פורסם ב“על המשמר”, 2.9.1955

לזכר אברהם יוסף שטיבל

נסתלק כ' אלול תש"ו

טבע-השׁרף שבּשלמה איבן גבירול – שהוא נוסק בלהבה ומפריח לשונות-אש על סביבתו, – מונע ממנו את שלימות-העשיה, את החיטוב בצורת-השיר הכללית והתאמת החלקים למיבנה הסופי. לפיכך גדול כוחו בחרוז, בהברקותיו והפלאותיו שורה-שורה מאשר בהקניית שלוות-ההנאה מן התבנית המשוכללת. “כתר-מלכות”, שהוא בניין-רמים, אדריכלותו זונחת את האנך והפלס בשפך פסוקי-הווידוי אשר במדורו האחרון.

בין היצירות ארוכות-המידה של איבן-גבירול, אחת ישנה שהיא תכלית-שלימות מבחינת מלאכת אומן שבה – זה מזמור-הקינה על מות השר יקותיאל.

בקינה, בהספד, ישנם מומנטים המשוועים לשיכלול חיצוני. ראשית, המעמד עצמו, עצוב ורציני ואפוּף-קודש, עשוי לעכב בעד הצטעצעות יתירה: יוצא הסופד במלבוש-ביטוי נקי ומאופק, כובש כל התפרצות יוצאת-דופן, כל התפרעות אישית. מזמור הקינה, אופי של טקס לו, ויפה לו שיהא שומר בתוכו אורחי-מסורה, שיהא יוצק מטבעותיו המקוריות כדוגמת מטבעות-קדומים. השנית, נדרש מן הסופד רגש נאמן – שתהא התאבלות אמתית בוקעת ועולה מבעד המלים והמיצוות של הטקס; וזהו הצד הלירי שבשיר-המיספד. מוסר המשורר-הסופד את צערו האישי ואת צער-משפחתו על אובדן הנספד. (המשפחה – אם לפי המובן הצר, ואם לפי המובן הרחב: החבורה, הקהילה, האומה והדור, אשר לוּקח אחד מהם וכל בני המשפחה מרגישים). השלישית, אין מבע-הספד דלוּק-השראה בלא קשר מהודק, בלא הזדהות, בין הסופד לנספד. המקונן על חברו, הריהו, ביוֹדעים או בלֹא-יודעים, מקונן גם על עצמו. דבר זה מתחייב מתוכו; כי תכונות-הרוח שאדם מוקיר בחברו, הן הן תכונות-הרוח שהנן אור לנתיבותיו הוא. הרביעית, מזמור-הקינה, אגב בטאו תמצית-פשרו של איש אחד לזמנו ומקומו, מדרכו שהוא ממצה את מצבן והלך-נפשן של כל אותה התקופה ואותה החברה. והחמישית, משא-המספד על אחד מבני האדם, יש בו משום משא-מספד על כל בני-האדם כולם, על הגורל האנושי המשותף, על גזירת החלוֹף והאובדן הנטויה על כל עתידי-תמותה; ובדבר זה האדיר ישווה לחלש, השוע לדל. הסתכלות זו, יש בה משום חיטוי-נפש, צריפה פנימית, התרוממות מעל התאוות הפסידות, היטהרות וההתקדשות.

 

חוץ הנעשה פנים    🔗

התנאים החיצוניים למלאכת-אמנות נכנסים לפני-ולפנים בגוף-המלאכה. מפני שהבמה בימי אליזאבת חסרה היתה תאורה צבעונית ודלה היתה בתפאורות, נשפך כל עושר-התיאור לתוך עצם המלים המדוברות בפי הנפשות; ומכאן השירה הגדולה העצורה בדראמה הכתובה של הדור ההוא, ובמחזות שכספיר – מעל כולה.

ההסתכּנוּיוֹת שהיו כרוכות בהעתקת-יד, קודם לתקופת הדפוס – התרשלות-מעתיקים בשמירת שם-המחבר והזנחתם לשים רווחים מפרידים בין בתים וחצרות שבשיר – גרמו להם לפייטני הדורות ההם שיבטיחו בעלוּתם על השיר, ו“נצחיוּתם” בזכותו, על ידי שילוב שם-מחברים בראשי-בתים בצורת נוטריקון, ושישמרו על חלוקות בית וחצר על ידי סימן מובהק, המרוקם באריג-התוכן. סימן נהוג אחר הוא קביעת אימרה תנ“כית בסוף כל חלק שבשיר, והאימרה מצטרפת למחשבה של אותו החלק ומשמשת חיזוק לה. עוד סימן הוא על דרך הסוֹפים הנחרזים, כגון הסיומת “תא” ב”אקדמות" של שבועות, והסיומת של מין נקבה: מיספר רבים לכל שורה ב“ציון, הלא תשאלי לשלום-אסירייך” ליהודה הלוי.

(בשירת ספרד, “בית” איננו, כמו אצלנו, אוסף-שורות המקביל ל“סעיף” בפרוזה, כי-אם שורה אחת, שהוא כעין פסוק הנחצה לשני חלקים: “דלת” ו “סוגר”. ומה שנקרא בזמננו “בית”, ייקרא כאן “חצר”).

במזמור-הקינה על מות השר יקותיאל, מאת שלמה איבן גבירול, חלוקת החצרות מכריזה על עצמה על ידי גופי-הרעיונות, שהם סדוּרים חוליות-חוליות, אשר מיספר מהן – מלת-מפתח אחת מסמנתן. ככה, מלת “היום” היא מפתח להשוואת מיתת-יקותיאל לחורבן-המקדש בידי נבוכדנאצר:

הַיּוֹם אֲשֶׁר-עַלָּה אֲרִי מִסֻּבְּכוֹ,

הַיּוֹם אֲרָיוֹת עַל-אֲרִיאֵל צָרוּ:

­­– – – – ­­– – – – – – –

הַיּוֹם בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל שָׁאֲגוּ

הָאוֹמְרִים לָהֶם: “עָרוּ, עָרוּ!”

הַיּוֹם בְּתוּלַת בַּת-יְהוּדָה הָגְלְתָה,

הַיּוֹם שְׁלָלָהּ אוֹיְבִים בָּזְזוּ.

מלת-המפתח לאוו דווקא בראשי-בתים נקבעת. תוקף-רגש לה בבואה באמצע בית כמו כאן:

– יָתֵד אֲשֶׁר מֵאָהֳלֵנוּ נִגְדְּעָה,

הָהּ לַחֲבָלֶיהָ אֲשֶׁר הֻתָּרוּ!

גֶּפֶן אֲשֶׁר שׂוֹרֵק בְּכַרְמִי נִטְּעָה,

הָהּ לַעֲנָפֶיהָ אֲשֶׁר נִזְמָרוּ!

או לפי העניין, כמו “כאב” כאן:

נִשְׁכַּח כְּאֵב שָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ

וּכְאֵב בְּנוֹ אָמוֹן אֲשֶׁר דָּקָרוּ,

וּכְאֵב גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם אַחֲרָיו,

וּכְאֵב עֲשֶׂרֶת שׁוֹפְטִים אֲשֶׁר אֻפָּרוּ.

(בנו אמון – יאשיהו בן אמון, וצורת סמיכות זו היא קדומה, כמו “נאום בלעם בנו-בעור”. עשרת שופטים – עשרת הרוגי-מלכות אשר נכלאו. ואומר המשורר כי המכאוב הגדול עעל מות יקותיאל בהריגה, משכיח מלב את המכאוב על קודמים מישראל שהומתו בדרך טרגית).

אך גם בלא מלת-מפתח, תחומי כל חצר מתבחנים מתוך, רותלי-רחשיה ומרצפות-הגיגיה, ועל פי קשריה לחצרות אשר לפניה ולאחריה. ואם נבוא לכנות את החצרות כסדרן בשמות קצרים, המרמזים על הכלול בהן, כך נכנה אותן: פתיחה; (א) כוחו של המות, המכה באדירים – והמוסר-השכל היוצא מזה לאדירים וחלשים כאחד; (ב) זעף על פני תבל וזמן למשורר, אחרי אשר אבד יקותיאל; (ג) התחננוֹ על החשת עזרה, כי חלש ברוב-יגונו; (ד) הישבר כל הלבבות והתפלץ מוסדי-ארץ בהוֹוה זו, אשר אין לה כפרה; (ה) פנייה אל כל האומה הישראלית שתבכה (בי"ת פתוחה) את זה חורבן-מקדשה; (ו) כאבים קדומים נשכחים מפני הכאב האחרון הזה; (ז) מאורע נפילת-השר, וצידוק-הדין; (ח) תהילת השׂר – מה היה לעמו; (ט) שוב בכייה על גדיעת יתד זו, כריתת גפן זו, נפילת חומה זו; (ט) עתה, מי יתמוך במשורר ומי יגן עליו בפני משנאים? (י) המיספד הלאומי הכללי, ומי ומי המשתתפים בו – וזו-אחת החצרות הגדולות שבשיר: מלת-המפתח שבה, “יבכו”, חוזרת שתים-עשרה פעמים:

יִבְכּוּ בְּנֵי דָוִד עֲלֵי אֶדָר יָקָר

בּוֹ לָבְשׁוּ יֶשַׁע וְעוֹז אָזָרוּ.

יִבְכּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עֲלֵי אֵפוֹד וְעַל

אוּרִים וְגַם תֻּמִּים אֲשֶׁר יָקָרוּ.

יִבְכּוּ בְּנֵי לֵוִי עֲלֵי כִּנּוֹר אֲשֶׁר

בּוֹ נַצְּחוּ שִׁירוֹת וְגַם שׁוֹרָרוּ…

יִבְכּוּ מְרוּדֶיהָ עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן

יֵאָסְפוּ תַּחְתָּיו וְיִתְגּוֹרָרוּ…

יִבְכּוּ צְמֵאֶיהָ עֲלֵי עָנָן אֲשֶׁר

פִּיהֶם לְמַלְקוֹשׁ יַעֲרוֹף פָּעָרוּ…

וגומר, עד: “כי כיתומים אחריו נשארו”; (י"א) לא ישכח העם את מיטיבו לנצח; (י"ב) נבואה, ונחמה פורתא, כי מות-יקותיאל ייחשב כקורבן-עולה אשר יכפר על העם ויטהרנו מחטאותיו; נעילה (ועל טיבן של הנעילה והפתיחה, עיין להלן).

 

גדוּלה מזה ואויבים מזה    🔗

על השר יקותיאל, והיחסים שבינו ובין בן-גבירול, מספר גרץ לאמר: “בהיותו נעזב וגלמוד, נמצא למשורר הצעיר מנחם ומגן, באיש, אשר נשאר לו שם וזכר בשירת איבן-גבירול ואשר בלעדיו לא היה נודע כלל. יקותיאל אלחסן נשא, כנראה, משרה גבוהה בימי המלך יחיא איבן-מוּדר, כרבי שמואל הנגיד בגראנאדה… האיש רם-המעלה הזה בסאראגוסה חמל באהבה על המשורר איבן-גבירול העזוב, תמך בידו והשקיט את סערת-לבבו בדברי-ידידות. – אבל כאילו נגזרה עליו גזירה לבל ידע שלווה, לוּקח ממנו מגינו, עוד טרם הספיקה לו השעה לטעום טעם חיי-נועם… כנראה, נסחף יקותיאל בשטף-המהפכה, אשר באה על מלך-סאראגוסה על ידי מורדים מקרב אנשי-חצרו. יקותיאל אוּסר בראשונה בנחושתיים, ואחרי-כן הוּמת (969 אחרי חורבן בית שני).” – תרגום קאמנצקי, הוצאת אחיספר, ווארשה…

מכיר גדול בגדול. שר-ונדיב בספירה הארצית-המדינית ושר-ונדיב בספירת המחשבה הפיוטית, חזקה שיכירו זה בזה. אך בשתי הספירות מרובים הפרטנדאנטים, הנדחקים אל המישרה ואל התהילה בקנוניה, בחנופה, בחוצפה, ביוהרה, בהתפרסמות רעשנית או בלשון-חלקות עַרוּמה. אלה לא יסלחו בלבם לאמתי, לאחראי, למי שנועד לתפקידו בגזירת שכינה פנימית. והיו לשר יקותיאל אויבים, ולמשורר בן-גבירול אויבים. אלו היסודות לזהות הנפשית של השניים. היה השר, כל-עוד בחיים חייתו, חומת-עוז למשורר. ובנופלו, נהם הצעיר המיותם:

מִי יֶחֱנַנִּי עוֹד וְיִפְקוֹד יוֹם לְיוֹם

אִם יִכְבְּדּוּ בָּנָיו וְאִם יִצְעָרוּ?

מִי יִמְשְׁכֵנִי בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה…

מִי יִתְמְכֵנִי עֵת צְעָדַי צָרוּ?

מִי יַעֲמוֹד לִפְנֵי עֲדַת מִתְקוֹמְמִים

יִתְיַעֲצוּ עָלַי וְיִתְאַמָּרוּ?

מִי יַעֲמוֹד בַּצַּר לְהָשִׁיב צוֹרְרִים

כִּי יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְעוֹרָרוּ?

(אם יכבדו בניו ואם יצערו – אם אותו יום יוליד שיר גדול או שיר-מיצער. ותמה אני על מפרשים שהפילו את המלים האלה על אנשים החוסים בצלו של השר: והלא נאמר בפירוש “מי יחנני”, משמע שהפקידה חלה על המשורר עצמו ומה “בנים” יהיו לו יום-יום).

עקירת השר (שי"ן שמאלית בפתח) וודאי הורגשה על ידי בן-גבירול כבשורה רעה לעקירת השר (שי"ן ימנית בקמץ). ואמנם, אחרי זמן-מה גורש המשורר מסאראגוסה. למה? חברוּ נגדו יחד “מומחי-השיר” עם נשוּאי-עדה, אשר צעקו, כי בן-גבירול, בציירו טיפוסים שליליים בחיבורו “תיקון מידות-הנפש”, לדמותם ולפרצופם נתכוון!

 

זוגות מקבילים משני עולמות    🔗

במשוררי התקופה ההיא, איבן גבירול ומשה איבן עזרא הם זוג המשלימים זה לזה. לשם משל, אזכיר זוג אחר מלשון, דור והווי, שהם רחוקים תכלתי-ריחוק מעולמם של שני המשוררים העברים האלה. ומתוך הריחוק ניתן, בכל זאת, למצות צד שווה דק מן הדק, במחשבתי: שלי וקיטס, בני תחילת המאה התשע-עשרה באנגליה.

אם שלי הוא מים, קיטס הוא אבני-שיש. שלי – נהר פוחז, ים מטלטל, נהפך עד-מהרה לכרובי-ענן נוסעים, למזח בוער מסביב לכס-השמש, לחגורת-פנינים אשר לירח. קיטס שואף על המנוחה, אל האגרטל היווני המחוטב, אשר כל היצורים היפים, המכויירים בו, עומדים במראיהם, מעשיהם ושקיקותיהם לנצח, אפילו בזמיר הרן, מבקש קיטס את השיר הנצחי: היא המנגינה שנשמעה באוזני רות המואביה בעומדה בשדה-דגן בארץ לא-לה, והיא המנגינה הנקלטת באוזני המשורר ביער האנגלי. התוגה של שלי, הנצה ועולה לשחקים בגבוֹר אור-יום, ומזמרת תוך כדי המראתה, ממטירה צחצחות-צליליה ארצה גם לאחר שהיא נעלמת מן העין – שלי מבקש ממנה לא את היופי הנצחי כי-אם את שגעון-האכסטאזה, אשר ממנו השפעת-שפע לעולם. שלי – סערת-ברקים, מגמאה מדעים וחכמות; קיטס מוסר נפשו על חציבת צורות מוצקות, על ציור פרטי-פאר, ציד דיוקי גוונים וריחות, יצירת הנאות חושניות אשר יהיו רעננים לעד ולא יבוֹלו.

דמה איבן-גבירול לשלי: דמה משה איבן-עזרא לקיטס, לזה – תאוות כיבוש חכמה ומדע, שאיפה לבוא בסוד-אלוה; לזה – מלאכת הכיוּר והציוּר, סדירת הפסיפסים הצבעוניים, גיבוש הנאות החוש. וכזוג העברי בספרד הערבית, כן הזוג של התקופה הרומאנטית באנגליה – שני בני-הזוג לוֹוים ונותנים זה לזה; לא לפי פשוטו של דבר, על ידי לקיחה למישרין איש מאיש, אלא במובן של חוֹפפות חלקית ביניהם בנתיב ובכוונה. ועד היכן בן-גבירול הוא אמן חושני – תראה ותיווכח משיר אחר שלו המדבר במוֹת-יקותיאל, הרסיס “ראה שמש לעת-ערב אדומה”. שם – התכּנסוּת הארץ בצללים והתקדרוּת השחק, אחרי שקיעה מרהיבה בתולע וארגמן, מצליפות על פני עמוּקי-הרגשות שבנפש-המשורר, עונות להם: “והשחק אזי קדר, כאילו בשק על מות יקותיאל מכוסה”.

לשם מנין תכונותיו של השלטון הפיוטי אשר ביד איבן-גבירול אין נאה לנו מהזדקק לכללי תורה-השיר, המוצבים שערים-שערים על ידי משה איבן עזרא.

 

ה“שערים” של רמב"ע    🔗

ה“שערים בקישוטי השיר”, שהוּסברו על ידי משה איבן עזרא בספרו “שירת ישראל”¹) – שער ההשאלה, (השאלת ציור מוחשי למוּפשט, או למוחשי אחר שאינו בן-מינו, כגון“כנף-הענווה”, “עפעפי-שחר”); שער הרמז (כגון “ורב-שלום עד בלי ירח” – כל זמן שהירח קיים, כלומר, לעולם); שער ההפכים המקבילים (מאותם הנמצאים לרוב בספר משלי; ורמב"ע מצטט משמואל הנגיד: “ארכב עלי במתי-ימות אלי חיי-עולם ואלך אלי עדן עלי תופת”); שער לשון נופל על לשון (“עקרון תיעקר”; ומן ה“קוראן”: “השלמתי עם שלמה את האלוהים”, “הישר פניך אל הדת הישרה”); שער החילוק (חלוקת ענין לפרטיו; רמב"ע מרבה הדגמים מן המקרא ומן השירה הערבית, אך אפשר למצוא דוגמאות גאוה גם במדרשי-אגדה, והרי אחת מהן: אבוּב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה); שער ההישנות (חזרה על עניין, מתוך תוספת כלשהי; זאת מרשב"ג: “עורה, לבבי, מה לך נרדם? עורה והקץ רעיוניך!” ובמקרא רבות מאד, בהטעמות שונות); שערי העודף וההשלמה (דיוק נוסף על הנאמר מקודם, לשם הדגשה או ביאור; “והורדתי הגשם בעתו – גשמי-ברכה יהיו”); שער הדמיון (עם כ“ף – “כאריה יכסוף לטרף”; בלי כ”ף – “דוב אורב הוא לו”; עם מ“ם על דרך ההגזמה והודעת-היתרון: “זכו נזיריה משלג, צחו מחלב”; ויש מתוך רמז לנמשל, ומבלי הזכיר אותו במפורש – ומביא רמב”ע מצוואת אחד הפילוסופים לתלמידיו: “אל תעבדו לשמש ולירח”, והכוונה: לזהב ולכסף); – – כל אלו ה“שערים”, והרצופים להם והגרורים להם, שירת שלמה איבן-גבירול מושלת בהם באדיר; ובזה מזמור-הקינה הם מצייתים לו ביעילות צנועה, כאילו נעשו שותפיחם לאבלו.

בן-גבירול שקדם כימי-דור לרמב“ע, הוא יותר נועז מזה תלמידו-מבקרו-משלימו בכפיית צורות דקדוקיות לעשותן שפחות לשיר. הפעלים אשר בבית אחד של רשב”ג (בשיר “מי זאת כשחר”),

שֶׁהִיא מְשֹׁהֶמֶת כֻּלָּה, מְיֻּשָּׁפָה.

מלשונות “שוהם” ו“ישפה”, רמב“ע דן אותם כ”שגיאה גסה והתחכמות שאין לה יסוד", במזמור-בקינה, שאנו עוסקים בו כעת, אנו מוצאים:

הוֹוֶה אֲשֶׁר לָּהּ כָּל-לְבָבוֹת חָרוּ –

יִקְפְּצוּ יִנָּעְצוּ יִנָּתְצוּ,

יִמָּאֲסוּ יִנָּתָהוּ יִתָּרוּ.

בזה, האותיות השרוקות בנפעל, וביותר הצד"י, הן הוראה אונומאטופיאית על פרץ הנפרץ בלבבות, בפלצות האוחזת אותם. השווא-נע שבמשקל התפועל בגוף-שלישי, רבים, מוּנע הרבה מאוד (יש גורסים אותו בחטף); וכאן, בהסתערו בהמון, הוא מקנה הרגשה של צליעה בגלל מכת-פתאום, של התמוֹטטות ועווית, וברוח זו יש לפרש את המלים המסופקות: יתבוללו – יתבלבלו; יסתוללו, כמו “לערב ימולל ויבש”; יתגוללו, כמו “ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול”; יתחוללו – לא מעניין מחול וריקוד, ולא לפי המובן “ייבראו”; כי-אם מלשונות חיל וחלחלה.

 

הסוף – הד להתחלה    🔗

השער התשיעי במניין “קישוטי-השיר” של רמב"ע נקרא שער הפתיחה, ועניינו: פתיחת פסוק ונעילתו באותה המלה. (ממשורר ערבי: “ממהר הוא לגדף בן אחיו, אבל לעשות חסד אינו ממהר”; ומן המקרא, בשינוי-מה: “יראו את ד' קדושיו, כי אין מחוסור ליראיו”). במזמור-הקינה של איבן-גבירול, ה- “שער” הזה מוסב אל השיר כולו, וההתחלה והחתימה אחת הן לא במלה בודדה כי אם במחווה שלמה: הדלת של הבית הראשון אשר בשיר נעשית הסוגר של הבית האחרון בו הפתיחה היא:

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ,

אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלוֹף יֻצָּרוּ.

והנעילה:

פַסּוּ אֱמוּנִים וַחֲסִידִים גָּמָרוּ

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ

מפני שהנוטריקון “שלמה” מתחיל רק עם הדלת השנייה, עולה על הדעת כי הנעילה נתחברה תחילה, וגוף-השיר נפתח לראשונה באותה דלת שנייה: "שימו לבבכם: תדעו כי הזמן יכין לעם שוחות ולא “נוצרו” (שוחות בשי"ן ימנית, ופירושו: בורות וקברים; ולא נוצרו – עד שלא נבראו; טרם הוולדם, כבר נפסקה עליהם מיתה). לאחר גמר-השיר, ראה המשורר לחזור על סופו – בראשו, בתוספת סוגר חדש, ושלושה טעמים עמו, אם בחוש ואם בחשבון: (א) “בימי יקותיאל אשר נגמרו”, כשהוא עומד בראש-השיר, הריהו נותן מייד את התאריך ואת ההזדמנות למשא-הקינה; (ב) הבית הזה כולו משמש משפט-אב להתפתחות-הרעיונות של השיר בכללוּתו; (ג) נעיצת הסוף בהתחלה, עשית הסוף הד להתחלה, מעגלת את השיר ומשלימה אותו מבחינה מוזיקאלית.