בצהרים לוהטים באנו אל אחד הפרדסים שעל חוף ים־השיש בקאדיקוי לנוח. ישבנו בלי מעילים עליונים, חלוצי־נעל וחשופי־חזה, שתינו שֶרבֶב, קהוה, הזענו למכביר, קללנו את החמה, ודברנו אודות נשים…

ים־השיש רבץ לפנינו. כך, הוא רבץ לפנינו! זאת היתה בריה נאדרה, שהשתטחה תחת השמים בכל הודה השגיא והענותני, שאינו מפחיד אותך… הריהי צוחקת לך בבת־צחוק חרסית צנועה ושלוה, ואתה שוכח את אשמני־התהומות הגנוזים בחזה… כל העולם היה לבן, עם תערובת ירק קצת. המים – קטיפת תכלת, ונענועיהם הרחבים והמפנקים אטיים־מרושלים, כמו מתוך חלום. מנצנץ הזוהר הכחול של הקטיפה וכבה, מנצנץ וכבה, לאט לאט… במרחק רועדים וזעים “איי־הנסיכים” האויריים, המתמזגים עם המים הלבנים שם, עם האפק הלבן. והמרחקים הבהירים שעלו על גדותיהם, והמים שאבדו את גבולם – אינם מפחידים אותך, אינם מדכאים אותך בשֶׂגֶב ובאין־הסוף שלהם. הנה ננעץ בלב הבריה האדירה, הנהדרה הצוחקת הזאת, חץ דק וחד – חצי־האי פינירַקי, ושותת לב הים ירק ברושיו ולובן־מגדלו. הם זבים, זבים… וכל זה, – אותו מגדלור בקצה פינירַקי, הדק, הקטן והלבן כמו נר, אותה רצועת־ברושים, שמשתרבבת לאורך־החוֹף, נס לבן זה, שמתנועע ומפרפר על המים לאטו, בכנף מדולדלת של עוף ענקי, – מוסיף לעולם־יה לוית־חן וחסד, אהבה ונדבה: מחרוזת של מרגליות תכולות על צואר דק של נערה תמה וחביבה!…

ואצלי ישבו ודברו על נשים מיסודה של אופיליה ומיסודה של גריטכן, על נשים־מלאכים ועל נשים־לִיליות, כל אחד השתדל להמציא את הגדתו שלו. ואני הצטערתי על הדברים הבַּנַליים, הנדושים, שנאמרו פה, פנים־אל־פנים עם יפיפותו של הבורא.

– ואני אומר, שאחד מאיתני־הטבע של הנשים הם היסורים. היסורים, כן… הם להן קודש יותר מן האהבה. כשהאשה חובקת אותך, אינך משער את מאפלית התהומות שבלבה. מי חקר ים זה…

כן, קרא אחד מחברינו, שאנו היינו קוראים לו “עותמן־פחה”, משום שהשתקע שנים רבות בטורכיה, זו הארץ שמעכה את פניו ושהלהיבה באור יפה וחי כל כך את עיניו…

דבריו נגעו מגע כל־שהוא במחשבה אחת, שרחשה במוחי, ואני הפכתי אליו את פני. אדם משונה הוא “עותמן־פחה” שלנו. לא היה דבר בעולם, שלא משך עליו את עיניו ושלא היה קרוב אל לבו, שלא הביאו לידי תנועת־העצבים. ומשונה – כל דבר, שלכאורה הוא פשוט כל־כך, לפעמים גס כל־כך, הרי בתוך מכונת־ההסתכלות שלו התמזג אותו דבר באיזה סממנים לא־ידועים, וקבל שם מראה נאצל, יפה. וכשהיה הוא מדבר אודותיו, כבר ראינו לפנינו את הדבר והנה הוא עוטה איזה הוד, והנה איזו שכינת זיו עליו…

הכל התחילו מתקרבים אליו, מפצירים בו, שיספר מה. הרבה נדד האיש הזה בארצות־המזרח והרבה ידע לספר. בספוריו היה קשה להָבר את המציאות מן הדמיון. אולי הוא עצמו לא ידע לסמן את התחומין בין מה שראה ובין מה שהתאוה לראות. אבל תמיד היה מענין לשמוע אותו. שפתו היתה עשירה בתמונות וצבעים.

והוא פתח:

– בדרך שובי מנסיעתי האחרונה באנַטוליה נטפל אלי באיזמיר צעיר אחד, שעוד מתחלת כניסתו אל התא שלי היה חשוד בעיני. לבוש היה כאחד מפחותי הנוסעים במחלקה ג'. בגדיו היו כמעט קרועים עליו. הלוכו ותנועותיו – בלתי־מהוקצעים, גסים לפעמים. חפצים ומלתחות לא היו אתו. בגפו בא. נכנס אל התא, הסתכל לצדדין, מדד את החדר לארכו ולרחבו, כאלו התכוין לשכור פה דירה לימים רבים. נגש אל המטה שלו, שעמדה מנגדי, משש את מרבדיה, לחץ את המזרן שלה, וכשנוכח שהוא נוציי, חייך ונהם:

– מהמ!… טוב!

ותיכף התנפל בכל גופו פרקדן על המטה, התנדנד עליה קצת, כגון תינוק, וקרא אל עצמו מתוך נחת־רוח:

– הי! מתנדנד, הי־הי… טוב!

באותם הרגעים לא היה הדבר בעיני מגוחך כלל וכלל. בפחד טמיר הרהרתי אז: השם יודע את בן־חיל זה, את נשמתו של מי פתח ממסגרותיה, בכספו של מי הוא מהנה עכשיו את עצמו במחלקה השנית ובמזרנים “מתנדנדים”.

– כלום שם בביתו אין מזרנים כאלה? – שאלתי והעמדתי פנים תמימים.

הוא שכב פרקדן, עיניו תלויות בתקרה, ושתק.

– פתאום התהפך על צדו, פניו – אלי. זמן רב הסתכל בי, טרוד במחשבה אחת. גרר על פני ועל גופי מבטים שוהים, מתונים, גרר אותם, עד שהגיע לכפות רגלי…

– מה מחיר הנעלים האלה? – שאל פתאום – היקרות הן?

אמרתי לו.

–צ־צ־צ! – הביע את תמהונו באופן מזרחי – אבל קלות הן בודאי, קלות מאד. אני מתאר לי את זה היטב. בהרים אי אפשר היה להשיג את זה, שם אינן נחוצות. בסטמבול ארכוש לי זוג כזה. הרי עלי שאקנה! בחיי… אוֹמַר לילדתי… ילדה אחת יש לי שם… אוֹמר לילדתי: הילך הארנק שלי ולכי וקני לי זוג מכנסים, אבל טובים, זוג נעלים מן המובחר, דוקא מן המובחר. היא, ח־ח־ח! תהא נצבת על הברכים, גוחנת ומודדת את הנעלים על רגלי, על רגלי, ח־ח־ח! לא כן?

– בת כמה היא ילדתך?

– כלום אני יודע? בת חמש עשרה! לא, שבע עשרה… ואפשר עשרים! איני יודע…

“אה! – צחקתי בלבי – הנה “ילדה” כזו יש לך!” הוא גופו לא היה יותר מבן עשרים וחמש.

ישב, הוריד את רגליו אל הקרקע, והתחיל בודק אותי בעיניו, ומפשפש בפני, עד שנעשה לי אי־נעים. ברי, שיש לי כאן עסק עם בריה פראית אחת, שנמלטה מהרי אנטוֹליה.

– מי אתה, פרנצי או אנגלי? – שאלני פתאום בגוף נוכח.

– לא הא ולא הא.

– אשכנזי?

– לא.

– מוסקוב (רוסי)?

– הן.

– אהא! מיד בַּנתי שמוסקוב הנך. יהודי? שם, אצלכם ברוסיה עשו לכם כך – והוא העביר פעמים אחדות בידו על צוארו.

אֵלי, הגיתי ברוחי הקשה, כלום כך נגזר עלי משמים לנסוע עם בריה גסה זו כל הדרך?

ומשונה הדבר, שכעוס, בכל זאת, לא כעסתי עליו. לא יכולתי לכעוס. לפני זה צחק פעמים אחדות. יודעים אתם את אמונתי בצחוקו של אדם. ובן־לויתי צחק בצחוק יפה וטוב כזה. כמותו צוחקים ילדים שוטים קצת, אבל טובי־לב מאד. אף יפה נעשה היוני בצחוקו. רק אז הרגשתי בעיניו התכולות הקורנות ובפיו היפה.

– אצלנו עשו כך לארמינים – ספר לי – זה כבר, כבר. אבל יודע אתה, כיצד התנקמו בראש הרוצחים? בכל מקום ישנם כלבים. יש רק להראות להם את זה… – הרעיד לנגד עיני אגרוף קפוץ – הרי פחדנים גדולים הם כלם.

התחיל צעיר זה מלבבני לבסוף. הרבה חיים ותנועה סערו בו כמו כל המזרחים, ידע לספר בתנועות ידיו ובעויות פניו הרבה יותר מאשר שפתו העניה.

– בהרים אתה יושב? שם ביתך?

– היו לי איזו עסקים שם – השיב בניחוך ובקריצת־עין – אחי קוֹצוֹ עדיין שם הוא. כל ימיו שם הוא. ואני הולך אל ילדתי. היא מחכה לי.

מדבריו הבלתי מסודרים בַּנתי, שנזדווג עמי בתא אחד חבר ל“חבוּרות” היוניות, התועות בהרי אנטוליה ומפילות את חתיתן על האזרחים השלוים.

– כשהייתי עוד בגימנסיה באתונא, תינוק קטן הייתי אז, קבלתי מכתב מאחי: “הוֵה, אלֵיקו, מוכן למות בשביל הענין שלנו”. שמרתי את הדבר. אחר כך שחטו הכלבים את הארמינים, ובתוכם, – לו אפילו בטעות – את פיטרוֹ הזקן ואת אשתו. ילדתו נשארה יתומה, יתומה קטנה, לבדה… אסף אותה אחר כך אל ביתו הדוד שלה. אבל כמה בכתה הקטנה. היא פחדה מהם. הייתי נוטל את שתי ידיה, לוחצן אל ראשי ואומר: “ראש זה לא יהיה על כתפיו של אליקו, אם לא אנקם מן הכלבים האלה”. בן כמה הייתי אז? בן כמה? חכה, בן ארבע עשרה. הלכה ילדתי אל הדוד, ואני הייתי רואה אותה אך ביום הראשון לשבוע, כשהדוד והדודה לא היו בבית. ואף אז אך שעה מועטה. נמאסו עלי החיים. נזכרתי במצות אחי וחכיתי. בלילה אחד באו אנשים ולקחוני. במכתב שהביאו לי מקוֹצוֹ, היה כתוב “לכה ונמותה בשביל עניננו”. אבל לי היה אז כבר הענין שלי. אני צריך לבוא אליה, אל הקטנה, לאחר איזה זמן, ולומר לה: “הא לך ידי, היא שחטה כך וכך טורכים”. לא יכולתי לראותה לפני לכתי, וצר היה לי הדבר מאד. הלכתי מפני שחשבתי לעשות בהרים אך שנה או פחות, ואחר כך לחזור… כך חשבתי, אבל מה יכולתי לעשות – הוסיף, וערפל נמתח על עיניו – בעד ראשי שקלו מאתים ליטרות טורכיות, חי־חי! אין דבר, עכשיו כבר אראנה, ויהי מה!

– כמה זמן שהית שם, בהרים? – שאלתי.

– את אבותיה שחטו לפני שתים עשרה שנה.

– לא רע!

הרי זה כבר נעשה מענין. כנראה, היה אחיו מנהל אחת הכנופיות הפוליטיות, לשם זה קרא גם לאליקו. בכפרים אהבו מאד את העלם. פרנסוהו בשעות הדחק והרעב, נתנו לו סתרה ממרגלים. פעמים, כשהחורף בא לפתע, הדרכים אז משובשות ואין אפשרות להגיע באיזה אופן אל העיר, אז חורפים בסוכות־רועים נטושות, ניזונים מציד. הסתכלתי אל איש־שיחי ותמהתי. פניו היו אמנם אכולי־הסערות ושזופי־החמה, אבל הלא כבן שלש־עשרה היה בצאתו אל ההרים.

ובכל־זאת נקעה נפשי מהר מאליקו. הוא היה חולם בקול על אודות “ילדתו” וטורדני במזימות תכניותיו לעתיד. כל הזמן התאמץ לצייר לעצמו את הרגע, שבו יפגש עמה, עם “הקטנה”. והלאני בהתפעלותו. פעם אחת גם העירני משנתי. אידיאה חדשה נצנצה במחו: הוא לא יבוא אל ביתה. מי יודע מה שם? שמא כבר נִשאה? הי־הי… שטויות! לא אמר זאת אלא דרך צחוק. היא לא תנשא! סכיני עודנו בחגורתי. אבל מוטב, שאשלח לשם את חברי, יחקור, יראה, אחר כך אבוא אני, לא כך?…

מה אתם אומרים להתפעלות כזו? לא יכול לחכות עד מחר, והעירני משנתי. הנה, תודה לאל, נראתה מרחוק מיטילינה היפה צפה מתוך מי התכלת בשרידי מבצריה, בבתיה הלבנים ובפרדסיה הירוקים. בן־לויתי עזבני. שני ימים יעשה במיטילינה, ואחר כך… פיוּוּ – סטמבולה!

כשהורם העוגן ומיטילינה התחילה מתרחקת מעינינו עם אליקו שבה, שאפתי בפעם הראשונה מלוא ריאתי רוח מלוח, ושכחתי את הילד הגדול, הטוב והפראי הזה…

המספר הפסיק. האש בנרג ילה כבתה. התחיל מטפל בטבק, מצית אותו, ויונק, ויונק מן השפופרת. המים מחלחלים, ואנחנו יושבים ומחכים. אחר רגעים אחדים המשיך שוב:

– בקושטא ישבתי אז ברחוב וַזַג’י. הרי אתם יודעים אותו רחוב צר ומעופש עם חומותיו הגבוהות, שכמעט כל היום אין החמה שורה בו, ושעל דיָריו אומרים, שהם מנשקים אהדדי מן החלונות… אבל לעומת זה היה גג נפלא לביתי. מאותו הגג השקפתי על “איי־הנסיכים”, על סקוטארי, שצפה ועולה מן המים עם חורשותיה העליזות – משמאלי; על סאראי־בורנוּ הלבן, החבוי כלו בתוך ברושים ורומז לעולם תעלומות־קדומים – מימיני; על מאות הספינות, הסירות, הדגלים הלבנים, הרוחשים וזוחלים על פני הבוספור וגוררים אחריהם רצועות כספספיות נוצצות. שעות נפלאות חייתי על אותו גג, שעות נפלאות, כשהייתי מהלך אילך ואילך, נהנה מזיו המרחק הזורח והשלו, ששריקות הספינות לא היו מפריעות את שלותו הנשגבה ואת מנוחת־נפשי אני. תינוקות קטנים היו מתכנסים לפעמים על הגג לשחק, טורדים את מנוחתי. הם היו שולחים נחשי־ניר אל השמים. סבורני, שבשום מקום אין נחשי־הניר כך מקובלים, כמו אצלנו פה. אהבתי ביום קיץ את הנחשים המנומרים הללו עם זנבותיהם הצבעוניים, הרועדים, שמתלבטים ומבהיקים תחת השמש בשלל גוניהם וממלאים את האויר אושה רחוקה. בחברת התינוקות ראיתי לפעמים קרובות ריבה יונית אחת עם סודר אדום על ראשה. היא שחקה יחד עם התינוקות. שחקה כמו תינוקת. בחברה אחרת, עם איזו חבֵרה, כמעט שלא ראיתיה. יש שמשונה היה הדבר בעיני. לו ראיתם את התפעלותה, שמחתה, התעוררותה! תינוקת ממש… יש שמי מהחברה הקטנה היה מרגיז אותה. ואז היתה מעוָה כלפי אותו קטן את פניה, מחקה אותו באופן מגוחך, מושיטה לו לשון. והוא רוצה להכותה. היא נסה. הכל רודפים אחריה. ריצה, קפיצה, צוחה, מהומה. הסודר האדום מתנפנף ברוח. לבסוף מפילים אותה. כל החברה מתנפלת עליה, רומסים בוססים ומעסים. והיא – רק רגליה מפרכסות תחת ערמת הרמשים הקטנים הללו המלאים־תנועה. היא מאימת, צועקת וצוחקת… ואני מביט ותוהה. כבת שמונה עשרה. ולא איכפת לה כלל, מה שאני, איש זר, יושב ורואה אותה בכך.

יש שפתאום, מן הבית הסמוך (בשני בתים רצופים ישבנו אחד גבוה מחברו בקומה אחת, דלתותיו פונות אל גג השני) קול קורא משונה יוצא אל אויר העולם, קול רצוץ, צרוד ומטורף בקריאת הגבר:

– נ־א־נו־וֹ!

ומפתח הבית נזקר ראש יונית זקנה ומלוכלכה, בשביס שחור ועם שפם שחור על השפה העליונה. הריבה שלי קופצת כרגע, מנערת מעליה את כל ה“חברה הלבנה” וממהרת, מבוהלה ומבוישה, לקול הקריאה. ומיד נשמעות מן הבית צוחותיו השורטות של אותו קול מטורף, ששוטפות בלי הפסק, כדרדוּר אבנים, ומרעידות את האויר ומפחידות את התינוקות. את קולה של הריבה לא שמעתי. כך היה בודאי מנהגה: לשמוע ולשתוק. אולי בכתה שם.

נאנו. כלום אין בשֵם זה הרבה מן הפראיות והרבה מן הילדות? נא־נ־ו, נ־א־נ־ו…

אם יפה היתה נַנו? איני יודע. פניה היו פעוטים, עגולים וחוּמים־כהים, כפני אותן הצועניות המזרחיות, הלובשות סודרים לבנים על ראשיהן, ולועסות תמיד מסתיקה בשניהן הלבנות. פיה היה פעוט, שניה פעוטות ולבנות, ופיקס דק ושחור היה על שפתה העליונה. כך, שכחתי לומר לכם: אף גומה קטנה היתה בלחיה הימנית. בני אדם חושבים על פי הרוב פנים כאלה ליפים. אפשר, שאף אתם הייתם מוצאים בהם את יפיפותו של המזרח. בעיני אני לא היו הפנים הללו יפים, מפני מה? איני יודע. פיה הפעוט עם השנים הלבנות היה פראי, אם אפשר לומר כך. פה דורס היה לה. בפחד אפשר היה לדמות, שהוא מעלע דם לתיאבון. וסמוכה לפה זה אותה גומה. אל רחום! כמה חן וחסד, צניעות וילדות היו גנוזים בגומה זעירה זו!… ושני ההפכים הללו בשכנוּת קרובה כזו היו עושים עלי רושם זר, לא מבורר לעצמי. עוד מה. היא השתובבה עם התינוקות לא לשם התינוקות, אלא השתובבות לשמה. אילו ראיתם את התפעלותה תוך כדי השתובבות, דבר שהוא כל כך משונה בגילה. ואף־על־פי־כן כסילה לא היתה כלל. לה היו עינים מפיקות הרבה תבונה וחיים. כך, פני ננוֹ לא מצאו חן בעיני, את לבי לא משכו, לא בַנתי אותם. רק משונים היו אצלי.

ואף־על־פי־כן… אף־על־פי־כן, היה צר לי, על שעיני לא נתקלו אף פעם אחת בעיניה, על שכאלו הייתי בבחינת “רואה ואינו נראה”. הייתי מדפדף את ספרי, בלי לקרוא בו, ועיני היו אורבות לשוא לפניה, מתחקות אחרי תנועות הכתם השחום־כהה, שהתנועע והבהיק מתוך המסגרת האדומה של הסודר על פני רקיע התכלת של השמים… לפעמים תפסתי את עצמי גם על כעסי, שהיה תוסס בלא־יודעים על ריבה זו.

פעם אחת השתעשעו הילדים בכדור. נתגלגל הכדור ונתקל ברגלי. הרימותי אותו וזרקתיו. הכדור נפל במעקה הגג, נרתע הימנו ונתקל בראשו של תינוק. דבר זה הביא את הילדים לידי התפעלות מרובה, ושוב זרקוהו בי. ואני חזרתי וזרקתי בהם. ננוֹ עמדה רגע, נתנה בי עיניה, נפנתה פתאום והלכה לה. איני יודע, מה היה מבטה. תרעומת, חשש־עלבון, או רגש אחר נעדר־ידידות? פתאום נעשה לי אי־נעים מאד. כאלו עברתי עבירה. ולא ידעתי מדוע לבי נקפני על שהתערבתי במשחקם של התינוקות. עזבתי אותם והסתלקתי אף אני מן הגג. בשעה שירדתי מן המעלות, ראיתי על אחת הרחבות את ננוֹ עומדת עם עוד עלמה ומספרת בהתעוררות. כשעברתי על פניהן נשתתקו. ואחר כך צחקו. שמעתי מאחרי את צחוקה של ננוֹ, שמתפורר ומדרדר כקטניות שכמדומה, זרקה אותן אחרי גבי. מובן, שלא החזרתי אליהן את ראשי.

ובלבי הרגשתי, בכל זאת, כאלו נתקרבנו הפעם זה אל זה. כבר צפיתי ליום המחרת. שמחתי לקראת משחק התינוקות.

ויום המחרת דמה לכל הימים. שעשועים, נחשי־ניר, ריצה, ריצה, קפיצה! ואני כמו תדיר, הייתי מתבודד בפנתי, מדפדף איזה ספר, ועיני אורבות מבין דפיו לעיניה היא, ושוב – ושוב – לשוא!…

פעמים היינו, אני והיא, מזדמנים על הגג ביחידות. ואז היתה מטפסת ועולה על המעקה, נתלית עליו במחצית גופה, ועיניה נתונות במרחק. למטה שקק הרחוב, הלאה – רעש החוף! שרקו הספינות, יללו הקטרים, מן החוף והלאה – זרח הים, גוע האין־סוף הכספי ביפעת מנוחתו… שעות רצופות היתה נתלית על המעקה צופה. לאן נשאה אז את נפשה?

ואני ישבתי אז בפנתי והסתכלתי באין מפריע בתבנית גופה הדק כגבעול, ומשום־מה נעים היה לי לראות את קצות סודרה, שרעדו באויר כשני דגלים אדומים, את מחלפות שערה, שרעדו אף הם ברוח מסביב למצחה. באותם הרגעים הציקתני המחשבה כי לעולם אי אפשר יהיה לי לדעת, מה מתרחש עתה במוחה של יונית זו. למה תפליג עינה בתאוה כזו אל המרחקים השאננים? מה אבד לה שם? מה היא מבקשת שם?…

פעם אחת, בהסתכלי בה ככה, נדמה לי, שעוד מעט תפול מן המעקה. צעקה פרצה מפי:

– היא נופלת! תזהר!…

היא גם לא הפנתה את ראשה, כאלו לא שמעה את צוחתי. רגע נשארה במצבה הקודם. אחר כך הוסיפה ושלשלה את מחצית גופה למטה, כלפי הרחוב, ואף את רגליה הפשילה בתוך כך למעלה, לאחוריה, כדרך שעושים התינוקות בשעה שהם שוכבים על אדן החלון ומביטים אל החוץ. ראיתי אפילו את הקשורים האדומים על פוזמקיה הגבוהים והשחורים…

תוּף! שוטה! – קראתי אל נפשי בכעס, ולא הסתכלתי בה שוב. את הגג, בכל זאת, לא עזבתי עד שלא ירדה היא מן המעקה והלכה לה. משהלכה, קמתי אני והפסעתי מרחוק מאחוריה, עמדתי בפחד, עמדתי עד שנשתתקו פסיעותיה על המעלות.

פסיעותיה… היא לא פסעה על פני המעלות, היא לא ירדה מן המעלות. דומה, שפרחה על פניהן. קפצה ממדרגה למדרגה בשתי רגליה בבת־אחת ובמהירות מבלי להחזיק אפילו במעקה עד שנדמה, שהיא מחלקלקת, מחלקלקת למטה. רק האוזן שומעת דרדור אגוזים מתפזרים מתחת לרגליה: דר־דר… דר־דר… דר־דר… כך גם היה צחוקה המתפורר. בתחלה חשבתי, שכך גם שוטפות מחשבותיה, עד ערב אחד. ובאותו ערב…

כך, באותו ערב גופא נעשה ברי לי, שבחיק “תינוקת שוטה” הוטל גורלי.

הוריה של ננוֹ, יוני זקן, גדל הכרס ורחב הכתפים, שהיה משתעל לפעמים בשעול תרועה מחריד, ואותה יונית זקנה, בעלת קול התרנגול, עם השביס השחור והשפם השחור, – ישבו, כמו בכל יום לפנות הערב, בחברת אורחים אחדים, ושתו קהוה. דברו על הלחם שנתיקר, על העסק בביצים שירד (האב סחר בביצים), על החלום, שראה שלשום מי מהם בלילה, נזכר בו עכשיו. ננוֹ, בסודר האדום שלה, שמשה אותם. שותקת, חזרה מאורח אל אורח עם טס גדול טעון ממתקים וכוסות מים, והתיצבה עם הטס שלה לפני כל אחד ואחד, כמנהג המזרחיים, וחכתה עד שיטעם זה מן המרקחת, עד שישתה זה מכוסו את המים. עיניה משפלות אל הטס, פניה מרוכזים ורחוקים. כנכריה התהלכה ביניהם…

אני ישבתי אז בפנה הרחוקה, ודמיתי אז, שאף היא שואלת את נפשה היא, מה שאני שואל ביני לבין עצמי: “מה לה פה? מי היא פה? מה רוצים הימנה האנשים האלה?”

לבסוף התחילו האורחים מפהקים ומשתתקים אחד אחד, ואחר כך קמו והלכו. ננו אספה את הכסאות והספלים, ונכנסה הביתה.

אני נשארתי. כמה ישבתי על מקומי איני יודע. לא הרגשתי בשעות שעפו מעל לראשי. כשקמתי היה כבר חושך בחלונות הבתים. גם אצל הורי ננוֹ כבו האורות. רק מחלון אחד בקע עדיין אור קלוש, שהתמתח והשתרבב ברצועת זהב דקה על פני קרקע הגג ונגע אל קצות כפות רגלי. נקשרתי בחוט זהב זה. שם אצל החלון מבית היתה יד נעלמה, שמשכה אותי ברצועה זו, משכה אותי אליה. קמתי, נגשתי. הוילון היה מורד, וסדק דק נשאר פנוי. הצצתי – ננוֹ!… בשמלה תחתית קצרה עד הברכים, יחפה, חשופת כתף. אחת מכתפיה היתה עטופה בשערותיה הפרועות, שככנף שחורה נפלו עליה. רגליה היו נתונות בקערת מים גדולה. נכר היה, שרחצה את גופה. התחילה רוחצת רגליה, ותוך כדי מעשה פשטו עליה מחשבות וכבשוה. ידיה המושטות השתלבו על ברכיה. כפופה, בראש מוטה קצת הצדה, ישבה קפואה והסתכלה בנקודה אחת לפניה. פניה.. אל אלהים! מה היה לפניה! איזו יד זעומה פרעה את ראשה ומעכה את פניה… פני זקנה היו לה, זקנה קטנה. כתפיה מה כחושות ודלות. ראיתי כי רע למסכנתי הקטנה! לבי התכוץ בי. פתאום התנודדה, הרימה ראשה ופניה חייכו באושר, כמו מחמת זכרון מתוק, או מחמת הרגשה מוקדמת מתוקה של העתיד לבוא. בחיוך פשטה ידה לפניה, לחלץ את עצמותיה, כמו מתוך שינה. נגבה במהירות את רגליה, תחבה אותן בסנדליה, נגשה אל המנורה, שעמדה לפניה על השלחן. לא כבתה אותה מיד. זמן רב גפפה בשתי ידיה את גולתה הלבנה, כמתחממת, וגחכה כלפי מי־שהוא שבמחשבותיה. פניה שוטפו בזוהר חן חרישי וטוב. נמלכה פתאום וכבתה את המנורה. ונַנוֹ לא היתה. בלעה אותה החשכה.

עצבות רבה, שלא ידעתי שחרה, שלטה בי אז. חפצתי לבכות, חפצתי להתרפק על מי. רגש משונה תקפני. והדאיבני, מה שלא ידעתי פשר הרגש הזה. “כלום זאת היא אהבה?” שאלתי אז את נפשי, כשם ששואלת האשה הצעירה, בשעה שהיא מרגישה בפעם הראשונה תחת החזה את הפרפור המדאיב והבלתי־מודע עוד: “כלום זהו ולד?” ופניה מפיקים פחד־אושר…

אף אני הייתי מאושר בבדידותי. כל כך בודד הייתי אז וכל כך מאושר. הרגשתי, שהלילה נלחץ אל נשמתי ועוטף אותה בקטיפתו. כבו הקולות והצוחות, הודלקו לפני רבבות אורות: כחולים, אדומים, ירוקים, שהתנועעו אילך ואילך על מימי הבוספור. ומאליו צִיֵר לי הדמיון מחרוזת של ספירים וזמרגדים על צוארה השחרחר של נַנוֹ… יש שספינה גדולה מופיעה פתאום ממחשכי־ליל, כולה מלאה אורים, זוחלת לאטה, זורקת לפניה את אור הפרוז’קטור, ודומה לחיה ענקית, שגחה מחביון מאפליה, ושולחת לפניה קרני־משוש, בדמות פסי־אור רחבים, שממשמשים אילך ואילך, ומבקשים ומבקשים מה. הרי שלחה את קרני־המשוש שלה על סקוטָרי, והרי הן מאירות את פרדסיה וארמונותיה. קופצות הן משם ומתעכבות רגע על גַלַטה ופֵירָה ומציפות אותן באורן החור. אף ידי אני חורו וכפתורי נוצצו. גלטה ופירה כבות פתאום, וסטַמבול עם מסגדיה עוטה פתאום נוגה חורור…

ובלבי אני היה גם כן חושך ושקט. גם בו הודלקו באותו ליל הרבה אורות מגוונים, שהיו כבויים זה כבר, זכרונות קדומים, פגישות שונות, הודלקו וכבו פרופילים ודמויות, שהגיהו את חיי בזו אחר זו. דבר־מה מסתתר ומרנין, נחבא ומזהיר זורק קוי־משוש, ומבקש ביניהן את האחת, האחת. במבוכה שלא־מדעת דובבו אז שפתי בלחש־תפלה את זה השם הפראי והילדותי, הקצר והארוך־ארוך כל כך:

– נַנוֹ!…

פעם אחת הרגיז אותה תינוק אחד. היא רדפה אחריו. הוא רץ על הגג עד שנפל. אני קפצתי ממקומי ומהרתי אליו, אני והיא כפפנו את עצמנו אל התינוק וראשינו נפגשו. מחטמו של הקטן נזל דם. הוא צוח בקול נואש, וכשראה את הדם נבהל, ופניו נתעוו בעויה מגוחכה מאד. לא התאפקנו והרימונו את ראשינו, הבטנו זה אל זו וצחקנו. ומאז נעשינו ידידים. כשאיש זר לא היה על הגג, היינו שנינו עומדים נשענים אל המעקה. אני מציץ בצמאון ובסקרנות בפניה ומדבר אליה הרבה, הרבה, והיא מבטת לפניה ומרטנת “הן”, או שהיתה עושה בפסת־ידה תנועה קלה כלפי־מעלה, בזריקת מבט בפצוח־לשון “צ”, מה שמשמע אצל המזרחים “לאו”. פעם אחת אמרתי לה:

– אז כשהיית תלויה במחצית גופך על מעקה הגג נבהלתי מאד. אבל את הורדת עוד יותר את גופך למטה. למה עשית כזאת? פחדתי אז.

– אתה פחדת?

פתאום צחקה, ופתאום נעשו פניה רציניים.

– ומה?

– הלוא יכולת אז לנפול למטה?

זמן־מה השרתה עלי את מבטה, כמשתדלת לברר לעצמה דבר־מה, אחר כך אמרה בקול שוקט:

– מזל… לכל אדם יש מזלו. ממנו אין מסתור. המזל…

ורצינית נעשתה פתאום, כאלו את מזלי קראה לפני.

לבסוף נשקתי לה… איני יודע פשר הדבר, למה אותו רגע של אותה נשיקה ראשונה, היה לי ליקר ביותר בכל ההיסטוריה הזאת. כשאני נתקל בו בין זכרונותי, מסתננת עלי מבעד מטוה־העבר איזו עצבות ערגון. משכתי אותה אז בידי, והיא לא התנגדה לי, אבל נמשכה אלי במורך־לב ובאי־אמון, כחיה קטנה ופראית זו, שנופלת ביד האדם, תוהה בעיניה הנבעתות: “מה רוצים לעשות בי?” הושבתיה על ברכי ונשקתי לה. כאלו נשכתיה! קפצה. רגע הסתכלה בי בעינים מפיקות פחד, תמיהה והתרגשות. אזניה הודלקו. פתאום הסבה מעלי את פניה, אף סככה עליהם בקצה ענף סודרה האדום ונאנחה:

– מה עשית?… אי, מה עשית?

– כלום לא טוב הוא מה שעשיתי? כלום אסור?

שוב החזירה אלי את פניה. הם הפיקו, כמו קודם, פחד, תמיהה והתרגשות. הסתכלה, הסתכלה בי במבט נעוץ, קפוא, כאלו רצתה להוכח היטב במה. וכמו מתוך הערפל, התחילה מניחה אי־משם בת־צחוק על פניה, בתחלה קלה, דקה, זעה, כראשית הנץ החמה. אחר כך התגברה יותר ויותר, עד ששטפה את כל פניה. ולאט לאט חזרה אלי, לאט לאט, כאלו נדחפה בידים נעלמות…

בין הרבה דברים נשכחים, בין הרבה רגשות כבויים נשאר לי מאותו רגע ריח עריגה נוגה. כשאתה נכנס לחדר עזוב, יש שבאחת מפנותיו עולה לאפך נשמת ריחות נודפים, ואתה מבין מיד, שכאן עמדוּ בודאי פרחים.

מאז התחילו בשבילנו חיים של התלהבות בלתי־פוסקת.

יום יום היתה שוקעת החמה לאיזה מקום מאחרי סטמבול. אנו לא היינו רואים אותה, אבל על פני שנינו חפפה שכינת־זהבה, אחוזי־יד היינו עומדים וצופים אל חוף אסיה שמנגד. דומה, שאסיה כלה התקשטה באותם הרגעים כבתולה, בשמלה ורודה, ובמדה שרפה היום, בה במדה האדימו פניה יותר ויותר. סקוטרי להטה באלפי לשונות אש. נתלהטו טירותיה, פלטריה. כל ככר זכוכית, כל פסת־פחים לא נשארה שם, שלא להטה בלהבות אדומות, ברסיסי שוהם יהלום. שחרו משחור עמקיה, פרדסיה, ובתוך אפלולית־שחורה זוֹ דלקו אלפי חלונות, שהתלכדו יחד לרצועות־אש רועדות. דומה, שקשטה אסיה את אחת מערביותיה היפות, וקלעה סרטי אש אלה בתוך קווצותיה השחורות…

יש שבלי משים עולה על לבך ברגע כזה איזו אגדה, ששמעת אותה בילדותך, ושנשתכחה מלבך בשכבר הימים, או אפשר שלא שמעת אותה כלל, ואתה מתגעגע על אגדה זו ורוצה לזכור אותה…

ואחר כך היו באים לילות־הפרוֹזָג, עדינים וחולמים. סמוך לנו, בחוף הודלקו אורות מגוונים, התנועעו ספינות מלאות אורים, והן זרקו לכל צד את הפרוֹז’קטורים, שרקו בלי הפסק. המו הקטרים, המעשנות גררו אחריהן, בנוצות מגבעת, תמרות עשן של רמון, ארגמן, ורוד ולבן… על איזו אניה, שבאה מחוץ לארץ, רעמה להקת־מנגנים. דומה, שמתעתדים שם לחג גדול, או שהחג הגדול והסואן כבר התחיל… ושם, הרחק מפה, שם על ים־השיש אשר בקצה האופק שכנו דומיה גדולה, תכלת־כספספית מרובה וחלום־כשוף. “איי־הנסיכים” הסתמנו בקוים עדינים ודקים על רקיע בהיר וכחול… בת המלך פרשה מן החגיגה הגדולה, מן האורים הגדולים, מן ההמיה והשאון העליזים, הלכה להתבודד שם, במרחק הערפלים הכחולים ולחלום שם ביחידות. הלבנה התמוגגה שם והיתה לפלג־כסף זעיר, זע ומנצנץ, ודומה אתה, שהנך רואה שם את מטוה חלום־הנסיכה, שנגרר אחרי עקבותיה וזורח לו בחשאי באורו העגום…

בכל ערב הייתי יושב בפנתי החשכה על הגג, יושב בלי תנועה ומחכה עד שיתפזרו האורחים היושבים שם בקצה השני בחברת היוני סוחר־הביצים, שמשתעל בשעול נורא ומחריד כל כך, והיונית בעלת השפם וקול הגבר הזועם. שם מתנועעת ביניהם דמותה השחורה של ננוֹ, שתקנית זרה כל כך, ומשמשת אותם. הרי נתקים הכסאות. האורחים נפטרים והולכים. האב והאם מתיצבים זה מול זו, מתמתחים וחולצים עצמותיהם מתוך פהוק ארוך, ונכנסים הביתה. ננוֹ מכנסת את הכסאות, מכניסה אותם אחריהם. נשמע קול הגבר ההומה, מצוה ונוהם וגוער ונוזף. ננו, כדרכה, אינה עונה. ואני מחכה. הקולות משתתקים שם מעט מעט. האור הולך ועובר מחלון אל חלון: בודקים במנורה, לפני השינה, את מנעולי־הארונות והדלתות; עוד אור קלוש פורץ דרך סדק וילון, מתמתח אלי, לוחץ בהתרפסות את נעלי ומבטיח… ואף הוא כבה. חשכה ודממה. צוחת־דלת חשאית, רצוצה, פסיעות מרפרפות וכבושות… צל שחור מתקרב. הלב דופק, דופק. אני פושט את זרועותי, ודבר חם מתחלק ונופל לתוכן… אני מושיבה על ברכי. שכבה השובבה במטה “לסמא את העין”, וזה עתה קפצה בגנבה הימנה. הביאה אתה את חמימות המטה.

חבוקים ונדחקים אנו יושבים כל הלילה בירכתי־הגג. היא, פעוטה, כולה מכונסה על ברכי, לוחצת את פניה אל פני, מכניסה בתוך כך את שערותיה הפרועות לתוך עיני, ושותקת. לפעמים היא מספרת לי בלחישה מעשיות ואגדות, מאותן שיצר הדמיון העממי על החופים הללו, בלילות אלוּ. פעם אחת פשטה את זרועה הצחורה לפניה ואמרה:

– רואה אתה?

הבטתי למקום שרמזה ידה ואמרתי:

– אותו האור האדום מאד? זהו Tour de léandre הדולק באמצע הבוספור.

– שם מתה בת השולטן.

איזה שולטן?

– איני יודעת, אבל בשכבר הימים היה זה.

וספרה לי את האגדה העגומה והיפה בשולטן, שראה בחלומו, שבתו היחידה תאהב בשנת העשרים, אבל תמות מנשיכת נחש. התעצב השולטן, ונשקע בהרהורים. יעץ לו הויזיר הגדול לבנות באמצע הבוספור מגדל להושיב שם את הנסיכה עד שתעבורנה שנות הסכנה. וכן עשה הפאדישאח. עד עשרים שנה ישבה בתו בתוך המגדל הזה. לא יצאה אל אויר העולם. לא דברה עם איש. והנה מלאו לה עשרים שנה, חכתה הנסיכה לסירת־המלך, שתבוא לקחתה. פתאום ראתה סירה גדולה שטה על המים מלאה תפוחים יפים. בסירה ישב עלם יפה אחד. דפקה לו בת המלך על החלון. קרב העלם היפה עם סירתו אל המגדל ושאל לחפצה. “חשקה נפשי בתפוּחיך, עלם יפה!” נטל העלם את הטוב והיפה מתפוחיו ונתן לבת הפאדישאח. העלם שט הלאה, והנסיכה פלחה את התפוח, והנה יצא ממנו נחש קטן והכיש אותה, ותמת בת־השולטן.

– זה היה מזלה – גמרה את ספורה בעצב.

לפעמים דמיתי, שננו אינה רואה כלום בעולם, זולת המזל… כששאלתי אותה פעם אחת למה נבהלה כך, בשעה שנשקתי לה בפעם הראשונה, אמרה:

– הרגשתי פתאום שמזלי קרב אלי, קרב, ונדהמתי, רק נדהמתי. אני לא נבהלתי: מה יש לפחוד מפני המזל? הרי הוא המזל!"…

היא לא ידעה את מזלה, אבל ראתה אותו, הרגישתהו ושמעה אותו על כל פסיעה.

מיום שהתקרבנו יחד היתה ננו לאחרת. לבה לא הלך כבר אחרי נחשי־הניר. לפעמים קרובות מאד היו פניה מזכירים לי את הזקנה הקטנה, שראיתי באותו ליל בחלון ביתם. האהבה נפלה עליה פתאום כסבל כבד, וכתפיה היו בשביל זו חלשות יותר מדאי. שעות רצופות היתה עומדת בלי נוע מול החמה בעינים ממצמצות, בידים מסולקות לאחוריה, וחלמה מה. יש שהייתי נגש אליה ומתכון לעקרה מתוך קורי־הרהוריה, מפני שזרה היתה לי אז, זרה ורחוקה. אי־אלו קולות מסותרים הבחינה אזנה. הריהי רוצה לקלוט אותם, לתפשם…

לי היה נדמה, שפלג שטף לפני, פלג עם קשקשות־כסף, עם צביו, ניצוציו וזהרוריו, עם חליפות קדרותו וצבותו הבלתי־מובנות ובלתי־מפורשות, לא לו לעצמו ולא לעולם. הנה באתי אני ועכרתי שלא מדעת את פני הבדולח שלו, ודלחתי וקלקלתי את קשקשותיו הנוצצות…

כשהיה בא הערב, ואחריו הליל, ואני לא יכולתי מאיזה טעם לעלות על הגג (על־פי הרוב קרה בשעה שהיו מבקרים אותי ידידַי או איזה מכרים הביאו לי פרישת־שלום ממולדתי) היתה אובדת לננוֹ כל סבלנותה. ואז היה יורד מאיזה מקום, לתמיהתם הגדולה של אורחי, סודר ארוך ואדום, שהיה מתנפנף בחוץ לפני חלוני, מתנפנף ומקיש חרש בשמשה…

פעם אחת עברה דרך קושטא חבורת צעירים מארץ מולדתי. בתוכם היתה עלמה אחת מידידותי. הם שהו בקושטא שלשה ימים. ביום הראשון בקרה אותי העלמה פעמים אחדות לבדה, או עם חבריה, והיתה מפריעה את ראיונותי עם ננוֹ. ביום השני לפנות ערב פרצה מכרתי אל חדרי נפעמה.

– מה קרה?

– לא כלום. פגשתי פה עלמה אחת בסודר אדום. יפהפיה. מי היא?

– שכנתי היא. יונית אחת.

– האומנם? היא זעומה כזו. עמדתי רגע בלי־משים להסתכל בה. יופי כזה אין אצלנו. והיא הציצה בי במבט כזה, עד שנבהלתי, חשבתי שתאכלני, מכשפה זו!

צחקתי. ידעתי את המבטים האלה של ננוֹ.

באו עוד צעירים. מכרתי שבה עוד זמן־מה והלכה לה. הצעירים נשארו. נשארו עד שעה מאוחרת בלילה. הדגל האדום היורד מבחוץ לפני חלוני, קפץ, נקש בחלון, ואני סבלתי. עצבי התרגזו, ולא מצאתי שום תחבולה להפטר מאורחי. לבסוף, בשעה מאוחרה בלילה, התחלתי להתאונן על כאב ראשי. אורחי קמו ונפטרו לביתם. הלכתי אחריהם ללוותם. זה שיצא הראשון אל המסדרון האפל נרתע פתאם לאחוריו, אל תוך הבית.

– מה לך?

– איזו דמות לבנה ראיתי.

– שד – לגלגנו.

נטלתי את המנורה והלכתי ראשונה. אך יצאתי אל המסדרון ודבר־מה צלצל ונחבט בקרקע. דמות לבנה נצנצה ונעלמה מעיני בחשכה.

– בודאי הלכה המשרתת לעשות בקור־ליל אל אחד הדירים – בארתי בצחוק.

בבקר נכנסה אלי בעלת דירתי, וספרה לי, שמצאה על־יד דלת ביתה במסדרון סכין אחת חדה. שמא אבדה לאחד מאורחי. לקחתי את הסכין מידה, הפכתיה הנה והנה, כרוצה להכירה, ואמרתי: מוטב, תהא מונחת אצלי עד שיבואו הם ואשאלם. ובתוך כך השתדלתי, שלא תכיר היונית הזקנה את חורון־פני…

כשעליתי על הגג ראיתי את ננוֹ, כמו תדיר, עומדת לבדה על־יד המעקה, פניה מורמים כלפי החמה, בלי־זיע, וידיה מסולקות לאחוריה. ישבתי על מקומי הקבוע, שתקתי והמתנתי. לבסוף נפנתה והלכה הביתה. אפילו פעם אחת לא החזירה אלי את פניה, אף־על־פי ששמעה את פסיעותי ושֵעולי. בערב אותו יום, לאחר שהדירים נתפזרו לדירותיהם והגג התרוקן, נטלתי את הסכין ושוב עליתי. ישבתי וחכיתי. זמן רב חכיתי. הרגשתי כאלו איזה שטן רע מרקד בינינו כל היום… אחר כך יצאה אלי מן החשכה. בפסיעות פעוטות, חרישות ופזיזות קרבה אלי, עמדה בסמוך אלי, הניחה את ידה על כתפי והסתכלה בי באשמה. לא ידעתי למה. שמחתי בה מאד. משכתיה והושבתיה על ברכי.

– הנה הבאתי לך את סכינך, שמצאתי היום על־יד דלת חדרי – אמרתי במנוחה.

זו היתה סכין ארוכה, שרק גברים, שאומנותם בכך, משתמשים בה.

היא לא נבוכה, לא תמהה, ואמרה:

– יש לי אחרת. ואת זו הַשליכה, אינו דין שתהיה אצלך.

–אבל למה לך סכין, ננוֹ? בשביל מה ומה?

– בשביל ה“ממזילות” העורות הבאות אליך (מכרתי נשאה פינסנה), בשבילי אני, בשבילך. אולי עוד בשביל מי.

– למה את מדברת כדברים הללו? הרי עדיין תינוקת את.

– לא, מן היום שאהבתיך איני כבר תינוקת.

– אבל למה כל הדברים הנוראים הללו?… ננוֹ!

– זוכר אתה את בת־השולטן, שקרב אליה בחור יפה ונתן לה תפוח. הבחור היפה חמק והלך לו, ומן התפוח יצא נחש, והמית אותה… מיום שאהבתיך לוחץ איזה מורא את נשמתי. דומה, שאני רוצה להלחם במזלי. וזה לא טוב, לא טוב…

קשה היה לי להתחקות אחרי השתלשלות מחשבותיה וחוליותיהן. אני לטפתי את שערותיה, נשקתי את לחיי האטלס שלה, הקרירות והריחניות כעלי פרח, נשקתי בתאוה בגומה הקטנה, שמתחת לצוארה, שאוצרת כל כך הרבה חום. היא פטפטה בתוך כך הרבה, וספרה לי דברים, שלא שמעתים עד אז. ספרה שאלה היונים הזעומים המגושמים אינם הוריה, אלא דודה ודודתה, ושאת אביה ואמה הרגו הטורכים על פי טעות, בזמן טבח הארמינים. ולה היה חבר, אליקו קראו לו…

– חכי, חכי נא מעט… מה את אומרת? חבר היה לך… אליקו – מגמגם אני – אני מבקשך, שבי נא פה לנגדי… כך!… אני רואה כך את פניך יותר טוב. אם כן, חבר היה לך, את אומרת… היכן הוא החבר שלך?

על עיני קרם ערפל, ולבי דפק וחשב לקפוץ מתוך חזי…

– איננו כבר – הוסיפה – אנחנו עוד היינו תינוקות, והוא דבר, נשבע שינקם מן הטורכים את דם אבותי. הוא אהב את אבא ואמא. נשבע לנקום. הוא דבר לי, שכשיגדל יקחני לאיזה מקום בהרים. שם יש לו אח ויסתירני שם. שם נחיה שנינו, רק שנינו… כך דבר אלי תמיד, תמיד. עד שפתאם לא היה. הבולשת הטורכית תפשה אותו. יש לו אח כזה, מורד, שרוצים להרגו… אני הייתי חושבת תמיד, בכל יום, חושבת, שהוא חי באיזה מקום, שפתאום יבא ויקחני. חכיתי. אף־על־פי שידעתי, שהבולשת אסרה אותו בלילה, במקום אחיו. כך דרכה.

– חכי נא, חכי… – גמגמתי ולא ידעתי נפשי – שבי נא שבי נא פה על ברכי, למען איטיב לשמע אותך.

הרגשתי, שדעתי נטרפת עלי. חפצתי להסתיר במעבה־שערותיה את פני שחורו.

היא התישבה שוב על ברכי, השתעשעה בשפמי, הישירה אותו, משכה בו, הפשילתהו למעלה, ובתוך כך ספרה: הוא אבד, אבד. הבינה זאת מיד. אף־על־פי־כן חכתה, חכתה… אולי… בכל בקר היתה מתפללת: “אלי הטוב! עשה נס, שאליקו לא יהיה מת!” ואז, כשנשקתי לה בפעם הראשונה, הרגישה תיכף, מאיזה טעם, שגם לא יהיה כבר, שאליקו אבד לה. ונפעמה.

בשעה שדברה הרגשתי שדבר־מה זר ועוין אותי הולך וקרב אלי. ואני עצמתי את עיני, לחצתי את ננוֹ בזרועותי בכח כל כך, עד שנאנחה. נשקתי לה בטירוף־דעת, שבכמותו לא נשקתי עוד אשה מימי, עד שהפחדתי את הריבה. אחרי כן עיף ורצוץ חזרתי אל ביתי, התנפלתי על מטתי ובכיתי. בכיתי אז בפעם הראשונה מן היום שהתחלתי אוהב נשים. והרבה, הרבה נשים אהבתי בחיי, כך! ראיתי, שעל פי טעות נהניתי זמן קצר מאושר זר, ולעצור בעד אותו הכח הזר הזוחל ובא עלי בודאות נוראה, ונושא אתו הרס ואבדון – אי אפשר, אין בכחותי.

ממחרת היום ההוא, בבקר, נתבררו ונתלבנו מחשבותי, ואל קרבי שבה המנוחה. נזכרתי, שאליקו חשב לשהות במיטילינה רק שנים־שלשה ימים. והרי הקיץ עובר, והוא עוד לא בא, שמא התרחש נס… נחמתי את עצמי. וצל אליקו סר מעלי. במהרה גם שכחתי אותו.

ובין כך התחילו ימי הקיץ מתקרבים אל קצם. באויר כבר הורגשה נשימת ימיו הספורים. ואנחנו נעשינו עגומים. לילה, לילה נעשתה הפרידה קשה לנו יותר ויותר, אחזנו, כביכול ברוֹך האויר, דבקנו בחמימותו וביפיפותו, וקשה היה לנו להרפות ממנו. יש שבאותם הלילות היה מתעורר פתאום אצל ננוֹ החשק לשוט בסירה. ואז היינו לובשים בגדים חמים, יורדים בחשאי מן המעלות, כשננוֹ עוטפת פניה בצעיף, בכדי שלא יכירנה הקפוג’י, שפותח לנו את דלת הכניסה, והולכים אל החוף. שם אנו מוצאים את יני הקאיקג’י (בעל סירה) הזקן, מי שהיה ידידו של אביה המנוח, ושהיה נוטל את ננוֹ בילדותה על ברכיו. נותנים לו מגי’דה אחת, עשרה גרושים שכר הסירה, ועשרה גרושים שכר שתיקה, ו“הידי” אל הבוספור! בפעם הראשונה כשישבנו בסירה, הפליאתני ננוֹ. נטלה את המשוטים ורצתה לנהל את הסירה. אני התנגדתי לזה. החוף עדיין היה בעצם תנועתו. הרבה ספינות סבבו הנה והנה, וצריך היה נסיון של כמה וכמה שנים, בכדי שלא להפגע באחת מהן, ושלא להנזק. שוו בעצמכם, ננוֹ הרגישה את עצמה בתוך הסירה כמו שחף על המים. בקלות ובמהירות מפליאה ידעה לשוט, שוט והתחמק, בין הספינות. יַני הזקן, שישב על חוטמה של הסירה ועשן, היה רוטן בלשונו בכל רגע: צ־צ־צ… סימן לתמיהה וקורא:

– מַש־אַללה! מַש־אַללה! (בלי עין רעה!).

כשהייתי שט עם ננוֹ בסירה, היתה היא מחזיקה תמיד את המשוטים, ואני הייתי שלו, בטוח. הייתי מתענג לראות את עיניה החדות, עיני דיה, צופות למרחוק ומבחינות את תנועות הספינות, הסירה מצייתת לה במהירות וקלילות כל כך.

מי מכם שלא נסע בליל ירח על פני הבוספור, אינו יודע עדיין את כשופיה של קושטא. דומה, שנגלה לפניך איזה דף ישן נושן מספר קדמוני. אתה מעיין בו ושוכח את ההוה. אותו החוף התלול, עם בתיו וגניו המטפסים ועולים עד לשמים, כערמה שחורה אחת. ובתוך שחור גניה יש שאיזו אורות דולקים, ודומה, שנזרקו פתאום לתוכם טפות־ספיר אדומות. אותם ארמונות־השיש הקדומים ומוראי־ההוד, שצפים, קודרים, מתוך המים, עומדים בשורה ארוכה על שפתם, שקועים בדומיתם העולמית. עם חלונותיהם החשכים, עם הצללים השחורים, הרובצים לפתחיהם האלמים על שיש־מעלותיהם, אוצרים הם סודות עבר רחוק ונפלא, זכרונות שמחה שכבתה, חגים שנשתכחו. לפעמים נוצצת אש קטנה באחד החלונות. מי יודע, איזו נשמה בודדה ותועה באה לנוד על חרבות ההוה ולזכור את העבר הנאור… דוֹלמה־באחג’ה! היא נעורה מתוך אפלה ושינה, כיפהפיה מכושפה זו, הודלקה באלפי אורות תאותה, ורוצה לנקום את נקמת העבר, להשיב מן החיים את גזלת הנעורים… הנה ארמונו של הכידיב ממצרים. מתנשא הוא גבוה, גבוה על מרוֹם פסגת החוף, ויורדות הימנו, במחבוא פרדסים, מעלות־שיש צרות, מוארות בפנסים, כנחש זה, שמתמתח ישר אל המים. והארמון למעלה כולו בוער באש. איזה חג עולמי שם. אתה ממצמץ בעיניך אל הפורטיקים הגלויים לך, ורוצה להבחין שם את הבריות המתנועעות, רוצה לראות את הפלגשים החשובות והנהדרות, את הסריסים ואת הכושיות הערומות חצין… יקח שד! טוב לחלום על הבוספור בליל ירח. ומה גם – ליד האהובה.

והקיץ עבר, עבר גם הסתיו היפה, והחורף בא עם ענניו, ערפליו הכבדים, רוחותיו וגשמיו הקרים. הישיבה על הגג בלילות נעשתה לאי־אפשרית. ואלי גם כן לא יכלה ננוֹ לבוא ממוראם של השכנים. לא פקפקתי הרבה, בקשתי ומצאתי לי דירה, לו גם קטנה ודלה, ובלבד שיהיה לה מבוא מיוחד. ואף מפתח נתנו לי לדלת שמתחת, בכדי שלא אזקק בלילות להקפוג’י. ביום השני, אחר ששכרתי את דירתי, הודעתי לבעלי־הבית שלי, שאבד לי המפתח. הלה המציא לי תיכף מפתח שני, שמסרתיו לננוֹ. וכל לילה ולילה הייתי שומע פסיעות חשאיות ואטיות על גבי המעלות, ואחר כך – שפשוף־יד קל על הדלת, אותה אושה מוּדעה יקרה לי. בכל זה לא הייתי מזדרז לקום ולצאת לקראתה, מפני שחשקתי מאז להקשיב אל הפסיעות המתגנבות, ואל השאון הקל מאחרי הדלת… חרש, חרש היתה נכנסת, עטופת־שחורים. ובשעה החמישית בבקר, עם חשכה, כשהקפוג’י עדיין ישן שנתו, והבכג’י – שומר הרחוב בלילות – מתנמנם בבית הקהוה, היתה עוזבת את ביתי חרש, כלעומת שבאה. וכמו צל התגנבה בצדי הרחובות אל ביתה.

פעם אחת חכיתי לננוֹ כל הערב וכל הלילה, והיא לא באה. עבר יום, יומים, ואני את ננוֹ לא ראיתי. לא מצאתי לי מנוחה. חדרי נעשה לי פתאום צר מחוסר אויר. סבבתי כמטורף ברחוב יַזַג’י. אבל את ננוֹ לא פגשתי. לבסוף לא התאפקתי. נועזתי ושאלתי את הקפּוג’י, אם סוחר־הביצים בביתו. ענה לי זה, שהוא שב מסטמבול יום יום רק לעת הערב. עכשיו ישנן בבית רק אשתו, וזו… בתו. עליתי למעלה, הגג היה לח. רוחות נשבו עליו. בדקתי בעיני את כל פנותיו, כאלו בקשתי בהן איזה שריד מאותם הימים והלילות… מרקו אותם הגשמים ופזרו הרוחות… שבתי הביתה מדוכא ורצוץ.

מדוכא ורצוץ הייתי שב בכל יום הביתה, מתנפל על המטה בלי כח, ושואל את נפשי, למה אני אוהב אותה כך, מה היא לי ריבה־ילדה זו? כלום יודע אילן זה, העומד בשדה, שומם, למה הוא צומח פה, ולא במקום אחר? שאלו לרוח זה, שנשא את זרעו וטמן אותו בגבעה בודדה זו…

לבסוף, כאשר שכבתי באחד הלילות על מטתי לבוש בבגדי ומהרהר את הרהורי היגעים, שמעתי מעל המעלות את הפסיעות המרפרפות והמודעות לי, את שפשוף היד בדלת. קפצתי ממשכבי.

– מה זה? היכן אבדת? אמרי נא לי מהו, מה…

לא ענתה. דוממה נכנסה אל החדר, דוממה התנועעה הלאה, עד שהגיעה אל המטה וצנחה עליה.

– למה את שותקת? אמרי נא לבסוף, בשם ה'! מה זה היה לך? – שאלתי וישבתי אצלה.

בלי שהרימה את ראשה, אמרה כמעט בלחש:

– הייתי חולה.

אך אז הרגשתי בפניה שהם רעים מאד. גם חוגים כחולים תחת העינים.

התחלתי פוצר בה, שתאמר לי מה לה, מה מחלתה. ישבה בראש כפוף, אספה הקפלים הדקים והמרובים שעל שמלתה ושתקה. פתאום הרימה את ראשה בתנועה נמרצה, לא צפויה, הסתכלה בי במבט חודר ומעמיק לראות. אחר כך קרבה אלי עוד יותר, שמה את פסת ידה הקלה והרועדת על זרועי למעלה מהמרפק, ושאלה פתאום:

– אתה אוהב אותי? אתה לא תעזבני? לעולם לא? ראה, אסור לך לעזבני. אני אמיתך, יש לי סכין, מוכנה לכך…

לפתה פתאום את צוארי בשתי זרועותיה, לחצה את פניה אל זרועי והתחילה מיבבת.

אני הושבתיה על ברכי, סלסלתי וגפפתי אותה ולא ידעתי נפשי. התחילה היא מתרפקת עלי, בתחלה מתוך רגשנות כבושה, אך יותר ויותר הלך ואבד לה שלטוֹנה על עצמה. לבסוף לא היו כבר אלה לטיפות, אלא פרץ תאוה מטורף. כולה גמישה וקלת תנועה, כמו לשון־אש, התפתלה עלי ולפתה את גופי בלטיפותיה וסלסוליה הצורבים. בפיה הטורף והפתוח במקצת נוצצו שִניה הקטנות, הלבנות, כשִני חיה קטנה, זאבה צעירה…

משונה ובלתי מובנה היתה לי אז ננוֹ.

ומאז חל איזה שנוי גם ביחוסינו ההדדיים. חדלה לבקר אותי ערב ערב בדיוק, כמו קודם. יש ששני ימים לא באה, ופתאום ביום השלישי, בשעה מאוחרה, כשחדלתי כבר לחכות לה, והיא דופקת על דלתי.

– ננו, היכן היית? היכן אבדת? – הייתי פוצר בה.

והיא תציץ בי פתאום במבט חצוף, שלא ראיתיו אצלה קודם, צוחקת ואומרת:

– ומה? אצל ידידי. לי יש ידיד כזה פה, ואתה לא ידעת. ומה? אתה כועס? הרשות בידך. איני אוהבת אותך, ומה תעשה לי?

והטון כל כך לא היה מתאים אל ננוֹ – התינוקת התמימה. מנין לה טון כזה שלא הבינותי אותו. אף־על־פי שידעתי, שאך מלגלגת היא, בכל זאת חבלה את רוחי.

ויש שהיא באה עיפה ומדוכאה, שותקת. אינה אוהבת לדבר ומתרגזת כשמדברים אליה, יושבת, צוברת את קפלי־שמלתה על ברכיה ומהרהרת מה, או שהיא מתחילה מתחננת לפני, שאהבנה, שלא אעזבנה, כשם שמתחנן איש על נפשו.

– היום אתה אוהבני. אולם מחר, התאהבני גם מחר? אם ישט לבך מעלי, אנה אני באה? אני קטנה עדיין, אומללה. אני לא אחפץ עוד בחיים…

לפעמים היה תוקפני איזה מורא לא־ברור בשבתי עמה, מפני שלא ידעתי את כל המתהוה ומתרקם בתוכה פנימה בימים האחרונים. ברי, שאיזו תהום פערה את לועה השחור בשבילה. תחת עיניה התעמקו החוגים הכחולים, עיניה גדלו, וברק משונה, חד ומעציב בער בהן. ורק מרושלה ואטית נעשתה בתנועותיה.

ואחר כך… אחר כך בא אותו לילה…

לילה נורא היה אז. רוחות חזקות שרקו בשריקות־אימה. דומה, שהקב"ה פִּתח את הרוחות הללו מחרצובותיהן, והרי הן נעות ותועות בין המבואות הצרים בנהימת זעם. החלונות רעדו והשתקשקו בהמיה עצובה. הבֵּכג’ים מקישים במקלותיהם על אבני המרצפת את מספר השעות. וכך מעגמות הן נקישותיהם הבודדות, העריריות. כלבים מיללים אילך ואילך.

ננוֹ לא באה. שכבתי בחשכה על מטתי, וחשבתי אותן המחשבות העולמיות, שאינן מפרשות כלום, אלא מדכאות את הרוח.

“מה לי ומי לי יונית נכריה זו? למה איני מוצא מנוחה ואיני ישן בלילות?”…

בחצות הלילה שמעתי דפיקה קלה על הדלת. קפצתי ושאלתי: “מי שם?” אף־על־פי שידעתי שהיא זו. לא שמעתי מענה. ידעתי שהיא מבטאה שם את שמה בלחישה. פתחתי. לפני רפרפה בקלילות צל תבנית אשה שחורה, שבקושי הבחנתי בחשכה את שרטוטיה. סגרתי את הדלת. היא עמדה באמצע החדר וחכתה לי. בקשתי גפרורים. הבינה מתנועותי וקראה כמו בפחד:

– אל נא! אל נא תדליק, לא נחוץ… כך יותר טוב.

ישבנו שנינו על המטה. כולה היתה קרה, וצמרמורת קלה כבשה את גופה.

– למה את שותקת? דברי, ספרי, היכן אבדת שוב?

– אנא, תן לי מעט לשתוק, אל נא תדבר גם אתה. אני עיפה. אחר כך, אחר כך… אנוח מעט. ואמנם היא נשמה בכבדות. ידיה היו נשענות על המטה, ראשה היה מורד.

פתאום פתחה היא הראשונה:

– מעתה יהא טוב… מעתה יתחיל שוב הכל מחדש. אתה תראה. אני חפשית. הוא איננו. אני כצפור חפשית! אתה תראה.

לא נפנתה אלי בדברה. הביטה לפניה, אך בהתפעלות מרובה דברה, כאלו בקשה להשפיע על מי, לשדל את מי.

– מי איננו? איני מבין.

– הוא… הוא…

– מי הוא?

– אליקו…

קפצתי ממקומי.

– היך! אליקו? הוא היה פה?

לא ענתה תיכף, אחר כך אמרה בקול חרישי, כבוש:

– הן. הוא היה פה…

דמי פרצו אל ראשי.

– מאימתי? – שאלתי, ובחכותי לתשובתה, שמעתי את דפיקות לבי.

–איני זוכרת – ענתה באותו הקול החרישי והנבעת – מאותו שבוע… אתה זוכר אותו שבוע ראשון, כשלא באתי אליך. כל השבוע, כל שבעת הימים ההם בכיתי אז. אני כל כך אומללה!… – קראה פתאום בקול בכי.

איני יכול לראות דמעות על פני אשה, וכשהיתה ננוֹ בוכה, היו דמעותיה מוציאות אותי מדעתי. אולם הפעם הרגשתי רק, שדבר־מה טפח על פני בכל כח ובלבל את מוחי וסכסך את הרגשותי.

– אני לא יכולתי, מבין אתה, לא יכולתי… הוא בא אלי דבר אלי: "ילדתי! ילדתי!… ואני הרי חכיתי לו, חכיתי, חכיתי חכיתי. אך בכיתי!… ידעתי שהוא מת, ובכל זאת חכיתי… פתאום – אתה!… לא, אין אתה יודע, אין אתה יודע, כמה אני אוהבת אותך. כל כך מאושרה הייתי, אלו ידעת… אח, למה בא, למה בא פתאום? הוא לא מת, הוא בא פתאום! וכמו אז, אז, דבר אלי: "ילדתי!… ילדתי!… הוא מדבר אלי כך, אני מביטה בו ותוהה: כלום לו חכיתי?… בכל זאת חמלתי עליו. אף על עצמי חמלתי. עד שפרצתי בבכי. הרי כל חיי חכיתי, כל ימי חיי. למה? ופתאום – לא כלום! צר היה לי על כל זה, מבין אתה? לא יכולתי… אה, שניכם, שניכם, טרפתם את לבי! גם אתה וגם הוא!…

בקרב לבה היתה מהפכה. כל חושיה, רגשותיה והרהוריה, שחיתה בהם קודם, נתבלבלו, נסתכסכו, כמו בשעת דליקה. וחתיכת־אושר היתה לה שם, והיא אבדה בתוך המהומה והמהפכה.

רצתי בחדר אילך ואילך כמשוגע. נתקל בכל רגע בשלחן או בכסאות ומפרק את אצבעותי. לא שמעתי את ודויה, אנחותיה. רק מחשבה אחת היתה בלבי: "ננוֹ לא היתה שלי, כולה שלי! “בשותפות היתה לי ולעוד יוני אחד!…” נדמה לי, שמוחי הוא קטן, קטן קטן, והמחשבה הנוראה הזאת היא גדולה־גדולה, כבדת התנועה, וצר לה שם.

– אם כן – קראתי – את היית מחבקת את שנינו, שוכבת את שנינו, בסירוגין, בזה אחר זה?

חשבתי, שאם אביע את מחשבתי בקול, אולי ירוַח לי קצת. צל קלוש של תקוה רבץ על לבי.

– הן! – קראה בקול בטוח וברור – אני הייתי מנשקת לו. אבל בעינים עצומות. בכל פעם הייתי עוצמת את עיני, מבין אתה? לא יכולתי לראותו… עצמתי את עיני… אבל גש נא הנה, למה אתה עומד מרחוק, אני מתיראה לשבת לבדי בחשכה. איני יכולה לדבר, בשעה שאיני רואה אותך… הרי החרף כבר חולף. זוכר אתה אותם הערבים, הלילות? כלום לא יחזרו שוב? הרי עוד פעם יהיה טוב כמו אז, לא כן?

ואני בשלי: ננוֹ נשקה וגפפה עוד גבר!… בבהירות אכזריה ומרגיזה התיצבו לפני עיני כל אופני לטיפותיה. ציירתי לי, איך שהיתה מחככת בתאוה בוערת את פניה בפניו, כרוצה, שזיקוקין די נור יעופו מהם, ומכניסה בתוך כך את שערותיה הפרועות לתוך עיניו. כך היו אף בחדרו מנצנצות שניה הקטנות והלבנות. כמו אצל חיה צעירה, ואף את צוארו נשכה.

לא ידעתי נפשי! התחלתי חושש, שבחדר אפל זה עוד יארע בלילה זה, ואולי בעוד רגע, עון פלילי נורא… ידי הקפוצות לאגרופים רעדו. אני מהרתי להדליק את המנורה.

היא היתה לבושה שמלה משונה, שלא ראיתיה עליה קודם. כנראה, היה לה קר מאד, מפני שרעדה לרגעים, והשתדלה להתכנס יותר אל תוך הסודר, שהיתה עטופה בו. פניה היו לבנים־לבנים ומחוסרי תנועה, כקרוצים משיש. רק עיניה שגדלו מאד, ברקו.

– אני הייתי לטרף לשניכם – הוסיפה שוב, כאלו אנסוה להתנצל לפני מי – אתם טרפתם אותי, טרפתם! תמיד, כאשר הייתי מהלכת אליך, חשבתי: אחד משלשתנו מות ימות. ומי? לא ידעתי. כאשר הלכתי אליו, וכאשר הייתי לבדי בביתי, גם כן חשבתי כזאת: אחד משלשתנו מות ימות, ומי, – לא ידעתי…

– איה אליקו? – שאלתי. פתאום – ברק קר פלח את מוחי.

נזדעזעה.

– איננו.

– איהו?

– למה אתה חוקר ודורש כך? – ובת צחוק נלוזה עותה את פניה – אסון קרה… כבה את המנורה! כבה, אומרת אני לך… כך! שנינו טילנו בסירה…

–כיצד? בלילה כזה?

– ומה בכך? פתאום תקפני חשק. הוא אמנם לא רצה, ובכל־זאת נאות לי והלך. עוד מצאנו את יני על־יד הגשר. המשוטים היו בידו, אבל, איני יודעת איך קרה הדבר, סירתנו נתקלה בספינה… הוא לא ידע לשחות… – כל שעת ספורה היה קולה כמו קודם, ישר, ברור, בטוח. אפילו נימה אחת לא רעדה בו.

– הרי את יבשה?

– הייתי כבר בביתי והחלפתי את בגדי.

בחדר קמה דומיה. דומית קבר. עד שצללו אזני. באויר נסרה המיה אטומה חרישית: ה־ה־ה. זה לבי הלם.

פתאום מקרן־זוית מטתי נשמעה חריקת שנים קפוצות, יבבת־לחש חשאית: “ילדתי, ילדתי הקטנה…” ושוב חריקת־שנים.

פחד, פחד גדול בכל כבדו האפל ירד על נשמתי. הבעיתה אותי אימת אותו הרז הנורא, שנבצע בליל סערה זה על פני הבוספור…

עמדתי נלחץ בגבי אל הקיר. מחמת חשכה לא ראיתי את ננו, אבל הרגשתי בהויתה, כשם שמרגישים באיזה רוח טמאה ומבעיתה, ששולטת בבית. יראתי להתקרב אל המטה, לעבור על פניה. רגע מיותר להשאר עמה בחדר נראה לי כדבר אי־אפשרי. נגשתי בלאט אל הדלת, נזרקתי אל המסדרון. קפצתי מן המעלות כנמלט מאסון. נפלתי בחשכה, נתגלגלתי ברעש גדול מן המעלות. קמתי וקפצתי שוב למטה. סבבתי ברחובות כמשוגע, ולפנות בוקר באתי אל חברי, נפלתי על מטתו וישנתי כשכור…

באותו יום הלך חברי אל בעלת דירתי, שלם לה עבורי, נטל ממנה את חפצי…

– וננוֹ?

– באותו יום העתקתי את מושבי לחאסקוי, אשר על קרן־הזהב, ומאז לא ראיתיה…

גמר חברנו את ספורו, והתחיל שוב מטפל בנרגילה שלו, שהאש כבתה בה, ורשת הזיה היתה פרושה על עיניו.

על הים כבו הצבעים הלבנים והתכולים. כהה המרחק. גלי הים החשכים ענדו להם צבעים אדמדמים וורדיים. אותה ילדה קטנה ותמה, עם מחרוזת המרגליות הכחולות על צוארה הדק בגרה לאשה, בעיניה – שחור־תהומות, ועל לחייה – החלומות הפורחים של התאוה הורדית…

בפרדס התחילו מתכנסים אורחים. הזדרזנו להתקין את בגדינו ולשפר את חיצוניותנו. כלנו שתקנו. דבר־מה סתום ועגום ירד עלינו במעטה בין־השמשות הכהה והעיק על נשמתנו…

אולי היה זה צל גורלה של היונית הצעירה?…

זמן רב לפני עלות עמוד השחר, בוקע אל חשכת־השחרית של הסימטה אור מחלונות מרתפו של מנדל הסנדלר הפונים כלפי המדרכה, ורצועה כחלחלה־חורת נופלת ממנו על פני שכבת השלג שנערמה על המדרכה במשך הלילה וכסתה מחציתם של החלונות.

דל וכהה אור הפתילה הקטנה הבוערת בפך נפט קטן, בלי זכוכית, על פני כרכוב התנור. לרגעים פורצת אי־משם רוח ונושבת בלהבה הזעירה ואז ירקדו בחדר צללים וחליפות יוארו כלים ודברים, שבשעה זו דמות־חלום מוזרה להם. איזו הסתכלות פנימית ורצינות מרוכזה בדומיה שבחדר; כעין שתיקה במתכוֵן, כעין נשימה עצורה באויר; דומה, אך תופר דומיה זו, אך יפרוץ קול הברה בחלל הבית, ויתרחש דבר־מה נורא מאד, ויזדעזע הבית, יזדעזעו החיים הנרדמים ותגלה תעלומה מבעיתה…

כצל אלם בין הצללים הרבים, משוטטת אילך ואילך דבורה, אשתו של הסנדלר. יום עבודתה כבר התחיל, אך פסיעותיה אינן נשמעות. המטפחת החבושה לראשה בולטת ויוצאת בקצה מעל מצחה ומאפילה כמצחן של כובע על פניה. רק פיה הקטן והקפוץ מואר לפעמים, והוא מפיק הרבה מרירות, כפיה של תינוקת המתאפקת לבכות.

היא מטאטאה את החדר. את חתיכות־העור, הצולחות לדבר־מה, היא צוברת לערמה אחת מתחת לדלפק; על הדלפק היא מסדרת את כלי־המלאכה; שוטפת את הכלים, שאכלו בהם אמש. וכשהכל נקי, משופשף, מכובד ומסודר, היא מציתה אש על הכירה ושופתת עליה קדרת־חרס עם תבשיל־הבוקר. ופעמים, כשהיא נכפפת אל האש ובפה ממולא אויר נופחת בה ומלבתה, אז מוארים כל פניה באור אדום: צעירים הם מאד הפנים הקטנים והעגולים, אך הגבות הן צפופות ומפיקות אותה המרירות הכבושה המרחפת מסביב לפיה הקפוץ. מתחת למטפחת ראשה יש שנשמטת קווּצה קטנה על מצחה והיא לבנה.

לבסוף, כשזכוכית השמשות מתחילה מכסיפה ירקרקת־שקופה, היא נגשת אל גל סמרטוטים שעל־יד התנור הקר, נוגעת בו בקצות אצבעותיה ומתחילה מעוררת:

– מנדיל! קומה… בוקר!

גל הסמרטוטים מתנודד, מתנועע, ומתוכו מבצבץ ויוצא ראש פרוע־שערות וזקן, ודומה אף הוא לדבר־מה מעוך, לסמרטוט.

לאט לאט ננערת ערמת הבגדים הקרועים מעל הגוף הדל; הרגלים היחפות נשמטות על הקרקע הקר, הידים נופלות על הברכים, הראש מורכן הצדה, וכולו שאלה: וכי כדאית היא קימה זו, ועבודה זו שבאה אחריה עם כל מה שנטפל אליה ומלַוה אותה כל היום עד שעת השכיבה?…

והצל הגדול שמאחריו על הקיר, מרכין עליו ראש ומביט כביכול בחמלה ובצער.

והאשה מסתובבת בחדר אילך ואילך. שניהם שותקים.

אחרי שעה קלה יהא יושב כבר לפני הדלפק, הסנדל בין ברכיו והוא מכה בפטישו או גוזר בסכינו מתוך התאמצות יתירה ונשימה כבדה; והיא על־ידו תהא מזפתת חוטים, ושניהם יהיו שותקים.

לעולם הם שותקים. לעולם… לא מפני שהכל כבר נאמר ביניהם שותקים בני־אדם לפעמים, אלא מפני שיש ביניהם דבר המפיל אימה שמא יאָמר עליו הכל… צל אימה זו של הכמוס, של הנשכח־מדעת, חוצץ בינו ובינה. כל אחד מכונס בתוך עצמו ועובד עבודתו מתוך אונס, באופן מיכַני, מתוך שעמום, בלי שמלאך החיים יהיה דופקו לעבודתו.

בחוץ, אי־משם התפרצה אל הסימטה סערה בצוחת זעם נואשה המאיימת לשבר, להרוס, לפוצץ; ומיד כאלו היא מכירה באפיסות־הכחות, צוחתה נפסקת, זעמה נשבר באמצע, והריהו משתפך ביבבת־תמרורים ממושכה, בלתי־פוסקת, בנשימה מתמידה ומתחדשת לרגעים, יבבה קובלת, מתאוננת ומתאוננת, ללא־תקוה, ללא־נחומים, לאחר־יאוש…

כך – האדם: מתפרץ הוא לתוך סימטת חייו הצרה בשאון נעוריו, בהמית כחותיו ואמונתו, כמו בצבא חיילות, להפוך הכל, לשדד מערכות, ומסיים ביללת נכאים.

אף לו היו ימים של כבוש עולמות, של תרועת נצחון, ימים שרכב על גורלו ורסנו בידו. העבודה הָמתה, שלשה עוזרים, השירה מלאה את הבית ובקעה מאור הבוקר עד נטות היום דרך החלונות החוצה, הידים לא ידעו לאות, והדלת סבבה בלי הרף על צירה מפני הלקוחות הרבים. ועתה…

השליך את הסנדל, חכך כפות ידיו זו בזו, נשם עליהן זמן־מה בפה פעור לחממן.

– קר, לכל השדים!

ונטל סנדל אחר.

– כן. קר – הסכימה אשתו.

עזבה את חוטי־הזפת, הלכה אל כרכוב התנור וכבתה את העששית, והתחילה מטפלת באש אשר על הכירה. החדר נתמלא אפלולית של בין־השמשות. היום חדר דרך השמשות המכוסות קרח, עגום, חור, רוהה ומהסס.

– מי יודע כמה עוד ימשך הקור הזה, ועצי־ההסקה כמעט כבר כלו – אמרה היא אל עצמה כביכול.

הוא, כאלו הדברים לא הגיעו אליו. מחמם לרגעים את אצבעותיו בנשימתו ומוסיף מסַמר נעלו של מאן־דהוא שבע, שמח וחם לו…

– שותק לו – רוטנת היא.

– ואם אדבר יֵחם לך, כנראה – משיב הוא כלפי העקב החדש המביט אליו בחשיבות ובלגלוג.

– מטליא ומטליא ובתנור אין אף גחלת חמה. ואין סוף, אין סוף…

– אחרי שאת לא תהיי כבר, יהיה סוף, סוף טוב, סבורני.

– אלמלא אני, היית מפיח את נשמתך זה כבר. ברי הוא; זהו מה שאֹמַר לך…

– מוטב שתשתקי, סבורני! מוטב שתסתמי את הפה, כך אני סבור. לטובתך אני אומר לך זאת… – דבר במנוחה, אבל מעיניה לא נעלם רעד אצבעות ידיו.

– תיף – ירקה לפניה ולא הוציאה מלה מפיה.

האמת היא שהיה בדעתה לאמר לו עוד מלה אחת, מלה אחת ידועה; כשוף רע למלה זו, שבהֵאמרה הוּא קופץ ממקומו כמטורף, אובד־עשתונות, מחרף ומקלל, סכנה לעמוד במחיצתו. מלה כזו צפונה עמה בשבילו… אבל המלה הזו לא נאמרה. ועכשיו מרוצה היא מאד על שעצרה בפיה בעוד מועד.

תמיד מגרה אותה שטן רע להתחיל בשיחה שסופה קטטה, צעקות, חרפות ופעמים גם הכאות. יודעת היא זאת למפרע. ואחר כך מתחרטת היא. אבל ברגע שהשטן הזה מרקד לפניה ומשסה בה את היצר הרע, דומה לה שתקל לעצמה אם יעלה בידה לצער אותו במקצת…

ושוב דממה. שני האנשים מוסיפים לעבוד כאלו לא נפל ביניהם דבר.

על אצטבת־הלבנים של התנור רבץ חתול גדול, ומוזר היה לראותו כולו מכוסה סמרטוטים למען יחם לו… השיחה בין הבעל ואשתו העירה אותו משנתו. תחלה פקח עיניו והביט בתמיה כרוצה לדעת מה סבת הוכוח העז שקרע את חוט חלומו המתוק על פקעת מעי תרנגולת שנמצאה באשפה, על עכבר שמן… אחר כך קפץ, הזדקף, קמר את גבו כחטוטרת, הזדעזע מקור. זמן רב התרחץ והשתפשף בכפו, והזדקר ממקומו.

בפסיעות אטיות, כאלו היה עדיין אחוז שנה, נגש אל האשה. הפשיל כלפי מעלה את ראשו: מיאוּ!… הנני, כבר קמתי; מיאוּ! בוקר טוב… מיאוּ! ומה בדבר לעיסה, לגימה? מיאוּ…

אך היא לא שמה אליו לב, וה“מיאוּ” שלו לא הגיע לאזניה. התחיל מחכך ראשו ברגליה.

– אה, קיסקה! כבר קמת? – דברה אליו רכות.

גחנה, הרימה את החתול, התחילה מלטפתו, מלטפתו על זרועה. אחר כך, כשהיתה צריכה לטפל בקדרה שעל האש, עלה החתול על כתפה, ובסבלנות התנועע באשר התנועעה היא, והמתין עד שתגיע שעתו לקבל שוב איזו לטיפה ממנה.

ואמנם, היא הגישה אל הדלפק שתי קערות מלאות תבשיל חם ומעלה אד; ישבה על יד בעלה, הורידה את החתול מעל כתפה ומזגה גם לו קערית נוזלים חמים עם פתותי לחם בתוכה.

– אכול, קיסינקה! אכול! – מדברת היא אליו מתוך לטיפה על גבו.

והוא אינו מסרב, מזורר, מעטש, בולע במהירות ונחנק לרגעים מרוב גרגרנות.

התבשיל החם הרנין קצת את לבו של מנדיל; הוא מפנה את ראשו כלפי החתול, מביט אליו ואל אשתו אלכסונית, ושואל אגב אורחא מתוך פזור־רוח וחושב בה־בשעה על ענין אחר:

– בן כמה הוא קיסינקה?

– סבורה אני שמיום שחנה’לי שלנו אספה אותו אל הבית, א? כמה זמן עבר מאז?…

– אה! כן, כן… היא שהכניסה אותו אל הבית…

– זה היה גור־חתול קטנטן, לבנבן, חלש מאד ומלא חן… וחנה’לי שלנו גם היא… – ופתאום הפסיקה את עצמה כאלו שמה איזו מלה מחנק בגרונה, רק פניה החורים כוסו בצבע ורוד קל ורועד.

– די! די! – פרצה פתאום מפיו קריאה, כאלו העמיקו לחטט בפצע טרי – שד אחד יקח את הזונה ואותך וגם את חתולכן יחד אם רצונכן בכך.

ורועד בכל גופו מכעס פתאומי ובלתי־מובן לעצמו, תפס את החתול בערפו והשליכו בכח על הקרקע.

–אי! – פרצה זעקה מפיה לקול ילל החתול – מטורף! – רטנה בלי להעיז להרים קול. ראתה את פניו החורים של בעלה, ראתה את גופו הרועד, והבינה את שגגתה. אצל בעלה קבור זכר בתם עמוק עמוק בלב ולא יעלה אף פעם על לשונו; אצלה הזֵכר הזה ממלא את כולה, את כל נקבובי נשמתה ורובץ לפתח פיה.

… שוב יושבים הם זה על יד זו ועובדים שעות ארוכות, ארוכות בלי קץ. החלונות מכוסים קרח, הבית מלא צללים, מן הפיות פורץ עם כל נשימה אד ועננה כבדה רובצת על שני הראשים הכפופים.

יש שיעבור מישהו על פני המדרכה בחוץ, ועל תקרת המרתף יסתובב ירוץ צל האיש המתפרד לאחדים.

– הנה הרב הלך להתפלל… – אומרת היא.

– סבורני שזהו הנחתום.

– למה דוקא הנחתום?

– ולמה דוקא הרב?

– הרב הולך תמיד להתפלל בשעה זו.

– והנחתום הולך תמיד לשאוב מים בשעה זו.

ושניהם פרצו בצחוק. שניהם בקשו תואנות להתקוטט ולא הצליחו.

הצחוק כאלו שבר את דוק הכפור, שנמתח על נשמותיהם. והאחד חשב על משנהו:

– כיצד הוא יכול לעבוד כשהאצבעות קופאות, ממש קופאות מקור?…

ומתוך רחמים וגם מתוך רצון לפייס על הקנתור, שאלה:

– אימתי אתה עתיד להתראות עם רוזנברג?

– מה שייך “אימתי”? עוד היום, אחר הצהרים. כלום אפשר לדחות את הדבר? – קרא מנדיל.

רוזנברג, קרוב עשיר למנדיל, פתח לפני ימים חנות נעלים גדולה לסיטונות ומנדיל השתדל לפני הקרוב הזה, שיקבלו בתור פועל קבוע בבית־הסנדלרות הגדול, שנפתח על יד החנות.

– הלואי שלא תשוב משם ריקם – אמרה דבורה – ואז אזמין מחר בבקר, בלי דחיה, קרון עצים.

– ח ח ח… גם קרון עצים, גם בשר אל הסיר, גם… אח־אח־אח! המעטים הם הדברים שאנו נצרכים להם ואינם?

– בכלל אני סבורה, שנצטרך לצאת מן המאורה הזאת… אין שום אפשרות לחמם את המרתף. הקור נמשך ובא מלמטה, מלמעלה, מכל מקום…

– בכלל, נעבור לדירה חדשה… “משנה מקום משנה מזל”, ונתחיל לחיות כבני־אדם ממש; כמעט שכחתי טעמן של אותן השנים, הזוכרת את?

אם היא זוכרת?… האם יש שעה ביום או בלילה, שאינה מהרהרת על ימים עברו ותוהה על ההוה האפל שלהם? היא רק התפלאה על התרגשותו של מנדיל ועל דבריו המרובים. התקוה הטובה פצתה את פיו, המסכן…

נאנחה חרישית ולא ענתה.

– על מה את נאנחת, דבורה?

שתקה, אך בכל־זאת אחרי שעה קלה לא התאפקה ומלטה מפיה:

– זכוכית שנסדקה אין לה תקנה…

מנדיל הצליף לה מבט דומם מלא זעם. הבין לכונתה, והתרעם על שהזכירה לו ברגע זה מה שרצה בכל כחות נפשו לשכוח, לשכוח כמת מלב.

– את, את הנך הזכוכית הסדוקה, שאין לה תקנה… – נהם בכעס.

דבורה השפילה את ראשה, כדי שלא להפגש במבטו.

קו־האור שבקע לרגע אליהם, כבה שוב. שוב התקשרו השמים בעבים. במרתף השתלטה שוב הדומיה הקודרה.

אך הנה גמר לצחצח את הנעלים המתוקנות. לבש את מעילו, ששמש לו בלילה שמיכה, הכניס את זוג הנעלים אל בית־שחיו והסתלק בלא ברכה החוצה.

יצא ונשאר עומד תקוע במקומו, והעינים ממצמצות: יותר מדי אור וזוהר בחוץ. השמש הבהיקה, קרה וזורחת כמלכה רחוקה. השלג נצנץ והבריק ברבבות להבות קטנות וזיקים זיקים נתזו בשלל צבעי הקשת, והכאיבו לעינים.

– תוף! איזו שמש, לעזאזל! – ירק הסנדלר והלך הלאה.

דבורה הוסיפה לעסוק במלאכתה, כאלו לא הרגישה בצאת בעלה. שטפה את הכלים וסדרה אותם על האיצטבה, טפלה זמן־מה בחתיכות עור, בסכין, בדבק, במסמרים על יד הדלפק, ואחר כך הוציאה אי־משם מטפחת־צמר קטנה ואדומה, כולה נקבים וקרעים, ישבה מזוינה במחט ובמספרים, והתחילה מתקנת אותה. פרשה אותה על ברכיה, הפכה בה והפכה בה, ופתאום נשתקעה במחשבות.

הלך לו, חשבה, ושכח לעטוף את צוארו במטפחת. בקור כזה… אי, רבונו־של־עולם! הלך ברוגז. מפני־מה הביאתו לידי כעס? מה בצע בכעסו? מה תענוג? מעין טירוף־דעת, רחמנא ליצלן, תוקף אותה פעם בפעם להזכיר לו את שם חנה’לי. לא היתה צריכה כלל להזכיר את עצי־ההסקה, מפני שבלא סיועה של חנה’לי לא יהיו להם עצים, זה ברור… כתינוק ממש הוא משתעשע בתקוות ובונה לו עולמות. רוזנברג יעזור לו, מסכן! לבה היא אינו מאמין ב“ישועות ונחמות”. מדוע? אינה יודעת. אבל לבה בכלל אינו מאמין בטוב. אלא שקותה להתראות היום עם חנה’לי, לקבל ממנה קצת מעות, ואז יהיה גם מה לבשל ובמה להסיק התנור… ועכשיו… עכשיו, אחרי שלא ידעה לשלוט בלשונה ופלטה מפיה דברים מיותרים מן הנמנע יהיה לעשות דבר. הוא יבין, יבין… עולמות יהפוך…

פתאום נתמלאה כעס. מה משמע “יבין”? כלום הוא שוטה כולי האי ואינו יודע מקור פרנסתם כל הימים? כלום הוא סבור באמת שמטלאיו שהוא מטליא יש להם מעט מרק בסיר ומעט גחלים על הכירה?…

אח, לא! ודאי שהוא יודע. הוא רק מעמיד פנים, ושופך חמתו עליה…

אח, רבונו־של־עולם! רבונו־של־עולם!… קוראה היא בקול.

בקריאה זו השמיעה את כל מרי־נפשה על גורלה היא, על גורל בתה העלובה, חנה’לי היקרה והאומללה, על בעלה ועל אותה יד נעלמה, שהדקה עניבה על צואר שלשתם, לא עד כדי חנק ממש, אבל במדה שאי־אפשר יהיה לנשום בכבדות ולצעוק מכאב…

אתמול ראתה אותה. נשבה רוח וירד שלג. כסחבות לבנות ירד. והיא, דבורה, חזרה אז הביתה דרך רחוב־החנויות. אבן היתה מונחת על לבה. קותה למצוא עבודה בבית אחת הגברות ותקותה נכזבה. בבקר נפלה קטטה בינה ובין בעלה והוא זרק בה אמום; האמום נתקל בחזה; כל היום לא חשה כלום, ועתה בשובה רעבה ורצוצה הביתה, התעורר בה כאב גדול בחזה… אבל איך תשוב הביתה? והוא מן הבוקר לא אכל. אדם עובד, הלא אינו יכול לצום. ותימה לה מהיכן בא לו כח להניע יד… פתאום, כשהגיעה אל קרן־זוית הסימטה שלהם, קראו לה בשמה. עמדה, הביטה אל העוברים־והשבים לראות מי הקורא לה. ערב היה אז, ובעיניה – לילה. לא הכירה איש. והנה נערה רצה אליה ומניפה לה בידה. לבה הלם בה. ידעה מיד מי היא.

חרדה, במבטי־פחד לצדדים נגשה אליה:

– אמא! מה שלומך?

איזו מילודיה רחוקה ומעציבה הקול הזה! לבה חדל מדפוק, גוע בקרבה ממתיקות מדאיבה. היתה הנערה לבושה במעיל חורף קצר, במטפחת־משי אדומה על ראשה, בצעיף צפוף על פניה, וגופה כה דק וקל. ילדה!…

– זה זמן רב לא ראיתיך, אמא! מה שלומך? זה זמן רב… מדוע תחשי, אמא?… – הוסיף הקול, הפועם בלבה בכאב מתוק כזה.

– כן, בתי, כן, זמן רב… – הצליחה דבורה להפליט מפיה.

ובתנועה מיכנית נטלה את כפה הקטנה של בתה, משכה אותה כלפי פנס־הרחוב הסמוך, ובקשה להרים את הצעיף.

– הראיני פניך… השלום לך?

– ברוך ה'… – השיבה הנערה, ופיה נפתח במקצת בבת־צחוק דקה.

אח, בת־צחוק קטנה זו ספרה לאם הרבה. ובפחד שאלה:

– מפני־מה כה נפלו פניך, חנה’לי?

– עיפה אני, אמא, עיפה.

– עיפה? למה? שמא עובדת את עבודה קשה?

– אי, לא…

ושוב אותה בת־צחוק דקה ודוקרת, בלוית תנועת־יד קלה באויר.

– עדיין לא אמרת לי, אמא, מה שלומך ושלום אבא? היש פרנסה?

– אח, בת יקרה, אל תשאלי…

– היש לפחות מה לאכול?

– איך אומר לך… מנ… בקושי.

– בקושי? ועצים יש?

הפעם התעקם פי האם בבת־צחוק דקה־מן־הדקה:

– ביערי לא צמחו עדיין האילנות – ולבה נתמלא דמעות.

– אי, אמא! אני לא ידעתי כלל שכך הוא… לא טוב שלא ראיתיך זמן רב, לא טוב…

השפילה עיניה אל הקרקע והניעה ראשה מתוך הכרת חטא ותוכחה לעצמה.

השלג ירד, ירד על שתי הנשים. סחבות לבנות.

–אף לי לא שחקה השעה – אמרה הבת בבת־צחוק סתומה ובעינים שחות.

– לא? איך?

– חליתי. זמן־מה שכבתי בבית־החולים.

– חלית? – אימה קרה צננה את לבה.

– אבל עכשיו בריאה הנני. רק שבועות אחדים חליתי, ולא הרוחתי כלום. עכשיו, ברוך ה'…

רק אז הרגישה האם בשעול הקצר והתכוף של בתה.

– חנה’לי! מדוע אינך שומרת על בריאותך?

– אח!…

ושוב אותה בת־הצחוק הסתומה והבישנית ואותה תנופת־יד קלה במקום תשובה.

פתאום נזכרה הנערה בדבר־מה, והתחילה מחטטת ומחפשת בכיס מעילה, ומדברת בחפזון:

– הנה שם הולכת איזו אשה. אם איזו מכרה תראנו כאן, לא טוב יהיה. יוָדע לאבא ויכעס עליך… שלום, אמא, שלום! סלחי לי על המעט הזה. לעת עתה… מחר אשתדל באיזה אופן שהוא… אפשר, כשאבא ילך מן הבית, אכנס אליך לרגעים אחדים… שלום…

הושיטה לה כפה בחפזון והזדרזה להעלם מעבר למסך השלג.

האם עוד עמדה על מקומה כמסומרה ומטבעות אחדות בכפה. חפשה בעיניה את בתה, אבל צלה נמוג מהר בחשכת הערב.

שוב לא הרגישה אותה שעה ברעב, אף לא חשה בחזה, אף לא ברגליה. גל של רותחין הציף את לבה; היה בו גם עלבון מר ולוהט על עצמה ועל בתה־חמדתה, העלובה המסכנה. גם רחמים רבים על שתיהן. מעיניה ירדו בשפע דמעות חמות, שפתותי השלג נמסו בהן.

עכשיו, כשהיא נזכרת בפגישתן זו, לבה הומה בקרבה מדאגה ופחד. עכשיו ראתה בפני בתה מה שלא ראתה אמש לאור הפנס: חנה’לי חולה, חולה… אח, מי יודע מה לה! שכבה במטה, לא הרויחה כלום. ועכשיו היא משתעלת ומשתעלת תכופות בשלג, ברוח… לא התבוננה כלל אם יש ערדלים על רגליה או לא, לב־האם נקרע לגזרים.

היא יושבת כפופת־ראש ולפניה, מתוך הצללים הקרים והעגומים, צוחקות פנים זעירות, עגולות, לחיים מלאות כתפוחים, שפתים עסיסיות כמו גודגדניות, עינים־גחלים, ושערות – נחשים מתפתלים… חנה’לי הפעוטה! כשהיתה צוחקת היה ביתם הקטן כפעמון מלא צלילים; כשהיתה מקפצת ורוקדת, היו מקפצים ורוקדים לבות ההורים…

הימים ההם! מדוע נגוזו כה מהר הימים ההם? אילו יכלה להחיות שנית לפחות רגע־אור אחד מהימים ההם… כידידים טובים ועליזים שנפרדו מהם עולמית, כך עוברים הם לפני עיני־רוחה, והיא מביטה אליהם מתוך עצבות יוקדת. לא! רק חלום נאה היה זה. חלמו עלומים רעננים ושמחים, חיים שלוים מלאי רננה, נוה שאנן ובהיר, ושמש קטנה רוקדת ומפזזת בתוכו. מן החנות הסמוכה לביתם, ששם עבד בעלה עם עוזריו, הגיעו אל החדר זמירות בלתי־פוסקות, והיא בחדר מספרת לחנה’לי ספורי־מעשה ברב ורבנית, בשועל ובזאב, קולעת סרטים בשערותיה… פתאום, באמצע העבודה והזמרה, קם בעלה, עוזב את הדלפק ונכנס אל החדר; מחפש כביכול רגע אחד ושנים איזו סכין שאבדה לו. היכן הסכין? א? מי לקח את סכינו? והיא מחייכת בנפשה ומעמידה פנים כתוהה: כיצד אבדה פתאום הסכין? פתאום, דרך אגב, הוא נתקל בפעוטה, תופשה למעלה־למעלה, זורקה וקולטה, וצחוק הכסף פועם, פועם… או שהוא מטעינה על גבו, רץ אילך ואילך, ושואל:

–יש לי שק קמח! מי יקנה שק קמח?

והיא רצה אחריו, רוצה לתפוש אותם: “אני אקנה; אני אקנה”… והיא צובטת ברוֹך ומדגדגת לקטנה. בוחנת כביכול את הסחורה. והילדה חובקת בשתי זרועותיה את צואר אבא, מפרכסת ברגליה וצוחקת ורועדת וצועקת: אמא! אמא! תפשיני; קניני!

אחרי שעה קלה הוא נזכר בעבודתו, ובאין־חשק הוא מוריד את הקטנה שוב על הקרקע, ומזדרז אל החנות. והסכין? א, הסכין? אפשר שהיא שם בין הכלים או על הדלפק…

… בביתם מתהלכת נערה דקת־גוף, חורת־פנים קצת אך זקופה, גמישה, זריזה ויעלת־חן. יום יום היא חוזרת מבית־הספר עם חבילת ספרים תחת בית־שחיה. לאם אין עוד מה לספר לבתה. אבל בתה מספרת להוריה הרבה והרבה דברים מענינים, מבית־הספר, המורים, החברות והספרים.

הנה חנה’לי ישבה אל השלחן להכין שעוריה. טסס! שקט בבית! חנה’לי עובדת… האם עוסקת בדממה בעניניה, ומתלחשת עם השכנה: טסס! חנה’לי עובדת… בחנות מתלחשים, נפסקו זמירות הפועלים: טסס! חנה’לי עובדת… ואיזה חזון יפה, איזו שירת־נבואה גאה ומתוקה שרה להם הדממה בשעה שאותו ראש צעיר שחור־התלתלים היה שמוט בין הידים על גבי ספר פתוח…

חנה’לי לא תנשא לסנדלר. היא מתהלכת לפי־שעה ביניהם, בתוך כתלי ביתם, כפקדון־העתיד. אבל היא אחרת, מעולם אחר. אך תגדל קצת, אך תגיע לפרקה ועזבה אותם והלכה אל אותו עולם, אל עולמה היא הגדול, המזהיר, אל אשרה המחכה לה שם… ולב ההורים גוע מצפיה לפלא זה העתיד להתרחש.

… נתקה פתאום המחרוזת ואבני־החן התפזרו לכל רוח.

התחיל הדבר בזה שבעלה חלה פתאום וכשנה לא קם מעל מטתו. חנה’לי היתה אז בת שמונה עשרה והתכוננה לבחינות הגימנסיה. והנה הוטל עליה להסיח את דעתה מהגימנסיה, להפרד מספריה. לא זזה מעל מטת אביה. אביה נעשה רגזן, קפדן, וחנה’לי נשאה דומם סבלו וטרחו. אבל פניה נפלו מאד, נעשו חורים, שקופים, גופה רזה מאד. נוראות סבלה הנערה, ומפיה לא נשמעה אנחה. מעט הכסף שהספיקו לקמץ עבר לידי הרופאים והרוקח. והבת והאם התחילו יוצאות יום יום אל השכנים, ומתחת למטפחותיהן פעם פמוטי־כסף, פעם שעון, פעם כפות, מזלגות… אחר כך הגיע גם תורם של שמלות, מעילים, גרבים, כתנות. לבסוף נעלמו גם ספרי חנה’לי מן הבית. על שום חפץ וכלי מכלי הבית שנמכרו או שנִתנו בעבוט לא בכתה האם כמו על הספרים, שלא הבינה בהם דבר וששוים היה פרוטות. לשוא נִחמה אותה בתה: אל תבכי, אמא! פמוטי הכסף והשמלות היו יותר יקרים מהספרים. את אלה אפשר תמיד להשיג. סבלנות, אמא! אבא יקום ממטתו, יתחיל לעבוד, ושוב יוטב לנו, אמא!… אבל האם הֵמרה על הספרים כהָמר על מת. לבה אמר לה שהפעם מת חלומה, מת אשרה, מת הכל, הכל…

בעלה שב לאיתנו אבל לעבודתו שוב לא היה ביכלתו לחזור, כי כחותיו הראשונים לא היו אתו. היא הלכה לעבוד בבתי זרים, לשטוף רצפות, לבשל, לכבס לבנים. אבל הכסף שהיתה מביאה הביתה פעם בפעם הספיק להם רק ללחם צר ומים לחץ.

בוקר אחד קמה חנה’לי ולחשה לה באזנה סוד. החליטה ללכת אל אחד מבתי־החרושת לעבוד בתור פועלת. היו מקרים שחנה’לי היתה שוכבת זמן רב על משכבה שקועה בהרהוריה ואיש לא ידע את אשר עם לבה, ופתאום היא קמה ומודיעה דבר־מה, החלטת מה, שהשומעים היו שואלים את נפשם אם לא צחוק אתה. האם, כששמעה סודה זה, נתנה את עיניה בתמיה:

– את פועלת?

– א, אל תדאגי. אני צנומה, אבל כחי רב. הכח אינו בשומן אלא בשרירים, אמא!

למנוע ממנה לעשות כזאת אי־אפשר היה. חנה’לי לא היתה מאלו שאפשר לדבר על לבן או להפריע בעדן. ואגב, זה ימים אחדים לא הדליקו אף קיסם על הכירה.

באותו יום התחילה הנערה חוזרת על בתי המלאכה והחרושת. בכל מקום היו משיבים פניה ריקם. הביטו אל גופה, על ידיה, וכלם כאלו נדברו לתת לה תשובה אחת: “לנו נחוצה פועלת אחרת”… והתיאוריה על השומן ועל השרירים שהעלתה דמעות בעיני האם, הולידה שם, אצל נותני העבודה, אך בת צחוק. במקום אחד, בבית מלאכה לתעשית גרבים, אמרו לה שתבוא מחר לקבל תשובה, כל הלילה לא ישנה הנערה מרוב התרגשות. בבוקר השכם הלכה אל אותו בית־המלאכה ושבה לפנות ערב.

– קבלוני! – פרצה בקריאת שמחה הביתה.

לא רצתה להפסיד יום עבודה ולא שבה הביתה לקחת אוכל, כל היום עבדה בלי לאכול.

האם בכתה. האב היה נרגז מאד. בכלל, משעה שחלה השתנה מאד. אבדו לו הרוך, טוב־הלב וסבר־הפנים־היפות. כל היום היה רוטן ורוגז.

יום יום היתה חנה’לי יוצאת לעבודתה שמחה, טובת־לב. אבל מעיני האם לא נעלמה האמת, שהעבודה היא למעלה מכחותיה, שיום יום היא דועכת כנר. בערב בשובה הביתה לא היה בה עוד כח להעמיד פנים, לשמוח ולצחוק כמו בבוקר. רצוצה ורסוקה היתה חוזרת הביתה. לב האם התחיל חש שיותר מעיפות הגוף יש כאן. פעמים היא יותר מדי עצובה ומדוכאה. אבל כלום אפשר לשאול? כלום תספר לה את האמת? היא מכירה את בתה.

אך פעם אחת בלילה, בלי שנשאלה על כך, ספרה לה בלחש על סבלה הנורא בבית המלאכה: המנהל האוהב אותה, חוזר אחריה באופן מעליב ומציק. חברותיה מלגלגות לה על ה“ילדות” שבה ומרגיעות אותה שדרכם של בעלי בתי המלאכה בכך, שאין בכך כלום, ואם היא רוצה לעבוד במנוחה ובעד שכר הגון אין צורך לסרב… אבל היא אינה יכולה. ספרה ובכתה. האם שמעה, דומם, לטפה את הבת הרוחמה והעלובה. ולבה חשב להשבר.

והנה יום אחד שבה, שלא כדרכה, לפני הצהרים.

– מה זאת, בתי? – שאלה האם נפחדה. לבה נבא לה רעות.

– פטרוני. המנהל מצא שאיני מוצלחה.

שוב התחילה פרשת החפושים והנדודים מבית מלאכה לבית מלאכה, מחנות לחנות, ימים של עבודה יחד עם תקוות חדשות וטובות, ושבועות וחדשים של בטלה עם אכזבות, יאוש ומפח נפש… לבסוף עיפה הנערה. ימים רבים לא עזבה את הבית. דומם ישבה בפנתה, לא דברה דבר, האב התרגז, קלל, חרף את עצמו, את אשתו, את בתו היושבת על גבו ואינה עושה כלום, והיא – דומם ישבה, לא דברה דבר. אה, מה פחדה האם מהשתיקה הזאת! אלהים יודע איזו החלטה הולכת ובשֵלה בדמי־הימים הקודרים והלילות האפלים…

… בבוקר השכם התלבשה חנה’לי והתכוננה לצאת…

– להיכן?

– לעבוד.

– היכן?

– לכל מקום שאמצא.

ויצאה.

וחנה’לי התחילה עובדת, התחילה מרויחה. היכן? באיזו עבודה? חנה’לי השתמטה מתשובה ברורה, התרגזה על שמחרידים מנוחתה, על שחודרים לפרטי חייה. ושתקה יותר. כזרה התהלכה בבית. הפרוטה היתה מצויה, היה בגד שלם על הגוף ותבשיל חם בקדרה. אבל לב האם היה חרד, חרד. ואיש לא ידע את סוד־חרדתה, את נדודי־שנתה. בבית כאלו הואר, ובלב – אשון לילה. ברחוב התחילו פורחות שמועות לא טובות, התחילו הבריות מרננים אחרי בתם. פעם שב האב מן החוץ קודר ולחש לאשתו איזו מלה נוראה. נקפא הדם בעורקיה. ומיד צף כולו אל ראשה. גופה – נציב קרח, וראשה – גיהנום בוער. רקותיה הלמו עד להתפקע.

– פוי! כל מדוי־לבי על ראש שונאי… יושבי קרנות מפטפטים מקנאה ואתה חוזר על דבריהם. וכי יש ליתן את הדעת לזה?

ושוב לא דברו על זה. אבל פניה לבשו קדרות. ועל לבה היא גם כן העיקה עננה.

פעם אחת בערב שבה חנה’לי מהרחוב. האב לא היה בבית. האם ישבה לבדה לפני המנורה ותקנה גרבים. דומם נכנסה, כדרכה, ודומם זרקה אל השלחן חופן מטבעות, כלאחר־יד, כמי שרוצה לנער דבר מתועב שדבק ביד. רק אחר־כך כשזכרה האם אותו ערב נורא, הבינה כראוי את התנועה הזאת… התחילה פושטת את שמלותיה, בשעה שהאם התחילה מכינה את סעודת־הערב.

נכנס האב. כניסתו לא מצאה מיד חן בעיני האם: יותר מדי נחפזת היתה, כאלו רדפו אחריו, יותר מדי לרוחה פתח הדלת וסגרה ברעש לא־רגיל. פניו… כן, פניו לא היו רגילים.

– מה לך? אתה חולה? – שאלה מפחד.

לא ענה. רצה לשבת אל השלחן, אך מבטו נפל על מטבעות־הכסף שהיו פזורות אצל המנורה ונוצצים לאורה. ולא ישב. עשה פסיעה אחת כלפי חנה’לי:

– שמעי, את! היכן את עובדת? סוף־סוף…

חנה’לי הרגישה הפעם בקולו של אבא ובפניו, שאין להשתמט הפעם מתשובה ברורה, שהיא מחויבה לענות ובמנוחה גמורה:

– אצל רשבסקי, בבית־החרשת לטבק.

– כמה את מרויחה שם ליום?

– הגם את זה מחויבה אני לאמור לך?

– גם את זה!

– כלום אתה סבור שאני מביאה לכם פחות כסף מכפי שהייתי צריכה להביא?

– לא, אדרבא. את מביאה לנו יותר מדי…

פניה שהיו שלוים־קשים, חורו קצת, בת־צחוק קלה עקמה את פיה.

אחר כך צבר בקומץ את המטבעות והשליכן אחריה אל הפרוזדור.

אל אזני האם הגיעו יללת חנה’לי וצליל המטבעות… הבית, ובעלה בתוכו, התחיל רוקד ומסתובב לעיניה…

– – – – – – – – – –

… הדלת נפתחה, וראש נערה ננעץ בפתח בזהירות רבה והביטה לצדדין; ומיד קפצה לתוך הבית בפזיזות ובקלות של תינוקת. גבוהת־קומה, גמישת־גוף, בעלת פנים סגלגליים, חורים ויפים; גבות עיניה השחורות עשו על הפנים האלה רושם כעניבה שחורה על פני כתונת לבנה.

ראתה אותה האם, רעדה בכל גופה וקפצה לקראתה.

– חנה’לי!

– אמא!

תפסה האם את ראש בתה בשתי כפות ידיה, כמו שמחזיקים אגרטל־זכוכית יקר, התבוננה אליו זמן־מה ואחר־כך כסתו בנשיקותיה.

– חושך כאן… צר וחושך – אמרה הבת ומצמצה בעיניה כמוכת סנורים.

צנחה על כסא, ממול אמה:

– אוף! עיפתי. רחוק ביתכם… – אמרה בנשימה כבדה – קשה לנשום כאן. בחוץ היית כשכורה. ראשי הלך סחרחר מהאויר, מהאור… וכאן אצלכם, צר וחושך כמו בקבר.

– כן, יקירתי, כן! כמו בקבר… חיים אנו קבורים כאן.

– נו, כיצד אתם חיים?

– אל תשאלי. נלבטים אנו בדרכנו, כל עוד הרגלים נושאות אותנו. עד שיובילונו אל הקבר.

– למה את אוהבת לדבר רק על הקבר? אין זה מענין כלל – קראה נרגזת – נדבר על ענינים אחרים.

האם חייכה חיוך עצוב.

– מוטב, בתי! נדבר על ענינים אחרים. לא הסכנת אל אפלת המרתף הזה. שם אצלך בודאי יותר מרווח, יותר אור, הלא?

– ה… ותנועת יד באויר.

ואחרי שתיקת־הרהורים קלה:

– אף שם צר… אוי, לפעמים צר שם מאד, אמא! עד להחנק…

האם דובבה חרש לנפשה:

– בכל מקום כך, קברים…

– והאנשים הולכים ומדברים כמתים, חחח… – אמרה הנערה בצחוק. אך צחוקה נסתיים בשעול ממושך. על לחייה בצבצו ועלו בהרות אדומות, ועיניה נוצצו מברק מיוחד.

– פניך רעים, בתי! כבר אתמול, בחוץ, הרגשתי בדבר. אינך יודעת להזהר, בתי!

– שמחתי באומרים לי, כי פני חורים וצנומים. הרי זה הולם אותי ומוסיף לי חן. שמעי, שמעי – אמרה פתאום בהקריבה עוד יותר את כסאה אל אמה, וכאלו שמחה מאד לרגע זה, שתוכל לספר לאמה את אשר עם לבה: – שם הם כולם מסכנים עלובים… אינם יודעים, הם גופם, כמה הם עלובים. ומשום זה, מפני שאינם יודעים הם טעונים יותר רחמים. קחה־קחה… האמיני לי, אני חומלת עליהם, אני נותנת להם אור וחום, וחושבת: התענגו, היהנו, כי מה חייכם בלעדי… אם לכך נוצרתי… קחו נא הכל ממני, אומללים, ושמחו קצת… וכי לא לשם כך מדליקים נר? ואף אני כמו נר בוערת ודועכת… קחה־קחה…

– אח, בתי! את מתרגשת יותר מדאי. נוחי, בתי, הרגעי…

– ואף־על־פי־כן, אמא, כל־כך נלאיתי, כל־כך נלאיתי…

הבת נשתתקה. פניה הפיקו מרירות ענויים.

האם הביטה אליה בלב נשבר. נזהרה מדבר כדי שלא תתרגש הנערה שוב.

חנה’לי צחקה פתאום צחוק עצבני ואמרה:

– היודעת את, אמא, איזו מחשבה עלתה פתאום בלבי? “אתם נלבטים בדרככם”, ואני רוקדת, רוקדת. אתכם יובילו אל קבר, ואנו מתוך רקידה נקפוץ לתוכו. למי טוב ממי? א? איני זוכרת כעת שירו של מי זה… ידעתי פעם שיר אחד על פה, עצוב מאד. ואני זוכרת ממנו רק המלים: “והחיים הם מהתלה רעה ואוילית”. אם סוחבים את הרגלים לאט לאט, נעשית המהתלה עוד יותר אוילית. קחה־קחה־קחה..

– את הנך חולה, בתי, עליך לשמור את עצמך – דברה אליה האם, כשמששה את מצח בתה החם.

הרבה מדברי בתה לא הבינה, אבל רעפו עליה כמטר אש, ולבה התכוץ בה מאימת איזו תעלומה נוראה, שמציצה אליה מבעד לצעיף מלים, נראית ואינה־נראית, ומנחשת רע.

–אני חולה? לא. לא נכון הדבר. ושעולי אינו כלום… דבר־של־מה־בכך… פעמים, אמנם, אני רוקקת אילו טפות דם. ומה בכך? זהו הדם הנותר שאני חייבת להם… כך אמרתי להם שם מפורש… וכי מה את סבורה? אני איני אוהבת לשתוק. אני אומרת להם כל אשר עם לבי, והם כבר רגילים לזה. למדתים, ח־ח־ח… פעם הרביתי מאד לזמר. אוהבים את קולי ואת זמירותי. הקהל היה מוקסם. ובקש עוד ועוד. ואני זמרתי וזמרתי בלי הרף, ונעים היה לי לראות את הפיות הפעורים, את העינים הנשואות אלי. ידעתי שאני מחויבה לבעור בשבילם, לתת אור להם, ואף־על־פי־כן, היה בי רצון עז לירוק בהם… והנה חשתי פתאום בחזי חום גדול, כאלו מתכת הותכה שם, בקרבי, היה אז מחנק, ושטף דם פרץ מפי. הכל נבהלו. ואני: “לא כלום, רבותי! זהו אך מעט דם שנשארתי עוד חייבת לכם…” צחקו, ואני ירקתי בהם בדמי ונסתי מהבמה…

דברה מהר, בשטף וכמו בחפזון, כאלו חכתה זמן רב לרגע זה, כאלו התיראה שמא לא תספיק השעה לספר הכל. והאם שתקה, וכקורה כבדה העיקה על לבה.

חנה’לי לא הרגישה כל הזמן ביצור אחד, שנגש אליה ברגע הראשון לבואה ומאז לא פרש ממנה, עמד לרגליה ולא גרע עיניו ממנה. רק ב“מיאו” מתאונן בקש ממנה ליתן קצת את דעתה עליו. פתאום ראתו.

– אח, קיסינקה! – קראה חנה’לי בשמחה. נטלה אותו, חבקתו, גפפתו, כמו שהיתה עושה בהיותה תינוקת. כאלו שום דבר לא קרה בינתים. פתאום נזכרה בדבר־מה:

– אלי, הלא כמעט שכחתי! יש לי מתנה בשביל קיסינקה…

הוציאה מחריטה סרט אדום וקשרתו לצואר החתול, ואחר כך דחפה אותו מעל רגליה:

– לך לך… אח, מה אני מפטפטת כאן כל כך הרבה. שם מלעיגים עלי; הם צוחקים ואת, את הנך עצובה יותר מדאי ונאנחת. אבל את מקשיבה לפחות לדבורי…

– חנה’לי, שמא תאכלי? שמא תשתי?

– אי, לשתות! – קראה חנה’לי בשמחה – אניח ים אל פי. אח, אני צמאה, אני צמאה…

– מה זה היה לי! איך שכחתי לשאול את פיך קודם? – שאלה האם בבהלה.

ומיד התחילה רצה אילך ואילך ועוסקת בשפיתת סיר על האש ובהרתחת מים לקהוה. עשתה את תנועותיה בזריזות ובפזיזות. בפניה היתה התרגשות. זה זמן רב לא טפלה בבתה. ונעים היה לה לרוץ, לטרוח, להכין קהוה בשביל חנה’לי…

וחנה’לי התהלכה בחדר, השיבה על פניה במטפחתה, ודברה אל נפשה:

– מה חם כאן… אח, לא זאת… מה קר כאן, רציתי לאמר! מחר אשלח לך עצים להסקה. אבל, המתיני, הלא שכחתי… הנה… – והוציאה מכיסה ארנק קטן, ומן הארנק הריקה על השלחן מטבעות ושטרות כסף.

האם נגשה אל השלחן, ישבה מול בתה ושתקה. שתיהן הביטו זו אל זו בשתיקה.

פתאום קראה הבת כמעט בהתרגזות:

– אנא, אמא, בבקשה ממך, אל נא תביטי אלי ככה, במבט כזה… כאלו את מתכוננת להובילני אל בית־הקברות…

– חלילה! ה' עמך! מה את מפטפטת?

חנה אמרה בהעזת־בטחון, כאלו מי שהוא רצה להוכיח לה אחרת ממה שהיא חושבת:

– תאמרו עלי מה שתאמרו, אבל שוטה אינני… בחוץ הה טוב, כה טוב, למה לי שטות זו למות כעת? השמים, השמש, השלג… הלא הלכתי לכאן ממש כשכורה! שכורה מהרוח שלטפה את השלג החדש והרימה בכל מקום אבקת־כסף, כעין עשן קל לבן ונוצץ… קחה־קחה־קחה…

דבורה שתקה. לבה בצק מרוב דמעות עצורות. הנערה לא אבתה להשתתק:

– פניך הם כה זעומים, אמא! גם כל הבית, התקרה, החלונות… הכל כה זעום, ובחוץ עפות באויר נוצות שלג, טהורות טהורות… לבנות לבנות… לא. לא אוכל שבת כאן. עת לי ללכת. ישבתי יותר מדי.

– בתי! חנה! הלא הקהוה…

– לא. אין לי צורך בקהוה. בכלל איני רוצה לשתות.

– חנה’לי! אנא שבי עוד מעט. למה תמהרי? – התחננה האם, בשעה שלא יכלה להסיח אף לרגע את דעתה ממחשבת־האימה, שהדלת יכולה בכל רגע להפתח, והוא יכנס…

אך חנה’לי לא שמה לב לבקשותיה. התחילה מתלבשת. ובתוך כך היא מפטפטת. היא הולכת. בודאי, בחפץ לב היתה נשארת. אבל ההכרח. מה לעשות. לכאורה, לא עשתה אף פעם שום דבר בלי שהחליטה על זה מקודם. ובכל זאת, אחרי סכום הכל יוצא שאת הכל, הכל עשתה מתוך אונס, שכל ימיה היתה אנוסה… אנוסה, כך…

– כך, כך, בתי; יש שגם חיה נחיה מתוך אונס.

– ככה הלכתי לכאן בלי רצון. אמרתי אל עצמי: “לא. לא תלכי. אין צורך. הזהרי, חנה, שמא תפגשי שם, בדרך, את אביך; למה תמיטי צרה על אמך וגם אי־נעימות לעצמך?” כך אמרתי, ובכל־זאת הלכתי. פתיתי את עצמי לא ללכת, והלכתי. רגלי נשאוני, שלא ברצוני. ופתאום… וכי מה את סבורה? וכי לא צדקתי? ופתאום ראיתי מרחוק את אבא! מיד נתמלאתי משום־מה כעס. כעס לא טוב נתמלאתי… החלטתי לעבור על פניו, סמוך אליו ולהסתכל בו, רק להסתכל בו… אבל כך להסתכל עד שלא טוב יהיה לו ממבטי… ובכל־זאת, אי־משם דחפני כח מוזר לסור הצדה, להסתתר. שלא ברצוני נשאוני רגלי אף הפעם, והסתתרתי מאחרי שער של איזו חצר. משום מה? מי כפאני על כך? אבל לא יכולתי אחרת…

– ואבא? שאלה דבורה קפואה מפחד – כלום ראה אותך?

– הלא אמרתי לך, שמהרתי להסתתר. אני מקוה, שלא ראני.

דבורה טפחה פתאום בכפה על כף בתה: מחשבה אחת חלפה כברק את מוחה, וממנה הוארו פניה.

– שמעי, בתי! – קראה – הלא אני ראויה למלקות, למלקות ממש, האמיני לי!… איני יודעת מה זה היה לי מהרגע הראשון שראיתיך. הנה שכחתי אפילו להכין לך קצת תה או קהוה. ולא זה בלבד, אלא את העיקר שכחתי! שכחתי לספר לך את העיקר, ובעד זה אין לי כפרה.

– איזה עיקר?

– אפשר מאד, שאבא ימצא סוף־סוף עבודה. הנה לשם זה הלך אל רוזנברג. הלא את יודעת את החנות הגדולה, החדשה, שנפתחה ברחוב־הכנסיה… הוא, רוזנברג, “קרוב” לנו, ואבא מקוה למצוא אצלו עבודה קבועה. ואז…

– ואז? – שאלה הבת באדישות גמורה.

– אה, אז הכל ישונה! כל חיינו יהיו אחרים. גם את גם אנחנו. סבלנו די. אבא דבר היום. לא הכרתיו, ממש, כמו בימים שעברו. דבר הרבה ובטוב לב כזה. אמר שנעבור לדירה אחרת הגונה. את תעברי אלינו. שוב לא תעזבי אותנו. אצלנו תנוחי, תבריאי, עוד תראי, נשוב נחיה כמו… הזוכרת את, חנה’לי, אז?

חנה שמעה את דבריה, לכאורה, במנוחה, אם כי בתשומת־לב מיוחדה. הכתפיה, שאחזה בידה מוכנה להתעטף בה, נשמטה על הרצפה, והיא לא הרגישה בזה. פתאום פסעה פסיעה אחת אל אמה, שתי זרועותיה פשוטות לפניה וקראה:

– א, אמא!

יותר לא דברה. איזו התפעלות פנימית עזה נטלה ממנה את הדבּר. בעיניה נדלקו להבות שנתנו יראת־מה בלב־האם.

אחרי זמן־מה שככה התרגשותה. הקריבה כסא אל אמה וישבה ממולה, ובחום מיוחד:

– אמא! אינך יודעת, כמה טוב יהיה. את חלשה, אבא חלש. אבל אני אעזור לכם. אעשה הכל, הכל בשבילכם. תראי, לא אהיה מיותרה אצלכם. תראי… הלא אני מאמינה, שאלהים הוא טוב, רחום וחנון. די, די סבלנו. ומה? כלום אבא באמת הוא רע? כלום איני יודעת, איני מבינה כמה מר לו! גם לי לא מתק ביותר גורלי. ואני כעסתי עליו. כעסתי מאד, עד לידי, עד לידי… מילא, נו… אבל בו־בזמן ידעתי שהדין עמו, שאני הרשעה ולא הוא… הלא רואה את, הנה היום הסתתרתי בכל זאת, למרות הכל. מפני מה הסתתרתי? מפני שהתבישתי, וגם… וגם… אבא המסכן, רחמתי עליו… רחמתי. אל תחשבי, אמא, שאני בוכה. דמעות אלו, טפשיות! קר היה לי, והתחממתי… תמיד עולות דמעות בעיני שלא לצורך. קחה־קחה־קחה… אני אהיה בת טובה, ועוד תראי, מה טוב יהיה לנו אז. יש לי עציץ עם פרחים אדומים נהדרים. לאבא, לעבודתו, אם לא יצטרך לעבוד בחנות, יהיה חדר מיוחד, ולמשכננו חדר מיוחד. שם אתלה את היריעות, אעמיד את העציץ… אח, כמעט שכחתי! הלא מפה רקומה יש לי בשביל השלחן! בפנה אתלה את הראי הקטן שלי. אמנם בזויתו הוא קצת שבור. לפני שבועים הרגשתי פתאום שידי רועדות, כך, פתאום, לא ידעתי מפני־מה. רציתי לנסות את כח ידי, ונטלתי את הראי, והנה נשמט אל הקרקע ונשבר בזויתו. שטות! א? אבל אין בכך כלום. אפשר יהיה לכסותו בקרן־הזוית באיזו תמונה קטנה, בפרח וכדומה, לא כן, אמא?

– בודאי, בודאי, בת!

– אח, כמה חושך כאן! למה כך חושך אצלכם?

– הנה אדליק את העששית, בתי!

בלב האם לא נסתלק כל הזמן הפחד מפני בעלה, שיכול בכל רגע להכנס. ברגלים כושלות קמה, הדליקה את הפתילה בפך הנפט הקטן והעמידתו על הדלפק.

– את תשבי בבית, אמא! – המשיכה הבת לחלום – לא כן, אמא? אני אלך אל השוק לקנות את המכולת וצרכי־הבית. לא כן, אמא?

– בודאי, בודאי, בת!

– למדתי לבשל. ההכרח למדני. תראי איזה מטעמים אכין לכם. את לא תצטרכי לעשות כלום. את תנוחי. הכל אעשה אנכי. אבא ישוב מעבודתו ושלשתנו נשב אל השלחן. בחדר יהיה חם ואור… ח־ח־ח! הלא עוד דבר אחד שכחתי, את מנורתי! יש לי מנורה עם גולה ורודה. המנורה תעמוד באמצע השלחן, ותאיר את כל החדר. לא כן, אמא?

דבורה לא הספיקה לענות לה “בודאי, בודאי”, והדלת נפתחה ובפתח נראה מנדל.

מנדיל פסע פסיעה אחת בפנים החדר ונשאר עומד. שכח גם לסגור מאחריו את הדלת. שתי הנשים קפצו מכסאותיהן. חנה’לי חורת ורועדת נלחצה בגבה אל הקיר, כמבקשת להכנס לתוכו ולהחבא בו.

– מ־מה את עושה כאן? – שאל האב סוף־סוף.

– אני… אני… לא רציתי… רצוני לאמר, אמי לא רצתה, אני, כך: סתם… נכנסתי… אך לרגע… – גמגמה הבת הנפחדה.

וזה? מה זה? – אמר מנדיל כשהתקרב עוד פסיעה אל הדלפק והתבונן יפה אל המטבעות שהיו מונחות עליו, כאלו לא הכירן.

שתי הנשים נתבלבלו עוד יותר. האם לא יכלה להוציא מלה מפיה. הבת מלמלה:

– זה כסף… במקרה… הנחתי… שכחתי. אבל לא בשביל אמא, אלא כך: אינן נחוצות…

אם מתוך מבוכה רבה או מתוך רצון להוכיח לאביה שאין הכסף הזה נחוץ כלל לאמא, נטלה באגרופה את המטבעות וזרקה אותן דרך הפתח אל אפלת החוץ. נשמע צליל מתכת על הקרקע שהביא את האם לידי צמרמורת־מסתורין בכל גופה מחמת זכר אחד נורא…

המנוחה והקרירות שבהן דבר וחקר האב הטילו אימה. מה יזם לעשות להן?…

מנדיל עדיין עמד תקוע על מקומו, וחיך במנוחה קרה כה בלתי רגילה אצלו.

– זה טוב… זה טוב… בכסף הזה אין צורך… – רטן יותר בפני עצמו.

חנה’לי הרגישה פתאום בכתפיתה שהיתה מוטלת על הקרקע. הרימתה, מהרה והתעטפה בה איך־שהוא, בלי־סדר, ונסתה להתחמק מן החדר, מאחורי גב אביה.

– להיכן? עמדי! – אין צורך להזדרז כל־כך. בחוץ חושך וקר ורפש… עד הברכים רפש…

חנה’לי עדיין נדהמה, רועדת מפחד התקרבה יותר אל הדלת.

– אני אומר לך, אין צורך ללכת. השארי… הבאתי בשורה טובה, תשמעי…

בתוך נשמת הנערה התחולל דבר־מה. דבר־מה התמתח בה. עמדה, הזדקפה. ובקול אחר, יותר חזק וכאלו גם כן במנוחה, אמרה:

– אין צורך? מדוע?

– תחכי, תשמעי. את יכולה להשאר אצלנו, הלא אמרתי לך, בחוץ חושך ורפש, לאן תלכי?

– אני אלך, בכל זאת…

– לאן?

– אל החושך ואל הרפש, אבא!

– שמעי! ה' עזר לנו. אני בא כעת מרוזנברג. רוזנברג העשיר הלא קרוב לנו. מעכשיו נחיה כמו בני־אדם. השומעת את, דבורה? השומעת את, חנה? מחר, אמר לי רוזנברג, תבוא לעבוד… הוא גופא. לא דבר הרבה, לא שאל. אלא, פשוט, כמו מושל: “מחר, מנדיל, תבוא לעבוד”, כך…

חנה’לי התקרבה עוד יותר אל הדלת.

פתאום עקרה דבורה את עצמה ממקומה ורצה אל בתה:

– לאן, חנה? הלא שמעת… הלא אמרתי לך…

– השעה כבר מאוחרת. אני מחויבה ללכת.

– מה מאוחרת? מי מאוחרת? היכן מאוחרת? – קרא מנדיל נרגז קצת – השמעת או לא? השארי! הנה קצת יי“ש משופרא דשופרא… הנה נקניק… הנה חבילת תה מן המובחר שבמובחר… הנה סוקר… אמא תעשה תה, ונשתה ונאכל!… ובכלל נשכח מה שהיה! מכיון שה' עזר לנו, נתחיל נא לחיות כבני־אדם, חנה! מה שהיה נשכח. חייך, נשכח הכל! נצא מכאן, מן המרתף הזה, מהסימטה הזאת, מן השכנים האלה, נצא למקום שאין מכירים אותנו. אה? כיצד אומרים? “משנה מקום משנה מזל”… במקום חדש, בין אנשים חדשים, אף אנו וחיינו יהיו כחדשים… כלום טוב ונכון הדבר כשבת צריכה להמנע מהפגש באביה, להסתתר בחצרות, מאחורי שערים? אמרתי בלבי: “ודאי אל אמה היא הולכת. נפשות שתיהן נפוחות כאב. יש ויש להן על מה לשוחח. מוטב. תלך לה. ואני למה אפריע?” הסתובבתי כאן אילך ואילך, והמתנתי עד שתצאי. פתאום, זה לפני רגעים אחדים תפשתי את עצמי וסטרתי בכפי על מצחי: “שוטה שבעולם! למה אתה מסתובב בחוץ? וכי לא בתך היא היושבת שם בביתך? וכי הלכה מפורשת היא שאתה מחויב ועומד לגרש אותה?”… ח־ח־ח… בחיי, לא כדאי הדבר שתלכי, מכיון שמצאתיך כאן. תשבי אתנו. שלשתנו, שלשתנו… אנשים אחרים נהיה, חיים אחרים נחיה. הסירי מעילך, שבי ונשתה ל”חיים", מה שהיה – היה; ושוב לא יהיה…

חנה עמדה כל הזמן מתוחה כמו נימה. על פניה לא זע אף עורק קל. הביטה אל אביה בעינים קמות. דומה שלא הבינה או לא הקשיבה כלל מה שמדברים אליה. שתקה.

– נו, מה? למה את עומדת ככה?

חנה הניעה ראשה בשלילה, כמו מתוך שֵנה. כמו מתוך שנה דובבה חרישית:

– לא, אבא…

– מה לא?

– מה שהיה יהיה.

– חלילה! יש לי פרנסה, יש לי ידים לעבוד. נחיה חיים אחרים…

חנה לא נתנה לו לגמור. הראתה בתנועת יד חלשה שאין צורך, שמיותר לדבר אליה.

– מה שהיה יהיה – חזרה – אתם לא תהיו אחרים ואני לא אהיה אחרת. את הצרות תשכחו, כן. רק דבר אחד לא תשכחו. אני אהיה כאן ואזכיר לכם זאת… אני ארעיל את אשרכם… תשבו בדירה יפה וחדשה, אבל אוירה יהיה משחת, מחניק, מפני שאני אתהלך בה. לא נחוץ! למה? יש דברים שאינם משתכחים. אף אני… אף אני לא אשכח… למה? אני אלך. בשבילכם, כדי שתוכלו להיות מאושרים, אני צריכה להיות מתה. אינני, אינני! שוב לא תראוני…

– חנה’לי! חנה’לי!… – בכתה האם.

– לא, אמא, לא!

דבורה פרצה בזעקת־בכי. מתוך יבבות דברה:

– הלא את בעצמך אמרת שיהיה אור וחום… מנורתך… יריעותיך… בת! בתי!… למה תעזבינו? אל נא תעזבינו!

– אתם תשבו באור וחום, אבל לא אני. יותר מדי זמן שהיתי שם, בחושך וברפש. בלעדי תתגעגעו פעמים עלי; עמדי תהיו אומללים… מה שהיה יעמוד בינינו כל ימי חיינו. הראית, אבא, איך השלכתי את כספי החוצה? ממך למדתי זאת, אז כשהשלכת אותי ואת כספי גם יחד, החוצה, אל הרפש ואל האפלה. האם החזיר לך מי את הכסף שמצאו לפני פתח ביתך? ומפני מה תחזר לך נשמה רפוסה ברפש? קחה־קחה־קחה…

מנדיל עמד נדהם. הפעם שתק הוא בלי למצוא מלה בפיו.

האם חבקה ולטפה את בתה. אבל זו, ברוך ולאט לאט, השתמטה מזרועותיה ויצאה.

דבורה נפלה במלוא גופה על הקרקע, הכתה ראשה בקיר בצעקות ויבבות.

באותו רגע, כאלו פתאום, הוברר למנדיל שנעשה כאן דבר נורא, שאין לו תקנה.

פרץ החוצה, ובקול קורע לב קרא באפלה:

– חנה!… ח־נה!… שובי, בתי! ש־ו־בי!…

רגע השתתק, הקשיב וחכה לתשובה.

– קחה־קחה־קחה… – היתה התשובה, שהתרחקה ונבלעה בחשכה יחד עם צל נמוג של אדם.

כרגע תקפתו אימת מות בפני מה שאין להשיב, ואת האפלה פלחה קריאת איש שדעתו נטרפה עליו:

– שובי! שו־ו־בי!

בכל יום ויום, בשעה שתים־עשרה בדיוק, היתה בתיה הקטנה נכנסת אל חדר־עבודתו, וחבילת תוי־הנגינה שלה תחת זרועה. לאט, כבוא אדם אל היכל, היתה צועדת ומתיצבת מאחוריו. הוא, זכריה, שקוע בעבודתו, לא היה שומע את צעדיה, לא היה יודע בבואה. אבל היה מרגיש בה. היה מרגיש בדפיקות־לבה החרישיות, בנשימותיה הקלות. כמו שכינה פרשה עליו את כנפיה בברכה. וטוב היה אז לעבוד. המכחול כמו התעודד ומשך על הבד קוים יפים מאד… כמו מתוך ערפלי־שחרית, מוכתמים בנגוהות־שמש, צפו ועלו מתוך נפשו רעיונות יוקדים, בהירים וצעירים, והיו נתזים ומתפזרים על פני הבד כרשפי־נשמה…

ובשעה שהיה מוריד את זרועו העיפה, והמכחול ביד, ונשען אל מסעד־כסאו, היתה שחה עליו עתרת זהב־שערותיה של בתיה ועיניה, עיני תכלת־השמים, היו יוצקות על פניו המון שמחה, אושר והתפעלות…

בקרב בתיה הקטנה השתובבו וצחקו נעורים יפים; הנעורים רננו והזהירו על לחייה האדומות והרעננות; זרחו ורעדו על צמת־הפז שלה; התעדנו והצטחקו בתום על חזה־הבתולה שלה. אבל אך דרוֹך דרכה על סף חדר־עבודתו היתה שוקטת ודוממה, והיה כמו פרש עליה ה“נביא” של זכריה את כנפי אדרתו השחורה ואת טל־ילדותה מחה מנשמתה…

בימים האחרונים היה זכריה רואה את בתיה יושבת לעתים קרובות מאד לבדה לפני ה“נביא” שלו. את מסעד־הכסא היתה חובקת בזרועותיה, בלחיה היתה נוגעת בו, ועיני־התכלת שלה אל ה“נביא” הן נשואות בתוגה ובגעגועים. אז היה נשאר עומד על סף־החדר ולא הפריע את מנוחתה. נשמתה דברה אז עם הנביא. אל ארצות רחוקות, בדרך זרועה קוצים ואבנים, ברגלים יחפות וזבות־דם, אחריו הלכה, ונשאה אל בני־אדם לב לוהט להאיר מעט את מחשכיהם…

על יד ה“נביא” היתה טווה את חלומותיה הנאורים, היתה בוחרת לה את דרך־החיים…

כל שרטוט חדש, כל קו חדש, שמצאה יום־יום על הבד, היה מצית בה אורים חדשים, משמיע צלילים חדשים. והנוגה, אשר זלף מעיניה והשתפך על פניה, נוגה־השמים, היה נוצץ בהתפעלות, בגיל, באושר…

כאשר נדלק ראשונה במוחו של זכריה הניצוץ, אשר התלקח עד מהרה ללהבה והאיר לו את נשמת הנביא, – הנשמה הגדולה והקודרה ההיא עם תהומותיה, אשר על קרקעיתן טמונה חשכת צער־העולם, הנשמה הגדולה ההיא עם הרריה מחופי־השלג, אשר השמש, ההולכת לשוח ברקיע־השמים, יושבת עליהם לנוח וקולעת מקויה זרי־אורה לראשיהם, – כאשר נולד הניצוץ הראשון במוחו של זכריה, כבר ידעה זאת בתיה.

הוא בא בשעה שהתלהבה בחדרה הקטן, קלעה את צמתה וזמרה איזו שירה עליזה. בא, תפש את ידה והוליך אותה הרחק מן העיר, מבני־האדם. על חוף הנחל השוקט ישב עמה וגלה לה את רז־נשמתו: אלהים קרא לו לתת “נביא” לבני־אדם…

היה ערב כחול שוקט. על החוף הרחוק של הנחל בצבצו גגות־העיר מתוך הירק הצפוף של האילנות. בית־התפלה הקתולי חלץ מתוך הירק את ראשי־מגדליו, ופעמוניו צלצלו. והצלצולים היו מנסרים באויר הכחול כחלומות בין־ערבים שלוים, וכבו רכות ועצובות, כפתותי־השלג היורדות על פני המים.

ויאמר:

– ה“נביא” שלי יפול כקו־אור לתוך חיי־האדם החשכים. את כל הצער האנושי העמוק, את כל צער חייו האפלים, יבעיר מכחולי על פני הבד בצבעים חיים, ואת בני האדם ינחם. לבני־אדם יאיר כלטיפת־אֵם…

בתיה שמה את ידה על כתפו, הציצה עמוק־עמוק לתוך נפשו, ושאלה:

– זכריה! היש בך די כח לברוא כזאת?

– היש בי כח? בשעה שהוצתה בי לראשונה תמונת הנביא כשביב־אש, חשתי מיד, כי שביב־אש זה יהיה כוכב חיי, מורה דרכי. בתיה הקטנה שלי! על שכמי אני נושא עול כבד… נשלחתי לתת לבני־אדם “נביא” – מבינה אַת? וכל עוד לא אעשה את שליחותי, תבער בי נשמתי כגיהנום.

בתיה האמינה בו.

בתיה גם היא היתה אמן. היא הרגישה בדלות החיים אשר מסביב, ותקלע פרחי־חלומות. הקדישה את עצמה למוסיקה והאמינה, שתברא מנגינות אשר תספרנה לבני־אדם את כליון־נפשה לשמים, ותכבינה את משטמתם. בחדרה, בשעות־הבדידות של בין־הערבים, היתה יושבת לפני פסנתרה, מחפשת צלילים לנשמתה ואורגת את חלומותיה.

באמור לה זכריה את דבר ה“נביא”, זכרה את ענות־עמה וגודל־כאבו, אשר בימים האחרונים היו מנתקים לעתים קרובות את צחוק־כספה ודולחים את נשמתה, כרוח הקלה החולפת על פני הנחל הזך ומקמטת את ראי־כספו… זכרה ואמרה:

– זה כבר, זה כבר לא היה נביא… הה, אילו קם נביא!…

אמרה וקלעה בידיה את צמתה ובגעגועים רבים הביטה אל המערב הלוהט…

וידע זכריה, שבתוך בתיה שלו, עם פניה היפים, שוכנת נשמה יהודית עגומה ויפה… ויחבקנה ויאמר:

– והוא יקום… עוד תראי, שיקום ויהי…

ויפה היה המערב בהתלקחו, והיה כמו בעולם אחר השתובבו נוראות, וערים וכפרים שולחו באש, לחוג באורים חג־ששון. ונגוהות הלולי־חטא נפוצו על פני כל האופק ויכתימו ברסיסי־דם את הנחל השוקט, אשר זחל ושטף אל המזרח הכחלחל־כהה, אשר פעמוני בית־התפלה הקתולי מצלצלים שם ברוך־פלא…

הרימה בתיה את עיניה למרום ותאמר:

– זכריה! רואה אתה?

הביט זכריה

–כן! יפה…

– האם לא כן, זכריה? תחת שמים כאלה רק רגשות יפים יוָלדו, רק מחשבות לוהטות כמוהם…

צחק זכריה והשיב:

– שמעי נא, בתיה! הנה צבעי־השמים הנפלאים האלה, מנגינותיך את ו“נביאי” אני – מעולם אחד הם באים, ושפה אחת הם מדברים ללבו של אדם.

ושמחה רבה אחזה את בתיה.

חלוקי אבנים קטנות זרקה אל הנחל והשתעשעה לראות את האבנים מקפצות פעמים אחדות על פני המים, הלוך וקפוץ, לפני רדתן תהומה. השפילה לשבת אצל החוף; צמתה צנחה וטבלה קצתה במים, והיא שחקה במים, בעבעה בהם, הִזתה על פני זכריה, וצחוקה צלל ככסף.

אולם מן הערב ההוא היתה בתיה כבדת־רוח. רז נכבד נגלה לה, כי דבר גדול יפול עוד מעט וזכריה יַראה לעיני כל העולם את “נביאו”, והאנשים יקשרו כתרים לראשו ויענדוהו בזרי־פרחים, באהבה ותשואות־חן.

כאשר נקבצו ובאו חברותיה אל חדרה, כולן צעירות, יפות ופורחות כמוה ולהן עיני־תכלת, עינים שחורות, אפורות או בהירות, ורקדו וצחקו ונגנו כפרחי־האביב המזהירים על שדמות־ירק, – אז היתה בתיה מתהלכת ביניהן, קולעת את צמתה, ועל פניה זעה זיע קל מן הקלים בת־צחוק כבת־אור רחוקה של השמש בערב־קיץ חם. בעיניה נשקף סוד ממעמקים, אשר בגלותה אותו ונדמו כולן, והצטחקו חרישית בבת־צחוק דקה, כמו מבעד לצעיף…

והיה כאשר התבוננה בתיה אל החיים ונפל עליה פחדם, כשומע ספור בדבר מחול־שדים פרוע, התהוללות־שגעון של הרוחות בליל־חורף, ובאה אז אל זכריה בנשמה עכורה, – והוא יקחנה ויביאנה לפני ה“נביא” שלו, ונרגעה בתיה ונוּחָמה…

ראתה את פניו הזועמים, אשר צער ומכאובים האריכו עליהם את מעניתם, את עיניו העמוקות, הנחבאות בסתר שמורות שחורות והמאצילות על הפנים צל עגום כזה, והיה לה כמו שמעה:

– חמלתי עליכם, חלכאים ורפי־כח! חושך לכם בלבכם, חושך לכם בראשכם, ואין אתם יודעים את אשר אתם עושים…

מאחורי בית זכריה התנשא הר. על ההר עמדה חומה עתיקה וקודרה, כזכר שחור וקודר לדורות שעברו ושקעו בתעלומה עמוקה. ההר כולו היה מכוסה עצים צפופים; בצלליהם שכנו נשמות ימי־קדם, התנודדו על עפאיהם והתלחשו חרישית סודות, סודות… על ההר הזה היו זכריה ובתיה יושבים בין־הערבים, רואים את השמש בבואה, את הלילה ברדתו מן השמים על תבל ארצה, ואת העיר בהדליקה את אורותיה, ודמיונות כלהקות־צפרים היו מרחפים מעל לראשיהם ומנפנפים חרש בכנפיהם.

– האמנם, זכריה, לפני ארבע מאות שנה היו מביאים בהר הזה קרבנות אדם? – שאלה אותו פעם.

– אמנם, כן! והיום, לרגלי ההר הזה הולם ונוצר ה“נביא”, התביני? אלה הם בני־האדם! הם שורפים קרבנות־אדם ובוראים נשמות של נביאים. כלהבות תועות מבהיקות בחשכת־החיים נשמות־הנביאים, הנה והלום, ומאירות על סביבותיהן… אל אנשים עלובי־גורל ושכוחי־יה, אל נבוכי־החיים ורפי־האמונה, הם, הנביאים, מביאים את האש, אשר נטלו מן השמש הרמה ההיא אשר ממעל לערפלים… ובני־האדם שוכחים את שנאתם, את צערם וחרונם, ובלבותיהם הולך תמם איזה דבר קופא ונקשה. וחם ואור להם…

*

עננים כבדים ושחורים החלו לרדת על אדמתנו האבלה…

מתוך האדמה, מקברי־קדומים, צמחה ועלתה משטמת־פראים קדומה…

את דברי אלהים מן הלב הצמיתו, את האדם שכחו…

זכריה ראה אגרופי־רצח, כגלי־ים, נוהרים אל עמו; נוהרים אליו בעינים מוצפות־דם…

צללים שחורים התחילו יורדים על אדמתנו האבלה…

ואלהים לא שלח את הברכה בעבודתו. ובצהרים, אך דרכה בתיה על מפתן חדר עבודתו וצרור תוי־הנגינה תחת זרועה, היה מסב אליה את ראשו ושואל בעצב:

– מה נשמע?

והיא – חרדת־אלהים בעיניה הגדולות. מספרת היא לו על שריפת־כפרים, על חורבן־ערים. אנשים קמים והולכים במנוחה אל ירכתי־ביתם, לוקחים משם את קרדומם, כופפים את עצמם ומוציאים גרזן מתחת לספסל, בוחנים ורואים, אם הוא חד כל צרכו, תוחבים אותו לתוך חגורתם, ובמנוחה ובשלוה הם הולכים… הם הולכים לבצע את מעשיהם, לחוג בקרדומיהם ובגרזניהם את חגם האדום והנורא… ועמה, עמה הדל והחלש… אל־אלהים!

חרדת אלהים נשקפה ורעדה מתוך עיני בתיה…

לבן־פנים היה זכריה קופץ ממקומו ורץ אנה ואנה בחדר…

בצער וביגון היתה בתיה מרימה עיניה אל ה“נביא”, אל פניו הרכים והמקומטים, שטופי אור־האהבה הנוזל מעיניו הנוגות…

– זכריה! למה אינך מצייר? – היתה נושה בו, כמו כל רגע היה יקר בעיניה למען לא יאחר ה“נביא” להגלות.

– בתיה!… בתיה הקטנה שלי! אנשים רגמו את הנביאים באבנים, קרעו את בשרם מעליהם… היחוסו על הבד שלי? הישאו לו את עון העינים הבוערות עליו?…

– אל־נא תחשוב ככה על האדם; הלא חושך לו… מבין אתה: הלא חושך לו.

ופעם אחת, כאשר באה אליו בתיה, לא הכירה עוד את פני ה“נביא”: מתחת לעיניו מצאה שני קמטים, אשר בתוכם שכן צל שנאה עמוקה, שנאה המפילה קרה על נפש האדם…

– זכריה! מה עשית? מה היה ל“נביאך”?

– ל“נביאי” היה מה שיש לכל אחד מאתנו באמרו ללכת אל בני־אדם, לדבר אל בני־אדם. עליו לחשל את אהבתו בתוך הלהבה הקטנה, הכחלחלה והכהה של שנאה, השנאה אל החיה אשר בהם. אל תכבה בהם את הלהבה הכחלחלה לעולם!…

זכריה לא ראה ברכה בעבודתו.

יום תמים היה רץ כמשוגע ברחובות, מביט אל הצללים השחורים מרחוק יבואו. כאורחים אבלים ודוממים… שעות ארוכות היה יושב על ההר ומביט למטה אל הנחל המתפתל שם בברק־מתכת, כה שוקט וקר. וחשב:

– מה היה לבני־האדם?…

כשלהטו שולי־הרקיע באש־השקיעה דמה לשמוע מאיזה מקום תרועת החג האדום, השולח אל שמי־אדוני נגוהות אש ודם; דמה לשמוע מתוך הרקיע צוחות ואנקות, וידים פשוטות, רועדות, אחוזות־שבץ, משתלבות ומסתכסכות שם…

ואימה נפלה עליו.

דמה פתאום, שהשמים, הטבע, הטבע הטוב, היפה, הרחום והחנון, לועגים לו, לאדם, לועגים לעג רע, גא וזר… זרים הם השמים, זר הוא הטבע, ואנשים כחיות טורפות, תועים ומחפשים, מחפשים במרחקים הזרים…

בתיה הקטנה והמסכנה! מה מחפשת היא, מה מוצאת היא בשמי־אדוני היפים, הנוצצים והמשתקפים בנהרי דמי עמה היקר?… בתיה המסכנה: נדמה לו, כי נשארה עזובה וגלמודה בלי דעת זאת…

באחד הערבים בא זכריה אל בית־קהוה ומצא שם אנשים רבים, ואיזו דממה שלטה בבית, כמו לחש מי באזני האנשים סוד נורא – וידמו… בפנים נבהלים ונסערים ישבו והקשיבו. אחד מהם קרא על החג האדום, אשר חגגו באיזה מקום…

…אוּ־וּ־וּ־וּ… או־ו־ו־ו־… – נשמע פתאום בדממת בית־הקהוה.

באגרופים קמוצים ומורמים למעלה עבר זכריה את האולם במרוצה כמשוגע.

…אוּ־וּ־וּ־וּ… – נהם וחרק בשניו ברוצו ברחובות כמו בין שתי שורות אנשים מזוינים בקרדומות ובסכינים.

במוחו יצאו מחשבות מאליפות במחול־שדים, השתלבו והתאחדו, התפרדו ונתפזרו חליפות.

עלה על ההר שלו. חבק בידיו את החומה העתיקה והשחורה, לחץ אליה את גופו המפרפר במכאוביו, לחץ אליה את פניו הקודחים, ונפשו שוְעה:

– אלהי! לפני ארבע מאות שנים היו שורפים במקום הזה בני־אדם – קרבנות לאלילים… ועתה… ועתה… אלהי!… דם… עוד פעם דם… דם ודם לעולמי־עולמים…

תהום נוראה, אשר ליל־נצח שוכן בה, פערה לפניו את פיה. ושמש גדולה, זורחת וצוהלת, שהאירה על ראשו כל ימי־חייו, כמו נוּתקה מאיזה מקום והתגלגלה למטה, אל תהום ליל־הנצחים, התגלגל וצלצל; נפלה, התפוצצה וכבתה. וממעמקי ליל־התהום פרץ צחוק־שדים נורא…

– שקר! שקר!… צעקו שדים מתהום־הלילה וצחקו…

אוי, בתיה! בתיה הקטנה והמסכנה! בתיה העזובה, הגלמודה, המרוּמה!…

חושך.

במוחו בערו מוקדי שאול. בלבו הלכה וצמחה צנפת תולעים שחורות עד למחנק. רגעים היה מדוכא, כושל, נכנע ונרמס, כתולעת הזאת, אשר רמסו את חצי־גופה וחציו השני, הדבק בדמו אל הרצפה, מתהפך בציריו וחבליו… רגעים זעק כארי, עם אש־רצח בורידיו ועורקיו. הה, מי יתן ומצא את המקום החולה ביותר, הדואב והאנוש ביותר אשר בגוף איום ולא־נראה זה של האנושיות!… הה, מי יתן ומצאו וירה בו חץ־רעל!…

בא אל חדר עבודתו, בפיק־ברכים הלך הלוך וגשש עד שנראה לו מרחוק הבד הגדול של ה“נביא” – ועמד. כחולה צנח על הדבר, אשר נקְרה לידו ראשונה.

חושך.

רק דרך חלון־הספון זלף אור־ירח כחול. כרצועה חורה ורחבה נזל האור הכחלחל, התמתח לרוחב החדר באלכסון, הכסיף בנוגה פוספורי זיזים, בליטות, זויות וצלעות של דברים מוזרים. חודה של מאכלת פרסית, שהיתה תלויה על הקיר הבהיקה כשביב־אש… האור הכחלחל שכן גם על חזהו המגולה של ה“נביא” – והיה כחזה־מת, נגע בשולי אדרתו – והבהיקו כתכריכים… על ראש ה“נביא” רבץ הלילה.

זכריה הצמיד את עיניו, עינים חדלות־תנועה, אל התמונה אשר לפניו. מבטיו הקודחים והמחודדים ככידונים בתקו את מעטה־הצללים ובקשו להאחז בקוי־הפנים. קוה זכריה לראות על פני הבד, מבעד לצללים, את נשמתו, את נשמתו שלו, אשר בימים האחרונים היתה לו כה זרה, כה מלאת־סוד. רצה להתבונן אל נשמתו מרחוק, לפלש בה, לבחנה, להתיר בה את הפקעת השחורה ההיא…

יושב הוא ומביט על התמונה. איזה צל רעד, זע על פניה… השפה העליונה התעקמה… כן, התעקמה! דומה, כאלו הפה מצטחק. בת־צחוק לא־טובה של פה חסר־שנים… התחלחל זכריה: התמונה כולה זעה, נעה… מה זר הדבר! היה יכול להשבע, שנפרדה מעל הבד. הוא מאמין ואינו מאמין… לזוז ממקומו אינו רוצה, אינו יכול. רק עיניו קפאו, כמו מסמרים נתקעו בהן. לבו דפק, הלם בחזקה… אבל, כן! היא נעה, היא נעה, התמונה הזאת!… זכריה פרש ידיו מפחד, מאין יכולת לזוז ממקומו: הנה הוא מתקרב בצעדים בלתי־נשמעים, דרך היריעה הכספספית של אור־הירח, כולו חור, שקוף, ורק פניו לוטים חשכה כמו בסודר שחור ושקוף…

רגע עמדו שניהם זה מול זה. זכריה כולו רועד. מבקש בידיו משען להאחז בו. והוא עם בת־הצחוק הבלתי־טובה, הנראית־ואינה־נראית מסביב לפה חסר־השנים…

­– למה נבהלת? – שאל פתאום הנביא, כאשם על אשר החריד את מנוחת האיש הזה.

קולו היה חסר־צבע, כיוצא מתוך ערפל עָבֶה. אך יש אשר פָעם כהד צעדים בבית־תפלה ריק…

– לא ידעתי… חשבתי… תסלח לי, אבל… לא חשבתי… שאתה חי…

צחוק זקן, קלוש ורסוק, יצא מתוך החשכה.

– נביא, אשר כבר מת, בקשת, איפוא, להחיות?

– לא… אבל… אני… אנחנו הציירים…

– אני יודע, אני יודע… אין דבר!… דרך בני־אדם היא: את אשר חי הם ממיתים, ואת אשר מת הם מבקשים להפיח בו רוח־חיים… חִי־חִי… אבל נבוך אתה. למה?… שמח אני מאד לשוחח מעט… תסלח לי בגודל חסדך אם ארבה שיחה… הזקנים אוהבים להג הרבה. ואני הלא מנעורי הסכן הסכנתי לדבר ולדבר… הה, אהבתי מאד לדבר! לפני קהל גדול הייתי כאיש עֲבָרו יין. אך ראה ראיתי אספסוף – ותנח עלי הרוח… ודברתי, ואיך דברתי! לו היית אז, לו שמעת! אהבתי לראות את קסם מלי על בני־האדם. כקסום הייתי בראותי את אגרופיהם ואת שצף־קצפם על שלחי אש בעצמותיהם, או בראותי את פיותיהם הפעורים, ואת עיניהם המזרות אימה מפחד־תוכחתי… כן, אז!… ועתה, אויה, יום תמים, מן הבוקר עד הערב, עומד אני, שם על הבד, כאויל מחריש. הלא חלי הוא לזקן כמוני… יש אשר הנערה זהובת־התלתלים באה לשבת על ידי… נערה נחמדה… ושנינו איננו פוצים פה… מצחיק, חי נפשי… אך הנה ראיתיך פה, ושמחתי למקרה, אשר אֻנה לידי לפשוק שפתים מעט קט… הי, ה, הי…

“זקן מוזר”, חשב זכריה בלבו אחרי אשר סר פחדו ממנו: “מה זר הוא הדבר שאני תארתיו לי כולו אחר… ובכל זאת איכה ירד מעל הבד? נפלאת הוא בעיני”…

– כמה תקח בעדי? – שאל פתאום הזקן.

– סליחתך אני מבקש… אבל אין אני מבין…

– למה אינך מבין? אם עוד לא מכרתני, מכור תמכרני. כמה תקח במחירי?

זכריה לא ידע, אם שאלה זו היא כגערת־תוכחה או לא: זכר בספור־הדברים אשר קרו לפני אלפים שנה בגת־שמנים…

אבל הזקן לא כעס. ובטוב־לבו הוסיף לדבר:

– אני מקוה, שיקנני מידך איש, אשר כסף רב לו. אצל איש כזה לא אהיה גלמוד ושומם. בסביבתי יהיו אנשים ונשים זקנים, מלכים ורוזנים וגדולי־עם בתוך מסגרות־זהב יקרות. בלילות אוכל לבלות עמהם שעה קלה בשיחת־רעים נעימה…

לא התאפק זכריה ואמר חרש ובלב שבור:

– ואני תארתיך לי, אדוני, אחר…

– על מה אתה מתעצב? העל שגיאתך צר לך, בני?

– לא – ענה זכריה בכאב.

והזקן הוסיף:

– החשבת שאני מצוּוֶה לחשות? להביט מעל הבד שלך ולחשות?…

– לא, לא, לא! – קרא זכריה נרגז: – אבל… אבל… בני־אדם כצאן לטבח יובלו… החיה אשר באדם חוגגת את חגה, מנצחת…

– כן היא דרך העולם. ואתה מה חשבת? היכולה להיות אחרת? מה שהיה הוא שיהיה. כבר הגיע הזמן להתרגל…

רגש מר של רוגז, כמעט של משטמה, הלך ובא אל לבו של זכריה.

– אין זאת כי אם אתה לועג לי, או כי…

– או כי?

– זכריה אמר בלבו: “או כי נסתתרה בִּנתך, מרוב זקנה” – והחריש.

– לא, בני! אמת ונכון אשר אני דובר אליך…

– אבל היו ימים, אשר אחרת היתה בפיך, אשר לשונך היתה כחרב חדה ליסר…

– הי, הי, הי… שוטה קטן שלי! הי, הי, הי…

צחוק זקן חסר־שנים, מתוך לֵחה מחלחלת בגרון, כמעט שם לו מחנק.

– אז, אז נשאתי את אמרותי, כן… אז נחוץ היה הדבר…

– ועתה?

– אז לא יכלה האנושיות לעשוק, לגזול, לחמוס, לרצוח נפש בלעדי דברי־הנביא… אז כאשר עיפה נפשם להורגים, ושובע השמחות היה להם למועקה, אז… היו דברי הנביא משיבים את רוחם… ובכל אשר הרבו דברי לדקור את לבם כמדקרות־חרב, ליסר את נפשם הנהלאה בעקרבי אש, כן הרבו לנוח מסבל חייהם עקובי־הדם. התבין, בן־אדם? האם לא ראית, האם לא שמעת: בני־מלכים ורוזני־ארץ מענים את נפשם, השבעה תפנוקים, עוזבים את משכיות החמדה ומטות־השן והולכים אל מחִלות עפר ואל מערות מדבר לסגף את גופם העיף מרוך ומהתעדן… העושקים עשקו והנביאים נבאו. כ־כה!… הימים כבר עברו! ואנחנו ככלי אין חפץ בו הננו… והיה אם ירוה אדם דם והשובע ישים מחנק לנפשו – והלך וקנה בעד אגורת־נחושת את דברי הכתובים בספר או את תמונתי אשר יתלה על קיר־חדרו, והתיחד עמהם רגע אחד, והכה באגרופו על חזהו, והוריד אגלי־דמע אחדים, ושב ורפא לו, עד שוב אליו שנית הצמאון לדם…

– אבל לא! אבל לא! אבל לא!… – קרא זכריה.

אגרופיו הקפוצים רעדו מול פני הדובר בו… כל גופו רעד. בכח לא־אנוש עצר ברוחו מהתנפל על הזקן.

– לא! – קרא –: לא פסו אמונים מבני־אדם! גם נביאי שקר גם נביאי־אמת היו! ולא חדלו מבני־אדם הצמאים לדבר אדוני, המבקשים אותו בכל לב… אשר נפשם פצועה ולבם זב דם על האנושיות האובדת תהו לא־דרך…

– אַה, אתה מדבר, אם איני טועה, בבעלי־המום ההם… כן, כן, עוד לא תמו אלה, אשר דרך החיים נסתרה מהם… החלכאים! כפיר בלי מתלעות, פרס בלי צפרנים ידרשו אף הם משפט וצדק… אולם הלא אז יחדלו מהיות כפיר ופרס… והאדם, בני, יהיה תמיד אדם…

זכריה רעד כולו; חמתו חלחלה בגרונו. וחפץ עז היה לו לאחוז בצוארי הזקן הזה וללחוץ, וללחוץ בכל כח…

– אם כן, אם כן – קרא כבר בקול צרוד ובנשימה מרוסקה – אתם, הנביאים, הנכם דרושים לאנושיות הטמאה כגרזן לרוצח…

–… או כתמונתך למנהיג־המדינה או לנותן בנשך, אשר יקנה אותה במיטב־כספו לפאר בה את חדר־משכיתו…

– ככה?…

מפי זכריה פרצה נאקת־מות כאנקת שור שחוט. לעיניו נצנצה המאכלת הפרסית אשר על הקיר – וכרגע היתה בידו –

– – – – – – – – – –

חושך…

* * *

למחרת היום ההוא, כאשר באה בתיה אל זכריה, חורת ונבהלה, לספר לו מתעלולי בני־האדם, לא מצאה אותו בחדר־העבודה. על העמוד היו תלויות סחבות הבד החתוך…

צעקת־לא־אנוש פרצה מפיה:

– הוי, ה“נביא”!… ה“נביא”… ה“נביא” איננו…