רקע
אהרן אברהם קבק
אַבְּרַשָה.
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

ביום סתיו אפור אחד, בשעה שעברתי את פוריצין, סרתי לראות את אבראשה חברי שלא ראיתיו זה כשבע שנים. גשם קלוש וקר היה כל היום מטפטף ומטפטף, במתינות ובלי הפסק, ורוח היה סוטר על־פני במלא חפנים של טיפות קרות אך ליבי היה טוב עלי. כל הדרך הייתי מחייך לעצמי בחשבי על הסיורפריז, שאני עתיד לעשות לאבראשה בביאתי הבלתי־צפויה. שאלתי את עצמי מי יכיר את מי ראשונה, ציירתי לי את פני אבראשה הגלויים והטובים, שבת־צחוק של שמחה שוטפת את כלם, וקמטים דקים־דקים מתפזרים מסביב לעיניו החומות, והריהו מטפח בידיו וקורא: — וורניציקי, כמו שאני יהודי… ראה נא, מה אתה עושה פה?

אח, אבראשה! מה חשקתי כבר לראותו!… שבע שנים כמעט, מלתא זוטרא! איש תהפוכות כזה שאינו מסוגל להסתכל זמן רב בדבר אחד בסבר־פנים של רצון, — כמה “חבילין” כבר סבל ונשא איש כזה במשך הימים האלה, בכמה מקומות היה נע־ונד. נזכרתי במה שהיה הוא גופא אומר על עצמו, שלעולם לא יהיה גוחן ומרים את הפרח שנפל מידו, אלא שיהא משתדל לקטוף אחר במקומו… כך היה אומר, ועל פניו היה זורח אז גיחוך־ילדות טוב. חדוה היתה לשמוע את צחוקו המצלצל. אך אדם משונה היה. לכאורה, הוא מדבר עתכם, לא כך? ופתאום יטרפוהו הרהוריו, ודבר אליו כדבר אל קיר. “מה זה אבראשה? איזו מחשבות הטרידוך כך?” — “לא כלום, היה משיב, בעצמי אינו יודע, כמדומני שלא הרהרתי כלום”. בתמידות יתרה היה חור, זעום, מכרסם את ציפורניו ושותק ושותק, ואי אפשר היה למלט מלה מפיו.

בהרבה פרטים מחיינו אז נזכרתי עכשיו, וביום גשום קר זה של סתיו חם ליבי בקרבי מהמחשבה שעוד מעט והיה יושב עם אבראשה לפני מיחם רותח ונהיה מספרים, מספרים…

פורצין היא עירה קטנה מנודה בלי־רחמים בין שדות רחבים ושוממים, שכתות צפרים אלמות סובבות עליהם… בתיה הקטנים והחשכים, בגגותיהם הנמוכים והרטובים, עמדו נלחצים זה לזה. והסתכלו בעולם־יה מתוך “מרה־שחורה” כזו, כאלו לא זכו מימיהם לראות בזהר הרקיע, ואף אבדו תקותם לצאת בזמן מן הזמנים מטיט־יון זה. נתגלגלו עליהם רחמי בי שראיתי היך שהרוח בשובבותה מפשחת את תבן גגותיהם, והיו דומים לזנבות התרנגולות המפושלים בנשוב בהם הרוח…

לבסוף התרוממתי במעלות צרות וחורקות ונכנסתי לחדר מרווח בספון נמוך ומעושן. האויר היה מחניק וערפל הכחול של עשן־סיגאריטות רחף בו, על הקרקע התגוללו שיירי־הסיגאריטות למכביר. ראיתי לפני אברך מגובן קצת, בראש שיבה קרח ובפנים חורים, אי־מגולחים זה כבר. — במה אוכל לשרתו? שאלני הקול מכונס, יבש וחור כפניו, וזמן רב נתן בי עינים קטנות, קצרות־ראי וממצמצות.. הכרתי בו את אבראשה שלי, זה שהיה ידוע לי כל־כך.

— אבראשה? — קראתי מתוך שאלה. לא יכולתי להאמין, שזהו חברי מכבר. זיע קל חלף על פניו, כבהברק פתאום ברק בליל־חושך.

— מי הוא? — שאל שוב בקרירות, בנחת, שקרב אלי ונתן בי את עיניו קצרות־הראי. — הוא… אתה… אין אתה מכירני? וורניצקי… אמרתי ולא יכולתי להעלים על הגחוך שנתר על פני. — א־א! — בסבר פנים קפואים וקרים — זוכרני… זוכרני.. שב נא. א־א, וורניצקי!… הריני נזכר עכשיו… ישבתי ליד השלחן ושתקתי. פגישה בלתי צפויה כעין זו בלבלה אותי קצת. לבי דפק חרש. הוא עמד לפני אצל קרן־השלחן, מעך מה בידיו ושתק מתוך בישנות. התבוננתי בו בסקרנות. צוארונו היה צהוב ומלוכלך עם איזו מקשרת ממורטה, שזה כבר נטשטשו צבעיה ונתקלקלה צורתה; שערותיו שמנות, אי־סרוקות והיו סמורות מסביב לקרחת. מבין אצבעותיו הכחושות, בעלות הצפרנים הארוכות והצהובות, לא הוציא את הסיגאריטה שלו.

מה נהיה לאבראשה שלי — שאלתי את עצמי — כיצד אדם נעשה רצוץ ומעוך ככה? וליבי בקרבי נתכווץ מרחמים גדולים. על פניו רעד פתאום גחוך רפה חור.

— המ… אבראשה… בקושי נזכרתי! זה זמן רב לא שמעתי את השם הזה…. — מיום שעזבת את ס. כבר עברו… יודע אתה כמה ימים? עברו שבע שנים!

— שבע שנים?… — שאל בתמיה והניד בראשו. אחר־כך הוסיף בדממה: — מן היום הראשון התחילו קוראים לי “המורה זאלקינד” וכך נשאר שמי כל שבע השנים — ה “מורה זאלקינד” —

מה משמע? כלום כל הזמן שהית פה. — כל הזמן. במחי חלפו הבתים השחוחים עם גגות התבן הלחים והרקובים, הסמטאות הצרות והמלאות רפש, וצמרמורת חלפה על גופי… כיצד! מה היה לו? — שאלתי את עצמי תוהה ומשתומם, והרגשתי שצער קהה את לבי, כמו אצל ערש ידיד חולה. הינו יושבים שנינו, מעשנים ושותקים. ישב בצדו אלי, והתחקה אחרי העיגולים הכחולים־כהים, שצפו לאט־לאט מפיו באויר, חלפו ושנו ברוך ובחן את צורותיהם ונשתקעו בערפל הכחול. דומה ששכח לגמרי, שאני יושב סמוך אצלו. ומחשבה אחת רחשה בראשי: שבע שנים יושב בן־אדם ומתבונן אל עגולי־העשן המתמסמסים בזה אחר זה, כחלומות ישנים שעברו… שבע שנים!… קשה היה לי להכנס עמו בשיחה. רצוני היה לזעזעו. התחלתי מספר מחברנו שהיו לנו, מחייהם, שאיפותיהם תקוותים וחלומותיהם… הוא היה שולח את עגולי־העשן ושותק, כאלו נדר עליו לשתוק, או לא שמע כלל מה שאני דובר…

— אבראשה! — לא התאפקתי לבסוף ושאלתי — כיצד עומד אדם וקובר את עצמו חיים? הרי זה קבר… קבר! לא פנה אלי ואמר:

— עט! קבר אחד בכל מקום. במקרה באתי לכאן בתור מורה בבית־ספר פרטי ונשתקעתי כאן. למה הם הנדודים? יפה אמרת: קבר… קבר אחד הרי בכל מקום. אלא ששם — מהומה יתירה. אצלי מנוחה שלוה… — אלא מהי “התכלית”?

— למה היא “התכלית”? הוא היה משיב שהיה מסתכל בתוך כך בעינים סגורות למחצה בצחוק עגולי העשן. נדמה לי שסח הוא לי איזה ספור מעשה לא־יאומן. — אלי! אתה, אבראשה… אתה הנך מרוצה פה? אמור, כלום באמת מצאת בכאן את אשרך? — ואתה את שלך כלום מצאת שם? זו פעמים אני שומע ממנו את ה“שם”; משונה צלל זה באזני. באמת כמו מתוך קבר… אני מחפש לפחות… — עניתי — ואתה… מה מצאת?

— מצאתי פה חרות אמתית. — חרות…

— חזרתי לעצמי. הוא כאילו הבין למחשבתי, גחן אלי, ובדממה, כשם שלוחשים סוד, אמר לי: — שומע אתה, וורניצקי לבדך — חפשי הנך. הרי זה הכלל… כנראה, נתקל אבראשה בדבר-מה איום. שוב נשמט פרח מידו, ולמצוא את השני קשה היה… — אבראשה! זוכר אתה את חלומותנו הקודמים? זוכר אתה אצל רחל פישמן על הספה בלילות החורף? איזה חלומות, איזה חלומות אלהי! אותה רחל שבקה חיים לכל חי. עכשיו ישנה אם לבנים בסנור רחב ומטונף ובצרור גדול של מפתחות… געגועים תקפוני לאותם הימים. חשקתי מאד לזעזעו וליצוק את כל ליבי עד לשבע. — מה תפשת? כלום מצאת חלומות יותר טובים, יותר יפים?

— אני חי בלי חלומות. בני־חורין אינם זקוקים לחלומות. זרק אבראשה את הסיגראטה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך בידים מסולקות לאחוריו. הזכירני באותם הרגעים את אותו עלם שובב שלי שמקודם, בשעה שהיה נשקע פתאום בהרהורים. שמע נא!- קרא תוך כדי ריצתו – שמע נא ואספר לך… רוצה אתה מסתמא לדעת כיצד היה הדבר. הריני מספר לך שמע… דומה שקשה היה עליו הדיבור הוא נגש אל החלון המאובק שקופסה מלאה טאבאק עמדה עליו, גלל סיגאריטה אחת, ישב לפני השלחן, תמך את ראשו בשתי ידיו, והתחיל בקול מרוכך ורצוץ:

— גופא דעובדא היה עוד בשעת ישיבתי בר —ם, אצל מרת חייט, האלמנה הזקנה. זוכר אתה אותה? היא ישבה אז בדירתה החדשה, שעברה אליה אז לפני זמן מועט. ארבעה דירים דרו אז אצלה, חוץ ממני. שם היה טרקלין גדול בלא רהיטים… זוכר אתה אותו? שלחן עגול, איזה כסא שבור, ויותר לא כלום. יותר לא היה כלום באותו אולם גדול. פעמים שהייתי יושב שם לבדי. דומה היה שם, שבתוך הכרכבים המהוקצעים פועמים עדין ימים צוהלים שעברו, שעברו… אהבתי את הכתלים הרחבים, הריקים, את הכתלים האלמים עולמית… דומה שידעו סוד, ששום בריה בעולם לא ידע אותו… כתלים אלמים… פעם אחת הייתי שם מתבודד, וחושב את מחשבותי. או לא כמדומה, לא חשבתי כלום, אלא סתם, ישבתי יחידי ותליתי עיני בספון… פתאום ראיתי אונקול בספון, אונקול גדול, שמנורה היתה בודאי תלויה בו לשעבר. התבוננתי בו, ומחשבה נכנסה פתאום במוחי… מאליה, פתאום… מי יודע, שמא כבר תלה בו אדם את עצמו… מחשבה כזו, מבין אתה? הצצתי בו ונדמה לי שעדין נשארה עליו תלויה חתיכת נשמה טרופה… ושמא, הרהרתי, עוד עתיד אדם להתלות עליו. האונקול, הרי אין אונקול חלוד ואלם זה! עליו עלולים להתנתק חיים עשירים ויפים רעיונות גדולים ויפים, אונקול שטותי זה! ונדמה לי כאלו הוא קורץ אלי, כאלו הוא אומר: “ אדרבה, נסה!… הרי אין זה עבודת־פרך, נוטלים וזורקים את החבל, וחסל! אדרבא"… ברחתי אז מן הטרקלין לא־חי־ולא־מת, וזמן רב אחר כך מנעתי את עצמי לשוב ולהכנס לשם. אך אחר כך, פעם אחת, בשעת בין־השמשות, כך… שעת בין־השמשות היתה אז. שום איש לא היה אז בבית, רק אני לבדי. הם בכל החדרים. ואני נכנסתי שוב אל הטרקלין, ישבתי על מקומי הקודם. אפלולית היתה. צללים נתלו מן הכתלים, ואני תליתי שוב את עיני באונקול, ושוב הרהרתי כמו אז, כך הרהורים־גרידא, סתמיים… מה משונה הדבר! אם להטיל על אונקול זה חבל, לנעוץ את הראש בעניבה, ובא פתאום סוף, סוף הכל, פוסק הכל! חשך ושוב לא כלום!… וחפץ אדיר תקפני להציץ לאותה חשכה… אבל מבין אתה, חפץ אדיר כזה תקפני. והאונקול, כגון אצבע כפופה, קוראת, קוראת, קוראת… איני יודע מה שהיה לי. אך מי־שהוא נכנס אז אל הטרקלין, זליגמן כמדומני. חור־פנים התנפל עלי… חור כזה ותפש בידי: הבטתי למסביבי. על השלחן עמד הכסא שישבתי עליו קודם, ובידי אחזתי את אבנט בלזוטי… אדם חביב היה זליגמן. איש לא ידע מזה. אך אני לא שכחתי את זה.

הדליק עוד סיגאריטה, סבב בחדר ושתק, רק שלח במתינות את העשן מפיו.

אחר נגש אלי, ישב סמוך אצלי על קצה הכסא, גחן אל פני, נגע בכפו אל ברכי ואמר כאלו לחש לי את סוד נשמתו: — מאותה שעה ניטל הצחוק ממני. זכרון אותו אונקול היה נתלה ועומד מתחבא מאחורי גבי, ומילה את שניו ואך חפצתי לצחוק, לצחוק בקול, בכל ליבי, מיד… מיד היה זכרון זה צוחק בפני, צוחק בזעם כאומר: " צוחק אתה? צחק לך, צחק לך! זוכר אתה? אלמלא זליגמן, היית… יודע אתה היכן היית?… " ותיכף היה פי מתעקם בתנועה קונבולסיבית וצחוקי היה נפסק. ובשעה שהיה נעשה לי פתאם טוב מאד כשלבי צוח בי: " חיים! חיים! מה טובים החיים!", היה זכרון זה חושף לפני את שניו ומחייך בחיוך של־גיהנום, כאומר " טוב לך? מה? טוב לך? והאונקול? והאונקול? מה יהיה כששוב יתקל בו מבטך באיזה מקום, וזליגמן שני לא יזדמן לך? " — ופסקה שמחתי. התחלתי מרגיש שאיני כבר אדון לעצמי, יש למאן־דהוא שליטה עלי היכן הוא? מי הוא?… משעה זו היה אותו מאן־דהוא שיש לו שליטה עלי, להצר לי, להטיל עלי אימה, אותו מאן־דהוא שרצה לתלותני בלא ידיעתי, בטרקלינה של מרת חייט… מצחו נתקמט ובעיניו הבהבה ורתתה אש קטנה וחרדה. הניח ידו הכחושה עם האצבעות הארוכות על ברכי, ואמר: — שמע נא, וורניצקי! הרי זה היה נורא! הרגשתי בעולו של מי שטעון עלי ולא ידעתי היכן הוא, כיצד פורקים אותו! זרים נעשו לי חלומותי היותר יפים, תקוותי היותר מזהירות. פסקה אמונתי בהם. כל זה חלם וקוה אותו, אותו מאן־דהוא… אני רק ציית, נשמע לו… מבין אתה? מצ… אינך מבין! — אמר פתאום בהניעו עלי בידי. קם ונגש אל החלון. בפניו כבו שוב הצללים החיים, ובעיניו — האש השחורה, שוב — נכמש, קר, זקן… שרטט באצבעו על השמשה וסח אל עצמו: — העקר הוא להיות חפשי. כשאין על מה לחוס, יש חרות… אני בן חורין אני… אחר־כך שתק שעה ארוכה. לי היה קשה לסבול את שתיקתו. קמתי ונגשתי אליו. לא החזיר אפילו את פניו אלי. בעד החלון נראתה רצועה גגות־תבן שחורים של בתים קטנים וכפופים, ובני אדם כצללים נעו בנהם. הגשם נקש בלי רחמים בחלון, וכאלו חזר וחזר: — כך… כך… כך… נדמה לי שאני רואה את חרותו של אבראשה יורדת משמי הסתיו, רטובה מגשם ברגלי־כפרית מטונפות, וצמרמורת חלפה את נשמתי… — היה שלום, אבראשה! יד כחושה וקרה בצפרניים לא־נקיות על אצבעות פשט אלי מאחורי גבו, ולא אמר כלום.


וילנה.

המלצות קוראים
תגיות