“אשמֹרת” 1 באפריל 1948

“העם לא יוותר על יתרונו הלאומי בשביל להיות זנב לאריות בעולם הסיף… אחדות הבשר והרוח; לא שלטון הבשר על הרוח ולא המתת הבשר בשם הרוח, כי אם התעלות הבשר על-ידי הרוח”.

אחד-העם

משיצאה כנסת ישראל לנדודיה, לאחר שהוכרעה, על אף עמידת-הגבורה שלה בכוח זרוע האלימות של רומי – לבש ייצר-הקיום שלה לבושים חדשים של ערכי-דת-ומוסר; ערכים שלְשַׁד גאון ישראל הזינם וטל כיסופי-עבר-מולדת הרווּם, והם שביצרו את המולדת שברוח, את ירושלים של מעלה. אך במרוצת הדורות והנדודים ובתכוף סערות-הרדיפות וההשמד נתנדפו שרידי הארציות כליל, נתכווצו יִיצרי-החיים והנאת-החיים, נמוגו יסודות העבודה והטבע וחושי-הטבע. הִכריעה היהדות את היהודים, את האנושי-ארצי שבהם, את חן האשה (“אשה עבריה מי ידע חייך?” – יל"ג – ‘קוצו של יוד’) ואת גיל ילדותו של הילד (“היהודי הקטן” למנדלי מוכר ספרים), את צלילי השמחה והאהבה. לגיטו החיצוני קדם הגיטו העצמי ובתוכו שלטו, שלטון-בלי-מצרים, הרוח, מורשת-יבנה, התלמוד ומפרשיו, השלחן ערוך, מדינה מופשטת לכלל כלליה ופרטיה, קנאית ותקיפה במאוד מאוד. את הניצחון המוחלט של ה“רוח” על ה“בשר” בחיי הגולה מסמל, אולי, שריון ל"ג הפירושים לשיר-השירים, המופלא, העממי והעדין שבשירי הטבע והאביב, האהבה והנעורים; לא עוד בשׂמי אהבת בן-המלך ושולמית הרועה בשדות, כי אם כנסת ישראל היא המתרפקת על דודה, קודשא בריך הוא, וכל כיוצא בזה…

אך גם החומה הכבירה הזאת, חומת-המגן של האומה על קיומה, על קיום עצמאותה, שחושלה בנהרי-נחלי דם ויסורין, שעוטרה במיטב זהב-הנפש ואוצרותיה, לא עמדה תחת לחץ רוחות-האביב הרעננים שפרצו מן העולם הרחב אל הגיטו ומתוך מעמקי הוויתו הוא כאחת – ותתפורר. נתפוררה ונתפצלה גם האחדות הסוציאלית של עמנו בגולה. על מפולת עולם העבר החלו נובטים ומניצים ניצנים רכים-צעירים; רצון-הקיום של העם, שלא נעקר ולא דעך, ביקש לעצמו שבילי-מוצא-ותיקון חדשים: היאך לקיים גם עתה את היהודים בלא חומת יהדות המסורה, היאך לקיים את היהדות ברציפות אחידה בלא קיום מדיני-ארצי תקין, ככל הגויים, ואף לאחר שיבת ציון? הלא הן מעיקרי השאלות אשר המחשבה הלאומית-החברתית המודרנית בעמנו מתחבטת בהן בדורות האחרונים. גם היום, לאחר שני דורות של הגשמה חלוצית, נמשכת בצורות, גילויים וגלגולים רבים ושונים, התחבטוּתנו בסתירה הגורלית הזאת, תולֶדֶת הגולה, בשדה בניין עמנו, תרבותנו ועתידנו. חוליה מובהקת בשלשלת חיבוטי רוח-נפש-ומצפון אלה הוא הפולמוס הקלאסי בין אחד-העם למ. י. ברדיצ’בסקי; או בין גירסת מדינת היהודים נוסח הרצל והמכנים עצמם תלמידיו, לבין גירסת המדינה היהודית נוסח חובבי ציון ויורשיהם. חוליה אחרונה: טרור-הפרישה, הנושא המובהק לפולחן-הכוח-והמלחמה (ששוחריו המובהקים – ניצ’שה, שפנגלר¹ ואבות הנאצי-פשיזם), יהדות-ה“שרירים”, ה“רק כך” למיניו ולסוגיו, ההתקלסות בערכי המוסר והתרבות הישראליים. בית-אב קדום לה, לחוליה אחרונה זו, ושורשים לה בתולדותינו, ואין היא אלא גלגול אחרון, רצידיב (עבריין מועד), תגובה חולנית-מסואבת של ה“בשר” שנחנק ודוכא על-ידי ה“רוח” שטופחה בידי אמוני ישראל במשך דורות עברו. לא, אין הורתם של גילויי-הטרור למיניהם בתנאי זמננו וחיינו בלבד, בצרות אחרונות המשכיחות את הראשונות…

משמעותה העמוקה ביותר של ציונות-העבודה היא, אולי, בנסיונה לאזן את הניגודים ולאחות את הקרעים (הגיאוגרפי והדימוגראפי) בחיינו, ולפתור על בסיסם את הסתירה התולדתית הטראגית הזאת בחיי היחיד היהודי ובנפשו בכוח העבודה, התשובה לטבע, ברציפותה של יצירת התרבות העברית, בייצוב היחס בין חופש-הפרט וחובות-הכלל – בבניין עַם הפותח במעשה של היחיד בתהליך בניין העצמאות הישראלית החדשה במולדת הקדומה.

ב    🔗

דוגמה אחת מני רבות, דוגמה למופת: בגליון האחרון של “תלמים” (ירחון תנועת המושבים, טבת-שבט תש"ח) עושה הח' ג. פריידנברג, מפעילי התרבות של נהלל ותנועת המושבים, את חשבון “ערכי היהדות בהשכלת העם בכפר” – והוא, לאמיתו של דבר, ניסיון של חשבון עמוק ונוקב יותר: חשבון מקומה של מורשת היהדות בעיצוב תרבותנו ועתידנו בציבור העובדים (ובעם), ובסופו של דבר: רצידיב הפוך, שרבים בתוכנו נתפסים וחוזרים ונתפסים לו: חזרה אל הרוח, אל שליטת הרוח בלבוש יהדות-המורשת בחיי היחיד והכלל בישראל.

בקֶשֶת הדעת, לימוד התורה לשמה, כצורך פנימי-עצמי שציין את עמנו – קובע המחבר – נתרופפה בתוכנו. ההשכלה, השכלתו היהודית של הדור הצעיר, הדור השני, דלה וזעומה לעומת זו של דור-האבות (והיפוכו של דבר ביוצאי ארצות המערב, העולים בהשכלתם הכללית על בניהם ונופלים מהם בהשכלתם היהודית). את הטעם העיקרי לכך יש לחפש בעולמם הרוחני של האבות עצמם, אנשי העליות השניה והשלישית, שהטביעו מחותמם על מפעל הפועל בארץ, שנתפרקו ממורשת-הדורות ומהווי הבית היהודי (“התאבנות”) ומההשכלה האירופית (“ההתבוללות”) כאחת, והציבו לעצמם את אידיאל הפועל החקלאי העובד בידיו את אדמת המולדת, שבלעדיו לא יעמדו לנו “בתים לאומיים”, וכל “דם ואש”. והוא מוסיף: “בצער ובכאב-לב מרגישים שעִם כל יהודי זקן ההולך לעולמו נקבר גם חלק מנכסי היהדות, מנכסי הלאום, שלא הצליחו להורישו לדור הצעיר. אין יורשים”. על עֶרוות הריקנויות היהודית-התרבותית של הנוער שלנו בארץ-ישראל לא תכסה “פעולת” התרבות הנהוגה בתוכנו, להקת הריקודים, המערכונים הדרמטיים וכיו“ב. ודוק: לא חוסר ידיעות בלבד כאן, כי אם בערות יהודית, חוסר ערכים הנקנים ומתפתחים במאמצים מחודשים – ויותרתָה [אי נחיצותה] של פוליטיקה. העבודה, הגבורה והחלוציות אינן עוד בחזקת אידיאל, שהרי הן כטבע שני לדור הצעיר. גם על מסד ה”השכלה" (והמחבר כורך יחד את תורת דארווין, המטריאליזם ההיסטורי והפסיכולוגיה מבית מדרשו של פרויד, כנראה תחליף למושג הסוציאליזם שהוא חושש לנקבו…). אין לבנות את אידיאל היהדות החדשה-הישנה, שהוא – בניסוחו – “על-דתי”, יותר ממדע ויותר מדת כאחת. שניהם לא יצילו את העם בארצו.

מה “יציל” איפוא, את העם בארץ-ישראל מכלייתו הרוחנית, מכליית היהדות? “היהדות היא תפקיד” אמרו חכמים, - מה, איפוא, התפקיד המייחד את היהדות משאר האומות? שהרי “אם אין הבדל יסודי כזה, הרי צודקים הרוצים בהתבוללות מוחלטת. ואם היא אינה בת-ביצוע, רוצים להיות ככל הגויים, לחיות ולפתח את כל כוחותינו בארצנו – ולכלות ככל הגויים, כאשר תבוא השעה, כליון של כבוד”. המחבר סובר, שהמגמה “ככל הגויים”, כי הייעוד הסוציאליסטי של העמים, פירושו טשטוש הדמות הלאומית, תרבותה, אופייה וייחודה. ולא היא. ולא כאן המקום להסברה, כי הסוציאליזם הוא (על כל בתי-האב שלו ופירושיו) ההיפך הגמור: הגיווּן המכסימאלי של היחידים בחברה ושל העמים במשפחת האנושות על בסיס של שוויון באפשרויות ואחדות עמוקת-ערך של מין האדם. האין זה גם טעם משנתו של א.ד. גורדון, למשל, אשר הכותב כה מרבה לצטטו? אך לדעתו אחת היא היהדות לדורותיה – ייחוד בחברה ובחיים, עַם-קדושים, הדת. אף התנ“ך “עיקרו ועניינו הוא הדת” – ולא לשון וספרות, מולדת והווי היסטורי, חזון נבואי ומוסר ישראלי. אין המחבר רואה, שכל דור ודור ואורח קליטתו בנפשו את ספר הספרים וחלקו בהמשך התרבות. הוא מחדש עלינו ויכוח ישן-נושן ומחזירנו לרעיון ה”תעודה" נוסח רבני המערב והמתבוללים. כאילו לא עמדנו, דרך דוגמה, שנים לאחר משנתם של רנ“ק,² אחד העם ותלמידיהם בהיסטוריוגרפיה הישראלית, שראו במוסר הלאומי-האנושי את כִּבשונו של ייחודנו התרבותי, ויעוד חיינו. כאילו לא מעמד הפועלים הוא יורשם הנאמן בישראל (ובעמים). ואם התנ”ך בלבושו הדתי כך – הספרות המאוחרת, יצירת הדורות, לא כל שכן שאינם מהווים גורמי חיים בנפש הנוער שלנו (ואפשר להוסיף: פרץ ופינסקר וז’יטלובסקי³ ולייויק⁴ ועוד ועוד).

ג    🔗

לא הבאנו הלך-מחשבה זה, שלא כאן המקום למיצוּיו, אלא על שום טִפוסיותו, כדוגמה בלבד לתהיות ולרצידיבים ולהתפרקויות-געגועים על “יהדות-עבר” מופשטת, שרבים מתייסרים בה במאמציהם ליישוב הסתירה המדומה של ה“בשר” וה“רוח”. ודאי, “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”, כמאמרו של ר' סעדיה גאון; אבל ודאי גם, שאין אחיזה ותִכלה ושלמות בהמשך יצירת התרבות של עמנו, בלא בסיס ארצי ופועל ועובד-אדמה עברי; בלא הרציפות ההיסטורית-הגלותית של יצירתנו המסועפת, ולא רק התורנית-הרבנית ובלא מכמני הרוח של העמים (שכה הרבו בהקלת ערכם בעיני הדור הצעיר). כל תרבות לאומית אנושית-אוניברסלית היא במהותה, וכל יצירה אנושית נקלטת בעורקי התרבות הלאומית. אין תרבויות בחזקת “עם לבדד ישכון”. (אם כי ראינו, גם בעבר הלא רחוק, ניסיונות של הפיכת הייחוד התרבותי-לאומי צידוק ופונקציה לכיבושים ולשעבוד עמים נחותי-דרגה). הנוסח, הצורה, אורח-הקליטה – הם הם מסימני-ההיכר הלאומיים המובהקים. הרי גם הפילוסופיה היונית הקלאסית, שהמחבר טוען את עלבונה מידנו דוקא, אף היא השפיעה בעיצוב תרבותנו הקדומה. האם הסוציאליזם ותנועת התחייה הלאומית נוסח אירופה המערבית, וההומאניזם המהפכני הרוסי לא השאירו רישומיהם בעולמנו הרוחני? הייחוד הלאומי שלנו לא יאוּשש על הקלת-ערך בנכסים ובערכים היקרים פרי יצירתם של עמנו ואומות העולם; לא על חזרה ל“דת” בעולם החילוניות ולא על ניגוד מלאכותי לתרבות העמים והִנזרות מתרבות הפועל בעולם. ההתפתחות החופשית של סגולותינו ותרבותנו תיכּוֹן על איזון היסודות של ה“בשר” וה“רוח”, הפרט והכלל, עמנו ואומות העולם. אין “תפקיד” אחר ליהדות (ואין תפקיד אחר לכל עם), - בלתי אם הגשמת האידיאלים האנושיים-האוניברסליים הנצחיים בלבוש חייה ותרבותה, סגולותיה וצרכיה הלאומיים על אדמת מולדתה, והיא התמצית שבתמצית של תחייתנו ותקומתנו.