האם הליטה את ראשה היטב היטב במכסה בתוך העגלה והזהירה וחזרה והזהירה אותו, שלא יגלה חלילה את רגליו, ושבניר הכחול מחותל בשר התרנגולת, והגלוסקאות מונחות בתוך שק הניר הטמון בקש. מאשה היתה באותה שעה תלויה ועומדת על העגלה מעבר מזה חפשה את פני יאשה לנשק להם ולא נתנה לשמוע את דברי אמא, אף על פי שאמא קראה לה בשביל זה פעמים אחדות בשם “עז פראית”.
מאחר שנסע יאשה, ומאשה נכנסה אחרי אמה החדרה, קראה מתך זמרה "יא שה, אי ננו נ סע לו יא שה!…”
על הקרקע התגוללו נירות, גבבא, כמה חפצים מיותרים שהביאו אותם לכאן בשעה שצררו את חפציו של יאשה. בכל מקום היו מוחשים עדיין עקבותיו. על החלון מצאה מאשה פסת ניר יעם סוכריות, שיאשה אהב אותן, ושהכין אותן בודאי לדרך, אלא ששכח לקחתן אתו. זרקה לתוך פיה שתי סוכריות בבת אחת, שמה ידיה על מתניה, הלכה ורקדה בחדר מתוך נגינה חשאית: ליא־ליא ליא אלא, מכיון שבאה המשרתת ופנתה את החדר מן הגבבא, הנירות והקש, סדרה את הכסאות מסביב לשלחן על מקומם התמידי, את החפצים המיותרים לקחה איתה, והחדר קבל את צורתו הרגילה — נתעצבה מאשה פתאום…
באה מיד אל אמא ואמרה ברוגזה שרעבה היא. וכל מה שהציעו לפניה, דחתה בכעס. אחר כך התחילה קובלת, למה לא מסרו גם אותה אל הגימנאסיה כמו את יאשה.
— מאשינקה! — התחננה אליה אמא — במטותא, מה ברצונך? הרי לא פעם אמרתי לך, שלעת עתה תתלמדי כאן, ואחר כך אולי תסעי אף את.
– אולי? אולי? – קראה בדמעות.
– הרי אין את טפשית, משינקה, הרי את מבינה מאליך, שאין לי די כסף בכדי לשלוח את שניכם העירה; אגב, הרי עדיין הנך צעירה יותר מדי בשביל נסיעה כזו.
אלא שמאשה מאנה גם לשמוע. היא דפקה באגרופה הקטן על השלחן וטענה, שאינה רוצה להשאר כאן, שליאשה דואגת אמא יותר מאשר לה, ושסופה להיות ריבה הדיוטית, וגו' וגו'.
היא בכתה בקול, בדמעות, כשכבשה את פניה בסנורה, ובאותה שעה הרגישה שאמנם היא טעונה רחמים, אף על פי שלא ידעה בבירור על מה. את דבר הגימנאסיה שכחה אחר שעה קלה לגמרי.
בימות הקיץ הבהירים והחמים כשהיה יאשה בבית היתה שמחה מאד. כל היום היו שניהם מחטטים ועוסקים בגן, נטעו שם אילנות, וטפלו בנטיעות דאשתקד. בפנים ובידים מלוכלכות היו עסוקים שם שעות רצופות. בקושי גדול היו מכניסים אותם הביתה לאכול; ואו, כשהיו מתרחצים, שכשכו זמן מרובה במים וצחקו בקול גדול… או שהיו לוקחים אתם "צידה” והולכים להם הרחק אל השדה, למקום שקצרו את דגנם. ובערב היו חוזר הביתה על גבי עגלת תבואה גבוהה גבוהה כמעט עד לגגות ובשכבם על העגלה היו מרחוק מבקשים בעיניהם את גג בית ביתם באותה שעה היתה שוקעת החמה ומדליקה את השמשות. יש באיזה מקום התלהב קצה בהר… וריחות משונים נדפו בכל מקום בגורן, בשדה, אף בבית וכששכבו אחר כך על מטותיהם היו עדיין מפטפטים שניהם עד שעה מאוחרה. הוא היה מספר מעשיות על דבר העיר הגדולה, על חבריו. נסים ונפלאות כאלו התרחשו לו בעיר. יש שזר היה לה הדבר, מה שיאשה שלהם הלבוש במתניה מקוצרה שלו עם כפתורי הכסף, הוא איש נפלא כזה, שמאורעות כאלה אירעו לו, ושחברים נפלאים כאלה יש לו. ואחר כך היו מעשיותיו של יאשה חוזרות כל הלילה בתוך חלומותיה. עכשיו הולכת היא לישון לבדה. הקיץ אף הוא הלך לו ביחד עם יאשה. וגשמים יורדים, וחושך, ואין סוף לעננים בשמים…
כשיצא יאשה את העירה הקטנה נתעצב אף הוא. בספרי הלמוד, שבימים האחרונים הסיח את דעתו מהם כל עיקר נזכר בחבריו הנרגנים והליצנים הללו, שהיו מקנטרים אותו ולא היה בו אף רצון כל שהוא לנסוע. אח, אילו היה היה פטור מגימנאסיה זו — מה טוב היה! בבית, נדמה לו, היה שוקד יותר על לימודיו; בן כתלי הגימנאסיה אין הברכה שורה בלימודים. אלא, שאין אמא משגיחה בשום דבר, נפשה חשקה דוקא בגימנאסיה… ועכשיו הרינו אנוס לעזוב את ביתו, את אמא את מאשינקה ולנסוע לשם, אל דירת התלמידים, אל בעלת הבית השמנה הרגזנית, בעלת המשקפים הגדולים והלחיים המלאות, המרתתות כמו ז’ילי אלמלא יתום היה. אילו היה לי אבא — כך מהרהר יאשה — היה אבא או אמא מלוים אותו העירה, כשם שנוהגים אבותיהם של כל התלמידים. מאדאם קריין, בעלת הלחיים הבטיחות, והחברים היו אז מתנהגים עמו באופן אחר לגמרי. עכשיו הריהו מוכרח לנסוע בגפו. הוא הרגיש את עצמו כל כך עזוב, מיותם וטעון־חמלה, עד שהתחיל ממצמץ בעיניו ומנגבן בשרולה הגדול והגס של גלימת-הגדולה והעבה…
בימים הראשונים לבואו העירה, היה יאשה מתגעגע מאד. מחבריה התרחק, היה מהלך שותק, מרוגז, מתנפח, באילו רמו אותו.
התחילה מתפתחת רצועה ארוכה של ימי חרף מזהירים בכסף, עם עגלת חרף שורקות, עם חלקלקות רחבות וארוכות, שהחמה משתפכת עליהן בעליצות כזו, וכך טסים עליהן המחליקים… יאשה היה בא בכל יום מן החוץ בערדלים נוצצים ומצוחצחים בפנים מאדימים במחלקים רטובים על הכתף, — כולו אומר אושר קורת רוח. על אודות ביתו חשב מעט…
אבל ביום שבת לפנות ערב, בשעה שיושבי דירת התלמידים החפשים באותה שעה מלימודיהם, מתגוללים על מטותהם משתובבים, נאבקים ומצחקים ב“לוטה”, — יש שנזכר פתאום אחד מבני הכנופיה במעשה שאירע לו בקיץ בעיר מולדתו. ושוב מספר אחד איזה מעשה. אז היה יאשה נזכר בביתו. בתנועה נמרצת הוא מתרומם ממטתו ואומר בקול סודי והוזה:
— שמעו נא, ואני הרי את הוויזובי ראיתי!…
פרצו כל הילדים בצחוק:
— הא כיצד? הרי אתה משקר, כזבן! כלום היית באיטליה?
— לא. אף על פי כן ראיתי את הוויזובי — משיב הוא באותו הטון הסודי והבטוח.
צוחקים לו עוד יותר.
— למה אתם צוחקים? — קורא הוא בכעס כשהוא יושב על המטה — אני מבטיחכם באמונתי, שראיתי את איטליה! שמעו נא, הדבר היה לעת הערב. איש לא היה בביתנו, רק אני ואחותי הקטנה, מאשה שמה, ישבנו שנינו על המרפסת, בחוץ היה כל כך בהיר. אומר אני אל מאשה: "מאשינקה! רצונך לנסוע לאיטליה?”, “מוטב! — אומרת היא — הבה ונסע”. והתחלנו מתנענעים על כסאותינו, מתגעגעים ומתגעגעים ומסתכלים בעינים סגורות למחצה בלבנה… היא היתה גדולה כל כך וחורה… הסתכלנו בה זמן רב והיינו מנענעים את עצמנו בלי הרף עד שסבב ראשנו, פסקה הנשימה והיה טוב, כל כך טוב… נדמה לי, שישבנו ב”גונדולה”, עברנו על פני ארמנות של דיגים יפים, אחר כך ראיתי את הװיזובי, על דברתי, הוויזובי… פתאום… מאיזה מקום נשמע קולה של אמא. כך משונה היה זה! וכמדומה שמרחוק, והיא סמוך אצלנו עמדה וקראה לנו לאכול. כשהקיצונו היה כל כך משונה. היה צר לנו על שהקיצונו…
שמעו החברים ולא ידעו אם לצחוק או להאמין. אחדים התחילו מתנענעים על הכסאות, אך לא עלה כלום בידיהם. אלא שיאשה נתעצב מאד אחרי ספור המעשה הזה. תקפו אותו הגעגועים למאשה והתאוה לספר מעשיות בלי סוף מבית אימו…
וכך — שנה, שנה…
*
לסוף בא פעם אחת יאשה מן העיר אל ביתו לא ב“מונדיר” ובכובע של הגימגאסיה, אלא כתלבשת מהודרה כפי המודה האחרונה, ובמגבעת עגולה ורכה. מכיון שנתנה בו מאשה את עיניה ספקה כפיה ופרצה בצחוק כסף צעיר.
— שפם!… אמא, ליאשה יש שפם!…ה —ח —ח!… שפם!…
סקר אותה יאשה כתמיה וראה איך שנתעגלו כתפיה,חייך בעינים מושפלות ואמר:
— כך… אף את… גדלת כך.
מכיון שנשארו לבדם, מיד קרבה אליו מאשה ואמרה בלחש:
— טוב מאד שבאת, טוב מאד… חכיתי לך כל הימים. יש לי לדבר אתך כל כך הרבה, כל כך הרבה…
ובין כך ספרה לו פרטים קטנים מעניני הבית והעירה. בכל רגע היו לחייה מתאדמות מתוך בישנות ובעינים מורדות היתה קולעת את צמתה. ובכל תנועותיה הבלתי חופשיות והרכות היתה מורגשת האשה, שאך זה לא כבר נעורה בקרבה והתחילה פורחת… לימים לא היה יאשה מבין, למה נראו לו אז ספוריה מחיי העירה כל כך חשובים ומענינים…
ושוב התחיל אביב, ושוב התחילה מתרקמת בשביל האח והאחות רצועה ארוכה של חלומות אביב מתוקים, צעירים…
בכל יום לפנות ערב היו יוצאים שניהם אל השדה. החמה היתה אז משפילה לשבת והכל היה שטוף באורה הורדי: השדות, הדרך הארוכה, פניהם, והרחק מאחריהם השתטחו שני צלליהם… ההיא ספרה לו כל מה שעבר עליה בעירה, והשתדלה לזכור את כל הפרטים. והוא תלה את עיניו בגויתה הגמישה, בפניה הרעננים עם העינים היפות הבישניות, עם השפתים הרוות, בשערות ראשה, שכל כך יפה נרקם בתוכו זהר השקיעה, — וחש בקרבו הנאה מרובה; מעין גאוה בזה שהיא אחותו, שהיא אוהבת אותו כך מביטה אליו באמונה כזו ומספרת לו מכל… תדיר תדיר מזכירה את השם “אדולף”, שם חביב. הלחיים מצהיבות אז, והעינים מבריקות … הוא שמע את ספוריה וחש, שאת העיקר, שאת היותר חשוב עדיין לא גלתה לו, שעמוק בתוכה גנוז בשבילו סוד, אלא שמתקשה היא לאמרו… מאשה נתאהבה, מאשה נתאהבה… ופתאום תקפה אותו חדוה.חדוה תקפה אותו, מפני שישנו באיזה מקום איזה אדולף, בודאי יפה וחביב כגון מאשה, מפני שבכלל כל העולם הוא כך יפה, וכך יפה שוקעת החמה ומזהיבה בזהרה את השדה, את שערות מאשה ופניה; חדוה תקפה אותו, מפני שישנם בחורים, שאוהבים בתולות ונאהבים… צר היה המקום בלבו לתקוות המתוקות לתוחלת הפלאית… לא רצה להקשיב לה יותר. חשק לספר בעצמו מחלומותיו ותקותיו שנדחקו צפופים לתוך נשמתו. באיזה מקום זורחת גם בשבילו שמש גדולה ויפה כזו… אלהי! מה מענינים ומלבבים הם החיים, כמה סודות ערבים צפונים בהם בשביל האדם! מה טוב, מה טוב…
עד שעת מאוחרת בלילה לא תקפה שנה את יאשה. לבדו ישב לו על המרפסת. כמו לפנים, זרחה הלבנה, גדולה ובהירה, כך טוב ורך היה הלילה החור עם צלליו הארוכים והשלווים. ונשמתו של יאשה רחפה בעולמות רחוקים ויפים…
מחלונה של מאשה עד שעה מאוחרה הציץ אור.
פעם אחת אחר הצהרים, בשעה של חום מחניק, ישבו על המרפסת ושתו תה. חרש חרש וכמו כעצבות השמיע המיחם נהימתו. רוח קלילה יש שהתגנבה לתוך ענפי הלבנות ולחשה שם מה. הענפים התנועעו פעם ונצנצו בעליהם הירוקים לבנים… אמא בשמלת בוקר לבנה ורחבה — בשמלה זו היתה אמא נראית ליאשה יותר צעירה ויפה — ישבה סרוחה על כסא, נפנפה כלפי פניה במטפחה וספרה בתוך כך לבניה מימים שעברו כשהיתה עדיין ריבה צעירה, המשכילה הראשונה בעירתה, שאיש לא הבין שם ספר רוסי. ספרה להם על דבר הרומאנים שקראה אז, ואיך שאהבה לפני הנשואים את אביהם — ג“כ מי שהיה מן האפיקורסים הראשונים שדבר רוסית והלך בגלוי ראש איך שכתבו זל”ז מכתבי אהבה. פעם אחת חפצה להשליך את עצמה המימה, מפני שחשדה בבוריס שלה שאיננו אוהב אותה. הדבר היה בערב קיץ אחד. הלבנה זרחה והיה טוב בכל מקום. ונפשה לא חפצה בערב יפה כזה למות. הרבה בכתה בחדרה על חייה ועל אהבתה הנהרסה, ואחר כך השאירה פתקה כתובה בדברים נובעים עד הלב, והלכה אל הנחל. לאשרה, פגשה על הגשר בבוריס שלה שהלך לטיל. הוא חבק אותה, נשק לה ונשבע לה ש"ישאר כל ימי חייו נאמן לה”. אמא ספרה את כל הדברים האלה מתוך גחוך עצוב ובעינים רטובות.
— שטותים של לפנים… עדיין תינוקת הייתי אז… בת י”ז שנה.!
אחר כך מת אבא, והיא נשארה לבדה עם שני ילדים ועם דאגות מרובות — אלמלא הם, ר”ל ילדיה, מה שוממים מה ריקים היו חייה!…
את אבא לא הכירו יאשה ומאשה. אלא שעל הכותל היתה תלויה תמונתו של אדם צעיר בעל תלתלים, שזקנו יורד בשני קצוות. ופניו מחייכים וטובים. לעתים קרובות היו התינוקות תולים את עיניהם בתמונה זו ומשתוקקים לצייר בדמיונם כיצד היה אבא בחיים.
ישבו וחלמו. מאשה נפחה את לחייה כשצחקה באצבעות על שפתיה, והביטה לפניה בלי הגיד עפעף. יאשה התנועע על הכסא, וצייר לעצמו את אמא כבת שבע־עשרה שנה בצמה כגון זו של מאשה, יפה ובעלת נפש רגשנית… עכשיו נתמלא רחמים על אמא, ולא ידע למה — אם מפני שכבר זקנה מצמתה לא נשאר אפילו זכר ואיננה כבר רגשנית כמו שהיתה, או מפני שאבא מת, והיא כלחייה דאגה, עמלה וטרחה ולא חדלה מהרהר על אודותיו.
ובלחש נהם לו המיחם. דבורה גדולה פרצה אל המרפסת בחפזון ובנהימה משונה מאד, סבבה אילך ואילך ופרחה לה באותה הנהימה הלאה. ומדברי אמא השוקטים והנוגים נשבו געגועים שלוים לעלומים הרחוקים שגזו, לחלומות שכבו. וצר היה היה על שהכל, הכל חולף לו ונכמש…
אחר שתית התה נכנס יאשה והתחיל מעיין באיזה ספר. אחר חצי שעה באה אליו מאשה ושאלה אם רוצה הוא לשוט בסירה.
— טוב. מהיכן לך סירה?
— אין זה עסקך. ישנם כאלו שדואגים לזה — אמרה במבט של רמז סתום.
ויצאו שניהם מן הבית. מאשה קפצה מכל מדרגה ומדרגה ושרקה בתוך כך, חבקה את זרועו והלכה עמו בשמשיה, בלי מגבעת על ראשה, אל הנחל.
מאחורי העירה נתמתח הנחל בין ערבות קדומות, כפתיל כסף מבהיק. מרחוק הרגיש יאשה באיש אחד לבוש לבנים שעסק בסירה אחת קטנה.
– שם, שם הוא זה — אמרה מאשה.
– ומי הוא זה הלז?
הלז? הלז… הוא אדולף… — השיבה מבלי הסתכל ישר בפניו.
לאדולף היו עינים רטובות ושחורות שנצנצו באש חיה, וצחוק צעיר, רענן ויפה.
— אדוני הוא בודאי יעקב בוריסוביץ? — אמר אל יאשה, בשעה שקרבו אליו — אני אדולף רוטה הנני — והושיט לו כף חזקה, רחבה אמיצה ובעלת גרם רחב — והיא — פנה אליה — כמדומני שאינה מפחדת לשוט בסירה?
מאשה פרצה בצחוק, וניכר היה שהיא נכונה ללכת אחריו בלב צוהל וצוחק לא רק על פני המים, כי גם ללכת המימה…
מאשה היתה עליזה מאד בתוך הסירה. אדולף זמר, התלוצץ, ספר אניקדוטות מבדחות, ומאשה כמעט שלא פקעה מצחוק. גם דמעות נצנצו בעיניה מרוב צחוק. מחתה את הדמעות, ואמרה בתוך כך:
— אדולף! יקחהו שד. יחדל נא בשם ה'…
אדולף הצית אש בסיגאריטה. חשקה אף מאשה לעשן, יאשה התנגד לזה. אדולף, להיפך, אמר שעלמה נאורה מחויבה לעשן, וכשנתן לה סיגאריטה למדה שאין מחזיקים בפה את הקצה הבוער. ומגוחך היה לראות, היד שהחזיקה את הסיגאריטה בין שתי אצבעות פשוטות כשנעצה אותה בזהירות בין שפתיה ובעינים מושפלות הציצה אל קצה הסיגאריטה. מיד השתעלה מחמת העשן. יאשה ואדולף צחקו. “פוי, חלאה זו" קראה מתוך העויה קאפריזית והשליכה את הסיגאריטה המימה. אדולף העמיד פנים כועסים, שלח אותה להוציאה מן המים, אים עליה שישליכה אל הנחל, נאבקו שניהם, הסירה התנודדה, מאשה צעקה, ואדולף ויאשה דעתם זחה עליהם למראה ריבה חביבה, פראית ומפונקה זו.
פתאום נשתתקה. שכחה את קרבתו של יאשה והורידה את ראשה על כתפיו של אדולף ונשקעה בחלומות…
לאט לאט החליקה הסירה על הנחל הצר בין הערבות הירוקות. יפה השתקפו בתוך המים דמויותיהם, תלבשתו הלבנה של אדולף, הבלוזה הבהירה של מאשה. מרחוק החליקה רפסודה. בריות ישבו שם מסביב לאבוקה וזמרו זמר מלבב. הרפסודה נעלמה בין האילנות, אבל באויר עדיין צפו קטעי־עשן כחולים ועדיין רעדו בנות־קול הזמרה הנוגה. והרגשה משונה תקפה את יאשה. איזה אי־מרגוע לחץ אותו. דומה, כאילו שמע שמועה על אודות אושר יפה, אושר לא־רגיל ביפיו… וכלתה נפשו לאושר זה. הוא התאוה, כי אף על כתפו יתמך ראש יפה וחביב… ומעין טינא התעוררה בו ביחס אל אדולף. נראה לו שהוא איננו חכם, שבדיחותיו הן שטחיות, שאיננו יפה… כמעט שלא התרעם על מאשה על שאינה מבינה את הדבר… —
היום ספרה לנו אמא, כיצד אהבה את אבא לפני נשואיהם — אמרה מאשה אל אדולף שהציצה בתוך כך בפניו — מענין מאד. אי, מה אהבה אותו. הרי רצתה פעם אחת להטבע במים… יאשה אף הוא שמע..
— נו?
— אבל אבא הבטיח אותה, שאהבתו אליו נאמנה…
— כך כתוב בכל הרומאנים. לפנים היו על הספר, אכלו על פי הספר וגם אהבו על פי הספר..
— למה זה על הספר? הרי אמא אהבה באמת את אבא?
— אבל לרוץ אל הנחל להטבע…
מאשה נרגזה.
— הוא שוטה הנהו! — קראה פתאום — מפני שהוא אינו אוהב…אינו מסוגל…. לא יאהב כל־ימיו… - בלחייה פרחה האדמומית, ושפתיה התנפחו.
ויאשה לא הבין, למה התרעמה כל כך, למה הסתכל אדולף בפניה מתוך גחוך כמתחטא. שוב לא צחקה מאשה, כאילו צל חלף על פניה. אבל בשעה שהחמה, גדולה ואדומה, נשמטה למטה ובמים התפתח עמוד־להב ארוך, אורו פני מאשה. התיצבה נשענת במשוט וקראה:
– שורו נא! שורו נא!…
ושעה ארוכה הסתכלה בעמוד־הזהב. הביתה חזרו רק היא ויאשה לבדם. פני מאשה נעשו שוב רצינים־נוגים. זמן־מה שתקה ואחר כך אמרה כמו אל עצמה:
– משונה הוא…
יאשה הבין את כונתה ואמר:
— כך, הוא בחור חביב ונבון מאד.
— מה… כך? השיבה בהתעוררות, כאילו פללה לשמוע כזאת מאחיה: — הוא חביב, אומר אתה? א, עדיין אין אתה יודע מה חביב הוא. הוא… במאד מאד… באמת… חביב … אבל… אף־על־פי־כן משונה הוא כל כך…
שקעה במחשבות ושוב לא דברה. ולא שאל אותה יאשה למה “הוא” “משונה” כל כך, ולמה היא כל כך עצובה?
בשעת סעודת־הערב ישבה מאשה חורה ושתקה. אחר כך אמרה שראשה כואב עליה ויצאה החוצה אל המרפסת; ישבה על המדרגות, עטופה בסודר, כפופה, ושעות רצופות בלי־נוע ובפנים חורים הסתכלה לתוך הערב. יאשה נשאר עם אמו בבית. הם נדברו יחד בדבר נסיעתו אל עיר האוניבירסיטה. אמו למדה אותו כיצד יסדר את חייו בכרך, איזו הכנות יש לו לעשות. הוא דבר על־אודות השעורים. על התקוות שיש לו. ונהנה הנאה מרובה משיחה זו. במתיקות דפק הלב. בשעה מאוחרת בלילה הלך יאשה לישון, שכור מההזיות. הצעירות הללו. אח, מה חשקה כבר הנפש לנסוע לשם לאותו כרך גדול… תקוות ושאיפות הסתבכו וזמזמו בקרבו כדבורים ביום־קיץ —כולן כל כך עליזות, אויריות, שמחות…
דפיקה קלה בדלת העירה אותו מחלומותיו.
— יאשה! הישן אתה? אפשר להכנס אליך?
בפסיעות קלילות נכנסה אל חדרו וישבה על מטתו. בחלון הציץ ליל־תכלת בהיר. היא היתה לבושה שמלה תחתונה קצרה. בלסוטת־שינה לבנה בעלת שרוולים רחבים וקצרים ושערותיה פרועות.
— מאשינקה! למה אינך ישנה? — שאל אותה.
— כך… אף אתה אינך ישן, יאשה!
— אין השינה שולטת בי. חם מאד….
שעה קלה שתקו.
— יאשה! אמור נא לי… אתה כלום אינך מתירא?
— מתירא? מפני מה?
—איני יודעת… יש לפחד משום מה… החיים, כמדומה נוראים…
— כשהם מתחילים להיות לנו סתומים, בלתי־ מחוורים, אנו מפחדים מפניהם.
— לא זה, יאשה, לא זה… הרי כל־כך טובים הם החיים, כל־כך טובים, כמדומה, אלהי! לכאורה, למה מרבים כל־כך לדבר על־אודות האושר, עוד הפעם אושר ושוב אושר? אלהי הרי אושר גדול כזה הם החיים… אף־על־פי־כן אין משום־מה מנוחה. משונה הוא הדבר לגבי האדם. הרי אמא! אז. כשהיתה עדיין עלמה ואהבה את אבא, גם כן היה לה אושר גדול מאד אף היא לא יכלה לישון בערבים כגון אלה… והנה בא לה החפץ להטבע. חשך היה בחדרה, לבדה ישבה לפני חלונה ובכתה, מפני שבחוץ בהירים היו השמים, ונורא היה לה למות… לפעמים
— קולה התחיל רותת — לפעמים נדמה גם לי אמות, דיגים ימשוני ברשתות מן המים, כשם שמשו את אשת הרופא, ואמא תתעלף, אדולף יבך, אתה תקבל מכתבו שמאשה איננה, שטבעה במים, תתעלף גם אתה. ושום איש, שום איש לא ידע למה קרה כדבר הזה…
מאשה דברה בקול רועד. לבסוף התחילה מיבבת וכל גופה רעד, אימה נפלה על יאשה. לבו נמלא רחמים על אחותו, התרומם מעל הכר, חבק את צוארה, משכה אליו, גפף את שערותיה ולא ידע מה יאמר לה.
— שטיה! אל נא תבכי… למה את בוכה, מאשינקה, יקירתי?…
דבר לה, שהרי הוא נוסע להכנס אל האוניבירסיטה. ישיג לה “שעורים” טובים ויקחנה אליו. יהיו דרים בדירה אחת, והיא תתלמד. הוא דבר על אודות אדולף וקלס אותו. הבטיחה שהוא אוהב אותה, שהרי זה ניכר מיד מעיניו…
לאחר זמן מועט כבר חייכה מאשה. לא ידעה כבר למה זה בכתה מקודם, מה היה חסר לה. לכאורה הרי באמת כך טוב!… הרי עוד פעם ויבוא ויום אורה ושמחה, ואחריו — עד כמה וכמה ימים כמותו… והיא שכבה על מטהו של אחיה, ראשה על לבו, ודברה עימו על־אדות אדולף ואהבתם, על אודות אמא, ועל הכרך הגדול שיאשה אומר לנסוע שם. ויאשה השתעשע בשערותיה, וכרך אותו על אצבעותיו…
* * *
לבסוף — נסע יאשה העירה ונכנס אל האוניבירסיטה. בימים הראשונים הרגיש את עצמו כאילו נפל לתוך יריד בעצם רתיחתו. היה מבולבל. השעורים הראשונים, החברים והנשים, שיחות חדשות של דבר תורה, אינטיריסים ושאלות חדשות — כל זה משכר את כל צעיר ורענן. וגורם לדפיקות תדירות כל כך…
יאשה היה סטודינט יפה וזקוף. נשים אהבו אותו “פנקוהו”. אליו היו באות קירסטות צעירות שעיניהן טהורות ומוחותיהן נלהבים, רצינות וחולמות, עליזות ומלאות־חיים, שהיו צוחקות בצחוק יפה וערב; וחמימות כזו ושמחה ערבה ומזהירה כזו נשבה מהן על נפשו של אדם. ויאשה אהב את כולן… רק לפעמים, בערב יום עם חשכה, כשהיו יושבים אצלו בחורים ובתולות עטופי צל ומזמרים חרש מתוך געגועים, ויש שיד קטנה וחמה היתה תועה בכפו ונחה עליה — אז היו רוחשים בתוכו תשוקות עוז, געגועים חבויים… היה נזכר באחותו. הרי היא שם לבדה באותה עירה קטנה. מה מעשיה עתה? ועתה הוא נכסף מאד לדעת, למה זה דברה אז בלילה על דבר האושר, על דבר מהמות, למה בכתה אז?..
פעם אחת התודע אל סטודינטה. קאטיה היה שמה. צמתה היתה ארוכה עד למטה מן הברכים, ומרחוק היתה דומה מאד למאשה בדמות־תבניתה ובתנועת־ראשה. — דמיון כזה,
דמיון כזה! — התפלא יאשה — אני אומר לה, אלמלא היה לי הדבר ברי, כי אז התנפלתי על צוארה לנשק לה — אמר מתוך הרגשת שמחה נאמנה.
פרצה בצחוק.
— האמנם? דבר זה מהנה אותי, מה שאהיה מזכירה לו את אחותו. יודע הוא, יש לו פנים חביבים. רואה אני, שלא נתקוטט.
בכל ערב וערב היה יאשה בא אליה לשתות תה.
קאטיה מהלכת בחדר אילך ואילך ומזמרת דבר־מה דרך החוטם. ובלבו של יאשה מנצנצים זהרי אורה ואושר…
— קאטיה! שבי נא. הרי התה שלך יצטנן — מתחנן הוא לפניה.
קשה לו לשמוע את פסיעותיה הפזיזות. באותה שעה היא נראית לו כזרה וכרחוקה. מה היא מהרהרת? מה מציק לה? מה?…
והיא נגשת אליו מאחוריו, מהפכת אותו פתאום יחד הכסא למטה, הוא נבהל, מבקש בידיו לאחוז במה, והיא מביטה אליו מלמעלה למטה ומצחקת, ומצחקת…
פעם אחת באה אליו אחותו להתארח אצלו. מכיון שראה אותה עלו באפו ריחות הקיץ של גנם וגרנם, של הנחל המתפתל שם מאחורי עירתם בין הערבות… שפשף את ידיו מתוך אושר. גפף את אחותו והקיפה בשאלות, שאלות. ישבו שלשתם לשתות תה: הוא, אחותו וקאטיה. התחילה מאשה מוציאה מצרורותיה את מיני התרגימא והמרקחת, שאמה נתנה לה אתה. בכל פעם כשהיתה מוציאה דבר חדש מן המלתחה, טפחה קאטיה, הלקקנית הגדולה, בידיה וקראה בהתפעלות: "הרי זה תאוה לעינים:”. העלמות לא פסקו לפטפט יחד, ישנו במטה אחת וספרו כל הלילה. למחרת פרצו שתיהן לתוך חדרו של יאשה עליזות בקוי החמה ונדודות־שנה.
קאטיה הראתה למאשה, כיצד סדרה בחדרו של אחיה את רהיטיו. מאשה נתנה את עיניה בכל דבר מתוך סקרנות מרובה. דפדפה את הספרים, הגליונות, שלא הבינה שם כלום, מששה כל חפץ. ליאשה נדמה שחדר נמלא אור, כל מה שבתוכו היה מרנין. היך שלא אהב את קאטיה, אף־על־פי־כן מכיון שראה את אחותו, הרגיש שחסרה לו כל הימים. הוא היה מוכרח לספר לה את כל מה שהסתיר מפני קאטיה, לספר לה מאהבתו, והאחות הקשיבו: לו, כמדומה, בנפש פתוחה. קפלה את ידיה, בכגון בשעת תפלה וקראה: “אי, יאשינקה! הרי היא כל כך טובה! “.
* * *
הימים חולפים…
כמה חלומות זהב סחפו אתם, כמה זכרונות מתוקים מרקו במרוצתם. קאטיה נשתכחה אף היא. אחריה באו אחרות, שנשמותיהן יותר פתוחות, התנפלו על צוארו וחננוהו בחלומות חדשים… בבית אמו לא היה יאשה זמן רב. אך כשחלף החרף, השמים היו מבהירים ורוחות חמים התחילו מנשבים, היה עולה על לבו של יאשה, שהשלג בעירתם כבר קדר, הומות שם בודאי בכל מקום שלוליות צרות ועליזות. אילך ואילך מבצבצת קרקע אמוצה. מאשה, בשרוולי לסוטתה ובשמלתה המפושלים, מסיחה את כפלי החלונות, משפשפת את השמשות, פותחת לרוחה את החלונות ומצחקת לתוך עולמו של הבורא. אמא בחצר שוכרת בשביל מה אכרים, מדברת אתם ארוכות ובקול רם, והשמים שם כך רמים ובהרים… לבו של יאשה נמשך לשם, אבל כבש את יצרו והיה נוסע על כל הקיץ אל בעלי־אחוזות ללמד את תינוקותיהם. אך מאחר שהתחיל כותב את הדיסירסאציה שלו, בא הביתה לכלולותיה של מאשה. את מאשה מצא מלאת חיים כדאשתקד, ובכל זאת קצת יותר רצינית, בלי צמה, אלא באיזו מקלעת גבוהה, בחלוק שנהדק ונדבק בהדור אל הקורסיט. היא היתה טרודה לפני כלולותיה. עסקה בתופרות ובחייטים, ונפלא היה בעיניו הדבר הזה לגבי מאשה, כאילו לא הכירה. כשהיו מתיחדים על פי מקרה בחדר אחד היתה נעשית אחרת, יותר עצובה. שתקה והציצה בו בעינים זרות, באילו צפתה לשמוע ממנו איזה דבר, שאלה. באותן השעות היתה לו התשוקה להתחיל לדבר על־אודות אדולף; השתוקק מאד להזכיר את שנות נעוריהם עם שיחותיהם וחלומותיהם. אבל הוא שתק, מפני שלאיש רציני כמותו ולבן־גיל כמו שלו, קשה להתחיל לדבר בענינים כאלה עם אחות עסוקה בבגדי־כלולותיה… אבל לפני החופה פרצה פתאום מאשה בבכי גדול. ודבר זה לא התמיה אותו כלל. לו לעצמו היה קשה ומשונה לראות את מאשה כולה לבנים, בצעיף לבן, ונרות רבים דולקים מסביבה… ואף הוא רצה לבכות…
* * *
בערב־חרף אחד של קור, כשפתח יאשה את דלת בית־הקאווה, במקום שהיה מבלה יום יום שעות אחדות, ויצא החוצה. רוח קלה, קרה ושובבה טפחה על פניו בקומץ אבק־שלג נוצץ. כשהשיב את רוחו ופקח את עיניו, עברו על פניו שתי בתולות בכפיונים לבנים, הכפות על ראשיהן והקצוות מסולקות על כתפותיהן לאחוריהן. הן צחקו ומפיותיהן נשתרבב ונגרר אחריהן אד לבנבן ספוג כולו באור־לבנה. עגלות־חרף חלפו חיש ומרחוק נשמעה שריקתן העליזה, כאילו היו מספרות לבל העולם: ״קר, אנו טסות־טסות, ועליזות אנו, עליזות… מארובת אחד הגגות נמתח עשן רך ויפה ומרוקם בתכלת. נזכר יאשה, שלפני ימים רבים, עד שבטנו התעגלה והתחדדה, והנשימה לא היתה עדיין קשה, והתנועות — כבדות, לפני ימים רבים היה גם־כן ערב־קור כזה עם לבנה גדולה בשמים, והוא נסע לשם טיול בעגלת־חרף ששרקה בחדוה כזו, ועל ידו ישבה עלמה, אינו זוכר מי אם קאטיה או סוניה, או… אינו זוכר כבר מי, אלא העלמה היתה חביבה. שערותיה שבצבצו מתחת לסודר היו מעופרות בכסף לבן, והוא אהב אותה כך, ובלבבו היה טוב, בהיר, והוא לחץ אותה אליו ודבר לה נעימות. אימתי היה הדבר? אימתי? היכן?….
אבל אחת היא! שוב לא יחזור זה, לא יחזור עולמית… ותחת הפרוה הגסה והגדולה שלו נתכוץ לבו של יאשה מכאב געגועים כזה… הפעם לא הלך מבית הקהאווה אל אלישבע — אלמנה עניה עם ארבעה תנוקות, שהיה מבלה אצלה את הערבים — אלא הלך ישר הביתה. וכשהלך אילך ואילך בחדרו עם המנורה הירוקה, עם השטיחים והצללים העמוקים, חשב וחשב שחבל על מה שאבד; שעלומיו, עלומיו הרעננים רוי־טל, חמקו ועברו והוא לא הרגיש בדבר…
קשה היתה עליו הישיבה בחדר זה עם צלליו, עם האש זמזמה באה באה וזרקה על השטיח סמוך אצלה כתמים אדומים רוטטים. קשה היה לו לסבול את קול־פסיעותיו הרך. אלה להיכן ילך? היכן ימצא חביון נפשו? אצל אלישבע? לא, שם נודף תמיד ריח מליחים ובצלים מטוגנים, והיא גופה גם כן נמאסה עליו.
עמד באמצע החדר שקוע־מחשבות. נזכר פתאום במאשה ומחשבה עברה במוחו. – שמא יכתוב לה איגרת? זה ימים רבים לא כתב לה. תמיד לא עלה הדבר בידו.
כשישב אצל השלחן עלה על לבו זכרון ראיונם האחרון. הדבר היה כשנזדמן לו מקרה לעבור את התחנה ל. הסמוכה לעירתה. סר אליה ליום אחד. זוכר הוא, שבעברו חרשה קטנה, סמוך אצל עירתה, ראה שמתחת אילן אחד קמה תבנית־אשה לבנה ורצה לקראתו. הוא לא הכירה. זאת היתה אדונה, זעירה ומקושטה הדר, שהתחילה נעשית שמנה. קפצה אליו אל הקרון, נפלה על צוארו, בכתה ולא פסקה לחכך את פניה הלחים בלחיו ונאנקה: “יאשה…יאשינקה…” וכשבאו אל העיר, גחכה כבר מאושרה, שמחה והביטה לכל בקורת־רוח.
אח־ כך ישב עם אחותו על המרפסת, שתה תה והיא ספרה לו מעניני משק־ביתה, מגנה הגדול, מפרותיה, מ“חכמתיו” של גורי שלה…
– סליחה – הפסיק אותה באמצע דבורה – להיכן נסע יוסף בעלך?
– אל אחוזתו, לרגל ענין אחד – השיבה ומיד חזרה אל ספוריה.
שתק יאשה ולא הסיח את עיניו מפניה השחרחרים המעלים חן. מעין שלוה עגומה היתה שורה עליהם, וקשה היה לו להשיגה, להחוירה לו…אותו הגחוך הילדותי של תום, אותו הצחוק הרוה וברק עיניה השובב שמקדם, חסרו אצלה לגמרי. על מצחה התמתחו חריצים דקים, העינים זרחו באור ישר, ובפניה חלו איזה שינויים, ויאשה ביקש אותם, בקש לתפסם, ולא עלה בידו…בערב בא אליה אדם צעיר וגבה־קומה, בעל זקן צהוב ויפה בפינסנה, שמאשה הציגה אותו לפניו “מר פאלק” ולבסוף קראה לו פשוט “פאלק”. הכיר יאשה, שהנהו “בן־בית” אצל אחותו. לא ניחה היה לו מה שספרה לו מאשה, שלפעמים השעמום מציק לה מאד, ויש שכמעט שאינה יוצאת מדעתה, אלמלא ידידה פאלק שמבקרה לפעמים ומצחק אתה בקוביה; לא ניחא היה לו מה שטפחה לפעמים על ידו של אדם זה והציצה בפניו במבטים זרים כאלה. בשעת השיחה עם פאלק, פלט פיה שיוסף שלה נסע אל עיר הפלך בענין אחד בבתי־הערכאות. פאלק אחר לשבת. נקטה נפשו של יאשה, שאיש זר ומחסר־נמוס, ננעץ בינו לבין אחותו, חוצה ביניהם ולא נותן להם לדבר כאות־נפשם. עוד התרעם על מאשה שלא הבינה את זאת, כנראה הסתכלה בפני שניהם וכאילו בקשה לרצות אותם…לבסוף התרומם פאלק ללכת, מאשה לותה אותו עד הביאה ונתעכבה עמו זמן מה, ואחר־כך כשחזרה, נטלה כסא וישבה סמוך־סמוך אצל אחיה והתחילה פתאם מספרת, מה גלמוד הוא פאלק זה, מה חומלת היא עליו, סבבה בידיה סכין־של־פרות קטן, מבלי דעת מה לעשות בו. הקשיב לה יאשה בפנים מפיקים אי־רצון. נדמה לו שמשתדלת היא להצדיק את מי. פתאם שאל אותה:
– שמעי נא משינקה, יוסף שלך הוא באחוזתו או בעיר הפלך?
הבינה את שאלתו, נתבלבלה קצת והשיבה:
– איני יודעת. ומהיכן אדע? כלום הוא מספר לי? סובב הולך הוא לאיזו מקומות. ילך לו, אין לזאת דאגתי…ילך לו…
נשקעה במחשבה וחתכה בסכינה את פצלות התפוחים שהתגוללו על השלחן, ולא הרגישה בדבר שחותכת היא את המפה.
באותו רגע נדמה לו ליאשה שמשש על פני אחותו את אותו הצל העגום, שהתפתל בקצות שפתיה ונחבא בעיניה. נתמלא עליה רחמים, נטל את כפה והתחיל מגפפה ושתק, רק נתן את עיניו בפניה שמחציתם חבויים בצל…
אחר־כך ישב עד שעה מאוחרה בלילה לבדו על המרפסת, הסתכל ברחוב השוקט, שבלילה היה מראהו יותר מסכן ומעורר חמלה מאשר ביום, עם הבתים השפלים, עם העזים אחוזות התנומה, שתעו עזובות והתחככו אל הכתלים, והוא דבב לו חרש
– “מאשינקה המסכנה”!…
וחשב על מה שבכתה אז לפני לכתה אל חופתה, והיך שהיתה מסתכלת בו ושותקת בשעה שהיו נשארים לבדם. נזכר איך לפני ימים רבים־רבים, כשהיתה עדיין כמעט ילדה ואהבה נכנסה בלילה אל חדרו ובכתה…
… כשהוא יושב עכשיו בקאבינט שלו וזוכר את אותו ליל הקיץ, ומאזין ליבבת הרוח תחת החלון, הוא חוזר ואומר בלבו שצריך לכתוב לה. אלא כיצד יכתוב לה מעצבונו, מגעגועיו ומבדידותו באופן שתבין לו מיד? נזרקה במוחו מחשבה, ששם כל העירה קבורה בודאי בתוך ערמות שלג, השמשות — אטומות, מכוסות כפור…
לא, עכשיו לא יכתב לה, לא יעלה בידו. לעת אחרת — חשב. אולי באמת טוב עתה לילך אל אלישבע? סוף־סוף הרי זה אדם חי, שנכון לשמוע לדבריך שעות שלמות. וכשיבוא אליה, תשב היא לפני התנור ותתחמם והוא יתחיל לספר לה מהנעורים החביבים, מחלומות זהב, שכל כך חיש, כמו בגנבה, כבו אחד אחד…
* * *
פעם אחת קבל יאשה טלגרמה שאחותו חולה, שיבוא. במלים הספורות והבלתי־מחוברות היטב הרגיש יאשה חרדה גדולה. יוסף היה חתום עליה. אל השם הזה הצטרף במוחו של יאשה זכרון מבדידותה של מאשה, מן הערבים שהיא מצחקת בקוביה עם איזה פאלק. תיכף הכין את עצמו לדרך בחפזון של קדחת ונסע אל אחותו. בדרך לא נסתלקה המחשבה במוחו, שמא תמות אחותו עד שיבוא, וצר היה לו מאד על זה, כאילו היו שניהם מחויבים לעשות דבר ולא הספיקה השעה בידם…
מצא את מאשה אצלם בגן. היה בקר־קיץ וכל הגן היה שטוף באור חמה וברננת־צפרים. הרחק בקצה השדרה על ספסל ישבה אחותו. כשראתה אותו הלכה לקראתו. ניכר היה שחלשה היא. לאט לאט עשתה את פסיעותיה הפעוטות, אך ידיה היו פשוטות אליו. בקאפוט הרחב והלבן שלה הזכירה לו את אמם. אהבה עדינה ורכה הרגיש פתאום אליה, לא כאהבת אח את אחותו או כאהבת בן את אמו, אלא באותה האהבה שהתלבטה אליה בלבו בימי ילדותו, כשהיא היתה ״אחות חולה קטנה״, והוא ישב למרגלותיה וצחק עמה… הלכו שלשתם בשדרה. הוא ובעלה משני עבריה. היא דברה על־דבר מחלתה, ממה שחששה שמא תמות. בעלה ספר באריכות ובאופן משעמם מה שאמרו הרופאים, שאל לדעתו של יאשה. ויאשה הרגיש בתוך כך ברב עונג את ידה של מאשה על ידו.
לבסוף הלך הבעל לדאוג לסעודה לכבוד האורח. והוא עם אחותו על אחד הספסלים. היא נשמה בכבדות ואמרה:
– נו, ספר מה נשמע אצלך?
– לא כלום. בחולים אין מחסור, אלא שאני שואף כבר מנוחה הגיע זמן לנוח…
נשתתקו לרגע והרגשה כבדה היתה להם, כעין זו שלפני הפרידה, בשעה שאין אתה יכול לזכור את היותר חשוב, מה שצריך לומר. היא חשבה שאחיה משתעמם מאד כשהוא הולך ערירי, וחמלה עליו שנשאר רוק זקן הניחה את כפה הענוגה והחורה על כפו ואמרה
— שמע נא, יאשינקה, יודע אתה מי שהיה אצלי בתחלת הקיץ?
— מי?
— קאטיה.
— איזו קאטיה?
— איזו קאטיה? כלום אינך זוכר כבר את קאטיה רוזיגה?
—מה את סחה? איה?
מאיזה מקום באה רוח קלילה ונגעה אל הפנים ונדף אל האף ריח תפוחים, דבש ועשב רוה…
מאשה ספרה לו מאותה קאטיה, מבעלה האינז׳יניר שיש לו אחוזה לא רחוק מעירתם, משני בניה היפים, הוא האזין ותמה לעצמו על שנדמה לו כאילו מספרים לו כל זה מאשה זרה.
– ע! כל זה מעשיות־שטות נושנות… סיימה בגחון ונשקעה במחשבות כשצברה את הכפלים של קאפוטה על ברכיה מאיזה טעם נתעצבה מאשה…
– למה אתה שותק, יאשה? דבר מה - אמרה לו כשהרים את ראשה.
— מה אדבר? הרי את רואה. השנים עוברות ואנו מזדקנים… —השיב לה מפני שלא ידע מה יאמר.
הציצה בקרחתו עם שערות־השיבה המעטות, על פניו השמנים והמקומטים, ואמרה:
— הן, באין ברירה…
ראה יאשה את פניה שזוג עינים מפיקות־חכמה בערו עליהם. את מצחה המקומט ואת שערותיה הלבנות, שהתפתלו על ראשה כשני פתילים משתי זרות מצחה, ומשך בקריאתו: —
כ–ך!
ומחשבת־עצב אחת השתרבבה ועברה את מוחות שניהם:
הם נוכחו, שכל הימים היו שניהם יקרים וחביבים זה לזה, ואף־על־פי־כן… הרי החיים כמעט עברו כבר, והם לא אמרו עדין איש לחברו כלום. למה, למה חיי האדם מסתדרים באופן לא טוב כזה, בחסר־שכל כזה, עד שהם, אח ואחות, היו מוכרחים להיות רחוקים זה מזה והיותר חם והיותר עמוק שבאדם, שמבקש לב להתרפק עליו, שמבקש נפש להשתקף בתוכה, — הוצק על לבבות זרים. נתבזבז בין אנשים נכרים, שבאו היום ולמחרת הולכים… ועתה החיים כמעט עברו, העבר נשכח וההוה ריק, אין מה לספר.
ביום סתיו אפור אחד, בשעה שעברתי את פוריצין, סרתי לראות את אבראשה חברי שלא ראיתיו זה כשבע שנים. גשם קלוש וקר היה כל היום מטפטף ומטפטף, במתינות ובלי הפסק, ורוח היה סוטר על־פני במלא חפנים של טיפות קרות אך ליבי היה טוב עלי. כל הדרך הייתי מחייך לעצמי בחשבי על הסיורפריז, שאני עתיד לעשות לאבראשה בביאתי הבלתי־צפויה. שאלתי את עצמי מי יכיר את מי ראשונה, ציירתי לי את פני אבראשה הגלויים והטובים, שבת־צחוק של שמחה שוטפת את כלם, וקמטים דקים־דקים מתפזרים מסביב לעיניו החומות, והריהו מטפח בידיו וקורא: — וורניציקי, כמו שאני יהודי… ראה נא, מה אתה עושה פה?
אח, אבראשה! מה חשקתי כבר לראותו!… שבע שנים כמעט, מלתא זוטרא! איש תהפוכות כזה שאינו מסוגל להסתכל זמן רב בדבר אחד בסבר־פנים של רצון, — כמה “חבילין” כבר סבל ונשא איש כזה במשך הימים האלה, בכמה מקומות היה נע־ונד. נזכרתי במה שהיה הוא גופא אומר על עצמו, שלעולם לא יהיה גוחן ומרים את הפרח שנפל מידו, אלא שיהא משתדל לקטוף אחר במקומו… כך היה אומר, ועל פניו היה זורח אז גיחוך־ילדות טוב. חדוה היתה לשמוע את צחוקו המצלצל. אך אדם משונה היה. לכאורה, הוא מדבר עתכם, לא כך? ופתאום יטרפוהו הרהוריו, ודבר אליו כדבר אל קיר. “מה זה אבראשה? איזו מחשבות הטרידוך כך?” — “לא כלום, היה משיב, בעצמי אינו יודע, כמדומני שלא הרהרתי כלום”. בתמידות יתרה היה חור, זעום, מכרסם את ציפורניו ושותק ושותק, ואי אפשר היה למלט מלה מפיו.
בהרבה פרטים מחיינו אז נזכרתי עכשיו, וביום גשום קר זה של סתיו חם ליבי בקרבי מהמחשבה שעוד מעט והיה יושב עם אבראשה לפני מיחם רותח ונהיה מספרים, מספרים…
פורצין היא עירה קטנה מנודה בלי־רחמים בין שדות רחבים ושוממים, שכתות צפרים אלמות סובבות עליהם… בתיה הקטנים והחשכים, בגגותיהם הנמוכים והרטובים, עמדו נלחצים זה לזה. והסתכלו בעולם־יה מתוך “מרה־שחורה” כזו, כאלו לא זכו מימיהם לראות בזהר הרקיע, ואף אבדו תקותם לצאת בזמן מן הזמנים מטיט־יון זה. נתגלגלו עליהם רחמי בי שראיתי היך שהרוח בשובבותה מפשחת את תבן גגותיהם, והיו דומים לזנבות התרנגולות המפושלים בנשוב בהם הרוח…
לבסוף התרוממתי במעלות צרות וחורקות ונכנסתי לחדר מרווח בספון נמוך ומעושן. האויר היה מחניק וערפל הכחול של עשן־סיגאריטות רחף בו, על הקרקע התגוללו שיירי־הסיגאריטות למכביר. ראיתי לפני אברך מגובן קצת, בראש שיבה קרח ובפנים חורים, אי־מגולחים זה כבר. — במה אוכל לשרתו? שאלני הקול מכונס, יבש וחור כפניו, וזמן רב נתן בי עינים קטנות, קצרות־ראי וממצמצות.. הכרתי בו את אבראשה שלי, זה שהיה ידוע לי כל־כך.
— אבראשה? — קראתי מתוך שאלה. לא יכולתי להאמין, שזהו חברי מכבר. זיע קל חלף על פניו, כבהברק פתאום ברק בליל־חושך.
— מי הוא? — שאל שוב בקרירות, בנחת, שקרב אלי ונתן בי את עיניו קצרות־הראי. — הוא… אתה… אין אתה מכירני? וורניצקי… אמרתי ולא יכולתי להעלים על הגחוך שנתר על פני. — א־א! — בסבר פנים קפואים וקרים — זוכרני… זוכרני.. שב נא. א־א, וורניצקי!… הריני נזכר עכשיו… ישבתי ליד השלחן ושתקתי. פגישה בלתי צפויה כעין זו בלבלה אותי קצת. לבי דפק חרש. הוא עמד לפני אצל קרן־השלחן, מעך מה בידיו ושתק מתוך בישנות. התבוננתי בו בסקרנות. צוארונו היה צהוב ומלוכלך עם איזו מקשרת ממורטה, שזה כבר נטשטשו צבעיה ונתקלקלה צורתה; שערותיו שמנות, אי־סרוקות והיו סמורות מסביב לקרחת. מבין אצבעותיו הכחושות, בעלות הצפרנים הארוכות והצהובות, לא הוציא את הסיגאריטה שלו.
מה נהיה לאבראשה שלי — שאלתי את עצמי — כיצד אדם נעשה רצוץ ומעוך ככה? וליבי בקרבי נתכווץ מרחמים גדולים. על פניו רעד פתאום גחוך רפה חור.
— המ… אבראשה… בקושי נזכרתי! זה זמן רב לא שמעתי את השם הזה…. — מיום שעזבת את ס. כבר עברו… יודע אתה כמה ימים? עברו שבע שנים!
— שבע שנים?… — שאל בתמיה והניד בראשו. אחר־כך הוסיף בדממה: — מן היום הראשון התחילו קוראים לי “המורה זאלקינד” וכך נשאר שמי כל שבע השנים — ה “מורה זאלקינד” —
מה משמע? כלום כל הזמן שהית פה. — כל הזמן. במחי חלפו הבתים השחוחים עם גגות התבן הלחים והרקובים, הסמטאות הצרות והמלאות רפש, וצמרמורת חלפה על גופי… כיצד! מה היה לו? — שאלתי את עצמי תוהה ומשתומם, והרגשתי שצער קהה את לבי, כמו אצל ערש ידיד חולה. הינו יושבים שנינו, מעשנים ושותקים. ישב בצדו אלי, והתחקה אחרי העיגולים הכחולים־כהים, שצפו לאט־לאט מפיו באויר, חלפו ושנו ברוך ובחן את צורותיהם ונשתקעו בערפל הכחול. דומה ששכח לגמרי, שאני יושב סמוך אצלו. ומחשבה אחת רחשה בראשי: שבע שנים יושב בן־אדם ומתבונן אל עגולי־העשן המתמסמסים בזה אחר זה, כחלומות ישנים שעברו… שבע שנים!… קשה היה לי להכנס עמו בשיחה. רצוני היה לזעזעו. התחלתי מספר מחברנו שהיו לנו, מחייהם, שאיפותיהם תקוותים וחלומותיהם… הוא היה שולח את עגולי־העשן ושותק, כאלו נדר עליו לשתוק, או לא שמע כלל מה שאני דובר…
— אבראשה! — לא התאפקתי לבסוף ושאלתי — כיצד עומד אדם וקובר את עצמו חיים? הרי זה קבר… קבר! לא פנה אלי ואמר:
— עט! קבר אחד בכל מקום. במקרה באתי לכאן בתור מורה בבית־ספר פרטי ונשתקעתי כאן. למה הם הנדודים? יפה אמרת: קבר… קבר אחד הרי בכל מקום. אלא ששם — מהומה יתירה. אצלי מנוחה שלוה… — אלא מהי “התכלית”?
— למה היא “התכלית”? הוא היה משיב שהיה מסתכל בתוך כך בעינים סגורות למחצה בצחוק עגולי העשן. נדמה לי שסח הוא לי איזה ספור מעשה לא־יאומן. — אלי! אתה, אבראשה… אתה הנך מרוצה פה? אמור, כלום באמת מצאת בכאן את אשרך? — ואתה את שלך כלום מצאת שם? זו פעמים אני שומע ממנו את ה“שם”; משונה צלל זה באזני. באמת כמו מתוך קבר… אני מחפש לפחות… — עניתי — ואתה… מה מצאת?
— מצאתי פה חרות אמתית. — חרות…
— חזרתי לעצמי. הוא כאילו הבין למחשבתי, גחן אלי, ובדממה, כשם שלוחשים סוד, אמר לי: — שומע אתה, וורניצקי לבדך — חפשי הנך. הרי זה הכלל… כנראה, נתקל אבראשה בדבר-מה איום. שוב נשמט פרח מידו, ולמצוא את השני קשה היה… — אבראשה! זוכר אתה את חלומותנו הקודמים? זוכר אתה אצל רחל פישמן על הספה בלילות החורף? איזה חלומות, איזה חלומות אלהי! אותה רחל שבקה חיים לכל חי. עכשיו ישנה אם לבנים בסנור רחב ומטונף ובצרור גדול של מפתחות… געגועים תקפוני לאותם הימים. חשקתי מאד לזעזעו וליצוק את כל ליבי עד לשבע. — מה תפשת? כלום מצאת חלומות יותר טובים, יותר יפים?
— אני חי בלי חלומות. בני־חורין אינם זקוקים לחלומות. זרק אבראשה את הסיגראטה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך בידים מסולקות לאחוריו. הזכירני באותם הרגעים את אותו עלם שובב שלי שמקודם, בשעה שהיה נשקע פתאום בהרהורים. שמע נא!- קרא תוך כדי ריצתו – שמע נא ואספר לך… רוצה אתה מסתמא לדעת כיצד היה הדבר. הריני מספר לך שמע… דומה שקשה היה עליו הדיבור הוא נגש אל החלון המאובק שקופסה מלאה טאבאק עמדה עליו, גלל סיגאריטה אחת, ישב לפני השלחן, תמך את ראשו בשתי ידיו, והתחיל בקול מרוכך ורצוץ:
— גופא דעובדא היה עוד בשעת ישיבתי בר —ם, אצל מרת חייט, האלמנה הזקנה. זוכר אתה אותה? היא ישבה אז בדירתה החדשה, שעברה אליה אז לפני זמן מועט. ארבעה דירים דרו אז אצלה, חוץ ממני. שם היה טרקלין גדול בלא רהיטים… זוכר אתה אותו? שלחן עגול, איזה כסא שבור, ויותר לא כלום. יותר לא היה כלום באותו אולם גדול. פעמים שהייתי יושב שם לבדי. דומה היה שם, שבתוך הכרכבים המהוקצעים פועמים עדין ימים צוהלים שעברו, שעברו… אהבתי את הכתלים הרחבים, הריקים, את הכתלים האלמים עולמית… דומה שידעו סוד, ששום בריה בעולם לא ידע אותו… כתלים אלמים… פעם אחת הייתי שם מתבודד, וחושב את מחשבותי. או לא כמדומה, לא חשבתי כלום, אלא סתם, ישבתי יחידי ותליתי עיני בספון… פתאום ראיתי אונקול בספון, אונקול גדול, שמנורה היתה בודאי תלויה בו לשעבר. התבוננתי בו, ומחשבה נכנסה פתאום במוחי… מאליה, פתאום… מי יודע, שמא כבר תלה בו אדם את עצמו… מחשבה כזו, מבין אתה? הצצתי בו ונדמה לי שעדין נשארה עליו תלויה חתיכת נשמה טרופה… ושמא, הרהרתי, עוד עתיד אדם להתלות עליו. האונקול, הרי אין אונקול חלוד ואלם זה! עליו עלולים להתנתק חיים עשירים ויפים רעיונות גדולים ויפים, אונקול שטותי זה! ונדמה לי כאלו הוא קורץ אלי, כאלו הוא אומר: “ אדרבה, נסה!… הרי אין זה עבודת־פרך, נוטלים וזורקים את החבל, וחסל! אדרבא"… ברחתי אז מן הטרקלין לא־חי־ולא־מת, וזמן רב אחר כך מנעתי את עצמי לשוב ולהכנס לשם. אך אחר כך, פעם אחת, בשעת בין־השמשות, כך… שעת בין־השמשות היתה אז. שום איש לא היה אז בבית, רק אני לבדי. הם בכל החדרים. ואני נכנסתי שוב אל הטרקלין, ישבתי על מקומי הקודם. אפלולית היתה. צללים נתלו מן הכתלים, ואני תליתי שוב את עיני באונקול, ושוב הרהרתי כמו אז, כך הרהורים־גרידא, סתמיים… מה משונה הדבר! אם להטיל על אונקול זה חבל, לנעוץ את הראש בעניבה, ובא פתאום סוף, סוף הכל, פוסק הכל! חשך ושוב לא כלום!… וחפץ אדיר תקפני להציץ לאותה חשכה… אבל מבין אתה, חפץ אדיר כזה תקפני. והאונקול, כגון אצבע כפופה, קוראת, קוראת, קוראת… איני יודע מה שהיה לי. אך מי־שהוא נכנס אז אל הטרקלין, זליגמן כמדומני. חור־פנים התנפל עלי… חור כזה ותפש בידי: הבטתי למסביבי. על השלחן עמד הכסא שישבתי עליו קודם, ובידי אחזתי את אבנט בלזוטי… אדם חביב היה זליגמן. איש לא ידע מזה. אך אני לא שכחתי את זה.
הדליק עוד סיגאריטה, סבב בחדר ושתק, רק שלח במתינות את העשן מפיו.
אחר נגש אלי, ישב סמוך אצלי על קצה הכסא, גחן אל פני, נגע בכפו אל ברכי ואמר כאלו לחש לי את סוד נשמתו: — מאותה שעה ניטל הצחוק ממני. זכרון אותו אונקול היה נתלה ועומד מתחבא מאחורי גבי, ומילה את שניו ואך חפצתי לצחוק, לצחוק בקול, בכל ליבי, מיד… מיד היה זכרון זה צוחק בפני, צוחק בזעם כאומר: " צוחק אתה? צחק לך, צחק לך! זוכר אתה? אלמלא זליגמן, היית… יודע אתה היכן היית?… " ותיכף היה פי מתעקם בתנועה קונבולסיבית וצחוקי היה נפסק. ובשעה שהיה נעשה לי פתאם טוב מאד כשלבי צוח בי: " חיים! חיים! מה טובים החיים!", היה זכרון זה חושף לפני את שניו ומחייך בחיוך של־גיהנום, כאומר " טוב לך? מה? טוב לך? והאונקול? והאונקול? מה יהיה כששוב יתקל בו מבטך באיזה מקום, וזליגמן שני לא יזדמן לך? " — ופסקה שמחתי. התחלתי מרגיש שאיני כבר אדון לעצמי, יש למאן־דהוא שליטה עלי היכן הוא? מי הוא?… משעה זו היה אותו מאן־דהוא שיש לו שליטה עלי, להצר לי, להטיל עלי אימה, אותו מאן־דהוא שרצה לתלותני בלא ידיעתי, בטרקלינה של מרת חייט… מצחו נתקמט ובעיניו הבהבה ורתתה אש קטנה וחרדה. הניח ידו הכחושה עם האצבעות הארוכות על ברכי, ואמר: — שמע נא, וורניצקי! הרי זה היה נורא! הרגשתי בעולו של מי שטעון עלי ולא ידעתי היכן הוא, כיצד פורקים אותו! זרים נעשו לי חלומותי היותר יפים, תקוותי היותר מזהירות. פסקה אמונתי בהם. כל זה חלם וקוה אותו, אותו מאן־דהוא… אני רק ציית, נשמע לו… מבין אתה? מצ… אינך מבין! — אמר פתאום בהניעו עלי בידי. קם ונגש אל החלון. בפניו כבו שוב הצללים החיים, ובעיניו — האש השחורה, שוב — נכמש, קר, זקן… שרטט באצבעו על השמשה וסח אל עצמו: — העקר הוא להיות חפשי. כשאין על מה לחוס, יש חרות… אני בן חורין אני… אחר־כך שתק שעה ארוכה. לי היה קשה לסבול את שתיקתו. קמתי ונגשתי אליו. לא החזיר אפילו את פניו אלי. בעד החלון נראתה רצועה גגות־תבן שחורים של בתים קטנים וכפופים, ובני אדם כצללים נעו בנהם. הגשם נקש בלי רחמים בחלון, וכאלו חזר וחזר: — כך… כך… כך… נדמה לי שאני רואה את חרותו של אבראשה יורדת משמי הסתיו, רטובה מגשם ברגלי־כפרית מטונפות, וצמרמורת חלפה את נשמתי… — היה שלום, אבראשה! יד כחושה וקרה בצפרניים לא־נקיות על אצבעות פשט אלי מאחורי גבו, ולא אמר כלום.
וילנה.
I.
יחידה היתה דינה מהלכת בכל בקר ובקר בחדרים המרוחים של בית אמה, ובידה אלונטית, שהיא מוחה בה את האבק מעל כלי הבית. לאט לאט, בעצלתים ומתוך פזרון־נפש היתה מטלטלת ממקום למקום, כשהיא מנגנת בלחישה, מתוך החוטם, תחלתו או סופו של איזה נגון נושן ונשכח, שנופל פתאם לתוך הפה מאליו, כמו פתקא משמים, ושוב אינו יוצא מלבך ואינו פוסק מפיך כל היום כלו… יש שהקור משמיע בחוץ כעין קול נפץ, אחד מכתלי־העץ של הבית מזדעזע — דינה נבהלת ומפסיקה את נגונה. היא תולה עיניה בשמשות המחופות כפור ומאזנת; רחוקה מכאן, שם ממעל לגגות העירה, זועפת ומקוננת הרוח. על מה היא בוכה כך?… יחידה יחידה, על פני ערבות־שלג סובבת היא, משוגעה מגדל בדידותה, מעמק מכאובה, מיבבת היא וצוחקת, מיבבת וצוחקת… בעוד רגע ודינה סובבת שוב בחדרים הרחבים, מנקה את כלי הבית, פעם כורעת ברך ופעם מטפסת ועולה על כסאות, מנקה ומזמרת בתוך כך את נגונה… אחר כך היא מתרחצת בצוננים. מקפדת היא שיהיו גלידי קרח דוקא צפים בתוך מימי הרחצה. והיא מתענגת לראות את בשרה הרענן, הורדי. כשהיא סורקת את שערותיה לפני הראי ורואה בו את החורון העמום של פניה עם זוג עיניה הגדולות שנגה־מים מנצנץ בהם, עם שערות הסמט הרכות, המסתלסלות במרי על מצחה, — הריהי ניהנית מעצמה הנאה גדולה ושאלה מנצנצת במוחה: "להיכן יש ללכת עכשיו?” מתאות היא להנאות גם את אחרים ביפיה — והיא מתעטפת בחפזון בסודר ויוצאת ללכת אל הקונטורה של בית־הבורסקי שלהם העומד בחצר. אמה עובדת באותה קונטורה כל היום. החצר הגדולה והרחבה מלאה כלה מיני ארגזים ועגלות וקרונות. ביניהם מזדקרים אנשים שונים טרודים ומטורדים, ודינה הבקיעה לה דרך בתוך כל אלה בעמל רב. הקונטורה היתה צרה ומזוהמה. אמה עמדה שם לבושה אדרתה הקצרה ומעוטפת בסודרה האפור בתוך ערב רב של אכרים ועגלונים ותגרנים, הרועשים ומדברים סביבה כלם בבת אחת ובקול רם, מדברים בלי סוף. וכל כך יבשים היו אז פני אמה החורים, עד כי בלב דינה התעוררה חמלה עליה. היא נסתלקה לזוית אחת, עמדה ונסתכלה משם באמה ולא הבינה בשום פנים, מה לה ולבריות אלו. לבסוף הרגישה בה אמה וקרן בן־רגע, קרן חם, חלף על פניה. היא עוזבת את קוניה ותגרניה וקרבה אל בתה, מנחה את שתי ידיה על כתפיה ומציצה ברוך ובחן אל עיניה.
— ואני לא הרגשתי בך, בתי? מדוע לא לבשת ז’קט בשעת קור כזה? אכלת פת שחרית, בתי? — כך היתה מקפת אותה בשאלות שונות תכופות ומהירות, כאילו חששה שמא יפסיקוה. ואמנם, מיד היו מסיחים את דעתה מבתה. דינה נשארת שוב יחידה בזוית שלה, ואמה — עם תגרניה. יש שמציצה דינה אל הפבריקא, הסמוכה אל הקונטורה. שורות שורות של בחורים ואברכים בכתנותם הכחולות והזהומות עומדים שם לפני סדניהם ועובדים. השרולים מופשלים עד המרפקים, שרירי הידים מתמתחים ותופחים, ולמראה כל זה אוחז את דינה מעין תאבון, להתיצב אף היא לפני הסדן עם סכין חד בידה, להפשיל את שרוליה ולחשוף את זרוע כחה… בנפש ריקה היא שבה מן הקונטורה לבית. נוטלת היא מעדר מחדר הבשול, קושרת כנפות סודרה לאחוריה ויוצאת אל החצר ומתחילה לחתות את השלג שלפני הבית ולפנותו לצדדין. היא התחממה מתוך עבודתה, והיתה מחייכת לעצמה כל פעם, כשנעצה את המעדר עמוק בשלג הרך והוציאה אותו אח”כ כשהוא טעון ופרקה מעליו את המשא בקושי לכאן או לכאן. יש שרוח קלה היתה זורה אל פניה את האבק הקר והרך, ואז היתה צוחקת לעצמה בקול. אבל פתאום נעשית לה העבודה לטרח והיא משלכת מידיה את המעדר. נכנסת לבית ויושבת אצל החלון. שעות שלמות יושבת היא לפני חלונה, יושבת ומסתכלת אל החצר. בעד קיר־הנסרים נשמע מחדר־האורחים שקשוק השעון. ודממה בכל הבית, בכל חדריו, דממה… ודינה מציצה מתוך הדממה אל הטרוף, המבוכה, הזוהמה וההמולת הרבה שבחצר; והבן לא תבין, איזה מכשף רע לקח את אמה שבי וחבש אותה שם בתוך אותה הזוהמה והערבוביא. והרי היא זוכרת, שבעוד אבא היה חי ואמה היתה יושבת בית, היו לה, לאמה, קומה זקופה ונאוה בשמלתה השחורה, פנים לבנים ושלוים, עינים טובות עם מבט רך ומחמם כל כך את הנפש… מעל גג הפבדיקא התנשאה ארובת־ברזל גבוהה־גבוהה, שהיתה מקיאה מלועה פקעות של עשן, דולקות זו אחר זו, זו אחר זו, מעלה מעלה: ומתמסמסות ואינן… "פַח־פַח, פַח־פַח” פחפחה הארובה בכבדות ובקול צרוד השמימה ודינה היתה מסתכלת ומהרהרת, שכל אלו הבריות הטרופות ודחופות ומתרעשות בקולי קולות על פני החצר, כל אותה ההמולה והטרדה בקנטורה, כל אותם הפועלים עם שרידיהם התפוחים שלפני הסדנים — כל אלה ביחד הם מין בריה אחת שאוספת את כל כחותיה כלם ומאמצת את כל האנרגיה שבה, עד שהיא מוציאה אותם כאנחה כבדה זו הפורצת דרך הארובה אל השמים, מקום שהרוח מנדפת אותה שם מלמעלה, מפזרתה באויר העולם — והיתה לאפס ואין… וכשתקוט עליה נפשה לישב לפני החלון, נוטלת היא אחד מספרי הרומנים שלה, ועטופה כסודר, היא משתטחת על הדרגש וקוראת. קוראת היא זמן רב ובלי הפסקה. חולפות, חולפות על ראשה שעות אלמות, סמויות מן העין… חולפות על כנפי דממה. רק שקשוק השעון ורחש הדפים מרחפים בחדר מוצנעים, עצורים ושקועים בהרהורים אחר־כך היא משלבת את הספר על הקרקע, שוכבת פרקדן, חורה, בשערות פרועות, מתעטפת בסודר יפה יפה מתוך צמרמורת קלה ותולה את עיניה העיפות בתקרה. במוחה ערפל ובלבה עקת־צער סתומה… על אותם הבריות, על אותו העולם, שקראה עליהם, היא מהרהרת ומהרהרת. שם, באיזה מקום בתבל, ישנם בני אדם בעלי תאוות אמיצות, אוהבים ונאהבים, סובלים ושוטמים, עליזים ושמחים. כלום אינה יכולה היא לאהוב ולחיות כאותן הגבירות הללו של הרומן? אלו היתה אף היא ביניהן!… כלום אינה צעירה ויפה? וכך מתאוה הלב לאהוב, כך משתוקקת היא לאושר מופלא ממנה…
בחור אחד היה בעיר־המחוז שלהם וקוליה שמו, הבחור היחידי, שידעה אותו דינה מילדותה והיתה מדברת עמו בלשון נוכח, מתגוששת עמו ואוהבת אותו בסתר. הרי זה היה בן רוקח עשיר אחד, עלם צעיר בעל פנים חכלילים, שבעים ומפונקים. בנעוריו ישב בעיר הפלך, התלמד, אבל ב“נסיון” לא עמד. ביד אביו עלה לקנות בשבילו באחת הגימנסיות תעודת רוקח, וקוליה שב לעירו שבע רצון והתחיל “חולם” על דבר נדוניה רבה ועל פתיחת אפותיק משלו. את דינה אהב בלב שלם, אבל משעה שאביו נעשה שותף בעסקי הבורסקי, נעשה קוליה טרוד בעניני האפותיק ולא יכול להרבות ולתכוף את בקוריו בבית דינה. כשנפנה מעבודתו היה רץ תיכף אליה, ושניהם שמחים, יושבים בחדרה שלה שעה מרובה ומפטפטים. יש שהוא נזכר פתאום בתוך שיחה באיזה ענין והוא מוציא את פנקסו מכיסו, מדפדף ומעיין בו, ומתחיל מספר לדינה בעניני מסחר. דינה אינה מבינה כלום, אף־על־פי־כן היא מקשיבה, כביכול, בשום לב, מציצה ומציצה בו. פתאום היא נכנסת לתוך דבריו ואומרת: — הבה לי את מסרקך! כמדומה לי, שאם אסדר את שערותיך לכאן ולכאן, ושביל באמצע — והתאים הדבר אל פניך ביותר. קוליה מתרגז על זה. היא חוטפת מידו את פנקסו, זורקתו ארצה, ומתחילה להתגושש עמו וניהנית הנאה גמורה כשהיא גוברת עליו. פתאום נכנסת האם ודינה מתביישת. שערותיה פרועות ופניה לוהטים… נו, מי גבר? — שואלת האם בגחוך קל וטוב ושומעת בתשוקת ענג את דברי בתה, המספרת על גבורותיה ונצחונה. האם צוחקת ומכסה במקצת את פיה בראשי אצבעותיה כדרכה. ולדינה נראית אז אמה צעירה וחביבה משהיא. אך קוליה מרים פתאום את הפנקס מן הקרקע, נגש אל האם ומתחיל מתלחש עמה שוב על אודות עסקיהם. דינה יושבת לבדה, שוחקת, וממתנת, ולבסוף אינה יכולה להתאפק והיא סוטרת באצבע על חטמו של קוליה. — רב לך, דינה! — מתמרמרת האם — חייך, בשנותיך צריך כבר אדם להיות רציני יותר, ואת משתטית כתינוק ממש… ובכל ערב וערב, לשעת התה, מתכנסים מכרים. בא הדוד משה, שותפה של האם מראשית הוסד הפבריקא. יהודי שמן, שכרסו המחודדת הולכת לפניו וצוארו מבצבץ ותלוי כנקניק עב מאחוריו. שני כפתורי אפודתו אינם מרוכסים עולמית, ובין אצבעותיו נעוצה תמיד חתיכת סיגרה. באה הדודה אנה עם פינסנה רכובה על חוטמה; ראשה עומד על צוארה, כמסומר, בלי תנועה כאלו היא חוששת שמא תשמט חלילה הפינסנה מן החוטם. בא גם רוזנבלום, אביו של קוליה, אדם קרח בעל סנטר כפול ופינסנה של זהב, ורחב דעת מטבעו. גם את חוטמו הוא גורף בהרחבה יתרה, בשריקה גדולה שנשמעת למרחקים. הם שותים תה, סועדים ומשחקים בקלפים. אמא, בשמלתה השחורה ובמטפחת המשי שעל ראשה, בפניה החורים והשלוים, במבטה הרך ובגיחוכה הקל, שוב נעשית חביבה, טובה, מפיקה חן. הם מפטפטים, משמיעים חדשות נושנות בנוסח מחודש קצת, מסיחים בפבריקא. הדוד משה מתאונן על הפועלים שנעשו בזמן האחרון עזי פנים ביותר ו“יחסנים” גדולים; קוליה מספר בלחישה קצת על אודות איזו אספת פועלים חשאית מאחורי בית העלמין. על פני הכל נשפכת פתאום רוח של דאגה, ומתחילים מדברים על “אותה החברה”, אלו ה”ציציאליסטים”, מדברים בזעם, בארס ובפחד מסותר. מספוריהם נשקף אל נשמתה של דינה איזה סוד של אנשים משונים, שאינם דומים לכל, שעל חייהם ומעשיהם צריך לדבר בלחישה, בחשאי… אך בלי משים מתחלת השיחה לנטות אל עסקי הפבריקא, אלה חשבונות וה”קומבינציות”, והכל נעשים כבדי ראש. דינה נזכרת בחצר המזוהמת ושעמום תוקפה. היא עוזבת את השלחן ופורשת אל חדרה.
יש שסרה אליה בערב חברתה, סוניה שולמן, בחורה עליזה בת שבע עשרה שנה. שתי הבחורות נסגרות בחדרה של דינה ו“מהפכות עולמות”, עד שבחדר האורחים מכישים בשלחן ומבקשים שתשקטנה. סוניה מתיצבת מאחורי כותל הנסרים, מקשבת למה שמדברים שם ומחקה בחשאי את תנועותיו של כל אחד ואחד, מעוה את פניה עויות משונות ושולחת לשון — ושתי הבחורות “מתגלגלות” מצחוק. אבל תיכף תקוט נפש דינה בכך והיא מתחילה להתגושש עם סוניה. המטה נעתקת ממקומה, הכסאות נופלים, השלחן נהפך, ושוב גערת נזיפה מן החדר הסמוך… פעם אחת השתמטה סוניה מלהתגושש, הכתה ומרטה אותה דינה. — תתגוששי? תתגוששי? — קראה לה דינה — אם אין — אמיתך. התמרמרה סוניה: — הניחי לי! הכל יודעים שבת כח את. פסס! דבר גדול ברך אותה אלהים באגרופים… — בודאי, בודאי! — השיבה דינה — הרי אני חזקה! הרי אני בחורה שיש לה אגרופים אמיצים. ואת מה? אמרי נא! אדרבה! “חי —חי — חי” ו”הא —הא —הא” - ותו לא… סוניה הלכה לה שבעת משובה ויגעת־הוללות, ודינה נשארה לבדה בחדרה. יושבת היא לפני שלחנה, שטופת כח לא־נשפך, ראשה סמוך על ידיה, עיניה תלויות בחלון השחור ואזניה קולטות מאליהן שברי שיחות ודברים שמגיעים אליה דרך קיר הנסרים מן החדר הסמוך, שיחות שאין להן כל ענין לנפשה ואין ללבבה כל חלק בהן. על מה מרמזים אלו רבבות הכוכבים במחשכי הלילה?… הם גבוהים כל כך, ורחוקים ורזיים כל כך — ובכל זאת כמה קרובים רזיהם, רזי הזהב, ללבה הצעיר… נרגעים כאלה יש שתקום פתאם ותחבט באגרופה על דף שלחנה, תחבט בכל כהה עד לכאב. החלון מזדעזע והשיחות בחדר הסמוך נפסקות רגע אחד מתוך איזו חרדה, ומיד חוזרות הן שוב לענינן הראשון. ודינה, מתנפלת על מטתה ומשתקעת בהרהורים שאין להם שם ודמות…
II
פעם אחת באה סוניה אל דינה ואמרה לה בהתפעלות עצומה: — דינה’לה! חביבה! אלו ידעת איזה דיר שכר את עליתנו! מפני־מה אינך סרה אלינו זה שבוע ימים? אלו ידעת, א־א־א כבר היית רצה אלינו. חי חי.. — ותוך כדי דבורה סבבה בחדר אילך ואילך כשידיה מסולקות לאחוריה, ונהמה איזה נגון מתוך חטמה. — מי הוא הדיר שלכם? — שאלה דינה באדישות. — אהא? מתאוה את מאד לדעת? אהא!… — אמרי נא, יפה הוא? — שאלה כבר בצחוק. — יפה, — ענתה סוניה והוסיפה לסובב הנה והנה — סטודנט. — סטודנט? בימים האחרונים שמעה מספרים בביתם, שאיזה איש צעיר לבוש סטודנטית בא לעירה, ואת הפועלים הוא מתהלך. סוניה נגשה אליה ולחשה לה בסוד, שחוששים לו שהוא סוציאליסט. הפלא ופלא, סטודנט, ומלבד זה גם סוציאליסט, אם כך אני הולכת — אמרה דינה. שחקו העלמות. כשבאה דינה אל בית שולמן, חברו עליה כל בני הבית: אם סוניה האלמנה מרת שולמן, ונאדיה בתה הבכירה, עלמה כבדת־ראש, העסוקה תדיר באיזו מלאכת רקמה. כמעט שלא נתנו לה להתפשט מעילה. — אא! הנה אורחה באה… ה למה זה נסתרת שבוע תמים?… שבוע תמים שלא להראות,
—שערוריה! — הבי, גשי נא אל החלון ונחזה כך — אמרה מרת שולמן ומשכה אותה אל החלון והתחילה צובטת ומורטת את לחייה הקרות והמאדמות. — כל השבוע הייתי עסוקה ברקמת אלונטית. — הא־הא־הא־הא… — שחקה נאדייה — היא רקמה! יותר קרוב לשמוע, שעמדה כל הימים לפני החלון וכתבת עליו באצבעך, לא כך…
— דינה — אמרה סוניה - אני אגלה לך, חי־חי־חי… אני אגלה. משום מה?… — גם את, סונקה! — הפסיקתה דינה — וכדי שלא תסים סוניה את דיבורה, חבקה אותה דינה בשתי ידיה והגביהה אותה מעל הקרקע. “אוי!” — קראה סוניה מפחד פתאום, ודבקו שתי הפיגורות הנמושות והחזקות והתחילו סובבות בחדר מזוית אל זוית, מתאמצות להפיל זו את זו ארצה. “הנה הן בשלהן” — אמרה בהתמרמרות של ידידות מרת שולמן, כשנתקלו בה שתיהן ודרכו על אצבעות רגלה. בשתיקה ומבלי שהרגיש בו אדם, נכנס באותה שעה אל החדר איש צעיר גבה קומה, בבן עשרים ושתים, ששערותיו כעין משתה כהה ופניו מסבירים וטובים, מפוקסים פקס דק כמשי, ראשו מגולה וכתנת־סטין שחורה על בשרו. הוא היה רציני ומחייך קצת, בשם שהגדולים מחייכים מתוך ענוה בשעה ושהם יושבים בין תינוקות. הבתולות נתבלבלו קצת בכניסתו. בגחון קל נגש אל מרת שולמן ואחר כך אל נאדיה. הוא הושיט ידו אל סוניה ואמר לה: — היא צריכה להחזיק לי טובה על שבאתי והפסקתי את מלחמתכן אלמלא כך — נפלה בלי ספק. סוניה הפכה פנים אל דינה ופרצה בצחוק. דינה נסה אל החדר הסמוך, לתקן שם,את שערותיה הפרועות. תיכף נכנסה אליה סוניה ושחוק. כבוש מחלחל בקרבה. — ילך לעזאזל. לא הרגשנו כלל בכניסתו… — על מה זה את שמחה כל כך? — שאלה אותה דינה במעין נזיפה קלה, כשהיא עדיין בושה קצת. אחר כך נכנסה אל חדר האורחים ופניה צהובות. סוניה פסעה, אחריה, ומאחורי כתפה השמיעה שוב צחוק חשאי ומחונק. — הרי ענין לפני סוניה — אמרה מרת שולמן — אין לה אלא שחוק. הסטודנט ישב באותה שעה לפני השלחן, וכשהוא מנענע רגלו הרכובה על גבי חברתה ומסלסל בציציות אבנטו היה מספר בקורסיסטה אחת שהיתה להוטה אחרי ההתגוששות. כל פעם שהיתה זו באה אצלו, היו בני חבורתה מתחננים לפניה שתניח להם. אף אני אוהבת להתגושש - נפלטה מפי דינה הערה כמעט שלא ברצונה. — או כבר נוכחתי שכך הוא… סוניה, שהסתכלה בו זמן רב בסקרנות ילדותית, שאלה אותו: — והוא חזק הנה? ומיד התאדמה. — תנסה נא — אמר בגיחוך קל, כשהושיט לה את אגרופו — תפתח! סוניה נגשה אליו בידים נתונות לאחוריה, רגע התבוננה באגרוף מכל הצדדים, ואחרי כך אמרה: — אוי, גדול כל כך! איני רוצה גם לנסות, הי־הי־הי… — הפכה לו ערף ונסה הימנו. דינה חדלה תיכף להתבושש מפני הסטודנט. האגרוף החזק והרחב כבר גרה אותה, וכבר תקף עליה יצרה ל“התגושש” קצת. — אדוני… סליחה! שכחתי מה שמו! — אמרה בדמדומי בושה. — אלכסנדר — ענה הסטודנט. — כיצד אקרא לו? — — נו הרי אמרתי לה אלכסנדר. הכל השגיחו בדינה מתוך גחון קל. — אף לי, היתה קשה בפעם הראשונה — אמרה סוניה — לומר “אלכסנדר”. איך זה אומרים לאדם סתם “אלכסנדר”? ועכשיו — לא כלום, התרגלתי. הסטודנט ראה את הרושם שעשה דבר זה על העלמה ונהנה; וכדי להבליע את הדבר, מהר והעביר את ידו בתנועה פזיזה על בלוריתו, ואמר: — נו ברצונה, כמדומני, היה לומר דבר מה? — ואל פניו חזרה שוב אותה הרצינות שבה נכנס אל הבית. — כן, ע… חפצתי לשאול היוכל לפתוח את אגרופי אני? הבה ינסה נא! — אמרה דינה והושיטה לו ממעל לשלחן את אגרופה הקפוץ. אחר כך קמה ונגשה אליו. מרת שולמן הניעה אחריה ראש ודובבה: “הרי זו עז”… — מאושרת היא כשהיא מוצאת לה מקום להראות לכל את כחה — אמרה נאדיה, ובקולה נשמעה מעין תרעומות. אלכסנדר מעך את אגרופה, לחץ את אצבעותיה ודינה התפתלה לפניו, כפפה את כל גופה לכל הצדדים ואגרופה לא נפתח. — ה, מה! — קראה לבסוף עליזה כשעיף הסטודנט והוציא מידו את אגרופה הקפוץ. לחייה היו אדומות מהתאמצות. היא עמדה למולו, ידיה על מתניה, ונשמה בכבדות כשחזה התרומם, התרומם. אלכסנדר הסתכל בה זמן רב ושתק. — מפני מה הוא מסתכל בי כך? — היא בודאי שמחה מאד על שלא פתחתי את אגרופה? היא גחכה ולא ענתה. — ועדיין לא פתח שום אדם את אגרופה! — עדיין לא. אפשר עוד יבוא איש ויפתחנו.
— אל נא תתן לאותו האיש את ידה. — מפני מה? אלכסנדר העביר את ידו על בלוריתו. — כך… מוטב לה שתאמין ששום איש לא יצליח לפתוח את אגרופה… הוא אמר זאת מתוך כבד־ראש ובטחון, אבל עיניו היו משוטטות לצדדים… וכשפגעו עיניו בעיני דינה, — נפנתה זו וסרה ממנו. בערב יצאו דינה, סוניה ואלכסנדר לטיל. נאדיה נשארה כבית. היה חשך, שקט. השמים זרועים כוכבים. המדרכה היתה חלקלקה, ושתי הבחורות חבקו את זרועות הסטודנט והלכו הלוך והתחלק, הלוך והתחלק. אחריהן נמשך מפיותיהן הבל לבנבן, ספוג כולו בנגה ירח כחול… וטוב להן. מדי נטו למעוד ולנפול, היו ממהרות להחזיק היטב בידי הסטודנט. דבר זה מצא חן בעיני סוניה. כ"שכורים” — אמרה, וצחקה צחוק מחונק, ילדותי, כדרכה. וכשנכנסו אל סימטא ריקה ושוממה, שרק גפות של גגות נמשכו שם משני הצדדים, שכח אלכסנדר פתאום את כובד ראשו ואת קרתנותן של הבחורות ההולכות על ידו והתאוה לעשות "אדם”, התמתח כפישוט ידים ורגלים על השלג. ופתאום באה משום־מה עזות בלבה של דינה וזרקה קמץ שלג באלכסנדר. זה רדף אחריה. התחילו שלשתם לזרוק זה בזה קומצי שלג. הסימטא הנרדמה הקיצה מפני הקולות והצחוק. כל פעם שטופח על הפנים קמץ שלג קר ורך, המתפזר אחר כך בנוצות קלות —מין חדוה רבה אה אל הנפש והיא מתחבטת שם כל כך… כשעיפו וחדלו מלהתחולל, היתה מגבעתה של דינה שמוטה לאחורי ראשה ושערותיה פורצות בלי סדר. אלכסנדר היה טלוא כלו כשלג. שתי הבחורות נקו את שכמו בשרוליהן והלכו להן הלאה בדממה. תלו עיניהן בשמי־הכוכבים ושתקו. כל כך הרבה כוכבים זרחו שם, והשלג מרחוק בער כל כך ברבבות להבות כחלחלות… — הרי שמים אלו מזכירים לי לילות סחלין הנוראים — אמר אלכסנדר בעינים נשואות למרום. והוא ספר לבחורות על לילות־חרף איומים ובודדים בארץ גלותו, לפני איזה זמן. הרחק הרחק מעבר לערבות־אין־קץ, בסוכות חבויות בשלג… באמצע, על גבי הקרקע, דולקת אבוקה; בחוץ מאחורי הכותל מיבבים זאבים, הרוח בוכה.. — ומתגעגעים שם אל ארץ המולדת, א? געגועים נוראים בודאי? — שאלה דינה כשעיניה החולמות תעו בערבות השמים הרחוקות והעמוקות. — הא… לצאת בלילה ולהשקיף על הישימון הלבן, המתפשט מסביבך הרחק בלי סוף וגבול. לזכור בתוך כך באלפי המילין המפרידים אותך מביתך, מהו!… הרי בליל שוקט כזה יצאה חברה אחת שלי החוצה, נתמכה באיזו גדר דחויה ותלתה עינה בשדה, הביטה זמן רב עד ש… — אלכסנדר עשה תנועה בידו ולא גמר. — מה היה לה? — תלתה את עצמה. — את עצמה תלתה? קראו שתי הבחורות ונלחצו היטב אל הסטודנט. — מספרים שם מסורה כזו. בלילה בלילה נוסע דרך השדות והמדבריות מחנה עגום של נשמות. אלו הן נשמותיהם של אלה שגלו למרחקים ונקברו בשלג־עולמים, מחנה של חלומות קבורים של תקוות ומחזות כבויים, כנשמות ערטילאות הן עפות על פני השדה ומבקשות את תיקונן… כשיושבים על יד האבוקה שבבית, אומרים שם הבריות, כי שומעים הם את אנחותיהן ויבבותיהן, אסור אז לצאת אל השדה, מפני שהן לוקחות אז שבי את נשמתו של אדם ומושכות גם אותה אחריהן… חברתי בודאי ראתה אותן… — וזאבים ראית? — שאלה סוניה פתאום. — זאבים? בטיגה היינו מהלכים לצוד אותם. ומה בכך? א? כמה וכמה מילין היינו רודפים אחריהם. שם הטיגה מתפשטת אלפי מילין. אם יאבד שם אדם דרך, איו לו הצלה עוד, שם ימות… כתינוק התרגש מתוך זכרונותיו, והתחיל מדבר בהתלהבות על, הזאבים, על הטיגה ועל הציד. — ופתאום מפני־מה אינך מגלה את שם משפחתך? — שאלה אותו דינה פתאום. אלכסנדר חיך קצת. אנו, הקונספירטיביים, בני בלי שם אנחנו — ענה במין התפארות של ילדות. — הא כיצד? — לאנשים קונספירטיביים יש רק שם בפספורט, ותו לא. — ואלכסנדר? — כך, כאן אני אלכסנדר… —ענה בדרך רמז וקרץ עין. — משונה — אמרה סוניה — אדם אחד הוא — גם אלכסנדר והוא — גם ייפים, חי־חי. וייפים היית מימיך?
הוא לא ענה, אלא שחק שחוק דק, שיש לו פנים לכאן ולכאן. — וכי גם את ואת אסור לדעת? היינו קו..נ. קונ.. פצ איך אתם קוראים לזה? — שאלה סוניה. — קונספירציה, כונתך לומר. כך, קונספירציה! ק־ו־נ־ס־פ־י־ר־צ־י־ה, חי־חי־חי.. — ונשתקעה באיזו מחשבה. דינה אף היא הלכה ושתקה. אדם משונה הולך בתוכן, חיי ו — רזי סתר, ודרכו לוטה בערפל…. — על שום מה הגלו אותך לשם? — שאלה חרש־חרש כאלו אך בקושי התירה לעצמה לשאול שאלה זו. — על שום מה את שואלת? על שום מה רודפים את כל אחד מאחינו, אוסרים בבתי־כלא, מענים? כמובן, בשביל אגיטציה ועוד בשביל כמה מעשים קונספיריטיבים כיוצא בזה. — והוא התחיל מדבר על הפועל, שהוא יוצר העתיד, נושאו על, גבו את כל קנינינו. ינער נא העם את כתפו (והוא עצמו נער בכתפו, כדי להראות בעליל, כיצד יעשה הפועל), והכל הכל יפול, יתפוצץ, ואז תתכונן מלכות־העתיד. דינה האזינה לדבריו בלב ער, אף על פי שלא הבינה הרבה. סוניה הלכה, אחוזה ביד הסטודנט וחתתה ברגלה את השלג של הדרך, פתאום קראה: — אוי, אני משערת כמה היית מתגעגע שם, א? — הבלים! אני אוהב את הגעגועים! טוב להתגעגע.. אני זוכר, בשעה שהוליכוני לסיביר. ערב־קיץ היה אז, ואני ישבתי עם יתר הגולים ברכבת־לאסורים. החלון היה פתוח, ואני נשקפתי החוצה, וראיתי שדות רחבים, יערות, אהלים בודדים שטופי אור הלבנה, חולפים וחולפים לנגד עיני. והכל במרחב מתנמנם, רק רוחות שאננות ומצוננות היו לפעמים מטפחות על פני. אז תקפני פתאום מין עצבון, שאין לו שם ואין לו דמיון. לחצתי את מצחי אל משוכת הברזל ובכיתי, חייכן, בכיתי בקול גדול ולא ידעתי מה. לא על חרותי היה צר לי, באמונה! הרי ידעתי בשביל מה הגלוני, סבלתי וקבלתי… אלא סתם בכיתי מפני שיפים היו יותר מדי הערב השוקט. אור הלבנה השדות המנמנמים, ואותם הרגעים היו היותר טובים, בחיי גלותי… כשחזרה דינה באותו ערב מן הטיול, נכנסה בדממה אל ביתה פשטה בשתיקה את מעילה ומגבעתה — השערות נשארו פרועות כמקודם — ישבה לפני השולחן, שפשפה את ידיה הקפואות ושתקה. אמה נגשה אליה, תקנה בידיה את שערות בתה ושאלה: — היכן היית, בתי כל היום? הרי כלום לא אכלת… זמן רב לא ענתה דינה. אחד כך אמרה: — היום נודעתי נודעתי בבית שולמן אל הסטודנט. הרי את יודעת, אותו הסטודנט… — מה את סחה? — סוניה קראה לי והלכתי. הרי אינו כלל נורא כל כך כפי שדמיתי, לגמרי לא! זרקנו שלג זה בזה. הוא עשה" איש“… הוא משונה כזה, משונה כזה! שומעת את, כמה שהשתדל לפתוח את אגרופי1 — ולא יכול — הוסיפה בגאוה. — “מציאת” רבה… אף־על־פי־כן אומר לך, שמוטב היה לו לא היית יודעת אותו.. — למה? גם בסיביר היה… — פשיטא! עוד זה חסר לי שיראוך הבריות מהלכת עמו, ויגלו גם אותך לסיביר, הרי תראי… — דברה האם בדאגה. ודינה צחקה: — הרי אינו כל כך נורא, כמדומה לי… התחילו מתכנסים האורחים התדירים. הגישו אל השלחן " קנוח פה”, והמסובים התחילו עובדים בלסתותיהם ולשונותיהם, ותוך כדי אכילה גלו בקול סודות של חיי משפחה, ספרו זה לזה איזו “אינטריגות” ברמזים גסים, ולבסוף התחילו שוב מדברים בעניני הפבריקא, עד שזכרו בסטודנט. הדודה אנה הביעה את תמהונה על מדם שולמן, שהשכירה את חדרה לדיר כזה, וקרצה בתוך כך את עיניה למסובין. הגברים חייכו מתחת לשפמיהם. הדוד סשה הפשיל את ראשו, הוציא מפיו תמרות עשן כלפי התקרה, ואמר שמצוה להשמיד ולאבד את כל ה”ציציאליסטליך” מפני שבשלהם כל הצרות של ישראל. האפותקן רוזנבלום, שישב וטרף בידיו כרך של קלפים, חזר על החדוד הנושן בדבר בתולה שהוציאה את תרנגולות אביה מכלובן וקראה: “קישו לחרות”… והכל צחקו והתחילו מלגלגים על אותה ה“שוואבודה” (חרות)… תקפה את, דינה תאוה להכעיסם, זמן רב שתקה ואחר כך אמרה: — ואני כבר התודעתי אל אותו הסטודנט. — ג’נו?!…- קראו כלם בתמיהה. — טיילנו ביחד, שוחחנו… זרקנו שלג זה בזה. — הרי זו פראית, א? — אמרה להם אמה ותנד עליה בראשה. — סקנדל! — קראה הדודה במשיכת כתפים. — נו, וכי כלום לא עשך עדיין ל"ציציאליסטה? הע=הע=הע… — שאל הדוד משה.
אינך רואה? הרי כבר נמסרה ל“שמד” — התלוצץ רוזנבלום. — נו, מה? מה הוא דובר! מה הוא סח? — שאלה אנה בסקרנות. דינה ענתה בקר רוח: לא כלום… וכי זוכרת אני מה שדבר על הפועלים, וכיוצא כזה… ספר לנו גם על חייו בסיביר. — הגם בסיביר היה? — שאלו הדוד והדודה בבת אחת מתוך התרגשות. — הרי לכך הם מזומנים. הם אינם מתיראים מפני סיביר — אמר רוזנבלום בטון של בר סמכא, כשתקן את הפינסנה על חטמו. והם לא פסקו מהתלוצץ ומלגלג על הני “טפליא” שמזכים את הרבים… דברו בפיות מפוטמים, ובתוך כך היו לועסים ועוברים בלסתותיהם ושפתותיהם המלוכלכות בשומן. צוארו של הדוד כאלו נתאדם עוד יותר, וקרחתו של רוזנבלום נעשית מבהקת ביותר. הישיבה אצל השלחן נעשתה קשה על דינה, השעמום תקף עליה. קמה ופרשה לחדרה. שם רצתה להתיחד עם הרהורי לבה על אותו האדם החדש, שנגלה אליה היום. תיכף נכנס אליה קוליה. — כלום לא היית מתיראת להלך עמו בפרהסיה? — שאל קוליה כשעמד לפני התנור להתחמם. למה אתירא? סתם… ראוי להתרחק מבריות כאלו. הרי הוא נמצא תחת ההשגחה”. אפשר לבוא על ידו ליד מכשול, חס ושלום
מה בכך? סוניה הלכה אתנו אף היא…
סוניה, סוניה! — אותן הבתולות שמחות על שהזדמן להן בביתן בחור חדש. — ע?
הרי אתה דובר דברי שטות. בבקשה, אל נא תחזור על דברי דודי או דודתי. שמא שמחתי אף אני על שנזדמן לנו קוליר חדש, מהיכן אתה יודע, שלא כך הוא? — אמרה לו בצחוק קל — גשה נא אלי, שב על מטתי ואני אספר לך. שומע אתה! הרי הוא היה בסיביר. אוי, אלו שמעת איך הם חיים שם, נורא!…
איני יודע, מה "אינטרס” בדבר — ענה וישב על ידה.
— שוטה! וכי יכולת אתה לדור במאורה חפורה באדמה? ובמה התפרנס? הלך לצוד. וגם אחרי זאבים רדף. אחר זאבים! שמע אתה.
קוליה החליק את ידה ושתק זמן מה. אחר כך אמר: — השד יודע אותם. הרי הם מזומנים לזה. מאסר, גלות, סיביר — כל זה אינו מפחידם כלל… שמעי נא! התלכי עמי לקנות בד לכתנת בשבילי? ראשה היה תמוך בכתפו, צחקה מתוך פזור נפש באצבעות כפו המונחת על ברכו ושתקה שקועה במחשבותיה. את שאלתו לא שמעה כלל.
— שומע אתה — אמרה פתאום כשהרימה את ראש — אומרים עליו, שהוא מי שהיה סטודנט. — מצ… כך אומרים עליו — ענה קוליה באי רצון — אבל למה זה מעסיקך כל כך?
— וכבר אין מקבלים אותו לשום אוניברסיטה, א? לשום אוניברסיטה? — הוסיפה לשאול את שלה
— לא. הם מקבלים תעודה בזו, שקוראים לה: “וולצ’י בילט” (תעודת זאב) — ודי אין כבר מעמד… — שומע אתה — קראה באבק התלהבות — בבית האסורים ישב, לסיביר גלה. אף־על־פי־כן הרי הוא משונה כל כך, עליז כל כך, כתינוק ממש… ודבר ידבר בלשון משונה! אבל למה הוא עליז וטוב־לב כל כך? ח־ח־ח! הוא התמתח על השלג ורצה לעשות “איש”, ח ח, רק סוניה קלקלה…
היא התאוַתה מאד רק לדבר ולדבר כסטודנט, אך הרגישה בשתיקתו של קוליה, שהריהו מרוגז קצת, והשיאתהו אל ה“כתנת”, שהיא אומרת לרקום בשבילו.
III
למחר נכנס קוליה אצל דינה והזמין אותה ללכת עמו לחנות, לקנות שם אריג לכתנת בשבילו. היום היה לבן בכסף. השלג שעל הגגות ועל הנורות היה נקי כל כך ונצנץ ברבבות צבעי ניצוצות, עד שקשה היה לעינים להסתכל בו. דינה הרגישה שהקור מדליק ומחיה את פניה ושריאתה מתרחבת בכל נשימה ונשימה. שמחה רבה פרצה פתאום אל לבה של דינה על שהיום כל כך בהיר, ועל שקוליה, צעיר, יפה וזקוף כאלון, הולך על ידה, חובק את זרועה, והשלג שורק שריקה עליזה תחת כפות רגליהם. — קוליה! קנה לי מחלקים — בקשה דינה. — מחלקים? הרי אין את יכולה להחליק. —־ומה בכך? אתה תלמדני. תנהלני בידך. —־טוב, אבל לכשתפלי… — אין רע. תגביהני. רוח קרה נשבה בפניהם, ומן האדמה התרומם אבק־שלג נוצץ ועינו כעין עשן לבן. דינה נצרכה להגן רגע על פניה במוף שלה. שפמו של קוליה הלבין כנוצת כסף דקה. — עוד מעט ונערמו הררי־קרח על גבי שפמי — אמר קוליה דינה פרצה בצחוק גדול, וכל העוברים הסבו אליה את פניהם. בכלל כל מה שאמר קוליה באותה שעה היה כל כך מוצלח וטוב. זמן רב סבבו בחנויות עד שבחרה דינה באריג קנוס וקנתה חוטי צבעונים ושאר מכשירי רקמה. קוליה קנה לה מחלקים; דינה צהלה ושמחה, ועליזים וטוכי לב שבו שניהם עם חבילותיהם בידיהם הביתה. פתאם הרגיש קוליה שדינה מוליכה אותו לצד ביתה של מרת שולמן. הוא נתעכב קצת ושאל: "לאן?”
— אין דבר. נסורה אל מרת שולמן. נאדיה תתן לי ציורים יפים לרקמה. יש לה רב. קוליה פקפק קצת ואולם לבסוף נתפתה. נאדיה ישבה ותפרה, סוניה צחקה בצחוק האשקקי עם אלכסנדר. — מזל טוב! אמרה דינה — הגם סוניה מצחקת באשקקי? סוניה טרפה את ה“אבנים”, קפצה ממקומה ומהרה אל דינה, וכשהחזיקה בשתי ידיה, החזק והחלק אותן, ספרה לה בתוך כך באיזו מין התלהבות, שאלכסנדר מלמדה צחוק זה, ושכמעט אמרה לו ברגע זה “מט”. אלמלא טרפה את ה“אבנים”, ובעצמה צחקה מתוך חדודה. המחלקים הביאו אותה לידי התפעלות מרובה. אף היא תקנה כאלה ויהי מה. ונאדיה בכבד ראשה ובישוב דעתה אמרה, שאסור להחליק על גבי הנהר, מחשש סכנה. ומרת שולמן הסכימה לזה. סוניה הצטערה, כעסה, התמרמרה והבטיחה שתהא זהירה, שלא תחליק, אלא תנסה נסיון בעלמא, ולבסוף התחילה מבטיחה אף לא תנסה כלל, אלא סתם, היא רוצה שיהיו מחלקים. הכל צחקו לה, והיא, נעלבה, קראה שהם כלם שוטים ומשועממים. שלש הנשים הטו ראשיהן אל האריג, שהראתה להן דינה, והתחילו דנות על אדות הרקמה, האריג והציורים. אלכסנדר וקוליה ישבו ושתקו. קוליה דפדף מתוך פזור־נפש אחד מספרי גורקי שהיה מונח על השלחן, ולבסוף אמר אל אלכסנדר, שאינו מבין, למה ועל מה זה זכה גורקי שיעשה למפורסם כל כך בין קוראים… אלכסנדר הביט אליו מלמעלה למטה, כבוחנו בעיניו, אם כדאי הוא לענות לו. קוליה לא הרגיש באותו מבט, וחזר עוד על הפעם על שאלתו. הסטודנט זכהו סוף סוף בתשובה והתחיל מסביר לו את חשיבותו של גורקי; והסברה זו נאמרה מקצתה בדרך בטול ומקצתה בטוב־לב, כגדול המדבר לתינוק. קוליה נפגע קצת, וההסברה נהפכה לוכוח. המלים: “יחפים”,,“מי שהיו בני אדם”, “השבעים”, “מתקוממים”, “בורגנים”, “מלחמה בחברה” וכו' וכו' נזרקו מפיות שניהם רדופות ומרופות ופגעו זו בזו בחלל הבית. דינה הניחה על ברכיה את הבד והאזינה. שאר הנשים הרימו אף הן את ראשיהן. אלכסנדר ישב שטוח על הכסא, וינענע את רגלו הרכובה חברתה. הוא הרגיש שהנשים מקשיבות לו, ואמר בלשון קצרה ובטון בטוח של בר־סמכא: — הטובה בפעולות האדם היא המלחמה עם שבעי־הרצון שבחברה… מה? לא טוב להיות שבע־רצון? הא… כך. לא טוב להיות שבע רצון… דינה עזבה את הצמר והבד על השלחן, קמה והתיצבה אצל קוליה, את ידיה שמה על מתניה והאזינה. קוליה הסתכל זמן רב בסטונדט ולא ידע אם לצחוק או לא. משך בכתפיו ואמר בלגלוג: — איני יודע… לי, למשל, נדמה שאלה, אשר טוב להם, שבעים רצון תמיד. אלכסנדר קפץ פתאם ממקומו ורקק. — טפו לשובע הרצון של הכרסים השבעות! — הוא רץ בחדר אילך ואילך וידיו בכיסי מכנסיו — הנפש קצה באידיאל כזה. לסעוד סעודה שמנה ואחר כך לשכב עם קיבה מפוטמה סרוח על גבי המסב ולהשמיע קול נחרה תחת עלה העתון… אדרבה, יאמר נא לי הוא גופא, כלום יש בחיי הבורז’ואים השבעים שלכם דבר: מה נעלה, נאדר, עז וחפשי? אדרבה?… — והרעבים, נסה קוליה להשיב — כלום הרעב זהו אידיאל? — כן, יסורים.. היסורים הם עצם החיים, על ידי היסורים האדם מתעלה, משביח, נצרף… היסורים הם גם מקור כל יצירה בחיים… כל הגדולים סבלו יסורים… ואלכסנדר דבר ודבר. וכשסיים אדמו לחייו קצת. קוליה — נסתתמו טענותיו. הסטודנט נתן עין במסבה והרגיש ש“נצח” — והתחיל מהלך בחדר אילך ואילך מה שהוא שקוע בהרהורי לבו. הנשים שתקו, וכאלו לא ידעו מה לעשות. לבסוף שאלה מרת שולמן בלחישה את קוליה, מפני מה הוקיר רגליו מביתה. דינה נגשה אל החלון וכתבה באצבעה על גבי השמשיה. אלכסנדר קרב אליה והתיצב מאחוריה. — מה זה היא כותבת? — לא כלום. הוגה אני… — חבל שאי אפשר לשאול על מה. — הוגה אני בדבריו על היסורים. — נו, מה היא מודה לדברי? — הן ולאו. — כלומר? — בעצמי איני יודעת. מוזר הדבר! על יסורי האדם חשבתי תמיד אחרת, אדוני אל.. אלכסנדר! — אף אני אינני מצדד בזכות הרעב, הדלות וה… — אני מבינה את זאת היטב, אף־על־פי־כן סבורני שהדין עמו. משונה הדבר, הוא אומר שכל הגדולים סובלים? בחדר הדליקו באותה שעה את המנורה והגישו את המיחם. מרת שולמן קראה לשתות תה. נאדיה התחילה מתפארת לפני דינה במעשה רקמה שלה. סוניה לחשה לדינה סוד על אודות המחלקים. מרת שולמן דברה עם קוליה על עניני בית, ואלכסנדר ישב לבדו בקצה השלחן, הופך ומהפך מתוך פזור־הנפש את הכף בכוס התה שלו, ולא גרע את עיניו מפני דינה החולמים ומשערותיה הנוצצות לאור המנורה. סוניה רצתה ללוח את דינה וקוליה לביתם. — כל היום היא נכונה לסובב בחוצות העירה — נאדיה. על צוארה היתה תלויה מחרוזת של חוטים, וחוטים היו פזורים וזרועים על שמלתה ועל שערותיה הפרועות —אני אשאר בבית, קוליה ישאר בודאי אצל דינה, עם מי זה תחזרי את? — אלכסנדר ילך אתנו! כך, אלכסנדר? —אָח, בתענוג גדול! כשיצאו, אמרה דינה אל סוניה: נאדיה שלכם הרי היא תמיד ככועסת; אפילו פעם אחת לא הלכה אתנו לטיל כשקראנו לה. — אין זה נוגע אלי כלל. עתה תראי אם לא יהיו לי מחלקים, תראי ותראי… — אמרה סוניה ומהרה אל קוליה ולחשה לו דבר. דינה נשארה עם אלכסנדר לבדם. — התרגז קודם לן? — שאלה אותו כשפסעו פסיעות אחדות. — הבלים! התרגשתי קצת. במדה יתרה קצת, בשביל אותו הבורז’ואי… אתה שונא בודאי את הבור… את העשירים? לא, לא את העשירים אני בז, אלא את שעמום חייהם הריקים, את שובע־הרצון, את טמטום הלב. בעולם שלהם, עולם של זלילה וסביאה, אין מקום לחלומות הזהר, למחשבות כבירות, לרגש אדיר ומתפרץ… מבטי דינה החולמים היו שוהים על פניו כל זמן שדבר. והוא שאל אותה פתאום: — סלחי נא לי את שאלתי. אמרי נא לי, איזה ספרים, קראת? — וכי זוכרת אני — אמרה והציצה בו בתמיה — הרבה. את טורגניוב, גנצ’רוב, כל זה קראתי בימי נעורי, ואחר כך קראתי גם רומנים שונים, מכל הבא בידי. בביליותיקא של עירתנו ישנם רומנים רבים. אבל למה לך לדעת זאת? — ואת בירון קראת? לא. — ואת דוסטויבסקי? — התחלתי קוראה בו. אבל רומניו הם ארוכים כל כך ומטילים שעמום… דינה ענתה לו בחשק, כתלמידה טובה, ואלכסנדר הרגיש בזה; הרגיש במבטיה השוהים והחִולמים, כשהיא מחכה לדבריו. — הנה דוסטויבסקי כרע ברך לפני יסורי האדם. תשמע נא דינה? — אמר פתאום — יש לי בשבילה ספר מענין אחד. תכנס נא אלי באחד הערבים ואתננו לה. אבל תנאי אני מתנה עמה שתקראהו מראש ועד סוף.
אבל מה הוא סח? היאך זה אכנס אליו? — ומפני מה לא? — מה הוא סח? לא נאה…
— כלום לא יפה הדבר, אם בתולה הגונה הולכת אל מכרה, שאף הוא אדם הגון. איזה
אדם כשר יחשדך בכונה טמאה?… אי אפשר… אל נא תעלה כזאת גם על לבו,
אלכסנדר! מה יאמרו הבריות? — והיא בעצמה מה אומרת? היא לחצה את המוף שלה אל
חוה ושאלה: — אדרבה, יאמר הוא, כיצר יכולה האחת לצאת כנגד הכל? — כלי=זין
אחד יש שהוא מנצח אותו ה“הכל” — ו”רצון" שמו… בכחו של זה… רוח חזקה
נשבה בפניהם, עד שהוכרחו לעמוד ולהפוך את פניהם אחורנית. אחר כך חבק את
זרועה והלכו שעה קלה דוממים. — כמדומני שרצה לומר מה? — גבתה ממנו דינה את
גמר דבריו. — כך… מה בקשתי לומר? כך.. הרצון — זה כל האדם. תתפס כלי־זין
זה בידה ולא יכבד ממנה דבר. קשה רק הנסיון הראשון, אבל מכיון שתעמד בו —
סופה לעמוד בכל הנסיונות שבעולם… קוליה וסוניה, שהתרחקו, עמדו והמתינו עד
שיגיעו אלו אליהם. הלכו ארבעתם יחד. סוגיה החזיקה בידי קוליה ואלכסנדר,
הלכה בניהם והחליקה, והגברים דברו אתה מהתלות ודברי ליצנות כשם שמדברים עם
תינוקת קטנה. וטוב וערב היה לכלם לשמוע צחוקה הילדותי והמחונק. דינה שחקה
כל העת עד אל ביתם. — נו, ואת הספר שאמרתי לה — איעצה לקרוא בו. לא תתחרט.
דינה נכנסה עם קוליה לביתם וכל הערב היתה שתקנית, דברה כמעט כלום.
IV
אחר הצהרים ישבה דינה בחדרה ורקמה את כתנתו של קוליה. לאט ובהתרשלות עשתה את מלאכתה, במוחה רחשו מחשבות, וגם הן בהתרשלות ובלי סדר. וחשוב חשבה על אלכסנדר, על שערות הפשתה שלו. אותו, כמדומה לה, היו מכירים אפילו בין עשרות אנשים… דמיה היתה בבית. בחדר הסמוך שקשק השעון, שקשק בלי הפסק. היא הורידה את הבד על ברכיה, תמכה את ראשה על ידה ותלתה עינה בחלון. דרך השמשות המכוסות חצין בכפור הציצה לחצר והסתכלה באנשים שסבבו שם בהולים ומבוהלים, מעופפים בסודרים וכפיונות, נושאים ארגזים, טוענים ופורקים משאות. הפבריקא נשמה בכבדות יתרה “פח־פח” שלה, כאלו קשה עליה נשימתה מפני הקור. נזכרה דינה בדברי אלכסנדר, שכשיחכם הפועל וינער כתפו — אז כל קנינינו שהוא, הפועל, נושא על גבו ישמטו יתפוצצו. וחייכה דינה בזכרה, מה מגוחך היה אלכסנדר כשנדנד בכתפו, כדי להראות כיצד יעשה הפועל. אימתי יקום דבר זה? אימתי? דומה ששם נושמת הארובה כלפי השמים במשטמה, בשנאה כבושה, עוד מעט קט ויזדעזעו הכתפים שבתוך הכתנות הכחולות, והכל הכל נופל, נחרב, ודומיה משתררת בכל החצר. והשלג שיפול עליו לא יסתאב, לא יזוהם, טהור יהיה, טהור ו“אז מתחילים החיים החדשים”… מה טיבם של חיים אלו? כלום אי אפשר כלל להציץ לוא גם דרך סדק דק אל אותו שכולו טוב?…
הנה התרוממות עננת־שלג והליטה את כל החצר בערפל לבן. דינה התחילה רוקמת שוב, ובלבה חשבה בתוך כך, שאדם נפלא הוא אלכסנדר. נפלאים דבריו. כשאתה שומע אותם, הרי הם כל כך פשוטים, מחוורים, אמתים. אבל משאתה נפרד הימנו נותן את לבך לכל מה שאמר, דבריו נעשים כאחרים לגמרי, חדשים, בלתי שכיחים ומופלאים כל כך…
דינה שמעה מחדרה, שנכנסה הדודה אנה. בקשה לצאת אליה, אבל כשהגיעה לאזנה לחישתן של שתי הנשים, דודתה ואמה, נתעכבה במקומה; יודעת היא, הן מתלחשות עליה, על יחוסה אל קוליה. פזמון ישן: "מה היא התכלית?… עד מתי?”…וכדומה, וכדומה.. כשחשך בא גם קוליה. — אהא! היא עובדת… עובדת בת חיל! — קרא בקולו הצלול והרוה כשנכנס שמח לחדרה. פניו היו עדיין צהובים מקור, השפם לח, ומכל גופו נדפה רעננות קרה ומבושמה. דינה קפצה ממקומה, התמודדה מחמת ישיבה כשהרימה את ידיה למעלה. “אני רוצה להכותך”, אמרה לו והורידה ככה את שתי אגרופיה על כתפיו. תשוקה להתגושש תקפתה. היא חבקה את מתגיו ורצתה להפילו, אבל הוא קדם ותפש בשתי ידיה וסלק אותן לאחוריה. — נו, מה תעשי עכשיו? — שאלה ולא הוציא את ידיה מכפיו. ותיכף התחיל ממטיר עליה נשיקות כאשר מצא. היא התפתלה בידיו כנחש, אבל הוא לא הוציאה מידיו. — הנח, הנח — התחננה לפניו — יצאת מדעתך? הנח… הרי אנשים בחדר הסמוך.. ולבסוף כשנשתמטה מתוך זרועותיו תקנה את תסרקתה שנתקלקלה ואמרה לו בטרוניא: “מטורף אתה, קוליה, חייך!” — ותשב על ברכיו. קוליה התחיל, בדרכו, לספר לה בסגנון של בדיחות על דבר הליכות ביתו, על דבר איזה מאורע קוריוזי שאירע לו בחנות. אגב ספר לה על דבר האפתק החדש שאביו רוצה לקנות בעיר־מחוזית אחת, על הרוח שהוא מכניס וכיוצא בזה. דינה רצתה לעשות לו נחת רוח, הכבידה ראשה קצת והקשיבה כביכול בשים לב. אבל כשנזכרה פתאום באלכסנדר, חשבה בלבה: על שום מה אין אלכסנדר עוסק בענינים כאלה? או שהוא משתובב וצוחק כתינוק, או שגם הוא דובר, אבל דבריו הם שונים לגמרי מאלו שקוליה מדבר…
אמור נא, קוליה! - אמרה לו פתאם כשנעצה את חמש אצבעותיה בשערו ראשו – החשבת מימיך על…על אדות אלהים, למשל… אמור! חשבת?
ח-ח-ח! – פרץ קולה בצחוק- על אדות א-ל=ה-ים? למה עלתה פתאם על דעתך כזאת?
אנה אמור, הלא שאלתיך…
הרי לך שאלה…דבר זה,צפורי, אינו אלא ענין לבטלנים ורודפי קדים, כגון…לשכנה של שולמן למשל…
למה דוקא לו?
מפני שאין לו, כנראה, שום דאגות אחרות. לי, לפי שעה, יש ויש הרבה ענינים יותר חשובים. אני איש=מעשה הנני! – אמר במין גאוה.
דינה לא שמעה עוד את דבריו, היא הסתכלה בו בפזור=נפש ומתוך כעס וצער. זו הפעם הראשונה שנדמה לה, שגם אצלו הולך וגדל ערף אדום כעין זה של הדוד משה. היא רק תמהה כיצד לא הרגישה בזה קודם לכן. בודאי תהיה לו גם כרס גדולה ומחודדה ויהיה גם הוא מהלך באפודה בלתי- מרוכסת…באלט נשמטה מברכיו ונגשה אל הראי לתקן את שערותיה. אחר כך קראה אותו אל חדר-האורחים. הוא לא הבין לה ובלא חמדה הלך אחריה. שם כבר דלקה המנורה, וזמן רב מצמצו שניהם בעיניהם מחמת האור, והם התחילו שוב מדברים בחנות החדשה, שאבי קוליה אומר לקנות. אמה ודודתה התאוו לדעת פרטי הענין על בורים.
- חנות זאת הרי תעבור לרשותך אחר החתונה, קוליה? – שאלה הדודה – הרי יחיד אתה לאביך - ועיניה נוצצו מאושר צפוי לה. אף על פי האם זרחה נחת-רוח.
קוליה השפיל את עיניו אל צפרי ידיו וענה:
- הרי זה אפשר ואפשר. אחרי החתונה אגדיל הרבה את העסק.
שיחה זו הכעיסה את דינה…וכליון-נפש סתום נעור בה פתאם אל אנשים כאלכסנדר, אל הגבורים שברומניה…לשון אחרת לאותם הבריות! היא לא יכלה לשבת במנוחה לפני השלחן, עמדה והתהלכה בחדר אילך ואילך, כשידיה על מתניה וכשהיא מנגנת בלאט2 איזה נגון. לבסוף קרבה על החלון, לחצה את מצחה אל השמשה והסתכלה לחוץ. קרום הכפור שעל גבי הזכוכית מבחוץ טשטש עליה את העולם ואינה לא הבחינה כלום. לאזנה הגיעה רק יללת הרוח, המשתער כל פעם אל הבית, מכיש בתריס אל הכותל כמנסה להסיעו, ומכיון שאין הדבר עולה בידו, הוא נמלך פתאם וטס הלאה, הלאה, הלאה, אל קצוי הארץ… האין זו סיעה של אותן הנשמות העורגות, התועות בעולם ואין להן מנוחת עולמית?… בפרוזדור צלצל הפעמון ודינה נזדעזעה. נשמעה רקיעת רגלים בקרקע לשם ניעור השלג, וסמוך לה – צחוקו הקלוש של הדוד: הע- הע- הע! “מה לעשות? כיצד אפשר להשתמט מן הבית?”, חשבה דינה בליבה ולא הסירה את מצחה מן השמשה. הז’קיט שלה ומגבעתה הם בחדרה, משם יש לצאת רק דרך חדר-האורחים. נמלכה קצת בלבה ואחר כך יצאה בחשאי אל הפרוזדור, לבשה את פרותו הגדולה של קוליה ומגבעתו השעירה והגבוהה ויצאה החוצה. היתה אפלה וירד שלג צפוף ולח. היא באה דרך החצר אל המטבח, לקחה בסתר פנס ומקל עבה וגדול והלכה לבית שולמן. שם ישבו כל בני הבית צפופים אל התנור. מרת שולמן ונאדיה ישבו זו אצל זו, סוניה – על הקרקע, רגליה מכונסות תחתיה, וראשה על ברכי אמה. אלכסנדר ישב מולן על כסא, דרך רכיבה, ולמד את הבתולות לשיר איזה שיר מן ה“נאסרים”. על כל הקבוצה הזאת היתה שורה רוח של חן וחמימות. נפתחה פתאום הדלת ונכנסה דינה בפרותה בעלת הצוארון הזקוף והגבוה למעלה מראשה, כלה לבנה משלג. בתחילה לא הכירו אותה. אחר כך, כשפשתה אדרתה, פרצה מפי כל המסובים קריאה: “א, דינה!”…וצחקו בקול גדול.
הרי זו מטורפה – אמרה מרת שולמן – לא מצאה לה בגד אלה זה. וראו נא את המקל, את המקל שלה ראו נא!
עוד מעט ותלבש מכנסים – אמרה נאדיה – לא כך, דינה?
דינה צחקה והניעה את כלפי נאדיה אגרופה. היא ספרה שהשתמטה בגנבה מביתה, ובספרה הקישה כפות רגליה זו בזו כדי לחממן. “אצלכם פה – אמרה – גן-עדן! ממש, גן=עדן…” – ומיד ישבה עם נאדיה על כסא אחד וחזרו לשיר כלן ביחד אותו השיר שנפסק באמצע. מרת שולמן חששה שישמע קולן בחוץ והתחננה אליהן שתשפלנה קולן. תכנו של אותו שיר קינה על אותה עלמה צעירה, “גבורה”, שנלחמה לחרות והלכה למות ברוח אמיץ וכו' ‘ואת חלומך הזהב רוח צפונית פזרה’… סיים אלכסנדר את החרוז האחרון. סוניה חזרה בפני עצמה בשתיקה: ‘ואת חלומך הזהב רוח צפנת פזרה’ אלכסנדר החריש ונשתקע בהרהורים.
במה הוא מהרהר, אלכסנדר? שאלה נאדיה.
מה? לא כלום… הרהורים סתם – ענה אלכסנדר והדק בפזרון-נפש את ידיו – אני מהרהר על החלומות שפזרה הרוח הצפונית. בכל פעם שאני שר שיר זה, מתייצבת לנגד עיני תמונת ילדה אחת, שאיני יכול בשום אופן לשכחה…
ואלכסנדר התחיל לספר מעשה בילדה. אבות עשירים היו לה, לאותה הילדה, והם אהבוה מאד, מפני שיחידה היתה להם וילבישוה משי ואבנים יקרות. אבל קשה היה לה לחיות את החיים הריקנים חיי שובע חדלי-דאגה. היא בקשה חיי עלילה, עזבה את הוריה, זנחה את זהבם ותכשיטיהם והלכה אל הפועלים העניים לחיות בתוכם, ובלבה נשאה את חלומה. אבל צעירה היתה ולא ידעה להזהר, ותפול ברעה. בת שמונה-עשרה שנים היתה כשעמדה לפני השופטים. “נאשמה! האם מכירה את באשמתך” שאלוה השופטים, כנהוג. היא הרימה למעלה את ראשה הרם המסובל תלתלי- זהב וענתה: “איני מכירה את זכותם לשפוט אותי ואיני רוצה לענותם שוב!” אא! - קראה דינה שלא מדעת, ובתנועה אינסטקטיבית העבירה את ידה על לחיה; צמרמרת קלה עברתה.
וסוף הדבר – הוסיף אלכסנדר – סיביר…היא נדונה לגלות לסיביר. אבל הילדה לא הגיעה לשם, באמצע הדרך מתה.
מתה?! - פרצה קריאה מפי סוניה.
עם חבורת אסירים הלכה. בצד הדרך תחת אלה אחת חפרו לה קבר ויקברוה שמה, ובכל פעם שסיעות של אסירים עוברות בדרך זו לסיביר, יושבים הגולים תחת אותה אלה, לנוח…
המנורה הבהבה ככתם צהוב גדול וזרקה צללים לכל פנות הבית, והשיחה זרמה לה בלי הפסק. מרת שולמן כבר הלכה לשון, הבתולות נדחקו יותר צפופות, ואלכסנדר ספר להם על חייו שלו ושל אחרים, זרים ומכרים. אלה היו ספורים על דבר חיים נחרבים, על חיי צער ויסורים לשם הדעה… הוא אהב, כתינוק, לספר מעשיות וספר בטעם. התגאה בחבריו ובעלילותיהם והוא גופא התרגש, ולהבה זעירה רעדה בעיניו; בלבות הבחורות נזדעזעו נימין חדשות, מוצנעות, הדו של כל יגון=העריגה, של התוגה החמה והגעגועים, שהחיים מלאים אותם3, ושאך לעתים רחוקות מרגישים אנו אותם פתאום. דינה שמעה את הדברים וצירה לה בנפשה שישנה בעולם משפחה של מיני אנשים נפלאים, היפים והגדולים בכל האדם. יד אכזרית פזרה אותם בלי חמלה על פני כל הארץ, כניצוצות נפוצו הרחק זה מזה, אבל כל אחד מהם, בכל מקום שהוא, אינו נשאר יחידי, הוא מרים את הקטנים ומנשאם אליו ועושה אותם לגדולים כמותו, עד שבאה אותה הרוח ושוב מפרזתם וכך זורעת אותה היד הרעה על פני כל הארץ מעין גרעינים של בני=אדם גדולים ויפים…
יאמר נא מר אלכסנדר – הלא מתגעגע הוא אל חבריו…-שאלה סוניה מתוך הזיה – הלא עצב תקפו מדי הגותו בהם…
אין העצבות שולטת בי, מפני שיש לי ענין שאני עובד לו. ואולם הגעגועים יש שתוקפים לעתים את הנפש לפרקים. הנפש מתגעגעת…אך אין בכך כלום. אדרבא, מה טוב לו לאדם ברגעים כאלה. סבורני, שאת הגעגועים נתן אלהים מתנה לאדם בשעה ששלחו אותו יחידי אל עולמו.ץץ – אמר בכבד ראש, והוא תמה לפרזה היפה שנפלטה מפיו שלא מדעתו – טוב להתגעגע!
ואנו, סוניה – אמרה דינה אל חברתה – על מה נוכל אנו להתגעגע? אין לנו דבר שנתגעגע עליו… א? – בקולה רעד כעין יגון עמוק ומוצנע.
ראשה של סוניה בשערותיו הפרועות היה מונח על ברכי דינה. זו נעצה אצבעותיה בהן, סלסלה אותן וזכרה בכל רגע שהשעה מאוחרה, שעת לילך הביתה, ולא יכלה לזוז ממקומה. קשה היה לה לעזוב זוית זו עם צלליה, ששטפוה ברך ובחם. רק כשכולם עמדו ממקומותיהם, קמה גם דינה ממקומה ואמרה: אוי, איני רוצה לחזור אל ביתי!
השארי אצלנו. אנחנו נישן במטה אחת. רוצה את? אנא השארי התחננה לפניה סוניה, וכבר ציירה בנפשה ליל לא־שנה, של חלומות ושעפים בהקיץ ובלחישה. — אבל פרותו של קוליה מה תהא עליה? כשהלכה לביתה נקפה לבה על המעשה שעשתה בפרותו של קוליה בודאי יושב וממתין עליה ומתרגז, מאמה תקבל בודאי נזיפה. צריך לבקש אמתלא. במה מתנצלים? אבל כל־כמה שחשבה לא יכלה למצוא לה פתחון־פה. בבית מצאה רק את אמה וקוליה לבדם ושניהם היו סרי רוח ונזעמים, וכיון שראתה כך נעשו גם פניה היא מרוגזים. — יפה הדבר, בתי, יפה! — דברה האם בנדנוד־ראש את משביעתני הרבה נחת. מה אומר ומה אדבר… דינה שחקה. — בא לו לכאן איזו סוציאליסט’ל, אלהים יודע מהיכן, וימט רעה עליך, עלי, ו… ותו לא. דינה עמדה אצל התנור והתחממה, כשהיתה מסתכלת בעיני אמה ושותקת. — בקצור, יהא כך, אבל אמרי נא לי, היאך את מרשה לעזוב כאן את קוליה, את האורחים, ולילך אפילו בלי ברכה? ולא עוד, אלא שנטלה עמה גם את פרותו של קוליה. הז’קט מה חדוש יש בו? הרי מצוה לעשות מעשים שלא כדרך הבריות —־ דברה האם באירוניה מתוך כעס. — הרי קוליה לא ישב לבדו. הרי את ישבת עמו — ענתה דינה לבסוף. — תודה רבה. אני ישבתי עמו, אני ישבתי עמו.. — הלעיזה האם ואת מחשבתה האמתית נמנעה מלומר. — הרי יודעת את, דינה — הוסיף קוליה לבסוף — שהנני, ברוך השם, איש־מעשה, אדם טרוד, וכיצד זה… —קוליה! — הפסיקתו דינה באמצע — לא קראתי לך. אם אתה בעסקיך, מותר כך שלא לבטל את זמנך ולא לבוא אצלי כלל.. ודינה יצאה ונסגרה בחדרה.
V
למחר בבקר, כשנעורה דינה משנתה, ידעה שאירע אתמול מקרה לא־נעים מאד, וכשזכרה את פרטי המקרה, כמעט שנבהלה. “הלקוליה תעשה כזאת? מה פשעו ומה חטאו?” שאלה את עצמה בלבבה; ומחשבה זו נתקעה במחה ותרגיזנה מאד. היא לבשה והתרחצה מתוך פזור־נפש, והחליטה לתקן עוד ביום הזה את אשר עותה אמש. ולא היום, אלא תכף ומיד. ותכף ומיד יצאה והלכה לבית רוזנבלום. לתוך הבית לא נכנסה, אלא שלחה על ידי איזו ילדה פתקא לקוליה. זמן רב סבבה ברחוב אילך ואילך וחכתה לצאתו. היא צריכה לראותו, היא מחויבת לראותו. אחרת אי־אפשר כלל. לסוף יצא אליה ופניו בפני איש־מעשה מדוד וכבד־ראש בשתיקה וגם בזעף מעושה נגש אליה והושיט לה את ידו. ילדות מגוכחה היתה במראה פניו, ומפי דינה פרץ צחוק. אתה כועס עלי, קוליה? — שאלה אותו. — לא. — אם כן, למה אתה נראה כזועף? תמול התרגשתי קצת יותר מדי. אמא התאנתה לי ואתרגז, שומע אתה… רצה קוליה לענות דבר והיא הפסיקתהו: — רב לך, רב לך! הבה נטייל נא קצת — אמרה וחבקה את זרועו. היא פטפטה על ענינים שונים והשתדלה שלא יזכר המאורע של אתמול. אבל לבו של קוליה לא שקט בו עדיין וחזר וחזר אל עלבונו. הרי את יודעת שאיני ריאקציונר כאבי או כדודך אף־על־פי־כן אני אומר לך, שתזהרי מאותן הבריות. השם יודע איזו רעה הם יכולים עוד להמיט על אדם. אם לא נפטר ממנו במהרה, אז רק אלהים לבדו יודע כמה צרות עוד יביא על הפבריקא שלנו. עדיין תינוקת את ואינך יודעת אותן הבריות. כשהייתי יושב בעיר, היה לי מגע ומשא עמן ואני למדתי לדעת את טיבן… דינה לא רצתה לחלוק עליו, רק בלבה חשבה: " שקר! לא ידעת אותם גם בעיר. אנשים כאלכסנדר לא, לא!" נתנה עין בשפמו הסולסל ובראשו היפה, ושוב השתדלה לעורר בקרבה את אותו הרגש העז, המגרה והמתוק, שהיתה מרגישה בקרבתו, אבל לשוא, הוא נסוג לאיזו זוית רחוקה בנפשה, ורק חפץ אחד שלט בה ברגע זה, שימהר לסיים את דבריו ויפרוש הימנה…
מדוכאה ומדוכדכה שבה לביתה. בחפזון שמטה מעל ראשה את מגבעתה, וכשנאחזה מכבנת בשערותיה עקרה אותה בכח עד למכאוב, מככבת אחת נפלה על הקרקע והיא לא הרימתה. רצה בחדר אילך ואילך, נגשה אל החלון, רשמה באצבע על השמשה, וחשבה את מחשבתה האחת: “להיכן נעלם אותו הרגש המתוק והחרד, שהרגישה תמיד בקרבת קוליה? כלום אינה אוהבת אותו עוד?…” מחשבה זו הציקה אותה מאד. בינה ובין קוליה גדלה מאליה איזו מחיצה, והיא לבדה, לבדה. דמעות התחילו חונקות אותה, והיא התנפלה על מטתה, כבשה פניה בכר ובכתה בחשאי, בקרבה פנימה, רק דמעות אלמות שופעות טפטפו מעיניה ונסתפגו בכר… שמעה שאמה באה, קראה לה, דברה אליה, והיא לא ענתה. נגשה אליה האם, הניחה את ידה על שכמה ושאלה: — דינה’לה, מה לך? והיא לא ענתה. רגע שתקה האם, ואחר כך שוב שאלה בקול רועד: —חיתי! עטרתי! אנא אמרי לי מה לך? חולה את? הדברים החמים הללו, הקול הרך, הרגיזו עוד יותר את עצביה: לא יכלה להתאפק והתחילה מיבבת בדממה. — מנו! — קראה האם בדאבה. זמן רב עמדה לפני המטה וכמו המתינה לתשובה. וכששקטה בתה כסתה עליה בסודר ויצאה בלט מהחדר. בא קוליה. דינה התפללה בלבה שלא יכנס אליה; חרש, בראשי אצבעותיו, נכנס אל חדרה. וכאמה, הניח אף הוא עליה לאט לאט את ידו, גחן אליה, כמונה את נשימותיה. שערותיה הזדעזעו קצת על לחיה מחמת נשימות־אפו היה עדין ורך, והיא הרגישה שהוקל והוטב לה; שוב — אותה דפיקת־הלב המתוקה והידועה כל כך היא הרימה מהכר את פניה הרוחצות וחייכה… כמעט כל היום ישב אצלה, גפף את ידיה, באהבה עדינה הציץ בעיניה כשם שמציצים בעיני תינוקת חולה וחמודה. לפנות ערב בקש לחזור לביתו. היא קמה ממטתה, התרחצה, התקינה את עצמה והלכה ללותו. כל הדרך הלכו ושתקו. עגמת־נפש גדולה מנשוא התרגשה ובאה אליה. הם עברו על פני בית שולמן; דרך החלונות הקטנים של חדר־העליה התמתחו לעבר הרחוב האפל שתי רצועות־אור רחבות שנפלו על השלג כשני כתמים גדולים. שלא ברצון נשאה דינה עיניה למעלה, ורוחה נטרפה עליה. — קוליה! — אמרה לו. — מה, דינה? — לא כלום, לא כלום. היא גופה לא ידעה מה היא חסרה, היא רק הרגישה את עגמת־נפשה שהעיקה עליה כל כך. כשהגיעו אל הבית התחננה לפניו לשוב, לטיל ביחד עוד זמן מה, אך הוא הסביר לה שהנהו עסוק מאד; כל היום בטל בשבילה, ועכשיו צריך הוא לעבוד. אז הושיטה לו בתנועה נמרצה ושותקת את ידה, הפכה פניה והלכה לה. כשקרבה אל בית שולמן, זרקה עוד הפעם את מבטה כלפי חלונות העליה, הפכה פניה לכאן ולכאן והסתכלה לצדדין, אחר כך מהרה אל החצר ועלתה בחפזון במעלות האחורניות. בלב דופק התרוממה בחשכה ופסעה פסיעה אחרי פסיעה בזהירות ובחשאי. לכל המולה קלה עמדה והטתה את אזניה להקשיב, ובלבה התפללה שלא תפגש חלילה בחדרו איזה איש מבני “אותה החברה”.. על פי האור שבקע דרך חור המנעול מצאה את הדלת, וחרש־חרש דפקה בה באצבעה. — יבוא! — ענה מבפנים קול אלכסנדר. היא לא ערבה בלבה לפתוח את הדלת. בעוד רגע דפקה שוב חרש ובחרדה. — יבוא! — ענה אלכסנדר בקול יותר רם מתוך קוצר רוח, ובעצמו נגש ופתח את הדלת. בחשכה לא הכיר אותה בתחלה וזמן רב הסתכל כה בחשד. אך היא שאלתו חרש: — אצלו אין איש! — א! דינה! תבוא! אין איש כאן. כצל חלפה על פניו ונכנסה אל החדר פנימה מחרישה ונבוכה קצת. והוא העמיד פניו כאלו אינו מרגיש במבוכתה וצחק על שלא הכיר אותה ואמר, שאך עכשיו הוא רואה שהיא אמנם אדם העומד רק ברשות עצמו. — ומתחלה מה היה סבור? — אמרתי שהנה כמו כל הבריות פה, החיות רק על פי דעת אחרים. — הוי! אינו יכול לשער כמה רועד ונוקף עדיין לבי — אמרה בצחוק כשהניחה את ידה על חזה. — אף־על־פי־כן באה — אמר בצחוק — הנה נאדיה, למשל, לא תבוא בשום אופן, רואה היא.. היקש זה נעם עליה, וגחכה. הוא התהלך בחדר אילך ואילך כשידיו נעוצות בכיסי מכנסיו ודבר בכבד־ראש, כרבי ששונה הלכה לתלמידו: — כך, כך, הרצון.. הוא אשר אמרתי. המחוקק היחידי של האדם הוא רצונו. — כלום רצון ויכולת היינו הך? אלכסנדר התיצב באמצע החדר וידיו במכנסיו, שעה קלה חשב ופסק: — כך! אם אנו רוצים, אנו יכולים… אפשר שתשתה תה? אבקש שיעלו לי מלמטה קומקום של תה. רוצה היא? היא סרבה. נחפזת היא לביתה. יש לחוש, שירגישו בדבר. והוא הוסיף להתהלך כחדר, ודבר באריכות ובהתלהבות על דבר מתיקותה של מלחמת־מצוה. אגב ספר לה, איך עזב את הוריו ויצא מביתם עוד בנערותו, מפני שלא היו “תמימי דעים” עמו, ספר לה גם על דבר סכסוכים שונים שהיו בינו ובין הפבריקאות, בגלל הטפתו ביו הפועלים; בקיצור, והרבה הרבה נלחם וסבל… ופתאם נגש אליה, עמד סמוך סמוך לה, פניו צהלו משמחת ומשפעת עונג ונחת וכשהתחיל לשפשף כפות ידיו זו בזו קרא ואמר: — אח, אח, אח! לשתוק ולכתוש ולכתת הדק היטב, היטב הדק את הבורזשואים הללו! לראות כיצד מתנפחים לצואריהם השמנים ומתמלאים דם מחמת כעס, — כלום יכולה היא לצייד תענוג יותר גדול מזה… נזכרה דינה בצוארו של דודה משה וצחקה. אותה תקפה פתאום איזו שמחה, ומאין ירדה אליה — לא ידעה בעצמה. כל כך יפה, טהור ונעים נראה לה החדר הקטן שישבה בו. על הכתלים תמונות, ובכל מקום ספרים וספרים. והוא, החכם והנפלא, דובר אליה, דובר ודובר כשעיניו קורנות באש חיה, ונדמה לה בשעה זו שבה פנימה נפתח איזה סדק דק, ומשם בוקע מעין אור וזהר נפלא. היא חשבה בלבה שלדור בעיר נכריה, כאדם העומד ברשות עצמו, בחדר מיוחד ונקי, שהדודות לא תוכלנה להכנס אליך בכל עת ובכל שעה לדבר על אודות כלולותיך, שהאם לא תהיה עוינת ועוקבת אותך, — הרי באמת אין תענוג גדול מזה! אלכסנדר הגיש לה את רומנו של דוסטויבסקי: “האחים קרמזוב”, ואמר: — תקרא נא בספר זה. — את! הרי זה של דוסטויבסקי. ראיתי זאת אצל קוליה. — מי הוא זה קוליה? — אותו הצעיר שבאתי אתו אל שולמן. — א א! אותו הצעיר. וכי הוא קורא בספרים כאלו? — איני יודעת. יש לו הרבה ספרים, אבל הוא איש־מעשה, חי־חי, אין לו פנאי לקרא. אבל רומן ארוך בזה. כיצד אפשר לגמור אותו? תאסר את כל כחותיה ותקרא אותו מראש ועד סופו, אחר כך תאמר לי אם טוב הוא בעיניה. דינה קמה ממקומה ובקשה לילך הביתה. עור הפעם נתנה עיניה בכל החדר, כאלו קשה היתה לה הפרידה ממנו. פתאום ראתה אצל מטתו מונח שטיח קטן, שלא הרגישה בו קודם. שאלה את אלכסנדר בתמיה גדולה מי הניחו כאן. — אינני יודע. פעם אחת אמרה לי סוניה שתבוא לסדר את חדרי בשעה שאצא לשוק. ואמנם בשובי מצאתי על השלחן הקטן ההוא מפה חדשה מרוקמה ושטיח זה. ולמה היא תמהה כל כך? דינה לא ענתה, רק הסבה פניה אל הכותל וגחכה אל עצמה. השטיח מעשה ידי סוניה, שהיה חביב עליה מאד, ולא הרשתה בשום אופן שישתמשו בו בבית… דינה תלתה עיניה בתמונות שעל הקיר, והוא עמד מאחוריה ובאר: — זו היא תמונתה של סופיה פירובסקיה, וזו-של הנסיכה טרקגרנובה… הרצן… — מי הן אלו… פירובסקיה, והשניה, הנסיכה?… — אח! כלום אינה יודעת מי הן. זו, את רואה אותה? — אותה תלו, ואת זו אסרו בחדר צר והכניסו לתוכו שטף מים… לאט ילאט התנשאו המים בשטף זרמתם. עכברים צפו מכל הזויות, והנסיכה לא מצאה לה מחבא. טפסה ועמדה על המטה, אבל עלו ועלו, העכברים מסביבה… עד שטבעה… דינה התנודדה בכל גופה. — למה?… למה עשו כך? הוא עמד מאחוריה והוסיף לספר על ה”נלחמות”, על מעשיהן ואידיאליהן, על צערן וענוייהן. והיא, חורה, נרגשה, לא גרעה עיניה מן התמונות. עוד הפעם עלתה על לבה מחשבתה שחשבה אתמול על משפחת האנשים הגדולים. וכשנשתתק, הוסיפה לעמוד בראש מורם כלפי התמונות, וזמן רב לא יכלה למוש מן הכותל… פתאום הפכה אליו את פניה ואמרה: ישמע נא, הייתי רוצה גם אני לעשות דבר מה… ל”עבוד"! — ומיד צהבו פניה. — לעבוד? בשביל מי? — איני יודעת. — אבל בשביל מי יכולה עלמה כמותה לעבוד? דינה נעלבה משאלה זו, ואמרה: — מפני־מה, למשל, איני מסוגלה לעבור בשביל פועליו? — פועלי? הם אינם פועלים אצלי… דינה לא ידעה מה לענות ופניה צהבו עוד יותר. רגע החרישה ואחרי כן אמרה: — אבל יגיד נא לי הוא, מה אעשה?
— במצבה הנוכחי אינה יכולה לעשות שום דבר הגון וחשוב. — למה? — מפני שאינה עומדת ברשות עצמה. — וכשאנשא? — למי? לקוליה? — הוא הדגיש מלת “קוליה” — אזי תהיה ברשות “קוליה”… דינה הורידה ראשה ויגון כבד מלא את לבה. — ידידתי — אמר אלכסנדר בקול רך ורחמני — בודאי ובודאי יפה כחו של הרצון, ויפה ממנו עוד כחה של האהבה, אבל לעבודתנו,שלנו יש צרך עוד בכלי זין אחד, ו”שנאה” שמו… — שנאה למי? — שאלה דינה כתמהון. — לאויבי הפועלים מעולם, להבורגנים הנתעבים, למשפחתך ולבית אביך ולכל ה…ה… דינה כבשה את פניה בכפות ידיה. הסטודנט נבעת קצת מדברי עצמו ונשתתק. וכשיצאה דינה מחדרו, לוה אותה אל ביתה. עוד מרחוק ראתה אור בחלונות חדר האורחים שלהם. אח! כבר הם יושבים שם! — אמרה אל עצמה בכעס. — מי? — בודאי שוב שוחקים שם בקלפים, אוכלים ומפטפטים ומפטפמים… — דינה! — אמר אלכסנדר פתאום — תסע מכאן, באמת; תשמע נא!… — להיכן? — לעיר גדולה. לאיזה מקום שיהיה. מה הם חייה כאן?… אפשר שבקרוב יגמר “משפטי”, אם אצא זכאי, אז אסע לא. ואשתדל לכונן לה מקום שם. היא צריכה ללמוד, ללמוד הרבה, ללמוד ו“לעבוד”… — אלכסנדר! אינו מלגלג? כלום אני יכולה? — כשתרצה תוכל. אותן הבריות, שראתה שם בחדרי על הקיר, הם יכלו לרצות. הרי זה העקר… — לרצות, אומר אתה, הוא העקר. ולשנוא? גם לשנוא תלמד לכשתרצה;,”אנחנו” נלמדה… היא נכנסה דרך המטבח אל חדר האורחים, ובברכה חטופה עברה ישר אל החדר שלה. המסובים קראו אליה, שתעשה להם החסד ותשתתף עמהם בשחוק, מפני שחסרה להם "יד”. — איני יכולה — אמרה להם, וסגרה בדממה את הדלת. הדודה נגשה אל הדלת ונסתה לפתוח אותה. — מה זאת? או פתחי לי, או צאי אלינו — אמרה הדודה כמעט בתרעומות. — אני כבר שוכבת במטתי, דודתי - ענתה דינה והוסיפה בחשאי: “יקח השד את כלכם!”… עצבי דינה היו מרוגזים והיא לא יכלה בשום אופן להרדם. מן החדר הסמוך הגיעו אל אזניה מלים פורחות מענינא דקלפים וצלצל מטבעות. היא חשבה בלבה: מה מקשרה לבני־אדם אלו? מה לה ולהם? למה זה אינה בורחת מפניהם? הרי בא אדם, אוחז להוציאה מן החוג הצר שסגר עליה ולהכניסה אל אותו עולם הנהדר והיפה, שראתה אותו רק מבין דפי הספורים או בחלומותיה על משכבה בלילות, למה לא תלך אחריו? קוליה? עכשיו אין זה מעכבה. אין זאת כי אם מתחלה טעות אהבה זו בידה. ובכל זאת היא מרגישה בדאבון־לב, שיכול לא תוכל ולנסוע לא תסע. למה? למה?.
VI
היה קור חזק. כתלי הבית פקעו לרגעים. עטופה בסודר יצאה דינה אל החצר והתכונה ללכת אל אמה, אבל רוח חזקה טפחה על פניה בענן שלג וחזרה אל ביתה על מנת ללבוש מעיל. "מה אעשה שם?” — שאלה את נפשה ונשארה בבית. נטלה את הספר “האחים קרמזוב”, ישבה לפני התנור הבוער, הקריבה אל שרפרף קטן, התקינה את ישיבתה, והתחילה קוראת. זמן רב הסתכלה בדף הראשון. המלים כאלו היו זוחלות ונכנסות זו אחר זו אל תוך העינים, אבל המוח לא היה קולטן. לסוף השליכה את הספר על הקרקע. פרקה את אצבעות ידיה ותלתה עיניה באש מתוך הרהורים. הסערה בחוץ כאלו פתחה את מוסרותיה ונטשה החוצות ברקוד פרא. בדרך מרוצתו נסה הרוח לקרוע את התריס מן החלון, וברח הלאה בצחוק מטורף וזועם. ומקצה הרחוב. ומקצה הרחוב כבר נשמעה בכיתו, בכיה הדלת נחמה, כאלו כל זה כבר נמאס עליו, והוא נכסף לנוח, לבוא לביתו ולהנפש, ואינו יודע היכן ביתו ואמנם כך היה נשמע משם קול מיבב ומתחנן: “הביתה הביתה…” דינה שכבה על המֵסַב, ובדומית הבית נדמה לה שאין הסעה מתחוללת שם, בחוץ, אלא בקרבה פנימה. עמוק בתוכה, לפני ולפנים יש מעין תאוה עזה גם לצחוק, לצחוק בקול, גם לילל ולמרוט את השערות…
נכנסה האם אל החדר וקראה אליה בשמחה: — דינה’לה? — אחר כך נענעה בידיה הקופאות מקור כלפי האש ודברה: — יודעת את, דינה, איזו מחשבה באה בלבי? הרי את מהלכת בטלה לפיכך תוקף אותך השעמום. היי נא אצלנו למנהלת־חשבונות. ובאמת, אני אומרת לך, למה נשלם לזר, הלא מוטב לנו לשלם לך אותו השכר… מחשבה ואת נראתה לדינה כמגוחכה מאד והתאותה לצחוק אבל במקום הצחוק פרצה בכיה מלבה. בעצמה לא ידעה למה היא בוכה. האם הפכה אליה את פניה, הציצה בה שעה קלה! ואחרי כך חרדה אליה הורה, נבהלה, ובקול מחונק ורועד שאלה: — דינה’לה! בת=עיני! מה זה לך? אמרי נא, מה את בוכה מים, מים! — קראה כלפי חדר הבשול בקולה היבש והרצוץ — אנא, לבתי, אמרי מה לך? דברי נא מה! — ובידים רועדות גפפה את שכמה. חביבה ומעוררת חמלה נעשתה לה אמה באותם הרגעים. נשכה את שפחיה ורצתה להפסיק את בכיתה. אבל הדמעות שטפו את שפתיה ושמו מחנק לצוארה; הבכיות קרעו את לבה, מבלי שתדע בשלמה ולמה. היא שתתה את המים שהגישו לה, ושניה נקשו על זכוכית הכוס. — אמא… אמא… רע לי… צר לי… הושיעי נא!… ופתאום הדגישה את עצמה כאמת כעלובה, עלובה וטעונה רחמים רבים… — דברי נא דברים ברורים. אמרי! מה לך? אויה לי.. — הושיעי לי! אי אפשר לי להיות כאן. לברוח אני רוצה… לעזוב את הכל ולברוח… האם נענעה כתפיה, פרשה כפיה וננהה: “נו, נו!” ודינה חשה בקרבה מחול מטורף ונורא של רגשות לוהטים, אויריים ובני=רגע, שקשה לתפשם, להשיבם… תפשה את כפות ידי אמה, לחצה אותן בכח היטב היטב ומבין שפתיה החמרמרות התמלטו כניצוצות בני חורין מלים קודחות, שהתעופפו, התפזרו בכל החדר הדומם ככתת צפרי אש משוגעים, והיא לא הרגישה בהם כלל — אמא, אמא רחימה!… יקירתי! אני יוצאה מדעתי, צר לי כאן… כל בריה מבקשת לה זוית לעצמה… עוזבים אבות ואמהות והולכים לבקש… צריכה אני להיות בעצמי, בכח עצמי… מה את סחה, ילדתי? מה את חסרה כאן, ילדתי! הרי את בביתך — שאלה האם נבהלה. היא התרוממה בחצי גופה מתוך קצר רוח, נתמכה בידה האחת בכר ודברה: לא! בביתך אני אצלך אני… אצלכם… לא אצל עצמי! את מבינה, אלך למקומות אחרים, למקום שלבי חפץ, ואהיה אחרת… כאן מה אני? מי אני? אמא, אם חביבה!… ונפלא הדבר! תוך כדי דבורה הרגישה שלא אלה הם הדברים שהיא צריכה לומר, שלא זה חסר לה, ולא על זה היא בוכה… את אמה כמעט לא ראתה נגד עיניה. הכל היה עטוף בערפל לבנבן אפורי, דבר מה פצוע מפרפר ומתלבט בתוכה, לוהט כאש כרשפים נתזים אל השפתים מלים רותחות, מלים פזיזות, והן כבות, כבות במהירות… בני אדם כצללים התנועעו לנגד עיניה. רופא היה מחזיק בדופק שלה. את קוליה ראתה אצלה כמו בחלום; והיא,דברה דברה בלי הפסק, ואיש לא הבין את דבריה שפלטה מפיה בענויי נפש. האם פרשה כפיה ובכתה… ולבסוף נעלם הכל מעיני דינה. היא נרדמה.
פעם אחת, כשדינה לבשה בפרוזדור את ערדליה והתכוונה לאיזה מקום, נפתחה הדלת ברעש ואמה בלוית קוליה “פרצו” הביתה. — הֵנה הנֵה! — קרא קוליה כשראה אותה. — מה זאת? — שאלה בטון קר ותקיף. בימים האחרונים חשה אליו מעין שנאה כבושה. — נכנס נא אל החדר ואספר לך, אדרבא, קבלי נא גם נחת מה“תכשיט” שלכן. — איזה תכשיט? דבר דברים ברורים — אמרה והלכה אחריהם אל חדר האורחים. — הרי זה, איך קוראין לו.. אלכסנדר, אלכסנדר שלך! אליו אני מתכוין… — הרי הפועלים שלי ושל משה קראו “שביתה”. מה הדבר בעיניך? — קראה האם בנשימה אחת. והתחילה האם מגדפת את אלכסנדר; נתנה דופי במדם שולמן. קוליה איים שבשביל דבר כזה לא ינקה אלכסנדר.. דינה עמדה, הסתכלה בפניהם הנרגשים, שמעה, שמעה ולבסוף פרץ צחוק עז מפיה. קוליה ואמה זקפו עליה את עיניהם התמהות, כאילו יצאה זו מדעתה. והיא הפשילה את ראשה, שמה ידיה על פיה וצחקה בקול גדול כזה, שמעולם לא צחקה כך. "הרי זה עשה אלכסנדר, “שלה”, אלכסנדר, “שלה” עשה זאת… — חלף הרהור של גאוה במחה. עתה הנה קמה נבואתו. הפועל נדנד כתפיו… בחצר תקום דממה, האח! מה טוב, מה טוב! — את רואה, מרתי, את רואה, היא צוחקת אמר קוליה וזקף את אצבעו כלפי אמה —־ הרי הייתי מתרה בך ועכשיו היא שמחה… האם נתנה בה עיניה והסתכלה זמן רב במרירות ובדאגה. — שמחה זו מה היא? — שאלה אותה בקול תקיף. דינה נגשה אליה, התחילה מחליקה בשתי ידיה את לחייה, ואמרה: — אמה… אמא! מה איכפת לך? אל תדאגי. עתה ייטב יותר; תאמיני לי, הכל יעלה יפה. עב־הענן נתפזר מיד מעל פני אמה ואמרה בקול רך: — תינוקת את, ולא יותר. מה את יכולה להבחין בין טוב לרע. שביתה בימים הללו, הרי זו דלות, דלות!… דינה לא ענתה. היא התהלכה בחדר, וידיה על מתניה וזמרה בלחישה איזה זמר. אחד כך נטלה את מחלקיה, צררה אותם בעתון ואמרה ללכת אל הנהר. אמה עכבה אותה רגע. — ראי נא, דינה’לה! את יוצאת כמעט בראש גלוי. הרי קרה בחוץ! — נטלה וחבשה כפיון בראשה וצררה את קצותיו לאחוריה. הרחק מן העיר, אצל בית־העלמין נמשך הנהר. שומם במרחב נוצץ קרחו הכחול תחת השמים הכהים. ילדי אכרים סבבו עליו ולמרחוק צלצלו קולותיהם. הם שמחו מאד לקראת דינה, היא היתה מצחקת עמהם על הנהר בריצה ורדיפה. כשהיתה נופלת היו כלם מלגלגים בה וכשהיה אחד מהם נופל היתה אף היא שוחקת לו… כיון שראו אותה, מיד סבבוה מכל צד. היא נשענה בידה על כתפו של אחד מהם ושאר הילדים שמשו אותה: זה הסיר את הערדל האחד, זה — את השני, זה הנעילה את המחלקים, וכלם כעדת צפרים צעירות נטשו “היידא” על מרחבי הנהר. פתאום הרגישה דינה בבני־אדם ההולכים כתות־כתות מאחרי בית־העלמין לעבר העיר. היא החליקה יחד עם הכנופיה שלה וקרבה אל החוף כדי לראות מי ומי ההולכים. תיכף הכירה שם הרבה מפועלי בית־הבורסקי שלהם ונתבישה בפניהם. אף הם הביטו בה בתמיהה. היא הבינה שבמקום הזה, לא רחוק מכאן, היתה בודאי אחת מאספותיהם החשאיות. לבסוף ראתה גם את אלכסנדר הולך, וחשבה בלבה: “הרי הוא מנהל את האנשים האלה! אחריו הולכים כל אלו בני=האדם, נשמעים לו והוא נותן להם בינה!” ואלכסנדר גדל מאד בעיניה ברגע ההוא. מתוך טרדה וכבד-ראש ניגש אליה אלכסנדר, אך משראה את לחייה האדומות והרעננות, את עיניה, שנגה מים מנצנץ בהן, אורו גם פניו.
מה היא עושה כאן? - שאל אותה.
הרי הוא רואה. אנו מחליקים.
עם החברים הללו?
כך. אלו הם חברי. רצונו לראות, איך אני מטיבה להחליק? – אמרה לו ותכף הפכה אליו את שכמה. הוציאה מפיה איזו צוחה פראית, פתחה את זרועותיה כעין זוג כנפים, והתעופפה על פני הנהר. התינוקות זקפו עליה שעה קלה את עיניהם ואחר כך טסו גם הם אחריה מתוך אותה השריקה הפראית. היא סבבה במרחק כנקודה שחורה, עגה עוגות נפלאות, ואחר קרבה במהירות נמרצה אליו, וכשהתיצבה לפניו כמעט שלא רעדו רגליה, אלמלא מהרה והחזיקה בכתפו.
נו, מה? - שאלה אותו, כשהיא כלה מאדמה, מזהירה, בשערות פזורות קצת וצוחקת בשנים נוצצות.
הוא סקר אותה זמן רב בחבה כשישבה על השלג ופשטה את המחלקים. אל העיר חזרו שניהם ביחד. דינה לא חדלה מפטפט. היא היתה שמחה, הרגישה בכחה ויפיה – וטוב לה. אלכסנדר שמע ולא שמע פתאום הפסיקה ואמר לה מתוך כבד-ראש:
דינה, כחה יוצא כאן לבטלה, כבר השמעתיה כדבר הזה. צעירה ובעלת-כשרונות היא, חיים עשירים ופתוחים לפניה, מלאים תוכן וענין, תלף ותכבש אותם…היא צריכה לדור בעיר גדולה, וללמוד, ללמוד הרבה, כדי שתוכל להתפרנס ביגיע כפיה. תלמד לדעת גם את “התנועה”, תהיה עובדת, ואז תמצא את ספוקה. כך. סוניה בודאי כבר מסרה לה שמשפטי כבר נגמר ויצאתי זכאי, הרשות בידי לנסוע לכל מקום שאני רוצה. נשארתי כאן עוד לשני שבועות, צריך אני לגמור איזה ענין, אם…
א, את השביתה של פועלי הפבריקה שלנו הוא מתכון לסיים?
זקף עליה מבט נמרץ, ואמר מתוך גחוך:
כך, את השביתה.
אלמלי ידע כמה כועסים עליו בביתנו, אי-אי…
פשיטא! אך מהיכן יודעים שאני…
אינני יודעת. אבל בין קח ובין קח מלקו גם לי מנה יפה בזכותו…
מפיו פרץ צחוק.
שמעתי את אמי מדברת, שתפסיק את כל העסק והפועלים יאלצו להכנע.
אי, אל תאמיני!
והוא התחיל מציע לפניה באריכות ובפרוטרוט את התביעות שהפועלים תובעים והוכיח לפניה את צדקתם. הרבה מדבריו לא היו ברורים לה כל צרכם, אך העמידה םנים כאלו היא שומעת ומבינה, הניעה בראשה כאומרת “הן” ובתוך כך מהרהרת: " כמה קשה שנאתו של אדם זה אל “הבורגנים”, לאמה, לקוליה…"
ובכן, מה בנוגע לנסיעתה שלה? התסע מזה? – שאל לפני הפרידה.
אסע…- ענתה מתוך פקפוק פנימי בהחלטת עצמה.
ליהוי ידוע שבעוד שני שבועות… יש לה די זמן להכין את עצמה לדרך.
כשנכנסה אל הבית מצאה שם את השותפים ואת משרתי הקונטורה מסובים אל השלחן בפנים מפיקים דאגה ודנים בקול עגום באתו “המאורע”. אחר שעה קלה באה אליה המשרתת ולחשה לה, שאיזו עלמה מחכה לה בחצר. דינה מהרה דרך חדר=הבשול החוצה, הסתכלה לצדדים ובקושי ראתה בזוית, אצל השער, דמות שחורה. כשקרבה והסתכלה בה בעיון, הכירה את סוניה.
סוג’קה! את היא?
כך. הסי, אל תצעקי כך…
מה זאת? רזים ותעלומות?
סוניה היתה עטופה בסודר גדול, ומתחתיו החזיקה איזו צרור גדול. היא היתה נסערה מאד, ודברה בקול קטוע ובנשימה כבדה: -היום יעשה “חיפוש” בדירתו של אלכסנדר… — כך?! מי אומר כזאת? — כלום אני יודעת?… איני יודעת… אלה הם ספריו, אפשר תטמיני אותם אצלך? הוא נתנם לי, אבל אמא טרדה אותי מן הבית ביחד עם הספרים, "אל תראה ואל תמצא כאן זו”, קראה לי. הי־הי־הי, דמיתי שאומרת היא להכותני. — טוב. אבל כיצד אביא זאת אל חדרי? שם אצלנו יושבים אנשים… הנערות חשבו קצת, ואחר כך אמרה דינה: — אין רע. המשרתת שלנו היא אשת בריתי. אני אעזוב זאת אצלה והיא לא תספר לאיש; לאחר שילכו כלם אטמין זאת בחדרי. הבי נא לי את צרורך וסורי אל.. אוי מה כבד הוא, כיצד עצרת כח לשאתו? דינה הכניסה את הצרור לחדר־הבשול והתלחשה עם המשרתת. סוניה עברה במרוצת את חדר־הבשול והשתדלה שלא לפגוע במבטי המשרתת. — הוי! עיפתי… — אמרה כשצנחה על כסא. דינה עמדה לפני השלחן בראש מושפל, שקועה במחשבות, קרעה פיסת ניר ולא הביטה אליה כלל. — דינה! הרי אפשר עוד גם שיאסרוהו, א? דינה נתנה פיסת גיר בין שניה, קרעה אותה, ונהמה: — בודאי. — אפשר שגם אותנו עוד ישימו במאסר בשבילו.. הי־הי־הי צחקה בתחלה בלחישה, ואחר כך בקול יותר ויותר רם. — משונה את, סוניה! הכל מביאך לידי צחוק אמרה דינה מרוגזה. א, מה אעשה כשצחוק תוקפני… שמעי נא — אמרה פתאום - האמת הדבר שהוא הסית פועליכם לשביתה…
— טס! — הפסיקה אותה דינה — הרי את יודעת ששם יושבים, למה את צועקת כך. — נו, אמרי נא לי, דינה, אדרבא! — אמרה בלחישה —למה הוא עושה זאת? איני מבינה… — אינך מבינה? הרבה דברים יש שאין את מבינה — אבל לצחוק את מבינה ומבינה… סוניה נשארה יושבת כתינוק נאשם. פתאום אמרה בקול עצוב:
שמעי נא, הרי אלכסנדר נוסע מכאן בעוד שני שבועות!, — היא העבירה את שתי ידיה על פניה מחמת איזו הרגשה לא — נעימה וחזרה שוב — אָח אָח אָח! כך.. בעוד שני שבועות!… דינה נגשה אליה, הניחה את ידיה על כתפיה ואמרה: סוניה, אמרי נא לי! א=ת… או=ה=בת אות ו? — סוניה אדמה. בעיניה נצנצו דמעות. היא גמגמה: — איני יודעת… איני יודעת… דומה שלאו! — סו — ונקה! — הרי אני אומרת לך שאיני יודעת, אפשר כך… — בשביל מה את אוהבת אותו, סוניה? — כלום אני יודעת אפשר בשביל שהוא חכם כל כך,. ואפשר על שום שהוא כל כך עליז… כלום אני יודעת! — אה, זהו העקר. דינה עמדה מאחורי שכמה, גפפה בשתי ידיה את שערותיה, ולחשה בחשאי: — סוניה! — מה? — אם את אוהבת אותו, התסעי אחריו כאשר יסע! — למה אני לו? — אבל אם יקרא לך, התעזבי את אמך, את נאדיה, ותלכי עמו? — הרי לא יקראני אחריו, למה? בחורות כמונו לא נוצרו בשבילו. הוא רק מתלוצץ ומשתובב עמי, רק פתיח אני בעיניו; הוא לא דבר עמי עדיין אפילו פעם אחת, בשם שהוא דובר עם… עמך. אחר רגע הוסיפה: — מה איכפת לי. יסע. ואני אערוג, אערוג עד שאחדל… דינה גפפה את שערותיה, החליקה אותו, ופתאום התחילה נושקת לה באש, בטרוף דעת, ולחשה: — סוני’לה… סוני’לה… תמוהה, נבוכה נתנה עליה סוניה את עיניה; נדמה לה שהיא בוכה.
VII
כתהלוכת עצב התמתחה רצועת הימים האפורים זה אחר זה. אחר זה, בלי סוף. דינה לא זזה מהחלון ולותה בעינים הוזות את הימים הרצים דרך סערות ושלגים, כשם שתולים את העין אחרי מעוף סיעה של צפרים שחורות מעופפות למרחקים, על פני אופק של בין השמשות, ואין אתה יודע להיכן נשאו את חלומך… מקוליה נפרדה לגמרי. הוא פסק מבוא אליהם. דבר זה הרגיז מאד את כל בני משפחתם, מפני שלא נתקיימה אחת מתקוותיהם החביבות… חשדו, שנדמה לכך השפעתו של אלכסנדר, לפיכך התחילו נזהרים בדבוריהם בפני דינה. היו מדברים בינם לבין עצמם כלשון של רמיזות וחצאי דבורים; והיא הרגישה את עצמה בתוכם יותר נכריה, נדחה. עיניה נצמדו יותר בקצה האופק הנשקף אליה דרך החלון וחלום חיים רחוקים ויפים לא פסק מלבה. הנה היא רואה אותו, הגדול והאמיץ, עומד שם בראש הר וגבוה ורומז לה באצבע וקורא לה מרחוק. הלב כלה לצאת והנפש הומה ועורגת… "לשם, לשם” תלחשנה שפתיה בדממה וקרום דק של הזיה נמתח על עיניה ההולמות… אבל התעצור כה לצאת מבית אמה מבלי שתביט לאחוריה?… שואלת היא את עצמה במסתרים — למה איפוא לוחץ פחד כזה על נשמתה, כשהיא נזכרת בנסיעה? האומנם כל זה אינו אלא חלום בטל, שלא יבוא לידי מעשה לעולם?… בידיה הפרושות לאחורי ערפה היא שוכנת פרקדן בלי נוע, עיניה תועות בחשכה, ותפלה קודחת דולקת באנחותיה האלמות: "אלהי הבה לי כח ויכלת לעשות מה שאני רוצה”… ובחדר הסמוך מבעד קיר הנסרים גונחת האם. השביתה בפבריקה, פרישת דינה מקוליה, ההיסטיריקות שנעשו תכופות אצל דינה, — הכשילו את כחה. היא כבר ממעטת בישיבה בקונטורה, מתמידה לשכב על הספה וראשה חבוש במטפחת רטובה במים. כשדינה שומעת את גניחותיה של אמה, יש שהיא יוצאת אליה, ויושבת אצלה על הספה ואינה זזה ממנה שעות רצופות. בשמלתה השחורה, בפניה החורים עמומים עם אֲרֶשת של חולשה עדינה, מזכירה לה אמה שוב אותה האם שמלפנים… — אמרי נא לי, דינה’לה! למה את נשתנית… — אמרה לה פעם האם. — במה?
— את הנך כל כך שקועה במחשבות, אינך יוצאת מן הבית, שותק… — להיכן אלך? מה אדבר? — קודם לא היית כך. קודם היית צוחקת תמיד, ועכשיו לא כלום… עכשיו השעמום, אמא, השעמום. יגון גדול תוקפני… — מפני מה את שרויה, בתי, ביגון? מה חסר לך? — איני יודעת. אבל הכל בעיני כל כך משונה. אַתּ, דאגותיך, הפבריקה, ההמולה בחצר, — למה כל זה? לאיזה צורך כל זה?… כנכריה אני מהלכת בתוככם ואיני מבינה כאן כלום. פתאם התנפלה על צואר אמה, התחילה נושקת לה, ודובבה: — אמא! חביבה, חביבה!… הרי אפשר להיות גם חיים אחרים… — איך זה אחרים?… חידות לי דבריך, דינה! — איני יודעת! איני יודעת כלום! אבל יודעת אני שיש ויש חיים אחרים, יפים מאלה שלנו, חיים שאין בהם מאותו השעמום… את אינך קוראת בספרים ואינך יודעת, קראי ותראי… יש אנשים אחרים ויש מעשים אחרים… ודינה נתקשתה כיצד לספר ולהסביר לאמה אותם החיים. לה בעצמה לא היה הדבר מבורר כל צרכו. ודינה הוסיפה: — הרי את כועסת עלי, אני יודעת את זאת, על שנפרדתי מקוליה. סבורה את שמאושרת הייתי אלו נתרציתי להנשא לו. לא, אמא! איני רואה שום אושר בזה, שאף אני אהיה צריכה ללבוש כמותך אדרת ולעמוד כל היום בקונטורה ולשאת ולתת עם הבריות שלך, עם אותם התגרנים… — אביך הניח את כל עסקיו על אחריותי. ברירה אחרת לא היתה. בפנקסיו לא יכול איש אחד זולתי למצוא סדר. אבל את, מי יכריחך להתערב בעסקי בעלך… — לא, אמא. ריקים ושוממים יחיו חיי. אכילה, שתיה, ביטול ורשימת הלבנים לתכבוסת… — כך דרכן של כל הבריות. — אי, אמא, חביבה! את אינך יודעת. יש גם בריות אחרות ודרך אחרת… בתולות צעירות עוזבות את ביתו, את אביהן ואמן, והולכות להן… בדרכו הן… האם תלתה בה מביט שוהה מתוך תוכחה, באומרה: “בכל חם ליבי רציתי לעשות אותך מאושרה, ואַת את חלומי גזלת ממני. למה את באה אלי עכשיו בחידותיך הכבדות, המטילות עלי אימה כזו…” לבסוף לא התאפקה, הניחה את ידה החורה על שכם בתה ובאותה ההוכחה שבעינים הציצה בה, ודובבה כמו ברוב יגיעה: — ובכן… רוצה את גם.. אותי לזנוח, ו…לילך לשם, אל אותם האנשים?… רגש חדש וחריף תקף את דינה. כתינוקת רכה ונבהלה, הטעונה רחמים, נראתה לה אמה. היא חבקה אותה בכח ואמרה כמעט בבכי: — לא! לא! איני יכולה… לא אחדל שם מהתגעגע עליך. אוהבת אותך כל כך, כל כך, אמא! א=מ=א!… ברגע זה נתברר לה פתאום, שלשוא תלחם בנפשה, שהיא נשארה אסורה על מקומה, בתוך החוג המקולל שלה.. קפצה ממקומה, נשארה עומדת קפואה באמצע החדר, באצבעות משולבות… פעם אחת באה אליה סוניה ליטול בשביל אלכסנדר שני קונטרסים מצרור הספרים, שהיה טמון מתחת לערש דינה. הוציאו את הצרור ממחבואו. שתיהן עמדו על ברכיהן וברטט קל שבידים התחילו הופכות והופכות בספרים, כנוגעות בקדש. כשנמצאו הקונטרסים הסתירה אותם סוניה בחיקה. — עכשיו יחם להם שם — אמרה בצחוק — דינה! מפני מה אינך באה לביתנו? — האם חולה. ומה חדשות בביתכן? — אין כל חדש. אלכסנדר נוסע ויעזוב אחריו שעמום. — שעמום? כלום אף את יכולה לבוא לידי שעמום? — ואת מה סבורה?… — סבורני, שבשעה ששוממת תהיה כל קרן זוית, ולא תמצאי לך מקום להחבא משעמומך, אף או תהיי שוחקת. — איני יודעת — אמרה בנענוע כתפים — אם יתקפני הצחוק ושחקתי. — כך, כך, חביבתי — אמרה דינה ועיניה הועבו — את אל שחוקך, ואני אל חלוני… אח, סוניה, סוניה - דינה שמה בחבה את ידה על שכם סוניה והציצה עליה כיגון; — בהבל ובחלומות יכלו חיינו… עוד חצי שנה, עוד שנה, נשואים — וסוף דבר.. רוצה את להנשא, סוניה? — להנשא… איני יודעת… — חה־חה, אינך יודעת?… ומי אפוא יודע? או שמא סבורה את להשאר כל ימיך בבתוליך?
סוניה הורידה ראשה ושתקה. אחר כך נשאה עיניה אל דינה ואמרה בקול רך: — כמה נשתנית, דינה, כמה נשתנית.. זה כבר שאין את מתגוששת. — הבלים, סוניה! בשלמה הם?… שתי הבחורות שקעו במחשבות תוגה.
VII
אחר הצהרים שכבה דינה על מטתה ונרדמה. מתוך שנתה שמעה את צחוקו השמן של הדוד משה, ונעורה. וזאת היתה הפרזה הראשונה שקלטה אזנה: הפריסטאב אמר לי בעצמו: "הילך צלבי, אם לא יאסר הלילה בשעה השתים עשרה”, כן אמר אלי מפורש. האם חזרה ושאלה: כלומר, הלילה בשעה השתים עשרה? דינה קפצה נבהלה ממטתה. במרוצה נכנסה אל חדר־האורחים "כמו שהיא”, בשערות פרועות, בשמלה מקומטת ובלחי אדומה ומעוכה והביטה אל הדוד במבטים תקיפים. הדוד פסק מדבר.
— א, דינה! — קרא הדוד — מה שלומך? אינך נגלית כלל לעיני איש.
— דוד! — אמרה בטון נמרץ — מה דברת עתה עם אמי? — מה זה נוגע אליך? הע־הע הע… — עגה הדוד וקרץ כלפי אמה. — אני יודעת מה. אתה הלשנת על הסטודנט. — מי, אני? — אתה. — ואם אני, מה בכך? בבריות כאלו צריך לנהוג “צירמוניות”? הע… עוף כזה, שהוא בן חורין, דרכו לילך ולהזיק. — בושה וכלימה, דוד, בושה וכלימה, אתה מלשין, פוי, פוי!… — דינה!! — קראה אמה, כשהרימה את ראשה מן המסב. דינה מהרה אל חדרה, חורה, בסערה, ובידים מזדעזעות כתבה לאלכסנדר: “היום בלילה יאסרו אותך. שמעתי ממקור נאמן. מהר וסע מכאן. הודיעני נא ע”י המשרתת שלנו, אימתי אתה יוצא את העיר. ד." וכשגמרה לכתוב קראה למשרתת, שתביא לה כוס מים. לבסוף מסרה לה את הפתקא ביחד עם צרור הספרים. בעוד רגעים אתרים הביאה לה המשרתת פתקא מאלכסנדר: “חן־חן. דבר זה נודע לי עוד לפני קבלי את הידיעה ממך. היום בשעה העשירית אני נוסע. אני בטוח שאף את כבר מזומנה לדרך, וכבר הכינות לזה גם את אמך. את צריכה לבאר לה, שכך מחויבה את לעשות ואין לך דרך אחרת. שלך ג.” דינה התהלכה בחדר אילך ואילך בהתרגזות עצבים עצומה, קרעה פסות ניר, זרקה אותן אל בית ולעסה אותן, עשתה תנועות שונות ונמרצות בידיה. גם כשהדליקו אור בבית, ואנשים התחילו מתכנסים, נשארה יושבת בחדרה שרויה בחשכה. לפני השעה העשירית ההלבשה והלכה אל סוניה. מדם שולמן רצה לקראתה ובשמחה הודיעה לה: — יודעת את, דינה’לה! שכננו עוזב אותנו. ובכל גופה היתה מורגשת שמחתה, שניצלה מפחד ומדאגה לשלום בנותיה. דינה לא ענתה לה על זה כלום. רק שאלה לסוניה. — שניה כואבות לה מאד. כל היום היא שוכבת במטתה ובוכה. לכי את אליה, בשום אופן אינה רוצה לילך אל הרופא. דינה נכנסה אל הררה של סוניה ומצאה אותה שוכבת במטתה מכונסה ומכווצה כפקעת ונראתה לה מרחוק כתינוקת נעלבה. סוניה עשתה את עצמה כנרדמה ולא הרימה את ראשה מן הכר. דינה יצאה מן החדר וישבה אצל נאדיה, שהיתה עסוקה באיזה מעשה תפירה. דינה הסתכלה מן הצד בפרצופה היבש של נאדיה, בשכמה הכפוף, וחשבה בלבה: “כך אבול אף אני, אף סוניה, אף עוד רבות, רבות…” ובלבה נתעוררה תוגה מוצצת… קמה ויצאה בלי ברכת פרידה מן הבית. בחוץ עמדה עגלת חרף ואכר הגיח בה איזה מלתחה והתקין מושב. דינה סרה אל החצר ומשם עלתה במעלות אל אלכסנדר. הדלת היתה פתוחה, למרות הקור הגדול בחוץ, ורצועת האור, שפרצה בעד הפתח, האירה את כל המעלות. בחדר אי סדרים. הכתלים חשופים מהתמונות, שנתנו להם ארשת חיים, לשון מדברת… על הקרקע התגוללו קש, נירות, צרורות. אלכסנדר, עטוף מעיל סטודנטים עם צוארון זקוף, הלך בחדר אילך ואילך, עסוק בחבישת איזה חפצים. — א, דינה! — קרא בבואה — ומה בחוץ? עדיין לא שקטה הרוח? — רוח סערה, שלג, חשך… איך זה יסע? — מה לעשות! כך הוא דרכנו, דינה, בליל חרף ארוך עד לאין סוף, דרך סערות, שלגים וחשכה… דינה השתדלה שלא להפגע במבטי אלכסנדר: התיראה מפני שאלה אחת, שמא תקראנה בעיניו. רגש חם ועז, שכמותו לא ידעה כל הימים, הרגישה הפעם אל הבחור הזה. שפתה התחתונה התחילה רועדת. בלב מכווץ הביטה לצדדים, אל הכתלים הערומים, הקרקע המכוסה בקש ובנירות. נתקלה עינה בשטיח, שנעתק מאצל המטה והתגולל בזוית, ואנחה פרצה בלי משים מפיה. — אח, סוניטשקה העלובה! — פרצה קריאה זו מפיה, מפני שהרגישה חמלה רבה ומדאיבה על עצמה, על חייה המסכנים, השוממים… — מה? מדוע היא עלובה? דינה לא ענתה כלום, והסבה את עיניה לצד אחר. — נו, מה, היא נוסעת? — שאל אלכסנדר. זעזוע קל חלף גוה לשמע השאלה הזאת. נענעה את ראשה בשלילה ושתקה. — אם כן, נוסע אני לבדי? — ואני נשארת פה לבדי. — רצונה לא עמד איפוא בנסיון?… — הרצון והיכלת אינם היינו הך. — אח, דינה! — לא, אל ידבר! הרבה לילות לא ישנתי, והייתי מהרהרת ומהרהרת. אלכסנדר ואיני יכולה… כלום אין הוא רואה, שאיני יכולת?… הוא הסתכל בה זמן רב, ואמר: — אח, ילדתי, ילדתי העלובה! — אל נא יאמר עלובה. אינני עלובה כלל. אני אמנם אשאר כאן יחידה, אבל מרגלית אחת הוא מניח לי ו“געגועים” שמה — והיתה לי לנחמה בשעה קשה ומרה… הגעגועים האלה יהיו לי כל ימי חיי, זה יהיה הצבע היחידי של חיי נשמתי — הגעגועים. בלא שפה אשלח ברכת נפשי באשר יהיה שם, ידידי החביב, היפה, ה —נ —חמד… ודינה תפסה את יד אלכסנדר בידה הרועדת. נכנס אכר כלו לבן משלג, צבר את הצרורות מעל הקרקע אל העגלה. — נו, היי שלום! — שלום! יד ליד ועינים לעינים… שעה קלה שהו והסתכלו איש בעיני חברתו, כאלו מפקידים זה בתוך עיני זו איזו צואה חביבה ואלמה… נעקרה העגלה ממקומה ונבלעה בתוך החשכה. דינה עוד עמדה זמן רב לפני הבית והציצה בחשכה. השלג ירד כסחבות לחות, גדולות וצפופות, נחו על עפעפיה וסבו בעד העולם. הרוח נפנף את קצות הכפיון שלה וטפח בהם על פניה, התקפל וסבב ככדור לרגליה, וצנף את עצמו בשולי שמלתה. ובתהום השמים החשכה נסע בקול ילל מהנה של נשמות עורגות, תלושות ותועות, המבקשות תקונן…לדינה נדמה, ששם בחשכת ליל החרף, שאין לו סוף, נשאת גם נשמתה הגונחת…
ליבן, פ. מינסק.1907
בהמולה עליזה נפל הגשם מן השמים. קשקש שעתים כשאון פזיזי על גבי הגגות והאילנות ופתאום לא היה… נשאר אחריו צחוק-אושר בשמים, שחתיכות מוך עדיין היו הולכות ומתמזמזות בהם; נשארו אחריו בצות גדולות שהיו מציצות בשמים ומשתדלות לחייך כמותם, עד שבאים תינוקות יחפים במכנסים מופשלים ועוכרים את הצחוק… נשאר חיוך עליז על תלתלי הלבנות והשטים המרוחצים כתינוקות, וטפותֿֿ-זהר עדיין היו תלויות כדמעות על כל עלה ועלה שלהן.
ריח של שטה תועה באויר, ויש שהוא ממוזג גם במשהו ריח של תפוחים ועשב רך, הבא ממרחקים…
היה ערב.
על הרבדה של מדם רבינוביץ זמזם כבר המיחם וקשקשו הכוסות, אותו קשקוש של חדוה, מהול בצחוק של בריות מחוסר-דאגה, שפורץ דרך וילונות ומקפץ ועובר מרבדה לרבדה, מסוכה לסוכה… מדם רבינוביץ, לבושה בקפוט הארוך והרחב שלה מזגה את הכוסות, ובמתינות נעו ידיה היפות והלבנות המעורטלות עד המרפקים, אותה השלוה המתונה היתה שפוכה תמיד גם על פניה המטופחים, בעלי עור רך וחלק. לנגדה ישב שפא, רוק בן ל"ג, בעל קרחת ורקות שקועות, ופנים בלתי מגולחים וכמושים, וכלו היה דומה לעלה נובל, שאינו יודע גם לכעוס על מה שמעכו אותו כך בלי חמלה,,, רק זוג עיניו הפעוטות היו מפיקות חיים מתיראים ושוטמים אותו: דומה שאיזה לעג אכזרי אורב להם וסח למדם רבינוביץ באריכות איזה ספור לאֿֿ-מלבב. היא הקשיבה כמדומה בכונה, אך לפעמים היה חולף על פניה גחוך קל,
- יליד ההברות החטופות שהיו אזניה קולטות בהיסחֿֿ-דעת מהשיחה ההומיה בקצה השני של הרבדה. שם היתה מאניה רועשת, היא באה לשתות תה עם צרור גדול של יסמין רטוב מגשם בידה, עם איזה נגון עליז על שפתיה ועם חבורת בחורים עליזים, שמתוך עיניהם הציץ חפץ מוצנע. האפוד הכחול שנשקף מבעד הבלוזה הקלה והשקופה, בשרה הרענן והורדי, השערות הקצרות והמסתלסלות שנשמטו מקוצתה והזדעזעו על ערפה החשוף, - כל זה היה אוצר בתוכו איזה סוד, שניעור זה כבר באויר סביב סביב, משעה שהאילנות התחילו מלבלבים והאדמה כוסתה בירק רך ומבהיק… היא טלטלה את עצמה על הכסא וצחקה צחוק צלול ופועם לכל הגה, לכל בדיחה מצד הבחורים שכתרוה; צחקה ומעיני-הקטיפה שלה, מהגומה הקטנה בלחיה, מפיה הפעוט בעל השפתים הרעננות, נצנץ ורעד כברק במרחקיֿֿ-אופק אותו הסוד המתוק, שעליו מתלחשת במאפלית-ערב השטה הענוגה, עליו הוזה גם הלבנה הגלמודה, והלילה נאנח בסתר.
שפר הקשיב למה שספרה לו מדם רבינוביץ על ילדיה המחוכמים, על בעלה הטרוד כל כך בקונטורה עד שאין לו פנאי לבוא אצלה, על כל מה ששמע שפר מפיה כמה פעמים, וזרק לרגעים הבטות של בטול כביכול כלפי מניה והבחורים העליזים, ובקרבו תססה הרגשת משטמה אל פניהם המפיקים אושר.
מנענע הוא את ראשו לדברי רבינוביץ, כלומר: “מהו-הו, כך, כך…” ובלבו חשב באותה השעה: “דוקא זכרים כאלה אוהבות הבתולות הללו, בעלי ראשים ריקים והלצות שטחיות, אבל בניֿֿ-אדם הגונים…” תפס הרהור זה, הספיגו בארס, והטמינו בחריץ העמוק שבצד שפתיו…
בין הצעירים נפלה מריבה קלה: בצרור פרחי השטה, שהביאה מאניה, היה נעוץ פרח כחול אחד, שהדביקה אותו אחר כך אל חזה. התחילו חולקים, מי יזכה לפרח זה. כל אחד פשט את ידו. נדמה לכל אחד, שבגביע פרח זה נגוז אותו הסוד המלהיב הזע בנצנוצי עיניה… מאניה צחקה מאושרת כבתֿֿ-מלכה ולא ידעה למי תתן הבכורה: לכאורה הרי כלם צעירים, וכלם אוהבים אותה. היא השתמטה וסמלסקי רדף אחריה. סמלסקי – בחור בריא ומלא חדוה, מתגאה בשריריו ובכח ידיו. אליו נתגלתה מאניה בעירה א. יחד עם גפופי החמה הראשונים, וכיון שראה אותה ספק בכל כחו כף על ירך, וקרא: “אח, חיים, חיים! השד יקח…”, ומאז התחיל רואה חלומות יפים שמאניה מולכת בהם. מאניה, פזיזה, מהירה וקלה, ידעה להשתמט מידיו בכל פעם שנגע בה, רצה מסביב לשלחן, קפצה במרוצתה על גבי כסאות ולבסוף חבקה את מדם רבינוביץ, סבבה מסביב לגופה, באופן שסמלסקי לא יכול לתפוש אותה. ומדם רבינוביץ עמדה בין הצעירים וצחקה מטוב לב. שפר חייך אל סמילסקי:
- כבודו רודף אחרי פרחים? ואני לא ידעתי, שמעתיו מספר תמיד בשבחו של הרוסטביף האנגלי, אבל שהוא אוהב פרחים, - זו לי חדשה!
צחוק קלוש פרץ מפי הבחורים. רבינוביץ זרקה לצדו מבט-תוכחה, וסמלסקי ומאניה היו עסוקים בשלהם ולא שמעו כלל. פתאום תפס סמלסקי בשתי ידיה של מאניה. התיק אותן מעל מתני רבינוביץ וחבק אותה מאחוריה. אך מאניה התחילה צווחת פתאום: “ירף נא… ירף!” בקול תקיף כזה, עד שהרפה שלא במתכון. דומה דבר-מה הפחידה בזרועות סמלסקי… נטלה את הפרח ומסרה אותו לשפר.
יטול נא, אדוני!
במה זכיתי? - שאל זה.
כך, יקח…
אדמומית קלה סמקה את לחייו השקועות. ידע, שאלו עמדה מאניה באותו הרגע על הנהר, היתה זורקת את הפרח המימה. נטל שפר את הפרח וזרקו לתוך המשטפה.
- למה עשה אדוני כך? הוא אינו אוהב פרחים? - שאלה מאניה נעלבה כתינוקת.
מאניה כמעט שלא משעה את דבריו עד גמירא; עיפה הלכה אל קצה השלחן, ישבה על מקומה ונפנפה במטפחתה על פניה המלוהטים. על בדיחות סמלסקי וחבריו לא ענתה. גמעה גמיעות אחדות מן התה הצונן שלה ושוב התחילה מנפנפת על פניה. בשתיקה הביטה לפניה הבטה סתם וידיה קטפו מתוך פזור-נפש עלה אחר עלה מצרור היסמין שלה. הבחורים שתו תה ופטפטו עם גברת-הבית, שפר הסתכל מרחוק במאניה. שתי ידיה, הנשענות על השלחן בחודי מרפקיהן הורדיים, היו עגולות ולבנות כחצובות שן. ובכפיפת הכף שלה, כשקטפה את העלים, היה כל כך הרבה חן וגרציה רכה. “על מה היא מהרהרת עכשיו”, שאל את עצמו ולא יכול לסלק את עיניו ממנה. מדם רבינוביץ הרגישה בזה.
למה לצער אותה, מר שפר? יראה נא, את כל הצרור השחיתה – אמרה רבינוביץ.
כלום צערתי אותה, מרתי? - פנה שפר בשאלתו אל מאניה.
מאניה הקיצה פתאום מהרהוריה.
אותי? במה? איני זוכרת מה שאמר לי אדוני – ענתה לו. ומיד אספה מלא כפה את כל העלים הכחולין והלבנים שהיו צבורים לפניה גל גדול, נגשה אל רבינוביץ והתחילה זורקת אותם על ראשה. רבינוביץ טלטלה בראשה נערה אותם בידיה, וזו זרקה וזרקה.
מטורפת! מה היא עושה?
חסל! - קראה מאניה פתאום ככלות הפרחים מידה – עתה אצא ואלקט יסמין אחר…
ומאניה אספה בכף ידה את חצן שמלתה ובקפיצה ושירה ירדה מן הרבדה אל הגן הסמוך לחצר.
- ואני אחריה – אמר סמלסקי וירד אחריה.
היושבים על הרבדה ראו מרחוק כשמנצנצת ומלבינה שמלתה של מאניה ונעלמת לרגעים בצללי הגן. לבסוף נעלמה כלה בצל. רק ברגעי דומיה היה נשמע מן הגן רשרוש האילנות, צחוק צלול, קטע של גגון, לבסוף נשתתק אף זה.
ומשם הגיע ריח שטה משכר. מקצה העירה נשמעת געית העדרים השבים מן השדה. ממעל לגג האכסדרה היה איזה עוף מצפצף ומצפצף בלי הפסק, וגוע לרגעים מחמת מתיקות.
על הרבדה היו הכל שותקים ולא ידעו הבריות מה כשף אותם כך.
- מנו! - קרא שפר בצחוקו הקלוש, הבלתי-נגמר והדוקרני, - רצוני לומר סמלסקי… חוששני שמא יתחיל סוף סוף לכתב בחשאי שירים על לבנה ופרחים. הכל בגדר האפשרות…
צחקה הכנופיה. סמלסקי ודברי שיר – כלום אין זה מגוחך.
- כך, כך. בחור זה נתון בסכנה – לגלגו חבריו.
מדם רבינוביץ מתוך גחוך מאונס אימה על שפר באצבעה ונדנדה את ראשה דרך תוכחה. מיום שמאניה שכרה אצלה את החדר הפנוי בדירת הקיץ שלה, נקשרה נפשה בה, מפני שלא פסקה מאניה מספר בשבחם של ילדיה, קלסה אותם וטפלה בהם, - והרי זה החונף היותר מתוק ללבה של האם הצעירה. חששה שמא חצי-הלעג של שפר יפגעו אף בחמדתה, הזדרזה והשיאה את החברה לענין אחר.
יודעים אתם – קראה בהתפעלות פתאומית – הרי אצל סיומה שלי צמחו כבר שתי שנים!
שמעתי את זה מפיה של מרתי זה פעמים – העיר שפר.
אבל האדונים האלה לא שמעו.
בבקר, כשהיניקה את בנה, חשה דקירה עצומה בשדה, אחר כך מששה באצבעה חודי שתי שנים בפיו. כל אותו היום לחצה שמחה סתומה אל לבה ולא פסקה מפטפט על זה עם מאניה, עם המשרתות, וכתבה לבעלה שיבוא.
- מה דעתכם, היבוא?
הבחורים לגלגו עליה ועל שמחתה. חא-חא-חא, כסבורה היא שהגברים הם נוחים להתפעל מדברי שטות כגון אלו, כמו שמתפעלות הנשים. לא, בעלה בודאי לא יבוא.
ובינתים ירד הערב בחשאי מן השמים הכהים ופרש את כנפו על העולם. מבעד הוילונות של הרבדות אדמו אשי-מנורות עמומים, וצללים התנועעו על הבד שלהם…
אל החצר נכנסה בפסיעות חשאיות ובתנועות אטיות עלמה כבת שבעֿֿ-עשרה, שמונה-עשרה שנה. שערותיה ערמוניות וגזוזות תלתליהן, מתנענעים על מצחה כרעמת ארי. דומה היתה בגזרתה ובתלבשתה לתינוקת, אלא שגבות עיניה הסמוכות זו לזו היו לפעמים מצטרפות ומתרוממות, ודמות לה כמו שמחשבה כבדה מטרידה אותה. היא באה אל החצר בלוית סטודנט צעיר מחוסר-שפם, שהלך אחריה כצל.
טשיז’יק! טשיז’יק! - קראו כלם בשמחה כלפי העלמה, שכנוה חברותיה מאיזה טעם בשם של חבה זה.
תה? - שאלה רבינוביץ את הפנים החדשות.
תודה! - אמרה היא – לפני רגעים אחדים שתינו שנינו.
ואני אשתה שוב – ענה בוגרוב.
הוא יגיח אוקינוס אל פיו – אמרה טשיז’יק בצחוק, והכל הרגישו בחמימות –של-קורבה, שהתלבטה באותה המלה “הוא”…
באותו רגע יצאו מן הגן מאניה ואחריה סמלסקי, שותקים, רציניים ונבוכים במקצת… ראתה מאניה מרחוק את האורחת והתנפלה אליה בשמחה ובקריאת: “טשיז’יק-פיז’יק, היכן היית”… חבקה את צוארה ונשקה לה.
הזהרי, מאניה, הרטבת אותי כלי. מהיכן את באה? אף שערותיך רטובות הן… אמרה טשיז’יק והשתדלה להשתמט מזרועותיה.
פוי; אסור לנגוע בה… קראה מאניה. נטלה את הצרור הגדול של הפרחים הלחים שקטפה והתחילה מזה עליה בכל כח. טשיז’יק נסה, וזו רודפת אחריה, מזה וקוראה: הריֿֿ-לך! הריֿֿ-לך! טשיז’יקֿֿ-פיז’יק!…"
כשהוציאו את המנורה אל הרבדה, חשכו השמים ועמקו יותר. מכאן ומכאן, מבין הגדרות, היו נגלים ונעלמים ככתמים בהירים שמלות ופידז’קים לבנים. לפני הרבדה עברה איזו כנופיה ונשמע מתוכה צחוק בתולה חפשי והמולת קולות צעירים. מאיזה חלון הגיעה נגינת גרמופון, תינוקות המו…
רבותי! אפשר נלך לטיל? הבה נלך ליער, באמת… – אמרה טשיז’יק.
סס! חוצפה! בשעה כזו וליער, ומה ישערו ה“פפשה” וה“ממשה”? התלוצץ אחד.
אני “גדולה” אני, ועומדת ברשות עצמי.
האמנם? - לגלג בוגרוב מתוך גמיעת התה – ואני לא ידעתי בלתי היום… צאינה וראינה; ג-ד-ו-לה – ובוגרוב חקה בדבורו תינוקת מפונקת, וחזר לגמיעותיו.
רבותי! ביער כל כך טוב עתה. כל כך טוב… – אמרה טשיז’יק כמתחטאת ופשטה לפניה את ידיה.
ואני מסופקת אם אוכל ללכת עמכם. ילדי עדיין אינם ישנים – אמרה מדם רבינוביץ.
ירודנא! קרא אחד מן הבחורים – האמה תישנם.
הוא טועה, אם אין אני מישנתם – אינם רוצים בשום אופן לישון. בבקשה, המתינו קצת.
נכנסה אל הבית והכל עמדו והמתינו ליציאתה. בוגרו סיים מעומד שתית התה שלו. מן החלון הפתוח נשמע היה קולה של רבינוביץ: “וחלב נתת להם? וביצים? לא בכו?”
לאחר רגע יצאה וספרה בהתפעלות פרקים ע"ד “פעוטיה”. ידעה שהכל מלגלגים להתפעלותה, אףֿֿ-על-פי-כן נהנתה היא גופה מספוריה.
מבית רבינוביץ ליער מהלך מיל וחצי בדרך הכבש, ובצאת החבורה ללכת כבר היה לילה.
ובהיר-בהיר הלילה, ושחורים-שחורים הצללים. השדות החשכים שמסביב נשמו כלפי השמים בחמימות ובלחלוחית… והשמים משקיפים ממעל שקועים בהרהור עמוק ושומרים את סודם הגדול; רק הכוכבים יש שמרמזים וקורצים זה לזה בחדוה…
בני החבורה הלכו ושתקו. דברֿֿ-מה נלחץ אל לבותיהם; בתוכם הלכה מאניה, צעירה ורעננה כדבדבניה במלואה. שערותיה היו נוצצות לאור הירח ומשולשלות לה על ערפה בדמות שתי מחלפותֿֿ-אטלס, שמזמינות את היד למגע… בתוכם הלכה ציז’יק, תנוקת שתקנית זו, בעלת העינים הגדולות שגונזות בתוכן תמיד איזו מחשבה עמוקה, ובדברה היא נלחצת אליך בגופה באמונה רבה כל כך… ומרחקי-החשכה עם דממתם הגדולה מדברים לך על חדותֿֿ-נצח ועלומיֿֿ-עד, ורוחות קלילות שובבות מביאות בחשאי ממרחקים את אנחות הליל. ומדם רבינוביץ צוחקת על דברֿֿ-מה מתחת לחוטם, וצחקה הכבוש מותח את העצבים. וכל כך הרבה ריחות בליֿֿ-שם ומתוקים עוטפים את הנשמה…
- Ech! Notschenka… * פרצה קריאה מפי אחד מהם. מאניה וטשיז’יק חבקו זו את זו והתרחקו להן לפני כל החבורה. אחד מרזיֿֿ-עלומיהן נשא אותן הרחק במרחב הליל… שפר הלך בצד הדרך בפסיעות בדורות, מקיש במקלו על אבני הכבש ולא דבר כלום. כשפנו אליו בדברים, עוה פניו מתוך אי-רצון ולא ענה. עגומה היתה נפשו ולא ידע למה. אחריו אבדו בערפל הרבה לילותֿֿ-אור כגון זה, שגם להם היו שדות נרדמים ושמים הוזים, שמהם יורדים כמלאכים, סמוים-מן-העין, חלומות על אושר וכליוןֿֿ-נפש מתוק, וחלפו אותם הלילות אחד אחד; אחריהם היו נגררים ימים של הבל, של שעמום, של שעורים מתוך זעה ועמל לבטלה… הוא ידע כי גם הלילה הזה יעבור יעבר, ויום יבוא של שרב ושעמום נורא; ידע את זה ושאל את עצמו למה מתכוץ כל כך לבו, כשהוא רואה שם מרחוק את שני צללי הבתולות הארוכים, המתנועעים באלכסון לאורך הדרך… לא רחוק הימנו הולכת מדם רבינוביץ בין בחורים צעירים, וצוחקת בצחוקה הכבוש והרוה להלצותיהם הריקות, ומשתדלת אף היא להתלוצץ כמותם, ורגש של קנאה תופש את שפר: מה יש ברוקים שוטים אלו שדעתה נוחה מהם כל כך? אתו היא מדברת רק בכבד-ראש ודוקא על ענינים רצינים. למה אינה מחייכת גם אליו כשם שהיא מחייכת עכשיו? ועיניה למה אינן מבריקות בדרך-תעלומה זה?
חיוך אחד!… הה, חיוך אחד של אשה מתוך קלות-דעת… כמה היה נותן בעדו! הוא היה נוטלה בשכר זה ומוליכה הרחקֿֿ- הרחק בדרך זו השטופה באורֿֿ-לבנה, והיה מספר לה כלֿֿ-כך הרבה, לא על חיי אחרים, אלא על חייו הוא. היה מספר על יסורי נשמתו הגלמודה, על לילות חדלי-שינה; וכל כך מלבב היה ספורו, והיא היתה שומעת ושומעת לו בעינים גדולות והוזות, וחשה לו, ויודעת את נפשו…
ואותן הבתולות הנראות מן המרחק הכחול כמרוקמות אורֿֿ-לבנה, אותם הבתולות היפות, דומה שהן כל כך רחוקות ממנו!
“במה אני גרוע מאיזה בוגרוב, מאיזה סמלסקי! - הריקנים הללו…”
איֿֿ-י, שד! - קרא פתאום בקול, הניף את ידו ובכל כחו זרק את מקלו הרחק לפניו, עד שנשמעה שריקתֿֿ-האויר.
בחור זה יוצא מדעתו – אמר סמלסקי.
חֿֿ-חֿֿ-חא! שפר, אמת שדעתו נטרפה עליו? – שאלה מדם רבינוביץ בצחוק קל.
שפר ידע שהצעירים לבו צחוק זה על פניה, הדליקו את האור הגנוז בעיניה… ורצה לומר לה דבר גס ומדאיב, אך התאפק ושתק.
- איזו רוח רעה נחה עליו היום – מלמלה רבינוביץ כשלא קבלה ממנו מענה.
“… לכאורה הרי זו שטות… הרי הבתולות הללו אינן בתולות, אלא תינוקות ממש וזו – אינה אלא אישה עירונית, שכל חייה מתרכזים בבעלה ובילדיה, ואגב אורחא היא נהנית גם מחלקותיהם של גברים אחרים. דבר ידוע… אלא מאי? סתם… יפות הן השד יודע אותן, בלכתן שתיהן שם ושני צללים ארוכים-ארוכים נמשכים אחריהן ורומזים עליהן זה לזה בשתיקה…” לו נעים לצייר לעצמו שגם הוא מהלך שם על ידיהן, כתפו נלחצת אל כתף אחת מהן, והוא מדבר אתן על חייו המקולקלים, על חלומותיו שבטלו, וצלו אף הוא נופל מאחריו – שלשת צלליהם מתמתחים מאחריהם באלכסון הדרך…
*
אח! חמדתי הלילה…
סמוך ליער ישבו מאניה וטשיז’יק על שנים מן העמודים הקטנים, שעמדו משני צדי הדרך, והמתינו. לפנים מן היער התיראו להכנס.
וביער היתה בתחלה חשכה גדולה ולא ראו איש את חברו. חמימות של לחלוחית עטפה את כלם, קורי-עכביש היו מלפפים לרגעים את פניהם; דומה היה שהלילה גופו נח בחמימותו על פניהם, על ידיהם ודבק בהם… אך מכיון שהתרגלו קצת אל החשך התחילו מבחינים את סדני האילנות, את גופות האנשים. מכאן ומכאן נצנצה ביניהם לבנונית השמלות של שלש הנשים. שותקים היו ודוחקים זה את זה ומבקשים דרך. יש שהענפים היו משפילים על דרכם, ואלה שהלכו בראש ונפגעו היו מתרים בהולכים אחריהם: “הזהרו”. העצבים מתמתחים בחמימות מבושמה זו. מגע קל בכף זו אל זו, רשרוש שמלה, כתמי-לבנה, שבר זלזל, - כובש את הנשמה באיזה כשוף כנימפות-היער, והאנשים היו כחולמים. יש שהגברים היו תוהים בלבותיהם: חמימות ריחנית זו מנין? מנשימות הלילה או מבשר הנשים?…
יצאו אל מקום-מדרון זרוע כלו נגהֿֿ-הלבנה. אילנות התבדרו עליו רחוקים זה מזה, וכל אחד שתק לעצמו ביחידות… מאניה וטשיז’יק שוב חבקו זו את זו והתרחקו מן הכנופיה. ואיש לא ידע את סוד-הנוער שהפריש אותן מן הצבור, איש לא ידע את סוד-הנוער שטעון השתפכות-הנפש מתוך התבודדות… פתאום התחילה שם מאניה מזמרת בקולה הרך והערב:
NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA
Notch posliednjm ognsem osarjonnja… *
קולות השירה היו מסתננים דרך הענפים וסבכים ומגיעים אליהם כל כך נוגיםֿֿ-נוגים.
אה, שדה! מיטיבה לזמר… העיר סמלסקי.
טס! הניחו לשמוע – השתיקתו רבינוביץ, והלכו שותקים ומקשיבים.
ועיני שפר נפקחו לרוחה, ופיו גם כן נשאר קצת פתוח… הצלילים נפלו לתוך נשמתו כאבנים מזהירות ודלחו אותה, ובלבלו אותה והעלו מקרקעיתה כל מה שהיה שם טמון, משכבר הימים; ונפשו היתה כל כך דואבת, כל כך דואבת ונושה בו ולא ידע מה… היא שרה על העלים הנכמשים בסתיו, על חדות-חיים מאוחרה, על “לילות נדודי שנה, לילות שגעון”… והוא חטף, בלע, קלט מן האויר את הצלילים הנוגים, הצלילים המדאיבים כל כך. נדמה לו שהיא מזמרת על עלומיו הוא שהלכו לבטלה, בלי שמחה, ואינם חוזרים שוב עולמית, על חלומותיו שנבלו ואין להם שום תקנה… והתפלל בנפשו על עוד צלילים רכים, עוד מלים נוגות וטובות. עוד! ועוד!…
רעם מחיאות-כפים הבהילהו והתנודד. קול השירה פסק. מתרעם וכועס פרש שפר מן החבורה. צר היה לו על שפסקה הזמרה בזכרונות נחרת הבית הראשון, וחזר וחזר עליו כמה פעמים בפני עצמו:
NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA
נדמה לו שאותן הבתולות, שזהורי שמלותיהן נשקפים ממרחק החשך באגדת-קסם, - קרובות אליו מאד. שהן מבינות, חשות מה ששום אדם אינו יודע ואפשר מה שלא ידע הוא בעצמו בבירור, ולבו נמשך אחריהן.
לילות שגעון, לילות נדודי-שנה, לילות מוארים באש האחרונה…
הוא נגש אליהן. הבתולות כאלו נפגעו מקרבתו והפסיקו באמצע דבורן.
- הפרעתי?
הגחוך הקל שטס תוך כדי דבורו מסביב לפיו הביע בודאי איזה צער, מפני שהעלמות מהרו להרגיעו. רגעים אחדים הלכו והקשיבו אל פסיעותיהם העמומות על גבי האזוב הרך.
- טשרר… טשר… – נשמע פתאום מאיזה מקום מבין הענפים.
פני טשיז’יק הפיקו חרדה.
- מה זה? - שאלה בלחש והקשיבה אל הצוחה שנמרצה.
ט’ס! המתינו… – לחשה גם מאניה בפנים מאומצים והרימה את כפה כלפי אזנה. עמדו והקשיבו.
טשרר… טשר…
הרי זה קול העוף – באר שפר.
משונה – הביעה טשיז’יק מורגעה, ופסעה הלאה.
טשיר… טשיר… – נסתה מאניה לחקות את הקול וצחקה.
נשבה רוח לחלחה ונדנדה את רעמתה של טשיז’יק, עד ששערותיה היו נראות כבעלותֿֿ-חיים. הבלוזה הדקה של מאניה הזדעזעה ופעמים שדבקה אל בשרה והבליטה את שרטוטי גופה. האויר נסתפג כלו בריח של זפת וארנים. העלמות שאפו את האויר מלוא ריאתן. ושפר התחיל פתאום נוקש במקלו על האזוב הרך, על הענפים, לחץ את שני אגרופיו ועשה איזו תנועה נמרצה, עצבית ומשונה. תשוקה עזה תקפה אותו לרוץ, לתפוש את מאניה וטשיז’יק בידיהן ולרוץ אתן, נתאוה להוציא איזו קריאה מפיו. מחמת התאוות הללו גדלה בו עגמתֿֿ-נפשו עוד יותר. ועוד יותר הצטמצם כלו והכניס את ראשו אל בין כתפיו.
מפניֿֿ-מה שותק אדוני? - שאלה מאניה.
ומה אדבר? שמא אפשר לדעת על מה הייתן נדברות בגשתי אליכן?
שאלה זו היתה שלא מן הענין. שפר הרגיש מיד בדבר ולבו נכוה.
כלום דבר-זה הוא ענין לאדוני? - שאלה מאניה שהלכה באמצע, בכפיפתֿֿ-ראש קלה כלפי טשיז’יק ובמבט אלכסון ושטחי לצד.
ומדוע לא?
- כך, הריהו אדם רציני כזה, ואנו ילדות קלותֿֿ-ראש.
פני שפר נעו בעוית-רגז ועשה תנועה משונה בידיו…
- רציני! – קרא – רבונוֿֿ-של עולם! מנין לכלכן שאני אדם רציני אני?
מתוך קולו נשמעה מעין התמרמרות על איזה עלבון.
- מה? אינך אדם רציני? – שאלה מאניה בתמיה עגבנית, וכדי לפייסו, מהרה ואמרה: אבל אין זו אלא ליצנות… טשיז’יק, הרי אפשר לומר למר שפר, א?…
עיני טשיז’יק היו מביטות באותה השעה למרחוק. נלחצה טשיז’יק פתאום אל מאניה ואמרה בקול תינוק נפחד:
מאניה! מה זה שם? שם… אתם רואים? - ומעיניה נשקף פחד.
היכן? איננו רואים.
הנה, שם! רואים אתם, שם…
בזוית אפלה ורחוקה פזזו קוי-אור אחדים על הענפים הרועדים.
שטיה! הרי זו הלבנה שם, אור הלבנה, ותו לא…
הלבנה? כמדומני ששם הולכת איזו תמונה… אינכם רואים צעיף לבן?… – דברה-בנשימה תכופה וברוח נפעמה.
חבקה את זרוע מאניה ונלחצה אליה בגופה.
שלשתם עמדו והסתכלו בכתמיֿֿ-הלבנה הזעים, שהפחידו כל כך את דמיונה של טשיז’יק.
הלבנה! מובן שאין זו אלה הלבנה, מיד ניכר הדבר. מה לך פיז’יק שלי? למה נעשית היום עצביית כל כך, שטיה?… כך, - אמרה פתאום – אדוני רוצה לדעת במה נדברנו? לכאורה אין אלו אלא דברי שטות. סתם! דברנו… היינו הולכות ושותקות ומסתכלות בשמים. ורגש אחד משותף תפש פתאום את שתינו, מעין עגמתֿֿ-נפש תקפה אותנו. על מה? משום מה? לא ידענו. והנה הולכות אנו, וחושבות משום מה באה תוגה זו בלבנו. והנה טשיז’יק אומרת… שבלילה כזה טוב לאהוב… ואני אמרתי, חא חא, שלא רק בלילה כזה אלא בכל הלילות טוב שלא להמנע מאהבה… מה? וכך היינו הולכות ודוברות… בבקשה אל נא תגלה לאיש, והיינו דוברות על אודות האהבה. מה? ענין יפה, א? חֿֿ-ח-ח…
כמובן, הרי זה ענין של פיוט, אמר שפר באירוניה – להלך בליל-לבנה ולדבר על אהבה… פיוטיות!
ודעתי אני, שפיוטי יותר ויפה יותר לא לדבר באהבה, אלא לאהוב ממש. מה? חא, חא, חא.
אלהים! מה טוב… – קראה טשיז’יק פתאום ועיניה תעו בלילה. ומה טוב הלילה או האהבה לא אמרה.
נשמתו של שפר נעשתה פתאום שוב עכורה ומכווצה: עלמות-חן אלו לא אליו תבאנה להשקיט את עגמת-נפשן המתוקה, את געגועיהן לאהבה, לא אליו תבאנה…
- ומשום-מה שותק אדוני? - שאלה אותו מאניה וסקרה אותו בעינים חודרות, כאלו התכונה לתפוש על פניו גחוך של אירוניה.
המ! אתן אומרות אהבה. מה אהבה, לכאורה? לא כלום. ותוך כדי אמירה, חשב בלבו, לא צריך. למה לצער אותן?" וכח טמיר דחה אותו להדאיב ולעקוץ בלשונו.
מה פירוש “לא כלום”?
לא כלום. אין האהבה אלא אגדה, בניֿֿ-אדם חולים בדו אותה.
טשיז’יק הסבה פתאום בתנועה נמרצה את פניה אל שפר ושאלה:
מה אמר אדוני? מה? אנשים חולים? למה “חולים”?
אהבה, שאין ספוקה בצדה, הרי זו מחלה.
טשיז’יק הסתכלה בו ושתקה, כאלו דבר-מה לא היה מחוור לה.
אדוני אמר: בדו… – הביעה אחר רגעים אחדים.
כך, ומוסיפים לבדות.
אבל… אבל, אדוני! והמציאות מהי?
המציאות? הע? הע… תאות המינים, זכר ונקבה, ותו לא, הע…
אי, אי – קראה מאניה ונענעה בידיה, כזו שנכוו אצבעותיה – לא, מר שפר, תהא האהבה מה שתהא, העיקר שטובה היא. למה אכחד, טובה היא, ודי!… אלך אליהם! – קראה פתאום, עמדה והלכה אל החבורה. נשמע היה הד קפיצותיה העמומות עולה מתוך רשרוש-שמלה וצפצוף שפתים עליז.
נגשה אל מדם רבינוביץ, חבקה את זרועה ואמרה לה:
הוי, יקירה! אלמלי שמעה את הפילוסופיה ששפר מטיח שם… האזנים “נובלות”.
על מה?
על האהבה, חא-חא…
על האהבה, חא, חא, חא… שאני משערת… והיא נמלטת מפילוסופיתו לכאן? הרי זה מסתבר מאליו.
מאניה הבינה את הרמז ולא מצאה לכתחלה תשובה נאותה, רק חשה שאזניה אדמו קצת. אחריה הלך סמלסקי ודבר בקולו הרוה, שכל כך אהבה אותו. בכל כחה התאפקה שלא להפנות אליו את פניה, כאלו חששה שמא תלכד באותה ה“מציאות” שעליה הטיף שפר…
ובאמת – אמרה בכדי להשתמט תשובה – משום מה הוא רע כל כך שפר זה?
מי יודע. לדידי הוא עלוב. המאושרים אינם רעים. מאניה לא שמעה את תשובתה. אליה הגיעו מלין של בדיחות שלחש סמלסקי אל אחד מבני-החבורה. לא יכלה להתאפק וצחקה אף היא. אבל גברה על יצרה ולא הסתכלה בו. הרי גופו בריא, גמוש וקל בתנועותיו, הרי פניו כל כך יפים, רעננים, וצחוקו הרי יפה כל כך!…
סוף סוף לא התאפקה. הפקיעה את ידה מזרועה של רבינוביץ והלכה אל סמלסקי.
בתחתית המדרון, בצל אורן אחד, עמדו שפר וטשיז’יק. נשען בכתפו אל האילן עמד שפר ונקש מתוך פזורֿֿ-נפש במקלו על הקרקע ונהנה בנפשו מצער-הילדות שהסתמן על פני טשיז’יק העצביים והמפוחדים. שעה קלה עמדה שקועה בהרהורים, כאלו בקשה בנפשה פתרון לאיזו שאלה חמורה ומציקה, פתאום קפלה את כפיה השטוחות לפניה, ואמרה בקולה המחנן:
- אלהי! הרי ישנה אהבה טהורה… קראתי על אודותיה, ואני יודעת… אהבה טובה! טהורה באמת!
פני שפר נעוו מתוך גחוך ארסי. סר מן האילן, נגש אליה והרכין את פני סמוך-סמוך אל פניה, עד שלעיניה היו נראים רק ספיח-זקן, קמטים, קמטים ודבר-מה מלגלג ורע. היא לא נעה ולא זזה, כי אם הציצה בו מתוך פחד של צפיה..
- המ… תשמע נא, חביבתי! – אמר ונשם בפניה – הרי אני לפניה מכוער כזה. אבל נשמתי טובה, תאמיןֿֿ-נא, טובה וטהורה, מפני-מה לא אהבו אותי… מפני מה אין מרתי אוהבת אותי?
עשתה פסיעה לאחוריה.
עֿֿ-ע… אדוני לא מצא עדיין אותה האשה… עדיין יפגע באשה שתאהב גם אותו.
אימתי? אימתי?
פתאום הרים את ראשו ונרתע לאחוריו. נבהל מן המחשבה שחלפה במוחו: “מה עשה? מתאונן לפני תינוקת זו? הוא כמתחנן לפניה?… בזה את עצמו. מה תחשוב עליו? האחת ברחה, וזו…”
- עח, יקח השד! – לא התאפק וקרא בקול. לסתותיו התעותו בתוך כך באופן משונה ונתגלתה שורת שנים חרוקות.
נגש שוב אל האילן, שנשען אליו קודם לכן, ונבלע בצל.
היא עמדה על מקומה בראש מוטה. הלבנה שפעה עליה הרבה אור ולחבורה שעמדה בגובה המדרון נראתה טשיז’יק, לבנה ומוארה כלה, כתמונה-אוירית מרוקמת בקוי-לבנה… בוגרוב עמד שם יחידי ובפנים מתרעמים ובגבות משפלות השקיף למטה והשתדל לחדור בעיניו אל החשכה. לבסוף קפץ ורץ אליה. היא הרגישה בו – ובתנועה אינסטינקטיבית נמשכה אליו, כאלו בקשה לה מפלט ומנוס…
שפר יצא מן הצל ופניו נראו שוקטים, רק לגלוג דק ודוקר היה מפזז עליה.
- נו, אני עוזב אתכם כאן והולך לי. הדברו, הי, הי, לחוד, והמעשה, כמובן, גם כן לחוד, הי, הי, הי…
והלך לו.
ותוך כדי דבורו הרגיש שדבריו אלו היו מיותרים לגמרי, לבו היה נוקפו, והוא הלך וזמר בלחישה:
NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA, כאלו אמר להשקיט בזה את המית-הלב. את מאניה ואת סמלסקי לא מצא בתוך הכנופיה. הם התרחקו אל אחת השדרות. על מצע מעילו של אחד הצעירים שכבה מדם רבינוביץ שטוחה על צדה ותומכת את לחיה בידה. מתחת לפיניואר הרחב והקל, היו בולטים השרטוטים הרכים והיפים של גופה הגדול והמלא, ודומה היתה לאיזו פנתירה יפה ואיתנה, שמכירה ביפיה ובכחה. קווצה אחת משערותיה, הפרועות מחמת שכיבה, נפלה על לחיה, ובעיניה נצנץ הליל עם הלבנה שלו באור שחור ובלתי מובן. והיא הרגישה בזה, מפני שכל כך משונה היה צחוקה העצור והמוצנע. כל כך משונה היה לראות אותה, הצנועה, והזהירה תמיד בתנועותיה, כשהיא קוטפת בכף ידה הלבנה ככסף את העשבים וזורקתם על ראשו של הצעיר ששכב על כרסו לא רחוק ממנה, ראשו נשען על שתי ידיו ונושם בפניה, נושם באש תאותו. הוא מתלוצץ ודובר, שהיא מתקנאה בודאי בבתולות הללו, שהן עדיין בנות-חורין ומותרות לכל איש… והיא זוקפה עליו פנים תמהים כביכול: “מה אתם אומרים עליו? מהו בעיניכם בשאלתו? הרי יש לה בעל, בנים והיא אוהבת אותם, ומה לה עוד?” והוא משיב לה באותה החוצפה הרגילה אצל גברים מאמינים בכחם והשוחדת את הנשים, - שהמלה “בעל” בכלל היא חולין כל-כך ומחוסרת ענין… “מה אתם אומרים לחוצפה זו?” קוראת היא בזעם מעושה וסוטרת על פניו בזלזל שבידה…
הם דברו בטון מרפרף ובדיחי והציתו זה את זו בנשימותיהם. נשען בשכמו אל אילן אחד, בידים נעוצות בכיסי מכנסיו, עמד שפר וסקר אותם כאלו מגובה ומתוך לעג. הרגישה בזה מדם רבינוביץ ולא נעם לה.
- אדוני שפר! - אמרה לו – איזו רוח רעה נכנסה בו היום? הרי הוא מהלך כאדם שיש לו תרעומות על העולם. ישב נא כאן, על ידנו. מפניֿֿ-מה הוא עומד שם?
דבריה גרו אותו, והתאפק שלא לעשות עויה של תיעוב. צחק צחוק לא טבעי וענה:
כשאני עומד, הריני קרוב יותר אל הלבנה…
למה לו הלבנה. וכי אף הוא התאהב?
רצה לומר: “ויהי כן – כלום תמוה הדבר?” ואולם התאפק וענה:
- מאי “אף”? לרבות את מרתי?
מדם רבינוביץ נכשלה בלשונה ומתוך מבוכה השתדלה לחפות על כונתה. אך שפר לא שמע לה, ולא נתן לה לדבר: “אין רע, אין רע, חלילה! מילא… בלילה כזה… בשר ודם… מה לעשות… אל נא תצטדק…” ומבוכתה גדלה על-ידי כך יותר.
מטה, בשפוע המדרון,
ישב בוגרוב והחזיק על ברכיו את ראשה של טשיז’יק,
ידיו היו מסתבכות בשערותיה וראשה היה כפוף-כפוף אל פניה המסובים אליו…
הלבנה השרתה עליהם את אורה ונראה היתה מרחוק כל תנועה קלה שלהם. איזו דממה משונה השתררה פתאום על שתי הקבוצות הללו.
רק לאט לאט רשרשו האילנות. באיזו זוית חשכה ומוסתרת צפצף עוף אחד, ודומה שהוא בעצמו מתפעל מסלסולי קולו המתוקים. מנבכי היער נשמעה התחלת זמרתה של מאניה, שנפסקה באמצע. ושוב דממה. מצפצף רק העוף בלבד, מצפצף במתיקות רבה כל כך. דבר-מה, כעין בועה, עלה בגרונו של שפר והתחיל צובטו, ירד אל לבו והתחיל מוצצו ויונקו. נדמה לו לשפר שעוד מעט ויבכה. נבהל והשתדל לגבור על הרגשתו זו, התחיל מהלך על שטח קטן אילך ואילך, אילך ואילך בפסיעות פעוטות ופזיזות.
נזכר במעשה שהיה בליל אביב אחד שקפצה עליו הסטיריקה, ובפחד היה עתה חושש שמא עוד מעט, עוד שעה קלה ויתחיל אף עתה צווח צווחה לא-יפה כל כך, כמו באותו הלילה. גם בלילה ההוא היתה דממה, רק צללי האילנות נעו על הקרקע. הם ישבו אז בחדרה של טשיז’יק העומד בקצה העיר. שפר יצא וישב על ספסל ותלה עיניו בשדה: שם היתה דממה שטוחה בכנפיה על האדמה… טשיז’יק קפצה דרך החלון והלכה לה לגדוד יחידה בשדה. החבורה שנשארה בחדר התחילה פתאום להתהולל. נאבקו, צחקו, זמרו. שפר התרומם מספסלו ונגש אל החלון. כשראו את ראשו נשתתקו כלם פתאום, כמו שהתינוקות מתבישים בשעה שגדול רואה אותם בקלקלתם. כלם כאלו נתבלבלו ולא ידעו מה לעשות. וצר היה לו על זה, ורצה להראותם שאף הוא יכול להשתובב כמותם, ואין מה להתביש בפניו. ועשה מעשה-ילדות, שלגבו היה שטותי, מגוחך, לא-יאה. הוא גופו הרגיש בזה מיד ונתביש. הכל נתבישו אף הם. ובכדי להשכיח את בלבול-הדעת, קראה מאניה לצאת לטיל. ובחוץ היה ערב יפה. לאט נעו צללי האילנות על האדמה ועל כתלי הבתים, וכך מתוק היה ריח השטה שזלף באויר… פתאום – אינו יכול לזכור את זאת בלי רגש של תיעוב וכאב של בושה – פתאום התנפל אל אחת הגדרות והתחיל בוכה, בוכה בקול, בצוחות משונות ולא יפות… נזכר שפר במעשה מכוער זה והתחיל רץ במהירותֿֿ-במהירות על השטח הקטן. והלב נמצץ, נמצץ… פתח את הפידז’ק, את הז’יליט, העביר את כפו הרועדת על חזהו אחת ושתים. דומה היה לו שרמשים קטנים זוחלים על בשרו מתחת לכתנתו. “אלהים!… אלהים…” דובבו שפתיו בתכיפות, אףֿֿ-על-פי שלא האמין באלהים. נסה לחדור אל נבכי היער, אבל החשך הפחידהו וחזר. האם העיקר שבחיים כבר-כבר חלף, אבד ולא ישוב עוד… האמנם עד עולם לא יחוש על פניו את נשימותיה של הנפש אהובה, יפה… אלהים!" ועמד שפר על מקומו בלי נוע, וידיו צנחו באיןֿֿ-אונים ומבטו תעה לצדדין. “אה, לחבק את מי שהיא!”… ופתאום, שלא במתכוין, נפל על הקרקע, השתטח בכל גופו, כבש את פניו בעשב הלח, וידיו היו מזדעזעות בזעזוע קונבולטי כשהן דבקות ונלחצות אל האדמה…
וכשנתכנסה כל החבורה וקראה לו לחזור הביתה, הרים את ראשו והציץ בהם שעה קלה בעינים עכורות, אחר כך קפץ ועמד בבגדים פרועים, בחזה מגולה ובראש פרוע ומורד, והסתכל בהם מלמטה למעלה בעינים זועמות, מתחת לגבות מכונסות. הוא נפחד פתאום מן ההכרה עד כמה נכרים לו האנשים הללו המקיפים אותו, עד כמה נכרים הם לו בשמחתם, באשרם, בנעוריהם. הם לא יתנו לו, ואף אינם יכולים ליתן לו, אפילו טפה אחת מאושר זה שנפשו עורגת לו כל כך. ונכרי היה גם הוא לבריות כל הימים, מפגע לשמחתם…
עשה בידו תנועה רפויה ואמר:
לכו לכם. רצוני להשאר עוד כאן… אשוב… אשוב לבדי.
נ’נו, שפר! כיצד ישאר כאן לבדו, מוטב שילך עמנו – דברה אליו מדם רבינוביץ.
חייכם, מטורף הוא! – היאך זה נשאר אדם יחידי ביער, ואחר כך הולך דרך שדות, בלילה, יחידי…
אין רע. אני הולך תמיד יחידי… תמיד יחידי – אין רע…
ומיד הפך אליהם את שכמו והלך. הלך לפנים היער, אל עבי-מחשכיו, בלי לבקש דרך. זלזלים שרטו את פניו, קורי עכביש דבקו בעיניו והוא הלך…
* *
… מדם רבינוביץ שכבה לישון עיפה מן ההליכה הממושכה, אך השנה לא באה. בקרבה תססה איזו הרגשה לא-נעימה. לבה כאלו היה נוקפה על חטא שחטאה ולא ידעה על מה. נדמה לה, שנהגה היום בחברת הצעירים קלות-ראש מופרזה, אבל לא רצתה לחטט בכך. מן הטיול ומן הצעירים ושיחותיהם נשארו לה דפיקתֿֿ-לב לא-סדורה וערפל במח, ערפל מתוק ומשכר… שכבה זמן רב והקשיבה אל הלחש שנשמע דרך קירֿֿ-הנסרים מחדרה של מאניה. שם היה חשך ובודאי ישב שם סמלסקי. נשמע היה קול אחד מחונק ומרוסק דובר ודובר בלי הפסק, נשמעה מעין לחישת תחנונים, אנחות סתר… הלחש הזה מתוך חשכה גרה את עצבי האישה הצעירה. חם היה לה, הוציאה את רגלה הערומה מתחת לשמיכה, את ידיה נתנה לאחורי ערפה ושכבה כך בעינים עצומות… בתוך הערפל שבמחה תעו קטעיֿֿ-דבורים ושיחות ששמעה היום בכל הערב. אחד מן הצעירים אמר לה ביער, שצריכה היא להתקנא בבתולות, שבנות-חורין הן והרשות בידן לאהוב את מי שהן רוצות. מה ענתה על זה?… בשום אופן אינה יכולה לזכור את תשובתה, וזה גורם לה לצער. משום מה אינה זוכרת?… רצון סתום דחפה פתאום לקפוץ מן המטה ולגשת אל החלון שהיה פתוח. במחצית גופה כפופה לגבי חוץ, עמדה והסתכלה. הלבנה, שנשכחה יחידה בשמים הרחבים והכהים; הצללים, שהתכנסו והתחבאו בצדי הכתלים והגדרים; רצועת-הנהר, שנצנצה והבהיקה מבין סבכי האילנות כקמיע גדול של כסף שנתלה על ענפי האילנות, - כל זה רומז להרהור שבצנעא, להרהור גדול ומתוק… צמרמורת קלה חלפה את בשרה מחמת רוח מצוננת קצת, ונעים היה לה מאד. חלונה של מאניה היה גם כן פתוח, והלחש היה נשמע ביתר דיוק, לרגעים נשמעו נשיקות חשאיות. יצר רע תקף אותה לשמוע את צלצולן. ישבה על אדן החלון, כשהיתה חובקת את ברכה, ורגלה השניה היתה מורדת ערומה על הקרקע, וחשבה בלבה שמאניה בודאי מאושרת עתה מאד. טוב לטעום אושר כזה. אה, מה טוב… לבה גוע מחמת מתיקות וכלה נשתתקעה בהרהורֿֿ-חטא. בלבה תפסו מקום בזה אחר זה אחדים מן הצעירים מיודעיה: פעם בוגרוב, פעם סמלסקי ופעם גבר אחר…
“והבעל”… והילדים?… "
ירדה בקפיצה מן החלון, רקקה ואמרה בקול: "טפו, הרי זה שגעון, אי!… " ונשארה רגע עומדת באמצע החדר. אחר כך חטפה ונתנה עליה את שמלתה, נתעטפה בסודר ויצאה בפסיעות חשאיות מן הבית, רגעים אחדים עמדה בחצר, שאפה באפה את בשמיֿֿ-הלול הרעננים, תלתה עיניה בצל הקילון של הבאר ובצלה של עצמה שהתמתחו על קרקע החצר, הציצה כלפי הנהר המבהיק מבין האילנות, ותמוה נעשה לה פתאום מה שעדיין לא אהבה אפילו פעם אחת. ועגמה נפשה מאד על אותם הימים, ימי בתוליה וחרותה, שעברו עליה ללא אהבה. ועכשיו?… כלום הכל אבד עכשיו ואין להשיב?… כואב היה לבה ובקשה לבכות. דומה לה, שאלו נמצאה סמוכה אצלה ברגע זה איזו נפש אחת, היתה מספרת לה הכל, הכל, את כל צערה ואת כל צמאה לאהבה. רצתה להפנות לבה אל בעלה, לכוון אליו את הרהוריה, אבל קשה היה לה הדבר בלילה זה. לה היה עתה ברי, שאת בעלה לא אהבה אפילו פעם אחת. בת מקשיבה וענותנית היתה והסכימה להנשא לאותו הבעל, שנתנו לה אבא ואמא. היו לו פנים נאים ועינים יפות ורוחה היתה נוחה הימנו, אבל אהוב לא אהבה אותו.
פתאום נזדעדעה מתוך ההכרה, שהיא עומדת כאן יחידה בלילה עם מחשבות טרופות כאלו. מה זה לה היום?… הלב הכל כך דופק - הרהורי שטות שכאלו… והחליטה להכנס אל חדרה, לשכב ולהרדם, אך מיד חזרה בה. במטתה לא ירוח לה. ויצאה מן החצר.
ודממה רבה היתה תלויה ועומדת באויר פרושת-כנפים, עד שנדמה, שאתה מרגיש בזעזועי-הכוכבים. מן הבתים היו נופלים על הקרקע צללים רחבים. מנגד היתה מבהיקה איזו זגוגית בחלון. שקועה בהרהוריה ומסתכלת בצלה הלכה לה מדם רבינוביץ וגררה אחריה מחרוזת בנות-קול גלמודות של פסיעות פעוטות… כתינוקת זו, שוב התעגמה נפשה על שהיא מהלכת יחידה בלילה, יחידה… פתאום היא נזכרת, ששם ביער נעץ בה אותו הצעיר את עיניו היוקדות, את פניה להטה נשימתו התכופה, וידיו היו נתקלות כל פעם בידיה… נזכרה בזה וחשבה: ובאמת, כלום אינה מסוגלה עוד לקבל ולתת אהבה, כלום אין גופה נאה ורענן עוד וכלום כבו כל הגחלים בלבה.
"אלהים! הרי צעירה היא, רעננה ורבת-לח, אם לא עכשיו - אימתי?… " שוע בה לבה מעצמת געגועיו.
עברה דרך סמטת-הנוצרים, החבויה כלה בצל אילנות צפופים, ונגשה אל הגשר הארוך של הנהר. שם עמדה תמונה אחת נשענה אל המעקה. מתחלה נפחדה, אך הכירה מיד את טשיז’יק. התלתלים נפלו על מצחה ועל לחייה של טשיז’יק בלי סדר, ופרועותֿֿ-זקופות התנועעו השערות על ראשה, ודומה היה שביניהן מתרחשות ורומשות מחשבותיה המבולבלות והסמויות מן-העין. עיניה היו מחמת נגה הלבנה גדולות ונוצצות באור משונה ופניה חורים-ירקרקים ומוארים באור פנימי.
טשיז’יק! אינך ישנה עדיין? - קראה רבינוביץ בחבה וחבקה את צוארה.
לא. איני יכולה לישון. אף מרתי אינה ישנה.
בלילה כזה אין השנה תוקפתך. האויר כל-כך מחניק בחדר.
כל כך טוב לי עתה, כל כך טוב! אי אפשר לישון…
שתי הנשים נשענו על המעקה והסתכלו בנהר. סיף-כסף מלוטש היה שטוח עליו, שהתפוצץ לרסיסים; המים שבקרבתו היו שחורים.
או, מה עמוק כאן… – אמרה טשיז’יק, ואחר רגע הוסיפה – שם כל כך קר, חשך,
נורא! - והזדעזעה כדי דבורה, ונלחצה אל רבינוביץ. “בוגרוב” חלפה מחשבה במח רבינוביץ.
טשיז’יק! - אמרה לה פתאום - אמרי לי, את אוהבת?
כך, אני אוהבת.
את בוגרוב? הוא בחור טוב.
כך? הוא טוב! א? - קראה ועיניה אורו משמחה ותודה.
חזות פניו גלויה וטובה כל-כך.
באמת? א? - פניה הפיקו התעוררות ובקשו לשמוע עוד ועוד…
מדם רבינוביץ חפצה לומר לה דבר-מה, אך פיה נשאר פתוח וזקפה עינים תמהות על טשיז’יק: מאיזה מקום, סמוך אצלן, נשמעה יבבה נחנקה, חשאית וממושכה. שתי הנשים הביטו זו אל זו… פני טשיז’יק נעשו מפוחדים.
מה זה? - שאלה.
לא כלום. זוהי בודאי צוחת איזו צפורֿֿ-ליל - ענתה מדם רבינוביץ ומיד חזרה שוב לענינן:
טוב שאהבת בחור כזה.
מדם רבינוביץ! נורא לאהוב, נורא מאד! הרי איני ישנה וחושבת, וחושבת, ורק אחת אני חושבת. מתוק, טוב לאהוב, אבל נורא, מדם רבינוביץ! כשהוא מנשק, כשהוא חובק…
וכבשה פניה בשתי כפות ידיה. ה
הרהורים זרים, בלתיֿֿ-מסודרים, כהילות פראים פשטו על נשמתה, כבשוה ומלאו אותה חרדה… טלטלה פתאום בתלתליה והסירה את ידיה מעל פניה.
מדם רבינוביץ! תאמר נא לי אף היא, האהבה פעם בחייה? רצוני לומר בבתוליה? אומרים שאין אהבת-עולם, ישנה רק אהבת-שעה. כלום אמת הדבר? סופה של כל אהבה לחלוף כחלום. ומה נשאר אחר כך?…
המ! טשיז’יק שלי!… כן. האהבה היא חלום עובר, אבל אשרי מי שחלם חלום זה פעם אחת בחייו, ולוא רק לשעה אחת. יפה אותה שעה אחת ואשרי הזוכה בה!…
ושוב התמתחה פתאום באויר, כעין רצועה מתנפנפת ומזדעזעה, יבבת-חשאין דקה, טרופה ומרוסקה… הפעם נדמה להן, שהיא באה מן הערבה העומדת אצל הגשר, כפופה אל המים.
- מה זאת?
שתי הנשים הסבו בחרדה את ראשיהן לאותו המקום שהיבבה הגיעה משם. עיני טשיז’יק נתרחבו, וכשהיא נלחצת לגופה של רבינוביץ אמרה לה בלחישת יראה:
כמדומני שאדם יושב שם, כפוף…
הבלים! אין זה אלא צל. של בול-עץ וכדומה - ענתה רבינוביץ, כשהיא חובקת את הגוף הצעיר והמעודן של טשיז’יק וסופגת להט אשו.
וחבוקות ודבוקות זו בזו עמדו שתי הנשים ושפכו שיחן זו בחיק זו. מדם רבינוביץ ספרה בלחישה רותתת ובנשימה קודחת על איזו אהבה מדומה, אהבה בת יסורים גדולים שסופה תליה. ספרה בהתלהבות בהתרגשות ובפרטיות מתמיהה.
פתאום ראתה את פני טשיז’יק הנשואים אליה והרי הם מפיקים הקשבה ואמונה, ופרצה פתאום בצחוק.
- ח-ח-חא!… הרי כזבתי לך! פתיתי, הרי כזבתי לך! מימי לא אהבתי שום אדם ולעולם, לעולם לא אוהב עוד, ל-עו-לם… שומעת את, טשיז’יק, ל-עוֿֿ-לם לא, חֿֿ-חֿֿ-חא… – ומדם רבינוביץ פרצה פתאום בצחוק היסטירי…
טשיז’יק זקפה עליה עינים נפחדות ותמהות וקראה בחרדה: מדם רבינוביץ!… אז התגברה זו פתאום על עצמה ואמרה בטון אחר, משונה מאד:
נו, די להשתטות! עת לישון. לכי, חביבתי! עת לישון. טשיז’יק חבקה את זרוע חברתה, נלחצה אליה ושתיהן פסעו פסיעות אחדות לצד שפת הנחל. מתחת הערבה התרומם פתאום איש אחד בראש גלוי ופרוע, ומהר לעזוב את מקומו בפסיעות פזיזות כבורח.
שפר! - נזרקה מתוך חרדה סתומה מפי שתי הנשים בבת אחת ונתעכבו קצת במקומן.
משונה הדבר! - אמרה לבסוף מדם רבינוביץ. – אדם משונה…
טשיזי’ק הנפחדה התיראה לילך לבדה אל ביתה ומדם רבינוביץ לותה אותה. כל הדרך שתקו ולא דברו כלום.
השחר כבר עלה בשעה שמדם רבינוביץ חזרה לביתה. השמים חורו, הכוכבים קטנו וכבו אחד אחד, כאלו התרחקו ועלו, התרחקו ועלו למרום, אל כסא הכבוד… והצללים על האדמה נעשו קלושים יותר. מאחת החצרות ראתה את סמלסקי יוצא: רגע נתקלו מבטיהם זה בזה וסמלסקי מהר ונעלם שוב באותה חצר. לכתחלה תמהה מדם רבינוביץ - מה לו ולכאן, לבסוף נזכרה בדבר וגחכה. היא נזכרה, שבמקומות הללו נמצאים אוכלסי “אותן הנשים”… ממאניה - לכאן. כך הם הגברים, טפו!… חשבה בלבה מתוך ליאות גדולה…
… כבר האיר הבקר. העשבים הבהיקו מטל. וזמרת-צפרים רעננה ומצלצלת נשפכה באויר. ורבינוביץ יושבת עדיין על הרבדה וחושבת… היא חשבה על חייה העוברים בלי תוכן ובלי ניצוץ של אושר. חשבה על אותו הקץ, שכל כך מתיראה מפני טשיז’יק. הרי חולף האביב, חולף הקיץ ונכנסים ימות גשמים ורוחות קרות. כמו אשתקד יושבת היא בעיר, בדירתה שכבר נמאסה עליה עד לגעל-נפש, מפטפטת לפני המיחם עם מטרוניתות כמותה, מטפלת בחדר-הבשול ובחדר-הילדים, ולכל כליון נפשה וגעגועיה הרבים לא היה זכר.
“לכל סוף”… חשבה.
אודיסה, 10 מאי, תרס"ז.
לזכר חברי הטוב י. ברדשבסקי.
1
… בכל פנות הבית זיו של שבת. חול דק צהוב על הקרקע, מפות לבנות על השלחן ועל הדלפק. כלי-התשמיש מסודרים על הקיר בשורה ארוכה. על השלחן שתי חלות; סמוך להן דולקים נרות-חלב במנורות נחשת נוצצות ואור צח, צנוע, מתוק הולך מהם. שרהֿֿ-דבורה עומדת לפניהן ומברכת. כולה לבושה לבנים, על ראשה מטפחת לבנה, שמגלה קצת שערות שחורות של פאה נכרית והיא מופשלת מאחורי האזנים הקטנות והנוצצות בנזמיהן. עומדת היא דום, בלי תנועה, פניה כבושים בכפות ידיה, - שתי כפות רכות, לבנות, עם אצבעות זעות. איזה זהר-פלא יוצקים נרות-השבת על מצחה, על ידיה, על צוארה, על אזניה, ונוצץ מתוך נזמיה. שכינתֿֿ-שבת!… עומד הוא לפני הדלת, המעיל על שכמו, הסדור תחת בית-שחיו, ומחזיק במנעול. את ה“מזוזה” כבר נשק, צריך לילך לקבל את השבת, אבל מתחת לכפות הלבנות של שרה-דבורה שלו הוא מרגיש את חן עלומיה ובכל זוית שורה מנוחת-שלום מרובה כלֿֿ-כך!… נדמה לו שכך היה עומד שנים הרבה הרבה, כל שנותֿֿ-חייו, היה עומד ומסתכל וטוב היה לו.
פתאום - רוח סערה. החלונות הוסחו, הנרות כבו, חשך. הוא נפל. והקרקע משופע-משופע מאד, והוא מתגולל למטה, לאיזו תהום עמוקה וחשכה. הלב דופק, והפחד גדול. מלמעלה עומדת שרה-דבורה. רוצה הוא לצעוק, אך לשונו אינה נשמעת לו. אלא למה היא עומדת שם במנוחה כזו? למה היא מחייכת? רוצה הוא להוציא קללה מפיו, לקפוץ אגרוף – לשוא! אין הפה, אין היד נשמעים לו…
הקיץ בר’קה בצוחה משונה. זעה היתה על מצחו, לבו דפק.
ונהנה מאד על שאין זה אלא חלום.
רקק והפך על צדו השנית.
ושוב –
הוא וכל הילדים יושבים מסביב לשלחן ומחכים. שרהֿֿ-דבורה מטפלת אצל הכירה. היא מוציאה משם תבשיל חם והולכת אל השלחן. אד גדול נודף הימנו ומליט את פניה המאדמים מחמת עבודה. עד שלא נגשה אל השלחן נשמט הכלי מידיה ונשבר. נשתפך התבשיל, והאד הנודף מן הקרקע מכסה על הכל. גחן להרים את שברי הכלי ונפל. שפוע. הוא מתגולל למטה למטה, אין מעמד. הלב דופק. לצווח אינו יכול. ניטל קולו הימנו. באותו זמן הוא מכיר שאין זה אלא חלום, אף-על-פי-כן – פחד גדול לוחץ את הנשמה, ומלמעלה עומדת שרה-דבורה וצוחקת.
אסף בר’קה את כחותיו, התנודד והקיץ.
טפו, טפו! - רקק בקול ושכב פרקדן. לוטש את עיניו אל החשכה כשהוא מלא עדיין פחדים טמירים. חלל החדר מלא נחרה.
שרה-דבורה! - קורא הוא אל אשתו בקול נחנק.
נשימת חוטם כקול חליל נשמעה במקום מענה.
שרה-דבורה! ישנה את? שרה-דבורה! א, שרה-דבורה!
ה! מה? מה אתה רוצה? - נשמע לבסוף קול מרוסק ונבהל מן המטה העומדת אצל הקיר שמנגד.
לא ידע בר’קה מה לענות. הרי רצונו היה רק לשמוע את קולו של עצמו.
חשכה. דממה. בכל הזויות תרועות נחרה בנוסחאות שונות. דומה, שאלו חיים טמירים מספרים בחשכה בלשון משונה… עכברים רצים על פני הקרקע אילך ואילך, טופפים בפסיעות קלות ומטפלים בפרוסת-לחם יבשה או בסכר. נשמעה צוחתם השורטת, רטט קל חולף על כל גופו של בר’קה.
- עכברים… – אומר הוא, משום איזה טעם, אל עצמו בקול.
שנתו כבר נגזלה. הלב מעיק ומפעם בחזקה. הרקות דופקות. רוצה הוא לחשוב על אדות היום החולף או הבא, על עניניו ועסקיו. אך במחו תהו-ובהו וקשה לו לסחוט הימנו איזה רעיון צלול. פתאום חם לו, ודבר-מה לא נעים, מתמיד ומטריד בא אל הלב ומוצץ אותו. הוא דוחף מעליו ברגליו את מעילו שהתכסה בו ושוכב מגולה בלי-נוע, עד שכבד עליו גבו. אז ישכב על צדו, יתכסה במעילו עד למעלה מחטמו, ויחליט לישון, ויהי מה…
לבסוף ישב. הוריד בעצלות את רגליו על הקרקע. ידו האחת נפלה בלי-אונים על ברכיו, השנית נתחבה בפי כתנתו על גבי בשרו. ראשו הכבד כעופרת נשמט על חזהו.
ערבוביה של מחשבות רוחשת במוחו. צריך לקום, למה הוא יושב כך?… עדיין חשך בחוץ, לחזור לשכב? תחת מעיל-המוך חם, הכל ישנים… אבל להרדם לא יוכל עוד. בחוץ חשך, קר… במהרה יאור היום. התרנגול קרא… אימתי מתחילים התרנגולים לקרוא? שכח. חבל!… אבל למה הוא יושב כך, למה הוא יושב כך? למה אינו קם?…
נזכר פתאום בחלומו המשונה, הרים בהחלט את ראשו וקפץ על רגליו. נגש אל החלון, שנשף-בוקר הציץ בו. לחץ את מצחו אל השמשה והסתכל ברחוב הלוטה באפלולית בין-השמשות. בתים חשכים עומדים בצד הרחוב מתנמנמים מכווצים מצנת-בוקר, הרי שלט שנשמט מאחד היתדות, תלוי הוא באלכסון ומתלבט אל הקיר, ודומה לכובע זה על ראש הישן בחוץ, שנשמט על אזנו. לפני אחד הבתים עומד אילן זקן, שזלזל מדולדל תלוי בו ומתנועע לאטו ביד מרוסקה.
נפנה בר’קה מן החלון והלך אל מטתו, הלוך ומשש, מפני שסכך בגופו על אור החלון. דרך הלוכו נגע שלא במתכוין ברגל אחת קטנה ערומה וחמה. נזכר בר’קה פתאום שסנדלי יענק’לה קרועים, סופגים אל תוכם הרבה לחלוחית, ומצחו נתקמט…
בפסיעות זהירות קרב אל מטתו, לבש את סמרטוטיו, נטל את פניו, נתן בבית-שחיו את שק-הטלית, נשק למזוזה ונפטר החוצה, בפסיעות חשאיות, כדי שלא להעיר איש משנתו.
שמי-הבוקר היו מטולאים בעננים מלוכלכים, ומבעדם הסתנן אור קלוש, זעום, כאלו דרך זכוכית דלוחה. העולם מתנער בפנים זועמים, עגומים, ואינו מרוצה כלל ביקיצה שלו, בביאת היום… צנת בוקר חודרת את גופו של בר’קה והוא מתעטף בסמרטוטיו, מפהק ומפהק ומהרהר בלבו הרהורים שונים ונוגים: לכאורה העולם עגום, החיים עגומים, הכל עגום ומיותם, וקשה להבין למה הבריות נהרגים עליהם… חרש ובדיוק נשמעות דפיקות פסיעותיו בתוך דממת הרחוב הנרדם; ודפיקות אלו, הגלמודות והעמומות, אפלולית-בוקר זו המשונה כך, מכניסות איזו חרדה סתומה בלבו. כי ייבב חתול מתחת אחד הפתחים, תרנגול כי יקרא מתוך אחת החצרות, הוא עומד, מתבונן, מקשיב, והולך הלאה…
מכיון שנכנס אל בית-המדרש, התנפלו עליו סביב-סביב, כרוחות בישין, שממון, עזובה, מוראות טמירים, אפלת-רזין, שהגיחו פתאום כמו ממחבואיהם… שלחנות ועמודים נפוצים בלי סדר, טרפי-ספרים ודפים-יתומים פזורים הכא והתם ומשונים מלבינים באפלולית. הרי לפני רגע כאן חיו, קפצו, השתובבו, ועם ביאתו הכל נשתתק פתאום ונחבא… מבלי להסתכל לצדדין, ששם נדחקים צללים ועוצרים את נשימתם, נגש בר’קה אל מקומו בפסיעות לא-בטוחות, הוציא במהירות את ספר-התהלים שלו, פתח אותו, אך עדיין קשה היה להבחין את האותיות, אף-על-פי-כן הוסיף לרתק את עיניו אל הספר הפתוח כקורא מתוכו, ושפתיו התחילו דובבות על-פה את מזמורי בןֿֿ-ישי.
נזכר פתאום ברגלו החמה של יענק’לה שנתקל בה היום בבקר. ולבו התוכץ מעגמת-נפש. בעונה של שלהי החרף ותחלת הקיץ, מהלכות רוחות מסוכנות בחוץ, ויש שהקור עדיין גדול. והולך לו יענק’לה שלו אל החדר, בצואר גלוי, בפנים כחולים, בידים קפוצות לאגרופים אדומים, רגליו נעוצות בסנדלי אביו הגדולים והקרועים, וסדור תחת בית-שחיו…
- מצ… אח! אח! - קורא הוא בקול ומעוה את פניו מתוך עקת-לב.
לחצו אותו אל הקיר, יד נטויה עליו, ומנוס אין…
“נו, מה יעשה? נו, נו, אדרבה מה יש ביכלתו לעשות?” - רוצה הוא לשוע, להתחנן, לבקש סליחה על מה…
“סובלים הם אפרוחי הקטנים, סובלים”… – אומר הוא לעצמו. וחוזר אל הרהורים ישנים. נו, למי איכפת, למשל, אם בניו יהיו שבעים, לבושים, מונעלים? למי איכפת? ובמה הם אשמים, אפרוחיו, אם אביהם “שלומיאל”, גבר לא-יצלח, חולה? הם למה יסבלו?
הרי זו מחשבה נושנה, מדכאה, גורמת דכדוך-נפש ויסורים.
נושנים הם היסורים הללו ומרוב ימים נתחבבו עליו, והוא מהפך בהם, מהפך בהם בתאוה:
“ושרה-דבורה? כלום כך היתה שרה-דבורה שלי? אוי ואבוי לשנים אלו!”-
ושוב זוכר הוא את שרה-דבורה במטפחת הלבנה על ראשה שמקופלת לאחורי אזניה הקטנות, וגם הגומה בלחיה. שרה-דבורה!… הוא צעיר, היא צעירה, עליזה, פטפטנית, מזמרת. אח, לכל הרוחות!… אימתי היה הדבר? הרי אתמול. כלום לא? רק אתמול!… יושב הוא כפוף על גבי הדלפק ומסמר סנדל, היא במטבח, על הקרקע, משפשפת כלים ומצפצפת בתוך כך איזו נגינה. קולה דק ומתוק כל כך! קולו, קול-גבר צעיר, נלוה אליו וכשני תינוקות שובבים דלקו זה אחר זה, עגבו זה על זה ונאבקו יחד… יוצאת אלי שרה-דבורה מן המטבח. פניה מסומקים מן העבודה, קוצת-שער מסובכה פורצת אל רקתה. מתיצבת היא מאחוריו, נשענת בדופן כסאו וכופפת את ראשה אליו, מסתכלת בפניו ומחייכת, מדברת ומחייכת… איזו פגישה ברחוב, סינר יפה ראתה אצל חברתה, תאוהֿֿ-לעינים. קולה לוטף והונף כקול תינוק, וידיה בשרוולים המופשלים חזקות, מכוסות נצתֿֿ-זהב דקהֿֿ-מןֿֿ-הדקה ועיניה בהירות… אח! שרהֿֿ-דבורה!…
ואימתי היה זה? אך חמשֿֿ-עשרה שנה, לא יותר!
לבו נתמלא רחמים אין קץ על שרה-דבורה שלו, שעניותה כל כך מנולתה, כל כך סוגפת אותה, רומסת ובוססת. גל רותח של-רחמים שטף את לבו וצרב את נשמתו…
בסימטאות המרוחקות והסתומות שבלבו, בזויותיו האפלות היו חבויות כמה וכמה מחשבות-חיות-רעות. אחת מהן יצאה ממחבואה וכך היה צורתה:
“אלו היה לשרה-דבורה בעל אחר, לא “ביש-גדא” כמותך, לא היתה סובלת עוני. אפשר היתה מאושרה”…
הרהור זה היה נורא ולא-צפוי. הכניסה מחשבה-חיה זו את צפרניה לתוך נשמתו ועלובה זו גועת מפחד פתאום, קטנה, התכוצה. וחרשֿֿ-חרש התלבטה…
והרהר ברק’ה באותה שעה שהוא גופא טעון רחמים. היה צעיר, חסון, “בעל מלאכה” הגון, אוהב עבודה, בעל אישה צעירה וטובה, ועכשיו? עלוב, נדכא, חדל-עזרה, ושפל, א, שפל! ולמה? ולמה?
באותו רגע היה מתאוה מאד להיות תינוק קטן שיכול לבכות בקול, בשעה שירצה, בלי סבה וטעם… אך תינוק לא היה, ולהתאונן לא היה לו לפני מי ועל מי…
דחיפה קלה בצדו העירה אותו מהרהוריו. פקח את עיניו ומצא לתמיהתו שבית-המדרש שטוף כלו באור בוקר המפיז את הטליתים ואת כסף-השיבה של הזקנים. סמוך אצלו ישב נחום האופה, מחזיק לפניו “אורח חיים” עבה, בעל דפים צהובים בקצותיהם, מתנועע לכאן ולכאן בשפתים דובבות בלחש ומשמיעות, כמדומה, רק: סשסשמש… ותולה לרגעים את עיניו בבר’קה. מתחת שפמו נגוז מעין גחוך-ערמה…
מיד לאחר תפלה מבולבלה מתוך פזור-נפש וכונה רצוצה, מהר בר’קה לחזור אל ביתו. הוא הולך בפסיעות פעוטות אך פזיזות, כאתן של אדם טרוד ועסוק. מרחוק ראה את ר' שמריל הגבאי, ונזכר ששרה-דבורה הלכה אל בית זה חמש פעמים ותבעה את המגיע להם בעד זוג-נעלים שתקן, ועדיין לא פרעו. החליט בר’קה לגשת אליו ולנסות לבקש עוד הפעם, אולי יפרע. אף-על-פי שקשה היה לו הדבר מאד. איזו חולשה משונה היתה לו: בישנות, התבייש לתבוע מה שמגיע לו. וסכסוכים לא מעטים היו לו בשביל זה עם אשתו… נגש אל ר' שמריל כשידיו היו תחובות עמוק עמוק בכיסי בגדו ועיניו משפלות, אמר לו שלום בשפה רפה אך בהשתחויה רבה, ואגב אורחא נזכר ע… ע… בחוב קטן שמגיע לו עֿֿ-ע… כך, כמדומה לו. מעות פורתא, שכר הסנדלרים שתקן… כמובן אינו מפציר, ר' שמריל הוא “בטוח” עדיין. אלא אם לא קשה לו לשלם עכשיו וגו' וגו' – תוך כדי דבורו ידיו הנעוצות בכיסי בגדו מתנועעות שם, ושוליו מתנפנפים על ידי זה באופן מגוחך. ר' שמריל - יהודי פזיזא בעל זקן חד ומרטט תמיד, בעל סורדוט נוצץ משומן, מרוכס רק בכפתורו התחתון, כיסיו בולטים על חזהו, וקצה מטפחתֿֿ-אף אדומה הסרחת מן הסדק שמאחוריו - הוציא מכיס-חיקו ארנק גדול עשוי משלפוחיתֿֿ-בהמה, פשפש בו זמן מרובה באצבעותיו, זקנו לא פסק מרטט ומלים בודדות נזרקו ממנו: “בר’קה סנדלר, מהמ… סנדלר! חרפה לספר… לטוטניק (מטליא) א א,,, שני סנדלים תפר, מהמ… חרפה לספר… ביום השני נקרעו… “עין יעקב” לומד, טצ-טצ-טצ!… פש’ש! צורבא דרבנן, כביכול… לטוטניק, ולא סנדלר”…
בר’קה עמד לפניו כשידיו תחובות בכיסי בגדו עד סופם, כשעיניו תועות אילך ואילך ונמנעות מפגוע במבטי שמריל, ושותק. ר' שמריל נפטר הינו, ובר’קה עמד עדיין בלי תנועה על מקומו ולוה את גופו של שמריל במבט שוהה אלכסוני. הסתכל, הסתכל, כאלו התכוין לסחוט ממוחו איזה דבר, ולבסוף אמר בקול:
- טפו! רוקק אני בפניך!…
והלך הלאה בפסיעותיו הזריזות. ידיו עשו מיני תנועות באויר, שפתיו נעו, אך קולו לא נשמע…
התרחשה בתוכו אותה ההרגשה שהתלבטה בו קודם לכן, הרגשת הרחמים על עצמו. זרקו אותו אל אדמה זו יחידי, גלמוד, נכרי… הריהו סובל, אובד ואין שם אל לב… בשעות של הרהורים כגון אלו הוא נזכר תמיד בידו היבשה של הירשל אחיו. בעלֿֿ-מלאכה הגון, בריא ובאמצע שנותיו נצטרך הירשל זה לחזור על הפתחים, מפני שפתאום יבשה ידו. אפילו בשעות ההצלחה היותר מזהירות ויפות יש שהיה בר’קה נזכר פתאום ביד זו, והיה משתקע בהרהורים כבדים… הריהו הולך בחוץ וקרוב מאד הדבר שלאחר רגע תדבק גם בו אותה הרוח הטמאה ותיבש גם ידו או רגלו. קרוב הדבר שאשתו, שאין לה בגד חם, תצא החוצה, תצטנן, תחלה ותמות. הרי יקרה כאלה וכאלה. קרובים מאד אל המציאות עוד כמה וכמה דברים נוראים בחיים. מי יוכיח לו שכזה וכזה לא יארע? הוא תמה מאד, למה בני-אדם הולכים לבטח דרכם ואינם רואים מה שהוא רואה. המחשבה, שמסכנות רבות כאלו מקיפות את חייו, והוא חדל-עזרה ומחוסר מנוס, יש שזעזעה את מוחו. פעמים תקף אותו פחד גדול כל כך, עד שהוא נוטה לצווח בקול…
בבית היה שאון. ברכ’קה השוליא – נער כבן ארבעֿֿ-עשרה, בעל עינים מפיקות חיים ולהוט מאד אחרי יונים – מקיש בלי הספק בקורנסו, אבל הוא יותר עסוק בצחוק שני התינוקות שמואל’יק ויוספ’ל – האחד חור, דל בשר, בעל עינים גדולות ותכולות כשל אמו, והשני בעל כרס, פנים נפוחים עם מיץ-חוטם תמיד על שפתו. הם היו רצים אילך ואילך ערומים למחצה, משתובבים ומתגרים זה בזה. זה בוכה, וזה צוחק. וברכ’קה אינו יכול להתאפק, וזורק להם לפעמים הערות: “נו, יוספ’קה! למה אתה שותק! חטוף אותו מצד זה! א, כך… שמואל’יק!… גולם… הזהר…” וכנראה קשה לו הישיבה אל הדלפק… על זרועות שרה-דבורה מילל ומתיפח פינחס’ל, חור פנים, דק-ידים וגדל-כרס. שרה-דבורה – אשה גוצה, בעלת פנים פעוטים, עגולים ומקומטים, עם זוג-עינים ילדותיות, גדולות ותכולות כשתי זגוגיות, ופה יפה ומחייך – מתחננת היא אל השוליא: “ברוכ’קה! כלום לא תרף? מגרה את התינוק, נו! זוהי עבודתך? עוד מעט ואתן על ראשך את כל יסורי…” פתאום עושה שמואל’יק איזו תנועה מגוכחה, שרה-דבורה באמצע כעסה פורצת בשחוק, צוחק ברוכ’קה, צוחקים התינוקות והשאון מתרבה. בקרןֿֿ-זוית פרוש מאחיו עומד יענק’לה בכורו של בר’קה, נשען בשכמו אל התנור ומסתכל בעינים סריוזיות. הריהו כבן תשע, ובעיניו שורה כל-כך עצבות. עומד בלי תנועה עם החומש בביתֿֿ-שחיו, עם הידים הנעוצות בכיסי בגדו, והוא כלו נתון בזוג סנדלים גדולים.
דומה הוא ליהודי עיף, שנשען אל קרן אחד הבתים לנוח קצת ולילך אחר-כך הלאה…
כשנכנס בר’קה מאור הבוקר אל האפלולית, הצחנה והחלאה שבבית, מיד רגזו עצביו ופניו נתעותו מקוצר-רוח…
מפני-מה הוא צוח כך? מפני-מה אינך משדלת אותו? - אמר בקול רפה וזרק מבט של זעף ובוז כלפי פינחס’ל.
כלום יודעת אני איזה “דבוק” נכנס בו, הרי אין זה תינוק, אלא… שד! - קוראת שרה-דבורה ומוסיפה לנענע את פינחס’ל בכח. ופתאום נהיתה לתינוקת, תינוקת כפינחס’ל: פצחה אליו בלשונה, צפצפה בשפתיה. עותה פניה העויה משונה ומגוחכת; דברה אליו בלשון משונה בלתי מובנה לשום איש: “צמטוטוי (צמוקי) פלוללי (פרורי) אינציו-צינציו”… לחצה את פניו אל חזה וחככה אותם. דגדגה; התינוק צחק, ואף היא צחקה. וקשה היה להאמין שאשה נוצה זו, המשתטה כל כך, טעונה צרור כבד של דאגות וצרות…
עיפה לבסוף ומסרה את התינוק לבעלה.
- שניו צומחות - אמרה כמצדקת אותו - טול אותו לשעה קלה, ואני אערוך את השלחן.
נטל בר’קה בתנועות לאֿֿ-רגילות את ילדו. חש על חזהו את פרכוס גופו הדל, וכל לבו נתמלא חמימות מרובה…
נגש אל החלון, נעץ לתוך פיו של התינוק את אצבעו העמוקה והמפוחמת עם צפורן ארוך וצהוב. מצץ ומצץ פינחס’ל את אצבעו של אביו, וכנראה לא ערבה עליו, מפני שעוה פניו ופרץ בצחוק.
שוב? - שאלה שרהֿֿ-דבורה מקוצר רוח.
אי, אי, - קרא בר’קה – פיחנס’ל שלנו רעבתן יהיה.
רעבתן? ח-ח… ובלבד שיהא לו מה לאכול.
הערה זו כבתה את החמימות המעדנת שהאירה ופרפרה לפני רגע בלבו של בר’קה ושוב נתמלא קור וחשכה.
דומם הוריד את התינוק על הקרקע והלך בפנים זועמים ליטול את ידיו.
כשישבו הכל מסביב לשלחן, נגש אז יענק’לה בפסיעות אטיות אל אמו,
הציץ בו בר’קה בתמיה ואמר:
מה, עדיין לא הלך אל החד?
אמא! הבי לי את סעודתי. הרבי יגער בי – אומר יענק’לה בתחנונים.
אל תירא, בני, אין עדיין השעה התשיעית. תיכף תקבל לחם.
וחמאה? הרי הבטחת לי – טוען הילד בקול שפל.
מחר, מחר, בני, אם ירצה השם!… היום אין…
מחר? הרי הבטחת! לכל הילדים גם תפוחים, גם לחם בשומן – קובל יענק’לה כשהוא נוטל בתוך כך מאונס את פרוסת-הלחם מיד אמו.
הסתכלה בו שרה-דבורה בגחוך של הכררת-חטא ושתקה.
- יודע אתה, יענק’לה, מה שאתן לך? – נכנס פתאום בר’קה לשיחתם.
שרה-דבורה ויענק’לה זקפו עליו מבטי שאלה.
קופיקה!
ה! קוֿֿ-פיקה?… – קרא הילד ונתן את עיניו באבא ובאמא מתוך לאֿֿ-אמון, זיק חי נצנץ בעיניו העצובות והשחורות.
מהיכן יש לך כסף? - שאלה שרה-דבורה בתמיה, כשיד בר’קה התחובה בכיס מכנסיו קשקשה במטבעות.
הילך! - אמר אל יענק’לה מבלי שיענה לאשתו. החזיק בקצות שתי אצבעותיו מטבע אחת באופן שכולה היתה נראית, והרים אותה למעלה, אחר כך הורידה במתינות לתוך כף ידו הצנומה של הילד.
היום תהא אף לי קופיקה! - קרא הילד בעליצות – לכל זורק המלאך פרוטות, ולי לא זרק אפילו פעם אחת. קופיקה, ח-ח-ח! קופיקה!…
הפך את המטבע אחת הנה ואחת הנה בכפו. אחיו נגשו אליו, וכל אחד בקש אותו שיראה לו את המטבע. יוספ’ל חפץ גם למששה בידו ולראותה, רק לראותה, ונשבע כמו שהוא יהודי, שיחזירה לו.
התבוננה שרה-דבורה אל כנופית התינוקות, הניעה קצת בראשה ודברה חרש:
- ילד עוני!
פתאום ראתה שיצא מחטמו של יוספ’ל קלוח דק. בקשה לקנח לא הניח יוספ’ל ונשתמט.
- הניחי לו – אמר ברוכק’ה – הקנוח למה? לקק ילקקנו…
שמעה זאת שרה-דבורה ופרצה בצחוק. נטלה את קצה סינרה בידה והלכה לגרוף את חטמו של יוספ’ל. אך הוא נס, והיא רדפה אחריו עם הסינר.
- יוספ’ל! - קרא ברוכ’קה – מהר ולקק! מפני שאמך תמחה את אוצרך מתחת לחוטם…
שרה-דבורה “מתגלגלת” מצחוק ורודפת אחרי התינוק כילדה קטנה.
באותה שעה ישב בר’קה אל השלחן, פצל בזעם את הבולבוסין ושתק. רק גבות עיניו היו מכונסות ומצורפות.
הסתכלה בו שרה-דבורה ונעשתה אף היא פתאום מרוכזה. איזו עננה רובצת זמן מה על נפש בעלה ואין בה כח לפזרה. אמנם, היו כאלה וכאלה רגעים שבר’קה שלה היה משתקע פתאום במיני הזיות, וגבותיו היו מצטרפות באופן מאים, אבל אז היתה נוטלת את זרועו, מנענעת אותה ואומרת בחיוך של חן:
- נו, נו! די לך להרהר. את העולם לא תשנה. איני רוצה שתשב כך, שומע אתה, איני רוצה…
והוא היה מציית לה וצוחק על פי מצותה.
עכשיו היא מתיראה לנגוע בו, מפני שהוא נוח לרגוז. מלה אחת לא-חשובה, שנאמרה בלי כונה, מביאה אותו לידי כעס והתרגזות עצומה. והיא אינה רוצה שבר’קה שלה יתרגז. היא נפחדת ונפשה עליה תכאב. מסתכלת היא בו, ושואלת את עצמה בחרדה כמוסה:
“מה גנוז בתוך עננה זו המעלפת את נשמתו?…”
דומם עמדו שניהם מלפני השלחן, זה ישב אל הדלפק, וזו פרשה אל החדר השני.
- בר’קה! מהיכן לך המעות? וכי פרע לך מי-שהוא חוב? - שאלה האשה מאחורי הפרגוד החוצה את הבית לשני חלקים.
נזכר בר’קה בפגישתו עם ר' שמריל ואמר מתוך רוגז:
- אה! מה איכפת לך מאין לי הכסף. גנבתיו, נו… נו, נו, עבוד, אל תפהק! - קרא פתאום אל עוזרו – לקבל חמשה רובל לא תתעצל, אין-רע! ח-מ-שה רו-בל!…
ברוכ’קה הסתכל בבעליו בתמיה. אף שרה-דבורה תחבה את ראשה בעד הפרגוד: מה זה היה לבעלה?
הוא מחפש מה ומהפך בין כלי תשמישו ואומר אל עצמו:
בסכום כזה הרי הייתי יכול לקנות בגד ליענק’לה שלי, בגד חם, לעשות לו זוג נעלים. הוא ממש יחף…
ר' בריל! אם כבודו… עע… לא מרוצה… כלום איני עובד. אלא שאם כבודו… אני זה כבר אמרתי אל אמי, למה היא שולחת אותי לכאן… על היונים אין מי שישגיח… – אמר ברוכ’קה קצת מתרעם קצת מרוצה.
נו, נו, די לך, די! - מפסיקו בר’קה – אני מדבר סתם בעלמא. כלום היתה לי כונה רעה, חלילה…
בלי הפסק הקישו והקישו הקורנסים. ואףֿֿ-עלֿֿ-פיֿֿ-כן היתה שם דומיה, מתוך דומיה זו נשמע גם איך שהתינוקות, שנדחקו בקרןֿֿ-זוית ונשקעו באיזה משחק, מנשמים דרך חטמיהם הממולאים… התחיל ברוכ’קה מושך ומנגן מתוך חטמו איזה ניגון לא ברור. תמיד כשהיתה דומיה משתררת בבית, והוא היה נזכר ביוניו שעזב בגג אמו בשמים הרחבים, שיוניו אוהבות כל כך להתנשא מאליהם, היו געגועים תוקפים אותו והתחיל נוהם בחטמו איזה מנגוניו שידע למכביר.
לאט לאט נזלה נהימתו הדקה בין שניו, ואיש לא ידע את הנשמה שטבעה בה. כחוט דק נמשכה. אך הנה התגבר הקול, התרחב, התרחב החוט ולבסוף התמתחה והתנופפה זמרתו כרצועה סגולית נוגה עם מלים מדויקות נקלעות בתוכה… הוא שר אחד מנגוני החזנים: “ומפני חטאינו” וגו'. אוהב ברוכ’קה נגון זה. אף בר’קה יודע אותו. אף הוא התחיל שלא מדעת מזמר אותו. יצא קולו החלוש בעקבות הסופרנו השובב והמהיר של ברוכ’קה ולא השיגו. בעליתו נפסק, נכשל, ורצוץ-כנפים פרכס רגע על השלבים העליונים, התיפח, יבב שם עד שנפל פתאום למטה, ושם מתוך הכרת רפיונו נאנח וקבל…
בתפלה זו של נפש העם, המתגעגע לאלהיו ולארצו שאבדו לו, מספרים בר’קה ועוזרו על חיי צער ועוני, על חיים מחוסרי אור ותקוה… נפסקו הקולות, אך הידים מוסיפות לעבוד מאליהן. מתרוממות ונופלות, מתרוממות ונופלות. ויש שנדמה, שהם עובדים כך מחמת שאיזו יד נעלמה מושכת אותם תחת השלחן בחוט… התחילה שרהֿֿ-דבורה מסננת חרש בין שניה איזו נהימתֿֿ-זמרה. קלטה אותה אזנו של בר’קה והוארו פניו. הזהירה פתאם נשמתו. דומה, שנגון זה שמע זה כבר, אינו זוכר אימתי. דומה, שבשנה הראשונה אחר החתונה. דומה, אחר כך… כשנולד יענק’לה… דומה… אינו זוכר אימתי! הוא כך ידוע לו… נפל בגבו ונשמט אל מדף הכסא והקשיב.
שרה-דבורה!
מה, בריל?
נגון זה מהו?
איזה נגון?
הרי את מזמרת עכשיו.
אני?
נו, כן, את…
מנ… וכי יודעת אני? נהמתי מה מתוך חטמי, סתם, כלום יודעת אני?
לא, לא, הרי זה נגון ידוע, ידוע לי… הוא כל כך ידוע לי, כלֿֿ-כך ידוע לי.
מנ… – נשמעה משם הברה סתומה.
פניו הפיקו יסורים והתאמצות נוראה של מוחו. חלף על פנו זכרון חלום יפה של עבר רחוק, סטרו עלֿֿ-נקלה בקצה כנפו, ובר’קה לא יכול לתפשו, להחזיק בו, לא יכול… התחיל שוב עובד, ולבו מתכוץ. בעמקה של נפשו הרגיש בבהירות מבהילה שכל מה שהיה-אבד! אבדה שאינה חוזרת, לעולם אינה חוזרת. ומקישים ומקישים הקורנסים בהתאמה ובהתמדה. השעון על הקיר דופק אף הוא דפיקות נחשלות ובלתיֿֿ-פוסקות: טיק-טקֿֿ-טיק-טק… שעה הולכת, שעה באה, טיקֿֿ-טיק-טיק… אל תחפזו, טיק-טיקֿֿ-טיק… ימים ושנים יבואו ויעברו, ואתם תעבדו ותעבדו, אל תחפזו, טיק-טיק-טיק… ושני הסנדלרים אינם מרימים את ראשיהם, אינם מישרים את גביהם.
בר’קה כבר מתחיל להרגיש באיזה משא כבד שרובץ על שכמו ואינו נותן לו לישרו. אותו כובד הוא מרגיש בתמידות בימים האחרונים נדמה לו שעורקיו נתמלאו עופרת. ידיו הכבדות מתנועעות כמו מאליהן, שלא ברצונו. ובאותה שעה צומח בתוכו חפץ עז לגול מעליו את הכובד הזה המעיק כך, להשליך את הסנדל והקורנס, להתנועע, להזדעזע בכל אבריו, בכל גופו, להאבק עם מיֿֿ-שהוא, לרקד לקפץ… והוא נלחם בנפשו ומשתדל לכבוש את יצרו, - לא צריך… לעבוד! לעבוד!… ובאותה שעה עצמה הוא מתחקה אחרי מה שנעשה בו פנימה. יודע הוא שאם ירצה יוכל לעזוב עתה את דלפקו, אלא קשה לו לותר לעצמו, להכנע ליצרו המשונה… פתאום, באופן לא-צפוי לעצמו נשמט הקורנס מן היד, כאילו חטפו איש ממנו, הסנדל נפל אל מתחת לסדן, והוא עצמו קפץ מכסאו, התמתח בכל אבריו והשמיע גהוק ארוך, הביט מסביב בעינים דלוחות ויצא החוצה.
ביתו של בר’קה עמד מחוץ לעירה. די היה שם רק להרים את הראש ונגלו לעינים גני-ירק, שדות-בר, אחים מבהיקים בחלופי-גוניהם כמעשה תשבץ. הרחקֿֿ-הרחק נוצץ שם נהר קטן, נוצץ וכבה, נוצץ וכבה בין גגות ירק, ולפאתי האופק הכחול מתמתח יער - חומתֿֿ-פיפיות שחורה, ששומרת על העולם.
עומד בר’קה רגע על הסף, מאהיל בכפו על עיניו ותולה אותן במרחק, מקפץ אחר כך מן הסף, פוסע פסיעות אחדות לפניו ושוב יעמוד, יסתכל, ושוב יפסע פסיעות אחדות, ושוב יעמוד כשכפו חופפת על עיניו. מה מושך אותו כך אל אותם המקומות הרחוקים, ששם כל כך רוחב, ירק וזוהר… האמנם כך יפה העולם גם אתמול, גם שלשום, גם כל הימים?… וכמו אתמול, כמו שלשום, כמו כל הימים, חשב בר’קה אף עכשיו, שזו הפעם הראשונה רואה הוא את השדות, את היער, את כל העולם…
עיף מהליכתו המהירה ישב בר’קה על אחת מאבני הדרך לנוח. והחדוה הגדולה, שתססה קודם בתוך נפשו ומלאה אותו חרדת-עונג, נהפכה פתאום לעצבות חרישית, שחבקה את הנפש מתוך התפנקות ותבעה מה… הרגשה היתה לו כאלו שמח לפני רגעים אחדים על הון לאֿֿ-לו. מה לבר’קה ולשמים אלו, ליער זה, לנהר זה? לבר’קה יש צרות, אצל בר’קה מתים בניו, חולה אשתו, בר’קה רעב…
ויושב לו בר’קה באמצע הדרך כתינוק זה, שיצא אחרי מחלה ממושכה וכבדה לאויר העולם, יושב ומתפלא לכל ומחייך בחיוך נוגה. מלוה הוא בעיניו כלב מתבודד ושפל-רוח, שתעה בצדי דרכים; שתי צפרים שובבות, שטסו אילך ואילך באויר ולבסוף ירדו על הקרקע ונגשו בלי פחד סמוך אל רגליו… ובתוך כך הוא מקשיב על העצבות הסתומה המתרפקת על נפשו ונושה בה מבלי שתדע מה…
מרחוק התנועעה בדרך גופתו של איש. הכיר בה את רפאל, חיט הכפר. סובב יהודי זה מכפר לכפר ומבקש עבודה בין האכרים. יש לו לרפאל זה שתי בנות בוגרות וטפליא, הדחק גדול. ורפאל בזקנתו מכתת את רגליו החלשות וסובב מכפר לכפר. ורפאל אינו מתאונן, שותק הוא תמיד. למה הוא מתענה? למה יש ליהודי תמים זה יסורים? ברגע זה הרגיש בר’קה, שיסוריו של רפאל אינם נוגעים לשום בר-נש, ותקפו מורא… הרי חמלה טעון אדם זה, רחמים! אל היו בניֿֿ-אדם אומרים לו: “ר' רפאל! סבורים אנו, שחייך הקשים שלא כדין הם, ר' רפאל! הרי יש לך בנים יפים, שיהיו יהודים טובים ויפים; לבנותיך אל תדאג, מפני שבנות-חן הן ותמצאנה סוף-סוף את זווגן. אשתך אשת-חיל…” וכו' וכו', אלו כך היו מדברים אליו בני-אדם מחמת רחמים גדולים, הרי טוב היה אז לרפאל, קל היה לו לישא את כובד משא חייו…
קצרו זרועות נשמתו הדלה של בר’קה לחבק את כל אימת הבדידות של החיים. היא רק הצטמצמה והתיחדה עם עצבותה באיזו פנה קטנה שם בתוכו, מחמת פחד גדול… קרב אליו רפאל, בשולי-קפוטה מופשלים ונעוצים לתוך כיסים, בצרור גדול על הגב, בעל פנים כמושים ודלים, בעל כובע כמוש ודל, שגפו נשמט הצדה וכסה את אזנו. רפאל עבר על פני בר’קה ולא הרגיש בו.
שלום, ר' רפאל!
אה! אתה פה, ברק’ה? שלום, מה אתה עושה כאן, ברכ’קה? - שאל ר' רפאל ומחה את זעתו, שנצצה על מצחו המגולה. הכל קראו לו בר’קה ולא בריל או ר' בריל, מפני שזקן היה לו צהבהב, מדולדל וקצר, בלי צורה ותואר, או מפני שהיה מוחזק לביישן ולשוטה קצת, אבל בר’קה ראה בזה “דרך הטבע”. וכשהיו אומרים לו ר' בריל, היה מתבייש קצת ומרגיש את עצמו שלא כשורה.
ישב נא על ידי, ר' רפאל, ונשתעה קצת - הרהיב בנפשו ואמר. נדמה שיש לו הרבה על מה לדבר עם אדם זה. העמיד עליו רפאל זוג עינים בתחלה תמהות ולבסוף צוחקות.
חייך, נטרפה דעתך עליך, בר’קה! שם מחכים, שני ימים לא הייתי בבית, ואתה: “שב ונשתעה”!
לא… לא… אני סתם… התחיל בר’קה מצטדק, בלי שידע למה.
חייך. עצתי שלא תרוץ כמטורף בשדות, בר’קה! הוה איש וחזור אל מלאכתך, חייך! אין בלבך רחמים על טפך ועל אשתך, חייך!
הלך לו רפאל, מיד קם בר’קה ונשאר עומד על מקומו מבולבל. "מה זה, כלום באמת הוא מטורף? ובאמת, איך זה הוא מזמין אותו לישב ולהשתעות בשדה, באמצע יום חול! הה, שגעון! ולמה הוא גופו יושב כאן? איזה יהודי יוצא לו פתאום ביום חול אל השדה, סתם! מה הוא עושה כאן יחידי? כל הבריות עובדים, והוא… טפו!
עקר את רגליו והלך בפסיעות מהירות. ונפשו עכורה בקרבו. כשחזר מזוהר היום, ממרחב השדות אל האפלולית והעפוש שבביתו, הושפלו גבות עיניו וקמט עמוק נמתח סמוך אל פיו. רומם וברשלנות ישב לפני הסדן, ברשלנות התחיל עובד. התחיל ברוכ’קה משמיע איזו נגינה. אך בעליו גער בו בנזיפה חריפה, עד שזה נשתתק מיד. לבר’קה היה מעין מוסר-כליות. לבו היה נוקפו על שהוא באמת מתרשל וממעיט בעבודתו, על שהוא זקוק לעוזר, ולשלם לו חמשה רובל לחודש.
גם בשעת הסעודה לא עזב אותו הרהור זה. מעך בידו פרור רך של לחם, מעך אותו בלי-הפסק ושתק. חפץ שירגישו בדאגתו לביתו. לבסוף אמר בקול נמוך ועיף:
שרה-דבורה! אני פוטר לחודש הבא את ברוכ’קה. חמשה רובל הרי זה סכום…
למה? - שאלה אשתו בתמיה.
תמיה זו הביאה אותו במבוכה! כיצד, כלום באמת אינו יכול כבר להתקיים בלי ברוכ’קה?
הסתכלה בו אשתו דומם. וחמלה תקפה אותה על בר’קה שלה.
- אח, בר’קה! בר’קה! – אמרה בלחש - כמה מחשבות משונות באות אל ראשך! אתה גופא – שבר כלי. כלום מסוגל אתה לעבודה תכופה וקשה, כשם שעובד ברוכ’קה זה? עכשיו הפרנסה לקתה כפלים, ובלי ברוכ’קה – אל תפתח פה לשטן…
שמע בר’קה את המימרא הקצרה הזאת והרגיש שהוטל קרח בעורקיו.
הוא ידע ששבר-כלי הוא. ידע שמאחריו פוסע דבר-מה מבהיל וחשוך, שעתיד בכל רגע לקפוץ עליו. אבל… על ידו היתה תמיד אשה קטנה שלא דאגה הרבה, שהאמינה כי “ה' לא יעזוב”. וזה היה מרגיעו תדיר. ופתאום – מימרא כזאת! חרדה באה אל לבו…
“אין בלבך רחמים על אשתך, על בניך… חייך, הוה איש ושוב אל כבודתך…” נזכרו לו דברי ר' רפאל. אהא! עכשיו הוא מבין, הנה כך הוא הדבר, כך… אף היא! אף היא! אינה מתאוננת, שותקת, אבל… אבל… הבעל רצח, הבעל משוגע, חולה, אינו עובד, ואין לו רחמים עליה, על הטף, כך! עתה הוא מבין!…
מאיזו מחבואים חשכים בנפשו התנשאה ועלתה רוגזה עזה נגד אשתו. צבט חתיכתֿֿ-לחם חדשה מן הככר, מעך ומעך אותה במהירות ובאצבעות רועדות, וזקף על אשתו מבטים קופאים.
- אבל מי שואל לעצתך? - אמר בקול קר, ולכאורה שלו.
ראתה שרה-דבורה את הרעד בזויות שפתי בעלה, שמעה את קולו הקר ונפחדה.
הרי שוב התרגזת, נו… – נסתה, מתוך יראה, להצטדק ולהרגיעו – אדרבא, הרי לטובתנו כונתי. איש חולה, חלש כ…
הס-סי! אני אומר לך!… – קרא פתאום בקול נחר משונה ומגוחך מפני שהיה דומה לקריאת תרנגול צעיר, וכל גופו הזדעזע. שלח את ידו וזרק בה בכל כחו את צביטתֿֿ-הלחם שמעך בין אצבעותיו. עשתה שרהֿֿ-דבורה, מפחד מכתֿֿ-יד, תנועה פזיזית ומגוחכה, כזו של איש פוסע חלקלקות, סמוך לנפילתו… ונשארה עומדת על מקומה חורה, נדכאה עם מלמולֿֿ-לחם שחור שקוע בתוך שערותיה, הפורצות מתחת למטפחתה, ושתי “זגוגיות”ֿֿ-התכלת שלה גדלו יותר והפיקו יראה ואי-הבנה…
אחר כך פרשה דומם אל חדרה השני.
ובר’קה נגש אל הדלפק וישב חור כשידיו מזדעזעות עדיין, נטל סנדל אחד, הפך והפך אותו שלא מדעת, לחץ אותו אל חזהו וקפא במצב זה, כפוף עם ידים חובקות סנדל…
קשה לו לבר’קה לברר לעצמו מה אירע פה לפני רגע. כיצד התרגז, למה עמדה לפניו שרה-דבורה חורה ונפחדה כל כך, למה עשתה פתאום תנועה משונה בשתי ידיה ונכפפה בכל גופה כאלו חששה לנפול – אינו מבין, אבל זה ברור, שאירע דבר מגונה, מגונה. והעיקר, שלתקן אי-אפשר. ושם, מאחורי הפרגוד, בוכה שרה-דבורה שלו. אינה מיבבה, אינה נאנחת, אלא חרש חרש מתגלגלות הדמעות על לחייה ונתלות טפות, טפות במורד הלחיים, בסנטר, בחוטם…
אח! אילו אפשר היה עכשיו להכנס אל אותו החדר החשוך, לישב סמוך סמוך אצלה, להתודות לפניה, לדבר אליה איזה דברים טובים כמו אז ולבאר לה איך היה הדבר, והיא תבין ולא תכעס עליו…
אבל זה אי-אפשר.
וכאב ובושה צורבים את נשמתו העיפה…
ומרגיש בר’קה, שאומלל הוא, אומלל מאד ושום איש בעולם אינו יכול לידע למה. הסתבכו והתבלבלו חייו במקום אחד, וקשה לו עכשיו לפתרם ולהמשיכם הלאה. אח! אילו בא איזה איש טוב, רחמן, ופרש לו את חייו!…
שעה ארוכה ישב בר’קה כפוף לפני הדלפק, לוחץ בשתי ידיו איזה סנדל קרוע אל חזהו…
התעורר פתאום: שמע מאחריו פסיעות שרה-דבורה. הפך את ראשו. עמדה מכורבלה בסודר גדול. פניה לא ראה.
- להיכן את הולכת, שרה-דבורה? – שאל אותה והשתדל להעטיף את קולו בכל אותה הרכרוכיות שאצרה נשמתו.
נזדעזעה. נפנתה אליו בפחד ולא ענתה לו תיכף.
נו, להיכן את הולכת? למה את מתיראה, כלום אוכל אותך, שטיה!
אל ר' בנימין. אמרו לי שהורע לו קצת.
ר' בימין שכנם. יהודי גלמוד, בלי אשה ובנים, חולה, שהנשים הצדקניות שבשכונתם היו הולכות לבקרו ולתמוך בו…
- כך? טוב, טוב, לכי לך… בודאי!…
לא אמרה כלום ויצאה.
ונשמתו העלובה היתה למאכלת-אש.
נפתחה הדלת וברוכ’קה בא, בעינים מבריקות, בפנים מתולעים ונושם בכבדות.
אך זה עתה באת? סעודה אריכתא אצלך, בלי עין הרע…
לא, ר' בריל! אני… אני… אמי שלחה אותי למקום אחד. אמי חולה.
ראה בר’קה את פניו הנלהבים ואמר:
- נו, הוסיפה לשקר! הוסיפה לשקר! אמו חולה… במה חולה? נו, את האמת…
לא יכול ברוכ’קה התאפק וקרא בהתפעלות:
- אי, ר' בריל, ר' בריל! אני ראיתי אנקור אחד, אנקור אחד ראיתי, אומר אני לכבודו, נ’נו!… אצל וולאדיק בן ה“פוצטמייסטר”. במקום שוולאדיק הולך, הולך האנקור. אחריו הוא מעופף. טס, טס אחריו, אחריו. מקפץ על גג, על גדר, מתיצב על שכמו, ועמו תמיד, תמיד עמו… נכנס אל החנות והאנקור עומד לו על הגג וממתין לו, חֿֿ-חֿֿ-ח!… עומד לו וממתין. חֿֿ-חֿֿ-ח… את כל הרחובות עבר עמו כך…
הציץ בו בר’קה זמן רב. והרהר בלבו:
הרי זה מפרנסי! בלעדיו – ה' ישמר ויציל…
ר' בריל! - אמר ברוכ’קה פתאום – מה דעתו הוא, וכי אפשר לחנך באופן זה גם יונים? חפצתי מאד ללמד כך את “השחור” שלי. אח!
דומ – ם! - קרא בר’קה פתאום בקול דומה לצוחה והרים עליו אמום של סנדל.
נפחד התחיל ברוכ’קה עובד.
אחר רגעים אחדים הניד בראשו ואמר אל עצמו בקול מכונס:
מ-צ-א! שבעים וחמש קופיקות הייתי כבר נותן לו. אבל רובל…
ובר’קה הרהר באותו רגע: יושבת היא לה עתה אצל ר' בנימין ומתאוננה על מזלה הרע, על בעלה שרע לה, וכיוצא בזה… קפץ ממקומו, פסע שתי פסיעות ונשאר עומד באמצע החדר כגולם, רק ידו מורטת ומורטת בלי הפסק את שער זקנו הדל והקצר…
- ננח! – הוציא הברה סתמית מפיו – זרק מעליו את פרגוד העור שלו, לבש את קפוטתו, יצא מן הבית והלך אל ביתֿֿ-המדרש. אוהב בר’קה את ביתֿֿ-המדרש. נעים לו לשמוע מרחוק את ההמולה החרישית הפורצת מתוכו בשעת ביןֿֿ-השמשות דרך דלתות וחלונות פתוחים ביחד עם רצועותֿֿ-אור רחבות. במסדרון האפל משתובבים תינוקות. והוא אוהב לעמוד שעה ארוכה על המפתן, להתבונן אל משובתם ולזכור בתוך כך את ילדותו הוא. בביתֿֿ-המדרש גדול תמיד השאון. נרותֿֿ-חלב דולקים והצללים מרובים. שני בחוריםֿֿ-חברים עם נרות בידיהם שכחו רגע את הגמרות, עומדים נשענים על עמודיהם, שקועים באיזו שיחה מגוחכה, כנראה, מפני שהם צוחקים זה לזה בתיאבון גדול. יהודי סבא קצר-ראי, בעל מצח גדול ומקומט, התיחד לו עם גמרתו ועם נרו בקרן-זוית. הוא מקריב את עינו ונרו סמוך-סמוך אל הדף. פניו המוארים עם זקנם הלבן, הדף המואר והנר הזדווגו לאיזו נקודה אחת נאורה שם, בזוית החשכה… מאחורי הבימה יושבת כנופית יהודים ומספרים בחשכה. בר’קה אהב לעמוד אצל כנופיה זו ולשמוע את מעשיותיה, אלא שלא העז לקרב אליה והיה עומד מרוחק קצת הצדה., בראש מורכן כלפי הכנופיה ומקשיב. יש שהיו פניו מחייכים ויש שהיו נעשים מאומצים ומרוכזים, הכל לפי המדובר שם בין הבריות. אלא הוא גופו לא פלט אפילו מלה אחת, לא נכנס אפילו פעם אחת לתוך שיחתם. וגם אליו לא פנו אפילו פעם בדברים, לא הרגישו בו כלל, כאילו היה בבחינת רואה-ואינו-נראה…
ולבר’קה היה טוב וחם…
עכשיו הלך אל בית-המדרש בנפש קודרה, בפנים חורים. התינוקות במסדרון גרו את עצביו. נתקל בפעוט אחד שנסתבך בין רגליו ושלחו בר’קה אל כל ה“רוחות”. ראה אצל הבימה כנופית-יהודים, נגש אליהם, עמד עמד, ונשמתו כאלו התכוצה מקור. זו הפעם הראשונה הבריקה במוחו ההכרה, שיחיד ובודד היה עומד פה אצל הבריות הללו זה כמה שנים ואיש לא היה מרגיש בו. והתלבטה בו מחשבה מעין זו: אם ימות פה סמוך אצל כנופיה זו, לא ירגישו הבריות וימשיכו את מעשיותיהם…
מסביב לשלחן ארוך התישבו יהודים זקנים ופתחו את ספריהם בעלי הדפים הנוצצים ממשמוש-ידים עם הקצוות המסולסלות והמטורפות. נגש בר’קה בפסיעות אטיות ורשלניות אל השלחן וישב בתוכם על מקומו התמידי. הוא נמנה על חברת “עין יעקב” את פירוש המלות לא הבין, אבל היה אוהב את האגדות מפי ר' גדליה רבם. בימי החורף הקשים, בשעה שבביתו היה קור, חושך ורעבון, בחוץ המה הרוח, - מה טוב היה לישב בבית-מדרש זה, שהיה כל כך חם בו, בתוך ההמולה הערבה של הלומדים והמשוחחים, בחברת הישישים הללו, המרפדים בזקניהם את ספריהם, מטפטפים עליהם בנרות החלב ואינם מרגישים בזה וקוראים בנהימת-נגון חרישית אגדות נפלאות…
פתח בר’קה את הספר, אבל לא עיין בו, אלא תלה את עיניו בכובע הסמט של ר' גדליה, אחר-כך – באגודלו הכפוף שעשה תנועות משונות באויר. האגודל קפץ, דלג וסבב אילך ואילך ורקם מסכה של רעיונות ואגדות. אבל נפלא היה הדבר: הוא שמע ולא שמע. נקלטו לתוך אזנו רק דבורים בודדים, פרזות נפרדות, שהן יורדות לתוך מוחו כפתותי שלג בליל אפל ומתמזמזות בתוך יון-מצולה של הרהורים חשכים ועגומים. פתאום נתברר לו מה שלא ראה ולא ידע קודם. פתאום נודע לו שיהודי זה עם כובע הסמט שלו, שכל-כך אהב בר’קה לישב אצלו לפני שלחן זה ולהקשיב את מעשיותיו, - שיהודי זה זר לו לגמרי, אינו חושב על-אודותיו ואינו מרגיש בו כלל. אינם מרגישים בו גם היהודים הללו היושבים לימינו, לשמאלו ולפניו – אינם מרגישים בו, והריהו כאילו אינו. זה עשר שנים, שהוא יושב עמהם במקום זה לפני השלחן, ואם באחד הימים יהיה מקומו פנוי, איש לא ישאל: בר’קה היכן הוא? למה לא בא? האם חי הוא, האם מת?… לא, איש לא ישאל.
וממעמקי-פנימיותו החשכים התחילה מגיחה שוב אחת מאותן החיותֿֿ-המחשבות הטורפות: חלש הוא, דווי הוא, חדל-עזרה ויחיד, יחיד… והאדם הרי כל-כך עלול לכל צרה ופגע… הרי כל-כך עלולה כל אבן להתנתק מן הקיר ולנפול על הראש! כל-כך עלולה כל “רוח טמאה” לדבוק באדם וליבש את ידו או את רגלו, לצנן את ילדיו… הגיחה מחשבה-חיה זו ופחד הטילה על נשמתו. קפץ בר’קה פתאום ממקומו, הדף בכח את שכנו, וקרא בקול משונה:
- תנו לי! תנו לי לצאת!
קריאתו היתה משונה כל כך, עד שכלם הרימו את ראשיהם מעל הספרים וסקרו אותו בתמיה גדולה. שכנו, שקבל ממנו דחיפה עצומה, נבהל והשמיט את ספרו על הקרקע. בר’קה הרגיש בזה, אך לא שם לב, דלג על הספסל וקפץ הימנו, כזה שנמלט מדליקה, ונזדקר המסדרונה. חושך היה שם. עדיין התרחשו שם ועפו אילך ואילך תינוקות כעופות-ליל. עמד בר’קה בקרן-זוית בלתי-נראה ואי-מתנועע. נתקלו בו תינוקות ונרתעו הימנו בפחד והתלחשו אחר כך זמן רב, והוא עמד ומרט את זקנו ולא השמיע קול.
פתאום רקק בקול: “טפו! מה זה? למה יצא מדעתו? מה הוא עושה כאן? כלום באמת נטרפה עליו דעתו? בדין יחשבוהו כמטורף!”…
- מ’נה! - הוציא את הברתו הסתמית מפיו, וחזר ונכנס אל בית-המדרש בעינים מושפלות מתוך בושה, כתינוק זה שסרח. אל השלחן לא העז לגשת שוב, עמד בקרן חשכה ומרט את זקנו…
כשחזר בר’קה אחר תפלת מעריב אל ביתו, לא מצא איש שם. בפנה חשכה ישבו ברוכ’קה עם יענק’לה, שמואל’יק ויוספ’ל, חתך להם דבר-מה מרצועת-עור, וספר להם על אודות האנקור של וולאדיק ועל אודות יוניו שלו… ראה בעליו נכנס – קפץ בבהלה למקומו וישב לפני הדלפק.
רתח דמו של בר’קה.
- כך אתה עושה את מלאכתך, א? ואני אשלם לך חמשה רובל לחדש? - לחץ את אגרופו, הרימו על ראשו של ברוכ’קה, שנשקע בין כתפיו, וקרא: - יכנס הרוח באבי-אביך, כלב! - ואת האגרוף לא הוריד.
צר היה ליוספ’ל על המעשיות שנפסקו, והתחיל טוען, שרעב הוא. עלתה חמתו של בר’קה|:
“נו, הילדים רעבים, הוא רעב, והיא-שם, אצל בנימין שלה. איזו “קלפה” תמשכנה לשם!”. ישב לפני הדלפק, תמך ראשו בכף ידו. אצבעותיו העקומות, הארוכות והמלוכלכות השתרעו בין שערותיו המעטות, הרפות והסבוכות, כדרדרים הללו שמתפתלים בתוך עשב רך…
לאט נפתחה הדלת ושרה-דבורה נכנסה בחשאי, כצל. ברכ’קה שמע את פסיעותיה, אך לא פנה אליה, הוסיף להסתכל בחלון ולהקיב לתנועותיה.
שרה-דבורה היתה זורקת לרגעים מבטים חושדים בגבו הכפוף של בעלה: גב זה קפא תחת משא דבר-מה, שמפחדה, מפחדה…
- היום יש תבשיל חם. מחמת הלחם שאפיתי. הילדים שמחים. כל היום לא נתנו לי מנוחה ושאלו מה אני מבשלת, הח… – מספרת היא בלשון רכה. ולכאורה, בלי כונה שישמע אותה מי.
ובר’קה אינו אומר כלום.
אחר רגעים אחדים הוסיפה:
- מצ… כשאני באה אל בנימין – קשה לי למהר לעזבו. צער ורחמנות.
וגבו של בר’קה מאובן. אין קול.
לבסוף העמידה שרה-דבורה את הקערה על השלחן. ברשלנות קם בר’קה וישב אל השלחן על מקומו בקצה מזה. וממולו בקצה מזה ישבה שרה-דבורה. מסביבה התכנסו התינוקות. פינחס’ל נרדם על ברכיה. סמוך אצלה, על גבי כסא, עומד שמואל’יק על ברכיו ותולה את עיניו בגלגלי האד, הבוקעים מן הקערה ומתמרים ועלים אל התקרה, ונמסים שם. יוספ’ל מצחק באצבעות כף ידה ומפטפט בלי סוף, ומספר על מאורעות היום: על כפתור, שגזל אלתר’ל מאל’קה, וה' ייסרהו בעולם הבא, על פרתו הלבנה של גרשון, שגועה “מו’ה’ה'” ויש לה כתם שחור על אחת מעיניה, וכשהיא פוקחת וסוגרת אותה – היא נוראה מאד. פתאום עולה על לבו לדעת מה נמצא בקערה. הוא מתיצב על אצבעות רגליו, משרבב את צוארו, אך האד חוצץ ואינו רואה כלום. והוא מושך בשרוול אמו ושואל, וחוזר ושואל בא-סבלנות: “אמא! מה שם?” והיא מיעצת לו מתוך צחוק: “נו, מצא אתה! לא אומר לך, מצא מאליך” – בבלי להביט אליו, מפני שלבה נתון לבנה הגדול, ליענק’לה. ידיו מצחקות בכפות ומזלגות הבדיל והנחשת, והוא מדבר חרש-חרש… והוא מספר לאמו את ה“מעשה ביוסף”. יענק’לה אהב את יוסף היפה בכתונת-הפסים שלו. יוסף היה נסיך-חלומותיו וכרוב-הרהוריו. הוא מכירו פנים אל פנים ויכול לצייר חזות פניו לפרטיה. ראה פעם אחת יענק’לה את אחד מילדי ה“פריץ”, בעל האחוזה הסמוכה אל עיירתם נוסע במרכבה. כתונת של משי עם צוארון רחב ולבן היתה עליו. והצוארון היה מכוסה בתלתלי זהב ארוכים. חלפה על פניו תמונת-הילד כהופעה לא מעלמא הדין, ונחרתה בנשמתו. פעמים ראה אותה בחלום. כשרצה לצייר בנפשו דבר-מה יפה, מאושר, בלתי-שכיח – נזכר מיד בילד זה. בטוח הוא, שכזה היה יוסף… בשקט, כמתנמנמת, זורמת לה שיחתו בנחת, נפסקת רק לרגעים מפני שעוצר נשימתו. צללו אור ותוגה חולפים על פניו הדלים חליפות וידיו הקטנות והרזות מהפכות בכפות ובמזלגות, שמשמיעים צליל דקיק, חלש ונעים, מעין אקומפנימנט למעשיתו.
בר’קה יושב דומם וזועף. ראה, שמחצית השלחן, שהוא יושב לפניה, ריקה ומסביב לאשתו נדחקת כנופיה עליזה של תינוקות. דבר זה עלב אותו והאדיב את נפשו.
“מה חסר לה? קדחת!… ייבשו אחרים את מוחם בשבילם”… חשב מתוך קנאה וכעס.
בשעה האחת-עשרה כבר ישנו הילדים, על כסאות ועל הקרקע. שרה-דבורה תקנה איזו כתונת. בר’קה ישב אל מטתו ופשט את בגדיו. נזכר פתאום בחלומו שחלם בבקר. “צריך לספר לה”, החליט בנפשו, מאחר שחזר עליו בלבו.
שרה-דבורה! שכחתי לספר לך. תמול ראיתי חלום משונה מאד.
חלום? מה יש כאן לספר? אין משיחין בחלומות… הבלים! הרקקת שלש פעמים אחר יקיצתך?
כך, רקקתי. אך משונה היה החלום. חלום זר ומוזר…
א', שטות! החלומות משונים הם… אף חלומך בודאי אינו מעולה…
“שטותיים, אף-על-פי-כן רוצה לידע אותו” – חשב בר’קה.
וספר לה את חלומו בפרוטרוט.
א, דברי שטות! - אמרה שרהֿֿ-דבורה, מאחר ששמעה את חלומו – אףֿֿ-על-פי-כן היית צריך לשאול את הרב. הוא מטיב לפתור חלומות…
- שכחתי.
הרימה את ראשה והציצה בו כמו בכעס.
- “שכחתי”… משונה אתה, כיצד שוכחים דבר כזה; איזה יהודי אינו יודע, שהרב פותר חלומות? החלום הוא תמיד לפי הפתרון: הפתרון טוב – אף החלום טוב. מחר תלך אל הרב, שומע אתה? מחר!
זקף עליה בר’קה עינים שאינן אומרות כלום, אך בלבו חשב:
“החלום-שטות. אעפי”כ למה נפחדה כך? לילך אל הרב, ודוקא מחר. הנשים מאמינות בחלומות"
עם אותה המחשבה עלה על מטתו.
הנר כבר כבה, שרה-דבורה כבר משמיעה את נחרתה ובמחו של בר’קה עדיין ערה שאלה אחת: מהו פתרון החלום שחלם? החשכה פועלת עליו פעולה משונה, הוא מתחיל מתירא כתינוק. מכיר הוא בקרבו את האימה הסתומה הזאת, לועג לה ואינו יכול לסלקה הימנו. מפניֿֿ-מה נבהלה כך? “אין מקשין על מעשה”. אפשר שידועים לה איזו פתרונים, אבל למה לא הלך היום אל הרב? כיצד שכח את זה?
מי יודע, שמא כבר אחר את המועד, מי יודע?…
לא ישן בר’קה. הרהוריו גרו את עצביו, ובה במדה שעצביו התרגזו, נעשו הרהוריו יותר משונים, יותר מבהילים ומטורפים…
2
כשנכנס בר’קה אל המטבח בביתו של הרב וידיו תחובות בכיסי בגדו, מצא שם את אשת הרב יושבת וסורגת פוזמק.
צפרא טבא! בא הרב מבית המדרש?
שנה טובה!… וכי יש לו ענין אל הרב? - שאלתו הזקנה והביטה אליו ממעל למשקפיה הגדולים – “דיןֿֿ-תורה” או “שאלה”?
לא… סתם, המ… רצוני לומר, הן… לאו… רצוני לומר, יש ענין… סתם…
אהא! - משכה זו, כאלו כבר הבינה. ומרוצה בתשובתו, נשתתקה.
אבל בעיני בר’קה לא כשר “אהא!” זה…
- עדיין לא סעד וכבר מבלבלים את דעתו – רגנה תחת חטמה.
מן החדר הסמוך הגיעו לבר’קה קולות משונים, מעין סטירות-לחי… הקולות הללו פעלו עליו פעולה רעה, שלא יכול לברר לעצמו. במורך-לב פתח מעט את הדלת ותחב את ראשו. ראה שם את הקצב ואת השוחט עומדים שם עם הרב כפופים על גבי ריאה אחת. הקצב מחזיק את קנהֿֿ-הריאה בפיו, מנשם בו, מתנפח ומסתמק כסרטן. השוחט סוטר וסוטר על הריאה בחמת-רצח. והרב עומד על גבם ומסתכל בפנים סריוזייםֿֿ-מרוכזים. נכנס בר’קה בחשאי אל החדר. שלשתם הסבו אליו את פניהם.
מה לו? - שאלו הרב בעל זקן לבן, צואר שמן וידים לבנות ושמנות.
צפרא טבא. מה ברצונו?
דבר לי אל הרבי…
“שאלה”?
ע’ע… לא, סתם… ע’ע… – ושוב הניע בידיו הנתונות בכיסי בגדו.
אין לי עכשיו פנאי. הריהו רואה – רמז על הריאה – ימתין שם במטבח. כשאפנה – אקרא לו.
פרש בר’קה אל המטבח.
- להמתין? ישב נא, למה יעמד? - אמרה לו אשת הרב והראתה לו על הכסא, שעמד אצל הקיר ממולה.
ישב בר’קה ויד נעלמה תופפה חרש על לבו, תופפה בחרדה כמוסה ובלי הפסק…
עד רגע, עוד רגע – והרב יאמר לו… מה יאמר לו הרב בעוד רגע?
מן החדר הסמוך לא פסקו עדיין סטירותֿֿ-הלחי. במטבח משוטטות תרנגולות אחדות ומחטטות בשבולת-שועל הפזורה על הקרקע. ותרנגול אחד יש שיעמוד ויסתכל בפני בר’קה, יסתכל ויקרא פתאום “קוקיריקו” וינפנף בכנפיו בכח, עד שיתנשא מן הקרקע אבק קל והגרגרים יזרו הלאה מסביבו. האשה סורגת ושותקת. נשמטה הפקעת מחיקה והתגלגלה על הקרקע, והחרידה את העופות…
בר’קה צופה ומביט את הפרטים הללו, מורט בלי הפסק את זקנו ודברֿֿ-מה צובט וצובט את לבו. הרגשות דלוחות זעות ורוחשות בו, כרמשי-טחב מדובקים. זרק סקירה חטופה כלפי אשת הרב, שסככה בגבה את החלון, ופניה היו מכוסים בצל, ונדמה לו, שהיא סוקרת אותו לפעמים במבטים חודרים למעלה מן המשקפים, - ומיד השפיל את עיניו. “למה היא סוקרת אותי כך, כלום אינה מכירה אותי? - שואל הוא את עצמו מתוך טינא. – אפשר ידוע לה מהֿֿ-שהוא” – נצנץ פתאום חשד זר במחו. אלא שמיד הכיר בעצמו, שחשד זה מחוסר כל יסוד. לא ראה את שרטוטי פניה, אבל הכיר את מבטה, וזה הרגיז רוחו מאד. הוריד את ראשו על כפות ידיו ונעץ את עיניו בקרקע, ובלבו היתה משטמה עזה אל אשה זו. התכוין לצאת מן המטבח החוצה, לחכות שם. אך באותו רגע נתחבה בפתח הדלת הירמולקה של הרב, ורמז לו שיכנס.
חורון קל עלה בפני בר’קה.
נו, עכשיו הריני מזומן לשמוע – אמר הרב. כשנעץ את ידיו בשרוולי בגדו המטולאים.
רבי… חלום ראיתי אתמול… רצוני לומר… – התחיל בר’קה ממלמל בקושי.
א, חלום – הפסיקו הרב – נכנס אל החדר השני… אין מספרים בפני אחרים…
הלך בר’קה אחר הרב בפסיעות קטנות, ידיו נעוצות בתוך כיסי בגדו, עיניו מושפלות, ודומה לתינוק שמוליכין אותו ל“קונה”.
- אין מספרים חלומות לאנשים מן הצד – חזר הרב על הערתו דרך הלוכו, בלי שיסב אליו את פניו.
שחק בר’קה, רק לבו התכווץ ולא ידע מה.
נכנסו לתך אפלולית ועפוש של חדרֿֿ-המטות. הרב ובר’קה נדחקו בין שתי מטות טעונות מרבדים עד התקרה.
- נו, מה?
התחיל בר’קה מספר את חלומו. פני הרב היו מפיקים מתוך האפלולית רצינות זעומה, רז… קולו של בר’קה נעשה יותר ויותר מכונס, חלש, עד שלבסוף היה ללחש. מצחו כוסה בזיעה ונשימותיו נעשו כבדות, מקוטעות מהתרגשות ומאויר מחניק. אפשר היה לשער, שמגלה הוא להרבה איזה סוד חשוב. וכשאמר “ואני נופל, נופל”, נחנק קולו והתחיל מרתת ונשימותיו נעשו תכופות כל-כך. ברכיו נכפפו, ידיו עם הכפים השרועות הורדו למטה, ודומה היה, כי דבר-מה מושך אדם זה למטה…
כל אותה השעה שדבר בר’קה תופף הרב באצבעותיו על קופסת הטבק והשתעשע בה בעינים מושפלות.
- הרי זה חלומי, רבי!…
הרהר הרב זמן-מועט וחרש חרש נשמע נקושו על גבי הקופסה כיוצא מאיזו זוית חשכה שבחדר…
“מהו מהרהר?”…
- צריך הוא – אומר הרב במתינות ובהפסקות, כשהיה טובל בתוך כך את אצבעו בפיו וכותב ברירו על קופסת-הטבק, מוחה וכותב – צריך הוא לקרוא שלש פעמים את ה“רבונו-של-עולם” שבברכת הכהנים… הריהו יודע, אותו ה“רבונו-של-עולם”… וה‘… נו, וה’ יפתרהו לו לטובה ולשלום, ו… ו… נו, יהא לטובה. ילך לו לשלום. אבל את ה“רבונו- של עולם” אל ישכח… שלש פעמים! חור ונדהם פרץ בר’קה מביתו של הרב. בחוץ היה מבהיק יום בהיר, אך בר’קה לא ראה אותו. לגבו היה האור זר ומיותר. כל עולמו הפנימי הצטמצם באותו חדר צר ואפלולי, שרק זקן ארוך הלבין מתוכו ודבר-רז נשמע ממנו: “לקרוא את ה”רבונו של עולם" שלש פעמים…
“לקרוא את הרבונו של עולם”… – הרי זה מצלצל באזניו כגזרת מזלו. גזרה קשה, איומה, בלתי-מוותרת, מקפידה ומאיימת… מה יהא אם יקרא או לא יקרא – אינו יודע, אבל הוא צריך, הוא מוכרח לקרוא אותו. רץ הוא חור ונושם בכבדות, ובמוחו: “לקרוא את ה”רבונו של עולם“… לקרוא את ה”רבונו של עולם“… לקרוא את ה”רבונו של עולם"…
פגע ביהודי שהלך לו לאטו פזורֿֿ-נפש ולעס קש ארוך שנתלה מפיו. נמלא בר’קה חמה וקנאה: למה אין אף הוא מחויב לקרוא את ה“רבונו של עולם”?
בבית פגשה בו שרהֿֿ-דבורה ב“נו?”, כלומר: “מה אמר לך הרב?”
- הבי לי את הטלית שלי! - קרא לה שבנשימה אחת במקום תשובה.
בקשה שרהֿֿ-דבורה לשאול, למה לו טלית, למה הוא כל כך נסער, אך לא ערבה את לבה. והציק לה מאד הדבר, שהיא אינה יכולה לדבר איתו ולהרגיעו.
עמדו שניהם לפני ארונם. היא חפשה בחפצים שבמדפים העליונים והוא כרע על ברכיו וחפש באלו שלמטה. הוא הפך והפך בחפצים שונים, נהם, קלל, מבלי דעת את מי ואת מה. ושרהֿֿ-דבורה זרקה בו לרגעים מלמעלה למטה סקירות מפיקות דאגה ורחמים.
פתאום ספקה כף.
- בריל! הרי באת היום מביתֿֿ-המדרש בלי טלית! שכחת אותה שם…
השפיל בר’קה את ידיו אל הקרקע, נשאר יושב ישיבה של כריעה ורק הפשיל את ראשו למעלה כלפי פני שרהֿֿ-דבורה כתמה ומשתדל לזכור…
- אח, בריל, בריל! - לא יכלה שרהֿֿ-דבורה להתאפק וקראה כששלבה את כפיה על כרסה וטלטלה את ראשה: - מה זה היה לך, בריל? בשביל הבלים, בשביל חלומות אתה נעשה מבולבל, שם לב לדברים של מה בכך, מתרגז, מתעורר, ומה הסוף, א? מה יהא הסוף, בריל? שמע נא מה שאומר לך: הוה איש וגרש את כל דברי השטות מראשך. אלמלא כך, הרי תשתגע חלילה…
ישב בר’קה על הקרקע כשאשתו עומדת מעליו, ומוכיחה אותו, והרגיש את עצמו מקוטן, נפגע, נעלב, אףֿֿ-עלֿֿ-פי שלא ידע בבירור במה. נדמה לו, שהוא נמצא במצבו של תינוק שעשה מעשה שטות. לא ידע מה לענות. קם בתנועה נמרצה, תוכו רתח, איזו צעקת-נזיפה תססה בגרונו, אך הוא כבש אותה בכל כחו, רק מלא את פיו ברוק וזרקו בפניה…
תיכף נפנה ויצא מבלי להסתכל לאחוריו…
רץ רץ בר’קה אל בית-המדרש ועמד פתאום.
נזכרו לו פני אשתו המתולעים עם רוקו הלבן על לחיה תחת עינה הנפחדה… נזכר ותפש בשתי ידיו את שערות ראשו.
- אי! אי! אי! - קרא בקול אל עצמו, ונדמה, שנשמתו נכותה ברותחין: "מה עשה? מה עשה?
הלך הלאה בפסיעות אטיות וכלום לא ראה מסביבו. עברה אשה עם תרנגולת כפותה תחת סודרה, ונזכר בפני אשתו. ראה שני תינוקות מנהיגים עז בקרניה – פני שרה-דבורה נגד עיניו… אח! אח! מה עשה? כלום היה ברצונו, כלום התכוין לכתחלה לעשות מעשה זה? בעצמו אינו יודע כיצד היה הדבר. אישה שד שולט בו ומאנסו לעשות מעשים מחוסרי-טעם, נעדרי-כונה, מגונים, שנפשו סולדת מהם אחר כך, והחיים נעשים מחמת זה ליותר קשים, ליותר מרים…
כעין עוף שחור, מחוסר-צורה, בעל כנפים גדולות ושחורות המכסות את עין החמה, פורח לנגד עיניו ומטיל עליו אימת-פלאים; מרגיש הוא, שיתום וקטן הוא, והריהו טעון רחמים גדולים. הרי חלומו הזר והאיום בזרותו!… כל ימי חייו נדמה לו, שאיזו עננה סמויה מן העין מרחפת על ראשו ומלוה אותו על כל פסיעה. לפיכך היו כל חייו מלאים פחדים… חלומו זה הוא, כמדומה, הרמז הראשון, הרמז הראשון… והיא יודעת בודאי את זה. מה אין הנשים הללו יודעות? זה היה נכר אתמול, כאשר נפחדה וזרזה אותו לשאול את הרב. אבל למה אינה מגדת לו? היא רק מגדת לו “מוסר” ומנענעה לו בתוך כך את ראשה. א, נענועי-ראש אלו!… נזכר פתאום, שאף ר' רפאל אומר לו כך, אף היא אומרת כך… השד יודע אותם מה הם חושבים בלבותיהם!
כלום תמיד ידע את מחשבותיה של שרה-דבורה? - מי יודע? שמא את עיקר מחשבותיה, את מחשבתה האמתית לא גלתה לו לעולם…
נבהל מפני הרעיון, שאשתו הקטנה שלו, שכל כך הוא אוהבה מבלי לדעת מדוע ולמה, שאשתו זו היתה זרה לו כל הימים, כמו שזר לו רפאל, ועוד כמה וכמה יהודים…
אח! מה צחקה, מה צחקה כאשר הוא התגולל בחושך לתחתיות ארץ!…
- רבונו של עולם!… – פרצה קריאה מפיו.
בבית-המדרש הלך לקראת השמש, בגחוך הטוב שלו שלא נדעך עולמית על פניו הכמושים.
- א, בר’קה! אחר אבדתך אתה חוזר. ואני דמתי, שהפקרת את הטלית ל“פרושים”, חֿֿ-ח…
נטל ממנו בר’קה את הטלית בפנים מרוגזים וסריוזיים. גחוכו של השמש, שתדיר היה מלבבו, נראה לו עכשיו לקנתרני והרגיז את עצביו. לסבא זה היו תשעה קבין של שיחה, ואם פגע באדם – שוב לא נפטר הימנו במהרה. הוא עמד לפני בר’קה עם מקטרתו הארוכה והמתנועעה כמטוטלת בין שפתיו, עמד והציץ זמן מה, פעם בעגילי העשן ופעם בפני בר’קה הזועמים. כנראה, היתה בדעתו להכנס עמו בשיחה, אך חזר בו והלך ממנו. כשנשאר בר’קה לבדו, פתח את סדורו והתחיל קורא בלב דופק וברתת את ה“רבונו של עולם”. ובטוח היה, שמיד אחר הקריאה יוקל לו. פתאום נזכר בבת-הצחוק שפזזה על פני השמש. זו היה משונה כך… איזה טעם לקנתר היה בה. הביט בר’קה אל צד הדלת, שממנה יצא השמש, ושאל את נפשו, למה עמד אצלו רגעים אחדים וחייך לתוך זקנו? התכוין, כמדומה, לומר לו דבר ולא אמר. למה עמד ושתק? המקטרת בפיו התנענעה נענוע משונה כל כך. שמא לקרוא לו לשאול? אך לא! יחשוב לו מה שעלה על דעתו ואין זה נוגע אליו, שום דבר אינו נוגע כבר אליו. יש לו עתה רק דבר אחד. צריך הוא לקרוא את ה“רבונו של עולם” ותו לא. תו לא! והוא עושה בידו תנועה שלילית, כזה שדוחה דבר לאֿֿ-רצוי.
נתקלה עינו פתאום בסדור וזכר, שפסק באמצע התפלה. שוב התחיל מבתחלה. וביתר כונה והתלהבות התנועע וקרא בקול בכיה:
“רבונו של עולם! אני שלך וחלומותי שלך! חלום חלמתי ואיני יודע מהו. יהי רצון” וכו'…
הוא אינו מבין את פירוש המלות, שהוא קורא בהתלהבות מרובה כל כך, המלות שצורבות כאש את שפתיו. כמה השתוקק להבין אותן! אבל למה דוקא עליו גזר הרב לקרוא את התפלה הזאת. אף שרה-דבורה ראתה פעם אחת איזה חלום, למה לא אמר גם לה שתקרא אותה?…. כן, זאת אמת. כמדומה, שאחרת היתה בימים האחרונים, אחרת לגמרי. מרגיש הוא בכל מה שהיא עושה, שמתכונת היא רק להכעיסו. מבטלת היא אותו בלבה. כאילו כבר “נפגם”
מי יודע, שמא באמת כבר נעשה “עובר ובטל”, והוא לא הרגיש בזה. הנשים אינן אוהבות בעלים כאלה, שלומיאלים… נהימה פראית פרצה מפיו:
אי-אי-אי-נו-א’א!
לבכות, לצווח לא היתה לו שום יכלת.
טלטל בחזקה את ראשו ופקח את עיניו. נזכר שוב בתפלתו שנפסקה מתוך יאוש, קמט את מצחו, נעץ את עיניו בסדורו, ושוב חזר לראש…
מתיאש ומתקצף על עצמו, על בלבול רעיונותיו, הוא סוגר סוף סוף את סדורו ואת דפיו אינו מנשק… בנפשו אין מנוחה. “ברכה לבטלה… בלי כונה… נו, ובכן? ובכן?… מה הסוף?…” – ידבר בקול אל עצמו בלכתו מבית-המדרש.
מבית אחד יצאה משרתת עם קיתון של שופכין. כשראתה את בר’קה עמדה על האסקופה והמתינה עד שיעבור, אחר כך יצאה אל גל האשפה שלפני הבית, באמצע הרחוב הפכה את הקיתון על פיו, תמכה את ידיה על חלציה, עמדה זמן-מה והסתכלה לאחורי הסנדלר ההולך בשעת הצהרים עם טלית ונוהם תחת חטמו ומנענע בידיו. הרגיש בר’קה, שהמשרתת משגחת בו, ומהר את פסיעותיו. הוא חש על גבו את עיני הריבה, שכנראה בתקו אותו מבטיה, וזה הרגיזהו, כמו שהרגיזוהו קודם מבטי אשת הרב. מי יודע, שמא בצדיה יצאה הריבה מו הבית, בכדי לראותו.
“הכל מסתכלים בי. מה הם רואים בי? כלום צמחה קרן במצחי? ואם יודעים הם דבר-שהוא, למה הם מכסים אותו ממני? כלום עשיתי להם רע מימי? אל אלהים! הכל כאלו קשרו עלי יחד, כאילו עשו “יד אחת”… יקחם אופל!”. את המילים האחרונות אמר בקול, רקק לפניו הלך לו קודר בלחץ חששותיו. ברגליו חש פיק ברכים מחמת עיני המשרתת, שחש כל אתו זמן על גבו. לפני פתח ביתו עמד והסב פניו, אך העלמה לא עמדה שם כבר. “שמא נחבאה” – נצנצה מחשבה במחו, ומיד פרץ מפיו צחוק למחשבה זו.
חֿֿ-חֿֿ-ח… מה זאת? השתגעתי, כמו שאני יהודי! - קרא אל עצמו בקול.
בפרוזדור נתקל בר’קה בשני ילדיו, יוספ’ל ושמואל’קה, שהשתעשעו דום על הקרקע. נדמה לו, שראה אותם זו הפעם הראשונה. עמד, סקר אותם לרגעים אחדים, אחר-כך גחן והחליק שערות ראשיהם המסולסלות, ושפתיו היו דובבות: “זעירי! זעירי!…” התנוקות קפצו מן הקרקע; שמואל’קה חבק את רגלו האחת של בר’קה ונלחץ אליה בחזהו, יוספ’ל תפש את כף ידו הגדלה בשתי ידיו הקטנות ועיני שניהם זרחו באור ילדותי רך וטוב כלֿֿ-כך…
- זעירי… זעירי… – לחש בר’קה.
ראו התינוקות את שק-הטלית והתחילו חוטפים אותו מידיו. באותו רגע נזכר בר’קה בתפלתו, שלא עלתה בידו. חלפה עננה על פניו והוציא את ידיו מידי הילדים…
שרהֿֿ-דבורה נפחדה למראה פני בר’קה. דומים היו לפני שכיבֿֿ-מרע. היא החליטה להכנס עמו בשיחה, לדבר על לבו, שלכל דאגותיו ועגמתֿֿ-נפשו אין כל יסוד. אבל כיצד עושים זאת, כיצד מתחילין? כל מה שתתחכם לרכך דבריה, גם להחניף לו – לעולם ימצא בדבריה טעם לגנאי, והרי הוא מתרגז מאד.
- היודע אתה בריל, החובש השתטה היום ופרע לי את חובו הנושן, שלשה רובלים! מה תאמר לפזרנות כזו? - אומרת היא אליו ומדמה לפרץ בזה את החומה.
אך בר’קה אינו משיב לה. דומם וזועם מניח את טליתו, נגש אל הדלפק ומתחיל מקיש בקורנסו. שרה-דבורה תולה בו עיניה וסורקתו זמן רב.
ובר’קה עובד ועובד, ואינו מרים את ראשו. פעמים שידו עם הקורנס נשארה זמן רב תלוה באויר בלי תנועה, עד שלבסוף ירד הקורנס מאליו על אצבעו שהחזיק במסמר. התעורר אז מחמת כאב, הניד פעם את ראשו ושוב התחיל מקיש.
קשה עליו העבודה. העוף הגדול והשחור מחוסרֿֿ-הצורה, המרחף וטס על ראשו, כבר פסק מלהטיל עליו אימה. המחר, המחר הקרוב והכמוס המפחיד במסתרי תעלומתו, זוחל במתינותֿֿ-במתינות לקראתו, כעננתֿֿ-סועה זו על פני האופק, ונופל הימנו צל שחור על דרכו… הולך הצל וקרב אליו, הולך וקרב, ומהר יבלענו… והוא מחכה… מחכה במנוחת-עופרת… “מה שהוא” כבד, קר, קהה קולח בעורקיו. תקף אותו פתאום יצרו להשליך הלאה את הסנדל, המרצע, לפרוש אל זוית רחוקה, לישב בלי תנועה, בלי מחשבה. העיקר אי מחשבה. ולהסתכל בעוף השחור הפורח לנגד עיניו… אףֿֿ-עלֿֿ-פיֿֿ-כן הוא מוסיף לישב כפוף ולחתוך מן העור כףֿֿ-סנדל. הוא מתאמץ לכבוש את יצרו. מלחמה זו מרגיזה יותר את עצביו הנחלשים, מחויב הוא לעבוד ואינו יודע מפני מה. האשה? הבנים? קיר סמוי מן העין ירד וחצץ ביניהם. רעיון אחד כבש את כלו ורודה בו, - רע לו, והוא גלמוד עם דאגתו, גלמוד בכל העולם… לבסוף הוא משליך את מכשיריו מידו, ומתרומם ממקומו.
ברגע זה נפגשו מבטי שרה-דבורה וברוכ’קה. על פני האשה הסתמנה דאגה שחורה ופני הנער הפיקו חרדה כמוסה.
ודומיה היתה בחדר. דומיה, ששטה בחשאי, בלי קול. מזוית אל זוית שטה ולחשה דבר-מה מחריד ומרגיז…
פתאום נשמע צחוקו של בר’קה, החלש והקטוע כצחוק תינוק חולה.
- חא-חא-חא!… א? הרי זה עולם, הרי זה עולם? מה שייך… אה? אי, שטות, שטות, שטות! הרי עולם, הרי חיים! עם החלומות…
שרה-דבורה הוציאה את ראשה בעד הפרגוד, הציצה בו בתמיה, ושאלה:
- איזה עולם?
בר’קה הסתכל לפניו, כאילו לא שמע שאלתה, ושתק.
- חא-חא-חא – שוב פרץ פתאום צחוקו החלש בשעה שפניו נשארו רצינים-מעוותים.
התחיל מהלך בחדר אילך ואילך ומנענע בידיו.
- חלומות, חלומות, חלומות… לכאורה מה? אתה אוכל, שותה, עובד, אתה צוחק, אתה כועס, אתה חי. וסובר אתה, שחייך חיים הם… ומה? ומה? עורבא פרח! אתה שוכב באותה שעה כגולם על ערשך בפה פעור ונוחר. ותו לא… חא-חא! חלומות, חלומות…
שרה-דבורה ישבה מאחורי הפרגוד בידים מושפלות, הקשיבה בתמיה של פחד אל הדברים היוצאים מאחורי-המסך. ברוכ’קה נפחד, והסתכל-הסתכל בבעליו.
- הרי שרה-דבורה, היכן היא שם… קבלה שלשה רובלים והרי היא: אי-אי-אי… צחוק בנאמנות!…
נגש אל החלון, הסתכל בו בהבטה סתמית ונאנח:
- חא-חא-חא! צריך ליתן את כל החיים לאיזה בעל-מלאכה הגון לתקן אותם, לתקן מחדש, ואין! והיא – בשלשה הרובלים שלה!
נעקר פתאום ממקומו, נגש בתנועה נמרצה אל ברוכ’קה, לפחדו של זה, התחיל דובר אליו בהתעוררות:
- ברוכ’קה! הרי אתה מקיש בקורנסך ומקיש, ומה מצאת בנקישותיך? לא כלום! אך לא, לא… – קרא והניע אגודלו באויר כמתוכח עם בר-פלוגתיה-אדרבה, לא! יודע אתה, שתצא מתחת ידך כף-נעל טובה, יודע אתה, שחמשה רובלים ירדו אל כיסך לסוף כל חודש. ואני, ברוכ’קה? ואני? אותי מכים ומכים כל ימי חיי, שומע אתה? כל ימי חיים מכים אותי – ואיני יודע כלום, לחלוטין לא כלום… כד הוינא טליא כזה – אמר והשפיל כמעט עד הקרקע את ידיו – כבר הכו בראשי באמומי-סנדל בשביל שנשאתי קיתוןֿֿ-שלֿֿ-שופכין, פי שנים גדול הימני, נכשלתי, נפלתי והשופכין נשפכו עלי… ידעתי אז, שיתום אני, שדרך הטבע הוא, שיצרמו באזני וישליכו בי אמומי-נעל. אחר-כך, אחר כך… פעמים שנדמה לי, שהריני אף עכשיו תינוק קטן, ק-טן, ק-טן כזה…ונושא קיתון גדול מכפי כחותי, ואני נכשל, אני נופל, והשופכין עלי… והקורנסים הרבה, קורנסים מכים בי, במוחי, בביתי, בחלונותי… רבונו-של-עולם… רבונו-של-עולם… מכים, מכים, מכים!… – קרא ביבבה וידיו תפשו בשערות ראשו – ונקפא עם שפתו התחתונה-המשורבבה, עם עיניו הסגורות למחצה, שגבותיהן מורמות למעלה…
שרה-דבורה הוציאה את ראשה בעד המסך בפנים מאומצים והקשיבה.
- בריל! בריל! - אמרה בקול חלש מאד, כי לא ידעה מה יש לה לומר לו, רק הרגישה, שמחויבת היא לומר דבר – בריל! מה אתה סח… אתה חוטא. האמינה לי, שלא כל-כך רע לנו. הרי טוב לנו. אנו… בריאים! כך נהיה כלנו בריאים כל הימים, כשם שיש הרבה, שמקנאים עוד בנו…
לא נתן לה בר’קה לסיים את דבריה. בתחלה נראה כאינו שומע לה. פתאום פנה אליה בראש נטוי, בעינים ממוצמצות וחודרות, ידיו היו נעוצות בכיסי בגדו ואמר לה בקול שוקט ורותח קצת:
- למה את משקרת לי? אני שואל אותך, לֿֿ-מֿֿ-ה את משֿֿ-קר-ת לי? - ותוך כדי דבורו קרב אליה יותר ויותר, קולו נעשה יותר ויותר מכונס, עיניו ממצמצות וצוארו נטוי אליה, כעין חיה טורפת – אני יודע, שהכל כבר גלוי לפניך, הכל! את מרמה אותי, את מרמה אותי!!… אינך רוצה להגיד לי דבר, אינך רוצה! - הוא נעץ את אצבעו כלפי פניה, אחר-כך סבב בה כבמרצע כלפי חזה ואמר: - כאן, כאן… כאן… יש מה שאני איני יודע! א’א! יֿֿ-ש! כל הזמן לא ידעתי. את נחש! את לא תאמרי את מחשבותיך…
כך דבר במתינות ובקול רותת. אך פתאום, באופן לא-צפוי, אדמו פניו, עיניו לוטשו, שפתיו נשתרבבו, והוא קרא בקושי גדול ובקול נחר כשהרים את אגרופיו הקפוצים והרועדים כלפי פניו:
א א א! מש משקץ אני אותך כ… כ… כשאת משקרת לי! הכסיפו פני שרהֿֿ-דבורה.
בריל! האמינה… איני יודעת כלום! כך לא אדע מכל רע, כשם שאיני יודעת מה… בריל! ה' עמך… בריל!
הוא אינו שומע. שוב הוא רץ אילך ואילך בחדר ורוקק לצדדין. א א! עדיין לא נתיבש מוחו בקדקדו, יש לו, ברוך ה‘, עינים והוא רואה את “פרצופה” כשהיא מסתכלת בו. כאילו הובילו אותו לתליה. כך היא מסתכלת בו. ואשת הרב? למה לטשה היא עליו את עיניה? ור’ חיים השמש? מה בקש ממנו היום ר' חיים השמש? והמשרתת עם הקיתון. אה? המשרתת עם הקיתון, מה? לא כלום? יצאה עם הקיתון ועמדה! והסתכלה!… וכי זה כלם?… א א! בר’קה רואה, יודע ומבין הכל!… שעה רבה התהלך בחדר אילך ואילך, עד שהתחיל חש בראשו ועיניו עששו מחמת הליכה מהירה; פרש מן החדר החוצה.
*
ישב בר’קה על האסקופה שלו. סמוך אצלו ישבה על הקרקע כנופית תינוקות והשתעשעו. הביט אליהם מרחוק זמן-מה וצחק חרש לתוך זקנו צחוק קל של נחת. מסתבר לו, שחביבה ביותר הישיבה בתוך החברה הזאת. קם, נענע להם בכפו וקרא:
- הי, תינוקות! גשו הנה… אלי!
הרימו התינוקות את ראשיהם; הציצו בבר’קה ואחר אחד עקרו רגליהם ונסו, כשהיו תוך כדי מנוסתם מסתכלים בפחד לאחוריהם. מכיון שראה זאת בר’קה, התחיל רץ אחריהם, קורא ומתחנן להם שיעמדו, שלא יעשה להם רעה; רץ ומפתה… אז הוסיפו התינוקות לרוץ ביתר מהירות. אחדים התחילו צווחים “אֿֿ-מא!” -. עמד בר’קה, נפנה לצדדין, פרש בכפיו מתוך יאוש ואמר בלחישה, כטוען לפני חברו:
- נו, מה עשיתי להם?
ועמד על מקומו תמה ושומם…
הרגיש פתאום יד קטנה וחמה נתחבה לתוך כפו וחככה בה לאט.
זה היה שמואל’יק.
ושמחת אושר ירדה עליו פתום. וגדולה מאד היתה אותה שמחה, כאילו נחשול גדול נשפך עליו והוא נחנק. מלאה שמחה זו את כל חללו, וצר היה לו המקום בתוכו, ולבו חשב להתפקע, כלו מזדעזע נשמט ברעש אל הקרקע אל ילדו. חבקו, לחצו, משש, פרקו, נשקו בפניו, בעיניו, במצחו, בצוארו, נשק את הקפוטקה שלו ואת שרוולו, וכלו רועד, רועד, וכמדומה בוכה… נבהל התינוק וכהו עיניו. את פני אבא לא ראה. רק כתם חור-חור עם זוג עינים גדולות ובוערות קופץ לנגד עיניו וזקן צהוב ורטוב מחכך את פניו… התחיל משתמט בפחד לאט לאט מתוך זרועותיו, ופתאום פרץ בבכי גדול ורץ הביתה מתוך קריאה פראית:
- א-מא!
ובר’קה נשאר לבדו יושב על הקרקע.
*
בשעת בין השמשות שבה שרהֿֿ-דבורה מבית בנימין טעונה הרגשות מוכות ובלתי-ברורות. בבית בנימין ישבו עוד שתים-שלש שכנות, והיא הרבתה לספר לפניהן על מצבה הנורא, על בעלה, שנעשה משונה כל-כך. הנשים הרגיעו אותה. יודעות הן קדר אחד, שדר סמוך אצל עירתה, והוא מפורסם למגרש “דבוקים” מעין אלה. וכבר היה מעשה… ועוד ועוד מעשים כאלה היו. בקצור – “אל תחטאי, ה' לא יעזוב”. שרהֿֿ-דבורה האמינה להן, ומחמת אמונה זו, מחמת ההשתתפות החמה, שהיתה מצד הנשים, או מחמת הדמעות, ששפכה שם למכביר, - באה מרוגעה מנוחמה הביתה. העיקו עדיין יסורים, אף-על-פי-כן היתה מנוחה בנפש. על אופק נשמתה החשכים נצנצו וכבו, נצנצו וכבו זהרורים רחוקים…
בבית היה חשך.
פזורת-נפש ובראש ריקן וקל סבבה בבית אילך ואילך. חפשה גפרורים בחשכה. וכשמצאה מה שבקשה, עמדה ושפשפה בקיר גפרור אחר גפרור, ומתוך סקרנות התחקתה זמן רב אחרי הנחשים הכחולים והדקים, שהתלהבו רגע על הקיר – וכבו, והשתעשעה באש הכחולה שעל קצה הגפרור… לבסוף הבעירה אש על הכירה, בכדי לבשל תה לסעודה.
פתאום שמעה אזנה המולת תנועה בחדר. נפנתה וראתה לחרדתה את בריל. הפליא אותה מה שבריל לא הלך אל בית-המדרש להתפלל מנחה ומעריב, אך עשתה את עצמה כלא רואה והוסיפה לערוך אש.
חבוי בזויתו החשכה ישב לו בר’קה והתחקה אחרי תנועותיה. הרי היא סובבת בחשכה אילך ואילך, כולה שחורה, כמחשבה חשוכה, בלתיֿֿ-נחקרה ובלתי מפורשה… הרי עמדה לפני הקיר ושפשה גפרורים. רגע מוארים שרטוטי גופה החשוך במסגרת חשמלית כחולה ורגע כבתה. הנה העלתה אש על הכירה. ומקפצים צללים משונים על הקיר, עליה, על בטנה, על פניה, ועל-ידי זה היא נעשית משונה כל-כך, מתנודדת, רועדת, מרפרפת ובלתי-קיימת…
מחשבה בלתי-צפויה באה פתאום אל לבו:
שמא אין זו אלא אשה זרה ולא אשתו?…
שמא כל הימים, כל השנים היתה חיה עמו יחד בביתו לא שרהֿֿ-דבורה זו, שהוא מכיר, אלא איזו אשה אחרת… רק דבר דברה אשה זו כמו שרהֿֿ-דבורה, רק צחוק צחקה כמותה, אבל באמת, שם, באיזה מקום בפנימיותה, יושבת זו, שלא ידע ולא ידע אותה, זו הזרה-הזרה…
והוא נפחד ממחשבה זו.
שרהֿֿ-דבורה!
א! – פרחה הברה קלושה מן הזוית.
מה את חושבת עתה, שרהֿֿ-דבורה?
מה אי חושבת? מהמ… כלום יודעת אני. כלום אני חושבת… למשל, מה אתה חושב?
אני? נזכרתי באותם הימים… זוכרת את… באותם הימים כשישבנו בביתו של ירחמיאל. היינו מדליקים אותה המנורה עם הזכוכית האדומה, שהיתה לנו אז. את היית נושאת על ראשך מטפחת לבנה ומקופלה לאחורי האזנים. וספה היתה אז לנו רפודה בד מצויר בפרחים גדולים ואדומים. זוכרת את? היינו יושבים על ספה זו תמיד ביחד. זוכרת את, תמיד ביחד…
הזכרונות הלהיבו פתאום את בר’קה והוא כבר היה מוכן לדבר שעה רבה על אותם הימים.
- למה את שותקת?
איזו נהימת-חוטם בלתי-ברורה נשמעה מאצל הכירה.
השפילה שרה-דבורה את ראשה ונפחה באש. לחייה התנפחו, הצהיבו, וטפות-בדולח אחדות בערו עליהן בקוי-אש…
מה את חושבת?
לא כלום, בריל, האמינה לי.
ושוב אותה מחשבה מפחידה: אשה זרה עומדת שם, אצל הכירה, אשה בעלת מחשבות לא ידועות לו, שמשמיעה רק איזו נהימת-חוטם, שהוא אינו מבין את פירושה…
זמן-מה ישבו שניהם בודדים, דוממים. רפרופן של כנפי מחשבה כבדה ועצובה נשמע בחשאי…
… פרצו הילדים אל החדר. לא ראו את אבא והקיפו את אמא בהמולה. היא שמחה מאד לקראתם.
- יענק’לה! רוצה אתה לאכול בודאי, רעב אתה, צפורי!… אי שמואל’יק למה אתה מכוסה זעה? שוב השתובבת! מפני מה אתה עצוב כך, יוסלה? שוב הכוך ילדים? הרי הזהרתיך שלא תתחבר עמהם, חתלתולי!… ותוך כדי דבורה היא גורפת את חטמו של יוספ’ל, מתקנת את הכובע על ראש יענק’לה, מנגבת את הזעה על פני שמואל’יק…
בריל ראה את זאת מרחוק וקרא בקול זועם ויבש:
- מה חדשה היום? את המנורה, כנראה, לא ידליקו?
שמעה שרהֿֿ-דבורה את קול בעלה ורתת לא-נכר עבר בכל גופה. מהרה להדליק את המנורה, ברטט-של-חפזון כעין ילדה מקשיבה. הדליקה את הפתילה ושכחה לשים עליה את הזכוכית. העלתה הפתילה עשן, והיא עמדה בלי תנועה עם הזכוכית בידה…
בר’קה נגש אל הדלפק והתחיל עוסק במלאכתו ברשלנות. הרכין את ראשו אל הדלפק והאפיל עליו בצלו העב.
הבי לי מה לאכול – אמר אחר זמן מועט אל אשתו באי-רצון ובנפש פזורה.
רבונו של עולם! - קראה פתאם בקול נואש והכתה כף אל כף – כלום עשית את מלאכתך בחשכה? משום מה לא דרשת אור. ואני כיצד לא ראיתי?
ראה בר’קה שבאמת עבד בחשכה ושכח לדרוש מנורה; לא אמר כלום, אלא עוות את פניו, הניע סנטרו למעלה ולמטה ופתח פיו בגחוך קלוש. קשה היה להגביל תנודת-ראש זו עם הגחוך הקל – אם זהו חרון-אף גדול, שאין הפה יכול לבטאו, או משטמה עמוקה, כזה שאומר: “נו, נו, אל תשקרי! ידעתי, ידעתי!”…
3
אלמון קפץ על בר’קה ולא דבר עם איש. הוא רץ בחדר אילך ואילך בפסיעות פזיזיות ורקק לצדדין. נשתתקו גם בני-הבית. כשדברה שרהֿֿ-דבורה עם התינוקות, התלחשה אתם שלא מדעת. והתינוקות ידעו על-פי נסיון מר, שאסור להקים שאון. ברוכ’קה לא זמר את נגוניו…
ותמיד תמיד רק פסיעותיו של בר’קה נשמעות בחדר…
ומשונים הם פניו המרחפים כעין כתם לבן מתרוצץ פה ושם באפלולית-הבית.
פעמים שהוא נגש אל ברוכ’קה, מקריב את הטבוריטה שלו סמוך אליו, יושב ואומר בלחש:
ברוכ’קה!
מה, ר' בריל? - שואל הלז בקול רותת.
ברוכ’קה מתחיל מתירא מפניו, וכשהוא נגש אליו כך ומדבר, נעשה עוזרו נדהם מאד.
- רואה אתה חלומות?
כמה פעמים הוא נגש אליו בשאלה זו וברוכ’קה משיב לו תמיד תשובה אחת:
לפעמים רואה, לפעמים לאו.
נו, מה?
הבלים, ר' בריל!
הבלים? ה, שוטה! - עונה בר’קה ומחייך מתוך חמלה על עניות-דעתו של ברוכ’קה – לא, ברוכ’קה! לא, ברוכ’קה! לא הבלים… החלומות, אומר אני לך, הם הכל, הכל. מה החיים, מה הם גופם? לא כלום, אומר אני לך. אתה שמח ואין אתה יודע, אם לאחר שעה קלה לא תבכה. הרי שבת אצלך, למשל, תענוג בבית, הנרות דולקים ואשתך מברכת עליהם; באה פתאום רוח סערה, מסיעה את החלונות, מכבה את הנרות, והרי לך לא שבת, אלא השד יודע מה, חשך!… חשך!… ואתה נופל ומתגולל אל כל הרוחות… כך, אני אומר לך, אתה חי ואינך יודע מה מסתתר שם מאחורי גבך. אבל החלום הוא הכל, הוא הכל, אני אומר לך!… חלום טוב ראית – וכבר טוב לך, והרי אתה “בגלופים”, יודע אתה, שחייך טובים יהיו; חלום רע, חלילה, ראית – אוי ואבוי, אני אומר לך, לחייך. יש לך חלומות רעים – סליק! הכל סליק! אני אומר לך…
מתקרב הוא עוד יותר אל ברוכ’קה, אוחז בכנף-צוארונו באצבעות רועדות ומתחיל, תוך כדי דבורו, מטלטלו ומושך אותו אליו בכח. פני-ברוכ’קה הנפחדים נתקלים לרגעים בנף כובעו של בר’קה. ברוכ’קה מסב פניו מפני בר’קה המטילים עליו אימה, תולה את עיניו בחלון ואינו רואה שם כלום, ואינו שומע גם את לחישתו של בר’קה:
- יודע אתה, יודע אתה, פעמים שבאים אליך חלומות, ואינך יודע את פתרונם. אינך יודע – ודי!… לא רק הרב שלנו, אפילו איזה… איזה “גדול” לא יפתרם לך… אז רע הדבר, אומר אני לך, רע! קשה לחיות עם חלומות שלא נפתרו…
ומתחיל הוא מספר בלחש בפעם המאה את חלומו לכל פרטיו, ומושך לרגעים בכנףֿֿ-צוארונו של ברוכ’קה הנפחד.
פתאום הוא קופץ ממקומו ומתחיל שוב רץ אילך ואילך.
לעיתים קרובות נדמה לו, שאנשים לא-ידועים לו יבואו ויקיפו את ביתו, יפרצו אליו בשאון והמולה, יכפתו את ידיו ורגליו ויוליכו אותו לאיזה מקום, ר"ל: “בא סופך, ברכ’קה, עד כאן!…” יש שגם ברי לו, שכך יהיה הדבר.
לכאורה, הרי כל בר-נש צריך לצפות בכל רגע למאורע לא-צפוי, בכל רגע, בכל רגע… ואינו יודע אם רע או טוב יהא מאורע זה, אינו יודע זאת, - ולמה הולך לו כל בר-נש כל כך לבטח וידיו נתונות בכיסי בגדו?…
בתחלה כשהיה בא בר’קה אל בית-המדרש ורואה יהודים עומדים כנופיות כנופיות ומשוחחים, היו אזניו נעשות כאפרכסת ופניו מאומצים… הקשיב… וכמה משונה הדבר! שמע רק קולות, רק צלילים שונים, קצרים וארוכים, ישרים ומסולסלים, שלוים או מקפצים משתובבים, אדומים או ירוקים, לבנים או שחורים. פעמים שהיו מצטרפים למלים חולפות ומתפזרים שוב, אבל בשום אופן לא היה יכול למצוא קשר ביניהם, לא ידע מה מאחד אותם. ומאחורי הקולות הללו, מעבר לצלילים ולמלים הבודדים הרגיש דבר זר, חבוי ומטיל אימה…
דבר זר, חבוי ומטיל אימה מצוי אצל כל הבריות, בין שהם שותקים בין שהם מדברים. הרי נגש אליו חצקיל הסמרטוטר ושואלו:
- בר’קה! שמא תקנה אצלי זוג סנדלים נושנים, אבל הם כחדשים…
קובע בו בר’קה מבט חודר, אוחזו פתאום בשרוולו, דומם מושכו הצדה ואומר לו בחיוך של בחינהֿֿ-בדיקה בעינים"
- ר' חצקיל! אמור את האמת, איזו מחשבה יש לך עתה?
מה “מחשבה”, איני מבין מאי קא סלקא דעתך?
שאלת על הסנדלים שלך, נו. אבל איזו מחשבה היתה בלבך אז?
נה! מה אתה חושד בי, שמוכר אני לך סנדלים גנובים, מה?
אח, לא! חלילה, לא! אבל הרי היתה לך איזו מחשבה, כלום לא? הרי תמיד יש לך בודאי מחשבות וכוונות, חצקיל! אני מתכוין לאלו, שאין מגלים אותן…
העמיד עלי חצקיל את עיניו התמהות.
בר’קה, מה אתה רוצה ממני? - שאלו לבסוף.
לא כלום. מבין אתה. אתה אמרת לי מה שחפצת לומר, טוב! אבל המחשבה שבלבך…
טפו, מטורף! - קרא הסמרטוטר, הוציא בחזקה את שרוולו מידו והלך הימנו.
עמד בר’קה לבד בזוית ונהם אל עצמו: אהא, לא אמר, לא אמר…" וקרץ אל מיֿֿ-שהוא בעיני בערמה…
ומורא תקף את בר’קה מפני האנשים הזרים המקיפים אותו. הכל זרים, זרים, זרים…
והוא נסגר בביתו, ושוב לא נתגלה עוד בחוץ ובביתֿֿ-המדרש. רץ כל היום אילך ואילך ורוקק ורוקק, כאילו מר לו בפיו. עבר מי-שהוא בחוץ לפני החלון, ובר’קה רואה אז צללים סובבים וחולפים זה אחר זה על פני התקרה. עומד הוא ומסתכל בחרדה, נגש בחפזון על בהונות רגליו אל הדלת, סוגר אותה, ועושה בתוך כך תנועות ורמזים שישתקו – וימהר להסתר מאחורי הפרגוד. באותה שעה צריכים הכל בבית לשתוק. ודומיה משונה וקשה מאד תשתרר אז בחדר. ואנשי הבית מונעים את עצמם מלהסתכל כלפי הפרגוד האדום, שעומד מאחריו איש בעל נשמה חשכה ונוראה…
ולאחר שעה ארוכה הוא מוציא בזהירות מבעד הפרגוד בתחלה את קצה חטמו, אחרֿֿ-כך את ראשו. מביט בחשד ובאי-אמון בחלן ובאנשים שבבית…
כל ימי חייו היה תלוי עליו כעין סיף פחד מפני מקרה לאֿֿ-ידוע, ולפיכך נורא כלֿֿ-כך. עכשיו זכה בכל רגע, בכל דק לפתרון חלומו, שאף הוא לא היה ידוע לו, ולפיכך – מציק ונורא כלֿֿ-כך…
“הנה יבואו! יבואו סוףֿֿ-סוף…” - דבר אל עצמו, והמתין לאותם הבריות הזרים-המוזרים, שיפרצו לתוך ביתו…
על הדלפק עומד זה שבועות אחדים סנדל אחד בפה פעור וצוחק…
ברוכ’קה חדל לבוא. סבות שונות היו לו. התירא מפני בעליו, שהבריות אמרו עליו שנטרפה עליו דעתו, וחבריו הבטיחוהו, שסוף-סוף יתנפל עליו וידקרהו במרצע.
פני שרה-דבורה נעשו עוד יותר פעוטים, מקומטים, ועיניה נעשו על-ידי כך גדולות יותר, וההרגשה התדירית של פחד ואי-הבנה נשקפה מתוכן.
הילדים היו נדחקים כעכברים באחת מן הזויות, נדכאים, נדהמים. האם הולכת כל היום אל בתי-זרים לעבוד, להדיח רצפות, לכבס לבנים, לשמש במטבח, והם מבלים את כל היום בחוץ. בערב, כשהם נכנסים הביתה, אחד אחד הם נכנסים ושותקים… עד שעה מאוחרת היתה דולקת עששית בביתם ושרה-דבורה היתה יושבת כפופה ותופרת לבנים זרים על מכונה שאולה לאותו ערב.
-———–
ישבה שרה-דבורה פעם אחת לפני עששית קטנה ותפרה ומאחריה נפל צל ארוך ורחב. בתוך אותו הצל עמד בר’קה בלי-נוע זמן רב וחשב:
מי היא אשה זו היושבת פה? היתה לו אשה קטנה וטובה מאד, שחבשה על ראשה מטפחת לבנה מקופלה לאחורי אזניה, ומנורה היתה לו אז עם זכוכית אדומה, וספה עם מכסה-בד מצויר בפרחים גדולים ואדומים, ועל אותה ספה היה הוא יושב עם אותה אשה יחד. אבל כל זה עבר… מי יושבת עתה עמו בבית? יושבת לה, עושה איזו מלאכה ושותקת וחושבת-מה. מה היא חושבת? למה אינו יודע זאת? הא כיצד? הרי צריך הוא, הרי מחויב הוא לידע! מי יודע? - אפשר עכשיו, ברגע זה עושים פניה מיני העויות, צוחקים, שולחים לשון, מעקמים חוטם? אם יקרא לה או יגש אליה והיא תשמע את פסיעותיו, יהפכו פתאום פניה לסריוזיים ומפיקים דאגה. משונה הדבר! הוא בטוח ששולחת היא עתה לשון וצוחקת. אבל מה יעשה? מה יעשה?
ואם למשל יגש אליה על ראשי אצבעותיו, לאט לאט, בחשאי, כך, כך… פס… עוד פסיעה, עוד אחת – והוא אצלה. עכשיו מה יעשה? ואם יקח, למשל, את ערפה בכפו ובבתֿֿ-אחת פתאום ילחצו, א, כך…
חשה פתאום שרהֿֿ-דבורה את יד בריל לוחצת את צוארה, אף-על-פי שלא בכוח גדול, אבל מחשבה קרה חלפה במוחה, והוציאה צוחה פראית מפיה:
- אי, בריל!
נפחד רגע והרפה את ידו. ולאחר רגע התנפל עליה ביתר כח, בחמת רצח, בקצף-של-טירוף, והתחיל חונקה… פחד-מות נפל עליה. הוא לא היה חונקה בכח גדול והיא לא היתה פורצת לרגעים מידו ומצווחת:
- הצילו!… הוא ממית אותי… הצי-ל-ו!…
פרצו אנשים אחדים אל הבית והתנפלו עליו. באותו רגע נתבלבלו לגמרי מחשבות בר’קה. רק מחשבה בודדה אחת הבריקה במוחו: “הנה החלום וזה שברו”…
- א-או-או-א’א! – פרצה מפיו געיה משונה, ועיניו נפקחו לרוחה ובבותיהן גדלו.
התיקו אותו מאשתו, הפילוהו על הקרקע… “הבלים! הבלים!” – שמע מתוך ערפל. איזה משא הונח עליו והדקר אותו. בר’קה מפרפר, מפרכס, אך קשה לו להפיל מעליו את המשא. ומסביבו ובחוץ – אנשים, אנשים, אנשים, בלי קץ. מאין באו כל כך הרבה? למה לא באו עד עכשיו?… זכרוןֿֿ-ילדותי מטושטש הבריק פתאום במוחו… חש פתאום קרוב אל פיו בשר-אדם ונשך בכח בשניו. אנקת-דום נשמעה… התנודד בשארית כח, המשא כאילו נפל מאליו – ובר’קה נס החוצה.
- מים! מים! - שמע צועקים מאחריו בבית.
על השדות היה שטוח ליל-חושך בלי כוכבים, ובהם רץ בלי הרף צל אדם בודד…
קונסטאנטינופול.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.