רקע
ליאופולד קומפרט
שׁוֹשָׁנָה: סיפור
ליאופולד קומפרט
תרגום: זאב יעבץ (מגרמנית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: בדפוס האחים שולדבערג; תרנ"ב 1892

 

פתח דבר

רבים מחכמי הבקרת, תפשו אותי על תתי מקום לאורבאך הסופר האשכנזי בדברי הימים לעם בני ישראל, שכתבתי, ולוּ העליתי את זכר גופי מעשיו בתוך זכרונות גדולי בני עמי, ואותו חשבתי בין הסופרים אשר הקדישו את פרי רוחם לישראל, כי עתה היתה שאלת הנכבדים האלה נצחת. אולם לא בתורת אחד מאנשי מעשינו, בא זכרו בספרי, ונהפוך הוא, כי את צלם דמות הסופר הנערץ הזה, ובשבר רוחו בשנת מותו, חַקֹתִי, רק להראות לעין הקורא מטבע אחד, שטבעה תוחלת המתבוללים הנכזבה, בצורה בולטת ונכרת היטב. ובכן לא אחד מיולדי רוח ישראל ומיוצריה אמרתי להציג, כי אם תולדה אחת, צורה אחת אשר ילדה ויצרה לה רוח הדור בעקלקלותיה. ומראה דמות איש כביר רוח כזה אשר בשנת מותו “נבהל לראות כי שגה כל ימיו, וַיָמֹת” מלא מלים הוא, ורב תוכחות, להורות את אחינו דעה בהליכות דברי ימיהם, יותר מכמה וכמה זכרונות ומאורעות אחרים; וככל אשר אמר אחד מגדולי קדמונינו “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם”, כן ימלאני לבי לאמר הפעם: “הרבה נלמוד מיוצרי ההיסתוריא ומִיצִירֶה יותר מהם”. מאורבאך שמתי פני לסופר נכבד אשר לא “נטש חפצי עמו ולא הקדיש פרי כחו ורוחו לאחרים” כי אם טעה בחשבונו, והטעות הזאת דכאה לארץ חייו. וחבת ציון היתה לו התנחומה האחת אשר שעשעה נפשו. מַפֶּלֶת שני גבורי הרוח, אורבאך וּלְוַנְדָא, חללי דעה משובשת, לא תולדות שני יחידים היא, כי אם חזון אחרית שתי שטוֹת, שטת הטמיעה ושטת הזכוי אשר רבו מחזיקיהן מאד; ועל כן ראוים הם למלא מקום כל שהוא, בכל ספר דברי ימים לישראל, וטוב ללמד לעם את הכלל המושכל מתוך הפרט המוחש, לאמר: את הליכות הדעות, שבטהרתן אינן מתקבלות היטב על לב בינוני או על לב ילד, מתוך מאורע גמור; מתוך מקרֵה אדם מסומן ומסוים שהדעות ההן נתפשות בו.

זאת היא דעתי אשר אני הוגה כי רבים מן הסופרים אנשי הרוח יצירי הזמן הם, ולא יוצריו; אומרים בלבם כי טובעים הם את הזמן בחותמָם ואינם אלא נטבעים בחותם הזמן התקיף מהם. ועל כן הנני נזקק זה פעם שנית לתרגם ספור אחד מקומפרט. זה כחמש שנים הוצאת תרגום ספור “שתי החרבות” ועתה הנני מוציא ספור זה: “שושנה” (אשר קרא לו המחבר “זעעלענפֿאֶנגערן” ע"פ מבטא הנוהג בלעז אחינו בני ביהם). ספור זה שָפִיר מְרֻקם הוא לתולדת רוח חדשה, העתידה להפך את כל תרבות ברלין על פיה, ולהשיב את קהל עמנו לבצרון. לא על הנחת והשקט, ולא על הצניעות ורוח הטהרה אשר תנוח על כל מעשי ידי הספרן הזה, אשר בסגנונו המיֻחד במינו, והקנוי רק לו לבדו, עשה לו שם בגוים; לא על כל היתרונות האלה הייתי לו לתֻרגמן כי אם למען הראות גם בספור זה, את תגברת יד האמת בת העולמים, בלב יחידי סגולה, על תעתועי הדור, וכי יש אשר דעת האדם הנפחתת מרוב תשמישה בדברי חול, לא תסתכל מחוץ לארבע אמות של הנאת חיי השעה, והנה האמת המדֻכאה פנימה פורצת ממעמקי הלב, ופוקחת את העין להביט רגע למרחוק. אז יכהו לנֹגה ברק אורה כל צלמי התֹהו יצירי השעה הפוחזה אז יראה האדם את האמת באמִתתה ואת הטוהר בטהרתו.

הספור הנתון לפני הקורא איננו צריך להקדמות כי דבריו נקראים ומתבארים במקומם באר היטב, אך זאת יש לקורא לדעת כי בדעתו נטה קומפרט אחרי בעלי שטת הטמיעה הנוהגת בימיו, אך הדעת החצונה הזאת שנקלטה לו ממראה עיניו וממשמע אזניו בטלה מפני הדעת הפנימית העמוקה המֻטבעת בלבו בידי תוכן לבות והדעת הפנימית הקַימת הזאת טבועה ומפֻתַּחת בכל פתוחיה יחד בספור הנתון בזה לפני הקהל.

בחדש מנחם אב תרנ"א בעיר קדשנו.

זאב יעבץ.


זה ימים רבים והבית הגדול והנאה בכל הרחוב, נמכר בהכרזה על פי בית דין. ארבעה חלונות ארבעה חלונות מזה ומזה לפתח הבית הדומה להיכל קטן, בפני אֶחיו הבתים המָטים והרעועים אשר סביבותיו. הגן הגדול ורחב הידים הנטוע מאחורי הבית עד הנחל יגיע, אך גדר העצים אשר מסביב לו, יסתיר את כל אשר בתוכו מעין כל רואה. על כן זרו מאד השמועות אשר נפוצו על הרשות הסגורה ומסֻגרת מפני בני ישראל הדרים בעיר ההיא. יש אשר עלתה ביד נער אמיץ לב מן הרחוב לשית את שכם רעהו הדום לרגליו ולהתגנב ולעלות ולהציץ ממעל לגדֵר, למען ערוך דמות לעולם הקטון המשונה הזה, אז לא מלאו עוד אזני רעיו הקשֻבות משמוע את הנפלאות על הדר הפרחים הרכים והענוגים, ועל הוד העצים הרמים והרעננים אשר נסקרו למרַגל הקטן בסקירה אחת קלה; ועל האשה בעלת הקומה החִוֶרת המתהלכת בין טורי העצים, ועוד יותר על שני הילדים המשחקים במלונת הגן ומשוחחים את אשה זרה שפת לא ידע אנוש, אחד הנערים המתחרשים זכה פעם אחת לראות דבר ויספר את המראה במחִתה לכל אשר נדבהו להטות אֹזן לדבריו. הנער ההוא בהיות שכם עמיתו מעמד לו, עלה בידיו וברגליו עד ראש הגדר ותקח אזנו את השיחה הנמרצת הזאת:

– “עוד מעט ומלאו לנער שלש עשרה שנה” קרא קול אשה בנהמת לב “שאל נא את פיו, היודע הוא מה ה' דורש? מה בצע כי תמהר לשונו לדבר צרפתית אל האומנת אם גם להניח תפילין לא ידע!” –

“דעת נשים קצרה דוברת בך” ענה קול גברים נוקב ויורד חדרי בטן “למה לו ללמוד דבר אשר עוד מעט ישכחהו, דבר ששכחתו יפה לו מזכירתו? את פיליף אגַדֵל אני כאשר עם לבבי, כן יעצתי וכן יקם”. –

“התשכח מי אנחנו” ענתה האשה ותֵצֶר לה לבכות, “הֲנֶכֶד אבי הצדיק עליו השלום לא ידמה לו? לוּ ידע אבי היקר כי כה עלתה לי ביָמַי, וכי כן ביתי עם ה', כי עתה שש כי מצא קבר”.

“לוּ ידע” שנה האיש בלעגי שפה “לוּ ידע” שנה עוד הפעם.

ורגלי הנער העומדות על כתף רעהו מעדו ויתן קול. עוד צללו באזניו דברי האשה האומרת “ראובן השבעתיך בכל קדש אל תבישני משארית שברי”. לשון הנער כמעט נאלמה אחרי קפצו קפיצה שחֶציה נפילה, וירץ הרחק מן הגן וגדֵרו, ויעמוד ויספר את הדבר אשר שמע באזני רעיו אשר בכלם לא קמה רוח, מן החפזון והמרוצה אשר נחפזו לרוץ אחריו.

הדברים האלה אשר ספרו הנערים בתוספות שונות, לא היו בעיני הגדולים כחדשים, פרקי השיחה אשר בעיני הילדים היתה מקוטעת נצמדו ויהיו לאחדים בעיני הגדולים “היעלה סרפד ענפי הדס? או היצמיח סלון ממאיר שושנה נוה ומעֻנגה? כן לא יצאו דברי שלום מבית מלא רגז”.

כל מחלה וכל נגע כי יֵרָאה בבית לא יסתר מעיני העדה, אך אם גאוה יִקוב פי העדה את הנגע אשר יראה שם אז ינבא לו כל העם שבר פתע פתאֹם, אלפי שפתים פתוחות, ואלפי לשונות שלוחות, לנקוב את נוֵה הרשעה הזאת אשר עין העם החדה תבחן בו את הפרץ הנבעה. אזנים לאלפים פקחות לשמע רעש קול נפלו, אשר בא יבא ולא יאחר. גַאות יחיד קוץ מכאיב הוא בבשר כל קהל ועדה, ואף כי בעדה אשר בגֵרות היהודים.

על הבית הזה רבצה זה ימים רבים קללת העדה. שנים מספר בטרם אסף את נגהו, נִבָּא לו כל פה כי נכון לו יום חשך, ויהי בעיניהם כבית אשר התעתד לגלים.

ראובן שפירא היה איש אשר כל תאות לבו נִתנה לו, כל אנשי הרחוב הביאו את לחמם ביגיע כפים וזעת אפם, ולחמו כמעט נפֹל נפל אל פיו. את הבית ואת הגן ירש מאביו, וגם הון עתק היה לו. היפה בבנות נִתנה לו לאשה, וכל עין ראתה העידה כי לא נמצאו בנים יפים ובנות יפות כפיליף בנו וכקלַרה בתו.

כאשר זרו שמות הילדים האלה לשפתי האנשים, כן התנכרו להם מעשי ראובן ודרכיו. דבר לא היה לו עם איש, לא עשה לאיש רעה – ובכל זאת על אחת לא אבו סלוח לו, על – כי “לב ישראל” אין לו.

סתומה ונעלמה מלה זאת, ומי יערכנה בכל אורה וצלליה, יש איש אשר כצל עובר תחָשב לו, ומה רבה הֶעָצְמָה והתושיה הצפונה וצרורה בה, ומה רבו החיים המתרגשים בה. “לב ישראל” היא מסורת עתיקה שמסרו אבות לבני בניהם, וכל הזוכה בה הרי היא כאומר לאחיו: “זכוֹר ואל תשכח את העתים אשר עברו על אבותי ואבותיך, את התלאות אשר מצאו את אבותי ואת אבותיך, את השמחה אשר שמחו שניהם ואת הבכי אשר בכו יחד”. המסורת הזאת היא תמצית רגש האחוה הנאמנה ומיטב פריה, היא החוט הדק מכל דק, ונעלם מכל נעלם, המושך בכחו האביר לב איש אל לב אחיהו; לולא מסורת זאת שהיתה לנו כי עתה היה “הרחוב” נעור וריק, גלמוד ונעזב מכל משא נפש ומכל מרום ונשגב, וכי עתה לא היה לנו מאומה לספר.

ואת הדבר הזה לא מצאו יושבי הרחוב בראובן אחיהם, לא להם היה, לא על מֵי יהודה היה שתול בדָמו, בעיניהם היה כאָח נפשע על הבדלו מאחיו אף כי בתוכם הוא יושב, ובעיניו היה כאיש נעלה עליהם ברחקו מהם ומדרכיהם. בצרכי צבור לא השתתף, בכבוד אשר אמרו אחיו לכבדו מאס, לאיש מהם לא התחבר, ולבית הכנסת לא בא, ואם בא ביום הכפורים, עמד דומם על מקומו בלי ניד שפתים. שֵמע ריב משפחה לא נשמע מבית ראובן על פני חוץ, אך בהולד קלרה הקטנה שֻלחה רוח רעה בין ראובן ואשתו, האשה אמרה לקרא את שם בתה הנולדת לה בשם “בלימלי” אמה, אך ראובן אביר הלב לא אבה ולא שמע אליה, באמרו כי הוא לא יָתְוֶה על מצח בניו את אות הַגֵרוּת1 רק שמות הגוּנים יקרא להם, כי שֵם לא דבר ריק הוא, וכי יש לו, באשר הוא אביהם, לשים לב לאחריתם, לבלתי היותם לעג וקלס בגוים; עד העת ההיא לא שתו אנשי הרחוב לב לגֵאוּת ראובן, אחת היתה להם אם תקרא בתו בלימלי או קלרה, כי בימים ההם כבר הוחל לקרוא גם ברחוב בשמות הגוים; לא כן כאשר גדלו שני הילדים, אז ראתה כל עין כי שם לו ראובן לחֹק לפרוש מן הצבור, דבר לא היה לילדיו עם עדת הרחוב, ויהיו בעיני אנשי העדה, וגם בעיני אביהם, כאלו גדלו בקרב היכל בנוי בתוך יער נשכח מני רגל אדם. גם קול גם קשב מן הרחוב לא הגיע אל אזנם, גֵרים היו בעדה אשר בשר מבשרה הם. ועין אביהם היתה עליהם לשמור את נפשותם מכל משמר לבלתי הִוָדַע ולבלתי השמע להם דבר מן המון האנשים העוברים על פני חלונותיהם. ויהי היום וַיָבֵא עמו ראובן מארץ נכריה אשה אשר הרבו אנשי הרחוב לדבר על אודותיה זרות ושונות, לפי דברי יושבי הרחוב דברה האשה אל ילדיו בלשון שאפילו מלאכי השרת אינם מכירים בה, למען הבדל אותם מאחיו בהֵעָלם מהם גם לשון אשכנז הדומה ללעז המדֻבר ברחוב. השפה הזאת היתה צרפתית אשר לִמדה האשה את לשון הילדים לדבר בה צחות. גם לדבר הזה החלו אנשי הרחוב לאט לאט לשאת פנים, אך פתאֹם יצא הקול כי המעט מן האשה אשר תלַמֵד את הילדים ספר ולשון צרפת כי עוד תלמדם להתפלל, לא בשפת ציון הנמרצה והעתיקה שפת אֵל שדי, לא, כי אם בלשון נכריה; בלשון חדשה אשר מקרוב באה אל הילדים בכבדות ובעמל רב בידי אשה זרה – אשר לא ידעה את ה' אלהי האנשים יושבי הרחוב הזה, על זאת נֵעורו הלבבות, התרגשו הרוחות, עד כי נמצאו אנשים אשר העירו אֹזן ראובן על הליכות ביתו, על הדברים כאלה לא התעורר ראובן, אך אֵש זרה נשקה באִשון בת עינו וכה היה אומר: “הידעתם מדוע חרה אפכם בי? יען כי עברו הימים אשר הֵטַלתם איש כמוני על פתח בית הכנסת למרמס לרגלי העדה, יען כי קצרה ידכם לעשות בי שפטים ומַתְלעותיכם נשברו, אדון אני לביתי והימים ההם כבר עברו”.

שנה הולכת, ושנה באה, וראובן לא הפיל דבר מדרכיו וממעלליו. אנשים כגילו אשר פרישותם מן הצבור נחשבה להם לגבורה ולכבוד יוסיפו להבדל ולהנזר ככל אשר ירבו המערערים עליהם, וכבֹא עליהם צרה אז יתחזקו באִוַלתם עוד יותר באמרם, כי לא תרפה ידם מנשוא במצור ובמצוק את הנס אשר הרימו בימי טובה וּרְוָחָה.

והילדים אשר בבית ראובן הלכו הלֹך וגדול, ורק מתי מספר באנשי הרחוב ידָעום; הנערים והנערות אשר בעיר ראו אותם כראות בני אלהים, אשר כמראה נֹגה להם מסביב, להבדילם מכל האדם, להם לא זכר איש עוֹן אביהם, ונהפוך הוא כי חמל העם עליהם, בשַגם שניהם כלילי יופי היו, ומראיהם והליכותיהם כבני שרים, עד כי נאלם כל דבר לעג ולצון על לשון בעליהם בהופיע לעיניהם יצורי פלא אלה במלֹא קסם תפארתם.

ויהי היום ויבא פיליף הביתה, נפעם וקצר רוח, מבית כֹהן המקום אשר מפיו לקח תורה בשפה רומית, ויספר באזני אמו הנבהלה, כי בתחתית מעלות בית הכהן, חכה לו איש שיבה אֶרך זקן, ויחזק בידו וישם בו את עיניו הנוצצות ולא הרפה ממנו.

“ומה שאל מפיך” שאָלתהו אמו.

“הגידי לי מה שמי?” שאל הנער בחפזון מבלי שים לב לשאלת אמו.

“פיליף שמך”.

“לא כן קרא לי האיש הזקן” קרא הנער ופניו אדמו מאֹד מאֹד, “הוא “פייבל” קראני, האֻמנם אין שמי פיליף?”.

“פיליפ הוא שמך…. על פני חוץ” אמרה לו אמו כמִשְׁתַמֶטֶת “אך פה ברחוב יוסב שם פיליף לשם אחר”.

על פני פיליף חלף כצל ויאמר: “עוד לא ספרתי לך את דברי הזקן, הוא אמר לי: הידעת פייבל כי עוד מעט ימלאו לך שלש עשרה שנה והחילות להניח תפלין; הלא תגידי לי אמי מה זאת?”

ואמו הפכה את פניה וַתֵּאָנַח. אחרי כן הרימה את ראשה ותאמר: “ולי אתה שואל? שאל את פי אביך והגיד לך”.

“ואת לא תדעי” שאל פיליף וישתומם.

אשת ראובן שפירא הבינה כי לא טוב לה להסתר בשקר ותאמר: “התפילין הם רצועות שחורות אשר יענדו הגברים על ראשם ואשר יכרכו על שמֹאלם מדי התפללם תפלת השחר”.

“ומה טיב הרצועות האלה” חקר הנער את אמו.

“יותר בני לא אדע” ענתה האשה בצרת נפשה ובכובד לשון.

הנער הביט בפניה בתמהון ויוסף לספר: “הזקן העיר את אזני כי עוד מעט ומלאו לי שלש עשרה שנה, הגידי לי אמי למה זה דבּר על מספר שני חַיי?”

“בשם ה'” צעקה האשה ותחבוש את פניה בשתי ידיה, “בשם ה', אל תפגע ואל תפצר בי פיליף כי לא אוכל לענותך”.

אך מעט מזער דברנו עד הנה על אודות אשת ראובן שפירא. בעיני אנשי הרחוב אשר רק מרחוק ידעוה נחשבה לאשה ענוה ונפש דומיה, המתהפכת ביד בעלה כחומר חותם, כי לוּ היתה כבירת כח לב, כי עתה לא נתנה לאשה לגדל את ילדיה רק כטוב בעיניו. אנשי הרחוב נִחשו וימצאו את הנכונה, כי אשת ראובן מבלתי יכולת להיות לבניה אֵם כאשר עם לבבה, אֵם בישראל לכל משפטיה ולכל חקותיה, לא תוכל להסכין ולהשלים עם בעלה, אף עברה הרנה כי ראובן צוה עליה לבלתי דבר לילדיה, כי צרפתית לא תדע, ולשון אשכנז אשר תדבר לא בטעם ראובן היא, אך כל אלה שמועות שוא היו. אמנם יש אשר “רוזליא” – כן קראה ראובן לשושנה אשתו – מצאה את לבבה לבקר את סדר החנוך שסדר בעלה ולפקפק בו, אך לא מעומק הלב צפה ותעל הבקורת כי בעלה היה בעיניה כליל חכמה אשר פעלו תמים ומעשהו אמונה; בטיב העולם ידעה אך מעט, ועולם הצמצום, לאמר: הבית אשר תחתיו קפל בעלה את כל עולמה, מתֻכָן היה לרוחה ולטבעה כאלו נוצר לה מששת ימי בראשית; ומה רם לבבה ויגל כבודה בראותה את בנה ואת בתה נבדלים לטובה בהליכותיהם, בחין ערכם ובשפתם הברורה מכל בני הרחוב, כמעט לא האמינה לנפשה כי צאצאיה אלה עצמה ובשרה הם, על כן לא עלה על לבבה לשלוח יד לרעה בשטת החנוך. הן אמנם כי יש אשר נִבא לה לבה כי רעות רבות אורבות שם במרחק אשר רחקו בניה ממנה בסדר גדוּלם, אשר רחקו מעל עמם בדעותיהם ונמוסיהם. אך עד מהרה גרשה מפניה את האימה החשכה הזאת בתנופת יד קלה, באמרה: את כל אלה יודע ראובן יותר ממני, כי בקי הוא בטיב העולם, וזאת לא אוכל לכחד כי בנינו עשו חיל ויעלו על כל בני גילם.

אך בכל זאת לא היה לבה שלם עם נפשה, ולא נאמנה את רוחה, ככל הנפשות אשר רשות אחרים עליהן; רוח תרדמה היתה נסוכה עליה תמיד אך לעמת זה הקיצה לרגעים בנפש ריקה, בנפש לא תמלא.

בבית הוריה ראתה שושנה עולם אחר מאשר ראתה בבית ראובן אישה, הוריה היו בכל דרכיהם תמימים ככל אבותיהם, כל ה“שכלה” היתה זרה להם. אך בכל זאת יש אשר שאלה שושנה לנפשה: לוּ עוד היו הוריה ויראו את ילדיה בכל תפארתם – הֲמצאו קורת רוח בהם? מי יודע אולי נתנו את כל יתרון צאצאי, בחסרון האחד אשר יחסר להם!

כאשר עברה השיחה אשר ידענו בין פיליף ואִמו היה ראובן בדרך, ושושנה מצאה לה מועד, ברחוק ממנה עין בעלה, העין היועדת והקובעת, לבחון ולבקר את המקרה הזה בכל קשי הערף ואֹרך הרוח המתעוררים רק בנפשות אשר החלו להתשחרר משעבודן. רק קול אחד הומה באזניה כל היום: דבר אחד יחסר לצאצאי, כי אינם כאשר הם ראוים להיות.

כשוב ראובן מדרכו מצא את אשתו והנה פניה נפלו ומראֶה דל, ועינו בחנה מהר כי התעצבה מאד אל לבה.

את שיחתם הלא שמענו מפי הנער אשר התחרש על יד הגדר.

“ראובן, בשם ה' השבעתיך, אל נא תבישני משארית שברי”.

הדבר הזה ירד לראובן חדרי בטן, כי לא שמע כזאת מתמול שלשום מפי אשתו, אשר אמר בלבו כי תמימת דעות היא עמו בכל אשר הוא אומר ועושה. בראשונה אמר כי עד מהרה תשוב למנוחתה כי רק “דרך נשים” זאת הדבקות בדקדוקי קטנות, אך לב ראובן לא היה קשה, את אשתו, אֵם צאצאיו אהב אהבה שלמה, וחלילה חלילה לו להדאיב את נפשה.

למן היום ההוא לא נפל בבית ראובן דבר אשר ירחיב את הפרץ, שושנה לא דברה דבר ותהי כמחרשת.

– אך ראובן לא נתעה בשוא, עינו החדה העמיקה לראות את הרֹגז הנעלם ותרב חרדתו עליו יותר מאשר רבתה לוּ התגעשה האשה ותרעש, ומדי קומו בבוקר ראה על פניה עקבות נדודים ושנה נגזלה.

ושושנה השתמשה בימים האלה “בסדור” יותר מאשר שִמשה בו עד העת ההיא, ויהיה היום ותַנח מידה את הסדור אחרי כלותה להתפלל בו ויגש אליה ראובן ויאמר: “שושנה, לדבר הזה נשאתי פניך כי קָרֹא יִקָרֵא הנער לעלות לתורה ביום מלאת לו שלש עשרה שנה, ועתה הנוחה רוחך?” –

“ראובן”, לחשה האשה ותחבק את בעלה ותבך מרה.

“הַדְבַרִי לא השביעֵך רצון” שאל ראובן “ועתה מה לך כי תבכי?”

שושנה נסתה לצחוק אך צחוקה היה כשמש השב אחרי העבים.

“שמחתי מאוד, ראובן, לוּ נתת את שאלתי זה כמה” ענתה האשה בקוצר רוח.

“זה כמה?” חקר ראובן.

שושנה לא מצאה מענה.

ביום ההוא שלחה שושנה לקרֹא למלמד מן הרחוב להכין את הנער ליום מלאת לו שלש עשרה שנה, ראובן נתן לאשתו לעשות כטוב בעיניה, למען ראות עד כמה תמצא יד אשתו לשלוח יד ולשנות את סדרי ביתו, ואת החקים אשר שם לו לגדל על פיהם את צאצאיו.

המלמד שרק הניע ראשו בראותו כי עוד לא ידע הנער אף את צורת אותיות הלשון אשר בה יש לו לברך את ברכת התורה. בני ארבע שנים ברחוב ידעו קרוא עברית יותר מבן שלש עשרה זה. שושנה נבהלה בהשיבה זאת אל לבה, ותבטח את המלמד לתת לו מתנות רבות ויקרות, אם יכשיר את בנה למהר לקרוא, אך המלמד הניע ראשו ויאמר בצחוק מכאיב לב “שנת השלש עשרה איננה מֻכשרת עוד לדברים כאלה” אף לא שגה במשפטו. ככל אשר היה הנער היפה מהיר לשמוע בלמודים אחרים כן היה קשה לו הלמוד העברי, האותיות והנקודות המשחקות לפני כל ילד מישראל נשקפו לו בפנים נזעמים. רק ברב עמל ומאמצי כח שם את הדברים בלבו, בלא חמדה ובמיחוש ראש לקח תורה מפי מלמדו, ובעזוב המלמד אותו ישב הנער על מקומו כְּמֻכֵּה שממון.

מקץ ירחים אחדים הודיע המלמד כי עלתה בידו להכין את הנער עד יכלתו להקרא לתורה.

ואשת ראובן לא שמחה לקראת היום ההוא, בכל משפחה ומשפחה בישראל יום אורה ושמחה יום זה הנזכר לכל איש ישראל עד יום אחרון. אך לא כן היה לבן שושנה, מדי ראותה את השממון על פני בנה ידעה כי לא יום שמחה נכון בידה.

ביום השבת בבקר ביום מלאת לפיליף שלש עשרה שנה אמר ראובן בטרם צאתו לבית הכנסת: “שושנה, דבר גדול אני עושה למענך היום ואַתּ לא ידעת מה כבד עלי הדבר הזה, אך לא יכולתי לראותך בוכיה במסתרים; ידעתי כי אחרי כן תנחמי, אך לא נוכל עוד הועיל, זכרי זאת, שושנה”.

שושנה לא הלכה עם בנה לבית הכנסת כאשר תעשינה זאת כל נשי ישראל, כי יָרֵאָה.

בלכת פיליף עם אביו אל בית הכנסת כִהתה רוחו מאד ויאמר:

“אבי, לבי יחיל בקרבי”.

“את מי דאגת ותירא?” פער ראובן בצחוק פיו וינופף ידו אל בית הכנסת, “האת אלה פה תירא?”.

בבוא פיליף אל הבית הגדול אשר בילדותו לקחהו אבי שמה פעם או שתים, עלתה כשואה על לב הנער, ואימות מות נפלו עליו, דמות עם רב העומדים צפופים, ושתי עינים בראש כל אחד, אשר רק אליו השגיחו; קול הרעש הגדול העובר בתוך הבית רחב הידים, כל אלה יחד, והדעת הנלוה עמן, כי לנסותו הובא הנה, הכו את הנער בתמהון ויחרידו את לבו מאד.

“אל תירא פיליף” לחש אביו באזניו, “הלא רק משחק הוא”.

ופיליף נקרא “לעלות לתורה”. כרגע החרישו נָדמו כל העם הנאספים בבית הגדול ורחב הידים הזה, איש לא פצה פה וזבוב לא נדד כנף. לב הנער כמעט מת בקרבו, ברגל מועדת עבר בין מערכות המתפללים, בתמהון לבב נגש אל התורה הקדושה אשר נגולה לפניו. בחרדה פתח את פֵתח דבר הברכה הראשונה ואת יתר דבריה גִמגם בכבד פה, והחזן השלים את החסר בלחש.

ובכן לא הצליח בן ראובן ולא נחל כבוד ביום האָספו בברית עדת ה'.

בשובו לעבור בין מערכות המתפללים היה הנער בעיניו כעובר תחת השבט, שַמה שֹׁרֵקה ומנוד ראש סבבוהו גם סבוהו, אך ראובן קבל את בנו בשפתי תרועה.

כאשר קרב הנער אל אביו, שמעה אֹזן ראובן קול קורא:

“כן יאבדו כל אלה אשר דבר ה' היה להם לחרפה ועבדתו לצחוק, אך עוד רעה גדולה מזאת נשקפה לבוזי דברו”.

הדברים האלה נגעו עד אזן הנער ועד לבו אשר היה לאבן לשמע החזות הקשה, ויסוב ויכר את הזקן אשר קדם אז את פניו בתחתית מעלות בית הכהן.

גם ראובן שם עיניו על האיש אשר נשא את המשא הזה, אך תחת השב לו דבר נמרץ, אשר החל לפרוץ על שפתיו בחמה עזה, הגיש אליו את הנער וַיִשָׁקֵהוּ.

ראובן הרים את ראשו, ויחזק ביד בנו ויעבור קוממיות בין המתפללים ויצא מן הבית.

הקורות אשר מצאו את בן ראובן בעמדו לפני התורה הקדושה מצאו גם את נערים אחרים למאות ולאלפים, אך בפנים אחרים ובתוצאות אחרות. אנשי בית הכנסת לא העמידו דבריהם, ולא דקדקו עם הנערים אם גם נעתקו מהם מלים, או אם נחבא קולם, כי מי לא יחון נער ולא ישא לילד; לא כן בן ראובן, הוא פרש מן הצבור, ולב מי מן הצבור יהמה לו? שושנה ידעה ותָּבֶן זאת בּסַפֶּר לה בעלה בצחוק את כל אשר מצא היום את בנו. בשמעה זאת מפיו היתה כל תקותה לאכזב, ותדע כי ראובן לא יהיה עוד וַתְּרָן, וגם המעט אשר עבר על מדותיו למען נשוא פנים לה, לא יוסיף עוד עבור לה. ובכל זאת ראתה לה חובה לחזק את לב הנער, ולהללו על כי עמד בנסיונו אך בלבה התעצבה מאד ותלחוש באזני בנה בקול דממה דקה, לבלתי השמע לבעלה: “חזק בני, פיליף יקירי, ואל תשת לב, כי ככל אשר מצאה ידך עשית”.

בלילה ההיא חלה פיליף וַיֵאָנֵשׁ.

פיליף היה מזג שבלילתו רכה, ויצירתו דקה עד מאד, אשר כרבות המשמר אשר ישימו עליו מכל פגע כן תוסיף לפגוע בו כל קטנה וגדולה.

הזרות והתהפוכות, אשר דבר הנער בחֻמו, העידו כי בהלך נפשו עודנו בבית הכנסת, יד החזון הזה כבדה על דמיונו, פעם הגה נכאים, ופעם נתן קול פחדים, וראשית דברי ברכת התורה לא משה מפיו. פתאום הסתתמו דבריו ויפָרֵשׂ ידיו הנה והנה כמגרש אויבו מפניו.

לפנות בקר נח הנער מזעפו מעט, אך בכל זאת לא שעשע הרופא בתנחומות את נפש הוריו אשר הפגיעו בו, רבת חליפות היתה הקדחת הזאת, רגע השתוללו שרעפיו ויהגה אימה ויבטא בשפתיו דברים זרים יצוּרי דמיון לוהט, ורגע נחו זכו כל מערכי לבו אז יקרא לאמו ויתבונן בעיניה מספר רגעים. לעמת זאת לא קרא ולא שת לבו לאביו אשר כמעט נקעה נפשו ממנו כל ימי חליו.

מה נפלא הדבר! בכל הפחד הגדול אשר נפל על הורי הנער, לא פצה איש מהם פה לדבר דבר על דבר המחלה על מוצאה ועל תוצאותיה, כאלו כרתו ברית לשפתיהם, מנע איש איש מהם את דברו השנון בתוך חכו. הדבר הזה אשר לא עלה על שפת לשון, היה: “אתה סַבּוֹתָ” או “אַתְּ סַבּוֹתְ” בנפש הנער.

בֵּינֹתַים העמיקה הרחיבה המחלה, ותאכל ותכַל את הנער האֻמלל.

ביום השמיני – ושבת היה גם הוא – התעורר הילד משנתו אשר הציקה לו ברוב עמל ונדודים, ושושנה יושבת על יד המטה, בכל מאמצי שארית כחו התחזק הנער, ויפרוש כפיו לחבק צוארי אמו אשר הורידה לו ראשה, וילחוש באזניה בשפה רפה: “אמי, כאשר אקום מחליי, וראית מה אצדק, ומה אירא ומה אעבוד את ה', שלחי וקראי למלמד הלום”.

אלה היו דברי הנער האחרונים, ומאז והלאה עד יום השלשה עשר לא היו עוד דבריו ברורים כי אם יש אשר גמגם דברים מקֻטעים, המורים כי בַּקָרתו בבית הכנסת, עוד לא חדלה להציק לו. בנטות צללי ערב החל הנער לברך על התורה ברִנה הנוהגת, אך עוד לא כלתה הברכה נפל אחורנית – וימות.

שושנה צעה צעקה גדולה ומרה כי ראתה כי מת בנה.

המכה הגדולה אשר חִלה ה' בבית הזה נגעה עד לב כל אנשי העדה, ורק מתי מספר מיושבי הרחוב הכבידו את לבם להחליט כי בחטאת אביו מת הילד. הלא כה דרך כל קצרי רואי, למוד את מעשי ה' הגדול, באַמת איש קטנה שבידם.

המכה האחת הכבדה, אשר נחתה על ראובן ואשתו לא שתפה את דעותיהם, כי אם הבדילה בינותם. שושנה ישבה לפני מתה שוממה ודוממה כיונת אלם, ועינה לא ירדה מים, כי לבה היה לאבן. וראובן התגעש על אלהי כל בשר שעשה לו ככה על לא עול בכפו, ויתהלך בחדרי ביתו חג ונע כשכור, כאיש אשר אין משקל לרוחו; מבין המון תלונות על ה' התמלטה רק לעתים רחוקות קינה מלאה רחמים על אבדן בנו. מלה לא היתה בפיו לנחם את שושנה אשתו, ומדי ראותו כי קרוב הוא לה, נשאתהו רוח ותרחיקהו מעליה, הירא היה לנפשו פן תפתח שפתותיה עמו ותרשיעהו? האמנם ישלח דברה הראשון אשר יעלה על דל שפתיה רוח רעה בין שניהם? –

ביום השלישי הובל הילד לקברות.

כאשר החלו הכַתָפים להוציא את המת מן הבית, התעוררה שושנה מן הדומיה והקפאון אשר הכביד על רוחה ונפשה נתך ויהי להמון שאגות מרגיזות קרב ולב. וראובן הולך אחרי המטה שחוח ונאלם, בשלשת הימים האלה היה לאיש שיבה.

בבית הקברות שמע ראובן בקול אנשי העדה אשר נהגו בו כל הלכות אבלות המקובלות ובאות מימים קדמונים. אחד מן הקברנים נגש אליו ויקרע את בגדיו בסכין קהה, אות ומופת ללב האבל הקרוע והמָרתח. אף קרא את “הקדיש” על קבר בנו, הצדה האחרונה לבנו לדרכו הרחוקה.

כאשר החלו האנשים להרחיק ולשוב לביתם, התמהמה עוד ראובן רגעים אחדים על קבר בנו. “הפֹה ינוח פיליף יחידי?” המה לבו בקרבו, ונחל דמעה פרץ וישטוף על פניו. אחדים מן הנצבים תפשוהו בזרועותיו בחמלה רבה, ויקחו ויסיעו אותו בחזק יד מן המקום הנורא.

אחרי צָעד כששה צעדים מבית הקברות פנה עוד הפעם אחורנית, וירא את הקברות אשר דשאו דשא עשב, ואת לחות האבן הדלים אשר יכסום, קבר פיליף נראה מרחוק כי חצב במרום גבעה קטנה.

“פיליף יחידי בטח בי כי עוד מעט יבַדל קברך לטובה מיתר הקברים” דבר לנפשו ויבט אל בית הקברות, “מצע רך מאלה יֻצע תחתיך”.

האנשים אשר הלכו עמו השתוממו ויניעו ראש לשֵמע שיחה קלה זאת אשר שח אל נפשו, או אל בנו, ולא ידעו מה שֹׁרש דבר נמצא בה.

אזני יושבי הרחוב לא מלאו משמוע את החליפות אשר עברו על נפש ראובן למיום מות בנו. שבעת הימים התאבל על בנו כמשפט, וישב על הארץ מבלי צאת אף רגע אחד מן הבית חוצה. בבקר ובערב נועדו אנשים מן הרחוב להתפלל בעשרה, וראובן ירד לפני התיבה, ונר דולק בבית האבל כל שבעת הימים. קרוב היה הדבר בלב אנשי הרחוב, כי רוח החיים הנושבת בכל בתי ישראל, החלה לפחת גם בבית הזה, ואולי היא שעמדה לשושנה להתאושש ולהתנחם ולקבל עליה את הדין הקשה באהבה.

מקץ שבעה ימים אחרי קום ראובן משבת על הארץ נחפז לעטות את מעילו וללכת ותשאלהו “אנה הוא הולך”.

“אם טוב בעיניך לברך את בנך שלחי ברכתך בידי” קרא ושפתיו צללו.

“לא אבין דבריך, ראובן” אמרה האשה.

“לפיליף אני הולך, לפיליף בני” קראה הגבר האמיץ כמעט בקול בכי ילדים; שושנה פקחה עיניה ותבט בפני אישה, כי דבריו היו כחידה בעיניה.

“נדר נדרתי לבני לפיליף” הוסיף לדבר בקול ההוא “לפאר את קברו, להבדיל את בני לטובה… הרק תֵל עפר יהיה תלול על מחמד נפשי?… אלכה נא ואָקלה מעליו”.

“מה זה תדבר, ראובן”, קראה שושנה ברוח נכאה, “איזה רוח עבר עליך?”

“אל פיליף בני אני הולך” שנה את דבריו וישם ידו על כפת המנעול.

“מי שמע כזאת, כי ילך איש לבית הקברות בשנה הראשונה” קראה שושנה ותתפוש בזרוע בעלה לעצרו “הלא אסור הוא”.

“על מי חל אִסור זה” צעק ראובן, עיניו נוצצו באש זרה וקולו הרך נהפך לקול צרוד וקשה. “על מי חל אִסר זה? הֶעלי אם עליך? מי זה שר ושופט עלי? ומי מעכב בידי? אני, ראובן שמי, ואַת אשתי”.

“אך כן לא יֵעָשֶׂה, ראובן” לחשה שושנה אשר התחלחלה בשמעה צעקת אישה.

“ומי מעכב בידי” צעק עוד הפעם “האלה פה מתחת?”

וישלח את ידו ויור באצבעו בחפזה אל הרחוב, וילך.

שושנה נסוגה אחור, מעולם לא ראתה עוד מַשאת חרפה גאוה ובוז כזאת על פני אדם, כאשר ראתה זה מעט על פני בעלה.

וראובן הרחיב צעדיו וישם פניו אל בית הקברות, וילך מעדנות כהולך בחליל לבא אל בית משתה אף כי לבו היה מלא יגון ואבל.

בטרם הציג רגלו על סף בית שער חצר-מות, סר אל בית הגנן הדר בקצה הרחוב, ויבֹא אל אוצר נטעיו ויבור לו ממבחר פרחיו שושנים רטובות וחבצלות צחות. הגנן החריש השתאה לשמע המקום אשר שמה יעד את מקלעות הפרחים האלה; לתתם על קבר פיליף נכונו, מעודו לא דרשו מידו אנשי הרחוב לשום כאלה על קברי קרוביהם.

אחרי הצהרים שב ראובן לביתו, וכעין נחת רוח היתה נסוכה על פניו. “לו ראית שושנה” קרא כמעט בעליצות לב “את המרבדים אשר רבדתי לבנך בחוץ, רק פרחים, רק שושנים וחבצלות, יציצו מקברו, לא תשבע עין מראות את רוך המצע אשר הצעתי תחתיו, למראה זה יגיל כל לב, ידעתי כי אם תראי וְנָהַרְתְּ שושנה”.

“האתה עשית זאת, ראובן?” הפסיקה אותו אשתו.

“נדר נדרתי לו” אמר בנחת “ומדוע לא נכבד אנחנו ההורים את זכר בננו, ומדוע לא נעדה את בית עולמו? הלא היה הילד צבי תפארתנו, הלא גם הוא הֶעדה אותי ואותך? אמרי נא, היכול נוכל לכבדו בכבוד אחר ולהכיר לו טובה על הנעימו את חיינו שלש עשרה שנה?”

שושנה הניחה את ראשה על השלחן ותבך, דברי האיש אביר הלב אשר השפיל קולו, הֵרך דבריו, הציגו כמו חי את צלם דמות בנה בכל רוח החן והתחנונים השפוך עליו. ההוא יבקש וימצא תנחומות בעשותו דבר לטובת בנו? כל זאת עברה בחזון על פניה.

“הלא אָסור הוא” אמרה ותתיפח.

“מה אסור” שאל ראובן וירגז.

ולא יכלה שושנה לענות אותו. הֲשָׂם כאבה אשר נעור בקרבה מחסום לפיה, אם יָראה לסתור דברי בעלה?

“שושנה” אמר ראובן לאשתו בחבה ובנחת “מה לך כי רק אסורים תדעי? רק “אסור” או “מוּתר” הם הדברים אשר יכונו תמיד על שפתיך, מי שם אותי בכלא, או מי נתן עלי משמר, מי זה יחתום בידי מעשות כטוב בעיני?”

שושנה הניעה ראש ואחרי רגעים אמרה:

“אל תבא עמי בדברים כאלה. גם הורי גם הוריך לא עשו דבר אסור, הטובה אנכי מאבותי? לא, לא, טובים היו המה ממני”.

ראובן לא ענה דבר כי ידע את לבו הנגרש כים, אשר לא במהרה יקים את סערו לדממה, ולא הוסיף לדבר בדבר הזה, וישא הוא ואשתו איש איש את כאבו בלבו, מבלי שפוך איש את לבו אל חיק רעהו, מיראתם פן ימחצו את הלב אשר את שברו אמרו לחַבּש.

למן היום ההוא הלך ראובן יום יום לבקר את קבר בנו, קדורנית הלך שמה, וכמעט, כמעט שמֵח וטוב לב שב הביתה, ובכל צרת נפש שושנה רָוַח לה בראותה כי בעלה מוצא לו קורת רוח אף בדבר אשר הוא מורת רוח לה. הפרחים הפקודים והנצורים בידי הגנן ואשר רוו מדשן עצמות בנו גדלו וייפו מאד. מה ערב הניחוח אשר הפיצו השושנים, ומה יתנוססו מן המרחק החבצלות הצחות מחלב!

ויהיה היום וישב ראובן אל ביתו וינח על השלחן פרח שושן רטוב ויאמר “את זה הבאתי לך מן החוץ”.

ושושנה התפלצה – ולא נגעה בו.

מן אז והלאה שוטטה רוח ראובן רק בעולם אחד: בארבע אמות של קבר בנו, כל מעשה וחפץ היה לו לטורח. ברב כח התחזק על נפשו להחזיק בדרך, אף כי בפה מלא הגיד כי שכר רב שמור לו בדרך הזאת; כל מגע חוץ היה לו לגועל נפש ויבחר להיות רק שומר הקבר לבנו.

ביום שובו מדרכו, והוא עודנו עיף, לא נגע בכל מאכל ומשקה ויאמר לפקוד ראשונה על קבר פיליף, ויהי בצאתו מן הבית, והנה הגנן לקראתו ובפיו בשורה רעה אשר לשמעה צללו שתי אזני ראובן.

כאשר השכים הגנן לפרחים להשקותם, היו דברי הבשורה, והנה אין פרח ואין שושן, ידי רֶשע קטפו את הנטיעים הרכים, ולב מי לא יהמה לראות את הפרחים נתושים מאדמת מטעם, ונטושים הנה והנה “ועתה”, שאל הגנן “מה לי לעשות”.

בעינים, כשתי גולות זכוכית, הביט ראובן כמה רגעים בפני הגנן, אחרי כן נתן קול כנהם חיתו יער.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי!” צעק ויתרפק בזרוע הגנן.

“מי עשה לי את הדבר הזה” הגה ברוח קשה ובכֹבד לשון “מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות לי את הרעה הגדולה הזאת”.

הגנן ספר לו כי קרוב הדבר כי אתמול נעשתה התועבה הזאת, כי תמול באו שמה עדת אנשים לקבור את מתם, אין זאת כי ידם במעל הזה.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי” צעק ראובן עוד הפעם “מי עשה לי את הדבר הרע הזה?”, וירץ ויעל במעלות ויפתח בחזקה את הדלת.

“השמעתּ שושנה, את אשר עשו אלה פה מתחת לבננו, השמעתּ אשה?”.

ראובן היה כמֻכה בסנורים, ולא ידע כי לתהו כלה דבריו כי איש לא היה בבית בהוציאו את כל רוחו, ורק אחרי כן כאשר כלה דבריו נפתחה הדלת מנגד ואשתו חרדה אליו.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי” צעק בראותו את פני אשתו, ויפול בלי כח אחורנית על הכסא אשר על יד הדלת.

ושושנה אמרה אין זאת כי מחלת פתאם גברה ותפול עליו, ותרם את ראשו, ותרא כי פניו חָורו כפני מת, רק שפתיו נעות ובכבדות ישאף רוח, ותתן גם היא קול גדול אז פקח עיניו.

וכאֵבו הנעכר נִתך בשתי דמעות גדולות אשר ירדו עיניו, וכמשגע ממראה עיניו הביט בפני אשתו הנבעתה, לאַט לאַט שבה אליו נפשו וישאל בשפה רפה,“השמעתּ שושנה?”

שושנה הניעה ראשה כלא יודעת.

“האֻמנם לא שמעתּ?”

שושנה לא מצאה את לבבה להגיד עוד הפעם כי לא ידעה דבר, ויתחזק וישב הָכן ופניו ענו כי התרגשו כל קרביו.

“שמעי אשה”, קרא ויחזק בזרוע אשתו בכל גדול אשר לא פלל לו כל רואהו בעת ההיא. “שמעי אשה, הנני להגיד לך דבר, לא נוכל עוד לשבת במקום הזה, אויבים אורבים לנו מסביב, אויבים מתנקשים בנפשותינו, כלם קשרו עלינו, אין לנו מנחם ולא מרחם, גם בננו פיליף לא ינקה מזעם אפם”.

“בשם ה', השקט נא, ראובן, השקט נא” התחננה שושנה.

“את הכל נתשו” קרא ראובן בחמה הולכת וגדֵלה, “את הכל נתשו נתוֹש ואַבּד, את הכל הפכו משורש, גם על פרח קטן לא חסה עינם. הוי שודדים ולבאים! מה עשה לכם בני רעה, כי לקחתם מעל עוללי זה את הדרו לעולם”.

לשוא בקשה אותו שושנה למשול ברוחו ולחוס על שארית כחו, אך הוא לא נטה אֹזן לדבריה, ועל אשתו חרה אפו על אמרה להשיבו למנוחתו.

“בהיות הכלב אסור בכבלי ברזל, משחק הוא לכל נערי הרחוב” זעק ויהדוף את אשתו מפניו “ובכבלי ברזל אסור גם אני”.

“הלא אמרתי לך מאז” קראה בחרדה “כי אסור לעשות דבר זה… כי עון הוא…”

“האֻמנם עון פלילי הוא” מלא ראובן פיו צחוק “לפאר את קבר פיליף בני בשנים שלשה קני פרחים, הנה ה' מצמיח פרחים בכל מקום אשר תחת השמים, אין קבר אשר לא יעלה עליו דשא עשב… ואני לא אעשה כזאת? לא אצמיח מעט שושנים על קבר הנער, יען מה? יען כי לא לרצון הוא לאלה פה מתחת?”

“ינוח הילד על משכבו” הרגיעה שושנה את רוחו, “מת הוא וכל פרחי עולם לא יחיוהו, ומה לך כי יחרה אפך?”.

“הגם אַתּ קשרתּ עלי?” לעג ראובן, “הגם אַתּ נוֹספתּ על שונאי? אמנם כן הוא! כמעט שכחתי, וטוב הדבר כי הזכרתִני, הלא אַתּ היא האומרת: דבר זה אסור לעשותו, האין זאת, אשה צַדקת? הלא אַתּ היא?”

“גם הפעם בהיות לבי נשבר לרגזך ולעצבך, עודני אומרת כן” קראה שושנה מבלי שית לב ללעגי בעלה, “ומדוע זה לא שמעת בקולי?…”

פתאם הפסיקה את הענין, גם בעלה התפלץ ויתאפק אולי הרגישו שניהם כי הגיעו עד הפרק, עד פָרָשת דרכי החיים, ועל כן בחרו לשוב אחורנית למען העלם מעיניהם את הארחות ההולכות ורחקות אשה מרעותה. אך מי ינבא לאחרית תבערת היער בראותו את האש אוחזת רק בראש אמיר אחד.

אין איש דובר דבר, ראובן מתחזק למשול ברוחו ולכבוש את כעסו, ושושנה שמה את פניה אל הפתח לחוש מפלט לה מחמת הרגע הבא.

“כן” האריך ראובן את דבריו בקל נוקב ויורד “לוּ שמעתי בקולך, כי עתה לא ידעתי כל רע, כן חרצת משפטך אשה צדקת. לוּ הייתי איש כאשר עם לבבך, כי עתה היה לי להָרך לבי ולהכנע מפני אלה פה מתחת ולקרא: פושע ישראל הייתי עד כה, ועתה סורו נא הנה אחים, הנני פה מרמס לרגליכם, על מפתן בית הכנסת הכוני נא הכה ופצוע, ברצעות שבידכם, כי בִּן הכות אני”.

ושושנה שמה שתי ידיה על לבה, ותאמר: “לא אמרתי כזאת, ולא חפצתי באלה, מי האשה אשר תבחר לראות את בעלה נקלה לעיני העם… כי אם לפני האלהים…”

“עתה הנני יודע את כל” קרא ויריע, “גם ביום מות פיליף בננו התבוננתי כי אומרת אַתּ בללבך כי אני סבותי בנפש הנער”.

“בשם ה', שים יד לפה ודום” צעקה האשה “אל נא תשַתף שם שמים באסוננו, אולי חטאנו שנינו, אל נא נִתן את פינו להחטיא את בשרנו”.

“הדברים אשר תקעו באזניך אלה פה מתחת שמעתי היום מפיך” החליט ראובן בקר רוח “מי יודע מה יוסיפו ללחוש ולתקוע עוד באזניך, האיש אשר יזקן ברחוב לא יוכל לדעת את אשר תעלה לו עוד בימיו”.

“איש לא דבּר אלי, ואף אני לא דברתי לאיש דבר” אמרה שושנה “את אשר הגדתי לך פה, עלתה לי כאור בשבתי אצל בני על ערש דוי, עד העת ההיא היתה חשכת אפלה פרושה על סביבותי, כחמשה ימים לפני מותו שם את זרועו על צוארי וילחוש באזני לאמר: ‘אמי כאשר אקום מחליי אעבוד את ה’ ביראה' כה הגיד לי הילד ומני אז…”

ושושנה לא יכלה לכלות דבריה כי נכמרו רחמיה ותבך בכי גדול. פני ראובן אורו רגע, כי דברי בנו האמורים בפי אשתו צללו באזניו כקול בנו הקורא לו לשלום מעולם שכולו טוב, אך ברגע בטלו במעוטם בהמון לבו המלא מרת נפש.

אלה פה מתחת” אמר האיש “הבעיתו את בני ביום הראשון לבואו בתוכם… על כן עלו דברים כאלה על לבו ועל לשונו. לולא רך לבי למראה דמעותיך, לולא עשיתי את הטוב בעיניך לשֻמו “בר מצווה”, לוּ יעדתי לַנער תעודה אחרת… כי עתה לא עלו על רוחו דברים כאלה”.

“אל נא ראובן” קראה שושנה ותפרוש כפיה “אל נא תדבר כאלה, רוח ה' דברה על לשון בננו”.

“האמור אמרתי אני לגדל את בני לרוצח ולשודד?” צעק ראובן “האמנם חטאתי באמרי להדריכו בדרך אחרת מדרכי אלה פה מתחת?”

“שמעני ראובן” ענתה האשה ותאמר בְקָרבה אליו אחרי עבור מספר רגעים, ואודם זך כסה את חורת פניה אף קולה לא הוסיף להזדעזע כבראשונה “שמעני בהתעטף עלי רוחי, בצר לי, התבררו ויתלבנו לי דברים אשר עד העת ההיא חשכו לי משחור, את אשר לא התבוננתי מעודי התבוננתי בימים האחרונים, מעולם לא הרבתי מחשבות, באמרי כי אתה היית לי חושב וחוקר, וכל מעשיך טובו בעיני, ועוד יתרה עשיתי… כי בטלתי רצוני בטול גמור, ועליך נסמכתי, כי אתה תוציא גם אותי ידי חובת מחשבה, וזאת היא חטאתי כיום הזה”.

“הוי אשה” קרא ראובן ויתפלץ מלא קומתו.

“החרש ממני ואדברה אני” אמרה האשה, ותרם ראשה, “הנה חרה אפך באלה פה מתחת כאשר קראת ליושבי הרחוב. כי הקשיחו לבם ויקטפו את הפרחים אשר היו בעיניך כל אחרית משושך ונחמתך על בנך מחמד עינינו? חמלה ואהבת אחים דרשת מיד אנשים אשר בעטת בהם אלפי פעמים, ותַלְעֵב בם ותבז את צלמם! מי אתה? איש יחיד, ומי המה? מאות ואלפים, אתה נסֻגות ותרחק מעליהם דרכך, אתה היחיד פרשת מן הרבים, בצרתם לא תצר ובשמחתם לא תשמח, אתה יצרת את לבך לבדך ובאמור המאות והאלפים זה נכון לעשות, וזה לא יכון, ימריצך לבך אשר יצרת, לעשות את ההפך הגמור ממעשיהם, הלא להם אתה? הלא משדי אֵם עבריה ינקתּ גם אתה? ומה יקחך לבך להתנשא עליהם? ולוּ גם בן רוזנים היית, גם אז אין לך לחרף ולחלל את אשר קדוש הוא להם; גם אז אין לך להכעיסם אף ברמז קל. את הדבר הזה הביע בני מחמד עיני, באמרו כי יעבוד את ה' בקומו מחליו. וכה היה עם לבבו להגיד: כאשר יקימני ה' מחליי, תהיה ראשית מעשי להִלָוות על אלה פה מתחת על אחי ועל אחיותי, אז אלמוד את אשר ילמדו המה, אז לא אפיל דבר מדרכם ומהליכותיהם, זאת, ולא אחרת, חשב בננו באמרו כי יירא את ה‘; ואם אתה ראובן יעדתּ תעודה אחרת לבננו, אז הנני אומר לך בפה מלא… כי הטיב ה’ בקחתו אותו ממנו… בטרם…”

“שושנה” הפסיק ראובן אותה.

“ואם לא לך, הטיב לי” קראה וקולה נחבא ותפול בקול בכי על יד השלחן, וגם ראובן בכה.

“שושנה” קרא ראובן אחרי עבור רגעים אחדים, “הפעם ראיתי מה רב כח המות, כי המעט ממנו כי יבדיל בין החיים ובין המתים, כי יפריד גם בין החיים, בין ההורים”.

“אחרת לא אוכל” בכתה שושנה “לא אוכל אחרת, ראובן”.

וראובן שם את עיניו על אשתו הקודרת ביגונה, ויקם ויצא מן הבית.

––––––––––

ואת דבר הפרחים הזניח ראובן ולא יסף להצמיחם על קבר פיליף, אף לא הועיד למשפט את אויביו אשר עשו לו את הרעה. לאשתו גמל אך טוב כאלו נשכחו מלבו כל הדברים אשר עברו בין שניהם, יש אשר נחו עיניו על שושנה מספר רגעים בהיות עיניה אל מעשיה מבלי התבונן בו. גם היא היתה שוקטה ולא שמה לב, כי ראובן איננו יוצא מפתח ביתו ועוסק יומם ולילה במכתבים ובחשבונות.

ויהי היום ויצא מביתו בבקר, בשובו התבוננה בו אשתו כי חמרמרו עיניו מבכי, שושנה לא שאלתהו איפה היה כי ידעה זאת.

ביום ההוא הגיד לה כי נכון הוא לדרך רחוקה כי התחדשו דברים, אשר לא במהרה יתנוהו לשוב הביתה, אשת ראובן לא הסכינה לבקר את עסקי בעלה מעודה, על כן היתה גם הפעם בשורת בעלה בעיניה כדבר יום ביומו.

אך אחת נפלאת בעיניה, כי בקש ממנה להעלים מקלרה יחידתם את דבר מסעו, ויאמר לאשתו בחפזון לא ידעה שחרו “אל תגידי לבתי כי דרך רחוקה לי פן תבהל” ויצו לאשתו להגיד לבתו כי יום יום תחכה לאביה כי יבא ולקחה עמו.

“מדוע אומר ככה לילדה” שאלה האשה בתֻמה.

“רק פתחון פה יהיה לך הדבר הזה להרגיע את רוחה” אמר ראובן כמשתמט.

בצאתו לדרכו בערב, שלחה אותו אשתו עד פתח הבית, הרחובות נשמו מאדם, ואף כוכב קטן לא הזהיר ברקיע השמים, אשר שם ענן כבד לבושו, ולב שושנה חרֵד.

“מדוע זה לא תעשה דרכך יומם?”

“לבלתי הראות לעיני אלה פה” ענה חיש ויעל על המרכבה, עוד הפעם פנה אל שושנה ויתן ידו לה. שושנה הרגישה כי ידו מזדעזעת בכפה.

“ראובן” קראה האשה ותחזק את ראשו בזרועותיה רגעים אחדים כי אימה חשכה לא ידעה שחרה נפלה עליה.

ראובן מש את צוארו מבין זרועותיה, ובטרם הספיקה עוד לבטא דבר בשפתיה, השתקשקה המרכבה לדרכה על רצפת הרחוב. קשת רוח שבה שושנה הביתה, ועתה זה, בשבתה בדד דומם באישון לילה, העלתה על לבבה מה זרו הליכות בעלה אשר התהלך עמה בימים האחרונים. עתה זה החלו דברי ראובן אשר דבר זה כמה, להיות שנונים ונמרצים בעיניה. מה היה לו? ומה הציקה את רוחו? עוד היא מבקשת למצא לה פתרונים, ורגליה הובילוה אל החדר אשר קלרה יחידתה שוכבת שם, ותרעד בראותה את בתה; מדוע זה פקד ראובן להעלים את דרכו הרחוקה מבתה?

פתאום מת לבה ויהי לאבן, העולם חשך בעדה ומתוך החֹשך המה כסתר רעם באזניה: “האין עוד אב לבתי? האפס עוד לי בעל?”.

כרגע התחזקה ותצחק על צלמי הבלהות אשר יצרה לה למחתּה. “אנא אֵלי, סלח נא לחטאת שפתי” לחשה ושפתיה נעו.

ושנתה נדדה, ונפשה היתה כצִנָה קטנה מטורפה בים זועף, פעם התרוממה בתקותה על במתי ים עד כי כטללי בקר נדפו מפניה כל המוראים הגדולים, ופעם ירדה במצוקת לבבה במצולות, ותהום אל תהום הומה באזניה: האין עוד אב לבתך? האפס עוד לך בעל?

כאשר הוסיפה להיות למאכולת להגיוני אימה אלה, כן הוסיפו לענות ולהציק לה השעות הרעות בכל חיי האדם, שעות תלונת האדם על נפשו שעות פוקה ומכשול לב: מי אשם בדבר כי הלך ראובן לבלתי שוב עוד? אני, אני סבותי בכל אלה; אני, אני הדפתיו מביתו, בדברי באזניו על מות הילד דברים אשר לא יוכל אב כמוהו להכיל. היש עוד אב כמוהו? הלא גם כל הדברים אשר עליהם הלינותי עליו בימים האחרונים אשר בנו קיר ברזל בין שנינו, הלא גם הם רק מלב חושש לטובת צאצאיו יצאו.

“לטובת צאצאיו?” שבה ותֵּהום רוח אחרת באזניה: “ומי אחרָאִי בדבר כי טובתו טובה היא. הלא זאת היא המחיצה החוצצת בין שנינו, כי מות פיליף יחידנו היה כקול אלהים הקורא לי, קול אבינו שבשמים”.

המחשבות והחזיונות הוסיפו להתערב ולהתבולל, עד לבלי מצוא מוצא מן המעקשים אשר השתרגו ויסֻבכו סביבותיה כל הלילה. לפנות בקר שמה תנומה קלה קץ למצוקותיה, בהקיצה היתה ראשית הגיונה: איפה ראובן כעת? עד כמה הרחיק ללכת עד הנה? הנשוא הוא במרכבתו או סר אל המלון אשר בדרך? כרבות הרגעים כן רב המרחק אשר רחק ראובן מביתו. כמעט מבלי שים לב שלחה ידה אל הסדור לקחתו ולהתפלל בו, ובין הדפים אשר נגולו לעיניה ראשונה מצאה מכתב חתום, ועליו כתוב שְמה בידי ראובן. כל הגה וכל קשב לא יצא מפיה, כי רעיון לבה בלילה הכשיל כחה מאד. יד הבהלה לא חזקה עליה כי הסכינה ותַשלֵם עמה זה מעט. בטרם עוד פתחה את המכתב ידעה כי אין עוד אב לבתה ואין לה עוד בעל.

ואלה דברי המכתב:

"כלה היא ונחרצה מעמי, לבלתי שוב עוד אל האנשים אשר לא נתנו מנוחה לבני יחידי אף בקבר. לא אוכל להביט בפני האנשים, אשר פרח רך בבית הקברות קוץ מכאיב הוא בעיניהם, יען כי אנשים אחרים, אשר גם הם אדם המה, אשר גם להם יש אב ואם, בן ואח, יען כי אנשים אחרים אלה מצֹא ימצאו נחת ונֹחם בראותם פרחים על קברי מחמדי נפשם. לא אוכל לדור בכלא אשר אדוניו שרי בית הסהר, יסגרו עלי את הדרך לבא ולבקר בשנה הראשונה את קבר פיליף יחידי. החוצה, החוצה אצאָה אעופה, ואל כלאֵך אל “הרחוב” לא אשובה עוד. זה כמה כלתה נפשי ליום הזה… ומדוע אֵחר היום עד עתה? רך לב ונכה רוח הייתי, ובאסוריך – אשר אסרתּ עלי – אסרתי נפשי. אך בהולד לי פיליף אמרתי לקחתו על זרעותי ולהוציאו מן המצר הזה, אל המרחב אל בין אנשים אחרים. מה בצע לי כי שמרתי את הנער מכל משמר. יומם ולילה נצרתיו כאשר ינצור הגנן את נטע שעשעיו לבלתי עשותו באושים ולבלתי יעלה שמיר ושית… יום בא, ויחבל את מעשי ידי, הלא ידעת את היום ההוא, מדוע לא עשיתי משמרת למשמרתי? מדוע זה התכחשתי לנפשי ואתן את שאלתך, אשר היה לי למנוע ממך בכל מאמצי כחי? לעולם לא אשכח ולא אסלח לי את הדבר הזה.

חלילה לי להתרעם עליך, כי ידעתי את מכאובך הגדול כמכאובי או יותר ממני, אך אני ידעתי את נפשי, ואת אשר לפני ואַתּ דמית כעלה אשר אבק רב יכסהו, מבלתי יכולת למוש ממקומו, אסוריך אשר תאסרי על נפשך יאֶסרוּך אל הרחוב, התפתחי והתנערכי מהם, אל תביטי מאחוריך, כי אם ראי את אשר לפניך, שמעי בקולי כי פי הוא דבּר, פי בעלך אשר אהבך, מוּתּר לך מוּתּר לך לשום פרחים על קבר פיליף בננו, והאוסרים זאת הם אנשים אשר הכלא דירה נאה הוא להם המרחבת דעתם אם בית כלאם עתיק ימים הוא, בן מאה שנה או בן אלף אחת היא לי, ואחת דברתי, אני ובני לא נאסר עמם בבית האסורים ולא נתעפש עמהם.

חושי, שושנה, חוּשי ובואי אלי, הנני מצפה לך ולקלרה בתי יחידתי, במקום אשר יטב לנו, התירי את האסורים אשר יאסרוך אל הרחוב, והפקיעי את הזִקָה הזוקקת אותך לו וליושבים בו, במקום אשר שמה אקחך, אותך ואת בּתּנו, אין “גרות”2, שם רוח צחה נושבת. האנשים אשר שם לא יקטפו את הפרחים מן הקברים, זרועות לאלפים ולרבבות נטויות לאספך אליהם, לא מתי מספר אשר מידם להם כל הרעה הבאה עליהם, אשר עבדים הם, יען כי לא יחפצו לקרא לנפשם דרור".

בגליון סגור במכתב פרט ראובן את כל אשר יש לה לעשות, אם תאמר ללכת אחריו במרחב; את הבית ואת הגן תמכור, וההרשאות והכתבים הצריכים לזה כבר סדורים ומונחים הם בשלחן הסופרים; קונים יקפצו על הבית לרוב כי מחמד עין הבית הזה לכל הרחוב מאז. אחרי הדברים האלה כתב, כי בכל אַות נפשו עוסק הוא בממכר הבית והגן, כי היתה לו הרוח הנושבת ברחוב למחנק ולזלעפה.

שושנה הניחה מידה את המכתב כאלו לא היה דבר לה ולכל הכתוב בו, רב כח היה המכתב להכות בתמהון להכחיד ולדכא אשה רפת כח כמוה, ותשם ראשה בכפיה ותחשוב מחשבות אולי קראה פעם אחת את המכתב הזה, במקום אחר ובעת אחרת? עוד הפעם לקחה את המכתב בידה, פעם שמה עיניה על מאמר זה ופעם על פרק זה, אך ככל אשר הוסיפה לקרא בו כן זרו לה וכן התנכרו אליה הדברים הכתובים בו.

כמעט מבלי שים לב, שלחה ידה אל הסדור לקחתו ולהתפלל. בדפים הראשונים אשר נגולו לעיניה ראשונה מצאה עינה את הכתובים האלה:

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם, והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את בניהם לדבר בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך”.

את הדברים האלה קראה ותשנה ותשלש, הדברים הכתובים פה לא זרו לה ולא התנכרו לה, כי אם נעלו מעל הגליון ויגבהו מאד בקומתם ויֵאוֹרו, ויפיצו סביבותם אור יקרות. את הדברים האלה בקשה וימָצאו לה, בפי מי? בפי קדוש ישראל, הוא הביע את רוחה ויהי למליץ לה.

“ולמדתם אותם את בניכם” הלא הוא הדבר אשר לקחה אזני מפי בני פיליף הגוֵֹע בחבקו את צוארִי בידיו, לוּ נרפא כי עתה למד, זאת ידעתי אני, כי לוּ נרפא כי עתה למד לאהבה וליראה את ה' וללכת בתורתו.

בהגותה זאת מלאה רוח עצה וגבורת וכח לסקור בסקירה אחת את כל ראשיתה ואחריתה, וכמעט בקור רוח לקחה את המכתב בידה ותקראהו פעמים ושלש מהחל ועד כלה. “לא, לא” אמרה אל המכתב כאלו היה הדומם הזה לנפש חיה מדברת “לא, לא, ראובן יקירי, לריק יגעת להטות לבבי אל אשר תחפוץ, פה אשבה, במקום אשר מת פיליף בני, שם אחיה ושם אמותה, פה, פה אשבה”.

מן הרגע הזה קם חלד חדש לאשת ראובן, בעין פקוחה אשר לא פלל לה איש מתמול שלשום, כלכלה את דבר מממכר הבית, ובעצת איש לא דרשה, באֹרך רוח הבליגה על כל עמל עסק כבד כזה, כאשר בא יום המכר השתוממו כל העם, ועד מהרה עשו להן שמעות זרות כנפים, יש אשר אמרו כי עסקי ראובן היו רעים בימים האחרונים, עד כי לא היתה לו עצה אחרת בלתי אם לפנות ערף לבית תענוגיו, ויש אשר אמרו כי לבעבור הנצל מחרב המשפט הנטויה עליו על זַיפו שטר מִלוה ברח וימלט באישון לילה ואפלה. שושנה לא התעברה ולא התקצפה, כי אם הראתה באצבעה על הכתוב בשטר ההכרזה: “לרצון בעליו ימכר”.

לאַט לאַט נדמו השמעות עד כי נאלמו. הליכות שושנה הועילו מאד לשמור את כבוד בעלה מחללו, אף כי לא חדלו אנשי העיר לשאול מדוע נחפזה האשה למכור הבית פתאום בהכרזה החל וכלה, הלא אין נושה ואין מנקש? כל פה דובר, ושרש דבר לא ידע איש.

ביום הממכר ישבה שושנה בביתה נחה ושקטה ומיחלת לשמוע איך יפול דבר, כל מכאובי האשה הנבדלת כאלמנה חיה מאישה, מביתה ונחלתה, העיקו הציקו את האֻמללה בשעה ההיא. אחרי כן בא השוטר ויודיעה כי קם הבית למקנה ליעקב הַצַמָר. שושנה העניקה לו ביד נדיבה כמו לאיש אשר בשוֹרה בפיו, אך בצאת האיש מן הבית נתנה קולה בבכי, ותמלט משא נפשה, אחרי אשר המון מעיה ורחמיה התאפקו זה כמה.

“ה' אֵל רחום וחנון” התפללה האשה בכל לבה “אל תשת עלי חטאת, כי נפשי מרה לי בעזבי את הבית הזה, הלא פה ילדתי לאישי את שני בני, פה ראיתי חיים עם ראובן ופה קברתי את בכורי, גם לו אל תחשב לעון, ואם הרבה להרע לי הפעם, אנא שא נא לו, כי גם אני העלובה נשאתי לפשעו, ראה ה' בעניי! כי לפניך נגלו כל מחשבות לבי”.

עוד עברו כמה ימים עד אשר בצעה את כל מעשיה. בכל צרת נפשה מצאה לרגעים קורת רוח כי גם ראובן לא יכול לכלכל את העסק הקשה הזה בסדרים טובים מאלה. מכסף המקנה נִכתה את נְדָנֶיה אשר הביאה אל הבית ואת היותר השיבה לו. ארוך היה המכתב אשר כתבה בשלחה לו את הכסף, אך עין הקורא לא הכירה מתוכו כי כתָבַתּוּ יד אשה הנפטרת לעולמי עד מבעלה אשר אהֵבָה. בסגנון מכתב סוחרים נכתבה האגרת, בדרך קצרה ומבֹארת פרטה את כל מעשיה מתחלה ועד סוף, את תחבולותיה להרבות במחיר הנחלה ולהחיש את המֶכר, ואם בכל זאת לא תפיק רצון ממנו, הוסיפה לכתוב, יזכר נא כי רק אשה היא אשר לא נסתה בעסקים כאלה, כי אם נשענה על בינתה אשר בלי בינת גבר היא כפִסח בלי משענת.

פרשה קטנה זאת היתה האחת בכל האגרת אשר מתוכה נשקפו שברי לב שושנה.

בסוף האגרת כתבה כדברים האלה:

“לאשר נעשה אני ובתּי, אל תשת לב, מוצא לכסף אשר יש לי די כלכל בו את נפשותינו לא יכזב; ידעתי כי יהמו מעיך לנו, אך השקט ראובן השקט, כי יש לי רב מכדי צרכי, אך לא אוכל ללכת אחריך אל המקום אשר אתה שם, אל תשאלני מדוע? כי לא אוכל”.

כל אנשי הרחוב אמרו כי אחרי הִמָכֵר הבית תלך האשה אחרי בעלה, אך מה השתוממו בראותם כי עוד לפני המועד, אשר שם השופט לפנות את הבית, העתיקה ממנו אל בית בודד הבנוי בקצה הרחוב ההולך אל בית הקברות. אשת האיש אשר ביתו נחשב להיכל הרחוב, ונערותיה הולכות אחריה לשרתה; אשת האיש הזה יצאה בלוית אָמה אחת אל קצה מגרש העיר, בלי קול בכי, מבלי דרוש בעצת איש יצאה מן הבית אַט כמתגאָה בעניה, כמתגאה? אף כי ניצוץ קל מאש הגאוה לא נצנץ בלב האשה הענוה והנוּגה. אנשי העדה חשבו את הרוח הנסוכה על שושנה לגאוה מדוכאה פנימה הבאה לרגלי אסון גדול. עתרת שלום ונחת לא הלכה אחריה בעזבה את בית תענוגיה, רק צל קודר נהלך אחריה אשר בכל עת ובכל שעה הציק לה בחזון שואה לאמר: “מה תעשי אם יבא ראובן ולקח את בתך והלך?”

ואלפי אותות ומופתים הגידו לה, כי נכונים בידה ימי קרב ומלחמה על דבר בתה, האהבה הגדולה אשר אהב ראובן את צאצאיו, לא נתנה מקום להאמין, כי יתנה לשבת רחוקה ממנו, ואם תאבה הנערה ללכת אחריו, ההשב אשיב את רגליה מאחריו? הלא אביה הוא ולו המשפט, ומה תעשה אז? עצות הפוכות אשה מרעותה קלעו את נפשה בכף הקלע, ותחרד מאד פן יאבד ממנה הדבר האחד אשר בגללו עוד יקרו לה החיים, ותרגז מאד לקראת יום בוא ראובן.

עיני שושנה לא טחו מראות, כי לא ברצון תחסר בתה את נפשה מטובה, ותתבונן כי הוד הילדה ופניה דלו, שנוי הוֶסֶת אשר נהפך על הילדה המפֻנקת משפע לרזון, הפיל אור פניה.

אך עוד דבר אחד ראתה ותָחֶל, כי דבקה נפש הילדה אחרי אביה, וכי מאד מאד חזקו געגועיה עליו, אהבתה לאמה נחשבה לקור רוּח למול אהבתה אליו. בראות שושנה כי בתה שוגה כל היום באהבת אביה כי הוא מבחר הגיונה, ורוחו מחיה את כל צבא יצירי דמיונה, כִהֲתָה רוחה ותאמר בלבה, מי יודע אם תכלכל רוחי את כל אלה, ויש אשר עברה עליה רוח חֵמה, אז היתה נכונה להקשיח את לב בתה מאהבת אביה, מבלי שית לב כי בנפש ראובן הוא, אז תתענה שושנה בפוקה ומכשול לב איך מְלָאָה לבה לבקש כזאת מבתה יחידתה על אלוף נעוריה.

רעיון זה היה כיוצא ובא לפניה, וככל אשר הוסיף לעלות על רוחה, כן מצאה את מפתחי לבה פתוחים לפניו ויפשוט על כל גבולו אחרי כי שליט זולתו לא היה שם.

ויהי בלילה, בטרם עלות שושנה על יצועה ותתבונן כי אחרי כלות קלרה את התפלה האשכנזית, אשר היתה מתפללת מילדותה עד היום, שבה ותפרש כפיה, ותקרא בכל לב ובכל נפש: “אנא ה' השיבה לי בשלום את אבי אלי”.

בלילה השני לעת עלות הנערה על יצועה קפצה אליה שושנה, ותחזק בה ותאמר: “הנה גדלת בתי, ותפלה כזאת לא נאוה עוד, אני אלמדך את תפלת הערב, התפלה הזאת בלשון הקודש היא מחוברת, הנני וקראתי לפניך ואַתּ שמעיני”.

הנערה פקחה את עיניה הגדולות והמזהירות כי ראתה את אמה, והנה לבה נגרש וכל קרביה רתחו בדברה זאת.

ושושנה פתחה את פיה בפסוק הקדוש והנורא “שמע ישראל” ותקרא לפני בתה מלה במלה את כל הפרשה עד תֻמה ולבלתי הלאות את הילדה קראה לפניה פסוק: “הנה לא ינום” ובכלותה אמרה לה: “עתה מהרי שכבי”.

עוד הפעם פקחה את עיניה כשואלת ותאמר: “התמה התפלה?” ותאמר שושנה “כן”. “האין שם מאומה על דבר אבי?”

ולא מצאה שושנה את לבבה לתת לה מענה.

ותקרא הילדה ברגש ובדמעות שליש: “אֵל רחום, אם טובה אני בעיניך מהרה שלחה לי את אבי, אנא אֵל טוב עשה נא לי את החסד הזה”.

ושושנה נבהלה מאוד אך עד מהרה קפצה אל בתה ותִשָקֶה נשיקות נמרצות ותאמר: "גם אני תפלתי לה' " קראה בבכי גדול “כי ישיב ה' את אביך לנו לשלום. אך היודעת3 אַתּ כי חפץ הוא לשוב?”

ומראובן אין קול ואין קשב, ושושנה חרדה לזכר בוא מכתב, אף את מקום בעלה לא ידעה. ויהי היום והנה הַטַבְלָר מביא לה מבית הדוֹאַר מכתב שלוּח על שמה הכתוב בידי ראובן.

מבלי דבר על הדברים אשר עברו בינותם קִיֵם ראובן בסגנון מתון את כל אשר עשתה בדבר הנחלה, אף הביע לה תודתה על השכילה לכלכל דבריה בהליכות המכר יותר ממנו, ובסוף דבריו כתב לאמר: בכל מכתבך לא הודעת לי מאומה מכל אשר תהגה בתּנו בי, הֶאָמור אומר כי קלרה לא תעלה את שמי על שפתיה? זאת לא אוכל האמן, הלא הגדת לה מאומה?

המכתב הזה העלה את נדודי שושנה עד מרום קצן, עתה נודע לה כי אומר הוא לשוב. געגועיו לבתו השֵב ישיבוהו הביתה, ומה תעשה אם בֹא יבֹא; וצללי האופל שבו להעיב את רוחה, ותועץ לחזק את הילדה ולמלא אותה כח ורוח ה' די התגברה על הקסם אשר על שפתי אביה, בהסירה מפי בתה ובהשכיחה מלבה את תורת האֵמון אשר נתן לה אביה ביד האומנת הנכריה, ובהכשירה אותה למאוס בכל החלקות אשר יחליקו בעיניה דרכי ראובן ככל אשר מאסה בהם היא.

בקריאת שמע החלה שושנה, כאשר חזקה עליה יד התקוה, כי בלמוד ובחנוך תעמיק עד חקר תהום לב הילדה, אשר אולי תמצא שם עוד מים חיים, הוסיפה ללכת בדרך אשר החזיקה, ותשב לקרוא את המלמד אשר למד את פיליף, ותפקידהו ללמד את בתה תורה. המלמד קבל עליו לעשות ככל אשר תמצא ידו, אך מי יודע, אם גם הכשרונות יספיקו בעד הילדה ללמוד; מי יודע אם לא תתיצב תורת האֵמון הראשונה לשטן לו, בחמה עזה גערה בו על דברו על בתה ככה, הוא אין לו כי אם לְלַמד ומה לו אם תחפוץ ואם תמאן, הילדה חפוץ תחפוץ, כי החֵפץ הוא החובה המוטלת על הילדים; המלמד סר למשמעת שושנה ויָחֶל ללמד את בתה.

התפלה היתה ראשית תורת המלמד, אשר בקשה שושנה מידו, כי רב ערך התפלה לילדה עד כי היא קודמת לכל; תפלה רק תפלה, קראה האשה, עד כי חרד לב המלמד לשמע הדברים הנִשְנִים תמיד בפיה.

והמלמד לא שגה במשפטו כי ככל אשר נלאֶה פיליף ללמוד את הקריאת4 העברית, כן נלאתה גם קלרה. כל אות מאותיות הקדש נדמה5 בעיניה כהר גבוה ותלול, כל תחבולות המלמד לא עמדו לו לחבב על קלרה את למודו, וּקלרה נתנה כתף סוררת למלמד ולמודיו, ותשם כחלמיש את פניה הצוהלים מדי בא שעת הלמוד, לא נתנה לב אל אשר לפניה, ועיניה שוטטו הנה והנה, ברעם פנים ובזעם שפתים קדמה הנערה את פני המלמד, אשר אמרה שושנה כי מאתו תצא לבתה תורה.

אֵם הנערה לא חשכה כל עמל, לחזק את ידי המלמד להעיר ולעורר את רוחו, כי אמרה מראש כי בשֶלוֹ כל הרפיון הזה. אך מעט מעט החלה להתבונן כי מעשהו אמונה, וכי לבתה לב סורר על כן יהיה עמלו לריק.

שבועות עברו, ועת הזמיר הגיעה, שנה תמימה מלאה ליום מות בנה, ומראובן לא נשמע דבר.

זה כמה חדלה הנערה לשאול על דבר אביה, עד כי כמעט לא זכרה אותו. האֻמנם קם הדבר אשר אליו נשאה שושנה את נפשה? האֻמנם נשכח ראובן מלב הילדה? לא! בחִיל ופחד התבוננה שושנה כי שנתה בתה את טעמה, דבריה היו מעטים, צוארה – עתק, ופניה – נזעמים, והמעט כי רוח המלמד היה זרה לה כי אם גם רוח-אמה; נאסף מן הילדה שמחה וגיל, ורק עצב ורגז הפיקו עיניה כל היום.

“מה היה לי?” אמרה האשה לנפשה “כי נהפך לבב הילדה, כי היתה עמה רוח אחרת מאשר פללתי. העצור אעצור…?”

בערב קראה קלרה בפעם הראשונה את שמע מעל הסדור, כל הגה אשר יצא מפי הילדה הרנין את לב אמה האֻמללה אשר זה כמה לא באה רננה בו, כקול מלאכי השלום היה באזניה קול הנערה ובנחת נפלו חבלי שנה על עיני שושנה הנדכאה והנלאה.

קול דופק הדלת הֵעירה מתנומתה הקלה.

בטרם נגשה אל הדלת לפתחה והנה איש בעל קומה נצב לקראתה.

“ראובן”, קראה שושנה ותכס את פניה בשתי ידיה.

וקלרה השליכה מידה את הסדור ותפול על צוארי אביה ותקרא “אבי אבי, הנה אבי”. רגעים מספר עמדו הנערה ואביה חבוקים ודבקים כאלו היו למוצק אחד.

“שושנה!” קרא בהרפותו מבתו ובקרבו אל אשתו בידו הפשוטה לקראתה.

והיא חרדה ותרעד ותקרא בקול גדול:

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל, באשר מת פיליף בני שם אהיה”.

וראובן העביר את ידו על עיניו, ואולי מעודו לא הכאיב זכרון הנער המת את לבבו כבפעם הזאת.

“שושנה!” קרא ראובן בתרעומת נוחה “הֲכֵן תקדמי את פני אחרי אשר לא ראיתִני זה כשנה תמימה?”

מי אתה היום ולמי אתה היום ראובן?”, קראה פתאֹם ותסר את כפיה מעל פניה. וראובן נעוה מראות את מראה אשתו אשר כמעט לא הכיר, ויסוג אחור.

מי אתה היום ולמי אתה היום ראובן?” קראה עוד הפעם ותקם מכסאה ותתקומם מלא קומתה.

“לקחתך באתי הלום, לקחת אותך ואת בתך עמדי” ענה בלחש.

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל” צעקה האשה בכל כחה.

“שנה תמימה ארֻכה היא” השיב ראובן “ואני אמרתי כי בקרב הימים האלה שִנִית דרכך, אכן כאשר הָייתְ כן אַתּ”.

“כן הייתי וכן אִויתי, וממנה לא אָשוּב” נאנחה שושנה.

“הזה בית לאֵשת ראובן שפּירא” הרים האיש את קולו, ויבקר בעיניו המשוטטות את המעון הדל והצר.

“טוב מעון דל מ…” הפסיקה אותו שושנה.

“הזה מראה בת ראובן שפירא” קרא עוד, ויבט בפני בתו לאור הנר הדולק יחידי “בתי, בתי” אמר בדאבון לב וַיַחלֵק את לְחָיֶיהָ. “לא כן היה מראֵך ביום עזבי אוֹתך, הבשנה אחת כה נהפּכתּ, כשושנה רעננה היית, ועתה נָבַלְתְּ קָמַלְתְּ, אי שמים, מה נהיתה פה”.

הילדה התרפקה על אביה ותלחוש באזניו.

“אל תּתּנני ללמוד עוד בזה” בהורותה באצבעה על הספר הַמָשְלָךְ.

ראובן הגביה את הספר וישם עיניו בו.

“שושנה” קרא בהחזיקו בידה “בואי עמדי, לכי אחרי”.

“לא אוכל ראובן, הלא אמרתי לך” צעקה בקול גדול “נדר נדרתי לפיליף בני להיות רק פה”.

“ולא, תלך נא עמי קלרה בתּי” קרא ראובן אחרי המון גמגומים וישא את עיניו אל אשתו כאֶל איש אשר ממנו משפטו יצא.

במנוחה אשר לא פּלל ראובן, קראה: “שאל נא את פי הנערה”.

ובלב ראובן קם שאון, שפתיו נעוּ, מצחו האדים, ופניו קדרוּ, כי ירא פן גלמוד יהיה כל הימים אם תשיב בתּוֹ היחידה את פניו.

ברב כח בִטֵּא: “קלרה התלכי עמי?”

בתרועת ששון כיוצא מעבדוּת לחרוּת נפלה הילדה על צוארי אביה.

וראובן פנה אל שושנה והנה היא מתעלפת.

כאשר התעוררה ותפקח את עיניה ראתה את ראובן עומד עליה ומחזיק בידה ותּוצא את כפה ממנו, ותּאָנח בשברוֹן מתנים.

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל” דברה כמתוך החלום.

כה תמוּ הדברים והשיחות בין האיש לאשתּוֹ, בין האַב לבתו בבית הצר הזה.

לפנות בקר עזב6 ראובן וּבתּוֹ את הבית ואת העיר.

שושנה ישבה בדד.

––––––––––

עוד שנים רבות באו מכתבים לפרקים קצובים, שלוחים על שם שושנה ממקלט נזירות בּוִין העוסקות באֵמון הבנות אך היא לא השיבה עליהם, לאחרונה חדלו ולא יספו לבֹא עוד.

ויהי היום ויבא אל שושנה מכתב חתוּם בארבעה חותמות כתוּב בידי הכהן בוִינא, המכתב הזה היה תעודת מוֹת ריכֿֿאַרד שפירא. קבוּרתוֹ בוינא, אך לא בין קברי ישראל.

* * *

ואשה אחת שוכנת ברחוב, מבֹרכת ומהֻללת בפי כל יודעי מעשיה הטובים; בחלות ילד רך וקדחת אוכלת בו, וחשה אליו האשה ההיא, וידיה מה רכו! ואמריה מה נָעֵמוּ! כצחוק יעבור על שפתי ילד כּוֹאֵב בגשתה אליו. יד ה' כי תהיה באדם להמס חמודו ולהמק בשרו וגעלה בו כל נפש, ומאנה לנגוע בו כל יד; ובאה היא וסעדה בחסד משכבו וברחמים גדולים ידיה תמרחנה וידיה תמשחנה. כל חשך לא יחשיך ממנה וסוּפה וּסערה לא יעצרוּה מהחש עזרה לנגוע מֻכֵּה אלהים; שֵנה לא תדע ואצבע קלה כי תגע בחלוֹן ביתה באישון לילה והנה היא לבוּשה והולכת. “היי אַתּ לאם לבני ולבנותי!” יש אשר יקרא גֹוֵע או גֹוָעַת, ובשלום ימותו בדעתם כי היא תהיה למחמדי בטנם לאֵם.

האשה הזאת אשת ראובן שפירא ושמה שושנה.



  1. גהעטא.  ↩

  2. גהעטא.  ↩

  3. במקור כתוב “היודע” – הערת פב"י.  ↩

  4. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

  5. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

  6. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות