היהודים נתנו לאנגליה את ד’יזראלי – אנגליה החזירה לנו את בלפור.

(מדברי פרדיננד קורקוס ביום אבל בלפור בפריס).

 

הקדמה    🔗

“שותפים אנחנו למפעל הגדול הזה. אם אנחנו נבגוד בכם לא תוכלו להצליח. אם אתם תבגדו בנו לא תוכלו להצליח. אבל הנני בטוח, כי אנו לא נבגוד בכם, ואתם לא תבגדו בנו”.

(מדברי בלפור באלברט־הול בשנת 1920).

I

אפילו כעת אפשר כבר להגיד בבטחה, כי רק תעודה זו, המכונה “הצהרת בלפור”, שנחתמה בידי הלורד ארתור ג’מס בלפור בשני לנובמבר, שנת 1917, לטובת עם ישראל ויהודה הקטנה, ולא כל שאר פעולותיו הרבות, שפעל המדינאי האנגלי החשוב הזה בגבולות ארצו הגדולה, עתידה להנחיל למחברה שם־עולם. יתכן, כי בעתיד הקרוב תשכח מלחמתו בעניני מכסי־מגן וישתכחו מן הלבבות כל הפעולות החשובות, הקשורות בשמו בכל שנות כהונתו במשרת ראש המיניסטריון הבריטי, ובתוכן גם הנוטה הידועה שלו בדבר חובות המלחמה, ואולם במשך רבות בשנים לא תשכח מזכרונו של העם, עתיק־הימים, “הנוטה” האחרת של בלפור, כשם שלא נכחד עד היום זכרה של הצהרה דומה לה, שקדמה לזו באלפים שנה, הוא כרוזו של כורש מלך פרס.

מאות נאומים רבי־כמות וחשובי־תוכן נשא בלפור בגבולות הקיסרות הבריטית במשך ארבעים שנה, שבהן ישב בבית־הנבחרים הבריטי, ובעשרים שנות כהונתו במשרת ההנהגה, אבל כאבן יקרה יתנוסס נאומו המזהיר במרומי הר־הצופים בירושלים, ביום התקדש חג פתיחת האוניברסיטה העברית בעיר בה חנה דוד. אכן, נהדרה היתה השעה, בה הופיע הישיש, יפה־הקומה ויפה־התואר, במרומי הר־הצופים לישא את מדברותיו על עתידות עם ישראל. אף הרברט סמואל עצור־הרגש כותב על זה בהקדמתו לנאומי בלפור:

“זכורני את הלורד בלפור בטכס ההוא, שלא ישכח – קומה זקופה, עטרת שיבה עוטה את התגא האקדמית האדומה של מעלתו. משכמו ולמעלה הוא מתרומם מתוך האספה רבת־האוכלוסים. התאספנו לאור השמש השוקעת באמפיתיאטרון גדול. לרגלינו – קרית ירושלים מזה ועמק הירדן מזה והרי־מואב מתנוססים במרחקים. הוא עמד שם בערוב יומו ודבר על היום החדש, שנראה לו בנצניו הראשונים, כשהוא מופיע בחיי העם העברי, שקם לתחיה. ועם שקיעת השמש במערב האירו קרניה את ראש הפסגה”.

אכן, הרגשה של זריחה חדשה הפעימה כל אלפי הנאספים, שעמדו אותה שעה על הר הצופים והביטו במראה הנהדר.

בנאומו המזהיר ההוא הצהיר בלפור לפני באי־כוח כל העולם התרבותי את דבר תחיתנו הלאומית ותחית שפתנו. בהביעו את שמחתו על תחית הלשון העברית, שכבר נעשתה שפת־הוראה במכון עליון למדעים, אמר, כי “יש הבדל גדול בין ישעיהו הנביא ובין מיקרוביולוגיה” “ואל יטעו אלה, החדורים רוחו התנכ”י של ישעיהו הנביא לחשוב שאין חשיבות למדע; ואל יטעה המלומד לאמור, כי אין בפי ישעיהו בשורה לבני דורנו. תגליות המדע הן שיר־תהלה גדול לגדלות האלוהית, ומשכן המדע בירושלים, עיר אלוהים, הוא אח לבית־המקדש".

חמש שנים כבר עברו מיום זה, בו עמד בלפור במרומי הר הצופים כנביא לדור ונשא את מדברותיו, ואולם הדמות הזאת, שהיתה מוגהה זוהר כה אנושי, נצבה עדיין כמו חיה לעיני רבים. גאה וזקוף, כנסיך קדומים, פני הוגה־דעות, עוטה אדרת ארגמן, שכנפיה הרחבות מתבדרות לרוחות, צועד צעדים מדודים לפניו ומשתחוה לאחוריו. הנה הוא מפנה א ראשו אל מול עבר הירדן ואל הרי מואב השוממים והנה אל מול ירושלים העיר ישים את פניו. קולו חוגג בדברו. ואנחנו עמדנו כמכושפים, והבטנו במשחק־הגונים הזה לאור השמש השוקעת. אכן, כולנו חשנו בעליל, כי זה האיש אוהב נאמן הוא לנו, דורש טוב לעמנו ולארצנו. ולא הגזמה תהא זאת מצדנו אם נאמר, כי מותו של הישיש היקר הזה הנהו אבדה, שאין לה חליפין למפעלנו הלאומי, אשר אויביו רבים הם וידידיו אינם נפוצים ביותר. הלורד ארתור ג’מס בלפור היה מידידינו הותיקים המעטים, שהיה מופיע תמיד כמליץ־ישרנו כל אימת שמשטינינו יצאו לפגוע בבניננו הלאומי. בעוז ובנלהבות היה משיב את מלחמתנו שערה. ורב הצער בהעדרו מאתנו. ושבעתים יגדל צערנו, כי הלך דורש־הטוב שלנו בשעה קשה למדי, בהתגבר אראלי השטנה, אשר עינם צרה בביתנו הלאומי.

II

מה הם הנמוקים העיקריים, שהניעו את בלפור לפרסם את הצהרתו לזכות הבית הלאומי לישראל ולהגן עליה לאחר־כך בכל תוקף השפעתו האישית והמדינאית?

ד"ר ח. וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עמד עליהם בנאומו החשוב, שנשא במשתה החגיגי, שנערך לכבוד בלפור בלונדון, ביובל העשור לההצהרה. הוא אמר:

"הרשוני־נא להסביר לכם, רבותי, את הנמוקים, שהניעו, לפי השגתי, את בלפור לבצע את המפעל הזה, אשר יעמוד לעולמים.

לא מגמה פוליטית איזו שהיא יכולה להחשב כמניע ראשי להצהרת שני לנובמבר. לורד בלפור הופעל בעיקר ע“י רגש היושר והצדק, שהתקומם נגד העוול, שנעשה לגבי עם עתיק, אשר עלבוהו עמים רבים. הנני מתגאה בזה, שהנני בן העם הזה, אשר הנחיל כל כך הרבה לתרבות האנושית. ואולם הגאות יאתה גם לבן הכי נעלה של הממלכה הכי נעלה בעולם, אשר נתעורר בכוח רגש אנושי צודק ופרסם את ההצהרה הזאת. יתכן, כי כל האחרים, אשר סייעו לנו בתנועתנו, היו חדורים גם נמוקים אחרים, ואולם הנני עומד על דעתי, כי לא הם שמשו היסוד והבסיס להצהרת בלפור. ובשביל להוכיח זאת רצוני להרים לעיניכם את המסך מעל רגע אחד מהימים ההם. הלורד בלפור התנגד למסירת המנדט לבריטניה הגדולה. הוא הציע למסרו לרשותה של הממשלה האמריקנית או לשתי המדינות האלו יחד. ובכן, לא היו כל פניות מדיניות להלורד בלפור. הוא נתכוון רק לדבר אחד: לעשות משפט־צדק לעם, המצפה לו זה למעלה מאלפים שנה”.

ומענין מאוד, כי באותו הזמן לא היה עדיין לבלפור כל מושג על העם היהודי ועל כוחותיו החיוניים. להיפך, היהודים, הידועים לו, עדיין לא התעוררו ולא התקינו את עצמם לקראת מפעל־הצדק הזה. אבל מתוך השראת־הרוח והאינטואיציה הגאונית שלו השיג בלפור מיד, כי עם ישראל אינו זה ש“בפַּרק־ליין” (רחוב המיליונרים בלונדון). הוא הבין, כי יש עם ישראל, העתיד למלא את חובתו לעצמו, אם רק תנתן לו האפשרות לכך. וככה הובאה ההצהרה ע"י הלורד בלפור לפני ראש המיניסטרים באותם הימים: ללויד־ג’ורג'.

ולאחר שנשיא ההסתדרות הציונית השלים את סקירתו רבת־התוכן על השתלשלותה של הצהרת בלפור, בצירוף פרושיה ופרושי־פרושיה, שנטפלו אליה במשך עשר שנות קיומה, פנה בקריאתו החגיגית אל הלורד בלפור, שהיה גם כן נוכח באותה אספה ואמר:

“לורד בלפור! אתה הטלת על עמנו חובת־תודה, אשר לא תוכל להפרע בכל הדורות הבאים; אתה תפסת לאחר שנות אלפים את עומק הטרגדיה של עמי; אתה השלחת קרן־תקוה אל הפנות האפלות של חיינו. ורק אמצעי אחד בידינו לתשלום־חוב זה: אנו נבנה לנו בית לאומי, אשר אתה וכל העולם תתגאו בו”.

ומשנעמיק עיון בנמאומיו הרבים של בלפור בבית־הנבחרים, ובנאומו המזהיר ביחוד, שהשמיע בבית־הלורדים לפני שמונה שנים כתשובה על התקפתם החריפה של מתנגדי הציונות, נראה מה רבה היתה זיקתו המוסרית של בלפור אל הרעיון של שיבת עם ישראל לארצו. כאדם, המבקש פתרונים לשאלות החברתיות־הכלכליות של זמננו וכאיש נוצרי, המתבונן לעוול, שנגרם ליהודים על ידי בני־דתו, ראה בלפור בציונות את הפתרון לשתי הבעיות הנ"ל.

הנמוק השני היה, כמדומה, המכריע אצלו ביותר. ולכן טובה היתה הציונות בעיניו אפילו כפתרון חלקי בלבד של שאלת היהודים. ובשם המצפון האנושי דרש מהעולם הנוצרי לתת את עזרתו הממשית להגשמת הבית הלאומי למען העם הנרדף משנות אלפים, שכל העמים הנוצריים חייבים לשלם לו פצויים בעד צרותיו ובזיונותיו שסבל בגללם.

בנאומו הנ"ל, בבית־הלורדים, ביוני 1922 סח בלפור לאצילי אנגליה משהו מצרות ישראל. הוא אמר:

“שימו־נא אל לבכם, כיצד התנהגו אתם במשך מאות שנים, וכיצד מתנהגים עמהם בחלקי־עולם מסוימים עד השעה הזאת, עד הרגע הזה, שבהם אני מדבר את דברי. העלו־נא על לבכם, כיצד היו בני ישראל למשיסה, קרבן לעריצות ולרדיפות; חשבו־נא על זה, אם אין כל התרבות האירופאית ואם אין כל המנגנון הדתי באירופה נושאים עליהם באחריות הפשעים הגדולים כלפי הגזע הזה”.

בלפור אינו מסתפק בזה, שהוא מעורר את רחמי שומעיו על העם הבזוי והשסוי, אלא שהוא גם מסב בדרך אגב את תשומת־לבם כלפי מפעל־השרות הגדול, שהעם היהודי שלם לרודפיו חלף צרותיו הרבות, שקבל מהם. הוא אומר:

“בו בזמן שהם נרדפו ע”י הכנסיה הנוצרית, הגו חכמיהם דעות, שנקלטו ע“י חכמי הכנסיה כחלקים מהשיטה הדתית”. ולכן דרש בלפור מאצילי הנוצרים לבשר להעם העברי בכל תפוצותיו, כי “העולם הנוצרי אינו חרש לאמונתם ואינו שוכח את שרותם לדתות הגדולות ויותר מכל – לדת, שהיא דת הרוב של בית־הלורדים הזה, ושאנו רוצים בכל כוחותינו לתת להם את ההזדמנות לפתח בשלום ובשלוה, תחת חסות השלטון הבריטי, את הכשרונות הגדולים, שעד עתה נאלצו לפתחם בארצות זרות ללשונם ולגזעם”.

בדברים נמרצים אלה אנו שומעים בת־קולו של המצפון הנוצרי, שנתעורר במעולים שבחסידי אומות העולם שבכל הזמנים ועשה אותם חולמים את חלום התקומה של עם ישראל בארצו. בכל דבריו מכריעים המגמה האידיאלית והרצון לכפר את חטאי העמים כלפי העם הנצחי. וכשם שהעיד הוא גופו על עצמו בנאומו הציוני בנובמבר 1927 לאמור:

“בשום אופן לא הייתי יכול להתמסר בכל ההתלהבות, המפעמת אותי תמיד, אל הרעיון הציוני, אילו היה המכוון רק לחלוץ כמה מבני הגזע היהודי מהתנאים החמריים, שהללו נתונים בהם ולהעבירם לארץ אבותיהם. אילו היה הדבר מצטמצם בזה בלבד, הייתי גם כן, כפי שהנני משער, מתיחס באהדה אליו. אבל סבורני, כי הציונות תהא תמיד ערך הרבה חשוב מזה”. והערך ההוא, שבלפור מרמז עליו, היא התחיה התרבותית של העם היהודי. והיא שהלהיבתו ביותר להענות לקריאתו של וייצמן.

מלבד הפרובלימה התרבותית של העם היהודי ידע בלפור להדגיש כל הצורך, ובדבר זה קדם לכמה אחרים, את חשיבותה של השאלה הקרקעית, זו שאלת כל שאלותינו, שכל כך נתחבטנו בה והננו מתחבטים בה עד היום. ועל כך נשתמרה לנו תעודה חשובה מאוד, הלא הוא מכתבו, שנכתב על ידו בשנת 1918 לאחר כבוש יהודה, ונשלח בידי חיים וייצמן, על שמו של הגנרל אלנבי. במכתב נאמר:

"גנרל יקר!

בלי ספק זוכר כבודו את מכתבי שנתפרסם ובו ההכרזה מטעם הממשלה לטובת יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. כידוע לו החליטה הממשלה לשלוח מלאכות ציונית, שתעזור למעלתו להוציא לפועל אמצעים כאלה, שאפשר לאחוז בהם, בהתאם לפעולות המלחמה, כדי לתת צורה יותר ממשית להכרזה זו.

ראיתי היום את הד"ר וייצמן ואת המיור אורמסבי־גור, ראש המלאכות ואת האופיצר הפוליטי שלה ודנתי עמהם על תכנית עבודתם והיקפה. ראשי הפרקים על התכנית כלולים בהוראות, שניתנו למיור אורמסבי גור מאת הגנרל מקדינו, ואין לי להוסיף הרבה עליהן.

כשאני לעצמי, הריני מעונין מאוד בהצלחתה של המלאכות. יחסה של כנסת ישראל כולה לגורלה של ארץ־ישראל בסוף המלחמה יהיה תלוי, לדעתי, במדה גדולה במה שהמלאכות תגשים, ויתכן מאוד, שיחס זה ימלא תפקיד חשוב בועידת השלום. אני מקוה, איפוא, שכבודו ימצא לאפשר ליתן למלאכות חופש פעולה במדת־מה ורשות לחקור את השאלות הנוגעות לאפשרויותיה הכלכליות של ארץ־ישראל כולה לעתיד לבוא. אני יכול להזכיר דרך משל את עניני קרקעות הממשלה, קרקעות בור, וקרקעות לא נושבות, וכמו כן את עניני המושבות העבריות הקיימות. מובן מאליו, שברור לי, כי במשך המלחמה אפשר לעשות מעט מאוד, אבל מן הרצוי, כי שדה הפעולה יחקר ויוכשר באופן שממשלת הוד מלכותו תוכל להיות מוכנה לעבודה בתקופת הריקונסטרוקציה.

את הד“ר וייצמן הנני מכיר באופן אישי מכמה שנים, ואני נותן אמון רב בטקט שלו ובהבנתו, וכמו כן הנני מתיחס בכבוד לכבושיו המדעיים. הוא ראוי לאמון גמור. ואני אמרתי לו, כי אחולי הנאמנים מאוד מלווים אותו ואת המלאכות בדרכם”.

מפליאה אותנו במדינאי המובהק הזה הנעימה האישית והלבבית, המבצבצת תמיד מדבריו, כשהוא נוגע בפרובלימה הארציישראלית והציונית. כידיד נאמן וכדורש־טוב הוא מלוה את כל צעדיה של תנועתנו הלאומית. והנעימה הזאת נשמעת לנו בהטעמה מיוחדה בנאומו באספה ציונית אחת בלידז, ביום 16 לדצמבר 1924, על הציונות ועתידותיה.

“לאחר שנות מאות של רדיפות ונגישות – אמר הנואם – שהתרגשו על העם העברי, התחילו לחפש בית־מולדת למענו. הציעו לו מולדות שונות. הציעו את ארגנטינה, את אוגנדה. ואולם לאחר כמה שיחות עם ד”ר וייצמן נוכחתי לדעת, כי כל ההצעות האלו הן ללא הועיל ונעשיתי ציוני; נוכחתי לדעת, כי רק ארצו ההיסטורית של עם ישראל ראויה לשמש לו בית־לאומי. אני מחבב את הכרזת בלפור לא על שום שהיא נקראת על שמי, אלא לפי שהנני ציוני. דעתי היא, כי שום מפלגה לא תבטל את ההכרזה לעולם. המתישבים בארץ־ישראל הולכים מחיל אל חיל. ואדיר חפצי לראותם בעבודתם, שלשם כך עתיד אני לבקר בשנה הבאה את ארץ ישראל".

ולאחר שהנואם מביע את בטחונו, ואף מכריז בהתפעלות על הדבר, כי העשירים היהודים עתידים לתת את ידם להתנועה הציונית, שהנה תנועה עממית, הוא מודיע באופן חגיגי, כי גם על העולם כולו מוטלת החובה לעזור לעם זה, ההולך לבנות לעצמו מולדת. הוא אומר, כי העולם כולו יתעורר להקים את הגזע העתיק על אדמתו המורשה, וכל הדתות חייבות להודות בעובדה זו.

כמה פעמים לאחר כך, ובכל הזדמנות שיש לו, בלפור מכריז וחוזר ומכריז על השתייכותו למחנה הציונים.

הנה הוא מבקר בניסן תרפ"ה את המושבה ראשון לציון והנהו מכריז ומודיע שם:

“גם אני הנני ציוני ותיק. אהדתי לציון קדמה בכמה שנים לפרסום ההכרזה, הנושאת עליה את שמי. אכן, לאמתו של דבר אין זו הצהרתי בלבד, אלא החלטתה של מלכות בריטניה הגדולה ויחד אתה החלטתן של כל מעצמות אירופה ואמריקה. זהו מפעל מדיני של כל העולם התרבותי, שאינו עשוי להשתנות. הנני חוזר ואומר: ההצהרה אינה שלי. היא מחייבת לא רק את בריטניה הגדולה, אלא גם את כל דעת־הקהל בין־הלאומית”.

בוודאי יש הרבה מהענוותנות בהמעטת הדמות, שבלפור נהג ביחס לתפקידו בהצהרה זו. ומתוך ענוותנות זו אמר פעם על עצמו בבקורו בא"י:

“חשיבותה של עזרתי לציונות הופרזה כאן בהרבה, אף על פי שאין, אולי, ציוני נאמן ומסור ממני”.

“אני הציוני”, “אנחנו הציונים” – הבטויים האלה הם שגורים תמיד בפי בלפור בין בהופעותיו בפני הקהל היהודי ובין כשהוא יוצא לדבר על הציוניות נגדה־נא לכל העמים.

בנאום־התשובה שלו במשתה, שנערך בלונדון, ליובל העשר של ההצהרה, אמר בתוך השאר:

“ברגש של גאוה יכול אני לומר על עצמי, כי אנוכי הציוני הנני אחד מזקני הציונים הבריטיים. זמן רב לפני פרסום ההכרזה הייתי משוחח עם ד”ר וייצמן באופן פרטי על עתידותיו של המפעל הזה ועל כל החששות, הקשורים בו. ואום אנו לא חזינו מראש, שנזכה להזדמנות הגדולה בחיינו ושחלומנו הנפלא יהפך למציאות".

וכציוני אמתי נמנע מלראות בציונות פתרון כלכלי בלבד, אלא תלה בה יעודים תרבותיים חשובים, בהיותו בטוח, כי הכשרון היהודי, שפעל גדולות לטובת התרבות המערבית, יפריח ויאדיר את התקדמותו הכללית של המדע האנושי גם בארץ ישראל, שהיא מולדתה של התרבות העולמית, ואף כל האנושות תפיק תועלת מהנסיון הגדול הזה. וכדי שלא לתת מקום לטעות בהמלה “נסיון” וליחס לה כוונה זרה, הוא, הידיד המסור, מזדרז ומפרשה תיכף, באמרו, כי הוא קורא למפעל הארציישראלי בשם “נסיון” לא לפי שאפשר עוד לשנות ממנו ולהשיבו אחורנית, אלא לפי “שמפעל כזה קם ונהיה בפעם הראשונה בדברי הימים”. ותוך כדי דבור הוא חוזר ומטעים, כי “התנועה ליצירת בית לאומי בארץ ישראל אינה פתרונה של שאלת היהודים בלבד, אלא היא גם תנועה אנושית כללית”.

למעלה הראנו עד כמה בלפור נגע בבהירות מרובה בשאלת־היסוד של הציונות, הוא ענין הקרקעות. ומה נשתומם לשמוע מפיו כי כמדינאי גדול השכיל לחדור גם לפרובלימה החשובה השניה, והיא שאלת היחסים בין היהודים והערבים. ואף כאן חדר בלפור במימרה ממצה אחת לעמקו של הענין הנדון באמרו בנאומו, המובא לעיל, כי “במסעותיו בארץ ישראל נתרשמה במוחו הקלות, שבה היהודים והערבים כורתים ביניהם ברית ידידות, אם אין מתערבים בעניניהם מן החוץ, ואין צורך בכל כפיה, כדי ששני הגזעים יחיו בשלום”. ואכן, המימרה הזאת מתחוורת לעינינו במלוא כבדה לאור המאורעות האחרונים, שבהם נתגלתה לעינינו כל התסבוכת של הפרובלימה היהודית־הערבית, שכל כך הרבה ידים ממשמשות בה.

 

פרק א: תולדותיו    🔗

ארתור ג’מס בלפור נולד בעיירה קטנה בויטינגהיים אשר בשוטלנד בכ“ה ליולי, שנת 1848, לאביו ג’מס מייטלאנד בלפור ולאמו לידי בלנש ססיל, ממשפחות אצילות באנגליה. אמו היתה אחותו השניה של המרקיז סליסבורי המפורסם ואביו בן לארתור ג’מס בלפור, ששימש בכהונת מיניסטר באנגליה והתענין הרבה בשאלת שיבת היהודים לארץ ישראל. ואם כן יתכן, כי מחבר ה”הצהרה הבלפורית" קבל את חבתו לציון בירושה גזעית.

משפחת בלפור היא נצר מגזע עתיק ומיוחס, וכמה מבניה נזכרים בדברי ימי אנגליה במשך חמש מאות השנים האחרונות. ויש אומרים, כי בעורקיה זורם דמו של בריוס, מלכה המפורסם של שוטלנד. זקנו של ארתור ג’מס בלפור היה אחד מהאנגלים הראשונים שפרצו את דרכם להודו. ובשובו משם רכש לו בכספו, פרי הצלחתו המסחרית, שתי אחוזות גדולות בשוטלנד, שעברו לאחר־כך בירושה לבנו השני, אביו של הלורד ארתור ג’מס, שנשא לו לאשה את העלמה ליידי בלאנש ססיל־גאסקין, אחותו של הלורד רוברט ססיל, המכונה בשם המרקיז סליסבורי, שהיה חברו של הלורד ביקונספלד־דיזראלי וממלא־מקומו בממשלה הקיסרית הבריטית.

אביו של הלורד בלפור, ג’מס מייטלאנד, מת בשנת 1854 בשחרות ימיו של בנו ארתור ג’מס והניח אחריו ארבעה בנים ושלוש בנות וכל דאגות המשפחה – הכלכלה והחנוך – נפלו למעמסה על האלמנה, שמלאה תפקיד אשת־חיל במרץ יוצא מן הכלל. בהיותה אשה יראת־שמים השתדלה לחנך את בניה ברוח המסורה היפה ולטעת בלבם אהבה לדת ולחיי פשטות וצניעות. פשטות־החיים היתה מדה מצויה מאוד בתקופת המלכה ויקטוריה, וביחוד בשוטלנד השמרנית. בלפור הנער השתתף בעבודות־בית שונות. “משק ביתנו – ספר פעם בלפור – היה מצומצם עד כדי גבול האפשר. אחיותי עזרו בבישול ואני צחצחתי את הנעלים”. האם הקנתה בעצמה לילדיה ראית דעת קריאה ובכתיבה, בהעמידה, אגב, במרכז ההוראה את ספר התנ"ך, האהוב על העם הבריטי. מדי בוקר היתה עקרת הבית מאספת את ילדיה ומקריאה באזניהם פרק מכתבי הקודש, בתוספת ביאורים והארות משלה, בצרפה לכך דוגמאות חיות מדברי ימי העם האנגלי בעבר ובהווה. וכל כך היתה האם מקפידה על הקביעות בפרקי־הוראה אלה, עד שבמקרי מחלתה היתה מכנסת את ילדיה על־יד מטתה ומקיימת בשכיבה את שעור היום. אלא שבמקומה היה הבן הבכור, הוא הלורד בלפור בעתיד, קורא בקול ושאר הילדים מקשיבים אליו בהקשבה רבה. כך נשתלה בלבבות הרכים של בני בית בלפור האהבה לעתיקות העם העברי מתוך ספר השרשים של חיי אומתנו. ואין פלא אם כעבור כמה שנים אנו שומעים את הלורד בלפור מעיד על עצמו ואומר:

“כתבי הקודש הם לנו מה שהיו גם לאבותינו: מקור תקוה, תנחומים ועדוד־הרוח”.

מלבד הקריאה בכתבי־הקודש חנכה האם את בניה בקריאה בספרויות הקלסיות של אנגליה ורומא ובאהבה לדברי־אמנות.

בהיותו בן תשע נכנס ארתור ג’מס לבית־הספר. בן שתים־עשרה נאם את נאומו הראשון בפני קהל מכרים, שהשתוממו על טיב שכלו ויפי מדברותיו, עד שהעתון המקומי הביע בפומבי את הערכתו החיובית לכשרונו של הילד בלפור. בן י"ח הוא, תלמיד המכללה בקמבריג‘, הנהו מתעמק במדעי פילוסופיה והיסטוריה, מתרחק ממושב חברים וממשחקים, מבלה את רוב שעותיו ביחידות ומתמיד בלמודיו. הוא גם יודע נגן ומצוי אצל אמנות הנגינה. במלאת לו עשרים ואחת שנה נערכה לכבודו, כנהוג באנגליה, חגיגת בר־מצוה, לאות, כי הגיע העלם עד סף החיים ועליו להתכונן לשיטה עצמאית בים החיים הגדול ולעסקנות בהויות העולם. שנה אחת לאחר חגיגה זו, בשנת 1870, גמר בלפור את חוק למודו במכללה בהצטיינות רבה, בקבלת תואר A. B., היינו תואר מוסמך למדעי הרוח, וכעבור ג’ שנים קבל את התואר M. A, היינו, חכם למדעי הרוח.

כותבי תולדותיו של בלפור אומרים, כי חולשתו הגופנית הכריחה את הצעיר בלפור למשוך את ידו ממשחקים ומחיי־הוללות ולהסתגר בעיון־מחשבה. הלא על כן לעגו עליו חבריו והוסיפו לו על שמו כנוי “פאני היפה”, לאמור, נערה רכרוכית וחלשת־אופי. ואכן, לבלפור הצעיר לא היה לכאורה כל מושג מהחיים ההומים מעבר לד' אמותיו ומחוץ לארבעת כתלי חדרו. ורבים מחבריו יחסו לו גם את מדת היהירות. על כל פנים היה בלפור עוד בצעירותו מתרחק מדעות מקובלות וסולל לעצמו השקפות משלו. ויותר מכל היה רחוק מדעות מהפכניות.

בשנת 1870 שב בלפור לבית מולדתו והתחיל לנהל את עניני אחוזתו, עסק כמו כן בעבודה צבורית מקומית. בשנת 1872 מתה עליו אמו האהובה והיא בת ארבעים ושבע, אשה מצוינה, שמסרה את כל חייה לחנוך ילדיה ונשאה את נפשה להתמסר מקץ טפולה בעניני ביתה במעשי חסד וצדקה בין העניים בלונדון. ואולם חלומה זה לא יצא אל הפועל ובהגיע לה ימי־המעשה לטובת הרבים והונח לה מהנהלת משקה שבקה חיים לכל חי.

בלפור, בן העשרים וארבע, נעשה עכשיו ראש בית האב, המפקח והאפיטרופוס היחידי של אחיו ואחיותיו. אמנם, הכנסות האחוזה שחררוהו מדאגות חמריות, ובלפור חפש עכשיו לעצמו ענין לענות בו. המרקיז סליסבורי, דודו, שהתיחס לבן אחותו בחבה מרובה, השתדל להטות את לבו של בן אחותו אל הפוליטיקה, מקצוע, ששימש בימים ההם תחנת־הכשרה לבני־אצילים באנגליה על מנת שרבים מהם יעזבוהו במאוחר או במוקדם לשם ענינים יותר חשובים למענם, כגון: מרוץ־סוסים, ציד באפריקה או חיי־בטלה סתם. בהשפעת המרקיז סליסבורי הוצעה מועמדותו של בלפור בבחירות המפורסמות בשנת 1874, שהיו הראשונות לאחר “הריפורם־ביל”. בגיל עשרים ושש לחייו נכנס בלפור בפעם הראשונה לבית־הנבחרים האנגלי.

טרגיים במדה מרובה היו חייו האישיים. אביו מת עליו בשחר ילדותו; אמו מתה מיד לאחר שירד מעל ספסל הלמודים והשתקע בהויות העולם. אחיו הצעיר פרנסיז מייטלאנד, שנתפרסם כמלומד במקצוע הביולוגיה, מת בשנת השלושים לחייו; אחיו השני נהרג בהרי האלפים. ואף אהובתו־בחירתו מתה לעיניו במיתה חטופה. ומעשה שהיה כך היה. בהיותו תלמיד האוניברסיטה של קמבריג' התידד עם משפחתו של הלורד ליטלטון, גיסו של גלדסטון. וללורד ליטלטון בת ושמה מרי קטהרין, נערה יפת־תואר ובעלת שכל טוב. בשנת 1875 נסעה מרי ליטלטון לדודה ויליאם ליטלטון, ריקטור של היגלי, וורסטרשייר, וחלתה שם במחלת הטיפוס. ארתור היה אז בן 27 ואהב את מרי אהבת נפש, ואף היא השיבה אהבה אל חיקו. בימי מחלתה בילה בלפור בבית דודה זמן רב עד שהחולה התחילה לשוב לאיתנה. הלך בלפור הצעיר העירה וקנה טבעת־קדושין. ואולם מששב אל כלתו למסור לה את הטבעת מצאה מתה. את הטבעת הניח בקבר כלתו המתה. אסון זה השפיע על בלפור עד כדי כך, ששוב לא התחתן. ואולם את דבר המקרה הזה שמר בלבו בסוד כל ימיו ורק לאחר מותו נתפרסם ספור המעשה ברבים.

כך רואים אנו, כי מקרים טרגיים שונים ופגעי האנוש הניחו את חותמם על האישיות בלפור. ואכן, עוד טבעת אחת השפיעה לא מעט על התפתחות אישיותו של בלפור, והיא הטבעת שקבל מאמו מתנה ליום “בר־מצוה” שלו, ועליה היתה חקוקה המלה “אמת” ומבפנים לה – פסוק מכתבי־הקודש.

וכאן, בשתי הטבעות האלו, אפשר אולי לחפש פתרונים לכמה מדות ותכונות באפיו הנאור של ארתור ג’מס בלפור, כפי שיבוא בהרצאת דברי ימי חייו להלן.

 

פרק ב: בלפור המדינאי    🔗

בבלפור המדינאי מתגלות לעינינו כל תכונותיו ומעלותיו, המציינות את בלפור האיש: יושר־לב ותקיפות־אופי, מזג שקט ונוח בצירוף רצון חזק, ההולך בנתיבו ומתווה את הקו הישר שלו, ובמקרים הדרושים – אפילו באמצעי־כפיה חמורים. ואולם תמיד ובכל התנאים בלפור הנהו איש יפה־נמוסין, המשקיף על הענינים מעל רמה פילוסופית ונוהג נמוס רב אפילו במתנגדיו הקיצוניים, ולעולם אינו מסיח את דעתו מהיסוד האידיאלי שבחיים, יסוד זה, המפעם אותו בכל פעולותיו המדיניות. עובדה היא, למשל, כי נאומו הראשון של בלפור הטירון בבית־הנבחרים הבריטי היתה קטגוריה נגד שווי־זכויותיה של האשה בחיים הצבוריים. ואולם בלפור הצעיר לא הסתפק בביסוס דעתו זו בהנמקה מדינית בלבד, אלא הוסיף על פקפוקו בכשרונה ההנהגיי של האשה גם את החשש האתיי, שמא השתתפותה של האשה במדיניות יתיש את כוחה במלוי עיקר תפקידה בחיים, הוא תפקיד האמהות. ואולם נרצה־נא את הדברים לפי הסדר.

בשת 1847 נכנס בלפור הצעיר לבית־הנבחרים הבריטי, שבו ישבו מדינאים רמי־מעלה כגלדסטון “הזקן הגדול”, ראש מפלגת הליברלים וכהמרקיז סליסבורי, דודו של בלפור, מנהיג מפלגת השמרנים. הארי דיזראלי עמד אז על יד הגה השלטון הבריטי. היתה זו תקופה הרת נצחונות רבים להפוליטיקה האנגלית והרחבת גבולותיה של הקיסרות הבריטית בעולם. בפנים המדינה התנצחו שני כוחות תקיפים, הלא הן המפלגות הגדולות – השמרנים והליברלים – שתיהן מונהגות על ידי אישים כבירי־רצון ורבי־השפעה. מפלגת הפועלים עדיין היתה בחתוליה. שנה ראשונה ישב בלפור בבית־הנבחרים בשתיקה. דומה, כאילו הצטדד האיש מחמת ענוה, למראה הלויתנים הגדולים, המתנצחים בזירה. אגב, המשחק המדיני טרם כבש את התענינותו של האיש הצעיר הזה, שהיה נוטה יותר לחקר מחשבה ולעיון בשאלות מוסריות ושכליות מלחיי־מעשה. בשנת 1875 יצא לסיור המסרתי ברחבי העולם, המשמש לכל אנגלי, המתכונן לשלטון, כעין תחנת נסיון והכשרה. הוא ביקר ארצות־הברית וקנדה. הלך לאיי־סנדוויץ ולזילנדיה החדשה ובשובו עבר דרך אוסטרליה, ציילון ומצרים. בבואו לאנגליה עדיין לא נכנס בראשו וברובו לעניני הפוליטיקה. הוא עודנו עומד מרחוק, מתבושש או תוהה. מחשבותיו מופנות, כנראה, לענינים אחרים. ואולם העמידה הזאת מרחוק היתה, כנראה, מעין אופן לימוד וקבלת הכשרה. בהשפעת דודו, המרקיז סליסבורי, בלפור מתקרב צעד אחר צעד אל המדיניות, עד שנתקע בראשו וברובו לתוך פקעת הענינים, העומדים אז על הפרק.

והענינים רבים הם וכולם בוערים. שאלת המזרח, המאורעות במזרח הקרוב, מלחמת רוסיה־תורכיה, מגמת־הכבושים של רוסיה באסיה, בכיוון הדרכים המובילים להודו. – הנה צומת־הגידין של הפוליטיקה האנגלית בימים ההם. פני דיזראלי היו מופנים תמיד כלפי מזרח, והמרקיז סליסבורי, המיניסטר לעניני־חוץ, עוזר על ידו. והסברה נותנת, כי מיניסטר החוץ הכניס גם את בן־אחותו בסבך הענינים האלה. ואכן, משעמד סליסבורי כאחד עם דיזראלי בראש המשלחת הבריטית, שהשתתפה בשנת 1878 בקונגרס הידוע בברלין, הביא עמו לברלין את בלפור כמזכירו הפרטי.

בברלין ניתנה לבלפור ההזדמנות לראות מקרוב את קברניטי המעצמות הגדולות ולהסתכל מאחורי הפרגוד של המדיניות הבין לאומית. לאחר ששב בלפור משם לאנגליה ביחד עם המשלחת, שנחלה בברלין נצחונות דיפלומטיים גדולים, התחיל להשתתף הרבה יותר מלשעבר בעבודה המדינית. הוא מופיע כמה פעמים בבית־הנבחרים כנואם מטעם מפלגת השמרנים שנאלצה לעמוד באותה תקופה בקשרי־פולמוס קשים עם הליברלים והאירים ולהגן על הפוליטיקה החיצונית של הממשלה. וכבר אז יצאו מוניטין לבלפור כלאדם, היודע להגיד דברים חריפים בצורה יפה ונמוסית ביותר. ואולם בו בפרק־זמן מתעמק המדינאי הצעיר גם בעבודתו העיונית והנהו מפרסם את ספרו הראשון בשם “סנגוריה על הפקפוק הפילוסופי”, שבו הוא מביע כמעט כל אותם הרעיונות, שהונחו כאבני־פנה לשיטתו העיונית בכל ספריו האחרים, שחבר לאחר־כך.

בשנת 1880, משנפלה ממשלת ביקונספלד, עלה גלדסטון לגדולה ומפלגת השמרנים, שהפכה להיות הצד האופוזיציוני, נתפלגה לשני זרמים. בראש הזרם האקטיביסטי עמדה “מפלגת הארבעה”, שאחד מארבעת מנהיגיה היה בלפור. ואף על פי שגם בפרק־זמן זה היה מופרש במדת־מה ממרכז שאונה של הפוליטיקה וידע לקבוע לעצמו שעות לעיון־מחשבה, הקנו לו בכל זאת נאומיו המעולים שם של מדינאי חרוץ ונואם בעל־כשרון, ובשנת 1885, משנפלה ממשלת גלדסטון והמרקיז סליסבורי נקרא מטעם המלכה ויקטוריה לכונן את הממשלה, נתמנה בלפור לראש המחלקה לעניני השלטון המקומי. ובעוד שנה, לאחר כמה שנויים ביחסי־הכוחות בבית־הנבחרים, אנו רואים את בלפור, כשהוא מקבל לידו את תיק המזכיר הראשי לעניני אירלנד. התמנות זו שמשה הפתעה רבה לדעת הקהל האנגלית. יותר נכון: היא הממה את כל החוגים של הקהל האנגלי, שכן אירלנד היתה סיר־הרותחים של אנגליה ומדינאים מנוסים וזקנים מבלפור נכשלו לחלוטין משעלו על השרטון האירלנדי.

והנה דווקא הפילוסוף הצעיר, המקורב לעניני פיוט והמכוּנה בפי רבים בשם “מיס בלפור”, לא נרתע ולא חת, אלא… שאל תחילה ברופא למצב בריאותו ואף התחיל לחקור את עניני אירלנד להלכה, על מנת לקחת את רסן השלטון לידו. המגע הקרוב עם העם האירלנדי גילה לפני בלפור את המצב כהויתו, השורר במדינה זו ואת שני הלקויים הראשיים, המפריעים בעד התפתחותה והם: דחקותה הרבה של דלת העם והפוליטיקניות הנפרזה, שבה היו שטופים חוגים רבים באירלנד. ומיד נגש להלחם עם שרשי הרע, לפי השגתו. מצד אחד הנהיג כמה חוקי־הקלה להטבת מצבם הכלכלי של אוכלוסי אירלנד ומצד שני אחז באמצעים חמורים כלפי מתנגדיה הקיצוניים של ממשלת אנגליה. בלפור, המפורסם כרך־הלב, לא נרתע מפני עונשים קשים בכל מקום, שהוא ראה פגיעה בחוק ובסדרי המדינה. ובעזרת שתי התקנות הנ"ל דכא את כוחות־המרד באירלנד.

מפרק זמן זה מתחילה תקופה חדשה בחיי בלפור המדינאי, שנתפרסם בינתים ל“בעל המרץ הגדול בעולם” בפי ידידיו ורבים ממתנגדיו כנוהו בשם “בלפור שופך דמים”. הוא נעשה, על כל פנים, אחד מראשי דבריה של אנגליה.

וכאן אנו עומדים שוב על פרט חשוב אחד באפיו של בלפור, היינו השניות שבו. מצד אחד רך־לב ומצד שני תקיף־האופי. הוא שפרסם חוברת על הלאומיות, שבה הוא מביע את יחסו החיובי לזרמים לאומיים ומורה הלכה, כי הרגש הלאומי מאפשר את החברה האנושית ונותן לחברה אופי יותר נעלה, התיחס באותה שעה באכזריות ממש לשאיפותיהם הלאומיות של האירים, עד שהביא את התנועה האירית לידי שתוק יחסי לתקופה של עשרים שנה לערך. ולאחר־כך התחיל לשקוד על טובתה של המדינה המדוכאה ועל שכלול מצבה. בשנת 1890 ביקר את אירלנד על אף סכנת־נפש, שהיתה צפויה לו שם מצד אויביו המרובים. בחקרו את מצב המדינה וחיי אכריה ערך תכנית רחבה של תקונים והקלות, שהיו מכוונים בעיקר להיטיב את מצבם של האכרים ובני דלת־העם, דברים, שאף הגדולים שבמתנגדיו הודו לו עליהם.

מאז ואילך בלפור הנהו אחד מראשי המדברים במפלגת השמרנים ומראשי השלטון האנגלי, ובשנת 1902, לאחר מות סליוסבורי, הוא מתמנה מנהיג המפלגה וראש ממשלת אנגליה. בשתי כהונות אלו שימש עד שנת 1906, שבה נכשל בבחירות במנצ’סטר, שהיתה בוחרת בו מדי שנה במשך עשרים שנה רצופות. וכעדות על שלותו האפית של בלפור תשמש לנו העובדה, כי למחרת כשלונו הגדול שחק בגולף בהתמדה רבה ובשקט גמור. אותה שעה עמד עדיין בהנהגת המפלגה השמרנית. ואף נבחר לבית־הנבחרים כציר מלונדון.

עכשיו הוא נאלץ לעמוד במשך כמה שנים במערכה קשה עם מפלגת הליברלים שגברה והלכה ואף עם האופוזיציה בתוך המפלגה השמרנית עצמה בשל שאלות תכסיסיות חשובות. בשנת 1912 התפטר מהנהגת המפלגה ונשא את נאומו האחרון על עבודתו במשך שנות פעולתו המדינית. שלושים ושבע שנים ישב על ספסלי בית־הנבחרים ומהן נהג במשך עשרים שנה את מפלגתו ושבע־עשרה שנה היה חבר הממשלה. ו“אף על פי, שאיני מרגיש עדיין את עצמי זקן – אמר בלפור בנאומו זה – מוטב לי ללכת קודם ולתת מקום לאנשים חדשים. זכרו, כי חברי המפלגות אינם אלא בשר ודם, ותמיד יש ביניהם כאלה, שבשעות הקשות הם מחפשים מומים ומבקרים ומתריעים… מבקרים אלה משולים למיקרובים, המצויים תמיד, לפי דברי הרופאים, בגופנו, ובכל שעת־כושר, כשהגוף ניזוק, הריהם מביאים את השפעתם לידי גלוי”.

כך עשה בלפור העסקן רב־הפעלים את הסך־הכל הרוחני שלו בתום עבודתו והביע בקשר עם זה כמה הערות פסימיות, המציינות את בלפור הוגה־הדעות, הפקפקן לפי שורש השקפת־עולמו. נמצא, כי שתי הרשויות שלטו תמיד במדינאי העסקן, אלא כל אימת שהיה שטוף בעשיה, היו, כנראה, משתתקים בו כהוראת־שעה הקולות של חשבון הנפש.

מאורעות המלחמה העולמית מרימים את בלפור על שיא השלטון וההשפעה כאחד מקברניטיה החשובים ביותר של הקיסרות הבריטית. אין כל ספק, שבמדה מרובה אפשר לזקוף על חשבונו את החלטתה של אנגליה להצטרף אל ארצות־ההסכמה במלחמתן עם גרמניה, והוא שהמציא את הנוסחה הנאורה, שהיתה דרושה לאנגליה, בשביל לנמק את השתתפותה במלחמת־הדמים, בהכריזו לאחר התפרצותם של הגרמנים לגבולות בלגיה, כי אנגליה תלחם לא בעד אינטרסים כלכליים או מדיניים אלא לשם נצחונה של התרבות האנושית ושלטון החירות. ובכן, אף בעובדה זו מתגלה לפנינו בלפור בעל ההלכה, שהמגמה האידיאלית באיזו צורה שהיא משמשת לו תמיד קו־ההוראה בפעולותיו. כחבר למועצת ההגנה הממלכתית הוא משתתף בההכנות למלחמה. בקיץ 1915 נתמנה בכהונת מיניסטר הצי. בסוף שנת 1916 הנהו מקבל על עצמו את משרת המיניסטר לעניני חוץ, שבה שימש במשך שלוש שנים רצופות. ובכוח חכמתו המדינית הצליח להטות את אמריקה אל צדן של ארצות־ההסכמה. הוא גם מחבר התשובה הידועה לוילסון על “מטרות המלחמה”. בשנת 1917 נשלח מטעם אנגליה לארצות הברית לשם השפעה אישית על אמריקה לטובת ארצות־ההסכמה. הוא היה האנגלי הראשון שנאם בקונגרס האמריקני (שני לו היה מקדונלד בבקורו לפני חצי שנה באמריקה). כבר הובעה ההשערה, כי בקורו זה באמריקה השפיע בהרבה על גמר החלטתו לפרסום “הצהרת בלפור”, מאחר שרק שם ראה בפעם הראשונה קבוץ יהודי גדול, רב־אוכלוסים ובעל השפעה עצומה, עומד מופרש כחטיבה לעצמה. שיחתו עם וילסון ועם יועצו וידידו לואיס ברנדיס פעלו גם כן פעולה חשובה לטובת הרעיון הציוני. על כל פנים ברי הוא, שהכרזתו הציונית נובעת באופן ישר מתוך הנמוק הראשי, שבו ביסס הרבה פעמים את הצורך במלחמת העולם והשתתפותה של אנגליה בה, והוא, שחרורם של המעוטים הלאומיים והעמים המדוכאים בארצות השונות. וכעין סמוכים לכך אנו מוצאים את הסמיכות בזמן שבין נאומו המזהיר בבית־הנבחרים הבריטי בנובמבר 1917 בדבר זכות ההגדרה העצמית לכל העמים ובין הכרזת הבית הלאומי לעם ישראל, שנתפרסמה על ידו באותו חודש ממש.

בנובמבר 1918, עם שביתת הנשק, הלך ביחד עם לויד־ג’ורג' כראש המשלחת הבריטית לועידת השלום בורסליה. ואולם שם נוכח לפתע, כי חלומו בדבר שחרור העמים הקטנים מתבדה והולך, ונמצא כי אידיאת השחרור לא הפיקה כל תועלת מהמלחמה העולמית. וכך היה גם המדינאי האנגלי הגדול בין המרוּמים כמו כל המאוכזבים בתקוותיהם שתלו במלחמת־הדמים. במשך כמה חדשים, שבילה הפעם בפריז, התעסק, כפי שמוסרים, מעט מאוד בעניני פוליטיקה, והרבה יותר מזה – בלוין־טניס. ובשובו ללונדון פרק מעל עצמו משרת המיניסטר לעניני־חוץ וקבל את משרת הנשיאות של מועצת המלך, הנוחה הרבה יותר. בנובמבר 1920 השתתף בלפור מטעם בריטניה במושבו הראשון של חבר־הלאומים. בסוף שנת 1921 נשלח מטעם ממשלת אנגליה לועידת ושינגטון. באפריל 1922 הסכים על־פי עצת חבריו וידידיו לקבל את תואר הלורד, שהוצע לו על ידי מלך אנגליה.

ואם נעשה סך־הכל לפעולותיו המדיניות של בלפור עלינו להוציא מסקנה, כי אף על פי שהקדיש את רוב שנותיו לחיים פוליטיים לא היה בכל זאת המדינאי בה"א הידיעה. יתכן, כי היה מדינאי רק בדרך מקרה, אלא שעמדו לו כשרונותיו הגדולים ומדותיו התרומיות וחן אישיותו המקסימה לבצע גדולות גם במקצוע הפוליטיקה שאינו שלו. בלפור היה בעיקרו של דבר, כהגדרתו של עתונאי אחד, אציל רוחני, בעל טעם מעודן ושכל מבריק, איש התרבות העשירה, בת מסורת של דורות. והואיל ולא שאף מימיו להסתגל אל חיי הרחוב ואל הדעות המתהלכות בשוק הרי שממילא לא היה פוליטיקאי ממדרגה ראשונה. ורק מפאת המסורה המקובלה בחוגי האצילים האנגליים התעסק גם בפוליטיקה. ובכוח יחוסו וכשרונותיו הגדולים הגיע למשרות רמות. מבחינה מדינית הצליח במלחמתו המזהירה נגד שיטת הפרוטקציוניזם ובשליחויותיו השונות, ששמו עליו כבא־כוחה של אנגליה בועידות בין־לאומיות, כגון בועידת ושינגטון בשנת 1921, שהצליחה להקטין את הציים של המעצמות הגדולות והרחיקה על ידי כך אפשרות של התפרצות מלחמה חדשה בעתיד הקרוב; כמו כן הצליח בלפור בבקורו באמריקה בשנת 1917 להטות את ארצות הברית לצד מדינות ההסכמה במלחמה הגדולה, מה שהציל כפי שיש אומרים, את מצבה של אנגלה¹ כמעצמה רבתי בעולם. ברית אנגליה עם יפן והתקרבותה לצרפת, שנעשו לביסוס המדיניות החיצונית של אנגליה, הן גם כן מעשי ידיו.

בהתענינותו הרבה בעניני המזרח בכלל ובשאלת ארץ־ישראל כבית־לאומי לעם־עולם המשיך את המסורת של רבו דיזראלי, שבמשך תקופת־מה יצק מים על ידו, אלא שבמדה מרובה הצליח לגשם את החלום של מחבר הטנקרד, דבר שלא עלה כל עיקר להחולם דיזראלי. והאידיאליות המפעמת אותו הניעתו להיות אחד מחסידיו הנלהבים של חבר הלאומים, שרבות טפל בו והרבה תקוות תלה בו המדינאי הישיש, הואיל וה“חבר” הנהו, לפי דעתו בשיחה עם עתונאי אחד, שנתפרסמה בשעתה, “המכשיר הטוב בשביל החזקת השלום”. “ואנו, חברי החבר, הננו, חלוצים של מפעל חדש”. ו“על ידי חבר הלאומים נפתח דרך לבטוי עצמי בשביל דעת הקהל הבין־לאומית”.

ככל קברניטיה הגדולים של אנגליה זכה גם בלפור לשמש בכתר ההנהגה עד ימי זקנה ושיבה, ועוד לפני חמש שנים, כשעמדה לפני ממשלת בולדוין שאלת הבטחון ושמירת השלום באירופה, נקרא הישיש בלפור, בן 77, ליצור את תכנית השלום והבטחון. וכשנצטרכה אנגליה לפני זמן־מה לשלוח ציר לושינגטון, על מנת לדון בעניני הפוליטיקה המזרחית ועל שאלת פירוק הנשק, לא נמצא לה אדם מתאים יותר מבלפור. אף הנוטה של בלפור בקשר עם החובות בין־הלאומיים שימשה זמן־מה יסוד לכל המשא והמתן בין אנגליה וארצות אירופה. וכך לא היה שום מפעל מדיני במשך ארבעים השנים האחרונות, על אחת כמה מראשית המלחמה ועד הליקבידציה הגמורה שלה בהיקף בין־לאומי, שלא היה בו חלקו של בלפור “הפרמיר של אנגליה לכל ימי חייו”, כפי שכינה אותו עתון אנגלי אחד. ובנגוד למדינאים אנגליים רבים, שצדדו בהתבדלותה של אנגליה מעל אירופה, היה הוא תמיד מטיף להרחבת הגבולין והתפשטות האינטרסים שלה, גם הרוחניים, ואולי הרוחניים בעיקר, על מנת לקשר יחסי־חברות עם כל עמי אירופה ולהקים את ה“קונצרט” האירופאי, שהוא היה אחד מחסידיו הנלהבים. אין כל ספק, שמתחת לשכבה השמרנית והאנגלית־גזעית חי בבלפור רוח בין־לאומית, רודפת אחוות העמים ושלום האנושיות.

קרוב לשנות הגבורות ירד בלפור מעל הבמה הפוליטית והסתגר בעולמו הפנימי. ואף על פי כן היה גם בזקנותו המופלגה מתעורר להגנה כל אימת שהתרגשה התקפה כלפי המפעלים החביבים עליו ביותר, ובתוכם גם כלפי המפעל הציוני, שהיה קרוב מאוד ללבו ואת חתימתו האחרונה נתן למכתב הגלוי, שפרסם ביחד עם לויד ג’ורג וסמוטס בענין ועדת־החקירה של שאו בארץ־ישראל.

 

פרק ג: בלפור הוגה הדעות    🔗

ארתור בלפור, החכם המדינאי, היה גם חכם במדינה, היינו, הוגה דעות פילוסופיות, חוקר בבעיות ההויה, מעמיק בשאלות הקיום והנצח.

בשנת 1897 פרסם את חבורו הראשון בשם “סנגוריה על הספק הפילוסופי”, בו קבע את עיקרי דעותיו על האדם והחברה ויצא בהתקפה חריפה נגד השיטה החמרנית, שמשלה בימים ההם בכיפה. ובהוכיחו כי ביסוד המדע הפוזיטיבי מונחים אותן האמתות שהן גם יסודי הדת, בא לידי החלטה, כי גם למדע, כמו לדת, אין ידיעה ברורה על העולם ועל יסודות החיים, והילכך טעות היא לחשוב, כי ההויה המשתקפת בראיתנו ובתנועתנו האנושית, היא הנה ההויה היחידה והאמתית.

את עיקרי הרעיונות האלה פתח בלפור לאחר־כך בספרו השני “יסודות האמונה”, שהופיע הרבה שנים לאחר כך ובו המחבר מפתח את רעיונותיו הנ“ל בעקביות רבה. הוא אומר: אנחנו חיים בעולם הגדול והמזהיר, שידיעותנו עליו אינן ברורות וכל שכן, שאינן מדויקות. רק מורה־דרך אחד יש לנו בעולם זה והוא לא השכל ואף לא האמונה, אלא “הבטחון בן המנהג”, ששמו “הסמכות”. רצה לומר: אנו הננו לא פרי התנאים בלבד שבהם הננו חיים, אלא הננו, אולי, במדה יותר גדולה, יצירות הסביבה הרוחנית, שנוצרה על ידי אבותינו. כללו של דבר: ה”אבטוריטטה של העבר היא יסוד מחשבותינו ואמונתנו“. וכך מעביר בלפור החוקר קו־הבדל בין הסמכות על הזולת מצד האחד ובין האבטונומיה האישית מצד שני. הקרע הזה שבין המקובל ובין ההשגה העצמית, בין החוקים המועמסים עלינו מבחוץ ובין החוקים, שאנו חוקקים לעצמנו, הוא נושאה של התרבות החדשה. ההומניות, תקופת התחיה, והתקונים בדת הן תחנות־המלחמה שבין שכל האדם ובין אמתות המורשה. בשם מהפכה ומהפכה שכנגד אנו מכנים מלחמה זו, כשהיא עוברת לשטח הפוליטי. מבחינה זו חוקר בלפור את דברי ימי העולם והחברה. בינתו של האדם, אומר בלפור, נראית בעיני אנשים ידועים כהורמיז, הלוחם התמידי נגד האחרימון של המסורה. זו היא נקודת השקפתו של הרציונליסמוס העקביי. ואולם בלפור מעמיד כנגד השקפה זו את דעתו, הרואה ברכה רבה במסורה הן מבחינת חסכון המחשבה והן מבחינת הבטחון באמיתות הדברים. “הוכחותיו אלו של בלפור – אומר פרופ' ד”ר לודוויג שטיין במאמרו ב’התורן' – דומות כמעט להוכחותיו של חכם־הטבע והפילוסוף ארנסט מאך. שניהם נפגשים בנקודות ידועות, אם כי מסופקני, אם ראה בלפור מימיו את ספרו של מאך. לאשרנו – אומר מאך – כבר הקדימו אותנו אנשים במשפטיהם, ולולא זאת הרי היה על כל אחד ואחד מאתנו להתחיל בכל דבר ודבר מההתחלה. הדעה הקדומה היא פריקת עולו של הזכרון, ומשום כן הוא ממלא תפקיד מועיל במשקנו הרוחני. וכשם שלא היה איש מאתנו יכול להתקיים אילמלי היה צריך לכלכל קרבו את מרוץ הדם, את הנשימה ואת העכול על ידי תנועות חיצוניות ומכוונות מדעת, כך לא היה איש מאתנו יכול להתקיים קיום אינטלקטואלי, אילו היה רגיל לשפוט בעצמו על הכל מנקודת השקפתו האישית בלבד, מבלי לקבל עזרה מדעות קדומות”.

“הדעה הקדומה היא מעין תנועה חוזרת בשדה הבינה. ובזה הננו מתקרבים אל העיקר הסמכותי”.

“הדעה הקדומה, שבלפור מגן עליה, נקראת בפיו גם בשם אמונה או אינסטינקט, שהוא מורשה מאבות, ומכאן רק צעד אחד להאינטואיציה של ברגסון, שלכמה מהשערותיו של הפילוסוף הצרפתי הקדימו בלפור הצעיר”.

מכבוד אבות בא בלפור לאמונתו בתכליתה המוסרית של ההויה או בה“רוחני”. כוונתי היתה להוכיח – אומר בלפור – שכל הטוב, שאנו מיחסים להתרבות האנושית, עם כל היופי, אהבת האדם והמדע הקשורים בה, הכל מחייב את מציאותה של האלוהות כמשען וכיסוד". ומכאן הוא בא גם להגן על הדת בצורתה הנוכחית ואומר, כי “לא צדקו המבקרים, הזוקפים על חשבונה של הדת את כל השערוריות ונחלי הדם והדמעות, שהשטיפו את אדמתנו מיום שהאלים, ילידי הפחד של האדם הפראי, תבעו את קרבנותיהם ועד לרדיפות הדתיות, המצויות עוד בזמננו”. בלפור עומד בכל תוקף על דרישת מובן מוסרי לחיים, הואיל והמדע כוחו גדול רק בשפור החיים ובכבוש הטבע לצרכי האדם, ואולם הוא, המדע עצמו, זקוק לאמונה ואין הנסיון מספיק לנו אפילו להשגת חוקי הטבע. דורנו משפיל את ערכו של האדם, כשהוא משקיף עליו רק מבחינה ביולוגית בלבד. האדם – משתדל בלפור להוכיח – אינו חיה. כי אם אמן החיים, והחושך והצער וכל מוראות החיים אינם עלולים להרוס את אמונתו באדם, אלא רק מעמיקים את אמונתו בהתקדמותו. שאילו היה האדם יצור הטבע בלבד ככל שאר החיות, הרי לא היה אפשרי אף צדיק אחד, אלא כולם היו חיים לפי חוקי הגופים בלבד. הוי אומר, כי האלטרואיסמוס אינו מיוסד על אגואיסמוס, אלא אהבת האדם היא תכלית לעצמה ואינה זקוקה לראיות והוכחות ואינה תלויה בשום כוח מן החוץ. מובן החיים בהתקדמותם המוסרית מכונה אצל בלפור בשם “אלוהים”, המלה הזאת, הרוויה געגועי דורות להתרוממות הנפש ולגאולתה מכבלי המציאות הגסה. ובמלה זו אפשר להביע גם את האמונה באדם.

כך אנו רואים את אפיקי שיטתו של בלפור, שמקורה באמונה במסורה, היינו באמונה באלוהים, ממנה נובעת האמונה באדם, ואם נרחיב את המשמע הזה נאמר גם: אמונה בעם. ואין פלא שהמאמין הזה ברוחני ייחס חשיבות מרובה לעם ישראל, נושא הרוחני, ואף ארץ־ישראל היתה אצלו מקום מרכזו של הרוחני, מקום כבודה של השכינה, אשר האירה על כל הגויים ועל כל הארצות.

ואולם אף כאן בשטח החקירה אנו מוצאים את השניות, הקובעת את פרצופו של בלפור. הוא המאמין באלוהים, בדת, באדם, במסורה ובנצחון הטוב ובהתקדמות החברה, היה ביחד עם זה גם סקפטיקן במדה מרובה. והוא שכתב את השורות הבאות, הנוקבות בקור הפקפוק והפסימיות.

“עצם קיומו של האדם אינו אלא מקרה. תולדותיו – אפיזודה קצרה ועוברת באחד הדלים שבכוכבי־הלכת. על צירוף הגורמים, שהפכו בראשונה תרכובת אורגנית מתה לחיים אנושיים, אין המדע יודע עדיין כלום. באמת, דיינו, שהרעב, המחלות, הרג איש באחיו, אמנות ואמנויות, טפחו לאט־לאט מיצורים כאלה, לאחר חבלי־לידה אין סופיים, גזע בעל הכרה מספיקה להרגיש, שהוא מתועב, והבנה מספיקה לדעת, שהוא חסר־ערך. אנו משקיפים על העבר ורואים שדברי ימיו הם כתובים בדם ודמע, תעיה אובדת עצות, מהפכה פראית, הכנעה טפשית, שאיפות ריקניות. אנו בודקים את העתיד ולמדים, שלאחר תקופה, ארוכה בהשוואה לחיי אנוש, ואולם קצרה בהשואה למשמרות הזמן, הפתוחות לחקירתנו, תרקבנה האנרגיות של עולמנו, ברק תפארתה של השמש יועם, והאדמה, הקופאת וחסרת התנועה, שוב לא תכלכל את הגזע, שהפריע את בדידותה לרגע. האדם ירד שאולה, וכל רעיונותיו יהיו כלא היו. אותה התודעה הבלתי שלֵוה, שהפריעה בקרן־זוית מעורפלה זו לזמן קצר את הדומיה השבעה של העולם, תשוב למנוחה. החומר שוב לא יכיר את עצמו. מצבות־זכרון בלתי־נכחדות, פעולות אל־מות, אהבה עזה ממות, הכל יהיה כלא היה מעולם. יבוא החתף גם על כל מה שבני האדם התאמצו לפעול במשך דורות אין ספורים”.

אכן, דברים עמוקים בפסימיותם הנוקבת עד התהום, ושמפחדה אפשר להנצל רק באמונה בדבר־מה שהנהו נצחי וחזק מהאדמה עצמה. ואם בהלך־רוחו, בעולם המחקר, היה בלפור פסימי מאוד, הרי בעשיה ובפעולות האנושיות האמין בצורך הפעולה ובהתקדמות, ומשום כן היה לפעמים נוטה אפילו לפעולות, שאין שכרן קרוב ביותר, ושמא הן גם קרובות להפסד. וכך אמר פעם גם ביחס להרעיון הציוני: “נניח, שהאידיאה הזאת הנה פרדוכסלית, אבל משום כן אין אנו פטורים מלעשות צעדים להתגשמותה. כי חובתנו היא זאת”.

הלא כן אומר סוקולוב במאמרו על “ידיד עם ישראל”.

“הפילוסוף הדתי הזה היה ספקן; אבל ספקנותו לא היתה תולדת חוסר עיקרים איתנים, אלא תולדות ניגוד להצטמקות ולהתאבנות במסגרת מחניקה של פתגמים קדושים. היה בו מן הספק הדק, המעודן והנשגב של בעלי־תרבות לעילא ולעילא. על כן היתה נפשו מלאה שירה וזמרה. היה בו חוש איסטניסי־איסתתי, שאיננו הולם פעם כפטיש, אך מכוון כל חוט־שערה, כל חצי־גוון וחצי־צליל. ספקנותו זאת היתה לו כעין שיטה ולה הקדיש אחד המשובחים שבספריו. הוא אז עוד אביב ורך, וכבר נתפתחו ונתבהרו כל סימניו המיוחדים”.

“הוא היה היחיד והמיוחד, אשר חבר ויתאם את פילוסופיותו האידיאלית עם מדיניותו, לא למרות היותו ספקן, אלא בכוחה ובזכותה של ספקנותו, מפני שהטיל ספק בדבר, אם טוב ונכון להיות רק פילוסוף נטול מן העולם, או להיות רק עסקן מושלך מגל אל גל. לא היתה זאת פסיחה על שתי הסעיפים, אלא הכרה ברורה ושאיפה מסוימה להפוך את דו־הפרצופין לפרצוף אחד”.

“ספקן היה בלפור, ועל כן הטיל ספק בה’קיימא־לן', שנתפשט בכל אומות העולם, כמעט בין כל בעלי הדת הנוצרית, שעם ישראל כבר עבר ובטל מן העולם. הוא כפר באמיתת כפירה זו, כמו שהטיל ספק בוודאיותן של הרבה וודאיות מדומות אחרות”.

“ספקן היה, ועל כן הטיל ספק באפשריות התרת שאלת עם ישראל על ידי הבלעו בגויים, השתקעותו וצללו בתהום האנושיות הסתמית, בלי שם וזכר”.

 

פרק ד: הכרזת בלפור במסורה האנגלית    🔗

“לא נצליח כלום באנגליה, אם לא יבורר, שהרעיון הזה לא תמול הוא”.

מדברי בלפור לנ. סוקולוב.

מכל האמור למעלה על בלפור מבחינת אפיו האישי והשקפת עולמו מסתבר, כי שום רעיון לא יכול היה למצוא מסילות בלב האיש בלפור, כל שכן להניעו לפעולה לשם התגשמותו, אלא אם כן שרשיו של רעיון זה שפונים טמונים הם במעמקי העבר. ואכן סקירה קצרה על תולדות הרעיון הציוני באנגליה בעבר הקרוב ובעבר הרחוק דיה להוכיח לנו, כי במשך דורות רבים הגו טובי העם האנגלי מחשבות בדבר תקומת ישראל על אדמת אבותיו. ואין על כן תימה, שבלפור השמרני, שהוקיר מטבעו כל מורשה, העמיס על עצמו את המגמה הנעלה לגשם את משא נפשם של בחירי עמו בכל הדורות. והלא גם הרצל הרואה עתידות היטיב להגדיר את אשר יבוא בבאים באמרו בנאום־הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הרביעי שנתכנס בלונדון את הדברים האלה: “אנגליה, אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה השלטת בימים, היא תבין אותנו, היא תתפוס את רעיוננו. מכאן יתפשט האידיאל שלנו, יגדל ויתחזק”. וכל זה על שום מה? על שום המסורה רבת־הדורות, שטפחה בבאי־כוחו המובחרים של העם האנגלי את היעוד הרם לעזור לבני ישראל בבנין מולדתם.

עובדה היא, כי עוד לפני 300 שנה, היינו בשנת 1621, פרסם האנגלי ד"ר גוז, מלומד דתי, ספר, שבו דבר על שיבת ישראל לארצו. ובה בשנה הופיע עוד ספר באנגליה בשם ארוך למדי והוא: The Worlas Great Testorauon and the Calling of the Jews מחבר הספר הזה, מיסטיקן, אומר בספרו את הדברים האלה: “כל המלכים הנוצרים חייבים להשתחוות לפני ממשלתו הנעלה של עם ישראל ולהקטיר לה הלל ושבח”. והמחבר מנבא, כי בקרוב עתידה מלכות ישראל להתכונן מחדש ולהבנות כבנין עולמי חזק עד מאוד. וכשקרא המלך האנגלי את הספר התקצף מאוד וצוה לשים את מחברו בכלא, הואיל, ולפי דבריו, אין זה מכבודו, מלך הזקן, בא־בימים, להשתחוות לפני מלך ירושלים.

בשנת 1674 הופיע באנגליה ספר בשם “ירושלים החדשה”. וסמוך לו יצאו בזה אחר זה כמה ספרים וקונטרסים, מוקדשים לנושא הנ“ל, כתובים כולם ברוח האמונה בתקומת ישראל. בזמנים שונים הוגשו תזכירים מיוחדים למלכי אנגליה בדבר ישוב ארץ ישראל ע”י היהודים. ובית־המלכות הבריטי, שראה את עצמו כיורשו של מלכות בית דוד, התיחס תמיד בהתענינות אל התזכירים ההם. חבתו הרבה של העם האנגלי לספר התנ“ך השפיעה גם כן בהרבה על אמונת העם הזה בקיומם של היעודים אשר עליהם חזו נביאי ישראל. בסוף המאה הי”ז ובראשית המאה הי“ח מופיעים באנגליה כמה חבורים, שבהם באה לידי בטוי האמונה בשיבת היהודים לארצם. הנה מקצת משמות המחברים: ד”ר גון יורטין (1770 – 1689), ויליאם ויסטון (1752 – 1667), ד“ר יוסף פריסטלי (1804 – 1733), אדוארד קינג (1725 – 1770), טומס ניוטין (1764 – 1782), ד”ר פייפ דורדינג (1792 – 1751) ועוד. מלחמת נפוליון במצרים ובארץ־ישראל גרמה להתעוררות מרובה באנגליה, שקבלה בהתענינות מיוחדת את קול הקורא של הגנרל הצעיר אל העם היהודי להתאחד תחת דגלו ולהקים את מדינתו במולדתו הקדומה. בשנת 1837 הופיע בלונדון החבור “ארץ־ישראל או ארץ־הקדושה” מאת הד“ר מ. רסל, שבו הובע הרעיון, כי השנויים במזרח, שנתהוו מפאת נצחונותיו של נפוליון והמהפכות במצרים מאפשרים כעת את התגשמות שאיפתם של בני ישראל לבנות את ארצם. בשת 1839 הוחלט באספת ראשי הכנסיה השוטלנדית לשלוח משלחת לארץ־ישראל, על מנת לחקור את מצבם של היהודים היושבים שם. ועם שובם של הצירים מא”י מנתה הממשלה הבריטית – והיא היתה הראשונה שעשתה זאת – קונסול בירושלים, על מנת להגן על היהודים שבארץ־ישראל ובמזרח הקרוב.

בשנים 1839–1840 מטפלים העתונים האנגלים בהצעה, שעלתה, לפי השמועה, בדעתה של הממשלה האנגלית, לייסד מדינה עברית בארץ ישראל. בטיימס מיום י“ז לאבגוסט 1840 נדפס מאמר, שבו הובעה במפורש הדעה, כי התכנית של מדינה יהודית מנסרת עכשיו כשאלה חשובה ואקטואלית, שהממשלה מבקשת בשבילה דרך לפתרונים. באותו מאמר קוראים אנו, כי לורד אחד, בעל־השפעה, קבל על עצמו את התעמולה לטובת המדינה העברית. זה היה לורד שייפטסבורי, קרובו של הלורד פלמרסטון, ראש הממשלה בימים ההם, שנגש אמנם בקרוב לפעולה ממשית וערך תזכיר מפורט לממשלת אנגליה על הנושא הנ”ל. ממשלת פלמרסטון התיחסה להצעה זו בחבה רבה. בפרק־זמן זה מתחילות גם פעולותיו של משה מונטפיורי בא"י, הפעולות שקדמו בהרבה להתרקמותה של תנועת חובבי ציון בקרב יהודי מזרח־אירופה.

ואולם הסימפטיה של ממשלת אנגליה כלפי רעיון עצמאותו של עם ישראל, דוכאה ע“י כוח שכנגד, והוא קשר הברית שבין אנגליה ובין תורכיה, שהיה מכוון נגד מזימותיה של רוסיה האדירה במזרח הקרוב. האינטרסים המדיניים הממשיים של השלטון הבריטי גברו על השאיפה האידיאלית, שהפעימה את טובי העם האנגלי, להטבת מצבו המדיניי של העם העתיק. ואופייני הדבר, כי מחבר ה”טנקריד", חולם שבות בני ישראל, היה גם המכוון של הפוליטיקה האנגלית לצד המזרח ובכיוון הידידות עם תורכיה. דיזראלי, הציוני הנלהב, לא עשה בעצמו מפני טעמים כמוסים עמו, שום צעד להגשמת האידיאל הציוני, אם כי בגליון השבועון האנגלי “ספקטטור” מיום 6 למאי 1879 אנו קוראים את הדברים האלה: “אילו במקום להתעסק בעניני רומליה ואפגניסטן היה לורד ביקונספלד משחרר את הארץ הקדושה ומושיב בה את היהודים, כפי שהיה ביכלתו לעשות זאת, היה מת כדיקטטור”.

אכן, רעיון המדינה היהודית לא ירד במשך שלוש מאות השנים האחרונות מעל הפרק והיה צף ועולה על גבי השטח בכל שעת־כושר. ויותר מכולם הכשיר ביקונספלד למענו את הקרקע, אלא שהוא עצמו, שחרש את החרישה, לא טמן בקרקע את הזרע. אלא שעל פי אופן מסתורי נתגלגל הרעיון לאחר דור בצורת הכרזה בין־לאומית, חתומה ע"י בלפור, שהיה אחד מזעירי בני־לויתו של ביקונספלד בקונגרס בין־הלאומי היחיד במינו, שנתכנס בברלין, ששם נחלקו גוים ומדינות והוכרז על זכויותיהם של מעוטי־עמים.

ואולם הרבה שנים עוד לפני בלפור אנו מוצאים בעתונות אנגליה ובספרותה חבורים והצעות, המטפלים באופן קונקרטי למדי בכל פרטי ההצעה של בנין המדינה לעם ישראל. הנה על עמודי ה“טיימס” מיום 17 לאבגוסט 1840 מודפס תזכיר בחתימת פ. ב. המקדים ואומר, כי בעקב המשבר הפוליטי השורר בארצות המזרח, הגיעה השעה להשיב את היהודים לא“י תחת חסותן של ממלכות גדולות, הואיל ושיבה זו היא המוצא היחידי לפתרון הפרובלימה המסובכה של המזרח הקרוב. “צריך להודות – אומר מחבר התזכיר – שא”י שייכת ליהודים מימי קדם, שבני ישראל לא חדלו מלהתגעגע על ארצם בכל מאות השנים של גלותם, וכי יש יהודים רבים, הנכונים להביא גם קרבנות־ממון גדולים לשם גאולת מולדתם” “ורק מלכות יהדה אשר תווסד בסוריה, עתידה להשיב את שלום אירופה ואסיה על כנו” – ולכן בטוח בעל התזכיר, כי “כל האנשים והאומות יעזרו לעם מפורסם זה להשיג את מולדתו ואלוהים בעצמו יגמול לו בעד מעשיו הטובים” ו“אנגליה צריכה להיות הראשונה למלא את יעודי הנביאים, דבר שהנהו עתיד להביא לתוצאות נהדרות עד אין שעור”.

במאמר אחד שבעתון זה מאותה תקופה אנו מוצאים את הדברים המפורשים האלה “כי התגשמותה של הקמת מדינת היהודים תוסיף לכתר אנגליה את אבן־החפץ הנהדרה ביותר ושם אנגליה יתפרסם לעולם בתולדות היהודים כשמו של המלך כורש”. ובעל המאמר מחליט, כי אפשר להוציא את הרעיון הזה לפועל, הואיל והקהל הרחב מתייחס בחבה גלויה לעניני היהודים וישמח לקראת כל מעשה מצד הממשלה, העלול להגשים את הרעיון הזה".

רעיון שיבת היהודים לארצם העסיק אז לא רק מלומדים ומדינאים באנגליה, אלא גם הקים תנועה גדולה לטובת הרעיון הזה. וביום 22 לפברואר שנת 1841 נתקיימה בקשר עם כבוש מצרים על־ידי אנגליה בקרלוב אספה פומבית תחת נשיאותו של הדיקן מליגלין, שבה נתחברו החלטות מסוימות בכיוון זה, שהוגשו בצירוף תזכיר מפורט אל ראש הממשלה, הלורד פלמרסטון. החתומים על התזכיר מבקשים בתוך השאר את הלורד פלמרסטון ש“יושיט מגן ליהודי א”י ויעזור להם גם ברכישת קרקעות במולדתם אם בממון או באמצעים אחרים, למען הכין מושב לכל אלה, הרוצים להשתקע במולדתם". ובסוף הם מטעימים, כי התזכיר נחתם “בשמחה רבה ובחשק גדול” לא “רק על ידי פרוטסטנטים, אלא גם על ידי קתוליים רבים וכמרים וסתם אנשים אחרים”.

בקיץ תרל“ו נוסדה באנגליה אגודה בנשיאותו של שר הצבא המפורסם גאווליר בשם Anglo Israel Association, שמגמתה היתה להוכיח בראיות נאמנות כי העם הבריטי הוא נצר מגזע העם היהודי ולכן החובה עליו לסייע בידי היהודים לשוב לארצו. ובמכתב לקהילת היהודים בחיפה אומרים ראשי האגודה הנ”ל: “ידוע תדעו, כי גם בקרב בני אמונתנו נמצאים רבים ונכבדים מגדולי המדינה, המשתוקקים לעמוד לימין אלה המתעוררים לבנות את הנשמות על ידי התישבות יהודית רחבה בארץ הקודש, ואין קץ להטובה, אשר תצמח מזה לתושביה מבני ישראל, אם כל דורשי שלום ציון, היהודים והנוצרים, ילכו שלובי־יד בפעולותיהם לתכלית הקדושה והנעלה הזאת”. נזכיר־נא בקיצור נמרץ את הרושם הגדול של הספר “דניאל דירונדה”, שנתחבר בשנת 1876 בידי האנגליה ג’ורג' אליוט, המדברת נשגבות ונלהבות על שיבת בני ישראל לארצם. חבור זה עורר התלהבות רבה בעולם כולו ובקרב האנגלים על אחת כמה, ובהלורד שייפטסבורי ביחוד, ונתן דחיפה חדשה להרעיון הציוני, שהכה גלים בין חוגי המלומדים והדתיים באנגליה עוד לפני שהתפשט בין היהודים בארצות מזרח־אירופה.

וקדמו ללורד בלפור האנגלי סיר לורנס אוליפנט, שהיה בשנות השמונים למאה שעברה ידידה הנאמן והותיק של תנועת חבת־ציון, ואף פעל הרבה למענה, וכמה אנגלים אחרים מחסידיה הנלהבים של תקומת עם ישראל בארצו.

אכן רעיון בנין המדינה היהודית לא תמול הוא באנגליה, אלא מעורה הוא בשרשי המסורה האנגלית, שבלפור היה מטובי באי־כוחה.

 

פרק ה: בין בלפור לוייצמן    🔗

בלפור הדגיש לא פעם בנאומיו הציוניים, כי וייצמן השפיע עליו בהרבה בהתקרבותו אל הרעיון הציוני. וכך אמר מפורש בנאומו באספה ציונית אחת, שנתקיימה בלידז בדצמבר שנת 1924.

“אחרי שנות מאות של רדיפות ונגישות, שעברו על העם העברי, התחילו לחפש בית־מולדת למענו. הציעו למטרה זו מקומות שונים: ארגנטינה, אוגנדה ועוד. ואולם לאחר שיחות אחדות, שהיו לי עם הד”ר ווייצמן במקומות שונים ובזמנים שונים, נוכחתי לדעת, כי אין כל תועלת בהצעות אלו ונעשיתי ציוני".

מתי חלה הפגישה הראשונה בין בלפור ובין נשיא ההסתדרות הציונית לעתיד? – על זה ספר לנו ח. וייצמן עצמו וכך היה המעשה.

זה היה – אומר וייצמן – בשנת 1906, בעצם ימי המשבר האוגנדי. משבאתי לאנגליה נתכבדתי להתקבל על־ידי בלפור. ובשיחתנו על עניני הציונות שאלני:

– מדוע מתנגדים יהודי מזרח אירופה, הנתונים בדחקות, להתישבות באוגנדה?

על זה עניתי:

לפי שאוגנדה אינה ציונות. אנו מודים על זה לאנגליה, אבל את הצעתה לא נקבל.

בימים ההם עוד דברתי אנגלית רצוצה. ואף על פי כן ירד בלפור לסוף דעתי. שאלתיו:

– ואדוני היה נכון להחליף את לונדון בפריז?

– הרי לונדון שלנו היא, ואילו ירושלים אינה שלכם – ענה לי בלפור בפשטות.

אמרתי לו:

– אף ירושלים היא שלנו. אנחנו לא חיינו בלי ירושלים, כי היא חיינו בכל אורך גלותנו.

– הרבים הם היהודים, שהם תמימי דעים עמך? – שאלני בלפור בהתענינות רבה.

– אדוני, – עניתי לו – רוסיה הגדולה ואירופה המזרחית מלאים יהודים השואפים לציון.

זו היתה השיחה הראשונה בין בלפור – והוא אז כבר מדינאי גדול ומפורסם בעמו – ובין וייצמן, שטרם שמש באותם הימים בכתר הנהגה, אלא דבר את דבריו כאיש העם, כראש המדברים של הסיעה העממית, שנתארגנה בקונגרסים האחרונים. ושיחה פרטית זו, שנתחוללה לפני עשרים וחמש שנה, פעלה, כנראה, את פעולתה העמוקה והצמיחה מקץ כמה שנים את ההכרזה הבלפורית.

על שאר פגישותיהם ושיחותיהם של בלפור ווייצמן במנצ’סטר ובלונדון, בסן־רימו ובפריז, בזמן ועידת השלום ובשעת בקורם בארץ־ישראל, ידובר עוד בפרקים הבאים. ואולם אנו עומדים עכשיו בתקופת מנצ’סטר, כי מנצ’סטר היתה העיר, ששם ישבו במשך זמן־מה בלפור ווייצמן, ששימש פרופיסור באוניברסיטה המקומית.

אגב, יצוין־נא, כי על הפצת הרעיון הציוני בקרב האנגלים חייבים אנו תודה רבה גם לעורכו של העתון “מנצ’סטר גרדיאן”, צ’רלס פריסוויט סקוט, נוצרי ציוני, שתמך הרבה בידי וייצמן ופעל לא מעט לטובת התקרבותו עם בלפור. האדון צ’רלס סקוט, שאת יובל השמונים שלו חגגו באנגליה לפני זמן מה, הנהו אחד העתונאים המכובדים ביותר באנגליה. הוא זכה לשני כתרים: מו"ל ועורך כאחד. ומשום כן ניתנה לו אפשרות, בנגוד למקובל, של חופש הדעה, מבלי שהיה תלוי ברשותה של איזו שהיא סיעה או מפלגה. ולא עוד אלא שהיה יכול להרשות לעצמו לשחות אפילו נגד הזרמים המקובלים במדינה. כידיד הרעיון הציוני וכידידו הפרטי של וייצמן שימש סקוט הרבה את התנועה הציונית עוד לפני המלחמה והוא שהכשיר את הפגישה הראשונה בין בלפור ובין וייצמן.

בכרך החמישי של אגרות אחד העם מוצאים אנו חומר רב לתולדות הקשרים הפוליטיים והידידותיים, שקדמו להצהרת בלפור, בין נשיא ההסתדרות הציונית לעתיד ובין בעל ה“הכרזה”.

עוד ביום 22 לנובמבר, 1914, כארבעה חדשים לאחר פרוץ המלחמה, כבר בא וייצמן בחליפת מכתבים עם בלפור בעניני הציונות. ואחד העם, שהיה יועצו הנאמן של ווייצמן בכל מהלך המשא והמתן, שקדם לההכרזה, כתב באותם הימים במכתבו בלשון רוסית לוייצמן במנצ’סטר את הדברים האלה:

“הנני משיב לך בזה מכתבו של בלפור”.

“צדקת מאוד, שצריך להמציא לבלפור תזכיר קטן. בכלל צריך להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפטיה והעזר של האנשים בעלי ההשפעה”.

“חשוב לנו מאוד, כי אנשים כבלפור יהיו עמנו כשיגיע הרגע המקווה. מכתב אחד מאת בלפור בעתונים יעשה תעמולה לטובתנו הרבה יותר ממאה מאמרים כתובים בידי יהודים”.

במכתב שני מיום 16 דצמבר 1914 כותב אחד העם לוייצמן בענין הנ"ל ואומר:

“קבלתי היום את מכתבך מאתמול וקראתיו ושניתיו ובאתי לידי הכרה, שדבר גדול עלה בידך. כשתגיע השעה יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של בלפור מלהתנגדותם של כל ה’מנהיגים' שלנו יחד. ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו אפשר מאוד, שלאחר המלחמה יעבור השלטון לידי השמרנים ובלפור יעמוד בראש הממשלה. בקצרה, יישר כוחך!”

הנה כי כן חזה אחד העם מראש את הבאות ועודד את וייצמן להמשיך את פעולתו ודוקא בכיוון ההתקשרות עם בלפור. ואכן, הידידות בין בלפור ווייצמן גדלה והלכה. ועוד בזמן המלחמה כתב בלפור להגנרל אלנבי על אודות וייצמן את הדברים הבאים.

“את הד”ר וייצמן אני מכיר באופן פרטי מכמה שנים והנני נותן אימון רב בטקט שלו ובהבנתו וכמו כן הנני מתיחס בכבוד לכבושיו המדעיים. הוא ראוי לאימון גמור".

ברוב הוקרה דבר בלפור על וייצמן במשתה בלפור, שההסתדרות הציונית סדרה לכבודו למלאות עשר שנים ל“הצהרת בלפור”.

“ברגש של גאוה – פתח בלפור ואמר – הנני יכול להכריז על עצמי, כי הנני הציוני הזקן ביותר של בריטניה. הייתי ציוני עוד הרבה זמן לפני שד”ר וייצמן הביע לי את חששותיו ותקוותיו בקשר עם המפעל הגדול. בעזרת וייצמן בשל אצלי הרעיון בצורה יותר ממשית. אני וּוייצמן לא יכולנו לראות מראש, כי עוד בימינו יארעו נסים וכי נראה בעינינו את התפתחותו של הבית הלאומי העברי. ד“ר וייצמן ואנוכי עשינו כל מה שהיה ביכולתנו. ראינו כי כל האנושיות עתידה להפיק תועלת מהנסיון הגדול, שנעשה בפעם הראשונה בדברי הימים”.

כך עוברות כחוט השני בכל נאומיו הציוניים של בלפור המלים “וייצמן ואנוכי”, שיש בהן הרבה מהענוותנות של האדם הגדול ולא פחות מזה מהגדלות האמתית, המחלקת עם אחרים פעולה טובה.

ועל זה ענה ואמר וייצמן באותה מסבה:

“לבי בי נרגש בקומי הערב לשאת את נאום הברכה לכבוד הלורד בלפור. ועל אף הנוסח המקובל בבנקטים של דברי שבח לכבודו של אורח הכבוד, אני הפעם אחריש ולא אומר דבר בשבחו של לורד בלפור, כי חוששני שמא יהיה זה חלול הקודש. כי מי אני להביע רחשי כבוד לאיש, אשר בחבלו נפלו הכבודים הגדולים ביותר של לאום כביר ואמיץ?!” ועל קשריו עם בלפור בעניני ההכרזה אמר: "לי היתה הזכות הגדולה בחיי להיות קשור ללורד בלפור בפרק פעולתנו הנודעה בשם “הצהרת בלפור”.

 

פרק ו: ירחי־הלידה של הכרזת בלפור    🔗

זכורני – סח פעם וייצמן במשתה לכבוד בעל ההכרזה – כי אנחנו עמדנו וצפינו לתוצאות המועצה של הקבינט האנגלי, והנה יצא סיר מרק סייקס, ידיד הציונים, ובשר לנו: רבותי, בן זכר הוא, בן נולד לנו! כן – הוסיף ואמר ח. ווייצמן – זה היה בן לפעמים קצת שובב, לפעמים רעשן יותר מדאי, אבל בדרך כלל בן חזק.

והנה חשוב לנו לשפוך מעט אור גם על הימים, או החדשים, שקדמו ללידה זו ועל עבודת־ההכנה שהכשירה את דעת הקהל באנגליה בכללה ואף הניעה את ראשי השלטון הבריטי לשים אוזן קשבת לדרישותיהם של שליחי עם עני, שבאו לתבוע מולדת לעם ישראל.

זה היה בראשית המלחמה העולמית, שקרעה את היהדות האירופאית לגזרים משני עברי חזיות ההרג ושברה לרסיסים את ההסתדרות הציונית. המנהיגים הציוניים שבמדינות השונות נהלו פוליטיקה על דעת עצמם מבלי שהיה מצפֵן מכוון את העבודה בכללה. בימים האלה נשלחו לאנגליה מטעם הועד הפועל המצומצם שבקופנהגן סוקולוב וצ’לנוב, על מנת להכשיר את דעת הקהל האנגלית ליחס של הבנה להציונות. סוקולוב היה מופיע בנאומיו במקומות־כנוס שונים והשתדל להסב את תשומת לבו של הקהל האנגלי אל מצבו המיוחד של העם היהודי, הקרוע ומורתח לגזרים, כגדי זה, המשתסע בין הזאב ובין הרועה. באספת־מחאה אחת, שסודרה בימים ההם נגד גירוש היהודים ממחוזות־הספר ברוסיה, קרא סוקולוב קריאה מרה ואמר:

“אנו היהודים הננו לא רק קרבנות המלחמה בלבד, אלא גם קרבנותיה של הגלות בכללה. הננו מתקנאים בבלגיה החרבה וזבת הדם ובסרביה הרצוצה, שכן חורבנן של שתי ארצות אלו זמני הוא, אבל הקרקע לא נשמטה מתחת רגלי החורש והזורע, אם גם נכבשה בידי האויב. את בעל הקרקע אי אפשר לעקור מעל אדמתו. ואילו אנו, היהודים, הננו יתומי העולם, תלושים, אורחי־סדום, רקדנים נצחיים בחתונות של זרים, כדורים של משחק הבילירד העולמי. אנחנו, היהודים, מזמינים אתכם לבית דין של מעלה. זה אלפים שנה שאתם רוצצים אותנו בלי חמלה. זה אלפים שנה, שהאנושיות מוסיפה חכמה, מרקיעה שחקים כנשר, צוללת תהומות כלויתן. ואולם כלום עלתה לנו ארוכה אף במעט? אנו, הנשמות הערטילאיות, דורשות מאומות העולם את תקוננו. די לנו בגלגולים ובחבוט־הקבר! השיבו לנו את אדמתנו. רוצים אנו לחיות ולהלחם כשאר האומות!”

קשה לדעת, אם הדברים האלה נכנסו לאזני האנגלים, אבל הם פעלו את פעולתם על המיניסטר היהודי בשלטון הבריטי: על הרברט סמואל, שבקש את הד"ר גסטר להציג לפניו את סוקולוב. גסטר הביא עמו את צ’לנוב. ולאחר ששני המנהיגים הציוניים הרצו לפני סמואל את מגמת הציונות ושאיפתה של תנועתנו הלאומית, בקש מהם סמואל להמציא לו תזכיר מפורט על הענינים הנדונים בשיחתם. עם קבלת התזכיר הודיע להם סמואל, כי את תשובתו יתן להם לאחר שיקרא את הספר “דברי ימי היהודים” של גרץ.

לאחר קריאה של עיון בספרו של גרץ הביע סמואל את הסכמתו ליתן את עזרתו לתנועה הציונית ואף לחפש בשבילה, עד כמה שאפשר יהיה, מסילות ללבות ראשי השלטון האנגלי. לפי שעה עדיין אי אפשר היה, הואיל ובראש השלטון עמדו אנשים, שאי אפשר היה להשפיע עליהם בכיוון הסימפטיה כלפי הציונות, קל וחומר, שאי אפשר היה להטות לכך את לבו של אסקויט, ראש הממשלה. ואולם הזדמנות לכך ניתנה בקרוב, משהתפרק בשנת 1913 המיניסטריון הליברלי של אסקויט ועל מקומו בא מיניסטריון קואליציוני ובלפור היה אחד מהמשמשים בשלטון.

ביום 11 לאפריל, שנת 1916, היתה ההתיעצות הראשונה בין וייצמן, סוקולוב ובין הרברט סמואל בביתו של האחרון. כעבור כמה ימים הם נתכנסו למועצה שניה, שבה עובדה תכנית־עבודה מפורטת. סמואל הציג את שני המנהיגים הציוניים לפני סיר מרק סייקס, הממונה על עניני סוריה וארץ ישראל. ובתשיעי לפברואר, שנת 1917, היינו כתשעה חדשים לאחר המועצה הראשונה (ט' ירחי לידה) נתכנסה לביתו של הד“ר גסטר מועצה מורחבת, שהניחה את היסוד להצהרת בלפור. במועצה זו השתתפו, מלבד בעל הבית יושב־הראש, הרברט סמואל, לורד רוטשילד, סיר מרק סייקס, ג’מס רוטשילד, נ. סוקולוב, ד”ר וייצמן ועוד כמה ציונים אנגליים.

ואולם מלבד העסקנים הרשמיים האלה לטובת הבית הלאומי לעם העברי עמדו מאחורי הפרגוד לויד ג’ורג ובלפור, שהבטיח להם את עזרתו המלאה. ועוד ביותר גדלה חבתו של בלפור אל הרעיון הציוני משבקר בשנת 1917 את ארצות הברית וראה שם את התלהבות היהודים לרעיון הבית הלאומי בארץ ישראל. מששב בלפור מארצות הברית קבל מאת הועדה הציונית בלונדון את נוסח ה“הכרזה” הראשון שנתקבל על ידו ברצון גמור. הנוסח הראשון הזה היה הרבה יותר רחב בתכנו וברור בסגנונו ושם נאמרו במפורש המלים “להכיר את ארץ ישראל כהבית הלאומי של העם העברי”. ויתכן, כי הממשלה הבריטית היתה מאשרת את הנוסח הראשון של ההכרזה, אילולא קפץ עליה רוגזם של ה“יאהודים” באנגליה שפנו אל הממשלה במחאות נמרצות נגדה. ומשום כן נערך מטעם הממשלה הנוסח השני, שהיה בו משום פיוס כלפי היהודים המתבוללים. ואולם בלפור צדד דווקא בזכותה של הנוסחה הראשונה, שנכשלה בשל התקפותיהם של היהודים המתבוללים. והשבועון הלונדוני החשוב “ניישן” כתב באחד ממאמריו: “יש להצטער על הדבר, שחלק מהתנועה הציונית קבל בנוסחה שלו את המושג ‘קהליה יהודית בארץ ישראל’. ואולם תכנית יותר טבעית היא: ‘מדינת היהודים’ נייטרלית בערבות בין־לאומית”. “הניו־סטייטסמן” ועתונים חשובים אחרים תמכו בדעה, שהצורה הפוליטית המתאימה ביותר היא “ארץ־ישראל יהודית”.

והנה עכשיו י“ג שנה לאחר הכרזת בלפור כבר ניתנו לנו המון פירושים וביאורים על הכרזה זו, החל מ”הספר הלבן" ועד “ועדת החקירה” האחרונה של שאוּ, עד שעוד מעט לא ישאר לנו ממנה כל שריד ופליט, ועוד יש חשש־סכנה, כי עתידה היא להתפרש עד כדי היפוכה הגמור. ולכן חשוב לנו מאוד לשמור ע“י אוסף תעודות מהימים ההם על טעמה הראשון ולהעמיד את הכוונות העיקריות של נותנה. ביחוד נשתומם לראות, כי אף בעל ההכרזה לא היה משוחרר מכל הספקות והפקפוקים, שבהם רוצים עכשיו מתנגדי ההכרזה להכתים את זהרה ואף לגזור עליה כליה. ולא עוד אלא שבלפור עצמו, האדם הספקן, הביע את כל החששות האלה במפורש, אלא שאף על פי כן לא נמנע מלחתום על כתב־האמנה, המאשר בפירוש את זכויותיו של עם ישראל על ארץ ישראל. ואם כן רק לשוא מתממים את עצמם עכשיו שונאי ציון ומעמידים פנים, כאילו רק בזמן האחרון נתגלה להם מקום־התורפה בהתישבות היהודים בא”י והם מתנכלים להסיק מזה מסקנה, כי אילו היו הדברים האלה ידועים מראש לבעלי ההכרזה לא היו הללו חותמים את שמם עליה.

הלא כה יאמר בלפור בהקדמתו לספרו של סוקולוב, “תולדות הציונות”, שהופיע עוד בשנת 1918.

“לדעתי מוטל הדבר בספק אם מתאים לאדם, שאינו יהודי לא עפ”י מוצאו ולא עפ"י דתו לכתוב הקדמה לספר על הציונות, ותהא גם ההקדמה הקטנה ביותר. אבל ידידי נחום סוקולוב עומד וטוען, שנתתי לו מקום לצפות להקדמתי ואני מבטל את דעתי, היות שהוא רואה בהקדמתי סיוע וסעד לעבודתו.

רק צד־של־זכות אחד מוצא אני בכתיבתי זו. אני התעניניתי תמיד בשאלת היהודים באופן חי, וכשהאנטישמיות נעשתה חריפה במזרח אירופה בשנים הראשונות של מאה זו, עשיתי כל מה שהיה בכוחי לתת דחיפה להצעתו של מיניסטר המושבות צ’מברלין ליצור מקום מקלט ליהודים באפריקה המזרחית תחת חסותה של אנגליה. היתה אז התקוה שפליטי הרדיפות והנגישות יוכלו להסתדר שם כקבוץ חפשי, המתנהג וחי בהתאם למנהגיו ודתו בשקט ובשלוה.

הצעה זו מתוך כונה טובה הוצעה, ולדעתי היו לה הרבה יתרונות, אבל היה לה להצעה זו חסרון אחד: זו לא היתה ציונות. היה כאן נסיון לברוא מקום־מקלט בשביל אנשים, יהודים עפ“י מוצאם ודתם, במקום נדח, הנמצא במרחק גדול מהארץ, שבה מצא גזע זה את יניקת־ילדותו והדת – את מקור מחצבתה, השיחות שנהלתי עם ד”ר וייצמן בשנת 1916, הוכיחו לי, שאין להסיח דעת מהשתלשלויות ההיסטוריות, ואם אפשר וצריך למצוא בית־לאומי בשביל העם היהודי, התלוש מן הקרקע זה אלף ותשע מאות שנה – רק בארץ ישראל יכול להיות האות הזה.

וכאן מתחילה שורת הספקות והשאלות. מדוע, ישאלו, צריך לקחת בחשבון את הקשר הנפשי שבין היהודים ובין ארץ מולדתם יותר מכפי שאנו מתחשבים בכגון זה, נאמר אצל הנוצרים או מאמיני בוּדה? לכל כת יש מסורה, וכל מסורה מעוררת הרגשות, הקשורות במקומות מסוימים שע"י האמרות והמעשים, החיים והמות של מחוקקי הדת, מעוררים הם מצדם המון זכרונות־זוהר.

ודאי – ימשיכו המקשנים – שצריך להתיחס בכבוד להרגשות האלה, אבל הרי לא יעלה על דעתו של מי שהוא להושיב במקומות הקדושים הללו את צאצאיהם של אלה שחיו כאן לפני אלפי שנים. אם המקומות לא החליפו את בעליהם ומושליהם במשך מאות השנים מה טוב ומה נעים, אבל אם המצב הוא אחר, הרי לא נבוא לסובב את גלגל ההיסטוריה אחורנית. אין איש בא בדרישה לייסד מושבות בודיסטיות בהודו, ערש הבודיזם, או לחדש את מסעי הצלב לכבודה של הנצרות. מדוע כ"כ פשוט ומובן הדבר ביחס לנוצרים ובודיסטים ואינו מובן פשוט ביחס ליהודים?

התשובה היא קצרה: אין המשל דומה לנמשל. מצבם של היהודים מיוחד הוא במינו. ארץ־ישראל ותורת־ישראל וגזע־ישראל חד הוא. שלושת הדברים האלה מעורים ודבוקים יחד אצל היהודים באופן שאין למצוא לזה דוגמא בשום גזע אחר, בשום דת אחרת ובשום ארץ אחרת. אין לנו להצביע על עוד מקרה אחד בדומה ליהודים, שהמאמינים באחת הדתות הכי גדולות בעולם, יצטמצמו בכלל בתוך עם קטן אחד; ושום דת אחרת אינה קשורה ודבוקה בהיסטוריה המדינית של רצועת ארץ קטנה, שנמצאה חבוקה בתוך ממלכות הרבה יותר גדולות וחזקות ממנה. אצל שום דת אחרת אין השאיפות והתקוות באות לידי בטוי, במלים ובצורות, מתום הכרה מפורשת כזו, שרק מארץ יחידה זו דווקא ורק ע“י עם זה דווקא יכולה מלכות שדי להתפשט על פני כל העולם. במקרה יוצא מן הכלל הריהו עם זה היחידי בין כל העמים, ששמר במשך זמן גלותו על הכרת־גזעו, שאף פעם לא וִתר בלבו על ארץ מולדתו ושבשום מדינה לא עלה בידו לסדר לו צורת־משק משלו. רק הציונות מסוגלת להביא הקלה ידועה לטרגדיה הנוראה הזאת. כך, לכהפ”ח, מאמינים הציונים.

אין שום ספק, שיש כאן הרבה קושי; אין שום ספק ג“כ, שיש כאן מקום להרבה קושיות, קושי רק וקושיות חמורות. סבור אני שדווקא היהודים עצמם מבליטים זאת בעיקר, אבל אין איש יכול להטיל ספק בתועלת, שתביא הציונות – אם תתגשם, במה שאני מאמין – לעם היהודי, וביחוד לאותם החלקים שבעם היהודי, הראויים לחמלה מיוחדה מצדנו. אין כאן רק כונה ליצור מקום־מקלט בשביל מספר ידוע של יהודים, שלא תהיינה שם רדיפות דתיות ולחיצות חברותיות; הכוונה העיקרית היא: להספיק ליהודים הללו את האפשרות להטיל אחריות צבורית על עצמם: להספיק להם את האפשרות של השתתפות מלאה וחפשית בחיים הצבוריים – מה שאינו אפשרי לגמרי במדינה לא־יהודית”.

 

פרק ז: הד הצהרת בלפור בעולם    🔗

רשמה של הצהרת בלפור בעולם היהודי והלא־יהודי היה כביר. רבים מבין היהודים הקשיבו ממש פעמי המשיח בדברי ההכרזה. חוגי עמנו בכל הארצות ראו את ההכרזה כמתן ארץ ישראל לעם ישראל. רק באופן זה ולא בשום אופן אחר נתפרשה לבני עמנו הכרזתה של ממשלת אנגליה. אמנם, המנהיגים הציוניים היו זהירים מאוד ונמנעו מלתת לההצהרה הבלפורית את הפירוש הרחב ביותר. ואולם הדה הרחב בדעת הקהל העולמית נתן לה ממילא את הכיוון הרצוי ביותר להתלהבות המוני עמנו בכל הארצות. העתונות האנגלית, בלי יוצא מן הכלל כמעט, פרסמה מאמרים ראשיים, הדנים בשבחה של ההצהרה ובחשיבותה. עתון שמרני גדול אחד כתב את המלים האלו: “אחרי אלפים שנות גלות ישראל נעשתה הציונות לחלק בלתי נפרד של כל התכניות בדבר סדור עולם חדש לאחר המלחמה. ולא חלום־שוא הוא, כי כעבור ימי דור אחד תהיה ציון החדשה למדינה, שבה ישבו ממיליון עד שני מיליונים יהודים, אשר יהוו אומה ממש, בעלת תרבות כפרית ועירונית ומרכזים למדע ולאמנות, העתידה לשמש קשר יחיד במינו בין המזרח והמערב”.

והנה מה שכתב ה“דיילי כרוניקל” בט' לנובמבר 1917:

לא נפריז אם נאמר, כי מכתב בלפור אל הלורד רוטשילד ברא חדשה בארץ. ממשלה עצומה כי תאשר את הציונות בפומבי ובתנאים נוחים כאלה, הרי אישורה מכריחנו, בכל עידן ועידן, לשים אליו את לבנו. יתר על כן עתה, בשעה אשר עזה ובאר־שבע כבר נכבשו על ידי גדודי בריטניה והד קול היריות ישמע בתוככי ירושלים, – האין, איפוא, עתה ערך ברור ומיוחד לפרשת גלוי דעת כזה? –

… אכן, אין היסטורית הדורות האחרונים יודעת לרמז אף על שלטון אחד, הנמצא מעורה כה ביחוסו של ארץ־ישראל, ומשמיע דברים כגון אלה, ועד כורש מלך פרס לא נמצא דוגמתו. ומאמינים אנו, כי אנגליה במנהגה זה לא תעורר עליה אף מערער אחד, הן מצד האנגלים עצמם, הן מצד היהודים והן מצד אירופה כולה; הן בנוגע ליהודים, זו תפלתם, שלא פסקה מפיהם זה שמונה־עשרה מאות שנים, תשמע לפתע, ותוחלתם, אשר אליה נשאו נפשם מאז צאתם בגולה, תתגשם לעיניהם. ואירופה, – אכן אין כל צורך לפרט תוצאות עובדה זו לאירופה כולה. הן התעשר תתעשר משפחת העמים כולה בתחית עם קדומים, עם זקן באומות, עם המצטיין בכשרונותיו הנעלים, השב זה עתה אל ארץ מולדתו לחיות חיים נורמליים.

בי' לנובמבר הקדיש אף ה“דיילי ניוס” מאמר ראשי לענין זה. בתוך שאר דבריו הוא אומר:

…כי ינצח הגנרל אלנבי, ושאלת היהודי ועמדתו בעולם היום תפתר, ונשא נצחונו ברכה לא רק מגוי קו־קו ומבוסה, המחולל ממהפכת אירופה יותר מכל אומה ולשון, כי אם גם מאת העולם כולו. התנועה הציונית אם גם יבואו עליה בעקיפין, – ולא מתוך רוחב הבנה בדבר – לא יסירוה מגבירה. הכר יכירנה מקומה, מאחר שאין פתרון מתאים זולתה, ובהחלטת ממשלת בריטניה להשמע לבקשת הציונים, ונגלה בהחלטתה אומץ לבה, ונגלה רוחב הבנתה. וכאשר יצליח האדם, לא במעלליו מלא תוך ופניה, כי אם במפעליו אשר תחלתם טהר לב ואהבת־רע, כן הצליחה גם אנגליה, במפעלה היא, להכות, מבלי משים, מכה אנושה בשונאי החרות, אשר לשמה ילחם עתה, בשעת חירום, כל עם בן־חורין אשר על פני האדמה. – אכן, כבירה היא הבטחתה של אנגליה להחיות את ארץ־ישראל! איה, איפוא, בכל המלחמה עלילה הצדה את לבבותינו כמוה בקסמה?… וכי גם לפני כסא העולם תעמוד, והכריעה בהבטחתה את כל מעשי ההרס והאבדון אשר שתו לגיוני גרמניה באנשי חרמם.

ה“מורנינג פוסט” כותב:

הלא דבר גדול הוא בשביל אומה שתהי לה ארץ משלה, שתוכל לשלוח אליה, לפחות אלה מבניה, הסובלים מחסור ועוני כדי שיתפרנסו בתוכה בעזרת אחיהם העשירים; וברבות הימים יעשו אלה החלוצים המועטים, תחת חסות ממשלת בריטניה, לגרעין השלטון העברי. ובאמצעים הנתונים כיום ליהודים לעבוד לשם אידיאל זה ינחמו היהודים אחרי דורות עמל ועוני שמנו להם. וחלום התשובה לתחיה לארץ מכורתם, על חבל הארץ הצר, אשר מקצתו זרוע ומקצתו שמם, שלא פסקה לחלום עליו האומה המפוזרה בכל קצוי ארץ זה שנות אלפים. – חזיון מאוד נעלה הוא ובכל תולדות הגויים אין משלו.

ה“מנצ’סטר־גרדיאן”, שהיה תמיד בתומכי התנועה הציונית הנאמנים, שמח במאוד על ההחלטה לתת בית לאומי לעם ישראל. הוא אומר:

כאל מדינה נתיחס אל פלשתינה, ואינה מדינה… אך היא תהיה למדינה – למדינת היהודים. כך הוא מובן המכתב שאנו מפרסמים היום, אשר כתבו מר בלפור אל הלורד רוטשילד, למען הגישו אל הפדרציה הציונית. יבשרם המכתב על קיום אדיר חפצם אף נס ישא למנת כוסם. – אף פעם, למיום לכתו בגולה, לא חדל הגוי־הנפלא הזה, המפוזר בכל קצוי ארץ, בין במדינות אירופה הצעירה ובין בקרב תרבות ערב העתיקה, מיחל כי יום יבוא ושב אל נחלת אבותיו ואל מקור חייו הלאומיים תשובה שלמה. וזאת תקותו נעשתה לו חלק משאיפותיו ולתוכן תפלתו יום יום… זה חמשים שנה אשר עבדו היהודים בזעת אפם למען שוב לארץ אבותיהם. ואפילו תחת העול התורכי ובתוך סדרים פרועים של שלטון נחשל ורקוב, ועל אף כל אלה הצליחו להניח יסוד לתרבות ממשית. במתי מעט ומפוזרים לכל עבר יסדו בכל זאת בתי־ספר משלהם ומוסדים לחכמה, למדע וחרושת המעשה ומקומות מקומות במושבותיהם שהפכום באמת מארץ מלחה לארץ פורחת כחבצלת… ובהביע ממשלת בריטניה היום את יחסה הטוב אל רעיון יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, ובהבטיחה להשתדל במיטב כוחותיה להקל על השגת מטרתו, הניחה אמנם יסוד למהלך פוליטי חשוב, אשר יגיע למרחוק בתוצאותיו הכבירות; אפס, כל עוד אשר לא ישתדלו יהודי כל העולם לעבוד שכם אחד לא תהיה הצלחתם שלמה. –… אם נניח, כי נצחונותינו ימשכו וארץ־ישראל ברשותנו תהיה, בטוחה מכל מפגיע, כי אז, אחרי שיהא השלום שורר בעולם, תשקוד ממשלת בריטניה לאמץ את היהודים ולמלא את ידם, כפי יכלתה, למען להחיש את התישבותם בארץ־ישראל; אף תשתדל להבטיח מצבם ותתן להם אבטונומיה מקומית במדה הגונה ובמחשבה תחלה לשם יסוד שלטון יהודי.

ה“ליוורפול קוריר” כותב:

מכתב האדון בלפור, המביע את יחס ממשלת בריטניה אל יסוד המקלט הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, יחשב באמת בין התעודות ההיסטוריות הכי נכבדות בחמשת אלפים ושש מאות ושבעים ושמונה השנים לתולדות היהודים. התנאים ניתנו מתוך התבוננות מרובה, והישוב היהודי הלאומי ישוב לתחיה באורח משפט וצדקה. ובעונג נחזור הפעם על דברינו, שכתבנו מאז הפכנו בזכות הציונות הנכללים היום בדברי הממשלה בגלוי דעתה…

ה“סקוטסמן” במאמר ארוך יאמר:

מאורע חשוב מזה עוד לא אירע בתולדות הדורות האחרונים של עם ישראל. ואל־נא נשער בנפשנו כי יחס אנגליה הטוב והבטחתה לבוא לעזרת העם הנבחר בשובו לתחיה בארץ הקדושה, – הבא בעת ובעונה עם תחלת ההשתדלות הממשית, הנעשית בפועל לשם שחרור פלשתינה מעול השלטון התורכי הנפסד והנמחק, – אך הזדמנות מקרית היא. הן ביחד את ההבטחה מלואה נשקף במלוא־עין. וביחד את נצחונות חיל בריטניה בדרום פלשתינה והתקרבותם ירושלימה נבואה קרובה להתקיים.

–… הנסיון הציוני הזה, המפורש והמוגבל ככה, גם מבלי כל נטיה אומתית או דתית לטובתה, כדאי להנתן לו הזדמנות כשרה. אף אין זה “נסיון עוור” אשר אין לו חבר בעבר. שורש העם העברי עוד לא נעקר כליל מן הארץ, אשר התיחס אליה בכל העתים כאל נחלתו היעודה לו מפי הגבורה. ובמשך שלושים השנים נתיסדו שמה על ידי העברים כחמשים מושבות, ומאלה רבות המפרנסות בתוכן משלושה ועד ארבעת אלפים יהודים, והתקוה לשוב ציונה מארצות גלותו, שנשארה חרותה עמוק בלב הגוי כולו, מבלי הזיזה ממקומה זה למעלה מאלפים שנה, עודנה עד היום הזה לעיקר יסודי באמונתו ובחוקי חייו, – הלא היא “חלום הדורות של היהודים”.

ה“גלזגוי הרולד” אומר":

… כל יהודי בחזקת ציוני הוא, החולם על תחית עמו וארצו. אף אלה אשר מתוך יאושם הפנימי באו לידי התנגדות גלויה לציונות ויתנוה למחזה שוא, הנה עתה, בשעה שהופיעה באופק המעשה, שבו לחזקתם, והד"ר הרצל, אם כי נגזר עליו להסתלק מן העולם והוא עד ראש־הפסגה טרם הגיע, הרי האידיאל שעליו נלחם במפגיע – אז במאנו להתפשר עם הצעת אנגליה בדבר מזרח אפריקה – קיים היום… המושבות העבריות הקיימות, אם רק ישתדלו בהצמחתן ובהרבצתן, גרעין הן לקהלה העברית העלולה – בלי צפיה יתרה לעזרה מן החוץ, ומבלי להפסיד כלל לעמי הארץ זולתם – להתרבות מעט מעט עד למיליוני נפש – ואז “יאחזו” באמת “בארצם” וחופשה לאומית שלמה טרם תראה באופקה של הציונות. אפס, גם השחרור הרוחני והמדיני, שתזכה בו “אגודת הממלכות” את הציונות, ואשר תתן לה מגן ישעה היה מביא טובה מרובה גם ליהודים וגם לעולם כולו.

ה“אייריש טיימס” מביע את השקפתו בדברים אלה:

הממשלה שאישרה את שאיפתם של הציונים, בה בשעה שירושלים שומעת מרחוק רעם התותחים האנגלים, עשתה דבר מאוד נעלה וגדל־התוצאות. משפט מדיני זה סופו להתקיים, אף רצוי הוא מכל צד. –… ולאחרונה נוסיף, כי גם אלה מן היהודים המבכרים את ארץ התאזרחותם היום על ארץ אבותיהם, ישמחו סוף סוף, בעבור הגלות מן העולם. אמונת היהודים, שהאמינו בתשובתם השלמה לארץ אבותיהם ואשר לא הרפו ממנה אף רגע, עומדת עתה להתקיים.

דעת ה“ניישון” היא כי –

מר בלפור מביע במכתבו את מגמת הקהל האנגלי, ועושה אותה לחוק ולמצוה. בהרצאתו יטעים את “יחסה הטוב של ממשלת בריטניה אל רעיון מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל”. אמנם, אם נתחקה לשרשי רגש המגמה הזאת ומצאנו, כי ביסודו טבע האדם השונא לחוב חוב, והנוצרים חוב גדול חבו לעם ישראל, ואותו יבקשו לפרוע. היחס שלנו, האנגלים, אל היהודים, מימות קרומביל ואילך, קרוב היה ליחס אנשים בני תרבות, אולם איום ונורא היה יחסם של כל הנוצרים אליהם. והנוצרים כולם חייבים, איפוא, ברפוי פצעי עם סבלן זה, אשר פצעוהו, צררוהו אף מנוחה הדריכוהו, ושמחתנו ששמחנו כה לקראת המהפכה הרוסית, היתה בעיקרה בזה, שחדלו ממלכות הברית מהיות שותפים לראשי צוררי היהודים ולהשיב כיום את הגוי הממושך והממורט, המורדף בלי חשך, אל ערש מולדתו, היא מגמת המלחמה, המעלה את הקרב התפל הזה למדרגה גבוהה, מעל אותן השאיפות הזעומות של אלה, אשר קרבות יחפצון רק בשל התחרות אימפריאלית.

ה“סטטיסט” הקדיש רובו של הגליון ל“פלשתינה יהודית” ודעתו:

אין ספק בדבר, כי כאשר יתישבו יהודים רבים בפלשתינה יביאו טובה רבה לא רק לארץ הזאת כי אם גם לאסיה המערבית בכלל. היהודים, לכשיהיו המרובים בארץ, יפתחו בה את תרבותה של אירופה בכל, ובזכרנו כמה מסוגלה הארץ למסחר ולתעשיה נוכל להגיד בבטחה, כי לא היו עוברים ימים מרובים עד שהיו בני ישראל מפתחים בתוכה את המסחר והתעשיה. נמלים היו נעשים להם מיד. ובהיות הארץ הזאת סמוכה לפי “תעלת סואץ” היו יושביה מגיעים על נקלה לארצות אסיה המצטינות בשפע תבואותיהן. – ובעיקר היו היהודים, בהיותם הרוב, משפיעים לטובה על שכניהם הערבים. הן העברים והערבים קרובים אלו לאלו בהרבה. והערבים מעלות טובות להם. אמנם, עדיין לא הראו הערבים את יכולתם לעמוד ימים רבים תחת חסותה של ממשלה בת תרבות עליונה, אולם היהודים, היושבים בשכנותם, היו מאצילים מרוחם עליהם והיו מלמדים אותם כיצד להסתגל אל תנאי הכלכלה השונים, היו ממעטים בהם את השאיפה לקטטה ולהתקוממות. – בכל אופן היתה ממשלה יהודית, הקשורה במהלך עניניה עם עשירי היהודים שבאירופה ואמריקה, ואשר ביסודה אנשים מן המדרגה הבינונית, משפיעה לטובה על הערבים, ועל ידם גם על מספוטמיה.

ב“האובזרור” הקדיש מר גרוין חלק הגון ממאמרו השבועי על הרעיון הציוני, שבו הוא מביע את הערצתו להחלטת הממשלה! "נפלא הדבר, כי כעבור אלפים שנה מיום צאת ישראל בגולה, תיעשה הציונות טכסיס עיקרי במהלך העולם החדש, אחרי כלות המלחמה העולמית. ובאמת נאמר, כי במצב המסובך כעת לא ימצא זולתה שום פתרון שיהא יותר מעשי או יותר נאות. בשורת ציון תגע בנימי הלב של כל היהודים בכל כדור הארץ… ומבלי להגזים נאמר, כי עתידה ציון, כעבור דור, להיות לשלטון בעולם, וציון העתידה, אם לא תכיל בקרבה את כל היהודים, הנה יגיע מספר יושביה למיליון נפש או לשני מיליונים. והלאום הנכבד הזה יכלכל את תרבותו הכפרית ואת תרבותו העירונית לפי נטית רוחו הלאומית המיוחדה לו; ואף יאציל מרוחו גם על מרכזיו לתורה ולאמנות. אף היהודים, היושבים בשאר הארצות, ירגישו, כי בני עם חי הם. כבודם ייקר בעיניהם, אף ישתתפו במפעלי אחיהם אשר בארץ ויתמכו בהם ככל אשר תשיג ידם. ואשר לעניני ממלכות הברית, הנה אין כל ספק כי החלטת ממשלת בריטניה תביא טובה רבה לכולן. שאיפותיהן לחירות, לריפוי ההריסות, לשלום בן קימא, – תיעשינה מעתה שאיפת רבים, ומארצות הברית ועד רוסיה יזרום זרם חיים חדשים ומרץ רענן בלבות הגוי הנפלא הזה, אשר על אף מספרו הקטן, רב ערכו והשפעתו פרושה על כל העולם.

אפילו ה“ניר איסט” הידוע, שופרו של משרד המושבות, הקדיש מיד לאחר הצהרת בלפור מאמר ראשי בשם “ארץ־ההבטחה” בו נאמר:

“הכרזת ממשלתנו על ציון ועל עתידה התחלה נכונה היא. ומאין כמוה נכונה, לוא הסירה מעליה לזות שפתים וחשד־פניה. בבת אחת תתאים ההחלטה לרגשותיו הדתיים והמדיניים של העם הבריטי. – והרעיון הציוני? – אכן, המתבונן בעתיד פלשתינה לאור עברה יראה בעליל בשוב ישראל לציון. מסורת בת־דורות תלמדנו, כי אנגליה החזיקה תמיד ברעיון זה, ותמכה בו משנות דורות. והמדיניות שבההחלטה הזאת – רב טוב צפון גם בה… פלשתינה תוכל להעשות מרכז לאומי־רוחני בשביל היהודי הנאמן, שאם אין לו יכולת להשתקע בה יכוון אליו את לבו מרחוק להיות לו לסמל לחיים ולתרבות. – ובכדי שמרכז יהודי כזה יגדל ויגיע לפסגתו זקוק הוא לממשלה אדירה ומסודרת, אשר תתחייב בהגנתה עליו בפני מפריעים מן החוץ, שתבטיח גם חייו ורכושו, אף תשגיח אל עניני דת ודין, בלי פניה בדבר. אולם אשר להצלחתו החמרית, הרי עזרתו בו בעצמו, ובזה נעיר, כי מושבות עבריות קיימות משכבר בארץ – גרעין לעדה העתידה, והעדה העתידה, כי נאבה להסתכל בעיני רוחנו בה, והבטנו במושבות האלה. מובן, כי לפי התמיכה שיתנו לציונים, כן תתקדם או תתאחר התפתחות העדה. – אכן הבקעה מלאה עצמות, והנן יבשות מאוד, והעצמות היבשות האלה, רבות רבות תעבורנה עליהן עד אשר תעמודנה על רגליהן חיל גדול מאוד. ולארץ־ישראל יאמר אז: ‘הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו’. ולתכלית הזאת הפקידה ההשגחה העליונה את ממשלת בריטניה והיה תפקידה גדול”.

“פלשתינה” כלי מבטאה של “בריטיש־פלשתין קומיטה”, דברה דברים נמרצים ונלהבים על החלטת הממשלה בענין בית לאומי עברי בארץ־ישראל.

“בתולדות עם ישראל תפתח החלטת ממשלת בריטניה פרק חדש, ובתולדות ממלכת בריטניה תשאר זכרון לדור־דור. זה למעלה משמונה־עשרה מאות שנה והיהודים היו מחוסרי בית מולדת, ואדיר חפצם לשוב אל מולדתם, אל ארץ־ישראל שאבדה להם, היתה להם שאיפה מתמידה וקיימת; מתורת נביאיהם וחכמיהם, אשר שקדו ללמדן, אף גם מתוך הכרה עמוקה בדכדוכי נפשם, ידעו היהודים כי לעולם לא ימלטו מהויתם המדומה, ולעולם לא ישובו לחיים טבעיים בלתי אם במולדתם הקדומה. אבל לבם ניבא להם, כי בשובם למולדתם ישובו להעניק לתרבות האנושית כולה משאר־רוחם המיוחד להם, כאשר העניקוה בעבר. הקמת ישוב עברי בארץ־ישראל עתידה להביא גאולה ולחדש נעורי עם ישראל, ולפני האנושיות כולה יפתח מעין חדש מפרה יצירה. זה שמונה מאות שנה, שתקות התחיה הזאת היתה השאיפה הפוליטית האחת, שהחיתה נשמת כל בן ישראל”.

קצר לנו המצע מלהביא אף מקצת מן המקצת מהדברים, שנתפרסמו בשעתם על עמודי העתונות האנגלית, שהיתה כולה חוגגת וצוהלת לכבוד ההכרזה. כל עתוני אנגליה, כמעט עד אחד, גמרו את ההלל על המפעל הכביר של הקמת בית לאומי לעם ישראל, הנותן כבוד לאנגליה. רבים מהם התרוממו עד כדי פתוס ושירה. כל העתונות האנגלית דברה בימים ההם דבורים מפורשים ולא בשפת חידות ורמזים, ובסימפטיה רחבה כלפי המפעל היהודי בארץ־ישראל. ובאזני כל העולם הנאור נאמרו הדברים. ואם נשווה לעומת זאת את הפירושים והקצוצים והסירוסים, שנעשו לאחר־כך ב“הכרזת בלפור” עד דברי השטנה ופירושי־הפלסתר, שהובעו נגדה במעמד ראשי הישוב העברי בארץ־ישראל ובאזני כל העולם בועדת החקירה של שאו בירושלים, בשנת תר"ץ, הרי יתקפונו כעס גדול ובושה אין־שעור למראה העוית הרשעית, שההיסטוריה מעווה לנגדנו את פרצופה, כאומרת להתל בנו.

 

פרק ח: דעות אנשי־שם באנגליה    🔗

אם נכונה היא הסברה, כי העתונות היא ראי, המשקיף את דעת הקהל, הרי דיה רשימת המאמרים בעתונות שהבאנו למעלה, בשביל לדון על פיה, עד כמה אפשר לראות את הכרזת בלפור כאקט מפורש של גלוי רצונו מצד העם הבריטי לגבי בנין הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. ואולם כדאי, לדעתנו, להוסיף על האישורים שבכתב מעט מהמון דברי־הסכמה, שנשמעו בתקופה זו גם בעל פה מצד אישים רמי־המעלה שבין כל חוגי הקהל האנגלי. נאמר־נא בקצור, כי למעלה משלוש מאות חברי ה“פריווי קונסול”, ובתוכם הלורד רוברט ססיל, וויסקונט גריי, וולטר רוניסמן, הלורד סלבורון ורבים אחרים, חוו את דעתם החיובית על ההכרזה בשבוע הראשון לפרסומה. ולא עוד אלא שרבים דברו בהתלהבות מרובה על הכרזת בלפור והביעו את דעתם, כי על ממשלת אנגליה לתמוך בכל כוחה בבנין הבית הלאומי לעם ישראל. נביא־נא רק מעט מן המעט מדבריהם. וויסקונט גריי אמר:

“הרבה שמחתי על גלוי דעתה של ממשלת הוד מלכותו. הן זה שנים רבות – וביחוד מאז נסעי לארץ־ישראל בשנת 1914 – אשר אשתוקק לראות בהתישבות עם ישראל בארץ זו מחדש, ביסדו בתוכה מרכז לאומי ובהחזירו את הארץ לאשרה כבימי קדם. אף המלחמה הכינה את ההזדמנות, – הזדמנות שלא היתה כמוה זה מאות בשנים – הנחוצה למען הציל את ארץ ישראל משלטונם המשחית של התורכים, ולמען הושיב בתוכה את התושבים הראויים לה, אשר מעולם לא רפתה אמונתם בזכרונותיהם העתיקים התלויים בה”.

המרקיז מקריו ק. נ. אמר:

“קוה קויתי מאז לשעה שנוכל לפרסם בה גלוי דעת מעין זה. עתה פרסמוהו, ותנאיו נוחים גם לאותם היהודים שעמים נתנום לשבת בשלוה בקרבם, וגם לאלה שנשאו את נפשם זה כמה לתשובת עמם אל ארצם העתיקה, ובארץ העתיקה הזאת ישמע זה עתה קול ענות גבורה – קול גבורים אצילים הוא, המקריבים את חייהם לשם האידיאל הכללי, הכולל בקרבו גם הגשמת התקוה הזאת”.

ארתור הנדרסון א. פ. מיניסטר החיצון של ממשלת הפועלים עכשיו, ומי שהיה מיניסטר גם בממשלה הקואליציונית של לויד ג’ורג', אחד מחשובי המנהיגים של מפלגת העבודה באנגליה אמר:

“אגודת הפועלים מודה בדרישת היהודים, הדורשים זכות ליהנות מאותן הזכויות היסודיות, אשר כל ארץ וארץ מחויבת לזכות את תושביה בהוה, והן: לחיות על פי דתם ומנהגיהם, לשבת בכל מקום שירצו, לאחוז במסחר, ולהיותם שוים במעמדם ליתר האזרחים. יתר על כן, אגודה זו תקוה, כי ככלות המלחמה תשתחרר ארץ־ישראל והיהודים בהסכמת הממשלות כולן, יוכלו לשוב ולהתישב שמה ולחיות את חייהם לפי נטיות רוחם המיוחדת להם, בלי התערבותם של אלה הזרים להם בגזעם או בדתם”.

צירי הפרלמנט הבריטי, יותר ממאתים באי־כוח של כל הכוחות והמפלגות, בתוכם גם צירי אגודת אירלנדיה הלאומית, אגודת הפועלים החפשית, והאגודה הלאומית, כולם הסכימו לדעות האמורות לעיל.

הלורד הא' ססיל מ. פ. (מאוניברסיתת אוקספורד) אמר:

“בכל לבי אסכים למטרתכם ואשמח בעתיד הנשקף לעם ישראל לייסד לו ישוב לאומי בארצו”.

מדברי המאיור דוד דויס מ. פ. (מונטורמרשייר):

“הנני להביע בזה רב שמחתי, ששמחתי בקראי את גלוי־דעתה של הממשלה הבריטית בדבר השאיפות הציוניות. בשוב עם ישראל לתחיה והיה הדבר לנס. רבים הם בינינו המקוים כי השאלה, אשר התחבט עליה זה כמה כל העולם התרבותי תמצא בזה פתרונים”.

מדברי מר ט. אדמונד ריורווי מ. פ. (ו. דידש):

“חביב גלוי דעתה של הממשלה בדבר יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, אף שמח אשמח בזה שיוכל עם ישראל לשוב לארץ אבותיו העתיקה, הן מלבד הטובה המרובה הצפונה בדבר ליהודים עצמם, עוד תגדל ההשפעה, לדעתי, על סוריה, ועל המזרח בכלל לתת תקוה בלבם ולפחת נשמת רוח חיים חדשים בהם. וכל עוד לא ימצא היהודי הגולה בית משלו בארצו, לא תהיה משפחת הגויים שלמה”.

ליוט. קומנדיר י. ס. ווידז’בוד ד.ס.א.מ.פ. (נוי־קסטל־אנדר־לייס) אמר:

“הכרוז שפרסמה הממשלה זה עתה, מצטיין לדעתי, בין כל אלה שנתפרסמו במשך המלחמה; גם ברכה רבה צפונה בו לכל העולם כולו, ואם לא נראה בזה הולדת גוי פעם אחת, הן ראה נראה בתשובת עם עתיק לתחיה, המזכתו גם בארצו הלאומית וגם ברגש כבוד־עצמו, הבאה לאדם מתוך חרות ואחוה אמתית!”

ראוי לציין, כי כמעט כל הבישופים של כנסיות אנגליה כ־14 במספר, הביעו את הסכמתם להצהרת בלפור.

הבישוף טשילמרפורד אמר:

“דומה אני כי מנקודת מבטה של הדת עולה החלטת הממשלה האנגלית, בדבר עתיד הארץ הקדושה, על כל המאורעות שאירעו עד היום במלחמה, הן בחשיבותה והן בענינה כי רב. ובכל לב אקוה כי תצא החלטה זו לפעולות וכי שוב ישוב עם אלוהים אל ארץ אבותיו, וכי על פי המושג הרוחני, תשוב גם הארץ להיות להם ‘ארץ זבת חלב ודבש’”.

הבישוף מדורהם אמר:

“החלטת הממשלה הבריטית עוררה בקרבי התענינות העוברת גבול, ובזכרי כי צבא בריטניה הולך ומתקרב אל ארץ הקודש, והתעמקו רגשותי והתחזקה גם תקות לבי”.

מדברי הבישוף מלינקולן:

“מי מבין אוהבי היהדות ומחבבי כתבי הקודש שלא ישמח לקראת העתיד הנשקף לעם העברים לשוב שנית לארצם? יצליח השם דרכם! אמנם זמן רב מגורשים היו מארצם, אולם עתה ישובו שנית להיות לעם של אכרים אמידים, אף את הארץ הקדושה יהפכו לארץ פוריה ומאושרה, אשר עם מאושר ובן־חורין יושב בקרבה”.

מדברי הבישוף מללאנדאף:

“שמחתי מאוד בשמעי על דבר יחסה של ממשלת בריטניה לשאיפת עם ישראל, המפורש במכתב מר בלפור אל הלורד רוטשילד, השאלות, העתידות להתעורר בדבר מצבו של עם ישראל אחרי המלחמה, תפתרנה באופן היותר נאה לפי דעתי, לכשתהא הארץ ההיא תחת חסות בריטניה ואז נצטרך להזמין לשם יהודים מכל תפוצות הגולה, אלה הרוצים אף יכולים להתישב בארץ, ולעזור בידם כפי יכלתנו. וכך היה מתישב בארץ מספר עצום של יהודים, הראויים לעבודת אדמה, לתעשיה ולמסחר; ובלי ספק היו מצליחים שם וחיים חיי אושר. מלבד אלה ודאי ינהרו אליה עוד יהודים רבים אחרים, אם מפני רגש הכבוד המפעם בקרבם אל עברם הגדול, ואם מתוך אהבתם לעמם והתמכרותם אל אידיאל השלום וההתקדמות האנושית; ושם ימצאו בית נאמן וגם כר נרחב לעבודתם ולהשפעתם, ומתוך כך תצא ברכה מרובה לכל העולם”.

הבישוף מנורוויטש נשא את ברכתו לרגלי הצהרת בלפור בעברית:

“ברוך ה' אלהים אלהי ישראל שעשה נפלאות לבדו”.

שמונת הבישופים המתיחסים לכנסיה הקתולית הביעו השקפות דומות בערך להנ"ל. אף ראשי הכנסיות הדתיות האחרות באנגליה, הודיעו בכתב ובעל פה את הסכמתם החיובית להצהרת בלפור.

 

פרק ט: בלפור מליץ־ישרה של הציונות    🔗

הנה כי כן ראינו לפי כל המסמכים, המובאים בפרקים הקודמים, כי הרעיון בדבר מדינה יהודית בארץ ישראל היה מנסר תמיד במדיניות אנגליה ובדעת־הקהל שלה, וכמו כן למדנו לדעת, כי הצהרת בלפור לא היתה מין אמן חטופה או יתומה, שניתנה כהוראת־שעה ומטעמים ונמוקים בני־חלוף, אלא הורתה ולידתה בעמקי המסורה האנגלית, והחוגים הרחבים של העם האנגלי בכל הדורות הכשירו את בואה ונתנו את הסכמתם עליה. אלא שבלפור הפקד מטעם ההשגחה להיות המיילד של ההצהרה הזאת ולשמש קול השופר של דורות העם האנגלי לקרוא לבני ישראל: צאו מן הגולה ושובו למקור מחצבתכם! אולם מכאן ואילך, היינו, לאחר שההכרזה ניתנה כבר בריש גלי, נעשה בלפור האומן שלה, הטורח עליה, השומר עליה מפני התקפות ובלבולים. והוא לא נח ולא שקט עד כי הביאה לפני כס משפט חבר העמים והשיג למענה את האישור בין־לאומי; וכל אימת שיצאו נגדה משנאיה – ובקרוב תכפו ורבו המשטינים עליה – היה בלפור יוצא לדבר עם האויבים בשער להגן על ההכרזה ילדת טפוחו.

ראשית כל, עוד בשנת 1918, בזמן שא“י נמצאה עדיין בתקופת הכבוש, תחת חסותה של הרשות הצבאית, תחת המפקדה הראשית של שר־הצבא אלנבי, פנה בלפור במכתב מיוחד אל הגנרל אלנבי שלא היה, אגב, מביט בעין יפה על הציונות, ובו המליץ על ידידו הטוב וייצמן, אדם הראוי לאימון גמור, ובקש מאת הרשות הצבאית לעמוד לימין וייצמן, שיצא לא”י בראש ועד הצירים. ועל פי השתדלותו של בלפור ניתנו הוראות רשמיות לאופיצר הפוליטי של ועד הצירים בתעודה הנקראת בשם “ראשי פרקים לתכנית בדבר השבת היהודים לארץ ישראל”, שתכליתה היתה לשמש תכנית כללית לשלטונות הבריטיים בארץ ישראל לשם קביעת יחסם כלפי שאיפות הציונים ולכוון את פעולותיהם בענין השבת היהודים. התכנית הזאת כללה ששה סעיפים. א. הודאה בארץ ישראל כהבית העברי הלאומי. ב. הבטחת זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות המלאות של האוכלוסים היהודים בארץ. ג. חופש העליה היהודית. ד. יסוד חברת צ’רטר יהודית. ה. מתן אבטונומיה פנימית לישוב העברי. ו. הודאה רשמית בלשון העברית. קרוב לודאי, כי גם אז כבר נצטרך בלפור לעמוד בפרץ נגד ההתנגדות לציונות הרחבה מצד הרָשות הצבאית.

אכן, משאנו משקיפים לאחור רואים אנחנו עד כמה היתה ראשיתה של פעולה מצד הממשלה האנגלית בכיוון הקמת הבית הלאומי לעם ישראל לא מצערה כלל כלל וכלל, שכן בלפור היה אחד מראשי מכווניה של הפעולה הזאת.

לאחר פרסום ההצהרה מטעם הממשלה האנגלית ראה בלפור חובה לעצמו להשלים את המלאכה ולהביא את טופס ההכרזה לפני משפטה של ועידת השלום. באולם ועידת השלום בפריז־ורסיליה ישב בלפור במסבה, משהתיצבו שלוחי עם ישראל – ויצמן, סוקולוב וחבריהם – לפני שלוחי המעצמות הגדולות לתבוע מהם עוות משפטו של העם הנגזל בגויים. ולאחר שנשמעו נאומיהם שלח אליהם בלפור את מזכירו לברכם בנצחונם ולעודדם.

לאחר ההתלהבות הגדולה, שתקפה את היהדות העולמית בקשר עם ההצהרה, באה לפתע תקופת־שפל, רוויה יאוש ורפיון־רוח. זה היה בשנת תר“פ. החתירות תחת הבית הלאומי של עם ישראל התחילו בתכיפות מצדדים שונים: מצד שונאי ישראל באנגליה ומצד מסיתים ערבים בבית. אף בתוך המחנה הציוני גופו, היינו, בקרב ראשי ההנהגה של התנועה הציונית, נבעו פרצים והתחולל פירוד, שהביא דכאון גמור בתנועה והיה עלול לפוצץ חס ושלום את ההסתדרות. זו היתה ועידת לונדון הידועה, שנתקיימה בשנת תר”פ, והביאה לאח“כ לידי מחלוקת בין וייצמן וברנדס, שגרמה לפירוד, והפירוד מצדו עלול היה לגרור אחריו גם התפוררות. אכן, קולות־יאוש רבים נשמעו אז במחנה הציונים. זו היתה תקופה עצובה מאוד, שהשפיעה גם כן לרעה על מצב־הרוחות של המוני בני ישראל. ושוב הופיע בלפור כמושיע בנאומו הידוע בי”ב ביולי, שנת 1920 באולם אלברט הול. אולם זה, שהוא מגדולי האולמים בלונדון, הכיל באספה היסטורית זו כאחד־עשר אלף איש, וכחמשת אלפים איש שבו על עקביהם מחוסר מקום. אספה רבת־עם זו, שבה השתתפו מכס נורדוי, לורד רוטשילד, ואחרים וגם רבים מטובי המדינאים האנגלים, הצטיינה בהתלהבות יוצאת מן הכלל ואין ערוך להשפעתה העזה שפעלה על הלבבות. בלפור הופיע שם כראש הנואמים. הוא חצב להבות. זו היתה הפגנה נהדרת לרעיון המדינה העברית, ששמשה מקור התלהבות להמוני בני ישראל בכל הארצות ושקוי מרפא להסתדרות הציונית בכללה. ובצדק היא מכונה בשם “אספה היסטורית”, שקדשה את שם הציונות ברבים. כל העתונות האנגלית הקדישה לה מאמרי־הלל. בלפור אמר:

“הנני ציוני מימים רבים, ציוני בעל הכרה, וכזה הנני נצב לפניכם היום. ועלי לומר, כי גם ברגעי תקותי הגדולים ביותר לא יכולתי לחזות מראש ולהשיג, כי עבודת בנינה של א”י הגדולה והנפלאה תמהר כה לבוא וכי אני אזכה לראותה בעיני. דבר זה הנהו אחת התוצאות הנפלאות של המלחמה, אשר איש לא פלל לה. המלחמה, אשר באה כבר אל קצה, הביאה אסונות רבים. אבל אם העם העברי ישוב לשבת בא"י בגלל המלחמה – והיתה לה כפרה על עוונותיה. בלי המלחמה הן לא יכול היה הדבר הגדול הזה לצאת אל הפועל.

מי יכול היה לפלל לפני חמש או שש שנים, כי הממשלות גדולות יתנו את הסכמתן להמנדט על א"י על מנת לבנות שם את הבית העברי. הן היו מכשולים גדולים על הדרך הזאת מי יכול היה לתאר לו מראש, כי בראש הממשלה יעמוד איש כסיר הרברט סמואל אשר מעלותיו תוארו לפניכם על־ידי הלורד רוטשילד. נברך־נא זה את זה בתוצאות מזהירות. אבל – אל־נא נשכח בשעת הנצחון הגדולה הזאת את כל הקשיים שלפנינו.

ואל יעלה על לבבכם, כי הנני רוצה להכביד עליכם, או כי סבור אני, שאפשר לייאש אתכם. לא. יודע אני, כי אתם תהיו המנצחים, כי כל קרבן לא קשה מכם, אבל ברצוני לדבר על הקשיים, בשביל להגביר את רוחכם ולחזק את רצונכם.

מתכוון אני לשאלה הערבית אשר בגבולות הארץ. כאן דרוש טקט, עבודה, מחשבה ויחס הגון משני הצדדים.

אני חושב כי הערבים יזכרו, כי בה בשעה שאנו מקימים בית לעם היהודי בא"י תחת חסותנו, שחררו הממשלות הגדולות, בריטניה הגדולה ביחוד, את הגזע הערבי מתחת העול האכזרי של לוחציהם ומעניהם במשך מאות בשנים. אני מקוה, שהערבים יזכרו, כי אנחנו יצרנו להם ממשלה חפשית בחג’ז, כי ברצוננו להכין את ארם נהרים לשמש להם בעתיד ממשלה אבטונומית, ואני חושב, כי אם הערבים יזכרו כל זאת, לא תיצר עינם בחבל הצר אשר הוקצה לעם, שנעקר ממנו לפני הרבה מאות שנים, שהנהו ראוי בודאי להתפתח בגבולותיו בארץ אבותיו.

אני קורא לערבים ולנוצרים, שיוכיחו את הסכמתם להסכמתנו. הטעמים האלה השפיעו גם עלי ועל אחי הנוצרים. מי שמתבונן לתנועות היסטוריות יכיר, כי התנועה הציונית היא אחת התנועות המזהירות ביותר, כי גם שאלת היהודים בכלל היא שאלה מיוחדת בעולם. הפוליטיקה הציונית היא היחידה אשר תביא לפתרון שאלת היהודים.

יש מבקרים לתנועה. יש שואלים, אך ניטול מזה ונתן לזה. אין כאן מקום לענות על שאלות בפרטות. צריך להתבונן יפה בדבר הגדול שאנו עושים. אין היהודים נכנסים בתחום כללים רגילים ומקובלים. שיטת העבודה עם היהודים צריכה להיות מיוחדת במינה. גם אנשים קפדנים, בעלי משפטים קדומים, נושאי תועבת שנאה דתית ליהודים בלבבם, גם הם, אף כל פי שהם משתמשים בטענות נגד התנועה הציונית, הרי הם מוכרחים להודות, כי היהודים הם עם נפלא יוצא מן הכלל.

קשה תהיה שאלת ההתישבות, אבל היא איננה בלתי אפשרית. מה דרוש להתישבות? מרץ, ממון ותבונה – וכל הדברים האלה נמצאים בשפע אצל היהודים.

לכאורה, המצב קשה: במה תפתור א"י הקטנה את שאלת היהודים, הן קטנה הארץ ומעטה; הן אפשר לעבור את כל הארץ מדן ועד באר־שבע באוטו ביום אחד. אבל רואה אני מראש, כיצד עתידים היהודים לפתח בכשרונותיהם את הארץ הקטנה הזאת ולפתור את השאלה של רוב יהודי גדול.

ובהזכירי ממון – לא נתכוונתי דוקא ליהודים מיליונרים. בטוח אני גם בהם, כי יביאו את חלקם, אבל רואה אני את התלהבות העם היהודי העני. אפילו עני שבישראל את כל אשר לו יתן בעד ארצו.

ועוד אומרים: התנועה הזאת אידיאליסטית היא. כן, היא אידיאליסטית, ואת אידיאליותה צריך לכבד ולהעמיק. הגסים, צרי הלב, ומטומטמי הרגש, אינם יוצרים, הכל נעשה ע“י אידיאליסטים. אדם בלי אידיאלים – במה נחשב הוא? גם אשר יפעל לא יצליח בו. אינני חושש בפני האידיאליות. בכוח זה ילכו היהודים ויעשו את כל אשר יוכלו, ועוד יותר מאשר יוכלו. אבל חושש אני קצת מפני אידיאליות יתרה, זו יכולה לפעמים להעביר על הדעת. הם, בהתלהבותם העצורה כאש, יכולים לרדוף לפעמים אחרי אות, אחרי דגש. הם יכולים להמשך אחרי הכרותיהם העמוקות והנלהבות. הם יכולים אולי לא לתת את כל אמונם במנהיגיהם הנבחרים, הנחוץ מאוד בשעת העבודה הגדולה אשר לפניהם. הן יבואו לארץ יהודים מכל ארצות העולם ויביאו עמם מתכונות ארצות מושבותיהם. ותרבינה השיטות ותגדל חריפותם ויעצם ויאדיר כוח שכלם – והתגלו הגוונים השונים שבנפשותיהם, המעלות השונות של המזג שלהם. כל הדברים האלה יפים הם כשהם לעצמם, אבל אם כל עדה וקבוצה תעמוד רק על שלה ולא תשמע לדעת חברתה – כאן סוד הסכנה. יעמוד־נא איפוא עם ישראל כעת על רום פסגתו”.

"אנחנו נכנסנו לאבנטורה גדולה – מוסיף בלפור בקול מוכיח וחוזה – ואני אומר “אנחנו” – גם אתם וגם אנו. “שותפים אנחנו למפעל הגדול הזה. אם אנחנו נבגוד בכם לא תוכלו להצליח. אם אתם תבגדו בנו לא תוכלו להצליח. אבל הנני בטוח' כי אנו לא נבגוד בכם, ואתם לא תבגדו בנו”.

אנחנו יכולים להביט במנוחה אל חזון האושר הרחוק הנשקף לא“י, אשר תהיה בכל מובנה ובכל סגולותיה לביתכם הלאומי”.

נקל לנו לשער מה עצום היה הרושם של הנאום הזה בפי גדל מדינאי אנגליה, שנאמר בשעה כה מכריעה, בשעת־משבר קשה לציונות מבפנים ומבחוץ. הן תוך הנאום הזה היה רצוף אהבה לעם־עולם, חרדה לגורל עתידו ובנין ביתו הלאומי, תשובה נמרצת למשטינים מכל המינים באופן פקחי דק מאוד היתה מעולפה בו גם תוכחה מסותרה ברמיזה כלפי פלגות ישראל. בתום הנאום עמד כל הקהל על רגליו והתפרץ בתשואה נלהבה רבה. אותו רגע נשקף האיש האנגלי הזה כידיד עם ישראל, כאחד מחסידי אומות העולם, המסולאים בפז, שהם יקרי־מציאות בכל הדורות. יותר נכון: הוא נשקף לנאספים כאיש מבני ישראל, מוכיח לעמו וחוזה לו עתידות.

וכעין מלואים לנאום נעלה זה היתה שאגת הארי נורדוי, שבאה מיד לאחר דברי בלפור. לאחר שנורדוי, המוכיח הגדול לגויים בכל הקונגרסים הציוניים, הלך ומנה במשאו הנשגב את פשעי כל הגויים לבית ישראל, פנה אל בלפור ואמר:

“ואתה, אדון בלפור, עתיד אתה להחקק בזכרון בני עמנו כמלך כורש בשעתו, כאלכסנדר מוקדון, כזכרון כל הגבורים בני אל־מות, אשר קמו לישועת עמי כדברי ימי העולם. אין האֵם העבריה יודעת מי היה הגבור אלכסנדר, ואולם היא קוראה את ילדה בשמו, בשמו של היוני הגדול, שכן מסורת בידה, כי האיש הזה כבד את ישראל ואת דתו ואלהיו. אף שמך בלפור ינון לעד בעמנו. ויצמן וסוקולוב נתנו הבטחתם בשם כל העם העברי, כי נהיה ישרים ונאמנים. ואולם אנו נדרוש יושר וגמול תחת גמול. כמה שנאמר בתורתנו: ואברכה את מברכיך ומקלליך אאור”. וכדרך נורדוי לדבר גלויות נגדה־נא כל הגויים אמר גם עכשיו במעמד הקהל הרב אשר באולם בגלוי־לב גמור, ש“עם ישראל אינו יכול להסתפק בהכרה, כי מפעלו בארץ ישראל מביא תועלת לאנגליה בלבד וכי הוא, עם ישראל, הנהו השמש של העם האנגלי לשמור למענו את תעלת סואץ. לא, עם ישראל דורש סיוע ממשי מצד אנגליה לבנין ביתו הלאומי מעבר לתעלה”.

בלפור הודה אחר־כך לנורדוי בעד דבריו הנמרצים. ואשר לדרישתו האחרונה של נורדוי בדבר סיוע ממשי מצד אנגליה אמר בלפור: “שדבר זה הנהו מובן מאליו”.

 

פרק י: הצהרת־בלפור בבית־הלורדים ואישור המנדט    🔗

במשך השנתיים שעברו מנאומו המזהיר של בלפור באולם אלברט־הול בלונדון ועד אישורו המלא של המנדט הארץ־ישראלי ע"י חבר הלאומים, נאלצה הציונות לא פעם לעמוד בקשרי־מלחמה עם מתנגדיה הרבים מבחוץ ומבפנים. ואולם ברגעים הקשים ביותר היה בלפור, פודה ומצילה של תנועתנו, מזדרז להופיע לעזרתה ולפלטה משני האריות, אף על פי שבינתים כבר נתפטר מהשתתפות בממשלת אנגליה ואף משך את ידו מכל עבודה פוליטית.

רבים היו ביחוד המעצורים לאישורו האחרון המלא של המנדט ולניסוחו המוחלט. בועידת החבר עמדו ענינים רבים וחשובים על הפרק ושאלת א“י נדחתה עד לאחר־זמן. מלבד זאת נרקמה מצד צרפת ואיטליה התנגדות חשאית מאחורי הקלעים למסירת המנדט לידי אנגליה. בחודש מאי שנת 1922, בלפור הישיש, בן שבעים וארבע, אינו חס להטריח את עצמו לנסוע לג’ניבה על מנת להחיש שם את העלאתה של שאלת א”י על סדר היום של הישיבה הקרובה. בלפור הוכיח לחבר, כי סבות מעשיות חשובות מאלצות את הממשלה האנגלית לזרז את פתרונה של השאלה הזאת, הואיל ודחיה ארוכה עלולה לעורר מהומות בארץ הקדושה. ודבריו של בלפור, שנאמרו ברצינות קשה, פעלו את פעולתם הרצויה. אלא שבא־כוח צרפת עדיין השתדל לסבב את פני הדברים כלפי הדחיה הממושכה של העמדת הענין על סדר־היום, בתקוה, כהגדרתו של בלפור, כי “ענין המנדט יפול בינתים”. ואולם דוקא כאן עמד הישיש על המשמר והצליח להוציא מפי בא־כוח צרפת ובאי־כוחן של שאר המעצמות, כי ביחס לעקרונו של המנדט אין חלוקי־דעות, וכי זו היא רק שאלה של זמן. והואיל וכך כבר העמיד בלפור על שלו, כי בישיבה הבאה, שתהיה בסוף יולי יעמידו את שאלת המנדט על א"י על סדר־היום. נענה לכך בא־כוח יפן, ואחריו החזיקו גם שאר חברי החֶבר.

ומששב בלפור מג’ניבה והנה שטנה קשה כלפי הציונות בבית־הלורדים הבריטי גופו, בישיבה מיום 21 יוני, מצד הלורד איזלינגתון, שדרש שנויים בסעיפים ד' ו' י“א, שבהם מדובר על “הבית הלאומי ליהודים בא”י”. הלורד הזה טען מה שטענו אז ולאחר כך ומה שטוענים עד היום כל צוררי הבנין העברי בא“י. ו”אפשר מאוד – אמר בתוך יתר דבריו – שהממשלה האנגלית קשורה ביחס לציונות בהבטחות ידועות, ואולם הרי בית־הלורדים ובית־הנבחרים אינם קשורים אף במשהו לציונות ולא מסרו כל החלטה בנידון זה". ולבסוף דבריו פסק אותו לורד ואמר, כי “הנסיון הציוני הנהו נסיון בלתי־טבעי ואי־צודק”.

מיד קם אחריו בלפור ופתח בנאומו המפורט, הראוי בצדק להחשב כנאום היסטורי, הואיל ונאום כזה מלא חבה והערצה לגבי היהודים והיהדות, טרם נשמע מעל שום במה מדינית. ואנו רואים צורך לתת חלקים מהנאום הנמרץ הזה, הואיל ובהם יש גם עכשיו תשובה נצחת כלפי קטרוגים קשים, המתהלכים עד היום בפי שונאי הרעיון הציוני, ואף הם מעמידים אותנו שוב על העובדה הנשכחת תמיד, שההצהרה הבלפורית והמנדט האנגלי על א"י הם ענין מאופי בין־לאומי.

לורד בלפור אמר:

“כפי שאני מבין הגיד ידידי האציל, ראשית – שהממונות על א”י אינה מתאימה למדיניותן של המעצמות אשר יצרו את שיטת הממונות, שנית – שהננו מטילים משא מדיני וחמרי כבד ללא צדק על התושבים הערבים בא"י שלישית – שממשלת אנגליה התיחסה בכלל בשלילה גמורה לגזע הערבי.

רוצה הנני לעיין בכל ההצהרות האלו, חושבני לטוב להעיר כי פרדוכס הוא לחשוב שהעם, אשר יצר את שיטת הממונות, אינו יודע מהי מובנה. ממשלת אנגליה הביעה תמיד את מחשבתה להציע ממונות לא“י רק על יסוד הצהרה של השני בנובמבר שנת 1917. לא כנסית ורסליה היא אשר לקחה על עצמה לפתור את השאלה הזאת, אלא זאת היתה מדיניותן הקבועה של מעצמות־ההסכמה עוד לפני חתימת שביתת הנשק. ומדיניות זו נתקבלה גם ע”י אמריקה ונתפרסמה בארץ זאת ובכל חלקי העולם כולו. אם בכלל היתה הצהרה, שקבלה את הסכמתה של דעת הקהל הכללית, הרי יכול אני, כמדומני,להצהיר שזאת היתה הצהרת השני בנובמבר שנת 1917. הנשיא וילסון, שהצהרותיו השונות היו מקושרות בקשרים עזים עם שיטת הממונות, הביע את דעתו בכל תוקף לטובת המדיניות כפי שהובעה בממונות; הכרתי זו, הוטלה עליו ממש ע"י רצונם המשותף של תושבי ארצות־הברית, עמדה לפני עיניו תמיד מאז בואו לפריז להשתתף במועצת ורסליה.

אינני מבין מדוע השתמט בית־הלורדים עד לשנת 1922, מלתקוף את המדיניות שהתחילה בשנת 1917, ואולי עוד לפני כך, ושהעולם עסק בה בתמידות וביחוד בשנת 1918 ובשנת 1919, ושמעצמות־הברית החלו לגשמה למעשה. הנני להצהיר כי חבר הלאומים בקש ממשלת הוד מלכותו להמשיך את מדיניותה הממונית הזאת. אכן אין הממונות נחשבת עדיין כחלק מחוג העמים, וזהו לפי שלצערי הגדול טרם כרתו ברית שלום עם מזרח אירופה ועם המזרח הקרוב; וזה שמנע את ממונותן של המדינות השונות מלעבור דרך כל מדרגות התפתחותן הטבעית והסופות. עם כל זה מגשמים אנו כבר את המדיניות המובעה בממונות, וחבר הלאומים יודע זאת למדי, והסכמתו ניתנה לנו מראש. וגדולה מזו: עוד לפני שבועות מספר בא כל הענין לעיונו של הסינט האמריקני, שצבר בידו חומר רב ועדות מספיקה, והסינט הזה בא לידי החלטה פה־אחד, כי מדיניות הבית הלאומי ליהודים היא תועלת לעולם, לכן מוכרח אני להגיד כי כשמביע חברי האציל את הדעה ה“פרדוכסית”, שהחוּקים אשר קבענום לגשם את רעיון הממונות הם בנגוד לעקרונינו הרי לא רק שמאחר הוא קצת בבקרתו, אלא שהוא דורש מאתנו להסכים לדעה, אשר בתור אנשי בינה ישרה מוכרחים נהיה לדחותה.

עכשיו עובר אנוכי לההאשמות המפורטות בכלל, ובהן האשמה שאי אפשר לכונן בית לאומי יהודי בארץ ישראל מבלי לתת לסוכנות היהודית כוח מדיני להשתלט על הגזעים הערבים. לדעתו של לורד איזלינגתון לא צריך לתת ליהודים כוח כזה. ביחוד תחת ממונותה של אנגליה. מחמאה יפה היא מצדו של חברי האציל להגיד, כי ממשלת בריטניה הגדולה, והנציב העליון האנגלי של ארץ־ישראל וחבר הלאומים גם כן ירצו לפגוע בזכויות מישהו ולתת לחלק מהתושבים את האפשרות להשתלט על משנהו. אינני יכול לשער הגנה יותר מעולה ובטוחה מההגנה שאנו מעניקים בתמידות לערביי ארץ־ישראל. יודעים אנו היטב שעיני כל נטויות לכל פעולה של ממשלת ארץ־ישראל ולכן היא זהירה מאוד בכל פעולותיה.

להסתדרות הציונית אין כוח מדיני, ואם מפעם לפעם נדמה כאילו היא משתמשת בכוח שאין לה להטיל את רצונה על הממשלה, הרי תהיינה עיני החתול של לורד איזלינגתון, היודעות לחדור לכל דבר במבטן החד, עומדות על המשמר למנוע פגיעה כל שהיא בתנאי הממונות. דבר שאין לחשוש לו, היות ונציב עליון בריטי לנו בארץ־ישראל וממשלת בריטניה היא אשר קבלה על עצמה את אחריות הממונות.

לכל אמצעי־בטחון אלה הרי יש להוסיף את אמצעי הבקורת והחקירה של בית־הנבחרים ושל בית־הלורדים. לדעתי אין החששות ביחס לזכויות הערבים אלא חששות שוא, פרי הדמיון, שאין מקום להם במוחות אנשים בריאים ומביני דבר. יאמרו על ארץ ישראל ועל הנעשה בה מה שיאמרו; דבר אחד ברור הוא ויכול אני להכריזו בבטחון גמור: תחת ממונותה של בריטניה הגדולה לא תורשה כל עריצות באיזו צורה שתהיה – לא עריצות גזעית ואף לא עריצות מדינית.

לורד איזלינגתון מתח בקורת חריפה על ההגירה. אינני מבין מדוע? הרי שום איש לא יטעון כי ארץ־ישראל מלאה אדם. אם תקוותי ביחס להתגשמותו של הרעיון הציוני לא תתאכזבנה תוכל ארץ־ישראל לכלכל מספר תושבים הרבה יותר גדול ממספרם עכשיו, או ממספרם בימי התורכים, מפני שיוצרים אנו בה תנאים שהיו בלתי אפשריים בימי המשטר התורכי.

אין זאת אומרת, כי לא צריך לסדר את ההגירה על יסודות בריאים. את זאת אנו עושים, ועד כמה שאני יודע אין מהגר אחד שהוא למשא על הקהל מיום שנכנס לגבולות ארץ־ישראל תחת שלטוננו. הריני לשאול את חברי האציל, המגן כל כך על עניני הערבים, איך הוא משער לעצמו את הצלחתה של ארץ־ישראל מאין אמצעים חדשים ומאין רכושנים שיתרצו להביא אליה את כספיהם ואת מרציהם? ומאין תקח הארץ את עודף־התושבים הנדרש לה, אם לא יפנו למקורות היהודים באנשים ובהתלהבות בעולם כולו?

אינני מסופק, שהיהודים יאבו לבוא לארצם מתוך אהבתם למולדתם, מתוך רצונם העז לפתח ולהאדיר את ביתם הלאומי. אכן, מעשה זה לא יהיה ענין של ניצול, לא יכניס מיליונים לכיסיהם של רכושנים בין־לאומיים ולא יועיל אפילו לעלות את מחירי ניירות־ערך בבורסאות לונדון וניו־יורק. המעשה הציוני הוא ענין של אידיאל ולא של רוחים או של צבירת־כספים.

ובבואי לדבר על תכנית רוטנברג, שגם בה נגע חברי האציל, הריני להעיר, כי איני רוצה להכנס בפרטי הענין, הואיל ולפי שמסרו לי יהיה זה לנושא וכוחים במקום אחר. ואולם יכול אני להצהיר, כי שום תכנית מעשית לא עובדה ביתר רצינות ואין היא נותנת בטחון להצלחה ולרוחים לכל הצדדים, מתכניתו של רוטנברג. יודע אני כי תכנית זו באה לעיונם של מומחים, שאין להם כל ענין וכל אהדה לציונות, והם סמכו את ידם עליה בכל לב. תכנית רוטנברג אם רק תצא לפועל תועיל לכל בני הארץ, ומתפלא אני לשמוע שיש חוששים שמא ישיג על ידה חוג ידוע כוח ושלטון על משנהו.

בדבר הטענה כי התיחסנו בשלילה גמורה לערבים בכלל, יכול אני להצהיר, כי היא בלי ספק, האשמה הכי מוזרה נגדנו. הן רק על ידי שפיכת דמם של האנגלים, רק על ידי עבודתם הנמרצה וגבורתם הנערצה של מצביאיהם וקציניהם, השיגו הערבים את חופשתם. מעולם לא עשה עם אחר לפנינו מה שעשינו אנחנו בשביל לעזור לערבים להשגת מטרתם. להכריז כי הננו אויביהם – כמה מן השגעון יש בזה.

אדרבא – דוקא מדיניותנו שבא"י תביא תועלת לערבים, מפני שעם פתרונה של השאלה היהודית תפתר גם השאלה הערבית.

לורד איזלינגתון אמר כי אין לו כל שנאה ליהודים. הנני משיב לו, כי אין לי כל משפט קדום לטובתם, ואולם מי הוא בקרבנו האיש, אשר לא יראה, כי היהודים תופסים מקום מיוחד בעולם ובדברי ימינו, הן מנקודת־מבט מדינית והן מנקודת־מבט דתית. וכי יש לכם דוגמא אחרת, שתוכל להשתוות לדוגמת העם היהודי? עם קטן, שישב במדינה קטנה מוֶלס ומבלגיה, ושלא היה לו כוח מדיני וחמרי; עם שגרשוהו ממדינה למדינה והוא נע ונד כל ימיו – ועם כל זה שמר את אישיותו והמשיך עד היום את אחדותו הדתית והגזעית בדרך מפליאה כל כך!

שימו־נא אל לבכם כמה רע היה יחס המדינות אל היהודים במשך כל הדורות; שימו־נא אל לבכם, כמה סבלו מעריצות ומרדיפות, שימו־נא אל לבכם אפילו לעובדה, שגם אבותינו בארץ זו חטאו כמה פעמים כלפי עם זה, ואז תבינו אולי – בכל אופן, מבין אנוכי – למה נצטברה בלבו של היהודי שנאה כל כך מרובה לזרים. אלא שאם עומדים אתם על הצד הזה שבתכונות היהודי – תוכלו לשכוח את אשר עשה לטובה? התוכלו לשכוח את התפקיד, שמלאו היהודים להתפתחות הרוח, המדע, הפילוסופיה והאמנות של העולם הגדול? ואין אני מדבר כאן על מה שעשו היהודים מן הצד הכללי – דבר הידוע לכל במדה מספיקה. אין איש אשר יסרב להסכים, כי בכל אופן יש ליהודים חלק גדול במשא־הרוח אשר לספינה האנושית, ואת חלקם זה מפתחים הם תמיד. גם בימינו אלה מצוא תמצאו את היהודים בכל מכללה ובכל מרכז חכמה. בזמנים שבהם היו מורדפים על ידי הנצרות היו פילוסופיהם וחכמיהם נלחמים לרעיונות ולדעות נאצלים, שרק אחרי דורות רבים הכניסום אנשי הכנסיה הנוצרית לאמתחתם, וכמעשיהם בימי הבינים מעשיהם גם כעת.

עם כל זה – היכולים אנו להחליט כי היהודים מרוצים ממעמדם? מפאת מרצם הכביר עלה בידם לשמור על עצמיותם גם בלי בית לאומי יהודי, אלא, שבשביל כך כנום בשם ‘טפילים’ המזיקים לאנושיות. אם ‘טפילים’ אתם קוראים להם, אזי ‘טפילים’ מועילים הם בכל אופן, וכמדומני שכבוד הלורדים יודו, אם רק לא תשכח הנצרות מה שהיא חייבת לעם הזה – כי צריך לתת לו את האפשרות לפתח את תרבותו ב’ביתו' בשביל שישתחרר מרדיפות ומכל עול זר לרוחו!

זו היתה, על־כל־פנים, שאיפתי בהשתדלותי לטובת העם הזה. ואף טענה אחת מהטענות שהוגשו כאן על ידי חברי האציל לא היו עלולות להשפיע עלי כנגדה".

ולורד בלפור סיים!

"ניסיתי להגן על הממונות מצדה החמרי והכלכלי. הוכחתי, כי הצלחת ארץ־ישראל תלויה בהצלחת הציונות. ואולם מעל להוכחות אלו מרחפת המטרה העיקרית, האידיאל הגדול שאליו שאפתי ושחושבני כי אליו צריך לשאוף כל אדם בעל רגש.

הציונות לא תצליח אולי, ואין ברצוני להכחיש, כי יש בה הרבה מן ההפלגה הדמיונית, ואולם הכי נחליט לבלי לגשת לנצח לנסיונות חדשים? אקוה, שכבוד הלורדים לא ירצו לרדת לתהום החמדנות הפשוטה והגסה. אם אפשר להצדיק נסין בכל שאלה אחרת, הרי בשאלת היהודים לא־כל־שכן, ובשורתנו לתפוצות ישראל במדינות התבל תהיה – שהנצרות לא שכחה את שרות היהודים לאנושיות, ביחוד אותה הנצרות שרוב הלורדים משתייכים אליה. צריך שיאמר, כי נצרות זאת שואפת בכל הכוח אשר בידה לתת ליהודים כל אפשרות בעולם לפתח, תחת שלטונה של בריטניה הגדולה, את הכשרונות הכבירים, שטבע הדברים הכריחם להפרותם במדינות אשר את לשונם לא הבינו ואת גזעיהם לא ידעו.

הנהו האידיאל שאני שואף להטילו עליכם, וזהו האידיאל המוּנח כבסיס למדיניות, שאני מנסה להגן עליה לפניכם היום".

אכן, נאומו המזהיר של הלורד בלפור בבית־הלורדים הציל את כבוד הבית הלאומי לעם ישראל, שכבר נהפך לו למשא נפש. הנאום עורר התלהבות בקהל שומעיו והחלק הגדול ביותר של הלורדים, מלבד מעוט קטן של מתנגדים ותיקים, הצביע בעד ההצעה.

שִׁיר תּוֹדָה

את השיר הזה כתב המשורר יהודה קרני על קלף ושלחו אל הלורד בלפור ביום בו נחתם המנדט.

אֶל בַּלְפוּר

לזכרון נאומו שנשא בבית הלורדים בלונדון להקמת “הבית הלאומי”

הָאִישׁ הַמּוּרָם, שֶׁכָּבַשְׁתָּ לֵב, יִשְׂרָאֵל כְּעַמְּךָ אֶת הַיַּמִּים,

וַאֲשֶׁר רוֹמַמְתָּ שֵׁם בְּרִיטַנְיָה הָאַדִּירָה

בִּגְאוֹן מִפְעָלְךָ, כְּמוֹ שֶׁרוֹמְמָהוּ נֵס לָעַמִּים

וִילְיָם שֶׁקְסְפִּיר בּגְאוֹן הַשִּׁירָה.

שְׁמַע אֶת דְּבְָרַי לְךָ בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם כָּל אֲחֵי אִמִּי וְאָבִי,

אֲשֶׁר מֵרוּסְיָה וּמִפּוֹלִין וּמִתְּפוּצוֹת כָּל הַגּוֹלָה

לַיְלָה, לַיְלָה כָּמְהָה נַפְשָׁם אֶל הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי,

לִבַכּוֹת אֶת עֱנוּת הָעָם הַגְּדוֹלָה.

שְׁמַע!

הֶחֱזַרְתָּ לִּי הַגְּזֵלָה וּכְבוֹד הַחַיִּים

וַתִּטַע בִּי הַתִּקְוָה לִבְנוֹת בַּיִת לַאדוֹנָי וּבֵיתִי;

כִּי מַה לִּי כָל הַיְקוּם אִם יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה,

מַה לִּי כָּל הַחַי, אִם נֶגְדִּי מוּטָל מֵתִי.

וּרְאֵה:

עִם תְּחִיַּת יְרוּשָׁלַיִם חָרְבוֹת עוֹלָם תִּבָּנֶינָה,

וְעִם פְּרִיחַת גַּנִּי כְּגַן הָעֵדֶן יִפְרַח לִי הָעוֹלָם,

כִּי מָה הַבְּשׂוֹרָה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינֶנָּה

וּמָה הַתִּקְווֹת, אִם לֹא שֶׁל נְבִיאַי וְהֵדֵי קוֹלָם.

וּבְטַח:

לֹא עַם עֲקִיבָא הוּא שֶׁיַּדְבִּיר צֶדֶק תַּחְתָּיו

וְלֹא עַם משֶׁה יַעֲשׁוֹק דַּל וְיִקַּח מֶנּוּ עָבִיט;

כִּי חַי הַגֵּר עִם עַם יִשְׂרָאֵל יַחְדָּיו

וְשָׁר כָּל לֵב עִם שִׁירַת מַלְכִּי דָוִד.

וְדַע:

אֲנִי וְעַמִּי שָׂבַעְנוּ עֶבְרָה וְכָל עֳנִי וּמְרוּדִים,

וּצְרוּפִים אָנוּ מִגְּמוּל לָרָשָׁע רֶשַׁע תַּחַת רֶשַׁע

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בְּשֵׁם כָּל עַם הַיְּהוּדִים

וּבְשֵׁם פַּיְטָנוֹ, הַמְקוֹנֵן וְהַמְזַמֵּר יֶשַׁע.

וּזְכוֹר:

בַּעֲלוֹת הַיּוֹם כִּי יָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ –

וְנִקְרֵאתָ יְרוּשָׁלַיְמָה, אַתָּה – סֵמֶל עַמְּךָ הַנִּשָּׂא,

לִפְתּוֹחַ נֶגְדּוֹ שַׁעַר וּלְהוֹצִיא הַבְּרִיחַ;

כִּי כַיּּוֹם הַזֶּה גְּאֻלַּת עַמִּי כָּרְתָה עִמְּךָ בְּרִיתָהּ.

וביום הגדול, הוא יום 24 ליולי שנה זו, הופיע שוב הלורד בלפור על בימת הנואמים בארמון ס"ט ג’מס לפני חבר הלאומים כפרקליטה הנאמן של ההצהרה. זה היה הרגע המכריע ביותר למפעל הציוני הגדול. אף ברגע האחרון לא מעטו העכובים והקטרוגים. ואולם בלפור כרב־חובל נבון הדביר את האניה עד החוף המקווה.

יפים ונמרצים היו דברי בלפור. שנאמרו בקול חוגג כדבר חוזה, לאחר חתימת המנדט. זה היה משא לגויים, דבר שלוח ליהודים ולערבים. הוא דבר על עתידה המזהיר של הארץ הקדושה, על הפריחה הצפויה לה בתנאים החדשים, על הבוקר החדש, העולה על שמי יהודה; על שנות השלום המופיעות ובאות בשעריה. בסוף דבריו פנה באזהרה חמורה אל כל שונאי השלום ואמר:

"זכרו, כי אם הווכוחים וההתנגדות יכולים היו להחשב כחוקיים תחילה, הרי עכשיו, משנתאשרה התכנית, אין איש אשר לא יבין, כי גדול יהיה עוונו, אם ינסה לעורר כעת רוח שנאה ומדנים בין בני הגזעים, הדתות והלשונות השונים, בעלי עבר היסטורי שונה.

וכל איש אשר ישתמש כעת בכוחו להפיח רוח מדנים ולהוסיף עצים על אש הקנאות והמריבות והסכסוכים חוטא הוא חטאה גדולה לתרבות האנושית, הנלחמת בכל מאמציה נגד השנאה והמשטמה והחשדים והמוראים, הצפויים לכל עם ועם. ואם לא נצליח להעבירם מהארץ הריהם עתידים להעמיד בסכנה את כל התרבות בעתיד".

ביום אישור המנדט על א"י על כל סעיפיו החשובים מלאו לבלפור שבעים וארבע שנים. אומרים, כי יום זה היה לו יום חג כפול. באותו יום שלח את תמונתו האחרונה לבן־יהודה ועליה רשם בכתב־ידו:

“אכן מאושר הנני לסיים את השעות האחרונות לשנתי השבעים וארבע בעמדי על המשמר פה להגן על עבודה כבירה כזאת. ועד יום מותי לא אחדול מלהלל את יוצרי על מזלי הגדול הזה”.

 

פרק י"א: בלפור בארץ־ישראל    🔗

כשאנו מתבוננים אל צעדי־ההתקרבות וקשרי־הידידות, שנתרקמו לאט־לאט ובבטיחות בין בלפור ובין עמנו, אנו משתוממים לראות עד כמה נתאמת בנידון זה הפתגם הידוע, כי “בראשית היה הרעיון”. אכן, אף בלפור התחיל מן הרעיון הציוני הערטילאי, מבלי שראה בעיניו את ההמון היהודי, מבלי שהכיר את ארחו ורבעו של המון זה. ורק משבא לאמריקה והוא כבר זקן ושבע־ימים, ראה שם בפעם ראשונה גוש יהודי גדול והכיר לדעת, כי יש עם ישראל המשתוקק למולדת, לציון ארצו, לערש־הקדומים של אבותיו. מתוך כך נתעצם באמונתו ביעודו הנשגב של הבית הלאומי לעם ישראל. ואולם בלפור לא אמר די באמונה ברעיון ואף לא במראה עינים של ההמון, כי אם החליט לעלות ולראות במו עיניו את הבית הלאומי לעם ישראל בהבנותו. אכן, לא דבר קטן היה זה לזקן כמותו, כבן שבעים ושבע, לקחת מקל־נודדים בידו ולהפליג מעבר לאוקינוס ולתור בעיניו את הארץ הרחוקה ולבלי להרתע אילו מפני קשיים מדיניים, שעמדו לו על דרכו, שהרי רבים נבאו אפילו על מהומות, העלולות להתפרץ בבואו. וכל זה לפי שדבק בלפור ברעיון משא־נפשו, ולא נח ולא שקט עד כי ראה אותו בהתגשמותו. כך הלכו הקשרים והתהדקו בינו ובינינו.

רק כחמש שנים עברו מזמן היותו פה בינינו, ורק בשבועים בלה בארץ, אבל הדברים נראים לנו כעת כמראה רחוק, כאילו התחולל משכבר, וכאילו הם רחוקים במקצת מהמציאות. אכן, ימי חג והתרוממות הרוח היו הימים ההם לישוב העברי בא"י מלבד המצב הכללי הטוב וגאות העליה והקמת האוניברסיטה בירושלים ושגשוג התקוות הלאומיות שלנו, פעלו עלינו באותם הימים לא מעט גם עצם שבתו של בלפור בתוכנו, התהלכו בינינו, הדרת קומתו הזקופה, ראש־השיבה שלו, בת־צחוקו הנלבבה וכל הידידות ששפעה ממנו כלפי כל מפעלנו. ואף אנחנו מצדנו הרגשנו, כי גם בלפור שמח ביחד אתנו על המראה ועל כל המראות. רוח אביב נשבה מסביב והאצילה גם עלומים לתואר הישיש הנפלא, כאילו נותן ההכרזה קבל גם מאתנו בשכרו נחת־רוח ושכר מצוה, שהוא התשלום היחידי לעושי הטוב. מ. גליקסון במאמר “ליום בוא בלפור”, המוקדש לבואו של בלפור, הגדיר יפה על עמודי “הארץ” את הרושם הכללי, באמרו:

“מתוך שמחה והתרגשות יוצאת מגדר הרגיל מקבל היום הישוב העברי בארץ־ישראל, על כל חלקיו ומעמדותיו, מפלגותיו וזרמיו, את אבי ההכרזה ההיסטורית מיום שני לנובמבר 1917, את הלורד ארתור ג’ימס בלפור. ולשמחה זו מצטרפים מרחוק מיליוני יהודים בתפוצות הגולה. יש הרגשה בלבבות: חג לנו היום, ואין פירושו של חג זה הפגנה פשוטה של הצבור, המבליט את רצונו ואת שאיפותיו. אף אין עיקר מהותו ספוק צורך טבעי שבלב להביע לאדם־המעלה את רגש הכבוד והערצה, שעם מכיר טובה רוחש לו על מפעלו. שמחתנו זו על בקורו של בלפור בא”י יש לה יסודות נפשיים עמוקים יותר. השם בלפור נעשה לנו סימן וסמל מהפכת־חיים פנימית, סימן הקצור לנקודת־מהפך היסטורית, לערכי־חיים וליחסי־חיים חדשים.

הכרזת בלפור נעשתה לא רק גורם פוליטי מכריע בגורלה של המולדת ותנועת־המולדת של עם ישראל, היא נעשתה לרבים מאתנו גם מוטיב נפשי־תרבותי להתחדשות־יסודות להרגשת־חיים חדשה.

יקרה וחשובה וחביבה לנו הכרזת בלפור לא רק מפני שסוללה את הדרך הפוליטי למפעלנו, אלא גם, ובעיקר, מפני פעולתה המוסרית. היא השרתה שלום בינינו ובין עמי־העולם, היא נתנה דמות ובטוי ליחס חדש אלינו, ליחסים חדשים בינינו ובין אחינו האדם.

כי הנה קללתה הגדולה של הגלות היתה זו, כי נכרתה מלבנו האמונה באדם, ברצונו המוסרי ובעליתו המוסרית. ראינו את עצמנו מנודים ומוחרמים מכל משפחות האדמה, הפקר לאינסטינקטים קדומים של אחרים, לשנאה פראית ומטמטמת שלהם. אף הדרישות היסודיות של יושר לא נראו חובה לבריות ביחס אלינו. זאב היה האדם ליהודי, ועל קרקע צחיח זה גדלו המיקרובים של כפירה והרס. נפשנו, הערה והרגשנית מזו של כל עם אחר בעולם, הורעלה מאטמוספירה זו של בוז ושנאה, שאין לה תקנה. אטמוספירה זו גדלה את הכפירה היהודית המיוחדת במינה, את הספקנות של לעג מר ואת החמרנות ההוללה, החוטפת ונהנית מן העולם הזה על אפם ועל חמתם של ‘בעלי־הבתים’ צרי־העין, והיא שגדלה גם את רוח המהפכנות וההריסה, הזורע אבדן וכליה סביבו וחותר לערער יסודותיו של עולם חוטא ואכזרי. דרך אנושית־מוסרית, דרך של חיוב ובנין, למלט את נפשנו מאותה אטמוספירה מורעלה. אף בשעה שהתעוררה בישראל תנועת התחיה הלאומית על אדמת המולדת העתיקה, עדיין לא השתנו יחסי העמים אלינו, עדיין היתה תולעת הספק והכפירה באדם אוכלת את הלבבות. עברו עלינו עשרות שנים של התאמצות אנושית־מוסרית נהדרה, עמל לא־אנוש עמלנו ומשנה עבודת פרך עבדנו לבנות הריסות דורות ולהחיות שממות שנות־אלפים, נלחמנו מלחמה קשה בטבע עז קשה ומסרב, נלחמנו בנפשנו, בהרגלי־דורות, בנטיותיהם של אני־אויר ועבדי גלות, לב חדש בראנו לעם, תקוות חדשות ושאיפות חדשות נתנו בלבו, ואף־על־פי־כן נשארנו בודדים ומנודים כשהיינו; היינו ונשארנו חרפת־עמים. עמי אירופה, יורשי רומא הגאיונים, לוו אותנו גם בדרכנו החדשה העתיקה, בפתגם הלעג, שחקק האויב הרומאי על שער הנצחון שלו: ‘יהודה שבויה, יהודה המנוצחת’… והנה סוף סוף הגיעה לנו קרן אור מן המערב, הכרזת בלפור היתה שביב האור הראשון, שבקע את חשכת־הדורות, היא שפרצה את הפרץ הראשון בחומה הבצורה של משפטים קדומים.

מצפונה של אירופה זה שמכס נורדאו שלנו הניף עליו שוט זעם ולעג מר – התעורר בפעם הראשונה ביחס אל עם ישראל ומצא את מבעו בבלפור ובהכרזתו ההיסטורית. הכרזת בלפור הסירה את חרפת הדורות מעלינו ועוד יותר – מעליהם. בפעם הראשונה נעשה מעשה מדיני רב לכפר את עוון הדורות להשיב לנו את זכותנו האנושית־היסודית, את זכות־הקיום, את זכות־המולדת, הכרזת בלפור השיבה כבוד לישראל, ואולם היא השיבה לו גם את האמונה באדם; היא הכשירה את הקרקע ליחסים חדשים בינינו ובין עמי העולם, היא השרתה שלום בינינו ובין אחינו האדם".

אכן, נכונו לנו בהחלט הדברים, כי אנו הרגשנו בבלפור בעיקר את המניע המוסרי שבהכרזתו, אם גם לא נתעלמנו כל עיקר מכמה נמוקים מדיניים אחדים, שהשפיעו בוודאי על עצם ההכרזה. אבל בבלפור עצמו הרגשנו בחוש־הריח המוסרי, המיוחד ליהודים, את המניע הנפשי בעיקר, את התעוררות המצפון של העולם הנוצרי. וכעל בא־כוחו של המצפון הנוצרי שנתעורר הבטנו על בלפור מרחוק, ועל אחת כמה ראינוהו בכך, משהסתכלנו מקרוב בתארו האישי הנלבב. כי הוא הנהו, כדברי בעל המאמר “בואו של בלפור” (י. לופבן, “הפועל הצעיר”, ו' ניסן תרפ"ה) “היחידי בין רבוא רבבות מיליונים של גויים מימי יולינוס אפוסטטה עד היום הזה, אשר הודה גלוי בזכויותינו ונתן להן תוקף חדש אקטואלי על ידי התחייבות פוליטית מפורשת, שתשלומה חל תיכף; והוא היה היחידי בכל הדור המביש הזה, שמצא בשעת חירום גדולה מלה של תנחומים להעם העברי, שיש לה משקל עתידות בפסיכולוגיה של העמים ואשר הגיעה עדינו כבשורת פדות מעודדת מתוך ים המשטמה וממזימת הכליון אשר מסביב”.

בכ“ט באדר תרפ”ה בא בלפור לארץ־ישראל בלויתם של ויצמן וסוקולוב. למחרת בואו, בטרם נח מטלטולי־הדרך, השתוקק לראות נקודה ישובית חקלאית והלך ל“קרית ענבים” בקרבת ירושלים. מכאן ואילך, במשך חמשה־עשר יום, שהוא בלה בארץ, ראינו את הזקן הולך למסעותיו בלי הרף. הוא השתוקק לראות הכל בעיניו. סייר כמה וכמה נקודות ישוביות, בקר מוסדות רבים. בכול התבונן. בכל מקום הביע את דברו המעודד, הרווי תקוה ואמונה במפעלינו, בהדגישו תמיד את הערכים הרוחניים, אשר מהם ישאבו אדם ועם כוח ועצמה, אשר הם הנופחים רוח חיה ויוצרת במפעליהם של בני־אדם והם המאירים להם את הנתיבות החדשות. בקרית ענבים אמר, כי “החקלאות העברית בארץ־ישראל עוקרת מן השורש את הדבה שטפלו על היהודים, שאינם אוהבים עבודת־אדמה; ואף אילו היה שמץ של אמת בדבה הזאת, הרי אשמים בזה אבותיהם של אלה המטילים עליכם את האשמה הזאת”. בראשון לציון אמר, כי “אין הוא יכול להתחרות עם ידידו הברון רוטשילד בציוניות, שכן רוטשילד הנהו הרבה ותיק ממנו במקצוע זה, ואולם אף הוא, בלפור, הנהו ציוני מלפני ‘הכרזת בלפור’, ואגב בקש לתקן טעות אחת, שרשה הגזמה, הזוקפת את כל ענין ההכרזה על שמו בפרט ועל חשבונה של ממשלת אנגליה בכלל, שהרי לאמתו של דבר ההכרזה היא בת אופי בין־לאומי”.

מרכז לחג בלפור שימשה מובן תל־אביב, העיר העברית הראשונה, שקבלה את האורח הנעלה ברוב פאר והדר. רחובותיה המו מרוב עם. בקרבת הסימטה, המובילה אל הבית בשדרות רוטשילד, בו התאכסן בלפור, עמד משמר־כבוד. בית העיריה היה מקושט בסרט “ברוך הבא”, מואר באותיות־אש. מעל בית “הקלוב של הציונים הכלליים” התנוססו המלים: “אם תרצו אין זאת אגדה”. אותיות־האש “יחי בלפור” ותמונות בלפור האירו מעל החלונות של משרדים, חנויות ובתי קפה. סדרנים, פרשים ורגליים, שקדו על הסדרים בעיר. כל החנויות, בתי החרושת ובתי־הספר נסגרו ביום זה. אלפי אכרים ופועלים מהמושבות הסמוכות באו לתל־אביב, להשתתף שם בחג הגדול. בקורו הראשון היה בגימנסיה “הרצליה”, שבה נוכחו באי־כוח כל המוסדות והמפלגות. מ. דיזנגוף, ראש העיר, שמסר לאורח את כתב־התעודה על הבחרו לאזרח הכבוד של העיר העברית הראשונה, אמר בנאומו הנלהב:

"אדוננו הלורד!

במשך אלפים שנה מתענה עם ישראל בכל ארצות פזוריו ועיניו נשואות אל הארץ, אשר ממנה הגלה בחזקת היד. הארץ הזאת, ארץ ישראל, היתה לו תמיד סמל כל הקדוש והנעלה, כי על כן בה נולדה האומה ובה יצרה את שפתה, דתה דברי ימיה. תחת שמי התכלת האלה חיו מלכינו, שופטינו ונביאינו, אשר הטיפו לאמונה באל אחד, לאהבה ואחוה בין האנשים ולשלום אוניברסלי בין העמים. בכל ימי גלותנו שמרנו בלבנו רגשות אהבה ואמונה למולדת ההיסטורית הזאת, אשר בה קשורים כל נימי נפשנו הלאומית ולעולם לא פסקה התקוה של שיבת ציון. בכל תפילותינו לאלוהי ציון ובכל רחשי לבנו היותר אינטימיים העלינו תמיד את ירושלים וא"י על ראש שמחתנו ותוגתנו.

ככה רחפנו במשך דורות בין צער הגלות והרדיפות ובין חלום הגאולה ושיבת ציון, עד שנשמעה בשורת התחיה והגאולה בישראל והעם התעורר מקצה העולם ועד קצהו לשוב ולעלות למולדתו ההיסטורית, לבנות את שממות הדורות וליתן ניר לו ולבניו כל הימים בארץ אשר נשבע ה' לאבותיו לתת להם.

ובחלקך, לורד נעלה, עלתה הזכות ההיסטורית להיות בין מבשריה וסוללי מסלותיה של בשורת התחיה הלאומית של עם ישראל. שליח נאמן לעמך הנאור, המחבב את כתבי הקודש ומוקיר את נביאיהם ולמלכך האציל, הדורש שלומם וטובתם של כל העמים החוסים תחת כנפי דגלו – דגל בריטניה הגדולה, הכרזת לעולם כולו את הכרזתך הנעלה, הכרזת בלפור ההיסטורית, אשר קיימה בידינו לפני עמים ממלכות את זכותנו האנושית־הלאומית הגדולה, זכות המולדת.

ועתה הנה דרכו רגליך על האדמה הזאת, הנערצה בקדושתה לכל העמים ועיניך תחזינה את הארץ אשר השמה מאז בהתאבלה על בניה, והנה היא שבה לתחיה עם בניה־בוניה, וכל המקומות אשר נאחזנו בהם שבו ויחיו בזעת אפינו ובמסירות־נפשנו ויציצו ויפרחו בכוח נעורים כבימי קדם, וידעת כי לא לשוא היתה הכרזת־בלפור, לא לשוא היו נצחונותיו המזהירים של הצבא האנגלי, אשר שחרר את הארץ מתחת עול התורכים, לא לשוא הוא המנדט הבריטי, אשר אסף את שבי הגולה תחת כנפי ממלכה נאורה. יהי איפוא בואך אל הארץ הזאת ברוך לנו ולדורותינו עד עולם.

הנה תקום ועלית על הר הצופים אשר בירושלים עיר האלוהים, ופתחת שם בעוד ימים מעטים את היכל המדע, את האוניברסיטה העברית הראשונה, אשר שעריה יהיו פתוחים לבני עם ועם, כבית התפלה לכל העמים, אשר בנה שלמה מלך ישראל על הר המוריה, אשר ממנה תצא תורה ודעת ויחד עם מיטב קניני המחקר האנושי ישמעו בה גם דעות הנביאים בשפת הנביאים – ויהי יום זה ברוך ומבורך להיסטוריה, יום אות לתקופה חדשה, תקופת אורה מן המזרח, אשר שם בלפור יזהיר בה כשם כורש המאיר ממגלות התנ"ך מימי קדם.

אשר בך, הלורד, תקוים ברכת הנביא מאז:

'הרעיפו שמים מעל ושחקים יזלו צדק!

תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד!'

ואשר גם לך יאמר אלוהי עולם יוצר ההיסטוריה:

‘אני לפניך אלך והדורים אישר!’

זאת הברכה הנתונה לך בשם העיר החדשה תל־אביב, אשר התפתחותה המהירה התחילה עם הכרזת בלפור והיא משגשגת כעת מיום ליום ומושכת אליה חלק גדול של העולים. אין קץ לשמחה, שאנו שמחים לראותך, לורד נכבד, בתוכנו. ובשם תל־אביב זאת הנני מביע לך תודתנו העמוקה על הכבוד שכבדתנו בבקורך זה. כל הקהל הגדול הזה, המתפרץ להביע לך את הערצתו, חדור רגשי אהבה ותודה לאיש־המדינה הגדול, אשר הציב לעמנו את זכותו ההיסטורית ופנה דרך לפניו לשוב למקור מחצבתו ולארץ מולדתו.

בתל־אביב, כמו בכל מושבות ישראל בארץ, תוכל לראות את פרי המרץ וההתלהבות, אשר אחינו מוכשרים להשקיע בענפיה השונים של העבודה האנושית, שהם רק ניתנים בתנאים מתאימים של חופש וחיים עצמיים. ומתוך ברכת תודה לך, לורד נאור, אנו תושבי תל־אביב, רואים צורך לעצמנו לכתוב את שמך, הרשום כבר באותיות הזהב בתולדות העולם הנאור בדברי ימי עם ישראל, גם על דפי תולדות ימי עירנו הצעירה. מועצת עירית תל־אביב החליטה על כן לקרוא בשם בלפור את אחד הרחובות החדשים, הנבנים בעירנו, העיר העברית הראשונה אשר בארץ ישראל המחודשת, לבחור אותך עם זה כאזרח נכבד לעיר תל־אביב. הואיל־נא, לורד נכבד, לכבדנו ולקבל את התואר הזה, ויהי־נא שמך זה לגאון ולתפארת לנו ולבנינו עד עולם, אשר אבות לבנים יספרו על אזרחנו הגדול, האזרח הנכבד לעיר תל־אביב, לורד ארתור ג’ימס בלפור. היה־נא ברוך אדוני, יסוכך עליך אלוהי ישראל באברתו, ילוה־נא אותך זכר בקורך זה אצלנו, זכר אהבתנו ותודתנו העמוקה כל ימי חייך, כשם שלא ימחה זכר בקורך מלבנו כל הימים".

הלורד בלפור קם ואמר בין יתר דבריו:

"ודאי תאמינו לי, רבותי, שאין אדם באולם – ופחות מכל יכול אני להיות אדם זה – שישמע מה שנאמר כאן מבלי שיתעוררו בו רגשות עמוקים, רגשות אישיים והם כאלה המפליגים הרחק מגדר אישי – מרחקים רבים אל העבר – הרחק אל חוף העתיד.

רבים ועמוקים היו רגשותי, שנתעוררו בלבי לשמוע דבריך, אדוני ראש העיריה. אתה ואזרחי העיר הזאת עשיתם לי את הכבוד הגדול ביותר שיכול אדם לזכות לו. עשיתם אותי לאזרח חפשי של העיר הכבירה והפוריה הזאת, ונתתם לי שם עולם בקראכם את שמי על אחד מרחובותיה היפים. ברם, האמינו לי, כי מלבד אותות חיצוניים אלה של רצון טוב וחבה, ריקורדים אלה של יחסכם שצוינו, אם יש לומר כן, על הנייר ובזוית של רחוב, הרי אני מרגיש בכל נימי נפשי את היחס השופע בלבותיכם פנימה ונכנס ללבי. אתם בני העיר הצעירה הנאה הזאת יכולים להבין עד כמה עמוקה אמונתי בציונות. הנה גם העיר הזאת שרק 14 שנה עברו עליה, שהתקדמותה האמתית והעיקרית היא עוד יותר מאוחרה, שכן באה אחרי השלום ואחרי שהכריזו הממשלות האבירות כל אחת בפני עצמה וכולן יחד על זכותכם הלאומית, משמשת אות מופת לעתידה של הציונות.

דברתם על התקוות הנצחיות של עם ישראל בנוגע לארץ ישראל. שותף אני לכם בתקוות אלו ובאמונה זו. כמוכם אני מחכה ומתפלל לתחיה כבירה של עבר רחוק וכביר. להתחלת פריחתם של מפעלים חדשים, שבעצם יהיו המשך לאשר היה – התפתחותו של עבר. בדברי ימי העולם עתידים עוד היהודים ליטול חלקם, ועוד יותר ממכסת חלקם, בהתפתחות האנושיות".

 

פרק י"ב: נאום היסטורי ביום היסטורי    🔗

גולת־הכותרת לבקורו של בלפור בארץ הוא בלי ספק נאומו המזהיר, זה המשא לעמים, אשר נשא ידיד עם ישראל ביום פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. קשה לתאר את ההתרוממות, שהקיפה במעמד זה את אלפי השומעים, אשר הקשיבו לדברי בלפור ברגש רב. זה היה יום מכובד, יום התקדש חג גדול לעם ישראל במרומי הר הצופים, יום בו נראה כאילו נתגשמו חזיונות ימים מקדם. המונים מבני הישוב והמוני יהודים מכל תפוצות הגולה מלאו ביום זה את ירושלים, העיר הנצחית. כשלושת אלפים איש חבשו את ספסלי־האבן של האמפיתיאטרון הגדול, שנבנה על מגרש הר הצופים. קרוב לארבעת אלפים איש עמדו צפופים וקהל בן אלפים הצטופף מחוץ למגרש. אורחים מכל ארצות תבל באו הנה ברגש. על הבימה בנשיאותו של ח. וייצמן ישבו בחירי הישוב העברי בארץ, חברי הועד הפועל של ההסתדרות הציונית, הנציב העליון לא"י, סיר הרברט סמואל, הנציב העליון למצרים, הגנרל אלנבי, באי־כוח הממשלות, שליחי אוניברסיטאות ואנשי־מדע מכל חלקי־תבל. בלפור הופיע בגלימת־ארגמן בעלת הכנפים הרחבות, כולו עוטה הוד, עטרת־זקנה והדרת־חכמה בפניו, עיניו מפיקות נדיבות אצילות אל מול ים הראשים, פורש כפים לעברים, כשולח את דברו המלכותי לאפסי תבל. לעתים הוא צועד צעדים אחורנית. הנה הוא מפנה ראשו אל ההרים ושואג כארי. דומה היה לגבור אגדיי או נסיך־קדומים. לאור השקיעה ולקול תשואה נשגבה התחיל בלפור את נאום־הפתיחה שלו ואמר:

"אדוני היושב ראש, הוד מעלתו, גבירותי ואדוני!

תרשו לי להודות לכם על קבלת הפנים החביבה שערכתם לי זה עתה. הלואי והיה ביכלתי לדבר עליכם עברית. אולם עליכם להסתפק בלשון שגורה בפי יותר, ומקוה אני, שאינה זרה לגמרי לכל אלה שיש לי הכבוד הגדול לדבר אליהם. ועתה, גבירותי ואדוני, מה הוא הדבר שכנס יחדיו אספה רבת־עם זו, אנשים מכל חלקי העולם מדברים לשונות־אֵם נבדלות ורחוקות זו מזו מאוד, שנתאספו פה כולם לשם מאורע היסטורי כביר ומיוחד במינו בארץ, אשר בה אסוציאציות היסטוריות מציפות את הזכרון בכל שעל ובכל פסיעה שתפסעו, מצפון לדרום או ממזרח למערב? גבירותי ואדוני, לא המחזה הנהדר המשתרע לפניכם, אלא ההכרעה שמאורע זה מציין תקופה כבירה בתולדות העם, שעשה את א“י זו הקטנה מקום זריעתן של דתות גדולות, העם שגורלו האינטלקטואלי והדתי התחדש בדורנו מבחינה לאומית, ושישקיף אחורנית אל היום הזה שאנו חוגגים, כאחד מאבני הציון הגדולות בדרכו העתידה. לפני רגעים אחדים הזכיר לי אחד מידידי, שמן המקום אשר אתם יושבים עליו, יכולים אתם לראות את המקום המדויק שבו נכנסו בני ישראל בפעם הראשונה לארץ המובטחת להם. ספרתי דבר זה לידיד שני והוא מצדו העיר לי, שמן ההר הזה, מהר הצופים, נהל מהרסה הרומאי של ירושלים את המצור, ששם קץ לאותו הפרק הגדול בדברי ימי העם היהודי. כלום יכולים לבחור מקום יותר נאה מזה? ממנו יכולים לראות את ראשיתה וממנו אתם יכולים לראות את סופה או, שנחשב לסופה, של האומה העברית, של קשר האומה העברית עם הארץ שנתנו לה שם תפארת. ובכן, התחילה תקופה חדשה. מאמץ תרבותי כביר בארץ ישראל, שהקיץ עליו הקץ לפני מאות שנים, עומד להתחדש בביתה הקדמון של האומה. איני מניח אף לרגע, כי דלל מעין התרבות העברית במשך הזמן שעבר בין חורבן ירושלים וגרוש התורכים מארץ זו. לא לא! התרבות לא נפסקה, אולם היא נתפזרה. זאת לא היתה תרבותו של העם העברי, החי בתוך הגבולות המסורתיים של הארץ אשר פאר את שמה כל כך. זה היה מאמץ מיוחד של עדות מיוחדות, אנשים נבדלים, אנשי־מדע מפורדים, תיאולוגים בודדים, פילוסופים יחידים, מפוזרים ומפורדים בכל חלקי הארץ הנושבת. הם הכניסו את חלקם בהתקדמות הציביליזציה העולמית. חושבני שטעות עמוקה היא לחשוב, כי בני הגזע היהודי לא הכניסו את חלקם המלא ביותר בהתקדמות המדע, בטפוח התרבות האנושית בעולם כולו. ברם, אם כי עשו זאת כשהם מאוחדים בהכרה, הרי היו מפוזרים בדיעבד מבלי יכולת לרכז, כשם שירכזו מעכשיו, כך מקוה אני, את הגניוס הלאומי המיוחד שלהם – לכל אומה יש לה הגניוס הלאומי שלה – לרכז את גניוס הלאומי שלהם במפעל הכלכלי שבאמת הוסיפו עליו בעבר, ורבה אמונתי ותקותי שבעתיד יסייעו לו עוד יותר. עובדה מופלאה זו היא שנותנת את החשיבות המיוחדת למעמד הנוכחי. עובדה מפליאה זו היא שגרמה שנהיה עסוקים עכשיו בסיגול המתודות של המערב והצורה האוניברסיטאית של המערב למקום אסיתי ולחנוך שיתנהל בלשון מזרחית. הרי זה אכספרימנט חדש. זה לא נוּסה עוד לעולם בתנאים מקבילים מבחינה כל שהיא לאלה, שבהם אני עומד ומדבר עליכם, גבירותי ואדוני. לא אבחין באותות הזמן, אלא אם לא טעיתי מאוד בגניוס של העם היהודי, הרי כבר נחתם גורלו של האכספרימנט הזה להצלחה גמורה. לא רק בני הגזע היהודי, אלא כל הלוקחים חלק בתרבות הכללית של העולם, יש להם יסוד לברך את עצמם. גבירותי ואדוני, בדברי בבטיחות ובאמונה כזו, אל תחשבו לרגע, שמזלזל אני בערך המכשולים אשר יקומו בלי ספק בדרך הד”ר וייצמן והוד מעלתו או ממלא מקום הד“ר וייצמן וממלא מקום הוד מעלתו, בתפקיד העומד לפניכם. אל תחשבו, שאני מזלזל בקשיים המתגלים בהכרח בדרך כל מפעל גדול, וביחוד במפעל הכביר שאתם כולכם מעונינים בו. אני לא אבוא למנות את פרטי המכשולים, הקשיים המעשיים, שבהם יצטרכו לעסוק מיסדיה ומנהליה של אוניברסיטה זו. שאלת הלשון היא, כמובן, הראשונה להתעורר בלב אדם בגשתו לפרובלימה זו. אמנם, הלשון העברית לא היתה לשון מתה מעולם. אכן, עד הזמן האחרון לא היתה לשון מסוגלת להרבה צדדים של ההתפתחות המודרנית. זו היא לשון נפלאה. הנני אומר כך בעזות, אף על פי שאין אני יודע עברית, הנני אומר כך מסבה זו, שהעמים המדברים אנגלית נתחנכו על התרגום האנגלי לכתבי הקודש העברים. ושאותו התרגום הוא אחד האוצרות הספרותיים הגדולים של כל המדברים בלשון האנגלית בלא הבדל דת ובלי השקפה על ערכו ההיסטורי של התנ”ך העברי. אם יודעים הם כל שהוא בלשון הגדולה שהם יורשיה, הרי יגידו לכם כולם, בלי יוצא מן הכלל, שתרגום התנ"ך העברי לאנגלית הטביע את חותמו הספרותי העמוק על כל התפתחותה של זו, אשר בתוצרתה הספרותית אינה שנית במעלה לשום לשון, בשום דור. ועכשיו, מה תרגום מעברית הטביע את חותמו הספרותי העמוק על הלשון האנגלית, על אחת כמה וכמה רשאי אני לומר, כי הלשון אשר ממנה נעשה התרגום עולה על אותו התרגום שהולידו! ברור איפוא: היהודים הם יורשים למכשיר כביר של מחשבה ספרותית, סגנון המסוגל לעסוק בכל הבחינות העליונות של ספרות המחשבה והדמיון. ברם, כלום יש להסיק מזה, שהעברית מוכשרה לשמוש מודרני? הבדל עצום שורר בין חזון ישעיהו למיקרוביולוגיה. כלום מסוגלת לשון השירה, כלום מסוגל דמיונו הפיוטי של ישראל, לעסוק בכל העבודה הלבורטוריונית, העלולה לקשור לאותו בנין שם תפארה? אני בעצמי הייתי חושב שעלולה להתקבל תשובה מסופקת לשאלה זו, אלמלא הבטיחו לי כל המומחים המוסמכים לכך, כי ביחוד, הודות לגאוניותו של אדם אחד, התפתחה לשון זו והועמדה על יסודות התפתחות, העושים אותה גמישה, עשירה, מסוגלת ומסתגלת לכל שמוש חדש, לכל גידול בעולם החכמה, ככל לשון אחרת, שפשר לבטא בה את כשרון האדם. הוסר, איפוא, לאשרנו ובהצלחה, קושי זה, לפחות.

קושי אחר שהייתי חושש לו במקצת… לא, סבורני שמעולם לא הייתי חושש לכך – אלא שאילו אנשים היו חוששים לכך – שלא ימצא המספר המספיק של המורים הדרושים לחוג כולו, לחוג החכמה האנושית, ההולך וגדל, ההולך ומתפשט. אולם חושב אני, שאלה הנאחזים בצורה מיוחדה זו של ספקנות צריכים רק להביט מה שעשו ועושים בני הגזע העברי באותם מקצועות העבודה, שלהם תקדיש האוניברסיטה שלכם את רובי כוחותיה, וכל חששותיהם יהיו כלא היו וגם הם ישַתפו את עצמם לאותו בטחון, שיש לרובכם ככולכם, ולי ביחוד, בעתיד מבחינה זו. מה שאני עומד להגיד ישמש רק דוגמה לסמכות של בני הגזע העברי באותם המקצועות המיוחדים של המדע. בשנים המעטות האחרונות נודעו שלוש תיאוריות, הנוגעות כולן במקצועות שונים של המדע, שלוש תיאוריות שעוררו תשומת לב גם בחוגים בלתי מדעיים. אין לי כל ספק בדבר, שגרמו לכמה שיחות בטלות ונבערות – בכל זאת, עשו רושם אדיר בכל חלקי העולם, בכל חברות בנות תרבות. אחת מאלו היא התיאוריה הפילוסופית הידועה בדרך כלל בשם “תורת האיבולוציה היוצרת”. מחברה הוא ידידי הא' ברגסון, פילוסוף גדול ויהודי.

תיאוריה אחרת, או מוטב לאמור, קבוצה של תיאוריות, כוללת מה שנקרא הפסיכולוגיה החדשה ומחברה הוא הא' פרויד, גם כן יהודי.

התיאוריה השלישית, המקיפה ביחוד, המקורית ביותר שבכולן, היא תורת היחסות, שהיתה רובה ככולה רכוש עבודתו של הא' אינשטיין, גאון מתימטי ומדעי ממדרגה עליונה, גם כן יהודי. אין כונתי לנטוע בלב הקהל הזה את הרעיון, שכל העבודה המדעית הגדולה בעולם כולו נעשתה ותעָשה על ידי אנשים שדם יהודי נוזל בעורקיהם. בודאי לא כן. אולם כדאי שישגיחו בכך אלה המתיחסים בספקנות לרעיון אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, המוקדשת לחקירה מדעית, – לאלה כדאי להראות על המקום החשוב שתפש בימינו הגזע היהודי בנוגע לפרובלימות התקופות ברגע זה, המענינות את משכילי האנושיות. על כן שוב נראה לי, שקושי זה אין בו כדי לגרום דאגה מרובה אף לספקנים הגדולים ביותר, או התרגשות כל שהיא אף לעצבנים ביותר.

אולם אפשר שתאמרו, גבירותי ואדוני כי עדיין יש די בקורת על מהלך המאורעות בארץ בזמן האחרון מנקודת השקפתם של הערבים, כי באוניברסיטה עברית יהיה לערבים רק תפקיד קטן ביותר, ומאוניברסיטה ועברית יוכל הגזע הערבי להפיק תועלת מועטה ביותר. אין ספק כי האוניברסיטה תהיה בהכרח עברית. אין ספק, שגם לשון האוניברסיטה תהיה עברית. אולם טעות עמוקה היא לחשוב, כי מסבה זו לא יוכלו האוכלוסים הערבים בארץ זו לקבל את חלקם המלא בתועלת, שהאוניברסיטה עלולה להביא לאלה אשר היא עובדת לשמם. עתה הלא יזכרו הערבים, כי בימים החשכים ביותר של דורות החשכה, כשנדמה, כאילו כבתה כמעט תרבות המערב, בעטין של השפעות ברבריות – היהודים והערבים הם הם שנתנו סיוע כביר בעבודתם המשותפת והמאוחדת, שניצוצות האור הראשונים האירו אותה התקופה העגומה. בימי המאה העשירית, למשל, יכלו היהודים והערבים לעבוד יחדיו, בהעדר אירופה, כלום אין יהודים וערבים יכולים לעבוד יחדיו עכשיו, בהשתתפותה של אירופה, לעשות מוסד זה לא רק לאוניברסיטה ארץ־ישראלית שממנה יפיקו תועלת אינטלקטואלית ורוחנית כל חלקי האוכלוסים בארץ־ישראל?

גבירותי ואדוני, ארץ זו כפי שכבר הזכרתי לכם, היתה מקום־זריעתן של דתות גדולות. זכותה הנצחית להכרת תודה מצד האנושיות מיוסדת על זה. ועל זה ביחוד. אולם כתוצאות הדבר נעשתה ארץ קטנה זו לגיא־סכסוכים אין־סופיים, וכוחים אין סופיים. לראות את ראשי המגדלים, הכפות, המצבות הדתיות שאין להם סוף בירושלים, הרי זוהי מזכרת מחרידה כמעט, המוכיחה עד כמה יש ביכלתם של חלוקי־דעות דתיים לפלג את האנושיות, אף על פי שאילו העמיקו בני אדם לחקור היו מוצאים, שכולם מסכימים לאותם העיקרים היסודיים וכולם שותפים לאותן השאיפות היסודיות. יודע אני, שחלוקי הדעות הכרח הם. עלינו לראותם כמו שהם, עלינו למעטם, אבל אי אפשר לנו להכחיש את דבר קיומם, ואין לנו לקוות שלא יתמידו.

אולם המאמץ הזה, המעסיק את כולנו ברגע הנוכחי, המאמץ לכונן אוניברסיטה חדשה על יסודות ראויים, מאמץ זה אסור להפריע. אין לאותם המקורות הקדמונים של חלוקי דעות, אשר פלגו לצערנו את האנושיות, להפריעו. המדע, לפחות, עומד למעלה מחלוקי־דעות מפלגתיים אלה. הוא משתנה, הוא מתנועע בימינו אלה, הוא מתנועע במהירות קיצונית. אולם בשום רגע, בשום תקופה בהתפתחות המדע לא תמצאו, שבדרך כלל הסכימו בני־סמכא כולם לא על מה שהיא האמת האחרונה, אלא מהי באותה שעה האמת הטוב ביותר שיכולים להגיע אליה. ורק מנקודת־מוצא זו מתחילה ההתקדמות יום־יום ושנה־שנה ויוצרת בסיס חדש לעליה חדשה. תורתה של אוניברסיטה מודרנית היא קשר של קימא, היא אינה גורם להתפלגות ולחלוקי־דעות בין אדם לחברו, אלא אות ברית. המדע הוא הקשר המאגד את כל בני האדם, את כל אלה שלמדו והשכילו בכל חלקי העולם. הוא בסיס משותף למחשבה, הוא נותן תקוות משותפות לעתיד לבוא. הוא מספיק אינטרסים משותפים. וכל תלמיד חכם בכל אוניברסיטה יודע שהוא בין חבריו, שלא רק אלה העובדים על ידו, אלא אנשים הנמצאים הרחק בעבר השני של כדור הארץ העסוקים באותן הפרובלימות, דנים באותם הקשיים, פותרים את אותה החידה.

מנהליכם בנידון זה, אלה העורכים את שיטתה של האוניברסיטה, אלה הסוללים את דרכה לעתיד, עשו דבר מחוכם מאוד בהחליטם, ראשית לכל, שגידולה צריך להיות מצער בערך בתחילתו, ושנית, כי כל אשר תהיה האוניברסיטה, כל אשר תנסה לעשות, יועמד על הגובה העליון ויציין את האוניברסיטה בירושלים כעומדת על שיא הפסגה של המאמץ האינטלקטואלי האנושי. אמביציה נכונה מאוד. ועוד החלטה מחוכמת, לדעתי, בתכנית שסמנו לעצמם. מכינים הם, כמובן, כשם שמבין זאת כל תלמיד חכם אמתי, כי כל תורה שלא לשמה, מדע הנרדף מתוך שאיפות של קטנות וכיעור לא ישא פרי־הלולים לעולם. אולם מבינים הם כמו כן, שתורה הנלמדת לשמה כיון שהיא נרכשת הרי היא שופעת את ברכותיה לא רק על הלמדנים אלא גם על הנבערים מדעת. המגלה חדשות במקצוע המופשט ביותר של המדע המשרת את האינטרסים החמריים של הגזע האנושי בדרכים, שבעל התגלית עצמו לא חלם עליהם מעולם, כי הם מתפתחים לאחר זמן על ידי גאונים אחרים, על ידי עובדים אחרים באותו המקצוע, ולבסוף יפיקו מזה תועלת אנשים שאין להם כל הבחנה במדע, ירויחו מזה אלה המבזים כמעט בלבם את המדע כענין לא מעשי, ושלא היו לוקחים חלק בהתקדמות הציביליזציה, אלמלא השתמשו לצרכי האדם בידיעת התיאוריות הלכה למעשה.

עכשיו משנכניס לחוג־ראותנו את שני האידיאלים האלה, האידיאל של תורה לשמה והאידיאל של מדע, כיסוד האושר החמרי של האדם, כלום תוכלו להתקדם בשיטה טובה מזו שנערכה על ידי הד"ר וייצמן וחבריו, בבחרם בתור מקצוע העבודה הראשון, שלו יקדישו את מאמציהם המדעיים, באותן ספירות־החכמה בעלות ההתקדמות המהירה, הנוגעות לבריאות האדם ולהצלחת התעשיות החקלאיות, שעליהן מיוסדים סוף סוף חיי האדם? הם סדרו את תכנית עבודתם בהתאם לכך ומאמין אני על כן שבהשגחתם תמצאו את האוניברסיטה הזאת פועלת ומגשימה את התפקיד הכפול שנמסר לה. ראשית כל, להעשיר את אוצר המדע האנושי לשמו, והשנית, להגשים למעשה יום־יום את התגליות של הגאונים אנשי המחשבה בכל מקום. בטוח אני בתוצאות מוצלחות, כי חיים אנו בדור של מהירות בלתי שכיחה בתגליות מדעיות. כשנולדתי לא היו ידועים עדיין, לא להלכה ולא למעשה, אף שמות מדעים הנזכרים בחוברת שלפנינו, אשר להם תתחיל האוניברסיטה להקדיש את מרצה הרב. ולא אגזים אם אומר, שבחיי אדם אחד נשתנתה מעיקרה כל השקפת עולמנו על הטבע. דוקא ברגע זה אחפוץ לראות ביצירתה של אוניברסיטה המבוססת על החקירה, זה הרגע המאושר, שבו תוכל ליטול את חלקה בקציר כביר זה של מדע מתפתח וגדל בכל חלקי העולם.

גבירותי ואדוני, מתוך בטחון שבמפעל כביר זה תמלא האוניברסיטה בירושלים תפקיד לא פעוט ולא פחות ערך, שכן תהא חדורת שאיפות גבוהות לא פחות ומנוהלת ביד אנשים, שאינם נופלים בערכם מאל שבכל מקום אחר בעולם. מסבה זו, מתוך אמונה עליונה בעתידה, אני מכריז עתה על פתיחתה של האוניברסיטה בירושלים".

 

פרק יג: נאום בלפור בשעת קבלת־הפנים בהנהלה הציונית    🔗

ביום 3 באפריל ערכה ההנהלה הציונית קבלת פנים לבלפור. וייצמן נאם על ערכו של בלפור בדברי ימי עמנו והגיש לאורח מגילה ובה ספרי עזרא ונחמיה. בלפור, שהיה נרגש מהמתנה, אמר את הדברים האלה:

“ד”ר וייצמן, גבירותי ואדוני, מעומק לבי אני מודה לך, ד"ר וייצמן, על דבריך הטובים, הדברים נגעו עד לבי אפילו יותר מאשר בטקס לפני יומים. כשאני בא להשוות רגע זה עם אותו רגע, רגע זה בפגישתם של אנשים מועטים בחדר קטן בערך, מתי מספר לעומת אלפים שנאספו בהר־הצופים, חדר קטן לעומת התיאטרון הגדול, שהכינות בכוח כשרונך ומרצך בתוך מסגרת מתאימה למאורע הכביר, אומר אני, כי אין לי הבטחון שאספה קטנה זו אינה נוגעת עד לבי יותר ולא תשאיר רושם עמוק יותר בזכרוני מן הכנסת הגדולה של אותו יום, האנשים שהתקבצו ובאו מארצות רחוקות ומן הטקס שהשתתפו בו כולם. אני אומר שזה נוגע ללבי יותר, מכיון שבהזדמנות זו אני עומד פנים אל פנים ומדבר פה אל פה עם אלה שעשו את העבודה הממשית במפעל כביר זה שהתחיל בלי ספק בתנאים של קושי, במצב שאפילו האופטימיסטים הגדולים ביותר ראוהו זרוע מכשולים, ואשר כעת – עד כמה שאוכל לשפוט מאותות הזמן, עד כמה שאוכל לפרש סימנים שראיתי בארץ־ישראל ומחוצה לה, – כעת צפויה לו הצלחה גדולה, כאשר לא העיז לחזות מעולם אף ציוני ותיק שבוָתיקים מן הנוכחים כאן.

אמנם, נכון הדבר שלא הייתם עושים כלום, אלמלא היו פזורים בכל ארצות העולם אנשים שינקו את תקוות הציונות ושאיפותיה עם חלב אמם. לא אתם הייתם יוצרי השאיפות הציוניות, שכן אילו הייתם היוצרים לא היה ביכלתכם לזכות באותה ההצלחה הענקית של עבודתכם. אולם אף האמביציות הגדולות ביותר, עד כמה שתהא הרגשתן רחבה, עד כמה שתהיינה רציניות וחסרות כל פניות, הרי הן – מכל דברי הימים אנו למֵדים זאת – כאפס וכאין אלא אם כן נמצאו להם מנהיגים ראויים, על מנת להגשים את התקוות הסתומות למחצה של ההמונים הגדולים אשר הם באים בכוחם. אדוני, אתם הייתם אותם המנהיגים, ועל חשבונך, ד"ר וייצמן, ועל חשבון חבריך יש לזקוף, בעיקר, את מדת ההצלחה הגדולה שזכתה לה בלי ספק השאיפה הציונית.

בראשונה דברתי אתך על פרובלימה כבירה זו לפני 20 שנה, בקירוב. דומני שהדבר היה בשנת 1906, ואותה השיחה השאירה רושם בל ימחה בזכרוני. מאותו הזמן ואילך לקחתי חלק בתקוותיך, ואולם בטוח אני, שמעולם לא העזתי לצפות – אין אני יודע עד כמה צפית לזה אתה – לא העזתי לצפות שבחיי אני, בכל אופן, יתן מהלך ההיסטוריה העולמית את האפשרות להתפתחות המפליאה שראינו משנת 1917 ואילך, התקוות הגדולות ביותר אין מצפה להן, וזאת היא אחת הגדולות ביותר.

בתשבחות, שאין אני ראוי להן כלל וכלל, תארתם את אשר עשיתי לתנועה. לא הגדלתי עשות, כאשר הואלתם בטובכם, אולם באם לא רבות עשיתי כאשר אמרתם, הרי לא היה הדבר מחוסר רצון טוב, ולא מפני שנמנעתי להשתמש בכל ההזדמנות שבאה לידי כדי לשרת את המפעל הגדול שלכם.

לפיכך איני מהסס לקבל את רחשי תודתכם על אותו המעט אשר עשיתי, זה היה כל מה שיכולתי לעשות. זה נעשה מתוך אמונה שלימה ומתוך תקוה מלאה להצלחת מפעלכם הכביר; ותקופת הזמנים כי תתן לאלה מאתנו, הנשארים בחיים, אפשרות להשקיף לאחור על התקופה שבה עשיתם, רבותי, את אשר היה חלום – למציאות, הרי יש לי הבטחון המלא, אזי בטוח אני, כי מי שישקיף לאחור על דברי ימי התקופה רבת המאורעות הזאת, יתפלא למהירותו של השנוי, אשר ידעה יכולת־המעשה שלכם, בכוח אמונה עשויה לבלי חת, לחולל בארץ הזאת.

שהִיָתי כאן קצרה היא מתוך הכרח, קצרה וטרודה, אולם אני ראיתי די, שמעתי די, להצדיק הפתעת ששון למראה המהירות, הכשרון והאומץ, שבהם הלכתם לקראת המכשולים אשר בדרככם, אתם האחראים לדבר. קשיים אלה ידועים לי למדי ונקל הדבר לכל מי שהרבה להתעסק בצרכי צבור לעמוד עליהם. אולם אתם הוכחתם, שיש בכוחכם לעשות בכל קושי מבלי להסיח מעולם את הדעת מן המאמצים הגדולים של הפרובלימה בשלימותה. אתם הוכחתם סגולות מעשיות אלו במדה המגבירה את בטחוני, שחלומותיכם הנשגבים לא רק שלא האפילו על הענינים ולא הקהו את המרץ שבו, רק בו, אפשר להגשים שאיפות מעשיות כבירות, אלא שחלומותיכם אלה שמשו השראה עליונה, שהגניוס המעשי שלכם מוציא מן הכוח אל הפועל. אתם הגשתם לי מגילה ובה פרשת העבודה שעשו אבותיכם לפני 2300 שנה בגאולה הגדולה מגלות בבל. זאת היתה מדרגה נחוצה בדברי ימי העם העברי, זה היה צעד כביר ומפואר בדברי ימי העם העברי. אולם אני תקוה ואמונה, כי המפעל אשר אתם עושים בו יזכה לתוצאות יותר מתמידות אפילו, וייצור הופעות אינטלקטואליות ומוסריות בנות השפעה יותר מתמדת ומבורכת על התקדמות האנושית מאשר ניתן לראשונים הגדולים, שעלילותיהם כתובות במגילה הזאת.

זאת תקותי ותפלתי. רבותי, יכול אני להבטיחכם, כי העין הטובה, שבה קדמתם את פני היום, נגעה בעמקי לבבי כתרועות המונים העצומים שאתם נפגשנו כולנו לפני יומים. המאורעות בירושלים לא ימחו מזכרוני לנצח. בכל לבי אני מודה לכולכם על החבה היתרה שנודעה לי מאתכם".

 

פרק יד: שאר נאומי בלפור    🔗

במשך ט“ו יום, שבלפור שהה בא”י, התאמץ האורח לראות בעיניו את הכל, עד כמה שאפשר, לבוא במגע עם חוגי אנשים שונים, לסייר את כל הנקודות ביהודה ובשומרון, בעמק ובגליל. כידיד מסור הקשיב והתבונן, נכנס לפרטי־פרטים, חקר ודרש. על הנאומים והברכות, שנאמרו לכבודו, בנקודות־ישוב שונות, השיב בנאומים חמים, מלאים התבוננות ואהדה נפשית למפעל הציונות בארץ. לעתים נשתאה לראות, עד כמה חדר האורח במשך ימים קצרים לפרטי דברים ופרובלימות, הנהירים רק לאנשים הנתונים בתוך הענינים. ביחוד מענינים אותם הפרקים בדבריו, שבהם בן האומה הזרה מיטיב לחדור לתוך המניעים הנפשיים של העבודה החלוצית של בוני הישוב, אשר לכאורה אפשר להמליץ עליהם, כי זר “לא יבין זאת”. דומה כאילו היסודות האידיאליים, שהמדינאי הוגה־הדעות חפש תמיד בכל סדרי החיים והפעולה האנושית, ניגלו לו ביחוד במלוא בהירותם על גבי השטח הקטן של ארצנו. מרוב התפעלות דבר אף הוא דברי שיר. וייצמן וסוקולוב לווהו בסיורו את הארץ. אנו נותנים בזה כמה מהנאומים האלה, האפיָניים יותר לגבי בלפור האידיאליסטן.

נאום בלפור בתכניון בחיפה

"גבירותי ואדוני,

במלים מעטות מאוד תרשוני לעשות נסיון, עד כמה שיהא רחוק מן השלימות, להביע את הרגשות, שבהם שמעתי את שני הנאוּמים הנמלצים שנשמעו רק עכשיו. בשמי ובשם הידידים המלוים אותי, מבקש אני בכל לב להודות לנואמים, ולא פחות מזה להודות לקהל, שבודאי לא יעלה עליו כל קהל אחר, שנאמתי לפניו מעולם מבחינת ההתלהבות הנלבבת.

גבירותי ואדוני, זאת היא הכנסת הגדולה השניה של היהודים אשר נתכבדתי לנאום לפניה מעל בימה, הקשורה במוסד חנוכי רב ערך. לפני ימים מועטים זכיתי לפתוח פתיחה רשמית לאוניברסיטה העברית בירושלים, כעת יש לי כבוד לנאום מעל היציע של מוסד חנוכי גדול אחר, העובד עבודה של ממש ועומד לעבוד יותר ויותר מיום ליום מתוך הרמוניה עם זה שביהודה. ביחד מותר לומר, שיש בהם משום מחוג שלם להשכלה גבוהה. האוניברסיטה בירושלים, המוקדשת לכל הנעלה והמשובח ביותר בתלמוד תורה וקנית דעת, והמוסד הטכני הגדול הזה שמחובתו ותפקידו יהא זה להגשים, הלכה למעשה, את הדעת, שאנשי מדע צוברים מיום ליום, למלא שליחות גדולה לאנושיות בכל חלקי העולם, ואין שליחות אחרת בשום מקום שבעולם, שתהיינה צפויות לה תוצאות נותנות־תקוה יותר, ובודאי שתוצאות נותנות־תקוה יותר לא תצמחנה. שני המוסדות האלה, הקשורים וכרוכים כל כך זה בזה, נבדלים בדרכיהם ונבדלים במטרתם. וכשאני מתבונן במחזה הנהדר המתגלה מכל עבר, אין אני יכול להשתחרר מן הרעיון, כמה עצומים ההבדלים הפיסיים בתוך מחוגתה של ארץ היסטורית וכבירה זו. אין מחזה שיוכל להרהיב את העין יותר מזה שראינו על הר הצופים לפני ימים מועטים, מחזה שחבק בזרועותיו מאורעות כבירי ערך ביותר, עלילות מפוארות ביותר, טרגדיות עמוקות ביותר של הגזע היהודי. המחזה היה רב־התפארת!

כעת אני בא אל המחזה, שאיש לא יתארו כמדכא, ואין עין כה מוכה בסנוורים, שלא תעמוד על יפיו העדין והמצודד. שניהם מקומם קבוע להם. שניהם ימלאו, כשם שהטבע הפיסי ממלא, את שאיפות העתיד על זכרונות העבר. בשניהם אנו צופים אל הזכרונות, מלאי רגשות מעורבים, אולם לעתיד אנו צופים בלא רגשות מעורבים, אלא בהרגשה של תקוה בהירה, מוחלטת וצרופה.

נשיא הועדה היהודית הואיל בטובו להביע את התקוה, שחיי יארכו דים, עד שאראה בהתקדמותה של עדה זו. ההתקדמות שאנו רואים בעינינו, הרי היא באמת כל כך מזורזת, עד שעוד בחיי אני יכול לקוות לראות נמל מלא סחר עשיר עם כל העדות הגדולות מערב, שארץ ישראל השפיעה עליהן השפעה רוחנית כה עמוקה וכה מתמדת. גבירותי ואדוני, מי יתן וזו תתמלא. אנוכי ראיתי את בירתכם הקדושה, משקיף אני כעת על המקום, שעתיד להיות אחד השוקים החשובים ביותר שלכם, ובין שני אלה אושרתי לראות, מה גדולה התקדמותה של אותה העבודה החקלאית הכבירה שכבר הפריחה מדבר במקומות רבים כשושנה, ושעתידה להתפשט בלי ספק על פני כל המישור המשתרע לפני.

גבירותי ואדוני, מודה אני בכל לבי לשני הנואמים על מדברותיהם הנמלצות והנלבבות, ומעומק הלב אני מברך את העדה העצומה הזאת, הכנסת הגדולה הזאת שאני נואם לפניה. מברך אני אותם ואת בניהם עד דור אחרון, שיראו בהתקדמות המהירה והמתמדת של אותו פרוצס ההשבחה, שכבר בשנים המעטות האלה זכה בהתקדמות מצוינה כל כך, ועינינו הרואות.

גבירותי ואדוני, תודתי נתונה לכם!"

נאום בלפור בנהלל

"גבירותי ואדוני,

חושבני, שרבים מכם לא יבינו את אשר אני משיב על שני הנאומים רבי־הענין, שתורגמו זה עתה בשבילי ע“י ידידנו ד”ר וייצמן. עלי להגיד, ששני הנאומים גם יחד יש בהם כדי לעודד. ידידנו מר סוקולוב, שבהזדמנויות מרובות כבר נטל על עצמו לתרגם לקהל העברי את הנאומים, שהיה לי העונג לנאום במקומות שונים בארץ, אולי יואיל בטובו לתרגם את דברי אחרי.

שמענו שני נאומים: האחד על ההיקף הכללי של התנועה, כפי שהוא מתבטא ביחוד במושב זה המיוחד, השני על מטרותיו של המושב עצמו. וכפי שאמרתי זה עתה עשויים שני הנאומים לעודד במדה יתרה את כל אלה הצופים מתוך התענינות מרוכזת ורבת־תקוה אל התנועה הכבירה המתחוללת בארץ הזאת.

הדין וחשבון שניתן לנו זה עתה על מה שהיה מושב זה, לפני שעבר לרשותם של המתישבים הנוכחים, ומה שהוא כעת, יש בו כדי לעודד הרבה מאד. הוגד לנו, כי עדה מבורכת זו עלתה רק לפני שלוש שנים על הקרקע, שהיתה אכולת קדחת במדה כזו, עד שלא ערבים ולא גרמנים, ולא כל עדה אחרת, העיזו להתישב עליה, וכי אלה שעשו את הנסיון היו מוכרחים להסתלק ממנו תוך הרפתקאות נוראות. נפלא הדבר לחשוב, כי קן־תחלואים זה נעשה כעת למרכז של בריאות וברכת עבודה, והוא עתיד להיות למופת לכל יתר המושבים שבמחוז ולכל שאר המושבות בתוככי ארץ־ישראל.

אין רצוני לדון בענינים הידועים לשומעי יותר משהם מחוורים לי. אולם חייב אני לומר, בנוגע להערה אחת, שהעירו כאן על הדין וחשבון של ועדת־המנדטים, כי אני עצמי לא קראתי את הדין וחשבון, אבל שמעתי בקורת חריפה מאוד, שנמתחה עליו. ברם, אני בטוח, שדין וחשבון זה הנהו נותן שבח נעלה ביותר למושבות היהודיות, כי אחד הדברים המסופרים בו הוא, שאלה העובדים את האדמה הזאת לוקחו מתוך מעמד, שאין לו ידיעה בעבודות חקלאיות. מאמין אני שבאמת היא זאת. וכלום יש שבח נעלה מזה לאיזה ישוב שהוא, לאיזה חבר אנשים שהוא, להגיד, כי אחרי שהתחנכו בתנאים אחרים לגמרי, הוכיחו, על אף כל, כוח הסתגלות כזה, מרץ כזה בעבודה, הבנה כזו בתנאים חדשים, שבהם הוטל עליהם לעמול, עד כי במשך שלוש שנים היה ביכלתם להפוך מדבר נגף זה למחוז החקלאי המתרונן, שאנו רואים כעת מסביב לנו? ואילו הייתי מתישב יהודי, הייתי מראה על אותו דין וחשבון כעל השבח נעלה ביותר, שאפשר היה ליתן לעמי ולגזעי.

ללא כל תועלת היא לאשר בעין זעומה, שהאומה הישראלית מסורת ארוכה של אומה עירונית תלויה מאחוריה, והילכך אין לנסות את כוחה לעולם בעסקי חקלאות, בה בשעה שאין לכם אלא לפקוח את עיניכם ולראות הוכחה מכרעת לדבר, שהעם היהודי, יהא חנוכו מה שיהיה, נושא ברגע זה בהצלחה מרובה אותה השאלה עצמה של הגאולה החקלאית לקראת הנצחון. מושב זה משמש אחת הראיות המכריעות ביותר לאותה הנחה.

ברכתי מיסדים ולכל המסובים כאן להצלחה הבולטת הניכרת של מושב זה. מצטרף אני לשני הנאומים הראשונים באמרי, כי ההצלחה שזכה לה מושב זה במשך שלוש שנים היא סימן ברכה להצלחת התנועה כולה, שבה אני מאמין כי תעשה את הארץ הזאת בית־מולדת לעם היהודי בכל המובנים".

נאום בלפור בבלפוריה

"גבירותי ואדוני,

מכל הבחינות הרי הזדמנות זו מענינת היא ביחוד. ראשית, נודע לי, שעשיתם את הטקס הנוכחי לחנוכתו הרשמית של מושב זה, הצעיר עוד, אלא שהברכה כבר מצויה בו. די בזה בלבד להיותו יום זכרון. הרי זה נמוק אחד. והוא טוב ביותר. אולם אסיפה זו מעלה על הדעת ממילא עוד כמה דברים. שמעתי שמאמציכם נעשו אפשריים הודות לסיועם הנדיב של היהודים היושבים באמריקה, ושעדה פורחת זו נתחיבה לאין ערוך ליהודים היושבים במרחק 3000, 4000 או 5000 פרסא מן הארץ, שאבות אבותיהם יצאוה לפני שנות מאות כה רבות. חייבים אנו להם, חייבים אתם להם, כולנו אסירי תודה להם. בטוח אני, כי יעלוז לבם לנדיבותם שהראו ביד כה רחבה ופתוחה, כאשר יראו את פירותיה, כאשר יראו כמה סייעה נדיבותם להגשמת האידיאלים היקרים בעיניהם. עלוז יעלוזו – כמוני כידידי כאן – למפעל המפליא, שנוצר מתוך מזיגה של חריצותכם ונדיבות לבם, במקום שרק לפני שנים מעטות היה מדבר שממה.

גבירותי ואדוני, בהזדמנות זו ניתנו לי אותות שנים לטוב לבכם. אחד מהם הוא דמות תבניתה של בלפוריה לעתיד לבוא, זמן רב לפני שהצעירים כעת יגיעו לשנות העמידה, ולפני שאלה יגיעו לשנות הזקנה. מעריץ אני לא רק את האינציאטיבה שיצרה את בלפוריה הקיימת כעת, אלא גם את ראית הנולד, במחשבה תחילה והחלטה מסוימה, שתכנית זו, הצופה למרחוק, מבטיחה לעתיד. עם תבנית זו לעיניכם הרי אתם יודעים לשם מה אתם עמלים. עם תבנית זו לעיניכם. הרי אתם מרגישים שעמל יומכם עושה מה שהוא יותר מהספקת צרכיכם היום יומיים אתם מרגישים, וזכותכם היא להרגיש, שאתם עסוקים בעבודה אטית ומתמדת לבנין עדה, שתהיה לגאון לכל אותם האנשים הבונים את בלפוריה לפי התבנית הזאת, בין שהם שולחים לכם את עזרתם מחופי אמריקה הרחוקים, ובין שהם בונים בעמל כפיהם והחלטתם המתמדת במקום עצמו. הרי זה רעיון מעודד מאין כמוהו. ויש בו כדי למשוך את לבו של כל אחד משומעי. אולם היקף יותר רחב מזה, מעוף מחשבה רחב אפילו מזה, נתפתחו באדריסות שזכיתי לקרוא זה עתה, אם כי לא ירדתי עדיין לעמקו של התרגום האנגלי. האדריסה שבחלקה אני משמש לה לנושא, היא החביבה ביותר, המהנה ביותר – מנקודת ההשקפה שלי – היא שתתמיד ביותר בזכרוני. ברם, לא זה נותן חשיבות בעיני לאדריסה של הועד הלאומי, אלא העובדה שעינו מקיפה את כל שדה הפעולה הציונית. אין ספק בעיני שכל אחד מכם כשהוא לעצמו מרבה להגות באידיאל הגדול של הציונות, אולם עבודתכם הממשית, העבודה האישית העצמית שלכם, צריכה בעיקר להגשים את הסכימה שנתגלמה בתבנית זו. מאושר אני לחשוב, שהועד הלאומי, בהשקיפו על המאורעות החיים בלבות רבים מאתנו, ובודאי שהם חיים בלבבי אני, רואה מתוך קורת־רוח את ההרמוניה הכללית, ההתלהבות הבלתי פוסקת, שבה הצטיין כל צעד וצעד שלהם. שטות תהא זאת לאדם, שעשה זמן כל כך קצר בארץ, להציע את המסקנות של נסיונו האישי כאילו יש להם חשיבות עמוקה לחוקר החפשי. אולם זכותי היא לאמור, כי לאחר שבקרתי מקומות רבים בארץ, לאחר שראיתי מושבים רבים, בימות מרובות לפעולה נמרצה של העדה היהודית, אחרי שהייתי בירושלים, קבלתי ראיות ברורות לדבר, שהיהודים בארץ הזאת אינם חדורים, אם יש לומר כך, שאיפה עוורת לאידיאל סתום, אלא, להפך, יש להם המושג הבהיר ביותר כיצד להחיש את ההתקדמות היהודית בארץ הזאת. הם לא רכזו את מבטם לצד החמרי בלבד – עם כל החשיבות שיש ליתן לצד הזה בכל עדה של אנשים חיים – וכן לא התרכזו בצד הרוחני והמופשט בלבד, בטפוח תלמוד־תורה, שאין ליחס להשפעתו התכופה חשיבות יום יומית. הם הבינו שיש למזג את שני האידיאלים יחד, ובפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר הטכני הגבוה שראיתי אתמול. שני המוסדות מצד אחד זקוקים לשווי־המשקל, ואמנם, שווי־משקל זה ניתן להם במאמצים תעשיתיים וחקלאיים גדולים כאלה, שאתם, גבירותי ואדוני, הטלתם על עצמכם.

המפעל כולו עושה עלי רושם של סכימה ערוכה במחשבה תחילה ע"י אנשים שלא תעו מני דרך בעוז החלומות האידיאליים שלהם עצמם, וכן לא הסיחו את דעתם מן הבחינה המעשית הכללית, מתוך דאגות וחששות יום־יומיות של עמל יום־יום. התמזגות זו היא הנותנת אותו האידיאליזמוס הממשי, שבו תלויה הצלחתה של התנועה הזאת; מפני שאני רואה במפעלים כאלה של בלפוריה, ביחסי בלפוריה למושבים שבסביבה, את העבודה המשותפת שבין מושב למושב. את ההכרה הפנימית בכל מושב שהוא עובד עם השאר לשם מפעל כביר אחד, כולם בהנהלת אנשים, שאינם מסיחים את הדעת לעולם מן הענין הרוחני והחנוכי הנעלה, הרי התמזגות זו היא, שבה אני רואה ערבות בטוחה להצלחה השלמה, שבסופה לבוא. ובטוח אני, שבמרוצת הזמן עוד יראו אנשים הרחוקים מארץ־ישראל בתכלית, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת מסורות לאומיות, כי בחלומם של אלה המתכוונים לייסד את הבית היהודי בארץ־ישראל – והמייסדים אותו כעת – הונחל נצחון כביר, נוסף לנצחונותיה של התרבות האנושית,

גברותי ואדוני, תודתי נתונה לכם".

בלפור בדגניה, בטבריה ובראש־פנה

את יומו האחרון בארץ־ישראל בלה בלפור בדגניה, בטבריה ובראש־פנה, שם נשא ויצמן נאום־פרידה לכבוד בלפור והאורח עבר את גבול הארץ ביום 7 באפריל בדרכו לדמשק.

בראש פנה

"גבירותי ואדוני למותר הוא לי להגיד לכם, שקבלתי בתודה רבה את הדברים הטובים כאן בפי אחד החלוצים של המושבה הגדולה הזאת. אחת מהערותיו נרשמה במוחי ביחוד. הוא אמר, שהפוליטיקה הבין־לאומית, הכלולה בהכרזת בלפור, מוליכה בדרך השלום והרצון הטוב. בטוח אני בהחלט, שהצדק עמו. ישנם אנשים בעלי כוונות טובות, החושבים את ההפך מזה; כסבורים הם, שפוליטיקה זו ודאי שתביא בעקבה, אם אמנם אין זו מטרתה, ודאי שתגרור אחריה, אומר אני, את הדגשת ההבדלים הקיימים, ויצירת הבדלים, שכמעט לא היו במציאות לפני כן. כסבורים הם, שהפוליטיקה הזאת סופה להביא לידי פירוד בארץ־ישראל. עוצמים הם את עיניהם מראות את רישומייה העולמיים של פוליטיקה זו בעולם כולו, רישומים שנזכרו בנאום אשר שמענו זה עתה; ובעוד שהם עוד עוצמים עיניהם מראות את רישומיה העולמים של פוליטיקה זו, הריהם מזיינים את עינם בזכוכית מגדלת לכל מקרה קל שבקלים, שהם דומים לראות בו סימן לכך, שהפוליטיקה הזאת תביא לידי התנגשות בין חלקי האוכלוסין השונים. עוורים הם בראשונה, ונבערים מדעת בשניה, וביקור אחד בעדה הזאת, ביקור מעין זה, שהיה לי הכבוד לערוך היום, היה מוכיח להם כמה רחוקים הם מן האמת כשהם אומרים, שהערבי והיהודי אינם יכולים לעבוד שכם אחד בארץ, שבה הם יושבים יחד. ודאי שטעות היא בידם, והכרתי הפנימית היא, כי לא רק היהודי אלא גם הערבי, לא רק הערבי, אלא גם היהודי, ישקיף לאחור על התקופה, שעברה לאחר ההכרזה, ויעיד, שמאותו זמן ואילך התחילו גידולה ועשרה של הארץ הקטנה הזאת, שהיא כה נודעת לתהלה בדברי ימי העולם, ושנטלה חלק כזה בהתפתחות האנושית, וכי ההכרזה תביא לארץ הזאת רוח של הרמוניה, שלא ידעה הארץ במשך זמן כה ארוך. זאת היא דעתי, ושמחתי לשמוע את הבטוי הנאה שנתן לה הנואם.

מודה אני לו על הדברים שאמר. מודה אני לכם על תשומת הלב, שבה קבלתם את אשר אמר. התרשוני לסיים באמרי, כי הראשית החדשה, שבאמת יכולים אנו להתחיל את מנינה משתים שלוש השנים האחרונות, לא רק עומדת ליתן לנו את המושבות החדשות, שראינו צצות לעינינו בארץ ישראל, אלא היא עומדת להוסיף תקופת ברכה חדשה למושבות הראשונות, שהיו נלחמות על קיומן בתנאים קשים ביותר, מתוך נסיון להגשים את רוח הכרזה.

גבירותי ואדוני, תודתי נתונה לכם".

נאום הפרידה של הד"ר וייצמן

“ימי בקורך בא”י היו ימי חג לכל הישוב העברי בא“י, ימי מנוחה, שהיינו ראויים להם אחרי שנות עמל ועבודה קשה. אנו הזמנו את הלורד בלפור לארץ־ישראל כדי שיראה בעיניו, כיצד אנו מגשימים את ההכרזה ההיסטורית שלו, אולם יחד עם זה נמנענו להשפיע עליו באיזה אופן שהוא ונתנו לו את האפשרות שיראה הכל ויוכח איך אנו עובדים למרות כל המכשולים המרובים והעצומים העומדים על דרכנו להגשמת מפעלנו הגדול. ואני בטוח שכל מה שראה הלורד במשך ימי שהותו בארץ הראה לו, כי אנו מוכשרים לעשות בא”י דברים כאלה, שלא היינו מוכשרים להם כלל בגולה.

ההפגנה הנהדרה והגדולה, שנערכה ע"י הישוב העברי עם בואו של בלפור לכל מקומות הישוב העברי בארץ, היתה נחוצה על מנת להראות לעולם כולו ולנו לעצמנו, כי מסוגלים ומוכשרים אנו לקומם מחדש את שממות הארץ הזאת עד שתעלה כפורחת.

ברגע הנוכחי אנו מרגישים כולנו כי נכנסנו לתקופה חדשה, שתהיה הרצינית ביותר בדברי ימי הציונות. עד עתה היו פעולותינו בא“י מוגבלות ומעכשיו מתחילה הפעולה הרחבה. התקופה שקדמה לנו, תקופת החלוצים, היתה רק הקדמה למה שיבוא עתה. הגדלת העליה בחדשים האחרונים מראה שעתה החל העם לבוא בהמוניו לא”י. מקודם היו באים רק מאות אחדות מדי חודש. עכשיו באים אלפים. רק באניה ‘אסיה’ בלבד, שהגיעה היום לחוף חיפה באו בבת אחת כאלף ומאתים איש. במשך חודש מרץ נכנסו לארץ כשלושת אלפים וחמש מאות איש, ואני מקוה כי המספר הזה עוד יגדל במשך החדשים הקרובים ואני גם בטוח כי יעלה בידינו לקלוט את כל העליה הזאת בלי קשיים מרובים.

הד“ר וייצמן עובר לדבר על שאלת היחסים בין היהודים והערבים ועל עתידה של א”י בין ארצות המזרח. אינני רוצה להיות מנבא עתידות, משום שמספר הנביאים בא"י הוא כל כך גדול עד שיקשה עלי להתחרות בהם. אבל לא אטעה, אם אומר שעוד יבוא יום, והוא אינו רחוק, כי כל בני הארץ יוָכחו לדעת, כי העליה ופעולות היהודים לבנין הארץ יש בכוחם להביא אך טובה ותועלת להתפתחות הארץ. מתנגדינו מאשימים אותנו בכוונות רעות כלפי שכנינו ואומרים, שאנו רוצים לקפח את זכויותיהם.

אולם, רבותי, תוכלו להגיד על העם העברי מה שתגידו, אבל דבר אחד לא תוכלו להכחיש, כי העם העברי הוא בעל זכרון חזק ואותו העם היה במשך מאות בשנים ‘זקן המעונים’ בעולם ושסבל הרבה יותר משסבלו עמים אחרים מהעוֶל ואי־הצדק בעולם, הוא לא יעשה עוֶל לעמים אחרים אף במה שהוא, בבואו לבנות את ארצו ולקוממה משממות הדורות. תוכלו להיות בטוחים ששום דבר לא יעשה על ידינו בארץ נגד האינטרסים והזכויות של עמים, דתות ואומות אחרות. משם שהוכחתנו העמוקה היא, כי עתידה של מדינה קטנה זו וכמו כן עתידן של הארצות השכנות לה במזרח תלוי הרבה ביחסים הידידותיים ההדדיים שבין כל העמים. ואני בטוח שאם רק יניחו את היהודים והערבים בלי מתווכים, אין כל ספק שהם ימצאו את הדרך לחיי שלום ואחוה בארץ הזאת.

גדול וחשוב הוא עתידה של אותה הארץ הקטנה שהעם העברי קבל על עצמו לבנותה מחדש. כשמסתכל אני בעתיד רואה אני והנה ארץ זו ממלאת תפקיד גדול ונעלה בדברי ימי התרבות האנושית. אני חוזה בעיני, שארץ זו תהיה גשר בין המזרח והמערב כעין בלגיה של אסיה, שעיר הנמל שלה חיפה תהיה אנטוורפן של המזרח הקרוב.

מה שנוגע לעבודתנו בארץ יכול אני להגיד לכם רק זאת: אנו נמשיך את עבודת הבנין שנטלנו על עצמנו, ושום מכשולים ומעצורים אין בכוחם להפחידנו ולעכב בעדנו מלהמשיך את עבודת היצירה שלנו. אנו באים לארץ הזאת לא בתוקף איזה חסד כי אם בתוקף זכותנו הגדולה, שכל העמים הכירו בה, מבלי לקפח גם את זכותו של מי שהוא אחר.

אדוני הלורד בלפור – אני בטוח שנסיעתך בארצנו היתה נסיעת תענוג גדולה (הלורד בלפור מביע אותות הסכמה) ובהפרדי ממך כעת, בשעה שאתה מתעתד לעבור את גבולות ארצנו ולשוב לארצך, אני מביע רק את צערי הרב שהערבים לא הבינו להשתמש בשעת הכושר הגדולה והחמיצו את ההזדמנות שהיתה בידם לבוא אליך ולהציג לפניך את דרישותיהם. אני בטוח שאיש לא היה שומע להם יותר ממך ושום איש לא היה יודע כמוך לפזר את כל הפחדים והחששות שלהם הטבעיים והמלאכותיים גם יחד.

ועתה, אדוני הלורד, בעזבך את ארצנו, תלווה אותך בדרכך לא רק ברכתו של הבית הלאומי העברי בא“י, כי אם גם ברכתו הגדולה של ה’הינטרלנד' של הבית הלאומי העברי, הלא הוא העם העברי הגדול המפוזר בכל תפוצות הגולה. בטוח אני, כי אם תסקור על ימי הנסיעה שלך בא”י תראה, כי היו ימים אלה גם בשבילך וגם בשבילנו ימי עונג וברכה".

מכתב פרידה לד"ר וייצמן

מסג’רי מריטמס 10 באפריל 1925

ד"ר וייצמן יקירי.

אין אני יכול להניח, שנסיעתי לארץ־ישראל תסתיים מבלי שאודה לך, ולאלה העובדים אתך, על ההזדמנויות שניתנו לי לראות בהתקדמותו של המפעל הגדול, שכולנו מעונינים בו מעומק לב.

גולת הכותרת של בקורי כולו היתה, כמובן, פתיחת האוניברסיטה בירושלים. המעשה היה יחיד במינו והטקס הנהדר (לשבחה של ההסתדרות שלכם) היה ראוי לכך. אולם ידעתי גם ידעתי, כי במצבה הנוכחי של ארץ־ישראל, גם השאיפות האינטלקטואליות והמוסריות הנעלות ביותר, אם לא תסמוכנה על התפתחות חמרית מתאימה, יכולות להצליח רק למחצה. ועל כן אשיש אל גיל, כי היתה לי ההזדמנות לראות במו עיני, מה גדולה היתה במשך מספר השנים האחרונות התקדמותן של המושבות היהודיות, הישנות והחדשות, הצצות ועולות מקצה הארץ ועד קצה. אין אני ממעט דמותם של הקשיים המונחים לפניכם. אולם אני תקוה ובטחון, שכל שנה המתחדשת עלינו תראה ענינים אינטלקטואליים עם ברכה חמרית מתפשטים בכל פינות הארץ, ותלוום ותטפחם העבודה המשותפת והידידותית של כל תושביה.

בלפור

 

פרק טו: יחס הערבים לבלפור בזמן בקורו בארץ־ישראל ובסוריה    🔗

ידעו נא הכל, כי השמים והארץ יחלופו ואף מלה אחת מההצהרה לא תשתנה, על אף כל חלופי התנאים והממשלות ועל אף כל המחאות וההפגנות של הערבים.

(מדברי בלפור בעתון “העולם הישראלי” בבירות).

תקיפות אפיו של בלפור המדינאי העשוי לבלי חת, מתבלטת במדה לא מעטה בסיורו הנועז, שעשה לעת זקנה בארצות המזרח, אם כי שמו כבעל ההכרזה הלך לפניו ועורר נגדו תרעומות ושסויים מצד מסיתים ונרגנים שבין הערביים. והיו גם עתונים אנגליים, שנבאו להתפרצות מהומות בקשר עם בקורו בארץ־ישראל. לא חסרו גם איומים מפורשים ומרומזים נגד הבקור הזה. הנה, למשל, פסקאות מעטות ממאמר מלא שטנה וארס, שנתפרסם בעתון היפואי “אל־גזירה”. שבו נאמר: “מחר ישען בלפור על מקלו, יתגבר על חולשתו ויכוון את פעמיו לפלשתינה הערבית בחברת רבנים יהודים; מחר תעגון ספינתו של בלפור וחבריו במימי פלשתינה הערבית ורגליהם תדרוכנה על אדמת העתיד וירדו כאורחים נכבדים של ממשלת הארץ; מחר יעמוד בלפור הנוצרי על הר הזיתים ויזיק לנצרות מעל אותו ההר, שמעליו באה הנצרות לפני תשע מאות ואלף שנה; מחר יעמוד בלפור האנגלי על הר־הזיתים ויגרום רעה לישו הנוצרי ולבני עם ישו ולמוחמד ולבני עם מוחמד ולמזרח, לבני המזרח ולבני האנושיות; מחר יעמוד בלפור היהודי על הר הצופים ויחנך בנוכחות עם רב מן היהודים את האוניברסיטה של היהודים או את הבית הלאומי של היהודים; מחר יתור בלפור את פלשתינה הערבית וידרוך ברגליו על אדמת פלשתינה הרוויה דם ערבים; מחר יתור בלפור בעמקי פלשתינה הערבית וינשום את אוירה ויאכל מחלבה ומדבשה וישתה ממימיה וממשקאותיה בלי כל בושה מפני אוכלוסי פלשתינה הערבית ומאללה”.

ועוד, ועוד, כתוב שם בנוסח זה, המדבר גבוהות ובשפלות לבנטינית. העתון הנ"ל מיעץ אפילו לערבים להכריז ביום בואו של בלפור שביתה כללית ובטול עבודה. “מוטב לו לבלפור שלא יבוא לפלשתינה” כתב עתון אחר. ברוח זה כתבו שאר העתונים הערביים בארץ־ישראל וכמה מהם במצרים. ואכן, הועד הפועל הערבי הכריז שביתה כללית, שלא עלתה כל עיקר ושלא באה עליה ההסכם מצד חלק גדול מתושבי ארץ־ישראל. כך, למשל, שלחו ערבי המחוז רמלה באי־כוח ובידם אגרת־ברכה לקבלת פני בלפור, בעברו דרך תחנת רמלה. ובדרך כלל עברו יום בואו של בלפור לארץ וכל ימי שבתו בה בשקט גמור. הממשלה המצרית שלחה ציר מיוחד לפתיחת האוניברסיטה בירושלים; קבוצים ערביים שונים בסביבות המושבות העבריות הודיעו לבלפור באגרות־ברכה, שהגישו לו, כי הם רוצים לחיות בשלום עם כל הגזעים בארץ. השייך אבו־חסיין, אחד מראשי הבדואים בסביבות ראש־פנה והשיך מוסה אל אלג’ירי, ראש שבטי המערבים, בקרו את בלפור והביעו לו את תקותם, כי “אף להבא יוסיפו הבדואים לחיות ברֵעות ובאחוה עם היהודם שכניהם”.

ואולם דוקא בסוריה, שבלפור הוזמן לשם מטעם הממשלה הצרפתית, הוכנו נגדו בעזרת מסיתים חשאיים, הפגנות־איבה, ומשמר מזוין נצטרך לשמור כל הלילה על המלון בעיר דמשק שבו התאכסן בלפור. וכפי הידיעות שנתקבלו משם השליכו המפגינים אבנים בחלונות המלון, והאורח נצטרך לברוח אל האניה מבלי שראה את העיר. ההפגנה המפתיעה הזאת נגד בלפור, שהיה אורח השלטונות הצרפתיים בסוריה, הרעישה את דעת הקהל באירופה ונתנה פתחון־פה לחלק מהעתונות האנגלית להאשים לא רק את המפגינים, אלא גם להטיל מדת־מה מהאשמה על המזמינים… שלא פזרו את המפגינים.

ברם, בלפור עצמו, כמדינאי רב־נסיון, לא נתן חשיבות כל־שהיא להפגנות ממין זה, המתארגנות על פי צו שמאחורי הקלעים ושאינן מבטאות לחלוטין את דעת הקהל הרחב ולא את רצונם של האוכלוסים ההולכים בתום, כפי שאנו רואים ממכתבו של בלפור, שנתפרסם לאחר המאורעות בדמשק בהעתון “העולם הישראלי” המופיע בבירות בתשובה לה' אליהו בירותי.

הלורד בלפור כותב:

“קראתי ברצון את תרגום המכתב הגלוי ששלחת אלי מעל עמודי “העולם הישראלי”, והנני מודה לך בעד הערכתך את עבודתי. עלי להעיר לך, כי ההצהרה הידועה בשם “הצהרת בלפור” לא ניתנה על דעת איש אחד, כפי שחושבים רוב תושבי פלשתינה, סוריה והלבנון, ולא על דעת האומה האנגלית לבדה, אלא היא מביעה את דעת הממשלות שחתמו על החוזה בוירסיליה. ידעו נא הכל כי השמים והארץ יחלופו ואף מלה אחת מההצהרה לא תשתנה, על אף כל חלופי התנאים והממשלות ועל אף כל המחאות וההפגנות של הערבים”.

“כשהייתי קורא באנגליה את העתונים המתנגדים לציונים הייתי חושב שמאה למאה מערבי פלשתינה הם שונאי היהודים הכי מושבעים, אבל לאחר שבקרתי בא”י רק עכשיו והתראיתי שם עם משלחות ערביות מושלמיות ונוצריות שונות, שחלקו לי כבוד, השתתפו בקבלת הפנים שסודרה לכבודי, באו לדרוש בשלומי ונוכחו בחגיגת הפתיחה של המכללה העברית ושלחו לי מברקי ברכה מרובים, נתברר לי שהענין הוא להיפך וכי רוב התושבים בא“י (חוץ כמובן מאי־אלו קיצונים האוהבים לצוד במים עכורים לשם הנאתם הפרטית ועניניהם האישיים) חיים בשלום ומנוחה עם אחיהם היהודים, עובדים יחד עמהם להרמת הארץ והחיאתה ומשתדלים להביא את שני העמים לידי התקרבות. אלו הן עובדות אמתיות, שראיתי בעיני במשך שהותי בארץ הקדושה”.

“שביתתם של ערבים אחדים, המחאות, ההפגנות, ההתקפות וכדומה, כל זה לא עשה את הרושם שקוו לו על דעת הקהל באנגליה בפרט ובאירופה ובאמריקה בכלל, ולא הביא שום תועלת לשאלת הערבים, כי אם שמש אות חותך ונשק חדש והוכחה ברורה, שהערבים אינם ראויים לעצמאות ולשלטון עצמאי וקנה־מדה לנפשיותם, תרבותם ולהשכלתם”.

“אם הנלהבים הערבים בא”י רוצים להלחם עם הציונים ובציונות ולרכוש את אהדת העולם והערצתו לעקביותם ולזריזותם, עליהם רק להשתמש באותו הנשק הלבן, שמשתמשים בו היהודים כדי לרכוש את הארץ הקדושה ולהלחם עם תושביה. כשאני משתמש במושג ‘נשק לבן’ אני רוצה לאמור, שאם היהודים בונים מכללה בירושלים צריך שהערבים יבנו מכללה יותר גדולה ויותר יפה ממנה. כשהציונים מקימים בתי־חרושת שונים בארץ, צריך שהערבים יעשו כמוהם. יש ליהודים בתי־ספר, מושבות, חברות למסחר, לתעשיה ולחקלאות בכל המקומות בארץ, ישתדלו שיהיה לערבים יותר טובים מהם".

“אם אש מלחמת ההתחרות הזאת תתפשט בארץ־ישראל, היא תהפוך אותה לארץ התקדמות והתפתחות כארצות אירופה, ארץ זבת חלב ודבש לתושביה מבלי שום הבדל דת וגזע, מפני שהתחרות כזו תביא לידי זריזות ואהבת ההקרבה העצמית ואז יהיה עתיד בארץ, עתיד פורח בשביל הערבים והיהודים, והחיים ישובו למהלכם הרגיל ושני העמים יהיו כעמים במולדת אחת”.

מכאן ואילך עוברת תקופה בת ארבע שנים, שבה בלפור מופיע מזמן לזמן, באתגליה ובאתכסיה, בכל הזדמנות, כמליץ ישרה של התנועה הציונית, עד המכתב הגלוי האחרון, שנתפרסם לרגל מסקנותיה של ועדת החקירה בחתימת בלפור, סמוטס ולויד ג’ורג.

מכתבו האחרון של בלפור לטובת ההכרזה

אנחנו, חברי הקבינט של המלחמה, אשר נטל על עצמו את האחריות להכרזת בלפור לפני שתים־עשרה שנה ולפוליטיקה של הבית הלאומי לעם ישראל, עוקבים בחרדה גדולה אחרי המצב בארץ־ישראל. אנו נמנעים מחוות את דעתנו על מאורעות אבגוסט, שועדה מיוחדת מעיינת בהם עכשיו. אבל תהיינה מה שתהיינה תוצאות החקירה וההחלטה של הועדה הזאת בדבר האחראים למאורעות הללו – דעתנו היא שהמפעל שאנגליה קבלה על עצמה בסוף מלחמת־העולם אינו מתגשם באופן רצוי.

הכרזת־בלפור מחייבת אותנו לנהוג על־פי פוליטיקה מסוימת, והמנדט על ארץ ישראל שנמסר לנו הטיל עלינו חובות אדמיניסטראטיביות חשובות, אבל סבות, שאינן ברורות עדיין, שמו מכשולים על דרכי השלטון ועל הגשמת כל הפוליטיקה הנזכרת.

בשים לב למצב זה, אנו מבקשים את הממשלה למנות ועדה מוסמכת, אשר תחקור את שאלת המנדט במלואה ואת אופן הגשמתו.

ואשר לועדה הנמצאת כיום בארץ־ישראל, הרי סמכותה מוגבלת לחקור ענינים מסוימים. דעתנו היא, כי לאחר שיתקבל הדין והחשבון של ועדת־החקירה, יש לערוך מיד חקירה נמרצת בשאלות העיקריות הנוגעות לפוליטיקה ולאדמיניסטראציה. ההתחייבות שקבלנו עלינו היא ברורה וגלויה. אבל כדי למלא את ההתחייבות הזאת להלכה ולמעשה יש להכניס שנוי גדול במכונה האדמיניסטראטיבית.

מנוי הועדה שאנו מציעים אותה יחשב להכרזה בפני העולם, שבריטניה לא רפתה בהגשמת התפקיד הקשור בכבודה, ויהיה בו בזמן הבטחה ליהודים ולערבים כאחד, שהממשלה תתקן את המגרעות, אשר ימצאו בשיטה השוררת כיום.

על החתום: א.ג‘. בלפור, סמוטס, לויד ג’ורג’.

 

פרק טז: מותו    🔗

בלפור מת ביום 19 במרץ בשנת 1930 בן 82.

עוד כמה ימים לפני מותו הרגיש את קצו הקרֵב. הוא הלך למות בלי פחד. דעתו היתה צלולה עד גסיסתו. כל הלילה האחרון שכב בעינים פקוחות, שקוע, כנראה, בעמעומי־זכרונות. לפני עלות השחר שאל בקול לחש את האחות, אם כבר בא הקֵץ. זו הניעה בראשה. בלפור חייך ובקש לקרוא למקורביו שעמדו בחדר הסמוך. לאחר כך אמר: “קראו לקולטמן!” זהו המשרת, ששימש את אדוניו במשך שלושים שנה. משבא אמר לו בלפור: “לחץ את ידי!” עיני קולטמן זלגו דמעות. הגוסס לחש לו: “היה שלום, ג’מס, הנני מודה לך בעד כל מה שעשית למעני!”

כל הלילה האחרון ניגנו, לפי מבוקשו של בלפור, בחדר הסמוך את ניגוני בַּך ובטהובן, כי הנגינה היתה תמיד שעשועיו של המדינאי הגדול הזה. עם עלות השמש יצאה נשמתו העדינה של בלפור האציל. הקרנים הציפו את חדר המת, כי כן צוה בלפור החי לבלי להגיף את התריסים בחדרו.

הלויה נערכה, לפי צואת המת, בצניעות רבה כאצל בני דלת העם. עגלת־כפר פשוטה הובילה את ארונו של המת, עליו רשומות המלים: נולד בשנת 1848; נפטר בשנת 1930, למולדתו בסקוטלנד. רק הקרובים והמקורבים ביותר למשפחת בלפור לוו את המנוח לבית־העולמים. ששה מהעובדים הזקנים שבאחוזת בלפור נשאו את הארון מהכנסיה.

בשעת האזכרה בכנסיה ניגנו לא את מרש האבל, אלא את המוסיקה הנשגבה של בטהובן. המקהלה שרה “הללויה”.

ההסתדרות הציונית באנגליה שלחה זר־פרחים לקבר בלפור בויטינגהם. על הזר כתובת:

“לידיד הגדול ביותר של העם העברי”.

והועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל אמר במברק־האבל שלו: “נא למסור למשפחת בלפור, שהישוב העברי שבארץ ישראל מתאבל על מותו של גדול אישי אנגליה ויוצר ההכרזה על שיבת עם ישראל לארצו. שם הלורד בלפור ינון לנצח בחיי עם ישראל בארץ ישראל”.

 

פרק יז: אחרי מות בלפור – דברי־הערכה בישראל ובעמים    🔗

כביר היה רושם מותו של בלפור בעמים, על אחת כמה בישראל. כל העתונות העולמית הקדישה להמנוח הגדול מאמרי־הספד והערכה, שבהם הָכתר בלפור בשם “אחד המדינאים הגדולים ביותר, שקמו לאנושיות בדורות האחרונים”. והעתונות הישראלית שבכל העולם קשרה הספד מר על בלפור, ידיד עם ישראל. בארץ ובכל תפוצות הגולה נערכו אזכרות־אבל לכבוד המנוח. בעלת חשיבות יתרה היתה האזכרה, שנערכה ביום א' באפריל באולם אלברט־הול בלונדון ושראשי נואמיה היו: ד"ר ח. וייצמן, לורד מלצ’ט, ל. ס. אמרי, מיניסטר המושבות לשעבר ואחרים. אישים חשובים רבים, מבין המדינאים והמלומדים שבכל העולם, הריצו לאזכרה זו את אגרות־האבל שלהם.

בפרק זה הננו נותנים רק קטעים מעטים ממה שנאמר במאות עתונים ובאספות־עם, בכתב ובעל־פה, על בלפור בימים הראשונים לאבל בלפור, שמהם אנו למדים, עד כמה עורר מדינאי גדול ויקר־רוח זה רגשות הערצה בקרב חוגים שונים בארצות כל העולם.

דברי הספד בבית־הנבחרים הבריטי    🔗

מקדונלד

כל אלה, שעמדו עמו בקשרי־קרב, לא הכחישו אף פעם את הערצתם לגבי מנהיג זה. וכי מי היה יותר ממנו מחונן בכשרונות? וכי מי היה חרוץ ממנו? וכי מי יכול היה להתחרות עמו במהירות התנופה? מי כמותו היה שש לקראת ריח מלחמה, ומי יכול היה כמותו להמית מתנגד בשפת־חן?

הוא היה סמל המתינות: בעל עין יפה, סקרן, מחבק עולם, איש התרבות העמוקה. זו היתה אישיות, היושבת על אפיקי החכמה; תמיד רעננה; תמיד בדרך־הנדודים לקראת דעת חדשה. ואולם גם דרך־הנדודים שלו היתה רפודה שטיחים. לורד בלפור היה מדינאי נלבב, איש האינטרסים הרבים, מנהיג המפלגה, מטרה להתקפות נסערות – ולעולם לא איבד את אישיותו בפעולתו. מדיניותו היתה פילוסופיה, תכסיסיו היו תכניות שכליות. הוא עצמו היה אנושי במדה עילאה. רוחו היתה כה ערה וכה תאבת־דעת, עד שהשנים לא הטביעו עליו את חותמן. בן פ' היה כבן כ'.

אי אפשר לנו עכשיו לעשות אפילו נסיון של סיכום לשרותו הגדולה. במשך 50 או 60 השנים האחרונות מלא תפקיד בכל תנועה של חיינו הלאומיים. ומשהגיע לגבורות וכבר חי מעל לענינים, ובהשקיפו על הכל בשלות זקנים, השפיע עוד יותר מלשעבר על חיינו הצבוריים. פעולתו לטובת חבר־הלאומים היא יסוד מוּסד למוסד זה. כתב־ידו היא כתב־הקודש במגילת־החופש, המתנוססת עכשיו מעל לדומיניונים שלנו. על רבים מדרכי העולם שלאחר המלחמה חקוק שמו. ועכשיו יומו הארוך תם ונשלם והוא בא למנוחת עולמים.

בולדוין

יורשה־נא לי ללכת בעקבותיו של ראש הממשלה, אשר זעזע בנאומו היפה את הבית הזה. תפקיד קשה הוטל עלי – לתת לאלה, אשר לא הכירו את לורד בלפור, במלים מספר, מושג על האדם הזה, על כל אשר פעל ואשר הגה. הוא היה מיניסטר הרבה שנים לפני שמי שהוא מן היושבים בבית הזה היה חבר בכנסיה הזאת. הוא היה כבר חבר בבית הזה במשך 34 שנים עד לאותו היום אשר נכנסתי לתוכו. כבר עברו 52 שנה מיום שנסע באופן רשמי, יחד עם לורד ביקונספילד (דיזראלי) ולורד סליסבורי, לקונגרס הברליני. הוא בא לפאריז ברכבת הראשונה, שהגיעה אל העיר הזאת אחרי נפילת הקומונה, ורק זמן קצר אחרי שוילהלם מלך פרוסיה הוכרז לקיסר גרמניה בארמון ורסיל, באותו הארמון אשר בו נוכח בלפור כעבור 48 שנה בשעת חתימת חוזה השלום אחרי המלחמה הגדולה. הוא נהל את מפלגתו בבית הזה במשך 21 שנה. ואם אנו רוצים להזכר בקו אופיני אחד, המציין את כל חייו, הרי זהו אומץ לבו הבלתי שכיח, הפיסי והמוסרי, אשר גלה במשך אותן השנים, שבהן מלא את תפקיד המזכיר הראשי בשביל אירלנד, כאשר הוטל עליו להשתלט על פעולות הטירור. אבל אפילו במלחמה עקשנית זו פעל הרבה בשביל אירלנד במחוזותיה צפופי האוכלוסים, ואף פעם לא העלים עיניו מן העתיד. תמיד שמר בשביל עצמו את יחס יראת הכבוד ואפילו הפופולריות מצד החברים האיריים בבית הזה והאוכלוסים באירלנד עצמה.

הוא התעסק במשך הזמן הקצר של שלטונו בשתי בעיות, שהמדינאים טרחו בהן עד עכשיו: חנוך והנחות. והוא הניח את היסודות, שעליהם הושתתו כל המפעלים שנעשו מאז באותו הכיוון. אבל המפעל הגדול ביותר אשר פעל היתה הרכבת הועד להגנה לאומית, אשר בנוגע אליו איני מטיל כל ספק, שידידי הנכבד מאוד (הכונה ללויד ג’ורג') יוכל לספר לנו בנאומו, כי הוא מיטיב לדעת ממני את התפקיד, שמלא ארתור בלפור במשך המלחמה.

הלויאליות שלו היתה קו נפשי בלתי־מצוי. בלתי מצוי, חושב אני, במובן הבא: ראיתם אותו, כשהוא משך את ידו מהנהגת מפלגתו, ראיתם אותו, כשתפס את מקומו אדם הרבה יותר צעיר ממנו, הן בשנים והן בנסיון, במשרה ובמורשון. הוא לא עזב את בית הנבחרים כמו שעושים מנהיגים רבים, שהם מתפטרים. הוא נשאר ציר פשוט, אבל תמיד שמש את ממלאי מקומו מתוך לויאליות, שאין להטיל בה ספק, ותמיד נכון היה לפעול לשם המפלגה, לפייס חברים סוררים, ולרפא כל סדק שיכול להתגלות בבנין המפלגה. בהיותו בן 63 משך את ידו מן ההנהגה, ונדמה היה, שהקריירה שלו נגמרה. הקריירה של המדינאי נגמרה בתוך הפוליטיקה המפלגתית, אבל היה לו עוד יבול־משנה, אשר יזכר, כפי שאני מאמין, כל זמן שתכתבנה תולדות הארץ הזאת: זאת היא הקריירה שלו כמדינאי לאומי, בין בתפקידו הרשמי ובין מחוץ לתפקידו, מן היום הראשון של המלחמה ועד יומו האחרון.

הוא פעל בימיה ובמיניסטריון החוץ. הוא נסע בשליחות מיוחדת לאמריקה בימי המלחמה והוא אז בן שבעים שנה. הוא היה בא־כוחה של הארץ הזאת בועידת ואשינגטון. אף אחד – כמו שאמר ראש הממשלה – לא לקח חלק חשוב בה ממנו, ואף אחד לא יכול לקחת חלק יותר חשוב ממנו בחבר הלאומים, באותם הימים החמורים.

הוא התענין ביהודים והיה מליץ רב השפעה לבית־הלאומי, אשר התאמץ להבטיח להם יותר מכל מדינאי שהוא, מאלה החיים אתנו.

כאן אני רוצה להגיד מלה על ארתור בלפור, אשר לא ראיתי שידובר על זה אף באחד מתיאורי חייו שהופיעו הבוקר. היו בעולם פרלמנטריים גדולים והיו אנשי דיאלקטיקה גדולים. אין זה מתפקידי לנסות במיונם. די היה להגיד, שהוא תפס מקום בין הנשגבים והמצויינים שבהם, אבל היה דבר אחד, שהוא היה מחונן בו, ושלא היה מחונן בו אף אחד מהמדינאים האנגלים, עד כמה שידיעתי מגעת: זאת היא הרוח המדעית, הרוח המאומנת בתחבולות המדעיות, והרבה ממאמציו בתקופות שונות של חייו ועוד יותר – בסוף חייו – היו מכוונים, כמו אצל לורד הוֹלדן, כלפי זה, שממשלת הארץ הזאת והקיסרות והנהלת הארץ ישתמשו לצרכיהן בשיטות מדעי הטבע.

הוא עצמו עמד על הגובה של המחשבה המדעית המורנית. הוא היה רגיל לכך מימי נעוריו, ובהשקפותיו, כאיש הממלכה, הקדים בהרבה את זמנו. כבר עברו שלושים שנה מיום שיסד את המעבדה הפיסית הלאומית בצורתה הנוכחית, והוא השתתף יותר מכל מדינאי אחר בהתאמת הענפים השונים של החקירה הרפואית והמדעית תחת פקוח המועצה הממלכתית, ותמיד היתה שאיפתו גם לפתח עד כמה שאפשר את החקירה החקלאית. הוא היה משוכנע, שאפשר למצוא במדע מכשיר־כוח לטובתה החמרית ולבריאותה של האנושיות, ומשום כך הקדיש הרבה מאוד מזמנו לחקירות בעיות הבריאות בארצות הטרופיות, לחקירת המחלות המשמידות את התבואות ואת העדרים ומהפכות מדינות שלמות לארצות שממה, שאינן ראויות בשביל האדם. לרוחו היה אופי רחב ומקיף.

הוא הבין, ששדה־המדע רחב־הידים באפריקה ובכל המזרח טרם נגעה בו יד אדם ושאף להפנות את מחשבת האדם כלפי תפקיד זה ולהביא עובדים אל שדה־הפעולה הזה.

מה יכול אני להגיד על האיש בלפור? מאמין אני שהקו הראשון, שכל אדם הרגיש בו אצל לורד בלפור, בין אם הכירו באופן אינטימי או לא, זאת היתה האדיבות והנימוסיות היוצאות מן הכלל – לא אדיבות של הליכות, אלא אדיבות של הלב והנפש. אינטלקט יותר עדין ממנו, תיאורטיקן יותר גדול ממנו לא טפל בפוליטיקה. אמרו על אסקויט, שהוא היה הרומאי האחרון, אפשר להגיד, שארתור בלפור היה האחרון לבני אתונה. רוחו היתה רוח מקיפת־כל, ששלטה בכל המדע והוא שאף לנסות ולנתח ולהשתמש בספקנות החריפה שלו במובנה האמתי ולא במובן הפופולרי של המלה הזאת, שכל כך הרבו לנצל אותה, כלפי כל הענינים אשר טפלו בהם. עניני הרוח, ולא עניני השוק, מלאו את מחשבותיו. זאת היתה הסבה לכך, שהיתה לו תכונה של פרישות (התבודדות מן החברה), שאינה מצויה אצל בני מקצועו. ואף על פי שנכון הדבר, כי פרישות זו לא היתה נעדרת צדדים שליליים בחיים הפומביים, הרי בכל זאת היה לה ערך ענקי. הוא הוכיח – אולי הוא היחידי – שיכול אדם להגיע לידי התבודדות הרוח מבלי לצאת מרעש ההמוניות, המלוה בהכרח את הזירה המאובקת, אשר עליה אנו מבלים את רוב ימינו.

הוא היה חובב מוסיקה, וחובב פילוסופיה. על פילוסופיה אין לי זמן לדבר וגם איני בן־סמך לדבר על זה. רוצה אני רק להגיד דבר אחד, שהרגשתי בו תמיד, כי בנידון זה, כמו גם בשאר הנידונים, התבלט אומץ־רוחו המעודן.

ישנן אפנות בפילוסופיה, ואדם ההולך נגד המקובל במחשבה הרוחנית הוא אדם אמיץ לב. החוש לערכים הרוחניים שלוה אותו גרם לו להתיחס בבקורת לפילוסופיה החמרנית, ששלטה באנגליה בימי נעוריו. הוא הלך אחרי קו מחשבתו העצמי בלי פחד ובאומץ. לא היתה לו שאיפת כבוד הבלית, חסר לו לגמרי רגש הגאוה, והוא רחש, אולי בהסתר מעיני העולם, אהבה כבירה למולדתו, גאוה כבירה בארץ זו, אמונה כבירה בארצו, בתפקיד שהארץ הזאת נועדה למלא בעולם. והוא הבין, כמו שאמר ראש הממשלה,ששתוף העבודה בין העמים דוברי אנגלית, שכולנו מחכים לו, הוא אחת הערובות לשלום ולקדמה בעולם.

הייתי אומר, שאמריקה תתאבל על בלפור בלב שלם, לא פחות מאשר אנחנו. כשראיתי אותו רק לפני שבוע, ביום ו' שעבר, היה גופו חלש, קצו היה קרוב, אבל רוחו בערה בזוך ובבהירות. נפשו התענינה בכל בחריפות. ראיתיו לעתים קרובות במשך החדשים האחרונים. הוא רצה לשמוע על כל המתרחש. הוא היה סקרני לשמוע על כל מה שהתבלט בבית הזה בין המפלגות, הוא צפה לקראת העתיד, והוא רצה לחזות מראש לאן מובילים זרמי המחשבה בכל חלקי הארץ. הוא חשב הרבה בחדשים האחרונים על הענינים הגדולים של הארץ, של הקיסרות, גם הודו תפסה מקום נכבד במחשבותיו. נכנסתי במאוחר לחוג־חייו, אבל הוא היה אחד האנשים, אשר עליו אוכל להגיד בלי כל מלאכותיות ובטבעיות גמורה, שהתגאיתי בידידותו. אין אנו מתאבלים עליו. היום הוא שב לביתו. בהביאו אתו את אלומותיו עולים זכרוני דבריו של אנדרי מארול:

"בדרכי הביתה אשמע מקרוב –

את קול מרכבת־הזמן בעלת־הכנפים

ואראה על הגבול – מעבר מזה

ישימוני נצח ענק".

והנה על הנצח הענקי הזה עוברים בזה אחר זה אנשינו הגדולים, והם נחים בשלום על משכבם. הם לא היו רוצים לראות אותנו מקוננים עליהם. הם היו רוצים לראות אותנו בעבודה כל עוד לא ירד היום ולהמשיך הלאה, עד כמה שאנו מסוגלים לכך, את המסורת הגדולה, אשר השאירו לנו. בשבילנו נשאר האבק וההתגוששות עוד לזמן מה. ההרגשות המתרוממות היום בלבותינו והמפעמות את כל הבית הזה הן הרגשות המשותפות לכל הגזע האנושי, והן הן קיימות מבראשית הזמנים. מעל הדורות כקול פעמון עמום מצלצלת בשורת רומא.

לויד ג’ורג'

במותו של לורד בלפור הלך מאתנו האחרון מהמדינאים הגדולים של התקופה הויקטוריאנית. במותו כמדומה נִתק בהחלט הקשר בינינו ובין תקופה גדולה זו.

זאת היתה תקופה של מדינאות גדולה בארץ הזאת. לא היתה אף פעם ארץ בעולם, אשר תוכל להתפאר בתקופה של מדינאים בעלי איכות כזו. כשנכנסתי לבית הזה, נמצאו בין המנהיגים משני הצדדים, כאן ובבית העליון, לכל הפחות תריסר אנשים שיכלו, הודות לנסיונם, כשרונותיהם הגדולים ואופים, למלא בכבוד את התפקיד של ראש המיניסטרים אשר לכתר. ביניהם יתפוס לורד בלפור תמיד מקום נכבד לפי הרבגוניות וגם לפי האיכות של כשרונותיו הרוחניים ולפי מסירותו ללא גבול לשרות הארץ הזאת. לפי אומץ רוחו לא עלה עליו אף אחד מכולם. לפי החן האישי שהיה נסוך עליו והשקט שבמזגו לא היה מי שידמה לו, כמו שהעיר אל נכון מנהיג האופוזיציה (בולדוין). הרי חן אישי זה לא היה שטחי. הוא נבע מתוך אדיבות לבבית ואמתית. השקט שבו לא היה מעושה. הוא נבע מתוך אומץ רוחו שלא ידע פחד ושהכשיר אותו לעמוד בעוז מתוך שלות־נפש בלתי מזועזעת לעומת שאלות החיים וסודות המות.

אפשר, שהיתה לי הזדמנות יותר ממושכת ויותר רבגונית למדוד את שעור־כוחותיו, מאשר מי שהוא אחר בבית הזה. ישבתי יחד אתו בבית הזה במשך 32 שנה. חושבני כי הוא יחד עם ג’וזף צ’מברלין, לורד רודולף צ’רצ’יל וגלדסטון, היו הדמויות הכי כבירות משכמן ומעלה גבוהות מכל בני תקופתן. זכיתי גם לשמש יחד אתו במשך 7 שנים וחצי כחברים בשתי ממשלות. והוא היה גם ראש חברַי בועידת השלום הגדולה בוירסיל. בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב, בכל סביבה וסביבה הלכה הערצתי כלפיו הלוך וגדול – במדה שהוספתי להכירו.

כאן דובר כבר במקצת על כשרונותיו הפרלמנטריים. באמת הוא היה אמן־הוכוח המורשוני המצוין. בימי שגשוגו קשה היה למצוא מי שהוא, שישתוה לו בעומק, בזריזות, בתבונה קולעת, בכוח. הייתי מעריך אותו ואת גלדסטון כשני אמני־ויכוח נאדרים, אשר כמוהם לא פגשתי בבית הזה. ואני יכול להגיד, שסבלתי מסגולות שניהם. משניהם נודע לי מה ערכה של זריזות בשמוש בחרב פיפיות. הוא ראה תמיד נאום מוכן מראש, כמו נטל מיותר. אז היה עושה רושם של אדם המתגעגע שיבוא קץ לענוי הזה. אבל כשהיה קם למחצה מן המקום אשר תפס בראש הממשלה או כמנהיג האופוזיציה, גוחן מעל המסעד, לוקח בידו שתים או שלוש מעטפות גדולות, מוציא את העט־הנובע ומתחיל לציין רשימות – היינו יודעים כולנו איזה כבוד גדול מחכה לנו, ושכעבור זמן קצר נזכה ליהנות מן הגלוי הנשגב של אמנות־הוכוח המורשונית. מימי לא ראיתי אדם שידע בכל רגע ורגע לשלוט בשלמות כזאת על כל כשרונותיו. הם עמדו תמיד לפקודותיו והיו באים לידי גלוי לפי דרישתו.

אבל סוף סוף הרי אמנות־הוכוח הפרלמנטרי היא פחות או יותר בת־חלוף, כאמנותו של משחק. תוצאותיה יכולות להיות זמניות או בנות־קיימא אבל החלק העיקרי בקריירה של לורד בלפור בא באותה שעה, כשהסתלק כבר מן הזירה כסייפן. כעבור שנים נהיו כשרונותיו יותר מותאמים לאותו התפקיד אשר מלא בשעת המלחמה ואחריה, משהיו מותאמים לתפקיד הנשגב אשר מלא כמנהיג מפלגה. אז היה לו שטח חפשי בשביל משחק כשרונותיו העשירים כל כך. הם לא בולמו ע"י הדרישות של איזה משחק שהוא ארעי, זמני או מפלגתי. היתה איפוא אפשרות שיהיה לו מבט יותר רחב, יותר חפשי, פחות מצומצם. כשרונותיו נמצאו אז בעצם זהרם והוא השתמש בהם לשם פתרון הבעיות הגדולות של ימי המלחמה והתקופה שלאחריה. אז ראיתי אותו לעתים קרובות מאוד. ראיתיו לפני הכנסו לממשלת־הקואליציה הראשונה. הוא עזר במדה רחבה מאוד לישר את ההדורים עם האגודות המקצועיות, לסדר את הספקת הזיון, אבל עוד יותר למדתי להכירו בשעה שהיה חבר בממשלה השניה. ואז ראיתי אומץ רוח, שאף פעם לא חת ולא נרתע לאחור אפילו ברגעים האפלים ביותר. על זה נוסיף גם נסיונו הממושך בענינים, התבונה החודרת שלו, כוח־שפוטו הבשל, ואז הרגשתי, ואני מרגיש כיום יותר ויותר, בהזכרי באותם הימים, שהוא היה אחד המטמונים החשובים ביותר, אשר היו ברשותה של הקיסרות הבריטית בימים הנוראים ההם שעברו עלינו.

בימים הראשונים אחרי המלחמה, כשהרוחות עוד נסערו, ושלהבת הרי־הגעש טרם כבו, היה כוח־שפוטו השקט אוצר לא יסולא. בפאריס, כפי שהצהיר מי שהוא, לא היה לו שום תפקיד. זה לא נכון. לא עכשיו הזמן לתקן עובדות בלתי־מדויקות ברשימות הביוגרפיות, אבל אני לא עשיתי שם אף צעד מבלי להתיעץ אתו. ואני ידעתי את ערך דעתו. בפאריס, באמריקה, או כמו שהראה מנהיג האופוזיציה, בחבר־הלאומים בג’יניבה, היה הוא בא־כוחה החשוב ביותר של בריטניה בחו"ל. ועלינו להודות בעובדה זו יותר, מאשר אנו יודעים זאת. תבונתו המעודנת, חוש־הטקט שלו, רגש הכבוד האדיבי שלו, החופש מכל משפטים קדומים מרגיזים, הקסם האישי שלו, עשו תמיד רושם עמוק על כל האנשים אשר בא אתם במגע מכל גזע וגזע. הוא היה ג’נטלמן גדול, וכל מי שבא אתו במגע הכיר בזה תיכף ומיד, לא יהיה כאן משום הגזמה, אם נגיד כי כבא־כוח בריטניה במועצת העמים הגדיל את כבודה של הארץ הזאת והִרבה להביא לה תועלת.

שלוש שאלות חשובות ביותר תִּתֵּנה לו שם אשר לא ימחה בהיסטוריה. הדבר המענין ביותר הוא שכל אלו חלו בעשר השנים לאחר שמשך את ידו מההנהגה הגדולה, ואחרי שעבר את שנת־השבעים שלו. אחת מהן היתה ועידת ואשינגטון, שעל הצלחתה עלינו להודות במדה מרובה לאותו אומץ־הרוח הנפלא, אשר בו קבל עליו את האחריות בעד החלטה נועזה, שהיתה עלולה לעורר פרושים מצד המתנגדים בארצנו. זאת היתה ועידת פרוק־הנשק היחידה, אשר פרקה את הנשק באמת. איני מתכוון לועידה הנוכחית. אני מדבר על העבר. זאת היתה ועידת פרוק־הנשק היחידה, שהתכנסה במשך כל הזמן ונסתיימה בהצלחה. היא שמה קץ להתחרות בבנין אותן אניות־המלחמה היקרות וכבדות־התנועה, הנושא עליו במדה מרובה את האחריות בעד התפרצות המלחמה הגדולה. במדה מרובה יש להודות על זה לאומץ־רוחו האישי. ישנם עוד שני מאורעות אחרים הקשורים בשמו, ושנכנסים עדיין בגדר וכוח, ומשום כך לא אתעכב עליהם הרבה, אבל רוצה אני להגיד זאת:

דבר אחד עומד מחוץ לכל וכוח והוא שהמפעלים האלה יתפסו את מקומם בהיסטוריה, ושמו של בלפור יהיה קשור בהם לעולמים. אחד מהם הוא – הצהרת בלפור על ארץ־ישראל, שתשאר תמיד בתולדות אחד הגזעים ההיסטוריים הגדולים בעולם.

גם אגרת בלפור תשאר בתולדה. היא הִותה את התוכן העיקרי של ועידה גדולה. וזאת היתה ההצעה היחידה שנעשתה מימות עולם ע"י ארץ נושנה, כי חובות המלחמה הענקיים ימחקו. זאת היתה ג’סטה גדולה, הראויה לאדם גדול.

בני ארצו יזכרו אותו תמיד עד סוף הדורות לא רק כאדם שהגיע למדרגה גבוהה במקצוע מכובד, אלא כאדם שבהגיעו למדרגה זו הגדיל את חשיבותו של המקצוע עצמו.

נאומים והערכות    🔗

ח. וייצמן

אין אף קהלה יהודית אחת, שלא נזדעזעה לשמע האבדה הזאת. בספרות האנגלית מציינים את בלפור כספקן. אבל אם יש דבר, הסותר את התאור הזה, הרי זה יחסו לתנועתנו. הוא היה חדור אמונה בצדק ההיסטורי, בתעודת עמנו. ובחובתו של העם הבריטי הגדול לסייע לפתרון הפרובלימה היהודית.

ספרו לי, שבערב חג המולד אסף המנוח מסביב לו את כל אנשי משפחתו ואמר להם, כי כל רכושו הרוחני של העולם הנוצרי שאוב מהיהדות. הוא היה נאמן ומסור לרעיוננו. אם אין אנו מרוצים מיחסם של כמה אנגלים לגבי עניננו, הרי זכרו של הלורד בלפור והכרת פעולתו, אשר פעל למעננו, ישמשו קשר מתאים בינינו ובין העם הבריטי. הוא אבד לנו ברגע שהיה דרוש לנו ביותר. פעולתו תהיה חרותה בלבנו. ואנו נקים לו מזכרת לעדי־עד על־ידי עבודתנו בארצנו.

נחום סוקולוב

ידיד עם ישראל! ידידים מעטים היו לנו היהודים, זעיר שם, זעיר שם, מליץ אחד מני אלף, פנין של טוהר במצולת המים הזידונים, סניגורים ופרקליטים לדרוש את משפטינו ולתבוע את עלבוננו בטענות צדק ותומת לב מהלגיונות של מלאכי־חבלה, בשל החמס הנעשה לנו, בתור בני אדם יחידים, נגועים ושדודים ועשוקי משפט; ויעשו לנו טובות, ואנו מחזיקים להם טובה, גם ברוכים יהיו.

אפס כי הטובות ההן היו טובות קיקיון, אבק פורח וצל עובר. ידידינו ההם רצו להעמידנו בתור האדם ובחברת האזרחים, במשענת מחוקקים; ויצליחו מעט, אך העלו בידם חרס ויש אשר הסירו את הכבלים מעל ידינו ורגלינו, ויטילו אותם על לבבנו. ויש אשר היטיבו מעט מזעיר ליהודים, אך חצבו קבר לעם ישראל, נלאו למצוא הפתח לפתרון שאלת היהודים, מחליקים היו על השטח, וחדור לא חדרו לעומק הענין…

לא כאלה היה בלפור. הוא, כמונו הציונים, צפה מתוך שפופרת אחרת ומעל מגדל־צופים אחר. הם ראו מראות בשר – הוא החוקר לכל תכלית, ראה מראה אלוהים. הוא כתב את עמנו לחיים. כי על כן היה בלפור ידיד עם ישראל. על כן נתארג ונתרקם עם קורות עמנו בימינו ולעדי עד, קשור עמהם בקשר אמיץ לא ינתק. על כן שם־עולם נתן לו, אשר לא יכרת.

שאלת עם ישראל היתה לו הדמעה הבוערת, הדמעה מהבכי העתיק שעל נהרות בבל, יוקדת בגלגל עיניה של האנושיות. בנקודה זו נתרכז, הוא ידע את כל תקפו וקושיו של הקשר הגרדי הזה, אבל הוא הבין, שאין לקשר זה מתירין באופן אחר. בולדוין, מי שהיה לשעבר נשיא המינסטריון, קראהו בהמספד שקשר לו תנא בתראה מסבי דבי אתונה The Last Athenian, מפני שבלפור היה בנעוריו חבר קבוע לחברת תלמידי חכמים, שדגלו בשם אתונא. אנחנו היינו אומרים: תנא קמא לחכמים שמסתכלים בשאלת היהודים בשים שכל, בזכזוך ונהורא. הוא הסתכל בקורות היהודים, לא כמו ביריד־של־מאורעות, לא כמו בראינוע של חליפות חמס וחסד. אך כמו בזרמה שפניה כלפי מזרח, מסתבכת והולכת, שמחייבת את העולם בצו מוחלט, לפתור אותה כהלכה ע"י מנוח ומבטח, מרכז ומעמד לשאר עם עבר בארץ התחיה. הוא הרגיש בצערנו בזמן המלחמה העולמית, באותו ליל הסועה והסער אשר כסה תבל במעטה זועה אימה. “בראותי כל עיר” – לא על תלה בנויה, אך מובטחת לשוב להבנות, ועיר אלוהים, ישראל, היוכל להתקיים כחטיבה אחת בעולם? מה משפטו, מה אחריתו?

לא חסדי רגע, לא הקלה או הנחה לשאלת היהודים אך כל שאלת היהודים, ויותר מדויק: שאלת עם ישראל עמדה לפניו, עם הפתרון, שאין בו קלות ורפרוף, אבל יש בו רצינות וכובד ונצחיות – כמו בפרשה של ס' תהלים, ואם רוצים דוקא באתונא – כמו בפרק של אפלטון.

דבר זה לא היה דמיון של רוזן, גחמונית של ברון, נפתול דיפלומט. הוי “היורדים מצרים לעזרה”, הוי הקושרים נימא בנימא וחבל בחבל, מלונדון עד תעלת הסואץ! אל תתורו אחרי אמתלאות ועקיפין ועסקים! אל תחטטו בפרכיות ואיבעיות, השערות ופלפולים! הרי גם זה ראינוע ואבן מסמא ואסמכתא בעלמא! זהו אחד מל"ב פירושים שיש להם מקום; אבל לא זה העיקר. אנחנו בנינו ונוסיף לבנות על צור איתן, על סלע ישראל, המרכז והנקודה הפנימית, שבהם נקבצו כל קוי האור של בלפור, היו נצח ישראל לארץ־ישראל.

מ. אוסישקין

קרן הקיימת לישראל תהיה קשורה לנצח בשמו הגדול של לורד בלפור. עם ישראל יעמיק את שרשיו בארצו, ולא ישכח לעולם את האדם, אשר זכרו ירחף תמיד מעל למולדתנו הבנויה, כשם ששמו של כורש מקושר לעד בבנינו של הבית השני.

לורד מלצ’ט

יש להשתומם, כיצד בן גזע נכרי, בן לחנוך אחר, שכל מחשבותיו נתרכזו בעיקר בעניני בריטניה והקיסרות, מצא בלבו אהבה רבה כזו ופנאי להתמכר כמעט עד שעת חייו האחרונה לציונות?

אנו מבכים את העדרו של אדם גדול וידיד גדול, וברגע זה, יותר מאשר בתנאים אחרים, הננו מרגישים בחסרונו של יועץ וידיד זה.

אינשטין

אנחנו מכבדים את בלפור האיש, שהיה לו יחס נעלה לשליחות ההיסטורית של כנסת ישראל. וכל זמן שלא יתָּמו יהודים מהארץ יהיה שמו זכור בהודיה עמוקה ויראת כבוד.

הרברט סמואל

יאה לעם ישראל להביע את הצער העמוק במותו של הלורד בלפור. הוא הבין את תקוותיו של עם ישראל והאידיאלים שלו הוקיר. בתולדות חיי עם ישראל יהיה קשור שמו. בימים הקשים האלו, הכבוד שאנחנו רוחשים לזכרונו ישמש לנו הזדמנות להביע את החלטתנו ללכת בדרך שבלפור ציין, למנוע בעד אי־צדק או לגרום קושי לאיזה עם. יהודי העולם יתקדמו בשלוה ובהתמדה לבנות את ביתם הלאומי תחת הדגל של הכרזתו.

לורד רידינג

מותו של הלורד בלפור היא אבדה קשה לאימפריה. הוא היה אחד המדינאים המתקדמים ובשנותיו האחרונות היה אישיות בין־לאומית בולטת. רוחב מבטו ואדיבות השקפתו ידועים לתלמידיו הפוליטיים והן למתנגדיו, וביחוד שמו יהיה זָכור בין יהודי העולם בחבה ובהערצה לא רק בגלל ההצהרה כי אם גם בגלל התענינותו התמידית והדרכתו השיטתית בגלוי־לבו. מטרתו היתה לעדוד והשארת־רוח לכל אשר השתתפו בהתפתחות המפעל.

ליאון בלום

שמו של בלפור יהיה קשור לנצח במעבר המאורעות ההיסטוריים הכי חשובים, בחיים הפוליטיים של ארצו. הוא הצטיין כמדינאי. הוא אִחֵד הרבה כשרונות, שרק לעתים רחוקות נמצאים באישיות אחת וקשה לחשוב על פעולות אנושיות, אשר לא הצטיין בהן באופן מזהיר. בוכוחים פרלמנטריים ופעולות שלטון. ואולם על ידי ההצהרה הבלפורית שמו לא ישכח, ויהיה זכור כל זמן שפלשתינה תהיה לעם ישראל. או כל זמן שבגולה ימצאו יהודים קשורים לזכרונותיו ומסורותיו של עמם.

גנרל סמוטס

אין כל ספק שלעם היהודי אבד במותו של לורד בלפור אחד מתומכיו האיתנים ביותר.

הלורד בלפור היה לא רק יוצר ההצהרה של שנת 1917, כי אם הוא האמין בכל לבו בכוָנתה של הציונות ובנצחונה הסופי. בכל מקרה כשהציונות עמדה בנסיון, היה מראה את נאמנותו בה. ולפני חדשים מספר, למרות שכבו על ערש דוי, חתם תעודה יחד עם מר לויד ג’ורג' ועמדי, תעודה שבאה להעיר את תשומת־לבה של ממשלת בריטניה על המצב הרציני בארץ ישראל, ועל ההבטחה החגיגית והמחייבת, שנתנה ממשלת בריטניה כלפי הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.

הרגשתי הפרטית היא, שאף־על־פי שהציונות הפסידה בו את הסניגור והתומך הפעיל, הרי המפעל, שהוא היה רוח אפו, ינצח ללא כל ספק. התקופה הקשה הנוכחית תחלוף, והציונות תגשים עכשיו את האידיאל היקר שלו ביחס לבית הלאומי העברי.

לעתיד לבוא יהיה שמו של בלפור כרוך בשמה של הציונות המנצחת.

צ’נסלור (הנציב העליון בארץ ישראל)

יודעים אתם כולכם את דברי התהלה שנאמרו בכל קצוי תבל על הלורד בלפור בשל שכלו המצוין, חכמתו ואומץ לבו ומדת ההנהגה הנעלה שלו. עם כל שכלו הענקי היתה בו ענותנות רוחנית ואדיבות מלבבת במדה כזאת, שאפשרו לו להקשיב רב קשב לדברי אנשים שהיו ירודים ממנו בהרבה בשעור רמתם הרוחנית ולדבר עמהם כדבר אל אחד האדם השוה לו בכל. הכל יודעים את רוב מפעליו הכבירים כאיש מדינה; ואולם לא תוכל להוָדע ברבים העבודה הכבירה, אשר עבד לטובת הקיסרות הבריטית ולטובת כל העולם, בשמשו בתפקיד נשיא הועדה לעניני ההגנה של הקיסרות. רק זאת אוכל לאמור: אם יבוא היום שבו תפורסמנה ברבים התעודות הממשלתיות אשר חבר בשאלות הסטרטגיה של הקיסרות, יהא בהן משום חדוש לאדמירלים ולמצביאים, אשר הקדישו את כל חייהם וכל התענינותם ללמוד שיטות ההגנה. והתעודות הללו השפיעו השפעה עמוקה על הפוליטיקה הבריטית ועל מעשי הצי והצבא הבריטיים בימי מלחמת העולם.

ח. נ. ביאליק (מתוך נאום)

גדול אבלנו על פטירת נותן ההכרזה, שמלא שליחות היסטורית עילאית בשיתוף הרוחני הקיים עכשיו בין תעודות עם ישראל ובריטניה, “להיות לאור גויים” על ידי הגשמת יעודי נביאינו. בריטניה הגדולה מוכרחה תהיה למלא את הבטחתה, מכיון שיש רצון כמוס אצל כל עם ועם, וגם אצל כל פרט, הפועל אפילו שלא מדעת בעלים ולפעמים אף נגד הרצון הנגלה ונגד “קטנות המוחין”. מוליכין את האדם למקום שהוא רוצה על פי רצונו הכמוס והגנוז במחבואי לבו, אף על פי שלכאורה אין דעתו נוחה מזה. זהו מה שנקרא בלשון האגדה בשם “שר של אומה”, כלומר: הכוח הרוחני, הקובע את מהלך ההיסטוריה. “מגלגלין זכות על ידי זכאי” אפילו בעל כרחו של הזכאי.

אפס בעלי החשבונות הקטנים ודאי יאמרו בציניות, שמתוך נמוקים אנוכיים – כדי לשתף את היהודים במלחמת העולם ומתוך טעמים פוליטיים אחרים – נתן הלורד בלפור לעמנו את האפשרות לשוב לארצו. אך ההשערות האלה מתנדפות כעשן, כשאנו מתעמקים בהבנת הפסיכולוגיה של העם האנגלי; חדירתו לרוח התנ"ך פִּתחה וטפחה בו את הרעיון הנעלה של החזרת ישראל לארצו, המתבטא אצלו בשירה, במדע ובפוליטיקה. מרובים הם הסופרים והמשוררים באנגליה ובאמריקה בין הקוואקארים, שנתנו בטוי נמרץ בפעולותיהם החברותיות וביצירותיהם הפיוטיות לאידיאל של גאולת ישראל. עיונם התמידי בתורתנו הביא אותם בהכרח לידי התקרבות מוסרית אלינו ואל יעודי הנביאים הנצחיים. ואף על פי שגם הם חוטאים בכיבושי ארצות, הם בונים את תרבותם ברוח כתבי הקודש, כפי שהעיד על זה המלך האנגלי בעצמו, שהביע פעם את משאלתו בנאום הכתר, שעמו יספוג יותר ויותר את רוח כתבי הקודש.

גם האגדה הנפוצה בתוך האנגלים, שמוצאם מעשרת השבטים, מראה את רצונם להתקשר עם השבט היהודי. ולורד בלפור, שהכריז על שחרורו של עם ישראל משעבוד הגלות, נתכוון למלא איזה רצון כמוס וגנוז בעמקי התהום של נפש העם האנגלי, הנמצא תדיר מתחת לסף הכרתו ונתגלה בצורה מוחשית בזמן המלחמה, כשבריטניה הגדולה פרפרה ביסורי קיומה והתחילה ליתן לעצמה את חשבון הנפש שלה. אז צפה ועלתה על השטח העליון של הכרתה משאלת לבה הטמירה בחביוני נשמתה. כי הכרזת בלפור היא תולדה ישרה מהגיונותיה הכבירים של אומה זו על גורל האנושיות.

השפעת התנ“ך היא עצומה על כל היוצרים והחוזים הגדולים שבעולם. והאנושיות כולה הולכת ו”מתיהדת" ככל אשר היא מתעמקת בדברי נביאינו. אכן הפרוצס הזה הוא אטי והולך לפרקים בדרכי עקלתון. העמים הנוצרים התחילו לקבל עליהם את התורה זמן רב לאחרי נתינתה מסיני ובצורה מסורסת. אבל גם היהודים לא רצו לקבלה, עד שכפו עליהם הר כגיגית, וגם אז לא נתקבלה על דעתם אלא למחצה, לשליש או לרביע.

רק בגלות בבל קבלו עליהם היהודים את היהדות, ועדיין אינם זהירים גם היום בקיום מצוותיה, “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”, ורק על ידי חנוך מרובה במשך דורות אפשר לשפר ולשכלל את המדות. אבל בכל התנועות הצבוריות והדתיות בתרבות האירופית, אלו המכוונות לשחרור האדם ורוחו, בא לידי גלוי רוח נביאינו ויעודיהם החברתיים. הפרוטיסטאנטיות על ידי תרגומו של לוטר את התנ“ך, הסוציאליות וכו' – ספוגות ברוח זה ורוויות זוהר אלוהי מדברי הנביאים. אף על פי שמרובה בהן הפסולת מן הבר, כי פרוצס ה”התיהדות" הוא קשה ודורש הרבה זמן והקרבה עצמית…

ספר דברי הימים ב', האחרון בכתבי הקודש, מסיים בפסוק הראשון של הכרזת כורש. אנו בטוחים כי החלק השלישי של דברי הימים, זה שיכתב שוב בארצנו המחודשת, יתחיל גם הוא בפסוק הראשון של הכרזת בלפור. חלק זה, שיהא דברי הימים שלנו בארץ אבות – יהא גם לחלק מכתבי הקודש שלנו, וזכרו לא ימוש מלבנו לעולם.

הרב קוק (בהספדו בועד הלאומי)

אנו רוצים להגביה את בלפור ומרימים אותו למדרגת מלך (כורש), למרות שהוא רק שר. כורש נתן את ההכרזה, אך לבסוף החל להתחרט… כידוע, העלילו על היהודים והוא הושפע מזה והחל לצמצם את העליה וכו'. במקרה של בלפור ראינו את ההיפך: אחרים רצו לטשטש ולנסח ולפרש, אך הוא היה קם תמיד והתנגד לטשטוש ונשאר חסיד הרעיון כפי שהיה.

במסורת האומה העברית יש דברים היסטוריים ולאומיים הקשורים בחלומות: חלומו של יוסף, כתוצאה ממנו מכירתו למצרים ובאמצעות חלום – עליתו לגדולה. כשסיים יוסף את חייו פקד להעלות את עצמותיו לארץ־ישראל, ומכאן שראה כבר אז כי ארץ־ישראל נועדה ליהודים.

המסורת מסבירה את פתרון חלומו של שר המשקים בדבר שלושה שריגים, שבכל דור ודור יהיו שלושה שרי־גויים שילמדו סניגוריה על עם ישראל. והנה בלפור בלי ספק הגדול בין כל השרים שבאו להגן על עם ישראל.

בלפור הכריז בשעת פתיחת האוניברסיטה, כי כל התענינותו בעם ישראל נובע מהתנ“ך ששנה בו הרבה, אבל אינו דומה – אמר בלפור – אנו שלומדים את התנ”ך מן התרגום ואתם הלומדים אותו במקורו. מה שהודיע בלפור אז, כי היהודים שנותנים להם האפשרות לשוב אל אדמתם, והלומדים את התנ"ך מן המקור הראשון יפיצו תורה ויחנכו את הדורות וכו'. על כן עלינו לקיים את דברי בלפור. ואז ישאר בשבילנו חי לעולם, ואנו נמשיך גִשום הכרזתו ותורתו.

פרופיסור ד"ר יוסף קלויזנר

נשמה פולארית היה ארתור ג’ימס בלפור. “שתי נשמות שכנו בלבו”, אבל האחת לא רצתה להפרד מחברתה כלל וכלל. מצד אחד – מדינאי ריאלי שבריאליים, משמר אנגלי, יודע לשלוט ולהעמיד על דעתו, יודע לסדר ולנהל ולהנהיג. ומצד שני – פילוסוף וחוקר, שעוד בספרו הראשון ששמו הוא: “הגנה על הספק הפילוסופי” (1879) נתגלה כחוקר עיוני מעולה. מדיניות מעשית שבמעשית – וספקנות פילוסופית גמורה, – כלום אין כאן, “שני הפכים בנושא אחד?”

ובעצם הזמן, שעמד בראש האופוזיציה המדינית בפרלמנט הבריטי, שנלחם בעד שלטון משופר באירלאנד, בעד שיטת חנוך חדשה, וכיוצא באלו, הוא מפרסם ספר בשם “יסודותיה של האמונה” שהם הערות משמשות מבוא לתיאולוגיה (1895). מדיניות מעשית שבמעשית – ותיאולוגיה, – כלום אין כאן משום “סתירה פנימית?”

לא ולא. אין כאן לא “שני הפכים בנושא אחד” ולא “סתירה פנימית”. כאלו יש בנשמותיהם של בינונים ושלמטה מבינונים, אבל בנשמתו של גאון כבלפור, בנשמה פולארית זו, יש מרומים נעלים, שבהם ומעליהם הקצוות מתאחדות, יתר על כן, העיון והמעשה נעשים אחדות אחת, בלא קצוות ובלא סתירות. ורק אדם גדול ממין זה יכול היה להבין את הציוניות ולתת לה אותו אישור מדיני עולמי שיהא קשור לעולמי עולמים בשמו. הכרזת בלפור.

ר' בנימין

כששמע מפי וייצמן, שהאומה הישראלית אינה רוצה לוותר על ארץ מולדתה, אף על פי שארץ זו מדולדלה ועניה ומסובלת: בקשיים אין מספר, אי אפשר היה לאריסטוקרט המעולה שלא להכיר באצילות־הנפש שיש בחזיון הזה. בקרני־משוש של האמן, הפילוסוף והמדינאי, חש את כל היופי, את כל הטוהר שיש בחזיון הזה. כאגדה עתיקה, שקמה לחיים ולבשה עצמות וגידים ועור, היה הדבר בעיניו. אז את לבו נתן לחזיון זה. באשר גם את כל לבו מצא בחזיון זה, ושבח ותהלה לויצמן אשר עשה לישראל את הנפש הזאת ושבח ותהלה עדי עד למנוח הגדול אשר דבק באומה זו.

ג. שופמן

זה הבריטי איש המדות, ששכב עתה עם אבותיו, היה אולי “הגוי” האחד, שראה אותנו כראות אדם את אדם – חפשי מכל סבל “המשפטים הקדומים”, שגם החסיד באומות העולם אינו נקי מהם לגמרי. האחד שראה ללבבנו בעיניו הגדולות, הטהורות, הלבביות, העגמומיות, הישראליות משהו… ואולי גם אהבנו.

בתוך עמו, בארצו, כאילו התהלך באחרית ימיו בודד וזר. בני אומתו, לרבות חבריו בספירות הגבוהות, הביטו אליו – כך נדמה – כאל אדם רחוק, כאל בן גזע אחר. כאל יהודי כמעט… ואף ערירי חי ומת. מי בביתו ינהה אחריו ומי בעמו יטפח את זכרו? נאסוף־נא את דמותו הגדולה אל אהלנו הדל, כי לנו הוא.

גברת סולד (מדברי אזכרה בהנהלה הציונית בירושלים)

לבנו מלא צער. לורד בלפור קשר את שמו בגורל עמנו ויתפוס מקום גדול בתולדותינו. הוא הבטיח לעמנו הבטחה נשגבה אחת ורוחו הגדול יהיה אתנו במאמצינו להגשים את המפעל, אשר הוא פתח לנו את הדרך להגשמתו.

קולונל קיש

לורד בלפור היה ראש הממשלה הבריטית; מחקריו הפילוסופיים תורגמו לשפות רבות והוא שחתם על הכרזת בלפור. ויש לציין שכבר בימי חייו רבים הם שזוכרים יותר את תפקידו הגדול בהיסטוריה היהודית מאשר את מפעליו הפוליטיים והספרותיים האחרים. בלפור נתן לנו את שמו ההיסטורי ועלינו לדאוג לכך, שבהגשימו את בנין ביתנו הלאומי נלך בדרך של צדק וכבוד, באופן שיורשי השם הגדול יוכלו להתפאר בו.

מיוחס

שר וגדול נפל היום ואנו יכולים להוסיף: לישראל. יש רגעים, ששתיקה מביעה יותר את הרגש ביחוד בשעות צער צורב. ספר ההיסטוריה שלנו עמוס יגון הוא. ומעטות היו טפות השמחה בו. בלפור היה אחת הטפות המעטות האלה. יהיה זכרו צרור בצרור החיים.

בן־צבי (באזכרה בועד הלאומי)

בשביל העולם כולו בלפור הוא אחד מעמודי אנגליה, בפוליטיקה ובמחשבה הגדולה. בשבילנו הוא האיש שהבין את רוח עמנו ודרישתנו, אחד מאלה שיוצרים את עתיד עמנו. יש דעה, שההיסטוריה תכיר את בלפור היהודי יותר מבלפור האנגלי. בלפור ישאר בתולדות עמנו לעולם בתור איש שהכריז את הצהרתו וקשר את שמו עם העם הנצחי.

בלפור הוא אותו האיש שנתן כבוד לאנגליה, כי מבין כל אומות העולם מצאנו אזנים קשובות מצד העם האנגלי. על הר־הצופים עמד בלפור יוצר ההכרזה, באותו המקום שעמדו צופי החורבן של טיטוס. אנו רואים עכשיו, שהאומה שירשה את רומא העתיקה עוזרת לבנות מה שרומא החריבה. את הצהרתו של בלפור אשרו כל העמים והמדינות. בהצהרה זו יש פצוי מה לעם הנצחי; מכאן באה האמונה ביושר של הגויים. ימי הדמים זעזעו את האמונה הזו, אבל בלפור, הצהרתו וסן־רימו נותנים תנחומים לעם שלנו. בלפור כאילו נשלח לעזור למפעל ההיסטורי שלנו, שלא היה כמוהו בעולם. בלפור צריך לחייב את היהודים.

המאורעות שקרו והסבל היהודי צריכים לחייב את העם היהודי בכל מקום. זה מחייב לאמץ את כל הכוחות כדי לתת עור ובשר לפסת נייר זו הנקראת הצהרת בלפור. מת לורד בלפור, אבל חי שמו, והמפעל החי על שמו.

“הארץ”

בראש מורד ובכאב צורב את הלב עומד היום העם העברי כולו על יד קבר פתוח. אֵבל כבד חדש הקדיר את היום, כי הלך מאתנו האדם, ששמו היה זה כבר לסמל בעיניו ויותר משתים־עשרה שנה עבר כעמוד האש לפני מחננו.

לא כאחד מחסידי האומות סתם היה לנו בלפור. הוא היה לנו כסמל השלמה עם העולם, כסמל השלום בין העולם היהודי ובין העולם הנוצרי. ולא מקרה היתה בעינינו העובדה, שארץ־ישראל היתה בסיס להשלמה זו ובד בבד עם ההכרזה על שיבת־ציון באה.

בלפור מת אבל זכרו לא ימות. ובכל פנה בארצנו ובגולה היהודית העצומה יחיה זכרו בלב העם לעולם.

ציונותו של בלפור לא היתה פורמולה פוליטית בלבד. היא היתה אידיאה אנושית מוסרית נשגבה. בשם הצדק והיושר העולמי דרש בלפור לקומם הריסות עם ישראל. בשם עתידה של האנושיות תבע בלפור את ארץ־ישראל לעם ישראל. ובשעת עמידתו בראש הפוליטיקה הבריטית ובשעת נצוחו על בריטניה האדירה זכר תמיד האיש הזה את גורל העם הנודד, אימץ את כל הכוחות, וסייע בעצה ובמעשה להרים את הפרובלימה הציונית לפני כל העולם לשם הגשמתה.

בלפור יחיה לעד בספר החיים של עמנו, בימי שמחה ואבל, גאות ושפל, התלהבות ואכזבה – שמו של בלפור ינון תמיד ועם ישראל יזכור לנצח מה שעשה האיש הזה לשם הרמת קרנו ובנין עתידו".

“דבר”

"שבע שנים ומעשים, מנהיג נערץ של מפלגת השמרנים ואחד הסמלים לגדולת האומה כולה, מרבי המדינה, פילוסוף והומניסט, מיניסטר וראש למיניסטרים, אחד מאישי המופת אשר לבריטניה הגדולה, נושא דברה בחבר הלאומים, נשיא האקדמיה הבריטית וחבר נכבד של האקדמיה הצרפתית, קנצלר של אוניברסיטאות בקמברידזש ובאיידינבורג, מגדולי היחש ואצילי התרבות והשלטון, קובע גורל עמים וארצות.

ועל יד כל אלה – איש שבִּצר לו פנת נצח בתולדות ימיו המופלאים והארוכים של סב־עמים בתקופת הכרעה ומבחן. בשעת הרת גורל לארץ־ישראל ולעמה הדווי והמפוזר על פני תבל רבה, בשעת דמים והרס וזריחה ותקוה השכיל הוא, הפילוסוף אשר על כסא השלטון של אימפריה מנצחת, להאחז בגלגלי תנועת השחרור של ישראל, רבת המכאובים והחזון, להתוות את דרכה ולקשור בה את שמו – לעולמים.

ואם על מגילת ברית זו שנקראה על שמו עברו במשך השנים רבות ונלוזות, ואם ידים חרוצות סרסו את דמותה ושנו את פניה, ואם גם קמו רבים למחוק את אותיותיה בדמים ובדבות, היה הוא אחד המועטים היחידים, ששמר אמונים לזיוה הראשון, ועד אחרון יומו רעם קולו להגנתה ולגלוי המאור שבה מעל במת הפרלמנט ודוכנו של חבר הלאומים, מפסגת הר־הצופים ובפני הצבוריות של בריטניה כולה.

מעטים הם ידידי ישראל מבין האומות ומעטים יותר הם ידידי תקומת ישראל. מי שצרף את שמו לאלה – אותו יזכור ישראל".

“דואר היום”

"הציונות המדינית משולבה עם שמו של בלפור. אבל בלפור אינו סתם חסיד אומות העולם. הוא פותח אתו תקופה של גוייות המתיחסת לתחיה הצבורית של עמנו. בלפור בשביל היהדות העולמית, הציוניות והמדינות כלסינג ונפוליון בשביל ‘האמנסיפציה’.

בלפור היה חד בדורו, ראשית התחיה המדינית שלנו, כשם שלסינג היה חד בדורו – דור ראשית השחרור הפוליטי של הפרט בישראל".

“הפועל הצעיר”

"במשך שבעים דורות של גולה ונכר לא ידע העם העברי מליצי יושר אחרים בין האומות, מלבד אלה שחננו אותו לעתים במבט של רחמים כעלובי־חיים, או במבט של חסד כעניי־עולם – את האושר אשר במבט של זכות לא ידענו, עד שקם בלפור ובשעה מכרעת לגורל לאומים, קרב את המנוף של משפט העמים גם לנקודת המשען של גורלנו ההיסטורי.

אבל עם ‘כל ישראל יבכה את האבדה’ – מליצת אמת! אבד לנו ידיד נאמן בין הגויים, אולי היחידי בדורי־דורים, וקשה לנו היום הזה כיום שמת בו שר וגדול בישראל. ברגשי הערצה של העם העברי לבלפור לא היה אף פעם שמץ של חנופה למושלים וקורטוב של הכנעה לתקיפי עולם. רגשות נאמנים, פתוחים וטובים רחש וירחש הלב היהודי תמיד לאיש הזה, ששם את עצמו כחותם נצח על לוח דברי ימינו וקשר אותנו אליו בעבותות חזקים של אהבה והכרת טובה, העומדות מעל כל חשבונות הזמן ומעל כל שאלות לפירושי הרגע והשעה הניתנים להכרזה היסטורית זו ששמו נקרא עליה.

בשבילנו הוא יהיה תמיד אותו הישיש הטוב שנפגשנו אתו כאן על אדמת ארץ־ישראל. זה שהאיר לנו את פניו הנלבבים והאצילים, שהכרתם ענתה בהם כי אין אלה פני חלוף כי נתיבות נצח טבועות בקמטי הזקנה הקורנים מתוכם; זה שראינו אותו נצב בדמותו הציורית בנוף הציורי ביותר של א"י, על פסגת הר־הצופים בירושלים, בנשאו את כפיו מול פני מדבר יהודה וערבות הירדן ובהכריזו על שני המאורעות המכריעים בחיי העם העברי בעבר. כניסת יהושע וחורבן ירושלים על ידי טיטוס, ועל המאורע המכריע השלישי, המתהוה לעיניו – ולעינינו, ראשית שיבת ציון ובנינה –

אז צנחו כל שרידי עבר מאפיל; אז לא היה מדינאי עוד; אז היה אנושי כולו; יותר מדי זקן מכדי לעשות פוזות, יותר מדי זקן מכדי להיות דיפלומט; אז היה אמת כולו; ידיד אמת, מתרגש לגורל עם ונושא חזונו.

כן ינון שמו בספר הדורות של העם העברי".

“בוסתנאי”

“בלפור, בלפור, בלפור, לא היה זה רק שם בלבד, זה נהפך לסמל. סמל של כוסף, סמל של געגועי דורות אומה שלמה. סמל של בקשת־סליחה בשם כל אומות העולם מאת האומה האחת שעונתה ביד כולן. וסמל של תשובת־מחילה מאת האומה המעונה האחת לכל האומות המענות, כי כאדם מעונה כן גם עם מעונה – שומר תמיד בנבכי נשמתו תאוה נסתרת לא רק לשמוע בקשת־סליחה כי אם גם להשמיע תשובת מחילה… כאדם מעונה כן גם עם מעונה מחכה ומקוה אל הזדמנות כזאת כאל חג. וחג היה לנו. חג בחוץ וחג בלב, כל פרש אוסטרלי היה בעינינו כציר שלוח מבלפור, כציר שלוח מהאומה הבריטית הגדולה, כציר שלוח מכל העולם הגדול. ועל כל דגל בריטי קראנו את פרשת הסליחה לכל העולם מאת עם העולם. וכל ישותנו ענתה לקראתם: סלחנו כדבריכם!…”

“מאזנים”

"מת הגבר, שהגיע לתפארת אדם יותר מאחרים בדור הזה. תפארתו של בלפור היו לה שרשים מרובים ועמוקים בקרקע אומתו, גברת האומות, וענפיה הארוכים הגיעו לקצוי תבל, אך צמרתה הגבוהה נתקעה לתוך האומה, אשר מחוסר אדמה תחת רגליה שכנה עם ענני שמים, ובהאחזה בה התחילה לרדת במהירות ארצה.

לא רק סמל המדיניות העילאית – זו שתפקידה לא לסבך קשרים כי־אם להתירם. לא לשעבד את האידיאלים לכוח, כי־אם הכוח לאידיאלים – היה לנו השם בלפור; הוא היה לנו גם סמל המוסר העליון, האנושי, ההיסטורי, זה שמתנשא מעל לפגעי הזמן הקטנים, מעל ליסורים המכוערים, זה שנותן טעם ועצמה לסבל גויים ומשפחות, זה שעם כל המכות, שהוכינו בחיי חרפתנו משך דורות, לא חדלנו להאמין במציאותו ולהתפלל להתגלותו.

אֵבל כבד ירד לעולמנו. פנה הודה האישי של הכרזת חיינו הלאומיים. אבל אמונתנו חזקה, כי יפיו ואמתו של הנפטר, אשר נצרפו עתה מסיגי החומר, יבליטו ביתר שאת את יפיה ואמתה של הכרזתו הנצחית.

יהי זכרו ברוך".

“העולם”

נפרד מעולמנו השפל אחד האישים הכי מצוינים בהיסטוריה האנושית, אחד מחסידי אומות העולם במובן הכי נעלה של מושג זה, והאיש אשר שמו יזהיר בדברי ימי ישראל לעולם, לעולם.

נעשתה כבר ההשואה בין בלפור וכורש מלך פרס. אך זהו רק דמיון פורמלי חיצוני; הדמיון בקשר עם העובדה של קריאת עם ישראל לשוב למולדתו. אין אנו יודעים עתה בבירור מה היה הנימוק הפנימי, שהניע את כורש מלך פרס לקריאתו. אולם אף כי עמלו חכמי ישראל להפליג בשבחיו של כורש, לא השאירו לנו שום זכר לאפיו האישי, ואנו יכולים לשער שהנימוק שלו היה מדיני באיזה מובן שהוא אך לא מוסרי. וכמו־כן אין שום זכר בדברי־הימים שהיה כורש דואג במדה שהיא להצלחת המפעל, אשר הוא נתן לו את הדחיפה הראשונה. ואילו בלפור לא הסתפק רק בהכרזה, רק בהתחלה מדינית, אלא התמכר לרעיון תחית עם ישראל בכל נפשו ולא חדל מני אז לדאוג עמנו את כל הדאגות האופפים את המפעל הלאומי שלנו.

שמו של בלפור ינון לעד בתוכנו: כל עוד יחיה עם ישראל בתבל, וזאת אומרת: לנצח נצחים. השם הזה כבר חרות הוא בלוחות הנצח של דברי ימינו. ובבוא היום אשר יבנה לנו בארצנו הפנתיאון הלאומי שלנו, אשר בו יעמדו בשורה הראשונה לוחמי תחיתנו וחולמי חזון גאולתנו – יעמוד בלפור עמם מעוטר בעטרת הכבוד של גואל עם אשר יאן כזהרה והדרה.

נשגב מאתנו לדעת עד אן ישמר זכרו של בלפור בקרב בני עמו הבריטים; אך הוא קנה לו את עולמו־הבא בקרבנו, עם בני ישראל, ביחד עם כל הצדיקים והחסידים והקדושים, אשר היו בקרבנו ואשר הערו את נפשם על קדושת שם עמנו ועל פדותו וגאולתו ותקומתו.

ארטור ג’ימס בלפור – זכר צדיק לברכת עולם!".

“הדאר”

"רגילים לקרוא לו לבלפור בשם ‘כורש השני’ – ולא מעט מן האמת ההיסטורית יש בהשואה זו, כי בלפור היה מן המין המשובח של האציל הבריטי, שהדמיון ההיסטורי והחזון הביבלי מאירים את חייו. ומאוד הגיונית ההערה, כי דמות אותו מלך פרס עמדה תמיד לנגד עיניו. אפשר מאוד, שרבים מאתנו אינם יודעים להעריך כמו את היחס הרומאנטי הזה של אחד מבני־אירופה העדינים לארץ־הקודש ולעם־הסגולה. ל’רבים' אלה חסרה הפרספקטיבה וחסרה יראת הכבוד מפני שיא־הקדומים הנהדר, היות והם חיים יום יום בחולין ובמצוק.

אבל לבלפור האציל הבריטי, הגא והחפשי, היתה הרגשת סגולה זו ובמשך רבע־מאה שנה עמד לימיננו, הבין לחלומנו, עזר בתחיתנו ונתן לנו את הצהרת החופש והשיבה לציון".