על פי המהדורא החדשה היוצאת כעת בפאריז בהוספות ושנוים גדולים מאת המחבר.

 

כרך ראשון. ראשית תולדות העמים: מצרים – כשרים.    🔗

ספר ראשון: מצרים ויאֹרה    🔗

היאֹר ופעולתו על מבנה הארץ. – יושבי הארץ מקדם קדמתה. – ראשית ההתיסדות המדינית בבקעה.

פרק ראשון.

הדלתא. מבנותיה בזה אחר זה. תבניתה. תעלותיה. – בקעת מצרים. – שתי זרועות היאר. היאר מזרחה. מראה חופיו. – ההרים. השתרעות ההר הנקרא ג’בל שלשלה. האשדות: אשדת אַסוּאַן. נוב. זרמי מי וואדי (נחל) חלפֿא הכבירים. התּכּזי. ניל התכלת. הניל הלבן.

חוף ארוך, שפל, ישר, הנראה רק מעט מעל לגלים; שרשרת אגמים ובצות אשר גבולותיהם הבלתי ברורים משתנים בלי הרף; ומעבר להם בקעה בתמונת משולש אשר חדודה חודר עמוק אל הארץ במרחק שלשים מיל: כל החלק הזה מארץ מצרים, הקרוב אל הים, הוא “מורשת הניל, אשר כבש לו מאת הים לאט לאט ויתן מתנה לבני אדם”¹. לפנים הגיע הים התיכון עד רגלי מישור החול אשר שם מתנשאות כעת הפירמידות בשיא חסנן. במקום אשר בו משתרעות כעת בקעות הדלתא הלך והשתרע עד אין קץ היתה לפנים לשון־ים גדולה ורחבת־ידים. רֻכסי הרי ערב האחרונים חסמו את הדרך בעד הים מזרחה, מג’בל מוֹקַטַם עד ג’בל גיניפֶה. מצר־ים, נלוז ועמוק רק מעט, האריך את הים התיכון בין אפריקה ואזיה ויחברהו אל ים סוף. מערבה חֻברה אדמת החף אל שפלת מדבר לובים. אך כמעלת º31 תפרד ממנה חוּלית אדמת שיד ותלך הלך והשתרע עד מצוק אַבוּקיר. נטלי החול אשר גֹרשו מן המים אל החוף מלאו קדם כל את עמק המפרץ, ופעולת הזרמים אשר התנגשו בחזקה אל חוף המזרח היתה בהם להשקיעם אל החוף, מאחרי נטלי החול, אשר שרידיהם יֵרָאו עוד עד היום הזה בבקעת בֶּנְחַה. היה היתה אז האדמה כדלתא בתמונה מצערה, ושמה נערכה בדיוק למדי תכנית מבנה הדלתא כאשר היא כעת בימינו לעינינו. הניל התחלק שמה לשלשה פלגים נפרדים, אשר התאימו כמעט אל השטף הדרומי של הפלגים רוֹזיט ודמייט ואל תעלת אַבוּ־מֶנֶנֶה שבזמנינו. הרפש והטיט אשר לא חדל הניל למשוך אחריו במרוצתו עברו במהרה את גבול המסלה הראשונה הזאת ויוסיפו לקחת את מקום המים; ומצוק אבוקיר היה עליהם סתרה; ויהי בצאתם מן המצוק עמדו מלכת הלאה בדרכם. והזרם העז העובר על פני החוף מאפריקא לאזיה לקחם בחזקה ויעשם כמו חבל כפוף אשר קצהו מגיע עד גל האבנים בקרבת קַסְיוֹס, אשר על גבול סוריא. ומאז לא גדלה עוד ארץ מצרים צפונה, והחוף נשאר עד היום הזה באופן מרגש כאשר היה אלפי שנים לפנים. “התכונה המצינת את דלתא הניל” – יאמר אליה די בומון, אשר חקר ובאר בארוכה את מבנה הדלתא בספרו אשר כתב לפני ארבעים שנה בשם “לקחים במדעי האדמה”, ואשר היה לעינים לכל חוקרי מצרים, וגם היותר אחרונים, – “הוא כי היקפו החיצוני כמעט בלתי עלול להשתנות”. "חוף מצרים – יוסיף החכם הזה אשר ממעיני חכמתו נשאב גם אנחנו – “נשאר כמעט כמו שהיה לפני שלשת אלפים שנה”. אולם, החקירות האחרונות נוטות להוכיח כי יושפל החוף וימעט בקרבת אלכסנדריה, אך גם יגבה בתמידות בקרבת פורט־סעיד, ובפנים הארץ אמנם התיבשה האדמה ותתקשה ותגבה בהדרגה. –

יושבי הארץ חשבו לאפשר לדיק את הזמן אשר ארך מפעל הבריאה הזה עד צאתו אל הפועל. מַנִּי, הראשון למלכי מצרים מבני האדם, מצא, לפי דבריהם, את הבקעה והיא כלה תחת המים. הים הגיע כמעט עד הפַאיוּם, ויתר הארץ, מלבד מחוז תֶבַּי, היתה כלה אגם־רפש מכוער. על פי הדברים האלה נוצרה כל ארץ מצרים במשך שנות מאות מספר אחרי מני. חוקרינו כעת לא יסתפקו עוד במועט הזה, ואם נשאל את מי מהם אז הגד יגיד לנו בגלוי כי ארכה היצירה הזו, לכל הפחות, ששים אלף וארבעה אלפים שנה (ואחרים, כמו, למשל, שוויינפורטה מתונים יותר וחושבים כי נחוץ היה עשרים אלף שנה למען תתבצר עמדת האדמה אשר היא כעת אדמת חרישה וזריעה, ולמען תרכש לה את כחה ועצם תקפה כאשר לה כעת). המספר הזה אמנם מופרז הוא, יען כי התקדמות הרפש והטיט לפנים בתחתית לשון הים היתה יותר מהירה מאשר היא כעת במי ים התיכון העמוקים. אולם, גם אם נפחיתהו עלינו יהיה להודות כי לא ידעו המצרים את ימות ארץ מולדתם. לא רק בעת עלות מני על כסא המלוכה כבר עמדה הדלתא על מכונה מימים כבירים, כי אם גם בבוא עמי מצרים בפעם הראשונה אל הארץ כבר היתה הדלתא בתבניתה כאשר היא כעת. היונים, אשר רוחם היה עסוק לבקש רמזים וסודות במספרים, מצאו כי יאֹר הניל מתפרד לשבעה פלגים ראשיים, וכי גם מוצאיו שבעה במספרם, ויתר מוצאי הניל כאין נחשבו. באמת היו רק שלשה פלגים גדולים: הכַּנוֹפִּי נטה ימה ועד ים התיכון הגיע, בקרבת מצוק אבוקיר, בקצה המזרח מאדמת החוף העשויה בתבנית קשת; הפּילוּסי ירד לארך רכסי הרי ערב ויגיע עד הקצה השני; והסַבֶּנִיטִי הפריד לשני חלקים כמעט שוים את חבל האדמה בתמונת משולש אשר בין הפילוסי והקנופי. לפני אלפים שנה נפרדו בקרבת העיר הקטנה קֶרְקַסוֹרַה², במרחק ששה קילומטר צפונה מן המקום אשר בו בנויה כעת בנאוה העיר קהירא. ואולם מעת אשר נעלם הפלג הפילוסי ואיננו, הלך גם שלש־הקלשון של הנחל הלך וכלה שמה, ויתרחק כחמשה עשר קילומטר למטה מן המקום ההוא. שלש־הקלשון הזה נמצא עוד בקץ ממשלת ביצנץ במרחק מה דרומה לשֶטְנוּפי, כעת שַטַנוּף, לאמר: באותו המקום אשר בו ימצא כעת. חוקרי הארץ הערבים קוראים לקצה־הדלתא בשם: “בטן־אל־בקרה” (בטן הפרה), והחכם אַמְפֶר, ב“מסעותיו במצרים ובנוב”, יאמר בצדק כי השם הזה אשר בו יקרה חלק הארץ היותר פורֶה הוא, כנראה, כזכרון הפרה הקדושה, איזיס, סמל הפוֹריוּת והגשמת מצרים. ושלש המסלות הגדולות האלה מחוברות יחדו ע"י סבך נחלים מלאכותיים, תעלות ויבלי־מים, שחלק מהן נעשו בידי שמים וחלק בידי אדם, והן עשויות כמכמרת והולכות ומשתפכות זו אל זו, פעם יסוגרו ופעם יפתחו, ויש גם אשר תשנינה את מקומן, והן הולכות ככה ומסתעפות לסעיפים אין מספר על פני האדמה, להפיח בה רוח חיים להפרותה. ואולם, ככל אשר נוסיף לעלות נגבה, כן תלך המכמרת הלך וצר, הלך והתכַּוֵץ; ואז תתמעט האדמה השחורה, אדמת הזרע, וצמחי השדה הולכים וכלים; ולעיני האדם תגלה ותראה אז אדמת המדבר הצהובה והרי לוב וערב הולכים ומתנשאים, הולכים ומתקרבים זה אל זה, ולאט לאט יסגרו את חוג השמים. ובמקום בו כמו יחוּברו ההרים יחדו תכלה הדלתא ותחל ארץ מצרים האמתית.

והארץ הזאת היא כרצועת אדמת זרע, המשתרעת מצפון לדרום, בין שתי ארצות חֹרב וציה, כנאות מדבר על גדות הניל. והיאֹר הוא הוא אשר יצרה ובראה והוא הוא גם אשר יכלכל את חייה. ושתי שורות גבעות, מקבילות כמעט אשה אל אחותה, כמו תחבקנה אותה בזרועותיהן בעברן לכל ארכה במרחק חמשה עשר או עשרים קילומטר ממנה. מראש מקדמי עולם מלא היאר את שטח האדמה העובר ומפריד בין שתי שורות הגבעות, ועקבות פעולת המים נראים ונכרים עוד עד היום הזה בירכתי ההרים המבריקים, הנשחתים והשחרחרים עד מרום פסגתם. לאט לאט אזלו המים מן היאר וכעת יפרץ לו דרך באפיקו הישן, בין שכבות הטינא העבות אשר גֹרשו ממימיו. רוב מימיו שוטפים מזרחה; שמה ימצא הניל, במובן הנכון שבמלה, הלא הוא היאֹר הגדול אשר יזכר בכתבי ההירוגליפים. ופלג שני עובר לארך מדבר לוּבים. לפעמים יוצאות ממנו תעלות ולפעמים משולח ונעזב הוא לנפשו. מקצה הדלתא עד כפר דירוּט יקרא בשם באהר יוּזוּף ומעבר לכפר דירוט יקרא בשם “אִיבְרַהִימיה”. ובשם סוֹהַגִיה ורַעיֵינֵן יקרא עד ג’בל שלשלה. שמותיהם בימים קדמונים לא נודעו לנו. הניל הזה השוטף מערבה יחרב בימי החרף בחלק העליון משטפו. ובמקומות אשר בהם לא יחרב יקבל את מימיו מעט או יותר מן הפלגים היוצאים מן הניל האחר; וגם זה האחרון מתפרד צפונה לחִינַסִיָה ופלגיו יפרצו מתעלת אילַחוּן עד מעבר לההרים ועד אגם הפֿאַיוּם. הניל האמתי, המזרחי, הוא כיאֹר מלא רפש וטיט, והוא מלא איים קטנים ועיי חול אשר ביניהם משתרעת בעקלתון התעלה המוכשרת למסע אניות. שטף ישטף בעז ובמשטר, בין החֻפים התלולים והשחורים העוברים במסלה ישרה על אדמת נטלי החול אשר גֹרשו מן המים. מסביב יראו יערי תמרים קטנים, סבכי עצי שטים ועצי שקמים, ערוגות זרועות שעורה או חטה, שדות זרועים פולים או בֶּרְשִׂים³; פה ושם תראה גם ערמת חול אשר רוח קל כי יעבור עליה וצררה בכנפיו ונשאה בסער מתחולל. ודומיה שוררת על פני כל הככר, ורק קול הצפורים או קול שירת השט בסירת דוגה יפריעו את הדומיה. מעטים מאד החיים והתנועה על גדות הנחל והמרחק כמו ישפוך עליהם רוח שירה, רֹך ועֹנג: הנה אשה אשר פניה לוטות עד החצי ועל ראשה צרור צמחי דשא, הלך תלך ותגרש את העזים מלפניה; הנה אֹרחת חמורים או גמלים יוצאים, בלי סדר, מאחרי העקב והיא תלך הלך והחבא בנקרת המסלה; הנה חבר אכרים יושבים על החוף, כארח לבני קדם בימים מקדם, ברכיהם מתחת לסנטרם, והם יושבים ומחכים בלב שקט אל שוב המעברה; הנה ראה יֵרָאה לעינינו מתחת לתמריו כפר נחמד אף נעים, כלול בהדרו. מקרוב ישונה אמנם המחזה: לא תאר ולא הדר לו; רק המון בתי אפר קטנים ושפלים, בנויים מרפש וטיט חוצות, ששנים או שלשה מהם גבוהים מחבריהם, וקירותיהם מצופים בטיח; מגרש אשר סביבו גדלים עצי השקמה ויכסוהו בצלם; אנשים זקנים יושבים שלוים ושקטים לפני פתח ביתם, ילדים, תרנגולות, עזים, כבשים ומספר אניות קשורות אל אדמת החוף. אולם, ככל אשר נלך הלך והתרחק, כן ילך מחזה העני והשפלות הלך והמחות והמכוער יטבע בגלי האור. עוד זמן רב לפני העלם הכפר מן העין בנטות היאר ישוב להראות לפנינו במראהו המדומה, כמו לו היה מלא עליזות וחן מנוחה שאננה. במשך ימים שלמים יעברו לפנינו מחזות כאלה בזה אחר זה; בכל מקום בואנו יראו לעינינו חליפות יערים ושדות אשר פעם ינוצצו בירקרק חרוץ ופעם יבריקו כמראה האבק לאור השמש, לפי תקופת השנה. והניל ישטף במרוצתו, בתנועתו התמידית, בארחותיו העקלקלות המלאות איים, בחֻפיו התלולים; הכפרים הולכים ועוברים זה אחר זה, יפים ומכוערים גם יחד, ועלי העצים כמו יענדו עטרה לראשׁם. תלי מדבר לוּבים יתנשאו במרחק, מעבר לפלג היאר אשר במערב, מעט מאד מעל לחוג שמים, ויראו כקו לבן מעט המפריד בין ירק הבקעה ובין ספיר הרקיע. הרי ערב לא ישתרעו בשורה נמשכת והם רק כקבוצת גלי אבנים ותלים שונים אשר פעם יתקרבו אל היאֹר ופעם כמו ינוסו המדברה, ורוחים כמעט שוים מפרידים ביניהם, המוֹקַטַם והג’בל אחמר יתיצבו לפנינו במלא קומתם במבא הבקעה. ההרים: ג’בל חמור־שימול וג’בל שייך־אמבַרֵך יתנשאו מצפון לדרום; אחריהם יתנשא ג’בל עט־שעיר אשר לפי האגדה תאספנה שמה הצפרים מדי שנה בשנה מכל ארבע כנפות הארץ. “ההר הזה” – יאמר אחד מסופרי ערב – “הוא מדי שנה בשנה מקום ראיון ל”אנפות שומרות הפרים" (הלא הוא העוף: Ardea bubulcus ובשפת המצרים: בוּקיר); כל אחת תבוא להכניס את פיה בבקיע, ועשה תעשינה ככה עד הסתם הבקיע על אחת מהן אשר תפול שמה, אז תעופנה כלן חיש מהר. אך העוף אשר נשאר שמה לשוא יתאמץ זמן רב להחלץ מן המיצר, כי ימות וישאר שמה עד ההפכו לעפר"⁴, ואחרי ההר הזה יתנשא הג’בל אַבּוּ־פֶדַה אשר יתן חתיתו על הנוסעים באניות בגלל סופות הקדים המתחוללות בו לפתע פתאם.

האדמה על הרוב אדמת שיד, לבנה או צהבהבה⁵, ומבינות לשכבות השיד תמצאנה רצועות אבני גיר או בהט ומראיהן אדום או אפר. ושכבות השיד המשָכבות משתרעות ועוברות זו על גב זו במורד במשטר ישר, עד כי נדמה כי חומת־עיר לפנינו ולא צלע הר. אולם, יד הזמן הרסה את ראשי ההרים ואשיותיהם נמוטו גם הן, וגם יד האדם באה לעזר למעשי הזמן המכלה את הכל, וחורים רבים נחפרו פה ושם, ובמעבה האדמה הכין לו האדם קברות למנוחת עולמים. וגם זרמת המים תעשה את מעשיה במחשך והרסה את היסוד ועשתה נקבים במקומות שונים. וכאשר תגרש שכבת טינא והיתה לגבול מבדיל בין היאֹר ובין החוף התלול, אז כרגע יעלו ויצמחו שמה החלפה וכל שאר הצמחים הגדלים פרא; ותמרים כמו יעלו מתחתם מבלי אשר נדע מאין מוצאם; וכפר קטן יִוָסד במקום ההוא עם סבכי עצים ועם שדות תבואה בתמונה מִצְערה. מעבר לשיוט יגדל וירבה אור היום והאויר יותר יבש ויותר רועד, ירק הצמחים נבל יבל, התמר דוּם מעורב יותר ויותר בעצי השקמה הכבדים ובתמרים הפשוטים, והקיקיון הולך ומתרבה; אולם, התמורות נעשות בהדרגות אטיות, עד כי בעת אשר תראינה לעינינו נעשו זה מכבר. אבל, הנה הבקעה הולכת וצרה. בתבי עוד רחבה חמשה עשר או ששה עשר קילומטר; בקרבת הר גֶבֶּלַעִין תחל כמעט להעלם, ואצל ג’בל שלשלה כבר היא נעלמה כלה. לפנים חסם את דרכה במקום הזה שכר־מים טבעי מאבני גיר, אך המים חפרו שמה ככל אשר היה דרוש להם לשטוף הלאה בלי מעצור. ומצרים אינה כעת כי אם אפיק היאר בין שני רכסי הרי אבן חשופה, החכם Chelu בספרו: “הניל, הסודן ומצרים” חפץ להוכיח כי נפרץ שכר־המים הזה עוד לפני בא האדם מצרימה, אך שני חכמים אחרים: ווילקינסון וּווידעמאנן, מוכיחים, להפך, כי ארך ונשאר המעצור עד “תקופת הרועים”. ארך הג’בל שלשלה הוא כאלף ושתי מאות מטר ורחבו כחמש מעות, לכל הפחות.

מעבר השני תשוב הבקעה להראות שנית, אך פה קטנה היא ודלה, וכמעט בלתי נכרת. הגבעות, אשר אדמתן אדמת אבני גיר, משתרעות במרחק שלשה או ארבעה אלפים מטר זו מזו, והן נמוכות, מעֻסות, כהות ובלי דמות. הלאה מזה ימצא יער תמרים, אשר הוא האחרון במקום הזה, ובראותנו אותו נדע כי בקרבת אַסוּאַן ונוֹב אנחנו. חמשה עיי גרניט, המשתרעים בשורה ישרה בין 24% ובין 18% מעלות לרחב, עוברים ממזרח למערב ומצפונית מזרחית לדרומית מערבית; ולהרי מבצר נדמו, אשר כמו נבנו לחבר את הים התיכון אל לב אפריקא. הניל יַכֵּם בערף ויעברם בזה אחר זה בשאון זרמותיו אשר בשם המפאר אַשׁדות קֹרא להן. סופרי־המופת הקדמונים אהבו לתארו כיורד תהומות הסְוֵן בקול שאון סואן ברעש אדיר וחזק, עד כי “תחרשנה אזני העמים היושבים מסביב”. (עוד במאה השבע עשרה נתנו אמון בדברי סופרי־המופת הקדמונים בנוגע לאשדות). גם יסופר כי חבל אנשים, ילידי פרס, אשר שלח כּמביז להושיב את הארץ, לא יכלו להשאר שמה מרוב הרעש, וילכו לבקש להם מנוח במקום אחר.

האשדה הראשונה היא כמסדרון נוטה הצדה ומלא רפש וטיט; ארכה עשרה קילומטר והיא יורדת מאי פִילֶה אל חף אַסוּאַן; המולת המים תפיץ שמחה וגיל בסביבות גני אלפנטינה הירוקים תמיד. מאחריה יֵרָאו רק חֻפים תלולים וחֻפי־חול, שורות סלעים מתולתלים ושחרחרים, המפוזרים לארך האפיק ומכים גלים במים. הסלעים האלה נצבים בתמונוֹת זרות ומשונות, אחדים מהם חשופים ואחרים מכוסים בצמחים ארוכים המטפסים ועולים, ואלפי צפרים תקנינה להם את קניהן בהם. ובין הסלעים האלה ימצאו גם איים קטנים אשר היו לפנים רחבי־ידים למדי להמציא מחיה ליושביהם, כמו האיים: אַמְרַדֵה, סַלוּג, שֶחֶל. אדן הגרניט אשר לאי שחל מעל למים נשבר ושרידיו אשר נערמו בלי סדר אל החוף הימיני כמו עוד יעצרו את המים במרוצתם, לבלי תת להם לעבור הלאה. והמים מתנגשים וגליהם נדחפים בזה אחר זה, ובשאון ורעש ירוצו הלאה וישתפכו דרך תעלות עקלקלות, מקום שם כל זרם יחלק ויתפרד לאשדות קטנות. התעלה אשר על יד החוף השמאלי טובה למסע אניות בכל ימות השנה. בתקופת עלות המים יכוסו הסלעים אשר על החוף הימיני במים ומציאותם נכרת רק ע"י שבלות המים הזורמות סביבם. ובעלות המים על כל גדותיהם, אז יהיו שמה כמדרון אשר גבהו לא יותר משני מטרים. האניות הגדולות עולות אז בהמשכן בחבל לארך החוף, ויורדות בנקל בהעזבן לשטף המים.

כל מיני הגרניט יראו וימצאו יחדו בפנת אפריקא זאת: הסייניט האדמדם או האדום, גרניט הפורפֿיר, הגרניט הצהֹב, הגרניט האפר, הגרניט הלבן, הגרניט השחור, הגרניט העשוי בדמות גידים לבנים ושחורים גם יחדו. וכאשר נעזוב את מקום הגרניט תשוב ותראה לעינינו אדמת אבני גיר מעורבות בשיד גס מאד. הרים מלאים גושי עפר מסודקים, מורדים נהרסים למרצה, גבעות קטנות חשופות ורעות המראה, – כל אלה הולכים ונמשכים בשורות שפלות ובלי כל תפארה. פה ושם, על פני המדבר, יראה פתאם גיא המגלה לפנינו לאין קץ מחזה גבעות והרים תלולים, נצבים לבדם ומשתרעים במדרגות עד חוג השמים, ודמיונם כאֹרחת גמלים העומדת על מקומה בלי נע. היאר, פחות רחב, מתפרץ ושוטף בקול שאון והמולה ואל קול השאון ילוה יומם ולילה קול קרקור הצפרדעים ולעמתם יענה קול חריקת השַׁקִיות⁶; וגלי אבנים אשר לא נדע מתי ומי הקימום נצבים ועומדים כשכר־מים עד לב אפיק היאר. “מהלכנו” – יאמרו שני נוסעים, כַּמַס וליפיבוּר, בספרם: “בקעת הניל” צד 104 – “נעצר לעתים קרובות ע”י גלי אבנים אשר התקדמו עד לב היאר. הנועדו האבנים האלה להרים את פלס־המים של הניל בתקופות עלות המים?… במקומות האלה ישטפו המים בחזקה. לפעמים לא תוכל האניה לעבור בהם אם כי תמשך בחזקת היד.

שדות דורה ושעורה המשתרעים לארך מעורבים כפעם בפעם בערמות חול. ועל שתי גדות היאר מפוזרים שדות מרעה קטנים, נותני ריח ומרהיבי עין, עצי שטים, תמרים, דוּמים, ושקמים שזופים. ושריד שער־מבא נוטה לנפול מעיד כי לפנים עמדה פה עיר נושבת. וקיר סלעים מלא קברות עולה ומתרומם מעל פני המים מעשה מורד. וצריפים קטנים ושפלים, וזעיר שם זעיר שם כפרים קטנים, עיר או שתי ערים מוקפות גנים קטנים, – כל אלה עומדים בתוך שרידי שנות קדם ההם, אשר נקדשו מרוב ימים, עומדים ומעידים כי עוד לא חדלו החיים כלה מעל אדמת נוביה.

נגבה לוואדי־חלפה התפוצץ סלע הגרניט השני, והאשדה השניה משתפכת לארך ארבעה מילים. וחבל איים ימצא שמה, ומספר האיים שלש מאות וחמשים, ומהם כששים אשר ימצאו בהם בתים ושדות תבואה. והסמנים אשר יסמנו את שתי האשדות הראשונות יֵרָאו גם בשאר שלש האשדות: בחַנֶק, בגֶרֶנְדִיד ובאל־חומר. עוד ארץ מצרים לפנינו, אך ארץ מצרים בלי רך, בלי גיל, דלה, רעת תאר, וכמעט ריקה. לפנינו תמיד חומת־משנה של גבעות קטנות אשר פעם תסגור את הבקעה במסגרות ופעם כמו תסוג אחור ותראה כמו תנוס המדברה; לפנינו תמיד החול המפוזר בכל המקומות ההם שכבות שכבות מתנועעות לרוח היום; לפנינו תמיד אדמת החוף התלול והשחור הנעבדת רק רצועות רצועות לא רחבות; לפנינו תמיד הכפרים הבלתי נראים כמעט לעין, בהיות הצריפים נמוכים מאד. ומג’בל בַּרְקַל והלאה לא יראה עוד עץ השקמה, והתמרים גם הם הולכים ומתרחקים איש מרעהו, ועוד מעט ואפסו כלה ואינם. רק הניל לא שֻׁנה ברב או במעט, כאשר היה בפילה, כן נמצאהו גם בבֶּרְבֶר. ואולם הנה על החף הימיני, במרחק שש מאות מיל מן הים, יראה הפלג הראשון, תַּכַּזִי, אשר יביא אל הניל, בהפסקות, את מי כוש הצפונית. בחרטום יפרד האפיק, אשר בו שטף היאר, והיה לשנים. ועוד שני אפיקים חדשים יפתחו נגבה, שני נחלים חדשים אשר לכל אחד מהם כח ועוז כלקודמים להם. מי משני הנחלים האלה הוא הניל האמתי? הניל התכלת הוא, אשר יראה כמו יָרֹד ירד מן ההרים הרחוקים, אם הניל הלבן הוא, אשר ישטף ויעבר על פני הבקעות רחבות־הידים אשר באזור הקו־המשוה באפריקא? – מעודם לא ידעו זאת המצרים הקדמונים. היאר הקשה את ערפו להסתיר מהם את סוד מוצאיו, כאשר כן עשה אמנם גם לנו עד הימים האחרונים; לשוא הלכו חיל צבאותיהם המנצחים לארכו במשך ירחים שלמים ללכד את השבטים אשר גרו על גדותיו; ראֹה ראו את היאר תמיד במדת רחבו, במלא מימיו, במהלכו האיתן, בלי כל שנוי ותמורה. לים מים טובים לשתיה נדמה היאר בעיניהם, וכן אמנם גם קראו לו בשם: ים, יַאוּמַה, יוּמַה⁷, כאשר הראיתי זאת בספרי: “הגדות העם במצרים הקדמוניה”, הוצאה שניה צד 20.– 31. 177.

פרק שני.

מוצאי היאר. – דעות המצרים על מבנה העולם: ארבעת מצוקי הארץ וארבעת העמודים שעליהם העולם עומד. היאר שלמעלה כמקור היאר שלמטה. הים הדרומי ו“איי הנשמות”. דמעות איזיס. תגברת היאר. – הניל הירוק. הניל האדום. פרץ שכרי המים. רדת המים. מי היאר בתעלות.

בַּקש לא בקשו המצרים לדעת את מוצאי היאר. תאר תארו להם את העולם כלו בדמות תיבה שחציה אליפטית וחציה בעלת זוית נצבת ואשר הקוטר הגדול עובר מדרום לצפון והקטן–ממזרח למערב. לדעות כאלה היו מהלכים עוד בתקופת ביזנטי ואבות הכנסיה הנוצרית עוד החזיקו בהן. כדור ארצנו עם יבשותיו ועם ימיו גם יחדו היה מסד התיבה, ויהי כמו שלחן קטן, מָארך ושקערור מעט, ומצרים עמדה בתוך; כמו כן נמצא גם קבוצת תמונות הירוגליפיות אשר פירושן יוכל להיות: “אדמת התוך”. השמים היו פרושים עליו מלמעלה בדמות תקרת ברזל⁸. לפי דעת אחדים היתה התקרה חלקה, כאשר נראה למדי מצורת האות המסמנת בכתב ההירוגליפים את מושג המלה “שמים”. היו אחרים אשר האמינו כי היתה התקרה כפופה. על מצבות מתעגלות ידועות תמצא האות הנזכרת בצורתה הנראית למעלה, אך מעוקמה מעט, להביע את מושג כפת השמים, ופני השמים האלה הפונים אלינו הם מלאים עששיות, תלויות בלי סדר ומשטר וקשורות בעבותים חזקים; ביום כבים המאורות או לא נראים לעינינו, אך בלילה שבים להאיר, או שבים להראות לעינינו⁹. ומאשר כי לא יכלו המצרים לתאר להם כי יהיו השמים תלויים באויר, על בלימה, בראו להם בדמיונם ארבעה עמודים אשר עליהם ישענו השמים, או היותר נכון, ארבעה גזעי־עץ שסועים, כגזעי העץ אשר עליהם עמד הבית הקדמון. להעמודים האלה, בהיות כל אחד לבדו, צורת Y. אך לרֹב נראם מקֻבצים יחדו לתמוך את השמים, כזאת: Y Y Y Y. החכם ברוגש, אשר היה הראשון לחקור לדעת את תפקידם במושגי המצרים ודעותיהם, האמין כי עמדו כלם בצפון וכי הציגו לפני המצרים את הרי ארמיניה. אחרי כן הודה ברוגש כי העמידו המצרים את כל אחד מן העמודים באחת מפנות העולם; אולם מחשבתו היתה כי אמונות המצרים אלה היו בימי מלכי תלמי ולא קודם לזה. ככל חוקרי מצרים, כן גם ברוגש יודה כעת, כי בדמיונם תארו להם המצרים את העמודים האלה תמיד כאלו הם בארבע פנות העולם. אולם, בלי ספק פחדו המצרים פן יפלו העמודים האלה ברוח סופה וסערה; (וכמו כן, אחרי המלות המסמנות את הסופה, הסערה או איזו שאיה שתהיה, תבא תמיד האות Y Y Y Y אשר תראה לנו את השמים נפרדים מארבעת עמודיו ונופלים; חרטומי מצרים, בחפצם להפיל מורא ופחד על האלהים, אמרו להרוס את ארבעת העמודים אם לא יעשו האלהים ככל אשר יצוום). וביראתם שנו המצרים את העמודים ויעשו מהם ארבעה הרים גבוהים ותלולים נצבים בארבע פנות העולם ומחוברים יחדו ע"י רכסים בלתי נפסקים.

ההר הצפוני נודע להם רק מעט מאד. הים התיכון, או, כאשר קראו לו המצרים, הירֹק מאד¹⁰, הפריד בינו ובין מצרים ולא נתן למצרים לגשת אליו ולראותו. ההר הדרומי נקרא בשם “אַפּיט־טוֹ”, קרן האדמה¹¹; ההר המזרחי נקרא בשם “בַּחוּ”, הר הלידה, ואת ההר המערבי קראו בשם “מַנוּ”, ולפעמים גם “אוֹנְחִית”, ארץ החיים. ובַחו לא היה אמנם הר מדומה, כי אם אחת הגבעות אשר נראו הרחק מגדות הניל, אל עבר פני הים סוף. ומַנו גם הוא היה אל נכון גבע במדבר לוּבים, אשר ראשו היה נדמה כמו יגביל את קצה השמים. השם מנו נמצא כשם מקום בגלילת לוּבים, במצרים התחתונה, ברשימות תקופת מלכי תלמי, ועלינו לשער כי נפגש בדרך העובר לאֹרך המדבר עד “וואַדי נטרון”.

וגם כאשר גלו המצרים כי שני ההרים, בחו ומנו, אינם כלל גבולות העולם, לא חדלו בכל זאת להחזיק בדעתם כי תקרת השמים פרושה כשמלה; ויסתפקו רק בזאת כי הרחיקו בדמיונם את עמודי השמים מרחק אין קץ, ויבראו להם ראשי הרים בדויים, ויקראו להם בשמות כמו לוּ נמצאו באמת. והגד לא הגידו עוד כי ההרים האלה הם בדיוק גבולות העולם; האמן האמינו כי מאחריהם שוטף נהר גדול, כאוקינוס היונים, שטף ועבר על מין רצפה העשויה כמסגרת לאורך כותלי התיבה, למטה מעט מראש ההר הנמשך אשר עליו ישענו השמים. בחלקו הצפוני של האֶליפס עמד על שפת הנהר חוף תלול, אשר ראשיתו היתה במערב, במורד הר מַנוּ, ואשר הָגבה למעלה במהירות למדי, להיות כחיץ מבדיל בינו ובין כדור ארצנו. הבקעה הצרה אשר היה לה החוף התלול כמסוה נקראה מקדם קדמתה בשם “דַיִט”, כאשר נמצאהו לעתים קרובות בכתבי הפּירמידות, אותו ואם שם התאר דיטי, “יושב דיט”, הנגזר ממנו, דבר המעיד בעדות נאמנה כי מן השפה הקדמוניה מוצאו. הלילה פרש על הבקעה את צלליו הכבדים וימלאה אויר עב בלתי מסוגל לנשימת כל חי. מזרחה הָשפל החוף התלול במהירות, ובמרחק מה מעבר לבחו אפס כלו; והנהר שטף אז בין חפים שפלים, כמעט במישוֹר, ממזרח לדרום ומדרום למערב. השמש היה מעגל אש מונח בספינה קטנה, כאשר כן תארוהו הצירים בציורי המקלעות בספר המתים, והזרם משכהו אחריו בתנועה שוה ותמידית לאֹרך אשיות העולם. מן הערב עד הבקר נסתר בעמק בקעת דַיִט, אורו לא הגיע אז עדינו; ויהי לילה. ומן הבקר עד הערב הפיצו קרניו את אורם בלי מעצור מקצה התיבה ועד קציה, באין כל מכשול אשר עמד לשטן על דרכם; ויהי יום. הניל נפרד מנהר השמים בנטותו נגבה. גם סופרי המופת הקדמונים ידעו כי, לפי אמונת המצרים, מולדת הניל בשמים. האגדה אשר על פיה היה מקור הניל בים אוקיונוס (הירודוט ודיאודור) היתה רק נוסחא יונית מתורת אמונות המצרים אשר הכירה בו אחד מראשי הים אשר עליו יסובב השמש במעגלו סביב האדמה.

ובהיות פרידת הניל שלמעלה מן הניל שלמטה בנגב, נחשב הנגב בעיני המצרים כפנת העולם העיקרית והיסודית, והיא הנקודה אשר לקחוה להם ליסוד מוסד למצא על פיה את ארצות התבל, וישימו לימינם את מזרח השמש ולשמאלם את מבאו.

בעת אשר עוד לא עברו המצרים מעבר להרי שלשלה, חשבו כי המקום אשר בו עזבו המים שלמעלה את השמים היה בין אלפנטינה ובין פילה. המים נפלו במדרון גדול אשר גבולותיו האחרונים היו בִסְוֵן, ומי יודע אם לא היו ספורי סופרי המופת הקדמונים אל אדות האשדה הראשונה (ראה פרק ראשון) רק כהד קול המסורה הברברית הזאת. נצחונות המצרים בלב אפריקא אלצום להכיר את משוגתם, מבלי הוציא אמנם מלבם את אמונתם כי מקור היאור הוא מן הדברים שלמעלה מן הטבע. וכל אשר הוסיפו ללכת קדימה בנצחונותיהם בפנים אפריקא, כן הוסיפו להרחיק את היאר בדמיונם נגבה (יכול להיות כי ל יסוד אגדה כזאת תארו יושבי נוב לנוסע בורקהרדט את האשדה השניה כמו היא “נופלת מן השמים”; מקורי הניל נעצרו אל נכון זמן מה בסביבות וואדי־חלפה או שֶׁמְנֶה לפני לכתם הלאה בדרכם אל מרכז אפריקא). וכל אשר הוסיפו להרחיק את היאר נגבה כן הליטוהו במעטה אגדות וספורי נפלאות. סַפר ספרו כי בעלות המלחים במעלה הנהר באו עד ארץ בלתי מפרשה אשר היתה כמדרגה בין העולם הזה ובין העולם האחר, ארץ הנשמות, אשר יושביה היו כבר ננסים, בני שחץ או רוחות¹². ובעברם את הארץ הנפלאה הזאת באו אל ים מלא איי סתר, כאיי־הקסם אשר ראו לפעמים נוסעי הים הפורטוגיזים והבריטונים מאניותיהם ואשר חמקו עברו מדי התקרבם אליהם. ובאיים האלה נמצאו נחשים אשר קול אדם להמה; והנחשים האלה לפעמים הראו פנים מסבירות ליורדי הים אשר נשברה אניתם, ולפעמים התאכזרו אליהם. ובצאת מי משם לא יכל עוד לבא שמש שנית: הפך נהפכו האיים לגלים ובחיק הגלים נאבדו (כדבר הזה מסופר גם בספור אשר מצא גולינישיף וידפיסו בשנת תרמ"א בברלין).

חוקר־הארץ בזמנינו לא יבין עוד הזיות והבלים כאלה; אולם, אם נשים עין על מספר מפות גלילות הארץ, אשר נדפסו במאה השש עשרה או השבע עשרה, וראינו כי עוד אז תִּאֵר לו האדם בדמיונו את העולם כאשר תארוהו להם בדמיונם המצרים הקדמונים: במרכז אפריקא–האמינו–נמצא יאֹר גדול וממנו יצאו הקונגו, הזַמְבֶּז והניל; וכן נראה גם ממאמרי הסופרים הערבים בענין הזה, אשר אספם החכם קַטְרְמֶר, במאספו: “כתבי־זכרון במדעי ארץ מצרים ובתולדותיה”. ועוד בשנת תרי"ט הניח פיגרי־ביי, כי להאגמים הגדולים אשר באזור הקו־המשוה שני שטפים; האחד פונה מערבה, יורד לארך הבקעה אשר בצפון ונופל אל אשדת ג’בל־רגף הגדולה להעשות ליאֹר הניל ולרדת אל הים התיכון, והשני פונה אל הצד שכנגד ונעשה ליאר מֶלינדֶה, אשר במרחק שבעים ושבעה מילים לערך צפונה מן הקו המשוה, ומשתפך אל ים הודו. הסוחרים הערבים בימי הבינים האמינו כי יוכל איש ידוע לעלות מנהר לנהר, מאלכסנדריה ומקהירא עד ארץ הזינג’ים ועד ים הודוּ. החוקר זוֹאינוויל תאר בפרק מיוחד את מוצאי הניל ואת נפלאותיו. וגם האמין בנפלאות אלה, כאשר יאמין איש בעיקר מעיקרי הדת, עוד בראשית המאה השבע עשרה הקדיש ווינדילינוס חלק מספרו: Admiranda Nili להוכיח כי מקור הניל אינו בגן עדן התחתון. ועוד לפני ארבעים שנה שמע הנוסע רהינד בגורנֶה אגדה מושלימית אשר תגזור אֹמר כי מוצא הניל בשמים.

הרבה מן האגדות המפליאות אשר סופרו בענין הזה אבדו ואינן. וחכמי־הדת מן היהודים והנוצרים אספו אגדות רבות אחרות והוד והדר שתו עליהן בהוסיפם פרטים חדשים יפים ולוקחים לב: הניל–ספרו–יצא מגן העדן וישטף ויעבר בארצות לוהטות, אשר לא יבא בהן האדם וחי; משם יפל היאר אל ים אשר ממנו יתפרץ במנוסה אל עבר פני ארץ מצרים. לפעמים ימשכו אחריהם מי היאר מארץ מולדתם בשמים, שריגים ופירות, אשר אין כמוהם כלל על כדור ארצנו.

והים אשר יזכר בכל ספורי הבדים האלה, הוא אולי המצאה מוזרה פחות מאשר נהיה נוטים לחשבה. ואמנם לפנים כסה יאֹר גדול, כמעט כיאר Nyanza Kerewe, את הבקעה המלאה בצות ואגמי רפש, מקום שמה יתחבר הבחר־אל־אביד אל השוֹבט ואל הבחר־אל־גזל. הרפש והטיט אשר גורשו מן המים מלאוהו, ומלבד עמק אחד, העמוק מיתר הבקעה והנקרא בשם "בִּרְכֶּת־נוּ. ואולם, במשך מאות השנים אשר לפני המספר הנהוג היה עוד היאור אל נכון רחב־ידים למדי, עד כי יכלו עוד אנשי החיל ותופשי המשוט מן המצרים לחשבהו לים המשתפֶך אל ים הודו.

וההרים אשר קַוָם השתרע בלי ברור על החף השני, הרחק הרחק אל עבר פני הנגב, החביאו בלי ספק את מקור היאור הנסתר והנעלם (במקום אחר הארכתי הדבור בענין הזה ועסקתי ביחוד להראות את מושגי המצרים בדבר מקורי הניל ואת תוצאות המושגים האלה). שמה הוכנה תגברת־המים ושמה החלה ביום קבוע. וגם לניל שלמעלה היו תגברות־מים וירידות־מים מסודרות, ובהן היו תלויות התגברות והירידות בניל שלמטה. בכל שנה ושנה, באמצע חדש יוני לערך, נזלו עיני איזיס, באבלה על אוזיריס, אחת הדמעות אשר שפכה על מות אחיה, וכרגע גברו מי היאור שלמעלה וירדו למטה. אגדת דמעות איזיס היא בטח קדמוניה מאד. איזיס ונֶפְתִּיס מלאו תפקיד “מבכות” בעת חניטת אוזיריס ובעת הובלתו לקברות. ודמעותיהן עזרו להשיב את אוזיריס לתחיה, (והנה אוזיריס הלא הוא הניל). בכתבי הפירמידות יזכר “ליל זרם הדמעות הגדול היוצא מן האלילה הגדולה”, והמאמר הזה ירמז אל נכון על “ליל הנטף”.

זה מכבר חדלו יושבי מצרים להאמין באיזיס וגם שמה לא נודע עוד לצאצאי מעריציה, אך מסורת דמעותיה המפרות חיה תחיה גם אחרי השכחה. ועוד כעת ידעו כל באי מצרים, כנוצרי כמושלימי, כי באור לשמונה עשר בחדש יוני יפל נטף קדוש משמים ומי היאר יעלו כרגע על גדותיהם (היום הרשמי הזה אמנם ישונה כפעם בפעם, ובזמנינו קובעים את “מפל המים” פעם לאור לשמונה עשר ביוני ופעם לאור לתשעה עשר או עשרים בו).

כאשר יגדל הניל הלבן ע“י הגשמים היורדים בחזקה בחדש פברואר בארצות האגמים הגדולים, ישטף במרוצה צפונה ויטאטא בדרכו את שכבות המים הבלתי נוזלים אשר נשארו על פני האדמה מתגברת המים בשנה הקודמת. שמאלה יביא אליו הבחר־אל־גזל את עודף המים מן הברכה הבלתי מגבלת כראוי, אשר תשתרע בין הדַרפֿוּר ובין הקונגו. השׂוֹבַּט ישפך אליו ימינה את מי הנחלים השוטפים בדרום אביסיניה. השטף הראשון עובר בחרטום בסוף חדש פברואר ומעלה את פלס־המים עד כדי שלשים סנטימטר, ואחרי כן ילך לאטו הלך ועבר את נוב, ובא יבא מצרימה בראשית חדש יוני. מימיו אשר נשחתו בבצות הקו המשוה ע”י החמרים האורגניים הבאושים למחצה אשר בלעו אל קרבם, לא יטהרו כלה במשך כל מסעם הארוך, ומראיהם ירק עד הדלתא. אומרים, כי המים האלה מהולים בארס ויסבבו לשותיהם כאבים נוראים בכלי ההשתנה¹³. אולם, לאֹשר יושבי מצרים לא יארכו ימי הניל הירוק הזה; במשך שלשה ימים או ארבעה ישטף לו הלטה והוא רק כחלוץ העובר לפני תגברת־המים האמתית.

המסת השלגים והגשמים היורדים בלי סדר בימי האביב ימלאו פתאם את כל יאורי השפלה אשר במרכז אביסיניה. ניל התכלת אשר אצר יאצר אל קרבו את כל המים האלה יפרץ לו דרך אל הבקעה בשצף גדול, עד כי בנפלו, באמצע חדש מאי, בקרבת חרטום, אל הניל הלבן, ימנע מהתערב במימיו, ויאבד את מראהו המיוחד לו לבדו רק במרחק חמש מאות קילומטר מחרטום, בסביבות אַבּוּ־חַמֶד. ומאז יגברו המים הלך וגבר מיום אל יום, והמים ילכו עוד הלך ורב ביאור בהשתפך אליו מי האגמים הגדולים ומי נהרי נחלי אביסיניה. וזרמי המים הולכים ומתגברים בשאון, והגלים הולכים ונערמים זה על גב זה, ולולא היו פה אשדות נוב לשים מעצור על דרך התגברותם ומרוצתם, כי אז היה היה השטף איתן ואדיר, עד כי היה הורס ומכלה את כל אשר היה פוגש בדרכו. האשדות תחלקנה את שטף היאור לששה פלגים השוטפים זה למעלה מזה; בכל אשדה המים נערמים ויוצאים ממנה כמו מנופים בכברה וגם מרוצת מהלכם תעצר (החוקר גוטברג במחברתו: “אשדות הניל” ברר בדברים נכוחים למבין את תפקיד האשדות כמעצרות בעד שטף מרוצת המים). תגברת־המים תראה בִּסְוֵן ביום השמיני לחדש יולי ובקהירא מיום י"ז עד יום העשרים בחדש.

ומולד התִּגברת תוחג ברוב עם ב“ליל הנטף”, ובדלתא כשני ימים אחרי כן. ולא לחנם יחוגו המצרים את מולדה, כי בא תבא אמנם בעתה להציל את הארץ מצמאון ומרזון. ואמנם, החמשין, זה רוח הים הנושב בלי הרף חמשים ימים רצופים, אכל את כל טוב הארץ ויהפוך את מצרים לחלק מן המדבר; קרום אבק אפר כסה את העצים ויחנקם; ערוגות הירקות הרזות מצמיחות פרי ברב עמל כי אין מים להשקות את האדמה; זעיר שם זעיר שם עוד נשארו שרידי ירקרק מדומה, לארך התעלות או במקומות השפלים, מקום שמה עוד לא התאדתה רטיבות האדמה, והשמש לוהט על פני הבקעה החשופה, המלאה אבק כמראה האפר והמלאה בקיעים לאין מספר העוברים לאורך ולרוחב ונפגשים זה בזה. רחב הניל היה יהיה אז רק כחצי רחבו הרגיל ונפוחו אחד אחוז מעשרים מנפוחו בחדש אקטבר.

לאט לאט ובעמל רב ירכש לו את אפיקו הישן. עלה יעלה בהדרגות כה אטיות, עד כי כמעט לא תראה פעולת עליתו לעינינו. ואולם, בלי הרף ימלא על גדותיו; ומזמן לזמן הנה פה יכוסה עי־חול במים; שם תמלא פתאם תעלה ריקה; פה איים קטנים אשר חופיהם נמשכו במישור ילכו ויפרדו זה מזה ויעמדו כל אחד לבדו; שם יפרד פלג חדש מן היאור וישתפך אל החוף.

ההשתפכות הראשונה תעשה שמות על גדות היאור: גבנונינן הישרים אשר התפרדו ונבקעו משרב לא יעמדו עוד לשטן לזרמת המים ונפל יפלו בשאון והמולה עד גבה מאה מטר ויותר.

וכל אשר ילכו הגלים הלך ושטף בכח ועז, הלך והמלא רפש וטיט, כן ילכו המים הלך והעכר, הלך ושנות את מראיהם. במשך שמונה או עשרה ימים ישונו המים ממראה תכלת־אפרפר (Bleu־grisâtre; сине־сƀрοватο) למראה אֹדם־כהה. לעתים יאדימו המים, עד כי יראו לפנינו כזרם דם אשר זה עתה נשפך ארצה. מי הניל האדם אינם מקולקלים כמי הניל הירק. הרפש והטיט אשר יגרשו המים ואשר יתנו להם את מראיהם המכוער לא ישללו מהם את טעמם וקלותם.

ביום החמשה עשר לחדש יולי ימלא היאור על כל גדותיו. אך שכרי המים הנצבים כחומות, והגדרים הבנויים על יד התעלות הם הם יעמדו לשטן על דרך המים להתפרץ החוצה. למען תת להם להשתפך, מחכים כי יגברו מימיו, עד כי יהיה די בהם להשקות את כל האדמה¹⁴.

המצרים הקדמונים מדדו את גבה המים במדות של חמשים וארבעה סנטימטרים; אם הגיעה תגברת המים עד ארבע עשרה מדה, אז היתה מצוינה בטובה; למטה משלש עשרה חשבוה לבלתי מספקת, ולמעלה מחמש עשרה–למרובה יותר מדי.

אם כה ואם כה, אם היתה התגברת בלתי מספקת או מרובה יותר על הדרוש, היה רעב בארץ, ואולי גם מגפה זמן מה אחרי כן. וכי ע"כ עוד היום יביט העם בעין פקוחה על מהלך המים ביאור, ובלב חרד ישתוקק לדעת את תוצאות התגברת.

מיום החמישי בחדש יולי סובבים רצי הקהל בחוצות קהירא ומבשרים בכל בקר את מדת תגברת המים במשך הלילה. החכם Lang האנגלי תאר בארוכה את רצי הקהל האלה. קריאותיהם לא נשתנו כלל מיום אשר ראם החכם הנוסע הנזכר. ורק השמוש בקיטור הביא מספר תמונות חדשות להראות על ידן את מהירוּת תגברת המים.

מסורות פחות או יותר יציבות מספרות כי לפני פתיחת התעלות השליכו במים בפני קהל ועדה עלמה ממשפחת יחסנים, לבושה בגדי תפארתה כביום ארוסיה; העלמה הזאת נקראה בשם “ארוסת הניל”¹⁵. וגם אחרי כבוש הערבים את הארץ לא חדלו המצרים לחשוב את דבר השתפכות המים בחיק האדמה כנשואים לכל חקותיהם. אחד השופטים כתב את הדבר בספר ועדים עמדו וירשמו את כל פרטי התשמיש לכל חקות עבודת אנשי המזרח המוזרה.

פרץ שכרי המים יעשה, כרגיל, בין יום הראשון ליולי ובין הששה עשר בו; אז ימלאו המים את התעלות במשך ימים מספר, ואחרי כן ישתפכו במקומות השפלים וילכו קדימה, עד באם אל גבולות המדבר. כל מצרים היא אז כשכבת מים עכורים המשתרעת בין שני חבלי צורים וערמות חול. הערים ובליטת האדמה תראינה ככתמים ירוקים ושחורים, נפרדים לחלקים חלקים בלי סדר ומשטר ע"י הדרכים והמסלות המחברות את הכפרים זה אל זה.

היאור יבא ויגיע עד מרום גבהו בקץ חדש אויגוסט בנוב, וכשלשה שבועות או כחדש ימים אחרי כן בקהירא ובדלתא. ימים שמונה יעמוד אז היאור על עמדו; לא יעלו עוד מימיו, אך גם ירד לא ירדו. וכעבור הזמן הזה יחלו המים לרדת באופן בלתי ניכר. לפעמים, יתגברו המים שנית בחדש אקטבר, אך לא לארך ימים; חיש מהר ירדו, ואז כמהרם להתגבר ולעלות כן ימהרו לרדת. ובהגיע חדש דצמבר אז כבר שב היאור אל אפיקו. המעינות אשר כלכלוהו יסגרו, או ידללו ויחרבו אחד אחד. התכזי יתע בערמות החול לפני בֹאו היאורה; ניל התכלת עזוב גם הוא מרוב אגפיו ורק שלגי אביסיניה ימציאו לו מים בקמצנות יתירה. רק הניל הלבן עמד יעמוד בתקפו, יען כי ישפיעו לו האגמים הגדולים שפעת מים; כלכל יכלכל איפוא את הזרם ולא יתן לבקעה לחרב בימי החרף. אולם, לשוא יאצור אליו מים מכל אשר תשיג ידו; פלס מימיו ירד בכל יום ויום ונפוחו ילך ויפחת; עיי החול אשר נסתרו זמן רב יגלו, יראו, יחברו יחדו בשורה נמשכת; האיים יגדלו יותר ויותר וסביבותיהם תראינה גדותיהם אשר תתחברנה יחדו ואשר תלכנה הלך והתחבר באופן בלתי מרגש אל חף היאור. זרועות השטף הקטנות מסתתמות ונהפכות להמון בצות ואגמי רפש המתיבשים במהרה; והפלג הגדול יחדל גם הוא במקומות שונים להיות מסוּגל למסע אניות. וכעבור חדש מַרס תעמודנה הספינות על עיי החול, מבלתי יכלת ללכת הלאה, וחכה תחכינה עד שוב תגברת המים למען תוכלנה ללכת הלאה.

ומאמצע אפריל עד אמצע יוני חיה תחיה מצרים רק למחצה, בחכותה אל בא הניל החדש.

פרק שלישי.

השתפכות מי היאור ופעולת תגברת־המים על טיב אדמת מצרים. דלות מערכת הצמחים. צמחי היאור. הפפירוס והאטד. עצי השקמים והתמרים. התמר דוּם. – החי למינהו: הבהמות הביתיות וחיות השדה. הנחשים. הצפע. סוס־היאור. התנין הגדול. הצפרים. הדגים. דג הפהקה וסגולותיו המיוחדות.

המים האדומים והכבדים האלה העוברים ובאים בסדור כמעט הנדסי, מביאים אל תוך היאור ומשאירים בקרבו את כל אשר משכו אחריהם מן המקומות אשר עברו בהם: את חול נוב, את הטיט הלבנבן (бƀлοватый Blanchâtu,) מארצות האגמים, את הרפשים המהולים בחמרי הברזל מאביסיניה ואת אבניה השונות¹⁶. והחמרים האלה אינם מפוזרים במים באופן שוה; חלק יחלקו בהם ביחס אל הכבד המיוחד אשר להם, ומדי העצר מרוצת המים אז נפל יפלו החמרים אל תחתיתם. במוצא האשדה, בין סְוֵן וקֶנֶה, יעצרו ויערמו חלוקי אבנים וחצץ למכביר; גרגרי החול הגסים ביותר ישארו תלויים במרים בשכבות עמוקות ויסבבו התגבהות קרקע האפיק, או סחף יסחפו בזרם עד הים ויעזרו להגדיל את החופים הנבנים לאט לאט במבואי הנחלים דמייטה ורוזיטה. והחמרים הדקים וכן גם הטינא יעלו למעלה, ובהפתח שכרי המים ישקעו על פני האדמה.

אדמה אשר נבנתה כלה בידי היאור ואשר ישטפוה היאור למועדים תכלכל בהכרח מערכת צמחים דלה ורזה למדי. כנודע, בדרך כלל, יגדל מספר מיני הצמחים מדרגות מדרגות במדה שנתרחק מצירי כדור הארץ להתקרב אל הקו־המשוה. הכל מודים כי מצרים יוצאת מכלל החק הזה; גדל תגדל, לכל היותר, כאלף מיני צמחים, בעת שאנגליה, למשל, תגדל, בשטח אדמה כשטח אדמת מצרים, כאלף וחמש מאות מין צמח; ועם כל מעוט צמחי מצרים, עוד רבים מהם לא מארץ מצרים מוצאם¹⁷. הנחל הביא צמחים רבים מפנים אפריקא, הצפרים וזרמי האויר הגדילו והרחיבו את מפעל המים, והאדם גם הוא עזר מצדו לתת למפעל הזה להשתלם יותר ויותר. ואמנם לקח האדם, בזמנים שונים, מאזיה, את החטה, את השעורה, את הזית, את התפוח ואת עץ השקדים האדמדם או הלבן ועוד עשרים מיני צמחים ויסגל את גדוּלם על גדות יאור מצרים. מרבית הצמחים בדלתא הם צמחי הבצות. לפנים גדלו שמה למכביר הפפירוס ושלשת מיני האטד: התכלת, (ברומית, Nymphoea Caerulea ובמצרית: צַרְפֶּדוּ ונמצא הרבה בקברות), האדמדם (במצרית “נַחַבּוּ” או “נַחְבּוּ”; פלייט חושב כי הובא המין הזה מצרימה בזמן מאוחר, בתקופת מלכות דריוש או אחשורש) והלבן (ברומית: Nymphaea Lotus ובמצרית “סושיני”); אולם אחרי אשר חדל האדם לדאג להם הלכו וישובו אל ארץ מולדתם.

עץ התמר והשקמים, אשר הובאו מצרימה שניהם גם יחד ממרכז אפריקא, הצליחו יותר בגדולם על אדמת נכר, ויתאקלמו שמה כמו לו היה מוצאם ממצרים. עץ השקמים יעלה ויצמח בכל עזו ותקפו באדמת חול על גבול המדבר כבאדמה אשר כלה משקה. הלך ילכו שרשיו לבקש מטה מטה את המים הבאים בעמקי ההרים ומרוים את האדמה במקומות אשר החרב כמו ישלט בהם שלטת בלי מצרים. גזעו הכבד, רב־השרשים והמעוקל יעלה לפעמים במדת רחבו עד לרוב מאד מבלי עלות בגבהו הרבה מאד. מערכת עליו העבה והמחולקה לחלקים חלקים משתרעת למרחוק, עד כי ממרחק יוכל עץ אחד להראות לפנינו כעצים מספר מקובצים יחדו. צלו עב מאד וקרני השמש לא יחדרו בעדו. וההפך מעץ השקמים הוא התמר, ששמו במצרית “בַּאוּניריט” או “בּאוֹניט”. גזעו הקל והעגול יעלה כיונק בגבה שנים עשר או חמשה עשר מטר; על ראשו זר־עלים נוחים להכפף ומונחים בשתים שלש מערבות, אך כה דלים ורזים, כה מלאים שקערורים, עד כי לא יעצרו כלל בעד קרני השמש; צלם מעט ודל וכל קוֹר אין בו. מעטים המה העצים אשר קומתם זקופה בחן ויפי כקומת התמר; אך גם מעטים המה כמוהו אשר מראה אחד לחנם ויפים, בלי חליפות הצבעים ותמורות הגונים. בכל אשר נפנה נראה במצרים את התמרים; פעם נמצאם עומדים אחד אחד לבדם, ופעם נמצאם מקובצים יחדו שנים או שלשה במבוא התעלות, מסביב לכפרים. לארך החופים עומדים הם שדרות שדרות מסודרות, כשדרות עמודים; נטועים הם במשטר וסדר ישר וראה יראו כיערים בהירים. התמרים הם הנקודה המרכזית בתבנית־ככר שבארץ מצרים, והנקודה הזאת לא תשתנה, וסביבה יתאספו שאר העצים בחלקים שונים להביא שנויים וחליפות בתבנית. האשל המשובח, הַנַּבֶּךְ, המורינגה, החרוב, מיני השטה והרותם השונים: הסוֹנְט, החַבַּש, השטה הלבנבנה, השטה הנותנת ריח ניחוח, הרמון,¹⁸ – כל העצים האלה הולכים ומתרבים במדה שנתרחק מן הים התיכון, לבא אל פנים הארץ. האויר היבש אשר בבקעה מכשיר את גדולים באופן מפליא מאד, אך נתן יתן למערכת עליהם תבנית מתוה קשה כגידים, מראה אוירי, וצבעים מחורים שאין להם באקלימים אחרים. רוב העצים האלה לא יגדלו מאליהם, ואם לא ידאג להם האדם הם הולכים וכלים. השטה הנקראת ברומית: acacia Seyal¹⁹, אשר לפנים היה מספרה רב מאד על גדות היאור, תצמח כעת רק במספר בקעות אשר במדבר תֶּבַּי, ושמה ימצא גם מין דוּם אשר יקרא בשם דום הגרגרים²⁰ ואשר השאירו לנו המצרים הקדמונים את תארו במשל ומליצה. הדום הפשוט (ברומית: Nymphaere Thébaïca ובמצרית: מַמַא; שם הפרי במצרית: קוּקוּ) מתפרד, בגבה שמונה או עשרה מטר מן האדמה, לשני ענפים, אשר כל אחד מהם מתחלק מצדו לשנים, על ראשו אגודת עשרים או שלשים כפות תמרים יבשות כעץ אשר ארכן כשני מטר, או כשני מטר וחצי. בראשית המאה הנוכחית היה חזונו נפרץ מאד במצרים העליונה, אך כעת יקר הוא במציאות. מראש נוכל להגיד כי בעוד זמן מה יראה וימצא רק כדבר היוצא מן הכלל בצפון האשדה הראשונה.

הערבים (ברומית: Salix SafsafI) ילכו וימעטו. וזה אשר יאמר לורה: שם העץ הזה בימים מקדם, אשר אז היה נמצא לרוב מאד על גדות היאור, היה: “טַרִי”, בקופטית: “טוֹרה”, או “טוֹרי”. עלי הערבים, מקופלים לשנים, תפורים יחדו ומעוטרים בציצי פרחים, היו למקלעות ציצים אשר פארו בהן את הגויות החנוטות. על גויות אחמש הראשון ואמנופיס הראשון בממלכה השתים עשרה ועל גוית הנסיכה נסי־חונסו בממלכה העשרים ושתים, נמצאו מקלעות הציצים האלה; גם נמצאו בקבר אשר בשייך־עבד־אל־גורנה. העץ הזה היה קדוש בטנטיריס; אחת מעבודות אלהים אשר עבד המלך בעיר הזאת היתה לנטוע ערב לפני תמונת חנטור.

העץ Perséa, אשר היה אחד מן העצים הקדושים במצרים בימים מקדם, ימצא כעת רק אחד אחד בגנים מספר. שם העץ הזה במצרית הישנה היה שַאוּעַבַּה, וחוקרים אחדים מצאו כי הוא הוא העץ הנקרא ברומית Balanites Aegyptiaca; מחברי ערב קראו לו לבח ושוויינפורט הוכיח כי הוא זה העץ הנקרא ברומית Mimusops Schimperi. בין מיני העצים אשר נשארו עוד במצרים אין גם אחד אשר ימצא בכמות מרובה מאד, באופן שנמצא ממנו יערים גדולים; ובמצרים עם סבכי יערי תמריה נראה מחזה זר ומוזר מאד: הארץ רחבת ידים ועצים לא יחסרו בה כלל ורק צללי עצים כמעט אין בה.

ובהיות מצרים ארץ חליפות ותמורות במערכת הצמחים כן היא גם במערכת החיים למיניהם. כל מיני החי הובאו אליה מן הארצות הקרובות. הסוס והגמל הכו שרש בארץ רק בזמן מאוחר: הסוס במאה העשרים או השמונה עשרה לפני המספר הנהוג, והגמל עוד בזמן מאוחר. ע"ד קורות הסוס במצרים התחבטו חכמים אחדים בדבריהם, זה אומר כה והשני בא וסותר את דברי חבירו. אך האמת היא כי מציאות הסוס במצרים בימי הממלכה השתים עשרה עוד מוטלת בספק. – תמונות הגמל לא נמצאה בכתבי מצבות מצרים שלפני מלכי סַאִיס, ומזה נלמוד כי לא נודע בטח במאות השנים אשר קדמו. הן אמנם החכם שַבַּס האמין למצא את שם הגמל בכתבי המצבות, אך תרגום הכתבים האלה משובש או כי הם עוסקים בבעלי חיים אחרים; ואולי יקראו בשם את הפרד.

רוב מיני החי, כמיני הצומח, מאפריקא מוצאם, כמו השורים בעלי הקרנים הארוכות ובעלי הקרנים הקצרות וכל מיני עזים וכלבים. ביחוד יצטיין החמור בטוהר צורתו ובכחו כי עז, מאין כמוהו בין החמורים באירופא. כי מוצא החמור מאפריקא, זאת הראה למדי החכם מילן־אֶדוואַרדס. החזיר, חזיר היער, (תמונת החזיר יקרה במציאות למדי בכתבי המצבות במצרים; החכם לינורמן שגה לחשוב כי לא נמצא החזיר במצרים בימי הממלכות הראשונות; האמת היא כי נמצאו מינים מספר מיוחדים עוד בימי הממלכה הרביעית), הארנבת בעלת האזנים הארוכות, הקפוד, החתול המצרי, איל המדבר בעל השולים, הדישון למינהו, הדַפַסַה למינה והראֵמים בעלי הקרנים בצורת נבל, – כל אלה הם ילידי אזיה ואפריקא גם יחדו, כמו גם החיות הטורפות, כחתול המדבר, הזאב, כלב המדבר, האפא העקד הנקד והברד, הנמר, הליש, השחל, והמריה.

רוב הנחשים הגדולים הם ילידי הארץ. ביניהם ישנם בלתי מסוכנים כהעכנא (צלבחא דארעא) וישנם מסוכנים כהשפיפון, העכשוב, האפעה והצפעוני. האחרון נקרא בפי המצרים בשם אוּריאוּס (אַאוּרַיִת, אוּרַיִת ובכתיבה יונית: ούραιος), והוא היה קדוש ונערץ בעיניהם כאלהים. ארכו יעלה לפעמים עד שני מטרים. בקרוב מי אליו הרם ירים את ראשו וצוארו יתפנח ועמד יעמוד הכן להתנפל. נשיכתו ממיתה כנשיכת העכשוב. ארסו ממית את הצפרים כרגע. אולם, החיות הגדולות והאנשים הנשוכים מתים לעתים קרובות רק אחרי גסיסה ארוכה מעט או יותר. הצפעוני יראה וימצא רק במדבר או על פני השדה. – העקרב יזחול ויבוא מן השדה אל תוך העיר ועקיצתו, אם כי על הרוב לא תמית, אך תסבב מכאובים נוראים. יש לשער כי לפנים גדלה מצרים כמה מיני נחשים גדולים ועצומים, אשר היו דומים לפתן שבאזור הקו המשוה באפריקא. תמונותיהם תראינה עוד בלוחות ציורי קברות המתים. אך רק שמה, כמו, למשל, ב“ספר המתים” ובספרים המיתולוגיים אשר בקברות המלכים בתבי. והדיוק אשר בו מתארים פרטים רבים המיוחדים למינים מספר מן הנחשים האלה מראה לדעת, כי ראו המצרים בעיניהם את הנחשים הנוראים והאיומים האלה אשר תארו את תמונתם על לוח. ועוד מראשית קורות מצרים לא נפגשו כבר בארץ, כאשר לא נפגשו כבר הפיל, הנמר־הגמלי ועוד חיות אחרות הפרות ורבות כעת רק הרחק הרחק נגבה²¹.

סוס־היאור (היפופוטם) התאזר עז במצרים ימים רבים, לפני שובו אל מולדתו באזור הקו המשוה, שמשם הביאהו הניל מצרימה. בימי הממלכות הראשונות היה חזונו נפרץ במצרים, אך אחרי כן נחבא בבצות הדלתא ומספרו היה רב מאד שמה במאה השלש עשרה למספר הנהוג. ועוד בראשית המאה השמונה עשרה ראה קונסול צרפת את אחת החיות האלה בקרבת דמייט; בורקהרדט מספר כי בשנת 1812 עבר עדר סוסי היאור את האשדה השניה ויבאו עד וואדי־חלפה ועד דֶר; אחד מהם נמשך בזרמת המים וירד עד אסואן בשטפי מרוצת המים; ראה נראה עוד בדיראו, כמהלך יום אחד צפונה מן האשדה הראשונה.

התנינים הגדולים, אשר באו יחד עם סוסי־היאור נאלצו כמוהו לשוב על עקב בשתם. לפנים משלו ביאור ממשלה בלי מצרים. במקומות רבים הקדישום המצרים ויעריצום ויעבדו להם ולא נתנו לאיש לגעת בהם. אך במקומות רבים אחרים היו לתועבה ולשקץ. בתחלת המאה התשע עשרה נראו בקרבת קהירא רק לעתים רחוקות מאד. הנוסע ז’ופֿרוּאַ־סנט־הילר הגיד זמן מה אחרי כן, כי “לא ימצא עוד כעת לכל אֹרך מאה מיל אשר לניל התחתון, וכי צריך לעלות עד תבי ששמה רק שמה נמצאם. אולם החכם הזה שגה, כאשר כן יעידו כששה נוסעים אחרים אשר נסעו במצרים אחריו. בשנת 1840 לא עברו עוד את גבול ג’בל עט־טעיר, והנוסע ראם בעת ההיא בקרבת בית הנזירים de la Poulie. בשנת 1849 לא עברו עוד את גבולות מַנְפַלוּט. החכם מקסים די־כַּן מביא אגדה ערבית אשר תחפוץ לבאר (בשנת 1849 לערך) מדוע לא יוכלו התנינים הגדולים לרדת מעבר לשייך־עבדה, ועוד אגדה אחרת הביא Bayle st John, אשר תבאר מדוע נשארו בין מנפלוט ושיוט. כשלשים שנה עברו עוד וכעת יספר הנוסע מרייט כי יעזבו יותר ויותר את המקומות ההם, יען כי נפל יפל עליהם פחד היורים מקני הרובים וגם קול משק המים בהמולה ורעש, בעבור אניות הקטור לעתים קבועות, יחרידם וירגיזם מרבצם. כעת לא יראו ולא ימצאו עד גבולות אסואן, אך רבים המה מאד בנוב ובסלעי האשדה הראשונה. בשנת תרמ”ג ראיתי בעיני אחדים מהם שוכבים סרוחים על עיי חול, במרחק איזה מאות מטר מקצה הדרום אשר לאי אלפנטינה; בשנה ההיא עצמה תפשו מושכי המעברה אשר באשדה שנים מן התנינים בעודם בחיים וימכרום לנוסעים. לפעמים ינשא אחד מהם בזרמת המים ועד מצרים יגיע, אך שמה ימיתהו חיש מהם אחד האכרים או אחד הנוסעים.

פוריוּת האדמה ורבוי הבצות הגדולות מושכים אל הארץ המון צפרים נודדים הבאים שמה כמו להתראות יחדו מכל קצות הים התיכון. מאירופא תבאנה שמה בחורף, להחסות מקור וממטר, צפרי הדרור, השלו, האוזים, ברבורי המדבר והאנפות – הננו מזכירים פה רק את הנודעות ביותר – וגם רבים ממני הצפרים היושבות תחתיהן הן רק ילידות ארצות נכריות אשר התאקלמו בארץ במשך ימים ושנים. יש מהן אשר תתערבנה במיני הצפרים אשר באירופא, כמו: התור, עורב־העמקים, הקורא, הצפור וכו‘. ויתר הצפרים תוּכרנה בצבעיהן המזהירים, כי ארצות מולדתן באזור הקו המשוה. האיביס הלבן והשחור²²; הפְלַמַנים האדמדמים, הקאת ועורבי הים, בקול רננתם יתנו שמחה בלב אדם רב על גדות היער, ויערי הדלתא מלאים ממיניהם השונים לאין קץ. ראה יראו במערכות ארוכות על עיי החול, בעת אשר הם צודים את הדגה והרמש, או בעת אשר יאַכּלו את מאכלם לאור השמש. הנה פתאם יחרד המחנה ואז ינשאו בכבדות ובעצלתים וילכו לנוח במקום אחר. הנשר, הנץ, הדיה, הדיה בעלת הראש הקרח, הדיה המוזהבת וכו’, ימצאו מחסה בהסתרם מעין אנוש בכפים ובמחלות עפר אשר בהרים, וכפעם בפעם יעטו אל הבקעה, לטרוף טרף, כשודדים מזוינים מכף רגלם ועד ראשם. אלפי צפרים פושקות שפתים באות מחנות מחנות מדי ערב וערב לשבת על ענפי השטה והאשל הקלים והמתנועעים לרוח.

רבים מדגי הים באים היאורה בשאפם למימיו המתוקים והם עולים הנהר ועד סעיד יגיעו, כמו הדגים הנקראים בשפת צרפת: clupèe, mugil, perche, labre. ומיני הדגים אשר לא יצאו מן הים התיכון באו היאורה מפנים ארץ כוש, והם באים עוד כעת מדי שנה בשנה בהגברת המים, כמו הדגים הנקראים צרפתית: raschal, raï, tortue molle, docmac, mormyre, bayad, tortue, latus, silure trembleur, fahaka. רבים מן הדגים האלה גדולים מאד, כמו, למשל, צב־השריון אשר ארכו מטר; ודג הלַטוּס (ששמו במצרית אַחוּ “בעל מלחמה”) יעלה בגדלה עד שלשה מטר, ישנם בין הדגים אשר להם סגולות חשמליות מיוחדות, כ“שילורה הרועדת”, אשר קראוה המצרים הקדמונים בשם נַעַרוּ. הטבע ברא, כנראה, את דג הפַהַקַה ברגעי ששון. הדג הזה מארך ויפרה וירבה מעבר לאשדות. היאור ימשכהו בשטפו בנקל; ואמנם סגולה מיוחדת לדג הזה להמלא אויר ולהתנפח ככל אות נפשו, ובהתנפחו יתר על המדה ילך וימשך אחר זרם המים בלי מעצור. בטנו נטויה אז לרוח והוא מלא חדודים וכקפוד מראהו. בימי תגברת המים ילך ויתגלגל מתעלה אל תעלה, לכל אשר יטלטלהו הזרם, ובשוב המים על עקבם יעזבוהו בשדות המלאים טינא והיה יהיה אז למאכל לעוף השמים, לטרף לחיות השדה ולמשחק לילדים.

פרק רביעי.

האליל ניל. צורתו וחליפות מראהו. האלילה מירית. מקורי אלפֿנטינה. חגי ג’בל שלשלה. – זמר לניל בפפירוסים אשר בבריטיש מוזיאום.

מכל האמור יצא לנו כי בארץ מצרים הכל תלוי ביאור וידו בכל משלה: באדמה, בתוצאותיה, בקיום המין ממיני החיות וממיני הצפרים. וכמו כן חשבוהו המצרים לאחד מאלהיהם ויחסו לו דמות אדם, אשר פניו יפות, גופו איתן וחזק, בטנו עבה, כיאות לאיש עשיר וגדל היחש. דדיו הגדולות והרחבות כדדי אשה, אך פחות חזקות ומוצקות, תלויות לו על חזהו הרחב והשמן. אזור צר אשר קצותיו מתנועעות על ירכיו מחזיק את בטנו העבה; על רגליו סנדלים, על ראשו מצנפת מצומדת ועל המצנפת זר צמחי־מים, אלה הם כל תכשיטיו. לפעמים יזלו מים מדדיו, הצג יציג צפרדע או ספל־קטרת; בידו אגודת צלבים עם בתי יד, סמל החיים, ונשֹא ישא לוח חלק מלא מנחות, אגודות ציצים ופרחים, שבלות, דגים ואוזים קשורים ברגליהם. בכתבות יקרא בשם: “הַפִּי, אבי האלהים, אדון כל המזונות, הבורא את כל היקום וישפיע לשתי ארצות מצרים שפע פרי האדמה, החותך חיים לכל חי ומגרש את העני וממלא את האסמים בר עד בלי די”. חלק יחלק לשני גופים ולפעמים הם צבועים: האחד אדוֹם והשני תכלת. הראשון אשר ישא על ראשו אגודת צמחי האטד, ימשול ממשל רב במצרים הדרומית, ושני, אשר אגודת צמחי הפפירוס חבושה לראשו ישלוט בדלתא. החכם שמפוליון היה הראשון אשר התבונן, ויכיר באלוה אשר מראהו אדום את הניל העליון, הניל המלא, ובאלוה אשר מראהו תכלת את הניל במי־אפסים. אם כי בדרך כלל נתקבלה הדעה הזאת, אך לדעתי היא פחות נבונה מאשר יחשבוה. הצבע הוא פה, כבמקומות אחרים, רק כאמצעי להבדיל בין שני הגופים.

ואל שני האלהים האלה הקבילו שתי אלילות: מירית קימַעִית, גָדת הדרום, ומירית מיחית, גדת הצפון, סמל שתי גדות היאור. ראֹה תראינה לפעמים האלילות בעמידה, זרועותיהן נטויות כמו לבקש את המים אשר יתנו להן את כח ההפריה.

ובית תפלה היהי לניל בכל מחוז, ובכל בית תפלה היו כהנים מיוחדים אשר להם רק להם היתה הרשות להביא לקברות את גויות האנשים ונבלות החיות אשר השליך היאור מתוכו אל החפים. האלהים לקחן ומשרתי אלהים היו צריכים לטפל בהן.

ערים אחדות נקדשו לניל: חַטְחַפּי, טֹאִיט־חַפּי, נילופוליס. בתבי הגידו כי מקום מגורו הוא באי בינה, במערה, במשכן קדש (תופת), ומשם יצא להשתפך בארץ. המסרה הזאת היתה אחת מאלה, אשר נמסרה מדור לדור משנים קדמוניות, בעת אשר האמינו עוד בני האדם כי האשדה היא גבול העולם וכי היא היא אשר תביא את היאור שלמעלה מן השמים ארצה (ראה לעיל). שתי שוחות (כּוריתי) פערו פיהן על יד שני חפי הגרניט (מוניטי) התלולים, אשר ביניהם יפרץ לו היאור דרך הלאה, והן הן היו המבא אל מקום המחסה הנסתר והנעלם. – ציור בולט אחד אשר בפילה מראה לנו ערמות צורים וסלעים ושתי דיות, דית הצפון ודית הדרום, פורשות את כנפיהן ממרום כל פסגה, ואת החדר העגול אשר בו יסתר חַפּי. הוא יושב תחתיו ומחזיק בכל יד ספל־קטרת. נחש מעופף הקפול תחתיו מציר את היקף המחסה ובין ראשו וקצה זנבו ימצא פתח צר אשר דרך בו יעלו המים בעתם ויביאו מצרימה את כל “הדברים הטובים, הנעימים והטהורים”, להיות למחיה לאלהים ולאנשים.

בתחלת הקיץ, בעת אשר מי שוחות סְוֵן הקדושות באו והגיעו עד שלשלה, יצאו כהני העיר, לפעמים מושל הארץ, או אחד מבניו, ויקריבו קרבנות, פר בן בקר ואוזים, ואחרי כן השליכו המימה מגלת פפירוס חתומה; המגלה הזאת היתה פקודה כתובה לעשות הכל למען אשר תהיה תגברת־המים כיאות, ותביא כל טוב לארץ – זכר המנהג הזה הוא הוא אשר הוליד אל נכון את האגדה אשר תספר כי צוה הכליף עוֹמר על היאור לתת תגברת־מים טובה–. אם הואיל מלך פרעה בכבודו ובעצמו לבא ולהעלות עולה וזבח בראש הקהל, אז חרתו את דבר המקרה למשמרת לדורות על מצבת אבנים. – המצבות הרשמיות הנודעות עד היום הן מצבות שלשת מלכי פרעה: רעמסס השני, מנפתח ורעמסס השלישי. – אך גם אם לא בא המלך לקחת חלק בחגים האלה גם אז הוחגו ברוב שמחה וששון וברוב פאר והדר. – חגי הניל בתקופת סופרי המופת מתֹארים בספורו של היליודור, אשר כתב אל נכון את דבריו על פי אחד הספרים אשר נכתבו בתקופת מלכי תלמי ואשר נאבדו מאתנו–. על פי מסורה אשר נמסרה מדור לדור היה תלוי השבע או הרזון בכל שנה ושנה ברוב הפאר וההדר וברוב ההתפעלות אשר בהם הוחגה תגברת המים. אם לא גדלה ההתפעלות במדה הרצויה היה יכול הניל להמנע מעשות כמצֻוה עליו: להשתפך במדה מרובה. מרחוק באו האכרים לחוג את החגים ברוב עם, וכל אחד ואחד הביא אתו את מזונותיו; במשך ימים מספר אכלו האכרים יחדו. וכל עוד ארכו החגים שתו לשכרה ויתהוללו וישתובבו משובה נצחת. ובבוא היום הגדול יצאו הכהנים מן המקדש בתהלוכה וישאו את פסל האלוה הלך ונשא לארך החפים, הלך ושורר בכלי שיר, הלך ונגן בתרועת שמחה. ואז ישירו את השיר הזה ואמרו לאמר²³:

א) "שלום לך, חַפִּי, – בצאתך על הארץ הזאת – תתן חיים למצרים; – אתה, אשר תסתיר את בֹאך בחשכה – גם ביום זה בו נשיר לבאך²⁴, – זרם המשתפך לארך גני עצי הפרי אשר ידי רע יצרום, – לתת חיים לאל אשר יצמא למים – ואשר לא יחפוץ להשקות את המדבר – ממלא המים הבאים משמים²⁵; מדי רדתך, – יתנה שיבו, אלֹהַ־אדמה, אהבים עם יבול השדה, – נַפְרי, אלה־גרגר, יגיש את מנחתו, – ופתח יעניק מכל טוב לבתי המלאכה²⁶.

ב) "אדון הדגים, מדי עברו את האשדה, – לא עוד תפלנה הצפרים פגרים מתים על פני השדה; – עושה דגן, מצמיח שעורה, – הארך יאריך את ימי בתי המקדש. – אם תשבתנה אצבעות ידיו מעבודה, אם יחלה – אז כל רבוא רבבות החיים אמללים; – אם ימעט בשמים אז האלהים – גם המה יאמדו וגם בני האדם.

ג) "צנה ואלפים כלם יאבדו דרך, וגם האדמה כלה, – גדול וקטן, חבלי מות יאפפום! ואם, להפך, שמע ישמע לתפלת בני האדם בעלותו – והיה יהיה חנוּמוֹ [למענם]²⁷, – מדי קומו אז תפצח האדמה רנה, – אז תעלוז כל בטן, – כל שכם ינוע משחוק, – כל שן תלעס.

ד) "מביא מזון ומחיה, ממלא את האסמים, – בורא כל הדברים הטובים, – אדון כל הזרעים, טוב ומטיב לבחיריו, – אם יהיה מי לאהוב לבו, – עשה יעשה את המספוא לבהמות וימציא קרבנות לכל האלהים, – ובֹשׂם הקטרת אשר מידו נתן הוא המשובח מכל הבשמים; לקח יקח את שתי הארצות – והאסמים ימלאו והאוצרות מלאים רוב דגן ותירוש – ושפע ברכה יינקו נדכאים.

ה) "שמע ישמע תחנה ותפלה למלא את כל משאלותינו, – מבלי הפיל דבר ארצה. לו העז והגבורה לתת בים אניות²⁸. פסל לא יפסלו לו אבנים – וגם פסלים לא יעשו לו להניח עליהם את עטרת המשנה; – עין איש לא תשורנו; אין משלמים לו מסים ואין מביאים לו מנחה. – בקסם דברי סתר לא יגישו את ידיו לנחשתים; – איש לא ידע מקומו איהו, – ולא בכח כתב מכשפים מקום קדושתו ימצא.

ו) "אין בית אשר רחבו יכילך, – ואיש לא יחדור במצפוני לבך! ואולם, דורות ילדיך ישמחו בך, – יען וביען משל תמשל כמלך, – אשר חקיו ומצותיו נתנו לכל האדמה, – אשר יראה ויגלה לפני יושבי הנגב ויושבי הצפון; – אשר ישתה את דמעות כל העינים, – ואשר יחלק ביד רחבה את טובו וחסדיו.

ז) "במקום היגון שמה רבתה השמחה – וכל לב שבע רצון, – סוֹבקוּ, התנין הגדול, יוצא ירך נית, יפזר ויכרכר מרוב עליצותו²⁹; – יען כי תשעת האלהים אשר ילווך הכינו הכל, – תגברת המים תשקה את השדות – ותפיח רוח אמץ בלב כל האנשים; – האחד ישתה לרויה מעבודת רעהו, – מבלי אשר יובא בפלילים³⁰.

ח) "אם בהלל וזמרה תבא למען תצא בצהלה ושמחה³¹; – אם נצא במחול מרוב ששון בצאתך מחיק הנסתר, – הוא יען כי כבדך³² כליון והשחתה. – וכמו כן, בתחנתנו אשר אנחנו מפילים לפניך לתת לנו את מי השנה – יראו יחדו יושבי תֶּבַּי ויושבי הצפון, – איש וכלי אמנותו בידו, – איש לא ימעט בתפלה ותחנונים מחבירו; ־ איש מלובשי בגדים לא ילבוש [בגדי תפארתו] – ילדי תוֹט, אלוה העֹשר, לא ישימו עליהם את קשוטיהם³³, – וגם לא תשעת האלהים, כי חשך לנו אור היום! – וכאשר תענה לקול תחנתנו בתגברת־המים, – אז ימהר כל אחד למשח את בשרו בתמרוקים.

ט) "המעמיד בעולם את הטוב הנכון, רצון בני האדם, – הנה שפת חלקות³⁴ למען תענה; – אם תענה לבני האדם בזרמת גלי הים שלמעלה, – יביא נפרי, האלוה־גרגר, את מנחתו, – האלהים כלם יעריצוך, – הצפרים לא עוד תפלנה פגרים מתים על ההר; – אם זהב יהיה אשר כוננה ידך, – אם תבנית לבנת כסף יהיה לו, – הן אכל לא נאכל את (הלַפּי־לַזוּלי) אבני החן, – אך הדגן יקר ערכו מערך אבנים טובות ומרגליות.

י) "מראשית נגנו לך בכנור, – היום ישירו לך במחיאות כפים, ודורות ילדיך שמחים בך, – שפע כתבי תהלה הריקו לך; – יען כי אלוה העֹשר הוא, אשר יפאר את האדמה, – אשר יעניק כל טוב לאניות לפני בני האדם – אשר יחיה את לבבות הנשים ההרות, – ואשר יאהב את רִבְיַת העדרים.

יא) “בקומך בעיר־הנסיך, – אז יאכל העשיר לשֹבע, – העני ימאס כאטד – כל דבר־טוב ומשובח, – כל צמחי השדה לילדיו המה – אך אם ישכח להמציא אֹכל – אז יעזב האֹשר את המשכנות, – והאדמה תשומם”.

פרק חמישי.

שמות הניל ושמות מצרים: רומיטוּ וקיטיט. קדמות יושבי מצרים. גבולה היותר עתיק. ההשערה כי מוצא המצרים מאזיה. הקרוב לאמת כי מוצאם מאפריקא. – שפתם וסגולותיה השמיות. העם והטפוסים המיוחדים לו.

מקור השם ניל לא נודע בברור. הבאור הרחוק פחות מן האמת הוא זה שעל פיו נגזר השם מן המלות העבריות נחל, נהר, לאמר שטף מים, פלג, גרוֹף גוזר את השם מן המלה ני־יעלוּ, שם לפלגי הניל בקרבת הדלתא. האירופאים קבלו את השם ניל (נילוס) מן היונים אשר שאלוהו מן הכנענים או החתים, שבטי לוב ואזיה הקטנה. בעת אשר לא חפצו המצרים לקרא ליאור בשם אלהים, בשם חַפִּי, אז קראו לו: ים, או על הרוב: יאר (ראה לעיל). לתאר את הליכותיו השונות לפי מועדי השנה היו למצרים כעשרים שמות אשר חלק מהם מפורשים באחד הפפירוסים בבריטיש מוזיאום. אך המצרים בטח לא היו יודעים מה אנחנו מבקשים מהם לו היינו מדברים להם בניל. השם אֶגיפט (אגיפטוס) אשר בו קוראים האירופאים לארץ מצרים לקוח גם כן ממסורות ההילנים. בשירי הומר יזכר בפעם הראשונה כשם היאור וכשם הארץ גם יחד. יכל להיות כי נגזר השם מאחד משמות הדת במוף: הַיְקוּפֿתח, או הקוּפֿתח, שפירושו, לפי אחד מחוקרי שפת המצרים: ארמון המשנה של האלוה פְֿתַח³⁵; יושבי הארצות אשר על שפת הים התיכון חשבו אל נכון ימים רבים את השם הזה כשם העיר היותר רבת הערך והיותר עשירה אשר נודעה במקומות ההם. המצרים קראו לעצמם רוֹמיטוּ, רוֹטוּ, בני אדם, ויתפארו בשמם זה³⁶. ארץ מולדתם היתה קימיט, האדמה השחורה³⁷. מאין באו? מתי באו? – המצבות היותר נושנות אשר מצאנו עד היום הזה לא ירחיקו אותנו מעבר לעשרת אלפים שנה לפנינו. אולם, המצבות האלה הן מעשי חושב כה משובח וכה טבוע כבר עליהם חותם תבנית השלמות; גלה תגלינה לפנינו שיטה כה מסודרה בתבונה ובהשכל בהנהגת המדינה, בממשלת הארץ ובתורת הדת, עד כי נאלצים אנו להודות כי תולדות הארץ החלו שנות מאות רבות לפניהן. הרגש נרגיש תמיד כי קשה לדיק בדיוק נמרץ מה הוא הזמן אשר היה נחוץ לעם אשר חנן ביתרון הכשר כעם המצרים לעלות ממצב הבערות אל מצב ההשכלה הנעלה. ואולם, אחשוב כי לא נשגה אם נניח כי נחוץ היה למצרים כארבעת או חמשת אלפים שנה להוציא אל הפועל מפעל מסובך כזה. וכי ראשית תולדותיהם כעם החי חיים מסודרים החלה כשמונת או כעשרת אלפים שנה לפני המספר הנהוג. בראשית ימיהם היה חוג מבטם על העולם צר מאד. מערבה נתעה מבטם בשפלות מדבר לובים המלאות עמקים, מבלי אשר היתה להם היכלת להגיע עד הרי מַנוּ הגבוהים והנפלאים, מקום שמה רד השמש בכל ערב וערב (ראה לעיל את המדובר בענין ההר מנו). אולם, מזרחה ראו מן השפלה את צלע־הר בַּחוּ, אשר סמן את גבולות הארצות הנתונות לבני האדם³⁸. הטוֹ־נוטרי, אדמת האלהים, החלה מעבר לגבולות האלה. הרוחות אשר עברו דרך האדמה הזאת שאפו אל קרבם את ריח הניחח ויביאוהו לפעמים אל אף בני האדם אשר תעו במדבר. ואמנם נודעו מאד לתהלה במצרים הבשמים והיערות הנותנים ריח אשר באדמת אלהים. – “הנוסע או הציד אשר עבר במדבר” – יאמר שוויינפֿורט – “לא יכול לבלי להתפעל בהרגישו פתאום, בתוך המדבר, את הריח החודר של הרוֹבוּל, אשר ריח הניחוח שלו הלך אחרינו במשך יום ושני לילות, מבלי אשר יכולנו לבאר לנו את מקורו, כמו, למשל, מדי עברנו על פני כברות ארץ, אשר לא נודעו בהן כל עקבות צמח וירק דשא”. – צפונה היה גבול התבל בעיני המצרים בקרבת היאורים הקטנים אשר בדלתא. האיים הקטנים אשר היו בהם ואשר לא דרכה בהם רגל אנוש נחשבו כמקום מושב לנשמות אחרי המות. נגבה ידעו את הארץ בדיוק רק עד רוכסי ג’בל שלשלה, אשר עוד נשארו אולי שמה בעת ההיא שרידי אבני הגיר. המחוז אשר נמצא מעבר לגבול הזה, הקוֹנוּשיט, נחשב עוד כארץ נכריה, כמעט ארץ־בדים, אשר היה לה קשר ויחס עם השמים ע"י האשדה. ועוד זמן רב אחרי צאת המצרים מחוג מבטם הצר נשארו שמות המקומות אשר בגבולות העולם הראשונים קשורים ברוח העם אל רעיון ארבע כנפות הארץ. בַּחוּ ומַנוּ היו ימים רבים, ולעתים קרובות מאד, כמושג המרחק למזרח ולמערב; נְכַבִּיט ובוּטוֹ, הערים היותר נושבות אשר בקרבת ג’בל שלשלה, ויאורי הדלתא נזכרו זו לעמת זו לסמן את הנגב ואת הדרום. פה, בשטח האדמה המגבל הזה, צמחה תרבות מצרים ותגמל כמו בכלי מסוגר. מה היו העמים אשר הרחיבו והאדירו את המפעל הזה, מאיזו ארץ באו ועל איזה מגויי הארץ נחשבו, – איש לא ידע כיום הזה. רוב החוקרים חושבים כי ערש ילדות העמים האלה היתה אזיה³⁹; אולם, בבואם לדיק את הדרך אשר בה עברו העמים האלה לבא מאזיה לאפריקה, יפרדו החוקרים בדעותיהם. ישנם כאלה אשר לפי דעתם עברו העמים מאזיה לאפריקה דרך תעלת זועץ ואחרים חושבים כי היו מסעות העמים יותר ארוכים ודרכם היתה מסובכה הרבה יותר. לפי דעת אלה האחרונים עברו העמים את לשון הים בבב־אל־מנדיב ואחרי כן עברו את הרי אביסיניה. וכאשר הוסיפו לעלות צפונה לארך היאור באו לסוף עד המקום אשר בו תמצא ארץ מצרים כעת. וכאשר נחקור לדעת היטיב את השאלה הזאת, עלינו להכיר ולהודות כי ההשערה אשר על פיה יהיה מוצא המצרים מאזיה, איך שתהיה יפה, לא תעמוד בנקל בפני הבקרת. ברוב יושבי מצרים נמצא את תכונות הגזעים הלבנים, אלה הגזעים אשר נמצאם מקדם קדמתה בחלקי אדמת לוב אשר על חפי הים התיכון. מוצאם מאפריקא עצמה והמה באו מצרימה ממערב או מדרומית מערבית⁴⁰. יכול להיות כי פגשו בבקעה איזה משבטי השחורים וישמידום או גרשום; יכול להיות גם כי אחרי האחזם כבר בארץ נוספו עליהם המון אדם רב ילידי אזיה, אשר באו דרך תעלת זועץ או דרך אגמי הדלתא. אך איזו שתהיה הארץ אשר ממנה יצאו אבות המצרים, כאשר רק נאחזו על גדות היאור כבשתם הארץ ותכניעם לחפץ אקלימה ותנאי חייה, כאשר לא חדלה לעשות כן לכל הנכרים אשר באו להתישב בקרבה ולהאחז בה. בעת אשר בה תחל בעינינו תקופת התולדה, היתה כבר לכל אלה אשר גרו במצרים שפה אחת, וכבר זמן רב לא היו כי אם עם אחד.

לשון המצרים דומה בהרבה משרשיה ללשונות בני שם⁴¹. כמוהן תכנה את שמות הגוף שלה ואת הכנויים. אחד הזמנים בנטיות הפעלים, היותר פשוט והיותר ישן נושן, יסומן בלשון מצרים כבלשונות בני שם ע“י נוספות אותיות בראש המלות. מבלי לעמוד ביחוד על תכונת ההשוָיות האלה אשר עוד תשאירנה מקום לספק, נוכל כמעט להוכיח כי רוב אפני הדקדוק המשמשים בשפות בני שם ימצאו בשפת מצרים במצב הקדמון. נראה, כמו לו אחרי אשר היתה שפת מצרים ושפות בני שם שפת גוי אחד, נפרדו זו מזו עוד מקדם קדמתה, ובזמן אשר אוצר המלים ושיטת הדקדוק של השפה עוד רחפו באויר. ובהראות עליהן פעולות שונות עשו שתי המשפחות האלה מן החמר הכללי שני עצמים אשר כל אחד נעשה שונה מחבירו. בעת אשר שפת מצרים, שפה קדמוניה, עמדה בהתפתחותה, הוסיפו שפות בני שם להתפתח במשך שנות מאות רבות. אם יש קשר ויחס ניכר ונראה במוצאם בין שפת מצרים ובין שפת אזיה, הנה רחוק הוא הקשר הזה למדי למען אשר נכיר ונדע כי גם לעם המצרים צורה מיוחדת ושונה מצורת עמי אזיה. את הצורה הזאת נדע ע”י צלמי האנשים המפוסלים או המצוירים וגם ע"י אלפי הגויות החנוטות אשר נמצאו בארונות הקברים. המצרי מטיפוסי גדולי היחש היה גבה הקומה וגופו היה מיושר; ראשו היתה נטויה בגאוה וגודל לבב ורשׁם עוז ואֹמץ היה ניכר בכל יצורי גוו. כתפיו היו רחבות ומלאות; אמיץ כח היה בחזהו, זרועות ידיו היו מלאות עורקים, ידיו היו דקות וארוכות, ירכיו קטנות, רגליו כחושות. מתחת להעור אשר ישא בתור מלבוש יראו חלקי הברכים וגידי השוקים; הרגלים ארוכות, דקות וכרועות מעט; כפות הרגלים חלקות; דבר אשר בא מן ההרגל ללכת יחף. הראש קצרה, הפנים עגולות, המצח רחב רק מעט; העינים תפקחנה היטב וברחבה; הלחיים אינן בולטות הרבה יותר מדי; החוטם עז וישׁר והוא נטוי החוטם הנשר; הפה ארוך, השפה מלאה בשר וקו קל נטוי עליה; השנים קטנות ושוות, תקועות היטב וטהורות עד להפליא; האזנים תלויות על הרקות למעלה. עור הבשר לבן בעת לדתו ושחרחר מעט או יותר במדה שתשזפו השמש. בתמונות הציורים יצוירו האנשים באדם־חכלילי. באמת, היינו יכולים להכיר בתמונות האנשים מן הדורות הראשונים את כל הגונים אשר נמצא בין יושבי מצרים כעת, מן האדמדם היותר מלא חן עד צבע בדיל־הנחשתן המעושן. הנשים, אשר נראו בחוץ לעתים רחוקות יותר, מצוירות בצבע הצהוב. תאר פני האשה היה יפה בהחשבה על המפלגות העליונות בחברה. שערוֹת הראש היו תלתלים ומסולסלות קווצות קווצות, אך מבלי היות כשערת הצמר של השחורים; שערות הזקן לא גדלו היטיב כי אם על הסנטר. זה הטיפוס היותר גבוה במעלה. טפוס האיש ההמוני היה חזק ומוצק, קצר־קומה וכבד. החזה והכתפים כמו יתרחבו ויגדלו על חשבון יתר הגויה והירכים, באופן ששנוי המדה בין החלק העליון של הגוף ובין חלקו התחתון יעשה רושם לא נעים. הגלגלת מארכה, מעט נטויה ומעט יורדת למטה; תוי הפנים גסים וכמו חקוקים בבשר באופן גס מאד; העינים קטנות ועצומות; החוטם קטן והנחירים שטוחות לרחבה; הלחיים עגולות, הסנטר מרובע, השפתים עבות, אך בלתי משלכות החוצה. על צורת הפנים הזאת, רעת המראה והמעוררת צחוק, ילין לפעמים מבט ערמה, אשר יזכיר לנו את אחת מצורות הפנים הכהים אשר לאכרינו הזקנים, ולפעמים תפיק רך וטוב־לב מלא תוגה חרישית. התכונות החיצוניות של שני הטפוסים העיקרים האלה כמו שנראן בכל תמונותיהן השונות על המצבות העתיקות, תראינה עוד במצרים בימינו ולעינינו בין החיים אתנו היום⁴². צד הפנים של אחת הגויות החנוטות מיושבי תֶּבַי, אשר נמצאה במקרה באחד מהיכלי הקברות של הממלכה השמונה עשרה, ואשר הוצגה לעמת תמונת אחד האכרים מלוּקסוֹר, נדמה כמעט כתמונת אחד מבני המשפחה⁴³. ישנם אנשים אשר פניהם כפני אחד הרוזנים מזמן חיאופס; הנה אכרה באחת מפנות הדלתא וראשה אשר על כתפותיה כראש אחד המלכים הקודמים בזמן ההיקסוֹסים; הנה אחד מאנשי קהירא עומד במוזיאום בוּלַק ומביט על פסל תמונת חפרן או שֶתִּי הראשון, מביט הוא עליהם ומתפלא על הדיוק אשר בו מתארות תמונות מלכי פרעה לכל פרטיהן, אלה המלכים אשר חיו כחמשת אלפים שנה לפנינו.

פרק ששי.

התרבות הראשונה במצרים. אריכת ימי התרבות הזאת בתקופות התולדה. זונות אמון. הנזואים. משפטי הבנים והאשה. – הבתים. כלי הבית. מלבושים. תכשיטים. כלי זיין מעץ ואחרי כן ממתכת. –

מדורות קדמונים לא נשאר לנו מאומה, או כמעט מאומה. עד היום הזה עוד לא נוכל להגיד בבטחה כי כלי המלחמה וכלי המלאכה מאבני גזית, אשר גלו החוקרים במקומות שונים, על הדורות ההם יחשבו באמת. השאלה הזאת אשר עוררוה ראשונה שני החכמים הַמִי ולינורמן נתנה מקום להמון וכוחים אשר לקחו בהם חלק כל חכמי אירופא. כמַרייט הנני נוטה להאמין, אחרי בקרי את המקומות ההם, כי בין בתי המלאכה אשר נמצאו עד היום הזה, אין גם אחד אשר יהיה מוקדם לתקופת התולדה. הרבה כלי מלאכה מאבן: קרדומות, סכינים, מגלים ומזמרות, שהרוב מהם עם בתי־יד מעץ, מצא פֶּטְרי בחרבות קַחוּן, במבוא הפֿאיום. כלי המלאכה האלה נעשו בימי הממלכה השתים עשרה, לאמר, יותר משלשת אלפים שנה לפני המספר הנהוג. אולם, בעת אשר שאר העמים השתמשו כבר במתכת, הוסיפו עוד המצרים להשתמש באבן. חצי קשת, סכינים, מקבות ומסרקות עשו יושבי מצרים מאבן, כמו בימי מלכי בית פרעה, כן גם בימי הרומים, וכן גם בכל משך ימי הבינים, והשמוש בכלי אבן לא חדל עוד עד היום הזה. כן, למשל, יספר מרייט כי אחד מראשי המנצחים על החפירות, הגרף סַליב מאבידוס, היה מגלח את ראשו בכל ימי חייו בתער אבן, כמו שכן היה המנהג בארץ, לדבריו, בימי בחרותו, בשנות העשרים והשלשים למאה הזאת. את האיש הזה, אשר מת בשנת תרמ“ז, בשנת השמונים ויותר לימי חייו, ידעתי גם אני, והוא היה אמנם נאמן תמיד לכלי האבן שלו, אך בניו וכל בני אל־חַרְבֶה השתמשו כבר רק בתערי מתכת. אחרי התגלחו היה הזקן מכסה את ראשו בעלי עץ לקרר את דלקת העור. הכלים העתיקים ובתי המלאכה אשר בהם נעשו הכלים האלה ואשר נמצאו כעת ע”י החפירות, הם אולי פחות עתיקים מרוב מצבות ההירוגליפֿים. אך אם לא נשארו לנו כלים מדורות הקדמונים, הנה ראה נראה בתקופת התולדה נמוסים ומנהגים רבים אשר הם ההפך ממצב מנהגי החיים בארץ בכלל. ואם נערכם אל מנהגי החיים הדומים להם אשר לעמים הפראים אז יפיץ עליהם הדמיון אור בהיר, כי נבין את מהותם וראֹה נראה בהם שרידי הזמנים אשר הלכו בזה אחר זה ואשר עברו על עם המצרים עד בֹאו אל מצב התיסדותו הגמורה. ידע נדע, למשל, כי עוד בימי קסרי רומא היה המנהג במצרים לבחר את היפה בבנות משפחות האצילים בתֶּבַי ולהקדישה למקש אמון; ובהקדשה לאלוה, לא רק היה לה הרשות לתת את דודיה לכל אשר מצא חן בעיניה, כי אם גם רכשה עשר וכבוד בזנוניה ותמצא תמיד איש עשיר ובעל נכסים להנשא אליו בבאה בימים. ולא רק לאנשי תבי היה מנהג הפקרות כזאת רשות או גם חובה. כאשר נמצא מנהג כזה בארץ מנומסה נכיר ונדע בו חיש מהר מנהג ימים עברו אשר נהפך במשך שנות מאות רבות לעבודת־אלהים (ליפפערט: “תולדות השלמת האדם” כרך שלישי צד 20). דבר זונות אמון הוא ירושת נחלה מימים קדמונים, בעת אשר עוד לא נודע בעולם דבר הנשואים ובעת אשר כל בנות השבט או המפלגה היו שיכות לכל האנשים בלי הבדל. (וליפפערט, בספרו תולדות השלמת האדם, בראשית הכרך השלישי, הרחיב הדבור ברעיון הזה והביא ראיות נאמנות על אמתת דעתו). רק בבֹאן בימים או בהיותן לאמות לבנים ובנות התפטרו מחובתן ונמנעו ככה מקרוּבי בשר בין אם ובנה, אשר יש לנו עליהם ראיות כי נמצאו בעמים אחרים, כאשר כן יעידו שנים מסופרי היונים (קסנטוס מלידיה וקטיזאס) על מפלגת האשפים במדי. אך קרובי הבשר בין אב ובתו אולי לא נאסרו כלה. כמו כן יחשוב החוקר רוּגֶ’ה כי לקח לו רעמסס השני לנשים, לכל הפחות שתים מבנותיו, בינת־אַנַתִי והוֹניטואוּי; והחוקר ווידעמאן חושב גם הוא כי לקח לו פסמתיך הראשון לאשה את בתו ניטוקריס אשר נולדה לו מן הנסיכה שַׁפֶּנוּאַפִּיט, בת תֶבַּי. וגם מלכי פרס ומדי עשו ככה: אחשורוש נשא שתים מבנותיו. נשואי אח ואחות נחשבו במצרים כמשובחים וכטבעיים ביותר, כאשר כן יעידו סופרי היונים העתיקים. כמו כן יספר דיאודור דבר נשואים כאלה, ולהצדיקם יביא את דבר נשואי אוזיריס ואחותו איזיס. וגם גופי הכתבים אשר על המצבות העתיקות יעידו ויגידו כי כן דברו כותבו התולדה מימים קדמונים. מושג המלות אח ואחות בשירי המצרים הוא כמושב המלות אוהב ואהובה בשירי האירופאים. ובקהלה כזאת, כמובן, נודע האב רק מעט מאד והקשר בין האב ובניו לא היה חזק. המשפחה, כאשר נבין אנחנו את המלה הזאת, היתה רק בקרבת האשה אשר היתה לאם. קרבת הבשר מצד האשה היתה איפוא האחת אשר נתקבלה בגלוי והבנים נקראו על שם האם. וכן היה אמנם גם בין איזה עמים אחרים מנומסים למחצה, בזמנים קדמונים, וכן היא עוד בעמים כאלה בזמנינו אנו. וגם כאשר חדלה האשה להיות קנין כל האנשים ותהי לאיש אחד לא חדל האיש לשמור את הרשות לקחת לו נשים רבות, ככל אשר עלה על רוחו, או ככל אשר יכול לכלכל; ובאחותיו החל. אך לא לכל הנשים האלה היה משפטים שוים. הנשים אשר אבותיהן היו גם אבות בעלן או כי היו שארות בשר לבעלן ודם אחד היה נוזל בעוֹרקם, היו חפשיות. על פי החק היה האיש האדון, ניבּוּ, ועל האשה היה לסור למשמעתו ולהדבק בו באמון־רוח⁴⁴. ישב ישבה האשה בביתה, אשר לה לבדה, ותעשה את כל חובות בנשים, באין אונס: הבעירה את האש, טחנה את הגרגרים, בשלה, טותה, תפרה בגדים, הכינה תמרוקים, הניקה את ילדיה ותחנכם⁴⁵. ובבוא האיש לבקרה בביתה האירה אליו פנים ותקבלהו כארח אשר לא נופלת היא ממנו במשפטיה. כאשר נוכל לשער, היו הנשים המרובות האלה נכנעות למשמעת אחת מהן, אשר עלתה עליהן בשנים ואשר נחשבה בעיניהן כאם; היא היא אשר הגינה על משפטיהן ואשר דאגה לטובתן נגד האדון. אולם המנהג הזה חלף ועבר במשפחות אנשי חֹל ובתקופת התולדה נשאר רק במשפחות המשרתים בקדש. המשוררות אשר נקדשו לאמון וליתר האלהים היו נכנעות למשמעת נשים רבות עומדות בראשון, אשר הראשונה במעלה, אלמנה ממלך או מכהן גדול, נקראה בשם: הראשונה בין העומדות בראש נשי אמון. לרבות מן הנסיכות ממשפחת הכהנים הגדולים אשר לאל אמון בתֶּבַּי היה השם הזה. במין הנשואים אשר ליושבי אפריקא כעת ואשר נדמו לו נשואי מצרים בימים מקדם נמצא את הנשים אשר לאיש אחד נכנעות למשמעת אשה זקנה ובשם אם תקראנה לה. יש לשער בי בית הנשים אשר לאלהי מצרים היה גם הוא קהלה כזאת אשר בה מושלות הבכירות על הצעירות. וגם פה נראה איפוא כי הדבר אשר לא נמצא במשפחות אנשי חֹל מימים כבירים נשאר למשמרת במשפחות משרתי הקדש. ויחד עם הנשים היו למצרי גם פלגשים, שפחות אשר קנה לו בכסף, אשר נולדו לו בביתו ואשר לקח לו בשביה, או מצריות בנות מפלגות דלת העם; והפלגשים האלה היו קנין האיש, אשר יכול לעשות בו כחפצו ורצונו. כמו כן, למשל, ראינו באחת מפלגשי הנוּמהוטפּו, בבני־חסן, כי אחרי אשר ילדה בן לאדונה, נתנה האחרון לאשה לאחד משרי הצבא השפלים ותלד לו בנים ובנות. כל בני אב אחד נחשבו לבנים על פי החק, אם היתה האם אשת אישה ואם פלגשו, מבלי היות לכל הבנים חקה אחת ומשפט אחד. הבנים אשר נולדו מאח ואחות, אשר נשואיהם היו כחק וכמשפט, התנהגו בשררה עם אחיהם אשר נולדו מאשה בת מפלגה שפלה, או משִׁפחה. והדבר הזה נראה מתולדות בני תּוּטְמוֹזיס הראשון ויתר הנסיכים אשר למשפחת אַחֲמֶשׂ, כאשר עוד ידובר בזה באחד מן הכרכים הבאים מספרנו זה. בשיטת משפחה כזאת תעמוד האשה במדרגה ראשונה בחיים. הבנים נקראו על שם אמם. האיש בא אל בית אשתו הרבה יותר מאשר באה האשה אל בית אישה. ולמראה עינים היה איפוא כמו כן מצב האיש שפל ממצב אשתו. והיונים אשר למראה עיניהם שפטו, שגו אמנם, באמרם כי האשה מלכה בכִפָּה במצרים וכי לפני הנשואים הבטיח האיש לאשת בריתו לסור למשמעתה ולעשות ככל אשר תצונו, באין מכלים דבר. (דיאודור מסיציליה אשר הגיד את הדברים האלה, וכן גם ביתר דבריו על מצרים, הלך בעינים עצומות אחרי דברי היקטה מאבדרה אשר הוציא מלבו מלים).

עלינו איפוא להודות כי היו המצרים הראשונים חצי־פראים והיו דומים לחצי־הפראים החיים עוד כעת באפריקה ואמיריקה, עם סדרי מדינה כמוהם ועם כלי מלאכה כאשר להם. לא רבים המה הידיעות אשר הביאו לנו חוקרי מצרים לתת לנו מושג נאמן ממהות ראשית ימי מצרים. בחקרי ובדרשי לדעת את אותות הכתיבה מצאתי ידיעות מועילות רבות. באותות הכתיבה האלה נשמרו לפעמים תארי דברים רבים ועל פיהם נבין מנהגים רבים אשר היו בעצם תקפם בזמנים אשר בהם נחרתו בפעם הראשונה.

   מעט מאד היה מספר המצרים אשר ישבו במדבר, והם חיו בנאות־מדבר לובים מזרחה, או בשפלות העמוקות אשר ב“ארץ־האדומה”–דוֹשירית, טו־דוֹשירו– בין היאור ובין הים. בהיות האדמה דלה ורזה נשארו האנשים תמיד במצבם הגס אשר נולדו בו. אך המצרים, גם בתקופות היותר מאוחרות, לא שכחו את קשר המחצב הכללי שביניהם ובין השבטים האלה אשר נשארו במצב הפראות. ואולם, אלה מן המצרים אשר באו ונאחזו ב“ארץ השחורה” נעשו לעם עם חיים מסודרים. בתיהם היו כבתי הפלחים (האכרים) כעת: אהלים שפלים ממשוכות עשויות מרגבי אדמה או מלבנים אשר יבשו מחם השמש. באהל הזה היה חדר אחד, מארך או מרובע, ומלבד הפתח לא היה בו כל מקום פתוח. (מושג השם “בית” מתאר באותות ויתר צורותיהן בשנוי מעט והאותות האלה שמשו משנים קדמוניות לתת לנו, בכתיבה הרגילה, את מושג השם בית או מקום מושב בכלל). בתי האנשים העשירים היו כבר רחבי־ידים למדי וכי ע"כ חשבו כבר לנחוץ לתמוך את הגג על גזעי עצים אשר היו במקום עמודים. האותות ויתר צורותיהן בשנוי מעט מתארות לפנינו אהל הנשען על גזעי עצים אשר בחלקם העליון יתפרדו לשנים. כלי הבית היו: אגנים עשויים מחומר שרוף [שרידיהם היציבים פחות או יותר נמצאו במקומות שונים במצרים], מחצלות קנים או תבן מעשי עבות, שתי אבנים חלקות לטחון את הקמח [שדוגמתן נוכל לראות כעת בבית שכיות החמדה בגיזה, ולפניהן תמונות טוחנות כרועות על ברכיהן], איזה כלי בית מעץ, ספסלים, כרים אשר שמוּם המצרים מראשותיהם בלילה.

האנשים הלכו כמעט ערומים, מלבד האצילים אשר התלבשו בעור הנמר, שלפעמים היה משלך על כתפותיהם ולפעמים היה אזור על חלציהם, ויכסה את החלק התחתון מן הבטן, כאשר כן יתארו לפנינו בתמונות רבות מזמן מאוחר האנשים השחורים גרי הניל העליון. גם האסירים אשר חיו בימי הממלכה השמונה עשרה נשאו על כתפותיהם את עור הנמר. כמו כן בגד חובה הוא לאיזה ממפלגות הכהנים או לאנשים המשרתים בקדש מכתה ידועה. כבמקרים אחרים כן גם פה נראה כי בגד השרד לשרת בקדש הוא הוא אשר היה לפנים בגד ראש המשפחה או בגד האציל לימי החג. האנשים אשר קבלו בירושה מאבותיהם או כי נתן להם הרשות לשאת את עור הנמר נקראו בשם אוֹעִירוּ־בוּסִיט (גדולי עורות השער). המצרים נשאו זנבות חיות אשר נסרחו מאחוריהם על כפות רגליהם. מתחלה היו סכים את כל אברי גופם בשֶמֶן או בשׁמן, כמו שעוד עד היום הזה יסוכו יושבי מצרים העליונה ויושבי נוב את גופם בשמן קיקיון, אשר ישמרם מן הזבובים ולא יתן לעור בשרם להתבקע מלהט השמש. השמן הזה הוא הוא שמן קיקי הנזכר בהירודוט. בשפת המצרים נקראה בשם “סַקְנוּנוּ”, וביונית “פְסַנְדַס” (עם הפ' הידיעה של לשון המצרים; ובלי האות פ' נקראה ביונית “סַנְדַס”). המצרים הנהו לשרט שרטת בבשרם, לכל הפחות באיזה מחלקי גופם ובפניהם, אך המנהג הזה נשמר רק בין בני דלת העם, כמו שכן נראה על המצבות את הנשים עם כתבת קעקע על חזיהן, וכמו שכן נראה גם בתמונות אשר בבתי המקדש בפילה ובאומבוס כי על חזה האלילות והמלכות עוברות שריטות ארוכות. ואמנם, המנהג לשרט שרטת בבשר היה במצרים גם בימי הרומים ועוד עד היום הזה נהוג הוא בין העשירים הבינונים אשר בערי השדה ובין האכרים. אך לעמת זה לא חדלו המצרים מעולם לכחל את פניהם. למען יהיה קשוט הפנים שלם, היו המצרים נוהגים לקרוע בפוך עיניהם, וכן היו עושים: מסביב לגבות עיניהם היו מושחים תו באבק פוך, וקו שחור היה מקיף את עיניהם מסביב והיה הולך ונמשך, הולך וכלה עד רקתם בתוך; ושכבת צבע ירוק היה מושח את העפעף התחתונה מחוץ. וצבעי האוקר והכרמיל היו נותנים ללחיים ולשפתים מראה בהיר. הצבע הירוק (אוּאַציט) והאבק השחור מגחלי הצמח או מן הפוך (מַסְצִימיט) נחשבו בין המנחות הנחוצות למתים. אך בעתות הפירמידות נחשבו כבר בין החיים לדבר ישן נושן. וכמו כן ראֹה נראם רק על מספר מצבות ב“לוּבר” אשר בפריז ובבית שכיות החמדה אשר בגיזה במצרים. והכחל היה במצרים רק לאבק רפואה למחלות העינים. העין אשר נקרעה בפוך נקראה בשם “אוּצאִיט”, לאמר: העין הבריאה, ובשם הזה היו קוראים המצרים לעיני השמים: השמש והירח. – שערות הראש העשויות תלתלים מסולסלים, משוחים בשמן ומדובקים זה אל זה בשׁמן, היו כבנין מסובך אצל האיש והאשה גם יחדו: אם היו השערות קצרות אז נתנו תחתן פאה־נכרית, שחורה או תכלת, אשר נשאוה על ראשן ברב כשרון. מימים היותר קדמונים נמצאו הפאות הנכריות ברשימות המנחות. השמוש בהן נהוג עוד כעת בין רבים מן העמים הפראים באפריקא. הפאה הנכרית ממראה התכלת נמצאה בין איזה מן השבטים הנכנעים לממשלת אביסיניה, ודוגמותיהן הובאו פריזה ונמצאות במוזיאום לאֶתנוגרפיה בטרוֹקַדירוֹ. – על ראש אנשי הצבא אשר יצאו למלחמה נוססה נוצת בת היענה. ומקלעת גדולה, אשר הושמה מאחורי האזן הימנית, היתה האות המיוחדת לראשי הצבא או לראשי הדת, להבדילם מן הסרים למשמעתם. בתקופת התולדה רק הילדים נושאים את המקלעת ואצל האנשים אשר הגיעו לשנות בגרות היתה המקלעת רק לאות לנסיכים ממשפחת המלך, או לציוּן מיוחד לאיזה ממשמרות כהונות הדת הגבוהות. כאשר התפשטה במצרים מלאכת האריגה לקחו החגורה ומכנסי הבד הלבן את מקום בגדי העורות. מצבות “הממלכה הישנה” מראות לנו כי האכרים או בעלי המלאכה חגרו את החגורה בעת עבודתם. המכנסים היו קשורים מלמעלה אל חמוקי הירכים, אך למטה מעט מטבור הבטן, ויגיע עד הברכים. ומאז היו זנב החיה ועור החיה הרעה רק כאות שלטון אשר נשאו הכהנים והנסיכים בימי מועד וחג, או בעבודת אלהים. המנהג לקשור זנב עשוי מתבן, ממטוה או משערות סוסים ימצא עוד כעת בין רבים מן השבטים הגרים בארצות הניל העליון. זנבות־התפארה במצרים נעשו בתמונות זנב כלב־המדבר, ולא, כמו שהגידו, בתמונות זנב הארי. שני חלקים היו לזנב הזה: החלק האחד מעור או משערות סוסים מעשי משזר, היה קל להכפף והחלק השני היה מוצק ועשוי מעץ (אחד מגזרי העצים האלה נמצא במוזיאום במרסייל). הזנבות היו גם בין המלבושים אשר הלבישו את המתים ועוד היום מוצאים אותם בין בגדי המתים החנוטים. – מין אדרת השער אשר לבשו הכהנים והנסיכים הושמה לפעמים על הכתף השמאלית ותתנועע לכל עבר לתנועות הגוף, אך לפעמים נקשרה מן הכתף האחת אל תחת הכתף השניה, באופן שהורם בשר החזה ונראה החוצה. ראש החיה אשר נעשה בהכנות גדולות ואשר היה משובץ בשתי עינים מציצי גביש, היה מונח על הכתף או היה יורד ותלוי על בטן נושא האדרת. רגלי החיה עם צפרניהן היו תלויות ומכות על ירך נושא האדרת ועל מתניו. חברבורות החיה נעשו בתמונת כוכבים בעלי חמש פנות. ובצאת המצרי מביתו החוצה עטה עוד על כל בגדיו שמיכה גדולה, חלקה או שעירה, דומה לשמיכה אשר יעטוה עוד כעת בני נוב ואביסיניה. התעטפות השמיכה הזאת היתה בשני אופנים: או על הכתף השמאלית ולרחב כל הגוף, כאשר לבשו הכשדים את מעטפות הרקמה שלהם, או על שתי הכתפות וכעין מעיל (המלבוש הזה אשר לא שמו אליו החוקרים לב למדי מתֹאר לעתים קרובות למדי על המצבות). ואמנם מעיל היה ויהי למחסה משמש וממטר, מחום ומקור. מעולם לא עלה על לב המצרים לעשות ממנו, כמו שעשו הרומים לאדרתם, מלבוש תפארה לנוי וליופי, אשר במלא הדרתו הוסיף לוית פאר וכבוד לנושאו ואשר קפוליו התחלקו סביב הגוף בחן ונעם. בעת אשר לא היה למצרים צורך במעילם, הפשיטוהו מעליהם ויגללוהו. האטון, הדק וקל להכפף, היה מתקפל בנקל והיה נעשה כמגלה ארוכה ודקה; ואז היו נושאים אותו כאשר ישאו אנשי הצבא את מעילם העליון בימי הקיץ. הנוסעים, הרועים וכל האנשים אשר עבדו בשדה נשאו את מעילם כצרור על קצה מטיהם. ובבואם אל מקום עבודתם הניחוהו בפנה עם יתר חפציהם עד אשר היה להם צורך בו. מתחלה הסתפקו הנשים במכנסים דומים למכנסי האנשים, אך לאט לאט התארכו והתרחבו מכנסי הנשים ויגיעו למטה כמעט עד כפות הרגלים ולמעלה עד מתחת לשדים; ושני קשורים היו למכנסים כעין שתי כתפות המכנסים, לבלי תת להם לפול ארצה. הנעלים לא היו נהוגים בין המצרים. אך במקרים שונים שמו על רגליהם היפות, אך הארוכות אולי יותר מדי, סנדלים מעור גס, ממקלעת־תבן, מקנה וסוף, או גם מעץ משוח בששר. הסנדלים נחשבו גם הם בין בגדי המתים. האנשים והנשים אהבו מאד את התכשיטים: את השהרונים, את הצמידים והצעדות וכו'. התכשיטים האלה היו מקני־שבלול קטנים ומנוקרים, מעורבים בגרגרים ובחלקי נחל מזהירים וזרים בתבניתם, אשר שמום יחדו על פתיל. בהיכלי־המתים באבידוס, וביחוד בהיכלי־המתים אשר נשארו מן התקופות היותר קדמוניות, נמצאו קני־השבלולים המנוקרים והמקובצים על פתיל בצורת שהרונים לאלפים, והם ממין החומר אשר תעשנה ממנו כעת המטבעות העוברות לסוחר. בזמן מאוחר החליפו את קני־השבלולים הטבעיים בקני־שבלולים מלאכותיים עשויים מטיט ואת חלקי הנחל החליפו באבנים יקרות ומרגליות ובציצי גביש, עגולים או מארכים, בתבנית אגסים או גלילים⁴⁶. והאבנים היקרות האלה היו ממדרגות שונות ובינות למדרגות, כמו גם משני קצות השהרון, הושמו צעצועים שונים מעץ, מעצם, משן, מאבני זכוכית, מאדמה צבועה; והצעצועים האלה היו גם הם מנוקרים להעביר בהם את הפתיל. תכונת הצעצועים האלה לא נתבררה היטיב לחוקרינו, אשר לא עסקו כלל בבאורם, כדברים המוטלים בספק, או כי בארום באופן לא נכון. – כלי הזיין, לכל הפחות בעיני האצילים, נחשבו בין הדברים הנחוצים לתכשיטי התלבֹשת; הרוב מהם שמשו למלחמת איש עם רעהו בהאבקם יחדו, כמו: המקלות, מקלות החובלים, הרמחים עם עצם מחודד בראשם, או עם חַדוּד־אבן, [השם מַבּיט אשר בו נקרא הרמח או הכידון נזכר כבר בנוסחאות העתיקות אשר על הפירמידות; המבּיט, הלא הוא הרמח או הכידון, היה תמיד עם חדוד של אבן, של עצם, של מתכת, אשר היה דומה לחדודי החצים], קרדומות האבנים [את הקרדומות האלה מוצאים בבתי שכיות החמדה השונים], חרבות וחניתות מעצם או מעץ, בצורות שונות, מחודדות או מעוגלות בקצהן, עם להט קהה או ממרט, אשר למראה עינים לא היו מסֻכנות, אך אם היו בידי איש היודע להשתמש בהן, אז בנקל שברו יד או רגל, נפצו חזה או שברו לשברים קטנים גלגלת איש בדיוק המבוקש. החנית הקדמונית היתה כמו שיש לשער, מעצם של חיה, וכן יוצא לנו גם מן האותות אשר בהן מתֹארה החנית; ההירוגליפים אשר בהם מתֹארים בכתב המצרים הקדמונים מושגי העז והכח הגס הם בלי ספק בני הזמן אשר בו היו כלי המלחמה היותר נודעים הרמחים או החניתות או העצם אשר השתמשו בו בתור חנית. ולהכות את האויב ממרחק אהבו המצרים להשתמש ביותר בקשת הפשוטה או המכופפה שלשה⁴⁷. אולם אל הקשת נלוו תמיד המַרְגֵמָה או הכידון ועוד כלי נשק אשר כמעט נשכח כעת כלה, הלא הוא הבוּמֶרַג. בכלי נשק הזה משתמשים כעת רק איזה שבטים היושבים על גדות הניל. הבומרג ימצא בקברים היותר עתיקים ובכל בתי שכיות החמדה נמצאהו. מלבד הבומרג הרגיל השתמשו המצרים בבומרג עם כדור בראשו ובבומרג בתבנית חצי־נחש. זה האחרון בתמונה מצערה ועשוי מאֹדם או מישפה, היה כעין קמיע אשר הושם על הגויוֹת החנוטות להיות למתים לכלי נשק למלחמה או לצוד ציד בעולם הבא. אולם, אין לנו ראיות מוכיחות כי ידעו המצרים להשתמש בבומרג באופן מצוין כאשר ישתמשו בו האויסטרליים, או כי ידעו לירות אותו באופן שישוב אל הנקודה אשר ממנה יצא. הבומרג אשר ליושבי אויסטרליא הוא יותר גדול מזה של המצרים; ארכו הוא מעט פחות ממטר, רחבו חמשה סנטימטר ועביו חמשה מילימטר. לובוק, בספרו הנודע “האדם הקדמון” (צד 3–402) תאר בפרטות איך ישתמשו האויסטרליים בכלי נשק הזה. אלה המה כלי הנשק אשר היו למצרים, לפי השערתנו; אך המצרים ידעו מזמן קדום מאד את הנחשת ואת הברזל. הבאת הברזל מצרימה היתה קדומה מאד מאד, אחרי אשר מפלגת חרשי־הברזל היתה קשורה אל עבודת אלהי חוֹרוּס באֶדפֿוּ ונזכרה כבר בספורי מלחמות האלוה הזה. כלי הנחשת או בדיל הנחשתן היותר עתיקים אשר בידינו הם מתקופות הממלכה הרביעית. וגם בין אבני הפירמידות נמצאו פעמים רבות חתיכות ברזל [מר מונטיליוס הוא האחד אשר הטיל פעמים אחדות בספק את אמתת ההמצאות האלה ולפי דעתו נודע הברזל במצרים רק בעתים מאוחרות הרבה]. ועוד זמן רב לפני תקופת התולדה החליפו איפוא המצרים רוב כלי הנשק של עץ בכלי נשק של מתכת, כמו את חרבות־הפיפיות, החרבות והקרדומות. כלי הנשק החדשים האלה שמרו את צורת כלי הנשק הישנים אשר באו תחתם. ובין כלי הנשק הישנים היו כאלה אשר הוסיפו המצרים להשתמש בהם, אך לא לצאת בהם למלחמה כי אם לצוד ציד, או כי נשאום רק בחגים ומועדים כדברים אשר נקדשו מרוב ימים ואשר הדרת המסורה היתה חופפת עליהם. וכמו כן היה מקל המלחמה למקל המפקדים, ואחרי כן למקל פשוט בידי האצילים או העשירים; הגרזן היה לרוזנים רק כאות הצטינות אשר למפלגתם. גרזן העץ היותר רגיל הוא הסמל הרגיל אשר לאצילים. ומינים רבים מכלי הנשק הזה שקשה מאד לבן זמננו להבדיל ביניהם, וששמותיהם היו בכל זאת שונים זה מזה, היו בין הכלים אשר נתנו למתים אל קברם. ולסוף, הנה החוח או מקל החובלים עם בית־יד של עץ ועם ראש של אבן לבנה, אחרי היותם בין המשובחים שבכלי הנשק אשר לנסיכי המלכות, נשארו עד היום הזה כסמל המלכות אשר יכבדוהו ויוקירוהו עד מאד. החוח הוא שבט השלטון אשר לנסיך, לפרעה ולאלהים; מקל החובלים הלבן הוא עוד כעין כלי נשק בידי המלך אשר ינופף בו מעל לראשי האסירים או הפר אשר יקריב לאלהים; ברבים מבתי שכיות החמדה נמצאה הראש של אבן ממקל החובלים הזה אשר חוקרים רבים טעו על אדות השמוש בו. ראשי מקל כאלה הבאתי גם אני למשמרת לבית שכיות החמדה אשר בבולק.

פרק שביעי.

חיי המצרי בשנים קדמוניות. ציד־דגים וציד־חיות. הלסוֹ והבוֹלה. התביתיות החיות. – צמחי אכל נפש. האטד. התבואות. המעדר והמחרשה.

חיי המצרי עברו עליו בנעימות, בהשקט ובבטחה. מי היאור בהשתפכם בארץ מלאו את הברכות. וברדת מי היאור נשארו הברכות האלה על פני השדה. היו כאלה אשר יבשו המים בהן מעט או יותר חיש מהר בימי הסתו, ודגים לרב מאד נשארו על האדמה, אשר היו למאכל לאדם, לעופות ולחיתו טרף. עוד היום נראה את כלבי־המדבר יורדים מן ההרים באישון לילה לאכל לשֹבע מן הדגים אשר נשארו על האדמה אחרי יבוש הברכות. אולם, ברכות רבות אחרות שומרות את מימיהן משנה לשנה והן כביברים המגדלים את הדגים למען יושבי החוף. וציד הדגים נפרץ מאד כמו כן בארץ. עוד משנים קדמוניות ידעו המצרים את כל מיני ציד הדגים: בשלש הקלשון, בחכה, במכמרת, בצנה וכו'. ובמקומות אשר לא היו בהם ברכות מצאו המצרים ביאור הניל אשר בקרבתם שפעת דגים אין קץ. המצרים היו צודים את הדגים בשוּטם בסירת־דוגה, או, היותר נכון, על מחצלת של קנים עם רצפה (את דוגמתה נוכל לראות בקברת המלך פתחהוטפו), לכל אשר נשאם זרם מי היאור, חרף הסכנה אשר נשקפה להם מסוס היאור (היפופותם); ועל מין סירת הדוגה אשר להם באו גם בתעלות ובין סבכי הצמחים הגדלים במים לצוד בבוּמֶרַג את העופות אשר קננו שמה. ואת הדגים והעופות אשר לא יכלו המצרים לאכלם תיכף אחרי הציד, מלחוּם או עִשנוּם וישמרום ליום רע.

וכביאור כן גם במדבר היו המצרים בסכנה, אך גם הוציאו תועלת. ביאור היה להם ההיפופותם למוקש ובמדבר לחמו עם האריה, עם הליש, עם הנמר ועם יתר החיות הגדולות המשחרות לטרף. והאצילים לקחו להם את הזכות או את החוב לגרש את החיות הטורפות או להשמידן במאורותיהן; ובזמן מאוחר היתה הזכות הזאת רק למלכי בית פרעה. האנשים מהמון העם נתנו היתרון לאיל, לדישון, לתאו, לפר־המדבר, אך גם לא פנו ערף לחיות הקטנות, כמו הקיפוד והארנבת בת האזנים הארוכות. ולכל צַיָד היו להקות כלבים למיניהם: כלבי המדבר, והכלבים ממשפחת הצבועים, הכלבים זאבים וכו' אשר רצו לפניו לבקש את הטרף ולהביאו לאדונם. לפעמים הלכה החיה הקטנה אחרי הציד אשר הרג את אמה וישא את טרפו אתו; לפעמים הובאה אילה פצועה הכפרה ותשוב שמה לאיתנה. לאט לאט הרגלו החיות האלה עם בני האדם ויבקשו להם מרבץ מסביב לבתיהם, צמדים צמדים שונים ונפרדים למיניהם; ובני האדם שמרו את החיות האלה כי השתעשעו בחברתם אשר היתה נעימה להם, ועוד הרבה יותר מאשר כי מצאו בהן תועלת: בעתות הצרך היה להם בשר החיות האלה כמזונות מן המוכן. סדרי חיים כאלה מצאו האירופאים בין שבטי אמיריקא הצפונית המנומסים למחצה; גם לשבטים האלה היה המנהג, בראשית בא האירופאים לאמיריקא, לשמור מסביב לאהליהם עדרי חיות שונות; והחיות האלה היו אמנם למודי־בית, אך לא התביתו עוד כל צרכן (ליפרט: “תולדות השלמת האדם” כרך שני מעמוד 172 והלאה). ובמצוא המצרים תועלת בחיות האלה, בקשו, כמובן, להרבות את מספרן. ויבקשו כמו כן אמצעים לצודן מבלי עשות בהן פצע וחבורה ויחליפו את כלי נשקם הגסים, כמו הקשת והכידון, באחרים, פחות גסים, כמו הפח לעופות והלַסוֹ והבוֹלַה לחיות ההולכות על ארבע. הבולה היה רק מאבן אחת מעוגלה מקושרה לאזור עור שארכו כחמשה מטר. כאשר השליכו את האבן הלך החבל הלך והצנף מסביב לרגלי החיה, לחרטמה או לצוארה ויהיה ככה לחרצבה; הציד משך כמו כן את החבל בעז ובכח, ביד או בכתף, עד אשר נפלה החיה ותחנק למחצה. הלַסוֹ הוא בלי אבן; בקצה החבל היו עושים קשר מראש, ועל הציד היה רק לדעת להביא את הקשר מסביב לצואר החיה.

המצרים לא הבדילו בין חיה לחיה ויקחו מכל הבא בידם. בכל יום ויום יצא המצרי השדה לצוד ציד והחיות השונות אשר הביא מצידו נאספו עדרים עדרים מסביב לביתו ותהיינה ללמודות־בית. תמונות החיות האלה מתארות למאות על המצבות העתיקות. החוֹקר לינוֹרמן, בראותו כי בקברות תקופת “הממלכה העתיקה” נמצאות תמונות עדרי חיות טורפות, חפץ להוציא מזה כי ידעו המצרים בני התקופות הראשונות להרגיל אליהם את מיני החיות הבלתי מתביתיות כעת. אולם, לדעתי, החיות המתֹארות ככה הן למודות־בית אך לא ביתיות לגמרי, והן מאלה אשר הביאון הצידים מציד המדבר. הראיה אשר הביא לינורמן להוכיח את אמתת דעתו מוכיחה את ההפך. כמו כן, תמונת האילה אשר תניק את פרי בטנה לא תוכיח כלל את גדוּל המין אחרי הציד; הן יכלה האילה לפול בידי האדם בהיות העוּבּר במיעיה או זמן־מה אחרי לדתה. בימי הממלכות השתים עשרה והשמונה עשרה חדלו המצרים לגדל את עדרי החיות אשר צדו במדבר. ובימי “הממלכה החדשה” כבר לא היו בכל בית כי אם חיה אחת או שתים, אשר היו לשעשועים לילדים או לנשים. את פגרי החיות האלה קברו לפעמים חנוטים בקברי גבירותיהן.

במרוצת הזמן החלו המצרים להבדיל בין מיני החיות המסוגלות להביא תועלת ובין מיני החיות אשר התנגדו מטבעם לכל התביתיוּת; כבוש החיות היותר מועילות לא נגמר עוד בתחלת תקופת התולדה. החמור, האיל, העז היו כבר בהמות ביתיות לגמרי; אך החזיר התגולל עוד בבצות ורועים מיוחדים נועדו לשמרו שמה. המצרים ישנאו מאד את החזיר וסבות השנאה הזאת, לדעת נַוִיל, היו באמונות המצרים. אך ליפרט (כרך ב' צד 256) מכחיש לגמרי מציאות שנאה כזאת והוא חושב כי לא היתה נודעה למצרים הקדמונים; לפי דעתו, היה בשר החזיר המזון העיקרי לעם מצרים לפנים, ורק אחרי כן, כאשר מצאו המצרים חיות אחרות אשר בשרם ערב יותר לחכם, כמו האילה, האיל, העז, הפר, החלו לתעב את בשר החזיר; כן היה, למשל, גם לבשר הכלב במקומות אחרים. ליפרט מביא ראיות חזקות להחלטתו זו ואנחנו נוכל להוסיף עליהן עוד ראיות אחרות הלקוחות מחקר אמונות המצרים והמוכיחות כי נחשב החזיר לעתים קרובות מאד לאחת החיות היותר חשובות בעיני המצרים. עד התקופות המאֻחרות מתֹאר איזיס בדמות־חזיר־הרה; ודמות חזיר־הרה, בלוית גוריה, או גם בלי גוריה, היתה כקמיע אשר הניחו בקבר עם המת למען תהיה עליו האלילה למחסה ולמגן.

היו ימים וגם הפר לא היה עוד יגיע־כח ובמנהגי עבודת הדת נשאר זכרון הימים ההם, בעת אשר היה מוכרח האדם לצוד בלַסוֹ במקום המרעה, את הפרים אשר נועדו לזבחים או לאכילה. וכמו כן, לבלי תת לפר להשליך מעליו את הלסו ולצאת למרחב בעת ההקרבה, קשרו את רגלו הימנית אשר מאחוריו אל קרנו השמאלית.

האירופאים יתפלאו וישתוממו לראות עוד כעת יושבי ארצות שונות האוכלים לשבע נפשם דשאים וצמחים אשר לא תוכל קיבתנו שאתם; אך בל נא נשכח כי מאכלים כאלה הם ירושת נחלה לעמים ההם מימים קדמונים מאד מאד. כמו כן, שמן הקיקיון, אשר יסוכו בו יושבי ברבריה את אברי גופם ואשר יאכלו בו אכרי סַעִיד את לחמם ואת ירקותיהם, הוא הוא השמן אשר השתמשו בו המצרים בימי מלכי פרעה לסיכה ולאכילה. בהיותי במצרים נקראתי פעמים רבות לאכול לחם עם פקידי ממשלות אירופא מילידי הארץ, ומשום כבוד בעל הבית הייתי מוכרח לאכול ירקות וגם מרק בשמן קיקיון ועלי להודות כי טעמו לא רע ככה, כאשר נשער מראש.

המצרים אכלו מראשית את כל הפירות אשר יגדלו בארץ. כאשר לִמדם הנסיון לדעת את טיב כל פרי ופרי, השליכו רבים מהם אחרי גֵום וישתמשו בהם רק לרפואה. רבים אחרים נעזבו לגמרי ויֵרָאו רק בין המנחות אשר הקריבו לאלהים או בין המאכלים אשר נתנו למתים אל קברם. ויש מהם אשר יאָכלו עד היום הזה, כמו הגרגרים החמוצים של הנבֶּכָּה או של החרוב, התאנות הצמוקות של השקמה, הפרי התפל וחסר־הטעם של עץ הדוּם. ויחד עם הפירות האלה ימצאו אחרים אשר ימתקו לחיך אנשי המערב, כמו פרי התמר והתאנה.

הגפנים רבו מאד בארץ, לפחות, במצרים התיכונה והתחתונה. מלאכת דריכת הענבים נודעה מקדם קדמתה, ובמצבות היותר עתיקות נזכרו כששה מיני יין משובחים, לבן ואדום, וברוגש הרחיב הדבור על אדות יינות מצרים בימי מלכי פרעה. ארבעה מיני יין היו במצרים העתיקה אשר היו קדושים ואשר נחשבו בין מאכלי המתים ומשתיהם מזמנים היותר עתיקים. מספר ארבעת המינים האלה הוא כמספר ארבע כנפות הארץ: צפון, דרום, מזרח, מערב.

בין הצמחים אשר גדלו בשדות ויהיו למאכל לאדם או לבהמה נחשבו: הכרשינים, התֻּרמס, הפולים למיניהם השונים, העדשים, הבצלים והשומים, כל המינים האלה נמצאו בקברות, וחוקרי הצמחים העתיקים בארו לנו מהותם. ומלבד זאת גדלה מצרים עוד צמחי אכל נפש אשר נדבר על כל אחד מהם ביחוד. הבמיה, (Ilibicus esculentus L.) הוא צמח ממשפחת Malvacès; לפריו חמשה תאים והוא מכוסה בשערות דוקרות. בתוך הפרי ימצאו גרגרים עגולים, לבנים ורכים. טעם הפרי מתוק מעט, אך לפעמים לו גם טעם צמוקים ומיצו יזוב ממנו. דמות הפרי מתֹארה על המצבות מימי מלכי פרעה. המֶלוּחיה, (Cochorus Olitorius L.) הוא צמח ממשפחת – Chilliacès שגוזרים אותו לגזרים וצלים אותו, כמו שצולים באירופא את צמחי האינדוביה. אולם מעטים מאד האירופאים אשר יוכלו לאכול את המלוחיה, מהיותה מלאה מיץ. היוני תיאופֿרַסְתְּ יאמר על הצמח הזה כי הוא נודע במרירותו ובכל זאת יאכלוהו בעיר אלכסנדריה היונית. את הכולוכזיה (Arum Colocasia L.) יזכיר פליניוס בספרו הנודע “תולדות הטבע” (ספר י“ט סימן ה' וספר כ”ד סימן ט"ז), בין ירקות מצרים; עוד היום יאכלו המצרים את שרשיה מבושלים במים.

שני מיני אטד גדלים במצרים, הלבן והתכלת, וראשיהם דומה לראשי השומשומין; בתוכם ימצאו גרגרים קטנים מאד, כגרגרי החרדל. האטד האדמדם ישא את פריו על גזע שונה מן הגזע אשר עליו יפרח הפרח והיוצא מן השרש בעצמו; בתבניתו קרוב הוא לעגת כַּוֶרת הדבורים, או יותר פשוט, לראש המרטבת, כעשרים או כשלשים נקבים בחלקו העליון וכל אחד מהם יכיל זרעון, כגדל גרגר הזית, הטוב לאכילה, בעודו באבו, או צמוק. השבטים הפראים למחצה היושבים בקרבת האגם מנצלה אוהבים את שרש שני מיני האטד, אך נותנים יתרון רב עליו לשרש Nympahea Caerulea. לזרעונים האלה קראו הראשונים בשם “פולי מצרים”.

המצרים אוספים גם את צמחי הפפירוס הגדלים בכל שנה ושנה. אחרי אשר יעקרום ממקום גדולם בבצות, יגזרו את זנבותיהם וישליכום; ארך הנשאר הוא כאמה לערך, ואותו יאכלו וגם מכר ימָכר בשוקים; אך האִסטניסים יאכלוהו רק קלי. אחד מחוקרי צמחי מצרים הקדמונים (וועניג) תאר את הפפירוס ברב כשרון והרחיב הדבור בשמושיו השונים למזונות או לדברים אחרים. המצרים היו טוחנים את הזרעונים, או כותשים את הפירות, היו לשים אותם והיו אופים מהם חלות לחם. מיני הפירות והזרעונים אשר עשו מהם המצרים את לחמם היו כעשרים במספרם, ורבים מהם יזָכרו בכתבי המצבות, כמו לחם הנַבֶּכָּה, לחם מפרי התמר, לחם התאנים. לחם החבצלת, אשר היה נעשה משרשי האטד ומזרעוניו, היה מתוק לחיך הבקיאים ביותר בהלכות אכילה, ויעלה עוד על שלחן מלכי הממלכה התשע עשרה. המלה “טיוּ” היא היותר עתיקה לסמן בה את הלחם וכנראה צינו בה מתחלה את כל מיני הבצק אשר נעשו מכל מיני הפירות והזרעונים. “אַקוּ”, שם יותר קרוב אלינו בזמן, יקרא המצרי ללחם דגן. לחם החבצלת נזכר באחד הפפירוסים. לחם הדגן היה אחד ממאכלי המון העם. עוד מימי הממלכה העתיקה שלמו לפועלים את שכר עבודתם בלחם או בדגן; את חלות הלחם המארכות והחלקות (מין מצות) הקריבו המצרים מנחה למתים. ועוד חלת לחם אחרת, בדמות עגיל מארך וספל מים בצדו, סמן את מושג משתה המתים; ומזה נראה כי היה שמושו עוד זמן רב מאד מאד לפני תקופת התולדה אשר למצרים.

הדורה היא ילידת אפריקא ושמה אשר יקרא לה בכתבות אשר על המצבות הוא: גרגר הצפון. גרגרי הדורה נמצאו בקברות וגם תמונתם מתארה בציורי תבי. באחד הפפירוסים תקרא בשם דירַ טי. משערים כי ששה מיני החטה והשעורה, להפך, מוצאן מארצות אשר על נהר פרת. אומרים כי עוד המצא תמצאנה שמה גם כעת והן גדלות פרא; עזב עזבו את המקומות האלה, לפי דברי רבים, להתפשט בעולם. שם החטה, “סוּאוֹ”, בכתבות אשר על המצבות הוא: דגן הדרום; השעורה תקרא בשם “יַטי”, “יוֹטי”. שם החטה הנושא עליו תכונת שפת בני שם ימצא בכתבות אשר על הפירמידות בצורת המלה “קמחא”. אומרים גם כי המצרים היו הראשונים אשר זרעו את החטה. מקום החטה והשעורה ברשימת המנחות יתן עדותו כי נמצאו במצרים משנים קדמוניות ביותר. מרייט מצא דוגמאות שעורה בקברות הממלכה העתיקה בעיר צקרה.

אדמת מצרים היא כאם רחמניה לאדם ובמקומות רבים לא תדרוש ממנו כל עבודה ויגיע כפים. כאשר יעזבו המים את האדמה יזרעוה מבלי אשר תדרש כל הכנה מיוחדת, והזרעונים, בנפלם על פני הבצה, יצמיחו פרי תנובה כבתלמים נחרשים ונעדרים. הן אמנם, במקומות אשר היא מוצקה מעט, צריך לשדדה ולפתחה, אך כלי החרישה הפשוטים מוכיחים כי היתה האדמה קלה לחרישה. ימים רבים מאד הסתפק המצרי במעדר, עשוי משני גזרי עצים בלתי שוים בארכם, מקושרים באחד מקציהם ואחוזים בתוך, ליתר בטחון, בחבל רפה מעט. כאשר המציאו המצרים את המחרשה היתה רק כמעדר מעט יותר גדול ונמשך ע"י פרים. ועבודת האדמה התפתחה במצרים מקדם קדמתה ותהי לכל לראש; המצרים אהבו מאד את העבודה הזאת וכל העבודות האחרות, כמו ציד דגים, ציד חיות, מרעה המקנה, נדחו מפניה. ותהי אז מצרים את אשר היא עוד עד היום הזה: אֹסם דגן גדול ורחב ידים.

פרק שמיני.

כבוש הבקעה. שכרי המים. משקעי המים. השקית האדמה. – הנסיכים. הגלילות (נומות). הנסיכיות המקומיות הראשונות. ההתיסדות המאוחרת של הדלתא. תכונות יושביה. הנסיכיות נגזרו לגזרים וגבולות אדמותיהן נשתנו חליפות. אליל העיר וערכו בתולדות מצרים.

הבקעה נכבשה ראשונה, מג’בל שלשלה עד קצה הדלתא. כן היתה מסורת כל העמים בשנים קדמוניות. הירודוט יספר כי מלבד גליל תֶּבַּי היתה כל ארץ מצרים לפני מני אגם בצה גדול מאד ואריסטו מוסיף כי היו ים הסוף, הים התיכון ושטח המקום של הדלתא רק ים גדול אחד. (בראשית הספר הזה כבר דברנו על אופן מבנה הדלתא לפי החקירות החדשות). מהר להר אדמת הבקעה גבנונית מעט ולארכה עוברת שקערורה אשר בה יקוה הניל ויסגר כעבור עלית המים. בימי הקיץ, כאשר יעבר הניל את גבולות החפים, ילכו המים, בכח כבדם הם, הלך והשתפך בחזקה אל השפלות. ומדי עברם כרו תעלות ארוכות שאחדות מהן לא יבשו לעולם כלה גם אחרי רדת המים. בקרבת מקווֹת המים האלה היתה עבודת האדמה קלה מאד. אולם, בכל יתר המקומות הזיקה מרוצת היאור לאדם יותר מאשר הביאה לו תועלת. המים לא הגיעו כמעט מעודם עד חלקי הבקעה הרמים והנשאים אשר נשארו כמו כן מבלי תת פרי. שטפו היה במרוצה יותר מדי באדמות הגבה הבינוני ובאדמות העמקים נשאר ככה על עמדו, עד כי הפכן לאגמי דשא אשר מימיהם בלתי נוזלים. המבנה הטבעי הזה של הארץ מבאר לנו את מציאות הנחשים הגדולים בתקופות הקדמוניות מאד, כאשר כבר דברנו עליהם למעלה. וערמות החול מלאו את המקומות אשר לא השקם הניל מדי שנה בשנה. פה היתה איפוא האדמה פוריה ומלאה כל טוב כאדמת הארצות החמות, ושם שלט החרבן שלטון מחלט. לא כן כעת, השקית האדמה תֵעשה בשטה מסודרה ועל פיה יוכלו עובדי האדמה להכניע את מי היאור בעלותו לחפצם ולחלק את המים האלה כמעט כרצונם. מג’יבלין עד הים נבנו על גדות היאור ופלגיו המסתעפים ממנו שכרי־מים המקיפים את כל היקפם ונותנים לחפיהם חזק למדי. ומשכרי המים האלה ימינה ושמאלה יוצאות תעלות המשתרעות מעט או יותר בעקלתון אל קצות הבקעה, ושכרי מים חדשים גודרים את הדרך בעד התעלות האלה במרחק ידוע זה מזה. שכרי המים האלה נשענים מעבר האחד לגבול היאור ומעבר השני לגבול בחר־יוסוף או לגבול מדרגות המדבר האחרונות. יש משכרי המים האלה אשר יגינו רק על מחוז אחד והם רק כמו סוללה; וישנם כאלה אשר גורל ארצות גדולות ורחבות ידים בחיקם ינוח ופרצם יגרור אחריו חרבן מדינה שלמה. אלה האחרונים דומים לפעמים להרי מבצר אשר נבנו מלבנים וטוחים היטיב בגיר. לעתים רחוקות, כמו בקוֹשֵׁעִיש, לפנינו אשיות בנויות מאבני גזית גדולות אשר הקימו עליהם דור אחר דור גלי לבנים ועליהם שפכו סוללות לבצרם. הלך ילכו בעקלתון לארך הבקעה ועקלקלותיהם זרים ומשונים מאד, עד כי במבט הראשון לא נוכל להבין את תועלתן; אך אם נחדור להתבונן בהן נראה כי לא בצדק נחשוב את אי־הסדר אשר בהן כפרי הבערות או המקרה. הנסיון למד את המצרים דעת למצא על פני האדמה את הנתיבות הקלות ביותר להגין עליהן מפני עלות המים; בקש בקשו וימצאו את כל עקלקלות הנתיבות האלה, עד הקטנה שבקטנות, ואשם הטבע הוא אם סלולות הנתיבות האלה באופן מוזר. ושכרי מים נוספים נבנו בין שכרי המים הגדולים והראשיים, בקו־מקביל אל היאור; והבדל יבדילו בין האדמות הגבוהות, אשר על יד היאור, ובין האדמות השפלות המשתרעות בקו ישר על צדי הבקעה ויחלקו את הברכות הגדולות לברכות קטנות אשר שטחן משתנה חליפות ואשר יקבלו את המים בדרך צנורות מיוחדים. (החוקר מרטין היה הראשון אשר אסף וקבץ, בראשית המאה התשע עשרה, את הידיעות המדויקות הראשונות על אפון התיסדות ברכה, או קבוצת ברכות, והחכם Chèlu תאר היטיב מאד את אופן השקית האדמה ע"י ברכות המים במצרים העליונה ובדלתא).

כל עוד ירדו מי היאור יתנו גרי החפים לתעלותיהם להיות בקשר ויחס עם היאור; אך בהגיע קץ החרף, זמן מה לפני שוב גלי המים, יסתמו את מוצא התעלות ויפתחוהו רק בימי אויגוסט הראשונים, בעת אשר תגיע עלית המים החדשה עד מרום קצה. אז יבואו המים דרך התעלה ובהתנגשם אל שכר המים הראשון העובר לרחב ידחפו בחזקה אחור וישתפכו על פני השדות. אחרי השארם שמה זמן רב עד כדי להרוות את האדמה, נוקבים חור בשכר המים ונותנים להם למלאות את הברכה השניה עד אשר יעצרם שכר המים השני במהלכם וידחפם אחור להשתפך על פני השדות. וכמשפט הזה יעשה בכל שכר מים. עוד מעט וכל הבקעה, מג’בל שלשלה עד קצה הדלתא, תתהפך לקבוצת אגמים מלאכותיים, המשתרעים זה למעלה מזה והמשתפכים זה אל זה. בימי האסיף סותמים עוד הפעם את מוצא כל תעלה, אך רק לבלי תת למים להשתפך היאורה. כמו כן סותמים גם את הפרצים אשר נעשו במקומות שונים בשכרי המים העוברים לרחב, ועוד מעט וכל הברכות תהיינה רק לאגמים סגורים, נפרדים זה מזה במסלות צרות. במקומות ידועים שכבת המים המסוגרים כה דקה עד כי תבלע אותם האדמה עד הטפה האחרונה; ובמקומות אחרים שכבת המים עבה למדי עד כי אחרי השארה שבועות מספר מוצאים לנחוץ לשפכה אל הברכה שמאחריה או בדרך ישר אל היאור.

קורות מצרים לא תודיענה מאומה מכל פרטי מלחמת המצרים נגד הניל, וגם ידע לא נדע את משך הזמן אשר היה נחוץ להם לכלות את את מעשיהם. לפי האגדה, האלוה אוזיריס הוא הוא אשר הרה והגה את רעיון סדר השקית האדמה בכל הארץ, והוא הוא גם אשר החל להוציא את הרעיון לפעולה ומעשה. דיאודור מסיציליה הביא את הידיעה הזאת אשר מצא בשירות התקופה האלכסנדרית. מַנִי, ראשון למלכים מבני האדם, בנה, לפי ההשערה, את שכר המים בקוֹשֶׁעִיש, אשר בו תלויה פוריות מצרים התיכונה והדלתא; ההשערה הזאת בנויה על יסוד באור מקום אחד בספרו של הירודוט. ומֶרִי, אשר תולדותיו הלוטות בערפלי אגדה וחידות, הביא את סדר השקית האדמה גם לארצות הפֿאַיוּם. האמת הוא כי שטת ההשקיה וכבוש האדמות הנעבדות הם מפעל דורות רבים אשר ישבו בבקעה ואשר לא נדע את תולדותיהם. על המלכים מתקופות התולדה היה רק לשכלל ולפתח את אשר עשו כבר הדורות הקודמים. ועוד עד היום הזה תמצא מצרים העליונה במקום בו גרו יושביה בשנים קדמוניות. מלאכת בנין שכרי המים החלה אל נכון בתקופה אחת במקומות שונים, מבלי אשר התיעצו יושבי המקומות האלה קודם למעשה וכמו עשו את מעשיהם ברגש פנימי. שכר מים אשר היה למחסה לאחד הכפרים, תעלה אשר השקתה את אחד המחוזות הבלתי גדולים דרשו רק עבודת אנשים מספר. ובמדה שארכו התעלות כן נפגשו יחדו וכן נפגשו גם שכרי המים; והמפעל אשר היתה תחלתו במקרה הלך וישתכלל, הלך וישתלם, והדורות המאוחרים תקנו את אשר עותו ההולכים לפניהם, ובעזר יושבי הארץ אשר פרו ורבו, כסו התעלות ושכרי המים את כל פני הארץ. המעשים אשר נקרו בקץ המאה העברה מראים לנו לדעת איך לחמו המצרים ביניהם וכמה דם נשפך במריבותיהם וקטטותיהם, עד אשר הובאו סדרים נכונים במפעל השקית האדמה אשר גדל ורחב למעלה ראש. כל מחוז דאג רק לעצמו ולתועלתו הוא, הביא אליו את המים, שמרם בתעלות או שפכם היאורה כחפצו ורצונו, מבלי לדאוג למחוזות הקרובים אליו. והדבר הזה הביא מריבות בין יושבי המחוזות השונים, אשר קראו למהלומות, ומלחמות תמיד היו ביניהם. להגין על משפטי החלש ולהביא סדרים נכונים בשטת חלוקת המים צריך היה כי תהיה בארץ לכל הפחות התחלת התיסדות חברתית, כאותה ההתיסדות החברתית אשר היה לה בזמן מאוחר. וכהתיסדות מצרים הטבעית כן גם התיסדותה המדינית מידי היאור באה לה.

וזה משפט המשטר המדיני. הארץ נחלקה לקהלות אשר כל חבריהן כמו מזרע (פַּעִיט) אחד מוצאם ועל משפחה (פעיטוּ) אחת יתחשבו. ראשי המשפחות נקראו בשם רוֹפעיטוּ, לאמר: שומר המשפחה, רועה המשפחה; בזמן מאוחר היה השם הזה לתֹאר לכל האצילים בכלל. המשפחות נחלקו לאגודות בלתי שוות בערכן, ובראש כל אגודה עמד ה“רוֹפעיטוּ־חא”. הראשים האלה היו אדונים אמתים מאבות לבנים; הם הם אשר שפטו את העם; הם הם אשר לקחו על עצמם את חלוקת הקרקעות; הם הם אשר עמדו בראש צבאות החיל במלחמה והם הם אשר הקריבו גם זבח ומנחה לאלהים. הזכיות האלה היו עוד גם לנסיכי הגלילות (נוֹמוֹת) בימי “ממלכת הבינים” ו“הממלכה החדשה”; אולם, אז היו כבר נכנעים למשמעת המלך המושל וישתמשו בזכיותיהם רק ברצון מלכם הטוב. ואדמת הארץ אשר בה הראו האנשים האלה את שלטונם היתה ממשלה קטנה; ועוד כעת נוכל לפעמים להראות בדיוק את גבולותיה. “נסיכות האֵלה” (שם העץ במצרית: עַטְף, יַטְף יוֹטְף) היתה בלב מצרים; במקום הזה הבקעה רחבת־ידים, היאור שוטף כיאות והארץ מסוגלה ביותר להיות לערש לתרבות חדשה. העיר שׂיוט (Siaout ou Siout), שהיא העיר הראשה, בנויה לרגלי רוכס הר לוב, על לשון היבשת אשר ארכה כאלף וחמש מאות מטר ואשר תפריד בין היאור ובין ההר. ותעלה עוברת משלשת עבריה והיא כמו תעלה טבעית סביב חומותיה. בימי עלית המים תחוּבר העיר אל היבשה רק ע“י מסלות צרות אשר עצי רתמים נטועים משני עבריהם, והיא נדמתה אז למעברה אשר כסתה בירק דשא בלב פלג המים. מאֻשרה היא העיר הזאת הבנויה בנאוה, כלילת יופי. לא רק משל תמשל בשני פלגי היאור וברצונה יפתח או יסגר המבֹא, אך גם הדרך אשר בו יעברו הולכי ארחות לרב מאד ואשר בו יבאו עד מרכז אפריקא, יבא ויגיע עד שעריה מראש ימות עולם ויביא אליה את סחר סוּדן. בראשית משלה על שתי גדות היאור, מהר אל הר, צפונה עד דירוט, במקום בו יפרד הבחר־יוסוף שבזמננו מן היאור, ודרומה עד הגלילות אשר בג’בל־שייך־חרידי. מספר יתר הנסיכות ושטח אדמת כל אחת מהם אי אפשר להגביל בנקל. הנסיכיות הראשיות, צפונה לעיר שיוט היו “נסיכית הארנבת” ו”נסיכית עץ־העבֹת האדמדם“. הן אמנם “נסיכית הארנבת” לא היתה גדולה כשכנתה, “נסיכית עץ־האלה”, אך עיר הראשה שלה היתה חמוּנוּ, אשר היתה כה קדמוניה, עד כי לפי המסורה, נעשו שמה איזה ממעשי הבריאה היותר רבי הערך. חמונו, וכעת אַשְמוֹנֵין היא היא אשר קראו לה היונים הירמופוליס, עיר האלוה תּוֹט; במקום אחר הרחבנו הדבר בחקר “גלילת הארנבת” שחמוּנוּ היא עיר הראשה שלה. – להפך, “נסיכית עץ העבֹת האדמדם” היתה יותר רבת־ערך גם מ”נסיכית עץ האלה" ומושלה אשר עמד בראשה משל מחינינסו על ארצות הבצות של הפראים, כמו גם על בקעות בני זועף. חינינסו היא “הירקליאופוליס הגדולה” של היונים, וכעת תקרה בשם חֶנַסִיָה וגם יקרא לה בשם: אַחְנַס־אל־מֶדִינֶה. בשפת המצרים שם העץ אשר בו תקרא הנסיכיה הוא: נַריט. – דרומה היתה העיר אַפּוּ, על החף הימיני, ער הראשה למחוז הסגור כה בדיוק בין אחד הפלגים היוצאים מן היאור ובין שני צדי הר, עד כי גבולותיו לא יכלו מעודם להשתנות הרבה מאז ומקדם ועד היום הזה. יושבי המחוז הזה עבדו גם הם את האדמה, ומלבד זאת עסקו במלאכת האריגה. עוד מקדם קדמתה נודע המחוז במלאכה הזאת והוא הוא אשר הספיק בגדים ושמלות לחלק גדול מארץ מצרים; ועוד כעת יעשו אורגי המחוז הזה למען נשי הפלחים את השמיכות המיוחדות אשר תלבשנה מעל לכתנות התכלת הארוכות. היונים קראו לאַפּוּ בשם פַּנוֹפּוּליס, או כמיש, עיר האלוה מין או חימו. את בתי חרשת הבדים יזכיר גם הנוסע שטרבו (XVII צד 813). החלק היותר גדול מן המרבדים ומעשי הרקמה הקופטיים אשר הובאו בעת האחרונה לאירופא, לוקחו משדי הקברות אשר במחוז הזה, והם מתקופת ממשלת הערבים. ומעבר לאפו ועל שתי גדות היאור עמדה העיר תיניס, אשר קראו לה הערבים גירגֶה; תיניס היתה עתיקה לימים מחמונו ועשירה משיוט; עוד כעת תתנה בקעותיה יבול למכביר ותכלכלנה עדרי־צאן ובקר וחמורים הנמצאים לרוב מאד בסעיד.

ובמדה שנעלה אל עבר פני האשדה, כן תלכנה הידיעות הלך והמעט. קוֹבטי ואעוּנוּ בנגב, שהן הערים אשר קראו להן היונים בשמות: כּוֹפטוֹס והירמוֹנתּיס, חלקו ביניהן, בלי כל גדל ותפארה, את הבקעה אשר בה נבנו בזמן מאוחר בתי המקדש; ונְכַבּיט עמדה על המשמר יחד עם צוֹבּוּ להגן על שלום מצרים. [נוכביט או נכביט היא היא העיר אל־קב או אֵיֻלִיתִּיָה של היונים וצובו היא היא אֶדפוּ או אַפוֹלינופוליס הגדולה]. עוד בראשית ימיה אבדה נכביט את עמדתה כעיר הגבול וחלק נוב אשר בין ג’בל שלשלה ובין שטפי סְוֵן הוא כעין מדרגה הנשקפה החוצה, אשר נוביט אומבוס היה מקדשה ואבו־אלפנטינה מבצרה. וגלילת אלפנטינה אמנם נקראה בשם חוּנטיט, לאמר: הנשקפה החוצה, קצה מצרים. ומעבר לגלילות ולערים אלה החלה ארץ הפראים ושמה נמצאו הארצות אשר לא דרך בהן כף רגל אנוש; משם יצא הניל על פני אדמתנו.

והתיסדות הדלתא היתה כנראה במהירות קטנה. הארץ הזאת נדמתה אל נכון באופן מרגש אל הארצות השפלות אשר באזור קו המשוה באפריקה, בקרבת אשד שני הנחלים, בחר־אל־אַבִּיַד ובחר־אל־גזל. ושטחי אדמה גדולים, המלאים רפש וטיט, אשר לא נוכל להגיד אם מוצקים הם או נוזלים; ובצות מלאות איי חול, מקום שם יגדלו פרא קוצים וברקנים; וצמחי הפפירוס ועוד צמחים גדולים וכבירים, אשר ביניהם יפרצו להם פלגי היאור דרך בכבדות ובעצלתים, דרך אשר ישנה את מקומו חליפות בלי הרף; וערבות ציה ושממה שפלות, אשר ביניהן יעברו צנורות או אגמי רפש והן בלתי מסוגלות להֵעבר וטובות גם רק מעט למרעה הבקר והצאן, – כמראה הזה ראיתי בעיני במסעותי במחוזות הדלתא, במקומות אשר לא דאגה הממשלה המרכזית להביא בהם את שטת ההשקיה המלאכותית. וחיי יושבי המקומות האלה, אשר מלחמת תמיד להם עם הטבע, גסים ביותר, והם מטבעם עזים ואמיצים, ותכונת נפשם פראית, ורוחם תקצר בעמלם לשאת בעול המשמעת ולהכנע מפני השלטון. הכבוש החל בגדות היאור. נסיכיות מספר נוסדו בקרבת קצה הדלתא, במקומות אשר כנראה, כל הארץ שלפני שלש הקלשון של הניל ושמסביבו משתי גדותיו. והעיר אַעוּנוּ מצפון, שהיא העיר היליופוליס של היונים, היתה עיר הראשה לנסיכיה הזאת. עוד משנים קדמוניות נקרעה לגזרים ותהי לשלש ממשלות בלתי תלויות זו בזו. נסיכית אַעוּנוּ ונסיכית “ירך־הפר” היו זו לעמת זו; הראשונה היתה על חוף ערב אשר ליאור והשני על חוף לוּבים. גבולות עיר “החומה הלבנה” הגיעו צפונה אל גבולות “ירך הפר” ודרומה הלכה והגיעה העיר עד אדמת “עץ העבת האדמדם”. הלאה בשפלה אשר מעבר לנסיכיות אלה, חלקו ביניהם ראשי סַעִיס ובוּבַּסְטִיס, אַתְּרִיבִיס ובּוּזִירִיס את הדלתא הקדמונית [ובתחלת הספר הזה ראה כבר הקורא את אשר היתה הדלתא הקדמונית]. ושתי מדרגות בלתי שוות בגדלן, הערבית מזרחה בוואדי (נחל) טוּמילַט, והלוּבית מערבה, בדרום האגם מַריאוֹטיס, שמרו את מבוא הארץ מפני בּידוּאֵי אזיה ומפני הנוסעים בעדר האפריקנים. והבצות אשר בפנים הארץ והרי החל אשר על חף הים לא נתנו לתעשיה ולתרבות להתפתח ולהתרחב ולעשות חיל בארץ. וכי ע“כ פגש נפגוש שמה מדינות בלתי מיושבות כראוי, כמו מדינות “החנית הקטנה” או “מדינת הפרה” ועוד אחרות אשר לא נודעו עוד גבולותיהן וישתנו מדור לדור לחפץ היאור. מפעל הטהוּר ובניני התעלות, אשר עלה כה יפה בבקעה, לא הראה פה פעולה עצומה ויתנהל בכבדות. לשכרי המים לא היה פה הר להשען עליו וכי ע”כ הלכו הלך והשתרע במקרה לאֹרך הבצה ולרחבה, ומקומות פנויים נשארו בינותם לתת מַעבר לאחת התעלות או להסתעפות אחד הנחלים. ובכל מקרה קטן או גדול יצאו המים מאפיקם הישן ויפרצו להם אפיקים חדשים על פני השדות. והאדמה הבלתי מוצקה ובלתי מיובשה כראוי נהפכה לאגם רפש בעת אשר נשארו המים עליה זמן מה יותר על המדה הדרושה; עלית המים במשך שבועות מספר יותר מן הרגיל הרס לימים כבירים את מפעל דורות רבים. מראה הדלתא באיזה תקופה שתהיה לא היתה מעולם כמראיה בתקופות הקודמות והמצרים אשר בצפון הארץ לא היו מעודם שליטים באדמתם בכל תקף כאשר כן היו המצרים בדרום הארץ.

והנסיכיות הראשונות האלה, אם כי נראות הן בעינינו כקטנות, היו אמנם גדולות למדי למען אשר תשארנה תמיד בלתי מחולקות. ובימים ההם לא מהר האדם לעבור ארחות כבימינו אנו ולערי הראשה לא היה אז כח משיכה אשר יפעל על המחוזות הנכנעים אליהן. ואלה מיושבי “נסיכית עץ האלה” אשר חיו למדי בקרבת שיוט, למען יוכלו לבא שמה בבקר במהלך שעות מספר ולשוב לביתם אחרי עשותם את עסקיהם בעיר, לא הרגישו כל צרך להשליך מעליהם את עול שלטון הנסיך אשר ישב לכסא בעיר הזאת. ולהפך, אלה אשר חיו מעבר לחוג המגבל הזה, נאלצו לבקש מרכזים אחרים אשר יוכלו להתאסף שמה ולדאוג להנהגת המשפטים, להקריב בצבור קרבנות לאלים הלאומיים, ולהחליף ביניהם את יבול השדות ואת פרי בתי החרשת המקומיים. והערים אשר נעשו למרכזים לכל הערים אשר סביבותיהן התחרו ככה עם ערי הראשה וראשיהן שאפו לחפש ודרור ולהיות בלתי תלויים בדעת הנסיך, המה וכל המחוז אשר בסביבה. אם הצליח חפצם בידם, אז השאירו למדינה החדשה אשר יסדו ככה את השם אשר בו נקראה לפנים ורק שנוהו מעט בהוסיפם לה איזה שם תאר. ואדמת שיוט מלפנים נחלקה ככה לשלש קהלות שונות; שתים מהן נשארו נאמנות לסמל הקודם של העץ: “האֵלה העליונה”, עם העיר שיוט בתָּוֶך, ו“האֵלה התחתונה” עם העיר קושיט צפונה; והשלישית, דרומה ומזרחה, לקחה לה לסמל את הנחש הנצחי, אשר שרץ לרב מאד בהרים, ותקרא בשם “הר־הנחש”; ו“עיר־הדיה” היתה לה למרכז. אדמת “עץ־העבת האדמדם” נהפכה בהקרעה לקרעים לשלש נסיכיות: נסיכית “עץ העבת האדמדם העליון”, נסיכית “עץ העבת האדמדם התחתון” ו“נסיכית הסכין”. אדמת “החנית הקטנה” בדלתא נתפרדה ל“חנית הקטנה שבמערב” ול“חנית הקטנה שבמזרח”. ההתפרדות לא נעשתה על הרוב בלי מלחמה, אך סוף כל סוף באה ונהיתה וכל הנסיכיות אשר היה לאדמתן שטח ידוע נקרעו לגזרים, חרף כל התאמצותן להשאר בשלמותן. וההתפוררוּת הלכה הלך והמשך, בכח המקרים והנסבות, עד היות כל ארץ מצרים לקבוץ ערים קטנות שוות כמעט בכחן ובמספר יושביהן. כיוצא מן הכלל הזה היו המחוזות השוממים למחצה אשר בסביבות האשדה. מקרי התחלקות הגלילות הישנות והתיסדות גלילות חדשות קרו לא רק בתקופה הקדמונית, כי אם גם בזמנים מאוחרים שאחריה. כמו כן נתפרדה גלילת “החנית הקטנה” בימי היונים והרומים לשני מחוזות: מחוז “החנית הקטנה” במובן הנכון שבשם הזה, אשר עיר מרכזו היתה סוֹנְטִי־נוּפֿיר, ומחוז רַנוּפֿיר, אשר בראשו עמדה העיר אוֹנוּפֿיס שבכתבי סופרי המופת מחוקרי הארץ.

היונים קראו לגלילות האלה בשם “נומות” והאירופאים בלשונותיהם שאלו את השם הזה מיונית. המצרים קראו להן בשמות שונים, והיותר עתיק לימים מן השמות האלה הוא: “נוּעיט” שפירושו: “נחלה”. השם אשר היה שגור ביותר בפי המצרים בתקופתנו החדשה היה חוֹסְפּוּ, שפירושו מחוז. בכתבי הקופטים לקחה המלה “טוֹש” את מקום המלות “חוספו ו”נועיט" ופירושה היה בראשיתה: גבול, מחוז; הפירוש הנכון של המלה הזאת הוא: חלקת אדמה מגבלה במצריה במצבות אבנים, אשר תחשב על גבול העיר או הכפר.

מספר הגלילות, או ה“נומות” נשתנה חליפות באופן מרגש במשך מאות השנים. במצבות ההירוגליפים ובספרי סופרי המופת מספרם לפעמים שלשים ושש, לפעמים ארבעים, לפעמים ארבעים וארבעה ולפעמים גם עד חמשים. מן המעט אשר נדע עד היום הזה מקורותיהן נבין את סבת התמורות האלה. למשפחות הנסיכים היו מריבות תמיד על אדות הגלילות האלה; מלחמות האזרחים, הנשואים והנצחונות המעיטו או הגדילו את הגלילות האלה בזה אחר זה ויביאון בתמידות מידי האחד אל השני, בשלמותן, או חלקים חלקים. והמצרים האלה אשר הרגלנו לחשבם כמסורים בכל לבם ונפשם אל המשטר העומד וקים וכשומרים בשמירה מעולה את מסורותיהם הקדמוניות היו באמת אוהבי חליפות ותמורות וישאפו תמיד לשנות או להרוס את מפעל העבר עד כי לא נפלו בזה מן העמים אשר בימינו הנוטים מטבעם ביותר לשנויים ותמורות בחייהם. המרחק הרב אשר יפריד בינם ובינינו וחסר הכתבים מקורותיהם מראים אותם לעינינו בדמות עם שוקט על שמריו, ומבלי אשר נחפוץ נשגה למראה התמונה המדומית הזאת. בעת אשר תגלינה לעינינו המצבות אשר עוד לא שלטו בהן שני הזמן המכלה את הכל, אז נראה בקורות המצרים אותה הסתבכות המקרים, אותן התנועות הנמרצות, אותה אי־התמידות אשר נמצא או נשיג בשכלנו בקורות רוב עמי המזרח. ובכל מהפכותיהם נשאר להם דבר אחד אשר מנעם לאבד את הכרתם הם ולהטמע בקבוץ כללי אחד, הלא היא תורת־דת ועבודת־אלהים אשר קשרום אל אלוה פרטי. לו היו ערי הראשה הקטנות אשר למדינות הקטנות. אלה הערים אשר ראשיתן תעלם בעלטת הזמנים, כאֶדְפוּ ודֶנדרה, נֶכבּיט ובוּטוֹ, שיוט, תיניס, חמוּנוּ, סַעיס, בובסטה, אתריביס וכו', נכבדות בערכן רק מאשר כי נמצאו בתוכן איזה נסיכים קטנים שואפים לשררה, או מאשר כי היו יושביהן עשירים בעלי הון, כי אז לא היו יכולים להאריך ימים על פני האדמה במשך שנות מאות רבות, מראשית תולדות מצרים ועד אחריתן. פעם הרימה ההצלחה איזה מרוזניהן למעלת מושלי ארץ ופעם השפילתם עד עפר. אולם, יחד עם מושל הארץ אשר זהר תפארתו הועם לעתים קרובות יותר מדי, ישב לכסא בכל אחת מהן מושל שמים, אלוה, אלוה־העיר, נוּטיר נוּעיטִי, אשר לא אבדה גדולתו. משפחות הנסיכים יכלו להכרת מעל פני האדמה או לצאת בראש גולים, אדמת הארץ יכלה להגרע או להתרחב, העיר יכלה להכפיל את שטח אדמתה ואת מספר אנשיה או להיות למעי מפלה; אך בכל התהפוכות האלה נשאר האלוה וכל ימי היותו נשארו שלמים משפטי העיר אשר שלט בה ממשלה בלי מצרים. אסון כי קרה בארץ ויכה במעריציו מכה רבה, אז החישו הנשארים להעשות אגודה אחת ולהאסף אל בית מקדשו ולצקת שמה רנה ותפלה לפניו; אמונתם מנעתם להתערב בתוך יושבי הערים הקרובות אליהם ולהטמע בהם. הנשארים מן המגפה פרו ורבו וישרצו לרב מאד עד כי לא יאומן כי יסֻפר; הנטיה לפריה ורביה היא אחת הסגולות המיוחדות לאכרי מצרים עוד עד היום הזה. ושנות מספר כי עברו בשלום על הארץ היו מספיקות למצרים להחזיר להם את האבדות אשר במבט הראשון היו נראות ביותר לבלתי חוזרות. האמונה המקומית היתה לקשר המאחד את החמרים השונים אשר מהם חֻברה לה יחדו כל נסיכיה וכל עוד האריכה האמונה הזאת את ימיה ארכו גם ימי הגלילות; בהעלמה נעלמו גם הן.