ מידידו החדש – והיחיד – וגם משכוּהוּ אליו במשיכה מוזרה.
“שמע, מנשה, אם אין לך, אל תתבייש – אלווה לך עשרים גרוש.”
“אבל הסרט, הוא שווה משהו?” שאל, כדי שלא יצטרך להשיב על הצעתו של חברו.
“נלך! יש דבר אחר לעשות?.. קר אצלך בחדר.” גבוה היה החדר וריק, ושני חלונות בקירותיו, ותריסים אין.
“שם, בחדר הגדול, כולם… וציפי שוב חולה. ואני קצת שכבתי וקראתי.”
“קראת! מה קראת?”
“עיתון. עוזר לי ללמוד עברית.”
“אהה, עיתון! במחנה, לפני שבאנו לכאן, היה אחד ממזר, והיינו כולנו באים אצלו באוהל. איזה סיפורים היה קורא לנו!”
“עברית?”
“כאלה אין בעברית. יידיש, רומנית, על בחורות ו–אתה יודע… נו, חבל על הזמן. הולכים?”
“אני לא יכול לבקש היום.”
“זה אני לא מבין: כל הימים אתה עובד בסנדלרייה, ואפילו בשביל סרט לא נותנים לך?”
זה ככה. אין. ואתה, איך יש לך?"
“יש, ברוך השם,” טפח מוניה בכפו על כיסו. “לי תמיד יש.”
"אבל אתה לא עובד – "
“אני לא צריך לעבוד כמוך. שָם ביום אחד הייתי עושה יותר משאתה בחודש, חביבי. גם כאן אתה עוד מעט תראה. אני אהיה סוחר גדול.”
“סוחר? במה תסחור?” מביט מנשה במוניה ואינו מאמין שבן־גילו הוא, בן שש־עשרה. כמה בוטח הוא בעצמו, במעשיו, בכול.
“יש, תמיד יש,” וקרץ בערמומיות אל מנשה. “גם במחנה היינו עוסקים במסחר.”
“והכסף – משם?”
“משם. ובכן הולכים.”
“לא, מוניה. אני לא אבקש כסף. וגם להחזיר לך לא אוכל.”
“אזמין אותך. אין דבר.”
“לא.”
“חבל. היינו יכולים קצת לבלות. סרט. ולטייל. אולי גם בנות. יש כאן בנות בשכונה.”
“לא. אינני יכול.”
“אתה יוֹלְד, מנשה. שוכב כאן בקור… אם תתחרט – בוא. אהיה ליד הקולנוע.”
בחדר הגדול, המוּסק, שוב מחליפים ההורים דברים קשים. מנשה מסוגר בחדרו, מרעיד בצינה, ואינו רוצה לעבור לשם. הוא קורא. בשבועות האחרונים אחז בו דיבוק – לימוד הלשון העברית. הכול מלעיגים עליו, ואף הוא עצמו אינו בטוח אם אמנם בשביל ללמוד מסתגר הוא בחדרו, או כדי לא להימצא במחיצה אחת עם הוריו.
בימים שגמרו ההורים אומר לבוא ולהתיישב כאן, היה מלא שמחה. הנה עכשיו יתחילו חיים של ממש, אותם חיים שחלם עליהם, שלא ידעם מעולם. אלא שלא ימים רבים שרתה השמחה בלבו. עכשיו, כתום ששה חודשים, כבר יודע הוא שכאן לא ימצא את החיים שאליהם התגעגע. לבדו בשכונה, בלא רעים בני־גילו, בלא שעשועים ומעשים והרפתקות, שהורגל בהם. את הסנדלרייה אינם נועלים לפני שבע, ואפילו מאוחר מזה. אחר־כך מסתגרים הם בבית, אוכלים, מתנצחים, מקדימים לשכב. נזכר הוא בשנות־הנדודים, כל שנות־ילדותו, בימים העליזים שבמחנה ה“די.פי.”, בבאוואריה, תמיד עם חברים, עם החיילים מארץ־ישראל, משוטטים במחנה ובסביבותיו ובעיר הגדולה, משחקים ושרים ומספרים סיפורים. ואילו כאן – החיים דלים והעבודה משמימה. ועל כל אלה, החורף.
החורף טִלטל את ביתם וערערוֹ. ציפי יוצאת מחולי אחד ונתקפת חולי אחר. האם, שכבר הסתגלה קצת לחייה החדשים והשלימה אתם – יורה שוב אש וגופרית. כיצד ייתכן כך, חוזר עכשיו מנשה ומענה את נפשו, כיצד ייתכן שאין אני אוהב את אמי? ובכל־זאת, אני שונא אותה, כולה ארס. הרגיל עצמו להביט באמו כאילו היתה אשה זרה. הוא ראה שפּניה גדולות וגסות, שגבותיה סבוכות וחוטמה אריך ועבה כמלפפון, לחייה וסנטרה מעוטרים אניצי־שׂיער שחורים, שבעת האחרונה היא תולשת אותם בדרכים שונות, ומיני פצעים קטנים הופיעו על פניה. מנשה היה משוטט לבדו בעיר, מטייל בשכונותיה הוותיקות, המהודרות, רואה את האנשים, והנשים, והנערות, ולבו מתמלא קנאה. רוצה היה להידמות להם, כמותם להיות. אבל כאן, בשכונה, כמו במחנה חיים הם, כמו בימות־הנדודים, כאילו לא הגיעו כלל לארץ־ישראל.
תמה היה על אביו, שנשא את אמו לאשה, שמקבל הוא טרוניות שלה בלי שיקום יום אחד ויסתלק ממנה. כן, כיצד יכול היה לחיות אתהּ שנים כל־כך ארוכות, להעמיד אתהּ ילדים. מנשה התבייש במחשבותיו. ידע שהרהורים חטאים הם, אך להשתחרר מהם לא יכול היה: אביו, שגבר־בגברים הוא ונבון־כפיים, ולבו טוב – מה מצא בה באמו, מה מצא?..
בחדר הגדול הוסיפו קלינגר וגיטל וחיה’לה לשבת ולהָחם גופם בתנור־הנפט המעשן ומדמיע העיניים. ציפי הקטנה, חיוורת־הפנים ושחורת־העינים, מכוסה גל של שמיכות ושותקת. תחילה היתה בוכה. עכשיו התרגלה לשכב על צדה ולהחזיק אגודל בפה ולהביט בחדר בשתיקה עצֵבה. גיטל יושבת סמוך לקטנה, בינה לבין תנור־הנפט, מביטה בה ונאנחת.
“גוזלי שלי, מה אשמת את שבאנו לכאן, לארץ ארורה זו?” חזרה וקבלה גיטל בפעם המאה ואחת. “כמו נר דועכת היא.”
“הגיעה, כמדומה, השעה לתת לה כף מן התרופה שרשם הרופא,” אמר קלינגר כדי לשתף את עצמו במשהו.
“יעלו באש הם ותרופותיהם. סם־המוות הייתי רושמת להם. נזלת. דלקת־הסימפונות. קיבה חולה. גוזלי, אלו בא עליהם אחד למאה מכל שאני מאחלת להם בלב שלם, אילו בא עליהם שבוע אחד, יום אחד של ייסורים כשלך, עטרתי, לא היתה ידם מרעידה כל־כך בבואם לרשום לך רפואה.”
“על מה אַת רוגשת כל־כך, גיטל. הרופא משתדל. הנה השבוע בא לכאן…”
"ישתדל ויהי כפרת ציפורנה של קטנה זו במהרה לאלתר, אמן! תרופות הם נותנים… מה יועילו הבקבוקים אם אוכל של ממש אין לנו? אבקות תאכיל אותה, אבקת־חלב, אבקת־ביצים… הכול כאן אבק… יתפוררו ויהיו לאבק. הם אוכלים! הם אוכלים חמאה ועוף, וזו… " מדברת היתה ברגש, בחרדה נוראה. מבקשת היתה להציל תינוקת זו ממה שניבאו לה דמיונותיה. עדיין רואות עיניה כיצד גווע בין זרועותיה בנה־בכורה, פרץ, והוא אז בן שמונה. דבר לא יכלו לעשות למענו. וגם קבוֹר קברוהו ביער רחוק ונידח.
“אַת חוטאת בלשונך, גיטל. ציפי תבריא. רק יפוג מעט הקור.”
“תבריא, תבריא… וכשחלה פרץ גם אז אומר היית כך: הנה יבריא, יבריא…”
“בלמי פיך, גיטל!” הוא קם ממקומו מלוא קומתו הגדולה. שוב היתה עמידתו דובּית, אימתנית.
“אין קולי ערב לאוזניך? מיד אפצח למענך בשיר־מזמור… אילי חי פרץ, בן תשע־עשרה היה היום. בן תשע־עשרה…”
"גיטל! הרעים עליה קולו. ידיו רטטו ותאווה אפלה להכותה עלתה בו. כיצד זו מנקרת ואוכלת את קרביו, שעה שעה. פרץ… פרץ… “לשון טמאה יש לך. מזהמת כל מה שנוגעת בו.”
“מזלי הוא, שבזכותך שמור לי מקום חשוב בגן־העדן, בשורה הראשונה.”
קלינגר סבב על מקומו, יצא מן החדר וטרק מאחוריו את הדלת, ציפי שחשה במתרחש, בלא שידעה מהו – פרצה בבכי.
קלינגר יצא אל המרפסת הרחבה. רוח קרה באה מן ההרים. עמד והניח לרוגזו שישכּך. פרץ בנו־בכורו… שעדיין זכר את הימים שבטרם־כול, ימי־הנעורים, והשלום, והתקוות. עד היום תולה היא בו את האשָם. וכי במה חטאתי? אלמלא אני כלום ניצולים היינו כולנו? כלום יוצאים היינו חיים מכל האימים? ואילו היא: בך האשם, בך.
מעבר לסמטה ראה את מוניה יורד והולך דרך המגרש הגדול אל עבר הרחוב הראשי. ומנשה? עכשיו דומה היה לו ששמע את מוניה נכנס ובא. שוב בא לקחתו לקולנוע. אין מוניה זה נראה בעיני, הרהר קלינגר. מוטב שלא יתחברו יחד. אבל מנשה, מדוע אין הוא יוצא מן הבית? מנהג עשה לו: מסתגר בחדרו אחרי גמר העבודה, אינו מדבר עם איש. וגם כל היום כולו עובד בשתיקה. מרה שחורה ירדה עליו. והרי הוא, יותר מכולם רצה הוא שיעלו. מה אירע לו לבנו?
“היה פה מוניה?” שאל את מנשה המכורבל בשמיכתו.
“היה.”
“מדוע נשארת בבית?”
“לא רציתי ללכת.”
“מדוע?”
עדיין עמד קלינגר בפתח. זרות וצינה נשבו ממנשה. הריהו גבר, בן שני זה שלך. ואתה מעבידו בסנדלרייה חשכה זו ואינך נותן דעתך עליו. מה לו שהוא שוהה תמיד בבית, וכשיוצא לטייל, מטייל לבדו שמא אף הוא יצמח ברייה נזעמת כאמו. היא, בגילו – אש להבה היתה.
“מדוע אתה יושב בחושך, מנשה?” אמר קלינגר והעלה את אור החשמל. מנשה התרומם וישב על המיטה קלינגר חצה את החדר וישב לצִדו. “מנשה, קשה לך משהו?”
“לא אבא.”
“מדוע לא הלכת עם מוניה לקולנוע?”
“כבר אמרתי. קר לי. ואין סרט טוב.” קלינגר ביקש לפתוח לבו של בנו, אלא שזה הגבּיה חיִץ עבה. ישבו ושתקו שניהם. לבסוף אמר קלינגר:
“אפשר לבית־קולנוע אחר, תלך, בעיר. או תצא ותטייל, תקנה לך דבר־מתיקה. לא טוב שאתה כך. צעיר כמוך צריך מעט שמחה.”
“וכסף?” פרץ עליו מנשה, “וכסף מאין אקח? או שמא מוניה ישלם?” נתגלה שורש־דבר, וזה שותק ומכרסם עצמו.
“מדוע לא ביקשת, מנשה?”
“והרי בכל פעם שאני מבקש מעקמים אתם פנים. אין לכם. אין.”
עכשיו שמע מנשה בקולו את מוניה. אכן, צדק: כחמור עובד הוא כל ימות השבוע. אילו אצל זרים עבד ככה, לפחות כמה לירות היה משתכר בשבוע, רק אצל אבא…
“ילד שוטה, וזה הדבר! נכון, אין לנו, מנשה. סנדלרים אנחנו, מטליאי־נעליים. עמלים הרבה ומשתכרים מעט. לשעבר, בבית, סנדלרייה נאה היתה לנו, אלא שאתה אינך זוכר. חיינו ברווח. עמול עמלנו גם שם, אך פרנסה היתה. וכאן… ואם אני, ואמך, שבני ארבעים ויותר אנחנו, מתחילים עכשיו, מָשָל אתמול נתבקענו מתוך הביצה, מה לעשות? מכל מקום…” יצא מן החדר וחזר ובידו מקופל שטר־כסף. “יהא לך לזמן מה. וכשתצטרך שוב, אמור לי. ואל תתקע אפך באדמה, כמי שספינותיו טבעו בים. קום ולך, מנשה.”
בפישוט רגליו הארוכות, בדילוג על־פני אבני הסמטה ובין סלעי המגרש הגדול, שעט מנשה אל בית־הקולנוע. בכיכר המרוצפה, פֶּתח הקולנוע, כבר התגודדו כמה עשרות אנשים. מתחת לפנס־הרחוב עמד מאחרי עגלתו מוכר־הגרעינים. בשער הצטופפה חבורת־נערות, מסתודדת ומצחקת בקולות צווחנים. משפחה מן השכונה: האב, האם, ילדם בן השש ותינוק מעוטף אלף עטיפות בחיק האם. לפני הקופה חבורה של נערים בבגדי־שבת, מפצחים גרעינים, מדברים בקולי־קולות ומתכתשים. באמצע הכיכר עמד אדם בודד, כל גופו מעוקם וידיו ורגליו נזרקות לצדדים עם כל תנועה, כאילו נתפוקקו פרקיו ועיניו בוהות ומחפשות איזו אחיזה. רק שתי נוּרות עירומות בחזית הקולנוע מטילות היו אור משונה לתוך החשיכה. מנשה חיפש את מוניה.
דלתות הקולנוע טרם נפתחו, ומנשה התייצב מתחת לעמודי הכניסה המקוֹרה, במקום שיהיה מוניה מוכרח לעבור בדרכו פנימה. אם יקנה כרטיס זול, אמר בלבו, יוכל לבקר בבית־קולנוע זה עוד פעמיים ועדיין ישארו כחמישה גרושים בכיסו. אבל הוא, לאחד מבתי־הקולנוע שבעיר רוצה היה להיכנס. מוטב שיקמץ, ולא יוציא כאן אלא כדי מחירו של כרטיס זול, ובשאר יוכל לרדת פעם אחת העירה אפילו גרעינים לא יקנה הערב.
בסמוך לו עמדו ארבע נערות, רוקקות קליפות לפני רגליהן ומצחקקות. ריח מתוק של בושם עלה מהן. נערות שחומות, שהאחת מהן יפה מאד בעיניו – סוודר אדום מתוח לה על חזה ומבליט את שדיה הזקופים. שפתיים מלאות וצבועות לה. עיניה נחות עלי, אמר בלבו. כיצד זו מביטה!.. לחייו נתלהטו. השפיל עיניו ופנה הצִדה. ושוב חזר להעיף עינו באותה נערה. בטוח הוא שנתנה עינה בו. בת כמה היא – שש־עשרה, שבע־עשרה? מכל מקום, בת־גילי. בדמיונו ניגש והזמינהּ לקולנוע. בדמיונו קנה לה ממתקים וטייל אתה באחת הסמטות החשוכות, מתחת לאורנים. ואחר־כך חיבקהּ והידקה לגופו, חזה אל חזה. בדמיונו התווה תוכנית מלאה ומדוקדקת. הכול היה נהיר והגיוני. שוב הביטה בו והשהתה עליו את עיניה. הסמיק שנית וצעד חזרה אל הכביש.
כנגדו בא מוניה. מהלך היה וידיו בכיסיו, צווארון ה“באטל־דרֶס” שלו זקוף. פניו הצרים והמוארכים נתקמטו בחיוכים. פשט כפותיו ואחז במתני מנשה הגבוה ממנו כדי ראש.
“יופי! מצוּין! כך צריך. שמע, אני אקנה כרטיסים.”
“יש לי כסף.”
“אני משלם.”
“יש לי כסף, מוניה. אבא נתן לי.”
“כמה נתן לך?”
“חצי לירה.”
“הה, הה, כסף!.. שמור את הכסף לעצמך.”
“אני לא אלך בלי לשלם.” מנשה לא זז מדעתו. רוח של עיקשות נכנסה בו. לבסוף נכנע מוניה, קנה שני כרטיסים ואיש־איש נתן את חלקו.
כשישבו הכול במקומותיהם, ראו שמחצית האולם ריקה. רוב הבאים ישבו בשורות הקדמיות. האולם היה קטן ותקרתו נמוכה – כביכול, לא אולם קולנוע כאן, אלא חדר גדול. לפנים היה זה אולם נאה, אך בימות־המלחמה נפגע הבנין וגגו ניזוק, מים חלחלו והכתימו את התקרה ואת הכתלים. הצבע יבש, נבקע ונתקלף – איש לא טרח לשפצו. האנשים באו וישבו ברעש גדול, מזעיקים איש את בני־משפחתו ומגלגלים דיבורים מקצה שורה עד קצהָ. אלה פיצחו גרעינים ואלה גלגלו בקבוקים על הרצפה המשופעת. שני הנערים ישבו במקומם בשורה הרביעית ומיד החל מוניה בולש את כל סביבותיו, מתרומם על קצות אצבעותיו, חוזר ויושב ואינו מוצא מנוח.
“כשיתחיל הסרט נזוז אחורה,” הכריז באוזני מנשה, “אני מחפש איזה מקום טוב… מנשה,” הוסיף ולחש," ראיתי מקום, יושבות שם שתי ילדות, לבד. אני נתיישב לידן ואתה לידי, מסכים? אתה שלא תדבר. הכל יהיה בסדר."
“שמע,” אמר לאחר ששב וישב. “קולנוע זה המקום הכי טוב לתפוס בחורה. כבר היתה לך בחורה, מנשה?”
מנשה שתק. על הבד כבר נראה היומן ובאולם עוד דלק האור. האנשים התחילו שורקים וצועקים אל חדר־המכונות. האור כבה, אך הרעש לא פסק.
“עוד לא היתה לך בחורה? במחנה היתה לי אחת – אה! אתה לך בעקבותי, מנשה. מיד נזוז. רק יתיישבו כולם.”
היומן הכריז משהו בקול צרוד, התמונות היו כהות והאנשים עדיין לא קבעו עצמם במקומותיהם. מנשה שתק. איזה רגש אפל אחזו, כמו בימי־המלחמה, כשהיו רבוצים בבקתות וממש לידו הקולות החנוקים, הצחוק המעובה; כמו במחנה הגדול בגרמניה, בחדרים גדושי־האנשים; כמו בביתם, בירחי־הקיץ, כשכל הדלתות פתוחות לרווחה וקולות יוצאים מן החדר הגדול, קולותיהם של אביו ואמו שנתפייסו.
מוניה תקע מרפק בצלעותיו. הם קמו ומוניה הוליכוֹ בחשיכה אל הכיסאות האחוריים. נכנס לשורה אחת ומנשה אחריו. ישבו בתוך החשיכה ורק סילון פרודות־האבק המתנצנצות זורם מעל לראשיהם. משמאלם ישבו שתי הנערות. מוניה לחש משהו והן השיבו בקול צחוק. אותו רגע השמיע הרמקול נעירה גדולה, הסרט נקרע והיה אור. עכשיו ראה גם מנשה בעין־שמאל את הנערות. מוניה נהג עמהן כבקי ומנוסה. הפריח הלצות, שרק בין אצבעותיו אל תוך האולם ותבע שיתחדש הסרט ומיד, פנה אל מנשה והציגוֹ לפני שתי הנערות, כאילו היו ידידותיו הוותיקות. שוב כבה האור והיומן נמשך.
“סמוך!” לחש מוניה באוזניו של מנשה ותקע לו אגרוף, שלף מכיס ה“באטל־דרס” חפיסת שוקולדה, קלף אותה מעטיפתה וכיבד את הנערות. ושוב צחקקו, סירבו ונטלו. עכשיו כבר קלט מנשה שברי־פסוקים. הן דיברו יידיש, כמותו. הציץ בפניהן – כמותם או צעירות מהם. חמש־עשרה, ואולי רק ארבע־עשרה. מנשה ישב, עיניו קשובות לכל מה שלחש מוניה באוזניהן.
הגיעה שעת ההפסקה שלאחר היומנים, והאנשים התחילו נוהרים אל המזנון הארעי שבפרוזדור הצר. לאחר הפצרה קלה נענו הנערות וקמו גם הן ונצטרפו אל מוניה ואל מנשה. כל העת היו מלַחששות בינן לבין עצמן ומצחקקות. מוניה קנה חפיסת “מסטיק” ושני בקבוקי גזוז, מעשה בעל־ממון, ואילו מנשה היה פרוש מן הצד, אינו מעז להרים עיניו ורק מהרהר בחברו העושה בפועל מה שראה הוא בדמיונו.
כשהתחילו האנשים חוזרים לתוך האולם, ושם כבר ירד החושך ועל המקרן היו מרקדות תמונות, לחש מוניה למנשה: “אני אתיישב ביניהן. אתה תטפל ברזה, זו עם המעיל הכחול.”
ראשונה הלכה לכיסאה השחרחורת, העגלגלת, זו שפיה לא פסק מצחוק, ומיד אחריה השחיל עצמו מוניה והפריד בינה לבין חברתה. השתיים מחו על כך בלשון רפה, אבל תחילה היסום היושבים באולם ואחר־כך נשתתקו מאליהן. עכשיו שישב ממש ליד הנערה, נתאבנו כל אבריו של מנשה, והוא פחד לזוז כהוא־זה. תקע עיניו במסך ולא ראה ולא שמע דבר, רק את הנערה היושבת לימינו חש, הריחַ, שמע. היא העיפה בו מבטים מלוכסנים וצחקה מן הסרט ולא פסקה מלעיסת המסטיק. מוניה היה עסוק כולו בשחרחורת, ושניהם לחששו וצחקקו בלי הרף. ולפתע פנה מוניה אל הרזה במעיל הכחול:
“שמעי, זה ביישן זה, וצריך לפתוח לו את הפה שידבר.” השלושה צחקו כאילו הבינו גם מה שלא נאמר.
מנשה גמגם משהו לעבר הרזה, קבל על הסרט המשעמם, וכשהתחיל תינוק צורח בחיק אמו וקולו החריש את כל קולות הסרט, אמר כמה דברים בגנות הורים שלוקחים תינוקות כאלה לקולנוע, וביחוד בלילה. היא השיבה ואמרה: ומה, לעולם לא ילכו יחד לקולנוע? שוב ירדה שתיקה. סייע לו מזלו ונקרע הסרט מדי עשר דקות והמהומה באולם לא פסקה – והרי נושא לשיחה. לבסוף העז ושאלה לשמה. דבורה, אמרה. ומה שמך? שאלה. מנשה, אמר. עכשיו שאל אם מרבה היא לבקר בקולנוע. אני אוהבת מאוד קולנוע, אמרה, אבל אינני מרבה לבקר. מדוע? שאל. אין לי כסף, אמרה. בדרך־כלל אני הולכת כשמזמינים אותי. רק היום, במקרה, הלכנו שתינו לבד, חנקה ואני. נתאזר מנשה עוז ושאל: ואם אני אזמין אותך, תלכי? לא השיבה רק צחקה צחוק חרישי.
עכשיו לכבר היו משוחחים שיחה של ממש, והסרט מתקלקל וקרב לסיומו. מנשה מבקש היה להניח ידו על ידה. כך, ידע, עושים הבחורים, אלא שלא העז. דחק מרפקו אל זרועה והיא לא הרחיקה את זרועה. הוסיף ודחק והיא לא הרחיקה זרועה, אף לא קירבה. סוף החליט: ינסה ויעבור עליו מה. הניח כפו על ידה… לא זעה. לבו ניתר בקרבּו. החליקה כפו על זרועה הנתונה בשרוול המעיל עד שירד והגיעה לכפה. לופת כפה בכפו. לא זעה. לפתע הושיטה את ידה האחרת והרחיקה את כפו בשתיקה בלא תרעומת. בזיכרונו מהבהב היה אותו לילה במחנה שבגרמניה, לפני שנה ויותר, זמן־מה לפני יציאתם, אותה נערה שחיזרה אחריו ומשכה אותו עמה אל היער שבגבול המחנה. היטב ידע מדוע היא מושכת אותו אל היער, והוא הניחה ביער וברח. כל־אימת שהיה עובר על־פניה, ראה לעג בעיניה. שעה שהיו החברים מספרים ביניהם בענייני נשים היה מסמיק וחומק מהם. עכשיו גמר בלבו שינהג כדרך כל אותם חברים. חזר ושלח ידו ולפת כפה בחוזקה. שוב ניסתה לחלצה, אך הוא לא הרפּה ממנה. בשתיקה היו ידיהם נאבקות והוא אינו מרפה.
“התבייש,” לחשה לבסוף. “חכה עד שנצא.”
לא הרפּה מידה והמתין. הסרט הגיע סוף־סוף לקִצו. קמו והתחילו יוצאים החוצה. כשעמדו ברחוב האפלולי נטל אותו מוניה לצד ואמר לו:
“אתה קח את הרזה והיעלם מנגד עיני. אני נשאר עם השחרחורת.” חיבק זרועה ומשכה עמו, בעוד זו מוסיפה לצחוק בקול גדול. מנשה נשאר עם דבורה.
“תלווה אותי הביתה?” שאלה בקול עצור.
“איפה אַת גרה?”
“בשכונה הסמוכה. קרוב.”
“טוב. נטייל מעט…” בלבו שקל כיצה יכול הוא להאריך את הדרך. היו בכיסו שלושים גרוש ורצה לנהוג כמוניה. “אולי נשתה גזוז?”
“קר עכשיו. וגם שתינו כבר.”
“נקנה עוגות,” אמר. לא השיבה. פנו והלכו לקיוסק סמוך וקנו שתי עוגות. מנשה הוסיף לפזר את כספו וקנה שקית של בוטנים. עדיין הותרו כמה גרושים בידו. קנה בהם מיני סוכריות דביקות.
הלכו לאִטם ולעסו ופיצחו ושתקו. מנשה רצה לומר לה דברים, אלא שלא יכול היה לפצות פה. רק מהרהר היה בדרך שילכו בה. אך יצאו מן הרחוב הראשי, ישוב ויחזיק בידה.
נכנסו לסמטה אפלולית. מנשה אחז בידה והוא התנגדה חלושות. “סוכריות טובות,” אמר מנשה.
“קצת נדבקות לשיניים. כסף רב בּזבּזת.”
“אין דבר, יש לי הרבה.” נקט לשון מוניה.
“באמת, ומנַין לך?”
“אני עובד ומרוויח.”
“איפה אתה עובד?”
רגע היסס, והפטיר:
“מרוויח טוב. אם תרצי, אקח אותך לקולנוע. כל פעם.”
“קולנוע אני נורא אוהבת,” אמרה דבורה.
עכשיו הלכו ושתקו. עברו במגרשים הריקים והשחורים החוצצים בין השכונות, ועדיין שתקו. מנשה הניח לאצבעותיה, פשט את ידו מאחרי גבה בהחלטה נחושה לחבק אותה, כדרך שמחבקים נערות, אבל אצבעותיו לא חשו בגופה כי אם במעילה, שבחושך היה כאילו מיששו גליל של צמר גס, לא נערה. אך כיוון שדבורה לא נתרחקה ממנו אלא כאילו נצמדה אליו, אזר עוז, הגבּיה ידו וחפן את שׂערה. רך ומִשיי היה שׂערה, ומראשי־אצבעותיו עברה הרגשה לכל אבריו. דבורה קטנה היתה הרבה ממנו, וכשהסמיכה ראשה אליו, דגדג שׂערה את סנטרו ושפתיו, ונחיריו נמלאו ריח מתקתק, כמו זה הנודף תמיד קצת מצירקין.
“ולקולנוע אתה הולך,” אמרה פתאום, “מתי שלבך חושק?”
צורך היה לו לומר לה – לומר למישהו – את האמת הרובצת על לבו: שוּליית־חינם הוא אצל אביו, וחצי לירה שקיבל היום כמַתת־חסד לא נותרה ממנו בכיסו אפילו פרוטה אחת. אלא שאמר:
“מתי שאני רוצה. ואפילו פעמיים בשבוע. ואפילו שלוש.”
שוב שתקו. המגרשים השחורים כבר היו מאחריהם, והם עמדו בגבול השכונה שגרה בה דבורה. בתים שפוצצו בימי־המלחמה, בקרבות שהיו במקום הזה, עמדו בהריסותיהם, ממש בצד הכביש.
“כאן אני גרה, קרוב,” אמרה דבורה, ומנשה דימה לשמוע בקולה צער על שכבר מסתיימת הפגישה.
“עוד מוקדם. אפשר לטייל פה קצת.”
“בחוץ קר לטייל,” אמרה. מנשה פזל אל הבתים ההורסים שבגבול השכונה. כאן אפילו הרחוב אינו מוּאר, ונפש חיה אינה נראית. “אולי ניכנס ונשב כאן בתוך הבית. לא יהיה קר בפנים”. מדבר היה בקול יבש ומנוגב.
“אבל…” אמרה הנערה.
“אין דבר.” אחז בידה וּמשכה אחריו. שוב נתקף אותו רעד ועשה מעשיו בלא מחשבה. טיפסו ועלו במדרגות ההרוסות ונכנסו לחדר פרוץ אחד. גיששו באפילה עד שהבחינו בכמה אבנים.
“נשב כאן,” אמר. ישבו צמודים זה לזה והוא הניח ידו על צווארה.
“היד שלך קרה,” אמרה. מנשה נחפז להסיר את ידו. שתקו. בחדר הפרוץ והאפל, שריבועים לבנים מוטלאים בפרצותיו, היתה השתיקה כבדה שבעתיים. מנשה שב וחיבק את דבורה. הוא זכר את הניסיון ההוא ביער וזכר את הסיפורים, שהיו מספרים החברים, ונאבק עמה על כפתורי מעילה. אני מוכרח, אמר בלבו. אף שבאמת רצה רק לשבת ולספר לה על עבודתו בסנדלרייה ועל חלומותיו. לשבת וללטף את שׂערה הרך והמשיי. אני מוכרח, אמר בלבו. נאבק עמה ופתח את כפתורי מעילה. צנום מאוד היה גופה ואצבעותיו מיששו את צלעותיה צלע־צלע. רצה להניח לה ולחמוק מן המקום. אבל אני מוכרח, אמר בלבו.
“אני אקח אותך לקולנוע. כמה שתרצי, ואני אקנה לך כל מיני דברים.” עכשיו אנשק אותה, אמר בלבו. מעולם לא נשק לנערה. בחשיכה ביקשו שפתיו הרוטטות את שפתיה, ונגעו בשפתיים קרות, לחות. חש מליחוּת בשְפתיו. אותו רגע נתברר לו שהנערה בוכה. בוכה בשתיקה. שוב רצה לקום ולהמלט, כמו אז. הרפּה ממנה נשאר יושב במקומו.
"אני – " אמר.
עיניו כבר התרגלו לחשיכה, והן ראו שדבורה קמה ורוכסת מעילה.
“בוא, נצא מכאן,” לחשה.
פתח פיו בחושך, כדי לומר משהו, אולי שלא תלך, אולי שהוא מצטער, אבל הוא שב וחתם את שפתיו, ולא אמר כלום. חזרו לכביש, והלכו בשתיקה, לא נוגעים זה בזה, אבל דבורה אינה נסה מפניו מפחד, והוא אינו הופך רגליו ובורח הביתה, מבושה. ברגע שיגיעו לפתח־ביתה, תגרש אותו בחרפּה, אמר בלבו. אבל כשהגיעו, נשתהתה רגע לפני הבית ולחשה:
“זהו. הגענו.”
“אני מצטער,” עקר סוף־סוף שתי מלים מתוך פיו, כאילו היו שיניים.
דבורה לא השיבה. גם לא רצה לביתה. עמדו ועמדו. היא שתקה והוא שתק. סוף־סוף דיברה היא.
“תבוא לקחת אותי לקולנוע?” אמרה.
מוכה תדהמה, מלמל מנשה כמה הברות, הפך רגליו ופתח בריצה, מבקש באמת שתפתח עכשיו האדמה את פיה ותבלע אותו חיים.
יב 🔗
שוב נותר מנשה בלא חבר. למחרת אותו ערב בקולנוע, בא מוניה, גברותו משוּחה לו על שׂערו ולשונות חוקרת את מנשה לפרטי מעשיו עם הרזה במעיל הכחול. אבל מנשה, לא רק את פיו חתם, את כל מה שהיה בליל אתמול ביקש לקבור בחשכת־השִכחה. אילו יכול, היה מוחק את כל הערב כולו – הכל זרים זה לזה וחתומים זה מפני זה, וגם הוא אין לו בחייו אלא ימיו הארוכים בסנדלרייה והזיות לבו הנטרף בבדידותו.
בימים שבאו לאחר אותו ניסיון, פסקו השלגים ונעצרו הגשמים, והשמש מצצה את הטחב מתוך הקירות והחזירה קצת חום ללבבות. אך הואיל ואין רגע בלי פגע, נתרגשה על הקלינגרים צרה חדשה: יום אחד גילו, שכל המים הנכנסים לתוך המיכל שעל הגג יוצאים מתוכו. בדקו ומצאו שנבעו בו חורים ובעדם ניגרים המים. קם קלינגר והלך העירה, למשרדי האפוטרופוס. כך אמרו כולם: חייב האפוטרופוס לשלוח בעלי־מלאכה שיתקנו את המיכל, או יחליפוהו באחר.
הסביר לפקיד היושב ליד הדלת, וזה שלח אותו לפקיד שני, וכך התחיל משתלח מחדר לחדר. בכל מקום מצא תור וביטל זמן בהמתנה לתורו. כשמצא סוף־סוף את החדר, אמרה לו הנערה היושבת שם: בשעה זו אתה בא, קרוב לצהריים? הממונה על התיקונים הלך כבר לפני שעות לעבור בבתים. שתק קלינגר והלך לביתו, ולמחרת הקדים ועמד בדלת הראשית עוד קודם שנפתחו המשרדים, ואחר־כך עמד בפתח החדר ההוא ולא זז משם עד שבא הממונה על התיקונים.
“יכול אתה לשוב לביתך,” אמר לו הממונה. “הפקידה כבר רשמה את תלונתך,”
“ומתי תתקנו?” שאל קלינגר.
“כשתראה שיוצאים מים מן הברז, תדע שתוקן המיכל.”
“ובינתיים, מה נעשה?”
“עיר זו עומדת על תלה שלושת אלפים שנה וצינורות ומכָלים לא התקינו בה אלא בדור הזה. מה שעשה דויד המלך, תעשו אתם.”
“גם אנחנו שתינו מן הבור עד שחיברונו אל הצינורות. אבל בלי מיכל – קשה.”
“קשה? ובפולניה היו לכם צינורות ומיכָלים, או בארות ודליים? אלא שפה, כל מה שנותנים לכם, לא מספיק. איסטניסים נעשיתם אצלנו.” כל זה אמר הממונה, ובעברית אמר. אילו הבין קלינגר בפקידים, היה מבין שדיבר עברית כדי שלא יתגלה מן היידיש שבפיו מנַין בא הוא. הרבה לא הבין קלינגר, אבל את העיקר הבין, ובלשון המעורבת שבפיו גם אמר:
“חייבים אתם לתקן. זה החוק.”
התמלא הממונה חימה, הניח מידיו את התה וצווח: “חוק?.. מי אתה שתלמד אותי מה אני חייב ומה איני חייב?.. נרצה – נתקן. לא נרצה – לא נתקן.” שב והגבּיה את כוס התה, רוקנה עד קובּעתה ופנה לצאת. בדלת עמד, הפך פניו וזרק:
“כל עולה נהיה כאן בן־אדם!”
בשכונה היה קלינגר בוטח בעצמו והאחרים בוטחים בו. עכשיו החווירו פניו מכּעס ומעלבון ונתאגרפו אצבעותיו הקצרות. אילו נשתהה הממונה עוד כהוא־זה, היה מפצפּץ את כל עצמותיו. אף־על־פי־כן התגבר על כעסו וניסה פקידים אחרים, אבל כולם כאחד משכו בכתפיהם: עניין זה לא בגדר סמכותם הוא. שאל: ומה יהיה עם המיכל? ומתי יהיו לנו מים? אינני יודעים, השיבו. תבוא מחר.
נואש קלינגר מן האפוטרופוס, נשבע שרגלו לא תדרוך עוד במשרד ההוא – והלך אל הבולגרי. בעיקרו שרברב הוא הבולגרי, אך אין מלאכה שהוא מושך ידו ממנה, גם פחחוּת, גם מסגרות, גם נפחוּת. בתוך סרבלים חלודים דחוס גופו הקצר והכבד, כמין שק־מלט. ורק שאל הכתפיים מחובר ראש גדול, נתון עד אוזניו ועד גבותיו השחורות בתוך קאסקט־עור, ועוד לו חוטם ששורשו צר אך הוא משתרע והולך עד מעל לשפמו השחור, כאילו רוּקע על סְדָן.
מחה הבולגרי, וידאל שמו, את כפותיו בסרבליו, מוסיף חלודה על חלודה, ונתלווה לקלינגר. טיפס ועלה לגג, נקש באצבעו על תחתית המיכל הריק ופסק בלשון הביניים לשניהם, רוסית־סוּרסית:
“רקוב. להחליף צריך.”
"ולתקן, ככה, עד שיבואו – " מחפש קלינגר ישועה אצל בעל־האוּמנות. הוצאה גדולה היא.
"אי־אפשר. זה הכל חלודה זה. נתקן פה – יתפורר שם. הנה – "
אותו רגע חזר קלינגר ונזכר איך נתבזה אצל האפוטרופוס, והא רקק את הזעם השב ומצטבר בו.
“מה זה?!” נתקפד הבולגרי והזדקף מלוא קומתו הרבועה.
בשביל להניח את דעתו עמד קלינגר וסיפר מה היה. הצחוק בקע מתוך חזהו של וידאל כשברים מתוך שופר־בס, והוא הסיר את קאסקט העור ובגב־ידו מחה את מצחו.
“ועל זה הכעס, קלינגר, על זה? אם הכול יתקנו – איך יגנבו?”
יצא שם לוידאל בשכונה, שהוא אחד מאלה שאינם מחמיצים שום הזדמנות לשאת דרשה בגנות הממשלה. הוא עצמו היה רואה את וידאל בבואו אל המשפחה הבולגרית שיש לה דירה בסִמטה שלהם, לא הרחק מביתם, ולא אחת מגיע היה אפילו לאוזניו קול־להגו. קלינגר כבר הצטער שדיבר ונתן לו פתחון־פה. אפילו על זה שהביא לכאן את וידאל הצטער.
“להחליף את הכול, הוצאה גדולה היא. לא נתקן. לפי שעה נביא מים בפחים.”
"עשרה מְכָלים יירקבו על הגג עד שיבואו הפקידים – "
“מי שאין מצלצלים בכיסו, אפילו בשֵׁד ישׂים מבטחו.” אמנם, אמר מה שבלבו, אך גם אבק־מיקוח היה בדבריו אלה. הבולגרי – עבודות אינן מתגלגלות לו מאליהן לתוך חנותו, וכאן כמה שיקבל – יהיה לו.
“הרי פשרה,” אמר וידאל בסופו של משא־ומתן ארוך, כשכבר חזר קלינגר וישב לשולחן־עבודתו, והצביע על מנשה: “אתה, תן לי את הבן הזה,ֶ ארך הגפיים. יעזור לי ותתקצר העבודה. כבר נשתווה.” שמחה גדולה שמח מנשה בעבודה הזאת. ראשית, ייפטר ליום אחד מן הנעליים הקרועות. ושנית, בולגרי מַללן זה משך מזמן את לבו. בחצר אחד מתגוררת אותה משפחה בולגרית שבסִמטה שלהם, אך כנגד זה נפלה בחלקם מרפסת גדולה ומקורה. המשפחה כולה אינה אלא זוג זקנים צנומים, הטרודים כל היום בחצרם כאילו ניהלו חווה גדולה: התקינו לול קטן מכלונסאות, פח מרוקע ורשת־תיל; זרעו ערוגה אחת של בצלים ואחת של צנוניות; גזמו וסיידו והקיפו גומה כל עץ שבחצר. וכשאינם נראים בחצר, הריהם משוטטים בשכונה או בשוק בחיפוש אחר מזונות זולים. בן אחד מתגורר אִתם. הזקנים לבושים תמיד בגדים פשוטים ונקיים להפליא, ואילו הבן אינו יוצא מפתח־הבית אלא בחליפה נאה, צווארון כותנתו מבהיק ועניבתו קשורה בקפדנות. סברה היא, שעובד הוא במשרד כלשהו בעיר והוא המפרנס את כולם. מכל־מקום, משפחה זו כבודה גדול כנראה אצל כל הבולגרים שבשכונה, שכן בערבים ובשבתות באים אליהם ויושבים אתם במרפסת הסגורה. ומנהג משונה אצלם – יושבים ושותקים. גם כשהזקנים עובדים בחצר לא נשמע קולם, אך כשמתכנסים אצלם האורחים גדולה הדומייה יותר. כך טוענת אמו של מנשה. לשם מה, היתה שואלת, מטריחים עצמם אנשים מביתם – בשביל לשתוק בצוותא? רק אחד היה שונה מכל האורחים – וידאל. רק בא, וכבר נשמע קולו אפילו בבית קלינגר. תחילה נשמע רק הבס העמוק שלו, ועד מהרה מצטרפים גם הבן וצעירים אחרים, והשיח מתלהט כל־כך עד שנדמה כי הנה יתלקח ריב גדול. בולגרית קרובה לרוסית, ורוסית שומע מנשה, אבל לאוזניו מגיעים רק שברי־דברים ומתוך אלה הבין רק שברים. מכל־מקום ברור, שהשרברב הוא שמצליח בכל פעם מחדש להצית בהם אש ולשלהבם. מה הכוח הטמון בו, הרהר מנשה בשעה שהלך לבית־מלאכתו של וידאל.
בית־מלאכתו של הבולגרי אף בו טמון איזה קסם: מין תיבה של אבן מופרשת לה בשדה, חדר אחד, מקומר ומפויח והגרוטאות נשפכות מפתחו לתוך השדה. עכשיו, כשנכנס מנשה, הציץ בו הבולגרי, המהם מה שהמהם ושב למלאכתו. על הכתלים ועל השולחן ועל הרצפה היו תִלי אבק ונשורת־חלודה ומתחתם פטישים וצבתות ומלקחיים ומלחציים וצרורות של מפתחות חלודים ומנעולים וצינורות מתוברגים ואוּמים למיניהם. ריחו החלוד של בית־המלאכה ערב לנחיריו של מנשה ושפע האבזרים והכלים צודד את לבו. זו מלאכה של ממש.
עסקו בשתיקה במיכל הגדול, מרדדים ומכים. לפתע אמר הבולגרי:
“נו, חבר, העבודה איך?”
“טוב.” אמר מנשה. “עובדים.”
“עובדים, עובדים! בטח שעובדים! אבל איך, מרוצה?”
“כן,” אמר מנשה.
“זה טוב. זה טוב מאוד,” אמר הבולגרי “ותתחתן מתי?”
“להתחתן?” גמגם מנשה.
“אלא מה תעשה, מה?” מנשה שתק מתוך מבוכה. “למה אתה שותק – לא תתחתן?”
“אני עוד צעיר.”
“צעיר אתה? צעיר?.. אנחנו היינו צעירים. אנחנו להתחתן לא רצינו אבל אתם… רק להתחתן צריכים!”
“מדוע?” שאל מנשה.
“מה תעשו? כל היום עובדים, בערב יושבים בבית. זקנים אתם.”
מנשה שתק. התקפה פתאומית זו השאירה אותו בלא מענה. אף הבולגרי נשתתק והוסיף לעסוק במיכל. לפתע הניח את האזמל והפטיש ונזדקף.
“בן כמה אתה?”
“בן שש־עשרה.”
“אהה! כשאני בן שש־עשרה הייתי, כבר בבית־הסוהר ישבתי. כן חבר, בבית־סוהר. ולא גנב הייתי, אה?”
שתיקה.
“אבל אתם, להתחתן צריכים. זהו.”
שתיקה.
“אצלנו בבולגריה, היתה מחתרת. ואני הייתי במחתרת. בן שש־עשרה. כן. כן.”
שתיקה.
“זהו. נתנו לכם דירה. נתנו לכם חנות. ודי. במעברה היית, חבר? לא, לא היית. אתה צריך להתחתן. לשבת בבית אחרי העבודה ולחכות עד שתתחתן. זהו.”
על סמך מה תוקף אותו הבולגרי. הן מעולם לא דיבר אתו. מה הוא יודע עליו?
“מה אני רוצה ממך, אה? חמישה חודשים אני בשכונה. ומה אבא שלך… אבא שלך אני יודע. איש טוב. וחזק מאוד. אבל מה, מה הוא עושה? כמה יש בשכונה שלא עובדים, אתה יודע? לא, אתה לא יודע… לך יש עבודה. ולאבא שלך יש עבודה. ולי יש עבודה. אבל כמה לא עובדים? ושם עכשיו עושים מעברה, בשדות. איך הם גרים ואיך הם חיים? אבל זה אתם לא יודעים. אה יושב ומחכה. עד שתתחתן. כבר בן שש־עשרה אתה.”
שתיקה.
“בבית־הספר למדת?”
“קצת. במחנה, בגרמניה. אחרי־המלחמה.”
“שנה? שנה וחצי?”
“כן.”
“בשביל להתחתן –מספיק.” הבולגרי הגבּיה מבטו. שוב לא היה לגלוג בקולו. “בן־אדם אם אתה רוצה להיות. בן־אדם!.. מה זה קפיטליזם, אתה יודע? לא. זה אתה לא צריך לדעת. ומה זה הפרולטריון? לא, גם זה אתה לא יודע. אבל זה אתה, זה השם שלך, זה הכול! ואתה זה לא יודע.”
מנשה שתק.
“נו, טוב. נחזור לעבודה.” ועבדו שעות ארוכות עד שסיימו את תיקון המיכל ומצאו עגלת־יד והעמיסוהו וגררוהו אל ביתם ואל גגם. שוב לא דיבר הבולגרי בעניין זה. כשם שפתח, כן פסק. ורק כשקרבה העבודה לסופה והמיכל שוב חובר לצינור־המים והבולגרי נתכוון ללכת, פנה אליו לפתע ואמר:
“השכונה זה המקום שלנו, ואנחנו פה צריכים לעשות משהו.”
“מה אנחנו צריכים לעשות?” שאל מנשה.
“שזה לא יהיה סתם אנשים. שזו תהיה שכונה. כן. הנה, הזקנים האלה, למטה, הם דודים שלי. כשאני בא, אני רואה אותך. תמיד יושב על המרפסת. לבד. זה לא טוב. אתה סנדלר. אתה פועל. בן שש־עשרה – די, גמרת? צריך לקרוא, צריך ללמוד, צריך לעשות משהו.” בכוח טפח על שכמו של מנשה. “שמע, תבוא אלי פעם. נדבר קצת… ולא לשבת לבדך בבית ולחכות.”
דבריו של השרברב היו סתומים, אך הם נזרעו בלבו של מנשה והתסיסוהו. אכן, חיים אלה אינם החיים שעליהם חלם. במחנה, בגרמניה, כשהיו החיילים מספרים על הארץ – לא כך נצטיירה לו, לא כך. מראות אחרים ואנשים אחרים צייר דמיונו מסיפוריו של אמנון. וכאן מה – יום דומה ליום בשיממונו, בנרגנות הממלאת את הבית עד מחנק. זה לא זה.
שבת אחת תקף את קלינגר כאב־שיניים, וכדרכו של אדם שאינו יודע חולי מהו, היה גונח ומתאנח כל הלילה, יורד ממיטתו ומתרוצץ על פני הבית כולו, יושב כשפיו מלא מים, מניח מגבות חמות על לחיו, חוזר ושוכב, חוזר וקם, נוהם כארי. לא הוא עצם עין בלילה ולא איש מבני־הבית. כשהאיר היום אמרה גיטל: קום ולך לרופא. שינַי חולות, אמר, אבל דעתי לא נטרפה – לא לזה אני עובד, למלא כיסיהם של נוכלים אלה. ושן חרופה זו, אם לא תניח לי, אקום ואעקור אותה.
אך קלינגר בשלו והשן בשלה, וכבר איננו יכול לעמוד בכאב, שהוא כאילו עמד עליו אדם ונעץ מסמרים לתוך מוחו. כדי להסיח את הדעת מכאביו פתח במריבה גדולה עם גיטל. עד מהרה היו הוא וגיטל עומדים ומונים זה באוזני זה כל חֵטא שחָטא זולתו בעשרים השנים שהם חיים בכפיפה אחת, הם צועקים והילדים שומעים. כאב־השיניים גרם למריבה, אך המריבה לא ריפאה את השן. לא היה סוף לשבּת ההיא. מנשה היה מסוגר בחדרו, לקרוא אינו יכול והוא עומד בחלון ועיניו בשמים ששבו ונתקדרו. אם לא יצא היום העירה, יתפוצץ מרוב העצבות והעֶרגה הסתומה שנצטברו עד לבלי־הכיל. לפנות ערב, כשהתבהרו השמים, ניגש אל אביו וביקש כסף לקולנוע. מבין המגבות הציצו עיניו של קלינגר והן עכורות, נזעמות.
“רק הב־הב! לחם אנו חוסכים מפינו וזה יום אחד אינו יכול בלי קולנוע! הן בנו של גביר אדיר הוא מטליא־נעליים!” מנשה עמד מולו והמתין בשתיקה. לפתע משך קלינגר את המגבת מעל פיו ונהם: “דווקא בשבת! עד שתצא השבת לא יעמוד בך הכוח להמתין?”
מאימתי זה נעשה אבא שומר־שבת? או שמא סגולה היא למחושי־שיניים? רגע שקל מנשה בלבו ואמר בקול עצור:
“אני הולך.”
“מטורף, לאן אתה רץ?” נזעקה עליו גיטל, “עננים שחורים תלויים ברקיע והוא רץ.”
מנשה פתח את דלת החדר הגדול, וכבר היו שתי רגליו מעבר לסף.
“מנשה!” נהם אחריו האב. מנשה עמד במקומו, גבו אל אביו. “בוא הנה!”
“מה יש?”
“דבר לא יפול ממך אם תשב שבּת אחת בבית.”
“כל הימים אני יושב בבית.”
“כל ימות־השבוע כבוש הוא בחדרו, כמלפפון בצירו, ומוציא עיניו בקריאת עיונים. והיום הוא מוכרח,” רטנה גיטל.
“הרי אינני לוקח כסף.”
“לא בן, אלא מלאך!” קרא קלינגר, אך במפתיע, אולי בשביל להקניט את גיטל, הוסיף: “מתחת לכר מונח הארנק. הוצא מתוכו חצי לירה ופרח מכאן, לאשר תישׂאך הרוח.”
מנשה טייל בעיר. גשם דק, כמין הינומה, היה תלוי בין הבתים. רחובות מרוקנים. בשפת־המדרכות עומדות מכוניות רטובות. בתי־הקפה חבויים מאחרי וילונות וחלונות שנתכסו הבל של נשימת־אנשים. שם, בפנים, חם. שם, בפנים, יושבים אנשים עם ידידיהם, משוחחים בנחת, שותים קפה או קאקאו, אוכלים עוגות מתוקות ונהנים מחייהם. מנשה מציץ בעין אחת מבעד לסדק צר שניתבה טיפה גדולה אחת שזלגה על החלון, מבפנים, אבל עינו האחרת רואה זוג צעירים, צמודים זה לזה, נחפזים מאוד למקום שאליו הם ממהרים להגיע. לאחד הבתים האלה. כמו זה שבוקע עכשיו מתוכו קולו של רדיו. גם שם יושבים אנשים – על ספות רכות, בחדרים חמים, מדברים ואוכלים ושותים והרדיו מנעים את שעתם. רק הוא אין לפניו אלא הרחובות הרטובים והריקים והבדידות הגמורה. כשהימים נאים, והרחובות הומים אדם, נשטף גם הוא עמהם ופעמים אף נדמה לו שהוא אחד מהם. ואילו עכשיו מי שיטרח להבחין בו יראה מיד כמה בודד הוא, ולכן מחיש הוא את צעדיו ומשׂים עצמו כמי שמטרתו לפניו. אלא שגם רחוב ארוך זה יש לו סוף. מנשה פונה לרחוב שני, וממנו לשלישי – ושוב הוא ברחוב הראשון. אלא שבינתיים גם התגבר הגשם, והוא אנוס למצוא לו מסתור בכניסה אחת, לעמוד ולהמתין.
במורד הרחוב זורמים פלגי־מים. מן הגגות ותוך המרזבים הם קולחים בקול־תפיפה, ודומה כאן יהיה עליו לעמוד, בחדר־המדרגות הזה, כל הלילה. למרבה המזל, נעצר הגשם בבת־אחת. במעלה הרחוב, מעבר לבתים הגבוהים, נקרעו העננים והתחילו מתפזרים להם. עד מהרה מצא עצמו מנשה הולך ברחוב שוקק־אדם. אנשים – כלומר, צעירים שבגדיהם נאים והעברית שגורה בפיהם – בהם נערים כמותו ונערות כדבורה. מאליהן דבקו עיני מנשה בנערות שכולן אברים עגולי־קו רוטטים להן מתחת לבגדי־החורף ופניהן צוחקות ושערן רך ומנצנץ. כמו פצע שלא הגליד דוקרת בלבו הטינה על הוריו שלא הקדימו לעלות לארץ. אילו באו הם מיד אחרי שנישאו, ואפילו ממש לפני המלחמה, היה היום גם הוא כאחד הצברים האלה, לא היה זר כל־כך בעיר הזאת, לא מתחבר לברנשים כמוניה, לא נוהג בנערות כמו שנהג בדבורה, לא מכיר נערות שכל־כך עלובות הן שבשביל קולנוע בולעות הן את דמעותיהן.
עוד הוא מכונס בתוך בדידותו, הופיע מולו נער אחד, במכנסי־בד כחולים, קיציים, ומעיל עליון קצר, שנראָה כאילו תפרוהו משמיכת חיילים אפורה. ראשו היה גלוי ושׂערו הרטוב צונח על מצחו. לפני חלון־ראווה מואר, בתוך הצפיפות הנעה הזאת שעל המדרכה, חלפו זה על־פני זה, אך בשבריר־הזמן ראה את הנער, צילם מבטו זוג עינים בהירות מאוד, רחוקות זו מזו, בתוך פנים רחבות. הנער כבר נבלע בין האנשים, אבל מנשה נשאר נטוע במקומו, יודע שנער זה מוּכּר לו ממקום כלשהו. החזיר פניו לאחור, ומיד ראה את שׁערו הסתור של הנער, את עיניו הבהירות. גם הוא עמד. גם הוא הפך ראשו. רגע קט עמדו כך שניהם, בולשים זה את זה, מתאמצים להחיות תמונה נשכחת, ופתאום התרחבו עוד יותר פני הנער, אפו הסולד התכווץ וקריאת־פליאה־ושמחה נתמלטה מפיו:
“מנשה!”
ברגע זה ממש הכיר מנשה את שמעי. השניים זינקו זה לקראת זה, זרועותיהם פשוטות לחביקה, אך עד שנגעו זה בזה לא נפלו איש על צוואר רעהו, כי אם הסתפקו בתקיעת־כף גברית, תקוֹע וטלטלן.
“מה אתה עושה פה, שמעי”
הלב ביקש לצעוק אמירות אחרות, שהפגישה הלא־צפויה הזאת מרגשת ומהממת, שאיזה נס ואיזה מזל שזיהו זה את זה ברגע האחרון ממש, ואולי שמי היה מאמין שמתוך אוֹתוֹ ילד עגלגל יצמח מין בחור מרובע כזה – אך גברים מתאפקים ושואלים:
“מה אתה עושה פה, שמעי?”
“מה אני עושה פה – מה אתה עושה פה?” כשנסע שמעי היה לו קול דקיק ועכשיו קולו מעובּה. וידיו – אילו אצבעות חזקות! אה, בחור…
“אני גר פה.”
“כך, פשוט – גר פה. אבל מתי, לארץ מתי באתם?”
“הרבה זמן… כבר כמעט שנה,” עיגל מנשה בשביל להוסיף לעצמו ותק. "ואתה, מאז שלקחו אתכם לאיטליה – "
“כן, אנחנו עלינו מיד.”
“שלוש שנים…”
“אהה!.. מנשה, נו, נעשית מין עמוד, מין תורן… פלא שהכרתי אותך.”
“פלא באמת. ואתה – אפשר לחשוב – עגלגל כמו סופגנית.”
“מילא, מעולם לא הייתי רך כל־כך.” שמעי נזדקף להפגין חזהו הרחב וכתפיו הרבועות. אכן, אלמלא תווי פניו, אותן עיניים בהירות ובולטות כגוּלות, והחוטם הקצר והעבה והשׂיער הבהיר… ובכל־זאת, שמעי. “ואיך זה פתאום באתם… חשבתי שאתם באמריקה או בארגנטינה…”
“מדוע בארגנטינה?..”
“אוהו! אתה חושב שאינני זוכר?” שמעי צחק ומפיו הציצו שיניו הגדולות והרבועות, כאבני דומינו. “איך היינו יושבים אצלכם בצריף ומדברים ואמא שלך… אני זוכר אותה. עודנה מוסיפה לדבר כך, כמו שם? כמה היינו צוחקים! ומה מעשיכם כאן?”
“עובדים. ואתה שמעי, כל הזמן פה בעיר?”
“איפה! אני רק בחופש. שלושה ימים. ואתה מנשה, שמח בחייך?”
“שמח,” המהם מנשה. דיברו ודיברו ודומה, אין סוף לסיפוריהם. אלא שלפתע קטע שמעי את השיחה:
“מנשה, אני יצאתי לקנות כרטיסים לקולנוע. מה אתך? עסוק?”
“לא. אני סתם… מטייל.”
כמעט קפץ והציע שילכו יחד, אלא שלא העז. שמעי אמר: כרטיסים. מה לו שידחוק את עצמו. כיצד היו צמודים איש לאחיו בימים ההם, משוטטים במחנה ובעיר הסמוכה, מחטטים בהריסות, מתלבטים בין רגלי החיילים וצוברים שוקולדה וסיגריות, וכלים ובגדים! וכל זה היה כסף, כסף עובר לסוחר. אה, ימים…
“שמע, אולי תלך אתנו לקולנוע?”
“לא, אני… כלומר, אני כבר הולך.”
“קנית כרטיס?”
“לא. אני…”
“לא אפריע?”
“מה לך מנשה? מין גמגמן… עם מי אני הולך, אתה חושב? עם אחותי ועם גיסי. נקנה כרטיסים, ואחר־כך נלך אל אחותי, נאכל משהו, יהיה בסדר.”
“יש לך אחות? לא ידעתי.”
“גם אני לא. במקום אחר היתה בזמן המלחמה.” ולפתע, עבר לנושא אחר: “עברית אינך מדבר, בכלל?”
“מדבר. בטח מדבר. אבל גם לומד.”
“ואני, עוד מעט אשכח בכלל יידיש. זה רק עם אחותי שאני מדבר כך. בקיבוץ אנחנו מדברים רק עברית.”
“בקיבוץ?!” אותה המלה הנשכחת, אותם הסיפורים והחלומות ששקעו! אמנון. “אתה בקיבוץ?”
“ומה חשבת, איפה אני?” שאל שמעי מופתע. “ודאי שבקיבוץ.”
“עם אמנון?”
“איזה אמנון?”
"המדריך שלנו. החייל. מהלאגר – "
“שטויות, מה פתאום?”
“לא זוכר איך היה יושב אתנו ומספר ומבטיח, שייקח אותנו לקיבוץ שלו?”
“מה שאתה זוכר!.. אני כבר יודע – זה שהיה מרביץ בלי סוף ציונות.”
"לא מבין – "
“ציונות זה כמו – שטויות. אתה, אני רואה, עוד לגמרי ירוק פה.”
בכלל, אף שהכירו ושמח בו, היה מנשה מוזר בעיניו. אז במחנה, היה כרוך אחרי מנשה, אהבוֹ מאוד. גם היו לו אבא ואמא, והם לא במחנות היו. בפרטיזנים, כך סיפרו. וברוסיה. אולי זיכרון של ילד הוא זה – אביו של מנשה בעל כוחות גדולים היה, ומכובד על כולם. ואמו – איש לא נמלט ממִכוות לשונה. גם מנשה של אז – סיפורים שהיו בפיו, שעות אפשר היה לשבת ולהאזין לו, ומיני תחבולות שהיה מחבל!.. ופתאום, הוא ולא הוא. מין כלונס חיוור, מגמגם בלשונו, ויידיש הוא מדבר!.. מה קורה לו למנשה? איפה הוא חי? שמעי נתגדל בעיני עצמו, ותוך כך נכמרו רחמיו על חברוֹ. “גם אנחנו כשבאנו, כאלה היינו. צחקו לנו. עוד תלמד. עוד תלמד.”
לשונו של מנשה לא נענתה לו. עם חברו משם הוא, וכמו קודם, ברחוב, לבדו. זה הדבר, כמו שמשער היה – בשכונה הם כאילו עוד לא בארץ הם. אלף תוכניות נרקמו במוחו, אבל אפילו מלה אחת לא העֵז להשמיע באוזני שמעי. עמדו בתור ושתקו. שמעי הוא שטָווה חוט חדש:
“ופה בעיר, יש לך מישהו משם, מן הלאגר?”
“לא, אף לא אחד.”
"אז מה, אתה, ככה, עובד – "
“עובד. כן”
ושוב שתיקה. ושוב פותח שמעי:
“אצלנו היו. הרבה. אבל עזבו. משפחה, דברים כאלה.”
“אבל יש מישהו שאני מכיר?”
"אתה בטח חושב על לוניק – "
“העכברון! כן. הוא אצלכם?”
“היה, אבל עזב. דודה לקחה אותו, לפני פחות משנה. ואת איציק?”
“איציק? לא זוכר. היה אתנו?”
“נדמה לי. ואולי באיטליה צירפו אותו. בחור נהדר.”
“גם הוא כבר לא אצלכם?”
“איציק – הוא אף פעם לא יעזוב. הוא מחזיק את החברה שלנו. עכשיו הוא המזכיר שלנו.”
מלים זרות, אפופות מסתורין, זוהרות ככל מה שמשמיע שמעי, מגרות את הפצע הפתוח שבלבו, מחדדות את התחושה שהוא, מנשה, החמיץ הכול.
“ומה מעשיך אתה בקיבוץ?” אזר סוף־סוף עוז ושאל.
“כל מיני דברים. עובדים. לומדים. עושים חיים. כבר היית פעם בקיבוץ?”
"לא. אני עוד לא – "
תדהמה גדולה. עכשיו קורא מנשה את מחשבותיו של שמעי, מבין כל מה שכלול במלת־התמיהה האחת:
“לא?!”
מנשה מגמגם שאלות ושמעי משיב בקול בוטח ובהרחבה. מספר אילו עבודות כבר מטילים עליו, באילו ענפים כבר הספיק לעבוד, ומה עוד הוא עתיד לחולל בעתיד. אפילו תיאַר את צריפי הסוכנות הדלים שחברת־הנוער שלהם משוכנת בהם; אפילו גִילָה שכמה מחבריו וחברותיו לא עזבו את הקיבוץ אלא משום שאין להם לאן ללכת – אפילו אז היו דבריו כאגדה באוזני מנשה. הטרקטורים. המוסך. הרפת. התנועה. כדור־עף. לימודים. בריכות־הדגים. וכל העת עם חברים. ואין אבא ואין אמא. ומדריכים העולים פי־אלף על אמנון הזכור לטוב. אבל שמעי תיאר – ועל דרך ההפלגה – רק את מה שאין שיעור לקסמיו: אסיפות וועדות והחלטות. ועוד מאותן מלים כישופיות: ג’יאמסי וקולטיוואטור וגדוד ושיחה וגיוס וגרעין ושכבה. ניגונה של כל מלה כזאת היה כשל חליל־כסף. מנשה לא עייף משאול ושמעי לא עייף מהשיב.
אחותו של שמעי גדולה היתה ממנו שש או שבע שנים, רחבת־עצמות כמותו, אך מרופדת שומן ועגולה כפי שהיה שמעי אז. מנשה ישב אתם לאכול, והאחות לא הפסיקה לחקור אותו על הבית ועל העבודה. הגיס, שצנום ונמוך מאשתו היה, אבל גדול ממנה בשנים, וחוטמו מחודד כל־כך עד שנדמה היה כי בו מנקר הוא את האוכל מן הצלחת, מרוכז היה כולו בלעיסה – לסתותיו נעות וקולו אינו נשמע.
שמעי האזין גם הוא לשאלותיה של אחותו, אכל וגיחך.
“מה אתה מגחך כל־כך?” שאלה.
"לכּוונה שיש בכל השאלות שאַת שואלת – "
"כדאי שתשמע את התשובות ותוציא גם אתה לקח, גולם – "
“כבר הוצאתי.”
עכשיו דיברה לא אל אחיה הצעיר, כי אם באוזני מנשה:
"נו, דבר כזה שמעת?.. אחות יש לו, וגיס. וברוך השם, פרנסה טובה. והוא, בעלי, לא אני, אומר לו: היפטר משם, צא מתוך הקיבוץ. אבל שמעי, כחמור מתעקש הוא. טוב לו שם, הוא אומר. ואני כבר הייתי בקיבוץ, כבר בעיני ראיתי את כל הטוב הזה – "
“מה ראית?” התריס כנגדה שמעי.
“היכן אתם גרים, כיצד אתם עובדים ומה מאכילים אתכם… איכרים גסים!.. אבא שלך איכר היה? סבא שלך?”
“לי טוב שם. זה העיקר.”
"אילו קמה אמך מקברה וראתה אותך – "
“וכי מה?”
“בי היתה תולה את האשם! אח אחד נותר לך, אומרת היתה לי, אח אחד בלבד. ואף הוא מופקר לדלוּת, בכפר…”
“אין זה כפר. זה קיבוץ.”
“תורה זו כבר שמענו,” הגביה לפתע הגיס את ראשו מצלחתו. קולו היה כמין הקשה על פח. “ומה הוא, כרַך?”
“לא. זה קיבוץ.”
“אילו עניים היינו,” המשיכה האחות בשלה, “אילו עניים היינו, וברירה לא עמדה לפנינו, אבל הנה, ברוך השם.”
“אף זאת כבר שמעתי,” פסק שמעי, “וכבר השיבותי: רוצה אני לחיות שם.”
“בינינו לבין עצמנו, הן בדרך מקרה התגלגלתָ… אילו היה אז בכוחנו לפרנס אותך, לא היינו משלחים אותך לשם… אמרנו בלבנו: עד שנסתדר יישב מעט בקיבוץ. – ובלבד שאוכל יימצא לו, וקורת־גג לראשו, אלא שיש שיעור לדבר. כבר בחור אתה, ויכול לצאת לעולם ולחיות כדרך שבני־אדם חיים.”
“אמת, ילד הייתי ובמקרה באתי, אבל שם אני רוצה להשאר. אליכם אבוא, לביקור. חיה לא אחיה כאן.”
“ובמה זה נתאהב לבך כל־כך? – בפרות? בעופות? בריח הגללים?”
“ומה הוא שנתאהב עליכם?” ניצת שמעי ופניו הרחבים העלו סומק, “ריח הכביסה? הסבון? העבודה שאתם עובדים מחושך עד חושך? וכי מה יש לכם מלבד העבודה…”
“ועוול הוא להשתכר כמה פרוטות? עוול הוא לחיות כבני־אדם? אלא שאתה כמו הבולשביקים אתה מדבר…”
“ואתם קפיטליסטים אתם מבקשים להיות.”
“הרי לך תיבת־נגינה!” קרא הגיס, “דרכו את הקפיץ והריהי מנגנת – טליסטים ציאליסטים, מיליסטים, פיליסטים.”
“אמור אתה, מנשה,” ניסתה האחות להסתייע בו. “כלום אין יותר שמחה בלבך, שבביתך שלך אתה חי וכל שאתה משתכר שלך הוא, בלי שותפים?”
כל מלה כאילו בינו לבין הוריו נאמרה. אלו הדברים עצמם שעתידים הם לטעון כנגדו ואלו הסברים שישיב… שמעי זה, מין מענה־לשון קנה לו! קפיטליסטים… עמד לנגדו וידאל, הבולגרי, הוא וחיוכו שליו, בוטח בעצמו, “מדוע אינך משיב לה?”
“לא, אין שמחה בלבי,” אמר ועיניו בעיני שמעי, בעיניו התכולות, הבולטות, “איני שמח בחיי.”
“ואף־על־פי־כן, אינך זז, ולקיבוץ אינך רץ,” נחפזה האחות להציל מה שעוד ניתן להציל.
“עד היום לא ידעתי כיצד, אבל גם אני, אולי…”
וכבר קפץ שמעי ממקומו, וצחוקו משתפך על פניו הרבועים, שכבר הם פני־גבר, טפח על גב השולחן וקרא בקול גדול:
“אי, נקברתם! עמוק־עמוק!.. מתלבשים ורצים לקולנוע!”
יג 🔗
בהפסקה בדרכה אל חדר־המורים, אמר לה שלום השמש, אגב טאטוא:
“היה פה טלפון אלייך, המורה.”
“בשבילי? מי טלפן?”
“מצטער מאד,” ומשך בכתפיו. “לא אמר.”
“ובאיזה עניין?”
באמת לא אמר. כלי לא־יצלח הטלפון הזה."
“מי היה – גבר? אשה?”
“גבר. בטח.”
“ביקש להודיע לי משהו?”
“שתיים ושלוש פעמים ביקש. שאַת תצלצלי אליו תיכף ומיד.”
“ולאן אצלצל?”
“מספר נתן, מספר הטלפון.”
“ומדוע לא אמרת זאת מיד?”
“הנה כבר אני אומר. בזה הרגע.”
מן העבר השני דיבר קול זר:
“עדיין אינך מכירה את קולי?” ולפני שזיהתה את הקול שהוא קצת רך מדי, קצת מתפנק מדי ובטלפון ניכר מאוד ההיגוי שלא־מכאן של כל הברה, זיהה הוא את עצמו: “תיאודור.”
אה, דוקטור שטרן. זריז מאוד. מתי שאל לכתובתה, ואם יש אפשרות לטלפן – השבוע.
“אמנם איננו מכירים זה את זה במידה שתתיר לי להיות כל־כך לא פורמלי, לטלפן אלייך לבית־הספר…”
"אבל – "קנטרה רקפת.
"יש לי כרטיסים לקונצרט. להערב – "
“יום שלישי היום,” אמרה לפני שחשבה, וכדי להבריח את הזיכרון המשיכה בטון אחר: “ואתה מעוניין למכור אותם?”
ברצינות תהומית, רצינות פולנית, אמר: "למכור?! חס ושלום. הדבר יהיה לי לכבוד אם תוכלי לבוא – "
המחשבה הראשונה, המתבקשת מאוד, היתה: הוא מתחיל לחזר, וזה הצעד המפורש הראשון, ובדרך כבושה מאוד. קונצרט, כרטיס לך וכרטיס לאיה. איש תרבותי מאוד, והערב הזה לא ידובר במוזיאונים של רומא כי אם במוסיקה. ומצד שני. מצד שני. יום שלישי היום. ימק"א. כמו בימים הרחוקים, לפני שהתחילו להתגלגל מאורעות־המלחמה. וההזמנה הזאת במפתיע, בלוויית משפטים עקיפים כאלה – הדבר יהיה לי לכבוד אם תוכלי.
“אוה,” הפטירה מיד, כדי שלא תהיה שתיקה.
“עסוקה הערב? שיעורים למבוגרים?” עכשיו מתגנב הקינטור לתוך קולו שלו.
“לא,” שילחה עוד חוט לקיים את השיחה.
“וגם לא שום ביקורי־בית, ולא שום משפחה בצרה?”
“אם טלפנת כדי לקבל תשובה שלילית…”
“בהחלט לא. מאוד אודה לך…”
“תופתע, אבל אני מודה לך.” עכשיו נזכרה שהשבוע, במסיבת יום־ההולדת שעשתה איה לעצמה, הזכיר מישהו את הקונצרטים של יום שלישי שנתחדשו, והיא העירה שלא האזינה לקונצרט מאז המלחמה. “על שזכרת.”
“חשבתי שבפני הפיתוי הזה יהיה לך קשה לעמוד. וכדי לחזק את הרושם שאני משתדל לעשות עלייך, בקושי השגתי הבוקר זוג כרטיסים.”
“שניים?” שטרן הוא ידידה של איה, ואצלה פגשה אותו – בסך־הכל פעמיים. מאז הפעם הראשונה היה ביחסו אליה דבר־מה אדיב מדי, חביב מדי, ואפילו על־פי מה שקורין נימוסים אירופאיים. זה כבר אינו מבט משונה, גם לא דיבור דו־משמעי. זה – מפורש מאוד.
“אה, בהזדמנות זו, אמרתי בלבי, אבוא לאסוף אותך, ואולי נספיק, גם אם לא תהיה השעה מאוחרת מדי, לטייל קצת בשכונה…” רקפת התכוונה לומר שאין דעתה נוחה מן הזימוּן בשניים אבל שטרן הקדימה שוב: "באיזו שעה אוכל לבוא, אחר־הצהרים? נאמר, בארבע – "
"כן, בסדר…, היו כל דברי רקפת, אלה ועוד תוספת זו: "רגע אחד – כמעט ששכחתי. אחר־הצהריים יש לנו חזרה בבית־הספר לקראת חגיגת־פורים – "
“בכל־זאת, לקונצרט אקח אותך מביתך. אמרי לי אַת, מתי לבוא?” ולמה לא בפתח האולם, בלי כל דקדוקי הטקס, אמרה רקפת בלבה. ובכל־זאת הוסיפה ואמרה, הוא שועל עקבי ויודע מה עשוי להחניף לבחורה כמוך. הוא נחמד המצחיק הזה.
“אשתדל לסיים עד חמש וחצי – שש.”
“ואגב, איך אני מגיע?”
“זה קצת קשה. אצלנו אין לרחובות שמות, ומספרי הבתים הם בשיטה משוגעת. רד מן האוטובוס מול ‘קפה רויאל’!”
“רויאל! איזה שם מפואר!”
“לשמות המפוארים יש כוח מַגי. הם מועילים מאוד למי שאין לו דבר מלבדם… שמע, תיאודור, תבוא בחמש. אקצר קצת היום. ניפגש ב’רויאל'!”
“ב’רויאל'!”
השיעורים זחלו על גחון. כל דקה נמתחה עד לאין־קץ. ועם זאת, שלא כדרך שיעורים אחרונים, שרתה בכיתה איזו רכות, והיא עצמה – כאילו נמשכת כלפי מעלה, מין כדור פורח שמחובר לקרקע בחוט אחד אחרון. אולי גם על שום שנסתיימו ימי־הקרה ובאו ימים, שכמותם יודעת רק ארץ־ישראל ורק באותם שבועות קצרים מאוד שבין חורף לקיץ. היום השילו מעליהם הילדים חלק מבלוֹאיהם, ורקפת ביקשה לפתוח את החלונות ולהניח לאוויר הצח שיטהר את החדר, אלא שכאן התקומם כל המחנה – רק לא חלונות פתוחים, חס ושלום! רק לא משב אוויר צונן. כל המחלות שבעולם קולט אדם מן האוויר. צרה צרורה היא שכמה אברים אנוס אדם לחשוף – לראייה, נשימה, אכילה וכיוצא באלה… אין דבר, נענה קול בוטח בלבה של רקפת, אף את זאת נשנה. ודאי שנשנה… וכנגדו, קול ערמומי, עין פנימית קורצת: מה הוליד אופטימיות זו אצלך? האוויר הצח? הטלפון?.. השמש המשובבת היום את הלב. אביב שלנו, בלב־לבו של החורף הוא. שבט הוא הנאֶה בחודשי השנה – אלא שלא האוויר בלבד מהלך עליך שיכרון היום. איזו ראייה שלא כתמול שלשום, איזו הרגשה אחרת. ראי, רקפת: כל הילדים האלה היושבים לפנייך, העלובים, המדובללים, יהיו לאנשים, מהם תיבּרא עדה.
את השיעור הוליכה רקפת בדרך שהתוותה לו, אבל מחשבותיה השתרכו להן בדרכים עקלקלות. מה הִשרה בה פתאום ביטחון כזה בעתידם של הילדים? מקרהו של מנשה. ושוב עשתה קפיצה גדולה וחזרה אל שטרן. דבר ראשון תספר לו את פרשת מנשה. נשמע, מה יהיה לו לומר עכשיו! יאמר: עניינו של מנשה אינו מלמד דבר. התעורר אצלו יצר־הנדודים, או מין מרד־נעורים… לא, תיאודור, לגמרי לא מקרה. מנשה ואביו, ואפילו אמו, אדוני הדוקטור, הם יותר אנשים, יותר תמימים וישרי־דרך ממך, וחוכמתם הלא־מלומדת גדולה מכל פיכחותך ורוחב־השכלתך… ואף־על־פי־כן, הודי־נא בלבך, רקפת, שמחה את לבואו. מצפה אַת לו. איזו הנאה כבושה… הרי זה הקונצרט. הרי זה זכר השנים הראשונות בעיר הזאת… האמת פשוטה וחריפה : אני קודחת חיים, אני רוצה לעשות – אולי מעט מאוד, אך לעשות, ומתוך שמחה שיש לה קיום משלה והיא דוחקת עצמה החוצה, מין שמחת אף־על־פי־כן, שמחתה המיוחדת של השכונה הזאת – –
“מצליח! הסבר לכיתה מה זה שבר מורכב… נסה, נסה, אולי תצליח… אלברט, גש אתה אל הלוח, הפוך את השבר המורכב הזה לשבר פשוט והסבר לכיתה איך אתה עושה זאת.”
ברגע שהציצה בפתח ‘קפה רויאל’, קפץ שטרן ועמד על רגליו. על פניו, שבאור החשמל שוב היו כאילו הם מפודרים, מוארכים מאוד, ספק מיוסרים ספק לגלגניים, הבהב חיוך. אמיתי. שמחה גלויה.
“מחכה הרבה זמן?”
“לא, לגמרי לא. וגם – מעניין כאן.”
“מעניין?! מה כל־כך מעניין באנשים שהם תיבות־נגינה של סבל, יסורים, זוועות?..” שטרן נרמז. אלה הדברים שאמר הוא באוזניה בפגישה הראשונה ההיא, במוצאי־שבת. רקפת פתחה את כפתורי מעילה והוא הזדרז לעזור לה. במקום לפשוט את המעיל, צריכה היתה לנהוג גם היא בנימוס ולהזמינו אליה, שהרי אמורה היתה לשמש רק כנקודת מפגש. אבל מה, הקפה שישתו כאן אינו קפה והקפה שבחדרה אינו קפה. היא עייפה וחֵשק להתעסק בקבלת אורחים אין לה, ואפילו את מיטתה לא הציעה בבוקר.
“נשב כאן מעט, או נטייל בשכונה, אף־על־פי שבחוץ כבר חושך?”
"אחרי החזרה, אַת רוצה בוודאי לשתות – " ועדיין היה עומד וממתין שתשב היא ראשונה.
“אתה מקפיד על נימוסים כמו אביר ספרדי,” צחקה וישבה, והוא אחריה.
“אתם, הצברים, קוראים עברית בלי ניקוד. באמת, אינכם קוראים מה שכתוב. שום אדם אינו יכול לקרוא שפה כזאת. מילדוּת אתם צוברים לא רק מלים, אלא גם את היחסים ביניהן. הניקוד הזה שאינו על הדף, כי אם בראש, זהו הנימוס. לא חוסר־נימוס אלא נימוס מיוחד, אחר, לא יותר.”
"אנשים מנומסים יותר מדי מפחידים אותי. תמיד יש לי הרגשה, שההקפדה על כל הגינונים האלה – לפתוח דלת לגברת, לקום לפניה, לא להרים את הקול, לאכול בפה סגור – היא מעיל־קטיפה על פגיון מורעל, שאנשים לובשים נימוסים כמו מסיכות – "
“כך לימדו כנראה את כולכם – להתנהג בטבעיות ולדבר בגילוי־לב. נכנסים באצבעות מלוכלכות זה לתוך נשמתו של זה. הנימוס מציל אותנו מזיהומים, מבטיח קצת סטריליות ביחסים שבין בני־האדם…”
בית־הקפה היה ריק מאדם, והמלצר האחד – שאולי הוא הבעלים – במכנסיים השחורים, בכוּתונות הלבנה ובאבנט המרובּב, קרא אליהם, כאילו בזה הרגע הגיע מעולם רחוק, קד קידה עמוקה ושאל, בגרמנית, מה הם מבקשים להזמין. עיניה של רקפת השתהו רגע עליו וחזרו אל שטרן. עכשיו שוחחו מהר, בלי מלים, שואלים ומשיבים על עולם בתי־הקפה של אירופה שנקלע – כמין קריקטורה – אל הרחוב הדל הזה. אחרי שביקשו קפה והמלצר הלך לו, צחקו שניהם.
“כן,” אמרה רקפת. “המלצת על סטריליות ביחסים. וזה באמת מה שאתה מחפש?”
“המטרה היא להחלים. אבל פצע פתוח – ואנחנו מדברים על פצועים – מזמין זיהומים.”
“אגב, כל המשלים הרפואיים האלה מזכירים לי: מתי אתה מתחיל לעבוד?”
שטרן השיב בשלווה המטעה הזאת, בחיוך שמתחת לעורו: “דיברתי עכשיו לא כרופא, כי אם כחולה.” ובלי הפסק־נשימה, ובאותו קול רך, המשיך: “לשם מה בית־קפה גדול כזה כאן?”
“קיבל יהודי שני אולמות – פתח בית־קפה. להפסיד אין מה, ואולי ירוויח.”
“אבל מי בשכונה הולך לבית־קפה?”
“העיקר שיש לאדם פירמה. הגרמנית שלו, לדעתך מנין?”
"וארשה, בודאפשט, צ’רנוביץ – "
“אולי היה לו שם, אולי חלם שהיה לו ‘קפה רויאל’ – פתח כאן ‘קפה רויאל’.”
“את עצמי אני שומע, רקפת, ציניות!..”
"בכלל לא. זה רק בינתיים, ה’רויאל' הזה. אני מאמינה שיסתגלו לתנאים החדשים. "
“או את התנאים למה שהם.”
“אולי ינסו, אבל כמה יצליחו? ראיתי אצלנו, במושבה, אצל הורי וחבריהם. אנשים משנים את התנאים, אבל יש חוקיוּת אחרת, הפועלת באופנים סמויים. האנשים משתנים, בלא שיידעו מתי ואיך זה קרה. היכולת משתנה, הרצון משתנה. תוך כדי עשייה משתנים העושים… אני גמרתי את הקפה החם, שלא היה לא קפה ולא חם. רוצה לטייל מעט בשכונה?”
“טוב לשמוע אותך מדברת כך, רקפת.”
שוב היה זה המבע העצוב בעיניים השקועות מאוד. אבל רקפת קמה, ובו־ברגע עמד גם הוא על רגליו. נימוסים, נימוסים.
על השכונה ירדה חשיכה מוקדמת של שלהי־חורף. פסעו במעלה הרחוב, המושך מתחת לאורנים שהם כסטיו אפל, הולכים לעבר הדממה הבאה מרחוק. שם, בקו האופק, גבעת־המנזר.
“אז עכשיו ברצינות: כבר ידוע לך היכן תעבוד?”
“אני מקווה להתקבל לבית־חולים כאן בעיר.”
“באיטליה, אצל אותו פרופסור שסיפרת עליו, עבדת איך? בבית־חולים?”
“ברפואה ממש, כפי שהתוויתי עצמי את דרכי עם סיום לימודי, לא עסקתי, כך אני מרגיש, אף כי – עבדתי כרופא.” מהלכים היו לאִטם זה בצד זה, סמוך לגִדרות האבן המוצקות, הוא גבוה ממנה, צנום, אדם זר ורחוק בחליפת־האריג העבה, הזרה כבעליה. לא חכמן, לא איש־העולם שציירה איה, אלא ככל אלה שכאן, כמוהָ עצמה, אדם הנידון לשאת משׂאות כבדים של זיכרונות ומחפש נפש חיה אחת. "ממש בגמר תקופת האינטרנט שלי נקראתי לצבא. אחר־כך באה התבוסה הגדולה. הייתי במחנה־שבויים, ואת הפרקטיקה שלי – התחלתי שם. אז גם נדרתי: אם אצא חי, לא אשוב למקצוע זה. זה היה הנֵדר הראשון שלא קיימתי. ברחתי. נתפסתי. הייתי בדרך להוצאה להורג. ניצלתי. אולי יזדמן לי פעם לספר לך על השנה ההיא שעשיתי בדרך לרומא. למה לרומא? בזכרוני נשמר השם האחד ההוא, הכתובת האחת ולשם חתרתי, במין עקשנות משונה… כן, פרוג’יני סידר לי ניירות מזוּייפים וסידר לי עבודה. בבית חולים… פעם שלישית התחלתי לעבוד בבית־חולים אחרי המלחמה, בפולין, כשחזרתי כדי לחפש את אשתי ואת התינוק… עכשיו מבטיחים לי שאתקבל לניסיון כאן, בעיר, לבית־חולים. עכשיו בפעם הרביעית, אתחיל באמת.
מדבר היה במי שנתבקש לכתוב את פרשת־חייו על עמוד אחד והוא מסתפק בחצי העמוד, ואף זה נראָה בעיניו לא ענייני מספיק. רק עובדות, אדוני. דווח לנו על גורלך. אך דווקא לשון צוננת זו, שיש בה יותר מאבק הלעגה עצמית, פתחה את לבה אליו, כמעט פשטה ידיה לתמוך את הנפש הסדוקה הזאת.
מהלכים היו בין השטחים הפתוחים המפרידים שכונה משכונה. כאן עדיין רואים את הבניינים שפוּצצו בליל הקרב הגדול, כשנפלה גבעת־המנזר ולאחריה כל החלק הזה של העיר, הלילה שלסופו לא הגיע גבי. רקפת אמרה: מניסיוני אני מגלה, ייסוריך פוחתים כשאתה יושב בין אנשים כואבים, כמוך, יותר ממך. ושטרן חייך: תחת השפעתה של אנאסתזיה אפשר להביא אדם שלא יחוש כל כאב. אבל כשהוא מתעורר הוא רואה – הרגל הקטועה, קטועה.
היא לא דיברה והוא לא דיבר. רקפת אמרה משפט סתמי:
“אני אוהבת את השכונה, יותר ויותר. לפני המלחמה היתה זו שכונת האמידים של העיר. עכשיו תושביה קבצנים והגבול חוצה אותה.”
“איפה הגבול?”
הם הלכו בכביש, מעבר לבתים ההרוסים. גם כאן אותם בתי־אבן הדורים, שעכשיו חזיתם כבסים, פחים, קרשים, דלוּת ססגונית. נורות עירומות האירו מרפסות וכניסות. הם פנו לתוך סמטה צרה, וממש לפניהם התרומם קיר בטון – לא, שני חצאים וביניהם מעבר צר, ושקים וחביות וקונצרטינות של תיל. כאן נתאבנה המלחמה, ממש כמו ביום שנפסקו היריות ולא בא השלום. בין המקום שהם עומדים בו לבין קיר־הבטון – בתים נטושים, שכל פתחיהם שחורים, כעיניים מנוקרות. על שלט צהוב כתוב: זהירות – גבול. האויב לפניך.
“זה – ממש?” אמר שטרן.
“ממש,” אמרה רקפת, ובאור המעט ביקשה לראות מה מגלים פניו: פחד?
"אבל בבתים ההם לא גרים – "
“בינתיים. אבל יגורו, גם כאן. האנשים מתרבים והדירות מתמעטות.”
“אַת אכזרית מאוד.”
"המציאות שלנו אכזרית. חוסר־הברירה יביא אותם לכאן, ובמשך הזמן יהיה המקום הזה הבית היחיד שיש להם. הם אפילו יאהבו אותו.
“ובכל־זאת, נורא. דוקא אלה שניצלו מן המלחמה והגיעו סוף־סוף לכאן, יהיו שוב הקורבנות הראשונים.”
“או החלוצים האחרונים של הארץ הזאת. כך יקנו את הזכות. זה כח ההבדל – פה לא יהיו קורבנות, כי אם ההיסטוריה והאגדה של ההתיישבות. המסכנים של היום יהיו מחר עם הארץ ואדוניה.”
עומדים היו בחוגה של נורה עירומה. עיניו של שטרן היו בפניה. מדברת היתה בתוקף, באכזריות, ועם זאת אינה אלא נערה זעירה ובודדה מאוד, ובאור המועט הזה, המעורב בכל־כך הרבה חושך, היה משהו רך ומושך מאוד באף הפחוס הזה, בשפתיים המלאות, הפרודות כלשהו. כמעט שצימד אותה אל גופו, כמעט ששיקע שׂפתיו בשׂפתיה. מה לך תאדק, אמר בלבו, מה לך?
ושוב היו ברחוב הראשי, בלב השכונה האחרת, ממש לפני הסנדלרייה של קלינגר. לפני־כן אמר שטרן: “ואתם הוותיקים, תוותרו, כך, בנקל? אתם אדוני הארץ.” עכשיו אמרה רקפת:
“הנה, הסנדלר הזה, למשל, קלינגר. הוא אחד הראשונים שבאו לכאן.” והיא סיפרה כל מה ששמעה מפיו של קלינגר ומפיהם של אנשי השכונה, עד שהגיעה לפרשת מנשה. "לפני ימים אחדים הפתיע אותי – דפק אצלי על הדלת. מה הביא אותו אלי – בן יש לו, נער בן שש־עשרה. ובן, הבן היחיד הזה עוזב את הבית והולך לקיבוץ. חבר שלו מן המחנה פיתה אותו, מספר לי קלינגר. בבית היתה תאנייה ואנייה, ואת הבן, מנשה, לא הזיזו מדעתו. כך הגיעו אלי שניהם, האב והבן. לאב לשון ציורית מאוד, והוא מחונן בכוח־שכנוע, שעיקרו אינו ההיגיון אלא החום הקורן מתוכו. ובאמת, גם הרגשתי היתה כהרגשת האב: איך אפשר לפצל משפחה כזאת, שזה אך החלה להכות שורש. שאלתי את הבן אם פגישה מקרית עם איזה חבר מספיקה לו כדי שיקום וילך למקום שאינו יודע עליו דבר, שיעזוב את אביו ואת אמו וישנה אולי את כל חייו. מנשה זה הוא מאותם נערים מסוגרים שאבריהם צמחו מהר מדי, וקשה היה לי לדובב אותו. אבל פתאום פרץ הכול, ובפני האב תיאר את חייו כאן, את המחנק, את הבדידות, את הריקנות. לא ציפיתי, למען האמת, לבן־סנדלרים כזה… אל תחייך כל־כך, תיאו. אני משערת מה אתה חושב שאני חושבת – כשאומרת המורה הטובה בן־הסנדלר, היא חושבת על האנס כריסטיאן אנדרסן… הנער הזה הוא בעל־דמיון, והחיילים הארץ־ישראליים במחנות סיפרו לו על ארץ־האגדות, לא על השכונה. האגדה מושכת אותו אל הקיבוץ. ידעתי למה מצפה ממני קלינגר, ובשכונה הזאת חשובה מאד ידידותו של הגברתן הזה, אבל הייתי מוכרחה להתייצב לימין הבן – "
“אני מתאר לעצמי מה היה האב מוכן לעשות לך!”
“תתפלא – הוא הסכים שמנשה ייסע לחודש אחד.”
“אני בטוח. אַת מדברת כל־כך יפה.”
“אני גמרתי. ההתנשאות הצינית, דוקטור שטרן, היא תחליף עלוב מאוד למעשה, אפילו למאמץ המגוחך ביותר להשיג משהו. אתה מעייף אותי.”
מהלכים היו בסמטה המוליכה עקלקלות לחדרה של רקפת. עכשיו החישה צעדיה, כאומרת להרחיב את המרחק ביניהם ולהינתק ממנו. היתה לה כוונה יפה כל־כך בסיפור. לא חשוב אם יישאר הבן בקיבוץ. גם אני לא נשארתי. אבל רגע־ההליכה אל החלום עודנו אתה. למה אנחנו חושבים, שמנשה אחר, שהוא אינו גלגול חדש של מה שהיינו אנחנו, אולי פצוע ורגיש יותר. בין שיישאר שם, בין שישוב לכאן, הוא נושא אתו אפשרות אחרת, הוא יהיה עולם שונה. שיעזוב אותה, השטרן הזה.
ואולם שטרן החיש גם הוא צעדיו, ופתאום חשה את אצבעותיו נלפתות סביב זרועה השמאלית. היא ניערה את היד כאילו היתה איזה יצור טורדני. במקום שמתפלגת הסמטה האיר פנס־רחוב בודד את הבתים ואת השדה הריק, שכולו סלעים חשופים וערימות־אשפה וקונוסים של בטון ותיל חלוד. הֵימינו עם הסמטה וטיפסו במעלה־ הגבעה.
“רקפת, עמדי רגע.”
שילך לו. אני, שוטה שכמותי, הייתי נרגשת, ביקשתי לשתף אותו בחוויה לא־צפויה, והוא עם הלשון הפולנית המתחכמת. אינטליגנט מזדקן, שיש לו רק כוונה אחת כלפייך, קצת מזמוטים. שילך לו לכל השדים. שוב הוא לופת את ידה. סצינה.
“עזוב את היד שלי. ככה. יותר טוב.”
“עמדי רגע. אני רוצה לומר לך משהו.”
עכשיו עמדו. רק הרוח המרעידה את הפנס היתה משיטה פתאום מעט אור אל השביל האפלולי. עומדים, אמרה בלבה רקפת, כמו זוג בחמישית. קודם מקניט אותך מפני שלגבר לא נאה אחרת. עכשיו יבקש סליחה מפני שחבל לו על הערב ועל הכרטיסים.
"שלא תטעי. לא אכפּה עלייך את חברתי. קשה לי לדבר בסגנון כזה, אבל אם את חושבת שאני מחפש איזה פלירט זול אתך – "
“אני לא חושבת כלום. מצטערת שלא הייתי מנומסת…”
“הקשיבי לי, אני מכבד, אפילו מקנא בך, אבל אני מתגונן. האמונה היתה מלכודת שהוטמנה לדור שלי, ואני נזהר שלא להילכד פעם שנייה.”
עכשיו החליטה: מוטב לשים קץ לשיחה הזאת. שטות, כל הרוגז הזה. נסיים את הערב בחיוך על השפתיים.
“מתחיל להיות מאוחר, תיאודור. תעלה אתי לכמה דקות לחדר. אתלבש – ונרוץ לקונצרט.”
שטרן מצמץ בעיניו עד שהתרגלו לאור. רקפת סדרה בחיפזון את המיטה, פרשה עליה את הכיסוי הירוק שקנתה לה אמא. אלמלא שמלה הזרוקה על כיסא, לא היה מעלה על דעתו שאשה מתגוררת כאן. כמעט שאין רהיטים, או מיני צנצנות וכדים ותמונות ופרחים ובשׂמים. כתלים עירומים. רק אותם כלים מזרחיים – שולחן קפה דמשקאי, מַגש־נחושת גדול מעליו ושני על הקיר. שולחן־כתיבה צר, רהיט ישן. כריות עור דָפוס תוצרת המַגרב.
"אתן, גם איה וגם אַת, נמשכות אל האֶקסוטי, אל האוריינטלי – "
“לא. זה פשוט רכוש שדוד.”
"פשוט, שדוד – "
"לא שדוּד, ולא פשוט. היתה פה מלחמה על החיים ועל המוות. בלילה אחד נחרץ גורלה של השכונה הזאת. תושביה ברחו, והשאירו הכל אחריהם. גם כל מה שאתה רואה בחדר הזה, חוץ מכסוי־המיטה שהביאה לי אמא. אני כבר מחליפה בגדים.
הערב הראשון באולם הזה עצמו, לפני חמש שנים. בחורף הראשון בעיר. המוסיקה הילכה אז עלי שכרון, ושמא החוויה כולה, שאַת, בת העשרים ואחת, התנסית בה לראשונה? האנשים המברכים זה את זה ומלַחששים זה על זה, הכול־מכירים־את־הכול. והרצינות המאובנת של אלה וההנהונים הקצובים של אלה, והחמימות הפושטת בכל הגוף. אולי זה: הערב שבו לא ישבת בחדר ורגלייך, בשני זוגות הגרביים, מתחכּכות אל תנור־הנפט. ומה ניגנו אז? גם אז, מוצארט? גבי היה מכונס בתוך עצמו, כפיו צמודות וסנטרו נח על ראשי־האצבעות, מין תנוחת בודהא. ואַת משתדלת לעשות עליו רושם. גם בערב ההוא וגם מאז, הערב הקדוש, יום שלישי, בכל פעם שאין גבי יוצא פתאום לקורס, או למסע, או מסתלק לשבוע בלי הסבר וחוזר בפנים רכות כפני אביו. וערבי־התקליטים – הרבה הנאה, ולא מעט העמדת־פנים. הוא לא אחד מהמושבה כמוך, שתמיד אמרו אבא ואמא שצריך ללמד את רקפת פסנתר. גבי התחנך בבית. ולא צריך להוסיף: ובאיזה בית! הוא ניגן. הוא היה יודע־נגן, אבל כמה פעמים הצלחת לפתותו שייגע בכינור. הוא לא כמוך, לא כמו האנשים האלה היושבים בעוצר־נשימה, עיניהם בתזמורת, יורים זיקים כלפי כל חריקת כיסא, כל שיעול־חורף, מפני שכאן, דרך־ארץ, מוסיקה. הוא היה נדרך לצלילים יפים כמו כלב־שמירה. כמה השתוקקת, דווקא בזה, להגיע אליו, לאגר בבהילות שעות־האזנה, מושגים, תולדות, שמות, להיות מסוגלת לשמוע באוזניו. אבל בך, תמיד, המוסיקה היא לא הרמוניה. היא רשות למסע פרטי שלך לכל הכוונים, בריבוא גוונים, באלף תמונות. קפלטים מפודרים. צווארוני מלמלה. ישישות בעלות פֶנסֶנה, מרבדים רכים. ריחות מתוקים. ים שלא הפלגת בו. הרים שלא טיפסת בהם. מחוזות קסומים או מכושפים, שאפילו בחלומך לא נתגלו לך.
“התזמורת נפלאה הערב,” לחש שטרן.
“אינני יודעת,” פקחה עיניה והגבּיהה ראשה. "אני לא – "
“עייפה?”
ובטרם השיבה היסתה אותם “ששש” שַרקני מאחור, רקפת הניעה ראשה וחייכה חיוך רפה. גם הוא עכשיו כתמונה מחלום שלא חלמה. תחת לפני־השחקן המוארכים משתרגים זיכרונות כעצבים חתוכים. הרפלקסים מגיבים עוד בטרם־נגיעה, רק מן החשש. בהטייה הזאת, באור המעומעם, הוא דומה לא לשחקן מ“ילדי גן־העדן,” לא, לזה מ“פימפרנל סמית”, זה שנספה בתאונת־מטוס, יהודי, אמרו אז, לסלי האווארד…
כשחזר ה“ששש” הנזעם מאחור, ידעה שצחקה לא בלבה, כי אם בקול. תיאודור נענה לה, אינו מעלה על הדעת מה הוא שהצחיקהּ: משחקת רומנטיקה – כוכב־הקולנוע בן הארבעים ואַת, בת־השבע־עשרה מן המושבה… האיש שלשׂמאלך אינו כוכב־קולנוע, ואַת אינך בת שבע־עשרה. עדיין אַת נמלטת אל תוך מצודה שבראת מהזיות, כאילו אין לזמן שליטה עלייך. הכול נותר הרחק מאחור – התיכון, ההכשרה המגוייסת, הסמינר, המלחמה, אפילו ימי המעצר שגזרת על עצמך בחדר, כאילו אתך ייעצר גם הזמן. לא, אַת לא זקנה, גברתי, אבל בין עשרים־ושש־שבע לבין ארבעים, שלושים־ושמונה־תשע, אם לדייק, אין המרחק לא מזעזע ולא רומנטי. זזים, חביבתי, לאט אבל בטוח. מחשבות משונות קונות שביתה בלבך, ולמה לא להטות להן אוזן: הוא אחֵר כל־כך. ומה שאמר על הנימוסים, הלוא קלע כל־כך אל מה שאַת זקוקה לו. ניזהר בפצעים הפתוחים. לא ניגע זה בפצעו של זה, ולא יהיו זיהומים. יותר מכך, לא רק בעל טאקט הוא, אלא מבורך בחוכמת־הוויתור: כשראה איך התפרצת, ובלי צדק, כשביקש להחמיא לך ואמר שאַת מדברת יפה, פירק את המתח. לא שב להזכיר את השיחה על קלינגר ובנו. לא רק הוא אחר כל כך. אתו גם אַת במחוז שלא היית, מחוץ למציאוּת המוּכרת. הוא אלייך משחק איזשהו שטרן מיוחד, ואַת אליו – למה לא – תהיי רקפת אחרת, שונה…
מחיאות־כפיים לא נפסקות. אנשים עומדים ומכים בכפותיהם כמו במצִלתיים. המנצח קד קידה עמוקה כל־כך עד שהנה־הנה תשיק קרחתו את חרטומי נעלי־הלכּה שלו, כמו בערב ההוא, כשישב כאן הוד־מעלתו, הנציב העליון. אנשים מתחילים לנוע. כל הפיות נפתחים. הקהל הוותיק מנפנף זה אל זה, שיידעו, אנחנו, כמו תמיד, פה, וגם אתם פה, וגם הם פה, כל שוחרי המוסיקה, כל יקירי הקרת, כל המחממים מול לבם את נשמת התרבות שלא תצא. אבל גם צעירים חדשים. וצעירות. הסמינריסטיות החדשות? אותה המיה של חיים. שוב כאז… השיר הזה, של שלונסקי. שוב כאז לבן עולה הסהר ומושך בקרן היובל… שוב כאז עולים אנשים צעירים, חיים, חיים.
מתחת לקמרונות, לפנסים בסגנון הכמו־ערבי, אמרה רקפת:
“באיזה מקום הפסקנו?”
פניו דקי־העור, היו עכשיו כשל הצרפתי ההוא דווקא, ז’אן לואי בארו דווקא. עיניו הקבועות עמוק בחוריהן, הכפתורים השחורים, חייכו בתודה.
“אַת מדברת כל־כך יפה, אמרתי…”
שוב פרץ מתוכה הצחוק, רם, לא מתבייש מפני כל האנשים האלה שמסביב, וידה נתלתה בזרועו.
“היה לי פעם שיעור אחד בתנ”ך, בראשית החורף שכמעט גירש אותי מהעבודה. זה הפרק המתאר את הקדשתו של ישעיהו לנביא. הכיתה ישבה ולא ידעה מה אני רוצה מחייהם. לא חשוב. בהזדמנות אספר לך מה קרה אז, איך פתאום נמצאה לי דרך אליהם. יש באותו פרק ציור אחד, שאהבתי תמיד, עוד מילדותי, ועכשיו אני רואה אותו באופן חדש. מתוארים הכרובים שמעל לכיסאו של אלוהים, ונאמר עליהם: שש כנפים לאחר, בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף. פתאום אמרתי בלבי. למה רק המלאכים? למה לא האנשים? כל אחד. מנשה זה. הוא לא רוצה שהמציאות תמלא את עיניו ולא תשאיר מקום לחלום, להזיה, לדמיון. הוא לא רוצה להיות מחובר ברגליים לאדמה, רק לאדמה. הלוא יש לו שש כנפיים – "
“זה יפה, זה כמו תמונה.”
“זה נכון. כשהסביר לי מנשה, אחד האבודים, כפי שקראת להם, מה דוחף אותו לקיבוץ, התמלא לבי הרגשה של אושר… תסתכל באנשים המתהלכים כאן ומעכלים את המוסיקה כאילו היתה ארוחה טובה. נחמד, תרבותי, אבל אני ראיתי פתאום מוסיקה אחרת. הילדים שגדֵלים אצלנו עכשיו בשכונה, ובמחנות האוהלים, ובכפרים החדשים שבהרים, אלה המוסיקה, הם העם שלנו, הם העתיד.”
“יפה מאד, רקפת, אבל אני לא מסוגל להאמין שכך יהיה. אולי יולידו גם הם משהו, אולי, אבל אלה שמחכים כאן לחלק השני של הקונצרט, וגם אַת בתוכם, משקלם יהיה מכריע, גם בעתיד הזה.”
“אם אתה מדבר על השכבות השליטות והמנהלות – אולי, גם בעתיד. לא מהן יווצר העם.”
“ומה יהיה העם הזה?”
“משהו חדש, לא צפוי.”
“ובתשובה כזאת את מסתפקת?”
“אין תשובה אחרת. הם יהיו אשר יהיו. אין לי ספק, אם אתה שואל לתחושה שלי, שעם זה יהיה שונה מאוד מחלומם של הורי, גם מחלומו של דורי.”
"אם כך, אַת מיותרת – " פשט שטרן זרועותיו, כאומר נואש.
“להשתלב לא נוכל, חוששני, אבל מוטל עלינו להיותך חומר מעורר, מסייע.”
“מורים, רצית לומר?”
“גם רופאים, למשל, רציתי לומר.”
עם הקהל הזורם חזרה לתוך האולם, נכנסו גם הם וישבו. על הבמה כִּווננו המנגנים את כליהם, כאילו ביצעו יצירה המבשרת את עידן הדיסהרמוניה.
“לכן אני מקנא בך כל־כך, עד כדי כאב גופני,” לחש שטרן תוך שירדה בבת־אחת שתיקה עמוקה, שתיקת הציפייה המוצהרת למנצח וליצירה הגדולה של הערב. “לא על שום שדברייך נכונים, או הגיוניים, כי משום שאַת מזדהה כל־כך עם העולם שאַת חיה בו, משוּם שאת לבך ממלאת הרגשה של אושר.”
יד 🔗
רוחו של צירקין טובה היתה עליו באותו בוקר. מתוך מחצית מארס הנץ במפתיע אביב שאווירו מיני בשמים ושמיו תכלת. פרושה לה השכונה בשמש, אבניה רחוצות וחוצותיה מנוגבים, ואין טוב בשעה אשר כזאת, שמועטת־עבודה היא דרך־כלל, מלהתנדנד על שתי כרעיו האחוריים של כיסא, פֶּתח המספרה, ולזוּן את הענין בעוברים־ושבים. מיטלמן כבר חמק לו, כדרכו, מן המספרה, ורק לראות את אסתר. כרסה כבר הולכת לפניה, ומנוחתו של מיטלמן שוב ניטלה. פעמים אחדות ביום רץ הוא כך לביתו. שיגר צירקין פסוק ממולח בעקבותיו, אך שבמספרה אינו דרוש, והא ראָיה, אפילו הוא מתנדנד על כיסאו. עיניו נודדות מן האנשים העוברים על־פניו למגפיים הגרמניים המהודרים שלו, שאף הם כביכול מאירים היום באור־צחצחות: כל־כך מירק אותם, עד שהשמש, שיצאה מנרתיק־החורף, ממש משתקפת בחרטומיהם. מטבעות־הזוהר של קרניים נשברות מרקדים עם כל היסט רגל ושבים ומתרקעים על החרטום הממוֹרט.
ואולם שורש השמחה שירדה עליו הבוקר אחר וסיבתה נכבדה יותר. ימים רבים היו עיני צירקין לוחכות את רגלי בת השוחט המרוקני הזקן. מדי יום ביומו, בשעה קבועה, בין הערבּיים, עוברת היא כאן בדרכה חזרה מן העיר, גופה איתן, חזהּ המלא זקוף ובגדים נאים כולאים את אבריה המרטטים בשעה שהיא צועדת. צירקין השתדל להימצא אז בפתח, ואילו מבטו רץ אחריה מרגע רדתהּ מן האוטובוס ועד להיעלמה בחצר הבית הארוך, שמספר המשפחות היושבות בו גדל מחודש לחודש. תשוקתו של צירקין אל בת השוחט גדולה, אך לחצות את הכביש ולגשת אליה אינו מעֵז. תחילה נראתה הרבה בחברת אותו ברנש כרסתן ששׂערו השחור שמנוני כל־כך כאילו שברו עליו בקבוק של בריליאנטין. יום אחד החלה להיראות לבדה. לא יצאו ימים מעטים ונראתה בחברת מחזר אחר – גברבר צנום מאוד, שצעיף־משי כרוך לו בכל עת סביב צווארו, מתחת לחוטמו המחוצף משוך שׂפם דק, וגבה אחת שלו מוגבהת כלפי מעלה, חורשת את חצי מצחו, עד לגל הגבוה של שׂערו, המזדקר ככרבולת מעל למצחו. עכשיו פרח גם זה ונעלם, ואילו היא – מיום ליום הולכת היא ויפה בעיני צירקין, מיום ליום חומד הוא יותר את הגוף השופע הזה, הרוטט מתחת לבגדיה הצבעוניים. אלמלא לא ידע – אילו ראה אותה ברחוב העיר – מוכן היה להישבע בכל הקדוש שאין היא בתם של השוחט הזקן ואשתו, וכמות שאמר לא אחת לקלינגר ולגיטל, ש“אחת משלנו היא”. אך אף שעיניו יוצאות מחוריהן, לבו עורג ודמו רותח, לגשת אליה, סתם כך, ברחוב, לא העֵז.
אלא שאתמול נזדמן לו הדבר, כאילו מן השמים התערבו.
אתמול, כמנהגו אחת בשבועיים־שלושה, נסע העירה, לחדש את מלאי התמרוקים והאבקות המשמשים את המספרה. האוטובוס שוב אינו מלא בשעה מאוחרת זו של בוקר, והנהג אינו זז עד שלא עומדים הכול זה על ראשו של זה: כיבה את המנוע, ירד והלך להשיב את נפשו. כשעלה צירקין לאוטובוס, ראה את הנערה ההיא – ולבדה היא יושבת, והמקום שלידה פנוי. תחילה היה לבו מפרפּר מגודל ההתרגשות ומן ההזדמנות שהנה הוא מחמיץ אותה. פתאום היה כאותו נער, שחצה את רוסיה רק בכוח העזתו: אף שכמה וכמה מושבים ריקים היו, אזר עוז ובא וישב דווקא בצִדה. ישב כאילו בלא כוונה, כאילו לא ראה אותה עד היום, וגם עכשיו אינו מרגיש בה. היא הביטה בחלון ושתקה, והוא הביט נכחו ושתק. לא שתיקה אלא שיתוק. איך מוצאים דיבור, שיהיה טבעת ראשונה שממנה תתחיל להתגלגל השיחה. סוף־סוף פתח ואמר:
“למה הוא לא נוסע, הנהג?” כמו לחלל־האוויר דיבר, אבל הנערה שמעה, ובלי להמיש עיניה מן החלון, אמרה:
“מה אִכפת להם לנהגים? את הכסף שלהם הם מקבלים ככה וככה.” קולה היה כגופה: מלא, חם, מגרה. אבל כבר נאמר כל שיכול היה להיאמר, ועיניה לא משו מן החלון. פתאום שאל בלי שום הקדמה: “איך זה שאַת נוסעת ככה, באמצע היום?”
עכשיו הביטה בו בתימהון, כאילו רק עכשיו גילתה שהוא יושב לידה והחזירה שאלה, בלי שום עלבון: “ולמה לא באמצע היום?”
“כל יום אני רואה אותך רק לפנות־ערב, אף פעם לא ככה, ביום.”
פניה אפילו מתחת לאבקה המכסה את פניה, העלו סומק: “לא ידעתי שמסתכלים עלי מי אני הולכת ומתי אני באה.”
“יש לי עינים והן מביטות. אני עומד לפני המספרה, והעיניים שלי מסתכלות. אני יש לי פה מספרה.”
“אני יודעת,” אמרה. אהה, ניצתה שלהבת קטנה בתוך לבו. היא ראתה אותו עולה, ראתה אותו יושב, ידעה מיהו. עכשיו שינה את נעימת דבריו:
“גם אַת מסתכלת.”
“גם לי יש עינים, ואני רואה. מהשכונה אני.” עכשיו כבר ידע, שאינה מסרבת לשיחה, ונחפז לקדם את עניינו, שכן בינתיים שב הנהג ובתוך עיתון שבידו מוטלים היו שני קרפיונים חיים, התניע את המכונית ויצא לדרך.
“אני יודע שאַת מהשכונה, לא רחוק מהמספרה ולא רחוק מהבית שלי. כבר חודשיים אני רואה אותך, חוזרת, כל יום, מהעיר.”
היא צחקה לתוך כף־היד שביקשה לחסום בה את פיה. עכשיו, ידע צירקין, בידו להחזיר את מה שהחמיץ כל החודשים האלה. כיוון שפתחו בשיחה, לא הפסיקו, ולפני שירד הוא וירדה היא הסכימה ללכת אתו מחר – כלומר, הערב, לקולנוע שבשכונה.
אלא שעד לערב צריך היה לחכות יום שלם. כשעובדים, מתקצר הזמן, אבל עכשיו, קרוב לצהרים, שעה מתה היא, לקוחות אינם באים והזמן עומד. עוד אוטובוס בא מן העיר, נעצר, פולט שניים־שלושה אנשים ומפליג לו הלאה. מי הם היורדים? – האחד הוא קלינגר!
צירקין נחת על כל ארבעת כרעי הכיסא, וכמעט קפץ לקראתו, אלא שמיד חזר בו. הוא שב, אבל מדוע בלי מנשה?.. נראה מה יעשה. קלינגר לבוש היה בגדי־שבת, חליפת הצמר הגס, ספק אפורה ספק חומה, מעילו השחור בידו, ומגבעת רכה, דהוּיה, שאינו לובשה אלא לבית־הכנסת, לראשו. נחכה, אמר צירקין בלבו, עד שייכנס לסמטה בדרכו הביתה. ואז אסגור את המספרה וארוץ אחריו, לשמוע מדוע לא קיים נדרו ולא החזיר את מנשה מהקיבוץ.
"אלא שקלינגר לא נכנס בסמטה, כי אם פסע לעבר הסנדלרייה, פתח את המנעול, הגבּיה את התריס ונכנס. משונה – אף לא הלך להחליף את בגדיו, משמע – נכשל בשליחותו. גברא רבא! פוחד מפני אשתו, כמפני השד. והרי נסע בהחלטה נחושה: גמרנו עם משחק־הילדים. יש לו הבחור חמישה־ששה שבועות שם בקיבוץ – דיינו, דיינו. והיום…
“נו, שלום, הֶער קלינגר,” הריע צירקין ונכנס אחרי קולו. משונה היה מראהו של קלינגר היושב לשולחן־עבודתו הנמוך, שולחן־סנדלרים, והוא לבוש בגדי־שבּתו, שאין הסינר מצניעם, ולראשו מגבעתו השחורה. משוקע היה במלאכתו, ואת פניו הגבּיה באי־רצון מפורש.
“שלום, צירקין,” נהם מתוך גרונו.
“נו?” לא התאפק צירקין.
“נו נו,” החזיר קלינגר.
“לא חזר?”
“לא חזר.”
“לא רצה?”
“לא רצה.”
צירקין נד בראשו:
“זהו, ברייה משונה… וחודש אחד של עבודת־איכרים לא הזיז אותו מדעתו?”
“הזיז? אדרבה, טעם ויַרא כי טוב. שקע עד צווארו באדמה ואינו רוצה לזוז.”
“וכי מה יש שם? מה מצא?”
“אתה שואל אותי? דיבוק. דיבוק נכנס לתוכו.”
“והרי היית, הֶער קלינגר, ובעיניך ראית…”
“מה ראיתי? מה אני יודע?” רק עכשיו נתנער מעט קלינגר מן הבושה, פשט כפותיו התפוחות והניחן על ברכיו, חזר והגביה ימינו, הסיר מגבעתו וגילה את קרחתו הגדולה המפולגת באמצעה בכעין נקיק צר ועמוק, אחז באגודל ובאצבע בקצה הדופן הימנית של חוטמו החל מורטה בתוקף ובלהיטות. “מה אני יודע? ישבתי שם כמה שעות של יום וערב אחד. הריצו אותי על־פני הקיבוץ הזה כולו, כאילו עומד אני לקנותו, לא פסחו לא על בית ולא על מכונה ולא על תרנגולת. הראו ודיברו, דיברו והראו, ובבוקר העמיסו אותי על מכונית ושלחוני.”
“וכי מי זה – הראו? לאמנשה הוא שהראה?”
“מנשה? הרי זה קוץ: את מנשה כמעט לא ראיתי פנים. ולדבר לא דיברתי אתו כלל.”
“כך מספרים עליהם, בקיבוצים. נפל ילד לידם, שוב לא תוציאו מידיהם. כבר שמעתי כגון זה. לא הניחו לך לראות – פשוטו כמשמעו!”
“ומי אמר שלא הניחו? הניחו. אבל הוא עצמו לא רצה. או אולי רצה ולא יכול היה… איני יודע. כל־כך הקהו את מוחי עד ששוב איני יודע מה היה שם.”
“מה אתה סח! ואתה, לא מן הנקנים בפרוטה אתה, אלא שהללו מסתבר גרועים מן הצוענים. בשׂק שמו אותך.”
“שׂמו, לא שׂמו… והרי הצרה אחרת היא. אותה בחורה, שנלוותה אלי, נראתה, אם להודות בפניך על האמת, טובה והגונה. הוליכה אותי למקלחת, האכילה אותי, מצאה לי חדר. אלמלא היא – מי היה נותן דעתו עלי?”
“מה פירוש: מי היה נותן דעתו הרי אל בנך באת. יכול היית לישון אצלו.”
“אצלם אין זה כך. הוא ישן לחוד – עם חבריו, ואני – לחוד.”
“כל הילדים כך ישנים, לחוד?”
“כן, כולם.”
“ואפילו הקטנים?”
קלינגר היסס רגע, חכך בדעתו והשיב בביטחון:
“גם הקטנים, הראו לי בית לקטנים, בית בפני עצמו. אלא שמרוב דברים שהראוני נעשה ראשי כמרקחה.”
“נו, מעניין… והרבה אנשים חיים שם?”
|“הרבה, הרבה. ויפה הם חיים. שקט שם, ואילנות.”
“כמו אצלנו, בכפרים.”
“כןו בכפרים. אבל יפה יותר, אוה – יפה יותר. באמת.”
“כפר – לעולם נשאר כפר.”
“משהו – בעצמי איני יודע. אלא שיפה.”
“אה – מתחיל אני לחשוד בך, העֶר קלינגר! הנערה הזאת…”
“אתה שוטה, צירקין,” נזף בו קלינגר בחומרה.
“אף־על־פי־כן, לא אתמול בקעת מן הביצה. נסעת בכוונה מפורשת להביא אתך את מנשה. וכאן אתה בא ומספר מיני דברים משונים. הנערה הזאת – האם אמרת לה בלשון ברורה מה שנתכוונת לומר?”
“אינך מדבר לעניין, צירקין.”
“מדוע לא לעניין?” נעלב צירקין. הוא ישב על כיסאה של גיטל שמשכו והביאו עד לשולחן והשתעשע בקופסת מסמרי־ברזל.
“אמרתי לה, אלא שגם היא אמרה. דיברה הרבה, גידשה ראשי בדיבורים. מיני דיבורים, שלא שמעתי ולא ידעתי מעולם.”
“ואתה, לא אמרת לה, שמנשה הוא בנך, שתמשוך ידה ממנו ותלך לה לכל השדים והרוחות?”
“חוכמה זו הנח לגיטל. היא עוד תפזם לי פזמון… אני אליה במלה אחת והיא כנגדי ספר שלם. ודברים שיש בהם ממש. לא הראשון אני אצלה, מסתבר. ואני כל טענותי, ואת כל הנצורות שאתה משמיע כאן וגיטל עתידה להשמיע, כבר שמעה. הם לא חוטפים ילדים. זו הצרה. אילו חטפו – אחרים היו פני הדברים. ידיים אלה היו עומדות לי בצרה. אלא שהם, דברים אחרים בפיהם: אדרבה, היא אומרת, קח אותו. בנך הוא ורשאי אתה לקחתו. אבל, מיד היא מוסיפה ואומרת: טובת מי אתה דורש, טובתו או טובתך? אם טובתך, אם רוצה אתה שיפרנס אותך, קח אותו, אך אם טובתו אתה דורש… וכן הלאה וכן הלאה. הקיצור…”
“כבר הכול מחוּור – לא גזלו ולא גנבו ולא חטפו. אתה עצמך הסכמת שיישאר, אה?” צירקין צחק וחבט על כפו של קלינגר. “אותה נערה הוליכה אותך למרחץ, כמו שאומרים…”
קלינגר נתרתח והגביה את גופו הכבד מן השרפרף, קרע מעליו את הסינר ופסח בחימה אל הפתח. צירקין נזדקף ונשאר עומד במקומו, חציו מגחך וחציו תמה על איש זה, שהוא מכבדו ומחשיבו, שהצליחו לשטות בו כל־כך. כשהגיע לפתח, סבב קלינגר על עקביו ונהם כנגד צירקין:
“מה הרעש? במה הונו אותי? סנדלרייה זו תמתין לו, עד זקנה ושׂיבה תמתין, ושם, אפשר יעשו ממנו אדם. יישב עוד חודש, עוד חודש, ומה הרעש?”
צירקין – שד זעיר מכה על לוח־לבו. שתי אוזני מזדקפות בציפייה לפרץ המלים הממולחות, העתיד לזרום מפיה של גיטל. קלינגר, לעומתו, שקט במקצת. הדברים שסיפר לצירקין, התירו את לשונו והחלו לפזר את הערפל שבמוחו. הוא יודע במה קונים את לבה! כבר בתל־אביב, בדרכו חזרה, ביקש להקדים רפואה למכה, להביא לה משהו שיקהה את זעמה. טנדר של הקיבוץ הורידו בתחנה המרכזית, ואחרי שהציץ לכמה חנויות ופִשפש בסחורתם של כמה רוכלים, נזדמנה לו מציאה, שמקופלות בה כל המעלות – יש לה שימוש, והיא נוי ומחירה אינו מעל להישג־ידו – מין סוּדר־צבעונין של צמר, שבשל פגם קטן שאינו נראה לעין נמכר בחצי המחיר שדורשים בחנויות. אם סוּדר זה לא יסיח את דעתה ממנשה, אוי לו ואבוי לראשו. מכל־מקום, טוב שנלווה אליו צירקין. אולי בפניו תרסן קצת את לשונה.
תחילה נדמה היה לקלינגר, שנעשה לו נס: גיטל עומדת היתה על המרפסת, ועוד לפני שעלו במדרגות הבחין בצחוק המרקד על פניה. וכבר פתחה פיה ודיברה למרחוק:
“אוי, נוח, תיאטרון גדול החמצת היום. אילו הקדמת רק שעה אחת… הא לך ארץ והא לך מדינה והא לך פקידים. ואלה – חיים הם ואינם מצטלמים!”
“מה התחדש פה שוב?” שאל קלינגר. את מעילו תלה על מסמר בפרוזדור הריק, ואת מגבּעתו הניח על כיסא.
“ארץ שכולה חידוש… הבוקר, לפני שתי שעות, עומדת אני במטבח, מתעסקת בבישול, והנה מגיע אלי מן החוץ, ליד הקיר, קול משונה, כאילו היתה חתול לוטשת ציפורניה. יוצאת אני לחצר, ומה אני רואה? שני ציפורי־כנף עושים שם כבתוך שלהם, הציבו סולם כנגד הקיר והם מטפסים ועולים לגג. מה אתם מחפשים על הגג שלי? – שואלת אני אותם. והם – חירשוּת אחזה אותם. מוסיפים לטפס, ואינם משיבים. איבדתם שם משהו? – שואלת אני אותם. עברית, אומרים הם, עברית. מה תאמרו על זה? רק לשון־הקודש שומעים שני הצדיקים האלה, כמוהם כמלאכי־השרת, ולוואי ונתהפכו למלאכים והיו פורחים ועולים לשמים!.. אני מדברת והם מפנים אלי את אחוריהם ומתחילים לחטט במְכַל־המים. לא חככתי בדעתי וטיפסתי בעקבותיהם, על הסולם…” קלינגר נתחייך, הפשיל ראשו לאחור ותלה עיניו בתקרה, תר כביכול, אחרי עקבות רגליה, "ראו־נא־ראו מי הוא המגחך, פג מעוּנה־ומצוּמק… ובכן, מה מעשיכם כאן, שואלת אני, ומי התיר לכם לעלות אל הגג? עכשיו נתפייסו במקצת, הוציאו פיסת־נייר ושאלו: כאן תשעה־עשר־מאה ושבעה? כאן. יש כאן מיכל שצריך תיקון ואנו נשלחנו לתקנו. כבר מבינים אתם כמה זריזים הם – לוואי והיה מלאך־המוות זריז כמותם!.. אמת. אומרת אני. אלא שכבר תיקַנו לבדנו, לפני חודשים רבים. לא, הם אומרים, אנו נשלחנו לתקן ונתקן. אבל המיכל אינו צריך תיקון. לא, אומרים הם, צריך. והרי אני מתגוררת כאן, ואנו במיטב כספנו שילמנו. לא חשוב, אומרים הם, נשלחנו לתקן – נתקן. זו העבודה שלנו. אני בשלי והם בשלהם. כמעט שהנחתי להם שיעקרו את התחתית השלמה וישׂימו אחרת תחתיה, אך מי שוטה ויעקור מפיו שן בריאה ואפילו כדי לקבוע שן־זהב במקומה? אמרתי להם: בהמות כשרות, מימינכם תלהט אש־הגיהנום ומשמאלכם קרחי סיביר ואתם תלכו לכם בתווך והפתקים בידיכם. הנה חותמת אני שבאתם ותיקנתם ואין לנו עליכם לא טענות ולא מענות… קחו את הפתקים והיחנקו בהם, ובלבד שתמהרו לרדת בסולם הזה, לרסק יד ורגל ולהסתלק מכאן…
“כך ממש אמרת?” גיחך קלינגר.
“אמת, אתה חסרת לי. בורגמייסטר. מטיל עצות יותר משתרנגולת מטילה ביצים.”
קלינגר חש שהוא מחמיץ שעת־כושר לפיוּסים. אם לא יזדרז, תפרוץ עכשיו הסערה.
“גיטל, הבאתי לך דבר.”
“הבאת? שנה שחורה הבאת?” לא נחה מזעפה. מכיס המקטורן התלוי על גבי המסמר הוציא קלינגר צרור עטוף בנייר־עיתונים. התירו וגילה את סודר־הצמר, פרשׂוֹ והגישו לגיטל, כשהוא קורץ בעינו אל צירקין. שתי הילדות, ציפי וחיה’לה, נחפזו לראות את החפץ החדש.
החזיקה גיטל בסודר, משמשה בו הפכה אותו לכאן ולכאן, אמרה כמה וכמה דברים בגנות קלינגר, שהוא קבצן וזורה כספים לרוח, מָשָל מכונה של כסף עובדת בביתם. אף־על־פי־כן הקיפה את צווארה בסודר וקלינגר וצירקין לא חסכו ממנה מחמאות. ראו, שנתפייסה ונרגעה ונהנתה הנאה מרובה.
“מה לנו שעשינו לנו חג ביום־חול?” ביקשה להסתיר רגשתהּ, “שבו לשולחן ואכלו. עוד עבודה מרובה מזומנת לי היום.”
סמוך לשעה חמש אחר־הצהריים באה גיטל, היא ושתי בנותיה, לצפות בעוברים־ובשבים. כל־כך נהנתה מן הסודר, שהביא קלינגר מתל־אביב, עד שלא עצרה ברוחה ועטפה את צווארה, עטיפה שמגלה את הסודר מלוא רוחבו והגדילים שבקצותיו פרושים על חזהּ, ויצאה לשבת בפתח הסנדלרייה. אשה זו, שדומה נגדשו בה כל מיני חמיצות ומרירות שבעולם, נשתנתה היום תכלית שנוי. ידע קלינגר מה הוא עושה. כשהגיע סוף־סוף לפרשת מנשה נמצאה התנגדות חלושה. עמדה וטענה וחירפה, אלא שרוגז של ממש לא היה כאן. תוך שדיברו והתדיינו וקלינגר ביקש לפאר את המקום, שישב בו מנשה, וגם להוכיח, שלא כלו עדיין כל הקיצים ואפשר מאוד, ואפילו קרוב לוודאי, שבקרוב יימאס עליו אותו מקום וישוב להיות עמהם – נתמלאו עיניה דמעות והתחילה בוכה בכי כבד, מטולטל. קלינגר נתבהל וניסה לפייסה, אלא שלא ידע כיצד, כבר נשתכח ממנו מתי בכתה אשה זו לאחרונה. גיטל, אמר לה, והניח כפו על כתפה, אינך צריכה לבכות. איני בוכה, אמרה ומחתה דמעותיה. אבל עד שזכינו והגענו למשהו, עד שזכינו לדירה ולפרנסה, ולקביעוּת בעולם הזה, והעברנו את בנינו בשלום דרך כל מדוֹרי הגיהנום, קם זה ועוזב אותנו. אינו עוזב, אמר קלינגר, הרי בארץ הוא יושב, ובמכונית אין נוסעים למקומו אלא שלוש־ארבע שעות בלבד; וגם עוד ישוב ויבוא אלינו. נער הוא ורוצה להיות בין נערים. לא, כבר לא יבוא, אמרה גיטל. יודעת אני, שנושא הוא טינה עלינו בלבו. לא דאגנו לו כפי צרכיו. וכי יכולים היינו לדאוג לו – ביערות, ובמלחמות, ובפורענויות? פלא, שסופו לא היה כסופו של אחיו הבכור, שגָווע בחיקי. אילו חי – בחור בן תשע־עשרה היה כיום. אין הוא נושא טינה, אמר קלינגר. עוד ישוב ויבוא. וגם אנחנו יכולים לבקר אצלו. מחתה גיטל דמעותיה ולא הוסיפה. היא שבה למלאכתה וקלינגר שב למלאכתו.
עכשיו באה עם חיה’לה וציפי וישבה בפתח החנות והעצב לא ניכר בעיניה, אלא שגם מרירות לא היתה בה. נולד חשד בלבו של קלינגר, שיותר משבּכתה על מנשה משׂמחה על הסודר שהביא לה, בכתה. אך קלינגר אינו מרבה דברים ואינו מאריך בסברות־כרס. חתם את הדבר בלבו ושב לעבודתו.
ישבה גיטל והביטה ניכחה וראתה מי יוצא מן החנויות ומי נכנס לתוכן, אמדה מראיהן ובגדיהן של הנשים; בירכו אותה לשלום והשיבה להן שלום. כבודהּ גדול בשכונה וכל אדם, בין שהוא מודעהּ ובין שסתם אדם הוא, מקדם פניה בברכה. ציפתה שישאלוּה מנַין הסודר שעל צווארה, אלא שלא עברה אשה שתעמוד על השנוי שחל בה.
ראשון היה צירקין. כשפרצה גיטל בבכי מר מיהר לחמוק מן הבית ולשוב אל המספרה. עכשיו, שראה אותה יושבת כרגיל בפתח הסנדלרייה, ואפילו מחייכת ומברכת את העוברים־ושבים, רצה לראותה ולשמוע כיצד נסתיים הדבר. וטעם שני: אותה נערה, בתו של השוחט, ששמה סוזאן, עתידה לעבור כאן בדרכה לביתה, והוא רצה להזכיר לה את דבר־הפגישה, שקבעו ביניהם.
“סודר יפה,” נענה צירקין וחייך.
“מה יפה כאן?” סודר כמו כל הסוּדרים. העיקר שמחמם את הצוואר," אמרה גיטל בצניעות והיטיבה את הגדילים.
“יפה, יפה מאוד. ולך גברת קלינגר, יפה הוא במיוחד.”
“מוטב שתזין עיניך בצעירות ממני. בי כבר לא תמצא ברכה,” אמר גיטל ונהנתה מן העניין שמעורר הסודר, אלא שכבר הסיח צירקין דעתה לעניין אחר. הנה עושה־הילדים שלנו קרֵב ובא."
בעברוֹ השני של הכביש היו פוסעים אותו זקן הדומה לפולני ואשתו ההרה. דומה שימי־הריונה האחרונים הם. גופה הצמוק והמשובר גידל כרס גדולה, שהיתה צונחת כלפי מטה ומבליטה הבלטה יתירה את רזונה. הזקן פסע לצדה, מפגר אחריה בחצי פסיעה. צירקין וגיטל נשתתקו והביטו בהם. מיום שנתגלו השניים לראשונה עברו כמה חודשים, ודבר־קיומם כבר נודע בשכונה. הכל מתבדחים על בן־ששים זה, שנתעורר להעמיד ולדות ונוהג באשתו כאילו בת־מלכים ענוגה היא והוא אביר נודע בשערים. מראה האשה ההרה עורר את האנשים לשאול על השניים. מועטים היו התינוקות במשפחות כגון אלה. מהם אבדו את ילדיהם, מהם לא הולידו כל שנות המלחמה והנדודים. מלעיגים היו על הזוג, וחוקרים אחריו. לא היו להם ידידים ומכּרים, איש לא ידע מנַין הם מתפרנסים – מכונסים היו בתוך עצמם, נתונים זה לזו בלבד. נשים הקפידו לראות מה קונה האשה וגילו שמצמצמת היא עד חשש־רעב. שכנים קבעו בוודאות, שאין האיש עובד, אלא יושב כל היום כולו, על הגג, בפתח חדרו, ומקטרת כבוּיה בפיו. לא היו רחמים בלב האנשים עליהם. אדרבה: לועגים היו באותה אכזריות שעשויים החלשים לגלות כלפי החלשים מהם.
,ראו נא," אמרה גיטל, “בקושי גוררת את רגליה.”
“וכי על מה מטפסת היא במדרגות ומשוטטת ברחובות?” שאל צירקין.
“ההליכה יפה להריון, בעיקר בחודשים האחרונים,” אמרה גיטל ולא גרעה עין מן השניים. אף היא חשה היום מה שחשו בעת האחרונה כמה וכמה בינם לבין עצמם, מין מנגינה חרישית ומרטיטה את הלב.
“צירקין!” קרא קלינגר מתוך החנות. רוחו היתה טובה עליו. “שוב אתה מרחרח סביב אשתי? אין לך עבודה, בוא ודפוק כמה מסמרים.”
“הסוּדר שהבאת סִנוור את עיני. גברת קלינגר נראית היום צעירה בעשרים שנה,” החזיר וקרץ בעינו אל גיטל.
“את לבי הוא מנפץ לרסיסים, צירקין זה,” אמרה גיטל וחקה בקולה המעובה, החלול. קלינגר יצא ועמד בפתח, תומך גופו הכבד בכותל ואצבעותיו מגרדות את עורפו. “ספרוּת אף היא פרנסה! מקצץ לו צירקין כמה שערות ויוצא לטייל ברחוב, מקצץ כמה שערות ומשוטט.”
"עמדנו והסתכלנו בפולני הזקן ובאשתו המעובּרת, אמר צירקין.
“שוב אותו פולני,” תרו אחריהם עיניו של קלינגר, אלא שכבר נעלמו בחנות־המכולת. "יום־יום עומדים הבטלנים ומלגלגים עליהם, אתה וגיטל.,
“ואני אומר לך, הֶער קלינגר, שזקן זה ראוי למלקות. אדם שרגלו האחת בעולם־האמת ורגלו השניה מרטטת, קם ומעמיד ילד. הנה מחר יפשוט טלפיו – מה יהא אז? מי ידאג לה, לעלובה זו ולתינוק? להרוויח את לחמו אינו יכול. אך להוליד ילדים אף הוא ספציאליסט.”
“מלאכה זו, כל כלב־חוצות מומחה לה,” קבעה גיטל.
“כולכם חכמים ונבונים,” אמר קלינגר, והחל מגרד את בית־שחיו. איך פתחה גיטל היום בקינה על מנשה, והיא עוד שתי בנות לה בביתה. אה, שש־עשרה שנים אתה מגדל ילד, מוליכוֹ, כמוֹת שאמרה, באש ובמים, בסכנות נוראות, והנה קם זה ופורח לו וסוף־פסוק. “ומה אנו יודעים עליהם, מה? וכי יודעים אנו מה איבדו בעולמם? זקן זה – אפשר כבר נכדים היו מורטים שפמו, והנה הִכה הברק, שרף וכילה ולא הותיר שריד. עומד לו אדם, כעץ שרוף. והאשה – די לראות צלקת זו שחותכת פניה, כדי שנבין שלא מי־דבש שותה היתה בימים ההם.”
“וכי מה היה עלי לעשות?” נזעם צירקין. “לתנפל לארץ ולנשק עפר רגליהם? זה העולם ואלו החיים. אין צדק ואין משפט ואין רחמים. ואני – בן שש־עשרה הייתי כשפרצה המלחמה – כלום דאג לי מי? אדם רק קול קיבתו הוא שומע וקצה חטמו הוא רואה. וברוסיה, ברוסיה איך היה?… היטב זוכר אני, הֶער קלינגר… זקן זה, במי רואה הוא נקמה בהולידו יתום, במי?”
“יתום?” אמר קלינגר בתמיהה גדולה. “ומי אומר, שיתום? ואולי דווקא עכשיו, שמלאך־המוות כבר משחיז חרבו בחלון, דבק הוא החיים, ויותר מבכל עת… צירקין, צירקין, אנשים קשים אנו – הלב, לכאורה, הולם והדם זורם – ולא טוב הדבר… הנה מכונה שמתפרים בה נעליים, אך היא הולמת, ויפה מן הלב, אך הסֵר נא רגלייך מדוושה שלה, וכבר היא נעצרת. הולֶם שלה אינו הולֶם של אדם, שזה חייב להלום בכל עת.”
“אולי אתה נועל את הסנדלרייה ומתחיל להתפרנס ממגידוּת, נוח?” אמרה גיטל ועיניה נתלחלחו.
כשיצאו הפאן הזקן ואשתו ההרה מן החנות, נתלו בהם עיני כולם. היא היתה מהלכת בראש והוא כמחצית הפּסיעה אחריה, מחזיק בסל. הילוכם אִטי ושהוי. דומה, נושאת האשה הריונה בשלוות־חשאי, כולה קשובה לקול אחד. לא ביוהרה נושאת היתה את כרסה, כביכול נושאת את הריונה על כפיים.
“דומה הולכת היא ויפה,” אמר צירקין אחר שנפנה הזוג ונעלם בסמטה.
“היא? שחורה וצמוקה כצוענית היא. זה הילד שבבטנה הוא שמייפה את אמו.”
“אנחנו, דבר אין אנו יודעים, לא ממה הם מתפרנסים ולא במה הם ניזונים, כמונו כאבנים,” הפטיר קלינגר.
“זה טיבה של הארץ,” אמרה גיטל, “לך והתפגר ברחוב והבריות לא יטריחו עצמם לעקוף את נבלתך – עליה יפסעו ויעברו.”
“אמת, זה טיבה של הארץ,” צירף עצמו צירקין לדעתה. “רשאים המקומיים כולם לקום ולתלות עצמם על עמודי־החשמל, כולם כאחד. וכי בהם אנו מדברים?.. צירקין, ולמה זה אין אנחנו קמים בזה הרגע, מדביקים את הזוג ואומרים: חיים אנו יחד, במקום אחד, ורוצים לדעת מי אתם ומה מעשיכם ושמא לעזרה אתם נצרכים, הה?”
“ובמה נעזור להם?” דחק צירקין כתפיו.
“נתחלף בצרות,” אמרה גיטל. “בידיהם נפקיד את שלנו, ואנו ניקח את שלהם?”
“הניחי לי, גיטל, אַת והדיבורים האלה.”
"עטרת־ראשי! כבר עלבתי בלך? לך ועשׂה, מהר ולך, שמא יעמידו עלי בירגרמייסטר אחר… וכי מונעת אני אותך? אדרבה, לך עשה!
טו 🔗
נוח קלינגר אומר ועושה. לקח את צירקין ויצאו שניהם לחפש את דירת הפאן הפולני. הלכו בדרך שתיארה להם אשה אחת בחנות־המכולת של גרין, הלכו שניהם – קלינגר, ראשו הכבד נמשך לארץ, וצירקין, מגפיו המהודרים שואפים אל־על. מרחוב לסמטה הלכו, ומסמטה לחצר מפולשת, ושבו ויצאו לרחוב אחד, במקום שהקרקע מתרומם ונעשה גבעה חשופה, שמנצנצת בסלעים רחוצים ובדשא רענן, שהדשיא החורף סביבם. במקום שהם מהלכים עכשיו, בשיפולי הגבעה, פעור מכתש, שמסלעו הקשה היו חוצבים שנים רבות אבנים, מסתתים אותן ובונים מהן בתים. באו תושבי השכונה ועשו את לועו הפעור למזבּלה. שׂמאלה למכתש וקרוב יותר לראש הגבעה, ניצב בית בודד וגבוה, כאילו פוסח היה על שתי הסעיפים, מכלל שכונה אחת יצא ולשכונה האחרת לא הסתפח.
"ירדו מן הכביש והתחילו עולים במדרגות הרחבות המחברות את הכביש אל הבית. צורתו של בית זה כאילו נטלו ארבעה בתים שונים זה מזה והניחום זה על ראשו של זה. קומתו הראשונה עשויה אבנים גדולות, שסיתותן גס, אבן אחת אינה שווה לחברתה, והחללים שביניהן סתומים בטיח. מרוב שנים האפירו האבנים ונתכסו טחבובית עפרורית. קומה זו חלונותיה גבוהים ומקומרים, מוגנים בסורגי־ברזל שחורים. כך הראשונה. ואילו הקומה השנייה, צעירה ממנה, בנויה אבן אדמדמה, מסותתת בדקדקנות בידי אוּמנים מומחים, מרפסתה חלונותיה מעוטרים עמודים מעוגלים וכּרכּובים מגולפים, קלים וצחקניים. השלישית – זו כולה יפי־עלומים, אבן לבנה ובוהקת, חלונותיה רבועים, עשרי־קו, גזוזטרות חוגרות אותה מכל עבר. מעל לכל אלה, חבויה מתיחת לכובע־רעפים מחודד, היתה עליית־הגג.
עד לקומה השלישית היו המדרגות אבן, מצומדות מבחוץ לקיר הבית. משם ועד לגג נמשכו מדרגות־עץ צרות, נחות על אדני־ברזל. משופעות היו ורעועות, חורקות מתחת למשא גופו של קלינגר, ומעקה־העץ מרעיד עם כל מגע־יד.
" מדרגות אלו," היה קלינגר נושם ונושף, “לליצנים של קרקס יפות הן.”
“רחמנות על האשה, שצריכה לעלות ולרדת בהן מדי יום ביומו,” אמר צירקין.
את הגג, שנמשחה עליו שכבת אספלט למגן מפני הגשמים ועליה נרבד חצץ דק, כדי שאפשר יהיה להלך עליו, הקיף מעקה של אבן. רוב שטחו של הגג היה מְכָלי־מים וצינורות, וחלקו האחר מרוּשת חבלים לייבוש כבסים. רק פינה אחת שלו תפוסה על ידי דירת־הגג, שאינה בנויה אבן, כי אם כאותם בתים שראה קלינגר בתל־אביב ובקיבוץ, קירות דקים הטוּחים מבחוץ טיח, שכבר היה מכוסה סדקים, כמין מפת־דרכים. בקיר, שלפניו עמדו, קבועים היו שני חלונות חתומים בתריסי־עץ, כמו לוחות מחוברים זה אל זה במאונך וצבועים ירוק־אפור. לא פסעו שתי פסיעות על־גבי האספלט, שאף מבעד החצץ חשו הרגלים שנתרכך בשמש, והנה לעיניהם הפאן הזקן, יושב על־גבי תיבת־עץ, מרפקיו נחים על המעקה ופניו לכל אותן שכונות הפזורות בין הגבעות – מרבדי גגות וחורשים המכסים פיסות מעֶריית־הסלע הנמשכת הלאה, מזרחה, עד למדבר ועד לים־המלח, שרצועה צרה ממנו מתגלית מן הגג הזה. רק עכשיו, מכאן, ראה קלינגר בפעם הראשונה היכן קבעו את ביתם, בסוף העולם.
רק כשכחכח קלינגר, התנער הזקן, החזיר פניו לאחור ונחפז לקום לקראתם. נרגש ומופתע. לבוש היה מכנסי־אריג אפורים, אחוזים בכתפיות של עור, וכתונת־פסים כהה. הוא עמד והם צעדו וקרבו אליו.
“שמי קלינגר,” אמר בסבר של ידידוּת והושיט ידו, “וזה ידידי, צירקין.”
“כן, שלום,” אמר הזקן ושלח יד קטנה, מגוּידת. עיניו מתרוצצות היו במבוכה מן האחד לשני. “שלום.”
“באנו, כמו שאומרים, לערוך ביקור,” אמר קלינגר וביקש נקודת־משען לגופו.
“ביקור?.., ביקור?..” תמה הזקן. “כן כן, בבקשה, שבו לכם.” הביט סביבו וראה שאין מקום לשבת. היה מהסס ולא ידע מה יעשה בהם.
“אין צורך,” אמר צירקין. קרב אל המעקה ונשען עליו. "אפשר גם כך. יום נאה היום. חמים. והמראה מן הגג! הלוא שם, הנה, הגבול – "
“אנא סלחו לי, אבל אשתי עייפה… ואצלנו, כך, אין מקום…”
רק עכשיו שראו אותו במבוכתו, בחוסר אוניו, ששמעו לשון יידיש, כזו שלהם, בפיו נתמוגג מראה הזרוּת, שוב לא התעו עיניו הבהירות והקרות, שאפשר אפורות ואפשר ירקרקות הן, לא התעה שפמו הגדול, שפם־השיבה. עור פניו היה כנייר שנמעך ושב וגוֹהץ. רשת דקיקה של קמטוטים ושקיות, כמין סהרונים, תלויה לו מתחת לעיניו, וידו מרטיטה מעט, אם מפני ההתרגשות ואם מפני הזקנה.
“אנחנו גם בעמידה נוכל לשוחח, אנשים פשוטים אנחנו,” אמר קלינגר וקרב אל צירקין.
“כן, לא. אני רק… רגע אחד, בבקשה… אוציא לכם שני כיסאות…” בזהירות אחז בכף־המנעול, פתח את הדלת ללא קול ונעלם על בהונותיו בתוך הדירה. קלינגר וצירקין הביטו זה בזה בתהייה והמתינו. יצא ובידיו שני שרפרפים.
“שמי גליק,” נזכר הזקן ואמר אחרי שישבו, ורק אז ישב גם הוא לידם על תיבתו.
“נו…” פתח קלינגר. פיו המלא והבשרני נשאר פתוח, מָשָל חסר הוא אוויר. כל הדרך היו הדברים סדורים בפיו, דווקא עכשיו נשתבש הכל. “אנחנו, כלומר, סבורים היינו… אנשים חיים בשכונה אחת, ולכולנו, כמאמר הבריות, לא פרשו כאן מצע של צמר־גפן… וכשאדם בודד, קשה, כידוע שבעתיים.”
הזקן היה מפלבּל בעיניו ומלטף ראשי אצבעותיו מתוך עצבנות.
“אני, סנדלר אני,” המשיך קלינגר, “מטליא נעליים. יושב אני ביחידוּת תוקע מסמרים בנעליהם של בני־אדם. ומחשבות באות ועולות להן מעצמן. רואה אני נעליים ומהרהר באנשים שנועלים אותן. נעליים אלה, מה הן? עור של נבלה, כביכול… ולא כך! כל זוג ואיזו עקמימות משלו. אלה מהפכים נעליהם כלפי חוץ, ואלה כלפי פנים. אלה שוחקים את חוטמיהן ואלה את עקביהן. כלומר, אין שני זוגות הדומים זה לזה. היה זוג ישן, שהוא מצוחצח ומבריק והנה זוג חדש שכבר נשחתה צורתו… רוצה אני לומר: כשאני יושב ומביט בהן, רואה אני את הרגליים שנעלו אותן, את האדם כולו. ובכן, אם יורד אתה לסוף דעתי…”
הזקן אינו יורד לסוף דעתו. רק יושב הוא ומטלטל ראשו מלמעלה למטה, ועיניו נבוכות.
“היינו, מתכוון אני לומר, אבן למקום שתטיל אותה שם תנוח, אבן היא. ואילו האדם – אי־אפשר שלא יפגע באדם!”
“אנחנו הרי כולנו חדשים כאן וצריכים לעזור זה לזה,” משך צירקין את הדברים חזרה לפשוטם.
“זהו,” אמר קלינגר, “כולנו כאן כעכברים סוּמים, תועים באפילה. ועצה, ולא כל־שכן עזרה… כולנו זקוקים לכך לפעמים.”
“ואתם,” שאל גליק מתוך המאמץ להבין את דבריהם, “מבקשים עזרתי?”
“לא,” צחק צירקין. “להיפך, אנחנו…”
“אנחנו, העֶר גליקמן…”
“גליק,” תיקן הזקן משך חיוך חיוור על פניו הצפודות.
“הֶער גליק. זה חודשים אחדים, העֶר גליק, שאנו רואים אתכם בשכונה. והנה… אמרנו בלבנו, צירקין ואני, הבה נבוא ונחלוק ביקור של ידידות, ואפשר נוכל…”
“זאת אומרת, כלומר,” הזקן הריץ עיניו שוב לא היו שקופות וצוננות, אלא ערפִּליות ועצובות, ולחלח בלשונו את שוּלי שפמו, לַחלח והחלק באצבע פשוטה, “באתם לשמוע איך אנחנו, משמע, חיים?”
“בדיוק לכך נתכוַונו,” הכריז צירקין.
“פשוט כדי לשמוע, לשוחח מעט?” בקולו ניכרה התרגשותו של מי שאינו מורגל באותות־ידידות.
“כן, הרי כולנו, ניתן להיאמר, לשק אחד הוטלנו,” אמר קלינגר.
“נו, באמת… באמת… שהרי, אם נודה על האמת, אמנם בודדים אנחנו… ולא קל הדבר, אף כי…” פניו לבשו לפתע סֵבר אחר, סֵבר של הודיה, גבותיו נזדקפו כלפי מעלה ואת ידיו פשט לצדדים, כמי שתולה הכול בשמים, “אנחנו חיים, וגם מאושרים, השבח לאל.”
“כמה זמן אתם בארץ?” שאל קלינגר.
“כעשרה חודשים, בעוד שבוע, עשרה חודשים,” ביקש לדייק.
“ובשכונה?”
“כחמישה. כלומר, קצת יותר… אלך ואקרא למאניה, לאשתי. היא תשמח מאד כשתראה…”
“למה להעיר אותה משנתה?” אמר קלינגר.
“אינה ישנה. רק שעייפה מאוד ושוכבת על המיטה. היא תשמח…”
“המתן־נא, אדון גליק,” אמר צירקין.
“את הדירה קבלתם מן הסוכנות?”
“כן, מן הממונים. דירה טובה. חדר ולידו חדר קטן ומטבח. רק שהמדרגות…”
“ועבודה?” לא הרפּה קלינגר.
“לאו־דווקא, היינו, עיניכם הרואות: איש צעיר אינני…”
“כל הזמן אינך עובד?”
“רק חמישה חודשים אנחנו פה, אומרים הם, ו… מעט הייתי שומר, במחסנים. חודש אחד. אלא שפתאום ביטלו מחסנים אלה. ושבועיים עבדתי בכביש. אמת, קשה היה. אולי ריחמו עלי: כשפיטרו פועלים, פיטרו גם אותי.”
“ועכשיו?”
“מחפש. לא קל לאדם בגילי.”
“ממה מתפרנסים לפי שעה?”
“קצת מקבלים, מהסוכנות. העניין הוא, שיש לי מקצוע.” אמר לפתע, מקווה לשכנע את קלינגר ולהסתייע בכך, “אני הרי אופה אני, קונדיטור, שלושים שנה עובד הייתי במקצוע זה. עד למלחמה. מימי־נעורי, אפשר לומר… מאפייה נאה היתה לי בעירנו. אבל… לא רוצים בי. זקן, טוענים. והרי ניסיון יש לי ויכול אני ללמדם…”
“מקצוע טוב, קונדיטור,” אמר קלינגר.
“מקצוע טוב מאוד, אפשר להשתכר יפה,” אישר צירקין.
“הדבר הטוב ביותר, כשיש לו לאדם מאפייה קטנה משלו.”
מעבר לדלת נשמע קולה של אישה:
“פסח!”
“הנה אני בא!” נחפז גליק לקום ממקומו, וכבר נפתחה הדלת ובפתח עמדה האשה. לבושה היתה חלוק ארוך ודהוי, שירד עד לכפות רגליה והבליע וטשטש במקצת את בליטת כרסה. עמדה והביטה בקלינגר ובצירקין.
“אורחים באו אלינו, מאניה.”
“אורחים?” תמהה. “אם כך, מדוע אין אתה מבקשם להיכנס?”
“לא רצינו להפריעך.”
“אנא, הכנסו.” הפצירה האשה.
פנים הבית לא היה משופר מן החוץ. מן התקרה נפלו פיסות־טיח גדולות ונחשפה הרשת המתוחה על־גבי פלאפונים דקים. לא חדר אלא קיטון. אין בו אלא שולחן ואוֹתם שני השרפרפים, שהוציא גליק אל הגג ועכשיו החזירם, וכן עוד כסא אחד. בפינה אחרת ניצב היה ארגז גדול של עולים, מחופה בד דהוי, ובפינה האחרת שניים מאותם פחי־הנפט הנודעים.
“שני האדונים הללו,” פתח גליק ואמר לאשתו, “באו לכבדנו בביקור, לשאול אם חסר לנו דבר, ואם זקוקים אנו לעזרה כלשהי.”
“עזרה?” תמהה האשה, “העיקר הוא שאנחנו בריאים ושלמים. כבר זו עזרה רבה מאוד.” מניין באה לקונדיטור זקן זה אשה כמותה, הרהר קלינגר. מין חיוך דק כזה מאיר את פניה, ואפילו הצלקת החותכת את לחייה כמו נעלמה פתאום.
“רק בריאים צריכים פרנסה,” נשא צירקין משלו. “אילו מתים אנחנו, פטורים היינו מדאגה זו.”
“סיפרתי שקונדיטור אני במקצועי.”
“כבר יצאנו מצרות קשות מזו,” אמרה האשה.
“אה, אילו צרות לא עברו עלינו!” אמר גליק. “אין אדם יכול להעלות על דעתו. מלחמה זו…”
“היכן הייתם?” שאל צירקין.
“התגלגלנו… אני הרי לפולני אני דומה…”
“וכי אין אנחנו יודעים?” אמר קלינגר. “הרי כולנו, השבח לאל, באדמה קבורים היינו כל אותן השנים, אבל עכשיו צריכים לחיות. מוכרחים. והארץ הזו ארץ קשה היא. הם, הוותיקים, לא יעזרו לך. ואם אנחנו – כלומר, איש לאחיו – לא נעזור…”
“מדוע, למשל, לא תאפה עוגות ותמכור בשכונה?” הקיש צירקין מעצמו והשיא עצה.
“עוגות?” חייכה האשה. בלסתה העליונה, משמאל, חסרו לה שיניים, “לא – אנחנו נבקש עבודה אחרת. רק יוולד לנו הילד, אוכל גם אני לעבוד מעט.”
“אבל אַת, גברת גליק, אַת צריכה מזון טוב, ודווקא עכשיו – כלומר, הילד…”
צירקין לא גרע עיניו מפני האשה, שכמו מעולם אחר היא. כל־כך שלֵווה היא, כל־כך אצילית היא – בישיבתה, בדרך שהיא מבטאת את דבריה, בהשפלת ריסיה הארוכים. אדם מבקש כמעט לקום ולעמוד, לדבר בלחישה, לנשק את ידה, כאילו מן האריסטוקרטיה היא…
“עוגות,” נחפז קלינגר להטעים. והוא משך וקירב את השרפרף אל השולחן, הסמיך כרסו הגדולה אל קצהו והניח אצבעותיו הגדולות על לוח־העץ המחופּה פיסת בד־פשתן מהוּה, “גם עוגות יאכלו. מדוע לא? אנשים צריכים הכול. וגם אם אין עובדים, וגם אם אין הפרוטה מצויה, הנה יום אחד יקנו עוגה לאשה, או לילד, או אפילו לעצמם. לאט־לאט גדלה השכונה ומתרבה הפרנסה. אומר אני לך, הֶער גליק, יהיו עוגות, אכול יאכלו, על אפם ועל חמתם!”
“בכוח נאכיל אותם,” לגלגה מאניה. הכול צחקו עמה. משהו נתרכך בחדר, נתעדן. האנשים הרחוקים תקרבו זה אל זה.
“ונאמר, למשל, ונאמר,” הקשה גליק, ופניו מצטמצמים, ואלפי הקמטוטים נחרצים לקמטים עמוקים, כדרך שהפלגים והנחלים מתלכדים לנהרות. “שאני בא לאפות עוגות. היכן התנור? וחומרי האפייה היכן הם? ואיזו חנות, או דוכן… אנחנו, כמו שאתם רואים, זה כל רכושנו בעולם.”
הוא הגביה את כפו המגוּידת, המרטטת במקצת, ושוב ראו את החדר הריק, שסדקיו לא טוּיחו, שכל ריהוטו אינו אלא שולחן ושרפרפים מעשי־ידיו וארגז ושני פחים של נפט. איש זה, הרהר צירקין בלבו, גבר קרוב הוא לששים, והאשה – כבת ארבעים וחמש, ואולי פחות, רגע נראית כך ורגע צעירה יותר.
“וכי כדי כך נורא הדבר?” אמר קלינגר. “תנור! אינך צריך אלא תנור קטן של נפט. ומעט קמח וסוכר. בממשלה יתנו לך, וגם הלוואה תקבל. במשהו חייבים הם לעזור. הם חייבים.”
“ולאפות, איפה נאפה?”
“מה פירוש איפה, פה תאפו, בחדר זה. סלחו־נא לי רגע.”
דיחק את השרפרף בקול־חריקה, הגביה גופו ויצא אל החדר האחר. חדר זה גדול מן הראשון, אלא שדווקא גודלו הדגיש את נמיכות התקרה, את האפרוריות ואת הריקות. זו ליד זו, עמדו שתי מיטות צרות, מחופות שמיכות־צבא אפורות. אצל הקיר השלישי עמדה תיבת־עץ גדולה, שטבועים בָּה חותמות ופתקים של נמלים ובתי־מכס; הקיר הרביעי שימש כארון: בגדים תלויים על מסמרים גדולים ועליהם, כמין פרוכת, יריעה של בד־פרחים. לפתע עמד שוב קלינגר בתוך הארעיוּת, בתוך דרכי־המלחמה. ריח של אנשים שעודם בתוך ההפיכה. עוד אין זה בית.
סבב לאחור. האשה וגליק ניצבו בפתח והמתינו למשפטו. איזו שלווה משונה עולה מן האשה, שלווה שאין לה אחיזה בכל שרואה העין, ואף־על־פי־כן קיימת היא כאן, בפועל ממש, אופפת הכול.
“הנה כך אפשר,” אמר לאטו, מתכוון להשרות ביטחון. “יכולים אתם להתגורר בחדר הגדול, ואת המאפייה נתקין בחדר הקטן. מזל הוא, ששני חדרים לכם… וכסף?”
נתחייך גליק במין עצבות שקטה וטלטל ראשו לכאן ולכאן.
“לאו,” אמר, “קצת הבאנו. מועט שבמועט. הן מן המלחמה באנו – ואך זה כבר אזל. הן זה שורש הרע, אין…”
“ובכן, נקום ונלך אל הסוכנות. הלוואה נבקש. בשביל לסדר מקור־פרנסה יתנו.”
“ורשיון? לא יתנו רשיונות. רבים מדי אופי־העוגות שבעיר. האופים לא יניחו.”
“וכי מי שואל את פיהם של האופים?” נזעם קלינגר והגביה מכנסיו שנשמטו אל מתחת לכרסו.
“כביכול אינך יודע, הֶער קלינגר,” שיסעו צירקין, “יחד חברו השודדים עם הגנבים, הסוחרים עם הפקידים.”
“יתנו, יתנו, אומר אני!” קולו רעם בחלל הריק של החדר. פרחה ונעלמה השלווה הבוטחת, הרחמנית. גופו הכבד נעשה כמין איל־מלחמה. “אדרבה, ינסו־נא. וכי מי הם ומה הם שלא יתנו? אנחנו ניתן לך!” הִכּה בכל כוח על לוח־לבו, “הנה, אני אתן, וצירקין, השכונה כולה תיתן! הם לא יתנו! אנחנו רוצים לאכול עוגות משלך. בכוח־מה ימנעו מאתך רשיון? וכי מה נתנו אלה – את עליית־הגג בקומה הרביעית? אדרבה, יבואו ויגידו: הֶער גליק, עבודה אחרת מציעים לך… לא יתנו! אינך מכיר את קלינגר, הֶער גליק!” רגע נשתתק והמשיך בנעימה אחרת, רכה, כשפניו אל האשה. “כשיבוא הילד לעולם, במזל של עבודה ופרנסה יבוא. כך צריכים להיראות הדברים.”
רגע עמדה השתיקה, כאילו כבר נפסק: אין מה להוסיף. אלא שגליק זקן היה מכולם, וכל ימיו אופה עני היה, ומדינות רבות עבר, וניסיון מרובה קנה, והוא אמר:
“אבל אם הם לא יתנו לא אקבל קמח ושמן וסוכר…”
“תקבל, תקבל, אומר אני לך. קצף יז מפיהם ורשיון יתנו. הריני אומר לך,” קרב אל גליק והניח כפו על כתפו של זה, וכביכול חפן בתוכה את הכתף כולה, “בעוד חודש ימים תבוא אלי ותכבדני בעוגות טובות וטעימות.”
עמד סמוך אל גליק והאשה בצִדו. היא שתקה וידה נחה על מזוזת הדלת, שקטה ועיניה חומות ועמוקות מאוד. לאורך הצלקת העמוקה, המשחירה, נתבה דמעה אחת נתיב דק ומנצנץ, כמי־גשם היורדים כערוצי־ההרים.
“לפי שעה נלך,” אמר, “ומחר עם בוקר, נוסע אתה העירה והולך אל המשרדים ואומר להם: כך וכך המעשה ואלו ואלו הדברים. ולהלן כבר נראה מה נעשה. עם ערב בא אתה לסנדלרייה שלי ונשקול בדבר. ויהינו נא לסרב, אדרבה, יהינו נא! את רגליהם נקצץ תחתיהם. זמר כזה נזמר להם אנחנו, שאוזני אמם־זקנתם לא שמעו בחלומה האפל ביותר. לא יתנו!”
השניים פסעו לאחור ופינו לו דרך. קלינגר בירכם לשלום, הלך אל הדלת והחזיק בכף־המנעול. צירקין לחש באוזניו:
"ובעניין אחד לא דיברנו – היכן ומכרו את העוגות?
" כן, על כך לא דברנו," אמר וסבב לאחור. “אלא שגם בעניין זה מנקר פתרון בראשי. מחר נהרהר בדבר.”
כשיצאו מן הבית כבר נתעטפה העיר אפרורית לאה. במערב היו תלויים עננים עבים, במין מקפא ספוג מיץ־פטל. גליק הביט אחריהם עד שנעלמו במדרגות. שב לאִטוֹ אל דירתו ועיניו באורות המנצנצים בגבעות המיושבות. מיום שפגש את מאניה בתחנת־הרכבת המופצצת, לא היה מֵיצר כל־כך על הזִקנה שכובשת אותו בלא רחמים, שעה־שעה. אלא שמאניה שוב עומדת בפתח וחייכת כנגדו באהבה.
טז 🔗
יושב לו גליק על הגג, ועיניו בגבעות, שנעשו עיסה שחורה אחת, ורוח קלה לוקקת את האספלט החם, ובפיו מקטרתו הכבוּיה. עיניו העייפות נחות על הכוכבים, שמרחפים בעיסה השחורה, ובלבו ניצתת תקווה.
אפשר עכשיו, אפשר עכשיו יבוא להם רווח. הללו, קלינגר וצירקין, הפיחו בו את התקווה, שכבר כבתה והוּצנה, כתנור זה שאין לו שימוש. ערב ראשון שאין הקול המהמה בלבו קול־נהי.
כל הימים שהיה יושב כך על הגג, ומקטרתו הכבוּיה בפיו, לא עבודה לו ולא תקווה לעבודה, היה הקול אחד: ביום שנסתיימה המלחמה חייב היית לקום וללכת. לקום ולהיעלם. אלא שלא מצא כוח בנפשו. ופגישה בתחנת־הרכבת נתמשכה להיות קשר של תשע שנים. תחילה ביקש להציל את מאניה ולסוף לא־יכול היה בלעדיה. כמו חיה ניצבת לנגד עיניו התמונה: היא עומדת בתחנה המעלה עשן, בידה האחת תינוק המעוטף בשמיכה הלבנה ובידה האחרת המטפחת שהיא מהדקת אל לחיה השותתת. וכל אצבעותיה השקופות דם יבש. הכל דוחפים, חובטים במרפקים ובמזוודות הכבדות והיא מיטלטלת עם כל גל, ככפיס־עץ. וכי אפשר היה שלא לעמוד לעזרתה? – אלא שביום שנסתיימה המלחמה חייב היה לקום וללכת. לקום ולהיעלם. כך אף אמר לה: מאניה, בעשרים שנה זקן אני ממך. מה לי, קונדיטור בוּר ושבור ולך, ילדתי… אלא שחייב הייתי להיעלם ולא לשאול את פיה. ולא לצפות לרחמיה. מה יש בלבה עליו מלבד רחמים. והוא, שוטה מופלג, נשכח ממנו מקומו בעולם והתחיל מאמין שעוד נכונו לו חיים חדשים. בשנה התשיעית באה אליו למיטתו, והם כבר בארץ, במחנה־העולים, ולחשה לו: עכשיו נביא ילד לעולם. נפלאים היו לילה זה והלילות שבאו לאחריו, אלא שמיד אחריהם באו הימים בעיר, בעליית־הגג, ללא עבודה, ומאניה עתידה להיות אם, והוא – עכשיו אפילו את חייו אין הוא יכול עוד ליטול.
והערב, פתע־פתאום, ניצתת בלבו תקווה ופסוק חדש מהמה בלבו. אפשר באמת יתרחש נס, ותימצא להם פרנסה ויוכל לתת למאניה ולילדה חיים של כבוד.
יצא לשוטט במשרדים, כעצתו של קלינגר.
הלך לעירייה ובקש רשיון למאפייה. אמרו לו: יפה, אך תחילה המצא לנו אישור מן הסוכנות, שתקבל הלוואה ואישור מן המפקח על המזונות, ואישור מן האפוטרופוס, שמתיר לך להשתמש בחדרך כמאפייה. הלך ממשרד למשרד, ולא מצא צבת ראשונה שבה כל שאר הצבתות עשויות. חודש ימים עבר עד שנסתבר לו דבר זה: תחילה עליו למצוא מקום, שעתיד לשמש מאפייה. בדירתו אינו רשאי להשתמש, ושאר כל החדרים והחנויות שבשכונה כבר חוּלקו.
ישבו בסנדלרייה הגדולה, הוא קלינגר וצירקין, והפכו בעניין. כבר בחנו את כל האפשרויות, כבר כיסו בחרפות את ראשי כל שרי המדינה ופקידיה, ולכלל פתרון לא באו. גלגל ראשון כיצד מניעים?
“הט אוזן, גליק!” הִֹכה לפתע קלינגר בכפו על שולחן עבודתו עד שניתרו קופסות־הסרדינים החלודות ממקום מנוחתן והמסמרים למיניהם נִזרו על־פני השולחן כולו. “אנחנו את העניין הזה פתרנו! סיימנו – וסוף־פסוק! שוב אין אני רוצה לשמוע דבר וחצי־דבר! ועכשיו צא ובקש רשיון!”
“פתרנו? סיימנו? – הכיצד?”
“רואים אתם בית־נתיבות זה?” אמר ופשט זרועו אל תוך חללה הגדול של החנות, “מה אעשה בו?.. ובכן, גליק, במקום זה תיפּתח חנות־העוגות שלך… אף כי – ספק רב הוא אם קרבתי כדאית לך, שכן כרס זו – לאו תעניות ואניות התפיחוה!”
“קלינגר!” פרץ וקרא צירקין. “מה נפל כאן? אילו נכסים אתה מפזר?”
“למה לי חלון גדול כזה? מה אציג בו, את טחורי שיָרשתי? ואילו כך – יתקשט לו חצי החלון בעוגות, בעטיפות צבעונין, במיני־מתיקה. ולוואי והיה בכיסי אחד למאה מכל שניתן להציג בחצי־החלון. קום, גליק,” נפנה אל הזקן, "ולך אל אותו ממונה. ומחר אתה בא ובידך כל הרשיונות
“בשעה טובה ומוצלחת, הֶער גליק,” חתם צירקין בדיעבד.
עכשיו, שנפתח הפתח, והאפוטרופוס ניאות לשנות את החוזה הישן ולהחתים את גליק על חוזה־שכירות, שיכלול רבע משטחה של החנות, אף־כי־כך אמר – עניין זה הוא בפירוש הפרת חוק ורק על שום, וכולי וכולי, – יצא בשמחה ובזריזות גדולה לסיים פעולותיו. כל יום יקר מפז. כבר קרבו והגיעו ימי הריונה האחרונים של מאניה. חשבונה השתבש והלידה עשוּיה להקדים. מכל מקום, מוטב שיקדים הוא במאפייה משתקדים היא בלידה. כבר הגיעו חובותיהם עד צוואר, ועדיין הוצאות גדולות מזומנות להם מרגע שייצא הוולד לאוויר־העולם.
נטל גליק את החוזה ופנה אל אותו משרד שבעירייה, שבו ביקר בראשונה. עיין הממונה בחוזה ושלחו לממונה השני, השני לשלישי, והשלישי הגביה שפופרת טלפון, סח לתוכה ואחר־כך אמר:
“יפה, אך אנו מצטערים מאוד.”
“מצטערים,” גמגם גליק וכבר צפה לבו שחורות.
“אין נותנים רשיונות נוספים בשכונה זו.”
“אין נותנים,” חזר כהד רחוק.
“לא אין נותנים,” אמר הממונה ועמד על רגליו, הושיט ידו לגליק והוסיף: “אנו מצטערים מאוד. אולי תנסה משהו אחר, אדוני.”
קלינגר עמד בחנותו והיה מנהם מלוא חזהו:
“אנו לא נניח להם. אנחנו נרעיש… ננפץ…”
“כנגד מה את מנבח, מטורף?” החזירה גיטל לעומתו. “אנחנו, אנחנו… את אחוריהם רשאי אתה לָלוק, אם לעשות מעשה אתה מבקש.”
“הנה אומַר לך מה נעשה: היום, נקום ונבנה את הדוכן בחלוננו. מבית לבית אעבור ואת השכונה נעורר. הקים נקים את החנות, על אפם ועל חמתם!”
“ואחר־כך, עושה נפלאות? תנור מנַין יימצא? וקמח וסוכר ושמן וביצים?”
“אחר־כך? הנה אומַר לך מה: נקום ונלך כולנו אל המשרדים, לסדום. את הדלתות נעקור, את השולחנות ננפץ, ואת רגליהם וידיהם נפצח.”
“מלאכה זו בקי גדול אתה. אבל אותם בואשים – גם אם כתוֹש תכתשם – עוגות לא תאפה מהם.”
“יתנו, גיטל, אומר אני לך. רק שנכנס בלבם, שבהמות אנחנו. החדשים! החדשים! אילו ראית כיצד הביטו בי שם – כאילו מתוך בור־שפכין שלוּ אותי ושלחו לארץ הקדושה. אומר אני לך, גיטל: אנחנו נראם לדעת שככל האדם אנחנו, ואפילו חדשים, ואפילו מתוך המלחמה אנו באים…”
“טוב וגם נאה,” אמרה גיטל בלא שתוּפר שלוותה. יושבת היתה על כיסא־כבודה בפתח הסנדלרייה, ומתוך החנות הגבוהה והריקה עולה קולו של קלינגר כנהמת ארי מתגלגל ומתפשט ברחוב. “טוב וגם נאה. אבל על שום מה אתה נוהם ומנבח? לך! לך! לך ועשה! אדרבה!.. אתה, מיום שהצגת רגלך כאן, טרחן־בחשן בענייני – ציבור נעשית… והכול, מה אכפת להם, יקום תיש־הקהל וינגח בראשו את האבן… אבל נסה־נא, בהמה כשרה, למשוך אחד מהם אחריך!..”
“יילכו, הכול יקומו וילכו. הנה, בזה הרגע אני קם והולך!” דחק בזעם בחרטום נעלו תיבה, שחסמה דרכו, ופסע אל הפתח. כאן נשתהה רגע, תוקע עיניו בגיטל, כמו מבקש לומר לה דבר.
“מה נעצרת? רוץ, מטורף, ותשמח העיר. מה שכונה הזו לך, ראש חמור – אחיך? ילדיך?… קיבצו אנשים מעבר להררי־חושך, הטילום לתוך בתים ואמרו להם: התפלשו בעפר וטחנו סלעים בשיניכם. לא יערבו לחכּכם – זללו זה את זה… והוא רץ! רץ! רץ!.. רק זה אמור לי: ומה אם יטילו אותך לחד־גדיא, אם יכניסו שמך בספריהם, ומחר, כשתבוא אליהם לקחת את פיסת־העור הצוֹאה שהם משליכים לך אחת בחודש, יביטו בספרים ויאמרו: קלינגר – אין, בשבילך, קלינגר, אין! מה תעשה אז? תתבע אותם לדין־תורה?”
“כבר היום אין שכונה זו מה שהיתה לפני שנה. אנשים יעזרו זה לזה. מ י יעמוד לנו אם לא אנחנו נעמוד לעצמנו?”
“באוזני אתה דורש? לך ודרוש באוזניהם, אדרבה…”
ועדיין לא זז קלינגר ממקומו. הפחד אחזוֹ. ומה אם לא יתחבר אליו איש, כלום לבדו ייצא להילחם בממונים? אלא שכנגד פחד זה בא והכריע מה שראה בבית גליק, ומה שאירע לו עצמו היום במשרדים, כשנתלווה לגליק בשביל לחזק את ידיו. שוב היו קרביו מתהפכים מזעם.
“אומר אני לך, גיטל, הנה אני – סנדלר אני. ואף אבא סנדלר היה. וסבא – דלפון מאז ומעולם… כלום לא היינו פושטים כוּתונתנו האחרונה כדי לעמוד לעני שבקרבּנו?”
“משל כחרס הנשבר – הללו משלנו היו”
“וכאן אין לנו משלנו. איש אין לו משלו. ומה – הנה כבר נסתיימה המלחמה, די – ואנו שוב אנו רוצים להידמות לאנשים, לחיות, גיטל…” נשתהה ובא וצנח על אותה תיבה, שבעט בה. “כאן אנשים מביאים תינוק לעולם… גיטל, מה לא היית עושה כדי להשיב לחיים את הבכור…”
“לך, נוח!” פרצה אנקה מגרונה, “לך! לך־לך!”
ואף־על־פי־כן הכריעו הספקות. ישב בחדר הגדול והביט במיטתה של ציפי, והביט במיטה הגדולה האחת, שכבר ישנה בה חיה’לה ובאשתו היושבת מתחת לנוּרת החשמל ומטליאה ומתקנת. ישבו הוא וישב צירקין ושתקו. ובעשר קמו מכסאותיהם. פרש צירקין לחדרו וקלינגר וגיטל פשטו בגדיהם. הוא נשאר בלבני־הצמר הארוכים והיא לבשה כתונת־לילה משוּנצת שמשכה במקום אחד, אחרי המלחמה, בימים שהיה הכול הפקר. שעה ארוכה שכבו בשתיקה ונשמו בכבדות ונאנחו תחת משא השנים. הרבה הרהורים עברו בראשו של קלינגר ביום זה, שביקש לעשות מעשה ולא מצא בו די כוח. לפתע זקַן. הוא שוכב במיטתו ומתאנח וגיטל שוכבת במיטתה וגונחת. לא כך היתה בצעירותה. גברתנית זריזה ונבונת־כפיים היתה, וגוף כשלה – זקוף ומוצק, מלא ולוהט – לא נמצא בכל הרחוב כולו. סייחה סוררת ומַמרה היתה, כשכבש אותה לראשונה.
גיחך קלינגר ונתהפך על צִדו, פניו אל גיטל.
“גיטל,” לחש.
לא השיבה.
“יודעת אַת במה נזכרתי עכשיו, גיטל?” היא לא זעה, אלא שהוא ידע שאינה ישנה ושומעת. “נזכרתי בלילה ההוא, לאחר ההילולה בגן־העיר, כשהסתלקנו שנינו אל סמטת באטורי. לילה של שמחה היה הלילה ההוא.”
“מאז ומעולם חיה רעה היית,” רטנה גיטל. מקולה שמע קלינגר שאינה כועסת. אדרבה, אף נהנית מזכרו של אותו לילה.
“הכית בי כאילו חוטבת עצים, אלא ששמחת, מכשפה, על שנוח קלינגר שׂם בך את עינו.”
“זכיה גדולה נפלה בחיקי, ועד היום אני אוכלת מפירותיה.”
“ואולי לא כך הוא,” אמר ושלח ידו אליה, אל המיטה הצמודה למיטתו.
“נו, טובאריש קלינגר, מה נתחדש?” בירכו הבולגרי במועל־יד ובא וישב אצלו על השרפרף הזעיר. הללו עדיין משוחחים רוסית ביניהם. מיום שתיקן הבולגרי את מכַל־המים נעשו ידידים וזה בא אצלו ומסיח עמו בהוויות העולם, ואפילו אין דעת קלינגר נוחה מדברנות שלו. הידידות הקצרה, שנקשרה בין מנשה לבין הבולגרי, הועילה אך היא לקרב את השניים. בכל עת בא זה ושואל לשלום הבן, והוא האחד, שלא הלעיג עליו בשל שליחותו לקיבוץ שנכשלה. אלא שבעניין אחד אין הבולגרי נותן לו מנוח – הממשלה. תמיד יש בפיו דבר־גנות עליה. דומה אף עכשיו כבר גונב דבר לאוזניו.
“בוקר חדש נתחדש בעולם,” השיב לו קלינגר דיבור של סתם.
“נו, הרי הממשלה שלך,” אמר הבולגרי מתחת לחוטמו המרוקע.
“ייכנס בה הרוח! וכי שלי היא? מאבא ירשתי אותה?.. העיקר הוא שאנחנו, שאנחנו נקום ונעשה, טובאריש וידאל.”
“אדרבה, נקום ונעשה… זה שאני כל הימים חוזר ואומר – ומה נתחדש?” חזר ושאל.
“מה אתה חוקרני: מה נתחדש, מה נתחדש?” רטן קלינגר. “כבר שמעת מה נתחדש ובאת – שמח, שבעיני רקקו לי.”
“מי רקק?” שאל וידאל ומשך והסיר את קאסקט־העור שלו דרך תמיהה.
“וכי מרגע שנכנסת בפתח לא ידעתי שכבר הגיעו דברים לאוזניך? וכי אכפת לך מה יאכלו ובמה יתפרנסו?.. רק שתוכל לשאת דרשה נאה…”
“לא, אני לא שמעתי. מה זה היה?” חזר על תמיהתו. אך כשראה שאין קלינגר מאמין לו והוא חוזר לעבודתו, כאילו אין אדם עמו, נתמלא חימה והגבּיה קולו: “לא מאמין שאני אומר לך לא שמעתי? מה אני – רמאי, שחקן, בטלן? אני לא רוצה שיעבדו וישמחו בחייהם? כמוך – ויותר ממך! אני, טובאריש קלינגר, בשביל המהפכה כבר בבית־הסוהר ישבתי. בבולגריה!.. אה. נעלב!.. ומה יש כאן להיעלב? לא שמעתי – ובכן, מה?”
“אתה מראש לא מאמין! רק הולך ואומר לכל האנשים ששום דבר לא יהיה, שום דבר. לי אתה אומר וגם למורה כבר אמרת…”
“אה, זה, זה אני אומר, כן! אתם אנשים טובים, אבל אם לא עושים מה שצריך, מה שנכון, לא מצליחים…”
“זה כבר אלף פעמים שמענו… אבל מה עכשיו נעשה? עכשיו! עד שאתה תבוא ותציל אותנו. באנשים האלה, בזקנים מה נעשה? הנה, עוד שבוע, עוד שבועיים, יבוא הילד…”
“נעשה מה שצריך. הכול,” הכריז וידאל, ולאחר־מכן, בקול שליו יותר הוסיף, “עכשיו אתה ספר מה שם היה, במשרדים.”
ראשון־ראשון ואחרון־אחרון סיפר קלינגר. וידאל יושב היה כל אותה שעה, מניע ראשו ומאשר דברי קלינגר כולם: אהה, לא כך אמרתי מתחילה? וכי למַה ציפית מצפיעי־בקר אלה? הקשיב וחתם כל פרק באמירת אמן משלו: “ערוות־אמם! לוחכי־אחוריהם־של־הקפיטליסטים־למיניהם!” וכשסיים קלינגר, חיברה את שניהם שתיקה חגיגית.
“ומה תעשה עכשיו?” שאל וידאל.
“אנחנו נפתח להם את המאפייה,” הלם קלינגר באגרופו.
“ואיך?” חקר וידאל.
“אנחנו נתחיל לבנות להם את החנות, לבדנו, בלי כסף.”
“אהה!” קפץ וידאל ממקומו, נרעד ונרגז, “זה מה שתעשה, טובאריש קלינגר! לבד תפתח! והם יצטערו מאוד, מה?.. חוכמה רבה, לבד יפתח!”
“כבר אתה נבהל,” לגלג עליו קלינגר, “שמא גם אתה תצטרך לעשות משהו?”
“אני?.. אני לבד אעשה פה הכול! לבד! בלי כסף ובלי עזרה! אבל מהם אנחנו נוציא את הכסף, הספקולנטים, זבובי־הרעי הללו.”
“זה טוב,” גיחך קלינגר, “זה טוב. אם אתה תעשה ואני אעשה – זה כבר טוב… אבל אנחנו נצטרך ללכת אל האנשים ולומר להם שיבואו אתנו.”
“אנחנו נלך,” נתלהב וידאל.
מתחילה אמר שקלינגר עשוי מחומר טוב, רק שצריך היה ללמוד על בשרו. “אתה לאט־לאט נעשה אחד משלנו… יישר כוחך טובאריש!”
קלינגר הלך אל האנשים שהוא מכירם, ווידאל אל האנשים שהוא מכירם, וצירקין, שמגַעו־ומשאו עם הבריות נרחב, הגדיל לעשות. דבריה של גיטל וחששותיו של קלינגר נתבדו. הכול הודיעו שיתנו ידם בנפש חפצה לעזרתה של משפחת גליק. נתברר שימים רבים היו עיני הכול במשפחה זו המהלכת ברחובם אילמת ועלובה. אמו של מיטלמן, הגוצה והאדמונית, שכולה כמין שק מיובש שהוטל גופה לתוכו בבהילות ובלא סדר, נכנסה אל קלינגר ונתנה לו ברכתה:
“מנַין זה,” פתחה ואמרה, “מנַין זה הגיעו לעולמנו אנשים כמותך, הֶער קלינגר הנכבד? באפילה שחורה זו, בעולם גזלני וגנבני זה… אוי, הלב השפוך והמצומק מתחיל שוב לפרפר כשאני שומעת על מעשיך… אשה זקנה ושוטה אני, הֶער קלינגר. ואפשר אף אתה מלגלג בלבך על דברי, אלא שחייבת אני לומר לך: אילו הטריח האלוהים את עצמו ובא לראותך, אפשר לא היה מתעצב כל־כך על מעשי־ידיו, הֶער קלינגר… ואף אני אעשה כלשהו דבר… יהיו חיתולים, יהיה דבר לבשל, כבר אבוא ואתן ידי… מה שיהא בכוחי.”
הרשלר, מבעלי חנות־הדגים והעופות, האזין גם הוא בכובד־ראש לדברי קלינגר, מאזין וממיין את התלושים שנגזרו מפנקסי־המזון, מונה ומדביק על גליונות גדולים. מיום שנפתח בית־הכנסת שבשכונה, והוא נעשה בו גבאי, שב כבודו, בעיני הבריות ובעיני עצמו, לגדולתו. מדבר היה בלשון בעל־בית, שאינו נקי מאבק־תורה. מהמ – היה אומר ומונה את התלושים, מממ – ומשיק תלוש בקופסת־הדבק הפתוחה. א־הה, עד כדי כך! – ונוטל בזהירות קומץ אחר של תלושים מעורבים. ודאי, ודאי, חייבים אנו! – ושב ומונה. מה יש כאן להקשות! – וחוזר ומדביק. כשסיים קלינגר דבריו והרשלר סיים להדביק את התלושים, הגביה זה ראשו ופתח ואמר, משל כבר הפכו בעניין על כל פרטיו:
“רק קושיה אחת עדיין צריכה תירוץ: הן שמעו אוזניך, הֶער קלינגר, מה שהבריות נוהגים לומר…”
“כלומר?” תמַה קלינגר.
“אחת בשנה עושה יהודי סדר, ואף על כך מקשה הוא ארבע קושיות, חה־חה! הרשלר פשט כפותיו טופח על טבלת־השיש, מחזק וקובע דבריו, “ובכן, הקושיה האחת היא: כיצד עושין?.. אילו בעצתי שאלתם, אך אחת הייתי משיב ועונה: מתון! מתון ובתבונה! אין אנו כנופיה של פוחזים המבקשים שאון לשמו. בכן, אני, דרך־משל, כך הייתי אומר: ניתי נחזה! דרך אל”ף… כבר ניסינו? דרך בי”ת – כבר בחַנּוּ? וגומר וגומר… יורד אתה לסוף דעתי, הֶער קלינגר?"
“כלומר, הדרך מהי?”
“הנה על כך יש לדון… קשה!… אני, דרך־משל, אומר הייתי: וכי מדוע לא ננסה דבר אל המורה שבשכונתנו. אותה נערת־פז…” רעיון זה שנצנץ במוחו – הלהיבוֹ. דחה מלפניו את העיתונים הגזורים מלבנים־מלבנים לעטיפת מנות־הפילה שמספקת חנותו לכל דורש, קער כף־ימינו והציבה כמין חצובה ועליה הסמיך את סנטרו המצמיח דרך־חרות זיפי־שיבה מערב־שבת לערב־שבת. “אהה, לא ניסיתם?.. בכן, בה אפשר טמון שורש של גאולה… כולנו כאן, במחילה מכבודך, הער קלינגר, עדר של בהמות. בתוכנו, בתוך עמנו, כולנו חכמים ונבונים, אך הם, הוותיקים, על ראשינו מטילים הם צואה ואנו מברכים עליה ברכת שהכול… חה־חה!.. ואילו המורה, ילידת־הארץ היא… גם אורח־גנבים אינו אחד, יש נוסח אשכנז, ויש נוסח ספרד, יש בבלי ויש ירושלמי… בכן, זו עצתי: באוזניה נשפוך מרי־שיחנו, והיא כבר תלחץ במקום שיש ללחוץ ותמשוך במקום שיש למשוך ויהיה רשיון, וסוף למהומה… עצה טובה היא.”
“נו, כן… אפשר…” אמר קלינגר. הכל נזקקים לנערה זו, מטרידים אותה, שואלים בעצתה כאילו כול־יכולה היא. ואילו היא, דווקא משום שמן הוותיקים היא, אין הוא שֹשׂ לשאול בעצתה. וגם זאת: מאז בא אליה בעניין מנשה והקיבוץ, יש בלבו עליה. – לא כך צריכה לנהוג. אילו אמרה לאו, לא היו מתגלגלים הדברים כמות שהתגלגלו. “אפשר… כלומר…”
“שמע בקולי, הֶער קלינגר. זו העצה. היא כבר תעשה!”
הרשלר זה מבקש למשוך ידו מכל העניין. דורש נאה ואינו מוכן לקיים.
“ובינתיים… כלומר, אנחנו נדבר אתה… אך חודש תמים כבר ביטלנו לשווא… עוד מעט והילד…”
“נעזור, נעזור, הֶער קלינגר,” אמר הרשלר ומשך בכפו המכוסה פלומה־של־שׂיער קומץ של תלושים מן הקופסה, מרמז שהגיעה השעה לשוב לעבודה. “רק שעם מורה זו צריך לדבר…”
מחנותו של הרשלר יצא והבטחה של עזרה בידו, הבטחה מגומגמת. במקומות אחרים נאמרו דברים נאים יותר, והיו גם שתבעו לקום מיד כאיש אחד ולהפגין בפתחי המשרדים. בעיקר נשמעו קולות אלה בקיוסק שבקרן הרחוב. האנשים שם צירפו לעניין זה כל מה שמעיק היה עליהם זה ימים רבים – עבודה בכבישים ובנטיעות, שטרחתה מרובה ושכרה מועט ואין היא ניתנת אלא לסרוגין, שניים־שלושה ימים בשבוע. אלא שבדעות אלה לא נהג קלינגר כובד־ראש. דעתם של בעלי־העמדה חשובה, ומי הם בעלי־העמדה – הווה אומר, הסוחרים. דעתו של הרשלר ודעתו של גרין, בעל חנות־המכולת הוותיק, ואף דעתו של צירקין, ואין צריך לומר מיטלמן – דעתם של אלה היתה שיש להמתין.
וידאל שב ובפיו בשורות: “ילכו,” הכריז ואמר, “כולם יקומו וילכו.”
“מי?” שאל קלינגר.
“כולם, טובאריש קלינגר, כולם. הנה שם, בבית בעל הגג האדום, ליד מגרש־הכדורגל לשעבר, גרות עשר משפחות, שניים שעובדים בכביש, ואחד שעובד במחצבות הגדולות, ואחד שהיה עובד ברכבת, ויש שם עוד, פרולטרים כולם, הם ילכו, אוהו, ואצלך, טובאריש?”
“גם אצלי,” גמגם קלינגר. בוש היה להודות, שאין הדברים כך, אך מצד שני, כל אותם האנשים, שמנה וידאל על אצבעותיו אחד לאחד, לא נראו לו. לא, אלה אינם האנשים שבהם היה מהרהר… מיני פועלים שחורים. ארחי־פרחי…
“צריך להתיישב ולהחליט מתי אנחנו יוצאים, ואיך, ולאן אנחנו הולכים, ומה דורשים. הכל צריך להחליט. זה צריך להיות בסדר, כמו צבא…” דיבר וידאל בהתלהבות.
“אמת, נחליט, אבל, תחילה, את החנות יש להכין. צריך שיידעו, כי כבר אנחנו נעשה, ויאמרו הם מה שיאמרו,” אמר קלינגר.
“טוב, נעשה כבר אנחנו.” נחה על וידאל רוח של פיוסין. “ואפילו פחים לשולחן יש. ונגר אחד אני יודע, שמדפים יתקין. ולצבוע. זהו, נעשה.”
“אילו זה המרוקאי, הסייד, עוד אתנו פה. איש טוב היה.”
“נו, בשבילנו כבר נגמר. מה לעשות?.. אבל עכשיו להחליט צריך.”
“ואפשר,” הוסיף קלינגר להפוך בדבר, “ואפשר אנו שואלים בעצת המורה. יודעת היא את האנשים שבכאן, את הממונים יודעת היא…”
“אהה, זה הדבר!” ניתר וידאל ממקומו, משך כובעו על ראשו מתוך רוּגזה, פסע לעבר הדלת, חזר ופסע לעבר השולחן, תקע עיניו בקלינגר והרעיש: “כבר עכשיו מבין אני מה לך כל הזמן, מגמגם כך!.. המורה!.. פילנתרופיה!.. שבדמעות בשבילנו תבכה!.. זה אנחנו לא צריכים. ואנחנו מה – חמורים? כבר שום דבר לא יכולים?.. לא כך, טובאריש קלינגר! לבד ללכת צריכים אנחנו. רק לבד. וכולם. בשביל מה אנחנו באנו לכאן? את בולגריה, את פולניה עזבנו, בשביל מה? בשביל שזה הארץ שלנו. ולא צריכים שילכו בשבילנו לדבר. אנחנו – מה אנחנו רוצים? צ’וקולדה? ניילון?.. עבודה בשביל הזקן אנחנו רוצים. ואתה, טובאריש קלינגר, אל המורה אתה רוצה, שבדמעות בשבילנו תבכה… בושה! בושה!”
סב על עקביו ופנה לצאת בגאון, אלא שעל המדרכה, סמוך לפתח, נתקל בהרשלר ורקפת, שעמדו ופניהם מחייכות.
“בראווֹ, בראווֹ!” מחה הרשלר כפיו, “כבר המורה באה אל הֶער קלינגר.”
רגע היה וידאל נבוך, אלא שתיכף התאושש ואמר, קולו עצור:
“אין דבר, חברה מורה. טוב שאַת פה. גם לך אני אגיד את זה.”
“כבר לא צריך.”
“טוב שיודעת אַת.” שב אליו בטחונו בדבריו.
“אני מסכימה בהחלט עם דבריך. ואני – אני לא אפריע. לעשות אתם צריכים לבדכם. אבל לחשוב אנחנו יכולים יחד, מה?”
“זה כמה שעות אורב אני למורה,” אמר הרשלר ובפניו הרבועים, העציים, נחטב חיוך דק מן הדק, כסכין חדה.
“בטובכם, היכנסו־נא,” ביקש קלינגר, שהיה עומד נרגש בפתח ו מוחה ידיו בסינר־העור. “כיון שנקלענו כולנו כאן נשב ונגלגל בדבר.”
“לא אני!” הכריז וידאל.
“חבר אינסטלטור!” אמרה רקפת.
“וידאל,” אמר קלינגר.
“חבר וידאל, שב גם אתה אתנו. רק נתייעץ.”
“טוב,” הסכים וידאל לאחר שיקול־דעת, “אני אשאר. אבל לעשות – מה שאני חושב אעשה, חברה מורה.”
יז 🔗
שטרן קם משולחנו ושב לפשפש בשבועונים המצוּירים הפזורים על שולחנות בית־הקפה. במקום זה אין מחליפים את המגזינים של חוץ־לארץ לא בכל שבוע ולא בכל חודש, ואילו הוא מזדמן לכאן יום־יום. הוא כבר מזהה את עמודי־השער כאילו היו ידידים וותיקים, כבר בקיא הוא לא רק בסיפורים מן הקיץ שעבר על הספורט החדש, סקי־המים, ומן החורף על שובה של סן־מוריץ לגדולתה. כבר מומחה הוא במחוכים שממליץ עליהם ה“מאץ” הצרפתי, יודע מה חידשו המודלים החדשים של “פורד” ו“שברולט” המתנוססים בשלל־צבעיהם על דפי ה“לייף”. יותר מפעם אחת הפליג במעלה האמזונה, ראה איך משקמת תכנית־מַרשָל את אירופה, ועכשיו נטל את המשעמם שבכולם, את ה“לונדון אילוסטרייטד”. עיניו מרפרפות בין תמונותיהם של המלך והמלכה ויורשת־העצר ומשפחתה ומי שכובדו בתוארי אצולה ואבירות לכבוד השנה החדשה – כלומר, לפני כארבעה חודשים – לבין הדלת. אפילו בית־קפה זוטא זה מתרוקן עכשיו, בכל פעם שנפתחת הדלת בטוח הוא שרקפת היא הנכנסת. רקפת הבטיחה להיות כאן בשתים־עשרה, ועכשיו כבר שתיים. והוא, שוטה שכמותו, בא באחת־עשרה, בתקווה שאולי תקדים גם היא. כמו נער מתבגר הוא בשבועות האחרונים: שוב אין לו בראשו לא אולפן ולא העבודה בבית־החולים, אלא רקפת בלבד. בן ארבעים אתה תיאודור, לא גימנזיסט, לא סטודנט. אחרי עשר השנים האלה שאכלו המלחמה והנדודים מארץ ארץ, הגיעה השעה שתתרכז בעתידך המקצועי, שלא תזוז מבית־החולים, שתעיין בפרסומים רפואיים חדשים, שתקנה ידידים נכונים. לא קל יהיה לך לבצר מעמד כלשהו ולהתמודד עם אנשים – ואפילו הם צעירים ממך הרבה – שמיום סיימם את האוניברסיטה הם עובדים, מתמחים, וכל מעייניהם בהתקדמותם המקצועית. כך הוא משמיע ללבו ולבו אינו שומע. רקפת. רקפת ורקפת. הוא הופך דף ומגביה ראשו. וכבר הוא מתמלא חימה (חימה של נערים, אומר הוא ללבו, ולבו אינו שומע) ופוסק שבאמת אינו חשוב לה ביותר והיא משתעשעת בו, כאילו היה תוכּי ססגוני. מהנות אותה דעותיו המוזרות, סיפוּרים שהוא מספר על אנשים ומעשים שראה בעולם, לשונו השנונה, והוּא – עכשיו, שהוא לבדו, צלולה מחשבתו והוא יודע מה הוא מבקש. היא הכוח. היא הגשר. עכשיו הוא צלול ויודע, אלא שלומר לה אינו יכול. היא באה ומיד הוא מתחיל לזקר נוצותיו ולהפליט דברי־שטות. והרי אינו רוצה אלא לומר: רקפת, הבה נחיה שנינו, הבה נעשה שנינו.
בפתח עמדה רקפת. שטרן קפץ ממקומו.
“תדי, הפסק את גינוני־הטקס האלה! שב בשקט במקומך ואל תצחיק.” חיוכה היה חיוור. צנחה וישבה על הכסא המרופד אדום־אטום.
“בגילי מתאבנים ההרגלים,” אמר במשהו עצב, “וזה מצחיק.”
“לא אתה – הנוסח הזה כולו. ואני – אינני יודעת אפילו איך עלי להגיב.” תוך כדי ישיבה חילצה זרועותיה מן המעיל והִשילה אותו בין גופה לבין המסעד, כשק ריק.
“לא, אל תגיבי. דווקא כך אַת טבעית,” ביקש לומר דבר שבלבו.
“והטבעי – היינו, הפרימיטיבי – אה?” הטיחה כנגדו כלאחר־יד.
“לא כך אמרתי.”
“אני מצטטת אותך, אדוני: געגועיה מוכי־השעמום של הציוויליזציה לסינרה של אמא, אל הברבריות–”
“זהו השימוש הנורא ביותר שעושים באמת, ידידתי המורה, להשתמש בה באופן חלקי ולא בעניין שבו היא עוסקת. כך השתמשו בלשון מדעית בשביל להחזיר את העולם לימים השחורים ביותר של הבערות, המיסטיקה והאי־רציונליות–” דיבר ברצינות מעושה, מטלטל אצבעו כמורה זקן.
“וכל זה, אני?..”
מהשקר הקטן מוליכה הדרך אל השקר הגדול." הוא דיבר כאילו לא הלכה אל אלוני, כאילו לא חש שחזרה בידים ריקות. עד שלא ישאל, תעמיד גם היא, הבחורה הקטנה הזאת, פנים שלוות. “איך היה?”
“חבל היה להפסיד יום־לימודים.”
“לא השגתם שום דבר?”
“כשלון חרוץ.” המרירות שהלכה והצטברה, ואשר דחקה אותה לרגע עם כניסתה לבית־הקפה, פרצה עכשיו החוצה: “נבלה מתועבת כזאת לא פגשתי מימי!”
"הסגנון, רקפת – " חייך בחיבה, והניח כפו על כפה.
“הסגנון הוא הזמן, והזמן הוא אלוני!.. הה, אלוני, איזה אדם הגון! פה מוכרחה להיות איזו אי־הבנה טרגית!”
“הוא סירב גם לפרופסור בן־דוב?”
“הוא עשה לצחוק את שנינו, ואת הזקן יותר מאשר אותי… הייתי בטוחה, שאם ילך הוא אליו – אל ידידו הטוב ומעריצו הגדול – יטיל אלוני את מלוא השפעתו… הלוא כך גם התפארתי באוזניך: כשיירד עליהם אלוני, יתפלצו כל הלבלרים הקטנים, יקבלו פיק־ברכיים, אלף סליחות יבקשו ממני. טעות, יגידו, טעות…”
“הוא פשוט, אמר – לא?”
“הוא חכם מדי. אדרבה, איזו ידידוּת! איזו שמחה!” בתנועות גדולות ומוגזמות, חיקתה רקפת את אלוני, עד ששני הצעירים שישבו ועיינו בשבועונים מצוּירים זיקרו אוזניהם ונעשו קהל. “אי־אי־אי, פרופסור בן־דוב בכבודו ובעצמו טרח ובא לכאן. על־אף חולשתו, על־אף מחלתו! איזה כבוד, איזה יְקָר! ומה לא אעשה למען אישיות נעלה שכמותו, אם הטריח עצמו, משמע דברים נכבדים וחשובים הם, וכולי וכולי, יערות של דבש ונהרות של חלב…”
“ולעצם העניין?”
“יעשה, כמובן, כמיטב יכולתו, אך כי אין זה בגדר סמכותו, ואין הוא בקי בנושא. מכל־מקום. לבו סמוך ובטוח שייעשה דין־צדק… יתעניין וישתדל, וי… וי… וי… ואבא של גבי, ידידי הפרופסור הנכבד, איש חולה הוא, ומבין בעניינים האלה, כשם שאתה, דרך־משל, מבין בחינוך.”
“אני מוחה!”
“גם אני מחיתי. עשה מאתנו עפר ואפר. סבב את הדברים כך, שהזקן התחיל מרצה על הדיאלקטיקה של השמחה והצער, התענוג והייסורים, המוצא את ביטויו בפולחן דיוניזוס, בדתות המזרח, בקידוש־השם… קיצור הדבר, אלוני הניח לזקן להתייגע כל־כך עד ששכח את מטרת בואו, ואז שילח אותנו ממשרדו בכבוד גדול, במכוניתו הנאה, ישר הביתה.”
“וזהו?”
“זהו.”
“ועכשיו מה?”
“ועכשיו אלך אל הבולגרי, אל השרברב, ואתוודה בפניו. הוא צדק.”
“מעניין מאוד,” אמר שטרן. הוא הרפה מידה ונטל את מאפרת־הבקליט השחורה.
“התגובה שלך מאשרת הנחה מקובלת, שגם אדם שכל גישתו לעניין מסוים רציונלית מאוד, אובייקטיבית, אפשר למצוא אצלו – אם רק נבדוק היטב – איזשהו מניע מאוד אישי, מאוד רגשי, ואפילו מקרה לא חשוב כאותו מה־שמו, אלוני…”
“וגם מעניין וחשוב להוסיף,” אמרה רקפת, “שמאוד לא נעים לשוחח עם אדם, שאתה מצפה ממנו ליחס אישי, רגשי, לא רציונלי – והוא מחזיק אותך בפינצטה ותחת למיקרוסקופ ועושה עליך תצפיות… רגע, לא גמרתי!”
“אני מבקש אותך –”
שוב היתה עדה לצד המפתיע הזה באישיותו, איך מתהפכת באורח פתאומי וקיצוני כל התנהגותו. כמו ילד. הנה הוא כול־יודע, צונן, מנותק, ודי במלה קשה אחת כדי שיתערער כולו. היא שתקה.
“אני מצטער. לא רק שלא היתה לי כוונה לפגוע בך, כי אם, אַת יודעת, להיפך. אבל משתולל בי איזה שד, הדוחף אותי לדבר בצורה כזאת, מופשטת, לא־אישית –”
“זה בסדר. לא קרה כלום,” אמרה בשביל שלא ימשיך, שלא תשמע את הנימה החרדה והאובדת הזאת בקולו. אבל הוא חפן את אצבעותיה בשתי כפותיו, והמשיך:
“הרבה פעמים התכוננתי לומר לך, כמעט למדתי את הדברים בעל־פה – אילו ידעת כמה טוב לאדם היכול לשבת כך ולהמתין ולדעת שיש באמת מישהו, זה שהוא מצפה לו, ופתאום תיפתח הדלת ואותו מישהו – עלי אני מדבר, יקירתי, ועלייך – ואותו מישהו ייכנס, ושוב לא יהיה בודד כל־כך… בכל פעם שאנחנו נפרדים, רקפת, אני שומר, כמו סוכריות של יום־הולדת, את השעה הזאת…”
מין עגמימות שהיא גם רוך וגם עונג, אפפה את רקפת, כאילו החיה עכשיו עוד פעם את הרגע ההוא, כשחשה – בלילה שישנה אצלה איה – איך היא נפתחת מחדש אל העולם, אל השפע, אל עצם־החיים. טוב לי עכשיו, רצתה לומר. אמרת מה שאני רוצה לשמוע. אבל היא שמרה על שתיקתה. אנשים כמותה לא קל להם לומר את הדברים הטובים, כאילו פחדו לפרוט את מטבע־הזהב האחרון. אולי אני טועה, אמרה בלבה, אבל הוא קורא את שתיקתי. קורא נכון.
“אגב שכחתי שהוּטלה עלי שליחות,” קרא בעליזות, כאילו לא נאמר כלום אך לפני רגע.
“איה?”
“כמובן. היא טוענת שאבדה לה כל השפעה עליך. וכיוון שאני אשם, הטילה עלי להביא אותך אליה.”
“היא קבעה לי ראיון, או – מתי שיתחשק?”
“איה מבקשת, וכדאי, שתבקרי בהקדם. היא עלולה לעזוב את העיר. אמרה. יש לה תוכניות.”
“שוב תוכניות! מה עכשיו?”
“סודי־סודות, אמרה, אולי נבקר אצלה הערב?”
הערב. שנינו. מאליו, בלא שבררה לעצמה מתי נתהווה המצב החדש הזה, היו היא ותיאודור לשניים, ואיה אחת, מן הצד. מעולם לא השמיעה לעצמה במפורש, שנרקם קשר חדש, מעמיק והולך, בינה לבינו, וכבר לא עובר כמעט יום בלא שייפּגשו ואין דבר שלא יספרו זה לזה. תיאודור לא עשה אלא זאת, איכשהו היו נפגשים, מאז הקונצרט של יום שלישי, רק בשניים, והיא, רקפת, לא הִקשתה. מתוך הסכם אילם לא הציע הוא שייפגשו בשלושה, ולא שאלה היא מה עם איה. אולי משים שהידידות שבינה לבין תיאודור, כך אומרת היא בלבה גם עכשיו, היא באיזה מישור שאינו פוגם בשום שלמות. האם חדלה להגות בגבי, שמוסיף לחיות בה, ואפילו שלם משהיה אי־פעם. ועם זאת, היום לא תוכל עוד לעשות שקר בנפשה – קיים תיאודור. קיים מאוד. ואם כך הוא, כלום לא נפגמו שתי הרשויות? שטרן משחק באצבעותיה של רקפת והיא מביטה בפניו, מנסה לדלות מן הזיכרון את כל המומים שמצאה בו בפגישה הראשונה, והאיש הזה, שהוא עולם זר, דור אחר, זיכרונות שונים, כל־כך קיים בלב ההוויה הזאת שאליה התעוררה בסתיו האחרון, שהמחשבה שאולי יימוג ולא יהיה, כשם שלא היה עד למוצאי השבת ההיא, כשנסה מבדידותה אל איה ופגשה שם את תיאודור, המחשבה הזאת ממלאת אותה חרדה, והיא מרכינה את ראשה אל האצבעות הארוכות המקיפות כפותיה, מניחה עליהן את לחיה ומחליקה אותה עליהן לאט־לאט, בעצימת עיניים, כמו לחוש את ממשוּתו.
“אני שומע את פנייך, רקפת, כל מלה –”
“אז מה דעתך?”
“עכשיו אני יודע מדוע נראית לי מוכרת כל־כך כשנפגשנו בפעם הראשונה. במוזיאון הוואתיקן ישנו ציור על עץ של צייר אלמוני, דיוֹקן שצוּיר ברגע של תמורה רוחנית שקרעה את נפשו של האמן ההוא הלא־ידוע. יש מבקרים המוכיחים שבתמונה זו בישר הצייר את הרנסנס ששעתו עוד לא באה, ויש מאחרים את התמונה ואומרים שזהו ניסיון נואש להמשיך מסורת של דורות שכבר לא היו קיימים אז. הפנים ההן נראות פעם כך ופעם כך, והיא גם ידועה בשני שמות שונים – המאדונה ו…”
“ישבת ברומא יותר מדי, ואני יושבת יותר מדי כאן ומאזינה לך. אני מוכרחה לרדת לשכונה, ולהודיע להם שנכשלתי.”: רקפת חילצה את ידיה מתוך ידיו ועמדה לקום.
“חכי עד מחר.”
“כדי שאוכל לבקר את איה?”
“כדי להשאיר לעצמך זמן. וכדי שתישארי כאן, אתי. בערב נלך אל איה.”
“אתה מדבר כמו תינוק.”
“איה לימדה אותנו שיר: אַת היי לי אם ואחות… ברצינות: ההפגנה לא תברח. ומחר תהיי גם אַת שקטה יותר. ובכן, תטיילי אתי קצת בעיר שלך?”
אל איה הלכו אחרי שאכלו ארוחת־ערב בספק מסעדה ספק דירת־מגורים, שבעליה דיברו אל שטרן, וכל שעת־האכילה לא זזו משולחנם. רקפת רוקנה את צלחתה מהר וזירזה את שטרן לסיים ולהוציאה אל מחוץ לטווח־ראייתם של השניים, שהיו, כך הסתבר, קרוביו הרחוקים והם נהגו בה כבכַלתו העתידה.
כתמיד קיבלה איה את פניהם בקול־עַנות, חיבקה וגיפּפה את רקפת ונשקה לה בהתלהבות גדולה. מעוצם השמחה זיכתה בנשיקה גם את תיאודור, אך לפני שהספיקו להתרווח על ספּתה, כבר עמדה איה בעיצומו של השלב השני – מתן ביטוי לרגשי העלבון והכאב נוכח אדישות חברתה היקרה כלפיה, יחס, שהיא, איה – חזרה חזור והדגש – לא היתה ראוּיה לו. “אבל מה לעשות, קפי, לך אני סולחות הכול… אַת כל־כך חמודה הערב. אני אגיד לך, תיאודור, למי היא דומה עכשיו, בדיוק, לויויאן לי ב’גשר ווֹטרלו'… לא באור מלא: בחושך בערפל… שמלה נחמדה מאוד. גם כן, אמא?.. בעצמך הלכת וקנית שמלה?! זו אם כן השפעתו המבורכת של הדוקטור המשותף שלנו, הה?.. תיאו בידך אני מפקידה את קפי, פרח־הסלע העדין והרופס. עוד מעט תהיה רופא מהולל בעיר, תרפא נשים עשירות מקוליטיס, כמו אקסל מונתה, ויהיה לך כסף בשביל קפי. Give her a good life, חביבי. אומרים, נעורים יש בעולם, איפה, או איה, נעורי?..”
“יש לי יום ‘הכניסיני’ היום. גם תיאודור אמר, שאַת לימדת אותו ‘אַת היי לי אם ואחות’…”
“אהה! אתה משתמש יפה מאוד במה שלימדתי אותך!.. אומרים, אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?.. משורר גדול, ובכל־זאת אומלל!” כיוון שנכנסה להילוך גבוה, לא נעצרה. רקפת ושטרן לגמו בשתיקה את הקפה ואיה דיברה ודיברה: “… הכל טוב ויפה, רבותי, אבל גם לחיות צריך! עניין זה, ואני מדברת בכל גילוי־הלב, לא מרפה ממני בזמן האחרון. מתי נחיה? כלומר, ממש, לא כמו עציץ בצֵל, לא חיים וֶ־גֶ־טא־טי־ביים, כי אם בכל העוצמה שבך, חיים מלאים, סוערים, לראות הכול, לנסוע בעולם, ללמוד… ישנו עולם גדול, פאריס, לונדון, ניו־יורק. עוד מעט ימלאו שש שנים מאז נגמרה המלחמה. סיפר לי חבר שבא ממש עכשיו מפאריס. שם הכל רותח. ואצלנו, בינינו, Dear friends, שיממון, פרובינציה, צנע, בחירות… אני לא מזלזלת בזה. מה שדרוש לנו כאן, כמו חמצן, זה קצת, אה, אופקים, מעוף, אנגאז’מַן רוחני… היהודים היו תמיד, נו, יש לזה ביטוי קולע בגרמנית – וֶלטליך… הצרוּת הזו, המחנק, יתנקמו בסופו של דבר בנוער, בחינוך, בתרבות, בכולנו, בכל הארץ הזאת…”
“לאן אַת נוסעת?” שאלה רקפת כאילו ביקשה לדעת מה השעה.
“מי סיפר לך שאני –” נעתק הדיבור מפי איה.
“צריך לספר לי?”:
“נחש בריח!” צחקה איה. “איך ניחשת? מה בסך־הכול, אמרתי? מה שאומר כל אחד אצלנו – משהעולם גדול ואנחנו פרובינציה? אז קמים ונוסעים?.. אבל אני, באמת נוסעת.”
“באיזה יום נפלה ההחלטה?”
“חלום ישן. אפילו שתינו השתעשענו במחשבה הזאת עוד בסמינר. כשהתחילו הראשונים לנסוע… אבל, פשוט, נודע לי על איזו סטיפנדיה למחנכים, התחלתי להתעניין – ונמצאתי מתאימה. כן, כן. בינינו, לעבוד עם מחזור שני באולפן אין לי רצון ולא טעם. כמה יכול אדם למזמז את עצמו בהוראת ‘אני עולה חדש’, ‘זה בית’, ‘הוא חייל’… מצד שני, דווקא באולפן גיליתי את ייעודי האמיתי, עבודה עם מבוגרים. אמת, תיאודור?”
“בהחלט,” השיב בצייתנות.
"זהו. אני בטוחה שהנסיעה הזאת תהייה לי חוויה גדולה, וגם למדינה אביא תועלת., ולפתע זינקה מהכרית המרוקמת אל הספה. “אני משעממת אתכם. איך אצלך קפי? עדיין מטפלת בעולים, במסכנים האלה?”
“אני בהם. הם בי. עובדים.”
“מתארת לעצמי, שהם מקצרים בוודאי את ימיך… הרהרתי לא־מעט בבעיות העלייה, והגעתי למסקנות פסימיות: עקב־אכילס של העלייה הוא העדר סלקציה. וזה הצד השני של אותו מטבע עצמו: פרובינציאליות, ירחמיאליות, קורופציה… לא חושבים! יש סוף־סוף ארצות אימיגרציה בעולם שהיגרו אליהן עשרות מיליונים, עם ניסיון עשיר וכולי… למה אי־אפשר ללמוד מהן, אלא שצריך לחזור על כל שגיאה אפשרית, לבזבז את כספי האומה, לערוך ניסיונות כושלים? שאנחנו נלמד מאחרים?! – By no means!.”
הדברים האחרונים האלה מגלים שהתרחש עוד משהו בחייה של איה מאז נפגשו בפעם האחרונה. רקפת צבטה את ידו של שטרן ונכנסה ישר לתוך דברי איה:
“מה עיסוקו של החבר החדש שלך, איה’לה?”
שוב נעתקו המלים מפי איה. פעם שנייה עושה לה רקפת אותו תרגיל עצמו.
“מה פתאום, חבר? איזה חבר? אני חושבת שאַת קבורה שם בשכונה שלך, מנותקת מכל הבלי העיר, מתמסרת יומם ולילה לעבודת־הקודש – מה מתברר? שאַת יודעת כל־פיסת רכילות שמספרים חברי הטובים מאחורי גבי. מי סיפר לך על החבר, איזה טינופת?”
“אני נשבעת לך, איה, לא היה לי מושג. לא דיברתי עם איש –”
“יש לך כוחות פארא־פסיכולוגיים, תגידי לי –”
“לא. אלה מסקנות פשוטות ממה שאמרת לפני רגע – סלקציה, ירחמיאליות, ארצות־אימיגרציה, כספי־האומה… ולפני זה: פאריס, העולם הגדול. קרתנות… יש לי כמעט הרגשה שאני מכירה את הגבר. מתוך שתי התיאוריות המוקלטות ששמעתי עכשיו, אני יכולה לצייר לך אותו ואת פרצופו –”
“תיאוריות מוקלטות! איזו מין צורת־דיבור? מה ההתנשאות הזו, כאילו אני איזו מטומטמת –” איה כעסה עכשיו באמת, אבל רקפת השהתה את תגובתה עד ששחררה איה את הקיטור ונשתתקה. רקפת דיברה בשקט, כאילו לא לעניין, ורק המלים הראשונות – “אַת דיברת על סלקציה, על אלמנטים נחשלים, ואם כך אספר לך אני לא תיאוריה אלא סיפור קצר.” ומכאן ואילך סיפרה את כל הידוע לה על גליק, הקונדיטור הנראה כפאן פולני זקן, על אשתו שאומרים שהיא צעירה ממנו בעשרים שנה, והסברה היא שאצל שניהם אלה נישואים שניים ולשניהם אבדו משפחותיהם, ולכן, כך אומרים בשכונה, והדבר מתקבל על הדעת, החליטו להביא ילד לעולם. הוא בסך־הכל אופה־עוגות ומי יודע מה האשה. הם אלמנטים שארץ־הגירה לא מעוניינת בהם. “הוא בעל־מקצוע, אבל איזה צורך יש באופי־עוגות בזמנים של צנע וקיצוב מזון. הוא מוכן לעשות כל עבודה, אבל מה יכול לעשות איש שהוא בן ששים, או יותר. ופה, איה’לה, מקבל הסיפור תפנית שאיננה מסתדרת עם התיאוריות הלא־ירחמיאליות. איכשהו התחילו לשים אליהם לב בשכונה, התחילו לשאול מה על הזקן הזה ואשתו ההרה, וכמו בדרך־נס התעוררה השכונה, כאילו היתה לא אוסף מקרי של אימיגרנטים אלא קהילה יהודית, לעשות משהו למענם. הם לא יכלו להבין איך אפשר למנוע רשיון מן האופה הזקן הזה, לא להקציב קצת מצרכים לעוגות שלו. הם היו משוכנעים, שהסירוב הוא כולו טעות, ורק לשונם העילגת בעוכריהם. הם באו אלי מתוך בטחון גמור, שאני, המורה, הצברית, אצליח. וכך חשבתי גם אני, למען האמת. מעשה פשוט ואנושי כל־כך! הלכתי למשרדים, וכמובן, סירבו ל גם לי. לקחתי את אביו של גבי והלכנו ישר אל אלוני, אלוני הגדול, המעריץ הנצחי של פרופסור בן־דוב ועבודותיו המחקריות על קהילות ישראל. זה היה הבוקר. בעורמה עסקנית משך אלוני את אביו של גבי חזרה לימי־הביניים ושם החזיקוֹ כל משך השיחה, אפילו ליווה אותו עד לדלת מכונית־השרד שהסיעה את הזקן חזרה לחדר־עבודתו. אי־אפשר אפילו לטעון נגדו שסירב. שום דבר. עכשיו אין לי מוצא אלא לספר בשכונה מה קרה היום. שיפגינו, שישברו דלתות ושולחנות. גם אני אצטרף. אולי ככה נציל את הזוג. את הילד העומד להיוולד להם. את הארץ הזאת, שדאגת כל־כך לעתידה הקולטורי. אימיגרציה. אלמנטים. מה לעשות, אני רואה זוג אחד, שני אנשים מפרפּרים, יודעים מאוד שהם רוצים לחזור לחיים, ואין להם אפשרות.”
כשהתחילה רקפת לספר, היה עדיין הקיטור מבעבּע, וחזותה של איה היתה גם נעלבת גם של מי שבכל־זאת דיבר במישור עקרוני קצת יותר, לא על פרט קטן זה או אחר. אך בהדרגה התחילו פניה לובשים ארשת של עצרת־זכרון, ואותו סומק יֵיני של עורה הלך וכהה עד שנעשה כחול־סגול. נכלמת, הצניחה איה את ראשה הגזוז על ברכיה הזקופות, ריסיה המושפלים מודים, שאכן כל זה לא פשוט, לגמרי לא פשוט, וכל העולם מסובך ומלא ייסורים. כשהשתתקה רקפת, לא העֵזה איה, שעה ארוכה, להפר את הדומייה, כאילו ביקשה להביע בשתיקתה כמה היא מבינה שהחציפה פנים כלפי איזה סוד אנושי טרגי מאוד ובה־בשעה יפה ומרומם.
“אבל קפי,” לחשה לבסוף לחש ממועך, “הלוא זה ממש מזעזע, לא ייתכן שדבר כזה יקרה אצלנו. אני משוכנעת – משהו אפשר לעשות.”
“למשל?”
“אם אין מוצא אחר – להביא לידיעת הציבור. להרעיש עולמות!” וכבר עמדה איה בעיצומו של הגלגול הרביעי. קולה היה נרגש, חוצב להבות. “זו שערוריה, ואני משוכנעת שיש דרכים –”
“אדרבה, עוּצי עצה –”
“אל תלגלגי עלי –”
“אני מתכוונת ברצינות. תיאודור שכנע אותי לא לספר מיד בשכונה מה קרה היום אצל אלוני, לחכות יום אחד, אולי יעלה בראשנו –”
“אני לא יודעת מה, אבל אינני מאמינה שאצלנו יש אדישות כזאת לגורלם של אנשים כאלה, אוּדים מוצלים. ואם ישנם איזה פקידים אימבציליים, זה לא סוף העולם. יש גם עיתונות!”
“העיתונות,” אמר שטרן, שעד כאן ישב מן הצד, משתעשע בכושי־העץ, שמשך מעל הרדיו, “בארץ שחיים בה עשרות אלפים באוהלים, עולה זקן שלא נותנים לו לאפות עוגות… איזה עיתון יהיה מעוניין בסנסציה כזאת?”
“יש דרך!” זינקה איה מלוא קומתה הגדולה, וטפחה בשתי כפותיה על ראשה. “אידיוט! אידיוט מוחלט!”
“מי?” שאלה רקפת.
“אני. אני… איך פרַח מראש החמור הפרטי שלי. זהו. שמאי!”
“ומיהו שמאי?”
“אל תעמידי פנים, קפי. הלוא סיפרו לך על החבר החדש שלי, הממזר־בן־הנידה, שמאי פרת, שאני שונאת אותו –”
“אני נשבעת לך: אני לא יודעת לא מי הממזר הזה ולא שהוא חבר שלך…”
“הרבה חברים היו ויהיו. החלק האישי לא חשוב כרגע. אני גמרתי אתו. אבל, הוא יעזור. יש לו חושים. הוא מוכשר כשד. הוא ירגיש מה אפשר לעשות בסיפור כזה… הוא עובד ב’כוכב המזרח', עיתון מודרני, נועז, בלתי־תלוי. עכשיו יהיה בחדרו. הלכנו, קפי!”
חדר־המדרגות העגמומי אצר עדיין בתוכו את המלחמה, זו שרסיסים חרצו אותה באבני־הכתלים, שנהפכה לנציבי בטון בקווי העיר המשוסעת, שטוּאטאה מן הרחובות המרכזיים ונדחקה לשכונות הספָר. המלחמה היתה בקיר הלבנים שכנגד הפתח. בחלונות החתומים, באוויר המעופש ובאור הצהוב של חדר־המדרגות. לא כך מרגע שנפתח חדרו של שמאי פרת. אותו ריח דחוס, שאתה נחבט כנגדו, כמו מסך מאובק, ריח חדרי־סטודנטים, שהוא חלונות חתומים, שביתת־המטאטא־והסחבה בין שבת לשבת, ציבורי הנייר הדפוס והכתוב במקומם ושלא במקומם, עשן־הטבק התלוי סביב הנורה העירומה כמין נברשת־קורים, מכנסיים זרוקים על כיסא, כאילו נמלט מישהו מתוכם בבהלה, גרביים למראשות המיטה, פנים שניתק הפעמון משולחן־הכתיבה ועכשיו הן ממצמצות בפתח. רגע אחד היו החדר ובעליו כמעט היינו־הך, אך ברגע שנכנסו לתוכו וישבו היו הוא וחדרו לגמרי לא היינו־הך.
הרהיט הבולט ביותר בחדר היה כיסא־עור כבד, מה שקורין חצי־כורסה. מפני דלותם של שאר הרהיטים – המיטה, שרפרפים שניים, שולחן־כתיבה צמוד אל החלון ואיזה וילון שכיסה כנראה גם על מתלים לבגדים וגם על מדפים לספרים, היה כל החדר כולו כמין תפאורה מכוּונת להבלטת כיסא־העור והיושב עליו, הכיסא ומפת־ענק של אגן ים־התיכון, שהיתה מצומדת במסמרים אל הקיר, מעל למיטה. אחרי שהושיב את אורחיו, חזר הוא ושיקע את אבריו המצומצמים בכיסא־העור, מרכיב רגל אל רגל ומגלה אגב כך את הגרביים הצועקים בצבעים עזים יותר מצבעי־המפה. עוד לפני שהגיעו לעניין שלשמו הביאה אותם איה, תמהה רקפת על היחסים שבין השניים. מרגע כניסתה נהגה איה חירות המתיישבת עם פירוש חד־משמעי מאוד של המלה “חבר”, אף שאין מלה טעונה משמעויות שונות ורחוקות יותר מזו. שמאי פרת, לעומתה, נראָה, למן הרגע הראשון, מסוּיג, צונן, אפילו עד כדי מתן ביטוי בוטה ולזלזול לגלגני בה. בוטה וגלוי מדי, אמרה רקפת בלבה, שהרי פרת זה כל־כולו כמין פודל מצומרר שאך אתמול הגיע לפרקו, כנגד נקבת־בוקסר גזעית, ערמונית־אדומה. מה עשתה בחורה גדולה זו בגברבר צהבהובי וצנום זה, שפניו חלביים, חשוכי־זקן, אלא אם ייזכר שפם בהיר, משיי, הרשום כראשית־כרבולת על שפתו העליונה. ואף־על־פי־כן היה תינוק זה, השקוע בכיסא־עור של גדולים, מפטם מקטרת מעוקלת מתוך קופסת טבק אנגלי, נוהג באיה גסות מופגנת, וכתמיהה על־גבי תמיהה – מקבלת איה מנהגו זה בשתיקה, אפילו בכניעה. בקצה הספה ישבה, קרוב מאוד אליו, מביטה בו מלמטה למעלה, סיפרה בשבחה של רקפת וכל מעשיה בבית־הספר ובשכונה, עברה לתיאור העניין שלשמו גררה אותם אליו, ורק אז הפצירה בו שייחלץ לעזרת ידידתה האחת.
פרת הצית מקטרתו, מרוכז כולו בהפחת העשן.
“יפה,” אמר כשסיימה איה את דבריה, משך את המקטרת מפיו והגביה עיניו אל רקפת: עיניים תכולות, שדוֹק של שעמום והתפנקות־נערית־שׂבעה מסנן לתוכן את העולם. אפרוח שקליפתו דבוקה לעכוזו. “אני רוצה לשאול מספר שאלות. אבל תחילה הבטחה אחת: אַת מספרת את האמת.”
“כל האמת ורק אמת,” סיימה איה בנעימה של שדכן מצליח.
“בסדר,” אמרה רקפת וקולה אינו מעלים את ספקנותה, את הזלזול בכוחו.
“שאל,” ענתה בקצרה. שאלה רדפה שאלה. ביקש לדעת הכול על המקרה, על האנשים, על השכונה כולה, עליה, על בית־הספר, על קלינגר, על הבולגרי, על אביו של גבי, על אלוני. רקפת פתחה בתשובות קצרות אך הוא לא הניח לה להתחמק. משאלה לשאלה נתחוור לה, שזאטוט זה משלח שאלותיו לגוף־העניין, שנבון־דבר הוא. ולאט־לאט נעשו תשובותיה מפורטות ומקיפות. אפשר הוא מתנפח ויהיר, אמרה בלבה, אבל שוטה אינו. ולא זאטוט.
“יפה,” חזר ואמר ונפנה למקטרתו שכּבתה. שתיקתו נמשכה והלכה.
“נו, מה העניינים, שמאי?” לא יכלה עוד איה להתאפק.
“איזה עניינים?” שאל.
“אל תהיה מה שאתה. אנחנו רוצים סטורי חזק.”
“לאיזה צורך?”
“אינך מעוניין, לא נאלץ אותך,” לא הסתירה רקפת את סלידתה.
“לא. אני מעוניין. בהחלט. לעזור לכם. אבל מדוע דווקא סטורי? אַת קוראת את העיתון שלנו?”
“לא, למען האמת.”
“הנה התשובה. איך מושפע מאתנו אדם נבון.”
“לא. אני לא טיפוסית.”
“למי.”
“לכלל־האוכלוסייה. אנחנו רוצים לעורר את דעת־הקהל…”
“דעת־הקהל! שלג בסיוון! גשם מלאכותי!”
"אל תהיה ציני, אמרה איה.
“לא – זו אמת. באמריקה קוראים לאמת – קומוניזם, אצלנו – ציניות.”
“לשם מה, אם כך, העיתון?” שאלה רקפת.
“זה מעניין, משעשע, וגורם סיפוק מסוים. ונוסף על כך – אנחנו עושים שירות חשוב – חברתי־פסיכולוגי, אם ייסלח לי הביטוח. לפיד־האש המנחה את עבודתנו הוא זה: הציבור מבקש ליהנות בשבת, לאחר שמילא כרסו פילה ומרק־שעועית, מחוכמתו שלו, הריהו נוטל את העיתון שלנו ומאמת, לשמחתו, את המסקנות שהעלה הוא עצמו, ברוב חוכמתו, לפנינו. דעת־הקהל משתנית בּן־יום. תפקידנו לשמש כמעין רדאר – לעקוב אחרי התנודות, לקלוט ולפלוט. זו הקנוניה האילמת, שבינינו לבין הציבור. הציבור משלם את מחיר העיתון כדי להיווכח, שכבר חוכמתו גדולה.”
“תפקיד עלוב למדי, מוּתר לומר,” אמרה רקפת.
“חלילה וחס. זו עבודה דקה ועדינה ביותר, וחשיבותה הפסיכולוגית, אם ייסלח לי ביטוי זה פעם שנייה עצומה.” דבריו היו שקולים, כמו שמרצה תורה, אלא ששפתי התינוק שלו חיוך דק נפרש מהן. “תמורת כספו מבקש הציבור, שנשמש לו שסתום־ביטחון יצרי ורגשי: עלינו להעמידו מעל לפסולתה של החברה, מעל לשודדים ולזונות, ובה־בשעה להניח לו להציץ אל תוך העולם הזה, לחיות חיים אלה שעה קלה, בדמיונו, כמובן, ובלא סכנת סכסוך עם המשטרה והמוּסר, כשהוא מסתווה באִצטלה של שופט. ועוד: הציבור זקוק לפורקן מרגשות־אשמה המתסכלים אותו, הוא דורש שנספק לו שעה של חסד ורחמים, אך, כמובן, בלא שיתחייב מכך מעשה, והרינו מתייצבים לימין החלשים, הסובלים, הנרדפים… לא כל־כך פשוט!”
("אני,אני) מודה לך מאוד, מר פרת," אמרה רקפת לאִטה, כשהוא כופה חיוך על פניה, “:אתה נבון מאוד. וערמומי.”
“זה נכון בדרך־כלל. אבל במקרה זה שמורות הזכויות לאדם אחר. אילו נהגת לקרוא בעיתונים – ואין אני מתכוון, חלילה, לעורר אותך לכך, שהרי אַת מנצלת את זמנך לעניינים חשובים יותר – אילו נהגת לקרוא, היית נתקלת בסדרה של מאמרים, שניתחו את הרקע הפסיכולוגי להצלחת עיתוננו, אגב, מאמרים מצוּינים…”
גם אני הייתי צוחקת אתך, ביקשה רקפת לומר, אלא שאיני יכולה לשכוח לשם מה באנו אליך. לא בשביל לשמוע דיבורים חמקמקים.
“אלה המאמרים,” הוציא שטרן מלים מפיה של רקפת, “אבל מהי תורתך שלך?”
“שלי? לי אין כל תורה. אני עיתונאי. עיתונאי טוב, אומרים. מדוע, תשאלי. כיוון שאף אני אחד מאותו ציבור. מתרגש מאותם הדברים. מגיב כמותו ומשתנה עמו.”
“זו אמת,” אמרה רקפת. “אתה משתנה במהירות מפתיעה: הנה אתה פסיכולוג עמקן והנה – תמים כיונה.”
“תמים – לא! מה שאמרתי עד כאן – אמת־לאמיתה. אין לי השקפת עולם, וזו, אם יתקבל הפרדוקס על דעתך, השקפת־העולם שלי. יש לי חוש־ביקורת מצוּין, אני יודע לרסן ולכוון את רגשותי, יש לי השכלה וכוחות שׂכליים מסוּימים, ואחרון־אחרון – חוש למציאות…”
“ובעיקר, ערמומי מאד. באתי אליך לבקש עזרה. ואתה, במקום שתסרב במלה אחת, אתה מתאמץ להוכיח שבין כך ובין כך לא תצמח תועלת…”
“הסיפור שאת מציעה – מצוּין. יש בו כל הסממנים. אבל את הרשיון לא יביא. ואַת מעוניינת ברשיון, לא בהצלחתי העיתונאית, אמת?”
“נו…”
“אַת הזכרת את השרברב. הבולגרי, כמדומני. הוא הציע שיטה יעילה.”
“הפגנות?”
"אמצעי־לחץ.,
“באתי אליך כדי למנוע את ההפגנה, כדי להוכיח לאנשים ההם, שלא כוח־הזרוע בלבד מכריע; שיש אצלנו דעת־קהל אוהדת…”
“אין דעת־קהל כערך קבוע. היא נוצרת. אבל ברגע זה מעניין אותנו דבר אחד – להשיג את הרשיון. אפשר להפחיד את דעת־הקהל על־ידי שנצביע על כוחה של השכונה; אפשר להפחיד את בעלי־הכוח על־ידי שנטיל את האשם עליהם. בדבר אחד צודקים הסוציאליסטים שלנו: יש לנו מעט ועל המעט הזה נלחמים כל מי שיש בידם אמצעי־לחץ. אַת רוצה לשתף את האופה שלך במעט הזה? – אמצעי־לחץ, בבקשה. זו כל התורה כולה. תהיה הפגנה – יועיל גם העיתון. הזקנים יצאו נשׂכרים, אַת תהיי גיבורת־היום, וגם אני לא אפסיד.”
“ובכן, תפרסם כתבה!” פרצה איה בקולה הצרוד. היא זינקה מן הספה, תקפה את פרת מאחור, ובפרץ של התלהבות כרכה זרועותיה סביב צווארו וחתמה שתי נשיקות קולניות על לחייו. לחייו הבתוליות של פרת נתלהטו והוא שחרר עצמו מזרועותיה במבוכה.
“תפסיקי, איה! בלי ידיים!” ניסה להתבדח והתקין את שׂערו החלק, “אפרסם. מדוע לא? ועוד, רקפת: אינך מספרת דבר על שיחה זו. לבולגרי אמרי, שנכשלת ואַת מסכימה אתו. יקיימו את ההפגנה. את היתר אעשה לבדי. זה יהיה סיפור חזק, מלווה תמונות רבות: העולים, אלוני, הפרופסור הזקן…”
“לא!” חתכה רקפת וקולה פסקני.
“לא? מדוע?”
“אינני שוטה עד כדי כך. אני והבולגרי נביים הצגה כדי לספק לך חומר פיקנטי על עולים, על מורה צעירה, על פרופסור שכּול, על פקידים גבוהים?.. לא ידידי!”
“מה אתך, קפי?” תמהה איה. “שמאי רוצה לעזור לך.”
“תודה רבה. אם ההפגנה – אז כביטוי לכוח ממשי. אם לעורר איבה ופחד – אז ממש, לא למען זווית־הצילום והכותרות המרעישות. מכל זווית, מקרוב ומרחוק, יראו אנשים את הכוח המתפרץ, יעמדו לימינו או יחרדו מפניו.”
“בראווֹ! דרך צלחה!” אמר פרת והִכה הכאה אילמת במקטרתו על כף־ידו הפשוטה. “אַת מתכוונת, כנראה, להנהיג מרד של ממש, וזה מסוכן מעט יותר, אבל…”
רקפת ושטרן עמדו על המדרכה הריקה מאדם, בדממת העיר הזאת שכבר היא מסוגרת כולה מאחרי קירות־האבן, והמתינו לאוטובוס שיתמלא. אנשים ספורים היו פזורים בין הספסלים, מכונסים בתוך בגדיהם, ממתינים. סבלנות של אין־ברירה.
השעה היתה מאוחרת, וזה האוטובוס האחרון. שטרן החזיקהּ צמודה לגופו, כאילו החליט שלא יוציאה עוד מידיו, אבל כשהתניע הנהג את רכבּו ידעו שניהם, בלי שנשמעה הברה אחת, שרקפת תסע לחדרה, באוטובוס הזה, שהוא לא יתלווה אליה.
“אני אתפלל להצלחתך, נשמה טובה,” נשק לה שטרן בחטיפה. היא החזירה לו נשיקה.
“התפלל על הפאן הפולני ואשתו.”
“על כולנו.”
יח 🔗
אותו לילה – לאחר כשלון שליחותה של רקפת ולפני שנודע הדבר בשכונה – כרעה מאניה גליק ללדת. חשבון הריונה נשתבש. הנסיעות באוטובוסים העמוסים לעייפה וההמתנה־עד־בוש בקופת־חולים – הפסד־הבריאות הנמשך מהן אינו יוצא בשכר בדיקת הרופא. הבדיקה עצמה חפוזה, והרופא נוהג להאדיר את בריאות הנזקקים אליו ובלבד שיהיה סוף, לתור הרוגש מאחורי דלתו. מאניה גליק מלומדת בייסורים, וגם כל הווייתה היתה צעקה אחת גדולה ומרה, היה קולה כבוש. עד שביררה לעצמה אם הכאבים החותכים בגופה אכן צירי־לידה הם, החלו מים ניגרים מתוכה. רק אז העירה את גליק משנתו ואמרה לו: פסח, קח אותי לבית־החולים.
על רגליו התשושות, בחושך הכבד, ירד גליק מדירת־הגג, בשביל להזעיק אמבולנס במספר־טלפון ששמור היה תמיד בכיסו. התרוצץ ברחובות הריקים ולא ידע היכן ימצא בשעה כזאת כלי זה שעד היום לא נזקק לו. עבר פלוני מתאחר־ עצרו ושאל את פיו, אבל גם זה כמותו – לא שׂיג ולא שיח לו עם טלפונים. נזקק אדם לאחד הפקידים, או לרופא חס ושלום, לא ישפוך את לבו לתוך אפרכסת שחורה, כי אם אל האיש עצמו ילך ולתוך עיניו יביט ופה־אל־פה ידבר אתו. כבר אמר לרוץ עד לבית־החולים, כשנקרה בדרכו אדם שני וזה עָץ לו עצה טובה: בגבול השכונה הזאת והשכונה הסמוכה שוכנת תחנת־משטרה, הפתוחה כל היום וכל הלילה, ושם ימצא, בלי שום ספק, טלפון, ואולי המשטרה עצמה, במכונית שלה, תחיש את האשה לבית־החולים.
אל בית־החולים הגיעו גליק ואשתו בשלום ובעוד זמן. הרופאים יעצו לו לשוב לביתו. עד לבוקר, אמרו לו, לא יתרחש דבר. אלא שדעתו לא נחה. אין הוא יכול להשאיר אותה כאן לבדה בשעה זו, שהלב חרד ומחשבות־אימה מרדפות אותו. זאת ועוד: הכיצד ישוב עכשיו, בשעות־הלילה הקטנות, לשכונה הרחוקה? ישב על אחת המדרגות והמתין. עברה אחות וראתה את הזקן העלוב, נכמרו רחמיה, טלפנה אל שומר־השער וביקשה שיכניס אותו לצריפו, ואם אפשר, גם יעמיד לרשותו אלונקה ושמיכה.
גליק לא שכב. עד הבוקר ישב על האלונקה, מרעיד מן הצינה, מן העייפות ומן המחשבות המרובות שבראשו. ומה אם יתרחש, חלילה, אסון? מה – לכשיבוא הילד? שלושים־ושש־שבע שנים מיום שנולד לו בכורו. וכל מה שבא עליו מאז ועד עתה ניטשטש ונתערבב בזיכרונו, ורק אותו יום זכור לו לפרטיו. ספק נער היה, ובבית חמותו שבכפר ישבו. בבית, על מיטתם – ורק זקנה אחת והחמות מסייעות – ילדה את הבכור. במשפחה היו חוזרים ומספרים שבשעת הלידה היה הוא נראה כאילו אחזוהו צירים. מה היה לו להתרגש? האשה צעירה היתה והוא צעיר והמשפחה סוככת עליהם, וכל חייהם לפניהם. ואילו עכשיו – העזה, העזה נוראה. מנַין יקחו לכלים ולמזון ולטיפול? תינוק…
שפופרת הטלפון בין אצבעותיו, נפנה אליו השוער ואמר: “מזל טוב!” הגבּיה גליק גופו מן האלונקה ואבריו מרטטים. “בת,” אמר השוער, “והנשים השתיים בריאות ושלמות,” הוסיף. בתוך לבו פועמים קולות, מכים וחוזרים ומכים. בא הדבר ונהיה. בת. בת יש לו. הרי שמחה גדולה. אלא שכנגדה מחלחלת ועולה חרדה: עכשיו מה יעשו? מה יעשו ביילודה ומה יעשה במאניה? בתוך החרדה עמדה השמחה – כבדה, מדומדמת. בת, הגה בקול־לחש. בת, חזר השוער ואמר. אל תתיירא, הכול עתיד להסתיים בכי־טוב. ורשאי אני לראותה? ההין גליק ושאל. לא קודם שיעברו כמה שעות, ועכשיו צא והבא זר פרחים ליולדת. אמת, ענה לבו של גליק כהד, אצא להביא לה דבר. אפשר ממתקים או פרחים.
יצא מן החצר אל הרחוב. כבר הבוקר עולה והלילה עודנו נצמד אל כותלי־הבתים ואל המדרכות. מכונית, שאורותיה צהובים חולפת ומותירה באוויר את שריפת הדלק. ראשוני הפועלים פוסעים ביחידות, רגליהם נגררות אחרי גופם, תופפות על המדרכות המרוקנות – שניים־שלושה אנשים, וו־החיבור בין הלילה ליום. רגשתו של גליק נעשית חדה וקשה. תריסי החנויות עודם מוגפים, והוא עוד במקום שעומד וממתין, ותוך כך הוא שומע שאלה: במה יקנה את הפרחים? והרי אין לו אלא אותה קצבּה שאף כדי לחם־עוני אין בה. לאו, היום לא יקנה פרחים.
גליק לא מיהר לשוב אל בית־החולים, שלא יראה אותו השוער חוזר בלי פרחים, ולא יתבזו הוא ומאניה. הלך מרחוב לרחוב עד שהחלו המכוניות מתגלגלות, ותריסי־החנויות הוגבהו וגבר המונו של יום וקול־לבו נתקטן ונבלע בתוך כל הקולות. ואז, רק אז החזירוהו רגליו לשער בית־החולים.
השוערים כבר נתחלפו והשוער האחר אינו יודע מה אמר קודמו. שאל גליק אם רשאי הוא לראות את פני אשתו היולדת. חזר ואמר לו השוער להמתין שעה־שעתיים. כבר לא נותר בו כוח וישב על אבן קבועה בצד השער, עיניו נעצמות וראשו מיטלטל וצונח על חזהו.
מגבּעתו בידיו ורגליו עושות זהיר־זהיר, פסע גליק בעקבות האחות אל החדר. כל אותה הוויה חשובה – החלוקים הלבנים, הריחות החריפים, הדומייה שמתנפצים לתוכה רק קול עגלות החולים, קול צלצול מכשירים ושעטת עקבי האחיות – לחצה עליו מסביב, כביכול מצמצמת אותו עד שלא יביא – על־ידי עצם ישיבתו כאן, שום היזק.
“הבאתי לך אורח, גברת גליק,” קראה האחות בקול רועם כל־כך, שדומה היה לגליק שלא רק את הדממה כולה הבריח אלא בגופה של מאניה חיבל. וזו, האחות, עוד מחייכת מלוא פניה הצעירות, כאילו לא עשתה כל רע, מרמזת לו שרשאי הוא להיכנס.
כל המיטות, כל השמיכות, דומות זו לזו. רגע השתהה בפתח, עיניו עוברות מפנים אל פנים, אינן מוצאות את מאניה. לפתע ראה תנועת־יד רפה במיטה הסמוכה לפתח, מעבר לדלת הפתוחה. כמה חיוורת וחלושה היא נראית. חייך אליה, שנהה כאן הוא, אתהּ, שמחי בשמחה הגדולה הזאת שכל־כך ממלאת אותו חרדה, אף החזיר לה נפנוף מהוּסס, אבל ממקומו לא מש.
“אדון!” קראה אשה אחת ממיטה שנייה. “תיכנס, תיכנס, אין שום פחד פה!”
“יש כיסא פה, תיקח,” הוסיפה ואמרה אותה אשה אחרי שהעז וקרב למרגלות מיטתה של מאניה, ועמד שם. לקח את הכיסא וישב על קצהו.
“הכל הסתיים בשלום,” לחשה מאניה, מרמזת שיקָרב כיסאו אליה. “בת יש לנו, פסח,” פשטה ידה וגיששה עד שאחזה בידו המושטת. רק אז, נקוו בעיניו דמעות־גיל. לא הליכותיה העדינות, לא קולה, מעוררים בו מה שעושה מגע־ידה. עכשיו חוזרת תמונת פגישתו הראשונה אתהּ, בתחנה המוּפצצת מן השמים, היד הלבנה החובקת אל גופה את התינוק. כמה עמל ידעו מאז ידיים יפות אלו, כמה השחירו, זבו דם, כוסו יבלות. אבל הוא, עד עולם יראה את מאניה באותה יָד. לא הוא הצילה, כמו שאומרת היא. כמו חבל היתה, ובה נאחזו אז חייו השבורים, ובה הם תלויים.
“יכול אתה לחייך, פסח. אין לך מה שתפחד,” חייכה. “קלה מאוד היתה הלידה. כמו אצל בחורה צעירה, אמרו הרופאים.”
התכוון לבקש מחילתה שלא הביא לה דבר ולא אמר אלא:
“עכשיו אמצא כלשהי עבודה. כבר היום אלך ואבקש. כלשהי.”
“מאפיה תהיה לך. משלך.”
“יותר איני ממתין. עוד היום אבקש ואמצא… מאניה, עוד נזכה לימים טובים.”
“אף עכשיו טוב. והיום יותר מבכל הימים. בת יש לנו. כבר הראו לך את הבת?”
“רשאי אני?”
“בתך היא. ועקור דאגה מלבך. עוד תהייה מאפייה.”
“כן… אינך צריכה כלום, מאניה?”
“לא, פסח. לך וראה את בתך.”
עכשיו שוב היא לבדה. בגופה ריקנות משונה וכל אבריה משאות כבדים. רק מוחה בהיר כאותו יום רחוק, שנטהר לפתע ממטרות־קיץ סואנים וכל האופקים נתרחבו והתכילו, ובמקום אחד מתגודד יער שחור כהמון־אדם – מוחה בהיר ומחזיר מראות של נעורים. אלי שבשמים, פעם ראשונה בעשר שנים בין סדינים צחורים בחדר לבן, ואנשים סובבים אותי, ואני לבדי. כיצד זה עברת דרך זו בלא שנזקקת פעם אחת לבית־חולים? שתים־עשרה שנה וכאילו יום־אתמול. הכל נשתנה, אבל ריח בית־החולים עומד, ריח של קארבּוֹל ושל כביסות הרבה ושל אנשים חולים. ורק שאז היו אנשים נכנסים ויוצאים והיו פרחים וקופסות גדולות של ממתקים ושוקולדה, והיתה המולה רבה וצחוק של אנשים צעירים ופנים נרגשות של האבות והאמהות אילו חי הבן, בן שתים־עשרה היה היום. נער מגודל. תינוק חיוורין זה – כבר לומד היה בגימנסיה וקולו היה מתעבה. משונה. עד שאַת נפנית כה וכה ונשלמו ארבעים שנה. אה, לא אתמול היה הדבר, ובינך לבין מה שזוכר לבך אין ולא כלום. מה שהיה – חרב ולנו לא נותר אלא לקחת מן המצוי. תהיה בת ויהיה ממש להיאחז בו ויהיו חיים. מה לנו לזכור ומה לנו לדבר. אלא שריח בית־החולים אותו ריח, והזיכרונות נפתחים מעצמם, כפרגים העולים באביב. שדות אדומים. אנחנו היינו מתגוללים בין הפרחים, וצוחקים ובטוחים שאין בעולם אלא פרחים ושירים ותמונות ונעורים. אותו יום, בבית־החולים, ישבנו ולחשנו על מה שעתיד לבוא, וכיצד נגדל את הבן, ונטפח את כשרונותיו, והאמנו שאין לו לאדם צורך אלא באהבה רבה ורצון ברור. אף עכשיו אביב. כביכול, אביב…
עצבות אין־אונים נשתפכה לתוכה. כל הימים אומרת היתה בלבה: רק יבוא הילד לעולם, רק שוב נהיה משפחה ובית ותבוא המנוחה. כל ימי־הריונה צופה היתה בחרדה ליום זה ומתפללת שלא יארע אסון ושוב תזכה בילד, בילד שלה. ועכשיו יורדת עצבות. היא יודעת שלשמוח היא צריכה, והיא בוכה. זה היום ולא זה. טוב לה כך שהיא לבדה בבית־החולים הלבן והממורק ויותר מדי לבדה היא. יותר מדי.
אל שכנתה באה האחות והיא נושאת בזרועותיה תינוק מחותל, צורח בקול־אימים, פניו הקמוטים כפני ישישה, מכחילים כאילו בעוד רגע ייחנק. האשה הגבּיהה גופה וישבה במיטה וקיבלה את תינוקה לתוך ידיה. ביקשה להשתעשע בו, אלא שזה לא נח ולא שקט. חלצה האשה שד גדול ותפוּח־פטמה והגישה אל פיו של התינוק. אפשר חש בפטמה ואפשר ריח החלב בא בנחיריו, שכן מיד נשתתק ובעוד נשימתו קטועה וחזהו מפרפר התחילו שפתיו רוחשות ויונקות את חלל־האויר. שקעה הפטמה הגדושה בין שפתיו, התחיל יונק בדבקות ובצמצום כל החושים, בעוד אמו משפלת עיניה ואומדת טיבו.
עיני מאניה גליק עוקבות אחרי האחות והתינוק והאם. כשראתה את התינוק, שכל ישותו ממוקדת בשאיפת היניקה, ואת האם המעניקה לו חלבה ופניה מתעווים בספק־כאב ספק־הנאה, ויותר מאלה בקַווקַווים של חסד, של שמחת־היש, נלפתה גם היא תשוקה לאחוז בתינוקת, להצמידה לגופה עד כאב, עד שלא יוותר צל־צלו של ספק שאכן ממש הוא. אחות, אחות, אפשר לקבל את הילדה שלי, רק לרגע, ביקשה לומר. אלא שלא אמרה דבר, רק שבה ושכבה על גבה ועצמה את עיניה. טוב. טוב.
אחרי השיעור האחרון, הלכה רקפת מבית־הספר ישר אל הבולגרי. כל הבוקר חזרה ושקלה מה תעשה. מעדיפה היתה לדבר תחילה עם קלינגר, שעל מתינותו ודעתו השקולה סומכת היא יותר אפילו עכשיו, אלא שהשתלשלות העניינים הוליכה אותה למסקנה שונה: יש לפעול. לפעול ולחכות לתוצאות. אמת – הפגנות, לדידה, הן זיכרונות מרים. מפגינים מול שוטרים בריטיים רוכבי־על־סוסים. מפגינים מול טורים של חיילי שלטון זר. הפגנות הן ימי עלייה ב' והמאבק, עם קריאות והתנגשויות וארונות־מתים. אבל עכשיו – נגד מי, נגד מי תהיה ההפגנה הזאת? ומי יהיו המפגינים? ומה היא יודעת לאן עלול הכול להתגלגל?
ואף־על־פי־כן. אל וידאל, אל מה שיגלגל הוא.
בית־מלאכתו של הבולגרי היה סגור, ועל דלת העץ השחורה תלוי היה מנעול. רָווח לה. מכאן ואילך פטורה היא מספקות, והיא תלך אל מי שהוליכה לבה מלכתחילה – אל קלינגר.
ברגע שקרבה אל הסנדלרייה הבחינה שחל שם איזה שינוי, אבל כשראתה את הבולגרי עומד בחלון־הראווה וקלינגר אתו – הבינה הכול. הם החלו בביצוע התוכנית – חנות קטנה לאופה הזקן. דופן הלווחים כבר נעקרה כולה וכן המחיצה שמאחורי החלון, ועכשיו נפער פנים החנות כחור אפל. על המדרכה היו מעורמים ריקועי פחים ותיבות של דגי־פילה.
“הו, שלום, גברת מורה,” בירכה קלינגר בשמחה. “בך היינו מהרהרים.”
“מבקשים תשובה?”
“גם זה, אך בראשונה – מזל טוב!”
“כבר ילדה?” שאלה רקפת מבוהלת. הנה, דווקא היום צריך היה הדבר להתרחש.
“לא רצה לחכות, התינוק,” גיחך וידאל.
“ואיך…”
“הלוואי וכך יסתיים הכול. יש להם בת, וגם היא וגם האשה בריאות ושלמות,” אמר קלינגר.
“מתי היתה הלידה?”
“בלילה. ובבוקר רגשה כל השכונה ורעשה.” הוא שהה רגע ואמר בשפל קול ובחרדה: “ושם…”
רקפת סידרה דבריה מראש, אלא שעכשיו שקלה אותם מחדש, עיניה בעיניו החומות־עכורות של הבולגרי, המציצות מתחת למצחת העור, ואמרה קצרות:
“שום דבר.”
“שום דבר?” חזר קלינגר ושאל, אינו מאמין.
“זה הסוף. מרצון לא יעשו כלום.”
הבולגרי פלט חרפה, מין לחש־נחש, שבלא דעת פירושו קל להבין משמעותו. אפילו הוא מופתע, כמדומה. למעלה מכוח־השׂכל. אפילו הוא האמין שרקפת מוכרחה להצליח.
“וזה דיבור אחרון?” הניד קלינגר ראשו.
“רוצים עוד אתם?” התיז הבולגרי סילון של אש. קלינגר ורקפת היו משְיחים יידיש. הבולגרי מנחש היה או תובע תרגום רוסי. הפעם לא נזקק לכך. כבר מכיר הוא טיבן של שאלות אלו. “עוד? לא מספיק מה שאמרו? ואפילו היום, שיש כבר הילד, עוד אתם רוצים לרוץ ולדבר, ולדבר, ולדבר?”
“אין כבר מה לדבר,” אמרה רקפת מתוך ייאוש. “אין עם מי.”
“לא, אין עם מי,” אמר קלינגר ורוח־הפיוסין גוועה. “עכשיו אנחנו כבר נעשה משהו.”
כריח חריף נתפשט דבר בואה של רקפת על־פני הרחוב וכולו הלך והתגודד בפתח הסנדלרייה כעג עוגה מסביב לשלושה. תחילה היו קלינגר וּוידאל שואלים ורקפת משיבה. כל מי שמצטרף עומד ומטֶה אוזנו. אלה שהקדימו וכבר שמעו פרטי־העניין, נעשו למשמיעים. המסַפרים לא הגביהו קולותיהם והשואלים לא הרבו בשאלות־סרק: שואלים לעניין ומשיבים בקצרה, נדים בראשיהם ומשתתקים. גם אלה שכבר שמעו, הוסיפו לעמוד ולהאזין בהטיית־אוזן. כבר נתכנס ועמד שם קהל גדול. האנשים לא האמינו, ואך החזרה על אותו מעשה עצמו, שוב ושוב, קבעה בלבם את הדברים הלא־נתפסים האלה, והפיחה בהם רוח של מלחמה.
“וכי מה, שואלת אני בלבי,” אמרה אשה אחת, “נגרע היה מהם אילו נתנו רשיון אחד?”
“אפילו יתלו עצמם, הזקנים, אבן לא יניחו על קברם.”
כבר אמרו: בין יהודים – טוב למות, ואילו לחיות – רק בין הגויים."
“יהודים הם? כאילו מן האבן נולדו.”
“רק שלשונם חלקלקה ומתגלגלת. בדברים – כבר ארמונות־שיש הקימו לנו.”
“בהמות־עבודה חסרו להם והעלו אותנו.”
“כבר בהמות אנחנו, אלא שעבודה אין. מה מבקש זקן זה, חלב־ציפורים? עבודה הוא מבקש.”
“כתולעת יירמסו, הוא והאשה.”
“מיני אנשים פרירים, ככלים של זכוכית. הלב מתפלץ…”
המלים מיוסרות, מפרפרות, וכבר פועל כאן לב אחד, אלא שעדיין אין גוף שייתן לו חיים.
ולפתע אמר האחד:
“והתינוק? לאילו חיים הולידו אותו?”
“ואני אומר לכם,” הגביה הבולגרי את קולו, “דיבורים לא יצמיחו לנו כלום, עכשיו לעשות אנחנו צריכים.”
“אבל מה?” תהו האנשים.
“מה? את החנות אנחנו נבנה. וגם נעזור להם, בכול. הנה מה. וגם נקום ולמשרדים נלך. אנחנו פה לא נרשה שכך אנשים יישארו.”
“אוי, ריבונו־של־עולם, כמה צריכים לפרנסתו של תינוק!” נאנחה בפני עצמה אחת הנשים.
“אנחנו כבר נעשה משהו,” נטל הרשלר את היוזמה לידיו. מדבר היה בתקיפות של גבאי בית־הכנסת. “בארץ ישראל לא יגווע יהודי ברעב. נקבץ כאן בינינו, כמה טאלרים, שיהיה להם במה להחיות את נפשם, כמאמר הבריות.”
“לא,” הִכהו קלינגר בלא כל שהות. "הם לא נדבות צריכים. הכסף יפרח וייעלם ותועלת לא תצמח ממנו. מקור־פרנסה מבקשים אנחנו למצוא להם.
“גם זה, גם זה,” ביקש הרשלר להרגיע. “כאן פיקוח־נפש, ויש למהר. ועוד נעשה פעולה, בנחת, ביישוב־הדעת.”
“מה אנחנו מדברים?” שאל הבולגרי, שאבדה מנוחתו בשל הדברים הסתומים שנאמרו סביבו. קלינגר פירש לו.
“לא, חברים! היום נולד הילד, ואנחנו כאן סביב שותקים?” הוא שהה רגע כמבקש שימחו בקול גדול כנגד אפשרות זו. אבל הכול היו דוממים ומהורהרים.
“טוב, אבל מה אנחנו נעשה?” חזר אחד ושאל, כמי שמבקש לומר שאין בכוחם לעשות.
“למשרדים!” צווח עליו הבולגרי. נשב שם עד שיתנו את הרשיון ואת ההלוואה. אה, חברים," עבר ללשון של תחנונים, “מה הם רוצים, האנשים האלה, רק עבודה, ולחיות… זהו! ואנחנו נלך ונגיד שם. כולנו!”
“כבר מזמן צריכים היינו ללכת,” הרהר –בקול אחד מיושבי הקיוסק, ועל הכול לדבר, איך שאנחנו לא עובדים ואיך שאנחנו חיים. שלושה ימים בכביש ושבוע בבית. שלושה ימים נוטעים בהרים ושבועיים בבית."
“ואני איך?” הוסיף חברו, “פעם אומרים – גשם, פעם – מצמצמים העבודה, פעם – דבר אחר. לא היינו צריכים לחכות ולחכות כל הזמן הזה.”
“ומה המורה אומרת?” נאחז הרשלר בגבעול־הקש האחרון.
“אני לא הצלחתי, ואיש לא יצליח. לבדכם תצטרכו ללכת.” מדברת היתה לאטה, ואף שכבר ברור היה לה שזו הדרך האחת, שמעה מדברי האנשים שלא בעניין זה בלבד ילכו. דברים הרבה מונחים על לבם והכול יפרוץ עתה.
“טוב, למה אנחנו עומדים?” השמיע אחד את המלה המכרעת. “נישא רגליים ונלך.”
“נקום ונלך,” המהמו האנשים.
“מי?” שאל אחד.
“כולם,” חסם קלינגר דרכי־השתמטות. איש לא השמיע דיבור של התנגדות ורק הרשלר אמר:
“אם החלטנו, נלך כולנו. אבל לאן?”
“למשרדים,” אמר וידאל.
“לאיזה?” עלה חיוך מפניו העבים והכהים של הרשלר. “הרבה משרדים יש.”
היתה שתיקה של מבוכה. לרקפת ברור היה, שמתוך כוונה שאל הרשלר. “ובאמת כנגד מי?”
“גליק היה בסוכנות, ובעירייה, ובממשלה. כל משרד צריך היה לתת משהו. אבל מי באמת אשם?” הוסיף הרשלר ואמר.
“זה הסוכנות,” אמר אחד האנשים.
“הסוכנות. והעירייה. והממשלה. אותה גברת בשינוי אדרת.”
“רגע אחד,” רעם קולו של קלינגר, שהתאושש מן המבוכה שהטיל הרשלר. “אנחנו יודעים לאן נלך. זה העירייה שלא נתנה את הרשיון. לשם נלך.”
“זה העיריה ואופי העוגות בעיר,” החרה־החזיק אחריו הבולגרי. “גם במאפיות שלהם עבודה לא נותנים וגם חדשה לפתוח לא נותנים. רק אנחנו צריכים עכשיו להחליט מתי אנחנו הולכים ומי.” נתפס, כדרכו, לשאלות ארגון. “חברה מורה?”
“כן,” אמרה. בחוכמה עשה כשפתח בה.
“צירקין?”
“כן,” הפטיר בחצי־פה. מן הרגע שראה אנה מושכים הדברים ביקש לחמוק. ענייניו עם בתו של השוחט מתפתחים יפה וכבר מהרהר הוא בנישואים, ואין לבו נוטה להסתבך עם הרשות דווקא עכשיו. אלא שמי יעז לסרב. מי יקים נגדו את כל השכונה.
מיטלמן לחש מין תשובת־חיוב בשפתיו. עכשיו כבר אין דרך.
“הרשלר?”
“וכי מה שאלה היא זו?” הכריז בקול גדול, שיהיו הכול שומעים. “כיוון שגמרנו, ילכו הכול, העיוורים והפיסחים.”
“ובכן, מחר בתשע אנחנו יוצאים. כולם מתכנסים כאן,” סיים בחגיגיות וידאל.
“עכשיו אנחנו כבר שכונה. אנחנו כוח. וכשנהיה יחד כבר הם לא ישברו אותנו.”
יט 🔗
את בית־מלאכתו לא יפתח היום, ושעת –יציאתם לעירייה – תשע, ואולם גם הבוקר השכים קום. אבותיו ואבות־אבותיו בעלי־מלאכה היו, והרגליו הרגלי עמלים. ימיו נדמו לשעון, שקצבּו קבוע וחוזר על מסלולו.
הרבה עשה ההרגל, אבל כובד האחריות הוא שטִלטלו מתוך מיטתו. יום זה, צהל בלבו, יומי שלי הוא. היום תגלה השכונה מה שאינו צריך הוכחה – שיש רק דרך אחת, המעשה, מה שנעשה אנחנו. כמה היו מבטלים את דברי, עושים אותי לצחוק. וכמה הייתי אני מתעקש, מפני שאני יודע, שאין לנו מי שיעזור לנו, רק אנחנו בעצמנו. בתנאי. בתנאי שנהיה כוח… אילו דובר־צחות היה וידאל, ועל לשונו מלים להלביש בהן את המחשבות שבראשו, אומר היה וחוזר ואומר: ארגון. ארגון. ארגון! רק בשעה שהוא פותח פיו ומדבר, נעשה הכול גס ומטושטש ומעורפל, ואילו האמת שבראשו בהירה ממנה: לעשות. לארגן טוב ולעשות סדר. זה הכול.
דברים הרבה נתערפלה צלילותם בראשו מיום שעלה ובא לכאן, דברים שבין חבריו שם היו מוסכמים ומחוץ לכל ויכוח. דיבור אחד ברור היה לו שם ואף כאן לא זז ממנו: ארגון. לא עצם תועלתה של ההפגנה טורדוֹ, אלא החשש שלא אורגנה השכונה כראוי, שלא עשו את כל ההכנות הדרושות, שלא כיוונו יפה את היום והשעה. בכל מעשה – קובע זה. והנה, כבר יום אחד החמיצו. אתמול עדיין היו הכל נרגשים מן הלידה וממה שסיפרה רקפת, אבל היום – מי יודע כמה יעמדו בהבטחתם ובאמת יצטרפו להפגנה.
וידאל קפץ ממיטתו, הקיף עצמו בגדים, ושב להיראות כשק נוקשה של מלט, אכל משהו ואץ לרחוב. שבע. עד שהגיע כבר מצא את קלינגר מגבּיה את תריס חנותו. אף זה עובד חרוץ. מיהר וידאל אליו, העמידו בשתים־שלוש מלים על החשש שבלבו ושטח תוכנית: שניהם, ואולי גם צירקין, וגם המורה, יעברו עכשיו מבית לבית, מחנות לחנות, ויזעיקו את האנשים. אם נבוא לבתיהם לא יוכלו לסרב.
אמרו ועשו. קלינגר שב ונעל את הסנדלרייה והלך להזעיק את צירקין. סַפר, לא די שכל עבודתו בטלה, לעולם אינו נחפז לקום ממיטתו. וידאל עלה לחדרה של רקפת. השפעתה גדולה ולה לא יסרבו.
ודאי שתצטרף, אמרה. אותו חשש נולד גם בלבה. רק תשתה קפה. האם יצטרף אליה לספל קפה? אל יתביש. עֵרים ודרוכים עליהם להיות היום.
הכל באים ומתקבצים בפתח הסנדלרייה, על המדרכה. באו אותם מן העבודות הציבוריות, ששניים־שלושה ימים בשבוע בטלים הם מעבודה; באו הנשים שבראשונה לא ראו את מאניה גליק ולא הבחינו בהריונה, ואחרי־כן היו מלעיגות עליה, ולבסוף נתמלאו רחמים וכבוד והערצה וקנאה על האהבה המשוכה בינה לבין בעלה הזקן; באו חבריו של וידאל; באו אבות־ואמהות – תלמידיה של רקפת; באו חסידיו ויראָיו של קלינגר.
נתכנס קהל גדול על המדרכה ועל הכביש. כל החנויות שברחוב, ואפילו חנותו של גרין, ננעלו. ברחוב שרתה שבת משונה, שבהּ הכול סגור ומסוגר ואילו האנשים לובשים חולין. בתוך הקהל מחלחלת רגשה, שאינה רגשה של חג. שעַם רב העם כאן בשכונה ראו עכשיו, אך כיצד, בפועל ממש, יתרחש העניין שלמענו באו, לא ידעו.
“חברים!” ננהם לפתע קולו המעובה של וידאל. על כיסאה של גיטל עמד ואת כובע־העור היה מנופף מעל לראשו, למען יראו. הכול נשתתקו והגביהו עיניהם. “חברים! עכשיו אנחנו כולנו הולכים לעירייה. אנחנו – אל ראש־העיר הולכים, ורק לו נגיד מה שאנחנו רוצים להגיד. ועכשיו עוד רק דבר אחד: העיקר זה משמעת! זה העיקר – משמעת! שכולם שקטים יהיו. ושלא יבהלו משום דבר בכלל. יגידו, יאיימו, את המשטרה יביאו, הכל! אנחנו לא נבהלים. אנחנו את ראש־העיר רוצים לראות. זהו! וזה העיקר! רגע… וגם זה! אנשים שיהיו בראש עלינו לשׂים, אנשים שיתנו את הפקודות, שיחליטו, שלא כל אחד ידבר שם. רק סדר ומשמעת שיהיו! זה העיקר! ואני, חברים, מציע את המורה שלנו ואת הסנדלר שלנו.”
האנשים קיבלו דבריו בשתיקה. רבים תמכו בהצעתו בניע־ראש. איש לא התנגד. וידאל עמד לרדת מן הכיסא, כשעצרו רעם־קולו של קלינגר:
“לא, טובאריש וידאל! זה כך לא בסדר. טובים השנים והשלושה טובים מהם. אנחנו גם אותך רוצים.” וכאן פנה אל כל הקהל: “וידאל גם הוא צריך להיות, כך סבור אני.” גם לכך לא התנגד איש, אף לא וידאל. כיוון שנבחר לא ירד מן הכיסא והתחיל להנהיג: “עכשיו כולנו מתחילים ללכת. ברגל. ומי שקשה לו, ייסע באוטובוס, וכולנו נפגשים בעשר בעירייה.”
תחילה הלכו צפופים, נאלמים, כמין הלוויית־מת. אך כיוון שהדרך ארוכה ומניין ההולכים מאה־מאה וחמישים, ורגליהם שונות וכוחן שונה, התחיל הטור מתמשך, מתדלל. כבר לא היו גוש אחד אלא חבורות־חבורות. הולכים ומשׂיחים, אלה בכובד־ראש, ואלה בבדיחות־הדעת. אלה בענייניו של גליק, ואלה בכלל־צרותיהם של העולים. צירקין ומיטלמן נתחברו אל ההולכים בראש, המנהיגים, ואילו הרשלר ולייזרס נמנו עם המאסף, ציבור קטן של אנשים שבמקומותיהם היו בעלי־בתים חשובים, שבהליכותיהם משומר זכר השנים הטובות ועדיין מקווים לחדשן כקדם. אלה האחרונים הלכו עם ההפגנה – וקצת היו מופרשים ממנה. הלכו וגלגלו מעשיות והלצות של בתי־מדרש ושל ירידי־סוחרים.
יצאו את השכונה וחצו את המגרשים וכבר היו מהלכים במרכז־העיר. על המדרכות, משני צדי הרחוב, עמדו אנשים וצפו בהם בתמיהה. ההתגודדות הזאת בסתם יום־של־חול, הלבוש, שיש בו ערב של חוץ־לארץ, ויותר מכול – אותה מתינות שקטה ונכלמת כלשהו, משכו אליהם את סקרנות העוברים־ושבים. אלה הנידו ראשם ברחמים, ואלה רגזו והפטירו: רק באו וכבר עושים צרות. מי שיצאו מן החנויות, שבו לעסקיהם, וההולכים פנו ללכת.
שטופי־זיעה היו כשבאו ועמדו בפתח בית־העיריה. הימים היו ימי ניסן, וגם מי שכבר עשו קיץ אחד, או חלקו, בארץ, הספיקו לשכוח את טעמם של שבטי־האש. מיהרו ותרו להם פיסה של צל, ליד הקירות או מתחת למחסה כלשהו. ישבו על ספסלים, בצל אילנות שאינם מצילים, ישבו על שפת־המדרכה, ועל המַרצפת עצמה. ישבו והמתינו בשתיקה למה שיקרה עכשיו.
אותה חבורה קטנה של ראשי־הקהל ומקורביהם התגודדה באחת הפינות, והחלה מטכּסת עצה. עם חבורה זו היתה רקפת, מאזינה אך אינה פוצה פיה, מרסנת את רגשתהּ. מי היה מאמין שכל האנשים האלה אכן יקומו וילכו! מעתה, כל מה שיאמרו להם לעשות – יעשו. שרק לא ייכשלו.
עיניה, שנסעו על־פני הרחבה, גילו פתאום את שטרן. עומד היה על המדרכה, בפינת־הבית, כאילו רצה לא להיראות. קמה ממקומה ומיהרה אליו.
“מה אתה עושה כאן, תיאו?”
“באתי,” אמר. עכשיו ידעה שהתכוון להיות רואה־ואינו־נראה.
“מתוך סקרנות?”
“לא, להשתתף.”
“אתה? מה פתאום?” לא השיב. וכי מה יאמר? שחושש הוא מפני השתלשלות ההפגנה? שחרד הוא לשלומה? שנדחף לכאן מחמת איזה דחף־לא־מחוּור להזדהות עם השכונה – להודות בדבר אינו יכול. שתק.
“לא חשוב, תיאודור. מכל־מקום – טוב שיהיה אתנו רופא. בוא, מתחילים לעלות.”
התחלה מפתיעה, ובמידת־מה מפחידה – איש אינו נותן דעתו עליהם. טיפסו ועלו במדרגות בקבוצות קטנות, בשתיקה, וגופותיהם מצומצמים וראשיהם מכונסים מאימת המעשה שהם עושים. טיפסו ועלו עד לקומה השלישית ומשכו לאורכו של המסדרון הצר, הצונן, שכתליו מצובעים צבע־שמן חום, אפלולי. איש לא עיכבם, לא חקר, לא נחרד. כתלים חלקים ואדישים סביב. וכבר הגיעו הראשונים לקצה־דרכם ושוב הולכים הכול ומצטופפים, הולך ומתהווה מחדש הגוש, הכוח. אלא שברגע זה נתחוור לפקידים בפני מה הם עומדים.
קלינגר נקש בדלת. פקיד אחד, נמוך, תופח, בגיל־העמידה, שפניו עגולים ועטורים דשא־זקן צהבהב, כסוח, ועיניים יגעות, עיני־לבקן אדמדמות מציצות מבעד למשקפיו, עמד בפתח.
“כן,” אמר והעביר עיניו בחשדנות על הראשים הרבים שממולו. לבו ניבא לו רע.
“אנחנו, אדון ממונה,” אמר קלינגר בדרך־ארץ מרובה, כמו שראוי לדבר עם הרָשות, “אנחנו עם ראש־העיר משהו מבקשים לשוחח.”
לשונו הרכה ועמידתו הרפויה הגיסו לבו של הפקיד:
“אנחנו יידיש אנחנו לא מבינים. מאוד מצטער. מה זה פה, בכלל, יום־אִל־אִיד?”
עיני האנשים נפנו אל רקפת. תהיה להם היא לפה. חזרה רקפת על דברי קלינגר, לא דרך בקשה, אלא דרך תביעה.
“טוב, רוצים אל ראש־העיר,” אמר הפקיד. “בשביל מה אתם אליו? הזמין אתכם אצלו?”
“אמור לו שתושבי בקעת־זית נמצאים כאן. כל השכונה.”
“טוב, אבל אנחנו – בשביל מה אתם אל ראש־העיר אנחנו שואלים.”
רקפת הסבירה בקצרה את העניין.
“ואת, גם אַת עולה חדשה, גברת?” התריס כנגדה הפקיד.
“זה אינו שייך לעניין. לך בבקשה ומסור לראש־העיר, שאנחנו ממתינים ליד הדלת.”
רקפת היתה מדברת בתוקף ותמהה על נעימת־קול זו שלה.
“מאוד אני מתפלא עלייך, גברת, שאַת, שוותיקה…”
“לשם מה להתפלא? לך ומסור מה שביקשנו,” קטעה דבריו בקוצר־רוח.
“לא נאה ככה, לא נאה. צעירה ובלי כבוד מדברת,” הניד ראשו. רקפת שתקה והניחה לו לסיים תוכחתו. “וגם, איך אתם חושבים, ראש־העיר יכול להתפנות פתאום, בלי הזמנה, בלי שיהיה רשום אצלו בסדר־היום, מעסקי־העיר. ככה מבוּקה ומבוּלקה…” “צריך להבין, רבותי!” אמר וקמץ ראשי אצבעותיו תוך שזקפן כלפי מעלה. “יבוא האיש – אנחנו נשמע, נדבר, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. למה, למה כל הווֹאג’ראס הזה?”
“לא. רק את ראש־העיר,” חזרה רקפת על תביעתה בשלווה.
“בסדר, בסדר!” ביקש הפקיד לפייסה, כאילו אין לך משאלה קלה מזו. “אבל – אתם לא בתבונה נוהגים, רק תרגיזו עליכם את העירייה. טוב הוא ראש־העיר, באמת, איש נעלה, ואם בדברי־נועם אליו תבואו – יֵרַך לבו. כבר לא מאתמול אני עובד פה ולא משלשום, ברוך השם… אבל אם באיומים ובצעקות תבואו – כמו ברזל יהיה עליכם. אני לטובתכם אני מדבר, גברת, זה מעשה־נערות זה.”
“אף־על־פי־כן.”
“איתפ’דלו!” פרש כפיו כלפי מעלה, כאומר, מן השמים ירחמו עליכם, ונעלם מאחרי הדלת.
עמדו והמתינו. קצת מן הדברים הבינו האנשים מעצמם ומה שלא הבינו סיפרה רקפת ביידיש, בעזרת צירקין ושטרן. קלינגר חזר ותִרגם לרוסית ווידאל לשׂפאניולית. כבר הגיעו פרטי הדברים לקצות הקהל והדלת לא נפתחה ואיש לא נראה. אך הזמן ומחצית השעה עברה. רוח האנשים נתקצרה והמיה עלתה מתוכם, ואחרי ההמיה קולות, שתבעו לפרוץ ולהיכנס למשרד. אולם שלושת הנבחרים דעתם אחת: מעשה פסול הוא. במי־ידיהם ימציאו תואנה יפה לגרשם בלי כל דין־ודברים. ימתינו. בסבלנות יעמדו וימתינו.
המתינו עד שנפתחה הדלת ופקיד אחר עמד בפתח: צעיר, נאה ומהודר מקודמו היה. פקיד זה מתהלך כמשוח בשמן ומטבע־ברייתו נועד לשמש ראש. כמה הוא מקפיד על בגדיו, על עמידתו, על הבעת־פניו. ועם זאת, אחד כמותו, תמיד ישמש אדון ותמיד תהיה חזותו כאילו הוא אדון לאדונו.
“רבותי,” אמר הפקיד והצמיד כפותיו, “במה אני יכול לשרת…”
“אנחנו ממתינים לראיון עם ראש־העיר,” אמרה רקפת.
“אה, ראש־העיר,” אמר והביע גבותיו הדקות והנאות זו לזו. “אַת – כלומר, הישראלית הצעירה – שאִרגנה את הלהקה…”
“אתה ראש־העיר?” ניתממה רקפת.
“אה, לא, עדיין לא,” אמר הפקיד בעניוות, ותיכף לכך הוסיף, כשהוא מצמצם עין אחת ומרחיב את השנייה, מלא־חן: ובפחות מראש־העיר לא תסתפקו?"
"בכל אדם הרשאי לחייב את העירייה.,
“אני מבין,” ופניו נעשו עתה פני איש־מדינה רב־מזימות, “ובאמת, ראש־העיר הוא משרת הציבור. אבל – אם־כך, תיאלצו לבוא ביום אחר.”
“לא, אנחנו נראה אותו היום.”
“רק בכוח הטלפתיה, גברתי, ראש־העיר נעדר ממשרדו.”
מדברי הפקיד הראשון ברור היה, שראש־העיר במשרדו. מה נרקם בינתיים מעבר לדלת?
“מתי ישוב?” שאלה.
“מי יודע!” הגבּיה גם הוא ידיו לשמים.
“הוא בעיר?”
“צר לי גברתי,” לא השיב.
“מי ממלא את מקומו בשעת היעדרו?”
“אה!” צחק הפקיד וגילה את שיניו היפות־באמת. “ראש־העיר שלנו אינו גורס ממלאי־מקום. ראש־העיר גולה – המקום גולה עמו.”
רקפת נועצה בחבריה ואמרה:
“בסדר. אנחנו נמתין לשובו.” מאחריה נתבצרה שתיקתו הדרוכה של הקהל.
“כאן?” נדהם הפקיד.
“כן, כאן.”
“זה יהיה מעשה בלתי־חוקי,” נקט לשון־אזהרה. ועדיין לא יצא מגדרו.
“לא ברור. אנחנו נמתין לבואו כאן, בלי להפריע לעבודתכם.” הדברים מתגלגלים מעצמם, הרהרה רקפת. ושוב אין לנו אלא להסתגל אל המצבים המשתנים? עדיין לא נתברר לה מה, בעצם, יקרה, לאן מוליכות החלטותיהם. אלא שלסגת אי־אפשר. ואולי יצא ראש־העיר אליהם.
“אני חוזר ואומר,” אמר הפקיד, “אתם נוהגים באורח בלתי־חוקי. נוסף על כך – ללא תועלת. ראש־העיר לא ישוב היום.”
“אין דבר, יש לנו פנאי,” אמרה רקפת.
הפקיד המהודר, הגזור למשעי, השהה תגובתו, אומד משקלם של הדברים שנאמרו והאנשים העתידים להוציאם אל הפועל. אלה יתפוררו כאבק, גמר בדעתו. רק עצבים. רק מעט סבלנות. כששב ודיבר היו המלים צוננות, מתכתיות:
“גברתי, את תכּשלי. אַת תאבדי את האמון, שהאנשים האלה רוחשים לך – ללא יסוד, כנראה. אני מציע לכם להתפזר מיד, בשקט, לפני שהכול יסתבך ללא תקנה. אַת מקבלת חמש דקות…”
עד שהעבירו זה לאוזנו של זה, ברחש הבלתי־פוסק של נשאלים ושואלים, את עיקרם של הדברים, שב ונעלם גם הפקיד הזה מאחרי הדלת. האנשים דחקו על רקפת והיא תרגמה ופרשׂה את השיחה.
“שקר וכזב מראש ועד רגליו!” נהם קלינגר. “אותה ברייה טרוטת־עין בפירוש אמרה, שראש־העיר במשרדו רובץ.”
“מה אמר?” עלו קולות מקצות הקהל.
“זה הממונה השני מפיח כזבים,” אמר אחד.
“מי לנו ראשון ומי לנו שני! שדכנים אנו צריכים? בעצמנו נגלה את הכַּלה.”
“ערוות־אִמם־הסוטה! נפרוץ וניכנס.”
“וכי מה, עד מתי נכשכש בזנב כנגד דלת נעולה?”
“ואני אומר,” רעם קולו של קלינגר, “אך לשון אחת מבינים הם, אך זמר אחד. בעצמותיהם הצואות להעמיק־זמר יש, שירת־ידיים.”
“די! שקט! שקט!” עלה לפתע קולו של וידאל על כל הקולות. בבת־אחת הושלך הס. “חברים!” אמר וידאל בקול שקט ותקיף. רקפת תמהה מה מבקש וידאל לומר. כשגאתה המהומה כבר בטוחה היתה שמכאן ואילך בטל כוח ההיגיון, וכי דווקא וידאל הוא שינהיגם למשרד. ועכשיו, מה הוא מדבר?" “חברים! לא טוב הוא מה שאתם מדברים ולא בחוכמה! אנחנו לא בכוח ניכנס!.. זה שהם רוצים… ואנחנו, חברים, פנאי יש לנו, הרבה, הרבה־הרבה… ראש העיר פה הוא יושב. וגם אנחנו פה נשב ונחכה. עד שייצא. ואז נדבר. הנה כך.” את גופו הנמוך, הרבוע, היטה קדימה כמבקש לשמוע את דברי האנשים. השתיקה לא הוּפרה. הוסיף ומתח גופו ואמר: “חברים, אנחנו לחשוב צריכים… פה בשׂכל!.. וזה העיקר. אנחנו פה נשב כולנו, על המדרגות, על הרצפה, נשב ונחכה. הנה כך.”
אמר ועשה. ואחריו, קצת מהססים, קצתם חסים על כבודם וקצתם מגחכים על רעיון משונה זה, צנחו אחד־אחד וישבו. קהל גדול של גברים ונשים, קשישים וצעירים־לימים, ישבו על הרצפה והמתינו. בסבלנות. וכבר היתה שעת־צהריים ואיש לא נראָה בדלת. ולפתע עבר קול ולא נודע מי הולידוֹ:
“ואולי היה ראש־העיר, היה והלך? ואולי דלת אחרת מוליכה לחדריו? ואולי כבר כל הפקידים חמקו והלכו להם?”
הרי זו סברה. אפשר אמת היא ואפשר לאו. מאה – מאה וחמישים אנשים יושבים על הרצפה וממתינים. למה הם ממתינים? כלום אינם מבטלים זמנם לריק ומשׂימים עצמם לצחוק? קול של ריגון התחיל מהלך בין היושבים. כבר נמצאו אנשים שנלאו מן הישיבה הממושכת, קמו ועמדו על רגליהם. משהו התחיל מתרופף ומתפרד בקהל. אלה שנתמנו להנהיג חשו, שחובה עליהם למהר ולעשות מעשה.
ראשון פתח קלינגר:
“עד מתי, במחילת כבודכם, נוסיף ונשב על אותו־דבר? דיבורים כבר זרינו למכביר. ועל־כן אומר אני: נקום וניכנס למשרדים המסוגרים האלה!”
“ונאמר שכבר פרצנו. מה הלאה?” שאלה רקפת. בסתר־לבה האמן האמינה עד לרגע זה, שלבסוף יסתיים הכול כמין שעשוע: ראש־העיר ייצא אליהם, הוא ידבר והם דברו, זה יאיים וזה ישכנע והכול על מקומו יבוא בשלום. אלא שעכשיו היא רואה: כמלוא־הנימה לא יוותר להם אם לא יעשו מעשה, ומיד־יתפורר הכול. אך מה יעשו? כנגד תכסיס של ראש־העיר עליהם להעמיד תכסיס אחר, אבל איזה?
“מה הלאה?” אמר קלינגר. “תרעש הארץ, יוחרדו הממונים ממנוחתם. ואז – גם ברשיון נזכה.”
“לא, חברים!” קרא וידאל. “לנפץ דלתות – לא. אבל דבר אחר – כן. כבר אני יודע. כאן אנחנו כולנו נשב על הרצפה ויחד נקרא, ככה: ראש־ה־עיר! ראש־ה־עיר! שהם יתרגזו, שהם משטרה יזמינו… ואז כבר עניין אחר הוא, הה, חברה מורה?”
הוטל הפוּר, מכאן ואילך יהי האלוהים עמנו.
“כן נעשה. ומיד.”
כבר היו שלושתם קוראים בקצב חלוש, ביישני. אבל בזה אחר זה התחילו מצטרפים עוד ועוד, וקולן של שלוש הברות קצובות אלו הלך וגבר קולו של האחד נמסך בקולו של הכלל, נשאב על־ידי הכלל, וקולו של הכלל אינו אלא הד קולו של האחד פי מאה וחמישים, מתגלגל ומהדהד במסדרונות: ראש־ה־עיר! ראש־ה־עיר! ראש־ה־עיר! ושוב אין חשיבות לפירוש־המלים. הקריאה עצמה היא הכול. כמו פטיש כבד מתנפץ במסדרון אותו כוח, הלם קצוב של הו־הה־הי! הו־הה־הי! עכשיו אין הם מהרהרים בכלום, אלא במין דבקות מניפים כאיש אחד את ההברות, מעלים ומורידים, מחשלים מחדש ישות בוטחת – כלל. הו־הה־הי! הו־הה־היא!
שעה ארוכה היו האנשים – יוצאי פולין ותוניסיה, הונגריה ומרוקו, בולגריה ורומניה, אנשים שאינם מבינים זה את זה, שספק אם יודעים הם פשט־פירושן של שתי תיבות אלו בלשון אבותיהם וביתם החדש – חוזרים וקוצבים אותן בקול גדול, באמונה, בהתלהבות. שככו הקולות ונתלקחו מחדש, עייפו האנשים ושוב נתעוררוּ, ואין איש יודע היכן סוף־דבר, ואיש־איש פוחד בלבו מן הרגע שבו ידמו הקולות. ולפתע הופיעה המשטרה.
הדלת נפתחה ובפתח עמד שוטר, בגבו הפקיד המהודר, ובגבו של זה שוטרים אחרים. נפתחה הדלת והקהל נתפורר לפתע, נשתפל ודעך, גלים־גלים, החל בשורה הראשונה וכלה בעומדים על המדרגות. נפלה שתיקה כבדה. קצת מן האנשים ביקשו להתרומם אלא שוידאל קרא: “לא לקום!” ולא קמו.
“זו המנהיגה שלהם!” אמר הפקיד אל האיש שבגבו והצביע על רקפת. עכשיו נתגלה כולו – סַמל משטרה.
“רקפת!” קרא הסמל. וצעד לקראתה. רקפת פרצה בצחוק – הרי לך פגישה מעניינת: בנצי, סמל־המרגמות! הגוף, אותו גוף מסורבל, הפנים אותם פנים תפוחיים, אדומים. בנצי סמל־המרגמות, כמו שהיו נוהגים לקרוא לו. רק המדים שונים – הכחולים, המַאנדאטוריים, שהשאירה אחריה המשטרה הבריטית, במחסני בית “ג’נרלי”.
“שלום, בנצי,” אמרה, כאילו נפגשו באקראי בבית־קפה.
“מה אַת עושה כאן?” אמר, כאילו במקום־של־טומאה פגָשהּ.
“אתה – במשטרה?” המשיכה בשלה. “מה לעשות?” השיב בנימת־הצטדקות וחזר לשלו. “אַת קומוניסטית?”
“קומוניסטית!” צחקה. “אני פשוט מורה.”
“אז מה את עושה כאן?”
“כל השכונה כאן. אנחנו מנסים לדבר עם ראש־העיר.”
“אדוני הסמל,” דיבר הפקיד במלוא תוקף־פקידותו, “זו התקהלות בלתי־חוקית, תוך הפרעת הסדר הציבורי ומהלך־העבודה בעירייה. אני מבקש לפזר את האספסוף הזה.”
“אל תתערב אתה,” נעלב בנצי מאורח־דיבורו של הפקיד. “עכשיו אני האחראי כאן. וגברת זו איננה אספסוף. היא מהגדוד שלנו.” פנה אל רקפת והוסיף ביתר־רוך: “מדוע אַת יושבת על הרצפה?”
“קשה לעמוד בלי־קץ. אנחנו מתכוונים לשבת כאן עד שנתקבל על־ידי ראש־העיר.”
“אבל הוא הסתלק,” חייך בנצי, סידר אתכם."
“אנחנו נחכה, בנצי. אל תדאג.”
הרי לך צרה צרורה, לך עשה הצגה בפני בחורה זו. לצחוק תעשה אותך.
“זה לא בסדר מה שאתם עושים. באמת, זה בלתי־חוקי.”
“אנחנו יודעים, אבל דרך אחרת אין לנו, בנצי. אנחנו תובעים צדק ורק כך יש לנו סיכוי לזכות בו.”
“טוב, תמצאו איזה דרך. אבל ככה זה לא ייתכן.”
“כבר ניסינו הכול.”
“תראי, רקפת, לא נעים לי כל העניין הזה. אבל, אני מקבל פקודות.”
“בהחלט. ואני מציעה לך: מלא את תפקידך, ואנחנו – נמלא את תפקידנו.”
“את רוצה לעשות ממני צחוק או מה? שאני ארים עלייך יד, או אאסור אותך? מה אני, אַת חושבת?”
“מה לעשות, בנצי? מרגמה מספר אחד – פעל!”
שניהם כבשו חיוך מבויש, ועדין לא נשתנה דבר. רקפת יושבת על הרצפה, בגבה קהל דרוך, מבוהל במקצת ואינו מבין שיח תמוּה זה, וכנגדה בנצי, הוא וחצי מניין שוטרים הממתינים להוראות.
“אדוני הסמל,” ניסה שוב הפקיד להשליט את תוקף־כהונתו. “גברת צעירה זו, חברתך־לנשק, מסיתה למהומות. אם אתה אינך מסוגל למלא את תפקידך, נפנה למשטרה ונבקש שישלחו סמל אחר.”
“בנצי,” אמרה רקפת, “אני מצטערת, אבל – זה אינו עניין שביני לבינך. אנחנו כאן איננו יכולים להתפזר רק משום שאתה ואני עברנו את המלחמה. ואתה – אם לא תציית, ישלחו אחר במקומך, ואותך, אותך ידפקו.”
“קל לך לדבר כך, לעזאזל!” ניצתה חמתו שלח בנצי ולא ברור היה כנגד מי וכנגד מה. ולפתע זקף ראשו ושאג לעבר הקהל:
“להתפזר! להתפזר!”
עבר רחש, אך איש לא זע. חזר ובשלישית ואיש לא קם.
“בסדר, אאסור אתכם,” אמר בקול רפה.
“רק בכוח,” חייכה רקפת.
“אל תוציאי אותי מכלַי, רקפת,” נהם סמל המשטרה “די, אאסור אותך. אאסור עוד כמה אנשים, אתבע אתכם לדין. מה עוד אַת רוצה?”
“מדוע אתה כועס עלי? אמרתי לך – אנחנו נשב כאן עד שנראה את ראש־העיר.”
“זה לא יפה, רקפת.”
“אין דרך אחרת.”
“לאסור את הבחורה הזאת ולהכניס אותה למכונית. והיזהרו, לעזאזל!” הוסיף.
טרם נשמעה הלחיצה הקלה, הלא־כלומית, על ההדק – וכבר הרעים הרעם. שניים קרבו אליה ואחזו בידיה. היא נצמדה אל הרצפה. אותו רגע זינק קלינגר ממקומו ופשט את שתי כפותיו כמין מגרפות, פשוֹט וגרוֹף את השוטרים. שניים מהם קפצו עליו, אלא שהוא ניערם מעליו כנער מוץ. עד כאן נראו הדברים לעין. מכאן ואילך נסתחרר הכול ונתערבל. שני שוטרים הנוספים קפצו ובאו ובידיהם אלות שחורות, קצרות, והתחילו חובטים על כתפים וראשים. עוד ראתה רקפת את שטרן, שהוא פורץ לעצמו דרך, אומר לה דבר וגוררה עמו אל הקיר, מנסה לחצוץ בינה לבין המהומה. עוד הבחינה בראשו של וידאל המזנק לתוך כרסו של אחד השוטרים. עכשיו היו רק פקעות של גופות וקולות־צווחה, חבטות, חרפות ורקיקות של בוז. כבר לא היה תוקף ונתקף, לא התחלה ולא סוף, אלא מין התכתשות פרועה, שדומה לא תיפסק לעולם. אפשר נמשך כל זה דקות ואפשר שעה. אלא שלפתע פסק הקרב, פסק כשם שהחל. וכבר נסתבר לכול, שאין שוטר נראה. וכבר היה הקהל זורם בעד הדלת הפרוצה לרווחה אל תוך המשרדים. בתוך ההמולה נשמע קולו הניחר, המחרחר של וידאל: “לא להיכנס! לא להיכנס!” אך איש לא נתן דעתו עליו. שוב אין שליט על היצרים שנתפרעו. החבלות והדם והחימה עשו את שלהם. שטרן עמד בגבו אליה ומנע בעד הקהל למחוץ אותה. היא שמעה אותו לוחש: אידיוטים, מה הם עושים? מה הם עושים? גם במוחה דמדם הרהור: מה זה עשינו? מה יהיה עכשיו?"
אלא שברגע זה גופו עלתה זעקה מן העורף, מחדר־המדרגות. כה עזה ובלתי־צפויה היתה שהכול קפאו תחתיהם והחזירו פניהם לאחור. בשורות הקדמיות נפלה דממה: קבוצה שנייה של שוטרים חדרה בכניסה הראשית. בעורף נתלקטו כל החלשים, ההססנים, החששנים. עד שהעומדים לפני דלתו של ראש־העיר תוהים על המתרחש בעורפם חשו אף השוטרים שמעבר לדלת במהפך וחידשו התקפתם, והפעם בחימה שפוכה. הגוף הגדול התחיל מתמוטט, העורף פנה במנוסה מבוהלת. השורות הקדמיות, ובראשן קלינגר, נאבקו עדיין בקבוצת־השוטרים הקטנה, אלא שגוש השוטרים, המבקיע מאחור, תולש מתוך הקהל אדם אחר אדם ומתקדם לעבר דלתו של ראש־העירייה. עומד קומץ אנשים ושוטרים להם מפנים ומאחור וקירות אבן צוננים ועבים באגפים. ועדיין הכל מכים ומוּכים. אחד־אחד נתפסו האנשים ונגררו למכוניות, שהמתינו בפתח הבניין.
בשעת־ערב מאוחרת נסתיימה החקירה. הקצין החוקר לא נחפז – טִלפן למקום שטִלפן, החליף דברים עם השוטר־התורן, עיין בספר, שהיה מונח על־גבי השולחן השחור, ורק לאחר מכן קרב אל הסורג. בידו היתה רשימה ולאחר הקדמה חינוכית ארוכה התחיל קורא את שמות האנשים העתידים להשתחרר מיד, בערבוּת עצמית. וכבר נטל רשימה שניה: קלינגר, וידאל, צירקין, רקפת ושניים נוספים, אשר גילו זריזות רבה, על פי עדויות השוטרים, בשעת המהומה במשרדי העירייה. שם האחד ראול שמעון ושם השני לאסלו פרוינד. אלה הששה ישארו לפי שעה במעצר, עד לברור נוסף.
המשוחררים לא היססו ונחפזו להסתלק, פן יתחרט הקצין על מעשיו. נשאר רק שטרן, שלא יצא את חדר־המעצר.
“אתם שם,” קרא הקצין, מדוע אינך יוצא?"
“אני מבקש להישאר כאן, עם אלה.”
“יש רק דרך אחת: לשנות את כתב־האשמה נגדך.” הלצת־משטרה.
“אינני מבקש אלא להישאר כאן, עם ידידי. להשתחרר עמהם.”
"הקצין נשתהה רגע, שוקל את דברי שטרן, ואמר:
“אתה רופא, הה?”
“כן.”
“מדוע אינך מנסה לרפא אותם, ידידי… חושבים שזה הפקרות כאן, רומניה…” עמד סמוך לסורג ועיין בגברים שיושבים על ספסלי־העץ לאורך הכתלים העתיקים, הקמרוניים, של התחנה, מוּארים באורה הקלוש של מנורת־החשמל. “באגרופים אתם רוצים, הה?.. אתה, אצלכם שם, היית מעֵז להרים יד על שוטר?!.. אוי ואבוי לנו, שעם כמותכם צריכים לבנות מדינה!.. אלימות נגד שוטר שמנסה, לשוא, לעשות מכם בני־אדם, אתם מבינים מה זה?.. איזו פרחחית־נטפנית מרקידה אתכם על חבל! נו־נו, עוד נלמד אתכם משהו אנחנו, עוד נלמד!”
עכשיו נותרו איש לעצמו ואיש להרהוריו, הגברים בחדר־המעצר ורקפת בחדר הקדוֹֹמַני. צירקין, שנגרף ללב־הקטטה ברגע של חימה, כבר הרהר חרטה על הסתבכותו בעניין לא לו ודווקא במועד הפחות־כשר לחִנגא כגון זו: הנה־הנה כבר מתחיל גם כוכבו להאיר – המספרה נהפכת לעסק שיפרנס גם את מיטלמן גם אותו, והיום־מחר תאמר לו סוזאן הן. לא שבועות אחדים חלפו מאז קשר אתה שיחה באוטובוס, כך נדמה לו עכשיו, אלא חצי חיים. כשהוא מצמיד ידו לגזרתה והחום המתוק זורם מגופה לגופו, חש הוא – אולי בפעם הראשונה בחייו – שאינו עוד כלב־חוצות, כי אם בעל־בית, בעל־עסק, בעל־משפחה. אבל כוכב מאיר זה נתעמעם היום, ומי יודע מה יהיה אם יושלך לכלא, ואפילו רק לחודשיים־שלושה, כדברי הקצין. סוזאן זו, כל הזאבים מבקשים לנעוץ שיניהם בבשרה, והזדמנות טובה מזו שזימן להם הוא בעצמו, לא יכלו לזמן שונאיו. ומה יהא על הכוונה לפתוח גם מדור לנשים במספרה שלהם? כבר מבקשות נשי־השכונה להתנאות, לעשות שׂערן וציפורניהן, ואילו לימד מיטלמן את סוזאן מלאכה זו שהיא – כך התברר – עיקר מומחיותו של מיטלמן, היו זוכים באמת לברכה והצלחה. עכשיו גם כאשר יצא לחופשי, כבר תהיה עליו עין העירייה. מצאת לך עניין לענות בו, את כל העולם ביקשת להציל…
לא כן קלינגר. הוא כבר שככה חמתו, ושוב היה כולו שלווה, יושב מלוא־כובד־גופו על הספסל, פניו עגולים, תכולים־צהובים באור העירום הזה, כנגד הכתלים הצהובים של בית־המעצר. בתוך־תוכו מרטט היה צחוק של שביעות־רצון: יום־חבטות אשר כזה, הושענא־רבה, אין הוא זוכר מאז ימי גרמניה־שלאחר־המלחמה. נזדמנו לו תגרות עם רוסים, עם אמריקאים, אך מימיו לא נתקל בכגון זה. הרי לך שוטרים – בריות צואות! עומד לו הסרג’נט, משוחח בנעימות עם רקפת, מעשה־חבר, ולפתע, כך, פורץ ומשסה בה את כלביו! גם זו לטובה – שוב לא יהיו בהולים כל־כך להשתמש בטַלפיהם. חבטות שחבט בהם היום, לא בּן־יום יתנדף זכרוֹ מעצמותיהם. עד דור עשירי יְספרו מה משמע להתגרות בעולים. לא שוטרים אלא מליחים ממוֹרסים, חובשי בית־מדרש במשחק־הפורים. לכוח־הזרוע נתאוו…
וידאל, וידאל היה מרוצה. כן, כבר שמעו אוזניו – יש המצרים על כל העניין, האומרים שלשווא היה. והוא – דעתו אחרת, נצחון גדול הוא היום הזה, ואפילו רק מטעם זה, שיצאה כל השכונה ועמדה בבית־העירייה ונאבקה יחד, כבר זה ניצחון. כבר אין אנו כאותם כלים־של־דאמקה, שכל אחד מַסיעם כאוות־נפשו. לא, חברים, חזר ואמר להם כל אותן השעות שהם יושבים כאן במשטרה, יפה עשינו. ואם לא נסתיים כרצוי, הרי זה מפני שלא הכול היה מאורגן כראוי, שלא על כל דבר חשבנו מראש. אבל אפילו היום, הראינו פעם ראשונה לבורז’ואזיה, שלא כל־כך נוחים אנחנו, כפי שדָמתה בלבה. אה, לא, חברים, לא לשווא היה מאבקנו.
שטרן קרב לסורג ועיניו ביקשו את רקפת. היא ישבה על הספסל, נשענת אל הכותל. כבר השעה עשר ואין איש בא אליהם ואין כל רמז לא לשחרור ולא למקום־שינה. פותחים הם פיהם בשאלה ומיד מטיחים כלפיהם: לא טוב בעיניכם – לכו למקום, שממנו באתם. – שטרן קרא לרקפת. הגביהה אליו פניה וחייכה. חיוך זה לא נותר בו דבר מן הביטחון, מן האמונה בכוחה. שטרן נתמלא רחמים עליה. מראש ידע שלא טוב יהא הסיום. לאחר התרוממות וההתלהבות יבוא השבר. קרץ בעינו במשובה ורמז לה שתתקרב אל הסורג. השוטר התורן ישב ורשם והשׂים עצמו לא־רואה.
מבקש היה לומר מה שחש כשראה אותה היום, אשה קטנה וצנומה, פחוסת־חוטם וסתורת־שׂיער, אמיצה וסוערת ושקולה, אשה יפה. מבקש היה לומר, שהעֶרתה לתוך לבו דם חדש, שבעצם נוכחותה בחייו, העירה בו, באיש הפצוע והספקן כוחות שלכאורה גוועו מזמן, תשוקה צעירה לקפוץ ולהיגרף, ולא חשוב מה יהיה. אבל הוא לא אמר אלא זאת:
“היית יפה כל־כך, רקפת.”
“אני יודעת, שאתה מתכוון למשהו חשוב יותר.”
“לא, ליופי. כל מה שקרה כאן סביבך מנוגד כל־כך למה שהוא המציאות, שאין מלה אחרת, יופי. אני ראיתי אותו דבק בכולם. גם בי. אַת הֶחיית בי משהו.”
“אני זקוקה למלים האלה, תיאו. תודה. גם אם מחר תהיה רק, שוב, המציאוּת.”
“היופי האנושי הנפלא שלך, קפי, הוא המציאות. אתם ניצחתם.”
“לא מתאים לך להשמיע נבואות כאלה, על מה שיתגלה לא בעוד חמישים שנה אלא בעוד חמש שעות.”
“אתם ניצחתם. שכבי על הספסל, ילדה שלי, והשתדלי לישון מעט. אולי פחות מחמש שעות.”
גמגומי־ניחומים. מי כמוה רואה עכשיו כמה תמים וילדותי היה המעשה, מתחילתו ועד סופו. הפגנה התחשק לכם. מאכרים! בית־ספר חשוב סיימת היום, אלא ששׂכר־הלימוד, בלשונו של קלינגר, היה גבוה קצת יותר מדי. היום?.. והרי דומה שכל זה היה לפני ימים רבים, כאילו לא אַת, אלא אדם אחר, שונה מאד, יצא הבוקר בדרך מן השכונה לבית־העירייה. רק לאחר שהתחילו המאורעות מתגלגלים ושוב לא היה אפשר להחזירם לאחור, ראית אל מה גררתם את השכונה. וזו אינה איזו מהות מופשטת, כי אם כך וכך אנשים. חיים. וזה סיפור שונה בתכלית. לא כאותו כימאי שלא עמד מימיו במעבדה, רק עסק בצירופי אותיות, בלי החומר, בלי הריח, בלי סוד־ההשתנות. והרי הכול אינו אלא אנשים חיים, מין שכונה קטנה, ושני בני־אדם, משפחה שנוצרה מי־יודע־איך ונקצבו לה מי־יודע־כמה שנים, ועליהן היא מתעקשת, המשפחה הזאת, על השנים הספורות שבין חרב לחרב. זה כל הסיפור. והנה, בעוד יומיים –שלושה תישָלח האשה מבית־החולים, וכל מי שעשוי היה לעזור, יישב כאן, מי־יגיד־לי־למה…
אל בין האנשים העייפים והמדוכדכים שבשני החדרים הקמרוניים, נתפזרו גרגורי־הטלפון. אינסטינקטיבית הגביה התורן את האפרכסת, אמר "משטרת – – " ופקח את עיניו. כך גם בתגובה לקול הבוטח שמעבר לקו: “כן, אדוני, רגע אחד, אדוני.” וכבר הניח את האפרכסת על צדה והזעיק את הקצין. גם זה לא איחר להופיע, ומתוך גרון פקוק הוציא קול משוך־קורים: כן, כן, כן, כן…
“כן, נמצאת.. מיד, אדוני,” וכבר פנה אל השוטר ובקול מיושב מאוד, כלל לא משטרתי, ביקשו להביא את רקפת. כשקרבה אל הדלפק, אמר, באותו נימוס מאופק, כפקיד־קבלה בבית־מלון מהוגן: “מבקשים לשוחח אתך, גברת אבני.”
“אתי? מי?”
“מר אלוני.”
“אלוני?” תדהמה, ואחריה פליאה משולשת: איך כבר נודע לו? מה הזריזות הזאת? האם הוא זומם משהו?
מתוך האפרכסת נמשך הקול כאילו הוא־הוא חוט־הנחושת הדק, האדום, השָעיע:
“אי, ילדתי, ילדי! מה התרחש שם? איזו רוח־שטות נכנסה בך? סיפרו לי, ולא האמנתי למשמע אוזני!.. אַת, ריבונו־של־עולם? אַת תתני יד לחוליגניות?.. לא, בבקשה, אל תנסי להצטדק… חס ושלום, אם יגיע הדבר לאוזני של פרופסור בן־דוב… רק זה חסר לו… אַת! ועל מה אני שואל? על מה? באמת, כסדום היינו, באמת, וכבר כל האוזניים ערלות, ורק כוח־הזרוע ימשול כאן?.. לא בבקשה, זה לא מוסבר לי ומה שלא תאמרי יישאר סתום בעיני. אילו אך השתהית למסור לעצמך דין־וחשבון… אנא, רק עוד משפט אחד! לא היתה לי הזכות להכירך, לצערי. פעם ראשונה נפגשנו שלשום, בבואך אלי יחד עם בן־דוב היקר. ולמה אכחד? אפילו שמך, רקפת, התנגן באוזני באיזה קסם מיוחד, כמין זמרת־הארץ, תרתי משמע… נערה כמותך, משכּלת, מורה… אה, קשה־קשה!.. אלמלא בטוח אני, שחל כאן, שלא מדעת, אפילו מתוך כוונות טובות, איזה שיבוש, שמשהו נסתלף מאוד בחיינו בכלל, היה עולה בלבי חשד כבר ביחס להפגנה המוזרה הזאת… אַת שומעת אותי?.. הלוא בידייך מפקידים אנחנו את עתיד הארץ הזאת, את דור־המדבר שלנו. אַת הנך הגנן, שתפקידו לטפח נטעים רכים אלה, להזינם באהבה… מה פירוש בלית־ברירה? וכי לא אמרתי, בפירוש, לבן־דוב ולך, שאעיין בדבר, ואם רק תהיה אפשרות, אעשה משהו? ובכן, מה היתה הבהלה הזאת להפגנה? חייב הייתי לברר, לשמוע, לדבר עם המעורבים בדבר… וגם עובדה – תוך יומיים בורַר הכול והעניין סוּדר!… אלא מה, כל תקלה קלה, כל איזה טעות, צריכה לעורר צעקה גדולה כזאת כאילו כבר חזר העולם לתוהו־ובוהו?.. נו, אני באמת לא מבין, סוף־סוף לא אבותינו ולא אבות־אבותינו ניהלו משרדי־ממשלה, והמדינה הזאת כולה צעירה קצת יותר מן האימפריה הבריטית, דרך משל…”
“אם אמנם ברור הכול,” הצליחה רקפת להשחיל משפט אחד שלם לתוך שפעת־דבריו של אלוני, “מדוע לא שמענו היום מפי אנשי־העירייה, לא רמז ולא חצי –רמז?”
“מי הוא איש־העירייה? מפי איזשהו פקיד אידיוט אנחנו חיים?.. הוא יכתיב לנו את אורחות חיינו?.. לא, המעשה שלכם ראוי, לכל הדעות, לעונש חמור… במצוקה זו… בימים… האמיני לי, רק משום שתולה אני את מה שעשית בשיגיון־של־נעורים ומשום כבודו ובריאותו של בן־דוב ידידי היקר… ומה נועיל בכל המאסרים והמשפטים ובכל יללת־התנים?.. די, נחתום פרשה זו, נמתח קו… ונמחל, נסלח, ולא היו דברים מעולם, הה?”
עד שנתחוורה לרקפת משמעות המלים שהכבּיר אלוני לתוך אפרכסת הטלפון, ובטרם עמדה על המסקנות העולות מהן למעשה, כבר ביקש אלוני שתחזיר את האפרכסת לקצין־המשטרה וכבר חתמו על פיסות־נייר ומצאו עצמם – עד אחד – מחוץ לשערי־המשטרה, ברחוב העיר, בחצי־הלילה, חופשיים לנפשם, מלוא הניצחון בכיסם. האומנם, ניצחון? מין משהו מעורב, עכור, כאילו נמהלו בניצחון ועלבון־התבוסה, הסיום החד־משמעי והפח־היקוש, מילא את רקפת ולא הרפּה ממנה.
“מה קרה לאלוני שהזדרז כל־כך לגמור את הפרשה?” חזרה וטענה באוזני שטרן. “כל מה שאמר אינו מסביר כלום. אם כדבריו, כבוד אביו של גבי חשוב לו כל־כך…”
“אלה שטויות,” אמר שטרן. “אני שואל שאלות אחרות: איך בכלל נודע לו על מה שקרה? מנַין ידע שאַת השתתפת, נאסרת, עצורה? ובעיקר, מדוע היה חשוב לו להוכיח, שהכול סוּדר על־ידו כבר אתמול?”
“אולי פשוט דיווחו לו, באופן השגרתי ביותר, בתוקף תפקידו הציבורי…”
“לי יש תשובה שונה: עם אלוני התקשר אדם שידע על השיחה שהיתה לפרופסור ולך אתו שלשום, שכישלונה של השיחה ההיא הוא שגרם להפגנה, והוא הזהיר את אלוני מפני האפשרות ששמו יוּכתם…”
“שמאי פרת –”
“בדיוק.”
“אבל הסיום הטוב הזה מקלקל לפרת את כל הסיפור. אין שום סנסציה.”
“כך הבטיח לך – לא לכתוב כתבה שאין לה שום השפעה, אלא לעזור. בהזדמנות זו קנה לו את אלוני. גם פרת לא הפסיד.”
“עכשיו מרגיש כל אחד, שהוא יצא המנצח, ופרת ישב ויצחק לכולנו, בריה מתועבת.”
“העיקר, אמרת, ששני אנשים הנאחזים בציפורניהם בחיים, תהיה להם תקווה חדשה.”
האחרים כבר התפזרו להם, בדרכם אל השכונה, ורק שניהם נותרו מאחור, הולכים להם לאִטם, לבדם, ברחובות העיר השקועה בשנת־חצות, מסוחררים מן היום הארוך ומאווירו הצונן והחריף של הלילה. רקפת היתה אחוזה ריקנות לאה, ומתוך החושך איימו עיניה המנוקרות של הבדידות, נלפתת כורח דחוף לא לשוב עוד אל הריקנות הזאת, למצוא חסות, להיעגן, נצמדה רקפת אל שטרן ולא הרפתה ממנו, חשה שלא תוכל עוד להיוותר ביחידות, עורגת אל היחד.
כ 🔗
ליאות רכה ומפוּיסת. ידו מחליקה ויורדת. מים קולחים מבין אצבעותיו. ראשי־אצבעותיו נוגעים במפת־משי דגדגנית. חדר־האורחים האפלולי, שרהיטיו כבדים וכהים, קטיפה ודמויות־של־חרסינה, ראשי־אצבעות – כך מהלכים בחדר הזה, חוצים את הריח היחיד במינו, שמשומר בו מדלת־עד־דלת. ידו מחליקה ויורדת. ראשי אצבעותיו סורקים משטח שׂעיר ומתכדר – גבו של החתול השחור, הממוֹרק. הוא, החתול, מיטיב לחמוק על ראשי־אצבעותיו, חומק ונעלם לו כרצונו. עורו חמים, חלקלק. אצבעותיו מתאנקלות והוא מבקש לאחוז את החתול בעורו, למושכו ולהגביהו. היד חופנת שׂיער, פקעת מצטמצמת נמוגה בכף המתאגרפת…
היד מחליקה ויורדת. גוף קרוב לגופך. אשה. ואין כאן תמיהה, ואין כאן חלחלה, שהרי כל הזמן אתה יודע. אין הוא פוקח את עיניו ורק ידו מחליקה על צווארה, על גופה. שלווה כבריכות־מים. לא בריכה – באר שחורה, שכולה ערפילים דקים ושקופים, ועליהם הוא נח ומרחף, לא גוף אלא ערפל על ערפילים מרטיטים, ורק מקום אשר תגע ידך בו הוא ממש, קיים, גוף. –
פקח את עיניו. בחלון המוארך כבר עמד הבוקר וראשה של רקפת על זרועו. עיניה – קַשתות־ריסים, ואך שׂפתיה הכהות, הבשלות, פרודות זו מזו. אלי שבשמים, האם זכיתי ואני חי פעם שנייה בוקר זה, חוויה שלמה ותמימה כזו, כשכל משקעי־האבן יתמוססו וייגרפו, ושוב הכל בשניים, גוף נטרף בגוף, נשימה בנשימה, לחש בלחש, בוקר שהיה מזומן לי רק פעם אחת בלבד, בגלגול רחוק ונשכח.
הגיע שפתיו לצווארה. הרי החום, הרי הרוֹך, הרי הנעורים. מתוך שנתה פקחה רקפת ידיה ולטפה כתפו וגבו. אינך לבד, תיאודור, התנגנה בו שמחה של תינוק, היד הזו שהיא אדם, ידיד, אשה.
הגביה ראשו ובחן אותה, כמבקש לראותה ולגלותה מחדש. רקפת לא פקחה עיניה.
“רקפת!” לחש.
“מ־ה־מ,” משכה קולה, מתפנקת. ולפתע הוסיפה: “תדי, יהיה טוב לשנינו, עכשיו?”
“אני רוצה בזה. בכל לבי. ואַת?” שאל שאלה של שטות.
“כן,” אמרה, ומשהו ספק נשמע באוזניו.
“במה הרהרת ילדה?”
“מתי?”
“ברגע שהתעוררת.”
“אני? לא כלום.” צחקה. גב־ידה החליק על סנטרו. ועוד עיניה עצומות. “לא כלום. שכבתי בעינים עצומות וראיתי מרחבים – נמשכים, פתוחים מאוד. כך הייתי מתארת בדמיוני את הפאמפות, בימי ילדי־רב־החובל־גראנט. מין צבע זהוב, או אפור, או תכול. אינני בטוחה. שדות – ואולי ים. תנועות גליות, רחבות, אטיות מאוד. זהו.” עכשיו פקחה עיניה. אישוניהן היו רחבים וטבעות צהובות, כעין אלו המצוּירות על ראשי קדושים, הקיפו אותם. “|ואתה, תדי?”
“אני – את בית־הורי ראיתי, את הסַלון הישן, את החתול שהיה לנו בביתנו. את ה’נאני'.”
“את ה’נאני'? לא את אמא?”
“אמי היתה אשה יפה. וצעירה. ולא פנויה אלי. מקום עיקרי בילדותי היו לאומנת, לחתול, לסַלון.”
“תמיד היתה צעירה, אמא שלך?”
“ביחס לכל אדם אחר, גם ביחס לאבי, היתה, תמיד, צעירה.”
“|בכמה שנים?”
“מאבי? שלוש־עשרה, ארבע־עשרה שנים.”
“חמור מאוד. הבדל־גילים כזה, לעולם אין בו ברכה.”
רגע המשיך שטרן לדבר ברצינות על אביו הרופא, על אמו שנמשכה אל החיים שמחוץ לבית, ורק אז תפס לאן הוליכה רקפת את השיחה, וכי על שניהם היא מרמזת, ספק בהיתול ספק ברצינות.
“אַת ערמומית מאוד, אבל אין כל דמיון, ואני אינני מחפש אשה כמו זו שהיתה לאבי. הוא נשא אשה משהִגשים את שאיפותיו המקצועיות, וביקש את המנוחה. אני מצאתי בך את השנים הטובות שעוד יבואו, את העתיד שיפַצה אותנו על מה שהחמצנו… אַת מבינה, אדם מפסיק לחיות, פתאום, כשהוא בן עשרים ושמונה, והנה הוא מתעורר וכבר הוא, נאמר, בן שלושים ותשע, וכל השנים האבודות מבקשות להחזירן לחיים… הו אנחנו מתחילים, קפי, כמה אני מלא תאווה להתחיל. ורק…” רגע נשתהה, תוהה אם אמנם לכך התכוונה בשאלותיה עלן הפרש־הגיל: “ורק – האם אַת רוצה לדעת, מה אוכל אני לתת לך?” באמת, מה?"
והרי כבר נתן. אותה המתיחות שפורקה. אותה שלווה המרחפת כאן, ועדיין אין הלב משיגה: האומנם כבר כל זה בא ונהיה? באיזה רגע, ממש הובקע וסוּלק המסך החוצץ?.. רק זה נעלה עכשיו על כל ספק – היא ניעורה הבוקר ליום אחר מאוד. אי־אז, לפני היום, היו חודשי־המלחמה הארוכים, דריכות קישחת שאין לרפותה לרגע שלא להתמוטט, לב חתום ורצון נשוך־שפתיים. בעיר מהלך המוות והוא שלם וסופי עם נפילת כל רע, עם כל בן, עם כל אב. את מתי כולם, כמו את המת שלך, את חיה בעשייה, עשייה, עשייה. ויום אחד תם הכול, ולא היו עוד מתים, ולא היו עוד מעשים. נותרה הריקנות הגדולה, שהיא הזיכרונות, המבואות הסתומים, אילמותו של המוות. אבל למוות אין שליטה עלי – מתוכו, כמו האבן, נבקעים חיים. שוב רוחפת נשימת־הרחוב, החיים משיקים כנף, וביני לבינם חלון פתוח. אין תחייה למת – בלבי הוא מוּנח, לבן ורבוע. אבל מתוכו נבקעים חיים – בהוויה, במעשה, באהבה.
רקפת התרוממה וגילתה פלג־גופה לאור. עיניה נחו על תיאודור, על החדר, הצמרת האפורה שבחלון. מעשה־כשפים: טול כוס, נַפֵּץ אותה לרסיסים, ואחר הכנס את הרסיסים לתוך כובע, משוך והוצא – הכל שוב שלם ותמים.
שקוף, שקוף, שקוף.
“בלילה שכבתי והרהרתי בזוג שלנו, בגליקים. הם נתנו משהו לשכונה כולה, וגם לי. לשנינו. מתוך האפר צומחת מין חוכמה נוגה… לא, תדי, הרבה יותר מכך. אני רוצה אותך, תדי, עכשיו.”
לא, היא אינה רשאית להשבית את הכיתה יום שני מלימודים. אמרה. אמרה והלכה.
“אבל אני איני הולך,” אמר תיאודור. “איני זז מן החדר. אשאר ואמתין לך. אנחנו נחגוג היום.”
בשעה אחת השליט שטרן סדר בחדר ובמטבח. הכל עמד צונן ונקי ומצפה. הוא נטל ספר ולא יכול היה לקרוא, ועדיין כל הבוקר לפניו. אם כך, אמר בלבו, ייצא ויסייר מעט בשכונה. השכונה כולה אחרת היא היום. ירד והגיע עד לסימטה, ששם המוסך, והתעכב בפתחו.
הרי הצד האחר, ואיזה יגבר? רקפת אומרת, שאלה יפלו, בסופו של דבר, ואילו קלינגר וּוידאל וגליק יוותרו. האומנם? עוד לא יצא הבוקר וכבר השולחנות הקטנים ערוכים בפתח וסביב להם צעירים וזקנים, טורפים קלפים בקבלנות. כל רגע יקר מפז. היד האחת אינה מניחה לקלפים, האחרת מטילה קלף, צובתת סיגרייה וקובעת אותה בין השפתיים, מושכת קלף וגפרור מקופסתו, טורפת את הקלפים, עורכת אותם מחדש, קלף־קלף במקום היאה לו, מטילה קלף שני. מציתה את הסיגרייה. כל תנועת־יד מחושבת. היתה הפרעה קצרה, בלתי־נמנעת, עכשיו יש להמשיך. מאחור, בין דוכן־הפח הממורק לבין המראות הקבועות בקיר האחורי של המוסך, נשענת אשה צעירה, לבנה ובשרנית. מבט־סתם צף בפני־חלב מפורכסים. תסרוקת מגדל נתמכת בסיכות רבות. הרי אפשרות השנייה. מי האנשים האלה – מחוסרי־עבודה? שונאי־עבודה? פליטת־כרכים? קורבנות־מלחמה?
השכונה הזאת, אמרה רקפת אמש לאחר חצות, כששבו מתחנת המשטרה – וכאן עדיין הצריח הרמקול והאנשים ישבו ושיחקו, השכונה שלנו… לעולים הראשונים שיחק המזל: יש להם בתים. יש לרובם עבודה. הם כבר עדה, שתבנה את עצמה, בטוב וברע. אבל צא וראה מה מצמח לה ברובד התחתי. אנשים מוסיפים ובאים, רבבות, צא וראה מה מצמח בין השכונה לבין הגבול. דבר זה הוא עדיין חידוש, אבל זה הכוון. לא ראית? אמרה. שם כבר יש עיר חדשה, עיר של פח ושל אברזין, עיר בלי מים ובלי חשמל ובלי בתי־שימוש, עיר שאין בה עבודה, אבל יש בה דלות; עיר שאין בה גן־ילדים, אבל יש בה פורצי־מנעולים; עיר שיש בה עשרה בתי־כנסת, אחד־אחד לעדה, אבל האם יהיה לה אלוהים? וראה את המוסך הזה. תחילה החזיק בו ההונגרי, אביה של מרתה, ועשאו חנות־מכולת־וירקות. פרצו גנבים לחנותו ונטלו את פרוטותיו ואת סחורתו העלובה. אשתו תלתה עצמה בלילה בחצר. בבת־אחת חדלה מרתה, ילדתו הגאה, להיות ילדה ונעשתה עקרת־בית. מכר את המוסך, נטל את מעט הכסף שקיבל ואת שלושת ילדיו ועקר למקום אחר, חדש מזה, לנסות את מזלו.
אחריו בא הסייד, המרוקאי. הוא היה עשיר מן ההונגרי. בצאצאים. בקיץ הראשון נמצאה לו עבודת סיידים – השכונה נתמלאה במהירות, ונתרבו הזקוקים לסייד. אלא שבא החורף: השכונה היתה כבר מיושבת ושוב לא סיידו את הבתים. אמרו לו: לך ללשכה. אבל אחד כמותו, שבארצו ארבעה־חמישה פועלים עובדים אצלו והוא רק עומד עליהם, כיצד ילך יום־יום ללשכה? בכל־זאת הלך. רק שעבודה לא היתה מצויה, שני ימים עבד ושבוע ישב בביתו ונאכל חיים. התחיל לשתות. וכיוון שכך, נכנסה עצה בלבו: יפתח הוא עצמו בית־קפה. גברים אוהבים לשבת חבורות־חבורות, ללגום קפה ועראק, לשתות, לגהק, לשחק בקוביות. אלא שכבר הקדימוהו אחרים ומשכו לרשותם שתי מאורות בקצווי־השכונה. כיוון שהקדימוהו וכיוון שכוח־משיכתם גדול היה משלו, זכו הללו בלקוחות. החזיק בחנותו חודשיים ושלושה. מעט הממון, שהיה מוצנע בין המצעים, אזל וחדש לא ניתוסף. קם יום אחד והלך להיות שוטר. ביקוש גדול יש לשוטרים, אמרו, ושוטר, יהא מה שיהא, חודש־חודש שוקלים לו שכרו; כבודו כבוד, העבודה קלה – מתהלך לו אדם במדים ומורה לבריות איך נוהגים. אלא שאמרה המשטרה: נמוך מדי, רזה מדי, קשיש מדי, ילדים רבים מדי. עלבון זה גדול היה מכל העלבונות, וחורף זה קשה היה מכל החורפים שידע מעודו. לא עמד לו כוחו להמתין עד שישוב הקיץ ותצטרך השכונה לסיידים. קם, מכר את המוסך ואת הדירה, ושב לארצו.
עכשיו באה זו, מבוקארשט, אומרים. זו – כוחה גדול מכוחות של הסייד. במה כוחה? קבעה רדיו עם מגביר־קול־ומחריש־אוזן. קבעה מראות. הנהיגה קלפים. גיוונה המשקאות. והוסף על כל אלה: היא עצמה. הרבה מן היושבים כאן צעירים, נערים. ובשכונה מרננים: לא על־מנת לשחק ולשתות מתכנסים הללו כאן. אלא שעניין זה עוד צריך בדיקה, אף שיש רגליים לשמועות. הנה ספּר זה, מיטלמן, גיס יש לו, בן שש־עשרה. אינו עובד וכסף יש לו. מנַין לו הכסף? גם נער זה מבין לקוחותיה הקבועים של האשה הוא.
כזהו המוסך – בלב־לבה של השכונה.
עקר שטרן ממקומו וירד בסמטה אל הרחוב הראשי. עד שמצליחים לסייע למשפחה אחת, היה מהרהר, יש להפוך עולמות. וכאן רחובות, שכונות, יישובים שלמים. מי חכם ויאמר מי יגבר על מי?
בשכונה קיבלוהו הכול במאור־פנים. לא זכותו גרמה אלא מאורעות יום־אתמול גרמו. מה הביא לניצחון הפתאומי, שעה שדומה היה שהכול נכשל, לא ידע איש. בטוחים היו שההפגנה היא שגרמה. ראשון ראה שטרן את וידאל. וידאל לא ביטל זמנו וקם ודרש באוזני בהרחבה על כוחם וחשיבותם של הליכוד ושל הארגון. ושטרן לא הזים את דבריו. האזין והֶחשה. דבר אחד אינו מוטל עוד אצלו בספק: לא אספסוף – עדה עמדה שם. אולי זה הביטחון, שבביתם הם יושבים, שכל מה שהם תובעים, משלהם רוצים הם לקחת? כבר לא בילידי־הארץ בלבד הוא מתקנא, אלא גם בווידאל, בקלינגר.
קלינגר שמח בו יותר מווידאל: הושיבו על כיסא־כבודה של גיטל וישב כנגדו על השרפרף הנמוך. דבריו של הסנדלר, בלשונו הצבעונית, התנגנו הפעם באוזניו כמין לחן־ילדות רחוק, שמזדמר בפתע־פתאום בעיר זה, בצוהרי־יום. לבסוף נעגנה לשונו בפרשת רקפת. לכאורה, מדבר היה בעבודתה, ברוח שהפיחה בשכונה, אלא שמכלל דבריו שמע שטרן מה שביקש קלינגר להשמיע – היינו, את שבחה של הכלה. אשריך, שנערה כשרה זו נפלה בחיקך. “ואף־על־פי־כן,” השמיע קלינגר לפתע, “כיוון שכבר אנחנו משיחים, אָגול אבן אחת מעל לבי – היינו, דבר שהיה בלבי על המורה, בעניין מנשה, בני־בכורי. יפה שיטתה בי הנערה… כבר שׂחה לך? ולמה רגזתי? מנשה זה, כמות שהוא, ארוך ככלונס, חלב־ציפורים לא שתה מימיו, דבש לא ינק מעודו. ביערות צמח וגדל, במאורות, כמותו כחולד… היום רואה גם אני, שאכן את טובתו דרשה. הוא, השוטה, מנתר באוויר מגודל השמחה. ישמח דודי! בהמות יש שם, ועופות, ומיני מכונות. יהי כן. שהרי מה ביקשנו אנו – להעבידו בפרך, לענותו?.. תן עין בסנדלרייה זו ומאליך תבין, שאין אנו אצים להעשיר. ואפילו נרצה – רגליו של הממון קלות מרגלינו. אבל משהו משלו… הייתי אצלו שם בשביל למושכו באוזניו ולהחזירו. ובבואי לשם לא מְלָאַנִי לבי… כבר היית בקיבוץ, דוקטור?.. באמת כפר גדול ועשיר. אצלנו, מודה אני, כפרים כאלה לא היו. ומנשה זה כמוהו כמסמר בלי ראש: כיוון שנתקע במקומו, אין כוח בעולם שיעקרנו משם. ואני, עכשיו אני סבור – טוב עשתה המורה, שהחליטה מה שהחליטה. ישב לו על האדמה, ישב.” עיניו התכולות צחקו צחוק משונה – ספק בדוחות ספק עצובות. “אולי אף אנחנו נבוא אליו כשנזקין מי יודע? וכדי לחם ומים אשׂתכר שם לתמיד. כבר…” נשתתק.
שטרן עדיין אינו מבין מה הביאו להרהורים אלה. ישבו ושתקו. קלינגר נוטל נעל של תינוק, שעורהּ העליון נשחק והלבין וסולייתהּ פקעה, ממעך אותה בין כפותיו, בוחן, נוטל צבת ועוקר את הסוליה, שמידתה כקופסת־גפרורים, ומשליכה לערימת הפסולת שמשמאל לשולחן־עבודתו. ולפתע התנער: “זה שהיה בלבי עליה. אני לא יכולתי להבין אותה, זה הדבר… והבוקר, יושב אני כאן, ומהרהר. בכל־זאת יש כאן דברים שהם למעלה מכוחו של סנדלר. בכל־זאת ארץ של יהודים… היכן היינו אנחנו מעיזים כך ללכת אל בית־העירייה? מין הילולא כזו לעשות? צעקו השוטרים, איימו, גם הכה הכו, אבל לבסוף ויתרו לנו, ויתרו. והרי לך איני צריך לספר: אף אנחנו לא התנשקנו ולא התעלסנו באהבים אתם. עד עכשיו תופחות אצבעות־ידי…” וכבר חזר לדבר בנושא הקודם, אלא שעכשיו התחיל מסתבר הקשר: “טענתי בפני עצמי: ושם, בקיבוץ, לא כולם בנים לאמהות? מה הרעש? ומה גם – יפה המקום בעיני, הלוואי והיה לי קיבוץ כזה משלי,” הגניב דיבור של עליזות ומיד חזר לדיבור של כובד־ראש: “נערה זו, שהוליכה אותי על פני הקיבוץ, יפה דיברה. ודברי אמת. ארצנו, הארץ הזו, שוממה היא, ולשבת עליה צריך. ובכן, יהא איכר! גם זו לטובה: לחם לאכול בכל עת ימצא לו. ובינינו לבין עצמנו. הן איש זר אינו שומע: וכי מה, שואל אני, הניח אחריו – את בתי־החרושת של אביו? את ספינותיו? את ארמונותיו? אף כי…” מיהר לחלוק על דברי עצמו, "אף כי, גם כאן יכול אדם לקיים את הנפש, ובלבד שלא נניח להם לטנף על ראשינו… אתמול, אתמול היה יום גדול!.. הנה, נעל זו – לכאורה גל־אשפה, כלום־שבכלום, אף־על־פי־כן, אני נוטלה, מאחֶה אותה בחוט, משקע במסמרים, וכבר יכול אתה להלך בה… הבולגרי הזה, ראש־ממזר, יש ממש בדבריו… אה, כבר משחתי את לשוני והריהי מתגלגלת מאליה…
השעה היתה כבר מאוחרת. קם שטרן ממקומו וקלינגר נתלווה אליו עד לקרן־הרחוב.
רקפת שבה מבית־הספר ושטרן שמע את רגליה טופפות ועולות על המדרגות. מיהר ויצא לקראתה. בגופה הדק והזעיר ובשמחה הקלילה הניתזת מפניה בסילונות שקופים היתה כנערה.
“ישנת הרבה?” שאלה, והוא מקבלה אל תוך זרועותיו הפשוטות.
“לא.”
“אה, סידרת את החדר – יופי!”
“טיילתי בשכונה. ביקרתי אצל וידאל. וקלינגר…”
“גם לי היה ביקור. ואיזה!”
“אלוני?” נדרך שטרן.
“לא, מה פתאום?”
“אני חושש מעט. אתמול היה חביב וסלחן, אבל – עוד תשמעי עליו.”
“ייקח אותו האופל! גליק היה. הזקן. לפת את ידי ונשקהּ. אפשר זה מגוחך – גם בעיני עמדו דמעות.”
“קיבל את הרשיון?” חתר שטרן לעיקר.
“בבוקר־השכם רץ אל העירייה. כשבא אלי כבר היה הרשיון בידו. אבל בעיקר בא אלי בכוונה אחרת: ביקש מאוד שאבקר את אשתו בבית־החולים. היא רוצה להודות… האמת היא שגם אלמלא בא וביקש, הייתי צריכה לבקרה. בוא, ניגש לבית־החולים, שנינו.”
“היום התכוַונו לחוג…”
“לחצי שעה. אחר הצהרים.”
לבית־החולים הגיעו בשעה של ביקורים. המסדרונות המו אדם. היו כאן קרובי־משפחה נרגשים ולובשי־שבת; יולדות בחלוקים דהוּיים ומרוּטים משל בית־החולים, בפנים לבנות, ברגליים הססניות; אחיות בהולות החולפות ביעף. מעבר לכתלים באו קולות כואבים.
ראשונה נכנסה לחדר רקפת, ושטרן המתין לה בפרוזדור הצר. עמד ונחיריו שואפים את הריח, את המתח הגבוה, את הקולות. זה לחץ־העבודה, חיי־האדם המפרפּרים כאן ונתונים בידיך, אלו הכישלונות ואוזלת־היד; אלו ההישגים, הניצחונות. עוד שבוע אחד וכבר יינטע גם הוא כאן: בעוד שבוע, שתים־עשרה שנה לאחר שסיים את לימודיו, כבר יהיה הקבע, המעשה, ההתחלה האחרונה.
רקפת יצאה אליו וקול צעדיה נבלע בהמולה.
“דיברתי עם האחות. פלאי־פלאים, אומרת היא, שהגיעה לכלל לידה. האשה חלושה, ניכרים בה אותות של תזונה לקויה. הרי לך… ניכּנס רק לכמה דקות.”
נכנסו. שש־שמונה מיטות בחדר ומסביב לכולן אנשים, לוחשים, מסַפרים, צוחקים. מיטתה של האשה הראשונה היתה מצד שמאל ליד הקיר, שטרן פסע בהיסוס בעקבות רקפת. “גברת גליק,” אמרה רקפת ביידיש נלעגת, נוכרייה, ובניגון עליז, “ידיד שלי, תיאודור.”
“שטרן,” אמר, החווה קידה ונשאר ועמד למרגלות המיטה. בחדר הלבן, בין המצעים הצחורים, בפנים שתפחו ונתעגלו והחווירו, שוב לא נראתה ברחובה של השכונה. העוֹר המצומק, הקמוט, נמתח, ואפילו הצלקת העמוקה, השחורה נתמוססה וכביכול נעלמה. מחייכת היתה חיוך קלוש, ועיניה נראו אפלות מאוד, ומתוכן מתנצנצת שלווה עצבה. עמד שטרן והביט בה, תוהה, שקט, ואינו יודע מה המעשה, שעליו לעשות. אלא שכבר לא היה עליו לעשות דבר. מה שהתרחש – בפתאומיות מדהימה ומסחררת התרחש. גם באותו מעמד וגם לאחר זמן לא יכול היה לבודד התרחשות זו לשלבּיה, לפרטיה. ולאמיתו של דבר – מה חשיבות יש לכך? ואף־על־פי־כן, דומה שהאשה היא שפניה נשתנו ראשונה. היתה ספק שוכבת ספק מסיבּה על הכר הגדול ופניה מביטים נכחה. אלא שכהרף־עין נתעוות מבען: קפיאה, התאבנות, ומיד התפרצות מערכת שלמה של פניה – לזוויות־העיניים, המצח, הלסת התחתונה, הצוואר, ופתאום נתרכזו באזור הפה, נצטמצמו שם ונתעצמו. שפתיה נפרדו ונחשקו, נפרדו ונחשקו, כאילו ביקשה לומר דבר. רקפת, שחשה בדבר, גחנה אליה כדי לסועדה ותיכף נפנתה אל תיאודור, הרופא.
“תדי, האשה…” ונשתתקה. גם ארשת־פניו של תיאודור שונתה. עמד נעוץ במקומו ופניו צהובּי־העור דמו עתה לגוויל עתיק. “תדי, מה קרה?”
“זו…” נתמלטה מפיו הברה אחת, כעין שריקה.
“תאדק!” קראה האשה ורקפת נפנתה אליה.. פניה, כשם שנתאבנו לפתע כך הפשירו לפתע. עדיין היה גופה מוטל במקומו, אלא שפניה היו בוכות. בשתיקה נוראה, בלי זיע, שטפו דמעות, בכי שאין בו לא חלחלה ולא התרגשות ולא שמחה אלא מין שלווה משונה, פורקן. “תאדק!” חזרה וקראה. הגבּיהה את גופה. וכבר נתחוור הדבר הרחוק מן השכל. מין צלילות נוראה ירדה על רקפת, אותה צלילות שאל מול עולם מתנפץ, עולמה שלה, אותו כוח נורא, שהיא כופה על הלב שכבר מת. שטרן עדיין עמד במקומו ולא זע ולא אמר דבר. מה הוא עומד כך! מדוע אינו אומר משהו! מדוע אינו זז!
מגבּה כבר באה ונתנפצה יבבה חנוקה. עוד החזירה רקפת פניה לאחור, ראתה את פני האשה והנה השחירו, על מצחה וצווארה תפחו ורידים כצינורות, וכבר שלחה את שתי ידיה, כיסתה בהן את פניה, התהפכה ונתחפרה בתוך הכר; וכבר עקר שטרן ממקומו, דחה את רקפת ביד אחת מן המיטה וקרס עליה. פרץ של דברים קטועים בפולנית שטף מפיו. רחש עבר בחדר. האנשים נתרכזו מסביב למיטת היולדת.
רקפת שעמדה במקומה ועיניה בשטרן ובאשתו, צלולה ואובדת־הכרה גם יחד. בלא שהתכוונה לכך, ובלא שביררה לעצמה מה היא עושה, נפנתה לעבר הדלת ובצעדים אִטיים, אך החלטיים, יצאה את החדר.
וכבר היא במסדרון הסואן והנרגש. רגע באה המחשבה: להמתין כאן. אלא שנגדה עלתה שאלה: למה? למי? וכבר היה מושל בה הדחף לברוח, להימלט מכאן. רגליה הלכו מתונות, מרוסנות, אלא ששוב לא נעצרו. עברה את המסדרון, ירדה בחדר־המדרגות, חצתה את החצר המרוצפת, וכבר היא ברחוב. ועדיין היא בורחת.
כך, שוב הגיח המוות. רגשות אטומים ומחשבות צלולות הסתכסכו אלה באלה. פקעת של טירוף. עלבונה־של־אהבה. ובעצם, מישהו־צריך־לשמוח־כאן; ומדוע־אני־לעזאזל; ומדוע האכזריות הזאת; ומדוע־אַת־בורחת מה־יש ולשם־מה־זוועה־זו? לעלות־לעלות־להוֹר־ההר־כדי־לשוב־וליפול־למות־בלי־קבורה… היתה לריקנות שחורה, וערירית, ויתמות, ומוות.
מוות. אלא שהבדל גדול כאן: תיאודור חי, חי וקיים. כאן. כמה שעות יושבת רקפת בחדרה, קופאת במקומה ומוחה מהמה. אותה צלילות נתעכרה ואיננה. שאלות מכות כפטישים: כלום דין הוא? כלום דין? דין? אמרנו: אהבה. עד היכן מגיע כוחה? אתמול – עולם ומלואו, היום – לא כלום. די.. ואילולא פגש אשה זו היום – גם אז היתה אהבתו נשארת חצוּיה ומפולגת. ואולי כולה לה? ואַת? מה בלבך שלך? שתי שנים גדולות, בלתי־נמחות, של אהבה חיות בלבך. לא, אין זה כך. גבי שלם וגם תדי שלם. האומנם? ואילו חזר והופיע פתאום? אבל הוא אינו חוזר. הוא שלם, כמות שהוא.
כך אין לשאול. אין. אין תשובה. אהבתנו – מרגש ערטילאי או יחס בין אנשים חיים, שיא שעולים אליו בשניים?
אין תשובה. אבל שישוב. אני רוצה שישוב. אולי אין בלבו כלפי ההיא אלא רגש־חובה, רחמים. כבר עשר שנים עברו. אַת אכזרית, מטיחות כנגדה המידות הטובות. אבל היצר, כבר הוא נתפס לכך, כבר מוצא הוא צידוקים, פתרונות. יעשה כל מה שיש עם לבו לעשות, ובלבד שיבוא, ובלבד שלא תשוב לכאן הבדידות הנוראה.
“עכשיו לך, תאדק. לך עכשיו. אינני יכולה עוד.”
הוא הולך. סובב־הולך ולבו אינו מאמין. מהומה בקרבּו. וכבר עולות רגליו במדרגות, הליכה מוּדעת, אילמת. בא אליה לא מתוך ידיעה על מה הוא בא, אלא לאן ילך? שתיים־שלוש שעות אלו ניטלטלה נפשו ממרומי־שמים לשאול־תחתיות. נתפרעו בלבו מלאכי־עליון ושדי־שחת. אילו שבועות לא נשבע ואילו נדרים לא נדר!
נכנס וישב על שרפרף. דומה, שוב אין דבר לאומרו. רקפת עודה לבושה אותה שמלה, ואך צעיף־המשי, שהיה לצווארה, מוּטל על ברכיה והיא ממתחת ומחליקה אותו בדקדקנות.
“אותו יום חג־מאי היה. אביב. בת עשרים ושתיים. שׂמלה בלבן ואדום…”
ימים, שעות נגזרות מתוכו נתחים־נתחים. רקפת – ראשה מורכן אל צעיף־המשי, כאילו אין בעולם אלא קפלים אלה. קולו של שטרן תלוי בחדר, שקט, חולמני, אלא שהדברים מנקרים וחושפים ועוקרים את הכול. ולפתע פרץ בכפותיו הפשוטות סטר על רקותיו:
“המוח אינו תופס: כך, כך למצוא אותה! שנה תמימה אנו יושבים בעיר אחת, נוגעים זה בזו. לנגד עיני הוא מתנוולת ברעב, בדלוּת… וכך כל השנים, כל ימות־המלחמה: אני באיטליה, עוסק ברפואה, חובב־אמנות נעשיתי, והיא… היתה מדברת אתי ואת פניה כיסתה בכפותיה, שלא אראה, שלא אראה…”
“תיאודור,” קטעה לפתע רקפת. לא זה הדבר. מתחת ללהג מסתתרת אמת אחרת, אכזרית ואיומה שבעתיים. “לא אתה הבאת מלחמה לעולם ולא אתה אחראי לה. לא יכולת לנהוג אלא כפי שנהגת. ואם אמנם אתה רוצה לתקן – תקן היום. בלי מלודרמה!”
בדעה צלולה־עד־טירוף הבין למַה מרמזת רקפת. היום נתבעת הכרעה. היכן כאן ההכרעה? היו החיים, שזכה בהם וכבר הם שלו, היום. והנה חייו האחרים, הקודמים, ששבו והתייצבו לפניו. רגע ראשון, בבית־החולים, לא היה ספק בלבו. מאניה והוא נפגשו ושוב הם אחד. אך האומנם כך הוא? כלום אפשר כך, בפשטות, לגמור ולהכריע? ורקפת? והלילה הזה? והחלומות? והנה מאניה. אהב אותה בכל לבו, תמיד. ועכשיו, כשזימנם הגורל, יפנה וילך? “ודאי, מלודרמה! וכי מי אנחנו – שברי־כלים, גרוטאות, סמרטוטים בלים, גיבורי חיים, שבהם ניתן הכול יותר מדי: יותר מדי סבל, יותר מדי עינויים, יותר מדי חלומות שווא… מי בכלל מחליט מה זו מלודרמה?.. אימה, חלאה, סחי, נפילה, נפילה, נפילה – אלה חיינו! גיבורים עלובים, מעוכים, רמוסים, גיבוריה של מלודרמה…”
נדם. מיושב היה על השרפרף וגופו הדק נשבר תחתיו וגוֹן פניו אפור כפני מי שהקיא את כל קרביו. נשמתו קצרה והוא מלחלח את שפתיו בלא הרף בקצה לשונו. מעולם לא שמעה את ייסוריו נגזרים מתוכו נתחים־נתחים. שיסלח, שימחל… רגש חם של אמהוּת, של צורך לסוכך ולהגן, הציף את רקפת. קרבה אליו, עמדה והסמיכה את גופה אליו. כתינוק הסתיר פניו בשמלתה והיא לטפה את שׂערו הדק, הדליל, בשתיקה.
לפתע נעקר ממקומו ופסע אל עבר המרפסת הצרה, כמי שמתכוון לעשות מעשה, אלא שבדלת עמד וסבב לאחור.
“דעתי תיטרף עלי, רקפת! הרי נורא מכול אינו מעמדה של מאניה, אלא מעמדי שלי. השטן שׂם אותי שופט על חייה. תורות היו לי – על העולם, על עניין זה ועל עניין אחר. דבּר, אדרבה, דבּר, היה השטן מלחש באוזני ופוקע משמחה. סַפר לנו, ספר: העולים – אשפת־הארץ, ולשם מה טִלטלו והביאו את כולם. אתה – אתה עניין אחר אתה – רופא! ואפילו לבית־החולים לא רציתי ללכת – אַת, אַת שאילצת אותי!”
“זו שטות, תדי, סיכוי אחד למיליונים.”
“עשר שנים חיכיתי. עשר שנים. במלחמה. ואחריה. ודווקא היום!.. מה עלינו לעשות, קפי? כיצד עלינו לנהוג?”
“ללכת אליה. להחזיר לה את החיים ולעצמך את שלוות־המצפון. והרי אתה אוהבה.”
“מלאה היתה אהבתנו, לא היה בה פגם. ורק המלחמה הזאת, החורבן… אני יודע מה עלי לעשות, אבל – אני רוצה בך.”
“והיא?”
“אני אלך אליה. אני חייב.”
“כן, כך עליך לעשות.”
כא 🔗
הילה של לובֶן מסנוור עד לעצימת־עיניים ניגרה מן החלון הפתוח. מעבר לחלון טופפות רגליהן של הנשים – על הגג ובחדר הקטן. עולים ומתנפצים קולות של צחוק, של דיבורים, ועל כולם מנסר קולה של גיטל. עיניה של מאניה עצומות, אך היא חשה בשמש היורדת מן הקיר אל המיטה ואל הרצפה, כעין שטיח שפורשים על מדרגות. מלטפת השמש את גופה החלוש ובמוחה כבר שב הכול ונצטלל.
לך, אמרה לו. לך והניחיני לבדי. כבר אין בי כוח לעמוד בהתרגשות זו. לך והנח לי לתהות לבדי על מה שנפל כאן. לך ואל תאמר דבר לפסח. אינו צריך לדעת ולהעלות על דעתו. הלך ונותרה לבדה – ערב ולילה ובוקר. לבדה עם הזיכרונות המתבקעים ורוחשים, עם הריחות, המראות, הקולות, עם האהבה, שנפלה כחלום־בלהות. וכי מה יש כאן להרהר. תאדק הוא, תאדק שלי, שיחד עמו נשׂאתי את נעורי, שאת שנותינו מָסכנו אלה באלה. והוא – אפילו פניו לא נשתנו. אפשר קצת הקריח שערו, קצת הצהיבו פניו וקמטים דקים נחרצו לו בצִדי־פיו ובזוויות־עיניו ובמצחו. אבל – הוא־הוא. אלא שלא כך: הוא אינו הוא ואַת אינך אַת. וישנו פסח. ועשר השנים. והתינוקת. גמרה בלבה – וביטלה, גמרה אחרת – וביטלה. וכבר בא שלשום שנית וישבו זה כנגד זה. אלא שכוח לדבר לא נמצא להם. הביטו זה בזה וקטעו מלים, ושוב פרץ הבכי. ושוב נפרדו ליממה של ייסורים. ועדיין לא ידעה כיצד יסתיים הדבר.
ואתמול נצטלל הכול.
“מאניה,” אמר, “מכאן והלאה ישתנה הכול לטובה.”
“הרבה כבר השתנה.”
“היתה מלחמה ונגזרנו בזרוע, אבל עכשיו שוב נהיה שנינו.”
"עשר שנים היינו לבדנו, זה מחוץ לזו.,
“כל השנים חיכיתי לך, מאניה, ביקשתי אחרייך בכל מקום.” קולו רטט, תאב־שכנוע. הר זה תאדק, זה הקול, זו הנעימה – אלא שמאניה שמרה על צלילות־דעתה ואמרה:
“לי חיכית?”
“אַת אינך מאמינה בי,” אמר ובקולו היו עלבון וכאב. “שיערתי שכך הוא. אין אַת מאמינה, שאני רוצה בך, כמות שהנך, היום. וכי שכחת את השנים, מאניה, את אהבתנו?”
“לא, תאדק, לא שכחתי,” אמרה ותוך כך התגבשו הדברים ויש לחרוץ: “אלא שיש שאלה: את מה נכנה אהבה – מה שהיה, או מה שישנו ועתיד להתקיים…”
“זה היינו־הך.”
“לא כך. ואפילו זה – שילדתי לאיש אחר.”
“שנינו, שנינו אנשים חיים ורצינו לחיות. וכבר לא האמַנו שניפגש. אבל עכשיו, שנפגשנו, נחזור זה אל זו.”
“תאדק, אי־אפשר שאתה רואה חיים שלמים בפשטות כזו.”
“גליק יבין. חייך אתו כמו המוות. עלייך להתעורר, לשוב להיות מה שהיית, מאניה להיות.”
“איזו? איזו מאניה?”
“זו שהיית – עליזה, מלאת רגש, אוהבת חיים.”
“לחזור אל מה?.. גם אני, כשראיתיך, כמעט נטרפה דעתי משמחה. אבל מה השמחה? מה? כבר אי־אפשר לחזור… ואין זה מפני שנתכערתי, והצלקת, והשיניים העקורות.”
“רק זה? רק זה? בתנאי זה קשרנו את חיינו, שלעולם צעירים ויפים?”
“מאניה שאהבת אינה קיימת עוד. לאטה, במשך שנים ארוכות, גוועה. לא התנינו שלעולם נהיה צעירים. אבל לא יחד, לא בצוותא, זקַנו.”
את אינך זקנה. עדיין צעירים אנחנו, שנינו. לקשור גורלך בזקן, בסבא. זה נגד הטבע האנושי. מה מקשר אתכם? רק הבדידות והייאוש. הוא חייב להבין."
“תאדק, אתה אינך מבין. למען האמת, לי עצמי מתחוור הכל רק עכשיו. לא, אני איני יכולה להיפרד מפסח.”
“אדם אינו רשאי להרוס את חייו רק מתוך רחמים על מישהו.”
“לא מתוך רחמים. היום – איני רוצה חיים טובים יותר. אלו החיים שאני רוצה בהם.” וכיוון שאמרה – רָווח לה. אותו רגע, אולי בפעם הראשונה מאז נקשרו חייה בחייו של גליק, היתה אמירתם שלמה. ועכשיו אך ידעה מדוע, עכשיו היה בכוחה להסביר, לו ולעצמה. מפני חולשתה דיברה לאטה, אך ברהיטות, וקולה חם, נגיני: “לא מתוך רחמים. אמת, אהבנו, אני ואתה. ועדיין אוהבת אני אותם הימים, את ריחם. חרותים ונצורים הם. אבל מאז נשתנה הכול. אני השתניתי. תאדק, כמה הכרנו זה את זה – ארבע שנים? כמה היינו נשואים – שנתיים? עם פסח אני שרויה עשר. ואלו שנים! אתה אומר – רחמים. אין זה כך. פסח הוא שנטע בי מחדש את הכוח לחיות. ואני הייתי טעם־חייו שלו. האם אלה רחמים?”
“אין די בזה. רשאים אתם לזכור תודה, לשמור ידידוּת. אבל כל עשרות השנים שלפנייך? והפגישה ביניכם לא היתה אלא מקרה. בימי־שלום לא הייתם מזדמנים אפילו ברחוב אחד.”
“מקרה – ודאי. במקרה ניצלתי אני, ובמקרה ניצל הוא. במקרה נקלענו לאותה תחנת־רכבת. אבל משעה שבא אלי ונטל את התינוק ואותי והבקיע לנו דרך לקרון, נהפך המקרה והיה לגורל. עשר שנים… לחזור ולספר את פרשת השנים ההן? כשמת ילדנו, תאדק, לא רציתי גם אני לחיות. חולה הייתי. נחלשתי מאוד, הכול חרב עלי. אבל איש זה לא הרפה ממני, וכשנסתיימה המלחמה ביקש להסתלק. אף הוא טען כמוך, שבינינו לא יווצרו חיים. אבל אז כבר התאוששתי אני. ורק אז, כשסוף־סוף השפעתי עליו ועליתי עמו ארצה, נעשינו איש ואשה. לא מתוך רחמים. זה ברור לי עכשיו. אלה – מסתורין. אהבה זו אולי שונה…” רגע עצמה עיניה, כמבקשת להציץ אל תוך הזיכרונות. “אנחנו אוהבים היינו את חיינו כתענוג, ואילו פסח, אצלו החיים הם עמל, עיקשות והישג. והנה זה הדבר.” עכשיו שבה ופקחה את עיניה. הן היו שלוות ובוטחות. חיוך כפוי, מעונה:
“אַת אומרת שנשתנית, אבל אני שומע את אותה מאניה – כאילו אתמול נפרדנו. אותו חיפוש, אותם דיבורים על טעם־החיים, על יופי, על תענוג. גם עכשיו את אלו מבקשת אַת. אבל לא תמצאי אותם אצל גליק, מאניה.”
“אינני יודעת. את עצמי אני מוצאת בהם.”
“אני רוצה בך,” חזר ואמר. “נשוב ונהיה אחד.”
,רק בזיכרון, בעבר."
“אבל אנחנו חיים…”
“אחרת.”
אחרת. בשעה זו כבר שקט הכול ונצטלל. למעלה מזה: בחדר היתה נשמעת שירה שלא שמעה עד היום. כמה היה עלי לשאת וללכת עד שעה זו, שהיא עמוקה ובהירה מכוח־הלב, כמה נטל עלי לנבול עד השעה, שהיא יפה מן התמונות שלא ציירתי, שמקפלת בתוכה את שנות־האהבה שקברנו בדרכים. וטוב. רק שהגוף הזה מסרב. האברים כבולי־עץ והראש חלול וקל. אילו יכולתי גם אני לקום ולצאת אל הגג ולקבל במאור־פנים את השבים מבית־הכנסת, את פסח. אבל גם כך טוב. עכשיו.
התינוקת פרצה ביבבה. מחותלת עד לצווארה, מקושרת כמין צרור לבן, הניחוה על המיטה הסמוכה למיטתה של מאניה. שקועה היתה בשינה שבין הנקה להנקה – ולפתע כבר היתה כולה מפרכסת, ופניה הזעירים והקמוטים מסגילים־משחירים, ופיה, שהוא רובם של הפנים, פעור – ויבבה בכל ריאותיה. יבבה שהיא זעקה וציוץ חלוש כאחד. מאניה נחרדה והתרוממה במיטתה, מבקשת לקפוץ אל ילדתה ולהרגיעה, אלא שכבר מיהרה ונכנסה אל תוך החדר חמותו של מיטלמן ובפנים דאוגות גחנה אל התינוקת, דחקה בזהירות את ידה מתחת לצרור ונשאה אותה אל מיטתה של מאניה. רק חשה התינוקת בידיים שנוטלות אותה נשתתקה ופניה נצטמצמו ונתרכזו בתאוות־ינוקה – כביכול, היו שפתיים בלבד, מגששות ומרטטות. מאניה משכה אותה אל גופה וחלצה לה את שדה.
חמותו של מיטלמן נשארה עומדת על עומדה סמוך למיטתה של מאניה, ולא גרעה עין מן האשה ומן התינוקת שנצמדה בלהיטות גרגרנית אל הפִּטמה. רגשה חמה נשתפכה על פניה האדומות, המתולמות והמנומשות. הנמשים הגיעו וחדרו, כביכול, אל תוך עיניה, שנִדמו כשני כפתורים אדומים, דלוקים ושטופי־דמעה. דמעת־אמהות היא. יש בה שמחה ויש בה עצב ושניהם מעורבים זה בזה. בתה אף היא עתידה להיות אם במהרה בקרוב, והיא עצמה תהיה סבתא. וכבר נתעורר בה קצת מן הצפוי וקרב. שמחה היא ונהנית עם אשה עלובה זו, שכל־כך הרבה ייסורים נתייסרה. ועם שהיא נהנית יודעת היא שיש שׂכר מעשיה כאן. בהתעוררות ובכל לב היא עושה מעשים אלה, הן משום שכבר הטעימוה חייה צרות, והן כדי שלא תבוא קללה על בתה. נתכנסו גיטל והיא, ונשים צדקניות אחרות, התקינו סדרים בבית, עברו בין הבתים שבשכונה עוררו לאפות עוגות ועוגיות ל“קידוש”, וגם הן עצמן לא המתינו לנס, אפו ובישלו קטניות צהובות מתובלות בפלפל, הרבה, והעמידו יין, כמו שנהוג בשמחות אצל יהודים. עכשיו עומדת היא כאן, כנגד היולדת, ומתברכת בעצמה. שמחה זו שניגרת מעיניה של היולדת, גם לה חלק בה. ולוואי שתזכה בתהּ ויעבור הכול בשלום.
לבה מלא על גדותיו. היא מהרהרת בבתה וכבר קופץ ועומד כנגדה בנה, מוניה, שרוב נחת לא הרווה אותה מעולם, והדמעות שבעיניה, שתחילתה של שמחה היו, נתהפכו לדמעות־צער. עברו הדמעות על גדותיהן ואנחה כבדה יצאה מלבה. שמעה מאניה את האנחה והחזירה אליה פניה. התנערה האשה, פרשה חיוך של עור קמוט, אדמדם, על דמעתה ומיהרה לצאת מן החדר, כדי לא לצער את האשה בשעה שהיא מניקה, ולתת ידה למתעסקות על הגג בהכנת הקידוש.
על הגג כבר שורה החג. ביום הששי משכו הגברים והעלו לכאן לוחות ארוכים, הניחום על תיבות, קבעו מסמרים, והרי כל הגג שולחנות. הנשים באו ופרסו סדינים ומפות והעלימו את ערייתם המחוספסת והמטוּיֶטת. עכשיו כבר נערכו על השולחנות דברי־המאפה, וקעריות הקטניות, וכלים ללגימת היין. כבר הרוב מוכן ומזומן, אלא שגיטל עוד שועטת על הגג, עושה ומעַשה את חברותיה.
הנשים ביקשו לערום הכול על השולחנות, אך גיטל דעתה שונה מדעתן:
“יודעת אני טיבם של יהודים יפים אלה. הכל ייטרף ויישרף בהבהוב־עין. כאן יטעמו, והלעיטה – על שולחן־נשותיהם ילעטו־נא!”
לא העזו הנשים לחלוק עליה, והיו עושות בזריזות, מבקשות להצטיין אשה בעיני חברתה.
“אף־על־פי־כן, בין יהודים אין הולכים לאיבוד,” אומרת חמותו של מיטלמן.
“רק על־פי נס מתבאר הדבר,” אומרת חברתה.
“בלי נסים לא היה יהודי מתקיים אפילו יום אחד,” פוסקת גיטל.
הנשים כבר נתכנסו וישבו על ספסל, שהותקן מאותם לוחות מחוספסים, ורק גיטל אינה יושבת. פשטה מעליה את החלוק המדוהן ונתגלתה שמלת־שבַתהּ, זו השׂמלה הראשונה שעשתה לה בארץ, שׂמלת־קיץ. לאחר שנים של בלואים אפורים וכבדים עשתה לה שמלה כלבבה, שמלה שכולה גוונים עזים, חיים, משמחים את העין. עיקרה בד ירוק־בהיר, מנצנץ, שעקלתונים צהובים שורצים בו כמין תולעים פטומות. פשטה את חלוקה כדי להתנאות בשׂמלתה. עיני הנשים בשמלתה ובפניה, שמין הפלא־ופלא נעשתה בהן בעת האחרונה, החלו מַשירות מעליהן את פלומת השיער השחור ונעשו חלקות וצעירות. שבחו את שׂמלתה והצניעו בדבריהם מחט חדה, כמה דברים בעניין יוקר השׂמלות והמחירים הגבוהים, שנוטלים במספרות לנשים, אלא שגיטל השיבה מניה־וביה:
“הכסף – בין כך ובין כך נישא הוא ברוח ונמוג בעשן. ואנחנו – לפי שעה אנחנו אוכלים חמיטות…”
הנשים נתחייכו, ואילו גיטל חס היה לה לשבת בין הנשים שעה שהיא כך לבושה ועשויה. ביקשה ומצאה אמתלה נאה לרדת מן הגג:
“אקפוץ ואעיף מבט בבית־הכנסת, לראות מה מעשיהן של שתי היתומות שלי.”
שכונה זו הצמיחה חיים, הצמיחה גם בתי־כנסיות. נמצא מניין של יהודים שביקשו להתקין לעצמם בית־תפילה. נמצא גבאי שנטל על עצמו ללא שאלות לעסוק בעניין, והוא הרשלר מן הדגים והעופות. נמצא יהודי בעל זקן ובעל אשה בפיאה נוכרית, והוא קרוי בשכונה ר' שמשן. נמצאה רשות שמסרה משכן לצורך זה, בית קטן ונאה, שחצר מגודרת לו, וכבר קם בית־הכנסת והיה. בית זה משמש הן לתפילה והן למגורי שמשן וזוגתו.
רוב ימות־השנה אין מגיעים אפילו כדי מניין אחד. אך בשבתות מקיימים הם את כל התפילות – ואפילו צריכים לעמוד בשער־החצר ולצוד עשירי ואפילו תשיעי למניין. ר' שמשן והרשלר נאנחים וקובלים על יראת־שמים שנתמעטה, על השבת, בבת־עינה של השכינה, מתנת־יִקרת זו שמתבזית בארץ. בארץ זו שהכל בה חוּלין, שבּתותיה חולין שבחולין.
אלא שאנחות לא הזיזו מעולם אבן ממקומה. כדי מניין אחד הריהם מגיעים? בכל־עת יימצא יהודי, שאינו עומד בפני פיתוי־מצווה ובא להשלים את המניין. כיוון שכך אין עומדת השאלה למי ניתן הבית. – ר' שמשן וזוגתו משמשים בכל שלושת חדרי־הבית, אלא שבאחד מהם אצורים תשמישי בית־הכנסת. ארון קטן ובו ספר־התורה, תיבה לשליח־ציבור, סידורים וטליתות מספר. בשעות של תפילה הרי זה בית־כנסת לכל דבר.
כנגד זה זכה הבית לכמה ימים טובים, ימים ששרתה בו השמחה, הלוא הם הימים־הנוראים ושלוש הרגָלים. ימים שמזכירים בהם נשמות נתעוררו רבים מתושבי שכונה להתכנס כאן, אם לא למען עצמם, למען יקיריהם שלא זכו. כיון שאין בשכונה בית בלא מתים, באה לכאן כל השכונה להזכיר את המתים. באותם הימים מתמלאים כל שלושת החדרים, שניים לגברים ואחד לנשים, מתמלא הבית והחצר הומה. ארבעה־חמישה ימים בשנה מצמצם ר' שמשן דירתו ומרחיב לבו, שאר ימות־השנה מרחיב דירתו ומצמצם לבו.
ולארבעה־חמישה ימים אלה הנה ניתוֹספה שבת זו, שייקרא בה שם לבתם של פסח ומאניה גליק.
דרך־העולם, בית־תפילה מלא בשעת תפילה ומתרוקן בשעת הקריאה בתורה. שבת זו נתהפכו היוצרות. בתפילת־שחרית מועטים היו המתפללים, אף שכמה וכמה מאלה שראו עצמם קרובים לגליק הקדימו ובאו, אך ככל שקרבה שעת־הקריאה נתרבו הבאים, הכל לובשים בגדי־שבת, הכול פניהם מאירות. רבים לא לתפילה נתכוונו ובלא טליתות באו ובלא סידורים. נקרא אדם לעלות לתורה הריהו נוטל אחת הטליתות הצהובות, שמזומנות לצורך זה, ומתעטף בה.
שני החדרים כבר נתמלאו אדם רב וגליק עדיין יושב בפינתו ומשנן ברכות־תורה. אותו זיכה ר' שמשן בטלית מיד עם כניסתו והרי זו נשמטת מכתפיו בלי הרף ומרבה התרגשותו. הוא בא ראשון, ואחריו בא קלינגר עם שתי בנותיו וישב לצִדו, גם הוא לבוש בחליפת־השבת הכבדה, החורפית, שהביא אתו מגרמניה. “היכן עומדים?” לחש קלינגר וקירב את ראשו הגדול, המתנצנץ מזיעה, אל סידורו של גליק. גליק משך חיוך על פניו העצובים, הדומים לנייר־עטיפה מקומט, והרחיב את שפם־השיבה הגזוז, השפם הפולני. אינו יודע, הודה מבוּיש. “הרי מאנשי אתה,” מלחש קלינגר וקול־לחשו נשמע בחצי בית־הכנסת, “כבר איני זוכר מתי עברתי לאחרונה סִפּוֹ של בית־מדרש.” “אני,” מלחש גליק, “ביום־חתונתו של בכורי, והרי כבר צרור של שנים נקפו מאז.” יום־חתונת בכורי, שמע קלינגר, והרבה נתחוור לו, הרבה מן הדברים ששיער מעצמו, אלא שלא נתפס לדברים אלה. הבין שעשוי גליק להתבזות כשייקרא לתורה. “ואת הברכות?” שאל. “את הברכות אתה זוכר?” “פרחו מראשי,” השיב גליק.
רמז קלינגר באצבעו להרשלר, שמשקיף היה ממקומו על בית־הכנסת הגדוש אנשים, כמי שמשקיף על אסם שמתמלא סחורה. קרב לאִטו וגחן אל קלינגר, זה לחש באוזנו מה שלחש והרשלר הניד בראשו בספק־הבנה־והסכמה וספק־תמיהה, נטל את סידורו של גליק, מצא בו את ברכות־התורה והחזירו לו. מכאן ואילך ישב גליק והתאמץ לשנן את הברכות על־פה, קורא את המלים אחת־אחת. וכבר תפילת־שחרית מתקרבת לקצה והברכות אינן נאחזות בראשו. גם זיכרונו רפה וגם ראשו מלא הרהורים אחרים. מהרהר הוא במאניה ובתינוקת ובפרנסה. מאניה שוכבת עכשיו בבית וחלבה מועט והיא זקוקה למזון מרובה ומשובח, ומזון, כידוע, נקנה, וכסף מנַין יימצא? אלא שעוד מעט, עוד מעט. גופו מרטט עם המחשבה שהנה־הנה ישוב ויעבוד ויתפרנס. כבר אשרו לו את ההלוואה בעוד ימים מספר אפשר יהיה להתחיל באפייה. אך מי יודע אם יעלה הדבר בידו. מאז פרצה המלחמה לא אפה עוגות, ואולי שוב אינו בקי במלאכתו? לא, מלאכתו לא נשתכחה ממנו. כבר רואה הוא בעיניו כיצד נילושה העיסה, כיצד הוא עושה צורות, מניח את העוגות בתבניות ומוציאן – חומות וריחניות ושמנוניות. כבר רואה הוא כל מיני העוגות שיעשה. אמנם, לא קל יהיה להתחרות בכל הקונדיטורים הגדולים שבעיר, אלא שהוא יתחרה. הן לא בכדי עבד למעלה משלושים שנה במקצועו. יתחרה ויצליח. והאנשים יקנו. ואז, אז אפשר לא תצטרך מאניה להתענות כאשר התענתה כל אותן השנים. עוד שבוע אחד…
“הֶער גליק!” הרשלר גחן אליו ושאל לשמו ולשם אביו.
“פסח בן שמואל.”
הרשלר שב אל השולחן, עומד בצד ספר־התורה וממתין. ר' שמשן, טליתו מוגבהת ומַאהילה על ראשו, גחן לפנים, מסלסל בקולו, ומטלטל גופו. שוב מתאמץ גליק לדלות את הברכות מראשו – אינו זוכר.
“יעמוד ר' פסח בר' שמואל שלישי.” קולו של הרשלר רם וחגיגי ומתפשט על־פני בית־הכנסת. הכל דממו. אנשים צבאו בפתח וציפו דרוכים.
בשפה רפה ובגמגום־הברות פתח גליק וקרא מתוך הסידור: “ברכו את אדונָי המבורך,” – וכבר כל הקהל מחרה־מחזיק אחריו בקול גדול, וכבר הוא קורא את הברכה השנייה ור' שמשן מפטיר באָמֵן ומושך וקורא, וכבר נסתיימה הקריאה שוב הוא מברך. קרא הרשלר את קלינגר לתורה, לעלייה רביעית ומיד פתח ב“מי־שבירך” ראשון. עכשיו הוא רוכן אל גליק ושואל לשמה של היילוֹדה.
“רקפת,” מלחש גליק מעוצם ההתרגשות.
הטקס משתבש. הרשלר מתעכב, מופתע, כמו לא היטיב לשמוע או אינו מאמין למשמע אוזניו.
“רקפת?”
גליק הניד ראש והגביה את כּנפות הטלית הנשמטת. רגע עוד הוסיף הרשלר להסס, תמה על המנהג המשונה לתת לְילדה סתם שם, שאינו לא של נפטר ולא של קרוב, אלא של איזו נערה, מורה צעירה, שם שלא מצינו בשום מקום, ואין יודע אם בכלל שם יהודי הוא. תלה עיניו בר' שמשן העומד לפני הספר המגולל, כמבקש עצתו.
אלא שר' שמשן רק פשט זרועותיו והשמיע “נו!” כזה, שהיו בו דברים הרבה ובעיקר: כבר כל העולם הזה אינו נתפס במוחי, אלא מה אני ומה כוחי כהיום הזה? כבר נוצחנו. – בין כך ובין כך עוררה שהייה זו את הקהל כולו. עד שהתאושש הרשלר ובישר בקול גדול: “רקפת בת מרים” – כבר היו הכול מלחשים ומבקשים להפוך בעניין. אלא שהרבה לא הספיקו. נסתיימה פרשת הברכות ליילוֹדה וליולדת ולכל הקהל, וכבר עטו הכל אל גליק וברכו ברכת מזל־טוב ולתקוע לו כף. נעשתה מהומה ורגשה ושמחת־היום הגיעה לשיאה, וכבר היה חשש שהמשך־הקריאה יושבת, אלא שלא איש כהרשלר יניח למוסרות להשתמט מידיו בשבת זו. חבט כמה חבטות עזות על לוח־השולחן, היסה את הקהל והקריאה נתחדשה ונמשכה בסדרה.
הקריאה נמשכה כסדרה, אבל האנשים חומקים ויוצאים. הרשלר עינו אחת מנהגת את הקריאה ואת פרשת העליות־לתורה, ועינו האחרת רואה את החדרים המתרוקנים ושוב עולה בבירור מה שהוא מנסה להשכיח מלבו שוב ושוב, שאלה הדברים שבשעתם שׂאור היו, עכשיו הם טפל. כבר אין קהל, שבית־הכנסת טבורו, ואין רב ואין גבאי ואין כלום. הרשלר מתמלא בושה וכלימה, ואף ר' שמשן, המוסיף וקורא בנעימה ובדבקות ובלא חיפזון, כאילו כל זמנו בידיו והמוני מתפללים לידו, אף הוא מתמלא בושה.
הקריאה נמשכה כסדרה והאנשים כבר מתגודדים בחוץ. אין הם מתכוונים להסתלק לבתיהם. הכל הולכים בצוותא לביתו של גליק. הריהם יושבים על המדרגות ועל האבנים הפזורות בחצר, עומדים בחבורות קטנות ומשיחים בענייני־העולם – בנחת, וביישוב־הדעת. קצת הנשים נתלהקו סביב גיטל, שכבר משכה והוציאה את ציפי וחיה’לה והיו משיחות בינן לבין עצמן. אמרה אשה אחת, קצת בשמחה וקצת בקנאה, שהנה שפר חלקה של תינוקת זו – כמה שמחים הכל בלידתה. ודואגים לה ולהוריה. גיטל, שרוח של עצבות ירדה עליה, שלא כדרכה, השיבה ואמרה:
“וכי מה יש כאן לקנא? עשיר בקטנותו הוא קטן וכשהוא גדל – גדול. ועני – היפוכו של דבר.”
נשתתקו הנשים, נתכנסו בתוך עצמן ובתוך חייהן וגורלן.
מועטים, אך מדגישים חשיבות־מעלתם, יצאו אחרוני המתפללים, והרשלר ור' שמשן וגליק בראשם. ומיד נע כל הקהל ופנה אל הסמטה המוליכה לביתו של גליק, קהל גדול, מתון, חגיגי.
במפגש הסמטה והדרך הציץ ונתגלה וידאל. מיהר וקרב אל גליק וחיבקו בשמחה גדולה. גליק גמגם תודתו והתרגשותו ברוסית הרצוצה שבפיו, ומכאן נצטרף גם וידאל אל ההולכים. צירקין ואחרים התחילו מקניטים את וידאל ושואלים על מה הוא פוחד כל־כך לעבור את סף בית־הכנסת, ווידאל כבר נכון לפתוח בדרשה גדולה בגנות הדת, אלא שר' שמשן הקדימו. אף שהולך בראש הקהל, חש ר' שמשן, שאין איש נותן דעתו עליו והכול מתעסקים בוידאל, המזומן כבר לפתוח ולחרף את קודשי־ישראל, ואותו רגע עלתה שאלה במוחו. ויפה כיוון. אף שבלב כל אחד כבר היתה תשובה כלשהי, הטרידה זו את כולם, ורצו לשמוע מה בפיו של גליק.
“כיצד?” חזר גליק על השאלה, “כיצד באה בלבנו המחשבה?.. זו מאניה, אשתי, שאמרה… והאמת: מה שם נקרא לה? כל־כך הרבה שמות שאנחנו זוכרים, שלה ושלי. וכאן תינוקת אחת בלבד לנו…” פניו הצהובים, הצפודים, מופנים אל ר' שמשן ודומה כאילו רק עכשיו הוא הופך בדבר בינו לבין עצמו. “וכך אמרה מאניה, זו אשתי, נקרא לה שם חדש. אחֵר. שלא ייזכר בו כלום, שלא תשא כל זה על כתפיה… ורקפת, זה שם שראוי לתת לה. גם הרבה טובה תצטרך לשמור לה למורה. גם ביקשנו שם מפה, מן הארץ, ואנחנו לא יודעים הרבה שמות. הנה, זה הדבר.”
כבר נאמרו הדברים. כל הקהל נצטופפו והטו אוזנם. איש לא הִקשה ולא חָלק, ואפילו ר' שמשן, שעדיין היו לו כמה וכמה השגות, שתק. כבר התחוור לכול, מה שאמר גליק ויותר ממה שאמר, ועוד שהות־מה הוסיפו הגברים והנשים לפסוע בשתיקה, עדה אחת גדולה, והבית הגבוה, שכל קומה שלו שונה מחברתה, כבר גלוי לעיניהם בראשה של הגבעה הקטנה.
חתימת המחבר 🔗
(1988)
מהדורה מחודשת זו של "שש כנפיים לאחד'' תראה אור יותר משלושים ושלוש שנים אחרי המהדורה הראשונה של הספר, ומשום כך סבור הייתי שנכון יהיה ללוותה במעין “אחרית דבר”. אך ברגע שישבתי להעלות דברים אלה על הכתב, התחיל לנקר במוחי איזשהו חשש:
האם מה שאספר היום לקורא שבגר, אולי נולד, אחרי ימי העלייה ההמונית – הוא באמת מה שהניע בשעתו צבר בן עשרים ושבע לכתוב רומן על שנתם הקשה הראשונה של עולים חדשים, ניצולי השואה, ופליטת כל הגלויות, בשכונה נטושה שבדרום ירושלים? ואולי אלה הם דברים שרק במהלך כל השנים שעברו מאז הלכו והתחברו להם בראשי כמין “הסבר לאחור”?
שבועות אחדים אחרי צאתו לאור, הוענק ל“שש כנפיים לאחד” פרס אוסישקין. שיחק מזלי ודברים שאמרתי באותו מעמד (וראוי להזכיר בהזדמנות זו את השופטים, צבי ויסלבסקי, פרופ' יוסף קלוזנר ופרופ' א. וולקני) נדפסו ב“משא'', אז דו־שבועון של סופרים ואמנים צעירים, בגיליון ה־28 באוקטובר 1954, שם נשתמרו עד היום, וכששבתי ועיינתי עכשיו במה שאמרתי אז, התברר לי, להפתעתי ולשמחתי, שאלה הם אותם דברים עצמם שעמדתי לכתוב היום ב”חתימת המחבר" ואני יכול פשוט להעתיק אותם כאן, כלשונם:
" – – שנתיים ויותר התגוררנו בשכונה אחת שרוב תושביה עולים. לא על־מנת לכתוב ספר באתי לשבת בה, אלא כיוון שנמצא לי בה בית. שנתיים ישבתי בשכונה, ולאחריהן עקרתי למקום אחר. עברו עוד שנתיים עד שישבתי לכתוב סיפור זה. הרבה דברים שאירעו לי בחיי, שראיתי ושמעתי וחלמתי, מבקש אני לספר. באותה שכונה הייתי וראיתי ושמעתי הרבה, ואילו לספר ביקשתי בספרי זה רק דבר אחד, שנדמה היה לי שהוא עשוי לקפל בתוכו קצת מכל הדברים האחרים. היה זה מראה בכל־יום: איש אחד, כבן ששים, המדלג על אבני השכונה בעקבות בתו, תינוקת בת שנתיים, הוא ואשתו שוודאי עשר שנים צעירה ממנו היתה. עולם חתום ומסוגר היו. בערבים היו יושבים במרפסת הרחבה ומביטים בכוכבים ובחשיכה וזה בפני זה. רק זה בלבד מבקש הייתי לספר, על ימיהם וערביהם של אנשים אלה. אך כשבאתי לכתוב אותו סיפור פשוט, באו ונדחקו יהודים רבים והחלו תובעים את כבודם ומוכיחים לי באותות ובמופתים שבלעדיהם לא יהיה הסיפור סיפור. לקצתם נכנעתי, אלא שאף קצת זה נעשה הרבה.
“כשבאתי לספר כבר ידעתי שלא רק את סיפורם של עולים תמהוניים אני מספר, אלא גם את סיפורי שלי, את זכרי ילדותי, את בית אבא־אמא מן הימים שהיה ביתם של עולים חדשים, את סיפורו של דורי, שכביכול נתרחק ת”ק פרסה מעולם זה שנקרא שמו ישראל השנייה, שהרי, כשאנחנו מדקדקים בבחינת המפריד בין עולמנו לעולמם, אנו רואים שאינו גדול במידה שמקובל לומר. וזה היה חוט שני בריקמה.
"והיה גם חוט שלישי – האהבה שהתאהבתי בספרות העממית שהצמיחה יהדות אירופה ההרוגה. כיצד נולדה אהבה זו? היו כאן מניעים פנימיים וחיצוניים – יחסו של יליד־הארץ ליהדות־הגולה, לכל אותו טופס־חיים שאנו מכנים אותו בשם גלות. יחס זה עתיד היה להגדיר רגש־אשמה, ורגש זה טיבו הוא, שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שׂנאת המוצא הזה וכל הכרוך בו מצד אחד, והכמיהה לשורשים, למגילת־יוחסין, למסורת אבות, מן הצד האחר. תחילה בושה על שבבית אבא משמרים כלי־גולה, ולבסוף הרגשת החסר והביקוש אחריו. כאן באו המניעים החיצוניים – הפגישה, תוך כדי לימודים, עם אוצרות שירי־העם, הפתגמים, ההלצות והמעשיות, ופגישה זו הולידה גאווה ואהבה. וזה היה החוט השלישי – – "
דברים אלה נאמרו אז, בימים ששלטה הדעה, כי תהום נפשית פעורה בין הצבר, בנם של יהודים שעלו עשרים או שלושים שנה קודם, ל“ישראל השנייה”. בדברַי במעמד ההוא הצעתי ראייה שונה ומניתי את מרכיבי זהותו של צבר כמוני, שהרומן שכתב על העולים החדשים היה לדידו גם סיפורו שלו. ב“שלושה חוטים” ראשיים אלה, שהצבעתי עליהם במעמד ההוא בירושלים, יכולתי להסתפק גם היום, אלא שאז יצאתי מן ההנחה, שכל מה שהזכרתי בקיצור ובמרומז מובן היטב לשומעי, ואילו עכשיו מתבקש, כמדומני, קצת פירוט לתועלת מי שה“צופֶן” של מחצית שנות החמישים פשוט אינו מוכר לו. כוונתי בראש וראשונה לצאצאיהם של אנשי “שש כנפיים לאחד”, ובהם בניהם ובני־בניהם של המחבר ואשתו.
—
ראשית, אמת נכון הדבר:
“שנתיים ויותר התגוררנו בשכונה אחת שרוב תושביה עולים. לא על־מנת לכתוב ספר באתי לשבת בה, אלא כיוון שנמצא לי בה בית.”
מה היתה השכונה? איך נקלענו לתוכה?
במהדורה הראשונה, כשהמציאות המתוארת היתה קרובה מאוד, נמנעתי במתכוון מקריאה בשמות מפורשים וטשטשתי זהויות מוגדרות של אחרים. שנים אחדות אחרי שראה הרומאן אור, הועלה בתיאטרון “הבימה” מחזה שכתבתי מתוך צמידות מְרַבית לספר, ושם כבר איתרתי מעט יותר את המקום – ירושלים. לא יותר מזה. בתוך־תוכי היה הכול ממשי מאוד, תחילה אותו חלק של המושבה הגרמנית, שצה"ל המתהווה גידר מתוכו את “מחנה סטון”, שבו חנה אז בין־השאר חלק מהגדוד שלנו, “בית חורון”, ובמהלך השנה הראשונה שלאחר מלחמת־השחרור כל מה שבין בית־המצורעים לעמק־רפאים, הבתים והאנשים.
למושבה הגרמנית בירושלים הגענו, יהודית רעייתי ואני, עם הגדוד שלנו, שבמהלך קיץ תש“ח חדל להיות חלק מה”הגנה" של היישוב ונהפך לחלק מן הצבא המגויס של מדינת ישראל. חברי ה“הגנה” היינו שנינו מימי לימודינו בגימנסיה בפתח־תקוה. בשובי משירותי בבריגאדה היהודית (החי"ל), צורפתי למחלקה של ה“הגנה” בירושלים, שכל חבריה היו סטודנטים וחיילים משוחררים. בדרך הטבע נקראנו ראשונים, בדצמבר 1947, לפעילות מבצעית, ועד מהרה חזרנו ונהפכנו מסטודנטים לחיילים. בהדרגה התנדבו כל חברינו ומהר מאוד מצאנו עצמנו, יהודית ואני, בגדוד “מכמש”, שעד חודש מאי, בין גוש עציון לעטרות, רוסק ואבד, ובגדוד החדש, “בית חורון”, שהלך והתמלא באנשי גח"ל, כלומר מגוּיסי חוץ־לארץ, שכמעט הישר מהאוניות נשלחו אלינו לירושלים.
זה הגדוד, שבסוף קיץ 1948 חנה ברובו ב“מחנה סטון”, בלב המושבה הגרמנית. מכנה משותף אחד היה לרוב אנשי הגדוד, חדשים יותר, חדשים פחות וילידי הארץ – עם שחרורנו לא היה לנו בית לשוב אליו. אנחנו, למשל, התגוררנו תחילה באחד מחדרי דירתה של משפחה יהודית, בביתו של סובחי מוסא ברוממה. בעל־הבית ומשפחתו התגוררו בחלק מן הקומה הראשונה, ובחלקה האחר היה הצאן. ממש ערב המלחמה עברנו מרוממה הערבית לשיכון סטודנטים בבית־הכרם. מטעמים רפואיים נזקקנו עכשיו בדחיפות לדירה כלשהי, ו“האפוטרופוס על נכסי נפקדים” אישר לנו מגורים באחד הבתים שבגבול “מחנה סטון”, בית שהצענו לחבר נוסף מן הגדוד ולאשתו שנחלק בינינו.
כך מצאתי עצמי בתוך זמן קצר בשכונה מעורבת –חברינו מהגדוד ומיחידות אחרות, גם אנשי גח"ל גם עולים מלפני מלחמת־העולם, וכן אנחנו הצברים. והעיקר: זרם גואה של “ישראל השנייה”, ומכל הגלויות. את ביתנו הקיפו מסביב כל נפשות הספר, שלא חשבתי כלל אז על כתיבתו. אלה היו חיינו.
כלומר, בלבה של הוויית־הזמן היו הדחקוּת, הניכור, הצנע, אי־ההבנות, החשדות, התרחבות ההבדלים המעמדיים, התהום הנפערת בין “ישראל הראשונה” ל“ישראל השנייה”, הרשמים הלכו ונצברו, אך כמעט בלי משים, ובדיעבד, אני יודע: הזיכרון התמלא פנים, סיפורים, גורלות. ולא רק משל העלייה החדשה. הסיפור היה משולב. עכשיו אגלה עוד טפח, שכל השנים כיסיתי: הגרעין שסביבו עיצבתי את דמותה של המורה, רקפת אבני, שאול מדיוֹקנה של יהודית, אישיותה המחנכת, אהבתה את חניכיה ואמוּנתה בהם, מסירותה ודבקותה במטרה – אף שהרכבתי אותה מיסודות נוספים. אני מדבר על צבירת “החומר”, לא על הכתיבה.
הספר עתיד היה להיוולד ולהיכתב כעבור כמה שנים, בימי היותנו בקיבוץ עין החורש, אחרי ספרי הראשון, “החשבון והנפש”. גם שם נמשכה תחילה הצבירה הלא־מוּדעת. שלוש שנים עבדתי בהוראה ובחינוך. אחת משתי הקבוצות שלימדתי, “ניצנים”, היתה בעיקרה של ילדים ניצולי־השואה, ילידי 1938 – 1940, אותם הילדים שמדברת בהם רקפת בספר, הם וגורלותיהם מסמרי־השיער, בהם יתומים, בהם מבתים הרוסים למחצה. מן הצד הייתי מתבונן בהוויה שנגיעתה בקיבוץ היתה במישור אחד בלבד, במעברה הגדולה, שאנשיה היו מועסקים במשק החקלאי ובמלאכה, בניכור העמוק, שכל הניסיונות של התנועה החינוכית לצמצמו, לא עלו יפה. קצת התבוננתי בחברות־הנוער.
ואולי אצעד צעד אחד לאחור, בחזרה לירושלים, לא למעברות שצמחו במהירות בקרבת קו הפסקת־האש שבדרום, אלא לרמה העיונית, שעוד אשוב אליה, מזוויות אחרות, בהמשך. כאן אין כוונתי לעיון ממש, אלא ל“היחשפות”, למגע ישיר עם בעיות “ישראל השנייה”, שהיו מנסרות בחלל, אם כי רבים היו אז אלה שהאמינו ש“הכול יסתדר מאליו”. באותן שנתיים, לפני הצטרפותנו לקיבוץ, עבדתי אגב לימודי במכון למחקר חברתי שימושי, שייסד וניהל פרופ' אליהו ל. גוטמן. פרק זה שימש אותי בספר אחר, וכאן אזכיר רק את מי שהיתה אז חוקרת צעירה במכון, יהודית טננבאום, שהתמסרה לעבודת־איסוף נרחבת למחקריה הנודעים על העלייה. לי לא היה כל חלק בדבר, אבל החלחול המתמיד מסביב פעל, כנראה, אף הוא לעיצוב מחשבתי.
וצעד נוסף לאחור, לימי האביב והקיץ של שנת 1945 באירופה, מיד אחרי המלחמה. בפגישה ההיא עם “אבק האדם”, “האוּדים המוצלים”, “שארית הפליטה”, מטבעות־הלשון שבאו לכסות על מה שאין לקוראו בשם, שורש התקוממותי הנפשית הנמשכת נגד ה“כנענות” לסוגיה ולמסוויה השונים. ספר אחד, למען האמת, רדף אותי מאז אותו קיץ, “פצעי בגרות”, אבל כל ניסיון הסתיים בבריחה לספר שונה, ובסופו של דבר לא ראה אור אלא כעשרים שנה אחרי האירועים שהם “חומריו”, כמו שאומרים. ובכל־זאת, את “שש כנפים לאחד” פתחתי בפרק מהספר שעל־פי הסדר האמיתי קודם לו, ב“פרולוג במחנה הדי.פי.”, ורק כשהשלמתי את “פצעי בגרות”, החזרתי את הפרק למקומו הנכון.
—
וכך גם החוט השני, שהדגשתי כבר אז, שהוא שזור ברקמת הספר: “ידעתי שלא את סיפורם של עולים תמהוניים אני מספר, לא אותו לבדו, אלא את סיפורי שלי, את זכרי ילדותי, את בית אבא־אמא מן הימים שהיה ביתם של עולים חדשים”.
היום, במלאות לישראל ארבעים שנה, בולטת כמובן ביתר־שאת איוולתם של אלה, שמיהרו להפוך כל עשור, לפעמים כל מחזור של בית־ספר חקלאי, לדור ואולי אף ל“עם” חדש, שונה ונבדל מכל דורות היהודים שקדמו לו. היום אנחנו רואים, שבין העלייה השנייה ליום הכרזת המדינה עברו רק מעט יותר מארבעים שנה, וביום ה' באייר תש“ח היו שלושה מכל ארבעה אנשי “ישראל הראשונה” פחות מעשרים שנה בארץ, ולהוציא כמה עשרות אלפי צברים, היה זה עדיין יישוב של מהגרים. “שש כנפיים לאחד” לא נכתב מבחוץ, שכן הורי עלו לישראל שנה אחת בלבד לפני שנולדתי אני, וה”שם" המשיך לחיות בביתנו כל ילדותי, אם מתוך ריב עקשני אתו מצד אבי, אם אגב געגועים לא נפסקים אליו מצד אמי. כשירד המסך על ה“שם”, בספטמבר 1939, היה הוותק של הורי בארץ ארבע־עשרה שנה ושל רעייתי לעתיד יהודית חמש שנים בלבד. בשום מובן לא קשה היה עלי להיכנס לנעליהם ולמכאוביהם של העולים החדשים. זה היה סיפור מוכּר לי היטב ממשפחתנו, מן השוק הקטן, מנעורי במלטשת היהלומים ובמפעל לקופסאות ומחמש שנותי בצבא הבריטי ובצה"ל. הסיפור על הצבּר המיתולוגי הנולד מקצף־הגלים לא היה מעולם הסיפור שלי.
—
"והיה גם חוט שלישי – הפגישה, תוך כדי לימודים, עם אוצרות שירי־העם, הפתגמים, ההלצות והמעשיות, ופגישה זו הולידה גאווה ואהבה. וזה היה החוט השלישי – – – "
שנות לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים היו קצרות וטרופות מדי, אבל ימים של לימוד אינטנסיבי ובתחומים שונים כל־כך לא ידעתי מאז. שיחק לי מזלי, וזכיתי לכמה מורים דגולים, וכאן אזכיר רק מי שתורתו פעלה עלי בצורה זו או אחרת בשעה שכתבתי את ספרי זה. שני מורי העיקריים בהיסטוריה של עם ישראל היו פרופ' יצחק בער, שלימד היסטוריה של ימי־הביניים והעמיק בין־השאר בשאלות הקהילה, ארגונה, תפקודה ושורשיה ההיסטוריים. מנקודות־מבט שונות עסקו בסוּגיה זו הפרופסורים אריה טרטקובר ורוברטו בקי, מורי בחוג לסוציולוגיה ולדמוגראפיה של עם ישראל. אך על כולם חובי גדול לפרופ' בנציון דינור, ולא רק על הרצאותיו החריפות, הייצריות, שופעות הידע האנציקלופדי והבלתי־מאורגנות בתולדות ישראל בזמנים החדשים, ולא רק מפני שכדי להתקבל לסמינר שלו נאנסתי לקרוא את כתבי כל אבות הציונות, ה“בונד”, הטריטוריאליזם, האוטונומיזם, הסיימיזם ומי־זוכר מה־עוד, אלא בראש וראשונה מפני שבעידודו כתבתי שתי עבודות סמינריוניות, תחילה על הוועידה לשפת אידיש שהתכנסה בצ’רנוביץ ב־1908 ולאחריה עבודה נרחבת מעט יותר, ובנושא דינורי אופייני – “היחס לאומות העולם בספרות היהודית העממית במזרח־אירופה”. תרומה למחקר לא תרמתי, אבל חודשים ארוכים קראתי כל קובץ של מעשיות, שירי־עם ופתגמים בעברית ובאידיש, שהצלחתי להשיגו בימים ההם, השנתיים הראשונות שלאחר המלחמה, כשבית־הספרים הלאומי בהר הצופים היה מחוץ להישג־יד ובטרם קמה מחדש הספרייה הלאומית בגבעת רם.
הזכרתי כל מה שחלחל לתוכי ופעל עלי בשבתי כעבור שנים אחדות בצריפון־סוכנות זעיר בעין־החורש. גם על לשונם של נפשות “שש כנפיים לאחד” שמתי מה שהעתקתי לתוך הכרטסת שלי מאוצרות החוכמה העממית וצירופים אלה הפיחו בהן חיים חדשים. כתבתי על היווצרותה מחדש של קהילה יהודית במושבה הגרמנית, ואם תרצו, בעמק רפאים.
—
אלה החוטים השזורים בספר, וכאן רק באתי לפרט במקצת מה שאמרתי בצאת המהדורה הראשונה. אוסיף עוד שניים־שלושה דברים.
באותו כרך של “משא” (בגיליון מיום 11 בנובמבר 1954) מצאתי ביקורת מאת חברי ברוך שראל, ודווקא היום, אחרי כל מה שהתרחש בחברה הישראלית בעשור האחרון, מצאתי עניין רב בדבריו. אביא כמה משורות הסיום:
"בסופו של הרומאן, יותר מאשר בתחילתו, ברור לנו לחלוטין כי שני ישראל יש – ישראל האחת וישראל השנייה – וביניהן מתגבהת והולכת חומה עבה של איבה מזה ואדישות מזה. כך המצב לאמיתו, ומוטב שנדעהו – – "
זה מצד אחד. מן הצד האחר, נושא אני בזיכרוני רגע אחד בירושלים, ארבע־עשרה שנה אחרי שעקרנו מהעיר. קשר אחד הוסיף להישמר - את שירות־המילואים המשכתי לעשות בירושלים. בקיץ 1965 עשיתי חודש בדיר אבו טור, ש“הקו העירוני” חצה אותה. ב־1954, סיפרתי על האיש, שנהפך לאב־טיפוס של גליק בספרי:
“היה זה מראה־בכל־יום: איש אחד, כבן ששים, המדלג על אבני השכונה בעקבות בתו, תינוקת בת שנתיים, הוא ואשתו שוודאי עשר שנים צעירה ממנו היתה”.
יום אחד ירדתי מדיר אבו טור לקנות משהו בחנות מכולת בדרך בית־לחם, והנה, את מי רואות עיני אם לא את זה “המדלג על אבני השכונה בעקבות בתו, תינוקת בת שנתיים”. שאלתיו אם הוא האיש שגר לפני שנים בדירת־הגג, מול ביתנו במושבה הגרמנית, אם היתה לו אז תינוקת בת שנתיים־שלוש. אכן, הוא־הוא. ומה עם הבת עכשיו, ביקשתי לדעת. אם תחכה עוד שעה קצרה, אמר לי בחיוך, תוכל לראותה. היא צריכה להגיע בכל רגע מהגימנסיה. כן, הוסיף, היא מסיימת השנה את גימנסיה רחביה.
—
ורגע אחרון, ב־20 בסמפטמבר 1987, במוסקווה.
ספר זה זכה לחיים ארוכים ולכמה מהדורות, תורגם לספרדית, עיבוד דרמאטי שלו הועלה על הבמה בעברית, באידיש, באנגלית ובצרפתית, ואפילו נוסח מקוצר ומנוקד של המחזה, מיועד ללומדי עברית, יצא זה מקרוב בהדפסה שמינית. לא אעשה שקר בנפשי ולא אעמיד פנים כאילו אני אדיש לכל אלה. ובכל זאת, שום הצלחה – לא היענותם של רבבות קוראים ולא דברי־שבח של מבקרים – לא ריגשה אותי ולא מילאה אותי בתחושה של מסתורין גדולים, של מעגל שראשיתו באותו יום קיץ בגבול אוסטריה—איטליה בחברת הילדים ניצולי השואה, כמו בבוקר יום ראשון, ה־20 בסמפטבר 1987, שעות אחדות לפני צאתנו את מוסקווה, בתום “יריד הספרים הבינלאומי”, בדירתו הדחוקה של אחרון אסירי־ציון, אלכס מהריק. שבעה ימים קודם־לכן שוּחרר ממחנה־עבודה באומסק שבסיביר ושלושה ימים קודם שב למוסקווה. הוא הראה לי את ספרי זה במהדורת הספרייה לעם" (“עם עובד”, 1973), סיפר לי, כי בשעה שנאסר בטיבליסי היו ברשותו ספר “בראשית” וספרי וכי קרא בו בתאי־המאסר ובמסעות הארוכים בקרון האסירים – ה“סטוליפין” – ונשאוֹ מכלא לכלא, ממחנה למחנה. אלכס מהריק העניק לי את העותק שלו עם הקדשה, שליקרה ממנה לא זכיתי מעודי: “לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות־ריכוז ובחמישה בתי־כלא”.
כל זה כדי להגיע אל העיקר: מהדורה מחודשת זו אני מקדיש לאלכס מהריק, העברי הצעיר שנולד בירכתי צפון אחרי תום עלילת הספר הזה והמתחיל את כל סיפור המאה העברית מן ההתחלה, הקורא שטובים ממנו אין שום סופר יכול לבקש לו. מעגל בעלי “שש הכנפיים” נסגר.
ונפתח.
9 בנובמבר 1987
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.