אל הקורא    🔗

הא לך,קורא יקר! גם החלק השלישי ממסתרי פאריז, ואתה שית לבך אל ניב שפתו ולשונו ואל נאֻמו והגיונו, ותמצא בו מעדנים לנפשך.

והנה לא אֶכלא מִתֵּת לפני המשכילים הישרים את דִברי פִי חכם חן אשר דִבר בעלי העִתים הנקובים בשם “מאַגאַזין ¯ פֿיר דיא ליטעראַטור דעס אוילאַנדעס” שנת 1858, נוממער 122, על אֹדות העתקתי זאת, וכה דבריו כלשונו: “אייזען סי אין העבראֶאישער שפראַכֿע. אַלס איינע ליטעראַרישע קוריאַזיטאֶט איזט דיא יעצט אין ווילנא ערשינענדע העבראֶאישע איבערזעצונג פֿאָן אייזען סיס “נעהיימניסע פֿאָן פאריז” צוא בעצייכנען. דער איבערזעצער העררן ק' שולמאן, האַט זיך בערייטס פֿריהער דורך אייניגע שריפֿטען אין העבראֶאישער שפראַכֿע, “איבער זינאַאִיטישע אינשריפֿטען”, “צור געאָגראַפֿיע פֿאָן פאַלעסטינא” א, ז, וו, בעקאַנט געמאַכֿט. דער אונטער דער רעגירונג אלכסנדרס II געאיבטען מילדערען צענזור, איזט עס צו פֿערדאַנקען, דאס יעצט אין רוסלאַנד אויך ווערקע, וויא דיזעס, געדרוקט ווערדען דירפֿען. דיא העבראֶאישע בעאַרבייטונג דער " Mysteres de Paris " איזט פֿאָן דייטשע, שפראַכֿליכֿען אונד זאַכֿליכֿען אַנמערקונגען בעגלייטעט ‑ איין אומשטאַנד דער (וויא שטיינשניידערס “העבראֶאישע ביבליאָגראַפֿיע” ¹) וועלכֿער וויר דיא ערסטע קונדע פֿאָן דיזער ערשייגונג פֿערדאַנקען, מיט רעכֿט בעמערקט) פֿיר דיא געגענוואֶרטיגען שפראַכֿפֿערהאֶטניסע דער יודען אין רוסלאַנד בעאַכֿטונגסווערטה איזט. דיא איבערזעצונג, אָהנע שקלאַפֿיש צו זיין, שליסט זיך טרייא דעם אָריגינאַל אַן, דַאס זאָגאַר דורך העבראֶאיש-פֿראַנצאֶזישע אַסאָנאַנצען זעהר געשיקט רעפראָדוירצט ווירד, וויא שאָן דער טיטעל דעס ווערקעס בעזאַגט, אינדעם דאַס העבראֶאישע מִסְתְּרֵי ניכֿט בלאס דען זין, זאָנדערן אויך דען קלאַנג דעס וואָרטעס " Mysteres " ווידערגיבט. עבענזאָ איזט דער נאַמע " Fleur de Marie " זעהר גליקליך דורך פֶּרַח מֹר (דייטש: מירטהענבליטהע)” ווידערגעגעבען. דער געלעהרטע הערויסגעבער דער העבראֶאישען ביבליאָגראפֿיע איזט אינצווישען דער אַנזיכֿט, דאַס דיזע געוואַנדטע קעננטיניס אונד האַנדהאַבונג דער העבראֶאישען שפראַכֿע אויף אנדערע אונד ווירדיגערע שטאָפֿפֿע, אלס דען פֿאָרליגענדען, פֿערוואַנדט ווערדען זָאללטע." עד הנה דברי החכם הסופר ההוא, ולמלאותּ את דבריו אעתיק עוד בזה הדברים המעטים והנמרצים אשר כתב אלי אחד מגדולי חכמי דורנו על אֹדות העתקתי מ“פּ ויותר סְפָרַי, וז”ל: " הקנאה, הפתיות, הסִכלות וְהָעַוְלָה תִּקְפּוֹצְנָה פיהן ‑ והמשכיל המבקש האמת, ישבר דברי אמת ויאמר על סִפרך זה (מסתרי פאריז) ועל כל מחברותיך בכלל ובפרט כח כלולות הן בהדרן, עכ"ל.

ואתה אֵל רֳאִי המגביהי לָשֶׁבֶת ומשפילי לראות לַלֵבָב, אתה בָחנת לבי, בַּנְתָּה לְרֵעִי, וידעת כי כל ישעי וחפצי בכל עֲמָלִי רק לרומם קרן שפתנו, להרים סֻכּתה הנופלת ולעשות לה שֵם כשֵם השָׂפות היפות המתהלכות בארץ החיים, חזקני נא ואמצני! חזק ידי לבַצע מַעבדי, וְאַמֵץ רוחי להחיות רוח שפת עִברית העזובה והעלובה! תְּמוֹך אֲשֻׁרִי במעגלותיה, אל תטשני ואל תעזבני אֱלֹהי ישעי, כי אתה מְפַלְטִי ומִשגבי, צוּר עֻזִי וּמָעֻזִי!

 

כג: החלום    🔗

בחלום חזיון דמיונו ראה המורה שנית את רודאלף בביתו אשר באלוני בכות, החדר בו נִקרו עיני השודד, לא שֻנָה עוד ברב או במעט, רודאלף יושב על השלחן אשר עליו צבורים כִּתבי המורה, חניתו הַמְגֹאָלָה בדם, והקמיע אשר נתן ללילית חבֶרתו. פני רודאלף זועפים ונזעמים. על יד ימינו נצב דָוִד הרופא דומם ובלי-נוע, ועל שמאל יעמוד חרבונה ואותות שממון על פניו. המורה איננו עוד סְתוּם עינים ומֻכֶּה בְעִוָרוֹן, ובכל זאת לא יראה עוד בעיניו, רק חוֹרֵי עיניו מְמֻלָאִים בדם תחת עינים, ובעד הדם ההוא ישקיף המורה וְיֵרֶא את כל הדברים אשר סביב לו אדֻמים כדם, כְּעַיִט צָבוּעַ אשר בטרם יתנפל על טרפו, הוא מְרַחֵף ממעל לו ברוח, ובקסמים אשר בעיניו יאסור את טרפו לבל ימוש ממקומו וְיִמָלֵט; כן מרחפת תנשמת ² גדולה מאד ממעל לראש המורה, וראשה הוא ראש האשה הלילית המרשעת, והיא לא תַסֵב את עינה המפיצה אש ירקרקת, מנגד פני השודד רגע קטן. כבאשון לַיִל, אשר אם יסכון האדם עִמוֹ, יכיר מעט מעט את אשר לפניו, ואשר לא התבונן בתחלה יודע לו; כן הכיר גם המורה כי ים אדום כדם יפריד בינו ובין השלחן אשר רודאלף יושב עליו, גם התבונן כי מרגע לרגע תִּגְבַּהּ קומת רודאלף וקומת חרבונה והרופא עד כי גדלו מאד כבני ענקים וְשִׂיאָם יעלה עד סִפּוּן הבית, וכאשר יוסיפו לְהִשְׂתָּרֵעַ מעלה מעלה, כן ישא גם הסִפוּן את ראשו ‑. ים האדום ההוא יֵרָגַע וישקוט, ופניו מבריקים כפני רְאִי אדום; המורה יביט בים הזה ויראה את צַלְמוֹ הנִבזה והנמאס. אך פתאם רֻתְּחוּ גַלֵי הים כסיר נפוח, וּבְשׂוֹא גליו נעלם צלם דמותו ולא נראה עוד. מן הים הַסוֹעֵר ההוא יעלה אֵד אשר מַראהו כמראה תכֵלת וכדמות שפתי מֵתים. הָאֵד עלה מעלה מעלה, וקומות רודאלף וחרבונה והרופא עָלוּ ממעל לו וראשיהם לָעָב יגיעו. בתוך הָאֵד יראה המורה פני מתים ורפאים המתבוססים בדמי פצעיהם. לראשונה ראה תמונת איש זקן, שפל קומה, דַל בשר וְקֵרֵחַ. האיש הזה יושב בחדר ביתו ומונה שִקלי זהב לאור המנורה, והמורה ראה בעד החלון את מעשהו ואת צִבֻּרֵי השקלים אשר לפניו. עיני המורה נוצצו כזיקי אש, ובחמס ידיו קרע את החלון, וַיְדַלֵג וַיְקַפֵּץ כאריה משחית, ויתנפל על האיש ההוא ויביא את להבת חניתו בלבו וימיתהו. הָרֶצַח הזה נעשה בידים מהירות מאד עד כי לא עָצַר הנרצח כחַ לאנוק גם נאקת מות, וכרגע נפל שדוד על כסאו. הרוצח חפץ לשלוף את חניתו מִגְוִיַת הנרצח, אך החנית מֻדְבָּק בַּגְוִיָה וְרֻתַּק בה כבזקים, וכל מאמצי כחַ הרוצח נִשארו מָעַל ‑ ויחפוץ לעזוב את החנית ולנוס ולהִמָלט, אך ידו דָבקה אל הַנִצָב³כַּלַהַב אל גְוִיַת הנִרצח ‑ וברגע ההוא שמע קול צעדי גבָרים וצִלצלי חרבות בחדר השני. בראותו כי אין בו כחַ לשלוף את החנית גם להשיב ידו מֵהַנִצָב, חפץ לקחת את נִבלת הַמֵת על שכמו ולנוס אִתָּהּ יחד, אך הַגְוִיָה הדלה והקלה ההיא, נֶהפכה למשא כָבֵד מאד ומחול ימים תִּכבד עליו, עד כי לא יכל להמיש אותה ממקומה. וקול הצעדים גם צִלצלי החרבות, הולכים וקרב אליו ‑ המפתח יִסוֹב בתוך המנעול הֵנָה וָהֵנָה ‑ הדלת נפתחה ‑ והחזיון גז חיש וַיֵעָלֵם כרגע ‑. אך התנשמת תניע את כנפיה השחורות ובקול מר אשר ישרוט בנפש השומע שרטת, תריע אף תצריח: “הזקן הזה הוא רִיכֿרְד אשר הרגת אותו ברחוב רילע ‑ זה הוא הָרֶצַח הראשון אשר רָצַחת וגם יָרַשְתָּ ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!”

אֵד התכלת נהפך רגע קטן למראה שחור, אך עד ארגיעה שב ויהי שָקוּף ⁴ כבתחלה, ובעדו נִשקף חזיון שני:

השחר פרוש על ההרים, ועל פני הארץ שִכבת ערפל, והנה איש אשר לבוש כלבוש אחד הַנוֹקְדִים ⁵, שוכב מֵת ארצה. סגור לבו קרוע, וחמשה פצעים זבי דם יֵרָאוּ בִגְוִיָתוֹ ‑. הוא שוכב מת מתגולל בדמיו, אך בכל זאת ישרוק לְכַלְבּוֹ ויקרא לו כי יחיש לעזרתו ‑ אפס כי לא מפיהו יצא קול שריקותיו וקול קריאתו, כי אם מחמשת פצָעָיו הגדולים אשר הם נָעים כשפָתים דובבות ‑ קול מְחֻמָש⁶ זה היוצא ברגע אחד מִפִּיוֹת חמשה פצעים ההם, איום ונורא הוא מאד מאד!! ‑ והתנשמת המרחפת תמיד ממעל להמורה, הניעה כנפיה שנית, ותשמיע קול אנקה כאנקת החלל לפני מותו, ואחרי כן הֵרימה קול שחוק מורה מאד, ותקרא חמש פעמים: “הלא זה הוא הַנוֹקֵד אשר לקחת נפשו ברחוב פאָיסי ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!.” ומתחת-לארץ נשמע הֵד קול רעם דומה לקול שחוק התנשמת, ואחריו חָרְצוּ שני כלבים את לשונם על המורה, והכלבים גדולים ושחורים משחור, ועיניהם נוצצים כגחלי אש,-ובקול נורא הם נובחים וסובבים את המורה. הם נָגעו כמעט אל עצמו ואל בשרו, ובכל זאת נדמה לו כי קולם ישמע ממרחקים, והרוח ישאהו על כנפיו ‑. לאט לאט ברחו כַצֵל כל צלמי בלהות ההם, עד כי נָמוֹגוּ וַיֵעָלְמוּ בתוך הָאֵד הלָבן העולה למעלה.

פני הים האדום כֻּסוּ עוד הפעם באד גדול, אך כי בפעם הזאת הוא ירקרק וְשָקוּף ודמיונו כאפיק נחלים ⁷, בתחלה נראה על פני אפיק נחלים ההוא עבטיט וִיוֵן מצולה, אשר בו תרמוש כל רמש וכל שקץ ורבבות חַיות קטנות מאד, ואשר מרגע לרגע יגדלו כענקים ומראיהם מפיצים זְוָעָה נוראה, אחרי כן צָפוּ מֵי מַדְמֵנָה בתוך האפיק ההוא, ובמרוצתם ישטפו את הרפש והטיט, ואת נבלות החיות והבהמות אשר ישליכו יושבי העיר לתוכם. פתאם שמע המורה קול מַפלת גְוִיַת אדם אשר הָשלכה בתוך המים ההם, וכרגע נִראתה תמונת אשה הצוללת במצולה ומתאמצת להציל את נפשה ‑ והמורה ראה בתוך המים את דמותו ואת דמות לילית אשר ימהרו וינוסו מהאפיק ההוא עִם תֵּבה שחורה מעֻלפת במטפחת אדֻמה. אפס כי גם ברחקו מהמקום ההוא, בכל זאת תראינה עיניו את האשה ההיא אשר הוא ולילית השליכו אותה במֵי האפיק, ואשר היא יורדת במצולה מבלתי יכולת לְמַלֵט נפשה מהמים הזידונים, אחרי רֶדֶת האשה בפעם הראשונה במעמקי מים, ראה המורה והנה היא שָבה וַתַּעַל מהמצולה ופורשת זרועותיה כאיש אשר לא לֻמד לשחות. אחרי כן שמע קול צעקת שבר, ואחריו אנקת מות, והאשה נשקעה במים עזים. והתנשמת המרחפת תמיד ממעל לו, השמיעה קול כקול אנחת האשה לפני מותה, ואחרי כן שָחקה בקול פחָדים מַרגיז נפש השומע, והֵד קול שַחקה יִכָּפֵל בתחתיות ארץ, והאשה הצוללת במצולה אִמצה בפעם האחרונה את שאֵרית אונה לשאוף רוח, אך תחת שאוף רוח שאפה רק מֵי נַחל בליעל וַתֵּחָנֵק. פניה צָבו ובָצקו וַיֵהָפכו למראה תכֵלת. ערפלי עלטה אפפוה, ורבבות תולעים נוראים סבוה גם סבבוה. נבלתה צפה על פני המים, אך לרגעים תַּסֵב פניה מול פני המורה ותבט בו בעינים חשֵכות ומפיצות זְוָעָה, ושפָתיה המֵתות נעות ‑. המורה ינוס מנוסת חרב וירחיק נדוד מאפיק נחלים ההוא, ובכל זאת תראינה עיניו את מַראה האשה ההיא. והתנשמת תניע בכנפיה ותקרא: “היא האשה אשר הִשלכת אותה המימה ‑ מרצח! ‑ מרצח! ‑ מרצח!” והֵד תחתיות ארץ יַען בקול את דברי התנשמת האלה, והקול הולך וקרב אליו, והמורה האמין כי הקול הזה יִשָמַע מקצה הארץ ועד קצה ‑.

החזיון הנורא הזה נעלם מנגד עיני המורה. ים האדום אשר בְּעָברוֹ השני יִרְאֶה המורה את רודאלף, הים ההוא הָחתל בערפלי חֹשך ועלטה, ואחרי כן שב למראה אדום, ולאחרונה נֶהפך לים שלהבת ואש מתלקחת אשר גליו יִנָשאו עד שחקים הים בּוֹעֵר כַּתּוֹפֶת ומשבריו כאש המָסים, והמורה נִצב כִּנְצִיב אבן וכעמוד ברזל, ומבלתי יְכוֹלֶת להסב עיניו מתהום להבת ומוקדי עולם ההם אשר יְלַהטו את עיניו עד כי תִמַקנה בחוריהן‑. על פני תהום לֹהֵט זה יראה המורה את מֻכָּיו וְנִרְצָחָיו נוסעים לאט לאט הֵנה והנה זה אחרי זה. “הוא מַראה דמות הַנוֹחַם ‑ הַנוֹחַם!” צעקה התנשמת בהניעה את כנפיה ובהרימה קול שחוק מַרגיז לב ונפש. לשוא התאמץ המורה להסב עיניו מהמראה הזה! כי יד החזקה ונסתרת הִכבידה עליו תִּגְרַת אַכְפָּהּ להביט תמיד על רפָאיו השוחים בים הזה‑. תקצורנה שִפתי נאמנים להביע את עֱנוּת נפשו בעת ההיא! עיני המורה הנטויות על ים שלהבת זה, ואשר הן רק נִטְפֵי דם, רֻתְּחוּ ולא דָמוּ, קָדחו וַיִמַסוּ וַיֵהפכו לגחלים ואֵפר‑. ואז אפפה אותו עוד הפעם אפֵלה וחשֵכה נצחת כבראשונה.

כאֵביו האנושים סָרו ממנו פתע פתאם באֹרח פלא. רוח צח, נחמד אף נעים נָגע עד חוֹרֵי עיניו הבוערים עוד באש פלָדות. הרוח ההוא בָלול בריח ניחוח משובב נפש, כרוח האביב הַמְנַשֵב מִשְּׂדֵה פרחים רטובים מאגלי טל בוקֶר. קול המון יִנְשוֹף וְיֵהוֹם באזני המורה, כקול רוח חרישית בין טַרְפֵּי עצי היער, ובקול מעין גנים כי יעבור על פני חדודי אבני חצץ. אלפי צפרים מצפצפות סביב סביב ומַנעימות זמירות-נפלאות מאד. ואחריהן ישירו נערים קטנים שירי יועַם ונגינות עדָנים כסוד שירי שַרפי קדש, אשר אין אֹמֶר ואין דברים בפי אדם לסַפר צוּף נועמם והוד חֶמדתם. רגשות עדינות התנוססו במשכיות לבב המורה, שִמחת-עולם ונעימות נצח רחפו בבתי נפשו, וכרגע הוֹעַל עָל עָל, ויֵרום עד לב השמים, ממעל לראש כוכבים, במרומים אין קץ ואין תִכלה ‑‑‑.

אחרי הִתְעַנְגוֹ רגעים מעטים על רוב שלום ונעימות אין חֵקר כאלה, הָשלך פתאם ארצה, וחֶשכת צלמות תשופנו כבתחלה, והנה הוא שב לאיתנו להיות שודד עִוֵר, ומרצח אֵין-עֵינַיִם אשר קצר קצרה ידו לעשות שֹד ולהרבות רֶצַח כְּאַוַת נפשו. והנה קול פחדים באזניו, קול אדיר וְחֹדֵר חדרי בטן, קול רודאלף הוא. המורה חָרד ופָחד במאד מאד, וקול רודאלף קורא אליו, אך לא בְרוֹגֶז וקצף, כי אם ביגון וחמלה, לאמר:

“הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח! עוד לא נִרצה עונך, עוד לא נִרפאה משובתך, עוד לא לקחת מיד ה' ככל פשעיך כי התגברו! ‑ וכבל זאת מה רבו צרות נפשך ומה עָצֵמו חבֵריך, חברי גנבים ומרצחים כמוך, הם הם הַמַכִּים אותך מַכַּת בלתי סרה, מוסר אכזרי מאד ‑ ביד אשה רעה נִמכרת ממכרת עבד. היא תשַחֵק בך כצפור, תשמח לאידך, תגיל במַפלתך, ותועיל להוָתך ‑ נער קטן חֶלְאַת אדם ואין אונים, נוהג בך, ומֵצִיק לך עד מָוֶת. ואני בשפטי אותך משפט נורא כפי פשָעיך הנוראים, אני הגדתי לך מראשית אחרית כי כֹה תהי אחריתך. התזכור עוד את הדברים אשר דברתי אליך אז? הלא כֹה היו דְבָרַי: “עד היום הזה רָגזו גם גבורי כח מפני תנופת ידך, אך מהיום והלאה יִסוב גם עליך האופן, וחָרדת ופָחדת מקול עָלֶה נִדף ‑. אתה נטשת נְוֵה שאנן ונאות השלום אשר בס”ט מאַנדע, מֵאַנת לשֶבת שם ולהנָחם על חמס ידך ולשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך לטוב לך, ועתה ‑ עתה כי נכספה גם כלתה נפשך זה מעט לְהֵחָסוֹת במשכנות מבטחים וּנְוֵה הצדק בְבֵית שדה זה ‑ עתה כבר הֶעברת המועד ‑ כבר עָברה העת ‑ ובתגרת ידי מְעַוְלִים וחומסים תִּמָשֵׁך לָרֶדֶת בבור שָׁאוֹן ומערת פריצים אשר יוסיפו לְיַסְרָה אותך מוסר נורא באכזריות רֶצַח ‑. אתה יָקֹשְתָּ להאיש אשר נִקַר את עיניך לבל תַּרבה עוד חמס וָשֹׁד, יָקַשְׁתָּ לו, אך לא יָכוֹלְתָּ ‑ כי אף אם עודך עז כַּנָמֵר וגבור כארי וְצִחֵה צמא לדמי נקיים, בכל זאת הִנך אָסור באזיקים, ורגליך לנחֻשתים הֻגשו‑. זה מעט צָמאה נפשך הארורה לִדְמֵי אשת נעוריך ‑ והנה היא קרובה אליך פה בבית הזה, הנה היא בלי כל נֶשֶׁק וּמָגֵן, ובידך מאכלת חדה כתער הגלבים, ואין מַעצר לרוח זוגתך לכַלות בה את נקמתך ולהוריד אותה דומה ‑ אך ידיך אסורות, ורגלך בַסָד, והנך כגבר אין אֱיָל ‑. לוּ הקשבת למצותי, ושַׂמְתָּ לבך להחלום האיום הזה, וַתְמַלֵט נפשך מרֶדת שאול ואבדון ולהיות עדי אֹבֵד ‑. תעלומות החלום הזה, וסִתְרֵי המראות אשר הָרְאֵתָ, מוסר תוכחה הם הם לך‑. ים האדום כַּדָם אשר על פניו נראו הנרצחים אשר רָצַחת בזדונך, הוא הוא הדָמים הרבים אשר שָפכת ‑, תהֹם שלהבת אשר ראית תחת הים האדום ההוא, הוא מראה דמות הַנֹחַם אשר היה לך להנָחם על רֹעַ מעלליך, ולענות נפשך בצום ובכי ומספד ולשוב אֶל ה‘, עד אשר יחָנך וירחם עליך, וְיַראך את חסדיו אשר אין קץ למו בנָשאו את עונך כי רב הוא ‑. אך לא כן אתה עמדך! מצחך נחושה, לבבך אבן, וגיד ברזל עָרפך ‑ תחת הִנָחֵם על דרכיך הרעים, תוסיף עוד לטפול עונות חרב על עונותיך ‑ תחת שוב אֶל ה’, תשוב להָרע ולהשחית ‑ נפשך תאוה תמיד תַאוה עזה לשפוך דמים, וקצר תִקְצַר ידך לבַצע את עוז תאוָתך, כּוֹסֶף נמרץ יציקך להשתרר על כל כאשר הַסכן הִסכנת לעשות עד כֹּה, ותגרת יד קְשִׁי יומך תאכף עליך לְהִכָּנע תחת ידי מְתֵי רֶשַע אשר עד כה היו חלשִים ורָפים ממך, ועתה הם תקיפים וחזקים ממך ‑ הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח!”

רודאלף עָצר במלים מעט קט, והכָּרת פניו ענתה בו כי רגשי חמלה ורחמים מתנוססין בלבו על המורה האֹבד והאומלל. בשַר המורה סמר מפחד ‑ ומה עז מַכאובו בהתבוננו כי חמת רודאלף מציקו נֶהפכה לחמלה ורחמים!

"אחריתך ‑ הוסיף רודאלף לדבר ‑ “-אחריתך נוראה מאד, ולוּ היית כֶּבֶד עון יתר הרבה מכל בני האדם אשר תחת כל השמים, גם אז לא היתה אחריתך רעה נוראה כאשר תהיה מעתה ‑ אויה, אויה לך! עתה לֵך בְּאוּר אֶשך, ובזיקות בערת, מידך היתה זאת לָךְ…”

ברגע ההוא נדמה להמורה כי אור עיניו שב אליו ‑ וישא את עיניו וירא צלמי זלעפה מַרגיזי נפש ובלהות שחת ואבדון, עד כי אחזהו השָבץ ויתחלחל ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומקול צעקתו הֵקיץ מחלומו האיום והנורא.

 

כד: הַמִּכְתָּב    🔗

מורה השעות השמיע את השעה התשיעית-בבוקר, ונעמי באה בלאט לחדר מרים, והנה היא ישֵנה עוד, אך שנָתה לא עָרבה לה, וברגע בוא נעמי החדרה, הֵקיצה משנתה.

“השלום לך, בתי!” אמרה נעמי וַתִּשַׁק למרים.

“שלום גבירה!” ענתה הנערה.

“העָרבה שנָתך בבקר הזה ולא הֳקיצות בלי עת?‑.”

“לא הקיצותי ‑.”

“טוב הדבר –, הָעִוֵר האומלל ובנו, הלכו מזה כעלות השחר, ויראתי פן נדדה שנתך מקול שְאון השער בְהִפָּתְחוֹ.”

“מדוע מהרו העניים המרודים ההם וישכימו בבקר ללכת לדרכם?”

“גם אנכי לא ידעתי. אמש אחרי כי שַׁבְתְּ מעט לאיתנך באתי בבית המבשלות ולא מצאתי שם עוד את העניים ההם, יען כי היו עיפים מאד וילכו לישון ולנוח בבית התחתון. הַסוֹכֵן הודיעני כי הָעִוֵר הוא איש נדהם ורוח רעה תבעתהו, וכל אנשי הבית התפלאו על בנו הקטן אשר יחָרֵף נפשו להיטיב לאביו הָאֹבֵד ולכלכל את שיבתו. ועתה, מרים, שבי נא היום בחדרך, ואל תצאי החוצה, כי אמש נודעו בך עקבות קדחת, ויראתי פן יבֻלע לך בלכתך אנה ואנה, וְהַקוֹר חזק שם בחוץ”.

“סלחי נא, גבירה! אנכי הבטחתי אמש לבוא אל בית הכֹהן היום בשעה החמישית, ולא אוכל שַׁנוֹת את מוצא שפתי.”

“לא בתי, אל תלכי היום, ומה גם כי פניך יתנו עֵדיהם כי שבעת נדודים בלילה הזה ושנתך נהיתה עליך ‑.”

“כן דברת, גבירה! הה שבעתי נדודים כל הלילה ‑ חלומות נוראים חַתּוּנִי וַיְבַעֲתוּנִי! האשה לילית אשר מררה את חיי ילדותי, שָׁבה וַתִּתקפני בתגרת ידה ‑ הוי מה נורא החזיון הזה! ‑ אמנם רק רִפְיוֹנִי הוא ‑ וכל השומע הלא ישחק לי.”

“ואנכי לא אשחק לרפיונך אשר יציק לך, בת עֹנִי!” אמרה נעמי ברגשי חמלה בראותה כי עיני מרים מְמֻלָאוֹת בִדְמָעוֹת. ומרים התרפקה על נעמי ותבך על צוארה מנהמת לבה.

“הה שמים! מה לך, בתי? הוי פלצות בעתתני!”

“מה רבו חסדיך אשר תַפליאי לי, גברתי, ולבבי יֶחרף על אשר אעלים ממך את סודִי אשר גליתי אמש להכֹהן ‑ מחר יגיד הוא לך את אשר דברתי …כי כָבד ממני הדבר לשוב ולדַבר-שנית את הדברים ההם ‑.”

“הֵרָגְעִי נא, בתי; ונפשי יודעת מאד כי נָאוה לך אך תהִלה ולא תָהלה על כל הליכותיך ‑ אל נא תבכי נא, בתי! ואל תוסיפי להדאיב עוד את נפשי!”

“סלחי נא לי, גברתי! הוי, גם אנכי לא ידעתי מה זה היה לי? זה יומַים תתחולל רוח עצבת בקרבי, בלי רצוני נגרה עיני, ולבי יְנַבֵּא לי כי נכונו לי ימי חֹשֶׁך ‑ אויה אויה לנפשי!”

“מרים, מרים! נפשי ירעה לי מאד על אשר תִּבְרְִאי ברוח דמיונך מציקים ומחבלים להציק לך ולחַבל את נפשך, המעט ממנו צרות לבבנו בתבל כי נוסיף עוד לטפול עליה צרות רבות אשר ברוח הדמיון יְסוֹדָן?‑.”

“כֵּנִים דבריך, גברתי! ואנכי לא אוסיף עוד לשוב לכסלה ‑.” נעמי חפצה לנַחם את מרים בדברים טובים כמשפטה תמיד, והנה שפחתה באה החדרה ותאמר: “זבדי בא הֵנה בעגלה ומכתב בידו אליך מאת הגבירה דבורה.”

נעמי קראה את המכתב, וכתוב בו הדברים האלה:

“אחלה פניך, גברתי, כי תעשי אִתִּי אות לטובה ותבואי אֵלַי מהרה קל בעגלה אשר שלחתי אליך. גם תקחי אתך את מרים, כי נכספה נפש אביגיל גם כלתה לשוב ולהתעלס אִתָּהּ בידידות. והנני מיחלת עליך ועל מרים, אני רְעוּתֵךְ הנאמנה דבורה.”

“מה זה יַמְרִיצה כי שלחה אלי עגלת צב?” אמרה נעמי אל מרים, “אך דברי מכתבה יעידו כי לא אֻנה אליה רע ‑.”

“הַאֶסַע גם אני אִתך, גבירה?” שאלה מרים.

“אם נפשך יודעת כי סרה מעליך הקדחת, אזי תִּסעי אִתי בדרך הקרובה הזאת, ועד השעה הרביעית אחר הצהרים נשובה הֵנה.”

“ידעת… כי הדרך הזאת תועיל לי לגָרש את עצבוני ‑ ובשובנו הנה, אלכה לי אל הכהן כאשר הבטחתיו.”

“לבשי נא בגדים חמים, כי הַקור חזק כַּיום.” אמרה נעמי אל מרים, ואחרי רגעים מעטים ישבו שתיהן בעגלה.

 

כה: הַהַכָּרָה    🔗

נעמי ומרים הגיעו עד חֲצר בית האשה דבורה. הבית הזה גדול הוא ורחב ידים, ואותו נתן השר פֿאָן נאָירמונט שִלוחים ⁸ לבתו צאֶזאַרינאַ בבואה במָסורת הברית עִם ההערצאג פֿאָן לוצעניי. בעל האשה דבורה הוא הסוֹכֵן על הבית הזה, ודבורה צופיה גם היא הליכות הבית בחריצות כפיה, והיא כבת חמשים שנה, ופניה צוהלים ושמֵחִים תמיד כפני אביגיל בתה. ובראותה את פני נעמי, שָמחה שִמחה גדולה ותקבל את פניה בכל אותות אהבה, ואביגיל נפלה על צוארי מרים ותחַבק-ותנשק לה ברשפי אש ידידות.

“מה זה חרדת את כל החרדה הזאת לשלוח אלי עגלה?” שאלה נעמי את פי דבורה, “ובמה אוכל עֲזוֹר לך גבירה?”

שמעי נא, גבירה!" ענתה דבורה, “אַתְּ יודעת כי הבית הזה אשר אנכי ובעלי סוֹכְנִים עליו, הוא בית גבירה צאֶזאַרינאַ אשת ההערצאָג פֿאָן לוצעניי, אך אין שיח ואין שיג לנו עם ההערצאָג רק עִם אשתו הגבירה המפֹארה, אשר היא טובת לבב ויקרת רוח, ותַגדל חסדיה הנאמנים לי ולבעלי מיום שבתנו בזה. והנה אתמול לעת ערב שלחה הגבירה העדינה הזאת מכתב אלי, וכתבו בו כדברים האלה: “הנני מחלה פניך כי תיַפִּי את בֵית הגן בכל פאֵר וָיוֹפִי, תמשחי את רצפתו בששר, גם תשימי בו כסאות ומִטות, שֻלחנות ומנורות, מַראות צובאות וכלי חמדה, עד כי יהיה הבית ההוא כלול בהדָרו. כי ביום השלישי לִפנות ערב, יבוא איש נכבד ונשוא פנים אל הבית ההוא לָשֶבֶת בו ימים אחדים. וְאַתְּ כבדי נא אותו כאשר תכבדי אותי בסורי אליך, ותני לו הוד ויקר כיֵאות לשר ונכבד כמוהו.” הנה כי כן כתבה אלי הגבירה פֿאָן לוצעניי בעלת הבית הזה, ואנכי לא אדע מה אעשה? כי בעלי הלך בדרך רחוקה, ומֵאַיִן אקח כסאות ומטות יקרות, מראות צובאות וכלי חמדה? הן כל אשר לי בבית, לא יֵאותו רק לבני כפרים כמונו, אך לא לפני שר וגדול ‑ כי על כן קראתי לך, נעמי רְעוּתִי הנאמנה, ואבקשה פניך כי תביאי עצה, תעשי פלילה ותוציאני ממבוכתי ‑.”

“הלא דבר קטן הוא.” ענתה נעמי בפנים צוהלים, “ומדוע תהי נבוכה, דבורה ידידות נפשי? הן אנכי יודעת איש עשיר בפאריז אשר בחנותו יִמָצְאו כל הכלים היקרים הדרושים לחָפצך לימים אחדים, ואנכי אשלח את אחד הנערים אליו, והוא יתן לך כל שאֵלתך בעד המחיר הקצוב אצלו ‑ ואחרי אשר יֵלֵךְ לו השר ההוא מהבית אשר ישֵב בו, תשיבי את כל החפצים ההם ליד בעליהם עם כסף המשכֹרת ‑.”

“תשואות חן חן לך, גבירה, כי חִלַצְתְּ נפשי ממבוכה גדולה.”

ברגע ההוא באה שפחת דבורה ותשם לחם על השלחן, ותאמר אל דבורה: " האשה המוכרת חלב באה הֵנה ‑."

“הוי אשה קשת רוח!” קראה דבורה באנחת לב.

“מי האשה ההיא?” שאלה נעמי.

“היא אשה אומללה”, ענתה דבורה. “להאשה הזאת ארבע פָּרוֹת, ואת חֲלָבָן הובילה תמיד פאריזה, ובזה מצאה דֵי מחסורה. בעלה היה חרש ברזל, ולפני ימים לא כבירים נרצח ברחובות עיר. וזה פֵּשר הדבר: הוא נִדבר עִם אשתו כי תחַכה עליו עד בואו אל הרחוב אשר היא מוכרת שם את החָלב, ויהי בבואו שם וַיַרא כי אנשים בני בליעל והלומי יין שפכו בזדון לבבם את כַּדֵי החלב, ועוד ידם נטויה להכות גם את אשתו, ויקם לגָרש את הנָבלים ההם, אך הם הִתקוממו גם לו, וַיַכו אותו באגרוף רֶשַע מכּוֹת חדרי בטן, ובהתאמצו להבריחם מעל פניו, דקרהו אחד מהם בלהב חניתו וַיְרַצְחֵהוּ.”

“שַמָה החזיקתני!” קראה נעמי. “ואיה הָרֹצֵחַ? הנתפש בכף?”

“הה, לא! כי הוא נמלט בתוך השאון והרעש אשר קם בעת ההיא. אך האלמנה העניה יודעת אותו מאד וְתַכִּירהו בשובה לראותו, כי היא רָאתה אותו פעמים רבות, בטרם רָצַח את בעלה ברחוב ההוא אשר היא מָכרה שם את חֲלָבָהּ. אחרי מות בעלה, סַבוה נושים רבים, עד כי מָכרה את פרותיה ותשַלם את נִשיה, ועתה היא באפס תִקוה ושלשה בניה עטופים ברעב. ואנכי בשָמעי את עָניה, ומִדַעתי כי אשה יקרה וישרה היא, סָפחתי אותה אל אחת העבודות בביתי, ועתה היא באה הנה ‑. אביגיל בתי! הואילי נא והביאי את האשה העניה היא אל הבית אשר יָעדתי לה.”

“טוב הדבר” ענתה אביגיל, “וגם מרים תלך אתי.”

אביגיל ומרים הלכו שלובי זרוע ושפחה הולכת אחריהן.

“איפה האשה ההיא?” שאלה אביגיל את השפחה.

“בחצר השני על יד הפועלים,” ענתה השפחה, “שם היא נצבת עִם שלשה בניה ועִם העגלה הקטנה אשר לה.”

“הוי מרים!” אמרה אביגיל, “לבי עלי דַוָי מִדֵי אראה את פני האלמנה ההיא אשר קֻמטו בלי עת וחמרמרו מבכי, ועל עפעפיה צלמות! בפעם האחרונה אשר היתה בחדר הורתי, נגעה צרתה עד לבי. פלגי מים ירדו עיניה בדברה על דְבַר בעלה הנרצח, אך פתאם עָצרה בְעֵינות עיניה, ופניה פני להבים מרוב קצף וחֵמה בזָכרה את הָרוֹצֵחַ, אז יראתי מגֶשֶת אליה ‑ אך צָדקה נפשה בחרות אפה בהמרצח העריץ ההוא ‑. צר לי מאד על האומללה הזאת! ונפשי יָרעה לי על מרירי יום כאלה…”

מרים נאנחה בשברון מתנים, ובלי רצונה הִתפלצה מאד ותאמר: “הוי ואבוי לִקְשֵי יום אשר תחת השמש!! ‑.”

דומָם ושחוח עין הלכה מרים עד בואה להחצר ההוא, ופתאם לפתע הלבינו פניה והתפרדו כל עצמותיה, כי אשה מעֻלפת שחורים צָעקה צעקת שֶבֶר בראותה את פני מרים, והיא היתה האשה אשר מכרה חָלָב בתוך הסיטע, והזמירה קנתה מאתה חָלב בַּבּוֹקר בבוקר בהיותה עצורה בְּבֵית האשה עלוקה, בַּבַּיִת הנִקרא בשֵם “שפַן הַלָבָן.”

 

כו: הַמֹּכֶרֶת חָלָב    🔗

הֶחָזוֹן אשר תחזינה עיניך, קורא נעים, בְּפֶרֶק הזה, היה בחצר השני אשר לבית האשה דבורה, חָצר אשר שם נִקבצו באו בעלי המלאכה, גם נשים רבות אשר שבו מעבודתן לאכול שם את לחם הצהרים.

בירכתי החצר תֵּרָאה עגָלה קטנה רתומה לחמור לָבָן, ובה צבורים כלי עץ וכל כלי בית האשה האלמנה המעֻלפת שחורים. נער כבן שתים עשרה שנה, עם שני אחיו הקטנים ממנו, הֵחֵלוּ להוריד את כליהם מהעגלה. האלמנה אשר מָכרה חלב בהסיטע, היא כבת ארבעים שנה, לחייה מסֻבלות בשר כאחת מבנות האכרים, פניה חזקים ומפיקים עֹז כפני גבר, ועיניה חכלילות מאד מִבֶּכִי. וכראותה את פני מרים, צעקה צעקת שבר מנהמת לבה, אך עד מהרה התלקחה שלהבת נקם בקרבה, ואש זעם נִשְׂקָה בה, ותתנפל על מרים ותחזיק אותה בידיה החזקות והגדולות, ותקרא אל העבדים ואל השפחות ואל הפועלים הרבים אשר בחצר, ותאמר: “זאת היא בת נעות המרדות היודעת את המרצח אשר רצח את נפש בעלי היקר; עיני ראו פעמים רבות כי היא נִדברה עם המרצח ההוא, כי בְמָכרי חָלָב בקצה הסיטע, באה בת בליעל הזאת בכל בקר לקנות חלב מני; והיא חבֵרה לכל השודדים והמרצחים אשר בתוך הסיטע… הוי בת שובבה! אל תדַמי בנפשך כי תמָלטי מידי!” קראה האלמנה אל מרים הרועדת והבּוֹכִיה ומתאמצת לנוס.

פחד פתאֹם נפל על אביגיל, ולשונה לחִכה דבֵקה. אך כאשר הוסיפה האלמנה להָרים במָרום קולה ולקלל קללות נמרצות את מרים, פתחה אביגיל את פיה ותאמר אל האלמנה: “גשי הלאה, משֻגעה! יגונך העז שִנה את טַעמךְ - שָגית ברואה ‑ שגית ‑.”

“האנכי אשגה?” קראה האלמנה, “האנכי אשגה? לא, לא! לא שגיתי ברואה - הביטו נא וראו איך חָוְרו פני בת בליעל זאת! ראו נא איךְ תְצַלְצֵלְנָה שִׁנֶיהָ! - חכי נא, שובבה! אנכי אסגירך אל השופטים, והם יכבידו עליך אכפם להגיד להם מי הוא ואיפה הוא המרצח אשר רצח את בעלי היקר - ברגע זה אסחבך אל שר הפלך! - בואי, מַכאובי, ובחזקת היד סחב אסחבך אל השר …”

“הוי אשה מבישה!” קראה אביגיל בחֵמה שפוכה אל האלמנה, איכה תעיזי פניך לדבר דִברי בֶלַע על רְעוּתִי ואחותי מרים?"

“רְעוּתֵךְ ואחותֵךְ היא, גבירה!” אמרה האלמנה אל אביגיל, “מי יאמין כזאת? - אין זאת כי אם שִנִית אַתּ את טַעמך, גבירה! הוי, נערה שובבה הסובבת בחוצות הסיטע עם עדת מרצחים, ההיא אחותך? אחותך? -.”

לדברים האלה הִשמיעו הפועלים קול תלונה דקה על מרים; כי לבם פּוֹנֶה אֶל האלמנה באשר גם היא מִדַלת העם כמוהם, גם רִגשי חמלה הִתנוססו בם בראותם את פני האלמנה האומללה ההיא. ושלשה בניה בשָמעם את צעקת-אִמָם, מִהרו ויגשו אליה וישאו קול בּוֹכִים ויבכו בכי תמרורים בטרם ידעו עוד מה נהיתה. ומראה הילדים המעֻלפים בגדי אֵבל כהורתם, גם קול בִּכְיָם ואנחות לבבם, הֵעִירו עוד את רִגשי לִבות הפועלים והעבדים והשפחות, ורִשפי חֵמָה על מרים.

ואביגיל אשר לבה חָרד על מרים, צִותה בקול גדול להעבדים לגרש את האשה ההיא עִם ילדיה מהחצר ההוא, אך הם לא שמעו בקולה. ומרים נִצבת דומָם ובלי-נועַ ובפנים זועפים במאד מאד, והיא אחוזה בידי האלמנה אשר החזיקה בה ולא רָפתה ממנה. אך אביגיל הֶאמינה כי רק מרוב פחד ובהלה, בושה וכלמה, נאלמה מרים ולבה סחרחר, ותוסף עוד לצַות את העבדים לאמר: “גָרשו נא את האשה הזאת מעל פני! האינכם שומעים? אנכי מצוה עליכם להַבריח את האשה המבישה הזאת ובגלל עזות פניה וזדון לבה! -.” אך העבדים והפועלים לא שמעו בקולה גם הפעם, ואחד מהם הרהיב בנפשו עוז ויאמר אליה: “גבירה! הלא הנערה הזאת בת בליעל היא ועִם מרצחים חֶלקה, ומדוע לא נסגיר אותה אל שר הפלך עד כי תגיד לו מי הוא המרצח אשר רצח את בעל האשה האומללה הזאת?”

עוד הפעם אצַווה עליך", אמרה אביגיל אל האלמנה, “כי תעזבי כרגע את מרים ותחַלי פניה לסלוח לך על משובתך. ואם תמָאני, לא אתן לך מִדרך כף רגל בבית הורתי-.”

“גרש תגָרשי אותי, גבירה!” אמרה האלמנה, “טוב הדבר! - בואו נא בָנַי הָאֹבְדִים והיתומים, בואו נא אֵלַי וְנֵלכה לבקש לנו פת לחם במקום אחר, וה' הטוב הוא אבי יתומים וְדַין אלמנות - אך בחזקת היד נסחוב את הנערה השובבה הזאת אל שר הפלך, והוא יוציא מלִבה מִלים להגיד לו מי הוא הרוצח נפש אביכם - וְאַתְּ גבירה!” אמרה האלמנה אל אביגיל, “אַתְּ הִנֵךְ עשירה ובת נדיבים, ורעותך ואחותך היא בת מרַצחת וִילִידַת מעָרת פריצים, ועל כן לא יפָלא בעיני כי לבך אבן ונפשך נחושה ולא תחמלי על אלמנה ויתומים אשר עורם כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב -.”

“צדקה האשה הזאת!” אמר אחד מהפועלים כי נִכמרו נִחומיו.

“הוי אלמנה אֹבֶדֶת!” אמר השני.

“בעלה נִרצח, ויש לה צדקה לדרוש את דמו!” אמר השלישי.

“מי זה יַעצור בעדה לבל תחַפש את הרוצח?” אמר הרביעי.

“עון פלילי הוא לגרש אותה מזה!” צעק החמישי.

“ההיא אשֵמה כי אביגיל אוהבת את בת בליעל זאת?” קרא הששי.

“מי שמע כזאת לגרש אשה אלמנה עִם שלשה בנים יתומים רעֵבים בגלל בת רוצַחַת כהנערה ההיא?” נתן השביעי בקולו.

קול ההמון הולך וחזק, ואביגיל קראה: “מהֻלל שֵם ה' כי אִמִי באה הֵנה!” וכרגע עצרו כל הפועלים במִלים.

“אביגיל ומרים קומנה לֵכנה לאכל לחם, כי בא מועד!” אמרה האשה דבורה בפנים צֹהלים.

“אויה לי אמי!” קראה אביגיל בקול בוכים, “הנה האשה הזידונה הזאת תִּטפול גדֻפים וקללות נוראות על מרים -” ובדברה קרצה בעיניה על האלמנה - “בשם ה', גרשי נא אותה מזה! גרשי נא אותה, כי נָגע עד שמים עונה וזדונה -.”

“אך מה נִהיתה בזה?” שאלה דבורה בפנותה כֹה וכֹה ותרא כי האלמנה תופשת בידיה את מרים הָרוֹעֶדֶת והנִפעמת.

“גברתנו!” אמרו הפועלים אל דבורה, “ידענו נאמנה כי אַתְּ תוציאי כאור משפט האלמנה הזאת בלי מַשׂוֹא פנים -.”

“הנה דבורה באה, והיא תשליכך מעל פניה” אמרה האלמנה אל מרים.

“אך מה זאת?” קראה דבורה (אל) האלמנה בזעם, “איך תעיזי פניךְ לנגוע במרים? - הזה הוא גמולי? עִזבי כרגע את הנערה, ואם אַיִן אודיעךְ את ידי, הוי נבלה ועזת מצח!”

“מאד נִכבדת בעינַי, גבירה כבודה!” אמרה האלמנה וַתִּרֶף ממרים, “אך בטרם תרשיעיני בהִשָפטי ותגרשי אותי ואת ילדי היתומים, שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת אם היא יודעת אותי…”

“השמעת מרים?” שאלה דבורה בשממון.

“הגידי,” אמרה האלמנה אל מרים, “הגידי ואל תכחדי אם שְׁמֵךְ זְמִירָה? אִמרי אֱמוֹרִי!”

“הוא שמי -” ענתה מרים ברעדה “הוא שְמִי לְפָנִים -.”

“ראי נא, גבירה!” קראו הפועלים בשָאון. “ראי נא, היא נָתנה תודה - נתנה תודה! -.”

“היא נתנה תודה - אך מה עשתה? מה עשתה הנערה?” שאלה דבורה בחרדה.

“שאלי נא, גבירה!” אמרה האלמנה אל דבורה, “שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת, והיא תִתֵּן עוד תודה כי היא היתה בבית מַרְזֵחַ ברחוב הפול אשר בהסיטע ובכל בֹקר קנתה ממני חָלב; גם תודה עוד כי פעמים רבות ראו עיני כי היא מַמתקת סוד עם המרצח אשר רצח את בעלי - היא יודעת אותו הֵיטֵב - הוא צעיר עוד לימים, פניו כַשׂיד יֶחורו, שערות ראשו ארוכות, וכלי המקטרת לא ימוש מפיו תמיד - היא יודעת גם את שמו - הדִברתי דִברי אמת? הגידי, הגידי!” שאלה האלמנה את פי מרים.

“יוכל היות כי דברתי עִם רוֹצֵחַ בעלך”, השיבה מרים בפיק ברכים ובחלחלה, “כי מרצחים רבים עצורים בתוך הסיטע - אך לא אֵדע מי מהם הוא הָרוֹצֵחַ אשר רָצַח את נפש בעלךְ.”

“אוי לי!” קראה האשה דבורה, “אהה עלי! מה זאת? היא דִבְּרָה עם מרצחים…”

ברגע ההוא החזיקה דבורה ביד אביגיל בתה, ותקרא: “מה רבה התועבה הזאת! - אביגיל, נוסי נא ואל תביטי פני הנערה הסוררה הזאת-. ועל הגבירה נעמי חרה אפי מאד כי עָרבה את לבה להביא תועבה גדולה אֶל ביתי וכי נתנה את בתי להתרועע את בת בליעל כזאת ‑ הוי, הוי! מה נורא הדבר! -. אך זאת אשיב אל לבי כי גם נעמי איננה יודעת מי היא הנבָלה הלזו, ובהִוָדע לה יהדפנה לאבדון…”

מחשבות אביגיל נבוכו, וכל עצמותיה רחפו ממגור. כי היא בטֹהר לבבה לא יכלה לדעת את האַשמה הגדולה העמוסה על נפש מרים אהובתה: רגשי יגון ועצב התרוצצו בקרבה, ואגלי דמעה נזלו עפעפיה בראותה כי מרים נִצבת דומם ונפעמת גם נכלמת כנפש החוטאת לפני כסא המשפט.

“קומי, קומי אביגיל ונלכה מִזה,” אמרה דבורה אל בתה, ואחרי כן פנתה אל מרים ותאמר: “ואותך בת לא-רֻחמה! ותך יָרוֹעַ אֵל זועם בשבט עֶברתו על רוֹעַ מעלליך - ואיכה עָרבת את לבבך להתערב בין אנשים ישרים, ומה גם להתרועע עִם בתי תפארת בְּנוֹת הצֶדק, עד כי גָנַבְתְּ את לבבה, והיא קראה לך אחותי אַתְּ! אחותה - אַתְּ - אַתְּ חֶלאת כל מתֵי און, וזעומת ה' תחת השמש! הלא לך נכונו נחֻשתים ובית אסורים…”

“לבית אסורים תובל המרשעת הזאת!” קראו כל הפועלים בקול גדול. “לבית האסורים תּוּבָל - כי היא יודעת את הרוצח!”

“ומי יודע אם לא גם חֲבֶרְתּוֹ היא ברצח הזה?” קראו העבדים.

“הראית כי יש אלהים שופטים בארץ!” קראה האלמנה ותנופף את אגרופה על פני מרים.

וְאַתְּ אשה יקרה!" אמרה דבורה אל האלמנה, “אַתְּ תהי אצלי סוכֶנת בביתי ובשדמותי, ושכָרך הרבה על אשר הודעתני מי היא השובבה הזאת-.”

“צָדקה גברתנו בדבריה!” קראו כל הפועלים קול אחד.

“נלכה, נלכה נא בתי!” אמרה דבורה אל אביגיל, “נלכה ונשאל את נעמי פֵּשר דָבר איך אָספה אל ביתה מִפְלֶצֶת כזאת?-.”

“אהה אמי! אך הביטי נא את פני מרים האומללה -”

“תלך היא לדראון עולם! תרד שאול חיים! אל תוסיפי להביטה - כי חֶרפה היא לך וכלמת נצח לא תִשָכֵחַ…”

“אֵי שמים!” קראה אביגיל ותמאן לעזוב את מרים. “אֵי שמים! הן אנכי לא אדע מה עָוְתָה מרים - ולו גם פָעלה עַולה, הלא לך לחוס עליה, כי היא מתעלפת - יהמו נא רַחמיך, אִמי-”

“סלחי לי אביגיל גברתי.” אמרה מרים בהביטה פני העלמה היקרה הלזו בעינים מפיקות תּוֹדָה, סלחי נא לי! - לַמרות רצוני שַמתי מַסוה על פני - וללבי יֶחרף תמיד על ככה -."

“אמי, האין עוד רחמים בלבבך?” קראה אביגיל ותפרש בידיה.

“רחמים! - עליה? על חרפת אדם ובזוית עם כמוה? לולי פני נעמי אני נושאת, כי עתה שִלחתי את הסוררה הזאת ביד פִשעה אל המהפכת ובור כלא!” ענתה דבורה באכזריות לבבה, ותמשוך אחריה את אביגיל. ואביגיל הביטה בפעם האחרונה את פני מרים ותאמר:,מרים, אחותי היקרה, נפשי יודעת מאד כי חַפָּה אַתְּ מפשע, ואהבתי עזה אליךְ כמאז …"

“דומי, דומי!” אמרה דבורה אליה בשומה ידה על פיה, “דומי! ולבי יעלוץ כי כל הנצבים פֹה יתנו עֵדיהם כי לא התמהמהת אף רגע קטן עם הנערה החוטאת הלזו אחרי הִוָדְעֵך כי היא - האין זאת, פועלי צדק?”

“כן, כן הדבר,” ענה אחד מהפועלים, “אנחנו עֵדים כי אביגיל לא דברה דבר עִם השובבה הזאת אשר שִׂיח לה עִם מרצחים-.”

דבורה מָשכה את אביגיל בִתה וַתבִיאֶהָ הביתה ומרים נשארה לבדה בין בני האספסוף אשר סַבוהָ בקול פחדים. חִיל אחז את מרים, קרסֻליה מָעדו, בִרכיה פָקו, וַתִּשָעֵן עַל הַשֹׁקֶת אשר על יד הבאר בחצר ההוא, ואימות מָוֶת נפלו עליה. על יד ימינה נִצבה האשה האלמנה בפני לְהָבִים ובעינים מְזָרוֹת קצף נורא ונקמה איומה, ועל שמאלה יעמדו שלשת היתומים ומתבוננים על הנערה היודעת את הורג אביהם אשר היא גם חֲבֶרְתּוֹ ומַמְתֶּקֶת אִתו סוד, וכל הפועלים והעבדים יַחנו כַדור עליה, יסובבוה בפנים נזעמים ובעינים חוצבות להבת אש נקם. אך יותר מכֻלם התמרמרו הנשים - האמָהות והשפחות - עליה, כי הוד יְפִי תָארה ויפעת מַראיה הֵעירו בלבבן קנאה עזה ומשטֵמה בלי-מצָרים.

כּים שֹׁקֵט אשר גם רוח קטן יעיר בו שָׁאוֹן ורעש, ועליו יתנשאו בשצף קצף ויבלעו את כל הקרב אליהם; כן לב ההמון בני בלי לִמוּד האמונים בַכפרים. כל רוח קטן יעיר בקִרבם רוֹגֶז ורעש, ולבבם יסער בלי דומיה עד עשותם ועד הקימם את מזִמותיהם אשר יחַשבו אותן לצֶדק וָיֹשֶׁר. גם בני הכפרים אשר סַבּוּ את מִרים, לא עָצרו ברוח שאונם, וישאפו לבלעה ולהשחיתה כרגע.

“נִסחוב אותה אֶל שר הפלך” אמר האחד.

“כן, כן הדבר, ואם תהי סֹרֵבָה, נודיע אותה את יָדֵנו-” קרא השני.

“והיא עָרבה את לבה ללבוש בגדים כבנות הכפרים,” אמרה אחת השפחות אשר צַלמה נִבזה מאד.

“והיא שָׂמה מַסְוֶה צדק על פניה -” הָמוּ כל השפָחוֹת בקול שאון.

"והיא אָרחה לחֶברה עִם בת נדיבים, וַתִּבֶז אותנו - " קראו הטבחות.

“הלא תגידי מי הוא הָרוֹצֵחַ!” צעקה האלמנה בקול נורא מאד, “הלא אַתְּ חֲבֶרְתּוֹ! - לשוא תבכי אחרי אשר נָפלת בידי - אני אני אקרע את סגור לבּךְ ואוציא משם מִלים! - דַבְּרִי, בת השחת! מי הוא רוֹצֵחַ בּעלי! דַבֵּרִי!!”

מרים כי רָאתה כי היא בתוך עדת אבירי לב וחִזקי מצח, ואין מושיע לה, נשאה עיניה למרום, ותאמר אל האלמנה בתחנונים: “אשה ישרה! זה שני חדשים אשר אני יושבת בכפר בוקעפֿאַל בבית הגבירה נעמי, ובכן לא אדע מי הוא הַמְרַצֵחַ ההוא-.”

אך כל הנצבים עליה הרעימו בקולם עליה: “נסחוב אותה אל שר הפלך! אל שר הפלך! ושם תתן תודה-.”

“נִסחבנה סָחוֹב והַשלך!” נתנו כל השפחות בקולן עליה.

כראות מרים כי האנשים האכזרים ההם הולכים הלוֹך וקרב אליה, התיפחה ותפָרש כפיה בלי רצונה, ותפן כֹה וכֹה כמבקשת עֶזרה.

“הוי עליך!” דִברה האלמנה אליה באַפה, “אם תפני הֵנה והֵנה אין מושיע לךְ, כי הגבירה אביגיל איננה עוד, וְאַתְּ לא תִנָצֵלִי!”

“הה אשה ישרה!” אמרה מרים אל האלמנה ברעדה, “אחן את נפשי לברוח או לבקש מָעוֹז מִצָרַי; ואני אשיבה לך דָבר על כל אשר תשאלי ממני אם אך איטיבה לך בזה - אך מה עשיתי לכל האנשים האלה אשר ימיטו עלי פחדים ופלצות?”

“אַתְּ גָנבת את לב גברתנו וַתִתגאי עלינו אף כי יתר שאת לנו אלף פעמים עליךְ _ בזאת הרֵעות לעשות לנו!” קראו הַטַבָּחוֹת.

“ומדוע חָפצת כי תְגוֹרַשׁ האלמנה העניה עם שלשה בניה מִזֶה?”

“אנכי לא חפצתי זאת כי אם הגבירה אביגיל-” ענתה מרים.

“דומי!” שָאגו קולות רבים, אַתְּ לא חִלית את פני אביגיל בעד האלמנה ובניה, ותיטב בעיניך להכרית אֹכֶל מפיהם-."

“היא לא בִקשה בעד האלמנה ובניה-”

“היא רָעַת לב-.”

“נפש נחושה לה!”

“אנכי נֶאלמתי מֵעוצֶם יד בלהות” השיבה מרים, “עד כי לא עצרתי כחַ לחַלות פני אביגיל בעד האלמנה.”

“ומדוע לא נֶאלמת מִדַּבֵּר עִם מרצחים?”

מרגע לרגע השתובבו האנשים ההם, וחמתם הִתלקחה בם עד להשחית, ואלמנה הכְּתָה בשגעון מעזוז נִקמתה וחמתה. ומרים הנשענת על הַשֹׁקֶת אשר אצל הבאר, בראותה כי עדת מרֵעים ההם ירוצו אליה בעֶברתם, צעקה מנהמת לבה: “אהה! חוסו נא עלי! אל תִטרפו נפשי-.” אך בקרוב אליה האלמנה בשצף קִצפה, יָראה מרים על נפשה פן תהדוף אותה אל תוך הבאר, ותצעק מרה" “בשם ה'! אל תקרבי נא אלי, ואל תהדפני אל הבאֵר -.” ודבריה אלה הֵעירו מחשבה אכזריה בלבות האנשים ההם, וַיָחֵלוּ לשַחֵק בה שְׂחוֹק נורא מאד, כמשפט בני בלי בינה כָּהֵם אשר שַחקם הוא כמתלהלה היורה זקים חִצים וָמָוֶת -.

“נשליכה אותה המימה!” קרא אחד מהם.

“כן, כן! נַשליכנה אל הבאר,” קרא השני.

“הוי, אַחַי! שָאוה והטילוה אל מצולת המים!” קרא השלישי.

“נִטבול אתה במֵי הבאר!” קראו כל ההמון בקול פחדים.

מרים הֶאמינה כי בא קִצה, שם תמות ושם תִּקָבֵר, ותמהר ותכרע על בִרכיה, ובעשתות שאנן הִפקידה רוחה ביד ה', ותפרוש כפיה השמימה, ושפתיה נעות.

האנשים ההם בראותם איך הִתְעַתְּדָה הנערה לָמות, איך היא כורעת על בִרכיה, ושפתיה תבענה תפִלה דומיה לֵאלהי הרוחות, נָזֹרוּ אחור ולא נועזו לבַצע את מחשבות אוֹנם. אך הנשים הצובאות שם, שָאגו בעֶברתן ותאמרנה: “שָׂאוּהָ והטילוה! למה תעמדו מרחוק? בּוּז לכם, נמוגי לב!‑.” אז נִגשו שני אִכָּרִים אכזרים אל מרים - אך בשַלחם את ידם אליה, נשמע פתאֹם קול קורא בזעם: “הרפו!” וברגע ההוא נראתה הגבירה נעמי אשר בָּקְעָה בתוך ההמון ההוא ותתיצב על יד מרים ותאמר: “קומי בתי! קומי מכרוע על בִרכיך, כי לא יֵעשה כן בלתי אם לפני ה'”.

פני נעמי התאדמו מרוב זעם, ובעינים מפיצות עֶברה וקצף הביטה על האנשים הקשים ההם, ותתן עליהם בקול עז ותאמר: “אוי לכם סכלים ופראים! איך נועזתם לשלוח ידכם אל הנערה האומללה הזאת? -.”

“הלא היא…” עָנו האנשים, אך נעמי לא נתנה אותם לבַצע את דבריהם, ותוסף לדַבר בקול זעמה: “מה היא? היא בִתי! והכהן הישר באדם אשר בכפר הזה, הוא מָגֵן בעדה, הוא יַחְשְׁבֶהַ לו לבת וְיוֹקִיר אותה מאד, ומי זה יָעוֹז לצרור את הנפש אשר הוא מכַבד ומוקיר מִפָּז? - ואף אם היתה הנערה הזאת בת שובבה ועזובה מִכֹּל, גם אז לא היה לכם המשפט לְהָמִיט עליה רעה! על מה חפצתם לשלוח בה יד? מי שָׂמְכֶם לשרים ושופטים בארץ? הלא עָוֹן פלילי הוא וַעֲוֹן חרב לעשות כדבר הרע הזה אשר עשיתם! יְשַלַח בכם ה' חֲרוֹן אפו, הוי בנים סוררים ומשחיתים! -. קומי מרים בתי! נלכה ונשובה אל ביתנו, כי שם יכבדוך כל אנשי לב כאשר יאות לנערה יקרה וישרה כמוך, בתי החמודה!”

נעמי הֶחזיקה ביד מרים ללכת משם, וכל בני האספסוף נָסֹגו אחור בבושה וכלמה בהִודע להם עוָתָתם, אך האלמנה הרהיבה בנפשה עז ותִּגַשׁ אל נעמי ותאמר: “אנכי לא אתן את הנערה ללכת מזה, אך אתי היא תלך אל שר הפלך להגיד לו מי הוא הרוצח אשר רצח את בעלי! -.”

“שמעי נא” אמרה נעמי אליה ותטמון זעמה בחֻבה, “שמעי נא אלי! ודעי כי אין לך משפט וצדקה להביא את הנערה אל השופט, רק אַתְּ לכי לך ואִמרי אליו כי הוא ישלח לקרוא לה, ואז - אם יראה השופט כי נכון לעשות כן - אז אבוא גם אני עִם הנערה לעמוד במשפט -. ואל תתברכי בלבבך כי הרעה הנוראה אשר באה עליךְ, היא תכַסה על הרעה אשר עשית לבתי היקרה הזאת לְסַכְסֵךְ בה נחשים צפעונים כאלה, אשר עוד מעט כִּלוּהָ בסכלותם ובפחזותם וזדון לבבם!! ועוד הפעם אודיעךְ כי העלמה הזאת יושבת בביתי אשר בכפר בוקעפֿאל, וְאַתְּ הגידי זאת להשופט, ואם יכשר הדבר בעיניו לקרוא להנערה, אזי ישלח אלי, וכל אשר יצוני אעשה.”

דברי טעם כאלה הִשקיטו סערת חמת האלמנה, וַתֵּשב על יד הבאר וַתִּשַׁק לבָניה בבכי תמרורים.

אחרי רגעים מעטים באה עגלת צב, ונעמי ומרים ישבו בעגלה לשוב לביתן. בנסוע העגלה על פני בית דבורה, ראתה מרים כי אביגיל יושבת על יד החלון ועיניה יורדות דמעות, ובהביטה פני מרים הֵנִיעָה אליה בראשה באהבה עזה.

 

כז: נֶחָמָה    🔗

“הוי, גברתי, מה רבה כלמתי, ומה עז יגונך בגללי!” אמרה מרים אל נעמי בשובן אֶל בֵּית מוֹשָבָן. “לפי ראות עיני רַבְתְּ את ריב חרפתי עִם האשה דבורה, ולמעני תהי משטֵמה בינך ובינה כל הימים! הה, את אשר יגורתי בא לי! יַסֹר יִסְרַנִי יה על אשר רִמִיתִי את דבורה ובתה, ולא הִגדתי להן דְבַר אמת -”

“דבורה רְעוּתִי טובת מעללים היא, אך לא טובת שכל - וידעתי נאמנה כי היא תִנָחֵם מחר על הרעה אשר עשתה היום-.”

“לא יזעף לבי עליה - כְּבוֹד בּתָּה יקר הוא בעיניה. והיטב חרה לה עד מות אחרי הִוָדְעָהּ כי ידידת בתה היא בת…”

נעמי לא מָצאה מענה על קשְׁטְ אמרי אמת כאלה, וַתִּדֹם, ומרים הוסיפה דַבֵּר: “ביום מחר יִגָלֶה קלוני בכל הפֶלך הזה - אך לא למעני, כי אם למען אביגיל, לבי עלי דַוָי פן תהי חרפה וגדֻפה על היותה רעיה ואָחות לנפש שפלה וזעומה כמוני…”

“הֵרָגְעִי נא, בתי!” אמרה נעמי אליה אחרי דומיה מְמֻשָׁכָה, הרגעי נא, בתי האהובה! וזִכרי נא כי אַתְּ - אַתְּ חַפָּה מפשע, ורק מְתֵי רֶשַׁע ההם אשר הִטביעו נפשך בַּבּוֹץ, רק הם יאשמו ‑. האדון הצדיק רודאלף יַחשבך לבת, ינַטלך וינַשאך באהבתו ובחֶמלתו, ולא ינוח ולא ישקוט עד כי ישיבך על גַפֵּי מרומי הָאֹשֶׁר, הכֹהן הישר באדם, סֵתר לך, ישמרך: כאישון בת עין, ובְצֵל צדקתו תמצאי מנוח וָיֵשַע, וגם אנכי לא אתן שנת לעיני, ולעפעפי תנומה, עד כי תאֻשרי בארץ -. והיום אשלח צִיר נאמן אל האדון רודאלף עִם מִכתב, וְאודיעה לו את המקרה הרע אשר קרך בחצר האשה דבורה, גם אבקשהו כי יבוא הֵנה, והוא עִם הכהן ימתיקו סוד וישימו עצה להיטיב לך ולשַלם נחומים לנפשך האבֵלה והישרה-."

כה נִחמה הגבירה נעמי את מרים, ותחבק אותה בזרועות אהבה וַתֵּבְךְּ על צוארה.

“עתה בתי!” הוסיפה נעמי לדַבר, “עתה לכי נא אֶל הכהן כאשר הבטחתיהו אמש, ואמרי לו כי אני מחַכה עליו פֹּה בבית, וגם האדון רודאלף יבוא הֵנה, ויחדו נביאה עצה, נעשה פלילה - לכי לך בתי היקרה! אל תרגזי בדרך ואל תעצבי, כי חֶדְוַת ה' היא מעֻזך.”

אחרי רגעים מעטים הֵרימה מרים את פעָמיה ללכת אל בית הכהן, ותעבור על יד המִשעול אשר שם הִסְתַּתְּרוּ המורה ולילי עם הַפִּסֵחַ הקטן כאשר נִדברו יחדו.

 

כח: הַפְּגִישָׁה    🔗

השמש ירדה במורד הרקיע באפסי ים, ודממה דקה חוֹנָה על פני הבִקעה.

מרים קרבה אל המשעול אשר לה לעבור בו למען הגיע אל בית הכהן, והנה מתוך המשעול ההוא עלה נער קטן ופִסֵחַ אשר פניו זועפים מאד, ובראותו את מרים מִהֵר וירץ לקראתה, ויאמר לה בקול בֹכִים: “חוסי נא, עלמה טובת לב! הוי, חוסי נא! -!”

“מה לך? מה לך, בן עֹני?” שאלה מרים ברגשי חמלה.

“הה, אִמי העניה והזקֵנה כשלה נפלה פֹה בתוך המשעול - אוי לי, לבי חָרֵד פן נשברה רגלה - ואנכי חלש ובאין אונים להקים אותה - ואם לא תחישי אַתְּ גברתי לעזרתה, אויה, אז תמות עלי אמי היקרה …”

“הן גם אני רְפַת ידים, אך בכל זאת אֵלך אֶל מְקום מפלת אמך, אולי אוכל הועיל לה,” אמרה מרים.

“ה' הטוב יגמלך טובה תחת טובת לבבך, גברתי!” אמר הַפִּסֵחַ.

“האינך מילדי הפֶלך הזה?” שאלה מרים את פי הפסח בלכתה אִתו בחפזון.

“לא, גבירה!” ענה הפסח, “מעיר רחוקה אנחנו, ופָנינו מועדות לבַקֵר את בית הכֹהן היושב בהר הזה אשר הוא נודע לאמי -.”

“גם אני הולכת אל הכֹהן הזה” אמרה מרים בלֶכתה הלאה.

“אמי! אמי!” קרא הפסח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ, “חכי נא אמי כמעט רגע, הנה עלמה נדיבת לב הולכת אִתִּי לעזור לך” ובדבריו אלה הודיע ללילית ולהמורה כי יחלצו חושים ויעמדו הָכֵן לאחוז את טַרפם.

“איפה נפלה אמך?” שאלה מרים.

“לא רחוק מזה, תחת אלה עבֻתה אשר שם במורד -.”

פתאם עָמד הפסח מלֶכֶת, כי שעטות פרסות סוסים נשמעו בדרך ההיא.

“עוד הפעם נכזבה תוחלתנו!” אמר הפסח בלבו, וברגע ההוא נִגש פָּרָשׁ רוכב על סוס אביר ולבוש מחלצות כאחד השרים הגדולים, ואחריו בא עבדו הרוכב על סוס יקר גם הוא, ושניהם נִצבו על יד מרים והפסח. הפסח התבונן בפני השר ההוא ויכירהו כי הוא השר פֿאָן ס"ט רעמי אשר לפי דִברת ההמון הוא אוהב את ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי -.

“בת נדיב”, אמר השר פֿאָן ס"ט רעמי אל מרים, “בת נדיב! היטיבי נא והַרְאִינִי את הדרך אל בית האשה דבורה סֹכֶנֶת בית הגבירה פֿאָן לוצעניי.”

מרים הִתפלצה לזֵכר שֵם האשה ההיא אשר בחצֵרה נפל עליה פחד פתאם, ותשפל עיניה וַתַּעַן ברעדה: “פְּנֵה לך היָמין עד בואכה ליער צומח עצים, ומשם תשמאיל וְתֵלך מהלך רגעים מעטים, ועפעפיך יַיְשִירו את בית האשה ההיא.”

“אודך בכל לבב, היפה בעלמות! כי הודעתני את הדרך אשר אלך בה, לא כן האשה הזקנה השוכבת שם במורד תחת העץ, כי היא אך נאנחת ומיללת ולא השיבה לי דבר.”

“אמי הזקנה היא!” נָאק הפסח בקול יְלֵל.

מרים זכרה את אשר צִותה ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי את דבורה סֹכנת ביתה לפַנות בֵּית מושב בעד שר גדול ונכבד, ולא פסחה על שתי הסעִפים כי זה הוא השר הזה-.

השר ועבדו רכבו לדרכם, והדממה שבה לקדמותה. אז צהלו פני הפסח ויקרא: “אמי! אמי! הנני, הנני! ואִתי עלמה נדיבת לב להושיע לך-.”

כמעט אשר קרבה מרים אל מְאוּרַת המשעול, אמרה לילית אל המורה בלאט: “קְרַב הֵנה, אישי!” והיא מִהרה ותתנער מעפר וַתִּקפוץ ממקומה וַתַּחזק בימינה את צוארי מרים, ואת שמאלה שמה על פיה, והפסח התיצב על כפות רגליה לבל תוכל למוש ממקומה. המעשה הזה נעשה בחפזון גדול מאד עד כי לא התבוננה עוד לילית בפני מרים, ולא ידעה עוד מי היא. אך עד אשר הֵגִיח המורה מן המארב ועד אשר מָשַש בידיו ויקרב אל חֲבֶרְתּוֹ, הביטה לילית את פני מרים וַתַּכֵּר אותה כי היא הנערה אשר כִלתה בה חִצֵי זדונה לפָנים.

“החולדה היא!” קראה לילית בשמחת לבב, וזיקי רֶצַח מֵעֵינָהּ הירקרקת התמלטו, “אַתְּ היא החולדה! השטן הסגירך עוד הפעם אֵלַי; זה גורלך לִנְפּוֹל בידי תמיד! בפעם הזאת אכַבּס את פניך ברעל הפיטריאָל אשר בצלחתי -. קום, אישי! החזיקי בה עד אשר נשליכנה אל העגלה. והשָמר לך לבל תנַשכך החולדה בשִניה.”

המורה אָחז בידיו הגדולות והחזקות את מרים, ובטרם יכלה עוד להרים קולה, הִשליכה לילית את אדרתה על ראשה וַתִּצרור אותה כצרור כלי, עד כי לא עצרה כֹחַ להניע יד ורגל ולהשמיע קול.

“עתה, אישי, קח נא את הצרור הזה”, אמרה לילית, “שָאהו והטילהו אל העגלה! ראי נא כי החולדה איננה כבֵדה כהאשה ההיא אשר נְשָׂאנוּהָ והשלכנוה הַמַיְמָה באפיק הנחל, האין זאת?”

לדבר הזה יחרד השודד חרדה גדולה. כי זָכר את החלום הנורא אשר ראה בליל אתמול, ולילית הוסיפה דַבֵּר: “מה לך, אישי, כי תרעד? מאז הבוקר תִפחדנה עצמותיך לרגעים וְשִנֶיך תצַלצלנה -. מַהֵר נא, אישי! וְשָׂא שֶבְיך - כן! כן!”, הוסיפה עוד דבר בראותה כי המורה לקח את מרים על זרועותיו כיַלדה ישֵנה. “מהרה וָלֵך אל העגלה!”.

“אך מי ינַהלני?” שאל המורה.

“מה עז כֹח זִכרונו!” אמרה לילית “הוא יזכור כל דבר קטן -.” ובדַברה הורידה את צעיפה מעל ראשה, ותאמר אל המורה! פְּתַח פיך וקח את קְצֵה צעיפי בין שִנֶיך, הפסח יקח את קצהו השני בידו, ובכן ינהגך יביאך עד העגלה."

הפִסח לקח את קצה הצעיף בידו, ובשמחות וגיל נִהל את המורה, ולילית מִהרה וַתָּרָץ אל העגלון להגיד לו כי דרכם צָלֵחָה.

ואנחנו לא נְנַסֶה לְתָאֵר בזה את בַּלהות צלמות וזלעפות שְׁאוֹל אשר כִּתְּרוּ את מרים בנָפלה פתאם ביד לילית והמורה. נפשה התעלָפה, רוחה התעטָפה, וכל עוד נִשמתה בה.

אחרי רגעים מעטים הובאה מרים אֶל עגלת חצר-מות המחכה שם עליה, ולילית והמורה גם הפסח ישבו בעגלה, ויובילו את הנערה האֹבדת והמתעלפת ההיא אֶל בקעת ס"ט דעניש אשר שם מְצַפֶּה תָם אֲחִי שרה על בואה עליו.

 

כט: יְמִימָה הַהַרְוִילִית    🔗

יזכור נא הקורא כי יום אחד בטרם שֻדדה מרים על יד המורה ולילית - כאשר סִפּרנו בזה - מִלט רודאלף את יְמִימָה אשת השר פֿאָן הארווילע, מִפַּח יָקוּש אשר טָמנה שרה לרגליה בקִנאתה בה, ואשר גִלתה את אזני בעלה השר כי אשת נעוריו בָגדה בו ועָשתה חוֹזֶה עִם האיש קארל ראָבּערט - כאשר ידעת כבר קורא יקר -. ורודאלף שב מהבית אשר שָכר לו ברחוב ההיכל, אל היכל כבודו, ויַחשך את הֲלִיכָתו אשר חָשַב ללכת אֶל בית מאָרעל, ליום המָחרת, כי האמין כי הקל מעט את עֳני הֶעָנִי ההוא על יד צרור הכסף אשר נתן להגבירה האַרווילע לחַלק בביתו לבעבור יַחשוב השר פֿאָן הארווילע כי רק לתמוך ידי עניים שִחרה אשת נעוריו את הבית ההוא-. ורודאלף שכח בעת ההיא כי הַפִּסֵח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ גָנַב את צרור הכסף ההוא מיד הגבירה הארווילע - כמסֻפר כבר בזה -. בשעה הרביעית אחר הצהרים הגיע מכתב ליד רודאלף וכתוב בו כדברים האלה:

“אודך, הוד מַלכות! אודך בכל לבב כי חִלצת את נפשי מִמָוֶת, גם הָפכת את קלוני לכבוד - ונפשי אִוְתָה לָצֶקֶת לפניך עוד היום את תּוֹדָתי ואת בִרכתי - כי אולי ביום המחרת תשית הבושה מחסום למו פי -. ואם תגדיל חסדך עמדי לֵרָאות פָּנַי היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדו את היום הזה במעשה הצדקה כאשר החלות - ואני מצַפה עליך, הוד מלכות! אני אמָתך ימימה פֿאָן הארווילע.”

לעת ערב בא רודאלף לבית הגבירה ימימה, ובמרוצת הדברים אמר רודאלף אליה: “הידעת, גבירה! כי שרה הסוררה בקנאתה בך הדיחה אותך בשפת חלקות ולשון רמיה לעשות חוזֶה עִם קארל ראָבערט האויל והבליעל? הידעת זאת, גבירה?”

“הוי, כי כן נִחשתי גם אני זה ימים אחדים, אך לא חפצתי ללכת לקראת נחשים עד - עד כי כמעט שכנה דומה נפשי! - אך איככה נִגלה רָז הַלָז להדר כבוד מלכותך?”

“אמש בבית משתה הגבירה… בשִבתי בגן בחורף במִסתר, הטיתי אזני ושמעתי את דברי שרה אשר דִברה באזני תָם אחיה, וַיִוָדַע לי כי שוחה עמוקה היא כוֹרָה ללכדך בדבר החוזה הזה. ובשָמעי את דברי בָלע ההם, חשתי ולא הִתמהמהתי לבקשך ולגלות אזנך את מערכי לבב שרה, ולמורת רוחי לא מצאתיך אמש, והיום בבקר יראתי להודיעך זאת על ידי מכתב, מיראתי פן יִפּוֹל המכתב ליד בעלך אשר כבר עָברה עליו רוח קִנאה - ובחרתי לחַכות עליך בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל להצילך מפח יקוש…”

“במה אִכַּף לאדני המלך, וַאֲקַדֵם להודך והדָרך על החסד הגדול הזה, כי חִלצת נפשי מֵעֲבור בַשֶלַח בחמת קִנאת בעלי, גם הָפכת קלוני לכבוד בעיניו, בתִתך אֹמֶן בלבבו כי לתמוך ידי משפחה עֲנִיָה עליתי על מדרֵגת הָעֲלִיָה ההיא…”

“אם יש את נפשך להשיב לי כעל כל תגמולי עליך, הַגֵד תגידי לי באמת ובתמים למה זה ועל מה זה רוח בעל נעוריך סרה כל הימים, ורוח רעה נוססה בו תמיד? וְאַתְּ יודעת מה עזה אהבתי אליו מנוֹעַר, ומה עָצמה תוגתי בְהֵעָלֵם ממני רוח יגונו מבלתי יְכוֹלֶת לבוא עד תכונתה ולגהות ממנו מָזור…”

"הוי! נאנחה ימימה במגִנת לב, הוי אדוני המלך כי הִקשית לשאול ממני - אך לעשות רצונך, אדוני, קֹדֶש הוא לי! אפס כי בטרם אגלה לך את דְבַר סֵתר זה, תואיל נא אדוני להטות אזנך ולשמוע את תולדות ימי חיי בימי ילדותי כי מהם היתה נסבה כי אֻסרתי במָסורת ברית עולם עִם בעלי השר. שמעני נא אדוני נְשִׂיא אלהים!

“בהיותי כבת שש עשרה שנה, מתה עלי אמי שרתי בִנְשֵי הַצֶדֶק וחותם כל בְּנוֹת נדיבים, היא אֲהֵבַתְנִי אהבה בלי-מְצָרִים, וָאֱהִי שעשועיה ונֶחמתה בימי יגונה ומרודיה, היא לא ישבה בסוד עליזים ככל רעותיה, כי לא היתה בריאה אולם, גם לא אִוְתָה בזה, וכל ישעה וחֶפצה היו רק לְלַמֵד אותי לָשון וספר ולחשוב חשבונות ומֶחקרי ארץ ודברי יְמות עולם כיד החכמה הטובה עליה. ויהי היום ויבוא אבי לחדר אמי ויגל את אזנה כי לוקח הוא לביתו אשה אלמנה צעירה לימים ובת נדיב, והיא תהי מוֹרָתִי תחת אמי הוֹרָתִי כי כשל כֹחָה. הבשורה הזאת נִחֲתָה כרעם מִתחולל בלב אמי ובלבבי, כי לבותינו נִבאו לנו כי נָכוֹנוּ לנו ימי חֹשך וצלמות לרגלי האשה הזרה ההיא, וַנִתְחַנֵן אל אבי לבל יביא את האשה לביתנו, ואנכי בכיתי והִתנפלתי אליו לבל יְבַצַע מזִמתו, אך הוא לא שָעה אלינו. ועוד ביום ההוא הֵביא לביתו את האשה רולַאנד…”

“רולאנד?” שאל רודאלף “הזאת היא האשה אשר לְקָחָהּ אביך לו לאשה אחרי כי באת אַתְּ במסורת החתונה עִם השר האַרווילע?”

“כן, הוד מלכות! היא האשה רולאַנד, אשה מבישה אשר גֵוָהּ מבלי חֶמדה וָיוֹפֵי, ונפשה מלֵאה מומים וָדוֹפִי, אשר שָמָה מַסוה צדק על פניה, ושבע תועבות בלבה, ואשר בפיה צוּף וָנוֹפֶת, ובקרבה שחת וָתוֹפֶת. האשה הזאת פרשה רשת האהבה לרגלי אבי, והוא נִלכד בשחת רִשתה. האשה הזאת היתה כעש בלבב אמי וכרקב בעצמותיה, ואין קץ לכל הרעות והתלאות הנוראות אשר הֵמִיטָה עליה, עד כי מעט מעט בִּלתה את שאֵרה וכִלתה את לבה וַתִּפּוֹל למִשכב. בעת ההיא מֵת הרופא אשר האמינה בו אמי תמיד, ולהאשה רולאנד היה רופא ואוהב נאמן יְלִיד איטאליע, ואבי לְקָחוֹ לרַפא אִמי מֵחָליה - אשר מֵתה בו -. הרופא ההוא היה שְׂנוּא נפשי בגלל האשה רולאנד בעלת סודו, אך הה לַיוֹם! כי אמי האמינה בחכמתו ובאמונתו, כי באמת רופא גדול היה הרופא פאָלידאָרי ההוא…”

לזֵכר שֵם פאלידארי שֻנו פני רודאלף, ויאמר בלבו: עתה נודע הדבר כי פאלידארי הוא בפאַריז, והוא האיש צאֶזאַר בראדאמנטי אשר ראיתי אתמול ואשר שנה את שמו -. אחרי כן שם רודאלף אל ימימה דִברתו, ויאמר: “הגידי נא לי, גבירה! כמו היו אז ימי שני חיי הרופא פאלידארי?”

"הוא היה אז כבן חמשים שנה., ענתה ימימה.

“ומה תארו ומראהו?”

“פניו זוֹעֲפִים תמיד ועל מצחו תִשכוֹן ענָנה - כל ימי חיי לא אשכח את צלם דמות תבניתו, את עיניו הלבָנות והחדרות חדרי לבב, ואת חוטמו הארוך והמעֻקל…”

“הוא האיש!” קרא רודאלף “הוא ולא אחר!” - ואולי תדעי לך אם האיש הזה עודנו בפאַריז?

“לא ידעתי, בשנה הראשונה אחרי קחת אבי את האשה רולאנד, עזב הרופא ההוא את פאַריז, ואחת מֵרֵעוַתי אשר הרופא ההוא היה רופאה לפָנים, היא ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי ספרה לי…”

“ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי?” שאל רודאלף בשממון “מה סִפרה לך האשה הזאת על אֹדות הרופא ההוא?”

“היא סִפרה לי כי הוא הלך בדרך רחוקה, וכתב אליה מכתבים רבים מלֵאים דברים נפלאים אשר ראה ואשר שמע בארצות רבות ואיים רחוקים. וזה כחדש ימים שאלתי את פי ההערצאָגין אם היא יודעת איה איפוא הרופא ההוא כָעת, והיא השיבתני ברוח נבוכה כי אין איש יודע מקום שִבתו, ורבים אומרים כי הוא כבר מֵת -.”

“נפלאת היא בעיני,” אמר רודאלף בזָכרו כי ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי שִחרה זה מעט את פּאָלידאָרי בביתו.

“האתה יודע את האיש הזה?” שאלה ימימה את רודאלף.

,הה, מי יתן ולא ידעתיו! -. אך כַּלִי נא את סִפורך: ולאחרונה אגידה לך מי ומה הוא האיש פאלידארי הזה אשר הוא איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל…"

“איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל הוא הרופא פאלידארי!” קראה ימימה בתמהון לבב ובנפש נִבהלה, “והוא אוהב נאמן להאשה רולאנד, והוא היה רופא נפש אמי…הוי, אמי מֵתָה תחת ידו מִקֵץ שלשה ימים לבואו אל ביתה… אהה שמים! אם כן לא שקר נִבא לי לבי אז, ונאמן הוא הקול אשר קרא בקרבי כי הרופא הזה יַשִיא מָוֶת על אמי בעצת האשה רולאַנד לבעבור תירש היא את גברתה… אויה נא לי כי כאשר דמיתי כן היתה! … כל הימים אשר חָלתה אמי לא עזבתי את ערש דְוֹתָהּ רגע קטן, ורק פעם אחת יצאתי החוצה לשאוף רוח צח, ובשובי הביתה שמעתי אחורי הדלת קול מלחשים, וָאַט אזני ואשמע והנה האשה רולאנד ממתקת סוד עִם הרופא פאָלידאָרי, והוא יעננה בקול: “וביום השלישי יהיה האות הזה -.” וביום השלישי מֵתה אִמי…”

“נעויתי משמוע!” צעק רודאלף מנהמת לבו.

“מני אז היה הרופא בעיני כאיש דמים, והאשה רולאנד כמאֵרת ה', אך זמותי לא עָברו פי, וָאֱהִי נאלמה, וכאֵב נעכר הָמָה בחֻבי, וסערת נקמתי עצורה בכליותי-. אחרי מוֹת אמי, לקח אבי את האשה רולאַנד להיות עינה צוֹפִיָה הֲלִיכות ביתו תחת אמי, פלגי מים ירדו עיני, אנָחות שִברו את לבבי, ובאש עֶברתי מִלאתי פי תוכחות חֵמה, והוכחתי את אבי על הביאו שנית אל ביתו את סֵמל הקִנאה הזאת, ואמרתי כי אבחר בַּמָוֶת מִשֶׁבֶת עִם האשה המבישה ההיא בבית אשר ישבה בו הורתי היקרה והישרה בנשים, אך אבי ענני במנוחת לבב כי התולים תצמיד לשון נערה קטנה כמוני, וכֻלם ישא רוח, יקח הבל, ועל אפי הביא את האשה רולאנד אל חדר הורתי. מהיום ההוא הִכעסתי את צרתי זאת גם כעס, אך כאשר הוספתי להכעיסה ולהרעימה, כן הוסיפה היא להראות אלי פנים שוחקים וכל אותות יְקָר וגדולה, ואבי בראותו כי היא מְשַׁלֶמֶת לי אהבה תחת שנאה וטובה תחת רעה, האמין בה כי היא נֶעלֶבת ואינה עוֹלֶבֶת, שומעת חרפתה ואינה משיבה, אֹהֶבת את אֹיַבְתָּהּ ומברכת את מקלליה, ובגלל אלה הוסיף להטות אליה חִנוֹ וחַסדו ואהבתו, ואותי היה עוֹיֵן כל הימים. פעמים רבות נתן עלי אבי בקול זעמו על השליכי עליה שִקֻצִים בכל שאט בנפש, אך היא חִלתה בכל פעם את פניו בשפת חלקות ובלשון רכה לבל יַחַר עלי אפו וישא לחטאות נעורים. אפס כי רק באזני אבי דברה בלשון רמיה כזאת, ובהיותי אִתּה לבדי בבית, הִבריקה עלי עיני זעם ותפחידני תמיד כי תפיל עלי הֹוָה לא אדע שַחרה, ותביא עלי שוֹאָה ממרחק לא אדע כַפרה. פעם אחת הֵריקה עלי מרירות רעל ותאמר: “הִשָמְרִי בנפשך, בת לא רֻחמה! פן אכריעך תחתי ולא תוסיפי קום-.” “כאשר הִכְרַעְַּת את אמי?” השיבותי אמָרַי לה, “אך הרופא פאָלידאָרי איננו כָעֵת פֹה להבטיחך כי ביום השלישי יהיה האות הזה.” כחִצים שנונים ירדו דברי אלה בלבה, אך היא נשאה בשרה בשניה, ותשמור לפיה מחסום, ויום נקם בלבה. ולבלתי הלאותך, הוד מלכות! בלהג הרבה אספר לך בדברים מעטים אחרית דבר, כי פעם אחת קרא אבי את שכֵניו הקרובים אליו לאכול אתו לחם, והאשה רולאנד שָתָה עליה את עֲדִי אמי, את שביסיה ואת נטיפותיה, את טבעותיה ואת לְחָשֶיהָ ואת כל חֶלְיָתָהּ, וַתֵּשב ראש על השלחן לימין אבי, ואני נשאתי את עיני על הקיר אשר עליו תְּלויות תמונות בני ביתנו המשוחות בַּשָשַר על גליונות, ואראה כי תמונת אמי נעדרה ואיננה שם, ותחתיה תמונת האשה רולאנד. בחמת רוחי דִברתי את אבי קשות, ואמרתי: “המעט ממך כי הוֹשַבְתָּ את צָרַת אמי בביתה בחייה, כי תוסיף עוד להושיב את תמונתה תחתיה במותה להאביד כל זֵכֶר לה!!” אבי היה כאיש אשר אין בפיו תוכחות וישם ידו לְמוֹ פיו, אך האשה רולאַנד העזה פניה וַתַּעַן עזות ותאמר: “אנכי הִשלכתי את התמונה הזאת אל בית המבשלות.” אז עלתה חמתי באין מעצור, וצעקתי מרה: “הוי מְנַכֶּרֶת טובה! הזה הוא גמולך שֶגָמַלְתְּ לאמי גברתך אשר אָספה אותך לביתה בְתוֹר אֲסוּפת רעב! - הוי שִפחה כי תירש גברתה! !-.” הדברים האלה שָׂמוּ שַמוֹת בבית, אבי נִבהל משמוע וַיְהִי כַהֲלוּם רעם, השכֵנים היושבים על השֻלחן הורידו לארץ ראשם, והאשה רולאַנד הֵגיחה מקירות לבבה אנָחה נוראה וַתִּפּוֹל מעל כִסאה אחורנית ותתעלף, ואנכי נסתי וחשתי מפלט לי בחדר המקֵרה …”

“ביום השני בא אבי אל חדר משכני, ויאמר אלי: “עתה באתי לבַשרך כי אחרי אשר יִשְלְמוּ ימי אֶבלי על אִמך, אקח לי את הגבירה רולאַנד לאשה, לבל תוסיפי עוד להבזותה בשם שֵפחה - אך מטעם מוּסָד וכָמוס עמדי אֶתְּנָה אותך לאיש בטרם אבוא אני במָסורת החתונה עִם הגבירה רולאנד. הירושה אשר נפלה לך מהורתך, רַבָּה היא, עד אלף אלפי שִקלי פֿראַנק, והיא לך לשִלוחים -. ומהיום עד יום חתונתך לא תעזי פניך לבוא עוד אל הבית הגדול אשר אנכי והגבירה רולאנד יושבים בו - השמעת את פקֻדתי? …” כֹּה דִבֵּר אתי אבי בזעם אפו, ויפן וילך לו. ומהיום ההוא ישבתי בדד, וחָייתי חיי יגון וצער, עד כי אִוִיתִי גם קויתי את היום אשר בו אֶלָקַח לאיש - יְהִי מי יֶהִי -. והאשה רולאַנד חָגרה חֵמוֹת וַתַּכְעיסני כל הימים, ותמַלא פני קלון מִרבה להכיל, עד כי קצתי בחיי ושִבחתי את המֵתים. ויהי היום בשִבתי בגִנת הביתן, הובא אלי מִכתב חתום בחותם אליעזר הסופר שכֵננו ומודע לאבי, וכתוב בו כדברים האלה: “דעי נא, בת נדיב! כי אביך חפץ להביא אותך במָסורת החתונה עִם שר גדול ונכבד אשר שמו מאַרקיז פֿאָן האַרווילע. השר הזה הוא איש צעיר לימים, עשיר גדול ובעל נכסים רבים, גם יפה תואר ומשכיל. אפס כי בכל אלה מֵאנו שְנֵי אָבוֹת לתת לו את בנותיהם מִקֵץ ימים מעטים אחרי אשר אֵרשׂ אותן השר הזה, אשה אחר רעותה - ואנכי אינני יודע מה חסרון ומום מצאו בו כי רחקו מעליו - וְאַתְ, בת נדיב! ראי והתחקי על שרש הדבר -.” דברי המכתב הזה הִרעישו את מורשי לבבי, כי מעוֹדי לא שמעתי את שֵמע השר הארווילע, גם אבי לא נשא מעולם את שמו על שפתיו, ויגדל עוד פחדי בראותי כי בפתע פתאום נסעה האשה רולאנד מבית אבי - בית הקיץ הרחוק מהלך שלשה ימים מפאַריז - ואבי הודיעני כי רק למעני נסעה האשה ההיא פּאריזה. נִחשתי כי לבעבור קַשֵר אותי במעדנות עם השר הארווילע מגמת פניה - ולא לטובתי! -. מִקֵץ שמונת ימים שבה האשה רולאנד מפאַריז, ובעצם היום ההוא קראני אליו אבי החדרה, ויאמר אלי: " זה ימים רבים אני חושב מחשבות להצליחך ולהַשגיא אחריתך. בעוד חֹדֶש ימים ישלמו ימי אֵבל אִמך. מחר יבוא הֵנה השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע, איש צעיר לימים, יפה אף נעים, רב אוצרות וחכם לבב אשר יש לאֵל ידו להושיבך על גפי מרומי קרת. הוא ראה אותך בהיותך בסוד עלמות משחקות, ונפשו חשקה בך, ואם ימצא הוא חן בעיניך, אז תהי עזר כנגדו לתקופת ששה שבועות. אולם אף אם תמאני בו ותפריעי עצָתי, ידוע תדעי כי בכל זאת אקח לי את הגבירה רולאנד לאשה כתָם ימי אֶבלי, ואז תתני לה כבוד וִיקָר כיֵאות לאשת אביך - ואם גם אז תוסיפי סרה, מרה תהיה באחרונה -.” אז דִברתי במר נפשי: “חלילה לי להפריע עצתך, בדבר השר הארווילע, אך שָׁמוֹעַ שמעתי כי שתי פעמים אֵרַשׂ לו השר הזה בְּנוֹת נדיבים…” “ידעתי זאת” ענה אבי, “גם ידעתי נאמנה כי רק הוא לא אבה לקחת אותן בְּהִוָדַע לו כי יֶחבר להן כסף נֵדֶה, והן תִּלְטֹשְנָה עיניהן רק על כספו כי רב הוא ועצום -.” מהיום ההוא צָהלו פני האשה רולאַנד בראותה כי עצָתה קמה ותתעודד כי היא בִמְזִמוֹתֶיהָ הרבות פרשה את הרשת הזאת לרגלי, וביָדעה את הנסִבה הנכונה אשר בעבורה מָאסו בו שתי העלמות אשר אֵרש לו תחִלה, הִתאמצה בכל עוז להפילני בחבלו למען קחת ממני נקמה נוראה מאד -. סוף דבר כי השר הארווילע בא אל בית אבי, וימצא חן בעיני בגלל תֻמוֹ וְיָשְׁרוֹ ובגלל נעימות דרכו והליכותיו. אך נִפלאתי מאד בהִתבונני כי האיש העשיר והשר הנכבד הזה, הוא נעצב תמיד, ותוגה חרישית צְפוּנָה בחדרי לבבו כל הימים. ימים אחדים אחרי בואו לבית אבי, בא השר לחדרו ויסגור הדלת בעדו, ויוסף משָרתו הֵנִיא את אבי מִבּוֹא אל אדונו לְבַקְרוֹ, באָמרו כי כאֵב ראש אחזָהו ולא יניח איש לגשת אליו. אחרי שני ימים שָב השר וַיֵרָא אלינו, אך לחָייו הִלבינו, ופניו נפלו עד מאד - פעמים רבות אִוְתָה נפשי לשאול את פיהו מדוע הוא ככה דל וְעָצֵב כל הימים? גם מדוע לא אבה התחתן את שתי העלמות אשר בָחר בהן בתחלה? אך בכל פעם בֹּשְׁתִּי גם לא עָרבתי את לבי לשאול ממנו את הדברים האלה-. שלשה ימים לפני חתונתי, באו שני שושביני השר פֿאן הארווילע, הלא הם: ההערצאג פֿאָן לוצעניי, והשר פֿאָן ס“ט רעמי, כצאתי מחֻפּתי נפל אבי על צוארי וַיִשָקֵנִי ויבך, וגם האשה רולאנד חִבקתני ונָשקה לי, ותדבר באזני לאמר: “זִכרי נא אותי בימי אָשְרֵךְ: כי אנכי הֲסִבֹּתִי בדבר חתונתך.” דבריה אלה, אשר לא ידעתי אז אל מה ירמזון, ירעמו כעת באזני כרעם מִתחולל-. אחרי מִשתה הערב ישבנו במרכבה, אני ובעלי, וַנֵדֶא כעל כנפי נשרים ונבוא פאריזה.”

פה עָצרה הגבירה ימימה במִלים, לְחָיֶיהָ הִתאַדְמוּ, ועיניה נִמלאו רסיסי דמעות ובכל זאת הִתחזקה ותוסף לסַפר:

“בֹּשֶׁת פָּנַי כִסתני, וסגור לבי יִקָרֵעַ ויָזוב דם - אך עֲצור במלים לא אוכל למען תדע ובָחנת דְרָכי ותתן לי צדק -. בבואי אל בית בעלי השר האַרווילע, נפלה עלי חֶרדת מָוֶת לא ידעתי שַחרה - בנשף בערב יום הובאתי אל חדר משכבי - אחרי כן בא הארווילע החדרה, ואֵימה חשֵכה ופלצה נצחת אחזוני - ופתע פתאם …הוי מחִתה וּזְוָעָה!! פתע פתאם הֶחזיקני בעלי בכל מַאמצי כֹחַ וַיֶאנק אֶנקת חָלל וַיִנְהַק נַהקת מָוֶת - לשוא הִתאמצתי לְהִמָלֵט על נפשי! כי הוא מחזיק אותי בזרועותיו החזָקות כמטילי ברזל, ואין מַצִיל! וכרגע עִוָה את פניו, עיניו הִתהפכו בְחוֹרֵיהֶן כלפידי אש, ומפיו יז קצף מָהוּל בַּדָם - וַיִפֹּל מלוא קומתו ארצה, ובנָפלו הִנִיחַ אותי חפשי, ואנכי נִצבתי נפעמת ושוממה בעת אשר פִּרְפְּרָהוּ חולי הַנִכְפָּה, וְשֵׁד השחת אָחַז בערפו ויפצפצהו…הה! זה הוא נשף חִשקי - וזאת היא נקמת האשה רולאנד!”

“פלצות בעתני!” קרא רודאלף, “מאֵרת ה' תחול על ראש המרשעת ההיא אשר ברשעתה וזדון לבה הֵמִיטָה עליך הֹוָה לא תדעי שַחרה!”

“הֹוָה על הֹוָה ושֹׁאָה על שֹׁאָה כתֻמן בָאוני וַיְבַלְעוני, כי בעלי הוֹרִיש את מחלתו הארורה גם לְבִתִּי היחידה, והרופאים החליטו פה אחד כי מחלתה זאת תמָאן לְהֵרָפֵא כל ימי חייה, יען כי מידי אביה מורָשָה היא לה - אויה, אויה נא לי!” צעקה ימימה במר נפשה ותספק כף וַתֵּבְך בכי תמרורים מנהמת לבה עד כי לא עָצרה כחַ לדַבר עוד, וגם רודאלף נאלם דומיה ויורד לארץ ראשו.

 

ל: רוּחַ נְדִיבָה    🔗

“עתה ידעתי,” אמר רודאלף אחרי דומיה ממֻשכה, “עתה ידעתי למה זה יתנוסס יגון עז בלבב הארווילע תמיד, מדוע הוא ככה דל וַעֲצוב רוח כל הימים…”

“תן תודה, הוד מלכות! כי הארווילע חטא חטאה גדולה מאד במָשכו אותי אחריו בחבלי אהבה - אֵי שמים! הלא עֲוֹן חֶרב הוא אם איש כמוהו אשר מחלת הַנִכְפָּה קננה בו, יחטוף במָשכו ברִשתו כלמה יתומה כמוני, ויוריש עוד את מחלתו הנמִבזה והארורה גם לבתו אחריו!! - ובעיני מתים מחלד יכָבד עוד איש כזה וְיִנְחַל תהִלה ותפארת! -.”

“לא אֶהדר גם פני ידיד נפשי כהארווילע, ואודה כי הוא חטא ואשם - אך חטאת האשה רולאנד כָּבְדָה שבעתים מחטאתו, כי הִדִיחה אותו לעשות כדבר הרע הזה למען קחת ממך נְקַם רֶצַח כזה - ואנכי אשר עד כה הייתי מאֻשר לנקום בכל עת נִקמת ה' מאנשי דמים ומִרמה, אקוה כי יבוא יום אשר אשיב נקם גם להאשה הזידונה רולאנד אשר נָגַע עד שמים עונה ושְאֹול חטָאה! -. אולם אַתְּ גברתי! אף כי לך הצדקה ולבעלך בֹשֶׁת הפנים כי הִפִּילֵך למשואות נצח, בכל זאת יֵאות לך לעורר גם רחמים על מֻכה אלהים ומעֻנה כמוהו, אשר מוקדי שְאוֹל יוקדים בחֻבו תמיד, וכל בלהות צלמות ידַכאו לארץ חיָתו - הלא תחוסי עליו גבירה בטובת לבבך, הלא תחמלי עליו ימימה, כי רוחך טובה ונפשך ענֻגה…”

“הה נְשִיא אלהים! לוּ יכוֹלת לשער בנפשך מה נורא המראה ההוא בֶאֱחוֹז שד השחת בעוֹרף האדם וִינַפְּצֵהו על עֲפַר מָוֶת, והאדם יתנפל מְלֹא קומתו ארצה, ילטוש עיניו, יְעַוֶה פניו, וְיֵז קצף וָדָם מפִתחי פיהו, ובחֵמה שפוכה יִבְעַט ברגליו, יִסְפּוֹק בידיו, לא יראה ולא ישמע, לא יריח ולא ימיש - ואחרי עֲבוֹר רוח הָעִוְעִים ורוח הַשִגָעוֹן וְהַתִּמָהוֹן האיום והנורא הזה, יעמוד החולה מְשוֹמֵם ונִקשה, נִפְעָם ונִדהם - הוי תסמר שערת ראשי! -. בכל פעם אשר יְפַרְפֵּר שֵד עֵיפתה אֲבִי החוֹלִי המר והנמהר הזה, את בתי יחידתי, וִיפַצְפְּצֶהָ באכזריות חמתו, אז יאחזוני צירים וחבלים…ואז אקלל את אביה על אשר הִשִיא מָוֶת כזה עליה…אך כְשֹׁך חמת מַחלתה, ורוחה תשוב אליה, אז תָּשֹׁך גם חמָתי מעל בעלי, ורוח חמלה יתעורר בקרבי, ורגשי עֲצָבִים יתנוססו במסִלות לבבי על בעל נעורי הָאֹבֵד בעָניו. אך הלבעבור זאת אֻסרתי בעבותות החתונה בימי ילדותי? לבעבור ירעשו מורשי לבבי כל ימים ויסערו בסערות משטֵמה ורחמים, אֵיבה וחֶמלה, שִׂנאה וחנינה? ולבעבור הָניד שֵנה מעיני כל הלילות על ערש בת עֲנִיָה גֹוַעַת מִלֵדָה אשר לרגעים אָשוּר עִקבות מוֹתָהּ? ואחרי כל אלה יְזֹרֶה עוד מלֹא חפנים מֶלַח על פְּצָעַי האנושים בֶּאֱמוֹר אלי כל היום כי מאֻשרה אנכי בחלד וחבלים נפלו לי בנעימים תחת השמש - הה, דִמְיוֹנִי כהר שרֵפה אשר על כל עֲבָרָיו יפרחו שושנים ונצנים מַרהיבי עַיִן, ובקרבו אש לֹהֵט ומוקדי עולם…”

“הוי! גדול כים שִברך, גבירה! ובמה אנַחמך ותנֻחמי? וחלילה לי להיות כאחד ממנחמי הבל ועמל…אולם גבירה! עוד יש בידי צֳרִי לצָרות לבבך, ורִפאות תָעלה לֶעֱנות נפשך, וְאַתְּ אם תאבי ותשמעי בקולי לכל אשר איעצך, אז תשכחי עָצבך ורגזך, תשבעי שמחות עולם ונעימות נצח, ושמך יעמוד לברכה לדור דורים…”

“הוד מלכות! מה זה תשמענה אזני?” שאלה ימימה בבהלה בשמעה את דברי רודאלף ההם אשר דִבר ברגש ובהוד קול עוֹז. “בשם ה'! עוּץ נא לי…וֶהְיֵה מלאך מושיעי בצר לי!…”

“גבירה! עצָתי בְחוּנָה היא - ואני בחַנתיה בימי נוּדִי ומרודי, ומצאתי כי היא שִקוי לעצמות יבֵשות, מרפא בשָרים וחיי נפָשות - עצָתי תצהיל פנים משמן, תשַמח לבב מיין, תַּצִיל מִמָוֶת וּתְנַהֲגֵנוּ על מוּת - ועצתי זאת הלא היא: עֲשׂוֹת צדק, הַחיות רוח שפָלים, להיות מָעוֹז לַדָל, מחסה לאביון, משען לחם לרעבים, עינים לָעִוֵר, ורגלים לַפִּסֵחַ. ואנכי סַלוֹתִי לי מסִלה חדשה במעשה הצדקה, ובמסִלה הזאת הלכתי והִצלחתי עד כֹה כי למן היום אשר החִלותי לרדוף צדק, זה דרכי: להסיר מעל ראשי מצנפת הרוזנים וּלְהָרִים ממני עטרת הנסיכים, ולהִתחפש בבגדים אחרים כאחד מבני העם, לְלַמֵד לשוני דַבֵּר כלשון בני ההמון וכניב שפתותיהם, ולחַפש בנֵרות את מְעוֹן עניים מְדֻכָּאִים וּבְכוֹרֵי דלים, רֵבֶץ יַלדי עוֹני עשוקים ורצוצים, וּלְאַמְצָם בְּמוֹ פי, לָפַחַת בם רִשפי נוֹחַם, ולהַזיל להם דֵי זהב מכיסי עד כי יִוָשְעוּ תשועה נִצחת -. ואם אַתְּ גבירה, תואילי לֶכֶת כמוני במסלה דרך אֵלכה לי אני, והָיית חֲבֶרְתִּי במעשה הצדקה, אז - חַי ה' - אז תראי וְנָהַרְתְּ ורָחב ופָחד וְשָׂמַח לבבך כל הימים, אז תשמעי חדשות ונצורות לא שמעה אזנך מעודך, אז תבוֹאנה אלפי ברָכות לראשך, ברכות אֹבְדִים ומרי נפש, אז יִסְכו לך אלפי עינים דמעות תּוֹדָה, ואז תתענג נפשך עוֹנֶג בלי-מצָרים, עוֹנֶג אשר לא בעפר יסודו, ושפתי בשר לא תוכלנה להביע בְאֹמֶר ודברים -.”

“רב תודות לך, הוד מלכות! על עצתך הנפלאה הזאת - ואנכי יודעת כי אין שמחה לנפש כשמחת עֲשׂוֹת צדק וחסד - אך במסִלה החדשה אשר סַלוֹתָ לך אתה, הוד מלכות! לא נסיתי עוד הַצֵג כף רגלי, ואתה בטובך הגדול מָשְכֵנִי ואחריך ארוצה בשמחת כל לבב - וראשית דרכי תהיה לתמוך ידי חרש אבן ההוא היושב בַּעֲלִיַת קיר הבית אשר ברחוב ההיכל…”

“לא גברתי! בבית ההוא לא תוסיפי עוד לבוא - ואנכי אעזור להעני מאָרעל ההוא, כי שם גם בֵּית שִבְתִּי על יד העליה ההיא-.”

“מה זה ידבר הוד מלכותו? המצַחק אתה לי?”

“עוד מעט ותדעי את סוֹדִי - ועתה אשובה נא לדַבר דברים אחדים על אֹדות בעלך ובִתך: דעי נא גבירה! כי אם תתמכי אשֻרֵך בדרכי חסד ומעגלי צדק, אז תִּרֶף שנאתך גם מבעל נעוריך וְתִסוֹב תנַחמהו ממצוקותיו ותלאותיו הנוראות-. ואנכי אשלח לך רופא אֳמָן ומפליא לעשות אשר הוא רוֹפְאִי זה ימים רבים, והוא נִסה פעמים רבות - בהיותו עוד באמעריקא - לרַפאות עבדים כושים ממחלת הנִכפה, וַיַצְלִיחַ, ואולי יצלח לו לרַפא גם את בעלך וּבִתֵּךְ…”

“מה שֵם הרופא הזה? הה מלאך מושיעי!”

“דָוִד שמו והוא מבני הכושים, אך רופא גדול מאד.”

"הוד מלכות! הֶחייתני בעצתך הטובה, ובתִקותך הנעימה נָפחת בי נשמת חיים - וכמו נבֵאתי בכָתבי אליך “כי אם תגדיל חסדך עמדי לֵרָאות פני היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדי את היום הזה במעשה הצדקה אשר החִלות-.”

“שלום לך גברתי!” אמר רודאלף ויקם מעל הכסא “עתה אלכה ואשובה אֶל מקומי, וביום השלישי אוסיף לשחר את פניך ולהתיעץ על צפונותיו במעשה הצדקה - שלום לך גבירה! חֲיִי בטוב!”

אחרי הדברים האלה ישב רודאלף במרכבתו, וַיִסַע לביתו, ונפשו צָהלה ושמחה בזרעו זרע הצדק על לבב ימימה אשת הארווילע ידידו.

 

לא: רֵישׁ וָעוֹנִי    🔗

יזכור נא הקורא את האיש מאָרעל חָרש אבן היושב בַּעֲלִיַת קיר הבית אשר ברחוב ההיכל, ואֶל העליה ההיא נוביל כעת את הקורא היקר.

ראש האשמורה האחרונה בלילה, הנה זה בא, ועל פני החוץ יַשְלֵג החורף וְיַשלך קַרחו כְפִתִּים. נֵר קטן יַגִיהַּ שְביב כֵּהָה בעלית בית מאָרעל, ואין בו כחַ להאיר את החשֵכה הרובצת שמה. העליה ההיא קטנה וקִצרת ידים גם שִפלת קומה היא. רִצפתה מלאה רכסים ומעקשים, מוֹץ ותבן, בלואי סחבות ובלואי מלחים, דוֹמֶן, רפש וטיט. סִפּוּן העליה מְחֻסְפָּס בכפור דק ועליו יתעלם שלג. קירותיה רטובים וירקרקים, וחלונה הקטן והצר נסתם ברגבי שלג. על שלחן מרֻבע אשר אָפסו מִסגרותיו, וְּצָלָעיו כמסוס נוסס מִזוֹקֶן, על השֻלחן הדל ההוא מתנוצצים אבני שֹׁהַם יקרות ונפלאות עד מאד, כי זה האיש מארעל ילטוש אבני יְקָר בעד מעט שִלֻמִים, ולאנשי ביתו גם לכל יבוא הַגֵד יגיד כי אבנים אין חפץ בהן הוא לוטש למען הֱיות להן ברק כאבני אש. כִּחֵש להם האיש היקר הזה למען לא ימשכו האבנים ההן עליהם את עיני רואיהן, ולבל יחמדו את יפין ואת חוֹסֶן יקרתן בלבבם-. הדבר הזה יעיד לנו מה גדלה אמונת מאָרעל בעיני העשירים עד כי האמינו באיש עני כמוהו לתת לו סגֻלות יקרות כאלה - ובכל זאת לא שתו העשירים ההם לתת את לבם לחֻמלה עליו ולהוציאו ממצוקותיו הנוראות!-.

והאיש הישר מאָרעל יושב על כסא ישן בלי יָדות, ומרוב עבודתו כל הלילה, נפלו חבלי שֵנה על עיניו, ויצנח מעל הכסא וַיִשָעֵן על השֻלחן ושמורות עיניו נִצמדו. על ראש העני הזה קרחת, וסביב לקרחתו יֵרָאוּ שערות לבָנות מעטות. מְעִיל קרוע וְטָלוּא, יכסה את בשרו,ונעָלות בלות ומטֻלָאוֹת ברגליו. הַקוֹר חזק מאד בבית, עד כי - לַמְרוֹת הַשֵנה העזה אשר תתקפהו - תרעדנה עצמות הַיָשֵן לרגעים. בכל הבית ישָמע רק נַחרת מאָרעל השקוע בִּשְנָתוֹ, כי שבע הנפשות זולתו אשר בבית, לא יישנו ולא ינומו. אמנם כן כי שבע נפשות סגורות בבית הקטן והצר ההוא, הלא הן: שלש יְלָדוֹת ושני ילדים - בני מאָרעל -; אֵם הבָנים והבנות - היא אשת מאָרעל -; ואֵם אשתו - היא חותנתו אש היא כבת שמנים שנה והֻכתה בשִגעון ובתמהון לבב. וכֻלם - זולת מאָרעל - לא יישנו, כי הַקוֹר העז והרעב הנורא גם יְדֵי המחלה יָנִידו שֵנה מעיניהם העיֵפות.

בירכתי העליה רוֹבֶצֶת חוֹתֶנֶת מאָרעל על מצע עוֹר, וּמְכַסֶהָ אדרת שער אשר בָלתה מרוב ימים. על ידה מתגוללת ארצה על שק תבן יַלדה קטנה בת ארבע שנים אשר מַחלת השחפת דָבקה בה ונָגעה עד נפשה, על השק ההוא רובצות עוד שתי יַלדות אחיותיה, ושני ילדים אחיה. פני כֻלם קִבצו פארור, ועל עפעפיהם צלמות. עורָם צָפַד על עצמם, ובַדֵיהֶם ינועו ויזועו מפני זלעפות רעב וצִנת קרח. ממולם תתהפך אֵם הבנים בצירים וחבלים על מצע בלואי המלחים, וכל עצמותיה תרעדנה מתִּגרת יד קדחת נמרצת אשר הֶחֱזִיקַתָּה זה ימים רבים. סביבות עיניה כמראה תכֵלת, לְחָיֶיהָ קֻמטו בלי עת ותָארה חָשך משחור. שפתותיה לבָנות, מבֻקעות וזָבות דם. דומית מָוֶת בעלית הבית, אין פוצה פה ואין מֵגִיחַ אנחה מלבו מרוב מכאוביו, לבל יעירו את אֲבִי הבית העיף והיגע אשר חבלי שֵנה אפפוהו. אם הבנים מתבוננת על בניה העטופים ברעב ומרעידים בקרה-. המשֻגָעה הזקֵנה רוֹבֶצֶת דומם ועיניה מפיצות אש זרה כעיני חַיָה רעֵבה - אך פתאם נשאה ראשה הַגָלוּחַ וַתֵּשֶב על ראש הַמַצָע - עיניה נטויות על השֻלחן אשר עליו הנֵר ואבני הַשֹׁהַם - אחרי כן קמה לאט לאט - ראשה ינוע כֹה וָכֹה; שפתה התחתונה, העבה והשרועה, רוֹעֶדֶת בלי הפוגה, ופניה הלבָנים והנוראים, הִתְעַוְתוּ ויפיקו זְוָעָה וְגוֹעַל נפש-. כַגַנָב התחמקה המשֻגעה וַתִּגַש אל השלחן ותתיצב על יד אבני הַשֹׁהַם. בעצלתים הֵרִימָה את ידיה הרועדות וְדַלות הבשר, וַתְּשִׂימֵן על אור הַנֵר לְיַחְמֵנָה בקרה, אך היא לא נזהרה עד כי נִכְווּ ראשי אצבעותיה באש, ותוציא מקירות לבה הֶמְיָה מוּזָרָה לחֶרדת השומעים. לקול הנורא הזה, התעורר מאָרעל משנתו, וישא את עיניו וירא והנה חותנתו נצבת עליו.

“מה לך, אֵם? מה חֶפצך פֹה?” שָאל אותה מאָרעל; ובהאמינו כי בני ביתו יְשֵנִים, דִבר אִתה בקול דממה לבל יעירם משנתם, ויאמר: “שובי שִכבי, אמי! ואל תעירי בקולך את רָחֵל והילדים…”

“אני עֵרָה- אני מחַממה את קציעה אחותי”, אמרה הילדה הבכירה אשר היא כבת עשתי עשרה שנה.

“גם אני עֵר,” אמר אחד הילדים, “כי הרעב איננו מניח לי לִישוֹן.”

“הוי בָּנַי היקרים!” נאנח מאָרעל, “אני דמיתי כי הִנכם ישנים…”

“מאָרעל!” קראה רחל, “מאָרעל! תן נא לי מעט מים כי צמאתי מאד ואש הקדחת קודחת בעצמותי כל הלילה.”

“הנני רעיתי לעשות שאֵלתך,” ענה מארעל את אשתו, “אך בתחִלה אשיבה את אמך למנוחתה - אל תִּגעי באבנים האלה!” אמר אחרי כן אל הזקֵנה אשר הושיטה את ידה לקחת את בְּחִיר כל אבני הַשֹׁהַם אשר על השלחן. “שובי נא ושכבי על משכבך!” הוסיף לדבר אליה בקול רם.

“זאת - זאת!” ענתה המשֻגעה וַתּוֹר באצבעה על אבן השהם.

“יראתי כי לא אַבְרִיחֵךְ מִזֶה אם לא אַרְאֵךְ קשה!” קרא מאָרעל בקול אל חותנתו להפחידה ולהרחיקה מעל השלחן.

“הוי לי, מאָרעל!” יָלְלָה רַחֵל אשתו, “אֵש צִמאוני תאכלני, חוסה נא עלי ותן לי מעט מים.”

“לא אוכל - לא אוכל לָמוש מזה לבל תשלח אִמֵך את ידה אל אבני שֹׁהַם האלה ותוסיף להאביד אחת מהנה כבשנה העוֹברת - הה ה' הוא יודע מה רבו תלאותי בעבור השֹהם ההוא, ומי יודע מה זה יקרני עוד בעבורו?-.”

מאָרעל חשב מחשבות רגע קטן, ויאמר אל אחד הילדים: “שמעון, לך נא והביאה מים לאִמך, כי הִנך עֵר.”

“לא, לא ילך,” אמרה רחל, “אני אחַכה עליך, כי יגורתי פן יבֻלע להילד בַּקוֹר הנורא הזה-.”

“גם בקומי לא יוכל הַקוֹר להָציק לי יותר מִבְּשָכְבִי פֹה.” אמר הילד ויקם ממשכבו.

“גשי הלאה!” צעק מאָרעל אל הזקנה העומדת על השֻלחן ושולחת את ידה אל אבני השהם.

“אמי, המים קָפְאוּ בתוך הכד.” אמר שמעון אל אמו.

“שַבֵּר נא איפוא את הקרח, בני!” השיבה רחל.

“הקרח עב מאד - ולא אוכל לו,” אמר הילד.

“מאָרעל, שְבוֹר נא למִצער את הקרח אשר בכד,” אמרה רחל בקול בוֹכִים “אם אין לי לשתות רק מים, תנה לי איפוא מעט מים, כי לשוני נָשָתָּה,.”

“אהה ה'! מה לי לעשות? הנה אמֵך כְמַשְׂמֵר נטוע וממקומה לא תמוש,” צעק מארעל מנהמת לב נשבר ובכל מאמצי כֹחַ לא יכול לְהָמִיש את המשֻגעה מעל השלחן, והיא הִתקצפה עליו ותוציא שאגת יללה ממעמקי לבבה.

“קִראי לה אַתְּ!” אמר מארעל אל אשתו; “כי לפעמים היא שומעת בקולך.”

“אמי! שובי ושִכבי! ואם תאבי ותשמעי, אַשְקֵך סֵפֶל קאפֿפֿע, כאשר אהבת תמיד.”

“זאת - זאת!” הוסיפה המשֻגעה דַבֵּר, ובפעם הזאת חָגרה שאֵרית כֹּחַ לקחת בחָזקה את אבן הַשֹׁהַם, ואז הוציא מאָרעל מקל חובלים מתחת השֻלחן וַיְעוֹפֵף אותו על פני המשֻגעת להבהילה ולהבריחה מפניו, אך לשוא! כי היא נִסְתָה לְנַשֵךְ בְּשִנֶיהָ את ידיו, ומעיניה הִתמלטו זִקֵי אש.

“שובי שִכבי!” צעק מאָרעל בקול פחדים וַיַך במקל על השֻלחן פעם אחר פעם עד כי ברחה המשֻגעה, והוא רודף אחריה בקול רעם וצועק “שכבי, שכבי על משכבך כרגע, ואם אַיִן וְדַשְתִּי את בשרך!!.” המשֻגעה נבהלה נחפזה מקול מארעל ומקול מהלומות מקלו אשר הוא מכה על הרצפה, ותתנפל ותרבץ על מקומה הראשון וַתְּיַבֵּב וַתְּיַלֵל מבלי הפוגה. הילדים והילדות אשר דִמוּ כי אביהם הִכה מכות נוראות כאלה את אִמם הזקֵנה, הרימו יחדו את קולם בבכי ויאמרו: “אַל נא תכה את אמנו הזקֵנה, אַל נא תכה אותה, אבינו!!”

מראה עֲלִיַת בית מאָרעל, עָנְיוֹ ומרודו, עֱנוּת אשת נעוריו אשר אש הקדחת תְּלַהֲטֶהָ מבית, אֲסוֹן ילדיו העטופים ברעב ונִקשים בקרה, יללת חותנתו הזקֵנה והמשֻגעה המיללת כזאֵבה רעֵבה, וּבְכִי הבנים המתחננים אל אביהם לבל יכה את אִמם הזקֵנה, הן כל הדברים הנוראים האלה, יקרעו את לבב הקורא, וימלאו את כל בתי נפשו רְתֵת וּמְחִתָּה אשר תקצורנה גם שפתי נאמנים להביעם, וגם עֵט סופר מהיר יֵלא לתאר אותם בשרר המליצה.

 

לב: הַחוֹב    🔗

מאָרעל, חָרש האבן, הסכין לראות מראות כאלה בתוך ביתו, אך בפעם הזאת נִלאה נְשׂוֹא עוד את כּוֹבֶד מצוקותיו, ויצעק מנהמת לבו: “אהה ה'! עד מה תמשוך אפך ותענני עד מאד? הָרגני נא הָרוֹג, כי טוב מותי מֵחַיֵי מרים ומאררים כאלה! וחותנתי נוספה גם היא על צרותי העצומות!”

“היש בי אשם כי אמי תִשְתַּגֵעַ עליך?” ענתה רחל אשתו בקול בּוֹכים.

“ומה אָשמתי אני כי הִפגיע בי ה' אֲסוֹן כֻּלכם?” צעק מארעל. “הוי, מה חיי? הלא חיי עבדות! לילה ויום אני עוֹבֵד עבודת פרך למענכם ולא אתאונן גם לא אתלונן על ככה, כי כֹה נָטַל עלי קְשֵה יומי; אך עתה כשל כֹחַ הסֵבל בְּהִשְׂתָּרֵג עלי תלאות רבות וצרות מצרות שונות - הוי, שדי הֵמַר לי מאד ועל לא חמס בכפי העמיס סִבלות עֹני וָחֳלִי ומַדוה על ראש גבר לא-יצלח כמוני, ועל כֻּלם לשמור לרגעים את הַמִשְתַּגֵעַ לבל תָּרֵעַ ולבל תשחית - אֵי שמים!!.” כה דבר מארעל במר רוחו ויתנפל על כסאו כאיש נִפעם ויספוק כף ויאנק בשברון מתנים.

“מה אעשה אם פקידי בית אספי דלים ימָאנו לאסוף את אמי אל הבית ההוא?” ענתה רחל בקול יְלֵל, “ומה תועיל לך מהוָתך אם תזעק חמס על דבר אשר אין לְאֵל ידך לשנותו?”

“לא אוכל הועיל לי,” אמר מארעל וַיִמַח דמעתו מעל פניו, “צדקת רעיתי! אך עני וְגֹוֵעַ כמוני לא יעצר כחַ לעצור ברוח יגונו וּמְרִי שיחו בְּהִשְׂתָּעֵר על ראשו צרות רבות ורעות מארבע רוחות השמים ובפעם אחת, אוי לי!”

“הגמיאני נא מעט מים!” התחננה רחל, “אש צמָאון תְּלַהֵט בקרבי, ושלהבת הקדחת קָדחה בלבי - חוסה נא וחושה להשקיט אִשִי…”

“חכי נא רגע,” ענה מארעל ויקם מכסאו ויקח את כד המים, וַיְשַבֵּר בכח את הקרח המכסה את המים, ויצק מעט מים אל צלוחית וַיַגש לאשתו המושיטה זרועותיה היבֵשות לקראתו, אך כרגע נִחם מארעל ממעשהו ויאמר: “המים קרים מאד, ויראתי פן יבֻלע לך - כי אֲחֻזת קדחת אַתְּ -.”

“אם יבֻלע לי בזאת, טוב מאד!” הֵשיבה רחל, “מַהרה ותן לי את המים, הם יקריבו את קִצִי, ואתה תצא לחפשי מסבלותי, ולא יציקו לך כי אם אמי ובָנַי האֹבדים -.”

“הה לי!” אמר מארעל באנחת לב, “אל נא תוסיפי יגון על יגוני בדברים יורדים חדרי לב כאלה - הוי, יגורתי פן תִּתקפני רוח עִוְעִים מעוצם יד מצוקותי - הכֹח אבנים כֹחִי. אם לבבי מְטִיל ברזל? - אני חרד לרגעים פן כמִקרה חותנתי יקרני גם אני…ואז, אז תִּשָבֵר לכם גם משענת קנה רצוץ כמוני - ודעי נא רחל כי רק בגללכם אשא ואסבול נֵטל חַיֵי התבל; ולוּ הייתי לבדי, כי עתה כבר הִשלכתי במצולות הנהר את נפשי ואת עניי ומרודי יחד -.”

“ידעתי עוָתתי!” אמרה רחל ברגש, “ומאד הסכלתי בהכאיבי את לבבך היקר באמרי פי - סלח נא לי, ידיד נפשי! כי לא להרעימך חָשבתי, רק כי ידעתי נאמנה כי לא לעֵזר ולא להועיל אני לך ולבנינו הקטנים - זה חדשים אחדים אני מתהפכת בצירים וחבלים על ערש דוי - אהה ה'! לשוני לחִכי דבֵקה; אחלי, השקני נא מעט מים!”

“אני מַחזיק הצלוחית לְהָחֵם מעט את מֵימֶיהָ ביד -.”

“הִנך איש טוב! ואנכי דברתי אתך קשות -.”

“הה, אשה קשת רוח אַתְּ, גם הָחלית, ועל כן מָלֵאת תלונה וזעף - אך דַבְּרִי אתי מה תדבֵרי, ואל תוסיפי לדַבר כי אַתְּ עלי לָטוֹרַח.”

“סלח נא לי, אלוף נעורי!”

“הֵא לך המים, אך שְתִי נא מעט מעט, כי המים קרים הם עדנה.”

“אודך בכל לבב, מארעל!” אמרה רחל וַתֵּשְתְּ בכל אַוַת נפש.

“הוֹ, הוֹ,” הוסיפה רחל לדַבר, “עתה קר לי מבתחלה - הנני כשוכבת בין רגבי קרח מבלתי יכוֹלת להניע יד ורגל -.”

מאָרעל פָשט את מעילו מעליו וַיְכַס בו את רחל, וַיִוָתֵר ערום כי לא היתה לו גם כתונת על בשרו.

“מה זאת עשית? הלא יַקפיאך הַקוֹר!”

“אם יתקפני הַקוֹר, אשוב ואלבש רגע קטן את מעילי.”

“הוי איש אֹבֵד! צָדקת בדַברך משפטים את אלהי המשפט - מה עוננו ומה חטאתנו כי יְיַסְרֵנוּ מוסר אכזרי מאד, ועל עצת עשירים יופיע וימַלא אסמיהם שֹבַע וברכה עד בלי די אף כי הם …”

“דעי לך כי גם עשירי עָם מסֻבלים יגונות וכעס ומכאובים-.”

“אך הם לא יסבלו זלעפות רעב וצִנת קרח - ראה נא, מאָרעל, מִדֵי אחַשבה כי האבנים הטובות אשר אתה לוֹטֵש, לא יתנו ולא יוסיפו לבעליהם העשירים כי אם רְאוֹת עיניהם, ירגז רוחי בקרבי, ועִם לבבי אשיחה: הלא אך אבן אחת מהֵנה, היתה לנו למִחיה גדולה להציל מֵעוֹנִי נפשנו ולְחַיות את עוללינו וטפנו ברעב, תחת אשר לבעליהן לא יועילו מאומה…”

“אם תשאלי שאֵלות כאלה, שאלי נא מה יועיל לשר האלף בְשָכְרוֹ לו בית מִדות במכפֵלה השניה וַיְפָארהו בכל פאֵר, והוא לא יבוא לביתו רק לעתים רחוקות? מה יתנו ומה יוסיפו לו יריעותיו החטובות אֵטוּן דמשק, כסאותיו וגליונותיו המצֻפות זהב, אם הוא יגור בבית אחר רחוק מזה?”

“גם זאת יפָלא בעיני, ואשת פיפילעט תַשׂיק עוד את ביתו יום יום לבל ירטבו כלי הבית - הלא הַחוֹם ההוא העולה בתֹהו, היה לנו למשיב נפש בקרה הנוראה הזאת! הוי על עשירי עָם! הם יבַלו כספם לריק, וזהבם להבל, ומעניים מתעטפים ברעב יקשיחו את לבבם…”

“העשירים אינם אבירי לב, רק אינם יודעים את עֱנוּת עני -. הם נולדו על בִרכי ההצלחה, יִחְיוּ בצֵל הכסף, ויתענגו על רוב שלום, ומי זה יַזכיר אותנו אליהם? גם איככה יוכלו לדַמות בנפשם מצוקות הרעב וְהַקוֹר אשר יציקו לעניים מרודים כמוני? אם ירעבו לפעמים - אז ישמח לבם על ככה, יען כי אז ימתקו המַטעמים לחִכם ביתר שאֵת. אם יֶחזק הַקוֹר בחוץ, יתענגו ויאמרו כי בזה יטהרו פני השמים וְיַשֵב רוח צח מַבְרִיא בשר איש. ואם יצאו לשוח אז ברחובות קריה, ימצאו בשובם הביתה חדרים מְרֻוָחִים חַמִים ויפים, וכפי אשר יגדל הַקוֹר בחוצות, כן יגדל עוֹנֶג נפשם על חוֹם ביתם -. כי על כן לא יוכלו העשירים לָנוּד לנו בגלל רעבון נפשנו וְקוֹר בָּתֵּינו אחרי כי להם יֶערב הרעב, ינעם הַקוֹר, ויוסיף להם עוֹנֶג וָנוֹעַם - ולוּ היינו אנחנו עשירים מנעורינו כמוהם, כי אז לא היינו גם אנחנו טובים מהם.”

“אם כן הדבר טובים הם בני העניים מכל עשירי עָם כי הם יעזרו איש את רעהו ככל אשר תמצא ידם-. העלמה יונת-צחוק תַּחַץ את לַחמה הַצַר עִם יְלָדֵינוּ, תָּנִיד שֵנָה מעיניה לתפור כתנות בד לְיַלְדוֹתֵינוּ, ושארית כֹחָהּ תחגור לתמוך ידינו.”

“הנך רואה כי העלמה הזאת טובת לבב היא יען כי גם היא צוֹרָפָה בכור עוֹנִי, והיא יודעת את נפש העני - ולוּ יכלו העשירים לָחוּש זאת כמוה, כי אז לא הכבידו גם הם את לבבם, ולא האטימו אזניהם משמוע זעקת דל -. אמנם גם בבני העשירים ימָצאו אנשי לב אשר יחושו את ענינו ואת לחצנו, והגבירה אשר היתה פֹה אתמול, תָּעִיד לך כי כֵּנִים דברי, כי היא חָרדה חרָדה גדולה בראותה את ענינו -.”

“אך היא לא שבה עוד אלינו לתמכנו בימין צדקה.”

“אולי תבוא עוד הֵנה, כי עוד היום גדול.”

“לפי דבריך צָדקו העשירים אבירי הלב ורחוקים מחֶמלה…”

“לא אתן להם צדק, רק אגזור אֹמֶר כי אם ידעו את נפש העני, כי אז לא היו כִבְדֵי לב וחִזקי רוח, ותחת אשר יחפשו תמיד למצוא עניים אשר אכף עליהם פיהם לשלוח בעולָתה ידיהם, תחת זה התחקו על שרשי רגלי דלים ישרי לב עובדי כל מלאכת עבודה העמוסים בחַבלי עוני ובבנים, ובביתם אין לחם ואין שִמלה, ויד הָעוֹנִי והלחץ תַכביד לפעמים את אכפה עליהם לבל יעמדו בנסיון וְיַעברו חוֹק -. אמת הדבר כי צדקו בני האדם בְּיַסְרָם את החוטא על חטאת נפשו, אך עוד צָדקו מזה אם היו תומכים את ידי האיש ההוא לבל יחטא למַלאות נפשו כי ירעב. מה רבו האנשים אשר עד חֲצִי ימיהם השיבו מֵעָוֶל ידם, עד כי חזקה עליהם יד הרעב ותִמשכם בחָזקה להתיצב על דרך לא טוב -. אך מה יסכנו לי רעיונות כאלה? בני האדם יאחזו דרכם מאז ועד עתה, ולא יָסוֹלוּ להם מסִלה חדשה וישרה -. ואני יען כי עני אני וְגֹוֵעַ ואין עוזר לי, על כן הנני מדַבר צדָקות, ולוּ הייתי גם אני איש עשיר, כי אז דברתי גם אני על דְבַר משתה ושמחה ותענוגות בני אדם -. ועתה, רעיתי, מה לך עתה? ההוטב לך מעט?”

“לא טוב לי עתה מאז - רגלי נהפכו לרגבי קרח - אך אתה, אתה תחרד מתגרת יד הקרה, קח לך את מעילך ושוב לְבַש אותו, גם כַבֵּה את הַנֵר כי אתא בוֹקֶר.”

שְבִיב אור כהה הֵגיח משִכבת השלג המכַסה את חַלון בית מאָרעל, וַיָאֶר את הָעוֹנִי והחוֹסר אשר בבית ואשר הִסתירם החשך עד כֹה מעין רוֹאִי.

“מתי תבוא האשה מַתְיָה לקחת את האבנים אשר אתה לוֹטֵש בעבורה?” שאלה רחל את פי מארעל היושב על שק התבן עמוק במחשבותיו.

“בבוקר הזה,” ענה מארעל, “אך עלי ללטוש עוד אבן שוא אחת למען הֱיוֹת לה ברק ותופיע לעין כאבן שֹהַם -.”

“אבן שוא?” אמרה רחל, “הטרם אדע כי אבני שהם אתה לוטֵש, ורק את בני ביתך תַּשְלֶה ותאמר כי אבני חצץ הן? -.”

“בפעם הזאת אדַבר דברי אמת - אפס כי אַתְּ יָשַנת בפעם האחרונה בבוא מַתְיָה הֵנה ותביא לי עשר אבני חצץ להחליקן עד הֱיוֹת להן זֹהַר ודמות תבנית אבני השהם אשר הביאה אלי לפני ימים אחדים, ואשר הן היו באמת אבני חפץ יקרות מאד -.”

“ולמה זה לה אבני חצץ בדמות אבני שֹׁהם ההן?” שאלה רחל.

“אשה גדולה, אשת הערצאָג, בעלת אבני יְקָר ההן, צִוְתָה להאיש בוּדיוֹן, הסוחר באבני חפץ, למכור את עֶדיה ולעשות תחתיו עֲדִי שוא אשר ידמה לעינים כאבני שהם - והאשה מתיה סוֹכֶנֶת בית הסוחר בודיון, סִפרה לי זאת בהביאה אלי את אבני השהם לבעבור עֲשׂוֹת כדמותן וכמראיהן מאבני חצץ האלה המונחות על שֻלחני. ולא אנכי לבד, כי אם עוד ארבעה חרשי אבן, עושים כמעשה הזה, ועל כֻלנו לבַצע את מעשינו היום בבקר, והאיש בודיון יְשַבֵּץ אותן במשבצות זהב, האשה מתיה ספרה לי עוד כי נשים כבודות תמירינה פעמים רבות בסתר את אבניהן היקרות באבני שוא …”

“הנך רואה כי גם אבני חצץ תעדינה את הנשים השאננות כאבני נזר, ובכל זאת צרה עֵינָן מִתֵּת אף אבן אחת יקרה להושיע לעניי עָם הנושאים זלעפות רעב כמונו -.”

“אשה קשת יום אַתְּ, ועל כן תצמיד לשונך דברים אשר לא כן - התאמיני כי הנשים העשירות יודעות ומכירות את עֱנות מארעל העני המתעטף ברעב עם אשה וילדים רבים?-.” ענה האומלל ויורד לארץ ראשו, וַיִדוֹם.

“הגידה נא לי מאָרעל מה משכֻּרתך בעד העבודה הזאת?”

“הלא ידעת כי כבר שִלמה לי האשה מתיה בטרם החִלותי עוד את מלאכתי זאת?”

“אם כן הדבר לא אדע מה נעשה והלחם אזל מביתנו זה יומים?”

“גם אנכי לא אדע מה אעשה!” ענה מארעל ויאנח.

“אולי תַּלְוֶה לך בריעה רֶבַע שקל כסף?”

“הה לא! כי חֲבוֹל חָבלנו לה כל בגדינו, וכל אשר היו לנו עָבטנו כבר לבריעה, ובלי עֵרבון לא תחונן אותנו עד חֲצִי אגורה…”

“אבל מה נעשה לטַפנו המבקשים לחם? אוי לי! ואתה הסִבּוֹת בדבר כי מֵאנת לבוא אל בית גומלי חסדים בשנה הזאת…”

“הלא תדעי לך כי גם שם לא יֻחַן עני אם לא בתֵת עֵרבון - ועוד גם זאת כי אין מכיר לי, ואיך יֻתן כסף לעני מוזר כמוני?”

“אך מה נעשה לעוללינו העטופים ברעב? הה! מה נעשה להם?”

“אולי תבוא הֵנה האשה הכבודה אשר בִקרה אותנו אתמול…”

“אולי? הה תקות הבל! היא שכחה את עָנינו ואת לחצנו-. אך נֵס נא לבקש מעט כסף מהאשה מתיה אשר תעבוד אותה זה כעשרים שנה, כי איככה תוכל לראות בִּגְוֹעַ בעל מלאכתה עם בניו ברעב?”

“לא אאמין כי תלוה מתיה אף קשיטה אחת - כי היא קִדמה אותי במאה ועשרים פֿראנק לפני ימים רבים, והיא גם היא איננה עשירה, ורבות פעמים יציק הַחוֹסֶר גם לה -.”

“הלא תראה כי הִסכלת עשׂוֹת בעשותך עבודה בעד אשה עניה כמוה, ולא תשקוד על דלתות עשירים לקחת מביתם עבודת מלאכה, ורק אתה נסִבה לכל הרעה הנוראה אשר מצאתנו-.”

“אנכי הנסִבה?” קרא האֹבד במר רוחו, “אנכי? - הלא אמך, הוי, רק היא הביאה עלינו את כל מצוקותינו! כי לולי נטל עלי לשַלם בעד אבן השֹהם אשר האבידה המשֻגעה הזאת, כי אז לא קִדמוני ימי עונִי כאלה, אז לא הייתי משתכר אל צרור נקוב, ואז לא אכף עלי זמני ללוות אלף ושלש מאות פֿראנק מיד יעקב פֿערראַנד הסופר - תקֻלל חלקתו בארץ! -”.

“העוד יזעף לבך על הסופר הזה? העוד תמאן הִתרפס וּרְהַב איש עשיר כמוהו אולי יחוס עליך ועל נפשות ילדיך? הן אמת כי צר כין וְכֵלַי הוא מאד, ובכל זאת נַס נא לבקשהו…”

“הממנו אבַקש חסד? ממנו? טוב לי לבקש עזרה במעונות אריות והררי טרף … אל תשאי את שם האיש הזה על שפתיך, כי לשמו ולזכרו יאחזוני רוח עִוְעִים ורוח רעה!” לדברים האלה שֻנו פני מארעל המפיקים תמיד רצון ושקט, וירגז ויתקצף וַיִתַּר ממקומו וירץ בבית הֵנה והֵנה ויאמר: הלא ידעת, רחל, כי רוחי טובה, ומעודי לא התאויתי יום אָנוש אף על שונְאִי ומְנַדִי, אך את הסופר הזה ⁹ אקלל שֶבַע ביום, ונפשי אִוְתַה להשיב גמולו בראשו ולעשות לו כאשר עשה לי -." אחרי כן הניח את כפות ידיו על מצחו ויאנק במרירות לב: “אהה ה' אלהים! מה פשעי ומה חטאתי כי הסגרת אותי ואת כל בני ביתי ביד עַיִט צבוע ורע מעללים כזה? למה תַבִּיט עַוָל, בּוֹגֵד ורשע עריץ כהסופר הלז, ותחריש בְּבַלְעוֹ חַיַת עניים נקיים למַלאות תאות נפשו?-.”

“הס, הס! בחדר משכבך אל תקלל עשיר אשר חֻפשך בידו, ואשר יש בו כֹּחַ לאסרך בבית האסורים עד כי תשלם לו 1300 פֿראנק אשר הוא נושה בך, וכבר הֶעברת מועד השִלומים זה כשלושה חדשים. הה, גם אנכי שנאתי מאסתי את הזֵד הארור הזה, אפס כי עתה אשר חיינו מסורים בידו, עתה יֵאות לנו להתרפס…”

“ולהָמיר בידו את כְּבוֹד בָשמת בקָלון? האין זאת?” קרא מארעל ברגז קולו. “אויה! הנה אנכי ובני ובנותי נתונים לצמיתות ביד אכזר ונפש נחושה! הה בשמת בשמת! הה בתי היפה והנעימה! יפה אַתְּ כלבנה וברה כחמה, ועל כן באה עלינו הצרה הגדולה הזאת בתִגרת יד הסופר העריץ ההוא - כי לולי היתה בשמת בִתנו יפה-פיה וענֻגה, כי אז לא הִלְוָה לי הסופר הנוכל הזה 1300 פֿראנק - אנכי איש ישר וחרוץ במלאכתי, וסוחר אבני החֵפץ לא היה לי כנושה, ויתן לי מועד עד אשר שלמתי לו בעד השֹהַם אשר האבידה חותנתי, אך הסופר ההוא מְשָכַנִי בעָרמתו ומזמתו הרבה וַיַלְוֵנִי כסף לשַלם להסוחר בעד השׂהם, לבעבור אהי לו עבד עולם, ולבעבור יחזיק בבָשמת בִתנו ולא יַרְפנה עד כי… ולולי עשה את התחבולה הזאת, כי אז לא נתתי את בשמת לשֶבת בביתו אף יום אחד - אהה עלי! נתנני ה' ביד לא אוכל קום - הנני ביד הסופר כצפור ביד יקוש ולא אפצה פי…”

“אך מה תוכל עֲשׂוֹת כעת? לא תוכל לקחת את בשמת מביתו, כי הוא אמר אליה לאמר: אם תעזבי את ביתי, אוריד את אביך בבור השבי בגלל כספי אשר אני נושה בו. ואם יבצע הסופר את אמרתו, והייתי אני ובנינו הקטנים מֵתֵי רעב. ואף אם תקח בשמת עשרים פֿראַנק לחֹדש בבית איש אחר - בעזבה את בית הסופר - מה יִשְׂפּוֹק הַקוֹמֶץ הזה להשביע רעבון שש נפשות גם בלחם עוֹני?”

“אמנם הלמען חיינו נעזוב את כְּבוֹד בָשמת להיות לכלמה?”

“אתה רואה תמיד בעד זכוכית מגדלת; הן אמת כי הסופר יארוב לה במסתרים ועינו תשמור נשף - הן אמת נכון הדבר, ובשמת הגידה לנו זאת כמה פעמים - אך היא עלמה יקרה וישרה, ובעד כל כּוֹפֶר לא תאבה ולא תשמע לו -.”

“אמת תדברי כי בשמת עלמה יקרה היא, ישרה וברה וחרוצה במלאכתה - הלא אמרתי לך אז כי כנטל החול יכבד עלי להפָרד מעליה, הלא אמרתי לך כן בעת אשר אבד השֹהם מביתנו והיא חָפצה להיות אָמָה בבית איש עשיר לבל תהי גם היא עלינו למשא. ועתה - הוי, עתה היא אָמָה בבית אכזר ועריץ אשר יעבידנה בפרך, ויתעמר בה כבשפחה מקנת כספו, והיא היתה כבודה תמיד בבית אבותיה, אהובה ונעימה! - הה, היא היתה ששון לבי ואור עיני, גם עבודתי לא כבדה עלי מדי רֹאי את יפעת תּוֹם פניה, את הוד עיניה וענות חן שפתותיה, ומדי שמעי את הוד קולה בהרנינה מוצאי ערב ובוֹקֶר. בפנים מאירים ובלב שמח עשתה תמיד את מלאכת ביתנו. קסם על שפתיה! עד כי גם הורתך שמעה בקולה וַתָּנח מזעפה וחמת רוחה הרעה. ומה עזה אהבָתה אליך, רחל! איך כִּלְכְּלָה בנעימים את מחלתך! איך הפכה כל משכבך בְּחָלְיֵך, ותשַמח את לבבך בארשת שפתים וסִפורים ערֵבים. איך גִדלה את אחיה ואחיותיה בטוב טעם ודעת… הה, היא היתה מלאך השלום בביתנו, ובצאתה מאתנו נאסף שִמחה וגיל מלבבנו, וְנָדַמוּ נְאוֹת השלום בתוכנו…”

“הס, הה הס! אל תזכיר ראשונות, כי לבי יִקָרֵעַ לגזרים!” אמרה רחל ותשא קולה וַתֵּבְךְּ מנהמת לבה.

“ובזכרי כי בתנו שִמחת גילנו ומלאך שלומנו, נתונה בידי איש עריץ ובליעל, והוא מתנכל עוד לְחַלֵל את כבודה - הה בזָכרי זאת יִתְעַוְתו רעיוני לבבי, ורוח עִוְעִים יתנוסס בחֻבי - בחמת רוחי אֹבֶה לטרוף את נפשו הארורה בכפי, ולשום אחרי כן קֵץ גם לְחַיַי המרים והמאררים -.”

“ומה תהי אחריתנו אז? -. עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה מַגדיל את איפת דאגתך - כי אולי שָחק הסופר לבָשמת באָמרו אליה לשמוע לו… ואיך לא תאמין כן גם אתה? הלא ידעת כי הוא הולך תמיד לבית התפלה ברגש, ואנשי הרוח הם הם אנשי ביתו, ורבים אומרים כי איש אמונים הוא, וכסף יתומים יֵאָצְרוּ בביתו…”

“מה תוכיחי בכל אלה? הלא רק כי הוא צבוע מִתקדש ומתחסד -. ובשמת אף כי היא בעלת נפש יקרה וְתַצְנֵעַ לֶכֶת, בכל זאת יגורתי כי הצבוע הַזֵד ההוא יכביד עליה אכפו, בהפחידו אותה כי יאסור את אביה בבית האסורים, והיא יודעת כי אז יתעלפו כל בית אביה ברעב, ובכן תְּפֻתֶּה… אוי! ראשי! ראשי! -.”

“ידיד לבי! חֲדל נא מִבְּרוֹא ברוח דמיונך מציקים ומחַבלי נפש כאלה? המעט ממך עָנינו ולחצנו באמת כי תוסיף עוד לטפול עליהם צרות רבות אשר לא נבראו… שובה למנוחתך… ועל מה זה תפחד תמיד? על מה?”

“יען כי זה כשלושה החדשים אשר מִדֵי תבוא בָשמת לבקרנו וְתִשַק לי, יתאדמו לְחָיֶיהָ, ובשת פניה תְּכַסֶהָ -.”

“מרוב שִמחתה בראותה אותך יאדימו לחייה-”

“ולבי יאמר לי כי בושָה תכַסה פניה - גם רוחה סרה כל הימים.”

“יען כי עיניה תראינה את ענוּת נפשנו ואת לחצנו -. ובדַברי אתה על אֹדות הסופר, אמרה לי כי הוא חדל להַפחידה עוד בדבר הכסף אשר הוא נושה בך, ולא יאמר עוד לאסרך בבית האסורים…”

“אך מי יודע הַמְחִיר אשר בעבורו הֵשיב ידו מִבַלעני? בָשמת איננה מגדת לי מאומה, ופניה ילבשו בֹשֶת בכל פעם אשר תִּשָקֵנִי - הוי, מי יודע אם לא שמעה לקול הנפש לבל יִשַׁךְ את אביה…”

“ואיך תשוח עלי נפשי מִדֵי אזכרה כי אבן אחת מאבני שֻלחנך, יכול תוכל להושיע לנו, לשַלם להסופר את כספו ולקחת את בתנו לביתנו!” אמרה רחל ותאנח בשברון מתנים.

“מה יסכון לנו אם נרַדף אמרים ריקים כאלה? מי לא יבין זאת, כי לוּ היינו עשירים, לא היינו עניים?” ענה מאָרעל בפנים זועפים, וישרת לבבו וטוהר נפשו לא נתנוהו הַאמין כי אשתו תחשוב מחשבת פגול בדברים ההם, ויוסף לדבר: “נָכוֹף נא כאגמון ראשנו מול שטף המים העובר עלינו-. אשרי האיש אשר ידו משגת לגַדל את בניו בביתו ולשמרם מפח יקוש, ואוי לגבר אשר מֵעוֹנִי וחוסֶר ישַלחם מביתו לעבוד זרים…”

וברגע ההוא נשמע קול מהלומות על דלת הבית.

 

ל"ג: מִשְׁפָּט חָרוּץ    🔗

מארעל קם בבהלה לפתוח את הדלת, והנה שני אנשים לקראתו, האחד גְדָל קומה וְדַק בשר, בעל פנים נזעמים, לחָייו מלאות אֲבַעְבֻּעוֹת, שפָמו יורה אימה, זקנו שחור ורק כֹה וכֹה זרקה בו השֵיבה שער לבן, צוארו ארוך ואדום כדם עם שערות קצרות. שם האיש הזה בֶּרַע. השני קטן ממנו, בריא ושָמן, עיניו נוצצות ומתהפכות תמיד בְּחוֹרֵיהֶן. וַחֲזוּת פניו מפיקות עזות, ושמו אֲחִירָע.

“צחנת עוֹנִי וָדֶבֶר פֹה במָעון הצר הזה!” אמר בֶּרע בצעדו על המפתן.

“כן הדבר, בשָמים ראש לא יתנו בזה ריח” ענה אחירע בגוֹעל נפש ויגש אל מארעל המתבונן בו בלי חמדה ובתמהון.

"מבעד הדלת הפתוחה עד החֵצי, נשקפו פני הַפִסֵחַ בן חֲמוּץ-זרוֹע, אשר התחמק בלאט ויצא בעִקבות שני אנשים ההם לרַגל ולהתחקות על שרשי רגליהם, ומה חֶפצם בבית מארעל.

“מה לכם פה:” שאל מארעל בחרות אפו על הבוז אשר בָּזוּ לו.

“האתה הוא האיש מאָרעל?” שאל אחירע.

“אני הוא.”

“מאָרעל חרש האבן?”

“אני, אני הוא.”

“היש בפיך נכונה?”

“מה לי לשַקר? - הגידה נא מה חפצך בביתי, או צא החוצה?”

“ראה נא.” אמר אחירע אל ברע “ראה נא איך הֵעֵז הנבזה הזה את פניו! ועתה דע נא לך נבל כי אני שלוח אליך קשה - אך איש כמוהו יתאוה לְהֵאָסֵר, יען כי שם לא ירעב ללחם, ולא יירא לבו מבית האסורים כאשר יירא השר פֿאָן ס”ט רעמי אשר נָס וַיִמָלֵט ולא נודע מקומו…"

“אם לא ידעתי כי הלומי יין אתם, כי עתה חרה אפי בכם,” אמר מארעל אליהם, “ועתה צאו מביתי כרגע שִכּוֹרִים!”

“אִי לך חֲדל אישים! התאמין כי נִכסף נִכספנו לשֶבת בביתך אשר הוא בית מָחראות ושאר ימאסוהו גם כַּלְבֵי עבדינו?-.”

“אהה ה'!” קראה רחל אשר עד כֹה דָבקה לשונה לחִכה מרוב פחד. “זְעַק נא חמס אישי! למען יֵאספו אנשי החצר להושיעך מכף העריצים האלה! ראש דבר הסתירה נא את אבני השֹהם הצבורים על השֻלחן…”

ומארעל בראותו כי האנשים ההם קְרֵבים אל שֻלחנו, ירא באמת פן גנבים ושודדי לַיִל הם, וַימהר וַיכס בשתי ידיו את אבני השֹהם אשר על השֻלחן. והפסח הקטן אשר שמע את דברי רחל, ואשר ראה את מעשה מארעל, אמר בלבו: “עתה ידעתי כי אבני חפץ ילטוש מאָרעל, ואך עָרוֹם יערים באמרו כי אבני חצץ הֵנה - טוב, טוב לי כי נודע לי זאת - ואני אודיע הדבר לְלִילִית, לְלִילִית, …”

“אם לא תצאו מזה כרגע, אקרא את אנשי המשמר,” אמר מאָרעל.

הילדים והילדות הֵרימו קול בוכים, והמשֻגעה ישבה על משכבה.

“אנשי המשמר?” קרא אחירע “אנחנו נִקראים הֵנה אם מָאֵן תמָאן ללכת אחרינו לבית האסורים -.”

" כן הדבר". אמר ברע, “אנחנו שֻלחנו אליך לסחוב אותך אל בית האסורים. השמעת, נָבל! אל בית האסורים, אל בית האסורים!”

“מה עשיתי? מה פשעי ומה חטאתי?” צעק מארעל בשממון.

“מה עשית?” אמר אחירע, “מה עשית? העוד תשאל? לֹוֶה רשע ולא ישַלם! ההבנת את דברי? ההֵבנת?”

“מי זה נושה בי?” שאל מארעל.

“יעקב פֿערראנד הסופר.”

יעקב פֿערראנד?" צעק מאָרעל. “אֵי שמים! פֿערראנד הסופר!” הוסיף מארעל לצעוק וַיִפּוֹל על הכסא אחורנית ופניו הלבינו כפני מת.

“אנחנו שוטרי בית המשפט.” אמרו שניהם, ושֻלחנו אליך להביאך אל בֵית האֵסור. ושמע נא את פתשגן דבר המשפט אשר נחרץ עליך."

בֶּרַע הוציא מכיסו מגלת ספר ויקרא: “שופטי הצדק חָרצו על האיש מארעל חרש אבנים לְהֵאָסֵר בבית האסורים אם לא ישלם ליעקב פֿערראנד הסופר 1300 פֿראנק עִם תרבית אשר הוא נושה בו.”

“אך בשמת? בשמת?” צעק מארעל כאיש נדהם, “איה בשמת? אַיֶהָ? העזבה את בית הסופר? העזבה את ביתו כי יש את נפשו להורידני בור שחת? אֵי שמים! מה היתה אחרית בשמת? -.”

“מי היא בשמת?” שאל אחירע.

“הניחה לו לדבר,” אמר ברע, “האינך רואה כי אין בראשו נכונה? לֵך אתנו מאָרעל! מַהרה וָלֵכָה!” קרא ברע בקול ויקרב אל מאָרעל, “אל תעצרנו עוד בבור צחנה הזה; נפשי אִותה לשאוף רוח צח, ופֹה אך רוח קטב וָדָבֶר!”

“אל תלך אתם, מארעל!” צעקה רחל בשארית כֹּחָהּ “לְחַם את לוחמיך! הה, קְבַע את קובעיך נפש! אל תהי מוּג לב, ואל תתן לשבי נפשך, וּזְכָר נא כי אז נמות כלנו ברעב…”

“דומי סכָלה!” נתן עליה אחירע בקול פחדים. “אם ישלח בעלך אצבעו בי, אז אעשה אותו כָלה!”

ומארעל אשר כל מעיניו אך בבשמת בתו, לא שמע את הדברים האלה, ופתאם קרא בעליצות לב מר: “בשמת עזבה את בית הסופר - עתה אלך בשמחת לבב אל בית האסורים.” אך בהביטו את אשתו וילדיו, נאנח במרירות ויזעק: “אפס מי יְחַיֶה אז את נפשות אביונים נקיים האלה? החפץ יחפוץ הסופר בְּמוֹת צאן אובדות ההן? אויה!”

“שים קנצי למִלים,” אמר אחירע “מַהרה וּלְכָה אתנו!”

“הה אדוני הטובים!” קראה רחל ממשכבה, “סלחו נא לי כי דברתי אתכם קשות - לא אאמין כי תקשיחו כֹה את לבבכם להוריד את מארעל לבור השבי; כי מה תהי אז אחריתי ואחרית חמשה יְלָדַי ואמי האומללה אשר הֻכתה בשגעון? הביטו נא וראו את אמי העניה הרובצת שם ארצה ובבשרה תשרוט שרטת - חוסו נא אדוני! בשם אלֹהי הרחמים, חוסו נא!” הוסיפה רחל להתחנן ולבכות, וַתֵּפֶן אל בניה ותאמר אליהם: “כִּרעו נא ילדי האובדים! כִּרעו לרגלי האדונים הטובים האלה, ועפר רגליהם לַחֵכוּ לבל יוליכו את אביכם לבית האסורים, את אביכם הנותן לכם לחם!”

אך הילדים הערומים והיחֵפים לא נועזו לעזוב את רִבצם, ויוסיפו לְיַלֵל על משכבותם. והמשֻגעה בהאזינה את השאון והרעש אשר בבית, ובהביטה את פני האנשים המוזרים הֵגיחה אנקת יְלֵל ישימון מקירות לבה וַתִּלָחֵץ אל הקיר בקול יְלָלָה איומה מאד, מארעל התפלץ, לבו מת בקרבו, והוא היה לאבן, כי הרעה הנשקפת עליו, נוראה היא עד אין קץ, עד כי לא יָכוֹל האמין אם הוא עֵר או יָשן וחלום רע יבעתהו. מרגע לרגע עזבהו כחו, וישב על כסאו בראש כפוף, בידים רפות ובמתנים מלאות חלחלה.

“אלפי רעמים יפוצצו את הנָבל הזה!” הרעים ברע בקולו על מארעל, “התלך אתנו כרגע? ואם מאן אתה ולקחנו אותך בחזקה! התאמין כי באנו לשוח ולהתענג בבית מָחראות זה? לֵך אתנו כרגע! ואם תאַחר עוד מעט, וסחבנוך סחוב והשלך עד בור השבי - .” ובדברו החזיק את מארעל בחוזק יד ויניעהו וינידהו הֵנה והֵנה. המעשה הרע הזה, הפיל פחדי מות על יַלְדֵי מארעל, ובבהלה נָחו הילדים הערומים ממשכבם ויתנפלו ארצה לרגלי השוטרים וירימו קול נהי ובכי תמרורים: “חוסו נא! אל נא תמיתו את אבינו!.” למראה הילדים הערומים והמיַללים אשר כל עצמותיהם תרעדנה מִקָרָה ובַלָהות, הָמוּ מעט רגע רַחמי אחירע, ולבו הברזל נָע בקרבו, אך ברע האכזר בָּעַט בַּיְלָדִים המחזיקים וחובקים את רגליו ברעדה ויללה, וירחיקם מעליו. ופתאֹם נִהיתה עוד רעה נוראה בבית מארעל, רעה אשר אך לזִכרה יתפוצץ גם לב האבן: כי בת מארעל הבכירה השוכבת על מַצע תבן עם קציעה אחותה הצעירה והחולה, קראה בקול בּוֹכִים: “אמי אמי! - לא אדע מה היה לקציעה? - בשרה קר ככפור - עיניה נטויות עוד עלי, אך אין יש רוח בפיה -.”

הילדה הקטנה הזאת אשר חלתה מַחלת השחפת, יָשנה המָות בחֵיק אחותה הבכירה מבלי הֵאָנק ומבלי הוציא הֶגה מפיה, ועיניה נטויות על אחותה האוהבת אותה מאד. תקצורנה כל שפתי נאמנים להביע את מצרי שאול אשר מצאו את רחל אֵם הילדה לשֵמע הדבר הנורא הזה, לבה הִגיד לה כי מֵתָה עליה בתה העניה מחמל נפשה, וסערות אנָחות התפרצו ממעמקי נפשה.

“קציעה שוכבת כמתה, אתה אל רחום וחנון! יראה ורעד יבוא בי!” קראה הילדה הבכירה בגיחה משק התבן וַתִּפּוֹל בזרועות הורתה.

רחל שכחה כי אין בה כחַ לקום ממשכבה, ותתאמץ ותקם ללכת אל בתה, אך מֵאֵין אונים נפלה באנקת מָוֶת על רצפת הבית, וְהֵד אנקתה, כרעם מתחולל הִרעים בחדרי לבב מאָרעל, עד כי התעורר מתרדֵמת רעיוניו וירץ כברק אל בתו הילדה, והנה היא - מֵתה. כי צִנַת הקרח הנורא וזלעפות רעב הקריבו את מותה, וכל יצוריה קפאו ככפור מתגרת יד המות.

 

לד: בָּשְׂמַת    🔗

מארעל אשר מכובד תוגתו וחֶרדתו, סמרו שערות ראשו הלבָנות, עמד דומם ובלי-נוע, ועל זרועותיו גְוִיַת בִתו המֵתה ובעינים כֵּהוֹת וִיבֵשות מדמעות הוא מתבונן בה.

“מארעל! מארעל! תן לי את קציעה” קראה האֵם השַכולה ותושט ידיה אל בעלה. “לא אאמין, לא אאמין כי מתה הילדה; ובעיניך תראה איך יֵחם בשרה בהשכיבי אותה בחיקי.”

המשֻגעה ראתה את הסער המתחולל בבית, ותקם וַתֵּט את ראשה אחורי שכם מארעל הנִצב כנציב אבן עִם הילדה המֵתה, ורגעים אחדים התבוננה בִּגְוִיַת נֶכדתה מבלי הוציא הגה מפיה, ואחרי כן פתחה את דלתות שפתיה ותשאג שאגה מַרגזת נפש כחיה רעה רעבה, ותשב ותרבץ על משכבה, ולשונה תצמיד הדברים האלה: “רעֵבה, רעֵבה הילדה, רעבה!-.”

“ראו נא אדונַי!” אמר מארעל אל השוטרים, “ראו נא את בתי המֵתה - בת ארבע שנים - אמש נשקתי עוד אותה, ועתה - היא מתה - חֲיִי נא קציעה! חֲיִי נא בתי! ואני ארד תחתיך דומה -.” כה דִבר האב האֹבד, ובינתו חִשבה להסתתר.

“מארעל! הבה נא לי את בתי, נפשי אִוְתָה לראותה עוד הפעם!” קראה רחל בשארית כחה.

“הֵילִיכִי את הילדה!” אמר מארעל וַיַנַח את בתו בזרועות אמה, והוא כִסה פניו בכפות ידיו וַיֵבך בכי תמרורים מנהמת לב נשבר.

רחל השכיבה את גְוִיַת בתה על שק התבן ותשא קִינִים והגה וָהִי, וכל הילדים כרעו על ברכיהם אצל אחותם המתה ויבכו ויזעקו מרה.

השוטרים אשר רגע קטן נכמרו נחומיהם על מוֹת הילדה העניה, שבו ויכבידו את לבבם כבראשונה.

“שמע נא,” אמר ברע אל מארעל, “בתך מֵתה עליך, הוי, מה עז מכאובך! אך הלא כֻלנו בני תמותה, ואין לאֵל ידנו להשיב אחור את ימין המות -. ועתה אתה לֵך אתנו ואל תעמוד, ועד מתי נֵשב בביתך?”

מארעל לא הִקשיב את דבריהם, וַיַעזוב עליו שיחו ויאמר: “מי מִלֵל לי לפני רגעים אחדים כי יקטוף המָות את השושנה הנעימה הזאת? ואני עני וְגֹוֵעַ ואין ידי משגת לקנות לה ארון ותכריכים! - קציעה! קציעה! ערומה באת עֲלֵי תבל, וערומה תצאי ממנה - אוי לי! מי יתן מוּתִי אני תחתיך, בתי, בתי! -. אך מאֻשר אנכי כי לא באה עוד קציעה בשנים, ובעד ילדה קטנה כמוה יתן חרש העצים ארון קטן בלי כסף על דִברתי - ועגלה לשאת אותה למה לי? תחת זְרוֹעִי אשא את ארונה עד בית מועד לכל חי - הַא! הַא! הַא!” הרעים האומלל בקול שחוק מַכאיב לב, מורה מאד, כי בינתו התנודדה, וטעמו שֻנָה.

“בינת האיש הזה, נוֹעַ תנוע.” אמר אחירע אל ברע. “ראה נא איך יְעַוֶה פניו כפני משתגע - והאשה המשֻגעה מיללת שם כזאֵבה רעֵבה - והזעקה הקיפה את כל פִּנוֹת הבית - מה רב אֲסוֹן הבית הזה! - אך בכל זאת נמַהר נחישה מעשינו - ואם מֵתה בתו, היש בנו אשם? - איש עני כמוהו, למה זה יוליד בנים רבים?”

“בּוֹא, בוא אתנו! מַהרה! חושה כרגע!” אמר ברע בהחזיקו ביד מארעל, “ועד מתי תעצרנו בחדר מות זה? אם אין לך לשַלם את אשר לָוִיתָ, תקח עָנשך בבית האסורים-.”

“האדון מאָרעל - בבית האסורים?” נשמע קול מאחורי הדלת, וכרגע הופיעה עלמה יפה בבית.

“הוי יונת-צחוק!” אמר אחד הילדים אל העלמה ההיא, “הצילי נא את אבי מיד האנשים האלה החפֵצים לסחוב אותו לבית האסורים, גם קציעה אחותי מֵתה.”

“קציעה מתה? אויה!” קראה העלמה יונת-צחוק בקול בּוֹכִים, “ואביך יֵאָסֵר בבית האסורים? לא אאמין למִשמע אזני!” ובדברה הביטה פעם על מארעל ואשתו ופעם על השוטרים, ואחירע נִגש אליה ויאמר: “עלמה יפה! השיבי נא את האיש הזה לתבונתו, בתו אהה מתה עלו, אך אנחנו צֻוינו להביאו אל בית האֵסור בגלל אשר לָוה ולא שִלם - ואנחנו שוטרי בית המשפט.”

“אם כן אמת הדבר!” קראה העלמה וַתְּפָרֵשׂ ידיה.

“אמת נכון הדבר, והנושה שלח לקחת את האיש הזה לבור השבי.”

“אֵי שמים!” צעקה העלמה, “מה לעשות להצילו מדעתו?”

“מה לעשות? אחת משתי אלה: לשַלם או להֵאָסֵר. וְאַתְּ טובת לב! אולי תַּלְוִי לו אלפַיִם שקלי כסף?” אמר ברע בלעג ובלזות שפתים, “ואם תעשי כזאת, אז נלכה לנו ברגע הזה.”

“אֲבוֹי!” יָללה העלמה, “הלא גם נפש נחושה תִדלוף פה מתוגה, ואתה תלעג עוד לאֵיד נורא כזה!”

“ואנכי לא אלעג,” אמר אחירע אליה, “ובאמת אשאלך אולי תוכלי לעשות תחבולה לבל תראינה עיני אֵם הבנים בקחתנו את בעלה מזה, ובזאת תסתירי עמל מעיניה גם מעיני אישהּ -.”

העלמה שמעה בקולו ותגש אל רֵבץ רחל אשר עששו עיניה מדאבון לבה עד כי לא ראתה את העלמה הנצבת עליה, רגעים אחדים.

בינת מארעל שבה אליו לאט לאט, אך כל עצבותיו נערמו ויתיצבו כנֵד מול עיניו, ויתבונן כי רק הסופר חטא ואשם בהקשיחו את לבבו כיענים במִדבר, והשוטרים אך כלי משחֵתו המה.

“האין קץ ותכלה לשִבתנו פה?” צעק ברע, “מהר, חיש קל ולך אתנו כרגע!”

“לא אוכל לעזוב את אבני חפץ אשר על שֻלחני!” ענה מארעל, “אשתי שִנתה את טעמה מעוצֶם צרותיה, ומי ישים עינו על אבנים יקרות כאלה?”

“טוב, טוב הדבר,” אמר הפסח בלבו, “אני אגיד זאת ללילית -.”

“הרפוני נא אך היום הזה,” התחנן מארעל, “עד אשר אשיבה את האבנים ליד בעליהן, ומחר שובו הֵנה ועשו אתי כטוב בעיניכם.”

“זאת לא נוכל עשות, וברגע הזה נריצך אל בור השבי, ואת האבנים קח אתך - מַהרה ובוא! כי עיני אשתך מוסבות כָּעֵת מנגדך ולא תראה בלֶכתך עִמנו -.”

הניחו נא לי עד אשר אקַבר את בתי!" חִלה מארעל את פניהם בדמעות עין ואנחות לב.

“לא, לא נַרפך עד ארגיעה!” נתנו עליו השוטרים בקול פחדים.

“מתי נֶחרץ משפטי זה?”

“זה כארבעה חדשים, אך יעקב פֿערראַנד הִטה חסדו לך עד יום אתמול, כי רב חסד הוא, ועתה צֻוינו להביאך אך בית האֵסור.”

“ביום אתמול צִוה הסופר לאסרני? ומדוע לא באה בָשמת הֵנה? הה! אַיֶהָ? מה נעשה בה?” אמר מארעל בקחתו את האבנים מעל השלחן וישימן בארגז קטן, ויוסף לדבר: “אבל עוד העת גדולה לחשוב בבית האֵסור אל אֹדות בשמת-.”

“קח את בגדיך ולכה אתנו,” דברו השוטרים אליו.

“בגדים! ואין לי - ואתם הלא תבושו ללכת ברחובות קריה עם איש לבוש קרעים כמוני.”

“על יד המדרגה נִצבת עגלת צב, אשר עליך לתת שכָרה ובה נשב ונסעה עד מחוז חפצנו, וְעַיִן לא תשורנו.” ענה ברע בלעג.

“אבי!” קרא אחד הילדים אל מארעל, “הָאֵם קוראה לך,”

“שמעוני נא אדוני!” אמר מארעל בלחש אל השוטרים, “עשו נא עמדי חסד ואמרו נא בקול רם כי עתה תַרפו ממני ותלכו לכם ומקץ שלשה או ארבעה ימים תשובו הֵנה, וצאו החוצה וחכו עלי על המדרגה, ובעוד שלשה או ארבעה רגעים אצאה אליכם - לבעבור לא תראינה עיני אשתי ובני בקחתכם אותי ויעוררו זעקת שבר …כי יגורתי פן אשתגע אז ממראה עיני ומשמע אזני.”

“אך אולי תַּשְׁלֶה אותנו ותמלט כצבי מיד?” שאל ברע.

“חי ה' אֵרדה אליכם בעוד רגעים אחדים!”

“אין מנוס לו בלתי אם דרך המדרגה. ושם נתיצב אנחנו,” אמר אחירע, “ועל כן נעשה את שאֵלתו.”

“שמענו בקולך,” אמר ברע אל מארעל. “אנחנו נחכה עליך בחוץ, אך אל תאַחר מֵרדת אלינו.”

“שמע נא,” קרא אחירע אל מארעל בקול רם, “שמע נא אם באמת ובתמים תבטיח כי מקץ ארבעה ימים תשַלם את אשר לָוִיתָ, נלכה כעת מזה, אך אתה שמור נא מוצא שפתיך.” וברע ההוא יצאו השוטרים מהבית, והפִסח הקטן הסתתר בסתר המדרגה לבל תשורנו עין.

“ראי נא רחל,” אמרה יונת-צחוק, “השוטרים חלפו הלכו למו.”

“אִמי!” אמר הילד הבכור, “השוטרים לא יקחו עוד את אבינו מזה.”

“מארעל, מארעל! קח לך אבן שהם ומכור אותה, ואיש לא ידע מזה” אמרה רחל ברוח חֻבָּלה, " ואז לא תרעב עוד קציעה ללחם, ולא תמות עוד."

מארעל התבונן כי בני ביתו גָרעו ממנו עיניהם, ויתגנב ויצא בלאט מביתו, ובראות ברע אותו, נתן עליו בקולו: “רֵד מהר, רֵד!” “חוסה נא עלי” התחנן עליו מארעל, “וחַכה עוד רגע קטן.” ובדַברו כרע על ברכיו וישקף בעד חוֹר הדלת על אשתו וילדיו, ויאמר: “חֲיוּ בשלום ילדי הנעימים! חֲיִי בשלום רחל! ביד ה' אפקיד אתכם, מַחמדי הטובים, והוא יכַלכלכם!” “הקץ למעשה תעתועיך?” דִבר ברע אליו באפו “רד מהר ואל תעמוד!”

מארעל קם מכרוע על ברכיו, והנה קול קורא מתחתית המדרגה: “אבי! אבי!” “בָּשמת!” קרא מארעל במועל ידיו, “רב לי כי אראֶנה ואחַבקנה בפעם האחרון.” “מהֻלל שם ה'! עוד לא העברתי המועד.” אמרה בשמת, ותמהר ותעל על שְׁלַבֵּי המדרגה. “הרגעי נא!” נשמע עוד קול אחר מתחתית המדרגה, “הרגעי נא, אני ואלפֿערד נצבים פֹה ולא נטוש את האנשים ללכת מזה עד אשר תדברי אתם את דבריך.” כה דִברה אשת פיפילעט בקול גדול ותתיצב עם בעלה לרגלי המדרגה.

אחרי רגעים אחדים נפלה בשמת בזרועות אביה, ומארעל קרא בגילה וחִיל: “האַתְּ היא בשמת בתי, בת עיני? - אך מה לך כי כה חָוְרוּ פניך? אהה ה'! מה לך, בתי?”

“אין דבר, אין דבר - רק יגעתי במרוצתי - ועתה הא לך פָּרָשַׁת הכסף אשר עליך לשַלם-.”

“מה זאת, בשמת?” שאל מארעל בתמהון.

“הִנך חפשי, אבי! הֵא לך פדיון נפשך.”

“מי הִגיד לך את אשר נעשה לי?”

“ידעתי הַכל - ידעתי! קחו אדונַי את הכסף,” אמרה בשמת אל ברע בתתה לו צרור כסף.

“אך מֵאַיִן לך כסף, בתי? מֵאַיִן?” שאל מארעל בְרָגזה ובדאָגה.

“עוד מעט וְאַגֵדְךָ, אך עתה הֵרָגַע נא - גם לֵךְ והרגיע לבב אמי.”

“לא, לא תמושי מזה עד כי תגידי לי מֵאַיִן לקחת את הכסף,” אמר מארעל.

“חַכֵּה נא מעט,” אמר ברע אל מארעל ויספור את הכסף, הלא פה רק 1300 פֿראנק - ואיה הַיִתְרָה?"

הלא עליך לשַלם רק 1300 פֿראַנק, אבי?" שאלה בשמת בשממון.

“כן הדבר,” ענה מארעל.

1300 פֿראנק הוא רק הקרן", אמר ברע, “ואיה התרבית? הלא מעת קחתך הכסף עד הֵנה עליך לשַלם עשתי עשרה מאות פֿראנק תרבית!”

“אֵלִי! אלי!” יָללה בָשמת, “אני האמנתי כי הוא לא נושה בך כי אם 1300 פֿראנק - אדוני הישר,” אמרה בשמת אל ברע, “היתרה ישֻלם לך אחרי ימים אחדים-.”

“בעוד ימים אחדים? - טוב הדבר; הביאי את הכסף אל בית המשפט, והשופטים ישלחו את אביך לחפשי, כי להם המשפט לעשות ככה, אך לא לנו - עתה לְכָה אתנו!” דִבר ברע אל מארעל , “לכה אתנו לבית האסור ואל תעמוד רגע קטן!”

“התִקחו את אבי בּחָזקה?” צעקה בשמת.

“אם לא ישַלם את התרבית נִסחבהו סָחוב והַשלך אֶל בור השבי, אחירע! לֵך לראשונה…”

“חסד! חסד!” בָכתה בשמת ותחנן אל השוטרים, וברע התנפל בזעם על מארעל וַיַחזק בו בחוזק יד ויקרא: “אם תמאן ללכת ברגע הזה, אשים בסד רגליך ועם מצִנִים אקחך אל המהפכת…”

“הוי אבי האֹבד! שוא דמיתי כי אצילך מירָדי בור!” אמרה בשמת ותפָרש בידיה.

“אהה! אין צדק בשמים, ובמרומים אין חסד!” קרא מארעל במרירות.

“צדק משמים נשקף!” קרא פתאֹם קול אדיר ונעים, וברגע ההוא נראה רודאלף על פתח בית מארעל - כי הוא עמד אחרי הכותל וישמע את כל הדברים הנזכרים בזה -. פני רודאלף הפיקו יגון ודאבה ועיניו מְזָרות חסד ורחמים גם רוֹגֶז וקצף, השוטרים נבהלו נחפזו ויסוגו אחור, מארעל ובתו השתוממו למראה עיניהם, ורודאלף הוציא מכיסו צרור שִטְרֵי כסף ויקח שלשה מִנהם ויושיטם לברע ויאמר אליו: “הֵא לך 2500 פֿראנק; ואתה הָשיבה את הכסף אשר לקחת מיד העלמה הזאת.” והשוטר אשר השתומם למראה עיניו, לקח את השטרות מיד רודאלף ויתבונן בהם פנים ואחרו ויסתירם בצלחתו, אחרי עבור רגעי התמהון, שב כובד לבב ברע אליו ויתבונן אל רודאלף מכף רגלו ועד ראשו, ויאמר: “בשטרות האלה לא חָלוּ ידי מְזיֵף, אך מֵאַיִן לקחת מטמון כזה? - בגדיך לא יעידו על עֹשֶר רב כזה -.” כי רודאלף היה לבוש אז כאחד מבני העם, ובגדיו מעֻפרים בעפר בהיותו בבית פיפילעט השוער.

“הלא צויתיך להשיב להעלמה הלזו את כספה!” ענה רודאלף קשה.

“הלא צויתיך! - היש לך צדקה לצַוֹת עלי?” קרא השוטר בנופפו אגרופו מול פני רודאלף.

“הָשיבה לה את כספה!” דִבר אליו רודאלף שנית וַיַחזק בזרוע ברע בחֶזקת היד עד כי כָרע השוטר ויפול ארצה מתגרת היד החזקה הזאת, ויזעק: “הה אל תְּשַׁבֵּר נא אֶזְרוֹעִי מִקָנָהּ!”

“השיבה את הכסף! הלא שֻלם לך עד קשיטה אחת, ומה לך עוד פה? הָשֵב להעלמה את כספה, וברח לך מזה, ואם תתמהמה עוד רגע, וְגִלְגַלְתיך מן המדרֵגות.”

“הה! הוי! הֵא הכסף -.” אמר ברע בהשיבו את הכסף ליד בשמת. “אך הִשָמֵר לך מֵהִתְעַמֵר בי עוד בגלל כי עָצַמְתָּ ממני, פן…”

“מי שָמך לשר ולמושל כי תעולל עלילות כאלה?” שאל אחירע בהִסָתרו תחת שכם ברע.

“מי הוא האיש הזה כי יָעוֹז לעשות כֹה? מי הוא?” שאל ברע.

“מי הוא? הה סָכָל! הוא בְחִיר כל גָרֵי החצר הזה,” קראה אשת פיפילעט אשר באה אז לבית מארעל בחפזון, ובידה סיר מָרָק רוֹתֵחַ אשר הביאה לבני מארעל.

“מה להמכשֵפה הזקֵנה הזאת ולנו?” אמר אחירע.

“אם תִגעו בי ביד, אנַקר את שתי עיניכם בצפרני אלה!” קראה אשת פיפילעט בזעם, “והאדון רודאלף יְגַלְגֶלְכֶם כרגע מן המדרגה, ואני אטאטא אתכם במטאטאי, ובִערתי אחריכם כאשר יבער הגלל עד תֻמו!”

“הזקנה הזאת תִּסְעַר להפיצנו - כסף השִלומים הלא קִבלנו, גם בעד טָרחנו שֻלם לנו, אם כן נמהר ונלך מזה.” אמר ברע אל אחירע.

“קח לך את ספר הַחוֹב,” אמר ברע אל מארעל בהשליכו את הספר לרגליו.

“הָרימה את הספר מן הארץ! הלא שֻלם לך הכסף ולמה זה תשפוך בּוּז על האיש מארעל?” אמר רודאלף בהחזיקו שנית בזרוע ברע. והשוטר העריץ הזה בראותו כי עוד רגע קטן וְתֵקַע אֶזְרוֹעוֹ מקנה בחזקת יד מתקוממו, הֵשַח וירם את הספר מהארץ ויתנהו ליד מארעל העומד כאיש חולם חלום.

“אף אם ידך מְטִיל ברזל, הִשָמֶר לך פן תִּפּוֹל בידי וגדעתי את זרועך!” אמר ברע וירם ידו מול רודאלף וימהר הוא ורעהו וינוסו, ואשת פיפילעט נָקמה את נקמת רודאלף, וַתִּשפוך את מְרַק הסיר הנפוח אשר בידה על ראשי השוטרים, אשר לולי נָסוֹגוּ אחור, נִכְווּ במרק הרותח ההוא.

“רבבות רעמים וברקים!” צעק ברע, “מי זה שפך מֵי אש עָלינו?”

“אלפערד!” קראה אשת פיפילעט אל בעלה, “אלפערד! זָקֵן! תְּנָה ממהלומות פטישך או באבן או באגרוף על ראשי השוטרים האכזרים ההם, כי הם נועזו לחָרף גם אותי, את אשת נעוריך! הך, אלפֿערד! הך ואל תחוס!” ובחרות אפה זרקה על השוטרים גם את הסיר אשר בידה, והסיר נשבר לרגליהם בקול רעש גדול.

בעת אשר הרעימה אשת פיפילעט אלפי קללות וגדופים על השוטרים, התנפל מארעל לרגלי רודאלף ארצה, ויאמר: “אתה הוא מלאך מושיעי! אתה חִייתני מיָרדי בור, הֶחיית את כל בני ביתי -.”

“לה' הישועה!” ענהו רודאלף, “ואתה בָרֵך נא את שמו, וידעת היום כי הוא מושיע ישרי לב, עיניו אֶל חסידיו! ואזניו אל שַועתם!”

 

לה: יוֹנַת-צְחוֹק    🔗

בשמת בת מארעל היתה כבת שמונה עשרה שנה, יְפִי עלומים וְתוֹם יִשרת לבבה, הופיעו על פניה, ויפעת חן וחסד שפוכה על כל בַּדֵי עוֹרָהּ. ואנחנו לא נִיגע לריק לְתָאֵר בחרט אנוש את הרעיונות השונים אשר הִתרוצצו בלבב בעלמה הזאת, גם בלבב אביה ואִמה וכל בני הבית בהִתבוננם על רודאלף איש חסדם הגואל משחת חייהם. השמחה העזה אשר התגעשה פתאֹם בקִרבם, הִשכיחה כמעט רגע את מוֹת קציעה הילדה האהובה. ורודאלף אשר חפץ להודיע לבית מארעל כי לא יוסיפו עוד לסבול רעב וָחוֹסֶר, גם להסתיר מהם כי הוא הִפליא חסדו להם, שם פניו אל מארעל, ויאמר:

“ההיתה אשה כְבודָה פה אתמול בבוקר?”

“כן, אדוני, וחֶרדתה גם תוגתה הֵעִידוּ כי עָנְיִי ומרודי נגעו עד נפשה-.”

“אותָה שלח ה' להיות לכם למושיע, ואני רק סוֹכֵן ביתה וְסָר אֶל מִשמעתה-.”

“הגבירה ההיא…”

“הגבירה ההיא שָלחה אותי הֵנָה לְחַלֵץ אותך מֵעָניך, כי אני גליתי שלשום את אזנה מה רבו צרותיך - כאשר ספרה לי אשת הַשֹׁעֵר - והגבירה היתה אתמול בביתך, ועיניה ראו כי לא הִגדתי לה אף הַחֵצִי, והיום צִוְתָה עלי לעשות אתך חסד אלהים - וגם בימים הבאים לא תסתיר הנדיבה ההיא את פניה ממך עד אשר תשים לך מקום להשתכר שכר רב…”

“מה יקר חסד הגבירה הזאת!” אמר מארעל, “הלא צָדקתי באָמרי כי לוּ ידעו העשירים את עֳנוּת עני, כי אז חָמלוּ עליו.”

“השמעת, רחל, כי בעלך יצדק בדבריו!” אמר רודאלף.

“מֵאַיִן ידעת, אדוני, את שֵם אשתי? ומי הִגיד לך את הדברים אשר נעשו אתי כיום?” שאל מארעל בתמהון.

ממוצאי בקר נחבאתי בזה," אמר רודאלף, “כי חפצתי לראות את מעשיך ולשמוע את דבריך מבלי אשר תדע אתה כי רואה ושומע אני את כל הנעשה בביתך, ובכן מצאתי ראיתי כי הנך ישר באדם, בר לבב ונפש יקרה, וברגע אשר חפצתי לצאת ממחבואי ולהצילך מיד השוטרים, שמעתי את קול דברי בִתך, והנחתי לה את השמחה לפדות את נפשך, אך בראותי כי השוטרים עזי הנפש מנעו ממנה את השמחה הזאת, קמתי אני להושיעך כמצֻוה עלי מפי הגבירה אשר היתה אתמול בביתך. כי הגבירה ההיא הזילה את הזהב הזה מכיסה לחַלצך מעָניך, גם פקדה עלי לבַשרך כי היא תעש לך בית נאמן, תפתח לך מְקור חיים ומַעיני ישועה כיאות לישר לב וצדיק תמים כמוך מאָרעל ידידי.”

“אך מה שֵם הגבירה היקרה ההיא?” שאל מארעל, “מי היא הַחַשְמַלָה הסוככת כנפי צדקתה על עני וגֹוֵעַ כמוני? הגידה נא לי!”

“אם תבטיחני אתה גם אשת פיפילעט להַסתיר את שְמָהּ, והגדתי לך.”

“אנחנו נִשָבֵעַ להעלים את שמה!” אמר מארעל ואשת פיפילעט כאחד.

“שֵם הגבירה הלא הוא” ימימה אשת השר מארקיז פֿאן הארווילע", אמר רודאלף.

“הה!” קרא מארעל במועל ידיו, “הַשֵם הנכבד הזה קדוש יְהִי לי! כי הוא שֵם המלאך הגואל אותי מכל רע. יִשָכַח שמי אם אשכחהו, אם לא אברכהו שבע ביום, ואתפלל בעדו לרגעים -. הגבירה ההיא חִלצה נפשי ואת נפש אשתי וִילָדַי מִמָוֶת…הוי, ורק את קציעה בתי קִדם המות!” ובדברו מחה רסיסי דמע מעל עיניו.

“מאת ה' היתה זאת, ומי יאמר אליו מה תעשה?” אמר רודאלף בפנים זועפים. “ועתה איש יקר? הנה לפניך חדרי ביתי אשר במכפֵלת החצר הזה, בוא נא אתה וכל אשר לך וּשְבו שָמה עד אשר תקחכם הגבירה היא אל בתים טובים וחדרים מְרֻוָחִים מהם. מהר נא אדוני לבוא אל חדרי מושבי, ואני אבקש את פיפילעט להכין ארון ותכריכים לקציעה ולהביאה אל בית מועד לכל חי.”

“חלילה לי אדוני!” ענה מאָרעל, “חלילה לי אדוני לְהָנִיד את רגליך מבית מושבך - לא, לא אדוני! ומה גם עתה אשר לא אירא רע עוד, עתה יֵחָשֵב לי מעוני הדל כהיכל עוֹנֶג, ואם יחנני ה' להשיב את בשמת אלי, האח, אז תפָאר היא את ביתי כבראשונה.”

“בשמת בתך לא תעזוב עוד את ביתך, ואִתך יחד תאכל בטוב אשר ייטיב לך ה'”, אמר רודאלף.

“הֲיֵאָמנו דבריך, אדוני? היִתָּכן הדבר הזה? רעיוני נבוכים, והנני כחולם חלום - התשועה הנפלאה הזאת תתן עֵדֶיה כי עיני ה' פקוחות על כל דרכי איש, ורחמיו על כל מעשיו.”

“בְּטַח בה' תמיד, כי הבוטח בו חסד יסובבנו. ועתה ידידי! בוא נא אתה וכל בני ביתך אל חדרי משכני, ואני אשכור לי בית אחר לשִבתי. גם הגידה נא לי אם האיש יעקב פֿערראַנד הוא הסופר הַגָר ברחוב הנקרא רוע דו סענטיער?”

“כן אדוני!” הידעת אותו? - הוי העריץ הצבוע הזה דִכא לארץ חיָתי, ומי יודע אם לא נגע גם בכבוד בשמת…?" ובדַברו ספק כפיו וירקע ברגליו.

“האכזריות אשר עשה לך הסופר, תעיד כי לא בצע את מזִמתו, ולבעבור הנָקָם מבִתך צִוה להסגירך על מסגר - אך לולי זאת דִמִיתי אז גם אני כמוך, כי איש עושה מזִמות הוא, ושבע תועבות בלבו - אך גם יומו יבוא וישֻלח ביד פשעו לחרפות ולדראון עולם!”

“הון וָעֹשֶר בביתו, גם הוא מִתחפש בבגדי קֹדֶש ומי זה יְגַלֶה עונו?” אמר מארעל באנחת לב.

“השמים יגַלו עונו!” קרא רודאלף, “הלא ידעת כי למלאכי אֵל שדי אין מִספר, אליך שלח מלאך השלום להצילך מרעתך, ובו ישַלח מלאך אכזרי לשַלם לו כרעתו -.”

ברגע ההוא ירדה העלמה יונת-צחוק מעלית בית מארעל ועיניה מְמֻלָאות בדמעות. “שמעי בת!” אמר רודאלף אליה, “נפשי אִוְתָה לְפַנוֹת את חדרי מושבי להאדון מארעל ולבני ביתו עד אשר תבוא הגבירה - אשר על פיה אני עושה חסד למארעל - ותקחהו אל בתים גדולים וטובים מאלה.”

העלמה הביטה פני רודאלף בתמהון, ותאמר: “מה רב טובך, אדוני! חסד אלֹהים הוא זה!”

“אולם אַתְּ בתי,” אמר רודאלף אליה, “אַתְּ תַּרְשִׁינִי לערוך את מכתבי חשבונותי בחדר מושבך עד אשר אמצא לי בית אחר לשִבתי.”

“בכל לבבי אֶתֶּנְךָ אדוני שֶבת בחדרי עד שתחפץ!”

“אם כן הדבר, יואל נא האדון מארעל לָרֶדֶת עִם כל בני ביתו ולשֶבת בחדרי ביתי.”

“אבי! האֵם קוראה לך, בוא, בוא נא אבי!” קרא אחד הילדים למארעל.

“לך נא מארעל ידידי,” אמר רודאלף אליו, “ואני אלך לי וּפִנִיתִי את חדרי ביתי למענך, ואז אקראך…”

“עתה שכֵנתי הנדיבה,” אמר רודאלף אל העלמה יונת-צחוק, “עתה עוד שאֵלה אחת לי אליך, הנה נא ידעתי כי בת חַיִל אַתְּ בהליכות בית, על כן הביאי נא לי עצה איפה אקנה בגדים בעד מארעל ובני ביתו, גם שֻלחנות, כסאות, מְנוֹרוֹת, מטות וכרים וכסָתות וכל המחסורים אשר יחסרו למאָרעל בשִבתו בחדרי ביתי אשר אפַנה למענו?”

" הלא ידעת אדוני," ענתה העלמה, “הלא ידעת כי ברחוב הזה שוּק המסחור הנִקרא בשֵם הֵיכָל”, שם ימָכרו כל המחסורים אשר יחסרו לאנשים כמונו, ושם תמצא ידך לקנות כל כלי בַיִת וכל מיני בגדים בעד מארעל וביתו. אפס איפה תקח כסף רב כזה? ."

“דעי נא בתי כי הגבירה אשר צִוַתְנִי לשום עיני על מארעל לטובה, היא פָקדה עלי לבל אחשוב כספה ולא אחוס על זהבה… ועתה בואי נא אִתי אל ההיכל.”

"אלך אִתך אדוני אף כי לא בידי עתותי…אמרה העלמה, “אך חַכֵּה נא מעט עד אשר אלבש את בגדי.”

“אם תואילי בתי אביא את כתבי חשבונותי אל הדרך בטרם תלבשי את בגדיך,” אמר רודאלף אליה.

“טוב מאד, אדוני! ואז תראינה עיניך את הליכות ביתי”. ענתה העלמה ותרד אל חדר מושבה, ורודאלף בא אל ביתו לנַקות את בגדיו אשר עֻפּרו בעלית בית מארעל, ואחרי כן בא אל חדר יונת-צחוק. במרוצת דברינו נודיע את הקורא מדוע לא נודע אל רודאלף כי הזמירה נִגזלה לפני היום ההוא בתִגרת ידי שודדים ומרצחים. גם נַזכיר פֹה את הקורא כי רק העלמה יונת-צחוק ידעה את מקום משכן זערמען בת הגבירה נעמי, ונפש רודאלף אִוְתָה לדעת זאת. הליכתו אל ההיכל עם העלמה, היתה לבעבור יִתְוַדַע אליה עד כי תאמין בו וּתְגַל לפניו את תעלומות זערמען, גם לבעבור גָרש מלבבו את יגונו העז על דְבַר מוֹת הילדה בת מארעל, אשר היתה כבת ארבע במותה, וכן היתה גם בתו כאשר מתה עליו. ובאמת היתה מרים (היא הזמירה) כבת ארבע שנה בעת אשר נתנה אותה סוֹכֶנֶת בית יעקב פֿערראנד אֶל לילית לגדלה בביתה. במֶשך הסִפור הזה נודיע להקורא למה זה ועל מה זה הסגירה הסוכנת ההיא את מרים ביד לילית.

 

לו: תּוֹלְדות יוֹנַת-צְחוֹק    🔗

העלמה יונת-צחוק היתה כבת שמנה עשרה שנה כהזמירה רְעוּתָה וחברתה לפָנים בבית האסורים. שתי הנערות האלה נִפלגו בתכונות נפשותיהן ובהליכות חייהן אשה מעל אחותה. הזמירה היתה עצובת רוח תמיד, וּשְׂעִפֵּי יגון התנוססו במשכיות לבבה כל הימים, דאגת ימים יֻצָרוּ שָברה לבה, ודמיונים שונים עוכרי שְאֵר ונפש הֵציקו לה בלי הפוגה, ויונת-צחוק היתה צֹהֶלֶת ושׂמֵחה תמיד, צחוק נעים יופיע על פניה, פיה מלא שחוק ולשונה רִנה, מחשבות שלום וָאֹשֶר רחפו בבתי נפשה כל הימים, ודאגת מחר גם תמורות העתים וחליפותיהן לא עָכרו את רוחה את רוחה הטוב רגע קטן, ורק בראותה עֱנוּת עני ובשמעה שַוְעַת נכֵאים וקשֵי יום, רק אז הִתקדרו רעיוני שִמחתה בעָבי יגון, וּמְטַר דמעות מעפעפיה יָזֹקוּ, אולם כהפנותה שכמה ממרירי יום ההם, שָבה רוח ששונה וַתְּטַהֵר העננים, וּנְעִים זֹהַר יִגַהּ עליה כבתחלה. הזמירה בָחלה תשואות קריה וּשְאוֹן עליזיה, ונפשה נכספה גם כלתה לָשׂוּחַ בִּנְאוֹת דשא על מַרבדי שושנים ונצנים חטֻבים אֵטון האביב, ויונת-צחוק אָהבה הֶמְיַת עיר הומיה ורעש קול המונה ושאונה, וַתִּבחר מרצפת אבני פאַריז גם בעת רפש וטיט, מחֶמדת שדה זרע וכל יפעת נְוַת התולדה. היא פֵארה את חדר מושבה בכל פאֵר וָיוֹפִי ככל אשר השיגה ידה, וכל ששת ימי המעשה ישבה בביתה ותעש בחֵפץ כפיה, רק ביום השבת יצאה לשוח ברחובות קריה עליזה. יְפִי חן מַראיה וֶהֲדַר יפעת חֶמדתה, הִרהיבו עֵינֵי כל רואיה, אך תֻּמָתָהּ ויָשרה כמלאכי שמים סָככו בעדה וינצרוה מכל מִשְגֶה וְשִגָיוֹן -. צַיָר נפלא אשר עשה לו שֵם בארץ כשֵם רפאל אֲבִי כל חרשי צירים בדורו, ושמו קאַבריאָן, הִתרועע אליה ויחמוד יפיה בלבבו, אך לבה פָּנָה ממנו ולא הִטתה אזנה לו, וכל מַעְיְנֶיהָ היו בהעלם היקר זערמען בן נעמי - אשר רודאלף מבקש אותו, וכל ישעו וחפצו להשיבו אל אִמו -.

“מה טוב ומה נעים חדר משכנך!” אמר רודאלף אל העלמה בצעדו על מפתן ביתה, " לבֵיתֵך נאוה תהִלה -."

“כן אָהבתי, אדוני!” ענתה העלמה, “וזה כל מְשׂוֹשִי ותענוגתי.”

“מה נָאוו יריעות חלונך - וַאֲרון עֲצֵי ארז הלז, מה יפה מראהו…”

“על הארון הזה פִזַרתי כל כספי אשר אספתי בבית האסורים-.”

“בבית האסורים? מדוע אֻסַרְתְּ, יונתי?” שאל רודאלף בתמהון.

“על לא עָוֶל בכפי, כי אם בגלל עניי ומרודי.”

“בגלל עָנְיֵךְ אֻסרתּ עוד בבית האסורים? האם יֵחָשֵב עוֹני לעון?”

“שמע נא אדוני ותדע פֵשר דבר. אחרי מגפת החלי-רע נשארתי עזובה וגלמודה בחלד - ואז הייתי כבת עשר שנים -”

“אך מי כִלְכְּלֵךְ עד העת ההיא?”

“אנשים יקרים וישרים - והם מתו במגפת החלי-רע” (ובדברה נמלאו עיניה אגלי דמעה) מעט רכושם אשר הניחו אחריהם, לקחו הנושים, וְעָלַי לא שָת איש את לבו לחֻמלה. בראותי כי אין עוזר לי, הלכתי לפני פתח בית המשמר אשר היה נוכח פתח ביתנו, ואמרתי אל העומד על המשמר::אדוני! אבותי מֵתו עלי, ואני לא אדע אנה אלך? אנה אפנה? ומה אעשה?" ואז בא שר בית המשמר ויצו להוליכני אל בית האסורים כמשפט נערה משֻלחה וְעוֹטְיָה, ובכן הייתי כלואה בבית האסורים עד מְלֹאת לי שש עשרה שנה, ושֻלחתי לחפשי."

“אך מי היו אבותיך?” שאל רודאלף.

“את אבי לא ידעתי, ואמי הביאתני אל בֵּית אֹסֶף הילדים מִקוֹצר יד להביא לחמי, ובהיותי כבת שש שנה לקחה אותי אל ביתה, אך אחרי ימים מעטים הלכה בדרך כל הארץ, והאנשים היקרים אשר הִזכרתי לך ואשר גָרוּ בבית אבותי, לקחוני להם לבת בראותם כי נשארתי יתומה עזובה ואין מושיע לי -.”

“ומה היתה מלאכת האנשים ההם?”

“האיש גבריאל היה חרש עצים, והאשה חוה היתה אֹרֶגֶת, והוא גם היא היו שמֵחים וטובי לב תמיד, כל ימיהם כחגים ינקפו, פיהם מלא שחוק, ולשונם רִנה. דאגת מחר לא לָחצה לבותם, ועיניהם רק לְנוֹכַח הביטו. אותי אָהבו אהבה טהורה ונאמנה, מִפִּתָּם האכילוני, מכוסם הִשקוני, בחיקם נשאוני, ואהי שעשועיהם יום יום, כי לא היו להם בנים ובנות, דרכיהם והליכות חייהם שמתי גם אני לי לקו, וכמוהם הייתי שמחה וטובת לב, ופי מלא צחוק ושחוק בלי הפוגה, ועל כן קראו לי בשֵם “יונת-צחוק”, וזה שמי עד היום הזה. ויתר תולדותי אסַפר לך בשובנו מההיכל, ועתה נבואה נא אל בית פיפילעט הַשֹׁעֵר ונודיעהו כי בעוד שתי שעות יובאו אל חדרי ביתו בגדים וכלי בית בעד מאָרעל ובניו, ונבקשהו כי ישים עינו על החפצים ההם ויעלם אל חדָריך.”

“צָדקת, יונתי!” אמר רודאלף אליה, “נרדה נא אל בית פיפילעט.”

ופיפילעט יושב בפִנת ביתו וכובעו על ראשו כפעם בפעם וכל מחשבותיו על המנעל אשר הוא תוֹפֵר. “פיפילעט אדוני!” אמרה העלמה אליו, “חדשות אגידה לך - מאָרעל וכל אשר לו נושעו תשועה נצחת על פי האדון רודאלף שכֵני זה. ועתה אנחנו הולכים לקנות כל המחסורים אשר יחסרו למאָרעל וביתו, על כן יהי נא חסדך לשום עינך על החפצים אשר בעוד שתי שעות יובאו הֵנה, גם להעלותם ולהביאם אל חדרי האדון רודאלף אשר פִנה אותם בגלל מארעל ובניו לָשֶבֶת בהם ברחָבה וּרְוָחָה.”

“יהי אדוני רודאלף ברוך וּמְבוֹרָך בגלל חסדיו הנאמנים!” קרא פיפילעט בהניחו את המנעל מידיו ובנשאו מרום עיניו, “ואני אשימה עיני ולבי על החפצים אשר יובאו הֵנה, גם אביאם אל מקומם בשלום.” ברגע ההוא בא איש עטוף באַדרת שֵער אשר רק עיניו יֵרָאוּ החוצה, וישאל אם האשה בריעה בביתה. “הבאת מס”ט דעניש?" שאלהו פיפילעט. “מס’ט דעניש בשעה השניה בלילה,” ענהו האיש. “אם כן הדבר, עֲלֵה! כי בריעה בביתה כעת.” והאיש בעל האדרת נעלם כרגע ויעל על המדרֵגה לבית בריעה.

“מה זאת?” שאל רודאלף את הַשֹׁעֵר.

“היום יֵעָשה דבר גדול בבית בריעה, כי אנשים רבים עולִים ויורדים תמיד לדַבר עִם בריעה. והיום בבוקר אמרה אלי: כל איש אשר יואיל לבוא אל ביתי, תשאלהו: הבאת מס’ט דעניש? ואם יענך: מס’ט דעניש בשעה השניה בלילה, אז תתנהו לבוא אל ביתי.”

“נִפלאת היא בעיני!” קרא רודאלף.

“גם בעיני יִפָּלֵא הדבר, ועל כן אמרתי כי לא דבר ריק הוא, ומי יודע מה יֵעָשֶה בבית-בריעה? וּמה גם כי הַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע (ילד שובב ובן פריץ אשר הוא משָרת את צאֶזאר בראדאמאנטי) הוא עִם אשה זקנה עִוֶרֶת עין הנראת בשֵם לילית, באו הֵנה הלילה בשעה השניה אחר חצות. האשה לילית ישבה בבית בריעה עד השעה הרביעית, והעגלון חִכה עליה. מה חָפצה לילית בבית בריעה? וּמֵאַיִן היא באה בשעה השניה אחר חצי הלילה? שתי חידות הן, ולא אדע פתרונן!” אמר פיפילעט בתמהון.

“והאשה לילית נסעה מזה אחר השעה הרביעית בלילה?” שאל רודאלף.

“נסעה - אך אדַמה כי עוד היום תבוא שנית הֵנה, יען כי בריעה אמרה אלי להניח את לילית לבוא אל ביתה מבלי שאול את פיה מאין היא באה.”

רודאלף האמין - גם לא שָגה - כי לילית עָשתה רעה חדשה בלילה ההוא, אך לא ידע ולא שֶעַר בנפשו כי הרעה ההיא נָגעה אל עצמו ואל בשרו -. כצאתו עם העלמה מבית הַשׁוֹעֵר, והנה אשת פיפילעט לקראתם, כי שבה מהשוק עִם סל ירקות, וכראותה את רודאלף ואת העלמה, צָהֲלָה קולה ותקרא: “מה טוב ומה נעים לֶכֶת שָכֵן ושכנה גם יחד - האח! האהבה היא גְבֶרֶת התענוגים -.” וכרגע נעלמה הזקנה בחֶשכת אולם הבית, ותקרא: “אלפערד! הנה רעיתך באה!”

ורודאלף עם יונת-צחוק יצאו החוצה שלובי זרוע, וילכו למו.

 

לז: הֲלִיכוֹת יוֹנַת-צְחוֹק    🔗

כפור וקרח פִּזֵר החורף העַז על פני ארץ וחוצות, רודאלף ויונת-צחוק הולכים הלוך וקרב אֶל הַשוק הגדול המכונה בשם היכל. בעָברם על פני חנות גדולה ורחבת ידים, אמרה העלמה אל רודאלף: “הראית שם את מורה השעות ואת כוס הפרחים? אותם אִוְתָה נפשי לקנות, ואקוה כי עוד מעט ואאסוף דֵי כסף מקנתם.”

“הלא משכֻּרתך מִצער היא ואיככה תַחשׂכי עוד כסף רב לקנות כלי יקר כזה?” שאל רודאלף.

“מִדֵי יום ביומו אֶחְשֹׂך שלשים אגורות, כי מַאכלי לא בריאה, ולצמאי אשתה רק מים, בסוד משחקים לא אשב, ותענוגות בשר זָרוּ לי, ועל כן תמצא ידי לאסוף כסף. אפס כי זה כִשְׁבֻעַיִם בראותי כי נִקְיוֹן שִנַיִם וְחוֹסֶר לחם בבית מאָרעל, הִלויתי לו את כספי אשר קִבצתי על יד על יד -. באָמרי כי הלויתי לו את הכסף, לא דמיתי כי ישיבנו לי בימים הבאים, רק לבל יֶחורו פניו ולבל יבוש לקחת נדבת לבי…”

“עתה כאשר רָוַח לו, ישיב לך את כספך.” אמר רודאלף.

“ואני לא אהי סוֹרֵבָה מקחת את הכסף, לבעבור תשיג ידי לאסוף דֵי כסף לקנות את מורה השעות וכוס הפרחים כי אִויתים.”

“אך מדוע לא תשיתי לבך גם על ימים יֻצָרוּ?” שאל רודאלף.

“מדוע זה אשית לבי עליהם?”

“פן - חלילה - תֶּחלי ותִפלי למִשכב, ומה תעשי אז אם לא יהי לך כסף? -”

“האנכי אֶחלה? - אנכי?” שאלה העלמה ותמלא שחוק פיה.

“למה זה תצחקי?” שאל רודאלף, “על חלומותיך ועל דבריך!” ענתה הנערה ותוסף לִצְחוֹק. “העל כי אמרתי לך פן תאֻנה אליך מחלה, צָחַקְתְּ?” “כן הדבר! האנכי אֶחלה? אנכי?” אמרה הנערה בקול שַחקה. “הלא יִתָּכֵן הֱיות כדבר הזה?” הוסיף רודאלף לשאול בפנים זועפים. “לא אדוני, לא! הַאוֹכַל בשר אבירים, ודם ענבים אשתה? הלא אנכי אֹכֶלת לחם חֻקי במדה ובעת אשר ארעב, ואשתה רק מים קרים במשורה ובעת אשר אצמא. קִנאה, שִנאה, תאוה וכבוד זָרוּ לי, לבי שמח תמיד, וכליותי תעלוזנה כל הימים, פי מלא שחוק, ושפתי תרועה, דאגת הימים הבאים לא אדע, והנני שמחה ומאֻשרה בחלקי, ואיזה דרך תעבור עלי מחלה? איככה? ומדוע?.” כה דברה העלמה ותוסף להרים קול שחוק בלי הפוגה.

רודאלף הִתפלא על עוֹצֶם בטחונה הנעים, וַיֵצֶר לו על אשר חפץ לרופף את עמודי הבטחון המאֻשר הזה. אמנם לא על תֹּהו ורוח יָסדה העלמה את בטחונה, כי אם על אדני אמונתה בטובת ה‘, בצדקתו וחֶמלתו ורחמיו על כל מעשיו, וַתַּאמן אמונה אֹמֶן כי לא יעזוב ה’ את יתומה עניה כמוה אשר בזעת אפיה תביא לחמה, ואשר היא בַאֲבִיב חֶלדה ועצמותיה מלאו עלומים-. התִדאגנה צִפרי שמים בעת הזמיר, עת תְּרַחֵפְנָה על פני שושני האביב בקול רִנה וצָהלה, או עת תגבהנה עוף בְּרוּם תכֵלת הרקיע בשמָחות וגיל; התדאגנה אז לימי הרעה, ימי החורף והקרח הנורא? -.

“הלא תאבי ולא תחפצי כל דָבר?” שאל רודאלף את פי הנערה.

“לא אֹבֶה דבר תחת כל השמים, כי אם לקנות את מורה השעות וְכוֹס הפרחים אשר ראינו בחנות ההיא, ואותם אקנה - מתי? לא אדע עוד, אך אקוה כי לא יִמָשְכו הימים -.”

“וזולתם לא תְאַוִי מאומה?”

“לא - כי את אשר שָאלתי לָגור עִם שכן טוב, נמלא לי כַיום. ואתה שכֵני הטוב, הלא תלכי אתי לָשׂוּחַ בימי החופש והמנוחה?”

“אלך - ובימי האביב נצא השדה לשוח בנאות דשא…”

“לא, כִי נאות שדה שָנאתי, ורק את פאַריז אָהבתי, אך בכל זאת יצאתי לשוח פעמים אחדות במִגרשי ס”ט גערמען, לעשות בזה את רצון רְעוּתִי אשר יָשבה אתי בבית האסורים, ואשר נקראה בשם זמירה על אשר הִנעימה זמירות תמיד -; היא היתה עלמה יקרה וישרת לב!"

“ומה זה היתה לה מני אז ועד עתה?”

“זאת לא אדע; היא הוציאה את כספה אשר אָספה בבית האֵסור, מבלי שׂוּם לב על ימים העתידים, גם לא לבעבור הַשֵג שעשועים ושמחות; היא היתה עצובת רוח תמיד, אך עדינה ונעימה ובעלת נפש טובה -. בעת אשר הלכתי אִתה לשוח, לא היתה לי עוד כל מלאכת עבודה; ומעת אשר הִשגתי עבודה, לא יצאתי מפתח ביתי; אני נתתי לה את כְּתוֹבָתִי, אך היא לא שחרה את פני; ולפי ראות לבי תעשה גם היא את עבודתה ביד חרוצים -. ועתה אתה אדוני אם יש את נפשך להָפיק ממני רצון, תנהגני ותביאני אֶל ראש הוֹמִיוֹת אל רחובות קִריה אשר תהימינה מאדם, וחדשות ונצורות תצמחנה שם לרגעים, כי כן אהבתי, אדוני! - גם שכֵני האחרון, זערמען, גם הוא הֵפיק זְמָמִי, ובימי המנוחה והמרגוע הוליכני אל אשר היה שם כוח ללכת…”

“אך איה כעֵת זערמען שכנך הטוב?”

“אדַמה כי הוא בפאריז עדנה.”

“היבקר אותך לפעמים?”

“מיום אשר הֶעתיק את מושבו מזה, לא בא עוד אל ביתי.”

“ואיה מקום מִשְכָּנוֹ כעת? ומה מעשהו?”

“מדוע תשאל למקום מִשְכָּנוֹ, אדוני שכֵני?”

“יען כי יש לאֵל ידי להיטיב לו אם אך יִוָדַע לי איפה אמצאהו.”

“ידעתי גם ידעתי כי טוב ומטיב אתה, וכי יש את לבבך לעשות טובה עם זערמען, ובכל זאת לא אוכל לגַלות לך מקום מושבו, כי הוא חִלה את פני להעלים זאת מעיני כל חי מטעם הכמוס עמדו, וחלילה לי לְשַנוֹת את הבטָחתי אשר הִבטחתי לו - ואתה אדוני אם גלית לי אתה את סודך, הלא אז לא חפצת גם אתה כי אֵלך ואגלה סודך -.”

“אך אם לטובה גדולה…”

“חֲדַל נא ממני, אדוני! ואל תוסף נא דַבֵּר על אֹדות הדבר הזה, כי בעד כל סגֻלות המדינות לא אודיע לך מקום משכן זערמען!”

פני רודאלף נפלו בשמעו את דברי העלמה אשר דִברה במשפט חרוץ כי לא תגלה את מקום משכן זערמען בעד כל הון, אך בכל זאת קִוָה כי בחכמתו גם בתחבולותיו יצלח לו עוד להוציא מלבה את אשר יאבה, וילך אִתה הלוך ודבר עד הגיעם אֶל השוק הנקרא בשֵם “היכל” אשר שם יקנו דַלת העם את בגדיהם ואת כלי ביתם ואת כל המחסורים אשר יחסרו להם.

 

לח: הַהֵיכָל    🔗

רודאלף ויונת-צחוק באו אל אחת החנויות אשר בתוך ההיכל לקנות שם את המחסורים אשר יחסרו לבית מארעל. בעלת בית המסחור, אשר שְׁמָה איזבל, הֶראתה להעלמה את סחורת ידה, ורודאלף התבונן אז על אֲרון עצי שִטים סָפוּן בלוחות ארז, אשר מכסהו מפֹאר בפטורי צצים מעשה ידי אמן, ועל המכסה רשומות אות מ ואות ר, וממעל להן צֶפֶת יפה כחותם תכנית אשר לבני הרוזנים. תאות רודאלף לראות את הארון הזה פנימה, הרהיבתהו לפתוח את תֵּבוֹתיו וארגזיו, ובפָתחו את הארגז האחרון, מצא שם אגרת כתובה בלשון צרפת, וכֹה דבריה: "דע נא אדוני כי רק הרעה הנוראה אשר מצָאתני, רק היא תכביד עלי את ידה להפיל תחנתי לפניך, ואם לא נגעה הרעה כי אם אל עצמי ואל בשרי, כי עתה אחריש ואגוע, אך מה אעשה לבתי? אויה לי! כי גם נפשה ברעה תתמוגג, ועצור במלים לא אעצר כֹּחַ. שמעני נא אדוני וישמע אליך אלהים! הלא ידעת אדוני את התלאות הנוראות אשר השתרגו עָלו על צוארי אחי, כי מסחרו הלך ארחות עקלקלות, ובכל אשר פָנה הבדילו ה' לרעה ולמאֵרה ומגערת, עד אשר קָץ בחייו המרים והמאררים וישלח יד בנפשו -, וזה כשמנה חדשים בַאָני מכתב ממנו - והוא היה מכתבו האחרון - וכתוב בו קינים והגה והי, ובסופו הִמליט עֵטו את הדברים האלה: “בקָראך את המכתב הזה, לא אהי עוד בארץ החיים, כי שַבֵּחַ אני את המתים, ובחרתי במות - ועתה דעי נא אחותי כי זה שנה וחֵצי מכרתי את נחלתך בשלש מאות אלף פֿראַנקים, ומכסת הכסף הזה נתתי במרבית ליד הסופר יעקב פֿערראַנד, ואמרתי לו כי כספך הוא, ובכל עת אשר תשאלי את הכסף מידו, ישיבנו לך בתרבית (תשע למאה). ועתה לכי לך פאריזה אל בית הסופר הזה, ותקחי את כספך מידו. ספר תעודה לא נתן אלי האיש פֿערראַנד להעיד כי לָקח את הכסף ממני, וכֹה משפטו תמיד לבלתי תֵת ספר תעודה להאנשים אשר יניחו כספם אצלו. יען כי איש צדיק וישר הוא, ודברתו טובה היא מכל ספרי תעודות. והיה בבואך לביתו ותגידי לו את שמך, השב ישיב לך כרגע את כספך בתרבית.”

“אחרי עֲבור ימי אֵבל אחי, באתי פאריזה, עיר אשר אין לי בה מַכיר ומודע זולתך אדוני אשר ידעתיך בשֵם על פי הענינים אשר היו לך עם בעלי. ויהי בבואי לבית יעקב פֿערראַנד והגדתי לו את שמי, דִבר אתי קשות, ובאש עֶברתו טָפל גדֻפים ונאָצות על אחי באמרו כי אחי לָוה ממנו אלפים פֿראַנק ולא שלם לו, “אך למה יפָלא זה בעיני?” הוסיף לדַבר באפו, “כי לאיש משחית נפשו ומאַבד עצמו לדעת, נקל הוא להיות גם רָשָׁע לֹוֶה ולא משַלם.” דבריו אלה הרגיזו את רוחי, כי צדקת אחי מודעת היא בכל גליל פאריז, וזולת אשר חטא לה' ולי בשלחו יד בנפשו, זולת זה היה איש ישר ותמים דרך כל ימי חייו, ולא השאיר אחריו נושים בלתי אם את האיש יעקב פֿערראנד הזה אשר יאשימהו בשקר. בחמת רוחי אמרתי לו כי ינכה את האלפים פֿראנק ההם מן מכסת שלש מאות אלף פֿראנק אשר לי ואשר הניחם אחי בידו. אז הביט בי האיש הקשה הזה בתמהון לבב, וישאלני: “מה זה תדַמי בדבריך אלה? הלנַסֵני בחידות באת הֵנה?” “לא בהירות אדבר!” עניתיו, “הלא לפני שנה וחֵצי הפקיד אחי את כספי בידך, סך שלש מאות אלף פֿראַנק, ועתה נַכה נא מהם את אלפים פֿראַנק ההמה אשר אתה נושה באחי.” שחוק אכזרי נראה על שפתי האיש פֿערראנד, ובעינים מפיקות קלסה וָרוֹגֶז הביט בי, ויאמר: “החלום חָלַמְתְּ, גברתי, או אם באת לִלְעוֹג לי? לא זאת כי אחיך לא נתן לי מעולם אף קשיטה אחת בפקדון, אך גם זאת כי הוא לקח ממני שני אלפים פֿראנק במִלוה, ולא השיב לי מאומה.” המענה הזאת מָחצה וחָלפה לבבי כחֵץ שנון, והדִבר אין בי להביע לך אדוני תוגתי ומבוכתי ומצוקתי.,הוי!” צעקתי מרה, “מה היה לכספי? ואם תַּם הכסף ההוא לבהלה, תמה אני לגוע ברעב, עם בתי יחד! ומה תהיה אחריתי ואחרית בתי?” “זאת לא אדע”, ענני הסופר בְּקַר רוח, “אך זאת ידעתי כי אחיך לא הפקיד בידי מאומה, ובמרמה הבטיח אותך על ככה, והוא האביד גם את כספך במסחריו הרעים אשר סחר במסתרים -.” “מוציא דִבה אתה!” נתתי על הסופר בקולי, “לשונך תצמיד דברי בלע! אחי היה יְשַר לבב וִישר דרך, ואותי נָצַר מכל משמר, ומי יעוז להרשיעהו כי עשה לי רעה גדולה כזאת - .” “אך מי זה יעוז להרשיע אותי כי מכחש בפקדון אנכי?” שאל יעקב הסופר בקול תלונה כאיש צדיק מִנֹעַר הַנוֹעֵר כפיו מֵעָוֶל ואין ברוחו רמיה, “לא אוכל להרשיע אותך,” עניתיו, “אפס כי חלילה לי מהרשיע גם את אחי ולחמוס עליו מזמות כי הוא רִמַנִי וַיַפִּילֵנִי למשואות נצח!” “הַרְאִינִי נא את ספר התעודה,” אמר הסופר אלי פתאֹם, “ספר תעודה אין בידי,” השיבותי לו אמרים, “אך אחי כתב אלי כי הוא הפקיד בידך את כספי…” “היש בידך המכתב ההוא או מכתב אחר המכלכל בתוכו את הדבר הזה?” הוסיף הסופר לשאול. “המכתבים ההם אָבדו ממני! ואחי הבטיחני כי בהגידי לך את שמי, תשיב לי את כספי כרגע -”. “אם כן הדבר גברתי לא אוכל הועיל לך ברב או במעט!” ענה הסופר בנחת. “אמנם אם אַתְּ פוסחת עוד על שתי הסעפים ולא תדעי לך אם אני או אחיך הצדיק; לכי נא והגישי את משפטך אל שופטי העיר, והם ישפטו בין איש ישר הולך אשר זה כשלשים שנה כשמן תורק שמו, וזכרו לברכה, ובין איש בליעל אשר אִבד הונו בענין רע ולאחרונה אִבד גם את נפשו לדעת -. אך אדַמה כי תבחרי לשאת ולסבול בדומיה את קְשי יומך - אשר לא אנכי הֲסִבּוֹתִיו - מֵהַגֵש את משפטך לפלילים לגַלות בזה את חרפת אחיך לעיני השמש ולהניח את שמו לאָלה וקללה לחרפות ולדראון מבלי הועיל לך עד מה…” “אבל אדוני!” צעקתי מנהמת לבי, מה אעשה לבתי? הלא אם יִנָתֵק מבטחי זה ממני, אז תתעטף בתי בזלעפות רעב -." “איש נָבל הֵמִיט עליך רעה, ומה אוכל עֲשׂוֹת אני?” השיב הסופר בנחת, “ועוד הפעם אני מגיד לך כי אחיך רִמה אותך, ואם לא תאמיני לי, הנה שערי בתי המשפט פתוחים לפניך, ויש לאֵל ידך לְהִשָׁפֵט אתי.”

“ברֶצח בעצמותי יצאתי מבית הסופר, הָשברתי מִשנה שִברון, ולא ידעתי על מי אנוסה לעזרה? ומי יוציאני ממצוקותי? הן ספר תעודה אין בידי לשַבר מתלעות עַוֶל ולהוציא בִלְעוֹ מפיו, גם קצר קצרה ידי לשלם להמליצים לבעבור יוציאו כאור משפטי, ועל כן חשתי מפלט לי אליך אדוני. ונפשי בשאלתי, ובִתי בבקשתי…”

פה תם המכתב, כי לא השלימה אותו הכותבת קְשַת הרוח, גם את שְׁמָהּ ושֵם בִתה ושם האיש אשר אליו עָרכה דבריה, לא רָשמה במכתב ההוא, ורק בשוליו כתובים הדברים האלה: “לכתוב אל הגבירה ההערצאגין פֿאָן לוצעניי.”

רודאלף חשב מחשבות על אֹדות המכתב הזה, ולבו נבא לו כי אשה כבודה מבנות נדיבים אשר ירדה פלָאים ואין עוזר לה, הֵכִינה את המכתב הזה לְשַׁלְחוֹ אל איש עשיר וקְצִין עָם, אך לא שָלחה אותו מִבֹּשֶת פניה. ואף כי אין עֵדִים לענות ביעקב פֿערראַנד את רשעתו כי כִחש בפקדון אשר הָפקד בידו, בכל זאת האמין רודאלף בדבר הזה, יען כי איש חנף ואכזר אביר לב וְחָבֵר לאיש משחית הוא הסופר הזה, ובעשותו חמס וָרֶצַח למארעל ולבתו, לא יִבָּצֵר ממנו לעשוק גם את הון האשה ההיא אשר אין בידה ספר תעודה להעיד בו כי הוא עֲשָׁקָהּ. רודאלף התעצב אל לבו כי נעלם ממנו ולא יֵדע איה בית אשה מָרַת הנפש ההיא להצילה מרעתה, וישם על לבו להודיע זאת להגבירה ימימה ההאַרווילית אשר היא רעיה אהובה לההערצאגין פֿאָן לוצעניי, והיא תתאמץ למצוא אותה ולחַלצה ממצוקותיה.

“ידידי!” אמרה יונת-צחוק אל רודאלף, “הנה בָרוֹתִי בזה את כל כלי הבית בעד מאָרעל, ואתה שַלֵם נא את מחירם.”

“טוב הדבר,” ענה רודאלף, “אך לכי נא גם אל חנות הבגדים וקני שם בגדי חֹרֶף למאָרעל ולאשתו ובניו ובנותיו, ואני אחכה עליך פֹה עד שובך.”

“שמעתי ידידי!” ענתה העלמה ותלך לה אל חנות הבגדים אשר שם מנגד, ורודאלף נשאר עם איזבל ויקח עמה דברים.

 

לט: גְלות זערמען    🔗

“מה מחיר החפצים אשר קניתי מידך?” שאל רודאלף את פי איזבל.

“שלש מאות פֿראנק,” הֵשיבה בעלת המסחר, ובה' אשבע כי לא אשתכר רק חמשה עשר פֿראנק, כי גם אנכי שלמתי כסף מלא בעד החפצים האלה לאשה אלמנה מבנות אצילים ואפרתים אשר קִדמוה ימי עוֹנִי, ותמכור את כל אשר בביתה, להחיות ברעב נפשה ונפש בתה.

“הגם את הארון הזה קנית מידה?” שאל רודאלף.

“כן, אדוני. הה! לבי עלי דוי מִדֵי אזכרה את עֱנוּת בת עוֹנִי ההיא ואת קְשִי יומה וּמָרַת נפשה. שלשום באה האומללה ההיא הֵנה, ובבשת פנים שאלה אותי אם אקנה מידה כלי בית וכרים וכסָתות, ואמרתי לה כי במכרי חפצים כאלה בחנותי, הלא עלי גם לקנות, והלכתי אחריה, והיא הביאתני בבית קטן ודל, שם התבוננתי בפני האשה, והנה היא עוד צעירה לימים, וכל הליכותיה יתנו עֵדיהן כי בת שׁוֹעַ היא מִבְּנות עשירים ורוזנים, שם ראיתי גם את בתה הרכה והענֻגה, היפה והנעימה, והיא מעֻלפת בבגדי אֵבל כאמה. ככל אשר שאלה ממני האלמנה בעד כלי ביתה, נתתי לה, וגם את הארון הזה קניתי מידה. אמנם בתה העדינה חִבקה בשתי ידיה את הארון ותבך מנהמת לבה. “פְּנִינָה!” אמרה הורתה אליה “פנינה! אל יֵרַע הדבר בעיניך - כי מאת ה' היתה זאת - והוא יַכאיב ויֶחבש -.” ובדַברה לא עָצרה כֹחַ גם היא לעצור בדמעותיה, ואנכי לא יכולתי לראות ברעתן, ושלמתי להאלמנה מאה וחמשים פֿראַנק, ואת החפצים הבאתי הֵנה בעגלה, ומאז לא ראיתיה עוד עד היום הזה.”

“מה שֵׁם האשה ההיא?” שאל רודאלף.

“לא ידעתי, אדוני, כי לא נועזתי לשאול לשמה.”

“ואיה בית מגורה כעת?”

“גם זאת לא ידעתי, כי בבואי עם העגלה לקחת את החפצים האלה מביתה, לא מצאתיה עוד שם, וְהַשֹׁעֵר הִגיד לי כי היא יצאה מהבית ההוא ולא הגידה לאיש אנה פניה מועדות, ובכן נסתרה דרכה ממני.”

רודאלף התעצב אל לבו על ככה, כי אין לאל ידו להושיע להאלמנה ההיא ובתה אשר גם עקבותיהן לא נודעו לו, ולא נשאר בידו רק המכתב אשר מצא בתוך הארון ואשר רשום בסופו כדבר הזה: “לכתוב לההערצאָגין פֿאָן לוצעניי,” גם נודע לו כי שֵם בִּתה פנינה. ובכל זאת קִוָה כי ימימה תשאל את פי ההערצאָגין רעותה, ואולי היא יודעת את בֵּית האלמנה הזאת ובִתה ותודיע זאת לימימה.

“הא לך פרשת הכסף בעד החפצים.” אמר רודאלף אֶל איזבל, “וְאַתְּ תואילי נא להביא עגלה הֵנה ולהביא את החפצים לרחוב ההיכל מספר שבע עשרה, כי שם ביתי.”

“ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה? בחצר ההוא הייתי פעמים רבות. פעם אחת קניתי שם כלי בית ובגדים מאשה אשר שְמָה בריעה ואשר תַּלְוֶה כסף את עניי עָם - ופעם שנית הייתי שם לפני ששה שבועות, וקניתי שם כלי בית מיד איש צעיר לימים אשר ישב במכפלה הרביעית והֶעתיק אחרי כן את מושבו מהחצר ההוא…”

“אולי שם האיש ההוא יוסף זערמען?” שאל רודאלף.

“זה שמו. הידעת אותו?”

“הוא ידידי ומיודעי, ולמורת רוחי לא ידעתי כָעֵת אנה אמצאהו?”

“אני אגיד לך אנה תוכל למצוא אותו.”

“הגידי נא לי, גברתי!”

“הוא עושה מלאכה בבית איש סופר ברחוב סענטיער…”

“אולי שֵם הסופר ההוא יעקב פֿערראַנד?” שאל רודאלף.

“כן הדבר, אדוני. והסופר ההוא איש צדיק תמים, קדוש יֵאָמר לו, גם הוא ממשכימי בוא וממאחרי צֵאת מבית התפִלה…”

“איך ידעת כי יוסף זערמען עושה מלאכה בבית הסופר הזה?”

“זה כששה עשר יום בא זערמען הֵנה לקנות לו מִטה וכסא ושֻלחן, ובשַלחו ידו אֶל כיסו לשַלם לי, מצא את הכיס ריק, כי שכח לקחת את כספו. אז אמרתי לו קח לך את אשר קנית, ומחר אבוא אל ביתך לקחת את כספי, אך הגידה לי אָן אמצאך? ויענני ויאמר לי: “מקום שִבְתִּי הוא ברחוב סענטיער בבית יעקב פֿערראנד הסופר.” וביום השני מצאתיו שם וַיְשַלֵם לי.”

לבב רודאלף רָחַב וּפָחַד וְשָׂמַח בהִגָלות נִגלות לו מקום משכן זערמען, וכל עצמותיו גיל תחגורנה בשומו על לבו את השמחה העזה והעצומה אשר תשמח נעמי בהִוָדַע לה כי יוסף בנה יחידה חי, ועוד מעט ויציגהו הוא (רודאלף) לפניה. ברגע ההוא שָבה העלמה יונת-צחוק, ותאמר: “עשיתי ככל מצותך, ידידי! וקניתי קִנין טוב בעד מארעל ובני ביתו.”

 

מ: הַמַּחֲזֶה    🔗

רודאלף ויונת-צחוק באו אל אולם ביתם, והנה אשת פיפילעט הַשֹׁעֵר לקראתם, והיא מְיַללת ונחפזת ומפָרשת כפיה. “מה לך אשת פיפילעט?” שאלה יונת-צחוק את פיה, “ואנה תרוצי בבהלה?”

“הַאַתְּ פֹּה, בתי?” אמרה אשת הַשֹׁעֵר, “אותך שלח ה' הֵנה; בואי נא עִזרי לי להציל את נפש אלפֿערד ממות!”

“אהה! מה זה היה לו?”

“אישי האָהוב התעלף פתאם! רוצי נא, בתי, וקני לו בעד שתי קשיטות יין צרוף - כי זוֹ רִפְאוּתוֹ מדי תָציק לו קֵבָתוֹ - חוסי נא ולכי לך לקנות לו את היין, ואני אשובה אל אישי - הוי, ראשי סחרחר!”

העלמה מִהֲרָה ותלך.

“אך מה נהיתה, גבירה?” שאל רודאלף בבואו על סף בית פיפילעט.

“גם אנכי לא ידעתי עוד, אדוני! אני הלכתי לעשות את עבודת אלפֿערד בעיר, ובשובי לביתי אהה מה ראיתי? ראיתי והנה אלפֿערד משתרע ארצה על ארבעת רִבעותיו - הביטה נא וראה, אדוני!” הוסיפה דבר בפתחה את דלת ביתה: “הביטה נא וראה, היעמוד לב אדם למראה הנורא הזה?”

מראה נורא! פיפילעט יושב לארץ, גַבּוֹ יִשָעֵן על המטה, וכובעו על ראשו כפעם בפעם, אך בפעם הזאת כובעו שָקוּעַ על פניו ומכַסה את גַבּוֹת עיניו גם קֻמַט כֹּה וכֹה. ההתעלפות חלפה הלכה לה, והוא הֵחל להניע מעט את ידיו כאיש אשר יחפוץ להדוף את מְשַׂנְאו מפניו, אחרי כן התאמץ להסיר את פני הַלוֹט, הַלוֹט על עיניו, ומסֵכת כובעו הנסוכה על פניו.

“הנה רוחו שָבה אֵליו!” קראה אשתו, וַתִּשַׁח ותזעק באזניו: “מה לך, אישי? ראה נא, הנה רעיתך נצבת עליך! אכן סר מר המות? עוד מעט וְיוּצק יין צרוף לתוך פיך, ותשוב לאיתנך.”

אחרי כן צהלה האשה קולה בחונף וחלָקות ותוסף לדַבר: “הנפל שודד עליך, ולקחת נפשך זָמַם? הגידה נא, ידיד לבי!”

אלפֿערד הֵגיח אנקה איומה מקירות לבבו, ובאנחה משַברת מתנים הוציא מפיו הגה: “קאַבריאָן!” ויושט שנית אֶזְרוֹעוֹ כאיש החפץ להדוף מתקוממו מפניו.

“קאבריאן!” צעקה אשתו, “הַצַיָר הארור הוסיף עוד סרה! - בחלום הלילה הזה הפחיד השֵד ההוא קאבריאן את אלפֿערד, עד כי צעק צעקה גדולה ומרה בשנתו. השעיר ההוא ימָרר את חיי אלפֿערד בהקיץ, וגם בחלומות יבעתהו, הוי רודאלף אדוני! אלפֿערד הוא כחוטא אשר יָרד שְאוֹל, וקאבריאן הוא המלאך האכזרי אשר ייסרהו מוסר אכזרי מאד.”

רודאלף שָחַק בקִרבו בהִוָדַע לו כי הציר ההוא אשר היה שכן קרוב ליונת-צחוק, עשה שחוק חדש לאלפֿערד.

“ענני נא אלפֿערד!” קראה האשה, “אל נא תֵאָלֵם - שובה למנוחתך - ומדוע תחשוב כל הימים מחשבות על דבר הַצַיָר ההוא? הטרם תדע כי מִדֵי תהגה בו, יאחזך חוֹלִי הקֵבה! -.”

“קאבריאן!” נָהק אלפֿערד שנית בהתאמצו להרים את כובעו מעל פניו, ובעינים מלֵאות פחדים הביט כֹה וכה. וברגע ההוא באה יונת-צחוק עִם צנצנת יין צרוף. “ברוכה אַתְּ, יונתי! על חסדך זה”, אמרה אשת השֹׁער ותוסף דַבֵּר: “הֵא לך, זקן! הא לך רפאות תעלה, שתה נא ותאורנה עיניך.” ובדַברה שמה את הצנצנת על שפתי בעלה ותאבה לשפוך את היין אל פיו בחוזק יד, והוא נֶאבק עִמה בכל שארית כחו וימָאן לשתות, אך לשוא! כי היא גָברה ממנו בכחה ותחזק ראשו בידה האחת, ובידה השנית הושיטה את צואר הצנצנת בין שִנָיו ותאלצהו ביד חזקה לשתות ולמצות את צנצנת היין, ותקרא אחרי כן בצהלה כגִבור מְנַצֵחַ, ותאמר: “עתה תחזקנה רגליך ותתנער מעפר, זקן!”

ובאמת התחזק אלפֿערד אחרי שתותו את היין, ויקם ויעמוד על רגליו, וישאל ברעדה: “הראית אותו?” “את מי?” שאלה האשה. “ההָלך מִזֶה?” “מי? מי?” “קאבריאן!” ענה אלפֿערד באנחת לב “הוא העיז פניו לבוא הֵנה?” שאלה האשה בתמהון. ואלפֿערד הניע בראשו לאות כי היא מצאה את חידתו, וַיִדוֹם.

“ההיה קאבריאן בזה?” שאלה יונת-צחוק ובחָזקה עָצרה בשחוק.

“לא-אדם הזה יָרֵעַ וישחית לאלפֿערד תמיד”, ענתה אשת השוער, “ומי יתן והייתי אני בזה עם מטאטאי! אך ספר נא אלפֿערד איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?”

אלפֿערד הניע בידו לאות כי יש את נפשו לסַפר את אשר קרהו, וכל השומעים החשו ויאזינו בדממה את אמריו, והוא פתח את פיהו ויאמר:

“זה מעט הלכה לה רעיתי לעשות את דרכי אשר לי ללכת -.”

“אישי האהוב שָׂבע נדודים כל הלילה,” אמרה אשתו פתאֹם, “כי חלומות רעים בִּהֲלוּהוּ, ועל כן פָרקתי את הָעול הזה מעל צוארו, ועשיתי את דרכו.”

“החלומות אשר חלמתי בלילה הזה, אצבע אלהים היו,” הוסיף אלפֿערד לדבר ביראת הכבוד. “כל הלילה נִבְעַתִּי בחלומי בתגרת יד קאבריאן, ומגורתי באה לי - כי בשִבתי על הכסא לתפור את הנעל הזה, והנה קול צעדים באזני. הנִבא לי לבי? או היה אות ממרום? כי זלעפה אחזתני לקול הזה, ונשקפתי בעד החלון, אהה! ומה ראיתי? ראיתי תמונת…”

“תמונת קאבריאן!” קראה האשה ותספוק כפיה.

“תמונת קאבריאן!” הוסיף אלפֿערד דַבֵּר בפיק ברכים וחלחלה. תמונתו הנמבזה נשקפה בעד החלון, והוא הִבִּיט בי בעיני חתול -. לא, לא! בעיני נָמר הביט בי כמראה אשר הָראיתי בחלום חזיון לילה. חפצתי לדבר, אך לשוני לחכי דבֵקה; חפצתי לקום, אך רֻתַּקתי כבאזיקים אל מושבי; הנעל נפל מידי, וָאֱהִי כאבן דומם וכמטיל ברזל. וכרגע שמעתי קול הדלת הסובבת על צירה - הדלת נפתחה, וקאבריאן - בא הביתה! -. לאט לאט הלך לו, ויַעמוד וַיּוֹר בי את חִצי עיניו הטמֵאות, ויוסף לצעוד צעד אחד ויעמוד שנית, עמד דומם ויבט בי בעינים חודרות, ואחרי כן הֵניע עוד את רגליו ויעמוד שלישית ויתבונן בי בפנים איומים כפני שֵד משחת. ואנכי יושב עוד דומם כאבן על כסאי, והוא הולך הלוֹך וקרב אלי, ובעיניו אֲסָרַנִי כנחש את הצפור-; כל עצמותי רָחפו מִמְחִתָּה, ובאימות מָוֶת ראיתיו ולא יכולתי הָסֵב עיני מנגדו -. ויהי בהיות אך כפשע בינו וביני, אז לא עצרתי כחַ לשאת עוד את רשפי אש עיניו, ועָצמתי את שתי עיני - ואשמע כי הוא נָגַע בכובעי, ולאט לאט הֵרִים את הכובע עד כי נותרתי בראש גלוי - אז אחזני השבץ, לא יכלתי שאוף רוח, קול שריקות וזוָעות באזני, ואנכי סגרתי עוד את עיני ביתר עָז - והארור ההוא חבק את ראשי בשתי ידיו, ואת מִצחי המלא זֵעה קָרָה, נָשַק מנשיקות פיהו -. אוֹיְבִי בנפש זה, נָשַק לי בשפתיו הטמֵאות אחרי אשר עִנַנִי ימים רבים לבקש ממני קְוֻצָה אחת ממחלפות ראשי! הדבר הזה הֵעִיר בקרבי פלצות גם פליאה נשגבה - ובהיותו שולל ונפעם השיב קאבריאן את כובעי על ראשי כבתחלה, ובחזקת היד הִכה בכובע עד אשר הורידו על עיני, כאשר ראיתם אתם בעיניכם. החרפה האחרונה הזאת הכריעתני וָאֶפּוֹל על פני ארצה, וברגע ההוא אשר יצא הַזֵד מביתי לאט לאט, ברגע ההוא התעלפתי -." ובדברו התנפל על כסאו אחורנית וְעִוָה פניו מרוב פחדו. יונת-צחוק אשר לא יכלה עוד להתאפק משחוק, מִהרה ותצא מהבית, גם רודאלף לא יכול לעצור בשחוק כי אם בחוזק יד. ופתאֹם נשמע קול רעש בחוץ, קול המולה כקול מחנה, ועד מהרה נשמע קול צלצלי חרבות בחצר ההוא.

 

מא: הַאֵסוּר    🔗

“אויה רודאלף אדוני!” קראה יונת-צחוק אשר שָבה הביתה ברעד ופלצות, "בעל פְקֻדות עִם אנשי צבא נָסַבּוּ את החצר הזה.

“עין ה' פקוחה עלי!” קרא אלפֿערד בתם לבבו; “הם באו לאסור את קאבריאן - אך אהה כי הם אֶחרו לבוא!”

בעל הפקודות בא אל בית אלפֿערד. על פני השר הזה ילין עוז גם חסד ורחמים, ומעיניו נשקף צדק וְיָשָׁר.

“אדוני!” אמר אלפֿערד פיפילעט אל השר. “אדוני! אֵחַרְתָּ לבוא; השודד נס וַיִמָלֵט, אך אנכי אתָאר לך את תמונתו: שחוק אכזרי על שפתיו, מעיניו יתמלטו שביבי עזות…”

“מי האיש ההוא?” שאל השר.

“קאבריאן הוא! ואם תרדפהו מהר, תשיגהו עוד.” אמר הַשֹׁעֵר.

“אינני מבקש את האיש ההוא!” ענה השר, “אך הגידה נא אם ישנו פה חרש אבן אשר שמו מארעל?”

“ישנו פה, אדוני!” ענתה אשת הַשֹׁעֵר.

“הביאני נא אל ביתו!” אמר השר אליה.

“אל ביתו?” אמרה האשה בשממון “הלא צדיק וישר הוא, ובכפו לא דבק מאום!”

“הראיני את מבוא ביתו!” פקד השר עליה, והיא הָלכה לפניו להראותו את בית מארעל, והשר אחריה, אך פתאֹם עמד השר בראותו כי רודאלף ויונת-צחוק הולכים אחריו, וישאל: “מי אתם? ומה לכם פֹּה?” " הוא והיא גרים פֹּה במכפֵלה הרביעית," אמרה אליו אשת השוער: “סלח נא לי, אדוני!” אמר השר אל רודאלף, “סלח נא לי! לא ידעתי כי אתה גר בבית הזה.” ורודאלף בראותו את יקרת לבב השר, אמר אליו: “אדוני! עיניך תראינה בבית מארעל אב אֹבֵד ובנים מתעטפים ברעב, ובלילה הזה מֵתה לעיני מארעל בִּתּוֹ ברעב ובקרה -.” “נכון הדבר,” אמרה אשת השוער, “ולולי חָש האדון הנצב פֹה עמנו, לפדות בכסף מלא את נפש מארעל לבל יֵאָסֵר בבית האסורים, לולי זאת כי עתה כבר מֵתוּ כל בני בית מארעל ברעב ובקרה -.” השר הביט פני רודאלף בתמהון לבב. “כנים דבריה,” אמר רודאלף “כי איש עשיר אשר סִפרתי לו איך האיש הצדיק מארעל אֹבֵד בצדקו, הוא הזיל זהב מכיסו לשַלם לנושה מארעל את נִשְׁיוֹ לבל יִסָגֵר על מַסְגֵר -.” והשר אשר חזות פני רודאלף ודבריו מצאו חן בעיניו, ענה ואמר: “גם אנכי לא אפונה בצדקת מארעל, וצר לי מאד כי שֻלחתי אל ביתו לקחת את בשמת בתו לבית הכלא,” רודאלף זָכַר את פָרָשַת הכסף אשר הביאה בשמת לשַלם לשוטרי בית המשפט ולהציל את אביה מידם -. וישאל: “מה פשעה ומה חטאתה אדוני?” “קו חֶשֶד מתוח עליה כי היא רצחה נפש עולל - ומאד יצר לי להכאיב את לבב אביה בדבר הרע הזה, אך מה אעשה וְעָלַי למַלאות את פקֻדת שולחי -.” “אך קַו חשד הוא?” שאל רודאלף, “ועוד לא נודע הדבר אל נכון?” “השופטים” ענהו השר, “השופטים יודעים עִקבות הרצח הזה על פי דברי איש אמונים וישר באדם, אֲדוֹן בשמת בת מארעל.”

“הלא הוא יעקב פֿערראנד סופר הקהל?” שאל רודאלף בחרי אף.

“כן הדבר,” ענהו השר, “אך למה זה יחרה כה אפך?”

“יעקב פֿערראנד הוא איש דמים ומרמה!” קרא רודאלף בזעם אפו.

“הנני רואה כי לא ידעת את האיש הזה והליכותיו. האדון יעקב פֿערראנד איש נכבד הוא ונשוא פנים, צדיק בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו, ותֻמתו גם צדקתו נודע לכל יודעי שמו.”

“עוד הפעם אני מגיד לך כי הוא איש דמים ומרמה; הוא חפץ לאסור את מארעל באזיקים בגלל אשר מֵאנה בשמת בתו לשמוע לו ולמלא את תאות נפשו - ואם רק הוא הלשין על בשמת, ידעתי נאמנה כי שקר ענה בה, והיא חַפָּה מפשע.”

“לא לְהוֹכַח במִלים באתי הֵנה,” ענהו השר בנחת, רק לעשות את פקֻדת הממשלה ולהביא את בשמת לבית האֵסיר, ושופטי המלך ישפטוה כפי מעשיה."

“שאני נא אדוני!” אמר רודאלף אל השר. “שאני נא כי בחָפזי ובאש עֶברתי העתרתי עליך דברים אשר זה לא המקום ולא זו העת לדבר. ועתה אחת אשאלך אדוני לבל תאסור את בשמת לעיני אביה ואמה. כי רעמים אדירים הָלמו מָחצו את ראש אביה בלילה הזה, ואם תֵּאָסֵר עוד בתו לעיניו, יגורתי פן תדבקהו מחלת הַשִׁגָעוֹן, אשר עקבותיה נודעו כבר על פניו מעת לעת אשר מֵתה בתו לעיניו ברעב ובקרה. גם אשתו, אֵם בשמת, שוכבת על ערש דְוָי, ומחלתה אנושה מאד, ואם תאסור עוד את בתה לעיניה, הלא אז תמות כרגע. ובשֵם ה' אשביעך כי תחוס נא ותרחם על האב האֹבד וְהָאֵם האומללה, ותקרא אליך את בשמת אל החדר הזה אשר ממולנו, אשר הוא חדר העלמה הנצבת שם בסֵתר המדרֵגה עם אשת הַשׁוֹעֵר…”

“הנה נשאתי פניך לדבר הזה!” ענהו השר.

בעת אשר נדברו רודאלף והשר, עָמדה העלמה יונת-צחוק עם אשת הַשׁוֹעֵר במורד המדרֵגה, ולא שמעו את דבריהם. ואז קרא רודאלף אל העלמה ויבקש את פניה: “עשי נא עמדי חסד וְהַרְשיני נא לשֶבת בחדר מושבך זמן לא כביר.” “בכל לבבי, אדוני! וְהֵא לך מפתח החדר:” ענתה העלמה. “אך מה נהיתה למארעל?” “אני אסַפר לך הַכֹּל,” אמר רודאלף, “אך עוד שאֵלה קטנה לי אליך כי תואילי נא לשוב אל ההיכל ולהגיד שם לבל יובאו הנה החפצים אשר קנינו שם, עד לעת ערב.” “שמעתי, אדוני, אך הודיעני נא הבאה עוד רעה חדשה על מארעל?” “אויה, יונתי!” ענה רודאלף, “רעה נוראה מאד הדביקתהו, ועוד מעט ותדעי זאת.” “אהה ה' הטוב!” צעקה הנערה, “עוד לא שָלמו ימי אֵבל מארעל…” הנערה הָלכה אל ההיכל, אשר שלח אותה רודאלף שם, למען הַסְתִּיר עמל ויגון מעיניה.

“אדוני!” אמרה אשת השוער אל השר, “התתנני לשוב אל אלפֿערד? כי עוד לא השיב רוחו מחֶרדתו אשר החרידו קאבריאַן הארור.”

“לכי לשלום,”אמר השר אליה, וַיִוָתֵר הוא עם רודאלף, ושניהם עברו על פני הבית אשר מארעל ובניו יושבים בתוכו, ופתאם נפתחה דלת הבית ההוא ובשמת התפָרצה ותצא בחפזון מפתח הבית, ופניה כפני מֵת, “חֲיֵה בטוב, אבי!” קראה הנערה, “עוד מעט ואשובה הנה, אך עתה אֵלכה לי -.” “בשמת, בתי, שמעי נא בקולי!” קרא מארעל ההולך אחרי בתו ומתאמץ להשיבה אליו הביתה. ובראותם את פני רודאלף והשר, התיצבו כרגע ויעמדו דומם ובלי-נוֹעַ. אחרי רגע קטן אמר מארעל אל רודאלף: “הלא אתה הוא מושיענו ואיש חסדנו, ועתה עֲזָר נא לי לשובב בתי אלי. הה! לא ידעתי מה זה היה לה כי היא מתאמצת לברוח מבית אביה. אפס כי חלילה לה לשוב אל בית אדוניה העריץ והאכזר, האין זאת? ואנה פניה מועדות? על מי תנוס לעזרה? ולמה זה? ועל מה זה?”. לב רודאלף נשבר בקרבו, ולא היה בו כֹחַ להשיבו דבר, אך השר דִבר בפנים נִזעמים אל בשמת: “האַתְּ היא בשמת בת מארעל חרש האבן?” “אני היא”, ענתה הנערה רְתֵת, וברגע ההוא פתח רודאלף את חֲדַר יונת-צחוק ויבוא שמה. “ואתה הוא מארעל אביה?” הוסיף השר לדבר בהביטו על מארעל. “אני הוא, אדוני, אבל…” “בוא נא אתה ובתך פֹה החדרה”, אמר השר, וינופף ידו על חדר יונת-צחוק אשר רודאלף בא לתוכו. למראה פני רודאלף התנחמו מעט מארעל ובתו ויבואו החדרה. השר סגר את הדלת בעדם, ויאמר בפנים זועפים אל מאָרעל, “ידעתי את יָשרך גם את קְשִי יומך, וצר לי מאד להודיעך כי באתי אליך בפקֻדת שופטי העיר לקחת את בשמת בתך אל בית הכֶלא.”

“אכן נודע הדבר!” צעקה בשמת “אויה לי! אבַדתי, אָבַדתי!” הוסיפה לצעוק בחרדה גדולה מאד ותתנפל בזרועות אביה.

“”מה זה תדברי?" שאל מארעל. “הנך משֻגעה! - מדוע אבדת? - לאסרך בבת האסורים בא השר הֵנה? מה צְדָקָה יש לו לעשות כֹה?”

“בשֵם שופטי העיר באתי לאסור את בשמת,” אמר השר בעצבון.

“אויה, אויה לי!!” צעקה בשמת מנהמת לבה ותכרע על ברכיה.

“בשֵם שופטי העיר?” אמר מאָרעל אשר בינתו הֵחֵלה להתנודד מתגרת יד הרעה החדשה הזאת, “מדוע תאבה לאסור את בתי בשֵם השופטים? אנכי אבוא באש ובמים אם יש בבשמת עין אשר חֵטא - אני עָרֵב את בתי לטוב; אני אביה, והיא בתי, בתי הישרה והיקרה, האין זאת, בשמת? השופטים חפֵצים לְנַתְּקֵך מזרועותי אחרי אשר האֵל הטוב השיבך אֵלַי לנַחמני על קציעה בתי כי מֵתה עלי? לא, לא יִתָּכֵן זאת! - ואתה השר, הבה גֹדֶל לבָשמת, תן לבתי כבוד! רק רשעים בבית האֵסור ידָמוּ, ובתי - חַפָּה היא מפשע - ואולי שגית אדוני - כן, כן הוא, שגית אדוני - הבשמת אחת היא בכל פאַריז? הלא עוד נערות רבות בעיר אשר תקראנה בשם הזה! שגית, שגית אדוני!…”

“לְמוֹרַת רוחי לא שגיתי - בשמת לכי נא אחרי!” אמר השר.

“האתה תשדד את בתי ממני?” צעק מארעל בקול פחדים מרוב מצוקתו, ויתנפל על השר בחמת רוחו, אך רודאלף השיב אחור את ימין מארעל, ויאמר אליו: “הֵרָגע נא, אל תַמרה את פי השר הישר הזה, ולבבך יהי סמוך ובטוח כי בתך תשוב אליך וצִדקה יֵצא כאור, כי זַכָּה וחפה היא מכל פשע.”

“זכה היא כשמש וחַפה כמלאך שמים!” קרא מארעל, “ומי כמוני יודע את תֻּמתה ואת צִדקתה” - אך פתאֹם זכר מארעל את הכסף אשר הביאה לו בשמת לשַלם את נִשְיוֹ, ויקרא: “אך איפה לקחת את הכסף, בשמת? איפה לקחת את הכסף אשר הבאת היום בבקר?” ובדברו הִבריק על בתו בעיני זעם. ובשמת הֵבִינָה הֲגִיגוֹ, ותאמר: “האנוכי אגנוב? אנכי? חלילה לי!” ולחָייה הִתאדמו מֵרוֹגֶז. “הנך רואה אדוני” אמר מארעל אל השר, “כי היא לא שלחה בגנבה את ידה, יען כי היא תְכַחֵש בדבר, ומעודה לא הוציאה מפיה דבר שקר - ומה גם כי פֹה נִצב האיש אשר שִלם בעד נִשְיִי - ובשמת הֵשִיבה את הכסף אל האיש האלמוני אשר הִשאיל לה את הכסף, האין זאת, בשמת? -.”

“לא על דבר גנֵבה תֵאָסֵר בתך” ענהו השר.

“אך, אהה ה'! על מה זה נֶחתך דין קשה כזה על בתי? אנכי אביה, אנכי אשבע לך כי זַכָּה היא וְחַפָּה מכל חטא, ומעודי לא נשבעתי לשוא -.”

“מה ממך יהלוך אם תדעי את האשמה אשר טָפַל עליה זֵד ארור?” אמר רודאלף אל מארעל. “אך יהי לבך נכון ובטוח כי בתך תשוב אליך אחרי צאת לאור צדקתה - ועתה הֵרָגַע נא…”

“אדוני!” אמר מארעל אל השר מבלי הטות אזנו לדברי רודאלף, “אדוני! לא יִתָּכֵן הדבר לקחת בת מאביה מבלי הודע לו את אשמתה. אני חפץ לדעת מה עָוֶל מצאו בה השופטים כי יצמיתו בבור חייה?”

“הקול נשמע כי בתך רָצחה נפש עוֹלֵל.” אמר השר.

“אני - אני לא אָבִינה - היא - היא -” אמר מארעל, ויוציא מפיו עוד דברים זרים בלעגי שפה ובלי סדרים.

“מדוע לא תָבִין זאת?” אמר אליו השר ברוח עצבת, “אך הֵרָגַע נא כי עוד לא נודע אֶל נכון אם היא רָצחה את נפש עוּלָהּ.”

“שקר, שקר הדבר”, אמרה בשמת בהתאמצה להשיב את רוחה, אנכי אשבע כי הילד נולד מֵת - וחלילה לי להמית את בני! חלילה לי מעשות…"

“את בְּנֵך, בת השובבה!” קרא מארעל וינופף זְרוֹעֵי ידיו להכות אותה. “את בְּנֵך - את בנך!!”

“חוסה נא, אבי! הה, חוסה נא!” התחנה בשמת בקול בוכים.

“שופט צדק!” קרא מארעל אל השר, “צַו לאסור את בת בליעל זאת בכבלי ברזל! היא לא בתי! לא בתי -.” וברגע ההוא הִפנה שִכמו ללכת, אך בשמת התנפלה לרגליו, ותַחזק את ברכיו, ותבך בכי תמרורים, ותאמר:,אבי! אבי! שמע נא אִמרי פי -"

“אדוני השר! צַו לאנשיך ויסחבו את הנבַלה הזאת לבור כלא!” אמר מארעל בהתאמצו לגרש את בתו מעליו.

“שמע נא לדברי בתך!” אמר רודאלף אליו ויחזיקו בידיו לבל ילך משם “שמע נא אמָריה, אולי צָדקה היא - אל תַּקשה לבבך!”

“היא! היא! אויה לי!” צעק מארעל בלב נשבר. “היא חִללה את כבודה! היא המירה גם כבודי בקלון! היא…”

“אך אולי עשתה זאת לבעבור הַצֵל אותך וכל בני ביתך?” אמר רודאלף אליו בלחש. הדברים האלה הרעישו את מורשי לבב מארעל ובעינים מפיצות עֶברה וזעם חָרק שֵן וישאל את פי בָשמת: “הסופר יעקב פֿערראנד? ההוא…?”

“חוסה נא, אבי! ואני אגיד לך הכֹּל, ואז תדע ובחנת כי לא בי האשם -.” הִתחננה בשמת אל אביה.

“אל תקשיח את לבבך, ושמע אמָריה” אמר רודאלף אל מארעל.

“מה אשמע? נַבלותה וזִמתה? עוד מעט וֵיִשָמעו בקהל רב -.”

“אדון נכבד!” אמרה בשמת אל השר“חוסה נא עלי וְתֵן אותי לדבר דברים מעטים באזני אבי בטרם אפרד מעליו, ואולי לנצח! גם אתה אדוני רודאלף מושיענו ואיש חסדנו, גם אתה תשמע את דברי, אמנם רק אתה ולא אחֵר -.”

“הנני נותן לך רִשְׁיוֹן לעשות כן.” אמר השר אליה.

“הלב ברזל לך ונפשך נחושה כי תמנע מבִתך את הַנוֹחַם האחרון הזה?” אמר רודאלף אל מארעל. “ואם תאבה להשיב לי גמול על חֲסָדַי אשר הִפלאתי לך, אזח תַּטה אזנך לדברי בתך.”

רגעים מעטים נדמה מארעל, ויאמר: “כדבריך כן יהי, אדוני!”

“אך אנה נדַבר את דברינו?” שאל רודאלף.

“אנה?” אמר מארעל, “אנה? בעלית קיר ביתי אשר שם שוכבת בתי המֵתה - המקום ההוא יֵאות לדברים כאלה - שם נראה אם תָּעוֹז בשמת להכחיד האמת תחת לשונה בפני אחותה המֵתה…”

מארעל עלה בחפזה אל העליה מבלי פְנוֹת אל בשמת בתו.

“אדוני!” אמר השר אל רודאלף, “ראה נא לבל יִמָשכו הדברים בין האב והבת, כי יראתי פן ישֻנה טעם האב הָאֹבֵד אשר גם עתה עִקבות השִגָעון על עיניו נודעו -.”

“גם אני יראתי פן תתקפהו רוח עִוְעִים מרוב שיחו וצרתו, על כן אתאמץ להַקציר את הדברים בין האב ובתו.”

רודאלף מִהר ויעל גם הוא אחרי מארעל ובשמת על העליה.

 

מב: הַתּוֹדָה    🔗

חזות קשה! מראה איום!

בת מארעל המֵתה שוכבת ארצה על מצע תבן ומכֻסה בשמיכה שחורה. מארעל יושב על השֻלחן אשר הוא עובד עליו את עבודת מלאכתו, ראשו יורד לארץ, ידיו תרפינה, עיניו נוצצות כשביבי אש ומשוטטות על נִבלת בתו המֵתה. רגשי זעמו נחו שקטו מעט בהתבוננו את פני מֵתוֹ, וַיֵהָפכו לרגשי יגון ותוגה נוראה, ומורשי לבבו נמסו באש יגונו. פני בשמת חָוְרוּ כפני מֵת, ונפשה מתעלפת גם מתעטפת בתוכה, וכל עצמותיה תרעדנה, ברָגזה ובדאָגה החזיקה את יד אביה, זרם דמעות הִתפרצו מעיניה, ומנשיקות פיה נשקה את יד אביה הרָזה והדלה מאד, רוֹגֶז וקצף עָפוּ מלבב מארעל, והדמעות העצורות בקרבו, פרצו ושטפו שטוף ועָבור על לחייו אשר קֻמטו ממצוקה ומחִתה. ורודאלף נשען על הקיר ומתבונן בלב נשבר את המראה הנורא הזה. דומיה איומה שוררת בעלית הבית, ואחרי כן פתחה בשמת את פיה ותאמר: " הוי אבי, אבי! לוּ ידעת בצרת נפשי!…“,הה בתי!” ענה מארעל, “לבי יִשָבֵר בקרבי - אַתְּ - הוי, אַתְּ תֵּאָסְרִי בבית האסורים - אַתְּ תִּמָני את בנות בליעל אשר הֶעוו את דַרכן - אויה לי!!” הוסיף מארעל דַבֵּר וחמָתו שָבה וַתִּבער בקִרבו, “בָּחרתי לראותך מֵתָה פֹה ארצה על יד אחותך, מראות …” “גם אני חפצתי בְּמוֹתִי…!” ענתה בשמת. “החרישי, בת עוֹנִי!” אמר מארעל “הה נִחמתי על דברי אלה - אך ספרי נא איך נִהיתה הרעה הגדולה הזאת - ובשֵם ה' הִשבעתיך לבל תכזבי! - ספרי נא, כי הרגעים ספורים, ושם במורד מחכים אנשי חיל עליך, אח! מה נורא הרעיון הזה!”

“אני אגיד לך את כל לבי, אבי היקר!” אמרה בשמת ברעדה “אך הבטיחני נא אתה גם האדון רודאלף לבל תגידו את דְבָרַי לאיש, כי אם יִוָדַע לאדוני כי אנכי גליתי סודו, אזי יְבַלַע וישחית אותך ואת כל בני ביתך, ואתה לא ידעת מה רבה רָעת האיש הזה ואיך רמה ידו…”.

“מי הוא האיש ההוא?” שאל מארעל.

“יעקב פֿערראַנד אדוני.” ענתה בשמת ותתחלחל מאד.

“הסופר? הסופר? יִמָחֶה שמו לדור דורים!” צעק מארעל.

“האיש ההוא” אמר רודאלף, “האיש ההוא רע מעללים לבעל זרוע דמה, אך ביֵשע אלהים תִּשָׁבֵר זְרוֹעוֹ בעוד ימים מעטים, ותגָלה רעתו בקהל רב. ואם תספרי לי, בשמת, את כל אשר עולל לך הרשע ההוא, אזי אדע איך לריב את ריבך ולנקום את נקמתך-”

“גם אחלה את פני אבי והאדון רודאלף לבל תגידו לאיש את שֵם עוד איש אחד צעיר לימים, אשר הִרבה להיטיב עמנו, ואשר הוא מְשָרֵת את יעקב פֿערראנד, כי אנכי נשבעתי לו לבל אגיד את מקום מגורו.”

“אם האיש הזה הוא יוסף זערמאן, אזי תהי בטוחה כי אנחנו לא נגַלה את סודו,” אמר רודאלף אליה.

“הידעת אותו, אדוני?” שאלה בשמת בתמהון.

“העלם היקר זערמאן אשר גָר פֹה שלשה חדשים, הוא מְשָרֵת את הסופר הארור ההוא?” שאל מארעל, “הלא בבואו הנה בפעם הראשונה, אמרת כי מוּזָר הוא לך!”

“כן נִדברנו בֵינינו, כי טעם כמוס עמדו לבל יִוָדַע לאיש איה מקום מושבו. ואני יעצתיו לגור פה בחצר, מדעתי כי הוא יהיה שָכֵן טוב לבית אבי.”

“אך מי הֵבִיא את בִתך לבית הסופר?” שאל רודאלף את מארעל.

“מי? ימי עָנְיִי ומרודי גם מַחלת אשתי - הוי, ארור היום אשר בו נִמכרה בתי לְעֵקֶר וִילִיד שחת כפֿערראַנד!! -.”

“ספרי נא לי,” אמר רודאלף אל בשמת, “ספרי נא לי את הֲליכות הסופר עִמך מיום בואך אל ביתו, למען אדע במה להצדיק את נפשך בפלילים.”

“בימים הראשונים אשר הובאתי אֶל ביתו, עֻבַּד בי בפרך, אך אנכי לא התאוננתי גם לא התלוננתי והטיתי שכמי לסבול. מִדֵי יום ביום הִשכים הסופר לֶכֶת לבית התפִלה, ואנשי רוח הם אנשי ביתו תמיד וּמְתֵי סודו, ועל כן האמנתי כי איש צדיק וחסיד הוא. מִדֵי עָמדי לפניו, דִבר אתי קשות, ולא הביט פָנַי. חֲדַר מושבי היה עֲלִיֶת קיר אשר אין לה מנעול ובריח, ואני יראתי לישון שם, ובקשתי את פני הסופר לעשות מנעול או בריח לחדר מושבי, אך הוא הִתפלא על החֵפץ, ויאמר אלי: “למה זה לך, סכלה?” ומני אז לא ערבתי עוד את לבי לבקש מאתו הדבר הזה, ומיום ליום הוסיף הסופר לִרְדוֹת בי בפרך, וידבר אתי קשות ודברים יורדים חדרי לבב, ומה גם באזני אנשי הרוח וְסוֹכֶנֶת ביתו. בעת ההיא נאבד מבית אבי שֹׁהַם יקר, וַיֵרַע לו רעה גדולה מאד. ואנכי סִפרתי הדבר להסוכנת, והיא אמרה אלי: “חלי נא את פני האדון פֿערראַנד, אולי יַלְוֶה לאביך כסף.” לעת ערב בשומי על השלחן לחם, אמר פֿערראנד אלי: “שמעתי את אֲסון אביך, וידעתי כי יחסר לו 1300 פֿראנק, לכי והגידי לו כי יבוא אלי למחר בבקר ואני אתן לו את מכסת הכסף.” אז בכיתי מרוב שמחתי, ואמרתי: “במה אַקדם לאדוני? אִכַּף לִגְדָל חסד כמוך אדון נכבד?” וביום מחר בבקר נתן לאבי את פָּרָשַת הכסף ההוא-”

“ואנכי כתבתי לו שטר חוב,” אמר מארעל. “וְנָטַלְתִּי עָלי לשַלם לו את הכסף מקץ שלשה חדשים - כאשר צִוַנִי אז - וגם אנכי בכיתי מרוב שמחתי, ואמרתי לו כי הוא איש חסדי ומלאך מושיעי -.”

“איך לא בַנְתָּ לְרֵעוֹ הרע בתתו לך מועד קצר כזה לשַלם לו את כספו אף כי נפשו יודעת מאד כי קצר תקצר ידך לעשות כן?”

“הוי רודאלף אדוני!” ענהו מארעל, “הסופר רִמַנִי ובחֶלקת לשונו הדיחני באמרו אֵלַי כי רק לְפָנים הוא לוקח שטר חוב מידי, ועד עֲבוֹר שתי שנים לא יהיה לי כנושה. אפס כי אחרי כן נוכחתי כי רק לָשום חַחוֹ באפי מְזִמָתו, ולבעבור תפוש את בשמת בתי במצודה רעה, עשה זאת… עתה סַפרי נא, בתי, ספרי אחרית דבר… הה, ראשי סחרחר… ורוח שגעון תפעם בי!”

“מני אז,” הוסיפה בשמת לסַפר, “מני אז אִמצתי זרועותי לעבוד את אדוני עבודת מִשְׁנֶה, וְסוֹכֶנֶת ביתו אשר שנאתני תכלית שנאה, הֶעמיסה עלי עבודות קשות מאד. ופֿערראַנד הוסיף לדבר אתי קשות, ומה גם בכל עת אשר היתה הסוכנת בבית, אפס כי לפעמים הִתגנב אלי מעיניו הנוצצות, מַבָּט אשר יפיק אהבה - ובראותו כי הִתאדמו לְחָיַי, שָחַק לי בלזות שפתים. פעם אחת הלכה סוֹכֶנֶת ביתו לִפְנוֹת ערב - אשר לא הִסכינה לעשות כן עד היום ההוא - גם כל משרתיו הלכו למו, ואת הַשׁוֹעֵר שלח אדוני בדרך רחוקה להביא מכתב, ונִשארתי רק אני לבדי בבית ועָבדתי את עבודתי. ופתאם צִלצל אדוני בפעמון לקרוא לי אליו אל חֲדַר משכבו, ויהי בבואי החדרה, וַיְחַבקני בזרועותיו, ופניו פני להבים, ועיניו נוצצות כשביבי אש, פלָצות אחזתני עד כי לא יכולתי למוש ממקומי. אחרי רגע קטן הִתאוששתי וָאֵאָבֵק עִמו בכל מאמצי כחִי, עד כי הושיעה לי ידי לְהִמָלֵט ממנו, ואברח מפניו אל אולם הבית, ואת הדלת סגרתי בעדו לבל יֵצא מפתח ביתו. אפס כי הוא הִתְדַפֵּק על הדלת בחֹזק יד, וַיַסַע את כפות המנעול ממקומו, ואני חַשְתִּי וְכִבִּיתִי את הַנֵר, והוא עמד בחשֵכה, פעמים רבות קרא בשמי, ואני לא עניתיו. אז הִרעים עלי בקול פחדים: “הוֹי בשמת! אם תהיי סוֹרֵבָה - אצמית בבור כלא את חַיֵי אביך על אשר לא שִלם לי את כספי, שלש עשרה מאות פֿראנק!”. וברגע ההוא שמעתי כי הוא נָעַל בעדי את דלת האולם אשר אני והוא בתוכו, ובכן אָבד מָנוס ממני. והוא הלך אל חדר משכבו, ויביא נֵר דולק בידו. הה! תקצורנה שפָתי להביע את החרדה אשר נפלה עלי אז! בכל כֹחִי נִלחמתי אתו - מחדר לחדר נסתי מפניו, והוא רודף אחרי - מבתים הַתַּחְתִּיִם אֶל הַשְנִיִם דְלָקַנִי, ומן הַשְנִיִם אֶל הַשְלִשִים הִרדיפני, עד כי נלאה נְשוא עוֹד, באש עֶברתו ובחֵמה שפוכה הֶחזיק בי וַיַכֵּנִי מַכּוֹת נוראות, באגרוף רֶשע הִכָּה לְחָיַי עד שְפָך דָם מִפָּנַי וּמִשִנָי -.”

“אֵלִי! אֵלִי!” צעק מארעל בנשאו ידיו השמימה, “הַזֵד הארור הזה עָשָׂה עֲוֹן חרב, ובעיני מְתֵי חלד צדיק וישר הוא, ומי זה ישַלם לו כרעתו?-.”

“גם לו יֵעָשֶׂה כגמול ידיו!” ענה רודאלף ויחשוב מחשבות רגע קטן, ויפן אל בשמת ויאמר: " ספרי נא אחרית דבר!"

“זמן רב הִתאבקתי עִם פֿערראנד, כֹחִי עזבני וקרסֻלי מָעדו, והנה הַשׁוֹעֵר בא ויצלצל בפעמון הַשַעַר, ובידו מכתב. פֿערראנד יָרֵא פן יבוא הַשׁוֹעֵר אליו עם המכתב, ויאמר אלי: “לכי והביאי את המכתב הֵנה, ואם תגידי דבר מכל אשר נהיתה פֹה, אז אבַלע ואשחית את אביך ואת ביתו; אם תנוסי מביתי, גם אז אשפוך זעמי על אביך; ואם תבקשי לך שֵרות בבית אחר, אז אודיע לַכֹּל כי גָנַבְתְּ כסף וחפצים בביתי ועל כן גרשתיך מעל פני, ובכן לא יאספך איש אליו הביתה-.” ביום השני באתי לבית אבי וחפצתי לסַפר לו כל אשר קָרָנִי - גם חפצתי לעזוב את בית הסופר, אך זכרתי את הרעה הנוראה אשר יביא אז הסופר על אבי וביתו. גם שַׂמְתִּי על לבי כי אז לא אמצא עבודה בבית איש אחר - כאשר דבר אלי הסופר - וּמֵאַיִן אוּכַל לתמוך ידי אבי ולסעוד את אִמִי הַחוֹלָה?.”

“הה!” נאנח מארעל בשברון מתנים, “אנחנו אֲשֵמִים כי נתַנו אותך לשוב לבית הבליעל ההוא - אביך ואמך הוציאוך אל הוֹרֵג-.”

“בשובי אל אדוני,” הוסיפה בשמת לסַפר, “רָעַם פניו אלי ודִבר אלי קשות כפעם בפעם, וְסוֹכֶנֶת ביתו יָספה עוד לענותי בכל עבודת פרך, ולא נתנה לי גם לחם חֻקי. בלילה שבעתי נדודים, ושנתי נהיתה עלי, כי בכל רגע האמנתי כי פֿערראַנד יבוא בחדר מושבי אשר אין לו מנעול ובריח, והוא צִוָה לקחת מחדרי את הַתֵּבָה אשר סגרתי בה את הדלת לבל יוכל לפתוח אותה, ולא נשאר בביתי רק כסא אחד, שֻלחן קטן וארגז, ובהם נִסיתי לסגור את הדלת בעדי, וישנתי מְלֻבָּשָה בבגדי. ימים רבים הונח לי, כי פֿערראנד לא יסף עוד להרגיזני, ולא ראה את פני, עד כי דמיתי בנפשי כי הוא שכֵחני. פעם אחת נתנני לבוא אל בית אבי, ואני באתי אל בית אבותי, וכֻלנו היינו אז שמֵחים מאד. עד היום ההוא סִפרתי לך, אבי יקירי, את כל התלאות אשר מצאוני. אך עתה אספר לך את הרעה הנוראה אשר באתני אחרי כן (ובדַברה רָעדה בשמת ותתחלחל מאד) את הרעה אשר עד כֹה הסתרתיה ממך -”.

“ידעתי גם ידעתי.” אמר מארעל, “כי רעה נוראה באתך וְאַתְּ תַּסתירי אותה מנגד עיני. חִוְרַת פניך, תוגת נפשך ואנחות לבבך נָתנו עֵדיהן… ואני הִגדתי מאה פעמים לאמך כי יגורתי פן אִנה לך הסופר הארור רעה, אך היא שָׂמַתְנִי לאיש חולם בהקיץ - ועתה, עתה הנה באה ונִהיתה מגורתי אשר יגורתי! - אויה נא לנו!!” צעק מארעל כאיש נפעם, ועיניו התנוצצו כעיני משֻגע.

“כמעט שקטה נפשי מרגזה.” הוסיפה בשמת לספר, “והנה בלהות צלמות! פעם אחת הלך פֿערראנד מביתו לעת ערב, גם שפרה סוכנת הבית הלכה לה והִשאירה לי ארֻחתי: פת לחם וכוס יין מהול במים. ככלותי את עבודתי, אכלתי את ארֻחתי ועליתי אל חדר משכבי, והנה פתאם לפתע עָיפה נפשי, ותרדמה עזה נפלה עלי… הוי! זה לי שבעה חדשים אשר יחפש רוחי וִיחַשֵב לדעת ולהתחקות על שרשי התרדמה ההיא, ועד כֹה לא מצאתי עוד את פתרון החידה הזאת… עד מה אָרכה תרדמתי, לא ידעתי, אך בהקיצי… והנה פֿערראַנד לצַלעי… וכבודי מחֻלל…”

“שקר, שקר תרמיתך!” קרא מאָרעל בזעף אף, “תני תודה כי מיראת לבבך פן יסגירני אדוניך על מַסגר, נפתה לבך… תני תודה…!”

“אנכי אשבע בגופת אחותי המֵתה, כי אמת יהגה חִכִּי…”

“אל תכזבי! הגידי! מדוע חפץ אדוניך לאסרני אם אַתְּ לא התקוממת לו וַתֵּעָתְרִי אליו-?”

“אנכי נעתרתי אליו? חלילה! רק כנפול עלי תרדמה… נפלאת היא בעיניך, אבי, גם בעיני יפלא זה…”

“אך בעיני לא יפלא,” אמר רודאלף, “ועתה אל תאשים נא את בתך, מארעל - אך הגידי לי, בשמת, הֶהָיָה טעם מוּזָר ביין ההוא אשר השאירה לך אז סוכנת בית פֿערראַנד?”

“כן, אדוני! טעם מרורים היה מָהוּל בו, אך אני לא שמתי לבי לזה, יען כי פעמים רבות מָסכה הסוכנת מֵי לענה בשקויי לבעבור הרעימני - כי שנאת מות שנאתני הסוכנת -.”

“ההיה לך כאֵב ראש בטרם נרדמת?” הוסיף רודאלף לשאול.

“כן הוא, אדוני! גִידֵי רַקוֹתַי שׂרָגוּ, ודמיהם הִתרוצצו בקרבם והָלמו ומָחצו ראשי, רוב עצמותי רָעדו, ונפשי יָרעה לי מאד.”

“ארור פֿערראַנד העריץ והבליעל!” קרא רודאלף. “הידעת, מארעל, הידעת כי הַזֵד הארור פֿערראנד מָסַך שִקוי שֵנָה בַכּוֹס אשר שתתה אז בתך? ובלי תפונה היה בכוס יין חָמַר מלא מֶסֶך אָפְיום. השִקוי ההוא הִפִּיל מהומת מָוֶת על רגשות בשמת, ותרדמה עזה כַמָוֶת זמן רב - ובהקיצה, ראתה כי טמא אותה פֿערראנד -.”

“עתה ידעתי פֵּשֶר דְבַר אֲסוני - ואבי ראה נא כי לא בי האשם - אבי! אבי! הה, מה היה לך, אבי היקר?”

מארעל שָקַע במצולות תוגה נוראה, עִוָה פניו, ועיניו יצאו מחוריהן, האיש הישר והתמים הזה לא יכול לדעת ולהבין איך יעשה בן אדם רֶצַח ותועֵבה כזאת. בינתו כשלה ונפלה רגע קטן, וכל עשתונותיו טֻבעו בתֹהו וָבֹהוּ - אות הוא כי הַשִגָעוֹן קרוב לבוא. אך עד ארגיעה התנערה רוח בינתו, ויקרא בלב קרוע: “הוי נבל, נבל! נבָלה כזאת - לא שָמעה עוד אֹזֶן אדם!!” ואחרי דַברו, העמיק שנית בנִבכי מבוכות רעיונות תֹּהוּ -. ולמען שים קִנצי לדברי עצבת אלה, אמר רודאלף אל בשמת: “התחזקי, בתי! וסַפרי נא לי אחרית הדבר למען אדע איך לכלכל דברי במשפט -”.

“הוי אדוני! עוד לא הִגדתי לך החֵצי. במָצאי אז את פֿערראַנד לצַלעי, צעקתי מרה מנהמת לבי, וחפצתי לנוס אך הוא החזיק בי בזרוע כֹחַ, ואני הייתי רְפַת ידים ובאין אונים ולא יהי בי כֹּחַ לְהִמָלֵט מידו. “מה לך כי נִזעקת?” שאלני הנָבל, “לא ברצונך הטוב הבאתני עד הלום!” “הה אדוני!” עניתי במגנת לב, “מי ראה כזאת! מי שמע כאלה? אתה חִללת יצועי בעת אשר נפלה עלי תרדמה, והֵבאת עלי חרפת עולם: אני אגיד זאת לאבי -” אך הוא נתן את קולו בשחוק, ויאמר: “מה תגידי לאביך? התגידי לו כי אַתְּ הִרחבת לי מִשכבך למִשכב דודים? הלא אז יקללך ויכה אותך חרם! או אולי תעיזי פניך לדבר שקרים כי אנכי תקפתי אותך? - זכרי נא כי אביך הלא הוא בידי, ובחרוני אורידהו לבור כלא!” “הלא ידעת כי עניתני בשנָתי?…” צעקתי בקול בּוֹכִים, “אנכי? עניתיך? אנכי? הוי מצח נחושה! הלא בלילה הזה עשה יוסף זערמען את מלאכת חשבונותי בחדר התחתון, ועתה שאלי נא את פיהו אם שמע אף הֶגה מפיך, ולוּ היה בזה אונס, איך לא שמע קול צעקתך” הבשדה מצאתיך כי צעקת ואין שומע ומושיע לך? -.”

“הוי, הוא עשה בתחבולותיו להיות נקי מכל עוֹנֶש!” אמר רודאלף.

“מצוקה עזה אחזתני, רעיוני נבוכו, ולשוני מֻדבק מלקוחי. ואז לא ידעתי כי הוא הִשקני שקוי כזה, והאמנתי כי רק ישנתי, על כן לא הִתאוננתי ולא סִפרתי לאבי מאומה, מדעתי כי הוא לא יאמין בדברי, ומה גם כי גם בעיני נִפלאת היא איך לא הקיצותי אז משנתי -.”

“לא אפונה,” אמר רודאלף אל בשמת להָקל מעליה משא תודתה, “לא אפונה כי מני אז הִתְרַפַּסְתְּ רבות פעמים והִרהבת את אדוניך מיראתך לבל יְבַלַע את אביך אם תהי סורֵבה -?”

בשמת הִשפילה עיניה ארצה ותתאדם.

“ומני אז לא הראה לך עוד קשה ולא הונה אותך בדברים רעים?”

“לא, אדוני רודאלף! כי למען הָסֵר מעליו גם קו חשד, הוכיח אותי פעמים רבות בעת אשר היה כֹהֵן המִשנה וּסְגָנוֹ בביתו, הִכּה אותי בשבט פיו, גם בִקש את הכהן כי יוכיחני גם הוא, באָמרו כי לבי נִפתה ללכת אחרי הבחורים סופריו משרתיו, ומרה תהי אחריתי, ולולי חסה עינו על אבי הישר, כי אז גרש אותי כבר מהסתפח בביתו. ככה ידַבר פֿערראַנד תמיד באזני הכהן, ובאזני כל האנשים הבאים אליו.”

“ובמה הִצטדק, בהיותו אתך לבדך, על הדברים ההם?”

“הוא נשבע לי כי אך מצַחק הוא, אבל הכֹהן ושאר אנשי בריתו, האמינו בדבריו אשר דִבר בי, והכֹהן אמר אלי כי מִשְנֶה עון לי, בִהיותי שובבה בבית איש צדיק וישר - ואנכי לא ידעתי מה אשיב על תוכחתו, רק השפלתי עיני, בֹּשֶׁת פני כסתני, ונאלמתי דומיה, וכל אלה הֵעידו כי אנכי ארשע. קַצתי בחיי עד כי פעמים רבות חפצתי לשום קץ למו: אך בכל פעם זכרתי כי אם אבַצע מזִמתי, לא יהי עוד גם משענת קנה רצוץ לבית אבי, כי אנכי תומכת מעט את ידם במשכֻרתי, ובזכרי זאת נִחמתי מאשר יָזמתי וָאַט שִכמי לשאת ולסבול את חַיַי המרים והמאררים. אפס כי כל צרותי הראשונות נִשכחו פתאם בתגרת יד צרה האחרונה. כי חִבלתי והָריתי… ולבי אמר לי כי בְהִוָדַע לאדוני דְבַר הריוני, אז תחת עורר עלי רחמיו, ימיט עוד עלי הֹוָה על הֹוָה, ולעפר מָות ישפתני -.”

מארעל, אשר אסף את בינתו הַצוֹלֵעָה אליו, הביט בשממון הֵנה והנה, ויאמר אל בתו: “מה זאת אמרת, בשמת?”

“בהודע לפֿערראַנד כי הָרה אנכי…”

מארעל הִתפלץ מאד, אך רודאלף הִרגיעו ברמיזת עיניו.

“כן - כן הוא,” אמר מארעל, “אך הוסיפי נא לסַפר, בשמת!”

"אז שאלתי את פיו במה אוכל להסתיר את חרפתי אשר הוא הֵסַב אותה לי - אך הוא לא נתנני לדבר עוד, ויתבונן בי בתמהון כאיש לא שומע, וישאלני אם שִנִיתִי את טעמי, בנפש מרה השיבותי לו אמָרַי "אֵי אדוני! אם תקשיח לבבך מִתֵּת לי רחמים, רחם נא על עוּלִי אשר הוא פֶרְיְךָ. “הוי נבָלה!” קרא פֿערראנד במועל ידיו. “איכה תעיזי כֹה פניך לתת אותי לפני בן מֵבִיש אשר יַשְכֵּן לעפר כבודו להתרועע עם שפחה נמבזה כמוך? מצח אשה זונה לך! הלא אנכי העידותי בך מאה פעמים באזני אנשי שֵם ואמרתי לך כי משובותיך ומצהלותיך יהדפוך לבאר צרה - ועתה תטפלי עלי שקר נורא כזה - צאי, טמאת הַשֵם, צאי מביתי כרגע!”

“הוי!” קרא רודאלף, “נבָלה כזאת לא נשמעה עוד בארץ!-.”

מארעל לא דִבר דָבר, וירד מעל השלחן אשר ישב עליו, וימהר ויקח פצירה פים ארוכה וחדה, ויתפרץ וירץ החוצה. רודאלף הֵבין את מחשבתו, ויחזק בו ולא נתנו ללכת, ויאמר: “אנה תלך, מארעל?” “שמור את נפשך!” קרא מארעל בחמת נפשו ובשצף קצף בהאָבקו עם רודאלף. “השמר לך לבל אעשה רצח משנה!” ובדברו הניף את הפצירה על רודאלף.

“אבי! אבי! - הלא הוא מצילנו!” צעקה בשמת.

“לא, לא - הוא חפץ להציל את מרצחנו!” ענה מארעל ברוח עִוְעִים בהאָבקו עם רודאלף. אמנם רודאלף לקח ממנו את הפצירה וישליכהו החוצה, ובשמת חבקה את אביה ותאמר: “אבי! הלא האדון רודאלף איש חסדנו הוא, ואתה הניפות את ידך עליו; שובה למנוחתך!”

הדברים האלה הֵשיבו את רוח בינת מארעל אליו, וַיַךְ את פניו באגרופיו ויפול לרגלי רודאלף ארצה.

“קומה נא, אב אֹבד!” אמר רודאלף אליו, “אני ידעתי את מכאובך ואת עָצבך ורָגזך, וכמוך אשנא את פֿערראַנד גם אני, אך השבעתי אותך לבל תעיר ולבל תעורר את הנקמה בלי עת - ודע לך כי לא יארכו הימים וְיִשָפֵט פֿערראַנד משפט חרוץ כְּדֵי רשעתו וחמסו.”

“אלי! אלי!” קרא מארעל בקומו מהארץ, “איך יִשָפֵט עני וְגֹוֵעַ כמוני את איש עשיר ונשוא פנים כפֿערראַנד אשר הוא גם מתקדש ומתחסד לעיני השמש? - ובלעדי זאת איה עֵדָי? ומי יגיש עצומותי? גם מי יאמין לי? אחת היא על כן אמרתי!” קרא מארעל וחמת רוח שגעון החלה שנית לבעתו, “אחת היא אשר תשפוט את משפטי בלי מַשׂוֹא פנים, אחת היא הפצירה או המאכלת…”

“החרישה נא, מארעל!” אמר רודאלף אליו ברוח נעצבת, והניחה לבתך לספר כי עלי לדעת הַכּל, למען אדע מה לדבר בשער -." ומארעל התנפל בלי כֹחַ על כסאו אחורנית, ובשמת יָספה לספר.

“דברי פֿערראַנד הרעימוני וידַכאוני, ואז היתה השעה העשירית בבקר, ופֿערראנד ידע כי כהן המשנה יבוא לסעוד אתו לחם, ובדַברו אתו קשות, הופיע הכהן, ואז אמר פֿערראנד אליו: “הלא יִסַרְתִּי רבות פעמים את הבת השובבה הזאת, והעידותי בה כי מרה תהיה אחריתה. עתה באה ונִהיתה רעתה! וזה מעט נתנה לי תודה כי היא עשתה זִמה, ותבקש אותי להצילה מרעתה - אוי לי כי אספתי אל ביתי בת בליעל כזאת! -.” “אֵי לך שובבה!” דִבר הכהן אלי באפו “איך לא שמעת בקול אדונך הישר והתמים, ותלכי במועצותיך ותָתורי אחרי לבבך ואחרי עיניך! - ועתה לא יכֻפר לך עֲוֹן משנה זה - ואתה פֿערראנד ידידי! אל תחוס ואל תחמול על בת לא רֻחמה זאת -.” הנה כי כן דבר אלי הכהן אשר גם הוא האמין כי פֿערראנד צדיק הוא בכל דרכיו ותמים דעים. ואני נבהלתי מפניו, לבי סחרחר, ולשוני לחכי דבֵקה. אך כרגע התאמצתי וחפצתי להצטדק, אפס כי בהוציאי אך רגע מפי, נתן עלי פֿערראנד בקול זעמו:,דומי, נבָלה! הלֹא שמעת את אשר צִוַנִי הכהן לבל אחוס ולבל אחמֹל עליך - בעוד שעה תצאי מביתי!!” ובלי תת אותי לדבר דבר, אחז ביד הכהן ויביאהו אל חדר אחר. ואז נָסך יגוני העז רוח עִוְעִים בקִרבי, והייתי כמשתגעת. עיני ראו כי גוֹרַש גוֹרַשְתִּי מבית אדוני, ואדם אַיִן אשר יאספני אל ביתו - גם דמיתי כי פֿערראַנד צוה לקחת את אבי לבית האסורים - ועוד רעות רבות וצרות התיצבו נוֹכַח פָּנַי בכל בלהות צלמות. אחרי שתי שעות, בא פֿערראַנד אל בית מושבי, ויאמר: “העודך פה? צאי מביתי כרגע!” “רַחמני נא, אדוני!” התחננתי אליו וָאֶכרע לפניו על ברכי “אַל תשליכני מלפניך בעת רעתי - הה! על מי אנוסה לעזרה? מי יחמול עלי? ומה תהי אחריתי?” “אחריתך עדי אֹבֵד!” אמר הַזֵד העריץ אלי, “תְּיַסְרֵך רעתך, ושקריך יוכיחוך -.” “איך לא תבוש לאמר כי דוֹבֶרֶת שקרים אנכי?” עניתיו בזעם אפי, “הלא נפשך יודעת כי רק אתה הסבּוֹת בנפשי -.” “צאי כרגע מביתי! צאי!” הרעים עלי בקול פחדים, “איככה תעיזי פניך להפיח ולדבר עלי שקר כזה? ולמען נקום את נקמת חֶרפתי, אצמית בבור חיי אביך, ומחר יהיה האות הזה -.” “הוי אדוני!” דברתי בתחנונים, “אל תעשה נא כן, אל תאסור נא את אבי, ואל תגרשני מביתך, ואנכי אשבע לך לבל אוסיף עוד דַבֵּר כדברים האלה - ועד אשר אוכל להסתיר את מצבי מעיני רואים, עד העת ההיא אל תשלחני מביתך -.” אחרי תחנונים רבים נעתר אלי אדוני, ואני חשבתי לו זאת לצדקה. אפס כי הוא הוסיף לרדות בי בפרך חמשה חדשים, ולעתים רחוקות כראותי את פני זערמען וישאלני מדוע נפלו פני, בושתי גם נכלמתי להגיד לו דְבַר אמת - ובעת ההיא יעצתיו לשום את משכנו בחצר הזה, וזה כשני חדשים העתיק את מעונו מזה, ויבקשני לבל אגיד לאיש אַיֵהוּ. חמשה חדשים עֻנֵיתִי עֱנוּת מורה מאד ושפתי תקצורנה להביע אף שמץ דָבר מצרותי ותלאותי העצומות. וזה מעט הציקתני רוח יגוני ותאלצני עד מָוֶת, עד כי עלה על לבי לעשות עון פלילי - אך רוחי הטובה עצרתני מעשות את מזמתי - ולבלתי הַעלים ממך רודאלף אדוני כל דבר, אודיעך גם הדבר הזה: אשת פיפילעט ספרה לי כי בחצר הזה יגור רופא איטאליאני צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי, אשר הוא…"

בשמת לא יכלה לבַצע את דבריה, ורודאלף זכר כי בהיותו בפעם הראשונה בבית פיפילעט, הביא איש עתי שני מכתבים שם, ואחד מהם כתוב בכתב מוזר ובדמעות עין אל הרופא צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי, ויאמר אל בשמת: “וְאַתְּ, בת עוֹנִי, כתבת אל הרופא ההוא מכתב לפני שלשה ימים - ודמעותיך אשר נזלו על המכתב, מחוּ מעט את אותות כְּתוֹבָתוֹ?…” בשמת הביטה פני רודאלף בשממון, ותאמר: “מאין ידעת זאת, אדוני? -.” “הֵרָגעי נא, בתי! אני הייתי אז לבדי בבית פיפילעט, ובלי רצוני התבוננתי במכתב ההוא, ולבי אמר לי כי אשה קשת רוח כְּתָבַתּוּ -.” “כן הוא, אדוני!” אמרה בשמת,“אני שלחתי אל הרופא ההוא מכתב בלי שֵם, ובקשתיו לבוא לעת ערב אל מקום פלוני אלמוני, כי דבר נחוץ לי אליו, ואני לא אוכל לבוא אל ביתו מטעם כמוס אשר יִוָדַע לו בדברו אתי-. ומגמת פני במכתב ההוא היתה לקחת מיד הרופא שִקוי אשר יעביר מעלי את חרפתי-. אפס כי לעת ערב בלֶכתי מהלך עשרה רגעים לֵרָאות פני הרופא, נחמתי על מחשבת אוני, ושֶבתי לבית אדוני, וראיתי כי דלת גִנת הביתן פתוחה, והמפתח בתוך המנעול מבחוץ. באתי לתוך הגן ונעלתי את הדלת ואת המפתח לקחתי בידי והנחתיו על מקומו בחדר אשר לפני חֲדַר משכב אדוני, ובחדר משכבו המתיק תמיד אדוני סוד עִם מְתֵי סודו במסתרים, ואיש לא יכול לבוא שם בעתים ההן, וגם שפרה לא באה שמה בלי רִשיונו. ויהי בבואי אל החדר ההוא, והנה פֿערראַנד לקראתי, וכראותו אותי נִבעת וַיִבָּהֵל וימהר ויסגור את דלת חדר משכבו אשר ישב שם איש אחד, ובשצף קצף החזיק בגרגרותי, ויאמר אלי בזעם נורא וברעדה: “לְרַגֵל את הבית באת - להטות אזנך אחרי הדלת והמזוזה - מה שמעת פֹה? הגידי, הגידי מה שמעת פֹה? ואם אַיִן אשים מחנק לנפשך!” אך כרגע נִחם על דבריו, ויסחבני סחוב והשלך ויהדפני אל בית המבשלות, ואת הדלת סגר בעדי מבחוץ וְנָעַל.”

“השמעת מה נדברו פֿערראנד ורעהו?” שאל רודאלף.

“לא! ואם ידעתי כי הוא ממתיק שם סוד, כי אז לא באתי החדרה. אחרי שתי שעות פתחה לי שפרה את דלת בית כִלאי ותשלחני לחפשי, ובערב ההוא לא ראיתי עוד את פני פֿערראנד. למחר בבקר פגשתיו, ודמיתי כי בקצפו יַתֵּר ידו וִיבַצעני, ומה מאד תָּמהתי בשמעי כי הוא דוֹבֵר אלי בנחת לאמר: “הלא צויתיך רבות פעמים לבל תבואי אל החדר ההוא בדַברי עם אנשים, ומדוע לא שמעת בקולי? אך יען כי שבתךְ בביתי יהיה אך מעט, על כן לא אפקוד עליך את חטאתך עוד.” דבריו אלה אשר דבר אלי בשובה ונחת, היו לפֶלא בעיני בזָכרי את רַעם מדברותיו אשר דבר אתי אמש, והלכתי לעשות סדרים בחדר משכבו. ואני הייתי רפת ידים וחסרת אונים, כי בלילה החליתי מאד, ויהי אך הָחֵל החלותי לתלות את בגדי אדוני על הַיָתֵד, התעלפתי פתאם, ובנָפלי ארצה אחזתי במעיל התולה על היתד, וקרעתי את לֻלְאות המעיל מעל היתד, ויפול המעיל אתי יחד ויכסני, ובשוב רוחי אלי ראיתי והנה דלת החדר סגורה, ופֿערראַנד דובר עם איש אחד. אז אספתי את רוחי ואת נשימתי אלי, לבל יִוָדַע לפֿערראַנד כי אני שוכבת תחת המעיל, ובלי רצוני שמעתי את אחרית הדברים אשר דבר פֿערראַנד עם רעֵהו במסתרים.”

 

מג: הִדָּבֵר    🔗

“עם מי דבר פֿערראנד?” שאל רודאלף.

“גם אנכי לא ידעתי, כי קולו מוזר לאזני.”

“ומה נִדברו איש אל רעהו?”

"אנכי לא שמעתי את ראשית דבריהם, רק את הדברים האלה: “נָקל הדבר מאד,” אמר האיש המוזר, “כי איש אחד אשר יכֻנה בשֵם חֲמוּץ-זְרוֹעַ, הביאני בברית עם שודדי מים, היושבים על אִי קטן בנהר זייגע על יד דרך אַסניערעס, והם אנשי זרוע, שודדים ומרצחים אשר כשחוק להם להרוג נקי וצדיק בעד שקל כסף. אביהם גם אֲבִי אביהם הומתו בפלילים על בָּמַת מַטְבֵּחַ, שני אחיהם נשפטו להיות אֲסִירֵי-אֳנִי כל ימי חייהם, אך הורתם עם שלשה בנים ושתי בנות, יגורו עוד על האי ההוא אצל אסניערעס. ואת הנערה ההיא אשר תאבה לשַלחה לעזאזל, תביא אל האי ההוא לבית שודדי מים ההם המכֻנים בשֵם בני מארטיאל, והם יֵרָאוּ בעיניה כְדַיָגִים ישרי דרך ותַחפוץ לשֶבת בתוכם, ואני אבוא שם בְמַלְאֲכותך לתת לה רפאות תעלה, ובכוס רִפאותה אֶמְסוֹך אגלי מָוֶת, ומקץ שמנת ימים תַּעש הנערה חוֹזֶה עִם שְאול -.” “טובה עצתך, רעי!” אמר פֿערראנד, “וביום השני אשלח את הנערה אל בית מארטיאל, ואגיד לה כי אשלח אליה את הרופא ווינצענט -.” “שֵם ווינצענט אשר תְכַנֵנִי בו, מצא חן בעיני,” ענהו רעהו, "ואתה ידידי ראה נא כי פקֻדתך תשמור רוחי תמיד, את מכתבך קבלתי אמש בלילה בשעה העשירית, ובבקר הזה חשתי ואבוא אל ביתך. חֲיֵה בטוב! ואל תשכח את שֵם האי אסניערעס, את שמות בני מארטיאל ואת שֵׁם הרופא ווינצענט. השמות האלה יביאו את יָפתך בתחתיות ארץ מקץ שמנת ימים-. הה, הַדִבֵּר אין בי לסַפר עֱנוּת נפשי בְהִוָדַע לי תעלומה איומה כזאת! וכצאת פֿערראנד עם איש סודו החוצה, אז חשתי גם אני לצאת, ובפיק ברכים וחלחלה עליתי אל חדר משכבי. מקץ שתי שעות, באה אלי שפרה ותאמר: “האדון דִבר רְדִי אליו אל חדר מושבו, כי דָבר לו אליך.” בבואי אליו החדרה, רחפו פתאם כל עצמותי, והוא אמר אלי בנחת: “אַתְּ נִהְיֵית וְנֶחֱלֵית, כאשר תעיד חִוְרַת פניך. הֵרוֹנֵךְ היא סִבת מחלתך - ועִצבונך יוסיף עוד להחלותך -. ואף כי אַתְּ טָפַלְתְּ עלי שקר, ותחפאי עלי דברים אשר לא כן, בכל זאת אחמול עליך, רַחם ארַחמך, ואעשה עִמָךְ חסד ואמת…” “הה אדוני היקר!” קראתי ברגש, “דבריך הטובים האלה, ייטיבו לי את רָעותיך…” “במה הֲרֵעוֹתִי לך?” שאלני ברגז קולו. “לא הֲרֵעוֹתָ לי, אדוני! סלח נא לי!” אמרתי אליו מיראתי פן יַחֵר עלי אפו וְיִמָנַע מֵעֲזוֹר לי. “שִמעי, בשמת!” הוסיף אדוני לדַבר, “לכי לך היום אל אביך והגידי לו כי אנכי אשלחך מזה אל שְׂדֵה יער להיות שם שנים או שלשה חדשים ולשום עינך אל הבית והשדות אשר קניתי שם, ובמֶשך ימי שבתך בבית שדה ההוא, אתן את כסף משכֻּרתך לאביך. וביום המחרת תסעי מפאריז אל בית שָׂדִי ההוא, ואני אתן בידך מכתב תעודה אל האשה היקרה מארטיאל - אשר לה בנים ישרים, דַיָגִים וסוחרים - ומושבה על אִי נחמד אצל אסניערעס, והיא תַרבה להיטיב לך, כבת תֵּחָשְׁבִי לה, וכל מחסורך עליה. ואנכי אשלח אליך את רופאי ידידי אשר שמו ווינצענט, והוא יתן לך רפאות תעלה עד שובך לאיתנך, ראי נא מה גדול חסדי עליך!”

כרעם מתחולל הָלמו דבריו אלה את חדרי לבבי, ראשי סחרחר, עשתונותי אבדו, ולבי חלל בקרבי, ובתמָהון הבטתי פני פֿערראַנד ונאלמתי. וְלּו התמלטו מלשוני מִלים כי בבקר שמעתי את אשר יעץ עלי, כי אז עשה העריץ הזה אתי כָלה. “ההֵבַנת את דברי?” שאלני ברגש, “הֵבנתי אדוני!” עניתיו ברעדה, “אך אין את נפשי אל בית שָדך ההוא-.” “מדוע תבעטי בחסדי?” שאלני באותות קצף, “הלא שם תמצאי מנוח וייטב לך-.” “לא, לא, לא אלך שמה! כי לא אוכל לעזוב את בית אבי וללכת לנוע על העצים - טוב לי לתת תודה ולהגיד עֲוֹני לאבי ולמות מחרפה ובושה -.” “לכי לחרפות ולדראון עולם!!” הרעים עלי פֿערראנד בשצף קצף, ויהדפני בכל מאמצי כחו ונפלתי ארצה, “עד מחר אֶחֱטָם לך,” הוסיף לדבר. “וביום מחר תלכי לבית מארטיאל, או תִּגָרְשִׁי מביתי, ואת אביך אשים בבית האסורים-.” כשעה וָחֵצִי שכבתי לבדד ארצה מבלתי יְכוֹלֶת להתנער ולקום מהארץ. אחרי כן באה שפרה ותנהלני ותביאני אל חדר משכבי. שם שכבתי נפעמת ובאין אונִים עד עֲבוֹר השעה הראשונה אחר חצות הלילה, ואז אחזוני צירים וחבלים נוראים, וָאֵדַע כי אֵלֵד נֵפל אשת בל יחזה שמש… ואני יראתי להרים קולי, רק חבשתי ראשי בכר מטתי וָאֵאָנֵק דוֹם, כי לבי אמר לי כי אם יִוָדַע מַצָבִי לפֿערראנד אז יקרא להרופא ווינצענט להשקני סף רעל, או בידיו יחַנקני ויעביר קול כי הִקשיתי ללדת וָמַתִּי. אך עתה נִחמתי על הדבר הזה, כי לוּ היה נודע אז מצבי לפֿערראנד וימיתני, כי עתה לא שבעתי עוד קלון, ולא טָפלו עלי שקר כי רָצחתי את עוּלי… סוף דבר: אחרי סבלי צירים וחבלים, הִמלטתי וילדתי - מֵת. נֵפל טמון לא ראה אור וחיים-."

בשמת לא יכלה עוד דַבר, ותשא קולה ותבך. ומארעל אשר עד כֹה שמע את דבריה ברעיונים נבוכים ובשממון, הביט פניה בעינים נטויות בשמעו את קול בכיה, ויאמר: “היא בוֹכָה - למה היא בוֹכָה? מדוע? - כן, כן הדבר, ידעתי - פֿערראַנד - ספרי נא עוד, בתי! - הוי בתי, בת עוֹנִי! גם עתה יקרה אַתְּ בעיני - אך זה מעט לא הכרתיך, כי כִהתה עיני מדמעה - הה, ראשי! ראשי!.” “הִנך רואה אבי!” אמרה בשמת אליו “הִנך רואה כי לא בי האשם, האין זאת?” “לא בך האשם, בתי!” ענה מארעל. “הסלחת לי, אבי?” “סלחתי לך, בת עוֹנִי! עוד אני אוהב אותך אהבת אב, אף כי - הה, ראשי! ראשי!” בשמת הביטה פני רודאלף ברעדה, והוא אמר אליה: “הניחי נא לו עוד לנוח - וספרי אחרית הדבר.”

אחרי כי הביטה בשמת פעמים אחדים את אביה, הוסיפה לספר:

“בזרועותי חִבקתי את עוּלִי, והנה הוא קר ככפור - שמתי פי על פיו, והנה אין רוח בפיו - נסיתי לְהָחֵם את בשרו - אך לשוא! חִכיתי עד אור הבקר, והתבוננתי בו, והנה הוא - מֵת. כעס וחמלה, רגז ועצב, התרוצצו בקרבי, ושפתי תקצורנה לתָאר באֹמר ודברים את רגשות רוחי אז. אימות מות נפלו עלי לבל יתגוללו עלי להאשימני כי אנכי הֵמַתִּי את עוּלי, וכל ישעי וכל חפצי היה לקבור אותו ולהסתיר את קברו מעיני כל חי, כי אז תֵּאָפֵס יראתי וְתֵאָסֵף חרפתי, גם אז אוכל לעזוב את בית פֿערראַנד ולהסתיר מאבי את כל אשר באתני. בטרם קמו אנשי הבית משנתם, חשתי וְעִלַפְתִּי את מֵתי במטפחתי, והלכתי אט עד ירכתי הגן לחצוב לִבְנִי קבר, אך בלילה היה כְפוֹר עז עד כי קפאה האדמה ולא יכולתי לחפור בה ביד, וטמנתיו במרתף רֵק אשר בחורף לא יבוא איש שמה, וכסיתיו בארגז, ושבתי לחדר משכבי. בשעה התשיעית בבקר, באה שפרה לבַקרני, ואמרתי לה כי החליתי מאד, ובקשתיה כי תתנני לנוח על משכבי כל היום, ולמחר אלכה לי אל אשר יהיה רוחי ללכת כאשר פָקַד עלי אדוני. מקץ שלש שעות בא פֿערראנד אל חדרי, ויאמר: “אנושה מחלתך, וְאַתְּ היית בעוכריך כי מֵאַנְתְּ לקבל את הטוב ולנסוע לבית מארטיאל - ובכל זאת חלילה לי מהקשיח את לבבי ממך בעת רעתך, ולעת ערב אשלח אליך את הרופא ווינצענט, והוא יגהה ממך מזור.” נפשי יצאה בדברו! ואמרתי אליו כי נואלתי במָאני לשבת בבית מארטיאל, ועתה אחרי יום או יומַיִם בהָקל חָלְיִי, אסע שָמה; אך גם עתה לא אנושה היא מחלתי, כי זה חלי ואֶשָאֶנו, ועוד מעט ואשובה לאיתני, כן דברתי בערמה, וקויתי כי אחרי יום או יומים אעזוב את ביתו ואשובה אל בית אבי וְאַעלים ממנו כל הבא עלי -. פני פֿערראַנד צהלו בשמעו את אמרי, ויצו לשפרה לכלכל את מחלתי ולשום עינה עלי, כל היום ההוא יגורתי וחרדתי לרגעים פן יודע לאיש קבר בני. בלילה בנפול תרדמה על אנשים, הלכתי אל בית אוצר העצים, ולקחתי משם קרדום, ובעמל רב חפרתי בור בארץ וקברתי בו את בני בדמעות שליש. אחרי כן שבתי אל חדרי, וקדחת נמרצה אחזתני. בבקר שלח פֿערראנד לבקרני ואמרתי כי הוקל חליי, וביום המחר יהי בי כֹחַ לנסוע לבית מארטיאל. גם ביום ההוא נחתי על משכבי, ולעת ערב קמתי וירדתי לבית המבשלות לְהָחֵם בקרה. שם אֵחַרתי בנשף, ובשובי לחדרי, פגשתי את יוסף זערמען אשר פניו כשׂיד יחורו, ויאמר אלי בחפזו ובהושיטו לי צרור כסף: " למחר בבקר יאסור פֿערראנד את אביך בבית האסורים בגלל שלש עשרה מאות פֿראנק אשר הוא נושה בו ואין לו לשַלם, ועתה הֵא לך את פָּרָשַׁת הכסף, וכאור הבוקר רוּצי לאביך ותני לו את הכסף כּוֹפֶר נפשו - עתה נודע לי כי פֿערראנד עַיִט צבוע הוא, מתקדש ומתחסד ושבע תועבות בלבו, אך אני אֲבַלע את המַסוה אשר שם על פניו. וְאַתְּ בשמת אל תגידי נא לאיש כי אנכי נתתי לך את הכסף הזה -.” כֹה דִבר אלי זערמען ויתן לי את הכסף אשר פֿערראַנד נושה באבי, והוא מִהר וילך לו וַיֵעָלֵם.

 

מ"ד: הַשִּׁגָּעוֹן    🔗

“בבקר הזה.” הוסיפה בשמת לספר, “בבקר הזה בעוד כל אנשי בית פֿערראַנד ישֵנים, התחמקתי ובאתי הֵנה עם צרור הכסף אשר נתן לי זערמען לפדות את נפש אבי, אך לא היה בכסף כדי גאולתו, ולולי חשת אתה אדוני לעזרתו, כי עתה כבר שָכנה נפש אבי בבור כלא. אחרי צאתי מבית פֿערראנד, באה שפרה לחדר משכבי - כן יאמר לי לבי - ותמצא בו עִקבות דם - ובכן נודע לפֿערראַנד את אשר היה לי-. ואת פניך אדוני רודאלף אחלה כי תואיל נא בטובך להשיב את צרור כסף הזה ליד יוסף זערמען - אשר ידעת אַיֵהוּ גם בלעדי-. ועתה אשבע לך עוד הפעם כי רק קשְטְ אִמרי אמת ספרתי, ועֵד בשחק כי ידי לא שפכו את דמי בני…” פתאם חָרדה בשמת ותזעק: “אהה אדוני! ראה נא מה היה לאבי?” בנפש נבהלה התבונן רודאלף וירא כי רוח שגעון נוססה במארעל, הוא לא יֵדע מי עִמו בבית, לא ישמע את אשר ידֻבר אליו, ואף כי אין בידו כלי מלאכתו, הנה הוא מֵנִיעַ בידיו, מולל ברגליו וּמֵנִיד את גֵווֹ כאִלו הוא לוטש אבנים, ולשונו צָללה אל חִכּוֹ וַיִשמע קול כקול הגלגל בהתגלגלו ללטוש את האבנים. “הוי אדוני!” צעקה בשמת שנית, “הביטה נא וראה…” ואחרי כן נִגשה אל אביה ותקרא: “אבי, אבי!” אך הוא הִתְעִיף עליה עֵין מפיצה פלצות כעיני המשוגעים, ומבלי שנות את תנועותיו, אֲמָרָיו יאמר: “שלש עשרה מאות פֿראַנק חַבְתִּי להסופר - וְעָלַי לעבוד, לעבוד עבודתי עד כי תמצא ידי לשלם לו, ואני אשַלֵם! אשַלם אשַלם! -.” “אֵי שמים!” יָללה בשמת, “הנה בינתו נסתרה, ויד השגעון עליו חָזָקה-.” “מארעל, ידיד יקר!” אמר רודאלף אליו, “ראה נא הנה אני פֹה בבית, גם בשמת נִצבת עִמְכָה בזה. והיא חפה וְזַכָּה מכל חטא-.” “שלש עשרה מאות פֿראנק-” אמר מארעל מבלי פְנות אל רודאלף, ויתנועע הֵנה והֵנה כעושה מלאכתו. “אבי! אבי יקירי!” צעקה בשמת ותכרע לפניו על ברכיה וַתַּחזק בידיו, אך הוא דחפה בחָזקה, ויוסף לדַבר: “שלש עשרה מאות פֿראַנק - ואם אַיִן, יוּסַר ראש בשמת מעליה -.” “הוא הֻכָּה בשגעון!” זעקה בשמת מנהמת לבה, “אויה, אויה נא לי!-.” “התחזקי נא, בת עוֹנִי!” אמר רודאלף אליה, “לְפִי רְאוֹת עיני לא יִמָשֵׁךְ שִגעונו - מצוקות עצומות השתערו עליו בפעם אחת עד כי האבידו עשתונותיו, אך עוד מעט ותשוב רוח בינתו אליו -.” “אבל,” צעק בשמת, “אבל מה תהי אחרית אִמי ואִמה, אחי ואחיותי? הלא מעתה ימותו ברעב! -.” “ואיה איפה אנכי?” אמר רודאלף, “התחזקי נא, בתי, והבליגי עֲלֵי יגונך. אַתְּ הראיתיני לדעת כי אין בך אשם, ועוד מעט וְיֵדְעוּ זאת גם כל באי שער פאַריז-.” “אהה אדוני! ראה נא, חרפה נִצחת, שִגָעוֹן וָמָוֶת הביא פֿערראנד עלינו, ובעיני כֹל צדיק וישר הוא, ואין דורש דָמֵינו מידו!-.” “אני, אני אדרוש את דִמְכֶם מיד שופכם!” קרא רודאלף בהוד קול נורא “אני אֲגַלֶה את עֲוֹן הַזֵד הארור ההוא, ואני אקח ממנו נקם - נקם נורא ואיום!!-.” “יואל נא אלוה וְיֵאָמנו דבריך,” אמרה בשמת בקול בּוֹכִים, ואני לא אֹבֶה לראות את נקמתי ממנו, רק את נקמת אבי על אשר נָסַך עליו רוח עִוְעִים, ואת נקמת בני אשר הוא הֵסֵב בנפשו להיות נֵפל טמון-." אחרי כן נִסתה בשמת להרעיש את מורשי לבב אביה ולהעירו מתרדמת רעיוני מבוכתו, ותאמר:,חֲיֵה בטוב, אבי! אני הולכת לְהִצָמֵת בבור צלמות, ועיני לא תשוב לראותך עוד עד עולם - חֲיֵה בטוב, אבי! אבי! אבי!-." אך גם הדברים הנמרצים האלה לא עָצרו כֹחַ לשובב את בינת מארעל אליו, כח יד השגעון עליו קָשְתָה.

פתאם נפתחה הדלת והשר בא הביתה, ויאמר אל רודאלף: צר לי מאד לשום קִנצי לדבריכם, אך מה אעשה ורגעי ספורים-."

“דברינו תמו,” ענהו רודאלף בהראותו לו את מארעל, “אבי בשמת אינו שומע עוד את אשר ידֻבר אִתּוֹ - כי הוא הֻכה בשגעון ובתמהון לבב.”

“הוי!” אמר השר “כאשר יראתי כן היתה - מה נורא הדבר! ואני אשר גם עד כֹה חפצתי להצדיק את הבת האומללה הזאת, אני אשבע כי מעתה אתאמץ בכל מאמצי כֹחִי לעמוד לימין צִדקה, ואספר לראשי השופטים את יִשְרַת בית מארעל ואת עָנים וקשי יומם, ומה גם את הרעה האחרונה אשר נִתְּכָה על ראש מארעל, והשופטים יִוָכחוּ כי פֿערראנד התעולל על בשמת עלילות ברשע -.”

“אם כֹּה תעשה,” אמר רודאלף אליו, “תעשה הטוב והישר, וה' ישלם לך כמעשיך, יאר פניו אליך וישם לך שלום. ועתה עֲשֵה נא אתי אות לטובה והודיעני איכה נִגלתה עלילת בשמת?-.”

“בבקר הזה באה סוכנת בית פֿערראַנד אלי, ותודיעני כי בבית אדוניה היתה אָמָה אשר שְמָהּ בשמת בת מארעל, והיא היתה הרה לָלַת, ועתה ברחה לה משם, ובחדר משכבה נמצאו רָשְמֵי לֵדָה, וַיְבֻקַש הדבר וַיִמָצְאוּ עִקבות צעדים בתוך השלג, ובעקבות ההן יצאו בני בית פֿערראנד, וימצאו ילד מֵת קבור בסעיף אדמה בתוך הגן-. ואני באתי ביתה פֿערראנד והנה הוא קוֹצֵף קֶצֶף גדול כי בביתו נמצא דבר בליעל כזה, וכֹהֵן מִשְנֶה אשר היה אז בבית פֿערראנד הִגיד לי כי בשמת נָתנה לפניו תודה כי היא שִחתה דרכה, גם שמע פעמים רבות כי פֿערראַנד הוכיח אותה ויגד לה מראשית אחריתה -. ופֿערראנד גלה את אזני כי אני אמצא את בשמת בבית אביה - ובכן באתי הֵנה.”

“אודך אדוני היקר על יקרת רוחך!” אמר רודאלף אל השר. “אני אביא את מאָרעל לבית אספי דלים, אותו ואת חותנתו, וְרַפּא אֲרַפְּאֵם-.” ואחרי כן פנה אל בשמת הכורעת עוד לפני אביה, ויאמר אליה: “וְאַתְּ, בת עוֹנִי, לכי לך אחרי השר הישר הזה, ולאמך אל תגידי דבר-. אל תעצבי ואל תדאגי, כי אני אכלכל את כל בית אביך, ולא יחסר כל להם, גם לאביך אעלה ארוכה ורפאות תעָלה - לכי לך, בתי, ודעי כי לא יארכו הימים וְיֵצֵא כנוגה צִדקך, כי זַכָּה אַתְּ וחפה מכל חטא-.”

---

אחרי שתי שעות הובא מארעל וחותנתו לבית אספי דלים על פי רודאלף בידי דוד הרופא. אבני היקר אשר בבית מאָרעל, נִתנו לרחל אשתו למשמרת, וביום ההוא הֵשיבה אותן ליד מתיה סוֹכֶנֶת בית מסחר… וְהַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע אשר ידע כי אבני חפץ לטש מארעל, לא נח ולא שקט עד אשר נודע לו כי הסוכנת מתיה יושבת על יד בקעת ס"ט דעניש במספר שנים עשר. יונת-צחוק הודיעה לאט לאט ובמועצות ודעת לאשת מארעל כי בשמת בתה לֻקחה לבֵית האסור, ובעלה ואמה אֻספו לבית אספי דלים. בתחלה בָכתה רחל בכי תמרורים מנהמת לבה, ותמאן להנחם, אך אחרי עבור סערת התוגה הראשונה, התנחמה מעט מעט בראותה כי בבית גדול ורחב ידים היא יושבת עִם בניה ובנותיה, לחמם נִתן, ומלבושיהם וכל מחסוריהם יִנָתְנו להם בכבוד ואהבה על פי רודאלף איש חסדם.

 

מה: תָּא הַסּוֹפְרִים    🔗

בתא הסופרים אשר ליעקב פֿערראנד, יושבים סופריו ומזכיריו ועל פניהם אותות שממון ומבוכה, והם נִדברים איש אל רעהו כדברים האלה: “לא אאמין,” אמר אחד מהם, “לא אאמין כי יוסף זערמען גָנב שבע עשרה אלף פֿראנק מאוצר האדון פֿערראנד-.” “גם אנכי לא אאמין בזה,” אמר השני. “צר לי על זערמען,” אמר השלישי, “ויגון עז הִתחקה על שרשי נפשי בראותי כי העלם היקר והישר הזה לֻקח לבית האֵסור -.” “זה כחמשת רבעי שנה אשר הוא בן משק בית האוצר, ולא חסר עוד משם אף קשיטה אחת -.” “רע עלי המעשה אשר עשה פֿערראנד להצמית בבור חיי זערמען, ומה גם כי זערמען נשבע לו בשם ה' כי לא לקח רק 1300 פֿראנק, ואת אשר לקח הֵשיב לו בבקר הזה וברגע ההוא אשר שלח פֿערראנד לקרוא את השוטרים -.” “נפלאת היא בעיני מדוע הִתגולל פֿערראנד על זערמען?” “אך איך שלח זערמען את ידו בבית האוצר לקחת 1300 פֿראנק מבלי שאל את פי בעליו? -.” “הבעבור זאת יטפול עליו פֿערראנד עוד אשם להגיד כי גנב ממנו שבע עשרה אלף פֿראנק? ומה גם אחרי אשר הֵשיב לו את אשר לקח ממנו! -.” “כל הדברים יגעים, ואין אנחנו יכולים לדעת פשר דבר - אך הנה דניאל בא, ומאד יתפלא על החדשות אשר צמחו פה -.” “מה הן החדשות?” שאל דניאל, “כי לֻקחה בשמת לבור האסור? זאת ידעתי מאז הבקר, וזולת זאת לא ידעתי -.” “לולי התמהמהת עד כה, כי אז ידעת עוד חדשה אשר נהיתה בזה-.” “כנפי נשרים אין לי,” אמר דניאל, “ומזה עד רחוב שאַילאָט, מקום משכן השר פאָן ס”ט רעמי, מהלך שלש שעות הוא -." “העוד לא בא השר הזה הֵנה? -.” “לא,” ענה דניאל, “אך הודיעני כי עוד היום יבוא הֵנה -.” “להשמָעות אזנים יש נושים רבים מאד להשר הזה, והם מְיָרְאִים אותו להורידו אל בית הַסֹהַר-.” “כן שמעתי גם אני.” ענהו דניאל, “ואחד מנושיו פקד עליו לשקול אל בית אוצר פֿערראנד את שלשים וארבעה אלף השקלים אשר הוא נושה בו, ואנכי לא אדע מדוע פקדהו כדבר הזה-.” “השר הזה שב אתמול מבית השדה אשר התחבא שם שלשה ימים מפחד שוטרי בית המשפט-.” “אך מדוע לא יְנַקְשׁוּ נושיו לכל אשר לו? מדוע לא יקחו ממנו את היכלו ואת כל כלי ביתו, וסוסיו ומרכבותיו בעד נִשְׁיָם?-.” “השר פאָן ס”ט רעמי ערום כנחש הוא, וכפי דבריו הוא גָר בבית איש עשיר, כל כלי הבית לא לו המה, אך למשרתיו, והוא שְׂכָרָם מידם, גם סוסיו ומרכבותיו שָׂכַר מיד רַכָּבוֹ, ומדי חֹדש בחדשו יתן לו שכרו - ומה מידו יקחו הנושים? - אך הגידו נא לי מה היא החדשה אשר צמחה פה מעת לֶכתי מזה?" שאל דניאל את פי הסופרים. לפני שתי שעות התרוצץ האדון פֿערראנד הֵנה, ובזעם נורא הודיענו כי יוסף זערמען גנב אמש שבעה עשר אלף פֿראַנק מבית אוצרו, ויברח וַיִמָלֵט ואיננו. “הזערמען יעשה נבָלה כזאת? אין זאת!” קראנו כֻלנו פה אחד. “אני אומר לכם כי הוא גָנַב ממני שבע עשרה אלף פֿראנק!” ענה פֿערראנד בשצף קצפו, “הוא גָנב! הוא ולא אחר!” וברגע ההוא בא הַשׁוֹעֵר ויודיעהו כי שר בית המשפט עם שוטרים באו הביתה. אחרי רבע שעה בא זערמאן הֵנה ויברך את האדון פֿערראנד בשלום, והוא ענהו שלום וישאלהו: “מדוע אֵחרת היום לבוא?” “שיח ושיג לי ודרך לי…” ענהו זערמען. “ההלכת להסתיר את כספי אשר גנבת ממני!” הרעים עליו פֿערראנד בקול פחדים. פני זערמען כפני מת הלבינו, ויען ויאמר: “בי אדוני! אל נא תָרֵעַ לי…” “התתן תודה כי לקחת את הכסף?” שאל פֿערראנד בזעם אפו. “אני נותן לך תודה, אדוני! והֵא לך הכסף אשר לקחתי - ואני האמנתי כי השב אשיב את הכסף לבית אוצרך בבקר הזה בטרם תקום משנתך - אך אחרתי לבוא בגלל הדרך אשר היה עלי ללכת - ואני משביעך בשֵם ה' לבל תדיח עלי רעה ולבל תפיל עלי הֹוָהּ בגלל הדבר הזה, כי בקחתי את הכסף ידעתי נאמנה כי אשיבנו לך היום בבקר - והֵא לך שלש עשרה מאות פֿראנק אשר לקחתי אמש -.” “הרק 1300 פֿראנק גָנבת ממני?” נתן עליו פֿערראנד בקולו “הלא חמשה עשר אלף פֿראנק גָנבת מהמלתחה הירוקה, ואלפַיִם פֿראַנק מהארגז האדום אשר בבית אוצרי! -.” “לא, לא אדוני,” ענה זערמען ברעדה “חי ה' כי לא לקחתי רק 1300 פֿראַנק, ויותר מזה לא לקחתי מאוּמה, מלתחה ירוקה לא היתה בבית האוצר מעולם, ובאלפַיִם פֿראַנק אשר בהארגז לא נגעתי-.” “דום שודד לילה!” גער בו פֿערראנד, “הלא בגָנבך 1300 פֿראַנק כפי דבריך, מי זה יִוָאֵל להאמין לך כי לא גנבת יותר? שופטי צדק ישפטוך כרשעתך, ואני חלילה לי לתת לך רחמים, למען ישמעו כל אנשי ביתי וייראו-.” “אחרי כן בא שר בית המשפט עם השוטרים ויאסרו את זערמען בעבותים כגנב ויסחבוהו לבית האסורים.”

“נפשי יָרעה לי על זערמען!” אמר דניאל, “ומי מִלֵל לו כי יִמָנֶה את גנבים שודדי לילה? זערמען הישר באדם, הנחמד אף נעים, ההוא יֵאָסֵר בעבותים וירד אסור אל בור כלא? אמנם לבו אמר לו כל הימים כי אֵיד נכון לצלעו, ועל כן היה סר וזעף תמיד, ולא התערב בסוד עליזים כל הימים.”

“אולי אהבָתו לבשמת היתה נסִבּה לעִצבונו ויגונו?-.”

“מה זה תבענה שפתיך, ידידי?”

“רוח שפרה דוברת בו, כי היא אמרה לנו בבקר הזה כי זערמען אוהב את בשמת, והוא אֲבִי הילד הנרצח-.”

“שקר, שקר, ענתה בו שפרה, וזה כארבעה עשר יום אשר הגיד לי זערמען את כל לבו, ויודיעני כי אוהב הוא אהבה עזה כמות את עלמה עֲנִיָה תופרת בגדים אשר מושבה בחצר ההוא אשר גָר בו בתחִלה, ובדַברו זאת הִתגלגלו אגלי דמעות מעיניו. אך את בשמת לא אהב מעודו ועד היום הזה, גם לא דבר אִתה דָבר מיום שִבתו בזה -.”

ברגע ההוא בא אביר הסופרים הביתה ויאמר לדניאל: “המִלאת את דבר שולחך?” “כן הדבר,” ענהו דניאל, “הייתי בבית השר פֿאן ס”ט רעמי, והוא יבוא היום הֵנה לשַלם את נִשְׁיוֹ, גם הגבירה שרה אחות תם תשחר היום את פני אדונינו פֿערראנד-." “ומה ענתה הגבירה רולאַנד אשת אֲבִי ימימה הַהַרְוִילִית?” “היא נתנה לי מכתב אל פֿערראַנד, ותאמר כי אולי תבוא גם היא לבַקר את אדונינו לִפְנות ערב.” ברגע ההוא הביא הַשׁוֹעֵר מכתב קטן אל אביר הסופרים, וכתוב בו כדברים האלה. “מורף הבריטאַני יבוא בשעה השלישית אחר הצהרים לבית פֿערראַנד, כי דבר נחוץ לו אליו-.” “מי הוא האיש מורף הזה?” “לא ידענו אותו, גם לא שמענו את שמעו -.” “עוד אחת לי להגיד לך,” אמר דניאל אל אביר הסופרים, “כי באדינאָט צִוַנִי להודיע להאדון פֿערראַנד כי יעשה עם השטר הנודע לו, כטוב וכישר בעיניו. גם את קאַרעל ראָבערט ראיתי, ויאמר לי כי יבוא היום הֵנה.”

"הנה עגלת צב באה - עגלה יפה-פיה מאד ורתומה לסוסים דוהרים, וְהָרַכָּב מלֻבש שָׁנִי עִם זֵרֵי זהב…,

“עגלת השר פֿאָן ס”ט רעמי היא!" קרא דניאל.

אחרי רגעים אחדים ירד השר פֿאָן ס"ט רעמי מהעגלה.

 

מו: הַשַּׂר ס"ט רעמי    🔗

כבר הודעתיך, קורא יקר, הליכות השר פֿאָן ס"ט רעמי, יְפִי תארו וחמדת מראהו, גותו ואונו ושִפעת תענוגותיו, והוא שב אמש מבית השדה אשר לההערצאָגין פאָן לוצעניי, אשר נחבא שם מפני בֶּרַע וַאֲחירע שוטרי בית המשפט. השר הזה בא אל תָּא הסופרים אשר ליעקב פֿערראַנד, פארו על ראשו ומַטהו בידו, ובצואר עתק ובגאוה וגודל לבב שאל: “אֵי יעקב הסופר?”

“האדון פֿערראנד עושה מלאכתו בחדרו,” אמר אביר הסופרים, “ועתה חכה נא בזה מעט עד אשר יצַוה לקרוא אותך אליו.”

“האנכי אחַכה?” דִבר השר בגאוה ובוז, “לֵך אמור לו כי השר פֿאָן ס”ט רעמי הֵנה, ועד מהרה יבוא אלי!"

“סורה נא אדוני אל החדר השני,” אמר אביר הסופרים, “ואני אלך ואגידה להאדון פֿערראנד את אשר צויתני.”

השר פֿאן ס“ט רעמי רעם פנים ויבוא החדרה, וישב שם בדד כרבע שעה, ויחר לו מאד ויתקצף על פֿערראַנד, ואחרי כן הובא אל חדר פֿערראַנד. עוד לא צעד השר שני צעדים בחדר, עוד לא הוציא הגה מפיהו, ופֿערראנד שנא אותו שנאה עזה, יען מה? יען כי לפי משמע אזניו ערום הוא גם ממנו, ולפני ערמתו מי יעמוד? ויען כי פֿערראנד מאס מאד את תפארת רום אנשים, את יפעת הוד עלומים ואת גְאוֹן עוז פניהם ותהלוכותיהם אשר כֻלם יחדו נקבצו בהשר פֿאָן ס”ט רעמי. והשר אשר לא ידע עוד את פֿערראנד כי אם לשֵמע אֹזֶן, דִמָה כי האיש הזה הוא טוב לבב או בער וכסיל, כי כן היו כל ישרי דרך והולכי תוֹם בעיני השר, כסילים ואוילים, וגם פֿערראנד כאחד מהם, כי גם הוא נודע לאיש צדיק תמים בכל פאַריז. אך לא כאשר דִמָה כן היה!

“נפלאת היא בעיני,” אמר השר פֿאָן ס"ט רעמי בצעדו החדרה, "נפלאת היא בעיני כי הלאיתני לבוא הֵנה, תחת אשר היה לך לבוא אלי ולקחת מידי את הכסף בעד השטרות אשר נתתי לבאַדינאָט ואשר הוא הרדיפני בגללם-. ואם אמנם כי יש לך דָבָר אֵלַי זולת דְבַר הַשִלֻמִים, לא היה לך להניחני שֶבֶת בחדר החיצון יותר מרבע שעה, וכן לא יֵעָשֶׂה! -.

פֿערראַנד לא פנה אל השר עד כלותו את דברי חשבונותיו, ואחרי כן הניח לאט לאט את עֵטוֹ מידו, ואת קסת הסופר והגליון פִּנָה מהשֻלחן, וַיַסֵב את עיניו על השר ויבט בפניו בעינים נטויות זמן רב מבלי דַבֵּר דָבָר, ואחרי כן נתן עליו בקול עוֹז: “איה הכסף?”

מנוחת לב פֿערראַנד וקר רוחו ודבָרו הקשה, העירו עוד את חמת השר פֿאן ס"ט רעמי, כי הוא לא האמין עד כֹּה אשר הסופר הנתעב והנאלח הזה בוז יבוז לו, ולא יחשוב את שר נכבד כמוהו רְצוּי כל חֶברת עליזים וסוד משחקים, כְּלִיל כל בחורי חמד וַאֲהוּב בנות נדיבים ועלמות שאננות.

“אַיָם השטרות?” דִבר שר בקול מושל.

הסופר לא ענהו דבר וַיוֹר באצבעו על מלתחת עור גדולה המונחת על השֻלחן, לאות כי השטרות צפונות בתוכה, והשר לא דִבר גם הוא מאומה וישם ידו אל חיק מעילו ויוציא מלתחה יפה מעֻלפת פנינים, ויקח משם ארבעים אלף שטרי כסף פֿראנק, וַיַרְאֵם להסופר.

“כמה תתן לי?” שאל הסופר.

“ארבעים אלף פֿראנק!” ענהו השר.

“הגישה אלי את הכסף” אמר הסופר.

הֵא לך - והשיבה לי את שטרותי!" אמר השר בזָרקו את שטרי הכסף על השלחן. והסופר לקח את השטרות ויתבונן בם לאור החלון, ויהפכם מצד אל צד פעמים רבות כאיש אשר לבו חרד פן יֻתן לו שטרי כסף מְזֻיָפִים. לדבר הזה התקצף השר ביתר עז עד כי הלבינו פניו מרוב כעס. והסופר הֵנִיעַ וְהֵנִיד בראשו הֵנה והֵנה כאִלו נִגלו לו מחשבות השר, ויפן אליו מעט ויבַטֵא בשפתים דולקים: “לא דבר חָדש הוא לראות בפאַריז שטרות מזֻיפים-.” ובדברו הוסיף עוד להפוך את השטרות מצד אל צד ולהתבונן בם.

“למה תדבר באזני כדברים האלה?” שאל השר בזעם אפו, אך הסופר לא ענהו מאומה ויבט בפניו בעינים חודרות רגעים אחדים, ויוסף להתבונן ולהתחקות על שרשי השטרות.

הנני מצַוך להשיבני על שאלתי! השמעת?" הִרעים השר בשצף קִצפו ובקול נָגִיד ומצַוה על הסופר.

“השטרות האלה אינם מזֻיפים -” אמר הסופר בתִתו אל השר את שטרי חובותיו גם 1300 פֿראנק, ויאמר: “הא לך הנותר מן כספך אשר נתת לי, כי גם בעד כל ההוצאות אנכי מְנַכֶּה הפעם-.”

עיני השר כהו מכעס, ולא שעה אל הכסף הנותר, וידבר אל הסופר בזעם אפו: “הלא שאלתי מדוע דברת אלי כי ימָצאו שטרות מזֻיפות בפאריז?-.”

“יען כי על אֹדות שטר מְזֻיָף קראתיך הֵנה!” ענה הסופר וַיַטְבִּיעַ את עיניו החודרות בעיני השר. “לא אבין פשר דבריך-” אמר השר. “שמע נא,” נתן עליו הסופר בקולו “הידעת את משפט סופר הקהל? לפניו יִגָלוּ לפעמים עלילות רֶשע ומזמות אנשי און - לפנים תאלצהו פקֻדתו להתחבר עם בנים שובבים וילדי פשע - ולפעמים יש לו להתאמץ בכל עוז לבל יחֻלל שם איש נכבד בארץ-”.

“אך למה זה לי לדעת זאת?” שאל השר ברוגז קולו.

“שֵם אביך הישר באדם נִקרא עליך, ואתה חִללת אותו-”

“מה רבה עזות פניך!” קרא השר בגאוָתו וחמָתו.

“לולי חַסְתִּי על שֵם אביך הנכבד לבל יחֻלל בארץ על ידך, כי עתה, תחת קְרוֹא אותך אֵלי, היית קרוא אל בית המשפט -” ענהו הסופר.

“הלנַסֵני בחידות קראתני הלום?” אמר השר בבהלה.

“לפני שני חדשים זִיַפְתָּ שטר על שֵם אחיעזר וחירע מרעהו היושבים בהאַמבורג-”

“שקר, שקר תדַבר! אחיעזר וחירע כתבו וחתמו את השטר-.”

“אחיעזר וחירע לא היו ולא נבראו בהאמבורג מעולם, ורק אתה בָּדִיתּ את שמותיהם מלבך, והנך ברעתך-.”

“איך ערבת את לבבך לטפול עלי שקרים כאלה!”

“עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה, אתה עשית שטר מזֻיף, והאיש אשר השטר ההוא בידיו כעת, הוא יודע זאת ברור כשמש, והוא היה אמש בביתי ויבקשני לקרוא לך ולהודיעך כי אם אינך נותן לו כעת מחר מאה אלף פֿראנק, אז יודיע תרמיתך לשופטי המלך, ואני אמרתי לו כי אתה ירדת מטה מטה וַתִּפּוֹל פלָאים וקצר קצרה ידך לשַלם גם את החוב אשר רֻדַפְתָּ בעבורו, ואשר שִלמת לי כעת - אך כי לא אדע מֵאַיִן לקחת את הכסף -. כזאת וכזאת אמרתי להאיש ההוא, אך הוא ענני כי נפשו יודעת כי יש אשה גדולה, עשירה ורבת אוצרות אשר היא תוציאך ממבוכתך ומההפכה הזאת-. ואני לא אתערב עוד בעשק הנבזה והנמאס הזה - ראה נתתי לפניך שתי דרכים: אם לשַלם עד מחר מאה אלף פֿראַנק ליד האיש אשר השטר בידו, או לְהִשָפֵט משפט מְזַיְפֵי שטרות על בָּמַת מַטְבֵּחַ לעיני השמש-. שֵם האיש אשר השטר הארור הזה בידו, הלא הוא: פעטיט-זֶאַן, וביתו על יד נהר זיינע במספר 16. לך אליו היום לפנות ערב, הִתרפס ורהב אותו, אולי יחנך - אך אני ידעתי כי לשוא כל עמלך, ואם לא תתן לו מאה אלף פֿראַנק עד יום מחר כי אז אחריתך להכרית, ושמך לחרפות ולדראון עולם, ואני נקי אחרי אשר העידותי בך כיאות לאיש ישר ורודף צדק כמוני-.”

פני השר פֿאָן ס“ט רעמי נפלו מאד בשמעו את הדברים הנוראים האלה, נָשְתָה גאוָתו וְחִתְּתָה עַזוּתו, בִרכיו פָקו ולבו התעלף בו, ויורד לארץ ראשו וידום. אחרי דומיה ממֻשכה נִסה להעיר חמלה בלב הסופר האכזר והעריץ, וידבר בתחנונים: “אדוני! נחמתי מאד כי דִברתי אתך קשות, והנני נותן לך את תודָתי ואת ברכָתי על חֶמלתך אשר עוררת עלי-.” “חלילה לי מחמול עליך!” ענה הסופר בקול עוֹז, רק על כְּבוֹד שֵם אביך הישר באדם, חסתי לבל יחֻלל על ידי בנו, בן מביש, וזולת זה אין דבר!” “הה אדוני!” הוסיף השר לדבר, “חי נפשי כי יָדַי לא חָלוּ בשטר ההוא-.” “דַבֶּר נא כזאת באזני פעטיט-זֶאַן” אמר הסופר אליו. “אך בכל זאת, אדוני! לא אֹבה כי יגיש האיש ההוא את משפטי להשופטים, כי בטרם יגלה צדקי אהי לבוז ולקלסה-.” “ומה אעשה לך אני? -.” “תן את ארבעים אלף פֿראַנק אשר נתתי לך כעת, אל האיש אשר השטר הארור בידו, והוא יתן לי מועד ואשלם לו גם יתר הכסף-.” “הכסף אשר נתת אל ידי, לא לי המה, אך לבאַדינאָט בעל משאי ומתני, ואיככה אתן את הונו ליד איש אחר? -.” “דע נא אדוני כי עוד לא רֻששתי…” “הלא הִגדת כי ביתך וסוסיך ומרכבותיך לא לך המה - אשר מִרמה כזאת לא תֵאות רק לְעַוֶל ופועל און-.” " אך עתה אודה עֲלֵי ערמָתי, ואמכור כל אשר לי לשלם בעד השטר, ועל כן אחלה פניך כי תַלוה לי אתה מְאַת אלף פֿראַנק, כי עשיר גדול אתה. חוסה נא עלי בצר לי! -." “האנכי אַלוה לך מאה אלף פֿראנק? המשֻגע אתה? -.” “אני משביעך בשֵם אבי היקר מאד בעיניך, לבל תשיבני ריקם מלפניך-.” “אני אינני משיב את פני אנשי כבוד ותמימי דרך” ענהו הסופר, “וכאיש ישר אני שונא מאד את כל המַטים עקלקלותם ונלוזים בארחותיהם, ובשמחת לבב אראה אם נער שובב וְעַוָל יִתָּלֶה על העץ לעיני רֹאִים, למען יראו רבים וייראו-. אך אזני תשמענה קול נחרת סוסיך המחַכים עליך - לֵך לשלום! כי לא בידי עתותי להכביר מִלים אליך” אמר הסופר אליו בפנים שוחקים, וברגע ההוא בא משרתו ויאמר: “הגבירה רוּלאַנד אשת השר אֹרְבִּיגְנִי, באה הֵנה.” “עתה אדוני!” אמר הסופר אל ס“ט רעמי, “עתה אדוני לך בשלום, כי שיח ושיג לי עם הגבירה רולאַנד -.” “אך אל תגיד את דברינו אלה!” דִבר השר בפנים נזעמים אל הסופר.,השמים יגלו עונך, ולא אני-.” ענהו הסופר, “וקח לך את השלש עשרה מאות פֿראנק הנשארים לך.”

בלב מלא עצב ותמהון יצא השר פֿאן ס"ט רעמי מאת פני יעקב פֿערראַנד הסופר. אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים, אמר אל רַכָּבוֹ: “הֲפֹך את המרכבה וּנְהַג אֶל בית הגבירה ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי!”

 

מז: הַצַּוָּאָה    🔗

…גבירה!" אמר הסופר אל רולאַנד אשת השר אֹרְבִּיגְנִי (אֵם חורגת לימימה ההאַרווילית) “גבירה! אַתְּ כתבת אלי כי יש את נפשך לשאול ממני עצה-”

,הלא איש עצתי אתה תמיד למן היום אשר נודעתי אליך על פי הרופא היקר פאלידארי? - אמנם בזכרי אותו אשאלך אולי תדע איה איפה הוא כעת?"

“מיום נָסְעוֹ מזה נסתרה דרכו ממני.” ענה הסופר בנחת.

אמנם גם הוא גם היא כִחדו האמת תחת לשונם, כי הסופר ראה זה מעט את פאלידארי (אחד מאנשי חֶברתו הרעה) ויבקשהו לְשַנוֹת את שמו לשֵם ווינצענט הרופא וללכת ביתה מארטיאל לבעבור הַשקות שם כוס מָוֶת את בשמת בת מארעל. והאשה רולאנד (אֵם חוֹרֶגֶת לימימה ההארווילית) באה פאריזה להמתיק סוד בסתר עם פאלידארי אשר שִנה שמו לשֵם צאֶזאַר בראדאמאנטי.

“אך לא לשאול לפאלידארי באתי הֵנה.”אמרה האשה רולאנד, “במבוכה גדולה אני כעת. בעלי חלה פתאֹם, מיום ליום יגבר חָלְיוֹ, ויש את נפשו לְצַוֹת את ביתו אחריו-.” ובדברה נאנחה וַתַּסְתֵּר פניה במטפחתה כְּבוֹכִיָה.

“ה' יסעדנו על ערש דוי,” אמר הסופר, “אך טוב לגבר כי ישים לבו על אחריתו - ומה הגיד לך בעלך? מה הם מערכי לבו?”

“הה! יִשָבֵר לבי בקרבי מִדֵי דַברו אֹדות הדבר הזה - אך בעלי הגיד לי רבות פעמים כי חפץ הוא להניח לי רכוש גדול…”

“ואיה בתו - בתו?” שאל הסופר בפנים נזעמים. “דעי נא גבירה, כי אם תִּגָרַע ימימה בתו מנחלתו, לא אֹבֶה ולא אשמע לעזור לך ברב או במעט, כי מעודי לא נטו אֲשֻרַי ממסִלות הַיֹשֶׁר.”

“גם אנכי ישרת לב, ועל כן אמרתי לבעלי: אף כי בתך היתה לך לְמוֹרַת רוח מנעוריה, בכל זאת לא תצדק במשפטך אם תעביר אותה מנחלתך-.”

“הֵיטבת לדַבר - ומה ענה בעלך?”

“הוא ענני: אני לא אעבירנה מנחלתי, אפס כי לא אניח לה רק חמשה ועשרים אלף פֿראַנק מתבואות נחלותי, יען כי היא עשירה מאד, כי אמה הניחה לה יותר מֵרִבּוֹא שקלים, גם בעלה עשיר גדול הוא מאד, אך לך רעיתי ונֶחמתי בימי שֵׂיבָתִי, לך אניח את כל אשר לי.” כן דבר אלי בעלי פעמים רבות, ואנכי מאנתי בזה, כי לפי דֵעִי לא יִתָּכֵן לעשות ככה - וכראותו כי לשוא הוא מפציר בי לקחת את ברכתו, אמר אלי: “לכי ואשלחך אל איש צדיק וישר באדם, הלא היא יעקב פֿערראָנד הסופר, וכאשר יגיד הוא לך, כן תשמעי ותעשי. ואם אָמור יאמר לך כי על פי משפט צדק תוכלי לקחת את מנחתי, אז אשלח לו רשיון למכור את נחלותי ואת נְכָסַי, וכסף מחירם יהיה בידו, ואחרי מותי יתן לך את פָּרָשַת הכסף.” הנה כי כן צִוַּנִי בעלי, ובכן באתי אליך יעקב איש תם! לשאול את פִיך איכה אעשה? ואם תגיד לי כי בצדק אוכל לקבל את הטוב מאת בעלי, אז ישלח לך בעלי רשיון למכור את נחלותיו ולהצפין אתך את כסף מחירן-."

הסופר חשב מחשבות רגעים מעטים, ויאמר: “ימימה אשת השר הארווילע, עשירה היא ורבת אוצרות, וְאַתְּ עֲנִיָה, גם טובה אַתְּ לבעלך מעשר בָּנוֹת, והוא מַפציר בך לקחת את בִרכתו בעד אמונתך ובעד ידידותך אליו, ועל כן תוכלי לקבל את הטוב מאתו על פי משפטי צדק וָיֹשֶר-.”

“כן משפטך, איש אמת!” אמרה האשה רולאנד אשר גם היא חִשבה את הסופר לאיש צדיק תמים ככל יודעי שמו, ופאָלידאָרי לא הודיע לה כי אך זאב מתחפש בְעוֹר שֶׂה הִנֵהוּ.

“כן משפטי אשר חרצתי!” ענה הסופר.

פני הסופר גם פני האשה רולאנד צָהלו ונָהרו: היא שָמחה כי על פי דִברי איש צדיק וישר תקח את כל אשר לבעלה ותעביר את בתה חורגתה מנחלת אביה. והוא שָמח כי בערמתו ותחבולותיו יִוָתֵר כסף נחלת אֹרְבִּיגְנִי בידו-.

ברגע ההוא בא משרת פֿערראנד ויאמר: “הגבירה שרה אחות תָּם בבית החיצון.”

“חלי פניה לחַכות רגע קטן.” אמר הסופר. “עתה אלכה לי,” אמרה האשה רולאנד, ואתה אדוני היקר תשלח ספר אל בעלי, והוא יִשלח לך מחר את רשיונו-." “טוב הדבר, גבירה!” אמר הסופר, “חֲיִי בטוב!.” אחרי צאת האשה רולאנד, באה שרה לבית יעקב.

 

מח: שָׂרָה אֲחוֹת תָּם    🔗

שרה באה לחדר יעקב פֿערראַנד בהשקט וּבִטחה כמשפטה תמיד, הסופר לא ראה אותה מימיו, ולא ידע מה חֶפצה בביתו, וישאל: “מה תְצַוִי, גבירה?” “דבר נחוץ מאד לי אליך” אמרה שרה, “ושמעתי עליך כי פּוֹעֵל צדק ודובר תמים אתה, ועל כן אקוה כי לא תשיב את פני, ומה גם בְהִוָדַע לך כי בידך להחיות לב אֵם לא נֻחמה ולהשיב את רוח בינתה אליה! -.” “סַפרי נא שֹרֶש הדבר, ואדע מה אשיבך,” אמר הסופר. “זה כארבע עשרה שנה”, אמרה שרה “בחֹדש דעצעמבער 1824, בא אליך איש צעיר לימים לבוש שחורים וַיְחַל את פניך לקחת מידו מאה וחמשים אלף פֿראנק אשר הִתְעַתְּדוּ לְגַדֵל יַלדה בת שלש שנים אשר אבותיה מאנו לְהִוָדַע לאיש ויאבו לכַסות את שמם-. ואתה אדוני לקחת את הכסף מיד האיש ההוא וַתַבטיחהו לתת את הכסף בְּמַרְבִּית מכסת שמנה אלף פֿראנק לשנה, חֲצִי המַרבית תאצר בעד הילדה ההיא עד אשר תִּגדל, וחֶציה תתן להאשה אשר תְּגַדל ותהי אֹמֶנֶת את הילדה-. מקץ שלש שנים, בשמנה ועשרים לחדש נאָוועמבער 1827, מתה הילדה ההיא-.” “בטרם נוסיף עוד דבר,” אמר הסופר אל שרה “אשאלך מה לך ולהילדה ההיא?-.”,אֵם הילדה היא - אחותי¹⁰ אמרה שרה, “ועדי המה: ספר התעודה אשר שֻלח ממך להָעיד כי מֵתה הילדה, והמכתב אשר שלחה האשה ההיא אשר גִדלה את הילדה, גם האגרת אשר הריץ אחד ממתי סודך אשר בידו נתת את המאה וחמשים אלף פֿראנק במרבית-.” “הַרְאִינִי נא את הספרים ההם!” אמר הסופר אל שרה, והיא הוציאה מצלחתה את הספרים ותפרשם על השֻלחן, והסופר הִתבונן בם בְשׂוּם לב, ויאמר: " ומה תחפצי? ספר התעודה כי מתה הילדה, נכתב כדת, והמאה וחמשים אלף פֿראַנק נפלו לחבל להאדון פעטיט-זֶאַן איש סודי, אחרי מות הילדה, וכן נדברנו עם האיש אשר נתן את הכסף ההוא לידי. ואת הַמַרְבִּית שלמתי להאשה אשר היתה אֹמֶנֶת את הילדה עד יום מותה."

“תשואות חן חן לך, אדוני, על אמונתך ותוֹם לבבך, גם להאשה אשר גִדלה את הילדה נאוה תהִלה על כל הטוב אשר עשתה לבת אחותי ההיא.”

“כן הדבר, נאוה תהלה להאשה ההיא, ואני בראותי את יקרת רוחה, לקחתיה להיות סוֹכֶנֶת על ביתי אחרי מוֹת הילדה ונִכרת אֹכֶל מפיה, ועד עתה היא בביתי.”

“הגבירה שִפרה היא בביתך?”

“על פיה ישק כל ביתי, והיא אשה יראת ה', וכל מעשיה באמונה.”

“אם כן הדבר, תהי נא עזרתה לי בדבר אשר אשאל ממך, אדוני, דבר אשר בראשונה יֵרָאֶה בעיניך כִּדְבַר בליעל עד אשר תשים אליו לבך ותדע ובחנת כי אך יָשָר הוא-.”

“דְבַר בליעל - נפלאת היא בעיני איך תשאלי ממני כזאת!-.”

“על רחמיך, אדוני, נסמכתי כי לא תשיבני ריקם מלפניך, והנני לגלות אזנך את שאֵלתי, שמעני נא אדוני: האם השכולה אֵם הילדה ההיא, תמאן עוד לְהִנָחֵם על בִתה כי איננה, וכמו לפני עשתי עשרה שנה, כן עד היום היא מתאבלת עליה לילה ויום. עד כי יירא לבי פן תאבד בינתה כאשר יראתי ימים רבים פן לא תחזיק חיָתה.”

“הוי אֵם לא רֻחמה!” אמר הסופר באנחת לב.

“כן אדוני, אֵם לא רֻחמה היא, כי בעת אשר מֵתה עליה בתה, כסתה כלמה פניה להגיד כי בתה היא, אך עתה בהָמיר עתים ובהִתהפך הסִבות, עתה לוּ חָיתה הילדה, כי עתה לקחה אותה אחותי לביתה והיתה לה לשעשועים ולמֵשיב נפש, תחת אשר עתה אחרד לרגעים לבל תנוח עליה רוח שגעון בתגרת יד תוגתה העזה.”

“אך מי יוכל הועיל לה?”

“אתה אדוני!”

“אנכי? ובמה?”

“אם אמר תאמר אליה כי עוד בִּתה חַיָה, והאשה אשר גִדלה אותה תעיד גם היא כי אמת נכון הדבר.”

“אבל מה נועיל לה כי נְכַזֵב וְנַשְלֶה נפשה בתוחלת שוא כזאת?”

גם אנכי לא אחפוץ בזה, רק כי תַרְאֶנָה לדעת כי בִתה חַיָה עודנה."

“התחת אלהים אנכי להחיות מתים?”

“ידעתי כי לא תִחיה הילדה אחרי נפלה, ובכל זאת יש לאֵל ידך להציל את נפש אחותי ממר המות בהַציגך את בִתה לפניה-.”

“בחידות תדברי בי, גברתי!”

“עתה אֲבָאֵר את דברי. שאֵלתי ובקשתי כי אתה בטובך הגדול תבקש ותמצא נערה יתומה עֲנִיָה אשר היא כבת שבע עשרה שנה, ותעיד עליה כי היא בת אחותי אשר בגלל סִבות מסִבות שונות יצא עליה קול כי מֵתה בימי ילדותה, וגם האשה אשר גִדלה אותה תתן עֵדיה כי אמת הדבר, ואבות הילדה שכחו כבר את צלם דמות בתם, יען כי עֲזָבוּהָ בהיותה עוד ילדה קטנה, ויאמינו כי הנערה ההיא בִּתָּם-.”

“רב לך דַבר דברי בלע!” נתן הסופר בקול עוֹז על שרה, “איך עָרבת את לבך לבקש ממני דְבַר בליעל כזה?”

“סלח נא אדוני! לא דְבַר בליעל, אך דָבָר טוב הוא. יען כי בזה תִפְדֶה נפש אחותי מֵעֲבוֹר בשחת, תשיב את בעל נעוריה אליה, אשר שלח אותה מעל פניו, ובהִוָדע לו כי עוד בתו חַיָה, ישוב ויקחנה לו לאשה, גם תְּאַשֵר בזה נערה יתומה עניה כי תהיה לבת לאָבות עשירים ונכבדי עָם-. זכר נא אלה, אדוני, והתאושש!”

“נפלאת היא בעיני,” קרא הסופר ברוֹגז “איך תעטי מעיל צדקה על נבלה כזאת!”

“שימה נא על לבך-”

“כדבר אחת הנבָלות תדברי! וחרפה היא לאשה כבודה כמוך לחמוס מזמות כאלה -.”

“אבל אדוני-”

“הסי ודומי, גבירה! כי אנכי אענך קשות-”

שרה הִביטה בעינים חֹדרות על הסופר, ותאמר בנחת: “המאן אתה?”

“אל תוסיפי דַבֵּר עוד!” קרא הסופר בזעם אפו.

“הִשָמֵר לך מִפָּנַי, כי מרה תהיה באחרונה!”

“הלבַהלני באת הֵנה?”

“לְבַהֶלְךָ - וזאת לך האות: ראש דבר אודיעך כי אין לי אָחות-”

“מה זאת, גבירה?”

“ואני, אני אֵם הילדה ההיא-”

“אַתְּ?”

“אנכי! - ואנכי בָּדִיתִי מלבי את דְבַר אחותי הַמָטָה לַמָוֶת, לבעבור עורר רחמים בלבבך, אך לב אבן לך, ועל כן הסירותי את המסוה מעל פני - ואתה תחפץ לְהִלָחֵם בי, הבה! נצא למלחמה!-.”

“למלחמה? בגלל אשר אין את נפשי לעשות נבָלה ודבר בליעל? מה רבה עזות פניך!!”

“שמע נא דברי -, כל יודעי שמך יאמינו בך כי צדיק תמים וישר באדם אתה.”

“בצדק יאמינו כן - ורק אויל ומשֻׁגע יבַקש אותי לעשות תועבה כזאת אשר תבקשי אַתְּ.”

“אני ידעתי כי כקצף על פני מים כן הוא הַשֵם היקר אשר לאיש מִתחפש באדרת הצדק כמוך - וברגע הראשון אשר ראיתיך, אמר לי לבי כי נֵץ טורף בנוצות יונה תמימה הִנֵה הנך, ומעודי לא הִשְלָה אותי לבי - ועתה אודיעה נא את אשר אעשה לך: אני אדרוש את בתי מידך בפלילים, ואף כי אני יודעת כי מֵתה הילדה, בכל זאת אזעק חמס וָשֹׁד אקרא כי אתה עם איש סודך חִלקתם את הכסף אשר הִתְעַתֵּד לבתי, ואת בתי שלחת מעל פניך אל בית אָסְפֵי ילדים אֲסוּפִים, וכתבת בשקר כי היא מתה-.”

“לוּ חפצתי בבצע מעשקות, כי אז תחת שַלחי את בתך לבית אספי ילדים, שִלחתיה אל ארץ תחתית והורדתיה דוּמה-.”

שרה נִבהלה ונֶחפזה רגע קטן, ותוסף דַבֵּר במר רוחָה: “היֵאות לאיש כמוך להעלות מחשבת רֶצח כזאת על שפתיך? - עתה יאמר לי לבי כי אתה שפכת את דמי בִּתִּי באמת, רָצחת וגם יָרַשְתָּ! ואת דמיה אבַקש מידך בפלילים, ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר אורידך בנחֻשתים לבור כלא, ומשם תעל על בָּמַת מַטְבֵּחַ… ראה נתתי לפניך את דרך החיים ואת דרך המות! אם תאבה ושמעת בקולי, לא אדרוש את מאה וחמשים אלף פֿראנק ההם גם את דמי בתי מידך, ועוד אתן לך מַתַּת כיד עשירה ורבת אוצרות כמוני, אבי הילדה ישמח מאד בהאזינו כי עוד בתו חַיָּה, ואנכי אשבע לו כי לא אתה רק אנכי בדיתי מלבי כי מֵתה הילדה, לבעבור הרעימו ולבעבור קחת ממנו נקם בחרות אפי בו לפני עשתי עשרה שנה, ועתה כי שב אפי ממנו, עתה נכספתי לשוב ולקשר את מעדנות אהבת נעורינו ולהציג את בתו לפניו. ראה נא כי לא יקרך כל און בדבר הזה, ועוד ייטב לך ושכרך הרבה מאד, אפס אם תמָאן ומָרית את פי, יָדוֹעַ תדע כי מרה תהיה אחריתך…”

יעקב פֿערראַנד שמע את הדברים המרים האלה ויתאפק ויתחפש במַסוה המנוחה, אך לבו ראה כי רעה נשקפה עליו, ולמען היות לו רֶוַח להתיעץ ולעשות תחבולות להִמָלט מפח יקוש, אמר אל שרה בנחת: “אני אשחק לנאצותיך ואלעג לכל דבריך, והנני נותן לך שלשה ימים לחשב מחשבות ולְהִנָחֵם ממזִמתך הרַבָּה הזאת - ואם לא תשלח לי מכתב ביום השלישי להודיעני כי נִחַמְתְּ על רעתך אשר יָזַמְתְּ, אז אגישה משפטנו לפני שופטי צדק, והם ישפטו בינינו, ואז תראי כי השופטים יהיו לסִתרה על איש הולך מישרים אשר ינער חֶצנו ממעשה רע ודבר בליעל…”

“טוב הדבר! אני אחכה עד יום השלישי, אולי תֶחכם ותִסָתֵר מרעה - וביום השלישי אשובה אליך לשמוע אם תאבה לעשות שלום לי או להלָחם בי - אך יָדוֹעַ תדע כי המלחמה תהי חזקה מאד, ומֵאֵיתָן קשתי אשַלח בך זקים חִצִים וָמָוֶת!.”

שרה יצאה מהבית, ויעקב פֿערראַנד ישב מְשוֹמם ותפוש ברעיונות שונות ונוראות.

---

“חֶפצי בידי יצליח,” אמרה שרה אל לבה-. “הנערה היפה אשר הִטה אליה רודאלף חִנוֹ וחַסדו, אהבָתו וחֶמלתו, ויושיבנה בכפר בוקעפֿאל; הנערה ההיא לא תהי לי עוד לשִטנה בדרך - כי האשה עַוֶרֶת העין הֵרימה את המכשלה הזאת מדרכי. ימימה אשר רודאלף מִלַט אותה בחכמתו, וְהִצִיל את רגלה מִדֶחִי בַּבַּיִת אשר ברחוב ההיכל, היא לא תִמָלֵט עוד מהרשת הַמְזוֹרָה כעת לרגלה, ואז לא תשוב עוד עין רודאלף לראותה עד עולם. ואז בהיות רודאלף נעזב מכל רעיה ואהובה, כי בתו עוד חַיָה, למצוא נוֹחַם ושעשועים בעָניו, ואני אעטף שִית אמת על דבר שקר כזה, גם הסופר, אשר יחרד מפני תנופת ידי, יהי עוזר לי, עד כי לא יפסח רודאלף על שתי הסעִפים ויאמין כי בתו עוד חַיָה. ואני אמצא בנקל יתומה עניה ויפת מראה אשר אֲלַמֵד לשונה דַבֵּר שקר כי היא בת רודאלף, הבת אשר הוא מתאבל עליה כל הימים. והוא באוָתו להצליחה ולתת לה יְקָר וגדולה, ישוב ויקחני לו לאשה - ואז תֵּאָמֵן נבואת אֹמַנְתִּי, אז אפיק זממי - ועל מצחי יציץ נֵזר מלוכה.”

והיום ההוא יום רעה להסופר פֿערראַנד! תלָאות שונות השתָּרגוּ עָלו על צוארו וַיַלְאוהו, כמעט אשר יצאה שרה מביתו והשאירה לו לב רַגֶז ודאבון נפש, והנה קארל ראבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) בא אליו הביתה, ואחרי דַברו מַהתלות ופתיוֹת על אֹדות הקרב אשר ערך עִם ההערצאָג פֿאָן לוצעניי על אשר הִכלימו בפני ימימה הַהַרְוִילִית, שָאל ממנו להשיב לו את שלש מאות וחמשים אלף פֿראנק אשר הִלְוָהוּ לבעבור קְנות לוֹ את משמרת פקֻדתו להיות סופר הקהל בפאַריז. “אנכי,” אמר קארל ראָבערט אליו, “אנכי לא אאמין בקול מַלשינים ומוציאי דִבה אשר יעבירו קול בעיר כי צְרוֹרְךָ נָקוּב וְשִלֻמִים אַיִן לְנוֹשֶיךָ הרבים הנושים בך - אנכי לא אאמין בדִברי בֶלע ההם, אך בכל זאת אחַלה פניך כי תשיב לי את כספי עם המַרבית כאשר נִדברנו, יען כי אחרי אשר נכזבה תוחלתי אשר הוחלתי לִימִימָה הַהַרוילית, נכספה נפשי לקנות לי שדות וכרמים ובית מושב רחוק מתשואות חלד וְהֶמְיַת עיר עליזה-.” כשמוע הסופר את דבריו, הֵרַע לו רעה גדולה, וימהר ויבא לו את כספו, ויאמר אליו בשחוק (מַכאיב לב): “הֵא לך כספך, ואתה צֵא לך וְסַפֵּר באזני מַלשיני איך קצר קצרה ידי לְשַלֵם לְנוֹשָי-.” ויהי אך יָצֹא יָצא קארעל ראבערט מביתו וַיְשַבֵּר את לבבו מִשְנֶה שִברון, כי שִלֵם לו את כספו אשר לא עלה מעולם על לבו לעשות כן (כמשפטו תמיד), גם נודע לו כי מְשַנְאָיו כּוֹרִים שוחה לרגליו להבאיש ריחו ביושבי פאַריז, והנה שפרה סוֹכֶנֶת ביתו באה אל חֲדַר מושבו, והיא תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כפיה ותְמָרֵר בַּבֶּכִי לאמר: “אויה אדוני! איך צָדקו דבריך אשר דברת לפני עשתי עשרה שנה כי נכונים לנו ימי חשֶך אם לא נוריד דומָה את הילדה הקטנה ההיא אשר נִתנה בידינו לְגַדְלָהּ…”

“אך מה כל החרדה הזאת כָּעֵת?” שאל הסופר את הַסוֹכֶנֶת.

“אשה עַוֶרֶת עַיִן, אשר לא ראיתיה מעודי, ואשר בידה הִסגיר טורגעמינא את הילדה ההיא לפני עשתי עשרה שנה אחרי אשר כָתבנו אמָנה כי מֵתה הילדה, האשה הָעַוֶרֶת ההיא באה זה מעט אל חֲדַר מושבי, ותאמר אלי כי היא יודעת אֶל נכון כי אני נתתי לה את הילדה ההיא…”

“הוי! מי הִגיד זאת להאשה הארורה ההיא? הלא טורגעמינא אָסוּר הוא באניה?”

“אני כִחשתי הַכל ואמרתי אליה כי דוברת שקרים היא - אך היא הִגידה לי כי היא מָצאה שנית את הילדה ההיא, וְהַגֵד תגיד האמת באזני השופטים להמיט עלינו אָוֶן להביאנו במצודה…”

“האם כָּרַת עָלַי זה היום בְּרִית את שְאוֹל?” צעק הסופר מנהמת לב נשבר.

“אך אהה! מה אשיב להאשה עַוֶרֶת עין ההיא? ומה אבטיח לתת לה אם תְּכַסֶה את סוֹדֵנו זה? -.”

“ההיא יודעת נאמנה איפה הילדה הקטנה ההיא כעת?” שאל הסופר בנחת.

“היא נשבעה לי כי היא יודעת את מקום שִבתה,” ענתה הסוכנת.

“והילדה הלא היא בת שרה אחות תָּם.” אמר הסופר בלבו, ושרה הורתה הִבטיחה להרבות שְכָרִי אם אֹמַר אליה כי הילדה עודנה בחיים חיתה, ועתה נודע לו כי היא חַיָה ובידי להשיבה אֵליה ולהרבות במחירה - אך מה אעשה לִכְתַב אמָנה ההוא אשר בדיתיו מלבי להָעיד כי מֵתה הילדה? הלא אם יבֻקש הדבר וְיִגָלֶה עֲוֹנִי, אז יִצָמֵת בבור יֶתֶר שנותי לחרפות ולדראון עולם! כי העון הזה יוביל את השופטים אֶל כל דְרָכַי הרעים אשר הלכתי בם מעודי…" ואחרי רגעים מעטים אמר אל שפרה: “מתי תשוב האשה הָעַוֶרֶת ההיא הֵנה?.” “למחר” ענתה שפרה. “כִּתבי נא.” אמר הסופר אליה, “כִּתבי נא אל פוֹלידוֹרִי כי יבוא אלי היום לעת ערב בשעה התשיעית.” “היש את נפשך,” שאלה שפרה, “היש את נפשך להגות מן המסִלה את הילדה ההיא עִם האשה הָעַוֶרֶת יחד? יגורתי פן יכבד עליך הדבר-.” “מה לך לשאול בדבר הזה?” אמר הסופר אליה, “כתבי נא אל פוֹלידוֹרִי ותבקשהו לבוא אלי הֵנה בערב בשעה התשיעית.”

“לִפְנוֹת היום ההוא” אמר רודאלף אל מורף, אשר לא יָכוֹל לבוא ולדבר עִם הסופר, "צו נא להשר פָֿאן גרוין לשַלח רָץ מְמַהֵר ולהביא בעוד ששה ימים את צִלה אשת דוד הרופא פאריזה.

“אך למה זה תבוא האשה המבישה והשובבה ההיא הֵנה?” שאלהו מורף.

“אחרי עֲבוֹר חֹדֶש ימים, תשאל זאת את פי הסופר פֿערראַנד!” ענהו רודאלף.

 

מט: הָאַשְׁמָה    🔗

ביום ההוא אשר גָזל המורה ולילית את מרים, שֻלח רָץ מְמַהֵר אל נעמי בשעה העשירית בערב, להגיד לה בשֵם רודאלף לבל תדאג ולבל תשית לבה אל מרים כי איננה, כי על פי רודאלף היתה שומה להביאה אליו, ובעוד יומַיִם תשוב הנערה אליה, ומטעם כמוס צוה רודאלף לבל תשלח נעמי אגרת אל רודאלף פאריזה רק ביד הָרָץ ההוא, וְהָרָץ שֻלַח בְּמַלְאֲכוּת שרה אחות תם, להרגיע בזה את לבב נעמי על דבר הנערה, ולבל יִוָדַע מאומה לרודאלף עד יום השלישי, ובין כֹה וכֹה חִכתה שרה להַמריץ את יעקב פֿערראנד הסופר לענות בהילדה כי עודה בחיים חיָתה. גם עשתה שרה עוד מזִמה רעה להכרית את ימימה ההרוילית מארץ החיים, או לַמִצְעָר לעשות שנאה וקנאה בין רודאלף ובין בעל ימימה עד אשר יאסור אִסָר על נפש אשתו לבל תוסיף עוד לראות את פני רודאלף כל הימים, ואז ישוב לבב רודאלף אל שרה אהובת נעוריו כבימי קדם. כי ביום השני אחרי אשר דָלַק המאַרקיז פֿאָן הארווילע את אשת נעוריו וישיגה בבית אשר ברחוב ההיכל, בא תם אל הבית ההוא, ובנקל הוציא מלב אשת פיפילעט מלים וַתּוֹדִיעֵהוּ כי אשה צעירה לימים רֻדפה בקנאת בעל נעוריה ואחד מִגָרֵי החצר אשר שמו רודאלף הציל אותה בחכמתו. ואחרי אשר נודע הדבר לשרה, שלחה אגרת בלי שֵם הכותב אל השר פֿאן הארווילע, וכתוב אליה כדברים האלה: “דע לך כי רעיתך סבבתך בכַחש ובמרמה, כי בהִוָדע לה כי דָלקת אחריה וַתַּשיגה בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל, כִחשה לך את מְגַמַת לבה - וְהֶערימה להגיד לך כי לתמוך ידי עניים באה שמה, ובאמת הובילוה רגליה אל הבית ההוא לֵרָאות את פני שר גדול ונכבד אשר למען עֲשוֹת את מזמָתו שכר לו חדר בחצר ההוא במכפֵלה הרביעית ושמו רודאלף. ואם מָאֵן אתה להאמין דבר מוּזָר כזה, בוא נא אל החצר ההוא אשר הוא במספר 17 ברחוב ההיכל ושם תִּוָכַח כי אך אמת יהגה חִכי - ראה העידותי בך, פן יֵאָמר עליך כי אהבת רודאלף עִוְרָה כֹה את עיניך עד כי לא תביט אם גם אשת נעוריך תְפַזֵר לו דרכיה.” כדברים האלה שלחה שרה אֶל המאַרקיז פֿאָן הארווילע על ידי הרצים אחרי דברה עם הסופר את דברי תרמית לבה. ובערב ביום ההוא הלך רודאלף לבית השר… ומשם לבית ימימה ההרוילית להגיד לה כי הִמציא בעדה דְבַר צֶדֶק אשר לה לעשות במסתרים ובתחבולות, אך בטרם בוא רודאלף לביתה, יָשבה היא עִם בעלה השר פֿאָן הארווילע וַתְּדַבֵּר על לבו דברים טובים דברים נחומים, כי דברי רודאלף אשר דִבר אִתה על דבר בעל נעוריה, הֵעירו בחדרי לבה רגשי חמלה וחנינה, ותחמול על מֻכה אלהים וְאֹבֵד בתגרת יד מַחלה אנושה. ובעלה השר התפלא מאד בהִתבוננו איך נֶהפכו פתאם מחשבותיה לחֻמלה עליו ולנחמהו בצוף אמרי נוֹעַם, והוא לא יָדע כי יד רודאלף עשתה זאת. רוחו דובר בימימה, ותורת חסדו על לשונה. וישמח השר שמחה גדולה, כִּליותיו תָּגֵלנה וכל עצמותיו גִיל תחגורנה, והנה אחד העבדים בא הביתה ויאמר: “נְשִׂיא געראָלשטיין שואל אם תַּרְשֵהוּ הגבירה ימימה לדַבר אתה דברים אחדים.” “יבוא נא הביתה!” ענהו השר פֿאָן הארווילע. וברגע ההוא הופיע רודאלף בבית ויאמר: “יַעלוז לבי כי מצאתי את השר מאַרקיז בביתו,” “ולבי יעלוז שִבעתים בשובי לראות את פני הוד מלכותך אחרי אשר לא ראיתיך זה ימים רבים,” ענהו השר הארווילע. והנה בשבתם יחד ומתעלסים בדברי ידידות, הובאה מבית הרצים האגרת ההיא אשר שלחה שרה אל השר הארווילע בלי שֵם כותבה. והשר חִלה את פני רודאלף לִסלוח לו אם יפנה הצִדה רגעים מעטים לקרוא את דברי האגרת ההיא, אשר בה הִלשינה שרה את רודאלף ואת ימימה, כאשר סִפרנו בזה.

 

נ: מועצות    🔗

רודאלף וימימה נִדברו יחד בעת אשר קרא השר פֿאָן הארווילע את האגרת ההיא. פני השר לא שֻנוּ למראה עין, רק ידו הָאֹחֶזֶת המכתב רוֹעֶדֶת מעט, ואחרי רגעים מעטים הִצפין את האגרת בצלחתו, ויאמר אל רודאלף: “שאני נא הוד מלכות ואנכי אלך לי לחדר מכתבי להשיב דבר על האגרת ההובאת לי, כי נחוץ לי הדבר עד מאד.” ובדַברו הִשתחוה מול רודאלף ויצא החוצה. ורודאלף אמר אל ימימה: “בעלך הִתחפש בַּאֲפַר כאיש מנוחות, אך מבטי עיני חדרו תוך חדרי לבבו ויראו כי מורשי לבבו רוֹעֲשִים…” “אולי מרוב שִמחתו היתה זאת,” הֵשיבה ימימה אמריה לו, “כי זה מעט הִשמחתי את לבבו בהטיפי אליו דברים טובים ואמָרים נעימים לנחמהו מיגונו ולרַפא מַחַץ מכתו האנושה, כי שמרתי מוצא שפתיך, אדוני! ובה' נשבעתי להתאמץ עוד בכל מאמצי כֹחִי למען הַרגיע את לבב בעלי הָאֹבֵד ולהשקיט לו מִימֵי רעתו וצרתו כאשר יעצתני אדוני-.” “אֵל גמולות ישַלם לך ויגמלך טוב על חסדך וטובך זה!” אמר רודאלף אליה, “וְאַתְּ תדעי ובָחנת איך תהי גם אַתְּ נֻחמה בנַחמך את בעלך הטוב והישר אשר יד ה' נגעה בו - אויה! אך עתה אודיעה נא אותך גברתי כי סַלוֹתִי לפניך מסִלת צדקה אשר תלכי בה מִסְתַּתֵּרָה וּמִתְנַכֵּרָה להחיות לב נערה יִשְרַת דרך ואֻמללה, ולהרנין לבב אלמנה אֵם הנערה ההיא. ועתה שמעי נא פֵשר דָבר: דעי נא גבירה כי אני שכרתי לי בית מושב בחצר ההוא אשר ברחוב ההיכל - ושם בַּעֲלִיַת קיר קטנה מתגולל מאָרעל חרש האבן בְּעוֹנִי וְחוֹסֶר כֹּל עִם בניו הקטנים (כאשר ידעת גם אַתְּ גבירה). וביום אתמול הלכתי עִם שְכֵנָתִי יונת-צחוק (אשר אספר לך בעת אחרת את הליכות דרכה) אל השוק הנקרא בשם “היכל” לקנות שם כלי בַיִת ובגדים בעד בֵית מאָרעל. ויהי בבואי אל אחת החנויות ראיתי שם אֲרוֹן עץ, ובהתבונני בו מִבַּיִת, מצאתי בתוכו אגרת כתובה בידי אשה, והאשה מתאוננת באגרת ההיא על איש נָבָל הַמְכַחֵש בכַספה אשר הָפקד בידו ואשר בגלל זאת היא מִתעטפת ברעב עִם בִתה היחידה ואין עוזר לה. ובקראי את האגרת ההיא שאלתי את פי בעלת המסחור ההוא ממי קנתה את הארון, והיא השיבתני דָבר כי קנתה אותו ועוד כלי בית מעטים מיד אשה מעֻלפת שחורים ורכה עוד בשנים, אשר היא ובתה תֵּרָאֵינָה כבנות נדיבים וְשׁוֹעִים אשר ירדו פלאים-.”

“ואתה הוד מלכות לא ידעת איה מקום מושב האֻמללה ההיא ובתה?”

“לא, וגם בעלת המסחור אשר קניתי בחנותה את הארון, גם היא איננה יודעת זאת, גם את שְׁמָהּ לא תדע. אך אקוה כי השר פֿאָן גרוין יחקור וימצא את בית מגורה. אפס כי שכחתי לספר לך גבירה כי בשולי האגרת ההיא אשר מצאתי בתוך הארון, כתובים הדברים האלה: לכתוב לההערצאָגין פֿאָן לוצעניי.”

“אם כן הדבר,” אמרה ימימה בשמחת לבב, “אם כן הדבר אֵלכה לי ואשאל את פי ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי על אֹדות האשה ההיא -.” ואחרי רגע קטן נאנחה ותוסף לדַבר: “אך איך אשאל את ההערצאָגין על אֹדות האשה ההיא אם לא אֵדַע את שְׁמָהּ.”

“שאלי נא אותה אם היא יודעת אשה אלמנה רכה בשנים אשר לה בת יחידה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו לפני חדשים מעטים - כאשר הראיתי לדעת במכתבה אשר מצאתי בארון ההוא-.”

“אדַמה כי על פי האותות האלה, תזכור ההערצאגין מי היא האלמנה-. הוי, נשבר לבי בקרבי על שֶבר בת לא-נֻחמה זאת אשר לפי דבריך, אדוני, היא בת נדיב וָשׁוֹעַ וַתֵּרֶד פלאים בתגרת יד איש נָבל…”

“איש סופר עשיר גדול ורע מעללים מאד אשר שמו יעקב פֿערראנד.”

“יעקב פֿערראנד! הלא הוא סופר בעלי גם סופר אשת אבי - שגית אדוני, שגית, הסופר הזה ישר באדם הוא, וכל יודעי שמו קדוש יאמרו לו.”

"ואני יודע נאמנה כי מְעַוֵל וְחוֹמֵס הוא, והוא כִחש בפקדון האלמנה ההיא אשר הִפְקִידוֹ אָחִיהָ בידו - ועונו גדול מנשוא! כי איש עשיר הוא, וכל יודעיו יאמינו בו כי איש חסיד ואיש קדוש הוא, והוא יַרבה חמס ושוד! אהבת בִּצְעוֹ לא תִשבע כמָות, ותאות נפשו לכסף וזהב לא תאמר הון. הוא יבַלע חֵיל חֵלְכָּאִים, יָשוּד אלמנות, ירצץ יתומים, וימלא אוצרותיו, זְהַב חמָסים, שוד אֻמללים וְגֵזֶל נדכאים -. כי יקום איש על רעהו וּרְצָחוֹ נפש, הלא ירצחהו רק פעם אחת וברגע קטן, אך עַיִט צבוע זה יִרְצַח מעט מעט ובימים כבירים את כל הנופלים בעצומיו, בשַלחו בם כאֵב נצח, רִשפי עוֹנִי וְחִצֵי מָוֶת ורעות רבות וצרות-. הוא בְאַוַת נפשו הרחָבה יַכרית אֹכֶל מפי עולֵל, יגזול מִשְעֶנֶת מיד איש שיבה, וּשְאוֹל יֶחטא - נשיבה על לב איך הֶעמיק שִחת בכַחשו ובפקדון האלמנה הזאת: האלמנה השדודה תמות בְעוֹצֶר יגון וברעב, ובתה היפה הרכה והענֻגה אשר לא נִסתה לעבוד בלחם, תִּשָאֵר יתומה עניה ועזובה בלי משען לחם, ואין מִפלט לה בלתי אם להמיר כבודה בקלון בעד אגורת כסף, או למות ברעב - ואם תעש את דבר הנבָלה ותחלל כבודה, הלא אז תשחית את נפשה לנצח, ומי הֵסב בכל אלה? הלא יעקב פֿערראַנד! הוא הסב במות האלמנה ובקלון בתה, הוא רָצַח את גְוִיַת הָאֵם ואת נפש הבת, ולא בפעם אחת, גם לא ברגע קטן, רק בפעמים רבות וּבימים כבירים ובאכזריות רֶצַח!!-.

ימימה לא שמעה עוד דברים נמרצים כאלה מפי רודאלף, לא ראתה עוד פנים נזעמים כהם מיום ראותה את פניו, ודבריו המפיצים עֶברה וזעם על עושי רשעה, הִתחקו כבצפורן שמיר על לוח לבבה, וַתִּדוֹם.

“סלחי נא לי,” אמר רודאלף אליה אחרי רגע קטן, “סלחי נא לי על זעמי וקצפי, כי לא יכולתי להתאפק בזָכרי את הרעה הנשקפת על האלמנה ההיא ובתה, ומי יְמַלֵל את כל התלאות והרעות הנוראות אשר תִּוָלַדְנָה מֵעוֹנִי וחוֹסר כֹּל?-.” “אודך אדוני על כי בדבריך הנערצים יספת עוד להעיר את רחמי ביתר עז על האלמנה ההיא ובתה. ובישע אלהים אושיעה אתהן מבלי אשר תדענה מאין בא עֶזרו-. הוי, מי יתן בוקר וארוצה אל ההערצאגין לחקור ולדעת מי היא האלמנה האֻמללה ההיא, ואז אשוטט בחוצות פאַריז, ולא אנוח ולא אשקוט, גם אם אשים נפשי בכפי, עד אשר אמצאנה-.” כֹּה דִברה ימימה ברגש וַתִּדוֹם מספר רגעים, ואחרי כן הוסיפה דַבֵּר: “נכספה גם כלתה נפשי לָחוּש את השמחה הגדולה אשר ישמח לב אדם בהַחיותו לב נדכאים - אוי לי, כי נאספה שמחה וגיל מחדרי לבבי בעודי צעירה לימים, ובתי נפשי סגֻרים מבּוֹא כל רֶגש שָשון בם - ועתה אתה, אדוני המלך, הוריתני ללכת במעגלי צדק אשר כל הולך בם ישבע שמחות עולם, גילה נִצחת וששון אין-קץ. כל אשר אוסיף להתבונן בדַברות קדשך, אוסיפה למצוא בם יֹשֶר וחנינה, חסד ורחמים, צדק עולמים ומישרים, ומה גם בלמדך אותי לַעזור מבלי אשר יֵדַע הֶעָזוּר מי עוֹזְרוֹ, וְהַנוֹשע מי מושיעו - הה, מאין ידעת אדוני המלך לַחדור כֹה בחדרי לבב עניים מרודים? איככה תוכל לדעת עֱנות עני ולַחצו בשִבתך על גַפֵּי מרומי ההצלחה כל ימי חייך?-.”

“גם אנכי סבלתי ועודני מסֻבּל עמל ותלאה, ועל כן ידעתי את נפש מְצֵרָה.”

“האתה, הוד מלכות, הִנך קְשֵה יום?”

“אויה, כי כן הוא! קשה יומי הֶלְאַנִי תלאות רבות ושונות, עד כי לאחרונה הִשִיא מָוֶת על בתי היחידה - אהה! וַיְבַצְעֵנִי…”

“בתך, האמנתי כי לא היתה לך בת-.”

“אל תשאלי נא מי היתה הורתה, אך דעי לך כי בתי מֵתה עלי בימי יַלדותה, ומותה ימָרר יְמוֹתַי ושנותי, ברבות הימים יִרֶב יגוני, ובספות השנים יוסיף לי מות בתי שְנות רעה - אויה לי! כי לולי מֵתה הילדה, נמלאו לה כהיום שבע עשרה שנה… סלחי נא לי, גבירה, כי עזבתי עָלי שיחי והתאוננתי במר רוחי, כי כֹה הָטבע בלבב אֱנוֹש אָנוּש תֵּת פּוּגָה לַתּוּגָה עת יְסַפְּרֶנָה וְיַשְחֶנָה כי יְשִׂיחֶנָה-. אמנם לא אֶנָחֵם על דברי אשר דברתי אתך, כי לבי סמוך ובטוח כי תאבי לעצתי, ותלכי במסִלות הצדק אשר סַלוֹתִי לפניך: להרנין לב אלמנה, להחיות רוח שפלים, להיות עינים לָעִוֵר, מעוז לדל ומחסה לאביון, ובדברים האלה תמצאי מָזוֹר וְשֶׁבֶר לְשֶבֶר לבבך, רִפאות וגהה לרוחך הכהה, ושמחה נצחת לנפשך הנאנחת. ואני אהי בעזרך לזרוע צדקות ולהפרות יֶשע - גם אתאמץ בכל מאמצי כחי להצמיח ישועות לך ולבעל נעוריך אשר נפשי קשורה בנפשי מִנוֹעַר, ואשר כְּגֹדֶל טוּבוֹ כן גֹדֶל מַכאובו…”

“אודך בכל לבב, אדוני!” ענתה ימימה וַתִּמַח דמעתה מעל עיניה, “כי לולי עצתך תשעשעני, כי עתה אבדתי בעָניי. ובשם ה' אשבע להקים את דברך הטוב, לרדוף צדק ולנחם את בעל נעורי בר הלבב הָאֹבֵד בתִגרת יד מחלתו האנושה…”

לדברים האלה נִרעש פתאֹם הבית, ודלת מסֻתרה נפתחה בחוזק יד. ימימה צעקה מִנהמת לב, רודאלף הִתפלץ, והשר הארווילע הִתְפָרץ ויבוא הביתה בפָנים לבָנים כַּמֵת ובפיק ברכים ודמעות עינים. אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה, אמר השר הארווילע אל רודאלף בְּתִתּוֹ לו את מכתב שרה: “הֵא לך, הוד מלכות, את המכתב הנִתעב אשר הובא אלי זה מעט - קראהו וקרעהו אחרי כן לגזרים!”

ימימה הביטה פני בעלה בתמהון, ורודאלף קרא את המכתב ויקרא בזעם אפו: “מה רבה התועבה הזאת!.” “ואנכי,” אמר השר הארווילע, “ואנכי הִתעבתי עלילה גדולה גם מהתועבה הלזו, כי אנכי תחת הראותך את המכתב הארור ההוא, הִסתרתיו אז מנגד עיניך, ושמתי מַסְוֵה מנוחה על פָנַי בעת אשר שלהבת הקִנאה בי מתלקחת, ואש זעמי הִרתיחה את כל קְרָבַי, ואצא מהבית וָאֵחָבֵא אחורי דלת מסֻתרה וָאַט אזני לשמוע את אשר תדבר עִם ימימה. ומה שמעתי? אִמרי יֹשֶר, דברי צדק ותורת חסד! - הוי, איך נואלתי וחטאתי כי לא האמנתי בצִדקת נפשך וְטֹהַר רוחך! ראה נא, הוד מלכות! גם אַתְּ ימימה! ראו הנני כורע לפניכם על בִרכי, ואַשביעכם בשמים ובארץ כי תסלחו לַעֲוֹנִי ותכַפרו משוגתי ועוָתתי-.”

“הוי אחי!” קרא רודאלף אל השר הארווילע בהרימו מהארץ, “קום נא יקירי! כי במה חטאת לי ובמה הרעות לי כי תתרפס ותבקשני לסלוח לך? ונהפוך הוא כי שִמחתני בפעלך זה, יען כי על ידו הָראית לדעת כי ימימה רעיתך בעלת נפש טובה היא הַשֹׁאֶפֶת אך צדק וחסד ומתאמצת לנַחמך ולשַמחך מיגונך…”

“וְאַתְּ ימימה!” קרא השר אֶל אשת נעוריו, “הגם אַתְּ תסלחי לעוני בפעם הזאת?”

“סלחתי כדברך אם אך תהי עוזר לי להצליחך כל דרכיך-.”

“ראה נא ידידי!” אמר רודאלף אל השר הארווילע, “ראה נא כי אויבינו לא הִשכילו, ומחשבתם הרעה נהפכה לנו לטובה, כי אני ואתה יָספנו לאהוב איש את אחיהו ביתר עז, וצִדקת ימימה רעיתך התמימה יצאה כנוגה. בזה נקמנו מאויבינו בעת הזאת, אך בימים הבאים אשלם להם עוד על יֶתֶר כְּרוֹעַ מעלליהם - כי לבי רואה מֵאַיִן יצא הנגף הזה - ואנכי שַמְתִּי לי לְקָו להיטיב לַטובים ולישרים בלבותם, ולגמול לעושי רֶשַע כרשעתם-. עתה אלכה לי כי בא מועד. שלום לך הארווילע אחי! חֲיִי בטוב, ימימה!” כֹה דבר רודאלף ויצא מהבית, והשר הארווילע הלך לשלחו ולהודות לו עוד הפעם, ואחרי כן בא אל חדר מושבו ויסגור הדלת בעדו וישקע במחשבות עמוקות.