רקע
גרהרט האופטמן
מיכאל קְרַמֶר: דרמה בארבע מערכות
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: יפו: יפת; [תרע"ב־‬תרע"ג] 1913

רשימה מאת יעקב רבינוביץ

מיכאל קרמר – ‬ טרגדיה! כך כתוב על שער הספר. ואך קשה להגיד אם באמת טרגדיתו של קרמר האב היא היא הטרגדיה שבדרמה זו. כי הרבה טרגדיות ישנן פה: זו של האב וזו של האם, זו של הבן, הטרגדיה, אפשר, היותר נוראה, למרות שתקנותה, זו של הבת וזו של לחמן, הטרגדיה הכפולה, ולאחרונה זו של ליזה בנש, שהיא כל כך אומללה, מפני “שהבריות מורים עליה באצבע”. ואחרי כל זה אפשר שמרכז הטרגדיה הוא, באמת, האב, נושא הרעיון העיקרי של כל הדרמה: טרגדיה־‬האמת.

כי מיכאל קרמר נושא האמת הוא. “הוא כולו אמת”, – ‬ אומרת עליו הבת, ואמנם כן הוא: כלו אמת, אך על פי האמת שלו. האמת של מיכאל קרמר היא לא האמת של ה“יש”, כי אם זו של ה“יהי”. יש לו אידיאל בחיים, ואל אידיאל זה חפץ הוא להתאים, לסגל את הכל. אמת שלו נחלה היא: הכרת החובה, כהונה במקדש ועל כולם – ‬ האמת בעצמה. בשוק החיים, אומר הוא, אין מקום ליצירה; רק המתבודד, הנזיר יוכל ליצור. הוא מתרומם על אמת – ‬ המוסר הרגילה, אבל על האמת אינו יכול לותר. נכון הוא לסלוח לבנו את כל חטאיו, אבל, בתנאי, שזה ידבר רק אמת. ואך הבן אינו יכול להתרומם אל אמת זו, הוא גם אינו חפץ. הבן הוא אמת לעצמו, פשוט, כמו שהוא. רוח האב הוא השורר בבית; הבת נכנעה לו. היא נושאה ג"כ את האמת של האב, אף כי, לפרקים, היא נופלת תחת כובד משאה, אך היא חדלה כבר מהרגיש במשא זה. רק האם מתמרמרת עוד לפרקים. היא אוהבת את בנה עם כל חסרונותיו. ועם כל זה – ‬ בהתנגשה עמו – ‬ גם היא ממררת את חייו.

ואטמוספירה זו מחניקה היא להבן. אמן הוא, ואות הכשרון האמתי על מצחו, והוא מרגיש בזה. גם האב מרגיש, ואך אינו יכול להסתפק ב“יש” זה של בנו. לארנולד ישנן סגולות אלו: אהבת־‬החיים יותר מן ה“מדה” מורך־‬לב כלפי אביו, פחד מפני החיים, קשיות־‬עורף, – ‬ ועל כל אלה נוספה הטרגדיה הכפולה, זו של הבן וזו של לחמן. יש חזיון כזה בחיים, שהאדם שנשמתו היא משורש עליון, שואף דוקא להדבק בנפש פשוטה והמונית, שאינה מסוגלת להבין אותו. אצל לחמן טרגדיה זו היא עוד יותר סבוכה על ידי היחס שבינו ובין מיכאלינה, בת קרמר. בכל מקום שרואה אתה שתי נשמות יפות נמשכות זו לזו מרגישים אנו שאיזו קללה רובצת עליהן וכמו גזירה נגזרה שלא יתאחדו לעולם. קנוט המסון התלבט הרבה בחידה זו ובקש לה פתרונים. ספוריו: “פַן”, “ויקטוריה” “מיסריות” ו“רידקטור לינגה” – ‬ אינם אלא חידה גדולה זו בצורות שונות. איזו סבות נסתרות מרחיקות נשמות יפות זו מזו, מקשרות אותן עם נפשות פשוטות וגסות. וסוף סוף החיים שלהם או שהם נגמרים באופן משעמם או שהם נפסקים בלי עת. מה היא הסבה? “מפני מה שותתים הלבבות דם ולדפק לא יחדלו?” שואל קרמר הזקן אחרי מיתת בנו; ומשיב: – ‬ מפני שהם מוכרחים לאהב. המסון אומר על גבוריו: “אלהים נגף אותם באהבה”. וקרמר מוסיף: “השאיפה לאחדות היא בכל. ויחד עם זה רובצת עלינו קללת הפרוד”. אלה הדברים אינם פותרים את זו החידה, כי אם מעמיקים אותה על ידי חידות אחרות.

קרמר לא הבין את בנו, כשם שלא הבין את ערך שני הכחות היותר גדולים: המות והאהבה. הוא וִתֵר בנעוריו על אהבתו, וכל חייו חי עם אשה שלא אֲהֵבָה. שבע שנים צִיֵר תמונה, שהיתה לו לעיקר חייו, והאמין ברוח הקדש שלו – ‬ וסוף סוף יצאה תמונה זו לא מוצלחה, אלא כמו שנחם לחמן את הבת: על ידי אי־המוצלח מתרוממים יותר מאשר על ידי המוצלח. ולחמן ידע את זה: מיכאלינה, האידיאל שלא הושג, מרימה אותו ואילוינה – ‬ השפילתהו. וקרמר חשב את חייו לאמת. תמיד שואף היה ושאיפתו נעשתה לו למציאות, ה“יהי” היה לו ל“יֵש”; ואך “יהי” זה הסתיר ממנו את ה“יש”. חפץ היה לגלות את נפש בנו ולא הספיק, ואך המות – ‬ בשעה שהסיר האב את המסכה מעל פני בנו – ‬ גלה לו את הנפש, את הכחות הצפונים בה ואת האפשרות האחת הגדולה שבנפש זו. “זהו המבט הרע באמת” – ‬ אומר הוא על דבר עינו של בנו – ‬ “אבל, זהו מבט” – ‬ וקרמר משלים את ה“רע” שבנפש בנו ומבין גם את האמת של הרע. מבין הוא אז גם ערך המות והאהבה, “המלים שרק לפרקים הן חיות ושבחיי־‬יום־‬יום מתות הן”. ובזו המסכה הכיר כי בנו האמתי הוא מת זה, כי הוא, האב, הזג ובנו – ‬ החרצן. וקרמר הבין, כי כל אלה הדברים שרדף אחריהם בחיים – ‬ לא חשובים הם כלל. יש קונה עולמו בשעה אחת. בנו היה רק מה שהוא, חי לפי לבו ורגשותיו – ‬ וברגע אחד התרומם, מבלי גם שחפץ בזה; והאב רדף כל ימיו אחרי האמת, ואת האמת השיג רק עכשו, בשעת שהאמת שלו פשטה את הרגל. ואת האמת (החדשה) הורה לו בנו, זה הבן, שלפי דעת האב קודם לא היתה בו שום אמת. מות הבן הורה להאב כי “הגדול מאחד והקטן מפריד”; ובאלו המלים מתח האב את הדין על האמת שלו.

ועוד רעיון קטן בא ואומר: דרשוני! גבורי הספור כל אחד מהם אוהב, ואך אהבתם היא על תנאי, כל אחד אוהב את ה“יהי” שלו. ליזה בנש נכונה היתה לאהוב את ארנולד, אלו היה הוא מה שצריך היה להיות לפי דעתה; מאמינה היתה מכשרונו, אם רק היה זה מכניס לו, מה שכשרון, לפי מושגי אלה שכמותה, צריך להכניס: כסף; אז, אפשר, היו כל אלה האדונים, – ‬סמלי הרגילות, הטפשות, הגסות והבהמיות שבחיים, – ‬ משלימים עמו; הם היו אז נכנעים במקום להתאכזר, כי רק נביא שלא נצח מוכרח להצלב. קרמר ומיכאלינה ג“כ היו מוקירים את ארנולד אלו היה מה שהם חפצו שיהיה, לפי רוחם. אירוניה של החיים היא, שדוקא אלה שיש להם עצמיות כבירה אינם מסוגלים להבין את זו של האחרים ודורשים מהם שעבוד. קרמר הוא, כמדומה לך, כולו עצמיות ומיכאלינה הלא ג”כ נשארה נאמנה לעצמה ולאהבתה ולא החליפה אותה. והם הם שלא הבינו את נפש ארנולד, בה בשעה שהאם ולחמן, הפחות עצמיים, דוקא הם הרגישו יותר את נפשו של זה, ודוקא האם אהבתהו ולחמן הוקירהו כמו שהוא, בלי כל תנאי. הם הרגישו את ה“יש” שבו.

ואם כן – ‬ מה יוצא מזה? קרמר אינו יודע. “למה נגיל ונרעד אל אשר לא נודע?” שואל הוא; ופונה להבן ואומר: “גם אתה שמחת אלי־‬גיל; ומה ידעת? מצהלות הארץ – ‬ לא המה – ‬ שְמֵי־‬כהנים – ‬ לא המה. ומה, איפוא? מה זה יוכל היות, לאחרונה?” כך הוא שואל האפשר לעשות את היש לאלהים את זה שבחיים, שבארץ, שבכל מקום ובכל יום? או האפשר לעבוד לאלילי ה“יהיה” הרבים, המפרידים, שאינם יכלים לאחד? לאן אנו הולכים? ואך לשאלה זו המסך יורד, נופל. – ‬

שותפים ביצירה יכולים אנו להיות את כל יוצר, אמן, משורר. החפץ הויפטמן להגיד את זה? הֲכִוֵן המעתיק להכניס פרובלימה זו אל ספרותנו? אפשר. ואך כלאחד ואחד מהקוראים יוכל לחבר לו פירוש שלו. כמדומה, שאי־‬אפשר לקרוא בספר זה, מבלי שתתעורר השאלה של התנגשות שתי האמתיות. וזוהי, כמדומה, עיקר הטרגדיה של מיכאל קרמר. האהבה והמות – ‬ הם הם הגדול שבעולם. ופה הנגוד עוד יותר מתעמק: האהבה – ‬ זוהי השאיפה אל ה“יהי”, וה“יש” – ‬ זהו מיתתה; ואך המות, – ‬ זהו ה“יש” העקרי שבעולם. וקרמר מנסה לאחד את שניהם. “המות – ‬ הוא יציר־‬האמנות של האהבה” – ‬ אומר הוא; ואך בזה עוד לא נפתרה החידה. לאן אנו שואפים, הולכים? שואל הוא את המות – ‬ והמות שותק, אִלֵם – ‬

קרמר באחרונה מדבר הרבה. זהו אפשר, חסרון גדול בדרמה. “מיכאל קרמר'', כמדומה, בכלל אינו מן הדברים המוצלחים של הויפטמן, מנקודת־‬מבטה הרגילה של האמנות. אבל, מי יודע: אפשר שצדק לחמן במשפטו על האי־‬מוצלח, ובדרמה זו ובדברים אלה יש יותר מן המרומם מאשר בגבולות המוצלח. ואפשר, שכל דרמה זו לא באה אלא בשביל דברים אלה, שסוף סוף אינם פותרים כלום, ורק באים הם ומעמיקים את השאלה הגדולה ואת החידה הנוראה של ראשית החיים וסופם: האהבה והמות. וכמדומה, שגם דרמה זו הִנֶהָ אחת־‬הטבעות בשלשלתו של הויפטמן, וזה החוזה העומד ומסתכל בחיים ולבו שותת דם וגם דופק באותו הרגע – ‬ ואשר שפתיו כאלו לוחשות מלה קְדומָה ואחרונה, אכזרית ושְלֵוָה, מלה שהיא למעלה מכל “יש” ו”יהי" – ‬ גְזֵרָה – ‬

פתח־‬תקוה שבט 1911.

יעקב רבינוביץ


 

הנפשות

מיכאל קרמר, מורה בבית־‬ספר לאמנות מטעם הממשלה, צַיָר

מרת קרמר, אשתו

מיכאלינה, בתם, ציֶרת.

ארנולד, בנם, צַיָר.

ארנסט לחמן, ציר.

אלוינה, אשת לחמן.

ליזה בֶּנש, בת בעל הריסטורן בֶנש.

אַסֶסוֹר שְנַבל אורח בריסטורן של בנש

אריכל צין אורח בריסטורן של בנש

פון קרויטהיים אורח בריסטורן של בנש

קונטמייר אורח בריסטורן של בנש

קרויזה, משרת בבית־‬הספר לאמנות.

ברתה, משרת בבית קרמר.

פריטץ, משרת בריסטורן של בנש.


מקום־‬המעשה של דרמה זו – ‬ בעיר פרובינציאלית גדולה.

־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬


 

מערכה ראשונה.

חדר בנוי בטעם בני ברלין במעונו של קרמר. השעה: בוקר של חורף קרוב לתשע. על השלחן בזוית, אצל החלון הגדול הפונה אל החצר, עומדת עששית בוערת עדיין וגם הכלים של פת שחרית. ברהיטי החדר אין שום דבר שלא מן הרגיל. מיכאלינה, שחרחרת מענינת, יושבת על כסא, שהרחיקתו קצת מעל השלחן, מעשנת סיגרה ואוחזת איזה ספר בחיקה. מרת קרמר נכנסת דרך הדלת שבאחורי החדר, עסוקה בעניני הבית. היא – ‬ אשה בת חמשים ושש, לערך, בעלת שערות־‬שיבה. כֻלה – ‬ טרדה ודאגה.

מרת קרמר. האם עדיין אַת פה, מיכאלינה? וכי לא הגיעה שעתך ללכת?

מיכאלינה (עוזבת לא תיכף). לא, אמא, עוד לא. בחוץ הלא עדיין חשכה גמורה.

מרת קרמר. נו, אם רק לא תאחרי, מיכאלינה.

מיכאלינה. חלילה, אמא.

מרת קרמר. שהרי באמת… לזה אַת באמת רשאית לשים לב: גם בלעדי זאת אין מחסור בדאגות.

מיכאלינה. כן, אמא. ודאי! (מעשנת ומעינת בספר)

מרת קרמר. וכי מה את קוראה שם? תמיד היא מחטטת בספרה!

מיכאלינה. אסור לי לקרא?

מרת קרמר. לדידי – ‬ קראי כאות נפשך. אני אך מתפלאה – ‬ שלוָתך מאין תמָצא.

מיכאלינה. אם להמתין עד שתמצא – ‬ הוי, אלי! אימתי היינו בכלל מגיעים לאיזה דבר?

מרת קרמר. האם לא הגיד אבא עוד דבר־‬מה לפני לכתו?

מיכאלינה. לא.

מרת קרמר. תמיד קשה ביותר כשהוא אינו מגיד כלום.

מיכאלינה. אמנם כן! כמעט שכחתי דבר זה. הוא אמר, שארנולד יבא אליו ללשכת־‬עבודתו באחת עשרה בדיוק.

מרת קרמר. (סותמת פי התנור. בגמר מלאכתה היא נאנחת). הוי־‬ הוי־‬ הוי! רבונו, רבונו של עולם!

מיכאלינה. למדי אל דרכי, אמא: אל תהרהרי בזה! הן לא מתמול הדבר; ואנו יודעים אותו היטב: ארנולד כבר לא ישנה את דרכו.

מרת קרמר (יושבת אצל השלחן, סומכת ראשה בזרועותיה ונאנחת). אוי, אתם הרי אינכם מבינים את הנער. אינכם מבינים אותו! אינכם מבינים! ואבא – ‬ הוא ממש יוריד אותו אל פי שאול.

מיכאלינה. בעיני לא נכון הדבר, כי תדברי ככה. מאד מאד תעקשי את הישרה. אבא מטפל בארנולד בכל לבו ונפשו. הוא נסה כבר כל מה שאפשר. אם אַת, אמא, אינך מכירה את זה, הרי זה רע מאד.

מרת קרמר. אַת, – ‬ בתו של אבא. את זה אני יודעת מכבר.

מיכאלנה. של אבא ושל אמא!

מרת קרמר. לא, של אבא הרבה יותר משלי. שהרי אילו היית שלי יותר, כי אז לא היית עומדת תמיד על צדו של אבא.

מיכאלינה. אמא, מוטב לנו לבלי להתרגז. – ‬ כשאדם מנסה, פשוט, ללכת בדרך הישר, מיד יאָמר לו: על צדו של פלוני או אלמוני הנך. ומכאיב הוא משפט אשר כזה, יכולה את להאמן לי.

מרת קרמר. אני הנני על צדו של נערי החביב – ‬ וחסל. ואתם הרשות בידכם לעשות כרצונכם.

מיכאלינה. איכה יעברו דברים כאלה על דל שפתיך!

מרת קרמר. מיכאלינה! את הרי אינך אשה כלל! את אינך דומה לאשה כל עיקר, מיכאלינה! את מדברת כגבר! את חושבת כגבר! איזו תועלת יש לאשה מבת שכמותך?

מיכאלינה (מושכת בכתפותיה). הוי, אמא, אם באמת כך הוא דבר…! גם את זה הן לא אוכל לשנות.

מרת קרמר. בידך הדבר לשנותו, אלא שאינך רוצה.

מיכאלינה. אמא… לדאבוני, אני כבר צריכה ללכת. היי טובה, אמא, שומעת את, אל תרגזי. אין לבך כלל עם מה שהגדת זה עתה.

מרת קרמר. נכון כנכון היום. כל מלה ומלה.

מיכאלינה. אז צר לי על כלנו, אמא.

מרת קרמר. מידו של אבא באה לנו כל הרעה הזאת.

מיכאלינה. היי טובה ושמעי נא לי אך הפעם. אני מעולם לא סבלתי על ידי אבא ואיני סובלת גם עתה. אני מכבדת את אבא, את יודעת זאת למדי. ומצדי היה זה שקר נתעב, אלמלי…

מרת קרמר. פוי, מיכאלינה, איזו דבורים גסים בפיך תמיד!

מיכאלינה. – ‬ אלמלי אמרתי, כי סבלתי על ידו. אין איש בעולם, שאהיה לו אסירת־‬תודה לאין שעור, כמו לו.

מרת קרמר. גם לי לא?

מיכאלינה. לא. לצערי הגדול. מה הוא אבא ומה הוא לי – ‬ את זאת ייטיבו זרים להבין מכם: אני מתכונת לך ולארנולד, אמא. כי אכן זה יד הגורל: הכי־‬קרובים לאבא הם המה היותר רחוקים ממנו. אתכם לבד היה הוא אובד לגמרי.

מרת קרמר. כאילו איני יודעת, כמה פעמים בכית, כשאבא…

מיכאלינה. אמנם כן, בכיתי. לעתים קרובות בכיתי. הוא הכאיב לי לפעמים, אבל סוף סוף נאלצתי תמיד להודות לעצמי: הוא גורם לי כאב, אבל לעולם לא שלא בצדק. ותמיד היה לי הדבר ללקח טוב.

מרת קרמר. לקח טוב או לא – ‬ בכל אופן, הרי לא נעשית מאושרה ע"י אביך. אילו היתה לך הרוָחה שלך, בעל וילדים… וכל זה…

מיכאלינה. כל זה הן לא גזל אבא ממני!

מרת קרמר. עכשיו את מתענית, כמו שאביך מתענה, ואין שום דבר יוצא מכל זה, מלבד דאבון־‬לב ומפח נפש.

מיכאלינה. הוי, אמי, מדי שמעי כל אלה, יִצַר לי כל כך! כל כך! כה צר וכה קשה, אינך יכולה לשער בנפשך! (בעצב ובמרירות) אלמלא היה ארנולד מה שהוא, כמה היה הוא מכיר תודה לאבא.

מרת קרמר. בהיותו כבר בגיל של חמש עשרה עדיין קבל הכאות ממנו!

מיכאלינה. כי אבא יודע לפעמים להתהלך בקרי – ‬ בזה איני מטילה ספק. גם לא אכסה על זה ולא אצדיק את זה, כי יש והוא נותן לכעסו למשול בו. אולם, אמא, שימי נא אל לב הפעם, אם לא הביא ארנולד את אבא לידי כך. הוא הלך אז וזיף חתימת ידו של אבא.

מרת קרמר. משום עקת־‬הלב! משום יראה מפני אבא!

מיכאלינה. לא, אמא, זה עוד לא מבאר הכל.

מרת קרמר. הנער הוא ברע, הוא אינו בריא. בשרו עליו יכאב.

מיכאלינה. יתכן שכך, אבל הוא צריך להשלים עם זה. להשלים, אמא, זהו גורל האדם. חיב אדם להתחזק ולבוא לידי מעלה עליונה. והרי דוגמא מופתית לפניו בזה – ‬ אבא. – ‬ אגב, אמא, הרי לך עשרים מרק; יותר איני יכולה לחשוך בחודש זה. שלמתי את המגיע בעד הצבעים, זה לבד עולה בסך של עשרים ושלשה. גם את מגבעת החורף צריך היה לקנות. ומשתי תלמידות לא קבלתי עדיין את השכר.

מרת קרמר. ככה, עסקים טובים, מאבדים את כל הכח על אותן בתולות נאות, ואחר כך הרי הן עוד עושקות את השכר העלוב.

מיכאלינה. לא, אמא, לא בהן האשמה. אותה בריה עלובה ועניה, בלי כל מקורות פרנסה! שֶפֶר זו חושכת שכר־‬הלמוד מפיה. (נשמע צלצול־‬הפעמון בדלת הכניסה). צלצלו… מי זה יכול לבוא?

מרת קרמר. איני יודעת. הבה ואכבה רק את המנורה. – ‬ הייתי בורחת, כמדומה, למקום שהפלפלין גדלים

ברתה (עוברת דרך החדר).

מיכאלינה. שאלי נא מראש לשמו של הבא, ברתה.

מרת קרמר. האם האדון הצעיר ישן עדיין?

ברתה. הוא לא שכב כל עיקר (יוצאת).

מיכאלינה. אבל מי זה יכול לבוא אמא?

ברתה (חוזרת) אי־‬איזה צַיָר, לחמן שמו, עם אשתו. למד מקודם אצל האדון הפרופסור.

מיכאלינה. אבא אינו פרופסור, הלא את יודעת, כי אין הוא רוצה אלא שיקראו לו פשוט: מר קרמר. (יוצאת אל הפרוזדור).

מרת קרמר. המתיני נא! צריך לפַנות קצת את הבית. מהרי, ברתה. אני אבוא אחר כך. (היא וברתה נוטלות עמהן את הכלים מעל השלחן ויוצאות).

(שאון של קבלת־‬פנים עולה מן הפרוזדור. אחר כך נכנסים: הציר ארנסט לחמן, אשתו אלוינה לחמן ואחריהם מיכאלינה. לחמן לבוש בצילינדר ובמנטול, בידו מַטֶה; אשתו – ‬ במגבעת כהה עם נוצות, על כתפותיה בואַ מנוצות – ‬ וכיוצא בזה. בגדי שניהם קצת ישנים).

מיכאלינה. מאין זה אתה בא? מה שלומך?

לחמן (מציג). אלוינה – ‬ וזו: מיכאלינה קרמר.

מרת לחמן (בתמיה גדולה). אַ! האמנם? וכי אפשר?

מיכאלינה. הבאמת זה מביאה לידי השתוממות כזו?

מרת לחמן. כן! אם לדבר בהתגלות־‬לב. קצת – ‬ כן! אני תארתיה לי בדמיוני כאחרת לגמרי.

מכאלינה. עוד יותר זקנה? בפנים עוד יותר מקומטים מכפי שהם?

מרת לחמן (במהירות). לא, לגמרי להפך, אם לדבר בהתגלות לב. (מיכאלינה ולחמן מתפרצים בצחוק).

לחמן. יש לקוות להמשך מעַנְיֵן. ההתחלה לא רעה.

מרת לחמן. כיצד? האם שוב עשיתי שלא כהוגן?

לחמן. מה שלום אביך, מיכאלינה?

מיכאלינה. טוב. כדרכו תמיד, בערך. מסופקתני, אם תמצא בו איזה שנוי דמנכר. – ‬ אבל, בבקשה, שב! בבקשה, גברתי! עליכם כבר לסלוח לנו, לא כך? הסדר כאן אינו עוד במדרגה היותר גבוהה (הכל יושבים אצל השלחן). אתה מעשן? (מגישה לו סיגרות) אולי חדלת מזה? – ‬ סלחו, אני העלותי תמרות עשן. אמנם יודעת אנכי, כי אין זה תפארת לאשה, אבל, לדאבוני… הכרה זו אחרה לבוא. והיא, גברתי, אינה מעשנת? לא? והעשן אינו לה למורת־‬רוח?

מרת לחמן (מניעה ראשה בשלילה). ארנסט הרי מעלה עשן בבית כל היום.

לחמן (נוטל סיגרה משל מיכאלינה). תודה! – ‬ זה לא לפי הבנתך.

מרת לחמן. מה יש פה להבין, ארנסט?

לחמן. הרבה, אלוינה חביבה.

מרת לחמן. כיצד? כיצד?

מיכאלינה. העשון נותן טעם מיוחד בשיחה.

מרת לחמן. אם כך, הרי טוב מה שאיני מעשנת. גם בלי זה יש לי, לפי דעתו, תשעה קבין.

לחמן. העיקר הוא תמיד – ‬ מה שמדברים

מרת לחמן. גם אתה אומר לפעמים דברי שטות, ארנסט חביבי.

לחמן (מסובב בכונה את השיחה לענין אחר). כן, מה חפצתי להגיד?… כן, כן: ובכן שלומו של אביך הוא בטוב – ‬ זה משמח אותי.

מיכאלינה. כן, כאמור: אין חדשות אצלו. לפחות, בעיקר הדברים. – ‬ אתה באת הנה בודאי לבקר את אמך?

מרת לחמן (אגב פטפוט). הוא, באמת, רוצה לסקור קצת את המקום: אולי היה אפשר פה לעשות דבר־‬מה. בברלין – ‬ ננעלו כבר כל השערים. האמנם גם פה אין במה לעסוק, גברתי?

מיכאלינה. באיזה מובן? איני יודעת… אֶל מה היא מתכונת?

מרת לחמן. נו, הנה היא הלא פתחה, למשל, בית־‬ספר. כלום אין זה מכניס לה משכורת הגונה?

לחמן. שמעי! כשתגמרי, הואילי להודיעני. כן?

מיכאלינה. בית ספרי לציור? ככה… כן, לא הרבה. ובכל זאת – ‬ לא רע. הדבר מתקים (ללחמן) יוכל היות, אתה רוצה לעשות התחרות בי?

מרת לחמן. הוי, מה שעולה על דעתה! ישמור האל! איך אפשר גם לחשוב כמו אלה? הן בעלי מעריץ אותה, יכולה אני להגיד לה. וכי אפשר, שבעלי יעשה כדבר הזה? אך הן נחוץ לאדם להתחיל באיזה דבר. הן איש ואיש צריך גם לאכול, גם לשתות, האין זאת? בעלי…

לחמן. בעלי… אינני בעלך! מבטא זה מרגיזני תמיד.

מרת לחמן. נו, הנשמע כדבר הזה מעולם!

לחמן. שמי ארנסט, אלוינה. זכרי זאת. מגרפָתִי – ‬ כך יכולה את להגיד; קדרָתי, קצֻצתי המזויפה – ‬ אבל תו לא: העבדות נתבטלה בעולם!

מרת לחמן. אבל קטנטי…

לחמן. כך קוראים גם לכלב.

מרת לחמן. הנה עיניה הרואות: הנה זכני האל בבעל שכזה. תעשה נא לי, גברתי, רק את החסד הזה: אל תנשא לאיש בשום אופן שבעולם. הבתולות הזקנות – ‬ מצבן יותר טוב לעין ערך.

מיכאלינה (צוחקת מקרב לב).

לחמן. אלוינה, עכשיו נגדשה הסאה. טלי, במטותא, את הבוֹאַ וחכי לי באיזה מקום. הבינות?… שאם לא כן – ‬ אין לדבר סוף. תתעטפי בהבואַ שלך ותלכי בטלית זו שכֻלה נועם וטעם. סעי ברב טובך לאמא או שבי באיזה בית־‬קפה – ‬ נכון אני אפילו לבוא ולקחתך משם.

מרת לחמן. הראיתם כזאת! רואה היא, זה גורל אשה! – ‬ אסור גם לפצות פה. תיכף ומיד: – ‬ צעקות וזועות!

לחמן. ואמנם לא נחוץ כלל, ש“תפצי פה”. הן יותר מדברי־‬שטות לא יצא מזה.

מרת לחמן. ודאי, שאין אני חכמה כמותך.

לחמן. מְוַתֵר! על כל השאר אני מותר!

מיכאלינה. אבל בבקשה, מרת לחמן, תשאר נא.

מרת לחמן. בשם אלהים! מה שעולה על דעתה! היא אינה צריכה כלל לחמול עלי. הוא עוד ישוב ויפיס אותי. שלום! – ‬ בקרן רחוב זה מעבר השני יש קונדיטוריה. ובכן, אלופי, מבין אתה? שם עליך להופיע (יוצאת מלווה ע"י מיכאלינה).

לחמן. רק בל תאכלי שם שוב י"ג עוגות־‬דבש.

מיכאלינה (חוזרת). הבתולות הזקנות – ‬ מצבן יותר טוב; אכן היא קצת גלוית־‬לב.

לחמן. היא מפטפטת הכל בערבוביה.

מיכאלינה (יושבת על מקומה הראשון). אבל אתה אמנם מנהיג בה עריצות במדה ידועה. לא כל אשה היתה מרשה לך יחס כזה.

לחמן. – ‬ מיכאלינה, היא לוחצת אותי אל הקיר כדבעי. היא חפצה דוקא להתודע אליך. באופן אחר – ‬ לא היתי מביאה אתי כל עיקר. – ‬ ועניניך את כיצד, בדרך אגב?

מיכאלינה. תודה! טוב! ושלך?

לחמן. גם כן מגַוָן לבן.

מיכאלינה. כן, כן, ככה גם אצלי. – ‬ ורקותיך הנה התחילו כבר מלבינות.

לחמן. הכסילות – ‬ הרי זוהי שמתפרצת מבפנים (שניהם צוחקים).

מיכאלינה. ואתה רוצה להתישב פה?

לחמן. אף חלום לא חלמתי על זה. היא – ‬ דרכה לצרף בדמיונה איזו מיני דברים בדויים ולהחליט אחר כך בכל תוקף, שאני הוא שהגדתי כזאת וכזאת (הפסקה). ומה שלום אחיך?,

מיכאלינה. תודה, טוב.

לחמן. מצייר בהתמדה?

מיכאלינה. להפך.

לחמן. במה הוא, איפוא, מבלה את עתותיו?

מיכאלינה. בהוללות, כמובן, בהוללות. כלום יש לו לעשות אחרת?

לחמן. מפני מה, איפוא, לא נשאר במינכן. שם בכל זאת, עשה דבר מה.

מיכאלינה. וכי אתה עדיין מקוה לדבר־‬מה מארנולד?

לחמן. איך? דבר זה אינו מחוור לי. הרי, כמדומה, שזה מעבר לכל פקפוק?

מיכאלינה. נו, אם חונַן ארנולד בכשרון… אז אין הוא שוה בו. אגב אורחא, בכדי לעבור לענין אחר? אבא היה שואל עליך לפרקים מצוים. הוא ישמח לראותך שנית. ומבלי להביא בחשבון את רגשותי אני, כמובן, הנה אני שמחה ביחוד בגלל אבא על ביאתך הנה. התחדשות – ‬ מה תהיה לו לא למותר.

לחמן. גם לי. ובלי ספק, לי יותר מאשר לו. ואמנם – ‬ מבלי להביא אותך בחשבון, כמו שאמרת – ‬ הנה מה שמשך אותי ביחוד הלום – ‬ שאר הדברים היו יכולים להמתין! – ‬ הרי זוהי התשוקה להיות עוד פעם אצל אביך. ואכן גם את התמונה שלו הייתי רוצה לראות.

מיכאלינה. מי הגיד לך דבר על אדות התמונה?

לחמן. הרי מסיחים, כי הַגֵלְרָיה קנתה אותה.

מיכאלינה. הדירקטור מירינג אמנם היה כאן, אבל אם קנה אותה – ‬ איני יודעת. אבא הוא בעל־‬מקפיד בכזה יותר מדאי. אצלי הדבר מוטל בספק. בודאי יאבה הוא להביאה מקודם לידי גמר.

לחמן. ואַת יודעת את התמונה? מובן שֶכֵן?

מיכאלינה. לפני שנתים ראיתיה. עכשיו אין אני יודעת כבר להוציא עליה משפט נכון. אבא עסוק בציורה זה מזמן רב (הפסקה)

לחמן. אֵיך סוברת אַת, הוא יראנה לי? לא אדע, אבל לבי אומר לי, כי זהו דבר היוצא מגדר הרגיל. איני יכול לכחד, אני מאמין בזה. הרי עתה נתודעתי לכמה וכמה אנשים מצוינים, אבל גם לא לאחד, שיעורר, כמו אביך, את החפץ האדיר להסתכל בחלק מפנימיותו. ובכלל ראי, אם עדיין לא שקעתי כליל בטיט היון – ‬ כי באמת אני עודני מחזיק בעצמי – ‬ הרי זה, בעיקר, רק הודות לאביך. אותם הדברים שהיה מסיח אתנו ואיך שהיה מסיח אתנו, זה לא ישָכח לעולם. מורה כמותו אין עוד. אני בטוח, כי מי שעמד תחת השפעת אביך, שוב אין שפלות החיים יכולה לשלוט בו.

מיכאלינה. זה נכון, לחמן, כן, כן.

לחמן. הוא מטיל סער בנפש עד תהומה. בכלל הרי אפשר ללמוד מאחרים, ולי אמנם נפגשו בימי חיי אנשים הגונים מאד; ואולם תמיד, איך נתגלתה בצדם דמות־‬דיוקנו של אביך, מיד נתמעט אורם. אותנו כלנו, את תלמידיו, לש הוא לישה גדולה, יסודית; את נפשותינו צחצח ומרק מכל סֶלֶף, מבית ומחוץ. את הקטנות שבנו כל כך בער מתוכנו. הוא ירה אבן־‬הפנה לבנין כל חיינו. למשל, מי אשר למד לדעת את התמכרותו, את כל חומר־‬יחוסו לאמנות, הוא יראה בכל אשר שם, בחוץ, אך חולין שבחולין.

מיכאלינה. הרואה אתה – ‬ הנה התמכרותו הגדולה של אבא… אתה אמרת זאת… הנך חש אותה בחלבך ודמך… אצלי הנֶה הכי־‬יקר מכל אשר לי… על בורים והדיוטים גמורים היתה לה השפעה, ועל ארנולד – ‬ לא. בו לא נקלטה (קמה ממושבה). נו, הרי אני צריכה ללכת לתָקן את הציורים, לחמן. הנך צוחק, הנך חושב: הנה בעצמה נבובה וריקה.

לחמן. אכן בתו של אביך אַת. אני לא הייתי מעולם עוסק בכגון דא. לי נדמה זה ללא נעים ביחוד להתעסק עם אותן הגבירות הצעירות.

מיכאלינה. לכל הפחות – ‬ הלא יש בזה איזה ענין ומעשה. הן, תלמידותי, עמלות על צד היותר ישר. בשביל זה בלבד הן הדבר נעשה כדאי. מה דרוש עוד? אם הן יגיעו, סוף סוף, לידי איזו מדינה בזה? – ‬ אבל הלא בשאיפה גרידא יש כבר השגת־‬מטרה באיזו מדה. ולבר מן דין, דומה אני בזה לאבא: בהשפעה על בני אדם אני מוצאת חפץ. לאחרונה, עם תלמידים צעירים, אדם הולך ונעשה צעיר גם הוא, לחמן. וברבות הימים והשנים, הרי יש שגם זה נעשה לצורך. (פותחת את הדלת וקוראת אל החדרים הפנימיים) שלום, אמא, אנחנו הולכים.

ארנולד (מעבר לבמה, מחקה). שלום, אמא, אנחנו הולכים.

לחמן. מי זה?

מיכאלינה. ארנולד. דרכו בכך. בכלל, אין הוא גורם נחת־‬רוח יתירה. נלכה!

(לחמן ומיכאלינה יוצאים. נכנס ארנולד. הוא איש נתעב־‬מראה בעל עינים שחורות, בוערות, במשקפים; שערותיו כהות וזקנו אך החל לצמוח; הלוכו מעוקל וכלו כמו כפוף קצת; צבע פניו חור נאלח. לבוש רק במכנסים ובגד עליון. הוא ממולל ברגליו הנתונות בסנדלים עד גשתו אל המראה, שבה הוא מתחיל להתבונן אל האבעבועות שבפניו, לאחר שהסיר את משקפיו. בשעת התבוננות הוא עושה העויות משונות. הרושם הכללי – ‬ אי נקיון ורשול).

נכנסת מיכאלינה.

מיכאלינה (בפחד פתאֹמי קל). אה, ארנולד! – ‬ שכחתי את אֲהִילי, – ‬ אגב, יודע אתה? לחמן פה.

ארנולד (עושה תנועות מצחיקות). על האדון הזה יש לי הכבוד הגדול להזות שבע יריקות.

מיכאלינה. אנא בַשֵם! וכי מה רעה עשה לך לחמן?

ארנולד. – ‬ – ‬ פעם אחת שלח לי אצבע.

מיכאלינה (מושכת בכתפותיה, בשֶקט). אל תשכח להיות באחת עשרה אצל אבא.

ארנולד (תוקע אצבעותיו לתוך אזניו).

מיכאלינה. הגידה נא, ארנולד: כלום חושב אתה, שיפה אתה נוהג?

ארנולד. כן. – ‬ מוטב שתלויני שקל כסף.

מיכאלינה. זאת יכולה אני לעשות. מדוע לא? אלא שסוף־‬סוף חיבה אני לנזוף בעצמי על שאני…

ארנולד. גשי הלאה! סורי מעל פני, מיכאלינה! קמצנותכם ידועה למדי.

מיכאלינה (רוצה להשיב דבר־‬מה, מושכת בכתפותיה, פונה עורף ויוצאת).

ארנולד (סוחב את סנדליו שעל רגליו עד השלחן, מוצץ ובולע חתיכת סוקר, מעיף מבט חולף על אמו, שנכנסה כרגע, וחוזר אל המראָה)

מרת קרמר (מנגבת את ידה בסנורה ויושבת על כסא, כשהיא גונחת קשה, מלאתי דאגה). אוי, רבונו, רבונו של עולם!

ארנולד (מסב אליה פניו, מסיע את משקפיו עד קצה חטמו, מרים את כתפותיו ומשים לעצמו תאר מגוחך בהתאם לדבריו). אמא, כלום איני דומה עכשיו למַרַבוּ1?

מרת קרמר. אה, ארנולד, לבי אינו נתון עתה כלל למהתלות. איני יכולה כלל לשחוק על תעלוליך. – ‬ מי פתח לך את הדלת בלילה הזה?

ארנולד (מתקרב אליה, כשהוא מוסיף לעשות העויות מגוחכות של רצינות נלעגת). אבא!

מרת קרמר. הוא ירד למטה מעל הדיוטא השלישית.

ארנולד (אינו פוסק ממצמץ בעיניו באופן מגוחך מעל למשקפיו) כן!

מרת קרמר. לא, ארנולד, זה מרעמני לגמרי. חדל־‬נא, איפוא, להשתגע. היה, למצער פעם אחת איש־‬בינות. חֲזור בך – ‬ וחֲכָם. ספר לי את אשר הגיד אבא.

ארנולד. אתכם – ‬ כל דבר מרעים אתכם. אבל גם אתם מרעימים אותי, ולפעמים מאד מאד.

מרת קרמר. האם גדול היה כעסו של אבא כשפתח לך?

ארנולד (מסיר אזנו משמוע).

מרת קרמר. וכי מה הגיד לך?

ארנולד. לא כלום.

מרת קרמר (מתקרבת אליו ומדברת רכות). ארנולד, הטיבה את דרכך, ארנולד. עשה את זאת למעני. התחיל לחיות חיים אחרים.

ארנולד. וכי איך אני חי כעת?

מרת קרמר. חיי הפקרות אתה חי כעת! חיי עצלות! לילות שלמים אתה מבלה מחוץ לבית. מתנודד באיזו מקומות… הוי, אלי! חיים נוראים אתה חי, ארנולד!

ארנולד. רק אל תפילי על עצמך אימה גדולה כזו, אמא! מה את חושדת בי – ‬ רוצה הייתי לדעת.

מרת קרמר. הנה מה שיפה ונאה מצדך, על זה חייבים להודות: איך שאתה נוהג לדבר עם אמך!

ארנולד. אזי, בבקשה מכם: תנו לי, איפוא, את המנוחה! הרפו ממני! מה לכם, כי כלכם עלי תנבחו? הן באופן כזה אין לי דרך אחרת אלא לצאת מן הדעת.

מרת קרמר. לזה אתה קורא “נביחה”, ארנולד? לזה שבאים אליך ודורשים את טובתך אתה? הגם לאמך אסור לבוא אליך בדברים? ארנולד, ארנולד! אל תחטא, בני!

ארנולד. אמא, כל אלה הם – ‬ דברים בטלים. התוכחה התמידית הלזו לא תביא כל תועלת. מלבד כל זה יש לי כעת כאב־‬ראש איום! תני לי מעט מעות קטנות, לאחר כן אראה מה עלי לעשות להלן.

מרת קרמר. כך? בכדי שתוכל ללכת לאבדון מבלי שוב? (הפסקה).

ארנולד (נגש אל השלחן, נוטל גלוסקא בידו). גם זו גלוסקא! קשה כחלמיש!

מרת קרמר. השכם לקום – ‬ ותאכל רכות.

ארנולד (מתוך פהוק). כמה ארוך ומשעמם יום שכזה.

מרת קרמר. הנהגתך גורמת לזה. יְשַן בלילה כהלכה ותהיה רענן יומם. – ‬ ארנולד, בלא כלום לא ארף ממך היום! לדידי, חרפני כאות־נפשך, אני לא אוכל לסבול זה עוד. (הוא יושב אל השלחן; היא מוזגת לו קפה). עשה העויות כנפשך שבעך, אני אגלה את מצפוניך. אתה מסתיר דבר־‬מה! אני יודעת אותך דַיִי. יש איזה דבר בחייך שמדכא אותך ומביא לך דאגה. שמא חושב אתה, כי לא שמעתי את אנחותיך? הרי אתה אינך פוסק כלל מהאנח. אתה בעצמך שוב אינך חש באנחותיך.

ארנולד. רבון העולמים, איזו שימת לב! השד יודע. כמה פעמים התעטשתי, כמה פעמים ירקתי, כמה פעמים גנחתי – ‬ ומה עוד? הנקל משימת־‬לב כזו להתחיל לטפס על הכתלים!

מרת קרמר. אמור מה שתאמר – ‬ לי הכל אחת. אני יודעת מה שאני יודעת – ‬ וסוף לדבר. איזה דבר, ארנולד, מכביד עליך. זה ניכר מיד מאי – ‬ מנוחתך. קצת מרוגז היית תמיד, אבל לא במדה כזו של עכשיו; זה אני יודעת היטב.

ארנולד (מכה באגרוף על השלחן). אמא, חדלי ממני, מבינה אַת? ואם לא – ‬ אתם… אתם מוציאים אותי מן העולם! – ‬ מה איכפת לכם, מי אתם דואגים להנהגתי, אמא?! כבר יצאתי משנת הילדות, ואת אשר אין את נפשי להגיד, אינני מגיד. שבעתי כל אלה ההפצרות וההצקות. כבר הציקותם לי דיֵכם! ולעזרתכם אינני מצפה. אתם אינכם יכולים לעזור לי, הריני אומר לכם. מה שאתם יכולים לעשות, באופן היותר טוב, הוא לצעק “חי וקים”!

מרת קרמר (בבכי נואש). ארנולד, האם איזה מעלל־‬פשע בידיך? אל מלא רחמים במרומים, ארנולד, בשם אלהים, הגידה לי: מה עשית?

ארנולד. יהודי זקן אחד הרגתי, אמא.

מרת קרמר. אל נא תתלוצץ! אל נא תרבה להג עמדי! אמור לי אם איזה און בידיך. גלוי וידוע לפני, שאינך רע־‬מעללים, אבל יש שהנך קל להתמרמר ונוח לכעוס. ומה שאתה מבשר לעשות מתוך כעס וחמה… מי יודע איזו מעשים אשר לא יעשו עוללת לנו.

ארנולד. אמא! אמא! הרגעי! לא רצחתי נפש היהודי הזקן! ואפילו שום שטר מזויף לא מכרתי, אף על פי שאיזה סכום נחוץ לי מאד.

מרת קרמר. ואני עומדת על דעתי, שאתה מסתיר ממנו דבר־‬מה. אינך יכול לשאת עין להביט ישר בפני אדם. איזה דכדוך־‬נפש העיק עליך גם מלפנים, אבל עתה, ארנולד – ‬ אתה אינך מכיר בזה – ‬ חטאתך חקוקה במצחך. הנך שותה לשכרה! מקודם מאסת גם במראה־‬שכר. הנך שותה בכדי לפכח את צערך, ארנולד.

ארנולד (נצב אצל החלון ומתופף באצבעו על השמשה). חקוקה! חקוקה במצחי! והיוצא, איפוא, מכל זה? – ‬ לדידי, דברו כל העולה על לשונכם. – ‬ אכן ניתן תָו במצחי, בזה תצדקי, אבל בזה, כמדומה, איני אשם כלל.

מרת קרמר. תמיד תְשַסַע לב כל הקרובים אליך. תפצע ותֵכָם, הַכֵה ופָצע, בלי רַחֵם, עד לפני ולפנים. אנחנו מצדנו עשינו כל אשר היה לאל ידנו. ומה שאתה נהיית לכזה… עונש אלהים הוא, ועלינו לשאתו.

ארנולד. ובכן! שאוהו, איפוא, במטותא! (הפסקה).

מרת קרמר. ארנולד, שומע אתה, אל תקשה את לבך! הגידה לי פעם: מה אתך? הן מנוחתנו גזלת יומם ולילה אתה אינך יודע, כיצד אבא מתהפך מצד לצד על משכבו בלילות. גם אנכי לא טעמתי טעם שינה זה כבר. אנא, הסר ממנו את המועקה אשר שמת עלינו, בני! אולי יכול אתה לעשות זאת בגלותך לנו הכל. כי לקוי ופגום אתה, זה לא נכחד ממני…

ארנולד. אוי, אמא! שימי קץ לכל הענין הזה. כי אם לא תחדלי, אבחר לישן מהיום והלאה בלשכת העבודה, באֻרות השחת, חפצתי לומר, ולו גם יאכלני שם הקור. דברים בגו – ‬ נו, יהא כך. את זה אינני מכחש כלל. אבל העל כן עלי לתקוע בחצוצרות? זה יכול רק לקלקל את הענין.

מרת קרמר. ארנולד, אתה… האם כל זה עדיין הוא אותו הדבר? לפני איזו שבועות גלית את זה שלא במתכוון. אחר כך השתדלת לחפות על הדבר… האמנם כל זה עדיין הוא המעשה באותה ריבה, ארנולד?

ארנולד. אמא, האמנם יצאת מדעתך לגמרי?

מרת קרמר. בני, אל תעשה לנו, לפחות, את הרעה הזאת! אל נא תסתבך באלה מעשי־‬האהבים. אל יַשְט לבך אחר אשה נצורת־‬לב, אשר תסחב אותך דרך כל בצה. אני יודעת היטב, מה גדולה הרשת הפרושה ומה נקל לתעות בנתיבות אלו. רבים המוקשים על כל מדרך כף רגל. בעברך בשוק תפגש אצל כל פנה בחברה נאה זו. מתפלאה אני על הפוליציה, שהיא רואה אָון ומחרישה. – ‬ ואם לא תשמע, בני, לקול אמך, אז תלכד גם אתה בפח. מעללי־‬הפשע הרי הם עתה מעשים בכל יום.

ארנולד. ינסה נא איש לנגוע בי לרעה, אמא! (מוריד בחפזון את כף ידו לתוך כיס מכנסיו). בשביל מקרה כזה כבר התכוננתי.

מרת קרמר. אל מה אתה מתכוין?

ארנולד. לזה, שאני מוכן ומזומן לכל. כיום יש, ברוך השם, אמצעים לכל זה.

מרת קרמר. האמנם לא יעוררו בך געל נפש עוד בחוץ כל המזמורים על הפסנתר והפנסים האדומים וכל אותו האד המזהם והנאלח?! ארנולד, כשרק יעלה על דעתי, ששם… רצוני לומר, באותו שאול תחתית… באותם בתי־‬מחראות, אתה מבלה את לילותיך, אז טוב לי מותי מחיי, אז יקר לי לרקב בקבר.

ארנולד. אמא, כמה הייתי רוצה, שהיום יפנה. אתם עשיתם אותי לטפש שבטפשים, אתם החרשתם את אזני. חי נפשי, אני צריך להבליג על עצמי, כי אם לא – ‬ בטח תטָרף דעתי עלי. אנכי אקנה לי תרמיל, אמא, למען אוכל לשאת אתכם אתי לכל אשר אלך.

מרת קרמר. טוב. אולם זה הדבר אשר אני דוברת אליך: הערב לא תצא מפתח הבית.

ארנולד. לא! יען אשר אני הולך מזה מיד, אמא.

מרת קרמר. באחת עשרה אל אבא, ואחר כך נחזור הביתה.

ארנולד. גם על דעתי לא יעלה לעשות כזה!

מרת קרמר. אלא לאן תלך?

ארנולד. את זה איני יודע עוד.

מרת קרמר. הרי שאין בדעתך לבוא הביתה לעת ארוחת הצהרים?

ארנולד. לראות את פרצופיכם אצל שלחן אחד? לא. הן גם לאכול אין לי שום חשק, אמא.

מרת קרמר. וגם בכל הערב אתה רוצה להיות שוב מחוץ לבית?

ארנולד. אני אעשה הכל כטוב בעיני.

מרת קרמר. טוב, בני. אזי שוב אין בינינו שום מגע ומשא! ומלבד זאת אני, אני אשים עין עליך ואגלה מצפוניך! אני לא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אגלה את קלונך, יהי לבך סמוך ובטוח. ואם רק יעלה בידי להוָדע מאיזו אשה, שהיא בעוכריך, נשבעתי לך ושהדי במרומים: אני אמסרנה לידי הפוליציה.

ארנולד. נו, אמא, מוטב לך לבלי לעשות כזה.

מרת קרמר. גם לאביך אגיד. אדרבה. ואבא הוא כבר יקח בינה בלבבך. רק הגָלה לפניו בדבר־‬מה: הוא לא ידע כל מעצור!

ארנולד. אני יכול להגיד לך רק אחת; מוטב לך לבלי לעשות זאת. כשרק אבא מתחיל להרעים דברי תוכחותיו, הן יודעת אַת אל נכון, שאנכי תוקע אז אגודל באזני – ‬ ודי. מלבד זאת אין הם עושים עלי כל רושם שהוא. אלי! אלי! אתם נעשיתם לי כל כך זרים… הגידי לי, בבקשה: מה לי פה ומי לי פה?

מרת קרמר. כן?!

ארנולד. מה ומי? היכן אני, באמת, אמי? מיכאלינה זו, אבא, את – ‬ מה אתם חפצים? איזו רשות יש לכם להתעמר בי? מה, באמת, לי ולכם, לכלכם?

מרת קרמר. איך? מה?

ארנולד. כן, מה? מה אתם חפצים?

מרת קרמר. איזו דבורים מרעימים!

ארנולד. כן, כן, מרעימים! גם לדידי ככה המה. אבל זה אמת, אמא, הפעם אמת בפי, אמת ויציב! אתם אינכם יכולים לעזור לי, אני אומר לכם! ואם אתם תוסיפו לבלי לתת לי מנוחה, אז יוכל לארע דבר־‬מה… איזה דבר, אמא, שאולי תפערו כלכם פה מתמהון! – ‬ אז, למצער, תשוב נפשי למנוחתה!

־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬


 

מערכה שניה.

לשכת העבודה של קרמר הזקן בבית־‬הספר לאמנות. חלל הלשכה מחוצץ במסך אפור. מימין למסך דלת, שאליה עולים דרך מעלות אחרות. באותו צד, ממנו קדמה, עומד דרגש־‬עור ישן ולפניו שלחן קטן מכוסה במפה. משמאל – ‬ חצי חלון גדול, מעין אותם הנקרעים בלשכות־‬עבודה של אמנים. חצי החלון השני נמשך ומסתתר מעבר למסך. סמוך לחלון עמד שלחן קטן,שעליו מונחים מכשירים שונים וטבלא עם סימני־‬פתוח. על השלחן שלפני הדרגש – ‬ כלי כתיבה, ניר, פָמוט ישן ונר בו, וכיוצא בזה. על הכותל, שצבעו כעין הכחול־‬האפור, ממעל לדרגש, תלוים טופסי־‬גיפסים: זרוע, רגל,תבנית חזה אשה וגם מַסֶכֶת פני בטהובן אחרי מותו. מעל למסך,התופס רק כדי שני שלישים מחלל החדר, נראה מימין ראש של כוננית גדולה. על השלחן – ‬ ‬ קנה־‬גז. – ‬ ‬שני כסאות־‬גמא פשוטים משלימים את תורת עריכת החדר. – ‬ בכל החדר שררים נקיון וסדר קפדני. – ‬ מיכאל קרמר יושב על הדרגש, גונח וחותם נירות שונים, שהמשרת קרויזה, גלוי ראש וכובעו בידו, עומד וממתין להם. – ‬קרויזה הוא בעל כתפים רחבות ומלא חיים. קרמר – ‬איש למעלה מחמשים, בעל זקן מגודל ושחור, ששערו כבר התחיל מלבין. ראשו נתון בין שתי כתפים מורמות ביותר, שכמו נטוי, כמו תחת סבל משא כבד. עיניו יושבות עמוק בחוריהן, כהות ונוצצות באי־‬מנוחה. ידיו ורגליו ארוכות, מהלכו לא יפה, צעדיו רחבים ולא ישרים. פניו חורים ומלאים הגות. הוא מרבה להאנח. באֹרח־‬דבורו יש מעין איזה רטון זועם, בלתי מכוון. נעליו גסים ומצוחצחים עד היות להם ברק רב. תלבשתו: מעיל שחור, מקטרון שחור, מכנסים שחורים צוארון מָפשל מגזרה עתיקה, כתנת עליונה, רביד שחור, – ‬ מכובסים למשעי ושומים כחוק. את המַנְגֶ’טים שלו הסיר ושם על אדן החלון. בכלל הוא עושה רושם של איש מיוחד במינו ומרובה־‬החשיבות, שבסקירה ראשונה הוא עלול יותר לדחות מעליו לב רואהו מאשר לקרבהו אליו. אצל החלון משמאל עומד לחמן, פנוי־‬עורף כלפי המסובים. הוא מחכה ומשקיף החוצה.

קרמר (ללחמן). הרואה אתה, הרי אנו מטפלים פה בפנתנו כמימים ימימה (לקרויזה) כן. דרוש נא בשמי לשלום המנהל. (קם, צורר את הנירות ומוסרם להמשרת; אחר כך הוא מתחיל להביא סדרים על שלחנו). אתה, בלי ספק, מסתכל כל כך בהצפצפות שלי?

לחמן (שהתבונן, כשהוא כפוף, באותה שעה אל הטבלא של נחשת, נרתע קצת ומישר את קומתו). יסלח נא.

קרויזה. שלום, אדון קרמר. שלום, אדון לחמן.

לחמן. שלום, אדון קרויזה.

קרמר. ינצרך אלהים, (קרויזה יוצא).

קרמר. לפני חמש שנים בקרני בֶקלין במקום הזה. שמע נא, הוא עמד פה. לפני החלון הזה… ועיניו לא שבעו מראות, שמע נא.

לחמן. הצפצפות הללו הרי הן באמת נאות מאד. הן עשו עלי רושם עוד מאז, לפני כמה שנים, כשבאתי הלום בראשונה. כל כך זקופה עמידתן זו בשורה. על ידיהן בית הספר עושה רושם של מקדש.

קרמר. ושמע נא, טעות רְאִיה היא.

לחמן. רק במקצת! – ‬ ואני לא ידעתי כלל, שבאיזה זמן מן הזמנים היה בקלין פה.

קרמר. בעת ההיא היה בדעתם למסור לו ציור המדרגות במוזיאום הפרובינציאלי, אבל אחר כך נפל הדבר ביד איזה פרופיסור. אח, שמע נא, גדולה היתה החטאה.

ללחמן. ביחס זה – ‬לאין גבול!

קרמר. אולם יודע אתה מה שאגיד לך? מימות עולם היה כך. אלא שכיום – ‬ הדבר מכאיב ביחוד. איזו אוצרות כל כך יקר היו בני דורנו יכולים לאגור באותם הסכומים הענקיים, הסְכֵת נא ושמע, שמקדישיםעכשיו בעולם לזה! והנה – ‬דוקא על הכי־‬טובים נטל לעמוד מן הצד. (לחמן נוטל העתקה ממעשה־‬פתוח אחד; קרמר ממשיך בנוגע לזה). זוהי העתקה בשביל אוסף הצורות שלי, אך הטבלא לא היתה מקונחה כראוי. ובכלל, כל הענין אינו יוצא עוד כהלכה. עדיין צריך אני מתחילה להכָנס לתוכו של הדבר.

לחמן. אני גם כן נסיתי פעם לעסוק בפתוח, אלא שכעבור ימים מועטים נסתלקתי מזה.

קרמר. ומה היה הדבר שעבדת בו, לחמן?

לחמן. מראות־‬הטבע ותמונות, דא והא. הרבה לא יצא מזה, לדאבוני.

קרמר. לעבוד, לעבוד, לעולם לעבוד, לחמן. שמע נא, אנו צריכים לעבוד, לחמן. אם לא – ‬ הרי אנו בחיינו מעלים חלודה. הביט נא וראה, כיצד חי, כיצד עובד איש כבקלין. באופן כזה יכול דבר־‬מה להתהוות, לבוא לידי גלוי. לא רק מה שהוא מצייר – ‬ האדם כלו. שמע נא, עבודה וחיים חד הוא, לחמן!

לחמן. אני עצמי מכיר בזה לחלוטין.

קרמר. בלי עבודה – ‬ מה אני ומה חיי? לא כלום! בעבודה הריני נהיה לדבר מה.

לחמן. אצלי, לצערי, העת עוברת לבטלה, ואיזה דבר של ערך ממני והלאה.

קרמר. שמע נא, אֵיכָה?

לחמן. יען אשר עלי לעסוק בדברים אחרים; בעבודה שאינה עבודה.

קרמר. באיזה מובן נאמר זה, שמע נא?

לחמן. מקודם הייתי צַיָר, ורק צַיָר; עכשיו אנוס אני לפשוט עור מעל שורות כתובות.

קרמר. מהו פירוש המלות?

לחמן. אני עובד בעתונים.

קרמר. ככה?!

לחמן. במלים אחרות, אדוני קרמר, אני מוציא רוב זמני היקר על הכתיבה, היינו – ‬על פת לחם יבש; לחמאה אין אני מספיק. כשאדם עמוס בעול אשה ומשפחה.

קרמר. חיָב אדם להיות בעל משפחה, לחמן. זה טוב מאד, כך צריך להיות. ובנוגע לכתיבתך שלך – ‬כתוב, ובלבד שזו תהה ביושר – ‬לבב. לך יש, שמע נא, התבונה בשביל הנכון והממש; אתה יכול, איפוא, להביא תועלת בכמה צדדים.

לחמן. אבל כל זה אינו אלא עמל־‬סיזיפוס. בחברה אין שום דבר הולך ומשתנה. רק יום יום אתה לבדך בא ומגולל אבנו של סיזיפוס…

קרמר. שמע נא, מה היינו אנו מבלעדי זאת?

לחמן. אבל, סוף סוף, הרי אנו מביאים עצמנו לקרבן. ואם בצירוּת גם כן אין אני רואה שום סימן ברכה, הרי…

קרמר. שמע נא, אין חלוק בדבר. אלמלי היה בני נעשה לסנדלר, ובתור כזה היה ממלא את חובתו, לא הייתי מונע ממנו כבודו כערכו. ראה נא. לך יש בנים?

לחמן. אחד. בן אחד.

קרמר. הרי, שמע נא, הרי עשית, איפוא, איזה דבר, דבר שאין למעלה הימנו במעשי בני האדם. ובכן הולכים בודאי מאמריך ונכתבים כמשחל ביניתא מחלבא, שמע נא, מה?

לחמן. בזה דוקא לא אוכל להתפאר, אדוני קרמר.

קרמר. חובות, חובות, זהו העיקר. מלוי כל החובות – ‬ זהו מה שעושה את האדם לאדם, שמע נא. קודם כל צריך לדעת את החיים לכל עמקם, ורק לאחר כך, ראה נא, יכולים להתעלות עליהם.

לחמן. אבל זה לפעמים לגמרי לא קל.

קרמר. דבר זה אמנם צריך להיות כבר, שים נא לב! בְכוּר זה יבָחן האדם. כאן יש מקום לאדם להתגלות בתור אדם. הארחי־‬פרחי דהאירנא מדמים באמת, שהאי עלמא לבי־‬הלולא דמיא. האדם האמתי צריך להכיר בחובותיו, שמע נא.

לחמן. ברם, הלא גם בחובותיו כלפי עצמו?

קרמר. כן, שמע נא, בזה צדקת בודאי. מי שמכיר בחובותיו כלפי עצמו, הוא יכיר בהם גם בנוגע לאחרים. כמה ימי שנות חיי בנך?

לחמן. בן שלש הוא, אדוני קרמר.

קרמר. שמע נא, אז מצאת בני לאויר העולם… הרעיון ההוא לא מש ממֹחי! – ‬ ארבע עשרה שנים תמימות חכיתי עד אשר המליטה אשתי את ארנולד זה. שמע נא, חרדה גדולה חרדתי אז, שמע נא. אז עטפתיהו בסודר, ראה נא, ונסגרתי בחדר לפנים מחדר, ושמע נא, זה היה כמו בקדשי הקדשים, לחמן: ביום ההוא הקדשתיהו, ראה נא, לאלהים. – ‬ אתה אינך יודע כלל, מה זה בן! אני, הרימותי ידי לאל עליון, אנכי ידעתי. אני אמרתי עם לבי: אני לא, אבל אתה! אני לא, חשבתי בנפשי: אולי אתה! (במרירות) בני הוא גבר לא יוצלח, הרואה אתה, לחמן? ואף על פי כן – ‬תמיד ותדיר הייתי עושה כך מחדש.

לחמן. אדוני קרמר, בנו בטח איננו כאשר אמר.

קרמר (בקול יותר קשה וזועף). שמע נא, תן לי מנוחה: בני הוא ריקן גמור – ‬ותו לא! אבל מוטב שלא נוסיף לדבר עוד בענין זה. – ‬אני רוצה להגיד לך איזה דבר, לחמן: זהו הרקב האוכל את חיי, שמע נא. זהו היתוש המכלה את מחי! – ‬ אך נניח לה.

לחמן. כל זה בטח עוד ישתנה לטובה.

קרמר (באותו הקול של מרירות וזעף). לא ישתנה! לא ישתנה! אין טוב בנפשו אפילו כמלוא נימא. הוא רע בשרשו. הוא אדם רע! הוא אדם שפל! זה אינו יכול להשתנות, זה אינו משתנה. שמע נא, אני הכל הייתי יכול לסלוח, אבל את השפלות אין אני סולח. הנפש השפלה תועבה לי, וראה נא, נפש כזו יש לאותו ריקן, נפש שפלה, שפלה ופחדנית, והיא תועבה לי. (נגש לארון־‬קיר אחד, פשוט וצבוע אפור). אַח, שמע נא, לפוחז זה יש כל כך הרבה כשרון – ‬ עד כדי לקרוע עליו. במקום שאנשים שכמותנו צריכים לעמול, להענות ימים ולילות שלמים, הוא בא ולוקחהו כאסוף ביצים עזובות. ראה נא, הנה לפניך רשמים ונסיונות. נו, אמור נא, האין להתריע על זה? הן די לו רק לנקוף באצבע קטנה, ומיד יוצא איזה דבר. כל מה שהֲלָה מתחיל לעשות, מיד יש לו כן ובסיס. ראה נא, כיצד זה מוּצָק, כיצד זה מוגמר – ‬על זה יש להוריד דמעות מרות. (מתהלך בחדר אנה ואנה; לחמן מסתכל ברשמים ונסיונות. דופקים בדלת). יבוא!

מיכאלינה (נכנסת בתלבושת־‬חוץ). אבא, אני רוצה רק לקחת את לחמן אתי.

קרמר (מביט עליה מעל למשקפיו). שמעי, העזבת את בית הספר?

מיכאלינה. זה עתה גמרתי את התקונים. – ‬ לחמן, פגשתי באשתך; היא לא חפצה להמתין יותר בבית הקפה, ובחרה ללכת לאמך.

(לחמן ומיכאלינה צוחקים).

קרמר. ומדוע לא הבאת את אשתך אתך?

לחמן. היא אינה מתאימה ביותר ללשכת־‬עבודה של אמנים.

קרמר. שטות. כלומר? תם אני ולא אדע.

מיכאלינה (מתיצבת מאחורי לחמן ומביטה עמו על ציור אחד שהוא מתבונן אליו). את הטחנה הזאת כאן שרטטתי גם אני פעם אחת.

קרמר. מ… המ… אבל באופן אחר.

מיכאלינה. שלא במתכוין.

קרמר. לא, לא, ודאי שלא. (לחמן צוחק).

מיכאלינה. אבא, זה אינו פוגע בי אף במשהו. כשאדם עושה כל אשר לאל ידו נו, הרי אז אין מה לדרוש ממנו יותר.

קרמר. בתי, אכן יודעת את, היכן החמור עומד.

מיכאלינה. מובן, שיודעת אני ועל צד היותר טוב: בעיניך אין לי ערך אף כחוט השערה.

קרמר. שמעי נא, הא מִנֶלֵך? אלמלי היתה לארנולד מחצית התמדתה, מחצית ממה שיש לך כאן למעלה, בקערת המח, הרי היה הוא לאדם שלם; כאן אין שום מקום לשום השואות אתך. ברם, הניצוץ האמנותי – ‬זה אינו לך. האדם צריך להביט בעינים פקוחות על עצמו; לדעת ידיעה ברורה את עצמו. לך ישנה ידיעה זו – ‬הנה יתרונך. על כן, אמנם, אפשר לבוא אתך בדברים. כל מה שיכולים להשיג ע“י אֹמץ לבוא אתך בדברים. כל מה שיכולים להשיג ע”י אֹמץ הרצון והתמדה ותכונה טובה – ‬את זה השגת, מיכאלינה, ובזה את יכולה למצא ספוק נפשי. – ‬ – ‬ – ‬ (מביט על שעונו.) עשר. – ‬לחמן, עכשיו בטח כבר לא יצא עוד כלום מהעבודה. אני שמח על בואך. אני הייתי גם נכון בעונג ללכת אתך לאיזה מקום לשתות כוס שכר. אלא שעכשיו אני צריך עוד לבוא אל המחלקה, ולאחת עשרה צויתי לבני לבוא הנה.

מיכאלינה (בכבד ראש). אבא, האמנם לא תראה ללחמן את התמונה שלך?

קרמר (במהירות ומן הצד). לא, מיכאלינה! קא סלקא אדעתך!

מיכאלינה. בתכלית הפשטות: הוא שמע על אדותיה ואמר לי, שהוא היה רוצה מאד לראותה.

קרמר. – ‬ – ‬ – ‬ תנו לי – ‬ בדברים כמו אלה – ‬ מנוחה. הנה הכל באים ורוצים לראות את התמונה שלי. עשו לכם תמונות לעצמכם כאות נפשכם! אין אני יכול להראות אותה לך, לחמן.

לחמן. אדוני קרמר, אין אני, כמובן, בא בעקיפין.

קרמר. כל זה הוא לי למעלה מן הכח; זה שבע שנים שאני חי בתמונה זו. לראשונה ראתה אותה מיכאלינה פעם אחת – ‬ הנער לא דרש לה מעולם! – ‬ ועכשיו הנה זה הדוקטור מירינג בא… והדבר הוא למעלה מכפי כחותי. שמעו נא, ככה לא יֵעשה, ככה לא אוכל. הנה, למשל, אילו היתה לכם אהובה, והכל היו באים ונופלים אליה אל המטה… תֶבֶל הוא – ‬ ותו לא וכל חשק ילך תֶמֶס. – ‬לחמן, נשגב הדבר ממני, לא אוכל!

מיכאלינה. אבא, המשל אשר משלת אינו מובן לי. אפשר שהסתר־‬דבר במדה שכזו אינו אלא מעין חולשה.

קרמר. רשאית אַת לחשוב על זה כרצונך. ברם, מאידך גיסא, שימי לב לאשר אגידך. זה אינו גדל אלא מתוך בדידות! האמנות העצמית, האמיתית, העמוקה והאמיצה – ‬זו אינה נולדת אלא מתוך בדידות. האָמן הוא לעולם הבודד האמתי. ככה! ועכשיו לכו לכם ותנו לי מנוחה.

מיכאלינה. חבל, אבא! צר לי. מה שאתה סוגר עליך בחומת־‬פנים גם מפני לחמן… זה תמוה לי. בזה אתה דוחה מעליך כל כח מעורר ליצירה. אגב, אם להודות על האמת, הנה סיום שהיה כאן הדוקטור מירינג… זה נתן לך תוספת־‬כח, ענה כי אם לא כן הוא. זה זעזע אותך דיֶך.

קרמר. אבל הלא לעת עתה אין בה כלום! לכת־‬עתה אינה כלום. שמעו נא, אל תמיטו עלי אסון! הן קדם שמראין דבר־‬מה, נחוץ שיהא מה להראות. כלום מלתא דבדיחותא היא, לדעתכם? שמעו נא, מי שמעיז לציר אותו האיש עם זר הקוצים, הרי הוא צריך, שמעו נא, להקדיש לזה כל חייו. ושמעו נא, לא חיים של תשואות ותענוגות, כי אם שעות של בדידות, ימים של בדידות, שנים של בדידות, הגעו בעצמכם. שמעו נא, כאן צריך אם להתיחד עם עצמו, עם יסוריו ועם אלהיו. שמעו נא, עליו להטהר ולהתקדש יום יום. כל שפלות אל תגע בו, לא מלגו ולא מלבר. – ‬הרואים אתם, רק אז תשרה על האדם השכינה הקדושה, כשהוא מתלבט ונלחם לו לבדד. רק אז יש והוא משיג דבר מה. רק אז יבנה דבר – ‬ מה, ראו נא, רק אז יחוש מה. אז נכנסים למשכן הנצח, שימו נא לב לזה, נכנסים בשלוה ויומי. אז יתגלה הדבר, יתגלה מאליו, מבלי משים. אז תחזינה עינינו את הגואל! נרגיש אותו. אבל מכיון שנפתחים השערים לראוה, לחמן, שוב אין רואים ואין מרגישים. אז חמק, הלך לו, ראה נא, הרחק, הרחק.

לחמן. אדוני קרמר, עכשיו הריני מצטער מאד…

קרמר. הוי, שמע נא, כאן אין מה להצטער, כאן חיב כל איש ואיש לדאג לעצמו. “המקום אשר אני עומד עליו אדמת קודש הוא” – ‬זה צריך כל אחד לומר לעצמו בשעת עבודה. אתם כלכם, השארו בחוץ, – ‬ההבינותם? שם יש די מקום בשביל שאון השוק. – ‬ האמנות – ‬ אמונה היא. אין מתפללין אלא בפנה נסתרה וחבויה. “החלפנים והתגרנים יצאו מן המקדש”. (הוא שם את המפתח בכפות המנעול של דלת היציאה).

מכאלינה אבל הן אנו איננו חלפנים ותגרנים.

קרמר. לא, לא, ינצרכם הבורא, זה אינכם! אבל יהי אשר יהיה – ‬הדבר הוא למעלה מכפי כחותי. – ‬את לחמן זה אני מבין כראוי: מתאוה הוא להציץ פעם מאחורי הפרגוד. הלעיטוהו מאז מלים מפוצצות רבות, והרי הוא נכסף לראות פעם איזה דבר ממשי. אבל דא עקא, שאין מה לראות! – ‬הריני טוען אליו. מעשי ידי הזקן אינם כלל להתפאר! הוא לפעמים רואה מה ויש שהוא מרגיש מה – ‬ ואחר כך הרי הוא נוטל ומוחק הכל־‬בכל. (דופקים בדלת). דופקים. אפשר בזמן אחר, לחמן! – ‬ יבוא! – ‬ עתה הרי ממילא אין הפנאי לזה. שמעו נא, שם דופקים. הלא? יבוא!

מיכאלינה. הן נעלת את הדלת, אבא.

קרמר. אני? אימתי?

מיכאלינה. זה עתה, לפני רגע. זה עתה ממש. בשעה שהתהלכת על פני החדר.

קרמר. פתחי, איפוא, וראי מי שם.

מיכאלינה (פותחת קצת). אשה אחת, אבא.

קרמר. מוֹדֶל, בודאי. אין לי צורך.

ליזה בֶנש (מעבר לדלת). האם אפשר לדבר עם האדון הפרופסור?

מיכאלינה. וכי מה דרוש לגברתי, הרשיני לשאול?

ליזה בנש. אני צריכה לדבר עם האדון הפרופסור בעצמו

מיכאלינה. עם איזה פרופיסור?

קרמר. אמרי נא לה, אין כאן פרופיסור.

ליזה בנש. וכי לא כאן היה דירתו של הפרופיסור קרמר?

קרמר. שמי קרמר, הכנסי.

ליזה בנש (נכנסת: עלמה זקופה, “יפיפיה”, עדויה בטעם פרוצה). אַה, יסלח נא מה שאני מרשה לעצמי.

קרמר (ללחמן ולמיכאלינה). לכו, איפוא, להמוזיאום שלכם, בני. הלא חפצתם מתחלה ללכת להמוזיאום! בשתים עשרה, לחמן, אני מחכה לך (הוא מלוה את לחמן ומיכאלינה עד הדלת; אלה יוצאים). את מי אתכבד? – ‬ אני נכון לשמוע.

ליזה בנש (בקצת בושה, אבל בהתיפות מרובה). אדוני הפרופסור, אנכי – ‬ ליזה בנש. באתי אליו בדבר ענין לא נעים כל כך.

קרמר. אבקש לשבת. אַת – ‬ הנך מודל?

ליזה בנשׁ. אוי, לא, אדוני הפרופיסר, טעות היא בידו. לכגון זה, ברוך השם, אין אני צריכה. ברוך השם, אדוני הפרופסור, אין אני מודל.

קרמר. ואני, ברוך השם, אין אני פרופיסור, עלמה כבודה! – ‬מה הביאך לכבדני בבקורך?

ליזה בנש. ואת זה כבודו רוצה לדעת מיד, ישר? יתן נא לי שעה קלה לשאף רוח, האין זאת? אני היתי נרגשה מאד. בעמדי מתחת הייתי כבר כמעט נכונה לשוב על עקבי, אבל סוף כל סוף אמצתי את לבי.

קרמר. בבקשה! שאפי רוח כאות נפשך.

ליזה בנש (יושבת משעלת ומוששת בזהירות את פניה השומים בפוך מתחת לצעיפה). לא, מה שיכול לעלות על דעתו, שאני… עוד טוב, שגיאורג לא שמע זה. ארוסי גיאורג הוא ממנה בבית המשפט, והוא נוח תמיד לכעוס. כלום באמת דומה אני למודל?

קרמר (מוריד וילון אחד החלונות). זה תלוי במי שיבוא לציר אותך. בתנאים ידועים הרי אנו כלנו יכולים להיות למודלים. ואם מאמינה אַת שיש בזו איזה חרפה, אינך אלא טועה.

ליזה בנש. לא, יודע הוא, אני יראה מפניו מאד. אַל יקצוף עלי, האדון קרמר, אבל אני פחדתי ממנו פחד גדול.

קרמר. ובכן, קצור הדברים, מהו הענין?

ליזה בנש. אני חקרתי ודרשתי על אדותיו, והכל ענו ואמרו פה אחד, שהוא איזה…. השם יודע מה, איזו מפלצת או בכיוצא בזה.

קרמר. אסיר־‬תודה. ובכן מה שאלתך? הנני יכול להבטיחך, כי פה לא יפל משערות ראשך ארצה.

ליזה בנש. ארנולד גם כן מפחד מפניו.

קרמר (נרעש ונפחד). – ‬ – ‬ – ‬ ארנולד? מה פירושו של דבר? – ‬מה שם האיש?

ליזה בנש (קמה ברטט). לא, אבל שהוא מביט, האדון קרמר! אם כך, מוטב לי למהר וללכת מפה. גם ארנולד לוטש תמיד עינים כאלה ו…

קרמר. – ‬ ארנולד? אני איני יודע את האיש הלז – ‬

ליזה בנש (ברתת ובקול מרגיע). אדוני קרמר, אחלי, אַל יתן לבו אל הדבר. אז ישאר כל הענין נוהג כמנהגו. אני באתי הלום בלי ידיעת הורי… הענין, כמו שאמרתי, אינו מן הנעימים; ואם כן, מוטב לי שלא לדבר כלל מזה.

קרמר (מבליג על עצמו בכל כח רצונו). – ‬ – ‬ אני רואה אותך היום בפעם הראשונה. מפני זה בלבד אַת צריכה לסלוח לי בטובך. לי יש בן, שארנולד שמו. ואם דבריך יסבו על ארנולד קרמר…

ליזה בנש. מובן, שאני מדברת על ארנולד קרמר…

קרמר. הרי טוב. זה לי לפלא… לא לפלא זה לי. – ‬ – ‬ – ‬ ובכן מה יש לך להודיעני על אדותיו?

ליזה בנש. הוי, שהוא כל כך אוילי וכל כך מטורף בדעתו ושלעולם אינו נותן לי מנוחה.

קרמר. המ… כך! באיזו מדה? באיזה מובן?

ליזה בנש. נו, בזה שהוא עושה אותי תמיד ללעג ולקלס. ואני איני יכולה בשום אופן להביא בינה בלבו.

קרמר. כן? כן, זה קשה. זה ניתן להאמין.

ליזה בנש. אמרתי לו! לך לביתך, ארנולד. והוא? אינו מש ממקומו כל הלילה.

קרמר. ובכן אצלך ישב הוא כל הלילה הזה?

ליזה בנש. אם אין איש אשר יוכל להעתיקהו ממקומו. אבא נסה לעשות כזאת, אמא נסתה לעשות כזאת, האדונים התמידיים שלנו נסו, אני נסיתי, אבל כל זה היה לשוא. הוא יושב תמיד ולוטש עיניו, כמוך אתה, ובטרם יצא האורח האחרון מן הבית, לא ינוע הוא ולא יזוז ממקומו.

קרמר. אביך הוא פונדקאי?

ליזה בנש. בעל ריסטורן.

קרמר. ואורחיכם התמידיים – ‬מי המה?

ליזה בנש. האססוד שגבל, הארכיטקטור צין, ארוסי ועוד אחדים.

קרמר. וגם הם לא חשכו כל עמל להראות לו, כלומר, את הדלת?[

ליזה בנש. הם מכנים אותו תמיד בשם מֵרַבו. (צוחקת) יש צפור כזו, יודע אתה. הם אומרים, כי דמות דיוקנו דומה ממש לצפור זו. בודאי מפני שהוא גבן קצת…

קרמר. כן, כן, נכון מאד. האדונים התמידיים שלכם הנם בודאי אנשים עליזים מאד?

ליזה בנש. נורא! עד כדי לגוע מצחוק! יש שהם עושים הלולא־‬וחנגא כזו – ‬פשוט, אין לתאר באומר ודברים. אמות הספים ינודו, אני אמרת לך. ארנולד דרכו לאכול כל כך הרבה לחם, מן המונח על השלחנות בבלי מחיר; לכן עמדו אלה ותלו סל מלא פת מעל למקום מושבו התמידי. אדוני מבין? את הסל תלו סמוך לספון ממש, עד לבלי להשיגו מתחתו בשום ואפן. כל האולם רעם לקול הצחוק.

קרמר. וכאן יושב בני גם הוא אצל אותו שלחן?

ליזה בנש. הה, לא, את זה לא היה ארוסי מרשה בשום אופן. הוא קבע מקומו אל שלחן מיוחד לבדו. אך בשום אופן. הוא קבע מקומו אל שלחן מיוחד לבדו. אך יען שיש והוא מוציא לו פסת־‬ניר מכיסו ומביט בערמומיות כזו – ‬ זה לא ינעם לפעמים לאדונינו האורחים. וגם היה מעשה, שאחד מהם קם ודרש ממנו באור דברים על זה.

קרמר. על פי דעת אותם האדונים אסור לו לשרטט? מה?

ליזה בנש. כן, יען שאין הוא מציר אלא מיני פרצופים משונים. הלא דבר כזה לא יעָשה, אדון קרמר. פעם הראה לי הוא ציור כזה: כלב קטן עם הרבה כלבים גדולים. זה היה כל כך שפל.. מאוס לגמרי!

קרמר. האם משלם לכם ארנולד בעד כל מה שהוא לוקח אצלכם?

ליזה בנש. אח, כן! לא בגלל זה באתי הנה. הוא שותה את שתי כוסותיו, לכל היותר שלש כוסותיו שכר, ואלמלי היה הכל נגמר בזה, אדון קרמר…

קרמר. אַת הנך, איפוא, בעלת־‬נפש, כמו שאומרים. – ‬ ואם רק משיג אני את כל דבריך כראוי, גברתי, הרי בני ממלא בביתכם תפקיד, כיצד לומר זאת, תפקיד של בדחן, אלא של בדחן כזה, אשר יציאתו חביבה מביאתו. אף בטח לא אשגה אם אשער, שגם לא אדוניכם אורחיכם – ‬ אדונים נכבדים מאד בלי ספק! – ‬ וגם לא השכר והלחם של אביך מורך, בעל הבית ההוא, הגם הכח המושך, המקשר את ארנולד לביתכם – ‬ – ‬? – ‬

ליזה בנש (בעגבנות). אבל, חי נפשי, כי אין זה כלל אשמתי.

קרמר. לא, לא, בודאי לא, כיצד יעלה על הדעת. – ‬ אבל מה עלי, איפוא, לעשות בנידון זה? – ‬

ליזה בנש. אדון קרמר. אני כל כך יראה מפניו. הוא אורב לי תמיד בפנות הרחובות ואחר כך במשך של שעות שלמות אין אני יכולה להפטר ממנו, ואז יבוא בו הרגש, עד אלהים, כאילו הוא נכון לעשות לי דבר־‬מה.

קרמר. הם! האם אִיֵם עליך פעם באופן ישר?

ליזה בנש. לא, זה דוקא לא, זה איני יכולה להגיד. אבל, בכל זאת, יש מעין זה בטיבו ומהלכו. לפעמים כשאני רואה אותו, תפול עלי אימה פתאמית. אף כשהוא יושב לו ככה ושוקע במחשבות.. ככה יכול הוא לשבת שעות שלמות מבלי להוציא אף הגה, כאבוד־‬עשתונות עד חצות. וגם כשהוא מספר את מעשיותיו. הוא מחבר בדותות כאלו… הו! ואחר כך, יודע כבודו, יעיף עלי מבט…

קרמר. ובלבך אליו אין כל הרגה, מה? (נשמע צלצול פעמון).

ליזה בנש. – ‬ – ‬ – ‬ הוי, אלי שבשמים! כמובן, לא.

קרמר. טוב. רוצה את להפגש כאן בארנולד?

ליזה בנש. בשם אלהים! בשום אופן!

קרמר. עכשיו אחת עשרה שעות בדיוק והפעמון צלצל. אנכי צויתי עליו לבוא הנה באחת עשרה. (הוא פותח דלת חדר צדדי). בבקשה, הכנסי לשם. אוכל להבטיחך כי כל מה שתלוי בי, ימלא (ליזה בנש נכנסת החדרה. קרמר פותח את הדלת הראשית ונותן לארנולד לבוא. על פניו היגעים של זה עוברים חליפות: הבעת־‬“להכעיס”, מרת רוח ופחד). המתן כאן, אני אבוא מיד (מעביר את ארנולד לאחורי המסך, מסיך בעדו את כלו, פותח את החדר הצדדי. ליזה יוצאת. הוא משים כף על פיו ומחוה לה על המסך. ליזה עושה כמותו בכפה. הוא מלוה אותה עד הפתח והיא נעלמת. קרמר נשאר עומד, גונח, ידיו על ראשו; אח"כ הוא מתחיל לצעד אנה ואנה בקדמת החדר. נראה, שהוא אוסף כל כח רצונו להיות שליט בסערת רוחו ולדכא את הנאקה המתפרצת מגרונו. לאחרונה הוא מבליג על עצמו. הוא מפשיל את המסך ואומר). ארנולד, חפצתי רק לדבר אתך. (ארנולד יוצא לאט, לאט; על צוארונו רביד אדום; פְרֶטֶנְזִיוֹת על תלבושת פרנית). אכן התקשטת כיום הזה.

ארנולד. איך?

קרמר. כונתי לזה הרביד האדום, שהענקת לצוארך.

ארנולד. כלומר?

קרמר. זהו דבר בלתי רגיל אצלך ומוטב היה, אמנם, אילו חדלת מזה, ארנולד. – ‬ומה, גמרת כבר את השרטוטים?

ארנולד. איזו, אבא? הלא אני איני יודע מכלום? – ‬

קרמר. המ! דבר כזה ניתן להשכח?! כך, כך. אבל, אם הדבר לא יכבד ממך, אולי תואיל בטובך לזכור נשכחות?

ארנולד. אה, כן, לשרטוטים שבשביל הנגר אתה מתכון, ודאי?

קרמר. כן, לדידי יהיו גם אלה שבשביל הנגר. זה לא נוגע לעצם הדבר, מי הוא ואיזהו. ובכן, כנראה, לא עשית דבר בזה? שמע נא אמור פשוט: לא. אַל נא תבקש אחרי אמתלאות. במה, איפוא, אתה עסוק כל העת הזאת?

ארנולד (מתחפש לתָמֵה). אני עובד, אבא.

קרמר. מה, למשל?

ארנולד. אני רושם, אני מציר, מכל הבא ליד.

קרמר. ואני חשבתי, כי אתה גונב מאת רבון העולמים את יומו. אני שמח, איפוא, כי טעיתי בזה. אגב, אני אמנם חדלתי מדאג לך. הרי אתה בגרת למַדָי. גם אינני שוטר, שאעמוד עליך לשמרך. – ‬ואמנם רוצה הייתי להגיד לך פעם בשעת הכושר: אם יש לך לפעמים איזה דבר המעיק על לבך… הרי אני אביך, כלומר. מבין אתה? במטותא, אַל תשכח את זה.

ארנולד. אבל אין דבר מעיק על לבי, אבא.

קרמר. אני איני אומר זאת. אין אני עושה הנחה זו כל עיקר. אני רק אמרתי: אם יש לך לפעמים דבר מה, אולי הייתי יכול אז לעזור לך באיזה אופן. אני יודע את העולם קצת יותר עמוק ממך. בכל אופן! הבנת לרעי? – ‬את הלילה הזה בלית שוב מחוץ לביתך. אתה מחריב את עצמך. אתה מביא עצמך לידי חולי. שים לבך לבריאותך. גוף בריא, נפש בריאה. חיים בריאים, אמנות בריאה. היכן, איפוא, ישבת אמש כל כך מאוחר? חכה נא, באמת אין זה נוגע לי לגמרי. מה שאתה אינך רוצה להגיד לי, אין אני רוצה לדעת. הגידה לי, איפוא, ברצונך הטוב או החרישה.

ארנולד. טילתי בחוץ, בחברת אלפרד פרנקל.

קרמר. כך? באיזה מקום? בפירשם או היכן?

ארנולד. לא, בשייטינג ובסביבה.

קרמר. שניכם בליתם שם כל הלילה?

ארנולד. לא, אחרי כך במעונו של פרנקל.

קרמר. עד השעה הרביעית בבוקר?

ארנולד. כן, כמעט עד הרביעית. אחר כך הסתובבנו עוד מעט ברחובות.

קרמר. כך? אתה ופרנקל?! שניכם לבדכם?! אכן ברית ידידות נאמנה כרתם, כפי הנראה. – ‬במה,איפוא, אתם עסוקים בשבתכם ככה יחד, בעוד שכל הבריות שוכבים על מטותיהם?

ארנולד. אנחנו מעשנים ומשוחחים על האמנות.

קרמר. ככה?! – ‬ ארנולד, הרי אתה איש אובד.

ארנולד. מדוע זה?

קרמר. אתה איש אובד! שֶחָתְך בך!

ארנולד. זה אמרת כבר יותר מפעם אחת.

קרמר. כן, כן, אני נאלצתי להגיד לך זאת. מאה פעמים נאלצתי להגיד לך זאת, והרע מכל, שהרגשתי, כי כך הוא הדבר. ארנולד, הוכח לי, כי שקר בפי! הוכח לי, כי עול בשפתי נגדך! את רגליך אנשק לך בעד זה.

ארנולד. אני יכול להגיד רק מה שברצוני, אני מאמין…

קרמר. מה? שאתה משחת מאיש?

ארנולד (חור מאד, מושך בכתפותיו).

קרמר. ומה יהיה, אם הדבר כך הוא?

ארנולד (בקרירות ומשטמה). כן, אבא, זה איני יודע בעצמי.

קרמר. אפס אני יודע, הנך הולך לאבדון!!! (מתרוצץ בחפזון בחדר, מתיצב אצל החלון, ידיו על אחוריו, מולל ברגליו מרגז־‬עצבים).

ארנולד (פניו חורים – ‬ אפורים ומעווים מכעס; הוא חוטף את מגבעתו ומכונן צעדיו לדלת. באותו רגע, שהוא אוחז בכפות המנעול, קרמר פונה אליו).

קרמר. יותר אין לך מה להגיד לי?

ארנולד. (מניח לכפות המנעול ומשליך על אביו מבטים אורבים; הבעת פניו עקשנית).

קרמר. ארנולד, האמנם אין שום רגש מתעורר בך? האמנם אינך מרגיש, איזו יסורים אנו סובלים? אמור דבר־‬מה! הגן על עצמך! הוצא איזו מלה מפיך, כאשר ידבר האדם אל האדם. או אם תמצא לומר – ‬ כרֵע לגבר עמיתו. האם לא זך אנכי נגדך? הורני, איפוא! דַבֵר ואשמע! הן שפתך אתך כמונו. מדוע תסָתר תמיד מפני? הלא תדע, כי לפחדנות אבוז. דבר: אבי באכזריות יתהלך אתי. אבי יעַנה אותי. אבי יפגיע בי. כבכור שטן הוא שומר את צעדי. אמור זאת אמור זאת בפניו, ישר בפניו. אמור לי, איכה אוכל להיטיב דרכך עמך. אנכי איטיב דרכי, על דברתי. או אולי דעתך הוא, שהצדק עמדי בכל?

ארנולד (בהעדר־‬התרגשות גמור ובאדישות בלתי מצויה). לדידי יכול היות, שהצדק אתך.

קרמר. טוב. אם זוהי דעתך. אבל כלום אין אתה בעצמך חפץ לנסות לתקן מעוות? ארנולד, הרי ידי שלי לפניך. הנֶה, קחנה, הנה היא, אני רוצה להיות לך לעזר. קחני לחבר מובהק לך. אהיה נא לך לרע נאמן ביום צרה. אבל, ארנולד, היום הזה הן כבר בא. אל תונה את עצמך, יום מר ונמהר בא. התאמץ, בני, התגבר על עצמך. נחוץ רק שתחפוץ בזה – ‬ויהי. עשה את הצעד הראשון לטוב – ‬ הבא לטהר מסיעין לו. כן? אתה חפץ? הנך נכון להיטיב דרכך, ארנולד?

ארנולד (מתחפש לבלתי מבין). כן, אבל איך? במה?

קרמר. בכל, כן – ‬? – ‬

ארנולד (במרירות וברמז). מאי איכפת לי? מדוע לא? אין אני שמח ביותר בחלקי.

קרמר. בזה אני מאמין מאד, כי לא נעים לך ביותר, חסרה לך הברכה השורה על עבודה. ארנולד, עליך להלחם בעד הברכה הזאת. אתה רמזת על חיצוניותך (נוטל מסכת פני בטהובן). כן! ראה נא והבט אל המסכה הזאת. כן אלהים, גלה את אורך הגנוז! שמא חושב אתה, שהוא היה יפה־‬תואר? וכלום מטרת אהבת־‬כבודך היא, שתהא איזה טפש בעדי־‬עדיים? או שמא מדמה אתה, כי אלהים לא ישעה אליך, יען אשר ראיָתך קצרה וקומתך בלתי זקופה? אתה יכול לאצור בתוכך כל כך הרבה יופי, עד שכל הפרנטים שבעולם יהיו בפניך כקופים בפני אדם. – ‬ארנולד, הנה ידי לפניך, שומע אתה? האמן לי הפעם. אל תחבא מפני, היה גלוי־‬לב עמדי. היה כך למענך, ארנולד! אין לי נוגע כלל וכלל, היכן היית אמש? אבל אמור זה לי. שומע אתה? למענך ספר זה לי. אפשר שתלמד לדעת אותי על ידי זה. הנה, אפוא: היכן היית כל הלילה הזה?

ארנולד. (אחרי איזו הפסקה ומלחמה פנימית נראית; חִוֵר מאד מאד) – ‬ אבא, הלא הגדתי לך פעם.

קרמר. אני שכחתי את אשר הגדת לי. היכן היית, איפוא? הבנת לרעי? אין אני שואל זה, בכדי ליסרך בעדו. רק בשביל ידיעת האמת אני שואלך. הראני את אמתותך – ‬ותו לא.

ארנולד (בעקשנות וב“להכעיס”). אבל הלא הייתי אצל אלפרד פרנקל.

קרמר. כך!

ארנולד (שוב בהמעטת־‬הבטחון). אלא היכן הייתי יכול להיות?

קרמר. אין אתה בני! – ‬ אין אתה יכול להיות בני! לך! לך־‬לך! תועבה אתה לי! שקץ אשקצך!!

ארנולד (נמלט כרגע).

־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬


 

מערכה שׁלישׁית.

הריסטורן של בֶנש. אולם לא גדול לשתית־‬שכר ערוך ברוח גרמניה הישנה. הקירות – ‬כעין לוחות. השלחנות והכסאות צבועים כהה. משמאל בופט נקי עם לוחות־‬שיש וברזי־‬שכר מצוחצחים. מאחורי הבופט מבנה־‬דפוס בשביל ליקֶרים ובכדומה. שם גם פשפש קטן ומרובע אל בית המבשלות. הדלת אל חדרי בעל־‬הבית הפנימיים מאחורי הבופט שמאלה. חלון גדול עם וילונות נקים, וסמוך לו: דלת זכוכית לחוץ. מימין דלת לחדר אחר. בין ערבים.

ליזה בנש, לבושה בנוי ובנקיות, בסנור לבן, נכנסת לאט דרך הדלת הנמוכה שמאחורי הבופט. היא מעיפה מבט חולף מעל מעשי רקמתה ורואה את ארנולד, היושב אל השלחן הסמוך קדמה – ‬ וכוס שכר לפניו. היא מניעה בראשה וממשיכה את רקמתה.

ארנולד (חור מאד, מכשכש ברגלו בחשאי וברגז־‬עצבים, שולח אליה מבט אורב ואומר). ערב טוב!

ליזה בנש (נאנחת בהדגשה ומפנה ראשה לעבר אחר).

ארנולד (בהטעמה). ערב טוב. (ליזה אינה עונה). נו, כשאינך רוצה, יהא כך. לא אכנס בעובי הקורה. – ‬ (מוסיף להביט עלה בדממה ובהזדעזות קדחתנית). למה פתחתם חנות – ‬ ומרעימים פנים לסרים אליה?

ליזה בנש. איני מרעימה פנים. עזבני נא.

ארנולד. אני ברכתיך בשלום־‬ערב.

ליזה בנש. ואני עניתיך על זה.

ארנולד. זה לא אמת.

ליזה בנש. כך?! מילא! הדבר, אמנם, אינו נוגע לי כלל. (הפסקה).

ארנולד. (מטיל בליזה ע"י קשת־‬של־‬גומי חץ־‬ניר).

ליזה בנש. (מושכת בכתפותיה בהעוית גאה־‬מבטלת).

ארנולד. שמא חושבת אַת, שזה עושה רושם עלי?

ליזה בנש. אני אהיה חושבת מה שרצוי לי.

ארנולד. אני משלם בעד השכר שאני שותה כמו אחרים. הבנת לרעי?! דרך זו אבקש לעזוב. – ‬או שמא חיב כל הבא לכאן להיות דוקא במונקול – ‬ – ‬ כלום מי הוא הקהל התדירי של בית – ‬ מרזח מהולל זה? ואַת חושבת, כי אנכי אעשה פליטה מפניהם? לעולם לא מפני הדיוטים שכמותם.

ליזה בנש. (בהתראה). רק אל תגדיש את הסאה, אדון!

ארנולד. אַהאַ! יעיז נא מי שהוא… הוא כבר יפער פה מתמהון, הביני הפעם! אם רק עוד תספיק לו השעה לזה.

ליזה בנש. (צוחקת).

ארונלד. רק יגע בי מי שהוא – ‬ התביני? – ‬ ומיד אותו דבר ישמיע קול…

ליזה בנש. ארנולד, אני אמסור אותך לרשות, אם רק תוסיף לאַים בכמו אלה.

ארנולד. מה יש? – ‬ אני אומר, אם רק יגע בי מאן־‬דהו – ‬ מלבד זאת הלא גם מכות־‬לחי משמיעות קול.

ליזה בנש. אל תעיז להכלים את אורחינו.

ארנולד (שוחק בפני עצמו פעמים מספר שחוק־‬איבה, שותה ואומר). הדיוטות! מה לי ולהדיוטות אלה?

ליזה בנש. ואתה מה אתה, שהנך נוטל לך גדולה כזו? איזו מעשים גדולים כבר עשית אתה?

ארנולד. זוהי הצרה, שדוקא את זה אין אַת מבינה.

ליזה בנש. הרי לך! כך יכול להגיד כל אחד ואחד. ואתה לך קודם ועשה איזה דבר. ורק אחר כך, כשתראה מה יש ביכלתך, רק אז תבוא להתנפל על אחרים. (הפסקה).

ארנולד. ליזה, שמעי נא לי הפעם. אני חפץ לבאר לך זאת כראוי.

ליזה בנש. אח, מה יש בפיך! אצלך הכל יוצא דופן. האדון קוינטמייר אינו יוריסט כהוגן, האדון הארכיטקטור צין אינו ארכיטקטור כהוגן; והן כל זה אינו אלא שטות גמורה.

ארנולד. להפך! כל זה – ‬ אמת גמורה. כאן יכול אפילו מין בנאי כזה להרים ראש גאוה, ואם גם ידיעתו באמנות היא כקליפת השום. אולם, אלמלי היה הֲלָה בא לבין אמנים, לא היה בעיניהם אלא כשוליא דבי סנדלר.

ליזה בנש. אתה הנך אמן, כנראה? (בחמלה). אלהים גדולים!

ארנולד. כן, אנכי – ‬אמן. בודאי הנני אמן. עליך רק לבוא פעם ללשכת־‬עבודתי…

ליזה בנש. מזה אשָמר, בלי ספק, אדוני.

ארנולד. קומי נא ולכי למינכן ושאלי את פי כל הפרופסורים. – ‬אלה המה אנשים ידועים בכל התבל, אנשי שם! – ‬שם תוכחי, אם הם לא יכרעו ברך לפני.

ליזה בנש. אתה מתהלל על שקר ולא האדון צין.

ארנולד. הם חולקים לי כבוד והם גם יודעים מפני מה. אם יתנו אותי על כף אחת ואותם על השניה – ‬ אני מכריע את כלם. קטני עבה ממתני כלם. עבה עשרת אלפי מונים. ממתני כלם ועד אבי – ‬ ועד בכלל.

ליזה בנש. אתה הנך מתהלל על שקר ולא האדון צין. אם באמת היית כל־‬כך ענקי, אזי בודאי היה גם מראך אחר.

ארנולד. מה פירוש?

ליזה בנש. מה פירוש? הן זה כל כך פשוט: אמנים מפורסמים משתכרים ממון.

ארנולד (בקול קשה). ממון? ואני כלום לא השתכרתי ממון? ממון כאפר, שאלי נא את מי שתחפצי. לכי נא ושאלי אפילו את אבי. לכי ושאלי; על דברתי!

ליזה בנש. ואיפה זה אתה מאבד את הממון הרב

ארנולד. אני? חכי נא רק עד שאעמוד ברשות עצמי. מה לי לעשות, אם יש לי אב כילי כזה? – ‬ליזה, היטיבי פעם דרכך.

ליזה בנש. פריטץ!

פריטץ (מתעורר מתנומתו). הנני!

ליזה בנש. פריטץ! לך נא אל חדר־‬המבשלות, פריטץ! נתקבלו כוסות חדשות בשביל יין־‬שמפניה; אני חושבת, שהאדונים ישתו היום יין־‬שמפניה.

פריטץ. נכון! בעונג, העלמה בנש. (יוצא)

ליזה בנש. (נצבת אל שלחן־‬המרזח. מפנה־‬עורף כלפי ארנולד; היא מוציאה סכות אחדות משערותיה ועושה את מקלעותיה מחדש).

ארנולד. באיזו חריצות נפלאה עשית זאת.

ליזה בנש. השלה את נפשך כחפצך. (מסבה פניה פתאם ורואה, שארנולד מתבונן אליה במלוא־‬עיניו מעל למשקפיו). אי שבשמים! הנה הוא לוטש שוב את עיניו.

ארנולד. ליזה!

ליזה בנש. בשבילך אינני ליזה.

ארנולד. הוי ליזכן, אלמלי חפצת להית פעם בת־‬דעת, אַת מוזגת־‬השכר הקטנה, הבלתי ראויה לכלום! נפשי כל כך מרה עלי.

ליזה בנש. (צוחקת צחוק, שחציו בדיחות־‬הדעת וחציו לעג).

ארנולד (ביתר מצוקת־‬חשק). כן, שחקי, אם יכולה את לשחק. שחקי, שחקי, למרות הכל. אפשר, שנלעג הנני באמת. רצוני לומר: למראית העין – ‬ בפנימיותי לא. שאילו היית יכולה לחדור למצפוני נפשי, כי אז היה נשאר מכל אותם האדונים רק גל של עצמות.

ליזה בנש. ארנולד, אל נא תתגעש ככה. הלא אני מאמינה לך, אני רוצה להאמין לך. אולם, ראשית, הנך צעיר לימים יותר מדאי, ושנית, – ‬שלישית, – ‬רביעית, – ‬חמישית… הן זהו שגעון גמור, ילד! – ‬נו, שמע, הט אזנך לתבונה, כן? אתה מצערני באמת. אבל מה אני יכולה לעשות?

ארנולד. (גונח קשה). דמי מָרעל. – ‬

ליזה בנשׁ. הבלים! – ‬ עמוד נא על הספסל והוריד לי את הַבּובּ. (ארנולד ממלא את פקודתה בגניחה). נערות כמוני תמצאנה למאות ולאלפים. – ‬ נו, הוֹפ, הוֹפ! (היא מושיטה לו את ידה, הוא תופס בה, קופץ למטה ומחיק בה בחזקה, אך ברגע הכפפו לנשקה, ליזה מוציאה את ידה במהירות). לא צריך, זהבי! – ‬כך! – ‬ עוד תמצא לך עשר תחת אחת, רחימא.

ארנולד. ליזה, מה עלי לעשות למענך? לשדוד, לרצוח, לגנוב? מה עוד?

ליזה בנשׁ. הטוב מכל – ‬לתת לי מנוחה. (הדלת בחדר הקרוב תסב על צירה. היא מטה אזן להקשיב, ובסבר פנים אחרים לגמרי, משתמטת אל אחורי הבופט וקוראת דרך הפשפש). פריטץ! אורחים באו! מהר! (הדלת תסב שנית; נשמע, שלחדר השני נכנסה חבורה עליזה).

ארנולד. בבקשה: אני חפץ עוד כוס שכר. אבל אני עובר לחדר השני.

ליזה בנשׁ (בהתנכרות מעושה). אדון קרמר, מה יחסר לך פה?

ארנולד. כן. אולם שם עולה עבודת השרטוט יותר.

ליזה בנשׁ. ארנולד, אתה יודע – ‬ שוב תפול קטטה ביניכם. היה נא, איפוא, פקח והשאר פה.

ארנולד. בשום מחיר שבעולם לא, הגברת בנש.

אדריכל צין (נכנס במצב רוח עליז מאד). הידד, העלמה אלישבע, כל החבריא באה הנה, כל הכנופיא גילה – ‬ רינה. מה שלומך? מה בריאותך? ה“חתן” שלך גוע כבר כמעט מגעגועים. (רואה פתאם את ארנולד). חזיז ורעם, סליחה!

ליזהבנשׁ. פריטץ! פריטץ! האדונים אורחים באו.

אדריכל צין (מולק סיגרה במכונה העשויה לשם זה). פריטץ, הבה שכר, יקחך בכור שטן! – ‬(לליזה). מה שלום אביך?

ליזה בנשׁ. לא כל כך מרנין; אנחנו קראנו היום פעמים לרופא.

אססור שׁבל (נכנס). אדוני הארכיטקטור, האם נשחק היום בסְקַט?

אדריכל צין. אני חושב, כי יותר טוב הערב להשמיד אַוָז ולהטביעו בצלוחית של שמפניה.,

אססור שׁנבל (מרים את זרועותיו, מזמר ועושה רקודין קלים):

אֵצֶל לִיזְכֶן בִכְלוּב קָטָן

צִפּוֹר קְטַנָה מְצַפְצֶפֶת…

אל תתני איפוא, לרעך להתמוגג!

אדריכל צין (בלאט, מרמז בעיניו אל ארנולד). ודאי שברך־‬אוז אחת צריך גם הוא לקבל.

אססור שׁנבל (רואה את ארנולד ומשפיל גם הוא את קולו). אה, ככה! האורח של שיש, רפאל בזעיר־‬אנפין! – ‬בבקשה לבלי להמעיט בלחם, הגברת ליזכן. למנתי אני דורש לחם למכביר, הרבה לחם. (פריטץ נכנס ומטפל באיזה דבר מאחורי הבופט).

ליזה בנשׁ. מה צוית להגיש לארוחתך היום, האדון האססור?

אססור שׁנבל. אַה, ככה! פפריקא־‬שניצל ולחם! עם לחם הרבה מאד, מאד, ליזכן החביבה. אני האיש האכל לחם לאין שעור!

אדריכל צין. אזי צריך היה לתלות למעלה ממך את סל־‬הלחם.

פון קרויטהיים (נכנס, סטודנט־‬יוריסט, מה שקורין “סטודנט זקן”). בשם אלהים, היכן עיקר העיקרים, פריטץ?

פריטץ. אדוני, חבית חדשה הכניסו.

אססור שנבל (מביט על ברז השכר במונקול). לעת עתה אני רואה רק אויר, אויר, אויר; אויר – ‬ ותו לא.

ארנולד (נוטל את מגבעתו, קם ויוצא אל החדר השני).

פון קרויטהיים. אבל הנה, לכל הפחות, נטהר האויר. יהא אויר, אבל אויר טהור!

אססור שׁנבל (מזמר)

"דַעְתְּךָ נִטְרְפָה עָלֶיךָ – ‬

נְהַג וָלֵךְ בֶרְלִינָה".

יתברך הבורא, הוא בורח, הוא נמלט מפה.

פריטץ. אל תאמינו, הוא הלך, פשוט, לשם, הוא רוצה, פשוט, לשבת במקום שהאדונים יושבים.

ליזה בנשׁ (בהתיפות). אני מוצאת זה למגוחך ביותר.

אדריכל צין. הבה, איפוא, ונעשה משכננו בחדר הזה!

פון קרויטהיים. זה היה נאה מאד, ברשות מרנן ורבותי! שאנחנו נברח מפני כל קוף.

קוינטמייר. (נכנס; לבוש הדר מאד; מונקול). שלום! מה שלומך, ילדתי החביבה? (אוחז בכפה של ליזה, היא מפנה את ראשה לעבר אחר). קרמר המשונה שוב פה?

אססור שׁנבל. וכי היכן אין הדיוט זה מופיע! אתמול בבוקר ראיתיו – ‬מחזה־‬אלים, אני אומר לכם! – ‬באיזה בית נשים ובמצב נאלח לחלוטין. רק אחרי גמרו פה, הוא מתחיל את עלילותיו.

קוינטמייר. יקירתי, אמרי, הנך קוצפת עלי?

ליזה בנשׁ (משתמטת ממנו, צוחקת, צועקת דרך הפשפש אל בית המבשלות). פפריקא־‬שניצל בשביל האססור.

אססור שׁנבל. אבל לחם, הרבה לחם, אל תשכחי נא. לחם למכביר, לחם לאין שעור. (שחוק כללי).

פריטץ (בא עם ארבע צנצנות מלאות שכר). רבותי, הרי שכר! (יוצא אל החדר השני. אדריכל צין, אססור שנבל ופון קרויטהיים יוצאים אחריו. הפסקה).

קוינטמייר. הגידי, קטנה, למה את מתעברת על שוא?

ליזהבנשׁ. אני? מתעברת? אני מתעברת על שוא? הוי, מה שאתה יכול להגיד!

קוינטמייר. בואי, איפוא, חביבתי, בלי העויות! בואו, היי טובת־‬שכל. מהרי, תני לי את פיך הקט, חיש – ‬ ולמחרתים תבואי אלי שוב. למחרתים – ‬ יום הראשון, הן יודעת אַת. בעלי ביתי לא יהיו בבית גם שניהם, נפש חיה לא תמצא אז בבית, על דברתי.

ליזה בנשׁ (עדיין משתמטת במקצת). אנחנו מאורשים או לא מאורשים?

קוינטמייר. בודאי! איזו שאלה! איך אנו יכולים לבלי היות מאורשים? הן אני איש עומד ברשות עצמי. אני יכול לישא כל אשה שאני רוצה בה.

ליזה בנשׁ (אינה מתנגדת יותר לנשיקות. טופחת לו טפיחה קלה בלחיו ומתחמקת ממנו). לך־‬לך, שוב אין אני מאמינה לך מאומה.

קוינטמייר (אומר לרדוף אחריה). תנשמת, מפני מה את היום כל כך עזת־‬פנים? (דלת־‬הזכוכית נפתחה. מיכאלינה נכנסת).

ליזה בנשׁ. הססס!…

קוינטמייר. חזיז ורעם, מה לזו כאן?

מיכאלינה (עושה צעדים לעומק החדר ומתבוננת לכל עבר. ליזה בנש מתיצבת אצל שלחן־‬הבופט ומסתכלת בה).

קוינטמייר (בהבעה של זך ונקי, מולק את סיגרתו). המתיני, ליזכן, אני עוד אקם את נקמתי (יוצא אל החדר השני).

ליזה בנשׁ (אחרי שתיקה קצרה). הנך מחפשת את מי־‬שהוא, גברתי?

מיכאלינה. כאן הריסטורן של בֶנש?

ליזה בנשׁ. בטח.

מיכאלינה. חן־‬חן, הנה כי כן לא טעיתי. אזי עוד יבואו אחרי. (היא רוצה להכנס לחדר השני).

ליזה בנשׁ. שם יושבים רק האדונים האורחים התמידיים.

מיכאלינה. כך? אני מחכה לזוג צעיר אחד. אזי אשב נא פה באיזה מקום.

ליזה בנשׁ. בבקשה, פה! ואולי כאן? או שמא במקום הזה?

מיכאלינה. (יושבת על הספסל, שאצל הקיר לפני הבופט). חן־‬חן. פה אשב. – ‬ כוס שכר קטנה.

ליזה בנשׁ (לפריטץ הבא באותו רגע). פריטץ, הביא כוס שכר קטנה. (יושבת בהַסֵבָה, נותנת לפניה צורה מהוגנת וישרה, מתקנת תלבשתה ומתבוננת למיכאלינה בענין רב; אח"כ היא מתחילה שוב). כנראה, בחוץ מזג־‬אויר רע למדי?

מיכאלינה (בשעה שהיא מסירה את ערדליה, בגדה העליון ולבסוף גם את מגבעתה). כן, תודה לאל, שיש לי ערדלים. בחוץ רפש עד בלי די. (יושבת שוב, מתקנת את שערותיה ומנגבת את פניה).

ליזה בנשׁ. אולי נחוץ לך מסרק, גברתי! אני יכולה להציע לך זה, במטותא. (נגשת ומושיטה למיכאלינה את המסרק שלה).

מיכאלינה. רב תודות לך בעד חביבותך הרבה. (נוטלת את המסרק ועמלה להביא סדרים בתסרקתה).

ליזה בנשׁ (מתקנת לה קוֻצה אחת). התרשיני להיות לך לעזר?

מיכאלינה. חן, חן. הנני וגמרתי. (ליזה שבה אל הבופט ומוסיפה להתבונן אל מיכאלינה בסקרנות. פריטץ מביא את השכר ומעמידהו לפני מיכאלינה, אח"כ הוא נוטל תיבת סיגרות ונושא אותה לחדר הסמוך. משם עולה קול שחוק אדיר).

מיכאלינה. שם מבלים את הזמן בעליזות מרובה.

ליזה בנשׁ (מושכת בכתפותיה. לא בלי התיפות). כן, כן, זה אין לשנות, זה אי אפשר לאסור על האדונים ההמה. (שוב יוצאת מעט קדימה(. רואה את, אני אמנם איני סובלת חוכא־‬ואטלולא זו וכיוצא בה, אבל, יודעת את: אבא חלה, אמא אינה יכולה לשאת את העשן, וחוץ מזה היא, כמובן, סועדת ערשו של אבא. מה לעשות, אני מוכרחת, איפוא, למלא מקומם.

מיכאלינה. מובן מאליו, חובתך היא.

ליזה בנשׁ. נו, וחוץ מזה, ימי העלומים, האין זאת?! ביניהם יש גם אדונים מהוגנים, בעלי השכלה מעולה באמת, אדונים מהוגנים. בחברת אנשים אפשר ללמוד אם מעט או הרבה.

מיכאלינה. ודאי! מובן מאליו! ודאי!

ליזה בנשׁ. אבל יודעת אַת מה שלזרא לי מאד? (בהתגלות־‬לב פתאומית). כשהם מתחילים לריב כדרכם. מקודם ישתו לשכרה, ואחר כך יריבו. אלי! אזי צריכים להיות זהירים. טענות ומענות יבואו עליך אז מכל הצדדים: לזה אמרת שלום בידידות יתירה, לזה נתת את היד, את זה נגעת בזרוע – ‬ לפעמים עוד אינך יודעת בעצמך, כי עשית זאת! – ‬ על הרביעי הבטת ואת החמישי לא שלחת החוצה. הן לעולם אי אפשר לעשות כרצון איש ואיש, לא כך? אולם הם מיד – ‬ הוררר.. ויד איש תהיה בשערות רעהו.

קולות (מן החדר השני). ליזה, ליזה, אַיֶך?

ליזה בנשׁ (למיכאלינה). אני נשארת אתך, לא אלך שמה. הדבר נעשה לי לזרא יותר ויותר. ארוסי נמצא שם בין שאר האדונים – ‬ נו, הגידי בעצמך… כך לא צריך להיות. מובן, הוא רוצה, שיתנהגו אתו בחבוב ולבוב. אבל הרי… ככה אי אפשר.

מיכאלינה. אכן ארוסך אינו צריך גם לדרוש זאת ממך.

ליזה בנשׁ. לא, לא, הוא, כמובן, אינו דורש זאת, אך אם אפילו כן… (היא קמה שוב בראותה את פריטץ נכנס עם כוסות ריקות). רק שימי נא לב לעצתי: אַל לבוא במגע ומשא עם מְאַהֲבִים.

לחמן (נכנס דרך דלת הזכוכית. רואה את מיכאלינה ברגע ומושיט לה את כפו. אחר כך הוא תולה את בגדו העליון וכובעו, ובשעה זו הוא אומר). מיכאלינה. אנחנו אכן זקנו ושַבנו כדבעי.

מיכאלינה (בבדיחות הדעת). נו, נו, כגון דא אתה אומר לי ישר בפני?

לחמן. אני, למצער, אני. לא את, אלא אני. ובכל אופן, בהשואה עם אביך. – ‬ (יושב).

מיכאלינה. למה זה?

לחמן. יש יסודות לדברי, יש, בודאי. – ‬ בעת ההיא, כשנכנסתי לבית הספר האמנותי שלכם… יקח אֹפל! – ‬ ונגד זה היום. כן, הרבה, הרבה נסוגותי לאחור.

מיכאלינה. איככה? השאלה עמדת במקומה: איככה?

לחמן. – ‬ ככה: לעשות שלום בין האלהים והשטן היתה כונה! ואיזו כונות לא היו אז? מה לא חפצו אז? ומה לא יכלו אז? איזו כחות הורגשו בעת ההיא! – ‬ ועכשיו? – ‬ עכשיו פשיטת־‬רגל גמורה כמעט.

מיכאלינה. איזו פשיטת רגל? באיזה מובן?

לחמן. בהרבה מובנים, בהרבה יחסים. בנוגע לאילוזיות, למשל.

מיכאלינה. המ! – ‬ אני חושבת, באיזה אופן שהוא אפשר לחיות גם כך. וכי באמת אתה נותן ערך גדול לכגון דא?

לחמן. כן. חוץ מזה – ‬הכל מוטל בספק. כח האילוזיה, מיכאלינה – ‬זהו הקנין היותר חשוב בעולם. בטוח אני, שאם רק תהגי בדבר, ודאי תמצאהו לנכון.

מיכאלינה. כונתך, איפוא, בעיקר הדבר, היא אל הדמיון; ובלי זה אכן אין שום אמן יכול לעמוד.

לחמן. כן. הדמיון – ‬והאמונה בו. – ‬צלוחית יין אדום, בבקשה, כדאתמול.

ליזה בנשׁ (שכבר הכינה ופתחה את הצלוחית). אני הכרתי את כבודו מיד. (מציגה לפני לחמן את הצלוחית עם כוס).

לחמן. כך?! אשמח מאד. אילו היה הכסף הדרוש בידי, היינו שותים היום יין שמפניה. (הפסקה).

מיכאלינה. הנך עובר מקיצוניות אחת לשניה. כיצד זה עולה בקנה אחד, לחמן?

לחמן. כלל לא. זהו כל הקוץ שבאליה. – ‬ עלי כבר הקיץ הקץ, פשוט מאד. סוף פסוק! ומעכשיו אפשר גם להחל בחיים חוגגים.

(מן החדר השני עולה שוב קול שחוק ושאון. ליזה בנש מנענעת בראשה לאות אי רצון ועוברת שמה).

מיכאלינה. הנך באיזה מצב מיוחד של הזדעזעות.

לחמן. כך? כסבורה אַת? ראי, באופן אחר – ‬ אין אני אלא ישן. ברוך השם, אני קצת נזדעזעתי, אבל, לצערי, מצב זה לא יארך הרבה. – ‬ הזקנה! הזקנה! מיתה אטית, אטית.

מיכאלינה. אני איני סבורה כלל, שזקנת כל כך, לחמן היקר.

לחמן. יד לפה, מיכאלינה! שאם כן – ‬ הנשאי לי.

מיכאלינה (נרעשת, בבדיחות) נו, זה דוקא לא! – ‬ זה אין ברצוני לומר! – ‬בשביל זה הרי אמנם שנינו זקנים דַיֵנו. – ‬ אלא, רואה אתה: כל זמן שאתה יכול להתל, אין מעמדך עדיין מסוכן מכל וכל.

לחמן. כן. – ‬ ובכל זאת! בכל זאת! בכל זאת! – ‬ ברם נניח לזה.

מיכאלינה. הגד נא, מה העכיר את רוחך היום כל כך, אַ?

לחמן. לא כלום! ורוחי אינו נעכר כל עיקר. – ‬אני רק עשיתי שוב חשבון הנפש ויצא, שחיי אינם כבר חיים כלל.

מיכאלינה. איכה? כאן הרי אני שוב שואלת: איכה?

לחמן. מים לדג. מי החפץ חיים, צריך לסביבה מתאימה לחייו, כך גם בחיים הרוחניים. ואני נמצא לא בסביבתי. וברצוני או שלא ברצוני, הרי אני מכרח לנשום בה. ורואה אָת, המחנק בא: נפסקת ההרגשה העצמית, אתה חודל להכיר את עצמך, ובכלל שוב אין אתך יודע ע מה.

מיכאלינה. יוצא, שאני – ‬ צריכה אני לומר – ‬ חשה עצמי יותר טוב בבדידותי שלרצוני.

לחמן. בכלל יותר טוב לכם כאן. ממחול־‬ה“פלשתים” הענקי של העיר הגדולה לא תראו פה מאומה ולא תשמעו מאומה. והמחול הזה, אם רק נסתובבת בו לרגע, הרי הוא סוחפך בזרמתו ועושה בך כלה. – ‬ תמיד יש תשוקה לצאת לתבל הרחבה. מה טוב היה אלמלי נשארתי בבית. – ‬ היא אינה רחבה כלל, תבל זו, מיכאלינה! בשום מקום היא אינה רחבה מבפנה זו, ופנה זו אינה קצרה משום מקום. ואם קצר לך עולמך יותר מדאי, עמוד והרחיבהו לך: כזה, למשל, עשה כאן אביך. – ‬כאמור: כשנכנסתי אז לבית הספר, באביב אז..

מיכאלינה. זה היה בבציר.

לחמן. בזכרוני חי הדבר באביב. אז הוסרה מעלי הקלפה של הבעל־‬בתיות הפעוטה, ואז באמת…מותר היה לומר… נפתחו שמי העולם, עולם גדול ורחב. ביום הזה – ‬ הושבתי אחור. חנוט בחיי הבית והנשואין.

מיכאלינה. עד היום הנני רואה אותך, לחמן, כמו אז עומד בשערותיך משי־‬ צהוב, בפרוזדור, הן זוכר אתה, נכח פתחו של אבא. חדר־‬העבודה של אבא היה אז עדיין בדיוטא העליונה, ולא באגף הקטן לבדו. האם אתה עדיין זוכר כל זה או כבר נשכח הדבר ממך?

לחמן. אני? לא ולא! דברים כאלו אינם נשכחים. מאומה לא שכחתי מכל אשר היה אז. בזכרוני נשארו גם הקוים היותר קטנים. אכן זה היה הזמן הכי־‬חשוב בחיינו. בשום אופן אי אפשר להביע אפילו מקצת מכל אותם המסתורין שנארגו אז. מי שהיה זה עתה נער מיוסר בשוטים, עלה פתאום – ‬ מתחת השבט – ‬ לגדולת אבירים.

מיכאלינה. לא הכל ראו את הדבר כראותך אתה, לחמן היקר. רבים היו אשר מדותיו של אבא לחצו אותם.

לחמן. כן. אבל אלה היו הריקנים שבנו. מי אשר רק דבר־‬מה היה לו בנפשו, נטה הוא ידו ועשהו לאביר לאלתר. ומכיון שעמד וגלה לפנינו עולם הגבורים… כבר זה בלבד, שחשב אותנו לראוים לצאת בעקבותם.. ובכלל: הוא נתן איזה דבר בלבנו, בנוגע לנסיכים במלאכת האמנות, כאילו קרובים אנו אליהם קרבת־‬דם. אז השתרר עלינו איזה גאון־‬אלהים, מיכאלינה. – ‬נו, מילא בכן. – ‬לחיים! – ‬זה היה לפנים. (הוא רואה שלמיכאלינה אין כוס והוא פונה לפריטץ, שבאותה שעה הוא עומד מוכן לצאת לחדר השני עם יין־‬השמפניה שבידו). אני מבקש עוד כוס שניה (פריטץ מגיש זה בחפזון, ואחר הוא יוצא עם השמפניה לחדר הסמוך).

מיכאלינה. מה הדבר הבלתי־‬רגיל אשר קרה לך היום,לחמן?

לחמן (מוזג לו כוס). ראיתי את התמונה משל אביך.

מיכאלינה. כך? מאת אבא הנך בא כעת?

לחמן. כן. זה עתה. ישר.

מיכאלינה. נו, וזו עשתה עליך רושם כזה?

לחמן. רושם שאין לעומק הימנו. כן.

מיכאלינה. בכל לבך הנך אומר זאת?

לחמן. בכל לב. בכל לב. ודאי.

מיכאלינה. ותוחלתך לא נכזבה?

לחמן. לא, לא, בשום אופן לא. – ‬אני יודע, אל מה אַת מתכונת, למה אַת שואלת? אבל כל אמנות אינה אלא קטועה. מה שיש שם – ‬ יפה. יפה ומוליך שבי. כליון־‬נפש היוצר והרגשת הרואה, מיכאלינה. ההבעה האחרונה, שהכל מתלבטים בה… רק אז מכירים אל נכון אביך מהו. – ‬ ההתרוממות הגדולה, שלא הצליחה, יש לה יותר ערך – ‬ בהגדול ביותר הדבר ניכר – ‬ יכולה יותר לקחת לב ולהעלות מעלה – ‬ עמוק עמוק לתוך הנשגב והכביר – ‬ מן כל אותם הדברים שהצליחו מאד.

מיכאלינה. ומה היה מצב־‬רוחו של אבא בכלל?

לחמן. הוא חלק לי שתיין פולסי דנורא, מה שהוא, לדאבוני, כיום בלי שום תועלת. אולם יודעת אַת, אם לעצום ככה את העינים ולתת שוב לאותו מטר סוחף להיות נתך על הראש, אפשר להשלות את הנפש, כשיש חפץ בזה,כאילו עדיין גשם – ‬ אביב זורם וכאילו בעתיד עוד יש מקום לגדול – ‬ השם יודע עד איזה גֹבַה.

(אדריכל צין ואססור שנבל נכנסים. דעתם בדוחה עליהם מאד. הם מדברים פעם בקול רם ובלי כל צרמניות ופעם בלחש פתאמי ובהסתר סוד, שאמנם, על פי אופן יציאתו, נשמע ומתגלה הוא לכל. בחדר השני שחוק).

אדריכל צין. פריטץ, מהר והביא עוד צלוחית־‬גלדרמן. שמנה מרק הצלוחית – ‬ מה בכך? הדבר מתחיל לשעשעני.

אססור שנבל. רב־‬עלילה קוינטמייר הלז, לא כן? המצאותו הנן לעילא מכל תושבחתא.

אדריכל צין (מתוך צחוק). אני כבר מוכן ומזומן להתגלגל תחת השלחן! – ‬ (בלחש). השָמר לך, אססור, בל תוסיף לדבר עוד מהמצאות: בתולות זקנות אינן מחבבות זה. (עושה העויות ורומז בעיניו כלפי מיכאלינה).

אססור שנבל. פריטץ, האם הצירקוס של רגץ עוד הפעם פה?

פריטץ (עסוק בפתיחת צלוחיות־‬היין). מה, האדון האססור? כלום לא ידוע לי.

אססור שנבל. מה? מה? הלא הריח נדף ממש. האם לא יעלה באפך ריח סוסים?

אדריכל צין. הידד קלי־‬המרוץ!

פון קרויטהיים (נכנס, מתכונן צעדיו אל הבופט ובעברו על יד צין ושנבל הוא אומר). מה זה? זכר או נקבה?

אדריכל צין. לך ובדוק. (לשנבל, בלחש). הגידה נא לי, קוינמייר זה – ‬מהו? הבאמת הוא יוריסט? קשה לתהות על קנקנו. מהיכן ירק זה חי?

אססור שנבל (מושך בכתפותיו). מובן, מכסף.

אדריכל צין. כן, אבל מי הוא הנותן?

אססור שנבל. מאי נפקא מינה? העיקר, שעכשיו, כמדומה, יש לו טבין ותקילין.

אדריכל צין. נו, וענין האירוסין – ‬יש לך אמונה בזה?

אססור שנבל. צין! עצם נתקע לך בגרונך.

אדריכל צין. איכה! אזי בחורה זו פתיה לאין קץ. להיות קצת פתיה – ‬חובת כל בחורה היא, אבל, שומע אתה, לפשט רגלים לכל עובר… (הוא מגיד לו דבר־‬מה באזנו, שניהם מתפרצים בצחוק של מטורפים ומעלים אח"כ עשן הרבה).

אדריכל צין. אססור, שא נא עיניך והביט מסביב (משלב את זרועו בזרוע האססור, ומבלי שים כל לב למיכאלינה וללחמן, הוא מובילהו ומגיעהו בשלחן. שהם יושבים אצלו. מבלי לבקש סליחה, הוא דוחק את היושבים, נוטה זרועו הימנית, מורה בה על מקומות שונים של החדר ומדבר בקול רם ומתפאר). את זה עשיתי אני, את כל המעשה הזה. את כל המעשה הזה עשיתי אנכי. הקירות, הספון, הבופט – ‬ הכל, הכל שרטטתי בעצמי – ‬ בכחי ובעצם ידי. משום כך הריני שותה כאן לתיאבון. לנו יש טעם, ראה נא, האף אין זאת? בית מרזח ערוך בטעם עד להפליא ופלא. (מרפה ממנו ומדליק אש בסיגרתו ע"י גפרור, שהוא מבעיר בשלחנם של לחמן ומיכאלינה בהעדר כל דרך ארץ. שוב עולה קול צחוק מחדר הסמוך. פריטץ מכניס לשם את יין־‬השמפניה. צין נפנה ואומר). סוף כל סוף יביא הוא את העלם עד לידי שגעון.

אססור שנבל (מושך בכתפותיו).

אדריכל צין. נכָנס, החזיון מתחיל שוב. (שניהם יוצאים לחדר השני. מיכאלינה ולחמן שולחים איש לרעהו מבטים של מַשְמָעות רבה. הפסקה).

לחמן (מוציא תיבת הסיגרות מכיסו, בקול יבש). הטפוסים הללו לקוים קצת. – ‬ התרשי לי לעשן פורתא?

מיכאלינה (באיזו חוסר־‬מנוחה) כמובן.

לחמן. ואַת

מיכאלינה. לא. תודה. כאן לא.

לחמן. כן, כן, אנחנו הרחקנו מאד ללכת – ‬ אנחנו הולכי־‬בטל והאידנא. – ‬או, אמרי נא… את מפקפקת בה?

מיכאלינה. – ‬ אני חשה עצמי כאן לא בטוב לגמרי.

לחמן (מוסיף לעשן). ואם כנפי־‬שחר לך – ‬מפני הקהל הלז לא תמָלט. – ‬ – ‬ – ‬ אולי, מה היה בראשית כל אלה! – ‬ ועכשיו מקוששים קש בשביל חברה זו. – ‬ אין נקודה אחת, שבה תהיינה מחשבותינו במחשבותיהם. כל הקדוש והטהור יֵרָמֵס ברגליהם. וכל הסמרטוטים הכי־‬גרועים, כל המסות הכי־‬נאלחים, כל הנבלים הכי־‬עלובים – ‬ קדוש יאָמר להם. ואנחנו נאלצים לשים חומה על לשוננו ולעבוד בפרך בשביל אלה. – ‬לחיים, מיכאלינה, יחי אביך! ותחי גם האמנות, אור התבל. – ‬אף על פי כן ולמרות הכל. (הם מגיעים כוס בכוס). אילו הייתי צעיר בחמש שנים, הייתי יודע להשיג מה, שעכשיו, לצערי הריהו אבוד בשבילי, ואז היה דא והא נראה קצת יותר מלבלב.

מיכאלינה. יודע אתה מהו לפעמים קשה ביותר?

לחמן. מה?

מיכאלינה. בין רעים?

לחמן. מה, איפוא?

מיכאלינה. זהו לבלי הפריע את חברו בשעת משגה. – ‬ נו, מילא בכן, עוד הפעם: זה היה לפנים. (מגיעה כוסה בכוס לחמן במשמעות רבה).

לחמן. ודאי, ודאי. גמולי בראשי. העת עברה לבלי שוב. אבל פעם אחת היה, בכל זאת, קרוב לזה. ואם גם עכשיו אַת מטילה ספק בזה, הרי אז די היה רמז אחד מצדי. (בחדר הסמוך חוכא־‬אטלולא).

מיכאלינה. (נעשית חורת, קופצת ממקומה). לחמן… מה? השמעת?

לחמן. כן, האמנם זה מרגיזך כל כך, מיכאלינה?

מיכאלינה. אני באמת איני מבינה בעצמי סבת הדבר. כנראה, זה תלוי בזה שארנולד הוא ביחסים מתוחים עם אבא, מה שגרה את עצבי במקצת.

לחמן. כן, כן. אבל כיצד? מה ענין לכאן?

מיכאלינה. איני יודעת. האם לא טוב לנו ללכת מפה? אה, כן, אשתך! כן, אם כן נמתין עוד. אבל באמת הנני חשה עצמי כאן לא בטוב.

לחמן. אל נא תשימי לב להנבזים האלה.

ליזה בנש (באה מהחדר השני). הוי, אלי שבשמים, הנה, הנה, עד היכן הגיעו הדברים! האדונים מגיחים אל קרבם כל כך הרבה שמפניה עד שלא ידעו את אשר המה עושים. אמנם, צרה גמורה היא, רבותי. (היא יושבת מבלי כל נמוס יתיר על כסא אחד אצל שלחן לחמן ומיכאלינה. התרגזותה הגדולה מראה לדעת, שאיזה דבר היה לה באמת למרת־‬רוח).

לחמן. בודאי אין האדונים מתנהגים לגמרי כשורה.

ליזה בנש. אוי, לא. בכלל הם אדונים די־‬מנמסים, אבל, רואים אתם, יש שם צעיר אחד, שהם תמיד… (מניעה ברמיזה בראשה המפנה למעלה, כמו מתך העדר הכרה, ועושה תנועות במהירות בידה). תמיד… נו, איני יודעת! – ‬

לחמן. זה, בודאי, ארוסך?

ליזה בנש (רועדת כמו מקור, משפילה עין אל חזה ומתקנת שם איזו קמטים). אַה, לא, זה אינו, פשוט, אלא בער וכסיל, הממלא את ראשו בכל מיני רעיונות הבל. מה לי, איפוא, ולנער הטפש הלז? ילך לו לדרכו בשם אלהים. (למיכאלינה). או שמא ימצא הדבר חן בעיניך, כשאחד יבוא וישב לו במרבו זו? הלא רשאית אני לעשות כחפצי, האף אין זאת? מה לי ולמשגיח כזה? (קמה ברוגזה). אכן ארוסי שכור כלוט, ואם הוא רוצה לשתות ככה לשכרה, רשאי הוא בכל הכבוד למצוא לו מקום אחר. (יושבת בפנה היותר מרוחקת של הבופט. הפסקה).

לחמן. אַת אינך יכולה לשער, איזה רושם עושה על הנפש: אביך בחדר עבודתו וכאן אלו… נאמר: החברה העדינה. – ‬ ונוסף לזה: כשזוכרים בתמונה – ‬ אותה התמונה הנשגבה ומלאתי־‬המנוחה של הגואל! – ‬ ומשַוים אותה לנגד העין, בתוך האד הזה, עם כל מנוחתה הנעלה וטהרתה – ‬איזה רושם משונה מתקבל! רושם מיוחד במינו – ‬ – ‬ – ‬ אני שמח, שפלג־‬גופי אינו כאן, אני יראתי מפני זה תחילה.

מיכאלינה. מי יודע אם עוד תבוא הנה. אם לא, הייתי מציעה… אתה מרגיש עצמך בטוב – ‬? – ‬

לחמן (מחזיר תיבת־‬הסיגרות לכיס מלבושו העליון). כן, משעה ששתינו “לחיים”. למרות הכל! ולמרות הכל! – ‬ כששני בני אדם אומרים: היה הדבר לפנים, הרי שנשאר עוד דבר־‬מה. ועל זה הבה ונשנה את ה“לחיים”! (בחדר הסמוך מתפוצץ רעם־‬צחוק ואחריו מתחילה השיחה הזאת, ההולכת הלוך והתרומם).

קוינטמייר. מה שמך? – ‬ מה מלאכתך? – ‬ מה? – ‬ מה אתה יושב כאן תמיד ולוטש עינים עלינו? – ‬ ומסתכל בנו? – ‬ איך? – ‬ מה? – ‬ לא יישר בעיניך? – ‬ בעיניך לא יישר מה שאני נושק לארוסתי? – ‬ כך! – ‬ אתה חושב אשאל את פיך? – ‬אתה! אתה! אתה! אתה – ‬משוגע! משוגע אתה! – ‬

קולות אחרים (מתך צחוק). אמבטאות, אמבטאות, אמבטאות קרות!

קוינטמייר. מה אתה חושב, שאיני רשאי להראות כאן את קשרי הפוזמקאות? לפי עניות דעתך, אין אני רשאי? (צחוק).

לחמן. חברה נאה, כפי הנראה.

קוינטמייר. חושב אתה, שאיני רשאי? אני נושא קשורי־‬נשים – ‬וחסל! ואם אלו לא שלי הם – ‬יהיו לא שלי! הרי שאלו היו, אם תמצא לומר, של ליזכן. (צחוק).

ליזה בנש (למיכאלינה וללחמן). הוא משקר. שפלות היא! הוא משקר! רוצה להיות לארוסי, שקרן שכזה!

קוינטמייר. מה? – ‬ מה? – ‬ קדימה, קדימה, קרב נא הלום! – ‬ וכשאדקך לאפר – ‬ לא תרדנה עיני פלגי מים. – ‬ לכלכן שכזה! – ‬ צובע שכזה! – ‬עט־‬עופרת שכזה! – ‬אם יוציא רק הגה אחד, הרי הוא פורח מכאן, היו בטוחים! – ‬

ליזה בנש (בחטיפה ובהבלעת המלים). הרבה באמת היה כך… אין אַת צריכה לחשוב, גברתי, שאני אשמה בשערוריה זו. הדבר היה כך. זה אירע באמת ככה. ארוסי בָסַם פורתא והתחיל למלוק אותי בזרועי, והנה עלה על דעתם להקניאו…

לחמן. להקניא את מי?

ליזה בנש. את האיש הצעיר, שעליו אני מדברת. אני כבר הייתי גם אצל אביו. באיזו תחבולות לא השתמשתי כבר? לא יועיל! הוא בא ויושב בפנה ומתנהג על פי דרכו עד הביאו לידי זה.

לחמן. מה הוא עושה, בעיקר הדבר?

ליזה בנש. באמת לא כלום. רק יושב ומתבונן כל העת. אפס הלא זה כל כך בלתי נעים. ולמה יתפלא, אם הם מקניטים אותו בכל מה דאפשר (נשמע שוב קולו של קוינטמייר). עכשיו, רואים אתם, הוא מתחיל שוב. חי נפשי, אני אעלה אל אבי, באמת הריני אובדת עצות.

קוינטמייר. היודע אתה מה שהגדתי לך כרגע? – ‬ לא? – ‬ שכחת? – ‬ מה? – ‬ אזי הט אזן ושמע שנית מלה בטלה: – ‬ את ארוסתי יכול אני לנשק באופן שאני רוצה – ‬ במקום שאני רוצה – ‬ בזמן שאני רוצה. – ‬ ינסה נא השטן להניאני מזה. – ‬ כך. – ‬ נו, הגד נא מלה אחת – ‬ וכרגע הרי אתה בחוץ.

ליזה בנש. פי, שד משחת! והוא רוצה להיות לארוסי? מתנהג ככה ובודה דברים כמו אלה?

(פתאם נשמעת צעקה כללית ואחריה – ‬ אלו המלים):

אדריכל צין. הרף, נערי, חדל! זה שָמֵן יותר מדאי.

שנבל. מה? מה? אל הפוליציה! הבורָה הדיוט שכזה!

פון קרויטהיים. להוציא מידו, קוינטמייר! בלי דבורים יתירים!

קוינטמייר. העיז נא! נעיז נא! בריה חרוצה!

צין. להוציא מידו!

שנבל. להוציא! אחת, שתים, שלש.

קוינטמייר. חדל מזה! שומע אתה! חדל! חדל!

צין. התחדול מזה או לא?

שנבל. הרואים אתם, בר־‬נש זה – ‬ אנרכיסט הוא.

(בחדר הסמוך מתחילה התאבקות קצרה, אלמת).

מיכאלינה (פחד פתאומי וחסר־‬נמוק נופל עליה; היא קופצת ממקומה וחוטפת את חפציה). לחמן, אני מבקשתך, בוא… נצא מזה.

צין. ככה, ילדים, הדבר בידי. עתה הנך בידנו.

שׁנבל. להחזיק בו! להחזיק במנוול בכל תוקף!

(החדרה מתפרץ ארנולד, חור כמות, משתער אל הדלת ונס החוצה. צין, שנבל ופון־‬רויטהיים רודפים אחריו בצעקה: תפשוהו! תפשוהו! הם רצים אחריו החוצה ונעלמים. קריאותיהם בלוית קריאות של עוברים־‬ושבים אחרים הולכות הלוך וחלוש עד אבדן־‬במרחק).

מיכאלינה (כהלומת־‬רעם). ארנולד! האם לא היה זה ארנולד?

לחמן. החרישי! (נכנסים קוינטמייר ופריטץ).

קוינטמייר (מראה אקדח קטן). ראי, איפוא, ליזכן, הרי לך נבל־‬שבנבלים! – ‬ התבונני נא לחפץ זה! – ‬מחירו אמנם לכל היותר חמשה־‬ששה מרק, אבל יש בו כדי להרע.

ליזה בנש. אבל, בבקשה, תן לי מנוחה הפעם!

פריטץ. מודה אני לפניכם! רב תודות! אורחים, המוציאים אקדח מכיסם ומניחים אותו אצלם… אצל השכר שלהם.. בשביל אורחים כאלה אין אני רוצה לשרת.

ליזה בנש. אם אינך רוצה, אל תשרת.

לחמן (לפריטץ) אותו האדון אִיֵם עליך באקדח?

קוינטמייר (מודד את לחמן במבט של שוטר). כן. – ‬ הוא אים! – ‬ אותו האדון! – ‬ או שמא מפקפק אתה בזה? – ‬ הרי לך עוד יותר יפה, רבונא דעלמא כלה! אנחנו עוד נצטרך להצטדק.

לחמן. אני רק הרשיתי לעצמי לשאול את המשרת! לא אותך.

קרוינטמייר. הרשיתי! הרשיתי! – ‬ מי אתה? למה תתערב בדבר לא לך? או אולי קרוב אתה לאותו פרי? אזי היה זה, כלומר, כפתור ופרח! – ‬ אותו האדון! – ‬ (מתפרץ בצחוק). ליום הזה יספיק לו כמדומה, לאותו האדון. – ‬ את הלקח הזה לא ישכח במהרה! – ‬ אבל האם חושבת אַת, שהפחדן הלז הגין על עצמו…

מיכאלינה (מתעוררת כמו מתרדמה, קמה והולכת שולל אל קוינטמייר). ארנולד!! – ‬ האם לא היה זה ארנולד?!

קויטמייר. מה?

ליזה בנש (עמדת על היחס שבדבר ומתיצבת במהירות הברק בין קוינטמייר ומיכאלינה. לקוינטמייר). גש הלאה! עזוב את אורחינו למנוחות… וָלא – ‬ הנני וקראתי לאבא כרגע.

מיכאלינה (רצה אל הדלת באימה רבה ובשועת־‬יאוש מרה, כאילו רצתה להחזיר את ארנולד למקומו). ארנולד!!! – ‬ האם לא היה זה ארנולד?

לחמן (ממהר אחריה ומחזיק בה). לא!! – ‬ לא, לא, מיכאלינה! – ‬ התאוששי! – ‬

־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬


 

מערכה רביעית.

לשכת העבודה של קרמר הזקן, כמו במערכה השניה, השעה החמישית, בערך, אחר הצהרים. המסך הסוכך על פנימיותה של הלשכה פרוש כלו, כמו תמיד. קרמר עובד אצל שלחן־‬הפתוח הקטן שלו. הוא לבוש כמו במערכה השניה. משרת בית הספר קרויזה מוציא מן הסל אשר הביא צרורות כחולים של סטיארין.

קרמר (מבלי הסר עין מעבודתו). הניח את הצרורות שם, אצל הפַמוֹטים, מאחוריהם.

קרויזה (מניח את הצרורות על השלחן, שעליו עומדים פמוטי כסף אחדים, אחר כך הוא מוציא מכתב מכיסו ומחזיקו בידו). וחוץ מזה לא כלום, אדוני הפרופסור?

קרמר. הפרופסור? כלומר?

קרויזה. נו, כן הוא הדבר; הנה כאן נתקבל איזה דבר מהרשות (מניח את המכתב לפני קרמר על שלחן הפתוח).

קרמר. הם. כך. אלי? (נאנח עמוק). בכל הכבוד הראוי, (מניח לו למכתב החתום ומוסיף לעבוד).

קרויזה (נוטל את סלו ומתכונן ללכת). אדוני הפרופסור, האם לא תתן לי להיות עֵר כאן בלילה הזה? עליך באמת לנוח קמעא.

קרמר. נניח לעולם, שינהג כמנהגו, קרויזה. מה? גם בנוגע למשמר, שומע אתה? ואגב, אני כבר דאגתי גם לזה. אנכי דברתי בזה עם הצַיָר לחמן. אתה הלא יודע את לחמן מלפנים?

קרויזה (נוטל את כובעו ונאנח). אוי, אוי, אוי, אב הרחמים! הרי שעכשיו לא תפקד עלי כלום?

קרמר. הדירקטור בחדרו?

קרויזה. כן, האדון קרמר.

קרמר. תודתי לך. טוב. – ‬חכה נא, המתן רגע אחד. ביום השני בערב… היכן היה זה? היכן נפגשה אז אשתך בארנולד?

קרויזה. חכה… זה היה במקום שהסירות עומדות.. סמוך לסוללת־‬הלבנים… במקום שמשכיר־‬הסירות מחזיק את סירותיו.

קרמר. במסלה הצרה העוברת למטה? ממש אצל האוֹדר?

קרויזה. כן, סמוך לזה.

קרמר. היא באה עמו בדברים או הוא אתה?

קרויזה. הוא ישב באותה שעה על המעקה, על החומה, יודע כבודו, במקום שהבריות לפעמים עומדים שם, בכדי לראות, איך שהפולניים, יודע כבודו, מבשלים להם תפוחי־אדמה בערב על הרפסודה. תמהה האשה על הדבר וברכתו בברכת הערב.

קרמר. ומה הוסיפה לדבר אתו אחר כך?

קרויזה. היא אמרה: קר. הוא עוד יצטנן.

קרמר. המ. ומה ענה הוא על זה?

קרויזה. לפי מה שספרה האשה, כלומר, נתן הוא קולו בצחוק. אבל צחק כך, רואה כבודו, כך צחק, לדברי האשה, עד שלשמעו אחז רעד. באיזה מין בוז. יותר איני יודע כלום.

קרמר. מי האיש החפץ לבוז… לבוז לכל, שמע נא: זה ימצא גם יסודות מספיקים לזה. – ‬טוב היה, אלמלי באת אלי אז! – ‬ – ‬ – ‬ אני מאמין, שאז אמנם היה כבר לאחר זמן.

קרויזה. כן, אילו אפשר היה לראות מראש! אבל מי היה יכול לדעת? מי זה יעלה על דעתו מיד דברים כמו אלה?! רק כשבאה מיכאלינה – ‬ היא הלא באה אלי עם האדון לחמן! – ‬ רק אז נעור בי הפחד. אך אז הן כבר היה חצי הראשונה אחרי חצות הלילה.

קרמר. שומע אתה, הלילה הזה… זכור אזכרהו! – ‬ כשהעירתני בתי היתה השעה האחת… וכמצאנו את הנער המסכן אז השמיע שעון העיר תשע.

(קרויזה גונח, מניע ראשו, פותח את הדלת לצאת, ובאותו רגע באים מיכאלינה ולחמן. הם נכנסים. קרויזה יוצא. מיכאלינה לבושה שחורים; הפנים רצינים, נופלים ועקבות דמעות עליהם).

קרמר (מקדם פניהם). אתם, בני! הכנסו, איפוא. ובכן. לחמן, אתה רוצה להיות ער הלילה הזה? הן אתה היית, סוף, סוף, ידידו באיזה מדה! זה רצוי לי מאד מה שאתה רוצה בזה. כי לַזָר, שומע אתה, לַזָר לא הייתי נותן! – ‬ – ‬ – ‬

(מתהלך בחדר אנה ואנה, מתיצב, שוקע במחשבות ואומר). ועכשיו הריני עוזב אתכם לחמשה רגעים לבדכם ואעלה אל האדון הדירקטור. אדבר אתו מה שאדבר. ואתם הלא בינתים לא תלכו מפה?

מיכאלינה. לא, אבא, לחמן ישאר פה בכל אופן. עלי אמנם עוד לקנות אי־‬אלו דברים.

קרמר. זה נעים לי מאד מה שאתה נשאר, לחמן. אני לא אאריך שמה ולא אתמהמה. אני שב הנה מיד. (מתעטף בטלית, מניע ראש לשניהם ויוצא).

מיכאלינה (יושבת מבלי פשוט את בגדה העליון, מרימה את צעיפה ומנגבת את עיניה במטפחתה. לחמן מסיר מעליו את המגבעת עם המנטול ומעמיד את מקלו בפנה).

מיכאלינה. איך אתה מוצא: נשתנה אבא?

לחמן. נשתנה? – ‬ לא!

מיכאלינה. רבון עולם, אני שוב שכחתי את זה. למשפחת הרטל שוב שכחו להודיע. מעט כח־‬הזכרון – ‬ גם הוא עוזבני לגמרי. – ‬והנה כאן גם זר־‬פרחים. (קמה, מרימה מעל הספה זר־‬דפנים גדול למדי עם פס ומתבוננת אליו. אחר כך היא נוטלת את הכרטיס המחובר לַזֵר ועוברת עליו בהבעה של השתוממות). זה מאת שֶפֶר. – ‬ כן, רואה אתה, גם זו נתיתמה. לזו היתה רק מחשבה אחת: ארנולד, וארנולד לא ידע מאומה מזה.

לחמן. האם זוהי אותה הגִבנת־‬קצת, שראיתי בלשכת עבודתך?

מיכאלינה. כן, כן. היא עסקה בציור מפני שארנולד היה ציר. ובי ראתה – ‬רק את אחותו של ארנולד. – ‬כך הוא הדבר: היא קנתה את הזר, ובגלל זה תזוֹן שלשה שבועות בתֵה ולחם בלבד.

לחמן. ואפשר שבזה עוד תמצא אושר גדול. – ‬היודעת אַת במי עוד פגשתי? ומי עוד ישלח זר־‬דפנים?

מיכאלינה. מי?

לחמן. ליזה בנש.

מיכאלינה. זה לא היתה צריכה לעשות. (הפסקה).

לחמן. אלמלי יכלתי לדבר אז עם ארנולד! אולי גם על ליזה בנש זו: – ‬ אפשר שזה היה מביא לו, בכל זאת, איזו תועלת.

מיכאלינה. לא, לחמן, טועה אתה. אני איני מאמינה בזה.

לחמן. מי יודע? אבל סוף כל סוף הוא היה נוהג להשתמט ממני. – ‬אני הייתי יכול לבאר לו דבר אחד – ‬לא אפרש מה ביחוד. – ‬ואמנם מפי הנסיון, כלומר. לעתים קרובות תשוקותינו הכי־‬בוערות מושבות ריקם, יען אילו היו נמלאות, מיכאלינה – ‬ אצלי נמלאה תשוקה אחת מכיוצא באלו! – ‬ ואני – ‬ ממך למה אכחד? – ‬ מצבי נעשה על ידי זה הרבה יותר קשה.

מיכאלינה. הנסיון אינו נמסר מאיש לחברו, למצער, במובן העמוק של המלה.

לחמן. אפשר, אבל בכל זאת: – ‬אני כבר יודע טיבו של דבר. (הפסקה).

מיכאלינה. כן, כן, כך הוא הדבר! כך נוהג בעולם! מובן, היא גם כן שחקה לה עם אש. ושסוף דבר יהיה כך – ‬ זה, כמובן, לא יכל לעלות על דעתה. (נגשת לשלחן הפתוח). ראה נא מה שאבא חקק כאן.

לחמן. אביר הלל לבוש־‬שריון.

מיכאלינה. מ.. המ!

לחמן (קורא מעל הטבלא)

בְמָגֵן וְצִנָה אָנֹכִי כַיוֹם,

הַמָוֶת הָיָה לְנוֹשֵא־‬כֵלִי.

מיכאלינה (בקול רפה ואחר כך מתחילה לבכות בחשאי). מעולם לא ראיתי את אבא בוכה, והנה, ראה נא, על זה בכה אבא.

לחמן (אוחז מבלי משים בידה). מיכאלינה, אנו נבליג על עצמנו, לא כך?

מיכאלינה. הטבלא לחה כלה! – ‬ הוי, אלי במרומים! (עוצרת בדמעתיה, עושה צעדים אחדים וממשיכה בקול). הוא מתאפק, לחמן, ודאי. אבל מה שנעשה בקרבו – ‬ הוא זָקן בעשר שנים בודאי.

לחמן. מי שהחיים נגלו לו בכל עומק רצינותם, בשעות הקשות של חתוך גזר דין – ‬אנכי גם כן כריתי קבר לאב ואח! – ‬ זה, שמצוקת התלאות עברה ראשו… הוא… אניחו שלו תעבוד ביתר שקט, ביתר שלוה, עם מתיו שם בתחתיות.

מיכאלינה. אבל להתחזק ולעבור על זה, הן זהו הכי־‬קשה.

לחמן. אני אמנם מעולם לא פללתי, שיארע כך.

מיכאלינה. כן! כן! כברק! זה היה כברק. אני חשתי: אם נמצאהו, טוב! אם לא נמצאהו, אזי סוף לכל. – ‬ אני ידעתי את ארנולד. אני חשתי זאת. הכל ביחד נאסף ונערם בו, וכשהוברר לי כל הענין, ידעתי, כי מצבו מסוכן.

לחמן. אנחנו הלא יצאנו תיכף אחריו.

מיכאלינה. לאחר זמן. רק אז כששבה נפשי. אלמלי מלה אחת! רק מלה אחת להגיד לו! מלה אחת! זה היה בטח נותן פנים אחרים לדבר. אלמלי היו הם תופשים אותו, רצוני לומר, אותם האנשים שרדפו אחריו, – ‬אלמלי היו הם מביאים אותו בחזרה! אני הייתי צועקת: ארנולד, אלי. (אינה יכולה להוציא הגה עוד מרב התרגשות).

לחמן. הלא מכל זה לא היה יוצא שום רע. מה אם שחק קצת באקדח…

מיכאלינה. הנערה, החרפה, אבא, אמא. וחוץ מכל זה בטח הפחד מפני התוצאות. הוא התחפש מי יודע לאיזה זקן ושבע־‬תענוגות, אך באמת היה, לפי שידעתיו אני, מחוסר נסיון וילדותי. – ‬אני ידעתי אפילו כי הוא נושא אצלו את כלי הזין.

לחמן. הוא הראה לי את האקדח עוד בהיותו במינכן.

מיכאלינה. כן, מפני שהוא האמין לראות עצמו בכל מקום נרדף מאויבים. בכלל לא ראה הוא מסביב אלא אויבים מבקשי רעתו. בשום אופן אי־‬אפשר היה להניאו מאמונה זו. כל זה הוא רק למראית העין – ‬ היה הוא אומר תמיד. הם רק יסתירו את צפרניהם ואזניהם, ואם לא אזהר רגע, יקיץ קצי.

לחמן. גם זה אינו נעדר כל יסוד. גם בזה יש דבר מה נכון. ברגעים ידועים מרגישים מעין זה. בלי ספק נתקל הוא לא מעט בגסות ממין ידוע. וכשמסתכלים בדבר: מנקודת גורלו הוא בודאי שצדק.

מיכאלינה. צריכים היינו לדאג לו יותר. אולם ארנולד היה תמיד מר ונמהר. אף כשנגשו אליו בכונה היותר רצויה, היה הוא דוחף מעליו.

לחמן. מה כתב לאביך?

מיכאלינה. אבא לא הראה עוד את המכתב לשום אדם שבעולם. – ‬ – ‬

לחמן. לי רָמַז דבר־‬מה מתוכו. רק רמיזה, לא יותר. אגב, הוא מדבר על זה בלי מרירות יתירה. – ‬ אני מאמין, שם כתוב מעין: החיים היו עליו למשא כבד מנשוא; הוא אינו מכשר לחיות עוד.

מיכאלינה. אך מדוע לא סמך על אבא? ודאי, אבא – ‬ קשה. אבל מי שאינו חודר לראות את טובו ולהרגיש את אהבת־‬האדם שלו, הרי הוא בעל־‬מום באיזה מובן, אני, רואה אתה, אשה, ומצאתי את זה. כמה קשה היה זה בשבילי מאשר בשביל ארנולד. להתקרבותו של ארנולד צפה אבא בעצמו בכליון עינים. ואני צריכה הייתי להלחם בעד התקרבותו של אבא אלי. אבא הוא איש אמת עד לאופן נורא: תו לא. אותי פצע אבא יותר מאשר את ארנולד, והֲלָה הן היה גבר. ואני עצרתי כח ונשאתי.

לחמן. לפני אביך הייתי יכול להתודות על הכל.

מיכאלינה. גם הוא נשא וסבל בכיוצא בזה.

לחמן. זה מורגש.

מיכאלינה. כן, אני יודעת זאת בבירור. והוא היה בטח מבין את ארנולד.

לחמן. אבל מי, מי יודע את המלה הגואלת?

מיכאלינה. הנה רואה אתה, לחמן, ענין זה מהו: אמנו רחוקה מאבא בפנימיותה, אבל בכל פעם מדי התקוטטה בארנולד, מיד היתה מאַימת עליו באבא. באופן הזה… מה השפיעה!.. או, למצער, לְמַה סִיְעָה?

קרמר (שב, תולה את טליתו). הנה שבתי! – ‬ מה שלום אמא?

מיכאלינה. היא בקשה לבל תתיגע יותר מדאי. הלילה הזה תישן בבית או לא?

קרמר (בקראו את כרטיסי הבקור המונחים על השלחן). לא, מיכאלינה. וכשתלכי הביתה, טלי עמך כרטיסים אלו בשביל אמא. (ללחמן). רואה אתה, הן גם ידידים היו לו – ‬ ואנחנו לא ידענו.

מיכאלינה. בבית היו גם כן היום הרבה מבקרים.

קרמר. מוטב היה, שהבריות יעזבו מנהג זה, אלא הואיל והם מתכונים בזה לטובה, ברי, שלא צריך למנעם מזה. – ‬ את הולכת שוב?

מיכאלינה. אני נאלצה. – ‬החכוכים והנמוסים הנוראים הללו!

קרמר. כל אלו הדברים אינם צריכים לנגוע בנו עכשיו כלל וכלל. הגיעה השעה הדורשת מאתנו פשרה אחרונה.

מיכאלינה. שלום, אבא.

קרמר (מחזיק בה קצת). היי שלום ילדה טובה! ואלו הדברים אמנם אינם נוגעים בך. את באמת הכי־‬פכחית בין כלנו! – ‬לא, לא, מיכאלינה. לא לכך אני מתכון. לך ראש בריא וקריר, ולבה הוא החם בלבבות, לחמן. (מיכאלינה מגדילה לבכות). אבל שמעי, השמרי לנפשך, בתי. עכשיו עלינו להראות את כח סבלנו.

מיכאלינה (מבליגה על עצמה בהחלט, לוחצת כף אביה וגם של לחמן ויוצאת).

קרמר. לחמן, הבה ונשים את הנרות בפמוטים. פתח את הצרורות,(עושה הכל בעצמו). וַי, וַי, וַי, וַי! הטועם אתה טעמה של מלה זו? רואה אתה, כך הוא טיבן של המלים: רק לעתים יקומו ויחיו; בכל הימים – ‬ הן חשובות כמתים. (מושיט ללחמן פמוט אחד, שתקע בו נר). כן, שא נא את זה לנער שלי.

לחמן (נכנס עם הפמוט לאחורי הפרגוד).

קרמר (נשאר לבדו לפני הפרגוד ומדבר בקול). בשעה שהדבר הגדול בא לאדם בחייו, שומע אתה, אז כל הקטנות מתנדפת בעשן. הקטנות מפרדת, הגדלות מאחדת, רואה אתה. רצוני לומר: כך צריך להיות. המות – ‬זהו לעולם דבר גדול, שמע נא: המות והאהבה – ‬שים נא לב לזה. (לחמן יוצא מאחורי הפרגוד). הייתי זה עתה אצל האדון המנהל, אמרתי לו את כל האמת – ‬ ולמה לי לשקר, שמע נא?! אין נפשי כיום אל השקר כלל וכלל. מה לי ולעולם כלו, רוצה הייתי רק לדעת! גם הוא פנה עורף לזה. – ‬ – ‬ – ‬ רואה אתה, הנשים, הן רוצות בכך. שאם לא כן, ימאן הכהן להיות בשעת הלְוָיָה, והדבר לא יהא כשורה. שומע אתה, לי אין כלל נפקא־‬מינה בדבר. אלהים לי הכל. הכהן – ‬ אפס. – ‬ – ‬ – ‬ יודע אתה, מה אשר עשיתי היום בבוקר? את חמדת־‬תשוקותי הבאתי לקבורה. בחשאי, בלאט, בפני עצמי. לחלוטין, לחלוטין בפני עצמי, רואה אתה. שמע נא, זו היתה תהלוכה ארוכה. קטנות וגדולות, עבות ודקות. עכשיו הכל מונח כאן כמאחורי הקוצר, לחמן.

לחמן. גם לי אבד כבר פעם ידיד אחד. רצוני לומר, על ידי מיתה ברצון עצמו.

קרמר. ברצון עצמו, שומע אתה – ‬? מי יודע אימתי יקרה כזה. – ‬התבונן נא אל הרשימות הללו. (הוא מחטט בכיסי מעילו ומוציא משם ספר רשימות; ולאחר שהוא מוביל את לחמן אל החלון, במקום שלאור בין הערבים עוד אפשר לראות בדוחק, הוא פותח לפניו את הספר). כאן נאספו יחדיו כל מְעַנָיו. רואה אתה, כלם פה, כלם, כפי אשר ראה אותם. ושומע אתה, לו היו עינים לראות. – ‬אכן הוא הוא המבט הרע, אבל, על כל פנים, מבט! זה אשר רציתי לומר. – ‬ – ‬ – ‬ אנכי אפשר, שאיני כלל מדוכא, כמו שאתה חושב, ולא כל כך חֲשוך־‬תנחומין, כאשר ידמו רבים. – ‬המות, רואה אתה, פותח שערים להנשגב. רואה אתה, כאן ישח האדם. אולם מה שמביא אותנו עד דכא – ‬נעלה הוא ושגיא גם יחד. אזי אנו מרגישים זה, כמעט רואים עין בעין, ושמע נא, היסורים עושים את האדם – ‬ לגדול. – ‬ – ‬ – ‬ מה עוד לא מת עלי בחיי! יש גם מאלה, לחמן, שעודם בחיים. מפני מה שותתים הלבבות דם ולדפק לא יחדלו? מפני זה, לחמן, שהם מוכרחים לאהוב. השאיפה לאחדות היא בכל, ויחד עם זה רובצת עלינו קללת־‬הפירוד. אין אנחנו חפצים לאבד כל שהוא, והכל הולך לאבוד מאתנו, הכל בא וחולף!

לחמן. אף אני עמדתי על זה מפי הנסיון.

קרמר. בשעה שבאה מיכאלינה להעירני בלילה ההוא, אמנם התנהגתי באופן קטנוני מאד. אבל, רואה אתה, אני ידעתי זאת מיד. – ‬ואחר כך כשהוא הוכרח להשאר שוכב שם, אלו היו השעות הכי־‬מרות בשבילי. באותה שעה, שהדי במרומים, לחמן – ‬ היה זה זכוך־‬הנפש אם לא? – ‬ לא הכרתי את עצמי, שומע אתה, באותה שעה התלוננתי מרה: לא פללתי כזה מעצמי. העזתי והטחתי דברים כלפי מעלה. – ‬ – ‬ – ‬ – ‬ שמע נא: אנחנו בעצמנו אין אנו יודעים את נפשנו. אני לעגתי לאֵלי, כעובד עץ ואבן, ודרשתי את עצי־‬אלי למשפט: כל הענין נדמה לי לשחוק השטן, להמצאה שדית חסרת־‬דעת, רואה אתה, לחמן! המצאה נבערה, מגונה ותפלה ורעה. – ‬ רואה אתה, כך הייתי. ככה רגזתי ובעטתי. אחר כך… כשהובא הוא הלום, קרוב לי, רק אז הושבו אלי עשתונותי. – ‬ – ‬ – ‬ קשה היה למחשבה כזו לעלות על הלב. אבל הנה היא עלתה ויושבת, והנה אני מוסיף לחיות בה. הרי זה כשני ימים, שהוא שם. אנכי הייתי הקלפה ושם הנה הגרעין. הוי, אלמלי היו הם נוטלים את הקלפה!

מיכאלינה (נכנסת חרש בלי דפיקה קודמת בדלת). – ‬ אבא, מתחת אצל המשרת מחכה ליזה בנש. היא הביאה זר־‬פרחים.

קרמר. מי?

מיכאלינה. ליזה בנש. היא רוצה לדבר אתך. רשאית היא לבוא?

קרמר. אני איני מתרעם עליה ואיני אוסר עליה. אני איני יודע מה זו שנאה. אני איני יודע מה זו נקמה. עכשיו כל זה קטן ודל בעיני (מיכאלינה יוצאת). – ‬ רואה אתה, הדבר הגיע עד תהומה של נפשי! ולא יפלא, שים נא לבך לזה. – ‬ ככה חיים בעולם: הכל צריך להיות כמו שהוא! אנו מתלבטים בדברים קטנים ובטלים וחושבים אותם, שומע אתה, למי־‬יודע־‬כמה־‬חשובים, מרבים לנו דאגות שונות, נאנחים ונאנקים, ושומע אתה – ‬ הדבר יבוא לפתע פתאם, כנשר יטוש עלי להקת אנקורים. שמע נא, אזי יאָמר לך: על מקומך, איש־‬הצבא! אבל, רואה אתה, תחת זה הרי אני משוחרר לגמרי, וכל מה שנכון לי בעתיד לא יוכל לשמחני, לא יוכל להפחידני, אין עוד שוב כל הטלת־‬אימה בשבילי!

לחמן. שמא אלך ואדליק את הנרות?

קרמר. (מתיק את המסך לכל רחבו. בעומק הלשכה הגדולה, האפלה כבר כמעט, שוכב על מקום גבוה גוף מת מכוסה סדינים). ראה נא, הנה שוכב בן לאמו! – ‬ חיות רעות הן הנם בני־‬האדם! (מבעד החלונות הגדולים של החדר משמאל נופל אור רפה של דמדומי הנשף. מנורה עם נרות דולקים בקניה עומדת למראשותי ארון המת. קרמר נגש שוב אל השלחן שבקדמת הבמה ומוזג כוסות־‬יין). לחמן, בוא נא, סַמֵך עצמך. הנה מעט יין, אפשר לסעוד לב. נשתה נא, לחמן, נביא נא קרבן נסך! נאמר נא “לחיים” איש לרעהו בשֶקֶט! וזה השוכב שמה, אני הוא! אתה הוא! הוד־‬רוממות הוא! מה יש עוד לכהן להעיר על זה. (הם שותים. הפסקה).

לחמן. קודם הזכרתי רע אחד, שאמו היתה בת־‬כהן, ומה שכל כֹמֶר לא היה בשעת הקבורה הכאיב לה ביחוד. – ‬אבל בשעה שהורדנו את המת אל הקבר, כמו נחה עליה הרוח ונדמה כאילו אלהים בעצמו התפלל בשפתיה… צקון־‬לחש כזה לא שמעתי מימי.

מיכאלינה (מכניסה החדרה את ליזה בנש. תלבשתה של זו פשוטה וכהה. שתי הנשים נשארות עומדות אצל הדלת. ליזה מחזיקה את מטפחתה סמוך לפיה).

קרמר (אינו מרגיש, כנראה בליזה; הוא מבעיר גפרור ומעלה את הנרות. לחמן מוסיף להעלות את הנותרים עד שנדלקים שתי מנורות וכששה נרות בפמוטים בודדים). – ‬ מה ידעו הם ממנו, אלה הפְרַנטים הריקנים, אלה בולי־‬העץ בצורת־‬אדם?! מה ידעו הם ממנו, ממני ומהיסורים שלנו? ברדיפותיהם הביאוהו לידי מיתה. הם המיתוהו, לחמן, מות כלבים. ככה עשו הם, זה רשאי אני להגיד. – ‬ורואה אתה מה יכלו הם לעשות לו? אדרבה, גשו הנה, רבותי! הביטו בו והעליבוהו נא! גשו־‬נא ונסו – ‬ התוכלו? שומע אתה, לחמן: הנה חלף הדבר! (מסיר מטפחת משי מעל פני המת). מה טוב משכבו פה! טוב! טוב! (לאור הנרות מכירים בקרבת המנוח כונָנִית מוצבת, שעל בַדָה התחילו לציר. קרמר יושב אל בד זה. הוא ממשיך את דבורו כאילו לא היה כל מפריע, כאילו חוץ ממנו ומלחמן אין איש בחדר). כל היום הזה ישבתי כאן, שרטטתי, צירתי, הסכתי את מסכתו. שם היא מונחת, שם במטפחת המשי. עכשיו אין הוא נופל מפני הגדול שבגדולים. (מורה על מסכת בטהובן). ומי החפץ להחזיק בזה, יהיה לקלס. כל מה שפניו מגלים עכשיו, לחמן, כל זה היה מקודם גנוז בנפשו. את זה חשתי, זה ידעתי, זה הכרתי בו, ויכל לא יכלתי לדלות את האוצר. רואה אתה, עתה בא המות ודלהו. – ‬ עתה הנה אור בהיר מקיף אותו, שופע ממנו, מפניו, לחמן, ושומע אתה, אני שואף לאור הזה כפרפר שחור ושכור. – ‬שמע נא, בן־‬האדם הולך וקטן, ואני כל ימי חייו הייתי רבו. יש שקפחתי את הנער והתנהגתי אתו שלא כשורה. והנה עכשיו כמה גדל ועלה למעלה. – ‬אפשר שחנקתי את הנטע הזה. אפשר שסכותי בעדו את השמש, ויכמש ויבל בצלי. אבל, רואה אתה, לחמן, הוא לא קבל אותי, ואם, אולי, לא היה לו עמית ורע… לי, לחמן, לא נתן להיות רעהו. – ‬ אז, כשבאה הנערה אלי, אז… אז נסיתי לעשות מצדי כל מה שביכלתי. אפס הרע התגבר בו אז, ובשעה שהיה מתגבר בו הרע, היה נעים לו להכאיב לי. – ‬ – ‬ – ‬ נֹחַם? נֹחַם לא אדע! אולם בלי חמרמרתי. ככלי מלא בושה הנני לפניו. אל הנער הה אשא עין כאילו היה אבי־‬אבות־‬אבותי!

(ליזה בנש, מובלה על ידי מיכאלינה, נגשת אל המת ומניחה את הַזֵר לרגליו. קרמר מרים עיניו ומביט ישר בפניה).

ליזה בנש. אדוני קרמר, אני, אני, אני… אני… אני כל כך אמללה. הבריות – ‬ מורים – ‬ עלי באצבע… (הפסקה).

קרמר (כמו לנפשו). מהו הדבר הזה, אשר מות יצוק בו? ובכל זאת, מי אשר נסה הדבר אליו, הנה קוץ ממנו ישאר לעולם בכף ידו, ובכל אשר תגע, תדקר. – ‬אבל שובי לביתך בנחמה! בין זה ובינינו נעשה שלום. (הפסקה. מיכאלינה וליזה בנש יוצאות).

קרמר (שקוע במחשבות למראה הנרות). הנרות! הנרות הללו! מה נפלא הדבר! אנכי אָכַלתי כבר נרות לא מעט! אִשֵי נרות רבים חזיתי, לחמן. אבל שומע אתה: זהו אור אחר!! – ‬ האין אני מטיל עליך קצת פחד, לחמן?

לחמן. לא, וכי ממה אפחד?

קרמר (קם). יש אנשים, אשר פחד ילון אתם. אולם דעתי אני היא, לחמן, לבלי לפחד משום דבר שבעולם. כי עזה כמות אהבה, אומרים. אבל סרס את המקרא ואמור: כי רך כאהבה מות, לחמן.

שמע נא, על המות הוציאו שם רע; זוהי ההונאה היותר רעה בעולם!! המות – ‬ זוהי הצורה הכי־‬רכה של החיים; זוהי יצירה גדולה של האהבה הנצחית. (פותח את החלון הגדול של החדר, עולה קול חשאי של צלצול פעמוני הערב. הוא רועד מקרה). החיים הגדולים דומים לרעידת הקדחת: קור וחום חליפות, קור וחום! – ‬ – ‬ – ‬

הפעמונים מדברים – ‬ אינך שומע? בחוצות ישמיעו: מעשה בי ובבני. הם יספרו: לא אחד ממנו אָבוד. ברור, ברור קולם, מלה במלה. היום הרת־‬עולם, היום הזה! יתרון לפעמון מאשר לבית־‬התפלה, לחמן. הקריאה ללחם גדולה מן הלחם! – ‬מבטו נופל על מסכת בטהובן. הוא נוטלה, מסתכל בה וממשיך):

אי נמצא חֻפנו, איה מחוז חפצנו? למה נגיל ונרעד לפעמים אל אשר לא נודע? אנחנו הקטנים, העזובים במרחביה. כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה שמחת אלי גיל! – ‬ ומה ידעת? – ‬מצהלות הארץ לא המה! – ‬ שמי־‬הכהנים לא המה – ‬זה אינו וגם זה אינו, ומה, איפוא… (פורש כפיו אל השמים). מה זה יוכל היות, לאחרונה???

־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬־‬



  1. מַרַבו – חסידה ספקנית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות