בעת אחת הופיעו בעברית שני ספרי־חיים של שני סופרים גרמניים מזרע ישראל, ידועים בשמם, אשר גזרת הנאצים הפכתם פליטים, ואם כי נתקבלו בעולם הרחב בזרועות פתוחות, לא יכלו לקנות להם אחיזה ובסופם טרפו נפשם בכפם: הלוא הם סטפן צווייג (“העולם של אתמול”, בהוצאת צ. ליינמן, תש"ד) וארנסט טולר (“נעורים בגרמניה”, בהוצאת ספריית פועלים, תש"ד). אלמלא מקרה מותם המשותף, ודמיון אי אלו קווים חיצוניים שבמסגרת חייהם ויצירתם של שני אלה, לא היינו באים מן הסתם לידי השוואתם איש לאחיו. ומה גם ששניהם לא השתייכו לדור אחד, כי טולר היה בי“ב שנים צעיר מצווייג (ולכן הייתה המלחמה הקודמת מפרשת נעוריו) ולא הוציא את שנתו המ”ו, בעוד שצווייג עבר את גבול שנתו השישים (וכך נעשה עֵד־חיים למלחמת העולם השנייה ואף עוד חש במפנה שבישר את הגאולה); ועוד: טולר חזר על סיפור נעוריו עם צאתו מגרמניה, בן ארבעים לערך, והוסיף עליו כחצי מניין שנות חיים וצער, ולא ראה בו בחיבורו אחרית דברו כלל, בעוד שצווייג כתב את ספרו ערב התאבדותו ממש, בחינת צוואה או, אפשר לומר, הספד על עולמו שצלל תהומה. הביוגרפיה של טולר מגֻוונת גיווני קטגוריה והצטדקות; צווייג לא זו בלבד שלא לימד זכות על העבר הזוהר, הוא כמעט שלא הטיל דופי בהווה הסוער והמסעיר. אם לדבר בלשון ההוגים, נציין את צווייג כסופר אסתטיקן ואילו את טולר כלוחם אתיקן; ואם תמצא צד שווה בעצם השתדלותם של שניהם למען שינוי פני העולם לטובה, הרי שצווייג מילא את תפקידו המסוים בשדה התרבות, בשאפו למצוא ולהפיץ לשון משותפת לבני עמים שונים, שישכחו ריבם ולא ילמדו עוד מלחמה; מה שאין כן טולר, שנתן ידו למתקנים את עמם מבפנים, למתמרדים לשם מצווה, לאלה אשר אף דם אחים ישפכו בשם ולמען משאת הנפש. אחת הייתה הגזירה על השניים, גזירת אשכנז הטוטליטארית, שלא רצתה להכיר באשכנזיותם, גזירה חיצונית; וגם גזירה שווה זו של ישראליותם הגזעית־מוצאית שהפכה בשבילם גזירת גורל. והנה גם בגזר־דין מוות זה שגזרו על עצמם נשתוו. מה שגרם להחלטתם המיואשת לא נחקר עדיין וספק אם ייוודע על אמיתו; מן הצדק אפוא (ודווקא משנראה עצמנו נאלצים להוציא ביקורת על מפעלם הרוחני של השניים גם יחד) כי דבר מותם יישאר סודם ויכובד כסודם.

ההתנצחות יהודה־אשכנז, תחילתה לא הייתה מדעת וסופה הפכה גורל לשני הצדדים גם יחד. הגרמנים המירו חיש מהר את שיכרון התחייה המדומה באימת הכליה הממשית. ואנו היהודים, אמנם עמידתנו על פני קברים רבים מספור, אבל זכינו גם בנס העלאת קרום על עצמות יבשות. והנה הערכתנו את תרומת האחים הנידחים לתרבות הארץ והאם של הגזירה אינה צריכה להזדהות לא בהערכה האשכנזית השכיחה והכוזבת, ולא להבדיל בתפיסה הציונית המוסכמת. כי אף אם נקבל את ההנחה, שגם צווייג וגם טולר לא הוסיפו על התרבות הגרמנית אלא חזרו עליה, הרי אנו דוחים אף דוחים את ההאשמה, כאילו “הרעילו בארות” בגרמניה זו מולדתם. האמת היא, שבשעה שהגרמנים הוציאו את היהודים מכלל ספרותם ואמנותם, הם הניפו את הגרזן גם על גזע תרבותם הם, ולאו דווקא מחמת ערכם היתֵר של יצירת רוב המחברים המגורשים האלה, כי אם מחמת תלותם ההדדית, זו הפלאית והבלתי צפויה, של תרבות וחופש, ערכי יסוד של עם ואדם. אם אין חופש, אין תרבות כלל.

כיוצא בזה לא נתבע את עלבון העברית מאת מחברים יהודים שכתבו לועזית. עלינו לשאול בראש ובראשונה לערכה המוחלט של היצירה ההיא, ואך אם אמנם ערך הוא – תרומה אמיתית לקודשי הספרות – נקבל אותה ונלמד מפיה. וכן נחקור, וביתר עוז, אֵי לקח יהודי טמון במעגל חייהם ויצירתם של אלה, לאמור שננסה לברר עד כמה יכולה בדיקת הפרשה הזאת, הכאובה והמכאיבה ושאינה חוזרת, לשמש לנו סימן דרך, נמשלו של משל, אזהרה ולקח. ואולם בשאלת התועלת או הנזק המדומים, שגרמו הסופרים האלה לספרות עמם־לשונם, לא נגע, כי לא בנפשנו היא. וכן לא נדרוס ברגל גאווה על רשותם הפרטית של הסופרים האלה, אף אם נוציא עליהם דין שלא לזכות, ונחשוב אותם קורבנות, בין אם נרצָה קורבנם ובין לא נרצה. אין לאל ידינו כי אם להתבונן בקלסתר פני ההיסטוריה, אשר גם אנחנו גם אחינו אלה האובדים, אף אותם התליינים שמילאו בהיסח הדעת את צו הגורל בנו ובהם – מגיבוריה הם, גיבורים שלא מרצון ובחירה, אך בתוקף חוקים ומזלות הכבירים מכולנו.

טולר הסופר לא נמנה עם היוצרים, אף לא עם המחדשים חידוש של קיימא בספרות. עיקר תרומתו לשדה הספר – אי אלו דרמות מהפכניות. בדברי ימי האקספרסיוניזם והמחזה הסוציאלי־מגמתי נזכר שמו, אם כי אינו מזהיר. לא זכה ולא חונַן בברכת השפה (אף לא בשיריו, החסרים לחלוטין את ה“עז גם מתוק” של הפיוט שירד כפיוט ולא כפרוזה); סגולת הכרקטריזציה הייתה ממנו והלאה; מחזותיו חיו מחסדן של אידיאות וסיסמאות, אשר אך במידה שהשחקן והבמאי ייתנו עליהם מיכולתם, והקהל מאמונתו, יהיו ויחיו. ניתן להשוותו במידת־מה לדרמטיקן הגרמני גיאורג קייזר, אשר אף הוא לא הזרים דם בעורקי דמויותיו, אבל חונַן, לעומת טולר, בשכל חודר וקודח והכניע ושכנע בתוקף הגיון הברזל שלו, ומה גם שידע לגלות נושאים ועלילות ולגאול אותם. אחת הטרגדיות של טולר מוסבה על מקרה אסונו של חייל משוחרר, ששב מן המלחמה סריס ואשתו־אוהבתו לא יכלה להשתיק קול צעקת דמה ובגדה בו שלא מטעמים נפשיים, ובלב שבור… הדרמה באה לקטרג על המלחמה, היא אם כל הפגעים, התלאות והייסורים, ואמנם מגמתה הייתה שכרה. אבל הנושא כשהוא לעצמו יַראה בעליל עד כמה רחוק היה המחבר מכל התבוננות שהיא בתוגתו הנצחית של כלל האדם, זו התוגה הנעוצה בליבו, בנפשו; גורלו־מארתו זה שתחת לשונו בלבד החיים והמוות. המום כשהוא לעצמו, המחלה, המוות – אינם גוף הטרגדיה אלא בחינת מכשירים של המזל, ואסון הופך טרגדיה אך בעטיה של אשמת האדם, הנעוצה באופיו והנובעת מנפשו.

והנה גם בהעלאת פרשת חייו על הנייר בספרו זה “נעורים בגרמניה” נכשל, לפי דעתי, לחלוטין. עיקר הספר חלקו של המחבר במרד הבווארי וברפובליקה המועצתית שהוקמה שם זמנית ומייד נפלה. אין אנו משיגים, למשל, מתוך ספר זיכרון זה, לא כיצד עלה העלם לגדולה, ובזכות מה העריצוהו ההמונים, ובשלמה נראה לו האסיר לצד המנצח במלחמת האזרחים כה מסוכן, כה ראוי לזה שייראו מפניו. אף עצם התפתחות־השתלשלות המאורעות, שהכריעו לא את גורלו בלבד – והרי בוודאי שבנפשו היו הדברים – אינה מתבררת ואינה מסתברת מתוך רשימותיו. ועוד יש לציין, ובאובייקטיביות גמורה: הגיבור, המעיד על עצמו בגוף ראשון, ובעצם ללא התייהרות יתירה, אך כקובע עובדות בעלמא, לא נעשה אהוד עליך, ולא כל שכן שאינו מכניס אותך תחת כנפי תורתו.

עברנו בלי משים מן התחום הספרותי אל שדה הפוליטיקה. טולר, בן להורים בורגנים, שלא סבל מחסור מעודו, וגם יצרו הספרותי בא על סיפוקו המלא כבר עם ראשית התנסותו בשדה זה (לא היה עליו להילחם על הפרסום, ולא כל שכן להיאבק עם נפשו לפני שיפורסם, ואף לבוסר שלו נפתחו כל השערים מיד), היה גם תלמיד גם סטודנט כאילו בהיסח הדעת, ואחרון אחרון מוזר – חייל מתנדב. הוא מתאר את שלוש הדרגות האלה שעברו עליו, או שדרכן עבר, בחינת דירות, שאיזשהו אפוטרופוס אלמוני, שלא התכוון לטובתו, שכרן בשבילו והכריח אותו לגור בהן, וחייו האמיתיים התרחשו מחוצה להן, באיזה חלל ריק בלתי מסומן. אכן יש קו חשוב שהמלחמה הבשילה בו את התכונות הכמוסות בתוכו, לאמור שנעשה סופר ומהפכן בתוקף ובתוצאה של איזו התפתחות פנימית, הרעשה פנימית, משבר פנימי. אבל אם אמנם כאלה היו פני הדברים, הרי הקורא הבלתי משוחד של הספר וודאי שידון אחרת ויגיד, כי גם שני הגלגולים האלה הוכנו לו מטעם איזו חברה משותקת שחסרה לחלוטין אנשי מדרש ומעשה, או שלא הכירה באלה שהיו לה באמת וקפצה על התחליף. טולר היה בן נאמן לתקופה חסרת פרצוף, ויש להדגיש זאת לא לשם הצדקה או סנגוריה, כי אין גם מקום לקטרוג כלשהו. אני נזכר במקרהו של הסוציאליסט צייגנר, נוצרי גרמני לפי מוצאו. האיש הזה, משכיל בן משכיל, הצטרף לשורת העובדים ונלחם את מלחמתם ועלה לגדולה ולא כפר בתעודתו. אויביו הפולטים לא שקטו עד שסיבכוהו במשפט פלילי וסופו שהושם במאסר והודח. מקרהו הסעיר בשעתו (ימי הגאון המדומה של הרפובליקה הוויימארית) את הרוחות, וזכורני שפעם נמצאתי קורא באחד מכתבי־העת על משפט האיש, ואני בנסיעתי ברכבת העירונית אל מקום עבודתי, ופנה אלי אחד הנוסעים, פועל, ופלט בהתרגשות: “יהא ידוע לך, לא האינטליגנטים הם שבגדו בנו הפועלים ושהסגירו אותנו. את המלאכה הזאת עשו דווקא אנשינו אנו”. התכוון בעצם לבני מעמד העובדים שעלו לדרגת עסקנים ושכחו את עברם ואת ייעודם. השיחה המקרית הזאת אולי כוחה יפה להסביר, על מה הוקיר איש העבודה הפיסית דווקא את הזר שהושיט לו יד ונעשה לו פה, את בן המעמד האחר, את בן הגזע האחר. לא מטעם זה, טעם יחסם של הפועלים גופם אל באי־כוחם אלה שמוצאם ומסגרת חייהם מסיבה אחרת ומחינוך אחר וגם ממסורת אחרת, לא היה בהם כדי לערער על צדק שליחותם; ודווקא הסוציאליסט היהודי הציג את הפועל הגרמני בלגיטימיות גמורה. לא דחק רגליו של מישהו; להיפך – מילא חלל, מילא תפקיד. ואשר לטולר – הדברים נאמרים עוד ביתר שאת. לא היה זולתו מי שינהיג את אלה שתלו בו תקוות; כלי חפץ היה בתכלית, ופרשת העינויים שסבל בגלל אותה התנועה שנישאה אותו נשארה דף בהיסטוריה הגרמנית ובדברי ימי הסוציאליזם הלוחם. יזכרוהו לטובה. אלא שעלינו להשתמש לגביו בקנה מידה אחר, אכזרי ולא רחמן. לא המעשה (במקרה דידן: משעה שלא יצא אל הפועל) הוא העיקר כי אם המדרש: לא הרצון הטוב יהיה הקובע, כי אם “השכל הטוב”; לא לפי מה שעבר עליו נעריך אותו, כי אם לפי מבנה עולמו הפנימי.

וכאן יש בידינו להביא עדות שלו עצמו, גילוי דעת, הודיה בספקות שנתעוררו בו ואיך ידע להשתיקם. הוא התגבר על צערו של הילד שגידפוהו חינם בניו של בעל הבית כ“יהודי”; גם לא נשאר תמים עם ימי התכחשותו הגמורה ליהדות, עת תקפתו שמחה בזמן התגייסותו על שבוחניו לא הכירו מן הסתם כי ממוצא יהודי הנהו, והוא עוד הרחיק אז להתנכר ויצא מעדתו והצטרף לחברת הדיסידנטים. אבל אם לא ישקר לנפשו, יודה בשניות זו בה הוא נתון מעודו: גרמני לפי לשון לימודו (“וכי לא הניעוני להכרת תודה ולא צדו את ליבי חרוזיהם של גתה והלדרלין, שקראתים בעודני נער”) ולפי לשון יצירתו (“האיני נאבק כסופר גרמני על תפילה זכה, על דמות אצילה”); ויהודי לפי תולדות שבטו ("נצר לעם זה, הנרדף זה אלפי שנה וכו‘, אשר נביאיו הפיצו את קול קריאתו של הצדק וכו’, אשר אמיצי הלב שבו לא כפפו את גבם וכו' "). אמנם אינו נתפס לגאווה גזענית אף הוא; להשיב על הלאומנות הגרמנית־גזעית, זו השוללת את גרמניותו, בחשבון עולם שכנגד, בלאומנות יהודית־גזענית. מן הסכנה הזאת חילץ אותו הסוציאליזם, זה העתיד להכריע “את איבת הלאומים, כשם שיכריע את שנאת המעמדות.” סוף דבר: “לאם יהודיה נולדתי, בגרמניה נזונותי, מאירופה השכלתי, מולדתי תבל ומלואה, מכורתי העולם הגדול.” כאן, ב“אני מאמין” זה, אין עוד זכר אף לתחומי השפה; אזרח העולם הנהו, שלא יכיר בשום גבול ותחום.

ברם, מן המיצר קראתי. הקריאה תמיד מן המיצר היא. הוא לא רצה לענות על יהירות גרמנית ביהירות יהודית, אבל משנתו הוא לא היה מוצאה מן הענווה כלל, ודווקא הייתה בו וחייתה בו ומילאה כל חדרי לבו יהירות אחרת גדולה, מאוד פוגמת ובלתי מוצדקת: גאוות הסופר באשר הוא סופר, ומה גם סופר לוחם. הנבואה הישראלית הקדומה רק את שמעה שמע, והיא, שנלחמה כל ימי חלדה בנבואת השקר, ודאי שאינה נותנת מן הסתם לכל נין ונכד לדגול בערכיה. ואילו גתה והלדרלין – לא נבוא למדוד בקנה מידת גאונם את האפיגונים למיניהם, אבל ברור הוא: הם הם שקיבלו נבואה מן הנביאים. נחלת נביאי ישראל שייכת מזמן לעולם כולו, וכיוצא בזה נחלת גתה והלדרלין יצאה מזמן מגדר הגרמניות. כללו של דבר: היוצר יונק משורשי עמו (האדמה, הדת והלשון – שלושה הם שהם אחד: מקור) וסופו יתקבל בכל רחבי תבל. לא מן המרחב באים אל המרחב. אם אין הוֹרה קיימת, אין התורה מתקיימת.

ואל מקרהו המיוחד של טולר נוסיף עוד פרט אחד: גם לו לאחינו זה הטועה נפתח שער ההצלה, נזדמן לו לדרוך בכף רגלו על אדמת הארץ. לא רצה אבניה. אשר לסוד הסתלקותו מן העולם – חלילה לנו, כאמור, מלגעת בו. ואולם אין כוחו של הסוד הזה יפה לכפר. ומה לנו ולמשנתו?

סטפן צווייג – מה שלא נאמר עליו, בשמו קשורה פרשת ספרות. לא עליה אדון בשעת מתיחות זו; אף לא אבוא לנתח את יצירתו דווקא באיזמל שהושחז בכוונה. צווייג אמנם הקדיש פעם מחקר משולש לערכי האמנות הצרופה (ספרו “שלושה אמנים יוצרים” על בלזק, דיקנס, דוסטויבסקי) ולאחר שהתנסה עצמו בשדה הפרסום (שיריו ומחזותיו לא זכו לאחד משישים מפרסום סיפוריו, ולעולם לא היו מקנים לו את שמו) אין מה שיאסור עלינו למדוד את כתביו לפי קנה מידת לשונו. הגרמנית שלו לא הייתה שורשית, כי אם לשון תרגום מלכתחילה (ומכאן גם היותה מאוד נוחה להיות מועתקת מכלי לכלי, מעין שפה בין־לאומית הנשמעת לדוברים בשבעים לשון). ההערה הזאת, וכמותה גם טעמים אחרים הבאים להראות כי גדולה ייחסו לאיש הזה שלא בצדק – אינה נגזרת מגזירת גרמניה הנאצית שהוציאה על סופרים בני מוצא “זר”. האמת היא כי שפתו של צווייג היא לשון ספרותית וחסרה הייתה לחלוטין את רוח הקודש.

נייחד כאן את הדיבור על ספרו האחרון של צווייג, ספרו “העולם של אתמול”. הכותרת הזאת עצמה כמוה כביקורת, ביקורת עצמית. על מפתן המוות הביט הסופר, אמן החיים, על עולמו זה בו גדל ובו אך בו עלה לפסגה, וראה אותו לא רק חרבות חרבות כי אם גם חתום בחותמת של ה“עבר חלף לו”. ועוד יותר מתבררת עמדתו הביקורתית, שקנה לו משהגיע אל עברי פי פחת, מתוך פרק הפתיחה של ספרו, בו הוא מתאר תיאור כאילו אובייקטיבי ובלתי משוחד את הסביבה האזרחית של בית אבא ואמא וכל בני דורם ומעמדם: ביטחון זה שלא היה לו על מה לסמוך; ביטחון בלתי מובן זה שנוצר והתבצר אצל אלה שלא טעמו טעם עוני וסבל מעודם. ואולם עם גישתו לפרשת התפתחותו הוא, שהייתה עלייה תמידית בסולם השם הטוב, הכבוד וההדר, העושר והאושר, ונזכר במה שהיה לו ואבד לו, הנה עינו שנפקחה לרגע שוב נעצמת ולא יראה כי אם את זוהרו של אתמולו הפרטי, כאילו לא ערוך מאתמול תפתה.

כי המכריע והמפתיע בדרכו של צווייג אינו הביטחון החומרי בו זכה וזוכה מלידה, כי אם הביטחון הרוחני, עובדה זו שחי מראשית דרכו בספרות באווירה של “מקרבים ואינם דוחים”, ונתקבל בסבר פנים יפות ובתרועות הידד אצל כל דברי הספרות ונציגי התרבות אשר בזמנו. ועל יסוד עמדתו המובטחת יצא לו מעודו למלא תפקיד להועיל: להיות מתווך, סרסור למצווה, גושר גשרים בין אנשי רוח שמשני עברי הסמבטיון. בימי בלבול הלשונות, ימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, הציג את אחוות העמים שינקה אצלו מאמונת הייחוד באלוהי הספרות. שאלות סוציאליות לא העסיקו אותו במיוחד, ובעיות מדיניות לא כל שכן. בשבילו הייתה ההופעה הצדדית הנקראת אינפלציה, בנוסחה האוסטרי והגרמני, והיא איננה כי אם מחלה מטרידה אך מצויה, אחד מאלפי מלבושיה של הפורענות, בחינת מגפה איומה על שהיא אוכלת פרי עבודת שנים ועושה שמות בקודשי הקודשים של החיסכון; ולא נלאה לתאר קללותיה ולהשתאות אל הצער שנגרם בעטיה לרכושן הזעיר, לאזרח. כי העולם צריך היה, לדידו, להתפתח ולהתקדם ללא נסיגות כלשהן, בלי עיכובים ובלי הפרעות, בדרך אל התהוות והתלכדות משפחת העמים הנאורה, המרוכזת מסביב למקדשי אלוהי היצירה, והאמנים כמותם כמו כוהנים גדולים המשרתים לפני ולפנים.

הוא חי כאילו חיי אציל ובעל אחוזה שקיבל את נווהו מאבות אבותיו וכל ימיו ישקוד לשפר את הנחלה; אך גם יאהב לצוד ציד ולטעום מטעם החיים המעודנים. נמשלו של משל זה – גן הספרות, נחלת קדומים זו שמצָאָה מוכנה בשבילו כדי שישמרה וישפרנה. גילה זנים מזנים שונים והעבירם לגינתו. בנה לו חממה, וגידל בה מפלאי ארצות רחוקות. והוא עצמו תר את הארצות האלה, היה אורח כבוד אצל גנני נוי כמותו והחליף איתם – רשמים, פירות, תענוגות. השמש זרחה לה בעִתה. הגשם ירד בעיתו, קיץ וחורף לא שבתו. לא צריך היה לשכוח ולהסיח דעת, כי לא ידע כלל שגם שדות־בור ישנם בעולם, ויערות בראשית, מדברות וערבות ללא סוף ותקווה; ולא היה מדובר שם על הבצורת, על השידפון, על רעידת אדמה… מיטתו הייתה מוצעת בכל האכסניות שבעולם. המים, מים קרים וחמים, השתפכו מתוך הברזים לרענן גוף ונפש; ועם המאכלים המתוקנים והיינות המטופחים מצא על שולחנותיו ערוכה לו גם שיחת הרעים, היפה לתבל את הארוחה. כללו של דבר: הוא חי לו בעולם שדימה אותו לפרוזדור לעולם של מחר. וזה לא היה כי אם עולמו של יום עבר, במובן אכזרי מאה מונים מתפישתו המליצית, מעין “אתמול” שבדמיון בלבד, אשר כל יום ויום, גם היום הרגיל כביכול, יסתרו אותו תכלית הסתירה. מוזר ובלתי מובן רק זה – כלום לא הסעיר אותו מימיו סער החיים הפרטיים, על פורענותיהם המזומנות לכל דרי מטה? בנקודה זו אך שתוק ישתוק – שתיקה עקשנית. ספריו לא גילו מן התהום אלא ממה ששמע עליה ביחס לאחרים; לאמנים סובלים, אשר עליהם אהב לייחד את הדיבור דווקא (ראה רשימתו של ג. שופמן: “בספר ובחיים”, בטרם ארגעה 220). אך לזכותו נביע את ההשערה, כי גם על חייו האישיים עברה איזו כוס, ולו רק פעם אחת. אלא שהעדיף לקחת את סודו עימו ולגנזו עימו, ומשום מה “שכח את העיקר” להשקיעו בתוך היצירה. לאחר שתיעף לשאול את ספריו ותנסה לקרוא בקלסתר פניו (מצילומיו נשתמרו ופורסמו), לא תשער גם כאן פתרון החידה הראויה לפתרון. מדמותו מביטות אליך עיניים תאוותניות־רעבתניות, לא תשבענה אף לא תופתענה לעולם.

אם לציין במילה אחת את יחסו אל החיים ואל ה“מעֵבר לחיים” גם יחד, אותו היחס המשתקף בעקיפין גם מתוך סיפוריו ומסותיו, אבל הספר האוטוביוגרפי מגלה אותו כמעט ביודעים – הרי יש לומר: מידתו לקלוט ולקבל, לתת ולהעניק, הייתה בכל מקום ומקום זו הנקראת הנאה. הוא נהנה לא רק מן היפה כי אם גם מן הטוב. האמנות, שלו עצמו וזו הנערצת של זולתו, הייתה לו עניין של תענוג, של דבר מה הגורם נעימות. תאווה לעיניים וטוב למאכל, כזה אך כזה נראה לו עץ הדעת, ועץ החיים לא כל שכן. כל מה שעשה לפי השקפתו לטובת האנושות, אשר אנשי הרוח מצווים היו לדידו להחזיר לה את גן העדן האבוד, לאחר נפילתה פלאים בימי בלבול הרוחות – סיפוק היה לו הדבר, במובנו החומרי־חומרני ביותר של המושג הנדוש הזה, סיפוק לחושיו. בנקודה זו תמצא את המפריד בינו לבין הסופר בחיר־אלוה, אשר הספרות היא גורלו להתענות בה. לא נגיד שקרדום הייתה לו לחפור בה, אבל תמרוק הייתה לו להתבשם בה.

ראייה זו או הסתכלות זו מתוך חמידה והתאוות, לא ייתכן שלא תהא מה שנקרא בתחומי חיים אחרים בתואר שטחי. הנה, למשל, דבריו על פאריס של ימי השלום, של ימי עלומיו. איזו אווירה של קלות רגש וקלות דעת שררה בה! “שום דבר לא היה קשה או נוקשה. יחסים עם נשים היו נוחים להתחיל ונוחים להסתיים”. (ההדגשה שלי, ע. ב. ג). לא נבוא לקרוא תיגר על חוסר־לב המתגלה בתוך משפטים והערכות כאלה, אבל עצם ההתבוננות לא תפסה כאן כי אם את ה“לכאורה” וה“למראית עין”. יש עם הכולא את נשיו בהרמון – ומגדל פרוצות. אין דינו של הנוכרי כדינו של האזרח. הרחוב אינו הבית. המלון אינו העולם הקטן ואינו העולם הגדול.

המידה הזאת היא גם אנוכית בתכלית. קרה מקרה וחזר ונשנה (וכמעט שבגלל זאת נתפס לאמונת אלילים) וניסיונותיו הראשונים לכבוש את התיאטרון במחזותיו לא זכו להגשמה, כי המבַצע הראשי שלהם מת מיתה חטופה, ואולם כשצווייג מציין, כי השחקן הנערץ שבק חיים לכל חי, והרי לא הוא בלבד שָכל את השותף לחזונו, כי אם לעולם התיאטרון כולו אבדה אבידה שאינה חוזרת, לא נתן לו ליבו שלא להוסיף: “חרוזי היו האחרונים על דל שפתיו הנפלאות”. הפורענות הפכה לו חוויה, אשר הפסדה יוצא בשכרה.

לאחר המלחמה הקודמת בחר לו צווייג למקום שבתו את זלצבורג, “כמובחרת לא רק מבחינת הנוף, אלא גם מפני מקומה הגיאוגרפי”, ומדוע? “משם אפשר לנסוע ברכבת למינכן בשתי שעות וחצי, לווינה – בחמש שעות. לציריך או ונציה – בעשר ולפאריז – בעשרים”, כי בלשונו היא “זו הייתה המקפצה הנכונה לאירופה”, ובלשוננו: ביתו לא היה לו בית כי אם בית נתיבות. בסביבת זלצבורג זו רכש לו ארמון עתיק, וכל אימת שירד משם לעיר (והשנים שנות המצוקה של עם מנוצח במלחמה) הייתה לו ירידה זו ל“חוויה מזעזעת”, כי, לפי דבריו: “זו הפעם הראשונה שראיתי את הרעב עין בעין.” יש להדגיש את שם הפועל: ראיתי. לא: טעמתי; לא: הרגשתי; כי אם ראיתי. אבל אותה שעה לא היה הסופר טירון במערכת החיים, כי אם כבר היה סופר מפורסם עד מאוד; כבר כתב את “ירמיהו” שלו, חזיון המוסב על אותו הנביא דווקא שלא נלאה מלהזכיר את שלוש הפורעניות הקשורות ודבוקות יחד, הלוא הן החרב הדֶבר והרעב. ואם אחד אחר מאנשי הנבואה קם וקרא: “הנה ימים באים, נאום אדוני ה‘, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה’”, ואנו מנסים לשאול את עצמנו, במה גדול וגואל כוחן של המילים המכונפות האלה. ונגיד: הרעב הגשמי אינו רק נמשלו של הרעב הרוחני, אלא שאלמלא ידע הנביא את הרעב מגופו, לא יכול היה להתעלות להנצחתו במשל.

קשה להביע דברים הנשמעים כאילו הטחנו אותם כלפי מי שמת ואיננו עוד. אבל למעשה מכוונים הדברים לא נגד האיש הקורבן, כי אם כלפי חשבון־עולם זה שהוא הציג אותו, ולמען התלמידים שלא ייכשלו. והוטל עוד עלינו לנגוע בנקודה היהודית, אך נסתפק בהבאת הדברים ללא פירוש והערת לוואי. בפרקו “ההתאבקות למען אחווה רוחנית” נכלל ה“אני מאמין” היהודי שלו, לשם הסברת רעיון מחזהו “ירמיהו” (שהוצג, כידוע, גם בעברית):

…כשבחרתי נושא מקראי נגעתי בלי משים בדבר שלא השתמשתי בו מעודי: בשיתוף הגורל היהודי, שהיה מבוסס או בדמי או במחשכי המסורת. האם לא עמי הוא שנוצח שוב ושוב על ידי עמים אחרים ועדיין האריך ימים אחריהם מחמת כוח סתר – אותו כוח של שינוי המפלה על ידי הרצון, של עמידה בפניה? האם לא התנבאו נביאינו לציד ולרדיפה בלי הפוגות המגלגלים אותנו כיום שוב על פני כל הדרכים כמוץ, והאם לא אישרו כניעה זו לכוח ואפילו בירכו אותה כדרך לאלוהים? האם לא היו הייסורים תמיד מועילים לכלל ולפרט? אני הבינותי זאת מדי עבדי במחזה וכו'.

גם לצווייג, כמו לטולר, זומן המוצא. הרצל העורך פתח לו בשעתו את השער לעולם העיתונות, וגם מחזונו היהודי של הרצל נתרשם כדרכו, דרך חושיו. אך עם היחרב עליו עולמו יכול היה להוציא עוז מן המתוק הזה, ולא היה לאל ידו.

כל האמור ומרומז לעיל ביחס לשני סופרים ואנשי־שם יהודים־גרמנים, שעלו לדרגת מנהיגות ונציגות ולא היו למעשה כי אם בנים אובדים – מתאשר אישור גמור על ידי דוגמה שכנגד, מופת שכנגד, בלתי צפוי ומפתיע־מכריע כאחת. כוונתי לספר “פרקי חיים” מאת המנוח ד“ר ארתור רופין (בהוצאת עם עובד, תש"ד. עברית: א. ד. שפירא). החלק הראשון, “נערות ושחרות בגולה”, חוזר על פרשה מקבילה־לא־מקבילה ל”נעורים בגרמניה" של טולר ולריש “העולם של אתמול” של צווייג. גם ספרו של רופין נכתב גרמנית. אף הוא היה ממוצא אזרחי, ומשלוח־יד הוריו, כמשלוח־ידי הורי צווייג וטולר – המסחר והחנוונות. הוא וטולר גם יצאו מחבל אחד, שהיה לפני החלוקה של הפולנים וגוּרמַן בכוח. אלא שלרופין זומנה כמעט משחר ימיו מלחמת קיום קשה על שתי חזיתותיו: חזית החומר וחזית הרוח. הוא לא ראה את הרעב, הוא טעם את טעמו המלא, והיה עליו, על האח הבכור, להיות מימי עלומיו המשענת לכל בני המשפחה. לא הוריו האמידים שלחו את בנם המפונק לאוניברסיטה; הוא עצמו נלחם על זכותו ללמוד, והתנזר שנים על שנים מהתגשמות חלומו, ולא קנה לו אותה כי אם דרך קורבן, הריסת גשרים, עמידתו איתן בניסיונות קשים. בין הפיתויים שקסמו־ארבו לו לצעיר היה גם האור המתעה של הספרות, זר קוצים זה של המשורר והדרמטיקן. בספרו נדפסו כמה שירי נעורים שלו; וכן הוא מעלה בו את זיכרון דרמה היסטורית אשר על כתיבתה שקד זמן רב – עד שלמד לכבוש את היצר. על סמך דבריו אלה, דברי ביקורת עצמית אובייקטיבית של מי שלא היה חנף לעצמו, אנו מבינים לסיבת ויתורו: הכיר ברורות כי לעולם לא יגיע בה למעלת היצירה הגואלת ובתחליף לה לא רצה להסתפק, אלא שערכם היחסי של דברי שירתו לא היה מבוטל כלל; ואלמלא נענה לה ודאי שהיה זוכה להיכנס בפרוזדורו של פרדס. כאן עלינו לציין, כי הספר “פרקי חיים”, הכתוב ללא פרטנזיה ספרותית כלשהי, הנהו ספרות במובנה הטוב והשלם של המילה. זה האיש, שקנה לו את עולמו בישראל כחוקר וכמארגן וכמשרת את העם בחידוש המולדת, היה מספר נאמן ורב כוח. תיאור בית אביו בכלל ואופיו המיוחד של אביו בפרט, תיאור עולם המסחר, תיאור התהוותו והיעשותו לאיש, תיאור גרמניה של אז, תיאור יהדות גרמניה של אז – ערכם הענייני־תעודתי הולך בד בבד עם ערכם ככיבוש אמנותי בשדה הפרוזה המציירת.

כשנעמיק חדור וחקור נמצא כי דווקא זה האיש רופין, אשר כבן שלושים ושלוש שנים עזב את ארץ מגוריו על מנת להיות עברי בארץ העברים, מושרש היה בה באשכנז הורתו ולא זרה הייתה לו כל עיקר. ולעומתו טולר וצווייג – לא נסקול את ארונותיהם ולא יהי קטרוג כלשהו בדבר כשנקבע את העובדה: שורשים לא היו להם, לא שם ואף לא בשום מקום בעולם. אמנם, שניהם השלו את עצמם ואת זולתם באמונה אלילית זו, כאילו ההתענגות על שירת גתה והלדרלין, אותה ההתענגות שלא עלתה להם באיזה עמל שהוא, תקנה לכותבים בלשון אשכנז את זכות המולדת ללא ערעור; ולא ידעו כל עיקר כי לשון השירה צריכה היאבקות, אף קליטתה כך, ויצירתה לא כל שכן. גרמניה זו שיצאה עתה לתרבות רעה ודינה לא יומתק – באותה שעה, היא ראשית המאה הזאת, עוד יכלה לנחם, לחנך, לעורר כוחות. אך תנאי מוקדם לזה היה, שה“חניך” יבקר בבית הספר העממי של החיים הפשוטים, הרגילים, זה הפתוח לרווחה בפני כל הבנים החורגים של המדינה, החסרים את היחס, את ה“קשרים”, את האמצעי. רופין מכל מקום, דרכו אל כיבוש הקניינים הרוחניים לא הייתה לו קלה מאשר לאזרח הגרמני הממוצע, אשר נפשו שאפה אל־על. השירה והמחשבה לא היו לו מעולם בחינת “נוחיות” שהן לרשותו הגמורה של בעל היכולת. ולכן גם נתנה לו גרמניה, והוא קיבל ממנה. וזה מה שהכשיר אותו להתאחז שוב ולהכות שורשים באדמה אחרת, בארץ המוצא של שבטו.

בשני פרטים, לכאורה צדדים, ניתן עוד להוכיח את הבדלי היסוד שבין השניים מכאן לבין האחד מכאן. תחום השוואה אחד: היחסים אל אישי העם השולט. צווייג בסתרי נפשו התגאה והתגנדר בזה, שהמו“ל אנטון קיפנברג והקומפוזיטור ריכרד שטראוס, שני “בני יפת” טהורים, העסיקוהו בעסקי אמנות שונים: והעלאת זכרם על־ידו עתה הופכת מעצמה להספד רגשני על אסונו הוא, שנגזלו ממנו ידידים שכאלה. יחסו של רופין אל וינאֶקאֶן ופידלאֶר, שני חבריו ללימודים, היה על הבסיס הגמור של שוויון זכות וחובה, ולכן יכול היה, עם העלותו עתה את זכרם, להספידם שניהם הספד אובייקטיבי ונרגש ולא מצא כל סיבה לבַכות את עצמו. הפרט השני – הנסיעות. רופין הצעיר ניסה פעם לעלות לרגל לאיטליה, אך לא הגיע עד גבולה והוכרח לחזור מחמת חוסר ב”חומר“; ועם זאת לא נאמין לו את אשר לא פירש: היה במסעו מעין ה”עליה לרגל“, זו שתמיד תתקבל, אף אם לא תגיע אל המטרה הנכספת. מה הביאו לו לצווייג כל נסיעותיו. מה גילו לו בתי־הנכות השונים שנפתחו לו ללא לחש סתרים? הרי רגלו לא דרכה כי אם הוסעה, הועפה… מה נתנה לו, לצווייג נסיעתו לגליציה, שעשה אותה בימי המלחמה הקודמת מטעם המפקדה האוסטרית ולתועלת צבאית מסוימת? בעצם לא פחות ולא יותר מאשר נתנו לו כל נסיעות ה”שלום" שלו: מטעמים בעלמא, נעימים לחיכו (“קיבלתי דרכיה שהרשתה לי לנסוע בכל רכבת ארצית ולעבור ממקום למקום כאוות־נפשי וכו‘. כל פעם שהראיתי את תעודתי הפלאית עוררה דרך־ארץ, כי הקצינים בחזית והפקידים חשבו שאני בוודאי קצין מוסווה וכו’. מכיוון שנמנעתי מלאכול במסעדת הקצינים וגרתי בבתי מלון, נוסף לי היתרון שהייתי מחוץ למנגנון הגדול וכו'”). ולעומת זאת – מסע גליציה של רופין, מי שחקר במספר ימים מוקצב את השאלה היהודית בחבל ההוא עד היסוד בה, וגם למד למען עצמו תורה שלמה. הנסיעה לשם לא ניתנה לו כמתנה, ואף לא כהזמנה; הוא החליט עליה, נדחף ומונע על ידי יצר כפול: לדעת ולהודיע.

צווייג היה בעל לשון מבריקה – ומוליכה שולל. בעברית ספרותית, אך בלתי משובצת לנוי, מתערטלת “משנתו” לחלוטין ונשארת ונמסרת – עדות עניוּת של בעל נכסים בדמיונו.

טולר היה מחוסר כל זכות לשונית־יוצרת, שפתו אף לא כיזבה – רגילה הייתה, שפת חולין, ללא כל השראה. בעברית ספרותית אפשר היה על נקלה להעלותו.

רופין – לא נזדמן לקורא גרמנית להתבונן בסגנונו הספרותי. אבל קרוב לשער, כי לא חסר את הניב וכי נשמעה לו הגרמנית כשם שהוא נשמע לתעודתו.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ה (1944־1945)