רקע
אהרן אברהם קבק
הַנָּבִיא
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת "אגודת הסופרים"; תרפ"ז

בכל יום ויום, בשעה שתים־עשרה בדיוק, היתה בתיה הקטנה נכנסת אל חדר־עבודתו, וחבילת תוי־הנגינה שלה תחת זרועה. לאט, כבוא אדם אל היכל, היתה צועדת ומתיצבת מאחוריו. הוא, זכריה, שקוע בעבודתו, לא היה שומע את צעדיה, לא היה יודע בבואה. אבל היה מרגיש בה. היה מרגיש בדפיקות־לבה החרישיות, בנשימותיה הקלות. כמו שכינה פרשה עליו את כנפיה בברכה. וטוב היה אז לעבוד. המכחול כמו התעודד ומשך על הבד קוים יפים מאד… כמו מתוך ערפלי־שחרית, מוכתמים בנגוהות־שמש, צפו ועלו מתוך נפשו רעיונות יוקדים, בהירים וצעירים, והיו נתזים ומתפזרים על פני הבד כרשפי־נשמה…

ובשעה שהיה מוריד את זרועו העיפה, והמכחול ביד, ונשען אל מסעד־כסאו, היתה שחה עליו עתרת זהב־שערותיה של בתיה ועיניה, עיני תכלת־השמים, היו יוצקות על פניו המון שמחה, אושר והתפעלות…

בקרב בתיה הקטנה השתובבו וצחקו נעורים יפים; הנעורים רננו והזהירו על לחייה האדומות והרעננות; זרחו ורעדו על צמת־הפז שלה; התעדנו והצטחקו בתום על חזה־הבתולה שלה. אבל אך דרוֹך דרכה על סף חדר־עבודתו היתה שוקטת ודוממה, והיה כמו פרש עליה ה“נביא” של זכריה את כנפי אדרתו השחורה ואת טל־ילדותה מחה מנשמתה…

בימים האחרונים היה זכריה רואה את בתיה יושבת לעתים קרובות מאד לבדה לפני ה“נביא” שלו. את מסעד־הכסא היתה חובקת בזרועותיה, בלחיה היתה נוגעת בו, ועיני־התכלת שלה אל ה“נביא” הן נשואות בתוגה ובגעגועים. אז היה נשאר עומד על סף־החדר ולא הפריע את מנוחתה. נשמתה דברה אז עם הנביא. אל ארצות רחוקות, בדרך זרועה קוצים ואבנים, ברגלים יחפות וזבות־דם, אחריו הלכה, ונשאה אל בני־אדם לב לוהט להאיר מעט את מחשכיהם…

על יד ה“נביא” היתה טווה את חלומותיה הנאורים, היתה בוחרת לה את דרך־החיים…

כל שרטוט חדש, כל קו חדש, שמצאה יום־יום על הבד, היה מצית בה אורים חדשים, משמיע צלילים חדשים. והנוגה, אשר זלף מעיניה והשתפך על פניה, נוגה־השמים, היה נוצץ בהתפעלות, בגיל, באושר…

כאשר נדלק ראשונה במוחו של זכריה הניצוץ, אשר התלקח עד מהרה ללהבה והאיר לו את נשמת הנביא, – הנשמה הגדולה והקודרה ההיא עם תהומותיה, אשר על קרקעיתן טמונה חשכת צער־העולם, הנשמה הגדולה ההיא עם הרריה מחופי־השלג, אשר השמש, ההולכת לשוח ברקיע־השמים, יושבת עליהם לנוח וקולעת מקויה זרי־אורה לראשיהם, – כאשר נולד הניצוץ הראשון במוחו של זכריה, כבר ידעה זאת בתיה.

הוא בא בשעה שהתלהבה בחדרה הקטן, קלעה את צמתה וזמרה איזו שירה עליזה. בא, תפש את ידה והוליך אותה הרחק מן העיר, מבני־האדם. על חוף הנחל השוקט ישב עמה וגלה לה את רז־נשמתו: אלהים קרא לו לתת “נביא” לבני־אדם…

היה ערב כחול שוקט. על החוף הרחוק של הנחל בצבצו גגות־העיר מתוך הירק הצפוף של האילנות. בית־התפלה הקתולי חלץ מתוך הירק את ראשי־מגדליו, ופעמוניו צלצלו. והצלצולים היו מנסרים באויר הכחול כחלומות בין־ערבים שלוים, וכבו רכות ועצובות, כפתותי־השלג היורדות על פני המים.

ויאמר:

– ה“נביא” שלי יפול כקו־אור לתוך חיי־האדם החשכים. את כל הצער האנושי העמוק, את כל צער חייו האפלים, יבעיר מכחולי על פני הבד בצבעים חיים, ואת בני האדם ינחם. לבני־אדם יאיר כלטיפת־אֵם…

בתיה שמה את ידה על כתפו, הציצה עמוק־עמוק לתוך נפשו, ושאלה:

– זכריה! היש בך די כח לברוא כזאת?

– היש בי כח? בשעה שהוצתה בי לראשונה תמונת הנביא כשביב־אש, חשתי מיד, כי שביב־אש זה יהיה כוכב חיי, מורה דרכי. בתיה הקטנה שלי! על שכמי אני נושא עול כבד… נשלחתי לתת לבני־אדם “נביא” – מבינה אַת? וכל עוד לא אעשה את שליחותי, תבער בי נשמתי כגיהנום.

בתיה האמינה בו.

בתיה גם היא היתה אמן. היא הרגישה בדלות החיים אשר מסביב, ותקלע פרחי־חלומות. הקדישה את עצמה למוסיקה והאמינה, שתברא מנגינות אשר תספרנה לבני־אדם את כליון־נפשה לשמים, ותכבינה את משטמתם. בחדרה, בשעות־הבדידות של בין־הערבים, היתה יושבת לפני פסנתרה, מחפשת צלילים לנשמתה ואורגת את חלומותיה.

באמור לה זכריה את דבר ה“נביא”, זכרה את ענות־עמה וגודל־כאבו, אשר בימים האחרונים היו מנתקים לעתים קרובות את צחוק־כספה ודולחים את נשמתה, כרוח הקלה החולפת על פני הנחל הזך ומקמטת את ראי־כספו… זכרה ואמרה:

– זה כבר, זה כבר לא היה נביא… הה, אילו קם נביא!…

אמרה וקלעה בידיה את צמתה ובגעגועים רבים הביטה אל המערב הלוהט…

וידע זכריה, שבתוך בתיה שלו, עם פניה היפים, שוכנת נשמה יהודית עגומה ויפה… ויחבקנה ויאמר:

– והוא יקום… עוד תראי, שיקום ויהי…

ויפה היה המערב בהתלקחו, והיה כמו בעולם אחר השתובבו נוראות, וערים וכפרים שולחו באש, לחוג באורים חג־ששון. ונגוהות הלולי־חטא נפוצו על פני כל האופק ויכתימו ברסיסי־דם את הנחל השוקט, אשר זחל ושטף אל המזרח הכחלחל־כהה, אשר פעמוני בית־התפלה הקתולי מצלצלים שם ברוך־פלא…

הרימה בתיה את עיניה למרום ותאמר:

– זכריה! רואה אתה?

הביט זכריה

–כן! יפה…

– האם לא כן, זכריה? תחת שמים כאלה רק רגשות יפים יוָלדו, רק מחשבות לוהטות כמוהם…

צחק זכריה והשיב:

– שמעי נא, בתיה! הנה צבעי־השמים הנפלאים האלה, מנגינותיך את ו“נביאי” אני – מעולם אחד הם באים, ושפה אחת הם מדברים ללבו של אדם.

ושמחה רבה אחזה את בתיה.

חלוקי אבנים קטנות זרקה אל הנחל והשתעשעה לראות את האבנים מקפצות פעמים אחדות על פני המים, הלוך וקפוץ, לפני רדתן תהומה. השפילה לשבת אצל החוף; צמתה צנחה וטבלה קצתה במים, והיא שחקה במים, בעבעה בהם, הִזתה על פני זכריה, וצחוקה צלל ככסף.

אולם מן הערב ההוא היתה בתיה כבדת־רוח. רז נכבד נגלה לה, כי דבר גדול יפול עוד מעט וזכריה יַראה לעיני כל העולם את “נביאו”, והאנשים יקשרו כתרים לראשו ויענדוהו בזרי־פרחים, באהבה ותשואות־חן.

כאשר נקבצו ובאו חברותיה אל חדרה, כולן צעירות, יפות ופורחות כמוה ולהן עיני־תכלת, עינים שחורות, אפורות או בהירות, ורקדו וצחקו ונגנו כפרחי־האביב המזהירים על שדמות־ירק, – אז היתה בתיה מתהלכת ביניהן, קולעת את צמתה, ועל פניה זעה זיע קל מן הקלים בת־צחוק כבת־אור רחוקה של השמש בערב־קיץ חם. בעיניה נשקף סוד ממעמקים, אשר בגלותה אותו ונדמו כולן, והצטחקו חרישית בבת־צחוק דקה, כמו מבעד לצעיף…

והיה כאשר התבוננה בתיה אל החיים ונפל עליה פחדם, כשומע ספור בדבר מחול־שדים פרוע, התהוללות־שגעון של הרוחות בליל־חורף, ובאה אז אל זכריה בנשמה עכורה, – והוא יקחנה ויביאנה לפני ה“נביא” שלו, ונרגעה בתיה ונוּחָמה…

ראתה את פניו הזועמים, אשר צער ומכאובים האריכו עליהם את מעניתם, את עיניו העמוקות, הנחבאות בסתר שמורות שחורות והמאצילות על הפנים צל עגום כזה, והיה לה כמו שמעה:

– חמלתי עליכם, חלכאים ורפי־כח! חושך לכם בלבכם, חושך לכם בראשכם, ואין אתם יודעים את אשר אתם עושים…


מאחורי בית זכריה התנשא הר. על ההר עמדה חומה עתיקה וקודרה, כזכר שחור וקודר לדורות שעברו ושקעו בתעלומה עמוקה. ההר כולו היה מכוסה עצים צפופים; בצלליהם שכנו נשמות ימי־קדם, התנודדו על עפאיהם והתלחשו חרישית סודות, סודות… על ההר הזה היו זכריה ובתיה יושבים בין־הערבים, רואים את השמש בבואה, את הלילה ברדתו מן השמים על תבל ארצה, ואת העיר בהדליקה את אורותיה, ודמיונות כלהקות־צפרים היו מרחפים מעל לראשיהם ומנפנפים חרש בכנפיהם.

– האמנם, זכריה, לפני ארבע מאות שנה היו מביאים בהר הזה קרבנות אדם? – שאלה אותו פעם.

– אמנם, כן! והיום, לרגלי ההר הזה הולם ונוצר ה“נביא”, התביני? אלה הם בני־האדם! הם שורפים קרבנות־אדם ובוראים נשמות של נביאים. כלהבות תועות מבהיקות בחשכת־החיים נשמות־הנביאים, הנה והלום, ומאירות על סביבותיהן… אל אנשים עלובי־גורל ושכוחי־יה, אל נבוכי־החיים ורפי־האמונה, הם, הנביאים, מביאים את האש, אשר נטלו מן השמש הרמה ההיא אשר ממעל לערפלים… ובני־האדם שוכחים את שנאתם, את צערם וחרונם, ובלבותיהם הולך תמם איזה דבר קופא ונקשה. וחם ואור להם…

*

עננים כבדים ושחורים החלו לרדת על אדמתנו האבלה…

מתוך האדמה, מקברי־קדומים, צמחה ועלתה משטמת־פראים קדומה…

את דברי אלהים מן הלב הצמיתו, את האדם שכחו…

זכריה ראה אגרופי־רצח, כגלי־ים, נוהרים אל עמו; נוהרים אליו בעינים מוצפות־דם…

צללים שחורים התחילו יורדים על אדמתנו האבלה…

ואלהים לא שלח את הברכה בעבודתו. ובצהרים, אך דרכה בתיה על מפתן חדר עבודתו וצרור תוי־הנגינה תחת זרועה, היה מסב אליה את ראשו ושואל בעצב:

– מה נשמע?

והיא – חרדת־אלהים בעיניה הגדולות. מספרת היא לו על שריפת־כפרים, על חורבן־ערים. אנשים קמים והולכים במנוחה אל ירכתי־ביתם, לוקחים משם את קרדומם, כופפים את עצמם ומוציאים גרזן מתחת לספסל, בוחנים ורואים, אם הוא חד כל צרכו, תוחבים אותו לתוך חגורתם, ובמנוחה ובשלוה הם הולכים… הם הולכים לבצע את מעשיהם, לחוג בקרדומיהם ובגרזניהם את חגם האדום והנורא… ועמה, עמה הדל והחלש… אל־אלהים!

חרדת אלהים נשקפה ורעדה מתוך עיני בתיה…

לבן־פנים היה זכריה קופץ ממקומו ורץ אנה ואנה בחדר…

בצער וביגון היתה בתיה מרימה עיניה אל ה“נביא”, אל פניו הרכים והמקומטים, שטופי אור־האהבה הנוזל מעיניו הנוגות…

– זכריה! למה אינך מצייר? – היתה נושה בו, כמו כל רגע היה יקר בעיניה למען לא יאחר ה“נביא” להגלות.

– בתיה!… בתיה הקטנה שלי! אנשים רגמו את הנביאים באבנים, קרעו את בשרם מעליהם… היחוסו על הבד שלי? הישאו לו את עון העינים הבוערות עליו?…

– אל־נא תחשוב ככה על האדם; הלא חושך לו… מבין אתה: הלא חושך לו.

ופעם אחת, כאשר באה אליו בתיה, לא הכירה עוד את פני ה“נביא”: מתחת לעיניו מצאה שני קמטים, אשר בתוכם שכן צל שנאה עמוקה, שנאה המפילה קרה על נפש האדם…

– זכריה! מה עשית? מה היה ל“נביאך”?

– ל“נביאי” היה מה שיש לכל אחד מאתנו באמרו ללכת אל בני־אדם, לדבר אל בני־אדם. עליו לחשל את אהבתו בתוך הלהבה הקטנה, הכחלחלה והכהה של שנאה, השנאה אל החיה אשר בהם. אל תכבה בהם את הלהבה הכחלחלה לעולם!…

זכריה לא ראה ברכה בעבודתו.

יום תמים היה רץ כמשוגע ברחובות, מביט אל הצללים השחורים מרחוק יבואו. כאורחים אבלים ודוממים… שעות ארוכות היה יושב על ההר ומביט למטה אל הנחל המתפתל שם בברק־מתכת, כה שוקט וקר. וחשב:

– מה היה לבני־האדם?…

כשלהטו שולי־הרקיע באש־השקיעה דמה לשמוע מאיזה מקום תרועת החג האדום, השולח אל שמי־אדוני נגוהות אש ודם; דמה לשמוע מתוך הרקיע צוחות ואנקות, וידים פשוטות, רועדות, אחוזות־שבץ, משתלבות ומסתכסכות שם…

ואימה נפלה עליו.

דמה פתאום, שהשמים, הטבע, הטבע הטוב, היפה, הרחום והחנון, לועגים לו, לאדם, לועגים לעג רע, גא וזר… זרים הם השמים, זר הוא הטבע, ואנשים כחיות טורפות, תועים ומחפשים, מחפשים במרחקים הזרים…

בתיה הקטנה והמסכנה! מה מחפשת היא, מה מוצאת היא בשמי־אדוני היפים, הנוצצים והמשתקפים בנהרי דמי עמה היקר?… בתיה המסכנה: נדמה לו, כי נשארה עזובה וגלמודה בלי דעת זאת…

באחד הערבים בא זכריה אל בית־קהוה ומצא שם אנשים רבים, ואיזו דממה שלטה בבית, כמו לחש מי באזני האנשים סוד נורא – וידמו… בפנים נבהלים ונסערים ישבו והקשיבו. אחד מהם קרא על החג האדום, אשר חגגו באיזה מקום…

…אוּ־וּ־וּ־וּ… או־ו־ו־ו־… – נשמע פתאום בדממת בית־הקהוה.

באגרופים קמוצים ומורמים למעלה עבר זכריה את האולם במרוצה כמשוגע.

…אוּ־וּ־וּ־וּ… – נהם וחרק בשניו ברוצו ברחובות כמו בין שתי שורות אנשים מזוינים בקרדומות ובסכינים.

במוחו יצאו מחשבות מאליפות במחול־שדים, השתלבו והתאחדו, התפרדו ונתפזרו חליפות.

עלה על ההר שלו. חבק בידיו את החומה העתיקה והשחורה, לחץ אליה את גופו המפרפר במכאוביו, לחץ אליה את פניו הקודחים, ונפשו שוְעה:

– אלהי! לפני ארבע מאות שנים היו שורפים במקום הזה בני־אדם – קרבנות לאלילים… ועתה… ועתה… אלהי!… דם… עוד פעם דם… דם ודם לעולמי־עולמים…

תהום נוראה, אשר ליל־נצח שוכן בה, פערה לפניו את פיה. ושמש גדולה, זורחת וצוהלת, שהאירה על ראשו כל ימי־חייו, כמו נוּתקה מאיזה מקום והתגלגלה למטה, אל תהום ליל־הנצחים, התגלגל וצלצל; נפלה, התפוצצה וכבתה. וממעמקי ליל־התהום פרץ צחוק־שדים נורא…

– שקר! שקר!… צעקו שדים מתהום־הלילה וצחקו…

אוי, בתיה! בתיה הקטנה והמסכנה! בתיה העזובה, הגלמודה, המרוּמה!…


חושך.

במוחו בערו מוקדי שאול. בלבו הלכה וצמחה צנפת תולעים שחורות עד למחנק. רגעים היה מדוכא, כושל, נכנע ונרמס, כתולעת הזאת, אשר רמסו את חצי־גופה וחציו השני, הדבק בדמו אל הרצפה, מתהפך בציריו וחבליו… רגעים זעק כארי, עם אש־רצח בורידיו ועורקיו. הה, מי יתן ומצא את המקום החולה ביותר, הדואב והאנוש ביותר אשר בגוף איום ולא־נראה זה של האנושיות!… הה, מי יתן ומצאו וירה בו חץ־רעל!…

בא אל חדר עבודתו, בפיק־ברכים הלך הלוך וגשש עד שנראה לו מרחוק הבד הגדול של ה“נביא” – ועמד. כחולה צנח על הדבר, אשר נקְרה לידו ראשונה.

חושך.

רק דרך חלון־הספון זלף אור־ירח כחול. כרצועה חורה ורחבה נזל האור הכחלחל, התמתח לרוחב החדר באלכסון, הכסיף בנוגה פוספורי זיזים, בליטות, זויות וצלעות של דברים מוזרים. חודה של מאכלת פרסית, שהיתה תלויה על הקיר הבהיקה כשביב־אש… האור הכחלחל שכן גם על חזהו המגולה של ה“נביא” – והיה כחזה־מת, נגע בשולי אדרתו – והבהיקו כתכריכים… על ראש ה“נביא” רבץ הלילה.

זכריה הצמיד את עיניו, עינים חדלות־תנועה, אל התמונה אשר לפניו. מבטיו הקודחים והמחודדים ככידונים בתקו את מעטה־הצללים ובקשו להאחז בקוי־הפנים. קוה זכריה לראות על פני הבד, מבעד לצללים, את נשמתו, את נשמתו שלו, אשר בימים האחרונים היתה לו כה זרה, כה מלאת־סוד. רצה להתבונן אל נשמתו מרחוק, לפלש בה, לבחנה, להתיר בה את הפקעת השחורה ההיא…

יושב הוא ומביט על התמונה. איזה צל רעד, זע על פניה… השפה העליונה התעקמה… כן, התעקמה! דומה, כאלו הפה מצטחק. בת־צחוק לא־טובה של פה חסר־שנים… התחלחל זכריה: התמונה כולה זעה, נעה… מה זר הדבר! היה יכול להשבע, שנפרדה מעל הבד. הוא מאמין ואינו מאמין… לזוז ממקומו אינו רוצה, אינו יכול. רק עיניו קפאו, כמו מסמרים נתקעו בהן. לבו דפק, הלם בחזקה… אבל, כן! היא נעה, היא נעה, התמונה הזאת!… זכריה פרש ידיו מפחד, מאין יכולת לזוז ממקומו: הנה הוא מתקרב בצעדים בלתי־נשמעים, דרך היריעה הכספספית של אור־הירח, כולו חור, שקוף, ורק פניו לוטים חשכה כמו בסודר שחור ושקוף…

רגע עמדו שניהם זה מול זה. זכריה כולו רועד. מבקש בידיו משען להאחז בו. והוא עם בת־הצחוק הבלתי־טובה, הנראית־ואינה־נראית מסביב לפה חסר־השנים…

­– למה נבהלת? – שאל פתאום הנביא, כאשם על אשר החריד את מנוחת האיש הזה.

קולו היה חסר־צבע, כיוצא מתוך ערפל עָבֶה. אך יש אשר פָעם כהד צעדים בבית־תפלה ריק…

– לא ידעתי… חשבתי… תסלח לי, אבל… לא חשבתי… שאתה חי…

צחוק זקן, קלוש ורסוק, יצא מתוך החשכה.

– נביא, אשר כבר מת, בקשת, איפוא, להחיות?

– לא… אבל… אני… אנחנו הציירים…

– אני יודע, אני יודע… אין דבר!… דרך בני־אדם היא: את אשר חי הם ממיתים, ואת אשר מת הם מבקשים להפיח בו רוח־חיים… חִי־חִי… אבל נבוך אתה. למה?… שמח אני מאד לשוחח מעט… תסלח לי בגודל חסדך אם ארבה שיחה… הזקנים אוהבים להג הרבה. ואני הלא מנעורי הסכן הסכנתי לדבר ולדבר… הה, אהבתי מאד לדבר! לפני קהל גדול הייתי כאיש עֲבָרו יין. אך ראה ראיתי אספסוף – ותנח עלי הרוח… ודברתי, ואיך דברתי! לו היית אז, לו שמעת! אהבתי לראות את קסם מלי על בני־האדם. כקסום הייתי בראותי את אגרופיהם ואת שצף־קצפם על שלחי אש בעצמותיהם, או בראותי את פיותיהם הפעורים, ואת עיניהם המזרות אימה מפחד־תוכחתי… כן, אז!… ועתה, אויה, יום תמים, מן הבוקר עד הערב, עומד אני, שם על הבד, כאויל מחריש. הלא חלי הוא לזקן כמוני… יש אשר הנערה זהובת־התלתלים באה לשבת על ידי… נערה נחמדה… ושנינו איננו פוצים פה… מצחיק, חי נפשי… אך הנה ראיתיך פה, ושמחתי למקרה, אשר אֻנה לידי לפשוק שפתים מעט קט… הי, ה, הי…

“זקן מוזר”, חשב זכריה בלבו אחרי אשר סר פחדו ממנו: “מה זר הוא הדבר שאני תארתיו לי כולו אחר… ובכל זאת איכה ירד מעל הבד? נפלאת הוא בעיני”…

– כמה תקח בעדי? – שאל פתאום הזקן.

– סליחתך אני מבקש… אבל אין אני מבין…

– למה אינך מבין? אם עוד לא מכרתני, מכור תמכרני. כמה תקח במחירי?

זכריה לא ידע, אם שאלה זו היא כגערת־תוכחה או לא: זכר בספור־הדברים אשר קרו לפני אלפים שנה בגת־שמנים…

אבל הזקן לא כעס. ובטוב־לבו הוסיף לדבר:

– אני מקוה, שיקנני מידך איש, אשר כסף רב לו. אצל איש כזה לא אהיה גלמוד ושומם. בסביבתי יהיו אנשים ונשים זקנים, מלכים ורוזנים וגדולי־עם בתוך מסגרות־זהב יקרות. בלילות אוכל לבלות עמהם שעה קלה בשיחת־רעים נעימה…

לא התאפק זכריה ואמר חרש ובלב שבור:

– ואני תארתיך לי, אדוני, אחר…

– על מה אתה מתעצב? העל שגיאתך צר לך, בני?

– לא – ענה זכריה בכאב.

והזקן הוסיף:

– החשבת שאני מצוּוֶה לחשות? להביט מעל הבד שלך ולחשות?…

– לא, לא, לא! – קרא זכריה נרגז: – אבל… אבל… בני־אדם כצאן לטבח יובלו… החיה אשר באדם חוגגת את חגה, מנצחת…

– כן היא דרך העולם. ואתה מה חשבת? היכולה להיות אחרת? מה שהיה הוא שיהיה. כבר הגיע הזמן להתרגל…

רגש מר של רוגז, כמעט של משטמה, הלך ובא אל לבו של זכריה.

– אין זאת כי אם אתה לועג לי, או כי…

– או כי?

– זכריה אמר בלבו: “או כי נסתתרה בִּנתך, מרוב זקנה” – והחריש.

– לא, בני! אמת ונכון אשר אני דובר אליך…

– אבל היו ימים, אשר אחרת היתה בפיך, אשר לשונך היתה כחרב חדה ליסר…

– הי, הי, הי… שוטה קטן שלי! הי, הי, הי…

צחוק זקן חסר־שנים, מתוך לֵחה מחלחלת בגרון, כמעט שם לו מחנק.

– אז, אז נשאתי את אמרותי, כן… אז נחוץ היה הדבר…

– ועתה?

– אז לא יכלה האנושיות לעשוק, לגזול, לחמוס, לרצוח נפש בלעדי דברי־הנביא… אז כאשר עיפה נפשם להורגים, ושובע השמחות היה להם למועקה, אז… היו דברי הנביא משיבים את רוחם… ובכל אשר הרבו דברי לדקור את לבם כמדקרות־חרב, ליסר את נפשם הנהלאה בעקרבי אש, כן הרבו לנוח מסבל חייהם עקובי־הדם. התבין, בן־אדם? האם לא ראית, האם לא שמעת: בני־מלכים ורוזני־ארץ מענים את נפשם, השבעה תפנוקים, עוזבים את משכיות החמדה ומטות־השן והולכים אל מחִלות עפר ואל מערות מדבר לסגף את גופם העיף מרוך ומהתעדן… העושקים עשקו והנביאים נבאו. כ־כה!… הימים כבר עברו! ואנחנו ככלי אין חפץ בו הננו… והיה אם ירוה אדם דם והשובע ישים מחנק לנפשו – והלך וקנה בעד אגורת־נחושת את דברי הכתובים בספר או את תמונתי אשר יתלה על קיר־חדרו, והתיחד עמהם רגע אחד, והכה באגרופו על חזהו, והוריד אגלי־דמע אחדים, ושב ורפא לו, עד שוב אליו שנית הצמאון לדם…

– אבל לא! אבל לא! אבל לא!… – קרא זכריה.

אגרופיו הקפוצים רעדו מול פני הדובר בו… כל גופו רעד. בכח לא־אנוש עצר ברוחו מהתנפל על הזקן.

– לא! – קרא –: לא פסו אמונים מבני־אדם! גם נביאי שקר גם נביאי־אמת היו! ולא חדלו מבני־אדם הצמאים לדבר אדוני, המבקשים אותו בכל לב… אשר נפשם פצועה ולבם זב דם על האנושיות האובדת תהו לא־דרך…

– אַה, אתה מדבר, אם איני טועה, בבעלי־המום ההם… כן, כן, עוד לא תמו אלה, אשר דרך החיים נסתרה מהם… החלכאים! כפיר בלי מתלעות, פרס בלי צפרנים ידרשו אף הם משפט וצדק… אולם הלא אז יחדלו מהיות כפיר ופרס… והאדם, בני, יהיה תמיד אדם…

זכריה רעד כולו; חמתו חלחלה בגרונו. וחפץ עז היה לו לאחוז בצוארי הזקן הזה וללחוץ, וללחוץ בכל כח…

– אם כן, אם כן – קרא כבר בקול צרוד ובנשימה מרוסקה – אתם, הנביאים, הנכם דרושים לאנושיות הטמאה כגרזן לרוצח…

–… או כתמונתך למנהיג־המדינה או לנותן בנשך, אשר יקנה אותה במיטב־כספו לפאר בה את חדר־משכיתו…

– ככה?…

מפי זכריה פרצה נאקת־מות כאנקת שור שחוט. לעיניו נצנצה המאכלת הפרסית אשר על הקיר – וכרגע היתה בידו –

– – – – – – – – – –

חושך…

* * *

למחרת היום ההוא, כאשר באה בתיה אל זכריה, חורת ונבהלה, לספר לו מתעלולי בני־האדם, לא מצאה אותו בחדר־העבודה. על העמוד היו תלויות סחבות הבד החתוך…

צעקת־לא־אנוש פרצה מפיה:

– הוי, ה“נביא”!… ה“נביא”… ה“נביא” איננו…

המלצות קוראים
תגיות