רקע
עמנואל בן-גריון
אבנר הולצמן: אישיות רבת ממדים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ב־10 ביוני 1987 נפטר בחולון הסופר והחוקר עמנואל בן־גריון בגיל 84. בכך נחתמה פרשת חיים ארוכה של אדם מיוחד במינו, שהקדיש את רוב שנותיו להגשמת הייעוד שהציב לעצמו בנעוריו: גאולת מורשתו הרוחנית של אביו, הסופר והוגה הדעות העברי הגדול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

עמנואל בן־גריון נולד ב־18.6.1903 בעיר ברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין) לאביו ולאמו רחל לבית רמברג, ושם עברו עליו שמונה שנות חייו הראשונות. כבן חמש היה כאשר סר הסופר יוסף חיים ברנר, בדרכו מלונדון ללבוב, לבקר את ידידו הנערץ מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בביקור זה, שתועד ביומנו של ברדיצ’בסקי, התיידד ברנר עם הילד, והוסיף לשאול עליו ולהתעניין בו בהמשך חליפת המכתבים עם אביו. מתשובותיו של ברדיצ’בסקי ניכרת דאגתו לחינוכו ולהתפתחותו הרוחנית של בנו. בתשובה לשאלתו של ברנר “אם לומד עמנואל מעט עברית ומה טיבו בתור אדם”, השיב לו ברדיצ’בסקי ב16.4.1913:

לעבריתו של עמנואל תשאל, והוא מבלי משים הוא כבר מאליו עברי רב מן השיעור. געגועי אמונה ושמירת המצוות וגעגועי עם ותולדה מפכים כבר בנפשו, והוא רואה את פרקי העבר נקלטים במוחו. ולא אחת יתאבל על ספרי הקודש שנאבדו, כמו ספר מלחמות ועוד. […] ואיני מעמיס עליו את עול התורה. ימצא הבן את המנוחה, שנגזלה עדי עד מלב האב. –

את חינוכו העברי קנה עמנואל בן־גריון בבית הוריו, בהדרכתם של אביו ושל ידידי אביו. אחד ממוריו הנערצים היה חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”), שהורה לנער תלמוד בימי שבתו בברלין, והוסיף לשמור על קשר מכתבים איתו כל ימי חייו. מורה אחר, שנהפך לידיד, היה הסופר־הסוציולוג צבי וויסלבסקי. את חינוכו הלועזי רכש בגימנסיה הומניסטית גרמנית בברלין, שאליה עקר עם משפחתו בשנת 1911, ובמהלך השנים הגיע לבקיאות שלמה ועמוקה בתרבות הגרמנית ובספרותה, משל היה בן למשפחה יהודית־גרמנית מדורי דורות, ולא נכדו של רב חסידי בעיירה קטנה באוקראינה.

בברלין היה עמנואל בן־גריון עֵד ושותף לעשר שנות חייו האחרונות של אביו, שהיו בעיקרן שנים של עבודה מאומצת בתחום הכינוס והפרסום של קובצי האגדות שלו בעברית ובגרמנית, ובתחום המחקר במקרא, בתלמוד ומקורות הנצרות. כפי שהעיד לימים, לא שיער באותה תקופה מה חשוב היה מקומו של אביו בספרות העברית, ואיזה רושם עז הותירו סיפוריו ומאמריו על קהל הקוראים העברי בראשית המאה העשרים. התוודעותו שלו ליצירת ברדיצ’בסקי הייתה הדרגתית, ורק אחרי מותו של אביו, כאשר נטל הבן חלק בהבאה לדפוס של מהדורת כתביו הכוללת בהוצאת שטיבל בתחילת שנות העשרים, נתגלה לו מלוא היקפה. ברדיצ’בסקי עצמו, שנפטר זמן קצר לפני שסיים בנו את בית הספר התיכון, הועיד לו מסלול חיים של איש מדע יהודי־גרמני, חוקר לשונות שמיות, ועמנואל החל, אכן, לשמוע הרצאות בתחומים אלו באוניברסיטת ברלין בשנים 1922־1925, אך לא המשיך בכך, כי בהדרגה הלכה והשתלטה עליו המשימה האחרת, בה עתיד היה להתמיד עד יומו האחרון.

דבקותו במורשת ברדיצ’בסקי החלה ממש ביום מותו של האב ב־18 בנובמבר 1921, כאשר אמו הכניסה אותו בסוד תגליותיו המחקריות בתחום מוצא הנצרות (שפורסמו לימים בספריו ‘ישו בן חנן’ ו’שאול ופאול'). מאז מעמד זה, שאותו תיאר פעמים אחדות בכתב ובעל־פה, הלך ונכבש לטיפול בעיזבון האמנותי המחקרי העצום שהותיר אחריו אביו – תחילה בשיתוף עם אמו רחל, שהלכה לעולמה בשנת 1955, ואחר־כך בסיועו של גיסו, שלמה ברטונוב, שנפטר בשנת 1977. במהלך השנים נשאל לא פעם, אם אינו רואה בהתמסרותו המוחלטת לשימור מורשת אביו משום ויתור על עצמיותו שלו, ותמיד היה דוחה טענה זו בתוקף. הוא נהג להגדיר את מפעלו הרוחני של ברדיצ’בסקי ב“התגלות הרוחנית המכרעת שנתגלתה לי בימי חיי”, וחזר ואמר כי היה מתמסר לכך באותה מידה של דבקות והתלהבות אף אילולא קרבת המשפחה. למרות בקיאותו־שאין־דומה־לה בכל חלקי יצירתו של ברדיצ’בסקי, וכתיבתו הענפה עליה, לא ראה את עצמו כחוקר דווקא, אלא כך הגדיר, בצניעותו, את תפקידו:

הריני לחזור ולהדגיש את מטרתי העיקרית בכתיבתי על מי“ב, והיא – להמציא חומרים, למסור מידע, להפנות אל ערכים שבחלקם עודם גנוזים. יחסי אל מי”ב ואל נחלתו הוא, ביסוד, של שומר ולא של פרשן, וכאמור, של קורא תחילה ולא בהכרח של חוקר.

דברים אלה מצוטטים מתוך ההקדמה לספרו האחרון על ברדיצ’בסקי, “עולם ועולמות בו” (תשמ"ו), שבו כינס כעשרים וחמש מסות מתקופות שונות על פינות שונות במפעלו היצירתי המגוון של אביו. לספר זה קדמו “רשות היחיד” (תש"ם) – ביוגרפיה של ברדיצ’בסקי בעשרים שנותיו האחרונות, ו“קורא הדורות” (תשמ"א) – תיאור שיטתי של ארבעת הנתיבים בכתיבתו של ברדיצ’בסקי: סיפורת, הגות, עיבוד וכינוס של אגדות, מחקרי קדמוניות. ספר נוסף, המוקדש רק בחלקו לברדיצ’בסקי וליצירתו, הוא “בין שלשום למחרתיים” (תשמ"ד) – ספר אישי מאוד, שבו עורך עמנואל בן־גריון את חשבון נפשו עם עצמו ועם בני משפחתו, מציב ציון לקרובים אליו שהלכו לעולמם, מתחבט בשאלת יחסו, כיוצא־גרמניה, אל התרבות שעליה חונך, לאחר השואה – והכל באותו איפוק צלול ומרשים שאפיין אותו כל ימיו.

אבל ספרים אלה משקפים רק חלק זעיר מפעולתו של עמנואל בן־גריון לגאולת מורשתו של אביו, שנמשכה כמעט ששים ושש שנים. דומה שלא היה ספר מאת ברדיצ’בסקי או עליו, אשר הופיע במהלך תקופה זו, שעמנואל בן־גריון לא היה מעורב בו בצורה זו או אחרת: בהבאה לדפוס, בכתיבת מבואות, בהוספת הערות וביאורים, בסיוע לחוקרים במידע ובחומר ארכיוני. בהרצאותיו ברחבי הארץ על יצירת אביו ניסה לקרב אותה אל קהל הקוראים הרחב, וכך גם בעשרות הרשימות והמאמרים עליו שפרסם בעיתונות. אין ספק, שאילולא זכה ברדיצ’בסקי בבן כזה, המודעות ליצירתו הייתה פחותה בהרבה, ומי יודע מה היה עולה בגורל הארכיון הגדול שהותיר אחריו.

ואכן אחד המפעלים שעליהם ראוי עמנואל בן־גריון יותר מכל לתודתם של חוקרי הספרות העברית לדורותיהם, הוא המאמץ הממושך שלו לשימור ארכיונו של ברדיצ’בסקי, “גנזי מיכה יוסף”. כאשר עלה ארצה עם אמו מברלין ב־1936, העלה איתו את כל עזבונו של אביו: הספריה הנדירה, בת כששת אלפים ספרים; ארכיון המכתבים וכתבי־היד, הכולל עשרות אלפי פריטים; ואפילו הריהוט המקורי, התמונות והחפצים השונים מחדר עבודתו של הסופר. בכך ניצל אוצר זה מכיליון בטוח במלחמה העולם השנייה שעמדה בפתח. הארכיון נדד ממקום למקום בארץ במשך שנים רבות, עד שבשנת 1982 נמצא לו משכן של קבע, ב“בית דבורה ועמנואל” בחולון, הקרוי על שם מייסדיו, עמנואל בן־גריון ורעייתו הרקדנית דבורה ברטונוב. מוסד מיוחד זה הועבר לרשותה של עירית חולון מתוך מגמה להבטיח את המשך קיומו לאורך ימים. כיום הוא משמש מרכז לחוקרים וסטודנטים ולכל המתעניין ביצירתו של ברדיצ’בסקי, והחומר האצור בו עתיד לפרנס עוד עבודות רבות. נדיבותו ופתיחותו של עמנואל בן־גריון כלפי כל המתעניין ביצירת אביו, מאור־הפנים שבו היה מקדם את כל המבקר בארכיון, זכרונו הצלול וכושר הביטוי שלו, ויראת הכבוד החגיגית שבה היה משוחח על יצירת אביו, הפכו את הביקור במקום לחוויה בלתי־נשכחת. הוא קרא כל מלה שנכתבה על ברדיצ’בסקי ויצירתו, והתמיד בכך ממש עד יומו האחרון. גם אם לא הסכים למסקנותיהם ולגישותיהם של חוקרים שונים, שמח על עצם העיסוק הנמשך בברדיצ’בסקי, והעריך כל עבודה בנושא זה, ובלבד ששיקפה התייחסות רצינית אל היוצר ויצירתו. בכתביו של ברדיצ’בסקי עצמו קרא וחזר וקרא כל השנים, ותמיד מתוך התפעמות של קריאה ראשונה, ומתוך רעננות נפשית שעוררה את התפעלותם של הסובבים אותו.

אבל טעות היא לצמצם את אישיותו של עמנואל בן־גריון רק בתחום העיסוק במורשת ברדיצ’בסקי. זה, אמנם היה הנושא המרכזי של חייו, אבל בצידו פיתח פעילות רוחנית ענפה גם בתחומים אחרים. עוד בגרמניה, בטרם עלותו ארצה, קנה לו מוניטין כמבקר ספרות מקורי מאז אמצע שנות העשרים. קובץ מסות הביקורת שלו על הספרות הגרמנית בת הזמן, שבו דן ביצירתם של סופרים כתומס מאן, אלפרד דבלין, סטפן צווייג, אריך מריה רמארק ואחרים, ראה אור בשני כרכים, ב־1929 וב־1932, ורבות מן ההערכות הכלולות בו, שנחשבו יוצאות דופן בזמנן, התגלו לימים כהבחנות קולעות ומרחיקות ראות. במקביל פעל במסגרת מפעלי תרבות שונים של יהדות גרמניה, ובין היתר שימש כעורך הסגנון של אנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, שהופעתה נמשכה עד שנת 1934. “עד ימי עלייתי, בשנת 1936” – כתב – “הופיע שמי כמחבר, מהדיר, משתתף או עורך – על שעריהם של שלושים ספרים בגרמנית”.

פעולתו כמבקר נמשכה ביתר שאת לאחר עלייתו ארצה, בתמיכתם של ידידים ועורכים כברל כצנלסון, זלמן שזר ודוד זכאי, וכן ידידי אביו כפ' לחובר ויעקב פיכמן, נקלט בעיתונות הארץ־ישראלית קליטה מהירה ומוצלחת, שראה אותה כאחד החסדים או הניסים הגדולים שאירעו לו בחייו, ומאז הגדיר את עצמו כסופר דו־לשוני. משלהי שנות השלושים ואילך פרסם כאלף רשימות ומאמרי ביקורת על הספרות העברית והכללית. במיוחד זכור מדורו הקבוע ב“דבר” בשנות הארבעים, “עם קריאה ראשונה”, שבו היה מגיב בקצרה על ספרים מייד עם הופעתם, ולא נרתע מהערכות קיצוניות, לשלילה או לחיוב, גם אם אלו סתרו דעות מקובלות. אולי ניכרת כאן רוחו של ברדיצ’בסקי המבקר, שהוריש לבנו חלק מן ההעדפות וההסתייגויות הספרותיות שלו.

עמנואל בן־גריון נודע גם כחוקר, שתחום עיסוקו הספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל ואומות העולם. כאן פעל בשני מסלולים שהשלימו זה את זה. מאז סוף שנות השלושים קיים מדורים קבועים בעיתונות, שבהם חזר וסיפר בלשונו שלו אגדות וסיפורי עם מתרבויות שונות. חלק מאגדות אלו כינס בספריו “המשכיל והכסיל” (תש"ד) ו“גרגר החרדל” (תשל"ב). קובץ אגדות נוסף שהכין לדפוס, בשם “ייאמן כי יסופר”, נותר בעזבונו. במקביל לכך פירסם מחקרים על האגדה כסוג ספרותי, על גלגוליהם של מוטיבים אגדיים בספרויות העמים. גולת הכותרת של עיסוקו זה הוא ספרו “שבילי האגדה” (תש"י) – מחקר מקיף ויסודי, אשר עד היום חוזרים ונזקקים לו חשובי החוקרים של ספרות האגדה העברית, ומצטטים אותו בספריהם ובמאמריהם.

בכל תחומי פעילותו תרם עמנואל בן־גריון תרומות בנות קיימא לתרבות ולספרות, אבל יותר מכל, אולי, יזכרו ידידיו את אישיותו רבת החן, ואת האצילות שאפיינה אותו בכל הליכותיו. בעזבונו נותרו כתבי־יד של חמישה ספרים שחיבר, ובהם מבחרים ממסותיו ומרשימותיו בענייני ספרות, מן האגדות שסיפור מחדש, וכן אוטוביוגרפיה מקיפה בשפה הגרמנית. אופייני הדבר, שדאג לפרסם קודם כל את ספריו המוקדשים למורשת ברדיצ’בסקי, ולא דאג להוציא את ספריו בתחומים האחרים, שהיו עשויים לחזק את דיוקנו כחוקר וכמבקר עצמאי. יש לקוות שתימצא הדרך להוציא לאור ספרים אלה, ובכך יושלם קלסתרו הרוחני של עמנואל בן־גריון הן כבנו וכממשיך דרכו של סופר גדול, והן כאישיות רבת־ממדים בפני עצמה.

בצרון, כרך ט, חוב' 35־36, קיץ־סתיו תשמ“ז־תשמ”ח

המלצות קוראים
תגיות