רקע
עמנואל בן-גריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

זמן קצר אחרי עלותו ארצה מברלין ב־1936 החל עמנואל בִּן־גָריון (1987־1903) לפרסם בעיתונות העברית מסות ורשימות בענייני ספרות. היה בכך המשך לפעילותו כמבקר הספרות הגרמנית החל בשנת 1925 – פעילות שסוכמה בשני הכרכים של ספרו Ceterum Recenseo (1929, 1932). במשך כחצי יובל שנים, ובמיוחד בשנות הארבעים והחמישים, ניכרה נוכחותו כמבקר שליווה את המתהווה והמתחדש בספרות העברית, וזאת בשני מסלולים מקבילים. האחד – תגובות מיידיות קצרצרות על ספרים חדשים במקור ובתרגום, שפורסמו במדורו הקבוע ב“דבר” תחת הכותרת “עם קריאה ראשונה”, ובלט בהם יסוד ההערכה הפסקנית לחיוב או לשלילה. השני – מסות בעלות אופי תיאורי־התרשמותי, שהוקדשו לשרטוט דיוקנאותיהם של סופרים עברים ולועזים, לעיון במכלולי יצירה רחבים ולהתעמקות ביצירות מופת מן העבר הרחוק והקרוב. חיבורים אלה פורסמו בקביעות בשלוש אכסניות עיקריות: בירחון אגודת הסופרים “מאזניים”, בשבועון “הפועל הצעיר” וביומון “דבר”. מדובר במאות מסות ורשימות, שלא כונסו מעולם בספר, בעיקר משום שעב"ג העדיף להתמסר כל השנים לטיפול בכתבי אביו, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

בשנת 1983, כאשר מלאו לעמנואל בן־גריון שמונים, החל לטפל בחלקה זו בכתיבתו מתוך רצון להציב זכר לעשייתו כמבקר בשני המסלולים שצוינו. בתוך חודשים אחדים אכן גיבש, בסיועו של כותב שורות אלו, מתווה לשני ספרים: “עם קריאה ראשונה”, המקבץ מבחר מרשימות הביקורת הקצרצרות שלו, ו“זיכרון בספר”, המכיל מבחר ממסות העיון הארוכות יותר. עם זאת, בארבע השנים האחרונות לחייו לא נקט כל יוזמה להביא את הספרים לדפוס. הוא הוסיף לעסוק בשנים אלה בעיקר בטיפוח מורשת אביו, כינס את מסותיו עליו בספרו “עולם ועולמות בו” (1986) וערך שורה של קבצים מתוך כתביו (“ילקוט מי”ב“, 1983; “פרקי וולוז’ין”, 1983; “חליפת אגרות מי”ב – ברנר”, 1984; “גנזי מיכה יוסף”, 1986; “שירה ולשון”, 1987). כמו כן פרסם את ספרו האוטוביוגרפי “בין שלשום למחרתיים” (1983), המשקף את תחנות חייו השונות ומעלה את דמויותיהם של הקרובים ללבו. את פרסומם של כרכי הביקורת שלו הותיר כמשאלה בלתי־מפורשת בידי מי שיטפלו בעיזבונו, השמור כיום ב“בית דבורה ועמנואל” בחולון. פרסום הספר הנוכחי, “זיכרון בספר”, בא למלא משאלה זו, ולו במאוחר ובאופן חלקי.

אפשר שהשעיית פרסומם של הספרים נבעה מהיסוסיו של עב"ג ביחס לערך הקיים של מסותיו, שאותם פרשׂ בגילוי לב בטיוטה שהכין ב־1984 להקדמת הספר שלפנינו. הוא שאל את עצמו אם יש טעם בכינוסן של מסות בנות עשרות שנים לאור השינויים שחלו בינתיים בלשון העברית בכלל ובסגנון הביקורת בפרט. הוא היה מודע לאופי המקוטע, המקרי והחלקי של המכלול המקובץ, פרי הנסיבות המזדמנות של הכתיבה, והצֵר על כך שלא ניתן לו להקיף בשעתו את כל סופרי המופת שתרמו לחינוכו. מכאן, לדבריו, האופי הפסיפסי־בהכרח של הספר. על אף ההסתייגויות האלה עולה מדברי המבוא שלו הכרעה ברורה לכנס את הדברים ולהוציאם לאור כמעט כפי שהם, בבחינת תיעוד של פרק בתולדות הביקורת העברית וביטוי לטעמו והשקפותיו הייחודיות של מבקר מסוים אחד. וכך לשונו בעניין זה:

היום, כשעברו מאז כתיבת הפרקים השונים מעשרים עד ארבעים שנה, הגעתי לידי מרחק, המרשה לי להשקיף על העבודות ההן מזווית ראות של זמן, זמן במובנו הכפול: אז ועתה. לכאורה, רוב רובם של דברי ביקורת אלה קשורים היו בתקופתם, ואם גם רק בכך, שההתעוררות לכתיבה באה מדי פעם מן הסיבה החיצונית שהספר הנידון – מקור או תרגום – הופיע באותה השעה ודפק על הדלת. מן הצד השני ההערכה עצמה הייתה תמיד אחת עם “אני מאמין” ספרותי מסוים, ארשה לי לומר אפילו: מסוים מאוד – המקנה להם, דומה, ובלי להתהלל, את הזכות לשמש תעודה.

ואמנם, כוונתי בשעת מעשה החיבור, כמו עתה בעת הכינוס, מוכתבת על ידי אמונתי כי ענף הביקורת בספרות אינו מטרה בפני עצמה אלא מגמה משרתת, ענף עזר שתכליתו ללבן ולהסביר; וגם, כי גם הביקורת הספרותית, בדומה למחקר הספרותי, עומדת בשֵרות הספרות. הכלים שלה – האבחנה, ההבדלה ואותו הסממן שכל כך מתווכחים על זכותו: הטעם – אינם שרירותיים. כרשות שיפוטית בזעיר אנפין אומנם לא תטען לסמכות, אך תודרך מתחושת האחריות.

הקורא בספר זה אכן ייווכח בייחודיות הטעם של האישיות העומדת מאחוריו. בצד אישור וביסוס של ערכי ספרות קלאסיים – מהומרוס ועד דוסטויבסקי – מצויים כאן ערעורים על טיבם וערכם של סופרים מאושיות הקלאסיקה המודרנית, למשל ההסתייגויות העקרוניות המנומקות מן ההערכה המקובלת ליצירותיהם של פרנץ קפקא ותומס מאן. מצד אחר בולטת ההערכה החיובית כלפי יצירות הנחשבות כאילו איבדו את טעמן, או כלפי סופרים הנתפסים בדרך כלל כדמויות צדדיות נידחות. תימצא כאן, למשל, מסה מעמיקה על הרומן “התועה בדרכי החיים” של פרץ סמולנסקין, ובה כפירה נמרצת במוסכמה המקובלת כאילו התיישן רומן זה ללא תקנה, וקריאה לשוב אליו ודווקא בנוסחו המלא. כן בולט יחסו החם ואף הנלהב של עב"ג לספריו של ברוך פישקו־דגון, אמן הכתיבה הסיפורית על בעלי חיים, בו ראה יוצר־מופת שכוח שלא בצדק.

מעבר לעיונים הממוקדים בסוגיה כזו או אחרת עולה מן הספר דיוקן עצמי של מחברו, על צירוף המטענים הרוחניים והרגישויות האסתטיות שהתגלם בו. ניכרת כאן, למשל, זיקתו המיוחדת של עב“ג חוקר הפולקלור לתשתיות העממיות הקדומות של הספרות היפה. הוא חושף מקור אגדי אירופי לאחד משיריו של מיכ”ל; הוא מפתח דיון מאלף במשל כז’אנר קדום אגב עיון במשליו של דוד שמעונוביץ; הוא מתחקה אחר המסורות העממיות היווניות שהוטמעו באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס, וכדומה. מצד אחר טבועה בכתיבתו המורשת שספג בבית אביו, ומסתמנת השפעתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בעיצוב טעמו והשקפותיו של בנו. מדובר בעיקר בקווי יסוד רומנטיים העולים מבין השיטין של מסותיו, כגון הצגת דמותו של משורר־האמת כיחיד נעלה ונבחר המביע את תמצית הרוח של עמו ואשר הופעתו היא פרי נס בלתי־מוסבר, או העדפת היוצרים המגלמים כוחות־טבע וכוחות־לשון ראשוניים על פני אלה הניזונים מן המורשת התרבותית עצמה. מצד שלישי ניכר כאן חותמה של התשתית הקלאסית שקנה עב"ג במערכת החינוך ההומניסטית הגרמנית בראשית המאה העשרים, וזו באה לידי ביטוי מובהק בזיקתו הנפשית העמוקה אל יצירות היסוד של תרבות המערב בכלל ושל הספרות הגרמנית בפרט.

ואולם מרכז הכובד המשמעותי ביותר של הספר נעוץ בסיטואציה ההיסטורית והביוגרפית הייחודית שמתוכה נוצרו פרקיו. עמנואל בן־גריון עלה לארץ־ישראל בלב שלם. הוא ראה בעלייתו מילוי של משאת נפש עמוקה ונקלט בארץ קליטה מהירה ומוצלחת. עם זאת נשא בקרבו את חוויית ההלם, העלבון והשבר של הפליט שאולץ להיעקר מקרקע חיותו הנפשית, הלא היא אירופה ותרבותה, וחזה בפלצות גוברת בגרמניה ארץ הולדתו המשנה במהירות את פניה והופכת ממגדלור של נאורות למוקד של טומאה. מתיחות פנימית זו מחלחלת ברבות מן המסות שכונסו כאן. הָעזה, החושפנית והמרגשת מתוכן היא לטעמי זו המוקדשת לקובץ הסיפורים והרשימות של ג. שופמן “בטרם ארגעה” (1942), פרי כתיבתו של הסופר בארבע השנים הראשונות לשבתו בארץ אחרי שנחלץ מאוסטריה הנאצית ממש ברגע האחרון. מבעד לסקירה רוויית ההזדהות עם יצירות שופמן מגיש עמנואל בן־גריון את וידויו שלו, את שוועתו של העולה הנושא עמו את כאב ההיקרעות ממולדתו הקודמת שהסתאבה. “וכן דינו של היהודי יוצא המערב שמתה עליו מולדתו”, הוא כותב, “כאבו הצורב, כאב האבדון וכאב העלבון וכאב מוסר הכליות, מלֻווה חבלי חידוש חייו, חבלי תיקון חייו”. מנגד הוא חש הכרת־תודה עמוקה כלפי המקום החדש, הנבנה והולך, המאמץ אותו אליו בלא הסתייגות ומאפשר לו סוף סוף לנשום לרווחה במלוא מובן המלה: “הארץ כה קטנה, אבל כארץ החופש היא משתרעת לאין גבולות; הכיכר העגולה עם בריכתה הזעירה והמזרקה המשתפכת מתוכה – יקרה לך עתה מכדור העולם המסתובב בקצב משוגע ומשליך את ילדיו לעברים”.

החשבון הנוקב והכאוב עם גרמניה שזור בחלקים רבים בספר. עובדה ראויה לציון היא, שבדיוק מחצית מן המסות המכונסות כאן – שלושים ואחת מתוך ששים ושתיים – נכתבו במהלך שש שנות מלחמת העולם השנייה (1939־1945), והדי המלחמה והשואה נשמעים בהן בדרכים שונות. מן הסתם אין זה מקרה שדווקא שנות המתיחות ההן הניבו אצלו כתיבה כה אינטנסיבית, אולי כהתעוררות של צורך בחשבון־נפש תרבותי כולל דווקא בנסיבות הימים ההם, אולי כמין מנגנון הגנה שהוליך אותו להיאחז בנכסי תרבות נצחיים כתריס מפני הפורענות הממוטטת סדרי עולם. עמנואל בן־גריון שואל את עצמו מה יהיה יחסו מעתה ואילך אל אושיות הקלאסיקה הגרמנית – בראש ובראשונה גתה – משעה שנעשתה לשונה ללשונם של הרוצחים. לנוכח זוועות ההווה הוא מעלה שאלות מורכבות על הנימות האנטישמיות המצויות אף ביצירתם של גדולי הגדולים, משקספיר ועד דוסטויבסקי. הוא מבחין בין סופרים גרמנים שאיבדו את עולמם משעה שלא הסתייגו מן המשטר הנאצי או אף נספחו אליו (כגון גרהרט האופטמן) לבין מי שעמדו במבחן המוסרי בכבוד ובאומץ (כגון אריך מריה רימרק). הוא בוחן מצדדים שונים את “פרשת יהודה־אשכנז”, ומנסה לערוך מאזן כולל של נוכחות היהודים בתרבות הגרמנית ותרומתם לה מאז המאה השמונה־עשרה. אלה ואחרות הן הסוגיות המעניקות לספר את עיקר משקלו, ומצרפות אותו אל כלל הקולות שבקעו באותן שנים מתוך היישוב היהודי בארץ ישראל, הצופה אין אונים במתרחש על אדמת אירופה.

הספר מממש בעיקרו את תוכניתו המקורית של עמנואל בן־גריון, אך כלולות בו עוד מספר מסות שסברתי כי לא יהיה שלם בלעדיהן. בסיום כל מסה הובא מראה־מקום מקוצר של פרסומה הראשון. פירוט ביבליוגרפי מלא יימצא בנספח החותם את הספר. בשולי הספר נוסף מדור על עמנואל בן־גריון ולזכרו, ובו מוארים דמותו ופעלו משלוש זוויות־ראות משלימות, פרי עטם של שלושה שהיו קרובים אליו. הספר כולו נועד לשרטט דיוקן של עמנואל בן־גריון מבקר הספרות, כהשלמה להיבטים הידועים והמתועדים יותר של פעלו: כחוקר האגדה והפולקלור, ובעיקר כשומר והמטפח הגדול של נחלת אביו, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. פרסומו עתה הוא בבחינת מחווה לאדם מיוחד במינו, אציל הרוח במלוא מובן המלה, שזכרו שמור בלב אוהביו.

אבנר הולצמן

המלצות קוראים
תגיות