זמן רב לפני עלות עמוד השחר, בוקע אל חשכת־השחרית של הסימטה אור מחלונות מרתפו של מנדל הסנדלר הפונים כלפי המדרכה, ורצועה כחלחלה־חורת נופלת ממנו על פני שכבת השלג שנערמה על המדרכה במשך הלילה וכסתה מחציתם של החלונות.
דל וכהה אור הפתילה הקטנה הבוערת בפך נפט קטן, בלי זכוכית, על פני כרכוב התנור. לרגעים פורצת אי־משם רוח ונושבת בלהבה הזעירה ואז ירקדו בחדר צללים וחליפות יוארו כלים ודברים, שבשעה זו דמות־חלום מוזרה להם. איזו הסתכלות פנימית ורצינות מרוכזה בדומיה שבחדר; כעין שתיקה במתכוֵן, כעין נשימה עצורה באויר; דומה, אך תופר דומיה זו, אך יפרוץ קול הברה בחלל הבית, ויתרחש דבר־מה נורא מאד, ויזדעזע הבית, יזדעזעו החיים הנרדמים ותגלה תעלומה מבעיתה…
כצל אלם בין הצללים הרבים, משוטטת אילך ואילך דבורה, אשתו של הסנדלר. יום עבודתה כבר התחיל, אך פסיעותיה אינן נשמעות. המטפחת החבושה לראשה בולטת ויוצאת בקצה מעל מצחה ומאפילה כמצחן של כובע על פניה. רק פיה הקטן והקפוץ מואר לפעמים, והוא מפיק הרבה מרירות, כפיה של תינוקת המתאפקת לבכות.
היא מטאטאה את החדר. את חתיכות־העור, הצולחות לדבר־מה, היא צוברת לערמה אחת מתחת לדלפק; על הדלפק היא מסדרת את כלי־המלאכה; שוטפת את הכלים, שאכלו בהם אמש. וכשהכל נקי, משופשף, מכובד ומסודר, היא מציתה אש על הכירה ושופתת עליה קדרת־חרס עם תבשיל־הבוקר. ופעמים, כשהיא נכפפת אל האש ובפה ממולא אויר נופחת בה ומלבתה, אז מוארים כל פניה באור אדום: צעירים הם מאד הפנים הקטנים והעגולים, אך הגבות הן צפופות ומפיקות אותה המרירות הכבושה המרחפת מסביב לפיה הקפוץ. מתחת למטפחת ראשה יש שנשמטת קווּצה קטנה על מצחה והיא לבנה.
לבסוף, כשזכוכית השמשות מתחילה מכסיפה ירקרקת־שקופה, היא נגשת אל גל סמרטוטים שעל־יד התנור הקר, נוגעת בו בקצות אצבעותיה ומתחילה מעוררת:
– מנדיל! קומה… בוקר!
גל הסמרטוטים מתנודד, מתנועע, ומתוכו מבצבץ ויוצא ראש פרוע־שערות וזקן, ודומה אף הוא לדבר־מה מעוך, לסמרטוט.
לאט לאט ננערת ערמת הבגדים הקרועים מעל הגוף הדל; הרגלים היחפות נשמטות על הקרקע הקר, הידים נופלות על הברכים, הראש מורכן הצדה, וכולו שאלה: וכי כדאית היא קימה זו, ועבודה זו שבאה אחריה עם כל מה שנטפל אליה ומלַוה אותה כל היום עד שעת השכיבה?…
והצל הגדול שמאחריו על הקיר, מרכין עליו ראש ומביט כביכול בחמלה ובצער.
והאשה מסתובבת בחדר אילך ואילך. שניהם שותקים.
אחרי שעה קלה יהא יושב כבר לפני הדלפק, הסנדל בין ברכיו והוא מכה בפטישו או גוזר בסכינו מתוך התאמצות יתירה ונשימה כבדה; והיא על־ידו תהא מזפתת חוטים, ושניהם יהיו שותקים.
לעולם הם שותקים. לעולם… לא מפני שהכל כבר נאמר ביניהם שותקים בני־אדם לפעמים, אלא מפני שיש ביניהם דבר המפיל אימה שמא יאָמר עליו הכל… צל אימה זו של הכמוס, של הנשכח־מדעת, חוצץ בינו ובינה. כל אחד מכונס בתוך עצמו ועובד עבודתו מתוך אונס, באופן מיכַני, מתוך שעמום, בלי שמלאך החיים יהיה דופקו לעבודתו.
בחוץ, אי־משם התפרצה אל הסימטה סערה בצוחת זעם נואשה המאיימת לשבר, להרוס, לפוצץ; ומיד כאלו היא מכירה באפיסות־הכחות, צוחתה נפסקת, זעמה נשבר באמצע, והריהו משתפך ביבבת־תמרורים ממושכה, בלתי־פוסקת, בנשימה מתמידה ומתחדשת לרגעים, יבבה קובלת, מתאוננת ומתאוננת, ללא־תקוה, ללא־נחומים, לאחר־יאוש…
כך – האדם: מתפרץ הוא לתוך סימטת חייו הצרה בשאון נעוריו, בהמית כחותיו ואמונתו, כמו בצבא חיילות, להפוך הכל, לשדד מערכות, ומסיים ביללת נכאים.
אף לו היו ימים של כבוש עולמות, של תרועת נצחון, ימים שרכב על גורלו ורסנו בידו. העבודה הָמתה, שלשה עוזרים, השירה מלאה את הבית ובקעה מאור הבוקר עד נטות היום דרך החלונות החוצה, הידים לא ידעו לאות, והדלת סבבה בלי הרף על צירה מפני הלקוחות הרבים. ועתה…
השליך את הסנדל, חכך כפות ידיו זו בזו, נשם עליהן זמן־מה בפה פעור לחממן.
– קר, לכל השדים!
ונטל סנדל אחר.
– כן. קר – הסכימה אשתו.
עזבה את חוטי־הזפת, הלכה אל כרכוב התנור וכבתה את העששית, והתחילה מטפלת באש אשר על הכירה. החדר נתמלא אפלולית של בין־השמשות. היום חדר דרך השמשות המכוסות קרח, עגום, חור, רוהה ומהסס.
– מי יודע כמה עוד ימשך הקור הזה, ועצי־ההסקה כמעט כבר כלו – אמרה היא אל עצמה כביכול.
הוא, כאלו הדברים לא הגיעו אליו. מחמם לרגעים את אצבעותיו בנשימתו ומוסיף מסַמר נעלו של מאן־דהוא שבע, שמח וחם לו…
– שותק לו – רוטנת היא.
– ואם אדבר יֵחם לך, כנראה – משיב הוא כלפי העקב החדש המביט אליו בחשיבות ובלגלוג.
– מטליא ומטליא ובתנור אין אף גחלת חמה. ואין סוף, אין סוף…
– אחרי שאת לא תהיי כבר, יהיה סוף, סוף טוב, סבורני.
– אלמלא אני, היית מפיח את נשמתך זה כבר. ברי הוא; זהו מה שאֹמַר לך…
– מוטב שתשתקי, סבורני! מוטב שתסתמי את הפה, כך אני סבור. לטובתך אני אומר לך זאת… – דבר במנוחה, אבל מעיניה לא נעלם רעד אצבעות ידיו.
– תיף – ירקה לפניה ולא הוציאה מלה מפיה.
האמת היא שהיה בדעתה לאמר לו עוד מלה אחת, מלה אחת ידועה; כשוף רע למלה זו, שבהֵאמרה הוּא קופץ ממקומו כמטורף, אובד־עשתונות, מחרף ומקלל, סכנה לעמוד במחיצתו. מלה כזו צפונה עמה בשבילו… אבל המלה הזו לא נאמרה. ועכשיו מרוצה היא מאד על שעצרה בפיה בעוד מועד.
תמיד מגרה אותה שטן רע להתחיל בשיחה שסופה קטטה, צעקות, חרפות ופעמים גם הכאות. יודעת היא זאת למפרע. ואחר כך מתחרטת היא. אבל ברגע שהשטן הזה מרקד לפניה ומשסה בה את היצר הרע, דומה לה שתקל לעצמה אם יעלה בידה לצער אותו במקצת…
ושוב דממה. שני האנשים מוסיפים לעבוד כאלו לא נפל ביניהם דבר.
על אצטבת־הלבנים של התנור רבץ חתול גדול, ומוזר היה לראותו כולו מכוסה סמרטוטים למען יחם לו… השיחה בין הבעל ואשתו העירה אותו משנתו. תחלה פקח עיניו והביט בתמיה כרוצה לדעת מה סבת הוכוח העז שקרע את חוט חלומו המתוק על פקעת מעי תרנגולת שנמצאה באשפה, על עכבר שמן… אחר כך קפץ, הזדקף, קמר את גבו כחטוטרת, הזדעזע מקור. זמן רב התרחץ והשתפשף בכפו, והזדקר ממקומו.
בפסיעות אטיות, כאלו היה עדיין אחוז שנה, נגש אל האשה. הפשיל כלפי מעלה את ראשו: מיאוּ!… הנני, כבר קמתי; מיאוּ! בוקר טוב… מיאוּ! ומה בדבר לעיסה, לגימה? מיאוּ…
אך היא לא שמה אליו לב, וה“מיאוּ” שלו לא הגיע לאזניה. התחיל מחכך ראשו ברגליה.
– אה, קיסקה! כבר קמת? – דברה אליו רכות.
גחנה, הרימה את החתול, התחילה מלטפתו, מלטפתו על זרועה. אחר כך, כשהיתה צריכה לטפל בקדרה שעל האש, עלה החתול על כתפה, ובסבלנות התנועע באשר התנועעה היא, והמתין עד שתגיע שעתו לקבל שוב איזו לטיפה ממנה.
ואמנם, היא הגישה אל הדלפק שתי קערות מלאות תבשיל חם ומעלה אד; ישבה על יד בעלה, הורידה את החתול מעל כתפה ומזגה גם לו קערית נוזלים חמים עם פתותי לחם בתוכה.
– אכול, קיסינקה! אכול! – מדברת היא אליו מתוך לטיפה על גבו.
והוא אינו מסרב, מזורר, מעטש, בולע במהירות ונחנק לרגעים מרוב גרגרנות.
התבשיל החם הרנין קצת את לבו של מנדיל; הוא מפנה את ראשו כלפי החתול, מביט אליו ואל אשתו אלכסונית, ושואל אגב אורחא מתוך פזור־רוח וחושב בה־בשעה על ענין אחר:
– בן כמה הוא קיסינקה?
– סבורה אני שמיום שחנה’לי שלנו אספה אותו אל הבית, א? כמה זמן עבר מאז?…
– אה! כן, כן… היא שהכניסה אותו אל הבית…
– זה היה גור־חתול קטנטן, לבנבן, חלש מאד ומלא חן… וחנה’לי שלנו גם היא… – ופתאום הפסיקה את עצמה כאלו שמה איזו מלה מחנק בגרונה, רק פניה החורים כוסו בצבע ורוד קל ורועד.
– די! די! – פרצה פתאום מפיו קריאה, כאלו העמיקו לחטט בפצע טרי – שד אחד יקח את הזונה ואותך וגם את חתולכן יחד אם רצונכן בכך.
ורועד בכל גופו מכעס פתאומי ובלתי־מובן לעצמו, תפס את החתול בערפו והשליכו בכח על הקרקע.
–אי! – פרצה זעקה מפיה לקול ילל החתול – מטורף! – רטנה בלי להעיז להרים קול. ראתה את פניו החורים של בעלה, ראתה את גופו הרועד, והבינה את שגגתה. אצל בעלה קבור זכר בתם עמוק עמוק בלב ולא יעלה אף פעם על לשונו; אצלה הזֵכר הזה ממלא את כולה, את כל נקבובי נשמתה ורובץ לפתח פיה.
… שוב יושבים הם זה על יד זו ועובדים שעות ארוכות, ארוכות בלי קץ. החלונות מכוסים קרח, הבית מלא צללים, מן הפיות פורץ עם כל נשימה אד ועננה כבדה רובצת על שני הראשים הכפופים.
יש שיעבור מישהו על פני המדרכה בחוץ, ועל תקרת המרתף יסתובב ירוץ צל האיש המתפרד לאחדים.
– הנה הרב הלך להתפלל… – אומרת היא.
– סבורני שזהו הנחתום.
– למה דוקא הנחתום?
– ולמה דוקא הרב?
– הרב הולך תמיד להתפלל בשעה זו.
– והנחתום הולך תמיד לשאוב מים בשעה זו.
ושניהם פרצו בצחוק. שניהם בקשו תואנות להתקוטט ולא הצליחו.
הצחוק כאלו שבר את דוק הכפור, שנמתח על נשמותיהם. והאחד חשב על משנהו:
– כיצד הוא יכול לעבוד כשהאצבעות קופאות, ממש קופאות מקור?…
ומתוך רחמים וגם מתוך רצון לפייס על הקנתור, שאלה:
– אימתי אתה עתיד להתראות עם רוזנברג?
– מה שייך “אימתי”? עוד היום, אחר הצהרים. כלום אפשר לדחות את הדבר? – קרא מנדיל.
רוזנברג, קרוב עשיר למנדיל, פתח לפני ימים חנות נעלים גדולה לסיטונות ומנדיל השתדל לפני הקרוב הזה, שיקבלו בתור פועל קבוע בבית־הסנדלרות הגדול, שנפתח על יד החנות.
– הלואי שלא תשוב משם ריקם – אמרה דבורה – ואז אזמין מחר בבקר, בלי דחיה, קרון עצים.
– ח ח ח… גם קרון עצים, גם בשר אל הסיר, גם… אח־אח־אח! המעטים הם הדברים שאנו נצרכים להם ואינם?
– בכלל אני סבורה, שנצטרך לצאת מן המאורה הזאת… אין שום אפשרות לחמם את המרתף. הקור נמשך ובא מלמטה, מלמעלה, מכל מקום…
– בכלל, נעבור לדירה חדשה… “משנה מקום משנה מזל”, ונתחיל לחיות כבני־אדם ממש; כמעט שכחתי טעמן של אותן השנים, הזוכרת את?
אם היא זוכרת?… האם יש שעה ביום או בלילה, שאינה מהרהרת על ימים עברו ותוהה על ההוה האפל שלהם? היא רק התפלאה על התרגשותו של מנדיל ועל דבריו המרובים. התקוה הטובה פצתה את פיו, המסכן…
נאנחה חרישית ולא ענתה.
– על מה את נאנחת, דבורה?
שתקה, אך בכל־זאת אחרי שעה קלה לא התאפקה ומלטה מפיה:
– זכוכית שנסדקה אין לה תקנה…
מנדיל הצליף לה מבט דומם מלא זעם. הבין לכונתה, והתרעם על שהזכירה לו ברגע זה מה שרצה בכל כחות נפשו לשכוח, לשכוח כמת מלב.
– את, את הנך הזכוכית הסדוקה, שאין לה תקנה… – נהם בכעס.
דבורה השפילה את ראשה, כדי שלא להפגש במבטו.
קו־האור שבקע לרגע אליהם, כבה שוב. שוב התקשרו השמים בעבים. במרתף השתלטה שוב הדומיה הקודרה.
אך הנה גמר לצחצח את הנעלים המתוקנות. לבש את מעילו, ששמש לו בלילה שמיכה, הכניס את זוג הנעלים אל בית־שחיו והסתלק בלא ברכה החוצה.
יצא ונשאר עומד תקוע במקומו, והעינים ממצמצות: יותר מדי אור וזוהר בחוץ. השמש הבהיקה, קרה וזורחת כמלכה רחוקה. השלג נצנץ והבריק ברבבות להבות קטנות וזיקים זיקים נתזו בשלל צבעי הקשת, והכאיבו לעינים.
– תוף! איזו שמש, לעזאזל! – ירק הסנדלר והלך הלאה.
דבורה הוסיפה לעסוק במלאכתה, כאלו לא הרגישה בצאת בעלה. שטפה את הכלים וסדרה אותם על האיצטבה, טפלה זמן־מה בחתיכות עור, בסכין, בדבק, במסמרים על יד הדלפק, ואחר כך הוציאה אי־משם מטפחת־צמר קטנה ואדומה, כולה נקבים וקרעים, ישבה מזוינה במחט ובמספרים, והתחילה מתקנת אותה. פרשה אותה על ברכיה, הפכה בה והפכה בה, ופתאום נשתקעה במחשבות.
הלך לו, חשבה, ושכח לעטוף את צוארו במטפחת. בקור כזה… אי, רבונו־של־עולם! הלך ברוגז. מפני־מה הביאתו לידי כעס? מה בצע בכעסו? מה תענוג? מעין טירוף־דעת, רחמנא ליצלן, תוקף אותה פעם בפעם להזכיר לו את שם חנה’לי. לא היתה צריכה כלל להזכיר את עצי־ההסקה, מפני שבלא סיועה של חנה’לי לא יהיו להם עצים, זה ברור… כתינוק ממש הוא משתעשע בתקוות ובונה לו עולמות. רוזנברג יעזור לו, מסכן! לבה היא אינו מאמין ב“ישועות ונחמות”. מדוע? אינה יודעת. אבל לבה בכלל אינו מאמין בטוב. אלא שקותה להתראות היום עם חנה’לי, לקבל ממנה קצת מעות, ואז יהיה גם מה לבשל ובמה להסיק התנור… ועכשיו… עכשיו, אחרי שלא ידעה לשלוט בלשונה ופלטה מפיה דברים מיותרים מן הנמנע יהיה לעשות דבר. הוא יבין, יבין… עולמות יהפוך…
פתאום נתמלאה כעס. מה משמע “יבין”? כלום הוא שוטה כולי האי ואינו יודע מקור פרנסתם כל הימים? כלום הוא סבור באמת שמטלאיו שהוא מטליא יש להם מעט מרק בסיר ומעט גחלים על הכירה?…
אח, לא! ודאי שהוא יודע. הוא רק מעמיד פנים, ושופך חמתו עליה…
אח, רבונו־של־עולם! רבונו־של־עולם!… קוראה היא בקול.
בקריאה זו השמיעה את כל מרי־נפשה על גורלה היא, על גורל בתה העלובה, חנה’לי היקרה והאומללה, על בעלה ועל אותה יד נעלמה, שהדקה עניבה על צואר שלשתם, לא עד כדי חנק ממש, אבל במדה שאי־אפשר יהיה לנשום בכבדות ולצעוק מכאב…
אתמול ראתה אותה. נשבה רוח וירד שלג. כסחבות לבנות ירד. והיא, דבורה, חזרה אז הביתה דרך רחוב־החנויות. אבן היתה מונחת על לבה. קותה למצוא עבודה בבית אחת הגברות ותקותה נכזבה. בבקר נפלה קטטה בינה ובין בעלה והוא זרק בה אמום; האמום נתקל בחזה; כל היום לא חשה כלום, ועתה בשובה רעבה ורצוצה הביתה, התעורר בה כאב גדול בחזה… אבל איך תשוב הביתה? והוא מן הבוקר לא אכל. אדם עובד, הלא אינו יכול לצום. ותימה לה מהיכן בא לו כח להניע יד… פתאום, כשהגיעה אל קרן־זוית הסימטה שלהם, קראו לה בשמה. עמדה, הביטה אל העוברים־והשבים לראות מי הקורא לה. ערב היה אז, ובעיניה – לילה. לא הכירה איש. והנה נערה רצה אליה ומניפה לה בידה. לבה הלם בה. ידעה מיד מי היא.
חרדה, במבטי־פחד לצדדים נגשה אליה:
– אמא! מה שלומך?
איזו מילודיה רחוקה ומעציבה הקול הזה! לבה חדל מדפוק, גוע בקרבה ממתיקות מדאיבה. היתה הנערה לבושה במעיל חורף קצר, במטפחת־משי אדומה על ראשה, בצעיף צפוף על פניה, וגופה כה דק וקל. ילדה!…
– זה זמן רב לא ראיתיך, אמא! מה שלומך? זה זמן רב… מדוע תחשי, אמא?… – הוסיף הקול, הפועם בלבה בכאב מתוק כזה.
– כן, בתי, כן, זמן רב… – הצליחה דבורה להפליט מפיה.
ובתנועה מיכנית נטלה את כפה הקטנה של בתה, משכה אותה כלפי פנס־הרחוב הסמוך, ובקשה להרים את הצעיף.
– הראיני פניך… השלום לך?
– ברוך ה'… – השיבה הנערה, ופיה נפתח במקצת בבת־צחוק דקה.
אח, בת־צחוק קטנה זו ספרה לאם הרבה. ובפחד שאלה:
– מפני־מה כה נפלו פניך, חנה’לי?
– עיפה אני, אמא, עיפה.
– עיפה? למה? שמא עובדת את עבודה קשה?
– אי, לא…
ושוב אותה בת־צחוק דקה ודוקרת, בלוית תנועת־יד קלה באויר.
– עדיין לא אמרת לי, אמא, מה שלומך ושלום אבא? היש פרנסה?
– אח, בת יקרה, אל תשאלי…
– היש לפחות מה לאכול?
– איך אומר לך… מנ… בקושי.
– בקושי? ועצים יש?
הפעם התעקם פי האם בבת־צחוק דקה־מן־הדקה:
– ביערי לא צמחו עדיין האילנות – ולבה נתמלא דמעות.
– אי, אמא! אני לא ידעתי כלל שכך הוא… לא טוב שלא ראיתיך זמן רב, לא טוב…
השפילה עיניה אל הקרקע והניעה ראשה מתוך הכרת חטא ותוכחה לעצמה.
השלג ירד, ירד על שתי הנשים. סחבות לבנות.
–אף לי לא שחקה השעה – אמרה הבת בבת־צחוק סתומה ובעינים שחות.
– לא? איך?
– חליתי. זמן־מה שכבתי בבית־החולים.
– חלית? – אימה קרה צננה את לבה.
– אבל עכשיו בריאה הנני. רק שבועות אחדים חליתי, ולא הרוחתי כלום. עכשיו, ברוך ה'…
רק אז הרגישה האם בשעול הקצר והתכוף של בתה.
– חנה’לי! מדוע אינך שומרת על בריאותך?
– אח!…
ושוב אותה בת־הצחוק הסתומה והבישנית ואותה תנופת־יד קלה במקום תשובה.
פתאום נזכרה הנערה בדבר־מה, והתחילה מחטטת ומחפשת בכיס מעילה, ומדברת בחפזון:
– הנה שם הולכת איזו אשה. אם איזו מכרה תראנו כאן, לא טוב יהיה. יוָדע לאבא ויכעס עליך… שלום, אמא, שלום! סלחי לי על המעט הזה. לעת עתה… מחר אשתדל באיזה אופן שהוא… אפשר, כשאבא ילך מן הבית, אכנס אליך לרגעים אחדים… שלום…
הושיטה לה כפה בחפזון והזדרזה להעלם מעבר למסך השלג.
האם עוד עמדה על מקומה כמסומרה ומטבעות אחדות בכפה. חפשה בעיניה את בתה, אבל צלה נמוג מהר בחשכת הערב.
שוב לא הרגישה אותה שעה ברעב, אף לא חשה בחזה, אף לא ברגליה. גל של רותחין הציף את לבה; היה בו גם עלבון מר ולוהט על עצמה ועל בתה־חמדתה, העלובה המסכנה. גם רחמים רבים על שתיהן. מעיניה ירדו בשפע דמעות חמות, שפתותי השלג נמסו בהן.
עכשיו, כשהיא נזכרת בפגישתן זו, לבה הומה בקרבה מדאגה ופחד. עכשיו ראתה בפני בתה מה שלא ראתה אמש לאור הפנס: חנה’לי חולה, חולה… אח, מי יודע מה לה! שכבה במטה, לא הרויחה כלום. ועכשיו היא משתעלת ומשתעלת תכופות בשלג, ברוח… לא התבוננה כלל אם יש ערדלים על רגליה או לא, לב־האם נקרע לגזרים.
היא יושבת כפופת־ראש ולפניה, מתוך הצללים הקרים והעגומים, צוחקות פנים זעירות, עגולות, לחיים מלאות כתפוחים, שפתים עסיסיות כמו גודגדניות, עינים־גחלים, ושערות – נחשים מתפתלים… חנה’לי הפעוטה! כשהיתה צוחקת היה ביתם הקטן כפעמון מלא צלילים; כשהיתה מקפצת ורוקדת, היו מקפצים ורוקדים לבות ההורים…
הימים ההם! מדוע נגוזו כה מהר הימים ההם? אילו יכלה להחיות שנית לפחות רגע־אור אחד מהימים ההם… כידידים טובים ועליזים שנפרדו מהם עולמית, כך עוברים הם לפני עיני־רוחה, והיא מביטה אליהם מתוך עצבות יוקדת. לא! רק חלום נאה היה זה. חלמו עלומים רעננים ושמחים, חיים שלוים מלאי רננה, נוה שאנן ובהיר, ושמש קטנה רוקדת ומפזזת בתוכו. מן החנות הסמוכה לביתם, ששם עבד בעלה עם עוזריו, הגיעו אל החדר זמירות בלתי־פוסקות, והיא בחדר מספרת לחנה’לי ספורי־מעשה ברב ורבנית, בשועל ובזאב, קולעת סרטים בשערותיה… פתאום, באמצע העבודה והזמרה, קם בעלה, עוזב את הדלפק ונכנס אל החדר; מחפש כביכול רגע אחד ושנים איזו סכין שאבדה לו. היכן הסכין? א? מי לקח את סכינו? והיא מחייכת בנפשה ומעמידה פנים כתוהה: כיצד אבדה פתאום הסכין? פתאום, דרך אגב, הוא נתקל בפעוטה, תופשה למעלה־למעלה, זורקה וקולטה, וצחוק הכסף פועם, פועם… או שהוא מטעינה על גבו, רץ אילך ואילך, ושואל:
–יש לי שק קמח! מי יקנה שק קמח?
והיא רצה אחריו, רוצה לתפוש אותם: “אני אקנה; אני אקנה”… והיא צובטת ברוֹך ומדגדגת לקטנה. בוחנת כביכול את הסחורה. והילדה חובקת בשתי זרועותיה את צואר אבא, מפרכסת ברגליה וצוחקת ורועדת וצועקת: אמא! אמא! תפשיני; קניני!
אחרי שעה קלה הוא נזכר בעבודתו, ובאין־חשק הוא מוריד את הקטנה שוב על הקרקע, ומזדרז אל החנות. והסכין? א, הסכין? אפשר שהיא שם בין הכלים או על הדלפק…
… בביתם מתהלכת נערה דקת־גוף, חורת־פנים קצת אך זקופה, גמישה, זריזה ויעלת־חן. יום יום היא חוזרת מבית־הספר עם חבילת ספרים תחת בית־שחיה. לאם אין עוד מה לספר לבתה. אבל בתה מספרת להוריה הרבה והרבה דברים מענינים, מבית־הספר, המורים, החברות והספרים.
הנה חנה’לי ישבה אל השלחן להכין שעוריה. טסס! שקט בבית! חנה’לי עובדת… האם עוסקת בדממה בעניניה, ומתלחשת עם השכנה: טסס! חנה’לי עובדת… בחנות מתלחשים, נפסקו זמירות הפועלים: טסס! חנה’לי עובדת… ואיזה חזון יפה, איזו שירת־נבואה גאה ומתוקה שרה להם הדממה בשעה שאותו ראש צעיר שחור־התלתלים היה שמוט בין הידים על גבי ספר פתוח…
חנה’לי לא תנשא לסנדלר. היא מתהלכת לפי־שעה ביניהם, בתוך כתלי ביתם, כפקדון־העתיד. אבל היא אחרת, מעולם אחר. אך תגדל קצת, אך תגיע לפרקה ועזבה אותם והלכה אל אותו עולם, אל עולמה היא הגדול, המזהיר, אל אשרה המחכה לה שם… ולב ההורים גוע מצפיה לפלא זה העתיד להתרחש.
… נתקה פתאום המחרוזת ואבני־החן התפזרו לכל רוח.
התחיל הדבר בזה שבעלה חלה פתאום וכשנה לא קם מעל מטתו. חנה’לי היתה אז בת שמונה עשרה והתכוננה לבחינות הגימנסיה. והנה הוטל עליה להסיח את דעתה מהגימנסיה, להפרד מספריה. לא זזה מעל מטת אביה. אביה נעשה רגזן, קפדן, וחנה’לי נשאה דומם סבלו וטרחו. אבל פניה נפלו מאד, נעשו חורים, שקופים, גופה רזה מאד. נוראות סבלה הנערה, ומפיה לא נשמעה אנחה. מעט הכסף שהספיקו לקמץ עבר לידי הרופאים והרוקח. והבת והאם התחילו יוצאות יום יום אל השכנים, ומתחת למטפחותיהן פעם פמוטי־כסף, פעם שעון, פעם כפות, מזלגות… אחר כך הגיע גם תורם של שמלות, מעילים, גרבים, כתנות. לבסוף נעלמו גם ספרי חנה’לי מן הבית. על שום חפץ וכלי מכלי הבית שנמכרו או שנִתנו בעבוט לא בכתה האם כמו על הספרים, שלא הבינה בהם דבר וששוים היה פרוטות. לשוא נִחמה אותה בתה: אל תבכי, אמא! פמוטי הכסף והשמלות היו יותר יקרים מהספרים. את אלה אפשר תמיד להשיג. סבלנות, אמא! אבא יקום ממטתו, יתחיל לעבוד, ושוב יוטב לנו, אמא!… אבל האם הֵמרה על הספרים כהָמר על מת. לבה אמר לה שהפעם מת חלומה, מת אשרה, מת הכל, הכל…
בעלה שב לאיתנו אבל לעבודתו שוב לא היה ביכלתו לחזור, כי כחותיו הראשונים לא היו אתו. היא הלכה לעבוד בבתי זרים, לשטוף רצפות, לבשל, לכבס לבנים. אבל הכסף שהיתה מביאה הביתה פעם בפעם הספיק להם רק ללחם צר ומים לחץ.
בוקר אחד קמה חנה’לי ולחשה לה באזנה סוד. החליטה ללכת אל אחד מבתי־החרושת לעבוד בתור פועלת. היו מקרים שחנה’לי היתה שוכבת זמן רב על משכבה שקועה בהרהוריה ואיש לא ידע את אשר עם לבה, ופתאום היא קמה ומודיעה דבר־מה, החלטת מה, שהשומעים היו שואלים את נפשם אם לא צחוק אתה. האם, כששמעה סודה זה, נתנה את עיניה בתמיה:
– את פועלת?
– א, אל תדאגי. אני צנומה, אבל כחי רב. הכח אינו בשומן אלא בשרירים, אמא!
למנוע ממנה לעשות כזאת אי־אפשר היה. חנה’לי לא היתה מאלו שאפשר לדבר על לבן או להפריע בעדן. ואגב, זה ימים אחדים לא הדליקו אף קיסם על הכירה.
באותו יום התחילה הנערה חוזרת על בתי המלאכה והחרושת. בכל מקום היו משיבים פניה ריקם. הביטו אל גופה, על ידיה, וכלם כאלו נדברו לתת לה תשובה אחת: “לנו נחוצה פועלת אחרת”… והתיאוריה על השומן ועל השרירים שהעלתה דמעות בעיני האם, הולידה שם, אצל נותני העבודה, אך בת צחוק. במקום אחד, בבית מלאכה לתעשית גרבים, אמרו לה שתבוא מחר לקבל תשובה, כל הלילה לא ישנה הנערה מרוב התרגשות. בבוקר השכם הלכה אל אותו בית־המלאכה ושבה לפנות ערב.
– קבלוני! – פרצה בקריאת שמחה הביתה.
לא רצתה להפסיד יום עבודה ולא שבה הביתה לקחת אוכל, כל היום עבדה בלי לאכול.
האם בכתה. האב היה נרגז מאד. בכלל, משעה שחלה השתנה מאד. אבדו לו הרוך, טוב־הלב וסבר־הפנים־היפות. כל היום היה רוטן ורוגז.
יום יום היתה חנה’לי יוצאת לעבודתה שמחה, טובת־לב. אבל מעיני האם לא נעלמה האמת, שהעבודה היא למעלה מכחותיה, שיום יום היא דועכת כנר. בערב בשובה הביתה לא היה בה עוד כח להעמיד פנים, לשמוח ולצחוק כמו בבוקר. רצוצה ורסוקה היתה חוזרת הביתה. לב האם התחיל חש שיותר מעיפות הגוף יש כאן. פעמים היא יותר מדי עצובה ומדוכאה. אבל כלום אפשר לשאול? כלום תספר לה את האמת? היא מכירה את בתה.
אך פעם אחת בלילה, בלי שנשאלה על כך, ספרה לה בלחש על סבלה הנורא בבית המלאכה: המנהל האוהב אותה, חוזר אחריה באופן מעליב ומציק. חברותיה מלגלגות לה על ה“ילדות” שבה ומרגיעות אותה שדרכם של בעלי בתי המלאכה בכך, שאין בכך כלום, ואם היא רוצה לעבוד במנוחה ובעד שכר הגון אין צורך לסרב… אבל היא אינה יכולה. ספרה ובכתה. האם שמעה, דומם, לטפה את הבת הרוחמה והעלובה. ולבה חשב להשבר.
והנה יום אחד שבה, שלא כדרכה, לפני הצהרים.
– מה זאת, בתי? – שאלה האם נפחדה. לבה נבא לה רעות.
– פטרוני. המנהל מצא שאיני מוצלחה.
שוב התחילה פרשת החפושים והנדודים מבית מלאכה לבית מלאכה, מחנות לחנות, ימים של עבודה יחד עם תקוות חדשות וטובות, ושבועות וחדשים של בטלה עם אכזבות, יאוש ומפח נפש… לבסוף עיפה הנערה. ימים רבים לא עזבה את הבית. דומם ישבה בפנתה, לא דברה דבר, האב התרגז, קלל, חרף את עצמו, את אשתו, את בתו היושבת על גבו ואינה עושה כלום, והיא – דומם ישבה, לא דברה דבר. אה, מה פחדה האם מהשתיקה הזאת! אלהים יודע איזו החלטה הולכת ובשֵלה בדמי־הימים הקודרים והלילות האפלים…
… בבוקר השכם התלבשה חנה’לי והתכוננה לצאת…
– להיכן?
– לעבוד.
– היכן?
– לכל מקום שאמצא.
ויצאה.
וחנה’לי התחילה עובדת, התחילה מרויחה. היכן? באיזו עבודה? חנה’לי השתמטה מתשובה ברורה, התרגזה על שמחרידים מנוחתה, על שחודרים לפרטי חייה. ושתקה יותר. כזרה התהלכה בבית. הפרוטה היתה מצויה, היה בגד שלם על הגוף ותבשיל חם בקדרה. אבל לב האם היה חרד, חרד. ואיש לא ידע את סוד־חרדתה, את נדודי־שנתה. בבית כאלו הואר, ובלב – אשון לילה. ברחוב התחילו פורחות שמועות לא טובות, התחילו הבריות מרננים אחרי בתם. פעם שב האב מן החוץ קודר ולחש לאשתו איזו מלה נוראה. נקפא הדם בעורקיה. ומיד צף כולו אל ראשה. גופה – נציב קרח, וראשה – גיהנום בוער. רקותיה הלמו עד להתפקע.
– פוי! כל מדוי־לבי על ראש שונאי… יושבי קרנות מפטפטים מקנאה ואתה חוזר על דבריהם. וכי יש ליתן את הדעת לזה?
ושוב לא דברו על זה. אבל פניה לבשו קדרות. ועל לבה היא גם כן העיקה עננה.
פעם אחת בערב שבה חנה’לי מהרחוב. האב לא היה בבית. האם ישבה לבדה לפני המנורה ותקנה גרבים. דומם נכנסה, כדרכה, ודומם זרקה אל השלחן חופן מטבעות, כלאחר־יד, כמי שרוצה לנער דבר מתועב שדבק ביד. רק אחר־כך כשזכרה האם אותו ערב נורא, הבינה כראוי את התנועה הזאת… התחילה פושטת את שמלותיה, בשעה שהאם התחילה מכינה את סעודת־הערב.
נכנס האב. כניסתו לא מצאה מיד חן בעיני האם: יותר מדי נחפזת היתה, כאלו רדפו אחריו, יותר מדי לרוחה פתח הדלת וסגרה ברעש לא־רגיל. פניו… כן, פניו לא היו רגילים.
– מה לך? אתה חולה? – שאלה מפחד.
לא ענה. רצה לשבת אל השלחן, אך מבטו נפל על מטבעות־הכסף שהיו פזורות אצל המנורה ונוצצים לאורה. ולא ישב. עשה פסיעה אחת כלפי חנה’לי:
– שמעי, את! היכן את עובדת? סוף־סוף…
חנה’לי הרגישה הפעם בקולו של אבא ובפניו, שאין להשתמט הפעם מתשובה ברורה, שהיא מחויבה לענות ובמנוחה גמורה:
– אצל רשבסקי, בבית־החרשת לטבק.
– כמה את מרויחה שם ליום?
– הגם את זה מחויבה אני לאמור לך?
– גם את זה!
– כלום אתה סבור שאני מביאה לכם פחות כסף מכפי שהייתי צריכה להביא?
– לא, אדרבא. את מביאה לנו יותר מדי…
פניה שהיו שלוים־קשים, חורו קצת, בת־צחוק קלה עקמה את פיה.
אחר כך צבר בקומץ את המטבעות והשליכן אחריה אל הפרוזדור.
אל אזני האם הגיעו יללת חנה’לי וצליל המטבעות… הבית, ובעלה בתוכו, התחיל רוקד ומסתובב לעיניה…
– – – – – – – – – –
… הדלת נפתחה, וראש נערה ננעץ בפתח בזהירות רבה והביטה לצדדין; ומיד קפצה לתוך הבית בפזיזות ובקלות של תינוקת. גבוהת־קומה, גמישת־גוף, בעלת פנים סגלגליים, חורים ויפים; גבות עיניה השחורות עשו על הפנים האלה רושם כעניבה שחורה על פני כתונת לבנה.
ראתה אותה האם, רעדה בכל גופה וקפצה לקראתה.
– חנה’לי!
– אמא!
תפסה האם את ראש בתה בשתי כפות ידיה, כמו שמחזיקים אגרטל־זכוכית יקר, התבוננה אליו זמן־מה ואחר־כך כסתו בנשיקותיה.
– חושך כאן… צר וחושך – אמרה הבת ומצמצה בעיניה כמוכת סנורים.
צנחה על כסא, ממול אמה:
– אוף! עיפתי. רחוק ביתכם… – אמרה בנשימה כבדה – קשה לנשום כאן. בחוץ היית כשכורה. ראשי הלך סחרחר מהאויר, מהאור… וכאן אצלכם, צר וחושך כמו בקבר.
– כן, יקירתי, כן! כמו בקבר… חיים אנו קבורים כאן.
– נו, כיצד אתם חיים?
– אל תשאלי. נלבטים אנו בדרכנו, כל עוד הרגלים נושאות אותנו. עד שיובילונו אל הקבר.
– למה את אוהבת לדבר רק על הקבר? אין זה מענין כלל – קראה נרגזת – נדבר על ענינים אחרים.
האם חייכה חיוך עצוב.
– מוטב, בתי! נדבר על ענינים אחרים. לא הסכנת אל אפלת המרתף הזה. שם אצלך בודאי יותר מרווח, יותר אור, הלא?
– ה… ותנועת יד באויר.
ואחרי שתיקת־הרהורים קלה:
– אף שם צר… אוי, לפעמים צר שם מאד, אמא! עד להחנק…
האם דובבה חרש לנפשה:
– בכל מקום כך, קברים…
– והאנשים הולכים ומדברים כמתים, חחח… – אמרה הנערה בצחוק. אך צחוקה נסתיים בשעול ממושך. על לחייה בצבצו ועלו בהרות אדומות, ועיניה נוצצו מברק מיוחד.
– פניך רעים, בתי! כבר אתמול, בחוץ, הרגשתי בדבר. אינך יודעת להזהר, בתי!
– שמחתי באומרים לי, כי פני חורים וצנומים. הרי זה הולם אותי ומוסיף לי חן. שמעי, שמעי – אמרה פתאום בהקריבה עוד יותר את כסאה אל אמה, וכאלו שמחה מאד לרגע זה, שתוכל לספר לאמה את אשר עם לבה: – שם הם כולם מסכנים עלובים… אינם יודעים, הם גופם, כמה הם עלובים. ומשום זה, מפני שאינם יודעים הם טעונים יותר רחמים. קחה־קחה… האמיני לי, אני חומלת עליהם, אני נותנת להם אור וחום, וחושבת: התענגו, היהנו, כי מה חייכם בלעדי… אם לכך נוצרתי… קחו נא הכל ממני, אומללים, ושמחו קצת… וכי לא לשם כך מדליקים נר? ואף אני כמו נר בוערת ודועכת… קחה־קחה…
– אח, בתי! את מתרגשת יותר מדאי. נוחי, בתי, הרגעי…
– ואף־על־פי־כן, אמא, כל־כך נלאיתי, כל־כך נלאיתי…
הבת נשתתקה. פניה הפיקו מרירות ענויים.
האם הביטה אליה בלב נשבר. נזהרה מדבר כדי שלא תתרגש הנערה שוב.
חנה’לי צחקה פתאום צחוק עצבני ואמרה:
– היודעת את, אמא, איזו מחשבה עלתה פתאום בלבי? “אתם נלבטים בדרככם”, ואני רוקדת, רוקדת. אתכם יובילו אל קבר, ואנו מתוך רקידה נקפוץ לתוכו. למי טוב ממי? א? איני זוכרת כעת שירו של מי זה… ידעתי פעם שיר אחד על פה, עצוב מאד. ואני זוכרת ממנו רק המלים: “והחיים הם מהתלה רעה ואוילית”. אם סוחבים את הרגלים לאט לאט, נעשית המהתלה עוד יותר אוילית. קחה־קחה־קחה..
– את הנך חולה, בתי, עליך לשמור את עצמך – דברה אליה האם, כשמששה את מצח בתה החם.
הרבה מדברי בתה לא הבינה, אבל רעפו עליה כמטר אש, ולבה התכוץ בה מאימת איזו תעלומה נוראה, שמציצה אליה מבעד לצעיף מלים, נראית ואינה־נראית, ומנחשת רע.
–אני חולה? לא. לא נכון הדבר. ושעולי אינו כלום… דבר־של־מה־בכך… פעמים, אמנם, אני רוקקת אילו טפות דם. ומה בכך? זהו הדם הנותר שאני חייבת להם… כך אמרתי להם שם מפורש… וכי מה את סבורה? אני איני אוהבת לשתוק. אני אומרת להם כל אשר עם לבי, והם כבר רגילים לזה. למדתים, ח־ח־ח… פעם הרביתי מאד לזמר. אוהבים את קולי ואת זמירותי. הקהל היה מוקסם. ובקש עוד ועוד. ואני זמרתי וזמרתי בלי הרף, ונעים היה לי לראות את הפיות הפעורים, את העינים הנשואות אלי. ידעתי שאני מחויבה לבעור בשבילם, לתת אור להם, ואף־על־פי־כן, היה בי רצון עז לירוק בהם… והנה חשתי פתאום בחזי חום גדול, כאלו מתכת הותכה שם, בקרבי, היה אז מחנק, ושטף דם פרץ מפי. הכל נבהלו. ואני: “לא כלום, רבותי! זהו אך מעט דם שנשארתי עוד חייבת לכם…” צחקו, ואני ירקתי בהם בדמי ונסתי מהבמה…
דברה מהר, בשטף וכמו בחפזון, כאלו חכתה זמן רב לרגע זה, כאלו התיראה שמא לא תספיק השעה לספר הכל. והאם שתקה, וכקורה כבדה העיקה על לבה.
חנה’לי לא הרגישה כל הזמן ביצור אחד, שנגש אליה ברגע הראשון לבואה ומאז לא פרש ממנה, עמד לרגליה ולא גרע עיניו ממנה. רק ב“מיאו” מתאונן בקש ממנה ליתן קצת את דעתה עליו. פתאום ראתו.
– אח, קיסינקה! – קראה חנה’לי בשמחה. נטלה אותו, חבקתו, גפפתו, כמו שהיתה עושה בהיותה תינוקת. כאלו שום דבר לא קרה בינתים. פתאום נזכרה בדבר־מה:
– אלי, הלא כמעט שכחתי! יש לי מתנה בשביל קיסינקה…
הוציאה מחריטה סרט אדום וקשרתו לצואר החתול, ואחר כך דחפה אותו מעל רגליה:
– לך לך… אח, מה אני מפטפטת כאן כל כך הרבה. שם מלעיגים עלי; הם צוחקים ואת, את הנך עצובה יותר מדאי ונאנחת. אבל את מקשיבה לפחות לדבורי…
– חנה’לי, שמא תאכלי? שמא תשתי?
– אי, לשתות! – קראה חנה’לי בשמחה – אניח ים אל פי. אח, אני צמאה, אני צמאה…
– מה זה היה לי! איך שכחתי לשאול את פיך קודם? – שאלה האם בבהלה.
ומיד התחילה רצה אילך ואילך ועוסקת בשפיתת סיר על האש ובהרתחת מים לקהוה. עשתה את תנועותיה בזריזות ובפזיזות. בפניה היתה התרגשות. זה זמן רב לא טפלה בבתה. ונעים היה לה לרוץ, לטרוח, להכין קהוה בשביל חנה’לי…
וחנה’לי התהלכה בחדר, השיבה על פניה במטפחתה, ודברה אל נפשה:
– מה חם כאן… אח, לא זאת… מה קר כאן, רציתי לאמר! מחר אשלח לך עצים להסקה. אבל, המתיני, הלא שכחתי… הנה… – והוציאה מכיסה ארנק קטן, ומן הארנק הריקה על השלחן מטבעות ושטרות כסף.
האם נגשה אל השלחן, ישבה מול בתה ושתקה. שתיהן הביטו זו אל זו בשתיקה.
פתאום קראה הבת כמעט בהתרגזות:
– אנא, אמא, בבקשה ממך, אל נא תביטי אלי ככה, במבט כזה… כאלו את מתכוננת להובילני אל בית־הקברות…
– חלילה! ה' עמך! מה את מפטפטת?
חנה אמרה בהעזת־בטחון, כאלו מי שהוא רצה להוכיח לה אחרת ממה שהיא חושבת:
– תאמרו עלי מה שתאמרו, אבל שוטה אינני… בחוץ הה טוב, כה טוב, למה לי שטות זו למות כעת? השמים, השמש, השלג… הלא הלכתי לכאן ממש כשכורה! שכורה מהרוח שלטפה את השלג החדש והרימה בכל מקום אבקת־כסף, כעין עשן קל לבן ונוצץ… קחה־קחה־קחה…
דבורה שתקה. לבה בצק מרוב דמעות עצורות. הנערה לא אבתה להשתתק:
– פניך הם כה זעומים, אמא! גם כל הבית, התקרה, החלונות… הכל כה זעום, ובחוץ עפות באויר נוצות שלג, טהורות טהורות… לבנות לבנות… לא. לא אוכל שבת כאן. עת לי ללכת. ישבתי יותר מדי.
– בתי! חנה! הלא הקהוה…
– לא. אין לי צורך בקהוה. בכלל איני רוצה לשתות.
– חנה’לי! אנא שבי עוד מעט. למה תמהרי? – התחננה האם, בשעה שלא יכלה להסיח אף לרגע את דעתה ממחשבת־האימה, שהדלת יכולה בכל רגע להפתח, והוא יכנס…
אך חנה’לי לא שמה לב לבקשותיה. התחילה מתלבשת. ובתוך כך היא מפטפטת. היא הולכת. בודאי, בחפץ לב היתה נשארת. אבל ההכרח. מה לעשות. לכאורה, לא עשתה אף פעם שום דבר בלי שהחליטה על זה מקודם. ובכל זאת, אחרי סכום הכל יוצא שאת הכל, הכל עשתה מתוך אונס, שכל ימיה היתה אנוסה… אנוסה, כך…
– כך, כך, בתי; יש שגם חיה נחיה מתוך אונס.
– ככה הלכתי לכאן בלי רצון. אמרתי אל עצמי: “לא. לא תלכי. אין צורך. הזהרי, חנה, שמא תפגשי שם, בדרך, את אביך; למה תמיטי צרה על אמך וגם אי־נעימות לעצמך?” כך אמרתי, ובכל־זאת הלכתי. פתיתי את עצמי לא ללכת, והלכתי. רגלי נשאוני, שלא ברצוני. ופתאום… וכי מה את סבורה? וכי לא צדקתי? ופתאום ראיתי מרחוק את אבא! מיד נתמלאתי משום־מה כעס. כעס לא טוב נתמלאתי… החלטתי לעבור על פניו, סמוך אליו ולהסתכל בו, רק להסתכל בו… אבל כך להסתכל עד שלא טוב יהיה לו ממבטי… ובכל־זאת, אי־משם דחפני כח מוזר לסור הצדה, להסתתר. שלא ברצוני נשאוני רגלי אף הפעם, והסתתרתי מאחרי שער של איזו חצר. משום מה? מי כפאני על כך? אבל לא יכולתי אחרת…
– ואבא? שאלה דבורה קפואה מפחד – כלום ראה אותך?
– הלא אמרתי לך, שמהרתי להסתתר. אני מקוה, שלא ראני.
דבורה טפחה פתאום בכפה על כף בתה: מחשבה אחת חלפה כברק את מוחה, וממנה הוארו פניה.
– שמעי, בתי! – קראה – הלא אני ראויה למלקות, למלקות ממש, האמיני לי!… איני יודעת מה זה היה לי מהרגע הראשון שראיתיך. הנה שכחתי אפילו להכין לך קצת תה או קהוה. ולא זה בלבד, אלא את העיקר שכחתי! שכחתי לספר לך את העיקר, ובעד זה אין לי כפרה.
– איזה עיקר?
– אפשר מאד, שאבא ימצא סוף־סוף עבודה. הנה לשם זה הלך אל רוזנברג. הלא את יודעת את החנות הגדולה, החדשה, שנפתחה ברחוב־הכנסיה… הוא, רוזנברג, “קרוב” לנו, ואבא מקוה למצוא אצלו עבודה קבועה. ואז…
– ואז? – שאלה הבת באדישות גמורה.
– אה, אז הכל ישונה! כל חיינו יהיו אחרים. גם את גם אנחנו. סבלנו די. אבא דבר היום. לא הכרתיו, ממש, כמו בימים שעברו. דבר הרבה ובטוב לב כזה. אמר שנעבור לדירה אחרת הגונה. את תעברי אלינו. שוב לא תעזבי אותנו. אצלנו תנוחי, תבריאי, עוד תראי, נשוב נחיה כמו… הזוכרת את, חנה’לי, אז?
חנה שמעה את דבריה, לכאורה, במנוחה, אם כי בתשומת־לב מיוחדה. הכתפיה, שאחזה בידה מוכנה להתעטף בה, נשמטה על הרצפה, והיא לא הרגישה בזה. פתאום פסעה פסיעה אחת אל אמה, שתי זרועותיה פשוטות לפניה וקראה:
– א, אמא!
יותר לא דברה. איזו התפעלות פנימית עזה נטלה ממנה את הדבּר. בעיניה נדלקו להבות שנתנו יראת־מה בלב־האם.
אחרי זמן־מה שככה התרגשותה. הקריבה כסא אל אמה וישבה ממולה, ובחום מיוחד:
– אמא! אינך יודעת, כמה טוב יהיה. את חלשה, אבא חלש. אבל אני אעזור לכם. אעשה הכל, הכל בשבילכם. תראי, לא אהיה מיותרה אצלכם. תראי… הלא אני מאמינה, שאלהים הוא טוב, רחום וחנון. די, די סבלנו. ומה? כלום אבא באמת הוא רע? כלום איני יודעת, איני מבינה כמה מר לו! גם לי לא מתק ביותר גורלי. ואני כעסתי עליו. כעסתי מאד, עד לידי, עד לידי… מילא, נו… אבל בו־בזמן ידעתי שהדין עמו, שאני הרשעה ולא הוא… הלא רואה את, הנה היום הסתתרתי בכל זאת, למרות הכל. מפני מה הסתתרתי? מפני שהתבישתי, וגם… וגם… אבא המסכן, רחמתי עליו… רחמתי. אל תחשבי, אמא, שאני בוכה. דמעות אלו, טפשיות! קר היה לי, והתחממתי… תמיד עולות דמעות בעיני שלא לצורך. קחה־קחה־קחה… אני אהיה בת טובה, ועוד תראי, מה טוב יהיה לנו אז. יש לי עציץ עם פרחים אדומים נהדרים. לאבא, לעבודתו, אם לא יצטרך לעבוד בחנות, יהיה חדר מיוחד, ולמשכננו חדר מיוחד. שם אתלה את היריעות, אעמיד את העציץ… אח, כמעט שכחתי! הלא מפה רקומה יש לי בשביל השלחן! בפנה אתלה את הראי הקטן שלי. אמנם בזויתו הוא קצת שבור. לפני שבועים הרגשתי פתאום שידי רועדות, כך, פתאום, לא ידעתי מפני־מה. רציתי לנסות את כח ידי, ונטלתי את הראי, והנה נשמט אל הקרקע ונשבר בזויתו. שטות! א? אבל אין בכך כלום. אפשר יהיה לכסותו בקרן־הזוית באיזו תמונה קטנה, בפרח וכדומה, לא כן, אמא?
– בודאי, בודאי, בת!
– אח, כמה חושך כאן! למה כך חושך אצלכם?
– הנה אדליק את העששית, בתי!
בלב האם לא נסתלק כל הזמן הפחד מפני בעלה, שיכול בכל רגע להכנס. ברגלים כושלות קמה, הדליקה את הפתילה בפך הנפט הקטן והעמידתו על הדלפק.
– את תשבי בבית, אמא! – המשיכה הבת לחלום – לא כן, אמא? אני אלך אל השוק לקנות את המכולת וצרכי־הבית. לא כן, אמא?
– בודאי, בודאי, בת!
– למדתי לבשל. ההכרח למדני. תראי איזה מטעמים אכין לכם. את לא תצטרכי לעשות כלום. את תנוחי. הכל אעשה אנכי. אבא ישוב מעבודתו ושלשתנו נשב אל השלחן. בחדר יהיה חם ואור… ח־ח־ח! הלא עוד דבר אחד שכחתי, את מנורתי! יש לי מנורה עם גולה ורודה. המנורה תעמוד באמצע השלחן, ותאיר את כל החדר. לא כן, אמא?
דבורה לא הספיקה לענות לה “בודאי, בודאי”, והדלת נפתחה ובפתח נראה מנדל.
מנדיל פסע פסיעה אחת בפנים החדר ונשאר עומד. שכח גם לסגור מאחריו את הדלת. שתי הנשים קפצו מכסאותיהן. חנה’לי חורת ורועדת נלחצה בגבה אל הקיר, כמבקשת להכנס לתוכו ולהחבא בו.
– מ־מה את עושה כאן? – שאל האב סוף־סוף.
– אני… אני… לא רציתי… רצוני לאמר, אמי לא רצתה, אני, כך: סתם… נכנסתי… אך לרגע… – גמגמה הבת הנפחדה.
וזה? מה זה? – אמר מנדיל כשהתקרב עוד פסיעה אל הדלפק והתבונן יפה אל המטבעות שהיו מונחות עליו, כאלו לא הכירן.
שתי הנשים נתבלבלו עוד יותר. האם לא יכלה להוציא מלה מפיה. הבת מלמלה:
– זה כסף… במקרה… הנחתי… שכחתי. אבל לא בשביל אמא, אלא כך: אינן נחוצות…
אם מתוך מבוכה רבה או מתוך רצון להוכיח לאביה שאין הכסף הזה נחוץ כלל לאמא, נטלה באגרופה את המטבעות וזרקה אותן דרך הפתח אל אפלת החוץ. נשמע צליל מתכת על הקרקע שהביא את האם לידי צמרמורת־מסתורין בכל גופה מחמת זכר אחד נורא…
המנוחה והקרירות שבהן דבר וחקר האב הטילו אימה. מה יזם לעשות להן?…
מנדיל עדיין עמד תקוע על מקומו, וחיך במנוחה קרה כה בלתי רגילה אצלו.
– זה טוב… זה טוב… בכסף הזה אין צורך… – רטן יותר בפני עצמו.
חנה’לי הרגישה פתאום בכתפיתה שהיתה מוטלת על הקרקע. הרימתה, מהרה והתעטפה בה איך־שהוא, בלי־סדר, ונסתה להתחמק מן החדר, מאחורי גב אביה.
– להיכן? עמדי! – אין צורך להזדרז כל־כך. בחוץ חושך וקר ורפש… עד הברכים רפש…
חנה’לי עדיין נדהמה, רועדת מפחד התקרבה יותר אל הדלת.
– אני אומר לך, אין צורך ללכת. השארי… הבאתי בשורה טובה, תשמעי…
בתוך נשמת הנערה התחולל דבר־מה. דבר־מה התמתח בה. עמדה, הזדקפה. ובקול אחר, יותר חזק וכאלו גם כן במנוחה, אמרה:
– אין צורך? מדוע?
– תחכי, תשמעי. את יכולה להשאר אצלנו, הלא אמרתי לך, בחוץ חושך ורפש, לאן תלכי?
– אני אלך, בכל זאת…
– לאן?
– אל החושך ואל הרפש, אבא!
– שמעי! ה' עזר לנו. אני בא כעת מרוזנברג. רוזנברג העשיר הלא קרוב לנו. מעכשיו נחיה כמו בני־אדם. השומעת את, דבורה? השומעת את, חנה? מחר, אמר לי רוזנברג, תבוא לעבוד… הוא גופא. לא דבר הרבה, לא שאל. אלא, פשוט, כמו מושל: “מחר, מנדיל, תבוא לעבוד”, כך…
חנה’לי התקרבה עוד יותר אל הדלת.
פתאום עקרה דבורה את עצמה ממקומה ורצה אל בתה:
– לאן, חנה? הלא שמעת… הלא אמרתי לך…
– השעה כבר מאוחרת. אני מחויבה ללכת.
– מה מאוחרת? מי מאוחרת? היכן מאוחרת? – קרא מנדיל נרגז קצת – השמעת או לא? השארי! הנה קצת יי“ש משופרא דשופרא… הנה נקניק… הנה חבילת תה מן המובחר שבמובחר… הנה סוקר… אמא תעשה תה, ונשתה ונאכל!… ובכלל נשכח מה שהיה! מכיון שה' עזר לנו, נתחיל נא לחיות כבני־אדם, חנה! מה שהיה נשכח. חייך, נשכח הכל! נצא מכאן, מן המרתף הזה, מהסימטה הזאת, מן השכנים האלה, נצא למקום שאין מכירים אותנו. אה? כיצד אומרים? “משנה מקום משנה מזל”… במקום חדש, בין אנשים חדשים, אף אנו וחיינו יהיו כחדשים… כלום טוב ונכון הדבר כשבת צריכה להמנע מהפגש באביה, להסתתר בחצרות, מאחורי שערים? אמרתי בלבי: “ודאי אל אמה היא הולכת. נפשות שתיהן נפוחות כאב. יש ויש להן על מה לשוחח. מוטב. תלך לה. ואני למה אפריע?” הסתובבתי כאן אילך ואילך, והמתנתי עד שתצאי. פתאום, זה לפני רגעים אחדים תפשתי את עצמי וסטרתי בכפי על מצחי: “שוטה שבעולם! למה אתה מסתובב בחוץ? וכי לא בתך היא היושבת שם בביתך? וכי הלכה מפורשת היא שאתה מחויב ועומד לגרש אותה?”… ח־ח־ח… בחיי, לא כדאי הדבר שתלכי, מכיון שמצאתיך כאן. תשבי אתנו. שלשתנו, שלשתנו… אנשים אחרים נהיה, חיים אחרים נחיה. הסירי מעילך, שבי ונשתה ל”חיים", מה שהיה – היה; ושוב לא יהיה…
חנה עמדה כל הזמן מתוחה כמו נימה. על פניה לא זע אף עורק קל. הביטה אל אביה בעינים קמות. דומה שלא הבינה או לא הקשיבה כלל מה שמדברים אליה. שתקה.
– נו, מה? למה את עומדת ככה?
חנה הניעה ראשה בשלילה, כמו מתוך שֵנה. כמו מתוך שנה דובבה חרישית:
– לא, אבא…
– מה לא?
– מה שהיה יהיה.
– חלילה! יש לי פרנסה, יש לי ידים לעבוד. נחיה חיים אחרים…
חנה לא נתנה לו לגמור. הראתה בתנועת יד חלשה שאין צורך, שמיותר לדבר אליה.
– מה שהיה יהיה – חזרה – אתם לא תהיו אחרים ואני לא אהיה אחרת. את הצרות תשכחו, כן. רק דבר אחד לא תשכחו. אני אהיה כאן ואזכיר לכם זאת… אני ארעיל את אשרכם… תשבו בדירה יפה וחדשה, אבל אוירה יהיה משחת, מחניק, מפני שאני אתהלך בה. לא נחוץ! למה? יש דברים שאינם משתכחים. אף אני… אף אני לא אשכח… למה? אני אלך. בשבילכם, כדי שתוכלו להיות מאושרים, אני צריכה להיות מתה. אינני, אינני! שוב לא תראוני…
– חנה’לי! חנה’לי!… – בכתה האם.
– לא, אמא, לא!
דבורה פרצה בזעקת־בכי. מתוך יבבות דברה:
– הלא את בעצמך אמרת שיהיה אור וחום… מנורתך… יריעותיך… בת! בתי!… למה תעזבינו? אל נא תעזבינו!
– אתם תשבו באור וחום, אבל לא אני. יותר מדי זמן שהיתי שם, בחושך וברפש. בלעדי תתגעגעו פעמים עלי; עמדי תהיו אומללים… מה שהיה יעמוד בינינו כל ימי חיינו. הראית, אבא, איך השלכתי את כספי החוצה? ממך למדתי זאת, אז כשהשלכת אותי ואת כספי גם יחד, החוצה, אל הרפש ואל האפלה. האם החזיר לך מי את הכסף שמצאו לפני פתח ביתך? ומפני מה תחזר לך נשמה רפוסה ברפש? קחה־קחה־קחה…
מנדיל עמד נדהם. הפעם שתק הוא בלי למצוא מלה בפיו.
האם חבקה ולטפה את בתה. אבל זו, ברוך ולאט לאט, השתמטה מזרועותיה ויצאה.
דבורה נפלה במלוא גופה על הקרקע, הכתה ראשה בקיר בצעקות ויבבות.
באותו רגע, כאלו פתאום, הוברר למנדיל שנעשה כאן דבר נורא, שאין לו תקנה.
פרץ החוצה, ובקול קורע לב קרא באפלה:
– חנה!… ח־נה!… שובי, בתי! ש־ו־בי!…
רגע השתתק, הקשיב וחכה לתשובה.
– קחה־קחה־קחה… – היתה התשובה, שהתרחקה ונבלעה בחשכה יחד עם צל נמוג של אדם.
כרגע תקפתו אימת מות בפני מה שאין להשיב, ואת האפלה פלחה קריאת איש שדעתו נטרפה עליו:
– שובי! שו־ו־בי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.