מגדנות

משלח־מנות

לקוראינו

"ודא לכבוד יום הפורים הבא עלינו לטובה "

לפ"ק

נמסר לדפוס על ידי

גברא דמטמרן גלין ליה

פנחס בן יאיר

הפוך לטובה!

ספורי כתל המערבי

מגנזי ירושלם

יצא לאור ע"י

פנחס בן צבי גראייבסקי

בעי"ק ירושלם אם תרצ"ו אין זו אגדה

הנה זה עומד אחר כתלנו.

מקדש לכבוד הנשיא והמנהיג הדגול

רבי מנחם אוסישקין הי"ו

 

הצלת העיר או התפלה של היהודים אצל כותל המערבי    🔗

תפלה גדולה שהרעישה את ירושלים והגיעה עד רום השמים, וגם הישמעאלים האמינו כי הצלת העיר באה לרגלי התפלה המיוחדה שהתפללו אחינו לפני ה' על יד כותל המערבי

זה קרה בשנת תקנ"ח

באותה התקופה באו מלחמות ומהומות חזקות בארץ נאפאליאן באנאפארטא עלה עם חילו הגדול כשואה אל ארץ סוריא ומצרים. ואחרי לכדו את ארץ מצרים עלה על עזה וגם היא פתחה לפניו את שעריה ( 16 פעברואר ). בני חילו הרעו והשחיתו לכל יושבי המקומות שכבשו, ולכן אלה מאחינו שיכלו לברח ברחו אל כל אשר נשאם רוחם. מעזה הלך נאפאליאן עם חילו ליפו, וביום הששי לחדש מרץ (אדר) נלכדה לפניו, ואחרי ימים מספר הרג בערמה כארבעת אלפים איש מחיל הארנבוטים אשר נמלטו לבתי מקלט הנוצרים שבעיר אשר האמינו בדברי שלישיו כי לא יעשה להם מאומה אם יעזבו את מקומם ויניחו את כלי נשקם מידם.

והקול יצא כי נאפאליאן וחיל צבאו האכזרים הולך ללכד גם את ירושלם וימג לבב יושביה ויהי למים, ואחינו פחדו אז פחד משנה, כי מלבד פחדם ומצוקתם – ככל תושבי העיר – מאכזריות חיל הצרפתים ורשעתם, עוד הוציאו קנאי הישמעאלים קול, כי היהודים הם בעלי ברית הצרפתים ועוזרים להם בתור מרגלים, ויגמרו הישמעאלים ביניהם כ“א אך יבאו הצרפתים בשערי ירושלים יעשו הם כליה ביהודים. אך להצלחת היהודים הודיע אחד הישמעאלים את הדבר לראש הרבנים כמוה”ר יום טוב אלגאזי ומשנהו כמוה"ר מרדכי יוסף מיוחס ויחרדו חרדה גדולה, ומיד הכריזו כי כל יושבי העיר מקטנם ועד גדולם יתאספו לפני כותל המערבי ויתפללו אל ד' בחזקה כי יגן על עיר קדשו מידי חיל הצרפתים הבא לצור עליה, ואחרי כלות התפלה הציעו הרבנים לפני פקידי העיר לחזק את חומת המבצר ולחפר חפירה חדשה בסביבותיה, וכל היהודים ילכו לעבוד בעבודה הזאת חנם. פקיד העיר הבינו את ערך ההצעה הזאת ונחיצותה, וימהרו לשומה לחק על כל יושבי העיר והרבנים מצדם גזרו גם הם כי כל איש יהודים הבא בשנים מחויב לעבוד בחזוק החומה וחפירת התעלה, והרב מרדכי יוסף מיוחס עמד בעצמו והמעדר בידו ויאמץ את לבב אחיו להעבודה. וכראות המושלמים את אמון היהודים לארצם סרה רוח החשד מלבבם ויבינו כי רק שונאי היהודים הוציאו עליהם את הדבה הרעה הזאת. – נאפאליאן וחילו בא עד רמלה וילכדה בלי סערת מלחמה וילן שם הלילה¹, אך ביום המחרת רוח אחרת היתה עמו לבלי ללחום על ירושלם וישם את פניו לעכו. ובהודע הדבר בירושלם שמחו במאד ויודו לד' על חסדו ועל נפלאותיו, וגם הישמעאלים האמינו כי הצלת העיר באה לרגלי התפלה שהתפללו אחינו לפני כותר המערבי²

 

חכם בית אל חביב־אללה או התפלה על יד כותל המערבי    🔗

אורשיד פשה, המושל בירושלים בתקופה הראשונה היה גבור ונאור. הוא הוא שהשקיט את המרד הגדול בחברון מלפני כששים ושבע שנים, והפיל חתיתו על כל הסביבה, וכמו בחברון כן גם בירושלים נתן צו, שלא יראה ושלא ימצא בשום בית ערבי קנה־רובה, חרב וחנית, אסור היה לפלחים לצאת ולבוא עם המקלות הגדולים אשר בידם. וכרוז יצא מלפניו, שכל אחד אחד כישמעאלי כפרנג’י , אל יצא בלילה שעה וחצי אחרי שקיעת החמה בלא פנס. שנים רבות אחרי כן השתמשו התושבים בפנסים. אם איש אחד עבר ברחוב במקרה, בלא פנס היה נתפס לתפיסה, גם האפנדים לא היו מעיזים לצאת בלא פנס, והמשרתים הכושים היו מוליכים את הפנס על ידם. ובלילי שבת היו משמשים בהם אחינו היהודים בעל המשמורים מסח.

אורשיד פשה זה, היה כמעט הראשון, שדאג לטהרת העיר ונקיונה ויתן צו שכל אחד ואחד מבעלי הבתים והחצרות צריך לדאג לנקיון החיצוני, לטאטאם ולהרביצם במים. מטאטאים רשמיים לא היו עוד בעיר, כי גם עיריה־רשמית לא היתה עדנה. המושל בעצמו בלוית אנשי צבא היה עובר ברחובות גם ביום וגם בלילה לשמור על השקט ועל הנקיון.

מקרה אחד הביא אותו להיות אוהב ישראל, מוקיר ומעריץ את כל קדשיו: בת אחת היתה למושל, פטומה, יפה וחכמה בהיותה ארוסה לבנו של המופתי עבדיל קדיר, חלתה. מחלת הטיפוס גברה עליה בעצם תקפה, והרופאים אמרו נואש לחייה, לא הועילה כל תפילה, כל תחינה של השיכים, המואזינים עולמים והדרוישים, וירב בבית המושל תאניה ואניה. בשכנתו, גרה אשה יהודית, אשה גדולה, סיניורה מלכה די חזן – אחת המשפחות העתיקות בדמשק, המתיחסת לבית דוד המלך – ותגש אל המושל ותאמר: “אחלי, אדוני, לפני הרב המקובל בבית־אל, אז תרפא. המושל שמע והבין אותה, וישלח בין־באשי, (שר אלף)³ עם מכתב לרב המקובל באסם אללה אל רחמן אל רחים (בשם אלקים הרחמן והרחום) כי יעריך תפלה מיוחדת אל ה' על יד **”כותל המערבי"** לרפואת בתו היחידה פטומא הנולדה מחסנא בתו של עלי בן סלח, בן מחמוד, בן עבדאללה וכו'.

מחצות הלילה עד עלות השחר נערכה התפלה של רבני בית־אל וגם מלכה פרשה ידיה אל השמים. בבוקר מצאו בה הרופאים שנוי לטובה, למחרתו הופיע המושל בלוית שריו אל בית הרב מבית־אל, הרכין ראשו לפניו ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל, מצב בתי הוטב ועתה קבל נא תודתי בעד טרחתך ותפלתך, וקחה נא ברכה מאתי. והגיש לו מאה לירות טורקית. הרב לא קבל את הכסף, ויפצר לקחת וימאן. המושל נפרד ממנו בהבעת תודה וברכה על גדלו ועל עדינותו, על יראתו ועל חסידותו ועל נקיון כפיו.

ביום הששי בצהרים, בזמן תפלת הישמעאלים במסגד עומר, על הר הבית, עלה השיך הגדול והכריז בשם המושל: לא אללה אלא אללה, וחכם בית־אל חביב אללה!

 

מלכה די פרנס או החולה אצל הכותל המערבי    🔗

בתקופה הראשונה היו הישמאלים מרכינים את ראשם לפני אלה “החכמים” אבלי ציון, מסדרי “חצות” על יד הכתל. ואת רבי שלום שרעבי, ראש המקובלים מישיבת בית אל, כשהיה בא בחצות הלילה אל הכתל לבכות על גלות השכינה, היו הישמעאלים החרדים מנשקים את ידיו בהכנעה גמורה. ולא רק החכמים הספרדים כי אם גם יחידי סגולה עדת האשכנזים ורבים מבני הישיבות היו באים לילה לילה לבכות ענות עמי ולסדר “חצות” על יד הכתל.

ואשה אחת מבנות ציון וירושלים, מלכה די פרנס, אחת המשפחות הכי עתיקות בירושלם, התנדבה לדאג למים, לנרות וגם לכסאות וספסלים, שהיתה מחזיקם באחת החצרות מול הכתל. במצוה זו החזיקה שנים רבות. ומעולם לא הזיקה שום בן אדם ושום פרא־אדם. אשה חשובה היתה, צדקת, וגם הישמעאלים כבדוה והוקירוה, נשי המושלמים הגדולים וראשי בעלי הדת המושלימית היו שולחים לה בסתר לבקש תפלה ותחנה מאת החכמים “בעלי החצות” בעד ביתם ובני ביתם.

ויהי באחד הלילות קרה מקרה שהרעיש את כל העיר. וכמו היהודים כן גם הישמעאלים ראו בו אצבע אלקים: אחד ממשפחת המושלמים, שובב, בן יחיד להוריו, פגע ופצע בה, מלכה נפלה בהתעלפות, וכל עוד נפשה בה הובלה לביתה ברחוב החברונים על יד החנויות, הרופא הצרפתי ד“ר לוצאנו בטפלו בה במזור ותחבושת ספר כי גם אותו השובב, הפרא, שפגע בה נפל למשכב באותו הלילה, נשאר שוכב בביתו כבול עץ, מחלת השתוק תקפתהו, ולא קם ולא זע, ותהי צעקה גדולה, ובעוד הרופא עומד ומטפל בה התפרצו הורי השובב לבית מלכה די פרנס בבכיות, בבקשות, בנשיקות יד בכריעת ברך, בעינים נוגרות דמע: “חוסי נא, רחמי נא, סלחי רחמניה, גם אללה רחמן, וסלחן העתירי בעדו, בעדנו! ושב ורפא לו, בלעדו חיינו אינם חיים, גם אמו של המושל אורשיד פאשא שבאה עמהם, בקשה גם היא מאת מלכה שתסלח ותעתיר בעד המשותק, בן יחיד להוריו. מלכה די פרנס התאמצה לקום ממטתה למרות מה שהרופא לא הרשה לה ותאמר להן לשוב הביתה ולחכות לתשובתה. – המה שבו לביתם ומלכה התאמצה בכל כחה והלכה באשר הלכה. מישיבת בית “אל” שלחה להורי השובב לאמר: אם חפצים המה בחייו, אז עליהם להביא אותו במטתו אל כתל המערבי. ושם יתודה, שם יאמר על חטא, ושם בפני הקהל הקדוש יבקש סליחה מאת השכינה, שלא זזה ממקום ה”כתל” אף בזמן חורבנו, ושם – יכופר לו. החזות היתה חזות נוראה, איומה וקדושה.

השתוקי הובל במטתו אל יד הכתל ובנוכחות קהל גדול מהיהודים ועוד יותר מהישמעאלים התודה ובקש סליחה ורפואה. הרב המקובל מישיבת בית אל פרש ידיו עליו, ויתפלל על ה' ויאמר: אל נא, רפא נא לו, למען קדושת המקום ולמען כבוד ישראל בארץ ישראל ובגולה, וכל הקהל ענה: אמן! הרב צוה לשני חכמים ללוות אותו לביתו, והחולה קם ויחי! מאז נשאר אוהב ישראל' מוקיר ומעריץ את ה“כתל” ואת מבקריו.

 

רבקה ארטום – מצלת כבוד כותל המערבי    🔗

תמיד היו השכנים שלנו הערבים וגם המערבים מכבדים ומעריצים את היהודים על יד ה“כתל המערבי”, ביחוד את הזקנים והזקנות שבהם. בתור יליד ציון הייתי רואה אלפי פעמים שהשכנים האלה מסביב הכתל, היו מוציאים מים בהסברת פנים וגם כסאות לשבת. ואם שובב קטן היה עושה דבר מה שלא מן הנמוס, היו הגדולים שבהם גוערים בהם. לא פעם היו מבקשים מאת היהודים העומדים על הכתל: סלעו (העתירו) עלינו.

זוכר אני פעם אחת בערב יום הקדוש התפרצו השכנות מן החצרות בצעקות בבכיות, בבקשות שונות אל היהודים שעמדו שם צפופים ודחוקים, להעתיר בעד צעירה ישמעאלית שישבה על המשבר וכמעט היתה בכל רע, שמה (המה כבר ידעו שצריכים לכוין את השם בתפלה) באהיג’ה בנת מוסטופא רשיד. היהודים התפללו, ופייגא המילדת (אמו של ר' חיים פרס) הניחה ספר התפלות עם המשקפים על הספסל שלה, ונכנסה אל בית קשת־הלידה, טפלה בה האם רחמניה ויצאה בבשורה כי גם היולדת וגם הנולד, שיקרא שמו בישמעאל מחמוד אבדול קדיר, שניהם נשארו בחיים, שניהם בריאים ושלמים, השכנים יצאו עליזים ושמחים פרשו ידיהם וצעקו: לא אללא איללא אללא והיהודים אהובי אללא! קרה מקרה בשנת תרכ"ה כי אחד המערבים החל להעיק ולהציק את המתפללים על יד כתל המערבי, התחבר עם אחד השיכים מחרם אל שריף וגם יד המופתי היתה אתם המושל עמד מנגד והיהודים סבלו. –

אז גרה בירושלים בסיניורה רבקה ארטום ממשפחה חשובה באיטליה, דודה היה השר יצחק ארטום, שמלך איטליה בחר בו להיות האמבסידור האיטלייני בחצר השולטן בקושטא, והיא בחכמתה, בחריצותה, פזרה את העננים השחורים מעל שמי כותל המערבי: נסעה תיכף לסטמבול, קבלה ראיון אצל השלטן, וצו לצו יצא אל המושל בירושלים לגעור באלה המפריעים את סדר התפלות על יד כתל המערבי. ועוד טרם שבה ירושלימה סודר הדבר כמו שהיה.

 

התפלה אצל הכותל המערבי    🔗

תפלה רשמית, מטעם המלך הקושטאי בתקופה הראשונה.    🔗

זה היה בשנת תר"ל. עת צרה היתה אז להישמעאלים בקושטא: צרה־חשאית – שהעיקה והציקה אותם מכל צד ועד בית המלך הגיעה. ותבוא פקודה אצל הפחה בירושלם, אל הקאדי ואל המופתי כי “היהודים נתיני בית עותומן, יערכו תפלה מיוחדה לפני ה' אצל כתל המערבי ביחוד הקטנים, נערי בית ישראל מכל חדרי בתי תלמוד התורה יבאו עם מוריהם והוריהם לשפוך שיח לפני ה'”.

מה נהדר היה המחזה! ארבע מאות ילדים ספרדים ואשכנזים יצאו מבית תלמוד התורה עם מוריהם, הוריהם ומשגיחיהם ומדריכיהם, ספרי תהילים בידיהם, שורות שורות הלכו במשמר אנשי הצבא, משמר של כבוד. הפחה וכל גדולי הפקידים יחד עם ראשי הרבנים כבר היו נמצאים על יד ה“כותל”. התפלה המיוחדה הזאת נערכה ברגש – קדש עד כי מעיני זקני הישמעאלים שבאו גם הם להיות נוכח בתפלה הזאת זלגו דמעות. ילד אחד, בכר נסים כהן, עלה על כסא על יד הרב, ובקול ערב ונעים קרא מתוך הכתב תפלה מיוחדה בעברית ובתורכית. בפרכוס ובהשתתפות נפש הביע כל מלה ומלה שעשה רשם גדול וחזק על הנוכחים עד שנגש אליו הפחה ויהדק ידיו בחבה והביע לו את רגשי נפשו. החזן שר “הנותן תשועה למלכים”. וראש הרבנים ברך ברכת “מי שברך” להשולטן לשריו ויועציו, להפחה וראש דת המושלמי. וב“ה תם החזיון. אנשי הצבא, משמר הכבוד, לוו את ה”גדוד הצעיר" עד רחוב היהודים. זה היה ביום הששי י“ד איר תר”ל.

 

קבלה רשמית אצל הכותל המערבי    🔗

קבלת הפנים היותר רשמית, היותר מלכותית בתקופה הראשונה היה אצל המקום היותר קדוש לנו “כתל מערבי”, שריד בית מקדשנו. –

מלפני כיובל שנים היתה שמה קבלת־פנים נהדרה מצד היהודים בירושלם, קבלת פני בן המלכה ויקטוריה, יורש־עצר כסא בריטניה הנסיך אוף וילס, אחר־כן “אדוארד השביעי” אבי המלך ג’ורג החמשי, מלך אנגליה וקיסר הודו.

אז באותה התקופה, היה הרב הראשי בירושלם הגאון רבי חיים דוד חזן זצ"ל, איש חכם ונבון, בעל רוח ורעיון כביר, וידע לנהל את עדת ירושלם. נכבד היה בעיני הממשלה ותכבד אותו באותות כבוד ויקר⁴

כל הרחוב המוליך לכתל המערבי היה מלא אנשים. מעל הגגות החלונות והחנויות היו אלפי עינים נטויות אל התהלוכה הרשמית של הנסיך ובני לויתו. הרב יצא לקראתו בבגדי כהונתו ובכל אותות הכבוד והיקר, לבוש מעיל מרוקם זהב ופתיל זהב חבוש למצנפתו, ומסביביו חכמי העדה ראשיה ורבניה, כולם מלובשים בבגדי מועד, ויקבל את פני האורח בברכה בשם ה' הבוחר בירושלם. והנסיך השיב ברכה ושלום להרב לראשי העדה ולכל עם ישראל בארץ ישראל. שניהם יחד נגשו את הכתל בהדרת קדש. השיחה ביניהם היתה בשפה האיטלקית. הנסיך התענין במצב העדה בחמריותה ורוחניותה, וישאל את הרב אם יאמין באמת כי החומה החזקה הזאת היא חלק מהבנין המפואר אשר בנה שלמה. הראיות הברורות והנכונות אשר נתן לו הרב לאשר ולקיים את מסורת קדומים זו, עשו רשם נכר בלב הנסיך ולאות קדושת המקום הסיר את מגבעתו מעל ראשו והרכין ראשו מול הכתל ויבקש מאת הרב לערך תפלה לפני ה' בעד אמו מלכת בריטניה.

הרב שם פניו אל הכתל, פרש כפיו אל השמים ובקול רם ונעים הביע תפלה בעברית ממעמקי הלב בעד שלום המלכה ויקטוריה, מלכת אנגליה וקיסרית הודו, כי תאריך ימים על ממלכתה וכשלמה תמלך בחכמה ובצדק.

וכל הנאספים ענו ואמרו: אמן!

הנסיך נתרגש מאד מתרגום התפלה הלבבית ועוד יותר מ“האזכרה”: מלך מלכי המלכים יאסוף בסתר כנפיו את נשמת הנסיך אלברט, בעל המלכה שהלך לעולמו ויצרור בצרור חיי־עד את רוחו וינוח על משכבו בשלום. גדולי פקידי הממשלה שבאו גם הם לראות טקס קבלת־הפנים עמדו ביראת הכבוד בראותם את המחזה הנהדר הזה. הנסיך הביע להרב את רגשי תודתו במו פיו ולחיצת יד, ושניהם יחד שלובי־זרוע הלכו משמה לבקר את בתי הכנסיות שנערכה שמה תפלה מיוחדת בעדו ובעד הנסיך אלפרד ובעד שלום כל משפחת המלכה.

בבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי בקש הנסיך מהרב להראות לו את ספר התורה והביט בו ביראת הכבוד.

אחרי כן הלך הנסיך עם הרב לבקר את בתי הכנסיות החדשים: בית יעקב ותפארת ישראל, בית החולים לשרי בית רוטשילד. השיחה היתה ידידותית, והרב לוה אותו עד מרום הר ציון – עוד אז כבר ראה הנסיך מה שזנגביל ראה אחרי כן: “לא בריות שפלות ובזויות, פסלת מין האנושי” כאשר תארום אחדים מהכותבים הנוצרים, כי אם אנשים בעלי הדרת פנים וטובי תואר לקומה, לבושים בתלבושת נאה וקינתם ובכיתם על ארץ מולדת אשר גרשו ממנה לפני אלף ושמונה מאוד שנה, הוא מחזה היותר נהדר והיותר מעורר חמלה ורחמים מה שאפשר לראות בעולם.

מ. אוסישקין

משלך אני נותן לך.

 

על יד הכתל⁵    🔗

(פגישה עם רבי חיים זוננפלד ז"ל)

היה זה בערב ראש־השנה של תר“צ, חדש וחצי אחרי הפרעות האיומות שעברו עלינו באב תרפ”ט. ירושלם העברית היתה עוד עטופה קדרות אבל ועדיין לא נטשטשו הרשמים של המאורעות הנוראים, מדוכאים הלכנו ברחובות, ובכל פנה ראינו את ה“שמירה המעולה” שבאה, כידוע, באחור זמן הפרעות על־יד הכתל, שהוא שמש באופן רשמי הגורם למאורעות עמדו שוטרים על גבי שוטרים והיו משגיחים על כל נכנס ויוצא, בתנאים כאלה פסקו כמעט הביקורים והתפלה הקבועה על־יד הכתל.

יומיים לפני ערב ראש השנה שבתי מחוץ לירושלם אין אני נוהג לבקר בערב ראש השנה את הכתל, אולם הפעם החלטתי ללכת לפני ערב לזמן תפלת המנחה אל שריד מחמדינו. התחמקתי מביתי, פחדתי שמא בני משפחתי לא יתנו לי ללכת. קודר ומדוכא נכנסתי לעיר העתיקה, בכל הדרך עד הכתל כמעט שלא פגשתי אף יהודי אחד, רק שוטרים וערבים מלאו את כל הסמטאות הצרות.

והנה אני עומד לפני הכתל. מראה הסביבה שלפני שריד עברנו זה מביא אותי תמיד לידי מצב רוח קשה. אולם הפעם נסערה רוחי בקרבי עוד יותר למראה עיני. אותה החומה, מזכרת עברנו הגדול והמזהיר, השריד היחיד של מקום מקדשנו – ורק שני יהודים עמדו לפניה: השמש ואנכי. כל הרחבה לפני הכתל מלאה שוטרים בריטיים. מלמעלה על יד שער הכניסה אל מסגד עומר – מקום המקדש – עומדים ערבים ומביטים על החורבן היהודי, דומם עומד אני בצערי וחושב על הימים שעברו. לפני אלפיים שנה היתה כל החצר ההיא הומיה יהודים מכל הארץ. ועל השער שלפניה הזהירה כתובת ברומאית וביוונית את הזרים שלא יהינו לגשת אל בית המקדש⁶. גם שליטי העולם בימים ההם הרומאים, מותר היה להם להתקרב רק עד השער ולא יותר. כעת שוב עומדים שליטי עולם ואינם נותנים לנו, לבני ישראל, לעלות למקום הקודש שלנו. אכן כזרים נחשבנו.

איני זוכר כמה זמן עבר עלי מתוך הרהורים נוגים אלה. היום חשיך ואפלה שררה בכל הרחבה שלפני הכתל, הפנסים, שהתחילו מהבהבים מסביבי, כאן אסור היה להדליקם, והנה קלטה אזני קול של צעדים מתקרבים, מן הסמטה האפלה נכנס אל הרחבה יהודי זקן, בעל קומה והדרת פנים, מלובש בגדי חג המסורתיים, ואחריו עוד שני יהודים ממלויו. כפוף ראש נגש אל הכתל ובהתלהבות קדושה התחיל מנשק את אבניו, הכרתיו: זה היה הרב ר' חיים זוננפלד ז"ל. לא זזתי מן המקום ולא קרבתי אליו, כי לא רציתי להפריע את חרדת הקודש.

אנחה כבדה פרצה מתוך לבו. הוא הרים את ראשו, נשק נשיקת פרידה לאבני הכתל ורצה ללכת, והנה הרגיש בי ונגש אלי.

"כמה אני מאושר – אמר – שמצאתי פה אח קרוב שגם הוא מרגיש בצערנו וכואב את כאבנו. מעולם – המשיך – לא הייתי מבקר בערב ראש השנה את הכתל כי קשה עלי הדרך בריחוק מקום כזה. (הוא היה אז בן שיבה יותר מ־80 שנה ), אולם דוקא כיום, אחרי המאורעות האלה, מצאתי חובה לעצמי לגשת ולראות את שריד תפארתנו מלשעבר. פתאום הרים את ראשו, כשעיניו נוצצו מתוך התלהבות ותקוה ואמר: אל נא יפול רוחך עליך, גם זה יעבור, “עס וועט זיי ניט העלפן”. אנחנו נשיג את מטרתנו, לא בסמטאות צרות ולא כפופי ראש נכנס אל המקום הקדוש שלנו, כי אם בדרך המלך ובקומה זקופה, המשך לעבוד את עבודתך באמונה ואולי בקרוב בימינו נזכה לראות את הגאולה האמיתית, לך לשלום הביתה, “עס ועט זיי ניט העלפן”.

בדברו את הדברים האלה נפרד ממני והלך. דבריו של הזקן הנפלא ברגע זה ובמקום זה עשו עלי רושם בל־ ימחה, שלא אשכחהו לעולם, שלו ושקט יותר מכפי שבאתי אל הכתל, שבתי הביתה.

מאז עברו ארבע שנים, ובצעדים בטוחים התקדם הישוב בבנינו, מספרו גדל ב – 80,000 נפש, ברובם הגדול אנשי עבודה ומעשה, נוספו עשרות ישובים חקלאיים חדשים. אף נרכשו שטרי קרקע חדשים, אם גם בקנה מדה מצומצם תל אביב הגיעה לידי התפתחות שיש בה כדי להפליא, גם חיפה וירושלים העבריות הולכות ונבנות. התחילה עבודת התישבות חשובה במפרץ חיפה העבר (עמק זבולון). הולכים ונבנים ישובים חדשים על אדמת ודי חורית בלב השרון, כחותינו התרבותים הולכים ומתגברים. האוניברסיטה העברית מתרחבת, בספריה הלאומית מתעשרת ומתפתחת. מיליונים לירות במזומנים מהונם של יהודים נצטבר בארץ. סיכויים גדולים להתפתחות ולבנין הולכים ומתרבים מדי יום ביומו.

והנה שוב נתכסו השמים מעל לראשינו עבים שחורים, נתחדשו עלינו השנאה וההתנגדות למפעל תחיתנו, כל הכחות של האומה צריכים להתאחד לשם המשכת עבודת הגאולה, שנוכל להתגבר על ההתקפה נגדנו. ברגעים קשים אלה נזכרתי בדבריו של אותו הזקן המנוח: אל נא יפון רוחכם עליכם" עס ועט זיי ניט העלפן"

ירושלים כסלו תרצ"ד

––––––––

לחג הפסח הבא

חוברת היובל

– חוברת המאה ועשרים להוצאתנו –

––––––––

מערכת “מגנזי ירושלם” פונה אל כב' ומבקשת את עזרתו לשם המשכת הפעולה ע"י התמנותו בתור אחד ממחזיקי ההוצאה

בתרומה מנימלית של

חמשה שילינג לשנה

את החוברות הבאות יקבל כב' תמידין כסדרן בעת צאתן לאור.

המו“ל פנחס בן צבי גראייבסקי ירושלם א”י.