האם הליטה את ראשה היטב היטב במכסה בתוך העגלה והזהירה וחזרה והזהירה אותו, שלא יגלה חלילה את רגליו, ושבניר הכחול מחותל בשר התרנגולת, והגלוסקאות מונחות בתוך שק הניר הטמון בקש. מאשה היתה באותה שעה תלויה ועומדת על העגלה מעבר מזה חפשה את פני יאשה לנשק להם ולא נתנה לשמוע את דברי אמא, אף על פי שאמא קראה לה בשביל זה פעמים אחדות בשם “עז פראית”.

מאחר שנסע יאשה, ומאשה נכנסה אחרי אמה החדרה, קראה מתך זמרה "יא שה, אי ננו נ סע לו יא שה!…”

על הקרקע התגוללו נירות, גבבא, כמה חפצים מיותרים שהביאו אותם לכאן בשעה שצררו את חפציו של יאשה. בכל מקום היו מוחשים עדיין עקבותיו. על החלון מצאה מאשה פסת ניר יעם סוכריות, שיאשה אהב אותן, ושהכין אותן בודאי לדרך, אלא ששכח לקחתן אתו. זרקה לתוך פיה שתי סוכריות בבת אחת, שמה ידיה על מתניה, הלכה ורקדה בחדר מתוך נגינה חשאית: ליא־ליא ליא אלא, מכיון שבאה המשרתת ופנתה‎ את החדר מן הגבבא, הנירות והקש, סדרה את הכסאות מסביב לשלחן על מקומם התמידי, את החפצים המיותרים לקחה איתה, והחדר קבל את צורתו הרגילה — נתעצבה מאשה פתאום…

באה מיד אל אמא ואמרה ברוגזה שרעבה היא. וכל מה שהציעו לפניה, דחתה בכעס. אחר כך התחילה קובלת, למה לא מסרו גם אותה אל הגימנאסיה כמו את יאשה.

— מאשינקה! — התחננה אליה אמא — במטותא, מה ברצונך? הרי לא פעם אמרתי לך, שלעת עתה תתלמדי כאן, ואחר כך אולי תסעי אף את.

– אולי? אולי? – קראה בדמעות.

– הרי אין את טפשית, משינקה, הרי את מבינה מאליך, שאין לי די כסף בכדי לשלוח את שניכם העירה; אגב, הרי עדיין הנך צעירה יותר מדי בשביל נסיעה כזו.

אלא שמאשה מאנה גם לשמוע. היא דפקה באגרופה הקטן על השלחן וטענה, שאינה רוצה להשאר כאן, שליאשה דואגת אמא יותר מאשר לה, ושסופה להיות ריבה הדיוטית, וגו' וגו'.

היא בכתה בקול, בדמעות, כשכבשה את פניה בסנורה, ובאותה שעה הרגישה שאמנם היא טעונה רחמים, אף על פי שלא ידעה בבירור על מה. את דבר הגימנאסיה שכחה אחר שעה קלה לגמרי.

בימות הקיץ הבהירים והחמים כשהיה יאשה בבית היתה שמחה מאד. כל היום היו שניהם מחטטים ועוסקים בגן, נטעו שם אילנות, וטפלו בנטיעות דאשתקד. בפנים ובידים מלוכלכות היו עסוקים שם שעות רצופות. בקושי גדול היו מכניסים אותם הביתה לאכול; ואו, כשהיו מתרחצים, שכשכו זמן מרובה במים וצחקו בקול גדול… או שהיו לוקחים אתם "צידה” והולכים להם הרחק אל השדה, למקום שקצרו את דגנם. ובערב היו חוזר הביתה על גבי עגלת תבואה גבוהה גבוהה כמעט עד לגגות ובשכבם על העגלה היו מרחוק מבקשים בעיניהם את גג בית ביתם באותה שעה היתה שוקעת החמה ומדליקה את השמשות. יש באיזה מקום התלהב קצה בהר… וריחות משונים נדפו בכל מקום בגורן, בשדה, אף בבית וכששכבו אחר כך על מטותיהם היו עדיין מפטפטים שניהם עד שעה מאוחרה. הוא היה מספר מעשיות על דבר העיר הגדולה, על חבריו. נסים ונפלאות כאלו התרחשו לו בעיר. יש שזר היה לה הדבר, מה שיאשה שלהם הלבוש במתניה מקוצרה שלו עם כפתורי הכסף, הוא איש נפלא כזה, שמאורעות כאלה אירעו לו, ושחברים נפלאים כאלה יש לו. ואחר כך היו מעשיותיו של יאשה חוזרות כל הלילה בתוך חלומותיה. עכשיו הולכת היא לישון לבדה. הקיץ אף הוא הלך לו ביחד עם יאשה. וגשמים יורדים, וחושך, ואין סוף לעננים בשמים…

כשיצא יאשה את העירה הקטנה נתעצב אף הוא. בספרי הלמוד, שבימים האחרונים הסיח את דעתו מהם כל עיקר נזכר בחבריו הנרגנים והליצנים הללו, שהיו מקנטרים אותו ולא היה בו אף רצון כל שהוא לנסוע. אח, אילו היה היה פטור מ‎גימנאסיה זו — מה טוב היה! בבית, נדמה לו, היה שוקד יותר על לימודיו; בן כתלי הגימנאסיה אין הברכה שורה בלימודים. אלא, שאין אמא משגיחה בשום דבר, נפשה חשקה דוקא בגימנאסיה… ועכשיו הרינו אנוס לעזוב את ביתו, את אמא את מאשינקה ולנסוע לשם, אל דירת התלמידים, אל בעלת הבית השמנה הרגזנית, בעלת המשקפים הגדולים והלחיים המלאות, המרתתות כמו ז’ילי אלמלא יתום היה. אילו היה לי אבא — כך מהרהר יאשה — היה אבא או אמא מלוים אותו העירה, כשם שנוהגים אבותיהם של כל התלמידים. מאדאם קריין, בעלת הלחיים הבטיחות, והחברים היו אז מתנהגים עמו באופן אחר לגמרי. עכשיו הריהו מוכרח לנסוע בגפו. הוא הרגיש את עצמו כל כך עזוב, מיותם וטעון־חמלה, עד שהתחיל ממצמץ בעיניו ומנגבן בשרולה הגדול והגס של גלימת-הגדולה והעבה…

בימים הראשונים לבואו העירה, היה יאשה מתגעגע מאד. מחבריה התרחק, היה מהלך שותק, מרוגז, מתנפח, באילו רמו אותו.

התחילה מתפתחת רצועה ארוכה של ימי חרף מזהירים בכסף, עם עגלת חרף שורקות, עם חלקלקות רחבות וארוכות, שהחמה משתפכת עליהן בעליצות כזו, וכך טסים עליהן המחליקים… יאשה היה בא בכל יום מן החוץ בערדלים נוצצים ומצוחצחים בפנים מאדימים‎ ‏ במחלקים רטובים על הכתף, — כולו אומר אושר קורת רוח. על אודות ביתו חשב מעט…

אבל ביום שבת לפנות ערב, בשעה שיושבי דירת התלמידים החפשים באותה שעה מלימודיהם, מתגוללים על מטותהם משתובבים, נאבקים ומצחקים ב“לוטה”, — יש שנזכר פתאום אחד מבני הכנופיה במעשה שאירע לו בקיץ בעיר מולדתו. ושוב מספר אחד איזה מעשה. אז היה יאשה נזכר בביתו. בתנועה נמרצת הוא מתרומם ממטתו ואומר בקול סודי והוזה:

— שמעו נא, ואני הרי את הוויזובי ראיתי!…

פרצו כל הילדים בצחוק:

— הא כיצד? הרי אתה משקר, כזבן! כלום היית באיטליה?

— לא. אף על פי כן ראיתי את הוויזובי — משיב הוא באותו הטון הסודי והבטוח.

צוחקים לו עוד יותר.

— למה אתם צוחקים? — קורא הוא בכעס כשהוא יושב על המטה — אני מבטיחכם באמונתי, שראיתי את איטליה! שמעו נא, הדבר היה לעת הערב. איש לא היה בביתנו, רק אני ואחותי הקטנה, מאשה שמה, ישבנו שנינו על המרפסת, בחוץ היה כל כך בהיר. אומר אני אל מאשה: "מאשינקה! רצונך לנסוע לאיטליה?”, “מוטב! — אומרת היא — הבה ונסע”. והתחלנו מתנענעים על כסאותינו, מתגעגעים ומתגעגעים ומסתכלים בעינים סגורות למחצה בלבנה… היא היתה גדולה כל כך וחורה… הסתכלנו בה זמן רב והיינו מנענעים את עצמנו בלי הרף עד שסבב ראשנו, פסקה הנשימה והיה טוב, כל כך טוב… נדמה לי, שישבנו ב”גונדולה”, עברנו על פני ארמנות של דיגים יפים, אחר כך ראיתי את הװיזובי, על דברתי, הוויזובי… פתאום… מאיזה מקום נשמע קולה של אמא. כך משונה היה זה! וכמדומה שמרחוק, והיא סמוך אצלנו עמדה וקראה לנו לאכול. כשהקיצונו היה כל כך משונה. היה צר לנו על שהקיצונו…

שמעו החברים ולא ידעו אם לצחוק או להאמין. אחדים התחילו מתנענעים על הכסאות, אך לא עלה כלום בידיהם. אלא שיאשה נתעצב מאד אחרי ספור המעשה הזה. תקפו אותו הגעגועים למאשה והתאוה לספר מעשיות בלי סוף מבית אימו…

וכך — שנה, שנה…

*

לסוף בא פעם אחת יאשה מן העיר אל ביתו לא ב“מונדיר” ובכובע של הגימגאסיה, אלא כתלבשת מהודרה כפי המודה האחרונה, ובמגבעת עגולה ורכה. מכיון שנתנה בו מאשה את עיניה ספקה כפיה ופרצה בצחוק כסף צעיר.

— שפם!… אמא, ליאשה יש שפם!…ה —ח —ח!… שפם!…

סקר אותה יאשה כתמיה וראה איך שנתעגלו כתפיה,חייך בעינים מושפלות ואמר:

— כך… אף את… גדלת כך.

מכיון שנשארו לבדם, מיד קרבה אליו מאשה ואמרה בלחש:

— טוב מאד שבאת, טוב מאד… חכיתי לך כל הימים. יש לי לדבר אתך כל כך הרבה, כל כך הרבה…

ובין כך ספרה לו פרטים קטנים מעניני הבית והעירה. בכל רגע היו לחייה מתאדמות מתוך בישנות ובעינים מורדות היתה קולעת את צמתה. ובכל תנועותיה הבלתי חופשיות והרכות היתה מורגשת האשה, שאך זה לא כבר נעורה בקרבה והתחילה פורחת… לימים לא היה יאשה מבין, למה נראו לו אז ספוריה מחיי העירה כל כך חשובים ומענינים…

ושוב התחיל אביב, ושוב התחילה מתרקמת בשביל האח והאחות רצועה ארוכה של חלומות אביב מתוקים, צעירים…

בכל יום לפנות ערב היו יוצאים שניהם אל השדה. החמה היתה אז משפילה לשבת והכל היה שטוף באורה הורדי: השדות, הדרך הארוכה, פניהם, והרחק מאחריהם השתטחו שני צלליהם… ההיא ספרה לו כל מה שעבר עליה בעירה, והשתדלה לזכור את כל הפרטים. והוא תלה את עיניו בגויתה הגמישה, בפניה הרעננים עם העינים היפות הבישניות, עם השפתים הרוות, בשערות ראשה, שכל כך יפה נרקם בתוכו זהר השקיעה, — וחש בקרבו הנאה מרובה; מעין גאוה בזה שהיא אחותו, שהיא אוהבת אותו כך מביטה אליו באמונה כזו ומספרת לו מכל… תדיר תדיר מזכירה את השם “אדולף”, שם חביב. הלחיים מצהיבות אז, והעינים מבריקות … הוא שמע את ספוריה וחש, שאת העיקר, שאת היותר חשוב עדיין לא גלתה לו, שעמוק בתוכה גנוז בשבילו סוד, אלא שמתקשה היא לאמרו… מאשה נתאהבה, מאשה נתאהבה… ופתאום תקפה אותו חדוה.חדוה תקפה אותו, מפני שישנו באיזה מקום איזה אדולף, בודאי יפה וחביב כגון מאשה, מפני שבכלל כל העולם הוא כך יפה, וכך יפה שוקעת החמה ומזהיבה בזהרה את השדה, את שערות מאשה ופניה; ‎ חדוה תקפה ‏ אותו, מפני שישנם בחורים, שאוהבים בתולות ונאהבים… צר היה המקום בלבו לתקוות המתוקות לתוחלת הפלאית… לא רצה להקשיב לה יותר. חשק לספר בעצמו מחלומותיו ותקותיו שנדחקו צפופים לתוך נשמתו. באיזה מקום זורחת גם בשבילו שמש גדולה ויפה כזו… אלהי! מה מענינים ומלבבים הם החיים, כמה סודות ערבים צפונים בהם בשביל האדם! מה טוב, מה טוב…

עד שעת מאוחרת בלילה לא תקפה שנה את יאשה. לבדו ישב לו על המרפסת. כמו לפנים, זרחה הלבנה, גדולה ובהירה, כך טוב ורך היה הלילה החור עם צלליו הארוכים והשלווים. ונשמתו של יאשה רחפה בעולמות רחוקים ויפים…

מחלונה של מאשה עד שעה מאוחרה הציץ אור.

פעם אחת אחר הצהרים, בשעה של חום מחניק, ישבו על המרפסת ושתו תה. חרש חרש וכמו כעצבות השמיע המיחם נהימתו. רוח קלילה יש שהתגנבה לתוך ענפי הלבנות ולחשה שם מה. הענפים התנועעו פעם ונצנצו בעליהם הירוקים לבנים… אמא בשמלת בוקר לבנה ורחבה — בשמלה זו היתה אמא נראית ליאשה יותר צעירה ויפה — ישבה סרוחה על כסא, נפנפה כלפי פניה במטפחה וספרה בתוך כך לבניה מימים שעברו כשהיתה עדיין ריבה צעירה, המשכילה הראשונה בעירתה, שאיש לא הבין שם ספר רוסי. ספרה להם על דבר הרומאנים שקראה אז, ואיך שאהבה לפני הנשואים את אביהם — ג“כ מי שהיה מן האפיקורסים הראשונים שדבר רוסית והלך בגלוי ראש איך שכתבו זל”ז מכתבי אהבה. פעם אחת חפצה להשליך את עצמה המימה, מפני שחשדה בבוריס שלה שאיננו אוהב אותה. הדבר היה בערב קיץ אחד. הלבנה זרחה והיה טוב בכל מקום. ונפשה לא חפצה בערב יפה כזה למות. הרבה בכתה בחדרה על חייה ועל אהבתה הנהרסה, ואחר כך השאירה פתקה כתובה בדברים נובעים עד הלב, והלכה אל הנחל. לאשרה, פגשה על הגשר בבוריס שלה שהלך לטיל. הוא חבק אותה, נשק לה ונשבע לה ש"ישאר כל ימי חייו נאמן לה”. אמא ספרה את כל הדברים האלה מתוך גחוך עצוב ובעינים רטובות.

— שטותים של לפנים… עדיין תינוקת הייתי אז… בת י”ז שנה.!

אחר כך מת אבא, והיא נשארה לבדה עם שני ילדים ועם דאגות מרובות — אלמלא הם, ר”ל ילדיה, מה שוממים מה ריקים היו חייה!…

את אבא לא הכירו יאשה ומאשה. אלא שעל הכותל היתה תלויה תמונתו של אדם צעיר בעל תלתלים, שזקנו יורד בשני קצוות. ופניו מחייכים וטובים. לעתים קרובות היו התינוקות תולים את עיניהם בתמונה זו ומשתוקקים לצייר בדמיונם כיצד היה אבא בחיים.

ישבו וחלמו. מאשה נפחה את לחייה כשצחקה באצבעות על שפתיה, והביטה לפניה בלי הגיד עפעף. יאשה התנועע על הכסא, וצייר לעצמו את אמא כבת שבע־עשרה שנה בצמה כגון זו של מאשה, יפה ובעלת נפש רגשנית… עכשיו נתמלא רחמים על אמא, ולא ידע למה — אם מפני שכבר זקנה מצמתה לא נשאר אפילו זכר ואיננה כבר רגשנית כמו שהיתה, או מפני שאבא מת, והיא כלחייה דאגה, עמלה וטרחה ולא חדלה מהרהר על אודותיו.

ובלחש נהם לו המיחם. דבורה גדולה פרצה אל המרפסת בחפזון ובנהימה משונה מאד, סבבה אילך ואילך ופרחה לה באותה הנהימה הלאה. ומדברי אמא השוקטים והנוגים נשבו געגועים שלוים לעלומים הרחוקים שגזו, לחלומות שכבו. וצר היה היה על שהכל, הכל חולף לו ונכמש…

אחר שתית התה נכנס יאשה והתחיל מעיין באיזה ספר. אחר חצי שעה באה אליו מאשה ושאלה אם רוצה הוא לשוט בסירה.

— טוב. מהיכן לך סירה?

— אין זה עסקך. ישנם כאלו שדואגים לזה — אמרה במבט של רמז סתום.

ויצאו שניהם מן הבית. מאשה קפצה מכל מדרגה ומדרגה ושרקה בתוך כך, חבקה את זרועו והלכה עמו בשמשיה, בלי מגבעת על ראשה, אל הנחל.

מאחורי העירה נתמתח הנחל בין ערבות קדומות, כפתיל כסף מבהיק. מרחוק הרגיש יאשה באיש אחד לבוש לבנים שעסק בסירה אחת קטנה.

– שם, שם הוא זה — אמרה מאשה.

– ומי הוא זה הלז?

הלז? הלז… הוא אדולף… — השיבה מבלי הסתכל ישר בפניו.

לאדולף היו עינים רטובות ושחורות שנצנצו באש חיה, וצחוק צעיר, רענן ויפה.

— אדוני הוא בודאי יעקב בוריסוביץ? — אמר אל יאשה, בשעה שקרבו אליו — אני אדולף רוטה הנני — והושיט לו כף חזקה, רחבה אמיצה ובעלת גרם רחב — והיא — פנה אליה — כמדומני שאינה מפחדת לשוט בסירה?

מאשה פרצה בצחוק, וניכר היה שהיא נכונה ללכת אחריו בלב צוהל וצוחק לא רק על פני המים, כי גם ללכת המימה…

מאשה היתה עליזה מאד בתוך הסירה. אדולף זמר, התלוצץ, ספר אניקדוטות מבדחות, ומאשה כמעט שלא פקעה מצחוק. גם דמעות נצנצו בעיניה מרוב צחוק. מחתה את הדמעות, ואמרה בתוך כך:

— אדולף! יקחהו שד. יחדל נא בשם ה'…

אדולף הצית אש בסיגאריטה. חשקה אף מאשה לעשן, יאשה התנגד לזה. אדולף, להיפך, אמר שעלמה נאורה מחויבה לעשן, וכשנתן לה סיגאריטה למדה שאין מחזיקים בפה את הקצה הבוער. ומגוחך היה לראות, היד שהחזיקה את הסיגאריטה בין שתי אצבעות פשוטות כשנעצה אותה בזהירות בין שפתיה ובעינים מושפלות הציצה אל קצה הסיגאריטה. מיד השתעלה מחמת העשן. יאשה ואדולף צחקו. “פוי, חלאה זו" קראה מתוך העויה קאפריזית והשליכה את הסיגאריטה המימה. אדולף העמיד פנים כועסים, שלח אותה להוציאה מן המים, אים עליה שישליכה אל הנחל, נאבקו שניהם, הסירה התנודדה, מאשה צעקה, ואדולף ויאשה דעתם זחה עליהם למראה ריבה חביבה, פראית ומפונקה זו.

פתאום נשתתקה. שכחה את קרבתו של יאשה והורידה את ראשה על כתפיו של אדולף ונשקעה בחלומות…

לאט לאט החליקה הסירה על הנחל הצר בין הערבות הירוקות. יפה השתקפו בתוך המים דמויותיהם, תלבשתו הלבנה של אדולף, הבלוזה הבהירה של מאשה. מרחוק החליקה רפסודה. בריות ישבו שם מסביב לאבוקה וזמרו זמר מלבב. הרפסודה נעלמה בין האילנות, אבל באויר עדיין צפו קטעי־עשן כחולים ועדיין רעדו בנות־קול הזמרה הנוגה. והרגשה משונה תקפה את יאשה. איזה אי־מרגוע לחץ אותו. דומה, כאילו שמע שמועה על אודות אושר יפה, אושר לא־רגיל ביפיו… וכלתה נפשו לאושר זה. הוא התאוה, כי אף על כתפו יתמך ראש יפה וחביב… ומעין טינא התעוררה בו ביחס אל אדולף. נראה לו שהוא איננו חכם, שבדיחותיו הן שטחיות, שאיננו יפה… כמעט שלא התרעם על מאשה על שאינה מבינה את הדבר… —

היום ספרה לנו אמא, כיצד אהבה את אבא לפני נשואיהם — אמרה מאשה אל אדולף שהציצה בתוך כך בפניו — מענין מאד. אי, מה אהבה אותו. הרי רצתה פעם אחת להטבע במים… יאשה אף הוא שמע..

— נו?

— אבל אבא הבטיח אותה, שאהבתו אליו נאמנה…

— כך כתוב בכל הרומאנים. לפנים היו על הספר, אכלו על פי הספר וגם אהבו על פי הספר..

— למה זה על הספר? הרי אמא אהבה באמת את אבא?

— אבל לרוץ אל הנחל להטבע…

מאשה נרגזה.

— הוא שוטה הנהו! — קראה פתאום — מפני שהוא אינו אוהב…אינו מסוגל…. לא יאהב כל־ימיו… - בלחייה פרחה האדמומית, ושפתיה התנפחו.

ויאשה לא הבין, למה התרעמה כל כך, למה הסתכל אדולף בפניה מתוך גחוך כמתחטא. שוב לא צחקה מאשה, כאילו צל חלף על פניה. אבל בשעה שהחמה, גדולה ואדומה, נשמטה למטה ובמים התפתח עמוד־להב ארוך, אורו פני מאשה. התיצבה נשענת במשוט וקראה:

– שורו נא! שורו נא!…

ושעה ארוכה הסתכלה בעמוד־הזהב. הביתה חזרו רק היא ויאשה לבדם. פני מאשה נעשו שוב רצינים־נוגים. זמן־מה שתקה ואחר כך אמרה כמו אל עצמה:

– משונה הוא…

יאשה הבין את כונתה ואמר:

— כך, הוא בחור חביב ונבון מאד.

— מה… כך? השיבה בהתעוררות, כאילו פללה לשמוע כזאת מאחיה: — הוא חביב, אומר אתה? א, עדיין אין אתה יודע מה חביב הוא. הוא… במאד מאד… באמת… חביב … אבל… אף־על־פי־כן משונה הוא כל כך…

שקעה במחשבות ושוב לא דברה. ולא שאל אותה יאשה למה “הוא” “משונה” כל כך, ולמה היא כל כך עצובה?

בשעת סעודת־הערב ישבה מאשה חורה ושתקה. אחר כך אמרה שראשה כואב עליה ויצאה החוצה אל המרפסת; ישבה על המדרגות, עטופה בסודר, כפופה, ושעות רצופות בלי־נוע ובפנים חורים הסתכלה לתוך הערב. יאשה נשאר עם אמו בבית. הם נדברו יחד בדבר נסיעתו אל עיר האוניבירסיטה. אמו למדה אותו כיצד יסדר את חייו בכרך, איזו הכנות יש לו לעשות. הוא דבר על־אודות השעורים. על התקוות שיש לו. ונהנה הנאה מרובה משיחה זו. במתיקות דפק הלב. בשעה מאוחרת בלילה הלך יאשה לישון, שכור מההזיות. הצעירות הללו. אח, מה חשקה כבר הנפש לנסוע לשם לאותו כרך גדול… תקוות ושאיפות הסתבכו וזמזמו בקרבו כדבורים ביום־קיץ —כולן כל כך עליזות, אויריות, שמחות…

דפיקה קלה בדלת העירה אותו מחלומותיו.

— יאשה! הישן אתה? אפשר להכנס אליך?

בפסיעות קלילות נכנסה אל חדרו וישבה על מטתו. בחלון הציץ ליל־תכלת בהיר. היא היתה לבושה שמלה תחתונה קצרה. בלסוטת־שינה לבנה בעלת שרוולים רחבים וקצרים ושערותיה פרועות.

— מאשינקה! למה אינך ישנה? — שאל אותה.

— כך… אף אתה אינך ישן, יאשה!

— אין השינה שולטת בי. חם מאד….

שעה קלה שתקו.

— יאשה! אמור נא לי… אתה כלום אינך מתירא?

— מתירא? מפני מה?

—איני יודעת… יש לפחד משום מה… החיים, כמדומה נוראים…

— כשהם מתחילים להיות לנו סתומים, בלתי־ מחוורים, אנו מפחדים מפניהם.

— לא זה, יאשה, לא זה… הרי כל־כך טובים הם החיים, כל־כך טובים, כמדומה, אלהי! לכאורה, למה מרבים כל־כך לדבר על־אודות האושר, עוד הפעם אושר ושוב אושר? אלהי הרי אושר גדול כזה הם החיים… אף־על־פי־כן אין משום־מה מנוחה. משונה הוא הדבר לגבי האדם. הרי אמא! אז. כשהיתה עדיין עלמה ואהבה את אבא, גם כן היה לה אושר גדול מאד אף היא לא יכלה לישון בערבים כגון אלה… והנה בא לה החפץ להטבע. חשך היה בחדרה, לבדה ישבה לפני חלונה ובכתה, מפני שבחוץ בהירים היו השמים, ונורא היה לה למות… לפעמים

— קולה התחיל רותת — לפעמים נדמה גם לי אמות, דיגים ימשוני ברשתות מן המים, כשם שמשו את אשת הרופא, ואמא תתעלף, אדולף יבך, אתה תקבל מכתבו שמאשה איננה, שטבעה במים, תתעלף גם אתה. ושום איש, שום איש לא ידע למה קרה כדבר הזה…

מאשה דברה בקול רועד. לבסוף התחילה מיבבת וכל גופה רעד, אימה נפלה על יאשה. לבו נמלא רחמים על אחותו, התרומם מעל הכר, חבק את צוארה, משכה אליו, גפף את שערותיה ולא ידע מה יאמר לה.

— שטיה! אל נא תבכי… למה את בוכה, מאשינקה, יקירתי?…

דבר לה, שהרי הוא נוסע להכנס אל האוניבירסיטה. ישיג לה “שעורים” טובים ויקחנה אליו. יהיו דרים בדירה אחת, והיא תתלמד. הוא דבר על אודות אדולף וקלס אותו. הבטיחה שהוא אוהב אותה, שהרי זה ניכר מיד מעיניו…

לאחר זמן מועט כבר חייכה מאשה. לא ידעה כבר למה זה בכתה מקודם, מה היה חסר לה. לכאורה הרי באמת כך טוב!… הרי עוד פעם ויבוא ויום אורה ושמחה, ואחריו — עד כמה וכמה ימים כמותו… והיא שכבה על מטהו של אחיה, ראשה על לבו, ודברה עימו על־אדות אדולף ואהבתם, על אודות אמא, ועל הכרך הגדול שיאשה אומר לנסוע שם. ויאשה השתעשע בשערותיה, וכרך אותו על אצבעותיו…

* * *

לבסוף — נסע יאשה העירה ונכנס אל האוניבירסיטה. בימים הראשונים הרגיש את עצמו כאילו נפל לתוך יריד בעצם רתיחתו. היה מבולבל. השעורים הראשונים, החברים והנשים, שיחות חדשות של דבר תורה, אינטיריסים ושאלות חדשות — כל זה משכר את כל צעיר ורענן. וגורם לדפיקות תדירות כל כך…

יאשה היה סטודינט יפה וזקוף. נשים אהבו אותו “פנקוהו”. אליו היו באות קירסטות צעירות שעיניהן טהורות ומוחותיהן נלהבים, רצינות וחולמות, עליזות ומלאות־חיים, שהיו צוחקות בצחוק יפה וערב; וחמימות כזו ושמחה ערבה ומזהירה כזו נשבה מהן על נפשו של אדם. ויאשה אהב את כולן… רק לפעמים, בערב יום עם חשכה, כשהיו יושבים אצלו בחורים ובתולות עטופי צל ומזמרים חרש מתוך געגועים, ויש שיד קטנה וחמה היתה תועה בכפו ונחה עליה — אז היו רוחשים בתוכו תשוקות עוז, געגועים חבויים… היה נזכר באחותו. הרי היא שם לבדה באותה עירה קטנה. מה מעשיה עתה? ועתה הוא נכסף מאד לדעת, למה זה דברה אז בלילה על דבר האושר, על דבר מהמות, למה בכתה אז?..

פעם אחת התודע אל סטודינטה. קאטיה היה שמה. צמתה היתה ארוכה עד למטה מן הברכים, ומרחוק היתה דומה מאד למאשה בדמות־תבניתה ובתנועת־ראשה. — דמיון כזה,

דמיון כזה! — התפלא יאשה — אני אומר לה, אלמלא היה לי הדבר ברי, כי אז התנפלתי על צוארה לנשק לה — אמר מתוך הרגשת שמחה נאמנה.

פרצה בצחוק.

— האמנם? דבר זה מהנה אותי, מה שאהיה מזכירה לו את אחותו. יודע הוא, יש לו פנים חביבים. רואה אני, שלא נתקוטט.

בכל ערב וערב היה יאשה בא אליה לשתות תה.

קאטיה מהלכת בחדר אילך ואילך ומזמרת דבר־מה דרך החוטם. ובלבו של יאשה מנצנצים זהרי אורה ואושר…

— קאטיה! שבי נא. הרי התה שלך יצטנן — מתחנן הוא לפניה.

קשה לו לשמוע את פסיעותיה הפזיזות. באותה שעה היא נראית לו כזרה וכרחוקה. מה היא מהרהרת? מה מציק לה? מה?…

והיא נגשת אליו מאחוריו, מהפכת אותו פתאום יחד הכסא למטה, הוא נבהל, מבקש בידיו לאחוז במה, והיא מביטה אליו מלמעלה למטה ומצחקת, ומצחקת…

פעם אחת באה אליו אחותו להתארח אצלו. מכיון שראה אותה עלו באפו ריחות הקיץ של גנם וגרנם, של הנחל המתפתל שם מאחורי עירתם בין הערבות… שפשף את ידיו מתוך אושר. גפף את אחותו והקיפה בשאלות, שאלות. ישבו שלשתם לשתות תה: הוא, אחותו וקאטיה. התחילה מאשה מוציאה מצרורותיה את מיני התרגימא והמרקחת, שאמה נתנה לה אתה. בכל פעם כשהיתה מוציאה דבר חדש מן המלתחה, טפחה קאטיה, הלקקנית הגדולה, בידיה וקראה בהתפעלות: "הרי זה תאוה לעינים:”. העלמות לא פסקו לפטפט יחד, ישנו במטה אחת וספרו כל הלילה. למחרת פרצו שתיהן לתוך חדרו של יאשה עליזות בקוי החמה ונדודות־שנה.

קאטיה הראתה למאשה, כיצד סדרה בחדרו של אחיה את רהיטיו. מאשה נתנה את עיניה בכל דבר מתוך סקרנות מרובה. דפדפה את הספרים, הגליונות, שלא הבינה שם כלום, מששה כל חפץ. ליאשה נדמה שחדר נמלא אור, כל מה שבתוכו היה מרנין. היך שלא אהב את קאטיה, אף־על־פי־כן מכיון שראה את אחותו, הרגיש שחסרה לו כל הימים. הוא היה מוכרח לספר לה את כל מה שהסתיר מפני קאטיה, לספר לה מאהבתו, והאחות הקשיבו: לו, כמדומה, בנפש פתוחה. קפלה את ידיה, בכגון בשעת תפלה וקראה: “אי, יאשינקה! הרי היא כל כך טובה! “.

* * *

הימים חולפים…

כמה חלומות זהב סחפו אתם, כמה זכרונות מתוקים מרקו במרוצתם. קאטיה נשתכחה אף היא. אחריה באו אחרות, שנשמותיהן יותר פתוחות, התנפלו על צוארו וחננוהו בחלומות חדשים… בבית אמו לא היה יאשה זמן רב. אך כשחלף החרף, השמים היו מבהירים ורוחות חמים התחילו מנשבים, היה עולה על לבו של יאשה, שהשלג בעירתם כבר קדר, הומות שם בודאי בכל מקום שלוליות צרות ועליזות. אילך ואילך מבצבצת קרקע אמוצה. מאשה, בשרוולי לסוטתה ובשמלתה המפושלים, מסיחה את כפלי החלונות, משפשפת את השמשות, פותחת לרוחה את החלונות ומצחקת לתוך עולמו של הבורא. אמא בחצר שוכרת בשביל מה אכרים, מדברת אתם ארוכות ובקול רם, והשמים שם כך רמים ובהרים… לבו של יאשה נמשך לשם, אבל כבש את יצרו והיה נוסע על כל הקיץ אל בעלי־אחוזות ללמד את תינוקותיהם. אך מאחר שהתחיל כותב את הדיסירסאציה שלו, בא הביתה לכלולותיה של מאשה. את מאשה מצא מלאת חיים כדאשתקד, ובכל זאת קצת יותר רצינית, בלי צמה, אלא באיזו מקלעת גבוהה, בחלוק שנהדק ונדבק בהדור אל הקורסיט. היא היתה טרודה לפני כלולותיה. עסקה בתופרות ובחייטים, ונפלא היה בעיניו הדבר הזה לגבי מאשה, כאילו לא הכירה. כשהיו מתיחדים על פי מקרה בחדר אחד היתה נעשית אחרת, יותר עצובה. שתקה והציצה בו בעינים זרות, באילו צפתה לשמוע ממנו איזה דבר, שאלה. באותן השעות היתה לו התשוקה להתחיל לדבר על־אודות אדולף; השתוקק מאד להזכיר את שנות נעוריהם עם שיחותיהם וחלומותיהם. אבל הוא שתק, מפני שלאיש רציני כמותו ולבן־גיל כמו שלו, קשה להתחיל לדבר בענינים כאלה עם אחות עסוקה בבגדי־כלולותיה… אבל לפני החופה פרצה פתאום מאשה בבכי גדול. ודבר זה לא התמיה אותו כלל. לו לעצמו היה קשה ומשונה לראות את מאשה כולה לבנים, בצעיף לבן, ונרות רבים דולקים מסביבה… ואף הוא רצה לבכות…

* * *

בערב־חרף אחד של קור, כשפתח יאשה את דלת בית־הקאווה, במקום שהיה מבלה יום יום שעות אחדות, ויצא החוצה. רוח קלה, קרה ושובבה טפחה על פניו בקומץ אבק־שלג נוצץ. כשהשיב את רוחו ופקח את עיניו, עברו על פניו שתי בתולות בכפיונים לבנים, הכפות על ראשיהן והקצוות מסולקות על כתפותיהן לאחוריהן. הן צחקו ומפיותיהן נשתרבב ונגרר אחריהן אד לבנבן ספוג כולו באור־לבנה. עגלות־חרף חלפו חיש ומרחוק נשמעה שריקתן העליזה, כאילו היו מספרות לבל העולם: ״קר, אנו טסות־טסות, ועליזות אנו, עליזות… מארובת אחד הגגות נמתח עשן רך ויפה ומרוקם בתכלת. נזכר יאשה, שלפני ימים רבים, עד שבטנו התעגלה והתחדדה, והנשימה לא היתה עדיין קשה, והתנועות — כבדות, לפני ימים רבים היה גם־כן ערב־קור כזה עם לבנה גדולה בשמים, והוא נסע לשם טיול בעגלת־חרף ששרקה בחדוה כזו, ועל ידו ישבה עלמה, אינו זוכר מי אם קאטיה או סוניה, או… אינו זוכר כבר מי, אלא העלמה היתה חביבה. שערותיה שבצבצו מתחת לסודר היו מעופרות בכסף לבן, והוא אהב אותה כך, ובלבבו היה טוב, בהיר, והוא לחץ אותה אליו ודבר לה נעימות. אימתי היה הדבר? אימתי? היכן?….

אבל אחת היא! שוב לא יחזור זה, לא יחזור עולמית… ותחת הפרוה הגסה והגדולה שלו נתכוץ לבו של יאשה מכאב געגועים כזה… הפעם לא הלך מבית הקהאווה אל אלישבע — אלמנה עניה עם ארבעה תנוקות, שהיה מבלה אצלה את הערבים — אלא הלך ישר הביתה. וכשהלך אילך ואילך בחדרו עם המנורה הירוקה, עם השטיחים והצללים העמוקים, חשב וחשב שחבל על מה שאבד; שעלומיו, עלומיו הרעננים רוי־טל, חמקו ועברו והוא לא הרגיש בדבר…

קשה היתה עליו הישיבה בחדר זה עם צלליו, עם האש זמזמה באה באה וזרקה על השטיח סמוך אצלה כתמים אדומים רוטטים. קשה היה לו לסבול את קול־פסיעותיו הרך. אלה להיכן ילך? היכן ימצא חביון נפשו? אצל אלישבע? לא, שם נודף תמיד ריח מליחים ובצלים מטוגנים, והיא גופה גם כן נמאסה עליו.

עמד באמצע החדר שקוע־מחשבות. נזכר פתאום במאשה ומחשבה עברה במוחו. – שמא יכתוב לה איגרת? זה ימים רבים לא כתב לה. תמיד לא עלה הדבר בידו.

כשישב אצל השלחן עלה על לבו זכרון ראיונם האחרון. הדבר היה כשנזדמן לו מקרה לעבור את התחנה ל. הסמוכה לעירתה. סר אליה ליום אחד. זוכר הוא, שבעברו חרשה קטנה, סמוך אצל עירתה, ראה שמתחת אילן אחד קמה תבנית־אשה לבנה ורצה לקראתו. הוא לא הכירה. זאת היתה אדונה, זעירה ומקושטה הדר, שהתחילה נעשית שמנה. קפצה אליו אל הקרון, נפלה על צוארו, בכתה ולא פסקה לחכך את פניה הלחים בלחיו ונאנקה: “יאשה…יאשינקה…” וכשבאו אל העיר, גחכה כבר מאושרה, שמחה והביטה לכל בקורת־רוח.

אח־ כך ישב עם אחותו על המרפסת, שתה תה והיא ספרה לו מעניני משק־ביתה, מגנה הגדול, מפרותיה, מ“חכמתיו” של גורי שלה…

– סליחה – הפסיק אותה באמצע דבורה – להיכן נסע יוסף בעלך?

– אל אחוזתו, לרגל ענין אחד – השיבה ומיד חזרה אל ספוריה.

שתק יאשה ולא הסיח את עיניו מפניה השחרחרים המעלים חן. מעין שלוה עגומה היתה שורה עליהם, וקשה היה לו להשיגה, להחוירה לו…אותו הגחוך הילדותי של תום, אותו הצחוק הרוה וברק עיניה השובב שמקדם, חסרו אצלה לגמרי. על מצחה התמתחו חריצים דקים, העינים זרחו באור ישר, ובפניה חלו איזה שינויים, ויאשה ביקש אותם, בקש לתפסם, ולא עלה בידו…בערב בא אליה אדם צעיר וגבה־קומה, בעל זקן צהוב ויפה בפינסנה, שמאשה הציגה אותו לפניו “מר פאלק” ולבסוף קראה לו פשוט “פאלק”. הכיר יאשה, שהנהו “בן־בית” אצל אחותו. לא ניחה היה לו מה שספרה לו מאשה, שלפעמים השעמום מציק לה מאד, ויש שכמעט שאינה יוצאת מדעתה, אלמלא ידידה פאלק שמבקרה לפעמים ומצחק אתה בקוביה; לא ניחא היה לו מה שטפחה לפעמים על ידו של אדם זה והציצה בפניו במבטים זרים כאלה. בשעת השיחה עם פאלק, פלט פיה שיוסף שלה נסע אל עיר הפלך בענין אחד בבתי־הערכאות. פאלק אחר לשבת. נקטה נפשו של יאשה, שאיש זר ומחסר־נמוס, ננעץ בינו לבין אחותו, חוצה ביניהם ולא נותן להם לדבר כאות־נפשם. עוד התרעם על מאשה שלא הבינה את זאת, כנראה הסתכלה בפני שניהם וכאילו בקשה לרצות אותם…לבסוף התרומם פאלק ללכת, מאשה לותה אותו עד הביאה ונתעכבה עמו זמן מה, ואחר־כך כשחזרה, נטלה כסא וישבה סמוך־סמוך אצל אחיה והתחילה פתאם מספרת, מה גלמוד הוא פאלק זה, מה חומלת היא עליו, סבבה בידיה סכין־של־פרות קטן, מבלי דעת מה לעשות בו. הקשיב לה יאשה בפנים מפיקים אי־רצון. נדמה לו שמשתדלת היא להצדיק את מי. פתאם שאל אותה:

– שמעי נא משינקה, יוסף שלך הוא באחוזתו או בעיר הפלך?

הבינה את שאלתו, נתבלבלה קצת והשיבה:

– איני יודעת. ומהיכן אדע? כלום הוא מספר לי? סובב הולך הוא לאיזו מקומות. ילך לו, אין לזאת דאגתי…ילך לו…

נשקעה במחשבה וחתכה בסכינה את פצלות התפוחים שהתגוללו על השלחן, ולא הרגישה בדבר שחותכת היא את המפה.

באותו רגע נדמה לו ליאשה שמשש על פני אחותו את אותו הצל העגום, שהתפתל בקצות שפתיה ונחבא בעיניה. נתמלא עליה רחמים, נטל את כפה והתחיל מגפפה ושתק, רק נתן את עיניו בפניה שמחציתם חבויים בצל…

אחר־כך ישב עד שעה מאוחרה בלילה לבדו על המרפסת, הסתכל ברחוב השוקט, שבלילה היה מראהו יותר מסכן ומעורר חמלה מאשר ביום, עם הבתים השפלים, עם העזים אחוזות התנומה, שתעו עזובות והתחככו אל הכתלים, והוא דבב לו חרש

– “מאשינקה המסכנה”!…

וחשב על מה שבכתה אז לפני לכתה אל חופתה, והיך שהיתה מסתכלת בו ושותקת בשעה שהיו נשארים לבדם. נזכר איך לפני ימים רבים־רבים, כשהיתה עדיין כמעט ילדה ואהבה נכנסה בלילה אל חדרו ובכתה…

… כשהוא יושב עכשיו בקאבינט שלו וזוכר את אותו ליל הקיץ, ומאזין ליבבת הרוח תחת החלון, הוא חוזר ואומר בלבו שצריך לכתוב לה. אלא כיצד יכתוב לה מעצבונו, מגעגועיו ומבדידותו באופן שתבין לו מיד? נזרקה במוחו מחשבה, ששם כל העירה קבורה בודאי בתוך ערמות שלג, השמשות — אטומות, מכוסות כפור…

לא, עכשיו לא יכתב לה, לא יעלה בידו. לעת אחרת — חשב. אולי באמת טוב עתה לילך אל אלישבע? סוף־סוף הרי זה אדם חי, שנכון לשמוע לדבריך שעות שלמות. וכשיבוא אליה, תשב היא לפני התנור ותתחמם והוא יתחיל לספר לה מהנעורים החביבים, מחלומות זהב, שכל כך חיש, כמו בגנבה, כבו אחד אחד…

* * *

פעם אחת קבל יאשה טלגרמה שאחותו חולה, שיבוא. במלים הספורות והבלתי־מחוברות היטב הרגיש יאשה חרדה גדולה. יוסף היה חתום עליה. אל השם הזה הצטרף במוחו של יאשה זכרון מבדידותה של מאשה, מן הערבים שהיא מצחקת בקוביה עם איזה פאלק. תיכף הכין את עצמו לדרך בחפזון של קדחת ונסע אל אחותו. בדרך לא נסתלקה המחשבה במוחו, שמא תמות אחותו עד שיבוא, וצר היה לו מאד על זה, כאילו היו שניהם מחויבים לעשות דבר ולא הספיקה השעה בידם…

מצא את מאשה אצלם בגן. היה בקר־קיץ וכל הגן היה שטוף באור חמה וברננת־צפרים. הרחק בקצה השדרה על ספסל ישבה אחותו. כשראתה אותו הלכה לקראתו. ניכר היה שחלשה היא. לאט לאט עשתה את פסיעותיה הפעוטות, אך ידיה היו פשוטות אליו. בקאפוט הרחב והלבן שלה הזכירה לו את אמם. אהבה עדינה ורכה הרגיש פתאום אליה, לא כאהבת אח את אחותו או כאהבת בן את אמו, אלא באותה האהבה שהתלבטה אליה בלבו בימי ילדותו, כשהיא היתה ״אחות חולה קטנה״, והוא ישב למרגלותיה וצחק עמה… הלכו שלשתם בשדרה. הוא ובעלה משני עבריה. היא דברה על־דבר מחלתה, ממה שחששה שמא תמות. בעלה ספר באריכות ובאופן משעמם מה שאמרו הרופאים, שאל לדעתו של יאשה. ויאשה הרגיש בתוך כך ברב עונג את ידה של מאשה על ידו.

לבסוף הלך הבעל לדאוג לסעודה לכבוד האורח. והוא עם אחותו על אחד הספסלים. היא נשמה בכבדות ואמרה:

– נו, ספר מה נשמע אצלך?

– לא כלום. בחולים אין מחסור, אלא שאני שואף כבר מנוחה הגיע זמן לנוח…

נשתתקו לרגע והרגשה כבדה היתה להם, כעין זו שלפני הפרידה, בשעה שאין אתה יכול לזכור את היותר חשוב, מה שצריך לומר. היא חשבה שאחיה משתעמם מאד כשהוא הולך ערירי, וחמלה עליו שנשאר רוק זקן הניחה את כפה הענוגה והחורה על כפו ואמרה

— שמע נא, יאשינקה, יודע אתה מי שהיה אצלי בתחלת הקיץ?

— מי?

— קאטיה.

— איזו קאטיה?

— איזו קאטיה? כלום אינך זוכר כבר את קאטיה רוזיגה?

—מה את סחה? איה?

מאיזה מקום באה רוח קלילה ונגעה אל הפנים ונדף אל האף ריח תפוחים, דבש ועשב רוה…

מאשה ספרה לו מאותה קאטיה, מבעלה האינז׳יניר שיש לו אחוזה לא רחוק מעירתם, משני בניה היפים, הוא האזין ותמה לעצמו על שנדמה לו כאילו מספרים לו כל זה מאשה זרה.

– ע! כל זה מעשיות־שטות נושנות… סיימה בגחון ונשקעה במחשבות כשצברה את הכפלים של קאפוטה על ברכיה מאיזה טעם נתעצבה מאשה…

– למה אתה שותק, יאשה? דבר מה - אמרה לו כשהרים את ראשה.

— מה אדבר? הרי את רואה. השנים עוברות ואנו מזדקנים… —השיב לה מפני שלא ידע מה יאמר.

הציצה בקרחתו עם שערות־השיבה המעטות, על פניו השמנים והמקומטים, ואמרה:

— הן, באין ברירה…

ראה יאשה את פניה שזוג עינים מפיקות־חכמה בערו עליהם. את מצחה המקומט ואת שערותיה הלבנות, שהתפתלו על ראשה כשני פתילים משתי זרות מצחה, ומשך בקריאתו: —

כ–ך!

ומחשבת־עצב אחת השתרבבה ועברה את מוחות שניהם:

הם נוכחו, שכל הימים היו שניהם יקרים וחביבים זה לזה, ואף־על־פי־כן… הרי החיים כמעט עברו כבר, והם לא אמרו עדין איש לחברו כלום. למה, למה חיי האדם מסתדרים באופן לא טוב כזה, בחסר־שכל כזה, עד שהם, אח ואחות, היו מוכרחים להיות רחוקים זה מזה והיותר חם והיותר עמוק שבאדם, שמבקש לב להתרפק עליו, שמבקש נפש להשתקף בתוכה, — הוצק על לבבות זרים. נתבזבז בין אנשים נכרים, שבאו היום ולמחרת הולכים… ועתה החיים כמעט עברו, העבר נשכח וההוה ריק, אין מה לספר.