רקע
בנימין זאב הרצל
פיגמאליון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית; תשכ"א

(1887)


שפּאנגאֶלבאֶרג, האימפּראֶסאר,1 שוב הוא כאן. כלומר, ראיתיהו לפני שמונה ימים. אם עתה הוא באוֹלמיץ, בפאֶטאֶרסבורג או בליסאַבון, או סועד בששים וחמשה סנטימים באחת ממסעדות “מרק דיוואל”2 שבפאריס, או יוצק יין־שאמפּאן על תרנגולים ממולאים בפטריות בפלורנץ – מי חכם וידע? אחדים מנוֹשיו אפשר שהיו נותנים משהו במחיר ידיעה זו. היינו – את דמי ההוצאה לפועל. בידוע הוא על כל פנים: אין הוא הולך בדרך־המלך של הקרתנים, אלא חוצה תמיד את שדות החיים; ויהיו בעליהם של אותם שדות אשר יהיו. יודע הוא כל הנאה שבעולם, חוץ מזו הקרויה מילוי־חובה, וכל מחסור שאין יסודו במוסר. בכל ארבע כנפות הארץ הוליך שולל פיליסטרים, פיתה נשים וחרחר מדנים. גם כיום, שזקן־רובּנס שלו מתחיל מלבין, עדיין עיניו מבריקות ברוח־נעורים ובתאוות־הרפתקאות, וכשהוא צועד ועובר זקוף־קומה וגמיש, פוזלות הנשים ברצון לעברו. קו של הרגשת־עליונות לגלגנית טבוּע בפניו, שכן יודע הוא הרבה בעלי שמות מפוארים, שאין בהם מכל אותה הדרת כבוד מותקנת ששיווּ לעצמם בעיני ההמון המאמין לכל דבר; הוא מכיר אותם מצעדיהם הראשונים, או מתוך סביבתם הירודה. לו עצמו יום־המחר מלא וגדוש, כאז כן עתה, אלפי חידות מופלאות; אין הוא יודע, היכן וממה יחיה – וזה סוד נעורי־הנצח שלו. בנסיבות כתיקנן היה כוח־דריכוּתו מתנוון מזמן. הרגשתו טובה עליו אך במצוקה, ותחושת־בית לו אך בנדודים. אין לו דבר, על כן לו כל העולם. בזמנים ססגוניים יותר מימינו אלה, היה הוא – חציו פרחח וחציו אביר – יוצא לתעלולי־פרא, שולף חרב טובה למען כל דבר רע. אך גם בלי אפודת־עור וחרב־סיוף, אלא בבגדי האזרח, שחייט וירטואוז לונדוני עדיין מצפּה לתשלום מחירם, אופפת אותו מעין אווירה של הרפתקאות, הנוסכת שׁיכרוֹן על הנשׁים. ריקא ורברבן שׁניחַן בחביבוּת שׁובת־לב. על תעתועיו הוא מדבר לא בלי הנאה מעצמו, משל היו אלה מעשי־גבורה. וכשהוא זוכר את הנשים שרימו אותו, או שרימה אותן, מתנוצצות עיניו בהתרגשות נאה. שכן הוא גם סנטימנטאלי, אורח־פורח זה. או אולי אין זאת אלא אחת ממסוות־השעשועים, שהוא עוטה לשעה קלה של התבדרות? אפשר דובר אמת הוא תמיד, אפשר משקר בלי הרף? הן לעולם אינך יודע, אם בליצנות ידבר או בכובד ראש; אך סבור אני, שלא הכל בדוי היה באותו מעשה מופלא שסיפר לי לפני שמונה ימים, כאשר נזדמַנוּ בדרך מקרה יחד במסעדה אחת ושוטטנו ברחובות בליל־הקיץ הרוגע. בידידות־אמון מאשירה שילב זרועו בזרועי, כשהוא שופע בלא־הרף כל בדיחותיו הישנות והחדשות, הנה תפלה עד דכא והנה דגדגנית עד לצחוק פרוע.

בלי נתינת הדעת על הדרך בה הלכנו, יצאנו את העיר והגענו לפרבר. פתאום נעצר, ובכך אילץ גם אותי לעמוד.

“לכל הרוחות!” – קרא! “הרי זהו המקום!”

“איזה מקום, שפּאנגאֶלבּאֶרג?”

“המקום, בו התחילה אהבתו האחרונה של שפּאנגאֶלבּאֶרג”.

“הו, הו! רומאן?”

“אמנם כן. ועוד לא סיפרתי עליו לשום איש. אוּלם סוף־סוף אהיה נאלץ לכלול אותו ברֶפֶּרטואַר שׁלי. הן מילא מצוּיים בו כמה פרשׁיות, שׁשׁוב אינן מושכות עוד. ודע לך, שאני נוהג לספר הכל. אבל מעשה זה עדיין לא סיפרתי מעולם.”

“משום שזה עתה הנך מוצץ אותו מן האצבע?”

“אין אתה מכיר אותי אלא לחצאין, ידידי היקר! לעולם איני משקר, אם איני רואה תועלת בכך… לפני חמש שנים נסעתי עם הזמרת לאורי… משמע, היה זה קודם לכן. גם את הכנר מאֶנדוֹזאַ ניהלתי רק לאחר אותו מעשה. נראה, איפוא, כי לפני תשע או עשר שנים אירע הדבר.”

“משמע, עוד נער היית”.

"כמעט. עוד לא מלאו לי ארבעים עונות־אספּרגוּס או אביבים… אל־נא תפסיקני. עלי להתרכז… כאמור, אין סיפור זה יציב בזכרוני כשאר סיפורי. אתה זוכה עכשיו ב’הצגת הבכורה'… ראֵה, זהו המקום. ברחובות נטולי־חיים אלה הלכתי לפני תשע או עשר שנים, אף אז ליל־קיץ היה, והצייר מוֹיזל עמי. מוֹיזל זה, כידוע לך, תלה עצמו אחר־כך מתוך טירוף־דעת. נכנסה בו רוח שטות, שהוּא עיוור־לצבעים, הואיל ואינו רואה עוד את צבע ‘הגלוּר’, וגלוּר הוא היפה בצבעים. בחור בעל־כשרון היה. חבל עליו!.. ובכן מהלכים אנחנו, מוֹיזל ואני, מוצצים בחשק את הסיגארוֹת שלנוּ, מניחים לו לכובד־היין של סעודת־הערב שיתנדף בעשן. ובפתע, – חכה, הנה כאן, בסמוך, מצוי ודאי אותו בית – אנו שומעים קול צעיר, נאה, מזמר שיר. אני עוד מפריח הייתי בדיחה על הפרעת מנוחת־הלילה, או בדומה לזה; אבל מוֹיזל, שהבין במוסיקה הרבה יותר ממני – תופס כולו נרגש בזרועי ואומר: “בן־אדם, הרי זה פלא של קול!”… אני זוקף, כמובן, מיד את אזני ומריח העקבות, כמו כלב־ציד. בקיצור, מה אאריך בדברים: מוצא אני את הנערה אשר לה הקול, ואת משפחת הסנדלר, אשר לה הנערה. למחרת הבוקר הלכנו שנינו – מוֹיזל תבע בתוקף להיות שותף לדבר – אל אבא־סנדלר (קלימפּפינגאֶר היה שמו), כשאני משתמש באמתלה פשטנית – מבקש להזמין לי זוג נעליים. רואה את הנערה – זוועה! כעורה ומוזנחת להפליץ. קיפחת, מצומקת, על אף תשע־עשרה שנותיה, ידים אדומות מכביסה, גון־פנים לא נקי, עינים קמוצות, פה גדול – גועל־נפש. ואף־על־פי־כן היה במבטה משהו, שהעמידני תחתי.

“משיצאנו מן החדר, שריח של דבק, דלות ועזובה עמד בו, אל האוויר הצח, – הסתכלנו איש בפני רעהו: “נוּ, מוֹיזל, מה תאמר?”… הוא לא אמר דבר, בפניו עמדה העווייה עגומה, כאחד שטעם משהו מבחיל. אני בא עליו בטרוניה של לעג: התלהבותו מאתמול עלתה לי בזוג נעליים עלובות ובאשלייה. הוא היה מדוכדך לגמרי, התנדב לנעול אחת הנעליים הללו, ולבסוף יעץ לי, שאניח לה לשיר מאחורי מסך… ‘לא’, – עניתי לו – ‘זו לא תשיר מאחורי מסך, שכן עוד יותר מאשר בקולה היא תכבוש את לב הקהל ביופייה. כיום היא כדחליל־ציפורים, אולם אני אטול אותה בידי ואעשה ממנה יפהפיה. אני אתקיננה. אני יודע את המלאכה’… ‘אם תוכיח לי זאת, שפּאנגלבאֶרג’, אומר הוא, ‘אין כמוך באומנים’… והנה, אמנם לא יכולתי להוכיח זאת לו, שכן בינתיים נתפס לצבע הגלוּר, – אך הוכחתי זאת לעולם. וכל המבין משהו באמנות שלי יודה, שאכן היתה זו מלאכת־מחשבת ממש. שכן מאותה בת־סנדלר עשיתי את הזמרת ג’יראלדיני.”

“לא ייתכן! ג’יראלדיני?”

שפּאנגלבאֶרג החליק זקנו, זרק את הסיגארה, הדליק חדשה, וחזר בפשטות: "כאשר דברתי, יקירי, את ג’יראלדיני… אני התקנתי אותה. אחר לא היה עושה ממנה זמרת לעולם. הרי גם בין חברי, או מתחרי, מצוּיים בחורים אחדים חריפים, העולים עלי בכמה שטחים. בּינצאֶר, למשל, זה הבחור השפל, גדול ממני בתככים. אחרים זריזים ממני בהמצאת להטוטים, העשויים לעורר את תשומת־הלב. ואילו אני עושה מלאכתי על פי רוב ביושר, אני נותן משהו. על האימפּרסארים, שאינם אלא דורכים בשבילים הנושנים, איני רוצה לדבר כלל. הללו אינם אלא סוכנים־נוסעים, מנהלי־עסקים, משרתים מעולים של האמנים שלהם. כאחד מאלה לא הייתי מימי. אני גבוה מעל לוירטוּאוֹז שלי, שכן אני עצמי וירטוּאוֹז. ומה ערך לאמנות שלו, בלעדי האמנות שלי? לכל המרובה יקח את לבם של המבינים. ואולם הללו נוהגים, כאותו יפה־טעם קמצן, לשלם בעד ריחם של מאכלות אך בצלילו של הזהב. על המבינים בלבד אין לך קיום, מכל מקום לא קיום הוגן, שכן הללו מקבלים לרוב כרטיסי־חינם. ואילוּ אני שליט על לגיון גדול יותר: הוא קהל החקיינים! אני מוליך את המסתערים אל אשנבי־הכרטיסים, ושם, בתוך הדוחק, הם מורטים איש את בגדי רעהו, – בשל הנאה אמנותית, שוודאי היו מוותרים עליה, אילוּ היתה ניתנת להם חינם. ואם אין הם נדחקים, הריני מארגן את הדוחק ומזמין לי שכירים להרוס את תא־הקופה. שכן אין לך דבר שהקהל כה להוט אחריו כמו אחר עצמו. זוהי ניחות־הדעת־מעצמם הגסה והנואלת של ההמונים, שכה קל לנהוג בה. אלא שרבים מן האמצעים הפעוטים הללו שם רע יצא להם בעטיים של “לא־יוצלח”ים. אם אין אתה עומד על המשמר – אתה נופל בפח. כך, למשל, אירע בליאון, שקבוצה של מעריצי־חנם ביקשו להתיר את הסוסים ממרכבתה של ג’יראלדיני. אבל אני מכיר ויודע בטיבו של ציבור זה, המנאץ ומלעיג לבוקר את שהעריץ ביותר אמש. ואכן, הגעתי למקום בזמן הנכון וביקשתי מהאנשים, כשאני מתחנן לפניהם בשמה של האמנית הצנועה, למשוך ידיהם מהפגנות־התלהבות מסוג זה. “מנהג אצילים” זה נישא אז בכל העתונים והיה לפרסומת עצומה. נתתי לבי לחחבולה3 זו ועשיתי בה שימוש עוד פעמים מספר – עד שנתבלתה גם היא.

"אבל לא על כך רציתי לדבר… ובכן, דאגתי להשתלמותה של בת־קלימפּפינגאֶר זו, לאחר שקשרתיה אלי בחוזים טובים. את המיומנות למדה מעשה תוכי – אך מה ערך לדבר? היא שרה כראוי, אך בלי רגש. את הצעידה הטראגית תפסה חיש־מהר, אך לא את ההילוך שבהשראת־הנפש. היא חסרה את החן־שמטבע. היא היתה ממין נקבה, אך לא אשה. וזאת לא יכלו המורים לעשות ממנה. זאת יכולתי אך אני. אין לך שמץ ידיעה, מה קשה הדבר לעצב ‘אמנית בחסד עליון’. המון־העם שבאולם־ההצגות מבקש, על אף כל ההתחסדות באמנות, להיות נתפס על־ידי יצרים גסים יותר. מפליא הוא, שהדבר הקרוי “זרימה חשמלית” המרטיט בחללו של אולם הצופים, אחד הוא בכל ההצגות – בין שׁאותה אֶשְׁתּוֹנֶת מהלכת בפיק ברכים על קרשׁי הבמה בדמות מאריה סטיוארט, ובין שהיא קופצת בשמלונת שקופה מבעד לחישוקי־נייר, בין שאותו גברון מזנק ובא, בדמות פרש־ציד, ובין שהוא מפזם זמר של אביב.

דומה הייתי בעיני עצמי לאותו מלךְ, או פַּסָל, יווני – שׁוב לא זכור לי מה היה אותו איש – לאותו פּיגמאליון, אשר חיטב את דמות האשה האלהית משן־הפיל. מבול־העץ של בית קלימפּפינגאֶר קרצתי כוכב הבמה… רובם של חברי למקצוע עוברים את תקופת ההוראה ברכבת המהירה; ממילא מגיעים חניכיהם המסכנים למטרתם מיוגעים, רעבים ורצוצים. ואילו אני הרגלתי את בת־קלימפּפינגאֶר בחיים טובים, בעצלות, בהידור. לקחתיה לפאריס. שם למדה להשתמש בבשׂמים ולהדר בלבוש. הבאתי אותה בסוד כל הסממנים – למן השׁושֶׁנֶת, המשׁווה חן־שׁל־פיתוי לנעל הקטנה, ועד לסיכת־הזהב המוזרה התקועה חמודות וחצופות בשיער הבשום. והיא שיגשגה תחת ידי. עד מהרה דמתה במוחש לאשה יפה: החיים הטובים מילאו את גופה, עיגלו את לחייה, שיווּ צבע וברק לכל דיוקנה. הבריות התחילו נותנים עיניהם בה, שעה שעברה על פניהם, זרועה שלובה בזרועי. המכרים התחילו שואלים, אגב קריצת העיניים הידועה, מי היא האשה המעניינת הזאת. הנחתי להם, לאדונים, שיקרצו עין, כי על כן עשוי היה הדבר אך להועיל לנערה, אם יגידו שכבשה את לב שפּאנגלבאֶרג. וכך יצא לה, לג’יראלדיני – כבר אז כיניתיה כך – מוניטין, שהנה, זה שנים היא – כיצד אקרא לזאת – ידידתי הקרובה. אך מה היו “יחסי הידידות” בינינו למעשה? היא הלכה אתי כאותה מרמיטה, ההולכת עם מאלפה בן־סאבויה. הייתי בקרבתה קר ככפור, ככפור; עדיין ראיתי בה את בת־הסנדלר הבלתי מטופחת, המעוררת בחילה. אף היו לה הרגלים מאוסים. כמה טרחתי, עד שנגמלה מכיסוס הצרפניים4… בעיני היתה ונשארה בת־קלימפּפינגר, בול־עץ. עניין שבעסק גרידא.

לבסוף התקדמה עד כדי כך, שנתתי לה להופיע בערים קטנות. אך אין אני צריך לספר לך על כך פרטי פרטים. היודע פרשת־חייו של אמן אחד, יודע חייהם של כולם. תחילה מתייחסים אליו הבריות בקשיחות, בלעג, באדישות, ולבסוף הופכים את לבם. האילים רוקדים… פוסח אני על הטפל – למן זרי־הפרחים הראשונים, שבתחילה אני שילמתי תמורתם, ועד ליערות של צמחי־חממה שהיו משגרים לה אחר־כך; למן אותה התאבדות מתוך אהבה אליה, שלא היתה אלא בדותה משלי, ועד לאותו צעיר מסכן וטיפש, אשר ירה באמת כדור בראשו בפרוזדור ביתה. ג’יראלדיני היתה לאמנית מושלמת. המשך מסע־הנצחון שלה הן ידוע לך… הפריזו מאד בערכה – זה אני אומר לך. אמת: ביימתי את הופעתה ביוּם נהדר. אף־על־פי־כן הדהימו הצלחותיה אף אותי. אכן, היא שרה באמת לא רע, אך היו רבות שהיטיבו ממנה לשיר. אלא ששפע ממנה קסם מיוחד ומסוכן, שצחקתי לו ואף רשאי הייתי להיות גאה עליו, שהרי אני הייתי הרב־מג שיצרתיו…

והנה אירע שישבתי פעם במוסקוה, הציגו, כמדומני, “טראוויאטה”, ליד שני אדונים ששוחחוּ ביניהם ספרדית. אני שומע ספרדית. אמר האחד: “אשה זו גוזלת את נשימתי!” והאחר, חיוור ורציני, הוסיף: “ואני, לי אסור בכלל לראותה עוד, שאם כן – סופי לשאתה לאשה”. הלה היה נספח בשגרירות. הייתי פוגש אותו בכל זאת אחר־כך יום־יום בתיאטרון, ולא נשא אותה לאשה… מכל מקום, לא בלי התרגשות ושמחה הסתכלתי אותו ערב ביצירתי המוצלחת. בת־הסנדלרים! כוכבנית זאת? אשה מקסימה זו בעלת הקול המתוק־הרדום? אילו זכה מוֹיזל לראות זאת!.. כשסעדתי עמה לאחר ההצגה בטרקלין המשותף שלנו, קראתי בקורת־רוח: “רוזל, היום מצאת חן בעיני!” (שכן הייתי מדבר אליה למען הנוחות בלשון נוכחת). ואגב דברים אלה צבטתי בחיבה את לחייה. אולם היא הטתה עצמה בזעף לאחוריה, והטילה בי מבט־מלכות מלא־תוכחה, זה המבט שאני לימדתיה להשתמש בו למקרה שיעז מישהו להתקרב אליה יתר על המידה. זה שיעשע אותי עוד יותר. לפתע נראתה לי מקסימה באמת – וכמעט שתפסתי, כי אכן יש בכוחה “לגזול נשימתו” של אדם…

ללא היסוס יתר, כמי שהזכות בידו אלא שבמקרה לא השתמש בה עד כה, כורך אני איפוא את זרועי סביב מתניה ומבקש למשכה אלי. היא מנתקת עצמה ממני בתנועה עזה, עד שכמעט אבד לי שיווּי־משקלי, בורחת מן החדר ונועלת בעדה הדלת… תחילה הייתי נדהם, אחר־כך צחקתי בקול, ואחר־כך שרתי לפני דלתה דרך בדיחות “לילה טוב, ילדתי החמודה!” והמשכתי לבדי בשתיית יין־השמפניה, וכאשר שכבתי לישון – הייתי מאוהב בה עד מוות…

מאוהב! אני! פיגמאליון מאוהב בבול־העץ שידיו עיצבוהו!.. ועתה הגיע תור שגיאותי. לפי מיטב ידיעתי את הנשים היה הכל מתרחש בדרך אחרת, אילוּ נהגתי בה למחרת היום בזלזול גמור, כמו עד עתה. ואילו אני נהגתי בה בחביבות, בחנופה ובעינוג. בין רגע אחד אבדה שליטתי. היא אסרה עלי את הדיבור אליה בלשון נוכחת, את גילויי־הקירבה, והעמידה בינינו את בת־לווייתה. נטול־דיבור הייתי והמום כליל – את נשימתי גזלה. לא ידעתי עצה בנפשי. פתאום נתעורר בי רגש כבוד אליה. איככה בא הדבר?

תקופה אומללה נפתחה בחיי. כל בוקר הייתי מביא לה פרחים, אני! את היקר שבעדיים הבאתי לה מתנה. כל שהרווחתי הוצאתי עליה. אפילו חרוזים חיברתי לכבודה. בדיבור אחד: דעתי נטרפה עלי לחלוטין. ומה פלא בדבר? את כל אחד מאתנו תופסת פעם התאווה תפיסה עזה בעורפו ונועצת צפורניה במוחו… הרבה לא נותר לי עוד לספר. ג’יראלדיני עשתה בי כחפצה. החוזים שונו לטובתה, וזו היתה אווילות הגונה מצדי. אם נוצל מישהו בעסק זה, הרי אני הייתי המנוצל – אני, האימפרסר של האמנים. מקרה מעניין, מכל מקום! משיצאתי מכּלי לנוכח התנגדותה, החלטתי סוף סוף לשאתה לאשה. אתה מתאר לעצמך אותי, את שפּאנגלבּאֶרג, כורע על ברכיו ומבקש ידה?.. צחקה לי אל פני. אמרה, יש לה סיכויים מזהירים מאלה. היתה לבררנית, בת־הסנדלרים! ואף השיגה את מבוקשה, כפי שאולי ידוע לך. בין כה וכה לא היתה נפשה קשורה באמנות, שהרי מעולם לא היתה אמנית. לורד צעיר זכה באושר הנשגב להכניסה לביתו. תחילה הייתי כמובן טרוף־זעם, אבל אחר־כך נוכחתי לדעת, שאין בידי לשנות דבר – נטלתי את דמי הפיצוּיים עשרת אלפים לירות בשלווה פילוסופית…

כסף זה חילקתי לשני חלקים. את המחצית האחת הפסדתי בבורסה, במחצית האחרת, הטובה יותר, ביליתי שנה עליזה בפאריס. שנה עליזה מאד. בדרך כך גם נרפאתי מג’יראלדיני – וביסודיות כזאת, עד ששאלתי את עצמי בתמיהה, כיצד אירע שהוכרעתי במחלה זאת. רואה אתה, חביבי, זמן רב לא עמדתי על כך, רק עתה ידעתי. לא בזכות יתרונותיה, אלא בעטיים של שני הספרדים ההם נתאהבתי בג’יראלדיני. נתאוויתי אליה, משום שאחרים נתאווּ לה. אכן, זהו אותו כוח מגוחך הכופה עליך דעתם של אחרים. הנה בזאת יסוּדתם של האנשים הגדולים ושל הנשים היפות… נתאחרה השעה. נלך הביתה… כן, עוד דבר: אם יהללו אי־פעם בפניך שלמותה של יצירה, רוחו של גבר או יופיה של אשה, תן דעתך על האדם המדבר אליך. או שהוא שוטה או שהוא אימפּרסר.


  1. מארגן הצגותיהם של אמנים, תיאטרונים, קרקסים וכו'; “אמרגן”.  ↩

  2. מסעדה זולה בפאריס.  ↩

  3. “חחבולה” במקור המודפס, צ“ל ”תחבולה“ – הערת פב”י.  ↩

  4. “הצרפניים” במקור המודפס, צ“ל ”הצפרניים“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות