חלק ראשון: האם זוהי מטרת־המלחמה?    🔗

פרק א: פתח־דבר    🔗

כאשר פרצה המלחמה הנוכחית, חתם מחבר הספר הזה על קול קורא אל היהודים, שהכיל את ההכרזות דלקמן:

"אויב אכזרי מאיים על פולין, לב תפוצות־ישראל בעולם זה כאלף שנים, אשר יהודיה, למעלה משלשה מליונים במספר, שומרים אמונים לארץ ולאומה הפולנית.

"צרפת, מולדת־הדרור של תבל כולה, עומדת נוכח אותו האיום.

"אנגליה החליטה לצאת למערכה הזאת כאל מערכת־עצמה, ואנו היהודים, נוסף לכך, לא נשכח לעולם, כי במשך עשרים שנה, עד הזמן האחרון, היתה אנגליה – שותפתנו בציון.

“מקומה של האומה הישראלית הוא איפוא בכל החזיתות, בהן נלחמות הארצות האלו למען אותן אשיות החברה, שה”מאגנה חארטה" שקבעה אותן היא – התנ“ך שלנו”.

חמשה חדשים חלפו מיום שפורסמו הדברים האלה, אבל נראה שאינה קיימת כל נטיה להתיחס אל עם ישראל כאל אומה בעלת ברית, ואין כל רצון לראות את מצוקתו של עם ישראל כאחת הסבות, בגללן נלחמות בנות הברית.

מתוך אחדות־דעות כללית בלתי מצויה דרשו כל חלקי התנועה הלאומית הישראלית להקים יחידות־צבא יהודיות לשם שרות פעיל בכל החזיתות. דרישות אלו אינן מחוסרות תקדים: שהרי גדוד־רגלים מלכותי “הראשון ליהודה” (קלעי־המלך מס. 41־38) הוקם בשנת 1917 ושרת שרות מעולה במסע־הכיבוש של אלנבי בארץ ישראל; ועוד קודם לכן היתה קיימת יחידת־הובלה יהודית, גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps) בגאליפולי. והנה ההצעה אשר הוגשה כעת היתה, שהיחידות היהודיות תשרתנה לא במזרח בלבד, אלא בכל מקום שתידרשנה. רק תנאי אחד צורף לדרישה זו: כי יורשו היהודים להלחם בתור יהודים; למען יירשם לזכרון בדברי ימי מלחמה זו, שהיהודים היו אחד העמים אשר נלחמו לשם הענין המשותף והנעלה.

כל הדרישות האלו נדחו לעת עתה. באותו הזמן עצמו הולך ומוקם צבא פולני; הוכרז על גיוס גדודים צ’כוסלבאקיים; ויהודים, מהגרים ופליטים מפולין וצ’כוסלובאקיה, מתגייסים ליחידות האלה: פעמים באים עליהם בעצה טובה, ופעמים כופים אותם להתגייס, מבלי התחשב בעובדה, כי לא תמיד אפשר לערוב ליחסי־אחוה כלפי המגויסים היהודיים ביחידות אלו. כך נגרמת ליהודים השפלה כפולה ומכופלת: הנה הוכר, שגם אומה שנחרבה – שמה אומה, וכי יש לתת לבניה הפזורים בגולה את ההזדמנות להלחם למען תקומת עמם – אך היהודי אין לו מקום ברשימת התובעים המחכים לתקומתם, שזכו להכרה; הוא מוכרח לתת את מסירותו, את התלהבותו, ואף את עצם חייו למען תקומת קיבוצים לאומיים, שלא התימרו מעולם לאהוב אותו – ובו בזמן יודע הוא היטב, שהקיבוץ הלאומי שלו ישאר מחוץ למחנה.

הסירוב הזה להחיות את הלגיון היהודי נובע מתוך מדיניות ברורה ומחושבת. בו ברגע שאומה זוכה להכרה בתור שותפת במערכה – אי אפשר עוד למנוע ממנה את הזכות להגיש את דרישותיה, לפי הנוהג המקובל, ולתבוע את מילוין. במועצת אנשי־המדינאות של בנות הברית חסר הרצון לאפשר ליהודים שירכשו לעצמם את הזכות, כעת או לאחר זמן, להגיש עצומות, להעמיד איזו דרישה שהיא ולתבוע את מילויה, לא עוד כמדברי־תחנונים, אלא כשותפים שווים.

את המרירות שמעורר היחס הזה בלב היהודים אפשר למדוד אך ורק לאור מצוקת־הבלהות היהודית בכל אירופה המזרחית־המרכזית. באזור הזה, אזור האנטישמיות החריפה והכרונית כאחת, שילמו היהודים עד עתה בסבלות־אנוש מחיר גדול לאין ערוך מן הצ’כים וגדול בהרבה מן הפולנים. אבל רוב בטאוני העתונות הבריטית כמעט שאין מזכירים את אסונם: נכונותם הנלהבת לשרות צדקת ענינם, יסורי־התופת שלהם – “אינם בנמצא על המפה” – בתכלית הפשטות.

המדינאים הבריטיים נוהגים לדון על מטרות־המלחמה שלהם, מבלי להזכיר את הבעיה היהודית בכלל. יותר משהיחס זה מזיק מבחינה יהודית, הרי הוא בלתי־מחוכם מבחינה כללית. הוא מתעלם מן העובדה, שמורסת־הנאציזם ניזונה, בראש ובראשונה, משנאת־ישראל, ואלמלא המזון הזה, לא היתה פושה ומגיעה לגמר־בשלותה במדה שכזו; ושכל ניתוח, שלא יעקור את עצם שרשיה של האנטישמיות – תרופת־אליל הוא.

במקרים הבלתי־שכיחים, כאשר נזכרים מדינאי בנות הברית, כי הבעיה היהודית קיימת, הם מרמזים סתומות לשיווי־זכויות כללי באירופה המזרחית־המרכזית העתידה להתכונן, ואשר תיהפך דמוקרטית עקב הנצחון שתנחלנה בנות הברית. רק אחד מהם, סיר ארצ’יבאלד סינקלר, היה לו האומץ לעת עתה להזהיר את היהודים בפומבי, שגם לאחר הנצחון אי אפשר יהיה להבטיח את השויון הזה בטחון של ממש; והדברים שאמר הוא בפומבי – ודאי שאחרים מבינים אותם, בשבתם בחדרי־חדרים. אין ספק, שהחלטתם היא כנה – להכניס את ההודאה בשויון היהודים לתוך החוזים וחוקות המדינות; אבל שויון אמתי בשביל היהודים באזור־השואה הזה – אם לא תבוא “יציאת־מצרים” גדולה, אשר תקל על המצב – נידון להשאר מקסם־שוא; איבה שפוכה, חרם והרעבה, ביחד עם איום במעשי־אלמות, האורב תמיד בשער – אלה יהיו הכלל השולט בחיים, כאשר עד כה; כפי שמבינים בודאי גם מדינאי בנות הברית.

הצד הגרוע ביותר במצב הזה הוא, שקיימת נטיה – אם אין אפשרות להתעלם מן הבעיה לגמרי – על כל פנים לזלזל בחשיבותה; להעמיד פנים, כאילו הטרגדיה היהודית הממשית אינה קייימת בכלל; שזהו ענין של פצעים שטחיים אחדים בעור, הניתנים לאיחוי ע"י תפרים־מספר. אבל האמת היא כי הטרגדיה הגיעה לעוצם איום של יסורים וכליון, שאין להם תקדים בתולדות האנושיות; וכי דרוש מאמץ עולמי ענק־המדות, בכדי לשים לה קץ – מאמץ שגם לו אין תקדים; וכי מן ההכרח יהיה לעשות את המאמץ הזה.

ביולי 1938 השתדל רוזבלט להבטיח שיתוף פעולה בינלאומי בבעיה של פינוי־הדרך לקראת “יציאת־מצרים” הגדולה; אבל מכיון ש“יציאת־מצרים” זו חייבה להחיש את פתרון הבעיה הארצישראלית, הרי המאמץ הזה – ועידת אוויאַן – הוכשל ע"י תחבולות־ערמה, ותוכניתו צומצמה עד לשיעור של מלאכת־הטלאה עקרה.

ארץ־ישראל נחשבת כעומדת “מחוץ לתחום” אפילו לגבי הפליטים האובדים בשטח, שהוא גרוע מ“אדמת־ההפקר” – במימי־ההפקר הקרושים של שפך־הדאנובה; היא נמצאת “מחוץ לתחום” לגבי יהודים, הכלואים באניות־נפט נושנות העשויות־ברזל, ביניהם עוללים שזה עכשו יצאו לאויר העולם; אשר לעתידה של ארץ־ישראל, הרי המדיניות שנקבעה בספר הלבן משנת 1939 – גזר דין של מות על התוחלת הציונית – היא החולשת כעת על המצב.

וכך, אם נסכם את סקירתנו זו, נמצא: אין רשות כניסה למולדת הלאומית; אין מאומה, חוץ מהחזרת המצב ליושנו (“סטטוס קווֹ אַנטה”) במרכזים העיקריים של השואָה; אין אפילו לא הזכות להלחם כיהודים ולא הכבוד להיות מוכּרים כבני ברית בענין, אשר למענו שילמנו והננו משלמים, בדם ובדמע, יותר מכל גזע אחר על פני האדמה. העם היהודי הוא העם האחד והיחידי, אשר נצחון בנות הברית לא יביא לו שום ערובות ממשיות לשלומו; לא יביא לו מאומה, חוץ מקורת־הרוח השלילית – של מיגור הנאצים. קיימת כאן מדינאות קצרת־ראות המאמינה, כי די בזה: היהודים יראים ושונאים את הנאצים; אין להם כל ברירה אחרת, אלא לעמוד לצדן של בנות הברית; אם כן – כל הטורח הזה למה – לשם מה נחוץ לעורר בהם תקוות, שגורלם יוטב? – אכן, זוהי חכמה מסכנה מאד. מי שמארגן את הנצחון מתוך מחשבה מעמיקה – הוא ירצה, שאלה התומכים במלחמתו יטילו את כובד־ משקלם המכסימלי על כף המאזנים; אבל ערכם של תומכים, שהגורם היחידי המניע אותם הוא – השנאה לשונא ללא כל זיק של תקוה קונסטרוקטיבית – ערכם של אלה הוא מפוקפק מאוד; שהרי ההימנון הלאומי היחיד שיתאים לפעולתם יהיה –“שיר מזמור לתפיסת הרע במיעוטו”!

כל הכחות הבריאים בצבור היהודי, במדינות של בנות הברית ובארצות הנייטרליות, חייבים להתלכד במאמץ רב־מרץ ותקיף, בכדי למגר את ההשפעות, השואפות לבטל את קיומה ואת ערכה של חזית־מלחמה יהודית. אם המאמץ יהיה נמרץ ותקיף כל הצורך – ינצח. אין היהודים צריכים להסס מטעמים פאטריוטיים: יותר שההסתערות תהיה נמרצת – יותר ייטב לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הרי הם נאבקים למען הזכות להלחם ביחד וליחל ביחד; כי זוהי האבקות, בכדי להתגבר על אלה המפריעים בעד התפתחותו של המאמץ הכביר במלוא היקפו.

מדת הדין מחייבת, שעם ישראל ייחשב במלחמה זו לאחת האומות בנות־הברית. עוד זמן רב לפני שתגענה לסוף ההאבקות, תצטרכנה בנות הברית ליחד מקום בשביל צבאותינו בחזיתותיהן המרובות, בשביל מנהיגינו – בסוד ממשלותיהן, ובשביל תיקון העוול שנגרם ליהודים והקמת הממלכתיות הישראלית – בכלל מטרות־המלחמה שלהן.

פרק ב: “איננו בנמצא על המפה”    🔗

במלחמה הזאת (כך נראים פני הדברים בשעת כתיבת הספר הזה) אין רוצים, שהיהודים “יימצאו על המפה”: לא כבני ברית פעילים, לא כחברים לסבל ולא כנושא לאיזו דרישה מיוחדת או לאיזו מטרת־מלחמה שהיא מצד בנות הברית.

ארתור שיק, צייר־המיניאטורות המחונן, שהציג לפני זמן מה את שרטוטיו המזהירים ומלאי־הזוועה בלונדון – ציורים של פולנים ויהודים המעונים תחת שבט הכובש הגרמני, מחונן גם בכשרון למצוא את המלה הקולעת למטרה. ברצותו לתאר את יחסם של רוב מדינאי בנות הברית ורוב העתונות של בנות הברית אל הצד “היהודי” של המלחמה, משתמש הוא במלה “פורנוגראפיה”.

“הם מתיחסים אלינו – אומר שיק –כאל נושא פורנוגראפי. הפורנוגראפיה מקיפה את המדור החשוב ביותר בחיים ובטבע; אין איש שיכפור בזה – אבל אין אדם יכול לדון עליה בחברה בעלת־נמוסין – כי אין נוהגים כך”.

קיימת מעין קנוניה מחפירה, הרווחת כמעט ללא שיור בפרלמנט, בעתונות¹ ועל במת־הנואמים הצבורית – לבטל את בעית־המלחמה היהודית ע“י השתקה. בהשתמשי במונח “קנוניה”, אין אני רוצה להגיד שהנואמים והסופרים נדברו ביניהם ובאו לידי הסכם מפורש דוקא, או שנרמז לכל העתונים מצד איזה מוסד רשמי שהוא להתנהג כך. יתכן, ש”קנוניה" מסוג זה נולדה באופן ספונטאני ואינסטינקטיבי; אם כך הוא הדבר, הרי יש עוד יותר להצטער על אי־ההגינות קשוחת־הלב שביחס הזה.

לעת עתה – הדברים האלה נכתבים בראשית 1940 – שילם עם ישראל בסבל אנושי את המחיר הגבוה ביותר מכל העמים שהותקפו ע“י גרמניה. שום מסתכל כנה לא יערער על הנחה זו. אמנם, הצ’כים איבדו את עצמאותם – נקוה, כי רק באופן זמני – והפולנים איבדו עוד יותר מזה: אבל מבחינת סבלוֹת־אנוש פשוטים – הרעב, העינויים והמות, הולכים היהודים בראש הרשימה אפילו בפולין. יש סימנים המוכיחים, שמספר האזרחים היהודיים שמתו מראשית הפלישה ועד עתה כבר עולה על סכום האבדות הכללי של שני הצבאות גם יחד, הגרמני והפולני. אין הדברים האלה נאמרים, בכדי לזלזל בעוצם־אבדותיו של העם הפולני; ודאי שהן גדולות מכל האבדות שנגרמו בזמנים המודרניים לאיזו אומה שהיא – חוץ מאומה אחת – מעבר לתחום חפירות־המלחמה. האומה האחת היוצאת מן הכלל הזה היא – עם ישראל: היהודים מוסיפים ללכת בראש הרשימה עד היום – ואעפ”כ כמעט שלא ייזכרו ולא ייפקדו כחברים לסבל.

במשך חדשים רבים בעבר נהג מחבר הספר הזה ללקט בשעות־הפנאי שלו מן “הביולטין היומי” של הסוכנות הטלגרפית היהודית (יט"א) את הידיעות שלא ראה אותן מודפסות בשום עתון מן העתונים הבריטיים הגדולים, עכ"פ – לא מצא אותן בעתונות־לונדון. והנה דוגמאות אחדות:

כל נאצי ונאצי בלודז רשאי להזמין כל יהודי הנפגש לו ברחוב לעשות לו את עבודתו הפרטית בלי כל שכר. שום ענף מסחרי ושום מקצוע אינו פתוח עוד לפני יהודי לודז. אף על נהגי־המכוניות והסבלים היהודיים נאסר לעסוק בעבודתם.

עשרה יהודים הוצאו להורג ע"י הנאצים בעיירה נוֹבה מיאסטוֹ אשר במחוז ווארשה. היהודים נבחרו באקראי והומתו ביריות, מבלי שיינתן כל נימוק לכך.

בעיירה גרוֹיֶץ אשר במחוז ווארשה הוכרחו היהודים בשבת שעברה להעלות את בית הכנסת הראשי שלהם באש. כמה יהודים באותה העיירה הומתו ביריות ע"י הנאצים, בשובם הביתה לאחר שעבדו עבודת־כפיה.

מאות יהודים, בכללם – נשים וילדים רבים, נרצחו בעיר בֶּנדין הסמוכה לקאטוביץ. באותה העיר הציתו הנאצים באש את רחוב זאחוֹדניה, כמעט כל אוכלוסיו – יהודים. כל יהודי שניסה להמלט מן האש נורה והומת. מאות גברים, נשים וילדים נספו בלהבות, או שהומתו ביריות ע"י הנאצים. גם כל בתי הכנסיות בבנדין נשרפו באש.

מצבם הקטסטרופאלי של האוכלוסים היהודיים בשטח “הרזרבאט” בלובלין נתגלה בפעם הראשונה מתוך הידיעות שהגיעו לכאן מפי אנשים שברחו בזמן האחרון מלובלין.

אין היהודים רשאים לעסוק בשום ענף מענפי־המסחר ובשום מקצוע. במשך שלשת חדשי הכבוש הנאצי נערכו ביהודים פוגרומים רבים. בתי יהודים נשדדו ומאות יהודים הותקפו; רבים מהם מתו מפצעיהם. כמעט כל הרכוש היהודי שנמצא בחנויות ובבתים הפרטיים נשדד ע"י הנאצים, והאוכלוסים היהודיים הורדו לדרגת פושטי־יד גמורים.

המגורשים הובאו ברובם לעיר לובלין. כל אחד מהם הורשה לקחת אתו 25 מרקים ו־25 קילוגרמים מטען. הרבה מגורשים נאלצו לצאת מן הרכבות בלילה, לעתים קרובות – באמצע השדות, בין שתי תחנות־רכבת קטנות שם השאירו אותם ונתנו להם לשרך דרכם בחשכה בין השדות. שום דבר לא סודר לשם קבלת פני המגורשים, לא אורגנה שום עזרה, וגם כל מקומות־אכסון לא הוכנו בשבילם.

בדינים־וחשבונות הרשמיים של קציני־המשטרה הנאציים, שתמציתם נתפרסמה ב“שלזישה צייטונג” המופיע בברסלאו, אנו מוצאים הודאה גלויה, שיהודים הוצאו להורג בהמוניהם ע"י הנאצים בהרבה ערים במחוז לודז.

“בעיירה לאסק” – מצטט “שלזישה צייטונג” בהודעתו את אחד הדינים־וחשבונות הרשמיים האלה – “הוצאו מאה יהודים להורג בשל התנגדותם לחיילים הגרמניים אשר חפשו נשק החבוי בבתיהם”. “כמו כן נודע למשטרה” – כך נאמר בהמשך הדו“ח הרשמי – “כי קרוב לאלף יהודים הקיפו את בית הכנסת בלאסק, מתוך כונה למנוע את הגרמנים מלהכנס לתוכו. משום כך ירו ביהודים ו”מאות מהם נהרגו בו במקום”. אח“כ הוצת בית הכנסת באש. “רחובות־היהודים בעיירה” – מסופר הלאה בדו”ח – “נסגרו, ועל היהודים נאסר לבוא באיזה מגע שהוא עם אכרי הסביבה, שהם מתאמצים לשכנע אותם שימכרו להם חלב, תפוחי אדמה וכרוב”.

ולבסוף – הנה רשימה ארוכה במקצת, אשר תזכיר לקורא את שיטותיו של אנוור פחה ב“חיסול” הארמנים, כפי שתיארן וורפל ב“ארבעים ימי מוסה דאג”:

ג’ניבה, 16 בינואר.

אור ליום ה', 30 בנובמבר, פקדו השלטונות הנאציים בחֶלם על כל הגברים היהודיים, מבני חמש עשרה עד בני ששים שנה, להופיע למחרת, ב־1 בדצמבר, בשעה 8.30 לפני הצהרים, בככר השוק. הופיעו כאלפיים יהודים. הם הוקפו ע“י משטרת־העזר הנאצית, “המשמר השחור”, וע”י פלוגה קטנה של חיילים המזויינים במכונות יריה. אח“כ נשא קצין הגיסטאפו לפני היהודים נאום קצר בו הודיע להם, כי היות והיהודים אשמים במלחמה, וכל היהודים הם אויביה בנפש של גרמניה – נידונו יהודי חלם ע”י השלטונות הנאציים לאבדן זכויותיהם האזרחיות ולגירוש מן העיר.

בשעה שתים עשרה וחצי נצטוו היהודים, המוקפים אנשי פלוגות־הסער הנאציות וחיילים במכוניות משא או רכובים על אופנוע, לצאת את העיר וללכת בכביש המוביל להרובישוב.

במרחק קילומטרים אחדים מן העיר, סמוך לבית חולים צבאי הנמצא בתוך חורשה, נצטותה השיירה לעמוד, והנאצים אמרו לה, כי היות ואחד מאנשיה ניסה לברוח, הרי יוצאו עשרים איש מהם להורג, ובעד כל נסיון נוסף מסוג זה יוצאו להורג חמשים. עשרים יהודים מביניהם נבחרו באקראי והובלו הצדה.

השלטונות הנאציים בהרוּבישוֹב הוציאו בליל שבת פקודה ליהודי העיר, בדוֹמה לפקודה שניתנה ליהודי חלם. בשעה תשע וחצי נצטרפו יהודי חלם אליהם.

סבורים שבסך הכל נמצאו באותה השיירה 1100 יהודים מחלם ו־850 יהודים מהרוּבישוֹב. לפני שנצטוו ללכת הלאה התרו בהם, שאם יחזור מישהו מהם הביתה, יחשבו אותם למרגלים ויוציאום להורג. הריצו את היהודים דרך השדות, היערות והבצות מהרוּבישוֹב למיינייאני, ציחוֹבוּז’ה ודוֹלביצ’וֹב. בכל חמש דקות פקדו הנאצים על אלה שכחותיהם תשוּ ולא יכלו להמשיך בדרכם, לפרוש הצדה. הללו נורו והומתו בו במקום, וגופותיהם נשארו מוטלות בשדות. שום אוכל או משקה לא ניתנו ליהודים במשך כל הזמן, בלכתם בדרך־הבלהות, ואלה מהם שניסו לרוות צמאונם משלוליות־המים הומתו ביריות.

כשהגיעו לדוֹלביצ’וֹב, חולקו האנשים ששרדו בחיים לשתי קבוצות: האחת – כבת 500 איש, והשניה – כבת 400.

מדוֹלביצ’וֹב נצטותה השיירה הגדולה ללכת בכיוון לעיר־הגבול סוֹקאל, והשיירה הקטנה, בת ה־400 – אל עיר־הגבול בֶלז. השיירה האחרונה היתה בת־מזל יותר מן הראשונה, כי רק מעטים מאנשיה נרצחו ע“י הנאצים; לעומת זה נורו והומתו ע”י הנאצים כ־250 מאנשי השיירה הגדולה, לפני הגיעם אל הגשר על נהר בּוּג, המפריד בין החלק הנאצי ובין החלק הסוביטי של העיר סוקאל. בסך הכל נשחטו ע"י הנאצים יותר מ־1300 יהודים מחלם ומהרוּבישוֹב במשך ארבעת ימי ההליכה תחת שבט נוגשים לעבר הגבול הסוביטי.

במשך ארבעת ימי ההליכה ניתנה ליהודים רק ככר־לחם אחת ליום, שצריך היה לחלקה בין שלשים איש. באופן ממוצע נורה ונרצח ע"י הנאצים יהודי אחד בכל 10 דקות של ההליכה. מזמן לזמן אפשר היה לשמוע את הנאצים, כשהם מחליפים ביניהם הערות על מספר היהודים שרצחו.

אחד מהם אמר: “בעצם ידי “סידרתי” שבעים וששה”. נענה השני לעומתו: “ואני רצחתי רק ששים ושלשה”.

בין היהודים הנרצחים נמצאו הרבה אבות ובנים ממשפחה אחת. יצחק ליוונסון, הפנקסן של הבנק היהודי העממי בהרוּבישוֹב, בן 55 – תשו כחותיו לגמרי, ולא יכול עוד להמשיך בדרכו לאחר שהתרחקו כדי 15 ק"מ מהרוּבישוֹב. כשפקדו עליו הנאצים לשכב – לאות, כי עומדים להוציאו להורג – הציע מנדל, בנו בן ה־22, למות במקומו, אבל הצעתו נדחתה. אז אמר מנדל: “אם כן, המיתוני יחד עם אבי”. על זה ענו אנשי פלוגות הסער בפשטות: “כך, אתה מתנדב למות? טוב מאד!” – והאב והבן נורו ונרצחו באחד.

סוכנות הידיעות הגרמנית, שהודיעה על הטבח הזה באמצע דצמבר, ניסחה את דבריה בלשון זו:

“נסיון למרד יהודי בחלם ובהרוּבישוֹב דוכא ללא רחמים”.

למותר יהיה לשאול, כמה מכל הפרטים האלה מצא הקורא בעתונות הכללית. והרי מקרים אלה אינם תוצאה של רעידת אדמה בארץ מרחקים, או של סופת־מערבל מעבר להרי חושך – “דבר, שסוף סוף אינו נוגע לנו” – מבחינת “האנוכיות הקדושה”: המקרים האלה הם תוצאה ישרה מכיבוש פולין – אותה הארץ, שבנות הברית קבלו על עצמן את האחריות לה בצורה חגיגית ביותר. “הקנוניה של השתיקה” במסבות אלו היא פשע לא־יכופר.

אבל הצד הגרוע ביותר בקנוניה זו הוא – המסקנה שאין להמנע ממנה, כי בנות הברית מתביישות להכיר ביהודים בתור חברים לסבל. גם באנגליה וגם בצרפת קיים מבחינה מוסרית “עולם תחתון”, המנסה במשך כל הזמן “לפסול” את המחנה הבלתי־תבוסתני בטענה, שהוא נלחם את “מלחמת היהודים”. אפשר, שהעולם התחתון הזה הוא הרבה יותר גדול מכפי שמדמים לעצמם כמה אנשים. יתכן, שיש לו “מושבות” בכל חוג וחוג של החברה; יתכן, שיחס הנאצים אל היהודים אינו דוחה, אלא, להפך, מושך אותו (“כך נאה וכך יאה להם!”). אם הנחה זו היא נכונה, הרי דוקא משום כך מוטלת חובה על כל חברה הגונה להחניק ולמגר את העולם התחתון הזה. אבל אנו רואים, שגם החברה המנומסת מתרחקת מ“פורנוגרפיה” שכזו. יוצא, שמן היהודי, החבר לסבל, נשללת אפילו הזכות האחרונה והאלמנטרית ביותר של האדם הסובל: שאבדותיו תירשמנה בצורה הוגנת ונכונה, בכדי שיוכל לקוות, לכל הפחות, כי בבוא יום תיקון־העוול הכללי, יום התקומה, השיפוץ והשילומים – יוכל להגיש את תביעותיו בתנאים שווים עם אחרים. ההסבר היחידי לקנוניה זו – בין אם נוצרה באופן אינסטינקטיבי ובין אם קמה מדעת, לפי תכנית מחושבת – שהקרבן המשתאה והנדהם יכול למצוא, הוא רק זה: אין רוצים, שהתביעה היהודית תוגש בזמן מן הזמנים.

* *

עוד יותר מדהימה היא העובדה, שכל ההצהרות על מטרות־המלחמה שפורסמו ע“י כמה מנהיגים בריטיים (עד למחצית הראשונה של פברואר 1940) עוברות בשתיקה גמורה על ענין היהודים. הקוראים יסלחו למחבר על שאיננו מזכיר שמות: אילו הזכיר שמות, היה בזה, אפשר, משום מעשה בלתי הוגן. אין ברצונו של המחבר להוקיע את האנשים האלה לעמוד הקלון בתור קשוחי־לב, כי יש לחשוב, שהם רואים את עצמם כדורשי־טובתו של הגזע היהודי האומלל באמת ובלב שלם; יש לחשוב, שהיו דוחים מתוך התמרמרות כנה כל חשד ב”קנוניה", וטוענים, שהדרישה להחזרת הזכויות ליהודים הושמטה מתוך הצהרותיהם על מטרות־המלחמה אך ורק משום שדברים כגון אלה הם מובנים מאליהם, וכו' וכו' (טאלייראן ענה פעם אחת לדיפלומאט, שהשתמש בנימוק הזה בכדי להצדיק השמטת סעיף “קל־ערך” מן החוזה: “Si cela va sans dire, cela ira mieux en lt distant” (אם הדבר הוא מובן, גם כשאין מזכירים אותו – על אחת כמה וכמה יהיה מובן, אם יזכירו אותו במפורש).

אעפ"כ נביא כאן את דבריהם של שני אישים חשובים, כי הללו, לכל הפחות, לא שכחו להזכיר את היהודים. שניהם – ליברלים ללא שמץ דופי, ואין ספק, שכוונותיהם טובות ביותר. ומשום כך דוקא יש במסקנות, שכל יהודי ייאלץ להסיקן מדבריהם, כדי לדכדך את רוחנו ביותר.

סיר וואלטר לייטון (בספרו “מטרות־המלחמה של בנות הברית”) הוא אמיץ למדי, בשביל לציין את התנהגותה של גרמניה כלפי השאלה היהודית כאחד הפשעים אשר “עשו את גרמניה לגורם מזיק מבחינה בינלאומית”.

“לעתים קרובות היו טוענים בעבר, כי צורת המשטר או הפילוסופיה המדינית שבוחרת לעצמה ארץ אחרת אינן נוגעות לנו. המאורעות הוכיחו, שטענה זו אינה אלא “אמת חצאית”. במשך שש שנות השלטון הנאצי… יצרו הרדיפות על היהודים בעית פליטים, המכבידה על ארצות אחרות בקנה מדה, שטרם נודע כמוהו בהיסטוריה”.

מוחות הנוטים לבקורת מופרזת, עלולים להעיר כאן, כי זוהי תפיסה צרת־עין במקצת. לפי שניסח סיר וואלטר לייטון את הדברים יוצא, שאילו הלכו הנאצים בעקבותיו של פרעה מלך מצרים והיו מניאים את הקרבנות מלהמלט ל“ארצות אחרות”, הרי לא היה כל יסוד להתאונן עליהם. אבל לא זה הצד החשוב שבדבר: הנקודה העיקרית כאן היא, שכל הקטרוג הזה אינו מחייב, לדעתו של המחבר הליברלי, להגיע לכלל מסקנות שכדאי להזכיר אותן. בהגיעו לניסוח מטרות המלחמה שלו, הרי הוא דורש את תקומת פולין החפשית וצ’כוסלובאקיה החפשית, פלביסציט חפשי באוסטריה וצעדים לקראת הקמת פדראציה של מדינות אירופה המרכזית, עם “אזרחות משותפת”, אשר “תבטיח כמה זכויות יסודיות, כגון את חופש הדיבור, זכותו של הפרט שלא להאסר בלי משפט, חופש התנועה והמסחר בתוך תחומי הפדראציה. הבטחת זכויות אלו תסייע בהרבה למצוא תרופה לקובלנות המיעוטים ולסילוק אי־האמון בין הגזעים”. וזהו כל מה שיש לו למחבר להגיד בנידון זה.

ההודעה האחרת נמסרה ע"י סיר ארצ’יבאלד סינקלר, ציר הפרלמנט. בנאומו בבית־הנבחרים, ב־12 באוקטובר, אמר:

ברצוני לספר לבית הזה בגילוי־לב גמור על אחד הקשיים הכרוכים בעמדתנו הנוכחית, כפי שציינוהו לפני כמה אנשים שבאו אלי בענין זה. וכך הם אומרים: “אחת ממטרות־המלחמה שלנו היא – הריסת ההיטלריזם. ויש לנו עוד מטרה – להבטיח את זכותן של האומות לבחור להן צורת־ממשל כרצונן. כלום אין שתי המטרות האלה סותרות זו את זו? אם הגרמנים רוצים בהיטלריזם, כלום יש לנו הזכות או הסמכות לדרוש את הריסתו. ודאי, שיש להשיב על זה, כי מכירים אנו בזכותה של כל אומה לנהל את עניניה ולקבוע לעצמה צורת־ממשל כחפצה, ואף לבחור בדיקטטורה, אם רצונה בכך. אפשר, שנהיה אחוזי־פלצות לנוכח התוצאות. יתכן, שהסיוטים המתועבים של רדיפות גזעיות ודתיות ירימו את ראשיהם המשוקצים לעינינו. יתכן, שנהיה עדים לדיכוי־זוועות מצד המשטרה החשאית ולמחזות־הבּלהוֹת של מחנות ההסגר. אנו זכאים וגם חייבים לגנות את גילויי־הברבריות האלה, אבל אסור לנו ליסר עם אחר בגלל השלטון הפרוע הקיים בתחומיו או לצאת למלחמה למען הכומר נימלר או למען היהודים הגרמניים. העם הגרמני מוכרח למצוא את האמצעים המתאימים, בכדי להכניס סדר בביתו, ואנו חייבים להכיר בזכותו לשלטון עצמי בתוך תחומי מולדתו”.

מדת ההגינות מחייבת אותנו להדגיש, כי רוב הנואמים האחרים – ודוקא הביישנים שבהם, הנמנעים מלנגוע בנושא היהודי – מדקדקים ע“פ רוב הרבה יותר בקביעת סידורה הפנימי של אירופה המרכזית לאחר נצחונן של בנות הברית. הם חושבים לדבר מובן מאליו, שגרמניה, אוסטריה, פולין וצ’כוסלובאקיה שוב תיהפכנה למדינות ליבראליות ודימוקראטיות ושיוקם חבר־לאומים תקיף יותר, אשר יפקח על היחס למיעוטים. אכן, בכל מה שנוגע ליהודים, אין זה משנה את התמונה בהרבה. הסיכויים הם זעומים מאד; נראה, שכאן ינהגו לפי הכלל “מה שהיה הוא שיהיה”. ועלינו להודות לסיר ארצ’יבאלד סינקלר על שאמר את הדבר היחידי, שהוא בעל ערך ממשי, בתוך מבול־המליצות שמסביב: כלומר – שהפיקוח הממשי והמתמיד ע”י מוסדות מבחוץ על ההתפתחות הפנימית בארץ סוברנית אינו ניתן להתגשם למעשה. בלשון אחרת: גישומם של כל חוקה, או של סעיפי־חוזים, הקובעים את שיווי הזכויות, במציאות הממשית, יהא תלוי בסופו של דבר: בגרמניה – ברצונם הטוב של הגרמנים, ובפולין – ברצונם של הפולנים. את רומניה ואת הונגריה, שאינן נמצאות עדיין במצב־מלחמה, אי אפשר היה להזכיר, אבל ברור ממילא, שגם בשתי הארצות האלה – הפיקוח מבחוץ על מצבם של היהודים אינו בא בחשבון כלל.

הדברים האלה נוגעים לגורלם של 5,000,000 יהודים, המוסיפים לחיות באזור הזה, אשר היה במשך עשרים שנה – גיא־החזיון העיקרי של השואה היהודית, החריפה והכרונית כאחת. חוץ משטף המליצות הפוליטיות, הובטח למעשה רק דבר אחד: החזרת המצב ליושנו (סטטוס קווֹ אנטה). הצבור הכללי, וכפי שיש לשער – גם הרבה יהודים, רחוקים מלהבין, מה עגום וחסר־תקוות הוא הסיכוי הזה. כדאי יהיה לעמוד על המצב בפרוטרוט בפרקים הבאים. אל יתרעם עלי הקורא בשל אריכותם. יתכן, שהוא חושב, כי בלהות ה“סטטוס קווֹ” הן ברורות כל כך, שאף אחד לא יציע להחזירו, ואפילו בצורה מתוקנת. אם כך הוא חושב, הרי אינו אלא טועה: כי לאחר המלחמה ייעשה מאמץ גדול – גם ע“י המאקייאוולים “הגויים” וגם ע”י טפשים יהודיים – להוריד את דרישותינו הלאומיות מן הפרק. המערכה העיקרית על מטרות־המלחמה היהודיות תהיה נטושה סביב טענת־הכזב, שאפשר, כביכול, לעשות את הגיטו נוֹח לקיוּם.

פרק ג: מזונה של המפלצת    🔗

מטרת הספר הזה, שנכתב בינואר־פברואר 1940, היא – לתת תוקף לתביעה, שהבעיה היהודית תיכלל בין מטרות־המלחמה של האומות בנות־הברית.

אמנם, דרכם של בני אדם אחראיים, שסבלנותם מתפקעת, כשאומרים להם, כי יש צורך להרחיב את “מטרות־המלחמה” של בנות הברית, עד שתכלולנה לבסוף את תיקונו של כל מעוות שבעולם, שאנו יכולים להעלותו בדמיוננו. הם טוענים, ש“המטרה” האמתית של אומה לוחמת היא – חוץ מעצם הנצחון במלחמה – סילוק אותם הגורמים שהביאו לידי מלחמה, ותו לא; ואילו את יתר הקובלנות, תהיינה דחופות כמה שתהיינה, יש לספק באיזו דרך אחרת שהיא.

בני אדם אחראיים שכאלה צודקים בהחלט. אעפ"כ – אם יש צורך לחסל את הגורמים ששימשו סבה למלחמה, הרי אין להכחיש, כי פתרון הבעיה היהודית זכאי לתפוס מקום־כבוד בין מטרות־המלחמה האמתיות והדחופות.

רצוי מאד שנבין, כי הבעיות המרובות של שיפוץ ו“בדק הבית” שנתעוררו בקשר למלחמה, מתחלקות בבירור לשני סוגים נבדלים: יש “מטרות מלחמה” במובן העצמי של המלה, וישנן בעיות, שאפשר לתארן כ“רביזיה” כללית. אם נבדיל בהקפדה בין שני סוגים אלה, נוכל להמנע ממבוכת־מוחין רבה. מטרת־מלחמה היא דבר, שהאומה נלחמת למענו למעשה ובאופן ברור, ואם אין האומה מגשימה את מטרתה זו כתוצאת־המלחמה, סימן הוא שנחלה מפלה. כך, למשל, אם אי אפשר יהיה להבטיח, שמעשי־אלמות, כגון הפלישה לפולין, לא יישנו עוד – הרי פירושו של דבר, שבנות הברית נוצחו במלחמה; מכאן אנו למדים, שמיגור המשטר הנאצי הוא מטרת־מלחמה. אבל שאיפה לחידוש הסחר החפשי בין האומות, למשל – עם היותה מצוינת כשלעצמה, אינה יכולה להחשב למטרת־המלחמה. חוזה־שלום אשר ייחתם, מבלי שיזכירו בו את חידוש הסחר החפשי, ייחשב בכל זאת למניח את הדעת.

אבל לא יתכן, שחוזה־שלום ישפיע וישא פרי אם אין הוא מטאטא את המכשולים, העומדים בפני כל “בדק־בית” שיש בו ממש; אם איננו מבער את הנגעים הממאירים, העתידים למנוע כל אפשרות של הבראה אמתית.

אחד הנגעים האלה הוא – הטרגדיה היהודית באירופה המזרחית־המרכזית. אי אפשר לתאר אפילו אתחלתא של “בדק־הבית” והשיפוץ הכללי, כל עוד לא רופא הנגע הזה. ניתוח זה הוא “מטרת־מלחמה” במלוא מובנה של המלה.

* *

הטרגדיה היהודית איננה, כמובן, אותו החידק שגרם למלחמה. אין היא אלא “הסביבה המזינה”, שבתוכה טופח ורוּבה החידק, עד שהתבגר.

תעלומות הלכי־הנפש של ההמונים – אע“פ שגם המחבר וגם הקורא הם הדיוטות בנידון זה – ניתנות להסבר, או, לכל הפחות, להמחשה באופן הנוח ביותר ע”י משל ובנין אב; ושום מחבר, המתכוון לענינו ברצינות, אינו צריך להסס מפני שימוש במשלים מסוגים שונים. ישנם משלים רבים, שבעזרתם נוכל להמחיש את תפקידן האורגאני של רדיפות־היהודים בגידולו ובהתקדמותו של מדוה־המלחמה. אפשר להשוותו לתפקיד התבלין, או המיץ, המאפשר להמונים לבלוע את מנות הרעל, שהיו עלולות בלאו הכי לצרוב את חכּם יותר מדי; או לתפקידה של התּמרחת, המחישה את נפילת המשא המתגלגל במדרון, שבלעדי זה היה נשאר תקוע באמצע; או לתפקיד האליתות, שמדליקה עקרת הבית, לאחר שהכניסה ערמה גדולה של עצים או פחמים אל התנור שלה, בכדי שתאחז בהם האש. אפשר שנמצא, כי השימוש בכל המשלים האלה הוא נכון, ועוד נוסיף עליהם משלים כהנה וכהנה – אע“פ שאף אחד מהם אינו מתאים כל הצורך למקרה שלנו. סוף סוף, אפשר לבלוע את האוכל גם בלי התבלין או המיץ; אפשר לגלגל את המשא במורד המשופע גם בלעדי התּמרחת, וכו'. אבל הנאציזם לא היה גדל מעולם ולא היה מגיע לעוצם־שיעורו הנוכחי, אלמלא האנטישמיות שהיתה בעוזריו. אפשר, ש”הסביבה המזינה המשמשת לטיפוח החידק" – זהו המשל המתאים ביותר.

יתכן, ש“האדם ברחוב” אינו מחויר לעצמו את הקשר האינטימי, הקיים בין הצורות החריפות של האנטישמיות לבין סכנת המלחמה. יתכן, שאפילו יחשוב, כי זוהי הגזמה נוראה – לשער, שההתעללויות ביהודים בגרמניה הנאצית – ותהיינה ראויות לגינוי כמה שתהיינה – הן שגרמו, נגיד, באיזו מדה שהיא, להתעלמותם של הנאצים מאזהרתן של אנגליה וצרפת בנוגע לפולין – אותה ההתעלמות, שהיתה העילה הבלתי־אמצעית למלחמה. יתכן, ש“האדם ברחוב” ישלול השערה שכזו ויראה בה סימן של טירוף־הגדלות: “היהודים הללו מדמים לעצמם, כי הכל כאשר לכל – לרבות מזג־האויר, האקלים ורעידות־האדמה – הכל תלוי ביחס אליהם. מובן, שתכנית הנאצים והתנהגותם למעשה כוללות, מחוץ ליצר השלטון בכפה ופולחן כח־האלמות, גם את רדיפות־היהודים; אבל רדיפות אלו אינן אלא חזיון־מוּסף, תופעת־לואי, ולא מהותו של הענין. גם אלמלא שקיימים יהודים על פני האדמה, היה הנאציזם מסוכן באותה המדה עצמה”.

דעה זו אינה נכונה כלל וכלל. בשביל תנועות הרסניות מסוג הנאציזם – האנטישמיות הוא דבר מה חשוב לאין ערוך יותר מאשר “תופעת לואי” גרידא; ויש לחשוב, שה“נציונל־סוצאליזם”² לא היה מצליח לעולם לבצע את כיבושיו המהירים ורחבי־ההיקף, אלמלא ש“רכב על הסוס” האנטי־יהודי.

כל אדם ואדם יודע, שבתעמולה – פועלת הפניה לרגש האהבה באטיות ובכבדות לעומת ליבוי יצר המשטמה. המשטמה היא אותו “המיץ” חריף־הטעם, המחיש גם את בליעת הרעיונות והשיטות המדיניות וגם את עיכולם. ואין ה“מיץ” יכול להשפיע במלוא המדה, אלא אם נושא השנאה נמצא בקרבת־מקום, “תוך כדי שליחת־יד”, אם הוא ידוע לכל ואפשר להתקיפו בנקל ומתוך רגש בטחון. אילו הצטמצמה התעמולה הנאצית מראשיתה בהטפה למרד נגד תנאי חוזה וורסאיל ונגד פשעי האנגלים, או הצרפתים, או האמריקאים – יתכן שהשפעתה להלכה היתה חזקה גם אז, אבל התפשטותה בין ההמונים למעשה היתה מתגשמת רק בהדרגתיות רבה; וספק הוא, אם היתה צוברת די מרץ בשביל לחולל התפוצצות. חוזה וורסאיל איננו נושא מוחש לשנאה ריאלית, הניתנת להמשש בידים; אי אפשר ללבות את יצרי ההמונים ע"י נושא, שאפשר רק לקרוא עליו בספריה צבורית. מאידך גיסא, הרי המשטמה לאנגלים, או לאמריקאים, או לצרפתים – או שהיא עלולה לההפך לעינוי בשביל השוטם עצמו, כל עוד אין הוא מעיז לבטא את שנאתו במעשים, או שהיא פעולה מסוכנת מאד, אם ינסה להביא את שנאתו לכלל מעשים במוקדם מדי. קיים רק נושא אידיאלי אחד ויחיד לאימון ההמונים בשנאה קולקטיבית, וזהו – היהודי. הוא נמצא בכל מקום ומקום “תוך תחום שליחת־יד”; אפשר להצביע עליו בפנת כל רחוב; ואפשר להעליבו או להתנפל עליו מתוך מינימום של סיכון, או מתוך חוסר כל סיכון בכלל. ליבוי תנועה מטיפוס התנועה הנאצית ללא קליעת־אימון יום־יומית במטרות היהודיות – למה היה דומה? להצגת מחזה מפואר ללא חזרות מוקדמות.

העולם מחוץ לתחומי גרמניה אינו מבין, באיזו מדה היתה תלויה התנועה הנאצית במשך עשרים שנות קיומה בשנאת ישראל, ועד כמה ינקה משנאה זו את חיוניותה ואת כח־ההדף שלה. להלכה אפשר היה לחבר “אבנגליון” שלם של הנציונל־סוציאליזם הגרמני, מבלי להזכיר את היהודים בכלל: הזדיינות, חימושו של חבל־הרהיין, החזרת המושבות, סיפוחה של אוסטריה, סיפח חבל־הסודטים (אם גם לא נזכיר את התכנית הילדותית של תיקונים סוציאליים, שהוצעה בשנת 1923 ע"י פֶדֶר, שהוכללה בתכנית המפלגה “הבלתי עשויה להשתנות” ושנגנזה כעבור זמן קצר). לכל המטרות האלה, על כל תג ותג שבהן, אפשר היה להטיף באותו התוקף, גם אלמלא חשבו מחולליהן מימיהם על ישראל ויהודה. אבל נראה, שהם הרגישו מלכתחילה, שאף אחת מן המטרות האלה לא “תעוכל” כהלכה ע“י ההמונים, אם לא יכינו מהן מטעמים כאשר אהבה נפשם. ולכן לא הוגשה לפיהם אף כפית אחת מ”נזיד־המכשפות" בלי התבלין של האנטישמיות.

רק הטפשים ירצו להסביר את ליבוי־היצרים הזה ע“י שימוש במלה “מאניה”. ראשי הנאצים (חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל) הם בריאים ברוחם, ממש כמו ראשי כל ממשלה אחרת או כמו מנהיגי מפלגה בכל ארץ אחרת. אין להסביר את התופעה הזאת גם ע”י המלה “סאדיזם”, ולא ע“י איזו נטיה בלתי־נורמלית אחרת, אשר שרשיה נעוצים בשטח תת־ההכרה החולנית של האנשים האלה. הרי כל אחד מהם, אם נרחוץ מעליו את הכחל והסרק המלחמתי ונבחון אותו לאורה הרגיל של המציאות היום־יומית, יופיע לפנינו בודאי כאדם בינוני רגיל. סיפרו על אחדים מן הראשים האלה – ויש יסוד להאמין בזה – כי הודו בעצמם, שההכרח לדבר תמיד על יהודים, יהודים, יהודים – כבר “יוצא מאפם”. אין אדם עושה דברים כאלה לשם תענוג: הוא עושה אותם אך ורק מחמת הכרח. יודעים הם, כי תעמולתם לא תיקלט במהירות הדרושה ולא תתפשט בשטח רחב כל הצורך בלי המיץ חריף־הטעם. כי רק הודות למיץ הזה נקלטה במהירות ובשטח רחב כל כך. המלה “רק” הובאה כאן בפיזור אותיות בכוונה תחלה, בכדי להדגיש את העובדה, שההתעללות ביהודים אינה יסוד חשוב של התעמולה הנאצית בלבד, אלא שהיא, בתכלית הפשטות, אותה התּמרחת בה”א הידיעה, שבלעדה לא היה האוכל הבלתי ראוי לעיכול גולש ועובר דרך בית הבליעה באופן “חלק” כל כך.

בכל זה אין משום חידוש – לכל הפחות בשביל היהודים. עוד בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, לאחר פוגרום שאירע באוקריינה, פרסמה מפלגה סוצאליסטית³ רוסית כרוז, שהיה משמח בודאי את כל ידידי־החרות; באותו הכרוז היא טענה, שפוגרום ביהודים אינו, סוף סוף, דבר גרוע כל כך, כי אין הוא בעצם אלא מעין “חזרה” שלפני ההצגה. המוז’יקים החלו (כך הוסבר בכרוז) בהתנפלויות על היהודים; הם ימשיכו – בטבח המשטרה, ויגמרו – במיגורו של המשטר האבטוקראטי. מקץ שנים רבות נמצא מהפכן יהודי – שוב ברוסיה – אשר ביטא את הנוסחה, שזכתה להזכר לעתים קרובות: “דם יהודי הוא המשחה הטובה ביותר לגלגלי הפרוגרס”.

הצלחת הנסיון הנאצי לימדה רבים בינה. כעת, לאור התבערה הנוכחית, נראה שכל תולדות עשר השנים האחרונות משוּלות לפעולה רחבת־היקף של “העברה מפסים לפסים”. עקב פעולה זו עברו האומות השונות בהדרגה למחנה האחד או האחר מבין שני המחנות הגדולים שהתכוננו להתנגשות. ועובדה מענינת ואופינית היא, שבכל פעם כאשר חשבה אחת האומות האלה להצטרף לאויבי הגוש המערבי (אף אם נעשה הנסיון מתוך היסוס, ואחר כך הוזנח), היתה ראשית מעשיה תמיד – “לרכוש לעצמה זכות־כניסה”, בהלעיטה את עמה מנה הגונה של “תבלין יהודיים”. זאת היתה משמעות ה“אינטרמצצו”, הקשור בשם גוֹגה ברומניה; כי לשעה קלה, בשלהי 1937, היו השכבות השליטות באותה המדינה מוכנות לסגל לעצמן את האוריינטאציה האנטי־מערבית; והסימן הראשון, הנראה לעין, לנכונות זו היה – השימוש בתּמרחת הרגילה, שהתבטא בהקמת ממשלה אנטישמית מובהקת ובנחשול של גזירות על היהודים. כעבור שבועות אחדים חשבו, שהאוריינטאציה האנטי־מערבית היא בלתי רצויה; והנה פּוטר גוֹגה ובטלו גזרותיו. אם הזכרנו את המאורע הקיקיוני הזה, הרי רק בכדי לציין את ה“מוסר־השכל” הנובע ממנו בבירור ושאין לשכוח אותו.

אשר להתנהגותה של איטליה, הדומה לזו שעמדנו עליה כאן, הרי היא מאלפת עוד יותר מן האפיזודה הרומנית. ברומניה היו קיימות תמיד מגמות אנטישמיות בכל חוגי האוכלוסים – העליונים, הבינונים והנמוכים; היה שם, איפוא, לכל הפחות, מקום לקוביוסטוסים להתגדר בו. אבל באיטליה? לא זו בלבד שעמה שכח, במשך יובל שנים, לכל הפחות, את הצורך המדומה להפלות את היהודי לרעה; למעשה חדלו להתענין גם בשאלה, מי הוא יהודי ומי – לא. אעפ"כ, כשהגיעה השעה להעביר את הארץ “על פסים אחרים”, לקראת אוריינטאציה מסויימת, מיד הרגישו, מתוך איזו תחושה מסתורית, כי לא יוכלו ללכת בכיוון החדש בלעדי מנת התּמרחת הרגילה. אכן, במקרה הזה השתמשו בתּמרחת “בלב ולב”, מתוך אי־חשק גלוי ובצירוף הרבה התנצלויות – כאדם שעושה מעשה, אשר נפשו סולדת מפניו, רק משום שהוא מוכרח לעשותו; כי בשביל “עסק” מסוג זה משחת־הקסמים היא בלתי־נמנעת.

* *

המחבר אינו לא היסטוריון ולא סוציולוג; אין הוא מתימר להסביר בדיוק נמרץ, למה היה צורך בתמרחת האנטישמית דוקא. גם הוא, כמו אחרים, העמיד לעצמו לעתים קרובות את השאלה הזאת: הרי מלחמות רבות ללא ספור נערכו גם בעבר – ואעפ“כ לא חשבו לנחוץ להתכונן למלחמות האלה ע”י שימת הדגש על השאלה היהודית. למה זה, איפוא, יש הכרח בדבר עכשו?

הסברה אחת יש בה כמעט כדי לעודד: הסבה היא שהעולם מתקדם אף על הכל. העולם צעד קדימה למרות כל הספקות שבלבנו. אי־אפשר עוד לשלוח את ההמונים למות ע"י פקודה סתם: הם זקוקים בימינו אלה לאיזו “דת” שהיא, אשר למענה ימותו. אפשר, שאמת בפי־המשקיפים, שהתבוננו במלחמת האזרחים בספרד ואמרו כי ההבדל בתכניות, או התנגשות האינטרסים הממשיים בין בורגוס ובין מדריד היו קלי־הערך ופעוטים לאין תכלית: זאת לא היתה בעצם מלחמה למען בעיות ממשיות, הניתנות להמשש בידים, אלא “מלחמת־דת” בתכלית הפשטות.

אבל “הדת” שתהא הולמת את תביעת גרמניה לממשל בכפה מוכרחת להיות אמונת־אימים. מספר האוכלוסים, המדברים בניבים גרמניים והיושבים בשטחים רצופים באירופה, הוא קרוב לתשעים מיליונים, לעומת 45־40 מיליונים של בריטים, או צרפתים, או איטלקים. בעצם המספרים האלה כבר כלולה הנחה ראשונית, המשמשת יסוד לתביעת שלטון עליון; יסוד לתביעה – לא של משפט־בכורה או של יתר־שלטון, או של עודף־השפעה, אלא של שעבוד גמור, של מרות מוחלטת, כמרותו של האדון על עבדיו הכושים. על פיתויי היצר המגרה להעמיד תביעות כאלו, אפשר להתגבר רק ע“י משמעת עצמית רוחנית כבירה: ע”י אותו צירוף של תרכובת־מסורות– מוסריות, פילוסופיות, דתיות, תרבותיות, דימוקראטיות, שאנו קוראים לו “ציביליזאציה” ושמטרתן – הקידמה. את כל זה נחוץ היה לבער ולטאטא, עד שאפשר היה להשפיע על אומה בעלת ספרות גדולה, כמו הגרמנים, שיזיזו את השעון אלף שנים אחורנית; רק ע"י כך אפשר היה להשפיע עליהם, שייכנסו תחת כנפי אמונה פרימיטיבית וצינית כגון זו: “אנו, הגרמנים, הננו מלח־האדמה; אדמת שכנינו היא מרחב־המחיה שלנו; בערכם האנושי נוכל להכיר רק במדה שהדבר הוא לתועלת לנו; אנו זכאים להעביד את גבריהם ונשיהם הבריאים עבודת פרך; אנו זכאים לגרשם מעריהם ומכפריהם, בכדי לפנות מקום לגרמנים. פעולה שכזו תהיה צודקת ונכונה, וכל התנגדות לה – פשע פלילי; ואת האמצעים אשר נשתמש בהם לשם דיכוי התנגדות זו אין צורך לשקול במאזני המוסר, אלא במאזני התועלתיות בלבד”.

אין אנו יכולים להכחיש, כמובן, כי הלך־רוח כזה נתגלה בכיבושים הפרימיטיביים – כגון אלה שתוארו בתנ"ך; וגם מקץ אלפי שנים – במדיניותה הקולוניאלית של אירופה מימי קולומבוס, ואף בזמן יותר מאוחר, עד לפני דוֹרוֹתים. אין לנו כל צורך ללמד זכות על אבות אבותינו, להתנצל בעד חטאיו של גדעון או להצדיק את מעשי האכזריות של קוֹרטיז. מקרים כאלה אין להם ערך לגבי הנושא שלנו, כי באותם הימים הקדמונים עלולה היתה עדיין נפש המוני־האדם לחזור לבהמיות, ולא היה כל צורך להקדים לנסיגה זו שום מהפכה עמוקה במוסר. אבל המאה האחרונה הקליטה מושגים, כגון אנושיות ושויון, במוחותיהם של מיליונים רבים ללא ספור; ובכדי לטאטא את המושגים האלה, בכדי לפנות את המקום לקראת שיבה אל חית־הטרף – נדרש מאמץ כביר.

ולא מאמץ כביר בלבד, אלא גם אימון רב מאד ע“י “חזרות”, ע”י אכספרימנטים זולים ונוחים in corpore vili (על גופו של “הנקלה”). דומה, שהחיה הרעה המנמנמת בנפש הגרמנית, ישנה את שנת־החורף שלה בקרבת השטח העליון – ואעפ“כ היה צורך לאמן אותה בבהמיות ובמעשי־האכזריות ע”י תרגול בהדרגה. נגיד, כמו שאמר וולטר על האלקות: אלמלא שהיהודים קיימים, נחוץ היה להמציאם.

מדינאי־המערב שלנו יהיו אשמים בעוורון פלילי, אם יתעלמו מן האמת ההיסטורית הכלולה בהנחה זו. כשהנאצים מעבר לגבול, או שכיריהם בבריטניה ובצרפת, צורחים בקול או אומרים בלחש, כי זוהי “מלחמה יהודית”, הרי הם צודקים בהחלט: חידק־המלחמה היה גווע, אלמלא שהרשו לו לגדול ולהתפטם על רקע הטרגדיה היהודית.

פרק ד': “האנטישמיות של בני האדם”    🔗

ישנם שני כחות נבדלים, הפועלים במסגרת התופעה הכללית המכוּנה “אנטישמיות”. הכח האחד הוא – שאט־נפש סובייקטיבי, חזק למדי ומתמיד למדי, בשביל לההפך לאיזה גורם שהוא, החל מנטיה שבקפריסה גרידא ועד לדת שלטת; הכח השני הוא – מצב אובייקטיבי של הענינים, אשר מגמתו – לנדות ולנשל את היהודי, כמעט בלי כל קשר לעובדה, אם שכניו מחבבים אותו או אינם מחבבים. את הסוג הראשון נכנה “האנטישמיות של בני האדם” ואת הסוג השני – “אנטישמיות הדברים”. לחקירת הסוג הראשון – שדה־התצפיות המתאים ביותר היא גרמניה; לחקירת הסוג השני – פולין. בפרק הזה נדון בגרמניה.

ברגע כתיבת הדברים האלה נמצאים, כפי המשוער, כ־200,000 יהודים בגרמניה שבגבולות וורסאיל, 100,000 – באוסטריה, 100,000 – בבוהימיה ובמוראוויה ושני מיליונים בחלקי פולין שנכבשו ע“י הנאצים. המספרים האלה נקבעו בדרך ניחושים בעלמא, ולא בדרך אומדנה שאפשר לסמוך עליה. יתר על כן: הם מושפעים בהכרח מהעברות האוכלוסים, המתגשמות ע”י הממשלה הנאצית – מהן כבר הוצאו לפועל, ומהן – עומדות לצאת לפועל, לפי התכנית, בעתיד הקרוב. ולבסוף: אפשר, שישנם אנשים ה“מקווים” כי חלק גדול מכל היהודים האלה ייספה ויגוע לפני גמר המלחמה – מה שיקל בהרבה על הבעיה שתעמוד בפני המנצחים על מלאכת השיפוץ ו“בדק הבית” בעתיד. אעפ"כ יש להגיד בודאות, שאף במקרה כזה תהא הבעיה גדולה ועצומה.

המחבר מניח בתור מושכל ראשון, שהמלחמה לא תוכל לבוא לידי גמר בלעדי חיסולו של המשטר הנאצי. יש לשער, כי בעקב התמוטטותו תוחזר הרבונות לכל השטחים שסופחו, או לרובם, ושתיקבענה בכל מקום ומקום חוקות־מדינה ליברליות ודמוקראטיות ככל האפשר, בהתאם לעצותיהן הטובות של בנות הברית ושל אמריקה. ולאחרונה – יש לחכות, שיוקם דבר מה, אשר ישמש מעין מהדורה חדשה ומשוכללת בהרבה של חבר הלאומים. אך לשוא ננסה לנחש כעת את הפרטים, אף את הפרטים העיקריים והחשובים ביותר, של העתיד הזה; אבל את הסיכויים המדיניים הסופיים יש לתאר כחיוביים, והמחבר מאמין בלב שלם, כי יתגשמו במציאות.

יתר על כן: הוא מאמין, שכל העמים המדוכאים האלה, שיוחזרו לבטחון ולחיים בריאים, ינסו בכנות להקדיש את כחותיהם ל“בדק הבית” ולשיפוץ מפוכח. מאמין הוא, שיטפחו את השנאה למלחמה; מקוה הוא, כי במשך דור אחד, לכל הפחות, תסלוד נפשם מפני כל מחשבה על ריבאנשה מזוינת; מחכה הוא, שיתמכו באופן הרבה יותר פעיל בחבר הלאומים החדש, או בפדראציה האירופית, או בכל מוסד אחר, יהיה שמו מה שיהיה, מכפי שזכה לכך חבר־הלאומים הישן בג’ניבה באיזה זמן שהוא. אמנם, נקודה אחת אינה ברורה כל צרכה, אפילו למאמין בלב שלם: כיצד תפתורנה האומות האלה את כל השאלות המטרידות והמסובכות במחוזות מעורבי־האוכלוסים, בצורה שתניח את דעת הכל ותעקור את האירדנטיזם מן השורש; אבל שאיפתו להאמין היא לוהטת כל כך, שהוא מעדיף שלא לחשוב על שאלות טרדניות אלו בכלל. בקיצור – הכל יסודר איך שהוא, על הצד הטוב ביותר, בזמן הנכון – בעמל רב מאד, אבל ללא שוֹאוֹת נוספות. יתכן, שאחדים יחשבו, כי אופטימיות זו אבסורדית היא; אבל המחבר כופר בזה; תקוותיו הנלהבות ביותר הן מפוכחות וריאליסטיות במתינותן. Credo, quia non absurdum (אני מאמין, כי אין זה אבסורדי).

אבל קיימת בחינה אחת באופטימיות זו, שאף המאמין הנלהב ביותר יצטרך לשלול אותה, באופן מוחלט וללא רחמים; זוהי האמונה, כי סרטן–האנטישמיות ניתן לריפוי ע“י אמצעי־אליל, כגון חוקות־מדינה ליברליות ופיקוחו של חבר הלאומים. אין ספק, כי כל התקנות המתאימות תוכנסנה כּמשפט לחוקות האלה ולספר־הברית החדש של חבר הלאומים – ושתקנות אלו תבטחנה שיווי־זכויות לכּל ללא פגיעה. אבל את גישומן של חוקות־המדינה האלה יצטרכו להשאיר בכל ארץ וארץ בידי הממשלה הלאומית שלה; ושיטות־הבחירה הדימוקרטיות תבטחנה, שממשלות אלו תייצגנה בכל הנאמנות את עמדתם האמיתית של ההמונים. ממילא תהיה תלויה הפעלת כל הסעיפים, הקובעים את שיווי־הזכויות בכל הנוגע לזכויות היהודים – בעמדת של ההמונים האלה. אחר הוא המצב בנוגע למיעוטים אחים: הללו יושבים ע”פ רוב בשטחים טריטוריאליים רצופים, באזורים או אפילו בקאנטונים, ויש בכחם לדאוג לעצמם במדה מסויימת. לא כן היהודים, המפוזרים בערים ובכפרים שרובם גויים: על כל צעד ושעל, ברחוב או בחיים הצבוריים, או הפרטיים, תלויים הם ברוב המקומי, אם לשבט ואם לחסד. לטעון, כי בתנאים כאלה אפשר להבטיח איזו תוצאו ממשית שהיא ע"י חוק – מעשה ילדות הוא. Noncredo, quia absurdum (אינני מאמין, כי זהו אבסורד).

את הצד הזה של השאלה אפשר יהיה להעריך כראוי לו, אם ייזכר הקורא, כי בעיקרון שיווי־הזכויות של היהודים כשלעצמו, אפילו באירופה המזרחית־המרכזית אין משום חידוש כלל. להפך: כמעט בכל אחת ואחת מן המדינות האלה – גילו של החוק המכיר בעיקרון הזה הוא בדיוק כגיל המדינה עצמה. רק אוסטריה־הונגריה היתה קשישה מחוק השויון היהודי שנתקבל בה ושהוכנס לספר־החוקה שלה בשנת

1. כשהוקמה הקיסרות הגרמנית בשנת 1871, קבעה חוקת־המדינה של קיסרות זו שיווי זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת או מוצא. כשנקבעו באופן סופי בחוזה־ברלין (משנת 1878) גבולותיהן של רומניה, סרביה ובולגריה, הובטח באותו החוזה, שבכל הארצות האלו ייהנו כל האזרחים משיווי־זכויות. כשיסדו חוזי־השלום של 1919 את פולין, צ’כוסלובאקיה והמדינות הבאלטיות, הוכנסו חגיגית לאותם החוזים סעיפים מיוחדים בעניני המיעוטים, בכדי להבטיח את השויון, וחבר הלאומים היה חייב להשגיח על הסעיפים ולערוב להוצאתם לפועל. אך למותר יהיה לגולל מחדש את כל הפרשה הזאת ולספר, כיצד נשלל כל תוקף ממשי מן התקנות האלה; העובדה היחידה, שאינה ידועה, אפשר, ברבים היא, כי רומניה שלפני המלחמה הקודמת, שלא התחשבה מעולם בסעיף־השויון ברצינות והתיחסה אל יהודיה כאל “זרים” – לא הוטרדה אף פעם ע"י שום מדינה מאלה שחתמו על חוזה־ברלין, אשר אחת מהן היתה בריטניה, והשניה – צרפת.

* *

מוזר הדבר למדי – אבל נראה, שתולדותיה הנוראות של האנטישמיות הגרמנית בעבר הולכות ונשכחות מן הלב במהירות. בארצות הדמוקרטיות הולך ונותר מיתוס, שהנגע הזה פשה, כביכול, עם בואו של בן אדם אחד, אשר שמו – אדולף היטלר, שנולד בשנת 1889, ואם אפשר יהיה להרחיק את האדם הזה, ייעלם הנגע. אבל האמת היא, כי יש להיטלר שייכות להתהוותו הראשונה של הנגע לא יותר, משישנה שייכות לנפוליון – אל אמצאת אבק השריפה. נפוליון לא המציא את אבק השריפה, אלא ידע להשתמש בו באופן מצוין; וכשהלך – הופיעו אחרים שהגדילו לעשות ממנו.

גרמניה – ומבחינה זו אוסטריה מאוחדת אתה זמן רב לפני ה“סיפוח” – היתה תמיד בית־היוצר העיקרי של האנטישמיות המודרנית. שם, ולא בשום מקום אחר, נעשתה התגלית והוכרז העיקרון, שההתנגדות ליהודי אינה נובעת מטעמים דתיים, אלא גזעיים, ולכן יש לרדוף אותו גם אם המיר את דתו. שם, ולא בשום מקום אחר, הועלתה האנטישמיות למדרגה של פילוסופיה מדעית. בשום אומה אחרת לא נתקבלה שנאת ישראל בגלוי, בתור הלך־מחשבה, ע"י אישים רבים חשובים באמת, מהם אחדים – התופסים את המקום הראשון בתור מורי־נתיב בשטחים שונים של עולם־הרוח: שופנהוֹיאר, פויארבך, דיוּרינג, טרייצ’קה. הוסטון סטיוארט צ’מברלן, ברצותו להצליח באנטישמיות, נאלץ להתישב בגרמניה. בגרמניה, ולא בשום מקום אחר, נתנו אופי מודרני ומשוכלל לצד המעשי של האנטישמיות. אותה האנטישמיות, שלא היתה אלא נטיה לפרעות־רחוב ארעיות, הועלתה ביזמת הגרמנים למדרגה של שיטה מדינית. שטקר ואַהלווארד יסדו את התנועה בברלין והכניסו לרייכסטאג, בפרוס שנת 1893, את הצרור הראשון של הצירים, שנבחרו חגיגית (ובצורה הדמוקרטית ביותר) בתור “המפלגה האנטישמית”; ובווינה כבש לואגר מקץ שנתים, בתרועת נצחון, את העיריה הווינאית, על יסוד מצע מפלגתי, שסעיפו העיקרי, ובעצם גם היחיד, היה – שנאת ישראל; והוא נבחר לראש עיריה מתוך מחזות של התלהבות־המונים פראית ביותר, וגם שמר על מושבו עשרות בשנים. ענינים כאלה אירעו כיובל שנים ומחצה לפני שחשבו אפילו על קיומה של מפלגה נאצית.

שטות היא להגיד, שהגרמנים מגלים אנטישמיות רק ע“פ פקודה, ועם חיסולו של הנאציזם, כאשר תבוטל פקודה זו – ישכחוה לגמרי. הרי הגרמנים בחו”ל, אשר שום סכנה אינה נשקפת להם, אם יחליטו להמרות את פי ברלין ופקודותיה, הוכיחו הרבה פעמים בבירור, שהנאציזם מסוגל לרכוש את לבם בכח־המושך שבו, ולא מחמת פחדם מפני הגיסטאפו. ראיה חותכת לכך – הפלביסציט בחבל הסאר משנת 1935, שנערך בתנאים דמוקראטיים אידיאליים, עם משטרה בריטית שהבטיחה את החופש המלא של התעמולה, המצפון וההצבעה: מבין 525,000 הקולות שנמצאו כשרים נמסרו 477,000 לטובת הצטרפות לגרמניה הנאצית. אפשר, שעוד יותר אופיני הוא האחוז העצום של הגרמנים באיטליה, לטביה ואסתוניה שנענו לקריאה לשוב לגרמניה: כולם – ילידי המקום, צאצאי כובשים ומתישבים מלפני מאות שנים – עזבו את בתיהם, הנוחים לרוב, ואת עמדותיהם הצבוריות המכובדות, למען התענוג לנשום את האוירה הנאצית. וכגולת־הכותרת לכל אלה – הנה רשומה לזכרון השמחה הגלויה והקולנית, שתקפה את כל חוגי האספסוף הווינאי בשבועות הראשונים לאחר “הסיפוח”, כשנצטוו “גברות יהודיות במעילי־פרווה” לגרד בידיהן את מרצפות הרחוב, ו־ganz Wien (ווינה כולה) נהרה להסתכל בהן וצהלה ושמחה, ואמהות הניפו את תינוקותיהן מעל ראשי שכניהן, לבל ייעלם מעיניהם המחזה הנחמד. “לפי פקודה?” ודאי שצריכה היתה לבוא פקודה לפתח את חרצובות החיה הרעה השוכנת בחדרי־הנפש; אבל העיקר הוא שהחיה הרעה שוכנת פנימה; ומה רבת־ראשים היא חיה רעה זו!

האנטישמיות מקננת בגרמניה, כמחלה אנדמית, באופן מתמיד ואורגאני; אין להגיד, כמובן, בשום פנים שהיא קיימת רק בגרמניה; אבל בשום ארץ אחרת אין היא מושרשת יותר מאשר בגרמניה, ושוב מכיון שהמחבר אינו לא סוציולוג ולא חוקר תורת־הנפש, הרי לא ינסה להסביר את התופעה; אבל רק טפש או כזבן יכול לכפור בקיומהּ.

תמוטת הנאציזם אין בכחה להביא שום תרופה יסודית למדווה אנדמי זה. מובן, שעלינו להיות ריאליסטיים למדי ולהניח, שאחר כך תבא “תנודת המטוטלת לעבר השני”. יתכן, שלאחר שילך היטלר יתעוררו בהמון אי־אלו הרהורי תשובה, רצון להכות “על חטא” על מסבָּא־ההוללות האנטישמי; נטיה זו תתעורר בחלקה – מטעמים תועלתיים, ובחלקה, ללא כל ספק, גם מתוך בחילה כנה בצורות החייתיות, התת־אנושיוֹת שלבשו הרדיפות. יתר על כן: הרי סעיפי־השויון בחוזי־השלום ובחוקה החדשה יהיו קיימים. ונוסף לזה: אין כל ספק, שהרבה יהודים אשר נאלצו לעזוב את גרמניה לאחר 1933 יהיו בהולים לחזור ומוכנים ומזומנים לסלוח ולשכוח. מהם – מחמת נסיונות־החיים המאכזבים שעברו עליהם בגירוש; מהם – בגלל היותם קשורים באמת אל אדמת־גרמניה ואל הציביליזאציה הגרמנית. כולנו מודים בזה. אבל יש צורך להזהיר את כל האופטימיסטים השטחיים, שעליהם לדעת, שתוצאת הגל החוזר הזה תהיה – כמעט תיכף ומיד, אפשר – מקץ שבועות אחדים לפרסום “אדיקט־נאנט” החדש, שנועד לפתוח את התקופה החדשה – החרפתו הממארת של המדווה שאין לו תרופה.

אנו מתחלחלים בחשבנו, כמה ממארת וארסית תהיה הַחרָפָה זו. חוץ משאט־נפש גזעי, יצטרפו גם אינטרסים הגשמיים למטען איום של חמרים אדירי־נפץ. ערך הרכוש היהודי בגרמניה, שעבר לידים גרמניות בצורה זו או אחרת, הוא קרוב ל־25 ביליונים מרקים. לפי האומדנה הזהירה ביותר, נפגעו ע“י המשטר הנאצי מאז 1933 בגרמניה ומאז 1938 באוסטריה למעלה מ־300,000 יהודים בעלי פרנסות מכל הסוגים; רובם (והאחוז שלהם הולך וגדל בלי הרף) נושלו ממשרתם או ממקצועם לגמרי, ורק מיעוט מבוטל דבוק עדיין במשלוח־יד מאיזה סוג שהוא. כל מה שהפסידו הם – “נקנה במשיכה” ע”י “האריים”.. המלה “כל” כוללת רבבות עמדות במסחר ותעשיה, החל במשרת המנהל ועד הקצרנית או העוזר בחנות; אלפי מקצועות חפשיים, מרופא קופת חולים ועד העתונאי; יחד עם זה הרי אחוז גדול ביחס של פקידים אזרחיים, החל במורה בית הספר ועד השופט ועד השוטר הראשי – היו יהודים. המשרות האלה נתפסו ע“י אנשי המעמד הבינוני, האינטליגנציה, ה”בורג’ואזיה הגבוהה“, כלומר – ע”י השכבות הבולטות ביותר, הקולניות והרגישות ביותר בחברה המודרנית. פירושה של שיבת היהודים בשביל בני המעמדות האלה היא – נהירת מתחרים מסוכנים עד למאד המיטיבים לדעת את מקצועם לעתים קרובות הרבה יותר מן האוזורפאטורים; והרי הם יעמדו בדרך כלל בפני הברירה: “לכבוש מחדש את העמדות– או לגווע ברעב”. בכל המקרים האלה הם יהיו זכאים מבחינה מוסרית לדרוש את תיקון העוול שנעשה להם, עוול ללא נשוא.

אנו יכולים לתאר לעצמנו, מה תהא קבלת־הפנים הצפויה להם. לא אעיז לנבא, באיזו מהירות יגיעו הדברים עד לדרגה של רדיפות ממש; או באיזו אצטלה יעטפו את שלילת “שיווי־הזכויות” למעשה, בכדי לשמור כלפי חוץ על החוקה ועל חוזה השלום; אבל יש לזכור, כי במקום שקיימת חוקת־מדינה דמוקרטית, שם מושפעים הפרלמנטים והממשלות בהכרח ובמדה גדולה מאד, ראשית כל – משאט־הנפש האֶנדֶמי שעליו דברתי, ושנית – מסכנת ההתחרות, שתהיה הרבה יותר חריפה ומרה משהיתה באיזה זמן שהוא. ואל יתן מישהו להטעות את עצמו גם ע“י הזכרונות הנעימים על הימים הראשונים, שהיו טובים מאלה – ימי ביסמרק וימי קיסר וילהלם האחרון, כשהוגשמו עיקרוני האנטישמיות למעשה ללא כל ברוטאליות מכוערת ופרועה, אלא מתן הבלגה ומתינות מהוגנת; ויתכן, שהמשטר החדש אשר יוקם לאחר המלחמה, ושכל ברוטאליות תהיה אסורה בו ע”פ הפרטיכל, “לא יהיה רע כל כך”, כפי שיתברר לאחר זמן; על כל פנים, לא יהיה רע כל כך בשביל היהודים, כי אסור להם לשכוח, סוף סוף, שאין הם יכולים להיות בררנים.

… אבל אין ערך לזכרון הימים ההם: בינתיים פותחו חרצובות החיה הרעה, והיא טעמה טעם דם.

אבל בכדי להבהיר את המצב עוד יותר, אנו מרשים לעצמנו לבקש מן הקורא – אנו מניחים שהוא “גוי” – שישכח כי פושטי־יד אינם יכולים להיות בררנים, וידמה בנפשו, כי סיכויים כאלה הוצעו לא לנו, אלא לו ולאנגלים אחרים: הסיכויים לחיות בחסדו של רוב בן תשעים ותשעה אחוז, שאוּמן במשך דורות לתעב את האנגלים – בהגנתם היחידה של סעיפים על הנייר ותחת פיקוחה של ג’יניבה או של תחליף לג’ניבה; וביחד עם זה ידרשו ממנו לפעול למען נצחונן של בנות הברית מתוך התלהבות ללא רתיעה – אעפ"י שהנצחון לא יתן לו כלום חוץ מן הסיכויים העלובים האלה.

 

חלק שני: אנטישמיות הדברים    🔗

פרק ה: שטח הקניגיון    🔗

גרמניה היתה אדמת־המרעה המחובבת על מפלצת־המלחמה, מפני שהיא עשירה במזון הטעים והאהוב עליה. פולין היתה בשבילה שטח־הקניגיון החמוד–חסר־מגן ומגרה את יצרה של המפלצת ביותר, מכיון שאותו החוֹח חריף־הטעם גדל על אדמתה בשפע מיוחד.

חלקה של פולין בפְּרֵי־היסטוריה “היהודית” של המלחמה היא דראמה בפני עצמה, אשר בה נדון בפרקים הבאים; כאן רוצה המחבר רק להדגיש את השניוּת המוזרה והטראגית של תפקידה ההיסטורי במשך עשרים שנות קיומה המחודש. היה זמן, שיש לראותו כ“תקופת־הדגירה” של מלחמת־העולם החדשה; באותו הזמן ניסתה ממשלתה של פולין בדרכים שונות למנוע את המלחמה; ואעפ"כ יש לחשוב את פולין, מבחינה אוביקטיבית, לקרקע העיקרי אחרי גרמניה, שעליו טופח ורוּבה חידק־המלחמה.

מספרים על שיחה שהתקיימה בין המרשל פילסודסקי המנוח לבין שגריר צרפתי חשוב תכף לעליתם של הנאצים לשלטון בברלין. הצרפתי ניסה לשדל אותו, שיצטרף לצרפת ולאנגליה (יחד עם רוסיה הסוביטית, כמובן). והנה לקח פילוסודסקי⁴ את אורחו והעמידו לפני מפת־קיר גדולה, שעליה היתה מסומנת פולין, כשהיא לחוצה בין רוסיה הסוביטית ובין גרמניה. “אם תבוא התנגשות בין שתי אלה באחד הימים” – אמר המרשל – “הרי כל הקרבות יהיו נטושים על אדמתנו. ועכשו תאר לעצמך, שאדמה זו אינה פולין, אלא צרפת, והגד לי, באיזו מדיניות היית נוקט במקרה כזה?”

מרגע עליתו של פילסודסקי לשלטון, בשנת 1926, ואפשר – עוד קודם לכן, הותוותה מדיניותה של הקהליה הפולנית ע"י מטרה כבירת־ערך זו: לדאוג, שלא תהיה מלחמה על אדמת פולין. ובימים ההם היה במשמעותן של מלים אלו – או שנדמה, כי זוהי משמעותן – “שלא תהיה מלחמה בכלל”. אפשר, שמכל האומות שהיו רודפות‏־שלום במרץ רב ובאופן טבעי – היתה פולין החרדה ביותר לשלום עולמי; לא מחמת אותה הנטיה, הידועה בדרך כלל בשם “פאציפיזם”, אלא מחמת גורם כביר־כוח הרבה יותר מן הפאציפיזם, כלומר – מתוך אינטרס אנוכיי ברור ובלתי משתמע לשתי פנים.

באותו הזמן עצמו היה כל האזור המזרחי־מרכזי של אירופה, המשתרע מריגה אשר על הים הבאלטי ועד קונסטאנצה אשר על שפת הים השחור, נגוע בקדחת צבורית מסוכנת וממארת מאד; והמוקד העיקרי של אינפקציה זו, שפשטה צפונה ונגבה, נמצא בפולין. מובן מאליו, זה היה המדווה הישן־הנושן: קדחת האנטישמיות.

מקורו של המדווה – בעובדה הסטאטיסטית, שהיהודים היוו 10% מכל אוכלוסיה של פולין וקרוב לשליש מאוכלוסיה העירוניים. עובד זו, שאי אפשר להתחמק ממנה, הרעילה והשחיתה את כל הערכים האזרחיים; “דמוקראטיה” באוירה זו היה פרושה, שבעיריות ווארשה, קראקוב, לודז וכל כרך חשוב אחר, יחלקו הפולנים את השלטון עם היהודים כמעט חלק כחלק: זה היה פירושו של דבר, או כך הבינוהו הבריות. “שיווי־זכויות” באווירה זו היה פירושו, שבכל ענף כלכלי, הדורש קצת השכלה, יכריע וינצח היהודי, התושב העירוני זה שנים רבות, את מתחרו הפולני, בנם או בן בנם של אכרים כבדי־בינה; או שכך חשבו הבריות. אין כל תועלת בדיבורים על המוסריות הנעלה של “המשחק ההוגן”; העובד בעינה עומדת, שקנאתם של הפולנים והחשש מפני היהודים הרעילו את כל אוירת חייה הצבוריים של פולין. בפרקים הבאים נווכח, כמה נכון הדבר, שבכמה ארצות – לא האנטישמיות של בני האדם היא הגורם המכריע, אלא אנטישמיות הדברים. וכאן אנו רואים את הניצוץ הראשון של אנטישמיות זו – אנטישמיות־העובדות.

כתוצאה מעובדה סטאטיסטית זו נמצאה פולין במשך עשרים השנים כמעט תמיד במצב של פרפורים פנימיים. איני מתכוון להגיד, שהשאלה היהודית היתה נקודת־הכאב היחידה שלה; היו לה דאגות אחרות, אפשר – יותר רציניות; הבעיה האוקריינית, למשל. אבל לא הבעיה הזאת ולא שום קשי פנימי אחר ממוצא “גויי” אין להם התכונה המיוחדת והמקוללת של האנטישמיות – אותה החיוניות הבלתי־פוסקת, אותה הסגולה לצבּוֹר מסביבה את הארסים החברתיים. זאת היתה מעין התקררות כרוֹנית קשה של הראש, שאיננה מחלה רצינית כשלעצמה, אבל פותחת פתח־תמיד לכל מיני חליים אחרים. ריב המפלגות ב“אקלים פאתולוגי” זה נהפך למשטמה רצחנית; הבקורת התנוונה ונהפכה לשטף־דבּות; מדת־החום והמזג של כל החיים הצבוריים היו כשל אותו הדוב החש בראשו, כמסופר בפתגם העממי.

והרי זאת היתה פולין; לפי שטחה, מספר אוכלוסיה והפרסטיג’ה שלה – אבן־הראשה של אירופה המזרחית־המרכזית, אילו ניתן לה, מאת האלהים או הגורל, להתפתח בשקט ובהתמדה, היתה עלולה השפעה לייצב את כל האזור הזה ולהפוך אותו ל“אירופה שלישית” במובן האמתי של המלה – לכח מלוכד, המסוגל להביא את השכנים הגרמניים לידי התפכחות, על אף רוב־מספרם (כי מספר־אוכלוסיה הכללי של אירופה המזרחית־המרכזית הוא קרוב ל־100 מיליונים).

אבל במצב הזה, כשפולין היתה שרויה בקדחת בלתי־פוסקת, גירתה מחלתה באופן מתמיד את יצר שכניה החמסנים.

המסקנה ברורה: שום “בדק הבית” באירופה המרכזית או באירופה המזרחית־המרכזית לא ישכין שם שלום בר‏־קיימא, אם לא יבוער נגע האנטישמיות עד תומו. בין הגורמים, שהשפעתם חוללה את המלחמה, היה המדווה היהודי מצוי בכל אתר ואתר. אם זרע־הלענה הזה יושאר בקרקע, בכדי להרעיל את העתיד – הרי לשוא לחמו הלוחמים במלחמה זו, והנצחון יהיה גרוע מכל כזב.

פרק ו: האנטישמיות של “בני האדם” וה“דברים”    🔗

יתכן, שכמה קוראים יהודיים ימצאו, כי יש בפרקים אלה משום המתקת־דין שלא במקומה לגבי הממשלות הפולניות השונות שקמו בזו אחר זו משנת 1920 עד 1939; וכי יש להטיל עליהן את האחריות לדגרדאציה הכלכלית של יהדות־פולין, שהלכה והחמירה; לסיכולו השיטתי של שויונה החוקי, שהובטח גם ע“י חוזה־וורסאיל וגם ע”י החוקה הפולנית; ולהתפרצויות המרובות של מעשי־אלמות אכזריים, שחזרו ונשנו מזמן לזמן ולא רוסנו ע“י השלטון. הקטרוג הזה יהיה מוצדק; אבל כונתו של המחבר כאן היא – לפסוח על שמת בני האדם, בכדי לבחון את הגורם החשוב הרבה יותר – את המציאות האוביקטיבית, שלפי כל כיוונה באזור המרכזי של אירופה, מטבע הדברים ומבחינה אורגאנית – עוֹינת היא מיעוט מפוזר. מדיניותן של הממשלות יכולה להשפיע על הכיוון הזה רק במדה מסויימת; ויתכן, כי נדייק יותר בלשוננו אם נגיד, שכל ממשלה וממשלה יש ביכלתה להגדיל את המצוקה הנגרמת ע”י הכיוון הזה – עד לגבול כח־הסבל האנושי, או מעבר לגבול הזה; אבל יכלתה להקל על הלחץ הבלתי נמנע או להפחיתו היא מועטת מאד; ואין ביכלתה לעשות מאומה, בכדי לבטלו לגמרי.

אמנם, נכון הדבר לצערנו, שאחדות מן הממשלות הפולניות האלה, ביחוד בתקופה שקדמה ל“הפיכה” של פילסודסקי, סייעו בהרבה להחמרת הלחץ; ואף אחת מהן, ואפילו הטובה ביותר, אינה יכולה לטעון שמילאה את חובתה, או אפילו חלק קטן מחובתה, בכדי להקל על המצב. קל עד למאד יהיה לגנוֹת אותן בכל המרירות שהן ראויות לה – כעת, לאחר שכולן נחלו תבוסה וטואטאו מן השטח. יתכן, שפרשת־הגינוי הזאת תתן סיפוק במאוחר לאותה ההתמרמרות שבלב, אשר דוכאה ונחנקה במשך זמן רב כל כך. אבל המחבר מודה ומתוודה, כי הוא לא ימצא שום סיפוק בזה. מעדיף הוא לשמור אמונים לקו־החקירה אשר בחר בו, הקו שאינו מביא בחשבון את חטאיהם של בני האדם, אלא את מגמותיו של תהליך חברתי, המתפתח בכח־איתנים.

בני אדם אלה – מיניסטרים ופקידים, סופרים וכמרים, חטאו לעתים קרובות חטא לא יכופר; ונתיב ארוך של דמע יהודי, העקוב לעתים קרובות ממשהו מלוח יותר מן הדמעות, מוביל אל פתחיהם. אם יש משפט בעולם הבא – ישולם להם גמול־פשעיהם; אם ייכתבו דברי‏־הימים ע“י קולמוסים הוגנים – יצא גזר־דינם לחובה. אבל מטרת הספר הזה היא להכריח את היהודי ואת ה”גוי" כאחד שיבינו, כי המארה העיקרית, הרובצת על הקיום הישראלי באזור־השוֹאה המרכזי, נובעת ממשהו עמוק לאין ערוך, מאשר טכסיסים מדיניים, או אידיאולוגיה, או תעמולה, בין אם היא “נגד” ובין אם היא “בעד”; ואין הוא רוצה להסיח את תשומת־לב קוראיו לכיוון של התרגשות קלה וזולה ולהטותם מן הריכוז הנפשי החמור, שיש צורך להפנותו כלפי הטרגדיה העיקרית, הטרגדיה אשר אין לה מזוֹר.

הגיטו של אירופה המזרחית־המרכזית נידון לכליה עוד לפני זמן רב. שום ממשלה, שום משטר, שם מלאך או שטן לא היו יכולים להפוך אותו לדבר מה שיזכיר מולדת נורמלית אפילו במדה קלושה מאד. וכעת אין לו כל תקנה, אם לא יחול שינוי חריף ונמרץ ביחסים המספריים והאתניים.

ישנם בני אדם רגישים כל כך בנידון זה, שהם חובשים לחוסר־לויאליות כלפי ענין האמנסיפציה היהודית כל הסתמכות על עובדות המוכיחות, כי שיווי־הזכויות ע“פ החוק בלבד אין בו בשום פנים כדי להבטיח ליהודים אפילו מינימום של קיום נורמלי, ופחות מכל – באירופה המזרחית־המרכזית. אנו נזכרים, שביישנות מדינית מאותו הסוג היתה קיימת ברוסיה הצארית: הליברלים הרוסיים התאהבו כל כך ב”קונסטיטוציה" וב“פרלמנט”, שהיו רוגזים כעל בגידה מדינית על כל רמז שנרמז להם, כי החיים בארץ המתקיימת על טהרת ה“קונסטיטוציה” והפרלמנטריות אינם מחוסנים בשום פנים מפני מעשי־עוול, דיכוי, שוחד, אנטישמיות ושאר הפגעים הרעים. אבל להם, לכל הפחות, אפשר היה לסלוח את בערותם; הם לא חיו מעולם בצד משטר קונסטיטוציוני. לימוד־סניגוריה זה אין כחו יפה לגבי היהודים באירופה המזרחית־המרכזית: הרי כולם נתנסו בנסיון ויודעים, מהו ערכו האמתי של שיווי־זכויות מטעם החוק; יהודי גרמניה, אוסטריה, המחצית המערבית של פולין, יהודי הבלקנים – במשך שלשה דורות; ויהודי פולין המזרחית והאצות הבלטיות – במשך עשרים שנה. כל היהודים האלה, ללא שום יוצא מן הכלל, משוכנעים בכל לבם ובהחלטיות גמורה, כי שיווי־זכויות ע"פ החוק גרידה איננו משמש תרופה למחלה שהרעילה את קיומם ועתידה להרעילו גם להבא. קוצר־ראות לא־יכופר הוא – להעלים את הנסיון הזה מעיני המדינאים של בנות הברית; כי אחדים מהם, אם לא כולם, ודאי ששכחו זאת באמת ומשלים את עצמם, בכל הכֵּנות, בדמיון־שוא, שאם יכניסו שנית את הסעיפים על שיווי־זכויות לתוך חוזי‏־השלום, חוקות־המדינה וספרי הברית, יהא בזה משום פתרון מספיק וצודק לבעיה. להפך: צו־השעה הדחוף הוא – להוכיח לכל הנוגעים בדבר, כי באירופה המזרחית־המרכזית – עיקרון־השויון לבדו לא יביא שויון, אלא יחזיר ליושנו את התהו ובהו על פני תהום.

* * *

בכדי להסביר את הדבר למסתכלים מבחוץ, עלינו להודות בכמה אמתות מרות ולהגידן – ותהיינה האמתות מכאיבות כמה שתהיינה בשביל אנשים המצטיינים ברגישות מופרזת. מרכזן של הודאות בלתי נעימות אלו – בתכונה אופינית אחת, בעלת חשיבות מכרעת, של המציאות המזרח־אירופית: ישנן כמה בחינות בלתי־נמנעות בהתפתחות החברתית הנורמלית במזרח־אירופה (המלים “בלתי נמנעות” ו“נורמלית” טעונות כאן הדגשה מיוחדת), שהן הרות־אסון בהכרח, מבחינה אוביקטיבית ואורגאנית, בשביל קיומם של היהודים.

בפרקים הבאים נסביר את העובדה הזאת ע“י שפע־דוגמאות; כאן, בפתח דברינו הנוגעים לנושא הזה, נתבונן בעובדה אחת, הנחשבת לדוגמה קלסית של הניגוד העמוק בקיים בין ההתפתחות הנורמלית בכלכלה המזרחית־המרכזית לבין מעמדם של היהודים בתוך אותה הכלכלה. אנו מתכוונים לתנועה הקואופראַטיבית בין אוכלוסי־ה”גויים", ביחוד – באזורים הכפריים. בפולין ישבו כ־700,000 יהודים בכפרים, והיוו בממוצע 3.2% של כל האוכלוסים הכפריים. שלשת רבעי מיליון הנפשות האלה התפרנסו – חוץ ממקרים מעטים יוצאים מן הכלל – מהחזקת חנויות, או שעסקו ברוכלות בין החקלאים. התנועה הקואופרטיבית החלה זמן רב לפני מלחמת־העולם הקודמת, אבל הגיעה לשיא התפתחותה רק בעשר השנים האחרונות. בשנת 1938 נמצאו בפולין הכפרית 3207 קואופרטיבים צרכניים (ובהם – 350,000 חבר), 1407 קואופרטיבים לשיווק תוצרת החלב (626,000 חבר) ו־953 – לשיווק כללי (76,000 חבר). התפתחות זו רצחה ממש את התּגרים היהודיים בהמוניהם. ויש לציין את העובדה הראויה לתשומת לב מיוחדת, שהתוצאות היו קטלניות ביותר באזורים האוקרייניים דוקא, במקום שהתעמולה האנטישמית הישרה היתה רופפת הרבה יותר מאשר בין הפולנים, ובמקום שהממשלה היתה הרבה פחות מעונינת לשאוף להחלשת ההשפעה היהודית, מאשר במחוזות הפולניים הטהורים; מכאן ראיה, שתופעה זו אין לה כמעט כל שייכות אל הרצון להזיק מדעת ליהודים באשר הם יהודים; אלא שתופעה זו נובעת מעצם טבעה של ההתפתחות. ההתפתחות היתה מביאה באותה הודאות לידי נישול החנווני הכפרי, גם אילו היה ארמני או סיני; אבל במקרה הוא יהודי שאין לו לאן ללכת.

יתכן, שהיו גם חנוונים נוצריים מועטים באזורים האוקרייניים האלה, וכי גם הם נאלצו לסגת מפני הסתערותם של הקואופרטיבים. אבל התּגר הנוצרי “השבור” נקלט ע"פ רוב במנגנון ההנהלתי של התנועה; בהיותו מומחה בעל־ערך בין אכרים פשוטים, הרי הקואופרטיב יעסיק אותו. את היהודי לא יעסיקו; העובדה, שאין כל מקום לקליטת התגר היהודי המנושל בתוך חבר־המנהלים של קואופרטיב־החקלאים, ברורה כל כך, ששום יהודי לא יחלום לעולם על דרישה כה “אבסורדית”. הגם את זאת יש לתאר כאנטישמיות? מנהלי התנועה הקואופרטיבית, שרובם – אנשים בעלי השקפות נאורות, יכחישו את האשמה הזאת מתוך התמרמרות. הם יגידו “בפשטות”, שאדם חייב לדאוג לבני עמו תחלה.

אותה התופעה, אבל בצורה הרבה יותר רצינית, מתגלית באחת המדינות הבאלטיות (ואפשר – בכולן). האנטישמיות חריפת־הגילויים אינה נסבלת. מה שמתרחש שם הוא – תהליך חברתי הראוי בעצם לשבח: המדינה מעבירה לידיה בהדרגה, בצורה זו או אחרת, את הנהלתם הישרה פחות או יותר של כל מפעלי התעשיה והמסחר בעלי־הערך. היא משלמת לבעליהם מחיר הוגן; או מוטב שנגיד: מחיר פחות או יותר הוגן; אם בעלי המפעל הם “גויים”, הרי הם נשארים בדרך כלל בתפקידם. אם יהודים הם – המצב אחר לגמרי: מחליפים אותם בהדרגה ע"י לא־יהודים. בפעולה מתגשמת בדרך כלל ללא גסות ובהילות יתר, אבל בצורה רבת תוצאות. כפי שסיפר אחד הקרבנות למחבר: “בפולין, כשהממשלה נוטלת לידיה בית חרושת השייך ליהודים, חייבים כל העובדים היהודיים ללכת משם. כאן אין חפזון בלתי־הוגן שכזה. כשעבר המפעל שלי לידי הממשלה, הושארו תשעים אחוז מן העובדים בעבודתם; הדבר קרה לפני שלש שנים. מקץ שנה נשארו רק 70%; אשתקד – 50%, ועכשו כבר קרוב הסוף”.

באותה הארץ מרבים להשתמש בפתגם, הראוי לתשומת לב; אומרים, שהפליטו אתו שפתים נלהבות מאד: “לעולם אל תטריח את עצמך להרוג את הזבובים; אבל אל תשאיר להם פירורי־לחם”. הפתגם הזה מתפרש כנוסחה של אנטישמיות “מנומסת”, אבל מחושבת היטב; אך אין הוכחות לכך, שהדברים האלה נאמרו באמת, וגם אין חשיבות בדבר, אם נאמרו או לא. השאלה העיקרית היא, אם באוירה של אירופה המזרחית־המרכזית היו מרשים לממשלה, שנכנסה להרפתקה בעלת אופי מתקדם ללא ספק, כגון הלאמת תעשיות־המפתח – לנקוט בקו־פעולה אחר. המספר הכללי של אוכלוסי אותה הארץ הוא כמספר אוכלוסי רובע אחד בלונדון; אבל יש בה אוניברסיטה ובית ספר גבוה להנדסה, ובהם – אלפי תלמידים. בכל שנה ושנה מתיצבים יותר ויותר מומחים “מבני עמנו” בּתּוֹר של “מבקשי עבודה”, רובם – טיפוסים מצוינים של נוער גברי, נועז, מחונן, מהוגן ורב־פעלים. כמה זמן יסבלו הללו איזו ממשלה שהיא, אשר תתן להם לחכות הלאה, בשעה שהיהודים יוסיפו לעבוד ולנהל את המפעלים, שהם כעת – מפעלי־המדינה – אע"פ שהוקמו ביזמה יהודית ובהון יהודי?

עוול גס! בודאי; אבל בגינויו בלבד לא תהא כל תועלת. שורש הרעה אינו בשנאת ישראל – בה אפשר להלחם, אע“פ שאי אפשר לעקור אותה – אלא בדבר מה הרבה יותר ראשוני, הפועל בכח־איתנים: האהדה ל”בני עמנו", אינסטינקט שאי אפשר למתוח עליו בקורת, כי סוף סוף הוא טבעי; כי כך נוהג האדם – לבכר את בניו על פני צאצאי־שכנו.

* * *

מובן, ש“אנטישמיות־הדברים” נובעת בחשבון האחרון מיחס סובייקטיבי מסוים של בני האדם. ואעפ“כ אין לראות את הקו שנתחם כאן בני שני סוגי שנאת־ישראל – של בני האדם ושל הדברים – כהבדל מלאכותי. האנטישמיות של בני האדם היא משטמה פעילה, צורך מתמיד להזיק לגזע השנוא, להשפילו, לראותו מתפתל ונרמס ברגלים. ברור, שהלך־רוח תוקפני וסאדיסטי שכזה אי אפשר שיישאר לעולם בנקודת־הרתיחה בלב כל חבר וחבר בינוני של הצבור; מן ההכרח שתהיינה לו תקופות גאות ושפל, תקופות התפרצות ותנומת־חורף, ואפילו בהגיעו לשיא־תקפו מפגין אותו רק מיעוט, של העומדים בראש, בכל חריפותו; הרוב הולך אחריהם בענוותנות ומתענג על המחזה המשעשע. מכיון ש”האנטישמיות של בני האדם" היא בעלת אופי גמיש במדת מה, הרי אפשר לפעמים להלחם בה מתוך קורטוב של הצלחה. כך, למשל, יש יסוד לחכות, שהגרמנים – אומה המחוננת בכשרון מפליא לצייתנות קיבוצית – כשרון המגיע עד לידי גאוניות – יפחיתו את מדת אנטישמיותם, כשיצטוו על כך – אם לא יהיו מרוגזים ע"י נהירה גדולה מדי של “הסיוטים החוזרים”.

דומה, שיש דבר מה פאתולוגי בלהט הוולקאני של השנאה הזאת. יהיה שאט־הנפש הגזעי חזק כמה שיהיה; יהיו פשעי ישראל כבדים מנשוא – הרי ברור שהנושא כשלעצמו אין בו כדי להצדיק אפילו אחוז קטן מסופת־מערבל שכזו. והנה מתעורר בהכרח חשד, שהיחס הזה מבוסס מתחת להכרה לא על כח דוחה בלבד, אלא גם על כח־משיכה: כמשפט הסאדיזם. הקו האופיני בשביל אנטישמיות וולקאנית זו הוא – אי־יכלתה להעריך את הציונות, או שאיפות אחרות הדומות לה. מבחינה הגיונית היו הנאצים צריכים, לכאורה, לעודד כל תנועה המכוונת להוצאת היהודים מגרמניה: למעשה הם סייעו יותר מכל ממשלה אחרת לליבוי המהומות נגד היהודים בארץ ישראל, אע“פ שהן היו עשויות רק לעכב את היציאה ההמונית. ברור, שאילו הוכרזו אוגאנדה, או אנגוֹלה או מינדאנאוֹ כבית לאומי בשביל היהודים, במקום ארץ ישראל, היתה עמדת הנאצים נשארת כמו שהיא. הסאדיזם אינו רוצה לאבד את טרפּו; הסיפור על יציאת מצרים בתנ”ך הוא הדוגמה הראשונה, שנרשמה לזכרון בספר, של התנגשות מענינת בין שני יצרים המנוגדים זה לזה: האחד השואף להשמדת זרע שנואיו, והשני – שהחליט בכל תוקף למנוע את יציאתם. עוד השערות מענינות הובעו ע“י אנשים שהתבוננו בתופעה חולנית זו. אחת מהן, הנפוצה ביותר, הולבשה עור ובשר ע”י אנרי ברנשטיין במחזה “ישראל”, בו מסופר על צעיר צרפתי, צורר־היהודים, אשר נודע לו כי אביו האמתי אינו Son cher papa (אבא היקר שלו) אלא בנקאי יהודי מהודר. ברור, שהוא מרמז כאן, שכל אנטישמיות וולקאנית היא בבחינת רעיון מלפף בלתי נורמלי, היונק מיסוד פיסיולוגי, וכפי שיש לשער – מיסוד גזעי. הרוזן אטווש, מדינאי הונגרי גדול, כתב לפני כמאה שנים: “האנטישמי הוא אדם, השוטם את היהודים יתר על המדה”. למה הוא שוטם אותם ביותר? הרוגז הזה – מניין? ההסברה הפשוטה ביותר היא, ש“יש לו יהודים במוח”, ושמאניה זו נגרמה ע"י טפת דם יהודי הזורמת בעורקיו והמעוררת תגובה מסתורית ואטאוויסטית בנפשו, נפש השעטנז. לפי תורה זו, הרי כל צורר־יהודים “וולקאני”, כלומר – אדם שאינו שוטם אותם “במידה ובמשורה”, אלא עושה מהם “ענין שלם” – חזקה עליו שאבות אבותיו היו יהודים; יתכן, שהיו בדור רחוק מאד, או שנגנז זכרם, ושום מגלת יוחסין אינה יכולה לגלותם; אפשר, שלא השאירו שום עקבות בקלסתר־חטמו או אפילו בצורת עיניו, אבל כל זה איננו חשוב: “התסביך היהודי” כשלעצמו משמש, לפי דעה זו, הוכחה מספקת לאטאוויזם גזעי.

אפשר שהדברים האלה הם נכונים, ואפשר שאינם אלא מגדלים הפורחים באויר; כדאי הדבר, שמומחה לפסיכו־פאתולוגיה קיבוצית יחקור היטב את ההשערה הזאת. על היהודים הדבר לא יעשה רושם; אין לחשוב, שהתגלית, כי ד“ר גבלס הוא מצאצאי רבנים, תנעם להם ביותר; הרי תגלית זו לא תפחית ולא תגדיל בשום פנים את מצוקתם. מטרתו של המחבר בסטיה זו מעיקר־נושאו היא – להבליט את האופי החולני, הקדחתני, השוטף והמשתנה של התופעה, אשר הוא קורא לה “האנטישמיות של בני האדם”, להבדיל מ”אנטישמיות־הדברים", שהיא יציבה, מתמדת ובלתי משתנית – ודוקא משום כך גם נוראה ביותר.

מקורה – באותה ההפליה האינסטינקטיבית, שנוהג בה כל אדם נורמלי, בהבדילו בין “עצמו ובשרו” לבין כל הנכרים העומדים מבחוץ. אין זה רגש־שנאה דוקא; אין מן ההכרח, שיהא בו משום שאט־נפש אמתי. אפשר, שהנטיה הזאת תהיה במצב של נמנום בתנאים נורמליים, ותישאר רודמת במשך דורות; היא תתעורר רק לרגל התחרות חריפה לשם איזו טובת־הנאה חשובה, כשיש צורך לאדם לבחור בין “אחיו” לבין הנכרי העומד מבחוץ – אז יתעורר חוש ההגנה העצמית. וגם אז אין היא מוכרחת להתלקח בשצף קצף לתבערה אוכלת (אע"פ שהיא עלולה להתלקח); אפשר שתשאר מנומסת ואדיבה כלפי חוץ, אבל ללא רחמים במהותה הפנימית – כפי שראינו בדוגמה הבאלטית; או שתגיע להשתוללות עִוְעים, כפי שמתרחש לפעמים בפולין. לא הצורה חשובה כאן, אלא הרוח. רוח זו היא – ההכרה הנטועה בלבו של כל “גוי”, הכרה שאין לעקרה – כי שכנו היהודי אינו “עצמו ובשרו” – וכך יודע כל יהודי ויהודי, שידידיו האריים אינם “עצמו ובשרו”. הכרה זו אינה מזיקה כשלעצמה; אין היא משמשת מכשול בפני יחסי־שכנות הוגנים, בפני עזרה הדדית ואפילו בפני ידידות, כל עוד “האקלים” החברתי הוא נוח. ב“אקלימה” של אירופה המזרחית־המרכזית היא הופכת לגזר־דין של מות בשביל היהודי.

פרק ז: הגיטו הפולני    🔗

אין הוכחות לכך, ש“האנטישמיות של בני האדם” היתה מושרשת בנפשו של הצבור הפולני באיזה זמן שהוא. אין בכוונתו של המחבר לצטט אף אחת מן היצירות הידועות של המשוררים והמספּרים הפולניים, החדורות אהדה ליהודים, כי אין להביא ראיה מהן; הוא מתכוון לעובדה, שאין אנו מוצאים כל זכר לתנועה אנטישמית שבהכרה, בספרות או בצבור, בדברי ימיה של פולין – עד כמה שידיעתו של המחבר מגעת – מחלוקתה של פולין עד סמוך לשנת 1909.

אין במשמעותם של הדברים האלה, שלא היתה קיימת התנכרות גזעית, ושלא חרפו וגידפו מזמן לזמן את היהודים, או שלא התעללו בהם ולא הכו אותם; אבל היהודי, במצבו המיוחד, למד להבחין בין “פגימות” רגילות ופעוטות במדת הכנסת־האורחים הלאומית לבין תופעה מיוחדת ומכוונת, שיש לה אופי של “תנועה”.

אכן, משנת 1909 ואילך, ובימי מלחמת־העולם ולאחריה נהפכה פולין לגיא־חזיון של התקפות בלתי פוסקות על כל עמדה ועמדה יהודית; התקפות שנערכו בכל האמצעים שאפשר רק להעלותם בדמיון – ע“י מלים, אגרופים, נידוי כלכלי ופעולות ממשלתיות מכל הסוגים, וכמעט שהגיעו עד לתחוקה אנטי־יהודית גלויה. ההתקפות האלה, שפגעו בהמון בן 3,300,000 נפשות יהודיות, רובן – אביונים מדורי דורות, גרמו למצוקה כלכלית שאין לתארה ול”בהלת־הגירה" כללית; אמנם – ל“בהלה עקרה”. כי רוב השערים לכניסה היו סגורים ומסוגרים.

משום כך קנתה לה פולין שם בכל רחבי הגולה, באופן סופי ומוחלט, בתור הגיטו הטראגי ביותר בין כל הגיטאות שבעולם; ואנו מוצאים בגיטו הפולני את כל התופעות המכאיבות הנובעות מעצם הקיום בתוך גיטו, בצורתן המושלמת והטיפוסית ביותר; ומעל לכל – את התהליך, שהוא התוצאה הסופית הטבעית מקיום שכזה: נישולו הכלכלי האבטומאטי של מיעוט מפוזר ע"י רוב תושבי־המקום. אנו קוראים לנישול הזה “אבטומאטי”, כי הוא מתגשם בהכרח ואינו תלוי בקיומה של איזו “תנועה” שהיא המכוונת נגד היהודים בהכרה תחלה, או בפרסום חוקים אנטי־יהודיים. אם קיימת תנועה כזו, הרי התהליך מתקדם במהירות יתרה; אם נחקקים חוקים, אפשר שיהיה קצת יותר הדרגתי; אם כך ואם כך, הרי הוא מתפשט מתוך עקשנות של חולות נודדים.

כל היהודים הפולניים יודעים (בהכרה או מתחת להכרה, מתוך הודאה בעובדה זו, או למרות הכחשותיהם) מה טיבו של האבטומאטיזם הזה; יודעים, כי אין כל קשר סיבתי ממשי בין גזר־הדין של כליה, החוסם את אופקם הכלכלי, לבין הלך־רוחם של ההמונים או של המיניסטרים. המחבר לא מצא מעולם אף שמץ של טינה מתמדת בלבם של היהודים שהיגרו מפולין כלפי העם הפולני ואפילו לא כלפי המדינה הפולנית; בו בזמן אין להכחיש, שהפליטים היהודיים מגרמניה ספוגים רגש־מרירות עמוק ושאיפת־גמול לא כלפי הנאציזם בלבד, אלא כלפי כל הסביבה הלאומית הסובלת את הנאציזם. מגוֹרשי גרמניה מרגישים, כי הרשעוּת היתה נטועה בעצם טבעם של הבריות הללו, רשעוּת שלטת בגברים ובנשים ברחוב; והאנשים האלה בזדון־לבם הרב הפכו ארץ מהוגנת לג’ונגל. על טיב ההרגשות, המפעמות בלב היהודי הפולני (בין אם הוא תושב או מהגר) בנוגע לתפקיד שמילאה רשעוּת־האדם כגורם למצוקת־הגיטו, עמד המחבר ע"פ קובלנותו המרה של רב גליצאי אחד: “אני שואל את עצמי: אילו הייתי מלך, באיזו מדה הייתי יכול להיטיב את גורל היהודים בארץ ברוכה זו. הדבר בעיקרו אינו תלוי בפקודות שיתן השליט, או במספר החוליגאנים שישים במאסר. למה הדבר דומה? לירידת הגשם והשלג מן השמים”.

יחס סלחני זה למשטר ממשלתי, שהיהדות הפולנית סבלה ממנו נוראות, אופיני הוא מאד. המחבר מוכרח להודות, שהטיפול בנושא זה גורם לו קורת־רוח, כי זוהי הוכחה להגינותם ולנדיבות לבם של אחיו היהודים; קורת־רוח כפולה ומכופלת, מכיון שבזמן האחרון השתרשה בחלק מעתונות־המערב אופנה מיוחדת: לזלזל בבעלי הברית מאתמול לאחר תבוסתם – באסכולה של המדינאים מיסודו של פילסודסקי, ואף בפילסודסקי עצמו. ביחוד נוהגים לתאר את הקולונל בק, מיניסטר־החוץ הפולני לשעבר, כריאקציונר ופרו־נאצי, תלמידו של המן הרשע. כתיבה מסוג זה לא זו בלבד שמעידה על טעם רע מאד: היא גם עדות לזכרון לקוי. ואע"פ שאין בכוונתו של המחבר ללמד עליהם סניגוריה, הרי הוא מרשה לעצמו, ללא שמץ של יהירות, להגיד משהו על אותה הקבוצה הקטנה ובישת־המזל, אשר גורלה נחרץ עוד מזמן, של התלמידים, שפילסודסקי מילא את ידיהם להנהיג את פולין שלו.

“פולין שלו”. המחבר לא ראה ולא שמע את פילסודסקי מימיו, אבל מאמין הוא, כי הרושם שקבל על טיב הפילוסופיה הפאטריוטית של פילסודסקי – נכון הוא ביסודו. בשביל פילסודסקי היתה הפאטריוטיות בבחינת דת קפדנית, חמורה ואסקטית, הבזה לכל דבר שברגשנות. היתה קיימת אגדה שעשתה לה כנפים בכל העולם, כי פילסודסקי “שנא את הרוסים שנאה עזה כעוֹז אהבתו לפולנים”. יש לשער, שאלה הם דברי־הבאי, כי האיש הזה היה בלתי מסוגל באופן אורגאני לסנטימנטליוּת של עלמות צעירות, כגון אהבת־פלוני ושנאה לפלמוני. יש לשער, מה היה עונה הוא, אילו שאלו אותו על הענין הזה. יתכן שהיה עונה: “אין אלו אלא דברי הבל. אני מתיחס לכל העמים, חוץ מעמי, באדישות מנומסת; אפשר, שאינני שומר על הנימוס ביחסי אל עצמי, כי מומיו מרגיזים את עצבי”. כי זהו קנה־המדה הריאלי היחידי של פאטריוטיות אמתית בלתי מזוגה במים, שאינה אלא מצב של עירנות מתמדת, “יבשה” ופראגמאטית, ללא כל תערובת של “תשפוכת רגשות”. פילסודסקי היה פראגמאטי במדה שאין למעלה הימנה; תמיד סלדה נפשו מפני כמה ליקויים שבאופי הפולני, שהשפיעו על עצביו; ותמיד בנה או תיקן או שיפץ משהו. לאמתו של דבר, לא היתה לו “תכנית” מעולם – תכנית במובן המקובל של המלה, כלומר – צרור סעיפים הדנים בענין זה או אחר; אע"פ שאנו יודעים, שהוא חתם על סעיף אחד או על כמה סעיפים בראשית דרכו. אבל מפעל חייו מוכיח לנו, שהיתה לו תמיד תכנית־פעולות ברורה, ואחריה הלך כל הימים; והתכנית היתה ישרה ופשוטה כל כך, שאנו מרגישים, כי אפשר היה לבטא אותה במלים קולעות אחדות. יש לחשוב, שלא הטריח את עצמו מימיו “לשנוא” את רוסיה (אין זאת אומרת, שלא נזהר מפני יצר־ההשתלטות של רוסיה): אבל ודאי הדבר, שחשש מפני התדבקות באותן הסגולות האסיאתיות למחצה – אי־הסדרים, הרישול וחוסר־היסודיות, שהאצילו תמיד חן מיוחד על רוסיה, ולעתים קרובות היו בעוכריה. פילסודסקי לא רצה, שאף אחת מן השטויות הרגילות של “הנשמה הסלאווית” תהא מצויה בפולין; לא רצה שום דבר מאותו הבּליל של חלומות־פז ושפע־כִּנים; שום דבר מאותה הנהימה המסתורית העמוקה, הנשמעת כקול רעם בגלגל ואינה, אליבא דאמת, אלא נחרת־תרדמה. פולין שלו היתה צריכה להיות – שומרת־סדר, נקיה, דייקנית, רבת־פעלים, הוגנת; בקיצור: “מערבית”. אפשר להגיד, שהוא שאף להזיז את פולין על המפה – מערב, לקרב אותה, נגיד, אל שווייץ. אין זאת אומרת, שהיה מעריץ את כל מנהגי־המערב ללא הסתייגות; אבל העדיף אותם, על כל פנים, על תכונותיו המוזרות של המזרח, כפי שהן מיוצגות ברוסיה הסוביטית. “אני נזכר ברוסיה” – אמר פעם פילסודסקי לאחד מאורחיו: “היא מענינת, אבל מלוכלכת ובלתי רחוצה במקצת”. הוא רצה, שפולין תתרחץ כהלכה, שתהיה נקיה מכל הבחינות – הגשמית והמוסרית כאחת. בין הכתבים שרצה להעביר ממנה היה גם המנהג המשפיל – להתעלל ביהודים.

פילסודסקי לא היה מימיו לא ידידם ולא אויבם של היהודים. הוא התיחס אליהם מתוך אדישות מנומסת – “מנומסת”, על כל פנים, בכל הופעותיו הפומביות. אי אפשר להמנע מחשד, שלא היה מצטער כלל וכלל, אילו ישבו בפולין רק 1% של יהודים, במקום 10% (אע"פ שלא אמר זאת מעולם); ומכיון שמקורות־הפרנסה לא הספיקו מעולם, הרי אנו יכולים לתאר לעצמנו שהיה רוצה, שהם יימצאו בידי הפולנים, ולא בידי היהודים (אע"פ שלא הזכיר זאת מעולם). אבל פוגרומים וחוקי־גיטו ועוד ענינים כאלה היו בעינו כאותה המורסה בקצה־אפּה של האהובה; פילסודסקי לא רצה, שפולין שלו תהיה נגועה במורסות אלו. שאלה אחרת היא – עד כמה הצליח לטהר את פני פולין מן הדופי המיוחד הזה. מאמציו לא הרבו לשאת פרי, ומורגש שהיה יכול לטרוח על זה יותר.

* * *

ודאי שאנו זכאים להשמיע את הקטרוג הזה כלפי יורשיו: ברור, שהם יכלו לטרוח על זה יותר. עם אחדים מהם נפגש המחבר באופן אישי – עם הקולונל בק, המרשל שמיגלי־רידז, הגנרל סלאבוי סקלאדקובסקי, ועם כמה אנשים צעירים יותר, שאת תפקידם יש להשוות אל תפקיד “המזכירות של לויד ג’ורג'” משנת 1917, שקנתה לה שם בשעתה; והיו לו, למחבר, גם הזדמנויות אחרות לתהות באופן כללי על טיב משאלותיהם ומאמציהם. אף אחד מהם לא התימר להיות אוהב ישראל – אע“פ שאנחנו נחפש לשוא, בין דורשי־טובתנו הכנים ביותר באירופה המערבית, ידיעה אינטימית כזאת של השקפת־העולם היהודית, של אוירת הבית היהודי, של הנפש היהודית, כפי שמצאנו אצלם; ידיעה, שהיא פרי חיי־שכנות קרובים במשך מאות שנים. אבל אם נרצה להגדיר אותם בתור אנטישמיים מדיניים – ספק אם הגדרתנו תהא מדוייקת. גם הם הרגישו ופחדו, כשם שפחד פילסודסקי, מורם ורבם, מפני ההמוניות המשפילה והמלכלכת של הפוגרומים ברחוב ושל הדפים הפוגרומיים בספר־החוקים. אבל הם נאלצו לעמוד נוכח כחות־איתנים עצומים בתוך הארץ, שדרשו לגזור גזירות על היהודים והתפרצו בפרעות־רצח. היו זמנים לאחר מותו של פילסודסקי, כשהממשלה והקבוצה השלטת הקטנה שתמכה בה, הידועה בשם “הקולונלים”, היתה החיץ היחידי שנשאר בין היהודים לבין מסע־צלב כללי, שהיה עלול להערך נגדם. והרי זאת היתה קבוצה של מתי־מספר, מבודדת, ללא שרשים עמוקים בשום שכבה חברתית בעלת ערך. “הקולונלים” התאמצו לבלום את התנועה הכללית, שתבעה בקולי קולות שיטות נאציות אכזריות, והציעו ברירה מכובדת יותר: הם תמכו במאמצים, המכוונים לקרת הגשמת תכנית מסודרת של יציאת־ההמונים מרצון; בג’ניבה השתדלו לטובת הרחבת העליה לארץ ישראל; וגם עודדו תכניות שונות להתישבות יהודים באוסטראליה ובמאדגאסקר. הרבה יהודים שהכירו אותם מוכנים להשבע, שהנסיונות האלה נעשו בכנות; אע”פ שיכלו לרצות, שייעשו בנדיבות־לב ובמרץ גדולים פי עשרה. אבל חשובה היא העובדה, שההסתערות אשר הם ניסו לרסן אותה, היתה התקפה כבירת־כח, שנתמכה ע“י בני כל המעמדות, ורק מתי־מספר התנגדו לה בכל מעמד ומעמד; זאת היתה הסתערות של כחות־איתנים” במלא מובן המלה, “מסע־צלב כללי נגד היהודים”.

כפי שראינו כאן, הרי ההסתערות על היהודים בפולין (להבדיל מגרמניה) לא היתה תנועה הנובעת מתוך רגש או מתוך השקפות שבאמונה. מחוץ ליסודות חוליגאניים, כמעט שלא היתה קיימת כל שנאה ממשית ליהודים בחברה הפולנית. אלה שהסכימו לחתום על פטיציה, בתביעה לגזור גזירות על היהודים, מוכנים היו לעתים קרובות להשבע, כי מצטערים הם בכל לבם על הנזק שתגרום פעולתם בהכרח; אבל לא היה להם כל מוצא אחר. “בּני – או בנו של היהודי, כי יש רק ככר לחם אחת”. עובדה זו מסבירה את עמדתם הפושרת אפילו של הסוצאליסטים⁵ הפולניים במלחמה נגד האנטישמיות; כי גם הם היו מוכרחים להתחשב בעמדתם של הפועלים המאורגנים מקדמת דנא. הפועל הפולני התנגד בגלוי ל“התפרצותו” של הפרולטריון היהודי אל המקצועות המשובחים בתעשיה הממוכנת. הוא שאל: “אם ייכנסו כולם – אנה אני בא?”

נחוץ יהיה לערוך חקירות מדעיות במשך דורות רבים, בכדי לקבוע בדיוק את הסבות שגרמו לחזיון־איתנים זה. הקורא כבר הוזהר, כי מחבר המסה הזאת אינו אלא הדיוט. אין הוא יכול לתת שום פתרון; אבל מבין ההסברות השונות ששמע ישנה אחת, הנראית בעיניו כמתקבלת על הדעת. היא מהוססת על סגולותיו הסוציולוגיות המיוחדות של הגיטו מצד אחד ועל טיב התפתחותה התעשיתית של פולין מצד שני.

אותם התנאים הכלליים, שנוצרו עקב המהפכה התעשיתית וגרמו להגירה הגדולה של הכפריים אל הערים בארצות המערב, השפיעו גם בפולין; אבל בפולין הם התפתחו בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ותוצאותיהם לא היו מרחיקות־לכת כל כך. משנת 1863 ואילך, לאחר כשלון המרד השני של הפולנים ברוסיה, הופנה המרץ הלאומי כלפי “המפעל והבנין”, כלומר – כלפי יזמה כלכלית, מסחר ואינדוסטריאליזציה בעיקר. עלית החרושת הפולנית החלה באותה התקופה; והיהודים שמספרם מגיע לשליש האוכלוסים בעירוניים בארץ, לקחו חלק מכובד בהתפתחות זו. באותו הזמן התחיל הכפר הפולני להזרים את עודף אנשיו אל הערים, ומדת־הזרימה הלכה וגדלה מפעם לפעם. אבל נהירתו של עודף־האוכלוסים הזה העירה בארבעים השנים הראשונות לא הביאה לידי התנגשות עם היהודים דוקא; כי התעשיה שהלכה וגדלה היתה זקוקה לפועלים נוספים במדה ההולכת וגדלה וקלטה ברצון את הנוער מן הכפרים; משום כך יכלו היהודים לעסוק הלאה בפרנסותיהם הישנות, פחות או יותר ללא מפריע: בתור חוכרים סיטוניים או תגרנים זעירים, בתור מתווכים, מארגנים, רופאים, עורכי דין וכו'; יחד עם השכבה הגדולה של מחוסרי כל סיכויים לפרנסה, שהיו תמיד חלק ניכר בין הצבור היהודי באירופה במזרחית ושהסתופפו בצל בעלי־הפרנסות המיוחסים.

כך נמשך מצב־הענינים, בשקט ובשלום, עד לעשור־השנים שלפני מלחמת 1914. בעשור הזה החלה להסתמן תקופה חדשה בהתפתחות התעשיתית, שאמנם הגיעה ל“גמר בישולה” רק לאחר המלחמה. שלב־ההתפתחות החדש הזה החל עם עליתו של ה“רובוט” (הגולם), עם ראשית הראציונליזציה, בייצור וגידול מספר כחות־הסוס של המכונה, שהתחילו לדחוק את רגליו של המנוע־האדם. יתכן, שהתואר “חדש” אינו הולם את השלב הזה כל צרכו; שהרי הפועלים במערב־אירופה חזור אותו מראש מלפני זמן רב, בחוללם את המהומות הראשונות מתוך התנגדותם לראשית הנסיונות – להשתמש בכח־הקיטור במטויות; אבל אח“כ התברר, שחששותיהם של הפועלים נתעוררו במוקדם מדי ושהם הקדימו את המציאות במאה שנה ויותר, אף באותן הארצות שצעדו בראש כל העולם מבחינת הקידמה הטכנית. אמנם, במשך מאת־השנים הזאת גדל כח־הייצור של מכונת הקיטור בפרוגרסיה אריתמטית, אבל בו בזמן התרחבו השווקים לקליטת כל סוגי התוצרת במדה הקרובה לפרוגרסיה גיאומטרית, הודות לספינת־הקיטור ולקטר. התעשיה היתה מסוגלת עדיין לקלוט את עודף האנשים העובדים ולדרוש עובדים נוספים; ביחוד, כמובן, באירופה המזרחית הנחשלת, במקום שהתקדמותו של ה”רובוט" היתה אטית, לפי טבע הדברים.

אבל בבקוע שחרה של המאה העשרים נשתנה בהדרגה היחס הזה בין גידול הייצור והתרחבות השווקים בכיוון ההפוך: כושר הייצור של המכונות, שהונעו מעתה ע“י מנועים אשר פריוֹנם גדול מפריון מכונת־הקיטור הישנה, החל להתרבות בפרוגרסיה גיאומטרית, ואילו התרחבות השווקים הואטה באופן טבעי. כתוצאת ההופעה הזאת, שנתגלתה במילואה לכל עין רק בשנות העשרים של המאה הנוכחית, גדל מספר מחוסרי־העבודה, והם “עלו בדרגה”: מרזרבה שוטפת ומעוטת־מספר באופן יחסי (בתנאים נורמליים), כפי שהיו קיימים לפני כן, עלו מחוסרי־העבודה למדרגה של מעמד חברתי הקיים קיום־קבע; מעמד, שמספר חבריו רב מאד – אפילו בתנאים נורמאליים. דומה, כאילו התעשיה המודרנית אינה זקוקה עוד לפועלים; ויתכן, שבקרוב תתעורר השאלה, עד מתי ישמור “הפרולטריון” במובן המרכסיסטי, הקלאסי של המלה, על “היחוס” שלו בתור אחד הגורמים העיקריים בייצור התעשיתי? דומה, שאת המגמה הזאת בהתפתחות הסוציאלית אפשר לבלום רק בתנאים בלתי נורמליים; בארצות המתקדמות מבחינה טכנית – וגרמניה בכללן – ע”י מרוץ־ההזדיינות; בארצות הנחשלות והמוזנחות, כגון רוסיה הסוביטית, שבה נחשב פועל, המוציא את כמות העבודה שמוציא פועל בינוני במערב, ל“סטאחאנוביץ” ואילו הפועל הבינוני המקומי אינו בהשוואה אליו אלא רשלן ועצלן – ע“י נסיון מבוהל להגשים ב”תכנית חמש השנים" את אשר הגשים המערב במשך חמשים שנה. ברור, ששתי הפעולות המזורזות האלה אינן אלא תרופה לשעה. המקרים האלה הם יוצאים מן הכלל, ואילו הכלל הוא, שזרימת החומר האנושי הנוסף אינה כדאית עוד בשביל בית החרושת – אפילו בפולין.

יש לשער, כי זוהי הסבה העיקרית לכך, שמשנת 1905 ואילך, וביחוד – משנת 1920 ואילך, החלו לערער בחריפות על זכות היהודים בפולין לתפוס את העמדות בכלכליות, שהיו עד לאותו הזמן בחזקת “מוּתרוֹת ליהודים”. הנער הכפרי, בבואו העירה, לא מצא עוד עבודה במטויה ונאלץ לפנות לפרנסות אחרות: ראשית כל, ניסה את מזלו במסחר בקמעוני וברוכלות, במקום שהאנאלפביתיות לא הפריעה לו; והנה הוא מצא, שהמקצועות האלה מלאים יהודים רעבים למחצה, מובן, שזה היה רק צד אחד של הפעולה האבטומאטית שהחלה להתפתח עקב המצב: הואיל ו“סקטור” אחד בשדה־הכלכלה הסיג את גבול משנהו, הרי מוכרחת היתה לבסוף להתעורר תביעה כללית ומרוכזת מצד כל ה“גויים” לכל הפרנסות שהחזיקו בהן היהודים. אין לזה כל שייכות לתיאוריות על “שאט־נפש לאומי”. יש לשער, שגם אלמלא נמצאו יהודים בפולין, היה נערך “מסע‏־צלב” חריף באותה המדה; אלא שבהעדר מטרה שאפשר להבחין בה בבירור, היה לובש צורה פחות מרוכזת של “יד־כּל בכּל”, במקום “יד כּל ביהודים”. העובדה העיקרית היא, שלצבור הפולני לא היו מקורות־פרנסה מספיקים; והיהודים, מחמת אלף סבה וסבה, שימשו מטרה אידיאלית ונוחה לאותו המשחק הנושן, שהצרפתי קוראים לו: ôte־toi de là que je m’y mette (“הסתלק מכאן, בכדי שאתפוס את מקומך”).

בין הנימוקים המרובים האלה ישנו אחד, המשפיע ביותר: יש למעלה משלשה מיליונים יהודים בפולין, שהם 10% מכלל־האוכלוסים ושליש שלם מאוכלוסי הכרכים העיקריים.

יתכן, שההסבר “הממוכן” שניתן כאן לטרגדיה היהודית בפולין, שיש לה אופי של “התפרצות כחות־איתנים”, הוא נכון כולו או בחלקו, או מוטעה כולו או בחלקו. העובדה העיקרית בעינה עומדת: זהו מצב, שבו “האנטישמיות של בני האדם” היא ענין של מה בכך לעומת הלחץ האנטי־יהודי האכזרי של הדברים. אפשר, שהאנשים שונאים את היהודים, או שהם שונאים את הצורך לנשל את היהודים (יש לשער, שרבים מהם שונאים אותו). הדבר אינו חשוב כלל וכלל. יתכן שהממשלות יכולות למנוע את התופעות החוליגאניות או להעניש בעדן: אבל אין ביכלתן לשנות את ה“אקלים” של המבנה החברתי. צדק אותו רב גליצאי, שהיה מסופק, אם היה יכול בעצמו להפסיק את נישול היהודים, גם אילו צויד בסמכויות של שלטון־יחיד רחבות ביותר; ודאי, ששום ממשלה פולנית לא תוכל לעשות את הדבר, ואין גם לשער, שתנסה לעשותו.

* * *

אכן, ישנם סוציאליסטים יהודיים (אבל לא כל הסוציאליסטים), הסבורים שישנה תרופה; אם יתגשם הסוציאליזם בכל רחבי פולין, תהיה עבודה לכל ורוב־שפע, ולא ינושלו לא יהודים ולא “גויים”. הם ייטיבו לעשות, אם ידונו בשאלה זו בחדרי־חדרים עם חבריהם “הגויים” לפני הציעם את הפתרון הזה. יתכן, שהללו אינם אנטישמיים, אבל אין זאת אומרת, שהם מתארים לעצמם את האידיאל של פולין סוציאליסטית בתור ארץ, שהיהודים מהוים בה 30% מן האוכלוסים העירוניים. כל סוציאליסט מפוכח והוגן יודה, אם יתבקש להביע את דעתו מתוך גילוי־לב, כי בין אם יתגשם הסוציאליזם ובין אם לא, הרי הגירתם ההמונית של היהודים מפולין עלולה רק להיטיב את המצב, וככל שתגדל ההגירה, כן יוטב מצב זה.

אבל שאלה זו נמצאת מחוץ למסגרת חקירתנו זו, המטפלת רק במטרות־המלחמה של בנות הברית. לפי עניות דעתו של המחבר, הרי גורלו של מיעוט לאומי מפוזר במדינה סוציאליסטית הוא עגום לא פחות מאשר במדינה בלתי סוציאליסטית. יתכן, שאחרים יחלקו עליו – אבל אין כל חשיבות בכך ביום הזה. מהפכה סוציאליסטית בפולין או במקום אחר איננה בכלל מטרות־המלחמה של בנות הברית. להפך: בנות הברית רוצות רק להקים פולין “דמוקראטית”, ותו לא – ־דמוקראטית" באותו המובן, כפי שאנו מוצאים באנגליה, או בצרפת, או בארצות הברית. זהו הסיכוי היחידי, שעלינו לדון בו באופן ריאלי. המסקנה מבחינה יהודית היא ברורה.

* * *

נראה, שבגמר המלחמה תחול תסבוכת נוספת בבעיה היהודית בפולין: שאלת “הרזרבאט” של לובלין. הממשלה הנאצית מתכוונת, כנראה, לגזור מחוז אחד מסביב לעיר לובלין, בפנה הדרומית־המזרחית של שטח הכיבוש הגרמני בפולין, ולהשתמש בו לשם התישבות־כפיה של יהודים. יש למצוא מעין שיטתיות בבחירת החבל הזה: אחוז היהודים במחוז לובלין הוא גדול מאשר בכל מחוזות פולין – 42.9% בערים, 6% בכפרים, 13% – האחוז הכללי. כבר הוחל בהעברת היהודים לאזור הזה, אבל טרם הוברר, מהו היקפה של התכנית. אין אנו יודעים עדיין, אם “הרזרבאט” נועד בשביל כל היהודים הנמצאים תחת שלטונה של גרמניה, או רק בשביל חלקים או סוגים מסויימים של היהודים האלה. בשעת כתיבת הדברים אין עדיין אפשרות לברר, מה מתרחש שם אליבא דאמת. כבר נפוצו שמועות, שהתכנית הוזנחה; מאידך גיסא מוסרים, כי 90,000 יהודים מבוהמיה וממוראוויה, 100,000 מווינה וכו' יועברו בקרוב ללובלין. אמרו, כי שטח ה“רזרבאט” הוא מאתים מילין מרובעים; ויש אומרים, שהוא מגיע לאלפיים מילין, או לחמש אלפים, או יותר (שטחו של המחוז הפולני הזה מגיע ל־10,000 מילין מרובעים בקירוב). אפשר שכל זה מוכיח, כי הממשלה הגרמנית טרם הואילה לגלות את כל פרטי תכניתה, ואנו אין לנו ברירה אחרת, אלא לסמוך על דברי־רכילות וניחושים; וגם יתכן, שאין לה, לממשלה הגרמנית, מה לגלות – כי התכנית אינה תכנית, אלא אימפרוביזאציה מטושטשת. קיימת, דרך אגב, נטיה כללית, אבל אוילית, להפריז בערכת כשרונותיה של גרמניה ל“תיכון תכניות”; והאנשים מתעלמים מן העובדה הברורה והגלויה, שלעתים קרובות מאד, ברגעים מכריעים, גם לפני המלחמה וגם בשעת המלחמה, נגשה הממשלה הנאצית לפעולות ללא כל תכנית קבועה, אם מדינית ואם אסטרטגית, ושינתה את תכניותיה בכל יום ויום ־ ובדרך כלל היא חיה “מן היד אל הפה”. ולכן אפשר מאד, שגם מתכנית “הרזרבאט” בלובלין ימשכו את ידם, או שהיא תתפתח לדבר מה גדול. או שתרד מן הפרק באמצע ההתפתחות.

על מכסימום־האפשרויות של התפתחות זו (אם הוא ניתן להגשמה בכלל) אפשר לשפוט ע“פ האומדנה שנערכה בזמן האחרון ע”י מאנצ’סטר גארדיין“. “הנאצים” – כותב אותו העתון – “לא גילו, מה גדול יהיה שטחו של הרזרבאט. אם נתפוס את המרובה ונניח, שהוא מקיף את כל פלך לובלין, הרי נמצא ששטחו מגיע ל־13,000 (?) מילין מרובעים. מספר אוכלוסיו הנוכחיים מגיע ל־2,464,600, מהם – 259,500 יהודים. היהודים ישארו, אבל יתר האוכלוסים יצטרכו לצאת ל”שארית המדינה”*, 500,000 משטחי פולין שסופחו לגרמניה, 180,000 מגרמניה ומחבל־הסודיטים 65,000 מאוסטריה ו־75,000 – מן “הפרוטקטוראט” של בוהימיה ומוראוויה. בסך הכל יצטרך המחוז הזה, שהוא אחד העניים ביותר בפולין גם בלאו הכי, לכלכל למעלה מ־3,000,000 נפש".

דבר אחד הוא ברור: כשבאים לחשב מראש את עתידה של הבעיה היהודית בפולין, מן ההכרח להביא בחשבון בכל הרצינות את האפשרות, שבבוא שעת התקומה והשיפוץ, יימצא, כי כבר קיים שטח גדול למדי, אשר מאות אלפי יהודים הועברו אליו מיתר חלקי פולין. שתי בעיות תעלינה על הפרק מיד: האחת – הצורך לשוב ולצרף את האזור הזה אל הגוף הכללי של הקהליה ולהטמיעו מבחינה הנהלתית, כלכלית, ובראש ובעיקר – מבחינה אתנית – בתוך שאר המדינה; והבעיה השניה: מה לעשות בצבור היהודי המצופף הזה. אם ימותו כולם ברעב עד שיגיע אותו הזמן, הרי הבעיה תפתר מאליה; אבל יש להביא בחשבון גם אפשרות אחרת – שבדרך נס, אפשר – ע" מאמץ נפלא של מעשי צדקה בינלאומיים, ימנעו בעד המוצא הנוח הזה. והרי הבעיה תעמוד בעינה: מה לעשות ביהודים?

מבחינה הגיונית, הרי הכללתו של אזור לובלין מחדש בתחומי פולין דמוקראטית, שבה יהנו כל האזרחים משיווי זכויות, תאפשר למאות אלפי היהודים האלה להתפזר בחפצם מן האזור הצפוף מדי ולחזור לערי־מגוריהם הקודמות, או לצאת לערים בחלקים אחרים של פולין. אבל ההגשמה המדוקדקת של המסקנה ההגיונית הזאת עלולה לערער את שיווי המשקל של האינטרסים הכלכליים (שיווי משקל, שגם במקרה הטוב ביותר יהיה עלוב ובלתי־יציב בשלבים הראשונים של תקופת השיפוץ), להרעיל את האוירה הצבורית ולהעלות על הפרק שאלה שתגרום למחלוקת, אשר כל אחד היה מעדיף לדחותה, לכל הפחות, לזמן מאוחר יותר.

זה יהיה רק אחד מן הגילויים המרובים של המצב, שיהיו דומים אליו ביסודם. לא יהודי לובלין בלבד, אלא כל היהודים יהיו במדת מה בבחינת “חוזרים”: הם יצטרכו לחזור לפרנסות שמהן נושלו, גם אם גירושם לא הרחיקם ממקומם, אלא העבירם מפנת־רחוב לפנת־רחוב. אבל יש לשער, ש“הרזרבאט” של לובלין יוכל לשמש דוגמה מרוכזת ומוגדלת – וגם מאלפת ומשכנעת מאד – לטרגדיה הכללית.

\־־־־־־־

*הכוונה: לשטח ה“גנרל־גוברנמנט” – המתרגם.

פרק ח: חופש לשני הצדדים    🔗

ברגע שנכתבים הדברים האלה קיימת ממשלה פולנית בגולה, היושבת באנג’ה אשר בצרפת. המחבר הוא אחד מדורשי־טובתה בכל לב; הוא קרא מתוך קורת רוח על ההבטחות הפורמאליות שניתנו, כי בקהליה הפולנית שתוקם מחדש יהא קיים שיווי־זכויות ולא יהיה מקום לשום דיכוי גזעי; וגם אין הוא מטיל ספק בכנותן הסוביקטיבית של הצהרות כאלו. אבל זאת תהיה צביעות מצדו, או מצד מישהו אחר, אם יפריזו על ערכן המעשי של הצהרות מסוג זה, במדה שהן נוגעות למציאות שבעתיד. הדמוקראטיה שתוקם בעתיד תבחר לה את מנהיגיה כרצונה ותקבע ע"פ הצבעה עממית את קוי המדיניות הפנימית שלה. קוים אלה יהיו “מקובלים על העם” במובן העמוק של המלה; הם יהיו נאמנים ביסודם לאינטרסים של האומה – וגם ישקפו באמונה את יחסה השלילי לצד זה או אחר. הבטחות מימי מלחמה – אם מתאימות הן להלך־רוחה של האומה, תתאשרנה; אם לאו – יהיה דינן לגניזה.

אין ספק, כי חוזה פולני מצויין ייחתם לאחר נצחונן של בנות הברית; וכפי שיש לשער – יהא משולב בשרשרת שלמה של חוזים מצויינים אחרים; וגם יכלול ערובות לכל אותם הדברים הטובים שיש צורך לערוב להם. אך למותר יהיה להדגיש את העובדות, שהעולם יודע אותן היטב: כי יתכן שישנה אפשרות להבטיח ע"י פיקוח מבחוץ, שלא תופרנה התקנות שיש להן אופי בינלאומי; אבל שום פיקוח מבחוץ אינו יכול למנוע לצמיתות אומה סוברנית מלעשות ככל העולה על רוחה בתוך גבולותיה היא. הדברים שאמר סיר ארצ’יבאלד סינקלר מתוך שיקול־דעת רב כל כך על גרמניה שבעתיד – נכונים הם גם לגבי פולין שבעתיד. הערובות על גבי הנייר – אם הן עומדות בסתירה לתנאי המציאות – תבוטלנה במחי־קולמוס אחד, או שיצורפו להן תלי תלים של “פירושים”, עד שתיהפכנה לאפס; ואפשר שגם המוסד המפקח מבחוץ, בכבודו ובעצמו, יתן את הסכמתו לכך, אם גם בלי חשק, באמתלה “שאי אפשר לעזור כאן במאומה”. כשתוקם פולין מחדש, היא תתיחס ליהודים אשר נשארו בשעריה ככל העולה על רוחה.

יש יסוד גמור לחשוש, שבקרוב ייחשב לצעד מזיק מבחינה מדינית – לדרוש הבטחות של שיווי־זכויות אמתי בשביל היהודים בפולין, שתוקם מחדש בתוקף נצחונן של בנות הברית. התעמולה הנאצית באותו חלק הקהליה שנכבש ע“י הגרמנים ודאי שתשתמש בהבטחות אלו כבאמצעי רב־תועלת, בכדי להשניא את הממשלה הפולנית שבגולה על הפולנים שבפולין. כמעט שאפשר לנחש את נוסח השידורים והמאמרים שיקדיש מרכז־התעמולה של ד”ר גבלס לנושא הזה: “הם מבטיחים לכם תקומה, אבל צעדם הראשון יהיה – להחזיר את שני מיליוני היהודים אל העמדות הכלכליות, אשר מהן נישל אותם הנצחון הגרמני. יוצא, ששני מיליוני פולנים יצטרכו לפנות מקום ליהודים האלה ולגווע ברעב…” יהיה הנימוק הזה ציני כמה שיהיה – אבל הוא מוכרח לעשות רשם על רובם המכריע של הפולנים במצוקתם הנוכחית. אין להסיח את הדעת מן הצד הזה של השאלה, ביחוד אינם צריכים להתעלם ממנו דורשי טובתן של ממשלת אנז’ה ושל פולין ואוהדיהן של בנות הברית.

היה זמן, לפני הרבה שנים, עוד לפני מלחמת־העולם הקודמת, כשהמחבר האמין, כי פולין כולה אחראית להצלחת נסיונותיו הראשונים של רומאן דמובסקי בהפצת האנטישמיות בקרב ההמונים. אבל הזמן וההסתכלות המעמיקה בדברים אילפו את המחבר, כי אשמת העתונאים, או המסיתים, או ההמונים, בין בפרישה ממעשים ובין במעשים של ממש – אפסית היא לעומת כובד־הלחץ העצום של המציאות האוביקטיבית; והוא אמר את הדבר בפומבי, באכזבו ובצערו ע"י כך הרבה יהודים קצרי־ראות, אבל הגונים ופאטריוטיים; והתנועה שאליה הוא שייך שילמה מחיר יקר בעד נסיונה להתיחס אל האומה הפולנית באופן הוגן אף בשעה שדנים בטרגדיה היהודית. לא נרתענו מלשלם את המחיר הזה, כי הבינונו שהיחסים בין היהודים בתור אומה ובין הארץ המאכסנת את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר במזרח־אירופה חשובים הם מאד מבחינה היסטורית בשביל שני הצדדים; ואין להרשות שהיחסים האלה יתנוונו למרירות ולנטירת־איבה גרידה.

אותו הרגש מנחה את המחבר גם כעת. לא תהא כל תועלת בדבר, אם נדרוש מן הממשלה הפולנית בגולה שתכריז על דברים, שרק פולין שתוקם מחדש תוכל להגשימם – לא ע"ג הנייר, אלא בעובדות ממשיות של החיים החברתיים: הקמת משטר, שיתן ליהדות הפולנית “שתוקם מחדש” למיליוניה, כמספרה בעבר, “הזדמנויות שוות” לקיום ולהתפתחות; לא תהא כל תועלת בדבר, אם מיניסטרים, או שגרירים, או צירי־הפרלמנט של בנות הברית יטענו, כי מאמינים הם באפשרות שכזו. יש לשער, שהעם הפולני הוא ביסוד נשמתו מהוגן, ממש כמו העם האנגלי; אבל היה ג’נטלמן פולני הגון מאד, שכתב לפני שנים רבות: “הייתי רוצה, שהיהודים בפולין יהיו מאושרים, כמו היהודים באנגליה, אבל בתנאי אחד: שאחוז היהודים בפולין יהיה שוה לאחוז היהודים באנגליה”. יש 10% יהודים בפולין ופחות מחצי אחוז בבריטניה. ספק הוא, אם הפחתה רדיקלית כזו של אחוז היהודים היא בגדר האפשרות; וגם ספק אם יש בה הכרח; אבל שני הצדדים האלה של הבעיה האחת מעורים ושלובים זה בזה. השלום בין הגזעים בפולין – ולא בפולין בלבד – יהא אפשרי רק בתור גולת הכותרת לתהליך רחב־מדות מאד ומזורז מאד: להעברת המוני־היהודים בכמויות גדולות ובקצב מהיר אל פנה אחת על פני האדמה, אשר אותה יוכלו לחשוב למולדתם הלאומית. לא יתכן כל שיווי־זכויות ולא ייתכנו כל חיים חברתיים בריאים בכל אירופה המזרחית־המרכזית בדרך כלל, כל עוד לא תינתן להמונים היהודיים האלה הזדמנות מלאה ומכובדת לעזוב את כל אותן העמדות אשר אבדו להם ללא תקנה; ואם יש במשמעו של הדבר, שיעזבו את רובן המכריע של עמדותיהם הקודמות – הרי אי אפשר לעזור כאן במאומה.

נגיד ברורות: מחובתה של הממשלה הפולנית הנלחמת לצדן של בנות הברית לערוב לשיווי זכויותיהם של כל האזרחים בפולין העתידה לקום. אבל חוץ מזה מוטלת עליה חובה מוסרית להזהיר את בנות הברית האלה, שפולין לבדה לא תוכל לשאת בעומס הפתרון של בעיה עולמית, כגון הבעיה היהודית בפולין. גם יתר המעצמות תצטרכנה להשתתף בפתרון הזה, ובפרט – הקיסרויות הקולוניאליות, ובפרט שבפרט – בריטניה, המעצמה המנדאטורית בארץ ישראל. יתכן, שאם הממשלה הפולנית בגולה תשמיע אזהרה שכזו, יקפוץ עליה רוגזם של כל אלה, הרוצים לטשטש את הבעיה היהודית ולעבור עליה בשתיקה גמורה; אך הפסדה יצא בשכרה העצום – כי היא תזכה לכבוד והוקרה מצד דעת הקהל העולמית. סטיה זו תהא גם הלמת את המסורת הנאצלת של פולין, כי סיסמת המרד הפולני בשנת 1863 היתה פניה לא לאומה משועבדת אחת, אלא לשתי אומות: “למען חרותנו – וחרותכם!” הכוונה היתה לרוסיה, שהיתה נתונה בעול־העבדות; אבל היא לא נענתה ולא עזרה. היהודים גם ייענו וגם יעזרו.

* * *

הדברים המובאים להלן הם תרגום ממכתבו של פולני־קתולי “אריי”.

“יום יבוא בהכרח – וככל שימהר לבוא כן ייטב לנו – כשיפנו האנשים המדברים בשם פולין אל העולם, אל בנות הברית ואל היהודים ב”קול קורא" דלקמן:

"פולין רוצה בכל לבה להבטיח בחייה הצבוריים בעתיד שויון ממשי ומלא לכל אזרחיה, מכל הדתות, הגזעים והשפות. בראש ובראשונה היא רוצה, שהכלל הזה יחול על אזרחיה היהודיים במדה מלאה. אבל היא מזהירה ברצינות את כל הנוגעים בדבר, כי לגבי היהודים קיים מכשול אחד, שסכנה צפויה ממנו להגשמת השויון האמתי; ואם לא ייעשה מאמץ יוצא מן הכלל, בכדי להגותו מן הדרך, הרי הוא יסכל בהכרח את התאמצותם הכנה ביותר של אנשי־המדינאות. המכשול הזה הוא פרי העוול ההיסטורי, המכוּנה “הגלות היהודית”; יסודו – בתסבוכת הקיימת בחייה החברתיים של פולין, ובחייה העירוניים ביחוד, שהגיעה למדרגה מיוחדת במינה מחמת מציאותם של קיבוצים אתניים נבדלים, בעלי תכונות קטביות, בכל אתר ואתר. אין דומה למצב הענינים הזה בשום מדינה אחרת. הציביליזאציה הפולנית – ותהיה פולין גאה עליה כמה שתהיה – אינה יכולה מבחינה רוחנית להטמיע מיעוט חזק כל כך, שנוכחותו –מלוא כל הארץ; וגם הכרתם הלאומית של היהודים עצמם, אשר פולין מכבדת אותה, לא תסכים לטמיעה שכזו. כל עודו המצב הזה קיים, יכולה פולין רק להבטיח שתשאף לשויון אמתי, ולא – שתגשים אותו למעשה; יהיו מאמצינו גדולים כמה שיהיו – הרי המצב הזה יגרום צרום וקיפוחים לכל הצדדים.

משום כך מוטלת החובה על פולין להזכיר לבנות בריתה ולעולם כולו, כי הבעיה היהודית בפולין אינה אלא חלק מן הבעיה היהודית העולמית בכללה; וכי בעיה זו ניתנת לפתרון אך ורק ע"י מאמצים מקבילים וקרבנות מקבילים מצד פולין, מצד בנות הברית וכל יתר העמים התובעים לעצמם את ידידותן של בנות הברית. בה בשעה שפולין תעשה את כל אשר ביכלתה, בכדי לכונן את השויון בתוך גבולותיה, יש לעשות מאמץ מרוכז בעל ממדים יוצאים מן הכלל, בכדי לאפשר את הגירתם ההמונית המזורזת של כל היהודים השואפים להגר מפולין.

אכן, אי אפשר אפילו לגשת לעיון מוקדם בתכנית זו, אלא אם יערכו אותה מתוך יחס־כבוד אל האומה הישראלית ולא מתוך יחס־השפלה. אם נלחוץ עליהם, שיצאו בהמוניהם אל גולה חדשה, הרי יהיה בכך משום פשע כלפי העם, אשר שורש־יסוריו נעוץ בהוית־גולה. ההגירה, שפולין מתכנת⁶ אותה, יכולה להיות אך ורק – שיבת־המונים מרצון ובדרך־כבוד למולדת – אל חיק המדינה היהודית.

"ככל שיגדל היקפה של שיבת־המונים זו, כך תגדל יכלתה של פולין להפוך את עקרון שיווי־הזכויות למציאות ממשית ולהבטיח אוירה אזרחית תקינה לכל אותם היהודים, שהאורגאניזם הפולני הלאומי יוכל לקלטם, לתועלתם ההדדית.

“תחיתה המלאה של פולין על יסוד החופש החיצוני והפנימי כאחד מחייבת איפוא שני צעדים נבדלים: ראשית – את תקומתה של פולין מחדש, ושנית – את הקמת המדינה היהודית”.

פרק ט: האינטרמצצו הרוסי    🔗

הפרק הזה, הדן באותו חלק הגיטו המזרחי־המרכזי באירופה, הנמצא בידי הסוביטים, יהיה קצר וחסר־מסקנות בכוונה תחלה. המחבר איננו מחבב את הקומוניזם ואינו מאמין לא בערכו, בתור פתרון הבעיה הסוציאלית ולא בכושרו המעשי, וגם אינו מאמין שיאריך ימים; מאידך גיסא, אין בידו אינפורמציה מפורטת על המתרחש שם, כמו שאין לאנשים אחרים הנמצאים מחוץ לרוסיה הסוביטית. חוסר־חבה ונוסף על זה – חוסר אינפורמציה אינם חומר מספיק, שעל יסודו אפשר להגיע לכלל מסקנות. מוטב היה להשמיט את הפרק הזה לגמרי, אלמלא העובדה שקיים, לצערנו, צד אחד בשאלת מעמדה של רוסיה במלחמה, שיש לו השפעה ישרה, ואפשר שתהיה לו גם השפעה מכרעת, על האורינטאציה הסופית של היהודים כלפי חזית־המלחמה.

קיים “הסכם מתוך שתיקה” בין כל המעונינים בתוצאותיה של מלחמה זו: שלא לדבר על השטחים שיצטרכו לקחת מרוסיה, או לנגוע בשאלה זו במדה מועטת ככל האפשר. ישנם אנשים העוברים בשתיקה על שאלה זו, משום שאינם מאמינים כנראה, כי אפשר להכריח את הענק הרוסי להשיב את אשר גזל; ויתכן, שאחרים חושבים, כי זכויותיו על רוב־השלל הזה הן מבוססות הרבה יותר מזכות הבעלים הקודמים; ואפשר, שאחרים משעשעים את עצמם בתקוה, שהשלל יוחזר במשך הזמן בדרך רגילה – בתנאי שנימנע לעת עתה מלדון בדבר החזרתו, מחמת נימוקים דיפלומאטיים. יהיה המצב מה שיהיה, הרי הסכם זה, שנעשה מתוך שתיקה, נוגע בבירור לאותם יהודי פולין המזרחית, שמספרם קרוב ל־1,500,000 ושהפכו כעת לאזרחים סוביטיים. רק לעתים רחוקות מאד דנים בעתידם “הגיאוגרפי”; כאילו זהו דבר מובן מאליו, שלא תהיה כל אפשרות ליהודים האלה לצאת מן המולדת הסוביטית; ולא עוד, אלא שישנם אנשים החושבים, כי אין להם גם כל צורך לצאת, כי מאושרים הם למדי באשר הם שם.

הערפל העוטף את רוסיה הסוביטית הוא סמיך כל כך, שאי אפשר להבחין בבירור שום פרטים על חייה הפנימיים; ישנן שמועות; אבל מוטב שלא נביאן בחשבון, בין אם הן נוחות בשביל המשטר הסוביטי ובין אם לא. אבל ישנו דבר, שאי אפשר וגם אסור לנו שלא להביא בחשבון: זהו אותו שטח־היחסים, שאין עליו אפילו שמועות. במשך עשר השנים האחרונות לא שמענו מאומה על איזה סימן שהוא של אנטישמיות בשום שטח מן השטחים הסוביטיים; ואנו מניחים על יסוד זה, שסימנים כאלה אינם קיימים. עשר שנים הן תקופה קצרה מדי, בשביל שנוכל להסיק על סמך זה מסקנות סופיות; יתכן, שהסרטן ישנו, אלא שהוא שרוי במצב של נמנום. אבל שום יהודי אינו יכול לזלזל בעובדה, שהוא מנמנם ברוסיה, בה בשעה שבכל שאר המקומות נתגלה בנגע לעין כל במדה פחות או יותר גדולה.

העדר־האנטישמיות בלבד אין בו עדיין כדי להניח את הדעת. רבים משוחרי־טובתנו נוטים להאמין בסברה נוחה מאד: כי היהודים בתור יהודים אינם צריכים לדרוש, וגם אינם דורשים בודאי שום דבר, חוץ מאשר חופש מרדיפות; ובהעדר הרדיפות הם שבעי רצון לגמרי, יהיו תנאי קיומם מה שיהיו; אבל הנחה זו – בשקר יסודה. ודאי, שמשטר טוטאליטארי הוא קשה מנשוא בשביל היהודים יותר מאשר בשביל כל עם אחר; כי שום גזע אחר לא ערער עד עתה על זכות־הבכורה של היהודים בכל מה שנוגע לאינדיבידואליזם ומרדנות. ברור, שמכל המשטרים הטוטאליטאריים – הקומוניזם הוא השנוא עליהם ביותר, משום שהוא כובל לא רק את היזמה הרוחנית והמדינית, אלא גם את היזמה הכלכלית – ואת היזמה הכלכלית ביחוד. לא בּכדי בולטים כל כך השמות היהודיים בין קרבנותיהן של כל “פעולות־הטיהור” האחרונות: במשפט קאמיניב היו בין 16 הנאשמים עשרה או אחד עשר יהודים; במשפטו של ראדק – שבעה או שמונה מבין שבעה עשר; ודאי שמספרים אלה עולים בהרבה על אחוז היהודים בקרב “הרבבה השלטת” של הבולשביות. ספרו למחבר ממקורות מהימנים, שבין האוכלוסים הרגילים, הבלתי פוליטיים של בתי הסוהר הסוביטיים, גדול הוא אחוז היהודים פי חמשה מכפי שהיה צריך להיות לפי כללי ה“נציגות הפרופורציונאלית” ההוגנת; וכך מחייב גם טבע הדברים, שהרי ברוסיה מושלכים בני האדם לבתי הסוהר לעתים קרובות בגלל פשע, שהרוסים קוראים לו “ספסרות”, וכל יתר העמים מכנים אותו “מסחר”. ומכיון שאי אפשר להסביר את הסימנים האלה, המעידים על סכסוך מתמיד מסוג מיוחד בין היהודים ובין המשטר הסוביטי, ע“י האנטישמיות של ה־ג. פ. או. או של בתי הדין – בקיצור, ע”י האנטישמיות של “בני האדם”, הרי אנו מוכרחים להסיק את המסקנה, כי קיימת סתירה, שאין לישב אותה, בין טבע “הדברים” ברוסיה הסוביטית לבין טבע היהודים ברוסיה הסוביטית.

ישנו שטח אחד, שבו הסכסוך הוא גלוי וללא כל מסוה: אנו מתכוונים ליחסו של המשטר הסוביטי אל הציונות ואל השפה העברית. בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית נערכו משפטים המוניים רבים, בהם נידונו צעירים יהודיים, שנאשמו בקשרים עם הציונות, לגלות סיביריה. כי הדבר נחשב לפשע גם מחמת תכונותיה המגונות של הציונות בתור אמונה, וגם מחמת האוריינטאציה הפרו־בריטית הכרוכה בה. לא הוברר כל הצורך, מה היה חטאה של השפה העברית; אבל עובדה היא, שבה בשעה שהשלטונות עודדו את לימוד האידיש, הרי הם גזרו על הוראת העברית לתינוקות. בזמן האחרון אין שומעים עוד מאומה על צורה מוזרה זו של דיכוי לאומי (כי ברור, שזהו דיכוי לאומי); והחוגים הרשמיים מסבירים, שהמצב הוקל כתוצאה מן העובדה, שהיהודים הסוביטיים חדלו להתענין גם בארץ־התנ“ך, וגם בשפת התנ”ך שלהם, “הספר שאבד עליו כלח”.

יש להטיל ספק בדבר, אם שינוי פנימי זה יתחולל באותה הקלות המרובה גם בלבות היהודים הסוביטיים החדשים, שסופחו לאחר אוקטובר 1939. מאחריהם של אלה עומדות 22 שנות אימון ציוני אינטנסיבי בצל הצהרת בלפור; הם נתנו לארץ ישראל מאה אלף חלוצים, לכל הפחות, ורבים מהם, ועוד יותר רבים מילדיהם למדו את כל לימודיהם בבתי הספר בשפה העברית. הדור הזה יהיה אגוז הרבה יותר קשה לפיצוח מאשר הדור של 1918; ויתכן שבקרוב נשמע, כי התקפה חדשה וקשה יותר נערכת – על “האימפריאליזם” היהודי.

אבל גם הדברים האלה אינם אלא הערה צדדית שנפלטה דרך אגב, והקורא כבר הוזהר בראשית הפרק, שהמחבר אינו מתימר לשפוט על המצב ברוסיה כאדם בר־סמכא מאיזו בחינה שהיא. אבל עובדה אחת היא ודאית: הוּכח, שהמשטר הסוביטי משמש לעת עתה אמצעי־שמירה בדוק ומנוסה מפני האנטישמיות שבהכרה לכל צורותיה. היהודים במשטר הסוביטי אינם חוששים לא מפני “נישול” כללי ולא מפני פוגרומים, ונראה שעיקרון שיווי הזכויות ומתן הזדמנויות שוות לכל אדם הוגשם שם ללא שמץ של הפליה גזעית. בו בזמן שולטת האנטישמיות שלטון ללא גבול ממערב לתחום הסוביטי; ועכשו – ואלקים הוא היודע כמה זמן יימשך הדבר בעתיד – היא לובשת צורות של בהמיות חסרת־רסן.

עובדה זו מעמידה לפני כל יהודי ויהודי עלי אדמות – כל יהודי ללא יוצא מן הכלל, אם פולני ואם בריטי ואם צ’יליאני – בעיה מוסרית קשה; והבעיה הזאת יש לה השפעה ישרה ובלתי נעימה ביותר – על האוריינטאציה של היהודי ביחס למלחמה. נגיד את הדברים באופן ברור וגלוי: הכיבוש הרוסי מחסל למעשה את האנטישמיות המוחשת; באשר הוקם השלטון הסוביטי – שם הפוגרומים הם בלתי אפשריים, וההתעללות ביהודים, על כל צורותיה, נעלמת ועוברת מן העולם. זוהי עובדה שהוכחה מתוך הנסיון, ואי אפשר להכחישה.

במקרים כאלה, מקרים של “לויאליות מפולגת”, של “ויתרוצצו” נפשי, מוטב שנבחן את עצמנו תחלה; וכך גם עשיתי באותם השבועות, בהם עדיין לא הוברר, כמה תרבה רוסיה להתקדם בשטחי פולין הנכבשת. יחסי אני לרוסיה הסוביטית הוא שלילי מיסודו – הן מבחינת השכל והן מבחינת הרגש; קשירת־כתרים למעמד אחד והעדפתו על משנהו הוא פיגול בעיני, פשע כלפי אותו השויון, שהוא היסוד והעטרה לכל הגינות חברתית; משטר ללא חופש־העתונות הוא בשבילי אני, איש־הקולמוס בחסד עליון ותו לא, גזר דין של מיתת־רעב; אני שואף, שהמדינה תמעט להתערב בענינים ככל האפשר; אני משלים עם הכפיה, כשם שאדם משלים עם חינין – כשהיא בלתי־נמנעת בהחלט; אני שונא את הציות וחושב את האנרכיה החביבה למשטר האידיאלי בשביל כל האומות, אשר יוקם בעתיד הנאור. ארץ, שהכל מאורגן בה, שנואה עלי תכלית שנאה, כסיוט־בלהות. יתר על כן: הסוביטים הם אויבי הציונות, ואילו בשבילי – הקמת ארץ ישראל העברית היא תכלית כל אמונה ותכלית כל הבריאה; הם רוצים להחניק את תחית העברית – ואילו אני, היודע את מחצית פושקין בעל פה, מוכן בכל יום למכור את כל השירה המודרנית של רוסיה בעד שבע אותיות של האל“ף־בי”ת המרובע בלבד; עמדה צרת־מבט, אבל עמדה שאין אחריה תשובה. ומעל לכל אלה: המעשה האחרון של הסוביטים, כשהתידדו עם הנאציזם ונעצו סכין בגבה של פולין, העמיד אותם, לפי עניות דעתי, מחוץ לתחום החברה של מהלכי־שתים. הייתי יכול להוסיף כאן עוד דף של גידופים, הנובעים כולם מעמקי הלב והמחשבה. בעוד הרגשות האלה מפעמים בלבי, פתחתי את עתוני באותם השבועות המכריעים בידים חרדות, כי קיויתי לקרוא בו, שהסוביטים סיפחו עוד שטח נוסף ועוד שטח נוסף; כי בכל אחת ואחת מערי־הספר האלו יש לי ידידים, שהתקדמותו של השטן האדום היא בשבילם – ריוח והצלה מעינויי־שאול.

הלקח שיש ללמוד מן הדברים שסיפרתי כאן על אנטי־קומוניסט מובהק, שהובא במבוכה – הלקח הזה מרחיק לכת בהרבה, מאשר בנוגע לבחירה בין רוסיה וגרמניה בלבד; בחירה שתוצאותיה ברורות ואינן עלולות לפגוע ברגשותיו של שום אדם. אבל הדילמה בעינה עומדת; אני צריך עוד לבחור, לא בין רוסיה האדומה ובין גרמניה, אלא בין רוסיה מפוייחת־הפנים לבין הוד קדושתם הדימוקראטיות המערביות, הזכות מכל דופי. מבחינה רחבת־היקף, הרי הסכסוך הנוכחי נראה כמחלוקת בין הדמוקרטיות לבין הסוביטים כמעט באותה מידה, כאשר בין הדימוקרטיות לבין הנאצים. אם רוסיה תרויח מן המלחמה, אם תגדל עצמתה העולמית – עתידה השפעתן של בנות הברית לשקוע; מאידך גיסא, הרי נצחונן של בנות הברית יהא בו משום מכה איומה בשביל רוסיה. למה עלי להתפלל? כבר ראינו בפרק הקודם, מה יביא נצחונן של בנות הברית ליהודי אירופה המזרחית והמרכזית: “סטטוס קוו” (החזרת המצב ליושנו) בצירוף פיקוח, שסיר ארצ’יבאלד סינקלר מיעץ לנו ביושר לבב שלא להפריז על ערכו. אבל כל מחוז חדש, שנחמס על ידי הסוביטים, פירושו: כאן, לכל הפחות, לא יהיו פוגרומים. למה צריך אני להתפלל במצב ענינים שכזה?

המחבר דבר על רגשות עצמו, אבל אין זו אלא דוגמה ומשל. ששה עשר מיליוני יהודים עוקבים אחר המאורעות, שני שלישים מהם – לא כקרבנות, אלא כבני־העוֹלם של בנות הברית והעולם הנייטרלי. הם באו ברובם, לפני דור או דורותיים, מאותו האזור: לכולם – קרובים בגיטו המזרחי, “בין השטן לבין מצולות־הים”.

לאיים על אירופה, שאם לא ייעשה מעשה זה או אחר, ייהפכו פלוני או פלמוני לפרו־סוביטיים – זוהי תחבולה נושנה של לחץ מדיני; ביחוד היא מקובלת, כשפלוני ופלמוני הם יהודים. בתחבולה זו הרבו להשתמש כל כך, שאין היא מפחידה עוד שום אדם. ואעפ"כ יש בה גרעין של אמת מרה ומסוכנת; ואנשים חכמים יודעים, שהרבה איומים, גם אם אינם יוצאים לפועל לעולם, הופכים לרעל ולנבגי חליים רעים. טפשות תהא זאת – אם ירשו להם לפרות ולרבות בימי מלחמה.

 

חלק שלישי: יציאת־ההמונים הממלכתית    🔗

פרק י: הפילוסופיה של שיווי־זכויות    🔗

אסור לנו לשכוח גם את רומניה (1,000,000 יהודים) ואת הונגריה (550,000). בשעה שנכתבים הדברים האלה, הרי אף אחת מן הארצות האלה אינה משתתפת במלחמה, ומשום כך אין כל אפשרות למעשה להטיל על בנות הברית את האחריות לכל מה שעלול להתרחש ליהודים בבקעת הדאנובה. בספר הזה, הדן בעיקר במטרות־המלחמה של בנות הברית, לא יהא כל ערך לדבר, אם נבוא לערוך חקירה מדוקדקת של המצב באזור הזה של הגולה. אבל שום אדם אינו יכול להכחיש, ושום אדם אינו צריך לשכוח, שגם רומניה וגם הונגאריה שייכות לאותו האזור, בו הגיעה הבעיה היהודית עוד לפני זמן רב לשלב של ניגוד חריף ומכאיב בין עיקרון “שיווי־הזכויות” להלכה לבין המצב לאמתו. בשתי הארצות, שהיהודים מהוים בהן כ־6% של כלל־האוכלוסים, דומה המצב במדת מה למצב הענינים בפולין; אבל הוא דומה רק “במדת מה”, כי שתי הארצות הן עשירות לאין ערוך מפולין מבחינת אפשרויותיהן החקלאיות, וממילא גם הלהיטות אחר הפרנסות העירוניות אינה חריפה בהן כל עיקר. אכן, ברומניה נהפכה אותה התופעה, שאנו קוראים לה “האנטישמיות של בני האדם”, למחלה אנדמית בולטת, לכל הפחות – החל מאמצע המאה שעברה. בהונגריה פשתה בצורה חריפה רק בעת האחרונה, אבל עכשו היא עזה ונמרצת מאד. דומה, שתפקידן של הממשלות בשתי הארצות בטיפוח המגמה האנטי־יהודית בחיים הכלכליים אין לו אלא ערך ממדרגה שניה: הכח הדוחף העיקרי בתהליך הזה, המכוון לנישולו של היהודי מכל העמדות שעודנו מחזיק בהן, הוא – הלחץ המאוחד מצד כל אותן השכבות החברתיות, שהיהודי בא עמן באיזה מגע שהוא, אם כלכלי ואם חברתי. אין כל חשיבות בכך, אם שתי הארצות האלו תתבקשנה, בסופו של דבר, לאשר מחדש את נאמנותן לעיקרון שיווי־הזכויות בשביל כל האזרחים (עיקרון שלא נעדר מעולם מחוקות־המדינה שלהן), או אם לא תתבקשנה על כך. “הדברים” הם שיכריעו, ורק טפשים או צבועים יכולים להטיל ספק, מה יהא טיבה של הכרעה זו.

המחבר נולד ברוסיה, בדור שידע את טעמו של אי־השויון לגבי היהודים, וימי נעוריו עברו באוירה של האבקות מתמדת למען שיווי־הזכויות. בשנת 1906 השתתף בועידת יהודים לאומיים, מכל קצוי הקיסרות הרוסית, שהתכנסו בהלסינקי; שם השתתף בניסוחה של “תכנית־הלסינגפורס”, שהכילה דרישה לשויון גמור ומוחלט של זכויות אזרחיות: כל יהודי ויהודי צריך להחשב לאזרח רוסי, השווה לכל יתר האזרחים; יש להכיר ביהדות הרוסית בכללותה בתור לאום השווה לכל יתר הלאומים אשר בתחומי הקיסרות; שפתו צריכה להיות שוות־זכויות לכל יתר השפות, ודתו שווה לכל יתר הכנסיות. היום הוא מוכן לחתום על התכנית הזאת שנית, אבל אין הוא מוכן לסמוך את ידו על שיטה מדינית, אשר תהפוך בהכרח את התכנית הזאת, או אפילו תפיסה הרבה פחות מרחיקה לכת של שיווי־הזכויות היהודי, ל“חרס הנשבר”', לכתב־הבאי ספוג צביעות, המכיל תביעות שאין בהן ממש.

* * *

בשתי דרכים אפשר למצוא פתרון לבעיה היהודית בלי יציאת־המונים, כלומר – פתרון המבוסס על ההנחה, כי שיווי־הזכויות ניתן להתגשם למעשה: הדרך האחת היא דרך “הטמיעה”, הדרך השניה – “לאומיות־המיעוט”.

הרעיון הראשון הוא גמיש, וחסידיו נתנו לו, כידוע, פירושים שונים. יש מהם שדוגלים בהתבוללות בשפה ובמנהגים, אבל בלי המרת־הדת ובלי נישואי תערובת; פירושה של דרך זו, לאמתו של דבר, על אף כל המליצות האומרות את ההפך, הוא – המשכת קיומה של עדה גזעית נבדלת מסוג מיוחד, המלוכדת בכח האידיאולוגיה המשותפת לאורך ימים. אחרים, הקיצוניים שבהם, מביאים בחשבון, או אפילו שואפים לנישואי תערובת, בכדי שגם הגזע וגם הדת ייעלמו בהדרגה; הצד “המעודד” באמונה זו הוא – ההבטחה “הגאה”, שגם הגזע וגם הדת ישמשו זבל מצויין, שיפרה את הקרקע הגשמי והרוחני של האנושיות.

“לאומיות המיעוט” מבוססת על ההשערה, שאת מהותה של הלאומיות יש למצוא בשפה, בספרות, במוסיקה, בפילוסופיה, בדת וכו' ושאת כל הנכסים האלה אפשר לשמור ולטפח גם בלי כל בידול טריטוריאלי. “הלאומים”, לפי תורה זו, משולים הם לכנסיות; והרי נאמני הכנסיות השונות יכולים באופן מצוין לעבוד את בוראם בצורות שונות, אע"פ שהם מתגוררים לעתים קרובות לא רק ברובע אחד, אלא גם ברחוב אחד. בכדי להציל את הלאומים מנגע הטמיעה ההדדית, אין צורך במולדות נפרדות, אלא בחוק המכונה “אבטונומיה לאומית־פרסונלית”. כל היהודים שירצו בכך ושיירשמו בגולה כחברי העדה הלאומית שלהם, יוכלו להחזיק בתי ספר משלהם, ישתמשו בשפתם בחיים הצבוריים וירגישו את עצמם שווים לכל אזרח אחר.

לא כאן המקום להתוכח על ערכו המעשי של הפתרון האחד או השני; ליתר פשטות נניח כי שניהם מצויינים. אנו נרחיק לכת עוד יותר ונסכים למפרע, שאם ימציאו מחר פתרון שלישי או רביעי לבעיה היהודית, מבלי להזקק ליציאת־המונים, הרי גם פתרונים אלה יהיו מצויינים. אבל ערכם למעשה יהיה תלוי תמיד בתנאי אחד: שויון זכויות־האזרח של הפרט מוכרח להיות ממשי ולהתמיד בממשותו זו גם להבא (שהרי הכל מודים, כי זהו התנאי ההכרחי לקיום נורמאלי). אבל כבר ראינו, שבאירופה המזרחית־המרכזית אי אפשר להפוך את שויון־הזכויות לדבר שבמציאות בלעדי יציאת־המונים רחבת־מדות.

ביחוד מותנית הטמיעה ביציאת ההמונים. רק לאחר שרוב בנינם ורוב מנינם של היהודים יצא, תוכל השארית, שמספרה יפחת וילך, לקוות שתמצא מסביבה אוירה נוחה לפתרון בעיתה ע"י “התבטלות בששים” סופית ומוחלטת; לא התבטלות מדומה, כאשר בעבר, כשלמדו את שפת “הגויים”, אבל לא סיגלו לעצמם את נוסח־הנפש שלהם; אלא שהפעם, אפשר, תהיה זאת התמזגות ממשית.

כי נסיון העבר הוכיח, שטמיעת היהודים בכל רחבי אירופה המזרחית־המרכזית לא היתה אלא אשלית־שוא. טמיעה אמתית אינה הצגת “סוֹלוֹ”: היא “דוּאיט”. לא סגי בכך, שהיהודי סמוך ובטוח, שנעשה דומה בהחלט לשכנו “הגוי”: מכרעת כאן השאלה, אם אותו הרושם ישנו גם לשכנו “הגוי”. כל הצטרפות לקיבוץ חדש, או לאומה, או למעמד, או לחוג מסוים אינה תלויה במאמצו הכנה של המצטרף בלבד; אלא, קודם כל ובראש לכל – בשאלה, אם הסביבה החדשה מקבלת אותו. ברור, שהטמיעה היהודית באירופה המזרחית־המרכזית נכשלה מבחינה זו: בקרבה את היהודי וה“גוי” זה לזה, בהכריחה אותם “להתחכך כתף אל כתף” בנתיבי־חיים שונים, אשר לפני כן לא נפגשו בהם מעולם – היא רק הרחיבה את שטח החיכוכים האפשריים. אם כדאי באמת לנסות בטמיעה, בתור פתח לבריחה מן השוֹאה היהודית, הרי יצטרכו להתחיל בנסיון הזה מחדש – ומאל“ף־בי”ת. אבל גם חסידיה הנלהבים של הטמיעה (אם עוד ישנם כאלה בעולם) נוכחו בודאי מתוך הנסיון, שאין להם שום סיכויים להצלחה, כל עוד לא יחול שנוי רדיקאלי ביחס־האחוזים בין הגזעים באירופה המזרחית־המרכזית.

יתכן, שטמיעה “מוצלחת” כדאית או שאינה כדאית; יתכן, שהיא אפשרית מבחינה אוביקטיבית או שהיא בלתי אפשרית. על כל פנים, התנאי המוקדם להצלחתה הוא – יציאת רוב בנינם ורוב מנינם של היהודים.

המסקנה הזאת נכונה, בשינויי־נוסח קלים, גם לגבי “לאומיות־המיעוט”: בין אם תכנית זו ניתנת להתגשם ובין אם לא – הרי התנאי המוקדם להצלחתה הוא: יציאת רוב בנינם ורוב מנינם של היהודים.

* * *

אין המחבר מתכוון בשום פנים להגיד, כי עלינו לעזוב כל תקוה, שנוכל להבטיח בזמן מן הזמנים קיום הוגן ונורמאלי ליהודים באזור הזה של הגולה. להפך: המחבר מאמין עד היום, שהדבר הוא בגדר האפשרות. אבל התנאי המוקדם לכל תקוה שכזו הוא: יציאת רוב בנינם ורוב מנינם של היהודים.

שאלה זו פוגעת באופן קשה כל כך ברגישותם של הרבה אנשים, שהמחבר מרשה לעצמו להעיר כאן הערות אחדות ב“גוף ראשון”.

אני מזהיר את אחי היהודים (אם הם זקוקים עדיין לאזהרה; אני כשלעצמי מטיל ספק בדבר), כי שיווי־זכויות הוא, במקרה הטוב ביותר, מין נכס שביר מאד, שנוח לאבדו ככלי זכוכית, ושיש לטפל בו ולהכניסו לשימוש מתוך זהירות, מתינות וטאקט. לפני כעשר שנים זכיתי להכיר ג’נטלמן יהודי בפריז, ש“יחוס־האבות” שלו על אדמת צרפת הגיע עד המאה השבע עשרה, והמלה “צרפת”, כשהיא חוזרת ונשנית עשר פעמים, היתה לו ל“עשרת הדברות” החקוקות על לוח לבו. הוא לא אמר מעולם “יהודי” אלא “איזראליט”: הוא האמין בכל לבו ובכל מאודו באותה התורה, שהיתה ידועה לפני שני דורות “איזראליטיים” כתורת “התעודה”, כלומר – הוא האמין, כי “תעודתם” המקודשת של היהודים – להיות פזורים בין הגויים ולעזור להם להגיע אל הפסגות המוסריות הנשאוֺת ביותר. אבל מימי לא פגשתי שום יהודי אחר, שנפשו תהא סולדת כל כך מפני כל הבלטת ערכם של היהודים. כשנתגלה “מספר רב מדי” של שמות יהודיים ברשימה, שהם קוראים לה e’sLes Palmar, (רשימת המועמדים המוצלחים לאחד מבתי הספר הגבוהים), היה מתחלחל ממש. מישהו הזכיר בפניו את העובדה הראויה לציון, כי שלשת הוגי הדעות המקוריים ביותר בתקופתנו הם יהודים – ברגסון, איינשטיין ופרויד. “אני מצטער” – אמר האיש – “על שאני מוכרח להוסיף עליהם עוד שם אחד – את הרמן כהן המנוח, אבל תקרית זו מבשרת לנו רעות”. בהזדמנות אחרת, שנים רבות לפני נצחונם של הנאצים, הפנה את תשומת לבי ל“כוֺכבת” אמני־הסיפור הגרמניים החשובים, לפני המלחמה ואחריה: “חוץ משני האחים מאן, הרי כל הסופרים הבאים בחשבון – “איזראליטים” הם: שניצלר, וואסרמן, צוויג, וורפל… אבל הדבר יסתיים בכי רע”. הוא נרעש ונבהל כשנתמנה ליאון בלום לראש הממשלה. שאלתיו: האם זהו פחד? הוא הכחיש: “זוהי שאלה של טאקט, ידידי. הדבר הוא בולט מדי לעיני הבריות וראוי לגינוי מבחינת הטעם הטוב. הייתי מגנה תופעה כזו, גם אילו היו מעורבים בה הפרוטסטאנטים”.

אבל זה היה פחד, כמובן; והפחד לא היה מחוסר יסוד בשום פנים, כמובן. חכם־הכלכלה הגרמני וורנר זומבארט, שלא היה, סוף סוף, לא טפש ולא אויב מושבע ליהודים, נתן להם בראשית המאה הנוכחית את העצה הטובה הזאת: “חוקינו הגרמניים והשקפתנו המוסרית מודים בשיווי־הזכויות היהודי – אבל אם אתם, היהודים, רוצים לשמור עליו – חלילה לכם מלהתיחס אליו ברצינות יתרה. הסתפקו תמיד במקום השני במעלה”. תהא זאת ילדותיות מצדנו אם נכחיש, ש~99% של היהודים (והבלתי ציונים, המתבוללים, שהשויון הוא האל“ף והתי”ו של תורתם, בפרט) חושבים, כי זוהי אמרה מחוכמת עד מאד, מצטערים על שאינם מקיימים אותה, והיו שמחים מאד, אילו קיימו אותה בניהם.

אבל גם בניהם לא יקיימו את האמרה המחוכמת הזאת, כי צייתנות שכזו היא מן הנמנעות בשביל בשר ודם. החיים הם התחרות; שיווי־הזכויות יש לו רק משמעות מוחשת אחת: אפשרויות שוות בכל שטחי ההתחרות שבחיים; זכותו של אדם להרויח, אם הוא מוכשר יותר. אלפיים שנות חיים עירוניים חד־צדדיים עשו את היהודי, באופן ממוצע (אם לא באותן הפסגות, שבהן שוכנת הגאוניות), למוכשר ומסוגל יותר בכל שטחי ההתחרות הרגילה שבחיים המודרניים; אין הדברים האלה אמורים מתוך גאוה, כי הכשרון הזה הפך לנו תמיד לקללה ולרועץ.

אין היהודי יכול גם להדיר את עצמו מהצלחה: משל למה הדבר דומה; כאילו היינו מיעצים לבחוּר אדום־שער “שלא יתבלט לעין”, או לאדם קפח, או לשמן. זוהי דרישה העומדת בניגוד לעצם הטבע האנושי: שהאדם יכלא בחוּבוֹ את הטוב שבו ולא “יפיצוֹ חוּצה”; שיכתוב או ינאם באופן יותר גרוע, מכפי שהיה יכול אילו נתן חופש לעצמו; שילמד סניגוריה, או יבנה בתים, או יאבחן מחלות, או ישחק על הבמה באופן יותר גרוע מכפי יכלתו האמתית. אמנם, יודע אני מקרים, כשמדינאים יהודיים, אע“פ ששאפו לגדולות – ובצדק – ממש כמו חבריהם הנוצרים, סירבו לקבל על עצמם תפקידים מדיניים גבוהים, בכדי שלא לגרום לליבוי היצרים. האנטישמיים; אבל חברי מפלגתם הנוצרים אמרו להם לעתים קרובות, כי מחובתם הפאטריוטית – לקבל על עצמם את התפקיד. ורק אדם סגפן שהגיע ל”ביטול היש" מסוגל להחזיק מעמד בפני לחץ שכזה. וכך הוא המצב בכל ענף וענף של החיים האזרחיים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים: בני אדם רגילים אינם מסוגלים מבחינה נפשית להסתלק מסיכויים להצלחה ולהתקדמות, בשעה שהסיכויים האלה הם הגונים וכשרים ונקיים מכל שמץ דופי. התוצאה הבלתי־נמנעת היא: “התבלטות יתרה”, קנאה, נטירת־איבה, ועליתו או גידולו של אותו הגורם, שאנו קוראים לו “האנטישמיות של בני האדם”: עובדה זו נכונה היא אפילו לגבי ארצות עשירות, שהמצב בהן אינו מתוח עד כדי לחולל את הסוג האחר של האנטישמיות, הנובע מכחם האוביקטיבי של “הדברים”.

זוהי הסתירה הפנימית הגורלית, הכרוכה בשויון האזרחי של היהודים: אין השויון יכול להיות בר קיימא, אלא אם יימנעו מליהנות ממנו במלוא המדה; ויחד עם זה אי אפשר להניע בני אדם, שיוותרו מרצונם הטוב על זכות מיוחדת שכזו.

* * *

אכן, קיימות גם תרופות אחרות, שאפשר להשתמש בהן, בכדי לעצור את התקדמות היהודים ולהחזיקה בתחומי “המתינות”: הנסיונות האלה לובשים, כרגיל, צורה של “נומרוס קלאוזוס”. מהותה של שיטה זו – בצמצום מספרם של היהודים, הרשאים להכנס למקצוע מסויים (או לבית ספר, או למפעל, או למכון), בתחומים של אחוז קבוע ביחס לכלל העובדים או הלומדים. ברוסיה הצארית היה נהוג העקרון הזה, משנת 1888 ואילך, בנוגע לאוניברסיטאות ולבתי הספר התיכונים: אסור היה שמספר התלמידים היהודיים יעלה על 10% ביחס לכלל־התלמידים בחלקה המערבי של הקיסרות הרוסית (“תחום המושב”) ועל 5% או 3% בשאר הפלכים. הנסיון החדיש ביותר בשטח הזה הוא החוק ההונגארי, המגביל את מספר היהודים במקצועות מסויימים ל־6%, כפי האחוז המדוייק של היהודים ביחס לכלל־האוכלוסים בהונגאריה.

כבר נעשו נסיונות להצדיק את שיטת ה“נומרוס קלאוזוס” מתוך שפע־נימוקים ולטעון, כי לא זו בלבד שהיא מותאמת לעיקרון שיווי־הזכויות, אלא גם מתבססת עליו. אם כן, למה הם קוראים לה “נומרוס קלאוזוס”? מוטב שיקראו לה “נציגות פורפורציונאלית של הגזעים בכל מדורי הכלכלה של המדינה”. אם אחד הגזעים מהווה 6% מכלל האוכלוסים, הרי הענינים יסתדרו בצורה בריאה והוגנת ביותר (לפי טענה זו), אם בני הגזע הזה יהוו 6% של צבור האכרים, 6% של הפרולטריון התעשיתי, 6% של הרופאים ועורכי הדין והעתונאים. אומרים, שזאת תהיה התרופה הבדוקה בפני האנטישמיות; וגם הדרך היחידה בכדי “לישר” את המבנה הסוציאלי של העם היהודי עצמו ולהחזירו לתיקונו. דרך אגב: הציונים הגרמניים כבר דגלו במשך דור שלם ב“ריבוד מחודש של המעמדות” (Umschichtung der Schichten) וראו בו את האידיאל העיקרי של הציונות; הם התכוונו בנוסחתם זו להקמת אורגאניזם חברתי יהודי, שיהיה מחולק שכבות־שכבות באופן מקביל לסביבה “האריית”. בגרמניה, למשל, יהא במשמעו של דבר, ש־20% של היהודים יעסקו בחקלאות, 35% – בתעשיה ובמכרות, פחות מ־10% – במסחר, ועוד פחות מזה – באומנויות החפשיות. “האריים” המלמדים זכות על “הנומרוס קלאוזוס” טוענים, שהוא מזדהה בהחלט עם עקרון הנציגות הפרופורציונאלית בכלכלה הלאומית: כלומר, ה“נומרוס קלאוזוס” דוקא!

אין זה מעניננו להחליט כאן, אם הנימוק הזה הוא צודק או בלתי צודק. אבל חשוב כאן דבר אחר: הנימוק הזה מוכרח להקסים את הקיבוצים, שההתחרות היהודית “מתבלטת בהן יותר מדי”, ושביחד עם זה אין השלילה הגלויה של עקרון־השויון רצויה להם. מליצות שנבררו באופן מחוכם עשויות לסייע בהרבה להברחת רעיונות תוקפניים. באחת מארצות־המערב הנאורות שמע המחבר, שאנשים לימדו זכות על תחבולת ה“נומרוס קלאוזוס” מבחינת “הקוֹנגניאליות החברתית” – שהיא מוּנח הרבה יותר דיפלומאטי, מאשר “טהרת הגזע”. הסוואות מליציות שכאלו – נזק רב כרוך בהן, כי הן עשויות לגנוב את דעתם של הבריות ולהתקבל עליהם בנקל: הן עלולות להשתלב מתוך חן מיוחד במסגרת משטר, הנמצא בהתאמה גמורה עם החוזים הליבראליים והחוקות הדמוקראטיות. והרי הגשמתה של “הנציגות הפרופורציונאלית בכלכלה הלאומית”, – על כל פנים, ביחס למיעוטים היהודיים – היא בלתי אפשרית בהחלט, אף אם היהודים יתחננו על כך, והממשלות תפרסמנה פקודות ברוח זו. אם נשקול את הדברים מבחינה מציאותית, נמצא, שחלוקת המקצועות מחדש מוכרחת להתחיל מבסיסה של הכלכלה הלאומית, כלומר – מן החקלאות. בהונגאריה, שבה עובדים חצים של האוכלוסים בשדות־תבואה ובאפרי־מרעה, יהיה צורך לפנות 6% מכל הקרקע הראוי לשימוש מאוכלוסיו הנוכחיים (כ־250,000 נפש), בכדי ליצור מקום בשביל המתישבים היהודיים; או שיצטרכו לנשל אותם בדרך אחרת, בכדי שאפשר יהיה להעביר את מחצית האוכלוסים היהודיים למצב נורמאלי, כמשפט, ולהפכם ליוגבים ולרועים. פעולה דומה לזו תצטרך להעשות גם בענף המכרות והחרושת בכדי לקלוט 125,000 פועלי־תעשיה יהודיים, כפי שמחייבת תכנית זו. רק אחר כך אפשר יהיה להצדיק את ה“נומרוס קלאוזוס” באומנויות החפשיות ובמסחר ולראות בו צעד המכוון לקראת נורמאליות חברתית. כל התכנית הזאת היא כה מופרכת, ואי־האפשרות להגשימה כה ברורה, ששום אדם אינו חושב להציעה ברצינות. והרי כל הדיבורים על חיסול הטרגדיה היהודית ע"י “החזרת” השויון האזרחי באירופה המזרחית־המרכזית – כוונתם יכולה להיות רק לתכנית שכזו; אם לאו – אין הם אלא צביעות ולהג תפל.

והמחבר מעיז להגיד, שזוהי משמעות־הדברים באמת. כל טענה, שסרטן־האנטישמיות ניתן לריפוי באזור־רבִיתוֹ העיקרית, באירופה המזרחית־המרכזית, ע"י שמן־הזית של “שיווי זכויות”, מבלי שתקדם לו יציאת רוב בנינם ורוב מנינם של היהודים – היא להג נבוב, קל־דעת ומזיק.

* * *

כל אדם מוכרח להיות מלך בין מלכים, אם לאו – אין החיים כדאים שנחיה אותם. השויון אינו מצב־ענינים בלבד; הוא גם עיקרון. בתור עיקרון יש לו ערך עצום, מבלי כל שייכות לכך, אם אפשר לתרגמו לשפת חיי יום־יום, או לא. היהודים, אם בעלי־כבוד הם, חייבים להלחם בכל מאמצי כחם, בכדי להבטיח, שעיקרון השויון (גם אם אינו ניתן להתגשם במציאות) יוכרז חגיגית בחוקות כל אומה ואומה: זוהי שאלת הכבוד האנושי, דבר מה שבלעדו החיים יהיו בזויים מבחינה מוסרית; והסירוב להודות בעיקרון הזה יצדיק כל מעשה־תגמול כלפי המדינה העבריינית. אבל כשהאדם נלחם בעד כבודו – זהו דבר אחד; וכשבאים לטעון שהכבוד הזה בלבד יזין ויפרנס אותו – זהו דבר אחר לגמרי. אך מרמה ושקר היא הטענה, שהשויון מטעם החוק, אשר יוכרז מחדש בתוקף נצחונותיהן של בנות הברית, יוכל להושיע; שהוא מסוגל לעצור, או לדחות לזמן יותר מאוחר, באותו אזור־השוֹאָה עצום־השטח, את התקדמותם של גורמי־המציאות האוביקטיביים, אשר מגמתם – לנשל את היהודי מכל עמדה כלכלית. אם אומרים לנו, שכל מה שבנות הברית שואפות לרכוש בשבילנו, הוא אישור מחודש של שיווי־הזכויות האזרחי, ותו לא – הרי פירושו של דבר, שנצחונן של בנות הברית לא יהא לו שום ערך בשבילנו, מלבד מבחינת הנקמה בנאצים. אנו נשרת את בנות הברית שרות רע מאד, אם נסמוך את ידינו על מטרה מוגבלת שכזו.

פרק יא: האבקואציה של חורבה    🔗

בשנת 1936 פרסם המחבר, שנעזר ע"י שנים מידידיו, גילוי דעת בעתון יומי בווארשה; בגילוי הדעת הזה קבע, שהברירה היחידה שנשארה ליהודים הפולניים היא – אבקואציה (פינוי) של כל אותן העמדות הכלכליות, שלא יוכלו להחזיק בהן מעמד, לפי כל הסימנים. מכיון שגם באותו הזמן היו הכל בטוחים, כי לא פחות משליש מבין 3,300,000 יהודי פולין כבר איבדו את “עמדותיהם” ללא כל תקוה לחזור אליהן (וחוץ מזה נמצא שם עוד מיליון יהודים, קבצנים מדורי דורות, שלא היו להם שום עמדות מעולם), הרי הפתרון הוא – ביציאה המונית.

המונח “אבקואציה” פגע ברגשותיהם של אניני־דעת רבים. הוא נראה בעיניהם כתוקפני וכמעליב. קשה להבין, משום מה המונח הזה הוא פסול. בספטמבר ובאוקטובר בוצעה גם באנגליה וגם בצרפת “אבקואציה” של הילדים מאזורי הסכנה; אבל גם מחוץ לימי מלחמה, כשסכר־מים עומד להבקע, או כשבית מט לנפול, מזמינים את התושבים “לפנות” את המקום; הוא הדין אם פורצת מגפת־דבר בגוש של בנינים. ומה היה מצבם של היהודים באירופה המרכזית המזרחית בשנת 1936? אף יד אחת לא הורמה לעזרה. קירות מתמוטטים, סכרים מתבקעים – כל צורות המגפה האנטישמית בכל פנה ופנה, ואף יד אחת לא הורמה להגן על הקרבנות, ושום תכנית להגנה עצמית ראויה לשמה אין, אפילו בין הקרבנות עצמם. שני שלישים מהם, לכל הפחות, לפי האומדנה הזהירה ביותר, אם לא היו טעונים “אבקואציה⁷” מידית, הרי נחוץ היה, על כל פנים, להכשירם ולרשום אותם בתור מועמדים לאבקואציה, עוד לפני שתוצע איזו תכנית של ממש להצלת השארית. אבל הדברים האלה אירעו בשנת 1936; אלה היו ימים של גן־עדן לעומת ימינו אלה.

יתרונה הגדול של המלה “אבקואציה” – במה שהיא מכילה רמז להסדר מאורגן. שום מונח אחר אינו מבטא את הסגולה החשובה הזאת: המלה “הגירה” התפרשה תמיד כדבר מה בלתי מסודר ומבוהל (חוץ מן המקרה, כשמפסיקים אותה לגמרי); “יציאת־מצרים” מזכירת בהכרח את סיוט־הבלהות של האויב הרודף, וכמעט תמיד כרוכה בה סכנה מרובה, כי אלמלא הנס שקרה, הרי לא הרשעים בלבד, אלא גם חלק מן הצדיקים היו טובעים בים. המונח “אבקואציה”, בתקופות המודרניות ותחת שלטונן של ממשלות הגונות, היה קשור תמיד בראית־הנולד ובתיכון תכניות מדוקדקות, מתוך תשומת לב מרובה; וגם בסידורם ההוגן של ההמונים בסיום־המסע. אין המחבר מוותר על שום מונח מן המונחים האחרים, אבל הוא מעדיף את ה“אבקואציה”.

אבקואציה המונית היא התרופה היחידה לסרטן השואָה היהודית. יתכן, שהגשמתה היא קשה ודורשת מאמצים על־אנושיים; יתכן, שתעלה בהוצאות מרובות עד כדי אכזריות; אבל מכיון שזוהי הדרך היחידה שבה אפשר להציל את אירופה ולמנוע אותה מלהגרף שנית לתוך קטסטרופה, הרי יצטרכו לקבל על עצמם גם את הקשיים וגם את ההוצאות: לאחר שיתגלה, כמובן, שהניתוח הזה, עם כל הקשיים הגדולים שבו, הוא נוח וזול לאין ערוך ממלחמה מודרנית; וחוץ מזה, הרי הוא בבחינת השקעה העתידה להכניס רווחים, מה שאי אפשר להגיד בשום פנים על המלחמה.

מה יהא מספר היהודים הטעונים “אבקואציה”? השאלה היא חשובה, אבל אין אפשרות לענות עליה. ראשית כל, הרי רק האלקים יודע, כמה יהודים יישארו בחיים באזורי השוֹאָה; ובאיזו מדה יתפשט האזור דרומה, צפונה ומזרחה, ואולי גם מערבה, לפני שייגמר המשבר. שנית: יש לשער, שאפילו בארצות שהן מולדת האנטישמיות החריפה (האוביקטיבית, או הסוביקטיבית, או שתיהן כאחת) – קיימת מכסה מספרית מסויימת, שאם ישמרו עליה, יאופשרו חיי שיתוף ושלום בין הרוב הגויי לבין המיעוט היהודי; לאחר שיופחת מספרם של היהודים לשיעור קטן למדי, ש“אפשר לסבול אותו”. מן הנמנע הוא לסמן מראש, באופן מדוייק, על השנתוֹת של קנה־המדה, כמה נמוכה תהא מכסה זו. שיעורה יהיה תלוי בסבך שלם של תנאים: אופיו של עם־הרוב, האוצרות הטבעיים של אדמתו, הנטיה הניכרת בסחרו לעליה או לירידה – אלה הם הגורמים הגלויים ביותר, אבל לא החשובים ביותר דוקא. האמת תתברר רק במשך תהליך־ההגירה, ויש לשער שהוא יהיה כפוף לחוק, הדומה לעיקרון ה“אוֹסמוֹטי”. במלים אחרות: היחס בין האזור העומד לפינוי לבין אזור־הקליטה יהיה דומה ליחס בין שני כלים, אשר קרוּם־מן־החי חוצץ ביניהם, כל כלי – עם דרגת־לחץ משלו. מדת־הזרימה תהיה תלויה לא בגורמים האנטי־יהודיים באירופה בלבד, אלא גם בכחה המושך של המולדת החדשה. להלכה תיפסק הזרימה, לאחר שיושג מצב של שיווי משקל, כלומר – כשהמדינה והחברה הפולנית, או ההונגארית, או הרומנית, תתחלנה להרגיש, שהיציאה היהודית כבר הגיעה לתחום האחרון של “תועלתיותה”, ומכאן ואילך יהא בה משום הפסד גמור; אז הן תתחלנה, כפי שיש לשער, להציע ליהודים שטרם הוצאו מעין פיצוי או פרס, שכר השארותם במדינה (בדברי הימים רשומים גם מקרים מתמיהים עוד יותר – כשהוצעו פרסים ליהודים בשכר כניסתם לאחת הארצות). מאידך גיסא, אפשרי הדבר להלכה, שעל אף התמורה הראויה לשבח שתחול בלבבות, תימשך האבקואציה גם אז, מחמת כחו המושך של אזור־הקליטה, מבחינה חמרית או אידיאולוגית, שיהיה יפה יותר.

אפשר להגיד בודאות רק דבר אחד: אם אנו רוצים, שחישובינו יהיו קרובים למציאות, עלינו לנטות לצד המכסימום. מספרים אחדים יינתנו בדרך האומדנה בפרק המוקדש ל“תכנית מאכס נורדאו” (פרק יז); כאן נסתפק באמרנו, שמדיניות־אבקואציה רצינית צריכה להביא בחשבון את אפשרות יציאתם של חמשה מיליונים מהגרים יהודיים בעשר או בחמש עשרה השנים הראשונות לאחר המלחמה; ושאת המיליון הראשון, אשר יילקח מכל ארצות האזור, יצטרכו להוציא בבת אחת, “במהירות־הבזק”, כפי שהיו קוראים לזה הגרמנים – לפי אותן השיטות ואותו הקצב שבהם משתמשים בצבא המודרני לשם העברת חמשים דיביזיות לחזית־מלחמה רחוקה.

* * *

אחדים מבין אלה המותחים בקורת על תכנית האבקואציה חוששים, שמא יצטרכו להגשימה “בדרך כפיה”. השערה זו אינה מתקבלת על הדעת. להפך: רק בקושי רב אפשר יהיה לשמור על הסדר בין המוני־המתנדבים, שיהיו בהולים לעמוד בתור, בכדי לזכות במקומות ברשימת המועמדים להגירה. מבקרים אחרים מעמידים רק דרישה אחת: שיתיחסו אל הגירתם ההמונית של היהודים כאל ענין הנוגע ליהודים בלבד, ואיננו נוגע לשום ממשלה – לא לממשלה הפולנית ולא לרומנית ולא להונגארית. לא זו בלבד, שהם דורשים להמנע מכל רמז לאבקואציה מאונס; אלא שגם אסור להשתמש בלחץ באיזו צורה שהיא; ואם תגש אחת הממשלות הלאומיות בגלוי לארגון־ההגירה, הרי יהיה בצעד הזה משום לחץ למעשה. מן הדין הוא, איפוא, שממשלה שכזו תעמיד פנים, כאילו אין היא יודעת שההגירה היהודית קיימת, ובפרט – שהיא נחוצה, וכו' וכו'.

כל אלה אינם אלא דברי־הבל. אין שום סבה לכך, שהממשלה והפרלמנט, או האזרחים במדינה המוצאת, כי ההגירה היא הכרחית, יתביישו בעובדה זו. להפך: מחובתה של המדינה לסייע בידי המהגר בכל האמצעים העומדים לרשותה. איטליה שלפני מלחמת־העולם הקודמת שימשה דוגמה מצויינת ליחס בריא, מפוכח ופאטריוטי אל בעית־ההגירה. לאיטליה לא היו שום מיעוטים לאומיים, שתרצה להפטר מהם. כל מהגריה היו ממוצא איטלקי טהור: אבל ממשלתה טרחה תמיד להמציא הקלות בנסיעה באניות, הקלות באשראי ואפשרויות־הכשרה בשביל המהגרים; היא נשאה ונתנה עם ארגנטינה ועם ארצות אחרות שמעבר לים, בכדי שתסכמנה להכניסם. בכל פעם שהורגש, כי הקבינט האיטלקי אינו פעיל כל הצורך בכיוון זה, מתחו עליו האופוזיציה הרדיקאלית והסוציאליסטית בקורת חמורה עד מאד בשל הזניחו את חובתו הדמוקראטית הברורה. והדין היה עמן: מחובתה של ממשלה הוגנת – לדאוג לכל צרכיהם של כל אזרחיה; ואם יש בכלל הצרכים האלה גם הצורך בהגירה המונית, מתוך חיפוש תנאי־קיום שאי אפשר להשיגם במולדת – הרי ממשלה הוגנת חייבת להגיש את עזרתה, בין אם המהגרים האלה הם “גויים” או יהודים. לאמתו של דבר, יש יסוד לשער, שגם הרבה “גויים” יצטרכו להגר מאירופה המזרחית־המרכזית לאחר המלחמה; אלא שיש לחשוב, כמובן, שיציאת־ההמונים היהודית תהיה התופעה המכרעת והבולטת ביותר בשטח ההגירה ההמונית. אבל תסביך־הנחיתות ואנינות־הדעת של היהודי הבלתי־ציוני אינם צריכים להשפיע עליו עד כדי כך, שייעלב מחמת דאגת ממשלתו לבעיה חברתית, שהיא מכירה בקיומה – אך ורק משום שעיקרה של בעיה זו נוגע במקרה ליהודים.

אי אפשר להבטיח לא הצלחה ולא סדר ביציאה ההמונית, אלא אם תאורגן בצורת מפעל בינלאומי, שכל ממשלה וממשלה הנוגעת בדבר עוזרת להגשמתו. יש לשער, שהפוליטיקאים היהודיים הביישנים או אניני־הדעת, שהוזכרו לעיל, יודעים את זאת בעצמם; כי קשה להעלות על הדעת, שהם מתארים לעצמם, כי אפשר לסדר את העברת ההון או את חיסול־הרכוש באופן פרטי, בשעה שהמיניסטרים יסיחו את תשומת לבם לענינים אחרים. יציאת היהודים תצטרך להיות פעולת־פומבי, חגיגית ורשמית; זאת תהיה יציאה ביד רמה, תחת דגלים מתנופפים; היא תחייב לא רק אמצעים אדמיניסטראטיביים, אלא גם פרסום חוקים מיוחדים, ובראש ובראשונה – חתימת חוזים בינלאומיים רבי־חשיבות. אין כל אפשרות להמנע מדרך זו, וגם אין כל צורך להרתע מפניה.

אכן, אפשר להבין את סבות הרתיעה והביישנות. טוביה וזיגוד גרו בדירה משותפת במשך שנים; יש שנפלו קטטות ביניהם; לבסוף הוחלט שנחוץ להשכין שלום ביניהם, אבל טוביה גמר אומר לעבור לדירה אחרת; הוא בא לידי החלטתו זו מרצונו הטוב והחפשי; אעפ"כ יש משהו מיוחד בעצם העובדה, שלא זיגוד אלא טוביה החליט לצאת. יתכן, שבמסבות אלו ירצה טוביה, כי זיגוד יתן לו לחפש דירה ולארוז את חפציו לבדו; ואם זיגוד יהיה להוט יותר מדי לעזור לטוביה ביציאה מן הדירה, הרי להיטות זו עלולה להתפרש כשאיפה עזה להפטר ממנו…

ברור, שיש בדראמה זו משהו הצורם את הנפש; אבל אופיני הדבר, שעזרתו הנלהבת מדי של זיגוד באריזת־החפצים מורגשת כעלבון רק אם טוביה עובר לדירה שכורה אחרת. אבל תארו לעצמכם, שטוביה ירש בית ונחלה שקמו לו לצמיתות – ושעליהם חלם במשך זמן רב: במקרה שכזה תשתנה כל האוירה הפסיכולוגית, וכל המעליב שבעזרתו של זיגוד יהיה כלא היה.

אין זה משל בטל, אלא נימוק הגיוני בר תוקף מלא. כשבני אדם, המודים בהכרח המוחלט “לפנות עמדות אבודות”, חושבים לנחוץ לדרוש בהתלהבות, שהתהליך הזה יתגשם מרצון טוב, שלא ייעשה שום לחץ, וכו' וכו' – הרי הם הולכים, בפשטות, סחור סחור לענין ואינם קולעים לנקודה הנכונה. גם הגירה המתגשמת מרצון טוב בהחלט עלולה להכיל כמה יסודות, שיש בהם משום כפיה: הכל תלוי בתקוות שקושר המהגר בנדודיו אל מדינת־הים. תארו לעצמכם את המהגר האיטלקי מלפני חמשים שנה, שהפליג מגינואה לבואינוס איירס: כלום היגר מרצונו הטוב, או תחת לחץ? אם הרגיש בלבו שהוא יוצא לגולה, ושגולה זו בלתי נעימה לו, הרי היה גולה באמת; אבל אם הרגיש, שהוא יוצא בכדי להפגש עם ידידיו ולבנות שם את עתידו, הרי היה הרפתקן חפשי. יציאת היהודים לגולה חדשה תהא שקולה כנגד גירוש המוני מאונס – גם אם ישמרו בהקפדה מרובה על עיקרון “הרצון הטוב”. יציאה המונית למדינה יהודית בכל המסבות תהיה ספונטאנית במובן הנעלה של המלה; וספק הוא אם התלהבותם של המהגרים תפחת גם לנוכח העובדה, שהחוקות החדשות בארצות הישנות מבטיחות שיווי־זכויות אזרחי ליהודים.

* * *

להפך: יתכן, שהסיכויים לשויון אזרחי יושפעו ע“י עצם העובדה של האבקואציה – ולטובה דוקא. האדם הבינוני מן הרחוב איננו בשום פנים חיה רעה בכל מערכי־לבו. אותו הערך שייחסנו בספר הזה ל”אנטישמיות־הדברים" האוביקטיבית צריך לעזור לנו, שנימנע מלהגזים על רשעותם של בני האדם: יתכן, שבני האדם יצביעו לטובת גזירות על היהודים; יתכן, שבני האדם יחרימו חנויות יהודיות – ואעפ“כ יהיו אנשים הגונים וטובי־לב מבחינות אחרות. תועלת גדולה תצמח למנהיגים היהודיים, אם יבינו את האמת הזאת, אחת ולעולמים, ויסיקו ממנה כמה מסקנות. מהלך־השתים הבינוני ממין האדם, היושב באזור האנטישמי, אינו שבע נחת מהשפלת היהודי ומרמיסתו; אבל הוא עושה זאת ברצון רב ויעשה זאת תמיד, אם הוא חושש שהיהודי ידחוק את רגליו מבחינה כלכלית, חברתית או מדינית. תנו לאדם הבינוני הוכחה מוחשת וממשית, כי נעשה מאמץ רציני, בכדי לדלל את שורת מתחריו היהודיים – והדעת נותנת, שכל מלחמתיותו תתנדף. אין זו אופטימיות; כשם שהסירוב להאמין בהשפעתו המעשית של שיווי־הזכויות איננו פסימיות: אין זה אלא ריאליזם ללא משוא פנים, ראית־הדברים ללא כיסויים, אבל בעין יפה, הערכת היהודי וה”גוי" לפי ערכם הנכון, terre a terre.

האם האדם הוא טוב מיסודו או רע מיסודו? הנה משל שני, המכיל תשובה על שאלה אוילית ובטלה זו. היה היתה עיר, ובה חמש מאות בתים. באחד הימים שלח אליה השולטן חמשים יתומים ופנה לרגשות־החסד של האזרחים, בבקשו אותם לתת מקלט לכל האומללים האלה. והנה בחרה העיר, מתוך הקפדה רבה, בחמשים המשפחות האמידות והצדקניות ביותר, והכניסה יתום לכל משפחה ומשפחה. כעבור חודש היתה כל העיר כמרקחה; חמשים אמהות התאוננו, שהיתומים – מלאי־כנים, בלתי מחונכים ו“נוראים” בדרך כלל. אז התכנסו אנשי חבר־העיר לישיבה שנית והחליטו לערוך מגבית צבורית לשם בנין בית יתומים – והצבור תרם סכום גדול, כפלים מכפי הנדרש, בנה בית־יתומים נפלא; ומכאן ואילך חי חיי אושר עד עולם.

אבקואציה המונית, כדרך־פתרון לבעיה היהודית, איננה אלטרנטיבה לשויון אזרחי: אין היא אלא גולת הכותרת של השויון, התנאי ההכרחי בשביל השויון והשיטה היחידה שתוכל להפוך את השויון למציאות בת־קיימא בשביל אלה שיישארו – אם מעטים ואם רבים.

* * *

אבל זוהי שאלה צדדית. תפקידה וערכה העיקרי של האבקואציה במה שהיא התרופה היחידה לאותו הנגע, אשר אם לא יבוֹער – יוסיף להשחית את האנושיות ולהניעה למעשי־תועבה חדשים; תרופה יסודית, מטהרת וסופית. היא גם תרופה מחובבת על הבריות – בתנאי שאזור־הקליטה ייהפך למדינה יהודית, כמובן; תרופה, שהרוב המכריע של בני האדם מכל הדתות רואה אותה מתוך אהדה וכבוד; אידיאל המקודש ע“י התנ”ך, ושמסורת־הציונות הוסיפה לו אצילות; אידיאל, שאת התגשמותו יקדם בברכה כל העולם – כל הארצות באזור־השוֹאָה ורוב האומות שמחוצה לו, וכל היהודים – גם הרוצים לצאת וגם הרוצים להשאר.

כל מה שנאמר על עקרון־השויון בפולין, כחו יפה לגבי עקרון־השויון בכלל: אותו תסביך התביעות והחלומות, שאבות אבותינו קראו לו “האמנסיפציה היהודית”, יוכל לההפך למציאות רק בשני תנאים: הגשמת שיווי הזכויות בכל ארץ “גויית” וקיומה של מדינה יהודית “אי שם” בעולם.

וכאן, בשלב הזה של חקירתנו, עלולה להתעורר שאלה במוחותיהם של קוראינו: באיזו מדה יכול הפתרון שהוצע כאן להחשב ל“מטרת־המלחמה של בנות הברית”? הרי המלחמה מתנהלת נגד גרמניה. ייקבע השטח בשביל המדינה היהודית בכל מקום שייקבע, אם בארץ ישראל ואם במקום אחר – הרי ברור שלא ייקבע בשום שטח השייך כעת לגרמניה. כיצד תוכל לטפל בענין הזה ועידת־השלום, אשר בה אפשר יהיה להגיש תביעות רק כלפי גרמניה?

אבל ההנחה הכלולה במשפט האחרון אינה אלא מוטעית. חוזה וורסאיל (דרך אגב: המחבר מסרב להצטרף למקהלה הגדולה של אלה המטילים דופי בתעודה זו; עם כל ליקוייה, היתה מלאכת־מחשבת מדינאית בזמנה) – חוזה וורסאיל על 225 דפיו פעל בשטח הרבה יותר רחב, מאשר “סילוק החשבונות” עם האויב המנוצח. כך למשל, הוא הקים את חבר הלאומים. מה ענין חבר הלאומים אצל המלחמה? לאמתו של דבר, הרי הענין ישנו וישנו; כי באותו הזמן הכירו הכל, כי יש הכרח לכונן התאגדות קבועה של העמים הסוברניים, שתסייע למניעת מלחמות בעתיד. התרופה לא הצליחה: וכיום מכיר כל העולם, בהכרה ברורה עוד יותר, שההצדקה היחידה לסכסוך הנוכחי היא – שימציאו בעתיד ערובות יותר נאמנות מפני התפרצויותיה של רוח־האלימות. כל דבר שהוא בר־ערך בתור ערובה שכזו, צריך להחשב למטרת־מלחמה במלוא מובן המלה. ספק אם מישהו יכפור בעובדה, שעקירת האנטישמיות משרשה – לכל הפחות, בצורתה החריפה באירופה המזרחית־המרכזית – תשמש ערובה חשובה בפני כל התפרצות נוספת של תוקפנות אכזרית.

פרק יב: איוויאן    🔗

עמדתן הרשמית של בנות הברית כלפי בעית האבקואציה היהודית (בה במדה שההשקפה הרשמית מודה בקיומה של בעיה שכזו בכלל, בכנותה אותה בשם המטושטש והמכסה יותר מטפחיים: בעית “הפליטים”) נמצאת בסתירה גמורה לכל ענינינו החשובים והחיוניים.

עניניהם החשובים והחיוניים של ההמונים היהודיים באזור־השוֹאָה – אף אם נתעלם מאותן השאיפות שיסודן ברוח, כגון תביעות הדת או הציונות – מחייבים הכרה בשני עיקרונים:

א) אין כל יסוד לשער, שהצורך בהגירתם ההמונית של היהודים יחדל לאחר נצחונן של בנות הברית; להפך: יש רגלים לדבר, שהצורך הדחוף באבקואציה יגדל וילך לאחר המלחמה; וכל התכניות הבינלאומיות, הנוגעות לעתידה של בעית “הפליטים היהודיים”, מוכרחות איפוא להתרחק תכלית ריחוק מן האופטימיות הזולה, המצדיקה את ההזנחה והמסכימה להביא בחשבון רק את “המצוקה הגדולה ביותר” בתור בסיס לפעולות.

ב) העיקרון השני מחייב לדאוג לריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודיים, ובראש ובראשונה – לבלי לעודד את פיזורם הנוסף בתור מיעוטים השוכנים בקרב עמים אחרים.

שום אדם בעל הבנה בינונית לא ידרוש הסברה בנוגע לעיקרון השני. כבר ברור כעת לכל אדם, שהתהוות מיעוטים יהודיים חדשים בארצות או באזורים, או בערים, בהם לא היו קיבוצים יהודיים מצויים עד עכשו, מן ההכרח שתפיץ את נבגי הסרטן האנטישמי; והנבגים האלה סופם לפרות ולרבות שם בעתיד, ואפשר – גם בעתיד הקרוב ביותר. כל מסתכל מיושב בדעתו, בין אם הוא מתיחס ליהודים מתוך ידידות, ובין אם הוא מתיחס אליהם מתוך אדישות או אפילו מתוך חוסר אהדה, יבין בהכרח, כי המדיניות הנכונה היחידה היא – לחפש דרך, אשר תאפשר למהגרים האלה להקים לעצמם מולדת משלהם. להלכה אנו יכולים לתאר לעצמנו, שתקום מולדת אחת בשביל כולם, או כמה מולדות; אלא שהמחבר אינו מאמין בברירה השניה. אכן, אין כל צורך לנתח את הבעיה כאן: הנקודה החשובה ביותר היא – עיקרון המולדת. מולדת בשביל היהודים פירושה – ארץ, אשר בה יוכלו לשבת רק בין יהודים, או שיהוו בה, לכל הפחות, רוב מכריע, במדה שיהיה בה כדי למנוע כל אפשרות של פוגרומים, או של נישול כלכלי, או אפילו את הווית־האסון של דייר בלתי רצוי. יתכן שכל זה אינו מחייב עצמאות מדינית מלאה דוקא; אבל יש להגיד בודאות שהוא מחייב סוברניות פנימית, שהיקפה רחב מאד; וקודם כל מחייב הדבר להקצות שטח נרחב למדי (או – אם נדבר להלכה – כמה שטחים נרחבים) לשם מטרה זו. ברור, שעצם התפקיד של מציאת אזורים כאלה אינו מן הקלים ביותר; אבל ילדות תהא זאת מצדנו, אם נחפש דרכים “קלות” לשם פתרונה של בעיה עצומת־ממדים שכזו. כשהאדם הפשוט שומע, כי ועידות בין־ממשלתיות מתכנסות ומתמנים ועדים, בכדי להציע תכניות לישוב “הפליטים”, אשר רובם ככולם – יהודים, הרי הוא מחכה, שהמדינאים העוסקים בדבר יעשו את כל המאמצים – לא בכיוון של התישבות מפוזרת, אלא בכיוון ההתישבות המרוכזת.

עמדתן הרשמית של בנות הברית, עד כמה שהיא ניתנת לבירור, דוגלת בפיזור “הפליטים” דוקא – ויחד עם זה היא מתבססת על ההנחה, שלאחר נצחונן של בנות הברית לא יהיה צורך גם בפעולה זו.

* * *

ועידת איוויאן, שנתכנסה ביולי 1938, בכדי לדון בשאלת “הפליטים מגרמניה ואוסטריה”, ושנכחו בה נציגים של שלשים ממשלות בקירוב, התקיימה ביזמתו של רוזבלט. אפשר להבין בנקל, מה היתה כוונתו מלכתחילה: הוא רצה, שהממשלות התרבותיות תמצאנה פתרון ממשי, אשר לא זו בלבד שישים קץ למצוקתם של הפליטים שכבר ישנם בעין, אלא גם יקיף את התופעה הזאת בכללותה; כי באותם הימים כבר הוברר, שתופעה זו עתידה לההפך לקו אופיני ומתמיד, המסמן את מצבה של אירופה. כוונותיו הרחיקו לכת; הן נגעו ל“כל” הפליטים, לאלה הקיימים בהוה ולאלה שיתווספו בעתיד; לפליטים מגרמניה ומאוסטריה ולאלה הנדחקים יום יום ממעמדם בחלקיה האחרים של אירופה המזרחית־המרכזית. ישנם סימנים המעידים, שתכניתו של רוזבלט, כפי שנקבעה מלכתחילה, היתה מרחיקה־לכת עוד יותר: נחוץ היה להגיש עזרה לא רק לאלה שכבר גורשו או ברחו, אלא גם לאלה שנשארו במקומות־מגוריהם, מפרפרים בחבלי־אסונם. במלים אחרות: התכוונו לא לעזרה לפליטים בלבד, אלא גם לאבקואציה, המקדמת את פני הרעה. מובן, שאין יסוד לשער, כי רוזבלט קוה באמת, שהועידה היוזמת כבר תצליח לסתור את הבעיות האלה בשלמותן, על כל היקפן העצום; אבל יש להניח, שהוא התכוון לאתחלתא רחבת־ממדים של התקפה, ויחד עם זה – לעריכת תרשים מלא של התפקידים שיוטלו על היוזמים, מתוך אומץ רב.

כשהתחיל שגרירו, מירון טיילור, לסייר את ערי־הבירה האירופיות ולתהות על יחסן אל יזמתו של הנשיא, הוברר תכף ומיד, שהוא נתקל במכשולים רציניים; הוברר, שבאי כח אינטרסים כבירים הוחרדו והובהלו מפני היקף תכניתו של רוזבלט, ושהם מעונינים לצמצם אותה עד לשיעורים פעוטים ביותר. לונדון הרשמית היא ששימשה מרכז ראשי לאובסטרוקציה זו.

באותו אביב 1938, כשיצא טיילור למסעיו בשליחות־החקירה שלו, עסקו חוגי ה“פוריין אופיס” (מיניסטריון החוץ) ומשרד המושבות בחיפוש תחבולות, בכדי לקצץ בהתחייבויותיה הציוניות של בריטניה הגדולה. זאת היתה אותה המגמה, אשר מצאה לה ביטוי מקץ שנה אחת בספרו הלבן של מקדונלד על ארץ ישראל. יתכן, שמגמה זו טרם הגיעה לגיבושה המלא והמדוייק בראשית שנת 1938, אבל הנטיה הכללית שנתגלמה בה היתה ברורה בהחלט: יש צורך לפרש את התחייבויותיה של אנגליה כלפי היהודים בצורה, שתתן לה ידים חפשיות ותאפשר לה לקנות את לבם של הערבים ע“י הפסקת העליה לארץ ישראל. תכניתו של רוזבלט עלולה היתה לתת מכה נצחת למגמה זו – וברגע הבלתי רצוי ביותר. מוסד בינלאומי, שנתבע להמציא פתרון מתאים וממשי לבעית הפליטים בכללותה – מן ההכרח שיגיע, בסופו של דבר, לידי ביקוש טריטוריה מתאמת, או טריטוריות מתאימות; וטבע הדברים מחייב, שהנושא הראשון של חקירתו תהיה ארץ ישראל. נחוץ היה למנוע את הסכנה הזאת בכל מחיר. כיצד מונעים אותה? לא היה כדאי להעליב את רוזבלט ולדחותו בשתי ידים – למשל, ע”י סירוב גס ומוחלט לכנס ועידה שכזו. נחוץ היה לפרוט את הצעתו של רוזבלט לפרוטות מתוך נימוס וזהירות. ראשית כל, היה נחוץ לצמצם את היקף הבעיה באופן חריף: אין היא צריכה להקיף את כל הפליטים מכל הארצות, שכבר נמלטו או שעתידים להמלט, אלא רק את הפליטים שכבר ברחו למעשה מגרמניה ומאוסטריה ושנהפכו למעמסה כבדה על שכמי שכנותיה של גרמניה, המצטיינות, כידוע, במדת הכנסת אורחים. במלים אחרות: זאת היתה שאלה של אי־אלו אלפים ולא של אלפי־רבבה או של מיליונים בכח, שרק האלקים יודע את מספרם. שנית: אל הבעיה שצומצמה ושקוצצה עד כדי כך יש להתיחס כאל שאלה של צדקה בינלאומית, ולא של מדיניות בינלאומית; שום הצעות על מדינה יהודית וכדומה, אינן צריכות לעלות על סדר יומה של הועידה; ואם יעלו על הפרק, בקשר לשאלה זו, את ענין ארץ ישראל דוקא, הרי יגרמו טרדה יתרה לבריטניה; ולא עוד אלא שישללו ממנה את האפשרות להשתתף בועידה.

עד כמה שידוע לנו, השתמשו באותם הטכסיסים עצמם גם בועידה השניה לעניני “הפליטים” שהתקיימה בוואשינגטון, באוקטובר 1939. גם הפעם היה רוזבלט יוזם־הועידה; וכפי שמוסרים, הביע את חששותיו, שמספר הפליטים לאחר המלחמה יהיה גדול בהרבה מאשר לפניה; אכן, לפי ידיעות שנתקבלו ממקורות אחדים, הרחיקה המשלחת האמריקאית ללכת בניחושיה והביעה את הסברה, כי נחשול המוני האדם יקיף, אפשר, עשרים מיליונים נפשות מחוסרות־מחסה מכל הגזעים. ושוב הופיעו “כמה צירים אירופיים” וחלקו בתוקף על דעה זו, וגם הבטיחו לקהל הצירים את ההפך: כי שום בעית פליטים, שכדאי ליחד עליה את הדיבור, לא תהא קיימת עוד באירופה לאחר נצחונן של בנות הברית. יתר על כן: לפי ידיעה אחרת, הוחלט להתחיל בחקירה שיטתית של אפשרויות־הקליטה בכמה ארצות; אבל ארץ ישראל הוצאה מתחומי החקירה הזאת (לפי דרישותיהם של “כמה צירים אירופיים”).

כל זה אינו ענין של מה בכך. זוהי מדיניות מכוונת ומחושבת מראש, אשר מטרתה: לאבד ולכלוֹת את הסיכויים לתשועת־ישראל; להרפות את ידיהם של דורשי טובתנו ולשתק את מאמציהם לעזור לנו; מדיניות שהיא הרבה יותר מאשר בלתי־ידידותית: כי זוהי מדיניות של חבלה. יתר על כן: אפילו חבלן מוּעד אינו נוהג תמיד באכזריות מתועבת דוקא; אין הוא נוהג לשדוד משכנו לירה, בכדי לחסוך לעצמו פרוטה. חמשים שנות מאמץ יהודי, מימי הרצל ועוד מלפניו, הוקדשו למטרה הכבירה האחת והיחידה: לשכנע את הממשלות התרבותיות, כי רעבון־ההגירה הישראלי הוא בעיה עולמית, וכי עליהן להסכים למאמץ בינלאומי, בכדי לפתור את הבעיה בכל עוצם־ממדיה. סוף סוף, לאחר זמן רב, החלה יזמה אדירת־השפעה לפעול בכיוון הזה; ובאותה תקופה דוקא, שבה אפשר היה להניח (כך חשבנו אנחנו), כי אהדת כל האומות, אהדה כללית ואחידה, תהיה נתונה לעם ישראל, המפרפר ביסוריו מחמת היותו חסר־מולדת. כל עתידו של הגזע תלוי בהצלחת הצעד הזה; וזוהי לא רק תוחלתם היחידה של היהודים לישע ולהצלה, אלא גם תוחלתה של אירופה. הרי יש כאן סיכויים למעשה רב, מעשה בעל ערך בינלאומי והומאניטארי עמוק ובר־קיימא, ואולי גם נצחי. כנגד כל זה עומד החשש הפעוטון, שאם יעוררו את שאלת ארץ ישראל מחדש יועמד קבינט בריטי במצב בלתי נעים, ומדיניותו הארצישראלית תוכשל: אותה המדיניות שרוב המנהיגים הבריטיים מתיחסים אליה בשלילה, ותשע עשיריות מן התומכים בה באי־רצון מקבלים אותה רק כפתרון ארעי. יש משהו שפל בחוסר־ההתאמה בין עוצם־הנזק לבין זיל־הזול של התועלת הפעוטוֹנת; וכאן אנו נזכרים בסיפור אחד מימי הבינים שקראנו בילדותנו: “אמנם, הכפר בוער, אבל חלילה לכם לצלצל בפעמוני־האזעקה, שמא תעוררו את הוד מעלתו הלורד משנתו”…

* * *

הועד הבין־ממשלתי לעניני הפליטים, שהורכב ע“י ועידת איוויאן, לא פרסם עד עכשו (פברואר 1940) כלום על תוצאות חקירתו. אין הדברים האלה נאמרים לשם האשמה: חקירה גיאו־פוליטית, המתפשטת על פני מחצית כדור הארץ, מן ההכרח שתיערך באטיות אפילו בתנאים הנוחים ביותר; והרי פעולה מיוחדת זו הופרעה אח”כ עקב המלחמה. משום כך אין כל אפשרות לערוך סקירה ראויה לשמה של אפשרויות־ההתישבות, שנתגלו ע"י הועד בשביל הפליטים בכלל ובשביל הפליטים היהודיים בפרט.

בעתונות נזכרו שמותיהן של ארצות רבות, המסכימות לקבל כמה פליטים, וגם פורסמו מספרים שונים, שהוכחשו או אושרו, הוגדלו או הופחתו. אין לסמוך על שום אינפורמציה מסוג זה, עד שיתחילו להופיע הדינים־והחשבונות הרשמיים. אבל גם אז – וביחוד אז – יישאר כל “העסק” האומלל והעצוב הזה של פיזור פליטים בבתי מארחים, המקבלים אותם בפנים זועפות, כפי שהוא גם עכשו: פעולה עקרה וצחיחה, חדלת כל תקוה; פעולה שאינה צופנת בחובה מאומה מלבד יגון.

אין הדברים האלה אמורים לשם זלזול במישהו מעובדי הועד הבין־ממשלתי, או באחת הארצות, המסכימות עדיין לנהוג במדת הכנסת אורחים. אבל תוצאותיה של הכנסת אורחים זו עתידות להיות עגומות מאד, כעגמומיותו של המצב הנוכחי. יהיה מספרם הכללי והסופי של הפליטים היהודיים, שיורשו “להסתנן” פה ושם, זעיר פה וזעיר שם, גדול כמה שיהיה – הרי ערך המספר הכללי הזה, בהשוואה למיליונים הזקוקים לאבקואציה מאזור־השוֹאָה, יהיה כערכה של אבן־חצץ לעומת חרדלית־שלגים נופלת.

אבל הנזק שייגרם ע“י כך יהיה גדול. כלום ישנו אדם, המשלה את עצמו בנוגע לאוירה הכללית, שבה פועלים האנשים הטובים האלה, חברי ועד “איוויאן”, המנסים לצודד בלהטיהם את נפש הממשלות ולהשפיע עליהן, שתפתחנה שוב את שערי ארצותיהן לפני ה”ארחי פרחי" היהודיים?

והרי לפניכם צרור ידיעות שנלקטו באקראי מגליונות ה“ג’ואיש כרוניקל” הלונדוני משנות 1938 ו־1939.

לפי ההודעה שפורסמה ע“י ממשלת רודזיה הצפונית, הרי הצירים הנבחרים במועצה המחוקקת התנגדו פה אחד לכל הגירה של פליטים יהודיים. ולכן מצא מ”מ המושל, כי אין ביכלתו ליעץ למזכיר המדינה שיוסיפו לטפל כעת בענין הזה.

(19באבגוסט 1938).

מודיעים, שההגירה ההמונית למושבות הפורטיגיזיות אסורה בהחלט.

(19 באבגוסט 1938).

ווארגאס, נשיא בראזיל, פרסם פקודה האוסרת להקים ישובים המורכבים מבני לאום אחד, והקובעת את המכסה השנתית של ההגירה בשיעור של 2 אחוזים מן המספר הכללי של המהגרים בני אותו הלאום, שנכנסו בחמשים השנים האחרונות. לפי אותה הפקודה, נתמנתה מועצה מיוחדת לעניני הגירה.

(2 בספטמבר 1938).

תזכיר, המכיל דרישה לגזור על כניסת מהגרים זרים לקפריסין, הוגש למועצת העיריה ע"י האיגודים המקומיים של אנשי המקצועות החפשיים.

(16 בספטמבר 1938).

מיניסטר הכספים של ניו זילנד, נאַש, הודיע בשבוע שעבר, כי לא יעודדו את הפליטים מארצות אירופיות להגר לניו זילנד.

(16 בספטמבר 1938).

נודע, שאין ברצונה של ממשלת אפריקה הדרומית לדון בדבר הכנסת איזה שינוי שהוא בתקנות החמורות של חוק־הזרים, העושות את הגירת־היהודים לבלתי אפשרית למעשה.

( בדצמבר 1938).

נודע, שממשלת אורוגוואי נתנה הוראות לקונסולים שלה, שיסרבו לתת וויזות ליהודים, המהגרים מטעמים גזעיים או מדיניים.

(23 בדצמבר 1938).

מיניסטריון־החוץ של איקוואדור יעץ לקונסולים ולסוכנים בארצות־חוץ, שלא יתנו לזרים וויזות לישיבת־קבע.

(14 ביולי 1939).

אפשר היה לצרף לרשימה זו עוד עשרים שמות של עשרים ארצות אחרות. ה“ארחי פרחי” היהודיים אינם רצויים. אם מואילים להכניסם, הרי מכניסים אותם מתוך רחמנוּת, או הודות לשידולים והפצרות, או עקב לחץ ידידותי: אכן, זוהי זכות־כניסה עלובה מאד. והנה מבזבזים זמן, מאמצים והזדמנויות וזורעים את זרע־הלענה, אשר יצמיח צרות רבות לעתיד: צרות לפליטים, לארצות מכניסות־האורחים ולעולם כולו. יש רק צד אחד בתכנית זו, המנחם והמעודד, והוא – צמצום־היקפה; כי תכנית זו מן ההכרח שתשאר מצומצמת, הואיל ואי־רצונם של העמים לנהוג במדת הכנסת אורחים, שאי אפשר לקיימה כהלכה, גדל והולך מיום ליום.

שני קוים שונים של מדיניות מסתמנים בתוך התהו ובהו הזה: שיטת “ההסתננות” של יחידים מצד אחד, ושיטה של ישוב קיבוצים מצד שני (פעמים משתמשים במונח “התישבות” במקום “ישוב קיבוצים”). ההפרש ביניהם הוא כפול. “ההסתננות” (אם נדון בה תחלה) היתה אופינית בשביל כל הגירתנו מעבר לימים (חוץ מן העליה לארץ ישראל) בחמשים השנים האחרונות: “מהגרים” אין להם מטבעם כל שאיפה ליצור אורגאניזם חברתי חדש; הם מוצאים לפניהם גוף חברתי מן המוכן ומחפשים להם את המקומות הפנויים, שבהם יוכלו למצוא או ליצור נקודת־אחיזה לעצמם. לא כן ה“מישבים”. הללו הם בני אדם, המהגרים בצבור לאזורים ריקים ורחבי־ידים, בכדי ליצור גוף חברתי חדש במקום שהיה פנוי עד עכשו מכל גוף חברתי בכלל. ההפרש השני נוגע לעצם עניננו יותר מן הראשון, וזה טיבו: “ההסתננות” מביאה לידי הקמת גיטאות חדשים, ואילו ההתישבות, או “ישוב הקיבוצים”, היא מושג הקרוב פחות או יותר לרעיון ה“טריטוריאליסטי”, לרעיון של מדינה יהודית, או מחוז יהודי, או כמה מחוזות יהודיים.

התפקיד היחידי, ההולם את הועד הבין־ממשלתי – עד כמה שהדברים נוגעים לתופעת “הפליטים” היהודיים – הוא: לגנות את שיטת “ההסתננות” (ולהטילה, אם רצוי הדבר, על שכם המוסדות הפרטיים) ולהתרכז בחקירת האפשרויות לפתרון טריטוריאלי. לע"ע אין לראות שום סימנים לכך, שהועד עובד בכיוון הזה. באיוויאן, במקום שנתכנס לראשונה, ודאי שלא קבל על עצמו תפקיד שכזה; יתכן, שקבל אותו בועידת וואשינגטון, שהחלטותיה לא זכו, כפי הנראה, לפרסום; ויתכן, שבחר בדרך הזאת, הדרך היחידה שיש לה סיכויים מעשיים, ביזמת עצמו ועל אחריות עצמו. יש לקוות, שעשה כך; ואם לא עשה – יצטרך לעשות כך להבא; אם לאו – יצטרכו להקים מוסד אחר לשם מטרה זו.

אין לך דבר יותר מצער, מאשר פאסיביותה המוזרה של דעת הקהל היהודית בשאלה זו. מיום שכתב ליאון פינסקר את ה“אבטואמנסיפציה”, לפני ששים שנה; מיום שיסד הרצל את הציונות המדינית, קוו כל היהודים, כי באחד הימים יבין העולם התרבותי, שבעית ההגירה היהודית יש לה אופי בינלאומי, ומוסד בין־ממשלתי יוקם לשם חקירת הבעיה ופתרונה. והנה אנו רואים, שאותו המוסד עצמו מבזבז את זמנו לריק, למעשי הבל ותהו של סתימת־סדקים ארעית; והוא עושה זאת, בשעה שכל דיחוי הוא הרה־אסון. אין זה בגדר סוד, שחבריו של המוסד, שהם רבי־ההשפעה ביותר, משוכנעים בעצמם, כי כל מלאכת־ההטלאה הזאת היא ללא תועלת, וכי מארה צפונה בה. שאיפתם הטבעית היא – ליצור משהו ראוי לשמו; ורק קוצר ראותה וצרות־עינה של הביורוקראטיה באחת המדינות מעכבים, כנראה, בעדם. נחוצה התקפה נגדית מרוכזת, במשך חדשים אחדים, שתיערך ע"י דעת הקהל, בתמיכתן רבת־העצמה של העוּבדות, השאובות מן הטרגדיה המתחוללת כעת באירופה המזרחית. התקפה שכזו תטאטא את המכשול העומד לשטן בדרך, ותכריח את הועד הבין־ממשלתי, לרווחתו של הועד עצמו, להתרכז בבעית המדינה היהודית.

* * *

בכדי להמנע מכל אי־הבנה, יש צורך להסביר כאן, שהועד הבין־ממשלתי בהרכבו הנוכחי אינו מתאים למטרה הכבירה הזאת. יש בין חבריו מוחות מצויינים, אבל אין הוא עומד בשום מגע של ממש עם הכחות העיקריים של הדמוקראטיה היהודית המאורגנת. הליקוי הזה נגרם במדה מרובה ע“י חולשתם של היהודים, שהיא בחלקה – פרי מזלם הרע, ובחלקה – תוצאה מאשמתם הם: אין שום מוסד מאוחד, שיוכל לתבוע לעצמו את התואר של “ריש גלותא”, של “ממשלת” עם ישראל בתפוצותיו. בחסרון הזה עוד נשוב לדון באחד מפרקי־הסיום של הספר. כאן הזכרנו אותו רק בכדי להסביר, שועד המורכב מ”גויים" חשובים דורשי טובתנו בלבד איננו הרשוּת המוסמכת לפתור את בעיות ההיסטוריה הישראלית. כשדברו פינסקר והרצל על מאמצים “בינלאומיים” לשם פתרון הבעיות הללו, הרי הם התכוונו למאמצים אשר ייעשו ע“י אומות העולם יחד עם האומה הישראלית. אכן, שיתוף פעולה זה מן ההכרח שיוקם בעתיד: אם ועד־אוויאן יפרוץ את תחומי־מסגרתו ויעלה בנתיב הנכון והיחידי, הרי יבין בעצמו, שהרכבו לקוי בחסר, וידרוש שירחיבו אותו. אבל יתכן, שגם אז יהיה רק בבחינת מבשר ולא בבחינת הכנסיה המוסמכת שתפסוק את ההחלטה הסופית; כמו כן אין המחבר שוכח, כי ההחלטה “הסופית” הנוגעת לגורלה של אומה יכולה להתבטא רק במעשים, ולא בנוסחאות – ורק ע”י האומה עצמה. אבל למרות כל ההסתייגויות האלה, הרי ועד־איוויאן, כפי הרכבו כיום, הוא גורם חשוב, מנוף המסוגל להסיר הרבה מכשולים מן הדרך: ויש להצטער מאד מאד על שדעת הקהל היהודית הזניחה את המנוף הזה.

פרק י“ג: שתי תכניות־”מדינה" מחוץ לארץ־ישראל    🔗

שתים או שלש תכניות “טריטוריאליסטיות” – תכניות להקמת מדינה יהודית או מחוז יהודי מחוץ לתחומי ארץ ישראל – צצו ועלו על הפרק בזמן האחרון, וגם זכו לתשומת לב. אחת מהן היא תכנית גוויאנה הבריטית. נוויל צ’מברלן אמר ב־21 בנובמבר 1938 בבית הנבחרים: “כעת אני פונה לגוויאנה הבריטית. אי אפשר בשלב הזה של התפתחות לתת מספרים מדוייקים בנוגע לשטח הכללי שאפשר להעמידו לשימוש ולהחכירו לשם מטרה זו; אבל יש להגיד בודאות, שהשטח הוא לא פחות מ־10,000 מילין מרובעים, ואולי גם יותר”. סיר סמואל הור הודה באותו היום, כי “הטריטוריה הנ”ל כוללת את השטח שנמצא בלתי מתאים לישובם של 5,000 אשורים לפני שנים אחדות (סיר ג’ון הוֹפּ סימפסון, בדו"ח המונומנטאלי שלו למכון המלכותי לענינים בינלאומיים, “בעית הפליטים”, באותו הפרק הדן בטרגדיה של האשורים, מקדיש רק שתי שורות לאכזבה פעוטה זו: “נערכו חקירות בחלקיו השונים של כדור הארץ, בין השאר – בבראזיל ובגוויאנה הבריטית, אבל אי אפשר היה למצוא שום שטח שיתאים להתישבות”).

הועד המיעץ בעניני הפליטים המדיניים, שנתמנה ע“י הנשיא רוזבלט, שיגר ועדת מומחים לחקור את גוויאנה הבריטית. הם עשו בה שבועות אחדים, תרו חלקים שונים של הארץ והגישו דו”ח. משרד המושבות הבריטי נחפז לפרסם אותו בצורת ספר לבן במאי 1939, כפי הנראה – בכדי לנחם את היהודים או להסיח דעתם מעוצם המכה שניתנה להם ע"י ספר לבן אחר (על ארץ ישראל) שהופיע באותו החודש: אם מולדת אחת ננעלה, הרי מולדת אחרת זרחה באופק.

מסקנות הועדה יש בהן קורטוב של אופטימיות, אבל הן זהירות למדי. השטח “איננו מקום אידיאלי בשביל פליטים מארצות אירופה התיכונית, ואי אפשר להביאו בחשבון לשם התישבות מידית בקנה מדה רחב, אבל כדאי הוא, שיערכו בו “התישבות־נסיון”. הנסיון צריך להעשות ע”י 5,000 מתישבים־חלוצים; הוא יעלה ב־3 מיליונים דולר ויימשך שנתים (יש לשער שיצטרכו גם להעלות את המחיר וגם להאריך את הזמן). ואלו הן השאלות שיצטרכו לברר אותן בתקופת הנסיון: אם שטח האדמה הפוריה הוא רחב־ידים באמת, כפי ששיערו מתחלה; אם היערות וה“סאוואנות” (הערבות) ראויים לשימוש (והללו הם רחבי־ידים ללא כל ספק); אם ישנו איזה סיכוי שהוא לתעשיה כבדה וקלה; אם ישנה אפשרות לסלול שם איזה כביש שהוא במקח־השוה, בכדי שיוכלו להגיע למקום־ההתישבות; ויש עוד לברר, אם בני־אירופה מסוגלים לעבוד באקלים שכזה, אע“פ שאירופאים אחרים ניסו בדבר ונכשלו. השאלה על האפשרות לסלילת־כביש מתפרשת יפה לאור האינפורמציה שנמסרה בנוגע לארץ אחרת באמריקה הדרומית: “אפשר להגיע לפנים־ארצנו מחוף־הים באוירון או ברכיבה על פרד; מובן שהאמצעי הראשון עולה יותר ביוקר, אבל הוא מהיר יותר”. התשובה על השאלה האחרונה ניתנה, כנראה, בעקיפין ע”י הועדה עצמה בדרך רמז – ובקשר לענין אחר: הועדה מנסה להסביר, למה זה אותה המושבה, שנמצאה בלתי מתאמת בשביל האשורים, איננה נחשבת לבלתי מתאמת בשביל פליטים מאירופה המרכזית. הסבה היא, לדעת הועדה, שבעית הפליטים היהודיים “יש לה כמה סגולות מיוחדות”; והראשונה שבהן – הדחיפות המרובה וההכרח הדוחק, המאלצים את הפליטים למצוא להם מקומות־מגורים חדשים". בקיצור: כשהשטן מצליף בשוטו ומאיץ, אין בודקין לדרכי־הצלה. כדאי היה לברר צד אחר של השאלה, שחברי־הועדה הנכבדים התעלמו ממנו: אם אפשר יהיה לשכנע את השטן, שיחכה עד שתינתן התשובה על כל יתר השאלות שנזכרו לעיל; והרי תשובה זו תלויה בנסיון שייעשה בארץ טרופית, ארץ הרים ויערות־בראשית, שאין בה כבישים הראויים לשמם. יש יסוד לחשוש, שבכדי להשיג תשובות על השאלות האלה, תשובות המבוססות על עובדות ממשיות, יידרשו לא שנתים, אלא ימי דור שלם.

אין לראות בדברים האלה רצון למתוח בקורת על גוויאנה הבריטית מבחינת התאמתה לצרכי התישבות צפופה. מזכיר המושבות סיפר לנו בספטמבר אשתקד, כי “הסתדרויות־מתנדבים בבריטניה הגדולה עמדו ליסד חברה לשם הגשמת התכנית (של גוויאנה הבריטית), אבל הפעולה הופסקה עקב פרוץ המלחמה”. אנו מניחים, שהמלה “פעולה” יש במשמעה גם התישבות זעירה לשם נסיון, בתור התחלה, וגם חקירה לשם גילוי אפשרויות גדולות יותר לעתיד לבוא. יתכן, שבאחד הימים יחדשו את “הפעולה” מבחינה זו; ויתכן מאד, שיצליחו בדרך זו לרכוש כמה ידיעות מועילות; אע“פ שיתכן, כי לא מתישבים יהודיים, אלא מתישבים “גויים”, ייהנו בסופו של דבר מידיעות אלו. אם נדבר באופן כללי, להלכה גרידה, הרי אין כל יסוד לשער, שישנה איזו פנה שהיא על אדמת אלקים, אשר נגזר עליה להשאר מוברה ושוממה לעולמי עד. עם התקדמות הטכניקה, בעוד מאה שנים, ואולי גם בפחות מזה, תיושב אפילו סאהארה; את המים להשקאתה יביאו בצנורות, שארכם – חמש מאות מילין, מנהר ניגר, או ממקורות החבויים מתחת לקרקע בעומק של חמשת אלפים רגל. ארצות מסוגה של גוויאנה, שהקושי הכרוך בהתישבותן נובע מעודף כחות־הפרע החיוניים של הטבע, ולא מחמת המחסור, תיושבנה, כפי שיש לשער, הרבה זמן קודם לכן. האנושיות חיה בצפיפות גדולה מדי; השטח הוא יקר־ערך מדי: השטחים האלה לא יורשו להשאר בשוממותם לעולמים. האוירונים יבטלו את המרחק; הרדיו והטלוויזיה יאפשרו לתושב אפריקה המרכזית להיות נוכח בהצגות־הבכורה של “מטרופליטן אופירה” בניר־יורק; והחשמל יקל על נטלם של הפועלים. כל הנימוקים, המחייבים בימינו אלה לצפף את האוכלוסים יחד ולשכּן אותם עדרים עדרים, ייעלמו ויעברו מן העולם: אנשים עירוניים מדורי דורות יתגעגעו לאותן המותרות שנהנה מהן ה”בּויר"־החלוץ (“פורטריקר”) באפריקה הדרומית, אשר סבל מצפיפות, אם יכול לראות את העשן העולה מארובת שכנו: בני אדם יהגרו מעבר לים לא מחמת רעב ורדיפות, אלא לשם הרפתקת־המרחב, שאולי מושכת את הרוב מבינינו לא פחות מהרפתקת־המהירות. באותם הימים יימצאו מתישבים בשביל כל המקומות השוממים כיום מסביב לכדור הארץ, לרבות גוויאנה, לרבות אפילו את בירו־ביג’אן.

כל הדברים האלה נאמרו בכדי להוכיח, שהמחבר אינו רוצה להטיל דופי לא בגוויאנה הבריטית ולא בשום מקום אחר, שאנשים נבונים עלולים להציעו לשם התישבות המונית של יהודים. יום יבוא – וכל השטחים האלה ייוּשבו בהצלחה ע"י עם זה או אחר. אבל התישבות המונית של יהודים איננה חזון לעתיד רחוק, לאותו העתיד המזהיר, כשהמים, הקרקע והאקלים יהיו משרתיו עושי רצונו של האדם. יציאת־ההמונים היהודית היא צורך דחוף ליום מחר, ליום מחר בפועל ממש; יש לה תנאים טבעיים משלה וסייגים טבעיים משלה, הנובעים בחלקם מאופיו של היהודי בימינו אנו, בחלקם – מאופים של העמים האחרים בימינו אנו, ובחלקם – מן הטכניקה של התישבות־ההמונים, כפי שהיא קיימת בימינו אנו; זהו עדיין מפעל קשה מאד, הזרוע מכשולים וחתחתים רבים. ספק גדול הוא, אם גם גוויאנה הבריטית נועדה לישוב בשביל ימינו אנו.

* * *

המענינת ביותר מכל התכניות “הטריטוריאליות” אינה ההצעה ליישב את גוויאנה הבריטית, אלא ההצעה ליישב את אוסטראליה המערבית. אחד הקוים הראויים לתשומת לב יתרה בתכנית זו הוא, שהתכנית הועלתה על הפרק ע“י מאמציו של אדם יחיד בלבד; והאדם הזה אינו לא צעיר ולא עשיר, וגם אינו מומחה לאותה מלאכה טרדנית וקולנית, ששמה – תעמולה. סודו היחידי, כפי הנראה, היא – אותה קשיות־העורף השקטה, שהאדם שנתברך בה מתמיד בשאיפתו ומוסיף לרצות היום את אשר רצה אתמול. שמו של האיש – ד”ר י. שטיינברג. ברוסיה, לפני שנים רבות, היה חבר חשוב במפלגה בעלת שם מבהיל: מפלגת הסוציאליסטים־הרבולוציונרים, או בראשי תיבות: “ס. ר.” מפלגה זו היוותה את האגף הבלתי־מרכסיסטי של הסוציאליזם הרוסי. הבולשביקים השמידו אותה מעל פני האדמה. לפני המאורע הזה הצליח ד“ר שטיינברג למלא תפקיד של מיניסטר באחת מממשלות־המעבר. כיום הוא יושב בלונדון. פעם אחת, במשך עשר השנים האחרונות, הוא יסד את הסיעה (ויתכן, שלא יסד, אלא הצטרף אליה), המכונה: “אגודת ‘פריילנד’ להתישבות טריטוריאליסטית יהודית”. אשתקד יצא לאוסטראליה והצליח להשפיע על מדינה אחת בחבר־הקהליות האוסטרלי, שתקבל את השקפותיו. כל פרשה זו יש בה כדי להפתיע, כי היא מוכיחה, שאדם יחיד, הפועל על דעת עצמו, יכול להביא לפעמים לידי תוצאות מדיניות חשובות מאד; ונוסף לזה – אדם בלתי רשמי, שכמעט שאיננו נתמך ע”י דעת הקהל ואין לו כתבי־המלצה מיוחדים; ואדם שלא השתמש באותו כח־הכישוף, הידוע בשם מאגנטיזם “אישי”: את כל זה הוא השיג בפשטות, בדברו דברים נבונים, המתקבלים על השכל הישר, ובזמן המתאים.

אין להכחיש, כי ד“ר שטיינברג רכש בשביל רעיונו למעשה את כל אוסטראליה המערבית. ישנו שטח שומם ורחב־ידים, המשתרע לאורך המחצית הצפונית של חוף הים הצפוני־המערבי אשר ליבשת אוסטראליה; והשטח הזה ידוע בשם “קימברליי”. האזורים שאגודת “פריילנד” מתכוונת לישובם, הם – אייוֶנהוּ וארגייל בחבל “אוֹרד ריוור”, השייך לאוסטראליה המערבית, וניוּרי ואוֹבֶרן הנמצאים בשטח אוסטראליה הצפונית; אבל יש לשער, שאלה אינם עדיין התחומים הסופיים של התכנית. כל האזור, שאפשר להביאו בחשבון בשביל ההתישבות, הוא גדול בשטחו מאנגליה ומוֶולס גם יחד. הוא בלתי־מאוכלס לגמרי. העתון הראשי של פֶירת, “ווסט אוסטראליין”, הביע, כנראה, את דעת־הצבור הכללית, בכתבו במאמר ראשי ארוך, כי אין לחשוב, שאוסטראלים או מהגרים בריטיים – אם נשפוט לפי הנסיון של עשרות השנים האחרונות – יצליחו לפתוח את החלק הזה של היבשת לפני ההתישבות; ומכיון שאוסטראליה אינה יכולה לסבול עוד מטעמים שונים, בכלל זה – גם מטעמי בטחון, שהצפון יישאר בלתי מאוכלס, הרי יש להעדיף את היהודים על כל גזע בלתי־בריטי אחר. השקפה זו נתמכה ע”י גברים ונשים רפרזנטאטיביים מכל המעמדות; ולא עוד, אלא שבכנסיה המחוקקת של המדינה נתקבלה, כפי הנראה, החלטה לטובת התכנית, בצירוף דרישה, המופנית אל השלטונות המרכזיים של חבר־הקהליות האוסטראלי, להביט על התכנית בעין יפה.

ההיקף המלא של התכנית טרם הוגדר במספרים מדוייקים; לא נקבע מספר המילין המרובעים שיידרשו בשביל ההתישבות באופן סופי, ואף לא פורש המספר הסופי של המהגרים שיובאו לארץ. ד“ר שטיינברג אמר בנאומו לפני לשכת המסחר של פירת, ש”אם יצליחו להשיג מששה עד שבעה מיליונים אקרים ב" אוֹרד ריוור“, אפשר יהיה לכונן שם ישוב יהודי שיתבסס על המרעה ועל החקלאות”. אשר למספר המהגרים, הרי נהג תמיד בזהירות ואמר, שיש לשלוח מתחלה רק כ־500–600 מתישבים־חלוצים, גברים ונשים, בכדי לבחון את האפשרויות והשיטות השונות. בתור שלב יותר מאוחר חשב על התישבות של עשרת אלפים נפש בקירוב. בנאום אחר נקב את המספרים 75,000 ו־100,000, כמטרה רחוקה יותר: אבל לא אמר, שזהו התחום הסופי. בשיחה עם באי כח העתונות הוא אמר, ש“כוונתו ליצור מחוז בריטי מבוסס ופורח במשך עשר או חמש עשרה שנה”. מטרתה הסופית של אגודת “פריילנד” היא כמובן, מדינה יהודית רחבת־ידים למדי, שתהיה מסוגלת לקלוט את ההמונים היהודיים “יוצאי־מצרים”. ברור, שאוהדי־התכנית האוסטראליים, אנשים נבונים ובעצמם – צאצאיהם של מהגרים־מתישבים, מבינים את השאיפה הזאת: יתר על כן, מכיון שאחת הסבות לאהדתם היא – הפחד מפני פלישה יפאנית, הרי ברור הדבר, שבחשבם על תכניות־התישבות אין הם הוגים במונחים של אלפים, אלא של מאות אלפים נפש, לכל הפחות.

יש צד אחר לאותה השאלה, שאינו ברור כל כך, כמו שברורה אהדתם של האוסטראלים: טרם נודע, אם האזור הזה מתאים בשביל חלוצים אירופיים. במאמר הראשי שהופיע ב“ווסט אוסטראליין” לטובת התכנית, פוֹרטו הסבות של כל הכשלונות הקודמים. בכלל הסבות האלה – “הבידוד, הקשיים בהובלה, המגפות והמחלות שהתפשטו בין המקנה, ואקלים בלתי ידידותי”. אבל באותו המאמר תוארה מחציתה של נפת קימברליי כ“אזור המבורך בשפע־מים, אזור של נהרות גדולים ובקעות פוריות, אזור כמעט בלתי ידוע, שכל ישוב־אדם אין בו, חוץ מילידים”. מאידך גיסא, הודה ד“ר שטיינברג בעצמו בנאומו לפני הסתדרות הנשים ממפלגת העבודה בפירת, כי “השטח שנבחר להתישבות אינו מקום נעים ביותר: בטוח הוא, שהאוסטרלים בהמוניהם לא ילכו לעבוד שם לעולם”… אשר לשאלה, אם המתישבים החדשים יוכלו להסתגל לאקלים, הרי הוסבר, ש”חמשת חדשי החורף הם נעימים למדי: שני חדשים – חמים ויבשים עד מאד, וחמשה חדשים – חמים ולחים" (האזור נמצא בין המעלות 12 ו־20 של הרוחב הדרומי). בשיחה עם בא כח העתון “אייג'” היוצא במלבורן, דבר ד“ר שטיינברג על אספקת המים ועשה את עצמו שותף לאופטימיותו של “ווסט אוסטראליין”: הוא אמר, ש”בעונת הגשמים מצויים שם פלגים ואגמים טובים, ואגירת המים היא תכנית הניתנת להתגשם בלי קושי". מר א. ס. אנג’ילו מקארנארוון, חסידה הנלהב של התכנית, דבר גם הוא על הצד הזה של השאלה, אמנם – מתוך זהירות: “יש מים טובים באוֹרד ריוור לאורך מילין רבים מעל לקו־המים, ואלפי אקרים של אדמה פוריה, הנוחה להשקאה”.

את כל זה, כמובן, יצטרכו להביא בחשבון, אם תתקבל התכנית בזמן מן הזמנים באופן רשמי, כהצעה הניתנת להתגשם. אין ספק שיתברר, כי התכנית כרוכה בקשיים עצומים, ושהיא תדרוש השקעות אסטרונומיות, ממש כמו כל תכנית אחרת כיוצא בה; אבל מקשיים כאלה אין להמנע, כל זמן שהטריטוריה המתאמת נמצאת מחוץ לארץ ישראל; ובודאי שיתגברו על כל המכשולים מסוג זה העומדים בפני ההתישבות, בעתיד הרחוק פחות או יותר.

המכשול הממשי, המעכב בעד גישומה של התכנית האוסטראלית מיסודה של אגודת “פריילנד”, מונח בשטח אחר לגמרי. את העיכוב הזה הזכירו כל אלה שחיוו את דעתם לטובת התכנית, ללא יוצא מן הכלל, בזמן מסע־התעמולה של ד"ר שטיינברג: אמנם, הם לא ראו אותו כמעצור שאין להתגבר עליו, אלא כקושי ממדרגה שניה; וכך התיחס אליו גם שליחה של אגודת “פריילנד” בתשובותיו: הוא חשב אותו לחשש בעלמא, שאפשר לסלק אותו בנקל. אבל אנו חוששים, ששני הצדדים גם יחד טעו בנידון זה. יש לחשוב, כי במשך הזמן יתברר, שאין זה קושי ממדרגה שניה, אלא מעצור בעל ערך מכריע ממדרגה ראשונה; וישנם רק שני אמצעים, שעל ידיהם אפשר להתגבר עליו; והדעת נותנת, שהיהודים לא יסכימו לאמצעי הראשון, וחבר־הקהליות האוסטראלי לא יסכים לאמצעי השני.

מוטב שנפיץ אור נוסף על טיבו של המכשול הזה ע"י ציטטים אחדים:

במאמר הראשי שהופיע ב“ווסט אוסטראליין” אנו מוצאים שאלה, “אם המתישבים היהודיים, לאחר שיורשו להכנס, ירצו להשאר במקום־התישבותם; ואם אין כאן סכנה רצינית שהם יהגרו משם דרומה בהמוניהם ויתנקשו ברמת־חייהם של עובדי התעשיה האוסטראלית, אך ורק מתוך צורך להשתכר די מחיתם”.

תומפסון, חבר המועצה המחוקקת, מומחה לעניני קימברליי ואוהד־התכנית, אמר: “יש כאן מקום לבעל־הדין לטעון שהיהודים עלולים לעבור משם דרומה, לאחר שיטעמו את טעם הקשיים הכרוכים בעבודת הפיתוח. סבורני, שאפשר למצוא תרופה לתקלה זו בנקל בדרך הסכם וע”י מתן רשיונות מטעם שלטונות המדינה או מטעם חבר־הקהליות האוסטראלי".

לֵיתֵים, אף הוא – אוהד התכנית, ראש האופוזיציה בכנסיה המחוקקת של המדינה, השמיע אזהרה בשעת ויכוח־התשובה: “אכן, הממשלה חייבת לדאוג לכך, שהאנשים האלה לא יעברו דרומה ולא ימציאו ידים עובדות נוספות בשביל שוק־העבודה שאינו זקוק להן. יש צורך לבוא עם האנשים האלה לידי הסכם, שיחייב אותם, אם יעזבו את מקום־ההתישבות, לצאת מעבר לים”.

וכך הלאה – מבלי שום יוצא מן הכלל.

דומה, שד"ר שטיינברג הבין את חשיבותו המכרעת של החשש הזה וידע, שיש צורך לפזר אותו. אבל אנו צריכים עדיין לברר, אם הפתרון שהציע מניח את הדעת. בנאומו לפני הנשים ממפלגת העבודה בפירת הוא דיבר על “האפשרות שצוינה כאן, כי המתישבים החדשים האלה עלולים להופיע כמתחרים בשוק העבודה אשר באזורי־הדרום… הוא אמר, קודם כל, שהישוב הזה לא יהווה שטח נבדל, אלא יוכלל בתוך חבר־הקהליות האוסטראלי: ואפשר יהיה לתת ערובות לממשלה, שהמתישבים יישארו במקומותיהם, לכל הפחות, במשך חמש שנים”.

הפתרון הזה איננו מוצלח כלל וכלל. ההבטחה, שאזור־ההתישבות “ייכלל בתוך חבר־הקהליות” עלולה רק להגביר את החששות; כי הכללה זו תקל על המתישבים המאוכזבים לצאת לפירת, או למלבורן, או לסידניי. תרופתו של ד"ר שטיינברג היא פשוטה: הוא מציע לאסור על המתישבים האלה את היציאה משטח הרזרבאט שלהם, לכל הפחות – במשך חמש השנים הראשונות. יצטרכו איפוא לצייד אותם בדרכיות מיוחדות, לפני שיוכלו לצאת; יצטרכו גם להעמיד משמרות על גבולות הרזרבאט; והמשטרה בערי הדרום תצטרך לקבל זכות לצוד את העבריינים ולשלוח אותם בחזרה לרזרבאט, או, לפי הצעתו של מר ליתים, “אל מעבר לים”. אין כל חידוש בסידור שכזה: זוהי בעצם אותה השיטה, שלפיה נהגו כלפי הילידים בברית אפריקה הדרומית, או, בשינויי נוסח קלים, כלפי היהודים ברוסיה הצארית, שהיו חייבים להשאר בתחום המושב, והכניסה לפלכים המרכזיים של הקיסרות הרוסית היתה אסורה עליהם.

אין ספק, כי ד“ר שטיינברג וחבריו בועד הפועל של אגודת “פריילנד”, לכשיבינו את כל התוצאות הכרוכות ב”ערובה" שכזו, ידחו בעצמם כל פתרון כגון זה. אין גם שום יסוד לשער, שאיזו ממשלה אוסטראלית שהיא, אם נשים לב למסורותיה הליבראליות הנעלות של ארץ זו, תסמוך את ידה על נסיון מפוקפק כל כך.

הפתרון האפשרי היחידי הוא – להעלות את אזור־ההתישבות מלכתחילה למדרגת־הכבוד של מדינה עצמאית, שגבול בינלאומי מבדיל בינה לבין חבר־הקהליות האוסטראלי, ולכונן משטר של וויזות משני עברי הגבול. במקרה כזה יהיו המתישבים פטורים מלשאת עליהם את תּו־הבזיון של נחיתות אזרחית; אבל שאר הצדדים השליליים יהיו רציניים כל כך, שאפשר להניח בודאות, כי שום אדם לא יציע את הפתרון הזה לממשלה האוסטראלית.

את ספק, כי זוהי הסבה העיקרית לכך, שבינואר האחרון ניתנה תשובה רשמית על שאלת אחד הצירים בפרלמנט האוסטראלי, שהממשלה דחתה את תכנית קימברליי.

* * *

הקוראים לא יתפלאו על שהקדשנו מקום רחב כל כך לתכנית זו דוקא. היא ראויה לתשומת לב, לא רק מחמת הגינותם ומסירותם של יוזמיה, אלא גם משום (וביחוד משום…) שאותם הנימוקים שכנגד שהבאנו כאן – כחם יפה לא לגבי אוסטראליה בלבד, אלא לגבי כל התכניות ה“טריטוריאליסטיות” מחה לארץ ישראל.

פרק יד: ארץ ה“פאטה מורגאנה”    🔗

את התואר, המשמש כותרת לפרק הזה, רשמנו כאן בכוונה: בכדי שיהא הולם את כל ההצעות, אשר בהווה ואשר בעתיד, למצוא “טריטוריה מתאמת” – מחוץ לארץ ישראל – שבה אפשר יהיה להקים מדינה יהודית או מחוז יהודי. עם גמר המלחמה יהא הכרח להקים את המדינה היהודית ע"י פעולה בינלאומית: את המדינה עצמה, ולא ועדה למחקר גיאוגרפי. המחקר צריך להערך מקודם, לפני גמר המלחמה; ואפשר להוסיף, מתוך קורת־רוח שבעָגמה, שעוד יישאר, כנראה, הרבה פנאי בשביל מחקר שכזה. ועד־אוויאן מוסמך בהחלט לערוך את החקירות הגיאוגרפיות המוקדמות; והוא ייטיב לעשות, אם ימצא צידוק לקיומו בהכנת הפתרון לבעית הפליטים היחידה, שהיא בעלת חשיבות היסטורית.

אין המחבר מאמין בממשיותה של שום הצעה “טריטוריאליסטית” להתישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל; וכל חיפוש אחר איזורים מתאימים אחרים הוא, לדעתו, פעולה חסרת כל תקוה. אעפ"כ יש להתיחס לחיפושים האלה בכל הכבוד; ואפילו הציונים הקנאים והבלתי־פשרנים ביותר צריכים להתיחס אליהם כך. ההגיון מחייב, שהם יהיו מעונינים להמריץ את החקירה המדוקדקת ביותר של כל ההצעות הבלתי־ארצישראליות.

קיים משפט־קדומים אנגלו־סכסי ידוע, המתנגד לשימוש בהגיון בעניני מדיניות: משפט־קדומים מוטעה מיסודו. החיים הם הגיוניים תמיד ללא שמץ דופי. אכן, ההגיון הוא תורה מסובכת ופתלתולת, ממש כמו תורת ה“אריתמטיקה”. מספרים על אכר רוסי, שהורה הלכה בתורת־החשבון בלשון זו: “ארבעה וארבעה הם שמונה, אני יכול להסכים לכך; יש אומרים שגם חמשה ושלשה הם שמונה – אבל זוהי תחבולה יהודית”. הוא היה מתפלא לשמוע, שגם 629, חסר 1,000, בצירוף השורש המרובע של 625, בצירוף 64, בצירוף 30 כפול 9, בצירוף 20 – הם שמונה.

עוד יותר מסובכות הן שיטות ההגיון המדיני. בנוגע לבעית “הטריטוריה המתאמת” בפרט יש להזהיר מפני סטיות לצד תורת החשבון הכפרית, הפשוטה יתר על המדה. שרשרת המושכלים, שעליהם צריך להתבסס הגיון־החיים במקרה שלנו, מורכבת משלש חוליות עיקריות:

א) יציאת־ההמונים היהודית היא הכרח בלתי־נמנע,

ב) לא תתכן יציאת־המונים אלא למדינה יהודית,

ג) אין שטח מתאים למדינה יהודית אלא אחד.

חשיבותן של כל החוליות בשרשרת הזאת היא שוה; אם אחת מהן תישבר, הרי כל השרשרת בטלה. ולכן לא יהא מן החכמה בדבר, אם נדמה לעצמנו שאפשר לפסוח על סעיף ג'. אפילו הרצל ונורדאו, מיסדי הציונות המודרנית, מוכרחים היו לעבור את השלב של חיפוש אחר ארץ ה“פאטה מורגאנה”, עד שהבינו, כי קיים הכרח אוביקטיבי ובלתי־נמנע ב“מקום” האחד והיחידי. כיום עובר אותו התהליך עצמו במוחותיהם של כמה נוצרים; תהא זאת שגיאה גדולה מצדנו, אם נתמלא רוגז או קוצר־רוח, בראותנו שהם טרם הגיעו לשלב הסופי.

אשר לתוצאות החיפושים, אם ייערכו בכנות, הרי אין כל צורך לדאוג: התוצאה היא ברורה וקבועה מראש.

* * *

והנה הנימוק הראשון, המחייב להתיחס בספקנות לסיכויי החקירה הזאת: אנו רואים, כי טריטוריות רבות כל כך הוזכרו כעת, ואומרים שהן מתאימות בשביל היהודים. אם כן, למה זה לא עלה על דעתה של שום ממשלה מעולם להציע אחת מהן ליהודים, בכל אותן השנים שעברו לאחר מלחמת־העולם הקודמת?

יהודים, בתור “בוני־אומה”, “יצאו להם מוניטין בשוק” באותה התקופה; והם היו “שידוך” לא רע כלל וכלל. כל הממשלות וכל קוראי העתונות ידעו בודאות, לכל הפחות, על שתי עובדות הנוגעות לארץ ישראל: ראשית – שההתישבות היהודית הכניסה לארץ הזאת במשך שנים זרם של זהב שלא היה כדוגמתו בעולם; שנית – שבמשך כל אותו הזמן היו ליהודי ארץ ישראל צרות מן הערבים וחיכוכים עם האדמיניסטראציה הבריטית. אם נדבר במונחים “ביתיים”, הרי היתה כאן לפנינו כלה בעלת “נדוניה” המגרה את התיאבון, ואפשר היה להניח, לפי כל השמועות שהגיעו עליה, שאין היא מרוצה מחתנה. מצב כזה מוכרח היה לעורר את תשומת הלב בשוק “השידוכים” ולהניע את השדכנים, שיציעו לה הצעות אחרות המושכות את הנפש. למה לא קרה כדבר הזה במקרה שלנו?

העובדה הראשונה – זרימת הזהב – היתה ידועה לעולם כולו, ובפרט – לממשלות. בין 1922 ו־1936, וביחוד – משנת 1925 ואילך, הטעימו קונסולים, בנקאים, רפורטרים ותיירים את העובדה הזאת בכל לשון מלשונות העולם. העובדה השניה – המהומות המתמידות – היתה ידועה עוד יותר, כי זכתה לפרסוֹמת רחבה, בתוספת קישוטים סנסאציוניים, בשנות 1920, 1921 ו־1929, ומאפריל 1936 ואילך – כמעט בכל יום ויום. למה זה לא הופיעה מעולם שום הצעה מתחרה: הנה לכם טריטוריה אחרת, ארץ טובה כארצכם מכל הבחינות, או טובה עוד יותר (על כל פנים, אין היא גרועה הימנה). למה לא תעשו עסק חליפין ותביאו את זהבכם – וגם צרות לא תהיינה לכם?

ההסברה היחידה שאפשר לתת לתופעה זו, בדרך השיפוט מן הכלל אל הפרט, היא – שטריטוריות “מתאימות” כאלו אינן בנמצא בשוק: אין טריטוריה, שתהיינה מצויות בה כל הסגולות הדרושות, בכדי לעשותה “מתאמת”. וכאן אנו מגיעים ממילא לשאלה: מה הן הסגולות האלה?

* * *

טריטוריה (מחוץ לארץ ישראל), המתאמת בשביל הקמת מדינה יהודית – צריכה, לפי השקפת ה“גויים”, לספק שלש דרישות עיקריות. יתכן, שלפי השקפת היהודים ישנן עוד דרישות אחרות; אבל כאן, בפרק הזה, אנו חוקרים את השאלה מבחינה פראגמאטית ומוציאים מן החשבון בקפדנות כל דברים שברגש וכל נטיה, או אי־נטיה שבסנטימנטאליות. בקיצור – אלו הן שלש הדרישות:

א) הטריטוריה צריכה להיות ריקה מאדם,

ב) היא צריכה להיות טובה,

ג) היא צריכה להיות חסרת־ערך בשביל בעליה הנוכחיים.

את התנאי הראשון אין לפרש במובן המלולי: שום ארץ בעולם אינה “ריקה מאדם” בהחלט: אבל נחוץ, שכמות האוכלוסים במקום תהיה מבוטלת. במקום שקיים ישוב הגון של אוכלוסים, מן ההכרח שתווצר אותה התסבוכת, כאשר בענין הערבים בארץ ישראל. השאלה, מי הם הילידים האלה, אינה לא מעלה ולא מורידה: אף אם יהיו אלה “הַאוּסה” או “הֵירֵירו” – תהיינה צרות. אם הם עצמם אינם מסוגלים לכתוב בעתונים, יימצאו להם אפיטרופסים לבני־עוֹר (והדעת נותנת, שהם יהיו אנגלים), אשר ישנסו את מתניהם ויריבו את ריבם ויפנו אל הממשלה – ובצדק גמור – בשאלה מוסרית חמורה: “אם מדת־ההגינות אינה מרשה לתת ליהודים ארץ שיש בה אוכלוסים ערביים דלילים, למה זה יהיה מן הצדק לתת להם ארץ, שיש בה אוכלוסים כושיים דלילים?”

הדרישה השניה: הטריטוריה צריכה להיות “טובה”. פירושו של דבר, שתתאים להתישבותם של אירופאים בינוניים. גרינלנד היא ריקה מאדם, אבל עד עכשו, ברוך השם, לא הציעו אותה. אשה נוצרית הגונה, הגברת פרנקלין רוזבלט, אמרה לפני זמן מה: “אם יש למצוא ארץ בשביל היהודים, הרי היא צריכה להתאים לישובם של אנשים לבנים”. במקום שמתישבים חלוציים אחרים נכשלו בהחלט (ועוד לפני כמה דורות, כשהאדם היה הרבה פחות מפונק מאשר בדורנו) – ברור, שאין כל תקוה מיוחדת למתישבים יהודיים, גם אם נתעלם מכל שיקולי־דעת סנטימנטאליים. יתכן, שעוד תיאמרנה הרבה שטויות ב“הודעות מוקדמות” על עמקים בקו־המשוה ועל רכסי הרים באזורי־הקוטב; אבל לאחר בדיקה רצינית לא תימצא שום ממשלה או ועדה, שתסמוך את ידה על הצעה שכזו, מטעם פשוט – משום שבני אדם רציניים אינם אוהבים לעשות עצמם טפשים. אמונתם בגאוניותם של היהודים מבחינת חלוציות ראשונית אמתית בישימוני־בראשית ודאי שאינה גדולה ביותר: ויש לבטוח, שלא יחפשו את הטריטוריה המתאמת לא בלאבראדור ולא ביערות שבין האורינוקו ונהר־אמאזונאס. הם יחפשו משהו “טוב” באמת.

אשר לתנאי השלישי – הנחיצות, שהטריטוריה תהיה חסרת־ערך בשביל בעליה הנוכחיים, הרי אותו יש לפרש במובן הפשוט של המלה. הדוגמה האוסטראלית היא מאלפת. אותו החשש יתעורר בהכרח בכל מקום שקיים גבול משותף בין ארץ־הבעלים לבין המחוז היהודי. משום כך, כנראה, חביבה כל כך הצעת גוויאנה על יוזמיה הבריטיים: מושבה זו היא מבודדת לגמרי, ואין כל סכנה שמתישביה יפלשו לאיזה שטח בריטי שהוא. אבל בכל מקרה אחר תצטרך המדינה המציעה טריטוריה ליהודים לוותר עליה לגמרי מלכתחילה – לעשותה למדינה עצמאית מיד, לא רק למעשה, אלא גם להלכה. פחד האוסטראלים מפני “כושלי־ההתישבות שינהרו דרומה” – מבוסס על נסיון ממשי ונוקשה. בהתישבות החקלאית המודרנית מן ההכרח שיהיה אחוז גדול של “כושלים”, ומן ההכרח שהכושלים האלה ישאפו לעבור אל הכרכים הגדולים: זוהי תופעה שאין להמנע ממנה. באוסטראליה נתנסו בזה הרבה פעמים: כרכיה מלאים אנשים ש“עזבו את המערכה” וברחו מן התחנות הנדחות אשר בלב הערבה. אחת האכזבות שאירעו בזמן האחרון היא התישבות תיאודורה על גדות נהר דאוּסוֹן. הממשלה החלה בהתישבות זו בשנת 1927. היו לה יתרונות מכמה בחינות על תכנית קימברליי: השטח הזה לא נמצא באזור הטרופי; כמות הגשמים הגיעה שם ל־28 אצבעות (אינטשים); המים מנהר דאוסון הספיקו לתשע השקאות במשך השנה, וההוצאות הגיעו ל־8,000 לי“ש לכל מתישב; והרי זהו סכום הגון מאד. אעפ”כ נכשלו רוב המתישבים עוד מזמן: מבין 264 המתישבים בשנת 1927 נשארו רק 124 שהמשיכו בעבודתם ב־1935 (“רבים מהם – במצב של עניות ואי שביעת רצון” – כותב הפרופסור גריפית טיילור בדו“ח שלו על “תחומי ההתישבות החקלאית”, שפורסם ע”י המועצה האמריקאית ליחסי־חוץ). כיום נמצאים העוזבים, כמובן, בבריסביין, בניו־קסטל ואדילאיד, או אפילו בסידניי ובמלבורן. אכן, כל זמן שהללו הם אנגלו־סכסים, לא התרעמו האוסטראלים על זה ביותר. אבל אם תוצפנה עריהם המוני יהודים, יהיה המצב אחר לגמרי (וכך בודאי יהיו גם היהודים מלאי־תרעומת, אם נחשול “אריי” יאיים על תל אביב).

יש לחשוב, ששום ממשלה ידידותית, אף אם תהיה חדורה רצון טוב ביותר, לא תתן ליהודים טריטוריה, אלא אם אפשר יהיה לנתק אותה מן הטריטוריה הלאומית שלה – לנתקה באופן גמור ומוחלט; בכדי שגבול הטריטוריה יהיה סגור ומסוגר, ואי אפשר יהיה לעבוד אותו אלא ע“פ דרכיה מיוחדת ורק במקרים מיוחדים ולתקופה מוגבלת. ומכיון שהדבר ברור, שהשיטה הרוסית אינה באה בחשבון כאן, הרי נשאר רק מוצא אחד: ויתור על הרבונות. הטריטוריה היהודית צריכה לההפך, מבחינה פורמאלית וחוקית, למדינה נבדלת ועצמאית עוד בראשית הנסיון. לא מחוז “אבטונומי”, לא קאנטון בתוך חבר־קהליות פדראטיבי: כי אי אפשר לגזור על הגירה פנימית של אזרחים בין המחוזות של אותה המדינה או בין הקאנטונים של אותה הפדראציה, מבלי להקים מעמד של “פאריה”, מבלי להתקין דרכיות פנימיות ומבלי להרעיל את אוירת כל החיים האזרחיים ולהוריד את רמתם. בצבור מודרני הגון אפשר לאסור את הכניסה רק על “זרים”, רק על בני אדם הבאים “מחוץ לארץ”. נחוץ איפוא, שהטריטוריה היהודית תוכר מבחינה חוקית ומדינית כ”חוץ לארץ".

ניתוק הטריטוריה ובידולה איננו בלתי אפשרי – בתנאי שהטריטוריה תהיה חסרת־ערך בשביל האומה, אשר לה היא שייכת. אבל מוזר מאד יהיה הדבר, אם חבל־ארץ המותאם לשתי הדרישות הראשונות, ייחשב פתאם לחסר־ערך. ארץ שהיא “בלתי מיושבת”, ויחד עם זה “ראויה לישוב”, היא בודאי בעלת ערך, בעלת ערך המעורר קנאה. אם יחפשו ארץ, שתהיינה מצויות בה שלש סגולות הסותרות זו את זו באופן הדדי, כגון “בלתי מיושבת”, “ראויה לישוב” ו“חסרת־ערך”, הרי אי אפשר להגיד, שיש תקוה לאחרית החיפושים האלה. לדעתו של המחבר, ישנה רק ארץ אחת כזו בעולם – ארץ ה“פאטה מורגאנה”.

* * *

וכאן ישאלו בודאי השואלים: “וארץ ישראל – כלום היא מתאמת לשלש הדרישות האלה? ואם כן, למה זה יש להעדיף את ארץ ישראל?”

“הבחירה” בארץ ישראל אין לה כל שייכות אף לאחת מן הבחינות האלה. הציונים יתלוצצו ברצון על מגרעותיה הטבעיות של ארץ ישראל, מבחינת התאמתה למתישבים־חלוצים: הם יודו ברצון, שאין היא בשום פנים ה“שידוך הקולוניאלי” המשובח ביותר; הם יסכימו, שישנן בעולם ארצות מתאימות הרבה יותר למטרה זו, אלא שכל זה אינו חשוב כלל ואינו לא מעלה ולא מוריד לגבי עצם השאלה. הם יודו מתוך נכונות גדולה עוד יותר, שאי־רצונם של ערביי המקום לקדם בברכה את התמורה היא עובדה מצערת מאד, וכי הענינים היו מסתדרים באופן הרבה יותר נוח, אלמלא אי־הרצון הזה; אבל מכיון שהוא קיים, הרי מן ההכרח להתגבר עליו, גם אם הדבר יעלה בקרבנות רבים. עמדה זו אין לה כל שייכות לשום “חיפוש”, או “חקירה”, או “בחירה”. כשהאדם צריך “למצוא” ארץ, או “לבחור” בארץ, הרי הוא משוה ערך לערך, שוקל את היתרונות והמכשולים – ובסופו של דבר אינו בא לידי שום החלטה, ונוטה להעדיף את הארץ המושכת יותר ושההתנגדות בה היא פחותה ביותר (אבל יתכן, ש“דבר המושך את הלב ושאפשר לרכוש אותו בלי התנגדות” אינו קיים במציאות בכלל ואיננו אלא מקסם־שוא). ארץ ישראל אינה מתימרת כלל להתחרות באיזו ארץ שהיא מבחינת הקנינים המושכים את הלב, או מבחינת נוחיות הגישה, או המחיר הזול של ההתישבות. המחבר משתף את עצמו בהחלט באותו חוסר־החבה שרוחש דורו לפאטריוטיות הטוטאליטארית. אבל ישנם מצבים נואשים, “בדלית ברירה”, כשאדם הגון מוכרח לנקוט בעמדה אחת ויחידה: “אם נכון ואם לא – אבל זוהי ארצי”. על אחת כמה וכמה, שאומה, העומדת על סף הכליון והשוקעת בתוך תהו ובהו, זכאית להגיד “אם טובה ואם רעה, אם קלה ואם קשה, אם זולה ואם יקרה – אבל זוהי ארצי”.

בדרך אגב: עוד יתברר בהמשך דברינו, שהארץ אינה יקרה כל כך, ואינה קשה כל כך, ואף אינה רעה כל כך.

 

חלק רביעי: תכנית מכס נורדאו בשביל ארץ ישראל    🔗

פרק טו: מדיניות הספר הלבן    🔗

למה לנו לדון בענין ארץ ישראל? כלום אין שביתת נשק קיימת שם?

תהיה זאת צביעות־שוא מצדנו, אם נגיד, שקיימת שביתת־נשק בויכוח על משמעותו האמתית של המנדט הארצישראלי. מן הדין היה, שתהא קיימת שביתת נשק עד שתחלוף הסכנה המשותפת; מן הדין היה, שתהא קיימת החלטה נמרצת לכבד את ה“סטאטוס קוו” החוקי, ויהיה גרוע כמה שיהיה – ללא כל נסיונות לנצל את המצב לרעת האופוזיציה; מן הדין הוא, ששביתת הנשק תהא קיימת – אבל היא איננה.

בפרוץ המלחמה, באחד מאותם הרגעים, בהם אפילו בני אדם עשירי־נסיון עלולים לסמוך על הזולת ולתת בו אמון עד כדי סנטימנטאליות, קווּ המחבר וחבריו לתנועה המדינית, שתוכרז שביתת נשק מידית בין התנועה הציונית לבין משרד המושבות. אמנם, הם דברו על ארץ ישראל כעל המדינה היהודית בה“א הידיעה באותו קול קורא ליהדות העולמית, שנזכר בראשית הספר; אבל זאת היתה קריאת־מלחמה: והמסורת המקובלת מחייבת, שאדם יכריז על האידיאל העליון שלו, בתבעו מן הצבור את המאמץ הכביר והקרבנות הקשים ביותר. חכינו, שעוד מעט – ופרשת המלחמה הממשית, פרשת המאמצים והקרבנות תתחיל בשביל היהודים, בתור אחת האומות בנות הברית; ובראש לכל – צפינו, שצבא יהודי יוקם, בהתאם לתקדים של מלחמת־העולם הראשונה. חשבנו, כי לנוכח עובדה זו לא יהיה עוד כל צורך בתביעות מלוליות; תביעה הרבה יותר תקיפה ל”מקום על המפה" תצוף ותעלה מאליה מתוך השיתוף בקו־האש הממשי. אומה, שחייליה נמצאים בחזית, יכולה להרשות לעצמה לוותר על דין ודברים גרידה, עד שיתחיל המשא והמתן על סידור הענינים בעולם; ובינתים, כל כמה שימעטו דברניה בדיבורים, ירבו חייליה לדבר בעדה. בספטמבר היינו מוכנים בכל לבנו להשקיע את עצמנו בפעולה למען המלחמה וּלפַנות את סוללות התותחים המדיניים שלנו; בחשבנו, כמובן, שגם הצד השני יפנה את סוללותיו, ושהמאמץ המלחמתי שלנו רצוי הוא.

טעינו בשתי ההנחות האלה גם יחד: המאמץ המלחמתי של היהודים אינו רצוי; אין כל רצון להתיחס אליהם כאל אומה בת־ברית, או כאל אומה בכלל, או כאל חטיבה מיוחדת מאיזה סוג שהוא בדרך כלל; ובארץ ישראל נמשכת הרעשת ה“סטאטוס קוו” ע“י הצד שכנגד בהתלהבות עוד יותר גדולה, מאשר עד כה; ואף אם נניח, שיש מקום לחילוקי דעות בנוגע למהותו של ה”סטאטוס קוו" ולמושגים שהוא כולל, או איננו כולל, במסבות שהסתבכו מחמת שלש שנות מהומות – הרי דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: לא יתכן, שה“סטאטוס קוו אַנטה” (המצב כפי שהיה קיים קודם) החוקי בארץ ישראל יכלול גזילת־זכויות זידונית, שנקבעה ע"י ספר לבן, אשר לא אושר מעולם, ומועצת חבר הלאומים אפילו לא דנה בו בכלל.

נסיון פורמאלי להפיץ אור על השאלה הזאת נעשה ע“י המחבר וע”י חבריו לתנועה המדינית עוד ב־10 בספטמבר, מקץ שבוע להכרזת המלחמה, ע"י המסמך דלקמן:

אנו מפנים את תשומת לבה של ממשלת ה.מ. לעובדה, שלא יתכן לחשוב את הספר הלבן על ארץ ישראל שנתפרסם בחודש מאי לבר תוקף חוקי, ואפילו באופן זמני, הואיל ומושב־ספטמבר של מועצת חבר הלאומים נדחה לזמן בלתי מוגבל.

חוות־דעת זו כבר הוגשה למזכיר־המושבות; אבל ברור, שהענין הזה, ביחוד – בתנאים של שעת־מלחמה, חורג ממסגרת סמכותה של מחלקה ממשלתית אחת, ויש להפנות אליו את תשומת לבה של הממשלה בכללותה.

… ועדת־המנדטים המתמדת הכירה פה אחד בעובדה, שהמדיניות הזאת (של הספר הלבן) אינה מתאמת לפירוש שניתן עד עכשו למנדט הארצישראלי ע“י מועצת חבר הלאומים. אפילו המיעוט בן־השלשה, שחשב כי ישנה אפשרות, שהמועצה לא תסרב במושבה הקרוב לשנות את השקפתה הקודמת ולהסכים לפירוש שניתן ע”י הספר הלבן – אף המיעוט הזה הודה, כי יש בפירוש הזה משום שינוי.

ברור איפוא, שעכשו, לאחר דחית מושב המועצה, אין לממשלה המנדטורית שום סמכות להכניס איזה שינוי שהוא בפירוש שניתן למנדט; כי המוסד היחידי, המוסמך לפרש את המנדט, הוא – מועצת חבר הלאומים (ואף הממשלה הבריטית מודה בדבר זה).

… הדרך הנכונה היחידה היא – להתיחס אל הספר הלבן, כפי שיש להתיחס לפי החוק האנגלי אל הצעת־חוק שנתאשרה ע"י המיניסטרים, אבל טרם זכתה להסכמת המלך בפרלמנט; ברור הדבר, שבינתים יש תוקף חוקי מלא לפירוש הקודם.

מקץ עשרה ימים הודיעו למגישי־האינטרפלציה, ממקור מוסמך שאין לערער עליו, כי יש בדעתה של הממשלה לקיים את מדיניות הספר הלבן.

והספר הלבן הוא שריר וקיים – על כל פנים, לפי כוונת הממשלה המנדטורית. ההגבלות שהוטלו על מכירת קרקע ל“לא־ערבים” ב־94.8 אחוז משטחה של ארץ ישראל המערבית הן רעות וזידוניות למדי כשלעצמן; אבל הארס המיוחד המפעפע בהגבלות אלו – מקורו בעובדה, שהן הותקנו רשמית בכוונה להגשים את “ההודעה על המדיניות מחודש מאי 1939”.

כל העסק הזה ראוי לתשומת לב גם מחוץ למסגרת הבעיה הארצי־ישראלית: הוא משמש דיסונאנסה מוזרה ביותר בתוך אותה האוראטוריה החגיגית, המכריזה על חובת החזק לכבד את תקנתו ואת סמכותו העליונה של חבר הלאומים, לצפות תמיד לפסק־דינה של ג’ניבה, מבלי להשתמש מעולם בטכסיס של יצירת “עובדות קיימות” ע"י פעולה חד־צדדית; ועל אחת כמה וכמה שיש להנזר מן השמוש בטכסיס הזה נגד החלש… יתכן, שלא יושם לב לדיסונאנסה זו, המובלעת בתוך רעם המאורעות הכבירים המתרחשים בעולם, ורק באותה הפנה הקטנה, שהיא ארץ־מכורתו של החלש, ירגישו בה; אבל משולה היא לאותה השריקה העמומה, שמשמיעה המכונה הגדולה בתנועתה ושמוכיחה, כי דבר מה נפגם ונתקלקל “אי שם” בפנים־המכונה.

* * *

בשטח הפראקטיקה ההנהלתית נראו עוד מלפני זמן אותות מדאיגים שהוכיחו, כי הביורוקראטיה הארצישראלית נוטה ברוב התלהבותה להתיחס אל הספר הלבן כאל ה“שולחן ערוך” היחידי שלה, אף מבלי לחכות לאישורו החוקי. מגמה זו התבלטה ביחוד בשני כיוונים. הכיוון האחד הוא – עניני העליה. בכל משא ומתן המתנהל על מספר העולים שיורשו להכנס לארץ או שלא יורשו, מסתמכים הפקידים בירושלים ובלונדון בגילוי־לב גמור על הספר הלבן כעל “הפוסק האחרון” שלהם: הספר הלבן קבע, שאפשר לתת רשות־כניסה ל־25,000 פליטים בתנאים מסויימים. הספר הלבן אסר בהחלט על הגדלת מכסה פלונית או אלמונית… התוצאה המוסרית מזלזול זידוני זה בחוקיות־הדברים, זלזול בכוונה תחלה, מתוך בטחון שקט של “תקיף” – מוכרחת להתגלות בהזדמנות הראשונה: בתור שרירות־לב והפקרות מתחת לשטח העליון – ובכל הכיוונים.

כבר נראו לעין גם תוצאות מעשיות אחרות; ואע“פ שהעתונות הבריטית עברה עליהן בשתיקה, הרי הן נודעו ברבים ועשו רושם עגום; אבל הנסיון הממשי הוא, לצערנו, עגום פי אלף. בין אוקטובר 1939 לפברואר 1940 נעצרו למעלה מ־2,000 פליטים יהודיים על הדאנובה; הם נשארו תקועים, כניצוֹלת־הפקר, בארבע ספינות־משא נושנות. אף אחת מארבע הספינות האלה לא היתה מותאמת אפילו בשביל חמשים נוסעים ממין האדם: ואעפ”כ הושבו בהן מ־500 עד 600, ביניהם – הרבה נשים וילדים. לפני שעלו האנשים האלה בספינות – הדעת נותנת, שעלו בבראטיסלבה – נשכרו אניות־נוסעים, שהיו צריכות לקחת אותם בשפך־הדאנובה ולהעבירם באופן “בלתי חוקי” לארץ ישראל; ולכן חשבו מתחלה, שהנסיעה בספינות־המשא תימשך רק ימים־מספר: נסיעה על נהר הדאנובה, במורד הזרם, מבראטיסלבה עד הים השחור, במזג־האויר הסתווי הנעים במישורי הבלקאן. אבל “השפעות רשמיות”, שאת מקורן אפשר לקבוע בנקל, התערבו באנקארה ובאתונה – והאניות שנשכרו, שהיו שייכות לנתינים טורקיים ויווניים, נאלצו לחזור בהן, לבטל את החוזים ולעזוב את המקום. במשך חדשים רבים לא היתה כל אפשרות למצוא אניות אחרות תמורתן, כי חוץ מן הלחץ הרשמי שבא מאותו המקור, שאפשר לקבוע אותו בנקל – האמיר גם שכר האניות מיום ליום והגיע לגובה אגדי. אחת הסבות להאמרת־המחירים היא – מצבו של הים התיכון במלחמה זו, שהיה נוח באופן מיוחד, אבל הסבה העיקרית לעלית שכר האניות, העסוקות בעליה “הבלתי חוקית”, היא – “הסיכון המלחמתי” המיוחד הכרוך בעסק הזה. כי כל אניה מסוג זה, הנעצרת במימיה הטריטוריאליים של ארץ ישראל – דינה להיות מוחרמת, ורב־חובלה ומלחיה מושלכים לבית הכלא. יוצא, שאלפיים הנפשות האלה נשארו תקועות בשפך הדאנובה ולא קבלו רשות לא לעלות על היבשה, לא להפליג הלאה ולא להפליג בחזרה. בינתים בא החורף והנהר קפא. בני אדם שהורשו להביא אוכל אל האניות מספרים ברצינות ומבלי כל רצון להגזמה, כי מצוקת הפליטים שנמצאו באניות אלו היתה גרועה מכמה בחינות מאשר במחנות־הריכוז הנאציים: שבועות על שבועות, בקור הנורא של אותו החורף, שצנתו חרותה בזכרוננו, לא היתה להם כל אפשרות של חילוץ עצמות; הם לא יכלו אפילו לפשוט את אבריהם כהלכה, כי שלטונות־החוף אסרו על הפליטים לעלות ביבשה, משום שהיו להם רק וויזות־מעבר דרך הדאנובה, הנחשבת בין דרכי־המים הבינלאומיות. אחת מן הספינות האלה, לכל הפחות, היתה אנית־נפט שיצאה מכלל שימוש; דפני־הברזל שלה, שהיו בלי כל ציפוי, העלו טחב, שקפא והפך לקרח. שני תינוקות נולדו באנית־נפט זו.

אופינית היא פעולתן של גברות אחדות מן המושבה הבריטית בבוקארשט, שהגברת בויד (מנהלת בית ספר תיכוני אנגלי), הגברת גידג' והגברת וואלי עמדו בראשה: הן אספו תרומות בין חברי המושבה וסיפקו 100 מטות לעוללים ולישישים, חוץ מבגדים חמים, ו־75,000 ליי. התרומות זרמו מן העדות היהודיות בבלקאנים ומיהודי ארצות הברית, צרפת ואפריקה הדרומית. בשעת כתיבת הפרק הזה, בראשית פברואר, הורשו הפליטים שבעי־התלאות להפליג: בכמה אניות הפליגו, מהי הטונאז’ה שלהן, מה הם תנאי הנסיעה, והמחיר מהו – כל הפרטים האלה, שהם בודאי יחידים במינם וראויים להשאר לזכרון, ממש כמו פרטי הרפתקאותיהם בימי־שהותם על הדאנובה – יוודעו רק לאחר תום נדודיהם.⁸

מדיניות “השערים הנעולים”, שהיא סבת כל האסון והתלאות האלה, אין לה שום צידוק לא מבחינת המצפון המוסרי ולא מבחינה חוקית.

מבחינה מוסרית צריכה היתה ארץ ישראל להיות הארץ האחרונה בעולם, המשיבה ריקם את פניהם של פליטי־מלחמה יהודיים. לעת עתה לא נגעה בה מצוקת המלחמה, לא רק בהשוואה לארצות אשר מהן ברחו הפליטים, אלא גם בהשוואה לכמה ארצות נייטראליות. אילו שימשה ארץ ישראל בתור מחנה־פליטים, הרי היתה רק ממלאה את חובתה: אף אם נסיח את דעתנו מכל שאלת הבית הלאומי – הרי ע"י מעשה רב זה היתה מביאה תועלת גדולה לבנות הברית ולאירופה כולה. ליטא, המחוסרת אפילו חלק עשירי מן המקורות הכספיים, שארץ ישראל יכולה לגייסם לשם מטרה זו מכל חלקי העולם, פותחת את שעריה כמעט יום־יום לפני הפליטים הנוהרים דרך “הגבול הירוק” שלה בקרבת ווילנה. למה זה תהא ארץ ישראל יוצאת מן הכלל?

אשר לחוק – אם המנדט הוא החוק – הרי המנדט קובע, שיש צורך לעודד את עלית היהודים “בתנאים מתאימים”. כלום אפשר לתאר לנו תנאים יותר “מתאימים” מאלה הקיימים כיום הזה? הנה בני אדם, שנעקרו מארצות־מגוריהם עקב השואה הגדולה; כל האנושיות התרבותית אוהדת להם בפרפוריהם, פרפורי־שאול; מחצית ממשלות־העולם מחפשות שטחים המסוגלים לקלוט את הפליטים; חצי מיליון יהודים ב־300 ישובים מציעים בהתלהבות לקבל על עצמם את הטיפול בעולים החדשים, וקרנות־הצדקה של כל היהדות מוכנות לעזור להם. אבל המנדט בוטל והוחלף – במסמך בלתי חוקי.

* * *

מדיניות הממשלה בכיוון האחר מקניטה עוד יותר: זהו הנסיון לשתק את ארגון ההגנה היהודית. אין למצוא, לצערנו, שום הסברה אחרת לשני המקרים שאירעו בזמן האחרון: ארבעים ושנים יהודים נידונו בנובמבר למאסר לזמן ארוך, על שהתאמנו בנשק, ועוד שלשים ושמונה יהודים נידונו בינואר. אין תקדים לפעולה זו בתולדותיה של ארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי משנת 1920 ואילך. באותה שנה נידונו עשרים ואחד יהודים ע“י בית משפט צבאי לעבודת פרך באשמת התכוננות להגנה עצמית מזוינת; אבל פסקי הדין של בית המשפט בוטלו אח”כ ללא היסוסים ע“י המועצה הצבאית. מאותו זמן ואילך לא נעשה עוד שום נסיון, לא ע”י השלטונות האזרחיים ולא ע“י השלטונות הצבאיים בארץ ישראל, להפריע להתפתחותו של הכח הזה. השלטונות ידעו על קיומו. בימי הפרעות שהתחוללו נגד היהודים בשנות 1921 ו־1929 פעלו המשטרה והצבא הבריטיים מתוך שיתוף עם “המשמרות המזויינים היהודיים”, כפי שקראו להם ה”טומיס“; במהומות 1936–1939 מילאה מיליציה יהודית זו שרות רב־ערך לממשלה ולצבא, גם בהמציאה להם אנשים מאומנים בשביל משטרת־העזר הרשמית וגם בפעולתה האבטונומית. אפשר לציין מקרים כשהודו שלטונות הצבא הבריטי בכל לב למנהיגים היהודיים על שרות זה. מהו הדבר שנתחדש אח”כ ושהניע את השלטונות לנסות בדיכוי “האימון הצבאי הבלתי חוקי של היהודים”?

הדבר היחידי שנתחדש עם פרוץ המלחמה צריך היה, לכאורה, להביא לידי תוצאות הפוכות: להגדיל את האמון ההדדי בין הממשלה לבין ההגנה היהודית. חלק אחד מהגנה זו, ה“ארגון (בתארו המלא: “הארגון הצבאי הלאומי”) נחשב לאחראי למעשי־הנקם ההמוניים נגד הטירור הערבי שבוצעו בשנות 1937–1939; זה היה החלק היחידי בכחות ההגנה היהודיים, שיכול היה להחשב ל”חשאי" באמת, ולא לבלתי־רשמי גרידה, כמו שאר חלקי ההגנה; היתה ברשותו גם תחנת־שידור חשאית בארץ, ששימשה להפצת אזהרות, הודעות ותעמולה. ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה שידר “הארגון” הצהרת־אמונים לבנות הברית והודיע על רצונו לשתף פעולה עם הממשלה בהגנה על ארץ ישראל ובכל חזית אחרת ועל החלטתו “להפסיק את פעולות־המלחמה” ולהגיע לידי שביתת־נשק עם הערבים. בחוגים הרשמיים ידעו על התמורה שחלה בלבבות; אפשר אפילו להגיד, שמכמה בחינות ידעו על זה יפה מאד. מה נשתנה בינתים ובמה אפשר להסביר את העובדה, שלאחר שבועות־מספר שילמו השלטונות לאנשים האלה את שכרם – ע"י מסע־השמד בזעיר אנפין?

התעלולים האלה אין להם כל תקדים לא בארץ ישראל ולא בשום ארץ אחרת. הארץ היחידה, חוץ מארץ ישראל, שבה היתה קיימת ההגנה העצמית היהודית בתור מוסד קבוע, היא רוסיה הצארית. בשנת 1905 באודיסה נכח המחבר בשעת חיפוש שערכו הז’אנדארמים הרוסיים, במדיהם הכחולים הדומים בצבעם לתלבושת תלמידי־אוכספורד (הז’אנדארמריה היתה מוסד מתקופת־הצאר, מסוג ה־“ג.פ.או.” בימינו אנו), בדירה של משפחה יהודית; הם התפרצו לתוך הבית וחיפשו ספרות מהפכנית. שום ספרות מסוג זה לא מצאו, אבל מצאו חבילה של כרוזים שיצאו זה עתה מתחת מכבש־הדפוס, ועליהם – שמה של הסתדרות ההגנה היהודית, שהיתה מוסד בלתי־חוקי בהחלט; בכרוזים האלה נקראו היהודים להזדיין, להתאמן בנשק ולעמוד על נפשם בשעת פוגרומים. “אין זה נוגע לי” – אמר הקצין האחראי, בזרקו את החבילה הצדה: “הענין הזה אין לו כל שייכות לפעולה מדינית מהפכנית”.

וכך נמשך מצב־הענינים עד לנפילת הרומאנובים. איני זוכר אף מקרה אחד של התקפה רצינית מצד המשטרה על ארגוני ההגנה היהודית או על מחסני־הנשק המצומצמים שלה. ברקע הפסיכולוגי של שיטה משטרתית זו היה משהו מאותו עקרון “המשחק ההוגן”, מן הסוג המיוחד במינו, המקובל על הלסטים: המשטרה לא דיכאה מעולם שום פוגרום; ולא עוד, אלא שהיתה חשודה לעתים קרובות בארגון הפרעות; אבל הבינה, לכל הפחות, כי יש לתת ליהודים את ההזדמנות להלחם בהן.

לאחר נפילתו של הצאר היה קיים באודיסה – הגדולה בקהלות־ישראל באוקריינה – במשך שתי שנות המלחמה האזרחית (1918–1919), בתור חיל־מצב קבוע, ארגון מתנדבים בשם “הפלוגה היהודית הלוחמת”. הם לבשו מדים, ישבו בקסרקטים והיו מזויינים יפה. מובן, שזאת היתה הסתדרות בלתי־חוקית בהחלט; אבל שלש עשרה הממשלות שהתחלפו בעיר הזאת (הצרפתים, היוונים, הרוסים הלבנים, הבולשביקים, האוקריינים וכו') התיחסו כולן בכבוד להסתדרות ההגנה היהודית. מארגנה של הסתדרות זו, ש.י. יעקובי, שהיה אז צעיר בן עשרים, השתקע אח"כ באנגליה וחלם, שבאחד הימים יחדש את נסיונו זה בקנה־מדה הרבה יותר רחב בחסותה של בריטניה; אבל הוא מת בנובמבר אשתקד; ונראה, על כל פנים, שהחסות הבריטית אינה באה בחשבון בשביל מטרה זו.

אין בדעת המחבר ואין בדעתו של מישהו אחר להגיד, כי אפשר להשוות את המשטרים האלה זה לזה. אבל העובדה, שנתנו לטירור האנטי־יהודי להמשך שנים על שנים, בעינה עומדת; אין ספק, כי הממשלה רצתה בכנות להפסיק אותו; ויתכן, שיימצאו אפילו אנשים החושבים, כי “עשתה את כל מה שביכלתה” בכדי להפסיקו; אבל נראה, ש“יכלתה” זו לא היתה מספקת. אם כן, למה לא תקיים אדמיניסטראציה הוגנת חוק בלתי־רשום בכתב, שאפילו הצאר, ואפילו משטר של תהו ובהו התיחסו אליו בכבוד?

שאלה זו הועמדה בזמן האחרון, בתזכיר פורמאלי, לפני הרָשות המוסמכת בלונדון. בתשובה על כך באה הסברה, כי השלטון המוסמך אינו יכול להודות בקיומה של איזו סבה שהיא, אשר תצדיק את הזדיינותם הבלתי־חוקית ואת אימונם הצבאי של היהודים בארץ ישראל.

זוהי עמדה מוזרה מאד, שנקטו בה השלטונות בחורף 1939 דוקא; לאחר שהנסיון של שלש שנים הוכיח, מה דלה וזעומה היא ההגנה הניתנת ע"י השלטון לישובים יהודיים אפילו בימי שלום; ועכשו, כשאנו עומדים, אפשר, על סף תסבכות שאין לחזות את היקפן מראש – לא כל שכן. בזמן כזה, יותר מאשר בכל זמן אחר, צריך היה להכיר בגלוי, שההתכוננות להגנה עצמית היא מוצדקת. אין בעמדה זו לא ממדת־ההגיון, לא מן הצדק ואף לא מן הדאגה האלמנטרית לבטחונו של מיעוט הנמצא בחזקת־סכנה: אבל יש בעמדה זו משום שיטה – משיטת הספר הלבן המתיחסת בשנאה עוורת לכל דבר, המזכיר אף במשהו את חלום־הממלכתיות הישראלי.

תהא זאת דון־קישוֹטיוּת מגוחכת מצד היהודים, שיכלו להיות בבחינת השותף השני במעלה בשביתת־הנשק (אילו שביתת הנשק היתה קיימת), אם ירצו לשחק את המשחק האוילי של noblesse oblige (“האצילות מחייבת”) לאחר שהוברר, כי שביתת הנשק איננה בנמצא.

הרי השותף הראשון במעלה כבר החליט, שהויכוח על עתידה של ארץ ישראל צריך להמשך – בין אם ישנה מלחמה בעולם ובין אם איננה – ואנו נענים לו והולכים בעקבותיו.

פרק טז: השוחד ללא הועיל    🔗

יתכן, כי בקטרוג על הממשלה, ש“היא מנצלת את המצב, בכדי לעשוק את היהודים”, אין משום מחמאה יתרה; אבל כך הוא הרושם שנתקבל אצל כל המסתכלים בארץ ישראל, העוקבים אחר נפתולי המדיניות של “הספר הלבן” וקיצוציה הזידוניים ב“סטאטוס קוו” המחמיר והולך. אפשר, שהצד המדאיג ביותר בשיטת הקיצוצים הזידוניים האלה הוא – עקרותה הבלתי נמנעת; כי שיטה זו עקרה היא – אפילו מבחינת עניניהם של מחולליה ותומכיה. הם המציאו את הספר הלבן משנת 1939, כדי לפייס את הערבים הארצישראליים; כעת הם שוקדים בהתלהבות מרובה על “גישומו”, מבלי לדאוג לצל של חוקיות אפילו למראית עין, מאותה הסבה עצמה – בכדי לעשות נחת רוח למפלגה הלאומונית הערבית. יוזמי המדיניות האנטי־מנדטורית וחסידיה מתאמצים להשתיק את כל הקובלנות ע"י אותו הנימוק – כי יש להמשיך בשיטה זו, בכדי להרגיע את הערבים ולמנוע אותם מדרישת ויתורים נוספים.

דעה אופטימית זו אינה אלא אשליה. ודאי, שהיהודים נפגעו ונחבלו קשה ע“י הספר הלבן, שפורסם במאי 1939; אבל אין להסיק מכאן את המסקנה, כי השלטונות הצליחו “לקנות” את לב הערבים ע”י ההבטחות הכלולות בו. אף לאומוני ערבי אחד בארץ ישראל, בין אם הוא מסיעת חוסייני או מסיעת נאשאשיבי, לא השלה את עצמו אפילו לרגע אחד בתקוות שוא בנוגע לספר הלבן הזה; אפילו לרגע אחד לא חשב, שהספר הלבן מניח את הדעת באיזו מדה שהיא, חוץ ממה שהכה קשה את הציונים. הוא לא חשב מעולם, שהספר הלבן מכיל אפילו סעיף אחד בעל ערך ממשי וחיובי, מבחינת סיפוק השאיפות הערביות, ולא ראה בו מעולם שום דבר, חוץ מנקודת־מוצא להתקפה מחודשת, שתיערך ביום מחר. יתר על כן: הערבים צודקים מאד, מנקודת השקפתם הם, בהערכתם השלילית הזאת: הספר הלבן הוא מכה לתקוות היהודים, אבל יחד עם זה הוא גם מכה לשאיפות הערבים.

כדאי יהיה לעשות כאן ניתוח קצר של הספר הלבן, כפי שהוא נראה לקבוצת משכילים ערביים ארצישראליים. חוות־דעתם נמסרה למחבר תכף לפרסומו של המסמך הזה ע"י ידידים מהימנים, העומדים במגע קרוב עם חוגי הלאומונים הערביים; וההגיון הבריא שבהשקפה זו, המשכנע את הקורא בהכרח, הוא ראיה חותכת לנאמנותו של המקור.

* * *

לפי השקפת הערבים, הרי כמעט הדבר הטוב היחידי שנמצא בספר הלבן הוא, שהספר הזה דוחה בפירוש את האידיאל של המדינה היהודית ומבטיח להפסיק כל עליה נוספת (או שהוא מתנה את העליה בהסכמת הערבים, וזהו – היינו הך), לאחר שיוכנסו עוד 75,000 יהודים במשך תקופה של 5 שנים. אכן, גם ההחלטה לאסור מכירת קרקעות ליהודים מחוץ לתחומי אותם האזורים, שהם כבר יהודיים במדה מכרעת, היא דבר טוב כשלעצמה – אע"פ שאפשר בנקל להערים על כל חוק שיפורסם בנידון זה. סגירת־העליה היא מתנת־חמדה, הרצויה הרבה יותר: לאמתו של דבר, הרי זוהי הנקודה העיקרית, החשובה הרבה יותר אפילו משלילת עקרון המדינה היהודית. אם נביא בחשבון את שלש הנקודות האלה ביחד, הרי מדיניות הספר הלבן נראית כמצויינת – בתנאי שתתקיים באופן מתמיד.

אשר לשאלה, אם אפשר לבטוח, שהספרים הלבנים הבריטיים על ארץ ישראל יישארו בתוקפם באופן מתמיד, הרי הערבים, הדנים ע“פ התקדימים, אינם נותנים בהם אמון מיוחד. העמדה הרשמית כלפי תביעת “המדינה היהודית” הוגדרה בהמון תעודות רשמיות ומוסמכות, שהיו כולן סותרות זו את זו. בשנת 1922 ניסח הספר הלבן של צ’רצ’יל את התביעה בחמשה עמודים של פרוזה נמלצת ומעורפלת כל כך, ששום אדם לא יכול להבין מתוכה, אם הממשלה רוצה למנוע בעד הפיכת ארץ ישראל למדינה יהודית או לא; אבל לאחר זמן הודה צ’רצ’יל בעצמו לפני הועדה המלכותית, כי בנוסח הזה לא היתה כלולה שום כוונה למנוע את ההתפתחות בכיוון הזה. אח”כ מצאה הועדה המלכותית, שהדרך היחידה למילוי התחייבויות־המנדט כלפי היהודים היא – לתת להם מדינה יהודית אי שם בארץ ישראל; והספר הלבן של 1937, הספר על החלוקה, פורסם ברוח זו. מקץ שנה נגנזה תכנית החלוקה; ועכשו, בשנת 1939, פורסם ספר לבן, ובו כתוב, שהממשלה מתנגדת להקמתה של מדינה יהודית באופן שאינו משתמע לשתי פנים. טוב מאד; אבל ללבות בני אדם מוכרח להתגנב חשש, שמא גם הספר הלבן הזה איננו עדיין האחרון בשורת המסמכים, הסותרים זה את זה.

ונראה, שכך הוא הדבר באמת. קחו, למשל, את שאלת המועצה המחוקקת. הספר הלבן משנת 1922 “הקים” בארץ ישראל מועצה מחוקקת, שרובה ערבים; אבל ספר לבן אחר, שפורסם גם הוא בשנת 1922, בא וביטל אותה. בשנת 1930 הופיע הספר הלבן של פאספילד, ש“הקים” מחדש מועצה מחוקקת שרובה ערבים: וגם הפעם לא קמה המועצה המחוקקת בכלל. בשנת 1935 הבטיח הספר הלבן של ווֹקוּפ, באופן סופי ומוחלט, שהמועצה המחוקקת עם רוב ערבי קום תקום; ושוב לא יצא ממנה כלום; אח“כ בא הדו”ח של הועדה המלכותית וקבע, שתכנית זו אינה ניתנת להתגשם; והנה הספר הלבן החדש אינו מכיל שום הבטחה להקמת מוסד מחוקק נבחר. שלשה ספרים לבנים הוּצאוּ לבטלה;

או נקח את העליה היהודית. הספר הלבן של 1922 הבטיח לקצץ בעליה: באותו הזמן ישבו בארץ ישראל פחות מ־100,000 יהודים. לאחר שנים אחדות גדל המספר הזה פי שנים. אח“כ, בשנת 1930, פורסם הדו”ח של סימפסון, שהוכיח בעליל, כי אין מקום לשום עליה נוספת מבחינה כלכלית; אח“כ פורסם הספר הלבן של פאספילד, והערבים קוו, כי “הצפת הארץ ע”י יהודים” תיפסק. באותו הזמן כבר נמצאו כ־200,000 יהודים בארץ ישראל. מקץ שנים אחדות שוב גדל מספרם פי שנים: בשנת 1936 ישבו 400,000 יהודים בארץ ישראל, וכיום מגיע מספרם לחצי מיליון. לא נתפלא על כך, אם הערבים חושבים לפעמים, שכל “ספר לבן” אינו אלא “ספר לבטלה”. אין ספק, שכל ספר לבן מביע בדיוק נמרץ ובכנות גמורה את רצונה של הממשלה בשעת פרסומו; אבל אי אפשר לדעת על פיו, מה יהא רצונה של הממשלה בעוד שנה אחת.

ולכן, אף אם נניח, שהערבים הם אסירי־תודה על כל הכוונות הטובות האלה, הרי היו מעריכים אותן הרבה יותר, אילו הכיל הספר הלבן ערובה ממשית, שכוונות אלו לא תוזנחנה בהזדמנות הראשונה. ערובה ממשית זו – מה טיבה? יש רק תשובה אחת על זה: ממשלה ערבית – ותכף ומיד, לפני שהספיקה הרוח לשנות את כיוונה.

זוהי הסבה האחת והיחידה, שהניעה את הערבים לדרוש “ממשלה ערבית תכף ומיד”; היא היתה הכרחית בשבילם, ולוּ רק בכדי “להגשים” את הצד השלילי של הספר הלבן – את הרחקת הסכנה היהודית. אבל מובן מאליו, שהצד השלילי הזה של הבעיה מילא כאן רק תפקיד ממדרגה שניה. הרי הם, קודם כל, פאטריוטים, והשאלה המכרעת בשבילם היא – האידיאל החיובי, בו הם דוגלים – האידיאל של המדינה הערבית. הרי לשם כך הם נלחמו במשך שלש השנים הקשות האלה. הם היו דיפלומטיים וזהירים בלשונם למדי ונמנעו מלדבר בגלוי על “ממשלה ערבית”: לנוסחה הרשמית שלהם היה צלצול מתון יותר: “ממשלה של פלשתינאים”, שגם היהודים יוזמנו להשתתף בה; אבל את הרוב יהוו בה, כמובן, הערבים. אבל הנקודה העיקרית בתביעותיהם היתה: ממשלה זו מוכרחת לקום תכף ומיד. חייו של ספר לבן הם קצרים מאד; וכשיש לבני אדם עסק עם מחוקקים, שמצב רוחם משתנה בכל רגע, הרי הם מוכרחים לדרוש את התשלום במזומנים.

מבחינה זו הם נחלו אכזבה. הספר הלבן מבטיח להעניק “עצמאות” לפלשתינה (א"י) – “עצמאות” לפי מושגיו הוא – רק בעוד עשר שנים, וגם אז לא תינתן אלא בתנאי, שממשלת המנדט (משנת 1949) תמצא את הדבר לכשר בעיניה. שמעו והאזינו: “אם תמצא ממשלת ה. מ., כתום עשר השנים, כי המסקנות מחייבות, בניגוד לתוחלתה, לדחות את הקמתה של המדינה העצמאית, הרי היא תדחה אותה, מתוך שאיפה להגשים את המטרה הרצויה בהקדם האפשרי”. פירושו של דבר למעשה הוא, שאם יתחילו היהודים באותו הזמן להרים קול צעקה, כי הערבים מדכאים אותם, ויעוררו מהומות בערים אחדות, שתגרומנה לעשרות אחדות של הרוגים ופצועים משני הצדדים, וידידיהם בבית הנבחרים ישאו נאומים מן הסוג הרגיל – הרי לא תהא עוד “עצמאות”. מבחינת עניני הערבים יש בכל זה משום נצחון יהודי: היהודים דרשו תמיד, שארץ ישראל לא תיהפך למדינה עצמאית אלא בהסכמתם; ואת זאת הבטיח להם הספר הלבן, בביטויים מצועפים, אבל שקופים ומובנים למדי.

עוד יותר גרועה מבחינת עניני הערבים היא תמונת העצמאות עצמה, כפי שנקבעה בספר הלבן – אם יזכו לה בכלל בזמן מן הזמנים. בריטניה “תצטרך, קודם כל, לדעת בודאות, שנקטו בכל האמצעים המתאימים”, בכדי להבטיח את הענינים דלקמן:

א) “בטחון המקומות הקדושים וחופש הגישה אליהם והגנת עניניהם ורכושם של המוסדות הדתיים השונים”. כל ארצישראלי יודע, מהי משמעותם של הדברים האלה: העיר העתיקה בירושלים וחלקים מנצרת, בית לחם וחברון; פיקוח על מסלות הברזל המובילות למקומות האלה; פיקוח על כל הפעולות, הנעשות לשם הסדרת היחסים בין הכנסיות השונות, בכללן – גם המושלמית והיהודית. ענין הכותל המערבי בפרט – יישאר מחוץ לסמכותם של הערבים.

ב) “הגנת העדות השונות בפלשתינה (א"י) בהתאם להתחייבויותיה של ממשלת ה. מ. כלפי הערבים והיהודים והדאגה למעמדו המיוחד של הבית הלאומי היהודי”. פירושו של דבר, שהממשלה משאירה בידיה את כל פעולות החיקוק וההנהלה, הנוגעות לעניני חינוך, נציגות בעיריות, בירור משפטים הנוגעים לשני העמים, זכויותיהן של שתי השפות בחיים הצבוריים, הענקות האוצר לבתי החולים ועוד המון ענינים ללא ספור, המקיפים למעשה את כל שטח החיים הצבוריים בארץ מסוגה של ארץ ישראל.

ג) “דרישות הנובעות מן הצרכים האסטרטגיים, כפי שיחייב המצב”… במלים אחרות: חילות־מצב.

ד) “האינטרסים של ארצות זרות מסויימות”… במלים אחרות: שליחת־יד במיניסטריון־החוץ “העצמאי” של ארץ ישראל.

בכדי להבטיח את כל זה, יצטרכו להכניס לחוקה של ארץ ישראל, שתיכתב בעתיד, ערובות “מתאימות”. הערבים סבורים, שהם יודעים את פשר הדברים האלה. ודאי שהבריטים יאמרו: כשם שאי אפשר להבטיח את הענינים האסטרטגיים, שבריטניה אחראית להם, ע“י סעיפים, אלא אך ורק ע”י חיילים בריטיים, כך אי אפשר להבטיח גם את שאר הענינים שבריטניה אחראית להם אלא ע“י פקידים בריטיים. הדעת נותנת, שהפקידים האלה יוכתרו בתואר “יועצים”; וכל ערבי וערבי יודע את פשר התואר הזה. הערבים יודעים, שהיועץ הוא פקיד בריטי הנספח למיניסטר היליד, ובלעדי חתימתו של היועץ אין תוקף לשום פקודה הניתנת ע”י אותו המיניסטר; כלומר: היועץ הוא המיניסטר האמתי, והמיניסטר – אפילו יועץ איננו. אם נשפוט לפי מספר הענינים, שיש להבטיחם בדרך זו, הרי אפשר לחשוב, לדעת הערבים, כי בהשוואה ל“עצמאות” שכזו נהנית כל עיריה נדחת מזכויות של שלטון אבטוקראטי מוחלט ובלתי מוגבל.

לאמתו של דבר, הרי הספר הלבן משנת 1939 הוא, לדעת הערבים, נסיון לספח את ארץ ישראל לקיסרות הבריטית לעולמי עד, מתוך ניצול הבית הלאומי היהודי בתור אמתלה. ומכיון שאפשר יהיה להגיד תמיד, כי היהודים מפחדים מפני הערבים (והיהודים יטענו כך בעונג רב, כל זמן שיישארו במיעוט), הרי אפוטרופסותה של בריטניה לא תחדל לעולמים. אפשר לתת לקשרי־היחסים האלה שם מפואר ומרומם ביותר: “ברית”, למשל; אבל האמת היא, שנגזר על ארץ ישראל להשאר מושבה בריטית. זוהי תכליתו של הספר הלבן. ארץ ישראל לא תוכל להצטרף לפדראציה ערבית לעולם – אלא אם תוכלל גם פדראציה זו במסגרת ה“פדראטיבית” של הקיסרות הבריטית.

ברור איפוא, שלדעת ערביי ארץ ישראל אי אפשר בשום פנים להסכים למצב הזה. הם גם לא חשבו מעולם להסכים לו. ערכו היחידי של הספר הלבן בעיני הערבים – במה שהוא שולל באופן פורמאלי את רעיון המדינה היהודית. אשר ליתר סעיפיו, הרי הצעד הקרוב יהיה – מאמץ ערבי מרוכז, שמטרתו – למחוק כל שורה ושורה ממנו ללא זכר.

* * *

המחבר מעונין במטרות, המתנגדות תכלית ניגוד לשאיפות הלאומונים הערביים בארץ ישראל; וגם אין זה מענינו לעשות עצמו כעורכי הדיינין, בכדי לטעון לטובתם. יתר על כן: הוא חושב, שטענותיהם נגד היהודים אין להן על מה שתסמוכנה; גם טענותיהם נגד ממשלה, שתעמוד בתקיפות על הגשמת מדיניות הבית הלאומי היהודי עד למסקנותיה האחרונות, מחוסרות הן כל יסוד. אבל כלפי מדיניות הזוממת לשחד את הערבים ע"י גרימת־נזק ליהודים – הרי טענות הערבים, כפי שפירטנו אותן לעיל, הן מבוססות ואין לערער עליהן; השוחד איננו אפילו בבחינת אשליה – כי אין הוא קיים בכלל. הספר הלבן לא הניח את דעתם של ערביי ארץ ישראל ואינו יכול להניח את דעתם.

פירושו של דבר – שבהזדמנות הראשונה, כפי שיש לשער, הם יעמידו את תביעותיהם מחדש. אין ללמוד מכאן, שהמחבר מאשים אותם בחוסר נאמנות לבנות הברית: נוח לו לשער, שכל העמים הבאים במגע עם בריטניה וצרפת מאוחדים במטרתם: Carthago delenda est (“קרתחדתא צריכה לההרס”). גם הודו מאוחדת כך; אעפ"כ מציגה הודו את דרישותיה בשעה זו דוקא, בזמן המלחמה; ומושלמי הודו, שהם מיעוט, שרויים בדאגה.

היהודים מוכרחים איפוא לנקוט בעמדה ההולמת אותם במחלוקת זו, הנמשכת ללא הפסק. עתידה של ארץ ישראל עומד על סדר היום, ברצונם של גורמים, שאין אנו נושאים באחריותם; אסור לאבד זמן לבטלה, אלא נחוץ להשמיע בכל התקיפות את התביעה על ארץ ישראל משני עברי הירדן, שהיא השטח “המתאים” היחידי בשביל המדינה היהודית; אותה המדינה היהודית, המשמשת תרופה יחידה לסרטן, המכרסם את אירופה, וצורך דחוף והכרחי בשביל העולם כולו.

פרק יז: תכנית מכס נורדאו    🔗

יש לחשוב, שמכס נורדאו ז“ל, עוזרו של הרצל, אשר השתתף עמו ביסוּד הציונות המדינית, היה הוגה־הדעות המהפכני ביותר של סוף המאה הי”ט. בשנת 1919 כבר היה זקן וחולה; שמו הספרותי, שרבים ערערו עליו במרירות־נפש, ושזכה, אף על פי כן, לפרסום עולמי, כבר נשכח למחצה; ובכל זאת הוא היה כח אינטלקטואלי כביר גם אז, גדול בדעת ובקי בכל חדרי המדע מאין כמוהו. אותו הזמן היה “ירח הדבש” של הצהרת בלפור, ומכס נורדאו הציע תכנית, בכדי לנצל אותה על הצד הטוב ביותר, פעם אחת – ולעולמים. זאת היתה הצעה להעביר תכף ומיד ובבת אחת לארץ ישראל את חצי־המיליון הראשון של העולים מגיטאות אירופה המזרחית.

חוגי המנהיגים היהודיים באותה תקופה לא נענו לקריאתו, והתכנית נשתכחה. כעת הגיעה השעה להחיותה; כי זוהי הדרך המעשית וההגיונית היחידה, המאפשרת לספק את צורך השעה, במצב שהוא דחוף ודוחק לאין ערוך יותר מאשר בשנת 1919. תכניותיו של מכס נורדאו היו מכוונות לארץ ישראל בלבד; אליה בלבד מכוונות, לאמתו של דבר, גם הצעותיו של המחבר; אבל מטעמים של נוחיות פורמאלית גרידה יש ברצונו לנסח את תרשים־התכנית במונחים, שאפשר להשתמש בהם לגבי כל “שטח מתאים”, על מנת שהשטח ייהפך למדינה היהודית בה"א הידיעה ויקלוט את ההמונים העצומים “יוצאי מצרים”.

* * *

לאחר שנתאים את תכנית מכס נורדאו לתנאי השעה הזאת, אפשר יהיה לסכם אותה בהנחות דלקמן:

א) כל התהליך של “יציאת מצרים” צריך להמשך כעשר שנים.

ב) את מיליון־המתישבים הראשון יש להעביר במשך השנה הראשונה, או בזמן קצר עוד יותר.

ג) את כל התכניות יש להכין במשך המלחמה, בכדי שאפשר יהיה לגשת לפעולה זו למחרתה של ועידת השלום.

אם נרצה לבטא את הדברים האלה בצורה פחות מקוטעת, נצטרך לנסח אותם כך:

א) יש להעביר לארץ־ההתישבות את כל היהודים מאירופה המזרחית־המרכזית, אשר יירשמו מרצונם הטוב לשם מטרה זו, במשך תקופה שאינה עולה על עשר שנים.

ב) את המיליון הראשון של המתישבים, אשר יכונסו יחד ויקבלו הכשרה מצומצמת, בבחינת “ראשי פרקים” בלבד, יש להעביר בבת אחת, בראשית תהליך העליה, תוך מינימום של זמן, הדרוש לשם ארגון הפעולה הטכנית של ההובלה; והעברה זו צריכה להמשך לא יותר משנה אחת.

ג) כל תיכון התכניות המוקדמות, הנוגעות לשיטות ההתישבות, לסידורים הכספיים ולכל הענינים החשובים האחרים, צריך להערך, ככל האפשר, במשך זמן המלחמה, ע“י הועד הבין־ממשלתי לעניני הפליטים, אשר יורחב ע”י צירוף נציגים יהודיים, או ע"י מוסד מתאים אחר שיוקם לשם מטרה זו.

ריוח־הזמן שבין גמר פעולות־המלחמה לבין ראשית העברת המיליון הראשון של המתישבים לארץ־ההתישבות צריך להיות קצר ככל האפשר; ההעברה צריכה להתחיל מיד לאחר שיגויסו כספי המלוה הבינלאומי הדרוש ולאחר שתושלם רשימת המתישבים המוכנים לעבור.

* * *

אין בכוונתו של המחבר לתת כאן הרצאה מקפת ושיטתית על תכנית מכס נורדאו. תרשים טוב ומפורט של התכנית פורסם ע“י ד”ר ש. קלינגר⁹. בסעיפים שיבואו להלן ידון המחבר רק בצדדים אחדים של התכנית, שהם כלליים יותר ואינם מחייבים ידיעות מקצועיות מיוחדות, ואלו הם:

הקצב;

התעשיה, ולא החקלאות, תשמש בסיס לכלכלת המוני העולים;

שיטת התיכון;

התכנית הכספית.

* * *

הבקורת, שנמתחה על רעיונו של מכס נורדאו לפני 21 שנים, התבססה על ההנחה, כי התישבות המונית “מוכרחת” להיות תהליך אטי מאד. הנחה זו נחשבה באותם הימים לאמת “מדעית”, שאין להרהר אחריה. ספק גדול הוא, אם יש עדיין תוקף להנחה זו כיום, לאחר כל הנסיונות שנעשו בהעברתם המהירה של המוני־אדם במוצאי מלחמת העולם הקודמת. יציאתם של 700,000 היוונים, שמזכירים אותה לעתים קרובות כל כך, אינה הדוגמה היחידה: בין שנת 1919 לשנת 1924 עברו 2,450,000 נפש ממקום למקום ונדדו מן הבלקאנים לאסיה הקטנה ולהפך; והתוצאות, לדעתם של משקיפים נייטראליים, היו הרבה יותר מניחות את הדעת מאותו המצב שהיה קיים לפני ההגירה. ההמונים האלה לא זו בלבד ששינו את מקומם במהירות, אלא גם נקלטו במהירות מרובה במשק ארצותיהם החדשות.

אבל אף אם נסכים ל“כלל” המדומה, שהקליטה הכלכלית של המהגרים היא תהליך אטי, הרי ברור הדבר, שאת העברתם לארץ ההתישבות נוכל להחיש כרצוננו; וזוהי מהותה העיקרית של תכנית מכס נורדאו.

תועליוֹת רבות ומרחיקות לכת תצמחנה מהגשמת תכנית זו גם מחוץ לתחומי ארץ־ההתישבות. המתיחות באירופה המזרחית־המרכזית תפחת מיד. אפשר לקבוע בדרך אומדנה, כי תינתן עזרה ל־300,000 יהודים בקירוב לצאת מגרמניה ומאוסטריה; 500,000 יצאו מפולין, 100,000 מהונגאריה ו־100,000 מרומניה. עוד יותר ישפיע עצם קיומה של המדינה היהודית, אשר ישמש ערובה לכך, שהתהליך יימשך גם להבא: ערובה זו תסייע בהרבה לשיתוק המדנים הגזעיים. אם נשקול כנגד היתרונות האלה את כל התלאות, הצפויות למתישבים בארץ החדשה הצפופה מדי, הרי הן תיראינה כדברים של מה בכך, ביחוד – לגבי בני אדם שנתנסו רק לפני זמן קצר בתלאות קשות ומרות הרבה יותר.

יש לחזק את השפעת היציאה ההמונית על האוירה השוררת בין הגזעים באזור האנטישמי ולאפשר, שהשפעה זו תתמיד, ע"י קביעת כלל, כי הגיל המתאים ביותר בשביל מיליון־החלוצים הראשון הוא – גיל הפריה המכסימאלית. הגיל הזה בשביל יהודי מזרח אירופה הוא, בקירוב – מ־25 שנה עד 40 שנה לגברים ומ־23 שנה עד 37 שנה לנשים. משפט־הקדומים הרווח בין הציונים, שלפיו יש להעדיף את הגיל הרך של 17 שנה, יהיה טעון גניזה. שני שלישים, לכל הפחות, מן המיליון הזה יצטרכו להיות בני אדם בראשית בגרותם, ולא בשחר נעוריהם. בני אדם בגיל הזה מסתגלים יפה לתפקידים חלוציים באקלים, שאיננו אכסוטי יותר מדי; ומכיון שהם האחראיים בעיקר לתלודת־האומה, הרי יש ליחס חשיבות יתרה לכך, שלא יישארו בארץ מגוריהם וימלאו מה שהחסירה ההגירה אלא יפרו וירבו כאוות־נפשם במולדת החדשה.

* * *

כשאנו מטפלים בהגירה המונית מסוג שכזה, עלינו לדון לגניזה הלכה מסורתית אחת, המקובלת בתורת הכלכלה המדינית: כלומר – את המושכל הראשון, שהחקלאות היא יסוד היסודות של החברה. יתכן, כי הלכה זו היא נכונה; אבל אין לה כל שייכות לתעודה שלנו. כאן שולט מושכל ראשון אחר לגמרי: היסוד והמשענת של כלכלת ההגירה ההמונית בימינו אנו – היא התעשיה. ברור, שבמפעל התישבותי עצום־הממדים, כאותו המפעל שאנו דנים בו, וביחוד כשיש הכרח להגשימו בכל המהירות, אין לחקלאות, בתור בית קיבול לקליטת המונים גדולים של מהגרים, אלא ערך ממדרגה שניה. כלכלת העליה ההמונית תלויה, קודם כל, בתעשיה ובבנין; במדה פחות מרובה – במסחר ובהובלה; ופחות מכל – בחקלאות.

אין כל זה נוגע לשאלת עתידה של המושבה: אף אם רצוי הדבר, שארץ ההתישבות תיהפך לבסוף לישוב כפרי־אידילי ברובו, הרי בתחלת הפעולה יצטרכו להעדיף את התעשיה וליחד לחקלאות את המקום האחרון במעלה; ובמשך הזמן היא תגדל לאטה ותיטול לעצמה את זכות־הבכורה, אם תוכל.

כלל זה יש לו ערך מכריע בשביל התישבותנו מכל הבחינות. הוא משחרר אותנו לגמרי מן היחס המסורתי אל הקרקע ואל המים. עיר־תעשיה פורחת, המפרנסת אלפי נפשות, יכולה להבנות על אדמת־טרשים, ששום חקלאי לא יצליח עליה. מים שאיכותם גרועה ביותר, שאינם מתאימים להשקאת־שדות, כשמכניסים אותם לדוודים, יכולים לשמש להסעת מכונות־קיטור. יתכן, כי לצרכי החקלאות לא יהיה כדאי להביא מים בצנורות ממרחקים גדולים, או לבנות בריכות לאגירת מי גשמים בעומק, בכדי למנוע את התאדותם; אבל מה שנחשב ליקר מדי בשביל גידול התבואות, על רווחיו האטיים והזעומים – אפשר שיהיה כדאי, אם נוכל ע"י כך לייצר מוּצרי־תעשיה.

שיטה זו תקל גם על התיכּוּן הגיאוגרפי, כלומר – על סימון הנקודות במפה, בהן יוקמו מרכזי־האוכלוסים בעתיד. לא יהא עוד צורך בארץ, אשר נחלי־לא־אכזב מעטים בה, להזקק לתוצאות הקידוחים האטיים והבלתי בטוחים, מתוך חיפוש אחר מי־תהום: את המקומות המתאימים יבחרו מתוך טעמים גלויים לעין: משום שהם קרובים לחוף־הים, או משום שהם מסוגלים לשמש מרכזי־שיווק לכמה כפרים בסביבה, הקיימים מכבר; או משום שהם נמצאים על פרשת־דרכים, או שיש מחצבה בקרבת מקום. התכנית לבנין מדינה, כשנגשים אליה בקנה־מדה שכזה, נעשית דומה מאד לתכנית לבנין ערים: כשם שאפשר לסמן על המפה הבלתי מושלמת של העיר העומדת להבנות את אזורי־הירק שיהיו קיימים בה בעתיד, כך אפשר יהיה לסמן על המפה הריקה של שטח־המדינה, מתוך שיקול דעת, את הערים, אשר תבנינה בה בעתיד; וכך אפשר יהיה לסמן גם את הכבישים באותה המדינה, כשם שמסמנים את רחובותיה הראשיים של העיר, מתוך דאגה לעתיד וחישוב הגיוני.

* * *

עוד מעלה אחת נודעת לביסוס חשבונותינו על העדפת התעשיה: החברה המודרנית מוציאה לתצרוכת מוּצרי־תעשיה כספים מרובים לאין ערוך מאשר לתצרוכת של תוצרת חקלאית. העולים שיתרכזו בתעשיה יוכלו לספק חלק הרבה יותר גדול מתצרוכת הישוב החדש, משהיו מספקים אילו התמסרו בעיקר לחקלאות.

החשבון הזה, אם נביע אותו בצורה כללית, הוא פשוט מאד: מיליון נפשות תהיינה זקוקות לכמות עצומה של תוצרת, שהחקלאות והמרעה אינם מספקים אותה. חלק מן הסחורות האלה יהיה טעון יבוּא מחו"ל, כי ארץ־ההתישבות לא תוכל לספק אותן (חמרים גלמיים, למשל, או מכונות מן הסוגים הכבדים), אבל את יתר הסחורות אפשר יהיה לייצר במקום; וגדודי המתישבים הראשונים יצטרכו לספק בעצמם חלק גדול ככל האפשר ממוּצרים אלה. במלים אחרות: לפי תכנית זו, יצטרך מיליון־המתישבים הראשון להאכיל, להלביש ולשכּן את מיליון־המתישבים הראשון במדה גדולה ככל האפשר.

ודאי, שתיכון דרכי־הכלכלה של “ההתישבות הראשונה” יהיה לו תמיד אופי בולט של “שלד”, של מסגרת מופשטת וערטילאית, ועוד יהיה צורך להכניס בו שינויים ולהתאימו אל המציאות. אעפ“כ יש תועלת רבה במסגרת מופשטת זו, כי היא עוזרת לנו לפתור את הבעיה היסודית, העומדת לפני כל הישובים החדשים: “כיצד יוכלו בני אדם אלה להתקיים? הרי אין הבור מתמלא מחוליתו!” לאמתו של דבר, מתקיימת כל האנושיות ע”י “מילוי הבור מחוליתו”, מבלי לקבל תמיכה כספית מבחוץ; הואיל ושום כוכב־לכת אחר אינו יכול להגיש לה את העזרה הזאת. מעלה יתרה תהא נודעת לישוב היהודי – שיקבל עזרה גדולה מבחוץ, אשר תתבטא במלוה הבינלאומי; ואח“כ – ע”י ההכנסה השנתית של הקרנות הלאומיות שתיאספנה בין ישובי־היהודים בארצות המערב. אבל הכרחי הדבר, שהכלכלה של הישוב בראשיתו תתבסס על נסיון להתקרב ככל האפשר אל “אבטארקיה” (אספקה־עצמית) זמנית.

מכאן אנו למדים, מה טיבם של המפעלים שיהיו טעונים הקמה תכף ומיד: בנין בתים, סלילת כבישים, הובלה, תעשיה קלה מכל הסוגים, אשר תשמש לסיפוק צרכיהם האלמנטריים של הצרכנים – תלבושת פשוטה, רהיטים פשוטים, כלי־יוצר וכל יתר המצרכים הראשוניים, שאפשר לספק אותם “בפשטות” – ע"י מאמץ שייעשה במקום.

ריוח־הזמן שיעבור מסיום ועידת־השלום עד לראשית ההעברה יהיה קצר למעשה: הדעת נותנת, שלא יימשך אפילו שנה אחת. את הזמן הזה יש לנצל, בכדי לתת למועמדי “ההתישבות הראשונה” את ההזדמנות להכשיר את עצמם באופן כללי לשם לימוד “ראשי פרקים” של אותם מקצועות־העבודה (בעיקר ־ בתעשיה ובבנין), שבהם יצטרכו לעסוק, כפי המשוער, לאחר בואם לארץ. התפוקה שלהם תהיה זעומה מתחלה, וממילא – גם בלתי חסכונית; אבל אם נמוד את כל זה באמת־המדה הנכונה, נמצא שאין כל חשיבות בדבר זה.

* * *

יהיה צורך להוציא מלוה בינלאומי על סכום גדול מאד. המחבר אינו מעיז לנחש, מה יהיה גודל־הסכום. בתרשימו של ד“ר קלינגר נאמד הסכום הכללי שיידרש לשם התישבותו של המיליון הראשון ב־47,500,000 לי”ש, בכללם – 18,000,000 לי“ש של השקעות פרטיות ע”י בעלי־הון שונים; אבל הערכה זו נעשתה בינואר 1938, כשהתנאים היו אחרים לגמרי מאותם התנאים שיהיו קיימים, כפי שיש לשער, בגמר־המלחמה. הדעת נותנת, שהסכום אשר יידרש, בכדי לממן את תכנית מכס נורדאו על כל סעיפיה השונים, יעלה בהרבה על האומדנה של ד"ר קלינגר. שיעור האחוז של הסכום, שיבוא מהשקעות פרטיות, יהיה תלוי בכמות הנכסים של צבור בעלי ההון היהודיים בכללותו, שעוד יישארו לפליטה בכל האזורים הבלתי־חרבים של הגולה.

המלוה הבינלאומי יצטרך לשמש לשם מימון הפעולות דלהלן:

א) חיסול רכושם של המהגרים והעברתו. יצטרכו להקים מוסדות מיוחדים, כפי שיש לשער – בנקים, שיתנו מפרעות למהגרים על חשבון הרכוש מכל הסוגים אשר ישאירו בידי המוסדות האלה לשם חיסולו.

ב) העברה. הדרך ההגיונית היחידה, בה אפשר לפתור את השאלה של העברת המונים עצומים כאלה, היא – שהיהודים עצמם ייסדו חברת־אניות גדולה או כמה חברות־אניות משלהם. ארץ־ההתישבות תהיה זקוקה לצי מסחרי גם בשעת נהירת־ההמונים וגם לאחריה; ושדה־עבודה חדש – עבודת מלחים באניות – ייפתח לפני אלפי צעירים יהודיים.

ג) ההתישבות עצמה: בנין בתים בשביל מחנות־העולים הראשונים ובניה באזורים העירוניים החדשים; סלילת כבישים, שרִברוּב, בנין מחסנים בשביל המלאי וכל העבודות הצבוריות בדרך כלל.

ד) בנין בתי חרושת (במדה שההון הפרטי לא ידאג להקימם); אבל יש יסוד לשער – אם רק אירופה המערבית ואמריקה לא תיחרבנה גם הן – שרובם של המפעלים האלה ימוּמנו ע"י ההון הפרטי בלבד.

ה) עניני בריאות, בתי ספר, בטחון צבורי.

ו) הוצאות ההנהלה.

יש לשער, שאפילו אנשי־עסק נוקשים וזהירים ביותר יחשבו, שסילוק המלוה הבינלאומי, הקרן והריבית גם יחד, הוא מובטח כל צרכו, מובן, שכל הנטל הזה של פרעון־המלוה יפול על שכמי היהודים עצמם, בעיקר – על ההתישבות החדשה. אפשר יהיה להציע בטחונות נוספים שונים; ברור, שאחת הערובות שיש בהן כדי להבטיח את סילוקו הסדיר של החוב הצבורי על הצד הטוב ביותר היא – שהכנסות־המכס של ארץ ההתישבות תהיינה ערבות לתשלום החוב.

אפשר לגלות גם מקור אחר לבטחונות, אם חוזה־השלום אשר ייחתם בעתיד, יחייב את ארצות האויב לשלם פיצויים. סעיפי־הפיצויים שנכללו בחוזה ורסאיל השאירו אחריהם טעם רע, וכעת רווח בצבור משפט־קדומים, השולל בחריפות את הסיסמה הרגילה, כי “האויב חייב לשלם”. אבל אין צורך להרחיק לכת במסקנות מן הדעה הזאת עד כדי קיצוניות. אין ספק, שנוֹרמאן אנג’יל הוכיח בראיות חותכות, כי הרצון להכריח את האויב, שישלם את נזקי המלחמה למנצחים, גרם להתרוששות המנצחים עצמם. אבל הצורך לשלם את דמי הנזקים שנגרמו ע"י האויב לאזרחים פרטיים בפולין, ואף בגרמניה ובאוסטריה, הוא ענין אחר לגמרי. ספק הוא, אם הדבר ייחשב לבלתי הוגן, שהמזיק יצטרך לקבל עליו, לכל הפחות, תשלום של חלק מן החוב הצבורי, שנועד להציל את קרבנותיו הניזוקים.

אבל אפשרי גם מקור־הכנסה אחר, שיוכל לשמש לפרעון החוב, והוא – הטלת מס מיוחד על הקיבוצים היהודיים במערב־אירופה. אין לראות ברעיון הזה שום דבר מפתיע ובלתי רגיל. בגרמניה ובאוסטריה הכירו בזכותן של הקהלות הדתיות להטיל מסים בדרך־כפיה – בזמן שהארצות האלה היו עדיין מכובדות בהחלט. יהודי אירופה המערבית ואמריקה נהגו תמיד לאסוף סכומים גדולים לצרכי סיוע באירופה המזרחית ולטובת ארץ ישראל, ואין ספק שימשיכו במנהגם זה גם להבא; אבל אם יצטרכו לאסוף את הכספים ע“י תעמולה, הרי חלק גדול מן הסכומים שייאספו ייאכל בהכרח ע”י הוצאות־התעמולה. טובת כל הצדדים דורשת, שיחליפו את השיטות האלה, שהן קולניות וטרדניות, וכל נפש יפה סולדת מפניהן לפרקים, בהטלת־מסים הוגנת ונקיה. יחד עם זה, אם אפשר יהיה להפריש חלק מן המסים האלה לשם סילוק החוב של ההתישבות היהודית, הרי זה יגביר את הרושם, כי התישבות זו היא יציבה ומובטחת; והדבר ישפיע לטובה על תנאי המלווה.

* * *

הטכניקה של בנית ארץ חדשה בתנאים שכאלה איננה ענין, שאדם הדיוט ובלתי מומחה יוכל לחוות דעה עליו. מומחים יצטרכו לעסוק בתיכון התכניות במשך חדשים רבים; אבל את כל המסגרת הכללית של התכנית יצטרכו להשלים ככל האפשר עוד בזמן המלחמה.

רק את “גמר מלאכתה” של התכנית הטכנית – את הוצאת המלוה לשוק ואת מינוי האחראים למפעל – יש להשאיר עד לאחר ועידת השלום.

אבל אפשר לקבוע מראש פרט אחד בנוגע לתכנית הטכנית: הדעת נותנת, שתהיה מוקדשת רק למיליון הראשון של שבי־המולדת (השיבה למולדת בתקופה שתבוא אחר כך תהיה אטית יותר ודומה יותר להגירה רגילה; ואפשר שלא תהיה זקוקה כלל להכנת תכניות מיוחדות); ובשעת עריכת התכניות יצטרכו להביא בחשבון שלשה שלבי־התפתחות שונים: שיכון העולים במחנות בראשית העליה; בנין המרכזים החדשים, שיהיו ברובם מרכזי תעשיה, באזורים שייקבעו לשם מטרה זו; והייצור הראשון של הסחורות.

השלב הראשון יהיה כרוך בקשיים עצומים בארץ, שאין בה מושבות יהודיות הקיימות מלפני כן. בארץ, שכבר קיימים בה ערים יהודיות, רובעים יהודיים בכרכים וכ־300 כפרים יהודיים גדולים וקטנים, המפוזרים על פני שטח רחב – התפקיד יהיה הרבה יותר פשוט. אם נדבר להלכה ובאופן כללי ומופשט, הרי בארץ שכבר יושבות בה כ־500,000 נפש (בתנאים שאינם נעדרים נוחיות) אפשר לשכן מיד עוד 500,000 נפש באופן זמני, לפי השיטה הנוקשה והפשוטה של שימוש בדירות מן המוכן: אכסון בבתי המתישבים הישנים. אכן, יש יסוד לשער, שבמקרה שלנו יצטרכו להשתמש בשיטת־האכסון רק באופן יוצא מן הכלל: מכיון שזרימת העולים החדשים תהיה בבחינת תופעת־קבע, הרי כדאי יהיה לבנות בשבילם בנינים משותפים או צריפים. אוכלוסים נודדים יהיו מצויים תמיד; קבוצה אחר קבוצה יֵצאו העולים לבקש את עתידם במקומות אחרים; הדעת נותנת, שלמעלה משליש ממיליון המתישבים הראשון, עם נהירתם לארץ, יהיו זקוקים לאכסון ארעי באיזו צורה שהיא. מכאן אנו למדים, מה יהא טיבו של הסעיף הראשון בתכנית, בקויו הכלליים: נחוץ יהיה לבנות צריפי־דירה בקרבת המושבות היהודיות הקיימות בשביל 300,000–400,000 מתישבים־חלוצים.

הצעד השני, שיש להתחיל בו למחרת בואם של העולים הראשונים, הוא – לבנות את כל הסדנאות, שתהיינה מפוזרות על פני שטח רחב ותמלאנה תפקיד כפול: הן תספקנה חלק גדול ככל האפשר מצרכיו של מיליון־הנפשות הראשון ותעסקנה את כל המסוגלים לעסוק בעבודה מפרנסת שבין המיליון הראשון הזה; ויש לשער, שמספרם יגיע בסך הכל ל־600,000 בקירוב. מהם – יישלחו לסלול כבישים, המובילים כיום “מאַין אל אַין”, אבל עתידים לשמש ביום מחר כעורקים ראשיים בארץ; מהם – יצטרכו להניח צנורות־מים, לחפור מקוואות־מים ולקדוח בארות, עוד לפני שיש בקרבת המקומות האלה אף נפש חיה אחת, שתהיה זקוקה למי־שתיה; מהם – יצטרכו להקים צריפי־פחים, שבהם תועמדנה מכונות לאחר זמן; מהם (אבל מספרם של אלה לא יהיה רב ביותר) – יישלחו לחרוש ולזרוע. בתכנית הטכנית יהיה קיים סעיף על ייצור רהיטים: מיליון נפשות תהיינה זקוקות למיליון כסאות לשבת עליהם, פירושו של דבר – כך וכך כחות־סוס וכך וכך ידים עובדות; את הייצור הכללי אפשר יהיה לפזר על פני השטח, באופן שיוקמו שנים עשר בתי חרושת במקומות שונים. תכנית זו תכיל סעיף אחר על קצבים, עוד סעיף על רופאי שינים, ועוד סעיף על נהגי מכוניות־משא; כל סעיף וסעיף יכיל מספרים ושמות של המקומות, כמו בתכנית־גיוס צבאית. אחת הסגולות המושכות את הלב ביותר של כל התכניות, הנערכות ע"י בני אדם, היא – שהענינים אינם מתגשמים מעולם בהתאם גמור לתכנית שנקבעה מראש; אבל אם התכנית היא טובה, הרי לבסוף יתברר תמיד, שהשינויים הבלתי צפויים מראש, שחלו בתכנית, הם טובים עוד יותר מן התכנית עצמה.

השלב השלישי הוא – התחלת הייצור הממשי – אספקת הסחורות, החסנתן ומכירתן – וכל הפעולות האישיות הרבגוניות של היחידים, הכרוכות בענינים אלו, ושסכומן הכללי מהווה את כלכלתה של האומה; או במלים אחרות – את לידתה של האומה.

כך מתאר לעצמו אדם הדיוט את המיבצע, שהמומחים יכולים לנסח אותו בצורה ברורה יותר; אבל גם הוא וגם הם לדבר אחד מתכוונים: לאותה המציאות המזהירה עצמה.

* * *

וכעת אפשר להשמיט את “הכינוי” ולכתוב על הענין “בשמו המפורש”: אנו יכולים לחזור אל ארץ ישראל, בתור “השטח” היחידי שנועד, ע"פ גזירת הגורל, לביצוע המפעל הזה.

ארץ ישראל היא ארץ, שאקלימה נוח למדי, ויש בה משום תערובת של יתרונות טבעיים וליקויים טבעיים גדולים עוד יותר (בכל זה אין לראות שום דבר יוצא מן הכלל). יכולת־הקליטה של ארץ שכזו היא פחות תלויה בסגולות הטבעיות האלה מאשר בטיב האנשים שיאכלסו אותה: בתבונתם, במומחיותם, בהתמדתם, בכח־רצונם, בתחבלנותם, באמצעיהם הכספיים ובקשריהם הבינלאומיים, המאפשרים עזרה כספית ופיתוח־המסחר.

כל הכבוד למומחים הקולוניאליים – אבל עובדה היא זו, שהמומחים הרבים, שחיוו את דעתם בשנים האחרונות על סיכויי ההתישבות בארץ ישראל, סתרו כולם זה את דברי זה. הדעות שהביעו לקויות הן בחוסר חוש מציאותי; “המדעיות” שבהן נראית כמפוקפקת; ואין לחשוב אותן למסקנות סופיות. בשנת 1930 מצא סיר ג’ון הוֹפ סימפסון, כי האדמה היחידה הראויה לעיבוד בארץ ישראל המערבית היא זו המעובדת מכבר – 8 מיליונים דונם מבין שטח כללי של 26 מיליונים. הדו“ח של הועדה המלכותית (1937) התיחס בביטול לגזר־הדין הזה והודה בגלוי, שאין בידינו אינפורמאציה מוסמכת, אם השטח הנרחב הזה ראוי לעיבוד או לא, ושיש צורך הכרחי לערוך סקירה גיאו־פיסית והידרוגראפית, שתחול גם על עבר הירדן. אשר לעבר הירדן, הרי בדו”ח של הממשלה המנדטורית לועדת המנדטים משנת 1935 נאמד השטח הראוי שם לעיבוד רק ב־5% של כל האזור הזה¹⁰. 5 אחוזים משטחו של עבר הירדן הם 1,150,000 אקרים, או 4,600,000 דונמים. אבל כעבור שנתים, באבגוסט 1937, חלק אורמסבי־גור, מזכיר המושבות, מי שנקרא אחר כך בשם לורד הארליק, על דעת יועציו. בנאומו לפני ועדת המנדטים בג’ניבה הוא היה אופטימי ללא גבול בנוגע לעבר הירדן, בהסתמכו על דעתם של מומחים אחרים. “אחד הקצינים החקלאיים שלנו, המנוסים ביותר” – אמר אורמסבי גור – “סמוך ובטוח, כי אפשר לישב 100,000 משפחות בעבר הירדן לבדו” (הפרטיכל של המושב ה־32, ע' 22). מכיון שהוא דיבר על התישבותם של ערבים, ולא של יהודים, בארץ זו, ומכיון שהחלקה, המשמשת כדי מחיתה של משפחה ערבית, היא, לדעת הממשלה, 140 דונם¹¹, הרי ברור הדבר, שאותו מומחה התכוון להגיד, כי יש בעבר הירדן כ־14 מיליונים דונם ראויים לעיבוד, חוץ מאותם השטחים המעובדים מכבר ע"י התושבים. אבל ועדת וודהיד, שחקרה את השאלה בשנת 1938, לא אישרה את מסקנותיו של אותו מומחה…

הבעיה העיקרית כאן (מבחינת עניני החקלאות, ולא מבחינת ההתישבות ההמונית) היא שאלת מי־השקאה. הדו“ח של ועדת וודהיד מקדיש פרק שלם ומפורט לענין זה, אך ורק בכדי להוכיח, כי שום דבר אינו ידוע בבירור בשאלה הזאת, וכי כמעט שום דבר לא נעשה בכדי לברר משהו בשאלה הזאת. בדו”ח נאמר, כי “שטחה של נפת באר שבע שוה בערך לשטחה של כל ארץ ישראל”; ותכף לזה מצטטים מחבריו את דברי סיר ג’ון הופ סימפסון, ש“אם נניח, כי ישנה שם אפשרות של השקאה, הרי קיים למעשה מלאי בלתי מוגבל של אדמה ראויה לעיבוד באזור באר שבע”. אבל בכדי לחקור בענין רב־חשיבות כל כך, נעשו, לדברי הדו“ח, רק 16 קידוחים, שעלו בסכום של 60.000 לי”ש, התוצאות היו “מאכזבות ברובן”. יתכן: אבל זאת לא היתה בדיקה ממצה, ממשלה, המעונינת בבעיות קונסטרוקטיביות באמת ובלב שלם, ובפרט – לאחר שנתברך אוצרה בעודף ניכר מאד של ההכנסות על ההוצאות במשך שנים רבות – ממשלה כזו מן הדין הוא שתוציא חצי מיליון לי"ש ותערוך קידוחים למאות באזור נרחב כל כך ורב־ערך כל כך בשביל מטרות ההתישבות.

שאלת אפשרויותיה החקלאיות של ארץ ישראל מחכה עדיין לבדיקה וחקירה רצינית באמת; עד עכשו לא נעשה בשטח זה שום דבר, שיאפשר להגיע לידי מסקנות סופיות.

אבל כבר ראינו, שהחקלאות אינה מוכרחת להחשב לבסיס העיקרי בשביל כלכלת־העולים. במשך המאה שעברה, ועוד זמן רב לפניה, לא היה ריבוי אוכלוסיהן של הארצות תלוי עוד בחקלאותן דוקא. בארצות, שצפיפות־האוכלוסים גדולה בהן ביותר, הרי אחוז הנפשות המתפרנסות מן המחרשה והמרעה קטן הוא ביותר. גרמניה (הצפיפות – 360 נפש לכל מיל מרובע) יש לה 24% חקלאים, הולנד (618 נפש למיל מרובע) – 20%, בלגיה – (702 למיל מרובע) – 16%, אנגליה וּוולס (703 למיל מרובע) –8%. מספרם הכללי של כל האוכלוסים החקלאיים בארץ ישראל המערבית מגיע כיום ל־650,000; לפי קנה־המדה של גרמניה, יכולים האוכלוסים הללו, גם מבלי שום ריבוי של מספר החקלאים, לשמש בסיס חקלאי, המספיק בשביל אוּכלוּסיה שמספרה הכללי עולה על

2,500,000; לפי קנה־המדה של הולנד – למספר כללי של 3,250,000 נפש; ולפי קנה־המדה של אנגליה – למספר כללי של 8,000,000 נפש. מובן, שאין ליחס למספרים האלה ערך רציני; אבל ברור, שהם מזכירים לנו, כי יכולת־הקליטה של ארץ בכללה כמעט שאינה תלויה ביכולת הקליטה של אדמתה החקלאית.

הרבה יותר חשוב משאלת הקרקע וההשקאה הוא, מבחינת מדיניות־העליה, “היתרון הטבעי האחר” – מצבה הגיאוגרפי של הארץ. כמעט כל דרכי־המלך הימיות שבין המערב והמזרח עוברות את תעלת סואץ; קוי־האויר העיקריים עוברים מעליה; וכך תעבורנה בה בעתיד גם דרכי־המלך היבשתיות, שתחברנה את קייפטאון אל דמשק ופקינג. אותה הפנה של הים התיכון, בה מחכות מצרים וארץ ישראל שתגיע שעתן לפרוח, מכילה את צומתי־הדרכים החשובים ביותר לעתיד. ה“עורף” האמתי של הפנה הזאת איננו ערב: ה“עורף” שלה הוא – כל הפנה הדרומית־מערבית של אסיה, בה יושבת מחציתו של המין האנושי: כאלף מיליונים בני אדם. סחר־החוץ שלהם, היבוא והיצוא גם יחד, מגיע כיום בממוצע לשיעור של 3 לי“ש לגולגולת לכל שנה. בדניה הוא מגיע ל־40 לי”ש לגולגולת. הארצות האלה עתידות להתפתח, וצרכיהן יתרבו; בעוד זמן לא רב יגדל סחרן אל הארצות שמעבר לים פי שנים; ובעתיד רחוק יותר יגיע אפילו לרמה הדנית. דמיוננו ילא מלצייר לו את הנחשול העצום של הסחורות, שישטוף ויעבור הלוך ושוֹב בים, באויר וביבשה, בין שני חצאי האנושיות; למעשה תעבור מחציתן של הסחורות הללו דרך אותה פנת העולם, בה מצפות ארץ ישראל ומצרים לעתידן, אזורים, הנמצאים על פרשת דרכים, הם אזורים צפופי־אוכלוסים. ארץ ישראל תיחשב ביום מן הימים בין הארצות צפופות־האוכלוסים ביותר על פני האדמה. אותו היום שייך לעתיד הרחוק, אבל כל עשור־שנים העובר מקרב את בואו.

* * *

ארץ ישראל משני עברי הירדן תופסת שטח של 40,000 מילין מרובעים בקירוב. מספרם הכללי של אוכלוסיה, ממערב וממזרח לנהר, הוא – 1,600,000 יהודים וערבים ביחד. אם נחשוב לפי צפיפותה של צרפת, הרי היתה ארץ ישראל מסוגלת לכלכל למעלה מ־8 מיליונים תושבים, וצפיפות־האוכלוסים של צרפת היא אחת הנמוכות ביותר בארצות־התעשיה של אירופה.

* * *

אבל גם צפיפות גדולה אינה מאפשרת ישוב־אוכלוסים גדול, אלא אם הארץ היא רחבת־ידים למדי. מן ההכרח הוא שארץ ישראל תכלול גם את עבר הירדן, כדי שתוכל לקלוט את המוני היהודים “יוצאי מצרים”. ארץ ישראל המערבית תופסת רק 10,000 מילין מרובעים, ואילו עבר הירדן – 30,000. מספר האוכלוסים ממערב לירדן הוא 1,300,000; ואילו ממזרח לנהר – רק 300,000.

אנו דנים בספר הזה בענין רציני; בענין, שחשיבותו רבה ועצומה, כי הוא נוגע לבריאותם הגשמית והנפשית של אירופה ושל העולם כולו; ומבחינה זו ידונו בשאלת ארץ ישראל בועידת־השלום. השטח הדרוש להצלת בניה החורגים של אירופה מוכרח להיות גדול כל הצורך, בכדי שיוכל להכילם. אין זו שאלה של מרכז רוחני, של הקמת “בית מדרש לחכמים”, מצומצם בשטח, בו יוכלו היהודים להציג לראוה לעיני העולם את פלאי־תרבותיותם: זהו ענין עגום של המוני־אדם עצומים, של רעב ומצוקה, של כך וכך אינטשים מרובעים הדרושים בכדי לעמוד עליהם, וכך וכך מטרים מעוקבים של אויר לנשימה. אזור־קליטה, התופס שטח של 40,000 מילין מרובעים, שצפיפות־אוכלוסיו היא 40 בממוצע לכל מיל, יכול להחשב מבחינת ההגיון למתאים בשביל קליטתם המהירה של מיליונים רבים; אבל לא אזור שתופס רק רבע מן השטח הזה ושכבר יושבות בו כיום 130 נפש לכל מיל מרובע.

כל זה ברור מאד וניתן להמשש בידים ממש, וכל השתקת־השאלה עלולה לגרום רק לאכזבה הדדית. ואין גם כל צורך בהשתקה זו. אוירה מוזרה של “אסור במגע” נוצרה סביב השם “עבר הירדן”: קיים מעין מיתוס או אמונה תפלה, שעבר הירדן דוקא נחשב בעיני הערבים לחלק קדוש במיוחד של אדמת ארץ ישראל, לחלק הרבה יותר יקר־ערך ואסור בגישה מאשר הרצועה המערבית של הארץ; ואם הערבים רוגנים בעקשנות ועינם צרה באקרים שרכשנו בשרון ובגליל, הרי תגובתם תהא נמרצת לאין ערוך יותר אם נושיט ידינו אל הגלעד! כל אלה אינם אלא דברי־הבאי: רק בארץ ישראל המערבית יש מקומות הקדושים למושלמים – בירושלים ובחברון; ואילו עבר הירדן – ספק הוא אם נזכר בכלל על דפי המסורת הקלאסית של האישלם. כמו כן חשובה היא העובדה, ש־900,000 ערבים (מושלמים ונוצרים) יושבים מערבה לירדן, לעומת 300,000 בלבד היושבים ממזרח הנהר; המשפחות הפיאודאליות הגדולות, האינטליגנציה, הבורג’ואזיה (הסוחרים ובעלי התעשיה) שבין ערביי ארץ ישראל, יהיה מספרן וערכן מה שיהיה – יושבות כולן ממערב לנהר ומביטות על קומץ הבידואים שמעבר לירדן כעל נחותי־דרגה פרימיטיביים. אילו צוה אללה על מישהו מבין הלאומונים הערביים – ולא בירושלים בלבד, אלא גם במקומות אחרים – לבחור לו את החלק שהוא רוצה לשמור עליו, מכיון שאת החלק השני מוכרחים לתת ליהודים – ודאי שהיה מעדיף למסור ליהודים את עבר הירדן.

יש צורך חשוב מאד לשחרר את דעת הקהל היהודית והנוצרית מאשלית־השקר על מדת־קנאתם היחסית של שכנינו ובני דודנו לשני חלקיה של ארץ ישראל. אשליה זו החלישה תמיד את מרצנו, בבואנו לדרוש, אנו וידידינו, את פתיחת עבר הירדן. דומה, כאילו חששנו לדרוך על אדמה העלולה להתנודד תחת הרגלים. אבל אדמה זו הרבה פחות עלולה להתנודד מאשר במערבה של ארץ ישראל. התנגדותם של הערבים לתביעות היהודיות על עבר הירדן – כשתועמדנה תביעות אלו בכל התקיפות – תהיה הרבה יותר חלשה מאותה שנתקלנו בה במערכה הממושכת למען ארץ ישראל המערבית.

גם המצב המשפטי, שנוצר לפי המנדט, אינו נורא כל כך, כפי שמתארים לעצמם כמה אנשים. ישנם זמנים, כשאין כמעט שום אדם, שישים לב לצדן המשפטי של הבעיות הבינלאומיות, ופחות מכל – למנדט שהממשלה המנדטורית עצמה חשבה, שהוא “בלתי ניתן לגישום” בשנת 1937, ועוד גרוע מזה – בשנת 1939. אכן, המחבר הוא אדם מן הדור הישן, הדבק במנהגים שעבר זמנם והמעונין “במדת מה” בחוקיותם של החוזים. יתר על כן: הוא סבור, שבקרוב תבוא השעה, כשהאופנה הישנה, המחייבת להתיחס בכבוד לחוקיות הדברים, שוב תיהפך לנכס היחידי שאפשר לסמוך עליו עלי אדמות. משום כך כדאי לזכור, כי במנדט הארצישראלי כולל המונח “ארץ ישראל” גם את עבר הירדן, וכי בשום פעם לא פורש המונח הזה באופן אחר; אלא שאחד מסעיפי המנדט (סעיף 25) קבע, ש“בשטחים הנמצאים בין הירדן לבין גבולה המזרחי של ארץ ישראל” זכאית הממשלה המנדטורית “לדחות לזמן אחר או למנוע בעד גישום תקנות המנדט, אם תחשוב שהן בלתי ניתנות להגשמה מחמת תנאי המקום”.

כעבור חדשיים קבלה מועצת חבר־הלאומים החלטה הקובעת, שהסעיפים הציוניים של המנדט הארצישראלי “אינם חלים על השטח הידוע בשם עבר הירדן”. אין בהחלטה זו אף מלה אחת שתברר, אם החלטה זו “מונעת” בעד גישום תקנות המנדט, או רק “דוחה אותן לזמן אחר”; והשמטות מוכיחות תמיד במקרים כאלה, שהמחוקק ראה מראש את הדברים והתכונן לאפשרות, שהגזירה הזאת תבוטל באחד הימים. עצם התואר “החלטה”, בהשוואה לתואר “מנדט”, מעיד עליה, שהיא עתידה להאריך ימים פחות מן המנדט. במלים אחרות: מותר להניח, ע“פ מדת ההגיון, שכוונת ההחלטה היתה רק “לדחות לזמן אחר” את גישום הסעיפים הציוניים של המנדט בעבר הירדן, בהתחשב ב”תנאים הקיימים במקום"; ומה שנדחה בשעתו לזמן אחר יכול לקבל בזמן הזה תוקף מלא, מבלי שיהא בדבר משום פגיעה במנדט¹².

* * *

מובן, שהקושי העיקרי כרוך לא ב“החלטה”, אלא בעובדה שקיימת “שושלת” מסויימת. אבל המצב יהיה מתמיה ומדכדך באמת, אם באמצע המאה העשרים הנוכחית נצטרך לדון בעובדות של “שושלת” מסוימת, שמקורן הוא מלאכותי בהחלט, כאילו עובדות כאלו יכולות לשמש גורמים מכריעים בשאלות, הנוגעות לגורל־חייהם של עמים. יתכן, שנימוקים מעשיים מחייבים להמנע מדיון בשאלה זו; כשם שנמנענו מסבות שונות מלדון בשאלה, כיצד אפשר לשלב את תכנית מכס נורדאו במסגרת המנדט הקיים. במקום שקיים רצון טוב – שם אפשר לשלב כל דבר בכל דבר. כל הצדדים המעונינים מבינים, כי במקום שיש הכרח לסדר ענינים רציניים של העולם – שם אין תארים מלאכותיים יכולים לעמוד לשטן בדרך.

פרק יח: השאלה הערבית ־ בלי דרמאטיות    🔗

הפיכתה של ארץ ישראל למדינה יהודית יכולה להתגשם במילואה, מבלי לעקור את הערבים הארצישראליים ממקומם. כל אלה שטוענים את ההפך מזה (וטענות אלו נפוצות מאד בקהל) – דעותיהם בלתי־נכונות הן בהחלט. שטח התופס למעלה מ־100,000 קילומטרים מרובעים, המאוכלס לפי מדת־הצפיפות הממוצעת של צרפת (78 תושבים לכל קילומטר מרובע), מסוגל להכיל יותר מ־8 מיליונים תושבים; לפי הצפיפות של שוויץ (104) – למעלה מ־10 מיליונים; לפי הצפיפות של גרמניה או איטליה (140) – כ־14 מיליונים. כיום יושבים בו, אם נחשוב גם את הערבים וגם את היהודים וגם את בני עבר הירדן, כולם ביחד – למעלה ממיליון וחצי תושבים. נשאר עוד מקום פנוי בארץ ישראל כדי לקלוט את רוב תושבי הגיטו של אירופה המזרחית־המרכזית – את רובן המכריע של 5 מיליוני הנפשות – מבלי להתקרב אפילו למדת־הצפיפות של צרפת, שהיא זעומה למדי. אם הערבים לא יחליטו בעצמם, כי נוח להם לצאת את הארץ מרצונם הטוב – אין להם כל צורך להגר.

מוטעית היא גם ההנחה, שאם הערבים יישארו במיעוט במדינה בעלת צביון יהודי מכריע, הרי יהיו נתונים לרדיפות ולדיכוי. פחות מכל זכאים לחזור על טעות זו מחברי הספר הלבן משנת 1939. מכיון שהם מבטיחים לנו, כי היהודים אשר נגזר עליהם להשאר מיעוט בארץ ישראל, ביחס של 2:1, לא זו בלבד שלא ידוכאו, אלא גם יתענגו על כל מנעמי הבית הלאומי היהודי – איזו זכות יש להם לטעון, שבהיפוכו של המצב יומט אסון על הערבים? מחברי הספר הלבן היו נאמנים הרבה יותר למדת־ההגיון, אילו הציעו למיעוט הערבי את הערובות, הנחשבות בעיניהם למספיקות, כדי להבטיח את שלומו של המיעוט היהודי.

ההנחה, שמיעוט לאומי הוא מיעוט מדוכא בכל זמן ובכל מקום, היא חסרת־שחר ובלתי נכונה. הסקוֹטים שעזבו את סקוטלנד והוולסים שעזבו את וולס מפוזרים בכל רחבי אנגליה, ואעפ“כ אין שום אדם חושב, שזכויותיהם קופחו. שימו לב למצבו של המיעוט הקתולי הדובר צרפתית במחוז המעורב אונטאריו אשר בקאנאדה; אין הם מדוכאים שם כלל וכלל. רוסיה הסוביטית חטאה ופשעה הרבה, אבל שום אדם אינו יכול להכחיש, שמיעוטיה הלאומיים נהנים ממדה גדולה של שויון – במדה שבני אדם מסוגלים “ליהנות” ממשהו באותו האקלים המדיני. צ’כוסלובאקיה היתה מדינה למופת מבחינה זו; וכך היא גם פינלנד כיום, כי מצבו של המיעוט השווידי בארץ זו טוב הוא מכמה בחינות אפילו ממצבם של הסקוטים בבריטניה הגדולה. מובן, ששום דבר אינו שלם בתכלית השלמות עלי אדמות, ואין ספק, כי הוית הרוב נעימה היא מהוית המיעוט, אף בתנאים הטובים ביותר שאפשר להעלותם על הדעת; אבל אין להסיק מכאן, שמצבו של מיעוט הוא טראגדיה בכל מקום ובכל עידן. כל עם גדול יש לו פירורים של בני האומה, החיים מחוץ למסגרת מדינתו, בתור מיעוטים בארצות אחרות: האנגלים באפריקה הדרומית, הצרפתים בקאנאדה, בלגיה ושוויץ, הגרמנים בכל קצוי עולם. מצבם תלוי בטיב המשטר. כשהמשטר הוא הוגן, יכול המיעוט הלאומי להתקיים במצב, המניח את הדעת באופן יחסי. אין לעולם שום זכות לחשוב, שהמדינאות היהודית אינה מסוגלת להקים משטר הוגן, ממש כאותו המשטר שהוקם ע”י המדינאות האנגלית, הקאנאדית או השווייצית. סוף סוף, הרי העולם למד ממקורות ישראליים דוקא, כיצד עליו להתיחס “לגר אשר בשעריך”.

רק במקרה אחד הופכת הוית־המיעוט לטראגדיה: זהו גורלו של העם, שהוא תמיד, בכל מקום ובכל זמן, רק מיעוט המפוזר בין גזעים זרים, ואין לו אף פנה אחת על פני כדור הארץ אשר יוכל לקרוא את שמו עליה, ולא מולדת אשר בה ימצא מקלט. לא כך הוא מצבם של הערבים, שיש להם ארבע ארצות ערביות ממזרח לתעלת סואץ ועוד חמש ארצות אחרות ממערב לסואץ. אחדות מן הארצות האלה כבר הגיעו לעצמאות, אחרות – טרם זכו לה לע"ע; אבל בשום ארץ מן הארצות האלה אין מי שיערער על מעמדו של הרוב הערבי; וכל אחת מהן היא כבר מולדת לאומית ערבית.

* * *

אך לשוא נבזבז את זמננו, אם נציע כעת, בעודנו עומדים בשלב ההתפתחות הזה, הצעות של חוקה מדינית בשביל ארץ ישראל העברית שתוקם בעתיד. אבל יתכן, שישנם בני אדם, הדואגים באמת ובכנות לגורל זכויותיהם של הערבים הארצישראליים, אם תיהפך הארץ למדינה יהודית. יש ביכלתו של המחבר לתת להם, לכל הפחות, מושג מה על כוונותיהם של היהודים עצמם בנידון זה; יכול הוא להגיד להם, מה חושבים היהודים לעשות, לאחר שיהיו רוב בארץ ולאחר שתהיה ארץ ישראל מדינה העומדת ברשות עצמה. יתכן, שבני אדם אלה יירגעו, לכשיוודע להם, כיצד מתארים לעצמם לא הציונים המתונים, אלא אנשי האגף “הקיצוני” בציונות דוקא, את חוקתה של ארץ ישראל בעתיד. הקטעים שיובאו להלן הוצאו מטיוטה של תכנית, שעובדה ע“י האכסקוטיבה הרביזיוניסטית בשנת 1934. אפשר איפוא להגיד, כי תכנית זו מגלה לנו, מה יהא מצבם של הערבים הארצישראליים “במקרה הגרוע ביותר”. הטיוטה הזאת אינה תכנית רשמית, ואין המחבר מוכן ללמד זכות על כל קוץ וקוץ שבה, אעפ”כ, הרי טיוטה זו היא פרי עבודה רבה ומדוקדקת: מחבריה חקרו המון תקדימים בשטחים שונים ורחוקים ונועצו במסמכים, שעוררו כבוד רב בשעתם – באותם הימים, כשהאינטליגנציה של אירופה המזרחית־המרכזית, שכללה גם את רוסיה, התלהבה מתורותיהם של הסוציאליסטים האוסטריים על “מדינת־הלאומים”. הם בחנו את ספריו של רודולף שפרינגר, את הפרטיכלים של קונגרס המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית בברין, את החוק ההונגארי המצוין משנת 1868 על השימוש בלשונות־המיעוטים בהודעות השרות האזרחי, ואפילו את החוקים הראויים לתשומת לב של טורקיה הישנה על האבטונומיה של העדות הלאומיות־הדתיות השונות, אשר תארן הרשמי היה “מילֶת” – “אומות”: מילת־אי־רום, מילת־אי־ארמני, מילת־אי־מוסוויה (האומה היוונית, האומה הארמנית, האומה של בני דת משה). רק סעיפים אחדים נוכל לצטט כאן: את אלה המוקדשים לשאלת השויון האזרחי, השפות, ה“אבטונומיה התרבותית”, המקומות הקדושים וחוקי הקרקעות. אנו נגע רק בנקודות הכלליות ביותר. הקטעים שיובאו כאן יש בהם כדי לאשר את ההודעה, שנמסרה ע"י המחבר בעדותו לפני הועדה המלכותית הארצישראלית: כי היהודים מוכנים להעניק למיעוט הערבי בארץ ישראל העברית את המכסימום של הזכויות שתבעו לעצמם, אבל לא השיגון מעולם, בארצות אחרות.

בקראנו את הטיוטה הזאת, עלינו לזכור, כי לפי העיקרון שהוא האל“ף והתי”ו של הרביזיוניזם הציוני, אין ארץ ישראל יכולה להגיע לעצמאות ממלכתית אלא לאחר שיקום בה רוב יהודי. מאידך גיסא, יש לזכור, כי הרביזיוניסטים תיארו לעצמם אז (בשנת 1934) את ארץ ישראל העצמאית בתור דומיניון שיוכלל במסגרת הקיסרות הבריטית; ורבים מהם דוגלים ברעיון הזה עד היום.

א. שויון אזרחי.

1) יש להנהיג את עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, הדתות, השפות או המעמדות, ללא כל הגבלה, בכל שטחי החיים הצבוריים של הארץ – בתנאי שלא ייעשה שום דבר שיפריע לאיזה יהודי שהוא מארצות אחרות לשוב למולדתו – אל ארץ ישראל – ולההפך ע"י כך באופן אבטומאטי לאזרח ארצישראלי.

2) בכל קאבינט, שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה – ערבי; וכן להפך.

3) השתתפות פרופורציונאלית של יהודים וערבים גם בחובות שמטילה המדינה וגם בטובת־ההנאה שהיא מעניקה. כלל זה – כחו יפה לגבי בחירות פרלמנטאריות, השרות האזרחי והצבאי וההענקות התקציביות.

4) הכלל הזה יהא נהוג גם לגבי עיריות או מועצות מחוזיות מעורבות.

ב. שפות.

1) השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקף החוקי שלהן.

2) שום חוק מדיני, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר־כסף, או בול של המדינה; שום הוצאה או כתובת, שנתפרסמה על חשבון המדינה, לא ייחשבו לבעלי תוקף חוקי, אלא אם יוצאו בשתי השפות במדה שוה – גם בעברית וגם בערבית.

3) אפשר יהיה להשתמש על יסוד חוקי שווה גם בערבית וגם בעברית – בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בתי הספר מכל הדרגות.

4) כל משרדי המדינה ייענו לכל דורש, שיפנה אליהם בעל פה או בכתב, בין אם שפת בקשתו תהיה עברית ובין אם תהיה ערבית.

ג. אבטונומיה תרבותית.

1) הקיבוץ הלאומי היהודי והקיבוץ הערבי¹³ ייחשבו לגופים צבוריים אבטונומיים, שמעמדם שוה לפני החוק.

אם הערבים הנוצרים, או איזו קבוצה שהיא של אזרחים אחרים, שיש להם יסוד מוצדק לתבוע אבטונומיה לעצמם, ידרשו גם הם, שיכירו בהם בתור צבור נבדל במדת מה, יהא הפרלמנט זכאי למלא את דרישתם.

2) ואלה הם הענינים, שהמדינה תמסור אותם לסמכותו של כל קיבוץ לאומי ביחס לחברי אותו הקיבוץ:

א) דת ומעמד אישי;

ב) החינוך על כל ענפיו ושלביו, ביחוד השלבים הראשונים של חינוך־חובה אלמנטרי;

ג) סיוע צבורי, בכלל זה – עזרה סוציאלית לכל צורותיה;

ד) בירור משפטים רגילים, הקשורים בענינים שנזכרו לעיל.

3) כל קיבוץ לאומי יבחר לעצמו אספת־נבחרים לאומית משלו, שתהא זכאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האבטונומיה שלו, ולמנות אכסקוטיבה לאומית, שתהא אחראית לפני אותה אספת הנבחרים.

4) מיניסטר בדרגה של חבר־קאבינט, שאינו תלוי בשום מפלגה, ייצג באופן מתמיד כל קיבוץ לאומי בתוך ממשלת הארץ.

ד. המקומות הקדושים.

1) האזורים החשובים בתוך העיר העתיקה בירושלים, שתחומיה ייקבעו לפי ראות עיניו של חבר הלאומים, ייהנו מאותה מדה של אכסטרה־טריטוריאליות, המקובלת בכל העולם לגבי צירויות של מדינות.

2) כל אחד מן האזורים האלה ייחשב לשטח־עיריה מיוחד ויתנהל ע“י מועצה, שתתמנה ע”פ הסכם בין השלטונות הדתיים הנוגעים בדבר.

3) משטר דומה לזה ייקבע, בשינויים מתאימים לתנאי המקום, גם בשאר המקומות הקדושים בארץ.

4) רשיונות־כניסה בשביל ציילנים לזמן ארוך כל צרכו יינתנו חנם אין כסף לנתיני כל המדינות – חוץ מבימי מלחמה: בלבד שהציילנים האלה לא יפגעו בתקנות הכרוכות בצרכי ההיגיינה, התעבורה או הבטחון הצבורי; ובתנאי שהאביונים שביניהם יתכלכלו על חשבון המוסד הדתי המוסמך לאותו דבר ויוחזרו על חשבונו למולדתם בזמן המתאים.

ה. קרקע.

1) יש להקים בית דין ארצישראלי לעניני קרקעות, שיכלול בין שאר חבריו שופטים ומומחים חקלאיים משני הקיבוצים הלאומיים.

2) כל הקרקעות השוממים וכל האדמות שאינן מעובדות במדה מספקת, לדעתו של בית הדין, יוחרמו (במקרה האחרון יינתנו פיצויים הוגנים לבעליהן) ויהוו את הרזרבה הקרקעית של המדינה.

3) לאחר שהקרקעות האלה ישובחו על חשבון המדינה, יחולקו שטחי הרזרבה הקרקעית לחלקות, שתימסרנה במחירים שוים לכל נפש ובתנאי־אשראי נוחים ליחידים או לקבוצות שירצו לקבל אותן.

4) החלקות תימסרנה בפיקוחו של בית הדין לעניני קרקעות לכל דורש, אם יהודי ואם ערבי, או לקבוצות המבקשות קרקע, ללא הפליה.

5) כל מי שיבקש קרקע יצטרך להוכיח לבית הדין לעניני קרקעות:

א) שאין ברשותו אדמה אחרת.

ב) שיש בידו מינימום של הון או של ציוד, שיספיק כדי עיבודה של אדמה זו, בין אם הציוד הוא משלו או שהומצא לו ע"י תומכים,

ג) שיעבד את הקרקע בעצם ידיו.

* * *

שאלה אחרת היא, אם הערבים ימצאו, שכל זה הוא יסוד מספיק, כדי לעורר בהם את הרצון להשאר בארץ עברית. אבל אם לא ירצו להשאר, אין המחבר רואה שום טרגדיה או אסון גם בנכונותם להגר. הועדה המלכותית הארצישראלית לא נרתעה מפני הצעה שכזו. אומץ רוח הוא “מחלה” מתדבקת. מכיון שיש בידינו היתר מפי אבטוריטה מוסרית גדולה זו לדון מתוך שקט נפשי ביציאתם של 350,000 ערבים מפנה אחת של ארץ ישראל, הרי אין אנו צריכים להבהל גם מפני האפשרות, ש־900,000 יצאו מן הארץ. המחבר כבר אמר, שאיננו רואה שום הכרח ביציאה זו; ולא עוד, אלא שהיא גם תהיה בלתי רצויה מהרבה בחינות; אבל אם יתברר, שהערבים יעדיפו להגר, הרי מותר לדון באפשרות זו מבלי שמץ של צער בלב.

מ־1923 ואילך, כשעברו לא פחות מ־700,000 יוונים במשך חדשים מועטים למקדוניה, ו־300,000 טורקים עברו לתראקיה ולאנאטוליה, התרגל העולם לרעיון של הגירות המוניות כאלו וכמעט שהחל לחבב אותו. היטלר– יהיה האיש הזה שנוא עלינו כמה שיהיה – הוסיף בזמן האחרון להוציא מוניטין בעולם לרעיון הזה. אמנם, מבקריו שוללים את מדיניותו בכל תוקף ומגנים אותו על שהעביר את הגרמנים מטְרֶנטינוֹ ומן הארצות הבאלטיות ויישב אותם בשדות ובבתים שנגזלו מן הפולנים; אבל לא העברת הגרמנים מעוררת התנגדות, אלא לִסטוּם הפולנים. אי אפשר להמנע מן הרושם, שאילו נגעה העברת־אוכלוסים זו רק לגרמנים מצד אחד ולאיטלקים ולתושבי הארצות הבאלטיות מצד שני, הרי תוצאותיה של הפעולה לא היו גרועות כלל וכלל, ושלומם של הצדדים המעונינים לא היה נפגע. כשרוזבלט קובע מראש, כי 20 מיליונים פליטים בכח יהיו מצויים לאחר המלחמה, אין כל ספק בדבר שהוא חושב, כי מצבם של כל המיעוטים בהרבה ארצות יהיה קשה מנשוא, ויצטרכו למצוא פתרון רדיקאלי בשביל בעיה זו. גרגשיה, הנמצאת, כידוע לנו, בין חִתִיה ובין פְרִזִיה, והמאוכלסת ע"י תערובת של שני הגזעים, יש לה רוב של חתים, ומשום כך הוחלט בשנת 1918 לספח אותה אל חתיה. והתוצאה? יש כיום לחתיה מיעוט של 300,000 פרזים, והמיעוט הזה גורם צרות למדינה. שמא ניטיב לעשות, אם נספח את המחוז לפרזיה? אבל במקרה כזה יהיה לה, לפרזיה, מיעוט של 500,000 חתים – והללו יגרמו צרות. אפשר, ששלטון הרוב אינו יכול לשמש תרופה מושלמת אפילו בנוגע למפלגות מדיניות שונות; אבל ברור שלגבי לאומים שונים אין תרופה זו משפיעה אלא בתור סם מרגיז; והברירה השניה – שלטון המיעוט – היא גרועה עוד יותר. התרופה הרדיקאלית היחידה היא – לפעול לפי התקדים היווני־הטורקי משנת

1. המחבר מפקפק, אם הדבר הזה נתון להגשמה; אפשר, על כל פנים, לנסות בפתרונות אחרים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם. אבל מבחינה עיונית הרי הרעיון על העברת המיעוטים וחלוקתם מחדש על פני השטח הולך ומתחבב יותר ויותר על “בני החברה המהוגנת ביותר”, ואין כל צורך עוד להנזר מן הדיונים בשאלה זו.

יתר על כן: קיים הפרש מוסרי גדול בין ענין ארץ ישראל לבין שאר האזורים מעורבי־האוכלוסים מבחינת אותה השאלה שנגענו בה כאן: השאלה בדבר מתן האפשרות למיעוט להגר מן הארץ. באזורים אחרים נגרמים החיכוכים ע“י אמביציה: חלק אחד של האוכלוסים שואף להשתלט על זולתו (כך, לכל הפחות, חושש החלק החלש יותר). יתכן, שאמביציה כזו היא מוצדקת, או נראית כמוצדקת, או שאפשר ללמד זכות עליה; כי שאיפה לשלטון משמשת ביטוי לכח־חיים שופע, מורשת־דורות, כח דינאמי כל כך, שרק הבלגה של מלאכי־שמים תוכל לרסן אותו. אבל גם במקרה שכזה אין זו, סוף סוף, אלא אמביציה, שאינה נובעת מהכרח אמתי: “תיאבון” בריא, ולא רעב. לא כן בארץ ישראל, כל אִי־נוחיות הנגרמת לאוכלוסים הילידים בארץ ע”י זרימת העולים היא פרי הכרח טראגי, כי העולים האלה מוכרחים למצוא להם מקלט. אין בכך לא משום אמביציה ולא משום רצון להשתלט על מישהו; בהרבה מקרים אין זרימה זו נובעת אפילו משאיפתו של הפרט לעלות; כי בכל מקרה של הגירת המונים נמצאים בהכרח מאות אלפים, שהיו מעדיפים להשאר בארץ־מכורתם הישנה, אילו יכלו. סיבת זרימה זו היא – רעבון אמתי, געגועי־מולדת לוהטים של בני אדם, שאין להם שום מקום אחר על פני האדמה, אשר יוכלו להקים שם מולדת לעצמם. אם הערבים יחליטו לבחור בהגירה מן הארץ, הרי עצם העובדה, שהם יכולים להגר, תוכיח, להפך, כי יש להם “אי שם” מקום אחר, אשר בו יוכלו לבנות להם מולדת חדשה. מחלוקת זו בין צד שאין לו “שום מקום אחר” לבין צד שיש לו “מקום אחר אי שם בעולם” תשמש רק הד לאותו קו אוניברסאלי, המסמן את התקופה החדישה שלנו: סידור־הענינים הבלתי־נמנע בין האומות “העניות” לבין האומות “העשירות בנכסים”. שום “עני” אינו צריך להרגיש את עצמו אשם במשהו, אם כפות המאזנים נעשו, סוף סוף, מעויינות, כפי שצריכות היו להיות עוד לפני זמן רב.

* * *

דבר אחד הוא בחזקת ודאי: כל ארץ ערבית, שתמצא בה את האומץ ואת שטח הקרקעות הדרוש בכדי להזמין את המהגרים שייעקרו מארץ ישראל, תזכה בריוח חמרי עצום. היא תקבל תכף ומיד סכומים בלתי מוגבלים של הון; וטובי־המומחים בעולם יעמדו לרשותה לשם גישום תכניות נועזות ביותר לשיבוח הקרקע ולהשקאתו. יתר על כן: הדעת נותנת, שהמהגרים הערביים שייעקרו ממקומותיהם יובילו אתם חמורים טעונים זהב וכל טוב. ע"י כך יוקל לאין ערוך על פתרונן של כל הבעיות, הכרוכות באבקואציה מן “האזור” האירופי, מי יודע?

אבל כל זה אמור בדרך אגב. אין לדברים האלה כל שייכות אל מטרות־המלחמה. ארץ ישראל מזה ומזה לירדן – שטחה מספיק בהחלט בשביל מיליון ערבים, בשביל מיליון נוסף של צאצאיהם אשר יבואו אחריהם, בשביל הרבה מיליונים יהודים – ובשביל השלום; והשלום יהיה רב ושופע כל כך, שהוא יתפשט גם על פני אירופה.

פרק יט: “Senatus Populusque Judaeorum”    🔗

מדת־הצדק האוביקטיבית, שכל משוא־פנים זר לה, מחייבת להפנות את הראשונה שבין דרישות־המלחמה היהודיות כלפי היהודים עצמם: כוונתנו – לדרישה להקמת חזית מאוחדת. היהודים היו צריכים להקימה, או, לכל הפחות, לגשת להקמתה, עוד לפני זמן רב; אבל עכשו, משפרצה המלחמה, כבר צלצלה השעה האחת עשרה, ואין להתמהמה עוד.

חזית מאוחדת – פירושה, קודם כל, נוסחה מוסכמת אחת של דרישות שיש להגישן לועידת־השלום העתידה להתכנס: הנוסחה האחידה היא יותר חשובה אפילו מהקמת רָשות לאומית מוסמכת אחת. יתכן, שלהלכה יתקבל אפילו רושם גדול יותר, אם תריסר משלחות יהודיות שונות, שתופענה לפני ועידת־השלום בזו אחר זו, תחזורנה כולן בדיוק נמרץ על אותן הדרישות עצמן; ויתכן, שהדבר לא יעשה רושם מיוחד, אלא, להפך, ירגיז. אבל כל זה אינו לא מעלה ולא מוריד, כי הנחה זו היא בלתי־ריאלית: אם ישנה איזו צלילות־דעת שהיא באומה, הרי תכנית מוסכמת אחת מחייבת ממילא גם נציגות אחידה לפני ועידת השלום.

אבל גם הישג זה – נציגות יהודית אחידה לפני שולחן הועידה – אין בו כדי לספק את צרכינו כלל וכלל. השעה ההיסטורית דורשת, שמשלחת יהודית תהיה מסובה על יד שולחנה של ועידת השלום. בפרק הבא, הפרק האחרון שבספר הזה, נסביר ונבליט, כי הצורך הזה הוא הוא הנקודה המכרעת בכל מטרות־המלחמה של עם ישראל. אנו תובעים לעצמנו סטאטוס מלא של אומה בעלת ברית, עם מפקדה לאומית עליונה, שתזכה להכרה רשמית (אם יימצא, שהמלה “ממשלה” היא מוקדמת עדיין), ומוֹשב בסודם של אלה שיצטרכו להחליט על גורל דרישותינו. אבל אין כל אפשרות להציע הצעה שכזו, אם לא תהיה קיימת מעכשו, או אם לא תוקם בעוד מועד (כדי לאפשר את הפעולות הדרושות) רָשוּת יחידה, ששום אדם לא יוכל לערער על סמכותה, בתור מפקדה עליונה.

אם רָשוּת זו לא תוקם, אפשר יהיה רק לשמוע את טענות היהודים בתור דוברי־תחנונים, אבל אי אפשר יהיה להוועץ אתם בתור שותפים; ומכיון שמספר דוברי־התחנונים הוא רב, הרי קיימת סכנה, שפרשת־איוויאן תחזור ותישנה גם בועידת השלום. כשנודע לועידת איוויאן, כי קרוב ל־18 משלחות יהודיות נמצאות בג’ניבה, וכולן מחכות עד שתינתן להן רשות להשמיע את דבריהן, מילאה ועידת איוויאן את ידי אחת מועדוֹתיה להזמין את כל שמונה עשרה המשלחות. כל אחת ואחת מן המשלחות הללו טענה (יש לשער, שאחדות מהן צדקו בטענתן זו), שיש לה השפעה “בקנה־מדה עולמי”, ושעל הועידה להקדיש תשומת לב מיוחדת למשלחת זו דוקא – אשר חוות־דעתה היתה שונה לגמרי מחוות דעתה של המשלחת שהופיעה אחריה. ולכן הוחלט לתת לכל אחת מהן, ללא משוא פנים, זמן של חמש דקות להביע את השקפתה. זהו התקדים המסוכן, שיישנה, אפשר, בועידת השלום – אם ועידה זו לא תסרב בפשטות (גם אפשרות כזו אינה צריכה להפתיע שום אדם) לשמוע את דברי כל המשלחות הצוררות זו את זו בכלל.

ישנה גם אפשרות אחרת, ויתכן שהיא הגרועה מכולן (וקיימת אפילו סכנה, שארגונים יהודיים חשובים אחדים ינסו בעצמם להשפיע על השתלשלות המאורעות בכיוון הרה־אסון זה). הדבר הזה יתרחש, אם ועידת השלום תבחר מבין הארגונים היהודיים רק אחדים מן המוסמכים ביותר, או שנראים כ“יסודיים” ביותר, ותחליט לשמוע את דעתם בלבד; במקרה כזה, כפי שיש לשער, יפול הגורל על “ג’וינט” האמריקאי (הגדולה בהסתדרויות־הסיוע שלנו), על “הועד המשותף לעניני נתיני־חוץ” (הסתדרות לונדונית, שיש מאחריה עבר ממושך ומכובד למדי – של התערבויות בענינים מדיניים), חברת “כל ישראל חברים”, חברת יק"א, ואפשר – גם הסוכנות היהודית לארץ ישראל. אם נדבר גלויות, הרי זהו האסון הגרוע ביותר מכל אלה העלולים לבוא עלינו. הבעת 18 השקפות חטופות שונות בנשימה אחת היא, לכל הפחות, בלתי־מזיקה באופן יחסי, כי אין בה כדי להשפיע. אבל בבחירת ארגונים אחדים בעלי זכויות יתרות יהיה משום קביעת גזר־הדין למפרע; היא תשמש סימן לכך, שועידת־השלום כבר החליטה, עוד בטרם האזינה לדברי היהודים, מה ברצונה לשמוע.

* * *

גדולה ביותר היא הסכנה הנשקפת לציונות. אף אם תוזמן הסוכנות היהודית, ואף אם תורשה לחוות את דעתה בתוך חברה דגולה זו – הרי היא תימצא במסבות אלו במצב של מתחרה, שסיכוייו קלושים ביותר. אם ועידת־השלום תחליט, לאחר מלחמה נוראה כמלחמה הנוכחית, להטות אוזן לטענותיהם של כמה ארגונים יהודיים, שייבחרו בתור נציגיהן של דעות שונות, הקבועות והידועות מראש (אמונה שלמה ב“שיווי זכויות”; סיוע ע“י מעשי־צדקה; סיוע ע”י “הסתננות” מפוזרת; התישבות מרוכזת מחוץ לארץ ישראל – וגם ציונות, בתוך שאר הפרוטרוט), הרי פירושו של דבר, כי הסיסמה השלטת היא: סיוע בדרך של הנחת־טלאים; וארץ ישראל תיחשב, בפשטות, רק לאחד הפאליאטיבים החלקיים והמרובים, שאפשר להביאם בחשבון.

ישנם, לצערנו, סימנים ברורים המוכיחים, שנושאי דברה של הסוכנות היהודית כיום הזה לא זו בלבד שלא יתנגדו לפגיעה ב“פרסטיג’ה” של הציונות, שעליה דברנו כאן, אלא גם יסייעו לה מדעת. הודעתו האחרונה של הדובר הראשי¹⁴ מטעם הסוכנות בניו־יורק אופינית היא (והרי ברור, שזה היה נאום “תכניתי” מוסכם, כי את הדו שמענו אחר כך מפי דוברים אחרים במקומות אחרים). הנה הנקודה המרכזית של נאומו: “אומדנות זהירות של מספר היהודים, המסוגלים להקלט בארץ בכל שנה ושנה, מסתפקות בהערכת האפשרויות הקיימות כיום; אין הן מביאות בחשבון שטחים רחבי ידים, כגון הנגב ואזורים אחרים, בהם תוכלנה, ללא כל ספק, רבבות נפשות לחיות ולשגשג בזמן מן הזמנים; אין הן מביאות בחשבון גם את האפשרות, כי אפקים חדשים ייפתחו ע”י חקירת סגולות הקרקע וגילוי מקורות חדשים של מים, אבל גם בתחומי השקפה פראגמאטית טהורה זו מסוגלת ארץ ישראל לקלוט כ־50,000 עולים חדשים לשנה בשנים הבאות".

פירושו של דבר – שהאנשים האלה הולכים מדעת לקראת כשלון בטוח. הערכת מספר העולים ב־50,000 (אפילו לגבי אלה שמאמינים במציאותיותו “הפראגמאטית” של המספר הזה) יש בה במסבות זמננו משום הודאה גלויה, כי הציונות אינה חושבת לשים קץ לטראגדיה היהודית כלל. החשבון האריתמטי הפשוט מראה לנו, שאם תימשך העליה לפי מכסה זו, תעבורנה עשרים שנה עד שיצילו מיליון־נפשות אחד ויחיד מן הגיהנום; לאמתו של דבר – יש להטיל ספק, אם עליה שכזו תביא לידי אבקואציה בכלל; כי בהתאם לשיטת “הברירה של המובחרים”, שהסוכנות היהודית דוגלת בה, תהיה העליה מורכבת ברובה המכריע מעֲלָמים רכים; ואילו הגילים של הפריה המכסימלית (ב“אזור” – אלה הם בני 23 עד 39 בקירוב) יישארו במקומות־מגוריהם וימלאו את מה שהחסירה העליה. הרי ברור, שועידת השלום תתענין אך ורק בשאלה (אם תתענין בשאלה זו בכלל), מה לעשות, בכדי להגשים את האבקואציה מן “האזור” החרב; ועמדה זו שנקטה בה הסוכנות נבחרה במחשבה תחלה, בכדי להוריד את ארץ ישראל הציונית למדרגה של אחת התרופות החלקיות והבלתי מספיקות בהחלט, אשר תוצענה שם.

והיא תהיה אחת התרופות הבלתי מספיקות ביותר, אף אם נדון בה מבחינת “ההתישבות המרוכזת”, כלומר – מבחינת ישוב, שידוע עליו בודאות, כי יוכל לההפך לטריטוריה יהודית טהורה, אם יצליח – הרי תכנית זו ודאי שאינה מנחת את הדעת. גוויאנה הבריטית וקימברליי הן מקסם־שוא; אבל שם, לכל הפחות, יקימו 5,000 המתישבים הראשונים, אם יצליחו להשאר, מחוז יהודי טהור, בלי שום שכנים העלולים לגרום להם צרות. אבל אם העליה תיקבע בשיעור של 50,000 עולים לשנה, יעבור דור שלם, עד שאפילו ארץ ישראל המערבית לבדה תיהפך לארץ שרוב אוכלוסיה יהודים; ובינתים – כל חבר וחבר של ועידת־השלום יודע יפה, מה יתרחש בינתים. בתור “מלאכת־הטלאה”, בתור תרופה חלקית בלבד, בתור אחת מן התרופות הרבות המתהלכות בשוק, אין ארץ ישראל יכולה להחשב להצעת “עסק” המושך את הלב.

וביחוד יש לזכור, כי אין כל יסוד לשער שמישהו מבין חברי ועידת־השלום יסכים למספר “50,000 לשנה”, ודאי, שהמדינאים המסובים לשולחן ועידת־השלום לא ישכחו, כי מחלוקת ממושכת וחריפה היתה קיימת בנידון זה; גם מבלי להזכיר את “הצהרת השלטון המנדטורי על המדיניות בארץ ישראל”, שקבעה את המספר “50,000” בתור הסכום הכולל והסופי של כל העולים שתקלוט ארץ ישראל מעתה ועד עולם. בכדי להפוך “50,000 בכלל” ל“50,000 לשנה” יצטרכו לשבור את התנגדות הבריטים, וביחוד – את התנגדות הערבים; אם לאו – הרי “האומדנה הזהירה” בנוגע לאפשרויותיה של ארץ ישראל תוכל להביא בחשבון רק עליה זעירה מאד – וסכנת־המהומות רובצת לפתח תמיד. אבל גוויאנה הבריטית, סן דומינגו, קימברליי, מינדאנאו וכל יתר ההצעות, בין אם יש להן סיכויים להצלחה ובין אם הן מוטלות בספק; בין אם אלו הן “טריטוריות” לעתיד לבוא או שטחים ל“הסתננות”; בין אם אלו הן דוגמאות להנחת טלאים גדולים או טלאים זעירים – הרי יתרון אחד, לכל הפחות, מצוי בהן: רצונן הטוב של הממשלות, החולשות על שטחים אלה; העדר החשש לחיכוכים מידיים עם אוכלוסי אותן הארצות; ובמקרים אחדים – העדר אוכלוסים מקומיים בכלל…

ארץ ישראל, בתור אחד הפאליאטיבים הרבים – אין לה כל סיכויים, שועידת השלום העתידה להתכנס, תעדיף אותה על שאר התרופות, או אפילו תדון בה בכובד ראש. מכל ההצעות, המטפלות ב“סתימת־חורים”, ארץ ישראל היא הכרוכה בקשיים הגדולים ביותר; מכשולים עצומים מעכבים בעד תקומתה, ואי אפשר להתגבר עליהם אלא ע"י העזה גדולה. מובן, שאין זה מן הנמנע – להתגבר על האובסטרוקציה הערבית ועל חוסר־הרצון של בריטניה הגדולה; אבל בכדי לעשות זאת, דרוש מאמץ כביר ומכריע. אין מאמצים נעשים, אלא בשעה שכדאי לעשותם; בשעה שהפרס שזוכים בו בתוקף המאמץ הוא גדול ויחיד במינו, ולא מנה זעומה מן התמחוי שאפשר להשיגה בקלות יתרה במקומות אחרים.

ארץ ישראל, בתור בעיה הנוגעת למטרות המלחמה, אין לה “אחיזה”, אלא אם אפשר יהיה להעלותה על הפרק, בתור הפתרון המלא בה"א הידיעה, של הבעיה היהודית, בתור המקום היחיד בעולם, בו אפשר להגשים את תכנית מכס נורדאו, בתור התרופה השלמה היחידה לסרטן המכרסם את אירופה. רק בצורה זו אפשר יהיה להגן על התביעה לארץ ישראל בסוד־המועצות אשר תחלושנה על גורלו של העולם כפי שנמצא אותו למחרת האנדרלמוסיה הגדולה; כי אותו העולם יהיה זקוק לפתרונות כבירים ואדירי־מעוף, ולא יהיו לו לא זמן ולא סבלנות לעסוק בדברים של מה בכך, בכרכורי־פשרות. אנו נוכל להגן על תביעתנו רק אם נעלה את שאלת ארץ ישראל בתור תכנית דחופה ויחידה במינה לפי עוצם־ההיקף החמרי וההומאניטארי שלה, תכנית אכסקלוזיבית וקנאית שאינה מרשה לשום תכנית יריבה לדור במחיצתה ושהופכת ממילא את כל מתחריה לחגבים בעיני הועידה; כי כל הבטחותיהם תיראינה כחסרות־ערך לעומת תכנית זו.

דרישותיהם של היהודים בועידת־השלום העתידה להתכנס צריכות להיות בבחינת תרכובת, מזיגה של שני רעיונות, השליטים בתולדות־עמנו בתקופה החדישה: המדינה היהודית בה"א הידיעה בשביל היהודים הרוצים בה, ושויון אמתי בשביל היהודים שאירופה המזרחית לא תאפשר להם לצאת מגבולותיה. תרכובת זו אינה ניתנת להפרדה לחלקיה, כי בלעדי המדינה היהודית אין כל ממש בדרישת־השויון. לאמתו של דבר, אין זו תרכובת, אלא חטיבה דו־אַטוֹמית אחת. היהדות העולמית, בסמכותה הקולקטיבית המלאה, צריכה להכיר באחידותה של דרישת־המלחמה הישראלית; ואת הדרישה הזאת תצטרך להעמיד לפני מושב־תחכמוני, אשר יגש לסדר את עניני העולם, מלאכוּת יהודית אחת ויחידה בשם הנהגה אחת ויחידה של היהדות העולמית.

אין המחבר בטוח כל צרכו, אם הויכוח הישן־הנושן בשאלה: מה הם היהודים, אומה או עדה דתית?" עודנו נמשך, או שכבר עבר ובטל מן העולם. אבל גם אם ישנם עדיין בני אדם המחולקים בדעותיהם בשאלה זו – הרי הדבר אינו צריך להשפיע על הקמת המפקדה העליונה. אפשר לדגול ברעיון על ארגון עולמי של כל תפוצות־ישראל, מבלי להתחייב להשקפה שהיהדות היא אומה בפיזורה דוקא. גם כנסיות דתיות בגולה יכולות להתאחד על יסוד כל־עולמי. נתן בירנבוים ז“ל היה הוגה דעות פורה ומעמיק; לאחר נדודים אידיאולוגיים מרובים הגיע סוף סוף לידי השקפה, כי מהותו של עם ישראל היא הדת, ולא הלאומיות; אעפ”כ דגל בהתלהבות ברעיון של הקמת “קהלה עולמית”, אשר תיבחר על יסוד דמוקראטי בכל קצוי כדור הארץ ו“תמשול” בכל הענינים הנוגעים לעזרה הדדית והגנה הדדית. דעתו של המחבר שונה מדעתו של בירנבוים; אבל יהא בכך משום בזבוז זמן לבטלה, אם נתווכח כאן על הענין הזה. רק דבר אחד נחוץ והכרחי: להכיר באינטרס המשותף וכביר הערך ובמפקדה עליונה אחת ויחידה שתגן על האינטרס הזה: “Senatus Populusque Judaeorum”.

* * *

יתכן, כי זוהי אבן־הנגף הקשה ביותר בדרך לגאולות־ישראל. בעשרות השנים האחרונות נעשו בקרב עמנו המפוזר המון מאמצים מאורגנים להגנה עצמית, ואחדים מהם אף הגיעו לדרגה מפליאה של כח מוסרי וחמרי. בארגונים האלה מפעמת הכרה ערה ונמרצת, שעשו גדולות בשטח השרות הסוציאלי; הם מתגאים בצדק באופים המיוחד ובעצמאותם – וקנאים מאד לעצמאותם זו. נוסף לזה, יש לרוב הארגונים האלה אידיאולוגיה משלהם, או, לכל הפחות, אידיאולוגיה שניסוחה שונה לגמרי מן הניסוח שהשתמשו בו יריביהם לשם ביטוי אותם הרעיונות עצמם; וכל הצעה לקבל אפילו משפט חדש אחד לתוך “הנוסח” שלהם עלולה להשמע באזניהם כהזמנה לשמד. תכנית תרכובת ונוסף לזה – מפקדה עליונה, שתעמוד מעל לכל הגופים האלה ולרבונותם הסיעתית – היא הצעה, שהללו יתנגדו לה בודאי “בשיניהם ובצפרניהם”. אין למחבר שום אשליות בנידון זה. הנוסחה “חזית מאוחדת של כל ישראל” איננה בלתי־פופולארית כשלעצמה; אפשר אפילו לשמוע אותה לעתים לא רחוקות מפי אחדים מאותם החוגים בעלי הרבונות המובהקת; אבל יש בקריאה זו משהו (אין המחבר מתכוון כאן להעליב שום אדם) הדומה לקריאה הקולנית לפדראציה פאן־ערבית: כל מלכי ערב משבחים את הפדראציה הפאן־ערבית מן השפה ולחוץ, אבל אף אחד מהם אינו מוכן להקשיב אפילו רגע אחד לתכנית מוחשת, שתחייב לצמצם את זכויותיו בתור שליט. המחבר מסופק מאד, אם אפשר יהיה להקים את המפקדה העליונה של היהדות העולמית ע“י הסכם בין ההסתדרויות הקיימות, בין “הרביעיה הגדולה” או “החמישיה הגדולה”. כמו כן יש להטיל ספק בדבר, אם אפשר להגשים את מיזוג התכניות מתוך הסכם בין הצדדים. יתכן, שאחדים מהם (לא כולם) יסכימו לחיבור מצע משותף ע”י תהליך מיכאני של צירוף סעיף לסעיף, עד שיוכללו בו הסעיפים החביבים על כל צד וצד: בתנאי ששום סעיף לא יקבל זכות־בכורה ושמשקל אחד וערך אחד יהיה, נגיד, לדרישה בדבר ביטול האיסור על עבודת רופאים יהודיים בטריסטאן־דה־קוניה ולהתישבות בארץ ישראל; ובתנאי, כמובן, שיינזרו מכל שימוש במונחים, כגון “מדינה יהודית” או “יציאת המונים”; שלא יכריזו על דברי־מינות כגון אלה ואף לא יזכירו אותם בדרך רמז: כך, למשל, אסור יהיה לדבר על הקשר הקיים בין האפשרות לשיווי־זכויות ממשי בפולין החדשה לבין אחוז היהודים אשר יקבל את האפשרות להגר מפולין החדשה. במלים אחרות: שוב יגישו לנו את רפואות־האליל הישנות, אבל שום תרופה בדוקה לסרטן לא תוצע, ולא תישמע שום קריאה, המסוגלת להלהיב את הדמיון. אבל אין כל יסוד לשער, כי מהקרבתם העצמית של הצדדים השונים תצוף נוסחה ממשית ואחידה על תקומת ישראל – נוסחה קצרה ונמרצת ובהירה וחד־משמעית, כקריאת־הגבר עם שחרית, שהנץ־החמה הוא התשובה לה; וכך אין גם יסוד לחשוב, שמתוך כניעתם של הועדים המרכזיים מרצונם הטוב תצמח הנהגה אחידה באמת.

הספר הזה אינו מתאים לדיון בדרכים ובאמצעים, שבעזרתם אפשר להקים את החזית האחידה; ומכיון שיש הכרח ודאי להציל את עמנו, הרי יש הכרח ודאי להקים את החזית האחידה של היהדות העולמית. החיים לוחצים בכיוון הזה: דעת הקהל מתנהלת בכבדות – אבל בסופו של דבר תפנה גם היא לכיוון הזה. אז היא גם “תגלה” את הדרכים והאמצעים – יותר נכון: תבין, שאין מה “לגלות”, הואיל וישנם מאות תקדימים מאלפים, בריאים ופשוטים, שברכה צפונה בהם. כשאי אפשר להקים את האחדות ע“י הסתלקותם של הוד רוממותם הנסיכים והרוזנים הסיעתיים – הרי הדמוקראטיה (אם עודה קיימת ורוצה להתקיים) מוכרחת להתערב בדבר ולכונן את סמכותה, העליונה על כל יתר הרשויות. עוד לפני הרבה שנים נחוץ היה להקים את הכנסיה הנבחרת של היהדות העולמית: נחוץ היה להקימה, בשעה שהיהדות הפולנית עוד היתה חפשית לפעול. כשם שקאנאדה עורכת את בחירותיה לפרלמנט במרס 1940, כך אין שום מניעה לכך, שיאורגן רפרנדום (משאל־עם) יהודי ברוב הארצות הנוגעות בדבר. הכנסיה הנבחרת של ימי־המלחמה תהיה, כמובן, “גוף מקוטע”; אעפ”כ היא תשמש ביטוי לחלק מן הכחות החסונים ביותר של הגזע הישראלי; והקמתה ע"י פלביסציט שייערך על יסוד זכות־בחירה כללית עלולה לשמש הפגנה שתעשה רושם רב בכל הארצות החפשיות והתרבותיות, שקיימות עדיין על פני האדמה.

הדברים שנאמרו בסעיף הקצר הזה אין בהם כדי למצות נושא נרחב כל כך. הדעת נותנת, שבעיה זו תיפתר ע“י ויכוח פנימי ממושך וסוער; אבל זוהי בעיה פנימית, שאינה “שייכת” בעצם למסגרת של ספר, המשמש נסיון להשמיע את תביעת עם ישראל נוכח העולם ה”גויי". נסתפק איפוא בדברים שאמרנו; אלא שעלינו להזכיר, כי לא יהיו שום סיכויים אפילו להשמיע תביעה שכזו, כל עוד לא תיבחר “ממשלה” יחידה של היהדות העולמית, אשר תשמיע את התביעה ברמה.

פרק כ: דרישות המלחמה של עם ישראל    🔗

ואלו הן דרישות־המלחמה של עם ישראל:

א) אַרמיה יהודית בחזיתות של בנות הברית.

ב) הכרה ברָשוּת אזרחית מוסמכת של היהדות העולמית, אשר תיוצג בכל הגופים הבינלאומיים, המטפלים בבעיות ההגירה או השיפוץ, ובועידת־השלום העתידה להתכנס.

ג) המדינה היהודית בתור מטרת־מלחמה של בנות הברית.

ד) תקנון על שויון אזרחי בתור מטרת מלחמה של בנות הברית.

א. האַרמִיָה.

הגדוד העברי הוקם ע“י מיניסטריון־המלחמה הבריטי באבגוסט 1917. מתחלה היה ידוע רשמית בתור “קלעי־המלך”, הבטליונים 38–41; אבל אח”כ ניתן לו השם “ראשון ליהודה” (“Judaeans”) וסמל מיוחד (המנורה בת שבעת־הקנים). המספר הכללי של חבריו, כפי שנרשם בהונסלאו, היה למעלה מ־10,000 בקירוב; אבל רק מחצית האנשים קבלו את אימונם בזמן הנכון והצליחו להגיע לארץ ישראל. 1,500 מחברי הגדוד באו מן הממלכה המאוחדת, 1,000 – מדרומה של ארץ ישראל ששוחרר ע“י אלנבי שנה אחת לפני הכיבוש הסופי, כ־2,500 מארצות הברית, והשאר – מקאנאדה, מארגנטינה ומבין שבויי־המלחמה היהודיים באלכסנדריה של מצרים, שהתנדבו לשרות הזה והצליחו להתקבל לאחר כמה סירובים ממיניסטריון־המלחמה. הקצינים המפקדים על הבטליונים בחזית היו: ג'. ה. פאטרסון, אירי פרוטסטנטי; אליעזר מרגולין, יהודי אוסטראלי, שהיה חלוץ ארצי־ישראלי בשחר־נעוריו; פ, סמיואל, יהודי בריטי; ס, סקוט, בריטי נוצרי. הקצינים היו יהודים ונוצרים, סגני־הקצינים – רובם יהודים, הטרטים – כולם יהודים. בשעת ההתקפה הסופית, בספטמבר 1918, אורגנו הגדודים היהודיים בעמק הירדן ב”טוּר־פאטרסון“; הם הצטיינו שם בכבשם את מעברות־הירדן באום־אֶש־שירט, במרחק מילין אחדים מצפון ליריחו; פעולה זו נזכרה בהודעותיו הרשמיות של אלנבי. אלה היו מעברות־הירדן הראשונים שנלכדו ע”י בנות הברית; כעבור שעות אחדות לאחר לכידתם עבר חיל־הפרשים ה“אנזקי” את הירדן ופלש לעבר הירדן, “טוּר־פאטרסון” היה חיל־הרגלים הבריטי הראשון שנכנס לעבר הירדן; הקולונל מרגולין, שעמד בראש הבטליון שלו, היה המפקד הבריטי הראשון של איס־סאלט לאחר שנכבשה (כיום אסור ליהודים אפילו להכנס לעבר הירדן). לאחר שהוכרזה שביתת־הנשק, מילא הגדוד “הראשון ליהודה” תפקיד של חיל־מצב בארץ ישראל המערבית. בשנת 1919, בימי המהומות במצרים, כשיצאו רוב צבאות הבריטים לקהיר, שמרו אנשי הגדוד על כל קו מסלת הברזל מרומאני אשר במדבר סיני עד חיפה. בבית הקברות הצבאי על הר הצופים ישנה חלקה של קברות יהודיים. מספרם אינו רב: לבטליונים היהודיים לא ניתנה הזדמנות אמתית להשתתף במערכה – אפשר, מסבה פשוטה, שבמקום חנייתם לא אירעו במקרה קרבות רציניים. את כל אשר ציוו עליהם לעשות הם עשו באמונה. לא היתה שום סבה לכך, שהשלטונות הבריטיים לא ילכו בעקבות התקדים הזה בפרוץ המלחמה הנוכחית; ואין שום סבה לכך גם עכשו.

אבל הפעם יש צורך להרחיב את התקדים הזה גם מבחינת ההיקף וגם מבחינת האופי. נחוץ להקים אַרמיה יהודית באופן רשמי, ולא גדוד בתוך הצבא הבריטי; נחוץ לתת לה הזדמנות שתגיע למספר של 100,000, לכל הפחות; ונחוץ שארמיה זו תילחם בכל החזיתות של בנות הברית, בכדי לאשר את העובדה, שכמה בריות היו רוצים לשכוח אותה – כי זוהי מלחמתם של היהודים, ממש כמו שהיא מלחמתן של בריטניה, צרפת ופולין.

אין כל צורך להזכיר למחבר את אלף הנימוקים והנימוק המוכיחים, שהקמת ארמיה יהודית, כל זמן שאין עדיין לא מדינה יהודית ולא אוצר יהודי שיכלכל אותה, היא תופעה בלתי רגילה ו“בלתי אפשרית”. כל הנימוקים הם חסרי ערך. בלתי רגילה – כן; “בלתי אפשרית?” – הבל ורעות רוח! כל תינוק יודע, שיש מחסור בגנרלים יהודיים, או אפילו בקצינים, ובפרט – בסגני־קצינים, בכדי להקים את הארמיה בהרכבה המלא; מתחלה תהיה הארמיה היהודית – יהודית במאה אחוז רק לפי הרכב הטרטים שבה, אבל עובדה זו לבדה דיה למשוך אל הארמיה את היהודים בהמונים גדולים ועצומים ולהשרות התרוממות־רוח גדולה. קיימת רק שאלה אחת: אם יש צורך בחזית ב־100,000 חיילים נוספים (הדעת נותנת, שמספרם יהיה גדול הרבה יותר); ואם יש צורך בהם – מהי הדרך הטובה ביותר בכדי להשיג מספר מכסימאלי של מתגייסים ובכדי להבטיח, שהמתגייסים האלה יהיו מוכנים למאמץ המאכסימאלי. ומכאן – פתרון לשאלת “האוצר”, אם יהיה צורך ב־100,000 חיילים, או במספר גדול יותר, הרי יצטרכו לצייד אותם, להזינם ולאמנם על חשבונן של בנות הברית (כך בדיוק נהגו גם לגבי הפולנים והצ’כים), וההפרש בהוצאות יהיה קטן מאד, אם המגוייסים האלה יקבלו את התואר “ארמיה”, שנית: אמנם, נכון הדבר שהמדינה היהודית אינה קיימת עדיין; אבל הדעה, שאין אוצר ממלכתי יהודי בנמצא, אינה מדוייקת כל צרכה. ודאי, שהאוצר הזה קיים בתור כח רוחני גרידה; אבל אין להתיחס בשום פנים אל הכח הזה בביטול; כי הוא משרת רבבות בני אדם בעשרות ארצות ומפרנס מערכת נפלאה של מפעלים חברתיים, חינוכיים והתישבותיים בכל היבשות.

הקמת ארמיה יהודית תגרום לגיוס אמצעיו הכספיים של הכח הזה במדה עצומה, ששום איש לא פילל לה מעולם. יתכן, שהכוח הזה יעזור הרבה גם בשטחים אחרים, ביחוד אם תקום רָשוּת אזרחית של האומה הישראלית כולה בעת ובעונה אחת עם גיוס הארמיה היהודית.

מחוץ לתחומי הארצות של בנות הברית והארצות שנכבשו או ששותקו ע"י האויב (ורוסיה הסוביטית בכלל זה) ישנם כיום למעלה מששה מיליונים יהודים, אשר מאווים העיקרי הוא (אפשר להגיד זאת מבלי כל חשש של הגזמה) – למצוא איזו דרך שהיא, בכדי לסייע למיגורו של האויב המשותף. כ־1,200,000 מבין היהודים האלה הם גברים בגיל שבין שמונה עשרה ושלשים וחמש שנה. פנה מענינת במיוחד בעולם הישראלי היא ארץ ישראל; הגברים היהודיים בגיל צבאי, היושבים בארץ, יכולים בעצמם לספק 100,000 חיילים, שחלק גדול מהם לא זו בלבד שקבל אימון צבאי, אלא גם נתנסה בהנהלת־מלחמה לפי אותם הטכסיסים הנושנים, שטרם יצאו מכלל שימוש במזרח התיכון. אלה הם מקורות־כח פוטנציאליים, שלא מן החכמה יהיה לזלזל בהם, ולו רק מטעמים מספריים בלבד; וחוץ מזה, הרי יש להתחשב גם בערכם, בתור גורם מוסרי במלחמה.

אמנם, קיימת דעה, הרווחת בחוגים רחבים (דברים אלה נכתבים בפברואר 1940, ויתכן שהמצב בנידון זה כבר יהיה אחר לגמרי, כשהספר יראה אור), כי מספר החיילים אין לו שום ערך באותו סוג המלחמה, שבנות הברית עומדות בפניה. לפני זמן מה נשמעה הערה מפי חוגים נלהבים מאד לרעיון הזה; וההערה נאמרה בדרך הלצה: “אם הגדולה שבארצות הנייטראליות תציע לנו לבוא לעזרתנו, נהיה שרויים במבוכה נוראה; כי איפה נמצא בשבילה “מרחב־מחיה” בחזית המערבית? " אבל אם נחדל מהלצות, נצטרך להבין כולנו, שאם המלחמה עתידה להתפתח בזמן מן הזמנים בכיוון המוביל אל הנצחון האמתי, הרי היא תצטרך ללכת לפי קו־התפתחות אחר לגמרי. אין זה הכרח פראגמאטי בלבד; זהו גם הכרח מוסרי, שערכו בולט עוד הרבה יותר. הארצות הנייטראליות (גם עכשו הן כוללות את שלשת רבעיו של העולם האנטי־נאצי) חדלות לאט לאט להתענין באופן בלתי אמצעי בחדשות הזעומות המגיעות מן החזית. המאזן היום־יומי של המאורעות בים ובאויר, גם אם הוא אֶפי מאד לפי איכותו, לקוי בחסר: הוא משולל אותו הגודל של מאמץ־המונים, שבלעדו אין מלחמה זו קרויה “מלחמה”, אלא מעין סכסוך פרטיזאני, אכזרי מאד וממוכן במדה שאין למעלה הימנה. הדבר עלול להשפיע לרעה. הנייטראליות היא כיום עסק העולה בהוצאות גדולות מאד; היא כרוכה בהפסדים מרובים ובאי־נוחיות עצומה: אם הצדדים השליליים האלה מאוזנים ע”י צפיה נלהבת, מתוך התרגשות ובנשימה עצורה למתרחש בכל רגע על הזירה הגדולה – הרי העמים ישאו בכל הנטל הזה לא רק מתוך סבלנות, אלא גם מתוך קורת־רוח זועפת, כי כל נייטראלי הוא אוהד בלבו. אבל שום אהדה אינה יכולה לשגשג ולגדול על תפריט של חדגוניות צחיחה. עובדה זו מסבירה לנו, משום מה חוזרים בכל פעם לדבר בעקשנות על שלום; והדיבורים האלה נשמעים אפילו מפי אותם הנייטראליים, ששאיפתם לראות במיגורו של הנאציזם היא לוהטת לא פחות משאיפתנו אנו: הפעיטות הכמותית של מאורעות המלחמה, העומדת בסתירה עצומה כל כך לכחות־האיתנים המשתתפים בהאבקות ולבעיות הכרוכות בה, שהן כמעט קוֹסמיוֹת – הפעיטות הזאת מערערת את אומץ רוחם. אין ספק, כי ישנן סבות חשובות ורציניות מאד, שגרמו להשתלטותה של צורת־מלחמה זו בשלב הראשון של הסכסוך; ודאי, שצורת־מלחמה זו היתה מתנה מן השמים, כי איפשרה לאגור כחות יותר גדולים בינתים; אבל לא יתכן, שירשו להמשיך בצורת־מלחמה זו יותר מכפי שמחייבים מדת־התועלת וההכרח.

אין ספק, כי אלו הן מחשבות אכזריות מאד, אבל הולמות את טבע האדם; והדעת נותנת, שרוב העמים, שהמלחמה נוגעת עד מעמקי נפשם, חושבים גם הם כך. אבל גם בשעה שהצורך בצורת־מלחמה חדגונית זו עודנו קיים, הרי אפשר היה לאזן במדה מרובה את השפעתה המרדימה על רוח האומות הבלתי־לוחמות, אילו ניתן לששת מיליוני נפשות, השוכנות בקרבן, להשתתף באופן פעיל על הזירה, במקום שתהיינה מעונינות בדבר באופן פאסיבי בלבד, בתור קרבנות המלחמה.

אין המחבר שוכח בשום פנים את החוקים השונים הנוגעים לענין הנייטראליות. החוקים האלה קיימים, ויש הכרח להביאם בחשבון ולהתיחס אליהם בכבוד הגדול ביותר. אבל אנו יודעים מתוך הנסיון, כי רשת ה“לאוין” הכלולים בחוקים האלה היא גם רגישה עד למאד וגם גמישה עד למאד. שווידיה ואיטליה אינן משתתפות כעת במלחמה, אבל אנו יכולים לתאר לעצמנו, שקיים בשתי הארצות גרעין של שווידים או איטלקים, המתענין באופן פעיל בקו־מאנרהיים, מבלי שיבוא לידי התנגשות של ממש עם הרגשת־הצבור. מובן, שאין אנו רואים את הדוגמה שהבאנו כאן כ“בנין אב” מושלם, הדומה מכל הבחינות לאותו הענין שבו אנו דנים בפרק הזה: זוהי רק הוכחה לגמישותם של חוקי הנייטראליות, שעליה דברנו. מאידך גיסא, הרי רשת ההגבלות היא גם רגישה מאד מאד; וזוהי אחת הסבות המחייבות לחשוב, כי ארמיה יהודית היא חטיבה ההולמת את המצב הרבה יותר, מאשר גדוד יהודי בתוך צבאותיו של עם אחר. ודאי שההפרש הוא ברור גם בלי כל הסברה נוספת; אבל אפשר לברר אותו עוד יותר ע“י דוגמה ו”בנין אב" אחר (גם הפעם זהו “בנין אב” שטחי מאד): ענין התעמולה. אם בנות הברית תנהלנה תעמולה אנטי־נאצית בארצות אחרות, אף אם הן אוהדות לבנות הברית, הרי ארצות אלו תתרעמנה על כך; אבל אם יהודים מנהלים שם תעמולה אנטי־נאצית, הרי הדבר נחשב לטבעי. אם תבוא פניה ליהודים, שימלאו את תפקידם בסכסוך, הרי פניה זו עלולה לעשות רושם מוסרי גדול; היא תעורר תרעומת, אם תבוא ממקור בריטי או צרפתי; אבל אם תבוא ממקור יהודי טהור, יהיה היחס אליה אחר לגמרי, סוף סוף, הרי הטראגדיה של הוית־גולה אינה משוללת גם אי־אלו צדדים חיוביים; אין בהם כדי לפצות בעד האסון בכללו; אבל לעתים היא הופכת למקור־ברכה.

אבל הנימוק הרציני ביותר לטובת ארמיה יהודית, שיש להעדיפה על יחידות יהודיות הנלחמות תחת דגלים אחרים, היא – שאלת המספרים והתרוממות הרוח. זה יותר מ־25 שנים, שהמחבר עוסק מתוך קשיות־עורף בטיפוח הסגולה, שאחדים אוהבים לכנותה בשם “מיליטאריזם יהודי”; ממילא הוא נמצא במגע קרוב עם אותו הטיפוס של הנוער הישראלי, המסוגל להענות מתוך נכונות נפשית לקול החצוצרה (כיום שייכים למעשה לטיפוס הזה כל הגברים הצעירים שבאומה): והוא יכול להגיד מתוך בטחון גמור, שהקריאה להתגייס לגדודים יהודיים תחת דגלן של בנות הברית תמשוך אלפים; אבל רחובות שלמים צפופי־אוכלוסים יתרוקנו לגמרי, כשינהרו המוני־יושביהם, מתוך בהילות וקדחתנות, אל שורות הארמיה היהודית.

ב. המפקדה האזרחית העליונה.

המחבר נמנע מלהשתמש במונח “ממשלה יהודית”, משום שהוא נזהר מלסבך את נימוקיו ע“י מתן אמתלה לסילופים ולאי־הבנה; ומכיון שהמחבר פוסח על המונח הזה, הרי נוצר ממילא הכרח דחוף מאד למצוא איזה תחליף של מונח, העלול להשמע כמליצי וכמלאכותי כאחד. לאמתו של דבר, אין כאן מקום לשום אי־הבנה. שום אדם השפוי בדעתו לא ידמה בנפשו, כי “ממשלה” מסוג זה תקבל את הזכות, או אפילו שיעלה על דעתה לתבוע לעצמה את הזכות, לתת פקודות מחייבות לאזרחים יהודיים בארצות שונות מעל לראשי הפרלמנטים, הקאבינטים והמשטרה. פחות מכל יש מקום להזיה שכזו בשעה שהתקדים כבר קיים: הממשלה הפולנית בגולה. ממשלה זו אינה מנסה להוציא פקודות לפולנים בפולין, כי הללו יישחטו, אם יצייתו לפקודותיה; אין היא תובעת לעצמה שום סמכויות־כפיה לגבי האזרחים הפולניים היושבים מחוץ לתחומי פולין, ואף לא לגבי הפולנים היושבים בארצותיהן של בנות הברית. אעפ”כ היא נושאת את התואר “ממשלה” – והיא ממשלה אמתית, מבחינה חשובה, שערכה אינו נופל מערך כל המושגים הרוֹוחים במלחמה הזאת. אילו הודו בנות הברית, כי ממלכתיות שנחרבה למעשה בכח־האלמות הדורסני אינה קיימת לפי החוק, הרי הודאה זו היתה מרעילה את עצם האויר שאנו נושמים. ממלכתיות, שהאומות התרבותיות הכירו בה מרצונן הטוב, אינה יכולה להבטל; היא מוסיפה להתקיים.

שום בנין אב אינו צריך להיות מושלם בכל פרטי־הפרטים. למזלן של האומה הפולנית והאומה הצ’כית, הרי גורלן הוא קל מגורל היהודים: האומות האלה יושבות באותה הטריטוריה, אשר למען חרותה הן נלחמות, בה בשעה שהיהודים מפוזרים בגולה, אבל “בנין־אב” זה נכון הוא בשרשו: חשוב כאן העיקרון, שאומה שנחרבה – שמה אומה, ובשעה שעורכים רשמית את רשימת האומות החרבות המחכות לתקומתן, יש זכות מלאה לעם ישראל לתבוע לעצמו מקום ברשימה זו.

אשר לתביעותיהם של הפולנים, הרי ההודאה בזכויותיהם מתבטאת בתואר “הממשלה הפולנית”. בנוגע לצ’כוסלובאקיה נקבע התואר הרשמי “הועד הלאומי”. השאלה, באיזה מונח יבחרו לשם ביטוי הרעיון של “Senatus Populusque Judaeorum” אינה לא מעלה ולא מורידה, חשובה היא רק העובדה, שקיימת בעיה בעלת ערך כביר, הנוגעת לבריאותו ולשלומו של העולם והנבדלת בבירור מכל שאר הבעיות; וענין זה הוא שאלה של חיים או מות בשביל חמשה או ששה מיליונים נפש ושאלת־גורל בשביל ששה עשר מיליונים; והגברים והנשים האלה שואפים בכל לבם ובכל מאודם לסייע לפתרון בעיתם הגורלית, כשם ששואפת כל אומה תקינה; ויש ברשותם של בני אדם אלה סכום כללי של כחות מוסריים וחמריים, המאפשרים לקדם את הפתרון הזה בהרבה; ומן הדין היה, שתינתן להם ההזדמנות להגשים את הפתרון הזה. כל הדברים האלה ביחד, לפי מהותם וטבעם ועוצם־היקפם, מציינים חטיבה, שהמלון מגדיר אותה בשם “אומה”, שתפקידים “לאומיים” מוטלים עליה. אם האומות האחרות רוצות לעזור לאומה זו, הרי הן חייבות, קודם כל, להזמין את האומה הישראלית לחדר המועצה הגדולה וליחד לה מקום בסוד המדיינים על המטרות והדרכים והאמצעים. זוהי משמעותו היחידה של המונח “ממשלה יהודית”, בו אנו מעונינים כרגע: “מפקדה עליונה”, “הנהגה”, “אכסקוטיבה”, “נשיאות”, רשוּת", המוסמכת לנהל משא ומתן ולשתף פעולה, לא בתור דובר־תחנונים אלא בתור שותף.

אין המחבר מתעלם מן המכשול, שכחו בתור גורם מפריע ומעכב הוא כביר ואיום, ממש כמו שערכו המוסרי הוא אפסי: שם המכשול הזה – “סנוֹביות”. קיים הלך־רוח מסויים בשכבות הביורוקראטיות, שיגרום להם בודאי להעלב ולהתמלא רוגזה לנוכח “חוצפתם” הבלתי נשמעת של היהודים, שאינם מסתפקים עוד בתפקיד של דוברי־תחנונים, אלא טוענים, כי ראויים הם להיות שווים במעלה ובכבוד לעמים אחרים. באחד הימים יצטרכו לערוך קרב מכריע נגד ה“סנוֹביוּת” מסוג זה; ואפשר, שמוטב לערוך אותו כעת, מאשר בזמן מאוחר יותר. קודם כל, הרי זוהי מדה בלתי־הוגנת מאד מאד – לשכוח, מי הוא הסובל העיקרי בכל הדראמה הזאת, ולזלזל ביחס־הכבוד שהעולם חייב בו כלפי קרבן־האסון. אבל גם מחוץ לצד הזה של הענין, שהבריות החדורים אותו הלך־הרוח מתעלמים ממנו, הרי ה“סנוֹביוּת” כשלעצמה משוללת כל שמץ של הצדקה. אין כל צורך להכנס כאן בויכוח על יסוד תביעות מופשטות ל“זכות־בכורה”; אין צורך לשאול את יריבינו, “מי כתב את התנ”ך“, אך ורק בכדי לקבל תשובה: “היכן הוא שכספיר שלכם?” ישנם עמים, שאין להם לא תנ”ך ולא שכספיר, ואעפ“כ הם נחשבים למתאימים בהחלט בשביל להיות שותפים בסוד־הממלכות: על אחת כמה וכמה שהיהודים זכאים לשותפות שכזו. מוזר יהיה הדבר, אם איזו אומה שהיא בעולם תעיז לטעון, בשם השכבה העליונה שלה, שהיא עולה מאיזו בחינה שהיא על השכבה העליונה של עם ישראל: כי איזו אומה עולה על אומה זו בשפע בעלי־המוחין, ההשכלה, החכמה המדינאית והנסיון המדינאי, או בכשרון ההתישבותי, המגיע עד לידי גאוניות – גם אם לא נדבר מאומה על נכונותם ויכלתם של היהודים לתמוך ברעיונותיהם ע”י מערכת־כספים בריאה. אין כל נזק בדבר, אם מישהו תובע לעצמו את זכות־הבכורה, במקום שהיא מבוססת על ערכים שבמציאות; ומדת הדין מחייבת לדחות התימרות־שוא, המחוסרת כל בסיס הגיוני; כך, למשל, אפשר היה לדחות בצדק גמור כל תביעה למקום בשביל באי כח היהודים במטה הראשי של בנות הברית (אילו הוגשה תביעה שכזו ברגע הנוכחי), כי זהו שטח, שבו אנו בבחינת טירונים בלבד. אבל בשטח המדיני, בו אנו יכולים ללמד אחרים לא פחות מאשר ללמוד בעצמנו – התנגדות שכזו תשמש רק דוגמה ל“סנוביוּת” זולה ונבובה, שיש בה כדי להפריע להצלחת הענין המשותף. יש צורך להתנגד ליחס שכזה בכל כחות התבונה, ולדחות אותו בבוז גמור כראוי לו. לאחר שיתגברו על היחס הזה, יתגלה לנו, כפי שיש לשער, כי זה היה המכשול הרציני היחידי בפני הצעד המחוכם והמועיל כאחד: ההכרה בסמכות המוסד העליון של היהדות העולמית, בתור שותף מלא בהקמת עולם־השלום.

ג. המדינה.

כל הספר מוקדש לנושא הזה; דיינו, אם נחזור כאן על “ראשי הפרקים” של נימוקינו.

המדינה היהודית היא מטרת־מלחמה אמתית במלוא מובן המלה. לא תתכן בלעדה שום תרופה לנגע המרעיל והעוכר את אירופה: כי לא תתכן בלעדה שום הגירה ראויה לשמה של המיליונים, אשר בתיהם הישנים נידונו לכליון לאין מרפא; לא ייתכן בלעדה שום שויון; ובלעדי השויון אין שלום.

נחוץ להקים מוסד בר סמכות בינלאומית, שיקדיש את כחותיו מעכשו לחקר הבעיה ולהכנת התכנית, או התכניות, אשר תוגשנה לפני ועידת־השלום העתידה להתכנס. אם הועד הבין־ממשלתי לעניני פליטים עתיד יהיה לשמש בתפקיד הזה, הרי יהיה צורך לארגנו מחדש ולחזקו ע"י צירוף חברים חדשים מתוך הסכם עם הרשויות היהודיות; יחד עם זה יצטרכו לתת לו הוראות, שימשוך את ידו מכל טיפול בתרופות חלקיות ויתרכז בבעית המדינה היהודית.

אין מקום לשום הגבלות מלמפרע בנוגע להצעות הגיאוגרפיות השונות, שהמוסד הזה יצטרך לבחון אותן, טרם יקבל את החלטתו. נחוץ לתת לו הוראות, שיחקור כל הצעה והצעה הנראית, לכאורה, כנסיון לפתרון רציני; אם יהא צורך בכך, תהיה חובתו של המוסד לדון בכל מחוז ומחוז מאותם השטחים, שאנו קראנו להם: ארץ ה“פאטה מורגאנה”. אבל מן ההכרח הוא, שהסעיף הראשון בסדר יומו יהיה – חקירת התכנית הארצישראלית. זוהי הצעה הוגנת, שאינה מונעת מלכתחילה שום אפשרות; אלא שהיא פוסלת כל נסיון “להגניב” החלטה קבועה מראש באיזה כיוון שהוא.

על היהודים תהא מוטלת החובה להוכיח, שהתכנית הארצישראלית, עם כל הליקויים שבה, היא האחת והיחידה (גם אם נתעלם מכל נימוקים אחרים), הניתנת להתגשם למעשה; ואפשר להוכיח זאת בלי כל קושי.

ד תקנון השויון.

אילו קרה נס, והבעיה היהודית היתה נעלמת לגמרי מעל פני אירופה – עדיין היו צריכים לעבור דורות אחדים עד שהיה קם שיווי־זכויות אמתי בין בני הלאומים השונים, היושבים בטריטוריה אחת. היה זמן, כשהבריות האמינו בתום לבב, כי אפשר “להבטיח” את השויון הזה כל צרכו, בכל אתר ואתר, בתכלית הפשטות – ע"י מה שיציינו את השויון במסמך חוקי. גם כיום ישנם מדינאים, המעמידים פנים כאילו הם מאמינים בדבר. אבל שום אדם מבוגר השפוי בדעתו לא יוכל לשתף את עצמו באופטימיות שכזו בכל הנוגע לאירופה המזרחית או המרכזית. האזור הזה אינו נמנה על השטחים, שבהם עלולים הנסים הללו להתרחש, אלא אם יימצא שם גורם, העומד על המשמר תמיד, שיכריח להנהיג את השויון, בהשתמשו בכח־ כפיה שאין לעמוד בפניו.

יהיה צורך לבטל את רבוֹנוּתן הבלתי־מוגבלת של האומות, לכל הפחות – באירופה, אם יש תקוה לאחרית־הציביליזאציה. דומה, שהמדינאים מתחילים בהדרגה להבין זאת, וההתנגדות לדעה זו היא כיום פחותה בהרבה, מכפי שאפשר היה לחכות; אע“פ שיתכן מאד, כי בשעה שיגשו להגשים את העיקרון הזה למעשה, יהיה היחס אחר לגמרי. ובכל זאת מוסיפה עדיין לקנן ברוב המוחות האשליה המתאימה לתינוקות של בית רבן, כי רק בענינים בינלאומיים יש צורך לצמצם את הרבונות ע”י סייגים מסויימים; ואילו הרבונות “הפנימית” של המדינה יכולה להשאר ללא כל סייגים והגבלות, מבלי שהדבר יסכן את שכנותיה באיזו מדה שהיא. אם נתרגם את ההנחה הזאת לשפת־הנסיון, הרי פירושו של דבר, שכל זמן שהטיפו לנאציזם להלכה והגשימו אותו למעשה בגרמניה לבדה – לא נשקפה שום סכנה ממשית לשכנותיה. אלה הם דברי הבאי. שטח עניניה “הפנימיים” של כל אומה ואומה, שאינו פוגע משום בחינה באומות אחרות, הוא מצומצם מאד מאד, ומצטמצם והולך מיום ליום. שום אדם לא ירצה להגיד, שאפשר להסיק מדברינו אלה את המסקנה המופשטת וההגיונית עד הסוף, שכל דבר ודבר שנעשה או שנגרם ליוון מוכרח לנגוע בכל אדם ואדם בפורטוגאל, וכן להפך. אבל חלוקת הענינים מבחינת הבטחון ההדדי לעניני־חוץ ולעניני־פנים היא תפיסה, ההולמת תינוקות של בית רבן. אם הביוב אצל שכנך הוא גרוע, הרי הדבר נוגע לך, ויש צורך לתת לך את הזכות לפנות למשטרה.

כיצד יפתור העולם את הבעיה “העדינה” הזאת? שאלה זו אינה נוגעת לעצם הנושא של ספרנו; אבל מכיון שכולנו נהיה נתונים לדאגה עיקרית אחת: כיצד למנוע מלחמה חדשה – הרי מדת ההגיון מחייבת להניח, כי תימצא עצה ותחבולה מתאמת, בכדי להעמיד תחת פיקוח משותף של השכנים את הענינים “הפנימיים” של המדינות, הנוגעים באופן פחות או יותר ישר וממשי לסכנת־המלחמה. כמו כן יש יסוד לשער, שהעולם לא ישכח, כי פיקוח ללא איוּם בפעולת־כפיה אינו עשוי להשפיע. הדרכים לפיקוח תימצאנה; וכן תימצאנה גם דרכים לפעולת־כפיה מידית, מהירה וגם מכאיבה מאד (כפי שיש לשער), אם אחת המדינות תיכשל בדבר עבירה. כך, למשל, אם ייקבעו אזורים מפורזים, ואם הארץ שהאזורים שייכים לה תנסה לחַמֵש אותם על דעת עצמה, הרי יש לשער, שיתיחסו אל פעולתה כאל casus belli (גורם, המצדיק הכרזת מלחמה) ויגיבו עליה בכיבוש צבאי מאיזה סוג שהוא, או בעונש חמור עוד יותר. אין בדברים האלה משום נסיון לנחש את תוכן סעיפי ספר־הברית החדש: מטרתם – רק להבליט את רגש הבטחון, כי כשוֹך הסערה הנוכחית לא יימנעו מלהקים מנגנון מעשי בהחלט, בר כושר־פעולה ואבטומאטי, לשם מיגורו המידי של כל מי שיתחיל בהטמנת מוקשים, עוד לפני שיספיק לבצע את זממו.

והמחבר מאמין, שבכלל אותם הענינים “הפנימיים”, החשובים ביותר, הנוגעים באופן ישר וממשי לסכנת־המלחמה, נמצא גם היחס למיעוטים הלאומיים או הדתיים. מאה שנים של תולדות־אירופה הוכיחו את העובדה הזאת. אסור להרשות שאיזו מדינה שהיא תוכל ללמד סניגוריה על הפרת תקנון־השויון, מתוך הסתמכות על “זכות־הרבוֹנות”. כל צעד בכיוון הזה יש בו משום הטמנת מוקש; מן ההכרח יהיה להפעיל את מנגנון־הכפיה ולמגר את העבריין.

בכדי שתקנון־השויון יקבל כח כביר כל כך, יש למלא שני תנאים, נוסף לכל תנאים אחרים: הוא צריך להיות חגיגי במדה שאין למעלה הימנה; וגם להיות הגיוני מאד ומותאם למציאות במדה מדוקדקת מאד.

כשאנו מדברים על תקנון “חגיגי”, אנו מתכוונים להגיד, שאסור לשלב “פיסקאות” ו“סעיפים” על שיווי זכויות לתוך חוזים הדנים בענינים אחרים. בין כל הענינים האחרים אין אף אחד, שיהיה “מבורך” אפילו בחלק העשירי מאותה ההשפעה הארסית הנוראה, שישנה לבעית המיעוטים; שום פרק, המוקדש לאותם “הענינים האחרים” – לא יתכן שיהיה לו אפילו החלק העשירי מאותה החשיבות הפרופילאקטית הגדולה, הנודעת לתקנות הנוגעות לענין המיעוטים. וכן אין בין כל הבעיות של המדינאות הבינלאומית או “הפנימית” אף בעיה אחת, שתהא מסובכת כל כך, שתדרוש תשומת לב מרובה כל כך לגבי פרטי־הפרטים וכשרון רב כל כך של ראית־הנולד כמו בעית המיעוטים. יצטרכו להקדיש לבעיה הזאת מושב מיוחד של ועידת־השלום בשלמותו ויצטרכו לקבוע באופן נבדל את ספר־הברית של השויון.

אבל ספר הברית מוכרח להיות גם “הגיוני”. החוק הוא בלתי הגיוני, כשאין הטבע האנושי הרגיל יכול לעמוד בו, או כשהוא מתעלם מן התנאים, המקשים מאד על האזרח הבינוני הצייתן להכנע לחוק הזה, על אף כל רצונו “הבינוני” לציית. אי אפשר לכפות על האזרחים את השויון, במקום שהוא מוכרח, לפי טבע הדברים, להתנוון להיפוכו של המושג הזה. נקח לנו משל דמיוני: את המצב ב“כַּפרִיה”. שני גזעים יושבים בארץ זו. סגלגלי־הראש, גזע־הרוב, הם בני אדם מהוגנים, אבל מוחם עובד באטיות; ארוכי־הראש הם מיעוט של 20%, מהוגנים גם הם, אבל חריפי־מוח. את עקרון שיווי־הזכויות מקיימים מתוך הקפדה מרובה בכל הארץ, בכל שטחי החיים הצבוריים והפרטיים. בין שאר התקנות הנהוגות בארץ זו קיימת גם תקנה המחייבת להעדיף את המועמדים היודעים את שתי הלשונות בשביל רוב המשרות הממשלתיות או העירוניות. סגלגלי־הראש הם מתמידים ושקדנים, אבל אינם מסוגלים לדבר בשום שפה אחרת, חוץ משפת “הראשים הסגלגלים”; ארוכי־הראש הם בלשנים מצויינים. בהתאם גמור לעקרון של “מתן הזדמנויות שוות” ושל “האדם המוכשר יותר – ידו על העליונה”, ומבלי להתחשב ב“מדידות־הגולגולת” – זוכה המועמד ארוך־הראש תמיד, ללא יוצא מן הכלל, במשרות האלה. נמצא, שלאחר 25 שנות קיומו של המשטר הזה, יתפסו ארוכי־הראש 75% מן המשרות הטובות ביותר במשרדי הממשלה והעיריות; הוא הדין – גם במסחר ובאומנויות החפשיות. סגלגלי־הראש שואלים: כלום זוהי שיטה צודקת? למה ייגרע חלקם של בני אדם, שאלקים מנע מהם את הכשרון ללשונות? כלום אין מדת הדין מחייבת לנהוג כעקרון של פרופורציונאליות לגבי גישומו של שיווי־הזכויות?

ספר־הברית, המבוסס על מדת ההגיון, יביא בחשבון את הנימוק הזה. העיקרון של “מתן הזדמנויות שוות – והאדם המוכשר יותר ידו על העליונה” – אינו ממצה את בעית שיווי הזכויות בשלמותה; יתכן, שאין לו כמעט שום שייכות לעצם מהותה של בעיה זו. את הרוכבים, המשתתפים במרוץ־סוסים, שוקלים ושוקלים פעמים רבות, בכדי שיהיו שווים זה לזה באמת בשעת המרוץ; לשחקני הגולף קובעים מכשולים, המשתנים בהתאם לטיבו של השחקן. תקנון השויון צריך להבטיח, שעשרים ארוכי־הראש יקבלו את עשרים ככרות־הלחם שלהם בשלמותן – ולא תשע עשרה ככרות; מאידך גיסא, חייב הוא להבטיח, כי שמונים סגלגלי־הראש יקבלו את שמונים מנותיהם, ולא שבעים וחמש בלבד.

רק העתיד יוכל לענות על השאלה, אם ספר־ברית שכזה, גם כשיהיה מושלם בתכלית השלמות, יוכל לחולל את הנס וליצור מצב־ענינים, שבו ייבטלו וייעלמו כל החיכוכים. יש בני אדם המטילים ספק בדבר והמאמינים, שהפתרון הממשי היחידי לבעית־המיעוטים הוא – העברת הגזעים ממקום למקום וחלוקתם מחדש על פני האדמה. כלומר – אבקואציה המונית של כל המיעוטים המפוזרים. יתכן, שיש משום הגזמה בדעה זו. ישנם מיעוטים, שאמנם הם מנותקים מ“ארץ־המקור” הלאומית שלהם – ויושבים, אף על פי כן, ב“איים” או ב“מובלעות” מרוכזים, או, לכל הפחות, בכפרים משלהם; ואפשר להגיד, שהם “מתחככים בכתפיהם” בעם־הרוב רק בימות־השוק. ויתכן, שיש גם מקרים אחרים, כששני הגזעים הם קונגניאליים פחות או יותר ו“מתערבים יפה” זה בזה; ואם יעזבו אותם לנפשם ויתנו להם זמן מתאים, הרי יהיו נוטים לנישואי־תערובת וייטמעו זה בזה, או שישכחו, בפשטות, את ההבדלים קלי־הערך שביניהם, מן הדין הוא, שספר הברית ידאג מראש לכל דבר, שאפשר לדאוג לו מראש; ורק הזמן יוכל להוכיח, אם הבעיה ניתנת להפתר.

אך מן ההכרח הוא, שספר הברית יהיה הגיוני ומותאם למציאות, ואין מחבריו רשאים לקוות, שיתרחש דבר שהוא מחוץ לדרך הטבע; וביחוד אין הם רשאים לחכות, ששיווי־הזכויות של היהודים באירופה המזרחית־המרכזית יהיה משהו יותר מאשר כזב גמור – אם חבריהם, שאר המדינאים, אשר ישתתפו במושב אחר של ועידת־השלום, לא יקימו את המדינה היהודית.