בצהרים לוהטים באנו אל אחד הפרדסים שעל חוף ים־השיש בקאדיקוי לנוח. ישבנו בלי מעילים עליונים, חלוצי־נעל וחשופי־חזה, שתינו שֶרבֶב, קהוה, הזענו למכביר, קללנו את החמה, ודברנו אודות נשים…

ים־השיש רבץ לפנינו. כך, הוא רבץ לפנינו! זאת היתה בריה נאדרה, שהשתטחה תחת השמים בכל הודה השגיא והענותני, שאינו מפחיד אותך… הריהי צוחקת לך בבת־צחוק חרסית צנועה ושלוה, ואתה שוכח את אשמני־התהומות הגנוזים בחזה… כל העולם היה לבן, עם תערובת ירק קצת. המים – קטיפת תכלת, ונענועיהם הרחבים והמפנקים אטיים־מרושלים, כמו מתוך חלום. מנצנץ הזוהר הכחול של הקטיפה וכבה, מנצנץ וכבה, לאט לאט… במרחק רועדים וזעים “איי־הנסיכים” האויריים, המתמזגים עם המים הלבנים שם, עם האפק הלבן. והמרחקים הבהירים שעלו על גדותיהם, והמים שאבדו את גבולם – אינם מפחידים אותך, אינם מדכאים אותך בשֶׂגֶב ובאין־הסוף שלהם. הנה ננעץ בלב הבריה האדירה, הנהדרה הצוחקת הזאת, חץ דק וחד – חצי־האי פינירַקי, ושותת לב הים ירק ברושיו ולובן־מגדלו. הם זבים, זבים… וכל זה, – אותו מגדלור בקצה פינירַקי, הדק, הקטן והלבן כמו נר, אותה רצועת־ברושים, שמשתרבבת לאורך־החוֹף, נס לבן זה, שמתנועע ומפרפר על המים לאטו, בכנף מדולדלת של עוף ענקי, – מוסיף לעולם־יה לוית־חן וחסד, אהבה ונדבה: מחרוזת של מרגליות תכולות על צואר דק של נערה תמה וחביבה!…

ואצלי ישבו ודברו על נשים מיסודה של אופיליה ומיסודה של גריטכן, על נשים־מלאכים ועל נשים־לִיליות, כל אחד השתדל להמציא את הגדתו שלו. ואני הצטערתי על הדברים הבַּנַליים, הנדושים, שנאמרו פה, פנים־אל־פנים עם יפיפותו של הבורא.

– ואני אומר, שאחד מאיתני־הטבע של הנשים הם היסורים. היסורים, כן… הם להן קודש יותר מן האהבה. כשהאשה חובקת אותך, אינך משער את מאפלית התהומות שבלבה. מי חקר ים זה…

כן, קרא אחד מחברינו, שאנו היינו קוראים לו “עותמן־פחה”, משום שהשתקע שנים רבות בטורכיה, זו הארץ שמעכה את פניו ושהלהיבה באור יפה וחי כל כך את עיניו…

דבריו נגעו מגע כל־שהוא במחשבה אחת, שרחשה במוחי, ואני הפכתי אליו את פני. אדם משונה הוא “עותמן־פחה” שלנו. לא היה דבר בעולם, שלא משך עליו את עיניו ושלא היה קרוב אל לבו, שלא הביאו לידי תנועת־העצבים. ומשונה – כל דבר, שלכאורה הוא פשוט כל־כך, לפעמים גס כל־כך, הרי בתוך מכונת־ההסתכלות שלו התמזג אותו דבר באיזה סממנים לא־ידועים, וקבל שם מראה נאצל, יפה. וכשהיה הוא מדבר אודותיו, כבר ראינו לפנינו את הדבר והנה הוא עוטה איזה הוד, והנה איזו שכינת זיו עליו…

הכל התחילו מתקרבים אליו, מפצירים בו, שיספר מה. הרבה נדד האיש הזה בארצות־המזרח והרבה ידע לספר. בספוריו היה קשה להָבר את המציאות מן הדמיון. אולי הוא עצמו לא ידע לסמן את התחומין בין מה שראה ובין מה שהתאוה לראות. אבל תמיד היה מענין לשמוע אותו. שפתו היתה עשירה בתמונות וצבעים.

והוא פתח:

– בדרך שובי מנסיעתי האחרונה באנַטוליה נטפל אלי באיזמיר צעיר אחד, שעוד מתחלת כניסתו אל התא שלי היה חשוד בעיני. לבוש היה כאחד מפחותי הנוסעים במחלקה ג'. בגדיו היו כמעט קרועים עליו. הלוכו ותנועותיו – בלתי־מהוקצעים, גסים לפעמים. חפצים ומלתחות לא היו אתו. בגפו בא. נכנס אל התא, הסתכל לצדדין, מדד את החדר לארכו ולרחבו, כאלו התכוין לשכור פה דירה לימים רבים. נגש אל המטה שלו, שעמדה מנגדי, משש את מרבדיה, לחץ את המזרן שלה, וכשנוכח שהוא נוציי, חייך ונהם:

– מהמ!… טוב!

ותיכף התנפל בכל גופו פרקדן על המטה, התנדנד עליה קצת, כגון תינוק, וקרא אל עצמו מתוך נחת־רוח:

– הי! מתנדנד, הי־הי… טוב!

באותם הרגעים לא היה הדבר בעיני מגוחך כלל וכלל. בפחד טמיר הרהרתי אז: השם יודע את בן־חיל זה, את נשמתו של מי פתח ממסגרותיה, בכספו של מי הוא מהנה עכשיו את עצמו במחלקה השנית ובמזרנים “מתנדנדים”.

– כלום שם בביתו אין מזרנים כאלה? – שאלתי והעמדתי פנים תמימים.

הוא שכב פרקדן, עיניו תלויות בתקרה, ושתק.

– פתאום התהפך על צדו, פניו – אלי. זמן רב הסתכל בי, טרוד במחשבה אחת. גרר על פני ועל גופי מבטים שוהים, מתונים, גרר אותם, עד שהגיע לכפות רגלי…

– מה מחיר הנעלים האלה? – שאל פתאום – היקרות הן?

אמרתי לו.

–צ־צ־צ! – הביע את תמהונו באופן מזרחי – אבל קלות הן בודאי, קלות מאד. אני מתאר לי את זה היטב. בהרים אי אפשר היה להשיג את זה, שם אינן נחוצות. בסטמבול ארכוש לי זוג כזה. הרי עלי שאקנה! בחיי… אוֹמַר לילדתי… ילדה אחת יש לי שם… אוֹמר לילדתי: הילך הארנק שלי ולכי וקני לי זוג מכנסים, אבל טובים, זוג נעלים מן המובחר, דוקא מן המובחר. היא, ח־ח־ח! תהא נצבת על הברכים, גוחנת ומודדת את הנעלים על רגלי, על רגלי, ח־ח־ח! לא כן?

– בת כמה היא ילדתך?

– כלום אני יודע? בת חמש עשרה! לא, שבע עשרה… ואפשר עשרים! איני יודע…

“אה! – צחקתי בלבי – הנה “ילדה” כזו יש לך!” הוא גופו לא היה יותר מבן עשרים וחמש.

ישב, הוריד את רגליו אל הקרקע, והתחיל בודק אותי בעיניו, ומפשפש בפני, עד שנעשה לי אי־נעים. ברי, שיש לי כאן עסק עם בריה פראית אחת, שנמלטה מהרי אנטוֹליה.

– מי אתה, פרנצי או אנגלי? – שאלני פתאום בגוף נוכח.

– לא הא ולא הא.

– אשכנזי?

– לא.

– מוסקוב (רוסי)?

– הן.

– אהא! מיד בַּנתי שמוסקוב הנך. יהודי? שם, אצלכם ברוסיה עשו לכם כך – והוא העביר פעמים אחדות בידו על צוארו.

אֵלי, הגיתי ברוחי הקשה, כלום כך נגזר עלי משמים לנסוע עם בריה גסה זו כל הדרך?

ומשונה הדבר, שכעוס, בכל זאת, לא כעסתי עליו. לא יכולתי לכעוס. לפני זה צחק פעמים אחדות. יודעים אתם את אמונתי בצחוקו של אדם. ובן־לויתי צחק בצחוק יפה וטוב כזה. כמותו צוחקים ילדים שוטים קצת, אבל טובי־לב מאד. אף יפה נעשה היוני בצחוקו. רק אז הרגשתי בעיניו התכולות הקורנות ובפיו היפה.

– אצלנו עשו כך לארמינים – ספר לי – זה כבר, כבר. אבל יודע אתה, כיצד התנקמו בראש הרוצחים? בכל מקום ישנם כלבים. יש רק להראות להם את זה… – הרעיד לנגד עיני אגרוף קפוץ – הרי פחדנים גדולים הם כלם.

התחיל צעיר זה מלבבני לבסוף. הרבה חיים ותנועה סערו בו כמו כל המזרחים, ידע לספר בתנועות ידיו ובעויות פניו הרבה יותר מאשר שפתו העניה.

– בהרים אתה יושב? שם ביתך?

– היו לי איזו עסקים שם – השיב בניחוך ובקריצת־עין – אחי קוֹצוֹ עדיין שם הוא. כל ימיו שם הוא. ואני הולך אל ילדתי. היא מחכה לי.

מדבריו הבלתי מסודרים בַּנתי, שנזדווג עמי בתא אחד חבר ל“חבוּרות” היוניות, התועות בהרי אנטוליה ומפילות את חתיתן על האזרחים השלוים.

– כשהייתי עוד בגימנסיה באתונא, תינוק קטן הייתי אז, קבלתי מכתב מאחי: “הוֵה, אלֵיקו, מוכן למות בשביל הענין שלנו”. שמרתי את הדבר. אחר כך שחטו הכלבים את הארמינים, ובתוכם, – לו אפילו בטעות – את פיטרוֹ הזקן ואת אשתו. ילדתו נשארה יתומה, יתומה קטנה, לבדה… אסף אותה אחר כך אל ביתו הדוד שלה. אבל כמה בכתה הקטנה. היא פחדה מהם. הייתי נוטל את שתי ידיה, לוחצן אל ראשי ואומר: “ראש זה לא יהיה על כתפיו של אליקו, אם לא אנקם מן הכלבים האלה”. בן כמה הייתי אז? בן כמה? חכה, בן ארבע עשרה. הלכה ילדתי אל הדוד, ואני הייתי רואה אותה אך ביום הראשון לשבוע, כשהדוד והדודה לא היו בבית. ואף אז אך שעה מועטה. נמאסו עלי החיים. נזכרתי במצות אחי וחכיתי. בלילה אחד באו אנשים ולקחוני. במכתב שהביאו לי מקוֹצוֹ, היה כתוב “לכה ונמותה בשביל עניננו”. אבל לי היה אז כבר הענין שלי. אני צריך לבוא אליה, אל הקטנה, לאחר איזה זמן, ולומר לה: “הא לך ידי, היא שחטה כך וכך טורכים”. לא יכולתי לראותה לפני לכתי, וצר היה לי הדבר מאד. הלכתי מפני שחשבתי לעשות בהרים אך שנה או פחות, ואחר כך לחזור… כך חשבתי, אבל מה יכולתי לעשות – הוסיף, וערפל נמתח על עיניו – בעד ראשי שקלו מאתים ליטרות טורכיות, חי־חי! אין דבר, עכשיו כבר אראנה, ויהי מה!

– כמה זמן שהית שם, בהרים? – שאלתי.

– את אבותיה שחטו לפני שתים עשרה שנה.

– לא רע!

הרי זה כבר נעשה מענין. כנראה, היה אחיו מנהל אחת הכנופיות הפוליטיות, לשם זה קרא גם לאליקו. בכפרים אהבו מאד את העלם. פרנסוהו בשעות הדחק והרעב, נתנו לו סתרה ממרגלים. פעמים, כשהחורף בא לפתע, הדרכים אז משובשות ואין אפשרות להגיע באיזה אופן אל העיר, אז חורפים בסוכות־רועים נטושות, ניזונים מציד. הסתכלתי אל איש־שיחי ותמהתי. פניו היו אמנם אכולי־הסערות ושזופי־החמה, אבל הלא כבן שלש־עשרה היה בצאתו אל ההרים.

ובכל־זאת נקעה נפשי מהר מאליקו. הוא היה חולם בקול על אודות “ילדתו” וטורדני במזימות תכניותיו לעתיד. כל הזמן התאמץ לצייר לעצמו את הרגע, שבו יפגש עמה, עם “הקטנה”. והלאני בהתפעלותו. פעם אחת גם העירני משנתי. אידיאה חדשה נצנצה במחו: הוא לא יבוא אל ביתה. מי יודע מה שם? שמא כבר נִשאה? הי־הי… שטויות! לא אמר זאת אלא דרך צחוק. היא לא תנשא! סכיני עודנו בחגורתי. אבל מוטב, שאשלח לשם את חברי, יחקור, יראה, אחר כך אבוא אני, לא כך?…

מה אתם אומרים להתפעלות כזו? לא יכול לחכות עד מחר, והעירני משנתי. הנה, תודה לאל, נראתה מרחוק מיטילינה היפה צפה מתוך מי התכלת בשרידי מבצריה, בבתיה הלבנים ובפרדסיה הירוקים. בן־לויתי עזבני. שני ימים יעשה במיטילינה, ואחר כך… פיוּוּ – סטמבולה!

כשהורם העוגן ומיטילינה התחילה מתרחקת מעינינו עם אליקו שבה, שאפתי בפעם הראשונה מלוא ריאתי רוח מלוח, ושכחתי את הילד הגדול, הטוב והפראי הזה…

המספר הפסיק. האש בנרג ילה כבתה. התחיל מטפל בטבק, מצית אותו, ויונק, ויונק מן השפופרת. המים מחלחלים, ואנחנו יושבים ומחכים. אחר רגעים אחדים המשיך שוב:

– בקושטא ישבתי אז ברחוב וַזַג’י. הרי אתם יודעים אותו רחוב צר ומעופש עם חומותיו הגבוהות, שכמעט כל היום אין החמה שורה בו, ושעל דיָריו אומרים, שהם מנשקים אהדדי מן החלונות… אבל לעומת זה היה גג נפלא לביתי. מאותו הגג השקפתי על “איי־הנסיכים”, על סקוטארי, שצפה ועולה מן המים עם חורשותיה העליזות – משמאלי; על סאראי־בורנוּ הלבן, החבוי כלו בתוך ברושים ורומז לעולם תעלומות־קדומים – מימיני; על מאות הספינות, הסירות, הדגלים הלבנים, הרוחשים וזוחלים על פני הבוספור וגוררים אחריהם רצועות כספספיות נוצצות. שעות נפלאות חייתי על אותו גג, שעות נפלאות, כשהייתי מהלך אילך ואילך, נהנה מזיו המרחק הזורח והשלו, ששריקות הספינות לא היו מפריעות את שלותו הנשגבה ואת מנוחת־נפשי אני. תינוקות קטנים היו מתכנסים לפעמים על הגג לשחק, טורדים את מנוחתי. הם היו שולחים נחשי־ניר אל השמים. סבורני, שבשום מקום אין נחשי־הניר כך מקובלים, כמו אצלנו פה. אהבתי ביום קיץ את הנחשים המנומרים הללו עם זנבותיהם הצבעוניים, הרועדים, שמתלבטים ומבהיקים תחת השמש בשלל גוניהם וממלאים את האויר אושה רחוקה. בחברת התינוקות ראיתי לפעמים קרובות ריבה יונית אחת עם סודר אדום על ראשה. היא שחקה יחד עם התינוקות. שחקה כמו תינוקת. בחברה אחרת, עם איזו חבֵרה, כמעט שלא ראיתיה. יש שמשונה היה הדבר בעיני. לו ראיתם את התפעלותה, שמחתה, התעוררותה! תינוקת ממש… יש שמי מהחברה הקטנה היה מרגיז אותה. ואז היתה מעוָה כלפי אותו קטן את פניה, מחקה אותו באופן מגוחך, מושיטה לו לשון. והוא רוצה להכותה. היא נסה. הכל רודפים אחריה. ריצה, קפיצה, צוחה, מהומה. הסודר האדום מתנפנף ברוח. לבסוף מפילים אותה. כל החברה מתנפלת עליה, רומסים בוססים ומעסים. והיא – רק רגליה מפרכסות תחת ערמת הרמשים הקטנים הללו המלאים־תנועה. היא מאימת, צועקת וצוחקת… ואני מביט ותוהה. כבת שמונה עשרה. ולא איכפת לה כלל, מה שאני, איש זר, יושב ורואה אותה בכך.

יש שפתאום, מן הבית הסמוך (בשני בתים רצופים ישבנו אחד גבוה מחברו בקומה אחת, דלתותיו פונות אל גג השני) קול קורא משונה יוצא אל אויר העולם, קול רצוץ, צרוד ומטורף בקריאת הגבר:

– נ־א־נו־וֹ!

ומפתח הבית נזקר ראש יונית זקנה ומלוכלכה, בשביס שחור ועם שפם שחור על השפה העליונה. הריבה שלי קופצת כרגע, מנערת מעליה את כל ה“חברה הלבנה” וממהרת, מבוהלה ומבוישה, לקול הקריאה. ומיד נשמעות מן הבית צוחותיו השורטות של אותו קול מטורף, ששוטפות בלי הפסק, כדרדוּר אבנים, ומרעידות את האויר ומפחידות את התינוקות. את קולה של הריבה לא שמעתי. כך היה בודאי מנהגה: לשמוע ולשתוק. אולי בכתה שם.

נאנו. כלום אין בשֵם זה הרבה מן הפראיות והרבה מן הילדות? נא־נ־ו, נ־א־נ־ו…

אם יפה היתה נַנו? איני יודע. פניה היו פעוטים, עגולים וחוּמים־כהים, כפני אותן הצועניות המזרחיות, הלובשות סודרים לבנים על ראשיהן, ולועסות תמיד מסתיקה בשניהן הלבנות. פיה היה פעוט, שניה פעוטות ולבנות, ופיקס דק ושחור היה על שפתה העליונה. כך, שכחתי לומר לכם: אף גומה קטנה היתה בלחיה הימנית. בני אדם חושבים על פי הרוב פנים כאלה ליפים. אפשר, שאף אתם הייתם מוצאים בהם את יפיפותו של המזרח. בעיני אני לא היו הפנים הללו יפים, מפני מה? איני יודע. פיה הפעוט עם השנים הלבנות היה פראי, אם אפשר לומר כך. פה דורס היה לה. בפחד אפשר היה לדמות, שהוא מעלע דם לתיאבון. וסמוכה לפה זה אותה גומה. אל רחום! כמה חן וחסד, צניעות וילדות היו גנוזים בגומה זעירה זו!… ושני ההפכים הללו בשכנוּת קרובה כזו היו עושים עלי רושם זר, לא מבורר לעצמי. עוד מה. היא השתובבה עם התינוקות לא לשם התינוקות, אלא השתובבות לשמה. אילו ראיתם את התפעלותה תוך כדי השתובבות, דבר שהוא כל כך משונה בגילה. ואף־על־פי־כן כסילה לא היתה כלל. לה היו עינים מפיקות הרבה תבונה וחיים. כך, פני ננוֹ לא מצאו חן בעיני, את לבי לא משכו, לא בַנתי אותם. רק משונים היו אצלי.

ואף־על־פי־כן… אף־על־פי־כן, היה צר לי, על שעיני לא נתקלו אף פעם אחת בעיניה, על שכאלו הייתי בבחינת “רואה ואינו נראה”. הייתי מדפדף את ספרי, בלי לקרוא בו, ועיני היו אורבות לשוא לפניה, מתחקות אחרי תנועות הכתם השחום־כהה, שהתנועע והבהיק מתוך המסגרת האדומה של הסודר על פני רקיע התכלת של השמים… לפעמים תפסתי את עצמי גם על כעסי, שהיה תוסס בלא־יודעים על ריבה זו.

פעם אחת השתעשעו הילדים בכדור. נתגלגל הכדור ונתקל ברגלי. הרימותי אותו וזרקתיו. הכדור נפל במעקה הגג, נרתע הימנו ונתקל בראשו של תינוק. דבר זה הביא את הילדים לידי התפעלות מרובה, ושוב זרקוהו בי. ואני חזרתי וזרקתי בהם. ננוֹ עמדה רגע, נתנה בי עיניה, נפנתה פתאום והלכה לה. איני יודע, מה היה מבטה. תרעומת, חשש־עלבון, או רגש אחר נעדר־ידידות? פתאום נעשה לי אי־נעים מאד. כאלו עברתי עבירה. ולא ידעתי מדוע לבי נקפני על שהתערבתי במשחקם של התינוקות. עזבתי אותם והסתלקתי אף אני מן הגג. בשעה שירדתי מן המעלות, ראיתי על אחת הרחבות את ננוֹ עומדת עם עוד עלמה ומספרת בהתעוררות. כשעברתי על פניהן נשתתקו. ואחר כך צחקו. שמעתי מאחרי את צחוקה של ננוֹ, שמתפורר ומדרדר כקטניות שכמדומה, זרקה אותן אחרי גבי. מובן, שלא החזרתי אליהן את ראשי.

ובלבי הרגשתי, בכל זאת, כאלו נתקרבנו הפעם זה אל זה. כבר צפיתי ליום המחרת. שמחתי לקראת משחק התינוקות.

ויום המחרת דמה לכל הימים. שעשועים, נחשי־ניר, ריצה, ריצה, קפיצה! ואני כמו תדיר, הייתי מתבודד בפנתי, מדפדף איזה ספר, ועיני אורבות מבין דפיו לעיניה היא, ושוב – ושוב – לשוא!…

פעמים היינו, אני והיא, מזדמנים על הגג ביחידות. ואז היתה מטפסת ועולה על המעקה, נתלית עליו במחצית גופה, ועיניה נתונות במרחק. למטה שקק הרחוב, הלאה – רעש החוף! שרקו הספינות, יללו הקטרים, מן החוף והלאה – זרח הים, גוע האין־סוף הכספי ביפעת מנוחתו… שעות רצופות היתה נתלית על המעקה צופה. לאן נשאה אז את נפשה?

ואני ישבתי אז בפנתי והסתכלתי באין מפריע בתבנית גופה הדק כגבעול, ומשום־מה נעים היה לי לראות את קצות סודרה, שרעדו באויר כשני דגלים אדומים, את מחלפות שערה, שרעדו אף הם ברוח מסביב למצחה. באותם הרגעים הציקתני המחשבה כי לעולם אי אפשר יהיה לי לדעת, מה מתרחש עתה במוחה של יונית זו. למה תפליג עינה בתאוה כזו אל המרחקים השאננים? מה אבד לה שם? מה היא מבקשת שם?…

פעם אחת, בהסתכלי בה ככה, נדמה לי, שעוד מעט תפול מן המעקה. צעקה פרצה מפי:

– היא נופלת! תזהר!…

היא גם לא הפנתה את ראשה, כאלו לא שמעה את צוחתי. רגע נשארה במצבה הקודם. אחר כך הוסיפה ושלשלה את מחצית גופה למטה, כלפי הרחוב, ואף את רגליה הפשילה בתוך כך למעלה, לאחוריה, כדרך שעושים התינוקות בשעה שהם שוכבים על אדן החלון ומביטים אל החוץ. ראיתי אפילו את הקשורים האדומים על פוזמקיה הגבוהים והשחורים…

תוּף! שוטה! – קראתי אל נפשי בכעס, ולא הסתכלתי בה שוב. את הגג, בכל זאת, לא עזבתי עד שלא ירדה היא מן המעקה והלכה לה. משהלכה, קמתי אני והפסעתי מרחוק מאחוריה, עמדתי בפחד, עמדתי עד שנשתתקו פסיעותיה על המעלות.

פסיעותיה… היא לא פסעה על פני המעלות, היא לא ירדה מן המעלות. דומה, שפרחה על פניהן. קפצה ממדרגה למדרגה בשתי רגליה בבת־אחת ובמהירות מבלי להחזיק אפילו במעקה עד שנדמה, שהיא מחלקלקת, מחלקלקת למטה. רק האוזן שומעת דרדור אגוזים מתפזרים מתחת לרגליה: דר־דר… דר־דר… דר־דר… כך גם היה צחוקה המתפורר. בתחלה חשבתי, שכך גם שוטפות מחשבותיה, עד ערב אחד. ובאותו ערב…

כך, באותו ערב גופא נעשה ברי לי, שבחיק “תינוקת שוטה” הוטל גורלי.

הוריה של ננוֹ, יוני זקן, גדל הכרס ורחב הכתפים, שהיה משתעל לפעמים בשעול תרועה מחריד, ואותה יונית זקנה, בעלת קול התרנגול, עם השביס השחור והשפם השחור, – ישבו, כמו בכל יום לפנות הערב, בחברת אורחים אחדים, ושתו קהוה. דברו על הלחם שנתיקר, על העסק בביצים שירד (האב סחר בביצים), על החלום, שראה שלשום מי מהם בלילה, נזכר בו עכשיו. ננוֹ, בסודר האדום שלה, שמשה אותם. שותקת, חזרה מאורח אל אורח עם טס גדול טעון ממתקים וכוסות מים, והתיצבה עם הטס שלה לפני כל אחד ואחד, כמנהג המזרחיים, וחכתה עד שיטעם זה מן המרקחת, עד שישתה זה מכוסו את המים. עיניה משפלות אל הטס, פניה מרוכזים ורחוקים. כנכריה התהלכה ביניהם…

אני ישבתי אז בפנה הרחוקה, ודמיתי אז, שאף היא שואלת את נפשה היא, מה שאני שואל ביני לבין עצמי: “מה לה פה? מי היא פה? מה רוצים הימנה האנשים האלה?”

לבסוף התחילו האורחים מפהקים ומשתתקים אחד אחד, ואחר כך קמו והלכו. ננו אספה את הכסאות והספלים, ונכנסה הביתה.

אני נשארתי. כמה ישבתי על מקומי איני יודע. לא הרגשתי בשעות שעפו מעל לראשי. כשקמתי היה כבר חושך בחלונות הבתים. גם אצל הורי ננוֹ כבו האורות. רק מחלון אחד בקע עדיין אור קלוש, שהתמתח והשתרבב ברצועת זהב דקה על פני קרקע הגג ונגע אל קצות כפות רגלי. נקשרתי בחוט זהב זה. שם אצל החלון מבית היתה יד נעלמה, שמשכה אותי ברצועה זו, משכה אותי אליה. קמתי, נגשתי. הוילון היה מורד, וסדק דק נשאר פנוי. הצצתי – ננוֹ!… בשמלה תחתית קצרה עד הברכים, יחפה, חשופת כתף. אחת מכתפיה היתה עטופה בשערותיה הפרועות, שככנף שחורה נפלו עליה. רגליה היו נתונות בקערת מים גדולה. נכר היה, שרחצה את גופה. התחילה רוחצת רגליה, ותוך כדי מעשה פשטו עליה מחשבות וכבשוה. ידיה המושטות השתלבו על ברכיה. כפופה, בראש מוטה קצת הצדה, ישבה קפואה והסתכלה בנקודה אחת לפניה. פניה.. אל אלהים! מה היה לפניה! איזו יד זעומה פרעה את ראשה ומעכה את פניה… פני זקנה היו לה, זקנה קטנה. כתפיה מה כחושות ודלות. ראיתי כי רע למסכנתי הקטנה! לבי התכוץ בי. פתאום התנודדה, הרימה ראשה ופניה חייכו באושר, כמו מחמת זכרון מתוק, או מחמת הרגשה מוקדמת מתוקה של העתיד לבוא. בחיוך פשטה ידה לפניה, לחלץ את עצמותיה, כמו מתוך שינה. נגבה במהירות את רגליה, תחבה אותן בסנדליה, נגשה אל המנורה, שעמדה לפניה על השלחן. לא כבתה אותה מיד. זמן רב גפפה בשתי ידיה את גולתה הלבנה, כמתחממת, וגחכה כלפי מי־שהוא שבמחשבותיה. פניה שוטפו בזוהר חן חרישי וטוב. נמלכה פתאום וכבתה את המנורה. ונַנוֹ לא היתה. בלעה אותה החשכה.

עצבות רבה, שלא ידעתי שחרה, שלטה בי אז. חפצתי לבכות, חפצתי להתרפק על מי. רגש משונה תקפני. והדאיבני, מה שלא ידעתי פשר הרגש הזה. “כלום זאת היא אהבה?” שאלתי אז את נפשי, כשם ששואלת האשה הצעירה, בשעה שהיא מרגישה בפעם הראשונה תחת החזה את הפרפור המדאיב והבלתי־מודע עוד: “כלום זהו ולד?” ופניה מפיקים פחד־אושר…

אף אני הייתי מאושר בבדידותי. כל כך בודד הייתי אז וכל כך מאושר. הרגשתי, שהלילה נלחץ אל נשמתי ועוטף אותה בקטיפתו. כבו הקולות והצוחות, הודלקו לפני רבבות אורות: כחולים, אדומים, ירוקים, שהתנועעו אילך ואילך על מימי הבוספור. ומאליו צִיֵר לי הדמיון מחרוזת של ספירים וזמרגדים על צוארה השחרחר של נַנוֹ… יש שספינה גדולה מופיעה פתאום ממחשכי־ליל, כולה מלאה אורים, זוחלת לאטה, זורקת לפניה את אור הפרוז’קטור, ודומה לחיה ענקית, שגחה מחביון מאפליה, ושולחת לפניה קרני־משוש, בדמות פסי־אור רחבים, שממשמשים אילך ואילך, ומבקשים ומבקשים מה. הרי שלחה את קרני־המשוש שלה על סקוטָרי, והרי הן מאירות את פרדסיה וארמונותיה. קופצות הן משם ומתעכבות רגע על גַלַטה ופֵירָה ומציפות אותן באורן החור. אף ידי אני חורו וכפתורי נוצצו. גלטה ופירה כבות פתאום, וסטַמבול עם מסגדיה עוטה פתאום נוגה חורור…

ובלבי אני היה גם כן חושך ושקט. גם בו הודלקו באותו ליל הרבה אורות מגוונים, שהיו כבויים זה כבר, זכרונות קדומים, פגישות שונות, הודלקו וכבו פרופילים ודמויות, שהגיהו את חיי בזו אחר זו. דבר־מה מסתתר ומרנין, נחבא ומזהיר זורק קוי־משוש, ומבקש ביניהן את האחת, האחת. במבוכה שלא־מדעת דובבו אז שפתי בלחש־תפלה את זה השם הפראי והילדותי, הקצר והארוך־ארוך כל כך:

– נַנוֹ!…

פעם אחת הרגיז אותה תינוק אחד. היא רדפה אחריו. הוא רץ על הגג עד שנפל. אני קפצתי ממקומי ומהרתי אליו, אני והיא כפפנו את עצמנו אל התינוק וראשינו נפגשו. מחטמו של הקטן נזל דם. הוא צוח בקול נואש, וכשראה את הדם נבהל, ופניו נתעוו בעויה מגוחכה מאד. לא התאפקנו והרימונו את ראשינו, הבטנו זה אל זו וצחקנו. ומאז נעשינו ידידים. כשאיש זר לא היה על הגג, היינו שנינו עומדים נשענים אל המעקה. אני מציץ בצמאון ובסקרנות בפניה ומדבר אליה הרבה, הרבה, והיא מבטת לפניה ומרטנת “הן”, או שהיתה עושה בפסת־ידה תנועה קלה כלפי־מעלה, בזריקת מבט בפצוח־לשון “צ”, מה שמשמע אצל המזרחים “לאו”. פעם אחת אמרתי לה:

– אז כשהיית תלויה במחצית גופך על מעקה הגג נבהלתי מאד. אבל את הורדת עוד יותר את גופך למטה. למה עשית כזאת? פחדתי אז.

– אתה פחדת?

פתאום צחקה, ופתאום נעשו פניה רציניים.

– ומה?

– הלוא יכולת אז לנפול למטה?

זמן־מה השרתה עלי את מבטה, כמשתדלת לברר לעצמה דבר־מה, אחר כך אמרה בקול שוקט:

– מזל… לכל אדם יש מזלו. ממנו אין מסתור. המזל…

ורצינית נעשתה פתאום, כאלו את מזלי קראה לפני.

לבסוף נשקתי לה… איני יודע פשר הדבר, למה אותו רגע של אותה נשיקה ראשונה, היה לי ליקר ביותר בכל ההיסטוריה הזאת. כשאני נתקל בו בין זכרונותי, מסתננת עלי מבעד מטוה־העבר איזו עצבות ערגון. משכתי אותה אז בידי, והיא לא התנגדה לי, אבל נמשכה אלי במורך־לב ובאי־אמון, כחיה קטנה ופראית זו, שנופלת ביד האדם, תוהה בעיניה הנבעתות: “מה רוצים לעשות בי?” הושבתיה על ברכי ונשקתי לה. כאלו נשכתיה! קפצה. רגע הסתכלה בי בעינים מפיקות פחד, תמיהה והתרגשות. אזניה הודלקו. פתאום הסבה מעלי את פניה, אף סככה עליהם בקצה ענף סודרה האדום ונאנחה:

– מה עשית?… אי, מה עשית?

– כלום לא טוב הוא מה שעשיתי? כלום אסור?

שוב החזירה אלי את פניה. הם הפיקו, כמו קודם, פחד, תמיהה והתרגשות. הסתכלה, הסתכלה בי במבט נעוץ, קפוא, כאלו רצתה להוכח היטב במה. וכמו מתוך הערפל, התחילה מניחה אי־משם בת־צחוק על פניה, בתחלה קלה, דקה, זעה, כראשית הנץ החמה. אחר כך התגברה יותר ויותר, עד ששטפה את כל פניה. ולאט לאט חזרה אלי, לאט לאט, כאלו נדחפה בידים נעלמות…

בין הרבה דברים נשכחים, בין הרבה רגשות כבויים נשאר לי מאותו רגע ריח עריגה נוגה. כשאתה נכנס לחדר עזוב, יש שבאחת מפנותיו עולה לאפך נשמת ריחות נודפים, ואתה מבין מיד, שכאן עמדוּ בודאי פרחים.

מאז התחילו בשבילנו חיים של התלהבות בלתי־פוסקת.

יום יום היתה שוקעת החמה לאיזה מקום מאחרי סטמבול. אנו לא היינו רואים אותה, אבל על פני שנינו חפפה שכינת־זהבה, אחוזי־יד היינו עומדים וצופים אל חוף אסיה שמנגד. דומה, שאסיה כלה התקשטה באותם הרגעים כבתולה, בשמלה ורודה, ובמדה שרפה היום, בה במדה האדימו פניה יותר ויותר. סקוטרי להטה באלפי לשונות אש. נתלהטו טירותיה, פלטריה. כל ככר זכוכית, כל פסת־פחים לא נשארה שם, שלא להטה בלהבות אדומות, ברסיסי שוהם יהלום. שחרו משחור עמקיה, פרדסיה, ובתוך אפלולית־שחורה זוֹ דלקו אלפי חלונות, שהתלכדו יחד לרצועות־אש רועדות. דומה, שקשטה אסיה את אחת מערביותיה היפות, וקלעה סרטי אש אלה בתוך קווצותיה השחורות…

יש שבלי משים עולה על לבך ברגע כזה איזו אגדה, ששמעת אותה בילדותך, ושנשתכחה מלבך בשכבר הימים, או אפשר שלא שמעת אותה כלל, ואתה מתגעגע על אגדה זו ורוצה לזכור אותה…

ואחר כך היו באים לילות־הפרוֹזָג, עדינים וחולמים. סמוך לנו, בחוף הודלקו אורות מגוונים, התנועעו ספינות מלאות אורים, והן זרקו לכל צד את הפרוֹז’קטורים, שרקו בלי הפסק. המו הקטרים, המעשנות גררו אחריהן, בנוצות מגבעת, תמרות עשן של רמון, ארגמן, ורוד ולבן… על איזו אניה, שבאה מחוץ לארץ, רעמה להקת־מנגנים. דומה, שמתעתדים שם לחג גדול, או שהחג הגדול והסואן כבר התחיל… ושם, הרחק מפה, שם על ים־השיש אשר בקצה האופק שכנו דומיה גדולה, תכלת־כספספית מרובה וחלום־כשוף. “איי־הנסיכים” הסתמנו בקוים עדינים ודקים על רקיע בהיר וכחול… בת המלך פרשה מן החגיגה הגדולה, מן האורים הגדולים, מן ההמיה והשאון העליזים, הלכה להתבודד שם, במרחק הערפלים הכחולים ולחלום שם ביחידות. הלבנה התמוגגה שם והיתה לפלג־כסף זעיר, זע ומנצנץ, ודומה אתה, שהנך רואה שם את מטוה חלום־הנסיכה, שנגרר אחרי עקבותיה וזורח לו בחשאי באורו העגום…

בכל ערב הייתי יושב בפנתי החשכה על הגג, יושב בלי תנועה ומחכה עד שיתפזרו האורחים היושבים שם בקצה השני בחברת היוני סוחר־הביצים, שמשתעל בשעול נורא ומחריד כל כך, והיונית בעלת השפם וקול הגבר הזועם. שם מתנועעת ביניהם דמותה השחורה של ננוֹ, שתקנית זרה כל כך, ומשמשת אותם. הרי נתקים הכסאות. האורחים נפטרים והולכים. האב והאם מתיצבים זה מול זו, מתמתחים וחולצים עצמותיהם מתוך פהוק ארוך, ונכנסים הביתה. ננוֹ מכנסת את הכסאות, מכניסה אותם אחריהם. נשמע קול הגבר ההומה, מצוה ונוהם וגוער ונוזף. ננו, כדרכה, אינה עונה. ואני מחכה. הקולות משתתקים שם מעט מעט. האור הולך ועובר מחלון אל חלון: בודקים במנורה, לפני השינה, את מנעולי־הארונות והדלתות; עוד אור קלוש פורץ דרך סדק וילון, מתמתח אלי, לוחץ בהתרפסות את נעלי ומבטיח… ואף הוא כבה. חשכה ודממה. צוחת־דלת חשאית, רצוצה, פסיעות מרפרפות וכבושות… צל שחור מתקרב. הלב דופק, דופק. אני פושט את זרועותי, ודבר חם מתחלק ונופל לתוכן… אני מושיבה על ברכי. שכבה השובבה במטה “לסמא את העין”, וזה עתה קפצה בגנבה הימנה. הביאה אתה את חמימות המטה.

חבוקים ונדחקים אנו יושבים כל הלילה בירכתי־הגג. היא, פעוטה, כולה מכונסה על ברכי, לוחצת את פניה אל פני, מכניסה בתוך כך את שערותיה הפרועות לתוך עיני, ושותקת. לפעמים היא מספרת לי בלחישה מעשיות ואגדות, מאותן שיצר הדמיון העממי על החופים הללו, בלילות אלוּ. פעם אחת פשטה את זרועה הצחורה לפניה ואמרה:

– רואה אתה?

הבטתי למקום שרמזה ידה ואמרתי:

– אותו האור האדום מאד? זהו Tour de léandre הדולק באמצע הבוספור.

– שם מתה בת השולטן.

איזה שולטן?

– איני יודעת, אבל בשכבר הימים היה זה.

וספרה לי את האגדה העגומה והיפה בשולטן, שראה בחלומו, שבתו היחידה תאהב בשנת העשרים, אבל תמות מנשיכת נחש. התעצב השולטן, ונשקע בהרהורים. יעץ לו הויזיר הגדול לבנות באמצע הבוספור מגדל להושיב שם את הנסיכה עד שתעבורנה שנות הסכנה. וכן עשה הפאדישאח. עד עשרים שנה ישבה בתו בתוך המגדל הזה. לא יצאה אל אויר העולם. לא דברה עם איש. והנה מלאו לה עשרים שנה, חכתה הנסיכה לסירת־המלך, שתבוא לקחתה. פתאום ראתה סירה גדולה שטה על המים מלאה תפוחים יפים. בסירה ישב עלם יפה אחד. דפקה לו בת המלך על החלון. קרב העלם היפה עם סירתו אל המגדל ושאל לחפצה. “חשקה נפשי בתפוּחיך, עלם יפה!” נטל העלם את הטוב והיפה מתפוחיו ונתן לבת הפאדישאח. העלם שט הלאה, והנסיכה פלחה את התפוח, והנה יצא ממנו נחש קטן והכיש אותה, ותמת בת־השולטן.

– זה היה מזלה – גמרה את ספורה בעצב.

לפעמים דמיתי, שננו אינה רואה כלום בעולם, זולת המזל… כששאלתי אותה פעם אחת למה נבהלה כך, בשעה שנשקתי לה בפעם הראשונה, אמרה:

– הרגשתי פתאום שמזלי קרב אלי, קרב, ונדהמתי, רק נדהמתי. אני לא נבהלתי: מה יש לפחוד מפני המזל? הרי הוא המזל!"…

היא לא ידעה את מזלה, אבל ראתה אותו, הרגישתהו ושמעה אותו על כל פסיעה.

מיום שהתקרבנו יחד היתה ננו לאחרת. לבה לא הלך כבר אחרי נחשי־הניר. לפעמים קרובות מאד היו פניה מזכירים לי את הזקנה הקטנה, שראיתי באותו ליל בחלון ביתם. האהבה נפלה עליה פתאום כסבל כבד, וכתפיה היו בשביל זו חלשות יותר מדאי. שעות רצופות היתה עומדת בלי נוע מול החמה בעינים ממצמצות, בידים מסולקות לאחוריה, וחלמה מה. יש שהייתי נגש אליה ומתכון לעקרה מתוך קורי־הרהוריה, מפני שזרה היתה לי אז, זרה ורחוקה. אי־אלו קולות מסותרים הבחינה אזנה. הריהי רוצה לקלוט אותם, לתפשם…

לי היה נדמה, שפלג שטף לפני, פלג עם קשקשות־כסף, עם צביו, ניצוציו וזהרוריו, עם חליפות קדרותו וצבותו הבלתי־מובנות ובלתי־מפורשות, לא לו לעצמו ולא לעולם. הנה באתי אני ועכרתי שלא מדעת את פני הבדולח שלו, ודלחתי וקלקלתי את קשקשותיו הנוצצות…

כשהיה בא הערב, ואחריו הליל, ואני לא יכולתי מאיזה טעם לעלות על הגג (על־פי הרוב קרה בשעה שהיו מבקרים אותי ידידַי או איזה מכרים הביאו לי פרישת־שלום ממולדתי) היתה אובדת לננוֹ כל סבלנותה. ואז היה יורד מאיזה מקום, לתמיהתם הגדולה של אורחי, סודר ארוך ואדום, שהיה מתנפנף בחוץ לפני חלוני, מתנפנף ומקיש חרש בשמשה…

פעם אחת עברה דרך קושטא חבורת צעירים מארץ מולדתי. בתוכם היתה עלמה אחת מידידותי. הם שהו בקושטא שלשה ימים. ביום הראשון בקרה אותי העלמה פעמים אחדות לבדה, או עם חבריה, והיתה מפריעה את ראיונותי עם ננוֹ. ביום השני לפנות ערב פרצה מכרתי אל חדרי נפעמה.

– מה קרה?

– לא כלום. פגשתי פה עלמה אחת בסודר אדום. יפהפיה. מי היא?

– שכנתי היא. יונית אחת.

– האומנם? היא זעומה כזו. עמדתי רגע בלי־משים להסתכל בה. יופי כזה אין אצלנו. והיא הציצה בי במבט כזה, עד שנבהלתי, חשבתי שתאכלני, מכשפה זו!

צחקתי. ידעתי את המבטים האלה של ננוֹ.

באו עוד צעירים. מכרתי שבה עוד זמן־מה והלכה לה. הצעירים נשארו. נשארו עד שעה מאוחרת בלילה. הדגל האדום היורד מבחוץ לפני חלוני, קפץ, נקש בחלון, ואני סבלתי. עצבי התרגזו, ולא מצאתי שום תחבולה להפטר מאורחי. לבסוף, בשעה מאוחרה בלילה, התחלתי להתאונן על כאב ראשי. אורחי קמו ונפטרו לביתם. הלכתי אחריהם ללוותם. זה שיצא הראשון אל המסדרון האפל נרתע פתאם לאחוריו, אל תוך הבית.

– מה לך?

– איזו דמות לבנה ראיתי.

– שד – לגלגנו.

נטלתי את המנורה והלכתי ראשונה. אך יצאתי אל המסדרון ודבר־מה צלצל ונחבט בקרקע. דמות לבנה נצנצה ונעלמה מעיני בחשכה.

– בודאי הלכה המשרתת לעשות בקור־ליל אל אחד הדירים – בארתי בצחוק.

בבקר נכנסה אלי בעלת דירתי, וספרה לי, שמצאה על־יד דלת ביתה במסדרון סכין אחת חדה. שמא אבדה לאחד מאורחי. לקחתי את הסכין מידה, הפכתיה הנה והנה, כרוצה להכירה, ואמרתי: מוטב, תהא מונחת אצלי עד שיבואו הם ואשאלם. ובתוך כך השתדלתי, שלא תכיר היונית הזקנה את חורון־פני…

כשעליתי על הגג ראיתי את ננוֹ, כמו תדיר, עומדת לבדה על־יד המעקה, פניה מורמים כלפי החמה, בלי־זיע, וידיה מסולקות לאחוריה. ישבתי על מקומי הקבוע, שתקתי והמתנתי. לבסוף נפנתה והלכה הביתה. אפילו פעם אחת לא החזירה אלי את פניה, אף־על־פי ששמעה את פסיעותי ושֵעולי. בערב אותו יום, לאחר שהדירים נתפזרו לדירותיהם והגג התרוקן, נטלתי את הסכין ושוב עליתי. ישבתי וחכיתי. זמן רב חכיתי. הרגשתי כאלו איזה שטן רע מרקד בינינו כל היום… אחר כך יצאה אלי מן החשכה. בפסיעות פעוטות, חרישות ופזיזות קרבה אלי, עמדה בסמוך אלי, הניחה את ידה על כתפי והסתכלה בי באשמה. לא ידעתי למה. שמחתי בה מאד. משכתיה והושבתיה על ברכי.

– הנה הבאתי לך את סכינך, שמצאתי היום על־יד דלת חדרי – אמרתי במנוחה.

זו היתה סכין ארוכה, שרק גברים, שאומנותם בכך, משתמשים בה.

היא לא נבוכה, לא תמהה, ואמרה:

– יש לי אחרת. ואת זו הַשליכה, אינו דין שתהיה אצלך.

–אבל למה לך סכין, ננוֹ? בשביל מה ומה?

– בשביל ה“ממזילות” העורות הבאות אליך (מכרתי נשאה פינסנה), בשבילי אני, בשבילך. אולי עוד בשביל מי.

– למה את מדברת כדברים הללו? הרי עדיין תינוקת את.

– לא, מן היום שאהבתיך איני כבר תינוקת.

– אבל למה כל הדברים הנוראים הללו?… ננוֹ!

– זוכר אתה את בת־השולטן, שקרב אליה בחור יפה ונתן לה תפוח. הבחור היפה חמק והלך לו, ומן התפוח יצא נחש, והמית אותה… מיום שאהבתיך לוחץ איזה מורא את נשמתי. דומה, שאני רוצה להלחם במזלי. וזה לא טוב, לא טוב…

קשה היה לי להתחקות אחרי השתלשלות מחשבותיה וחוליותיהן. אני לטפתי את שערותיה, נשקתי את לחיי האטלס שלה, הקרירות והריחניות כעלי פרח, נשקתי בתאוה בגומה הקטנה, שמתחת לצוארה, שאוצרת כל כך הרבה חום. היא פטפטה בתוך כך הרבה, וספרה לי דברים, שלא שמעתים עד אז. ספרה שאלה היונים הזעומים המגושמים אינם הוריה, אלא דודה ודודתה, ושאת אביה ואמה הרגו הטורכים על פי טעות, בזמן טבח הארמינים. ולה היה חבר, אליקו קראו לו…

– חכי, חכי נא מעט… מה את אומרת? חבר היה לך… אליקו – מגמגם אני – אני מבקשך, שבי נא פה לנגדי… כך!… אני רואה כך את פניך יותר טוב. אם כן, חבר היה לך, את אומרת… היכן הוא החבר שלך?

על עיני קרם ערפל, ולבי דפק וחשב לקפוץ מתוך חזי…

– איננו כבר – הוסיפה – אנחנו עוד היינו תינוקות, והוא דבר, נשבע שינקם מן הטורכים את דם אבותי. הוא אהב את אבא ואמא. נשבע לנקום. הוא דבר לי, שכשיגדל יקחני לאיזה מקום בהרים. שם יש לו אח ויסתירני שם. שם נחיה שנינו, רק שנינו… כך דבר אלי תמיד, תמיד. עד שפתאם לא היה. הבולשת הטורכית תפשה אותו. יש לו אח כזה, מורד, שרוצים להרגו… אני הייתי חושבת תמיד, בכל יום, חושבת, שהוא חי באיזה מקום, שפתאום יבא ויקחני. חכיתי. אף־על־פי שידעתי, שהבולשת אסרה אותו בלילה, במקום אחיו. כך דרכה.

– חכי נא, חכי… – גמגמתי ולא ידעתי נפשי – שבי נא שבי נא פה על ברכי, למען איטיב לשמע אותך.

הרגשתי, שדעתי נטרפת עלי. חפצתי להסתיר במעבה־שערותיה את פני שחורו.

היא התישבה שוב על ברכי, השתעשעה בשפמי, הישירה אותו, משכה בו, הפשילתהו למעלה, ובתוך כך ספרה: הוא אבד, אבד. הבינה זאת מיד. אף־על־פי־כן חכתה, חכתה… אולי… בכל בקר היתה מתפללת: “אלי הטוב! עשה נס, שאליקו לא יהיה מת!” ואז, כשנשקתי לה בפעם הראשונה, הרגישה תיכף, מאיזה טעם, שגם לא יהיה כבר, שאליקו אבד לה. ונפעמה.

בשעה שדברה הרגשתי שדבר־מה זר ועוין אותי הולך וקרב אלי. ואני עצמתי את עיני, לחצתי את ננוֹ בזרועותי בכח כל כך, עד שנאנחה. נשקתי לה בטירוף־דעת, שבכמותו לא נשקתי עוד אשה מימי, עד שהפחדתי את הריבה. אחרי כן עיף ורצוץ חזרתי אל ביתי, התנפלתי על מטתי ובכיתי. בכיתי אז בפעם הראשונה מן היום שהתחלתי אוהב נשים. והרבה, הרבה נשים אהבתי בחיי, כך! ראיתי, שעל פי טעות נהניתי זמן קצר מאושר זר, ולעצור בעד אותו הכח הזר הזוחל ובא עלי בודאות נוראה, ונושא אתו הרס ואבדון – אי אפשר, אין בכחותי.

ממחרת היום ההוא, בבקר, נתבררו ונתלבנו מחשבותי, ואל קרבי שבה המנוחה. נזכרתי, שאליקו חשב לשהות במיטילינה רק שנים־שלשה ימים. והרי הקיץ עובר, והוא עוד לא בא, שמא התרחש נס… נחמתי את עצמי. וצל אליקו סר מעלי. במהרה גם שכחתי אותו.

ובין כך התחילו ימי הקיץ מתקרבים אל קצם. באויר כבר הורגשה נשימת ימיו הספורים. ואנחנו נעשינו עגומים. לילה, לילה נעשתה הפרידה קשה לנו יותר ויותר, אחזנו, כביכול ברוֹך האויר, דבקנו בחמימותו וביפיפותו, וקשה היה לנו להרפות ממנו. יש שבאותם הלילות היה מתעורר פתאום אצל ננוֹ החשק לשוט בסירה. ואז היינו לובשים בגדים חמים, יורדים בחשאי מן המעלות, כשננוֹ עוטפת פניה בצעיף, בכדי שלא יכירנה הקפוג’י, שפותח לנו את דלת הכניסה, והולכים אל החוף. שם אנו מוצאים את יני הקאיקג’י (בעל סירה) הזקן, מי שהיה ידידו של אביה המנוח, ושהיה נוטל את ננוֹ בילדותה על ברכיו. נותנים לו מגי’דה אחת, עשרה גרושים שכר הסירה, ועשרה גרושים שכר שתיקה, ו“הידי” אל הבוספור! בפעם הראשונה כשישבנו בסירה, הפליאתני ננוֹ. נטלה את המשוטים ורצתה לנהל את הסירה. אני התנגדתי לזה. החוף עדיין היה בעצם תנועתו. הרבה ספינות סבבו הנה והנה, וצריך היה נסיון של כמה וכמה שנים, בכדי שלא להפגע באחת מהן, ושלא להנזק. שוו בעצמכם, ננוֹ הרגישה את עצמה בתוך הסירה כמו שחף על המים. בקלות ובמהירות מפליאה ידעה לשוט, שוט והתחמק, בין הספינות. יַני הזקן, שישב על חוטמה של הסירה ועשן, היה רוטן בלשונו בכל רגע: צ־צ־צ… סימן לתמיהה וקורא:

– מַש־אַללה! מַש־אַללה! (בלי עין רעה!).

כשהייתי שט עם ננוֹ בסירה, היתה היא מחזיקה תמיד את המשוטים, ואני הייתי שלו, בטוח. הייתי מתענג לראות את עיניה החדות, עיני דיה, צופות למרחוק ומבחינות את תנועות הספינות, הסירה מצייתת לה במהירות וקלילות כל כך.

מי מכם שלא נסע בליל ירח על פני הבוספור, אינו יודע עדיין את כשופיה של קושטא. דומה, שנגלה לפניך איזה דף ישן נושן מספר קדמוני. אתה מעיין בו ושוכח את ההוה. אותו החוף התלול, עם בתיו וגניו המטפסים ועולים עד לשמים, כערמה שחורה אחת. ובתוך שחור גניה יש שאיזו אורות דולקים, ודומה, שנזרקו פתאום לתוכם טפות־ספיר אדומות. אותם ארמונות־השיש הקדומים ומוראי־ההוד, שצפים, קודרים, מתוך המים, עומדים בשורה ארוכה על שפתם, שקועים בדומיתם העולמית. עם חלונותיהם החשכים, עם הצללים השחורים, הרובצים לפתחיהם האלמים על שיש־מעלותיהם, אוצרים הם סודות עבר רחוק ונפלא, זכרונות שמחה שכבתה, חגים שנשתכחו. לפעמים נוצצת אש קטנה באחד החלונות. מי יודע, איזו נשמה בודדה ותועה באה לנוד על חרבות ההוה ולזכור את העבר הנאור… דוֹלמה־באחג’ה! היא נעורה מתוך אפלה ושינה, כיפהפיה מכושפה זו, הודלקה באלפי אורות תאותה, ורוצה לנקום את נקמת העבר, להשיב מן החיים את גזלת הנעורים… הנה ארמונו של הכידיב ממצרים. מתנשא הוא גבוה, גבוה על מרוֹם פסגת החוף, ויורדות הימנו, במחבוא פרדסים, מעלות־שיש צרות, מוארות בפנסים, כנחש זה, שמתמתח ישר אל המים. והארמון למעלה כולו בוער באש. איזה חג עולמי שם. אתה ממצמץ בעיניך אל הפורטיקים הגלויים לך, ורוצה להבחין שם את הבריות המתנועעות, רוצה לראות את הפלגשים החשובות והנהדרות, את הסריסים ואת הכושיות הערומות חצין… יקח שד! טוב לחלום על הבוספור בליל ירח. ומה גם – ליד האהובה.

והקיץ עבר, עבר גם הסתיו היפה, והחורף בא עם ענניו, ערפליו הכבדים, רוחותיו וגשמיו הקרים. הישיבה על הגג בלילות נעשתה לאי־אפשרית. ואלי גם כן לא יכלה ננוֹ לבוא ממוראם של השכנים. לא פקפקתי הרבה, בקשתי ומצאתי לי דירה, לו גם קטנה ודלה, ובלבד שיהיה לה מבוא מיוחד. ואף מפתח נתנו לי לדלת שמתחת, בכדי שלא אזקק בלילות להקפוג’י. ביום השני, אחר ששכרתי את דירתי, הודעתי לבעלי־הבית שלי, שאבד לי המפתח. הלה המציא לי תיכף מפתח שני, שמסרתיו לננוֹ. וכל לילה ולילה הייתי שומע פסיעות חשאיות ואטיות על גבי המעלות, ואחר כך – שפשוף־יד קל על הדלת, אותה אושה מוּדעה יקרה לי. בכל זה לא הייתי מזדרז לקום ולצאת לקראתה, מפני שחשקתי מאז להקשיב אל הפסיעות המתגנבות, ואל השאון הקל מאחרי הדלת… חרש, חרש היתה נכנסת, עטופת־שחורים. ובשעה החמישית בבקר, עם חשכה, כשהקפוג’י עדיין ישן שנתו, והבכג’י – שומר הרחוב בלילות – מתנמנם בבית הקהוה, היתה עוזבת את ביתי חרש, כלעומת שבאה. וכמו צל התגנבה בצדי הרחובות אל ביתה.

פעם אחת חכיתי לננוֹ כל הערב וכל הלילה, והיא לא באה. עבר יום, יומים, ואני את ננוֹ לא ראיתי. לא מצאתי לי מנוחה. חדרי נעשה לי פתאום צר מחוסר אויר. סבבתי כמטורף ברחוב יַזַג’י. אבל את ננוֹ לא פגשתי. לבסוף לא התאפקתי. נועזתי ושאלתי את הקפּוג’י, אם סוחר־הביצים בביתו. ענה לי זה, שהוא שב מסטמבול יום יום רק לעת הערב. עכשיו ישנן בבית רק אשתו, וזו… בתו. עליתי למעלה, הגג היה לח. רוחות נשבו עליו. בדקתי בעיני את כל פנותיו, כאלו בקשתי בהן איזה שריד מאותם הימים והלילות… מרקו אותם הגשמים ופזרו הרוחות… שבתי הביתה מדוכא ורצוץ.

מדוכא ורצוץ הייתי שב בכל יום הביתה, מתנפל על המטה בלי כח, ושואל את נפשי, למה אני אוהב אותה כך, מה היא לי ריבה־ילדה זו? כלום יודע אילן זה, העומד בשדה, שומם, למה הוא צומח פה, ולא במקום אחר? שאלו לרוח זה, שנשא את זרעו וטמן אותו בגבעה בודדה זו…

לבסוף, כאשר שכבתי באחד הלילות על מטתי לבוש בבגדי ומהרהר את הרהורי היגעים, שמעתי מעל המעלות את הפסיעות המרפרפות והמודעות לי, את שפשוף היד בדלת. קפצתי ממשכבי.

– מה זה? היכן אבדת? אמרי נא לי מהו, מה…

לא ענתה. דוממה נכנסה אל החדר, דוממה התנועעה הלאה, עד שהגיעה אל המטה וצנחה עליה.

– למה את שותקת? אמרי נא לבסוף, בשם ה'! מה זה היה לך? – שאלתי וישבתי אצלה.

בלי שהרימה את ראשה, אמרה כמעט בלחש:

– הייתי חולה.

אך אז הרגשתי בפניה שהם רעים מאד. גם חוגים כחולים תחת העינים.

התחלתי פוצר בה, שתאמר לי מה לה, מה מחלתה. ישבה בראש כפוף, אספה הקפלים הדקים והמרובים שעל שמלתה ושתקה. פתאום הרימה את ראשה בתנועה נמרצה, לא צפויה, הסתכלה בי במבט חודר ומעמיק לראות. אחר כך קרבה אלי עוד יותר, שמה את פסת ידה הקלה והרועדת על זרועי למעלה מהמרפק, ושאלה פתאום:

– אתה אוהב אותי? אתה לא תעזבני? לעולם לא? ראה, אסור לך לעזבני. אני אמיתך, יש לי סכין, מוכנה לכך…

לפתה פתאום את צוארי בשתי זרועותיה, לחצה את פניה אל זרועי והתחילה מיבבת.

אני הושבתיה על ברכי, סלסלתי וגפפתי אותה ולא ידעתי נפשי. התחילה היא מתרפקת עלי, בתחלה מתוך רגשנות כבושה, אך יותר ויותר הלך ואבד לה שלטוֹנה על עצמה. לבסוף לא היו כבר אלה לטיפות, אלא פרץ תאוה מטורף. כולה גמישה וקלת תנועה, כמו לשון־אש, התפתלה עלי ולפתה את גופי בלטיפותיה וסלסוליה הצורבים. בפיה הטורף והפתוח במקצת נוצצו שִניה הקטנות, הלבנות, כשִני חיה קטנה, זאבה צעירה…

משונה ובלתי מובנה היתה לי אז ננוֹ.

ומאז חל איזה שנוי גם ביחוסינו ההדדיים. חדלה לבקר אותי ערב ערב בדיוק, כמו קודם. יש ששני ימים לא באה, ופתאום ביום השלישי, בשעה מאוחרה, כשחדלתי כבר לחכות לה, והיא דופקת על דלתי.

– ננו, היכן היית? היכן אבדת? – הייתי פוצר בה.

והיא תציץ בי פתאום במבט חצוף, שלא ראיתיו אצלה קודם, צוחקת ואומרת:

– ומה? אצל ידידי. לי יש ידיד כזה פה, ואתה לא ידעת. ומה? אתה כועס? הרשות בידך. איני אוהבת אותך, ומה תעשה לי?

והטון כל כך לא היה מתאים אל ננוֹ – התינוקת התמימה. מנין לה טון כזה שלא הבינותי אותו. אף־על־פי שידעתי, שאך מלגלגת היא, בכל זאת חבלה את רוחי.

ויש שהיא באה עיפה ומדוכאה, שותקת. אינה אוהבת לדבר ומתרגזת כשמדברים אליה, יושבת, צוברת את קפלי־שמלתה על ברכיה ומהרהרת מה, או שהיא מתחילה מתחננת לפני, שאהבנה, שלא אעזבנה, כשם שמתחנן איש על נפשו.

– היום אתה אוהבני. אולם מחר, התאהבני גם מחר? אם ישט לבך מעלי, אנה אני באה? אני קטנה עדיין, אומללה. אני לא אחפץ עוד בחיים…

לפעמים היה תוקפני איזה מורא לא־ברור בשבתי עמה, מפני שלא ידעתי את כל המתהוה ומתרקם בתוכה פנימה בימים האחרונים. ברי, שאיזו תהום פערה את לועה השחור בשבילה. תחת עיניה התעמקו החוגים הכחולים, עיניה גדלו, וברק משונה, חד ומעציב בער בהן. ורק מרושלה ואטית נעשתה בתנועותיה.

ואחר כך… אחר כך בא אותו לילה…

לילה נורא היה אז. רוחות חזקות שרקו בשריקות־אימה. דומה, שהקב"ה פִּתח את הרוחות הללו מחרצובותיהן, והרי הן נעות ותועות בין המבואות הצרים בנהימת זעם. החלונות רעדו והשתקשקו בהמיה עצובה. הבֵּכג’ים מקישים במקלותיהם על אבני המרצפת את מספר השעות. וכך מעגמות הן נקישותיהם הבודדות, העריריות. כלבים מיללים אילך ואילך.

ננוֹ לא באה. שכבתי בחשכה על מטתי, וחשבתי אותן המחשבות העולמיות, שאינן מפרשות כלום, אלא מדכאות את הרוח.

“מה לי ומי לי יונית נכריה זו? למה איני מוצא מנוחה ואיני ישן בלילות?”…

בחצות הלילה שמעתי דפיקה קלה על הדלת. קפצתי ושאלתי: “מי שם?” אף־על־פי שידעתי שהיא זו. לא שמעתי מענה. ידעתי שהיא מבטאה שם את שמה בלחישה. פתחתי. לפני רפרפה בקלילות צל תבנית אשה שחורה, שבקושי הבחנתי בחשכה את שרטוטיה. סגרתי את הדלת. היא עמדה באמצע החדר וחכתה לי. בקשתי גפרורים. הבינה מתנועותי וקראה כמו בפחד:

– אל נא! אל נא תדליק, לא נחוץ… כך יותר טוב.

ישבנו שנינו על המטה. כולה היתה קרה, וצמרמורת קלה כבשה את גופה.

– למה את שותקת? דברי, ספרי, היכן אבדת שוב?

– אנא, תן לי מעט לשתוק, אל נא תדבר גם אתה. אני עיפה. אחר כך, אחר כך… אנוח מעט. ואמנם היא נשמה בכבדות. ידיה היו נשענות על המטה, ראשה היה מורד.

פתאום פתחה היא הראשונה:

– מעתה יהא טוב… מעתה יתחיל שוב הכל מחדש. אתה תראה. אני חפשית. הוא איננו. אני כצפור חפשית! אתה תראה.

לא נפנתה אלי בדברה. הביטה לפניה, אך בהתפעלות מרובה דברה, כאלו בקשה להשפיע על מי, לשדל את מי.

– מי איננו? איני מבין.

– הוא… הוא…

– מי הוא?

– אליקו…

קפצתי ממקומי.

– היך! אליקו? הוא היה פה?

לא ענתה תיכף, אחר כך אמרה בקול חרישי, כבוש:

– הן. הוא היה פה…

דמי פרצו אל ראשי.

– מאימתי? – שאלתי, ובחכותי לתשובתה, שמעתי את דפיקות לבי.

–איני זוכרת – ענתה באותו הקול החרישי והנבעת – מאותו שבוע… אתה זוכר אותו שבוע ראשון, כשלא באתי אליך. כל השבוע, כל שבעת הימים ההם בכיתי אז. אני כל כך אומללה!… – קראה פתאום בקול בכי.

איני יכול לראות דמעות על פני אשה, וכשהיתה ננוֹ בוכה, היו דמעותיה מוציאות אותי מדעתי. אולם הפעם הרגשתי רק, שדבר־מה טפח על פני בכל כח ובלבל את מוחי וסכסך את הרגשותי.

– אני לא יכולתי, מבין אתה, לא יכולתי… הוא בא אלי דבר אלי: "ילדתי! ילדתי!… ואני הרי חכיתי לו, חכיתי, חכיתי חכיתי. אך בכיתי!… ידעתי שהוא מת, ובכל זאת חכיתי… פתאום – אתה!… לא, אין אתה יודע, אין אתה יודע, כמה אני אוהבת אותך. כל כך מאושרה הייתי, אלו ידעת… אח, למה בא, למה בא פתאום? הוא לא מת, הוא בא פתאום! וכמו אז, אז, דבר אלי: "ילדתי!… ילדתי!… הוא מדבר אלי כך, אני מביטה בו ותוהה: כלום לו חכיתי?… בכל זאת חמלתי עליו. אף על עצמי חמלתי. עד שפרצתי בבכי. הרי כל חיי חכיתי, כל ימי חיי. למה? ופתאום – לא כלום! צר היה לי על כל זה, מבין אתה? לא יכולתי… אה, שניכם, שניכם, טרפתם את לבי! גם אתה וגם הוא!…

בקרב לבה היתה מהפכה. כל חושיה, רגשותיה והרהוריה, שחיתה בהם קודם, נתבלבלו, נסתכסכו, כמו בשעת דליקה. וחתיכת־אושר היתה לה שם, והיא אבדה בתוך המהומה והמהפכה.

רצתי בחדר אילך ואילך כמשוגע. נתקל בכל רגע בשלחן או בכסאות ומפרק את אצבעותי. לא שמעתי את ודויה, אנחותיה. רק מחשבה אחת היתה בלבי: "ננוֹ לא היתה שלי, כולה שלי! “בשותפות היתה לי ולעוד יוני אחד!…” נדמה לי, שמוחי הוא קטן, קטן קטן, והמחשבה הנוראה הזאת היא גדולה־גדולה, כבדת התנועה, וצר לה שם.

– אם כן – קראתי – את היית מחבקת את שנינו, שוכבת את שנינו, בסירוגין, בזה אחר זה?

חשבתי, שאם אביע את מחשבתי בקול, אולי ירוַח לי קצת. צל קלוש של תקוה רבץ על לבי.

– הן! – קראה בקול בטוח וברור – אני הייתי מנשקת לו. אבל בעינים עצומות. בכל פעם הייתי עוצמת את עיני, מבין אתה? לא יכולתי לראותו… עצמתי את עיני… אבל גש נא הנה, למה אתה עומד מרחוק, אני מתיראה לשבת לבדי בחשכה. איני יכולה לדבר, בשעה שאיני רואה אותך… הרי החרף כבר חולף. זוכר אתה אותם הערבים, הלילות? כלום לא יחזרו שוב? הרי עוד פעם יהיה טוב כמו אז, לא כן?

ואני בשלי: ננוֹ נשקה וגפפה עוד גבר!… בבהירות אכזריה ומרגיזה התיצבו לפני עיני כל אופני לטיפותיה. ציירתי לי, איך שהיתה מחככת בתאוה בוערת את פניה בפניו, כרוצה, שזיקוקין די נור יעופו מהם, ומכניסה בתוך כך את שערותיה הפרועות לתוך עיניו. כך היו אף בחדרו מנצנצות שניה הקטנות והלבנות. כמו אצל חיה צעירה, ואף את צוארו נשכה.

לא ידעתי נפשי! התחלתי חושש, שבחדר אפל זה עוד יארע בלילה זה, ואולי בעוד רגע, עון פלילי נורא… ידי הקפוצות לאגרופים רעדו. אני מהרתי להדליק את המנורה.

היא היתה לבושה שמלה משונה, שלא ראיתיה עליה קודם. כנראה, היה לה קר מאד, מפני שרעדה לרגעים, והשתדלה להתכנס יותר אל תוך הסודר, שהיתה עטופה בו. פניה היו לבנים־לבנים ומחוסרי תנועה, כקרוצים משיש. רק עיניה שגדלו מאד, ברקו.

– אני הייתי לטרף לשניכם – הוסיפה שוב, כאלו אנסוה להתנצל לפני מי – אתם טרפתם אותי, טרפתם! תמיד, כאשר הייתי מהלכת אליך, חשבתי: אחד משלשתנו מות ימות. ומי? לא ידעתי. כאשר הלכתי אליו, וכאשר הייתי לבדי בביתי, גם כן חשבתי כזאת: אחד משלשתנו מות ימות, ומי, – לא ידעתי…

– איה אליקו? – שאלתי. פתאום – ברק קר פלח את מוחי.

נזדעזעה.

– איננו.

– איהו?

– למה אתה חוקר ודורש כך? – ובת צחוק נלוזה עותה את פניה – אסון קרה… כבה את המנורה! כבה, אומרת אני לך… כך! שנינו טילנו בסירה…

–כיצד? בלילה כזה?

– ומה בכך? פתאום תקפני חשק. הוא אמנם לא רצה, ובכל־זאת נאות לי והלך. עוד מצאנו את יני על־יד הגשר. המשוטים היו בידו, אבל, איני יודעת איך קרה הדבר, סירתנו נתקלה בספינה… הוא לא ידע לשחות… – כל שעת ספורה היה קולה כמו קודם, ישר, ברור, בטוח. אפילו נימה אחת לא רעדה בו.

– הרי את יבשה?

– הייתי כבר בביתי והחלפתי את בגדי.

בחדר קמה דומיה. דומית קבר. עד שצללו אזני. באויר נסרה המיה אטומה חרישית: ה־ה־ה. זה לבי הלם.

פתאום מקרן־זוית מטתי נשמעה חריקת שנים קפוצות, יבבת־לחש חשאית: “ילדתי, ילדתי הקטנה…” ושוב חריקת־שנים.

פחד, פחד גדול בכל כבדו האפל ירד על נשמתי. הבעיתה אותי אימת אותו הרז הנורא, שנבצע בליל סערה זה על פני הבוספור…

עמדתי נלחץ בגבי אל הקיר. מחמת חשכה לא ראיתי את ננו, אבל הרגשתי בהויתה, כשם שמרגישים באיזה רוח טמאה ומבעיתה, ששולטת בבית. יראתי להתקרב אל המטה, לעבור על פניה. רגע מיותר להשאר עמה בחדר נראה לי כדבר אי־אפשרי. נגשתי בלאט אל הדלת, נזרקתי אל המסדרון. קפצתי מן המעלות כנמלט מאסון. נפלתי בחשכה, נתגלגלתי ברעש גדול מן המעלות. קמתי וקפצתי שוב למטה. סבבתי ברחובות כמשוגע, ולפנות בוקר באתי אל חברי, נפלתי על מטתו וישנתי כשכור…

באותו יום הלך חברי אל בעלת דירתי, שלם לה עבורי, נטל ממנה את חפצי…

– וננוֹ?

– באותו יום העתקתי את מושבי לחאסקוי, אשר על קרן־הזהב, ומאז לא ראיתיה…

גמר חברנו את ספורו, והתחיל שוב מטפל בנרגילה שלו, שהאש כבתה בה, ורשת הזיה היתה פרושה על עיניו.

על הים כבו הצבעים הלבנים והתכולים. כהה המרחק. גלי הים החשכים ענדו להם צבעים אדמדמים וורדיים. אותה ילדה קטנה ותמה, עם מחרוזת המרגליות הכחולות על צוארה הדק בגרה לאשה, בעיניה – שחור־תהומות, ועל לחייה – החלומות הפורחים של התאוה הורדית…

בפרדס התחילו מתכנסים אורחים. הזדרזנו להתקין את בגדינו ולשפר את חיצוניותנו. כלנו שתקנו. דבר־מה סתום ועגום ירד עלינו במעטה בין־השמשות הכהה והעיק על נשמתנו…

אולי היה זה צל גורלה של היונית הצעירה?…