הוצאת “מגנזי ירושלם” חוברת מאה שלשים ושתים

תולדותיו ופעולותיו של הרב הגאון הצדיק, ותיק וחסיד כמוהר“ר אליהו משה פאניז’יל זצ”ל, ראש הרבנים וראש“ל, בעיה”ק ירושלים תובב"א

יצא לאור ע"י

פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלם, חצר"ת הקודש

דפוס סלומון

 

עלית אליהו: תולדותיו ופעולותיו    🔗

נולד בירושלם ביום ט“ו בשבט התר”י, בבית הגאון ראשון לציון רפאל מאיר פאניז’יל זצ"ל (הידוע בשם הרב המרפ“א, בעה”מ ספר “לב מרפא”) ושם נתגדל ונתחנך.

אביב הרה“ג יהודה בכר ישראל ז”ל, היה בנו של הרה“ג ישראל בכר יהודה ז”ל, שמת בדמי ימיו, ואמו הצדקת ריקה, היתה בת משפחת אלבו, המיוחסת בישראל.

האב והאם האצילו על בנם היחיד מתכונותיהם הנעלות שבהן חוננו שתי המשפחות האלה המפורסמות. הרה“ג יהודה בכר ישראל, היה בן אחותו של הראש”ל המרפ“א, הרבנית רבקה דודו, אלמנת הרה”ג ישראל בכר יהודה, שנתאלמנה בהיותה צעירה לימים ואחיה הראש“ל ז”ל אסף אותה¹ אליו יחד עם בנה יהודה שגדל ונתחנך בביתו, וישאר סמוך על שלחנו גם אחרי נישואיו, ככה הכירהו הצבור הירושלמי בשם רבי יהודה פאניז’יל, במקום בכר ישראל, וכנוי משפחה זה עבר גם לבנו הרב אליהו משה ומשפחתו אחריו.

בשנת תרט“ו נפתח בירושלם בית הספר של האציל לבית למל, ע”י מר לודויג אוגוסט פרנקל בהסכמת רבני הספרדים בירושלם, ובראשם הראש“ל הגאון חיים נסים אבולעפ’יה, זצ”ל, (הידוע בשם הרב חנ"א) רבני האשכנזים בירושלים התנגדו לו בכל תוקף והחרימו את המוסד ביום ט סיון תרט“ז, שנת ו’ב’ח’ר’ת' בחיים, אבל רבני הספרדים הסכימו להמוסד, בתנאי שיעמוד תחת השגחתם ופיקוחם, ושידיעתם תהיה מכרעת למנות מורים ומנהלים מיראי ה' וחושבי שמו, ראויים והגונים למלאכת הקודש, וככה נכנס המוסד תחת חסותם של רבני הספרדים, על יסוד שטר התקשרות שנכתב ונחתם בינם ובין המוסד הנ”ל ביום ש“א לחדש סיון מהשנה הנ”ל, ונבחר ועד מנהל לבית הספר הנ“ל תחת נשיאותו של הראש”ל ז“ל שבו לקחו חלק הרבנים היותר מפורסמים של העדה הספרדית בתקופה ההיא, והם הרב דוד חזן סגן ראש הרבנים, יושב ראש הועד המנהל, הרב מרדכי מיוחס חבר בית דין, גזבר המוסד, הרב רפאל מאיר פאניז’יל חבר בית דין, משגיח על הלמודים והמוסר, הרב משה פרץ מנהל ומורה ראשי, הרב חיים מורנו, מורה עוזר, ואלה הם מלבד המורים לחשבון ולשפה הערבית, וככה נעשה למוסד ספרדי במלא מובן המלה, ועמד תחת השגחתם של רבני העדה הספרדית בירושלם, עד שהלמודים היו מתנהלים בו בשפה הספרדית לאדינו, כמו שהיה נהוג אז בכל בתי התלמוד תורה של הספרדים, ונכבדי הספרדים בירושלם, הכניסו את בניהם בתור תלמידים במוסד הזה. גם הגאון המרפ”א זצ"ל, בתור משגיח על הלמודים והמוסר, הכניס את אליהו משה הצעיר, בתור תלמיד בבית ספר למל, והוא היה אחד התלמידים הראשונים של המוסד שבו למד גם את השפה הערבית שהיה שולט בה היטב.

—————

מנוחתו כבוד במרום הר הזיתים בחלקת הרבנים וזה ציונו:

מ“ק. האי גברא רבא ויקירא מיקירי ירושלים, אוי כי ירד אש מן השמים ע”ז תבכינה עינינו ועפעפינו יזלו מים, אל הלקח ארון האלקים ויעל אליהו בסערה השמים, ונ“ג משה אל האלקים אל אל בשמים עמד בפרץ ירושלים, הוא הודה הוא זיוה לנו לעינים, ה”ה הרה“ג המפורסם מתסד עם קונו כקש”ת אליהו משה ישראל דידיע פאניז’יל זצוק“ל, נפשו בטוב תלין תחת כסא הכבוד אשר בשמים, ותהי מ”ך ביום כ“ט לחדש טבת משנת התרע”ט, בא סימן נפלה עטרת לבריאת ארץ ושמים

—————-

הוא היה בין התלמידים של בית ספר למל שיצאו לקבל את פני הקיסר פ’ראנץ יוסף בבקורו בירושלם ובבית הספר הנ“ל, בשנת תר”ל בדרכו למצרים, לחנוכת תעלת סויס, שנוסדה ע"י המהנדס ליספס.

יש לציין כאן כי אף שהלמודים בביה“ס למל התנהלו בשפה הספרדית כמו ביתר בתי האולפנא הספרדים בתקופה ההיא, ואף שהמורים והמנהלים היו רבנים ירושלמים רחוקים מעניני החנוך והפדגוגיה, בכ”ז השתדלו למלא את תפקידם באופן היותר טוב, והתלמידים אשר למדו במוסד זה בתקופה ההיא, הצטיינו בידיעת התורה והנביאים וחלק מהכתובים מה שעזר להם אח“כ לכתוב עברית, וידעו היטב גם חשבון וערבית, דבר שלא היה רגיל עד אז בבתי אולפנא אחרים, וזאת מלבד הלמודים הדתיים והתלמוד והש”ס שהיו מלמדים אותם שם באופן מצויין.

מלבד החנוך שקבל הרב אליהו משה בבית הספר למל, המשיך ללמוד ש“ס ופוסקים בלילות ובזמני החופש, עם אביו רבי יהודה ז”ל, שהיה מורה מומחה למקצוע זה והפיץ תורה בירושלם.

בשנת התרכ“ה נוסד בירושלם בית המדרש “דורש ציון” בכספו של הנדיב יוסף בלומנטאל מפאריז, ע”י הרב הגאון רבי יצחק פראג (אופלטקה) שהיה יליד פראג ותלמיד ה“חתם סופר”. הוא עלה לירושלם בסוף המאה הששית ונתגדל כאן בין רבני הספרדים, והתלבש אצטלא של רבני הספרדים, שהיתה נהוגה אז, ונשא לו אשה ספרדית ממשפחת עייאש המיוחסת, והתישב בירושלם. גם המוסד “דורש ציון” נעשה במשך הזמן לאחד ממוסדות החנוך החרדים המתוקנים של העדה הספרדית, בירושלם, המוסד הזה שרוב ככל רבני הספרדים בזמננו הם חניכיו ותלמידיו, הזמין את הרה“ג יהודה בכר ישראל למורה ראשי לש”ס ותלמוד במוסד, ובו המשיך להרביץ תורה במשך שנים רבות עדי ימיו האחרונים.

גם במוסד זה הלמודים התנהלו בשפה הספרדית, אלא שבמשך הזמן נתרבו התלמידים המארוקנים מבניהם של העולים החדשים ממארוקו והסביבה, שלא היו נזקקים לשפה הספרדית ואז הוכרחה הנהלת המוסד להזמין מורה מיוחד מתוך רבני המערבים, וליסד כתה מיוחדת לתלמידים אלה, שהלמודים בה היו מתנהלים בשפה הערבית השגורה בפי המארוקנים, כמו שהדבר היה נהוג במארוקו עצמה.

הרה“ג יהוד בכר ישראל, הקדיש את כל עתותיו אחרי עבודתו המפרכת במוסד “דורש ציון”, ואת שבתותיו ומועדיו, לבנו יחידו אליהו משה, בישיבתו המיוחדת של הגאון מרפ”א, והיה שם לילות כימים ללמדו תורה ולהנחותו בדרך ההולכת קדימה, אלה היו שנות למוד ושקידה רבה בתורה באופן יוצא מהכלל, להצעיר אליהו משה.

בשנת תרכ“ז נשא לו אליהו משה הצעיר, לאשה, את בת דודתו אחות אמו, את שרה ג’ויה המתיחסת למשפחת הגאון רבי יהודה עייאש (מראשוני המערבים המתישבים בירושלים, בעה"מ ספר “בית יהודה” ועוד) מצד אביה, ולמשפחת הגאון והפילוסוף רבי יוסף אלבו בעל ה”עיקרים" מצד אמה, אלה היו נשואין מאושרים ומצא אשה מצא טוב. היא עמדה תמיד לימינו וסבלה את סבלו ועזרה לו בדרכו כל ימי חייו, למרות המצב החמרי הירוד, למרות התמותה בילדים אשר חלה אצלם, כמו אצל רוב המשפחות המתגוררות בירושלם בעיר העתיקה בתקופה ההיא, בסבת התנאים הסניטריים הגרועים מאד.

מכאן ואילך החל אליהו משה להיות עוסק בתורה בימים ובלילות עם חבריו הרבנים הצעירים בני גילו: רבי דוד פאפו ז“ל, רבי בנימין חמוי ז”ל, רבי שמואל מיוחס ז“ל, רבי יצחק אשכנזי ז”ל, ר' מרדכי ישראל ז"ל, ועוד אברכים חשובים שכאלה, שהיו כבר מפורסמים בתור תלמידי חכמים מצויינים.

ביחוד למד ויצק מים רבי אליהו משה, ע“י גדולי הדור של תקופתו הרבנים והדיינים אז, הגאונים: רבי ברוך פינטו, רבי יוסף בורלה זצ”ל, ובהמשך הזמן זכה גם להשתתף אתם בבית דינם, בתור חבר נוסף בראשונה, ואח"כ גם בתור חבר מן המנין. רבי אליהו משה, היה מפורסם לא רק בתור גדול בתורה, כי אם גם בתור גדול ביראה וחסידות וחרד לדבר ה' באמת, אשר יראתו נובעת מתוך לבו פנימה, בלי שמץ של התפארות ויוהרה.

האמת הפנימית שלו היתה נר לרגלו תמיד, ולאורה התהלך תמיד בחלד, מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל. יושרו האישי וחסידותו, עשו אותו למורם מעם ולשליט ברצונו ורגשותיו, היודע להתגבר על כל אשר סביבו, ועל כל פגעי הזמן הטורדים, והבלתי צפויים מראש.

תכונותיו אלה הרחיקו אותו מעל העומדים בראש, והאוחזים ברסן הענינים בתקופה ההיא, שראו ונוכחו שאין באפשרותם להטותו לרצונם להסכים לפעולותיהם ומעשיהם.

רבי אליהו משה היה נואם מצויין ומטיף מפורסם, בנועם דבריו ומדבר הנאה היה מושך את לב השומעים שהיו מתקשרים אל מוצא פיו, ונגררים אחריו.

דרשותיו הפומביות בהזדמנויות שונות, היו מתובלות בפלפול ופתגמי² חז"ל, ויחד עם זה ספוגות דברי תוכחה ומוסר השכל, המיוסדים על יראת ה' הטהורה.

גם בחזנות הצטיין רבי אליהו משה, ובכל מקרה מיוחד שקרה באותן התקופות בא“י, או בעולם היהודי שהדו היה נשמע בא”י ובירושלם, הוזמן רבי אליהו משה להופיע לפני הצבור, בבתי הכנסת המרכזיים שבעיר העתיקה, ובפרט בבית הכנסת ריב“ז, ובנועם קולו ורגשותיו העמוקים, החדורים יראה ורוממות, היה מרומם את רוח הקהל, ומעורר את הלבבות. עד היום ישנם ידידים ומעריצים רבים, לא רק בירושלם. כ”א גם בתונסיה ואלג’יריה ובוכארה ועוד מדינות אחרות, הזוכרים את רבי אליהו משה ז“ל, ואת התפלות המצויינות והסליחות והבקשות, שהתפלל בנסיעותיו ואשר הוריד דמעות מעיניהם, הם זוכרים ביחוד את הנעימה המיוחדת של כל בקשה וכל תפלה, שהתפלל אז בנוסח ונועם ספרד המסור ומקובל מכמה דורות. הרב אליהו משה, כרוב חבריו בתקופה ההיא, היה גם פייטן ומשורר לפי נוסח הזמנים ההם. הוא חבר כמה פיוטים עברים מלאי רגש, וחדורי יראה ורוממות, שחלק מהם נדפסו³ בספרי הפזמונים של התקופה ההיא, ובפרט בספר הפזמונים שהדפיס הוא יחד עם חברו הצדיק המפורסם רבי יעקב חי בורלה ז”ל, בשם “יגל יעקב” ובמהדורה שניה בשם “ישמח ישראל” וחלק נמצא עדין בכתובים.

ביחוד מפורסם הוא עד היום בין המשפחות העתיקות הספרדיות בארץ, שירו הספרדי החרוז על סדר א-ב שחבר בתקופה זו, בשם “קאנטיגה די קסטיגיריו” כלומר שיר מוסר השכל המלא בקורת חריפה וקשה, על כל סדרי החיים המזוייפים והמנהגים המודרנים, כתלבושת אירופית, גלוי שערות האשה, רקוד של גברים וגבירות יחד, ועוד, שהתחילו לחדור אז לארץ ומוסר השכל על דרכי התורה והיראה, שעל איש ישראל להתנהג על פיהם, בהכינו את צידתו לעולם האמת.

העובדא הזאת מוכיחה, כי מנהיגי הצבור הספרדי בא"י אז, והמוכיחים בשער העם, כבר הרגישו את הצורך ונחיצות להשתמש בשפה הספרדית, בשעה שהם רוצים להשפיע על הצבור הספרדי יושב הארץ, ולמצא מסילות ללבו.

יצוין כאן, שבהגיע לירושלם השמועה על פטירתו של המנהיג הציוני הגדול ד“ר תיאודור הרצל ז”ל, היה ר' אליהו משה, בין היחידים שנאותו להספיד את המנוח ז“ל, הספד פומבי בביהכנ”ס של ריב"ז בקהל עם רב, למרות הסכנה שהיתה כרוכה בזה, במשטר התורכי שהיה שורר בארץ אז.

בהזדמנויות שונות יצא לחו"ל, בשליחות העדה והמוסדות הספרדים בירושלם, וביחוד לטובת המוסד החביב עליו ביותר בית החולים הכללי “משגב-לדך” בירושלם, שהיה הוא אחד ממיסדיו העיקריים. הוא עבר במסעיו אלה, את רוב מדינות אירופה, ואת תונסיה, אלג’יריה, מארוקו, טריפולי, הודו, קוקז ובוכארה, ועוד, ובכל מקום בואו רכש לו ידידים ומעריצים רבים, ויכבדוהו כערכו הרם, ובאישיותו המצויינה ידע להרים את מצבם של המוסדות שהשתדל לטובתם בחומר וברוח.

הרב אליהו משה יחד עם חבריו הפעילם הנ“ל, ובכללם הרב הגאון רבי יעקב מאיר יצ”ו ובראשם הרב הצדיק רבי מנחם ש“ט אלחסיד יסדו בשנת תרל”ט חברה לעזרה רפואית הדדית, בשם “חברת משגב לדך” ופתחו בית מרקחת ברחוב היהודים בעיר העתיקה, וקליניקה רפואית לחברי החברה.

הם עבדו לטובת החברה בכל מרצם, ובגופם וממונם, ובכל כח העלומים שלהם השתדלו לפתח את החברה, ולהגדיל את חוג פעולתה, ולתת לה את האפשרות ליסד בתוך העיר העתיקה בירושלם בית חולים צבורי, בשם בית החולים הכללי משגב לדך בירושלם, בחצר הידועה בשם חצר התלמוד תורה שבו היה בית החולים רוטשילד, עד אז. הם נכנסו במו“מ עם ב”כ משפחת רוטשילד לקנות מידם את החצר הנ"ל.

החצר אשר לרגלי הר ציון, במרכז העיר העתיקה, וברחוב היהודים, הנשקפת על הר המוריה, הר הבית וכותל מערבי, שהיתה שייכת להעדה הספרדית בירושלם, בשנת הת“ר יסדו בה תלמוד תורה לתשב”ר, בשם תלמוד תורה לעדת הספרדים, אבל המוסד לא התפתח מחוסר אמצעים להחזיקו, ונסגר לגמרי כעבור ט“ו שנה. בשנת התרי”ד כשבא הדר. אלברט כהן לירושלם בשם בית רוטשילד לכונן בה מוסדות לתורה ומלאכה, ולצדקה וחסד, ודאג לכל לראש ליסד בית חולים בירושלם, להחזקת הישוב, נזדמן לו מיד לקנות את החצר הזו מיד ראשי ומנהלי העדה הספרדית, במחיר 20,000 פ’ראנק, בתנאי כי כאשר יעתיק הבארון את בית החולים שלו למקום אחר, יוחזר הבית הזה וכל מה שיתוסף בו לבעליו הראשונים במחיר אשר מכרו אותו, והבית נמכר למשפחת רוטשילד בשנת תרט“ו לבית חולים שנוסד על ידם בשנה ההיא, והמשיך את פעולותיו הטובות בתוככי עיה”ק ירושלם לטובת הישוב היהודי עד שנת תרמ“ח, שאז קנו בני בית רוטשילד בית מחוץ לחומת ירושלם הבית שבו נמצא בית החולים הדסה עד היום, והעבירו שם את בית החולים שלהם, ועפ”י השתדלותם של גדולי העדה, והסכמתם של חברי ועד עדת הספרדים בירושלם נאותו שרי בית רוטשילד למכור את החצר הנ“ל השנת תרמ”ח לגבאי ומנהלי החברה החדשה משגב לדך, בסכום של 20,000 פ’ראנק, בתנאי שהם ייסדו שם בית חולים צבורי לטובת הישוב בירושלם, למלא בזה את החסרון שהיה מורגש מאד, וגבאי החברה התחייבו בחתימותיהם הפרטיות לשלם את הסכום הזה בתשלומים שנתיים במשך איזה שנים.

בכדי למלא את התחייבותם, ולשלם את מחיר הבית הנ“ל, בזמנים הקבועים החליטו גבאי החברה משגב לדך, לשלוח משלחת של שנים מחבריהם לחו”ל לפתוח במגבית בכדי לאסוף את הסכום הדרוש. את התפקיד הזה הטילו על שנים מחבריהם המצויינים, הרב אליהו משה וחברו הרב רבי יצחק אשכנזי ז“ל, בנו של הרב הגאון הראש”ל כמוהר“א אשכנזי זצ”ל.

הם נסעו לתונסיה, ולאלג’יריה ובמשך זמן קצר עלה בידם לקבץ את הסכום הדרוש, שהיה נחשב לסכום גדול מאד באותו זמן, והשטרות נפרעו בזמנם.

וכדאי להעיר, כי גבאי משגב לדך, הרבנים הצעירים מלאי מרץ ורצון לעבודה ולהתקדמות העדה, הקדישו את מרצם ואת זמנם לטובת החברה החדשה, וכל עבודתם במשך הזמן היתה שלא עמלק“פ, גם נסיעתם של שני החברים הנ”ל, היתה לש“ש, ולא קבלו כ”א ההוצאות ולא יותר.

התענינותו של ר' אליהו משה במוסד הזה, היתה רבת התועלת, מלבד השתדלותו להשיג למוסד מקורות הכנסה קבועים להבטיח את קיומו ואת המשכת פעולותיו הטובות, ע“י תעמולתו הגדולה ונאומיו הנלבבים, בחגיגות השנתיות שהיו נערכות במוסד בחג הפסח מדי שנה בשנה לפני העולים החדשים והאורחים הרבים, בפרט הבוכארים, שהיו אז במצב פורח ועולה, אלא שהוא התאמץ והשיג גם סכומים הגונים מאד למטרת בנין, מאת ידידיו הרבים בארץ ובחו”ל לשכלול המוסד ובנין קומה שניה על הבנין הישן בכדי להרבות את מספר המטות לחולים ולהרחיב את חוג פעולתו הרפואית בין החוגים העניים והדלים גרי העיר העתיקה ושומרי החומות. הוא היה אחד מעסקניו הנאמנים של בית החולים הכללי משגב לדך במשך כל ימי חייו, ושמש גם בתור נשיא המוסד משנת תרס“ז עד יום פטירתו בשנת תרע”ט.

באדר תרס“ז עבר רבי אליהו משה, דרך קושטא לא”י, בשובו משליחותו בערי בוכארה ותורכסתאן בתור שליח כולל של עדת הספרדים בירושלם ושם הודיעו לו על דבר הבחרו לראש הרבנים וראשון לציון באופן רשמי ובמאמר מלך מיוחד.

את המינוי הפתאומי הזה ביאר הרה“ג משה הלוי ז”ל, מ"מ ראש רבני תוגרמא בקושטא, במאמר הבא אשר הפיצו בכל תפוצות ישראל.

“מי האיש הירא וחרד לדבר ה' לא התפוצץ לבו לרסיסים, בשמעו הריב והמדון שהתגלע בתוככי עיה”ק ירושלם, למן היום שעלה למרום איש האלוקים מעלת הרה“ג יש”א ברכה זצ“ל, כי לרגל הבחירות שסודרו לממלא מקום הראש”ל המנוח נחלק העם בשערי ירושלם לשתי מחנות, והעיר היתה כמרקחה, ומהומות רבות בתוכה, ותהי חרדת אלקים עליה, על האמצעים אשר השתמשו במו איזה אנשים בדרך לא סלולה, להפיק זממם ולהשיג מטרתם, למרות רצון יראי ה' וחושבי שמו, כאשר יעידון יגידון המכתבים הרבים אשר נהרו אלי הן מאת רבנן גאוני ארץ ספרדים ואשכנזים, והן מגדולי התורה אשר בכל תפוצות הגולה, כלם צועקים חמס על השערוריות הנעשות בתוכה יום יום, וזעקת הבת ירושלם ויללתה עד למרום הגיעה, וממשלתנו הרוממה יר“ה נוכחה לדעת כי כל הבחירות אשר נעשו באמצעים אשר בחרו למו האנשים ההם, היו ללא אמת ודחפה באמת הבנין את כל הנעשה עד כה, ופקדה עלי לאמר: עליך החובה לשים קץ למבוכה הזאת, ואנכי כאשר זאת חובתי, ובראותי כי הן בעון בסבת המריבה הזאת נפסקו כל צנורות השפע ושערי העזרה ננעלו, ואם נצפה עוד עד אשר יתאחדו כל הכחות ספרדים ואשכנזים, לבחור למו איש אשר יאות למשרה הנכבדה הזאת, ראוי והגון לפי רוח תוה”ק, ומתאים לפי חקי ונימוסי ממשלתנו הרוממה יר“ה, תיהרס העיר עד היסוד בה, וירושלם במר תבכה על גורלה המר והנמהר אשר נגזר עליה, לזאת חשבתי דרכי וגמרתי אומר, לבחור למ”מ המשרה הנכבדה הזאת, את מעלת הרה“ג איש ירושלם, כמוהר”ר אליהו משה פאניז’יל נ“י, אשר עמד מנגד במשך ימי המריבה הזאת, כי לא נמצא בתוככי ירושלם, אשר הן בעודנו חי מעלת הרב המנוח זצ”ל יצא מקודש לחו“ל ומאז עד היום סובב היה בשליחות מצוה בערי בוכארה יע”א, ותהלות לאל יתברך, כי הצעתי זאת עלתה לרצון על שלחן מלכים, ונתאשרה ונתקיימה מאת מלכנו החסיד והרחמן יר“ה, ויצא דבר מלכות מלפניו, לתת את המשרה זאת על שכם מעלת הרה”ג אליהו בחיר עליון, ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ואיש לא יהין אף להוציא הגה מפיו, וכ"ש להתערב בצרכי צבור, בלי רשותו.

לא אפונה כי כל איש אשר נגעה יראת ה' בלבו וחונן מאת היוצר בלב מבין, בקראו את דברי אלה יוכח לדעת כי מצות מלך היא, שמעלת הרה“ג תנא דבי אליהו, ישרת בכהונה גדולה זאת ולא ישים אשם נפשו למרות כל מוצא פי מעלת הרה”ג עליון ואף כי להרהיב עז בנפשו להפריע מוסדות השלום אשר רק האמת והשלום חפץ ורצון מלכנו האדיר, יר“ה, נכון לבי בטוח כי עם בני ישראל עבדים נאמנים למלכנו הגדול יר”ה, יתנו אוזן קשבת לדברי אלה וה' ישפות⁴ שלום בארץ אמן".

לבסוף פונה הרב לנדיבי עמנו בכל מקומות פזוריהם, בבקשה לחוס ולרחם על העדה הגדולה בעיה"ק ועל המון ענייה ואביוניה, ויתומיה ואלמנותיה, המתגוללים בחוצות ירושלם בעירום וחוסר כל וכו'. ( עיין קונטרס “על חומותיך ירושלם” על דבר שאלת הרבנות מאת שלוחי אמוני ישראל ירושלם תרס"ט).

בבואו לירושלם ביום ה' ניסן תרס“ז נתקבל רבי אליהו משה פאניז’יל בכבוד גדול בשמחה ובטוב לבב, מאת כל תושבי ירושלים כספרדים כאשכנזים, ואחרי קבלת הפנים הנלבבה אשר סודרה לכבודו בעיר החוף יפו, ע”י ב“כ הישוב והמוסדות בירושלם וביפו, נסע תיכף ירושלימה, ונכבדי העדות ראשי בתי הדינים, והדיינים של שתי העדות וכל רבני הקהל ראשי וממוני מוסדות הצדקה והחסד, ויחידי סגולה רבים, יצאו בעגלות לקראתו למוצא, ומושל ירושלם וראשי ופקידי הממשלה שלחו שוטרים רוכבים, ופקידי צבא לקבל את פני הרב. ע”י בית החולים שערי צדק, קבלו את פניו הרבנים הגאונים: רבי חיים ברלין, רבי חיים אלישר, השר חיים אהרן ואלירו, ורבים מרבני ונכבדי העיר. (חבצלת י' ניסן תרס"ז) ומבלי להכנס לעצם הסכסוכים והניגודים העזים ששררו אז בין רבניה ומנהיגיה של עדת הספרדים בירושלם, נעתר רבי אליהו משה לבקשת ראש רבני תורגמא רבי משה הלוי זצ“ל, לקבל עליו את המשרה הכבודה של ראש הרבנים וראשון לציון בירושלם, ויעלה רבי אליהו משה על כסא הרבנות בירושלם, ביום ט' ניסן תרס”ז.

ואחרי הפרצידורה הרשמית ע“י הפחה מושל ירושלם בארמון הממשלה, בהצגתו לפני ראשי מחלקות הממשלה ופקידי הצבא והמשטרה, בתור חכם באשי רשמי, וקריאת הפ’ירמאן המלכותי באופן רשמי ופומבי בחצר בית הממשלה לפני כל פקידי הממשלה גדולים וקטנים, וכן גם הפורצידורה הדתית בבית הכנסת המרכזי של ריב”ז, בשבת הגדול בדרשה דתית מענינא דיומא, התחילו ימי כהונתו בתור ראש הרבנים וראש"ל, וצויינו כתקופה חדשה של ביצורה והתחדשותה של העדה הספרדית בירושלם, הודות להתמסרותו של רבי אליהו משה אליה, מעריציו הרבים וידידיו אשר רכש לו לרגלי מסעיו בארצות השונות, היו נענים ברצון לבקשתו, וישלחו על ידו את תרומותיהם בעין יפה, לטובת עניני העדה וספוק צרכיה.

אלה היו הימים הטובים ביותר בחייו של רבי אליהו משה, שהביאוהו במגע ישר עם הצבור ויעמידוהו בקשרים אמיצים עם המון העם אשר דרש ממנו פתרון למשאלותיו, דאגותיו וגם הרפתקאותיו.

מצבה החמרי והרוחני של העדה הספרדית בירושלם במשך ימי רבנותו של רבי אליהו משה היה מזהיר מאד, זה היה מצב שלא ראתה העדה כדוגמתו מזה כמה דורות, לא רק שכל מוסדות העדה ובפרט תלמוד תורה הגדול וישיבת תפארת ירושלם, שנהרסו עד היסוד במשך ימי המחלוקת, חדשו כנשר נעוריהם והתחילו להמשיך את עבודתם החנוכית והדתית באופן מצויין, אלא שגם החברה קדישא, מוסד התמחוי, והמוסד המיוחד לתמיכת יתומים ולאלמנות, וכן המוסד תפארת ישראל, להחזקת הרבנים וחובשי בית המדרש, וכל שאר מוסדות העדה, קבלו את תקציבם המלא מקופת העדה, והמשיכו את פעולתם לטובתה, ולא זו בלבד אלא, שבמשך הזמן הקצר הזה, שלמה העדה חובות רבים שהשתרגו עלו על צוארה, במשך ימי המחלוקת, ובפרט חובות של מס הצבא לממשלה, בסכומים גדולים מאד שנשארה העדה חייבת במשך הזמן הנז', וכן שולמו לממשלה כל החובות של מס הוירגו שהיתה דורשת מהעדה במשך זמן רב, על כל הנכסי דלא ניידי והרכוש הקרקעי של העדה, וזאת מלבד המסים הקבועים והשנתיים שנפרעו בסדר בזמנם הקבוע, מבלי כל אחור.

כותב הקורות של הימים ההם רשם בפנקסו כדברים האלה: וכל בני ירושלם יראי ה' וחושבי שמו, יעלזו בכבוד הרב הגדול החופף עליהם, ואנשי זדון יורידו ראשם.

טרדותיו הגדולות של הרב רבי אליהו משה, וישיבתו באהלה של תורה יומם ולילה, וטיפולו בכל הענינים המוסריים והרוחניים של העדה, גזלו את כל זמנו, והתישו את כחותיו במדרגה ניכרת, עד אשר הורגש הצורך להעמיד על ידו אדם צעיר בתור עוזר ויועץ, לכל הענינים המדיניים והיחסים עם הממשלה ופקידיה, שיהיה בקי בשפות הרשמיות המתהלכות בארץ. למען יוכל גם למלא את מקומו של הרב, באספות הרשמיות של מועצת הפלך, (מג’לס אדארה) שלפי החק התורכי היו לוקחין חלק בהן כל ראשי הדתות בתורכיה, או באי כחם.

ועד העדה דן בנוגע לאיש המתאים למשרה זאת, ויבחר בבנו של הרב הרה“ח השלם מר יוסף חי פאניז’יל, חניך הישיבות בירושלם, שגמר את חק למודיו בבית מדרש לרבנים בקושטא אשר תחת הנהלתו של הרב והחכם המפורסם רבי אברהם דאנון ז”ל, ונסמך להוראה. ויחד עם זה למד את תורת המשפטים במכללה המשפטית בקושטא.

הוא היה אז ממלא משרה כזאת עצמה, סגן ראש הרבנים של העדה הגדולה בבגדד, ע“י הרה”ג הישיש כמוהר“ר דוד פאפו ז”ל. ועד העדה הזמין אותו לעלות ירושלימה, לעזור להרב מר אביו, בהנהלת הענינים המדיניים והרשמיים.

הוא נענה ברצון להזמנה חשובה זאת, ובחדש סיון תרס"ז עלה לירושלם והתחיל לכהן במשרתו זאת בתבונה ודעת, וניהל את הענינים באופן משביע רצון, ועלה בידו להתקשר בקשרי ידידות עם פקידי הממשלה התורכית שעזרו לו בכל הענינים.

וככה נמנה גם ע"י הפחה מושל ירושלם לחבר בכל הועדות החשובות של הממשלה, ושרת את הישוב שרות מצויינה בכל המובנים.

בפרט הצטיין בעבודתו הצבורית ומסירותו לכל עניני היהודים בירושלם ובא“י, במשך זמן המלחמה, בעבודתו בועדות הממשלתיות להרמת הצבא, ולשמירת נכסי היהודים הזרים שעזבו את הארץ. הוא ניהל גם מטעם העדה את עבודת הועדה להתעתמנות היהודים הזרים למען יוכלו להשאר בארץ, ולא יחרב הישוב העברי בא”י.

הוא טיפל והשתדל לפני השלטונות הצבאיים, ובפרט לפני מפקד המחנה הרביעי בא"י ג’מאל פאשה, לקביעת סכומים ידועים לעזר לפרנסת משפחותיהם וילדיהם של החילים היהודים שנלקחו לעבודת הממשלה, הוא השתתף בעבודת סינדיקט החטה במשך המלחמה, והשתדל להביא חטה מעבר הירדן מזרחה למכרה לזקוקים במחירים מוזלים.

הוא נסע פעמים אחדות לדמשק בשעת סכנה, והשתדל לפני השלטונות הצבאיים, לפטור את הרבנים וכלי הקודש של הישוב היהודי בא“י, מעבודת הצבא, וכן לפטור את החיילים היהודים מעבודה בחגים ובשבתות. הוא נמנה ע”י הממשלה למפקח על כספי העזרה האמריקני לדעת את מבואם ואת מוצאם ועזר בכל מאמצי כחו לכל הזקוקים לעזרה.

הוא סיכן את נפשו ונסע לחמה בסוריה, באלול תרע“ז, בכדי להחיש עזרה להמגורשים היהודים נתיני יון שגורשו מא”י לפינה נידחה זו בסוריה, ובזה עורר נגדו את רוגזו של מושל ירושלים, שבפעולתו זאת כאלו עזר לאויבי תורכיה, והוא גזר עליו גרוש מירושלם לדמשק, ונשאר במקום גרושו עד אשר נכבשה סוריה לפני צבאות ההסכמה, ואז חזר ירושלימה ונמנה למזכיר כללי של הרבנות הראשית לא"י בירושלם, וחבר המועצה המשפטית שעל ידה.

כדאי לציין כי במשך השנים האלה, לא הסתפק מר פאניז’יל בעבודתו הצבורית הגדולה, הוא עבד אז גם בתור מורה בכל בתי הספר התיכוניים בירושלם, הגימנסיה, ביהמ“ד למורים, ביהמ”ד לרבנים, בית ספר למסחר, להשפה התורכית והערבית, לתלמוד ולחק המסחר, של הארץ. בשנת תרפ“ד נסע במשלחת ציונית מיוחדת יחד עם הרב י”ל הכהן פ’ישמאן, לארם נהרים וסוריה, במשך איזה חדשים, ובחזרתו מנסיעתו הנ“ל, התפטר מכל המשרות הנ”ל, ויסתדר בתור עורך דין בירושלם.

תקופת רבנותו הקצרה של הרב רבי אליהו משה, היתה תקופה של ביצור העדה הספרדית העתיקה ומוסדותיה, שנחרבו לגמרי במשך זמן המחלוקת, יחד עם זה תור של בנין מוסדות חדשים להרמת מצבם של עניי העדה ואביוניה.

במשך זמן רבנותו ובהשתדלותו הנמרצה, נבנו החדרים של המוסד החדש “בית הזקנים והזקנות לעדת הספרדים בירושלם” מתוך הכספים שהביא הוא מידידיו ומעריציו, על המגרש אשר ברחוב יפו, מול בית החולים “שערי צדק” שהוקדש חציו ע“י השר המנוח חיים אהרן ואלירו, והחצי השני ע”י הנדיב המנוח יוסף קוקיה.

באותו זמן עצמו בנה רבי אליהו משה ז“ל, שורה גדולה של חדרים במגרש השייך להעדה הספרדית ע”י שער שכם, בדרך הפונה להר הצופים, הידוע בשם מגרש שמעון הצדיק. מטרת הבנין הזה, היתה לעשותו למוסד מיוחד להכנסת אורחים ועולים עניים מעדות המזרח העולים ירושלימה.

ככה התפתחה עלתה ופרחה העדה הספרדית הנכשלה, והתחילה לקחת לה את מקומה הראוי לה בראש שאר העדות והקהלות בירושלם, במשך זמן קצר, וסדר נכון וארגון ישר התחיל להיות שורר בהנהלת מוסדותיה, תחת פקוחו והשגחתו של הרב הגדול הנ“ל, וזה הרגיז את לב המתנגדים אשר התחילו לרגן באהליהם, ולחפש להם דרך להרוס את כל הבנין. הזדמנות ניתנה להם בשנת תרס”ט בעקב שינוי המשטר והכרזת החושמ"ה בתורכיה, מה שגרם להורדתו של המלך עבד אלחמיד מכסא מלכותו, פוטר אז גם הרב הגדול רבי משה הלוי ראש רבני תוגרמא, ובמקומו נמנה הרב חיים נחום תלמיד האליאנס וחברו של מר אלברט ענתבי, למשרה זאת.

הרב חיים נחום נעתר לבקשת ענתבי וסיעתו, לפטור גם את רבי אליהו ממשה ממשרתו ולמנות במקומו איש אחר בתור ממלא מקום, עבור לסדר בחירות לרבנות בירושלם כביכול.

תכונתו האישית המיוחדת של רבי אליהו משה לעמוד גבוה מכל ענין שיש בו ריב ומדנים, גדרה בעדו והרחיקתהו כליל מסבכי המפלגות בירושלם, ובכל פעולותיו ובכל מעשיו לא הפלה בין בני מפלגה זאת למפלגה אחרת, ואדרבא השתדל לקרב את הלבבות בין בני המפלגות השונות, בכדי להביא לידי שלום בעדה.⁵

ואף בהגיע הפקודה הרשמית מהרב נחום בחשון תרס“ט, שעל פיה נתבקש רבי אליהו משה, לפנות את כסא הרבנות לאחרים, כתוצאה מהשתדלותם הנמרצה של מר ענתבי וסיעתו, - אם כי על צד האמת, ליחסי איבה גלויה אלה, לא היה כל טעם ויסוד צודק – בכל זאת הסתלק רבי אליהו משה ממשרתו בלי כל רעש, ואם אמנם הורגש כזה, הרי הוא הוקם ונגרם במתכוין ע”י אילו מראשי יריביו ומתנגדיו.

בטבת תרס“ט מסר רבי אליהו משה את רסן השלטון לידי הרב חזקיה שבתי, אשר היה אז חכם-באשי בארם צובא. זה האחרון נתבקש מצד הרב חיים נחום בקושטא, לבא ירושלימה בכדי לסדר בחירות חדשות להרבנות בירושלם ולפקח עליהן. הוא עשה בירושלם ירחים אחדים, ויהי כעין ממלא מקומו של הרב. ולבסוף מאחר שלא עלה בידו למלא את התפקיד אשר הוטל עליו, חזר לארם צובא, כלעומת שבא, ועפ”י עצתו של ענתיבי מנה רבי חיים נחום במקומו את הרה"ג נחמן בטיטו.

אחרי הסתלקותו מרבנותו היה רבי אליהו משה מבלה את עתותיו בבית מדרשו מוקף ומסובב מאת חסידיו ותומכיו, שרובם ככלם היו מגדולי רבני ירושלם, וסוחריה ועסקניה הגדולים הנדיבים בחו“ל, ובפרט אלה שהכירו והוקירו את אישיותו הנעלה של רבי אליהו משה, לא יכלו לתת אמון ברבנים החדשים שנמנו זה אחר זה, מצד הרב חיים נחום, עפ”י הדרכתו של ענתיבי, שלא ברצון הקהל, והמשיכו לשלוח את נדבותיהם ותרומותיהם וכל כספי ההקדשות של העדה הספרדית לידיו, והוא המציאם למטרתם, לטובת מוסדות העדה. ככה נשאר רבי אליהו משה גם אחרי פיטוריו ממשרתו הרשמית, רבה הרוחני של עדת ירושלם, וכל בני העדה ורבניה ועסקניה היו נוהים אחריו ומחכים להבחירות שהיו צריכות להיות לראש רבני ירושלם, עבור לבחור בו מחדש, ולהראות בזה על רצונה של עדת ירושלם, אלא שענתיבי והרב נחום התומך בו, בידעם את זאת דחו את הבחירות מפעם לפעם, עד אשר פרצה המלחמה העולמית ואז נסתם כל חזון וכל השערים ננעלו, ושאלת הרבנות בירושלם נשארה תלויה ועומדת עד אחרי המלחמה והכבוש הבריטי, שנתבטלה משרת חכם באשי בא“י, ונוצרה מועצה רבנית משותפת לספרדים ואשכנזים, שרבי אליהו משה גם הוא היה אחד מראשיה ונשיאיה. בעצם ימי המחלוקת הגדולה הזאת מחלוקת הרבנות בירושלם, יצא לאור קוטרס מענין מאד, בשם “על חומותיך ירושלם” ע”י אי אילו משלומי אמוני ישראל, המכיל פרטים חשובים על דברי ימי המחלוקת הזאת, ושורה ארוכה של הסכמות ומחאות מאת רבני ונכבדי עדות שונות ספרדים ואשכנזים, מ“י ומחו”ל, ירושלם - תרס"ט.

בין ההסכמות האלה מוצאים אנו הסכמתם של גאוני הדור: רידב“ז, הגאון ר”ח סלאוויציק, האבד“ק בריסק, הגאון ר”א מסאכאטשוב, הגרמ“ל במברגר, כל גאוני אונגריה וגרמניה, הגאון בעל חפץ חיים מראדין, הרה”ג רי“א הלוי בעל דורות הראשונים, כל רבני הולאנד ספרדים ואשכנזים, פקוא”מ אמסטרדם, רבני ודייני תונסיה, רבני בוכארה וכל תורכסתאן, רבני תימן, וכו'.

מה שמענין במחלוקת זו הוא, כי כל רבני האשכנזים מוסדות הישוב האשכנזי כלו מלבד אנשים בודדים מידידיו של ענתיבי, היו תומכים ברבי אליהו משה ועמדו לימינו בכל תוקף ועז, מה שלא קרה עד אז בדברי ימי הישוב.

בחייו הפרטיים היה מתנהג רבי אליהו משה בחסידות יוצאת מהכלל, כאחד הראשונים, ורוב זמנו היה מתבודד במועדו בבית מדרשו לעסוק בתורה לשמה, ולענות לכל השאלות שהיה מקבל מהקהלות השונות בחו"ל, על ענינים דתיים וחברותיים.

הוא היה קם בחצות לילה לעסוק בתורה ולהתפלל ותיקין בהנץ החמה, וכל שעות היום היו קודש לתורה ולתעודה.

בעצם ימי המלחמה וסכנת דרכים, עלה על דעתו לנסוע להגליל, לטבריה ולצפת, להשתטח על קברי הצדיקים זיע“א, והוציא את הנסיעה לפועל למרות המכשולים והקושיים שהיו עומדים על דרכו. את הנסיעה הזאת יכול היה להוציא לפעול הודות לידידו החסיד המפורסם כמוה”ר שלמה אלעסרי ז"ל, ועל הוצאותיו.

בימים הראשונים של המלחמה נמנה רבי אליהו משה, לאחד מראשי ועד הסיוע בירושלם, מצד הועד המרכזי בנויורק, והשתדל בכל מאמצי כחו לעזור לנדכאים ולמשפחות אנשי הצבא, בתחילת המלחמה מצבו החמרי של הרב, לא היה כל כך רע, אבל אח“כ סבל כמעט מחסור, והוכרח למשכן את תכשיטי וכלי ביתו, עבור להתפרנס, ויותר קשים היו לו הימים האחרונים של המלחמה, כשהתורכים גרשו את בנו יחידו מירושלם, ושלחוהו לדמשק יחד עם עוד רשימה גדולה של נכבדי היהודים בירושלם, בכסלו תרע”ח. ומאז נסתם כל חזון ממנו, עד סוף תשרי תרע"ט שנכנסו האנגלים לדמשק, ויכול הוא לחזור ירושלימה.

הדאגה על בנו יחידו דכאה ממש את חייתו, והפילה אותו למשכב, וכשחזר בנו מדמשק (חשון תרע"ח) מצא אותו חולה ומדוכא עד מאד. עפ“י עצת הרופאים הוכרח לעשות ניתוח, והבריא למחצה, וכעבור זמן מה תפתו מחלת דלקת הריאות, ומת ערב ר”ח שבט תרע"ט.

הלויתו היתה אחת מהלויות היותר גדולות ומרובות עם שראתה ירושלם מימיה, וכל ירושלם כלה מבלי הבדל של עדה וקהלה, נהרו אחר מטתו.

הוא השאיר אחריו שני חבורים חשובים כתובים, בשם “תורת משה” האחד כולל שו“ת שנשאל מקהלות שונות בגולה, ותשובותיו עליהן, וכן ביאורים והערות על ש”ס ופוסקים והשני הוא אוסף מדרשותיו שהשמיע בצבור בהזדמנויות שונות.

יש לציין כי בזמן כבוש ירושלם ע“י הצבא הבריטי וכניסתו של הגינירל אלנבי לירושלם ברוב פאר והדר בראש צבאותיו הגבורים בכסלו תרע”ח, נערכה חגיגה נהדרה וקבלת פנים יוצאת מהכלל מצד קהלת ירושלם לכבוד המפקד וחייליו, בשכונת רחובות, בארמון הנהדר של מר אלישע יהודיוף, ובראש החגיגה וקבלת הפנים עמד רבי אליהו משה. הוא נשא נאם נהדר באותו יום שעשה רושם גדול מאד על כל הקהל ברבבותיו, והא ראה אז בכל התכונה הזאת אתחלתא דגאולה לעם ישראל בא"י, ובירושלם.

ביחוד הצטיין הוא בנאומו הנרגש והמעודד כאחד שנאם אחרי זמן מה לפני הבחורים המתנדבים לגדודים העברים באותה תקופה בעזבם את ירושלם להספח אל גדודיהם, הוא התרגש להרעיון הנשגב שבחורי ישראל יוצאים לקראת נשק לגאול את החלק הצפוני של א“י שנשאר ביד האויב, ולהביא את בשורת הגאולה ותחית עם ישראל בא”י להאחים הגולים אשר בסוריה, ולהשיב בנים לחיק הוריהם.

תרגום הפ’ירמאן המלכותי העותמאני של הרב הגאון הצדיק המפורסם כמוהר"ר אליהו משה פאניז’יל ראשון לציון וראש רבני ירושלם ואגפיה.

לכבוד מעלתו מושל מחוז ירושלם אכרם ביי הנכבד, ולכבוד קדושתו השופט השרעי של מחוז ירושלם, זיין אלעאבדין הנכבד, מופנה הפ’ירמאן המלכותי הזה, למען יהיה ידוע למעלתכם, כי וזרת המשפטים והדתות העמידה אותנו על בקשתה של הרבנות הראשית בקושטא ואגפיה, לאשר בפקודה מלכותית את בחירתו של הרב אליהו איפ’נדי פאניז’יל בתור מ"מ ראש רבני ירושלם, לפי הסדר הרגיל במקומו של המנוח הרב יעקב שאול אלישר אפ’נדי שנעדר בימים אלה, ועל כן בהתאם לתקנות וחקת הרבנות הנני מפקד בזה:

על כל רבני וראשי הקהלות והעדות אשר בהמקומות הקשורים להרבנות הירושלמית, וכן על כל התושבים היהודים הגדולים והקטנים, החובה מוטלת להכיר ולהתחשב עם הרב הראשי הנ"ל, כראש הדת שלהם, ולפנות אליו בכל הענינים הדתיים והעדתיים, ולא לסור מדברו ימין ושמאל.

אסור גמור מוטל על כל פקידי הממשלה וקציני הצבא, להתערב בעניני הדת של היהודים וסדור תפלותיהם לפי מנהגם בהדלקת נרות וקריאת התורה, ואסור להם להכנס בבתי הכנסת ובתי הספר שלהם בתואנה לחפש אחרי הרשיונות הרשמיים להחזיק במוסדות אלה.

ואסור יהיה על מי שהוא להפריע להם בהכנסת תקונים ושפורים בבניני המוסדות הנ“ל וכן לנגוע ולקחת במשכון שום חפץ מחפצי בתי הכנסת או בתי הספר, בעד חובו של איש פרטי ואם במקרה נעשה כדבר הזה יש להחזיר את החפצים הנ”ל למקומם תו"מ באמצעות ראשי הדת.

כל מיני דינים ודברים וחלוקי דעות שיתהוו בין שני יהודים בענין גטין וקדושין יסודרו ע“י הרב הראשי הנ”ל או ע"י האנשים שימונו על ידו למטרה זאת, והרשות בידם לסדר את כל הענינים לפי מנהגי דתם באין מפריע.

אין רשות להשופטים השרעיים ולקציני הצבא, ולאנשים אחרים איזה שהם, להתערב בנוגע להחרמתם והרחקתם של יהודים נאשמים בעבירה על דתם.

אסור על כל רב הנמצא תחת מרותו של הרב הראשי הנ“ל, לסדר שום קידושין או נשואין בין יהודים מבלי ידיעתו ורשותו של הרב הראשי הנ”ל, או באי כחו. הוא הדין גם בנוגע לגירושים או נשואין שניים, או אנשים הנוסעים למקומות אחרים בגדי לסדר את הפעולות האלה, שאין לסדרם מבלי ידיעתו ורשותו.

אסור יהיה על מי שהוא לדרוש ולהכריח את הרבנים לסדר קדושין אסורים לפי הדת היהודית בין שני יהודים, וכן אסור יהיה על השופטים השרעיים וקציני הצבא ואנשים אחרים יהיו מי שיהיו להתערב ולדרוש ולהכריח את הרבנים וראשי העדה, להוביל לקבורה בקברות ישראל את היהודים שמתו בהיותם מפורשים ומובדלים מעדת ישראל.

וכן אסור יהיה להם להתערב בכל הענינים הנוגעים לעניני כשר וטרף לפי הדת היהודית בנוגע לכל מיני מאכלים או משקאות.

במקרה של נסיעתו של הרב הראשי לעיר בירתי קושטא, יהנה בא כחו או ממלא מקומו מכל אלה הזכיות הניתנות להרב הראשי עצמו.

הנני מטיל לחובה על כל פקידי הממשלה לתת שומרים ומורי דרך לבאי כחו ואנשיו של הרב הראשי הנשלחים מצדו לגבות את מסי הממשלה, למען יוכלו לעבור בכל מקום באין מפריע והרשות בידם להחליף את בגדיהם וכן לשאת עמהם כלי זיין בכדי להגן על עצמם, ואין לפקיד הצבא להתערב בזה, או לדרוש מהם מתנות וארנוניות.

במקרה שיתעורר איזה משפט על הרב הראשי או שאר הרבנים, או באי כחו ואנשיו, אזי יש לשלוח את המשפט לדיון לקושטא.

במקרה שיהיה צורך לעצור או לאסור את אחד החכמים אזי יש לעשות את זה באמצעותו של הרב הראשי.

אין להכריח שום יהודי להתאשלם בלי רצונו.

החובה מוטלת על כל היהודים לשלם את המסים הממשלתיים השנתיים, וכן מסי קופת הצדקה ומסי הגאבילה.

הרשות ביד הרב הראשי או באי כחו לאסוף ולקבל תחת רשותו את עזבונם של החכמים שמתו בלא יורשים, ואין רשות לפקידי המשפט השרעי להתערב בזה, ולדרוש מסירת העזבון לידם לטובת האוצר.

כל הצואות העשויות לפי חקי דתם של היהודים, ובחתימותיהם של עדים יהודים, תהיינה כשרות ובעלות תוקף חקי, וכל מה שנצטוה בהן לבתי הכנסיות ולעניים יהיה לזה ערך.

אין רשות לשום אדם להתערב ולהשתדל לטובתו של יהודי שעבר על חקי דתו ונענש ע"י פקידי הדת⁶ בהתאם לתקנותיהם.

אין לדרוש מסים בעד הבהמות שרוכבים עליהם הרב ואנשיו, ואין להפקיע אותן לטובת הצבא, ואין לדרוש מסים ולא להפקיע לטובת הצבא, את הבתים והארמונות שגרים בהם הרב הראשי וראשי העדה, וכן הבתים השייכים לבתי הכנסיות ובתי הספר ומקומות קדושים שלהם.

אסור לפקידי הממשלה ולמי שהוא להתערב בנוגע לסדרי ההובלה והקבורה של המתים היהודים בשום אופן.

הנני מצוה למלאות אחרי כל הפקודות שלי אשר בפ’ירמאן זה ובכל הפ’ירמאנים ביחס לרבנו, ומפקד באופן מיוחד להתיחס בכל הכבוד הדרוש ביחס להרב הראשי בעל הפ’ירמאן הזה, כבוד רבי אליהו פאניז’יל אפ’נדי.

הוצאת פקודתי זו לפעולה מוטלת עליכם אתם כבוד ראש הממשלה האזרחית, וראש הדת השרעית ומובטחני בכם כי תמלאו אחריה.

עה"ח: עבד אלחמיד

נכתב ביום 14 מוחרם שנת 1325