רקע
חנוך ברטוב
באמצע הרומן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1984

 

א. טלפון מאמריקה


ליל שבת, עשרים ושנַיִם בנובמבר, וחשובה השעה – דקות אחרי שבע. כאן עדיין לא חורף, לא לפני חנוכה, אם כי לא רק היוֹרה, אלא עוד כמה מטרות כבר ירדו. רוח הים, קומה רביעית, בפינה המפולשת הזאת של העיר, ליד הירקון, עזה הערב, כמעט כמו שהוא אוהבהּ, מאחרי התריס והחלון המוגפים היטב של חצי־החדר. זהו טקס יקר, הורדת מסך על הקיץ הארוך, הקיץ הקשה, שעבר עליו, עבר על כל אחד. רק את רביע הירח, ברגע שיתגלה בחלון, בדרכו לים, לא היה רוצה להחמיץ. אבל לזה – ומה היום על־פי הלוח העברי, שואל עצמו בלפור שו"ב בהנאה של פורק־עול, רואה בפינה השמאלית העליונה של המוסף הפרושׂ על מכונת־הכתיבה, ח' בכסלו? – לזה עדיין יש לי כמה שעות. אצא אל מרפסת הסלון. אחרי שתלך תמר.

כך פני־הדברים, וגם אחרי שמתחיל הטלפון לנסר בסלון:

על מכונת־הכתיבה הפתוחה פרושׂ המוסף, לא זה שאת שלושת גליונותיו האחרונים כבר עורך ממלא־מקומו, כי אם המוסף של אותו יומון מתחרה, שאפילו את שמו, מחשש עינא בישא, אין העורך הראשי נוקב. יש להם גליון לא רע השבוע, אין בלפור שו"ב מתגבר על הרגלו, ומניח לקולות להסיח את דעתו. לתוך חצי־החדר נכנסים אף הרעשים הקלים ביותר – חריקת הדלת שפתחה תמר וסגרה כשנכנסה להתקלח, צליפת המים על אמַייל האמבטיה וקילוחם העמום על בשׂרהּ, הסבון שהחליק מבין אצבעותיה ונחבט לא אל האמבטיה כי אם אל הרצפה. שלא לדבר על מהומת הרכב בואכה גשר הירקון מכאן ויהודה המכבי מכאן, שדווקא עכשיו שקטה מעט, אבל במהרה יתעוררו האופנוענים והנוהגים בלילי שבתות במכוניתו של אבא, ועד לשעות הקטנות של הלילה יתמלא האוִיר ברעם מפלטים ובחריקת בלמים, פעימת החיים השבים בנובמבר שבעים וארבע לשִגרתם. פה כל האֶקשֶׁן, כמו שהם אומרים, והאמת היא שההמולה העירונית הזאת, וְלא בקיץ, כי אם מבעד לחלון הסגור והתריס המוגף, מעוררת אותו. החורף המתקרב מבשׂר כתיבה טובה.

לא הטלפון – רק לא זה, הערב! עם ההטרדות של לילות השבת, למשך השנה הזאת כולה, גמרנו. שיעזבו אותי כל המבקשים להתחבב על העורך הספרותי. תפסיקו לטלפן אלי – זה כבר לא אני. את עיניו נוטע בלפור שו"ב במוסף האחר. שיטרטר עד שיישָׁבר לו. תמר מתקלחת, ואני לא זז. עוד שבועַיִם־שלושה, והשמועה על יציאתי לחופשה תשתיק את אחרון הטרדנים. שנה ארוכה ומנודנדת לך, ולילות שבת דמומים לי, הללויה. שמונה צלצולים?! לא יעזור לך, אני לא בבית. אפילו על הקש הזה מדוע אני ממשיך, בזמני החָפשי, להשחית את יום הששי הזה וכבהמה בבקעה לועס את כל המאמריסטיקה?! רגע – על הספר הזה צר לי. אלה פרסי התנחומים הקטנים, שזוכה בהם עורך ספרותי. הלא יכולתי אני לשרבט למדור הספרים החדשים עשרים שורות אינטליגנטיות יותר ולקחת את שלוֹם לספרייתי. אמנם, השנה הזאת – כולה כתיבה, לא שום קריאה, ודאי לא מחקרים לתולדות השבתאות. אבל עוד שנים תבואנה, ומאידך גיסא, מעָנשם של כמה ספרים, שלא ידעתי איך אני יוצא בשלום ממחבריהם, נפטר אני השנה! שנים־עשר צלצולים! זה מסוגל להיות רק פנחס לביא. הוא יודע שתמר בבית. אז בבקשה, את התיאומים עשֵׂה במישרין אִתּהּ. צלצל שנית אחרי שתצא מהמקלחת. זה מעניין – יצא גם תרגום של “אוֹרלאנדוֹ”. אילו נשארתי באקדמיה, או אילו שרד בי היצר, הייתי מנסה לתהות על ההימָשׁכוּת המאוחרת כאן אל וירג’יניה וולף. איזה צירוף בלתי־אפשרי, מרת דאלוֹוֵי ורצועת החיים הזאת, שנה אחרי הרעש. אף זה סיפור, שעלי לשזר איכשהו לתוך הרומן – החנות ההיא בעיירת־הקיט הבלגית, מצפון לדוּנקירק, קיץ, אולי סתיו, מתי לא סתיו שם, ארבעים וחמש. בכיכר – קִרקס בלגי, ובקרן הרחוב, חנות הספרים, בהם מלפני המלחמה, בהם שאך זה הובאו מבריטניה. מדוע בכלל קניתי בכסף הסיגריות שמכרתי ברוֹטרדם לא ספר אחד, כי אם שנַיִם, משהו טוב על היהודים מאת איש־הדת התמהוני ג’יימס פארְקס, שאף את שמו לא שמעתי עד אז, ומשהו מוסבר הרבה פחות – מרת דאלוֹוֵי, ואולי כבר שמעתי את שמהּ של וירג’יניה וולף מפי אהליבה, והתת־מודע שלי הוא שרכש את הספר. הגזמתָּ, פנחס לביא! ששה־עשר צלצולים! לא די לךָ בששת ימי המעשה, שאשתי עושה בבית־המלאכה שלכם! התאפק שעה, זקן אשמאי, זִמרי חָתול!..

את פתיחת דלת חדר־האמבטיה לא שמע, אבל מן הסלון, דרך הקיר, בקע קולהּ של תמר, רם מאוד, מבועת:

“האללוֹ!.. כן!.. יֶס!.. האללו!”

דממה, ומיָד, באנגלית הקלסית שקנתה במוסד החינוכי:

“הוּ יוּ אַסְקִינְג?” אפשר ממש לשמוע את התאמצותהּ הנואשת להבין. ובסך־הכוֹל זו בוַדאי טעות במספר. באנגלית? בליל שבת? “וֵיט וַאן מינֶט!”

וכאילו באשמתו נקלעה למצב מביך זה, קרבו רגליה היחפות של תמר אל הדלת הזזה, ומשלא עלה בידה לפָתחָהּ לא משלה עוד ברוחהּ ובפרץ כעס נדיר טילטלה את הדלת:

“אתה חירש, או מה?! אני צריכה לרוץ עירומה מהמקלחת, והוא לא זז! אני חושבת שזו אמריקה!”

כאילו שוחרר קפיץ, התנפל בלפור שו"ב על הדלת הזזה, שנתקעה במסילתהּ. ענת, סוף־סוף! חָדשַיִם, כמעט שלושה, מיום שנסעה עם היורד הזה שלה, למחרת החופה, לא הסבר, לא מכתב אחד של ממש, רק גלויות שתמטניות, חלקלקות. אבל עכשיו, זהו זה, כפי שניבא והזהיר, לשוא, “עשיתי טעות איומה, אבא, ועכשיו אני משלמת. מייק הוא בדיוק מה שאמרת, רק כסף וכסף וחנויות־השמאטעס של הדוד שלו, ואני פשוט נרקבת פה בניו־יורק. סליחה, סליחה, סליחה, הפוּשְׁט הזה לא מוכן אפילו לקנות לי כרטיס, ואני מתחננת –”

הדלת משתחררת בבת־אחת, תמר מאבדת את שיווי־משקלהּ, ומן הטלטלה הפתאומית מותר כנראה הקשר שקשרה שתי כנפות של מגבת האמבטיה הגדולה, והנה היא מעורטלת כולה. ההתרחשות מהירה מאוד, שכן תמר ממהרת להתכופף אל המגבת שלרגליה ובלפור בהול לדבר עם בתו בטלפון, אבל מערומיה הצחורים להפליא, השדַיִם הכבדים, אגלי המים על כתפיה, על שׂער ערוָתהּ, שגם לפני כל השנים האלה, כשפרעה את צמותיה הסלביות בחדר־המלון ההוא בְּהָדָר, היה כהה יותר, ערמוני, כל אלה הם כאילו אשה זרה, לא אשתו שלו זה – כמה? פחד לספור – יותר מעשרים ושמונה; לא, חוקית, פחות מעשרים ושבע – עוררה את יצרו. המהירות היא של הזרם החשמלי. תמר, מתוחה, המגבת שבה ונכרכת סביבהּ, בשקט:

“הלוא ראית שאני במקלחת –”

אבל הוא, האפרכסת כבר בידו, צועק עד אמריקה:

“ענת, שלום, זה אבא!”

“מה פתאום עָנת?” תמר, ספק נדהמת ספק מבודחת מן הטעות האבהית הלא־צפויה, ממהרת ליַשר את העובדות: “זו איזו אמריקנית, רוצה את דוקטור שַאבּ –”

“איזה דוקטור שאבּ? מאמריקה? זה איזה בלבול –”

אבל קול אשה מחוספס כנייר־זכוכית כבר הכריז לתוך אָזנו, “גוט שַבֶּס, דוקטור שוֹבּ. אני מקווה שלא נכנסתי לך ישר לתוך הקידוש,” וכמו חשה באיזו ספקנות חשדנית בחציו האחר של הכדור, מיהרה להוסיף, “ולפני הכּוֹל – ידידך ומעריצך מוֹרטוֹן שִילְדקְרוֹס שולח לך את אהבתו. הוא רצה לדבר אתך אישית, אבל באחת יש לו שיעור –”


אכן, זהו אותו משהו, שבלפור שו"ב כינהו “המקרה”. בדפדפת פרסום של יצרני תרופות, סגלגל־תכול של מכתבי אהבה, מידות של גלויַת דואר, אותיות עבריות תמות על־גבי הבטחת “הקלה, הקלה מהירה של הלחץ הזה בראש”, רשם:

הסָביר (שמדי 6,000,000,000 הטלות קוביה תעלה אותה הצלע מיליארד פעמים) והלא־סביר (שבשש הטלות קוביה תעלה שש פעמים רצופות) שונים זה מזה, מתימטית, לא שוֹני של מהות, כי אם של תדירות. מאכּס פריש, הוֹמוֹ פאבּר.

אחרי היגיעות, הקרעים, ההרס, הזמן שאין להשיבו, אמצא עצמי חוזר אל המקרה. אפתח, פשוט, בטלפון מאמריקה. תכונות הרמוֹן אף הן אינן יוצאות מן הכוח אל הפועל אלא בהישָלף הנִצרה.

הלא־סביר, משעה שקרה, נבדל, כן, מהותית, אפילו מן הסביר ביותר, שלא קרה.

מה שקרה הוא כל הסיפור. ומן הצדק יהיה להקדישו לקַארֶן. הקדים אותה והקדים את פריש, אם אין זכרוני מתעתע בי, באלזאק. אני חושב שאני זוכר גם היכן – בגלגול רחוק – מצאתי זאת. “המקרה הוא גדול הרוֹמניסטים עלי אדמות”. אצל אריך אורבאך. ואם לא, צריך היה, או יכול היה לומר זאת…

במקום הזה, מותר לשער, היה בלפור שו"ב עצמו, אילו הגיע לכך, פותח את הסיפור. אם זה היה הסיפור, שבסופו של דבר היה אוזר כוח לספרו.

פעולתו של השֵם, שהגיע אליו מעברו השני של הקו, מורטון שילדקרוס, היתה מיָדית, דרמתית, אפשר לומר. מה שכמו הלך ושקע, עם שאר מאורעות המלחמה והשבועות הארוכים שלאחר הפסקת־האש, כביכול, חזר ממוקד, ובעיקר הרגעים האחרונים, בשובם לתל־אביב, בפתח מלון “דן”. הטפטוף החל בצאתם את הרצועה, מצפון לאשקלון, ועד מהרה היה למטר כבד ולא נפסק. בתוך עיסה אפורה נסעו, ורק מן השעון נודע להם שזה כבר שחר. לאורך רחוב הירקון הסיעה רוח חזקה את הגשם, את הים, את המלח, ובמעלה המדרגות עלה בלפור אחר רגליו הקצרות של מורטון שילדקרוס. מגודלי זיפים, עייפים עד מוות משלוש היממות הדחוסות, תחילה בצפון ועכשיו עד כביש סואץ־קאהיר, עמדו שניהם. על ראשי אצבעותיו התרומם מורטון כדי לנשק את בלפור על שתי לחייו, ודמעות הפרידה שנִקווּ בעיניו, גם בעיני בלפור, היו דמעות־אמת. מרתון כזה של דיבורים נפלאים לא התנסה בו בלפור מי זוכר מאימתי. הדמעות הן גם משום שברור לו, שכּסבירוּת האפסית שהיתה לבחירה בו כמלווהו של יושב־ראש סְפֶא“ס לסיור בחזיתות הצפון והדרום כך סבירוּת התקיימותהּ של ההבטחה, “להזמין אותך להיפָגש עם חברינו בקמפוּסים, זהו הישראלי שאנשינו צריכים להכיר.” שילדקרוס נכנס ל”לוֹבּי“, בלפור שו”ב שב אל המכונית האמריקנית הגדולה, שהסיעה אותו בחזרה לשלומציון המלכה, וברור היה שזה סוף הסיפור.

והנה, “ושמי אני – הֶלֶן רוֹס, מנהלת המרכז הכּל־ארצי של ספא”ס, ששמעת עליו הכּוֹל מפי מורטון, היושב־ראש שלנו. אתה בוַדאי שואל את עצמך, דוקטור שובּ, מה אני רוצה ממך, ובדחיפות כזאת, כשאצלכם שם, בארץ־הקודש, כבר שבָּת –"

קולהּ מחוספס, אבל את מלאכתהּ עושה האשה הזאת – היא נשמעת מאוד מבוגרת, ואולי אינה אלא אשת־קריֶרה צעירה – במיומנוּת רבה. היא מספרת לו על הזעזוע הפסיכולוגי הנמשך, גם בקרב חברי ספא“ס, על הצורך להיאָבק בהשפעה הערבית הגוברת דווקא בקרב אותם סטודנטים1 ופרופסורים, שאליהם פונה ספא”ס, ובקיצור, הבוקר היתה ישיבת ההנהלה הכּל־ארצית של הארגון, ופה אחד אומצה המלצתו של מורטון להזמין לסִדרת הרצאות אותך, דוקטור שוב…

שוב ושוב מנסה בלפור שו"ב להיכָּנס לתוך דבריה, להעמידהּ על טעותהּ ולומר שאם כי לפני שנים כמעט נגע בקו הפיניש, הריהו סתם מיסטר. אבל היא אינה מוכנה לשמוע דבר זולת הן ברור וחד־משמעי לאתגר זה, “כדברי צ’רצ’יל, נילָחם בהם בקמפוסים, נילָחם בהם בארגוני הסטודנטים, נילָחם בהם מעל גלי הרדיו ומִרקעי הטלביזיה. אתה מוזמן לחזית, ואין לנו מה להציע לך זולת עבודה קשה, מפרכת, אבל רבת־סיפוק…” וכשהתחיל להסביר לה שאך לפני שלושה שבועות יצא לשנת־חופשה־בלא־תשלום, כדי לסיים סוף־סוף ספר שהוא עמל עליו שנים, אמרה: “מי שאינו עסוק מאוד בישראל, אינו דרוש לנו גם כאן. אַל תשיב לי עכשיו דבר, דוקטור שוב. היוָעץ עם משפחתך, ואני אשוב ואטלפן מאוחר יותר… לא, אני יודעת שהתנהגותי מכוערת, אבל האדמה ממש בוערת מתחת לרגלינו. אנחנו רוצים אותך מסוף פברואר, לשלושה שבועות, ולסֵדר תשב בביתך בתל־אביב… שלושה חֳדשים זה לא־כלום לארגון מסע הרצאות כזה, עשרות פגישות, מחוף אל חוף. מצטערת, אבל בגלל בעיות פנימיות שלנו כאן נדחתה ההחלטה עד הבוקר… לא, למורטון אין כל כוונה לפנות למרצה אחר, והוא אמר זאת הבוקר – או דוקטור שוב, אמר, או שאנחנו מסתלקים ממתקפת האביב, וזו תהיה מהלומה לעבודתנו. כל חברינו התרשמו מן הדברים שסיפר מורטון על קורות־חיִיך, כל המלח­מות שהשתתפת בהן, הספרים שפירסמת, אָזניך היו בוערות אילו שמעת את השירוֹת והתשבחות שהשמיע. ואם מותר לי, כאשה וכאֵם יהודיה, להוסיף משהו אישי, גרוני נחנק כשתיאר איך קמת ביום הכיפורים ורצת לסיני ונלחמת שכם־אל־שכם עם בנך הקצין ועם חבריו… יברכך אלוהים, דוקטור שוב. הבה נסכים שאני שבה ומטלפנת – עכשיו אצלנו כאן שתים־עשרה ורבע – נאמר בעוד שעתַיִם? שלוש? ארבע?..”


כן, מכאן, בהזמנה למסע־שלושת־השבועות, שמצד אחד התקפד כולו מפניה כמו מפני איום ומצד אחר טעונה היתה עָצמת פיתוי עזה כל־כך, שבבת־אחת נקלע לתוך קונפליקט אמיתי, בטלפון הזה צריך לפתוח. בפינת הספה יושב בלפור שו“ב, ועוד בטרם הניח את השפופרת הוא חש איך מרעידה אותו איזו בעירת צמרמורת, כמו בלילות הגדולים, לפני שבע־עשרה וחמש־עשרה שנה. תמר מיהרה להתעטף בחלוק־הפלנל היֵיני־מהוּהּ, ועל הכורסה דמויַת חצי־הביצה, בד מפרשׂים על מסגרת־ברזל, היא יושבת דרוכה כולה. קונפליקט מכל זוִית אפשרית, אומר בלפור שו”ב לאשתו, ובלבו הוא חושב שמצד אחד לא יכול להיות עיתוי גרוע מזה, כשאך יצא לחופשת כתיבה, אבל מצד אחר אין בעצם טוב ממנו – איני צריך לבקש טובות וחסדים, ובסוד נסיעתי איני חייב להכניס אפילו את העורך הראשי. הזמנה כזאת, לבלפור שו“ב, היא חד־פעמית. כלומר, אם לדייק, כבר יצאתי את הארץ פעמַיִם, ואגב, זו הראשונה, באניית־נוסעים שהוּסַבּה להובלת גייסות, היתה בדיוק לפני שלושים שנה, אבל לא בסוף נובמבר, בראשיתו. אי־שם בים, בין אלכסנדריה לטאראנטו, צוּיַן יום הצהרת בלפור. מי יאמין, שלושים שנה! אבל גם לנסיעתי השניה, שרק בזכות טמטומו של נספח התרבות האמריקני הוענקה כמתת־חינם לא לאחי המפור­סם מאיר, כי אם לאחיו, ימלאו בפברואר שתים־עשרה. אמנם, הפעם מעַסָה ההזמנה את האֶגוֹ המצומק שלי, אבל באמת אינה אלא זכיה בפיס, שסבירות הִישָנותהּ שואפת לאפס. אני לא מרמה את עצמי (חשב בלבו, רק בלבו): צריך שתפרוץ עוד מלחמה כזאת, שעָפרה תמשיך לשרת באותו תפקיד עצמו ביחידה לאירוח, שתתעקש לגייס דווקא אותי כמלווה לאורח מסוגו של פרופסור שילדקרוֹס ושיוחלט משהו כמו מה שהוחלט שם היום אצלם בניו־יורק – וכל זה יחד, לבלפור שו”ב, כבר לא יקרה. או שאני אומר הערב כן – או שלא עוד לעולם ועד. ומצד אחר, אם אכן אקום ואסע – פוררתי לעצמי את השנה, דפקתי לעצמי את הספר, ובגילי, את מי אני מוליך שולל, על סף החמשים, הלכה חמוֹרי.

לא כן תמר, המאזינה בשתיקה לחדשה – המשמחת, לדעתהּ – שהוא מבשׂר לה, גם ללבטיו. בעיניה, שכמו רוחצו אף הן, מִתְמַתֵּן אפילו אור מנורת־הרגל לשמאלו של בלפור, רק שקי­פות הירוק גוברת על עכרורית חמניות־הדבש סביב אישוניה. היא אינה רואה מה יש כאן להתלבט. זה באמת פיס. והעיתוי פנטסטי. ובסך־הכּוֹל מדובר בנסיעה לשלושה שבועות, בעוד שלושה חֳדשים. היא אינה תמֵהה על שלא הזכיר כלל את הנימוק, שבעיניה הוא העיקרי, ההזדמנות לבקר את ענת בניו־יורק, לראות מה קורה שם בינה לבין מייק, אולי להשפיע עליהם שיחזרו. את דבריה, כדרכה, היא מנסחת באיפוק, על דרך החיוב:

“אתה תגיע לשם בסוף פברואר, מארס. גם מהבחינה הזאת, לדעתי, זה יהיה בדיוק הזמן הנכון. ענת זקוקה בכל פעם לצעצועים חדשים. אולי תצליח להשפיע גם על מייק. אם הוא באמת אוהב אותה, הוא צריך להבין: ענת, שם, תִבּוֹל מהר מאוד. ואחרי הכּוֹל, מה חסר לו בתל־אביב –”

“ראינו בחתונה. לך תבין מה מתרחש בראשיהם – גם של ענת גם של מייק – מצד אחד, תופס את המטוס הראשון לא לאַחֵר את המלחמה, מצד שני, לא מספיק לו כל הכסף של אָפנת נוימן, אמריקה הוא מוכרח –”

“תהיה אצלם, תדבר אִתם בשקט. זה יהיה בדיוק בזמן הנכון –”

והרומן? והשנה הזאת, שכל־כך ציפה לה?

תמר, כתמיד, מאוזנת – מוציאה אותו, למען האמת, מכליו באופן שהיא ממַצעת הכּוֹל – רואה רק ברכה בנסיעה כזאת, בסוף החורף, “אחרי עבודה מאומצת על הספר, שלושה־ארבעה חֳדשים. עצם השינוי יועיל לך. עולם אחר. הנה, כמה נהנית מהשיחות עם הפרופסור הזה, שילדקרוֹס. תפגוש פנים חדשות. תראה מקומות. אולי גם תחדש היכּרויות מהנסיעה הקודמת. למה לא, בלפור? למה לדחות הזמנה מכובדת כזאת? אם לא קיר־הקרמיקה, שאני מוכרחה לפקח על קביעתו, הייתי באה אחריך. מכל האנשים שאני מכירה, רק אני לא ראיתי איך נראית חוץ־לארץ. אני אבדוק עם הבנק, מה אתה אומר, אם מסתדר לי הקיר, אני באה לפסח –”

הוא לא אמר כלום, כך יש לשער, אבל בתוך־תוכו, זה מתוֹעד, נוספה לקונפליקט תאוצה. תמר תעמול יומם ולילה, הכּוֹל כדי לגמור את הקיר ולהגיע לפסח. פירוש הדבר, שישתהה באמרי­קה, יחד אִתּהּ, לפחות שבועַיִם־שלושה נוספים. סיפור. ומה על ההכנות למסע ההרצאות. לפרטים טרם נכנסה הלן רוס, אבל ברור שקהל שומעיו בסניפי ספא"ס – מוחות יהודיים מושחזים בקמפוסים של אמריקה – הם לא המעוזים, שהייתי יושב בהם עם הילדים ומקשקש אתם על ספרות, להפיג קצת את החדגוניות ואת אימת הטפטופים הארטילריים. זה להשקיע עבודה רבה בשלוש־ארבע הרצאות רציניות, ברמה אקדמית ובאנגלית מלוטשת, כלומר שוב התפצלות. משלושת החֳדשים הקרובים עלי לנכות חודש, אולי יותר. ואחר־כך, בשובי הביתה, סוף אפריל, ראשית מאי, יתחילו הימים החמים, ועד שאשוב אל הקצב הפנימי…

“ואתה מוכרח לתת לה תשובה הערב?”

“גם לה יש בעיה. אַת יודעת מה, עכשיו רבע לשמונה, אני נכנס להתקלח. אתם הולכים ל’צוותא'?”

“אתה מגרש אותי מהבית?! כשאתה סוגר את עצמך, זה ענין אחר, אבל הערב אני לא מאמינה שיהיה לך ראש לכתיבה. כל יום מזדמנת נסיעה כזאת?! –”

בחלוק המהוּהַּ, שהוסיף לדמות לו דרכו את מערומיה, היה במלאוּתהּ משהו נחשק מאוד. מעבר לכל השנים הכבויות, התעורר בו זכר התשוקה הפתאומית, האילמת, בערב הקיץ ההוא במשמר־העין, כשמחדר־ההורים הלכה אתו ישר לחדרו של נחמיה, כל ההתחלה ההיא, לילה אחר לילה, ואחרי־כן שלושת ימי הטירוף בחנוכה, במלון שבהדר. סגורים בחדר שבקומה השניה, ברחוב הרצל, היא ילדה כפרית תמה וחושנית, מאוהבת “כמו בסרטים” וחסרת כל עכבות, הוא משקם את גברותו הפצועה בגופהּ הדבשי, את רוחו השבורה בּבכורתו של מוניה ניר. להתיר את חלוקהּ, לגלות את מערומיה, וכאן, על הספה, על שטיח הפסים העזתי שבמרכז הסלון, לשכב אִתּהּ, עוד ועוד ועוד ועוד, לחזור לשלושת הימים הסהרוריים והגורליים בהדר, בחופשת הסמסטר הראשון, הראשון והאחרון. תמר, הוא יודע, באותה נכונות מובן־מאליוִית משגעת זו שלה, תיענה מיד, וכבר הוא נרתע. נעשה צחוק מעצמנו, גבר שׂב ומקריח בשנתו החמִשים ואשה עבת ירכַיִם וכבדת שדַיִם, שאף היא כבר מתקרבת לארבעים וחמש, אוֹמר בלפור שו"ב בלבו, וכבוי הוא נכנס למקלחת.

וגם מתחת למקלחת לא הדיח מעליו את הפיתוי, שצריך הוא רק לומר כן קצר אחד כדי שיתממש, לא חדלו להיאָבק בתוכו הדחף לא לשמוט מידיו את הנסיעה הזאת, אולי ההזדמנות האחרונה, והאזהרה הקודרת לא לקום מן השולחן עד לאחר סיום הספר. היום עשרים ושנַיִם בנובמבר, ומשׂכורת אני כבר לא מקבל מהראשון. אמנם את רובו של אוקטובר לקחתי איכשהו במשיכה, ואחרי שעמדתי בהתחייבותי עם נעילת המוסף לשמחת־תורה, התרוקן תיקי מן ההתפרצות הווּלקנית החצי־שנתית של השירה העברית, אבל בוהה ישבתי יום אחרי יום לפני מכונת־הכתיבה, שורה מתוקנת אחת אינה יוצאת מתחת לקלידיה, מתקתק וקורע, מתקתק וזורק, וכך כמעט עד ראשית נובמבר. רק אז החלה פעימתו המורסתית של הכאב ליהָפך, אי־שם בחושך, לדף אחד ראשון כתוב נכון ולאחריו שני, ושלישי, ובטרם השלמתי פרק, כבר הגיחה מתוך הערפל הסמיך – כאותן אניות בלילות השמירה בנמל אנטוֶרפן – מִתוָתוֹ הברורה של הספר כולו. לנסוע עכשיו זה להרתיח מצולה, וכל הגירויים האינטלקטואליים, החושיים והרגשיים, ברוח להגיו האַרטיסטיים של פנחס לביא, רק יכניסו אותי לסחרור. עד שאשוב לצלילות שהגעתי אליה היום, לפני הטלפון הזה, יעברו שבועות. וגם זה אם לא תפול עלי באמצע איזו לבֵנה. ודאי תפול. כמו בשבעים, כשהתגייסה גם ענת ונשארנו לבדנו בדירה וחשבתי, זהו, עכשיו אני חוזר למכונת־הכתיבה, ועוד לפני שעזבה את הבית נפטר אבי. מכל ארבעת האחים הוטל עלי לסעוד את אמי. שנה שלֵמה, כל יום סיפור אחר. ובששים ושלוש, כשגיליתי בשובי מהמסע ההוא, כאורח הסטייט־דפרטמנט, שמיכאל סוּחַצְקי, מיכאל שיחוֹר, הצליחַ לתמרן אותי למצב של התפטרות מהאוניברסיטה, והחלו השנים הרזות, השנים שבמידה ידועה טרם הסתיימו. הסתיימו, כן, כשיצאתי לחופשה הזאת. אבל אם גם הפעם ייהָפך ממלא־מקומי לאפיפיור קטן, ולא יזוז מהכסא, אנה אפנה?! שנה אחת אישר לי העורך הראשי, אבל אפילו הסכמתי עם תמר, שעכשיו, כשהחלה להרוִיח לא רע מן הקרמיקה, נסתפק בהכנסותיה עד שאסיים את ספרי, הנה בעוד שנתַיִם לא יהיה לי לאן לחזור. וכי שכחתי באילו נסיבות נשלפתי ממערכת החדשות והושבתי על כסאו של דוקטור גדליה אלכסנדר הנצחי במוסף לספרות של עתוננו? שלושים שנה, מיום שהגיע, ויאַ־קונגרס־בַּאזֶל, לתל־אביב, וזה כבר היה בראשית ארבעים, ניצב דוקטור אלכסנדר על הפּוֹדיוּם, מנצח כביכול על ספרות האומה, גוזר מי יפורסם ומי יידַחה, מי יובלט ומי יוצנע, מי בקול תרועה ומי בדממה דקה – מעצב את טעם הדור. כל־כך לבדו ערך את המוסף, שביום פטירתו – יום שלישי, שמעַמדים בו את המוסף – לא נמצאה כל תכנית עימוד, לא נמצאו יריעות ההגהה של החומר שכבר היה מסודר בדפוס. מי יודע איך היו מתגלגלים חיי אילוּלא היתה מיתתו של דוקטור גדליה אלכסנדר חטופה כל־כך, או אילו צנח תחתיו רק בגמר העימוד ולעורך הראשי היו יומַיִם־שלושה למציאת מחליף ברוח הזמן, מישהו מהמהומתנים הצעירים, שנפשו אמנם סלדה מהם, משׂערם המגודל, ממכנסי־הג’ינס המהוהים שלהם ומדעותיהם התבוסתניות, אבל על רגשותיו ואמונותיו היתה מכסה המלחמה על קוראים חדשים, שלאותו מהומתן, כך אומרים, יש מעמד בעיניהם. במוצאי יום שלישי נתקף העורך הראשי פניקה, וכאשר הציץ למערכת־הלילה וראה את המשכתב־המסגנן בלפור שו"ב, נזכר בעברו כאיזה־מין־חצי־פרופסור־לספרות ובו־במקום הטיל אותי אל מול פני המלחמה החזקה. כאמצעי חירום. תסגור איכשהו את הגליון הזה, אמר. ואחר־כך כבר הושארתי על כני. בגסותו האָפיינית הודה העורך הראשי, שמערכת־הלילה מסתדרת גם בלעדי ויש כאן חסכון של משכורת, וחוץ מזה אחת היא לו מי יערוך את המוסף, שממילא אינו אלא מין קפריזה, שמכל העתונים בעולם רק אנחנו מרשים אותה לעצ­מנו. אתה לפחות בן־אדם נורמלי, למרות שאתה סופר, ובשנים שאתה עובד אצלנו – כמה זה, שבע? – גם למדת מה זה עתון. די שתהיה אתה העורך. ואני, לא זו בלבד, שלא יכולתי להרשות לעצמי להיעָלב, כי אם בצפָרני נאחזתי בהזדמנות לשוב במקצת אל אהבתי הכמוסה. אחרי שעזבתי בטריקת־דלת את האוניברסיטה, מצאתי עצמי עורך כתביהם של מי־שהיו, מחבר נאומים למי־שרוצים־להיות, נודד בין החוגים לספרות בקיבו­צים הוָתיקים, מחבר מַסָכוֹת לעצרות־יובל, וכשהוצעה לי משרת משכתב־מתרגם־מסגנן במערכת־הלילה, במשכורת קבו­עה, הייתי מאושר. השכרתי עצמי לארבעה ערבים בשבוע, ושאר כל הימים הייתי פנוי – צריך הייתי, מפני שבפועל פשוט נמַסוּ שבע השנים בין אצבעותי – לעבודתי הספרותית. עכשיו, אמרתי בלבי, בולע בשתיקה את דברי העורך הראשי, עכשיו אשוב כל־כולי אל הספרות. אמנם, שוב אינני מחבר “תרפים” בן העשרים וארבע, שמבקרים אחדים הזקיקו עליו מה שכתב ביאליק על שניאור, שמשון צעיר שגדלו לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו, כי אם יהודי שעבר את הארבעים וחמש, אבל עדיין מי שכמה־וכמה ספרים אצורים בו. לפחות אחד, זה שאינו נותן לי מנוחה. ואני גם יודע, שאילולא נפטר אבי שבועות ספורים אחרי שקיבלתי לידי את המוסף, ואילולא כל ההסתבכויות האחרות, הפרטיות והכלליות, ממש בלי הפסקה, כל ארבע השנים האלה, היה הספר גמור מזמן. ואולי לא. אולי היו כל ההתנסויות האלה – גם מותם של אבי ואמי, גם יום הכיפורים, גם מותו העצוב והבודד של נחמיה, גיבור ילדותי, הכּוֹל, הכּוֹל – אולי היה כל זה דרוש כדי שספר זה יוכל להיכָּתב. אפילו העורך הראשי כמו נסדק משהו בעורו העבה, וכשסוף־סוף אזרתי עוז – זה היה בראשית הקיץ, אחרי שהשתחרר נמרוד מן המילואים והשתרר השקט בחזית הסורית – ופניתי אליו בבקשה לשנת חופשה, לא רק נענה מיָד, כי אם התוַדה, באיזו תוגה, על משוגות נעוריו ועל עתיד ספרותי מזהיר שניבּאו לו, אמר לראשונה מלת שבח על עבודתי, אף הבטיחני שעם מחליפי יַתנה בכתב, שבתום השנה הוא קם ובלי שום קוּנצים מחזיר לי את המוסף. רק שתביא לנו בסוף השנה איזה רומן אמיתי, כמו שכותבים בעולם, משהו שיש לו גם ראש, גם זנב, גם קצת בשר באמצע, אתה יודע שהיו פעם מפרסמים אצלנו רומנים בהמש­כים, כל יום פרק, נו, בלפור, רומן כזה תביא לנו…

במקום זה לערך, כשכבר עמד לצאת מחדר־האמבטיה, חזר פתאום יום פטירתו של נחמיה אחיו, שלפני־כן הירהר בו במנותק מן ההתלבטות אם לוַתר על הנסיעה לאמריקה או לשבש את השנה הזאת ממש בתחילתה. זה היה בארבעה במארס. הדילמה נפתרה. ביום־השנה אני כאן, בחורשת אלישע, לא שום אמריקה.

“תמר,” אפשר לשמוע אותו רועם בבריטון הערֵב שלו, שבדרך־כלל הוא חנוק, מפורר, “הכּוֹל מסודר. בשמיִם החליטו בשבילי.”

הטלביזיה פתחה זה עתה ב“יומן השבוע”. תמר, חרף כל שנות חינוכהּ הקיבוצי והיותהּ בכורתו של מוניה ניר, היתה בתוך־תוכהּ נקיה מאותו עיסוק כפייתי בשאלות מדינה וחברה, מפלגות ומנהיגים, צבא וערבים, שהקיפהּ כל השנים. רק מתוך השתדלותהּ השקטה והנמשכת לקיים אי־אלה ערוצי תקשורת עם בלפור, מיהרה גם עכשיו להגביר את עָצמת הקול, כדי שאל מעבר לדלת חדר־האמבטיה תגענה החדשות. גם משום שיש בהן כדי להסביר את הבקשה המבוהלת של שילדקרוס. יאסר ערפאת נראה עומד על דוכן הנואמים בעצרת הכללית. עומדת להתקבל שם איזו החלטה, אם שמעה היטב, המַשוָה את הציונות לאפרטהייד, לגזענות, לנאצים.

“זה מה שחשבתי גם אני,” מיהרה תמר להגיב. “ראית אותו, את הרוצח הזה, עומד ומאיים וכל העולם מריע לו! במצב כזה אתה לא יכול לסרב, בלפור.”

“היא רוצה, שאצא בעשרים ושבעה בפברואר, שזה יום חמישי, איפָּגש ביום ששי עם שילדקרוס ואִתהּ לתדרוכים ולסידורים טכניים, וכבר ביום ראשון אצא לתחנה הראשונה, נחמיה מת בארבעה במארס. אני לא איעָדר מן האזכרה. לא ביום־השנה הראשון.”

“זה בסך־הכּוֹל הבדל של שבוע. תציע לה, שתגיע מיָד אחרי הרביעי.”

“הלוא יש לנו פסח. בתום שלושת השבועות אני חוזר לניו־יורק, זה שוב יום ששי, נפגש אתם, את סוף־השבוע אני מבלה עם ענת, טס הביתה ביום שני, וה’סדר' הוא ביום רביעי בערב –” אך תוך כדי דיבור פנה מן ההוֹל הצר אל המטבח, שאל דלתוֹ הזזה צימדה תמר לוח־שנה חדש.

“ואם נעלה לקברו שבוע קודם? נחמיה עצמו היה כל השנים קנאי־אַנטי, גם כשאצל מוניה התחיל איזה שינוי, בשנים האחרונות. שבעה לא ישב, לא אחרי אבא ולא אחרי אמא –”

“אני לא יודע מה זה דתי מה זה לא דתי. מה נשאר מנחמיה, חוץ מהזכרון שלי, שלנו,” משהו בטבעהּ של תמר מוציא אותו בכל פעם מחדש מגדרו. אצלהּ הכּוֹל ברור, פשוט, אוֹ־אוֹ. לך ספר לה שיכול אדם לחיות חיים שלמים בגַם־וגַם, באמיתות והיפוכן, שאותן חרדות סתומות, הנחות חנוקות מיום שהיה הילד לנער, חוזרות ונאבקות בתוכי, מתאמצות לקרוע את אסוריהן. כוחן אינו תש, להיפך, כל אחד מן המַשברים שידעתי – אינך משערת כלל אֵילו ומאימתי! – מחדש בי את פרכוסיהן, ואינני יודע מה חזק בי יותר, הפחד או הגעגועים. בחמש שנותיו של נמרוד בצבא, ומפני אלף ואחד חטאים שחטאתי ולא חטאתי, גברה המלחמה הזאת בחשיכה שבתוכי. וכשמת בעל־הדמיונות, שכל תבוסה נהפכה אצלו לנצחון, נפתלי צבי הרש שו"ב, אבי. ובשבועות ההם אשתקד, כשדבקתי באבק עקביהם של הלוח­מים. ובכל גופה שמתחת לשמיכה מעופרת, בכל זוג נעלַיִם אדומות, ראיתי את נמרוד. כן, להתפלל. אולי להניח תפילין. אולי לברך על אתרוג ולולב. אולי לקיים את כל הפולחנות והטקסים והמנהגים שבעולם. כבר ראינו מה נתן הפכחון המצמית הזה, שזרע מוניה סביבו. יום־שנה הוא יום־שנה, לא שבוע קודם ולא שבוע אחר־כך. על קבר קדוש, על יום מקודש, על מנהג פשוט יצאו עמים למלחמה, נפלו ממלכות. נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו והלך ליַבנֶה ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. מה שעשה רבן גמליאל – עשוי!..

אז כבר היה כנראה בסלון, ותמר, שישבה על הספה, תהתה על החיוך שהופיע פתאום בזוִיוֹת פיו:

“אתה מחייך אל מה שאתה רוצה, או אל מה שאתה חושב?”

“אני באמת חתיכת מטומטם! הלוא משתי האזכרות הנפרדות לאבא ואמא, הקיץ, צריך הייתי לדעת! זה בגלל ששה־עשר באוגוסט. כל שנה אותו סיפור –”

“מה זה ששה־עשר באוגוסט? על מה בדיוק אתה מדבר?”

“זה סתם משהו משוגע,” אומר בלפור שו“ב, ואינו מפרש. “ארבעה במארס לא שייך לענין. קובע הלוח העברי, וזה היה באדר, לפני פורים.” הוא עצמו זוכר היטב: כמו להפגין את מסירותו לזכרו של אביו, העיר באחד מביקוריו האחרונים אצל אמו, שבעוד כשבועַיִם, בששה־עשר באוגוסט, יהיה יום־השנה. והיא, שכל עובדה, כל שם וכל ספר נשמרו בזכרונהּ עד יומהּ האחרון, נתנה בו אחד מאותם מבטים צוננים שהיתה נותנת באביו ואמרה, מה שייך לכאן אוגוסט? אבא נקבר בי”ד באב, והאזכרה היא ביום ההלויה, ביום חמישי זה. הם הסיעוה לקבר, ואחד־עשר יום אחר־כך נפטרה גם היא. בכ“ה באב תשל”א. שעל־פי הלוח הכללי היה אותה שנה ששה־עשר באוגוסט. מן התאריך הזה לא הצליח להשתחרר. ועכשיו, עם נחמיה, אותו סיפור.

וגם זה סיפור, אמר כנראה בלפור שו“ב בלבו כשישב אל שולחנו בחצי־החדר והחל לפשפש בקלסר, שנחמיה ריכז בו את הניירות שנצטברו אצלו מנעוריו, בהם יומן שכתב בשנה האחרונה בתל־אביב, ובהפסקות – בשתי השנים הראשונות בעמק, מעט מאוד מכל השנים האחרות, העשירות כל־כך במעשים, שהיו אומרים תמיד ש”טרם הגיעה השעה" לגלותם. בסוף מת בבדידות, בשתיקה, גם בלי שום הֶרוֹאיקה. אמנם, ממיַסדי חיל־ההנדסה היה, אלוף־משנה, אבל מן השירות הפעיל פרש לפני שנים – שתקנותו היתה הֶרמֶטית כל־כך, שאפילו זה אינו ודאי – וברמת־הגולן התרוצץ כל החורף לא מפני שמישהו חש בחסרונו. אחרי מותו הִרבּוּ לספר על מסירותו, על המופת שהיוָה לכולם ועוד כיוצא באלה, אך בחייו לא ראה איש שאל“מ שו”ב, אדם בן ששים, משתעל נורא, מזיע, נושם בכבדות, מפתח דלקת־ריאות. פשוט מת, בבית־החולים, “מסיבוכים”.

בסך־הכּוֹל חיפש את תעודת־הפטירה, שהוא עצמו צירף לקלסר, אבל אפשר מאוד שהעלעול ביומן נעוריו של אחיו העלָה בזכרונו את הספר, ואז רשם על אותה יריעת הגהה ארוכה, שנמצאה, בין שאר רישומים, במגירה השמאלית של שולחנו:

“מפתח אפשרי! בת־גילו של נחמיה, ילידת 15‘, או אולי אפילו 14’. את האלמונית, שהוא מזכיר במרומז, קל לראות כמין גימנזיסטית מיוסרת כזאת. שורות אלה, שנכתבו בקיץ 32', שבמהלכו הפסיק נחמיה, פחות או יותר, את היומן, יכולות לשמש אחיזה להבנת סגירותו, עיקשותו, פרישותו.”

המובאה היא מתוך “בכל מאודהּ”, איגרות אראלה יבנאלי ז“ל. את בלפור שו”ב מושך הדמיון שבין מה שהוא עצמו התנסה בו בפגישה עם מוניה ניר לבין היומן שניהל אחיו בנעוריו, כשמוניה עצמו לא היה אלא בן עשרים־ושש־שבע. מילדותו היה נחמיה משוגע למכונות, ושנתַיִם לפני שסיים את “תחכמוני” כבר היה עושה כל שעת פנאי בבית־המלאכה של שלייגר. הגרמני הזקן, גדול המומחים לשיפוצם וחידושם של משאבות ומנועים למיניהם, מבחין לא רק בכשרונו הטבעי, בתבונת־כפיו ובתושיה של הנער, כי אם גם ברצינותו התמה והקודרת, והוא מקרבו ומטפחו. כשנמצא אדון בול־הרים תלוי בארמונו הבנוי למחצה בשדרות רוטשילד, ואילו מזכירו ואיש־אמוניו, נפתלי צבי הרש שו“ב, נותר בלי משען ומשענה, קוצב שלייגר לנחמיה שכר של אומן. לבית־מלאכה זה מזדמן, בענין אילו משאבות המוצעות לקיבוץ במחיר מציאה, מוניה ניר. שלייגר ממליץ על רכישת משאבות אלה, הפועלות על יסוד לחץ המים ומקבל עליו לחדשן, וזה הרקע להתקשרותו של נחמיה לדמותו של מוניה ניר, שגופו גוף מתאבק, לשונו לשון קוסמים ולמרצו אין שיעור. בין שאר עיסוקיו מטפח מוניה ניר חוג של גימנזיסטים, ואת נחמיה, שכבר הוא בשנתו השש־עשרה, מצרף הוא אליהם. ביומנו רושם אז נחמיה את דברי מוניה: בכל נער ונערה טמון גרעין של כוחות פנימיים עצומים, והם רק צריכים למצוא את הסדן. “הסדן הוא הקומונה, שרק באמצעותה יוכל הנוער העברי להגשים את עצמו ואת הציונות.” בסיפור, שמתכוון בלפור שו”ב לכתוב על אחיו המנוח, יעמוד על המתח הטרגי שבין המשתמע ממובאה זו לבין בדידותו האישית של נחמיה, שעד הסוף אינו נחלץ מתוכהּ. ביומנו שבה ונזכרת איזו אלמונית, שהוא “חושב עליה בלי תקוָה” ובכל־זאת מאמין ש“בעמק יימָחו ההבדלים שבינה לביני,” ואפשר לשער שמדו­בר בגימנזיסטית. תקופה ידועה גם ממשיך הוא לרשום ביומנו, אבל אותה אלמונית שוב אינה נזכרת, ומרוָקוּתו ברור שבעמק לא נמחו ההבדלים ביניהם. שנים אחדות אחר־כך, כשהצטרף למשמר־העין הנוער הגרמני, היתה איזו בחורה, שזמן־מה גם חיה אתו בחדר־משפחה. זו היתה כנראה התנסות טרָאוּמטית, שכן הקיבוץ כולו מילא פיו מים, וגם כשהיה בלפור עצמו לחבר, לא הצליח להציל דברים ברורים זולת זאת, שיום אחד פשוט קמה והלכה אחר אחד הסרג’נטים הבריטים, שישבו בקמפ, לא הרחק ממשמר־העין.

אלה השורות שהעתיק בלפור מתוך “בכל מאודהּ”: – “– גם אני הייתי רוצה להיות פרפר. הה, תשוקה אוילית: הדוב יתאַו להיות פרפר. – – אינני יודעת אם אתה יודע, שאני בכלל לא שוללת את הפלירט – – –. בזמן האחרון הופיעה עוד שניות, והיא בכוחהּ לשגע. אל תצחק בקָראך את הדברים האלה, בבקשה ממך. אני אינני מאמינה בעבודה הציונית בארץ־ישראל. – – אז למה, אם כן, אני ציונית? – – – אינני יודעת בעצמי. הה, כמה זה שטחי! – ובכל־זאת, לא, אין זה שטחי, אין הציונות שלי שטחית – – – ובכל־זאת – – – נדמה לי, כי בכל רגע ורגע אפשר להחריב פה הכּוֹל – – – באב נהרגו 150, ובשנה הבאה יהרגו 150,000, ובעוד שנתַיִם – יעוף הכּוֹל, כל ארץ־ישראל עם הציונים שלה.”

מאַין לי הבטחון, שדווקא בליל השבת ההוא, כשכל־כולו נתון היה לטלפון הפתאומי מאמריקה ולחצי־חדר־עבודתו נכנס במטרה מסוימת, למצוא את תעודת־הפטירה של נחמיה, או לברר על־פי הלוח של אשתקד באיזה יום באדר הובא נחמיה למנוחות, התיַשב פתאום בלפור שו"ב להעתיק שורות אלה?

בטחון אין. אבל סביר, שלא חדל להרהר בנחמיה. הן ההימָשכוּת אל אחיו זה הביאה גם את בלפור שו“ב למשמר־העין, ושנים רבות אחרי שעזבו שניהם, כשנפטר נחמיה בבית־החולים רמב”ם בחיפה, היה הוא “האיש הקרוב ביותר”, שלביתו טילפנו מיָד והוא שהעלה את המחשבה שמקום־מנוחתו צריך להיות בחורשת אלישע. הנה כך תיאר בשיחותיו עם קארן פידלר את בוקר השבת ההיא (2.3.74):

“הו, מאיר־מאיר. בלילה שב והתפרץ פתאום החורף בכל עוזו, וסופת־הברקים־והרעמים היא שהעירה אותי, מסוּיָט כולי, כאילו שוב אני מתחת לקשת מסלולן של קטיוּשוֹת שנורו מאיזה מתחם מצרי מצפון לדרך שאנחנו נוסעים בה על כוחות שלנו מדרום לה, ואני רואה את השריפות באזור־המטרה. הטלפון רק גילה את טיבו של האסון, שהשמַיִם – ברוח הטכניקה שסופרים ידועים אינם מתנזרים ממנה עד היום – רעשו עליו. לי היה ברור מיָד, שנחמיה צריך להיטָמן בחורשת אלישע, שהוא היה בין נוטעיה. אבל לפני שאפנה לקיבוץ, עלי להיוָעץ עם אחותי ועם אחי. הרצליה תקבל כל מה שנחליט שנינו, אבל מאיר הוא מעתה מעין ראש־המשפחה. טילפנתי לביתו בירושלים. אמרתי את דעתי. נחמיה הצטרף לקיבוץ בעודו נער, ערב העליה על הקרקע היה מקובל על הכּוֹל ולולא ארבע השנים בצבא הבריטי וצירופו לגרעין הפיקודי של מה שנהפך אחר־כך לחיל־ההנדסה של צה”ל, אולי גם מצוקותיו כ’רוָק זקן', היה נשאר בקיבוץ. בית אחר לא בנה. שום דבר, דירת שלושה חדרים, חדשה ועירומה, על הכרמל. ביתו נשאר משמר־העין. מצד שני, המשק מנוהל היום בידי חברה צעירים, שמישהו מהם מסוגל לקום ולומר, שאם יקצו דל“ת אמות לכל מי שחי אי־פעם בקיבוץ ועזב, לא יישָארו אפילו דל”ת אמות לגידול כותנה. הוֹ, מאיר־מאיר, חיכיתי שיאמר: אני נכנס מיָד למכונית, יורד אליך לתל־אביב, יחד נִסע לחיפה, נמשיך משם למשמר־העין, נדבר עם המזכירות, נדבר עם מוניה, עם חברים אחרים, אחרי־כן נברר עם הצבא, הן בשירות פעיל, אלוף־משנה, איש ‘הגנה’ ותיק, מראשוני צה“ל, מת נחמיה אחינו. אבל הוא, מאיר, אמר שברגע זה יורד בירושלים ברד כבד, החזאי מבטיח שלג, וגם אין תועלת רבה בנסיעה בשבת עד חיפה. פשוט לא יהיה עם מי לדבר, לא בחברה קדישא ולא בצה”ל. אני מציע, שתטלפן לקיבוץ, תדבר אתם, תשמע את תגובתם, ורק אם ישיבו בשלילה, נבחן את האפשרויות האחרות. הו, מאיר־מאיר…"

תמוהה ההתרכזות ביום־השנה, כאילו בזה מותנית נסיעתו, אבל זו עובדה. פתאום פורץ בלפור שו"ב מתוך חצי־החדר ומכריז:

“הכּוֹל מיושר. ההלוָיָה התקיימה ביו”ד באדר. בשנה הבאה זה יוצא בעשרים ואחד, ובניו־יורק עלי להיות בעשרים ושבעה –"

על המרקע פינה בינתַיִם “יומן השבוע” את מקומו לסרט צרפתי עם דניֵאל דַרְיֶה ולִינוֹ וֶנטוּרָה, ועבר כהרף־עין עד שניתקה תמר מגיבורי “מְרִי אוֹקטוֹבֶּר”.

“פנטסטי. אתה יכול לנסוע בלב שקט.”

“תישאר איזו בעיה קטנה. יום ששי. אמצע החורף. זה יכביד מאוד על אנשים ממערכת הבטחון, מצה”ל. בסופו של דבר ניאָלץ להזיז את האזכרה אחורה, ליום חמישי –"

“תקבע את זה ליום ראשון. נבוא לשבת. זה יכול להיות יפה, את השבת לפני הנסיעה לעשות בבית.”

אַ יענער בית, אומר אז בלפור בלבו, רק בלבו, והוא מצטרף אל תמר לארוחה המאולתרת, לציפיה הדרוכה לטלפון נוסף מאמריקה, לטלביזיה. “זהו סרט על גיבורי המחתרת, השבים ונפגשים כעבור שנים רבות ומנסים לגלות מי מהם בגד במנהיגם והסגירוֹ לידי הגרמנים,” אומרת לו תמר.

“לצרפת נכנסנו בקיץ ארבעים וחמש, ועל קירות רבים נותרוּ מודעות ישנות של סרטים, שהצרפתים המשיכו להפיקם, כר­גיל, בחסות הכובשים. גם עם הגברת דַריה. פעילותוֹ הצבאית של ה’מַאקִי' הגיעה לשיאהּ הרבה אחרי המלחמה, באולפני ההסרטה. המחתרת הרטרואקטיבית הזאת מתרחבת כל הזמן,” אומר בלפור, אוכל, צופה בסרט, מחשבותיו במקומות אחרים. שבע־עשרה שנה מתגוררים אנחנו בדירה הזאת, בתל־אביב, אבל כשאומרת תמר בית, כוונתה למשמר־העין. בתל־אביב היא גרה. אמנם, היום, אפילו נפרדנו, לא היתה חוזרת הביתה. מאוחר מדי. אבל אז, כשהתעקשתי לעשות את הדוקטורט, הקיבוץ הציע לי לחכות כמה שנים ואני לא ויתרתי, קמה תמר ובמלוא הפשטות וההזדהות הלכה אחרי. ולא כמי שמקריבה משהו. בטבעיות עזבה, אך באותה טבעיות היתה נשארת עד עצם היום הזה, אשה טובה, אֵם טובה, חברת־קיבוץ טובה, שלֵוָה ובהירה, ומי יודע, אולי לא רק כאן היה מתגלה – כפי שגילו במקרה עיניו של פנחס לביא – שהיא קדרית, קרמיקאית, אמנית. ואולי לא, אולי רק הרוח הרעה, המתוסכלת, העקרה, שמילאתי בה אני את הדירה הדחוקה הזאת, היא שעוררה בה צורך למצוא לעצמהּ פורקן בחומר…

זה עדיין אינו מה שמתבקש. רק עוד טיוטה. שוב ושוב נראית המלאכה פשוטה, ושוב ושוב נכנע ההיסטוריון שבי לבעל־הדמיונות. הקשיים עצומים, ולהדגימם, אשוב לעניָן “הבית”. בלפור שו“ב יושב בליל שבת עם אשתו לפני הטלביזיה. הוא עומד לפני החלטה חשובה. האם מנבא לו לבו, כי ברגע שיֵצא לדרך, צפוי לו הכּוֹל? ההשוָאה שהוא עושה בין יחסהּ של תמר אל “הבית” ליחסו שלו מאירה את מה שהתחולל בו. אבל אלה דברים שהוא אומר כעבור ארבעה חֳדשים, בניו־יורק, באחת השיחות עם קארן פידלֶר. בהמשך מדבר בלפור שו”ב על עצמו, והוא מסמיך זאת לתִמצוּת מאלף של שלושת הימים בחברת מוֹרטוֹן שִילדקרוֹס. היסטוריון לא היה מתיר לעצמו עקירת אבני פסיפס ממקומן, אבל אני חש, שכאן, בדירה בשלומציון המלכה, שעה קלה לפני הטלפון השני של הלן רוס, מקומם של דברים אלה:

“אַ יענער בית. – – – ואני, כשאני אומר בית, מה אני רואה? לא את עשר השנים בקיבוץ. לא את שחר הילדות ברחוב בוסתנאי, שלזכרוני נוצק דרך מיתולוגיַת המשפחה. גם לא את עשר השנים במושבה, וודאי לא את כל השנים האחרונות בתל־אביב? אז אם כל־כך בלתי־מחובר אני, אפשר לשאול, מה החשש מאיזו נסיעה? אמת, במקריות נדירה הצטלבו דרכי בדרכיו של היהודי־האמריקני מורטון שילדקרוס, אבל בשלוש היממות הדחוסות ההן חשתי איזו קִרבה, שבארץ לא ידעתי ימים רבים. בסִיוּף הזה, מוֹח נגד מוח, נדרש ממני לאמץ את כל מה שיש בי. הוא לא ידע עלי אלא מה שאמרה לו בשני משפטים סרן עָפרה, ואני לא שמעתי את שמו עד שלא קראה לי בטלפון את ה’בַאיוֹ', כפי שאמרה, את קורות חייו, ‘מחברו של ספר חשוב על המיעוטים האֶתניים בפוליטיקה האמריקנית, עורך רבעון מדיני־חברתי, משתתף מבוקש בכלי־התקשורת’. בשלוש הימ­מות ההן נוצרה בינינו, כך חשתי, מה שקוראים כימיה, ולא רק הרקע סייע, כי אם השׂיח עצמו, מרומם וגבַהּ־מתח, שאיני זוכר מתי התנסיתי בשכמותו. בשנות הנעורים, עם חבר מיוחד, מנחם זינגר, שדחף אותי אל מחוץ לתיכון. עם ירושלמי אחד, שהכרתי ביום גיוסי לצבא, בצריף המחלקתי בסרפנד, רחביה צמח־דוד, אתו – ומאוחר יותר, באמצעותו – עם חבורה ירושלמית, שהוא ואחותו הקטנה היו במרכזהּ. בסמסטר הראשון, והיחיד, שהספקתי לסיים בקמפוס הישן של האוניברסיטה העברית, על הר הצופים. אבל אלה הם זכרונות עתיקים… וכן, כמובן, לא שכחתי, ששת השבועות ההם, לפני שתים־עשרה שנה, באמרי­קה, שעל שׂיאם המשוגע, קארן, אינני צריך לומר לך דבר. מיד בשובי, זה קרוב לשתים־עשרה שנה, באה הנפילה, וכדי לעמוד במצבי החדש, הדחקתי, כמעט מחקתי, הכּוֹל. כלומר, אין שוכחים, אבל כאילו לא לך קרה כל האצור בזכרונך, לא אתה היית בגבהים ההם – כל זה אירע באדם אחר, בגלגול אחר, לא בזמן הזה… והנה, שלוש היממות המתוחות ההן עם שילדקרוס אילצו אותי לצאת מתוך המחילות שבתוכן טמנתי את עצמי, והשקט הרופף שכאילו הִשׂגתי התערער כולו. זה לא התחיל אתו, אני חייב להוסיף. אפילו את המסלול שעשינו עכשיו במכונית האמריקנית השחורה, מורטון ואני, לפחות עד לקו המעוזים, עשיתי בשנים האחרונות כמה־וכמה פעמים, אבל זה סיפור אחר. אני רוצה לומר, שאין להפריד בין שיחותינו לבין המראות שהקיפונו. תחילה הרמה, דצמבר, ברזל שרוף, דרכים הרוסות, לבה ברוטלית, הקוביות השחורות של הצבא הסורי, הבוץ, הכפור, העייפות והאימה. ובסיני, במרחבים החשופים, המוּכּרים לי טוב יותר. מן המלחמה נותרו עכשיו רצועות האספלט המפוררות ובשוליהן שלדי רכב שרוף, שלאט־לאט יבלעו גם אותם החולות הנודדים. וריח המוות, מן הגשרים ועד לכביש סואץ. והכלבים הרעבים בין בסיסי הטילים והכפרים הפרעוניים. שילדקרוס – הוא עצמו אומר זאת – אמריקה שלו היא מרכז מאנהטן. האוניברסיטה שהוא מלמד בה, בושינגטון סקוֵיר, משרדי סְפֶּא”ס, דירתו ברחוב שמונים ומשהו. כולו בעד ישראל: את ישראל עיצב המדבּר. אותי מוציא המדבּר מאיזוני הכרכי. וכמה פעמים יחצו אותו בני־ישראל, אַהין־אַהער, יור­דים למצרים, עולים לכנען, יורדים למצרים, נקברים בחול הזה, ולמה? פרדוכּס: האַפּוֹסטוֹלים של הציונות הציעו ליהודים להי­גָאל מן הצד היחוּדי והמרתק של הוָיית הגלות, האנוֹמליה, השוּליוּת, הישיבה על הגדר. אחרי יום הכיפורים נשמע כל הויכוח הזה קצת אחרת, ואולי לא כל־כך לרעה. על הנורמליות שהבטיחה הציונות כבר לא מדברים. מציעים רק סוג בריא יותר של אנומליה. וכבר הוא עובר וסוקר את גורלן של כל התנועות שניסו לסגל את האנומליה היהודית לקיסרות האוֹסטרוֹ־הוּנגרית, שהתפרקה למדינות לאומניות קטנות; לאימפריה הצארית הקדושה, שהיתה לקיסרות קומוניסטית אתיאיסטית, וֶליקוֹ־רוסית; את התנפצות הגדולה שבאשליות הפוֹלקיסטיוֹת – שמיליוני דלפונים דוברי יידיש יפריחו בארצו של קולומבוס את התרבות היידישיסטית־החילונית שהנצה בוילנא־ורשה־צ’רנוֹביץ. ועוד פרדוכס: אמנם, אפילו ה“פאָרווערטס”, אומ­רים, קרוב להיסָגר, אם כי באופן סימבולי יקיימוהו בוַדאי כשבועון, ירחון, שנתון, גאָרנישט. אך מצד שני זְכוֹר מה אוֹמֵר לך, לחוף הים שֶחָצו בני־ישראל ביבשה, מורטון שילדקרוס: משאות־הנפש של אבותיהם, חיות וקיימות בקרב טובי בניו של הדור היהודי החדש, הסוּפֶר־אמריקני. אחד לאחד הוא מונה שמות נודעים בכל תחומי היצירה, במחקר, בכלי־התקשורת, מעצבי האָפנות הרוחניות, כל אלה, הוא מצהיר, הם אישים שרגשותיהם, האֶתוס שלהם, אפילו התחביר, הניגון, ההומור, התיאטרליות, הכּוֹל־הכּוֹל עוצב בבתים שקראו בהם יידיש. רשום לפניך נבואה, אדוני: שני אמריקנים יביאו בקרוב לארצם את פרס הנוֹבֶּל לספרות – יהודי פולני, שגם באמריקה המשיך לפרסם את סיפוריו בעתוני המהגרים, בשביס־זינגר, וכן מתר­גמוֹ הראשון לאנגלית, סוֹל בֶּלו…"

והן דברים אלה, צריך יהיה להדגיש, נאמרו כבר אחרי שהשלים את מסע ההרצאות ולכאורה אפשר היה לצפות, שאחרי כל מה שהתנסה בו למעשה, ינקוט נימה אירונית. לא כן לפני צאתו לדרך, בליל השבת בתל־אביב. ההזמנה הפתאומית משמו של מורטון שילדקרוס מחַיָה בעָצמה רבה את שלוש היממות בדצמבר של השנה הקודמת ומעוררת בלבו ציפיות מרובות. האם יכול להיות ספק, שאת מה שחזר עליו בפירוט כזה באָזני קארן פידלר, ארבעה חֳדשים אחרי־כן, חוָה לפחות באותה אינטנסיביות בין שני הטלפונים של הלן רוס? כך אמר לקארן פידלר: “זוהי שיחה משונה ביותר, שאנחנו מפסיקים אותה בכל פעם שאנחנו נעצרים לפגישה עם מפקדים וחיילים, או סתם להתרשמות מממדי המהפך בשדות־הקרב, ובשתי החזיתות אני משתדל להכניסו מה שיותר פנימה. חוזרים למכונית וממשיכים באותה שיחה, בנקודה שהפסקנו. אגב, גם זה סיפור: הן רק תודות לקצינה שהזכרתי, סרן עָפרה, הצלחתי איכשהו לגייס את עצמי למעין תפקיד בסיני. עמדתי במשרדהּ, מחכה לניירות. אגב המתנה מן הצד, במהומה הנוראה, ראיתי על מדף, מאחרי שולחנהּ, תרגום עברי של ‘הדיירים’ מאת מלמוּד. זה היה מוזר בעיני, שכן הספרים החדשים מגיעים לשולחני לפני שהם מופצים בשוק. בכל־אופן, כמין קמיע נתנה לי את הספר בתנאי שאחזירו ‘בשש אחרי המלחמה’. זה הספר שקראתי באוקטובר בסיני. דבריו של שילדקרוס על ההשפעות הסמויות כביכול על דור זה של יוצרים יהודים באמריקה, עוררו אותי לומר, ש’דיירים' הוא משל קודר על עתיד היחסים בין יהודים לשחורים באמריקה. אבל שילדקרוס הפגיז אותי בציטטים מדוּיקים כדי להוכיח, שזהו חזון אפוקליפטי הממוען אל התרבות שלנו כולה, ובשל אי־ההסתפקות ביחודי, אם ביִצרי־האנימלי, אם בתרבותי־הרוחני, יחסלו יסודותיה השונים זה את זה. ‘יהודי מוצץ דם, שונא כושים,’ צועק השחור וכורת את אשכיו של היהודי. ‘קוף אנטישמי,’ צועק היהודי ומרוצץ את מוחו של השחור, אומר שילדקרוס, וכבר הוא מפליג להכללות המחברות את מה שאך זה שוחחנו עליו עם מה שאנחנו מגלים עכשיו בשפת סוללת עפר לחוף האגם המר הקטן – יחידה שאולתרה בעצם המלחמה, כולה קצינים. מעבר למים אנחנו רואים את אנשי הארמיה המצרית המכותרת. בשובנו מן השיחה החטופה עם כמה מן הקצינים אל המכונית, משוֶה הוא את מתקפת־הפתע ביום הכיפורים להתמוטטות הצבאית והמורלית של צרפת, את עשרות אלפי האזרחים שרצו בישראל אל החזית למגמות האנרכיסטיות, ההֶדוֹניסטיות, הנַרקיסיסטיות, המושכות את לב הנוער האירופי והאמריקני. ובכל תנועה כזאת, הוא אומר, נושאי הדגל, מנסחי הרעיונות, המתגרים במִמסדים, הם היהו­דים, וזאת עובדה! את הלילה אנחנו עושים בשקי־שינה, במבנה מצרי מבוצר, כאורחיו של מפקד האוגדה. המהומה אינה נפסקת עד עלות השחר, וגם שילדקרוס ממשיך לתהות על המשתמע מן ההבדל בין הנוער היהודי המוכר לו לבין מה שהוא רואה כאן. ההתרוצצות אינה רק זו שבבִטנהּ של רבקה, המאבק בין יעקב לעשיו, כי אם בין היסוד הנקבי לזכרי, בין האבות לאמהות. לאמריקה משכו האמהות, הרחק מחזון העצמות היבשות ומנבו­אות החורבן גם יחד. אמנם לא העולם הבא אך גם לא המדבר הזה, שוב ושוב. לא הברית בין הבתרים, ולא העקידה. מול הנשים כל הגברים המפחידים – אברהם, משה, יהושע, שמואל, אליהו. בבוקר אנחנו שבים צפונה, לעבר אזור הצליחה. ופתאום רואים אנחנו בשמים קו לבן עולה ממערב, כאילו צוּיר בגיר, ושני. ושלישי. וכמו קוי אורך מתקרבים הם לאותה נקודה המחזירה את זוהר שמש החורף המדברית. טילי קרקע־אויר. הכּוֹל מתרחש במהירות עצומה. ראשון הבחין בזה הנהג שלנו, והוא בולם את המכונית, כאילו כדי למנוע אסון. כדור־אש מתפוצץ, נהפך לפרח־עשן. מטוס התרסק. אצבעותיו הקצרות של מורטון שילדקרוס לפתו בחרדה את כף־ידי.”

אפשר לראות את בלפור שו“ב, גבוהַּ מדי, שִדרתו נוטה להתעקל כמו של אביו, נפתלי צבי הרש שו”ב, שערו שוב אינו קרזולים שחורים וסבוכים, כי אם שׂיבה דלילה ומצח גבוה מדי, עיניו הבולטות צופות בחיבוטי הנפש של דניאל דריה ולינו וֶנטוּרה, אָזניו דרוכות לטלפון מאמריקה, מחשבותיו באיש קצר־הקומה שנפרד ממנו בפתח מלון “דן”, יוסף בּוּלוֹף כְּוִילִי לוֹמאן. אולי משתלט גם עלי היסוד הנקבי שביהדות, ואני רוצה קצת אמריקה?

ועוד לפני שמצלצל הטלפון, אומר פתאום בלפור שו"ב בקול רם:

“ובעצם, למה לא?!”

“דיברת אלי?” אמרה תמר, שהיתה מרוכזת בתרגום העברי של הדיאלוג הצרפתי.

“אנשים קונים פיִס שבוע־שבוע, שנים, בתקוָה שפעם, אולי, זה יקרה גם להם. מה אני מפסיד אם אני אומר תודה ונוסע לי לשלושה שבועות. לעזאזל הכּוֹל.”

“כולהּ רווח, אם תשאל אותי. תראה את ענת. אני בטוחה שתגיע גם ללוס אנג’לס. ג’רי יהיה מאושר –”

“אותו אני אוהב מאוד. ג’רי הוא בן־אדם –”

“אילו הסתדרה לי הנסיעה לפסח, הייתי רוצה לראות איך נראים איילת וג’רי, אחרי כל השנים האלה, כסתם זוג נשוי –”

“יאללה –” אומר בלפור שו"ב, אבל בתוך־תוכו, עוד לפני שמצלצל הטלפון, הוא קודח כולו בקדחת הבלתי־נודע. בשפת הזכרון מהדהדים עדיין קולות הלילה הראשון בחוץ־לארץ, בתום המסע הארוך ברכבת, רוכלים וחלפנים בגלבּיות, “מַאני צ’יינג‘, צ’יינג’ מַאני,” שער העולם הגדול, הדלתא, אַלֶכְּס, אירופה החרבה, הרקובה, המטלטלת אותך מן היסוד. גם זה סיפור. שלא כתבת.

וכשטילפנה הלן רוס, קצת אחרי אחת־עשרה, אמר הן, ואם כי עד לנסיעה עצמה היו עוד שלושה חֳדשים, הנה באמת, כפי שאמר לקארן פידלר, “באמצע הרומן קמתי ונסעתי לאמריקה.”

 

ב. לכתוב כאחוז דיבוק

באמצע הרומן, לא כפשוטו.

לא שהנחתי מידי את נוצת־האוָז, אמר בלפור שו"ב עצמו לקארן פידלר, פרשׂתי את מרבד־הקסמים וישר ממרפסת הקומה הרביעית התעופפתי לאמריקה. לפנַי היו יותר משלושה חֳדשים, תשעים וששה יום. עשיתי חשבון פשוט: אקצה מה שאקצה לכל הסידורים הארגוניים ולכתיבת שלוש־ארבע הרצאות, ועדיין נותר לי זמן לכתיבה. אם אני מקיים משטר־ברזל, כותב חמשה, ארבעה ואפילו רק שלושה עמודים מדי יום ביומו, מצטברים עוד מאתים וחמישים, שלוש מאות עמודים, וזה לא מעט.

ואכן, בדבריו אל קארן פידלר חוזר שוב ושוב אותו ביטוי, שבו הוא מבקש למַצות את עיקר עיסוקו בחֳדשים שבין ההזמנה הטלפונית לטיסה עצמה – הדחף הנמשך “לכתוב כאחוז דיבוק”. בגישושי אחר העיקרי בספרו של בלפור שו"ב, מתחזק אצלי הרושם, שלאירועי שלושת החֳדשים האלה נודעת חשיבות עצומה, אם כי על ימים מסוימים הוא מאריך את הדיבור, מתרפק עליהם, ואילו על רובו של פרק זמן זה הוא עובר בשתיקה כמעט גמורה, לכאורה משום שבאמת לא קם משולחן־עבודתו, כתב “כאחוז דיבוק”.

קושי נוסף מעורר טיבם של המקורות, אבל כאן לא אגע בסוגיה זו ואסתפק בהערה שבפרק זה דבק אני בענינים שהוא עצמו השתהה עליהם, דיבר בהם בדרכו המיוחדת, אסוציאציה בתוך אסוציאציה. לא יכולתי להימָנע מארגון הפרַגמֶנטים השונים סביב איזשהו ציר בזמן ובחרתי בעיקר ביום אחד, שהוא עצמו סיפר בו, יום שלישי, 26 בנובמבר. “אחדוּת זמן” זו, שיש בה מידה של שרירות, סייעה לי להשתלט על הקפיצות מענין לענין, הסטיות והחזרות, כל זאת מתוך דבקות בגִרסתו שלו (בראש־וראשונה בדבריו אל קארן פידלר) על החֳדשים שקדמו לבוקר 27 בפברואר 1975, כשיצא למסע ההרצאות, שלא שב ממנו.

שלא כהרגל שקנה לו בחמש שנות עבודתו במערכת־הלילה של עתונו ושלא היה לו צורך לשנותו בתפקידו כעורך ספרותי, התעורר בלפור שו"ב באפרורית השחר. ובשבת! הנפש האנושית – העיר הוא עצמו – אינה כפי שמתארים אותה נביאי המהפכה הפרמקולוגית, מכונה ביו־כימית, שאפשר לתַפעֵל בגלולות גבורה, גלולות יאוש, גלולות אמונה. טלפון אחד מניו־יורק פעל עלי כמו בית־מרקחת שלם. בעינַיִם עצומות שכבתי ואת מוחי ראיתי כמו מבחוץ, כפי שתתגלה לי ממרפסת חדר־המגורים פיסת הים, נוגַהּ של סף זריחה על דיו שפוכה. ממש שמעתי את אבי קורא באָזני, לקראת הבר־מצוָה, “צריך אדם להתגבר כארי ומיָד כשיֵעוֹר משנתו יקום בזריזות לעבודת הבורא יתברך ויתעלה קודם שיתגבר עליו היצר הרע בטענות ותואנות לבל יקום.” וכבר מעורר הבריטון הפקוק של אבי את געגוע הברוָזים של אדון בלאטנֶר, המורה מהגימנסיה, “ואיני יודע מי זה זרק / טיפה זכה לתוך לבבי, / ולמה פתאום מצא ככה / חן בעיני חדר־משכבי.”

ואכן, כבר הוא על רגליו, שופת את הקומקום, יושב לשולחן־הכתיבה, רושם כל מה שעליו לסדר. ראשית להצטלם, מחר בבוקר. ולהזמין דרכון חדש במקום זה שתָקפּוֹ פקע לפני שנים. כהנוֹב שלנו היה מושך בשני חוטים במשרד הפנים, ובתוך שבוע היה לי דרכון. אבל בארץ הרכלנים הזאת, אני אומר מלה לכהנוב ומחר יודע כל העתוֹן ומחרתים כל המדינה מי מזמין אותי לאמריקה. תודה רבה. וגם למשפחה דַי אם אספר כשניפָּגש ליד קברו של נחמיה. תהיה לי בעיה – תרגום הרצאותי, או עריכה קפדנית של סגנוני האנגלי. אבל גם בשאלה זו מוטב לא לגעת. לא בינתַיִם.

בחגיגיות מיצה את הקוּריקוּלוּם ויטה, שהתבקש לשגר בדחיפות, בצירוף תצלום טוב ונושאי הרצאותיו. מתוך כחמשים שנה יכול כל אדם לזקֵק שני עמודים מרשימים – נולד בתל־אביב, גדל במושבה, עשר שנים בקיבוץ, הגנה, הצבא הבריטי, שנה אחת בכלא (עכו, ירושלים), רומן, סיפורים, עיונים בספרות, חבר־כנסת (לא מוכרחים לפרֵט, ששה חֳדשים, לפני עשרים וכמה שנים, בדיחה), מרצה באוניברסיטה (כנ"ל), עורך מוסף לספרות, מה עוד? אחר שהרחיב וקיצר ועיגל וליטש, ניסח נושאים לבחירה לקהליו בקמפוסֵי אמריקה: הצבר ויהודי הגלות בספרות הישראלית, 47’–74', דימויים מתהפכים; גיבורים וגיבורי רומנים, חלום הנוֹרמליות ושבר האַנוֹמליה. נושא שלישי בא להיעָנות לרמז שרמזה הלן רוֹס – תיבת־הדואר של עורך ספרותי לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה – ורביעי, ואצל אנשי ספא"ס בעדיפות ראשונה, שלא חייב כל עבודת הכנה: חוָיות אישיות מן המלחמה.

ביום ראשון ירד להצטלם, ובלי־משים מצא עצמו מרחיק ועולה בשׂדרות נורדאו, משמאיל לתוך בן־יהודה, מדרים ויורד עד לחנותו הצרה של ארקין, הצלם הוָתיק שליוָה את כל גיבוריה המתחלפים של ארץ־ישראל, וארכיונו הוסיף לשמור אמונים לכולם, לעולים וליורדים. גם לנופלים יהיה דורש באחד הימים, אם לא להם – לתמונתם. כשהזכיר לו בלפור שו“ב, שאצלו הצטלם לקראת נסיעתו הראשונה לאמריקה, לפני קרוב לשתים־עשרה שנה, ואולי הוא יכול פשוט לקבל כמה הדפסים, חייך הזקן בחמלה, אך כשהוברר לו לאיזו תכלית דרושים הם לסופר בלפור שו”ב – ארקין הבחין היטב בינו לבין אחיו הסופר הידוע באמת, מאיר שו“ב – היה כאיש נדהם: “תשאיר זה לי, אדון שו”ב. דרישות לפּוּבּליסיטי דבר אחד, ופספוֹרט דבר אחר לגמרי.” ובלי מלה נוספת, החל לפשפש במגירת האות שי“ן וכהרף־עין שלף תצלום מלפני מיליון שנה – כסית, אולי מסיבה לכבוד משהו, ובתצלום אלתרמן, מימינו יוסקוביץ’־יוסיפון ומשמאלו מוניה חותני, ובחבורת הצעירים המציצה מאחרי כתפיהם ראשי המקורזל כאילו חבשתי כובע־פרוָה, מתחתיו פנים ארוכות, עיני עגל נוצצות, הבעה שמֵימית, וארקין מקניט אותי, שעה שהוא מכין הכּוֹל לצילום: “נוּ, זה מה אתה חושב לתת היום כמו בלפור שו”ב? יגידו, אבא ביקשנו לא ילד. ודווקא עכשיו, אדון שו”ב, אֶכּספרסיה בפנים שלך מדברת חזק, פשוט, רק צל קצת להוציא. בראווֹ! כאב?!"

וביום שלישי אסף את התצלומים, אלה למכתב לניו־יורק ואלה למשרד הפנים. ולאחר ששלח להלן רוס, רשום ומסירה מיוחדת, כל מה שביקשה, וכן הגיש את הבקשה לדרכון חדש – לא ירד במעלית, כי אם עלה למרומי מגדל־שלום. מזג־האויר הנאה נמשך, וכמו שאומרים אצלנו, אפשר היה לראות את כל המדינה. אבל עינַי נמשכו לערבוביַת הגגות, ישר מתחתי, שהמגדל המזדקר הזה משפילם לעפר. אילו הִכּרתי מעט יותר טוב את העיר שבה נולדתי ואליה שבתי כבר לפני שבע־עשרה שנה, הייתי מזהה עכשיו את רחוב בוסתנאי, את הבית שבו הרתה אותי אמי ובו עשיתי את חמש השנים, שבמהלכן, אומרים, מתעצבת האישיות. גם זו שלי. מדוע לא נשמר מהן דבר בזכרוני, וגם כשעולה איזו תמונה מן הנשיה צִבעהּ אינו צבע, ריחהּ אינו ריח. האם זכרוני הוא, או שגם זה שאול מאותם סיפורים מיתולוגים, מצוּירים בלוח הצבעים של גן־עדן, שהיה אבי חוזר ומספר כל השנים, סיפורים שבינם לבין חייו הממשיים של אבי בארבעים שנותיו הבאות בארץ לא היה אפילו צל של דמיון?

ברִדתּוֹ מן המגדל, אין בלפור שו“ב נחפז לחזור, ככוונתו תחילה, למכונת־הכתיבה שעל שולחנו, כי אם מניח לרגליו לפתותו, וברחוב הרצל צועד הוא לאטו לעבר השׂדרות. מתי, לאחרונה, חזרתי לרחוב הזה? והן בין הרצל לאלנבי, היתה תל־אביב, לכאן מחוברים כמה מן הרגעים המכריעים בחיי. את הוִיזה הקודמת, גם את הכרטיס, קיבלתי מעבר לפינה, בשׂדרות, בשגרירות האמריקנית. ובגלגול רחוק הרבה יותר, אלוהים, בקרן הרחוב, ב”קַארלטוֹן", עמדתי כחום היום, יוני ארבעים ושש, בידי הסיפור, שעם שחר, במכה אחת, סיימתי את כתיבתו, רואה מן המדרכה את הרעמה המוּכּרת מן הרישומים, ראשו של אברהם שלונסקי, הוא ואִתו יושבים שנַיִם־שלושה צעירים כמוני פחות או יותר, וברגע האחרון ממלאת אותי אימה, אני מחליט שלא להציע לו את סיפורי בדרך זו, הולך עד לדואר המרכזי, לסיפור מצרף איגרת קצרה ובשוליה המען להחזרת הסיפור, הכתובת היחידה שהיתה לי ביום ההוא, כתָבתּם של הורי, שעד לרגע ההוא לא ידעו כלל, שכבר חזרתי מהמלחמה, שוחררתי מהצבא, כבר נחפזתי, אכול געגועים, לירושלים, כבר כלאתי עצמי שלושה ימים בחדר בית־מלון ליד הים, אותו בית־מלון עצמו שבו עשיתי את הלילה האחרון שלפני צאתנו למצריִם, הלילה האחד והיחיד בבית־מלון, כאיש ואשה, עם נסיכתי הירושלמית. כן, גם זה סיפור. כל מטר כאן הוא סיפור. הנה, אילו עליתי בשׂדרות מעבר מזה, עובר על־פני ביתו של דיזנגוף, המוזיאון, מגיע לאלנבי, למרפסת של קפה “עטרה”, הייתי מוצא שעודנה שם, אחרי כל השנים, כמו ביום ההוא, כשחיכיתי לאוֹלִי – אהליבה היה שמהּ, אבל אז כבר קראתי לה גם אני אוֹלִי – שתבוא אלי לתל־אביב לחופשה הקצרה שניתנה לנו ערב ההפלגה ממצרים לאיטליה. באותו חדר קטן, בקומתו העליונה של בית־המלון שליד הים, לא באוקטובר, כמו בלילה האחד, שעשרים חודש נשאתי אותו מתוך ערבוביה רגשית לא נפתרת, כי אם בחום הלח והמעיק של יוני, כלאתי עצמי כשנמלטתי מירושלים. כן, מאיר־מאיר, נחש בָּריחַ של כל הסיפורים האלה, עוד אשוב אליו, אליו ואל אוֹלִי, אבל לא עכשיו.

עכשיו – אומר בלפור שו"ב – אני הולך לאטי ברחוב הרצל, שאיני זוכר מתי שוטטתי בו פעם אחרונה, וברדיוס של מאות מטרים, לא קילומטר אחד, חוזרים אלי כל־כך הרבה גלגולים. רק לשוב לרגע אל הסיפור, שכתבתי בתום שלושת הימים במלון, כשכוחות החיים של גבר בן עשרים ואחת, מטר שמונים ושנַיִם, גברו בלי־משים על ההשפלה הכפולה, על ההלם. אני יוצא החוצה אל הקיץ, אל הזוהר המסנוור, אל ריח הים, מתמלא רעב, אוכל, שותה, מגלה שיש עתונים, שהכרוזים האלה על כל קיר, הבריטים בכל פינה, הדממה המתוחה, מבשׂרים התפוצצות קרובה. אינני יודע להסביר את קשרי החשאין בין כל אלה. פתאום מצאתי עצמי כותב על בלוק המכתבים הכחול, שקניתי באותה חנות־ספרים בְּוֶסְטֶנְדֶה, סיפור. התחלתי קרוב לחצות וסיימתי עם זריחת השמש החזקה. בסתר כתבתי גם לפני־כן, אבל אפילו מפני אוֹלִי שמרתי את סודי זה. הפעם תקף אותי צורך דחוף, כמעט גופני, להציעו לפרסום לאיזשהו עתון המפרסם גם סיפורים. אבל למי? ואיך עושים זאת?

בלפור שו“ב מתגבר על הפיתוי, ורק בזכרונו הוא שוב באותו קטע של רחוב אלנבי, שבשנים ההן היה שואב אליו את כל הנוער העברי, בין מוגרבי לכיכר מגן דוד, בין “ברוקלין באר” לגלידת ויטמן. שם בא לקראתו, ממש עלה עליו, עמיאל בן־שבת, קצר־רואי ופזור־דעת כתמיד. ראשית ההיכּרוּת היתה יותר משלוש שנים קודם, בסרפנד, בטירונות, בצריף ה”סקווֹד" שלנו. למה התנדב גם הוא לצבא, ואיך התקבל, זאת לא יכול היה איש מאתנו להבין. הוא היה החייל הגרוע במחלקה. הכּוֹל היו משוכנעים שהוא מתחלה, או היפוֹכוֹנדר, שכן כל יום שני וחמישי היה מתיַצב למסדר חולים, מקיא, משלשל, מתעלף. עובדה היא, שכבר לפני שנים, לפני שמלאו לו ארבעים, מת. במקרהו של עמיאל בן־שבת נכון לומר, כבה. בכל הנוגע לפעילות מִילוּלית, בעל־פה ובכתב, הוא היה לוֹעַ ווּלקני, ובפלוגה שלנו היו אומרים, שלהבדיל מן הסמבטיון, בן־שבת אינו שובת אפילו בשבת. היינו מתיַחסים בלגלוג מעורב בהתפעלות לדחף הזה לדבר “ספרוּתית”, לכתוב עוד ועוד ובכל ז’אנר – שירים ליריים, בלדות, אֶלֶגיות, מיניאטוּרוֹת בפרוזה, וידויי אהבה מזרחיים – לשתף ביצירתו את כולנו, לקרוא הכּוֹל באָזני הנענים והממאנים, לשלוח את יצירותיו לכל העתונים וכתבי־העת בארץ, להראות לנו שכמה מהם אף נדפסו. וזה, אפילו על ספקן כמותי, עשה בהחלט רושם. בצאתנו לאיטליה, פורקה הפלוגה שלנו ובן־שבת ואני הוצבנו לשתי פלוגות שונות בגדוד, שאורגן מחדש כגדוד קרבי. עכשיו, ברחוב אלנבי, אחרי ההפתעה, שמח לא רק הוא בי, שמחתי גם אני בו. עוד לפני שפציתי פה, הצהיר עמיאל, בצחוק מתוח ובחשׂיפת שני טורי שיניו, “עודני גייזר מתפרץ של מלים רותחות, רדוף תאוָה יוקדת לדבר, לכתוב, לפרסם, מה לעשות, הסמבטיון אינו שובת, וכתבי־היד שלי שולקים, מבשלים ומרככים את העור­כים…” משונה, אבל בפגישתנו המקרית ברחוב, בשעה שבכיסי שלי בער כתב־יד שזה עתה, במכה אחת, כתבתי, היה כמין אצבע־אלוהים. הזמנתי אותו לאכּספרסו, הנחתי לו להוסיף ולדבר על עצמו, משתוקק עד מוות להראות לו את סיפורי, לשאול בעצתו, אך אפילו ביום הקשה ההוא המשכתי אני לשמור את סודי בלבי. רק כשהזכיר, כמו דרך־אגב, את המשורר שלונסקי, שבא אליו ל“קארלטון”, הראה לו את שיריו וזכה למלות עידוד מפיו, ידעתי: אליו אני הולך. מיָד עכשיו. אמנם, ברגע האחרון חזרתי בי ואת הסיפור שלחתי לו בדואר, אבל לעמיאל בן־שבת, חברי בעל לסתות השועל ותוּמת הגרפוֹמן, חב אני כנראה את המפנה במהלך חיי. סאלטוֹ מוֹרטַאלֶה.

לא עוד סיפור, כי אם הסיפור, אמר בלבו בלפור שו“ב בעָברוֹ כעבור עשרים ושמונה שנים את השׂדרות ובהתקף כאב מאוד רֶטרואקטיבי מחליט שלא להשמאיל לעבר אלנבי, כי אם להמשיך עד לילינבלום, אולי עד יהודה הלוי. הרגע שבו ראיתי את מוניה ניר קרב אל השולחן, באמצע ארוחת־הערב, לעיני כל הקיבוץ, פונה ישר אלי בשאלה שמתוכהּ ברור, כי ידוע לו היטב שאני הוא אחיו הצעיר של נחמיה ושמי בלפור – “קראתי סיפור יפה ב’עתים'. יש במקרה איזה קשר בין אותו בלפור שו”ב לבינך?” – הרגע ההוא, אפשר לומר, היה ראשית עלילת חיי. בכל־אופן, ראשית כל אותו מרחב שבין הפרולוג לאֶפילוג. הזמן הוא היריעה שעליה נרקמות העלילות. לא יריעה, מפית, בול, גרגר אורז, זה הזמן שלנו. מה לא ראינו ברחובות אלה, בפינת נחלת בנימין, בנין שאתמול קם לתפארה והיום הוא בור פעור. ואילו הפכתי כיווּן, עולה בשדרות עד נחלת בנימין וחוזר מערבה, לעבר קולנוע “אופיר”, הייתי דורך על טביעת צמיגי אופניו של בן השש־עשרה, שתי פעמים ביום, עד למִלטשת היהלומים של שיינגזיכט בקרן גרוזנברג. שם, בקולנוע “או­פיר”, בערה אטלנטה, ולשוא ניסיתי להחליק את שערי המקור­זל כדי להידמות איכשהו לקלארק גייבּל. שם, בשכר ליטוש חמש־עשרה אבנים קטנות, קצווֹת למטה, קניתי מלון אנגלי־אנגלי, ובלילות ההאפלה, כמבחני כושר, קראתי את “האופק האבוד”, “בכבלי אנוש” ועוד רומנים לאין־מספר, שכל שנשאר מהם בזכרוני הוא שהיו עבים מאוד.

אבל בלפור שו“ב משך בהרצל, לעבר לילינבלום, רואה כמו בפעם הראשונה את התפוררותו המבהילה של מה שבזכרונו שמור היה במלוא הדרו, כמעט שומע את תזמורת הכבאים, שהיתה מנגנת אי־כאן בערבים. הן קרעים דהויים ומאובקים אלה, הנסרחים מעל לגבב של קרטוֹנים, סירים ומיקסרים, היו תמול־שלשום סוכך מתוח בחזיתו של בית־מסחר ממורק וססגוני, גאוַת לבּהּ המסחרי של העיר העברית. ומדוע אין בין כל האנשים החולפים על־פני אדם מוּכּר אחד, לאו דווקא ידיד או מכּר, מישהו שאתה זוכרו משום שהוא ממקומך, ואם לא אותו, מישהו כמותו? מתי החליפו פרצופים זרים את כל הפנים המוּכּרות? הן רחובות אלה דווקא, גם אם הִדהה אותם הזמן וגימדם, זכורים לי כמעט בַּית־בַּית. אילו כאן עליתי, יוצא הייתי מול הועד הפועל, חש כלפי הבית מה שחש אבי כלפי חצקל קורנס, מזכיר מועצת הפועלים במושבה, שבפעם היחידה שנזקק לו אבי – השיב את פניו ריקם. כן, גם זה סיפור, פרק בי”ת של ה־סיפור, אותו ערב בדצמבר ארבעים ושבע, אני עולה מכיכר המושבות, לא על אופנַי, כבימי עבודתי במלטשת שיינגזיכט, פעם ראשונה איני מקפיד לעבור למדרכה השמא­לית, אדרבא, ממשיך בזו שבשפתהּ ניצב המיני־קרמלין, אחת מטירות־הזיפזיף של תל־אביב הקטנה.

לא, מתרוצצים כאן שני סיפורים נבדלים (ידגיש בלפור שו"ב באָזני קארן פידלר באיזשהו נסיון פתאומי לקבץ את נפוּצוֹת האסוציאציות שלו). האחד הוא מה שהיה בין נפתלי צבי הרש שו“ב לחצקל קורנס בקיץ ארבעים, האחר הוא מקרהו של בלפור שו”ב כבר לאחר שירד לתל־אביב, צועד בלי מטרה ברורה מן התחנה המרכזית, אינו יודע איך מוצאים בשעה כזאת, שכבר ירד החושך, מישהו שיֵדע היכן מוניה, ואז בא ההבזק – בבית הזה יֵדעו.

בשנתו החמשים, אחרי שבע־עשרה שנות עליות מדומות ונפילות אמיתיות, מצא עצמו נפתלי צבי הרש שו“ב, בסוף החורף הראשון של המלחמה, בלי סחורה על המדפים, עם שטרות בידיו של הפרוֹצֶנטניק גרוסבארד, מול קיר אטום. בסודי־סודות לחש באָזני אבי אחד הקונים, גובה במחלקת המים של המושבה, שהתפנתה משרה בהנהלת־החשבונות, וכל מה שדרוש הוא שחצקל קורנס ירצה. בשנים הטובות היתה גִינקה של קורנס קונה קבועה שלנו. קורנס עצמו טרם עלה אז לגדולתו הכפולה – מזכיר מועצת הפועלים וסגנו של ראש המועצה המקומית, ואפילו בזכרוני עדיין שמורה תמונה מימי היותו ברזִלָן. אז שררה בינו לבין אבי “ידידות־נפש”, כפי שאהבו שניהם להדגיש. צריך היה לראות את שניהם יחד, פאט ופאטאשוֹן. אבי היה גבוהַּ, ומקובל היה לומר שמשלושת הבנים אני הוא הדומה לו ביותר, “קוֹפְּיָה”. האמת היא, שאבי, משום שִׁדרתו שהתעקמה במשך השנים, ואותו משהו קצת־מגודל־מדי באָזניו, באפו, בסנטרו הרחב, נראה גבוהַּ מכפי שהיה. חצקל קורנס לא היה גמד, אבל בהחלט מתחת לממוצע. אצל אבי היו האברים השונים שרויים באיזו אי־הסכמה מתמדת, ולמרות מידותיו היתה בו רפיסות גופנית. חצקל קורנס בחר לו שם עברי, שהלם את שריריותו הקומפקטית ואת שאפתנותו, שהצניעהּ במכנסי־פועל קצרצרים וחולצות רוסיות רקומות. צריך היה לנחש זאת על־פי גינקה, אשתו, שאמרו עליה שהיתה היפה בחלוצות היפות שבכל הקיבוצים שעברו את המושבה, וגבוהה מחצקל בראש. יחס ההערצה של אבי כלפי הידַיִם הקצרצרות, משורגות השרירים, האצבעות שהיו מכופפות ברזלים ליציקות בנין, השפעתו על פועלי הבנין וכוחו בפולמוס עם יריביו, מסתבר מאליו. מפליאה יותר הימָשכותו של קורנס אל אבי, בעיני עצמו אולי סופר עברי שלא זכה לממש את מה שהיה חבוי בו, אדם שכמעט על־כָּרחוֹ הכשיר עצמו אצל אחיו הגדול הנריק בהנהלת־פנקסים וגם עבד בזה שנים לא מעטות אצל חותנו בפולין ואצל אדון בול־הרים בתל־אביב, עַד שנפל אל העיסוק הבזוי בעיניו מכּוֹל, המסחר, שדווקא בו עשה שנים אחדות, שוב כמעט על־כָּרחו, חיִל. בשנים ההן אהבו השנַיִם להתנצח זה עם זה, אפילו להאזין זה לזה. רק בראשית קיץ ארבעים, כשהגיעו מים עד נפש, פנה אליו, סיפר מה ששמע על המשׂרה המתפנית ולא היה ספק בעיניו, שלא רק מתוך ידידות, כי אם מהיותו המועמד האפשרי המתאים ביותר למשרה נמוכה זו, יעמוד לו קורנס בצרתו. אבל הוא אמר, שנפתלי צבי הרש ידידו יודע, שהוא מן המעטים שאין אצלם אחד בפה ואחד בלב, וגם אם סירובו לתת יד ל”פוילע שטיק" ולפרוטקציות למיניהן, אפילו “עם פִתקה ישר מהריבּוֹינו־של־עוֹילם”, קונה לו לא מעט אויבים, חייב הוא “לדבר דוגרי” ולומר, שדווקא בימי משבר אלה, כשבגלל המלחמה התמוטטו גם הבנייה וגם הפרדסים ומסתובבים אלפי מחוסרי־עבודה, “חובתי כנבחר הפועלים ונציגם” לדאוג קודם־כּוֹל “לחברינו, שהרגו את עצמם, עם הטוריה ביד, במלחמה על עבודה עברית.” לאבי הנדהם הוסיף חצקל קורנס ואמר: ש“עם כל הידידות והאהבה והכבוד האמיתי, שיש לי אליך,” לא יוכל “לגזול” את המשׂרה הזאת ממי ש“על־פי קריטֶרִי־אוֹנִים ציבוריים פרינצִיפִי־אוֹנִיִים” זכאים לה יותר, וכך היה נוהג “אפילו אם זה היה אחי.” קורנס הציע לאבי, שיפנה “לאנשים שלך” – כלומר לארגוני הסוחרים ובעלי־הבתים, ואף פנה אליהם ביָזמתו וכך הפיץ ברבים את הידיעה על נפילתו השניה של אבי. את עלבונו זה לא שכח אבי עד יומו האחרון, לא לחצקל קורנס ולא להסתדרות, שמאז ראה אותה בדמות ידידו המתחסד והבוגדני. את מחיר הנפילה שילמתי אני, בן־הזקונים, ואם כי את הצטרפותי המוקדמת למחנה העמלים ציירתי לי כמחוָה של גבורה רומנטית, לאבי עצמו לא יכולתי למחול את עליבותו. עלבונו הנמשך חילחל גם לתוכי, ומאוחר יותר, כשהבינותי כי בששה ימי עבודה בשבוע, קימה בחמש וחצי, שעת רכיבה על אופנַי הלוך, שעה חזור, שיבה ברדת הערב, אין שום רומנטיקה, וכבר בשנתי השבע־עשרה אני מתנתק מהגימנסיה, מחברי, מתחיל להיגָרף לעבר המקום שירד אליו אבי בשנתו החמשים, התקתי גם אני את טינתו כלפי חצקל קורנס לעבר בית ההסתדרות. הם, את הסבך שלתוכו נקלעתי, לא יתירו. אני עובר לצד השני של הכביש…

זה הסיפור שנכנס לערב דצמבר ארבעים ושבע, כשחצה בלפור שו"ב את יהודה הלוי וקרב אל הוַעד הפועל. חלונות טירת האגדות היו מוארים ועל המדרכה היו התגודדויות לא אָפייניות לשעות החשיכה. אל הדלת נשען לא אחד הפועלים העייפים שהיו לשוערים, כי אם גברתן עול־ימים במדי המתפרות הקיבוציות, אדרת קצרה שנגזרה משמיכה אפורה, סוֶדר ריץ’־רַץ', כובע־גרב, פני זוּז־מִפּה פחוסות, מכוסות זיפים. לפני שגמרתי להסביר למה דחוף לי כל־כך למצוא הערב את מוניה ניר, הציע לי, בלי לפתוח את הפה, להזיז את “השטח המת”, כלומר את קומתי הגבוהה, וכל עלבונו של אבי, שהיה חוזר ועולה בי פעמַיִם ביום, בלכתִּי ובשובי, פרץ עכשיו ופתאום שמעתי עצמי אומר במלוא עומק הבריטון שלי, “תשמע אותי טוב. אני בא עכשיו מירושלים. לפני ארבע שעות שוחררתי מהכלא הבריטי. מוניה ניר הוא חותני, והוא אמר לי לבוא אליו לכאן. אז תעשה עם עצמך משהו.”

זה היה מן הרגעים המתוקים ביותר בחייו של בלפור שו“ב! המשפטים הפסוקים, על השקר הכפול שנצץ במרכזם, הפכו את הבעת ההתנשאות המשועממת שבפני שומר־הסף ל”בוא, תיכָּנס, בוא, הערב בדיוק יש לנו פקודות –“, ובעודו פותח את הדלת שבגבו כדי סדק, צועק פנימה, “בובלה, גַש הנה גַש!” ושוב אלי, בשעה שאני עובר בינו לבין המזוזה, “באמת עכשיו ישר מבית־הסוהר? שיחררו באופן פתאומי?” ואל בובלה, שהלך והתקרב מעומק המסדרון, “צריך להכניס דחוף פתקה לישיבה,” ואלי, “רק איך השֵם שלך אמרת?” “לא אמרתי. בלפור שו”ב –” ועוד לפני שהוספתי, “מוניה ניר כבר יֵדע,” קרא הבחור שקוֹרָא לו בובלה, “זה אתה ממשפט האמבּוּלנס! אבל נתנו לכם איזה שבע שנים, לא?!” שוב מתיקות נפלאה, גדולה מזו שבהיפתח הדלת לכבוד חתנו של מוניה ניר, אפילו מזו שבקושי הספקתי ליהָנות ממנה – פרסום סיפורי. שנה הייתי כלוא, כמעט חציה בעכו ויתרהּ בירושלים, ואם כי למהלך המשפט ניתן פרסום רב בעתונות, והסניגוריה הפיקה את מירב האהדה מרגלי השבורה בטיעונהּ, שבכל הנוגע לי היה האמבולנס בּוֹנָה פידֶה לחלוטין ובלי כל קשר לשימושו המחתרתי כ“סליק” נייד, וגם מהיותי וֶטֶראן־מלחמה – הן אך לפני שעות אחדות יצאתי מבין חומות הכלא. שסתם שני בחורים יזכרו את השם בלפור שו"ב ויקשרוהו מיָד עם משפט האמבולנס! בובלה ממש ריחף ונעלם, ובתוך דקות בישרו הדי עקבים מסומרים את התקרבותו של מוניה מאי־שם בקומה גבוהה יותר, וכבר ראיתיו יורד במדרגות, על כתפיו תלויה אותה אדרת הרריים צרפתית, ברזנט מפרשׂים חוּם מלבר, פרוָה לבנה, דמויַת צמר כבשים מלגו וצוארון רחב, חום סינתטי, אָפנת גברים אמיתיים בימים ההם. הוא ביקש לפרוש את זרועותיו, אבל כיוָן שהאדרת החלה להחליק מעל כתפיו מיהר ללפות את פינות הצוארון וכך קרב אלי. ואז – חיבוקים אמיצים ונשיקות מצלצלות, אמיתיות, רטובות. הערב כולו נשא אופי ריטואלי, אימוצי הטקסי והפומבי בידי מוניה ניר. כלומר, הכּוֹל היה מוניה ניר במיטבו, לילה ארוך, תחילה סתם ברחוב, שלובי זרוע, משם למסעדה פרטית, כמעט מחתרתית, לבכירי החברים, אוכל פולני, דגים ממולאים וחזרת ביתית, מרק צח עם כיסני־כבד, צ’וּלנט ובו גם בשר, גם שעועית, גם תפוחי־אדמה וגם מעי ממולא, ובין מנה למנה – ווֹדקה. אני ממש מריח את הארוחה ההיא, בעיקר בזכות הכנסתי בסוד הענינים. מוניה כבר היה אז חֳדשים אחדים באיזשהו תפקיד בטחוני בכיר, קרוב לראש, לבן־גוריון, גלילי, ידין, שדה, יגאל, כולם, וכמו בלא אבק של היסוס, באינטימיות, תיאר את המצב באותם ימי דצמבר, את ההערכוֹת שצפויה מלחמה קשה ומרה, הישובים פזורים ומנותקים, הדרכים אינן שלנו, אין שריון, אין נשק, סיפר על תכניות גיוס כוח־אדם ומשאבים בארץ ובחוץ־לארץ, וכמו בנשימה אחת, מוסיף, “ואגב, נמרוד נראה כבר היום לא בן שלושה חֳדשים אלא אבּוּ ג’ילדה, קילוֹ יותר מגלעד, ואם ימשיך ככה יעלה על גיבור הציִד…” עד לאותו רגע דיבר בעיקר הוא, ובכל פעם שרמזתי על בהילותי להגיע למשמר־העין, חזר הוא לעניני הכלל. עכשיו שאלתי על השֵם השני, גלעד, כנראה בן־גילו של נמרוד. מוניה פרץ בצחוק, שהתיז פירורי כיסנים מתוך פיו לצלחת המרק: “שלא תגלה זאת לעולם לליזי: זה מה שאתה רוצה לומר, ששכחתי לספר לך ששבועַיִם לפני תמר ילדה ליזי וכמעט בבת־אחת נעשיתי אבא וסבא?!”

כמו חש באיזו מערבולת מתחת לרגליו, פנה עכשיו בלפור שו“ב בצעד נמרץ ימינה, לתוך לילינבלום, בואכה בית־ספר “תחכמוני” וראינוע “עדן”. רק כשאני תופס פתאום, שבאותו ליל דצמבר רחוק היה מוניה בסך־הכּוֹל בן ארבעים וארבע, ואילו ליזי בת שלושים ושתַּיִם, רואה אני אחרת מה שעורר בי אז תחושה של מעין שלשלת של מעשי פריצות. לא מה שהיה ביני לבין תמר. על הריונה לא נודע לי אלא כשבא מוניה לבשר לי על הולדת בני, אבל, אפילו לסיים מה שבא לומר בשמה של תמר לא הנחתי לו והודעתי מיָד, שאם רק תרצה היא בי, אשׂא אותה מיָד לאשה. שונה מקרהו של מי שמוליד בן מן האשה, שעקב הריונהּ הראשון ממנו קמה אמן של שתי בנותיו, ממש ערב המלחמה, נסה מפניו בחזרה לפולין, אובדת אין יודע מתי ובאילו נסיבות, מי שמוליד בן בימים שבכורתו מאשתו הנבגדת הופכת אותו לסב. כן, אז חשבתי שזקן בן ארבעים וארבע לא צריך להיות שטוף בזימה. כל מה שחילחל לתוכי מינקותי, זועזע לרגע בחשכת נפשי. רק לרגע. הן כל אותה עת, בתוך־תוכי, ציפיתי לתגובתו על הפרקים שהברחתי באמצעות אחד הסוהרים בחָדשַיִם האחרונים, כשמתוכי ממש פרץ ספרי “תרפים”. עכשיו, כשהייתי כולי מיתר קרוב לפקוע, טעון צ’ולנט וּווֹדקה, דיבר. כיוָן שהוא משוחד, הרשה לעצמו לדאוג להעתקת הפרקים במכונת־כתיבה ולמסירתם לעיון לכמה חברים. אמנם, לעולם “אין סופר, כמוהו כחַמר, יכול לצאת ידי חובת כולם” וחבר אחד הסתייג מן ה”מיליֶה" של הסיפור, חבורת צעירים ירושלמים אמידים, ש“ניחוח של פּארפוּם צרפתי מעורב ברקב לבנטיני” אופף אותם ו“מבחינה יהודית וציונית יש משהו מזעזע, דווקא בימים אלה, בגלגול הירושלמי של אותו העצב הרומנטי, הקְריפטוֹ־פשיסטי”, אבל מוניה – הגם שהקפיד לצטט דעת יחיד זו באריכות משונה – השמיעהּ בטון קצת פרוֹדי. הדברים כבר הגיעו לבירור ראשוני בהוצאת־הספרים התנועתית, וערכו הספרותי של “תרפים” והנכונות להוציאו לאור אינם שנויים כלל במחלוקֶת. “מכל־מקום, לאחר השנה הזאת בכלא זכאי אתה לשבועות אחדים של החלמה והתאוששות. בגלל המצב והחשש לחיי חברינו האסירים, הופעל בירושלים ובלונדון לחץ מוסרי אדיר על המנוּוָלים, אבל על שחרורך הבוקר לא נתנו לנו אפילו רמז. שמע, בבוקר אתה נוסע קודם־כּוֹל לבית הוריך. אביך אינו יודע את נפשו מדאגה. הנהג שלי יקח אותך, ישאיר אותך שם, יחזור למשרד וקצת יותר מאוחר נאסוף אותך ונִסע ישר הביתה. בינתַיִם אבשׂר לחברים, שיצאת לחָפשי ואציע, שאת שבועות המנוחה תקדיש להשלמת הספר. כאן יש יותר מסתם התממשות הבטחה, שהיתה בסיפור ההוא, האחר, בקיץ שעבר. אה, עבר משהו מאז! אני משער, שהחברים בהוצאת־הספרים יציעו שתכתוב אולי משהו על השנה הזאת מאחרי סורג ובריח, ספר קטן שיעורר בוַדאי ענין רב דווקא עכשיו בקרב הנוער. אבל כל זה אני משאיר לשיקולך.” כך, או לערך כך, דיבר אז באָזני מוניה ניר, שכן בשלב ההוא בחיי טרם הורגלה אָזני לצופן הלשוני המיוחד של החברה, שאת לשונהּ דיבר חותני המיועד. בעשר השנים הבאות עתיד הייתי לקנות שליטה מלאה בצופן הזה, לשמוע את מה שאינו נאמר, את העטוף במלים רכות, אמירוֹת אֶליפטיוֹת, זיגזגיות, סגי־נהוֹריוֹת, הטעמות ואותן שתיקות טעונות, המכונות בתיאטרון פָּאוּזוֹת. לא בערב ההוא, לפני עשרים ושבע שנים, לפני כל זה. הן לא רק הסעודה הדשנה, לא רק הווֹדקה, לא רק שבחי הפרקים המוברחים מתוך “תרפים” והדיבורים התכליתיים על ספר, או ספרים, שנתבע ממני לגשת מיָד להכנתם, אפפו אותי באדי שכּרון. מאז הבוקר הייתי במעין טראנס. בין החומות העותומאניות העבות של הכלא שבמרכז “בֶוִינגרד”, נותרו רק קומץ של אסירי ה“הגנה”, מופרדים גם מאסירי אצ“ל ולח”י, בקרב הערבים, רובם פליליים, רוצחים, שודדים, אנסים, וקולות ההתפוצצויות והירי שחדרו בעד החומות העבות ובישׂרו את הקרב ובא, הפחידונו. פתאום אני נקרא אל מפקד הכלא, ובלשכתו אני מוצא גם את הממונה עליו, קולונל הַקֶט, והוא שמבשר לי על שחרורי המיָדי. אין הסבר. אין רמז לקשר עם פניית ראשי הישוּב. כיוָן שמן התא אני מוּצא ראשון, אינני יודע אם רק אותי לבדי משחררים, או שהחנינה כללית. אבל בקולו של הקולונל אני מבחין במאמץ להעביר איזה מסר, להשאיר רושם שבתוך־תוכו מזדהה הוא עם הצד היהודי. בבגדים שלבשתי בשעה שנעצרתי, הבטלדרֶס הצבאי, שצבעתיו שחור, כאָפנת החיילים המשוחררים, אפילו התפר הפרום לאורך המכנס הימני, כדי שאפשר יהיה להשחיל את הכף והקרסוֹל המגוּבּסים. והיציאה ממגרש הרוסים ישר לרחוב יפו, וכאב הידיעה, שכאן, בקָדקָדוֹ האחר של המשולש, ב“בית־המעלות”, מתגורר מאיר, אם עודו מתגורר שם, ואליו לא אלך. וקצת הלאה, בבית־האבנים הישן של אלקנה צמח־דוד, בחדרהּ שבקומה השניה, יושבת אוֹלִי, אם עודנה שם, וגם אליה לא אלך. והאוניברסיטה, אחר כל החלומות, המאמצים, אחר שכבר עמדתי בהצלחה בבחינות והוענקו לי כל הזכויות וההט­בות שניתנו לחיילים המשוחררים והשלמתי סמסטר ראשון, אחד ויחיד, וגם להר הצופים לא אשוב. והנסיעה מורטת העצבים מפאתי ירושלים עצמה, כשכבר ברוממה מימין ובשיח’־באדר משמאל, וכן ממש מעבר לכביש בית־הכרם ומושב־הזקנים, בליפתא עילית ותחתית, מתחילים שטחי הסכנה, כביש עקלתון אִטי רצוף כפרים ערביים עד יאזוּר וסלמה ואבו־כביר בשערי תל־אביב. וההחלטה, שאמנם הבשילה בלבי מיָד לאחר שנודע לי, שבלא להיוָעץ עמי, אבל גם בלי שום ציפיות ותביעות ממני, התעקשה תמר להשלים את הריונהּ וללדת את הבן – לעמוס את מלוא האחריות, החלטה שפירושהּ המעשי היה שלום לירושלים ולא להתראות. ועכשיו – הספר. ופתאום – שמי־השמים. כבר קראו, כבר שיבחו, כבר נכונים להוציאו לאור. “סיפור שכתב בחור שלנו בכלא הבריטי הוא נצחון לציונות!” – שומע אני עד היום את הצליל הפסקני בקולו הרחב, הצרוד מדיבורים וסיגר­יות, של מוניה ניר. הוא ממש אפד אותי בבגדי כהונה, ובמשך כל הערב המשַכּר ההוא לא שאל אפילו שאלה ישירה אחת בדבר כוונותי. רק כעבור זמן התחוור לי, שבערב ההוא הטיל בי את הכישוף שקבע את מהלך חיי.

רק לרגע השהה בלפור שו“ב את עינו על חזית בית־הספר, שאחיו הגדול נחמיה סיימוֹ לפני ארבעים וחמש שנים ואחיו השני היה מסיימו אילולא האסון המחריד שקרה לילד נכה־הרגלים של הפָריצקים, וכשהגיע לקליפת האוֹקר החלולה והמתפוררת של ראינוע “עדן”, התחיל משיט מבטו על בתי רחוב פינס כאילו באמת יכול היה להעמיד לזיהוי מה שחילחל לזכרונו כאגדות שבע השנים המיתוֹלוֹגיות של משפחת שו”ב בתל־אביב. פעמים רבות כל־כך ובפֵירוּט מתרפק כזה חזר עליהן אבי, שגם ילד בעל דמיון מצומצם משלי היה רואה בפועל ממש את העריסה שבה שכב, סמוך לקיר הפנימי, היבש והחם יותר, של החדר הפינתי, הצפוני־מערבי, שבעד חלונותיו הגבוהים נשקף היה בקיץ זָהרוֹ הקסום של מפרץ יפו ובחורף באה נהמת זעפו. משם, מעריסתי, ראיתי – בלי שום ספק! – את המינארֶטים, את מגדלי הכנסיות, אפילו את עצי הארזים ועצי הברושים שפורקים עבדיו של שלמה מאניותיו של חירם, את יונה מפליג תרשישה, את עצמי, בן שלוש, נופל מן המדרגות חסרות־המעקה שעולים בהן מבחוץ לקומה שלנו ובנס יוצא רק בשסעים בסנטר ובנחיר השמאלי.

מתוך איזשהו צורך פנימי, שהיה בוַדאי קשר סמוי בינו לבין העובדה שלפני שעה לא ארוכה הגיש בקשה לדרכון חדש ופתח בשאר הסידורים לקראת מסעו לאמריקה (אם כי גם כשתיאר את הליכתו זו באזני קארן פידלר, עדיין לא ניכר בדבריו אפילו רמז של “פרידה סופית”), האריך לעמוד לפני הבתים, שבעליבותם המתפוררת השתמר, כמו בפנים כמושות של נשים יפות באמת, משהו הממלא את הלב לא רק תוגה, אלא גם רגשות ענוגים, ואפילו מחַיה לרגע תפארת אבודה. הנה אותם ארבעה עמודים קוֹרינתיים־כביכול, יצוקים כורכר ומלט אפור, בפאסאדה קלסית. ופאסאדה שניה זו, מעבר לפינה. ואמירי האילנות מאחורי חומת־הטיח הגבוהה. היכן היה אותו ארמון־של־מיליונרים, שאליו לקח הרב דוקטור אסטרייכר־קדמאי את אבא ואותי בשבת אחרי התפילה ב“אור זורח” לקידוש בבית חתנו המשורר־המאגנאט י.ל. בול־הרים? בזכרוני (זכרוני?!) רואה אני את עצמי נסרח אחר הזקן, שזקנו המשולש לבן כַפִשתָה שמלפפים בה את האתרוג ולראשו “אַיין צילינדֶר־הוטֶה”, איש שגם בכובעו הגבוהַ והמבריק הגיע עד חזהו של אבא, אבל כעדות אמי היה “שטַיין־רַייך” וכעדות אבי “כולו רוחניות, בקי בכל עשר החָכמות, מראשוני נאמניו של דוקטור הרצל.” כל מה שקשור בשמו של דוקטור הרצל היה אפוף קדושה ומסתורין, כאילו היתה נגיעה ביוגרפית בינו לבין אבי. רושם ילדותי זה שלי נובע כנראה מן הסיפור, שאף אותו שמעתי שוב ושוב, שהידיעה על פטירתו של דוקטור הרצל “פרצה כסערה” לבית־המדרש בשעה שהחל אבי לקרוא את ההפטרה, לכבוד הבר־מצוָה שלו. היו שם בבית־המדרש שונאים של הרצל, אבל אחרים לא התאפקו והגיבו בכאב ובזעם, ואילו אבא, שכבר אז היה לדבריו ציוני שרוף, קרא את כל ההפטרה, אמר את כל הברכות ואז פנה אל הקהל וקרא: הרצל מת – עם ישראל חי, אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני! (ואגב, הרצל נפטר ביום ראשון, השלושה ביולי, וקשה להאמין שרק כעבור ששה ימים, ודווקא באמצע התפילה, נודע הדבר בעיירת הולדתו של נפתלי צבי הרש שו"ב – המהדיר.) כן, קורות כל המשפחה יכולות לשמש חומר לרומן, החל ברב־דוקטור אסטרייכר־קדמאי וכלה בסיום הבלתי־אפשרי, הפגישה עם הזקנה המשותקת, שעד לרגע זה קשה לי להאמין, שהיא־היא מוֹריה בול־הרים, זו שנישאה בחשאי לדוקטור אמיל אנטוּאן ונעלמה – – –


מרחוב נידח אחד למשנהו, הלוך וחצֹה את אחוה, בוֹאכה שלוּש, הדרים בלפור שו“ב ובהגיע רחוב בוסתנאי לסוֹפוֹ, הימין לשבזי וירד בו עַד זֶרח ברנט, עד ישיבת וולוז’ין, אל בין בתים מָכים, מאוכלסים באנשים שלא הם ולא אבותיהם גרו כאן כשנשאה אותי יונה שו”ב בבטנהּ ובחמש השנים הראשונות, המעצבות, של חיי. שום ניגון לא ניעוֹר בי, וכל הוָיית־הרפאים רק העכירה את רוחי. בגבול ה“סיטי”, המתחיל להתרומם מעל לחורבות מנשיה, החשתי את צעדי. הרוח מן הים חזקה וחשרת עבים איימה בגשם־פתאום. מה שונה העזובה החרבה באור החָרפי הזה מתל־אביב הצעירה והקֵיצית של שנות הארבעים. פה, כמטחוי עין מן ה“ברזלים” של ה“פלז’ה”, שלידם הצטלמנו ערב שובי למצרים, אוֹלי ואני, רואה אני בראש גג שלט של חברת אלקטרוניקה יפאנית. מתחת לשלט אני מזהה את החדר שבו כתבתי את סיפורי הראשון.

ברחוב הירקון, שמגדולתו בשנות המלחמה לא שרדו אלא חזיתות מכורסמות ומכורכמות, ומהים נושאת הרוח ריחות אצות וביוב, הצפין ועלה, מתעקש ללכת ברגל, אולי מצפה עוד לאיזו פגישה שיִשׂא אתו אל מעבר לאוקיָנוס. מה מוזר (אמר לקארן פידלר), שום מַכּר. לאן נעלמו כל הפרצופים של זמני? האם זה מה שקורה לאדם על סף החמשים – המוּכּר אובד ונעלם, ועוד ועוד פנים זרות סוגרות עליך? לך הביתה, בלפור שו“ב. מכונת־הכתיבה קוראת לך. ומאותו ערב, עשרים וששה בנובמבר, עד ממש לפני צאתי לנמל־התעופה, בשחר עשרים ושנים בפברואר, ישבתי וכתבתי. כתוֹב וקרוֹע, כתוֹב והעתק מחדש, מאות עמודים, חש שאני מצרף בהדרגה את אינסוף השביבים שנצברו בי, וכי מה שראיתי ושמעתי וחוִיתי בכל גלגולי, כל מה שקראתי וספגתי, יוּתך, יחושל ויתהדק, יהיה לא רצף אפיזודות בעל אופי אנקדוטי, כי אם איזו מֶטפוֹרת־פלדה על חמשים השנים האלה בארץ־ישראל, ולא אוטוביוגרפיה לוֹקלית על איש אחד וצלבו, כי אם על ארץ הצלובים, ליבת האנרגיה של הציביליזציה המערבית. כתבתי כמו בטראנס. כמובן – התכוננתי גם למסע. ההזמנה בכתב, בחתימתו של מורטון שילדקרוס, ההסכ­מה הנלהבת ששיגרה לי הלן רוס לנושאי ההרצאות, הטפסים וההדרכה בעניני הוִיזה והכרטיס, הפכו את הנסיעה לממשית יותר ויותר. ההתמודדות הצפויה עם חברי ספא”ס בקמפוּסים של אמריקה קצת הפחידה אותי, אך מצד שני הייתי בעיני דניאל בגוב האריות, ולראשונה מאז שנים רבות ראיתי עצמי כאילו אני הוא ישראל, מוכן ומזומן להסביר, לתקוף, להתגונן, ליַצג. כל שעה שנחתי מכתיבת ספרי, ליקטתי עובדות ומספרים על הסוגיות שישראל נלבטת בהן, מתוך הגליונות שערכתי אני עצמי מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה צירפתי אנתולו­גיה קטנה של שירים שכבר תורגמו לאנגלית – זה נעשה עכשיו בזריזות – וכך עד לערב האחרון. כשכבר היה הכול ארוז במזוָדה ובילקוט, ששימשו אותי לפני שתים־עשרה שנה, כבר אחרי שהתקלחתי, בשתים אחר חצות, אולי קצת יותר מאוחר, לא התאפקתי והצצתי לרגע לחצי־חדר־עבודתי, ממגירת שולחני הוצאתי את מה שהספקתי לכתוב – ההעתק היה בילקוטי – כמו להיוָכח, שאכן יש לי כאן מאתים שלושים וארבעה עמודי קוַארטוֹ ברווח כפול, שלושים שורה בעמוד, ספר כמעט גמור. בלי־משים נמצאתי רוכן אל השולחן, מתקן מלה משובשת, הופך את סדר המלים באיזה משפט, מוחק משהו מיותר, לא מסוגל להפסיק. כשהתעוררה תמר וראתה שלא שכבתי, קמה גם היא, מזגה קפה לשנינו, וכך ישבנו במטבח עד שהגיעה השעה ללבוש את בגדי הדרך. לשעה שש הזמנתי מונית לנמל־התעופה, ובחמש לפני שש ירדתי עם המזודה והילקוט. אנחנו גרים בקומה הרביעית, כמעט ששים מדרגות. המונית כבר המתינה לי בפתח הבנין ומנוע־הדיזל פעל. מבחינה מסוימת אפשר בהחלט לומר, שבאמצע הרומן קמתי משולחני ונסעתי לשלושה שבועות לאמריקה.


 

ג. גבולות הדברים כהוָייתם

שוב חזרתי והתקנתי, בבטחון של מי שהמלאכה שלפניו פשוטה ונהירה, את פתיחת סיפורו של בלפור שו"ב – עד לפסוק הנועל, “ונסעתי לשלושה שבועות לאמריקה” – ושוב, בפעם המי־יודע־כמה, אני יודע: זה לא זה. כך זה לא ילך.

הסיפור הוא בלפור שו"ב, וְלא הייתי מעלה בדעתי לקבל עלי את הבאתו לדפוס, לולא היה מונח – מגובב, למען הדיוק – על שולחני. על־פי הכשרתי אני היסטוריון, וכך גם אמרתי לטפל בחומר התיעודי הרב הזה. כבכל תעודה.

כלומר, בדברי על “תעודה”, כוונתי בעיקר לעשרים וארבע הקסֶטות שנשמרו אצל קארן פידלר. אלה דברים שבעל־פה, רצופים חזרות, קפיצות מענין לענין והעלאתם על הכתב חייבה קיצורים, אפילו מעין ארגון מחוּדש של החומר; המקור היה תרגום – והמלאכה הקשה ביותר, שמצאתי עצמי משקיע בה כוחות־נפש גדולים, היתה החזרת האנגלית התרגומית למקורהּ העברי. חירויות אלה שנטלתי לעצמי אולי כבר העבירוני אל מעבר לגבול המותר, קל־וחומר לשוליַת היסטוריונים כמוני. ובכל־זאת, אילו הצטמצמו כל חטאי המדעיים בזה, רשאי הייתי לומר לעצמי – בהתחשב בכל האילוצים ובעיקר באלטרנטיבה, גניזת ספרו של בלפור שו"ב – גם זו לטובה.

עכשיו, כששבתי וקראתי את שני פרקי הפתיחה, אני יודע: כל ההערמות שאני מנסה להערים על הסיפור לא יועילו. או – אוֹ.

ואין כוונתי אך ורק לקפיצה מן ההתיחסות לחומר כאל “תעודה” אל השימוש בו כב“מקור”. ההבדל בין השנים הוא כל ההבדל. מערימות הלבֵנים קיבלתי עלי להעז ולבנות את הבנין שהיה בונה בלפור שו“ב, אילו הגיע לכך. איך מספרים את הדברים “כפי שהיו באמת”, בלשונו של רַאנקֶה, המכונה קולומבוס של ההיסטוריונים המודרניים?! מה היו “הדברים כהוָייתם” בחייו של בלפור שו”ב בין ליל שבת, עשרים ושנים בנובמבר, לבין שחר יום חמישי, עשרים ושבעה בפברואר, אם אמנם אלה התמרורים הגורליים ערב “מסע שלושת השבועות”, שלא שב ממנו? החתירה אחר “הדברים כהוָייתם” היא שהוליכה אותי מן הקסֶטות של קארן פידלר אל צרורות הפרגמֶנטים, הרשימות, ההערות והמכתבים־שלא־נשלחו, שהביא אתו פרופ­סור ג’ראלד צ’ייז והם המקור העיקרי השני לספרו של בלפור שו“ב. על יסוד מה שמצאתי באחד הפתקים החלטתי במה אני פותח, ואם כי דווקא בענין זה אין לי – לפי שעה! – כל מחשבות שניות, החלטה צורנית זו היא שלי. בדרך זו תחמתי אני את תחומֵי “שלושת חדשי הפרידה” מן הארץ, בין הטלפון מאמריקה לנסיעה עצמה, ובבואי לשחזר את “הדברים כהוָייתם” כביכול על בסיס מה שאמר בלפור שו”ב לקארן פידלר, קבעתי אני מִשקעם של אילו ריגושים ונסיונות נשא אתו בצאתו “לשלושה שבועות”, הכרעתי אני לצד אותו תיאור, שכל שלושת החֳדשים ישב כלוא בחצי־חדר־העבודה, כותב “כאחוז דיבוק”.

האוּמנם?!

במבנה מסוים זה, הפותח בליל שבת, עשרים ושנים בנובמ­בר, היתה כוונתי לתהות על שרשיו של מה שגם בדברים שהשמיע (סוף מארס – ראשית אפריל 75') באזני קארן פידלר אינו נרמז עדין. בסבך סתירות פנימיות, שאיני יודע איך אישב אותן, אני אחוז. את נאמנותו של ההיסטוריון לעובדות המתוע­דות המרתי גם בנוסח זה בקפיצות־המשולשות של אנשי הספרות הבדיונית, אבל איך אני מתגבר על איזו תחושה סתומה, שמתוך דבקות בוִידוייו ה“אותנטיים” של בלפור שו"ב, נעשיתי עבד לקונצֶפציה שלי עצמי ואני דוחה כל מקור אחר, אם משום שהוא ספרותי־בדיוני לכאורה, אם משום שאינו מתישב עם מה שכבר החלטתי שהוא האמת.

אני חוזר וטורף את גלי הניירות שעל שולחני, מחפש את המפתח לתעלומת השתקעותו הנמשכת של בלפור שו"ב בקליפורניה במכתבים, שכתב ולא שלח, בפרגמנטים הספרותיים שאת רובם לא השלים, גם במה ששמעתי על שלוש השנים ההן מפי גיסתו וגיסו, איילת וג’ראלד צ’ייז.

ושב וחוזר אל הפרגמנט, שאולי אינו אלא שלדוֹ של משהו ארוך הרבה יותר שלא נכתב. הספק התעורר בלבי מיד בקריאה ראשונה של עשרים הגליונות הצהובים שהיו אף הם במזודת ג’יימס־בונד הגדושה. זה לא הסגנון שלו. השערתי היתה שמדובר כאן בסיפור שבלפור שו“ב לא מצא בעצמו את הכוח לכתבו כתיבה שלמה, וכמו קיוָה להשתחרר מאחיזתו בכתיבה סינוֹפטית זו ב”הֶרמֶס בֵּייבּי" הישנה של גד גוֹטֶסדינְסט־עבדיאלי. בפשטות: אין מרפה ממני החשד שמסופר כאן על התרחשות ממשית מאוד. כשמצרפים אל ההערות שרשם לעצמו בעט ירוק על אחד מאותם עלים ורודים של יצרני תרופות ובראשן “תכתוב עלינו?!” – אותה כותרת הכתובה במכונה ומחוקה בעט – וכן גליון בודד, ששרד מאיזו טיוטה מוקדמת (או מאוּחרת?!), ואת מה שנרמז בשיחותיו עם קארן פידלר על אותה סרן עָפרה שטיב היחסים בינה לבינו נשאר סתום, מתעוררת השאלה – האם מקומו של הפרַגמנט “תכתוב עלינו?!” במכלול יצירתו הבדיונית של בלפור שו“ב, או שמתואר בו אירוע אמיתי הזורע אור על פרק גורלי זה בחייו? אם זהו סיפורם של “דברים כהוָייתם”, כהגדרתו של ראנקה, מתפוררת הקונצפציה שאימצתי לי בהתקנת סיפורו של בלפור שו”ב, שיש מקור אחד עיקרי: הקסטות. עדיין איני רואה איך אני מרבע את העיגול. השאלה, במלוא חריפותה היא זו:

האם הדברים שבחר בלפור שו“ב לספר, בוידויו המרתוני, מתוים גם את גבולות המותר למחַבֵר את ספרו, או אולי כל מֵידע, ויהיו מקורו וצורתו אשר יהיו, נהפך, ברגע שהוא מגיע לידיעתו של המחבר, לחלק מ”מה שהיה באמת" ושוב אין הוא בן־חורין להתעלם ממנו?

אלה אינם דברים של מה־בכך, אך לפני שאשוב לבירורה של שאלה זו, שמעוררים עוד כמה טכסטים המונחים לפני, אביא כלשונו את הפרגמנט (או הסיפור), שנמצא על שולחנו של בלפור שו"ב בכרמל, קליפורניה.

 

ד. פרַגמֶנט

תכתוב עלינו?!

מחצר המעוז, שעשה בו ביממה האחרונה, נאסף הסופר רדוף־פחד־ההזדקנות לרכבו של קצין־החינוך החטיבתי. ברכב יושבים שני המרצים, שנאספו מן המעוזים הדרומיים יותר, האחד מרצה במדעי המדינה והשני גרפולוג פופולרי. ממפקדת החטיבה יוסעו לרפידים, ומשם יוטסו לשדה דוב.

אלה הם ימי מלחמת־ההתשה בקו התעלה, אביב שבעים. בשלושת הימים בגזרה הדרומית, מן המזח ועד לאגם המר הגדול, התנסה הסופר המזדקן בטפטופיהם של פגזים יחידים, בהרעשות כבדות יותר, בִּצְפִיָה בתימרות העשן השחור המתאבכות בסואץ. לא אלה הִשרוּ עליו דכּאון. להיפך, ביָזמתו, ורק לאחר פניות חוזרות, הועבר מעריכת עלילות גבורה במערכת שבקריה ליחידת המסבירים בעל־פה. כל ימות השנה יושב הסופר המזדקן ליד שולחן־כתיבה כלשהו, אם בבית־ההוצאה שהוא משחית בו את שנותיו בעריכת תרגומים קלוקלים, אם בשכתוב זכרונותיהם של פרנסי הדור, פעמים אפילו ליד שולחן־עבודתו בבית. את שירות המילואים מעדיף הוא לעשות בניקוי מחראות, אמר למפקדו, רק לא ליד שולחן־כתיבה. לקו התעלה הוא יורד ברצון, כמעט בשקיקה. כאן, ברכבים הרכים והמשוריינים, בצירי האורך והרוחב, מתקרצף מעליו משהו מחלודת שנות־העמידה, שפתאום הן כאן. הנה אתמול, כשממש נכנס הזחל“ם לחצר המעוז, נשמעו המשרוקית החדה וצעקת “יציאה”, ועם הנהג והחיילים הצעירים קפץ ורץ לתוך מחילה מדופנת, מתחת לשכפ”ץ, מעל לראשיהם מתרסק פגז אחד, שני, שלישי, חול ניגר מלמעלה לשׂערו, לעָרפּוֹ – הריהו שוב באיטליה, במחפורת כרוּיה בסוללת השקיה, אָזנו מבחינה בין קצב האש של ה“שְפַּנְדָאוּ” לבין זה של ה“וִיקֶרְס”, בין נערת החמורים של ה“נֶבְּל־וֶרפֶר” לגיהוקי ה“פוֹר־פּוינט־טוּ”. כאן, במחילה שבפתחה הדרומי של תעלת סואץ, חשוף לאותן סכנות כמו הסדירים שביניהם הוא דחוק, הלמות דמו מוחשת יחד אתם, כמו לרגע גם הוא שוב בן עשרים, באביב, בשדה אפור, בוצי, שלתוכו מורידים הם את חבריהם, מכסים אותם, את השמיכות האפורות, לסוף גם את חרטומי הנעלים, בלֵיס הצמיג, ועל חבריו אלה, שמתו לפני עשרים וחמש שנים, הוא חושב כשהוא משוחח בשעה מאוחרת יותר על שירה ומלחמה, מצטט מן הזכרון: החיילים הצעירים שֶמֵתוּ לא יְדַבֵּרוּ, ובכָל־זאת יישָמַע קוֹלם בַּחלָל הבָּתים שהדמימוּ.

הנסיעה לרפידים נראית כמו ממסוק, מגבוהַּ ומרחוק. משני עברי הכביש מסיעה הרוח חול. שלוש שנים מכסה החול את המלחמה שהיתה, ועדיין מזדקר מתוכו ברזל חלוד ועדיין מאתרת עינו של הסופר המזדקן את מאַוורֵר המַקרן של משאית מתה, זה שטרם בלע אותוֹ החול וכמעט שלוש שנים מעוררת אותו כל רוח. והנה רפידים. והמבנה המצרי, שכמו מהמדבר הצהוב קם, וכשיתפוררו סופית קירותיו הסדוקים, אל המדבר הזה יָשוב. וחדר החינוך. קירותיו מטולאים מפות של סיני וארץ־ישראל הגדולה, כרזוֹת יום העצמאות הקרוב ו“האויב מאזין”, ועל גליון־בּריסטוֹל, ביד גימנזיסטית, “אִם” של קִיפּלִינְג בעברית. שולחן. שני ספסלים. ארגזי תחמושת טעונים חומר הסברה. ובפינה – ערימה מתמוטטת של ספרים משומשים. תרומת אזרחים טובים וגם, אבוי, גל של “פּלֵייבּוֹי”.

וסגן־משנה, שכאילו בשובה מהתיכון הביתה, גוּיסה, הולב­שה חאקי והוגלתה לסיני. דקיקה, ואפילו בתוך כל ההזנחה המתפוררת והמאובקת מסביב, בולטת היא באיזו צחות קטיפ­תית בפניה הילדותיות, איזו אבחת סכין במבטה המהיר, חזה קטן, קול רך השואל מי קפה מי משהו פושר, אין קר. ייאָלצו לשבת ולחכות לרביעי, המגיע מיחידה אחרת, וממילא יש זמן עד לטיסה. הכול עייפים ומכונסים בתוך עצמם, ורק הגרפולוג כמו זקוק עוד לאיזו הופעה. כשמצטרף הרביעי – רב צעיר, גזרה נאה ואילו עסק מעט יותר בספורט היה כמו מהקולנוע, אפילו בגדי כהונתו השחורים, אחרי כל הטלטולים, בלי רבב – מתעורר הגרפולוג להשווֹת רשמים בשאלת ההתשה והשפעתה על הסדירים מכאן ועל אנשי־המילואים מכאן, ועד מהרה מציב עצמו איש מדעי המדינה בעמדת מַנחֶה משועשע, השואל את עמיתיו מה בין האמונה החיילית שעל כל כדור רשומה כתובת לבין האמונה בהשגחה הפרטית מכאן ובגורל העיוֵר מכאן, מלַבֶּה ויכוח על ההבדלים שבין אמת התגלותית, אִי.אֶס.פּי, אסטרולוגיה, גרפולוגיה והאמת המדעית, ועוד כיוצא באלה.

קצת מרחוק, על ארגז תחמושת, לא משתתף, יושב הסופר המזדקן, ספק מאזין ספק עוקב אחר תגובות הסגן־משנה, העומדת בין “אִם” של קיפלינג לבין כרזת יום העצמאות, עיניה החומות הנה הן מאפילות, הנה מבריק בהן לגלוג צונן, הנה מעמעם אותן השעמום. ושוב אִבחת מבּטה וכמו נרכן בה משהו לעברו, כמעט אמרו שפתיה משהו, והיא שבה ומשעינה גבּהּ אל הקיר. אפילו בחאקי הזה, שצבעו סְכָך יבש, מגרה בו הסגן־משנה פצע ישן, מחַיָה דיוקן שאולי לא היה קיים אלא בדמיונו.

כדי לומר משהו, הוא שואל על ערימת הספרים שבפינת החדר, לשמאלו. להתרחק מן הויכוח הסוער, היא חוצה את החדר, עונה מקרוב. הוא שואל מה תפקידיה של קצינת־חינוך. הוא יושב על ארגז התחמושת, ועיניה, גם חמות גם חצופות, מישירות מבטן, ולתוך תשובתה היא מכניסה פתאום משפט:

“בערימה הזאת מצאתי גם ספר שלך.”

לרגע חותך הכאב, שחזר והתנסה בו בביקוריו במעוזים, כאילו נידב את לבו למטווחי סכינים. המפקד יפתח תמיד בזו הלשון: “הקשב, יש לנו כאן היום את הסופר, הסופר שו”ב, שיִתן הרצאה בנושא הספרות, ועל מה בדיוק הוא יגדיר הרבה יותר טוב ממני." החיילים הצעירים, אפילו אין אָזנם האחת קשובה לחברם בתצפית, לשריקה ולצעקה “יציאה”, ינהגו בו בנימוס כבוי, פעמים יתגלה אפילו צדיק אחד ובפיו איזו שאלה נוקבת, אבל את ספריו לא קרא איש מהם, שמו אינו מרעיד כל מיתר. כפי שניסחה זאת באכזריות הסגן־משנה. רק בערימת ספרים, שאפילו על מדפי דור האבות הם מיותרים ובחדוָה נידבום לאגודה למען החייל, עדיין יכולה היתה למצוא את ספרו – וכבר הוא יודע, כוונתהּ לראשון, זה שהקנה לו את פרסומו. אם הסגן־משנה היא בת עשרים, נולדה יחד עם הספר, אולי מעט אחריו.

ואז ממשיכה הסגן־משנה ואומרת משפט שני, בלתי־צפוי אפילו יותר מהראשון:

"זה ספר יפהפה, נורא משהו אחר כזה – "

על פניו הוא כופה חיוך של תודה־נחמד־אבל־לא־צריך־לעשות־ענין, מקווה שאין רואים את בעירת־הטיפש־עשרה בפניו. החשש מפני השתטות אינו מניח לו לשאול מה יפה כל־כך בעיני ילדה צחה זו, הצעירה מילדיו שלו, שספק אם קראו בשלמותו אפילו אחד מספריו.

מעצמה מדברת הסגן־משנה על ספרו, וכדי להיבָּדל מן הויכוח הנמשך סביב השולחן, היא משתוחחת ובקול חרישי, שבניגונו ארוג היגוי זר כלשהו, אומרת שבמיוחד עשו לה משהו תיאוריה של הנערה, שלגיבור היא מתגלה כשולמית וכעשתורת ורק מאוחר מדי הוא חש בנפשו את פעולת רעליה. וירושלים של מלחמת־העולם, המנדט הבריטי, מערכה אחרונה תמונה ראשונה, שאביה לא עייף מלספר עליה, ובחיים לא מצאה אותה, “רק בספר התחלתי לראות.”

“את אביך?”

בפתאומיות משופדת של שעון מעורר פורץ מפיה צחוק, שהיא חונקת מיָד ביד־על־פה. “גם,” היא אומרת, צחוק אילם ממשיך לרטוט בזויות שפתיה, “התכוונתי לזמן, לאנשים, לירושלים שלו.”

לא, משיבה הסגן־משנה, כבר שנים אין אביה בירושלים, להוציא ביקורי מולדת. היא עצמה נולדה בבית־החולים זיו, אבל מאז מתגלגלת המשפחה משגרירות לשגרירות.

בהחלט, מאשרת הסגן־משנה, אבל אותו צליל זר בהיגויָה הוא באמת מישמָש, לא ספרדי, לא צרפתי־קנדי, ודאי לא ניו־יורקי. קצת מהכּוֹל.

וסוף־סוף מגיע גם הרכב, והם יוצאים לשדה. ליד הנהג, כמובן מאליו, יושב הרב האתלט, ושלושת האחרים מטפסים ועולים למרכב מאחור. ואתם עולה גם הסגן־משנה. הסופר המזדקן מופתע, שואל אם היא מלווה אותם אל המטוס. לא, היא מחייכת, אני פשוט עולה לארץ, ל“רגילה”.

במטוס האזרחי הלא־גדול יושבים זה בצד זה הסגן־משנה והסופר המזדקן, ורק עכשיו שב הוא ושואל על אביה, שהוא מכירו מן־הסתם מירושלים של אמצע שנות הארבעים. שמו עכשיו משרד־חוצי מאוד, כאשר שיער, וכיוָן שהוא נואם בועדות השונות של האו"ם בניו־יורק, גם עלה שם זה לא אחת לכותרות. אבל מה היה שמו אז, לפני שעיברת משה שרת את שמות כל ראשוני הדיפלומטים?

שמו המקורי, הרוסי מאוד, זכור היטב לסופר המזדקן. אפילו היו, כן, שנה אחת, פחות, ב“אותה חברה”. האם לא שירת בחורף ההוא, ראשית ארבעים וארבע, בַּגֵ’יי.אֶס.פִּי, בקריית ענבים? הסגן־משנה מעירה בחיוך, שקשה לה לזכור אירועים שקדמו ללידתה, אבל, כן, כשמפרש הסופר המזדקן את ראשי התיבות היא נזכרת: הוא היה נוטר, מאלה שחבשו מגבעות אוסטרליות. גבוה למדי, שׂפם בלונדי דקדק, אנגלי, כחוש? כן זה כנראה הוא, היא צוחקת, אבל רק בתצלומים ליד הטנדר הוא כחוש, ולתאר כבלונדי את מה ששרד משׂערו, הוֹ־הוֹ… כן, הוא למד לשונות רומניות, צוהלת הסגן־משנה, מתקשה להאמין שכדי כך מצומצמים היו המעגלים. על הפרטים מתוך סיפורי אביה, האחוזים בזכרונהּ, היא חוזרת כעל סיפורי־אגדה ונדהמת לשמוע שגם הסופר המזדקן האזין למוסיקה של פַייף־או־קְלוֹק באותו בית־קפה מכובד בקרן־בן־יהודה קִינג ג’ורג', “אימפֶּריַאל” – היה גם קפה “אֶמפַּיֶר” – או זה או זה. הפסנתרן הזה אפילו נכנס לספרות הפולנית, לרומן של מומר שנזכרת בו אותה ירושלים, רומן ברנדשטטר, מה היה מנגן? את האִינגְליש וַאלס מהסרט גשר ווֹטֶרלוּ. בֵּזָה מֶא מוּטְשׁוֹ. לילי מארלֶן. דֶה וַייט קְלִיפס אוֹף דוֹבֶר… ומי לא הלך אז חמש פעמים ל“רֶכּס”, לראות את ריטָה העיוֶרת ב“גילדָה” מבצעת סטריפטיז בהסרה ממושכת של כסיית־משי אחת. כן, גם לקונצרטים של ימי שלישי בוַי־אֶם־סִי־אֵיי בניצוחו של קַארל סלומון, שטרם עיברת שמו משרד־חוצית, לקַר־אֵל שַל־מוֹן.

שוב משתלח מבין שפתי הסגן־משנה צחוק זכוכיתי, שהיא ממהרת לכבשו בשרוול חולצתו ספוגת שלושת־ימי־המעוזים. וָאוּ, בדיוק אותם הסיפורים…

ואחרי־כן מתחיל הסופר המזדקן לתחקר את הסגן־משנה, עוקף את השאלה מה מצאה חניכת רומא־מונטוִידיאו־ברוסל־ אוֹטוָה־ניו־יורק בספר־ביכוריו הנשכח. הוא שומע מפיה, שחזרה כדי לשרת בצה"ל, ואם כי בגלל רב־לשוניותה ונתונים אחרים ביקשו מן ההתחלה לשבצהּ בקריה, דרשה היא “תנאי שׂדה”. זה היה ממש אחרי ששת הימים ונורא־נורא רצתה להיות שותפה “לכל זה”. לא, הניתוק מההורים לא מפריע במיוחד, להיפך, היא צוחקת, בארץ מחבקים אותי ומשגיחים עלי הרבה יותר מדי. אביה ירושלמי, כמובן, ושם שוכן כל השבט. לא אִמהּ. היא הגיעה לגמרי לבדהּ, מיָד אחרי המלחמה. לא, מן הבחינה הזאת היתה בת־מזל – דודה אחת שלה עלתה עם בעלה מגרמניה, מאלה שהספיקו להציל רכוש ואת הרהיטים הגודשים עד היום את דירתה של הזקנה. רחוב יֶקִי שקט מאחרי רחוב הירקון, כן. זה עכשיו הבסיס האזרחי של הסגן־משנה, ולירוש­לים היא עולה למען הנפש והסדר הטוב. כן, עכשיו היא כבר בקבע, ושוקלת אם להיענות להצעות מפתות ולהאריך את השירות, או לעשות מה שבאמת מתחשק לה.

ובטרם נחיתה כבר הצילה גם היא מפיו, שלא על הספרות פרנסתו, אם כי במובן ידוע מתפרנס הוא ממנה. הריהו משמש עורך בבית־הוצאה. לא, לא זה שעל־פיו יִשׁק דבר, כלל לא. עורך כתבי־יד, מתקינם לדפוס. כפרנסה נוספת עובד הוא שני לילות בשבוע, פעמים פחות, פעמים יותר, כמתרגם־מסגנן־משכתב במערכת אחד העתונים. לא, מדגיש הסופר המזדקן, אין הוא עתונאי, כי אם עובד בעריכה בעתון. ובהוצאת־ספרים. כבדרך־אגב מזכיר הוא עבר אקדמי, וכשמספרת לו הסגן משנה, שבין שאר אלטרנטיבות היא שוקלת לימוד לשונות רומניות – כאביה! – וספרות השוָאתית, מעיר הוא, רק לא קריֶרה במאורת־הפתנים הזאת!

לתוך רגעי השקיעה האחרונים ביום של ראשית ניסן, בין פורים לפסח, יוצאים הם אל הכביש. כאן אומר הסופר המזדקן להיפרד לשלום מהסגן־משנה, שכל מכונית תסיע אותה בשמחה לתוך תל־אביב. הוא גר לא הרחק מכאן, בשדרות נורדאו, ליד סוקולוב.

גם לי לא אכפת לטייל קצת, אומרת הסגן־משנה, זו שעה נהדרת.

את המפנה המפתיע מקבל הסופר המזדקן בהתרגשות כבושה. הוא מתנה את הסכמתו בכך, שאת תרמילה הגדוש ישׂא הוא, ואילו היא תסתפק בילקוט המורים המרופט עם כלי הרחצה והספרים.

באפרורית שבמהרה תהיה ערב אביבי מגיעים השניִם עד לקרן נורדאו־סוקולוב. שם משהה היא את צעדיה, ופתאום אומר הוא:

“אם הולכים בשנים, אז עד הסוף.”

היא אינה מוחה, אינה מביעה שביעות־רצון, רק בזויות שפתיה, כך נדמה לו, רוטט אותו חיוך אילם, ואילו היתה זו לא שעה שבין חושך לאור, היה מבחין בברק הסכיני שבעיניה. טיול כזה, רגלי, בחברת סגן־משנה, לא עשה שנים, אבל רגליו קלות. כשהם מגיעים לקרבת הבית, שדודתהּ מחזיקה בו דירה זה שלושים וחמש שנים, כבר שמע על האפשרויות הנוספות, להאריך את שירותה ולעבור לתפקיד מעניין, עם עליה נמשכת בדרגה, פה בתל־אביב, או לנסות את כוחה בעתונאות.

לפני שאַת עולה לרכבת, מיעץ לה הסופר המזדקן, שאלי את עצמך לאן אַת מבקשת להגיע. העתונאות אינה נוסעת אל הספרות. אבל זו שיחה ארוכה.

ואז שואלת הסגן־משנה אם היה רוצה לעלות אתה לשעה קלה לדירה. לשתות קפה.

את הרגע החולף ההוא לא ישכח עוד, אם כי רק מאוחר יותר ישאל את עצמו אם אמנם לא היה בהזמנה אלא מה שהתפרע בדמיונו של הסופר המזדקן – לבוא ולשכב אתה.

כיון שלא נענה מיָד, לא שאל מה על הזקֵנה, דודתה של אמה, וגם בימים הבאים לא יסתכן בהצגת שאלה ישירה לסגן־משנה, ולא רק מחשש שתצחק ותאמר: “עכשיו אתה כבר יודע: בהחלט התכוונתי גם לקפה!”

הוא אומר, תודה, קצת מאוחר, אבל אם עצה, או משהו, אפשר מחר – ולמחרת, באחת־עשרה, בבית־קפה שהציע הסופר המזדקן כמו באקראי, מקום נידח במקצת, לא מאלה שפוקדים בני אומנוּיותיו וחוג מכריו, כפי שמקובל לומר.

הדמיון בין עתונאות לספרות, ממשיך הוא את שיחתם, הוא זה שבין הקדֵשָה לקדושה.

'וכבר הוא יודע שמָעַד. לא משום הבנליות של הקלישֶה, אלא בזה שבמשפט ראשון גילה לאן מושכות האסוציאציות שלו.

“אין דמיון? או יש?” צחות עורה וקולה הרך, הנכרי־בלתי־מוגדר, משַווים לה חזות תיכוניסטית, אבל בעיניה החומות מתהפכות חרבות. "נכון שבתרבות מסוימת הוגלו שומרות האש הקדושה למנזרים, אבל במקדשי המזרח היתה הקדושה לא בבתולות, כי אם בקדשות. פורח היום סוג ספרותי חזק מאוד, המחזיר את הקדשות למקדשים, את העתונאות לספרות – "

קולה רך, אבל ניחוח כבד של סֶכּס ממלא את נחיריו של הסופר המזדקן. בהתרגשות של מתבגר הוא קולט אותות ומפענחם. עד מהרה מתחוור לו, שבזריזות העלתה את שיחתם על מסילת־הישרים של כפל הפנים המאפיין מיתוסים קדומים, פולחנים, את כתבי־הקודש ואת הספרות המודרנית. שובים את לבו רוחב קריאתהּ וכן אותה נינוחות קלילה וצוננת של שיחתה עם בן דורו של אביה, אדם שאך אתמול דיברה בהתפעלות על ספרו ה“יפהפה”. הנה עשתה הקבלות מעניינות בין הקדשות הקדושות של טוֹלסטוֹי ושל דוֹסטויבסקי, וכבר עברה אל כל האפשרויות האחרות של היפוכי התפקידים, קדשות המיצגות קדושה ועולם האזרחים ההגונים שבפנימיותו זנוּת ופֶרבֶרסיה, מזוֹלא ומוֹפאסאן עד ז’אן זֶ’נֶה. והאם קרא משהו משל אוֹקטביוֹ פַּאז?

לא, לא קרא.

במקום אחד, אומרת היא, כותב אוקטביו פאז על ה“פיֶסטה דֶל גריטוֹ”, חג הצעקה. אחת בשנה, בחמשה־עשר בספטמבר, באחת־עשרה בערב, פורץ ההמון שבכיכרות בצעקה הנמשכת בלי הפסקה עד חצות. שתיקה חנוקה של שנה שלֵמה משתחררת בצעקה אחת נמשכת, שלושת אלפים ושש מאות שניות. יש איזו שיטה חדשה לטיפול במחלות נפש, לעודד את החולים לצעוק עד כלות הנשימה. זה אולי מסביר מה שקרה בעשור האחרון באירופה ובאמריקה, ופה הוא דרוש כמו חמצן לחנוקים ולמרובעים שאני פוגשת סביבי, לצעוק עד לב השמים. אגב, ידיד שלי בניו־יורק שלח לי ספר משוגע באמת, “דו אִיט!” של נביא הַיִיפִיס, ג’רי רובין? (כך מסיימת הסגן־משנה משפטים המכילים מידע חדש, בסימן־שאלה).

לא, לא שמע.

זה דווקא אחד שחי פה שנה, שנה וחצי, חזר עם עשרת הדיברות של ה“דְרוֹפּ־אָאוּטס”. אם אתה מעוניין, אתן לך את הספר. הייתי רוצה לשמוע מה חושב אתה על הדור שלנו.

תִּתֵּן את הספר מתי? – מפענח הסופר המזדקן את המסר. בטרם החליפו מלה מפורשת אחת על טיבו של הקשר ההולך ונרקם, כבר החליטה הסגן־משנה: הם ייפגשו וייפגשו.

השעה כבר קרובה לאחת, והוא שואל מה דעתה על ארוחת־צהרים, דג על האש, במקום שהדייגים היפואים עצמם אוכלים בו.

“האם כלול גם היום הזה במילואים?” מקנטרת הסגן־משנה.

“אין לי שעות,” אומר הסופר המזדקן. “אני עובד בבית, בבתי־קפה, גם בחדרי שבמערכת. אבל היום נאכל דגים.”

הסגן־משנה נענית בחדוָה, אבל תחילה עליה לחבר תירוץ לזקנה, שכבר יושבת בודאי אל השולחן הערוך. הוא מאזין לסיפור הכיסוי, שטוֹוה הסגן־משנה ישר לתוך הטלפון, מעשה במשהו בלתי־צפוי שירד עליה ממש לפני כמה רגעים, פה במקום־שאני־לא־יכולה־לדבר־עליו־בטלפון, דודה רגינה – ותוך כדי כך צוחקות עיניה החומות צחוק מתורגל לכל מצב – ועושים ארוחה קטנה למפקד שקיבל עוד פָלָפֶל. כן, דודה, כולם קצינים, מאיורים וקולונלים. אמרתי להם, שהבטחתי לאכול אתך צהרים, ולא מעניין אותי משום דבר, אבל הם דרשו שאדבר אתך.

הקול המיתמם, כמו ההבהוב בעינים המביטות ישר לתוך עיניו, מפעילים בו מנגנון אזעקה. אבל גם להיפך, מציתים בתוכו אש, משחררים חיות מסוּגָרָן. בקשר מעין זה, מעבר לדור שלם, מעבר לילדיו שלו, לא התנסה עד הנה, וכמו במַגנט נמשך הסופר המזדקן אל הסגן־משנה.

בסוכת־המחצלות שבשפת הנמל הנטוש אין, למרבה המזל, שום פנים מוּכּרות. שניִם־שלושה גברים בלתי־מגולחים, חרושי קמטים, אולי דייגים. מבחר הסלטים, הפיתות החמות, ה“בּוּרִי” ישר מעל האש, יין לבן מהקרח, ובין שניהם לסוף העולם רק הים של ראשׁית ניסן, שהקדים מאוד. עד שהם קמים מהשולחן, עושים עיקוף ארוך ברגל ומוצאים עצמם ברחוב, קוראים ל“סְפֶּשֶׁל”, פונה היום. ואפילו בשִׁבתָּם מאחור, לבדם, נוהג הוא כאילו היתה זו אהבת נעוריו הראשונה, ההתרגשות המינית דורכת אותו כמיתר, אך הוא נזהר מחציית הגבול, נוגע בה בראשי אצבעותיו. ברחוב הירקון, די רחוק מבית הדודה, עוצרת היא את המונית, אינה מניחה לו ללוותה. בזריזות משתחלת היא בין המִסעד המרופט לבין רגליו הארוכות; ורק אז, ממש לפני צאתה, מגעת היא את פיה בפיו, את שפתיה השזיפניות היא לוחצת כנגד שפתיו, לוקקת אותן בלשון חזקה, לחה, ובאחת מחליקה החוצה אגב לחישה: “אצלצל אליך בערב” – ויוצאת.

ובערב, לתוך הלחץ והרעש של מערכת־הלילה, בעודו מכתיב ידיעה שהוא מצרף ממברקי רוֹיטֶר’ס, סי"צ ויוּ־פִּי־אַי, נכנס הטלפון. הכתבנית, שקולו מפעיל את אצבעותיה, מרימה את השפופרת, גם אומרת, “זה בשבילך, מהצבא.” כבר ברגע שנותר לבדו במונית, הַכּשת לשונה בין שפתיו מתחילה לחלחל לתוך דמו, פקד עליו מוחו שאם אמנם תטלפן הסגן־משנה, ינַתּק מגע, ומיָד. הטלפונים אינם שובתים לרגע, וכל צלצול דורכו מחדש כאילו החזירו הארס המשַכּר לשלב ההתבגרות. עכשיו, כשמושיטה לו הכתבנית את השפופרת, אין הוא חושש אלא מאזניה ומאזני שאר המצטופפים בין הטלפּרינטרים מזה לשו­לחנם הכפול של צמד העורכים מזה. הוא משמיע הגאים חנוקים, חסרי־צבע, והסגן־משנה, כאילו קלטה צופן מוסכם, מדברת גם היא בלשון מכוסה, שאפילו אם מצותתת להם המרכזנית, לא תחשוד במאומה: היא קצינת־החינוך המודה למרצה על שלוש היממות בקו התעלה. המפקד מבקש כבר עכשיו לתאם סיבוב נוסף, "מה שיותר מוקדם, עוד לפני יום העצמאות. מחר אני בתל־אביב, והיינו יכולים להיפגש – "

ביזמה מעין זו מצד אשה, כמעט ילדה, צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים, לא התנסה הסופר המזדקן מעודו, וחרף אזהרות שׂכלוֹ הישר, אומר הוא “בסדר,” נדמה לו שהכול מצותתים לטרֶמוֹלוֹ התאוותני של מיתרי קולו. הסגן־משנה, לעומתו, יבשה ועניָנית, שואלת אם נוח לו “שניפָּגש במקום שנפגשנו בפעם הקודמת,” והוא מבין שכוונתה לבית־הקפה שנועדו בו לפני־הצהרים, וחוזר ומשמיע “בסדר.” ורק אז מוסיפה היא, ומי יחשוד בכוונתה, “בכל־אופן, אולי תרשום גם את מספר הטלפון הזה, ואם יתקלקל משהו – תוכל להשאיר לי הודעה.”

הכול כבר טעון חשמל, נושא אופי של קשר חשאים. היטב הבין, שהעיקר צפון במספר הטלפון, וכי הסגן־משנה מרמזת שיטלפן אליה בכל ההקדם, אולי עוד הלילה, בצאתו מן המע­רכת. זאת אינו עושה, שכן בינתים החליט עוד החלטה, ומה יאמר אם את השפופרת תרים אותה דודה ישישה. אבל בבוקר גובר עליו יצרו. הוא יוצא להוצאת־הספרים, מטלפן מן הטלפון הציבורי שברחוב. קולה של הסגן־משנה הוא קול של שינה מאוחרת, של רכות מיטתה. הטלפון הציבורי משחררו מכל החששות והמעצורים, והפעם הראשונה מדברים הם במפורש על הימשכותם ההדדית. הוא אינו מזכיר את סירובו “לשתות קפה” אתמול, אבל אומר, “אני בא אליך עכשיו.” מאוד היתה רוצה, אומרת הסגן־משנה, ומוסיפה מה שלא היה מאמין שנערה כמותה תאמר, פשוט כך, בבוקר, בטלפון, לאחד כמותו, “אני מתה לשכב אתך.” אבל לא עכשיו. הדודה ירדה לים, כמנהגהּ המטורף בחורף ובקיץ, ועוד מעט תחזור. הם יוכלו להיפגש כמו אתמול, באחת־עשרה, רק לשעה. היא התחייבה לעשות יום אחד בירושלים, אצל משפחת אביה, ומשם תחזור ישר לסיני. אבל שרק יגיד לה באיזה שעות, ולאן, טוב שתטלפן. שלובי אצבעות הם יושבים, אהבת נעורים, אבל הוא יודע, שזה הרגע האחרון למניעת מה שיתרחש כאן באמת בין שניהם.

רגע, שהסופר המזדקן, רדוף הפחדים והתשוקות, מחמיצו. כמו לפני שנים, כאשר חש בפעם הראשונה בהישָמט הקרקע מתחת לרגליו, וקצת משום שנשבר מטה לחמו וקצת מתוך אי־השקט הפנימי, הִרבּה לשוט בארץ ולהתהלך בה, מרצה בישובי־הספר, מתגלגל ממקום למקום, גם ממיטה למיטה, אשתו שותקת מין שתיקה שאינו יודע על מה היא מעידה, על אמונתה בו, או על השלמה עם גורלה, שבים ונטוִים השקרים הקטנים, שבות ורועמות שתיקותיה של אשתו. כמו דרך־אגב סיפרה לו הסגן־משנה, שבקרוב יוצאת הדודה רגינה לבית־האורחים האהוב עליה בטירוֹל, ולא תשוב אלא ערב החגים. כל הקיץ תעמוד הדירה ריקה, ולבקשת הדודה, הרואה פורצים מוציאים מתוכה את תכולתה יקרת־הערך, תשתדל היא לעלות לארץ לעתים קרובות יותר. אולי – מוסיפה הסגן־משנה – תענה כבר עכשיו להצעה לעבור לקריה, ליחידה המטפלת באורחים זרים. כן, עכשיו היא נוטה לקבל את התפקיד, לפחות לנסותו לשנה אחת.

עד לאותה שעה מגינים עליהם המרחקים וכל אותם “קשיים טכניים”, שהיו נערמים ביניהם בביקוריה המעטים של הסגן־משנה בתל־אביב. אפילו מכונית, שאפשר לנסוע בה לאיזו פינה חבויה, אין לסופר המזדקן. לסגן־משנה אין כל פחדים ומעצורים, אבל אותו משתקת חרדה מתמדת, שבשעה שישכבו שניהם בחולות שעל שפת הים או בחביון אחד הגנים, יאיר עליהם מישהו בפנס גדול, ותמונה זו, הפנס מזהה את אחוריו החשׂופים של הסופר המזדקן, ממיתה את יצרו. ערב אחד מטלפנת הסגן־משנה למערכת־הלילה, אומרת שכל הדרך מרפידים התפללה שיהיה זה אחד מערבי ה“חלטורות” שלו, מוסיפה שזהו זה, הדודה נסעה. כמו בנעוריו, כולו חץ מתפרץ להִיָרוֹת לתוך הסגן־משנה. כבר הוא קם להסתלק בתירוץ כלשהו, לעזאזל יריעות הטלפרינטרים הלא־נגמרות, לעזאזל החדשות והקוּריוזים. “אני מתה לשכב אתך,” דורכו כמיתר קולה הרך של הסגן־משנה.

אני עדיין חזק מהזיוֹתי, אומר בלבו הסופר המזדקן. הוא גומר את העבודה, וקרוב לחצות נוסע במונית הקבועה, לא אל הסגן־משנה, לביתו בשדרות נורדאו פינת סוקולוב.

בלילה אין תאוָתו מתפוגגת. בבוקר הוא קם כדי ללכת למקום עבודתו העיקרי, להוצאת־הספרים. בשדרות הוא עוצר מונית ונוסע היישר לביתה של הדודה. הוא יודע את מספר הבית, את שמה של הדודה, אבל זו לו הפעם הראשונה בחדר־המדרגות של הבית, שנבנה בפרץ הפּרוֹספֶּריטי המטרף של מחצית שנות השלושים. בחוץ כבר מכּה שמש הקיץ, אבל בחדר־המדרגות אפלולית צוננת, כמעט עבשה, והסופר המזדקן עולה במדרגות חרש, סוליות סנדליו ככפות חתול. שוב הפחד מדלת שתיפתח פתאום, מעינים שתתמהנה: מה אתה מתגנב לכאן?! רק להיות כבר מעבר לדלת.

מעבר לדלת, בלי מלים, פעם ראשונה, הסגן־משנה, ילדה דקיקה, גופית־טריקו על מכנסי־ג’ינס, אותו ריח של סיפורי קוֹנרַאד, בושם מצורף מקנמון, צפורן ופריחת פרדסים, פעם ראשונה כולה בזרועותיו, אצבעותיו מתחת לגופיַת־הטריקו מושכות אותה למעלה, חושפות שדיִם קטנים. זקפתוֹ כואבת. רוחו קצרה. אצבעותיו מנסות להתיר את כפתור מכנסי־הג’ינס, ואינן מצליחות. “תן לי,” צוחקת הסגן־משנה, מורה לו לבוא אחריה מן ה“הוֹל” האפלולי לחדר שעיקרו מיטה גדולה וגבוהה ומבין סדקי תריס חלון מוגף למחצה חודר האור החזק שמעל לים. תוך כדי ריצה השילה את מכנסי־הג’ינס, ועכשיו היא משתטחת על המיטה הסתורה וברגלים פשׂוקות וידַיִם פשוטות קוראת לו לבוא עליה. הוא רואה את הברקים המתהפכים בעיניה בשעה שהוא טורח בבהילות נבוכה בבגדיו, מגרש את הקול השואל, מה עושה אתה פה בבוקר במיטה הזאת במקום ללכת לעבודה, וכבר הוא – פעם ראשונה וסוף־סוף – מערומיה אל מערומיו, אתה, עליה, בתוכהּ. כל זיע נענה באנקות כרעי מיטת־העץ הישנה וכל קפיציה, מעורר את הסגן־משנה לצחו­קים רמים יותר ויותר, וככל שאנקות המיטה נעשות צפצפניות ובהולות יותר כן גובר צחוקה. גם אחר־כך, כשהוא שוכב שטוף זיעה ומתנשם בכבדות, ואילו היא יוצאת למטבח, מכינה שתיה קרה, גם כשהיא מראה לו את שׂכיות־החמדה שהביאו דודתה של אמה ובעלה לפני שלושים וחמש שנים מגרמניה, היא במערו­מיה, הוא מתעקש ללבוש את מכנסיו, ממשיכה היא לצחוק ל“אֶפֶקטים ההִיצ’קוֹקיים”. זהו בוקר שהסופר המזדקן טרם התנסה בשכמותו, והוא אחוז שכרון גם רדוף אֵימוֹת שהוא הודפן מעליו כדי שלא לקרוא להן שֵם. כך כשנוטלת הסגן־משנה מעל ארון־הלילה את ספרו החדש של המשורר, שבעיניו אינו אלא תיבת־נגינה מתוחכמת מאוד, מתעקשת דווקא עכשיו לקרוא מתוכו את המחזור הירושלמי (“ירושמַים”) כשהיא שוכבת על בטנה לרוחב המיטה הגדולה, חזה על חלציו.

מוזר, אפשר לומר, אבל השפעתם המרדימה של השירים עלתה כנראה לאין שיעור על השפעת חזה של הסגן־משנה על חלציו של הסופר המזדקן, שכן פתאום הוא מתעורר מתוך איזו ליאות מתוקה, ולצדו, על גבּהּ, הספר הפתוח על בטנהּ, נשימתהּ לא נשמעת, שדיה הקטנים פחוסים, ישנה הסגן־משנה.

עכשיו גמור עמו: מיָד, לפני שמתוך הרשת הזאת לא יוכלו עוד לצאת בלי נזק לא הוא ולא הילדה, הוא קם ומסתלק. סופית. עם התנועה הראשונה מתעוררים כל האפקטים ההיצ’קוקיים וכבר גם עיניה של הסגן־משנה פקוחות, ומבין שפתיה, שזיפי סנטה־רוזה, צוחקות שיניה הקטנות. ביד אחת היא הודפת את הספר מעל בטנה ובעשר אצבעות קטנות קוראת לו לקרוב אליה. לא, גמרנו עם הסֶכּס, אומר הוא לעצמו בתוקף, גם חוזר זכרון היֵצר שלא התעורר בשעה ששכבה וקראה שיר אחרי שיר. בכל־זאת, כמו לנשיקה אבהית, מקרב הוא את פיו אל מצחה. אבל אז כורכת היא את זרועותיה על ערפּוֹ, ממש נתלית בו, לוחשת:

“תכתוב עלינו?!”

אוי, אמא, חש הסופר המזדקן איך מתרפה גופו, כאילו נותר ממנו רק העורף שידי הסגן־משנה תלויות בו, זה נורא מכל עבירה שאני יכול לחשוב עליה – זה נלעג. תכתוב על מה? לא הסופר המזדקן, רדוף פחד האינאוֹנוּת, הגוהר על הסגן־משנה, הוא בן העשרים ושתים שאת שׁברוֹ הפך לספר, ולא הסגן־משנה, שבספרו של בן העשרים ושתים מצאה את נעורי אביה, היא הנערה שאבדה לו לפני כל התבוסות, לפני שרפה בשׂרו ונשברה רוחו, לפני חיים שלמים. בין הנשגב לנלעג מפריד רק המשגל. “דוּ אִיט!” דיבר ח‘: הפֶנטגון יפנה מקומו לחווֹת של אֶל־אֶס־דִי! דיבר י’: את שדותיהם יעבדו הבריות בבקרים, אחר־הצהרים יעסקו במוסיקה ובכל עת ובכל אתר יזדיינו.

בלי להבין למה, בבהלה כזאת, בגבו אליה, הוא מתלבש, מביטה הסגן־משנה בסופר המזדקן. רק כאשר מתחוור לה, שלא משום שהוא ממהר לעבודתו, כי אם מפני מה שהתרחש ביניהם הוא נָס, מציע בקול קודר שלא ייפגשו עוד, מכה אותה התדהמה. זכותי להבין, אין הסגן־משנה מסתירה את עלבונהּ, מה קרה פתאום? אני לא די ישראלית בשבילך? זה בגלל שאני אוהבת את השירים האלה? תגיד לי, מה?! השדַיִם שלי לא די גדולים?

מדוכדך, נמלט גם מן השאלות הבוטות, החושפות מהות שאינה מתיַשבת עם הביאטריצ’ה שצייר לו, דוחה מעליו שוב ושוב את כל הסימנים האחרים, יוצא הוא את דירת הדודה, הולך בלי לומר לה, שהיא ההתעוררות הראשונה בשנות נפילתו הנמשכת, שהוא נמלט מפניה כדי שלא יגיע רגע והיא שתנער אותו מעליה. לא, בשפתים חשוקות לנתק מגע. היא לדורהּ הוּא לדורו.

עד מהרה חוזרת וממלאת אותו התשוקה לצחוּת מערומיה במיטה הגדולה והחורקנית של הדודה הזקנה. אבל לא הוא מטלפן ראשון, לא היא. ובתוך כך, במהלך הקיץ ההוא, מתרח­שים בחיי הסופר המזדקן חידושים בלתי־צפויים, ככתוב אצל החוזים בכוכבים. לאחר שנים של דריכה במקום, הצטמצמות בעבודות טכניות, עורך־מסגנן־משכתב־מתרגם, מציעים לו בעלי בית־ההוצאה את כסאו של עורך הפרוזה שפרש לגימלאות. פנייה מפתיעה זו באה כמין רמז מסתורי להתחלה חדשה. עוד לפני־כן, ממש לאחר אותו בוקר אחד ויחיד עם הסגן־משנה במיטת דודתה הזקנה, מתחיל לקלוח מתוך היבושת שבתוכו סיפור רענן, צלול, מים חיים. הוא חש כאותם פיסחים ועיורים שנעשה להם נס, ופתאום הוא רץ כצבי ועיניו עיני נשר. הוא שוקע כולו באחריות החדשה, מרבה להיפגש עם אנשי־ספרות, שלפני שנים התרחק מחברתם – ואולי הם שהתרחקו מחברתו – מתחיל לבנות את תכנית ההוצאה לשנים הקרובות, מגלה שנותרים לו פנאי ומשאבי אנרגיה לסיפור שהוא שוקד על כתיבתו, מיַחד לתכלית זו את ערבי החלטוּרוֹת במערכת־הלילה.

בסתיו, בלא אתראה, בלא מלה של פרידה, מסתלק מן העולם אביו הישיש של הסופר המזדקן. בשבועות הבאים ממלאות בהלות אטביסטיות את חלומותיו. האם יש כאן מחאה מצד אביו, או אולי עונש שנטל עליו על חטאים שחטא בנו כלפי אשתו וכלפי הסגן־משנה, אפילו אין היא עצמה גורסת שיש פה איזה חטא? אבות על בנים ימותו. צל קצו שלו המתקרב מעיב על פריחתו הסתוִית של הסופר המזדקן.

הצער, יסורי־הנפש, הקרב בין געגועיו הנמשכים לסגן־משנה לעמידתו בנדרו, כל אלה יָאים לסופר המזדקן, מפרנסים את פעילותו כעורך, את מסירותו לאמו, שהוא מרבה עכשיו לשבת אצלה בדירה ברחוב ביל"ו, שבה גדל ובה התגוררו הוריו מיום עלותם לארץ. אין יום שלא תחזור תמונת הסגן־משנה השוכבת לרוחב המיטה, במצולב, בטנה על בטנו, אור הקיץ העז בוקע בעד סדקי התריס הסגור רק למחצה, זוהֵר על קימוריה הבתוליים. הוא מטביע את התמונה בתוך חושך, והיא שבה ועולה, מוצפת באור הבוקר הקיצי.

ויום אחד, בדרכו מבית אמו לבית־ההוצאה, רואה הסופר המזדקן את הסגן־משנה. לא, כבר היא סגן. כבפגישה הראשונה בין פורים לפסח, ברפידים, תיכוניסטית רופסת במדים, רק את הברקים המתהפכים בעיניה החומוֹת מכיר הוא עכשיו טוב יותר.

תשתי אתי קפה?

בחדוָה.

כלומר, הוא ממהר, היא ממהרת, אינם מזכירים את הבוקר ההוא וסיומו, מחליפים מידע על קורותיהם בין ראשית הקיץ לראשית החורף. רק בהיפָּרדם, מחייכת הסגן: אתה יכול לצלצל אלי פעם –

שלום לך לעולמים, ביאטריצ’ה, אומר הסופר המזדקן בהביטו בה, הולכת ומתרחקת, במדים, אבל מאופרת בקפידה, משאירה אצלו את ריח הבוקר ההוא, ריח איי הדרום. השמש השורפת שלנו כבר גילתה לָך בוַדאי, שאין בין העולם האבוד של נעורי אביךְ וספרי הראשון לבין ההוֹוה הזה שלָך ולא־כלום. בת־לווייתם של אורחי צמרת במעגלות בכירי הצבא והממשלה, מתרועעת עם דוברים־מטעם ושׂכירי־לשון, יודעת עד לפיסת הרכילות האחרונה את כל קורות־חייו של הסופר המזדקן, שלום, ולא להתראות.

אבל פגישה מקרית זו מעוררת את יצרו הרע, והוא מטלפן. הסגן נענית ובשמחה, אבל הדודה כבר שבה מזמן מן הקיץ בטירוֹל. יש פתרון פשוט, בית־מלון, זאת אין הסופר המזדקן מעז להעלות על דל שפתיו. הוא רדוף פחדים, וכל אחת מפגישותיהם המחודשות מסתיימת לא טוב. “אוּכַּל הנר,” מסכי­מים שניהם. הפעם, אומר לו לבו, השתחרר סופית מאחיזתהּ, ואת החורף ואת ראשית הקיץ מקדיש הוא לעבודתו ולסיפורו.

ופתאום, למשרדו, אחרי עוד חורף ועוד קיץ, קולהּ של הסרן (שוב עלתה בדרגה), לא שום משקעי טינה, אדרבא, אנחת תפנוקים של מי שהיא בלב העניָנים. מתמוטטת מרוב אח"מים. ואז היא מגיעה לתכלית: הצטבר אצלה צרור שירים. כן, עכשיו היא בשֵלה למשפטו.

מתחילה קינן בלב הסופר המזדקן החשד, שלא אַחַר קסמיו נמשכה הנערה הצחה והצוננת הזאת, כי אם אחר מעמדו המדומה, ויהיה מי שיוסיף, דמות האב. עכשיו זה היעד החדש, שאלוהים יודע למה דרוש לה כיבושו, כתר של משוררת.

כל זאת רואה הסופר המזדקן בחריפות, אבל כמו בפעם הראשונה ההיא, כשתוך כדי יציאה מהמונית הכישה אותו בלשונהּ ישר לתוך פיו, כבר מפעפע בבשׂרו הארס. הוא מת אליה, וברגע זה.

איפה אַת?

מתי?

ברגע זה.

יורדים המטרות הכבדים הראשונים של החורף, ואין אור מסנוור וזיעה דביקה ואבק מר. אין רקיע, רק הגשם הנשפך אנכית, עוד ועוד, ממלא את הנפש כמיהוֹת סתומות. הסרן אומרת:

בדירה.

והדודה?

בטבריה.

אני בא.

אני מחכה.

בבהילות, משאיר הכּוֹל על השולחן, כמו לצוד מחדש את בוקר האביב ההוא, לפני קרוב לשלוש שנים, יוצא אליה הסופר שהזדקן־עוד־יותר. ושוב הוא בדירה, שאין לה כל שייכות לתל־אביב שבחוץ. ברהיטים הכהים, בשטיחים המרופטים, בריחות זקנתהּ של הדודה, שהיום, במזג־האויר הסגרירי, הם מתחרים בריחות התבלים של הסרן, זו אירופה שמלפני המבול. חוזרים אליו מראות של חדרים כאלה, לפני קרוב לשלושים שנה, ברומא, ברוסל, אמסטרדם. הסרן ב“טריינינג” כחול, שמתחתיו גופהּ הקריר, הדקיק. מן המצעים המגוהצים עולה ריח המכבסה, היטב חישבה את עיתוּיוֹ של הצלצול לבית־ההוצאה, גם לא היה ספק בלבּהּ, שיבוא מיָד בריצה. אך דווקא זה, וכן האפקטים ההיצ’קוֹקיים וצחוקיה המשולחים של הסרן גם בשעה שנוסק הסופר המזדקן למרומי הטרפֶציה, גם כשהוא שוקע תהומה, משיבים לרגע את קסמי־התעתועים האבודים. התריס מוגף מפני הרוח והגשם ממערב. משום שהכּוֹל סגור ולא מאוּורר, הולך וכובש את הסופר המזדקן ריחם הרע של נאפופי הבוקר הגנובים. עכשיו תראה לו את השירים. אבל תחילה לובשת הסרן את חולצת הטריינינג, יוצאת אל המטבח, לשפות את הקומקום, ואת השניות הקצרות האלה מנצל הסופר המזדקן כדי לשוב ולשים עליו במהירות את כל בגדיו. מרחוק שואלת היא מה התחדש אצלו מאז פגישתם האחרונה, והוא משיב בשאלה. האם עד כדי כך השתנתה, ואולי רק היום שומע הוא היטב את הגסוּת החשופה של דיבורהּ? פיה מלא סיפורים על כל אותם אנשים חשובים מאוד מעבר לים, שתפקידהּ לטפל בהם, אך גם על כל הגברים הישראלים המיוחמים שמסביב, במדים, בלי מדים, צעירים, זקנים, כולם אותו הדבר, ומה שהכי מגעיל הוא שאין להם אפילו צורך באיזשהו טקס, אין להם “סטייל”, “כל מה שהם רוצים זה לפתוח לי את הרגלַיִם, להכניס לי, לגמור מהר ולרוץ ולספר לחֶברֶה, כמו שאתם אומרים.”

את חשיפות לשונהּ הלא־נכלמת שוב לא ישכח הסופר המז­דקן, ובכל פעם שייזָכר בבוקר החורף בדירת דודתהּ של הסרן, יתחבר מראה בחולצת הטריינִינג לתמונה רחוקה: בן העשרים ליד תחנת־הרכבת הדרומית של ברוסל, חלון מואר בחזיתו של בית, שתי נשים מעבר לזכוכית, סורגות, מחייכות באיפוּק חסוד, אבל חברו המנוסה יודע שזהו זה. בלי מלים נפתחת הדלת. כפונדקיות מנוסות, מבקשות השתַּיִם את אתננן מראש, בוַאלוּטה החזקה האחת של אירופה ארבעים וחמש, פרנקים בלגיים. זו של בן העשרים, שהסופר המזדקן צופה בו מעבר לכל המרחק הזה, מוליכה אותו לקיטון צמוד. רובו – מיטה מוצעת. בהיסָגר הדלת, רואה החייל בפינה האחרת שרפרף, כד וקערה. בלי מלים, מגביהה את חצאיתהּ החומה בהנף שתי זרועותיה עד שמתגלים ירכיה ובִטנהּ, תוך כדי כך מתיַשבת בהיסב־לאחור, גבהּ וראשהּ לערימת הכרים, רגליה פשׂוקות, ערוָתהּ מגולחת, פניה מחוקות. כחשיפת פילם כפולה יחזרו מבּטהּ המֵימי של האשה השוכבת למחצה, לבושה למחצה, מתה למחצה, ומראה הסופר המזדקן בנסיונו הנואש האחרון להערים על הזמן, להיות אביר־לבבהּ של ביאטריצ’ה, אבל בדירת הדודה, ביום הגשם ההוא, כובש הסופר המזדקן את כל זה בתוכו. הסרן מגישה את הקפה, מביאה בלוֹק נייר צה“לי ושואלת אם נוח לו יותר לקרוא את שיריה שלא בנוכחותהּ. לא, הוא יקרא עכשיו, וכבר השיר הראשון מערער בו איזו ציפיה. הן לרגשנות מתוחכמת כשל מחזור “ירושמַיִם”, שקראה באָזניו בבוקר הקיץ הרחוק ההוא, ציפה. יהלום קשה ומלוטש, כל צלע מחזירה את ברק האחרות. הוא לא רק מופתע, אלא גם מכביר שבחים, שומע תוך כדי דיבור קול פנימי אחד המלגלג ואומר שבחיקוייה המיומנים של קוראת טובה הוא מוצא כל־כך הרבה כדי להוסיף מֵימד פיוטי לזיון הבוקר החטוף וקול שני הממליץ על ביקורת מאופקת יותר, שלא להישָמע כמשלם תמורת שירותים. אבל הסופר המזדקן מתפעל באמת. היא נימוחה, מתרפקת עליו, קוראת שירים אחדים, שבה להיות הסגן־משנה, שלא ידעה כלל כמה דומה היא לזו שאֶת דמותהּ צייר בספר־ביכוריו, הספר שאהבה. עד שפתאום, באורח לא־צפוי, בעיניה החומות מבט מצועף, שרא­תה בוַדאי ב”לֵייט־לֵייט־שאוֹ" בטלביזיה האמריקנית ולבשה עכשיו לכבודו; היא חוזרת על אותה שאלה שמלפני־שנה, אולי יותר:

“תכתוב עלינו?”

ובבת־אחת שוב התרפה והתכווץ, כמו אז, בסביבות ה“גַאר־דו־מִידִי” של ברוסל.

בצאתו הוא מתנהג לא כפי שהוא מרגיש. עולם הרגש שלו, בזאת מכיר סוף־סוף הסופר המזדקן, אדוֹלֶסצנטי ללא תקנה. התנהגותו היא של עורך הפרוזה בבית־הוצאה מכובד, הוא מבטיח לסרן להציע את שיריה, “עם המלצות נלהבות”, לעורך השירה, אינו מצהיר עוד שזהו, הפעם, ניתוק גמור וסופי של הקשר “החולה, הפתטי, הנלעג”, בינו לבינה, אבל כשהוא עולה ברחוב המפולש אל הים לתפוס מונית לבית־ההוצאה, כבר נפלו בלבו שתי החלטות: האחת, את הסרן הוא עוקר מתוך חייו, לא פגישות ולא טלפונים, לא שום קשר. השניה, את קובץ השירים אינו מראה לא לעורך השירה ולא לשום אדם, ובראש־וראשונה כדי שלא לעורר שאלות. בעוד שבועות אחדים יחזיר לה את הבלוק בדואר, ילווה אותו באיזשהו שקר.

בלבו הוא יודע: לא כך יקרה. הוא יעמוד בהחלטתו, אבל בעוד שבועות אחדים תטלפן הסרן אליו, תשאל מה קרה לשירים, ושוב יגבר עליו יצרו, וכמו הבוקר, אחוז אמוֹק, ירוץ אליה. עוד בטרם נכנס למשרדי בית־ההוצאה, רואה הוא את הסרן בהיכָּנסה מהמטבח, לגופהּ רק חולצת הטריינינג, בידיה מגש הקפה, ושוב הוא אותו מתבגר בן ארבעים ושבע, גרוי הזיות, משתוקק לקום ולרוץ בחזרה אל הסרן המדיפה קנמון ולימון.

הוא אינו רץ, וגם אינו מטלפן. והפעם שותקת גם היא. עד קרוב לפסח. ואז מוצא הוא לעצמו שני צידוקים: לפחות את שיריה חייב הוא להחזיר, ולא בדואר, כי אם פנים־אל־פנים, אולי גם – פשוט – להודות על האמת: לאיש לא הראה את השירים. ואגב כך להתוַדוֹת גם על זה, שטלטלה עזה כמו זו שטילטלה אותו הסגן־משנה, הסגן, הסרן, לא טולטל – שוב אינו זוכר אפילו מאימתי. הוא מטלפן ליחידתהּ המסונפת לדובר צה"ל.

לא, מצטערים. אין פה שום סרן כזאת.

היתה, נכון, אבל היא עזבה.

כבר כמה חֳדשים. לא, אין לה מספר טלפון. היא באמריקה.

ואז, רק אז, חש הסופר המזדקן התרפוּת נפלאה. האש המאוחרת פעלה כמו כישוף, שׂרפה את הפצע.

עכשיו, אומר בלבו הסופר המזדקן, בקומי מחָליי הממושך אשר – במובן ידוע – מַתּי בו, עת לכתוב. לסיפורי כבר יש התחלה, אמצע וסוף.

ואתחיל מן הסוף, בסיפור הסופר המזדקן והסגן־משנה.

ואפילו שֵם לסיפור כבר יש לי:

תכתוב עלינו?!

 

ה. סיפור או פרשה

עד כאן אותם דפים, שאני מעדיף לתארם כ“פרַגמֶנט”. אני עושה כן כדי להבדיל הבדלה ברורה בין הבחינה הספרותית לבין השאלה האחת והיחידה שהיא מעניָני כאן: האם המסופר ב“תכתוב עלינו?!” הוּא מִבדה, יציר דמיונו של בלפור שו"ב, או שמוצנעת בדפים אלה פרשה נעלמה בחייו?

אני רואה חובה לעצמי לשוב ולהדגיש: כוונתו של בלפור שו"ב היתה ליצירה ספרותית, אם כי לעולם לא נדע איזו צורה היתה לובשת גִרסתוֹ הסופית של הסיפור. אלא שאת העיון בערכים הספרותיים של פרַגמנט זה – ושל מכלול יצירתו – יקיימו בני־הסמכא במנותק מן ההיבּט המסוּים המעסיק אותי: כל זה היה, או לא היה?

בלבי כמעט אין ספק, שבעיקרו זה מעשה שהיה. בכמה שינויים, שלפחות אחד מהם משמעותי ביותר: מן הפרַגמנט מקבל הקורא את הרושם, שאותה “סרן” יצאה יום אחד מחייו של הסופר המזדקן, ופרטים אחדים מאפשרים לחשב את מועד נסיעתהּ בראשית שבעים ושלוש. הקורא ודאי יזכּוֹר, שעם מורטון שילדקרוֹס נפגש בלפור שו"ב בתיווּכהּ של איזו “סרן עָפרה”. הנחתי היא ששתי הקצינות הן אותו אדם עצמו, ואם כך הדבר, לא נעלמה מחייו גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולי לא עד ערב יציאתו לאמריקה. חיזוקים לכך אני מוצא בשתי הערות שרשם לו ובדף בודד, שניצל כנראה מאיזו גִרסה אחרת של “תכתוב עלינו?!”

הנה מה שרשם באותה דפדפת “אל תשכח!” של יצרן התרופות:

תכתוב עלינו?!

פואֶנטה אין – וגם האמת נעדרת. שילוּחהּ לאמריקה – דֶאוס־אֶכּס־מאכִּינה. לא הִתרתָ, לא נפטרת, לא פתרת.

מיטבו של סיפור זה (ולא רק) – באמיתו. רק לכאורה תם וגם נשלם, ורק כאילו ברמז לאיזו תנועה מסתורית קדימה (היא לאמריקה! הוא לספרות!). מעוּגל רק השקר. האמת לעולם זיגזגית ומרוסקת. כלום לא נכונה יותר היתָּקלות כאילו־שרירותית (סארטר!)?

אירוע אחד, סגור בתוך כמה שעות – ולאחריו, הכּוֹל עבר. ערב נסיעה, אמת, אבל שלו – לא שלה. בצאתו את השגרירות, ממכוניתהּ, מבחינה היא בו, עוצרת, וכן הלאה. ולהוציא הרבה אויר. מה שפחות ליטֶרטוּרה. הוא: בן חמשים, פסיכולוג, ערך מחקר השוָאתי על מצבי לחץ מתמשכים ביחידות צה"ל במעוזים ובחברות קיבוציות. מוזמן להרצאות אורח – בֶּרקלי, אולי סטַנפוֹרד, בכל־אופן קליפורניה. עכשיו ישלים ספרו, ישקם המשפחה, יתפייס עם עצמו (בן הדור, אדם תקוע). והיא: דמותהּ מסוּפרתת מדי. לעשותהּ חיילת קטנה, שום שירים וסיפורים, כי אם סֶכּס פשוט וקל. הפלוֹנטר פלוֹנטר, אבל האחריות עליו. בשל נסיבות חיצוניות (שהתה, עם בעלהּ, בחו"ל?), לא מעצורים, חדלו להיפָּגש.

ואז – הפגישה בצאתו את השגרירות. היא, ישר: אני רוצה לשכב אתך. ובצהרי היום, ערב מסע השיקום הרוחני, הם במיטה (מיטת בעלהּ? מיטת אשתו?). פה נקודת־המוצא: הפסיכולוג שלנו – כלפי חוץ, שק מתפורר של דימויים עצמיים מרוממים, והיפוכו בסתר. ומה דעתך, אדוני, על משקלם של ערכים לאומיים־תרבותיים־מוסריים במצבי לחץ קיצוניים, וכל הבבל"ת?!

עד כאן הרשום משני עברי הדף הורוֹד, מידת גלוּיַת דואר.


נשים־לב: שוב ושוב חוזר בלפור שו“ב על חשיבות ה”אמת“, וטוען שבסיפור היא נעדרת. במִתוָה החדשה הוא אמנם מיַשר עובדה אחת (שהסרן נשארת בארץ, ופגישתו האחרונה אִתּהּ היא ממש ערב נסיעתו שלו), אבל כל היתר מתרחק עוד יותר מאותה “אמת עובדתית”. כלומר, במציאותהּ של סרן עָפרה אין כלל ספק. אך האם ניהל בלפור שו”ב גם פרשת־אהבים נוספת, עם איזו “חיילת קטנה”, “סֶכּס פשוט וקל”? ולמה הפיכת הסופר המזדקן לפסיכולוג, למה “מצבי הלחץ” הדו־משמעותיים?

מאלף הרבה יותר, כפי שנראה מיָד, הצירוף “אדם תקוע”, המצוי בלבהּ של תעודה שניה, החוסמת גם היא בפני הסיפור את הכיווּן שהצטייר עד לנקודה מסוּימת. תחילה שאלה זו: האם פעל ברוח ההערות שרשם לו על הדף הוָרוֹד וכתב גִרסה נוספת של “תכתוב עלינו?!”. דף פוליו בודד, צהוב גם הוא, שהשתרבב כנראה אל בין דפי הנוסח ששׂרד, מעיד על נסיון לשוב ולכתוב נוסח נאמן להערה, “מיטבו של סיפור זה (ולא רק) – באמיתו”. אך אם כך, מדוע השמיד דווקא את זה ה“אמיתי” יותר, ואילו בזה שפסק עליו “פואֶנטה אין – וגם האמת נעדרת”, לא נגע? תיק"ו.

מכל־מקום, זה הפרַגמנט, שלא אוּכל להתעלם מן הפרשה הנעלמה הנחשׂפת בו:

דף בודד

“השתגעת, בטיילת?! תוציא את היד!”

"קודם אַת אומרת, שאַת מתה לשכב אתי – "

“אבל לא ברחוב, בתוך שלולית. אתה קורע לי את הטַייטְס –” "תתניעי את המכונית, נִסע מפה – "

"אני לא יכולה לנהוג עם היד שלך בין הרגלַיִם שלי. אתה מתנהג כמו חַרמן, לא כמו פרופסור למצבי לחץ. בחיי שקרעת לי שם משהו, פסיכי. עוברים פה אנשים – "

"אני רוצה לקרוע אותך. בואי נִסע אלַיִך, כמו שהצעת – "

"מוּג־לב. לפני רגע אמרת לי, שאתה מוכרח להיות עכשיו ב’אל־על' – "

"אקח את הכרטיס לפנות־ערב, ויש עוד מחר. ההשגחה הפגישה אותנו כך, ברגע האחרון. אַת לא משערת כמה פעמים חשבתי עלַיִך בשנתיִם האלה, בכל הגוף כאבת לי – "

"וחיכית שההשגחה תעשה לך את העבודה? היא שמרה עליך יפה מאוד מפנַי, ורק בגלל הגשם היא איבדה אותך לרגע. אתה לא חיפשת אותי. אף פעם לא. זו אני שראיתי אותך פתאום בגשם, ובלי לחשוב לחצתי על הברֵיקס. רציתי לשכב אתך,

זה נכון, ואתה השְתפַנְתָּ ונכנסת ללחץ – "

"אבל עכשיו אנחנו יחד. אַת אומרת, אצלך אין אף אחד עכשיו בבית – "

"אתךָ לחכות עם זה עד שנגיע להרצליה! פתאום יתפזרו העננים, ההשגחה שלך תציץ מלמעלה וברגע שאשכב עם רגלַיִם פשוקות, תזכיר לך את אשתך, את הערכים שלך. פעם היית אומר שזה לא יפה שפרופסור בן חמשים מפתה חיילת קטנה. עכשיו תגיד, שלא יפה להדיח אשה נשואה – "

הדיבור הבוטה וניחוח הקנמון והלימון דרכו אותו, והוא היה כולו יֵצר. החיים הטובים ניכרו לא רק ב“מיני־מיינוֹר” החדשה, אלא גם בלבושהּ האָפנתי, בשׂערהּ המחומצן, באיפור המדוקדק. "מחרתַיִם אני טס לאמריקה. בואי, פעם אחת – "

"עכשיו ברצינות: מחכים לי באחת, ב’תל־אביב הקטנה'. אני מוכנה להסיע אותך עד קרוב לדירתך, שאף פעם לא הזמנת אותי לתוכהּ, פחדת מאשתך – "

במהירות נהגה ברכבּהּ הזעיר, עוקפת שלוליות, מתיזה לצדדים, שבה לרחוב הירקון, מושכת צפונה.

"טלפני אל החברה שלך וספרי לה שנתקעת בגשם, או משהו. אני רוצה אותך – "

"אשתך לא מגיעה אף פעם הביתה, אמרת לי, לפני ארבע, חמש – "

"אל תדאגי, היא יודעת שאהיה עסוק כל היום בסידורים – "

“לא, תשמע אותי טוב: לחברה שלי כבר אמצא סיפור. אם אתה רוצה, אני נוסעת אתך ישר אליך לדירה. הזדמנות אחרונה לראות את הפרופסור למצבי לחץ קיצוניים מתפקד במיטה של אשתו. עשינו דיל?”

ובשאלה זו, שמסתיים בה אותו גליוֹן פוֹליוֹ בודד, מגיע כל סיפורו של בלפור שו"ב למחסום, שאיני מצליח לפרוץ אותו.

כלומר, גם הקונצפציה שהתגבשה אצלי אחר חֳדשים ארוכים של עמל מפרך ונסיונות חוזרים – וכושלים – לעשות שימוש נרחב בדברים שהשמיע בלפור שו"ב באזני קארן פידלר ולראות בהם מקור עיקרי, אך להשלים את החסר במה שאמר לאחרים וללכד הכּוֹל לכדי סיפור רצוף “למען ירוץ בו הקורא”, כפי שהיו אומרים בדורוֹת קודמים, גם קונצפציה זו נשברת על הפרַגמנטים שהבאתי כאן.

“תכתוב עלינו?!” והדף הבודד מתארים שניהם אשה ממשית מאוד בחייו של בלפור שו“ב, את סרן עָפרה. הוכחה ישירה אין לי, זולת עוד רישום קצר אחד, הגשר בין יצירתו הספרותית של בלפור שו”ב לבין חייו. על אחד מאותם הדפים הורוּדים, מידות של גלויַת דואר, שמצאתיו מוצמד אל הדף האחרון של “תכתוב עלינו?!”, היו השורות האלה:

לסיום!!!

אם בכלל, זה הסיום: ובלילה, כששכב הסופר המזדקן לימין אשתו, היה בידו “הדיירים” של מַלַמוּד. כרגיל, נפתח ספר־הכיס הממועך במקום החוזר ומנקר בראשו מאז הגיע אליו בקריאה ראשונה, בדיוּנוֹת שבשפת כביש טסה־בּאלוּזה: “הוא התאמץ להמשיך, אך כל מחשבה, כל החלטה נבצרה ממנו. לֶסֶר חש, שהדכּאון משתלט עליו כעוֹרב חולה.”

עותק ממורטט של “הדיירים” במהדורת “הספריה לעם” מונח על שולחני ימים רבים. מאז נסדק בטחוני בקונצפציה, שהנחתה אותי בשבתי ללוש את ספרו של בלפור שו"ב, לא ידעתי מנוח. ויום אחד, ברִדתּי לתל־אביב, כדי לעיין עוד פעם במה שגדש כמימים־ימימה את חצי־חדר־עבודתו, ראיתי פתאום על אחד המדפים את הספר, שימים אחדים קודם־לכן נתקלתי בשמו בהערה המובאת למעלה. מאליו נפתח באיזשהו מקום באמצעו, ולתוך עיני קפץ משפט: “לסר חש, שהדכּאון משתלט עליו כעורב חולה.”

האם שקע איזשהו זכּרון “מתחת לסף ההכרה”, ואל הספר נמשכתי משום הידיעה, שאת “הדיירים” נתנה לבלפור שו“ב סרן עפרה במשרדהּ, בראשית מלחמת יום הכיפורים?! הן פרט זה כלול בתיאור היפה שמתאר בלפור שו”ב באָזני קארן פידלר את שיחותיו עם מורטון שילדקרוס בסיני. איך זה נפתח העותק של בלפור שו“ב באותו דף עצמו, שהוא שב ונפתח בסיפורו על הסופר המזדקן? איך אני מבדיל בין חייו, שלחקרם אני מנסה לרדת, לבין יצירתו, שלא היא עניָני כאן? מי חוזר וקורא, “לסר חש, שהדכּאון משתלט עליו כעורב חולה”? ומיהו הפרופסור לפסיכולוגיה: ומי עלה עם האשה הצעירה לדירתו, בלפור שו”ב או גיבורו? ועם מי? עם סרן עָפרה? והאם היה הדבר ביום שלישי, 25 בפברואר 75'?

כמו מאליה תעלה בוַדאי במקום זה השאלה:

האם אין המחבר מאבד לחלוטין את חוש המידה ובמקום להצניע את עצמו ולהציג את בלפור שו“ב כפי שהעדיף להירָאות, כלומר להצטמצם בהתקנתם של הדברים החושׂפניים שהשמיע ובהבאתם כ”מקור" לקהל הקוראים, מתיַמר הוא לחשוף את צפונותיו של הסופר, נהפך – אם אפשר לומר כן – ליותר בלפור שו“ב מבלפור שו”ב עצמו?

מפני המלכּוּד הזה חששתי מן ההתחלה, ובשני פרקי הפתיחה גם הרחקתי את עצמי אל מאחרי הקלעים, אלא שהקונצפציה הזאת לא עבדה. את התמוטטותה ניסיתי להדגים בפרשת סרן עָפרה, שאינה נזכרת כלל בשיחות עם קארן פידלר. אבל יומַיִם לפני אותו יום שלישי נחשׂף בלפור שו"ב להתנסות נוספת, העליה לקברו של אחיו הגדול נחמיה, שהיתה גם המפגש המשפחתי האחרון לפני הנסיעה.

קטע זה מתוך מכתב ארוך, שכתב – ולא שלח! – לבנו נמרוד בספטמבר 77', כעבור יותר משלושים חודש, מבטא היטב את עָצמת המהומה הרגשית, שהיה שרוי בה ערב נסיעתו:


"– – – ובסוגרַים: מראה שהוסיף לחיות בי מאז, אך מיום ששמעתי את תיאור קבורתו של מוניה, סבא מוניה, בקרקע הגירי של חורשת אלישע, הוא טָעון משמעות נוספת, בלתי־מתפענחת. זה יותר משנה ניצב על שולחני התצלום שעשה ג’רי מעל מרפסת דירתכם, והכּוֹל יחד, כל ירושלים הממלכתית, בין ה’הילטון' למגדלי ווֹלפסון, כרקע, ואתה עם זקנך וקסקט־הסַפנים היוָני בחזית, שׂם בכיס את הפלקטים של משרד התיירות. ואף־על־פי־כן, נמרוד, כשעיני עצומות רואה אני אותך ברגעים האחרונים ההם בערב, מאחרי ארמון־האכילה החדש של משמר־העין, מאיר כבר יושב קצר־רוח במכונית שלו וחגי בסטֵיישן שלו, בעצם כולם – אהליבה ליד מאיר, לאה מאחור, הרצליה ליד בנהּ ותמר מאחור, ובחוץ רק מוניה ואִתו גלעד, שרק בגלל התעקשותו של סבא נשרך גם הוא אחריו עד למכוניות (במקום הזה היה אומר סבא נפתלי, אילו חי: ניבא לו לבו, שלא נשוב להתראות…). ושנינו. מדי דבּרי בך, נמרוד, כך אני רואה אותך – שליש אדר. בין חשרת העבים לבין מַסת הרכסים בדרום נקרע נהר כסוף־זרחני ונָגהוֹ מצהיל כל טיפת מים ממטרות היום, על האילנות, על סככות, במגרש החניה. רק אתה, ראשך מכוסה בברדס הדוּבּוֹן, פניך אובדים מאחרי זקן־הפרא, ובכל־זאת אני מבחין במשהו מסוגף בעצמות הלחיים, באור הפנסים החוזר מעיניך הסלביות, עיני אמא. כבר נפרדנו. כבר שיכנעתי אותך, שרק כדי לומר בעוד שלושה ימים שלום נוסף אין טעם לרדת שוב מירושלים, ובכל־זאת אני מבחין בהתעלמותך מריטוניהם החוזרים של דודך ודודתך, בהשתהותך ליד דלת המכונית. אתה רוצה לעשות מה שרוצה אני, להיפָּרד בחיבוקים ממושכים, בנשיקות קולניות, אולי אפילו בדמעות, מה ששנינו לא נעשה. כמעט זזתי לעברך, אבל שניה אחת מאוחר מדי – הדובון כבר השתחל לתוך המושב האחורי, רק אצבעות יד אחת מנופפות לאחור שלום קליל וכבר לאחר שהתיַשבת, אגב נעילת הדלת, קשוח־אל־קשוח, אתה אומר: “שמוֹר על עצמך ואל תשכח – ה’סדר' הוא השנה אצלנו, בדירה החדשה…”

קריאה רגישה של קטע זה מגלה באיזו עָצמה המשיך לחיות בו אותו יום אדר במשמר־העין. הוא מדבר על דיוקנו של בנו, שבזכרונו הוא מצולם ברגע הפרידה, אבל במכתב עצמו מתואר גם הרגע האחרון עם המשפחה, המראה האחרון של הקיבוץ, כמעט שלושים ושלוש שנים אחרי ביקורו הראשון במשמר־העין. ואותו רמז אירוני מר כלפי עצמו, החזרה על המלים האחרונות שקרא לעברו בנו: “ואל תשכח – ה’סדר' הוא השנה אצלנו, בדירה החדשה.” דברים אלה כותב הוא, צריך לזכור, אחר שנעדר משולחן ה“סדר” לא רק בפסח תשל“ה, כי אם גם בשני הפסחים שלאחריו. אפשר כמעט לצותת לקולות החוזרים ומהדהדים בראשו בשעת כתיבה. הוא שומע גם את המשפט המרעיש שזורק פתאום סבא מוניה לעבר נמרוד: “ותכין כסא גם לי!” אמנם, מנועי שתי המכוניות כבר מותנעים והן מאיר והן חגי ממהרים, והדברים כמו אובדים במגרש החניה, אך את בלפור שו”ב מכה משפט קצר זה בתדהמה, ואף אותו הוא נושא לאמריקה.

לכל רקמת הקשרים הסבוכה עם משמר־העין יש ביטויים לא מעטים בשיחות עם קארן פידלר, אך כלל לא כפי שהיא משתקפת בשיחותיו עם גיסו וחברו, פרופסור ג’ראלד צ’ייז, שנשאו אופי של אוֹבּסֶסיה משותפת. שוב ושוב תיאר בלפור את המטר הסמיך, שירד ממש עד לרגע היציאה מבית־הזכּרון לעבר חורשת אלישע. מתחת למעטה הירוק, אילנות, שיחי נוי, מדשאות, שבגשם הצטרפו יותר מתמיד לחזות של “פארק אנגלי”, לא היה אפשר לזהות כמעט שריד אחד מן הקיבוץ שנגלה לבן השבע־עשרה ביום החמסין של אביב ארבעים ושתַּיִם. “משום־מה עומד עד היום הבית שבנתה מחלקת הברי­אות המנדטורית מבזלת אפורה. עומד עדיין גם הצריף, שהת­גוררת בו אתה, ג’רי, ונדמה לי שהוא עזוב, ולידו מגדל המים, המרגיש בוַדאי כפי שהרגשתי אני, גם לא שייך להוֹוה גם בולט מדי.”

בהומור חם, אך גם בהקפדה מקצוענית על ציטוט נאמן, סיפר פרופסור צ’ייז איך היו יושבים שניהם – אם אצלם בשֶרמַן אוֹכְּס אם בשעה שהיה הוא בא לראות את בלפור שו“ב בכרמל – בקבוק הויסקי לפניהם והם יוצאים לסיור נוסף בשבילי הקיבוץ, לא פוסחים על איש, תוהים יחד על זִקנתם של אחרוני הראשו­נים, שרידי רעיו וחסידיו של מוניה ניר – זוּנְדְל, מנוחה הגדולה, לוין. חלוצים מסוקסים אלה, אמר בלפור, קרה להם פתאום משהו – הם לא רק קטנו, התכווצו, אלא כמו עברו גלגול שלם לאחור והם שבים ונראים כמו אבותיהם ואמותיהם בתצלומים מעיירות פולין שחדלו להתקיים לפני ארבעים שנה. מהותיקים עוברים הם אל ההשלמות, אל הנוער הגרמני, הגרעין הצ’יליאני וחברת־הנוער הארצישראלית, אל הבודדים למיניהם, והכּוֹל ביחס לפני הדברים בשתי השנים המשותפות לשניהם במשמר־העין, כשבא ג’ראלד צ’ייז לאסוף חומר לעבודת הדוקטור שלו באנתרופולוגיה. כבני מרון מעבירים הם שוב ושוב את החברים לדורותיהם, תוהים מה עלה בגורלם בחצי־היובל שחלף מאז. את הקיבוץ ואת הנאספים ליום־השנה לאחיו נחמיה יזכור בלפור שו”ב כפי שראה אותם באותו יום אדר, פחות משלוש יממות לפני נסיעתו. את מוניה חותנו יראה כמי שיציבתו עדיין מרשימה מאוד, ואם כי בהילוכו יש עכשיו דבר־מה קשוי, דחלילי, אפשר לראות שבעבר היה כוחו בגב איתן ובכתפַיִם רחבות, לא רק בלשון כישופית. את אחותו הבכירה הרצליה יראה בלפור כאיכּרה זקנה, שאף מבעד למכנסי־הצמר הרחבים ניכר מה התעקלו רגליה תחת עול המשק שנשאה בעשרים ושבע שנות אלמנותהּ, ואת חגי לא כילד־פרא, כי אם כגבר כבד, אטום, בסוף שנות השלושים לחייו. גם את חורשת אלישע עצמה יזכור כאילנות בני ארבעים וכמה על קברים, שאף הם כבר מצטרפים לסיפור של כמה דורות. מהמצֵבה הצה"לית החדשה של נחמיה, אבן לבנה ובוהקת, עובר הוא על־פני רקב מחטי הארנים למצבתו של עמיקם, שהאפירה מאוד מאז ששים וחמש ולמצבה שנדמה שהיא נוטה לעבר קבר בנה, מצבתה של ליזי, שרק ארבע שנים הוסיפה לחיות אחרי עמיקם.

“באגדות משמר־העין,” חזר ג’ראלד צ’ייז וציטט את חברו, “הוסיפה ליזי להיזָכר, גם אחרי שצימקה וקימטטה אותה המחלה, כדובדבן האפל מהנוער הגרמני. כך רואה אותה לפע­מים גם אני, לא מביקורי הראשון. מאז אינני זוכר אותה כלל. מקיץ ארבעים ושש, כשישר מהצבא נמלטתי למשמר־העין. אני זוכר אותה תמיד במכנסי־עבודה כחולים, קצרצרים, הגומי ממש חותך לתוך ירכיה השריריות, אכולות השמש, במִפשׂעה. לא דובדבן, תמר אפל, דבשי. בדרך־כלל היה ראשהּ, מן המצח ועד אל מתחת לאָזנַיִם, מכוסה במטפחת משולשת, שכל שׂערהּ טמון בה, ועל המטפחת מגבעת־קש. רק בלי הכובע והמטפחת, כמו בביקורי הראשון בחדר, לראות את סיפורי בדפוס, הדהימו אותי הצמה הצוענית העבה, העינַיִם שרק אז הבחנתי בבערה השחו­רה שבתוכן, תוי פניה העדינים להפליא. רק העור, שתחת שמש צפונית נשמר היה בודאי בהיר כחמאה, יבש כבר אז, היה מתוח מדי ברקות ובצואר. שלא תטעה, ג’רי, גם בעיני בן העשרים ואחת היתה ליזי בת השלושים־ואחת־שתַּיִם סֶכּסית וצעירה מאוד.” בדַבּרם בליזי, רואים שניהם את ההשתלשלות הטרגית כולה, שאפילו הם נוטים לראות בה כמעט התממשותה של איזו קללה. הן רק הטירוף הנאצי היה בו כדי לעקור נערה חיונית ונלהבת, שליהדותהּ לא היה עד אז כל משקל בעולמהּ, לקיבוץ בעמק יזרעאל. בלי־משים בילבלה על מוניה ניר, המדריך הרוחני של “הנוער הגרמני”, את עולמו שלו, לא ראתה כלל, שתהום פעורה בין הדיבורים המשכרים על יחסים חדשים בין המינים, לא חוֹזיים, אהבה אמיתית, חָפשית ומשוחררת מן הקניָניוּת וכפל הערכים של החברה הבורגנית הישנה, לבין המציאות הפשוטה שלמוניה אשה ושמה חַוְקָה, אם שתי ילדותיו הקטנות, תמר ואיילת, ורק מאמונתהּ שכולו שלה נושאת היא את כל השאר, את מחסן הבגדים המשותף, המקלחת המשותפת, החינוך המשותף, המטבח המשותף, את עריצותו של הרוב, המתחפשׂת ל“סיכום משותף”. כשהרתה ליזי, ברחה חַוְקה ממשמר־העין, ואחרי שנמצאה עם שתי הילדות בחיפה התחתית והוחזרה הביתה, נעלמה שנית – בפעם הזאת לבדה – ושוב לא נראתה. חרף הסערה שפקדה את משמר־העין, לא היו החברים מוכנים לוַתּר על מוניה וקיבלו גם את התנאי להישָארותו, שליזי תישָאר אתו, תלד את ילדו.

שבע שנים לאחר כך, בקיִץ שעשה בלפור שו“ב בקיבוץ, כבר לא הבחין אפילו בשמץ מן הטינה כלפיה. אדרבא, לשתי בנותיה של חַוקה היתה ליזי גם אֵם, גם אב, גם אחות גדולה ונערצת. ג’רי הגיע לאחר מלחמת־השחרור, והוא הכיר את ליזי, שהיתה הבולטת והאהודה בכל חברי “הנוער הגרמני”, שבדרך־כלל נשאר איזה מרחק בינם למיַסדי משמר־העין, הגרעין המקורי וההשלמה הראשונה – גם היא מפולין. ג’רי התכוון לבקר עם איילת בישראל מיָד לאחר שסוף־סוף נישאה לו, אבל יצא כך שלא הגיעו אלא כבר אחרי מוֹתהּ. פעמים רבות, סיפר ג’רי, היו יושבים ותוהים על סגירת המעגל. ליזי מתה, אמר בלפור, ארבע שנים קודם, כשנפל עמיקם. “היום השתנה אפילו זה. נופלים מאות לוחמים, וסופדים רק קרובי המשפחה. אבל כשנפל עמיקם, רב־סרן בן עשרים ושש, נדמה היה שכל ארץ־ישראל נאספת במשמר־העין, צועדת אחרי ארונו לחורשת אלישע. היו כל חבריו מהצנחנים, הגיעו חברים מרחבי התנועה, היה אלוף הפיקוד, דדו, היה הרמטכ”ל, יצחק רבין, אפילו אשכול. היה בזה ביטוי גם לתחושה כלפי מוניה, בעיקר מצד הזקנים, שזכרו אותו משנותיו הגדולות. ליד הקבר עמד אדם כבוי, שלא היה מסוגל – לראשונה בחייו – לומר מלת פרידה אחת, רק נצמד אל בן־זקוניו ואל נכדו הבכור, ששניהם עמדו אז ממש לפני גיוסם לצבא. היתה כמעט פליאה כשפתאום התמוטטה דווקא ליזי. ליזי לא האמינה באמונות־שוא ולא חשבה שקִללתהּ של חַוקה השיגה את עמיקם. ושנינו יודעים, שאין אדם נחלה במחלה ממארת מתוך צער בלבד. אבל עובדה: את שקיעתהּ המהירה תיארו בחֳדשים הראשונים כענין נפשי, כדֶפרֶסיה, ומה חשיבוּת לשם המחלה. רק היום אני תופס – במותהּ היתה ליזי בת חמשים וארבע.”

בטיוטה זו התכוונתי לעצב מוֹדֶל לספרו של בלפור שו"ב, שיישָׁען בעיקר על החומר האותנטי של קארן פידלר (יותר מארבעים שעות על סרטי הקלטה!). זה האיש וזה שיחו, אמרתי לעצמי שוב ושוב, ותנהג בחומר כאילו הוא “מקור” מזמן אחר, מעולם אחר. תתרחק מכל מעורבות רגשית. תהיה מה שהת­כוונת להיות: המביא לבית־הדפוס, המתקין, העורך.

וכל זה, כפי שהראיתי, פשוט לא עבד. ולא רק משום שקונצפציה מצמצמת ושרירותית זו עיוותה את שהתרחש באמת בנפשו של בלפור שו"ב, כי אם משום שאני, מן ההתחלה, לא הייתי מה שהכרחתי את עצמי להיות, שוליַת היסטוריונים המהדיר טכּסטים נשכחים שהשאיר אחריו איזה מחבר אלמוני למחצה.

זה לא עבד מפני שהספר הוא אמנם של בלפור שו"ב, אבל אני הוא בנו, נמרוד.

לא מתוקף היותי תלמיד היסטוריה, דוקטוֹרנט, וּודאי לא בזכות כישורים ספרותיים, שאין לי, מצאתי עצמי בעָביוֹ של הספר הזה. מן האמת הזאת לא אוכל עוד לברוח, ובמקום ללכת בדרכים עקלקלות ובמקום לטשטש עקבות, לא אימָלט כנראה מן הצורך להקדים ולתאר איך התגלגלו הדברים, שמהרחקה מוח­לטת של אבי מתוך חיי נקלעתי לקבלת האחריות הבלעדית על ספרו. בנוסח הסופי, אם יזכני ה‘, רואה אני איך הופך המבוא הנרחב על פניה את כל הקונצפציה כולה: לסיפור ייכָּנס הקורא לא כמו בטיוטה זו, ב־22 בנובמבר 74’, עם הטלפון של הלן רוס, כי אם בצהרי שבועות תשל"ח, כשצועד אני, בבלי־דעת, צעד ראשון לתוך ספרו של אבי.

אך תחילה אותו מכתב, שקטע מתוכו הבאתי למעלה, המכתב שכתב אבי אלי ולא שלחוֹ, ולידי הגיע מאוחר מדי, כבר אחרי חג השבועות:

 

ו. אדם תקוע

בס"ד

כרמל דקליפורניה,

עש“ק, ד' תשרי תשל”ח

16 ספטמבר 1977

בני נמרוד, בני, בני –

לא, יורד ודאי לא, אך גם גולה לא, לא כפי שִגרת הלשון העכשוִית, לא מה שנטענו מלים אלה במהלך הדורות, אם כי בכל פעם שאני חוזר למכתבך מפתיע אותי מחדש ריח בית־המדרש המבשׂם אותו. סבא נפתלי יושב עכשיו בוַדאי בגן־עדן, ולעומת כל האכזבות יש לו לפחות הנאה אמיתית אחת, מן המהפך של בן־בנו (ואגב: לא זכור לי שימוש במלה “מהפך” אלא בטעמי המקרא, ואני עצמי משתמש בה זו הפעם הראשונה במובנה החדש.). בצו “לך לך”, אתה כותב, טמונה לא רק ההבטחה לתת לאברהם את “הארץ אשר אראך,” אלא משתמעת מתוכהּ ההכרה שמולדתו הטבעית היא הגולה, “ארצך ומולדתך ובית־אביך.” חריף! זה שלך, או מהמקורות? הרי לך גלגול ראשון של מוטיב “שתי המולדות” (מהזכּרון אני מצטט את לאה גולדברג: “אתכם אני נשתלתי פעמַים – ושרשי בשני נופים שונים”). שנוּן, חביבי, ובהחלט מכאיב, אבל משום שהחץ הזה פגע “בּוּל” במטרה הלא־נכונה.

אתה נולדת בבית־החולים בעפולה. אני ב“הדסה” תל־אביב. גם אינני בחינת “מפני חטאינו גלינו מארצנו.” רק בלי הגזמות של בעלי־תשובה. בלשון הדורות, שאתה מַפנים והולך אגב עבודה (תרתי משמע: הדוקטורט ועבודת־השם…), אפשר אולי לומר עלי, שאני “עורך גלות”.

אני מעדיף – תקוּע. נסה לפחות לראות כך את אביך, תקוע בעבי נִקבּה. מאחור התמוטט הכּוֹל ונסתם. מִפָנים מתחילות האצבעות להיאָחז בשָרשי אילנות, הצומחים שם בחוץ. עוד מאה הנפי מכּוֹש. ואולי רק עוד חמשים, עוד עשרה…

הו, אני רואה, נמרוד, את דוֹק הניכור המצעף עכשיו את עיניך הירוקות־הדבשיות, אני רואה – –

(כאן בא אותו קטע בפרק זה למעלה, הנפתח במלה “ובסוג­רַים”, ואין טעם להביאו שנית)

אני שב אל התצלומים, שצילם אתכם אשתקד ג’רי. הכיפה על ראשך גזוז המחלפות וזקנך הגזוּם משַווים לך חזות של בן־תורה ירושלמי, אבל האם באמת כחשו פניך כל־כך?..

הופרעתי מן הכתיבה, ואיני זוכר במה הפסקתי. אולי הכפוֹר הזה בעיניך, המשתק את אצבעותי בכל פעם שאני מגביהַּ מבטי מן הנייר. אני יודע, שכל זה הוא רק בדמיוני, וכי אין לי כל רשות לבוא אליך בטענה כלשהי. אם תרצה, זהו נסיון לתרץ את שתיקתי הארוכה. בראש מכתבך אלי רשמת תאריך, כ“ח באב תשל”ו. כפי שתראה מיָד, איני ער ללוח־השנה, ותאריכי הלוח העברי אינם חוזרים לתודעתי אלא בימים כמו אלה, כשמתקש­רים ידידים לברכני לכבוד השנה החדשה ולהזמינני לסעודת־חג. מכל־מקום, אצל מכּר ותיק מימי האוניברסיטה העברית, המכהן כפרופסור ללשון העברית וספרותה ולכל לימודי היהדות באחת המכללות שבאזור המפרץ, ביררתי ומצאתי, שכ“ח באב חל אשתקד ב־24 באוגוסט. אני ישבתי בביתם של ג’רי ואיילת בשרמן אוֹכּס, ובאותו יום שלישי חזרו מהארץ. לפני שובם לכאן, עלו אליכם לירושלים ועשו אצלכם את השבת, ואחרי מה ששמעת מפיהם על מוצאותי בסוף מערב, התיַשבת ושפכת עלי את כל חמתך. בכלל, עשרות פעמים קראתי ושבתי וקראתי את מכתבך, דברי מוסר יוקדים, “אש וגָפרית”, מצד אחד, ואיזשהו קור מנוּכּר, לא שום חדשות פרטיות, לא ככתוֹב בן אל אביו, מצד שני. רק מפי ג’רי קיבלתי דיווח מהימן על התקדמותך האקדמית. איזו ארץ קטנה! אחר כל הגלגולים עושה בני את הדוקטורט אצל יוסף־יואל פרנס, חברי לספסל כיתה ד' וכיתה ה'. וגם על לאה ועל סבלכם לא כתבת. הפעם ראיתי, שאכן, כל מה שעושה הקב”ה הכּוֹל לטובה, גם רכלנותהּ וקשקשנותהּ של איילת. גם לי, עד היום, יש איזה קושי לכתוב דרך חירות על עניָנים כאלה, אבל על שאלה אחת מבקש הייתי תשובה: אולי בכל־זאת הגזימה איילת כדרכּהּ, ואם כל הבדיקות העלו שאין כל מניעה ביוֹלוגית, שתביאו יחד ילד לעולם, אולי זו רק תופעה חולפת? ידועים מקרים, שבני זוג המאמצים ילד זר מגלים להפתעתם כעבור זמן לא רב, שבכך סילקו מביניהם אותה “עקרוּת מדומה” ופוריותם משתחררת. אנא, כתוב לי לפחות על מצב־רוחכם. לכאורה, הייתי צריך לסמוך על איילת, שאילו התחדש אצלכם משהו היתה היא יודעת וממהרת לבשׂר גם לי. אבל לא זה מצב הדברים. הכּוֹל סביבי מנותק מכל הצדדים, ולא באשמת זולתי, חס ושלום…

כן, התצלום הזה. כובע־הספנים היוָני, לא הכיפה הסרוגה. בכל מובן שהוא – להוציא דוֹק צונן זה, שאתה מצעף בו את עיניך בהביטך בי – משנה הקסקט הכהה את חזותך, הופֵך אותך לא לסַוָר סלוניקאי, כי אם לבן דמותם של אנשי סוף המאה התשע־עשרה, ממש אחד הדיוקנים, שהיו תלויים סביב־סביב על קירות האולם הגדול של בנין ועד המושבה. לפני שנים טמנו אותו הקבלנים מתחת לארבע קומות תריסוֹלים ופאסאז' של חנויות. אני מדבר על מראה, שנחקק בזכרוני עשר־חמש־עשרה שנים לפני שנולדת, נמרוד, כשהתחלתי לשאול ספרים. מתגנב מתוך הספריה אל אולם־האסיפות הריק, וכל התרבושים, המגב­עות הקשות, הכיפות הרקומות, הזקנים הארוכים והקצרים, הרחבים והצרים, מעוררים את דמיוני כמין המשך ישיר של אגדות גיבורי כל העמים וסיפורי המסעות לארצות רחוקות, מצטער שלא בימיהם חי אני במושבה, הרובצת שם בחוץ, באבק, בחום, נטולת כל הֶרוֹאיוּת. מה מוזר דמיונך לדיוקנים הרחוקים ההם, כמין הסבר להימשכותך לשטח ההפקר שבין הישוּב הישן לישוּב החדש. כמעט אמרתי, שבתצלום אתה דומה לאברהם־דוד פרנס, אבי־אביו של הפרופסור שלך, שהיה תלוי גם הוא באולם ההוא…

(ושוב בסוגרַיִם: מפי ג’רי אני למד, שאתה מוסיף ומפתח את התיזה הבאה לקעקע את עצם ההבחנה בין “ישוּב חדש” ל“ישוּב ישן” ולבחון את המציאות האנושית הריאלית שמאחרי “דימויי הם” ו“דימויי אנחנו”. מאוד הייתי רוצה לראות מה יעלה מחקרך. ואגב, האם מוּתר לי, למרות כל מה שהטחת כלפי, לבקש שתשלח לאביך עותק של עבודת המַאסטר, שאף אותה השלמת כבר אחרי נסיעתי?)

כן, המבט הכפוֹרי, המנוּכּר, האומר: תפסיק לכרכר. מה פתאום כתבת? למה דווקא היום? כתוב קצר – ולענין!..

פעמים אחדות כותב אתה על “מושבת שדים”, ואם כי גם זאת מקבל אני באהבה, הרשה לי לומר לך, בפירוש: לא נמלט מ“מושבת שדים” אני בעיני, אך גם אם כוונתך אל המקום שבו אני תקוע, לא גולה ל“מושבת שדים” אני. מכתבך הגיע יותר משבוע אחרי איילת וג’רי, ולכן כבר הייתי, אפשר לומר, ב“כוֹננוּת ספיגה”. רק לכאורה. לא להרעשה כבדה כל־כך.

הנה משפט ישיר: מכתבך הכאיב לי, עודנו מכאיב מאוד. היום ששה־עשר בספטמבר, ומכתבך הגיע בראשית ספטמבר אשתקד. כל הימים והלילות שבינתַיִם. כבר בערב הראשון ישבתי להשיב לך. כל הלילה, עשרות גליונות, כתבתי בנסיון להגיע אל לבך, ובסופו של דבר לא שלחתי גם אותו. כמו את מכתבי אל אמא מיָד לאחר שהודיע לי ג’רי על מותו של סבא מוניה. גם לגלעד כתבתי אז איגרת, מעין הערכה מקפת של האיש, שהיה לא רק חותני ופטרוני הספרותי הראשון, כי אם גם אדם שהשפעתו – הגורלית, כבר מוּתר לומר – על כל מהלך חיי עלתה גם על זו של אבי ושני אחי הגדולים. מכתבי היה מכוּון למשמר־העין כולה, אולי גם לספר שתוציא בודאי התנועה לזכרו. שני מכתבים אלה מונחים עד היום על שולחני.

אתה רוצה, שאנסה עכשיו לתרץ התנהגות, שאין לה כל צידוק אצל “אדם סביר”?

אני לא אדם סביר, בני, בני, נמרוד –

אני אדם תקוע.

בזוִית פיך, בחיבור השׂפם והזקן, כמו התרחב החיוך המנוּכּר, ומתחת למִצחת הקסקט היו עיניך לקרח שקוף. אני שומע אותך אומר:

“עלוב־נפש! כל־כך שקוע אתה במ”ט שערי מושבת השדים, שגם כשהתעוררת לכתוב אל בנך, לא החיה בך אפילו התאריך שרשמת בראשו, כל זכרון!"

כמעט, נמרוד, אני מודה, כמעט.

על ה“רֵיינץ' הָאוּז”, שאני מתגורר בו ספק על תקן של אורח ספק כשומר ומשגיח, שמעת מפי איילת וג’רי. בוַדאי גם על בעליו, האיש שגילה את הכוכבת, גיבורת מערכת־קדש, איילת ניר, והביאהּ להוֹליווּד, רַאיֶן קִין. אם אתה צופה בטלביזיה, תיתָּקל באחד הערבים בסרטים שכתב, ביים והפיק בשנות הארבעים והחמשים. כסף לשרוף יש לו עד היום, וה“ריינץ' האוּז” הזה דרוש לו ולאשתו – שגם עליה סוּפר לך בוַדאי הכּוֹל – בעיקר מטעמי סטטוס. הם מפגינים נוכחות פעמים אחדות בשנה, ובשאר הזמן אני חי בבדידות גמורה בבית הגדול הזה שבשולי הישוּב, בשפת היער, מחוץ למקום, מחוץ לזמן. במרחק נסיעת עשר דקות במכונית מתגוררת ידידה אחת, במרחק עשרים דקות ידיד ובמרחק רב יותר אותו פרופסור ישראלי, שכבר הזכרתי. כיוָן שיש לכך שייכות להמשך המכתב, אציג אותם בכמה מלים:

ד"ר רֶנאטה נוֹיברג, פסיכולוגית קלינית, יֶקית שלאמריקה הגיעה בנעוריה, למדה בניו־יורק ושם גם הכירה את בעלהּ, פסיכולוג קליני גם הוא, שלפני כעשר שנים המירהּ בפסיכולו­גית קלינית צעירה בעשרים שנה ממנה ובשלושים ממנו. היא מתגוררת במרכז כרמל, אשה מעניינת וידידה טובה וביתהּ – וספריָתהּ! – פתוחים לפני.

איליה כביש (באנגלית כותב הוא את שמו Kevish). כל־כולו פרצוף מהעליה השלישית, ראש דלעת, קרחת חלודה, שרק מאחור מזדקרים מתוכהּ אניצי שיבה תֵיליים, כמו עשב־ים מתוך מזרן מתפורר. אח־תאום של זוּנדל, אלא שאיליה, עד היום, לא כפוף ולא מצומק. אני מזכיר את זונדל, שכּן לתדהמתי מצאתי, שאיליה עבד במחצבה יחד עם מוניה וזוּנדל כשעוד ישב הקיבוץ במושבה, ולאמריקה הגיע זמן לא רב אחרי שהתנחל הקיבוץ בעמק. איליה כביש הוא פסל, בקליפורניה השתקע בשנות מלחמת־העולם והיום הולך כאן שמו לפניו. הקשר אתו יקר לי מאוד. לפי חשבוני הוא מהשנתון של סבא מוניה, שבעים־וארבע־חמש, שופע חיוניות, ושנות העשרים בקרב החלוצים והבוהֶמה של ירושלים ותל־אביב שמורות בזכרונו כמו בקופסה. הוא ידידם של ראיֶן קין ואיילת וג’רי, וכן של רנאטה.

גד גוֹטֶסדינסט־עבדיאלי. הוא הפרופסור שהזכרתי. לראשונה נפגשנו במהלך הסמסטר היחיד שהשלמתי בשנת הלימודים תש“ז על הר הצופים. אז היה שמו גוטסדינסט. בשובי כעבור שנים, לתכנית מיוחדת לקראת ה”מאסטר" וראשית עבודתי על הדוקטורט, כבר היה שמו עבדיאלי, הורה ספרות פה־ושם, ויום אחד נסע, כמו רבים וטובים ממנו, לזכות בתואר דוקטור ולשוב כאיש חשוב. במשך השנים פשוט נשכח מלבי. כעת התקיים בנו “אינש באינש פגע”. וכשם שאצל איליה כביש מוסיפה ארץ־ישראל להיות זו שעזבהּ בראשית שנות השלושים, כך אצל עבדיאלי זו עדיין ישראל של אמצע שנות החמשים, מעברות, צנע, ספרו הסטליני של משה סנה ומאמרי סבא־של־יריב (בן־גוריון) על “הציוניות והקומוניסמוס” של השומר הצעיר, ובלפור שו“ב מן הבולטים שבפרוזאיקונים הצעירים, בני הארץ וגידוליה. הוא מתרפק עלי, נאחז בי כאילו הייתי כל דור תש”ח, כל דור הפלמ“ח, דור התקומה, מה לא, גם ניסה לסייע לי חָמרית, לארגן לי הרצאות במכללה שלו, במרכז הקהילתי העשיר שגם בו יש לו איזו משרה, העניק לי את ה”הֶרמֶס בּייבי" העברית שלו. הוא לא גוץ, ורק בצעירותנו, יחסית לקומתי, נראה כך, עכשיו השתנה גם זה, ולא רק משום שהוא מקפיד לנעול נעלי צ’חצ’חים גבוהות עקבים (אגב, כאן קוראים לו הכּוֹל פרופסור אַוודז’ללי, או ג’אד, איטלקי מאוד) והוא שמַן מאוד, אולי משום שעמוד־השדרה שלי מפתח סימן־שאלה כמו זה של סבא נפתלי. הוא היה רוצה מאוד לחזור, אבל איזו אוניברסיטה תעניק לו, רק על־סמך עבודת הדוקטור, היא גם ספרו היחיד, The Indian Summer of Hebrew Literature in North America, מה שיש לו כאן, משכורת ודרגת פרופסור? בקיצור, גד עבדיאלי גורר אותי לא אחת בציצית ראשי אליו לסטֵייט קולג', וזו גם הספריה העברית הקרובה ביותר, העומדת לרשותי בכל עת.

אלה הנפשות, וזה סיפור המעשה:

לפני ארבעה ימים טילפנה רנאטה נויברג. כך נודע לי, שזה ערב ראש־השנה. היא הזמינה אותי לארוחת־צהרים ליום השני של החג, כיוָן שביום הראשון השתתפה באיזשהו סימפוזיון מקצועי בסטנפוֹרד, והוסיפה שאיליה כביש יאסוף אותי במכוניתו.

וגם אז, לבָשתּי, טרם נזכרתי בזה שלבני בכורי מלאו שלושים!

אם ניעור כבר אז משהו בתוכי, לא רחש אלא “מתחת לסף־ההכרה”. נכנסתי ל“קַבּינט” היפהפה של רנאטה, שקירותיו מכוסים ספרים, החזרתי את ערימת הספרים ששאלתי ממנה אצלה בביקור קודם ומצאתי עצמי משתהה, שׂם עיני בספרים שאקח בהשאלה בתום הסעודה. במהופך, ליד הכורסה העמוקה שבפינת החדר, היה מונח ספר־כיס, וברגע שנפל עליו מבטי, ידעתי:

מתוך ספר זה חילחל לתוך מוחי הצירוף, המנקר בראשי יומם ולילה ואינו מרפה – אני אדם תקוע.

פתחתי את “כתבים מן המרתף” וקראתי את המשפט הראשון:

“אני אדם חולה – – – אני אדם נקלה.”

הספר היה אותו מבחר עצמו משל דוסטויֶבסקי, שרכשתי אני לפני שנים, ואין פלא שהיה פעפוּע. אדרבא, הופתעתי למצוא בראש הפרק השני משפט שלא זכרתי כלל:

“ועכשיו, גבירותי ורבותי, אם תאבו ואם תמאנו, אספר לכם מדוע לא עלה בידי ליהָפך אפילו לחרק.”

זה עצמו הוא בגדר תגלית מרעישה. אם כך, הקדים דוסטויֶבסקי בחמשים שנים תמימות את אחד הנודעים במשפטי הפתיחה של ספרות המאה העשרים:

“בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לחרק ענקי.” מה שחידש קפקא, חידש כבר יובל שלם לפניו “הנוצרי הנתעב ביותר שפגשתי מעודי,” כפי שכינה טוּרגניֶב את דוֹסטוֹיֶבסקי, אמרתי בלבי בהשתאות, אפילו שואב עידוד־מה מגילוי גלגולו של מוטיב החרק. אלא שתוך כך הביא אותי העלעול לסיפור, שלא זכרתי כלל, “חלומו של אדם נלעג”, ולמשפט הפותח:

“אני אדם נלעג.”

הן במלים אלה ממש פותח אני את הספר, שכבר חש אני בקצות אצבעותי, בחשכת הנִקבה, את סיומו. זה המשפט שלי!

ומה אם הקדים אותי דוסטויֶבסקי במאה שנים?! הנה את קפקא הקדים בחמשים!

ולא רק את קפקא. חמשים שנה בדיוק אחרי “כתבים מן המרתף” מפרסם יוסף־חיים ברנר את פרקי “שכוֹל וכשלון”. אמנם, את הדברים קראתי ולימדתי פעמים רבות כל־כך, שלא פיקפקתי כלל בזכרוני. ובכל־זאת, הרבה שנים חלפו מאז. בשובי לכאן (תחילה כתב “הביתה” ומחק – נ.ש.), לא התאפק­תי וטילפנתי אל עבדיאלי, שמתוך הספר קרא באָזני את משפט הפתיחה:

"לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת־הרוח אדם עלוב ומכוער אחד – "

רק ברנר? הנה בשנת המאה ל“כתבים מן המרתף” ראה אור באמריקה רומן הנפתח כך:

“אם אמנם מדעתי יצאתי, אחת היא לי, אמר בלבו מוֹזס הרצוג.”

ואם לסוֹל בֶּלו מוּתר, מדוע אסור לי, בשנת המאה ל“חלומו של אדם נלעג”, לפתוח במלים, שאני רואה אותן רוחפות בחיבור שׂפמך וזקנך, כאן, בתצלום המרהיב שלפני:

“אני אדם נלעג.”

הארכתי במה שנראה לך אולי שלא ממין הענין כדי לקרב אותך להלָךְ־הנפש שירד עלי שלשום, בצהרי ב' דראש־השנה, אבל האמת השלמה היא, שרק היום, בשובי מצעדת בוקר ארוכה עד למרכז הקניות בעיירה למטה (אני אחרון ההולכים על רגליהם – להבדיל מה“גַ’אגֶרס” – בחוף הפאסיפי), שולה מתוך שק הקניות, יחד עם המצרכים, מוסף פרסומי המבשר איזו מכירה במחירים מוזלים, כמקובל כאן בכל שני וחמישי. אלא שלתוך עיני ממש קפצו אותיות אדומות, שנדפסו לרוחב כל עמוד השער:

“ספטמבר 17 שבת הוא היום שלך!”

היום שלך, נמרוד! שבעה־עשר בספטמבר הוא יום־הולדתך!

באיזה יום בחודש, באיזה יום בשבוע, בא מוניה לחצר הרוסים וסיפר לי, שאמך ילדה בן, אינני מצליח להיזָכר, זה כבר היה אחרי ראש־השנה ולפני יום כיפור, אבל בשבעה־עשר בספטמבר, כל השנים, היתה אמא חוגגת את יום־הולדתך. את יום־ההולדת הראשון אני זוכר מצוּין, ובשום פנים לא היית מנחש מדוע. בין יום צאתי את הכלא, בדצמבר, לבין היום ההוא התהפך הכּוֹל בארץ. נעלמו האנגלים. אנחנו היינו המדינה. קם צבא, שאז כבר מנה כמאה אלף מגוּיסים, אבל על ירושלים עדיין איים צואר־הבקבוק, הגליל המרכזי טרם נכבש, הנגב היה מנותק. אז כבר הייתי המורה־המסביר־התרבותניק של גדוד גח“לצים בחזית הדרום. לספר שליום־ההולדת של בני אני נוסע עד לעמק קצת התביישתי, ולכן המצאתי נסיעה בענין צוותי הבידור שאינם מגיעים, או משהו בדומה לזה. איכשהו אירגנתי לעצמי אחר־הצהרַיִם טרמפּ מהיר למשמר־העין. לא הספקתי לראות את תמר, ללכת אִתהּ לבית־התינוקות, לטעום מהעוגה – ומגיעה ידיעה, שבירושלים נרצח שליח האו”ם, הרוזן בֶּרנדוֹט. וכבר הגיעו למשק טלפונים, הקוראים לכל להתיַצב מיָד ביחידותיהם, שכּן הוכרזה כוננות עליונה בכל צה“ל ומצפים להתמוטטות ההפוגה ומי יודע אם לא גם למלחמת־אחים עם אצ”ל ולח"י, המקיימים בירושלים מסגרות צבאיות, גלויות וסמויות, משלהן. הצצתי בך, טעמתי מהעוגה ובג’יפ של בוּדיוֹני, שלמזלי קפץ גם הוא הביתה, חזרתי מיָד לדרום. כך נקבע בזכרוני התאריך. היום שבו נרצח פוֹלקה ברנדוֹט. שבעה־עשר בספטמבר. בלידתך הייתי בכלא. עכשיו – זה. שנים ליוותה אותנו איזו חרדה סתומה, שביום־הולדתך יתרחש דבר־מה…

למה לא הלוח העברי, אתה שואל? יש לי עם זה בעיה. אפילו עם ימי־השנה של סבא נפתלי וסבתא יונה. אצל סבא נפתלי, כמו אצל כל מי שלוח־השנה העברי – פרשת השבוע, חגים ומועדים, קידוש הלבנה וכל היתר – קוצב את חייו, לא היתה בעיה. אני תוהה: היום יום ששי, ד' בתשרי, 16 בספטמבר. מחר שבת “שובה”. כלום ייתכן, ששני הלוחות, העברי והכללי, שבים ונפגשים ביום־הולדתך השלושים? את הבר־מצוָה שלך אני זוכר היטב. הן אז היינו מחוץ לקיבוץ, וחֳדשים ארוכים לפני השבת, שסבא נפתלי החליט שתעלה בה לתורה, החל ללמד אותך ברכות וטעמי־המקרא ושינן אתך את ההפטרה, “שובה ישראל עד יהוה אלוהיך כי כשלת בעווֹנך.” למה לא ייתכן, שהשבעה־עשר חל השנה בשבת שובה ושיום־הולדתך הוא ה' בתשרי? הן אפילו היום שהובאת בו בבריתו של אברהם אבינו אינו ברור. מן הסיפורים אני יודע, שהרופא־המוהל מל בסטריליות יעילה את יִלודי השבועַיִם־שלושה האחרונים. לא בהכרח ביום הש­מיני. (ואם אינך יודע, עד הסוף לא שכח סבא נפתלי למשמר־העין, אך בעיקר למוניה, את ענין הברית. שתיקתו בענין זה היתה רועמת, שכן אפילו לדבר על כך חשש. מה יטען? שלא הזמינוהו לברית־המילה, שלא היתה חופה, שהאב ישב בכלא ולא ידע כלל על ההריון עד לאחר הלידה… סבא שתק, ולמוניה, שאתו היה לו חשבון ארוך, עוד מיום ש“חטף” את נחמיה ומשכוֹ אחריו, לא סלח, ועבר זמן רב עד שהשתכנע שאינך ערל. אבל במשך השנים נקשרה נפשו דווקא בנפשך, והיה משפט אחד שהיה חוזר עליו, ולא מתוך כוונה לפגוע בדרך זו בי, “בילד הזה יש ניצוץ, יש משהו יהודי –…”)

אולי ידע לבו מה שניבא. בהתפעלות סיפר לי ג’רי על ה“לַייף סטַייל” המסורתי שלאה ואתה מקיימים. אל תתפוס אותי על חולשתי, אבל אני מצטער על סבא נפתלי, שלא זכה לעשות אפילו שבת אחת אצלכם בירושלים. המעגל הארצישראלי כולו כנראה הולך ונסגר, ואני יכול ממש לשמוע את סבא נפתלי אומר על תשובת נכדו זה דווקא, “על סביבותיו שב הרוח” ו“מה שהיה הוא שיהיה.” אם כי את כל השיאים שבר בעל־דברוֹ, סבךָ האחר, בהפתעת הפרידה שהכין לקיבוץ, ואם יושב סבא נפתלי בגן־עדן, היתה לו בוַדאי מן ההלוָיָה של סבא מוניה הנאה מתוקה מאוד…

אל תכעס! הן כל שורה במכתבך חתומה בחותם המעמד ההוא, שאחרי כל מה שבוַדאי שמעת מאז, אינך מתאר לך את משמעו­תו. מוניה, שחמישים שנים הנהיג את משמר־העין, דיבר, כתב, הדגים את מה שהתכוון לו ביהדות החָפשית, הטבעית, הארצית, האַנתרוֹפוֹצֶנטרית, ההוּמניסטית, בלי בית־כנסת, בלי מסורת, הכּוֹל אחרת, מוניה מבקש שעל קברו יאמר גלעד קדיש־יתום, יקרע קריעה. שם ראית מה רתח בחשכת נפשו כל השנים שעמד והוכיח את חבריו ושיכנע אותם, שהם עומדים במדרגה, שרק למגיעים אליה מובטחת שלמוּת פנימית אמיתית, “אייזן בֶּטון”…

(ושוב בסוגרַיִם:

יותר מכּוֹל מעוררת השתאוּת נאמנותם הנמשכת של אחרוני החבורה המקורית, שהתקבצה סביב בחור־הישיבה מרדכי (מוֹדכֵי) נירנשטיין! כמו בקבר, חמשים וחמש שנים, טמנו בלבם את הסוד האיום, שלמנהיגם היתה סמיכָה לרבנות!.. אילולא גילה זאת סבא מוניה במכתב שהשאיר במגירת שולחנו, היה זוּנדל מִיטְווֹך לוקח את הסוד הזה לעולם־האמת. לך קשה לראות זאת, אך הכָּריזמה שלו פעלה אפילו עלי, שנים רבות כל־כך. לך מוּכּר סבא מוניה מרחוק וכבר לאחר שהחלה שקיעתו הנמשכת, לא כן אני. הן אפילו את ג’רי, שלישראל הגיע כאנתרופולוג, כדי לערוך איזשהו מחקר השוָאתי על חברוֹת שוויוניות, היפנט. כשתיאר את זונדל עומד לפני הקבר הפתוח ומספר איך צעדו שלושת הבחורים הראשונים ישר מתוך הישיבה המפורסמת לחצרו של בעל־אחוזה כדי להכשיר עצמם לעבודת־האדמה, ש“רק היא תוציא את עם ישראל מחושך לאור,” פשטו את בגדיהם השחורים ואת ה“ארבע־כנפות”, גזזו את הזקנים הרכים ואת הפיאות הארוכות, “אבל בכל התאמצותנו, כמו גויים לא נראינו, לא לוין ולא אני. מוניה כן. מוניה פשוט הכריח גם את גופו לעשות מהפֵּכה, ולנגד עינינו רחבו כתפיו, השתרגו שריריו, גילה כוחות של גוי. גם היום, כשאני נפרד ממך, מוניה אחי אהובי, ולא לזמן רב, אני מרשה לעצמי לומר לך, לומר גם לכל החברים הצעירים פה, שאולי כבר לא מבינים מה זה היה ללכת ככה אחרי ר' מוֹדכֵי נירנשטיין ישר מהישיבה לחצרו של השְלִיַאכְטשִיטְש, זה המופת שנתת לנו, שרצינו להידמות לאברך־משי העושה לעם ישראל עבודה של גוי, ודי לחכימא” – כשתיאר ג’רי את כל זה, בכינו שנינו, נמרוד, חביבי.)

כן, הדברים שהטחת כלפי לא באו לי בהפתעה. קצת הכין אותי ג’רי, ואת השאר לא קשה היה לנחש. ובכל־זאת, את עשרות הדפים שמילאתי כבר בלילה ההוא בנסיון להגיע אל לבך, לא שלחתי. כל שאינו זה, שעליו אני מכלה כאן את ימי, אמרתי בלבי, לא יועיל ממילא, וכיוָן שהייתי בטוח, שעכשיו אני בדרך הנכונה, ובעוד חָדשַיִם־שלושה אני שב עם הספר הגמור, בחרתי בשתיקה.

ועוד משהו, שאז התקשיתי להודות בו אפילו ביני לבין עצמי: הידיעה על מותו של מוניה ניחתה כגרזן על רתוקה, ניתקה אותי סופית מחיבורי לסלע לא־נראה. משוחרר מכל קשרי חיי (לא העזתי לנסח זאת במפורש, אבל כך חשתי), בבדידות גמורה, אבנה מתוכי בנין שכולו אני, רק אני. מדמה שאני יושב בשורת הצריפים הקיצונית של משמר־העין, משקיף אל חורשת אלישע, או אולי מתבודד ביערות הכרמל שלנו, אשלים עכשיו את ספר־חיי. קשה לתאר איזה שחרור חשתי במות האיש, ששלו­שים שנה לפני־כן, בקיץ ההוא במשמר־העין, בישר לי את דבר פרסומו של סיפורי הראשון.

מחר, בשבת שובה, אתה בן שלושים. אילו אך יכולתי, כמו שהיה עושה סבא נפתלי בערב יום הכיפורים, לפרוש את כפותי על ראשך ובקול בוכים להתפלל בעדך ובעד לאה, לבקש שישׂימך אלוהים כאפרים וכמנשה. מה עורגת נפשי לתמימותו, מה מקנא אני בעָצמת חולשתו הטרגית, באי־יכָלתּוֹ להשתנות ולהסתגל. לכאבך, ולבָשתּי, אב כמו נפתלי צבי הרש שו"ב לא הייתי לך, ולעולם כבר לא אהיה. הן אל אותה שלמוּת מנופצת, שמתוכהּ נמלט בן השבע־עשרה, כאוב וזועם, לעולמות אחרים, לא יוכל עוד לשוב, אפילו ירצה, בן החמשים ושתים. ואשר לתשובה המאוחרת שעשה סבא מוניה?! נו, זה ודאי לא למכת­בים…

כאן שעת לילה מאוחרת. חרמש הירח אבד מזמן בערפלים שמעל לאוקיָנוס. את מכתבי זה כתבתי בשבתי ב“סְטַאדִי” הענקי של ראיֶן קין, ועיני בקיר־הזכוכית מעבר מזה. החלון, שהוא שני שלישיו העליונים של הקיר, נשקף לצפון־מזרח, אל הקניוֹן והגבעה המיוערת המתרוממת מעבר לו, ומן האפילה הערפִלִית כאן אני יודע מה במערב, מעל לים. אצלכם, לפי חשבוני, כבר שעת בוקר מאוחרת, ואולי יושב אתה ברגע זה בבית־הכנסת ומאזין לאיזה בר־מצוָה הקורא את ההפטרה שלך. אם אל העולם שנשמטתי מתוכו אני שבת אתה מתוך “שלמות פנימית”, כפי שאתה כותב, אני מאחל לך שלא תקהה בך השתוקקות זו לקסמיו הנעלמים. כמעט כתבתי “מתפלל”. אילו האמנתי, שלתפילותי יש שומע, הייתי מתפלל: יהי רצון ובני יראני לא כמי שנמלט ממושבת שדים, או כמי שגלה למושבה כזאת, כי אם כמי שבספר זה תלויים כל חייו. ותפילה שניה: יהי רצון, שאזכה לסיימו ושאת ה“סיום” נעשה בצוותא חדא על יי“ש ודג מלוח ברחוב טשרניחובסקי שבעיר קָדשנו תובב”א…

על מצבתו ציוָה ויליאם פוֹקנר לכתוב: הוא עשה ספרים ומת. אם אתה מאמין, שלתפילותיך יש שומע, הנה תפילה: יהי רצון, ולא יתגלגלו ח“ו הדברים לידי כך, שעל מצבת אבי ייחָקק: פ”נ אדם תקוע.

הלילה, נמרוד, כך אומר לי לבי, קרובה הפריצה האחרונה. אגב כתיבת משפט אחרון זה עברה בראשי מחשבה: את “תרפים”, ספרי הראשון, כתבתי בעיקרו בכלא. משהו כבר התחלתי בעכו. לאחר הפריצה הגדולה של אנשי לח“י והאמצ­עים החמורים שאחזו בעקבותיה השלטונות, הועברתי גם אני לכלא המרכזי בירושלים. שם שפעה כתיבתי. בין החומות העבות לא חשתי עצמי ב”מושבת שדים“, וכל צרור דפים שהעביר איש־הקשר של ה”הגנה" – קצין סוהרים – אל מוניה, היה כמין פריצה. הבחנתי, שבמכתבי אליך אני מרבה להשתמש בדימויים כאלה – נִקבּה, כלא, בידוד, פריצה. במובן ידוע אולי יש כאן מעין תשוקה לשוב אל השנה ההיא, שבמהלכהּ כתבתי את הספר, שקבע לי מקום בספרות דוֹרִי. אבל כל היתר שונה מעיקרו. מושבת השדים אינה המקום שבתוכו אני כלוא – היא שוכנת בתוכי. האסיר בחומותיה הוא ספרי. אני הוא הכלא – ואני כוח הפריצה. שנתַיִם וחצי אני חופר והולך, לא החוצה, כי אם יותר ויותר פנימה. אין עוד דרך חזרה. עוד פרק, עוד דף, עוד משפט. בחושך ממששות אצבעותי שָרשים של אילנות הנישׂאים שם באור. רק עוד חודש, עוד חֹדשַיִם, עוד קצת

 

ז. בצהרי שבועות תשל"ח

כבר אנחנו מעבר לפנייה לסן־סימון, כל רחוב עזה בגבנו ולפנינו הפִּילבּוֹכּס הצהוב, שבקרן הרצוג־טשרניחובסקי. שם, מעבר לפינה, דירתנו. עקב בצד אגודל קרבים אנו לגן תשי"ב, גם צמאים, גם רעבים, גם מתים לישון, ובכל־זאת לא נחפזים. כבר בערב שבת הוסר מעל העיר השרב הכבד שרבץ עליה שלושה ימים, ובלילה הארוך ליד הכותל נזקקנו בהחלט לסוֶדרים, שאילצה אותי לאה לקחת לשנינו. אלא שעד שהסתיימה תפילת החג ועשינו את כל הדרך לפתח עמק המצלבה, הגיעה גם השמש לרום הרקיע, אבל חם מאוד אפילו לא בשעה זו, כשמתכווצים הצללים החזקים מתחת לעקבים ובין גלגלי המכו­ניות. במקום זה לוטף אותנו במפתיע משבה של איזו בְּריזָה, ואני משבח עצמי בלבי על הרעיון. המיגרנה שתקפה את לאה בליל שבת, אחרי שברגע האחרון ממש ביטלו ההולצמנים את עלייתם המסורתית לירושלים ונשארו בבת־ים עם סבא אריה, “שבבוקר הרגיש פתאום קצת לא טוב” – נעלמה כלא היתה. ארבעה פעוטות, בבגדי חג ובכיפות־קטיפה גדולות, מתרוצצים בצהלה בין האֳרנים הרכים של הגן, ולאה נעצרת ומתבוננת בהם ובאימהות הצעירות בשרווּלים הארוכים ובמטפחות־הראש המשייות.

אני ממתין בסבלנות, משתהה לפני לוח־הזכּרון לסופרים והאמנים היהודים, קרבנות העוִית הרצחנית האחרונה של סטלין. מיום שמת סבא מוניה חוזר אני ונזכר בכל פעם שאני עובר בפינה זו – כלומר יום־יום – בטיול האחד שעשינו כאן שנינו למחרת אותו “סדר” לשולחן נכדו. שעה ארוכה עמד ממש כאן בלי להוציא הגה מפיו, ודאי לא משער כמה אני יודע על מאמריו של גלעד עמיקם. אגב עיוני בפריוֹדיקה הארצישראלית לצורך ה“מאסטר”, גיליתי ב“מפתח כינויי־העט”, שבשתי שנות כהונתו בשליחות דיפלומטית במזרח־אירופה פירסם מאמ­רים נלהבים על הרֶנֶסַנְסָה בספרות ובאמנות בארץ המסוּימת, שכיהן בה ובשאר הדמוקרטיות העממיות, ויותר מכּוֹל בברית־המועצות גופה. על מאמרים אלה חתם בצירוף שמות שני בניו “גלעד עמיקם” (זה היה כחמש־עשרה שנה לפני שנפל עמיקם). לא התקשיתי לנחש מה עובר במוחו למראה השמות החקוקים באבן – ברגלסון, הופשטיין, מארקיש – מבקש למחות מזכרונו שלו את מסותיו של גלעד עמיקם, שנתפרסמו בתשי“ב. הירהרתי גם בסבא אריה, שבפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות אינו עושה אצלנו את הרגל. כשהייתי עובר אתו במקום זה, לא שכח אפילו פעם אחת לומר משהו על ה”רוצחים", הצאר וסטלין ומשמר־הברזל וגיאורגי דֶז' ואנה פָאוּקר גם יחד, בלי שיוסיף ביידיש הבסרבית שלו, שכמה מן הנרצחים, ימחלו לו שם במקום שהם נמצאים עכשיו, לא היו אף הם מן הסחורה המשובחת ביותר, “יעווסעקן, משימוּדים”.

זה הרגע.

לאה מנתקת מבּטהּ מארבעת הזאטוטים, משלבת זרועהּ בזרועי ומתרפקת עלי. שני הלילות, זה שלא עצמה בו עין בגלל המיגרנה וזה שעשינו ליד הכותל, ניכרים עכשיו היטב בחוורון עור פניה השנהבי ובעמימוּת בעיניה הזיתניות. אני מנשקהּ על שתי שמורותיה, מציע שנאכל משהו וניכָּנס למיטה, ולאה מחייכת בפה סגור. בצאת הכוכבים, אני מוסיף, נטלפן לבת־ים ונברר מה שלום סבא. אם זה משהו רציני, נרד שנינו עוד הערב לשפלה. חבוקים אנחנו עוברים במעבר החציה, עד לאי־התנועה המרופד בפרחים, ממשיכים אל המדרכה. ורק אז, כשאנו כבר קרובים לבית, בצל המכוּוץ שבכניסה, רואה אני פתאום את אמי.

ההפתעה היא של מתנה בלתי־צפויה. בשמלתהּ ההוֹדית הקלילה, הדפסי עלים בחוּמים וצהובים ומִשזר חוטי־זהב על רקע תכלת ים, ההולמת להפליא את גזרתהּ האיתנה, נראית אמי נאה מתמיד, ועוד השׂיער שגזזה אַ־לָה־גַרסוֹן וחיתוך הפנים הסלבי, בכלל לא בת ארבעים־ושבע־שמונה, חתיכה. משהו השתבש באמצע החג בינה לבין פנחס לביא, אני מנחש, ופתאום לא יכלה לעמוד בבדידותהּ. רק מי יודע ממתי היא עומדת כך בחוץ.

"באמת לא הרבה, אולי חצי־שעה – "

“ראית דבר כזה?!” מאשים אני עכשיו את עצמי, אם כי בפירוש אמרה שלחג הזה לא תעלה אלינו, “דווקא השנה נכנס לי לראש לראות מה קורה בליל שבועות ליד הכותל –”

“תיארתי לִי, שאם אינכם בבית – אתם בבית־הכנסת.” ורק אז תפסה, שאנחנו לבדנו, בלי הוריה של לאה וכל שאר ההולצמנים. סיפרנו לה על הטלפון הפתאומי של חיים.

“הצלת לנו לפחות חלק מן החג,” אמרה לאמי לאה.

“האמת היא, שעד לפני שעות אחדות לא חשבתי גם אני לבוא –”

“ואת הטלפון אנחנו מנתקים –” הוסיפה לאה מתוך התנצלות.

“זה גם לא היה משנה,” אמרתי אני, “מפני שממילא לא היינו מאז אמש בבית.”

תוך כדי טיפוס לקומה הרביעית התנהלה שיחתנו. בראשי החל לנקר מה שאמרה אמי, שלא חשבה כלל לעלות אלינו “עד לפני שעות אחדות,” אבל חיכיתי שנגיע לדירה. עד היום אין אמי בשרנית. אבל בעלותי אחריה מקומה לקומה, שמעתיה מתנשמת בקצב מואץ יותר ויותר. כשנכנסה, לא התיַשבה, אפילו את תיקהּ הגדול, העשוי מקלעת חבלים, לא הניחה מידהּ, כי אם פסעה ישר לעבר המרפסת, כאילו שם תתמלאנה ראוֹתיה שוב באוִיר. רק בנקודה אחת מפליא אותי הדמיון בין אמי לבין לאה: לשתיהן יש כשרון מופלג לשתוק, ורק מי שמכיר אותן היטב יודע להבחין במה שמתחת לחזות השלֵוָה. במצב של סערה פנימית מתרחבים מאוד אישוניה הכהים של אמי וירקותן השקופה של עיניה מתכסה עכרורית אזוֹבית. אם בעצם החג עלתה אלינו פתאום לירושלים, מכוח משהו שהתעורר רק בשעות האחרונות, אות הוא שהונחתה עליה איזו מהלומה, ששוב אין היא מסוגלת לשׂאתהּ בבדידות. אבל אדם לא יכול לשאול את אמו אם פנחס לביא, התיִש הזקן שקשה היה לי לראותו כמאהבהּ של אמי, פגע בה גם הוא. אמרתי בפשטות:

“מה קרה, אמא?”

“אבא חולה מאוד, נמרוד, מאוד־מאוד.”

בעָרמה מתגוננת הנפש, ואפילו מפני מה שלכאורה אי־אפשר עוד להערים עליו.

“אבא – מה?” פעמים רבות כל־כך בשלוש שנים אלה, ולא רק בסיוטי לילה, איררתי את אבי, שדברי אמי נשמעו לא כבשורה רעה, אלא כהד חוזר של משאלות כמוסות. רק רגע – מה כוונתהּ של אמא בהדגשה הלא־אָפיינית לה, מאוד, מאוד־מאוד? זה נשמע כפעולת ריכוך לקראת הפתעה מרעישה. האיש החולה־מאוד־מאוד חזר במפתיע הביתה, ומפחד מפני מה שישמע בטלפון, אם בטלפון יודיע הוא על שובו, הפעיל את אמא, שכמובן, לעזאזל, נרצעה לו מיָד מחדש. היא מכה לפניו בחליל, והוא, קרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, מסתַתר כאן למטה מאחרי איזה קיר, מחכה לאות, שהכּוֹל נסלח. התכנית המקורית היתה, שבנוכחות כל ההולצמנים, כביטוח נגד סקנדל, ייכָּנס ישר לתוך הדירה, ושלום על ישראל. “איפה הוא?”

“בטיפול נמרץ. איילת התקשרה אלי מבית־החולים במוֹנטֶרֵיי שעה קלה אחרי שהגיעה עם ג’רי מלוס אנג’לס.”

“סוף־סוף הלך לו הכבד?”

כך לא מדברים, אני יודע, אבל בכלל מאמציהם להמס את לבי, השמיעה דודתי איילת – אגב תיאור שיחותיהם הארוכות של אבי ושל ג’רי לפני בקבוקי ה“בֶּרבְּן” – איזה משפט על אבי, השותה “יותר משיכול הכבד שלו לסבול.” ובזה, ברוך־השם, לא היה חידוש. בזכרון השנים הראשונות שלנו בקומה הרביעית בשלומציון המלכה, צרובות היו השעות ההן, כשהייתי ניעוֹר משנתי לקול דלתות נטרקות, רהיטים נבעטים בהתקפי שכרון, ביטויים איומים כלפי אמי. השתיוֹת אינן חידוש, למרות שבק­רוב אהיה בן שלושים ואחת, ואילו בחורף הראשון, הקשה מכולם, טרם מלאו לי אחת־עשרה. לא, כך לא מדברים, אך בטרם שאלתי “מה זה – מאוד?” כבר נכנסה בין שנינו לאה, וכדרכּהּ, בשקט, כאילו טרם הבינה מה שתפסה בוַדאי לפנַי, שאלה את אמי אם היתה רוצה לשתות משהו, “ואנחנו כבר יושבים לאכול.”

“פשוט קצת מים.” לעשן החלה אמי לפני שנים לא מעטות, אבל כשראיתיה מוציאה מתוך מִקלעת החבלים חפיסת “קנט”, היתה מחשבתי הראשונה: פנחס לביא. שוב הביא לה הצב הזקן הזה קרטון פטור מכס! האם היא באמת שוכבת אתו?! אז מדוע לא הצטרפה אליו אפילו פעם אחת למסעותיו לאירופה? אולי עודנה, אחרי ככלות הכּוֹל, כמו משנתהּ השבע־עשרה, או כפי שטוענת איילת, משנתהּ השלש־עשרה, משועבדת לנבזה וחדל־האישים הזה, אבי? גבה הזקוף עדיין נסמך אל מזוזת הדלת, בין המרפסת לחדר, באצבעותיה המגוּידות מעסה את חפיסת הסיגריות הרכה, עמדה. "מה זה, מאוד? עד שהגיעו איילת וג’רי לבית־החולים, זה מרחק כמו ממטולה עד אילת, היא אומרת, היה מאוחר בערב, ואם הבנתי נכון – הלך לו הלב, לא הכבד – "

“איילת עם ההגזמות. הלוא הוא גר שם לגמרי לבד. אם זה כל־כך חמור, איך הגיע לבית־החולים?”

"לפי איילת, זה היה ממש נס. במקרה באה איזו אשה, שהיא גם מכּרה של איילת וג’רי, לאסוף אותו במכוניתהּ. לארוחת־הצהריִם – "

“צהרים אתמול?!” צהרַיִם שם זה כבר חצות הלילה פה. “אז מתי הגיעו ג’רי ואיילת? מאיפה היא טילפנה?”

“תן לאמא לגמור,” אחזה לאה בזרועי, ובימינהּ הושיטה את כוס המים לאמי.

“הנס היה לא רק שהגיעה, מצאה אותו יושב וראשו שמוט על שולחן־הכתיבה, אלא שאיבחנה מה קרה לו ופעלה בדחיפות. היא רופאה, אני חושבת. אילו איחר האמבולנס של היחידה לטיפול נמרץ בשעה אחת, אמרו לה, כבר לא היה מה לעשות.”

בימי ביקורם בארץ תיאר דודי – שאם כי לא פגשתיו עד אז אלא פעם אחת בלבד, כשבע שנים קודם־לכן, קראתי לו מיָד ג’רי – את ה“ריינץ' האוז”, את מיקומו בנוף המיוחד של המפרץ הגבעי, המצטיין בברושיו סחופי הסערות, במושבות הצפָּרים, בערפלים הסמיכים, מונה בשיטתיות אָפיינית את שאר מאפייני חבל הארץ ההוא כולו. כשסיפרה אמי באיזה מצב נמצא אבי, נדמה היה לי שאני רואה בעיני את ה“סטַאדי” שבקצה אותו מבנה דמוי נ, רכבת חדרי־מגורים, וחדר רבוע מכאן ומכאן. דימיתי לראות לא רק את ההרים המיוערים הגולשים ישר לתוך האוקיָנוס, אלא גם את רגליו הארוכות של אבי, שרק בקושי מצליחים לתחבן לתוך האמבולנס, הצופר בקולי־קולות, יורד כמו מזכרון־יעקב…

“אבל אני רוצה להבין, איילת טילפנה אלַיִך הבוקר בשמונה, שם זה כמה, עשר בערב, מתי הספיקו להגיע –”

“מה אתה נטפל לפרטים האלה, נמרוד?! גם זה היה מקרה, שכאשר טילפנה אליהם הרופאה, המַכּרה שלהם, תפסה את שניהם בבית. אתמול היה שבת, והם היו ממש בדרך החוצה, לעשות קניות, אמרה איילת. נכנסו למכונית, וטסו כמו משוגעים.” כל השנים היתה אמי השלוָה שבחיינו, טמפרטורת בית, ולכך סיגלה, כתֶרמוֹסטט, את כולנו. עכשיו עדיין היתה נשימתהּ כבדה, ופניה להבו. לאה מילאה שוב את הכוס, והיא שוב רוקנה אותה.

“איילת לא אמרה לך שום דבר, אם היו סימנים קודמים, אם הרגיש לא טוב?” חזרה לאה בעקיפין אל הרמז ששמענו כבר לפני שנתַיִם.

"לא, זה היה פתאומי וקשה מאוד. הוא באוהל־חמצן – "

“מה זה, פתאומי?” הרגיזה אותי התעקשותהּ של אמי להוסיף ולסוכך עליו “מפני הילדים”. "לאה היא בתוך המשפחה, ויחד אתי שמעה כאן, בחדר הזה, שהוא שוב שותה הרבה, שהיו לו בעיות עם הכבד. כולנו יודעים, אמא, שלפני שנים התחיל להרוס את עצמו – "

“נמרוד!” לא אומַר, שאמי “צעקה עלי”, אבל הנחרצוּת הנדהמת היתה מוכרת לי היטב: עד כאן. "את הביקורת על אבא דחֵה ליום מתאים יותר, הַשאֵר אותה לאחרים. לא בשביל זה קמתי ורצתי אליך – "

“באמת, בשביל מה רצת?” הטחתי, לא כדי לפגוע. בדיוק להיפך. טלפון היסטֶרי אחד מקליפורניה, וכבר כל שנות עלבונהּ כאילו לא היו. “יכולת לחכות בבית בשקט ולטלפן אלי בראשית הערב. אם היית סבורה שזה דרוש, הייתי בא אני מיָד אלַיִך. ממילא ייתכן שנצטרך לרדת, בגלל סבא אריה.”

אל פני אמי שבה לרגע המנוחה החזקה, ובחצי־חיוך אמרה: "תארו לעצמכם שפתאום התגעגעתי אליכם. אני לא דתית, ותמיד אמרתם, שלי מותר לנסוע אליכם גם בשבתות וחגים – "

“אמא, אַת יודעת יפה מאוד מה מרגיז אותי. איילת היא אמנם אחותך, והדודה שלי, אבל שנינו יודעים כמה אפשר לסמוך עליה. טלפון אחד, ואַת – כאילו כלום לא קרה?! הוא צריך היה להיות פה, אצלי, בפסח, לא תשל”ח, תשל"ה – עד היום לא קיבלתי התנצלות, הסבר, משהו. ואַת, פּיפְּס אחד – "

"נמרוד, אל תאמר עכשיו על אבא דברים, שלא תסלח לעצמך לעוֹלָם – "

"הוא לא מעניין אותי. אני מדבר עליִך – "

"עזוב היום את החשבונות, גם את שלי. אבא בודד, וחולה מאוד, בסוף העולם. לא אתחיל עכשיו לספר את כל סיפור חיינו המשותפים, גם לא למנות את כל הכאבים והעלבונות. מה כל זה חשוב. אילו חשבתי, שאני דרושה היום לאבא, הייתי אני קמה ונוסעת. אבל מי שחייב להימָצא על־ידו, מי שמסוגל לעודד את רוחו ולהחזירו הביתה, זה רק אתה – "

“תשכחי מזה! אני לא נוסע!”

"תקשיב לי, נמרוד. אתה נוסע, ובמטוס הראשון שנצליח למצוא. אתה צריך מרגע זה לחפש כל דרך להתגבר על כך שהיום גם חג וגם יום ראשון, אולי לטוס עוד הלילה – "

“אמא, אני אומר לך מיָד, חבל על כל הדיבורים! גם החיים שלי שוִים משהו, למרות שאני לא סופר מתוסכל, ששׂם קצוּץ על כולם! בעוד שלושה חֳדשים אני בן שלושים ואחת! נתתי חמש שנים לצה”ל, ושנה נוספת דפק לי יום הכיפורים! קורעים אותי במילואים, והמג“ד כבר אירגן לנו השתלמות מפקדים לחודש הבא. את הדוקטורט שלי אני מוכרח לסגור עד יוני שבעים ותשע, מפני שאחרי זה אין לי משכורת. ובשנים־עשר החֳדשים האלה אני לא מבזבז רגע אחד על טיסות לסן־פרנציסקו! יש לי את החיים שלי! את המשפחה שלי! נקודה.”

 

ח. רגע לפני

זה הרגע לפני. מי שאינו מכיר אותי, עשוי לתמוהַּ על תגובתי החריפה, אולי יראה בה “התנהגות בלתי־סבירה” מצד בן כלפי אביו. לא מי שיודע כמה בלתי־אָפיינית היא לי וליחסי עם כל אדם, על־אחת־כמה־וכמה ליחסי עם אבי. חיכוכים תמידיים היו בינו לבין אחותי הקטנה, ענת, וכשהגיעה לגיל ההתבגרות טען, שנוצר “קצר מוחלט” אִתהּ והוא “מרים ידַיִם”. לא אתי. כלפי לא היתה לאבי מעולם טענה כלשהי. בעיניו הייתי תמיד הבן למופת, רציני, חיובי. אחראי. יחס זה כלפי ליוָה אותי, לאמיתו של דבר, מצד המבוגרים משחר ילדותי, גם מצד המטפלות, המחנכות והמורים בחברת־הילדים. לא שזכרונותי מילדותי בקיבוץ עשירים או מרנינים במיוחד. אם כי בשעה שעברנו לגור בתל־אביב כבר נכנסתי לשנתי האחת־עשרה, לא התגעגעתי אפילו יום אחד לקבוצת “נרקיס” ולמגורים המשות­פים. קצת משום שכבר אז העדפתי להיסָגר לבדי בחדר ולקרוא ספרים, והרבה בגלל גלעד, בן גילי וחברי לקבוצה ולחדר, אך גם בנם של סבא מוניה וליזי ואח של אמי. אני הייתי חזק ממנו, אבל במה שהעסיק את גלעד בלי הרף, להיות למנהיג של כולם, לא מצאתי אני ענין. היו לו שיטות לקשור אליו את הילדים, להָפכם לאיזשהו “יחד”, שהפעילוֹ כחפצו. עלי לא פעלו שיטו­תיו, כי לא חששתי מחרם חברתי. להיפך. לרשותי עמדו כמעט תמיד שני חדרים. סבא מוניה ואבי היו הרבה מחוץ למשק, ליזי ריכזה את פעולות התרבות של הקיבוץ, וגם בגמר יום עבודתהּ היתה בתנועה מתמדת, ואילו אמי הקדישה כל רגע של פנאי לענת, שנולדה כשהייתי בן חמש. הייתי נסגר לי באחד החדרים, אבל גלעד היה מעורר נגדי איזו מטפלת, או מחנכת, מחייב אותי להשתתף באחת הפעילויות המשותפות, שהמאיסו עלי את חברת־הילדים. את רגשותי אלה לא גיליתי. אדרבא, בעיני המטפלות והמחנכות נחשבתי תמיד לילד חיובי ואחראי, וכך גם אחרי שעברנו לתל־אביב. כל השנים, ביסודי ובתיכון, היה מעמדי, לימודית וחברתית, איתן, ורק אותו צורך פנימי מאוד – שיניחו אותי לנפשי – התקיים. לא איזשהו “לבד” מופרע. בתחושת עונג זוכר אני מהקיבוץ טיולים עם אמי ועם ענת (וזה כנראה סמוך לעזיבה, כי אני רואה את ענת צועדת בבטחון על רגליה שלה). את הבשורה, שאנו עוברים העירה ושנגור כולנו יחד, בבית גבוהַּ מאוד, ארבע קומות, בדירה עליונה עם המון מדרגות, שמחלונותיה רואים את הים ואת הירקון, קיבלתי בציפיה להתרחשויות טובות, ואינני נזכר באיזשהו צער פרידה. בכלל, אין לי געגועי ילדות רבים, ורובם שבים לחורף הראשון בשלומציון המלכה. את הבטחתי להיות האחראי על ענת אני מקיים בקפדנות, אם כי בלילות הולמת הרוח באגרופיה על תריסי החלונות, הגשם נשמע כמו הסערות בלב האוקיָנוס, הממלאות את הספרים שאני קורא אחרי הלימודים. בשעות אחר־הצהרים והערב אני שוכב לי לבדי על מיטתי. קורא ומפצח גרעינים שחורים. אבל יש גם ימים שאמא לוקחת את ענת ואותי לטיולים ארוכים לאורך הירקון, אל מעבר לגשר, לפעמים אנחנו מגיעים עד לתל־קסילה, ולפעמים מושכים לחוף הים. כאן מבקש אני רק לצייר מעין “רקע אחורי” לתגובתי הראשונית וה“בלתי־סבירה” לכאורה על הבשורה הרעה שהביאה אמי. בנוסח הסופי, אם אגיע לשלב הזה, חשוב יהיה להבהיר, שעד לכתי לצבא לא היתה ביני לבין אבי אפילו התנגשות גלויה אחת. רק אחרי שיצא אבי למסע־שלושת־שבועות, שלא שב ממנו, החלו חוזרות תמונות מאותם לילות רחוקים שמלפני נסיעתו הראשונה לאמריקה, הדלתות הנטרקות, הקול המבוסם, המלים שהיה מטיח באמי ואני מכסה את ראשי בכר, כדי שלא לשמוע. לא זכור לי, שלאותם אירועים ליליים היתה בשעתם השפעה כלשהי על יחסי אל אבי, גם לא שהיחסים המסתדקים בין אבי לאמי גרמו להתנתקותי הנמשכת מן הבית. אולי לא היה זה אלא אותו קו אישיות עצמו, אותה התשוקה ש“יניחו אותי לנפשי”, שבשנות ההתבגרות רק החריפה. כמה התגאיתי במתנות שהביא לי אבי מסיורו הראשון באמריקה. אני הייתי אז כמעט בן שש־עשרה, בסוף יו“ד, עידן הגִ’ינסִים והסנִיקרס וחגוֹרוֹת הקאוּבוֹיים הרחבות וה”טִי שֶרְטְס" היה בראשיתו, ואני התגנדרתי בכל אלה ובזכות אבי נהפכתי אז לצעקה האחרונה של אָפנת הטיפש־עשרה. משבר ממש – שהורי לא שיערו בנפשם שהוא מתחולל בתוכי – החל כמה חֳדשים אחר־כך, כשהתפטר אבי פתאום מן האוניברסיטה, שקע בדכּאון מתמשך, התחיל לעסוק בעבודות מזדמנות, המועקה הכלכלית נתנה במהירות אותותיה בּכּוֹל, פרצו המריבות הקשות בין אבי לבין ענת, כשלונו האישי הכאוב ביותר, היה שב ומכריז. אז כבר עבדה אמי בהדרכתו של פנחס לביא וכשרונהּ החבוי החל להתגלות, והתמסרותהּ לתחום יצירתי משלה הביאה להרפיַת המתח בבית, אך גם להרחבת המרחק בין אמי לבין אבי. בסוף הקיץ נכנסתי לי“א, ואף אני נתון הייתי יותר ויותר ללחץ הגובר של הלימודים ולמתיחויות שלפני הגיוס, כאשר דודי עמיקם, ממפקדי הצנחנים הצעירים, שזכה באותה שנה בצל”ש הרמטכ“ל, משמש לי מופת. דווקא בחמש שנותי בצה”ל הושגה איזו הַרמוניה מסוג חדש בביתנו. הריחוק הועיל. מלחמת ששת הימים ושירותי הממושך במלחמת־ההתשה, הפכו אותי בהדרגה מ“ילד טוב ורציני מדי” ל“גבר שׂבע קרבות” ומפקד בצה"ל. ההתנתקות היתה בלתי־נראית, כמו צמיחה. בשנת־הקבע האחרונה שלי כבר מילאה לאה את עולמי, ובעלותי לחופשות בארץ, הייתי מבלה יותר ויותר בחברתהּ, נוסע אליה לירושלים, בונה לעצמי בית.

וכך אני עומד, רגע לפני:

שבועות תשל“ח. בשבת שובה מלאו לי שלושים, ובל”ג בעומר חגגנו חמש שנות נישואים. היחסים ביני לבין אמי יותר ממתוקנים, ואני חש עצמי אחראי עליה. אבל אפילו במעגל חייה רק משיק מעגל חיי. אני לא רק מתגורר בעיר אחרת, כי אם גם הגעתי, יחד עם לאה, לתחושה של איזו אי־תלות פנימית. ה“סדר” הראשון בדירתנו החדשה – זו שקנו לנו ההולצמנים – סימל את אי־התלות החדשה. אמנם, בפסח תשל“ה עמדתי עדיין בחצי הדרך לקראת ה”מאסטר“, אבל בעידודו של פרופסור פרנס כבר החלטתי להתמסר לחקר תולדות הישוּב בדורות האחרונים, ובדירתנו החדשה הנהגנו מטבח כשר ושאר סִימנים של אורח־החיים המסורתי. את טעמו האמיתי של “סדר” מסורתי לא טעמתי אלא אחרי שעברנו ממשמר־העין לתל־אביב, אצל סבא נפתלי, בשבעה או שמונה ה”סדרים" בביתו שבמושבה. בשנה שנסע אבי בפעם הראשונה לאמריקה, בתשכ“ג, בא עמיקם, הכניס את שלָשתּנוּ לג’יפ שלו ולקח אותנו למשמר־העין. הכול היה מרשים מאוד, הקהל הרב, העיטורים המרהיבים מעשי ידי אמני הקיבוץ, המקהלה, תזמורת הילדים וכמובן נוכחותו של סבא מוניה (שזה היה ה“סדר” הארבעים שהוא מנצח עליו, מאז מלך על קומץ הראשונים באיזה צריף ב“מחנה” שבמושבה). ובכל־זאת התביישתי שהפקרנו את סבא נפתלי, שהבינותי שלא עוד סדרי־פסח רבים ינהל. ואכן, השתתפתי רק עוד בשני סדרים אצל סבא נפתלי. בתשכ”ו כבר הייתי בצה“ל, והיחידה שלנו היתה בתעסוקה. מה שבטוח הוא, שבתשכ”ט ובתש“ל הייתי טמון עמוק בחולות סיני, ובסוף אותו קיץ נפטר סבא. זה היה קץ המפגשים השנתיים של בני משפחת שו”ב. להוָיָה המסורתית־הפטריארכלית בביתם של ההולצמנים (דו־קומתי, ארבע דירות מרוּוָחות) היתה השפעה עזה עלי, אולי דווקא משום שאצלם התנהלו ה“סדרים” בטכסיות חסרת־הוּמוֹר, בהברה אשכנזית בסרבית, בהקפדה היֶרַרכית על תפקי­דו הבלתי־משתנה של כל אחד מבני המשפחה. היה ברור שגם בדירתנו הירושלמית יוסיף סבא הולצמן למלוך, וסבתא ושלוש הכלות ידבקו באותו תפריט. ובכל־זאת, הכּוֹל יהיה שונה. ולא רק משום שמעתה יתכנסו כולם בדירתנו, אלא גם בשל המפגש, שאָפיוֹ האחר הסתמל בראש־וראשונה בעלייתו של סבא מוניה לירושלים. דודתי הרצליה אמרה מראש שלא תוכל לבוא, וכשהתקשר דודי מאיר לפני החג ובקולו הנוזל הביע צערו על שלא הצליחו לחמוק מן ההתחייבות להתארח בבית ידידיהם – והורי חברה של בתם – לא הופתעתי ולא הצטערתי.

במלוא הפשטוּת: אחרי מות סבא נפתלי, היה אבא בעינַי משפחת שו“ב. גם לא שכחנו, לאה ואני, שפסח זה יהיה יום מיוחד מאוד בחיָיו. מפי שמעה מה שהיה סבא נפתלי חוזר ומספר בכל שנה ושנה, מדוע ניתן לאבי השם האנגלי בלפור בשעה שנימול בערב פסח, כבר אחרי שׂריפת החמץ. בעצם, היה סבא נפתלי מקנטר את סבתא יונה, צריך היה להיוָלד הרבה קודם, אולי בפורים. ביום ז' ניסן עמד להיעָרך על הר הצופים טכס חנוכת האוניברסיטה העברית, וסבא נפתלי, שנשא בקלוב הציוני שבעיירת הולדתהּ של סבתא יונה נאום עברי, שנדפס אחר־כך באחד מכתבי־העת, פשוט לא היה יכול להיעָדר. יותר מזה: אדון בול־הרים אמר לקחתו ב”פורד" המפורסם שלו הלוך ושוב. רק סבתא יונה, להכעיס, דחתה את הלידה מיום ליום ומשבוע לשבוע. “פונקט” ביום ו' ניסן החישוה ל“הדסה”, וגם אז השהתה את הוָלד ברחמהּ עד צהרי ז' בניסן, כשכבר היתה ה“פורד” בדרך לירושלים. לצערו של סבא נפתלי לא היה גבול, ואז הציע הסנדק, אדון בול־הרים, לקרוא לרך הנולד על שם השוֹעַ האנגלי, “שם אשר יִנוֹן לעד בדברי ימי תחייתנו הלאו­מית, והלשון העברית תאמצנו כאת משה ופנחס המצרִים, פֶּבּוּס היוָני ואֶספֶרַנְצָה הספרדית!” בפרטי־פרטים תיכנַנו, לאה ואני, מסיבת הפתעה לכבוד יום־הולדתו החמשים. שאבי אינו שב ל“סדר”, שמעתי מפי אמי בערב פסח, אחר־הצהרים, כשהגיעה לדירתנו. אבי טילפן בשחר היום הקודם (שחר בארץ, לילה בניו־יורק), טילפן ואמר לה כי מפי סוכן ספרותי ידוע־שֵם נתבשר באותו הבוקר (בוקר בניו־יורק), שהוא צופה סיכויים יוצאים־מן־הכלל לספרו החדש וכבר הוא בא בדברים עם אחת הגדולות בהוצאות־הספרים שם. החלטה חיובית פירושהּ לא רק מקדמה מיָדית בדולרים, סכום שסופר עברי אינו מסוגל אפילו לדמיין לו, כי אם גם הוצאה לאור של תרגום אנגלי בלי שים־לב לגורל המקור העברי, וכן התעניינות מצד מו"לים במדינות נוספות, והכּוֹל אומרים לו, שלקום ולנסוע היום גובל בקלוּת־דעת פלילית.

כולנו הסכמנו, שפרס נאה מזה לא יכול היה אבינו לקבל ליום־הולדתו החמשים. הן מאז התפטר בשצף־קצף מהאוניברסיטה, לפני כשתים־עשרה שנה, לא פירסם אפילו ספר אחד, ולא רק בגלל נסיבות חיצוניות, אלא גם בגלל איזו פגיעה קשה, שמעולם לא דוּבּר בה בביתנו. אם באמריקה מעורר ספרו החדש עניָן כזה, תהיה לכך השפעה כבירה גם על מעמדו כאן. לא שהשמענו משהו מכל המחשבות האלה על שפל מעמדו של אבינו ועל סיכוייו החדשים בקול רם. לא בבית שו"ב. גם לא בין לאה לביני. חבל. חבל שלא דיברנו כבר באותו ערב פסח בקול רם, מתוך שחרוּר, על הכּוֹל. חבל שענת אכלה את עצמה בשקט בקוִינס. חבל שהיא לא שוחחה עם ג’רי ואיילת, והם לא אִתּהּ. חבל שלא התקשרתי מיָד בצאת החג, כפי שתיכננתי, לדירתהּ של ענת כדי לברך את אבי ליום־הולדתו. הכּוֹל היה נראה אולי אחרת.

בטחון אין, שכן מנגנוני ההכחשה חזקים כל־כך בבית שו“ב, שאפילו את מה שהיה כתוב במפורש במכתב, שקיבלה אמי מענת ימים אחדים לפני פסח ואני קראתי עוד לפני ה”סדר", סירבנו שנינו להבין.


עם קלון הירידה מהארץ למדנו לחיות גם אנחנו. אם השלים סבא מוניה עם ירידתהּ של איילת להוליווּד כבר בסוף שנות החמשים, יכול כל אדם להתרגל לכּוֹל. ובכל־זאת, כשבאה ענת בקיץ שלאחר מלחמת יום הכיפורים, גילתה שמייק הפלֵיבּוי היפהפה שלה – “אָפנת נוימן” – נמצא בארץ מאז אוקטובר והודיעה שעם שיחרורו מצה“ל היא נישאת לו ונוסעת אתו לניו־יורק, לא סלחתי לה זאת גם אני. קשר רגשי של ממש נרקם בין ענת לביני רק בחורף הראשון בשלומציון המלכה, כשעמדתי בהבטחתי להורי להיות אחראי לה. כשהתגייסתי אני לצה”ל היתה ענת בקושי בת שלש־עשרה, וכבר אז נמשכו כל הבנים ליָפיָהּ הבלונדי. אבל איזשהו ספק לא הִרפּה ממנה, ואני זוכר, שהיתה מציקה לי בשאלות חוזרות ונשנות אם לדעתי היא “באמת, אבל באמת, יפה.” השפעה מסוימת, כך נדמה לי היום, היתה לדברים שאמר אבי על דודתי איילת בשובו ממסעו הראשון לאמריקה וכיוונם לאָזני ענת בת האחת־עשרה. איילת, אמר, היא “בסך־הכּוֹל מקרה מגוחך, הסרט שבארץ הפכו אותה בגללו לסטאר גדול, מת בהקרנה המוקדמת, ומאז, כמעט חמש שנים, היא מחכה לסרט הבא, מתפרנסת בינתַיִם מהופעה בשביל המגבית פה, בשביל הבּוֹנדס שם, סרטון פרסום, מאמצים ליהָפך לזמרת, ואם כי איילת לא יודעת זאת, היא בסך־הכּוֹל פתטית ואני עוד לא רואה איך היא גומרת.” לפעמים נדמה לי, שכאן שורש הפשרה שעשתה ענת עם עצמה – מתוך הזדהות עם הדודה הזוהרת מהוליווּד, אך מחמת הפחד להעמיד את יָפיהּ בנסיון ממש – נישאה למייק והלכה אליו לאמריקה.

מכל־מקום, לא בהצדקות פסיכולוגיות עסקתי בקיץ ההוא, כשפשטו סיפורים על “אוגדות שלמות” שירדו לאמריקה. הרגשתי מובס ונבגד. מפעם לפעם היתה מגיעה איזו גלויה עם תצלום צבעוני – הניאגרה, לאס וֶגאס, גשר שער־הזהב, ומעבר לתמונה כמה מלים סתמיות. אני לא כתבתי אפילו מלה אחת. לא כך נהגה אמי, שהתעקשה לקיים קשר ואף קיבלה מענת מכתבים אחדים. אני הייתי מציץ בהם, ממאן להאמין. כל המשפטים האלה: “מייק נותן לי יותר משיכולתי אפילו לחלום.” “אני נורא־נורא מתגעגעת לכל אחד מכם ולכל דבר בישראל.” “שלא תחשבו, נורא טוב ונורא מעניין לנו פה, אבל אנחנו ישראלים בדם, גם מייק, אתם פשוט לא מכירים אותו מספיק.” כך גם המכתב, שהביאה אמי בעלוֹתהּ אלינו ל“סדר”. ברפרוף קראתי את דיווּחהּ על ביקורו של אבי. היא ומייק, כתבה, חיכו לו עם מכונית בקנדי, “עשינו לו סַייטסִיאינג קצר בעיר, אבל היה קור־כלבים והרחובות מלאים בוץ שלג, ואבא היה לו גֶ’ט לֶג מהטיסה ובערב פשוט נרדם מול הטלביזיה.” ביום ששי, כתבה, הסיעה אותו למשרדהּ של אגודת ספא“ס, “לפגוש את ההוֹסְטֶס שלו” וכשסיים את השיחה עם מארחיו “הלכנו לעשות קצת קניות לנשף פורים, שעשינו אצלנו בדירה במוצ”ש – חצי מהאוגדה של מייק התיַצבה.”

פסחתי כנראה על חלק מהמכתב, שכן כשהחזרתיו לאמי בלי תגובה, אמרה לי שכאשר טילפן אבי, היתה נרגשת כל־כך ששכחה לשאול מנַיִן הוא מטלפן. גם זה שענת לא ניגשה לטלפון, היה מאוד מוזר.

ואז הסבה את תשומת־לבי לשורות שחמקו מעיני: “אבא היה דווקא נורא עליז בנשף, אבל כולם שתו טיפה יותר מדי, ומאוחר בלילה היה איזה תַאקֶל, עד עכשיו אני לא יודעת בדיוק מה קרה, מפני שבבוקר יצא לַטוּר, ועוד לא חזר. כשישוב נהיה כבר כולנו הרבה יותר רִילַכְּסד אחד עם השני, וניתן לו פה גוּד טַיים.”

אין קושיה שהלב לא יֵדע לתרצהּ על־פי נטייתו. חבורת היורדים הזאת בנשף פורים ודאי הוציאה את אבא מכליו וברקע זה אולי היו חילופי דברים גם בינו לבין מייק. בחיוך הוספתי: אולי האריך קצת את ה“ברוגז”. שידעו מה הוא חושב עליהם. אני בטוח שבינתַיִם התפייסו, והערב הוא אצלם ל“סדר”.

לנו עוד לא היה אז טלפון בדירה, ואמא, ששבה לתל־אביב עם חיים ורוזה, אמרה שתטלפן מהבית. כעבור ימים אחדים, כשטילפנתי אל אמי מן המכון, שהועסקתי בו אז במשרה חלקית בחדר־הקריאה, סיפרה לי, שבמוצאי החג לא טילפנה – “אני לא יודעת למה” – אבל יום או יומַיִם לפני שטילפנתי אני (ואולי אני טועה, וזה לא היה בשבוע הפסח, שבו המכון סגור, כי אם בזה שלאחריו), התקשר אבא עם שחר, בישר לה על "התפתחות מצוּינת, סוכנות זו שסיפרתי לך עליה מפגישה אותי עם מתרגם מן המדרגה הראשונה, המוכן לעבוד תמורת אחוז מוסכם ממה שאקבל אני מן ההוצאה. הם מאמינים מאוד כאן כולם בספר. הצרה היא, שמעשה התרגום מחייב את נוכחותי, אבל בשלב זה מדובר רק בכמה פרקים לדוגמה, וזה עניָן של לא יותר מאשר עוד שבוע, שבועַיִם, אולי עוד כמה ימים – ''

אמי סיפרה לי, שעודדה את אבי שלא להחמיץ את הסיכוי. כיוָן שממילא הוא בחופשה בלא תשלום, אחת היא אם הוא בתל־אביב או בניו־יורק, מה־גם שכל המסע מומן בידי מזמיניו ונותר לו מעט כסף. שאלת הקשר בין אבי לבין אחותי וגיסי לא נזכרה כלל בדברי אמי, ואיכשהו פסחתי על כך גם אני. הן אמי והן אני לא היינו מעודנו בחוץ־לארץ, מושג ברור בדבר ההבדלים בין ניו־יורק, מאנהטן, קוִינס, לא היה לשנינו, ובניגוד למצב־רוחו של אבי בשנים האחרונות ולבטיו ערב הנסיעה, נשמע עכשיו הכּוֹל מבטיח מאוד. פרופסור שילדקרוס, יוזם ההזמנה, הוא בוַדאי האיש הפותח לפניו את דלתות בתי־ההוצאה. שיסתובב לו שם עוד שבועַיִם־שלושה. מתי יזדמן אבי עוד פעם לניו־יורק?

שבוע רדף שבוע. בעקבות הטלפונים קיבלה אמי מכתב. ומכתב שני. הגיע יום העצמאות, וגם הוא עבר. קצת אחר־כך התקשרה אתי אמי אל המכון (יושב הייתי בחדר־הקריאה בשעות המאוחרות של אחר־הצהרַיִם ובערבים) והודתה, שהיא “קצת מודאגת מכל המצב.” חשבתי לטלפן, הוסיפה, אבל השיחות האלה רק יוצרות אי־הבנות, וביחוּד עם ענת. אי־אפשר לצעוק מפה עד אמריקה. משונה היה גם זה, הוסיפה, שהמכתב של אבא – שני מכתביו – היו בלי מען השולח. במקום לטלפן, כתבה אל ענת, “כאילו סתם ככה. ורק דרך־אגב שאלתי מה קורה עם אבא.” באותה עת פירשתי לי את דבריה אלה ברוח אותן מחשבות מעורפלות, שעברו פעם־פעמַיִם גם בראשי, שכל ענין התרגום האנגלי לא היה ולא נברא וענת ומייק מסתירים מפנינו שירד מהפסים. אמרתי לה – וכך גם חשבתי – שטוב עשתה, שכתבה.

ורק אז החל הכּוֹל להתגלות. “הכּוֹל” – זה מוגזם מאוד. התגלה שהוא בכלל לא ממהר לחזור הביתה.

פתאום, עוד לפני ששמענו משהו מענת, טילפן אל אמי ג’רי. אמי מתקשה מאוד באנגלית, והעברית של ג’רי, בית־ספר יומי בברוקלין ושנתַיִם בראשית שנות החמשים במשמר־העין, חלו­דה ומתפוררת. בכל־זאת, את העיקר הבינה. בראש־וראשונה שמחה לשמוע גם מפיו, שמדובר כאן בהצעה רצינית מאוד. לא בדיוק בתרגום, כי אם בכתיבה מחדש, בהתקנת הספר לדרישות המו“ל. זו עבודה לא קלה, וה”הוֹנוֹרַאריוּם" שהעניק לו ספא"ס הולך ואוזל. והנה הזדמן דווקא בחוף המערבי, “פחות משעה מהבית שלנו בשרמן אוֹכּס, מקום מאוד נפלא, משהו כמו משמר־העין בזמן אני חַיְתי שם, זה היה קודם המקום של עשיר גדול, רוֹבֶּר בַּארוֹן. היום הוא קמפּ ירושלם, והראש שלה, דוקטור תמרין, חבר טוב מאוד שלי ומכיר הספרים של בלפור, מבקש להזמין אותו בתור אורח מצוּין.”

אין חוש ההומור של אמי מחודד ביותר, ובשיחה כזאת מלוס־אנג’לס לתל־אביב, שהיתה כולה הפתעה בתוך הפתעה, ודאי שלא היה במיטבו. ואף־על־פי־כן חזרה בפירוט רב על דברי גיסהּ. עיקרם היה, שג’רי טילפן לקבל את הסכמתהּ לכך, שאבי יטוס לקליפורניה, יַרצה בשני אירועים חגיגיים – ביום־ירושלים ובסמינר השנתי הגדול של חג השבועות, שעליו גאוָתו של דוקטור תמרין, ובשׂכר זה יועמד לרשותו בוּנגלוֹ נאה, שיוכל להתרכז בו בכתיבה “חודש, או משהו כזה, וגם לאיילת ולי יהיה מזה שמחה גדולה מאוד.”

רק לאחר זמן גילינו, שאז כבר היה אבי בביתו שבשרמן אוּכּס. בעיני אמי היה ג’רי “מלאך”, שדבקותו באחותהּ הפוחזת היתה נושא תמידי ללגלוג ולהשתאות גם יחד, יותר מזה, “אישיות מיוחדת”, כפי שהוכח מעצם העובדה, שכמעט עשרים שנה אחרי שהתאהב “בילדה ההיא ממשמר־העין”, הבינה סוף־סוף אפילו היא, שג’רי הוא “מזלה הגדול בחיים.” ביום שטילפן אל אמי ושאל לדעתה, היתה כולה בעד. “חודש כזה, וג’רי בסביבה, הוא רעיון מעולה. תמיד אמרתי: ג’רי הוא מלאך.” לכתָבתּם של איילת וג’רי החישה מכתב אל אבי, הפצירה בו ש“רק לא תרגיש לחוץ, נצל היטב את התנאים הפנטסטיים האלה וגמור בשקט את הספר. שום דבר פה לא בוער.”

ואכן, שום דבר לא בער לאבי. את שיחתו עם אמי סיים ג’רי בהבטחה, ש“תיכף שהוא בא, אולי כבר מחר, אני עושה אותו מטלפן אלַיִך ואַת מדברת כמו שמעת שום דבר ממני.” הוא לא טילפן אל אמי, לא למחרת, לא כל אותו חודש. גם על מכתבהּ לא השיב. כתבו לה, כל אחד לחוד, ג’רי ואיילת, שבו והדגישו ש“ניו־יורק היתה מאוד פרַסטרֵייטינג בשביל בלפור,” שסבל בה “גם מהמזג־אויר וגם מהבידודיות,” ואילו בקֶמפ ירושלם – כעדותו של סנטה־מארינה (“כך קוראים מאחרי הגב לדוקטור סאם תמרין,” הסבירה איילת) – היה הצלחה מיָדית. הכּוֹל התרשמו עמוקות מההרצאה שלו ביום־ירושלים, כתב ג’רי, ועל האנגלית המהססת כלשהו שבפיו כיפרו “היֶדע השופע שלו והאהבה הגדולה שלו לירושלים.” שוב רמזו, שכדאי לעודדו “שיִקח לו את הזמן למצוא את עצמו,” שה“לייף־סטייל” הדרום־קליפורני המשוחרר, כמו האקלים, המזכיר מאוד את משמר־העין, “רק שפחות חם,” כבר השפיעו עליו לטובה. רוב זמנו הוא יושב בבונגלו שלו וכותב, אבל בוִיקאֶנדים הוא מדבר עם אנשים, שוחה כל יום בבריכה, “וג’רי, תארי לעצמך, אפילו הצליח להושיב אותו על סוס.” לקליפורניה הביאוהו בראשית מאי. יום־ירושלים חל באותה שנה בתשעה בו, ושבועות בשבוע שלאחריו. בראשית יוני – הבטיחו – יטוס בחזרה הביתה.

מה פתאום. לתוך בוקר שבת של סוף מאי, סיפרה אמי, נכנס בעד הטלפון קול דשן, מבעבע, כמו שידור חוזר של רב הטלביזיה, מציג עצמו כשמואל תמרין ממחנה ירושלם. לא, לא בתל־אביב הוא, כי אם מדרום־קליפורניה הוא מתקשר, ולא לראשונה, אלא שעד עכשיו העלה חרס בידו. בלי אותו קוצר־נשימה של שיחות בינלאומיות, האריך בשבחי אבי, שאת ספרו הראשון, “תרפים”, רכש בירושלים בשובו אליה לביקור ראשון מאמריקה, ומאז הוא מעריכו מאוד כסופר חשוב. אבל אין דומה קריאה לראיה ושמיעה. חברינו וידידינו התפעלו מהרצאתו רבת־ההשראה בסוף־השבוע של שבועות, בסמינר השנתי בנושא “עמך עמי, אלוהיך אלהי”, שאנו מקיימים מתוך מחשבה מיוחדת על משפחות מעוניינות. בחָדשי יולי ואוגוסט באים אלינו, בשני מחזורים, נערים ונערות יהודים מכל רחבי המערב, מסיאַטל עד סן־דיֶגו ונוכחות “מגנֶטית” כשל בלפור שו“ב תהיה לנו “כאויר לנשימה”. מצד שני, את רוב עתוֹתיו יוכל להקדיש לעבודתו הקדושה, וכל חודש יוני, עד ראשית המחזור הראשון, יהיה צפור דרור, ירגיש עצמו לא על נהרות בבל, כי אם כמו בין הגלבוע לתבור. רק אז גילה לה, שלידו נמצא גם אבי, אך בטרם העביר את השפופרת לידיו אמר: “ויש פה עוד איזה צד אֶגואיסטי מצדי, מרת שו”ב, וזאת אומר אני כתלמידם של הפרופסור קלויזנר, הרב אסף וחיים שירמן – בתולדות הספרות העברית עוד ייזָכר מחנה ירושלם בזכות הספר שמסיים פה בלפור שו”ב."

זו היתה שיחתם הטלפונית האחרונה. כששאלתי אותה, “איך נשמע,” אמרה, “בסדר, בסדר גמור, טוב לו שם כנראה, ואם יש לו פנאי ותנאים נוחים לכתיבה, וג’רי ואיילת בסביבה, למה לא? ההתנתקות לכמה חֳדשים היתה דרושה לו, ואני מבינה, שבסוף אוגוסט יחזור עם ספר.”

האם הבחינה אָזנהּ כבר אז, שתהום פעורה בין מה שהפליג דוקטור תמרין בשבחי השפעתו ה“מגנטית” של אבי לבין מצבו האמיתי?

אין זה מדרכּהּ של אמי לדבר סרה, ודאי לא באבי, ועל אחת כמה־וכמה באָזני בנו. ולמען האמת, גם לא כל־כך חקרתי ודרשתי. שנת הלימודים תשל“ה היתה לחוצה מאוד. אמנם, את התיכון סיימתי בטרם מלאו לי שמונה־עשרה, אבל כעבור עשר שנים עמדתי אפילו בלי ה”מאסטר“, וכקצין שהוסב לשריון אחרי יום הכיפורים גם נקראתי בשנה ההיא שוב ושוב למילואים. וטרם אמרתי מלה על מצבהּ של לאה, שאחרי שהתגלה לנו, לתדהמתנו, שאין היא נכנסת להריון, היה בהחלט לא פשוט אִתּהּ. לוח־הזמנים המתוכנן שלי מחייב שאת ה”מאסטר" אקבל לא מאוחר מקיץ שבעים ושש, ובציון ממוצע שיאפשר לי להמשיך לדוקטורט, לזכות במעמד של עמית־מחקר במכון ולקבל סוף־סוף משכורת. בתוך עצמי ישבתי בקיץ ההוא, סיוָן עבר, תמוז ואב חלפו הלכו להם, לתל־אביב לא ירדתי, שיחו­תינו הטלפוניות היו מעטות וקצרות, ורק כשטילפנה אמי אלי לחדר־הקריאה. היום אני יודע: צריך הייתי לגלות יתר רגישות, לשמוע את הכבוש בקולהּ. לא כך נהגתי, וכשאמרה משהו כמו “אולי לא כתב מפני שממילא הוא עומד להגיע,” לא המשכתי ללחוץ. שלא להיגָרר לתוך חייו המתהפכים של אבי. מכוח מה שלאה מכנה “מנגנוני הכחשה”, הלכתי וננעלתי. עד שאגמור את ה“מאסטר”, עוד לפני שאצעד צעד ראשון לעבר התואר השלישי, אעמוד בשנתי השלושים. חיי הם כאן, עם לאה, אני חי אחרת לגמרי, ואיש לא יגרור אותי בחזרה לשלומציון המלכה. שיעזבו אותי שם כולם.

(עוד אצטרך לקצץ בלי רחמים ב“סקירה היסטורית” זו, שנתקעה כיתד לתוך סיפור אירועי שבועות תשל"ח. מצד שני, בלשונו של פרופסור יוסף־יואל פרנס, “היסטוריה היא סְטוֹריָה, סיפור, עובדות בדוקות, ואם גם בניצוץ חֲננכֶם אל – מסופרות היטב. ולעולם אל תמלאו חורים של אי־ידיעה בהיסטוֹריוֹזוֹפיה. זה תשאירו לגרמנים. גַ’אסט וַאן דֶם פֶקט אַפטֶר דֶה אַדֶר.”)

ובכן, זה מה שהיה:

סמוך לראש־השנה טילפנתי אל אמי אני, אך את הזמנתי דחתה בנימוק סביר כלשהו, ואני לא לחצתי. בדבר שובו של אבי שתקה שתיקה גאה מדי, ואף אני החרשתי. בסוכות, כשעלו אלינו כל ההולצמנים, נסעה אל סבא מוניה. רק אחרי החגים טילפנה באחד הערבים למכון, ובפעם הראשונה היתה בקולהּ בהלה.

העורך הראשי התקשר לשאול אם ידוע לה יום שובו של אבי. “לסופרים סולחים מה שאצל פשוטי־עם כמונו היה נחשב לפגיעה בנימוס האלמנטרי,” הוסיף, "ולא נעלבתי כשנסע אפילו בלי שלום ושעל עצם ישיבתו באמריקה צריך הייתי להיוָדע במקרה. מילא. אבל בסוף אוקטובר עוזב ממלא־מקומו, ואני מביט בלוח שלפנַי. אחד בנובמבר הוא בשבת, ומיום ראשון אין לנו עורך ספרותי. יש לנו פחות משלושה שבועות, ואם אני לא רואה את ידידי היקר באופן פיסי, או מקבל ידיעה פוזיטיבית באיזה יום, באיזה אוִירוֹן הוא בא, אני פשוט לא יודע מה אני, בתור עורך ראשי, צריך לעשות – "

“מה אומרים לו?” שאלה אותי אמי.

“הדבר היחיד, שאני יכול לחשוב עליו,” אמרתי, “הוא שנתקשר מיָד עם ג’רי. כשהזכירו בפעם האחרונה מועדים, דיברו על סוף אוגוסט, בתום מחזור הקיץ השני.”

ורק אז גילתה אמי, שעוד לפני יום הכיפורים – שבאותה שנה חל באמצע ספטמבר – קיבלה מכתב ארוך מאוד, “מכתב לא כל־כך מעודד.”

ממי?

כתבה אותו בעברית איילת, אבל ניכר שהכתיב אותו ג’רי.

“מה היה כתוב שם?” שאלתי, אם כי לוח־השנה המציא תשובה: הוא אינו חוזר.

“איכשהו האמנתי, שעד סוף אוקטובר תתגבר אצלו החובה לשוב ולהתיַצב לעבודה.”

“זה עדיין אפשרי,” אמרתי כדי לעודדהּ, והוספתי שאני יורד מיָד לתל־אביב. יחד נחליט מה עושים.

המכתב היה בעברית, שדודתי איילת לא הצטיינה בה כנראה מעודהּ, אך עכשיו צמחו לתוכהּ שמונה־עשרה שנותיה בלוס אנג’לס והפכוה לסלט מעורב. מבעד לשיבושי הלשון ודפוסי הדיבור הסטיריאוֹטיפיים ביצבצה לראשונה האמת העירומה. בשובו אליהם ללוס אנג’לס, אחרי “הששה שבועות המשונים” בניו־יורק, כתבה איילת, היה “במצב מאוד דפרסיבי, מאוד למטה,” אם כי ג’רי חשב “שזה לא משהו שצריך לדאוג ממנו יותר מדי, בכל־אופן צריך לא לשים עליו שום לחצים שיכולים להזיק עוד יותר. זה מצב, שאנשים בגיל של בלפור, ביחוד קריאטיביים, עוברים בציביליזציה שלנו. לכל אחד ואחד, גם לי,” כתבה מפי ג’רי, “קשה מאוד to cope עם השינויים המהירים ב־values, שבזמן שלנו, בעיקר מאז הסִיכְּסְטִיס, הם לפי הצעירים, לא לפי המבוגרים, הזקנים. רואים את זה גם בקיבוץ, ושם זה מסובך וכואב עוד יותר. הקיבוץ היה מוסד של אנשים צעירים, בשביל צעירים. המיַסדים חשבו, שככה הם יישָׁארו, כמו בשַאנְגְרי־לָה, ודווקא הארגון הזה הפך אותם יותר מהר לזקנים לא־נחוצים. אלא שרוב האנשים ממשיכים איכשהו to function, ובלפור הוא היום בקושי גדול.” עיקרו של המסר היה: כמי ששאלות אלה הן בלב עבודתו המדעית וכאוהבו של אבי מאז השנתים המשותפות במשמר־העין, כשהיו שניהם באמצע שנות העשרים לחייהם, סבור ג’רי, בתרגומהּ העברי של איילת, “זה כמו סלעים שנפלו מההר ישר לפני המכונית שלך. אם נכריח את הנהג בכל־זאת לנסוע קדימה, הוא רק ייתָקע עוד יותר, ישבור את האוטו, אולי יקרה לו משהו יותר גרוע. מוכרחים לפנות בסבלנות את כל הסלעים, ורק אז להמשיך. זה לוקח זמן והרבה עבודה.”

נמשלו של משל האבנים המתגלגלות פוֹרַש היטב במכתב. את קמפ ירושלם נאלץ אבי לעזוב באמצע מחזור הקיץ השני, אם כי מה בדיוק עבר בינו לבין תמרין, לא היה אפשר ללמוד מן הכתוב. מכל־מקום, כששמעו ראיֶן קין וְשילה סַאנְדס מה קרה, הציעו לו מיד לעבור, לכמה זמן שירצה, לריינץ' האוּז שלהם בכרמל הַיילאנדס. על אשתו, שִילָה סאנדס, כתבה, ש“היא שם גדול מאוד ב־TV, משוגעת על ישראל יותר מהרבה שנולדו יהודים, ושניהם השתתפו בסמינר המיוחד לגרים של חג השבו­עות וממש התאהבו בבלפור. ראיֶן אומר, שהפנים של בלפור הם כמו של אלה שישבו במערות במדבר יהודה, ואם היה עושה סרט על ה־Early Christians כמו שהיו באמת, יהודים פטריוטים עם אמונה אוּניברסלית, כמו היום הקיבוצים, היה לוקח את בלפור בתור ג’וֹהן הבפטִיסט.” אם כך ואם כך, מן המכתב היה ברור, שמדובר על שהייה ממושכת באותו “בית פנטסטי, המקום הכי יפה בדרום־קליפורניה, החלום של כל סופר.” במפורש כתבה: “אף אחד לא יפריע לו שם, השנה לא חושבים שילה וראיֶן לבוא לפני הקריסמס הוֹלידייס, אוֹכל ומשקאות יש שם תמיד כמו למצור ומה שנשאר לו לעשות זה לשבת ולכתוב. ג’רי אומר לי לכתוב לך ככה: תמר, תני לאש שבתוכו לשרוף את עצמה בזמן שלה, ואני רואה עכשיו את בלפור יוצא מכל הבעיות וחוזר הביתה עם הצלחה ספרותית פנטסטית!”

עכשיו הבינה אמי, שהשתהות אבי באמריקה עד לאחר אחד בנובמבר, פירושהּ שלא יהיה לו מקום עבודה לשוב אליו. זה לא עניָן של פרנסה, חזרה ואמרה לי אמי, נוכל להסתדר לא רע ממה שאני מוכרת. אבל היום הוא לא בן שלושים ושמונה, ואם ימצא את עצמו מחוץ לעתון, זו תהיה מכה, שלא יקום ממנה. סע, נמרוד, ואל תתן לו לעשות טעות גורלית כל־כך.

מה תועיל היום ההתיַסרות על תגובתי הבלתי־שקולה, שראשיתה היתה ב“לא” מיָדי וסופה ביציאה בטריקת־דלת? לא, אני לא הולך לדפוק לעצמי את כל עתידי בגלל אבי המופרע, שגם אחרי שמלאו לו חמשים עודנו המתבגר, שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מהזיותָיו המגוחכות! לא רק על אנוכיותו חסרת־הבושה של אבי התמלאתי חימה, אלא אף על אמי, המוחלת על כבודהּ ומבטלת עצמה גם הפעם מפניו. מה היא צריכה אותו, לעזאזל, התקומם בתוכי זכרון הדברים שהיה מטיח נגדהּ בשובו הלוּם קוניאק מליל הוללות, ירידתו הנמשכת לחייה בַּשְנתַיִם שבין התפטרותו המטורפת מן האוניברסיטה לבין גיוסי לצה"ל. לא, אני לא נוסע, צעקתי ושבתי בו־בערב לירושלים.

ואם כי ההתפרצות ההיא, באוקטובר שבעים וחמש, לא נשנתה, הועב משהו יסודי בינה לביני. עכשיו הייתי אני המטלפן אליה, מנסה לרצוֹתהּ, אבל כל החורף וכל האביב נמנעה מלדבר על אבי. גם לא היה מה לומר. העורך הראשי שלח אל אבי, כלומר אל אמי, מכתב פורמלי, הודיע על מינוי עורך ספרותי, הגניב ניסוח שהפך את אי־שובו של אבי לעבודתו להתפטרות, אך השאיר איזשהו פתח תשובה. ואני, ככל שקרבתי ל“קו הפיניש”, כן נאלצתי להחיש את קצב עבודתי, וממילא לא היה ראשי פנוי לשום ענין זולת התיזה, “דימויי ‘הם’ ו’אנחנו' במציאות משתנה – הישוב הישן והישוב החדש בשנים 1885־1875”. קרוב לפסח נשלמה הדפסת העבודה על נספחיה ועל הביבליוגראפיה הנרחבת והגשתיה לפרופסור פרנס. את ה“סדר” התעקשתי לקיים, וקיויתי שגם את ההדורים ביני לבין אמי איַשר בהזדמנות זו. אלא שסבא מוניה כבר היה אז במצב של דעיכה, וברור היה שאפילו ב“סדר” הקיבוצי לא יוכל להשתתף ולא השתוממתי כשאמרה אמי שהיא מרגישה צורך לנסוע אליו. ידעתי שהיא אומרת לי את האמת. לא את כולהּ. את עמימות הצליל של הכלי הסדוק שמעתי היטב. אבל, אוֹדה ולא אכחיש, מרוכז הייתי ראשי ורובי בבחינה שבעל־פה ובעתידי המשפחתי והמקצועי. באחד הבקרים ביקשני פרופסור פרנס להיכָּנס אליו לחדרו שבמכון, כבדרך־אגב העיר שגמר לקרוא את עבודתי “המעוּלה”, אבל את השיחה אתי ייַחד לא לה ולא לבחינה שלפני, כי אם לתנאים שכבר הבטיח לי לשלוש השנים הבאות, כדי שאת מחקרי החדשני ארחיב ואעמיק לצורך קבלת תואר דוקטור. “צא מן ההנחה,” חייך אלי בעינו האחת, כמו מעל לכתפו (עינו השניה, התותבת, קבועה היתה מתחת למצח חרוץ, צוברת ריר מוגלתי), “שבכיסך מילגת המכון לשלוש שנים. שב ועבוד, מר שו”ב."

אך בניגוד למנהגו בכל פעם שהיה משמיע את השם שו“ב, נמנע מלשאול אותי לשלום אבי, “שבכיתה ד' ובכיתה ה' היה חברי הטוב ביותר,” כלומר: גם הוא כבר שמע, גם הוא כבר נזהר, שלא להזכיר את שמו של הנידח בלפור שו”ב.

אבי היה לשתיקה כבדה. גם ב“סדר” תשל"ו שתקו ההולצמנים. אפילו לאה שתקה, והן היטב ידעתי, שאבי הסופר נערץ עליה. זו היתה שתיקה של ילדים, שאומרים להם “אבא נסע רחוק־רחוק”. אני זוכר כמה העסיקה אותי השאלה, שאם סבתי “מתה”, כדברי אמי, מדוע אין לה קבר בחורשת אלישע. תשובתה של אמי, “מי שמת בשוֹאה אין לו קבר,” רק עיבתה את הערפל. איך הגיעה סבתא חַוְקה לשואה, אם אמי נולדה בעפולה, כמדומני? ולמה אין לה שם קבר? בראשי עבר אז לא אחת הרהור פרוע שהיה מתקשר אצלי איך שהוא עם תמונת הילדות הרחוקה בחורשת אלישע: האם באמת רק נסע אבי רחוק־רחוק, או שזו דרך שונה לומר שהוא מת?

בתוך כך המשיך הזמן לרוץ. מחוַת האבירות של פרופסור פרנס כלפי הכניסה אותי ללחץ, ולבחינה שבעל־פה התכוננתי ביסודיות כאילו רק עכשיו עלי להוכיח שאני ראוי לאמונוֹ. בשובי מהבחינה, מצאתי בדירה את חיים ורוזה, על השולחן הסלוני הקטן שני נרתיקי־פלסטיק ובתוכם דרכונינו החדשים (שלאה פיתתה אותי להקדים ולהוציא לקראת האפשרות שארצה לשבת חֳדשים אחדים בלונדון ולעיין בארכיונים יהודיים) וכרטיסי טיסה ליוָן, “חבילה” לטיול בן עשרה ימים. זו היתה יציאתנו הראשונה את הארץ, אם כי לאה היא – טכנית – “עולה חדשה”, כפי שהייתי קורא לה. הוריה העפילו ב“פאן קרֶסֶנט”, והובלו ישר לקפריסין, ושם נולדה לאה – שבעה חֳדשים אחרי שנולדתי אני בעפולה. חיים ורוזה הוסיפו, שללאה זה יהיה מעין “ביקור מולדת”. רק לאחר זמן תפסתי, שירח־דבש מאוחר זה נולד מתקוות ההולצמנים שטיול כזה יחולל נס ויעשה מה שלא עשו כל הגיניקולוגים, שלקבּינֶטים שלהם גררה רוזה את לאה. אני ממש שומע את סבא אריה פוסק: “קצין, טנקיסט, גבר צעיר, כובש עצמו ימים ולילות בין הספרים, מחמיץ ומתרכך כמלפפון. זוג צעיר צריך לאכול, לשתות, לרקוד, להחיש את הדם! שיִסעו קצת, זו תהיה הרפואה הטובה ביותר!”

בשובנו נדמה היה לנו, שהמשפחה אינה גורעת עין מבּטנהּ השקועה של לאה, ועברו יותר משבועַיִם בטרם התגלה, שמה שלא עשתה קדושתהּ של ירושלים לא פעלו אלילי הֶלַאס. זמן קצר אחרי ששבנו, באמצע אוגוסט, טילפן אלי במפתיע גלעד. “תראה, נמרוד, מוניה מת, ואני חושב, שהכי נכון הוא שאתה תרד עכשיו לתל־אביב, תגיד לתמר שהוא מת בלי כאבים, כנראה לפנות־בוקר, וכדאי שתלווה אותה אתה לקיבוץ. אני מנסה לתפוס את איילת ואת ג’רי, גם במספר שלהם בבית וגם באוניברסיטה, ואם הם באים להלוָיָה, נחכה להם –.”

אף־על־פי שנולדנו בהפרש של כמה שבועות, גדלנו יחד, ולא רק באותה קבוצה, מינקות ועד לחברת־הילדים, אלא גם מוקפים יחד במוניה וליזי ותמר, גלעד הוא ספק דודי ספק אחי, לא היתה כל קִרבה בינינו, ואם בילדותנו עוררה בי שתלטנותו איזו רתיעה מתקפדת, קהה אפילו זה במשך השנים. גם עכשיו כתמיד, סידר עניָנים, והאמירה “מוניה מת'” לא אבא,לא סבא, חרתה לי מאוד. אך ברגע שעבר לנסיונותיו להתקשר עם לוס אנג’לס, חתך הכאב פתאום בפצע שהשכחתי והכחשתי זה שנה וחצי – אבי. אולי עכשיו, להלוָיָתו של סבא מוניה, יבוא. בביתנו היה סבא מוניה נזכר הרבה, ותמיד מתוך מתח, החיובי מפורש מאוד, השלילי מוצנע. אני בגרתי אחרי שהחלה שקיעתו, ורק מיום שהתחלתי עובר באורח שיטתי על הפריוֹדיקה הארצישראלית, גיליתי לתמהוני, שכבר במחצית שנות העש­רים, שנתַיִם־שלוש אחרי שעלה עם ראשוני חבריו, והוא אז בקושי בן עשרים־ושלוש־ארבע, היה מוניה ניר (תחילה בשם מרדכי נירנשטיין, מעט מאוחר יותר מוניה נירנשטיין ובסוף שנות העשרים מוניה ניר־נירנשטיין) מן הבולטים בשורת המנהיגים השניה בתנועתו, בהסתדרות החקלאית, בהסתדרות הכללית ובאסיפת הנבחרים. קפיצה במעמדו ניכרת בימי “חומה ומגדל”, והוא מצוטט הרבה ב“דבר” ובירחון הפנימי של התנועה בנושאים התיַשבותיים־מדיניים. אחרי־כן נעלם שמו, אם כי בעלעול מקרי בעתונים של שלהי השלטון המנדטורי גיליתי פתאום את “הח' קפטן מ. ניר” נואם בועידת ההסתדרות על פגישות עם ניצולים באיטליה. כל זאת, כאמור, מגלה אני ממש בסוף, אגב בילוש אחר גלגוליהם העתידיים של “גיבורי” הדוקטורט שלי, שאני מגיע בו רק עד שנת 1914. אני לומד להבין את מעמדו המיוחד של סבא מוניה במשמר־העין. ואת יחסם של אבי ואמי אליו, לא כאל סתם אב, אלא כאל “דמות”. החלטתו הפתאומית, פעם ראשונה בחמשים־ושתַיִם שנותיו בארץ (להוציא שנות הצבא והשליחות הדיפלומטית) לעשות את ה“סדר” לא במשמר־העין, לא בקיבוץ, כי אם אצל נכדו בירושלים, עוררה גם בי איזשהו רגש. אבל באותו יום אוגוסט, כשטילפן אלַי גלעד, חשבתי רק איזו השפעה תהיה לידיעה זו על אבי. פתאום ראיתי את אבי כמו ביום החורף ההוא, לפני שנה וחצי, כשעלינו לקברו של נחמיה דודי, גבו במעיל־הקורדרוי הישן חוּם־שלכת, מתקמר ונוטה להתגבנן כמו סבא נפתלי, ובכל־זאת נישא ראשו, שאת קרזוליו הכסופים כבר קיצץ לקראת נסיעתו, מעל לדודתי הרצליה, הגוררת בכבדות את רגליה המעוקלות, גם מעל לסבא מוניה, שעודנו מוצק ורבוע, אבל הילוכו דחלילי, מסוּיד. להלוָיָתוֹ של סבא מוניה הוא מוכרח לבוא. אפילו דייק ג’רי במשל האבנים המתגלגלות, לשמע הידיעה הזאת יתפוררו ויהיו לאבק. זה יחזיר אותו הביתה.

עם לאה נסעתי אל אמי, ויחד המשכנו למשמר־העין. כשהגענו, בישר לנו גלעד בקולו האדיש, שג’רי כבר החזיר לו טלפון, והוא מבקש לדחות את ההלוָיה למחרתים. ובלפור בא אתם, מילמל כמו דרך־אגב. גם הוא, לעזאזל, כמו כולנו, לא מסוגל לשחרר רגשות, מסתובב עם שלפוחית קרובה להתפקע. הוא מילמל “בלפור בא אתם,” אמא רק חייכה ואמרה “יופי,” אני שתקתי, ועיניה הזיתניות של לאה התלחלחו, אבל גם היא כבר למדה שבמשפחת שו"ב קוברים הכול.

בדיעבד, טוב שלפחות אמי לא התבזתה לעינינו.

עכשיו, בצהרי שבועות תשל“ח, חזר כאב היעָדרותו הלא־נסלחת של אבי מהלוָיתוֹ של סבא מוניה. בגלל השרב הנמשך, נקבעה ההלוָיָה סמוך ככל האפשר לשקיעה, אבל גם בחורשה עמד אוִיר התנורים, והמוני המלווים הצטופפו שטופי זיעה סביב הבור האפור־הגירי. נוסף לאמי, איילת, גלעד ושאר בני המשפחה הקטנה, נאספו כנראה כל חברי משמר־העין וכן שרידי חבריו של סבא מרחבי הארץ. באלה קשה לטעות. כמי שהגיחו לשעה הזאת מתוך זמן אחר, קמוטים ומצומקים, נדחקים זה לקרבתוֹ של זה ובכל־זאת כלואים איש בתוך עצמו, כמעט כאילו עמדו גב אל גב, אולי בגלל הטקס, שכמותו לא ידע הקיבוץ בהלוָיַת חבר. גלעד הניח את צוָאתוֹ של סבא לפני המזכירות, וחרף התדהמה הוחלט (לפני־כן נשאלנו כולנו, אמא, איילת, אני, לדעתנו, ורוביק אמר, שאם זה המצב – אין עוד מקום להיסוסים) להזמין את החברה קדישא של עיירת־הפיתוח השכנה. כיוָן שסבא כלל בצוָאתוֹ גם איסור מפורש על הספד, החליט רוביק לומר רק “מלים אחדות” בפתח בית־הזכרון, לפני צאת הנאספים לעבר חורשת אלישע, ואם כי פתח בכמה משפטים פרטיים, מגומגמים, בלתי־גמורים, ברוח הסגנון המו­כּר לי היטב מחמש השנים בצה”ל, נוסח “שיח לוחמים” ושיחות הקיטורים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, השתלט עליו מהר מאוד מזכיר הקיבוץ שבו והוא עבר ללשון “סיכומים משות­פים”, הנוגעים בכּוֹל ואינם מחרידים שום עצב כאוב, רמז על “קרעים טרגיים” ועל “ריחוף על שפת התהום”, אבל אף לא מלה מפורשת אחת על ראשית הנתק עם הקיבוץ בשובו משתי השנים במזרח־אירופה מסוחרר כולו ממראה עיניו וממשמע אָזניו, ולעומת זאת רומם אפילו את נושאי המיטה לבושי השחורים ומגודלי הזקן למדרֵגת “אור שנשאר גנוז בנפשך התוססת, כאילו מתחתָ מחדש את המיתר, שאִילוּלא ניתקתם אותו בצאתכם לדרך, לא היתה מתחוללת המהפֵּכה העברית, שביתנו הקיבוצי הוא אחד מפירותיה. לשלושת הדורות של משמר־העין אתה מעביר מסר: שלם רק ניגונו של כנור שכל מיתריו מתוקנים.” דבריו אלה של רוביק, למרות ששמעתי את המחשב המתוחכם שבתוך מוחו, הסעירו אותי מאוד. רק סירובו של אבי להצטרף אל איילת וג’רי המשיך לאכול אותי כמו חומצה. כך מרגע שקיבלנו את פניהם בנמל־התעופה. כך בשעה שהלך הבור והתמלא בעפר הגירי ועם כל את, כמו נחתך משהו סופית ביני לבין אבי. אין לו קבר, אבל בכל הנוגע לי אין הוא עוד בין החיים. פה, בחורשת אלישע, אני קורע אותו מתוך לבי.

זה היה הרגע. כלומר, עדיין לא. את עָצמת התנגדותי לבקשתהּ של אמי, שאקום ואסע מיָד אל אבי המוטל אי־שם במונטריי באוהל־חמצן, לא יבין אלא מי שיעמוד על עָצמת כאבי. אחרי ההלוָיָה ניגש אלי דודי ג’רי ואמר, שמיָד לאחר ה“שבעה” (גם סעיף זה בצוָאה מילא אפילו גלעד), מזמינים הוא ואיילת את עצמם אלינו לירושלים “לשיחה ארוכה”. את שניהם לא הכּרתי כמעט. כשחזר ג’רי לאמריקה, הייתי פחות מבן חמש, וכשיצאה איילת להוליווּד הייתי בן אחת־עשרה. מאז לא פגשתי אותם אלא אצלנו בשלומציון המלכה, בימי ביקורם המשותף היחיד, קצת לרגל פטירתהּ של ליזי קצת כירח־דבש שהתאחר. זה היה בקיץ ששים ותשע, ואני הייתי תקוע עם המחלקה שלי בתעלה, ולגמרי במקרה, כשהוּצאנו לחופשה קצרה, קפצתי הביתה – ושם הם היו, יושבים במרפסת הגדולה ואוכלים אבטיח. מאז גם זכרתי את איילת דודתי, עדיין מאוד חתיכה, לבושה על־פי האָפנה הזרוקה, אמנם דומה לאמי, בעיקר חיתוך הפנים הסלבי, העינַיִם הירוקות־השקופות, אבל נראֵית צעירה ממנה לא ארבע אלא ארבע־עשרה שנה, רזה כגפרור, שׂערהּ מחומצן ומסולסל, משוחה ומאופרת, עושה עינַיִם אפילו לי. זכרון יקר אחד נשאר לי – אבי וג’רי עומדים בפינת המרפסת, ג’רי כבר אז שמן מדי, כהה, שׂעיר, אבי גבוהַּ מאוד, לא כפוף, לא מקריח, ושניהם מדברים בלי הרף, נלהבים, צוחקים, לא כמי שפגישתם הקודמת היתה שש שנים קודם־לכן בקליפורניה, והפגישה ההיא אחרי שתים־עשרה שנה. את ג’רי זכרתי כאיש השואל קצר ומקשיב הרבה, עינַיִם חמות וחכמות. שבע שנים מאוחר יותר נהפכה שׂבכת השׂיער לקרחת גמורה, הוא שמן עוד יותר ושׂיבה זרקה בגבותיו, בשׂיער המבצבץ מצוארונו ועולה עד קו הגילוח. במשמר־העין המעיט לדבר אִתי על אבי, ואני לא שאלתי. בירושלים, בשבת, טיילנו הרבה שנינו לבדנו, ובעדי­נות מפליאה משך חוט אחר חוט. אני דודך, אמר לי ג’רי, ובלפור הוא גיסי. אז קודם־כּוֹל אנחנו משפחה. אבל זה באמת לא הענין, נמרוד. אני לא יודע איך לנסח זאת: יש לי עמיתים ומכּרים רבים, מרבה להשתתף בכינוסים, מוזמן להרצאות, בימי ג’וֹנסוֹן ישבתי בושינגטון, לא מתבודד. אבל בין כל בני משפחתי, ידידי, עמיתי, אין אדם שחברתו יקרה לי כמו זו של בלפור, למרות שאנחנו שונים – מאוד־מאוד – כמעט בכל המובנים. יש לך אבא שסובל מאוד, נמרוד. סובל מזה, שהוא יושב שם, סגור בבית ההוא, אבל היום הוא מוכרח להשתחרר מסבל הרבה יותר קשה, מהספר הזה. אנחנו משתדלים להיפָּגש. בחג המולד ובפסחא בא הוא אלינו ושלוש־ארבע פעמים באתי אני אליו. אנחנו משוחחים בטלפון. לא על הספר. פעם אחת ניסיתי, ובסיפור חסידי יפה מאוד, המתאר איך רכש הבעל־שם־טוב את לב אחד מגדולי המתנגדים, רמז לי להרפות. אני רק יודע, שהוא כותב כאדם לכוד במערבולת, יומם ולילה הוא חותר בכל אבריו, בכל כוחו, כאילו ברגע שיפסיק – יטבע. הוא יושב כלוא ב“ריינץ' האוז” של ראיֶן קין, לפעמים אינו יוצא החוצה, אם איליה כביש או רנאטה נויברג אינם מוציאים אותו בכוח, שבוע, שבועַיִם, ובַאר המשקאות העשיר של ראיֶן קין הוא במרחק זרוע –

יום אחרי שנסעו איילת וג’רי לא יכולתי עוד לעמוד בלחץ שלפוחית הרגשות הפוקעת, וישבתי לעשות עם אבי, במכתב ארוך ואכזר, את כל החשבון, ובתוך־תוכי מצפה (אם כי במכתב עצמו הצהרתי, ש“מעכשיו אני רואה את עצמי לא כבנו של נעדר, שאולי עוד יחזור, כי אם כמי שאין לו עוד אב,” ודברים מגוחכים מאלה), שיזדעזע כל־כך, שבו־ביום יתחיל לארוז.

בכל יום הייתי שב לרחוב טשרניחובסקי, פותח את תיבת־הדואר, ובכל יום מת בי חלק מאבי. את מכתבי אליו כתבתי בכ“ח באב תשל”ו, ובצהרי שבועות תשל"ח – כך חשתי – כבר היה מת בתוכי לגמרי. מזמן. אז הגיעה אמי.


 

ט. הצעד הראשון

נשענת בגבה על מזוזת הדלת, בין החדר למרפסת, שמי הצהרים המגולוָנים בשׂערה הקצוץ, שהיה לנחָשתי־אפור, פניה מצִילות על עיניה, היא בשלה, ואני בשלי:

“לא נוסע! סופי!”

“כשיחלים – תסגור את כל החשבונות. עכשיו תקום ותִסע.”

"לי אתו אין יותר חשבונות. אספר לך משהו, אמא, שאפילו לאה לא יודעת. כתבתי לו מכתב. בחיים שלי, בשום נסיבות, לא כתבתי ככה – "

“מתי כתבת?”

“כשאפילו אחרי מותו של סבא לא הזיז את התחת, אפילו מלה אחת, אלַיִך, לא טרח לכתוב. הוא סגר את כל החשבונות, לא אני. אז הם סגורים.”

"הלוא ג’רי תיאר לך בדיוק באיזה מצב היה אז – "

"כמה יכול להתבשל בן־אדם בן חמשים, חמשים ואחת, שתים, שלוש, במיץ של עצמו, כמה אוטיסט הוא יכול להיות? יושב בכרמל וכותב את מלחמה ושלום! מי עודד אותו ודחף כל מה שכתב, בכלל עשה ממנו סופר, אם לא סבא מוניה, אז אין לו אפילו מינימום של, אינני יודע איך לבטא את זה, דרך־ארץ – "

"כל זה לא חשוב, חביבי, הוא כבר גם לא כותב – "

“כבר גם לא?! ומה מסוגל היה אדם מנותק כזה לכתוב?! שלוש שנים! פה – הארץ התהפכה. בגין. מהפך. סאדאת בירושלים. היה מבצע ליטאני, והוא יודע שאת הבן שלו מגייסים עם כל פּיפְּס. הוא – כלום! ששש… אבא כותב!”

"אתה יודע מה, נמרוד, אולי יותר נכון, שנסע אליו שנינו – "

תגובתה זו, שפשוט התעלמה מכל מה שאך זה מניתי באָזניה, נטלה ממני את שארית הבקרה העצמית.

“מה קורה לך, אמא?! את החלטת להפוך את עצמך לסמרטוט?! אני לא מוכן לנסוע – אז את רצה אליו אחרי שלוש השנים האלה?!”

לאה נזעקה מתוך המטבח, נתלתה בזרועי והפצירה בי לא לדבר. אבל אני כבר בערתי כולי:

"אילו לא ראיתי אותך בולעת את כל הבזיונות, הייתי חושד, שאת רק מנסה ללחוץ עלי. אבל אַת מסוגלת לשבת בפתח אוהל־החמצן שלו ולסעוד אותו – "

"נמרוד – " ביקשה לאה.

"צריך לדבר פה בכל גילוי־הלב. לא יקרה לו שם שום דבר. אם הוא רוצה לשוב, שיודיע, ואז נראה – "

"נמרוד, חביבי, ואם לא נספיק להיפרד ממנו – "

"זה הדודה ההוליווּדית שלנו סיפרה לך? הגיעה בלילה לבית־חולים, ראתה מסיכת־חמצן ורצה ישר לטלפון, המטומ­טמת הזאת – "

“נמרוד, מעולם לא דיברת בלשון כזאת!”

"מי מסוגל להפחיד ככה בן־אדם בקצה השני של העולם – "

"ואם מצבו אנוש, כפי שאומרת איילת, ועד שאתה פה תגמור להתוַכּח אתי – "

“אנשים בני חמשים מקבלים התקפי־לב כל יום, ולא כל־כך מהר מתים. לפרופסור פרנס, בדיוק לפני שנה, היה התקף, שכב עשרים יום, נח, חזר בהדרגה לעבודה ועכשיו הוא שוב כמו נמר.”

"הלואי. אבל גם אם יתגלה, שצדקת בכּוֹל – חובתך היום לקום, בלי חָכמות, ולנסוע אל אבא – "

“ונגיד שטסתי עד אמריקה, הגעתי לבית־החולים, ושם אומרים, כן, התקף, אבל יש להמתין עד תום עשרים הימים הראשונים, ובתום עשרים הימים פוסקים הרופאים, שעליו להקפיד על מנוחה מוחלטת עוד עשרים יום, ועוד עשרים, וְטיסה כזאת, במצבו, בכלל לא באה בחשבון… אז מה אני עושה בינתים? סורג סוֶדרים? יוצא בעקבות מחפשי הזהב?”

"עכשיו אתה מציג את כולנו כמטומטמים. ג’רי אומר, שתגיע לשם, בינתים אולי יתברר מעט יותר מצבו, ויחד תחליטו. גם אני מבינה, שלא תוכל לשבת שם שבועות – "

"לא סיפרת לי, שגם ג’רי דיבר אתך – "

"אתה כל־כך התרגזת, שלא הנחת לי לסיים. ג’רי מטפל שם בכול, ועמד להתקשר גם עם מייק וענת. את הכרטיס לך אני רוכשת – "

“אַת כבר סגרת הכול.” העייפות שהצטברה בי בשני לילות הנדודים האחרונים, שכמו פגה לרגע, החלה לפעול עלי מחדש ככדור־שינה. גם זה שחרדתה של אמי נובעת ממה שאמר לה ג’רי, הכניס בלבי מבוכה, ובכל־זאת שמעתי עצמי עומד בעקשנות במריי: "את התיכון גמרתי לפני שלש־עשרה שנה, בשבת שובה אני בן שלושים ואחת, ואם אני לא מגיש את הדיסֶרטַציה עד לקיץ הבא, אני שוב באויר, נגמרה לי המילגה שסידר לי פרופסור פרנס, ומה אני עושה אז – "

אינני זוכר, שאי־פעם, גם לא בהלויה של עמיקם, עיוָה בפתאומיות כזאת הבכי את פני אמי. וכבר שבה ולפתה את תיק מקלעת החבלים ומיהרה לפינת המרפסת, נשענת אל המעקה, גבה אלי, מקנחת ברעש את אפּהּ, עיניה במוזיאון ישראל, בכנסת, ב“הילטון”. לאה ואני לא זזנו. עד שהחזירה אלינו את פניה, ושוב נח בשלוָה כל שריר וכל עצב מתחת לעורן הבהיר. לא מתאים לה לאהוב אהבה כנוּעה כל־כך, לאשה האיתנה והיפה הזאת.

“אבל איך נוכל לחיות עם זה, שבמקום לנסות ולהגיע אליו מיָד, עמדנו ועשינו חשבונות? למי נגיש אותם, נמרוד?”

ואז, כן, אם כי רק בדיעבד, אז עשיתי את הצעד הראשון לעבר ספרו של אבי.

יצאתי אל אמי למרפסת, אימצתי אותה אלי ונשקתיה על שׂערהּ היבש, ברום מצחהּ. שנים לא הייתי קרוב כל־כך לחום הרך, שחשתי בו מבעד לשמלתה ההודית הדקיקה. כשנגעו שפתי בשערה עברה בי מחשבה טיפשית: עד כדי כך נמוכה היא מאבי?

ומאחור קראה לאה, בעיתוי מושלם, “בואו לשולחן. הרבה לא תקבלו. בנינו על המשפחה. כשהם עולים לחג כזה, אנחנו ממשיכים לאכול שאריות כל החודש.”

“הרומנים אוהבים לאכול גם טוב וגם הרבה,” מיהרתי גם אני להיתלות בנושא אחר “ואצל ההולצמנים מכינה כל אחת מהכלות אוכל לכולם.”

"לשבת היו מביאות תבשילי בשר ולחג תיכננו בודאי תבשילי חלב, פשטידות מַמליגה, חמיצות, עוגות גבינה, בלינצֶס, פירוֹשקי – "

בשקט שמעה אמי את להגנו המאולץ, טועמת גם היא מן הארוחה הקרה שאילתרה לאה. ראשון חזרתי אני לדבר בנסי­עה, ובלשון רכה. ממילא היום גם חג וגם יום ראשון, והכול סגור. אני מציע שנתקשר שנית עם ג’רי כדי לשמוע אם התחדש משהו, אבל עכשיו בקליפורניה ארבע לפנות־בוקר. נחכה לערב, הצעתי, ואם אפשר לדבר עם אבא – אמרתי לאמי – שישאל ג’רי אותו את מי הוא רוצה ליד מיטתו –

“עזוב את השטויות האלה,” חייכה אמי, "אני גם לא יכולה לנסוע היום־מחר, לי אין דרכון – "

“אז זה שהצעת שנִסע שנינו, היה באמת סתם ככה! ואיך החלטת שלי יש?”

"אמא שלך אמנם לא ראש גדול, אבל לקראת הטיול ליוָן הוצאתם שניכם דרכונים, אמת? אני מבקשת אותך, נמרוד, אַל תדחה שום דבר להערב, כל שעה יקרה – "

“אמריקה זה לא ענין של צ’יק־צ’אק! צריך ויזה, צריך מקום במטוס, כרטיס, היתר יציאה מצה”ל…"

"כל אחד מבין, שיכולה להיות משמעות גורלית אפילו לשעה אחת. צריך רק למצוא אדם, שיוּכַל להתקשר, אני באמת לא יודעת עם מי, להסביר שאתה חייב לצאת עוד היום – "

אם כי אמי נזהרה מלרמז על זהותו של אותו אדם, שבכוחו לחולל את הבלתי־אפשרי, ידעתי מיָד מי הוא: דודי מאיר. עכשיו גם הבינותי מדוע עלתה ישר לירושלים. תחילה צריכה היתה להבטיח את היענוּתי, ורק עכשיו ננחית עליו שנינו ביקור־פתע. אמי אינה אשה מתוחכמת, אבל כל־כולה ערוכה להגנת בני ביתה.

אני כבר הייתי, בלי־משׂים, מעבר לסירוב. עכשיו העסקתי את מוחי רק בביקוש אדם כזה, שאינו דודי מאיר. אין לי מכרים חשובים, שאפשר לפנות אליהם בצהרי חג בבקשה משונה כזאת. היחיד הוא פרופסור פרנס, אם כי גם זה תענוג מפוקפק, ודוקא משום שחדל לשאול לשלום אבי, ומזה הבינותי שגם לאזניו הגיעה איזו שמועה. מיום שהייתי לדוקטורנט שלו גיליתי, שתאוָתו לרכילות אינה יודעת שָׂבעה ושאין נסתר מעינו האחת. הוא גם יתמַהּ על שאיני פונה אל מאיר שו"ב, שכל הדלתות פתוחות לפניו.

קמתי מהשולחן, חיברתי את הטלפון המנותק וחייגתי אל פרופסור פרנס. בריקנות רחוקה אבדו הצלצולים, ולך דע אם מחוץ לעיר הוא, מחוץ לבית ושמא גם אצלו – ודאי שכך, הן בשנים האחרונות החלו אפילו הציציות לבצבץ אצלו מחוץ לחגורה – מנותק הטלפון. והן בָרוֹבע, ממש ליד ביתו, היינו לפני שעתיִם.

“אולי מישהו אחר?” שאלה אמי.

אין, לא לי ולא ללאה. היא מכירה רק מקרי סעד.

ואז הגיע הרגע, שציפיתי לו מן ההתחלה.

“טלפני אליו אַת,” ביקשתי.

“אילו רציתי לטלפן, הייתי מטלפנת כבר בבוקר, מתל־אביב,” חייכה אמי, ופעם ראשונה נראתה לי כמעט ערמומית. “אם תרים את הטלפון אוֹלִי, היא עלולה לחבר מיָד איזה סיפור. זה בסך־הכל חמש דקות ברגל. אם הוא לא בבית, אז לא. אבל אם אנחנו תופסים אותו, יגיע ישר למעלה. אני מקווה, שתטוס עוד הלילה.”

וכשכבר ירדנו במדרגות, אמרה לי אמי: “לי זה קשה לא פחות, נמרוד, אבל מה שחשוב עכשיו הוא שתגיע מה שיותר מהר אל אבא.”

“אני עושה את כל זה, אמא, מתוך התנגדות פנימית עמוקה, ואך ורק מפני שאני לא מסוגל לסרב לך.”

“אל תפחד כל־כך, חביבי, לאהוב את אבא.”

 

י. בבית אלקנה צמח־דוד

בביקור ההוא אצל דודי מאיר ודודתי אהליבה הירהרתי לא אחת, ואם כי את אמי לא שיתפתי עד עצם הרגע הזה בסוד מה שהלך ונחשׂף לפנַי מאז, הנה ביני לבין עצמי תוהה אני שוב ושוב: מה, וכמה, ידעה, מה, וכמה, היה רק קולם הנמשך של חושים נשיים סמויים.

ממרפסת דירתנו שבקומה הרביעית רואים היטב את ירכתי בנין האבנים הדו־קומתי של אלקנה צמח־דוד, שקיבל דודי מאיר בשׂאתו את אהליבה. בשמונה השנים שעברו מיום שחרורי מצה“ל ועלייתי לירושלים ועד אותה שעת אחר־הצהרים של שבועות, לא ביקרתי בבית ההוא אפילו שמונה פעמים. איזה הבדל בין מה שהתפרד והתפזר במשפחות שו”ב וניר לבין מה שהלך והתחבר מחדש במשפחת אביה של לאה. רוזה אמנם כבר היתה בהריון כשעלו היא וחיים וחבריהם על סיפונה של ה“פּאן קרסנט”, אבל בעצם היו שניהם כמעט ילדים. בקפריסין היו לבדם, ושם נולדה לאה. בדידות הקיפה אותם בשנים הקצרות בקיבוץ המשלט שבדרום כביש־הרעב, ורק בהדרגה החלו ההולצמנים מתקבצים מחדש: סבא אריה ושני האחים הגדולים ומשפחותיהם עברו ממעברת פרדס־חנה ליפו, מעבודות יזומות לשיבה מהוססת למקצוע המשפחתי, עסקי עורות. חיים ורוזה נמשכו אף הם בחזרה הביתה ובתוך עשרים שנה נהפך “הולצמן ובניו” למפעל גדול – אגרוף אחד, קוּפה אחת, בית אחד, משפחה אחת. צאצאי משפחות שו"ב וניר נפגשים לפני מצֵבוֹת.

לפני דלת־האלון של הבית הנודע, שהקים אלקנה צמח־דוד על הטרשים מדרום לנחלאות, עמדנו, אמי ואני, בשלוש אחר־הצהרים, כשכבר היתה רחביה, כמוה כאבי, בשנתה החמשים וכמה. פתח לנו אותה דודי מאיר בכבודו ובעצמו, ולא בפיז’מת־סיֶסטה, כי אם בחליפת־ספארי רכה, תכולה־ירקרקה, שגזרתהּ הכמו־צבאית, ושׂערו הערמוני המאפיר, שהקריח במעלה המצח, אך שפע בגלים שאך זה הורטבו וסורקו מעל לאזנים ולעבר העורף, שיווּ לו חזות של רופא צרפתי – או סוחר לבנטיני – בסרט ישן על אפריקה המַשוָנית. אפילו הופעה נדירה ובלתי־צפויה כל־כך של גיסתו ואחיינו לא הסעירו את פניו הירחיות של דודי מאיר, שכבר שנים אחדות קודם העיר עליהן אבי, שהן נעשות דומות יותר ויותר לפניה של סבתא יונה. רק בעיניו, שלָבנן צהבהב־אדמדם, היבהב ברק מהיר, כצַמצַם מצלמה. הוא עורר אותנו להיכנס, אבל לחיצת ידו היתה של בובת־בד. מבעד לתריסים סגורים למחצה של חלונות גבוהים, קמרוניים, הטילה השמש סרגלי אור על קערות נחושת דמשׂקאית, קרמיקה ארמנית, שטיחים מי־יודע־מאין, תמונות־שמן מימי בוריס ש"ץ, אַבֶּל פַן ובּוֹמברג ועד לאיזשהו בד בתוך מסגרת, שאמי אמרה עליו שזה ציור מינימליסטי. “שבו באשר תשבו,” הזמין אותנו הדוד מאיר, באנפוּף לאה ובכפות פרושׂות, לבחור לנו כורסה, ספה, או כמה כריות בגומחת אחד החלונות, “ובאשר תשבו אשב,” חזר ברמז למגילת רות. אבל עוד לפני שישבה אמי והספיקה לומר מה הביא אותנו, שיגר הוא לנו, עטוף בצמר־גפן, מסר חד:

“מזל שהגעתם עכשיו, מפני שהייתי ממש בדרכי להתניע את המכונית. איזה נודניק החזיק אותי חצי שעה בטלפון, דרש דרשה על יום מתן תורה ועל הפקרת סיני, ומה לא. ממש, יד ההשגחה. בחמש עלינו להיות בתל־אביב, וחשבנו לנסוע לנו לאט־לאט דרך שבע האחיות, כביש צובא, צומת שמשון. ודאי ניסיתם לטלפן – והקו היה תפוס. אגב, תמר, הדבר הזה בחמש, שאליו אנחנו מוזמנים, הוא לכבוד איזו אורחת נכבדה ממכסיקו, שלפני שנים אחדות אירחה היא אותנו, והיא מתעקשת לראות משהו ישראלי, אוַנגרדי. הזמינו לנו כרטיסים לאיזו הצגה חדשה, חנוך לוין, ‘סוחרי הגומי’, יכול להיות?”

אמי פשוט התעלמה מכל רמזיו וסיפרה בקיצור מה קרה ולשם מה באנו אליו. "אני מצטערת שאנחנו נאלצים לעכב אתכם, אבל אותך מכירים ואני בטוחה שאם רק תמצא את האנשים המתאי­מים, יוכל נמרוד לטוס עוד הלילה. אנחנו לא יודעים עד כמה חמוּר מצבו של בלפור – "

ברגע ששמע על ההתקף שלקה בו אחיו הצעיר, זועזע משהו בפניו, שפתיו הלבינו כאילו הוא עצמו קרוב להתעלף וכמו מתוך איזה רפלכּס ליחלח אותן שוב ושוב זו בזו, קורא פתאום כלפי מעלה, אל הקומה השניה, “אוֹלִי, רדי אלינו מיָד למטה! תמר ונמרוד נמצאים פה!” ובלי להמתין פנה בצעדי אבלוּת כבושים לעבר הטלפון שבהוֹל הקמרוני, עמד רגע כדי לומר, “אני רותח מכעס על זה שלא טילפנת אלי מיָד בבוקר. לא היינו מאבדים יותר משבע שעות, ולא היה שום צורך שתעלי לירושלים.” ואז ישב על ספסל־העץ המחוטב, הצמוד אל הקיר, והחל לחייג.


ובעצם, זה עיקרו של הצעד הראשון שצעדתי בלי־משים לתוך ספרו של אבי. מכאן ועד לצעד השני, כבר באמריקה, יש רק אינסוף עניָנים סידוריים, ותחילה אותן שעתַיִם, שבמהלכן לא קם דודי מאיר מן הספסל, נימת קולו וסגנונו משתנים בהתאם לאלמוני שמעבר לקו. אצטמצם בעיקר. לא בתרועת נצחון של מי שביצע משימה בלתי־אפשרית, כי אם במלמול חדגוני, כאילו התישוהו הדיבורים העֵרניים באנגלית ובעברית, הודיענו שמ­קום בטיסת הלילה של “אל על” ישוּריין לי למוצאי יום שני. “להלילה זה בלתי־אפשרי. ראשית, מפני שמחר בבוקר צריך נמרוד לגשת לקונסוליה האמריקנית ולקבל את הויזה… תבקש לדבר עם מר וילקינסון. האשרה תוטבע בדרכון – הוא תקף? – בו־במקום. שנית, תמר, טיסת לילה לניו־יורק פשוט אין הלילה. אומרים לי, שבשש בבוקר, שעון ניו־יורק, ינחת המטוס. בדבר ההמשך, כיוָן שענת ובעלהּ שם, כדאי יותר שאת הכרטיס לסן־פרנציסקו ירכשו הם לטיסה סמוכה ככל האפשר למועד הנחיתה, וידידי מבטיח לי שבצהרי יום שלישי, שעון החוף המערבי, תוּכל להיות בבית־החולים. מהר יותר – אין. אבל, מה שאפשר היה לעשות – עשוי. אני מציע שנרד מיָד כולנו לתל־אביב.”

אין “אילו”.

ובכל־זאת. כצפֳּרים שחורות מרחפות מעל לגליונות הפוֹליוֹ הצהובים־החרדליים, מעל לפתקים הורוּדים והתכולים־הסגלגלים, מעל לעמודות הקסטות ומעל לכרטיסי האינדֶכּס, שאלות אלה, שהיסטוריון אינו שואל:

מה היה “אילו”?!

פשוט: מה היה אילולא עיכבה את דודי מאיר שיחת טלפון בטֵלה על יום מתן תורה וההבטחה להחזיר את סיני “עד לאינטש האחרון”, והיינו מוצאים דלת נעולה? ספק רב אם בלי התערבות ישירה אצל השגריר הייתי מקבל ויזה כבר בבוקר יום שני, ואף אם היה טורח מישהו לשריין לי ברגע האחרון מקום בטיסה (בכל הג’מבּו הענקי לא נותר מושב פנוי אחד!). ובכן, אילו דחיתי את יציאתי עוד ביום אחד בלבד, אפילו רק לשעות הערב או אחר־הצהרַיִם של יום שלישי, קרוב לוַדאי שלא הייתי טס כלל.

ואילולא טסתי – לא היו גם צעד שני ושלישי, לא היה סֵפר…

בעיקרו של דבר, הדין עם הטוענים, שבכל אותן שאלות “אילו” אין לא עמקות ולא מסתורין, לא קרינה מֶטפיסית ולא הילה היסטוריוסופית, והן אינן אלא בבל“ת אחד גדול. יש מה שיש. הן את שאלות ה”אילו" יכולתי להוליך עד לקצה גבול הסבירות ולהפנותן אל החומר הזה, ספרוֹ של אבי, שבעָביו אני טמוּן: ואילו אמנם נישאה אהליבה צמח־דוד לא לדודי מאיר, כי אם לאבי, מה היה אז?!

כלומר, שטויות. יש רק מה שיש. כמעט אמרתי – וגם זו מין “היסטוריוסופיה” – הן זה שאת דודתי אהליבה לא נשא לאשה אבי הוא־הוא ה“סְטוֹריה”. כן, זה מה שיש. יום ראשון בשבוע, שבועות תשל"ח, קצת אחרי שלוש, דודי, אגב פנייה אל הטלפון שבּהוֹל, קורא לדודתי לרדת. כפתן הטורקיז־בננה־דובדבן, הצואר שנראה ארוך וצמוק־שקערורי מתמיד, ברק הלַכּה השחורה של השׂיער המגולל מעל לאָזניה בשתי גליליות, כל־כולהּ ספק שחרזדה בצאת הלילה העשרת אלפים, ספק מטרוניתא יפאנית, גודש סומק מעל עצמות הלחיים, גודש כוחל על שמורות העינַיִם, שפתַיִם דובדבניות מדי – הכּוֹל התגלה לעינינו יחד במורד המדרגות, וכך, כיורדת אלינו מעולם אחר, מיהרה לעבר אמי, את דרכהּ מפלסות כגששים שתי זרועות חיורות, אצבעות מגוּידות, צמידים מקשקשים. אמי, שאחרי דודי מאיר פסעה שתַּיִם־שלוש פסיעות לעבר ההוֹל, עומדת על רגליה ובשמלה ההודית הלא־חגורה נראית כמעט אמאזונית וסדקי האור האָפקיים קובעים את פניה במסגרת זוהרת. אמי בסנדלי־קיץ, וגם דודתי אהליבה לא בעקבים גבוהים ממש, וכשמחבקת המארחת את גיסתהּ ניכר הבדל הגובהּ ביניהן פחות משחשבתי.

“ומה אפשר לעשות נגד האסון האיום הזה?!” לוחשת אגב כך אהליבה, “מי אומר, שהגורל עיור?!” וכבר היא מצמדת את שתי כפות־ידיה, אצבע מול אצבע, כמו ההודים, כופפת לעברן בכניעה את צוָארה הכחוש, כצפור צבעונית מוזרה פוסעת לאחור ומתקפלת לתוך כורסה שבין שנַיִם מהחלונות הקמרוניים, אוספת תחתיה את רגליה, שרק עכשיו אני מבחין שהן בפנטלונים דובדבניים, אהליבה דודתי, המשחקת ברגע זה את בת־דמות־היגון.

במשך כל השעה הארוכה שדודי מאיר מחייג ועובר ממספר למספר, פועל להבטחת צאתי לדרך, הולכות מחשבותי אחרי עיני. לא ייאמן, אבל איני מעלה אז אפילו בדעתי מה שבתוך ימים אגלה את חותמו בחיי כולנו. ראשי ורובי בדוקטורט, שלפי תכנוּני המדוקדק, כבר הוא בטווח ראִיה. הרעיון היה להרחיב אותה תיזה עצמה לשני העשורים הבאים, העליה השניה, הדור השני של העליה הראשונה וכמובן הישוב הישן וחיכוכי־הגומלין, הנעשים מורכבים יותר ויותר. אלא שכאן הוסיף לי פרופסור פרנס מימד, השתקפות דימויי “הם” ודימויי “אנחנו” בספרות היפה. קצת רָוַח לי כשהגענו לכלל הבנה, שאינָזר מכל הערכות ספרותיות וכל יצירה אבחן אך ורק על־פי האור שהיא זורעת, כמקור היסטורי, על התיזה המרכזית הנבחנת בדיסר­טציה שלי. יותר ויותר הלכתי ונמשכתי לאותו שטח הפקר, שנטלתי עלַי למפותו מחדש, והתחלתי לאַתֵּר, לראיין ולהקליט את השרידים האחרונים של אלה ש“חצו את הקוים” ועברו מהעולם הסגור הֶרמֶטית כביכול של הישוב הישן אל ההוָיה הפרוצה לכל רוח של הישוב החדש. בהשתאוּת הביטה בי מלמטה למעלה עינו הרואה של פרופסור פרנס כשתפס שאיני יודע דבר וחצי דבר על הקשר שבין הדוידוביצ’ים לבין דודתי אהלִיבה. “לא שאלת את עצמך, מר שו”ב נכבדי, איזה ירושלמי נולד במאה הי“ט עם שם כזה?! הוא נולד אלקנה דוידוביץ', ואביו היה שד”ר מפורסם, שהירושלמים היו משתעשעים בראשי־התיבות של שמו, ר' שמואל יהודה דוידוביץ'. כיוָן שבמקום הכספים שהוא אוסף בגלויות הוא מזין את הירושלמים במעשיות, היו אומרים, אל תקראו לו שד“ר, מפני שבשמו יש גם ‘יידל’. קראו לו רשי”ד, על שמו של החליף מאגדות אלף־לילה־ולילה. זה היה אביו של אלקנה. התפוח לא נפל רחוק מן העץ. בנעוריו התקרב אל אנשי העליה השניה בירושלים וביפו, אך עד מהרה הלך בדרכי בני המושבות, נסע לבקש את מזלו באמריקה, ישב שם עשר שנים ויותר וחזר עם האמעריקאנקע שלו, שלפי הלשונות הרעות הירושלמיות מִשלהּ היה כל כספו. בראשית המצור בתש“ח, זה אני זוכר, מפני שאחרי־כן שימש ביתם כבסיס למחלקת חי”ש תל־אביבית, נפל בנם ועוד בעצם המלחמה נעלם אלקנה צמח־דוד לעד מנוף ירושלים. סיפרו, שהאמעריקאנקע סירבה לחיות עוד בארץ והוא חזר אחריה לאמריקה." לא זכרתי ששוחחו בביתנו על הוריה של אהליבה דודתי ועל היותם באמריקה, אבל על נפילתו של רחביה, זה היה שֵם הבן, שמעתי יותר מפעם אחת מפי אבי. תקופה מסוּימת שירתו ביחידה אחת בצבא הבריטי, אמר לי, אבל כשנשלחה הבריגדה לחזית נפרדו דרכיהם ושוב לא נפגשו. חשבתי לטלפן לבית דודי מאיר ולשאול על אלקנה צמח־דוד, שלפי חשבוני צריך היה להיות, אם לא מת, בן תשעים, ודחיתי זאת מיום ליום.

על היחסים במשפחתנו תעיד גם העובדה, שכעבור זמן לא רב פגש אותי פרופסור פרנס, שבטוח היה שכבר רִאיינתי את הישיש, בצהלה רבה: “נו, חושי לא בגדו בי הפעם, הה?! מלאך־המוות חיפש אותו פה, ועד שגילה שעליו לבקשו באמרי­קה, התחמק אלקנה צמח־דוד בחשאי בחזרה לירושלים! שמעת סיפורים מעניינים?”

מילמלתי משהו דו־משמעי וטילפנתי (למרחק חמש דקות ברגל!) לבית דודי, ומצאתי כי אכן, לפני שנים אחדות, אחרי מות אשתו, שב ארצה, הוא מתגורר בביתם ואפשר לראיינו, אם כי זכרונו תקוע בעבר הרחוק. בעבר הרחוק הייתי מעוניין. ועכשיו, בשבועות תשל“ח, האזינה אָזני האחת לשיחותיו הטלפוניות של דודי מאיר ובו־בזמן השתדלתי, יחד עם אמי, לקיים מעין שיחה עם אהליבה דודתי, אף שתינו את המשקה הקל, אך בזכרוני שבו לחיים סיפוריו של בן התשעים בחורף תשל”ז, חֳדשים לא רבים לפני פטירתו. בדבּרו התמלא הסלון בכל השמות מן העתונים הישנים, מספרי־ההיסטוריה ומספרי־הזכרונות – הסלוֹנימים והסלומונים, הריבלינים, הפרומקינים, הפינסים והדוידוביצ’ים, תורכים, גרמנים, מקובלים, מיסיו­נרים, פקידים בריטים, ארמנים, יוָנים, בוריס ש“ץ ויצחק בן־צבי, רונאלד סטוֹרְס והצייר בוֹמברג, בוני תלפיות מכאן ורחביה מכאן, הכּוֹל כמו הוזעק בחזרה אל העולם הזה בצלילי קולו המזייף של אלקנה צמח־דוד. רק מאוחר יותר, אעיר כאן, לא בשעת שיחתי הארוכה האחת אתו ולא באותו יום שבועות, שאלתי את עצמי איך הגיב באדישות כזאת לשמע העובדה, שאני הוא בנו של בלפור שו”ב. ייתכן שלא ידע כלל, אמרתי אז בלבי, שאבי הכיר את בנו רחביה. אבל מאז פגשתי את אלקנה צמח־דוד ושמעתי את סיפוריו הופחו חיים בבית־הבורגנים הזה, מישמָש סגנוני, שהאורחים הרבים רווּ ממנו בוַדאי בימים ההם רוב נחת, כאילו בו התגשמו כל תקווֹתיהם להיטָמע במזרח בלי להינתק מהמערב. בעוד אָזנַי קשובות לשיחותיו של דודי מאיר לתוך האפרכסת, שמעה אָזני הפנימית את חריקת קולו של אלקנה צמח־דוד בן התשעים, ראיתי בדמיוני את רוחות האנשים שאיכלסו את הבית הזה בעשרים־וכמה שנות גלגולו הראשון, ההיסטורי – – –


“ומהר מזה, תמר, פיסית, פשוט אי־אפשר!” חזר והסביר לאמי דודי מאיר, שאיזו דריכוּת נטולת־דם, כתרועת חצוצרה בסרט אילם, רטטה בפניו. שֵנית הוצפו עיני אמי דמעות, ובפרץ התרגשות חיבקה את דודי מאיר – בהחלט ישרת קוִים וגבוהה ממנו – ונשקה לו קלות על לחיו האחת.

“אוֹי, אחרי חמש!” קרא, אולי מתוך מבוכָה אולי משום האישור, שאת המשימה שהוטלה עליו השלים. וכבר פנה אל דודתי אהליבה, שהחזירה את הכוסות למטבח ושבה והתקפלה בכורסה הנמוכה, פניה בתריס הסגור למחצה של החלון הקמ­רוני, אינה רואה, אינה שומעת: “איך אנחנו מסתדרים כאן עכשיו כולנו, אוֹלי?”

אין תגובה. נגעתי בזרועהּ של אמי, לרמוז לה שמצפים מאתנו שנצא. מקפאונהּ ראיתי, שאם כי אך זה הודתה בהתרגשות כזאת לדודי מאיר, שבה והתמלאה חרדה מפני העלול לקרות ביממה ויותר שאנחנו מאבדים בהמתנה לטיסה של מחר בלילה. אך כבר הקדים דודי מאיר, שלא המתין עוד לאהליבה שתציע היא “איך מסתדרים כאן עכשיו כולנו,” ואמר:

“שמעו נא, למסיבת התה של תל־אביב כבר איחרנו ממילא, אז אני מציע: קפוץ אתה הביתה וארוז מזוָדה לדרך, ואַל תשכח את הטלית והתפילין והדרכון. יש לי חמשה מקומות במכונית, ואם תרצה, תוכל גם לאה להצטרף. בינתַיִם אתנצל אני באזני ידידתי המכסיקנית ואבטיח לה, שאאסוף אותה בזמן ל’סוחרי הגומי', הכּוֹל למען עם ישראל. תהיה מוכן בעוד חצי שעה, בעוד שלושת רבעי שעה?”

ראשוני הכוכבים לא יֵצאו אלא בעוד כשעתַיִם, ומבין שאר סיבות טובות בחרתי באחת, האמיתית. לפני צאתנו לביתוֹ של דודי טילפנתי אל המג"ד, ולמזלי לא רק תפסתי אותו בבית, אלא הוא גם התחייב לדאוג אישית שהיתר היציאה יובא אלי היום הביתה, ומוקדם ככל האפשר.

“וזה בטח לא יֵצא לפני שבע, אולי קצת יותר מאוחר,” הסברתי לדודי. “שאמא תרד אִתכם, ואני אגיע לתל־אביב בכוחות עצמי.”

מפיקת גרגרתו, העולה ויורדת כיוֹ־יוֹ, כמו משפתיו ששבו ללחלח זו את זו, כאילו אכל פלפל, ראיתי שדודי מאיר “בב­עיה”. בינתיס יצאה אמי מהטרַאנס, וקולהּ חזר להיות משוחרר ורגוע:

“אם נמרוד מוכרח לחכות, אין גם לי למה לרוץ. אתם יכולים לנסוע בשקט, מאיר, כבר עכשיו.”

עיניו, שהצהוב־האדמדם המהול בחלבוניהן מעורר בי כל השנים אסוציאציה סתומה – אופה לפני פתחו החם של תנור – זעו שוב לעבר דודתי. “כל הנסיעה, וההצגה, חסרות לנו הערב כמו חור בראש. אבל אצל הלטינוֹ־אמריקנים הכבוד הוא מחלה.” וכשכבר היינו שלשתנוּ לפני שער הגדר החלוד, מתחת לאֳרנים, אמר דודי מאיר, מצטרף אף הוא קצת לנסיעתי לאמריקה: “עוד הערב, נמרוד, אתה מטלפן אל איילת ללוס אנג’לס, ואם מתברר שענת עדיין בניו־יורק, גם אליה, מוסר לה באיזו טיסה אתה מגיע, ואני, ברגע שאנחנו יוצאים מההצגה, מתקשר לשמוע מה התחדש אצל בלפור. תשמעי לי, תמר, סביבנו כאן מקבלים אנשים התקפי־לב ועוברים ניתוחי־לב־פתוח על ימין ועל שמאל. מן העז הזה עוד יֵצא מתוק –”

 

יא. לילה טרוּף ובוקר אינסופי

וכך צעדתי, אפשר לומר עד אמריקה. בפיגור מצטבר. ההמראה עצמה היתה לא בשעה 00:10, כי אם באיחור של שעה ויותר, ומיָד אחרי שיִצב עצמו הג’מבּו במרומי שמי הלילה מסרו הרמקולים שמסלול טיסתנו יביאנו לאמסטרדם, לחניית־בינַיִם קצרה. כשקניתי את הכרטיס, הסברתי שעלי לדעת בִמדוּיק את מועד הגעתנו לקֶנֶדי, משום שאחותי משריינת לשנינו מקומות בטיסה הקרובה ביותר משם לסן־פרנציסקו. “אדוני, בנושא זה אנחנו במקום ראשון בעולם,” נעלבה הפקידה בשם המוביל הלאומי.

“כדי שלא נהיה קצרים בזמן,” דיווחה לי ענת בטלפון, ממש לפני שיצאנו, במכונית שלקחה לאה מאביה, לנתב"ג, “החלטתי לעשות בוּקינג לפלַייט של שמונה. ב’אל על' אומרים לך שש, ואם זה יהיה שש וחצי, ולכן, עם כל דִילֵיי אפשרי בקַאסטֶמס, או אני־יודעת־מה, נשאר לנו כל הזמן שבעולם. ג’רי כבר קיבל ממני את מספר הפלַייט, והוא אומר, שבלי להיכָּנס אפילו לסן־פרנציסקו אנחנו עולים ישר על הפְרִי־וֵיי ובפחות משעתַיִם אנחנו בבית־החולים.”

גם נוסע שגורם הזמן אצלו לא גורלי כל־כך, נכנס היה ללחץ אילו שובש לו במפתיע לוח־הזמנים, וסביבי אמנם נשמעו ריטונים. את עצמי ראיתי בפּלוֹנטר כפול ומכוּפל. לך דע מה זו “חניית־בינים קצרה”, ולכמה שעות תצטרף יחד עם האיחור בהמראה! ענת תמתין לשוא בקנדי. ג’רי יסע במיוחד לנמל־התעופה של סן־פרנציסקו, יחכה לנו עד בוֹש, ואם יחזור כלעומת שבא, שוב נאבד זמן עד שנגיע בכוחות עצמנו למוֹנטריי. אמנם הרופאים, אמרה לי ענת בשיחתנו האחרונה, “מאוד מעוּדדים מזה שמצבו נשאר סְטֵיבּל,” אבל פה ניגר מבין האצבעות יום נוסף.

ועצבי לא היו זקוקים לתוספות המתח האלה. היה התקף המיגרנה של לאה, לילה של כאבים קטלניים והקאות, שבו לא עצמנו שנינו עין. ולאחריו הלילה ליד הכותל, רעיון שלי, בצִיפִיה להתקרב עוד קצת להוָיית המאמינים, שניסיתי אז בדרכים שונות להפנימהּ. לילה כזה, האמנתי, ירפה בתוכה איזו התקפדוּת חנוקה, שהתקפי המיגרנה החָדשיים הם מביטוייה. היה לי מניע נוסף, כמוס: המוני יהודים מאמינים שאין קו קצר לשערי שמים מן הכותל בחצות ליל שבועות. עד לאיי יוָן שלחו אותנו ההולצמנים בתקוָה לאיזה נס. מה אנחנו מפסידים מנסיון כזה? מכל־מקום, עד ששבנו, מצאנו את אמי, הלכתי אל דודי מאיר, קיבלתי את היתר היציאה, ירדתי עם לאה לתל־אביב (היא המשיכה ישר לבת־ים), הגעתי לדירת הורי בשלומציון המלכה, טילפנתי תחילה למספר שנתנה איילת לאמי במוֹנטריי ואחרי־כן לענת בלונג־איילנד, כבר היה שוב אחר חצות. האוִיר של יוּני בתל־אביב עדיין לא היה בלתי־נסבל, אבל בהשוָאה לזה שבדירתנו בירושלים, צמיג ומצחין. ישבנו, אמי ואני, על המרפסת ושוחחנו. לא על אבי, לא על שעבּוּדה הרגשי הבלתי־מתפענח של אמי לאבי, לא על ענת ומייק, שאינם חוזרים, אינם כותבים מכתבים של ממש, גם לא על לאה ועלי. דיברנו על תערוכה חדשה, שמכינה אמי בלחצו של פנחס לביא, ו“בחרדה די גדולה”. אמנם, מאז תערוכתהּ הראשונה בגלריה אוֹסקאר מרגליות נמשך הביקוש “המפליא” לעבודותיה, המתבטא גם בהכנסות “די מכובדות” (רמז נוסף לזה, שאת כרטיס הנסיעה שלי היא מממנת בלי לחסוך מפיה) – אבל “מה שאני עושה זה לא בדיוק אמנות חשובה.” מעניָן לעניָן הגענו לשאלה איך מתקדמת עבודתי ומה אעשה בתואר הדוקטור. מכאן עברה אמי לדבר על המהפך ועשרים ותשע שנות המחדלים. הקיבוץ, סבא מוניה ועשר שנותיו של אבי במערכת עתון יומי לא הפכו את אמי לבריה פוליטית. בלילה ההוא על המרפסת שמעתי אותה לראשונה שואלת אם אין בלבי געגועים לקיבוץ. אמרתי לה, שעד היום זוכר אני כמה משכה אותי ההבטחה, שנגור כולנו באותה דירה, ולא נישן בבתי־ילדים. מדוע בעצם עזבו את משמר־העין? “אחרי יותר מעשרים שנה אתה כבר לא זוכר בדיוק. אבא רצה, שהקיבוץ יאפשר לו לגמור מה שאתה עושה עכשיו – דוקטורט – והלך איזה ויכוח טיפשי. דווקא מוניה, שכל הענין כאב לו אז נורא, היה אומר תמיד שאילו היו כולם חכמים ושפויים, היתה האנושות יושבת עד היום על העצים. אבל בזה התכוון לא לבלפור ולי, כי אם לו ולחבריו, ובצדק. רק משונה לחשוב בגלל מה עזבנו אנחנו אז, ואיך הכּוֹל נראה בקיבוץ היום. נמרוד, תביט על השמים –”

רק אז הבחנתי גם אני בהתבהרות בפאתי הרקיע. הן זה היה שנים־עשר ביוני, מן הקצרים בלילות השנה. על הספה הכפולה בסלון ישנתי שינה טרופה, התעוררתי בשש, בתחושה של גירוי עצבני בכל גופי, התקלחתי, חפפתי היטב את ראשי וזקני בשמפּוּ של אמי, וכשיצאתי מחדר־האמבטיה כבר רתחו המים ואמי, בגלבּיה מרוקנית (מתנה שהביא לה פנחס לביא מצרפת, אמרתי בלבי), חיכתה כדי למזוג לי קפה. בשבע הגיעה לאה במכונית, שהפקיעה מאביה, וקצת לפני שמונה פתחנו במרוץ נגד השעון. עוד לפני שהורה מר וילקינסון אישית לטבוע מיָד את הויזה בדרכוני, החלו אמי ולאה מציידות אותי בחולצות אל־גהץ, לבנים, גרבַּיִם ועניבה וכמעט גם בחליפת־גבּרדין ומגבעת צרת־שוליִם (“אתה לא תִסע כמו שלֶפֶּר!”). התפשרנו על מעיל־גשם חדש, על כל מזג־אויר שלא יהיה. כל זה, ואל־על, והתעקשותהּ של לאה להסיע אותי לבת־ים “רק לכמה דקות”, להיפָּרד לשלום מסבא אריה, שלמרבה השמחה התבדה החשש מפני “משהו רציני” והוא התגבר על התקף החולשה הפתאומי. עד ששבנו ועד שארזתי ודיברתי עם ענת והגעתי ללוד, כבר היתה השעה עשר בערב.

“ברגע שאתיַשב,” אמרתי ללאה ולאמי לפני שנפרדנו, “אני נרדם – ומתעורר בניו־יורק.”

ואז באוּ האיחור בהמראה וההפתעה האחרת, חניית־הבינַיִם באמסטרדם. מכוחם של אותם תהליכים ביוֹ־כימיים סמויים שבגופנו, חזר מה שהתנסיתי בו בתקופות לחימה: מתוך איזשהו ימ"ח משך גופי אדרנלין וגרעון השינה המצטבר נהפך לצלילות פקוחה זו, שמיטשטש בה קו הגבול שבינהּ לבין ההזיָה. את הרגשת הרוממות הסחרחרה הֶעצימה הטיסה עצמה. לא מעט טסתי בקו סיני־ישראל, גם יצאתי לעשרה ימים למעין חוץ־לארץ, ליוָן. אבל חרף היוָנית, הבּוּזוּקי, הרֶצינה, הוספתי להתהלך מתחת לאותה שמש דרומית שורפת, בין אותן גבעות חרוכות, אותם קוצים, אותו מזרח הים התיכון שבבית, שהטיול המאורגן שלנו נע ככוח פשיטה במרחביו. אור ליום שלישי, שלושה־עשר ביוני 1978, בג’מבו מלא עד אפס מקום, בחשכת הלילה, חציתי לראשונה את גבולות העולם שלי ותחושה זו של ריחוף בחלל שמקנה לך “הענק הלוחש” נהפכה במוחי הער מדי למעין “2001”.

באיזשהו רגע נהפכה כנראה ערוּת־היֶתר לנמנום. פתאום צנחתי לאיזו חרדת ילדות בשלומציון המלכה, אני במִיטתי, העולם מתפוצץ, רעם אחר רעם, ומהחושך, מהמיטה שמעבר לשולחן, מגיע אלי בכיהּ של ענת. אגרופי הסערה על תריס החלון והיבבות מעבר לקיר הם כאילו אנחנו באניה מיטרפת. “אבא! אמא!” צועקת ענת באימה, ואני, חגוּר בעלילות גיבורי הים הגדולים שהקיפו את כף התקוָה הטובה ועברו במצרי מאגֶלאן קם ממיטתי לתוך החושך – מדוע לא דולק החשמל ב“הוֹל”? – מציג את רגלי היחפות על הרצפה הקרה, מגשש דרכי אל מַפסק בית־השימוש. לא־כלום. חדר־האמבטיה. חושך. לרגע מאיר ברק את הכּוֹל, גם את הסלון, שבלילה הוא חדר־השינה של ההורים. הספה הכפולה לא נפתחה. שוב התגנבו מהבית בעָרמה, עולה בי החימה, אבל כובשת אותה האחריות על אחותי הקטנה. אני ממתין לרעם, וכשהוא מפוצץ את העולם ועובר, ממשיך לעבר המטבח, וברק נוסף – רחוק וקלוש ובלי רעם בזנבו, אני יודע – משתקף בבוהק אריחי־החרסינה. אני מגיע ישר אל הגפרורים שבקצה השיש, ליד כירת הגאז, ובגפרור דולק ראשון מגרש את כל החושך. את הנרות אני מוצא במגירה התחתונה, והדלקת שני נרות שבת מפסיקה את הרעד ברגלי. את הנרות אני מדביק לקופסת־צבעי־המים שעל שולחני, נכנס למיטתהּ של ענת, מספר לה מתוך הספר “היפהפיה הנרדמת” עם הציורים של ווֹלט דיסני, וכמו אמא, מתוך האנגלית שאינני קורא, מה שאני זוכר, מספר לתוך הדממה הגמורה. ופתאום אני מתעורר באיזו הרגשה כבדה, שעכשיו יבוא קול אנקות אבי המקיא לתוך אסלת בית־השימוש, ממש ליד הדלת הפתוחה של חדרנו…

שוב מואר המטוס, וקולהּ של הדיילת הוא הקולח מתוך רמקולים חבויים, לא לחשהּ המתחנן של אמי. אנא, הכּוֹל מתבקשים לשוב למושביהם ולחגור עצמם. אנחנו עומדים לנחות באמסטרדם.

שעוֹני הוא ישראל, קצת אחרי שש – ופה, גבוהַּ מעל לכל ענן אפשרי, כמה, חמש, ארבע? – ובמטוס תכונה רבה. הפעוט שמאחרי הוא שצוֹוח “אמא! אבא!” בחלומי. נערות הולנדיות, שאת בשׂרן הצפוני שָלקה שמש ראשית סיוָן, מתכוננות לירידה. את איבוד הגובהּ אני חש בכאב העז באָזני, ששמעו יותר מדי יריות. וכבר מתנשׂאת לעברנו קצפת עננים נוגהת בשמש, שאינני יודע מתי זרחה ומתי טיפסה גבוהַ כל־כך, וכבר איננה. בתוך קיטור אפור אנחנו, בתוך ערפלים מרוטים, העולים עוד ועוד, וכבר גם לא זה – מעלינו, מאופק נמוך עד אופק נמוך, שמיכת שמַיִם אפורה, ולמטה, לפי הנצנוצים, עולם ירוק מתחת לגשם, בין סרגלי מים החותכים את החרוש והזרוע והנטוע ואת בתי הלבֵנים לאורך, לרוחב ובאלכסון. מכמה סרטים, מכמה אלבומים, מוכר לי הנוף הזה, שמעודי לא ראיתי כמותו: אור חָרפי עמום, לחוּת ירוקה ומתמוססת היום – שלושה־עשר ביוני, אחרי חום בינוני, לחוּת מעיקה, אתמול, בשנים־עשר, בתל־אביב.

וצריך הייתי להוסיף: בבוקר. שנמשך גם לאחר שהמראנו ממסלול ההמראה מוכּה הגשם של אמסטרדם, שריוניות משטרה מאבטחות את בואנו ואת צאתנו, ומעבר לשמיכת העננים שב והיה לשמים טהורים ומזהירים. כך הוספנו להיות תלויים ברום עשרה קילומטרים מעל לפני הים, בשעוני שמונה, עשר, שתים־עשרה, ובזנבנו עדיין זורחת שמש הבוקר. כל שיעורי הגיאוגרפיה אינם דומים לריחוף־בתולים של מי שנולד וחי בין קוֵי הרוחב השלושים ושנַיִם והשלושים ואחד, בין יום הששי הקצר, המסתיים בארבע־אפס־חמש ובין יום הששי הארוך, המסתיים בשש־אחת־אפס. כיוָן שבניו־יורק אנחנו נוחתים בשש בבוקר, ארזתי את הטלית והתפילין במזוָדה. והנה הבוקר האינסופי הזה. בירכתי הג’מבּו נאסף מניָן, ואינני יודע איזו מכל השעות הארוכות האלה היא שעת שחרית שלי. אמנם, זה שנים אחדות, מאז נישואינו, משתדל אני לקרב את קיום המצווֹת העיקריות למדרגת מנגנון אוטונומי, אבל עד היום אין הֶרגלַי הרגלים ובקיאותי בדינים ובמנהגים קלושה. ניגשתי אל אחד המתפללים ושאלתי בעצתו. אם ירושלמי אתה, אמר לי, אתה כמעט נוגע במנחה גדולה. קח את התפילין שלי.

בסיפור הבוקר האינסופי ההוא אני מאריך, שכן למרות ידיעתי הוַדאית, שאותן עשרים וארבע שעות עמוסות ריגושים עזים ואירועים קיצוניים, כולן בין זריחה לשקיעה, כששכבתי סוף־סוף לישון בביתם של ענת ומייק בלונג־איילנד, היֹה היו, מלווה אותי עד היום תחושה עמומה, שכל זה התנהל מחוץ לממשוּת חיי, באיזו הזיה. הנה חוזרת תמונה: אי־שם מעל לחלקת האוקיָנוס, מתחת לזוהר הרקיע, כבים שוב האורות, מורדים המסַכּים על הצהרים ועל מִרקע קטן שבחזית המדור שלנו מוקרן סרט עם גלֶנדה ג’קסון וּווֹלטר מאתאוֹ. את האָזניות שמציעה לי הדיילת אני דוחה בתודה. זו ההזדמנות לעוד קצת שינה אחרי ארבעת הלילות הטרופים. אלא שמוחי מסרב פקודה. הוא חוזר והופך במה שמחכה לי כשאגיע אל אבי. לא, ברגע שאיפָּגש עם ענת, אחרי קרוב לארבע שנים. לא כך, אומר אני לעצמי, לא כך רציתי שיירָאה מסעי הראשון האמיתי אל העולם, לא לבדי, לא אל הצרה הצרורה הזאת, לא לאמריקה. עוד לפני התואר הראשון השתעשענו, לאה ואני, בתכנית לשהות תקופה ממושכת בלונדון. אז היה לי רעיון לבחון מזוִית חדשה את שילוב הכלים – “ישן” ו“חדש” – ללכת אחרי החוט, שראשיתו בביקורו הראשון של מונטיפיורי בירושלים, או אף שמונה שנים קודם־לכן, כשפירסם סר וולטר סקוֹט את “אייבנהו”. באותו שלב עדיין נהניתי מיתרונו של הבער, הבטוח שמה שהוא לא יודע – נעלם מידיעת הכּוֹל. רק עכשיו, שמונה שנים אחרי שנרשמתי לאוניברסיטה, בלי שביררתי לעצמי תחילה מה בעצם אלמד, ערב קבלת התואר השלישי, לאחר שאת כל העבודה השחורה השלמתי ומעתה לא נותר לי אלא לשבת לכתוב, רואה אני לאחור את כל המסלול הארוך עד ראשיתו הסמויה, החוזרת מן השכחה.

כן, סבא נפתלי. החלטתי לפרוש מהצבא נפלה בשבעה באוגוסט, מיָד לאחר שנפסקה האש ומלחמת־ההתשה באה לקצהּ. זה הרגע המכובד להיפָרד מחברי ולעלות לירושלים, אל לאה. סבא נפתלי נפטר ימים אחדים אחר־כך, בי“ד באב, עוד לפני שהותר החוזה שלי. כלומר, הסיוּר בנוֵה־שלום היה בחורף שלפני־כן. לאה חיכתה לי ב”פֶּז’ו" של אביה במסוף “ארקיע” בלוד. אצל ההולצמנים נחשבתי כבר אז לחתן מיועד, אבל לפני הורי עמדתי להציגהּ אז לראשונה. אמנם, גם לאמי הודעתי מראש על בואי ועל כך ש“אביא אתי גם חבֵרה,” אבל לא ציפיתי למעמד פורמלי, ובעצם לא רמזתי שום רמז ברור. אצלנו כובשים את הרגשות וסובלים מעצירוּת. אלא שלהפתעתי היו בבית לא רק אמי, אלא גם אבי, ואפילו ענת, שלכבודי הקדימה לשוב מהלימודים, ובעיניה ראיתי, שאמש דוּבּר על זה ש“נמרוד בא להראות את החברה שלו.” אכלנו כולנו יחד צהריִם. לאמי היתה לי מראש רק בקשה אחת, שלא תבשל “שום דבר מיוחד” ומכל־מקום “לא בשר” כדי למנוע מצב מביך. “לא, היא לא צמחונית,” אמרתי לאמי, “היא שומרת כשרוּת.” אמי הגישה לנו דגים על האש, תפוחי־אדמה אפויים, ירקות חיים, לא שום תבשיל מן הסיר, והכּוֹל באותו שקט מיוחד שלה. הקפדתהּ של אמי – כמו בביקוריו הנדירים של סבא נפתלי בדירתנו – על מעין כשרוּת, ריגשה את אבי, אם כי לא אמר דבר. כשקמתי לקחת סיגריה – אז עישַנו עדיין שנינו, אבי מקטרת ואני סיגריות – מיהרה אחרַי ענת לסלון ולחשה, “בשביל זה אתה קצין? מכל השַאפוֹת מצאת רומניה שחיפית ואילמת?” רשעוּתהּ הרגיזה אותי, ומיהרתי לשוב לשולחן, ואז הפתיע אותי אבי בבקשה בלתי־צפויה, שהפנה ישר אל לאה, “עשו מצוָה ובקרו אצל סבא נפתלי. במכונית זה לא יותר מקפיצה, ואם תשבו שם חצי שעה, פחות, תסֵבּו לו אושר.” אבי שיער, שאת שארית חופשתי אסרב לחלק בין לאה לבין סבא נפתלי, ולכן חיפש מסילה ללבּה: "יש לו נכדים בירושלים, נכדים במושב, אבל נמרוד, ובמיוחד עכשיו, בהתשה, הוא הכּוֹל. פתאום מטלפן סבא, ובלי שלום, כאילו ראה משהו בחלום, הוא אומר: ‘אני משביע אתכם, אל תעלימו מפני את האמת, נמרוד בסדר?..’ "

את סבא נפתלי עודני רואה כבשעה שפתח לנו את הדלת הנעולה, ב“הוֹל” האפלולי. אפילו בשנתו השמונים, למרות שִדרתו שהתקמרה עוד יותר וראשו הגדול ששקע לעבר חזהו, היה בעל מידות גמלוניות. אני רואה את אָזניו הזקורות, שנעשו ממש שקופות, את עיניו החומות, הבולטות מאוד, שבגלל העיקום בעמוד־השדרה ונטיית הראש היו מביטות עייפוֹת מלמטה למעלה, כמו מתחת למסך מוּרד למחצה. את שמחתו אני רואה. לא רק בזה שהוא רואה אותי במדי צה“ל, דרגות הסגן על כתפי, אפילו לא בזה שהבאתי אתי חברה, שהוא מבין מיָד שלא מקרה הוא ובדרכו הוא בוחנה ותוהה על קנקנהּ, כי אם בזה שבואנו גירש את העגמומית של יום דצמבר מעונן וצונן ועם הקפה ועוגת הדבש, שלא הניחה לו לאה למזוג ולהגיש – סבתא יונה נשארה כל אותה עת בחדר־השינה, ואפילו לאמירת שלום לא התעוררה – החל חוזר לשנותיו הראשונות בארץ־ישראל, מעלה באוב שמות אישים שהכיר בימים שהיה מזכירו ואיש־סודו של “אחד האנשים המופלאים והטרגיים ביותר שידעה תל־אביב הצעירה, האדון בול־הרים, שלמרות עָשרו ועסקיו המרובים היה איש־רוח אמיתי, ולא רק היה ידיד־נפש של ביאליק ואחרים, כי אם גם משורר עדין בזכות עצמו.” לאה הוקסמה כל־כך מסיפוריו על נוֵה־שלום, שהציעה ש”נוציא אותו לשעה־שעתַיִם, לפני שיחשיך, זה יהיה נהדר בשבילו ומעניין נורא לנו." סבא נפתלי, שמשהו ילדותי שׂרד בו אפילו בשנת חייו האחרונה, התלהב מיָד, נכנס לחדר־השינה, ניסה להעיר את סבתא יונה ולהציע לה שתצטרף גם היא, אבל היא רק יצאה בחלוקהּ אלינו ל“הוֹל”, חייכה חיוך חסכוני של שׂביעות־רצון כשהוברר לה, שלאה לקחה לידיה את הגשת הכיבוד גם הדיחה כבר את הספלים והצלחיוֹת, שאלה את סבא נפתלי “מה אתה נוסע לחפש שם באמצע החורף?” והניחה לשלשתּנוּ לנסוע לבדנו.

בשבתי בג’מבּו, מעבר לחוסר־השינה המצטבר, עיני בעלילותיהם של גלנדה ג’קסון וווֹלטר מאתאו, חזרו אלי השעות הקצרות ההן מלפני יותר משמונה שנים, שכדי להגן על סבא נפתלי מפני הרוח החזקה שהחלה נושבת מן הים, נושאת טיפות מבשרות גשם, עשינו אותן בתוך ה“פז’וֹ”. ואם בראשונה יושב סבא נפתלי לימיני (אני הוא הנוהג ולאה יושבת מאחור) נוקשה מאוד, בדיסאוֹריֶנטציה גמורה, ונראה שאינו מזהה דבר, קורא הוא פתאום, “הנה, פה!” אני בולם וסבא נפתלי מצביע על קשתות בחזית בית דו־קומתי, אריחי־קרמיקה שהגשם שבאויר החזיר להם ברק זגוגי, סורגי מעקה שיָפיָם מבצבץ מתחת לחלודה, עמודים קוֹרינתיים יצוקי מלט. משהו נדלק בסבא נפתלי, סיפור גורר סיפור וכמו תמונה על תמונה אני רואה ברחובות המתפוררים איש כבן שלושים־ושתַּיִם־שלוש, כל אבריו גדולים מדי, אף משתפע, סנטר מזדקר כמדף, משתאה למראה העיר המתחילה רק עכשיו להיבָּנוֹת. בלי הצלחה מנסים אנחנו למצוא יחד אתו את בית־הכנסת, שהזכרון היקר לו מכּוֹל קשור בו, וכשאנחנו משתהים ברחוב זרח ברנט, מספר סבא נפתלי על פגישתו הראשונה עם אותו נוסע, שחמש־עשרה פעמים עלה לישראל, חזר וירד כדי לצבור עוד כסף וחזר ועלה כדי לבזבזו “על עוד איזה שגעון. כשנכנסתי בשבת הראשונה לבית־הכנסת שלו, אור זורח, כאן באיזשהו מקום, היה בשנותי היום ועתיד היה לעבור את התשעים, וכבר אז היו לו כמובן סיפורי ארץ־ישראל מחמישים שנה קודם, כשהיה מראשוני בוניה של מאה שערים.” בשבתי בג’מבּו, במהלך אותו בוקר אינסופי על־פני האוקיָנוס, חזרו בבהירות הסיפורים על הפגי­שה הראשונה עם זרח ברנט ועל פגישה גורלית יותר באותו בית־כנסת עצמו, עם הרב דוקטור אוֹסטרייכר־קדמאי, חותנו של י.ל. בול־הרים, ורק אז תפסתי שבאותה שעת ערבית, הרבה לפני שהחלטתי סוף־סוף מה אני לומד באוניברסיטה, זרע בי סבא נפתלי את הזרע. זה היה גם כנראה מה שעורר בי כעבור שנים אחדות את המחשבה לנסוע לאנגליה וללכת אחר החוט המושך מ“אייבנהו” ו“טַליסמא”, מסעותיו של מונטיפיורי, “דוד אלרוֹאי” של ד’ישראלי הצעיר, לביקורו הראשון של זרח ברנט, “דניאל דירונדה” של ג’וֹרג' אֶליוֹט ומסעו של אוליפנט, עד להצהרת בלפור והמדינה. חבל שלא יוכל עוד סבא נפתלי לשמוע איזו השפעה היתה לו על נכדו. ומצד אחר, טוב שמת לפני שקם בנו בלפור ונסע לשלושה שבועות לאמריקה, ושם בסוף העולם, הוא שוכב באוהל־חמצן.

מתי קהתה סוף־סוף המהומה במוחי איני זוכר, אבל כשהחל המטוס נוטה מעל ללַבּרָדוֹר דרומה־מערבה לחופיו המזרחיים של העולם החדש, מתרחק והולך מן היום האינסופי של אמצע יוני בשולי החוּג הארקטי, חוזר אל הבוקר העולה על אמריקה, וכך עוד יותר משעתַיִם, נעצמו עיני הלוּמוֹת הזמן וכנראה נרדמתי.

הקיצו אותי אָבדן הגובַהּ, הכאב באָזנים המתפקקות, מהומת הנוסעים, ואל הצוהר לימיני עלה הים, עלו טורים של בתי־צעצועים, איים, כבישים, עוד טורי בתים, פרסות בתים, תשבצי דרכים ותנועת מכוניות נמשכת, ומשטחי ירק, ויערות, ועוד מים, ועוד בתים, וכל זה הולך וקרב, הולך וגדל, עד שלאחר ששוב היה הים ממש מתחתינו, נמצאנו מעל למסלול נחיתה וכבר, בלי כל חבטה, החלו גלגלי ה“בוֹאינג 747” להתגלגל על אדמת אמריקה. נוסעים מחאו כף בהתפעלות. דפנות המטוס פצחו ב“הבה נגילה”.

וזהו זה, אמרתי בלבי. בשעון שלי כמעט שלוש ושלושים אחר־הצהרַיִם, אבל פה עדיין לא שמונה וחצי, ואם ענת שמעה בעוד מועד על האיחור והבטיחה לנו מקומות במטוס קרוב ואם איכשהו הספיקה להודיע על כך לג’רי, אני ממריא שנית בעוד שעה קצרה, מתחיל סיפור חדש, עוד שש שעות טיסה, אם הבינותי היטב את ענת. ואל אבי אגיע – מתי? – קרוב לחצות לפי השעון שלי, בצהריִם שם. אם, הכּוֹל אם.

 

יב. אז לשם מה כל הנסיעה?!

“אם לא תראה אותי עומדת תיכף אחרי שאתה עובר את הקַאסטֶמס,” הסבירה לי ענת טראנסאטלנטית ביום שני בערב, "נמרוד, תשמע אותי טוב, רק אם. תראה שם איזו מחיצה צהובה, אם אני זוכרת נכון, ומאחריה מחכים. עכשיו, אם אני לא שם, אתה ממשיך עם המזוָדות שלך – מזוָדה אחת, לא חשוב – ניגש אל הטלפון הציבורי הראשון, יש שם מספיק – ותכין לך מטבעות של דַיים או קווֹרטֶר! – ומחייג אלינו הביתה, אוֹ.קיי.? עכשיו, אם אין תשובה – סימן שאני בדרך אליך, מגיעה כל רגע. לא, מייק לא בא אתי – הבוקר טס לאַפּ סטֵייט בעניני הבּיזנס, ואני אגיע לבדי, אל תדאג, אבל צא למדרכה ברגע שאגיע, נמשיך ישר לטֶרמינל שממנו אנחנו טסים. אתה כבר תראה אנשים יוצאים, לצד של הלימוּזינס והפְּרַייוֶטים, ושם אתה עומד עם כל הפֶּקְלָאות ולא זז. כל זה, נמרוד, כמו שאמרתי, רק אם, מפני שאני אלף אחוזים עומדת שָם מלפני שֵש ומחפשת כובע של זוֹרבָּה, זקָן של דוֹס ועינַיִם של אמא – "

ענת אחותי לא נראתה שם. לא בין הממתינים מעבר למכס, לא בין המון הפרצופים הזרים שבאולם הגדול, גם המספר שחייגתי לא ענה. לפי הנחיותיה, יצאתי עם זרם נושאי מזוָדות אל מדרכה בשׂפת כביש, שמעברו השׂתרעו מגרשי חניה מכוסים אינסוף מכוניות, וגם בכביש הפנימי הזה עברו עוד ועוד אמריקניות, כאילו כל אחד פה שר או שגריר. אחת מהן, לימוּזינה שחורה, שש דלתות, חנתה לפני חָטמי. נהג במדים חוּמים החל להעביר לירכתיה את הר המזוָדות של משפחה דוברת ספרדית־עברית־יידיש, שבניה נכנסים בכל שלוש הדל­תות שמימין, ושוב אני לבדי, המזוָדה ותרמיל־הצד לרגלי, מעיל־הגשם החדש מחמם ומגוחך מתחת לשמי הבוקר, שאדי ענן לבנים משוכים עליהם כמלמלה דקה. לבשתי את המעיל כדי שתהיינה ידי חפשיות. נחכה עוד כמה רגעים. בוקר טוב, אמריקה! פתחת לי את שעריִך, והשד יודע מה אני תקוע כאן על המדרכה. יש לי מספר טלפון, אבל אפילו את הכתובת של ענת לא עלה בדעתי לרשום. ועכשיו – פּלוֹנטר. עיני מתמלאות לוחות פרסום ענקיים. חזית של בנין ועליה גם צלב גם מגן דוד. ביתי יהיה בית־תפילה לכל הנתקעים בשדה הזה. ונגיד, שבגלל המוביל הלאומי שלנו נאלצה להמתין לי כאן שלוש שעות, אז מה?! גם אמש, בטלפון, למען האמת, נשמעה משונה מאוד, הסבר מדוע אינה ליד מיטת אבינו כבר מיום ראשון לא שמעתי וגם בהתרגשות מיוחדת לקראת בואי, אחרי קרוב לארבע שנים, לא הבחנתי. כרגיל, קליל, מרפרף, קריר. ולמה, בעצם, אני מופתע? פעם אחת ויחידה, כשלא יכולתי עוד לכבוש את חרדתי לאבינו, כתבתי אליה מכתב ארוך. משני עברי פרשת המַיִם, מלחמת ששת הימים, בגרנו, אני לפנֵי, היא אחרֵי. אולי זה לא שייך, הן ההתרחקות בינינו החלה לפני שהלכתי לצבא. אבל תל־אביב היהירה, הזוללת והחמדנית שבין ששת הימים ליום הכיפורים עמדה בינה לביני עוד לפני שירדה אחרי מייק לניו־יורק. תשובתהּ רק גרמה שאצטער על שגיליתי לה אני – וזה לא היה קל – את דאגתי לאבינו. במשפטים פזורים על־פני כמה דפים של נייר מכתבים תכול, חזרה והזכירה אותו נֶתק נמשך, שראשיתו בנשף הפורים בדירתם, כללה איזה רמז לא ברור על “צרות יותר גדולות, תאמין לי, שהיו לי בזמן האחרון” וחתמה במין “ברוגז” כללי: “להגיד לך את כל האמת, נמאס לי כל הַפְּרֶשֶר־קוּקֶר הזה, עם הציפיות שיש לכל אחד ממני, שנותנים לךְ כל הזמן להרגיש, שאם אַת חיה, סתם, שום דבר מיוחד, לא ציירת ולא סופרת ולא בקיבוץ ולא עם עשרה צל”שים, סתם נהנית מהחיים בלי להזיק לשום בן־אדם, אז את חרפת המשפחה, כמעט פושעת. פה לא לוחצים עלי כל הקומפלכּסים האלה, אני משוחררת, אני לא הנכדה של מוניה ניר ולא הבת של בלפור שו“ב, ויופי לי ככה ויותר לא מזיז לי.” לא המשכנו להתכתב. פעמַיִם בשנה היתה ענת שולחת גלויה צבעונית מטיוליה ברחבי אמריקה, ולאה היתה דואגת לשלוח “שנות טובות” ומאלצת אותי להוסיף משפט או שנַיִם. לא כתבתי לה גם כשקיבלנו גלויה של גשר שער־הזהב, שנשלחה מקליפורניה, לא שאלתי מדוע לא הזכירה את אבא, האם פירוש הדבר שעד שם הגיעו ולא ביקרו אצלו, גם לא כשסיפרו לי ג’רי ואיילת, בבואם להלוָייתו של סבא, שענת ומייק ביקרו אצל אבא בכרמל. לא, לא כתבתי…

אבל את עיניו של מי מנסה לצוד אותה יד ארוכה ודקה, השלוחה מאחרי הגה ה“בּיוּאיק” הלבנה לעבר המקום שאני עומד? אל מי זוהרות פני בוּבת־החרסינה, העטורות פרעות סלילי־פלטינה? אני מביט לאחורי, אבל חוץ מחבורת נוסעים ליד מכונית שניה, אין איש.

“נמרוד!”

ורק אז, כשמשמאל יצאה והִתּמרה אותה יפהפיה זוהרת, מקיפה את חרטומהּ הרחב של ה“ביוּאיק” ורצה אלי בזרועות פשוטות, בעינַיִם שקופות יותר מתמיד ומלוא הפה שינַיִם צוחקות, היו כל חיטוטי הקודרים כלא היו. ענת, ענת אחותי הקטנה, היפה, החסרה לי כל־כך. היא נתלתה עלי, נשקה לי בין השפם לזקן (“פוי! הקוצים האלה!”), על אפי ועיני (“לפחות פה אין זקן!”), וגם אני אימצתי אותה אלי בהתרגשות, כפותי חובקות את גִזרתהּ, ממלמל, “ענתי, אחותי הקטנה, אחותי האובדת,” עיני בעיניה המוקפות מסגרות עפּרון שחורות המדגישות את שקיפותן הירקרקה, עיני אמי, העינַיִם שלנו. וכבר ברגע הראשון ממש, כשבאצבעותי נדמתה כחושה וגרומה משזכרתיה, חשתי מבעד למעיל־הגשם התגבעות מתוחה כנגד בטני. “ענת, אַת לא בהריון?!”

אבל אז כבר היה בידה הקסקט היוָני שחטפה מעל ראשי וצחוקהּ המתנפץ נכנס, רם ומאומץ מדי, לתוך המשפט:

“סוף־סוף אני רואה את אחי, לא זוֹרבּה ולא דוֹס. כבר חיפשתי איזה מצ’וקמק מרוב ירושלים וכשרוּת, אבל אתה עדיין בהחלט די חתיך –”

השתוממתי, שבהזדמנות זו לא הוסיפה משהו בגנות “הרוּמַניה השחיפית” שלי, ומיהרתי להחמיא לה על חזוּתהּ, שהיתה בובתית־מאופרת ויפה להדהים גם יחד:

“כל בוקר אַת כזאת, או רק כדי שאבא ישכח מיָד הכּוֹל אַת כל־כך יפה?”

בלי כל התראה התעוות חיוכהּ, וכאילו נתקע משהו בגרונהּ, פרץ מתוכו מעין גיהוק חורקני, שכדי להחניקוֹ מיהרה לטמון את פניה במעילי. הגיהוק נהפך לשיעול והשיעול ליפחה, ודרך הבגדים חשתי בבטנה הקשה העולה ויורדת עם המאמץ לעצור את פרצי הבכי. כך, לפני חרטום המכונית, על הכביש, עמדנו אני, אוטומטית, האח הגדול, מלטף את טוּניקת־המשי הסגולה, את עָרפהּ, אומֵר לה, “אסור לך להתרגש, ענתי, אַת צריכה לשמור על עצמך,” ואילו ענת רק חוזרת שוב ושוב, בין עוִיתות כמו בחורף הראשון ההוא בשלומציון המלכה, “נמרוד, נמרוד, נמרוד.” איני יודע כמה ארך החזיון המשונה ההוא, ודאי לא יותר משניות, עד שבאותה פתאומיות ניתקה עצמה ענת מעלי, סבבה על עקביה המחודדים ובקול יבש, בהברות קצוצות, אמרה: “עבר לי. אוֹ.קיי. תקע את הדברים שלך לַטרַאנק ונזוז.”

פשטתי גם את מעיל־הגשם וגם את ז’קט־הקורדרוֹי, והנחתי אותם על המזוָדה בארגז המטען. מתברר, שגם בחוץ־לארץ מזיעים. התיַשבתי על מושב־העור האדום כגַמבּה רעננה, לימין אחותי שהשתחלה בזריזות אל מאחרי גלגל ההגה והזניקה את ה“בּיוּאיק” לעבר לולאות כבישים עיליים ותחתיים, מושכת אגב כך מפית ורוּדה מתוך קופסת “קלינֶקס”, מנגבת את עיניה ואת אפּהּ, מנַווטת את המכונית לא לעבר אחד הטֶרמינלים של נמל־התעופה הענקי, כי אם אל מחוצה לו, אל כביש רחב כמסלולי ההמראה. אנו עולים עליו: לוֹנג־איילנד אכּספרסוֵיי.

“מאיזה שדה אנחנו טסים?” שאלתי. היטב הבינותי, שפרץ הבכי שיחרר בה משהו שהלך ונדחס בתוכה מאז נמסר גם לה על מצבו של אבינו, ולכן לא מיהרתי לשוב ולהזכירו. האפשרות האחרת לא עלתה כלל בדעתי עד ששמעתי את ענת אומרת:

“אנחנו לא טסים. אנחנו נוסעים אלינו הביתה.”

שריר לא זע בפני ענת, שהאיפור הכבד שיוָה להן גוון של חלת ביצים. גם אותי תקף תמהון, הגה לא השמעתי, ורק בתוך ראשי דיבר הקול הצונן להבהיל: מהרגע הראשון ידעתי, שכך בדיוק יהיה – אסע ולא אגיע. גם כשרשמה אמי את הצ’ק, כרטיס לניו־יורק, הלוך ושוב, ואת כל מחאותי דחתה בטענָה, “אם לא תטוס מיָד אולי כבר לא תוכל לראותו, גם לא בסוף העולם,” ניבא הקול שבתוכי: אסע – ולא אגיע. וכשהתפללתי – כן, לפני שעות, אבל הבוקר – בטלית ובתפילין השאולים, לבטחון אמיתי, שיש שומע לתפילות הממהר להגיע בעוד מועד אל אביו, אך גם מפחד מן העמידה על מפלתו, לבטחון כזה לא הגעתי. קול צונן וחלול ענה בהגיעי ל“על־כן נקווה”, אַל תקַווה, אַל תקַווה. ובכל־זאת התפללתי, שבאיזשהו אופן נשׂגב מבינתי יתהפך הסוף הצפוי להתחלה חדשה.

“באיזו שעה מת?”

“בארבע.”

“לפנות־בוקר?!”

“אחר־הצהרַיִם.”

“בארבע עוד הייתי בארץ,” מצאתי עצמי מגיב תגובה מטופשת. “אז למה לא הודיעו לי?!”

“ארבע בוֶסט קוֹסט. ומייק האידיוט, משלשום עשה לי סקנדלים, טילפן גם אל איילת וג’רי, הפחיד אותם עם ההפלה שלי –”

“היתה לך הפלה?”

"לפני שלוש שנים, סיפור ישן – "

“אפילו את זה הסתרת מאמא?”

“לא הסתרנו, ולא חשבנו שצריך להפיץ את זה בכל העולם. למה לא הודיעו לך? קודם־כּוֹל, בתל־אביב זה היה שתיִם לפנות־בוקר, ואתה כבר היית מזמן באויר. שנית, בגלל שמייק היה מחוץ לבית, החליטו שלא יקלקלו לי את השינה –”

“אז מתי אמרו לך?”

“איילת ידעה, שאני רוצה להגיע לקנדי קצת לפני שש, אז היא עשתה לי השכמה בחמש ונתנה לי את זה סטרֵייט – אבא מת!” מי שאינו מכיר את ענת עלול היה לתמוֹהּ על נפצי צחוקהּ, אני שמעתי את חריקות הבכי. “היה תענוג להיות לבד – לא ביישתי אף אחד בהתנהגות לא מכובדת. צעקתי לי כמו במזרח, אבא, אבא, מה עשית עם חייך!” את אצבעות ידהּ הימנית חפנתי בשתי כפותי, אבל ענת כבר לא היתה מסוגלת להפסיק: "אצלנו לא בוכים! אני זוכרת את כל ההלוָיות המכובדות של הנירים

והשו“בים. רגשות זה לא ענין להפגנות פומביות!.. נמרוד, אני יכולה להגיד לך, שנכנסתי להיסטֶריה, פה אני פשוט רוצה לשכב על המיטה ולא לזוז, ושם אתה מגיע ואני חייבת לצאת אליך לקנדי. אני לא יודעת מאיפה באה לי הצלילוּת לטלפן ולשאול אם הפלַייט שלכם מגיע אוֹן סְקֶדיוּל!” יפחתהּ נהפכה מחדש לצחוק מתנפץ: "פתאום נהפך לי הדִילֵיי שלכם למזל! היו לי שלוש שעות טו קרַיי מַיי הַארט אַוּט, למרוח לעצמי יפה־יפה את הפנים ולהיות החתיכה הזוהרת של העולם המערבי – "

כאן כבר ירדנו מעל דרך האכּספרס של לונג־איילנד ואחר שהשלמנו לולאת חיבור ועלינו על כביש אחר, נסענו בשפת איזה מיצר, ואולי לשון־ים, אילנות גבוהים ושופעי עלוָה ודשא כסוח, ירוק ומים רבים ואור רך. כלומר: כל מראות המסע החפוז הזה לאמריקה מעורבים בזכרוני, ואינני בטוח שכל מה שאני מתאר כאן ראיתי מן ה“ביואיק” הלבנה של ענת ולא באחד הסרטים האמריקניים, המפגיזים את תאי הזכּרון שלנו מן הערשׂ עד הקבר. ובכל־זאת, אני רואה את עצמי פונה אל ענת, ששבה ולבשה ארשת צוננת, שואל:

“ומתי הודיעו לאמא?”

כמו במקום תשובה, מטה ענת בסיבוב מהיר של ההגה את המכונית לאיזו דרך פנימית, טובלת גם היא באילנות ודשאים ובתים חבויים מאחריהם, ומדרך זו, המשתפעת כלפי מעלה ומתעקלת במין פרסה, פונה היא פנייה חדה ובמלוא הדלק מטפסת במעלה כבשׁ־אספלט עד לחזיתו האפורה־הסגלגלה של בית־עץ דו־קומתי, לווחים אָפקיים צרים, הנחים זה על־גבי זה. על קופסה שהוציאה מתא המסמכים לוחצת ענת לחיצה קלה, מתוך אגפו הימני של הבית ניתק ומתרומם על צירו קיר קומת־הקרקע והמכונית מחליקה פנימה ברחבות. הקיר נסגר מאחרינו. ענת מדמימה את המנוע, פותחת את הדלת שבשמאלה ואומרת:

“טוב שיש לנו שם את ג’רי, שהוא בן־אדם יוצא מהכלל. כשזה קרה, אומר ג’רי, היה שתים לפנות־בוקר בתל־אביב. יותר משלוש שנים אמא לא יודעת מה אתו, אז תחכה עוד כמה שעות. יבוא נמרוד, נחשוב כולנו יחד מתי ואיך –”

כל שצילמו עיני חסרות־השינה בבוקר ההוא בעולם החדש מאורגן בזכרוני כמראה חלום. ואולם, עֵד שולחן־הכתיבה שאליו אני יושב, עדים גליונות הפוֹליוֹ הצהובים, דפדפות הפרסום והקסֶטות, שמסעי זה היה היה. היה גם הרגע במוסך. ענת כבר יצאה מהמכונית ואני ממשיך לשבת במושב הקדמי, את נחירי ממלא ריח עז של עורות מעובדים, ופתאום מתחוור לי לאיזה מצב אבסורדי נתקעתי.

“צריך לחשוב גם על זה, אבל לפני הכּוֹל: אני נסעתי אל אבא. טסתי עד אמריקה. מה פתאום נסענו עכשיו הנה, ולא המשכתי ישר עד סן־פרנציסקו?”

"אבא איננו, נמרוד – "

“מה זה, איננו? הוא ישנוֹ שם, מת. אז לשם מה היתה כל הנסיעה?”

אמי היא שחשה מראש את העומד לקרות. אילו הפכתי את העולם והצלחתי לצאת איכשהו לדרך במוצאי החג, בבוקר יום שני, מקדים בשמונה־עשרה, בשש־עשרה שעות, הייתי מגיע אליו בעודו חי, ואולי היה מכיר אותי ובשעותיו האחרונות, ואפילו רק בשעתו האחרונה ממש, היינו זה עם זה. בהיכָּנסי אחר ענת מן המוסך לתוך הבית, חשתי כאב חד ונמשך, כאב המעוּות שלא יוכל לתקוֹן. היכן הייתי אני כשבמונטריי היה ארבע אחר־הצהרים? ברום שלושים אלף רגל, מאוחר מדי לכּוֹל.

“אם היה מישהו חושב שזה חמור עד כדי כך, לא היו אומרים לי בצהרַיִם, זמן קצר לפני שטילפנת, שמצבו יציב. הייתי בטוחה, שנִסע הבוקר שנינו –” ואחרי הפסקת נשימה, בעודנו עולים מן החדר, שבעתיד יהיה ה“דֶן” של מייק ולפי שעה מאוחסנים בו קרטונים ורהיטים מיותרים, אל מפלס עליון, "אבל אל מה תטוס עכשיו? כבר אתמול לפנות־ערב התחיל ג’רי לטפל בכל הסידורים – "

חשד מטורף נכנס לראשי: אבי מסוגל לצווֹת את גופו לתלמידי אנטומיה במונטריי, או להעניש את עצמו עונש קשה מזה, לצווֹת שאפרו יפוזר על גלי החוף של האוקיָנוס השקט.

“שום סידורים. אם הגעתי עד כאן, אני רוצה להמשיך עד הסוף ולטפל בהחזרתו הביתה.”

“נמרוד, אתה לא יודע מי היה אבא בשביל ג’רי?! כמו ילד הוא בוכה כל הזמן, סיפרה לי איילת, נשארתי בלי החבר האמיתי היחיד שהיה לי, הוא אומר. איזה סידורים אתה חושב עושה? להטיס את הארון לניו־יורק ומכאן לארץ –”

“אני יודע, אבל אני חייב להיות שם, לפחות עכשיו –”

"מה זה, להיות שם?! זה לא נסיעה מגדרה לחדרה. עד שתעלה פה על פלַייט ועד שתגיע לבית־החולים, בעוד שמונה, עשר שעות, הם כבר יהיו בדרך לכאן, ואתה תטוס לבדך הלוך, לבדך חזור – "

אני שותק. מן המִפלס העליון אנחנו שבים ויורדים במדרגות ישר לתוך חדר רחב־ידים, ה“ליוִינג רוּם”, או ה“סלון”, ממהרת ענת לתרגם. הקיר שלפנינו כולו חלון ותריס, שהגיפה היטב בצאתהּ אלי לנמל־התעופה. עכשיו היא פותחת הכּוֹל לרוָחה והחדר כמו מתלכד עם רצפת האבנים של המרפסת ועם המדשאה המשתפעת ויורדת אי־שם בקצה החצר, שמעבר לה נראים צמרות עצים שגזעיהם בשטח המת למטה.

רק לאחר שובי לארץ מצאתי שבבוקר ההוא בלונג־איילנד נחשבתי ל“אונן”, שכן ה“שבעה” אינם מתחילים אלא לאחר שהובא המת לקבר ישראל. אך אפילו ידעתי שאיני חייב עדיין לנהוג אבלוּת, לא הייתי פחות במלכוּד. את הצעת ענת לשכב לשעות אחדות, עד שישוב ג’רי ויודיע היכן עומדים הדברים ולהחליט רק אז על צעדי הבא, לא יכולתי לקבל. אם כך, אמרה, תכין לשנינו קפה ובינתַיִם מציעה היא לי לשבת על אחד מכסאות הגן הלבנים. באין בפי שום טיעון חדש, רק אותו כאב נמשך, כאב ההחמצה, אני חוזר כפרד:

"לא, אם אני מתיַשב – אני נרדם. אני צריך להיות שם, ענת, לא כאן – "

"תראה, אם אתה מתעקש – אני מסיעה אותך מיָד בחזרה. כרטיס יש. אבל אתה עלול לא לסלוח לעצמך את השטות הזאת. נשמע קודם את ג’רי. הוא לא רק אנתרופולוג’יסט. בימי ג’ונסון היה בּיג שוֹט בגרֵייט סוֹסַיֶטי, ויש לו המון חוטים למשוך. למרות שצריך כל מיני אישורים ותעודות, בריאות, הגירה, חברה קדישא, אמרו לי שדורשים גם ארון־מתכת חיצוני, עסק מסובך ויקר, ג’רי מאמין שיוכלו לצאת עוד הלילה. בכל־אופן, אם תשאל אותי, עכשיו בסן־פרנציסקו אפילו עוד לא שבע, הכּוֹל עדיין סגור, וצריך לחכות בסבלנות עד שהוא יֵדע מה המצב ויתקשר אתנו – "

“זאת אומרת, אם נניח שיתקשר, לכל המוקדם, בשעות הצהרים שם, זה לא יהיה לפני שלוש, ארבע, כאן –”

“דֶט’ס רַייט! זה מה שאני מנסה להסביר לך מההתחלה.”

“ואם יודיע לנו בארבע אחר־הצהריִם, שהתעוררו קשיים, שהכּוֹל נדחה ביום, ביומַים –”

“אז מה קרה?!” הריונהּ, חרף הטוּניקה הרחבה, שיוָה צורה משונה גם למכנסיה הסגולים, הגזורים היטב, ובכל־זאת כחשה בארבע השנים שלא התראינו. מאמציה החוזרים להישָמע תכליתית וצוננת אינם מסוִים איזו חרדה פנימית. איני חדל להפוך במה שהעירה דרך־אגב על ההפלה שהיתה לה לפני שלוש שנים. בינה לבין לאה אין כל דמיון, אבל החרדות האלה מוכרות לי היטב.

“מה קרה? לא טסתי לסן־פרנציסקו.”

“הלוא נהיית כזה דתי. אפילו אבא היה אומר לך, שתעשה מצוָה יותר גדולה אם תישאר היום פה עם אחותך –”

ושוב – באותה פתאומיות – התפוררה החזוּת הבלונדית הצוננת, בשתי כפותיה הצרות האהילה ענת על פיה, הסתובבה ורצה במורד החצר, שמעברהּ, בין צמרות העצים, מנצנצים מימיו של מצר לונג־איילנד. לא מיהרתי אחריה. לפחות לשעה קלה אני מוכרח להאפיל את עיני הבוערות, לתת מנוח לרגלי. ענת מנסה למשוך את היחסים בינינו עשרים שנה לאחור, היא בת חמש, אני בן עשר. אני יושב על כורסת־נדנדה, לבן־בית־חולים, כריות גומאוִיר פרחוניות, מֵסב על צדי. את כובעי אני חובש מן הפה ומעלה. הכאב הלא־נפסק שבתוכי, בצפורן מעוכה, אינו מרפה: חצי־עולם עברתי כדי שארונו של אבי יטוס מחוף־אל־חוף, אלַי, פה על הדשא. אני שומע נקישות מתכתיות, מסיע את כובעי עד מעל לעיני הבוערות, רואה את מיסֶס מַייק נוימן מעמידה לפנַי מגש עם קפה, פחית משקה צונן, ספלים וכוסות, אמריקנית צעירה ופעלתנית, אחותי היפה. אני ממלא עצמי קפה כדי להתעורר, אך מקווה שתישָאר בי מידה מספקת של עייפות לשיחה בטמפרטוּרוֹת נמוכות. הלוא כל שלוש השנים האלה, לכל הרוחות, מַפנה אני עכשיו את הרוגז שבתוכי לעבר אחותי, ישבה היא פה באמריקה! איך היתה מסוגלת לנתק את עצמה מאבא עד כדי כך, לא לראות, לא לשמוע, לא להבין בעוד מועד, שאת עצמו, לא סֵפר, הוא גומר שם, בכרמל?!

ואז – לראשונה באותו בוקר אינסופי – אני נתקף איזו בהלה, תמֵהַ על עצמי איך לא התחוור לי מהו הדוחף אותי להגיע למרות הכּוֹל אל הבית המבודד ההוא לחוף האוקיָנוס השקט:

"שלוש שנים ישב נעול על הספר, שלדברי אמא עבד עליו כמו אחוז אמוֹק, ממש עד סוף הלילה האחרון – "

“סוֹוּ ווֹט?! מה אתה רוצה להגיד?”

"שאם איילת וג’רי טסים, ובינתַיִם עלול להגיע מישהו לעשות בבית ההוא נקיון יסודי, ואת כל הניירות שמתגלגלים שם פשוט להשליך – "

“אם אתה שואל אותי, נמרוד, אין שם שום ספר. ימצאו ניירות עם אֶ לוֹט אוֹף נַתינג.”

שוב מעבר קיצוני, ציינתי לעצמי, והפעם מסף ההיסטריה אל איזו התנכּרוּת מקפיאה. זה – וטלאי האנגלית בכל משפט. בכל־זאת, התאפקתי ואמרתי לאחותי:

“ומה, ענת, מלבד הניירות, יישָׁאר לנו מאבא?”

היתה שתיקה ארוכה, ואז, שוב בנעימה שונה:

“בשביל לאסוף את הניירות, יש לנו שם את ג’רי. אם יש מישהו שיודע מה הלך עם אבא כל השנים האלה, זה ג’רי. הוא גם קורא קצת עברית בעצמו, ואם יצטרך – יוכל תמיד לשאול את איילת. אבל רק שתצא מהלחץ, חביבי, אתה יודע מה, אני מטלפנת ישר אל איילת.”

ענת קמה מהכסא שישבה עליו, לידי, פנתה אל הבית. אבל מיד שבה ויצאה:

“תשמע, נמרוד, בסֶקֶנד תוֹט זה יהיה אכזרי לצלצל עכשיו. בקושי חמש שעות שטילפנה אלי, ורק אז הלכה לשכב. יש לה אולי טיסת לילה היום וטיסה ארוכה מאוד מחר.” ופתאום ציחקקה. “היא עוד תגיע מקומטת להלוָיָה.”

לראשונה פרץ מגרוני צחוק פרוע, ומאותו רגע החלה התקרבוּת של ממש ביני לבין ענת. כבר כשהזכירה כמו דרך־אגב את הריוֹנהּ הראשון, עברה בי מחשבה, שאולי יש קשר גֶנֶטי בין אי־הצלחתי להפרות את לאה לבין זה שענת הפילה. שאלתי מה בדיוק קרה, ובקצת אי־רצון רק אמרה ש“המקרה” היה לפני שלוש שנים, “קצת יותר”, שהיא בהשגחתו המתמדת של “אחד הג’יניקולוג’יסטס הכי טובים בניו־יורק, טיפל בדודה טילי ובשלוש הבנות”, דוקטור שיקזאל, החוזר ומבטיח לה ש“הכּוֹל מאה אחוז,” אם כי “מזה שאסע אל אבא לא התלהב, אבל זה בטח מייק דיבר אתו.” ומיד העבירה את הכדור למגרש שלי, כמו שאומרים.

"למה אתם מחכים? עד כמה שאני זוכרת, לאה נולדה בקפרי­סין, משהו כזה, אז גם היא כבר פַאסְט שלושים – "

מוזרה ומשחררת היתה השיחה הגיניקולוגית עם אחותי הקטנה. סיפרתי על הימנעותנו בשנותינו הראשונות – “בעצם,” הערתי בסוגרַים, בחצי־חיוך, “נישאנו בסך־הכּוֹל בל”ג בעומר תשל“ג” – על המלחמה, שעוררה את שנינו לא לחכות עוד ועל מה שהתגלה רק אז, על רוזה, שגררה את לאה מרופא לרופא, אפילו על זה שההולצמנים שלחו אותנו ללא הועיל לאיי יוָן. בהקשר כלשהו הזכרתי את ה“סדר” המשפחתי הגדול, שחנכנו בו את כניסתנו לדירתנו החדשה, וכך הגעתי סוף־סוף אל השאלות שלא הרפו ממני אז.

"במכתב הממשי היחיד, שכתבת אל אמא, רמזת על איזו מריבה שהיתה לכם אתו מיָד כשהגיע – "

“לנו לא היתה אתו שום מריבה. הוא התחיל בריב, גוֹד נוֹוּס על מה, קם וברח, לא היה לא ב’סדר' ולא בשום יום אחר. ויותר לא ראיתי אותו. מפוּרים לפני שלוש שנים.”

"אבל הייתם אצלו בכרמל – " נזכרתי במה שסיפרו ג’רי ואיילת. ענת נעצה בי שתי עינַיִם שקופות, תמהות, שבמהירות היו לחריצים דומעים בפנים מתפוצצות מצחוק:

“זה ג’רי ואיילת סיפרו לך? כרמל! אני אספר לך על הביקור שלנו בכרמל!”

 

יג. ענת סוגרת ענין

“בגעגועים עצומים חיכיתי אז לאבא, אבל גם בפחד־מוות,” אמרה ענת, שמדבריה הלכה והצטרפה אצלי תמונת מה שקרה לאבי מרגע צאתו את המטוס. “שרק לא יתחיל שוב עם סבא מוניה וסבא נפתלי וכל החלומות וכל הקרבנות, ואיך הלכה הנכדה שלהם והצטרפה לנפולת הנמוּשוֹת, והכּוֹל יתפוצץ בוַאן בִּיג בֶּנג!” הפגישה היתה נרגשת מאוד, וגם עם מייק, לרַווחת שניהם, לא היה כל “תַקל”. הן היא עצמה היתה אז באמריקה פחות מששה חֳדשים, לגמרי ירוקה, ואין “אפילו התחלה של דמיון בין הבית הזה לבין הוַאן בֶּדרוּם פְלאט, שהיתה לנו אז בקוִינס.” אמנם, נֵיתן גרוֹס הועיד לבן אחותו מקום בצמרת הקיסרות שלו, אבל מראש הזהירוֹ שהסולם יהיה זרוע מבחנים. התעקשותו של מייק לשוב הביתה בפרוץ המלחמה הרימה את קרנו בעיני הדוד והדודה ניצולי השואה, ובקיץ באו במיוחד לחתונה, אבל בשובו הוחזר לכהונתו הקודמת באחת מחנויות רשת “גרוס, יותר בעד פחות”, ואפילו את בקשתו להשתחרר החל מהצהרַיִם באותו יום חמישי כדי לקבל את פני אבינו בקנדי, אישר המנהל בעקימת אף. בכל־אופן, באותו יום “הכּוֹל היה מכוסה שלג, ואנחנו נסענו ישר לדירה, דיברנו, אבא השתדל לאכול מה שבישלתי לכבודו, אפילו ביקש לצפות בטלביזיה, אבל הוא פשוט נרדם, והלך מוקדם לישון.”

למחרת ליוותה אותו ענת, בסבּוֵי, עד לפתח הבנין ששוכנים בו משרדי ספא"ס וכמוסכם מראש, שבו ונפגשו כעבור שעתַיִם בדראגסטוֹר שבקרן הרחוב. בשל השלג הבוצי והרוח המקפי­אה, לא הלכו "לראות את העיר. הוא הזמין אותי לצהרַיִם, נהנה כמו ילד מהאוכל הסיני, צחקנו הרבה ובכל פעם שחזר לישיבתנו כאן – זה עסק לגבר ישראלי, שריונאי שהשתתף בצליחה, לעמוד בחנות ולמכור שמאטעס?! – הורדתי אותו מזה. לקחתי אותו למיוּזיאוּם אוֹף מוֹדֶרן אַרט, לכמה חנויות־ספרים, הנעלַיִם שלו שקעו בדייסת השלג השחורה, והוא היה מאושר. והאמת, נמרוד, זה היה היום הכי יפה שהיה לי עד אז בניו־יורק – "

בימי ששי, הסבירה לי ענת, היה מייק שב מאוחר מאוד מהחנות, וכך גם באותו ערב. “תיכף נהיה מתוח. אבא ישב וצפה בטלביזיה. אם אני זוכרת נכון, היה אז קיסינג’ר באמצע השַאטל דיפלוֹמאסי, או איך שקראו לזה, והיו דיבורים, שיש משבר וכל רגע עלולה להתחדש המלחמה בין ישראל למצרים. אני זוכרת, שמייק התחיל להגיד, שממשלת רבין תכין לנו עוד איזה מחדל ושהוא לא מבין למה אבא אבן אולץ לעזוב את הממשלה ויגאל אלון, שהיה הסגן של גולדה, ממשיך. אני לא מבינה מדוע, אבל אבא נעלב כאילו היו הדברים מכוּונים בעצם גם נגדו, והוא שאל את מייק את מי מציע היה הוא לראשוּת הממשלה, את הדוד נֵיתן? מייק ירה מיָד בחזרה ואמר, כן, למה לא? בישראל היה עד היום עולה חדש, לכל היותר מוכר מכנסַיִם ב’משביר'. היו צוחקים על העברית שלו. באמריקה קובע לא אם אתה מהמפל­גה, או אם היית בפלמ”ח, אלא אם אתה שוֶה. משהו. יצא בן־אדם מהמחנות, בא לאמריקה אֶנד הִי מֵייד אִיט! כן, הלואי שהיו בממשלה אנשים כמו הדוד נֵיתן! בקיצור, האוִירה התחילה להיות די סטִיקִי, אבל איכשהו הפסקתי את זה, אמרתי שכולם עייפים ורוצים לישון, ולא חשבתי על זה יותר מדַי. מי היה מתאר לעצמו?!"

במוצאי שבת עמדה להתקיים אצלם מסיבת פורים. כמה חברות של ענת ומייק באו לסייע בהכנות, ואבי אמר שאינו רוצה “להסתובב לכולם בין הרגלַיִם” כיוָן שכבר ביום ראשון הוא פותח במסע ההרצאות, ינצל את היום האחד הזה בשביל לראות מה שאפשר, אולי ילך לתיאטרון, למַאטִינִי של שבת, אבל הבטיח לשוב בזמן למסיבה.

"זו היתה השנה שאחרי המלחמה, וכל שבוע היה עוד מישהו מטלפן אל מייק ומודיע שהוא פה. יש לך נגדו אותו בַּאיַאס כמו לאבא, אבל גם אתה לא יודע איזה בנאדם הוא וכמה הוא פשוט אוהב לעזור לחברֶה. הם כולם קוראים לו המוּכתר. בקיצור, למסיבה באו ערימות, חצי מהאוגדה של מייק. מתי, בדיוק באיזו שעה, נכנס אבא, לא ראיתי. אבל פתאום, בַּבֶּדרוּם, אני רואה אותו מוקף חברֶה שנודע להם שהוא טרי מהארץ, מדבר יפה כמו שהוא יודע, סטַאר, והם כולם אוכלים ישר מהפה שלו. התגאיתי. היית פעם בדיסקוֹטֶק? זה מה שהלך בַּלִיוִינגרוּם, אורות משוגעים, מוסיקה צועקת, נדחפים אחד על השני, ואני אִיבדתי קשר־עין אתו. ופתאום אני רואה אותו רוקד, סוֹ הֶלפּ מִי גוֹד, ארוך כזה, קצת כפוף, הבלורית המקורזלת קצוצה, צלחת־של־קרחת באמצע הקָדקוד, אבל מתנועע, השַאפוֹת מתחרות עליו והוא נכנע להן! מכל הבּוֹקִים הצעירים של השריון, הוא היה הכי צַ’ארמֶר! ולא שהייתי לגמרי שקטה, עמוק בלב. אתה אולי חושב, שהייתי קטנה מדי, אבל אני לא שכחתי את הלילות ההם בשלומציון המלכה, כשהיה חוזר אני־לא־יודעת באיזו שעה, וראיתי שגם עכשיו כולם דואגים למלא לו את הכוס. אבל מה אני עושה?! אני אהיה הבֵּייבִּי־סִיטֶרִית שלו?! מלבד זה נהייתי גם אני קצת הַיי, אמנם בהריון והרופא הזהיר אותי משתיה ומעישון, אבל מי בכלל חשב על זה אז ברצינות?! שתי קומות מעלינו, באותו בית, גרו חברים שלנו, ואלה שחיפשו פחות רעש היו נודדים בין הדירות, ומייק, או מישהו, לקח גם אותי, והיה לי משהו מוזר כזה, לא התעלפתי, לא נרדמתי, אני פַּאסֶד־אַוּט לכמה רגעים. אולי יותר. הסתכלתי בשעון, וראיתי שכבר כמעט חמש בבוקר – "

בשובהּ לדירתהּ ראתה ענת שהחוגגים התפזרו והנשארים עוסקים באיסוף האשפה, בניקוי ובשתיית קפה שחור. הניירות הצבעוניים הוסרו מעל הנורות, והכּוֹל היה מואר היטב. ענת נכנסה לחדר־השינה, הציצה לשירותים. אבינו לא נראה. לבּהּ ניבא לה רעות, אמרה לי ענת, “אבל מייק צחק לי. אַ יענער מספר אבא שלך, אמר לי. התלבשה עליו המתרוממת ההיא, האמריקנית שהיתה החברה של אהוד הקת”ק, בְּרֶנדָה. היא גרה בבלוק השני. כשיחזור, יגיד שיצא לרחוץ את הפנים בשלג רענן, נגד הַהֶנגאוֹבֶר. זה אם לא נשכב קודם לישון, והוא יהיה פטור מהסברים."

אלא שענת ראתה מיָד שהמזוָדה שלו חסרה, הילקוט המרופט נעלם. מעיל־החורף, הכובע, תיק הרחצה אינם. הוא פשוט קם והלך. “התחלתי לחקור את החברֶה: האם היה לו ריב עם מישהו? האם העליבו אותו? הלוא אדם לא יוצא סתם ככה, בחושך, לתוך השלג! התחילו גמגומים – אֶה־בֶּה, אבל מה בדיוק קרה לא הצלחתי להוציא מפיהם. נעלתי את המגפַיִם, התלבשתי חם, ומייק והחברים שלנו אחרי. רצנו לכיווּן תחנת הסאבּוֵיי. הכּוֹל קפא מחדש ונהפך לקרח. זה יום ראשון. חמש בבוקר. סוף פברואר, אני חושבת, לילה. אין סימן. מסתכלים סביב – איננו. אחד מהחברה לא התבייש, התקשר באינטֶרקוֹם עם בּרֶנדה קרָאוּן, המתרוממת, ובאמת ענה קול גבר, גם הוא מהנשף שלנו, לא אבא. הוא פשוט לא היה.”

כל אותו יום ראשון לא זזו ענת ומייק מהבית, אבל יום החורף הקצר פנה ואבינו לא חזר. “עם כל צלצול הייתי מזנקת, בטוחה שזה הוא, שמה שלא קרה בלילה, הספיק במשך היום לחשוב פעם נוספת, ואפילו הקדים את הטיסה שלו לרוצ’סטר, הוא מטלפן להתנצל ולהתפייס. שום דבר, לא הוא. והטלפון לא הפסיק, בעיקר מאוחר, כשהחברה התעוררו וצילצלו להודות לנו על הנשף. עם כל אכזבה נקרע לי משהו בלב. גם לא ידעתי מה לעשות. את הגברת הזאת מספא”ס, הלן רוֹס, לא הייתי מכניסה למין סיפור כזה, אפילו היה לי הַהוֹם נַאמבֶּר שלה. יותר משלוש שנים עברו מהפורים הארור ההוא, ואלף פעמים ניסיתי מאז לשחזר את מהלך הנשף, רגע אחרי רגע, ואני נשבעת לך – בְּלַאנק! הגעתי לזה, שלא סתם חשדתי במַייק, אלא הייתי בטוחה, שחזר כל הסיפור על המחדל ודור הפלמ“ח והדוד נֵיתן, וגם מדברי החברֶה שהיו במסיבה, התחלתי ללקט רמזים והת­ברר, שויכוח כזה באמת התחיל כשכולם כבר שתו קצת יותר מדי. מייק נשבע לי שלא, אבל כששמעתי מאחד, ואחר־כך מעוד אחד, ש’מי שקצת הגזים' היה רמי ורד, שהוא ‘בכלל חושב את עצמו’, התקשרתי אני עם רמי ודרשתי שיספר לי, מלה במלה, מה היה. רמי אמר, שלא התכוון לשום דבר אישי, רק אמר, שהמחדל לא היה מקרה ושההורים שלנו, תקראו להם דוֹר הַווטצֶ’מֶקוֹלִיט, מורישים לנו מדינה, בכלל לא זו שהם חלמו עליה בנעוריהם ושבזכות מלחמתם – ועל זה כל הכבוד להם! – קמה. מכל הקוֹזֶס הנעלים – חברה שוויונית, עמלנית, יהדות חדשה, משוחררת מהרבנים, שתהיה מקלט בטוח ליהודים ואור לגויים – יצא ההיפך הגמור. היהודים נאבקים זה עם זה על קצת יותר כסף וקצת יותר כוח וכבוד לעצמם, וזה תמיד על חשבון האחרים, ואחת בכמה שנים הם מפסיקים קצת להילָחם איש ברעהו כדי להילָחם בערבים. משפט של מישהו אחר, רמי לא זכר מי, טְרִיגֶרד את הסקנדל, משהו כזה: מכל הגוֹלס נשארו שנַיִם – להכניס סַלים ולהכניס לערבים. פה נדלק אבא – סיפר לי רמי – והרים את הקול: מי שגילה את האידיאלים האבודים של ישראל במסחר בשמאטעס – ומייק שמע, ובשלב זה שתק – בסטייקים גדולים, בכסף, שיהיה בריא, אבל שלא ישתין על קבריהם של אלה שנפלו אפילו בלי לדעת שקמה מדינת היהו­דים, גם לא בפני חבריהם החיים, אלה שאינם שום אֶסטַאבְּלישמנט, אלא סתם אלמונים, עובדים, עושים עד היום כל מה שנדרש מהם, חיים. ומה שנוגע לאלה שלא מסרו לכם מדינה מספיק יפה – תסתכלו אחד לשני בפָּנים: החַארוֹת של הדור ההוא נראו בדיוק כמוכם… וואוו, אמר רמי, כל מי שעמד שם מסביב, לא היו חארות, היו פייטרים, ומישהו, אולי אהוד, אולי סלוצקי, אמר: לא, אדוני, החארות שאנחנו מדברים עליהם התחילו לרדת אלינו ברגע שנפסקה האש, האויר ספוג בריח נבלות, ופתאום אנחנו רואים קבוצה של גיבורי תש”ח, שבאו להרים לנו את המוֹרל, בעצמם כבר לא מסוגלים, אבל משתוקקים, מתים להציץ, אולי הריח הזה יעשה להם משהו…"

ענת הוסיפה, שכאשר סיפרה למייק כל מה ששמעה מרמי ורד, חזר ונשבע שאינו זוכר דבר, ועמד על כך שבנוכחותהּ יעמתו שניהם את הזכור להם. “כל הענין נהפך לשגעון אחד גדול. רמי הביא אִתו גם את אהוד וגם את סלוצקי. מה אעסיק אותך בכל הפרטים. מייק מכחיש הכּוֹל, גם מין משפט כזה שכאילו הטיח בפני אבא: נשבר לנו הזין מהטפות־המוסר שלכם, וגם לאמריקה מגיעים אנחנו בכסף שלנו, עובדים במה שיש, לא מוזמנים על חשבון מישהו. אני מאמינה לאהוד, שבתגובה התפרץ אבא וצעק, ש’אם הילדים שלנו מכרו את מניית־הבכורה בהיסטוריה של עם ישראל כדי לחזור ולמכור שמאטעס בגלות, אולי באמת חבל על כל אחד מהקרבנות.' לא למייק, שזוכר שהיו צעקות, אבל לא זוכר מה. ואז אומר לי סלוצקי: ‘חביבה’לה, אבא שלך ניגש אלַיִך, את עמדת נשענת לקיר, בין שולחן המשקאות ודלת המטבח, וראיתי אותו ניגש אלַיִך, מדבר בהתרגשות, ואַת פשוט מסתובבת, נכנסת למטבח, משאירה אותו עומד’. אני נשבעת לך, נמרוד, אני לא זוכרת דבר כזה. מה קרה?! היה נשף פורים! שתו ודיברו קצת יותר מדי, סוֹ ווֹט?! כך בכלל מתנהג בן־אדם בן חמשים?! בורח?!”

כשתיארה את ההלם והעלבון, שהלכו ונהפכו ל“כעס קר”, ומצד אחר את החרדה לשלומו, שכּן יצא ותעודותיו וכל כספו על גופו, מטרה טבעית לכל שודד, מופרע ומסומם – נכנסה ענת להתרגשות גוברת, אבל להטותהּ לענין אחר לא היה אפשר. ביום שני טילפן מייק למשרד ספא“ס, הציג עצמו כישראלי שבלפור שו”ב עמד להתארח אצלו במוצאי יום ראשון ופשוט לא הופיע והוא מקווה, שלא קרה חס־ושלום כלום לאורח. הלן רוס השיבה בפסקנות, שיש כאן קצר תקשורת, לא שום אסון אחר. אמש התארח בביתו של אחד הפרופסורים של אוניברסיטת רוֹצ’סטר. הבוקר כבר הספיקה לשמוע דיווּח טלפוני מפי המארח על הפגישה המוצלחת…

"אתה רוצה דוגמה למה נשבר לי פתאום מהבית, מהארץ, מהכּוֹל – הנה יש לך אותה! כל החיים היה הוא התינוק טעון הטיפוּח, שלקחו לו את המוצץ! זה שמכל המשפחות שהכּרנו כשהגענו לתל־אביב, אנחנו היחידים שממשיכים לגור בשניִם וחצי חדרים, בלי מעלית, כמעט ששים מדרגות, זה טבעי! אנחנו המבוגרים – והוא הילד, שלהרוִיח כסף כמו כולם, זה פשוט לא בראש שלו! מייק הוא לא סופר, לא עורך ספרותי, צעיר אפילו ממך, אבל הוא מתקדם, הוא מתאמץ. הוא אחראי לא רק לי, אלא לילד שלנו שעוד לא נולד. על מה רבנו אתמול, והוא קם ונסע לאַפּ סטֵייט? על זה, שלפי דעתו אני לא נזהרת מספיק. ואבא שלנו – שום דבר. קם, נסע, לא טילפן מהדרך, לא היה יותר – "

"מה זה, לא היה יותר? הלוא ביקרתם אצלו בכרמל – "

"הזכרת את זה כבר קודם. איכשהו נשארו איילת וג’רי בטוחים שהיינו אצלו – "

"הם ישבו וסיפרו בדיוק איך בחופשת חג המולד – נכון? – התקשר מייק מסן־פרנציסקו, איך ג’רי תיאם הכּוֹל עם אבא – איך נפגשתם – ”

“גם ג’רי צ’ייז נהפך במשך השנים לחלק ממשפחת שו”ב. כל אחד מרמה את עצמו ואת האחרים, וכולם יחד משחקים במֵייק־בֶּלִיב – "

“הייתם בכרמל, או לא הייתם?”

“היינו, אבל את אבא לא פגשנו!”

“איך, לעזאזל, הגעתם עד שם ולא נפגשתם?!”

“חשבתי שתשאל איך, אחרי כל הבזיונות והכאבים, נסענו אנחנו אליו! חשבתי שתשאל, ומה היה בין מַארץ' לבין הנוּ־יִיר? הצחקת אותי קודם כששאלת אם עשינו את ה’סדר' יחד. הלוא בכלל לא ידענו, שהוא פה, במִיד־מאנהטן. קפיצה מאתנו!”

“נגיד, שעד לפני ערב פסח לא התקשר. אבל כשראיתם, שהמועד עבר, פסח הגיע – מה חשבתם?!”

“שהוא אצלך בירושלים. אנחנו כולנו, עם העצירוּת הרג­שית, כמו שזרקת לי פעם, עם השׂכל השו”בי העקום, שמרנו כל אחד על דִיגנִיטִי – שותקים ומחכים! עוד לפני פסח, תיכף אחרי שהסתלק לרוצ’סטר, הייתי אומרת לעצמי: אוֹ.קיי., אם עד הבוקר הוא לא מתקשר ראשון ומסביר את עצמו, אני נשברת ומחר מטלפנת אני אליו! אולי מפיטסבּוּרג. ואם לא משם – אז מקולומבוס, אוֹהיוֹ. מפוֹרט וורת, טכּסאס. מפיניקס, אריזונה. כמו שן דלוקה, ניקרה לי השתיקה שלו בתוך מוחי בכאב בלתי־פוסק. באיזשהו מקום, אני חושבת, האמנתי שכשיגיע ללוס אנג’לס, תמהר איילת לטלפן אלינו, ומרוב שמחה וטיפשות תפתור לכל השו“בים העקומים את בעיית הכבוד. מהַסקֶדיוּל שהראה לי זכרתי שהתחנה האחרונה שלו היא סן־פרנציסקו ובמשך הוִיקאֶנד הוא חוזר הנה. שום דבר. מלה – לא. לא איילת, לא ג’רי, לא אבא. אני – במקום להתנהג כמו כל בן־אדם נורמלי, לטלפן אליהם, לשאול – שוכבת כל הלילות, בולעת כדורים, אוכלת את עצמי, לא נותנת גם למייק לטלפן. שאלת אותי על ערב פסח. אז תשמע סיפור. מייק, כשראה שעבר הוִיקאֶנד, עבר יום שני, חזר על אותו התרגיל, טילפן אל הגברת ההיא מספא”ס, הלן רוס, אמר לה שמיסטר שו“ב מסר לו, שבאמצעו­תהּ אפשר יהיה להתקשר אתו היום, וגם הפעם התפלאה מאוד: מיסטר שו”ב ‘שב לבסיסו בשלום’ כבר אתמול! ביום ששי, כשבא להיפָּרד, עשתה היא עצמה את הקוֹנפֶרמיישן ב’אל־על‘! בהתחלה גילה לי מייק את חצי־האמת, שאבא טס הביתה, אבל לא שמיום ששי היה בניו־יורק ולא התקשר. היה לי מספיק כבד עם חצי־האמת. את ה’סדר’, דרך־אגב, עשינו אצל הדוד נֵיתן והדודה טילי, שולחן ענקי, המון מוזמנים, אני צריכה להיראות חגיגית ומכובדת, מספרת לדוד ולדודה, שאבא מאוד התנצל שלא הזדמן לו לומר להם שלום והסיור שלו היה פנטסטי, כן, וכל השקרים האלה. גם כשטילפנה באחד הימים איילת דיברה על ביקורו של אבא אצלם ועל זה שאת הוִיקאֶנד האחרון באמריקה בילה אִתנו – ככה התגלה לי שלניו־יורק הגיע ביום ששי! – ולא נתתי לה להרגיש, שאני כולי מזועזעת וְנוֹסִיאֵייטֶד, רק מילמלתי מין אההה. וככה הלכו השתיקות ונהפכו לפלוֹנטר. מרוב בושה בהתנהגות האינפנטילית שלו, הסתיר את כל הענין מאיילת וג’רי והשאיר אותם ברוֹשם, שכמובן מאליו יתגורר אצלנו. ואתם, בגלל העצירות השו“בית, נמנעתם ממה שכל אחד אחר היה עושה במצב כזה אוֹטוֹמטית, מטלפן אלינו ושואל, טבעי ופשוט: מה הולך שם עם אבא? אז אם בארץ שותקים, איך יכולתי לחשוב לרגע שאבא ממשיך לשבת ממש פה, בין הסֶנטראל פּארק ללינקוֹלן סֶנטֶר?! רק פתאום, כעבור שבועות, כבר הייתי אז בחמישי, מצלצלת איילת, מורידה עלי את הפצצה: אבא מתגורר פה במאנהטן עם איזו נקבה, שרוצה עכשיו שנוריד אותו ממנה…”

בשלב זה כבר ישבנו שנינו בתוך הבית, כי בחוץ נעשה פתאום האויר חם ומעיק. משקולות כבדות משכו את אברי למצולות השינה, ורק תהפוכות סיפורהּ של ענת פעלו עלי כמכות־חשמל, החזירו אותי לאיזו עֵרנוּת קודחת.

“מה זה, נקבה?!” הישיבה בכורסה העמוקה מדי, על השטיח הרך, פרוָה סינתטית בגון החול הלח, ועל האח, לפני עינַי, החנוכיה שבסיסהּ תרמיל של מאה־וחמש וקניה תרמילי אפס־חמש, הכּוֹל לחץ עלי. קמתי ועמדתי על רגלי. “איילת, מלוס אנג’לס, מודיעה לך שאבא בניו־יורק, מתגורר עם איזו אשה?!”

אתה קופץ?!” ציחקקה היסטרית, “תאר לך אותי. אתה מזה, שיש אשה. אני מזה, שעד לטלפון ההוא לא העליתי בדעתי שאבא עדיין בניו־יורק! היום, למרות מה שקרה לי, אני לא מאמינה שמהתרגזות בלבד מפילים. היו בטח סיבות נוספות, אם כי דווקא דוקטור שיקזאל מרגיע אותי כל הזמן. אבל כששמעתי את איילת צועקת, מאֶל־אֵיי, בטלפון – ‘בלפור במצב רע מאוד, יש לו בּרֵייקדָאוּן, ומוכרחים לטפל בהחזרתו המיָדית הביתה!’ – הרגשתי כאילו ניתקו לי בסכין משהו בטבור. ‘מה זה, הביתה?!’ – אני צועקת בחזרה – ‘הוא מלפני פסח בבית!’ ‘תשמעי אַת אותי!’ צועקת איילת בְּהַאיֶסט פִּיטש שלה – ‘גם אני פה לגמרי בשוֹק. הרגע שמעתי, שהוא שם, אצלה. כל הזמן. אפילו ג’רי לא יודע. יש לו איזה קוֹנפֶרֶנס.’ ואז, בהדרגה, אני שומעת, שהאשה הזאת, קארֶן פידלֶר שמה, היתה לפני שנים, בהוֹליווּד, אייגֶ’נט של איילת, עבדה במשרד שיִצג אותה, והן היו חברות טובות. כשבא אבא בפעם הראשונה לאמריקה, מתי זה היה, לפני חמש־עשרה שנה, בילו שם כולם יחד ערב או שנַיִם. איילת בכתה בטלפון, נשבעה לי מאה פעמים, שעד לפני חצי שעה, כשטילפנה אליה פתאום האשה הזאת, לא היה עולה אפילו בדעתהּ, שהם זוכרים אחד את השני. מה פתאום?! ואיזה קשר שמרו זה עם זה כל השנים?! מה בדיוק היה ביניהם אני לא יודעת ולא רוצה לדעת, אבל מספיקה העובדה, שכעבור שתים־עשרה שנה הם נפגשים, ובשקט, בלי שיתעורר בלב מישהו החשד הכי קל הוא עובר לגור אצלה!..”

"אז מה הפך סוד שנשמר שתים־עשרה שנה לטלפונים בהולים כעבור חמשה או ששה שבועות? על האשה לא ידענו כלום, אבל ג’רי טילפן אל אמא, סיפר שאבא מוזמן לקֶמְפּ יְרוּשָלם – "

"אני מספרת לך כמו שזה היה: איילת מתחילה להסביר לי, שאבא במצב נפשי חמור, שהאשה חוששת לחייו, שאיננה מסוגלת יותר לטפל בו ודברים כאלה. אני בעצמי נכנסתי לְפִיט מהחדשות האלה, אתה מתאר לעצמך, הדודה שלי, אחותה של אמא, שולחת אותי למיטה של איזו חברה שלה כדי שאני אוציא את אבא, אארוז אותו בנייר קריסְמֶס צבעוני ואשלח אותו רָשוּם אל אמא! אפילו לא אמרתי לא! נשכבתי על המיטה וכך שכבתי שעות, מיַבּבת כמו ילדה קטנה, נרדמת, רוצה למות. זה מייק, שחזר מהחנות וגילה שאני שוכבת בתוך דם. הזמינו אמבולנס, הריצו אותי לבית־חולים, אבל את העוּבּר כבר אי־אפשר היה להציל. אני לא זוכרת אם המכתב שלך אלי הגיע עוד לפני שכל זה קרה, בסוף אפריל, התחלת מאי, אבל מאז, כמה חֳדשים, הייתי אַוּט, לא רוצה לחיות – "

“ואני עוד כעסתי עליִך!” דבריה הכואבים כמו שטפו מתוך גופי את משקעי העופרת וחושי קלטו בחדוּת על־טבעית, כמו שהיה קורה לי תחת לחץ קיצוני, כל הגה. "מי יכול היה לתאר לעצמו – "

“מה היה לי לכתוב?”

"לא זה, אני נורא מתנצל ו– "

“יצאתי מזה. אני בחורה בריאה. בקיץ ההוא למדתי מי זה מייק – על כפים נשא אותי. אותו דבר הדודה טִילִי, שלקחה אותי אִתה לחודש, יש להם בית־חלום בקונֶטיקוט, וגם הדוד נֵיתן החליט שמספיק, העביר את מייק אליו לַהֶד אוֹפִיס, נתן לוֹ העלאה רצינית ודרך אחד מהאנשים שלו גם עזר לנו לרכוש את הבית הזה, עם מורטגֵייג' לשלושים שנה, אני יודעת כמה. אתה רוצה לדעת את העיקר – מה היה כשהגענו לכרמל. זה מה שקרה: מייק הכריח אותי לטפל בַּדֶקוֹרֵייטִינג של הבית החדש, סידר לי עבודה בסְטוֹר חדש, שפתחו לא רחוק מפה, ולא השאיר לי זמן להתיַסר. על אבא לא דיברנו. מייק, מי שלא מכיר אותו חושב שהוא עם עור עבה, לא רגיש, לא פגיע, מוכן לאכול כל חרא ובלבד שיגיע ליעד שאליו הוא מטפס, לַטוֹפ. לאבא לא סלח, למרות שאלף פעם אמרתי לו, שאילו נשים היו מפילות משטויות כאלה, לא היו נולדים ילדים בעולם, ולא רק מפני שציפה מאוד לילד, אלא מפני שהזדהה עם הכאב שלי, שבסך־הכול, נמרוד, היה עמוק. אז תאר לך את מייק מבין פתאום, שאף־על־פי שאינני מסוגלת להביא את עצמי לזה שאטלפן, או אכתוב לו ראשונה, אינני משלימה עם זה, שהוא פה, באמריקה, ואני מנהלת אתו אישזהו ברוגז אידיוֹטי, שאינני יודעת איך לשים לו קץ. כל זה אני מנתחת לך היום. אז לא קשרתי את כל זה בהפתעה שהכין לי מייק בסוף עונת המכירות הגדולה של קריסמֶס – אנחנו טסים שנינו ללאס וֶגאס ואחר־כך נחליט לאן אנחנו ממשיכים משם. הדוד נֵיתן ציוָה עליו לתת לי גוד טַיים, שבוע, עשרה ימים, כמה שיתכַּייף לנו. זה מה שעשינו. אתה לא מתאר לך מה זה הסְטריפ של לאס וגאס, כשאתה נופל לשם בפעם הראשונה בחיים. כל הלילה התרוצצנו מקאזינו לקאזינו, מפְלוֹר שוֹ אחד לשני, שתינו, אכלנו, הרוַחנו, הפסדנו, ראינו את האֶנטֶרטֵיינֶרס הכי גדולים בעולם ורק כשנהיה כמעט יום שכבנו הרוגים לישון. בצהרים מתעוררים, מציצים החוצה – נעשה לנו צהוב בעינים. דימונה. פחות. כביש הערבה. מֵחֲצֵבָה למרכז סַפיר. בכל־זאת, באנו לבלות, לא? עשינו עוד סיבוב קאזינוס ומייק אפילו יצא עם מאה דולר רווח, אבל פתאום, נורא מאוחר, הוא אומר: ענת, תפסנו את הפרינציפ. קמים השכם בבוקר, שוכרים מכונית ויַאללה, וי גוֹ וֶסט. וגם אני – אם כי כל הזמן אני לא מפסיקה לחשוב, שאם הגענו כל־כך רחוק, למה שלא נמשיך עד קליפורניה, אל אבא, רק אומרת: וַיי נַאט! ובאמת, למחרת אנחנו חוצים את המוֹהַאבי דֶזֶרט, מגיעים עד בייקרספילד, עולים צפונה דרך הסַאן ואקין וֶלי, נעצרים ללילה אחד לפני הסֶקווֹיָה נשיונל פארק. יש שם עץ אחד, יותר גבוה ממגדל־שלום וצומח מימי אברהם אבינו. כעבור שלושה ימים אנחנו מגיעים לאיזה מוֹטֶל במבואות סן־פרנציסקו. לעיר אפילו לא נכנסנו. בבוקר אומר לי מייק, אמש טילפנתי אל איילת וג’רי, להודיע להם שאנחנו פה ומתכוננים לרדת אליהם לאֶל־אֵיי, אז ג’רי לא עזב אותי, אמר שאנחנו מוכרחים להציץ אל אבא, זה פשוט על כביש החוף, ואתם עוברים שם אֶנִיוֵיי, אמר ג’רי… בקיצור, בסוף הודה מייק על האמת שג’רי כבר תיאם הכול מראש גם עם אבא, ומחר הוא מחכה לנו בריינץ' הָאוּז של ראין קין. כששמע אבא שאנחנו באים – סיפר לי מייק בשם ג’רי – פרץ בבכי…”

וכשאמרה מלים אלה, פרצה גם היא שוב בבכי, ממש כמו בנמל־התעופה, אלא שמיד השתלטה על עצמה וחצי־צוחקת המשיכה:

"… וגם אני, כמו עכשיו, כמו מטומטמת. בקיצור, אפילו בלי להציץ לסן־פרנציסקו ירדנו דרומה למוֹנטֶרֵיי ועם התרשים של ג’רי, עד כרמל, אבל אנחנו פנינו לא לתוך העיירה, אלא המשכנו עוד קצת לאורך החוף, וישר מההַייוֵיי שברנו חזק שמאלה לתוך הגבעות בכביש פנימי, שמימינו היה איזה קניון ומשמאלו הסתתרו בתים בין העצים. ופתאום, בסוף שיפוע תלול, בולם מייק לפני עמוד עם פיג’ן־הוֹל, שובך למכתבים – קִין. אי־אפשר לתאר את יפיו של המקום שבו היה הריינץ' האוז סִיטצ’וּאֵייטֶד, מצד אחד תלוי ממש מעל לקניון ומצד שני האוקינוס – "

“תפסיקי עם תיאורי הנוף. מה קרה עם אבא?”

"כל היופי הזה הוא חלק מהסיפור. אני אומרת למייק, תשמע, מעמידים לרשותו בית כזה, למה לא, בעצם! נהדר! אנחנו רצים, דופקים על כל הדלתות, צועקים בקולי־קולות – איפה! אין אבא! בכה, אכול געגועים – אבל פשוט הסתלק ואיננו! מייק מנסה לפתוח דלת – פתוח. נכנסים פנימה – חדר ענקי, מרובע, שחלון אחד שלו, חצי קיר, פתוח לים והקיר מולו הוא של המטבח, שתי מדרגות נמוך יותר, חלון צר וארוך מעל לכיור, פונה ליער. ורואים שמישהו הסתובב פה, לא שטף את הכלים. מייק מתחיל לבדוק את כל הבית, שורה של חדרים, כמו בקיבוץ, לכל חדר נכנסים מבחוץ, מהמרפסת, ורק בקצה השני יש עוד חדר ענקי, שני קירות עם מדפים, ספרים, כל מיני גַאדג’טס, תקליטים, קסטות, סטיריאו, טייפ־ריקורדר, פרוֹג’קטור, גלובוס, מכשירי התעמלות, ורק קיר שלם אחד היה זכוכית עבה, פתוח ישר לקניון, לעצים שעולים מלמטה, ובאמצע החדר שולחן גדול קינג סייז, וגם הוא מכוסה ספרים, תיקים, דפדפות ובין כל אלה עומדת פתוחה מכונת־כתיבה שטוחה, משומשת, “הרמס בייבי” עברית. זה אבא, ויכולתי ממש להריח את הטבק שלו, מהימים שהיה מעשן פַּייפּ. גם את הקוניאק, למרות שבחוץ לא נראו סימנים, לא בקבוק, לא כוס, וכאן הוא בטח שותה סקוֹטְש. הכול נראה חשוד מאוד, אבל מייק אמר, שאולי התעכב באיזשהו מקום, הציע שנשב ונחכה לו בלי להיכנס לקריזָה. אל תשכח, זה היה ינואר. שתינו קפה. קמנו. הקפנו את הבית פעם, פעמים, שבע. נכנסנו למכונית ונסענו לאט לתוך כרמל, מרחוב לרחוב, התבוננו בברושים, בצוקים, בגלים. התחיל משהו בין ערפל לגשם צונן, הכול נבלע באפור שהחשיך במהירות. חזרנו לבית, אין נפש חיה. גוסט הַאוּז. עכשיו תפס גם מייק, שאבא פשוט נמלט. אני רוצה לנסוע מיד לעבר נמל־התעופה של סן־פרנציסקו, התחלתי לצעוק, ואם הערפל יתעבה יותר, נישן בדרך ונטוס בבוקר. פה אני לא נשארת רגע. מייק אמר, שאם כבר הגענו, אסור לנו לזוז, אפילו זה יקח עוד יום, או יותר. מה שיעבור יותר זמן, אמר מייק – וכבר ידעתי אז שצדק, אכל כל־כך נעלבתי, שחדלתי לחשוב – יהיה לו יותר קשה לחזור לרִיאלִיטִי, וזו ההזדמנות לאלץ אותו טוּ פֵייס לַייף. אז עכשיו אנחנו כולנו פֵייס דֶת – "

“ענת, לא חיכיתם?!”

“נכנסתי להיסטריה. חזר העלבון של פורים. חזר זה שמלפני פסח, יותר מחודש, ישב במרחק חצי שעה מהדירה שלנו בקוִינס, חזר הכול. רצתי למכונית, התישבתי ליד ההגה ואמרתי למייק: או שאתה נוסע אתי מיד, או שאני מסתלקת מפה לבדי, נוסעת מה שיותר רחוק. אני – בהשפלה נוספת כזאת, לא רוצה לעמוד לעולם. די. נגיד שאין לי אבא.”

שוב החרישו רעמיו של מטוס ממריא את הדומיה הכבדה. האור היה חרפי והחום קֵיצי. ענת השתטחה על ספת הישיבה, כמו להשתחרר מלפיתתה של עוית.

“יש לך כאבים?” שאלתי. אבל היא שכבה בעינים עצומות, ולא השיבה.

בכל־זאת, לא התאפקתי, כמו למצוא את הסוף החסר:

“הלוא ג’רי שאל בודאי את אבא איך היתה פגישתו אתכם. על סמך מה אמר לי ג’רי שנפגשתם?”

אבל ענת לא פקחה את עיניה ולא פתחה את פיה.

כמעט שנתים עברו מיום שכתבתי לאבי את מכתבי הנסער, המכתב שאפילו את קבלתו לא טרח לאשר. כשם שפרץ רגשו­תיה של ענת שיחרר בתוכי עתודה נעלמה של עֵרנוּת, כך שבה עכשיו בבת־אחת העופרת לגופי, הבעירה הצורבת לעיני. לפחות לכמה דקות, כמו בצמר גפן, עלי לרפדן בקצת אפלולית. את ערפי הטיתי לאחור, לגב הכורסה הנמוכה, את רגלי פשטתי לעבר מלבן האבנים שלפני האח ואת כובעי חבשתי על פני. בלונים אלקטריים, אדומים וירוקים וסגולים, פרחו ואבדו באפילה הזוהרת. לרגע עמדתי ממש מאחרי כסאו של אבי, מתבונן בשולחן המשתרע כמיטה זוגית על־פני מרכזו של החדר הענקי, נרכן אל מכונת־כתיבה, שנותר בה דף כתוב למחצה. בעודי מנסה לפענח את השורה הראשונה, ניטל הזוהר מן האפילה, כאילו נר שחור, שדלק על במה מתוחמת ביריעות שחורות, כבה פתאום. בעלטה השחורה מגששות ידי, מנסות למצוא את הדף ולהוציאו מתוך מכונת־הכתיבה, אבל הן אינן מוצאות כלום, אני פוסע קדימה, ואיני נתקל בשום חפץ, לא בכסא, לא בשולחן, אני צועד קדימה, יודע שאגיע אל חלון גדול, בין החדר לתהום – – –

“נמרוד!.. נמרוד!..”

כקרסים ננעצו לתוך פגישתי עם זרח ברנט הקריאות החוז­רות בשמי, מושכות אותי אל החושך מחללו הדחוק של החדר, המואר באור הדועך של הסעודה השלישית. מפיו של סבא נפתלי שמעתי שזהו בית־הכנסת “אור זורח”, אבל אין הוא אלא בית־המדרש של סבי, שקראתי בו את ההפטרה שלי, שוּבָה ישראל עד ה' אלוהיך. אבל מה עושים סביב השולחן המחורץ “פני” הישוב הישן־חדש, גיבורי הדיסרטציה שלי? מביך אותי מאוד גם מנוע הג’יפּ, שלמרות שאני יודע שכיביתי אותו, נכנסת נהמתו לתוך הזמרה, מרעידה את הקירות ומגלה את אבני־הכורכר מתחת לְאוֹקֶר הטיח. אבל כאילו שמע את מחשבותי, עוטף אותי מלמעלה הבריטון הנשכח של סבא נפתלי:

“נמרוד, נמרוד, זה הכול על הקונטו שלי…” אני מטה ראשי לאחור, צוחק, חש שקולו בולע את הקרסים המושחזים הנוֹרים לעברי, וכבר צד את אזני קול המגיע מראש השולחן, קולו של דודי ג’רי:

“גוּט שאבֶּעס, רֶב נפתלי צבי הרש, גוּט שאבעס, אייניקל, ג’וֹין אֶס טוּ אַ גְלֶעזל יי”ש עם הֶרינג."

בנשימה עצורה מביט אני בפניו הכמושות של האיש זרח ברנט, בעינים המוסיפות לבעור עמוק בחוריהן, באצבעות הקמוטות, החובטות בנטלת־פח על השולחן העירום בעודו מנחה את שירת “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”, ידו השניה מחזקת בכיפה הבוכארית הגדולה שלא תפול. כל ישיבתו מוזרה מאוד כאילו הוא גבוה מכל האחרים, או כסאו רם ונישא. אלא שאז אני רואה שתחתיו פרוַת דובים לבנה, וכבר הוא מגביה אותה כשולי אדרת, שולה דג מאטיאס כמו ישר מהחבית, אוחזו בזנבו ומושיטו לי. מפי המליח נוטף שומן כאגלי דמעות, ואילו זרח ברנט קוצב ושאר המסובים שרים אחריו:

“אַ הֶרינג פוֹר דֶה רוֹד, סרן נמרוד! נמרוד שוּ”בּ, שור־הבר והַלִוְיוּסֶן, נמרוד, שוּב, נמרוד, נמרוד – – – "

 

יד. קארן פידלר על הקַו

כבר הייתי ער לגמרי, הקול הקורא מעל לעָרפי “נמרוד, גש לטלפון, נמרוד,” הוא קולהּ של ענת, אלא שכמו נוסע שידו אחוזה ביד הנשאר לעמוד ברציף התחנה, קורע אותי הקול ושם, בחלום, נותרים האותות המצופנים. עכשיו מילא הבושם הלי­מוֹני את נחירי. הכובע לא היה עוד על פני, אבל בחדר עצמו היתה אפלולית. הקיר אל הגן היה שוב חתום בתריס ובוילון.

“האלוֹ, נמרוד! פה – אמריקה.”

“כמה ישנתי?” באור המגיע מאחור, מהמטבח, הורה השעון אחרי שמונה וחצי. מעומעם, ובכל־זאת יום. “מה זה? ערב? בוקר?”

"צהרַיִם. אני מצטערת, נמרוד, זאת האשה הזאת על הקו – "

“איזו אשה?” שאלתי, אם כי הצירוף – “האשה הזאת” – החזיר לתודעתי גם את השם, קארן פידלר, שכאשר השמיעה אותו ענת, גירשתיו מעל פני.

"בדיוק זו. תִגש לטלפון. אתך היא רוצה לדבר – "

“מה זאת אומרת, אתי?!” יותר משהתקוממתי כולי נגד עצם נוכחותהּ בחייו של אבי, וודאי נגד קשר כלשהו שלי אִתהּ, הוכּיתי בתדהמה: “בקושי הגעתי – איך היא יודעת שאני באמריקה?” ומיָד מאה מחשבות, למרות כל מה שסיפרה ענת לפני שנרדמתי: “מנַיִן לה, שאני אצלך?”

"וֵייק אַפּ מֶן! הצלחתי לתפוס את ג’רי, ממש לפני שחזר לבית־החולים, והוא התחייב למיין את הניירות ולקחת כל מה שיש לו איזשהו וַאליוּ – "

“מה היא פה בטלפון?! מה זה נוגע לה?!”

"כשסיפרתי לאיילת בגלל מה אתה מתעקש לטוס בכל־זאת עד קליפורניה, קפצה וצעקה, שיש אצל קארן פידלר דרַאפט של ספר, ושהיא מיָד מנסה לאַתֵר אותה בניו־יורק – "

“מה שוב מבלבלת, המטומטמת הזאת? קודם אני שומע שהאשה הזאת גירשה אותו, שבגלל זה אספו אותו ושתלו אותו בקליפורניה, היא וג’רי. עכשיו פתאום מתגלה, לא פחות ולא יותר, ספר?! גנוז שלוש שנים?! אצל האשה הזאת?!”

מאז מריבותינו בבית, ערב הליכתי לצבא, לא ראיתי את ענת נדלקת כך, צועקת בקולי־קולות:

“אוֹה, גֶט לוֹסְט! עד סן־פרנציסקו היית מוכן לטוס בשביל הניירות האלה! למענך טילפנה איילת אל האשה הזאת, שלידיעתך, הֶפְנס להיות בעלת אחת האֵייגֶ’נסיס הספרותיות הכי מצליחות היום בניו־יורק. אני לא רוצה לשמוע אותה, אבל היא מתעקשת, אומרת לי, אִיט’ס א פַנטַסטיק בּוּק אוֹף יוּר פֶאתר’ס דֶאט אַיי הֶד בִּין לֶפט וִית, לא עוזבת אותי, סוֹ לֶט מִי הֶו א ווֹרד וִית יוּר בְּרֵאדֶר. אז אם אתה לא מעוניין – לך עכשיו אתה ותגיד לה את זה, אֶנד לִיו מִי אַוּט אוֹף אִיט אוֹל!..”

מאז שבתי והאזנתי פעמים רבות כל־כך לקולה של קארן פידלר, שחיתוך דיבורהּ, הטעמות הסטאקאטו ומרווחי השתי­קות שביניהן באותה שיחת טלפון ראשונה, נשמרו בזכרוני כקול לעצמו. שלא כפי שהתרשמתי מתיאורהּ של ענת, היה אותו קול כמעט גברי שבטלפון יבש ועניָני, לא שום בכי ומִספד, ובכך הקלה גם עלי את ההפרדה בין הרגשות שעוררה בי לבין בירור טיבו המדוּיק של הספר, שאם אמנם הוא קיים בפועל ממש, צריך יהיה בכל מקרה לבקשו מידהּ.

ולא שבשעת הצהרַיִם ההיא העליתי בדעתי, שכבר אני צועד צעד אחרון – כן, “גורלי” – לעבי הספר, שעד לרגע זה ממש, כעבור חֳדשים רבים, עדיין איני רואה איך ומתי אני נחלץ מתוכו. פעלתי כנדרש במצבי הפתעה, אינסטינקטיבית ומהר. המצבים הבלתי־חזויים הכתיבו את תגובותי. כך הגעתי לאמרי­קה. כך נשארתי בניו־יורק, עם אחותי. כך עמדתי עכשיו מול האשה הזאת. השתדלתי לברר באיזה “ספר פנטסטי” דברים אמורים ולשמור מרחק.

כך גם קול כמעט גברי זה בטלפון, שהקדים ואמר:

“אני האדם האחרון שאתה משתוקק לשוחח אתו היום, אבל אחרי שדיברתי עם איילת הרשיתי לעצמי להתקשר כדי, אל”ף, לומר, בכל הבהירוּת – כן, יש אצלי ספר, ספר נפלא! אבל, בי"ת, לא דפים, פרקים, רומן. הרבה יותר קל היה לך, אני מבינה, אילו יכולתי לשלוח את כתב־היד, במסירה מיוחדת, לביתכם. הן כל שהִייתך כאן היא בצלו של הסוף החטוף הזה, ואני מבינה, שאם יֵצאו ג’רי ואיילת הלילה עם הארון לניו־יורק, תשוב כבר מחר. הקושי הוא, שכתב־יד, במשמעות המקובלת, אין – "

“ספר יש,” שיסעתי אותה בקוצר־רוח, “אבל אין כתב־יד?!”

“ספר יש, מאוד. מאוד. אין תרגום אנגלי של ספריו האחרים, ואינני יודעת אם גם הם טובים כל־כך. זה – יפה להפליא. עד כמה שאפשר להינָבא בעסקי ספרים – וזאת אמרתי פעמים רבות לבלפור, לאביך – היו, ויש גם היום, סיכויים מצוּינים לספר –”

“ועדיין אינני מבין: יש ספר מצוּין – ואין כתב־יד?”

“לפרט בטלפון מה שמוכרח להיעָשוֹת לגמרי אחרת, יהיה משגה כבד מצדי. אני מטלפנת כדי להציע לך משהו, העלול להישָמע נורא.” הפעם התארכה הפסקת השתיקה הרבה יותר, כאילו ציפתה לאיזו אמירה מעודדת. בשתיקה חיכיתי להמשך. “יש חשיבות רבה מאוד, הייתי אומרת, שאת החומר הזה תבוא – אל תטרוק עכשיו את השפופרת – לקבל בדירתי…”

“מה?!!!”

מגרוני יצא לא קול. כי אם משהו מעין נביחת זעם: מצח אשה זונה!

ומצד שני, אני מודה, עוד לפני שהשמיעה את ההצעה הנוראה באמת, לבוא אליה לדירתהּ במאנהטן, חשתי איך משתלטת עלי תשוקה לראות בעיני את האשה הזאת. ועכשיו, מיָד אחרי תגובת הרֶפלכּס הראשונה, הסתמרוּת הקפּוֹד, החל קול שכנגד טוען בתוכי, שאפילו מגזימה היא מאוד בחשיבותו של ה“חומר” – מהו? – אין לי בעצם רשות להשליט את רגשותי על שׂכלי. ענת צדקה: עד מוֹנטריי הייתי מוכן לטוס בתקוָה למצוא איזשהם כתבי־יד! אשה זו היא סוכנת ספרותית מקצועית, ואם היא מיַחסת חשיבות לכך, שאת החומר אקבל בדירתהּ – מדוע בעצם לסרב?

יותר מזה: מאוד כן! לפני שעות אחדות הגעתי וייתכן שמחר אני חוזר, ויבשת אמריקה ושלוש שנות גוִיעתו של אבי בה, יישָׁארו סתומות ורחוקות כשהיו. בזכרוני אשׂא רק את דרך האכספרס של לוֹנג־איילנד, הלוך ושוב. ולמה לא לראות את הדירה, שבה החלה השתקעותו הנמשכת כאן, את האשה הזאת, שעד לפני שעתַיִם־שלוש לא העליתי בדעתי את עצם קיומהּ והנה טוענת היא, ששלוש שנים נוצרת היא את סודו של איזה “ספר פנטסטי” של אבי? איך בכלל אפשר אפילו לחשוב על “לא”?!

אפסח כאן על הויכוח הקשה בין ענת לביני. כשאמרתי לה, שאני רוצה לצאת מיָד לדירת קארן פידלר במאנהטן, שלחה אותי לעזאזל. ביקשתי, שתסיע אותי רק עד תחנת־הרכבת, ומשם אסע לבדי, בהתאם להנחיות המדוּיקות של קארן פידלר, עד תחנת “פֶּן”, סימנים ברורים יוליכו אותי מרציפי רכבות לונג־איילנד לסֶוֶנת אֶוֶניוּ סַאבְּוֵיי, לרציף שכתוב עליו “אַפּ טָאוּן”, עולה בכל רכבת, יורד ברחוב 72 ויוצא מול ה“אִיסט אנד וֶסט טַאוֶרס”, שבקומתו העשרים ואחת היא מתגוררת. אין בעיות, אמרתי לענת, אני מלך הניווּטים. יושב אצלה חצי שעה, שומע מה שהיא מתעקשת ללַוות בו את החומר, עושה את כל הדרך בחזרה.

כשראתה שאני עומד “לגשת ברגל לתחנה”, פתחה בויכוח הפוך – “אתה אין לך מושג על המרחקים פה. מהבית שלנו לתחנה לא הלך עוד שום אדם ברגל. תסתכל על עצמך בראי – יש לך צורה של זוֹמְבִּי.” – והסוף היה, שהתעקשה להסיע אותי לביתה של קארן פידלר. “אבא ידע עם מי להתיַדד. איסט אנד וֶסט טאוֶרס, אדוני, זה הסטַייל, אם כבר. הדירה של הדודים היא ממש אֶקרוֹס דֶה פַּארק, והייתי יכולה לחכות לך אצל הדודה טילי, אבל איך אני יכולה להתחיל עכשיו עם כל הדיבורים? יבוא מייק – יודיע להם.”

עד שריעננתי עצמי במקלחת חפוזה, לבשתי נקיים ויצאתי עם ענת בדרך שבאתי בה שעות אחדות קודם, פרצה סופת רעמים והשמים נבקעו. גשם כזה בקיִץ – מעודי לא ראיתי.

“גוֹד נוֹוּס מה אנחנו מחפשים עכשיו באקוַריוּם,” רטנה ענת, עיניה בשִטפי המים, שמגבי המכונית מרחיקים ימינה ושמאלה והם שבים וזורמים ויוצרים ראוּת אפס. מן הצד בוחן אני את צדוּדיתהּ החטובה, את האיפור הכבד, את תפרחת הפלטינה של קרזולי שׂערהּ. מי היה מאמין, שמתחת לפני הבובה טמונה יכולת לשׂאת בשתיקה את חרפת ההידבקות של אבינו באשה הזאת, שאליה היא גם מסיעה אותי עכשיו, למרות הכּוֹל?! ולא רק היא – אפילו איילת הקשקשנית, בבואה להלוָיָתו של סבא מוניה, רמז לא נפלט מפיה! אולי משום שכל הזמן הזה הוסיפו גם היא וג’רי להאמין, שיום אחד, כמו מתוך קדחת, או שגעון, יתעורר וישוב לחייו הקודמים. אילו כך היה, היו כל שלוש השנים מתכווצות במשך הזמן לכדי איזו אפיזודה שולית. הנה אלקנה צמח־דוד, עשר שנים ויותר עשה באמריקה בצעירותו – שלא להזכיר את השנים הארוכות, שמאז שלהי מלחמת־השחרור ועד לאחר מות אשתו – אבל בעיני כל בעלי־הזכרונות והמלומדים הוא מן המובהקים שבבני ירושלים, ורק בשיחות שבעל־פה מסייגים הרכילאים שבהם את שבחיהם ברמזים מרושעים: “יש איזו אמריקנית עתירת ממון שהתאהבה בו עד כדי טירוף, ויש אומרים שהשתלט על רכושה ולאשה נשׂא את בתהּ, מין שמועה.” אילו הספקתי לפחות להחזירו חי, ובדירתו שבשלומציון המלכה היה נפטר, לא היה איש זוכר, שהיתה בחיי בלפור שו"ב גם “אפיזודה אמריקנית”. אילו כך היה, לא היה סוד “האשה האחרת” מתגלה לי לעולם, לא היה נודע לי קיומו של אותו ספר, ודאי לא הייתי מוצא עצמי נוסע לקבלו בדירתהּ של קארן פידלר – – –

אבל נגזר אחרת.

וכבר אנחנו בקרקעית הקניוֹן הצר, בין מצוקי־הזכוכית־והאלומינום הלבנים, נוהרים עם טורי המוניות הצהובות, המשאיות הסגורות, האמריקניות הגדולות, בין חלונות־ראוָה, שערי בניָנים, סרגלי רחובות הנפתחים במצולב לימין ולשמאל, הכּוֹל חדש, הכּוֹל מחוץ לאיזשהו קנה־מידה מוּכּר, מהומת־ענקים מסחררת ובלתי־מציאותית.

בלתי־מציאותית, ובכל־זאת בזכרוני מוסיף להצטלצל קולהּ של ענת, שאינה מתאפקת מלהפגין את יָפיהּ והדרהּ של המטרופולין, תמונות ומראות המסתחררים בזכרוני, זרם לא נפסק של בני־אדם נחפזים, כל התערובות הגזעיות, אך בעיקר אני הלום מן הצבעים העזים – בגדים – חלונות־ראוָה – פרסומות. מימין משתרע סנטראל פארק ומשמאל חוֹמה רצופה של בניָנים רמים הצומחים זה לתוך זה, אך עד שמלווֹת עיני את אצבעהּ של ענת לראות איזה גורד־שחקים לבן־שֵׁישי, שחציו העליון אובד באדי העננים הנמוכים, כבר משכה ימינה – “סנטראל פארק וֶסט,” אמרה – היער מימיננו, הסרגל האינסופי של בניני־מידות לשמאלנו, אלא שהנה אנחנו משמאילים ושבים ומשמאילים, נעצרים במעין סמטה מקוֹרה, דלת מסתובבת, שומר במדי־שׂרד חוּמים, מעוטרים בפסי תכלת וגדילי־זהב, והאיש, גבוהַּ, כחוש, כושי בעל גבות שׂיבה, אץ לפתוח לי את הדלת. ענת מניעה שתי אצבעות וקוראת אחרי:

“תגמור לשמוע את הסוכנת הכפולה, ובעוד שעה שַארפּ, אתה פה למטה. תזכור, אני רוצה להיות בבית לפני שמגיע מייק.”

על מעוּיָני צמר־זהוֹרית סגולים, ירוקים, אדומים והשד יודע מה עוד, בין עמודים המחזירים ברק שחור, כורסות עמוקות וצמחים טרוֹפיים, אני פוסע בהיסוס במרחבי טרקלין הכניסה. עיני מסגירות את נָכריותי, ולובש־מדים שני שואל לחפצי, מפנה אותי לדוכן קבלה. הכּוֹל כאן כמו ה“הילטון”, לא בית־מגורים. הפקיד לוחש את שמי לתוך האפרכסת, ומה שהוא שומע על הברנש בעל כובע־הספנים והזקן השחור מאיר את פניו והוא טורח לקום ממקומו וללווֹת אותי אישית עד למעליות שבסופו של מסדרון ארוך, אף מזמין לי את המעלית הנכונה ומורה לי על איזה כפתור ללחוץ: עשרים ואחת. עשרים ואחת, הוא חוזר בחיוך, והדירה היא גִ’י.

וכל אותה עת, מרגע שעברתי בדלת המסתובבת ועד ששבה ונפתחה המעלית בקומה העשרים ואחת, דבקה בי המחשבה, שהנה משחזר אני את המסלול שעשה כאן אבי. אני יוצא למסדרון, הנראה צר וארוך מאוד, מואר בצמדי נרות הקבועים בקירותיו ומשַווים לטפיטים המצפים אותם גוון של קליפת מֶלון. לאן עכשיו – שמאלה, או ימינה?

אלא שכבר, מימין, ודי קרוב, לפני אחת הדלתות שבקיר השמאלי, רומזת לי אשה במועל־יד. באחורי ראשי, מקריין דמיוני המשַחזֵר: וכאן היה פוסע אבא על־גבי השטיח התכול, עובר על־פני דלת אחת, כחול כביסה עמום, שמעל לָעֵינית קבועה בה האות אֶ"ף, נחושת ממורקה, רגליו הארוכות מקרבות אותו לדלת הבאה, שלפניה ודאי עמדה כששב אליה אבי, היא צועדת לקראתו צעד מהוסס ראשון, אשה קטנה הרבה יותר משנדמה היה מרחוק, וצעד מהוסס שני, על עקבים דקים וגבוהים מדי…

“הַיי,” אומרת האשה לי, חרש. אפילו קטנה מאוד. זה רק העקבים הגבוהים ובגד־הג’ינס הצר־הנצנוצי, פקעות השׂיער הכהה, המסורקות מלמעלה כלפי הגבות ומן הצדעים אל מעל לאָזנַיִם והלחיים, אולי להצר את פניה. מלוקקת ומגוהצת, כמו האמריקניות, אבל אם היא בת כמה שהיא נראית, פחות או יותר בגילהּ של לאה – לא יכול להיות – בת כמה היתה לפני חמש־עשרה שנה, כשמצא אותה אבי אצל איילת?!

רק אחרי שהשלימה זרועה איזו תנועת מטוטלת שלֵמה והורתה לי לעבור בדלת הפתוחה, תפסתי שהחלה להושיט לי יד ומשהו בתגובתי הרתיע אותה. אמנם לא התכוונתי, אבל דווקא טוב. ולא שום מליצות, השתתפויות בצער, דמעות, לא דיבור מיותר אחד. אך ורק מתוך היעָנות לטענתך המשונה, שבלא פגישת פנים־אל־פנים, ודווקא ביום כזה, ודווקא כאן, יהיה מה־שאת־קוראת־ספר כקופת בטחון בלי צופן המנעול. אז את הקופה, גברת, ואת הצופן…

שוב ושוב נדמה היה לי, שהנה הוא בידי, אותו “צופן”, הנה אותם “עקרונות מאחדים” (זה מן המינוּח, שמנדבת לי לאה), ומלא התלהבות חזרתי לארגן על־פיהם את ספרו של אבי. ושוב ושוב, תמיד כאן, בקומה העשרים ואחת, בדלת הפתוחה של דירה ג’י, קופאת המצלמה, נאלם הקול באחורי ראשי. על סִפוֹ של ה“הוֹל” המזערי, שרק ניאוֹן תכלכל־מעומעם מסתנן לתוכו בעד איזה פתח משמאל, אני משתהה, נענה לאשה שבגבי המציעה לי לפשוט את מעיל־הגשם. פה, במעשה “קבלת הספר”, התכוונתי לחתום את הקדמת המחבר. אך לפי שעה אין לי פתרון זולת זה:

את קורותי ב־13 ביוני 78' אני קוטע כאן. את הסיפור אני מחזיר לשעת בוקר מאוחרת של 21 במארס 75', למן פגישתו המחודשת של אבי עם קארן פידלר, כפי שצירפתיה מדברי שניהם, ועד שעה מאוחרת באותו יום עצמו, כשנכנסים שניהם לתוך דירתהּ זו.

אחרי אבי איכָּנס אני.

 

טו. על ספל קפה, במרחק שתים־עשרה שנה

השעה זכורה לה היטב, שכּן לגרַאנד סנטראל חייבת היתה להגיע לא מאוחר מאחת־ארבעים־וחמש, ולמשׂרדהּ באה בבגדי הדרך ועם המזוָדה רק לחתום על שֵיקים ומכתבים דחופים ולשיחות תיאום אחרונה עם שותפהּ, קֶרטיס לוּאִיסוֹן. נפשית היתה לא בסוף־שבוע של שלגים ואח מבוערת וספרו החדש של פיטר סוּרִיס, כי אם כבר בשבוע הבא, בסן־תוֹמאס, בקיץ הנצחי של הים הקריבי.

ולמעמד הלחוץ הזה, באינטרקוֹם, נכנס קולהּ של מזכירתהּ: איזשהו גבר, ידיד אישי, מבטא זר מובהק – הדגישה משום־מה – נמצא על הקו. “כבר הצעתי לו, שישאיר מספר טלפון, או שישוב ויתקשר ביום שני, ולא לפני־הצהרַיִם,” מיהרה להוסיף, ולכן לא גערה בה קארן פידלר, רק אמרה:

“יפה, אז למה אַת מודיעה לי שהוא על הקו?”

"ביום שני בצהריִם, אמר, כבר יהיה בדרכו בחזרה לישראל, והוא סבור שגם את תצטערי – "

"אם כך, הציעי לו, שאת כתב־היד ישלח בדואר וכל זה, אַת יודעת. נכתוב אליו לישראל – "

סתם סופר מצרף מעטפה מבוּילת עם כתָבתו, על כל צרה שלא תבוא, ומחכה בסבלנות. רק אצל אלה אותה חוצפה אָפיינית: תמיד טלפון, תמיד ברגע האחרון, תמיד אותו סיפור, ידידים נשכחים, או שאיזשהו מוֹדע משותף המליץ שלא יציעו את יצירת־המופת שבאמתחתם לשום סוכנות ספרותית זולת פידלר את לואיסון. מִשפוֹחֶה.

“אין לו שום כתב־יד. הבוקר הגיע, ורק רצה לומר שלום. האם אומר לך משהו השם בלפור שו”ב?"

“מה?! בלפור שו”ב, אמרת?!" לכּוֹל ציפתה, רק לא לשֵם הזה, אחרי כל השנים, ביום ששי כזה, קרוב לשתים־עשרה. הוא פה?!"

"כך אמר, אבל אשוב ואשאל – "

קרטיס לואיסון שמע אותה חוזרת בתדהמה על שמו של בלפור שו"ב, אבל הבעת פניו לא גילתה אם ניעוֹר משהו גם בזכרונו. באותה ארוחת־ערב אצל איילת, לכבוד בלפור, היה גם קרטיס. אמנם, מאז עברו כמעט שתים־עשרה שנה, ועל ההמשך לא ידע גם הוא, אבל פני פּוֹקֶר הם נשקו של קרטיס. ביבושת משרדית, הברות קצוצות, אמרה: “לא, תני לי אותו,” ואז, כמקיימת את מלוא המרחק, שתים־עשרה שנה, אמרה: “מדברת קארן פידלר.”

“הַיי, קרן־הפּוּך. בדרך מתל־אביב לתל־אביב נעצרתי לטלפן אליך. אז אני מטלפן.”

פחות מכּוֹל מזקין קולנו, והבריטון הרועד והכינוי שלא שמעה מאז נפרדו בנמל־התעופה של לוס אנג’לס, היו כאילו אך אתמול רכן אליה אֶל גרֶקוֹ ובאותה פוזה חגיגית, שהיטיב לשבות בה את לבה, נשבע לשלוח כוֹחל בֶּדוִי לעיני השלישית בבנות איוב. רק בגלל קרטיס לא אמרה, “ואני חשבתי שלקרוע את עיני בפוּך באת,” כי אם בצהלת משרדים צוננת השיבה:

“מזל שטילפנת עכשיו, ולא מעט יותר מאוחר. אני ממש בדרך אל מחוץ לעיר,” נרתעת מהשמעת שמו, ודאי מרמז שכנגד לשבעת הימים הפראיים שגנבו בחשאי, הכינוי שנתנה היא לו, “אל גרקו”, כוֹבשת רִגשתה: “ואני שומעת שביום שני אתה נוסע. יש סיכוי, שתגיע עוד פעם לאמריקה?”

"בהחלט. אז אולי נקבע כבר עכשיו פגישה לפעם הבאה – " היא קלטה את העלבון, את המאמץ להישָמע אדיש, את הסרקזם, וחשה שהגזימה:

“איפה בניו־יורק אתה ברגע זה? במאנהטן?”

“לא תאמיני – מתחתיִך. אני לא יודע כמה קומות זה, אבל ממש למטה, בקרן הרחוב.”

את כל השאלות המתבקשות – מנַיִן נודע לו על “פידלר את לואיסון”? לשם מה טרח וחיפש את מספר הטלפון והגיע עד לקרן הרחוב? מה לה ולפרצוף הזה, ששתים־עשרה שנה לא ראה צורך לכתוב לה אפילו שורה אחת? – כל אלה עתידה היתה לשאול את עצמה מאוחר יותר. עכשיו רצתה פשוט לראותו. וטוב שהפגישה לא תוכל להתארך מדי. גם נראה זה את זה וגם נשוב וניפָּרד מיָד. כמעט אמרה, כמובן מאליו, שיעלה קודם־כּוֹל למשרדי “פידלר את לואיסון”, אבל כבר אז התעורר בה הצורך להעלים את מציאותו מעיני שותפהּ ושתי המזכירות. לקרטיס לואיסון אמרה, שזהו אחד מאותם ישראלים, שהיו פוקדים את בית הוריה בסיאטל והיא אנוסה להקדיש לו את השעה שנותרה לה עד ליציאה לתחנת־הרכבת, וממילא התכוונה להפסיק עכשיו ולאכול משהו. כל זאת אחרי שאמרה לבלפור: "מה צר, שהרכבת שלי יוצאת בשתַיִם, אבל שמע, אני לובשת מעיל, לוקחת את המזוָדה ויורדת. חכה לי לפני המעליות. נשתה קפה ונפטפט כמה שנספיק – "

הנה כך, על קפה וכריכים, נפתח המעגל השני ביחסיה של קארן פידלר עם בלפור שו"ב.

 

טז. ותחילה – מה לקארן ולאיילת?

ההיכּרוּת בין קארן פידלר לאיילת ניר וג’ראלד צ’ייז – אגב, באמצעות קרטיס לואיסון, שהזמינה ל“אַש גרוֹב” – נוצרה כשנה ויותר לפני אותה “ארוחת־ערב קטנה”, בדירתהּ של איילת בוֶסטווּד, לכבוד בלפור שו"ב. בקושי בת עשרים ושתים היתה קארן פידלר, אך כבר יותר מארבע שנות גלגולים ותהפוכות מאחריה. אמנם, היא עצמה היתה ילידת סיאטל, אכל רק שנה אחת לפני לידתהּ הגיעה המשפחה מקנדה, ועד שהיו לאזרחים אמריקנים עברו שנים אחדות, ושוב ושוב הדיבורים על פלשׂתינה. בינם לבין עצמם, וכן בקרב ידידיהם הקרובים באמת, אנשים שהתגלגלו כמותם במאה דרכים למערב הרחוק הזה – זה זכרונהּ של קארן פידלר מכל ילדותהּ ונעוריה – נשארו סתם לייזר וסתם מַאשָה, שפת געגועיהם יידיש ונשמתם היתירה לא קנדית ולא אמריקנית, כי אם יהודית־פלשתינאית. גם אחרי שהיה לאחד הסַפּקים הגדולים של מכונת־המלחמה, שהתרחבה במהירות עם כניסת אמריקה למלחמה, המשיך לואיס פידלר להיות בעיני עצמו “אותו הלייזר”, חבר קיבוץ “הגלילה” מווֹהליניה, שרק השמש האוֹריֶנטלית הרצחנית, חוסר־העבודה והתזונה הלקויה שפגעו בעורו הרגיש, אילצוהו לגלות – לשנים אחדות בלבד, האמינו אז באמת ובתמים לייזר ומאשה פידלר – אל אחיו מלך בירכתיה המערביים של קנדה, באֶדמוֹנטוֹן. וגם כעבור יותר מחצי יובל שנים, כשכבר היה איש עשיר, מנכבדי סיאטל, לא נלאה מלשוב ולספר איך לא הועילו לו השרווּלים הארוכים, החולצות המכופתרות עד לסנטר, המגבעות רחבות־השולַיִם – כל פיסת־עור שנחשפה לרגע לשמש היתה נהפכת לכויָה חיה, וכולו היה מכוסה אֶקזֶמות, גירויים וגירודים. רק הפחד מסוף איוֹבי, סרטן־העור, שהרופאים הזהירוהו מפניו, אילץ את לייזר ואת מאשה לנטוש את חברי־נעוריהם ואת כל האידיאלים הגדולים – כך לא נלאה לספר לבת־זקוניו קארן, שעוד בטרם מלאו לה שלש־עשרה היו לה לזרא גם סיפורי פלשתינה וגם ההוָיָה היידישאית – ולהמירם בריקנות האינסופית של מדינת אַלבֶּרטה ובגֶ’נֶרל סטוֹר של אחיו הגדול וחשׂוך־הבנים מלך – מֶל בפי כל באֶדמוֹנטוֹן. עד מהרה היה לייזר מעוזר שיושב ומחכה ללקוחות שיבואו לחנות, לנוסע המביא לחוָאים, ליערנים ולכורים את הסחורה לבתיהם, משתדל לספק את טעמיהם וצרכיהם של הבריטים והאוקראינים, הגרמנים והפו­לנים. בעיני עצמו נועד לחפור “צלחות” השקיה בפרדסים, או לעמוד על פיגום ולטייח קירות בתל־אביב, אך חושיו המסחריים חריפים היו משל אחיו, והם שדחפוהו לא להסתפק במכירה בלבד, כי אם לפתח מעין תשלובת של עסקי רהיטים, מן היער ועד למכירה הקמעונאית. בלי־משׂים עברו עשר שנים ופרצה מלחמה בפולין. ללייזר טרם מלאו אז ארבעים, והוא ביקש להתנדב לצבא הקנדי. עורו פסל אותו על הסף. אלא שאי־השקט שוב לא הרפה ממנו. הוא החליט לצאת מן השותפות ולשוב לפלשתינה, רעיון מגוחך לאין שיעור יותר – באוקיָנוס האט­לנטי החלה בינתַיִם מלחמת־הצוללות. או־אז “הפך את היָצוּל” והרחיק מערבה, עד סיאַטל. כל זה, אהב לייזר פידלר לשוב ולהדגיש, בלי מחשבה רבה, שהרי בלבו היה בפלשתינה. חושיו הנכונים, רק הם לבדם כיוונוהו למקום הנכון בשעה הנכונה. לייזר פידלר לא החמיץ את האפשרויות החדשות אחרי ההתקפה על פֶרל הארבּור, פשוט לא היה להן גבול.

בין כיבוש פולין להתקפה על פרל הארבּוֹר נולדה בת־הזקונים, קארן. בת שמונה בלבד היתה כשנוסדה מדינת ישראל, והקופסה הכחולה הוסיפה גם בשנים הבאות לפאר את שולחן־הרוקוקו בכניסת ביתם הנאה.

“כל מי שנכנס לביתנו, ואפילו סתם גוֹי שבא בעסקי העיר, המפלגה הדמוקרטית, כל נושא שלא יהיה, ידע. את ביתו של לוּאי פידלר אין יוצאים בלי שמשלשלים משהו לתוך הקופסה הכחולה. מעודו לא עייף אבי מזה, ובכל פעם מחדש היה עושה ‘צימֶס’ שלם מן המעמד, מספר על מתיקוּת נעוריו המיוסרים בפלשתינה, עכשיו מדינת ישראל, קורא לי לגשת אליו, מניח ידו על ראשי המקורזל, ראשהּ של אמי, ומסביר מדוע קרא לי קֶרן, לא קַארן חס־ושלום, קרן, בעברית, על שם הקופסה הכחולה…”

בזה, אפילו יותר מאשר בקונצרטים החגיגיים, שהיו לייזר ומאשה פידלר עורכים לכבוד איזה שחקן זקן, שזכרוהו כאחד המהפכנים הצעירים של השירה היידית בשנות העשרים, איזו זמרת מימי הזוהר של ה“סֶקוֹנד אוֶניוּ”, קונצרטים שהיו תועבת נפשהּ, הסתמלה בעיניה התהום שבין הוריה לבינהּ. היא אינה שום קופסה כחולה ושום קרן. היא קארן. “זו אמריקה של אמצע שנות החמשים, של ראשית המרד במרוּבעות הקונפורמית של חוזרי המלחמה, העסוקים בהקמת משפחות, טיפוח קריֶרות וחיים נינוחים וטובים. אנחנו הזדהינו עם ג’יימס דין, עם המרד בשקט, בהליכה יחד לתפילה, בחליפות־הצמר האפורות, בתחתוניות הרחבות, עם התשוקה להיות מישהו מקורי ומרעיש עולמות, ועוד נראה מי ומה. במחצית שנות החמשים, כשהייתי בת חמש־עשרה ושש־עשרה, כבר ירשנו את אהבות המחצית הראשונה של העשׂור, והוקסמנו מסאלינג’ר, מ’אוֹגי מַארץ.' והיו המחזות של טֶנֶסי ויליאמס, גיבורים כמַרלוֹן ברַנדוֹ, ‘לוֹלי­טה’ וספרי הנרי מילֶר, שנדפסו בהוצאת אוֹלימפיה והוברחו לאמריקה. וכשהייתי בשנתי השבע־עשרה נתן לי מישהו את ספרו של ג’ק קֶרוּאַק, On The Road. בקיצור, אני הייתי הרתיחה של סוף שנות החמשים, מה שכינה סוֹל בֶּלוֹ ‘הרעש הגדול’. בגמר התיכון נפרדתי לעולמים מעסקי העצים והרהיטים, מהקופסה הכחולה, מן הנשפים ביידיש, והייתי לאחת המסתובבות של סן־פרנציסקו, כותבת שירים כמו אלאן גינזברג, ידידתו של אחד המורים בסטודיו למשחק, אם כי נדמה לי שכשרוני העיקרי הוא במחזאוּת. שנתים אלה היו הקצה האחר של חיי בבית הורי ובין חברי בתיכון, אך בסופן הרגשתי עלובה, משומשת, וזו היתה הפעם היחידה שחשבתי ברצינות על התאבדות. במקום זה הדרמתי ללוס אנג’לס, עדיין מקווה שיתגלה כשרוני החבוי, האמיתי. הורי תמכו בי, ואני נרשמתי למחלקות לספרות אנגלית ולדרמה באוניברסיטה של קליפורניה. התאהבתי באחד המורים, תסריטאי ובימאי נודע בשעתו, שלא רק נראה כגיבור מלחמה אלא גם איבד רגל בפיליפינים, או באוקינאוָה. בדבּרו, הייתי כאחוזת כישוף. והנה, באחד הימים הזמין אותי לביתו, לשיחה על מחזה שכתבתי – וראיתי בחצר איש זקן בעל עור אדמדם ושׂיער משיי לבן, היושב וקורא את הפאָרווערטס. לא, תודה, אמרתי בלבי. זה היה לי בבית. הסתלקתי מהאוניברסיטה ושבתי ללמוד משחק בסטודיו פרטי, שכמה מצעירי הכוכבים של השנים ההן יצאו מתוכו. כוחו של המנהל, בּאלאבּאנוב, היה בזה, שבראשיתו של כל שיעור, באמצעו ובסופו היה אומר, ‘סטניסלבסקי העיר לי פעם אחת,’ ושגם בלי איפור נראָה כאחד הקבצנים מ’הדיבוק‘, גבות של גרוּשוֹ מארכּס, אף של ג’ימי דוּראנטה, הרבה כריזמה. שם סיימתי שנת לימודים שלֵמה והשתתפתי בתפקיד שולי ב’המרפסת’ של ז’נה, שביצענו כעבודת סיום. לבאלאבאנוב היה גם כשרון גדול לסקנדלים. ‘איזו מין בחירה היא זו לאולפן למש­חק?!’ רטנו הגבירות בועד הציבורי של הסטודיו, אחת התפט­רה, ואחרת, כמובן, פתחה את ביתה למוזמנים בגמר ההצגה. היה קהל נבחר, במיוחד בגלל הסקנדל, קצת בזכות הגברת וביתהּ הגדול בברנטווּד, קצת לכבוד באלאבאנוב. בסרטים משנות הארבעים והחמשים קל לזהותו – בכל מרגל בּולגרי, מדען רוסי מטורף, או צ’יף אינדיאני עם עינַיִם יהודיות בולטות כמו שלי. בכל־אופן, בי דבק גבר קשיש, דומה לוולטר פידג’ן, וכיוָן שכבר אז – הייתי בת עשרים – למדתי היכן מסתיימות שיחות רציניות עם גברים בעלי חזוּת מהוגנת, במיטה, נדהמתי כשהציע לי לעבוד אצלו. רק אז הבינותי מדוע נדחקו אליו כל האחרים ומה אותו ‘אֶצֶ’ץ’, שמילמל כל אחד מהם בעָברו על פניו. האיש היה אֵייץ' אֵייץ' אולפורט, בעליה של סוכנות הכשרונות, שכל מי שזכה להיות מיוצג על־ידיה חש כמי שצורף לליגה הלאומית באמנותו – משחק, מוסיקה, ריקוד, בימוי, כתיבת תסריטים. גם בעיני הבחין כנראה הבהוב־של־אשליה, כאילו ההתפעלות ממשחקי השהתה אותו בחברתי. על הבימה, אמר לי בחמימות פידג’נית, אין לך לדעתי עתיד, לא כזונה ולא כאשה הגונה, אבל השיחה אתך היתה מאירת־עינים, ואני מציע לך להצטרף לקבוצה המצומצמת של מגלי כשרונות. בכמה משפטים צוננים תיאר את יחודו של המשבר, שהוליווּד נכנסו אז לתוכו: לא משום שסחורה רבה רודפת אחרי מעט כסף, כי אם משום שקונים חדשים, שיש כסף בכיסיהם, מחפשים סחורה חדשה. לפי חשבוני, אמר אייץ' אייץ' אולפורט, הגיע השנה הפוטנציאל למיליארד דולאר, הטמונים בכיסיהם של בני דורך, תינוקות המלחמה. אני שומע את מהפֵכת הצעירים המתקרבת ואני רוצה בסוכנות שלנו נציגה רגישה ואינטליגנטית של המהפּכה הזאת. אם תדעי מה לגלות ומה לדחוף, תהיי מסוללי דרכּהּ…”

שם, ב“סוכנות הכשרונות” – ובלשונהּ: “בשרשרת תעתועי גורל” – תפגוש את שותפה לעתיד, שם תכיר את האיש, שתינָשׂא לו, תעבור אתו לניו־יורק, תיפָּרד ממנו. ולפני כל אלה תיהָפך דווקא שם – לתקופה קצרה – לציונית נלהבת עד כדי כך, שתשקול עלִיה.

"ושיא האירוניה היה בזה, שדווקא אחד מעמיתי החדשים ב’סוכנות הכשרונות‘, קרטיס לואיסון, הוא שאילץ אותי, בהתלהבות שגבלה באלימות, לקרוא את רב־המכר־של־כל־הזמנים, שעד אז לא הצליח איש להשפיע עלי לגעת בו – את ‘אקסוֹדוֹס’. מדוע דווקא הגוֹי מקנטקי? אולי משום שגוי גויי יותר מקרטיס לואיסון לא הכרתי עד אז. כבר אחרי שיִסדנו כאן את ‘פידלר את לואיסון’, פיתיתי אותו לקחת אותי לַגרֵייט סמוֹקִיס, והוא עשה מה שלא עשה מיום שירד עם בַּאנז’ו בידו ושירי הִילבִּילִיס בגרונו לעבר נאשוִיל ומֶמפיס ולא שב – לקח אותי למשפחתו. רק אז הבינותי מאַיִן יצא, מן ההרים המיוערים, שאבות־אבותיו נתקעו בהם לפני יותר ממאתים שנה, ניתקו מן העולם. אני הייתי היהודיה הראשונה שראו מעודם. קצת הילבּילי נשאר עד עצם היום הזה, ואז, לפני שבע־עשרה שנה, היה פרא צעיר. אם הוא אינו חדל להתפעל מ’אקסודוס’ – איך תעז בתם של לייזר ומאשה פידלר שלא להציץ בו לפחות?!

“בקיצור, דבר כזה לא קרה לי מיום שסיימתי את ‘אוהל הדוד תום’. היום הייתי יודעת להצביע על נקודות־מגע בין אותם ערכים חדשים, שיִצגתי כביכול אצל אייץ' אייץ' אולפורט לבין עלילת הגיבורים על אנשי אקסודוס. אותם חריגים ודפוקים, שנאבקו על שוויון ערך בעולם צבוע, גזעני ואלים, אבל הייתי בת עשרים ואחת, ובזכות ידידי הגוי יכולתי לא להתבייש עוד בהורי, ואת סיפוריהם על ארץ־ישראל שמלפני שלושים וארבעים שנה להפוך למגילת־היוחסין שלי. לא רק נעשיתי מעריצה נלהבת של ישראל, אלא גם את עצמי ראיתי, במובן ידוע, כבת לחלוצים הישראלים.”

זה היה הלָך־רוחהּ של קארן פידלר כשבא אליה באחד הימים קרטיס – האחראי לכשרונות “פוֹלְק” צעירים – והזמינהּ לערב הישראלי ב“אַש גְרוֹב”. יופיע צמד פנטומימאים, שהכּוֹל משב­חים אותם. זה לא בתחומו. תשיר שם הערב ישראלית אחת, שחקנית, איילת ניר, שלפי מה שאנחנו מספרים למעוניינים, היתה מלכת־היופי של ישראל, קצינת צנחנים, כוכבת־קולנוע מצליחה, שראיֶן קין הביאהּ לכאן ואף הפיק אִתּהּ סרט, שמת בנסיבות מסתוריות לפני שהגיע למסַכּי הקולנוע. זהו. מאז היא בשטח. בלחצו הכבד של ראיֶן קין נאות אייץ' אייץ' ליַצג אותה, אבל הכּוֹל יודעים, שצפור זו כבר לא תפרושׂ כנפַיִם. הערב היא חונכת כביכול קריֶרה חדשה, כזמרת “פולק”, ואייץ' אייץ' חייבוֹ להפגין נוכחות. היא הצטרפה אליו ברצון, אף הציעה לו לבוא בלב פתוח. כבר קרה, ששחקנית לא מצליחה מתגלה פתאום מזוִית בלתי־צפויה.

“לא אחת, גם אחרי שעברתי לגור בניו־יורק, חזרתי להרהר בערב ההוא, לשאול את עצמי מה קרה לי אז. המקום, אולפן הסרטה נטוש, היה חשוך, ורק על השולחנות הקטנים היבהבו נרות. אותנו מיהרו להושיב ממש ליד הבימה, ומיָד החל מצעד הכשרונות, המדומים והאמיתיים, שב”היי, קרטיס", ביקשו להזכיר לו שעודם כאן, מתדפקים לשוא על שעריהם של מפעלי החלומות. והנה נפתח המופע הראשון, צמד הפנטומימאים, ובאולם השׂתרר שקט מוחלט. רגע אחד אחר־כך, מעברהּ השני של הבימה הקטנה, צמחה שמלת־ערב ארוכה, אדום־רמזורים, אבל רק עד לקימור החזה ומתחת לבתי־השחי. שם היה עור צח, והכתפַיִם והזרועות המגולות והשׂיער השופע והמחומצן היו חיקוי מרגיז, אבל מושך מאוד, של מרילין מוֹנרוֹ. היפהפיה פסעה לא יותר משתַיִם־שלוש פסיעות לתוך אלומת הזרקור השמאלי, וכאילו היתה הבימה ריקה, ניפנפה לעברנו ביד ארוכה, צחורה מאוד, וקראה בקול, ‘קרטיס, דארלינג!’ הקהל, גם אני, סבור היה, שזהו מרכיב מבוים של המופע, ורק קרטיס הבין, פלט קללה חרישית ואגב כך, כדי לשים קץ לחזיון המביך, התרומם מעט בכסאו, הפריח מעין נשיקת אוִיר ומיהר לשבת ולכבוש פניו בכוסו. זו היתה איילת ניר. ואני מודה, כבר באותה התנהגות חצופה כבשה את לבי. הקהל כולו הושפע באיזשהו אופן, שכּן את שירתה זיכה בתשואות נדיבות, שלמען האמת לא היתה ראויה להן. בערב ההוא לא נולדה שַאנסוֹניֶרית גדולה. אבל את תפקיד הסטַאר שיחקה יפה להפליא, ועוד בטרם נדַמו התשואות ירדה מן הבימה ישר לעבר קרטיס, הושיטה לו לחי אחת, הושיטה את השניה, שיֵדעו הכּוֹל שמיַצג אותה אייץ' אייץ' אולפורט, ולא הרפתה מאתנו עד שקמנו והצטרפנו לשולחנהּ.

"מקרוב לא דמתה כלל למרילין, ולמרוֹת חיתוך פניה הסלבי גם לא היתה בה המלאוּת הרגועה של קִים נוֹבאק. אולי משום שעמדה אז עדיין בקרב על מקום כלשהו בקולנוע, אולי בגלל הדיאֶטה הרצחנית, היה בה משהו קרוב להישָבר, מושך מאוד. אז כבר הרשיתי אני לעצמי גלידות וממתקים, הזנחתי את עור פני, שׂערי התפרע ושבר כל מסרק. איילת היתה צדו המואר של הירח. כשהיטבתי להכיר את ג’רי, חשבתי לא אחת, שהוא ואני דומים קצת גם זה לזה וגם בהימשכוּתנו לאיילת – "

ג’רי היה הגבר לשולחנהּ של איילת, והרושם הראשון, זכרה קארן, היה דוחה למדי – גבר מגושם, נוטה להשמנה, שׂעיר מאוד, הנראה גם מבוגר וגם צעיר מכפי גילו, שבמהלך השיחה הוברר שהוא שלושים־ושבע־שמונה. את הרושם הראשון הדגי­שה, שכּן בתוך שעה קצרה הצליח באורח מפליא להקסים גם את קרטיס וגם אותה. איילת היא שסיפרה, שהיכּרוּתם החלה בקיבוץ, “אני מפחדת לגלות לפני כמה שנים,” כשהיא היתה בשנתה השש־עשרה. משנודע להם, שג’רי עשה בקיבוץ כשנתַיִם, שוב לא הִרפּוּ ממנו, ואם כי השעה התאחרה מאוד, נענו ברצון להזמנתהּ של איילת לנסוע אליה עד וֶסטווּד לקפה.

"ג’רי הוא הרבה יותר מאחד השמות הנודעים באנתרוֹפוֹלוגיה אוּרבּאנית. הוא אדם חכם, היודע את סוד ההקשבה והכּוֹל משבחים את עינו החודרת אל מתחת לכל המסיכות החברתיות. בחמש־שש שנות ידידותנו הקרובה, עד שעברתי לניו־יורק, למדתי להעריץ אותו, אבל מהר מאוד ראיתי גם את כתמי העוָרון. ביחסו אל איילת היה לא פרופסור צ’ייז, כי אם גימנזיסט ברוֹמן סנטימנטלי. בקיבוץ שלה ודאי נחשבה איילת לכשלון חינוכי, לאחד מפרחי־הרָע. לא כן בעיניו של ג’רי החכם והטוב. הן איילת הגיעה ללוס אנג’לס כשבע שנים אחרי שוב ג’רי לאוניברסיטה של שיקאגו. בשנים אלה סיים את הדוקטו­רט שזיכהו בהכרה מיָדית כחוקר מקוֹרי, בהזמנה ליוּ.סִי.אֶל.אֵיי. ובקידום מהיר. בשנים אלה גם נשא לאשה את ליליאן ונולד בנם הבכור. עד לבוא איילת ללוס אנג’לס לא קיים קשרים של ממש עם הקיבוץ, אפילו לא עם אביה. אך מרגע שראה באחד העתונים את שמה ואת תמונתה, התעורר אצלו הכּוֹל מחדש, ושוב לא כבתה האש. באותן חמש־שש שנים ראיתי אותו מחזר אחריה מתוך עוָרון מוחלט לעובדה, שאיילת פשוט אינה מבחינה בין מותר לאסור, בין אמת לשקר, שהיא מרוכזת כולה במשׂאת־נפש אחת – שתירָאה על מסַכּי הקולנוע והטלביזיה ושכל העולם יכיר ביָפיהּ. אמנם, ג’רי היה מאוהב באיילת, אבל לא אחת חשתי שמבעד לכתם העוָרון אוהב הוא בה, באורח פרדוכּסלי, את הקיבוץ, שחזר להתגעגע אליו ולשאול את עצמו – וזה בלט בערב ההוא עם בלפור – מדוע, בעצם, לא נשאר במשמר־העין. אין הסבר אחר לזה, שכאשר הגיעה איילת אל הקיר האטום, היא נכנסה לשנתהּ השלושים וחמש והוא עשר־אחת־עשרה שנה מבוגר ממנה, נטש ג’רי החכם והטוב את ליליאן ואת שני ילדיו, נשאה לאשה ומאז הוא ממשיך לעבוד אותה כאילו היתה בת החמש־עשרה, שהתאהב בה במשמר־העין לפני עשרים ותשע שנים. כשחזרתי למה שקרה לי עצמי מאז אותו ערב ראשון בדירתהּ של איילת בוֶסטווּד, גיליתי שבלבול בין הימָשכותי הפתאומית לישראל לבין התקשרותי העמוקה אל איילת, התה­ווה גם אצלי – – – "

 

יז. ואז – פגישה בוֶסטווּד

וכעבור שנתַיִם, אצל איילת, נפגשו.

לבקשת בלפור שו“ב, נבנה מסלול סיורו באופן, שחלקו ה”רשמי", כאורח מחלקת המדינה, הסתיים בלוס אנג’לס. עד למועד טיסתו בחזרה הביתה, היו לו עוד כעשרה ימים, ואת רובם התכוון לעשות להנאתו בניו־יורק. מכל־מקום, ביומו הראשון בלוס אנג’לס נלקח לסיור כללי בגבעות הוֹליווּד, לדיסנילנד, ליער בארות־הנפט ולשיחה עם סופר ותסריטאי באולפני פרמוֹנט. כמוסכם מראש, הורידוֹ נהג מכוניתו הרשמית בפתח בית־הדירות בוֶסטווּד, שבו התגוררה אז איילת, ונסע לדרכו. לארוחת־הערב המאוחרת הזמינה איילת את ג’רי ואת ליליאן אשתו, ורק עוד “שני צעירים נורא מתוקים, המתים על כל ישראלי ואחרי כל מה שסיפרתי להם עליך, ביקשו לפגוש אותך, ושניהם עובדים אצל אייץ' אייץ', האֵייג’נט שלי.”

לפגישה אִתו ציפתה קארן בהתרגשות. “שמעתי פעמים רבות, שהוא אחד הסופרים הצעירים המפורסמים ביותר ביש­ראל, שישב אצל הבריטים בכלא כלוחם שחרור ובין החומות כתב את רוב פרקי הרומן הראשון שלו. ידעתי, שעוד לפני־כן היה מתנדב במלחמה בגרמנים, שהיה יחד עם ג’רי בקיבוץ של איילת, שזמן־מה היה אפילו חבר־כנסת ושעכשיו הוא פרופסור לספרות באוניברסיטה. אין פרט שאיילת לא הספיקה לגלגל על לשונהּ, אפילו כל פרשת הריוֹנהּ של תמר בעודה בתיכון של הקיבוץ. כל זה הצטרף לדמות, שהִכּרתי מתצלום שנעשה שנים אחדות קודם בהקרנת־הבכורה של סרטה הישראלי של איילת, ושם הוא נראה, גבוהַּ ומקורזל, עומד לידהּ. אני הייתי אז בשׂיאוֹ של ה’טְריפּ' הישראלי, ומראש הייתי ערוכה רגשית לפגישה.”

בלפור שו"ב שפגשה היה מבוגר בכמה שנים טובות, וגם מרשים יותר, אמרה. "גיליתי אז את אֶל גרֶקוֹ, רכשתי כל רפּרוֹדוּקציה שראו עיני, קראתי את קורות־חייו וחלומי היה לעמוד באותה קאפֶּלה שבקתדרלה של טוֹלֶדוֹ, מול דיוקנאות השליחים. בתצלום נצצו עיניו הביזנטיות הבולטות של בלפור כמו אלה שבאֶל אֶכּספוֹליוֹ. זה שנכנס לדירתהּ של איילת דמה יותר לפַּאראוִיסִינוֹ, הנזיר־המשורר, שאת דיוקנו ראיתי בבוסטון. רושם מיָדי עשה עלי הקשר, שהתחדש בלי כל גמגום, בין ג’רי לבינו, כאילו אך אתמול, ולא שתים־עשרה שנה לפני אותו ערב, התראו לאחרונה. לפנֵי, באמצע, ובעיקר אחרֵי הארוחה, הִרבּוּ לשתות, ישבו בוֶסטווּד וטיילו במשמר־העין. במוחו של ג’רי היתה מפה מדוּיקת של הקיבוץ כפי שנראה בשנתַיִם הרחוקות ההן, ומרתק היה לעקוב אחר הצטרפותו המהירה של בלפור למסע על־פי מפה זו, מחדר לחדר, מחבר לחבר, לדלג אחריהם מסיפור לסיפור, מנוֹסטלגיה לאירוניה, מפּרוֹדיה לאֶלֶגיה, מפרטים קטנים להכללות גדולות, ג’רי באנגלית עשירה, נקיה מכל ז’רגון מקצועי, בלפור אִטי, לא תמיד מובן עד הסוף, מתרגם הכּוֹל תחילה בראשו משפה אחרת. כבר אז הפליאה – ומאוד נגעה אל לבי בדרך לא מוסברת לי עצמי – קִרבה מיָדית זו שנוצרה בין שני אנשים, שנראו לי שונים זה מזה בּכּוֹל.

"אז היה ג’רי פחות שמן, מכוסה כולו מעין דשא שחור, פרקי האצבעות, העורף, הצואר עד לקו הגילוח, ואם כי היה בקושי בן ארבעים, נראה קשיש הרבה יותר מבלפור, שהיה אכוּל שמש, סגוף, חסר־מנוחה, עיניו הביזנטיות מחפשות משהו בלתי־נראה. את קוביות־הקרח היה ג’רי מכרסם יחד עם הוִיס­קי, כאילו אכל מרק עצמות, ואילו בלפור לפת את הכוס בשתי ידיו הגדולות, כפי שהיו הורי שותים תה, בכוסות, גומע מתוכהּ בתוגה טקסית. אחרי האוכל הביאה איילת באנג’וֹ ואילצה את קרטיס לשיר יחד אִתּהּ, אבל את שיחתם הלא־נפסקת של ג’רי ובלפור לא הצליחה לשבש. קרטיס ניצל הזדמנות ראשונה וקם ללכת, וכשראה שאני לא מוכנה לוַתר על הציתות לשיחה, הסתלק לו לבדו. היה משהו מסעיר בהאזנה מן הצד לשיחה, שכאילו המשיכוה מן הפסיק שבו נקטעה לפני שנים ארוכות כל־כך. ‘כן, בשיקאגו הגדרתי מחדש את התיזה,’ השיב ג’רי על שאלתו של בלפור, ‘ואיכשהו לא נכנס הקיבוץ למסגרתן של אותן חברות שעל ההשוָאה ביניהן ביססתי את מחקרי’ (מדבריו הבאים שיחזרתי מה שנאמר מעט קודם: לקיבוץ הגיע ג’רי כאילו בהמשך טבעי לחברוּתוֹ בתנועת־נוער ציונית עד לגיוסו לצבא האמריקני במלחמה, כדי לחיות ולעבוד בו, אולי גם “לכתוב משהו”, אבל מטרתו המחקרית האמיתית היתה לערוך תצפיות שיטתיות ‘מבפנים’ לצורך התיזה המקורית שלו, ‘כוחות חִברוּת ומתחי מנהיגות בקהילות אמונה יצרניות’). בצחוק רם מיהר להודות, שהכריעה אצלו בסופו של דבר הדילמה המצפונית־האֶתית: האם בשם המחקר המדעי מותר לו להוליך שולל חברה קיבוצית, שפתחה לפניו את לבּהּ, ואת אמונהּ בו לנצל לעריכת תצפיות, לרָשמן לילה־לילה בשיטתיות קפדנית ואת סיכומיו לצרף למחקרים על דפוסי התנהגות של ילידי סַמוֹאָה, גיניאה החדשה, הנַאוַאהוֹ והאסקימואים של היוּקון? ‘לא עשיתי כל שימוש ברשימות,’ צחק ג’רי, ‘אבל גם לא השמדתי אותן, ובכל פעם שאני שומע על התפתחות מעניינת אני רושם גם אותה…’

"משפט משונה זה של ג’רי אני מאזכרת כאן, שכּן על הקשר המופלא בינו לבין בלפור ריחף עד הסוף אותו כפל פנים. מה היה סוד הימָשכותו אל המתרחש במשמר־העין? האם עדיין לא השתחרר מאותו מחקר לא גמור? ואולי לא הרפתה ממנו איזו שאלה בלתי־מבוררת־עד־תום והיא שלא איפשרה לו להביא את מחקרו לידי גמר? ג’רי, אני זוכרת היטב, המשיך פתאום איזשהו סיפור ישן, אמר שעד היום אינו מבין מה בדיוק קרה למוניה בשתי שנות שירותו במזרח־אירופה. ‘מפי איילת לא הצלחתי להציל שום דבר על הויכוחים הגדולים, כבר אחרי שחזרתי לשיקאגו, הזעזועים שהחלו במשפטי פראג והגיעו לשׂיאם בנאומו הידוע של חרושצ’וב. לאיילת עבר כל הבְּלָה־בְּלָה מאחורי האוזן.’ האם נכון מה ששמע במשך השנים מישראלים שונים, שמוניה חזר סטליניסט ובגלל זה הורחק בהדרגה מכל מוסד מרכזי בתנועה? והאם יש קשר בין כל אלה לבין עזיבתם את משמר־העין דווקא בחמשים ושמונה? לא חשובה התשובה, לא חשובים הפרטים, שבערב ההוא היו בלתי־מובנים לי לחלוטין, פתאומיים. אני מתכוונת למהירות שבה לכדו שניהם קצווֹת של חוטים שניתקו לפני שנים וחזרו לארוג שטיח של קשרי־קשרים ופרטי־פרטים. אל לבי נגע צופן הגעגועים של שיחתם.

"האם צריכה אני להזכיר שוב, שלפנַי ישב אחד הגיבורים האמיתיים, יותר מארי בן־כנען, יותר מפוֹל ניומן, פְרָא פַּאראוִיסינוֹ רגלַיִם ארוכות, ראש כבש, שאז היה עדיין סמיך מאוד, מעט שׂיבה – "

את שניהם הסיעו מאוחר בלילה ג’רי וליליאן, תחילה הורידו את בלפור בפתח ה“רוזוֶלט”, בהוליווּד בּולבַאר, ואחרי־כן את קארן בבית־הדירות דמוי החי“ת בוֶסט־הוליווּד. מארחיו אירגנו לו סדר־יום צפוף מאוד ליומַיִם הרשמיים, אך נראה, שגם במהלכם קיים קשר כלשהו עם קארן פידלר. אין כל אי־בהירויות בהמשך: בלילה האחרון סעדו ב”אֶל צ’וֹלוֹ“, מסעדה נודעת בלַא־סיֶנֶגה בולבאר וכשקמו ארבעתם (ברגע האחרון החליטה ליליאן להישָאר בבית משום שלילדם הקטן היה חום, ואילו קרטיס התנצל מראש) מן השולחן, מתנודדים מהטקילה ששתו לכיבוי בעירת הצ’ילי, הטַאמַאלֶה והטאקו וכל היתר, החל הכּוֹל מתארגן מאליו. לרשותם היו שתי מכוניות, של ג’רי ושל קארן. ג’רי התגורר במורדות הצפוניים של גבעות הוליווּד, ותחילה היה עליו לעשות איגוף גדול לדרום־מערב, לדירתהּ של איילת בוֶסטווּד, ואילו ה”רוזוֶלט“, בית־המלון ששיכנה בו מחלקת המדינה את בלפור, היה מצפון־מזרח ל”אֶל צ’וֹלוֹ“, כמעט במסלולה של קארן לדירתהּ בוֶסט־הוליווּד, והצריך סטיה קלה בלבד למזרח, עד לשׂדֵרת הַיילאנד. לפיכך נפרדו איילת וג’רי בפתח המסעדה מן הגיס והחבר האהוב, הממריא עם שחר לניו־יורק, בדרכו לשוב הביתה. השאר התרחש בלי מלים. עוד לפני שהגיעו לקרבת בית־המלון, השיבה קארן בפשטות גמורה לשאלתו טעונת הטקילה של בלפור: כן, מאוד משתוקקת היא לעשות את השעות המעטות עד לצאתו לנמל־התעופה בחברתו. היא גם מתנדבת ללווֹתו עד לשדה. אבל להתגנב אתו בחשאי לחדרו ב”רוזוֶלט“, אמרה בתוקף – זה לא. הנה כך התגלגלו הדברים, שהמשיך במכוניתהּ עד לאותו בית דו־קומתי, דמוי חי”ת, דירות רוָקים קטנות ובריכת־שחיה דרום־קליפורנית בחצר הפנימית.

בטרם האיר היום, כשקפץ בלפור בבהלה ממיטתהּ של קארן, נזכר שמזוַדתּוֹ בבית־המלון, והוא עלול לאחר את מטוסו, שאלה אותו קארן אם יש לו סיבה דוחקת לצאת לדרך דווקא בטיסה מסוּימת זו. לא היתה לו כל סיבה דוחקת. וביתר דיוק, לא היה לו מושג מה יעשה בעשרת הימים, שהחליט לבלות לבדו בניו־יורק. וכך, בלי כל תכנון מראש, נולדה הרפתקת שבעת הימים ברחבי דרום־קליפורניה. כדי לטשטש עקבות, הסיעה אותו קארן לבית־המלון, הוא אִישֵר בחתימתו את החשבון שיפרעו מארחיו ואגב כך – כ“אליבּי” למקרה חירום – העיר באָזני פקיד־הקבלה שהוא יוצא הַיישר לנמל־התעופה הבינלאומי, ושב עם קארן לדירתהּ. זה היה בוקר של סוף אפריל. שׂדֵרת הדקלים הדקיקים הִתּמרה לאורך הבוּלבאר. על כתף גבעות הוֹליווּד עמדו, וכלפי דרום השתפל הכרך כמו עד אינסוף, נמוג לתוך האופק, שצלילותו היתה נדירה. מצפון התרומם קו הרכס של גבעות הוליווּד, ומעבר לו – מה?

זה לו בוקר ראשון באמריקה, אמר בלפור שו“ב לקארן פידלר, שברדתו מחדרו לא מחכה לו ב”לוֹבּי" מישהו ובידו נייר, לוח־זמנים מדוקדק, ריצה מתמדת. סוף־סוף הוא בן־חורין בארץ החירות. בילדותו, אמר לה, לא משך דבר את דמיונו יותר ממראה שיירת הקרונות המכוסים, הדוהרת אל הלא־נודע, כמו בשלושים המערכות של “המערב הפרוע”, עם וַאלאַס בִּירי האלוהי. וַאלְס בֶּרי בפלשתינה המנדטורית.

"אז מה דעתך, שנעשה אנחנו אותו הדבר אמרתי לו אני, כאילו נולד בתוכי מחדש הדחף שעורר בי בסיאַטל ג’ק קֶרוּאָק. קרון מכוסה אין לי, אבל גם ה’שֶבִי' סוחבת לא רע. למה לא, אמר בלפור. וכך, בלי למלא את חסרון השינה, נמלטנו שנינו, באותו בוקר. בהוליווּד פְרִיוֵיי משכנו צפונה, דרך עמק סאן וַאקין ושמורת ענקי הסקווֹייה, לעבר מורדות הסְיֶרות ואל עמק היוֹסֶמִיטִי הכלוא, לא פרצוף אחד מוּכּר מסביב, לא שום התחייבויות, לא לו ולא לי, זוג אלמונים במרחביו הריקים עדיין של המערב. מדי ערב, ברגע האחרון ממש, היינו מחליטים היכן אנחנו שוכבים לישון ומדי בוקר לאיזה כיווּן אנחנו ממשיכים, מדי יום פוקדים איזה אתר הקשור בגיבור ספרותי, שלוֹ או שלי, בפְרֶזנוֹ מצאנו סַארוֹיַאנים. בעלותנו באפיק המֶרסֶד, בנתיב מחפשי הזהב, מערבה, חלקנו כבוד לבְּרֶט הַארט. באוֹקלנד צילמתי את בלפור ליד ראשו האירי של ג’ק לונדון, ותצלום זה, כמעט היחיד מאותו טיול שיצא יפה, שמור אצלי, אם אתה מעוניין בו. בסן־פרנציסקו כבר נדד הכּוֹל באביב ההוא מנוֹרְת בּיץ‘, שבו התגלגלתי אני בצאתי את ביתם של לייזר ומאשה פידלר, לרחובות המכובדים לשעבר בסביבות הֵייט ואֶשבְּרי, שאותם מילאו אלה שבאו אחרינו. כבר אז היתה לי הרגשה, שבתוך־תוכו יוצא לבו אל ילדי־הפרחים, אל ההתנערוּת מערכי הציביליזציה היוּדֵיאוֹ־נוצרית, עבודה, חובה, הצלחה, כסף, ורק היום אני מבינה רגע מסוּים הזכור לי מאותם ימים של חגיגה משוגעת. בחנות מפורסמת של ה’דִיגֶרס’, חנות־חינם, לקח בלפור תדפיס של מאמר, וכל־כך התלהב מהתורה ההִיפִּית, שכתב בצבע על חלונות ה’שֶבִי' שלי: To show love is to fail. To Love to Fail is the Ideology of Failure. Show Love.

"ירדנו למוֹנטריי, הצדענו לרוֹבֶּרט לוּאי סטיבנסוֹן, בקַאנֶרי רוֹ חיפשנו את גיבוריו של סטֵיינבאק, ובבִּיג סֶר סיפרתי לו על סוף הקיץ הקודם, שעשיתי שם במרתוֹן של וידויים מבהילים, שמשמיעים זָרים גמורים עוד ועוד באזני שאר המעורבים במעמד סאדוֹ־מזוֹכיסטי זה, שבקריעת כל המגינים, כל התחבו­שות, תלישת עורך עד לבשׂר החי, ששים שעות שהבריחו אותי לעולם מזוָעוֹת קבוצתיות אלה – – – "

בהחלט להבדיל מן הויכוח־בשנַיִם שלנו, לחשו בלפור וקארן זה ישר לתוך שפתי זה בנמל־התעופה של לוס אַנגֶ’לֶס, כשחתם אֶל גרֶקו בנשיקה אחרונה את שבעת ימי ההילולה המחתרתית עם קרן־הפוּך.

ומאז, “לא תודה, והאם אַת חיה, או לפחות שנה טובה, שלא לדבר על הכוֹחַל האוריֶנטלי, שהבטיח לקרן־הפוך, לקרוע בו את עיניה, שהזכירו לו לדבריו, דיוקנים תנ”כיים של צייר ירושלמי אחד." שתים־עשרה שנה באין אות חיים, בהן שבע־שמונה בניתוק כמעט מלא גם מג’רי ואיילת. משנה לשנה הלך והתכסה באבק, ספק היה ספק לא היה.

עד שבעשרים ואחד במארס 75', קרוב לצהרַיִם, פתאום:

"הַיי, קרן־הפוך – "

 

יח. הַיי בפעם השניה

אל הכניסה המפוארת, שיִש־טוֹפי־ושוקולד ונברשות משתלש­לות מתקרתהּ, ברום ארבע קומות, המון אדם זורם לתוך השלג הבוֹצי שבחוץ ונושא אותו בסוליותיו פנימה, נשפכה מתוך המעלית המלאה גם קארן פידלר, לעמוד במקום אחד אינה מצליחה, נישאת עם הזרם, חשה מתחת לסוליות מגפיה בחלקל­קות הנמַסה שעל רצפת־השיש, מותחת צוָארהּ, אולי תבחין מעל לראשי האנשים הלוֹחצים זה את זה בראש הגדול ובשׂיער המקורזל, שראשית שׂיבה זרקה בו, משכמו ומעלה גבוהַּ מרוּבּם. ולפתע, מאחור, לתוך אָזנהּ:

“הַיי בפעם השניה, קרן־הפוך!”

בלפור, כמובן, ובכל־זאת נרתעת היא תחילה מתוך איזה פחד, אבל כבר מסתובבת ורואה את הפנים הרוכנות אליה, מזהה, כן, אבל משהו גם מתכווץ במעלה החזה, מעין כאב. "ודאי שהכּרתיו מיָד. גם ציפיתי לו, והוא גם שפנה אלי. אבל ברחוב, אילולא ידעתי מראש על בואו, אינני בטוחה, שבראש שסוּפּר קצר־כמו־פעם, זיפי־הכסף שדחקו את תלתלי הכבשׂ השחורים ושני ראשי־החץ שפרצו מהמצח לעבר הקָדקוֹד, אפילו יציבתו, שלא ידעתי אם זה רק בגלל הרכינה, או שמשהו התכופף בעמוד־השדרה – אינני בטוחה שברחוב הייתי מזהה את בלפור. ודאי לא ברגע הראשון. אבל שם, כמו נגד הכאב שמעורר בי מראהו, אני צוהלת, ‘הַיי, אֶל גרֶקו!’ מושיטה לחיי לנשיקה, כל זה בהמון הממהרים למסעדות, הדוחפים אותנו מכל צד. אבל בלפור כבר חוסה עלי מאחור בידו הארוכה, לוקח מידי את המזודה, עוזר לי לנוע לעבר המדרכה, מוסיף, ‘ואני, ברגע שנפתחה המעלית, בין כל הסרדינים זיהיתי אותך!’

“ואז שבה גם אני ואומרת לעצמי, שאילו נקרו לי במפתיע פנים מיוחדות כשל בלפור שו”ב, ואפילו צימח זקן שׂיבה קצר אפילו היו עיניו שקועות יותר, עמוקות, זיק דמעה מבליח בהן, הייתי יודעת מיָד שזה אדם מוּכּר, אולי הייתי קוראת ‘בלפור’ ואולי הייתי מחליטה, שנראה לי מוּכּר בגלל פֶּטרוּס הדומע של אל גרקו… מחשבה זו מפריחה בי חיוך, אבל בצאתנו אל השלג הבּוֹצי שבחוץ, אני אומרת רק: ‘בעיות בגלל משקפיִם שסירבתי להרכיב, היו לי כבר אז, צריך היית לזכור.’

" ‘דווקא בלי משקפיִם קל לזהות במה שאינו נראה את השמור בזכרון,’ משיב בלפור, ונימה זו, כבר במשפט השני, מזהירה אותי מפני הצפוי לי בפגישת מחזור זו. המקצוע שלי מחייב אותי להישמר מן הראויים לרחמים. והנה, רק אמר ‘היי, קרן־הפוך,’ וכבר גם אני נפש מתוך רומן למשרתות, שאני מחזירה למחברו – בתנאי שצירף לכתב־היד מעטפה מבוּילת – עוד לפני שאני מסיימת את הפרק הראשון."

אלא שלהתחרט כבר מאוחר מדי, אומרת היא בלבּהּ, וכדי לכסות על מבוכתה היא מציעה שייכָּנסו לקפטֶריה הסמוכה ביותר, יאכלו כריך בקפה, ומה צר שלא תהיה להם לשיחה אלא שעה־ומשהו. עם האיש שאליו היא נוסעת לסוף־השבוע, “סופר שממכירת ספריו אני מתפרנסת, האם שמעת על פּיטר סוּריס?” מוסיפה היא כמו דרך־אגב, עם פיטר תיאמה, שיאסוף אותה בתחנה הקטנה שליד ביתו, ועליה לצאת ברכבת של שתַּיִם־וחמש.

"אל שולחן שחלון־הראוָה מפריד בינו לבין המדרכה ישבנו, שני אנשים שונים, לא בן השלושים ושמונה מול בת העשרים ושלוש. על מוצאותיו בשנים הריקות ידעתי רק מה שהזכירה במקרה איילת בפגישותינו הנדירות, שאינו עוד אקדמאי, כי אם עורכו של איזה עתון יומי – אולי עובד בעריכה – ולא אחת חשבתי, שפלא הוא שעורך של עתון יומי לא הגיע אפילו פעם אחת לאמריקה. לא שאלתי את איילת. לא שאלתי אותו. גם לא מדוע לא כתב לפני צאתו מישראל, מדוע לא מיָד בהגיעו לניו־יורק, כי אם רק עכשיו, בדרכו בחזרה, התקשר. שאלתי, נייטרלית, ‘אז מה הביאך אל חופינו אלה?’

" ‘הזמנה,’ השיב, אבל מהר מאוד, ברגע שנגע בפרטים והתחיל לספר משהו מחוָיותיו ‘בשמונה או עשר הערים שכבשתי בסערה בשמונה־עשר יום, נחטף מהמטוס ומוסע ישר לתחנת הטלביזיה, הרדיו, העתון, להרצאה, לסעודה, וכמו במרוֹץ משוכות כך עד למטוס, עד לעיר הבאה, המוֹטל הבא, בית־הכנסת, הקוֹלג’, המרכז הקהילתי, החברה ההיסטורית היהודית, “בני־ברית”, “הדסה”, המטוס, העתון…' – שב וביצבץ בלפור שבזכרוני הרחוק, זה שכבר נדמה היה לי שכולו דמיון.

"כלומר, בלפור – ולא בלפור. בעקיפין ענה על שאלה שנמנעתי מלשאול, ‘ונשיקות מאיילת וג’רי, אם כי בלי שהתבקשתי, ולא התבקשתי – מפני שאפילו אני לא ידעתי שניפָּגש.’ זאת אמר אגב אזכּוּר שני הימים האחרונים, ב’סן־פרנציסקו שלנו, שקיויתי לחזור בה למקומות שהיינו בהם אז, אבל לי שילמו לא כדי שאראה, אלא כדי שאדבר.' מסר אחד קלטתי היטב: את סוד שבעת הימים ההם הוא מוסיף לשמור, ולאיילת ולג’רי לא גילה דבר על כוונתו להתקשר אתי. אם אמנם התכוון לכך כבר אז, או שרק ביומַיִם האחרונים קרה לו משהו, שעוררו לטלפן אלי.

“אגב יִצוגם של אותם יצורים אנוֹכיים, קטנוניים וכפויי־טובה, הסופרים, אתה לומד לחשוד בכל מחוָה של ידידות. בלפור נשמע מותש, ואם כי מהו שהשתנה כל־כך בפאוִיסִינוֹ שמלפני שתים־עשרה שנה התקשיתי לברר לעצמי, היה צליל ממועך לקולו, משהו מוכה באורח דיבורו. מה בכל־זאת דחפוֹ לצאת למסע כזה – ששים־וכמה הרצאות בשמונה־עשר יום – שאלתיו, ואז דיבר על ציפיות אינטלקטואליות שהיו לו בצאתו וכן על געגועיו לראות לפחות עוד פעם אחת את אמריקה, ‘ואפילו רק כדי להחיות מראות, השזורים בפרקים מסוימים של הרומן, שבאמצע העבודה עליו קמתי ונסעתי. איכשהו היתה בי איזו ציפיית כסילים, שיהיו לי רִווחי פנאי ארוכים, ואפילו רק בלילות, בשובי לחדרי בבית־המלון, או בטיסות מעיר לעיר, אמשיך לסרוג לי את הרומן,’ צחק. רמז זה הצטרף אל אותה אמירה מזמינת רחמים בראשית פגישתנו: עכשיו סוף־סוף אני תופסת מה פתאום טילפן אלי רק היום, בשובו מהחוף המערבי. לא שום געגועים אל קרן־הפוּך! על ‘פידלר את לואיסון’ לא שמע כלל עד לבואו ללוס אנג’לס. לגמרי במקרה, אולי אגב שיחה על ביקורו החטוף לפני שתים־עשרה שנה, נזכרה גם קארן פידלר ואיילת הרכלנית נידבה תיאור מלא של נישואיה למארק גרוֹסמן, פרידתהּ, השותפות עם קרטיס. אז, רק אז, נכנסה לראשו המחשבה, שיש לו בניו־יורק סוכנת לרומן הזה, שהוא סורג, ואם אך יפרוט על המיתר הנכון, תהפוך קרן־הפוך את העיר ומתחת לאדמה תמצא לו מו”ל. הילקוט המרופט, שהכּרתיו מיָד, אותו ילקוט עצמו שנגרר אתנו גם על־פני דרום־קליפורניה ועכשיו נח מתחת לשולחן, בינו לביני, החל ללבוש צורה מאיימת…"

בוגרת ומנוסה ישבה מולו קארן פידלר, מקפידה היטב שלא להיכָּנס למלכודת, מתעלמת כליל מן הרמז על כתב־היד שמתחת לשולחן, מחזירה את השיחה לרשמיו מסן־פרנציסקו, שואלת אם מצא משהו שהזכיר לו את שהייתם החטופה שם לפני “מיליון שנה”.

“היה לי שם אתמול דבר מצחיק,” אמר, ורק עכשיו הבחינה בזוִיוֹת פיו בקמטים לא זכורים, כמו צולקו בסכין גילוח, עולים באלכסון אל בין הנחירַיִם ועצמות הלחי. “כבר אחרי שהערכתי את סיכוייו של קיסינג’ר לסיים בהצלחה את מסע דילוגיו זה, שלדעת שומעַי בחוג לעתונאות מרחף עליו איום מצרי בחידוש הלחימה. ואחרי שחזיתי את תוצאות משבר האנרגיה העולמי, נקטתי עמדה כלפי הראיון שנתן השאח האיראני למייק ואלאס וכן סקרתי את פני השירה, הפרוזה והתיאטרון בישראל בשבעה־עשר החֳדשים שלאחר יום הכיפורים. רק לשם הנימוס, שאל אותי המלווה המקומי אם יש משהו מיוחד שהייתי רוצה עוד לראות בסן־פרנציסקו. עוד, מפני שביקשתי גם לחסוך לילה מיותר בבית־מלון, גם להיות הבוקר כאן. משהו מיוחד, משום שעד אז לא ראיתי כלום, רק דיברתי. יש מקום מסוים, אמרתי לו, אינני זוכר אם כאן או באוקלנד, ליד מסעדת דגים, שניצב שם פסלו של ג’ק לונדון. האיש הביט בי בחיוך רע, אומר בלבו: האורח שלנו שתוי, בעוד שלוש שעות עליו להיות בשדה־התעופה, ואף־על־פי־כן יוצאת נפשו לשרצי־ים. הוא הסיע אותי. היתה לו ברירה? וכשהגענו, לא הבין מדוע אני מסרב לאכול. בסך־הכּוֹל רציתי להיאחז בעצם ממשי אחד, בנקודה מצולמת בזכרוני, כאילו שם אחזור ואלכוד משהו מהשבוע ההוא, איזה שבוע משוגע, קרן־הפוך…”

וזה היה הרגע, אומרת קארן פידלר – “אחרי ששיחזרתי לעצמי מה שקרה בקפטריה החמה מדי בתוך קצת יותר משעה אחת” – שאשה בת שלושים וחמש וגבר בן חמישים החלו “לסרוג” מחדש את עלילות בת העשרים ושלוש ובן השלושים ושמונה, מושכים עוד ועוד חוטים זוהרים מירכתי הזכּרון.

"מרומן סנטימנטלי, לא של מחבר אלמוני, פרשה מתוך חייה היא, מתרגשת גם הסוכנת הספרותית הקשוחה ביותר. ממש אחרי תיאור נסיעתו בערב הקודם עד אוקלנד, כדי לעמוד בכיכר ג’ק לונדון, לא להיכָּנס למסעדת ‘זאב־הים’, לא ללגום אפילו אחת לדרך ב’פונדק ההזדמנות הראשונה והאחרונה' ולעשות עם המלווה את כל הדרך הארוכה בחזרה לנמל־התעופה שמדרום לעיר, נעשה בינינו הכּוֹל קצר, מהיר, כאילו זה מנהגנו, להיפָּגש כאן יום־יום לכריך טוּנה וקפה, מקשקשים, מצחקקים, סורגים חוט ארוך, האלמונים העליזים ב’שֶבִי' הישנה שלי – בבוקר הראשון ההוא בהוֹליווּד פריוֵיי, בואכה הרי סן־גבריאל, עמק סן־וואקין וכל השאר, ואז גם שאלתי מה קרה לכוֹחַל – "

“לאשה שאהבת בחלום, אינך שולח בדואר פּוּך לקרוע בו את עיניה. את קרן־הפוך אתה צורר בצרור חיי החלום,” לרגע לא שכח, הוסיף, אבל סדר העולם חייב ניתוק מוחלט, גם לא גרגר כוחל אחד. “ברגע שאמרה לי הלן רוֹס, שהיא מזמינה אותי לאמריקה, היתה לכל השבוע ההוא תחיית־המתים, וזו היתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי, שזו ההזדמנות לשוב ולהיפָּגש בחיים.” ומדוע לא התקשר? כן, לפני חמש־שש שנים היו ג’רי ואיילת בישראל, ומפיהם נודע לו על נישואיה לאיזשהו “בוס בטלביזיה”, על כך שהיא “מנהלת בית גדול” בניו־יורק ומרבה להתרוצץ בעולם עם בעלהּ. לכן גם החליט, שלא ייכנע לדחף לראותהּ, ואפילו לא יטלפן סתם כך, לומר שלום. לא יחריד מתים מקברותיהם.

“אז למה בכל־זאת?”

“ביום שלישי, כשישבנו לאכול, שאלה אותי פתאום איילת, ‘אתה עוד זוכר את שני אלה, שהיו אז בארוחה שעשיתי לכבודך, קארן וקרטיס?’. אמרתי, שאני זוכר. וכך הגיעה ל’פידלר את לואיסון' ולכל הסיפור על חייך. הדחף להתקשר אתך, אני מודה השתלט עלי בו־ברגע, אבל שיכנעתי את עצמי לא לחפש עקבות בחולות נודדים. אתמול היה לי יום רע מאוד, כפי שכבר סיפרתי לך. ובלילה, במטוס, שב ועבר בראשי כל המסע כולו, מִשגה אומלל משני הצדדים. מנוּארק, מנמל־התעופה, נסעתי ישר למלון, שהוזמן לי בו חדר עד יום שני, ואמרתי בלבי: לעזאזל, מה שהיה היה. אני מתקשר עם הלן רוֹס, מבקש להכין לי את הצ’ק ליום שני, מציע שאז גם נקיים שיחת פרידה, אם עודם מעוניינים בה, ובינתַיִם אני שוכב לישון. אבל במלון הצטער הפקיד, התפוסה מלאה, ועלי לחכות עד שיתפנה חדרי ועד שיסדרו אותו החדרניות, לא לפני אחת־שתים. בלית־ברירה נסעתי אל הלן רוס. השיחה אִתּהּ היתה קצרה יותר – ונעימה פחות – משציפיתי. זהו. בספר־הטלפונים מצאתי את ‘פידלר את לואיסון’, ואז גם התברר לי, שאני קרוב מאוד למשׂרדך – עלי לעבור מהשדרה החמישית למדיסון וללכת שני בּלוֹקים ‘אפּ טָאוּן’. זאת התשובה. ועכשיו אני רואה, שההשגחה העליונה אירגנה הכּוֹל מראש באופן יוצא־מן־הכלל. כבר אחרי אחת, ועליך למהר לרכבת. אני מאוד שמח, קרן־הפוך, שהיה לי האומץ, מודה לך, שירדת אלי, וזהו זה, סוף.”

ואכן, זה היה הרגע האחרון לקום ולתפוס מונית לתחנת־הרכבת, אך גם להתבייש בחשדותיה. בתוך־תוכהּ. לא כן בקול. זו היתה פגישה נהדרת, תאמר, ומשיֵצאו שניהם אל השלג הדקדק שהתחדש ויפנו איש לדרכו, תתמוגג אף היא כפתיתים אלה הנהפכים לגשם עוד לפני נפלם ארצה. מצד אחר, אפילו יכולה היתה לבטל עכשיו את הבטחתהּ לעשות את סוף־השבוע אצל פיטר סוּריס – וזאת לא תעשה, שכּן לא משחקים עם הסוס הרווחי ביותר באורווֹת “פידלר את לואיסון” – היתה מחליטה נגד. גם עלבון התנכרותו הממושכת של בלפור עברהּ כצלקת ישנה בחילופי העונות. היא קמה ללכת. כיוָן שממילא נוסעים הם שניהם באותו כיווּן, אמרה, תסיע אותו במונית שלה עד למלונו שבשדרת לֶכּסינגטון.

“להיפך, הציע בלפור. אני לא ממהר. אני אלווה אותך עד גראנד סנטראל, ויהיו לנו עוד כמה רגעים. זה נגע ללבי, אבל חשתי שיותר מזה רוצה הוא לקצר במשהו את הבדידות המצפה לו שם מעתה ועד ליום שני לפנות־ערב. ובדחף פתאומי, כאילו הוכחתי בזה שאינו בודד כאן כלל ועיקר, הצעתי לו לימי שהותו בניו־יורק את דירתי. ממילא לא אשוב אליה לפני יום שני בערב, ואילו הוא יֵצא לנמל־התעופה כבר בצהרים. בבית־המלון רק יודו לו. פגרת הפסחא היא בעוד שבוע, אבל בתי־המלון מלאים כבר עכשיו עד אפס מקום. ‘גם תחסוך כסף, גם יהיה לך נעים הרבה יותר.’ וברגע שאמרתי זאת בקול, ברור היה לי שכּך גם יהיה, ואת מחאותיו של בלפור פשוט דחיתי, והוריתי לנהג לנסוע ל’לכּסינגטון'. ‘אסע ברכבת מאוחרת יותר, אַל תדאג. ברגע שנגיע לדירתי, אני מטלפנת אל פיטר, מודיעה לו שיצא לתחנה שעה מאוחר יותר, זה הכּוֹל. את השיחה עם פקיד הקבלה אתה משאיר לי. נִקח את חפציך, וברבע שעה אנחנו בביתי. אראה לך איך להסתדר בדירה, ואני פורחת לי לדרכי. קרוב מאוד לטַאוֶרס, כמעט מעבר לכביש, יש שירות לימוזינות לנמל־התעופה קנדי. יהיו לך שלושה ימי שלוָה – לא קשקושים, לא שום צורך להיות נחמד למי שלא תרצה, אפילו לא לי. אתה בלב מאנהטן – תרצה ללינקולן סֶנטר, תרצה לברוֹדוֵיי, הכּוֹל קרוב. ואם תרצה כוסית – הבַּאר שלי מלא. תרצה לכתוב – אתה מתסגר לך בדירה, וביום שני בצהרים אתה יוצא עם רומן גמור…’ ושנינו צחקנו בכל פה.”

זה היה איתות ראשון מצדהּ, שאת רמזיו על הרומן שמעה. המרחק ביניהם הלך והצטמצם. רק לאחר שהגיעו ל“אִיסט אנד וֶסט טאוֶרס” ובמעלית נישאו לקומה העשרים ואחת, הציגה לו שאלה ישירה:

“מה שורש המתיחות הזאת, בלפור, שאינך משתחרר ממנה לרגע? זה הספר שהשארת שם באמצע?”

היטב היא זוכרת את תשובתו: "בחרדה הייתי גם בבית. כבר לכדת את הקצב הנכון, אתה כותב וכותב, פוקח עין על הנעשה בשורות, נוקט את כל האמצעים נגד פורצי־גדר, עריקים, מוֹרדים, וליום אחד אין לך בטחון בספר. אבל מיום שקמתי מהשולחן, אני כמו אותו שליט אפריקני, שבביקור ממלכתי אחד למדינה זרה התרשל ולא לקח אתו את כל שרי ממשלתו, את מפקדי הצבא והמשטרה ואת כל האופוזיציה, ובגמר הביקור לא היתה לו מדינה לחזור אליה. בעוד אני מתרוצץ פה באמריקה עלול הרומן שלי לבצע הפיכה. לפני חמשה חֳדשים יצאתי לשנת חופשה, ובכתיבה עקשנית הגעתי למשהו שזה שנים איני מצליח להשיגוֹ. בלילות האלה ב’יוּניברסיטי מוֹטֶל‘, ב’דֶזֶרט לוֹדג’, ‘איל ראנצ’וֹ אין’, כולי סטייקים, פיצות, יין, ויסקי, טקילה מלחמת יום הכיפורים, בבל וירושלים, המורשת היוּדֵאוֹ־נוצרית, הגטו לעומת העולם, חש בחילה מרוב מלים שיצאו יום שלם מתוך גרוני־מוחי־ולבי, לא ברור לי בשם מי, לשם מה ואל מי, בלילות האלה התעקשתי לשוב אל הרומן שלי, והייתי מתיַשב אל השולחן – תמיד אותו שולחן – לימיני אותו מקלט טלביזיה, הסובב על צירו הקבוע, כדי שהשוכב אל מיטת המלכים יוכל לכַוונו לזוִית החביבה עליו, עיני בראי שלפנַי, תמיד אותו ראי, מחזק את לבי עוד בטיפה אחת של ויסקי מתוך בקבוק העזרה הראשונה הפרטי שלי, מתחיל לכתוב, נכנע, לוחץ על כפתור הטלביזיה, צופה בג’וֹני קארסוֹן ואורחיו, נרדם בהחלטה שמחר אהיה חזק מפלדה – "

ובינתַיִם כבר נעצרה המעלית, נפתחה. את מזוַדתהּ הקטנה השאירה קארן פידלר למטה, והיא נושאת את ילקוטו. הם מימינים לאורך המסדרון, שצמדי נרות מאירים את הטפיטין בגון קליפת המֶלון שעל קירותיו, עוברים על־פני דלת אחת, נעצרים מול דירה “ג’י”. את סוף מה שזכרה מדבריו כבר אמר כנראה אבי בשעה שעמד בהוֹל הצר, פושט את מעילו:

“בכל שלושת השבועות האלה, אני נשבע לך, קרן־הפוך, החלטתי רק החלטה נבונה אחת, לפני שעתַיִם, כשאזרתי עוז וטילפנתי אלַיִך. מה שאמרת אַת בהלצה, עומד אני לעשות ברצינות של מאניאק: אני נועל את עצמי כאן ויוצא למרדף אחרי הריתמוס שלי עד שאני צד אותו מחדש, וביום שני, יחד, אנחנו יוצאים ישר מפה לקנדי.”

 

יט. אוֹבוֹת אוֹרקוֹלִיִים

" – – נשארו פרי אותה ארץ, אלא שבהתהפך הפירמידה היה עם גדוֹל ואכוּל תסביכי נחיתוּת לאומה קטנה ונפוחת גדלוּת. ילדי היהודים שנולדו מחלומות אבותיהם ועוצבו מחצי־חיים של עמידה בגבם אל הים, ממלחמה בשיניִם ובמקלות, ממלחמה בסטֶנים וברמונים, ממלחמה בטנקים ובמטוסים על־קוליים, יצאו מששת הימים עם מלכות ישראל של אדמה וברזל. וסחרורו של התסביך המתהפך הזה היה טרגי כל־כך, ששום קוֹמפּלימנט לא ריגש גנרלים שלנו יותר מהצגתם כאלופי הבְּליץ, הגוּדֶריַאנים והרוֹמֶלים של שנות הששים והשבעים. כך עד צהרי אותו יום, שהמַצְרים והחוֹרָנים, חשׂופי השת, מוכּי הבּילהָרציה, הפתיעו אותם, הפתיעו אותם, אותם, ומתוך הפאסאדות המתפוררות הגיחו בן־לילה מחדש היהודים הקטנים, מוּכּי החרדות וכמעט בלי הפסקת נשימה שבו לביתר, מצדה, חורבן הבית, גטו וארשה, גוג ומגוג – – – "

משם, ממה שניתז לתוך עיני ברגע שנסגרה הדלת הכחולה־כהה, טלאי אור אדומים וירוקים, וסגולים, וזהובים, רשת פרושׂה על חושך, שכן גם את הניאוֹן התכול שמשמאלי בלע החושך – משם, כאלף אצבעות ערטילאיות, משתלח הבריטוֹן החרד, שואב אותי לתוכו. אך זה פשטתי את מעיל־הגשם החדש, וכבר הקול המצמרר – – –

אנגלית, אבל זה הוא, ניגונו, היגויו המובהק, חי להחריד, אבי. קולו נכרך סביבי כרוח־רפאים, מאַבּן את גופי. “מה כאן?!” מתפרץ בתוכי, באֵלם, קול הקורא לי להסתער חזיתית על היעד, קול הקורא לי לנתק מגע, ומיָד: “בַּרדָק?! מאורת עובדי השטן?! מועדון דיסקוֹ?!”

אלא שקארן פידלר, שלרגע אבדה בחושך, חוזרת אלי, כולה רשת הסוָאה פסיכֶדֶלית, ובלי הגה אוחזת בימיני, מוליכה אותי עד שאצבעותי ממששות כסא, רומזת לי לשבת, ריפוד משיי קשה, מסעד זקוף, ובתוך זה לא נפסקים לרגע דברי אבי:

“חושב על הקופסה הסגורה, שאנחנו, ילדיהם של המעטים גדלנו בתוכה, קופסת גפרורים, מעגל שכל־כולו רדיוּס של עשרה, אולי עשרים קילומטרים, מנותקים מן העולם, כל הילדוּת. אבל – אבל גדול! – על הקופסה השברירית לוחצות מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, אטמוספירות אלף, משיח, מהפֵּכה עם ישראל חי, אוַנגרד, אור לגויים, חברת עובדים, פתחי מסדה שעריִך ויבוא בך הפליט, פראזות, פראזות, הכּוֹל על הגב הילדותי שלנו, וכל תנועות־הנוער, וכל האידיאולוגיות, וכל הסקנדלים המשפחתיים, שאין לי אצבעות למנות את כולם, הקוֹלוֹניסטים והסוחרים והחלוצים וההמונים של הסטיכיה והפו­על בעל ההכרה. תור־הזהב של הישוב, כביכול, היה במציאוּת הממשית לחץ נמשך של חיים מהיד אל הפה, שום בטחון במחר, רק אותה סחרחורת מן הקרוּסֶלה הנישאת למרומי המליצות, יורדת לתחתיות ההוָיָה האֶמיגרנטית הדלה, וחוזר חלילה. אחד כמוני, שלימודיו, ונעוריו, הסתיימו – במקרים רבים מאוד – בגמר בית־הספר היסודי, או בכיתה זי”ן, או וי"ו, ידע בעיקר את המציאות, שהיתה אז חסרת־רחמים כלפי החלשים והכושלים. תָכנית חייו האמיתית של אותו נער היתה אחת, להיחָלץ מגורלו של אביו. תשוקה אחת מרכזית הוליד אצלו מראה הוריו רדופי דאגת היום – לא עוד שכיר־יום, כי אם משכורת חָדשית, לא שום עראיוּת, כי אם קביעות, לא עבודה – מִשׂרה. ובניגוד למה שנאמו הנואמים ופיזמו הפזמונאים – בשום פנים לא עמל־כפים – הכּוֹל, רק לא פועל שחור, לא בחקלאות, לא בתעשיה, לא בבנין. אצלו, אצל בן המהגרים, בן דורי, נהפך סיוט ארבעת הקירות של החדר השׂכוּר, שלתוכו נדחקה כל המשפחה, שבחללו התרחש הכּוֹל, לתאוָה לנכס שיהיה רשום על שמו לעולמים בטאבּוּ, שיכון, דירה, לא, וילה, בית גדול, חצר מגודרת וכלבים גויים ענקיים, שישמרו על רכושו, הרכוש שהוא, בניגוד לאביו, יוריש לצאצאיו. לא לו אותה קרוּסלה של חולמים ויחפנים, שאינה יודעת אמצע, כי אם מסתחררת בין שמי המיתוֹסים להוָיית הקוֹצים. בן דורי כבר לא חלם את חלום הקוֹמוּנה האחת הגדולה, אחוַת הגאוּלים והשוִים, ולתשוקותיו הפנימיות ביותר נענתה אותה מציאות מתחזקת של קואופרטי­ב וקומונות, הנהפכים לגילדוֹת סגורות, של חברת עובדים, שנהפכת יותר ויותר ויותר למצבור מערכות סבוך של נכסי חומר ועָצמות, שבאיזשהו מקום בשמיִם שייך אמנם להמון בית־ההסתדרות, אבל בפועל הוא פירמידה אנושית, עליונים ותחתונים, בעלי־כוח ומשוללי־כוח, מי שכבר הגיעו ואלה ולעולם כבר לא יגיעו, וכל הרבים בתווך, שאולי יֵרוֹמוּ ואולי יִישָפלוּ. היום, פה, בקומה העשרים ואחת, דירה גִ’י, מארס שבעים וחמש, אני כבר יכּוֹל לראות דור שלם לאחור: את המאמץ הנמשך, הנוקשה והאנוכיי, של בן הדור הטיפוסי הניע הדחף להבטיח לעצמו כל מה שאביו השליך מאחריו, או טען שהשליך, בגאוַת מהפכנים ובשירת לא־כלום התמול, מחר הכּוֹל, להבטיח לעצמו נכסי חומר, כוח, מעמד, כבוד. בלב בן דורי היתה קִנאה מסוג מסוּים באביו, וככל שיתעמם זכרון ממשותהּ של המציאות המתרחקת יתגדל ויתקדש מחדש שמו של דור האבות, אבל בסתר לבו – ובשנים הראשונות, כשהחל דורי להגיע לבגרות, אך ורק בסתר לבו – נשבע בן דורי: אני, על ילדי, לא אכפה את האידיאלים הנזיריים, השוויוניים, המגוחכים, שכפו עָניָם ועליבותם עלינו. טבע האדם – רוסי, סיני, תורכי או יהודי – אינו עולה בקנה אחד עם שוויון, ובין השוִים פחות והשוִים יותר, בלשונו של אוֹרוֶל, אבחר במה ששוֶה לי. גם לפירמידה ההפוכה יש, כמסתבר, קדקוד, וַאני את ילדי רוצה גבוהַּ ככל האפשר, קרוב לנקודה ההיא שם למעלה, ועל השאר נדבר בפעם אחרת…

“הן זו היתה שאלתך, קרן־הפוּך, לא כן?.. כן, כן, מי היה גיבור דורי, גיבורו האמיתי. לא במלחמה, כי אם בשלום, זה שנהפך לעמוד־השדרה של ההוֹוה?.. זה אדם, שמוקדם מאוד, אולי כבר בשנות הארבעים, כשהגיעו לבגרוּת ראשוני הדור, ודאי בראשית שנות החמשים, כשעמד הוא, בן דורי, באמצע שנות העשרים לחייו, איבחן את ההבדל העקרוני שבין האין־מקום, האוּ־טוֹפיה, לבין המקום הממשי במציאות המתהווה והזדרז לרשום לעצמו בטאבּוּ משבצת – נכס, כוח, מעמד, תואר, אבן במרומי הפירמידה… האם היה רגע מסוּים אחד, שאני יכול להצביע עליו ולומר: פה גבר המקום על האוטופיה?.. גם כשאני חוזר עד לראשית זכרוני הממשי – להבדיל מזה שמקורו בסיפוריו המיתולוגיים של אבי ואָפיָהּ האגדתי של הימָצאוּת אחי הגדול נחמיה מעבר לסמבטיון, בקיבוץ – אני לא מוצא שום דבר אוטופי בחיינו הממשיים. חוץ מאותה מהות מיוחדת של נפתלי צבי הרש שו”ב, אבי, הקרוּסלה הזאת, מלים הנשאות לשמים ונופלות לקוצים, מעלה־מטה, מעלה־מטה… כלומר, לא בדיוק, בכל־זאת, הרבה רגעים אוטופיים קטנים, פזורים לכל אורך הדרך, כקבריהם של חיילים שנטמנו בשדה, רובה מכודן על תלולית עפר, קסדה מתנדנדת מעל לקת…

“למה הדימוי הצבאי? מוזר, מאליו עלה. רק עכשיו מתברר לי מה העלה אותו. אני נזכר ברגע אחד כזה, שרק בגלל הנסיבות המיוחדות לבש בעיני אופי של פרשת־המים הגדולה. בכל־אופן, גם זה אחד הסיפורים שצריך פעם לספר. אמצע קיץ ארבעים ושמונה. זמן־מה לפני־כן סופחתי לגדוד, שהוקם בבהילות וחוץ מן המפקדים, היו אנשיו ברוּבּם מגוייסי חוץ־לארץ, ניצולי המחנות, פרטיזנים לשעבר, כאלה שהמקרה, או המזל השאירם בחיים. אני נהפכתי שם לקצין חינוך, הסברה, מורה, פוליטרוּק, הכול. כוח מנוסה הרבה יותר כבש שורה של משלטים מידי המצרים, ועלינו הוטל להתבסס בהם וליצור קו הגנה. יום אחד אחרי שנכנסה אחת היחידות שלנו לקו, תקף אותה במפתיע כוח מצרי, והיה אסון גדול. בתוך שעות אחדות נהרגו שנים־עשר איש, היו פצועים רבים. הם מתו על אדמה, שאפילו לחיות עליה לא הספיקו. גם על מותם לא היה למי להודיע, ואולי היו ביניהם שרידים אחרונים של משפחותיהם. אין לי מושג. עד היום. ובכן, שארית היחידה פונתה בו־בלילה לאחור, ואירגנו מה שקראנו אז קומזיץ, משהו להרים את המורל. הגיע גם מפקד הגדוד. אל הקיץ ההוא לא בא איש מאתנו מאיזו אוטופיה. לא אלה שישר מאניות העולים נשלחו לחזית. גם לא אנחנו, הארצישראלים. אני עצמי שירתי בצבא הבריטי, שבו היתה היֶררכיה מוצקה, סימני דרגה, הבדלים ברורים מאוד, וגם המתנדבים שלנו, שהיו לקצינים ולסמלים, סיגלו להם את כל גינוניהם המעמדיים של הבריטים. אבל זו היתה הקיסרות הבריטית, לא אוטופיה. לא החברה האחרת. לא מדינת היהודים. ופתאום, בערב כזה, בקיץ תש”ח, מול יחידה מוּכּה כזאת, נכנס המפקד ועל כתפיו אני רואה, פעם ראשונה, את סימני הדרגה של צה"ל. אני זוכר את המחשבה, שעברה בלבי בערב ההוא, בבית־הספר החקלאי לבנות: כן, אם אתה רוצה – זו כבר לא אגדה. זו המדינה. זה סיפור אחר לגמרי, סיפור של בעלי־דרגה וחסרי־דרגה. בתחו­מים שההבדלים בהם אינם מתבטאים בסימנים חיצוניים מובה­קים כל־כך, קשה היה הרבה יותר להבחין בהולך ומשתנה, והמליצות השוויוניות הישנות הוסיפו לעַרפּל את הראִיה עוד הרבה שנים. אבל אם אַת שואלת: מי היו גיבוריו האמיתיים של הדור? – אלה שראו ראשונים, ומיהרו לרשום על שמם אבן במרומי הפירמידה. ואילו אלה שגילו רק כעבור שנים, מאוחר מדי, שהקרקע מתחת לרגליהם נבקע כבר מזמן, רגלם האחת אמנם עומדת במציאות, אבל האחרת נטועה עמוק באוטופיה, שניתקה מן היבשת והיא מתרחקת והולכת, קרה להם, אבוי, מה שקרה לאותו ארי, ששיסע שמשון, כשסע הגדי – – – "

את מה שטולטל בתוכי לשֵמע קולו של אבי, שכמו נטש את גופו בחוף המערבי וערטילאי הוא מרחף באור הפסיכדלי כאן, מגשש שוב ושוב אחר איזו מקבילה אנגלית לעגה העברית המתהפכת, לא אוכל להחיות בתרגום זה מלשון התרגום. משהתרגלו עיני לרשתות האור והחלו מזהות את קוי החדר המלבני הגדול, את השולחן הסלוני הצר שרגלי, מתחת לגובה הברך, נוגעות בקצהו האחד, את ספת הישיבה לאורך הקיר מימיני, מדפי ספרים משמאל, משהחלו אָזני לגלות מתחת לטלאי האור, שיש איזשהו רמקול, אחד או יותר, שמתוכו בוקע קולו החי של אבי, נהפכה גם האנגלית למין רשת הסוָאה, שמבעד לה שמעתי – ממש – את העברית שלו. מעבר לשולחן הסלוני הנמוך – לוח־זכוכית? שיש שחור? – על כסא זקוף כשלי, יושבת קארן פידלר, בינה לבין הקיר, ממש בהמשך לספת הישיבה, מתוך איזה גולם אפל, קומת אדם, בוקעות אלומות האור, ועכשיו כבר נראה בבירור מעין פרצוף, עינים ירוקות, עטרה של קרני־זהב ואדום־להבה, נחירים סגולים, לוע ארגמן, אזור החזה חושֶן מהבהב של מדע בדיוני. זה – והבריטון הנשבר של אבי, חי יותר ויותר, עולה מאוב. הנה כך, בלא שבתרגום נאמן של עילגותו אחטא בעיווּת בתוך עיווּת, כי אם כמו ששמעתי אותו אני, חושב ומדבר עברית, מביא אני את דבריו, משתדל ככל יכלתי להשיבם למקורם.

ובכן:

כאן כניסתי לתוך ספרו של אבי. מפתח דירתה של קארן פידלר, שלוש שנים ושלושה חדשים אחריו, פסעתי לתוך קולו. עוד בטרם הסרתי את כובע־הספנים וצימדתי לשערי את הכיפה הסרוגה, הייתי בלב הסיאַנס, הקול אוסר אותי אל הכסא זקוף המסעד. כך גם אחרי שפתאום, באמצע המשפט, נקטעים הדב­רים ואני רואה איך פושטת קארן פידלר את שמאלה לעבר הגולם הזוהר, וקולו של אבי שב וממלא בבת־אחת את החדר כולו:

" – – רבע קרדינל (צחוקה של קארן פידלר: ‘נזיר ודרשן בחצר המלך, פאוִיסינו’) או.קיי. רבע־דרשן־חצר, חצי־סופר ושלושת־רבעי־דוקטור בדרכו לצמרת. והן את הדיסרטציה לא סיימתי, גולש כקרחון מראש התלולית, שהושיב אותי עליו ספרי הראשון… שאלתך, ילדתי הגדולה, מזכירה לי שתי שורות של משורר גדול, שאז, בקיץ ההוא במשמר־העין, אצל מוניה, כשנפל לידי לראשונה קובץ דק של שיריו, היה בארבע־עשרה שנה צעיר ממני היום. בצאתי מהכלא, החזקתי בראשי את כל הספר. עכשיו שרדו בו רק שורות: ‘כך נוסע הזמן. הוא יקר ושביר. הובילוהו לאט. הובילוהו לאט.’ בזמן נהגתי אני כאילו הוא מפלדה, לא יתנפץ, לא יחליד, לא יתפורר, לא יתאדה. בעוד אני מסתלק ממסלול המרוצים, מסרב לראות ששם, על המסלול, נמדד הזמן בשעון־עֶצֶר ובמקום לשסף בחרב סבכי קשרים הכופתים את רגלי, אני מתעקש להתירם, חולפים על־פנַי מי שידעו כי העולם הוא חומר וזמן. אין לאיש מן הרצים אפילו שניה אחת מחייו הקצרים לנדבה למי שאינו הוא, הוא לבדו, הוא ואין־בלתוֹ, על מסלול המרוצים. רק בשובי אז מאמריקה התחוור לי פתאום, שאותם נעורים, ששנים ארוכות כל־כך אני עמל להתיר עצמי באצבעות זהירות מאסוריהם, אינם עוד, אינם מזמן, ואני יכול לחזור למרוץ, אלא שאי־שם לפנַי, מעבר לקו האופק, כבר נעלם אפילו גבם של אלה, שלרגע לא התירו לעצמם לשכוח, שהחיים הם חומר וזמן, מעט מאוד זמן יקר ושביר. ביום חמישי, כשעמדתי עם המאכער הזה ליד ראשו של ג’ק לונדון, אינני יודע מדוע, לא הרפתה ממני שורה אחת מתוך שיר, שקראת באזני, אַת תזכרי איזה, זה היה בערב האחרון של טיולנו, באיזשהו מקום על החוף, בין סַנטה בַּרבָּרָה למאליבו. נעצרנו במקום שהכביש טיפס במעלה מצוק, והאוקינוס נראה למרחוק (כאן נכנס קולה של קארן פידלר:

We are the music־makers

And we are the dreamers of dreams

Wandering the lone sea־breakers,

And sitting by desolate streams;

World־losers and world־forsakers…)"

ושוב, פתאום, בלי שראיתי איך, נקטע הקול. קארן פידלר קמה וחצתה את החדר, ועיני, שכבר התרגלו לעירוב הפסיכדלי, ראו היטב לפני מה היא משתופפת, כוננית שחלקה התחתון מערכת סטיריאו ומעליה מדפי תקליטים ועמודות קסטות. פינת החדר כולה היתה מרופדת כרים גדולים וקטנים. בין הכרים כרעה, ושוב דיבר אבי, וקולו חנוק, ניחר. קארן, שעדיין לא אמרה לי אפילו משפט אחד, פסעה בזהירות בחזרה לכסאה, והקול אחריה:

" – – – אותן שאלות ששאלו ערב קודם בסעודת ‘בני־ברית’, בבוקר ב’מועדון האזרחים הקשישים' ושוב בישיבת הכריכים עם סגל המרכז הקהילתי. את הרצאתי היסודית על ‘דימוייהם המשתנים של הצבר ושל יהודי הגולה בסיפור הישראלי 45’–75’,' לא אשמיע גם הערב, ו’החברה ההיסטורית היהודית‘, שבחבריה הבחנתי היטב גם בשתי הפגישות הקודמות, תבקש שוב פרשנות צבאית מוסמכת בפרשת השתלטותם של אנשי אש“ף על מלון ‘סבוי’ – שאירעה בהיותי, כמוני כשומעי, לחוף האגמים הגדולים; ואילו כמומחה לשאלות בינלאומיות אתבקש להעריך את ההשפעות ארוכות־הטווח של משבר הנפט על הכלכלה העולמית והיחסים בין אמריקה לישראל. כדי שלא אוטרד בשאלות לפני שיתאספו כל שומעי, הריני משוטט לי לבדי בפרוזדורי המרכז הקהילתי רחב־הידים, עד שאני מוצא עצמי באיזה אולם אחורי, שקירותיו מצופי העץ ומרובי המדפים הריקים אולי מרמזים על יעודו הסופי. החלונות צופים אל מגרש חניה, ומראש עמודים מפיצים פנסים חזקים אור מסתורי על המכוניות הפזורות במרחביו, על תלוליות השלג שנערמו ליד הגדר והאילנות העירומים שמעבר לה. מצדו המוסק של הערב אני עומד, מתמלא עצבות צ’כוֹבית, ואם כי רוב המסע עודו לפני, כבר אני יודע: ספא”ס לא היה צריך להזמין אדם מסוגי, ולי אסור היה להיענות. ואז עוד אפילו אינני מעלה בדעתי מה שפלטה איילת, שבאמת רק בלחצו של ג’רי, שהוא חבר הועד הכול־ארצי של ספא"ס, הוזמנתי ברגע האחרון כ’פקק’ במקום הפרופסור הירושלמי, שביטל את הסכמתו לבוא. רוחי נכאה לא משום שאין בפי תשובה פסוקה על כל שאלה: את ירידתם של רבים מלוחמי מלחמת יום הכיפורים אני מתרץ כתופעה שנופחה הרבה מעל לשיעורה האמיתי, מנבא בתקיפות שרובם יחזרו; אשר למתיחויות הבינעדתיות, מורים נתונים סטטיסטיים שבידי על עליה דרמתית בשיעור הנישואין בין אשכנזים לספרדים, על הצטמצמות פער ההשכלה, פער ההכנסות, מה לא; בהתלהבות2 מתאר אני את נֵס תחייתה של הלשון העברית, מונה את ההישגים הכבירים של מאה שנות ההתישבות, מגייס את כל שלושת אלפי שנות ההיסטוריה היהודית. אבל בעוד שליח־הציבור שבי מחזק ידים רפות ומאמץ ברכים כושלות, רוטן כנגדו האַלטר־אֶגוֹ בלי הרף: מה אתה מקשקש שם! תשתוק, מוקיון! תסתכל קודם על החיים שלך ותפסיק לדבר כאילו יש לך לומר משהו! רד מהבמה, תוּכּי!.. (קולה של קארן פידלר: ‘אז למה לא לקחת ויסקי כפול לפני כל הרצאה?’) זאת היתה הבעיה, קרן־הפוך! כפול לפני וכפול אחרי! בלעדיהם לא הייתי מגיע להתלהבות כזאת, אבל כשאתה רץ, מדבר ושותה, מבוקר עד לילה… בקיצור, אני עומד לצאת, ורק מציץ לרגע במדפים הבודדים שניצבים עליהם קצת ספרים. תשמעי סיפור: כמעט כולם נדפסו לפני חמשים שנה, ששים, יותר, בוארשה, ברלין, ניו־יורק. בפעם הראשונה אני רואה את ‘ארץ־ישראל בעבר ובהווה’, ספר ביידיש מאת דוד בן־גוריון וחברו יצחק בן־צבי, שנדפס בניו־יורק שלושים שנה לפני שנוסדה ישראל. וספר שני, שפגישתי אתו בערב כזה לחופי האגמים הגדולים, מרגשת אותי מאוד. זוהי מהדורה ראשונה, נדפסה לפני ששים וארבע שנים בוארשה, ואפשר לראות שמאז עיין בספר הבחור, זה שמת עכשיו בשיבה טובה, הצהיב והתפורר מאליו, כמוהו כבעליו. הספר, שהרציתי עליו, כתבתי עליו, קראתי בו שוב ושוב, נפתח במקום המכוון כאילו ישר אלי… לא, ברשותו של מנהל הסֶנטֶר, שממילא לא ידע מה יעשה בספרים המיותרים האלה, לקחתי אותו, ואתרגם לך שורות אחדות (כאן מובא הקטע מתוך ‘מכאן ומכאן’ בהשמטות של בלפור שו"ב):

איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא־סיפור: הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר־על־כן: לא פחות ממך יודע אני מיהו בעל הוידויים האלה – – – כי באישיות זו אין כל דבר חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי יכולת לעמוד נגד נחשול החיים, לזרא בספרותנו – – – צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלסי: יצור, צייר, ודום! – במלה אחת, להכשיר לדפוס.

“פגישה זו הסעירה אותי מאוד. בחוגי מקורביו של אותו סופר, שאולי עוד אספר לךְ עליו, לא הלילה, אל תיבהלי, התהלכה איזו שמועה, שסמוך להירצחו – כן, ערבים רצחו אותו, ורק עכשיו אני יודע, שהיה איש צעיר, בן ארבעים – חשב על ירידה מהארץ, אולי לאמריקה. פתאום עברה בי מחשבה מטורפת: ברֶנֶר משתקע באמריקה. שוקע, כפי שקרה לרבים – ופגישה פרועה כמעט באותה מידה היתה לי באותו ערב עצמו, אבל גם על כך לא הלילה – מאריך ימים, בן תשעים וארבע לא ייראה ישיש מדי בקרב מאזיני מן ה’היסטוריקל סוֹסַיֶטי', מאזין לפטפוטיו של אחד בלפור שו”ב, המתחזה כסופר מארץ־ישראל, בידו ספר, שלו, יש לשער, אלא של מי?! – – "

קולו החי של אבי פיעפע לתוך ראשי המתפוצץ מחוסר־שינה, הדמיע את עיני הבוערות, רחש על גופי. שוב ושוב קרוב הייתי לקפוץ ממקומי ולומר לאשה הזאת, שתפסיק עם כל האפקטים הברדקיים ותעביר לי מסר ישיר ומהיר, ועל כרחי צימדו אותי האובות האורקוליים לכסאי. רק אחרי שנקטעו פתאום שוב הדברים, אמרה סוף־סוף קארן פידלר:

“רק עוד קטע מתוך שיחה אחרת, ואז אוכל גם אני לקצר מאוד. קטע לא ארוך מדי,” חצתה את החדר ומאחרי גבי פנתה ונעלמה באיזשהו פתח מימיני. ואז חזר הקול:

" – – – ואם אין השנַיִם אחים, גיסים, דודנים, בניהם של שכנים, ואפילו לא למדו יחד בגן־הילדים, ביסודי, או בתיכון, לא נפגשו בטירונות, אינם עובדים – הם או נשותיהם – באותו מפעל, אפילו הם שני ישראלים חריגים עד כדי כך, שאין להם אפילו חבר משותף אחד, עתידים הם לגלות בתוך חצי שעה איזושהי קרבה. במקרה הקיצוני ביותר, יגלו לפחות ישראלי אחד השנוא על שניהם באותו להט, ומעתה תולחם ידידותם באש השנאה המשותפת הזאת…

"למה? ככה. קטן, צפוף, מפולש. ולא רק בשבתנו בארץ צופים כולנו בחלונות זולתנו, מציצים הכול בחלוננו. אפילו במסע זה, לכל ארכו, ניקרו לי אחי הישראלים, לפעמים כיחידים מנותקים, שאיזשהו גורל גילגלם לעיר נידחת, אבל בדרך־כלל גם כאן בחבורות, מוסיפים להתגודד, להיכנס איש לתוך נשמת חברו, מחוברים למאה חלונות בבית, ממשיכים לאהוב עד מוות, לשנוא עד שגעון… (כאן באה הפסקת אֵלם ממושכת, שנשמעה כמחיקה בסרט המגנטי).

" – – – כן, מקבל, משפחה עם דגל ומס הכנסה, וכל השנאה המפעפעת במשפחה יהודית אוהבת. משפחה כזאת – האם יש צורך לפרש? – בחוֹם הזה, בדוחק, עם בני הדודים, החברים, המלחמות, ומה יהיה, ואין ברירה ויש ברירה, ואף־על־פי־כן, רבותי הסופרים, הכול, רק לא עוד פעם האנשים המוכרים לנו בעל־פה, רק לא המציאות הלוחצת כמו נעלים צרות… רק לא פרוזה…

"על בּוֹננוּת זו, חביבתי, יסד סוחצקי את אחיזתו באוניברסיטה… כן סיפרתי לך. מִיייכאל סוחצקי, השמוֹק הגאוני הצעיר, כמו אריה נלחמתי על מינוי בשבילו במחלקה שלנו אחרי שנשרף אצל פרופסור גרונדליך… כן סיפרתי. אמש, או שלשום, לא חשוב. זה הגבר, שבימים שהסתובבנו, את ואני, בין עצי הסקוויה, משך מתחת לרגלי את השטיח ותימרן אותי להתפטרות ולסיום הקריֶרה האקדמית שלי. פרופסור מיכאל שיחור. המחלקה, היום. את ההתנגדות הפסיכולוגית העמוקה לפרוזה איבחן היטב מיכאל סוחצקי, ולא רק משום שהוא ראש מלא חשבונות, כי אם גם – והיום, כשאני יודע משהו על מה שעבר עליו בין שנתו השביעית לשנתו השלש־עשרה, אני סולח לו הכול – גם, או בעיקר, משום שאת השנים עד לאחר צאתו מן הבור בדיר החזירים של האיכר הפולני, עקר סוחצקי מתוך נפשו, וכדי שלא להשתגע הכריז שהוא טאבולה ראסה. לא רק הוא לבדו מתחיל מן האפס. החיים עצמם אינם מתחילים אלא עם מיכאל סוחצקי, אדם בלי עבר, בארץ בלי עבר, עם ספרות שהיא הכול, רק לא פרוזה…

" – – – זה סיפור, סוחצקי, אבל סיפור אחר. כשנפגשנו עדיין הייתי אני חבר משמר־העין, ובסך־הכול צעיר מאוד, אבל בהרגשתי הפנימית, אחד שמאחריו שנים שאכל אותן הכול – נעורים של עבודה לפרנסת המשפחה, הצבא הבריטי, הכלא, שוב מלחמה, קיבוץ, וכבר אני אב לבן שנולד בטרם נשאתי את אמו לאשה ולבת שנולדה בטרם השלמתי סוף־סוף, אחרי הפסקה של שבע שנים, את הדבר האחד שהשתוקקתי לו אז באמת, את השנה הראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים. מתוך התחשבות בעברי, אישרה לי המזכירות האקדמית מסלול מיוחד, ישר לתואר השני, ועם האישור בידי ביקשתי את הסכמת הקיבוץ. כדי להקל על ההחלטה ועל מצפוני, הצעתי שארבעה ימים בשבוע אשב בירושלים ובששי, שבת וראשון אעבוד במשק. חברנו מישקה שושן היה אז נציג התנועה בהנהלת הסוכנות היהודית, והיה לי אתו טרמפּ קבוע לירושלים ביום שני בבוקר, ולפעמים גם בחזרה הביתה ביום חמישי אחר־הצהרים…

"היה לחוץ, אבל אלה היו שנתים נפלאות. וכלולה בזה גם הידידות עם סוחצקי. היום אין כבר הבדל רב בין חמשים לארבעים ושלוש, ובעוד עשרים שנה, מה זה כבר שבעים, ששים ושלוש… ראיתי את סוחצקי לפני חדשיִם־שלושה באיזה טקס ספרותי, שהוא ישב בו ראש – למרות כל הבשר, או השומן, הממלא אותו עכשיו, מתחת לעור, אין בפניו אותה מתיחות דרוכה, שאפו המושחז מאיים לבקעה. גם אותו רעב משוּפד – רעב, שלא הוברר לי אף פעם לְמָה – גם הוא אינו בוער עוד במבטו. נשאר רק זה: עדיין אינו צוחק. אפילו כשסיים לקרוא את חוַת־הדעת של חבר־השופטים ואמר, על החתום, פרופסור מיכאל שיחור, לא חייך… אבל מה פתאום אני מדבר אתך על סוחצקי? (קולה של קארן פידלר: ‘הוא הבין מדוע לא פרוזה –’)

“אה, זהו! כשנפגשנו היה סוחצקי בן עשרים־ושתים־שלוש, ולא רק נראה ילד, ילד כחוש, עור מתוח על פנים רעבות, אלא שאני הייתי בשש־שבע שנים מבוגר ממנו, וזהו הבדל רב בכל מקרה ובודאי במקרה שלי, בן שלושים, קיבוצניק, סופר וכל זה. עד היום ידוע לי מעט מאוד על מה שהתנסה בו בילדותו, במלחמה, אבל אילו ידעתי כבר אז אפילו פרט אחד זה שתיאר באיזשהו ראיון לפני כשנה, איך בהיותו בן שבע, בחורף הראשון של המלחמה, הורה לו אביו ללכת בלילה לביתו של ידיד פולני, פרופסור־עמית בבית־הספר לרפואה של לוּבּלין, וכשראה הפרופסור את הילד היהודי הקטן, פשוט טרק בפניו את הדלת, ובזה החלה פרשת בריחות והסתתרויות, שנמשכה שנים – אילו רק זאת ידעתי, הייתי מוַתר לו מראש על המחלקה, על הכול. לא היה לו שום צורך לבזות את יצירתי, לארגן מישהו שיקרע לגזרים את ספרי העיוני ‘אני אחֵר’. את רגליו הייתי מנשק. הכול מחוּל לו. לא ידעתי. בניתי לי בדמיוני סיפור, שהוא בן למשפחת סוחרים, מאלה שהגיעו מפולין בשנות העשרים והשלושים, קצתם עם לא מעט כסף, והיו בהם שאף הרבו את הונם בשנות מלחמת־העולם. גם בתנאי הצנע של ראשית שנות החמשים, חי הבחור היטב, שכר את החדר בקומת־הקרקע שבביתו של פרופסור גרוּנדליך בטלבּיה, ובזה אמנם סימל את הקרבה שבין המורה לתלמידו המבריק, אבל בשכר־דירה לא נמוך, שגבתה הגברת גרונדליך. סוחצקי נראה כמי שאמו הפולניה לא הניחה לו לשחק עם הצברים הפראים, ואם לא סוּדר לו פטור מלא, ודאי עשה את שירותו הצבאי באיזו מפקדה בתל־אביב – ואת חויית שדות־האימונים ושדות־הקרב בשתי מלחמות, שתים־עשרה השנים שבין צאתי את הגימנסיה לשובי לירושלים כדי לסיים סוף־סוף שנה ראשונה, אמרתי אז בלבי, לא ידע מיכאל סוחצקי. ואל תטעי, קרן־הפוך, בשנתים ההן שלי בירושלים נקשרה ביני לבין מיכאל ידידות מיוחדת מאוד, שהיתה, כך חשתי אז, בהחלט הדדית. אני נמשכתי אל העילוי הצעיר בעל הפרצוף הכחוש והעינים הרעבות, שכבר אז נחשב לבולט בתלמידיו של גרונדליך, שהוא עצמו זכה אך שנתים לפני־כן להכרה שנמנעה ממנו יותר מעשרים שנה, כל עוד היה פרופסור רבינא בעל הדעה. גרונדליך התמנה מיד לפרופסור מן המנין ולירושלים עלה רק אחרי שהובטח לו אחד הבתים הנאים ביותר של האפוטרופוס על נכסי נפקדים, אבל מן המרירות שנצברה בו כבר לא נרפא. מיכאל סוחצקי שבה אפילו את לבו של המלומד המר הזה. על אדם כמוני, שעד היום מוסיף לחיות בתחושה, שלא מילא את מה שהחסיר בשנות הגלגולים הארו­כות, עשה הידע של סוחצקי הקטן רושם כביר. עוד לפני פגישתנו החלה מתפרסמת באחד העתונים סדרת מאמרים, שחבקו עולם ומלואו, אך במרכזם הציג את השאלה, שהיתה אפנתית מאוד גם אז: האם מת הרומן באופן סופי ומוחלט, ואין תקוה לאחריתו? על הרומן הריאליסטי בכלל, ועל קומץ הרומנים הישראליים בפרט, גזר סוחצקי במאמריו גם סקילה, גם שריפה, גם הרג וגם חנק, ורומן־הביכורים שלי… ‘תרפים’, סיפרתי לך – לא רק ניצל מן ההוצאות להורג ההמוניות, אלא זכה להבלטה ולהשואה לאותן תופעות חדשניות, שסוחצקי מצא בספרות העולם. מאמריו נדפסו שש־שבע שנים אחרי שנכתבו פרקי ‘תרפים’ בכלא המרכזי בירושלים, וכל אותן השפעות מבורכות שמצא בספרי פשוט לא היו ולא נבראו. אלא שמאמריו ראו אור בעיצומו של פרק משברי בחיי, כשגיליתי שאיני מגיע לכלל התפייסות עם עצמי, עם חיי בקיבוץ, עם התחושה הלא־מרפה, ספר כמו ‘תרפים’ לא אכתוב עוד. הימשכותי לירושלים נבעה מאותה מצוקה, אולי היתה מוצנעת בה גם איזו תקוה לפריחה מחודשת, כמו זו שידעתי בין החומות במגרש הרוסים. לא מותו של הרומן נטל את מנוחתי. מצבו של בלפור שו”ב שיגע אותי. מה פלא שנעמו לי מאוד דבריו הטובים של מיכאל סוחצקי על ספרי, כמעט אך ורק על ספרי. זה היה בסיסה של ידידותנו. ידידות מסוג מאוד מסוים, כפי שאמרתי, כולה אויר פסגות, לעולם לא סתם רכילות, בחורות, מצוקות פרטיות ולכן גם לא ידעתי, שמפולין הגיע עם אמו כבר אחרי המלחמה ועל הלילה ההוא בלובלין, כמו על הבור בדיר החזירים, לא שמעתי אלא בראיון שהוקלט אתו ליום הזכרון לשואה ולגבורה באביב שעבר, כשהתאבלתי על אחי הגדול נחמיה. הייתי בטוח שנולד וגדל בנחלת בנימין, או בשינקין. הן עם סוחצקי אין לדבר פרוזה (קולה של קארן פידלר: ‘סוף־סוף אנחנו מתחילים להתקרב –’)…

"שוק אמיתי לפרוזה לא היה אצלנו מעולם, ודווקא משום שהיה כזה־וכזה, יתום־מתוך־הכרה, ידע סוחצקי לאחוז את השור הזה בקרניו. מדבר מחורבן, כל המקומיים שאינם נותנים רגע שקט – העמונים, המואבים, האדומים, הגרגשים, הפלשתים – מעצמות־העל, שאנחנו יושבים להן על הכביש הראשי, כל זה ופרוזה?! אחרי הכול, העם העברי חי רק מהבטחות, ומפנטסיות. לחיות היה אפשר רק עם ברכת יעקב, עם ברכת משה, עם הר סיני, אבל גם עם הצגות באש חיה של האלטרנטיבות3. ברית־בין־הבתרים, עשרת הדיברות ובעתיד־הבלתי־נראה־לעין משיח וגן־עדן, או סדום ועמורה. בארץ הקטנה הזאת לא היה לאן לברוח. המערות הרחוקות ביותר היו מאחרי הבית. לצמוח היה אפשר למעלה, כלפי ה’מֶטא', לא יראני אדם וחי, הכּוֹל שוכן ערפל, מֶטָא־ריאלי, מֶטָא־פיסי, מֶטָא־היסטורי, או לרדת עמוק לתהומות. דור־דור ונביאיו, דור־דור וגואליו, ומשיחיו, מיסטי­קנים, משוררים, מבארים ומפרשים, והכול ברמה עולמית, נצחית. ואילו פרוזה, אם בכלל, הוגבלה לכמה שימושים פולח­ניים, קצת מטעמי יוקרה, תיישים אחדים, לול מבוקר, לקריאת הגבר, לכפרות, וכיון שהחיים הם גם אוכל – למרק עוף צח לשבת – – – "

כמו בהפסקת חשמל מחק חושך את הטלאים הפסיכדליים, את הבריטון המתפורר של אבי, את הכול. וכבר היה לא ליל עלטה, כי אם אפרורית, שמרצדות בה עדיין לפני עיני דמויות הגרר, עיגולים וזיגזגים אֶלֶקטריים. ובתוך שברירי רגע כבר פסעה קארן פידלר מכסאה אל הקיר שבגבה, זה שעוד לפני־כן, מבעד לרשת המתעה של טלאי האור, הבחנתי שכל חציוֹ העליון מלא איזו בהירות נוגהת וכשם שעמדתי בהדרגה על מתוַת החדר ורהיטיו, ידעתי שזהו מסך, משהו בדומה למרקע הסרט במטוס. עכשיו הטתה קארן פידלר את גופה לפנים, נסמכת לשפתו הצרה של שולחן אֶליפטי גדול, פשטה את ידה הימנית – ובבת־אחת גלל עצמו המרקע כלפי מעלה. זהרם של שמי צהרים צלולים מציף את החדר, מתפרץ לתוך עיני הבוערות, לא גשם, רק אילו קרעי עננים ברקיע הבהיר, כאילו לא זה עתה – כמה ישבתי כך מסומר אל הכסא, מאזין לקולו החי של אבי? השעה היא קצת לפני עשר ושלושים בערב, כלומר, בארץ, בשעוני, כלומר שלוש וחצי, אחר־הצהרים, כאן, ומענת נפרדתי למטה בשלוש – כאילו לא אך לפני חצי שעה נסענו בתוך מבול.

"ועכשיו אני מתנצלת גם על שגררתי אותך, ואת אחותך, ביום כזה, מביתה, גם על מה שבודאי נראה לך, ובצדק, כשיא של חוסר־טקט וּווּלגריוּת. יותר מכול חששתי, שלמראה החדר תימלט החוצה – "

צעד אחר צעד מנסה אני, בדברי מבוא אלה לספרו של אבי, לשחזר את שלבי הילכדותי בשָׂבכּוֹ. הן גם במרחק של יותר משנתים ואחרי נסיוני המי־יודע־כמה לסיים מה שאולי אסור היה לי לקבל עלי מלכתחילה, חוזר אני ותוהה ביני לבין עצמי:

האוּמנם?! האוּמנם הייתי אני, בגופי, שם, באותו חדר, שבבת־אחת הדיח אורם של צהרי יוני את כל חללו, שטף והרחיק את הטלאים הפסיכדליים מעל הכּוֹל, החל בשולחן־האוכל האליפטי שליד החלון, וכלה בשטיח האינדיאני והכרים הגדולים והקטנים שבפינת האֶלקטרוֹניקה, חשף קירות ותקרה בוהקים בלבן עמום־היגיֶני, הם וארון הספרים הלבן לאורך הקיר הארוך, סתם חדר בהיר, מטופח, מרוּוח – אני?.. ממש?

ואת קארן פידלר אני חוזר ורואה בצד השולחן, פניה אלי, גבַּהּ לחלון, אור הצהרַיִם בחליפת המכנסַיִם המשיית ההדוקה, שעכשיו מחזירה היא ברק של עלי תות רחוצים, אשה קטנה, גבוהה יותר מלאה, אבל הרושם שנטבע בזכרוני אינו של רפיסות מתכנסת, להיפך, זהו גוף נוטה לבשׂרנות, שואף למעוגלות. אני רואה תלתלי מספרה שחורים־נצנוציים ועינַיִם שחורות ובולטות מדי. וצחות של קוסמטיקאית. האוּמנם?! אני זוכר?!

אני רואה אותה צועדת בחזרה אל כסאהּ, שעכשיו ברור שהוא שייך לשולחן־האוכל – הכרעַיִם והמסעד הזקוף דובדבניים, הריפוד ארג משיי עשיר, פסי תכלת וזהב ואדום־ייני. קארן פידלר אינה מתיַשבת, כי אם נרכנת לעבר הרצפה, בין הכסא לעמוד־הטוֹטֶם…

אכן, עמוד־טוֹטם – גולם, שעוצב כנראה מגזעו של עץ, היקפו כשל מרים משקולות, מסיכת־פנים מגולפת ומצוּירת של ספק אדם ספק חזיר־בר, ברק זכוכית צבעונית בחורי העינַיִם, הנחירַיִם, הזרבובית, קרקפת מעוטרת בנוצות אינדיאנים, ובמה שאפשר לתארוֹ כחזה מעין חושן של הכּוֹהן הגדול, פסיפס של זכוכיות צבעונין. עכשיו – אולי בגלל האובות האורקוליים – הוא מגושם ומכוער להפליא, ואיני יודע איך לא הבחנתי מיָד, שהוא נטול אותו יופי כובש שבאמנות הפרימיטיבית, זו שאמי – בעבודתהּ בחומר, לא בעץ – נמשכה אליה מאוד.

מכל־מקום, זה הרגע המכריע בכניסתי לתוך ספרו של אבי. אמנם, את אור היום החזירה קארן פידלר לחדר, אפילו השמיעה איזו התנצלות, אבל את קבלת הפנים חסרת־הטקט והווּלגרית, בלשונה, עדיין לא תירצה. הנה היא שבה ומזדקפת, ילקוטו הישן של אבי בידהּ. לא האמנתי למראה עיני: בטוח הייתי, שלפני שנים, כשנטש את ההוראה, נפטר גם מילקוטו המרופט! על לוח הזכוכית השחורה של השולחן הסלוני מניחה היא את הילקוט, מתיַשבת על ספת־הקורדרוי בפינה הקרובה לכסאי, בינה לביני רק מנורת־רגל, אומרת:

“מיָד אחרי שאמרת שתבוא, נחפזתי הביתה, שואלת את עצמי איך, ומאיזה קצה, אני ניגשת מיָד לעיקר. עוד חצי שעה יש לנו, נכון?”

זאת אמרתי לה בכניסתי: בארבע תחכה לי ענת לפני הבנין. הינהנתי, כמו דוחק בה באמת לגשת לעצם הענין, אך בלבי איני יכול שלא לכבד את הימָנעותהּ ממשפט־סרק אחד, לא שום אמירה בנלית על מותו של אבי. ישר מן הילקוט, שכבר היא פותחת את רצועותיו השחוקות, ישר מהקַסטות המבצבצות מתוכו. תפסתי את הפּרינציפּ. הספר הנפלא, שדיברה עליו בטלפון, הוא מה ששמעתי: וידוייו המוקלטים של בלפור שו"ב, הבשורה על־פי השֵיגל קארן פידלר. שרק לא תשב עכשיו לספר לי דברים, שאני מבכר שלא לדעתם. הכי נקי היה אילו פשוט מסרה לידי את הילקוט. היא מדברת, מתאמצת להישָמע עניָנית ומרוכזת:

"כבר ברור לך, שזה הספר, ההקלטות. שמורות אצלי עשרים וארבע קַסטות. רובן של מאה ועשרים דקה, השאר של תשעים. עשינו חישוב משוער: אחרי שמנכים מתוך ארבעים וחמש השעות את כל החזרות, הסטיות לענינים שאינם שייכים לספר, המחיקות, נשארות לנו כשלושים שעות, קצת יותר ממאתַיִם אלף מלה, באנגלית. מהרגע שטילפנה אלי איילת וסיפרה לי במה אתה מעוניין, אני חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב, אולי בכל־זאת מצוי איזשהו כוח מסתורי, שהכניס לראשי את הרעיון הפרוע הזה, להקליט את דבריו עוד ועוד, בלי שיתעורר בלבו החשד הקל ביותר, איזה מזל, אלוֹהים שבשמַיִם – "

האמירה האגבית הזאת על ההקלטה שנעשתה בהֶסתר פעלה על עצבי הגרויים כפעולתה של שליפת נצרה על רמוֹן דרוך:

“כל זה עשית בהסתר?! שלושים שעות נֶטו?! עשרים וארבע קַסטות?!”

כנשוּך נחש קפצתי ממקומי, מבקש לצאת בטריקת דלת, להסתלק מכל הפרשה המחליאה, שהוטחה גם היא בפרצופי, עם כל השאר, ביום ארור זה, להימָלט גם מזכרון אותן “מחיקות”, שבכמה מהן הבחנתי כבר בשמיעה ראשונה, ודאי מה שלחש אבי באָזני האשה הזאת כששכב במיטתהּ, שכב אתה, דיבר, שכב עליה, דיבר, שכב השד־יודע־איך, ופלא שמחרוזות־לחשושים אלה אינם כלולים בשי הזה, שהיא מעניקה לי כאן, בדירתהּ.

"אני עייף. מאוד. בטלפון דיברת על ספר, ולכן באתי. אבל זה – "

בעיניה ריקדה איזו עליצות משונה: "אני מבינה ומתנצלת שוב, אבל האמת היא, שלתגובה כזאת קיוִיתי – " ועכשיו חייכו גם שפתיה המלאות "זו היתה הדרך היחידה להכניס אותך ישר לתוך הספר – "

"אַת חוזרת ומדברת על ספר, כשיש כאן מעשה מכוער של הקלטת־סתר שאינני מוצא בה שום דבר מבדח – "

הבלטתי את כעסי, אבל קארן פידלר לא נרתעה, לא הרפתה, שבה וביקשה שלא אלך, שאישָאר עד תום חצי השעה. כל שהותי באמריקה, מן הנחיתה ועד להמראה, הסתכמה בפחות משלושים ושש שעות, וגם לשמע קולו הערטילאי של אבי, תוהה אני בכל פעם מחדש אם לא בדמיוני בלבד ראיתי את חדר־המגורים הלבן בקומה העשרים ואחת של ה“איסט אנד וֶסט טאוֶרס”. רק בשעה שחוזר ועולה מן הקַסטה העשרים וחמש קולה החם והכלל־לא־גברי של קארן פידלר, רואה אני את עצמי ברגע ההוא, כשהשיבה ואמרה, "כמובן! לכן גם דיבר בלי כל עכבות, כמו אל הים, כמו אל הרוח, ישר לתוך השכחה, דיבר ודיבר. וביום חמישי, לפני צאתי לפגרת הפסחא, החזרתי לו בעשרים וארבע קַסטות אלה שבילקוט את עצמו ואמרתי לו, הנה, זה ספרך. למרות כעסך, נמרוד, אינך מתנגד שאקרא לך נמרוד, אני מודה לאלוהים על הקַסטות – "

ואז רואה אני את עצמי פוסע לא לדלת היציאה, אלא מן השטיח הלא־גדול (צבע הדלעת? הבטטה?) שעליו אני עומד אל רצפת־הפרקֶט הממורקת ועד לשולחן־האוכל האליפטי, ולתוך עיני קופץ מה שרק מחלון הקומה העשרים ואחת במרכז מאנהטן, בשעה צלולה ומוארת כזאת, יכולתי לראותו. הלום המראה הזה, עד החלון ממש אני קרב, ומתחתי, למטה, גגות של בניני שמונה ושתים־עשרה ושש־עשרה קומות ואיזו קתדרלה דחוקה ביניהם, ומשם ועד לאופק הרחוק ממש אינסוף בנינים רמים, מגדלים וצריחים, ונהר ההדסון משמאל, ומתוָתוֹ העדינה של גשר ג’ורג' וושינגטון במרחקים, ואילו מימין – אומרת קארן פידלר, שעכשיו היא לצדי – נראה האִיסט ריבֶר ומעבר לו “המקום שממנו הסיעה אותך אחותך,” והיא ממשיכה ואומרת: “סיפור השתהותו של בלפור, אביך, בדירה הזאת, עוד ועוד, הוא קשה, ולא כדי להטילו עליך העזתי לבקשך לבוא היום. גם מה שחובתי לספר לך על ההקלטות – באֵילו נסיבות נולד במוחי הרעיון, ומה היתה כוונתי – לא עכשיו. במשך הערב אנסה להקליט בשבילך תיאור מפורט ככל האפשר. אמנם אני מתקשה מאוד להאמין, שעוד היום יצליח ג’רי להשלים את כל הסידורים ולטוס עם הארון עוד הלילה, אבל הוא יודע היטב באיזה חוטים למשוך. בכל־אופן, הייתי רוצה לבוא מחר לקֶנֶדי, ואני מקווה שאז גם יהיו מוקלטים כל הדברים שמחובתי לספר לך.”

אני מאזין לקַסטה העשרים וחמש, רואה את קארן פידלר חוזרת לספת־הקורדרוי, אצבעותיה משחקות ברצועות הילקוט ובמשפטים קצרים ומהירים מספרת איך פגשה במשרדיו של אייץ' אייץ' אולפורט את ידידו מארק גרוסמן, סגן־נשיא ומנהל־ המכירות של חברת הפקה, שהסדרות שלו “משודרות גם בטלביזיה שלכם,” איך הצליח האיש להפעיל עליה "את כשרונו העיקרי – ומכר לי את הרעיון, שאינָשׂא לו, אפרוש מסוכנות הכשרונות ואעבור לניו־יורק, לדירה הענקית שמעתה תהיה כולה שלי. זמן לא רב אחרי שובנו מירח־הדבש – שהיה כמובן גם מסע מכירות – במערב־אירופה, גיליתי שבאותה דירה, ממזרח לפארק הזה, בין כל חפצי האמנות שהביא ממסעותיו, נועדה פינה קטנה גם לי. האמת היא, שבגלל מהומה מתמדת שהייתי נתונה בה, האפשרויות שמזמנת העיר הזאת, גם זה שבפועל חייתי יותר ויותר לבדי, נסחב כך הכּוֹל עד שבאחד הימים הזעיק אותי אייץ' אייץ' אולפורט כדי לספר לי סיפור זוָעות של סחטנות שמפעיל נגדו ידידו הטוב, בעלי. אני מספרת לך כל זאת כדי להגיע אל העיקר: רַק מפי אייץ' אייץ' נודע לִי דבר קיומהּ של דירה זו, והנחתו היתה שיש בה מערכת ציתות והקלטה, שעליה השתית בעלי את איומיו הסחטניים. בעזרת מומחים שהביא אייץ' אייץ' ערכנו בדיקה יסודית של דירתנו, ואחרי שגילינו שכל הדירה כולה ממותקנת, עשינו אותו דבר גם כאן. הסיום ברור לך: הסכם הגירושין העניק לי את הדירה על כל תכולתהּ. זה היה שנה לפני ווֹטֶרגייט. רציתי שכאשר תאזין לקַסֶטות בביתך בירושלים, תראה לנגד עיניך את המערכת המחוכמת מאוד, המושתלת כאן בכל פינה, גם תבין איך היה אפשר להפעילה בלי לעורר כל חשד, ולכך אקדיש את מעט הזמן שנותר – "

את דברי המבוא התכוונתי ליַחד לתיאור כניסתי אני לתוך ספרו של אבי, שלב אחר שלב. ברגע שהגעתי לפרשת ה“איסט אנד וֶסט טאוֶרס”, החל הגיון אחר, זה של הסיפור המרכז; להיאָבק עם הגיון סיפורי, וראיתי לנכון להקנות לו את זכות הקדימה. כך אני רואה צורך לעשות גם במקום הזה. את סיפורי אני משהה, וחוזר להשתלשלות המאורעות בין יום ששי, עשרים ואחד במרס 75', אחרי שהביאה קארן פידלר את אבי לדירתהּ ויצאה ל“גראנד סנטראל”, לבין יום שני, עשרים וארבעה, שבו עמד לשוב הביתה.

 

כ. קארן פידלר מתמלאת דאגה

עוד לפני שנפתחה המעלית בקומת־הקרקע, התמלאה קארן פידלר איזו דאגה. לא משהו מסוּים בדבריו או בהתנהגותו, שאפשר להצביע עליו ולומר: הנה, זה! ובכל־זאת, אין הקול מרפה: את בלפור, שלושה ימים לבדו שם בדירה, אסור להשאיר. זה לא טוב בשבילו.

מה שהלב לוחש – לחוד, ומה שהרגלַיִם עושות – לחוד. ועוד לפני שעברה בדלת המסתובבת, הזדרז שומר־הסף, עיכב מונית שהביאה נוסעים, סייע לה בנשיאת מזוַדתהּ הקלה ובירכה בסוף־שבוע טוב.

ומה תעשה עכשיו? תבקש מהנהג, שיחזיר אותה? נסעה עד גראנד סנטראל. לבּהּ אומר לה לא לנסוע, אבל שׂכלהּ שואל: איזה צורה תהיה לי אם אטלפן שנית אל פיטר סוּריס, והפעם להודיע, שבכלל אינני באה?! האיש סיים רומן. הוא במתיחוּת עצומה. אני עושה לו תרגיל כזה, ואני עלולה לאבד את היציב והמכובד במקורות הכנסתי. ונגיד, שאת פיטר אני מצליחה איכשהו לרצות – במה אתרץ את שובי הפתאומי לדירה, שהעמדתי לרשותו בנימוק הסביר שממילא אהיה מחוץ לעיר?! כל פירוש שיתן לכך בלפור לא ינעם לי. לכל היותר, יכולה אני לטלפן בתירוץ, ששכחתי להראות לו את הפְריזֶר, המלא ארוחות טלביזיה מוקפאות. על־פי היעָנותו, אחליט אם אני עולה לרכ­בת, או שבה הביתה.

וכמובן: לא טילפנה. ברכבת של שלוש־אפס־חמש נסעה, ולתחנה הקטנה בדרום־מערב־קונטיקוט הגיעה בשלג שהתחדש והחיש את כניסת הערב. מרגע שהבחינה בפיטר על הרציף ועד קרוב לחצות, כששיחררוּה מארחיה “כדי לעשות סוף־סוף מה שבשבילו באתי, לקרוא את ספרך,” החרישה המהומה את קולהּ הפנימי, אך ברגע שנסגרה אחריה דלת חדרהּ, ועל הבית המבודד, בין האגם הקפוא לשפת היער, ירדה דומיה מוחלטת, חזרה ודחקה בה אותה דאגה סתומה: ואם הכּוֹל בסדר, ובאמת נעל את עצמו בדירה, והוא יושב שם וכותב, ודאי ישמח לשמוע את קולי ולקשקש מעט. בכל־אופן, קולו יגיד הכּוֹל.

ושוב נרתעה. כאילו לא הדאגה לאיש שהתפרץ פתאום מחדש לתוך חייה מניעה אותה, כי אם הרִגשה שעוררה בה עצמה הפגישה אתו. וגם למחרת הלך ודחה טבעהּ, הנוטה להיאָחז במטָלות ממשיות ולהתמודד אתן באורח תכליתי, את זמזומהּ הסתמי של הדאגה. רק לפנות־ערב, בשובם משוט בשפת האגם ובעיירת־הקיִט החָרפית שבקרבת מקום, והיא הסתגרה בחדרה עם כתב־היד החדש של פיטר, לא התאפקה וטילפנה. עוד ועוד ניסרו הצלצולים, והֵדם כמו חזר מהדירה הריקה. בעצם: סימן מצוּין. כאן, קרוב לאגם הקפוא, בשפת היער המושלג, היתה הצינה מרנינה, אבל במאנהטן, כך מסר הרדיו, עלתה הטמפרטו­רה בבת־אחת וכל השלג הבּוֹצי התמוסס במשך היום. בערב כזה, אם לא הלך לתיאטרון, נפלא לשוטט סתם כך ברחובות, ודאי מסעיר יותר מן המזומן לי: גם להיות חביבה לרופא האלמן אוהב הספרוּת, שהסוּריסים טרם נואשו מתכניתם לשדך אותי לו, גם להתפעל בקולי־קולות מכל עמוד שאספיק לקרוא עד לשעת הארוחה.

אך אף־על־פי שהיעָדרותו של בלפור מהדירה הרגיעה את קארן, הנה משקם הרופא ושב לביתו, ואנה – אשתו של פיטר – פתחה במתקפת שדכנות, מילא אותה מחדש אי־השקט הסתום. בנימוק הפועל מיָד על סופרים, ש“אני מתה לגלות איך אתה מסיים את הספר”, מיהרה לחתום את הערב ולעלות לחדרהּ. ברגע שסגרה אחריה את הדלת, ניגשה אל הטלפון. עדיין לא שב, עדיין לא.

היא חזרה אל הרומן, שכדרכו של סוריס היתה כתיבתו מושכת, פיקחית, מרגשת, וכבר במקום שהגיעה אליו – בסוף השליש השני – ידעה: הקוראים יאהבוהו אף יותר מספריו הקודמים. לפיטר יש כשרון נדיר לעורר אצל קוראיו תחושה, שלפניהם יצירה מצועפת ועמוקה, שאני, הקורא הטוב, רק בזכות רגישותי שלי וחריפותי שלי, ירדתי לסופהּ, וכך מעניק הוא להם לא רק הנאה מסיפור כתוב היטב, שנון, פעמים מצחיק, פעמים כמעט מלודרמתי, עם התחלה, אמצע וסוף, כמו שאוהבים כולנו, אלא גם את הסיפוק שבהתמודדות האינטלקטואלית עם המחבר, אולי נצחון עליו. וגם היא עצמה – חרף מחשבותיה – בלעה את הספר בשקיקה. כשהציצה בשעוֹנהּ, כבר היתה השעה שתים אחר חצות. אם אצלצל עכשיו, אני עלולה להעירוֹ. לא אִכפּת לי. יש לי צורך בוער להיוָכח שהכּוֹל אצלו בסדר, אם כי בראשי כבר ניסחתי את התירוצים לצלצול כזה – שאינני מצליחה להירָדם, שכתב־היד החדש עורר בי מחשבות על הכתיבה שהוא נתון בה בוַדאי בשעה זו. כבר אמציא משהו.

שוב אבדו הצלצולים בריקנות רחוקה. לראשונה היתה דאגתהּ לפחד של ממש. יותר מדי חזר והזכיר במהלך פגישתם החפוזה את השתיה, הבדידות, איזשהו תסכּוּל עמוּק. ואם יצא לשוטט ברחובותיו של כרך פראי זה, עלול היה להיקָלע מי־יודע־למה! אבל מה אני עושה, בשתַּיִם לפנות־בוקר, מקונטיקוט?! ואולי פגש איזשהו ישראלי, אולי איזו אשה? האיש הוא בן חמשים. היא שבה לכתב־היד, ולא הניחה אותו מידהּ עד לשורה האחרונה. משהו, דווקא בשני הפרקים האחרונים, התרופף פתאום, כמו שׂק־נייר מלא מִצרכים, שכמה צעדים מפתח הבית פקע, ואתה לופתו מכל צד, מקווה להגיע איכשהו פנימה. חבל מאוד, מפני שסוף־סוף יריחו כלבי הביקורת דם. ולעומת זאת, למרבה הפרדוֹכּס, את לב הקוראים עשוי דווקא החיבוק החרד, שמחבק פיטר את גיבוריו הנופלים, לכבוש.

בארבע טילפנה בשלישית. אין איש. לך נַסר את הריקנות.

קרוב לעשר בבוקר, מבוהלת וראשהּ מתפוצץ, התעוררה משנתהּ. למטה יושב פיטר כבר משעה שבע. זה היה הטקס הקבוע: ביום ששי היא מגיעה לביתם. בבוקר יום ראשון מוצא אותה פיטר במטבח, מחכה לוֹ בקוצר־רוח, היא מקדמת אוֹתוֹ בקריאות אינדיאניות, גומרת את ההלל על פרקי הסיום בפרט ועל שאר פרקיו בכלל ומודה לו שוב על החויה החד־פעמית שהעניקה לה הקריאה. גם הפעם דיברה אמת כשסיפרה באיזו שעה הגיעה לעמוד האחרון, באיזו התרגשות שרויה היתה, שאינה זוכרת מתי נרדמה וכי ראשהּ מתפוצץ עכשיו לרסיסים. עד ששתתה קפה, בלעה כדורים ומנתה בפרטי־פרטים את כל שבחי הספר, כבר היה אחת עשרה. הסוּפֶּרלטיבים הניחו את דעתו של פיטר, והוא תמך בהצעה שהציעה לה אנה, שתשוב לחדרהּ ותשכב שעה־שעתַּיִם, עד שיעבור כאב הראש.

לזה חיכתה. אמנם, כשהתעוררה התאפקה ולא טילפנה, אבל עכשיו התנפלה מיָד על החוּגה, מאזינה עוד ועוד לניסורים הארוכים, כאילו הם חַכּוֹת, שידוגו איכשהו את בלפור מתוך הריקנות.

ואכן, פתאום הורמה שפופרת. הצלצולים נפסקו. דומיה מוחלטת. קארן קראה, “מי שם?! זו קארן!” ואז, כמין חרחוּר עמום, הגיע קולו של בלפור:

“האורח האוריֶנטלי, אני. אַת כבר במשרד? מה השעה עכשיו?”

“זו מדינה נוצרית, מיסטר שו”ב, ואצלנו שומרים ביום ראשון את השבת. תחזור לישון. העיקר שאתה קיים."

“מי ישן?! אני ער כעפרוֹני!” בפה מלא חול דיבר, ולרגע נדמה לה, שהיא מריחה ויסקי. הוא כבר שתה. אין לו מושג לא איזה יום היום ולא איזו שעה. לבּהּ ידע מה שניבא. היא שמעה עצמהּ רוקמת סיפור תוך כדי דיבור:

"אני נורא מצטערת, בלפור, קרתה לי תקלה רצינית, ואני מטלפנת להודיע לך, שאני נאלצת לשוב כבר הערב – " ומחשש שמא יפרש את הטלפון הזה כרמז, שעליו לפנות את דירתהּ, מיהרה לפתח את התירוּץ: "אני מתחילה להאמין שהיתה כאן שכחה פרוֹידיאנית, כדי שבכל־זאת ניפָּגש פעם נוספת. מחר התכוונתי ללכת ישר מהרכבת לאיזו פגישה חשובה, אבל את החומר, שכחתי בדירה. אז חכּה לי, ואם קבעת פגישה עם אחרת, בטל – "

לה עצמה נשמע התירוץ משכנע כל־כך, שבלי ניד עפעף חזרה עליו גם באָזני פיטר ואנה. וכיוָן שאת עיקר השירות והתשבחות על ספרו החדש כבר שמע פיטר, היה בעצם גם הוא עצמו מעוניין, שתתחיל לטפל בהוצאתו לאור, ולא מחר – הרגע, שלשוֹם – אלא שהכּוֹל שמרו על נימוסים נאים ועל חזוּת נינוחה, יחד סעדו בצהרַיִם, קארן שרה עוד שתי “גלוֹריוֹת” על ספרו כהדרן, ופיטר ואנה הסיעוה במכוניתם לתחנת־הרכבת. וברדת ערב ההשתוות האביבית, כבר היתה בדרכּהּ מתחנת גרַאנד סֶנטראל לדירתהּ.

לבוש כהלכה היה בלפור כשפתח לה את דירתהּ, וכשקירב אל לחיהּ את לחיו המגולחת, מלאו נחיריה ריח אַפטֶר־שֵייב קנמוֹני, שהִזה על עצמו בנדיבות, כמין דיאוֹדוֹרנט לאלכוהול. גם בחדר עצמו שרר סדר מופתי. המצעים שהכינה לו היו מקופלים בקפידה בפינת הספה. לא על שולחן־הכתיבה ולא בשום מקום אחר לא נראה נייר, או איזה סימן אחר שמישהו ישב כאן שעות ארוכות וכתב.

וקארן, אחרי שהכניסה את חפציה לחדר הפנימי ופשטה את מעילה, סתם, בהלצה, הפטירה:

“ואיפה הרומן?”

בפניו המוארכות, שנראו כחושות יותר מביום ששי, גיהץ חיוך מוזר את שני החריצים העמוקים בפינות הפה: “שם” – זקף אגודל לעבר המסדרון.

קארן פידלר כבר ידעה, ובכל־זאת שאלה: “איפה שם?!”

"יש שם מין תיבת־דואר גדולה כזאת, בחדר־הכביסה, אַת יודעת – " המשוגע שילשל כל מה שכתב לתוך מִשׂרפת האשפה, אם זו אינה מין מתיחה ישראלית.

“איך אני צריכה לפרש את הצחוק הזה? הוא שייך לכתיבה, או לשתיה?”

“לעולם אל תפרשו את חיוכינו, אמר הנסיך התאילנדי לשר־החוץ המערבי, מפני שאנחנו בתאילנד מחייכים תמיד.”

"אז מה קרה בתאילנד מיום ששי אחר־הצהרַיִם – "

“למרות משבר האנרגיה, ההסקה כאן רצחנית. דבר ראשון, התפשטתי עד לתחתונים. דבר שני, מזגתי לי מהויסקי שלך. שקט כזה לא ידעתי מיום צאתי למסעי האַפוֹסטוֹלי. ישבתי לשולחן־הכתיבה הסיני ומאוחר מאוד, לא זוכר כמה, נרדמתי פה, על הספה.”

“וֶ –?”

“התעוררתי מוקדם מאוד. מזגתי לי קפה. פתחתי את הרדיו שלך, בוּל על המוסיקה, דַאבְּליוּ־קיוּ־אֶכּס־אַר. שתיתי עוד קצת מהויסקי שלך. חזרתי לשולחן־הכתיבה הסיני, והמשכתי כמו בטראנס. גמרתי את כל הנייר שלי. מצאתי נייר במגירות שלך.”

“וֶ –?”

“בלילות, בשובי לחדרי בַּיוניברסיטי מוֹטֶל, בַּהוֹלִידֵיי אין, אני־יודע־איפה, הייתי צופה בטלביזיה. כל סרט דמה לסרט מהערב הקודם, מהעיר הקודמת, ובכולם עוצר החוק איזה ברנש מפוקפק, וזה אומר: אַ’ם קְלין, מֶן!.. פתאום, אתמול, קמתי מהשולחן, ניגשתי אל החלון, מיליוני החלונות של מאנהטן, הממלאים את שמי הערב, כל הניירות שסחבתי אתי מהבית וגררתי על־פני כל אמריקה וכל מה שהמשכתי לשרבט שלשום וכל היום אתמול, נראו לי – בַּאאא!!!.. זה הסיפור, קרן־קיימת, אַ’ם קלין, מֶם!.. ביקשת שלא אמכור את הערב האחרון שלי בעולם החדש אף לאחת מאלפי החתיכות, ששמעו שאני בעיר. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת־ערב?”

“בעונג,” לחשה, שלא יסגיר אותה קולהּ.

"עלַיִך לקרוא חומר אמרת – "

“זה לא יברח. כשנחזור. פה למטה, שני רחובות במעלה קולומבוס, יש מסעדה טובה, אַנגֶ’לוֹ”

"הזמנתי אותך – "

"תן לי רק להתלבש לכבודך – " ומחדר־השינה, מרחוק, אמרה מה שבלבּהּ: “זה היה רעיון מטומטם מצדי, לנסוע ביום ששי –”

“אַת טילפנת אמש.”

כלומר, הוא שמע את הצלצולים הארוכים, ולא הגיב. “היית בבית כשטילפנתי?!”

“לא, אני מנחש מפני שלא הייתי. מקולך, הבוקר, שמעתי שטילפנת וטילפנת, והופתעת לשמוע אותי חי. ממה חששת כל־כך, קרן־הפוך?”

“בתחילה רק כדי לספר לך, שאיאָלץ להקדים את שובי. בחצות ניסיתי שוב. ובשתַּיִם. ורק אז,” איחדה את הבדיה עם האמת, “התחלתי לדאוג ממש.”

“יצא מזה לפחות דבר אחד טוב – שאַת פה.”

"טילפנתי בארבע לפנות־בוקר. אילו ידעתי, שהוזמנת לאיזו מיטה חמה – הייתי שקטה. אבל ניו־יורק פראית, ואתה מסוגל ללכת למקום שקראת עליו באיזה ספר. רק המתים מכירים את ברוּקלין – "

עכשיו פרץ בצחוק רם, לא התאפק, נכנס לחדר־השינה, שקארן עמדהּ בו לפני הראי והתאפרה ולראשונה כרך זרועותיו סביבהּ, רכן אליה ונשק מאחור את כתפהּ החשׂופה ואת צוארהּ: “זה היה כמו סיסמה. אַת זכרת – שתים־עשרה שנה!”

“בתל־אביב, אמרת לי, כבר אחרי שהשתחררת מהכלא, בחורף של המלחמה, גילית את תוֹמאס ווּלף. את ‘רק המתים מכירים את ברוקלין’, אמרת, קנית בגלל השם. משוגענער, זה מה שעשית, הלכת ברגל עד גשר ברוקלין?”

"בכיווּן הכללי. טיילתי לאורך בּרוֹדוֵיי. לאט־לאט – "

"והכסף, הדרכון, הכּוֹל, בכיסים, כמובן – "

“הכּוֹל חזר יחד אתי, הכסף והתעודות, הגוף והנפש.”

"זה, ששם, אצלכם, אתה ממשיך לרוץ לכל המלחמות, אבל להישָחט בַּבַּאוֶרי, או אינני יודעת באיזו דרך הגעת לגשר – "

“אני לא זוכר לאן הגעתי. בין איזשהו רגע בלילה לבין הטלפון שלך הבוקר, יש חלל אפל –”

"ואיך הגעת בחזרה?! לא ברגל, אני מקווה – "

"במונית, אני בטוח, הלילה היה קר מאוד, ובדרך הארוכה נכנסתי פעמַיִם־שלוש להתחמם. לאיזה בַּארים, כן. פה בדירה חשתי לחץ, או מחנק, חשבתי שזה מההסקה ושהליכה ארוכה תרענן אותי. ארוכה מאוד. הקטע האחרון הזכור לי היטב הוא בין האֶמפּיֶר סטֵייט ל’מֵייסיס', כל החלונות המקושטים לפסחא. מה היה הלאה, כמה המשכתי ללכת, אם אמנם עמדתי, כפי שנדמה לי, בכניסת בית־מלון, ואולי בית־דירות כמו זה, לא כל־כך זוכר. רק זה, שגבר במדים, שומרוני טוב, תמך בי והושיב אותי במונית – "

“עכשיו לפחות ברור לכבוד מה הסעודה האחרונה שלנו. בלפור, בלפור! איך לא ירו בך?! איך לא שדדו אותך?! הבוקר קמת מהמתים, סֶניוֹר!”

"אם תמששי בנקודות הנכונות, תגלי את חורי המסמרים, אחותי המִגדלית, אך מי כמוך יודע, שהסעודה האחרונה היתה בערב פסח, לא אחרי הירידה מהצלב – "

עכשיו כבר היו ברחוב. היטב האזינה לדברים שאמר במפורש ולרמזים מכוסים. האם היה צלבוֹ כתב־היד השרוף? ומה ששרד מהרומן הוא חורי המסמרים? שאלתהּ היתה אחרת לגמרי:

“אַ־פּרוֹפוֹ פסח. האם כדי להספיק ל’סדר', אמרת, אתה נוסע כבר מחר? אל תצחק לי,” צחקה, “אבל שנים ארוכות כל־כך, חצי־חיים, אני מנותקת מכל זה – ה’סדר' הוא כל שנה בשבוע הפסחא?”

להם היתה בעיה מתי לחוֹג את הפסחא, אם פשוט ביום ראשון שלאחר הסדר שלנו, אם לפי חישוב אחר. הסדר הוא כל השנים בערב שירח ניסן במילואו, והיו נוצרים קדומים שאת הפסחא חגגו ביום זה, וכך גם קראו להם – קְוַאטרוֹדֶצִימאנים… אנשי הארבעה־עשר…”

“שאלתי אותך שאלה פשוטה: אתה נוסע מחר. מתי ליל ה’סדר'?”

"וַי לאותה בושה, אחי ואחיותי, חברי קהילת בֵּיס שוֹלוֹם! מעל בימה זו בא אני להתוַדות על כשלוני המחפיר כמנהיגכם הרוחני, כרבַּיי ומחנך. אם אפילו בת־הזקונים של נשיאנו האהוב, היהודי הנאמן והציוני בלב־ונפש, לואיס פידלר – "

“מי סיפר לך על קהילת בֵּיס שוֹלוֹם?!”

"את, קרן־קיימת, אַת סיפרת! וכמו אתמול, אני זוכר את שׂדֵרת ההרדופים כשנכנסנו לפרֶזנוֹ, את שלטי־הענק של ‘סַאן מֵייד’, נערת הצימוקים, ואת המוֹטֶל ההוא ביציאה, למרגלות הרֵי הסְיֶרה, כשסיפרת לי איך קצתְּ בחיים בביתם של מאשה ולייזר פידלר, עם כל הכסף, וכל הכבוד, וכל הקוַאטְש, וקוֹנגרֶגֵישן בֵּיס שוֹלוֹם – "

"את כל זה אתה זוכר, ורק לא איפה גמרת את הלילה?! חשוד מאוד – "

"אני זוכר מקרה רחוק הרבה יותר, ששאלת עליו. ליל ה’סדר', בשנה שצלבו הרומאים את האיש ההוא, חל, בדיוק כמו השנה, לפי כל החשבונות, ביום רביעי בערב – "

"בשביל מי שמיום ששי בצהרַיִם אכל רק ויסקי והבוקר קם מהמתים, אתה מאוד מרשים. מגיעה לך הסעודה האחרונה – "

 

כא. הערה מתודית לעצמי

את אירועי הערב והלילה ההוא, משעת שובה של קארן פידלר לדירתהּ ועד צאתהּ אותה למחרת בבוקר, לא חילקתי בטיוטות קודמות לפרקים. דבקתי בגִרסתהּ המוקלטת, וכך תיארתי גם אני ברצף נמשך את השתלשלויות סוף־השבוע, ובכללן הסעודה ב“אנגֶ’לו”, עד להפעלת מערכת ההקלטה, ש“כיסתה”, אפשר לומר, את מה שנאמר עד לפרידתם. הנה כך מצאתי עצמי לא רק משנה עמדת תצפית, אלא עובר בלי־משים מספר לספר.

לא, אין כאן “ספר כמעט גמור”, שעלי רק “להביאוֹ לבית־הדפוס”. ככל שאני הופך בחומר, כן מעיקה עלי יותר תחושת אי־הנחת מנסיונותי הקודמים “להתקינו”. לכן החלטתי הפעם לקטוע את הרצף בשעה מוקדמת זו של מוצאי 23 במארס 75', לפני שנפתחת שיחתם ב“אנגֶ’לו”, כדי להעלות על הכתב מחשבות, שעוררה אצלי ההתמודדות עם עדוּתהּ של קארן פידלר. דווקא משום שבקַסטות היא נשמעת אמינה להפליא, מקפידה לחזור על כל פרט ששימר זכרונהּ מסיפורי אבי במהלך הסעודה (על אחדים מהם חזר, ואפילו פעמַיִם ושלוש, ב“עשרים וארבע הקַסטות”, ואחת השאלות הקשות ביותר היתה: האם להביא יותר מגִרסה אחת של סיפורים אלה, או להרכיב “גִרסה סינתטית”?), דווקא זה החריף בי איזו תחושה, שהקושי הפנימי, העקרוני, המונע בעדי זה שנתַיִם להשתחרר מהספר נעוץ במקום אחר:

עד לרגע זה טרם ביררתי לעצמי – לא ממש, עד לשורש! – איזה ספר אני כותב.

הריני רושם, ביני לבין עצמי:

גם אחרי חלוקת הפרק לשנַיִם, נשאר הקושי, והוא ההכרח להכריע – בעצם – בין שני ספרים חלופיים:

א. הרומן, שבאמצע כתיבתו קם אבי ונסע. אמנם, את מה שנשא בילקוטו, שילשל למִשרפת האשפה, אבל מתוך החומר שהביא דודי ג’רי מכרמל, וכן מהמכתב אלי, נראה שלספר זה ­עצמו חתר מחדש. והן יש המקור – מאתַיִם־שלושים־וכמה עמודים – במגירת שולחנו בשלומציון.

ב. הספר שביני לבין עצמי אני קורא לו “העשרים וארבע”. בוידוי חושׂפני, אינטימי זה, העוסק כולו במציאוּת ממשית, בחמשים שנות חייו, במשפחתו, בעמיתיו האקדמיים, בקיבוץ, בעתון, בתהפוכות מעמדו כסופר, אך יותר מכּוֹל בדודי מאיר – רואה קארן פידלר את הספר. אמנם, אבי עצמו דחה בסופו של דבר גם את החלופה הזאת, שקע במהלך עבודתו עליה בדכּאון עמוק כל־כך, שמחשש שגורל הקַסטות יהיה כגורל כתב־היד, הצפינה אותן קארן פידלר בכספת שבמשרדהּ, ואבי, כל שלוש השנים בקליפורניה, לא התעניין בהן.

בין הרומן ל“עשרים וארבע”, לא היה לי בראשונה ספק שאני מכריע בעד ה“עשרים וארבע”, ספר שהיה נהפך קודם־כּוֹל לתעודה היסטורית־תרבותית רבת־ערך.

אך גם לאחר שהתגברתי על השאלות, שנראו לי בשלב מסוּים עיקריות, לא רָוַח לי. מהר מאוד דחיתי את צורת המוֹנוֹלוג הנמשך, המיוסד כל־כולו על ההקלטות, שצידדה בה קארן פידלר. הפרַגמֶנטים שהבאתי ממחישים לא רק את מגבלו­תיה של טכניקה זו, כי אם גם של זו שבפועל נקטתי בשני הפרקים הראשונים. “תכתוב עלינו?!” (פרשת סרן עפרה!) והקטע ממכתבו של אבי אלי מעידים, שטכניקת ה“סופר היודע־כּוֹל” אף היא אינה אלא העמדת־פנים. מצאתי עצמי גולש לאיזו תחושה עמומה, שענינים נכבדים מאוד מוצנעים בפרַגמנטים בדיוניים, או שאינם מתגלים כלל. כך הגעתי בסופו של דבר לכלל הכרה שאי־יכָלתי לצאת מן הסבך נעוצה בשאלות נוספות, שאפשר לראותן גם כמצעים לשני ספרים חלופיים נוספים:

ג. איך קרה הדבר, שבלפור שו"ב, ישראלי בן חמִשים, סופר עברי, נשאר תקוע באמריקה? “העשרים וארבע” הוקלטו בראשיתן של שלוש השנים, ואם זה הספר, מצוי גם עיקרו של החומר לא בהן אלא במה שקרה אחרי שנפרד אבי מקארן פידלר, בחייו בקליפורניה.

כלומר, גם לא זה. השאלה האחת, שאינה מרפה ממני ובה אני מחטט עוד ועוד היא: מה קרה לאבי? אינני כרוֹניסט, או היסטוריון, המהדיר כתב־יד גנוּז. באבי אני עוסק. פה החלופה הרביעית:

ד. המבוא. את המבוא ראיתי בהתחלה כבעל היקף מצומצם, תיאור שלַבּי כניסתי לספר, שהוא העיקר, לא התמודדותי אתו. לא כך קרה במהלך הכתיבה, ובהתרחבות המבוא אני מאתר את הבעיָה שלי. הספר הוא אבי, אבל אני המחבר. שרק לא יבלע לתוכו המבוא את הספר.

חשוב האבחון, אבל איך אני מתגבר על אי־יכָלתִּי להכריע בין החלופות השונות, למנוע את חדירתן זו לתוך זו? כיצד אנהג בסופו של דבר? האם פיצול הגושים הגדולים לפרקים קצרים וממוקדים יותר, יפתור את הקושי הבסיסי הזה? האם ייהָפך פתאום העימות ביני לבין אבי לעיקר, כשכל מטרתי היתה לשמש “מביא לבית־הדפוס” של ספרו? האם איאָחז בסופו של דבר ברעיון הראשוני, והפשוט, של קארן פידלר, את הבימה כולה אפנה לסופר הנידח בלפור שו“ב, למה שפרץ מתוכו בארבעים־וכמה שעות קצרות בימֵי ניסן תשל”ה בניו־יורק, ואת עצמי אסלק אל מאחורי הפרגוד?

לפני כשנתַיִם, כשנחת הג’מבּו בלוד, נראה לי הכּוֹל נהיר ופשוט. לא עוד. אני יושב מול החומר, לפני עיני מתרוצצים ארבעת הספרים החלופיים, ואינני רואה איך – ומתי – אני יוצא מזה.

אני מסתפק בהערה מתודית זו לעצמי – וממשיך.

הפעם (וזה בעצתהּ של לאה, שאיני יודע עד מתי תאריך היא את רוחהּ) אני כותב הכּוֹל. עד הסוף. בסוף נראה.

 

כב. סעודה אחרונה עם סיפורים ויין


בקומת־מרתף, שיורדים אליה במדרגות־ברזל, שוכנת “אנג’לוֹ”, ובמוצאי אותו יום ראשון – גם השלג בפינות החבויות נמס ונעלם, באוִיר איזו רכּות כמעט חמימה, כאילו באמת זהו שבוע הולדתו של האביב – גלש תור הממתינים לשולחן פנוי ויצא עד אל מחוץ לדלת האדומה ואל מעלה המדרגות. דווקא המתנה סבלנית זו במזג־האוִיר הנוח והמהומה הלא־נפסקת בקולומבוס אוֶניוּ, כמו השכיחו גם את כתב־היד השרוף גם זאת שהסעודה היא סעודתם המשותפת האחרונה, והפעם – לעולם. כך, כשנכנסו לחללהּ הנמוך של המסעדה, קירות כהים, מרישי־עץ, הכּוֹל מעוטר בפירות־שעוָה ובצרורות של שוּמים ובצלים, באיקוֹניוֹת ובנרות עבים, הובלו לפינתו הרחוקה של חדר פנימי, המלצר הדליק את הנר שביניהם והציע לקארן פידלר, המוּכּרת שם היטב, את הקאסֶרוֹל, שעליו תפארתו של הבית, וקיאנטי טוֹסקני. האוכל המהביל, היין האדום והמיית האנשים מסביב פעלו את פעולתם על בלפור. באור הנרות ואהילי־הבד האדומים העמיקו הצללים בפניו המוארכות, ובעיניו הביזנטיות השקועות בָּרְקָה העצבות, אבל אם בתחילה דיברה בעיקר היא, סיפרה על כתב־היד שהביאה אתָּהּ ועל פיטר סוּריס ואשתו, הנה במהרה עברה רשות הדיבור אליו, וכיוָן שאהבה את סיפוריו, סיפר עוד ועוד ומצב־רוחו נעשה יותר ויותר עליז. לא היה סוף לסיפורי שמונה־עשר הימים ברחבי אמריקה.

הרי, למשל, דוקטור מרטין, גבר כחוש ונוח להסמיק, חוקר תיאטרון־האבסורד, נראה בהחלט כנפש שתעתה בדרכּהּ מן הבימה, ופעילותו כמופקד – בין שאר משׂימותיו כאחראי על קשרי אותה קהילה עם כלי־התקשורת, מוסדות חינוך וכנסיות – על סניף ספא“ס, היתה חזיון־אבסוּרד לעצמו. עם דוקטור מרטין היה בטחון כמעט מוחלט “שלא אגיע לשום מקום. המכונית שלו מלאה חוברות, צעצועי ילדיו, נעלי אשתו, על גלגל ההגה הוא מחזיק תרשים ונוהג כאילו הוא, לא אני, הגיע רק הבוקר, פונה שוב ושוב בצומת הלא־נכון, מלא חרדה לקראת הפגישה עם חבורה נכבדה זו של נציגי כל העתונים השכונתיים במרחביה המטרוֹפוֹליטניים של העיר היחסנית, שואל אם יש לנו מחזאים שהייתי משייכם למחזאוּת־האבּסורד ואם כן מי הם, כי לצערו עדיין לא הזדמן לו לבקר בישראל. רק אחרי שהייתי משוכנע, שאל הפגישה עם העתונאים לא נגיע ונותרה רק השאלה אם ימצא דוקטור מרטין את דרכו בחזרה למוֹטֶל שלי, נעצרנו פתאום לפני קיר־לבֵנים, שצבע־השמן מתקלף מעליו כמו שיזוף.” קארן פידלר צוחקת בקולי־קולות כשהוא מתאר מי ציפה לו באמת במסעדה הסינית הריקה, בעיר התחתית, בשולי שורות בתי־עץ נטושים. בצלע הקצרה של האולם, שצורתו “ך”, היה שולחן ערוך לעשרים, אולי יותר. ישבו שם שלושה, “האחד, מיָד רואים שהוא יושב־ראש, שמן, פאוֹת־לחיַיִם מגודלות, שני סנטרים, מכנסַיִם אדומים. מהצד ישב בחור צעיר, הוא רך, שׂפמו רך, חליפה כהה, שלושה חלקים, מאזין לאשה לא צעירה, ממצמצת, שביקשה רק לסיים לספר לו משהו שהסעיר אותה כנראה מאוד.” בפירוט רב הוא מתאר איך המתינו כחצי שעה, איך הגיעו עוד שניִם, שהופתעו בראותם שהקדימו, איך ישבו לסעוד ואיך קם השמן, נטל את הדף המשוכפל, “חזיון שחזר בשמונה־עשר הימים האלה, קרא מתוכו ברצינות קודרת את כל פרשת־חיי, מלה במלה, הודה בשם כל חברי המועדון, גם אלה שנבצר מהם לנטוש את משמרתם, על הזכות הנדירה לפגוש אדם, שאך זה שמענו משהו על עברוֹ מעורר הקנאה ועל הישׂגיו מעוררי ההערצה. ובלי השהָיָה נוספת, אנא, רשות הדיבור לעמיתנו העורך, הסופר, החוקר ולוחם החירות, דוקטור בלפור שו”ב – – –”

בהמשך תיאר סעודת־שבת על שולחנו של רבַּיי רפורמי, “ואם כי אני עצמי גוי גמור, הגבתי כמעט כמו אבי, נפתלי צבי הרש שו”ב, כאשר אחרי ברכת המזון הכניס הרביי לפיו ‘רוֹמיאוֹ ויוּליה’, ורק אחרי שסיים לעשנהּ נכנסנו כולנו למכוניתו, קיבלנו את השבת כמה שעות אחרי שנכנסה לה לבדה, ובגמר התפילה, לפני התכנס הקהל לקפה ולהאזנה לאורח, עמד הרביי ודרש דרשה נאה. כשם שבימים ההם, אמר, הביא הקדוש־ברוך־הוא את המכות על מצריִם בטכסיס של מלכים, כך פיתה אותם עכשיו להתנפל על צה“ל דווקא ביום הכיפורים, ‘ויבלע מטה אהרן את מטוֹתם’ כלומר בטכסיס של מלכים בלע צה”ל את הארמיה השלישית. יפה. אבל אני, הכופר בעיקר, בבית־הכנסת מתעוררות בי כל החרדות האַטָביסטיות של ילד שקיבל חינוך יהודי אורתודוכסי בלי חכמות. לא סתם חילול־שבת, כי אם בבית־הכנסת. עונש נורא מכסא חשמלי. כָרֵת. לך תסביר מה זה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. פחד־מוות פחדתי מפני שלא ידעתי איך, מתי, באיזה אמצעים, האם רק בעולם הזה, או אולי גם בעולם הבא, תיכָּרת נפשי – – –"

מכל מה ששמעה בערב ההוא ב“אנג’לו”, נגע אל לבּהּ תיאור שני ביקוריו של בלפור בקולומבוס, אוֹהיוֹ, וכבר אז אמרה לו, שזה סיפור שצריך היה לכתוב.

“למה שני ביקורים?” צחק בלפור. "הביקור הראשון היה כזה, שמרוב פחד מחקתי אותו מזכרוני, כדי שלא יגיע איכשהו לאָזנֵי אבי. בקולומבוס שהיתי גם אז, ממש כמו הפעם, בדרכי ללוס אנג’לס, אבל פרט זה העלמתי אפילו ממך. מדוע? מפני שלא התקשרתי עם ארוִין, בנו של דודי שלוֹימה. אף־על־פי שלאמריקה היגר הדוד שלוימה, בכור האחים, עוד לפני שנעשה אבי בר־מצוָה, ומאז לא התראו אפילו פעם אחת, הוסיפו להתכתב כל השנים, עד שמת הדוד שלוימה – כבר אחרי ביקורי הראשון – בשׂיבה טובה. משונה היה קשר זה ביניהם – ואינני מדבר על הימים שלאחר השוֹאה, כשהם לבדם שׂרדו מכל האחים – ומסיבה זו: עוד לפני שגנב הדוד שלוֹימה את הגבול ונסע לשיקאגו, כך היה אוהב אבי להדגיש, היה הוא, הילד, ציוני בכל נפשו ובכל מאודו, וזה שאחיו הבכור, האהוב, ביכר על־פני ציון את ‘גאָלדענע מדינה’, לא שכח לו. על זה, אגב, יש סיפור שלם במיתולוגיה שלנו, אבל עכשיו אנחנו בקולומבוס, אוֹהיוֹ, בפעם הראשונה.

“משסיפרתי לאבי על נסיעתי, התרגש מאוד והוסיף מיָד, שהוא מקווה שלא אחסוך כל מאמץ ואֶפָּגש שם עם דודי שלוימה בשיקאגו, ועם ילדיו הפזורים בערים שונות. מטעמים מסוּימים, שמרתי את דבר הזמנתי לאמריקה בסוד גמור, ואפילו אל הורי באתי ערב הנסיעה ממש. מדוע בסוד, אַת שואלת?!. גם זה סיפור, קרן־הפוּך, ואם את רוצה, הסיפור, אבל גם זה לחוּד. בקיצור, כשהבין אבי, שעוד מעט אני יוצא לדרך, התחיל לפשפש במגירת השולחן, זוֹ שהיה מחזיק בה את כל המכתבים – באביב 63', כשנסעתי, היה ארבעים שנה בארץ, ואת אחיו שלוימה לא ראה לפחות ששים שנה – ולא נח עד שמצא את כתָבתּוֹ של הדוד שלוימה – באמריקה היה שמו סלומון, – וכן את כתובות שנַיִם מבניו ואחת מבנותיו, שהיו רשומות אצלו. הסברתי לו, שמסלולי ייוָדע לי רק כשאגיע לווֹשינגטון, אך הבטחתי לעשות כמיטב יכָלתּי לחידוש הקשר החי בין בני הדור הצעיר של שרידי משפחת שו”ב. ומרגע צאתי את בית הורי, לא הקדשתי לכך מחשבה אחת נוספת.

"מה עושה אלוהים? מחלקת המדינה בוחרת בקולומבוס, אוהיו, כאחת הערים במסלולי. אולי הבחינה הפקידה האדיבה במדוֹר האירוח בהבעה מיוחדת בפנַי, שכּן הזדרזה לשאול אם יש בפי איזו משאלה – האם יש משהו, שהייתי מבקש לשנות, להוסיף, לגרוע? אולי מישהו שהייתי רוצה לראות, ואינו בתכנית שערכו לי? כמעט אמרתי, ‘כן, את ארוִין, בנו של הדוד שלוימה, בקולומבוס.’ רק כמעט. הוזמנתי לאמריקה לביקור קרובים?! כשאגיע לעיר, אמרתי בלבי, אמצא את המהנדס ארוִין שוּב בספר־הטלפונים ואתקשר אתו בלי תיווּך הסטייט־דפרטמנט.

"וחי נפשי, קרן־הפוך, ברגע שנכנסתי לחדרי שבבית־המלון, לקחתי את ספר־הטלפונים ומצאתי בו ארוִין שוב, שכתָבתּו היא זו שנתן לי אבי. אלא שלפני שהספקתי לחייג, התקשרו אִתי מן הקבלה והודיעו לי, שמישהו כבר ממתין לי למטה, ב’לוֹבּי'. ומאז ועד צאתי את העיר, לא היה לי – או כך שיכנעתי את עצמי – רגע פנוי אחד. עכשיו שבתי ונזכרתי בכל מה שהראו לי אז – גן הורדים הגדול בעולם, מערכת הַסיטזֶן ז’רְנַל, ביקור במחלקה האנגלית של אוניברסיטת אוֹהיוֹ, ערב בביתו של סופר צעיר, שהופגשתי אִתו לבקשתי. שוב ושוב דחיתי את החיוג לביתו של ארוִין, וכשחזרתי סוף־סוף לבית־המלון, אמרתי בלבי: מה יש לי לטלפן, קרוב לחצות, לאדם שלא פגשתי מימי, אדם שיש לי אתו רק דבר אחד במשותף, סבא שאת שמו נושאים שנינו, אני עם גרשַיִם, שוחט ובודק, הוא כפי שכותבים שוברט, Schub. נראה מחר.

"אלא שהיום השני היה דחוס לא פחות – החל בסיור במרכז ההיסטורי ובכפר המשוחזר שמתוכו קמה העיר וכלה בביקור בקפיטול, כדי להשקיף על הדמוקרטיה בפעולתהּ. משם החיש אותי המלווה לבית־המלון, אספתי את חפצי והמשכתי ישר לשדה־התעופה. אפילו לטלפן לארוִין ולומר: הַיי, בן דוד, הייתי – אני נוסע, לא הספקתי. מה הרגשתי? האמת לאמיתהּ – לא שהחמצתי מי־יודע־מה. אבל ככל שהלכתי והתקרבתי הביתה, הצטערתי יותר ויותר על כיעורו של השקר, שיישָׁאר מעתה ביני לבין אבי. אילו נודע לו, שעד קולומבוס, אוהיו, הגעתי ולא מצאתי אפילו שעה אחת לפגישה עם ארוִין בן דודי, היה מזדעזע. אם אחרוני השרידים פונים עורף איש אל אחיו מה שווה לנו כל השאר?!.

“לפני שלושה שבועות, בניו־יורק, מוסרת לי הלן רוס חוברת בעטיפת־פלסטיק נאה. ומה אני מוצא? קולומבוס, אוהיו! ממלאת אותי תחושה משונה, שאבי, שהצטרף בינתַיִם לכל השו”בים שבשמים ובהם הדוד שלוימה, שהקדימוֹ בשנים אחדות, כבר שמע שם את כל הסיפור. אני נשבע: הפעם אני מתקשר מיָד עם ארוין. גם אֳפי מסעי שונה, ומסניף ספא"ס אחד למשנהו מתחדדים והולכים מחוֹשַי היהודיים, והם קולטים ומשדרים את אותות הזהות הקיבוצית: ט־ט־ט ט־ט־טה ט טה־טה… שלום עליכם! עליכם השלום!.. בכל נמל־תעופה, בקהל הממתינים, זיהיתי מהר מאוד את היהודי שלי והוא את הישראלי שלו, וכך היה גם בקולומבוס. הנה האיש: שני כדורי לחיים אדומים, עדשות־משקפַיִם עבות, אדרת קצרה, המתפיחה את כרסו, וברגע שאני נועל עליו את הראדאר שלי, מניף הוא כלפי מעלה מעטפה צהובה ומאותת לי, שהוא זיהה אותי.

“לחצנו ידַיִם, ועוד לפני שהספקתי לומר לו אני את מי אני מבקש בקולומבוס, אומר הוא לי: הכינונו לך כאן, דוקטור שו”ב, הפתעה גדולה מאוד, אבל יהיה עליך להתאזר בסבלנות. הסתכלתי בלחיַיִם הלוהבות ובעינַיִם הקטנות שמאחרי העדשות חסרות־המסגרת ואמרתי: ההפתעה היא בן דודי ארוִין…

“גם הוא היה מלא התפעלות, אבל הניחוש היה בעצם קל מאוד. שלא כמו לפני שתים־עשרה שנה, נשא ביקורי זה, חרף מאמצי ספא”ס לתּבלו בגויים, אופי יהודי, ולאירועים ניתן פרסום מוקדם בעלוני הארגונים, המוסדות, החברות ובתי־הכנסת, שבחסותם התקיימו רבות מן הפגישות. ועוד: בביקורי הראשון היה ארוִין עצמו חדש לערך בקולומבוס, שקוע ראשו ורובו בתפקידו כמהנדס במפעל למנוֹעים למכשירים ביתיים. עכשיו היה ראש מחלקת הפיתוח של המפעל, אזרח נכבד וחבר פעיל בקהילה, בן ששים. כששמע את שמי, העמיד לרשות האירוע המרכזי שלי בעיר את ביתו הנאה… לא האירוע מעניין: הכּוֹל היה כמו בכל הערבים שלפניו ובכל הערבים שלאחריו. אני מספר לך על ארוִין.

“מבית־המלון אסף אותי ארוִין עצמו. בצאתי מהמעלית, ראיתי מיָד גבר, שאמנם היה בלתי־מוּכר לי לחלוטין, אבל דמיונו לאבי היה מדהים. לא רק יותר מאחי מאיר, שהוא מעין העתק של אמי, אלא גם מאחי הגדול נחמיה. וקודם־כּל הגובהּ וחוסר־התוֹאם האָפייני, גוף שלא חוּשב היטב, שלד ארוך מדי שנדחס לתוך נרתיק קצר מדי – עמוד־השדרה מקומר, הצואר נלחץ אל בין הכתפַיִם, הראש משתלח לפנים והזרועות הארוכות מדי מתנדנדות כאילו השתחררו ברגים בפרקיהן. פניו, אולי תודות לאקלים, אורח־החיים, הרוָחה, רכות ומגוהצות יותר מפני אבי בגילו, אבל לטעות אי־אפשר – ארוִין היה יותר שו”ב מכולנו…

"בתוך חמש דקות נוצר בינינו חיבור, שאינני זוכר מתי, הרבה שנים, חשתי כלפי מישהו ממכּרי, מחברי המעטים, ודאי לא כלפי אחי מאיר, או אחותי הרצליה, קִרבת־נפש. כבר במכונית שוחחנו לא כשני זרים גמורים, המגששים זה את זה, כי אם כאילו שותפים שנינו לאיזשהו עולם שלם, ועכשיו אנחנו רק שבים ונפגשים אחרי פרידה ארוכה מאוד…

"לא, לא מלחמת־העולם, אם כי אחר־כך באמת התברר, שארוִין, שכבר היה מהנדס־חשמל בפרוץ המלחמה, שירת כמוני בחזית האיטלקית. ארוִין גם אינו המהנדס הטיפוסי, ובכל הערה שהעיר ובכל שאלה ששאל ניכרה בקיאות בספרות חדשה, וכן בהיסטוריה יהודית. אבל גם לא אלה היו נושאי שיחותינו – למחרת התפנה מעבודתו, ליוָה אותי מפגישה לפגישה ונפרד מעלי רק בשדה־התעופה – לא על מדינת ישראל, לא על שיקאגו ולא על קולומבוס…

“על עיירה אחת קטנה בדרום־פולין, שאיש משנינו לא ראה אותה מעודו בעיניו. ארוִין נולד בשיקאגו, ועשר שנים אחריו נולדתי אני בתל־אביב. מה שקיבל זכרונו של ארוִין מזכרונו של הדוד שלוימה ומה שקיבל זכרוני מזכרון אבי – והן אין לנו כל בטחון שאותה עיירה אמנם נראתה כפי שציירהּ כל אחד משנינו מתוך הסיפורים – על אלה החלפנו זכרונות, התרפקנו, התבדחנו. אך הזכרתי אני את דודנו החסיד, מוֹדְכֵי־ווֹלף, קפץ לעומתי ארוִין והזכיר את סטירת הלחי המפורסמת שסטר לאחיו הגדול, הדוד שלוימה, על שהציע לו שישכור עגלה יחד עם יַאנק חְלֶפקוֹ, העולה לרגל אף הוא, לא אל הרבי, כי אם אל מקום התגלות הבתולה הקדושה על הוִיסלה. מכאן עברה שיחתנו ליחסים שבין סבנו המשותף, ר' איצ’ה־מאיר שו”ב ואחיו ר' שמעון השחור – כינוהו שחור כדי להבחין בינו לבין שמעון הלבן, בנו של דודם משה לייב, שעם בתו הינדה עתיד היה הדוד שלוימה להתחתן אחרי שהביאהּ אליו לשיקאגו. ובין הפגישות עם קבוצה אֶקוּמֶנית, עם כיתה לכתיבה יוצרת, הקלטה של שיחה לרדיו ומעין מסיבת־עתונאים בבית־ספר לעתונאות, היינו חוזרים ושבים, ארוִין ואני, לרחוב ההוא בעיירה פ־י, שבקיץ הוא בוץ טובעני ובחורף קרח חלקלק, פוסעים בזהירות על מדרכות־עץ צרות אחר סבא איצ’ה־מאיר (כן, על שמו נקרא אחי מאיר) בשעה שהוא נעצר לפני דלתו של אחיו, שמעון השחור, או אחר הדוד שמעון השחור בשעה שהוא נעצר לפני דלתו של סבא, שומעים אותם חוזרים מדי יום ביומו על אותו דו־שיח טקסי, רצוף חיבה, בגוף שלישי וביידיש־גרמנית, ובעוד אני מאמץ את זכרוני כדי להעלות מן הנשִיה את שׂיחם לדיוקו, מגיש ארוִין את אחד האחים האמצעיים של אבי ושל הדוד שלוימה, הדוד שהתפקר, חונא־אלתר, שנסע לכרך הגדול, גילח את ראשית זקנו, גזז את פאוֹתיו, התלבש “דייטשמעריש”, שינה את שמו להנריק, למד פנקסנות ואילולא סבא, היה האח החסיד, מוֹדכי־ווֹלף, קורע עליו קריעה. אצל הנריק, מספר אני לארוִין חדשות מלפני קרוב לשבעים שנה, כבר אחרי שהיה הדוד שלוימה בשיקאגו, למד אבי את המקצוע היחיד, שהיתה לו בו בקיאות ואשר בארץ לא הביא לו הרבה ברכה…

"מה עכשיו – עשרים ושלושה? את קולומבוס יצאתי ביום ששי, שבועַיִם, בשִבעה, ועדיין אני כאילו ברגל אחת בתוך המעגל המכושף, שציירנו שם שנינו, ארוִין ואני, בלבּהּ של ‘אמריקה האמיתית’…

“לא, גם אינני בטוח, שהכוח המגנטי, שמשך את ארוִין ואותי זה אל זה הוא מה שאמרתְ, מִשפּוֹחֶה… אַ יענער טיפוס משפחתי אני! גם איזה מין משפוחה הוא מהנדס־חשמל בן ששים מקולומבוס, שפגשתי אותו ליום אחד, פעם בחיים?! לא, את כוחו מושך המגנט מעולם־הרוחות, ומה שהיה כל־כך חי בינינו, היה סיאנס!.. בכל־אופן, סיפור, הה?!”


הן את מה שנוצר מחדש ב“אנג’לו” בין האשה הצעירה – שבערב ההוא היתה בקושי בת שלושים וחמש – לבין אבי, יכול אני רק לדמיין. גם אני לא ילד, ומיום שהתחלתי לעסוק בספר הזה בגרתי בשנתַיִם ובעוד שנתַיִם אהיה גם אני בן שלושים וחמש. את כל המעקשים עוקפת קארן פידלר בחָכמה רבה בשתי הקַסטות של עדוּתהּ, אבל אָזני שומעות את הדחיסות החמה במסעדה, את השפעתו הגוברת של היין האדום, את פעימתו המשותפת של זכרון שבעת הימים הרחוקים, גם את נוכחות הפרידה הקרובה, בבוקר, שבפעם הזאת תהיה סופית. ליל הדיבורים, משעת שובם לדירתהּ, הוקלט “חי” לתוך הקסטות, והן מן המחיקות והן במה שנשאר מובלע, עולה נהמת המתח הגבוהּ. המחיקות הן עובדה, שקארן העמידה אותי עליה במפורש. אבל לא בשעה הקצרה שהיתה לה עד שהגעתי מלוֹנג־איילנד, ולא כדי להעלים משהו מפנַי, נעשתה מלאכת־המחיקה לאורך ארבעים וכמה שעות של דיבורים. לא, המחיקות הן כנראה עוד מן הימים, שהתגורר אבי בדירתהּ, אולי במסגרת נסיונו הכושל לעבד את דבריו באָזניה ל“רומן”, ושלב העריכה הראשוני נשא אופי של מחיקת דיבורים אינטימיים מדי.

בכל־אופן, בדמיוני רואה אני היטב את הרגע ההוא: אבי מסיים את סיפור ביקורו השני בקולומבוס, וקארן – גם בהשפעת היין – מוחה דמעה. בצער היא חושבת על כתב־היד, שהשליך לתוך מִשרפת האשפה, כמעט אומרת משהו כמו “אם סיפורים כמו זה היו בו, שׂרפת ספר יפה מאוד,” אבל רק משיטה את קצות אצבעותיה הקצרות על כף־ידו השמאלית ואומרת:

“את הסיפור הזה אתה חייב לכתוב. וכך, פשוט, כמו שדיברת. ארוִין – הזכרון שלי.”

“מספרת אחת שהִכּרתי אמרה פעם, הן על חייה והן על ספריה: אני לא זקוקה לדמיון, החיים עובדים בשבילי. היא צדקה. שהחיים לא יעבדו בשבילי. העלילות שלי מוטב שתקרינה לי בדמיון, חס־ושלום לא בחיים,” צחק.

אך כמו להמחיש מה מזמנים לו החיים, פתח פתאום בסיפור על “פגישה, שאיש לא יאמין שהיתה,” בקהילה מסוּימת לחוף האגמים הגדולים, סמוך לגבול הקנדי. “זה סיפור בתוך סיפור, ערב קצר אחרי חמִשים שנה. התַפאוּרה: מרכז קהילתי סוּפֶּר־ מפוֹאר, חדש. אני מתבודד לי באיזה אולם ריק, שהתכוונו להָפכו לספריה ואולם־קריאה, ובינתַיִם – לא־כלום. נכנס יושב־ראש החברה ההיסטורית, לקרחתו החלודה דבוקים שני תלתלים רטובים, צבע גזר מבושל, צימעס, פֶּנסנֶה, שפם כשתי רגלַיִם של חרגול אדום, עניבת־פרפר מקטיפה סגולה, גורר אותי בכוח להרצאה. במסדרון, על סף חדר־ההרצאות, אורב לי ישיש, שבניגוד חריף לעורו הים־תיכוני, ולעיניו המזרחיות – אלה שאַת קוראת להן ביזנטיות – זקנו לבן, משיי, חזוּת של חכם ספרדי. היושב־ראש מנסה לפנות לי דרך, אבל לא הישיש הזה, הנשען אמנם על מקלו, אך יציבתו מרשימה, ייקָרא לסדר. בעברית בלתי־צפויה אומר הוא ישר: 'כבודו הוא בנו של האדון נפתלי צבי שו”ב, מזכירו של האדון בול־הרים–'

“החיים, החיים!.. מתוך התעלמות מן היושב־ראש, ההודף את הישיש הצדה כדי לפנות לי מעבר, אני שואל מה לו ולשם הזה מן העבר הנשכח, שֵם שאני עצמי מכיר רק מסיפוריו של אבי המנוח. ‘אשתי היא בתו של האדון בול־הרים,’ מכה אותי הישיש באֵלם. 'בראותהּ ב”ג’ואיש לידֶר" את שם כבודו, בלפור שו"ב, יליד תל־אביב, בן חמשים, קראה: אני זוכרת את יום הבאתו בבריתו של אברהם אבינו, בערב פסח, בצהריִם–'. אַת עוקבת אחרַי, קרן־הפוך?! ‘מוֹריה!’ קראתי – עוד רוח־רפאים! – חש כמי שאינו מבחין עוד בין הזיה למציאות. ‘מוריה!’ אומר הישיש…

“תמונה: ראשית מארס. מן האגמים הגדולים מנשבות רוחות מקפיאות. המרכז הקהילתי החדיש, על מגרשי החניה הנרחבים סביבו, נראה כמו בורָא מתוך יערות הצפון, העומדים בשלכת. באולם המוסק, לפני, שני מניָנים זקנים וזקנות, חברי החברה ההיסטורית היהודית. ופתאום מין קפיצה מטורפת כזאת לאחור, לפרק שנחתם לפני שמלאו לי חמש, ימיו המיתולוגיים של נפתלי צבי הרש שו”ב, אבי. ההרצאה היא ככל ההרצאות. אבל בסוף ניגש אלי אותו ישיש, שכבר כיניתי אותו בלבי, בשל חזוּתוֹ והעברית המגוהצת שבפיו, ‘החכם הספרדי’, אומר לי שנכדתו ממתינה לנו למטה, לפני הכניסה הראשית, במכוניתהּ. אם אואיל לכבד את רעייתו ואותו ולסור לשעה קלה לביתם, אעשה חסד רב עם שניהם. הנכדה, או אחד הילדים, יחזירוני למלוֹני. בהתרגשות רבה – ומיָד תשמעי מדוע – אני נענה להזמנה. זהו ערב קסום לדרומי שכמוני. מטליות השלג. שׂדרה של אילנות ענקיים, דליים מחוברים לגזעיהם, ואומרים לי שזהו האדר, שמלשַדו מיַצרים את תאות־נפשם של האמריקנים, מייפְּל־סירוֹפ. ובתי־משפחה דו־קומתיים ותלת־קומתיים, אבן אפורה, והנכדה מספרת לי, בתשובה על שאלתי, שזה אחד הרחובות הנודעים בעיר כולהּ, ובבניָנים אלה התגוררו כמה מן המשפחות היאנקיות המפורסמות של אמריקה. גם בבית, שעכשיו הוא של פרקליט המחוז, מר בַּאר, חתנו של אדון שאפוֹשניקוב…

"הוֹ, כן, כבר במהלך הנסיעה מתברר לי, שהחכם הספרדי שדימיינתי לי הוא בן למשפחה יהודית־רוסית. עברית למד בפלשׂתינה, בגימנסיה הרצליה, לפני מלחמת־העולם הראשונה. הוא בן לאחת מאותן משפחות ציוניות – רוּבּן אמידות, או אף עשירות – ששלחו את ילדיהן לגימנסיה העברית. כחמש שנים ישב מארחי בגבול תל־אביב המתחילה להיבָּנוֹת, כמה מאות מטרים מהבית שנולדתי בו אני יותר מעשר שנים אחרי שנסע הוא אל משפחתו לחופש הגדול, ולא חזר, מפני שבאמצעו פרצה מלחמת־העולם. אנחנו נכנסים לבנין המרשים, אבן אפורה מבחוץ וחדר־מגורים, שעיני נמשכת בו אל האח המבוערת, האשה בכסא־הגלגלים, המתח בין הערב החָרפי בבית העשירים ה’יאנקי' לבין מה שידוע לי מן המיתולוגיה המשפחתית על מוֹריה בול־הרים. לכמה דקות מצטרפים חתנו ובתו של שאפושניקוב (מנישואיו הראשונים, הסקתי מאיזו הערה שהשמיע הזקן בדרך). מוזגים משקה לעצמם ולי. מחליפים אתי כמה משפטים סתמיים, המגלים, שאפילו שמעו משהו על המֶלודרמה הסוערת בנעורי הזקֵנה כחולת השׂיער שבכסא־הגלגלים, אין המפגש בינהּ לבין האורח מישראל, מעורר בהם כל ענין, ועד מהרה מסתלקים הבת, החתן והנכדה.

“ואני, לרגע אינני מתיק את עיני מן האשה, שהוּשבתי לימינהּ. האח הוא לשמאלהּ, וכיוָן שאת פניה היא מחזירה אלי, מכניסה היא כאילו את עצמה לצל. ברגע שנכנסתי לחדר וניגשתי אליה, ציפיתי להתפרצות־רגשות, אֶפּילוֹג לקורות בית יו”ד למ"ד בול־הרים, שבתו ברחה עם ערבי יפואי לאמריקה, והוא עצמו נמצא תלוי בארמונו הבלתי־גמור. אבל היא רק לפתה באצבעות גרומות את היד שהושטתי לה, אוחזת ואינה מרפה, ומתחת לתכול־הסגול של שׂערהּ המואר מאחור באִשָם האדומה של בולי־העץ שבאח, מתחת למצח המפודר מאוד, נעוצות בי עינַיִם שחורות־כחולות, שכל נפץ אש מצית זיקים אדומים – דרך השתברויות עקיפות – גם בהן, מביטה ושותקת. וגם אחרי שנשארנו בחדר רק שלָשתנו, דיבר בעיקר שאפושניקוב, משיב על שאלות זהירות שאני שואל, מתנפל על ההזדמנות להשמיע את העברית, שהשתמרה בזכרונו בהקפאה עמוקה. מאז שנת ארבע־עשרה, הוא מספר, כשנסע לקיץ אל הוריו, שהיה להם בית־חרושת לסוכר, נתקע ברוסיה בגלל המלחמה – לא היה בארץ ישראל. לא, העברית כולה מהגימנסיה ומכל מה שהזדמן לו בגולה במשך השנים, כמו עם הגברת שאפושניקוב, כך הוא קורא לאשתו. היתה המלחמה, היתה המהפכה, היתה מלחמת־האזרחים, שאצלנו באוקראינה היתה הפראית ביותר, וממש בעוֹר שינינו, בהרבה זהב, הצלחנו לגנוב ברגע האחרון את הגבול, וכיוָן שהיו לו קשרים ידועים באמריקה, לקח אבי את המשפחה לשם מתוך אמונה שלמה – התנצל באָזנַי שאפושניקוב הבן כעבור חמשים וחמש שנים – שעד מהרה ייכָּנס שם מחדש לעסקי סוּכּר, אולי עסקים אחרים, וכשיהיה לו שוב איזשהו קפיטל הגוּן, נעלה כולנו לארץ־ישראל ונתרום לבניָנהּ, לא נהיה סמוכים שם לשולחן הכלל. עד יומו האחרון היה אבי עליו השלום ציוני נאמן, תומך בחינוך עברי, בעתונים, סופרים, יש הרבה סיפורים – אבל עד שהגיע לזה, כבר היה זקן מדי, נוּ, והשנים לא עמדו גם אצלנו במקום אחד – –

"היתה לי ברירה?! האזנתי, אפילו הצגתי פה־ושם שאלה, מנסה להטות את השיחה אל הזקנה שלשמאלי, שבשעה שמדבר בעלהּ והיא מביטה בו, מאירה האש בכל פעם מחדש פרוֹפיל חזק, שאני מדמה לגלות בו פנים מאלבומים ישנים, מלכת־הפורים של תל־אביב הקטנה, מוריה בול־הרים שוברת הלבבות, שניהלה פרשת־אהבים חשאית עם דוקטור אֶמיל אנטוּאַן. את אחת מאלילות השחר העברי העולה, השחר המיתוֹלוֹגי הקצר מדי, זו שאבי היה חוזר ומספר לידידי המשפחה לפני כוסות התה בשבתות חורף בצריף, או לקונים ומכּרים בערבי הקיִץ המחניקים מאחורי החנות, על יָפיָהּ הנדיר ועל החורבן שהמיטה על בית אביה, מחפשׂ אני באשה הזקנה, ששמיכה סקוֹטית פרושׂה על חצי־גופהּ, מכסה את רגליה. בדמיוני מסלק אני את האיפור הקמחי הכבד, מגהץ את הבשר שרפה ובמקום קרזולי המספרה הכחולים־הסגולים רואה אני נחשי שׂיער שחור מתפתלים על כתפיה השזופות של בת השמונה־עשרה והעשרים, שאת דיוֹקנהּ אפשר לראות עד היום בשמָנים, גוּאָשים, אקוַרֶלים ורישומי־פחם משנות העשרים במוזיאונים ובאֳספים פרטיים חשובים בישראל, אולי אפשר היה אפילו לערוך אנתולוגיה קטנה מן השירים, שמשוררי העשור ההוא כתבו על אותה נערה ברלינאית־אוֹריֶנטלית, כלילת־יופי ועתירת כשרון, שלא רק בוֹהֶמיָנים, כי אם גם מנהיגים ציונים, סוחרים, מהנדסים, אפילו קצינים ופקידים אנגלים גבוהים, היה אבי מדגיש, סובבוה כדבורים. אני מביט בזקנה ושומע את אבי מספר על בנו של ג’ורג' אנטוּאן, הסטודנט מזֶ’נֶב, שהוא זוכרו היטב, שכּן את ביתו הגדול פתח אדון בול־הרים גם לנכבדים ערבים, וזה מתוך השקפה, שלעברים ולערבים לא רק אב אחד ושורש משותף, כי אם גם עתיד משותף, ואת הסינתיזה הזאת ביקש לבטא גם בשיריו. חותנו, הרב דוקטור אסטרייכר־קדמאי, היה מראשוני תלמידיו של דוקטור הרצל ולרומן האוטופי ‘אלטנוֹילאנד’, שבעברית קראו לו ‘תל־אביב’, התיַחס כאל צוָאה. באמיל אנטואן הצעיר – סטודנט, צרפתית, בריליאנטין, עם אמהּ של מוריה מדבר גרמנית טובה – ראו כנראה גם האדון בול־הרים, אשתו וחותנו כמין ראשיד בֵּיי, הערבי־הציוני שמתאר הרצל בספרו. כל־כך לא העלו בדעתם מה באמת קורה בין בתם היחידה ובין הנחש הפרַנג’י מיפו (היה אבי אומר), שלא חשדו במאומה כאשר ביקשה מוריה להילָווֹת גם היא, יחד עם אמהּ, לנסיעתו של הרב דוקטור אסטרייכר־קדמאי לוִינה, לטיפול רפואי. גם אחרי שמת הזקן על שולחן־הניתוחים, לא עוררה את חשד הוריה בקשתהּ להאריך את השתהוּתהּ באירופה, כאילו ללמוד – כפי שיָעצו לה – אמנות בבָּאוּהָאוּז בדֶסאוּ, אבל באמת, האמינו, כדי להתאושש מאבלהּ על סבהּ האהוב. רק מאוחר מדי גילו הוריה, שלא אל גרוֹפּיוּס וקאנדינסקי בדסאו, כי אם אל אמיל אנטוּאן בז’נב נסעה מוִינה, נישׂאה לו ואבדה לעולמים, בקליפורניה, אמרו השמועות…

“זאת השאלה ששאלתי גם את עצמי. אבל מה יכולתי לשאול? איפה הערבי שלך?! חיכיתי, תמֵהַּ לשם מה ביקשה שאבוא, אם כך היא יושבת ומביטה בי בשתיקה.” מן הדברים שזכרה קארן פידלר עצמה ומתיאוריו החוזרים בשיחות המוקלטות ובכמה רשימות מקוטעות, קל לראות עד כמה הרעישה את אבי הפגישה עם האשה, שבלבו היתה כל השנים מעין דמות אגדית. הוא האזין להתרפקותו של שאפושניקוב על ילדותו בנוֵה־צדק בחולות תל־אביב הקטנה, על שמות חבריו לגימנסיה, שזכו כעבור שנים לפרסום עולמי, כמו משה צֶ’רטוק, שעם אחותו למד. אחד לאחד מנה כל מי שבמשך ששים השנים האחרונות פגש או נתקל בשמו. היה נער חקיין, רוזנפלד, ואחרי שנים התברר לו, שהיה בין ראשוני ''הבימה'', ורדי. באמריקה פגש אותו. גם את רובינשטיין, שאליו מתכוון הפזמון, ''אריה, אריה, קום התגייס לגדוד העברי''. פתאום כבר הכניסה גם מוריה פה־ושם משפט, בעברית, נדמה היה לי, שלא רק לכבודי הם מדברים עברית, כי אם באופן טבעי, כאילו זה הֶרגלם. האם געגוע משותף לעברית הוא שהפגיש אותם כאן באמריקה? ואם כן, באיזה פרק בחייהם? באֵילו נסיבות? ומדוע היא על כסא־גלגלים? ומדוע, בעצם, אינם חיים בארץ? איך זה לא הגיעו, לפחות, לביקור?! האם יש לנכוּתה קשר לזה? אך בעוד אני מנסח וחוזר ומנסח בראשי שאלה זהירה, הביטה בי פתאום הזקנה בחיוך, שכאילו לא הזכרון, כי אם האח הבוערת שבערפּה, האירה אותו: “ומה מעשיו של ברנַרד צימרמן היום? האם עודו פעיל בחיי האמנות ותרבות בתל־אביב?” פני לא יכלו להסתיר אמת פשוטה: שם זה לא אמר לי דבר וחצי־דבר. ראיתי איך דועך האור בפניה: זכרונהּ אינו זכרוני, תל־אביב שלה אבדה מזמן. יכולתי לומר לה, שאפילו אני, שהייתי כנראה בן שלוש כשברחה עם אמיל אנטוּאן, חי זה ימים רבים כזר בעירי, אבל כדי לעוררהּ לדבּר, גם משום שבכל־זאת נדמה היה לי, שבצירוף זה, ברנַרד צימרמן, נפגשתי בעבר. ביקשתי ש''תזכיר'' לי: האם היה מוסיקאי? פסל? היא צחקה צחוק יפה: “אתה, בלפור שו”ב, את ברנַרד צימרמן צריך היית לזכור, הן גם הוא הגיע אז במיוחד לחנוכת האוניברסיטה העברית, שם, בהר הצופים, הכירו אבא, התאהב במבט ראשון, כדרכו, בו וברעייתו, הזמינם לפסח לביתנו, הציגוֹ לפני דיזנגוף, וכך התילה אהבתו הגדולה של ברנַרד צימרמן לתל־אביב. היינו הולכים בחולות, בשמש הבוערת, והוא היה מדבר על בולוַארים, פארקים, היכלות אמנות. גם על לבי דיבר, שאסע ללמוד אצל גרופיוס…" ושוב צחקה, ובעשר אצבעות יפות, שלא ניכר בהן אפילו רמז של שיתוק או ניווּן, כיסתה את פניה. בעיניה השחורות־הכחולות נדלקו שוב אִשים אדומות. “אתה צריך היית לזכור. אבא עמד על כך שכל המשפחה תלך לבית־החולים, לברית שלך, ולקחנו אִתנו גם את הצימרמנים. אני מאוד נסערת, יקירי, והדיבור קשה עלי. בראשך הכסוף, ראש נאה, אני מתבוננת, רואה את התינוק על ברכי אבא, הן לבקשת אדון שו”ב אביך, היה הוא הסנדק, גם אביך, אני זוכרת, היה אז איש צעיר מאוד, ענק, כך נראה לי, אבל קצת לא בעולם הזה, היה אבי אומר… בלפור, בלפור, סופר ישראלי נודע, קראתי ב’לִידֶר‘, דוקטור שו"ב, בן חמשים… הכּוֹל סבב באביב ההוא על בלפור. בפקודת האדון גוֹלינקין, השתתפתי גם אני באופרה ‘שמשון ודלילה’, שהועלתה במיוחד לכבוד בלפור בראינוע ''עדן’, רק ניצבתי, פה לא פציתי" מאחרי אצבעותיה המגוּידות שבה וצחקה, כמעט ראיתי את המחוללת הפלישתית, גוף גמיש, עינַיִם אפלות וגדולות, משגעת את תל־אביב, היא בת עשרים ואחת – לפי מה שאמר שאפושניקוב, שבשובו לרוסיה היתה מוריה בת עשר ­– ואני רק אתמול נולדתי…"

וזה היה הסוף, סיפר לקארן פידלר. פתאום כבתה, רמזה, שהיא עייפה מאוד ובקומו מכסאו, זירזה את שאפושניקוב לקרוא לנכדה, שתחזיר את האורח למוֹטֶל. "ובלי שגילתה ברמז הקל שבקלים אם היה ממש בסיפורי אבי על דוקטור אמיל אנטואן. למחרת גיששתי אצל מנהל המרכז הקהילתי, שהוא עצמו חי באותה עיר רק שנים אחדות, מאז זכה במשרתו זו. השאפושניקובים נשואים ‘עשרות שנים’ ומעולם לא שמע, שגברת בַּאר אינה בתם המשותפת, אמר. ואשר לכסא־הגלגלים – שבדמיוני העיד על תאונה שאמיל אנטואן נהרג בה והיא יצאה מתוכהּ משותקת – תמַהּ המנהל מפי מי שמעתי את השטויות האלה. מרת בַּאר, הבת, פעילה מאוד בחיים הציבוריים בעיר בכלל ובקהילה בפרט, והוא זוכר היטב ביקור ראשון בביתם, אז כבר התגוררו אִתם הוריה, מרת שאפושניקוב התהלכה אז ברגלַיִם זריזות ונאות. איזו מחלה קשה תקפה אותה פתאום, ומזעזע באיזו מהירות קרה הדבר – " וכאן פרץ אבי בצחוק רם, שמשך לשולחנם את עיני האוכלים שמסביב. “זה מה שאַת אוהבת, קרן־קיימת, סיפור מהחיים, הה?!”

כאיזו התנסות כפוּלת פנים תיארה קארן פידלר את מה שהתרחש בה במהלך הערב ב“אנג’לו”. בגילוי־לב משונה סיפרה לתוך הרשמקול: “אחרי השבוע ההוא בדרום־קליפורניה הייתי מאוהבת באופן כה שונה מכל מה שהתנסיתי בו עד אז, בסך־הכּוֹל הייתי בקושי בת עשרים ושלוש, שאילו רק קרא לי אליו לארץ – רגע לא הייתי מהססת.” אבל הוא, לא בחֳדשים הראשונים, “כשהייתי, אם אפשר עדיין להשתמש בדימויים כאלה, חולת־אהבה,'' לא בשתים־עשרה השנים שמאז, אות חיים לא גילה. הרגש שהתעורר בה מחדש כלפי האיש שמעבר לשולחן – אפילו אינו כשכרון ההוא – הרגיזהּ מאוד. “יושב מולי גבר בן חמשים, אוכל, שותה, מחקה, צוחק בקול, תוסס כולו, אפשר היה ממש לשמוע את קול המנגנונים הקולטים את המידע, המגיע בלי הפסקה, מסננים, מזקקים, הופכים אותו לסיפורים, שלמאזין להם – כמוה עכשיו – נדמה, שאין הם אלא חזרות נאמנות מכאניות, על רצפים של אירועים. מי יודע אם זה לא מה שנשרף עם כתב־היד. השטף הסיפורי הכובש את לבי בחלל הנמוך והדחוס של ‘אנג’לו’, בחצי־החושך, בהמולת האוכלים ושותים ומדברים, סיפורים שגם כשראיתי איך הוא מנווטם, מאריך, מקצר, מתקרב, מתרחק – לא גרע דבר מן הריגוש המענג שהסֵבּו לי. ואגב כך חשתי גם צער כפול – שאף אותו אולי הגביר היין – אומרת בלבי, שהפגישה המחודשת עם בלפור שו”ב היתה בהחלט בלתי־דרושה לי עכשיו, אבל מיותר אף יותר מה שטמון בה מהרגע הראשון – הפרידה בעוד שעות אחדות”.

ועוד אמרה:

“בהחלט לא מתוך מחשבה על ספר, מצאתי את עצמי מפעילה בסתר את המערכת הממותקנת בדירת־הסחיטות של בעלי לשעבר. בדיוק להיפך. אפילו עכשיו, נמרוד, כבר אחרי שראית היום את דירתי ויכול אתה לראות בדמיונך את ההתרחשויות, קשה לי לומר את הדברים בפה מלא, אפילו לא לתוך הרשמקול. אבל, רק אם אתאר במירַב גילוי־הלב האפשרי את אוִירת הלילה האחרון ההוא – שנינו לא היה לנו צל של ספק שפרידתנו סופית – אולי תבין מה הניע אותי להקליט בסתר את בלפור, את אביך. הייתי שתויה, מאוד, כן, אבל לא סוכנת ספרותית, שוב מאוהבת, ולא התכוונתי אלא לגנוב לעצמי משהו מן הקול שלא אשמע עוד ושבשובנו לדירתי – והוא המשיך לשתות כגמל! – הלך והשתחרר, הלך ושפע סיפורים. כשם שלפנים היו משמרים תלתל של הנפש האהובה, רציתי אני קַסטה. בלפור, אביך, לא עלה בדעתו, שיש פה מערכת המסוגלת לקלוט כל הגה, ובדמיוני לא יכולתי לשער את העומד לקרות בחייו, כי אותו לילה, עד לבוקר יום שני, יהיה רק ראשיתה של פרשת שלוש השנים האלה וכי האוצר היקר ביותר, כך אני מאמינה, שהשאיר אחריו אביך הוא הילקוט שקיבלת היום לידיך, עשרים וארבע הקַסטות –”

 

כג. ילקוט מלא קסֶטות

אחר־כך, בבית בלוֹנג־איילנד, ישוב ויתאכלס החדר הזה, שמצלמות עכשיו עיני, בקולות שקלטו הסרטים המגנטיים החל במוצאי עשרים ושלושה במארס 75‘. בשעה זו, שלוש וארבעים, שלושה־עשר ביוני 78’, אני עומד בפינת החדר המלבני שבקומה העשרים ואחת­­­­­­­­­­, סמוך לחלון, ומעבר מזה, על ספת־הקורדרוי, יושבת קארן פידלר, על השולחן לפניה הילקוט המלא קַסטות, בידהּ הרשימה המודפסת, והיא מדברת מהר וצפוף:

"בעשרים וארבע הקסטות תמצא הכּוֹל, ומתוך הדברים עצמם יתברר לך גם איך זה פתאום לא חזר ביום שני הביתה, כשפשוט החמיץ את המטוס. "בין שהיא מבחינה בהעוָיַת התדהמה בפני, בין שהיא מניחה שהסבר כזה יש בו כדי להדהים, רואה קארן פידלר צורך לפרט מעט: "באיחור רב יצאתי לפגישה חשובה באמת – זו שתירצתי בה את שובי ביום ראשון. השעה היתה עשר, ודאי לא הרבה קודם, וכיוָן שבנמל־התעופה התבקש להתיַצב בשלוש, שלוש ושלושים – כך אמר – הרגיש כמי שלפניו כל הזמן שבעולם, ושכב לישון לשעה קצרה אחת. נפרדנו מתוך וַדאוּת, שבשובי לדירה כבר יהיה הוא אי־שם במרומים, מעל לאוקיָנוס האטלנטי, שלא נתראה עוד. ולא רק בגלל נסיבות החיים של כל אחד מאתנו והמרחק הרב בינינו. כל פגישתנו זו, השניה, ובעיקר היחָשׂפותו, התאפשרו אך ורק מחוץ לחייו הממשיים. לענין זה התכוונתי בהשמעת דבריו על הפרוזה בארץ כישראל, ואגב חשיבותו של הקטע בעיני היא במשתקף מתוכו, מצבו, ולא אמיתות הניחוח. לגבי בלפור, זו היתה הגוֹרגוֹנה – הארץ הקטנה – ובכל פעם שהביט בעיניה, נהפכה יצירתו לאבן. הוא לא ידע על ווֹטרגייט שבדירה, ולכן דיבר אלי כמו אל בבואה. כך עשה פֶּרסֶאוּס בבואו לכרות את ראשהּ של המדוּזה. רק כך יכול היה בלפור, אביך, לדבר בלי שהמלים, בתוך פיו, תיהָפכנה לאבנים. יש עוד נקודות רבות, שאני פוסחת עליהן כאן, ואולי אקליט את הדברים בשבילך בערב. דבר אחד עלי לומר לך עכשיו: אמת, את ווֹטרגייט שלי הפעלתי בלילה ההוא רק כדי לשמר לִי מזכרת, אבל ברגע מסוּים עברה בי כבר אז המחשבה על הספר. על רגל אחת אומר לך איך זה קרה: כשכבר התחיל להאיר היום, שאלתי אותו שוב על כתב־היד השרוף, הרומן שבאמצע כתיבתו נסע. הן בתחילה חשדתי בו, שהמניע האמיתי להתקשרותו אתי היה זה שמצא לו פתאום סוכנת ספרותית טובה. הוא נעתר לי, ובקוים כלליים תיאר מה היה בו. אומַר לך כך: זה לא היה זה. לא רומן. לא סיפור. שוב אותו בְּלָה־בְּלָה של כתבי־היד החדפעמיים, שאני מקבלת עוד ועוד, לא שום יסוד אנקדוטי, לא מקרה פרטי, כי אם, שורו וראו, מֶטפוֹרה, ועל מה – שלושה ניחושים – על מצבו של האדם הנזרק על־כָּרחוֹ לעולם בלי אלוֹהים. בשיחות מאוחרות יותר סיפר לי באריכות על איזשהו פרופסור צעיר, זה שגרם כנראה להתפטרותו מהאוניברסיטה, הוא מזכירו בקטע על הפרוזה… בדיוק, מיכאל סוּחצקי… כן, שיחוֹר. כעבור זמן הירהרתי על כך, שדבריו של בלפור נשמעו כאוֹתו סוג של ספרים, שראה שיחור פורחים מתוך נִבלת הסיפור. במקום לספר את העלילה של הרומן, דיבר על חתירתו להגיע לאיזו תמצית מזוקקת, לא שׂק של תפוחי־אדמה, או ערימה של אגוזים, אנקדוטות וקוּריוֹזים כמו אלה, ששבה בהם מחדש את לבי, כי אם נוסחה אלגבּראית. ברומן שלו, אמר, חתר לבטא אותו משהו שנדחס בתוכו במשך שנים, נוסחה שתמצא אותה באחת הקַסטות (‘האֶסֶנציה הווּלקנית שבמצב אכּסיסטנציאלי הספֶציפי של היהודי, הרוח כפוּנקציה של ניגודים קטביים, שאת הרומן ראיתי כגראף של תנועתהּ בין צירי הכאוֹס והסדר הקוֹסמי, תאנאטוֹס ואֶרוֹס, הסתם ורוח־אלוהים,’ אמור בקַסטה הרביעית –)… ובזה, נמרוד, נפרדתי מעליו. הוא אמנם שב והכריז, שעם שריפת כתב־היד, נפרדתי מעליו. הוא אמנם שב והכריז, שעם שריפת כתב־היד הסתיימו חייו הספרותיים (‘לא, מאדאם, לעולם לא עוד. הסעודה האחרונה שלנו היתה לא ערב הצליבה, כי אם מוצאי הקימה מהמתים. יחי ההבדל הקטן. פיניטה לָה ליטֶרטוּרה. ובלשון העורב: נֶוֶר מוֹר.’), אבל אם בשובו לישראל יחזור לכתיבת אותו ספר עצמו, חשבתי בעצב, לא יֵצא מזה הרבה, אולי עוד משהו חדפעמי כזה. וכבר אז אמרתי בלבי: כאן, בארבע הקַסטות הראשונות ההן, לא שום אלגברות ולא שום גראפים, כי אם התחלה של סיפור פרטי מאוד, וידויי מאוד, סיפור שהשתוקקתי מאוד לשמוע את המשכו…

"אבל השעה היתה מאוחרת מדי. לא הפגישה בעשר היתה העיקר. בידי היה ספרו החדש של פיטר סוּריס, שלא היה לי ספק בזה שהוא חם מאוד. עד שמוות הייתי תשושה מן הלילה, שלא עצמתי בו עין. לשלוף עכשיו, ברגע האחרון, את הקַסטות, כלומר לספר את כל הסיפור הארוך על המציצן־הפסיכוֹפט שלי, פשוט לא היתה לי שהוּת, ואילו סתם להודות שהקלטתי אותו בסתר – היתואר סיום מזוהם יותר של פגישתנו השניה?!. והיה לי, רמזתי על כך, מניע נוסף להצפנת הקַסטות אצלי: ביקשתי לשמור את קול הבריטון הנשבר של בלפור. ומשום שעמדתי על סיכות, נפרדנו פרידה חפוזה, אבל לעד…

"כבר הזכרתי כמדומני שבצהרי יום חמישי עמדתי לצאת עם ידידים לפגרת הפסחא, ולכן עבדתי באותו יום עד שעה מאוחרת. לדלת הדירה הגעתי בהרגשה, שאני צונחת ישר על המיטה. פה, במקום שיושבת אני, ישב בלפור. תגובתי הראשונה היתה: איזו הפתעה נפלאה! אך גם איזו תחושה קודרת, שקרה משהו חמור. כניו־יורקית, חשבתי גם הפעם על שוד, שנגזל כספו, שאבד דרכונו, וכבר שאלתי מדוע לא הזעיק אותי מיָד… לא, אמר, יש כסף, יש דרכון, גם הכרטיס לטיסה שהחמיץ. לשעה קצרה אחת שכב, וכשפקח את עיניו ראה את הנוגַהּ האדום של שמי מאנהטן באור החשמל. אחוז בהלה טילפן וטילפן עד שהגיע לאיש ‘אל על’ בקֶנֶדי, שאמר לו, כי דווקא היום התאחרה ההמראה ביותר משעה ואִתּה גם העלאת הנוסעים, אבל לרוע מזלו חלפה גם שעה זו ממש עכשיו, לפני פחות מחמש דקות, המריא המטוס!.. עד שהגעתי אני לדירה, כבר הספיק להתקשר עם כל החברות הטסות לישראל ומכולן קיבל אותה תשובה שנתנו ב’אל על‘: הצרה הגדולה היא, שהואיל ואת טיסתו החמיץ והטיסות של מחר מגיעות כולן בערב פסח, אין, פשוט אין, אפילו מושב פנוי אחד במחלקת התיירות. כרטיס במחלקה הראשונה, במלוא המחיר, אפשר לרכוש. זה שגעון גמור, אמרתי לו אני, לאבד את כרטיס ה’חזור’ ולרכוש במי־זוכר־כמה דולרים, כרטיס במחלקה ראשונה. ואני היא שיזמתי את השיחה הטלפונית שלו עם אמך ושלי היה הרעיון – הן צריך היה להמציא איזה תירוץ מכובד – בדבר הסיכוי הרציני, שנולד כביכול פתאום, למכור את הזכויות לרומן החדש שלו להוצאת־ספרים גדולה…

"גם בלי לגייס את פרויד, צועקות השאלות לשמים, בודאי: בצדק שואל אתה, נמרוד, איך מחמִיץ אדם, בערב פסח, טיסה טראנסאטלנטית הביתה? אתה יכול להוסיף שאלה לא פחות קשה: איך זה המצאתי אני את הבדיה על הרומן, שהוצאת־ספרים מעוניינת בו, בשעה שלא היה אפילו כתב־יד, שלא לדבר על הוצאת־ספרים?! איך זה לא נרתע בלפור, אביך, מן התירוץ הזה אחרי מה שעשה לכתב –היד ומה שהצהיר על ‘נֶוֶר מוֹר’?! השאלות צעקו – ואנחנו היינו חירשים. אני פשוט שמחתי, כאילו נענתה הפיָה הטובה למשאלה כמוסה, שתעשה משהו כדי שבלפור יישָׁאר, לפחות עוד יומַיִם־שלושה. ומרגע שהשמעתי בקול רם את הבדיה על הוצאת הספרים, התחלתי להאמין בסיכויים הגדולים הגלומים בסיפורים כמו אלה, שסיפר על גלגוליו, התנסויותיו, חייו האמיתיים של מי ששתים־עשרה שנים קודם היה בעינַי יותר ארי בן־כנען מפול ניוֹמן, היחסים בינו לבין אביו, בינו לבין אחיו נחמיה מכאן ואחיו מאיר מכאן, דרכו אל הקיבוץ ומתוכו, אל האקדמיה ומתוכהּ, ואם כי בערב הראשון ההוא נשארו עניָנים רבים – הפרקים הכמוסים והכואבים ביותר בחייו, כפי שהוברר לי בהמשך – מכוסים, ראיתי ספר, המסתיים באורח הפשוט והטבעי ביותר בין מלחמת יום הכיפורים לצאתו לשנת החופשה. אם אך אצליח לדובבו כמו אמש והוא ידבר לא כפי שתיאר הבוקר את המשוָאה האלגבראית, את הרומן כגראף, אלא כפי שדיבר בחושך, אל בבואה, נסתר מעיניה המאבנות של הגורגונה, ייהָפך התירוץ הזה לספר, ספר בעל סיכויים גדולים…

"זמנך הולך ונגמר, נמרוד, אני יודעת. אבל יש לי עוד עשר דקות. את פרטי מה שקרה בלילה ההוא, בין שני לשלישי, וכן בשני הלילות הבאים ושעות ארוכות בימים שביניהם, טירוף אחד נמשך, תוכל לשחזר בעצמך מתוך הקַסטות, ופה אני רוצה להתרכז בהארת הסיטוּאציה: כבר אז חשתי, שאנחנו שנינו משחקים משחק נפתל מאוד ­­– אני מדובבת אותו בערמה, מקליטה בסתר קַסטה אחר קַסטה, והוא אינו מסתגר, חושד בסקרנותי, אדרבא, מדבר בלהיטות, כאילו רוצה גם הוא להספיק ולשחרר עד יום חמישי – היום שבו עמדתי אני לטוס לסן־תומאס ובלפור היה ב’סְטֶנד־בַּיי' למקרה שיתפנה מושב בטיסה לישראל – את מה שהיה נעוץ בתחתית נשמתו כקוץ ממאיר, מדבר כמו אל הרוח, כמו אל דְכִי הים, ומצד שני – וזו היתה תחושתי גם אז, אפילו עד כדי חשד, שבאיזשהו אופן, אולי בְּאִי־אֶס־פּי, הוא מוּדע להקלטות – מוסר עדוּת מלאה על־מנת שתיאָצר בעולם שמחוץ לעולמו. ביום חמישי, לפני צאתו לנמל־התעופה, גיליתי לו מה שגיליתי עכשיו לך, את סוד הווֹטרגייט של מארק גרוסמן, הנחתי לפניו את הקַסטות וניסיתי לשכנעו, שרק בתוך השכונה, זו שבה, לדבריו הוא, אי־אפשר לכתוב פרוזה, ייחָשב מה שאמר לתוכָן לוידוי מרושע, לרכילות משפחתית, רק לא לרומן. כבר ידעתי שזה סיפור אמיתי, מקורי, שובר־לב. הזכרתי לו את המעשה בתוּמאס ווּלף הנערץ עליו, שכאשר התפעלה כל אמריקה מן הרומן ‘הבט הביתה, מלאך’, נכונה היתה אֶשוִיל עירו לעשות בו לינץ' על שהוציא את הכביסה המקומית החוצה…

“מחוץ לשכונה, אמרתי אז לבלפור – וכאן עיקר מה שבגללו חשוב היה לי כל־כך שתבוא לחדר הזה – אין השם בלפור שו”ב בדיוני פחות, או מציאותי יותר, מכל שם אחר שהיה נותן לגיבור הרומן שבעשרים וארבע הקַסטות. ועוד אמרתי לו, ואני אומרת לך – אם כי טרם האזנת לסיפורו, אולי אינך משער כלל מה יש שם – גם אחיו המפורסם, אסון חייו וקללתם, כפי שאמר, מציאותי רק בשכונה. כאן הוא דמות ספרותית, בדיונית, כמוהו כאחיו הצעיר, שעכשיו נסגר מעגל חייו. מה זה רומן? חיים שסופרו היטב. לא קשה לשער מה עבר עליך בשעה הזאת כאן בדירתי, נמרוד, ומה אתה חושב על פרשת היחסים בין בלפור, אביך, לביני. אם העזתי לבקשך, למרות כל זאת, שתבוא לכאן, זה הצידוק, מה שיש פה בילקוט – חיים שסופרו היטב, רומן."

עודני רואה את העוִית בפנים הרחבות מדי, את ברק הדמעה בעינַיִם השחורות, הבולטות מדי. היא קמה, ובתפיפות נמרצות פנתה לחדר־השינה, השתהתה לפני שולחן־הכתיבה המצופה לכּה:

“שנים עבדתי אצל אייץ' אייץ' אולפורט, וזו שנה שמינית מסרסרת אני כאן בין סופרים למו”לים. אין מספר לאנשים המשוכנעים שאת הנצח יקנו אם אך יזכו לראות ספר אחד שלהם בדפוס, ואינם עוברים מחסום ראשון זה. אבל מי שביקר, למשל, ביריד הספרים בפרנקפורט וראה את מאות אלפי הכרכים, יבולהּ של שנה אחת, ומי שיודע שרובם יימָכרוּ בפרוטות ייגָרסוּ, ימוחזרוּ, יישָכחוּ מגלה מהר מאוד, ששתי כריכות אינן תעודת־מסע אל הנצח. אני אומרת זאת, שכּן אינני יכולה להרשות לעצמי אהבות ספרותיות טרגיות, אינני נוגעת עוד בכתב־יד שסיכוייו קלושים לעבור את כל מסלול המכשולים. פה, האמן לי, בלי קשר ליחסי אל אביך, מובטחת הצלחה, אם בכלל יש משהו מובטח מראש במקצוע הזה. קצֵר, ערוֹך, התקן, אמרתי לו, ואם אתה אינך מסוגל, או רוצה, הרשה לי לבחור עורך – אני חושבת על בחורה אחת, מוכשרת להפליא, שתאהב את הספר – והיא תתקין כתב־יד של מאה וחמשים אלף מלה, קצת יותר, קצת פחות, ספר!.."

אין סוף פעמים האזנתי לדבריה אלה בשנתים האחרונות! ובכל פעם מחדש, כשאני מגיע למלים “קצר, ערוך, התקן”, אינני נזכר, אני חוֹוֶה מחדש את השעה ההיא, קרוב לארבע אחר־הצהרַיִם כולי שרוי באיזו עֵרוּת לא טבעית, לחיי ואָזני בוערות, ואך בקושי אני חונק צעקה: “ואת כל הזיוּנים שלכם, לפנֵי, באמצע ואחרֵי כל קַסטה, כבר הוצאת מחשבון מאה וחמִשים אלף המלים, קצת פחות או קצת יותר, או שרק את המוח זיין לך אבי לפנֵי באמצע ואחרֵי ליל הסדר, הה?!”

בחלון, בזוִית עיני השמאלית, אינסוף מגדלי־הענקים, סנטראל־פארק, שמש הצהרַיִם הלא־נגמרים של שלושה־עשר ביוני, ובאלכסון, בקצהו הרחוק של החדר, לפני שולחן־הכתיבה הסיני, עומדת קארן פידלר, כאילו כבר מעבר לכל הדברים שהיה לה לומר לי, ובכל־זאת עדיין לא:

"ליום־הולדתו קניתי לו מזוֶדת ג’יימס־בוֹנד, שמתי בה את הקַסטות, וביום חמישי, לפני שנפרדנו, מסרתי לו את המתנה הכפולה. בראשונה סירב להאמין, אבל כאשר השמעתי לו קטע מדבריו שלו, התחיל לצעוק: ‘לא מעניין אותי! לא מעוניין בשום ספר! היה רק גוש החרא בנשמתי, ניסיתי ליַצר ממנו רומן, אבל גם הוא כבר שרוף, ברוך־השם!’ אני נחפזתי מאוד. לא רציתי, שיקרה גם לי מה שקרה לו – שאחמיץ טיסה. ברור היה לשנינו שלא נתראה עוד, והצלחתי להציל מפיו הבטחה אחת – שאם תידָחה טיסתו למחר, יקדיש כמה שעות להאזנה וישאיר על שולחני פתק עליו יכתוב מה החליט. הפרידה עצמה היתה נרגשת, ולמרות הכּוֹל היתה לי כמעט תחושה של הֶפּי־אֶנד…

"ההמשך ידוע לך היטב. לדירה שבתי ביום שני בערב, במסדרון, מעבר לדלת, שמעתי את המשפטים שאמר בלפור אל הרוח. אחזה אותי איזו בהלה, איך לומר זאת, כאילו השארתי את כל הברזים פתוחים. מיהרתי פנימה, והמלים הוסיפו לקלוח. הדלקתי את החשמל. פה בפינה, על השטיח, רגליו משׂוכלות וסביבו הקַסטות, ישב, בעירה מוזרה בעיניו, ועוד לפני שסיפר איך זה לא טס גם ביום ששי, התנצל על שעודו בדירתי, ורק בתשובה לשאלתי סיפר איך ישב להאזין לקַסטות ומצא עצמו שומע את קולו שלו כאילו הוא אדם אחר, וכמו מבחוץ חזרו אליו, לבושי מלים, הדברים שהיו תקועים בחשכת נשמתו, וכך הוסיף לשבת שעות ארוכות, מהופנט, מגלה בעשרים וארבע הקַסטות ספר שלם, עם התחלה, אמצע וסוף. עכשיו החל להאמין גם הוא שבעבודה מאומצת של ימים אחדים, אולי שבוע, אפשר להתקין מן החומר הרב הזה כתב־יד של ‘משהו אחר לגמרי’, ובהלצה הוסיף, שאפילו שֵם יש לו לספר, שֵם מצוין – ‘הו, מאיר, מאיר, אחי האמצעי’…

"הייתי בשמים, למענו, אך גם למעני – אני גרגר החול, שסביבו נוצרת הפנינה. שיבחתי את החלטתו להאריך עוד בשבוע את שהייתו באמריקה, והבטחתי לו שאם רק ישאיר אצלי גִרסה סופית של החומר הערוך, אטפל אני בכל השאר. מצד שני, איזו אי־נוחות חשתי כבר באותו ערב – ישיבתו בחושך, הבעירה בעיניו, זה ששוב ושוב וא דוחה את נסיעתו. ועוד משהו: אמנם בשום פנים לא הנחתי לו לעבור לבית־מלון אבל זו דירה קטנה, ונסיוני הקשה עם מַארק, בעלי לשעבר, החריף בי מאוד נטיה רוָקית – לחיות לבדי…

"אני מציינת כל זאת, אף־על־פי, שעיקר תחושתי באותו יום שני היתה הפוכה לגמרי. אם אמנם יפיק ספר מתוך הקַסטות, ייזָכר נסיון מוזר זה כפרק מיוחד מאוד גם בחיי, אמרתי בלבי. בלפור המעיט מאוד לצאת, כשהייתי שבה מעבודתי, היה מראה לי כמה מרבה הוא לעמול על ספרו, משתף אותי בלבטיו. כבר בשובי מסן־תומאס, ביום שני, מצאתי במטבח בקבוקי ויסקי ריקים, ולא אכחד: הדבר הדאיג אותי מאוד. עבר שבוע. עברו שבועַיִם. חרף סירובי להכיר בכך שזו סיטוּאציה פגומה מיסודה, לא יכולתי לברוח לאורך זמן מן העובדה הפשוטה, שאין ‘עבודת העריכה’ של הקַסטות מגיעה לסופהּ, שאיזשהו שיתוּק שב וכובש אותו, שהוא שותה יותר ויותר, והרע מכּוֹל – שהוא זונח את הקַסטות וכותב ברוח מה שדיבר עליו בבוקר שלפני פרידתנו כביכול, אולי משַחזר את כתב־היד שהטיל למִשרפת האשפה. במשך כל אותם שבועות נמנעתי מלהתקשר ללוס־אנג’לס, וכל וידוייו החושפניים של אביך פסחו על פרט אחד, שבתו, אחותך, חיה בניו־יורק, ממש מעבר לאִיסט ריבר, בקוִינס. המצב הגיע לידי כך, שלא הועילו עוד רמזי העבים ביותר, שהגיעה השעה שישוב לישראל. מצבו הִדרדר במהירות והתמלאתי חרדה, שיעשה לקַסטות מה שעשה לכתב היד. סילקתי אותן מהדירה, והוא לא הבחין כלל בהיעָלמותן. מצבו החמיר כל־כך, שחששתי שמא ישליך את עצמו מן החלון הזה. ואז התקשרתי עם איילת ג’רי וביקשתי שישחחררו אותי מן האחריות, שלא היו לי עוד היכולת והרצון לשאת בה. הייתי בטוחה, שידאגו להחזרתו המיָדית לישראל. הקַסטות נשארו בכספת שבמשרדי. כששמעתי שאינו שׂם קץ לשהותו בביתו של ראיֶן קין בכרמל לא ניבא לי לבי טובה. ההוכחה לאיזו תמורה, אמרתי בלבי, תמצא לי ביום שיתקשר וישאל אם הוא יכול לקבל את עשרים וארבע הקַסטות. שלוש שנים ציפיתי לאות הזה, ועכשיו, זה אולי כל מה שיש – "

והיא פנתה לעבר חדר־השינה. בשובה, היתה בידהּ קַסטה, שבחיוך סגור צירפה גם אותה לעשרים וארבע. מתוך הקַסטה תירגמתי את הדברים המובאים כאן בפיה. סגרתי את ילקוטו המרופט של אבי, לבשתי את מעיל־הגשם, שקנו לי לכבוד הנסיעה, חבשתי את כובעי היוָני. ורק אז, כשכבר עמדתי בדלת הפתוחה, לא התאפקה:

“אני הייתי מכירה אותך ברחוב. אתה נראה בדיוק כמו בתמונה.”

“הוא נשא את תמונתי?” אני משער, שהבחינה בצליל הסַרקַזם שבמשפט התמיהה, אבל בתגובתהּ לא ניכר הדבר:

“על התצלום הזה היתה גאוָתוֹ, אתה בוַדאי מנחש איזה – שצלם עתונות צילם את שניכם ממערב לתעלת סואץ. צלם מהעתון שלו, נדמה לי –”

הינהנתי, אבל כבשתי את הצורך לגלות לה שתצלום זה עצמו היה תלוי, ממוסגר, מעל לשולחן־עבודתי, לפני עיני. לא עוד.

רק שתיארתי לי אותך משום־מה גבוהַּ מעט יותר."

המשפט האחרון הזה, אמרתי באותו רגע בלבי, היה טיפשי ומיותר, ואינו מתאים לך, קארן פידלר. חייכתי בין השפם לזקן, כמו שאומרים.

דלתות המעלית נפתו בלי קול. רגע קל היססתי, ובכל־זאת הספקתי אני להושיט ראשון את ידי לה. חרף מעידתהּ במשפט הפרידה, נפרד בחדרי מוחי קול אילם מקארן פידלר, “האשה הזאת”, שמעורבותהּ בחיי אבי אכלה כחומצה בנפשי באותו יום יוני אינסופי והיא מוסיפה לכרסם בה עד עכשיו, ועם־זאת זוכר אני אותה כאשה שכמותהּ לא פגשתי מעודי.

 

כד. הו, מאיר, מאיר

– – – הו, מאיר, מאיר, אחי הבינוני – או כפי שממליצים לומר הפסיכולוגים, אחי האמצעי – פצעי וחבורתי! מהו הכאב הנשמע בקולי, אַת שואלת, בכל פעם שאני קורא בשמו של המוצלח והמפורסם בשלושת האחים שו"ב?..

שמו הולך לא רק לפניו. הוא הולך אפילו לפנַי. רק תודות לפרסומו יכול היה לטעות טעות כזאת הנספח לתרבות, ולא אחי הוזמן לאמריקה אלא אחיו של אחי. אפשר לומר אפילו יותר מזה: תודות למאיר נפגשתי אני אתך בלוס אנג’לס. ותיקון קל: לא את הכאב, את הצלקת אַת שומעת בקולי…

אמת, גם עמוקה, אבל כמה, בכלל, עמוקים אנחנו?! בצלקת זו העיקר האורך, כאורך השנים שבמהלכן נטבעו בנפשו הרכה כדוֹנג של בן־הזקונים צלמי דמויות ההזדהות, שביניהן עתיד היה להִטלטל בשנים הבאות. בין נחמיה למאיר עמד בן־הזקונים, ופעם נפל עליו צלו של אחיו האחד ופעם צלו של האחר. פּוּבּליציסט עברי לא היה מחמיץ כאן הזדמנות למליצה נאה, בין גריזים לעיבל, אבל באנגלית, קרן־הפוּך, מה היית אומרת באנגלית על אחד שעומד שם למטה, בין שני הרים כאלה?..

לא־לא, אינני בורח, ואם שאלת – כן, מאיר הוא עיבל, כן. אבל, שימי לב, כשאני משקיף עכשיו לאחור, חוזר אל הרגע ההוא לפני עשרים ותשע, עשרים ושמונה שנים, זה שהוא כאילו רגע הבחירה, אינני יודע עד היום אם אמנם בחרתי בגריזים, או נקלעתי איכשהו לפִסגתוֹ…

כל משל שני ההרים האלה צולע קצת על נמשליו. לא, לא מנחמיה התכוונתי להסתייג בתיאור הזה, כי אם להדגיש שבחיי שלי דברים אמורים, בכאב הצלקת הארוכה, שגם על הר הברכה לא הגלידה…

מאיר מזכיר לי הגדרה מבהילה של הטבע האנושי: שבהתנהגותם של בני־אדם בלתי־אפשרי הוא רק מה שנוגד את חוקי הטבע. למאיר היה כשרון נדיר, שכמעט אפשר להשווֹתו לשינוי חוקי הטבע. הוא הצליח לקנות גם את לב אבינו וגם את לב אמנו. אבינו ואמנו, בכל מובן שאפשר לחשוב עליו, מבנה האישיות, מושגיהם על הצלחה, או על כשלון, יחסם לערכים חָמריים ורוחניים, היו שני הפכים. שוני זה התבטא גם ביחסם לילדיהם, לאחותי הגדולה הרצליה, לנחמיה, לי. רק מאיר שיבש את החוקיות הזאת, ושניהם יחד חשו שבו מתממשים חלומותיהם הנכזבים – והמנוגדים קָטבּית – ובו חיים הם כביכול מחדש…

אמי היא סיפור לעצמו. בארץ היה שמה יונה, אבל בתעודות רשומה היתה כטויבע, ילידת תשעים ושתַיִם, צעירה מאבי בשנה אחת. רק לפני ארבע שנים, בשובנו מהלוָיתהּ לדירה הריקה במושבה – אבי נפטר קיץ אחד לפניה – התיַשבה לידי זלאטה פריצקי, שם שכל אוכל־לחם בתל־אביב של שנות העשרים והשלושים שמע עליו, והתחילה לספר לי זכרונות ילדות, שברגע הראשון לא תפסתי לאן הם מושכים. אמי, זאת ידעתי כל השנים, אף היא פריצקי מצד אֵם־אמהּ, דודנית של זכריה פריצקי, אבל גם של זלאטה, שהיתה פריצקי בזכות עצמה. ערימה אחת גדולה. כמו שסיפרתי לך על ארוִין דודני מקולומבוס. מה היה חשוּב לזלאטה למהר וללחוש באָזני ברגע שהתיַשבנו ל“שבעה”? שעכשיו, כש“שניהם” – אבי ואמי – בעולם־האמת, אין ביניהם ממילא כל סודות ואם מתכוונים אנחנו לחקוק גם על מצבתהּ, כמו על מצבת אבי, את גילהּ, אולי כדאי שנדע, שבתעודות שלה יש טעות של שלוש שנים. הִתַּממתי ושאלתי אם כוונתהּ לומר, שאמי היתה צעירה בשלוש שנים. חיוך זקנים מרושע פשט בזוִיות פיה הנפול והיא אמרה: עוד לא שמענו שלבתולה מוסיפים שנים, לכל היותר מוסיפים על הנדוניה. איך יכלה טויבע עליה השלום להיות בת שבעים ותשע, אם היתה בת שלוש כשאני נולדתי? פתאום אנחנו באותו גיל?!

לרגע לא פיקפקתי באמיתות עדוּתהּ של זלאטה פריצקי, שהשתבצה היטב בסיפור כולו. אמנם, בארץ חיתה אמי ארבעים ושמונה שנים וכשנפטרה היתה בת למיעוט זעיר של ותיקים, אבל בלבּהּ נשארה עד יומהּ האחרון עולה חדשה. אחרי המלחמה חדלה לדבר על כך בקול רם, אבל אני חושב שעד הסוף לא סלחה לאבי על שגרר אותה אחריו למקום שכזה, קיץ בלי גשם, חורף בלי שלג, לא יער, לא נהר, הכּוֹל מסביב אנשים זרים, הערבים גם רוב היהודים, ההיפך ממה שעד הסוף נשאר בדיבורהּ “אצלנו בבית”. הפולנים אמנם היו רוצחים, שיכורים, אנטישמים, אבל גם יסוד טבעי בעולמהּ. את הערבים השתדלה שלא לראות, אם כי אני זוכר, שבמושבה היה איזשהו מגע בינהּ לבינם, אלא שתמיד במרחק זרוע, מתוך חשד ודחיה. לא רק הערבים היו לה כמין ראי, שמתוכו נשקפה נפילתהּ הנמשכת. גם בין היהודים לא מצאה את מקומהּ. זה מוזר. הן בשנת עלייתם היתה תל־אביב עיירה קטנה בארץ שכל־כולה פחות ממאה אלף יהודים, ואפילו עם שלוש השנים שהוסיפה לה זלאטה פריצקי, היתה אז אמי בסך־הכּוֹל כבת שלושים וארבע. ואף־על־פי־כן, לערבוביה שבנאומים היא מכונה קיבוץ־גלויות, לא הסתגלה עד יומה האחרון, לא רק לאלה “שנראים כמו ערבים”, אף לא לבוּכארים, לגרוזינים, ל“פרענקים” בכלל, כי אם גם לכל מי שלא היה “כמו אצלנו בבית” – לא לרוסים, לא לחלוצים היחפנים, לא לפועלות במכנסיִם הקצרים והשוֹקיִם המגולים, לא לגרמנים המתבוללים, לא לכפריים מבסרביה, לא להוּנגרים החרדים ולא לנשים החצופות מבודפשט. גם לאָבדן המקום הברור, שהיה למשפחת אביה, לרוזמנים, ולמשפחת אמה, לפריצקים, לא הצליחה להסתגל. עד הסוף לא השלימה עם כך, שדווקא זכריה פריצקי, הפחוּת שבבני משפחת הסוחרים המבוססת, ה“אוֹפֶה”, הוא שעשה חיל בתל־אביב ומעמדו הלך והתבצר, בעוד אנחנו הולכים ושוקעים. עד הסוף, אחרי כל מה שנכתב וסוּפר, גם אחרי שבאו ניצולים ממשפחתהּ וסיפרו לה מה שראו במו עיניהם, את עובדת היעָלמותו המוחלטת של אותו “שם”, שבעולמהּ הנפשי היה תוקף רק לו וליציבותו וברירותו, המשיכה להתגעגע, לא עיכלה. לא לציונית הפכה אותה השוֹאה, כי אם ליתומה ולשכּוּלה. קשר רגשי של ממש לא קשרה עם שום אדם להוציא כמה קרובים, הפריצקים ואותם ניצולים, ושכנים יוצאי מחוזה בפולין זו שזכרה מן הימים שלפני המבול…

אבי, לעומתה, לא חי בשום מציאות. ודאי לא במציאות הפולנית, שמעודו לא היתה לו כל משיכה ללשונהּ, לתרבותהּ, להיסטוריזם הרוֹמנטי של לאומניה. אבל גם בארץ, שאליה נישא על כנפי דמיונו, חי בעצם מחוץ למציאוּת הממשית. איש פתטי, בטלן ושלומיאל היה נפתלי צבי הרש שו“ב – כך היה חותם, חתימה גדולה ומסולסלת בכתב־ידו הנהדר, על כל פיסת נייר – וארבעים ושבע שנותיו בארץ־ישראל הן סיפור של שקיעה נמשכת אי־שם בשולי העלילות הגדולות של זמנו. והן הזמן היה מלא סיכויים לכל מי שתכונותיו תאמו את דרישות ההוָיָה החדשה, הקשוחה וחסרת־הרחמים, תכונות שאבי חסר את כולן. בדרך־כלל חיבבה אותו מאוד סביבתו, אולי גם כיבדה אותו, אבל מלחמת־קיום אכזרית אפיינה גם את המציאות החדשה, ואילו אבי לא רק התעלם מכלליה של מלחמה זו, במציאות עצמה לא הודה. ובכל פעם שנמוג מתחתיו ענן הזיוֹת אחד והוא נחת על הקרקע הקשה, היה מלקט איכשהו את עצמותיו ומתחיל להינָשׂא על איזו הזיה אחרת, כאילו היתה ברזל. בנאום הנוֹבּל בשטוקהולם אמר ש”י עגנון, שמתוך קטסטרופה היסטורית נולד באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה היה עליו כמי שנולד בירושלים…

אבי והספרות העברית זה סיפור אחר. פה רציתי רק לומר, שבתחושה פנימית זו, שהוא כמי שבעצם נולד בירושלים, היה כמו עגנון. אצל נפתלי צבי הרש שו"ב היתה ירושלים לא של מעלה. אבל גם לא בדיוק של מטה. תמיד קצת באויר. הרֶפֶּרטו­אַר הקבוע שלו כלל כמה סיפורים, שלכולם מכנה משותף – מוסר־ההשׂכל הציוני. אחד מהם היה הסיפור על מה שקרה לו בשבת, שעלה בה לתורה לקרוא את ההפטרה – סיפור שהתחל­תי לשמוע זמן רב לפני שהייתי לבר־מצוָה ואבי הוסיף לספרו גם אחרי שהיה נמרוד לבר־מצוָה – איך ממש ברגע שהחל לקרוא את ההפטרה, פרץ מישהו לבית־הכנסת בזעקה: הדוקטור הרצל איננו! בעיניו היתה לקשר הזה בין שני האירועים משמעות מיסטית, והחלטתו לקום ולעלות לציון, אמר, נהפכה בשבת ההיא לשבועה קדושה. שאלה אחרת היא באיזה אופן ולכמה שנים הלך ונדחה מימוּשהּ של אותה שבועה קדושה – כמעט תשע־עשרה שנה…

ועוד איזה סיפור! אבי ואמי לא היו משוחחים, כי אם מכים זה את זה בלשון, כמו בחרב. הכלל היה, שאמי פותחת במהלומת־פתע, ואבי, אם לא נסוג, היה מנסה לבָלמהּ במכות־נגד מוגבלות, טקטיקה שהיתה מנַוונת את המערכה להתשה ממושכת. עוד לפני שמלאו לי שש, הייתי הבן היחיד בבית. לשמע מכת החרב הראשונה, הייתי מתקפד לי בפינת הצריף, נתון כאילו למשחקי, אבל אָזנַי כצלחות־מכ"ם. רמת העימות הקרבי בין אבי לאמי השתקפה בשפת הלחימה. המעבר מעברית ליידיש, רמה שתיִם, חייב אותי להשחיז את דמיוני ולהיאָחז בכל מלה מובנת לניחוש החסר. המעבר לרמה שלוש, לפולנית, היה אות למדקרות־חרב, שאסור שיגונב לאוזן הילד שבפינה אפילו שמץ מהן. הפולנית של אבי – וזאת לא נלאתה אמי להזכיר לו – היתה כנראה דלה מאוד מעיקרהּ, וככל שגדלתי כן התקשה להשלים משפט פולני בלי לצמד את אבריו במלה עברית אחת או שתים, וגם לתוך הפולנית הנקיה של אמי, אם כי היתה נפגעת כשהיו מעמידים אותה על כך, החלה העברית מסתננת יותר ויותר. ממלים אלה צירפתי במשך השנים את כל סיפור הטעות הנמש­כת, נישואיהם, שרק מותו של אבי תיקן אותה…

פשוט מאוד: את אמי שידכו בעל־כָּרחהּ ליוסף־בעל־החלומות, הלוֹקש בעל הכתב העברי היפה, שנשבע לעלות לציון. זלאטה פריצקי ידעה מה היא אומרת. כשמלאו לטוֹיבע עשרים וארבע וכל החתנים הראויים כבר מצאו להם כלות, וחזוּתה העמומה, העינַיִם הקפואות בחשד־תמיד, השפתַיִם המכוּוצות באיזו צינה מרירה, לא הבטיחו לה עוד כל עתיד רומנטי, נתקפו הרוזמנים פָּניקה. אנשל רוזמן הִצְעיר את בתו בשלוש שנים והחל מפעיל שדכנים, שיחפשו חתן בעיירה לא קרובה מדי. כך הגיעו אל ביתו של איצ’ה־מאיר שו"ב. אבי היה אז בסך־הכּוֹל בן עשרים ושתַּיִם, ואם כי אז כבר התירו לו אפילו ללכת אל אחיו הנריק וללמוד אצלו הנהלת־חשבונות, ברור היה לכל האחים שלבטלן הציוני הזה לא תצמח ישועה אלא משידוך הגון.

את אחיו הגדולים של אבי לא הִטעו לרגע תעודותיה המזוּיפות של הכלה, ואת פניה ודאי שלא היה אפשר לזייף, אבל כל זה לא היה בו כדי לפגוע בשידוך עם אנשל רוֹזמן. מי ששׂיחק ב“אהבה”, היה החתן המיועד, שעד אז – כך אני חושב – לא ידע אשה. כשבא למעמד ראיית הכלה, התאהב בה מיָד, כך אמר, “בישרוּתהּ ובפיקחותהּ” התאהב. גם בזה, שקיבלה בלי כל ערעור את התנאי היחיד שהתנה, שמיָד לאחר שבעת ימי המשתה – פחות או יותר – יסעו לפלשׂתינה. נגיד. אחיו הגדולים, אני מתאר לי, רמזו גם לאנשל רוזמן גם לטויבע, שאַל להם לקחת ענין זה יותר מיד ללב. יש עצה…

אמי, אני בטוח, לא היתה זקוקה לעצות. עד שתפס אבי את המתרחש כבר היו לה הקאות, וחולשה ושאר סימנים, ואבי הוא שפסק שבמצב כזה לא יוצאים אל בין הערבים והתורכים באוֹריֶנט. כבר אז הפגין אבי את תכונתו הנהדרת ביותר, להפוך כל תבוסה במציאות לג’סטה של נצחון בעולם־ההזיות. בחורף שנת ארבע־עשרה נולדה אחותי הבכורה. כשהכריז אבי בבית־הכנסת, על־פי המנהג, ששמה בישראל יהיה הרצליה, קמה מהומה בין החסידים, שסבי אנשל התפלל אתם, וזה העלה בעיני אבי אף יותר את משמעותו המרדנית של המעשה. אמי, מצדהּ, הבינה כנראה את חומרת האזהרה ובמכת־נגד זריזה הכניסה עצמה להריון חָדשַים אחרי שנולדה הרצליה…

מאמץ כביר, אך מיותר לחלוטין, כפי שגילתה בטרם נכנסה לחודש החמישי: בסַארַאיֶבוֹ נרצח הארכידוכס, ובתוך שבועות אחדים היו הקיסרויות האירופיות הגדולות במלחמה, שעלתה לכל שלושת הקיסרים בכתריהם. לא היה לאמי כל צורך בהריון, שבראשית חמש־עשרה הסתיים בלידתו של נחמיה. ואכן, רק אחרי שמסרה ועידת השלום בסן־רֶמו לידי הבריטים את המנדט על ארץ־ישראל ואבי החל בהכנות לעליה, ביצעה אמי בשלי­שית את תרגיל ההריון. שוב ניאוֹת אבי לחכות עד לאחר הלידה, אבל הפעם הצמיד להסכמתו אוּלטימטוּם מפורש: ארץ־ישראל, או גט! מיום שהתפרסם דבר ההתחייבות האנגלית לכונן בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, נתון היה אבי בקדחת משיחית ושתי רשימותיו שהתפרסמו בעתונים ציוניים, לא היו אלא הטכסטים של נאומים שנשא, האחד על בלפור, שדימהו לכורש ואת הימים הבאים לימי עזרא ונחמיה, והשני, כעבור יותר משנה, לרגל יריית אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. כעבור חמשים ושתַּיִם שנה, אחרי פטירתו, מצאתי במגירת השולחן שב“הוֹל”, בין המכתבים הישנים, קטעי הזכרונות וכמה “ציורים ספרותיים”, את שני גזרי העתונים הישנים, ששמו מתנוסס עליהם. לדמותו של בלפור היה אבי קשור מאז לא רק בזכות מה שסימל במישור הלאומי, כי אם גם משום שבשמו של הלורד הבריטי קשורים שני הרגעים הספרותיים היפים בחייו. אך פלא הוא, שלא קרא כבר למאיר, כמו שקוראים לדְיוּק אֶלינגטוֹן ולקָאוּנט בֵּיסִי: לורד בלפור שו"ב…

הו, מאיר, מאיר, לא שכחתי אותו אפילו לרגע. גם אחרי שהפכתי את כל חיי במאמץ להינָתק ממנו ומכל מה שעשה לי, נשאר מאיר כקוץ ממאיר בנשמתי. לא שכחתי. אבל מדובר באח גדול, שרק אחרי שמלאו לי עשרים ואחת הוארו פתאום לאחור כל המעשים הקטנים והגדולים, שהצליחו כל השנים לטשטש אח המכנה המשותף לכולם, טובתו של מאיר שו"ב, בכל דרך ועל חשבון כל אדם. נגיע גם לזה. הלוא תחילה עלי להיוָלד…

מה היתה תכניתהּ של אמי כשהרתה אותי בקיץ השני לישיבתם בתל־אביב? דבר אחד בטוח – לא מיחסי־מין, כמקובל במשפחות אחרות, הרתה. גם אני שאלתי את עצמי: איזה מניע היה לה, אחרי ששלוש לידותיה הראשונות לא מנעו את האסון הזה, העליה לארץ־ישראל?! בזכרוני לא יכול להיות שמור דבר מהשנתַיִם הראשונות שלהם בין יפו האוריֶנטלית לתל־אביב האמיגרנטית, שראשיתן היתה כנראה חסרת־תקוה אפילו יותר מששיערה אמי. אבל גם מחמש השנים הראשונות לחיי, עד לאחר תום תור־הזהב המיתולוגי בחיי נפתלי צבי הרש שו“ב, מעורב המעט השמור בו באגדות הגיבורים, שהיה אבי חוזר ומספר במציאוּת, שסבבה כולהּ, מלפני עלות השחר ועד שעת ערב מאוחרת, סביב חנות־המכולת שבשכונת הפועלים ובעלי־מלאכה שבשולי המושבה. שתי הגדלות, ממוסגרות ושמורות מאחרי לוחות־זכוכית, מעל למיטותיהם של אבי ואמי, גישרו את החיים הממשיים עם הסיפורים. בתצלום האחד יושב אבי על הוֶרַאנדה של בית־קפה בשפת הים, חליפה טרוֹפּית לבנה, עניבת־פרפר מתחת לסנטרו הרחב והמזדקר ככף־סיידים, מגבת פָּנָמָה על ברכו וברום קֹדקֳדוֹ הענקי, שכבר אז – באמצע שנות השלושים לחייו – הקריח, כיפה שחורה, אשר הצלם, שעשה את ההגדלה כבר אחרי שעברה המשפחה למושבה, הוֹסיפה בטוּש. בתצלום המקורי שבאלבום, יושב אבי בגילוי ראש. לידו, כנראה בגלל ההבדל הרב בקומה, עומדת אמי על עקבים גבוהים, שמלה פרחונית לגופהּ, החגור היטב במחוך, ומגבעת צרת־שולַיִם, באָפנת שנות העשרים, מצניעה את שׂערהּ השאטֶני הדליל – גברת אלגַנטית, שאפילו שפתיה הדקות מספרות את סיפור העליה בסולם החברתי, שהציב לאבי האדון יו”ד למ"ד בול־הרים. כאן, לפי הניתוח שלי, המניע להריונה הרבי­עי: פעם יחידה זו בא הריונהּ לא כאמצעי מניעה, כי אם כפרס. ברגע חולף ובלתי־חוזר של הכרת־טובה הגישה אמי לאבי שַי – אותי

התצלום השני קצת מאוחר יותר, קבוצתי. לדירת הקומה השניה, שהתגוררנו בה ברחוב בוסתנאי, היו עולים במדרגות חיצוניות. בתצלום עומד אבי על המדרגה התחתונה, מדרגה מעליו הרצליה, אז כבת שלָש־עשרה, מעליה נחמיה, שעל כתפיו רוכב תינוק בין שנתַיִם, את משערת מי, ועל המדרגה העליונה אמי ומאיר, הוא לפניה, ראשו נח על חזה וכפות־ידיה על כתפיו…

לסיפורים הייתי מאזין כשעיני נודדות מן התצלום האחד למשנהו, שניהם בהירים מאוד, מוצפי שמש, אפשר ממש להריח את הים.

הנפילה היתה, כך סיפר אבי, בן־לילה. אחד מגדולי הארכיטקטים של תל־אביב, מגידוֹביץ', תיכנן את ביתו החדש של אדון בול־הרים בשדרות רוטשילד, ואם כי חֳדשים אחרי שברחה מוריה עם אמיל אנטוּאן הוסיף להתנהג כאילו מאום לא קרה, אף המשיך בבנין הארמון, לא הופתע איש כשנמצא באחד הבקרים תלוי בראש המדרגות הדֶקוֹרטיביות, שהעלו מהטרקלין לקומה העליונה. רק אחרי האסון, החלו להתגלות ממדי החורבן הפיננסי שהשאיר אחריו אדון בול־הרים – הן היה נציגן של חברות הביטוח הגדולות של לונדון, אימפּוֹרטֶר של מכונות ומנועים, משקיע גדול בפרדסנות ובבנייה – ונמצא שפטרון האמנויות ומוסדות התרבות, המיליונר־הפייטן, לא השאיר אחריו דבר זולת חובות כבדים. והאם צריך אני להוסיף, שאבי מנהל־החשבונות שלו כביכול, מזכירו וידידו, פשוט לא הבחין במה שהתרחש ממש מתחת לאפו?! כל השנים התעקש אבי התם לתלות את התאבדותו של י.ל. בול־הרים בשברון־הלב שהסֵבּה לו בריחתה של בתו עם הערבי היפואי, כאילו המפולת בבורסה של ניו־יורק היתה תוצאה של התמוטטות עסקיו של בול־הרים בתל־אביב, ולא להיפך…

איך שכחתי לספר לארוִין דודני על מיסטר גֵיינס מצ’יקאגו?!.

אל מאיר עוד אגיע, אבל הסיפור על מיסטר גיינס חשוב מפני שהוא המבשר את המעבר מן המיתולוגיה להיסטוריה בסיפוריו של אבי. בכלל, בשלושת השבועות האלה קרו לי יותר מדי מפגשים משונים כאלה, מוריה בול־הרים, ארוִין, ובסן־פרנציסקו מתקשר פתאום בחור שהכּרתי בסמסטר היחיד שלי בהר הצופים, בסוף ארבעים ושש, שבתי ונפגשתי אתו בשנות החמשים ואחר־כך נעלם לי, גד גוֹטֶסדינסט, היום פרופסור בקולג' באזור המפרץ. רוחות־רפאים…

מיסטר גיינס! אבי נכנס אז לשנתו הארבעים, ובן־יום נשאר בלי פרוטה. רק כעבור שנים, כאשר קראתי על הזמן ההוא, הבינותי מה מיָאש היה המצב. אַת ודאי שמעת על כך די והותר מאביך ומאמך. המשבר החל הרבה לפני־כן ואלפי חלוצים, ששנותיהם חצי־שנותיו של אבי, לא מצאו עבודה, רעבו ללחם ורבים קמו ועזבו. אני משער, שלכל זה מצא אבי איזשהו הסבר, שהיה מנותק מן המציאות, אבל ספוג אמונה בעתיד. את בטחונו בציונות לא איבד לרגע אחד גם אחרי שמצא עצמו בלי כסף, בלי מקצוע, בלי סיכוי ליום עבודה. להיפך, הוא הלך לשמוע את ביאליק בראינוע קיץ שהיה אז בתל־אביב, אוּלם בלי גג ובלי קירות, “גן־רינה”. “יש רגעים שמאות אחדות של אנשים נושאות על גבן את עתיד האומה כולה. היהדות מתגלגלת לתהום, ויינָצלו אולי רק מעטים” – חזר אבי וציטט את דבריו אלה של ביאליק כעבור שנים, כשהחלו להגיע הידיעות על ההשמדה – "אלה שיבואו הנה! עלינו להיאָחז באדמה הזאת בצפָּרנינו ובשינינו לבלי לעזבהּ – – – "

וזה הסיפור של מיסטר גיינס, שבא בשליחותו של הדוד שלוימה מצ’יקאגו! אוי, איך שכחתי לספר את זה לארוִין?! באחד הימים הרעים ההם, מגיע אלינו לרחוב בוסתנאי תימני קטן ובידו מכתב מאיזשהו מיסטר גיינס. בשני משפטים כתובים יידיש אמריקנית מתבקש אבי לבוא אל הכותב למלון “פאלאטין” כדי לקבל דרישת־שלום מאחיו סלַמוֹן שוּב. מיסטר גיינס התגלה כיהודי־רוסי חם, ששמח באבי כאילו אחיו שלו היה, סיפר לו כי בא לפקוד את הנחלה שרכש לפני שנים אחדות עם עוד אמריקנים ליד אפוֹלוֹניה, כי סלומון, שהוא רעו כאח לו, השביעו למצוא את אחיו, לדווח לו בפרוטרוט על חייו וכיוָן שכתוב “שליחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן”, נתן לו סלומון מאה דולר למוסרם לאחיו. במושגי החורף ההוא, סוף עשרים ותשע, היה זה סכום, שהיה מאפשר למשפחתנו להחזיק מעמד חצי שנה. אך לא נפתלי צבי הרש שו“ב יחמיץ הזדמנות כזאת לנאום, שהדיו יגיעו עד לצ’יקאגו. לא כדי לחיות על חלוקה, על נדבות מהגולה, עליתי לארץ־ישראל – נשא אבי משלו ואמר – ואם רוצה סלַמוֹן לתרום לארץ־ישראל, שיתן את מאה הדולרים לקרן־הקיימת, הקרן הזאת שעל שמה אַת נקראת. אמר מיסטר גיינס לאבי, שאם לא יִקח מידיו את הכסף מסכן הוא את חייו בדרכו בחזרה. צחק אבי ואמר לו: אז הישָאר אתנו כאן. כשנוכח מיסטר גיינס, שלפניו מטורף גמור, ביקש לבוא לביתנו לכוס תה כדי שיוכל לפחות לדווח לסלומון, כי ראה שאיננו חסרים דבר. את הקטע הזה אהב אבי מאוד לפתח: איך הבחין מיסטר גיינס מיָד ש”העניוּת מצפצפת", איך פרצה אמי בבכי, איך הטיף לו מיסטר גיינס מוסר ואמר, שבחייו שלו רשאי אבי לנהוג הפקר, לא בחיי ילד בן ארבע – הרצליה כבר עבדה אז במפעל ביתי קטן לסריגת טְריקוֹ ונחמיה בבית־המלאכה לשיפוץ וחידוש מנועים, ובעיני הסֶלף־מֵיד־מֶן דווקא מצא הדבר חן – ולא בחיי אשתו. “שר־ההיסטוריה ישפוט מי פעל להכין עתיד לילדיו ולילדי עם־ישראל כולו ומי חשב שהעיקר הוא לשחק במניות של הַווֹל־סטְריט, שהיום אפשר לברך עליהן ‘אשר יצר’,” החזיר לו אבי מנה אחת אפים, והדברים, לא שכח אף פעם להוסיף, עשו עליו רושם כביר, אבל איך דוחה אדם במצב כזה מאה דולר, זאת לא יכול היה מיסטר גיינס להבין ובלי לגמור את התה, קם ויצא, ושוב לא ראו אותו ולא שמעו אותו…

לא, זה לא סוף הסיפור. כאן הוא רק מתחיל. לא עוברים ימים רבים ושוב דופק איזה נער־שליח על דלת הדירה שבקומה השניה – להקנות למעמד אמינוּת, היה אבי מחקה את היגויו של התימני, ששלח אליו אדון “דֶדֶלבּוֹם”, טֵייטלבּוֹים, שֵם שהיה כאילו בא אלַיִך עכשיו שליח ואומר, אדון רוקפלר מזמין אותך, אדם שהיו לו שטחי קרקע נרחבים, פרדסים, כרמים, בתים – וּמוֹסר לאבי כרטיס ביקור, שעל גבו בקשה לסור לביתו בשעה זו וזו. בהגיעוֹ למקום הזה בסיפור, היה מאריך בתיאור ביתו, “סלוֹן, שלעומתו היה אפילו טרקלין ביתו הישן של אדון בול־הרים כהכנסת־אורחים,” מדגיש איך קיבלוֹ טייטלבוים בלי גינוני שררה ובלי דיבורים בטלים, הודיע מיָד, ששמע מפי ידידו מיסטר גיינס מה שקרה, הוסיף שסירובו לקבל את המתנה, ששלח לו אחיו מצ’יקאגו עשה רושם גדול הן על מיסטר גיינס והן עליו עצמו. שונא מתנות יחיה. אבל מקור פרנסה אי־אפשר ליצור בלי השקעות־יסוד, והדברים ידועים. כך היה עם האיכּ­רים, שבלי הברוֹן פשוט לא היו יוצאים מהבוץ. כך בעמק יזרעאל ובאדמות הנגאלות עכשיו בואדי חוַארת ומידי השֵיח' צַאלח חַמדַן באוּם־חאלד, ודווקא בידי בני האיכרים, עם קפיטל לאומי, פרטי, בנקאי. הצרה היא, שאם אדם הוא סתם ציוני, ואין מאחריו מפלגה, או אגודה, גם לא יקבל שום הלוָאה קוֹנסטרוּקטיבית. כאותו חמור, יִגוַע ברעב בין כל האבוסים המלאים. ופה, אדון שו“ב – תיאר אבי את המיליונר הגדול טייטלבוים מדבר אתו כדבר איש אל רעהו – אני רואה סימנים מצוּינים להתחדשות גדולה של עליה, של התיַשבות, של בנייה. מה שצריך סתם ציוני כמוך לעשות הוא להקדים ולהיאָחז באחד המקומות האלה, לרכוש לך חתיכת מגרש, להשקיע בחנות ובסחורה, לבנות לעצמך צריף קטן, שתהיה פטור מעָנשם של בעלי־בתים, ואם בחכמה תכלכל את מעשיך, את רווחיך לא תאכל, כי אם תשוב ותשקיע, צופה אני לך ולביתך חיים טובים בארץ־ישראל… כאן היה אבי עושה פָאוּזָה תיאטרלית, ורק אז מחקה הוא מה ששאל: “בשביל זה הזמין אותי, לומר לי מה עושים בכסף?!” את ההוראה לבנק, אומר לו אדון טייטלבוים, יקבל מידי מזכירו בחדר הקדמי. רק בשלב זה מתברר לו, שמוצעת לו הלוָאה של מאה שטרלינג, שהיו אז פי חמשה ממה שהציע לו מיסטר גיינס בשם אחיו שלוימה. את השלב הבא היה אבי מתאר בשילוב מיוחד של פתוֹס והומור: “הלוָאה?! על יסוד מה?! מנַיִן לאדוני, שאינו מניח את כספו על קרן־הצבי?!” חוקר אבי את אדון טייטלבוים, המתחמק ומשיב: “בעיניך אני רואה, אדון שו”ב, שתחזיר לי הכּוֹל, עד לפיאסטר האחרון.”

אבי מתחיל לחשוד, שנטמן לו כאן פח, אולי בקנוניה עם מיסטר גיינס ועם אחיו, והכוונה אינה להלואה, כי אם למתנה, והוא מטיח בפניו של המיליונר: “בלי שטרות חוקיים, בריבית בנקאית, עם ערֵבים, לא אקח אפילו פיאסטר ראשון!” אלא שטייטלבוים, המבין כי אבי גם עשוי לקיים את איומו, מערים עליו בהצעה, שיקבע הוא עצמו את הערובות לכסף ולהחזרתו בשיעורים, רק משדלו לקבל עצתו ועצת מזכירו – איזה מגרש לקנות, באיזו מושבה, באילו תנאים, איזו חנות לפתוח, עם אֵילו סיטונאים להתקשר…

כל זה, קרן־הפוך, הוא כבר הסיפור על מאיר, אחי האמצעי, שכאשר עקרנו מתל־אביב למושבה, מן הדירה ברחוב בוסתנאי לצריף ומן המיתולוגיה למציאות הממשית של חנות־המכולת, לא הצטרף אלינו. במושבה, על המגרש, בין החנות לצריף, מתחיל להצטלל זכרונו של הילד. הרצליה אינה באה אתנו. על מעשיה בימי העקירה אין לי זכרון ממשי, זולת זאת שכבר אינה פועלת טריקוֹטאז', שהצטרפה לנערות כמותה, הלומדות לעבוד בפרדסים וחיות יחד במשק הפועלות, וכעבור זמן לא רב היא כבר בקיבוץ ופעם־פעמים בשנה היא באה לביקור – רחבה, אכולת שמש. גם נחמיה אחי אינו עובר אתנו למושבה ובזכרוני הוא כבר מעבר להרי חושך, במקום שאליו גרר אותו בנגינת חלילו מוניה ניר, שבימים ההם אני מתחיל לשמוע את שמו. הרצליה גדולה ממני באחת־עשרה שנים ונחמיה בְעשֶר, וכבר הם דמויות כמעט מופשטות. כל מה שאשמע, עוד ועוד, על החלוצים, על כובשי השממה, מיבּשי הבצות, אלה שהסערה קוראת להם, ההינו!, אלה שאחת ידם עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, יצטייר בדמיוני בדמות הרצליה ונחמיה. ולא משום שזה גם יחסם של אבי ואמי, והם המאצילים אותו. אמי ודאי לא. היא אינה מבינה מדוע מכלים הם את שנותיהם הצעירות בשירות־חינם אצל זרים במקום לתת כתף להוריהם המזדקנים, העמלים כחמורים ומחזירים, פיאסטר אחר פיאסטר, שילינג אחר שילינג, פוּנט אחר פונט, את ההלואה. רק כעבור שנים הבינותי שאי־ההבנה בינה לבין הרצליה ונחמיה היתה עמוקה הרבה יותר. משורר עברי אחד קרא בשירו להמיר את הדיבר המקודש “כבד את אביך ואת אמך” ב“אל תשמע, בן, למוסר אב ולתורת אֵם אַל אוזן תַט.” בפולין הטילו רבנים חרם על ספר, שנכלל בו שיר זה. אמי, בתו של סוחר ממשפחת חסידים, חשה, ששני ילדיה אלה – אולי אני מגזים – אינם עוד בשר מבשרה. אצל אבי, כמו בכל ענין, התרוצצו ההפכים. מצד אחד חש גם הוא, שבתו הבכירה ובנו הגדול ניתקו עצמם מהשילוש הקדוש – עם־ישראל, ארץ־ישראל ותורת־ישראל – ולמוניה ניר, שהטיל כישוף בנחמיה ומשכו להוָיָה של חילוניים, מחללי שבת ואוכלי נבֵילות וטרֵיפות, לא מחל ולא סלח. אבל אצל נפתלי צבי הרש שו“ב היתה כל תבוסה בעולם־המציאות נהפכת לנצחון בעולם־ההזיה, וכשהיו מקניטים אותו ואומרים, שבקיבוצים מחנכים לאהבת הבולשביקים ולשנאת תורת השֵם, היה הוא מתלהט ומכריז, שאותם קיבוצניקים בעמק יזרעאל, כבנו נחמיה, ואותם מושבניקים בשרון ובגוש תל־מונד, כבתו הרצליה, הם המגשימים ברמ”ח ובשס"ה את הנשגב באידיאלים הציוניים, בזיעת אפיך, פשוטו כמשמעו, תאכל לחם. בשנים מאוחרות יותר, כשאני כבר הייתי בראשית ההתבגרות וסביב אבי הלכה ונכרכה טבעת־החנק – חובות, שטרות, תחרות חסרת־רחמים מצד החנוָנים האחרים, עליבות החיים – היה מתפאר יותר ויותר בנחמיה וחבריו, חוזר ומצטט רב גדול ונערץ, שאת אבני־היסוד לבית השלישי הם מניחים. אבל חרף כל הדיבורים האלה, בתוך־תוכו, לא חי גם אבי בהרגשה, שבהרצליה ובנחמיה מתגשם מה ששאף לו הוא בחייו ולא השיג…

ולעומתם – מאיר, שהפך את אבי ואמי לראש אחד והוא היה כתרם הכפול. כבר הזכרתי את הקרובים בעלי המאפיה, זלאטה וזכריה פריצקי, משפחה מהסוג הישן, בית מלא ילדים מכל הגילים, שכולם גם עבדו במאפיה. לפי הישגיהם אפשר לראות, שאת הפריצקים הניע דחף הישגי עז, והם היו גם כנראה מוכשרים הרבה יותר משהצטיירו מן האופן שדיברה אמי על דודנה זכריה האופה, ה“נפל” של משפחת אִמהּ. לבן הבכור היה כבר בשנות הארבעים בית־מסחר גדול בעיירה אחת בין תל־אביב לחיפה. בן שני, פרופסור יחזקאל פריצקי, הוא היום מבכירי המדענים בישראל, מומחה חשוב בהנדסה כימית. וכר­גיל, העשיר באחים הוא יחיאל, שאז נחשב למוח־הבצק וכוח־הגולם־מפראג והיום הוא־הוא “מאפיית פריצקי” המשוכללת, מהגדולות במדינה. מאיר היה צעיר בשנתים או יותר מיחיאל, אבל הם למדו שניהם באותה כיתה, ומאיר היה עוזר לו להכין שיעורים ולהחזיק מעמד בבית־הספר. זלאטה פריצקי הכירה בכך, וקירבה מאוד את מאיר. משקרבה שעת עקירתנו מתל־אביב למושבה, עשה כנראה מאיר הערכת מצב והחליט – הוא היה אז בקושי בן עשר, בכיתה דל“ת – שמוטב לו להישאר בתל־אביב וליהָנות ממעמדו המיוחד אצל הפריצקים ומן הרוָחה החָמרית שבביתם, והוא השיג את שלו. כששיחזרתי, כעבור שנים, מתוך הסיפורים, את הפרק הסתום ההוא בעלילותיו של אחי רב־המזימות וחסר־המעצורים, אחי האמצעי, מצאתי שכבר אז ידע בן העשר לסבב את הדברים כך, שכאילו נגד רצונו, אך ורק מתוך היעָנות כנוּעה להפצרותיה של דודה זלאטה ושל יחיאל, שהיה ממש ה”עבד" של מאיר, קיבל עליו מה שאלף תמרונים תימרן להשיגו. הפריצקים התחננו לפני הורי, שישאי­רו “את הילד, לפחות לשנה הראשונה, הקשה, עד שתסתדרו איכשהו.” כל צרכיו של מאיר יהיו עליהם, ובתמורה יעזור ליחיאל לעלות מכיתה לכיתה. בכל־אופן, עובדה: שם נשאר. אמנם, לשבתות ולחגים, וכן לחלק מן החופש הגדול, בא אלינו לצריף, אבל בזכרוני מן התקופה הראשונה במושבה כמעט אין מאיר תופס מקום…

אפשר בהחלט לנסח זאת כך – זה פרק הזמן שהייתי בו גם בן־זקונים וגם בן יחיד, ואולי זו הבעיה שלי, קרן־הפוך, עד היום… יותר מזה: תחזיותיו של אדון טייטלבוים התאמתו, ואת החנות פתחו הורי ממש עם התחדש מה שגם אצלנו תיארו במלה האנגלית “פּרוֹספֶּריטי”. בזכרונו של הילד הִתַּרגם לתחושה שהכול סביבי רוחש פעילות, נעים, ובפשטות – מתוק. הן כמעט תמיד אני בחנות, טועם מהחלבה, מנקר צימוקים, מלקק גרגרי סוכר. ואגב, גם לימוד הקריאה קשור בזכרוני בחנות, אף־על־פי שלדברי אבי התחלתי לקרוא כבר ברחוב בוסתנאי, ועוד לפני כיתה אל“ף היתה קריאתי רהוטה. זכרוני שונה. יש בו מראה שורות־שורות של סימנים שחורים, סימנים הממלאים אח דפי סידור התפילה של אבא, אך גם את העתונים שגזריהם שימשו לעטיפת מליחים וחלבה ומצרכים אחרים, סימנים כשיי­רות הנמלים השחורות, שמתו בנפט, במים רותחים, בפְליט. ומגיע רגע ששוב אין אלה נמלים מתות, כי אם פלאי־פלאים, סיפורים חיים, הרפתקה נפלאה, המתחילה כבר אז, בחנות, וממלאת אותי כולי. בזכרוני אין מאיר תופס מקום רב, רק כתמונות של הליכה עם אבא לבית־הכנסת, בערבי שבתות ובבקרים, ושתי הסעודות המשפחתיות, בערב ובצהרים, שהן גם היחידות בשבוע המתקיימות בישיבה משותפת. אין קרבה בינו לביני. כשאני מנסה להחיותו אני רואה את המחלבה של עקיבא לוין, מעבר לרחוב, מול החנות שלנו. אוהב הייתי לעמוד בחדר הקדמי, בין ריחות הלבֶּן והגבינות והחלב החמוץ, להציץ פנימה בכל פעם שהיתה נפתחת הדלת הכבדה והעבה של חדר־הקירור, להריח את הצינה הטחבובית ואת האויר הכלוא. ובכל פעם שחוזר לזכרוני מראה של אמי, העומדת בחנות – וזה כבר אחרי שעלה מאיר לירושלים, ללמוד שם ב”סמינר מזרחי" – ומספרת בגאוָה לאחת הקונות על למדנותו של אחי, חוזר היה אותו ריח כפור טחבובי לנחירי. “אפילו בשבת לא היה מרשה לראש קצת מנוחה,” מספרת היתה אמי, “סוגר את עצמו בחנות, בקיץ, בחורף, לא חשוב, קורא כל הזמן. וזה ממנו למד בלפור לשבת ככה על המדרגה, בחוץ, ספר פתוח על הברכים, עושה בדיוק כמו האלוהים שלו, מאיר…”

הפרק התל־אביבי בחיי מאיר נקטע באופן פתאומי, ודווקא את יום החמישי ההוא, בערב, אני כבר זוכר בבהירות. את החנות היו מחזיקים כל ערב פתוחה עד שבע, שמונה, תלוי, אבל בימי חמישי, שעושים בהם את הקניות לשבת, היו משתהים עד עשר, אפילו מאוחר יותר, בגלל התחרות. את התבשילים לשבת היתה אמי מבשלת בפינה, על שתי פתיליות מוצנעות מעבר למחיצת בד, ובערבי החורף הצוננים היו מרשים גם לי להשת­הות שם, ולהתנמנם סמוך לפתיליות. בערב כזה הופיע פתאום מאיר בחנות. המראה זכור לי בגלל תדהמתם של אבי ואמי, שידעו מיָד שקרה משהו לא טוב. בדרך־כלל היה בא בצהרי יום ששי, אחרי הלימודים, ומעולם לא בחשיכה, לבדו. ברגע שהחלו לחָקרוֹ, לגלות מפני מה נמלט בפתאומיות כזאת מהפריצקים, פרץ בבכי, וכל מאמציהם של הורי להרגיעו ולדובבו עלו בתוהו. זו התמונה הזכורה לי. ולאחריה – רק לחשים, סודי־ סודות. בביתנו היו שותקים על הענינים החשובים באמת, וגם את סוד הסתלקותו של מאיר מבית הפריצקים בלעה שתיקה. בשובי למחרת, ביום ששי, מבית־הספר – נדמה לי שהייתי אז תלמיד כיתה בי"ת – ישב בחנות מאיר לבדו, ואם כי היה לא יותר מבן שתים־עשרה ותמיד בתל־אביב, שירת בזריזות ובבטחון את הקונים, שקל, רשם במחברת, עשה חשבונות, נעל את תריסי־הברזל. קרוב להישמע צפירת הבאֵר, המודיעה על כניסת השבת, הופיעו הורי בחצר, לבושים בבגדיהם הטובים, פניהם קודרות. הם לא הסבירו את העדרותם. היו לחשושים. מאיר לא שב עוד לתל־אביב, וביום ראשון החל ללמוד בבית־הספר שלי. שנים עברו עד שהתחבר כל זה למעשה הנורא באחד מאחיו של יחיאל פריצקי, יעקב – ילד שאני זוכרו במעומעם זוחל על ידיו בין הבית למאפיה – שכאילו על־אף רגליו המשותקות גרר עצמו לתוך האמבטיה ופתח את ברז המים, שתנור האפיה היה מחמם אותם ומביאם כמעט לרתיחה…

אני יכול רק לנחש, אבל על יסוד מה? במפורש לא דוּבּר אצלנו מעולם על הגורם ל“אסון”, כך הוגדר מותו המחריד, “מה שקרה ליעקב”, ובאיזו טינה, או רמז של האשמה נגד מאיר ויחיאל, שהם שהכניסו את הילד המשותק לתוך האמבטיה, לא הבחנתי מעודי גם אצל הפריצקים. ובאמת, ייתכן מאוד שברח הביתה ולא שב לתל־אביב משום שזועזע ממה שראה, לא משום שליחיאל ולו היתה יד בדבר. בכל־אופן, ה“אסון” גירשו למושבה, ולי אין ספק, שבתוך־תוכו רקם מן ההתחלה תכניות איך לשוב ולהימלט מתוכה. שלוש שנים נשאר בבית, ואלה היחידות שבהן איני לבדי מול אבי ואמי. מעמידתה החשדנית כלפי העולם כולו לא הסתלקה עוד אמי אחרי נפילתו של אדון בול־הרים וגלישתה היא במורד הסולם החברתי, אבל בשנות הפרוֹספֶּריטי הקצרות הודתה אפילו היא, שמצבנו משתפר. בתוך שנים אחדות החזיר אבי את ההלואה הגדולה לאדון טייטלבוים, מאחורי הצריף הוספנו חדר קטן למאיר ולי ושירותים צמודים, עם בור ספיגה וניאגרה, וכשהגיע מאיר למצווות ערכו לו “קידוש” גדול, אמי אמרה שאם גם הקיץ הבא לא יהיה גרוע מזה, אולי תסע סוף־סוף עם הילדים לביקור ב“בית” – בית הרוזמנים בפולין. ואבי היה מוסיף ש“צריך כבר לחשוב גם על הבר־מצוה של בלפור, מפני ששלוש־ארבע שנים הן כקפיצת־חתול…”

שלוש־ארבע שנים שמאורעותיהן קבעו את ההבדל בין הכיוון שפנה בו מאיר לבין גלגולי חיי שלי. לפעמים נוטה אני לסנגר על מאיר ולחשוב, שאולי באמת סתם שיחק לו מזלו, שנולד ארבע שנים לפני. בקיץ שלושים וחמש לא ראו גם גדולים וחכמים ממנו שהעולם כבר מתהפך והולך. רק היום אנחנו מבינים, שאנחנו היינו הפרדוכס הסתום והמבהיל ביותר של הגורל היהודי, פרוספריטי שניזון מהקטסטרופה שהלכה וכילתה את החיים היהודיים באירופה. אצלנו היו יותר ויותר קונים, שכיסיהם מלאים יותר ויותר וכבר החלה אמי מדברת על הוספת אגף לכלי בית ואבי על מכשירי כתיבה וספרים. היום אני יודע, שחֳדשים אחדים אחרי שגמר מאיר את בית־הספר העממי ועלה לירושלים, יצאו האיטלקים להילָחם באתיופיה וגרמו למשבר בבנייה בתל־אביב, וכעבור עוד כמה חֳדשים, באפריל, פתחו הערבים בסיבוב נוסף של מלחמתם ביהודים, שרק מלחמת העולם שמה לו קץ. אז כבר היה מאיר מחוץ לבית. כדרכו, ניהל את עניניו כך שלא הוא פנה לאדון לאומי, מנהל בית־ ספרנו, אלא המנהל הוא שפנה אליו באמצע הכיתה האחרונה בעממי ושידלו ללמוד בסמינר למורים של “המזרחי” בירושלים, אף השיג לו מילגת לימודים, ובאחד הערבים הופיע בכבודו ובעצמו בחנות שלנו והציג את תכנית החבילה: הורי יהיו משוחררים מדאגה לשכר־לימוד וגם למגורים זולים ידאגו לו בסמינר, ועליהם לא יוטל אלא להקציב לו איזו הקצבה קטנה למחיה…

הו, מאיר, מאיר, שאת בריחתו מן האחריות לבית הצליח להפוך להפגנת הזדהות עם התקדשותו להוראה. עכשיו אני מבין, אמר אבי לאדון לאומי בקול חנוק מהתרגשות, מה פירוש “הנגלות לנו והנסתרות להשם אלוקינו.” “הנגלות” זה שנגזר עלי ליהפך, דווקא בארץ־ישראל, למכולת’ניק. ואילו “הנסת­רות” הוא, שבזה האופן יש עכשיו לאל־ידי לתמוך במאיר ובזכות זו להגשים את החלום שהיה לי, שאלמד פה תורה ואַקנה אותה לילדי ישראל. חוץ מהרגע שדרכה כף־רגלי בחוף יפו – שומע אני עד היום את הטרֶמוֹלוֹ של אבי – זה היום קיויתי לו…

אני הייתי אז בשנתי האחת־עשרה, וגם את התרגשותה של אמי מן הכבוד שחלק לה אדון לאומי אני רואה, אם כי בשפתיה הדקות, כך אני חש כבר אז, מפרכס איזה חיוך לגלגני כשמדבר אבי. בעיניה לא נחשב גם מורה למי־יודע־מה, וודאי היתה מעדיפה לראות את מאיר נעשה סוחר, אולי מתחתן עם בתו של פרדסן, אבל, בהשואה להרצליה ולנחמיה, למורים מובטחת משכורת חדשית ופרנסה קבועה, ואת זה היא רואה מהקניות שלהם בחנות. היא לא רק מודה למנהל על שהוא מרומם את מאיר, וכדי שיוכלו לתמוך בו בשנות לימודיו, מוסרת היא מיָד ­הודעה, הריהי דוחה בינתים את ביקורהּ בפולין, אולי עד לקיץ הבא…

על ז’וּליֶן סוֹרל טרם שמע אז מאיר, אבל חושיו המחודדים העלוהו על המסילה הפתוחה לנער שאפתן, מחונן ובן־בלי־שם – הסמינר בירושלים, ההינתקות מן ההוָיה הצרה והמחניקה של החנות במושבה וההתחככות עם אנשי־השֵם אשר בארץ. האם חשב על כל זאת מאיר בקיץ שלושים וחמש אין לי מושג, אבל למושבה לא חזר, בהוראה לא עבד אפילו יום אחד, לאשה נשא את בתו של אלקנה צמח־דוד – ואחרי שנפל אחיה בחורף ארבעים ושמונה ואמה ואביה שבו לאמריקה, קיבל עם אהליבה גם את הבית הגדול, בשכונה הירושלמית שיִסד, שיש אומרים שאת בכורו, רחביה, קרא אלקנה צמח־דוד על שמה, ויש אומרים שתחילה נתן את השם לבנו ואחר־כך הציעוֹ לחבריו המיַסדים. בקיצור, משנאחז בסולם, לא ירד עוד, כי אם טיפס ועלה, והיום הוא מאיר שו“ב הידוע, שאין בישראל מישהו־שהוא־משהו בחיי התרבות והאמנות, ירושלים הרוחנית, אגודת הסופרים, מועדון פא”ן והאקדמיה, שלא שמע את שמו ואינו רוחש לו כבוד. הוֹ, מאיר, מאיר, אחי האמצעי, כאבי ויגוני – –

* * *

 

כה. כמו עירוי, ישר למוח

כן כמו עירוי – בלילה הראשון ב“חדר־הילדים” אצל ענת ובזה שלאחריו במטוס, כל משך החזרה הביתה – טיפטף קולו של אבי מאזנית ה“נשוֹנאל פאנאסוֹניק” ישר למוחי, קיימוֹ בעֵרוּת קודחת. וכך, מתוך איזו תקוָה, שבדרך זו אקרב גם את הקורא להיחָשׂפותי לספרו של אבי כסדרה, אביא כאן, לקראת סיומו של ה“מבוא”, את מה שהלך ונספג לתוכי במהלך שני הלילות ההם.

אני ער לקושי העקרוני: כל נסיון להכניס כביכול את הקורא לנעלי, נועד להיכּשל. בראש־וראשונה משום שעל שום אדם זולתי לא יכולה להיות לדברי אבי פעולה מהפנטת כמו זו, שהיתה להם, אז ומאז, על חיי, אפשר לומר. כך גם הנסיבות המיוחדות, שלבקש את הקורא לחווֹתן הוא לתבוע את הבלתי־אפשרי. הספר הוא אבי, אבל אני מחברו, ופעולתו המהפנטת של אותו קול, שכמו עורה מתוך הקסטות ישר למוחי, היא ששיעבדה אותי לספר הזה, שזה יותר משנתים אינו מרפה ממני. בלי שיתקרב הקורא, ואפילו במקצת, להתנסות מסוימת זו שלי, אין ספר. כמו מתוך שקיות־פלסמה עוּרה לתוך מוחי סיפור חיי אבי, סיפור ביתי. טיפין־טיפין החלו להתבאר שנות השתיקות הארו­כות בשלומציון המלכה, התפרצויות האלימות בשובו הלוּם קוניאק מאותם “לילות גדולים”, ויעוּדי סביאה אלה, שבשני החֳרפים הראשונים שלנו בתל־אביב מילאו את ענת פחד ואותי חובה להתנהג בגבורה. טיפין־טיפין נחשׂף הרקע האמיתי לאותה צינה בלתי־טבעית שביחסים בין אבי ומשפחתנו לבין דודי מאיר ודודתי אהליבה ומשפחתם. הן את ילדיהם, רחביה וברו­ריה, כמעט אינני מכיר. כך גם נחשף טיפין־טיפין הרקע האמיתי ליחסים שנרקמו בין אבי לאמי, נסיבות כניסתה להריון בעודה תלמידת י“ב במוסד המחוזי, לידתי וכל היתר. אכן, מה שחולל אותו עירוי קול במוחי, בלבי, בנפשי, לא יחולל לשום אדם שאינו נמרוד שו”ב, אני.

אני מרחיק לכת: ייתכן שאפילו אני עצמי הייתי מושפע אחרת לגמרי מאותן עשרים וארבע קסטות אילו הגיעו אלי לדירתי ברחוב טשרניחובסקי בירושלים, אילו לא הִתַרגם הבריטוֹן הנשבר של אבי למראות דירתה של קארן פידלר, לאיזו רתיחה חומצתית של תאי מוחי הגרויים ולתשוקה פֶּרבֶרטית להתמכר עוד ועוד לקול הזה, בלילה חמישי וששי בלא שינה.

אלה שאלות שעוד אשוב אליהן בחתימת ה“מבוא”, וכאן רק אזכיר לקורא, שאילו אימצתי לי את הקונצפציה של קארן פידלר, היה כל הספר כולו כתוב במתכונת הפרק “הו, מאיר מאיר” ואותם קטעים שהממה אותי בהם במהלך הסיאנס הפסיכדלי. כבר בשלב מוקדם למדי של עבודתי על הספר ניסיתי להעמיד מעל לסיפור־המעשה מעין “מסַפּר יודע־כול”, שיעניק ממדים נוספים לסיפורו הוידוּיִי של אבי. את הקשיים שמוטטו גם את המבנה הזה הדגמתי בפרַגמֶנט הספרותי “תכתוב עלינו?!” ובפרשה הסתומה של סרן עָפרה, וכן בביקורו האחרון של אבי במשמר־העין, ביום־השנה הראשון לפטירת דודי נחמיה. כך נולד רעיון ה“מבוא”, שהתכוונתי להעמיד בו את הקורא על שלבי כניסתי לתוך ספרו של אבי, החל בהתנגדותי הפנימית העמוקה לנסיעה, דרך השלבים השונים עד לצאתי מן ה“איסט אֶנד וֶסט טאוֶרס”, בידי ילקוטו המרופט של אבי המלא בקולו החי. זה הרגע, שהגעתי אליו במהלך אותו “מבוא” קצר, שהלך והתנפח, הלך ודמה לחלום פרעה, הפרות הדקות אכלו את הבריאות ולא נודע כי באו אל קרבנה…

מבוא קצר?!.

כך זה יצא. באחד המשברים העמוקים, שנקלעתי לתוכם אגב ההתמודדות עם ספרו של אבי, הציעה לי לאה, שאת הטיוטה האחרונה (בי נשבעתי, שכן אם גם הפעם לא אשתחרר מכל הטייפים והניירות, ייקָברו תחתיהם עתידי האקדמי, נישׂואַי, אישיותי המתפוררת!) אכתוב לא מתוך התכוונות לפרסום, כי אם אך ורק כדי להיות במצב שהכול כתוב. זאת אני עושה.

(ורק בסוגרים, לעצמי:

בין העלים התכולים־הסגלגלים של דפדפת הפרסום לתרופות, מצאתי עוד מובאה מאלפת מתוך ספרו של דוסטויֶבסקי, הנזכר במכתבו אלי, “כתבים מן המרתף”:

פרַגמנט

כמוֹטוֹ, אולי גם זה: "ועוד משהו.

לשם מה, בכלל, ישאל השואל, רוצה אני לכתוב?

אם אין הדברים מיועדים לקוראים, למה איני יכול

להעלות זכרונות בתוך ראשי, לא להעלותם על הכתב?

שאלה טובה, אבל הרגשתי היא, שלכל זה

מקנה הכתיבה הדר."

למקרא שורות אלה, שתירגם כנראה אבי אגב קריאה, עברה בי מחשבה מפחידה, שאני הולך ומידמה לו במהירות, ואם לא אחלץ את עצמי מתוך ספרו, צפוי אני לכול.)

אני חוזר לרגע ההוא ב“איסט אנד וֶסט טאוֶרס”, אני יוצא מתוך המעלית, פוסע על השטיח הצעקני לעבר הדלתות המסתובבות, מעבר להן מבחין בביוּאיק הלבנה, החונה בצד. לימין ענת אני מתיַשב על מושב־העור הסינתטי, חוגר עצמי, המכונית נעקרת בזעף לתוך אותו יום יוני עצמו, שזרח עלי עוד בטרם נָחַתִּי באמסטרדם, מי־זוכר־מתי. ענת מתוחה מאוד, אינה שואלת דבר על ילקוטו של אבינו, גם לא מהו זה שלא יכלה קארן פידלר לספר לי אלא בתנאי שאבוא אליה לדירתה. שוב חוצים אנחנו את קניוני האבן־הפלדה־הזכוכית, הגשר המרחף במרומים מחזיר אותנו לקוִינס, אך למרות ההתבהרות והראות המצוינת, תקועים אנחנו עכשיו בשיירה אינסופית, ראשית שעת הדחק, מסבירה לי ענת ומוסיפה ברטינה, “מזל שהיה לי השׂכל לנסות ולצלצל הביתה, ומייק באמת הקדים לחזור. הוא כבר חשב, שברחתי לו, אתך ועם הבטן, לקליפורניה.”

אינני שואל מה סיפרה למייק בענין אבא. אינני שואל אם ג’רי התקשר. בשתיקה אנחנו נוסעים, סגורים בתוך עצמנו. אלא שפתאום אני נזכר, שבתוך כל ההתרגשויות שכחנו את אמא. היא אינה יודעת, שלחינם נסעתי.

“ברגע שנגיע, ענת, אני רוצה לטלפן לירושלים. לאה תרד מיָד אל אמא לתל־אביב, היא תדע איך לספר לה ותישאר אצלה עד שנגיע אנחנו.”

“למה לך לשגע שם את כולם באמצע הלילה?”

אני מציץ בשעוני. שוב ושוב אני שוכח, שעד שנגיע לביתם, תהיה בירושלים חצות. עם לאה די אם אתקשר בשש בבוקר, זאת אומרת באחת־עשרה כאן. גם אציע לה שלפני הכול, תטלפן אל מאיר, עכשיו ישחק בודאי את תפקיד האח הגדול אל“ף־בי”ת, ידאג למקום טוב לאחיו בחלקת הסופרים. איפה קוברים עכשיו את הסופרים? אמא אולי תרצה שיקברו אותו במשמר־העין, אבל אם אני מכיר אותה, היא מסוגלת לא לומר מלה. רק תבקש בעומק לבה, לכוון לדעת אבי. ומה היה רצונו? מאוחר מדי לשאול אותו מה רצה, אבל אפשר לדעת מה עשה: הוא מת בקליפורניה.

על כל זה איני אומר לענת מלה. בכלל, כמעט איננו פוצים פה עד שאנחנו יורדים מדרך האכּספרס, מתקרבים לבית, זו פעם שלישית שאני עושה היום את המסלול והכול כבר נראה לי מוכר. אני מחכה לפנייה החזקה, לעליה בכבש־החצץ, לקיר־העץ האפור שיתרומם בפקודת השלט־רחוק, לכניסה דרך מה שיהיה בעתיד “מאורתו” של מייק. לקראתנו יוצא מייק. בזכרוני, אני מודה, לא היה מייק מופיע אלא בצירוף התואר “הפלייבוי”, או “היורד”, לבוש כמו בחתונה, בסוף הקיץ הנוגה לפני ארבע שנים, במיטב של “אָפנת נוימן”, אבל גם עם חותם הזמן בפניו, שהיה בהן אז מה שיש בצורות החומר שמגבלת אמי אחרי שהן עוברות את תנור השריפה. עכשיו – לכבודי? – היו עליו רק ג’ינסים קצרצרים, ששוליהם הקרועים מוציאים ציצ­יות וגופיַת מֵייק לַאו נוֹט ווֹר עם ראשיהם של בגין וסאדאת. הוא נראה מבוגר הרבה יותר, ריפוד רך התפיח את פניו ורגליו היו לבנות. בהתרגשות רבה קיבל את פנַי, משתדל בכל לב לבטא את השתתפותו באבלנו. דקות אחרי שדיברה אתו ענת, התקשר מסן־פרנציסקו ג’רי, הודיע שאם כי עדיין לא הכול סגור סופית, כבר הסדיר את הטסת הארון בטיסת הלילה לנוארק, ניו־ג’רסי, הצפויה לנחות בסביבות תשע בבוקר, והוא עוד ישוב ויעדכן אותנו. בינתים הספיק מייק להוציא מן המקרר כל אוכל מוכן שמצא ולהכניסו לתנור, הכין לכבודי סלט ישראלי גדול, ערך את השולחן, והכול רק ממתין לנו שנתישב. ללבי נוגעת מסירותו לענת, וכשהוא מחבקה אינו מתאפק ומלטף בעדינות את בטנה. אני משתוקק לשאול אם אמר ג’רי משהו בענין הבטחת מקומות לכולנו בטיסת “אל על” מחר, אך כיוָן שאין מייק מדבר על כך, מזהיר אותי איזה קול פנימי לנצור את לשוני. למיטב הכרתי אינה צריכה לטוס לארץ אך ורק כדי להשתתף בהלויה. את אבינו לחיים לא נשיב, ולהתאבל עליו כמנהג היהודים תוכל, אם תרצה, גם כאן. הסבר לשתיקתה הנמשכת, ולזה שטרם שאלה אפילו שאלה אחת על הילקוט, איני מוצא. האם עודנה מפוחדת כל־כך, כמו בחֳרפים הרחוקים ההם בשלומציון המלכה?

לא כן מייק. הוא אינו נח לרגע. הוא מושיב אותנו לשולחן, מגיש את האוכל, שואל שוב ושוב מה התברר לי אצל האשה הזאת, האם באמת, כמו שאמרה לאיילת, שמור אצלה ספר של אבא. אני נזהר מכניסה לפרטים, פוסח על כל ענין הקלטות־הסתר והאפקטים הפסיכדליים, אומר ש“אבא הקליט פרקי זכרונות,” וקארן פידלר ביקשה לספר לי איך הוקלטו ואף השמיעה לי כמה קטעים. אני משתדל להמעיט בחשיבות החומר, אבל מייק אינו מרפה. אני מנסה להתיק את השיחה לענינים המוכּרים לי מעבודה שאני עצמי הייתי מעורב בה, גביית עדויות כחלק ממה שמכוּנה “היסטוריה אוֹרָלית”. כמעט אמרתי מה שמתנסח במוחי אגב דיבור, שאולי יש ממש בדבריה של קארן פידלר, שאין אלה זכרונות, כי אם נסיון לוֹמר רומן אוטוביוגרפי במקום לכָתבו וכי יחודו עשוי להיות דווקא בזה, שאת דבריו השמיע אבינו באָזני לא־ישראלית, דווקא משום שנאמרו לא בעברית, לא בצופן דורו וסביבתו התרבותית המצומצמת, כי אם בלשון בינלאומית, ששליטתו בה מוגבלת.

(ואגב, שוב כמין הערה לעצמי: אם אגיע לכך, נכון יהיה להביא במקום בולט בפתיחת הספר הערה מעניינת של אבי ברוח זו ממש, אם כי מנקודת־מוצא הפוכה כביכול. בתגובה על שאלה מתגרה של קארן פידלר, שאבי אינו משער כלל כמה ערמומית היא – שהרי הוא מדבר “כמו אל גלי הים, כמו אל הרוח,” אינו מעלה על דעתו שכל הגה ניצוד במיקרופונים סוּפֶר־רגישים ונטבע על־גבי הסרטים המגנֶטיים – הוא מעיר: “אמנם נפלא לדבר אל גופך החם כאילו אין העולם במשבר אנרגיה, אבל לפעמים נדמה לי, שכך יכולתי היום לדבר בצהרי יום, בקולי־קולות, בכיכר דיזנגוף של תל־אביב, ואיש לא היה נעצר לשאול, מיהו המשוגע האלמוני הזה. התיאוריה שלי על פרוזה בארץ קטנה אולי היתה נכונה לאנשים שנעלמו מתוכה מזמן. עכשיו תוכל לצעוק, בלי חשש שיאזינו לך. לכל היותר יחייכו אליך ויאמרו: אתה יכול לדבר קצת יותר חזק?..”)

אינני אומר מלה, ופתאום מתמלא דאגה לענת, חושש שמא תיהפך שתיקתהּ להתפוצצות כלפי “האשה הזאת”. מה שסיפרה לי על הנסיבות שבהן איבדה את עוּברהּ מפחיד אותי. מאוחר מדי. מייק שואל אם אפשר להאזין לאיזה טֵייפ, כמין התיַחדות עם אבא. נוגע אל לבי יסוד התמימות המפתיע אצל מייק, שבעצם צריך להיות בלבו לא מעט על אבינו, אבל אני מוסיף לנסות ולהרחיק את סכנת השמעתו הבלתי־מבוקרת של משהו, שאין לדעת מה יתגלה בו פתאום. אלא שאין עוד עוצר לפעלתנותו של מייק, שאינני יודע מה מניע אותה. לא אותו סוג של התרגשות שמעורר אצל חוקרים גילויו של כתב־יד מאת מחבר נשכח מלב. גם לא משיכה ספיריטואליסטית לקולותיהם של מתים. אולי הוא פשוט משתוקק להדגים את תפקודיו של הסטיריאו המותקן בסלון בין האח לבַּאר.

בלית־ברירה הריני עולה ל“חדר־הילדים”, לשם הכנסתי את הילקוט עם הקַסטות. בחטף אני עובר על הרשימה המודפסת, שצירפה להן קארן פידלר, ראשי־הפרקים של הענינים הנזכרים בכל אחת מעשרים וארבע הקַסטות, מוצא אחת, הנראית לי בלתי־ממוּלכדת, אולי גם ראויה לשעה מסוּימת זו:

“מס' 6. קיץ של התחלות במשמר־העין. עבודה, כתיבה, אהבה. תחליף־האב וברכת גריזים. מוניה ניר – מבשׂר פרסום סיפור ראשון, פותח את חדרו. תמר – מרפא לגוף ולנפש. בכל־זאת, בחזרה לירושלים.”

את המערכת הסטריאופונית הפעיל מייק. ענת הסתובבה במטבח. אני עמדתי ליד האח, מרכז בחרדה את מבטי בחנוכיה המולחמת מבסיס של תרמיל מאה־וחמשה ותרמילי אפס־חמש. ואכן כבר המלים הראשונות בבריטון החרר, שכמו התריס נגד זָהרוֹ של היום הלא־נגמר מעל למיצַר לונג־איילנד, גילו לי מה אומללה היתה בחירתי בקסטה מס' 6:

" – – – אבל את בן העשרים ואחת, על שכמו הקיטבֶּג עם מדי החורף הצבאיים ועם חליפת החורף האנגלית, החולצות עם הצוארונים המתחלפים, המגבעת ועניבת הפסים, בכיסו מאה לירות שטרלינג, ‘בֶּק פֵּיי’ ומענק שחרורים, רץ ישר מהמחנה, למחרת שובו לארץ, לגג העולם, לנסיכת המזרח, השוכנת בארמונו של אלקנה צמח־דוד, את בן העשרים ואחת שברה עוד לפני ששקעה השמש על היום הבוער ההוא… אילו בא אל בלפור בן החמשים בלפור בן העשרים ואחת, מספר לו שבין מכתב אהבה מפויט אחד למשנהו, ששלחה לו נסיכת המזרח למצרים, לאיטליה, לבלגיה, להוֹלנד, הזדיינה נפשית וגופנית עם אחיו הנערץ, אחיו המשורר, אחיו הסטודנט, אחיו הדמות הציבורית העולה וכי בגידה כפולה זו, שבגדו בו נסיכת חייו, האֵלה העברית אהליבה ואחיו הבינוני, אחיו האמצעי, הניסה אותו לקיבוצו של אחיו הגדול כמו לעיר־מקלט, והוא שיקע עצמו בעבודות המפרכות ביותר שיכול היה להציע לו הקיבוץ ביוני וביולי ארבעים ושש, כשרבים מחבריו היו כלואים במחנות־מעצר בריטיים, אך כפי שקורים הדברים בגיל עשרים ואחת אצל גברים גדולים וחסונים, הותירו לו העבודה הפיסית והכאב והצער והיגון כוחות מספיקים לחשוק בבתו הבלוֹנדית וירוקת העין של האיש שהיה לו לתחליף־אב, ולא שהתאהב – הן באפר אהבתו הירושלמית השרופה התפלש – בנערה זו, שטרם מלאו לה שבע־עשרה, לא, היא, בתמימות מהממת סיפרה לו, שהתאהבה בו כבר ארבע שנים לפני־כן, בטרם מלאו לה שלש־עשרה, בחודש הקצר שעשה הוא אצל אחיו הגדול, נער גבוה מעל לרגיל, רזה מעל לרגיל, בודד ומוזר, אמרה, אבל מאז נצרה את דמותו, וכשבא עכשיו אל אביה, שאת סיפורו הראשון קרא בשבועון ספרותי נכבד ובישׂר על כך למחברו, ניצתה בה מחדש אהבתהּ הילדותית והיא התמסרה לו בלי לבטים, בלי חשבונות, שוב ושוב ושוב, בחביון חורשת אלישע, בחדרו במַתבן, בין סלעי הבזלת, עד ששבה היא לשנת הלימודים האחרונה במוסד הקיבוצי האזורי, ואילו הוא – למרות הכּוֹל למרות הכּוֹל – כיוָן שעמד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, הוכיח לעצמו שאין הוא מחוֹנן פחות מן האחרים, אף הובטחו לו, כחייל משוחרר, פטור משכר־לימוד ומילגת קיום עד תום לימודיו לקראת ה’מאסטר'; אילו סיפר בלפור בן העשרים ואחת לבן החמשים, שבפגרת החנוכה, אף־על־פי שכף־רגלו האחת היתה נתונה בגבס, גוברת עליו תשוקתו לבשׂרהּ הבתולי של הנערה הבלונדית וירוקת העין, שדי בקריאה קצרה שלו כדי שתיעָנה, ושלושה ימים ושלושה לילות הם נסגרים בבית־מלון קטן בחיפה, שלושה ימים שלאחריהם מתרחשות שתי תקלות, האחת שהוא נאסר עם החבורה שהשתמשה ברגלו הנתונה בגבס כדי להעביר נשק בין דפנות כפולות של אמבולנס ונידון לשבע שנות מאסר; האחרת, ששלושה ימים ושלושה לילות אלה הסתיימו בדרך האפשרית האחת, בהריונהּ של הילדה הבלונדית הבריאה בת השבע־עשרה, ובכן – אילו שאל בלפור בן העשרים ואחת את בלפור בן החמשים, מה אני עושה בצאתי, כעבור שנה, מן הכלא, הייתי אומר לו כך: אדוני, בגלל זה שלא נעם לשניכם השימוש בקוֹנדוֹם ובגלל זה שהייתם שניכם להוטים מדי, ובגלל שהסתירה את הריונהּ מפניך והעמידה אותך בפני בן מוגמר, אין סיבה שתשנה את כל חייך, אדוני. היא לא שאלה אותך אם אתה מוכן להיות אב, חבר קיבוץ, בעל, עובד בריכות־הדגים. היא רוצה ילד – בבקשה. בקיבוץ, זו בעיה שיש לה פתרון חברתי. אתה משתחרר מהכלא כדי להתגייס שוב לצבא, ומי יודע מתי ואיך תסתיים מלחמה זו. מה בוער לך להתחתן? ומה פתאום קיבוץ? ומה על האוניברסיטה, שחלמת עליה מיום שנאלצת לצאת לעבודה, לפני שבע שנים ארוכות ואבודות? למה לנפץ הכּוֹל מפני שנערה יפה, בריאה ותמימה, שלבך נכמר עליה, שבעצם אין לך דבר נגדהּ, אתה אפילו חושק בה, אפילו טוב לך עם שלוָתהּ וטוּבהּ, ואהבתהּ, אבל אתה אותה אינך אוהב, אולי את אביה – – –"

“דיייי!!!”

כבר הרבה קודם ריסנתי עצמי, שלא לקפוץ ולהסוֹת את הקול היורק משפט ארוך ולא נפסק זה. מייק נע גם הוא על הכורסה במבוכה גוברת, אך אינו עושה דבר. רק צעקתהּ האיומה של ענת שיספה את קולו של אבי כמו בחרב. בריצה עלתה במדרגות למפלס העליון ובטריקה נעלה עצמה בחדר־השינה. מייק רץ בעקבותיה, נקש, התחנן, אבל היא לא פתחה את הדלת. מה שהפחיד אותי לפני שנעניתי והבאתי את הקַסטה, ממלא עכשיו חרדה את מייק – אותה הפלה לפני שלוש שנים. משותק המשכתי אני לשבת על הספה, עיני נודדות בין החנוכיה שעל האח לבין הירוק העז של מדשאת החצר וזָהרוֹ של היום הלא־נגמר. מה שאמרה קארן פידלר, שכמו אל בבואת הגורגונה דיבר אליה אבינו, כדי שהמלים לא תיהָפכנה לאבנים בפיו, קורה קצת אחרת – הקול החי הזה של אבינו המת הופך אותנו לאבנים. למה לנו לשמוע את להג השיכורים הזה, לעזאזל? למה היה טוב עכשיו אותו שידור חוזר של וידויי נאפופיו האורקוליים?!. אני פשוט אשכב לישון, אמרתי בלבי, קמתי ועליתי גם אני למפלס העליון, לעבר חדר־הילדים. אל מעקה־הפליז הדקוֹרטיבי שבשמאל המעבר הצר לחדרי־השינה, נשען מייק, עיניו בדלת חדר־השינה. הוא שאל אם אצטרף אליו ל“דְרינק”, קצת להירָגע, ואני אמרתי לו, שפשוט אינני יודע איך החזקתי מעמד עד עכשיו. בשעוני – שעון ירושלים – עכשיו אחת ושלושים אחר חצות, אור ליום רביעי, ואצלי זה כך מערב שבת. הייתי רוצה לשכב לארבע שעות, ואודה לו אם יתן לי איזה שעון מעורר, מפני שאני רוצה להעיר את לאה לפני שש ולהנחוֹתהּ.

“גם בלי הבשׂורה, וכל מה שהיה לך פה היום, היה הגֶ’ט לֶג משכיב אותך פְלֶט. ומחכה לך מחר יום, ואחר־כך הטיסה, ויכול להיות שיחליטו לערוך את ההלוָיָה כבר מחר. אל תדאג. אני נשאר ער. בעוד ארבע שעות, עשר וחצי שַארפּ, אני מעיר אותך.”

וכבר אחרי שנכנסתי לחדר, התגברתי על איזשהו מעצור, יצאתי אליו ואמרתי, שאני מרגיש מין מתיחות פנימית, שספק אם אצליח להירָדם. “אתה רוצה איזה כדור־שינה?” שאל מייק, “או מה שקוראים טרַאנקוִילַייזֶר, להרגעה?” לא, לחשתי, אם יש לו איזה טֵייפ־ריקוֹרדֶר קטן, הייתי מאזין כמה רגעים ונרדם.

אם תהה על פשר התשוקה האפלה, שלאחר מה שחוִינו שלָשתּנו זה עתה, נעצה היא מחדש את צפרניה, לא ניכרה התהייה בתגובתו: “יש לי משהו קומפקטי מאוד. נשונאל פאנאסוֹניק.”

וזהו. בוילון כבד, כפול, האפיל מייק את החלון שמימין למיטתי, בדק אם הרשמקול תקין, הדליק את מנורת־השולחן שעל ארון־הלילה ומתוך התעלמות מוחלטת מן הדברים שהִכּו את ענת, הבטיח לי שנית שיעיר אותי בעוד ארבע שעות, ויצא. כולנו מערימים בלי הרף על עצמנו, ואני לא שבתי להאזין לקסטה מס' 6, אבל את כאב המשפט ההוא, “אדוני, בגלל זה, שלא נעם לשניכם השימוש בקונדום – – – והעמידה אותך בפני בן מוגמר,” את הכאב הזה אני חש מחדש אפילו ברגע זה. והרי אין כל הקבלה בין ישיבתי עכשיו, בסוף קיץ 80', בדירתי הירושלמית, לאחר שאת המלים האלה כבר תירגמתי וכתבתי וחזרתי ושיננתי אינסוף פעמים, לבין השעה ההיא בחדר־המגורים בלונג־איילנד, הבריטון השיכור, באנגלית כושלת, מדבר כך, ובאָזני האשה ההיא. אני פרי אי־השימוש בקונדום לא כדי למלא את מצוַת פרו ורבו אלא כדי שלא תיפָּגם כהוא־זה הנאת המשגל. אני ההפלה שלא בוצעה, הבן המוגמר, שאבי רק לא מצא בעצמו כוח להתנער מן האחריות עליו…

ובכל־זאת, למרות, בגלל, אינני יודע, בגופיה ותחתונים נכנסתי אל בין המצעים הצחורים וכמו עירוי, בעיקולים אליפ­טיים וזיגזגים שיכורים, החלה מטפטפת לתוכי הקַסטה האחרת שבחרתי, הראשונה בשתיִם המוכתרות ברשימה “הו, מאיר, מאיר”. קולו הנשבר והחם של אבי לוחש מה שמעולם – לא בילדותי, לא כל שמונה השנים בשלומציון המלכה, לא בתשע השנים שבין גיוסי לצה"ל לבין נסיעתו – לא שמעתיו מדבר בו, מטפטף מן האזניה ישר לתוך האפילה הקודחת שבגולגָלתִּי, נהפך לחלק מישוּתי:

" – – – הו, מאיר, מאיר, אחי הבינוני – או כפי שממליצים לומר הפסיכולוגים, אחי האמצעי, פצעי וחבורתי! – – – "

וכך עד אינני־זוכר־מתי, ודאי עד לפני שהעיר אותי מייק, חוזר שוב ושוב על השעה, “כבר עשר וחצי, נמרוד, רצית לטלפן, עשר וחצי.” שמעתי, ניסיתי לקום, אבל גופי סירב פקודה. עד שחדר לתוכי המשפט: "רצית שלאה תדבר כבר עכשיו גם עם הדוד מאיר, אולי יסע אִתהּ גם לתל־אביב – "

וכמו במילואים, הייתי פתאום עם כל האחריות על ראשי, המפקד. התיַשבתי באחת, הגבהתי את הוילון, הופתעתי לראות נוֹגהּ של ליל ירח, לא שום בוקר. “פה ערב,” מביט בי מייק, “עשר וחצי.”

עכשיו אני ער לגמרי, יורד אחרי מייק למטבח, לטלפן משם, מבקש עדכּון: מה עם ג’רי?

“הכּוֹל סגור פיכְּס. הוא אַּכּבַּר גבר, ג’רי. בדיוק כמו שתיכנן מהרגע הראשון – יוצאים משם בנַייט פלַייט, מגיעים לנואַרק בתשע בבוקר, לוֹקאל טַיים, גם עם הארון, אולי לפני שעה גמרו הכּוֹל ולקחו אותו לנמל־התעופה. תגיד ללאה, שבלוד צפוי המטוס לנחות ביום חמישי, שעה שתַּיִם, שתַּיִם וחצי, שיִקחו מרווח בטחון ואת הטקס בבית־הקברות יקבעו לא לפני חמש.”

וכמו תמיד, קלטה מיָד לאה את כל התמונה כולה, ושניות אחרי שהעירותי אותה משנתה והורדתי עליה את הבשׂורה – והן מן ההתחלה ידעתי, שרגשותיה כלפי אבי לא קהו בשנות היעָדרותו, אלא להיפך – כלאה את הזדעזעותה ושבה והיתה לעובדת הסוציאלית המורגלת בארגון עניניהם של מטופלים בצרות. לא הייתי צריך לתדרך אותה. מיָד היא מתקשרת עם מאיר, אמרה, ובכל מקרה, “תשאיר את כל הסידורים כאן לי. עם מאיר, או לבדי, אני יורדת הבוקר לתל־אביב, ואישָאר עם אמא. אם אנחנו לא מתקשרים – נתראה בשדה.”

ורק אחרי שהחזרתי את השפופרת למקומהּ חשתי דכדוך. גם השיחה עם לאה לא פרקה מעלי מה שהולך ונקרע בתוכי מרגע שהגעתי לכאן – מתי, לעזאזל?! רק ארבע־עשרה שעות?! – והכּוֹל נהפך לדיבורים של קצין־היסעים.

ורק עכשיו תפסתי, שענת יושבת אל שולחן־המטבח העגול, מחכה למזוג לי קפה חם. דברי אבי והתפרצותהּ לא נזכרו כלל, אבל ידעתי: כשל לשון אחד, ועוד מוקש יתפוצץ בתוכהּ. אפילו אם היא ומייק טסים גם הם אתנו נזהרתי מלשאול, ומהתנהגותהּ של ענת התקשיתי להבין דבר ברור. העדפתי לחזור למיטתי ולקסטות.

וגם אלמלא הקפה – אותת לי שעוני הביוֹלוגי – כבר לא אירָדם. כולי שבע בבוקר. מוקף בטפיטים ורודים, ארבעה קירות של דוּבּוּנים, ובּאמבּים, וסינדרלות וכיפות אדומות ושלגיות וגמדים, שכבתי במיטה וקולו החי של אבי נוצק לתוכי. אם וכאשר אכתוב את ספרו של אבי, לא אוכל להימָלט מן ההכרח להכריע בין החלופות, שהתויתי ב“הערה מתודית לעצמי” (פרק כא). כאן אביא את עיקרו של מה שהלך ונחשׂף לפנַי מתוך שתי הקסטות “הו, מאיר, מאיר”, שרשיהם אכולי הרקב של היחסים הגלויים והכמוסים בין דודתי אהליבה, אבי ודודי מאיר. אין אפשרות להביא כל מה שהשתחרר ממעמקי נפשו של אבי ונוקז לתוך הסרטים המגנטיים, פרשיות שאפילו בשיחות אלה, המזעזעות בערייתן, נשארו מוצלות. (האם קיימה דודתי אהליבה בסתר יחסים עם אבי בסמסטר היחיד שלו בהר הצופים, ספטמבר־דצמבר 46‘, ושוב בתל־אביב בין שחרורו מהכלא ועלייתו עם אחד הכוחות לירושלים, פברואר־מארס 48’, וכן בשובו ללימודים בטֶרָה־סַנטה במחצית שנות החמשים?). כאן אני מצמצם עצמי למה שהאזנתי לו בשארית הלילה הניו־יורקי בחדר־הילדים ובמהלך הטיסה הביתה, מבקש לקרב את הקורא הדמיוני למה שהתרחש בנפשו של בן השלושים ואחת, שכבר לפני שנים הקים לו בית משלו, גופו בלונג־איילנד ושעונו הביולוגי מטורף לחלוטין, בראשו הולמים דיבוריו הגסים של אביו על דודתו ש“הזדיינה נפשית וגופנית עם אחיו הנערץ,” על נסיבות הורתו ולידתו שלו עצמו, “בגלל זה, שלא נעם לשניכם השימוש בקונדום” – מאזין מהופנט ושב ואומר בלבו שהלוַאי שהיה גם הקול הזה נאלם ואובד ביום שני, בארבע אחר־הצהרַיִם, באגף הטיפול הנמרץ במונטריי, אלא שהוא חי, הקול הלא־מרפה הזה, הנפש הנשארת של בלפור שו"ב, אבי המת, הוֹ, אבי, אבי:

" – – – הסיטונאים מעקמים את האף, אבל עוד ממשיכים להקיף, ומשהו לאכול יש בחנות־מכולת גם כשמתרוקנים המדפים, יכול היה נפתלי צבי הרש שו"ב לרכוב על הזיותיו. והואיל ואצל הנריק אחיו למד פנקסנות, גם ראה שבפנקסים השחורים, שרשם בהם בעפרון־קוֹפִּי כל מה שהוסיפו לקנות אצלנו בהקפה, הקרֶדיט לא רק מכסה את כל הדֶבּיט שבמחברות חובותינו לסַפקים, אלא גם מראה לאן נעלמו הרווחים והחסכונות, הכּוֹל רשום בספרים, והבִּילַאנץ בסדר גמור. השאלה היא רק במה משלמים כשכסף, ממש, אין? בשטרות. שטרות לסיטונאים, להנהלת הגימנסיה שלי, לבנאים שהוסיפו לצריפנו צריף עם שירותים ולחופרי בור הסֶפּטינג, שטרות שבהם גם אפשר לקנות אצלנו במכולת.

“הו, כן, בפסח 38' הייתי לבר־מצוָה, וכיון שכעבור שנה עמד מאיר לסיים את הסמינר למורים, עשה נפתלי צבי הרש שו”ב את הג’סטה הגדולה האחרונה בחייו, העלה גם את בן־הזקונים בלפור – חרף מחאותיה פקוחות העין של אמי, שבזה מחיש הוא את הבַּאנקרוֹט הגמור! – במעלות האֶליטה הרוחנית, רשמוֹ לגימנסיה הפרטית, שפתח זה מקרוב הקונה והידיד, המחנך־הפרדסן־הסופר שאול ארליך־אריאלי, שלבר־מצוָה העניק לי את ספרו היחיד, אוסף של הספדים על סופרים ומשוררים, ‘בציר ועוללות’. אמי ידעה, שגם שטרות אלה ייפָּדו בסחורה לתוך סליה של מאדאם ארליך־אריאלי, ואני שומע את אמירתה הנבואית: ‘זיין קאָפ איז שוין טיף אין דר’ערד, אבער מיין פַאנטאזיוֹר לעהבט נאך אויפן הויכן פוס…’4

"במושבה דיברו הכּוֹל יידיש, אבל הבּוֹן־טוֹן היה להתכחש לנוכחותהּ. וגם זה, קרן־הפוּך, סיפור שלם, שצריך היה פעם לכתוב אותו. היו במושבה דוברי לאדינוֹ. והיו שדיברו בוכארית. והיו תימנים. וזקני הקולוניסטים5 דיברו זַ’רגון, יידיש ירושלמית בלוּלה במלים תורכיות־צרפתיות־ערביות. לא חשוב. אנחנו, בני גילי, כבר דיברנו רק עברית, אבל את העגות שמסביב, וקצת ערבית, וקצת גרמנית, שמענו יותר משרצינו אז להודות בזה.

"אנחנו חוזרים אל מאיר, השנה האחרונה בסמינר למורים, השנה העומדת כולה בסימן משבר מַחריף במהירות, הערבים יורים, אין עבודה, אין כסף, באויר מריחים את מלחמת־העולם המתקרבת, הספסרים אוגרים כל מה שאפשר לאגור, מי שרוצה סחורה צריך להזדרז ולקנות ובמחירים מופקעים, ונותרה רק דרך אחת, שרק מאוחר מדי נודע לי שאבי הלך בה כבר שנה קודם: הלוָאה – לא בבנק, שלא היה מוכן עוד להלווֹת לאבי אפילו פרוטה אחת, לא אצל צדיק כטייטלבוים – כי אם אצל מלוֶה־בריבּית, גרוֹסבארד, שאני ממש רואה אותו אפילו פה בחושך, לא סתם שמן, אלא כאחד מאותם גלגלי הצלה דמויי בובות, שככל שנדחס האויר לתוכו כן מתגהצת ומתעגלת ותופחת הבטן, כל רגל, כל אצבע, האוזן, העין, אני־יודע־מה. הכדור הזה, גרוסבארד, צבע של עגבניה מצהיבה, אין חגורה שתקיף את כרסו והוא מחזיק את מכנסיו בכתפיות, בין עָרפּוֹ לצוארון חולצתו ממחטה גדולה לספיגת הזיעה, הוא שהלוָה לאבי, בריבית גבוהה, תמורת שטרות וערבויות, את הכסף שקיים את העסק שלנו שנתים נוספות והביא לחיסול הכּוֹל, החנות, הבית, המגרש…

"לא־לא־לא, הוא לא היה פייגין והמושבה לא היתה אנגליה הדיקֶנסית, גם לא הלוֹוֶר איסט סַייד בראשית המאה. סיפור אחר לגמרי. אבל גם לגמרי לא מה שתיארת לך כשקראת את ‘אקסוֹדוֹס’, ואני פתאום נזכר ביום הנהדר ההוא בבונגלו־הבד בעמק היוּסֶמיטי, מתחת למצוק דמוי הקתדרלה, אל קפיטן, כשסיפרת לי על געגועיהם של לייזר ומאשה פידלר לימי עָניָם בפלשׂתינה. אין דמיון…

“רגע! הורַיִך זכרו את שנות העשרים שלהם. אני מדבר פה על נפתלי צבי הרש שו”ב, שעמד אז על סף יום הולדתו החמשים, כמעט שבע־עשרה שנים בארץ. אמנם הוא עדיין מכחיש את קיומה של המציאות, עדיין מתרפק על חמש השנים המיתולוגיות במחיצת יו“ד למ”ד בול־הרים ואנשי־הרוח של תל־אביב הקטנה, אבל בפועל הוא עשר שנים חנוָני קטן, מכולת’ניק, וכל ההתחכמויות על ‘הנסתרות להשם אלוקינו’ לא הסתירו מעיניו את האמת. לא זה החלום שנשׂאו לארץ־ישראל. לא אחת נדמה היה לי, שככל שהצליחה החנות יותר, בחמש השנים הראשונות, כן ראה את עצמו מסתלק משָרשו האמיתי, הרוחני, וכי איזה דחף פנימי נסתר הביאו לעשות כל מה שיחיש את הריסתה. הן כל המשבר ההוא בארץ חלף פחות משנה אחרי שחיסל אבי את החנות, ולא היתה כל סיבה, שאף אנחנו לא נצא מתוכו בשלום. לשם מה המשיכו לשלוח למאיר קצבה חָדשית? מדוע לא נקט אבי צעדים משפטיים כדי לגבות לפחות חלק מחובותיהם של הקונים?..

"הוֹ, מאיר, מאיר, אחי הגיבור, אחי המתנדב, אחי הארטיסט!.. תמונה: אני צועד ליד האופנַיִם שלי, על הכידון, מזה ומזה, אני נושא סלים לבתי קונים שעוד לא נטשו אותנו ועברו לחנויות החדשות, שאפשר לפתוח בהן קוֹנטָה חדשה וגם המדפים בהן מלאים יותר. יום חורף. השמש נעלמה מזמן מאחורי העננים, אבל טרם החשיך. ובאור אחרון זה, מולי, צועד אדם במדים החומים־החלודים של השוטרים המיוחדים, הגַאפירים, לראשו אותו כובע־פרוָה תורכי, הקולפאק, ואפשר ממש לשמוע את החצץ שעל הכביש החדש חורק תחת נעליו המסומ­רות­ – מאיר!..

"הוֹ, זו היתה הצגה, ואם אולי עברו במהלך הערב ההוא בראש אמי ואבי מחשבות, שבזה שבגמר לימודיו לא התחיל לעבוד – ועל כך דוּבר, שיישָׁלח לאחת המושבות בגליל העליון במקום מורה ותיק – פסה מעתה התקוָה שבעזרת מאיר ייחָלצו איכשהו מלפיתתו של גרוֹסבארד, לא דיברו על כך. כמעט בקנאה מישש אבי את הצמר הגס של המדים, דיבר על בשורות־איוב המוסיפות להגיע מפולין גם אחרי שנפסקו שם ההפצצות והקרבות והמדינה נחלקה בין החזיר הגרמני ובין הדוב הרוסי, סיפורים על פוֹגרוֹמים וגירושים המוניים, שפשוט קשה להאמין להם, שכן הגרמנים הם בכל־זאת גרמנים, ואנחנו זוכרים אותם גם מהמלחמה הראשונה, המשיל על מאיר מה שאמרו חכמים על תלמידיו של רבי עקיבא, שהצטרפו לצבאו של בר־כוכבא, המורד הגדול ברומא, ‘עת לעשות הפרו תוֹרתך,’ ואמר שהוא עצמו, אילולא נכנס לשנתו החמשים, היה קם ומתנדב…

“כל השפלות שבמעשהו זה של מאיר, שפלות כפולה למען האמת, הן כלפי המוסד שתמך בו ארבע שנים כדי שיעסוק בחינוך באחד הישובים שבספָר הן כלפי הוריו המסכנים, ואם לא אִכפּת לך, גם כלפי אחיו הקטן, שמהר מאוד נדרש לשלם את המחיר – כל השפלות המשולשת הזאת נהפכה בהצגה הגאונית מאיר שו”ב מתנדב לשירות האומה – לחזיון גבורה, שזיכָּהוּ בתשואות מצד מי שעל גבם טיפס…

“מה פתאום מלחמה?! מאיר יתגייס ליחידה צבאית העלולה להתקרב למקום שיש בו מלחמה?! בראשו הערמומי חישב הכּוֹל. הוא בחר ביחידה מסוּימת מאוד של מה שקראו אז ‘משטרה מוספת’, ששמרה על מסילת־הברזל ומתקנים אחרים באזור ירושלים, בסיסו היה במרחק חצי שעת נסיעה באוטובוס מן האוניברסיטה בהר הצופים, הובטחו לו דיור, ביגוד, משכורת לא רעה, שש לירות אנגליות – ומעמד של גיבור במדים. וזה עדיין לא היה שׂיאהּ של אותה הצגה גאונית. אני נזכר באותו אדם, בעל הסטודיו למשחק שלמדת אצלו בלוס־אנג’לס, זה ששאב את יוקרתו מהזכרת סטַניסלַבסקי שלוש פעמים בכל שיעור ושיעור… באלאבאנוב!.. מאיר הוא לא באלאבאנוב, הוא סטניסלבסקי!.. מראש אמר, שיצא מן הבית לפני עלות השחר וילך ברגל עד לתחנת־הרכבת שבקצה האחר של המושבה, ולפני ששכבנו לישון שלף מכיס בגדו – ז’אקט בגזרת מעילי־הספארי, החביבים עליו עד היום, אולי משום שהם מזכירים לו את ימי גבורתו – דף מודפס. הו, אילו ראית את אבי, אבי בעל־ההזיות, שבסתר לבו ראה עצמו, אני בטוח, כסופר שלא מימש את יעודו, ברגע ההוא, כשהחזיק את הדף המודפס, שבאמצעו, במסגרת מסולסלת דקה, היה שיר ובראשו, באותיות שמנות, השם מאיר שו”ב! אבי היה אז – מי יאמין?! – בגילי היום, ואולי צעיר בשנה, עיניו הגדולות, ששמורותיהן הקמוטות הן כתריסים מוגפים למחצה, מביטות עוד ועוד בדף־הנייר המבריק, בשיר, בשם המודפס – מאיר שו“ב. לעזאזל החנות! לעזאזל הצריף והמגרש! לעזאזל הכסף והפרנסה! משפחה אשר בן, ששמו – שמנו, שו”ב! – נדפס בראש שירים, כשמו של ביאליק, משפחה כזאת פשוט לא יכולה להיות אומללה!..

“רק כעבור שנים, אחרי שגנב את לבּהּ של אהליבה, אחרי שניצל את היותי באיטליה כדי לעשות זאת בשקט, ביסודיות, אולי בלי שהעלתה כלל על דעתהּ איך טוֹוה סביבהּ העכביש הזה את קוריו, רק אז התחלתי לראות את מעמד הצגת שירו הראשון של מאיר שו”ב כפי שאני מתארו עכשיו. לא קודם. הייתי אז בן חמש־עשרה, בחמישית, ושירו הראשון בדפוס של אחי הירושלמי, אחי בוגר הסמינר למורים, המתנדב במדים, זה שכבר הוא תלמיד השנה הראשונה באוניברסיטה העברית, נחקק בנפשי, איך לומר זאת, כחוָיה מעצבת. הלילה, אחרי שזרקתי את הניירות האלה לתוך מִשׂרפת האשפה, יכול אני סוף־סוף להשמיע מה שלא היה בי עד עכשיו הכוח לומר בפשטות אפילו לעצמי: אולי לא הייתי מלכתחילה סופר אמיתי, כי אם חקיין. לא מהיותי העתק גֶנֶטי של אבי, שכל תבוסה במציאוּת הפך לנצחון בעולם־ההזיות, לא מפני שיצירתי פרצה מתוך מעיין נובע בפנימיותי, כי אם מתוך חיקוי החלטתי שגם אני אהיה סופר, שכך אידָמה לאחי הנערץ, הכתר הכפול על ראשם המשותף של אבי ואמי. קשה לי להודות בזה, אבל מאיר אינו רק שו“ב המפורסם, המצליח, כי אם בין שנינו רק הוא הסופר, לא אני… אישיותו בוגדנית ונתעבת, והוא קללת חיי, אבל את הקשה בקללות הביאה עלי תשוקתי להיות מי שאין אני, וכך הייתי לא לסופר כמותו, כי אם לְמה שאני היום, גרָפוֹמָן פָרָלִיטִי…”

שעות שכבתי כך במיטתי, אָזניַת הרשמקול תחובה באָזני, מריץ עוד ועוד סרטים מגנֶטיים, עוקר עם סבא נפתלי, סבתא יונה ואבי לדירת־החדר השׂכורה בקומתו השניה של איזה בית מאחרי השוק, מלווה את נעוריו המיוסרים של אבי עד צאתו לעבודה, הולך אחריו למשמר־העין ולצבא, אך לאמיתו של דבר מחפש ענין אחד ויחיד: את מה שקדם להתקשרותו של אבי עם אמי, את פרשת המשולש הנפתל ואת נסיבות היוָצרותוֹ של הקשר בין נער עובד מאחת ממושבות השפלה אל בתו היחידה של אלקנה צמח־דוד. החומר רב ומגוּון, ובחלקיו שימש אותי גם בפרקי טיוטה זו. כאן אני נאבק עם אָפיוֹ זה של החומר, מבקש לעקוב אחר חוט אחד ויחיד, זה המוליך – אם כי בדרכים עקלקלות – לחייו הממשיים עם אמי, לגִרסתוֹ שלו על מה שהתרחש בחייו מאז החליטה אמי לא לעקור מתוך רחמהּ את הזרע שנקלט בתוכו ועד למסע שלושת השבועות שלו לאמריקה וללילות הוידויים בקומה העשרים ואחת, וחרף מגמתי זו, איני יכול שלא להביא כאן דוגמה מתוך דברי אבי (על־פי הנוסח העברי, מאות עמודים במכונת־כתיבה – הו, כמה עבודה, כמה כוחות־נפש, כמה זמן!), שהאזנתי להם ב“חדר־הילדים” שבלונג־איילנד, אותן פסקות שמצייר בהן בן החמשים את רתיחת נפשו הנקרעת והולכת של בן השש־עשרה:

" – – – ערב חם במרפסת הצריף, אמי יושבת חשוקת שׂפתַיִם דקות ואבי, שחזר זה עתה מהרחוב, מחזיק בידיו את השטרות שהחזיר לו גרוֹסבארד, קורע אותם אחד־אחד, חוזר וקורע לפיסות זעירות יותר ויותר, בין אפו הגדול והגבנוני לבין סנטרו הרחב ככף של טייחים, זוחל חיוך דקיק אל זיפי השׂיבה המכסים את פניו (אלה הם כנראה שלושת השבועות, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שמתאבלים בהם על החורבן, ומיום שפרצה המלחמה חזר ונעשה אבי יותר ויותר דתי). ואני קורא את החיוך: אין לו חובות. אין לו חנות. אין לו נכסים. הוא רק נתן לארץ־ישראל, לא לקח. אשריו, הוא שוב מחוץ למציאות…"

ותמונה שניה:

" – – – בדרכי לביתו של חבר במרכז המושבה, כדי שנשלים שנינו את טיעוני ההגנה במשפטו של יוספוס פלביוס, שתנהל הכיתה שלנו לאחר החופש הגדול, כצורה חדשנית של לימודי היסטוריה של עם ישראל, המרד הגדול והחורבן. כל הקיץ קוראים אנחנו ספרים ומתכוננים איש־איש לתפקידו במשפט ההיסטורי. כמין פאטינה נח על הכּוֹל אבק הקיץ כולו. אפילו על השמש, שבעוד שעה קצרה תיבָּלע לגמרי באבק האדום שבש­מים, אי־שם מעבר לאקליפטוס הענק, שניצב שם לבדו לפני חנות התבואות של הבוכארי יגודאיוב – האקליפטוס, החנות, הכּוֹל כבר קיים שנים רק פה, בראשי – גם מראה אבי בשעה ההיא, ממש פוסע לעבר האופניִם שלי, אינו רואה אותי. לולא הלכה והתעקלה שׁדרתו, היה אבי גבוהַּ ממני. לא היה אפשר שלא לראותו ממרחקים – הראש הענקי, הידַיִם כמטוטלות, הרגלַיִם הכבדות. אולי מאותם ימים מיתולוגיים בחברתו של יו“ד למ”ד בול־הרים, אולי עוד מימי היותו מנהל חשבונות חותנו אנשל רוזמן בפולין, השתמר אצל אבי קו אחד, שהסגיר את תשוקתו למעמד חברתי שונה – את הבית לא היה יוצא אלא בחליפה, חולצה מגוהצת, עניבה, מגבעת, נעלַיִם מצוחצחות היטב. אפילו בחנות היה עומד ענוב עניבה, חלוּק נקי על בגדיו. לא בקיץ הנורא ההוא, לא באותה שעה ברחוב – ישר מן העבודה בבית־מלאכה לקרטון ממוחזר מניירות ישנים וסמרטוטים, שאילתר איזשהו פליט מגרמניה, יצא אבי, שכח כנראה להסיר שק גס שהיה חוגר על בגדיו, השק רטוב, שרווּלי מכנסיו רטובים וחסרי־צורה, ראשו במגבעת־הקש המתפוררת נופל על חזהו והוא אינו רואה אלא את נעליו הרטובות, גוררן בשפת הדרך המאובקת, לא אותי. ואני לא עוצר אותו – – –

"כן, בפעם הראשונה אני מתבייש באבי הנופל, שאין עוד כל נגיעה בין חייו הממשיים לבין סיפורי־האגדה שהזין אותי בהם. אני עכשיו נער בעל תודעה משלו. גם בצפיפות החדר השכור, שכל נכסינו נדחסו לתוכו – המיטות, ארון שלוש הדלתות והשולחן הסלוני, מכונת־תפירה זינגר ופינה אחת שכולה ערימה של גלילי־צמר אנגלי, שבעצת סוחר חשוב השקיעה בו אמי את מחצית מה שנותר מהחנות־הצריף־המגרש אחרי פרעון החוב לגרוסבארד, לבנקים ולסיטונאים. אני מַגלה עצמי מהחדר הדחוס, ועד לחורף ממש הריני ישן במרפסת הפתוחה, על דרגש־עץ שהתקנתי בעצמי מהספה שבורת הקפיצים. בחורף אני ישן במטבח, על מיטה מתקפלת. כן, אני מתחיל להתנתק. כן, אני מתבייש באבי הנופל, מתבייש בדירה שאיני יכול להכניס לתוכה חבר. אבל השעה ההיא ברחוב, כשאבי עובר על־פני, עיניו בנעליו, ואני שמח שלא הבחין בי, השעה ההיא אינה מרפה ממני. וכיוָן שבראשית הששית יוזם המחנך החדש שלנו, אדון רוזין גבַה־הקומה, הידען והעליז, בשעות שלאחרי הלימודים, חוג לפסיכולוגיה, אני גם מתחיל לגלות איזה טיפוס מסובך וחולני אני – "

יש ענין רב בתיאור המפורט של הוַי הגימנסיה בראשית שנות הארבעים – כמו בפרק זה בעברו של האיש הידוע יותר מגלגולו המאוחר, חבר־הכנסת אליהו רוזן, מראשי סיעת מפא"י וסגן שר־החוץ – שבספרו של אבי ראוי בהחלט להביאו במלואו. כאן אסתפק בקטע קצר, תיאור דרכו של המורה רוזין ללבם של בני השש־עשרה והשבע־עשרה ברמזים "שהוא מהפנט מיוּמן, אבל יודע שיש להיזָהר מאוד בהיפנוזה, שאל מי מאתנו קרא את ‘מגילת סן־מיקלה’ של אכּסל מוּנתֶה ומי מאתנו זוכר שהמחבר מזכיר שם חוקר דגול בשם שַארקוֹ, והאם שמענו את השם זיגמונד פרויד, ואם כן, מה אנחנו יודעים עליו. הוא שהפנה אותנו לספר ‘פסיכופתולוגיה של חיי יום־יום’, שבשנה ההיא הופיע בארץ בתרגום עברי, ואני ואחד מחברי לכיתה, מנחם זינגר, נער מוזר ומיוחד מאוד, שעוד אספר לך עליו, אכן קראנו את הספר. שנינו הרבינו לעסוק באישיותו של האדם בעל האישיות המיוחדת, יוצאת־הדופן, כפי שהוא מתואר ברומנים של ג’ק לוֹנדוֹן. בדמיונות הייתי מין סוּפֶּרמן כזה, גבר, פרולטר, ספן, הרפתקן, פועל, אך גם כשרון מזהיר כמַרטין עדן, נמשך אחר דבריו של מנחם זינגר, שהפגיש אותי לראשונה עם ‘כה אמר סרתוסתרא’…

"מנחם זינגר הוא סיפור לעצמו – – – (ואני פוסח גם כאן על תיאור מפורט של חברו זה וקורותיו ומביא רק אותם קטעים שגררו אותי בלילה ההוא לעמקי ספרו של אבי) – – – מנחם זה, מכוּוץ כאביו החסיד, עינַיִם גוֹייות אפורות, דלוקות תמיד מן העמידה לפני התנור הבוער, מן הקריאה הבלתי־נלאית ומיעוט השינה, ודווקא באביב ארבעים ואחת, כשקרבו הנאצים במהי­רות גם אלינו, כבשו את יוָן, הגיעו לכרתים, קנו להם אחיזה בעיראק ובסוריה, איימו על אלכסנדריה – דווקא אז, קרא באזני את ניטשה בתרגום עברי מרוֹמם, מקראי, 'אהבתי את האיש אשר לא יותיר מרוחו אף נטף לנפשו, כי אם כולו יהיה רוח לצדקתו: ככה בהיותו רוח הוא עובר את הגשר… אהבתי את האיש אשר נפשו מפזרת הון ואשר תודה לא יבקש, ואשר לא ישיב אחר קחתו: כי תמיד הוא נותן ולנפשו לא יישמר…

“אפילו בעצם השמעת הצירוף אדם עליון היה אז פְסוּל בגלל אימוצו בידי הנאצים. וכשקרא באָזנַי מנחם זינגר לראשונה מתוך ‘כה אמר סרתוסתרא’ ובלשון עברית מרוממה, חשתי כאילו הוא גורר אותי שוב – כמו בשעה ששיכנע אותי שאין לנו מה לחפש בגימנסיה, שהאמונה בהשגחה הפרטית היא טמטום גמור, אם כי למען אביו החסיד היה מניח תפילין, חובש כובע והולך בשבתות לבית־הכנסת – אל בין הצללים הכבדים. אבל אולי משום שאצלי, כמו אצלו, היה הכּוֹל בעצם חנוק ונואש, עוררה בי הרטוריקה הניטשיאנית את בעל־ההזיות וראיתי עצמי מפיק מתוכי גדלוּת, גבורה, הקרבה… הטלטלה מקצה אל קצה היתה בי כמין השתקפות של הטבע הארצישראלי. לא שום עונות־בינַיִם, לא אביב, לא סתיו. אוֹ – אוֹ. עונת הגשמים הסתיימה פתאום, ובתנאי ההאפלה עשתה מכת השרב הראשונה את החיים בדירת־החדר בלתי־נסבלים. חזרתי לישון על המר­פסת הפתוחה, אלא שבהאיר השחר היו עשרות המרפסות בשלוש קומות הפאסאז' החדש מגרשות אותי פנימה, למחנק המטבח. בשובי מהגימנסיה, כבר היתה המרפסת הדרומית מוּכּת שמש, במטבח מצאה לה מקלט אמי, ובשובו מהעבודה, גם אבי, ואני הייתי ממהר להימָלט לבתי חברי. בערבים היה המצב קשה יותר. אחרי שהפציצו האיטלקים את תל־אביב וחיפה והוטלה האפלה מוחלטת, הצטרף גם נפתלי צבי הרש שו”ב למאמץ המלחמתי, היה לפקח הג"א ושני ערבים בשבוע היה מפטרל בחוצות המושבה, קסדה על ראשו, סרט על זרועו ומשרוֹקית בפיו, נלחם בכל קרן אור שהסתננה בעד נקב בשמיכה שנפרשה על חלון, ומאליו מובן – דירתנו נעשתה מופת לרבים, ובגלל החום התמידי לא היו מדליקים אצלנו כלל את החשמל בערבים, כי אם משאירים את החלונות והדלתות פתוחים, יושבים על המרפסת וצופים לתוך הלילה. אז כבר הייתי פועל, ליטשתי יהלומים אצל שיינגזיכט בתל־אביב, ונאמן לרוחו של מרטין עדן הייתי כולא עצמי, מיָד לאחר שובי על אופנַי מתל־אביב, בתוך המטבח המואפל, מכין עצמי לבחינות הבגרות של האנגלים בקורספוֹנדֶנציה… היה ה’בריטיש אינסטיטוּט', שהיה שולח בדואר ספרי־לימוד אנגליים ומערכות שיעורי־בית, ואני הייתי מחזיר את הפתרונות בדואר להערכה… בעזרת מִלוֹן אילצתי עצמי לקרוא רומנים באנגלית ולשנן מלים חדשות, עד שהיו הבדידות, החום, הזיעה, הפרוּנקוֹלים שצמחו לי במפשׂעה ובבתי־השחי, מורידים עלי מרה שחורה, ופתאום הייתי קם, זורק הכּוֹל, נמלט לרחובות החשוכים, מחפש את חברַי לכיתה, שבמהירות ילך המרחק בינם לביני ויתרחב, עד שלא יהיה אפשר עוד לגשר על־פניו…

“אמת, אבל לפני שאני מגיע אל אחי האמצעי, ההולך ונעשה פנים מוּכּרות בחוגי הסופרים ותלמידי־החכמים הצעירים של ירושלים, עלי לעבור דרך הפִי־טִי־דִי, שכל המתנדבים לצבא הבריטי עשו בו את ימי הטירונות, לספר על קשר חברוּת מן הסוג הנקשר רק בנסיבות כמו אלה, בעתות מלחמה, בין נפשות מחפשות. שם הכּרתי חייל מעט יותר מבוגר ממני, שביום שהושבעתי והוצבתי לסְקווֹד, שב הוא משבועות ארוכים בבתי־חולים ובבתי־הבראה צבאיים, בן־טובים ירושלמי, רחביה צמח־דוד… כן, אחיה הגדול של אהליבה…”

אני מדלג שוב על ניתוח “הערבוביה הפוֹרנוֹגרפית”, בלשונו של אבי, שהאריך בה עוד ועוד באזני הסוכנת הצעירה, שאת לחמהּ אכל, את הויסקי שלה סבא ובחיקהּ שכב, סָלָט מוּזר של שיחי אהבה, המזכיר איגרות של מנהיגים ידועים לנשותיהם ולילדיהם, שאף הן אינן אלא נאומים על מצב העם היהודי, הישוב, הציונות והסוציאליזם. כאן אסתפק בשני משפטים בלבד, המבהירים למה התכוון בתארו את המציאות בסוף קיץ ארבעים ואחת, כשהחל לעבוד אצל שיינגזיכט כ“ערבוביה פורנוגרפית”: “מצד אחד דיברו במושבה בחרדה על הערבים המחכים לנפילת המזרח התיכון לידי הגרמנים ומצד שני על הברכה שהביאה המלחמה לכל בית, על היעָלמות חוסר־ העבודה, על הביקוש הגובר לכל סוגי המקצועות, שלפני־כן לא היה להם דורש, על הכסף הממלא כל כיס. חזר אותו פרדוכּס מחריד, אותה ערבוביה פורנוגרפית, ולא שכל זה היה מדעת, שאיזשהו אדם בישוב יכול היה להבין באמת מה באמת ממיטה המלחמה, באותם ימים עצמם, על משפחותינו באירופה.” אתרכז בתהפוכות שעברו על אבי, שהלך בעקבות חברו מנחם זינגר, ש“יום אחד אחרי מסיבת הסיום של הששית, הסתלק מבית־החומר המתפורר, שבאחד מחדריו התגוררה כל המשפחה ובא­חר, זה שאליו צמוד היה התנור הגדול, היתה מאפיית העוגות, החל לעבוד במלטשת יהלומים בנתניה, החל להשׂתכר כסף של ממש כעבור חודש אחד, חש בפעם הראשונה שהוא מתקרב לאיזו חירות אמיתית, חירות מהכּוֹל, אפילו מהחובה לחבוש כובע. אני עצמי רציתי להתגייס כבר אז, בשנתי השבע־עשרה. ‘מכל הכתוב אהבתי רק את זה אשר יכתוב אדם בדמו!’ כה אמר סרתוסתרא. אבל גם לא יכולתי לקווֹת להסכמת אבי וגם בכל הפרוֹספֶריטי שמסביב, היה שוב נפתלי צבי הרש שו”ב במצו­קה. העמידה במים בבית־המלאכה לקרטון הפילה את אבי למשכב, היה חשש לפגיעה בראוֹתיו, והוא נאלץ להפסיק את עבודתו. רק באמצע הקיץ באה לו איזו ישועה, שלא ברור היה כמה תתמשך – אחד הקונים שלנו לשעבר נעשה קבלן־משנה לעבודות־אבן בשדה־התעופה הצבאי, שהלך ונסלל ממזרח למושבה, ואת אבי לקח אליו לעזור לו בניהול חשבונותָיו. בהשוָאה לְמה שהשתכר ביצוּר הקרטונים, היה שׂכרו נאה – לא בהשוָאה למנחם זינגר, שכבר אחרי חודש היתה עבודתו הקב­לנית בליטוש מכניסה לו פי שלושה, ואולי פי ארבעה. עשיתי פשרה עם חלומותי ההֶרואיים, והלכתי להיות סוג מסוּים של פרולטר, זה המשׂתכר כסף מהיר וקל. למלטשה הגעתי בתיווּכו של דוד מיכלסקי, בנו של יהודי כפרי מבסרביה, מאלה שהֵבִיאו בשנות השלושים האיכרים כדי לשבור בעזרתם את העבודה העברית המאורגנת, ודוד זה, שהיה עוזר לאביו בעגלונות, התקבל בפרוץ המלחמה כשוליה אצל שיינגזיכט, שהוא עצמו היה פליט, שלמזלו הספיק להוציא מבלגיה חלק מן הציוד הנדרש לשלבים השונים של ליטוש היהלומים – הניסור, החיתוך, האופנים, המצבטים – – – "

כששיסעה אותו קארן פידלר במקום הזה ואמרה, ששעות הוא בורח ממה שבו הוא כאילו מדבר, באחיו מאיר, המשיך אבי בספק צפצוף צחוק ספק כחכוּח:

“אוֹי, אַת צודקת, קרן־הפוך, אבל מצד שני אני כמו אחד שכדי להצילו מחנק משספים לו בסכין את קנה הנשימה… הוֹ, מאיר, מאיר, שבסוף קיץ ארבעים ואחת אמנם הוסיף להתגורר במחנה בריטי, חצי שעת נסיעה מן האוניברסיטה, גם מגוּיס גם חודר בהדרגה ללבם של מוריו, מפרסם עוד משהו בשבועון זה, עוד משהו בירחון זה, מצטרף לחבורה עסקנית זו, מסתופף בצלה של קבוצה ספרותית זו, השם מאיר שו”ב הולך ונהפך למטבע. בבית־הכנסת, היה אדון ארליך־אריאלי, מנהל הגימנסיה ומחבר ‘בציר ועוללות’, מביע התפעלותו מן הרשימות הספרותיות, ספק סקירות על ספרי אנשים מכובדים ספק הגות מפוּיטת, לא דיאמנטים, כי אם בריליאנטים, שמאיר אחי יתמחה בהן יותר ויותר, וזוקף בזה את שדרתו המעוקמת של נפתלי צבי הרש שו"ב. אפילו אמי החלה להראות לשכנות כל גזיר עתון, שהופיע בו אחד ה’נצנוצים' של בנהּ המפורסם, בנה הנותן כבוד כלשהו למשפחה…

"כן, גם אני, כבר הודיתי בזאת, חרף הרכיבה יומיום למלטשה של שיינגזיכט, כמעט שעה הלוך כמעט שעה חזור, חרף הבדידות הגוברת, שכן חברי כבר מדברים על השמינית, על ההמשך בטכניון ובאוניברסיטה ובבית־הספר לרפואה בבֵּי­רוּת, כולם, רק לא אני, הכלוא במטבח עם תרגילי ה’בריטיש אינסטיטוט', מאיר הוא אחי הנערץ ואת פני נושא אני אל פסגת הר הצופים, נקלע בינו לבין אחי הגדול, החלוץ, בעמק יזרעאל, האֵל האחר…

"בת כמה היית את במאי 42'?.. בת שנתַיִם?! אז גם אם אדבר מכאן ועד אוֹקינאוָה, לא אוּכל להעביר אלַיִך מה שבשנה ההיא לא הצלחנו אפילו אנחנו, היהודים בארץ־ישראל, לא נער בן שבע־עשרה כמוני, כי אם גדולי הדור וחכמיו, להבין. חיינו בתוך ערבוביה פורנוגרפית, בתוך פרדוֹכּס ששום התחכמוּת יהודית, חילונית ודתית גם יחד, לא תתגבר עליו לעולם…

“אני אחזור אל מאיר, אבל קודם אסביר למה אני מתכוון. לא אסביר – אספר לך אנקדוטה. בחמש השנים האחרונות עד צאתי לחופשה שימשתי כעורך ספרותי של עתוני. לשולחנו של עורך כזה, כמו בכל העולם, מגיעים יום־יום ספרים חדשים. ספר אחד כזה הגיע לידי לפני כשלוש שנים. נכתב במקורו בפולנית. בגטו וַארשה. איכשהו התגלגל לקנדה, ותרגומו העברי, בצד צילום המקור, הופיע אצלנו. זהו יומן שניהל מהנדס יהודי, ורשאי, אדם צ’רניאקוב, שהגרמנים עשאוהו ראש היוּדנרַאט, ואלף ימים, עד שהתאבד, עמד בין המשמידים למושמדים. שורה אחר שורה קראתי את היומן, עד לרישום האחרון, באמצע יולי ארבעים ושתַיִם, כשנואש מכל תקוָה. אגב קריאה הייתי חוזר ונעצר, מנסה להיזָכר מה בדיוק עשיתי אני, בלפור שו”ב, ביום המסוּים ההוא…

"בראשית קיץ ארבעים ושתַּיִם השביתו העובדים את מלט­שות היהלומים. השביתה באה לי מן השמַיִם. את אחי מאיר ביקרתי בקיץ שלפני־כן – על־פי הזמנתו – פעם ראשונה ואחרונה בשש השנים שעברו, מאז עלה לירושלים. את נחמיה לא ביקרתי אפילו פעם אחת. השביתה היתה ההזדמנות הגדולה לנסוע לעמק, לעבוד ממש

"עובדה, רוֹמֶל איים על אלכסנדריה ותעלת סואץ, ברוסיה פתחו הגייסות הגרמניים במתקפת האביב האדירה לעבר סטלינגרד ושדות־הנפט של הקווקאז, ודיברו על תנועת מלקחַיִם שתלכוד את כל המזרח התיכון. הבריטים התחילו לשרוף ניירות ולארוז מזוָדות, ואנחנו ניהלנו מלחמת־מעמדות, הפסקנו ללטש קצווֹת למטה, קצווֹת למעלה, לא עוד יהלומים לבורגנים!..

"רק בלפור בן השבע־עשרה לא הבין, מה קרה בקיץ ארבעים ושתַיִם באירופה?! הדמיון האנושי לא היה מסוגל להשתחרר מכבלי המוכר. ממש לפני נסיעתי, עיינתי בספר, המבוסס על יומן שכתב המחבר, אז שוטר בירושלים. לא כמו מאיר, שוטר אמיתי!.. סמוך לאותם ‘200 ימי חרדה’, זה שם הספר, מסַפר המחבר, עדיין ראו ראשי מחתרת יהודית בארץ־ישראל לאפשרי שיתוף־פעולה עם המשטר הנאצי – כמובן, תמורת הכרה במטרות הציונות – נגד בריטניה ובעלות־בריתה במלחמה… כן, היתה פגישה כזאת, בסוף ארבעים, בבֵּירוּת, וכעבור שנה יצא עוד אחד ממנהיגי אותו ארגון ללבנון בנסיון להגיע לבלקן… בלפור בן השבע־עשרה לא הבין?! מי כן הבין?..

“ודאי שנסעתי אל אחי נחמיה! שלושת השבועות במשמר־העין הם סיפור מעניין לעצמו, אבל אַת לוחצת עלי להגיע סוף־סוף אל מאיר, למֶלודרמה על הבגידה הכפולה,” שמעתי את אבי מקנטר את קארן פידלר, שאין גבול לסבלנותהּ וליכלתהּ להמשיך ולעוררו לדבר ככל העולה על לשונו. ואני – כלום צריך אני להסביר מדוע – נדרך כולי בציפיה שבכל־זאת ידבר על ביקורו הראשון במשמר־העין, שיזרע איזה אור על התאהבותהּ התמוהה של ילדה שטרם מלאו לה שלש־עשרה בנער גמלוני ומסוגר, שלדבריו לא הבחין כלל בקיומהּ. בחדר־הילדים אור יום מלא, בוקר ארבעה־עשר ביוני ובשעוני כמעט אחת אחר־הצהרַיִם, כלומר, אמי כבר יודעת הכּוֹל, ולאה יושבת אִתּהּ בשלומציון המלכה.

ואלה הדברים ששמעתי בבית אחותי בלוֹנג־איילנד, דברים שנשארו טבועים כצילום מתחת לצילום, זכרון אותו יום מאי רחוק, שלושים ושלוש שנים לפני שהחיה אותו באזני קארן פידלר, מסעו הראשון לעמק של "נער, שאך לפני שבועות אחדים מלאו לו שבע־עשרה. בקבּינה של משאית, בחום כבד שבשנה ההיא פרץ ישר מתוך החורף, נוסע הוא לימינו של נהג בגופיה אפורה ומכנסים קצרצרים, לראשונה בחייו, אל מצפון לרצועת החוף, בין הכפרים הערביים של ואדי ערה, לראשונה בחייו הוא בעמק, עמק יזרעאל, עמק, עמק הורה. פלדה כחולה הם השמים, כבשן אדום הוא לבבי. אור, אור, אור, אור – ה־גִל־בוֹ־ע מתנשק עם התבור… שירים, ששרנו… זה לחוד – ומסע אל מעבר להרי חושך, מאה קילומטרים, לחוד! לולא השביתה, אולי גם במאי ארבעים ושתַּיִם לא הייתי נוסע למשמר־העין, ואִלוּלא שהיתי שם אז שלושה שבועות, מתנסה בהוָיָה שונה באורח קיצוני כל־כך מזו של הדעיכה חסרת־התכלית בדירת־החדר, חיי אבי ואמי, לא היה עולה בדעתי לקום ביוני ארבעים ושש, בשובי מאירופה, ולהימָלט למשמר־העין, כמו לעיר־מקלט. כל החיים היו מתגלגלים אחרת…

"הרצליה היא ענין אחר. המושב שבו התיַשבו היא ופרץ בעלה היה קרוב הרבה יותר למושבה שלנו, בשרון הצפוני, למרגלות הרי אפרים, וקל היה לי להגיע אליהם על אופני. גם רכבתי אליהם פעם־פעמַיִם. כל שעות היותי אצלם – ובשתי הפעמים לא נשארתי ללון בביתם – היו שניהם מרוכזים בעבודתם, הוא ברפת, היא בלול. הבריחה אותי משם בעיקר שתיקתהּ האטומה של הרצליה. מאמנו ירש גם נחמיה את השתקנות המוגפת הזאת, אבל אצלו לא נשׂאה אופי של פעולת ענישה כלפי העולם. להיפך, שתיקתו ביטאה הזדהות שלמה עם הרבים, כמו היתה חלק מהתמסרותו לכלל. בביקוריו הנדירים אצלנו הרשימו אותי גם שתיקותיו גם מטבעות־לשון, שמפיו שמעתים לראשונה: ‘הקיבוץ התלבט… הקיבוץ נושא את נפשו… הקיבוץ חלם… האסיפה גילתה את דעתה’ – אותות צופן מאיזה עולם אגדי שמעבר להרי החושך…

"אני חוזר לקבּינה. כמעט ארבע שעות זחלה המשאית העמוסה, והנהג השׂעיר – חבר משמר־העין, שלמזלי תפסתי דווקא אותו במשרד ההובלה של העמקים – עצר אותה פה עצר אותה שם, אם להצן את המנוע אם לכבד את עצמו ואותי בגזוז קר, עד שפתאום, כך אני זוכר, פתאום נפתחו מבין הגבעות הגיריות, מתחת לשמַיִם המלובנים, מרחביו המישוריים של העמק. את כל זה כבר סיפרתי לך אז, כשחצינו את סן־וַאקין!.. ואני כן זוכר. גם שלימדתי אותך את שירי העמק… מה, מה, לילה מליל – דמ־מה ביז־רעאל… בכל־אופן, בחום הכבשני של היום ההוא, היתה לי איזו הרגשה שחציתי גבול, שכאן אני בארץ האנשים החזקים. הראשונים בישובי עמק יזרעאל היו אז צעירים מאוד, עדיין היה אפשר להבחין בגדרות התיל סביב חצרות ישובי־חומה־ומגדל, שקמו רק ארבע־חמש שנים קודם לאותו יום. כמה קינאתי באותה שעה בנחמיה אחי, שבהיותו בגילי, אפילו צעיר ממני, הלך אחרי חלילו של מוניה ניר והיה לאחד ממקימי הקיבוץ הזה, שהנה אנחנו מגיעים אליו… פתאום ירדה המשאית מעל לכביש הצר, הנמשך כסרגל מזרחה, לעבר הירדן והרי הגלעד, שבשעה זו נראה רק רטט האויר הלוהט המצעף אותם ככילה נגד יתושים – ואנחנו נוסעים לעבר גדר, גלגלי המשאית מעלים ענני אבק מר. אם היתה הדרך דרך אספלט, אינני זוכר, אבל שנשבה רוח שורפת ואבק קמחי נח על הכּוֹל – זה אני זוכר היטב מאוד. צריך בכלל להתאמץ עד שמתחת למשמר־העין של היום, שדֵרת האילנות בני הארבעים־וכמה, הדקלים והברושים, שנכנסים בה מן הכביש, מטעי הפקנים מכאן, פרדס האשכוליות מכאן, מבני המשק, השיכונים, המדשאות, היכל־האוכל, חושף הזכרון את החצר המגודרת, את האדמה השחורה והמסתדקת, את הקוצים המאובקים לאורך התיל, את צריף־האוכל, המצופה מבחוץ טוֹל שחור, את גג־הפח שמסתובבות מעליו שתי ממטרות להצן במקצת את להטוֹ, את הצריפים שבחצר החשׂופה, את אהלי הנוער, קומץ בתי־הבֶּטון…

“כן, זה מה שאני רואה, עמוק מתחת למשמר־העין של היום. גם את עצמי אז, רזה, ארוך, מכנסים קצרים וסנדלים, אני רואה גם את הנהג הצועק לעבר איזו סככת־פחים משמאלו, ‘נחמיה, הבאתי לך פַאסַאז’יר, נחמיה,’ ואת עצמי נכוֶה בנגיעה בדלת הקבּינה, קופץ מלמעלה לתוך הקמח האפור, שבגעת בו רגלי המסונדלות הוא מבעירן כרמץ, ואני מנתר עד אל מתחת לסככת־הפח, קרקע מסופג דלקים למיניהם, ולפנַי, מצדו של קאטֶרפּילֶר, טרקטור־זחלילים צהוב, מתרומם אחי נחמיה, גופיה שחורה, מכנסַיִם קצרצרים, שכמו זרועותיו ורגליו החשופות, כְּחוֹלם שחור מפיח ושמן ואבק לֵיס. נחמיה אינו לוחץ את ידי, רק רומז לי באצבעותיו המפוּיחות להתקרב, פניו, האכולות שמש יותר מפני המצילים בשפת הים, אינן מגלות התרגשות גם לא הפתעה מביקורי הבלתי־צפוי, רק צל־צלו של חיוך על שפתיו הדקות, שׂפתיה של אמנו, ומעין הפגנה של הכנסת־אורחים: ‘בוא יותר פנימה, חביבי, בוא, בוא לצל, בלפור. הנה פה הג’רה עם המים הקרים, תשתה קצת. רק מוכרחים להחזיר את הפַּאדלֶה הזאת לשדה. תשתה, בלפור, אתה בטח מיובש כולך,’ אבל לפני שהספקתי לשבור את צמאי מבקש אותי אחי נחמיה: ‘בוא, תביא קצת תועלת. את הפטיש ההוא שם תגיש לי רגע. זהו. ואת הקרש הזה פה תנסה לדחוף מתחת לזחל. זהו. ועכשיו תשעין עליו את כל מה שיש לך. זה לא יהלומים, חביבי, אל תפחד… קראתי על השביתה שלכם, אבל לא תיארתי לי שתבוא לבקר… תכניס קצת כוח, יא אחי. עם כל המאה־שמונים־וכמה’…”

יפה ומפורט למדי תיאור שלושת השבועות, שהתגורר עם אחיו בחדרו שבצריף, “שלושת השבועות היחידים במשך כל חיי, שהגעתי לקִרבה פיסית כזאת אליו. הן בשובי כעבור ארבע שנים, בקיץ ארבעים ושש, בשׂיא המאבק נגד הבריטים, ירד נחמיה – ששוחרר מהצבא כמה חֳדשים לפנַי – למחתרת, ואפילו לא ראיתי אותו, וכשהשתחררתי בסוף ארבעים ושבע מהכלא, כבר היה נחמיה מגוּיס למטה הכללי של מה שנהפך כעבור זמן קצר לצה”ל, הוא היה ממקימי חיל־ההנדסה, ובעצם לא שב עוד לקיבוץ. אלה היו שלושה שבועות שהתגעגעתי אליהם שנים. חשתי שנחמיה שמח בי, אם כי לכלל שיחה לא הגענו אלא בסוף. זו היתה העונה הבוערת בפלחה, ונחמיה היה קם ראשון להכין את המכונות, וגומר אחרון. אבל לי היתה איזו תחושה, שיחסו אלי מותנה בעמידה במבחן העבודה. לא שאמר משהו, אבל כשהדגשתי, שבאתי לא להתארח, כי אם לעבוד, אמר משהו מעין ‘נו, נראה,’ וגם את הרמז על היהלומים קלטתי היטב. בשבוע הראשון הציב אותי סידור העבודה לסיקול שטח גבעי מצפון־מזרח לחצר, שהיה זרוע כולו גושי־בזלת. זו היתה עבודה קשה למדי, ואם כי השתדלתי לעשותהּ במסירות, לא אמר לי נחמיה דבר עד שהוצבתי לבריכות־הדגים. רק אז הפטיר בפה סגור. ‘אני שומע, שגם באבנים קצת יותר גדולות אתה בסדר גמור.’ זה הספיק לי כדי להתאמץ בשבוע השני וגם כשנשלחתי בשלישי לעבוד בהעמסת חבילות הקש שפלט המכבש בשדה הקצור. בשבוע ההוא היה שוב גל חום נוראי, והקש, והאבק, והברחש והזיעה אכלו בבשרי הצרוב. אבל כדי שלא לאכזב את נחמיה עבדתי כמו שד, ובשובי מהעבודה הקפדתי לחקות את הרגלי הנקיון האוֹבּסֶסיביים שגיליתי לרא­שונה בקיבוץ, הלכתי למקלחת המשותפת – שבעצם סלדתי ממנה, מהעירום הכללי, מההמתנה עד שיִתפנוּ זוג קבקבי־עץ, שרק בהם, ולא ברגלַיִם יחפות, נכנסים אל מתחת למקלחת, מההתחככות הבלתי־נמנעת ומהחשיפוּת הצעקנית, הֶמשכהּ של הוָיית בית־המרחץ – נזהר שלא לשכב מוקדם מדי, לא להירָאות עייף, לעמוד בסטנדרטים של נחמיה, שלא הבינותי מתי הוא נח ומאַיִן שואב הוא כוח לפעילותו המתמדת. ואז באה שיחתו אתי. השיחה היחידה. בשבתי באחד הערבים לארוחת־הערב, בצריף ההומה חברים, בחום שאינו מרפה לרגע, ניגש אלי נחמיה וביקש שאבוא אליו אחרי האוכל לחדר־המשמר שבמגדל המים. ידעתי שיש לו מעמד בפיקוד ה’הגנה' במקום, אבל לי לא אמר דבר, ואני לא שאלתי. עכשיו פתח בשני משפטי שבח, אמר שכל מי שעבדתי אִתו מדבר עלי רק טובות וחבל מאוד שהזמנים הם כאלה שאיני יכול להישָאר אפילו עוד יום אחד. ‘בארבע, עם החלב, אתה נוסע הביתה.’ כשראה את התדהמה בפני, ניאוֹת להרחיב מעט את הדיבור: הידיעות המגיעות מן המדבר המערבי, אמר, מדאיגות מאוד, ואם ימשיך רוֹמל לרוץ מזרחה ואלכסנדריה תפול, אין מה שיחסום את דרכו לתעלת סואץ ולסיני. בישוּב מתחילים להתארגן לאפשרויות החמורות ביותר, גם לאפשרות שהגרמנים יעשו מה שעשו בכרתים, יורידו כאן צנחנים, גם לנסיגת הבריטים להודו. ‘אף אחד לא יודע מה מחכה לנו בימים הקרובים, וכל אחד מאתנו נדרש למלא את חובתו, אתה חייב לקבל עליך את האחריות על אמא ואבא, בלפור. לי יש תפקיד כאן. בשלוש וחצי יעיר אותך שומר־הלילה’…"

בספרו של אבי, אם וכאשר אשלימוֹ, אביא את פרשת הימים ההם במלוֹאהּ. פה אסתפק במובאה, המדברת בעדהּ, על אותם חֳדשי חרדה, שבסופם "ניפץ מוֹנטגוֹמרי את גיסוֹתיו של רומל לרסיסים, הגרמנים גורשו כליל מיבשת אפריקה, סטלינגרד בישרה את ראשית קצם ברוסיה, והחלו הכנות מעשיות לחזית שניה, לפלישה לאיטליה. אצלנו יצאו כולם עד סוף ארבעים ושתַּיִם מן החרדה, והחיים הטובים התגברו ביתר שׂאת. כל ההבדל בין הקיץ ההוא אצלנו לבין מה שקרה באירופה ניכר ביומנו של צ’רניאקוֹב מצד אחד ובמה שסיפר עליו העתונאי הישראלי חביב כנען, השוטר הירושלמי בקיץ ארבעים ושתַיִם. הזדמן לך, קרן־הפוך, לקרוא ספר של סוֹמֶרסֶט מוֹהם ששמוֹ ‘תיאטרון’?..

“אבל אנחנו, גם אני, בשנה ההיא, קראנו! ספר אחר של מוהם ‘הפרוטה והירח’, הוא ו’התאוָה לחיים' של סטוֹן, טילטלו את כל בני דורי, אני חושב, את כל מי שהסגירות והקרתנות של השנים ההן החניקוהו. אולי הם שהפכו את גוֹגֶן וּוַאן־גוֹך לציירים התלויים ביותר בחדרים הקיבוציים ובחדרו של כל מי שהערצת האמנות פעמה בלבו. אני השתדלתי מאז לקרוא כל מה שמצאתי משל סומרסט מוהם. ‘תיאטרון’ יצא בשנה ההיא בתרגום עברי, כספר־כיס, חידוש גדול אז. נעזוב עכשיו את ‘תיאטרון’ ונחזור לבֵּירוּת. את הפגישה בין הדיפלומט הנאצי, וֶרנֶר אוֹטוֹ פוֹן הנטיג, לבין השליח מטעם לוחמי חירות ישראל, נפתלי לוּבינצ’יק – זוכרת? ובכן, הבריטים כובשים את לבנון ואת סוריה ועוצרים בין השאר את לוּבינצ’יק וכולאים אותו במחנה־מעצר, שכלואים בו לא מעטים מחבריו למחתרת. שם מחבר הוא דו”ח על שיחותיו המדיניות עם פון הנטיג, ודו"ח זה מוצפן בעותק של הספר ‘תיאטרון’, ובאחד מימי שנת ארבעים ואחת מוּצָא העותק מהמחנה ונמסר לפיקוד העליון של המחתרת. כשנתקלתי בסיפור הזה נזכרתי שבמשמר־העין, במאי ארבעים ושתַּיִם, קראתי את ‘תיאטרון’. הזכרון הזה חזר בשעה שקראתי את יומנו של צ’רניאקוב וחזרתי ושאלתי את עצמי בכל פעם מחדש, וביום ההוא, האם זוכר אתה מה עשית ביום ההוא?! באחד מימי מאי ארבעים ושתַּיִם רשם ראש היוּדנראט ביומנו, שמטעם מיניסטריון השקר של גבלס הגיע לגטו צוות של אנשי־קולנוע להפקת סרט על חייהם המאושרים של יהודי הגטו. ומה מסמל אושר אמיתי יותר מנשפי ריקודים בבגדי־ערב? ביומנו של צ’רניאקוב כתוב: ‘לפנות־ערב רואה אני, שמובילים פרחים מבית־הקברות, על עגלת מתים, למען נשף ריקודים.’ איך זה הגעתי רחוק כל־כך, קארן? על מה דיברנו? אני שיכור, מתפוצץ מעייפות, לא מסוגל לסגור את הפה…

"אַת מאוד חכמה, גם פיכחת וגם פיקחית, וכשאני חושב שבימים ההם היית בקושי בת שנתַיִם, גם מגלה הבנה מרשימה כל־כך לרגשותי…

"כן, עד עולם תרדוף שנת ארבעים ושתַיִם כל אדם שחי אז חיים נורמליים, תרחף לעד כענן בלתי־נראה בשמי מדינת היהודים…

"כן, מאיר, מאיר – לא רק התחייבתי לפני שעות לדבר עליו, על אחי האמצעי, ואם אַת לא תירָדמי לי ואם לא תקומי פתאום ותלכי לי – מתי הפגישה שלך? – הנה אני מגיע. בראשית אפריל, ימים אחדים אחרי יום־הולדתי השמונה־עשרה, כשלא הייתי זקוק עוד לחתימתו של אבי, התנדבתי, נשבעתי אמוּנים להוד מלכותו המלך ג’ורג' הששי, ועמוס בציוד צבאי נכנסתי לצריף של מחלקת הטירונים, שהיה בו באותה שעה חייל אחד, שחזר ביום ההוא משבועות ארוכים בבתי־חולים צבאיים, רחביה צמח־דוד. הוא ראשית הקשר הירושלמי שלי. מן החב­רוּת אתו, יתחיל להתגלגל סיפור סהרורי, שלתוכו ייכּנס אחי המוצלח, קללת חיי, עצֶבֶת ראשי המקריח, יגון צפָּרני הגדולות… פּוֹאֶזיה, קרן־הפוך, פואֶזיה! כל השנים, מאז התמסרה לי בערב יוני חם, באהבה פשוטה ולא־שואלת בתו היפה של מוניה ניר, חוזרת ומציקה לי שאלה אחת: ואילו לא שילח אותי ארבע שנים קודם בבהלה אחי נחמיה הביתה? ואילו גילה כבר אז בן השבע־עשרה המופנם, המבוּיש, המתפוצץ מתשוקות שלא מצאו פורקן, מה שנודע לו כעבור כל השנים האלה, שהוא נסיך־חלומותיה של ילדה בלוֹנדית תמה ונאמנה זו, מה היה קורה אז, איך היו מתגלגלים אותם חיים עצמם, שלה ושלי?..

לא חושב – בטוח! אין לי ספק, שכבר אז, בקיץ ארבעים ושתַּיִם, הייתי מסתלק מהמלטשה של שיינגזיכט, נשאר במשמר־העין, עובד באמונה את האשה היפה והטובה, הנושאת כל השנים את מה שעיקמה בי הבגידה הכפולה, אולי מוסיף להעריץ עד עצם היום הזה – מי יודע – את אחי מאיר, הוֹ, מאיר, מאיר…”

 

כו. קולו, ארונו, מלוויו

על המרקע האילם, מעל לשורה הראשונה של המדור התיכון, סחטה נעלו של ג’ק ניקוֹלסוֹן את דַוושת הדלק והִטוּ אצבעותיו את גלגל ההגה של ה“לֶנד־רוֹבֶר”, אך ללא הועיל. דוּמם סבבו הצמיגים על ציריהם, מעיפים סילוני חול, מתחפרים עמוק יותר לכתף הדיוּנה, אי־שם במרחביו האינסופיים של מדבר סהארה, שמיָד, כשתיעָלם השמש הענקית, השוקעת עכשיו יפה כל־כך בקצה האופק, יעטה כולו עלטה. את ה“נשונאל פאנאסוניק”, שבצאתנו לנמל־התעופה תחב מייק לכיסי ממש בכוח (ראיתי כמה תפסו אותך הטייפים האלה, לא פלא, וטיסה כזאת, אחת־עשרה שעות, כשאין משהו אחר, היא בדיוק הזמן), השתקתי לפני כמה שניוֹת, ורק אז הבחנתי באילמוּת המוזרה על המרקע ווידויו הלא־נפסק של אבי חדל להיות מעין “ווֹיס אוֹבֶר”, תמליל לפנטומימה של ג’ק ניקולסון ורומי שניידר ב“זהוּת גנובה”, אם איני טועה.

את האָזניות דחיתי בתודה, ולעצמי הוספתי: יש לי פס קול משלי. אם רק יניחו לי סוף־סוף לשוב אליו. מאז הבוקר לא נפסק הלחץ אף לרגע. תחילה הסיע מייק את ענת ואותי לנוארק, ניו־ג’רסי, לנמל־התעופה שאיילת וג’רי היו אמורים לנחות בו. הם וארונו של אבי. אמנם, בפני ענת ראיתי שעבר גם עליה ליל נדודים וכי התחדש המתח בינה לבין מייק. אבל בסוד תכניתו, שלא להניח לענת לטוס עם הארון להלוָיָה, לא הכניס אותי, אולי מחשש, שבניגוד לג’רי, אצדד בעמדת אחותי. בכל־אופן, בנמל־התעופה ציפתה לענת ולי הפתעה. איזשהו גבר צעיר, בחליפה כהה, כולו חגיגי מאוד, כמו לחתונה, בא לקראתנו בשער הטֶרמינל, צעיר מוכּר היטב לענת, שמרחוק צעקה נדהמת, “מה אתה עושה כאן, בֶּרני?!” והוא רק חיבק אותה חזק, נשק לה שוב ושוב, אמר “כולנו כאן,” הנחה אותנו לאיזה “חדר אנשים־חשובים־מאוד”, לחץ אגב כך בחום רב גם את ידי והציג עצמו, “אני מהמשפחה, בעלה של בת־דודתו של מייק, אנחנו כולנו מזועזעים עמוקות ומשתתפים באבלכם הכבד,” וכל זה אגב הליכה מהירה. בחדר מרוהט בסגנון הבינלאומי, כבר היתה מכונסת משפחת גרוֹס – שתי הבנות, הגיס השני, אולי עוד כמה עובדים בכירים שהזקן ביקש מהם לבוא כדי ליצור הרגשה של קהל, אך בבירור זכורים לי רק השנַיִם שכבר פגשתי ארבע שנים לפני־כן, בחתונתם של ענת ומייק – הדוד נֵיתן גרוס והדודה טילי. הדוד דומה להפליא לאמו של מייק – גוץ, שׂיער דליל ושמנוני המתוח בחומרה לאחור, כאילו לחשוף כמה שאפשר יותר מן הפנים הבצקיות־המחוטטות ולפנות את הבימה לאף הסופגני. מרגע כניסתנו לחדר הקפיד על קדרות אבל טִקסית, חיבק ונישק שוב ושוב את ענת, חיבק ונישק גם אותי, חזר והבטיח ש“אנחנו פה כולנו לא רק המשפוחה של מייק, כי אם גם את ענת אנחנו רואים כבת, והילדים רואים בה אחות,” ומיָד חיזק את הצהרתו בכמה מלים ביידיש, “זי איז אינזערס אַ קינד, אינזער בליט,” כאילו יידיש, שרק בעשור האחרון החלה אָזני לקָלטהּ, היא לשוני. אני מודה: מלים מעטות אלה הפכו בבת־אחת את המיליונר הגדול גרוס לאחד מאותם קולות ירושלמיים שאני מתרפק עליהם בשנים האחרונות, הפיגוּ פתאום את תחושת הניכר הלוחצת עלי מאתמול בבוקר. ובתוך דקות שב בֶּרני – שחזר ונעלם ברגע שהכניס אותנו לחדר – ואִתו איילת וג’רי, שבפעם הקודמת פגשתים בהלוָיָתוֹ של סבא מוניה, כשעוד השלינו עצמנו כולנו שיום אחד – עוד קצת, עוד קצת – יתעשת אבי ויחזור. התרגשויות עזות, שונות, פרצו זו לתוך זו. ועד שלא הספקנו לפרוק קצת ממִתחה של ההתכנסות המשפחתית המוזרה סביב ארון בלתי־נראה, הבנתי מלחשו של ברני באזני הדוד נֵיתן, שמנקודה זו התכוונה המשפחה לקיים מעין הלוָיָה עד לנמל־התעופה קנדי, אלא שהארון כבר בדרכו לשם ואין עוד טעם למסע כבוד כזה. ועדיין לא הבחנתי בתכנית שרקם מייק בעצה אחת עם הגרוסים ועם ג’רי. גם לא כשהשיב ג’רי במשפט מעורפל על שאלתה של ענת, “באיזו שעה אנחנו צריכים כולנו להתיַצב בקנדי?” רק כשהרימה פתאום ענת את קולהּ ותבעה: “יש לך כרטיסים בשבילי ובשביל מייק?! לא ענית לי, ג’רי!” – ומיָד נכנס ביניהם הדוד נֵיתן, שעיניו האדמדמות היו בתנועה מתמדת, מציצות מעל לכריות המחוטטות שעל עצמות לחייו, החל לזרז את כולנו לצאת למכוניות כדי שנספיק “לשבת” קצת בביתה של ענת – רק אז התחלתי לתפוס, שנקשר פה איזה קשר. ג’רי, החכם והמנוּסה, תיאר אֵילו מאמצים עליונים עשה ביממה האחרונה עד שביצע מה שכל אדם שפוי אמר שהוא בלתי־אפשרי, הסדיר את ענין הארון, השיג – ממש בסחטנות, אחרי הפעלת כל פרוֹטֶקציה אפשרית! – שלושה מושבים “לטיסה בחמש, ולגבי נמרוד עוד נשארה בעיה, ואולי ידרשו ממנו שיקנה כרטיס רגיל, מפני שבכרטיס התיוּר שלו הוא חייב להישָאר מינימום עשרה ימים.” אבל אז התחילה ענת לצעוק, “אני מכירה יותר מדי טוב את הדֶרְטי טְריקְס, שעושה לי מייק כבר מהחג, שבגללם לא טסתי תיכף ביום ראשון ולא נפרדתי מאבא. אני נוסעת עם הארון, ולא מעניין אותי איך! אני אטוס לבד. יש חברות אחרות.” כל זה היה אגב יציאה, והדוד נֵיתן, חרף קומתו הגמודה, נטל מיָד את הפיקוד, נשבע בכל היקר לו שהוא ידאג לה אישית למושב. “שרק לא תדאגי, מיין קינד, ואל תתרגזי. אני אקנה לך כרטיס למחלקה הראשונה. ברני, תדאג תיכף ומיָד למקום לענת. שיזרקו מהמחלקה הראשונה את אחד הפקידים שלהם שם, שממילא הוא טס בטח על חשבון היוּ־גֵ’יי־אֵיי, או הבוֹנדס, בכספם של סַאקֶרס כמוני… גם לך מגיע, טייערע. רק שתשמרי על היוֹרש שבבטנך, שלא יאונה לו חס־ושלום כל רע. די סבלת. בואו, תיכנסו כולכם למכוניות, נִסע אליכם הביתה לכמה רגעים, וברני כבר ידאג לכּוֹל.”

לפני ביתם של ענת ומייק כבר חנתה מכוניתו של דוקטור שיקזאל, הגיניקולוג של משפחת גרוס – וברגע שתפסה אחותי שהערימו עליה החלה ההתפרצות ההיסטֶרית הגדולה באמת. הדברים הגיעו לידי כך, שבעידודו הנלהב של דוקטור שיקזאל טילפנתי לתל־אביב, סיפרתי לאמי את כל הסיפור על ההפלה של ענת לפני שלוש שנים ועל מה שקורה אִתה ברגע זה, וגם היא וגם לאה, שאכן כבר בבוקר הגיעה עם דודי מאיר לשלומציון המלכה, דיברו על לבּה של ענת שלא תסכן את העוּבּר במעשה פזיז ולגמרי לא הכרחי.

אולי השפיעה עליה הערתהּ הנוּגה של לאה, שענת עלולה לאבד את כָּשרהּ להרוֹת, “ומה זה – תשאלי אותי,” בכל־אופן, פתאום נרגעה. אלא שאת כניעתהּ ליוותה בהצהרת כוונות, שהכּוֹל קידמוה בתשואות, שמיָד לאחר שתסתיים הלידה בש­לום, תִסע עם “התינוק” (הרופאים כבר קבעו את מינו של העוּבּר) לישראל. ומיָד תיקנה עצמה ואמרה: “אולי יותר טוב, שכמה שיותר מהר נביא את אמא אלינו, שתראה פעם גם היא את העולם, ואחרי הלידה נִסע כולנו לארץ” – וגם התיקוּן התקבל בתשואות. עכשיו, משהוסר המכשול העיקרי, נכנסו כל הגרוסים למכוניות־הענק השחורות שלהם והסתלקו להם. לא דוקטור שיקזאל. וכשהגיעה שעתנו לצאת לשדה, התנדב – ודאי לא חינם – להישָאר עם ענת ולשעשע אותה עד שובו של מייק.

וכך היה. קצת יותר משלושים שעות אחרי בואי, עמדתי שוב לפני דלתות הטרמינל. מייק עזר לשלָשתּנוּ לשׂאת את המזוָדות פנימה, וכבר אחרי שנפרדנו – בפעם הראשונה גם התחבקנו והתנשקנו – חזר ולפת את ידי ואמר: “אני רוצה שתדע שאני ישראלי בדם ובנשמה וחס־ושלום לא יורד ולא נפוֹלֶת של נמוּשִיוֹת, אבל ראית את הדוד, איך הוא בשבילנו, יותר מאבא, זה צ’אנס בלתי־רגיל בשבילי, ואולי יקח לי קצת יותר טוּ מֵייק אִיט, אבל הבית שלנו זה ישראל והחיים שלנו זה ישראל, ואתה אַל תשלח לי בחזרה את הטֵייפ, תשאיר אותו אצלך,” חתם בחיוך דק, “אני אבוא לתל־אביב לקחת אותו.”

ואז ראיתי במרכז האולם את קארן פידלר חבוקה עם איילת ועם ג’רי, תמונה שלא אנסה כלל לתאר את הרגשות שהסעירה בי מחדש. למרבה המזל, מושיעים אותנו ברגעים אלה קצבי תפקוד המוכתבים לנו מבחוץ. היה צורך לוַדֵא במהירות, שאנו ברשימת הנוסעים, שלא אידָרש לרכוש כרטיס נוסף, במלוא המחיר, ואילוצים אלה איפשרו לי לקצר מאוד את פגישתי השניה והאחרונה עם האשה הקטנה בעלת הפנים הרחבות מדי והעינַיִם היהודיות הבולטות מדי, לקבל מידיה את שתי הקַסֶטות הנוספות ולהינָתק מעליה כשבתוך ראשי אומר הבריטוֹן החרר של אבי, “בַּיי, קרן־הפוּך”…

וסוף־סוף במטוס, אני לבדי, איילת לבדה, ג’רי לבדו. לא לזמן רב, לצערי. שעה קצרה אחרי שהתיַצב הג’מבו ברום השמַיִם, ניתן ההיתר להשתחרר מרצועות הבטחון והחלה נדידת הנוסעים במעברים, הופיע גם ג’רי ובישׂר לי, שעלה בידו לשדל נוסע שישב לשמאלו שיתחלף עם איילת, ועכשיו נוכל שלָשתנו לשחק כל משך הטיסה בכסאות מוסיקליים, שכן “שנינו מתחרים על הזכות לשוחח אתך ביחידות,” חייך. וכך, תחילה שיחה עם איילת, שיחה עם ג’רי, שלתוכה נכנסה ארוחת־הערב, שעות, שעות, הלחץ הפנימי הנמשך, דמדומי ארבעה־עשר ביוני, הנמשכים עוד ועוד למרות טיסתנו מזרחה, אינם חושך גמור גם כשהחלו הדיילים להכשיר את לבבות הנוסעים לסרט הממשמש ובא, להשכיר אזניות ולהאפיל את הצהרים, גם כאשר בשעוני – שנשאר מכוּון לירושלים – שלוש או ארבע בשחר יום חמישי, אָזנִיַת־הפלסטיק של ה“נשוֹנאל פאנאסוֹניק” מטפטפת את קולו החי של אבי, שארונו אי־שם למטה, בבטן הג’מבו, לנגד עיני מגיע איכשהו ג’ק ניקולסון לפונדק מתפורר, בחדרו שבקומה השניה ממתינה לו רומי שניידר, שפתי שניהם נעות ואני שומע עוד ועוד מה שאמר אבי בחושך לקארן פידלר, כמו אל הרוח, כמו לגלי הים, על הימים שקדמו לשלושת ימי החנוכה ההם בהדר הכרמל, כשבגלל מיאונו להשתמש בקוֹנדוֹם הרתה אמי, שלוש שנים ויותר קודם לפגישתם במשמר־העין, בימים שהיה טירון בסרפנד:

" – – בעקבות נחמיה, שהקדים והתגייס בקיץ ארבעים ושתַּיִם, בראשי מתנגן עוד פסוק של סרתוסתרא, ‘אל נא תשלך מלפניך את הגיבור אשר בנשמתך! תהיה נא תקוָתך הנישׂאה קדושה לך!’…

"כמו כל הבריחות אל הבגרוּת, המזינות את הספרות, אפילו כמו זו של קארן פידלר מסיאַטל. אבל בין מה שאליו מגיע בן החמשים לבין מה שלעֶברו בורח בן השמונה־עשרה, יש כל ההבדל שבעולם. מיָד אחרי האחד באפריל – בשנה ההיא פיגר אחריו יום־הולדתי העברי בכמה שבועות – ברח בן השמונה־עשרה מן הזִקנה המובסת אל הנעורים המנצחים, מהוָיית המהגרות ללבם של המיתוֹסים החדשים, מהשולַיִם למרכז, מהעורף לחזית. אגב, מהו הבושׂם הזה, המשכר אותי, קרן־הפוך?..

"אומַר לך: לבושם הזה יש ריח, שמזכיר לי את היום ההוא קצת אחרי פורים, בבסיס הגדול, המוקף כולו פרדסים העומדים בפריחתם המתוקה, האויר הוא הימים הצחים המעטים שבין עונת הגשמים לעונת החורב וריח שריפה מריר, הנקשר אצלי לימי הכביסות הגדולות והגעלת הכלים לפסח. ועם־זאת – המחנה עצמו הוא בריטניה, הקיסרות, שבילים תחומים בחבלים מסוּידים, חיילי־עבודה מזרח־אפריקניים מסיידים אבני שפה, בתי־שימוש לצבעונים לחוד וללבנים לחוד, לבריטים לחוד, לקצינים לחוד, לסמלים ורבי־סמלים לחוד… אחר־כך לא נתקלתי עוד בחלוקה גזענית־קולוניאלית מפורשת כל־כך, ואולי הסתגלו לה גם עיני. בכל־אופן, עמוס בכל ציודי האישי, המדים, השׂמיכות, החגור, אני מגיע אל הצריף, שאל הסקווֹד המשוכן בו צורפתי. אלה היו צריפים ארוכים מאוד, ניצבים על יסודות־בטון מוגבהים, רצפות־עץ שורצות פשפשים, ולהם שתי כני­סות, בשני הקצוות. בצמידות לקירות הארוכים, כמו על סרג­לים דמיוניים, בערך עשרים מכאן ועשרים מכאן, ערוכים מזרנים מקופלים בשנַיִם, ועליהם, כמו וַאפלות, שמיכות מקופ­לות, עליהן המגבת, עליה כלי האוכל, לא זוכר מה עוד. רק את הצריף הארוך והריק, את לוחות הרצפה הארוכים, את שני השולחנות העירומים, אף הם לאורך קו דמיוני המתוח מדלת לדלת. ושם, אל השולחן שבחציוֹ הרחוק של הצריף, ישב חייל בודד. בשמונה־עשר החֳדשים, פחות, מפני שבקיץ שלפני צאתנו לאירופה שהה שוב בבתי־חולים, בששה־עשר החֳדשים הבאים נקשרה בינינו חברוּת קרובה, ישַנו באוהל אחד, עשינו עשרות לילות שמירה ארוכים יחד, אבל בזכרוני שמור מראהו ברגעים הראשונים שלי בצריף המחלקתי, קם מן הספסל, מתקרב אלי, רואה שאיני יודע מה לעשות בעצמי. בגד־החובה לעבודה ואימונים היה אוֹבֶרוֹל־חאקי עם חנות־כפתורים עד לצוָאר, גזור לאשה בחודש התשיעי להתרווח בו, בגד ששיוָה צורה נלעגת לכל לובשיו. לא כך אני זוכר את החייל ההוא, את רחביה צמח־דוד…

"כן, הוא האיש, האוֹברוֹל נקי להפליא ואפשר לראות שלובשו כחוש, זקוף, גבוה, לא כמוני אז – רזה מאוד, דחליל בבגדי־צבא – כי אם כמו הקצינים הבריטיים, ההדורים בלבושם, מופת החיקוי של רבים. רחביה ודאי היה נפגע מאוד אילו שמע אותי, אבל השׂיער המהודק היטב, השביל הנמשך כמו אותם חבלים מסוּידים, משליש המצח עד קצה הקָדקוֹד, השפם הגזוז בקפידה מעל לשפה העליונה, כהה יותר, כל שׂערה במקומה, כל־כולו ‘כמו אנגלי’…

"עוד זיג אחד ארוך, שששה חֳדשים אחר־כך יפגיש אותי עם אחותו הקטנה, ורק אז – לי ייוָדע הדבר מאוחר מדי – יגיע הזיגזג לזַג הסופי. המקרה זימן אותנו יחד לצריף הריק. באותו יום הייתי אני המתגייס היחיד ואילו רחביה הוחזר לבסיס הטירונים אחרי מחלת־מעַיִם ממושכת, שתקפה אותו בסוף הקיץ, כך יצא, שאת מזרָני ואת שמיכותי סידרתי בפינה הפנויה של הצריף, ליד המזרן שהניח הוא על הרצפה שעתים לפנַי. כיוָן שחלק מהטירונות הספיק לעבור עם מחלקה אחרת, גם עזר לי לסדר את החגור והכניס אותי לעניָנים…

"מאוד צודד את לבי, כאילו פגשתי איזו דמות אידיאלית. בניגוד לאותה חזוּת אנגלית, שחיורונו המעודן, שבלט אז במיוחד, כמו הָיה שייך לה, הנה ברגע שהשמיע משפט פשוט ראשון, היתה העברית שבפיו רמה וחגיגית והיגויָהּ כמו ברדיו, מזרחי־סינתטי…

“להיפך, ובמיוחד עשה עלי רושם גדול היגויָהּ של הרי”ש, לא מותזת מקצה הלשון, לא מעוכה, חרחורית כמו אצלנו בקוצים ובחולות, גם לא כשל מורינו העברים מליטא ומפולין, רי“ש נוסעת כמו על מסַבּי־פלדה משומנים היטב, קשה, בוטחת, יחסנית, שהיום אני יודע לאיזה זמן, סביבה ירושלמית, חוג חברתי, אולי אפילו אידיאולוגיה, אפשר ליַחס אותה…”

לא רק קארן פידלר זירזה את אבי להגיע סוף־סוף לפרשת יחסיו עם אחיו, אלא גם אני פסחתי בקוצר־רוח בלילה ההוא על כל אותן סטיות לצדדים, אסוציאציה גוררת אסוציאציה, אנקדוטה בתוך אנקדוטה – סגנון שאבי עצמו תיארוֹ כ“מלאכתם של התינוקות הפרסיים, שרק אצבעותיהם הקטנות יודעות לקשור קשרים זעירים כל־כך, אשר בהצטרפם באלפיהם, הם־הם השטיחים המהוללים.” בספר, אם אגיע לכך, אשתדל להביא גם את הסטיוֹת, ולא רק משום שסגנון מסוחרר ונודד זה הוא אבי, כי אם משום שסיפורי־אגב אלה על שנותיו בצבא הם חומר תיעודי אותנטי מן המדרגה הראשונה על הוַי מחנה־הטירונים ועל החיים בפלוגת־שמירה הנודדת בארץ יותר משנה ממחנה למחנה. בסיפוריו על התארגנות הבריגדה ליציאה לקרב, על השהייה במדבר המערבי, בקרבת אל־עלמיין, על ההשתתפות בקרבות עם הגרמנים על הסניוֹ ועוד ועוד, ימצאו ענין הן חוקרים והן קוראים סתם. לא במבוא זה. כאן אני מתרכז במה שקרה לי בלילה הארוך ההוא (“לילה ארוך” כשִׁגרת לשון, שכן משעה שהמריא המטוס מזרחה, התכווץ היום במהירות, ואל תוך החושך נכנסנו כמו לתוך שרוול שחור וקצר להדהים – כשנגמר הסרט, כבר האיר היום). רק זה אכל אותי כחומצה: אבי, אבי, מה היה פגום מן ההתחלה בינו לבין אמי? והאם בפגימה זו, כבר אז, טמונה נפילתו? אולי מרגע נסיקתו, על כתפיו של העתיד להיות סבי, מוניה ניר?!

כן, זה מזכיר לי סטיה אחת, שסטו דברי אבי ממחנה־הטירונים למשמר־העין, לשיחתו הראשונה עם מוניה ניר, ועליה לא אפסח, למרות הכּוֹל, גם כאן:

" – – – אמנם, שש שנים ויותר אחרי שכבש מאיר את לב אבינו ואמנו בשירו הראשון בדפוס, אבל שלי נדפס בכתב־העת, שהיה אז החדשני ביותר, ועל עמוד שלם, ומעליו, באותיות ענק, בלפור שו"ב!.. כן, כן, קרן־הפוך, אלא שאני לא על הספרות באתי לספר, כי אם על השנים. באתי אליו, אחרי ארוחת־הערב, בהזמנתו, לראות במו עיני את הסיפור, שמפיו שמעתי שהתפרסם. את החום הכבד אין לתאר. לשבת, באור חשמל, בחדר, פשוט בלתי־אפשרי, אבל לקרוא בחוץ – רק בחברת כל היתושים. מוניה יושב בחוץ, באור, מושיט לי את כתב־העת, פורמט גדול, כמו ‘טיימס’… כמה דקות מניח לי מוניה לגמוע את החוָיָה בכל חדפעמיותה. ובחשאי, כמעט בלי שהבחנתי שכבר אנחנו משוחחים – ובקיץ ההוא עדיין היה כוחו הכישופי, ודאי עלי, בשיאו – חזר בחמימות לפגישתו הראשונה עם הנער בן החמש־עשרה, שוליַת המכונאים בגבול יפו, אחי הגדול נחמיה, תיאר את רצינותו התמה, את נפש־הקטיפה של מי שצמח מאז והיה לחבר מרכזי בקיבוץ ולמומחה חשוב שמהנדסים רבים אינם מגיעים לקרסוליו במה שנוגע לכשרון ההמצאה והדמיון היוצר. כממתיק סוד מתקרב מוניה אלי ומספר לי, שאם כי נחמיה רצה פשוט לשבת קצת בבית אחרי קרוב לארבע שנים ברחבי המזרח התיכון ואפריקה, אי־אפשר לוַתּר עליו, ‘וחוששני,’ הוסיף, ‘שלא תפגשוֹ פה עוד שבועות רבים, מפני שהאנגלים התחילו פתאום להתעניין בו.’ זה היה מוניה. תחילה כאילו שיתף אותי בסוד כמוס של המחתרת, אם כי בעצם לא אמר כלום, ועכשיו הייתי בָשֵל לשיחה רצינית על הסיפור שכתבתי…

"לתוכן הסיפור ההוא, חמוּדה, אין שום חשיבות. היה פצע מלא מוגלה, לחצתי חזק – ויצא סיפור…

"הסיפור הוא זה: מלח, מתנדב פלשׂתינאי, ארבע שנים בנֵייוִי, אַתת, מוֹרס, התגלגל למאלטה, לגיברַלטר, לכף התקוָה הטובה, לעַדֶן, לערי התעלה, לאן לא. ואחרי כל אלה – השחרור. שנתַיִם נעדר מן הבית, וממכתבי הוריו נודע לו, שבלית־ברירה מכרו את הדונם שעליו נולד וגדל ומתוכו התנדב לנֵייוִי. לחזור הביתה, פירושו לחזור אל המגרש. כדי להגיע אל הדירה השׂכורה, דירת־חדר, שאליה עברו הוריו, עליו לעבור ברחוב, שמתוכו יצא, על־פני הבית שאינו עוד ביתו. הוא עושה עיקוף גדול, כדי שלא לראות. זה כל הסיפור… תודה, אבל אני מספר לך על השנים, לא על הסיפור, זוכרת? אחרי שמחמיא לי מוניה על הריאליזם ועל הכנוּת ועל הרגש הסוציאלי, הוא שואל: ‘והוריו של הימאי, לפי הסיפור, זקנים?’ ‘כן, בסיפור הם זקנים.’ ‘הם בני כמה, ארבעים וחמש, שש?’ שואל מוניה, ומוסיף, ‘ואתה חושב שהם זקנים?’ ‘כן,’ התעקשתי, ‘הם זקנים!’…

"אותי, קרן־הפוך, הפסיק הסיפור הזה להצחיק לפני חמש שנים. לא שכחתי את שאלתו. לא שכחתי את תשובתי. וכשהתחלתי לזחול לעבר יום־הולדתי הארבעים וחמש, אמרתי לעצמי: אידיוט! זקנים?!.

"אומַר לך בדיוק בן כמה היה. את יום־הולדתו השבעים חגגנו לפני שנתַיִם. ופתאום חזר אותו מראה רחוק, חדר אחר, קיבוץ אחר, גבר נאה מאוד, כתפַיִם רחבות, וגם בבגדי־העבודה, שאהב מאוד להירָאות בהם בחצר, נראה כקפּטן אנגלי – כשערכו את החיפושים הגדולים, לאותה שבת קראנו השבת השחורה, לבש את מדיו, עם הדרגות, אפילו עם חגורת סם בראון, התנהג כמו באגדות שסיפרו על חמש שנותיו באַר־אֵי־אֶס־סִי – הסתכלתי במוניה ואמרתי לעצמי: כשקרא את סיפורי הראשון, היה הוא עצמו בשנתו הארבעים־וארבע. זקן?! הלוא הוא כישף אותי אז בעָצמה לא פחותה ובתוצאות קטסטרופליות לאין שיעור משל הכישוף שהטיל חמש־עשרה שנה לפני־כן בנחמיה – – – "

(כאן, בכל מקרה, אקטע את הסיפור, העובר ליום שהשתחרר אבי מהכלא וביקר, בבית הוַעד הפועל, ואינו מזכיר את המשכו של הערב, את התיַחדותו הראשונה עם אמי. על כך כתב כמה דפים רגישים להפליא במכתב אל אמי, שהיה בין הניירות שהביא דודי ג’רי במזוֶדת הג’יימס־בונד.)

אני עובר ישר אל תוך תיאור הקשר המעמיק בין רחביה ובין בלפור בן השמונה־עשרה, שהליכתו לצבא היתה, כך ניסח זאת, פריצה מתוך מושבה קטנה למדי, שבה “היה כל אחד מאתנו מסומן ומסוּוג היטב, על־פי מדדים נוקשים, לכל החיים. במחל­קה נקבעה לי פֶרסוֹנה חדשה. קומתי הפכה אותי למועמד טבעי לקבוצת הכדורסל ולכל מה שהבטיח יתרון לרגלַיִם ארוכות. לא הכחשתי פרסונה זו שהולבשה עלי. טוב היה לי לא להיות עוד בנו של הפנטזיוֹר והשלימזל נפתלי צבי הרש שו”ב. אלא שנפשי לא היתה ניטשיאנית ולא היתה הֶלֶנית וכל ההתגוששויות והמרוצים ומפגני השרירים ומבחני האומץ, שכפריים שופעי מרץ ומשועממים אלה לא נלאו מהם, שיעממוּ אותי. נמשכתי לחברתו של אחד המתנדבים המבוגרים, שאינני מבין איך עבר ועדה רפואית – קצר־רואי, חלוש, אבל כעבור שנים נודע כאחד מחשובי המתימטיקאים והפילוסופים בישראל. משך אותי איש שני, גבר נאה מאוד, עינַיִם נוגות, קול ערב, המשורר האמיתי הראשון שהכּרתי, והוא שלימד אותי לא להלווֹת פרוטה למשורר יפה בעל חזוּת רוחנית, קול ערב ועינַיִם נוגות. יום אחד שוחרר פתאום, ואז התגלה, שבשקט לוָה מכולנו, ולא החזיר לאיש…

"ורחביה. זו היתה החברות שנרקמה לאט, אבל שלא כקשרים אחרים, שהיו נוצרים ומתרופפים במהירות, התקיימה וכמו מאליה, משום שמשהו יוצא־דופן היה כנראה בשנינו, גם בו גם בי…

"בסוף הקיץ נשלחה הפלוגה שלנו לגבעת טרשים בשפת בסיס ענקי, שעד היום אין לי מושג ברור מה התרחש במרחביו מוקפי גדרות־התיל ותאורת החשמל. עיסוקנו העיקרי היה שמירה על מבני לבֵנים ופח מגוּלוָן, שככל הנראה יִצרוּ בהם מוקשים לסוגיהם. אני אומר כנראה, משום שבעינינו ראינו רק גלי צלחות־פח למוקשים נגד־טנקים ותִלי חומר־נפץ, שהיו מוחזקים מתחת לפני הרקיע ובפיזור רב. הגבעה שלנו היתה בין הגדר החיצונית של הבסיס לבין מסילת־הברזל, שממש למרגלותינו היתה נעצרת בדרכה לירושלים וממנה. מעתה לא התגוררנו עוד בצריפים הארוכים, כי אם באוהלים הודיים רבועים, עשרה באוהל, אם איני טועה. כאן היו לנו דרגשי־עץ, רצפת־מלט ומעט יותר פרטיות. רחביה ואני היינו בכיתה אחת, באוהל אחד, דרגש ליד דרגש, אך את חָדשי הסתיו והחורף הגשום והקר ההוא בוַאדי סראר, זה שם המקום, זוכר אני בעיקר בזכות לילות השמירה בחברת רחביה. התקנות חייבו להקפיד על משמרות של שעתַיִם ועל מנוחה של ארבע שעות בין משמרת למשמרת. חובתנו היתה לשמור לאורך הגדר החיצונית, ומסלולנו היה על כביש שנמשך בין צריפי בתי־המלאכה מכאן ומצבורי הטי־אֶן־טי והגדר המוארת מכאן. הפקודה היתה, שכל חייל צועד לבדו, הלוך ושוב, מקצה הקטע שלו עד קצהו, ועליו רק לוַדא שהכּוֹל כשורה אצל הזקיף שבקטע הסמוך. רחביה ואני פיתחנו עד מהרה טכניקה פשוטה, בחרנו לנו ערימה אחת של טי־אֶן־טי, בנקודה שממנה היה נראה רכבו של הקצין התורן בצאתו מן המאהל שלנו, וכך היתה לנו התראה מספקת. מכורבלים במעילים חמים, יושבים היינו על חומר־הנפץ הרך, מעשנים ומשוחחים… סכנה לא היתה בזה, אבל העישון על טי־אֶן־טי שמנוני, שריחו מתקתק ומסחרר כלשהו, העשיר את החוָיָה…

“לי היו אלה שיחות בלתי־נשכחות. רחביה היה מבוגר ממני בשנתַיִם לערך, הספיק לסיים לפני גיוסו שנה ראשונה בהר הצופים, והיתה לו אז תכנית ברורה לשוב ללימודים, אם כי מי יודע עד מתי תימָשך המלחמה ומי נביא ויאמר לנו מה מצפה לנו בארץ בגמר המלחמה – הן בימים ההם כבר החלה מתחדשת אוִירת המרי נגד השלטון הבריטי, והיו לכך ביטויים שונים אפילו בגדודים שלנו. נעזוב את זה. אני מדבר על רחביה. לא יכולתי שלא להבחין בחזרה העקשנית על צירוף זה, ‘המאבק המזוּין בכובש האימפריאלי הזר כשלב הכרחי בדרכו של הנוער העברי לשחרור וגיבוש לאומי,’ וכל אותן רי”שים מתגלגלות על מסַבּי־פלדה. מאמירה ברורה למה בדיוק הוא מכוון התחמק, אבל היתה לי איזו הרגשה, בעיקר בתחילה, שהוא עובד עלי בשליחות אחד הארגונים הפורשים – אצ“ל, ואולי לח”י. היום אני יודע, שהחוג הירושלמי, שעמוֹ נמנו הוא ואחותו הקטנה ואשר בחורף ההוא הכניס לתוכו גם אותי, כלל לפחות שנַיִם, שהאחד מהם נודע לאחר זמן כמפקד באצ“ל, ואף נעצר ונשלח לגלות באפריקה, והשני נורה למוות באחת מפעולות הלח”י, אך כיוָן שלמעשה ניתקו קשרי אתו בסתיו ארבעים וארבע (במכת­בים הרבים שהחלפנו, אחותו ואני, לא נזכרו עניָנים כאלה, אחרי שובי לא נפגשתי אתו אפילו פעם אחת ושבועות אחדים אחרי שחרורי מהכלא נהרג) – אינני יודע עד היום אם אמנם היה חבר באחד משני הארגונים ההם. את רחביה העדפתי לזכור אפוף אי־בהירות. לי היו שיחותינו מסע לתוך הוָיָה שונה לחלוטין מהוָיית המושבה, שבעת האחרונה הצטמצמה לפגישות מקריות עם מנחם זינגר, בבואו לאיזו שבת מנתניה. בשבתנו בלילות החשוכים על הטי־אֶן־טי, היה משהו מושך ומעורר געגועים בדברי רחביה על השנה האחת, שכבר עשה בלימוד ספרות עברית ולשונות שמיות ועל התעניינותו המשַנה בהדרגה את כיווּנהּ, אמנם לאותהּ תכלית שהוא דבק בה מאז, השאיפה לרדת לחקרהּ של אותה אחדוּת גיאופוליטית, כלכלית, לשונית, פולחנית, החתומה כולה בחותם טבעו היחוּדי של המרחב, זה שהאכּדים כינוהו ‘אֶבּיר נַארי’ ובמקרא הוא מכונה ‘עבר הנהר’, ארץ העברים, החַאבּירוּ, העַבּירו, העַפִּירו, בקיצור, ארץ הקדם, ויִטע יהוה אלוהים גן בעדן מקדם, וילך יעקב ארצה בני־קדם…

"אני לא מלגלג, חס־ושלום! רק האנגלית המגומגמת הופכת את חצי דברי ואותי עצמי לפרוֹדיה. בדיוק להיפך, ברצינות תהומית הפלגנו שנינו, אני בשנתי התשע־עשרה, הוא העשרים ואחת, במרחבי כל הדורות, עד לראשית המדברית, בין הסהר הפורה והתרבות הגדולה של הנהרַיִם לבין תרבות הנילוס, אנחנו, המדלגים לאחור, כמו במכונת־זמן, ישר משלהי ארבעים ושלוש, כשיהדות אירופה כבר אינה קיימת ברובּהּ, אם כי איננו יודעים זאת ואיננו מבינים, עד להוָיית השבטים עובדי הבעל והעשתורת, מתחברים אִתה, ולדברי רחביה בכוחנו לברוא אותה מחדש ‘אם רק נשליך את האפר היהודי מעל עינינו, רק נבקיע את הערפל היהודי המאפיל, ועולם העברים הגדול והשלם של ימי הקדם יתן בנו ובנפשנו את מלוא כוחו’…

“רחביה היה בנו של אלקנה צמח־דוד, בוגר הגימנסיה הטובה בעיר, קרֶם־דֶה־לָה־קרֶם, בחור מלא וגדוש. כל מה שקניתי אני במאמצים, מעצמי, שפע מתוכו, ספרות, מוסיקה, ציור, באחת – ההבדל היה בבתים, ביתו של אלקנה צמח־דוד, אחד הסלונים הנודעים של ירושלים המנדטורית, לעומת הצריף ודירת־החדר של נפתלי צבי הרש שו”ב. בטבעיות גמורה, כמי שנועד להנהיג, לפלס דרכים חדשות בכּוֹל, דיבר רחביה לא רק בענין ‘דרכו של הנוער העברי לשחרור ולגיבוש,’ שחזר עליו כאחוז דיבוק, ורק כעבור שנים הבינותי שלא במקרה, שכּן ממש אז הופץ בחוגים כמו אלה של רחביה מאמר פרי־עטו של משורר מקורי וחדשן, שהכרתיו כעבור שנים, כשעבד לפרנסתו כמגיהּ באחד העתונים. אלה הרעיונות. אלה המלים. אלא שאז ייחסתי הכּוֹל לרחביה. הו, קרן הפוּך, את הפרסונה החדשה של בלפור שו"ב הפכה פגישתי עם רחביה לפרצוף, ועד מהרה לא הבחנתי אפילו אני בהבדל…

"גם שאלות קשות מזו, יקירתי, אינן מביכות בן חמשים, אבל מה שנשמע לי כרמז למשיכה הוֹמוֹאִית אל רחביה מעליב במיוחד כשאת מחשידה אותי… אני, בעיניך, הומו?! כשאני אומר, שאותה שנה ובעיקר מרגע שלקח אותי לביתם בירושלים ופגשתי גם את אהליבה ואת כל החוג האחר ההוא, היתה חגיגה אחת נמשכת, אין לי כל כוונה לרמז על חגיגת ‘העליזים המתרוממים’… אמנם, רחביה – אולי גם כחלק מדימויו העצמי ומהשקפת־עולמו, היה מסוגנן ומגוהץ, משתדל לשווֹת אפילו לרעיונות המיתולוגיים האירציוֹנליים ביותר אופי של טיעון הגיוני, עקיב, בנוי לתלפיות, אבן לא תזיז, והכּוֹל על־ידי דיבור צונן, עברית מנוּפה, היגוי קפדני, לא שום רגשנויות ושום אֶ־בֶּ־מֶ, וחצאי משפטים וגמגומים אכּסטטיים, כמו באסיפות במשמר־העין. אבל, אמת, וַדאי שבהימָשכותי אליו היה אותו יסוד, שעל־פי הפרשנות הפרוֹידיאנית פירנס את תנועות־הנוער, הפך את המשיכה המינית בין המינים ובתוך המינים מתאוַת בשרים בלבד לאנרגיות נפשיות, לא רק זיוּנים, חגיגה של האֶרוֹס, פיוט, אמנות, אידיאלים, מלים יפות, הוֹ, כמה מלים יפות…

“פשוט, גם ברגע זה, פה, בחושך, במרכז מאנהטן, רואה אני את רחביה כמו ביום שהתחדשו שלשוליו הקשים והוא נלקח שוב לבית־חולים, בדיוק לפני שלושים שנה, לא, קצת יותר, אוגוסט ארבעים וארבע, בן עשרים ושתַיִם, חלוש מאוד מהשלשולים, אבל בדבריו איני שומע צער על שאינו יוצא אתנו לאיטליה, אפילו רמז ברור של הזדהות עם ה’מרד' שהכריז זמן־מה קודם־לכן בעצם המלחמה, האצ”ל, וגם בשיחה אחרונה זו מדבר הוא על ‘האוּמה העברית’, שלאחר גירוש הכובש הזר תקום בכל המרחב הגדול של הסהר הפורה, תתחבר כולהּ מחדש אל הנופים האלה, תתנתק מן העיקומים הזרים לנו, בני הארץ, של הזכרון הגטואי, העבדותי, היהודי…

“האם ‘מצחיק’ היא המלה?.. את זכרו של רחביה נושא אני באהבה, והמלה ‘אֶרוֹס’ היא במקומהּ, אבל לא מיניוּת, שבחינוך החנוק שהוענק לי בין אמי לאבי, היה בה היפוכו של כל מה שסיפרתי לך על רחביה… אהההה!.. יש משקעים, שאפילו עכשיו, גם אחרי שהקפאונות שהפשיר בי גופך החם, קרן־הפוך, נהפכו לזרמי דבֶּרֶת אוֹבּסֶסיביים, אינם נמַסים. אספר לך משהו מעמקי ילדותי, שלא הוצאתי עד לרגע זה מפי. מתחת לאגדות של אבי על יו”ד למ“ד בול־הרים וכל גדולי תל־אביב הקטנה שהכירם מקרוב בשנים המיתולוגיות ומעבר לאנחות אמי על הגדוּלה שידעה בביתו של אנשל רוזמן ועל עשירותם ויחוּסם של הפריצקים האמיתיים שם, ישנה מציאות עלובה. חשבי על ליל חורף, על גשם כבד, שלילד נדמה שהוא המבול, אבל נשער שירד רק כל היום וכל הערב, ועכשיו, בלילה, כלואה המשפחה בין ארבעת קירותיו של צריף, שבין סדקיו לא רואים במטר כזה כוכבים או קרן אור ירח, כי אם טיפות תלויות בהם כדמעות. ומישהו, אבא, אמא, או שניהם, זקוקים בלילה, בדחיפות, לבית־הכסא, סוכת־עץ על בור חפור בקצה המגרש, ליד הגדר, ובגשם כזה, בבוץ כזה, אי־אפשר לקום מהמיטה החמה ולרוץ החוצה, ולכן נועַד סיר־הלילה לגדולים. בבית שו”ב, שאין מכירים בו בקיומם של אברי־מין ובכל האזור שבין החגורה לברכַּיִם, שוכב הילד הקטן, מי זוכר בן כמה, כולו מֶמבָּרנוֹת, מנורת־הנפט שעל השולחן רק הועמה ולהבה צהובה מפרפרת בקצה הפתיל, ואמו, הבטוחה שהילד שקוע בשינה עמוקה, מפשילה את כתונת־הלילה, קורסת על הסיר, משמיעה את כל הקולות הגסים שבעולם, קולות ומלים המספרות עליהם, להפ­ליץ, לחרבן, להשתין, כך היא, כך אבי, זה באָזני זה… אינני יודע6 מה שחק בתוכי החיכוך הנמשך בין הסיפורים לבין החשיפוּת המסכנה הזאת, העדר־הצִנעה, הקולות, הריחות…

"חזק עד כדי כך, שעכשיו, ערב יום־הולדתי החמשים, אני חש אחרי הוידוי הזה משוחרר להפליא, ובכל־זאת כמחלל את זכר אבי ואמי, שכך נשאו את חייהם, לא פנאי ולא כוח אלא לישיבה יגעה בשבת לפנות־ערב עם קומץ ידידיהם, בחנות עם קונים ושכנים, להעמדת־פנים כאילו יש בחייהם יותר מהמעט שהיה בהם, לא כלים נאים, לא ערב בתיאטרון, גם לא קולנוע, לא שום נינוֹחוּת תרבותית. זה העולם שמכיר הילד, זה העולם שסובב בו הנער המתבגר, שאליו גם חוזר, בסופו של דבר, בן השש־עשרה והשבע־עשרה, מן המלטשה של שיינגזיכט. את האפשרויות האחרות אני רואה מבחוץ, מרחוק. חברה מסוג שונה לגמרי התגלתה לי בשבועות הקצרים במשמר־העין, ואם כי הייתי אז מבודד, גם עייף מאוד מן העבודה ומהחום הכבד, נשאר הקיבוץ בזכרוני כהיפוכם של חיי ‘הזקנים’ שבסיפורי הראשון – צעירים ממני היום…

"תשובה אחת הצעתי כבר קודם – במקרה הגענו שנינו ביום אחד לסקווֹד, רחביה מחָדשיִם בבית־החולים ואני כטירון, וזה קירב אותנו. תשובה שניה: אותה ‘פרסוֹנה’ חדשה, שאינני יודע אם הלבישוה עלי מבחוץ, או שאני ציירתי אותה על פרצופי. היו לי נתונים גופניים מצוּינים, שהיו מבחן חשוב גם בעיניו. את רקעי הצגתי בדמות אחי נחמיה, שלכל הישׂגיו הקודמים נוספה בינתַיִם התגייסותו לחיל־המהנדסים ודרגת הסרג’נט־מייג’ר שהוענקה לו, ואחי מאיר, סופר ומשורר, בוגר סמינר, כמעט מוסמך האוניברסיטה. וגם אני, כן, את היוֹתי בסך־הכּוֹל נער עובד, מלטש יהלומים, עיצבתי כמרד של נער מחונן, היודע שהגימנסיה אינה אלא דרך להעסקת בני עשירים עד לבגרותם. ואולי מצא בי מאזין טוב, מועמד להמרה… אולי אהב לשמוע גם אותי?.. אני מניח, שכּן. הן כבר אז היה ראשי מלא ספרים להתפקע, ואחרי שניתק הקשר ביני לבין מנחם זינגר, לא היה לי עם מי לחלוק את מה שנצבר בי. אולי. אני יודע מה משך אותי, אֶרוֹס או לא אֶרוֹס, נימוסיו הסגורים וחזיונותיו הפרועים, פלדה דמשׂקאית בנדַן־קטיפה – וכל זה עוד בטרם הביאני לבית־האבן של משפחת צמח־דוד, בית שכמוֹתוֹ ראיתי רק בסרטים…

"לא בעלייתנו הראשונה לאוֹבֶרנַייט, רחביה לרחביה ואני אל אחי מאיר, שהתגורר כבר אז לא רחוק משם, כדייר־משנה בגוש בתי־דירות מכובד מאוד. נסענו ברכבת, שנהגה לעצור בתחנה הקטנה שלמרגלות הגבעה שלנו בוַאדי סראר. מן התחנה הירושלמית נכנסים העירה כמו מאחור, ואם כי אז עדיין לא גידרו הבריטים אזורי בטחון, זכור לי הערב ההוא בקצב נעלינו המסומרות בחצותנו ריקנות מסולעת – מה אתאר עיר שלא ראית, אשר לבֶן שפֵילת החוף, שעד אז ביקר בה רק פעם אחת, יותר משנתַיִם לפני־כן, היתה גם מושׂא געגועיו גם מעין חוץ־לארץ – פעמוני כנסיות, נזירים, ערבים, נציגי כל האומות שנלחמו בצד הבריטים עם המחנה השמיני, הודים, פולנים, אוסטרלים, יוָנים, אפריקנים – עולים לעבר השכונות היהודיות שבדרום־מערב, חוצים רחוב מכובד של קונסולים ומפקדות ועשירי הנוצרים. קור יבש. ריחות האֳרנים והאבן. הכּוֹל כלוא מאחרי תריסים מוגפים. נדברנו להיפָּגש בתחנת־הרכבת בארבע לפנות־בוקר, שכּן רכבת השחר, שבשנה הקצרה ההיא נסעתי בה פעמים רבות, יוצאת בארבע ושלושים – בערך, תמיד בערךְ – ואל מרגלות הגבעה שלנו היא מגיעה קצת לפני שש – בערך! בפעמים שהסתלקתי בלי פַּס, הייתי קופץ בשש מהר­כבת, עולה לראש הגבעה, דרך הגדר נכנס ישר לאוהל, לובש אוֹברוֹל ומספיק להתיַצב עם כולם למפקד השמי…

"למאיר לא הודעתי מראש על בואי אליו לירושלים, שכּן ממש ברגע האחרון החלטתי שאת הפַּס אבקש הפעם לא לתל־אביב. משכה אותי הנסיעה עם רחביה. הוא אף הציע לי לבוא אתו לביתו, ואל אחי ללכת אחרי שאוֹכל אצלם ארוחת־ערב, אבל כיוָן שסיפרתי שאל אחי אני נוסע, נאלצתי להישָאר עקבי. מאיר לא היה בחדרו, וּבעלת־הדירה, שהיה אפשר לראות מיָד שהיא מוקירה מאוד את דיירהּ הצעיר, אמרה לי, שלפי דעתהּ אמצא אותו עכשיו בבית הסתדרות הסטודנטים, שהוא מראשי הפעילים בה, והוסיפה שאינה מציעה לי לחכות לו בחדרו מפני שהוא מעורב בענינים רבים כל־כך, שמי יודע מתי ישוב…

"הבנין הדו־קומתי הישן, שבקומתו העליונה שכנו משרדי הסתדרות הסטודנטים, קיים היום אף הוא רק בזכרון, החצר החשוכה, ברושים רמים בשׂפת שביל מרובד מחטי אורן רקבוביים, המדרגות השחוקות אל הקומה השניה, מעקה־ברזל מתנודד, דלתות־ברזל, שבהן אתה נכנס ישר לאולם המשׂתרע על־פני שלישהּ התיכון של הקומה, מואר באיזו נורה קמצנית, המשתלשלת מן התקרה הגבוהה, ערימות ספסלים וכסאות, אבל במרכז סוגר מעגל של בחורים בבגדי חורף על איזו ג’ינג’ית ממושקפת, ראש שׂיער כמו שיח בוער, כרוכה בסוֶדרים ובצעיפים, כולם צועקים יחד, אינני זוכר על מה, אבל חש בחריפות את צריבת הקנאה, שעורר בי הרגע ההוא בערב החורף הראשון שלי בירושלים, הצית בי מחדש מה שהדליקו בי שלושת ימי הקיץ שבסופו התחלתי לעבוד במלטשה של שיינגזיכט. בשלו­שת הימים ההם, וזאת האמת, העניק לי מאיר טיפול מלכותי, לאן לא לקח אותי ומה לא הראה לי, וטעמה של אותה ירושלים של קיץ ארבעים ואחת, עדיין מעורבת מאוד, טעם הערב ההוא לא פג מאז. הג’ינג’ית מבחינה במבוכתי, מבשׂרת לי, כי אכן אחי מאיר יושב מאחורי אחת מארבע דלתות־העץ הגדולות, המולי­כות לחדרים שמימין ומשמאל לאולם המרכזי. ברגע ששמע על הופעתי הבלתי־צפויה, רץ אלי בשמחה מופגנת מאוד, אפילו גרר אותי לחדר, שהתקיימה בו הישיבה, הציג לפני משתתפיה את אחיו הצעיר, אחיו המתנדב, איש הגדודים הארצישראליים. מאיר השתהה רק עוד כמה דקות בישיבה, אמר לי שנדבר להיפָּגש קצת יותר מאוחר עם כמה אנשי־ספר בבית־קפה לא הרחק מכאן, אבל תחילה יִקח אותי לאכול משהו במֶנזָה, מסעדת הסטודנטים, שהיתה משוכנת גם היא בבית ישן, באותו תחום הידוע בירושלים בשם המשוּלש. המנזה היתה בצלעו האחת, ברחוב קינג ג’ורג', וכמו ממשרדי הסתדרות הסטודנטים, שכבר שנים רבות עומד במקומם רב־קומות רבוע, קירותיו אבן לבנה, מנוסרת, כך גם מן המנזה נותר רק זכרון מרק השעועית, צלחות־החרס הסדוקות, השולחנות המכוסים שעוָנית, הלחם האחיד, הטרי והצמיג, התחושה הנפלאה, שמאיר אחי, שכבר אז היה ירושלמי זו השנה התשיעית, בוגר סמינר, סטודנט שנה רביעית, מועסק בעבודות עריכה במוסדות הלאומיים, משהה את סיום לימודיו (זאת הבינותי רק כעבור שנים), כדי שיוכל לקיים אותה מערכת קשרים מסועפת שטיפח עם פרופסורים ועם מוסדות הסטודנטים, פּה להדק קשר, שם למשוך חוט, לחכות להזדמנות הטובה באמת, לשעה הנכונה – התחושה נפלאה, שמאיר אחי, בטרם מלאו לו עשרים ושלוש, הוא פירמה

"כן, גם בחוגים הספרותיים, וכפי שכבר הזכרתי, מן המנזה הלכנו לבית־קפה בצלע השניה של המשולש, רחוב בן־יהודה, בית־קפה שהתפרסם בשנים ההן בעוגות שהצליחו בעליו לאפות בתנאי הקיצוב ובזה שנכנס לרומן, שהשאיר סופר גדול בעזבונו… לא, בערב ההוא לא היה אותו סופר בין המסובים לשולחן, שאליו צירף מאיר גם אותי. נדמה לי. הן זה היה הרבה לפני הטלביזיה והמגזינים ותצלומיהם החוזרים של גיבורי השעה, או הרגע, ואפילו ישב אחד מהם לפני עינַי, ולא היו אומרים לי מי הוא, לא הייתי מזהה אותו. אוז שמו של אחד היושבים לשולחן נקבו, הסופר הראשון בחיי, שישבתי קרוב כל־כך אליו, חש בחיבור המוזר של הספרות והחיים. רומנים ארצישראליים חדשים, שראו אור בשנות ההתבגרות שלנו, קראנו מעט מאוד להנאתנו, ובלי להעסיק אותך בפרטים, אומר, שנמשכנו לא אל מה שרוממה הביקורת, כי אם לעלילות גבורה, או לתיאורים נועזים של המתרחש ביחסים שבין המינים, ענין שהספרות העברית בכללהּ התכחשה לו כמעט כאבי ואמי. כל סיפור שהיו בו תיאורים של אברים מוצנעים מתחת לבגדים, חלוקים שקופים, תאוַת בשרים, היה לו סיכוי. זה היה סוד פרסומו של רומן אחד, שדפים אחדים מתוכו ידענו בעל־פה, וכמה משפטים, שמתוכם שמורים עד היום בזכרוני רק שנַיִם־שלושה ביטויים, היו פריצתנו הנועזת הראשונה מתוך המהו­גנוּת החנוקה של סביבתנו. מחבר הרומן, שתוארה בו איזו חלוצה צעירה, שיָפיהּ הרב ותמימותהּ המוחלטת דירדרוה מגבר לגבר, מהקיבוץ לבית־עשירים בתל־אביב ומשם להרמונו של שֵיח' ערבי בבֵּירוּת ואינני זוכר מה עוד, שכל הצרות פקדוה כשנחשפו שדיה הלבנים, או המשולש השחור שמתחת לחלוקהּ השקוף, או משהו בדומה לזה – מחבר אותו רומן היה האיש שלצדו התיַשבתי בערב ההוא בבית־קפה, חננאל פפרמן…

"ועל מי אם לא על מאיר אחי, מאיר שכמו בביקורי הראשון בירושלים, יותר משנתַיִם קודם, כבש אותי גם הפעם באפס־יד?! הן כל הסיפור הזיגזגי חתר אל הערב ההוא בירושלים, שאל סופו מגיעים אנחנו ברגע זה. בערבי חורף היתה ירושלים יוצאת לרחובות המשולש פעמַיִם־שלוש בערב, ואלה פני הדב­רים גם היום, כעבור שלושים שנה. התעוררות ניכרת בין תשע לעשר, משעה שמתרוקנים בתי־הקולנוע מקהל ההצגה הרא­שונה, ועד שהם מתמלאים שוב בקהל ההצגה השניה, וכן בין אחת־עשרה לחצות, בתום הצגות התיאטרון וההצגה השניה בקולנוע. בערב המסוּים ההוא יצאנו מבית־הקפה בשעה שהת­מלא ביוצאי הצגת תיאטרון, ועד שהגענו לקצה הרחוב, מאיר נפרד מידידיו, ואנחנו עברנו אל המדרכה, שכעבור שש שנים היתה לפני הכניסה למשכנהּ הזמני של הכנסת, והנה, ממש לפנַי, רחביה עם איזו נערה…

"בדיוק. זהו רגע פגישתי עם אהליבה. אמת, אמת, קרן־הפוּך, במתכוון משתהה אני שוב ושוב על פרטים קטנים מאותו ערב, שאינני יודע איך לבטא את משמעותו הגורלית בחיי. הן הכּוֹל מקרי וסתמי. רחביה ואני שמחים כמובן מאוד בפגישה, אני ממהר להציג את אחי מאיר, שאת שמו אמנם כבר שמעוּ שניהם ורחביה אמר שהוא זוכרו מהר הצופים, אבל היכּרות אישית לא היתה ביניהם עד לאותו ערב, ואילו רחביה מציג את אחותו הקטנה, שהיתה אז תלמידת השמינית, דקה כמותו גם במעיל־החורף, חיוֶרת גם בחשכת הערב, ברקע מטפחת־הצמר שקשרה מתחת לסנטרה. הקור היה עז, ואנחנו עמדנו ממש ליד הבית שהתגורר בו מאיר. השעה כבר היתה קרובה לחצות, ובארבע צריכים היינו, רחביה ואני, להימָצא בתחנת־הרכבת. ובכל־זאת הציע מאיר, אני בטוח שהיתה זו יָזמתוֹ – בלי שאזכוֹר איך הפך היתָקלות מקרית לצעד ראשון במסע של חיים שלמים – ואני משוכנע, שברגע ההוא אמר בלבו, זה הרגע, זו המשפחה, זו הנערה, כאן אני מזנק – מה בדיוק אמר, איני זוכר, אבל הוא הציע שנלווה את רחביה ואהליבה לביתם. וכשהגענו לשם הציע רחביה, שאהליבה תיכָּנס הביתה, ואנחנו שנינו, חיילים בריטים, נלווה את מאיר עד סמוך לבית־המעלות, אני אשוב אתו לבית צמח־דוד, ובעוד כשעתַיִם נתחיל לצעוד לעבר תחנת־הרכבת. כך היה. מעט אחרי אחת, נכנסתי בפעם הראשונה לבית־האבנים הדו־קומתי, בעומק החצר הנטועה אילנות, שכבר אז היו כבני עשרים. אהליבה לא שכבה לישון. היא ערכה לשלָשתנוּ ארוחת־לילה וישבה אתנו עד שקמנו ללכת לרכבת. בקיצור, שם בלילה ההוא, ראשיתו של אותו טירוף, שלאמיתו של דבר נמשך פחות מעשרה חֳדשים, עד צאתנו בסתיו ארבעים וארבע לאירופה, וכן עוד עשרים חָדשי מכתבים, הוֹ, כמה מכתבים, הוֹ, איזה מכתבים, שכמותם לא כתבתי לשום אדם…

"כן, קרן־הפוך, גם לא אלַיִך… בכל פעם שישבתי לכתוב, חוזרים היו עשרת חָדשי הטירוף עם הנסיכה המזרחית החיוֶרת, חוזרים היו עשרים חָדשי המכתבים ופניו האטומות של מאיר בערב ההוא, השריר הקל ביותר אינו זע בפניו, אבל בדרכו שלו, באורך־רוח, בלי לסטות ממטרתו, במחשכים, הוא מנכס אהליבה, חוזר היה אותו יום שרב בראשית יוני, לפני כמה שעות השתחררתי מהצבא, הקיטבֶּג עם חליפתי האנגלית החדשה ומדי הישנים על שכמי, אני נכנס בסִמטה הצרה והמוּכּרת, ממש לפני בית אלקנה צמח־דוד, רואה את צוארהּ, צוָאר מוֹדיליאני, את השׂיער הדק והשחור, האסוף בשתי מגילות הדוקות מעל לשתי אזניה של אהליבה, את עָרפו העבה ושׂערו השאטֶני החלק, הדומה כל־כך לשׂערהּ של אמא, שׂערו של מאיר אחי, אחי האמצעי, קללת חיי, כאבי ויגוני, וגם כאשר הייתי מעלה את הדברים על הכתב, הנה את המכתבים הייתי שוכח לשלוח…

"ועל כל מה שקרה בין מאיר לביני בעשרים ושמונה, עשרים ותשע השנים שעברו מאז אותה שעה ביוני ארבעים ושש, אמר נסיך דֶנמרק לחברו הטוב: ‘אך מתנבא אני: למלך יבחרו בפוֹרטינבּרַאס, ולוֹ – קולי התם לגווֹע. ליתר – דוּמיה.’ "

 

כז. פרַגמנט

(בכתב־מכונה, לא מתוארך, על אחד מגליונות הפוֹליוֹ החרדליים, ששימשו את בלפור שו"ב בכרמל, רֶווח – שורה אחת)

את נפשי בכפי לא טרפתי, בנסיבות עלומות לא טורפתי ואפילו באותה מחלת־רומנים שכיחה – השִכחה – לא לקיתי. וזאת לעדוּת.

מיום שהומצאה ספינת־הקיטור, הלכו להם ששים מיליון בני־אדם מארצותיהם וממולדותיהם ומבתי אבותיהם והפליגו לעולמות החדשים. אחד מהמונם אני, אך לא ישן הוצאתי מפני חדש. את אַלטנוֹילאנד הוצאתי מפני ניו־אַנוֹנימלאנד.

ואל תנסו להיאָחז בצירוף דמיוני זה כברמז, ואל תתפתו לגלות בחותמת הדואר סימן לישוּב, למדינה, או אף לאזור הגיאוגרפי שהשתקעתי בו. תחילה צחקתי לאומרים, שיכול אדם לסיים כאן את חייו בלי שיידָרש להציג נייר המוכיח את זהותו. מי שנולד בפלשתינה (א"י), נעוריו עברו עליו בשנות המהומות ולעצה הגיע במדינת ישראל, הותנה שלא לצאת מפתח ביתו בלי תעודת־זהות. לא כאן. כאן די לו לאדם ברשיון נהיגה, המונפק לו בעָמדו בבחינת נהיגה ובלי שיידָרש להציג מסמך רשמי כלשהו המוכיח שהוא – הוא. כך סיפרו לי, ואחרי שצחקתי – ניסיתי את שמי הבדוי על המורה שלי לנהיגה, הדומה להפליא לחוקר הסִי.אַיי.דִי., סרג’נט מולהארן, שניהל את חקירתי הנמרצת הראשונה לאחר מעצרי. כרבים ממורי הנהיגה כאן, הוא איש משטרת התנועה לשעבר, וזה שלא עוררתי בו אפילו צל־צלו של חשד, הכשירני לעבור בהצלחה את ה“טֶסט” העיקרי. יצאתי ממשרד הרישוי ובידי רשיון הנושא את שמי החדש. אין כל דרך לחבּרוֹ לשמי האחר, זה שברשימת הנעדרים.

להוֵי ידוע, צרכי מצומצמים, קשרי החברתיים מזעריים, צל בין צללים. אמנם, עד מהרה הוברר לי שבכל־זאת רצוי שאצטייד גם בכרטיס של ה“סוֹשֶל סקיוּריטי”. אך כיוָן שלמדתי שאין רשויות פדרליות אחרות זכאיות להיעָזר במידע חסוי זה, הסתכנתי – ומאז מתנוסס שמי החדש, וכן מספרי האישי, על כרטיס הביטוח הלאומי, שפעמים נדרש אני להציגו אפילו בפרנסות־השולַיִם שעליהן אני מתקיים כאן. על־פי שנַיִם עדים יקום דבר – “דרַייבֶר’ס לַייסֶנס” ו“סושֶל סקיוּריטי קארד”.

זה אינו מקנה לישיבתי חוּקיוּת. אך כיוָן שבמכונית איני נוהג, גבולות איני חוצה, בעסקי זולתי איני מתערב ומעמדי אינו יכול לעורר קנאה בלבו של שום אדם, גבוהה ההסתברות שאת קצבת ימי אסיים כאן באין מכלים. כמוני כמיליונים החיים בממלכת הצללים הזאת – ואחת היא אם זהותם בדויה או אמיתית. אזרח ניו־אַנוֹנימלאנד אני.

ואם כך, שואלים אתם בוַדאי, יקירי, מה עורר אותי פתאום לשגר אות חיים?

בחֳדשים הראשונים פעל אפילו עלי עצמי שינוי השֵם כאילו עברתי גלגול. האם מוסיפה להתקיים בפרפר זהותו של הגולם? והרי גם בעיניכם, כך משער אני, כבר מזמן אני חשוב כמת, ואם התאבלתם עלי, מזמן קמתם מאבלכם. איני אומר זאת דרך טרוּניה. כך רציתי שיהיה. ובכל־זאת, ממש אחרי שנסדק כלאי ואיזו התרוקנות נפלאה, קלה מן האויר, נשאה אותי למרומים, התחלתי חש איך שבים וְנִצבָרִים גרגרי כובד חדשים, ואם כי בראשונה היו בעיני כאבק, לא הצלחתי עוד לנערם מעלי. גם לאחר שנפסלה מזוזתי, שבה ישותי, זו שמפניהָ, יותר מאשר מפני כל מצוקותי, נסתי – ישותי המעוכה, המפוררת, המחור­בנת – והשתכנה בחורבת לבבי (הנה, גרגר על כתפו של בעל רשיון הנהיגה, שורה ביאליקאית!). וככל שעוברים הימים נעשה ניקוּרהּ חד יותר, חותך כמסור בעבי גלגולהּ.

ולכן, לעזאזל! חרף כל נדרי לא להתגלגל בחזרה, יושב אני סוף־סוף להעלות על הנייר את דברי ההסבר, ההתנצלוּת, ההגנה, האישוּם, הבעצמי־אני־לא־יודע־מה, שמתפרצִים ל

(עד כאן)

 

כח. המבוא, שנתים אחרֵי

וכך, מיָד אחרי שיצאנו לתוך להטו של אמצע יוני, שלוש אחר־הצהרַים, עברנו מחוץ לתוֹר (דודי מאיר!) את ביקורת הדרכונים, יצאנו בשיירה קטנה, באורות דולקים, אחרי הרכב השחור של החברה קדישא, לבית־הקברות. בשיירה היו נציגי משפחותינו, שנאספו בלוד כדי ללוות משם את אבי בדרכו הקצרה האחרונה. מבני שו"ב היתה דודתי הבכירה הרצליה, אפורה, רגליה מעוקלות אף יותר, בית קורס על עמודיו, נתמכת בידי חגי; דודי מאיר ודודתי אהליבה, שלפני־הצהרַים ירדה מירושלים לשלומציון המלכה ומשם נסעה, עם אמי ולאה, במכוניתו של דודי; מן ההולצמנים הגיעו חיים ורוזה ושני דודיה של לאה עם נשותיהם, אך בלט מיָד בהיעָדרותו סבא אריה, שאותה חולשת־פתאום של ערב שבועות, שכאילו עברה, חזרה אתמול ביתר חריפות – כך סיפרה לי לאה – והוא הוחש לבית־החולים; את משפחת ניר ואת משמר־העין יִצג גלעד לבדו, בלי הסברים. ומן הצד, לא אחד מן המשפחה, אך נכון תמיד לסעוד את אמי, עמד פנחס לביא, כמוש, זקן, כאילו צימקוהו החום השורף והלחות הקשה מנשוא בעת ההמתנה לצאת השיירה.

ביעילות, במהירות, וכמעט בלא לומר מלה אחת על העיקר, על פטירת אבי, ובנסיבות מביכות כל־כך, התנהל הכּוֹל, מתוזמר, כמובן מאליו, במינימום מלים, בידי דודי מאיר. מרגע שיצאנו את אולם־הנוסעים דבקה בי אמי, ולא הרפתה ממני, וכיוָן שדודי הנחה אותה בחזרה למכוניתו, ואילו אני החזקתי בלאה ולא הסכמתי שתחמוק למכוניתו של חיים, נדחקנו שלָשתּנוּ למושב האחורי, אמי באמצע, ולאה ואני מכאן ומכאן. במושב הקדמי ישבה דודתי אהליבה. ג’רי ואיילת נסעו עם גלעד. פנחס לביא נהג במכוניתו. את מזוַדתּי ואת תרמילי מיהרו לקחת מידי ההולצמנים, ואני דחפתי לידי חיים את מעיל־הגשם, את הז’קט החָרפּי ואת הילקוט שהסתרתי מעיני אמי. בתוך דקות היינו על הכביש, נוסעים לעבר כביש החוף, אני לא שואל לאן בעצם – לקריית־שאול, לחלקת הסופרים? למשמר־העין, ליד דודי נחמיה ובני משפחת ניר? – אבל כשאיננו מימינים ועולים על הכביש, צפונה, כי אם ממשיכים לדרום תל־אביב, אני מבין, ומשום־מה, כאילו באמת חשוב באֵילו חולות ייטָמן, עובר אותי כאב חד, רמז ראשון לכאבֵי שבעת הימים הבאים. אוסיף: המעבר הקיצוני מאחת־עשרה שעות טמפרטורה ממוזגת אל החום הכבד והלח היה פתאומי כל־כך, שהייתי כולי רטוֹב ומגוּרה, ממש חשתי את הזיעה זוחלת על עורי, בתוך שׂער ראשי וזקני, מכרסמת את שארית כוח העמידה של עצבי, הנדרכים והולכים זה קרוב לשבוע.

מה עשיתי? ישבתי דחוק במושב האחורי, עניתי באיפוק על שאלותיה המאופקות של אמי על ענת, סיפרתי לה על הריוֹנהּ, הסברתי את חרדותיו של מייק, הוספתי שגם דעתי היתה שאַל להּ לסכּן את העוּבּר, אמרתי שהם יבואו מיָד אחרי הלידה וכדי לשׂמחהּ במשהו חזרתי על מה שאמרה ענת, שהיתה רוצה מאוד שאמא תבוא אליה. לפנינו ישבו דודי מאיר ודודתי אהליבה והחרישו. ובראשי המתפוצץ משתי הטיסות הטראנסאטלנטיות, מטירופו של שעוני הביולוגי, הוסיף כל הזמן הבריטון החרר של אבי ללחוש, “הו, מאיר, מאיר, אחי הבינוני, אחי האמצעי, כאבי ויגוני,” בעָרפיהם שלוֹ ושלה אני רואה את מי שעל בגידתם הכפולה בו קונן אבי כעבור שלושים שנה את קינתו, שומע מה אמר על אמי ועל ההריון שמיאנה להפסיק, וכך עד שאנחנו נעצרים מעבר לקוביות השיכונים שבחולות, לפני גדר בית־הקברות של חולון, ואחרי כל הטקסים יוצאים אנחנו – ואתנו קומץ האנשים שהמתין לנו כאן, בשער – אל בין ריבועי המצֵבוֹת של עיר־המתים החשופה והמלובנת, צועדים עוד ועוד אחרי מיטתו של אבי, עד שאנו מגיעים לאיזו חלקה חדשה בשוליו הדרומיים, קרוב לגדר, שמעבר לה מרעישה את העולם מגרסת חצץ, עוד איזה ג’מבּוֹ המגיע מן הים מאבד גובַהּ מעלינו, ואני, כמו בטראנס, נצמד לזרועהּ המלאה של אמי, שאפילו בשעה זו יש בה איזו קרירוּת מרגיעה, יודע: אור ליום ג' טסתי אל מעבר לאוקיָנוס וחזרתי וצלחתי אותו בתוך פחות משלוש יממות, ובכל־זאת לא קולט, שכל זה הָיֹה־הָיָה…

ואף־על־פי־כן, וזה לב הדברים האלה – היֹה־היה. לפני יותר משנתיִם, ביום י' סיון תשל"ח, כבר אחרי השעה חמש, כבר יִשרוּ אִתֵּי הקברנים את תלולית החול מעל לקברו של אבי, כבר חזרתי ואמרתי אני קדיש־יתום, כבר היתה הקריעה, כבר חלצתי את נעלי וחזרתי והכנסתי כפות־רגלי לתוכן, חש את גבשושיות העפר. לא רבים היו הגברים סביב הקבר הפתוח. אבל אותו סיוט שהיה לי במהלך הטיסה, שלא יצליחו למצוא מניָן – התבדה. אנחנו, בני המשפחה ופנחס לביא, היינו תשעה ובשער הצטרפו אלינו כמה אנשים מן העתון, שאבי שימש בו עורך ספרותי – נציג ועד העובדים, אמרו לי, זקן המגיהים, אחד מהאנשים שעבדו אתו כחמש שנים במערכת־הלילה, לא מחליפוֹ בעריכת המוסף לספרות, לא העורך הראשי, שנציג ועד העוב­דים התנצל והסביר שהוא באיזו ישיבה חשובה אצל ראש־הממשלה. היה גם אוֹסקאר מרגליות, בעל הגלריה, שפעמיִם הציגה בה אמי את עבודותיה בהצלחה מרובה, ידידו הטוב של פנחס לביא. היו עוד נשים וגברים, שלחצו ידַיִם ומילמלו שמות, אבל מתוכם זכורים לי כעשרה שכנים מבית־הדירות בשלומציון המלכה, ובהם אדון מלמד, שהבטיח לי לדאוג למנין בבוקר ובערב. זה היה נוגע ללב.

סופרים, שאחרי שהאזנתי שעות־על־שעות לבריטון הנשבר של אבי, חיפשו אותם עיני, סופרים לא נראו.

גם לא איש מעמיתיו לשעבר באוניברסיטה, ולשוא ציפיתי שיִגש מישהו ויציג עצמו: מיכאל שיחור, לשעבר סוחצקי, שאביך, כאשר סר חני בעיני פרופסור גרונדליך, הביאני אליו למחלקה, שיש לי היום הכבוד לעמוד בראשהּ…

היום, בשעה שאני מגיע לחתימתו של “מבוא” זה, נוטה אני לחשוב, שאולי כאבתי אז את ההיעָדרויות הבולטות ההן בחריפות גדולה מדי, כאילו הייתי אבי. חלקם אולי פשוט לא ידעו על מותו – הן מודעות האבל לא נדפסו אלא בבוקר ההלוָיָה, ורק בעתונו של אבי וב“דבר”. מי שאינו קורא עתונים אלה, ודאי שלא יכול היה לדעת. אך גם מי שעינו הבחינה במודעות, עלול היה שלא לזהות את בלפור שו"ב שבהן עם אבי. את המודעה העיקרית, בשני העתונים, ניסח דודי מאיר, ונאמר בה:


נלקח מאתנו

בעלי, אבינו ואחינו

בלפור שו"ב

שירת חייו באמצע נפסקה

המשפחה

בעתונו של אבי מיהרה המערכת וצירפה גם מודעה משלה, שהובעה בה השתתפות באבל המשפחה על “הסופר והעתונאי” בלפור שו“ב, וכך יכול היה הקורא המעוניין לדעת מיָד במי מדובר. אמנם, גם במודעה זו היה איזשהו חסר. לא היה בה כל רמז לעובדת היות הנפטר תשע שנים עובד המערכת, בהן יותר מארבע שנים עורך המוסף לספרות, גם לא נדפסה, כמקובל, איזו ידיעה בעמודי החדשות, כותרת מודגשת בקו שחור, כמה שורות של הערכה, לא, עד כדי כך לא ראו צורך לצאת מגדרם, ואולי גרמה ישיבתו באמריקה – אילו נהפך שם לפחות למי­ליונר, או לבעל־שם! – ובכל־זאת: “הסופר והעתונאי”! לא כן שתי המודעות של דודי מאיר, שאפילו אחרי מות אחיו לא הניח לו לבו הרע להוסיף לשמו תיבה אחת: “הסופר”. אני זוכר שהייתי מושפע כל־כך מן ההאזנה לקסטות, שלמחרת, כאשר הביא לי אדון מלמד את שני העתונים עם המודעות, ניתחתי בראשי כל מלה, אמרתי לעצמי, ש”אצל הבימאי הגאוני הזה, יותר גדול מסטניסלבסקי," לא היתה אות אחת בלתי־מחושבת. לכן הוסיף את השורה החבוטה מתוך “אחרי מותי”, שאם תרצו זו סתם מליצה ואם תבואו בטענות, יש פה רמז ברור לספרות ולמותו הטרגי, אפשר לומר, גם באמצע חייו, גם באמצע הרומן…

היום אני יודע: לא בשל ניסוחן של המודעות נעדרו מן ההלוָיָה כל אותם אנשים, שחיי אבי היו ארוגים בחייהם בפרקי זמן שונים – חבריו לבית־הספר ולגימנסיה, חברים משנותיו בצבא הבריטי, בכלא עכו ובכלא ירושלים, אפילו לא עשרה חברים ממשמר־העין, לא איש אחד ממנהיגותה הפוליטית של התנועה, מאלה שהיו עמיתיו של מוניה ניר ומאלה שהיו ממשיכיו, מאלה שבהתפרסם ספרו הראשון ורב־התהילה של אבי, “תרפים” דחפוהו ממש בכוח לרשימה בכנסת ולהופעה ברחבי הארץ – גבר גבהּ־קומה ויפה־תואר, אסיר ההגנה, קיבוצניק, סופר. לא איש מאלה זכרוהו מחָדשי ישיבתו בכנסת הראשונה, כאשר פטירתם של שני עסקנים ותיקים הזניקה אותו לרגע למקום ריאלי. לא איש מאלה, שבשנות הששים, בין התפטרותו מהאוניברסיטה לבין התקבלותו לעבודת שכתוּב ותרגום במע­רכת החדשות, היה להם רוח־רפאים, כותב את נאומיהם רבי־ההשראה, הוגה את הגיונותיהם העמוקים, מפייט את זכרונותיהם המפוּיטים. גם לא אחד מאלה ששתו אתו לשָכרה באותם לילות ארוכים, בשני החֳרפים הראשונים שלנו בשלומציון המלכה, שרק בבית בלוֹנג־איילנד שמעתי מפי ענת אֵילו חריצים עמוקים חרצו גם בזכרונהּ, לא רק בזכרוני.

היום אני יודע: כל אלה לא באו, שכּן ימים רבים לפני שהחישה אותו ידידתו לטיפול נמרץ במוֹנטריי, הרבה לפני שיצא למסע שלושת השבועות, כבר לא היה אבי קיים בעיני כל אלה. אדם לא רק חי פעם אחת בלבד, אדם גם אינו מת פעמיִם. אם התבוננה נשמתו של אבי בהלוָיָתוֹ ביום הלוהט ההוא בחולון, לא השתוממהּ. מן הקסטות הייתי צריך להבין, שהידיעה הזאת היא שלא הרפתה ממנו לרגע.

כאן עלי להשליט מעט יותר סדר במהלך המאורעות:

הן את חתימתו של ה“מבוא” – זה שתיכננתי כשרטוט קצר ועניָני של שלבי כניסתי לתוך ספרו של אבי – כותב אני לא ביום ההלוָיָה וב“