ששים שנה לייסוד ה“בונד” (ספטמבר 1897)

“דבר” 25 בספטמבר 1957

יַלְדֵי מַשְׂכִּילִים, רַבָּנֵינוּ, גְבִירֵינוּ,

שׁוֹלְחִים אֶל צִיוֹן אֶת אָחִי.

זֶה שִׁיר מְיֻשָן וְעַתִּיק שֶל שׂוֹנְאֵינוּ:

“הַגֵטוֹ לַזִ’יד הַנִצְחִי!”

לִפְקֹד הַמֵתִים הָקָרִים יִשְׁלָחוּנוּ

בְּקֶבֶר שֶל אֶרֶץ קְדוֹשָה.

וְעֵת מְשַוְעִים מִכְּאֵב יִשְׁמְעוּנוּ –

כַּכֹּתֶל כָּל אֹזֶן חֵרְשָׁה.

יַהֲדוּת וּמָשִׁיחַ – כְּבָר מֶתוּ הַשְׁנַיִם

מָשִׁיחַ אַחֵר מִתְגַלֶה:

פּוֹעֵל יְהוּדִי. “קָרְבַּן-גְבִיר”, עַד שָׁמַיִם.

אֶת נֵס הַחֵרוּת מַעֲלֶה.

הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם יְשַחְרֵר מִנִי חֹלִי,

הוּא יַחְדֹר לַתְּהוֹם הָאָפֵל.

יְחִי מִנִי רוּסְיָה עַד לִיטָא ופוֹלִין

הַ“בּוּנד” הַיְהוּדִי הֶעָמֵל!"

(משירי ה“בונד” הראשונים ב“תחום”)

 

“יהדות ומשיח – כבר מתו השניים”    🔗

אנחנו פוקדים החודש את מלאות ששים שנה לייסודו של “בונד”¹ – בכור תנועת הפועלים היהודית בגולה ב“ליטא, פולין ורוסיה”, אֵם הגלויות שנכרתה בשואה. ודומֶה עליך, דורות חלפו מני ימי-הבראשית ההם להתעוררות העזה בעמנו לצורותיה ולגילוייה השונים, אשר העלתה מתוך הגיטו ושֵפֶל-הדיכוי אוצרות לא-ישוערו של נכסי-רוח וכוחות-יצירה ומעיינות-הַקְרבה וגבורה.

קיצוני וחריף היה המרד הראשון אשר נדלק בלבם של המדוכאים שבמדוכאים – העמלים היהודים, בעלי המלאכה והשוליות, בחורי-הישיבה והסטודנטים: לא שהתעלמו מן המרטירולוגיה היהודית, אלא שבסערת התקוממותם נגרף כל ייחודה הדתי-הלאומי, שנזדהה בשני הסמלים “משיח” ו“ציון” – ואין כבתי השיר הנ"ל אספקלריה נאמנה לכך – האין אור חדש מפציע ועולה על פני האנושות כולה וממילא על עם ישראל? האין מצלצלת שעת הפדות מכבלי המשטר הצאָרי, “כֶּלא העמים” – וממילא שעת גאולתם של המוני בית ישראל?

 

“ארבעת הנאמנים”    🔗

לפנַי קונטרס ישן-נושן, שעליו דהו-הצהיבו. הוציאוֹ בז’נבה, ב-1893 אחד המבשרים- הלוחמים-החלוצים, - לייב יוגיכאֶס (איש וילנה, גדל בבית שתורה וגדוּלה נשקו בו. נתפס מנעוריו למערכה המהפכנית, לשנים מייסדם של התנועה הסוציאליסטית בפולין [ס. ד. ק. פ. ל.], חברהּ של רוזה לוקסמבורג ונתן נפשו במרד “ספרטקוס” בגרמניה, 1919). שמו של הקונטרס “ארבעת הנאומים”, שנישאו שנה לפני פירסומם, ביער, באסיפת-מחתרת, באסיפת האחד במאי הראשונה של פועלים יהודים.

אך שלוש שנים קודם לכן הוכר האחד במאי חג בינלאומי – וכבר משליכים עליו הצעירים היהודים את כל יהבם וקושרים בו את כל תקוותיהם. “גם אנו היהודים, נתיני רוסיה נותנים מעתה גט-פיטורין לחגים ולשגיונות שלנו, שהם מיותרים בחברה האנושית. אנו מצטרפים למחנה הסוציאליסטי ולחגו… אנו היסוד ממנו ייבנה ההיכל הקדוש של העתיד”.

וכבר באסיפה זו נשמעים דברים בוטים נגד “פלשתינה”… כתוצאה מן המצב המאוּיים המציאו לעצמם היהודים מקום מקלט, הואיל ושם קבורים אבותיהם… אם גם שם ישרור אותו המשטר הקפיטאליסטי עצמו – מה הצלה וישע כאן ליהודי המסכן?… היכן הוא האושר המובטח ליהודים ב“פלשתינה”? הוא איננו ולא יהיה".

 

ועידת היסוד    🔗

לא יצאו שנים מרובות, וב-1897, מתכנסים י“ג נציגים של קבוצות יהודיות של סוציאל-דמוקראטים ומניחים את היסוד ל”בונד“. “כל יהודי אשר המשטר הקפיטאליסטי משעבדוֹ כפועל והדיכוי הפוליטי מדכאו כאזרח – יתייצב לדגל”. קם אחד מגדודיה המעולים של המהפכה הרוסית. הוא ירים מאשפתות את איש-העם היהודי, ידליק כוכב חדש בשמיו, יעקור את ציפייתו למשיח ולציון. יחנך למלחמה בתקיפים ובנגידים – ו”בזקפו קומתו – ירים הפרולטריון היהודי את כל הלאום היהודי". למען רוסיה ומהפכתהּ. היאך ניסח זאת מאֶדאֶם: “הדם היהודי כשמן-המשחה לגלגלי המהפכה”… ברוב תמימות ויושר ניסח.

וכבר אז, בראשית דרכו, מתגלפים שני עקרונות-היסוד של ה“בונד”: תביעתו לאוטונומיה לאומית-תרבותית ולשיווי-זכויות ליהודים בארץ מגוריהם (הוא מקפיד לכתוב בכרוזיו: פועלי כל העמים, ולא פועלי כל הארצות – התאחדו). וזכותו של הפועל היהודי לארגון נפרד ומיוחד.

בויכוח על שני עקרונות אלה משקיעים אנשי ה“בונד”, מנהיגיו וועידותיו, את מיטב מאמציהם הרוחניים – והמלחמה כפולת-פנים היא: כנגד הזרמים הלאומיים, שוללי הגלוּת (ולא הגולָה) ברחוב היהודי, וכנגד תנועת-הפועלים הסוציאליסטית הכללית, הדורשת השתלבות מלאה ומוחלטת.

בסקרוֹ את דרך ה“בונד” רושם מאֶדאֶם: “התפיסה של תנועת הפרולטריון היהודי כחלק של העם היהודי אינה קיימת עדיין… ה”בונד" לא ראה לפניו אלא המון המדבר בשפה מיוחדת והשרוי במצב תרבותי מיוחד" (בקובץ “25 שנה”, וארשה, 1922). וא. ליטוואק מציין: “באנו אל הפועל היהודי בשם הסוציאליזם בלבד. אשר לבעיות היהודיות עמדנו בשתי רגלינו על קרקע הגלות, וקיוינו לתיקונים באמצעות הדמוקרטיה והסוציאליזם. לא היו קיימות בשבילנו שאלות יהודיות עצמיות… הבונדאים היו אנשים בלי רומנטיקה לאומית; אלה שבאו מחוגים מתבוללים חסרו אותה מאז; אלה שהיו תחילה בחורי ישיבה, טרחו לעקור את שורשיה מנשמתם ועשו זאת ל”הכעיס“. התרבות היהודית לא היתה אלא דבר אשר שימש את צרכי פעולתם – ולא דבר שברגש”.

 

המלחמה בציונות    🔗

מוזר! עד מה דומָה הנמקתם של הוגי הדעות של ה“בונד” נגד הציונות, להנמקתם של מתנגדי ה“בונד” במחנה הסוציאליסטי הכללי, המונֶה בו “לאומנות” ו“התבדלות”, ושולל אף את פתרוניו הקלושים לבעיה היהודית ואת זכות קיומו כנציגם של פועלים יהודים.

הוועידה הרביעית של ה“בונד” קובעת (וה“בונד”, הנודע באדיקותו, אינו סוטה כל ימיו, חרף התמורות והזעזועים מתפיסתו):

“הציונות היא תגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו החוקי הבלתי-נורמאלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית רואה הוועידה – אם אין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר נטוּל ערך, שאין בו פתרון לשאלת היהודים; ובמידה שהציונות אומרת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – הרי זה חלום מדוחים, אוטופיה. הוועידה סבורה, שתעמולת הציונים מלבּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשוייה להפריע להתפתחות ההכרה המעמדית”.

(בויכוח הפנימי נשמעו גם צלילים בודדים אחרים. הרי, דרך דוגמה, אברהם ואָלט (ליאֶסין), המבקש לשוות לתנועה אופי לאומי מדעת ומרצון, היונקת את ערכיה, סמליה והשראתה ממקורות ישראל – תנועה שהיא המשך ההיסטוריה היהודית, לבוש חדש לקיומנו הרצוף. ואולם הוא בודד בדרכו).

ומן הצד האחר: הרעיונות והעקרונות בהם דוגלים ראשי התנועה הכללית במערכה נגד ה“בונד”, הם אבי-אבות ההתבוללות האדומה וההתנכרות. האזינו לדברים שכתב לנין עוד ב-1903 ב“איסקרא” בפולמוס עם ה“בונד”:

“הרעיון על היהודים כעם נפרד – הוא רעיון ציוני. מבחינה מדעית אין הוא עקבי, והוא ריאקציוני במשמעותו הפוליטית… ולא רק בקרב תומכיו העקביים (הציונים) בלבד, אלא גם בקרב אלה המבקשים למזגו ברעיונות הסוציאל- דמוקרטיה (ה“הבונד”). רעיון הלאום היהודי עומד בסתירה לאינטרסים של הפרולטריון היהודי, שהוא מעורר בו – במישרין ובעקיפין – הלך-רוח עויין להתבוללות, הלך-רוח של הגיטו.”

אותו לנין לא ראה, כמובן, ריאקציה ברעיון קיומם של עמים אחרים ולא הטיף להם להתבוללות; שנים אחרי-כן, בויכוח עם ה“בונד”, ב-1913 חוזר וכותב סטאלין:

“שאלת האוטונומיה התרבותית ליהודי רוסיה לובשת אופי קוריוזי במקצת: טוענים לאוטונומיה בשביל אומה, ששוללים את עתידה ואשר קיומה עוד טעון הוכחה”.

חריף משניהם במלחמה זו היה פליכאַנוב, לו מייחסים את האימרה: “אנשי ה”בונד" הם ציונים החוששים ממחלת הים"…

ה“בונד” מבקש גם להשתלב בתנועת הפועלים הכללית, גם לשמור על ייחודו (שני העקרונות) – ולא ניתן לו, והוא אנוס לפרוש. (אגב, פרישתו של ה“בונד” מן המפלגה הכללית בוועידתהּ בבריסל-לונדון, 1903, כרוכה במאורע, שערך היסטורי-עולמי לו: פילוג הס. ר. לשתי סיעות – הרוב (הבולשביקים) והמיעוט (המנשביקים). אירוניה של הגורל: ראש המדברים נגד קיומה של תנועת פועלים יהודית עצמאית הוא יולי צֶדֶרבּוֹים (מאַרטוב), בנו של עורך “המליץ”, אשר אך לפני 8 שנים ביסס – הראשון – את הצורך בה. י“ב צירים (יהודים) חתומים על ההצהרה התובעת ביטול קיומו המיוחד של ה”בונד" ובין תומכיה הנלהבים של ההצהרה – טרוֹצְקי).

 

בפרוץ מהפכת אוקטובר ואחריה    🔗

מהפכת אוקטובר, שלא מעט מנפשם ומדמם של לוחמי ה“בונד” משוקעים בה – היא לו מאורע-מיפנה חותך. הוא שותף למאבקיה, אולם חסדוֹ לא נזכר לו ואדרבה, עתה גובים ממנו (ומאחרים) את מלוא המס והתמורה – התבטלות עצמית. חלק ממנהיגיה פגה אמונתם בברית בין ה“בונד” לבין הקומוניזם והם עוזבים את רוסיה. חלק אחד מן המנהיגים מתייצבים עתה בעצמם בראש מבצע החיסול של ה“בונד”; ויש מהם, כדמות הנעלה שרה פוּכְּס, המטילה עצמה לדניאֶפר, מדוכדכת ומיואשת.

על אף שברונו ואכזבתו מוסיף ה“בונד” בפולין, שהיא מעתה תחנתם העיקרית, לרקום את חלומו – על פתרונות גולָה ויצירת תרבות חילונית בלשון יידיש, נלחם בשצף קצף בציונות, בעברית, ב“החלוץ”, במורשת האומה. דבק בהמוני-העם, מארגן את האיגודים המקצועיים היהודיים – ורבים רבים מיהודי פולין רואים בו את נציגם האחד במלחמה נגד הקיפוח המשווע והמצוק. ה“בונד” נלחם על זכותם של היהודים לחיות, לעבוד, לפעול כאזרחים שווי זכויות. וטיפוסיים הדברים, שכתב איש כויקטור אָלטר, המהנדס המשכיל, המנהיג הדגול והמסור (נרצח עם ארליך במוסקבה, בימי המלחמה):

“יהודים פשוטים אנו, ללא גאווה, ללא בושה. משום כך לא היה לנו צורך “לגלות” את יהדותנו בעקבי האנטישמיות. יהודים ללא לאומנות. יהודים הקושרים את גורלם, קודם כול, במערכה בעד הסוציאליזם. יהודים שדי להם במולדת אחת, כאן, במקום שהם חיים בו – וזה ה”בונד“!” (פאלקסצייטונג, 1938)

בצעדים מהירים קרבה ובאה מלחמת העולם השנייה, גובר הדיכוי הפאשיסטי, מצוקת היהודים, הייאוש בקרב הנוער, פרעות “פּשִיטִיק”², גזירת ספסלי הגיטו באוניברסיטאות, השחיטה ועוד. הציונות כובשת את המוני העם, הרואים בעלייה לארץ דרך יחידה להצלה ולשיחרור. ה“בונד” מחרף נפשו למען המוני היהודים, מזה, ועם זאת עולָה לשיאים חדשים מלחמתו הזועמת בציונות – מזה. הוא שולל את ראיית היהודי כזר בקרב עם-הרוב; את פתרון העלייה שהיא, לדעתו, סיוע לאנטישמיות ולעקירה. האם לא קרא ז’בוטינסקי לאֶבַקואַציה, האם לא הכריז על מיליון יהודים מיותרים"?

לא, כי הדרך היא: אי-כניעה, מלחמה. כי דורות יושבים אנו על האדמה הזאת, כי דמנו וזיעתנו הרווּהָ… עוד עתידה לקום פולין סוציאליסטית ותובטח בה שוויון זכויות ואוטונומיה לאומית תרבותית להמוני העם היהודי. כרוז ה“בונד” מנסח את ההנחות:

“הם מבקשים להרעיבנו, לשלול מאתנו אפשרות חיים בארץ, שהיא ארצנו, ארץ כל העובדים. מבקשים לכפות עלינו הגירה ופינוי. הדבר לא יעלה בידם, גם יסייעו בידי האנטישמים הפולנים. כאן בפולין, נולדנו, כאן אנו עובדים, כאן נחייה, כאן נשאֵר! אין אנו בודדים במערכה. עִמנו המוני העובדים הפולנים, המוני העובדים של שאר המיעוטים הלאומיים.”

 

על סף התהום    🔗

ביום בו פורצת המלחמה מתכנסת הישיבה האחרונה של מרכז ה“בונד”, היורד למחתרת. תקופה נוראת-הוד נפתחת בחיי התנועה, העולה באש ושוקעת בנהרי נחלי דם ככל בית ישראל. אולם עד לרגע האחרון דבֵקה היא בדרכה ובאמונתה, בכרוז שהוצא במחתרת. בעיצומה של הכלייה נאמר:

“היטלר מנסה להשמידנו, אולם אנו מכריזים: שום כוח זדון לא יצליח לעקרנו ממולדתנו בת אלף השנים – מפולין (פון אונזער טויזנט-יעריקן היימלאנד)”.

ואמונה זו מפעמת את הקדוש זיגלבוים (ארתור)³, ששלח יד בנפשו ביאושו נוכח אדישות העולם לטבח היהודים והגיטו המתגונן:

“לא חיפשתי מעולם – מכריז הוא בימים ההם – אין אנו מחפשים כיום ולא נחפש גם להבא שום מולדת חדשה, או בית בשביל האוכלוסיה היהודית בפולין, גם אם הבית ייקרא פלשתינה, או שם אחר”…