(1887)

דפקו בדלת.

“יבוא!” – קראה, אולם נשארה יושבת ללא־תנועה על כסאה הבלתי־נוח והזקוף. אף את ראשה לא הפנתה, לא לצד שמאל, לעבר הנכנס, ולא לצד ימין, משם יכלה לראותו בראי. אף־על־פי־כן שאלה פעמיים בקוצר־רוח: “מי זה?”

הוא לא ענה, אלא התקרב אליה לאיטו ובשקט על פני השטיח העבה של חדר־ההלבשה המהודר. עתה עמד לפניה ואמר: – “מה נאים פניך גם היום, גברת קאֶטאֶ!”

–“הה, אתה הוא זה, דוקטור! – מדוע לא נשארת יושב במנוחה במקומך שבאולם, אם מצאתי חן בעיניך? מקרוב נראה האיפור מאוס מאד. כל אשליותיך עלולות להתנדף!.. עתה כבר אירע האסון. רשאי אתה להישאר, במערכה השניה אין לי שום תפקיד.”

הדוקטור כבר ישב מולה ונצטחק. “היודעת את, מהו בך החוזר ומדהימני תמיד? לא תנחשי. את הנך השחקנית הגדולה ביותר ואחת הנשים היפות ביותר שידעתי. אלא שבכך כבר הורגלתי מעט־מעט. את מחייכת חיוך של לגלוג – ממש, כמו עתה, – כשאומרים לך דבר־חלקות. אף זו מידה נדירה. שנונה את ועם זאת שוחרת־אמת, באמנות כבחיים. תופעה זו, ככל שהיא מעניינת, שוב אינה מפתיעתני בך. לכל היותר יש אשר קו חדש, או גוון, או איזו דקיקות מרטיטה מעוררים בי התפעלות. לאחר שהראיתי לך מחלה בבית־החולים, הרי את משכילה לחקותה עד כדי כך, שמתעורר בי הרצון לקום ממקום־מושבי ולחוש אליך לעזרתך, – אל אלהים, הן היא באמת הולכת למות!”…

“שמא תפסיק לשבחני, דוקטור?”

“ואולם הדבר המכה אותי תמיד בתמהון עד שהדיבור ניטל הימני הוא, שאת מתלבשת במהירות לא־תיאמן. וזהו שביקשתי לומר.”

חייכה. אך פתאום לבשה ארשת של כובד־ראש ונתנה עיניים קודרות בקיר שלפניה, שהיה מקושט רבגונית זרי־דפנה, סרטי־משי ותמוּנות במסגרות־יקר, והזהיר בזהב ומשי.

הרופא הוסיף: “– ראיתי חדרי־איפור של שחקניות רבות. שם עשיינות מבוהלת, אי־שקט והתרגשות, שוב ושוב – עוד הצצה אחת אחרונה, אחת אחרונה ממש, בראי, ועוד סיכה אחת שיש לתקעה בשיער רגע לפני ההופעה על הבימה. ואילו את, אף שהנך הדמות המרכזית, הרי את יושבת תמיד מוכנה מזמן, ולפני הדלת – המשרתת שלך, כאיש־משמר מתון.”

– “אמור־נא לאיש־המשמר, שאין אני מקבלת עתה שום ביקור, ואני אספר לך, כיצד למדתי את הדבר אשר אתה כה מתפּעל ממנו. אפשר ולא הייתי לעולם את אשר הנני, אילולא אנוסה הייתי להתנסות בחווייה זו.”

הדוקטור חזר מן הדלת ונתיישב: “סיפור?”

– “אכן”, ענתה בקול אטום. "סיפור קטן ומכוער. סיפור אמיתי ודוחה – כאחת מאותן המחלות שהראית לי בבית־החולים. ברצוני להשיב לך כגמולך.

הדבר אירע לפני ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה. הייתי אז במסע לאורכן ולרוחבן של ערי־השדה, שחקנית בלהקות קטנות. היום כאן, מחר שם. לא הייתי רוצה להתנסות בכך שנית… עתים פוקדים אותי חלומות־בלהה ונראה לי בחרדתי, ששוב אנוסה אני להלך בלילה על פני בוץ, או ששוב אנוסה אני לקבל את הצעות־העבודה של האדון לאֶמקאֶ, שלא לגווֹע ברעב… תיאטרון־בפרוטה¹ עלוב כזה – אפשר שהוא, לפי השערתך, משהו מבדח מאד, הלא כן? אפס, זוועה הוא. זוהי הדלות של האלמונים, דלות אלמונית זאת.

עד מה עשוי אדם להשפיל עצמו על פת לחם, אילו מעשים מגונים אדם עושה… לא, אין אני רוצה להתרגש. הבה אדמה בנפשי, שאדם אחר נתנסה בחוויות אלו. ואמנם, אותה נערה צעירה, שהפסיעה אז במגפיותיה החפותות בדרכים המרוכרכות במי־גשמים, היתה שונה לגמרי מכפי שהנני עתה. לא תבחין בי כיום, עד מה כעורה ורזה הייתי. דחליל. ואשר קרוי כיום “פרופיל אצילי”, היה אז אף עקום רגיל. הראש, רכון תמיד לפנים, היה תקוע על כתפיים צרות, מחודדות; והידיים האלה גרומות ואדומות היו. לעולם לא פקדה אותי מלת־אהבה של גבר, והרי ידוע לך, עד מה מזדרזים בכך הגברים, אם אך אין לפניהם יצור דוחה לחלוטין. ביחוד קלים לזיווּג במידה מפתיעה חברינו־למקצוע. מִשֶׁתמה תקופת החוזה מתפרקים, כמובן, גם היחסים עם פלוני, או עם פלונית. ושוב חפשי אתה לנפשך, אך אין זאת אומרת, שלאורך כל ימי עמידתם של היחסים ראה עצמו הזוג, חלילה, קשור בעבותות.

אין בידי לומר, שעמדתי בפני הפיתיון, שכן איש לא טרח להעמידני בפניו. לא שימשתי אלא מטרה למהתלותיהם הגסות של החברים, וצהלתו של כל קהל־צופים שטוף־לעג נתכוונה, קודם כל, אלי. היה זה בעיקר מפני כיעורי, אולם גם משחקי היה לקוּי; לקוי אף ממשחקם של נטולי־הכשרון. שכן כבר היתה לי אז אוזן לשמוע את דיבורי, ועיניים לראות את תנועותי. כל נימה שהכזיבה וכל העווייה שלא הצליחה הייתי מבחינה בה כהרף עין, מאבדת כל שליטה על עצמי ונשארת תקועה במקומי. חמורה מזה היתה יראָה שבי, שלא דמתה לאימת־הציבוּר הרגילה. שכן תמיד עליתי אל הבימה בלי מורא, נהגתי בשקט ובקומה זקופה אף בשעה שליחשו או ששרקו. ורק במחזות־האהבה שהיה עלי לשחק, גברה עלי אותה חרדה, שלאמיתו של דבר לא היתה אלא – ביישנות. כן, הדבר נראה אווילי: התביישתי מפני קהל הצופים, כאילו נעשו שותפים לסוד ענוג שבלבבי; כאילו היתה הצהרת־האהבה המאולפת של כל מי שהיה בן זוגי הגולמני יעודה באמת אלי.

הרי מחוץ לבמה לא זכיתי מעולם במבט חם, או בווידוי־אהבה לוהט מעין אלה. לפיכך היתה דעתי משתבשת עלי ונשימתי נעצרת. נערוּת היתה בהתנהגות פותה זו, ואם תמצא לומר: צניעות, ביישנות. ואולם רשאית שחקנית שתהיה ישרה וצנועה – ואני מכירה רבות שחקניות כאלו – ביישנית אסור לה שתהיה. מכף רגל ועד ראש היא מופקרה תדיר למבטיו החושקים של קהל, ואם שואפת היא לגדולות, לא די שיש לה נפש, עליה גם לחשוף אותה. כמה רחוקה הייתי מדרך זו! נפשי הדלה, הנחבאה נרתעה בדחילו, ובעולם העומד על גילויי־חוץ בלבד, חייתי אני חיי חולם פנימה… עד שאירע סוף סוף הדבר שבו מתחיל המפנה…"

“מעשה אהבים?” – נכנס הרופא לתוך דבריה.

היא צחקה צחוק קצר ומר. – "לו כדבר הזה היה! אפשר והייתי כיום לחשנית באחד התיאטראות הנידחים. לא, עניין אחר היה.

נודדת הייתי בימים ההם עם להקתו של האדון המנהל לאֶמקאֶ. לאֶמקאֶ זה היה מנוול נוח־לבריות. ולא אעמוד על כך, שהונה את אנשיו וסחט מהם עמל ככל שיכול. עיקר נוולותו היתה בעסקי־לוואי שלו, שעל אחד מהם אספר לך מיד. עם זאת היו לו פנים מחייכות ורדרדות, עטורות תלתלים בהירים, ראש־אמן ממש.

הגענו לעיירת־שדה מועטה. עדיין רואה אני אותה לעיניי. סימטאות בהירות, חביבות, נטולות־חיים, ובתים נמוכים. הכיכר המרכזית מרוצפת אבנים קטנות, עגלגלות, מביניהן שפעו בגיל עשבים, ועל כל אלה הזהירו קרני־השמש. לאחר יומיים כבר הכירו אותנו כל תושבי העיירה וזלזלו בנו. לפני הפונדק “אל האריה האדום”, בו הצגנו את מחזותינו, ניצבו שעוּנים על חרבותיהם, קציני יחידת חיל־המצב הקטנה, וכל־אימת שהיינו עוברים, השמיעו באוזנינו בדיחות מובחרות. העידית שבאזרחים היו מחוננים אותנו במבטי־בוז, שעה שנשותיהם היו בקרבתנו, ואילו כשהיו עוברים לבדם, או רווקים שבהם, היו שורפים אותנו במבטים מפתים. אני מתכוונת לחברותי; אני – אפילו בעיניהם הייתי זיבורית. הגברים בערים הקטנות גרועים מאלה שבערים הגדולות. אולי יודע אתה, מדוע?

ערכנו את הצגותינו באולם הגדול של הפונדק “אל האריה האדום”. היתה שם במה נאה מיועדת ללהקות הנודדות. היו גם שני תאי־הלבשה: האחד בשבילנו והאחד בשביל הגברים; לא חדר־איפור בדומה לזה כאן, אולם אפשר היה להתפשט ולהתלבש בו. ואותו חדר־הלבשה… תערובת טרופה של תלבושות, אביזרי־תיאטרון, בגדי־רחוב. כאן גרב נתונה בספר לסימן־של־קריאה, שם פריפת־עץ לתלתלים תקועה בנעל־קטיפה, שניסו לנקות כתמיה בסבון. על הקיר תלויות תחתוניות לבנות, שזה שבועות לבשו אותן על הבמה, אבל עדיין הן טובות מדאי בשביל שימוש ברחוב. ומה לא היה באותו בליל מפוזר על פני התא סביב, – חגורות רקומות בזהב, ומספריים־לנרות, וערדליים מיותמים, וכלי־תמרוקים שנתרוקנו, ומגילות־תווים קשורות בבירית של גרביים, ערבוביה, ליכלוך. האחת שמה כל חפציה, זה על גבי זה, על כסא, הנופל בסופו של דבר. האחרת זורה מראש כל שהיא עתידה להיזקק לו. ועל הכל מיתמר ועולה ענן דק של אבק, וריח מיוחד, כבד ועבש של חריכה.

חדר האיפוּר ההוא שימש אחר כך במת־חזיון למעשה שאני מספרת לך. אפשר תמצא לומר, שלא היה זה דבר חשוב כל כך, שהוא מן המעשים בכל יום. אני עצמי למדתי מאז לדעת גירסה אחרת זו, שלפיה אין לראות בדבר מעין זה אלא מהתלה גסה, שאפשר בכל־זאת לסלוח עליה. אותה שעה ראיתי בו מעשה אונס והתעללות; הן אני שמרתי בתוך כל השפלות הזאת על תומתי. וכך היה הדבר. ערב אחד ישבתי לבושה במיעוט־שבמיעוט, כשאר חברותי, סמוכה אל קיר־העץ. האם הבחנתי ברשרוש חשוד, או שנפל מבטי על אחד מחורי־הסיקוס המרובים שבעץ, מכל מקום תקעתי בלי־משים אצבעי לתוך החור העגול – ונתקלתי בעינו של אדם. עלה קול כבוש. אני עצמי נחרדתי עד מוות, שאר חברותי לא הבחינו בשום דבר. לא הוצאתי הגה מפי, הטלתי על עצמי את מעילי הארוך ויצאתי חיש מהר, כדי להיווכח בוודאות, אם אמנם מישהו מצותת לנו… כן. ולא פרחח פרוע אחד, לא, כמה וכמה אדונים. צריפון־עץ גבל את חדר־ההלבשה שלנו ובו הם ישבו. רגע אחד עמדתי במקום המוצל ביותר שבחצר, מאחורי עגלה, עד שהיה בידי לראות באפלה. והנה יצאו – מניתי: ארבעה, חמישה, חצי תריסר. אחד מהם הלך מהסס ולחץ ממחטה לעינו; היה זה, כנראה, האדם שפגעתי בו. לא יכולתי להכירו באפלה. גם שאר הדמויות אי־אפשר היה להכיר. ואילו האחרון, שיצא וסגר אחריו לאט את הדלת, אותו הכרתי לפי גזרתו העגלגלה וראשו הגדול. לאֶמקאֶ הוא. וכי לא השגיח בשום דבר? מיהרתי וניגשתי אליו חרש. “אדוני המנהל!” – לחשתי בחפזה – “מסתכלים לתוך חדר־ההלבשה שלנו!” והוא מצחקק בחצי־קול: – “אל תשימי לב לכך, הן לא אליך מתכוונים!” משמע, ידע על כך. הייתי מזועזעת ומלאת־חימה. אפשר שניחש את מחשבותי, שכן אחז בידי ואמר חרש, ובאיום: – “אל־נא יעלה על דעתך לעורר רעש, או לספר למישהו אחר – שאם לא כן את מפוטרת לאלתר.”

חזרתי לחדר־האיפור. שתקתי. מה היה עלי לעשות? היה עלי לשמוח, שיש לי כדי פרנסתי. היכן היה לי סיכוי להשיג עבודה במראה גופי זה, שלא מצא חן אף בעיניהם של הפרחחים הפרועים והמושחתים הללו של העיירה הקטנה, שעה שהציצו פנימה? ואם כי לא אלי נתכוונו, כדברי־הלעג של לאֶמקאֶ, הרגשתי עצמי כמו מחוללת. האם אני לבדי? האם לא ידעו גם חברות אחרות שלי על המעשה הבזוי? משראיתי אחת מהלכת הלוך וטפוף בגנדרנות או מושכת העוויות־חן, חשדתי בה. שמא נכנעת היא לאותו איום שׁכפה עלי אֵלֶם. ואף אולי הוא הדבר היאות לה לענייניה. הרגשׁת בחילה גאתה בי עד צוואר, הייתי ברצון קמה ובורחת משם, אבל לאן, לאן? נשארתי. הרי לך ההסבר המובטח: אז למדתי להתלבש כה מהר. כי אותם הפרחחים היו באים ערב ערב אל מאחורי המחיצה, ואין אני יודעת, אם תמיד אותם עצמם. מכל מקום המנהל שלנו עשה עסקים טובים, כפי שנתברר לי במזדמן.

שכן הוא קיבל בעד זה תשלום.

וראה־נא, דומה עלי, שאז התחלתי לשחק היטב. אין בידי להסביר זאת בדיוק מבחינה פסיכולוגית – הן זהו הביטוי שלכם, לא כן? האם עורר בי הזעזוע החזק כוחות רדומים, האם צללה ביישנותי בגלי החרפה? האם מקורו של הלהט אשר בקולי הוא בהשפעת המעשים המסעירים הללו, שלא סרה ממני כל הימים? האם לא נעשו תנועותי חפשיות יותר, משום ששוב לא היה לי מה להעלים מעיני הצופים? שהרי אם חצי תריסר הם שהציצו מבעד לחורים של מחיצת־העץ, ואם כל אוכלוסי העיירה – ביסודו של דבר היינו הך.

ואז “גילו” אותי יום אחד, כאילו הייתי מין חדש של בעל־חיים, או אי חדש בלב־ים. עליתי וזכיתי בהצלחה. הגעתי למעלה גבוהה מאד, לא כן? מעריצים אותי ומקנאים בי. אבל זאת אומַר לך עתה, אילו היה בידי לעלות עוד פי עשרה או פי מאה – לא הייתי רוצה להתנסות לשם כך שנית בכל אשר עבר עלי. דייני…"

(1887)

שפּאנגאֶלבאֶרג, האימפּראֶסאר,¹ שוב הוא כאן. כלומר, ראיתיהו לפני שמונה ימים. אם עתה הוא באוֹלמיץ, בפאֶטאֶרסבורג או בליסאַבון, או סועד בששים וחמשה סנטימים באחת ממסעדות “מרק דיוואל”² שבפאריס, או יוצק יין־שאמפּאן על תרנגולים ממולאים בפטריות בפלורנץ – מי חכם וידע? אחדים מנוֹשיו אפשר שהיו נותנים משהו במחיר ידיעה זו. היינו – את דמי ההוצאה לפועל. בידוע הוא על כל פנים: אין הוא הולך בדרך־המלך של הקרתנים, אלא חוצה תמיד את שדות החיים; ויהיו בעליהם של אותם שדות אשר יהיו. יודע הוא כל הנאה שבעולם, חוץ מזו הקרויה מילוי־חובה, וכל מחסור שאין יסודו במוסר. בכל ארבע כנפות הארץ הוליך שולל פיליסטרים, פיתה נשים וחרחר מדנים. גם כיום, שזקן־רובּנס שלו מתחיל מלבין, עדיין עיניו מבריקות ברוח־נעורים ובתאוות־הרפתקאות, וכשהוא צועד ועובר זקוף־קומה וגמיש, פוזלות הנשים ברצון לעברו. קו של הרגשת־עליונות לגלגנית טבוּע בפניו, שכן יודע הוא הרבה בעלי שמות מפוארים, שאין בהם מכל אותה הדרת כבוד מותקנת ששיווּ לעצמם בעיני ההמון המאמין לכל דבר; הוא מכיר אותם מצעדיהם הראשונים, או מתוך סביבתם הירודה. לו עצמו יום־המחר מלא וגדוש, כאז כן עתה, אלפי חידות מופלאות; אין הוא יודע, היכן וממה יחיה – וזה סוד נעורי־הנצח שלו. בנסיבות כתיקנן היה כוח־דריכוּתו מתנוון מזמן. הרגשתו טובה עליו אך במצוקה, ותחושת־בית לו אך בנדודים. אין לו דבר, על כן לו כל העולם. בזמנים ססגוניים יותר מימינו אלה, היה הוא – חציו פרחח וחציו אביר – יוצא לתעלולי־פרא, שולף חרב טובה למען כל דבר רע. אך גם בלי אפודת־עור וחרב־סיוף, אלא בבגדי האזרח, שחייט וירטואוז לונדוני עדיין מצפּה לתשלום מחירם, אופפת אותו מעין אווירה של הרפתקאות, הנוסכת שׁיכרוֹן על הנשׁים. ריקא ורברבן שׁניחַן בחביבוּת שׁובת־לב. על תעתועיו הוא מדבר לא בלי הנאה מעצמו, משל היו אלה מעשי־גבורה. וכשהוא זוכר את הנשים שרימו אותו, או שרימה אותן, מתנוצצות עיניו בהתרגשות נאה. שכן הוא גם סנטימנטאלי, אורח־פורח זה. או אולי אין זאת אלא אחת ממסוות־השעשועים, שהוא עוטה לשעה קלה של התבדרות? אפשר דובר אמת הוא תמיד, אפשר משקר בלי הרף? הן לעולם אינך יודע, אם בליצנות ידבר או בכובד ראש; אך סבור אני, שלא הכל בדוי היה באותו מעשה מופלא שסיפר לי לפני שמונה ימים, כאשר נזדמַנוּ בדרך מקרה יחד במסעדה אחת ושוטטנו ברחובות בליל־הקיץ הרוגע. בידידות־אמון מאשירה שילב זרועו בזרועי, כשהוא שופע בלא־הרף כל בדיחותיו הישנות והחדשות, הנה תפלה עד דכא והנה דגדגנית עד לצחוק פרוע.

בלי נתינת הדעת על הדרך בה הלכנו, יצאנו את העיר והגענו לפרבר. פתאום נעצר, ובכך אילץ גם אותי לעמוד.

“לכל הרוחות!” – קרא! “הרי זהו המקום!”

“איזה מקום, שפּאנגאֶלבּאֶרג?”

“המקום, בו התחילה אהבתו האחרונה של שפּאנגאֶלבּאֶרג”.

“הו, הו! רומאן?”

“אמנם כן. ועוד לא סיפרתי עליו לשום איש. אוּלם סוף־סוף אהיה נאלץ לכלול אותו ברֶפֶּרטואַר שׁלי. הן מילא מצוּיים בו כמה פרשׁיות, שׁשׁוב אינן מושכות עוד. ודע לך, שאני נוהג לספר הכל. אבל מעשה זה עדיין לא סיפרתי מעולם.”

“משום שזה עתה הנך מוצץ אותו מן האצבע?”

“אין אתה מכיר אותי אלא לחצאין, ידידי היקר! לעולם איני משקר, אם איני רואה תועלת בכך… לפני חמש שנים נסעתי עם הזמרת לאורי… משמע, היה זה קודם לכן. גם את הכנר מאֶנדוֹזאַ ניהלתי רק לאחר אותו מעשה. נראה, איפוא, כי לפני תשע או עשר שנים אירע הדבר.”

“משמע, עוד נער היית”.

"כמעט. עוד לא מלאו לי ארבעים עונות־אספּרגוּס או אביבים… אל־נא תפסיקני. עלי להתרכז… כאמור, אין סיפור זה יציב בזכרוני כשאר סיפורי. אתה זוכה עכשיו ב’הצגת הבכורה'… ראֵה, זהו המקום. ברחובות נטולי־חיים אלה הלכתי לפני תשע או עשר שנים, אף אז ליל־קיץ היה, והצייר מוֹיזל עמי. מוֹיזל זה, כידוע לך, תלה עצמו אחר־כך מתוך טירוף־דעת. נכנסה בו רוח שטות, שהוּא עיוור־לצבעים, הואיל ואינו רואה עוד את צבע ‘הגלוּר’, וגלוּר הוא היפה בצבעים. בחור בעל־כשרון היה. חבל עליו!.. ובכן מהלכים אנחנו, מוֹיזל ואני, מוצצים בחשק את הסיגארוֹת שלנוּ, מניחים לו לכובד־היין של סעודת־הערב שיתנדף בעשן. ובפתע, – חכה, הנה כאן, בסמוך, מצוי ודאי אותו בית – אנו שומעים קול צעיר, נאה, מזמר שיר. אני עוד מפריח הייתי בדיחה על הפרעת מנוחת־הלילה, או בדומה לזה; אבל מוֹיזל, שהבין במוסיקה הרבה יותר ממני – תופס כולו נרגש בזרועי ואומר: “בן־אדם, הרי זה פלא של קול!”… אני זוקף, כמובן, מיד את אזני ומריח העקבות, כמו כלב־ציד. בקיצור, מה אאריך בדברים: מוצא אני את הנערה אשר לה הקול, ואת משפחת הסנדלר, אשר לה הנערה. למחרת הבוקר הלכנו שנינו – מוֹיזל תבע בתוקף להיות שותף לדבר – אל אבא־סנדלר (קלימפּפינגאֶר היה שמו), כשאני משתמש באמתלה פשטנית – מבקש להזמין לי זוג נעליים. רואה את הנערה – זוועה! כעורה ומוזנחת להפליץ. קיפחת, מצומקת, על אף תשע־עשרה שנותיה, ידים אדומות מכביסה, גון־פנים לא נקי, עינים קמוצות, פה גדול – גועל־נפש. ואף־על־פי־כן היה במבטה משהו, שהעמידני תחתי.

“משיצאנו מן החדר, שריח של דבק, דלות ועזובה עמד בו, אל האוויר הצח, – הסתכלנו איש בפני רעהו: “נוּ, מוֹיזל, מה תאמר?”… הוא לא אמר דבר, בפניו עמדה העווייה עגומה, כאחד שטעם משהו מבחיל. אני בא עליו בטרוניה של לעג: התלהבותו מאתמול עלתה לי בזוג נעליים עלובות ובאשלייה. הוא היה מדוכדך לגמרי, התנדב לנעול אחת הנעליים הללו, ולבסוף יעץ לי, שאניח לה לשיר מאחורי מסך… ‘לא’, – עניתי לו – ‘זו לא תשיר מאחורי מסך, שכן עוד יותר מאשר בקולה היא תכבוש את לב הקהל ביופייה. כיום היא כדחליל־ציפורים, אולם אני אטול אותה בידי ואעשה ממנה יפהפיה. אני אתקיננה. אני יודע את המלאכה’… ‘אם תוכיח לי זאת, שפּאנגלבאֶרג’, אומר הוא, ‘אין כמוך באומנים’… והנה, אמנם לא יכולתי להוכיח זאת לו, שכן בינתיים נתפס לצבע הגלוּר, – אך הוכחתי זאת לעולם. וכל המבין משהו באמנות שלי יודה, שאכן היתה זו מלאכת־מחשבת ממש. שכן מאותה בת־סנדלר עשיתי את הזמרת ג’יראלדיני.”

“לא ייתכן! ג’יראלדיני?”

שפּאנגלבאֶרג החליק זקנו, זרק את הסיגארה, הדליק חדשה, וחזר בפשטות: "כאשר דברתי, יקירי, את ג’יראלדיני… אני התקנתי אותה. אחר לא היה עושה ממנה זמרת לעולם. הרי גם בין חברי, או מתחרי, מצוּיים בחורים אחדים חריפים, העולים עלי בכמה שטחים. בּינצאֶר, למשל, זה הבחור השפל, גדול ממני בתככים. אחרים זריזים ממני בהמצאת להטוטים, העשויים לעורר את תשומת־הלב. ואילו אני עושה מלאכתי על פי רוב ביושר, אני נותן משהו. על האימפּרסארים, שאינם אלא דורכים בשבילים הנושנים, איני רוצה לדבר כלל. הללו אינם אלא סוכנים־נוסעים, מנהלי־עסקים, משרתים מעולים של האמנים שלהם. כאחד מאלה לא הייתי מימי. אני גבוה מעל לוירטוּאוֹז שלי, שכן אני עצמי וירטוּאוֹז. ומה ערך לאמנות שלו, בלעדי האמנות שלי? לכל המרובה יקח את לבם של המבינים. ואולם הללו נוהגים, כאותו יפה־טעם קמצן, לשלם בעד ריחם של מאכלות אך בצלילו של הזהב. על המבינים בלבד אין לך קיום, מכל מקום לא קיום הוגן, שכן הללו מקבלים לרוב כרטיסי־חינם. ואילוּ אני שליט על לגיון גדול יותר: הוא קהל החקיינים! אני מוליך את המסתערים אל אשנבי־הכרטיסים, ושם, בתוך הדוחק, הם מורטים איש את בגדי רעהו, – בשל הנאה אמנותית, שוודאי היו מוותרים עליה, אילוּ היתה ניתנת להם חינם. ואם אין הם נדחקים, הריני מארגן את הדוחק ומזמין לי שכירים להרוס את תא־הקופה. שכן אין לך דבר שהקהל כה להוט אחריו כמו אחר עצמו. זוהי ניחות־הדעת־מעצמם הגסה והנואלת של ההמונים, שכה קל לנהוג בה. אלא שרבים מן האמצעים הפעוטים הללו שם רע יצא להם בעטיים של “לא־יוצלח”ים. אם אין אתה עומד על המשמר – אתה נופל בפח. כך, למשל, אירע בליאון, שקבוצה של מעריצי־חנם ביקשו להתיר את הסוסים ממרכבתה של ג’יראלדיני. אבל אני מכיר ויודע בטיבו של ציבור זה, המנאץ ומלעיג לבוקר את שהעריץ ביותר אמש. ואכן, הגעתי למקום בזמן הנכון וביקשתי מהאנשים, כשאני מתחנן לפניהם בשמה של האמנית הצנועה, למשוך ידיהם מהפגנות־התלהבות מסוג זה. “מנהג אצילים” זה נישא אז בכל העתונים והיה לפרסומת עצומה. נתתי לבי לחחבולה זו ועשיתי בה שימוש עוד פעמים מספר – עד שנתבלתה גם היא.

"אבל לא על כך רציתי לדבר… ובכן, דאגתי להשתלמותה של בת־קלימפּפינגאֶר זו, לאחר שקשרתיה אלי בחוזים טובים. את המיומנות למדה מעשה תוכי – אך מה ערך לדבר? היא שרה כראוי, אך בלי רגש. את הצעידה הטראגית תפסה חיש־מהר, אך לא את ההילוך שבהשראת־הנפש. היא חסרה את החן־שמטבע. היא היתה ממין נקבה, אך לא אשה. וזאת לא יכלו המורים לעשות ממנה. זאת יכולתי אך אני. אין לך שמץ ידיעה, מה קשה הדבר לעצב ‘אמנית בחסד עליון’. המון־העם שבאולם־ההצגות מבקש, על אף כל ההתחסדות באמנות, להיות נתפס על־ידי יצרים גסים יותר. מפליא הוא, שהדבר הקרוי “זרימה חשמלית” המרטיט בחללו של אולם הצופים, אחד הוא בכל ההצגות – בין שׁאותה אֶשְׁתּוֹנֶת מהלכת בפיק ברכים על קרשׁי הבמה בדמות מאריה סטיוארט, ובין שהיא קופצת בשמלונת שקופה מבעד לחישוקי־נייר, בין שאותו גברון מזנק ובא, בדמות פרש־ציד, ובין שהוא מפזם זמר של אביב.

דומה הייתי בעיני עצמי לאותו מלךְ, או פַּסָל, יווני – שׁוב לא זכור לי מה היה אותו איש – לאותו פּיגמאליון, אשר חיטב את דמות האשה האלהית משן־הפיל. מבול־העץ של בית קלימפּפינגאֶר קרצתי כוכב הבמה… רובם של חברי למקצוע עוברים את תקופת ההוראה ברכבת המהירה; ממילא מגיעים חניכיהם המסכנים למטרתם מיוגעים, רעבים ורצוצים. ואילו אני הרגלתי את בת־קלימפּפינגאֶר בחיים טובים, בעצלות, בהידור. לקחתיה לפאריס. שם למדה להשתמש בבשׂמים ולהדר בלבוש. הבאתי אותה בסוד כל הסממנים – למן השׁושֶׁנֶת, המשׁווה חן־שׁל־פיתוי לנעל הקטנה, ועד לסיכת־הזהב המוזרה התקועה חמודות וחצופות בשיער הבשום. והיא שיגשגה תחת ידי. עד מהרה דמתה במוחש לאשה יפה: החיים הטובים מילאו את גופה, עיגלו את לחייה, שיווּ צבע וברק לכל דיוקנה. הבריות התחילו נותנים עיניהם בה, שעה שעברה על פניהם, זרועה שלובה בזרועי. המכרים התחילו שואלים, אגב קריצת העיניים הידועה, מי היא האשה המעניינת הזאת. הנחתי להם, לאדונים, שיקרצו עין, כי על כן עשוי היה הדבר אך להועיל לנערה, אם יגידו שכבשה את לב שפּאנגלבאֶרג. וכך יצא לה, לג’יראלדיני – כבר אז כיניתיה כך – מוניטין, שהנה, זה שנים היא – כיצד אקרא לזאת – ידידתי הקרובה. אך מה היו “יחסי הידידות” בינינו למעשה? היא הלכה אתי כאותה מרמיטה, ההולכת עם מאלפה בן־סאבויה. הייתי בקרבתה קר ככפור, ככפור; עדיין ראיתי בה את בת־הסנדלר הבלתי מטופחת, המעוררת בחילה. אף היו לה הרגלים מאוסים. כמה טרחתי, עד שנגמלה מכיסוס הצפרניים… בעיני היתה ונשארה בת־קלימפּפינגר, בול־עץ. עניין שבעסק גרידא.

לבסוף התקדמה עד כדי כך, שנתתי לה להופיע בערים קטנות. אך אין אני צריך לספר לך על כך פרטי פרטים. היודע פרשת־חייו של אמן אחד, יודע חייהם של כולם. תחילה מתייחסים אליו הבריות בקשיחות, בלעג, באדישות, ולבסוף הופכים את לבם. האילים רוקדים… פוסח אני על הטפל – למן זרי־הפרחים הראשונים, שבתחילה אני שילמתי תמורתם, ועד ליערות של צמחי־חממה שהיו משגרים לה אחר־כך; למן אותה התאבדות מתוך אהבה אליה, שלא היתה אלא בדותה משלי, ועד לאותו צעיר מסכן וטיפש, אשר ירה באמת כדור בראשו בפרוזדור ביתה. ג’יראלדיני היתה לאמנית מושלמת. המשך מסע־הנצחון שלה הן ידוע לך… הפריזו מאד בערכה – זה אני אומר לך. אמת: ביימתי את הופעתה ביוּם נהדר. אף־על־פי־כן הדהימו הצלחותיה אף אותי. אכן, היא שרה באמת לא רע, אך היו רבות שהיטיבו ממנה לשיר. אלא ששפע ממנה קסם מיוחד ומסוכן, שצחקתי לו ואף רשאי הייתי להיות גאה עליו, שהרי אני הייתי הרב־מג שיצרתיו…

והנה אירע שישבתי פעם במוסקוה, הציגו, כמדומני, “טראוויאטה”, ליד שני אדונים ששוחחוּ ביניהם ספרדית. אני שומע ספרדית. אמר האחד: “אשה זו גוזלת את נשימתי!” והאחר, חיוור ורציני, הוסיף: “ואני, לי אסור בכלל לראותה עוד, שאם כן – סופי לשאתה לאשה”. הלה היה נספח בשגרירות. הייתי פוגש אותו בכל זאת אחר־כך יום־יום בתיאטרון, ולא נשא אותה לאשה… מכל מקום, לא בלי התרגשות ושמחה הסתכלתי אותו ערב ביצירתי המוצלחת. בת־הסנדלרים! כוכבנית זאת? אשה מקסימה זו בעלת הקול המתוק־הרדום? אילו זכה מוֹיזל לראות זאת!.. כשסעדתי עמה לאחר ההצגה בטרקלין המשותף שלנו, קראתי בקורת־רוח: “רוזל, היום מצאת חן בעיני!” (שכן הייתי מדבר אליה למען הנוחות בלשון נוכחת). ואגב דברים אלה צבטתי בחיבה את לחייה. אולם היא הטתה עצמה בזעף לאחוריה, והטילה בי מבט־מלכות מלא־תוכחה, זה המבט שאני לימדתיה להשתמש בו למקרה שיעז מישהו להתקרב אליה יתר על המידה. זה שיעשע אותי עוד יותר. לפתע נראתה לי מקסימה באמת – וכמעט שתפסתי, כי אכן יש בכוחה “לגזול נשימתו” של אדם…

ללא היסוס יתר, כמי שהזכות בידו אלא שבמקרה לא השתמש בה עד כה, כורך אני איפוא את זרועי סביב מתניה ומבקש למשכה אלי. היא מנתקת עצמה ממני בתנועה עזה, עד שכמעט אבד לי שיווּי־משקלי, בורחת מן החדר ונועלת בעדה הדלת… תחילה הייתי נדהם, אחר־כך צחקתי בקול, ואחר־כך שרתי לפני דלתה דרך בדיחות “לילה טוב, ילדתי החמודה!” והמשכתי לבדי בשתיית יין־השמפניה, וכאשר שכבתי לישון – הייתי מאוהב בה עד מוות…

מאוהב! אני! פיגמאליון מאוהב בבול־העץ שידיו עיצבוהו!.. ועתה הגיע תור שגיאותי. לפי מיטב ידיעתי את הנשים היה הכל מתרחש בדרך אחרת, אילוּ נהגתי בה למחרת היום בזלזול גמור, כמו עד עתה. ואילו אני נהגתי בה בחביבות, בחנופה ובעינוג. בין רגע אחד אבדה שליטתי. היא אסרה עלי את הדיבור אליה בלשון נוכחת, את גילויי־הקירבה, והעמידה בינינו את בת־לווייתה. נטול־דיבור הייתי והמום כליל – את נשימתי גזלה. לא ידעתי עצה בנפשי. פתאום נתעורר בי רגש כבוד אליה. איככה בא הדבר?

תקופה אומללה נפתחה בחיי. כל בוקר הייתי מביא לה פרחים, אני! את היקר שבעדיים הבאתי לה מתנה. כל שהרווחתי הוצאתי עליה. אפילו חרוזים חיברתי לכבודה. בדיבור אחד: דעתי נטרפה עלי לחלוטין. ומה פלא בדבר? את כל אחד מאתנו תופסת פעם התאווה תפיסה עזה בעורפו ונועצת צפורניה במוחו… הרבה לא נותר לי עוד לספר. ג’יראלדיני עשתה בי כחפצה. החוזים שונו לטובתה, וזו היתה אווילות הגונה מצדי. אם נוצל מישהו בעסק זה, הרי אני הייתי המנוצל – אני, האימפרסר של האמנים. מקרה מעניין, מכל מקום! משיצאתי מכּלי לנוכח התנגדותה, החלטתי סוף סוף לשאתה לאשה. אתה מתאר לעצמך אותי, את שפּאנגלבּאֶרג, כורע על ברכיו ומבקש ידה?.. צחקה לי אל פני. אמרה, יש לה סיכויים מזהירים מאלה. היתה לבררנית, בת־הסנדלרים! ואף השיגה את מבוקשה, כפי שאולי ידוע לך. בין כה וכה לא היתה נפשה קשורה באמנות, שהרי מעולם לא היתה אמנית. לורד צעיר זכה באושר הנשגב להכניסה לביתו. תחילה הייתי כמובן טרוף־זעם, אבל אחר־כך נוכחתי לדעת, שאין בידי לשנות דבר – נטלתי את דמי הפיצוּיים עשרת אלפים לירות בשלווה פילוסופית…

כסף זה חילקתי לשני חלקים. את המחצית האחת הפסדתי בבורסה, במחצית האחרת, הטובה יותר, ביליתי שנה עליזה בפאריס. שנה עליזה מאד. בדרך כך גם נרפאתי מג’יראלדיני – וביסודיות כזאת, עד ששאלתי את עצמי בתמיהה, כיצד אירע שהוכרעתי במחלה זאת. רואה אתה, חביבי, זמן רב לא עמדתי על כך, רק עתה ידעתי. לא בזכות יתרונותיה, אלא בעטיים של שני הספרדים ההם נתאהבתי בג’יראלדיני. נתאוויתי אליה, משום שאחרים נתאווּ לה. אכן, זהו אותו כוח מגוחך הכופה עליך דעתם של אחרים. הנה בזאת יסוּדתם של האנשים הגדולים ושל הנשים היפות… נתאחרה השעה. נלך הביתה… כן, עוד דבר: אם יהללו אי־פעם בפניך שלמותה של יצירה, רוחו של גבר או יופיה של אשה, תן דעתך על האדם המדבר אליך. או שהוא שוטה או שהוא אימפּרסר.

(1888)

היתה שעת אחר הארוחה. שרויים היינו באותו מצב־רוח מאושר וסלחני, בו מספרים בחפץ־לב סיפורים חומים ואף את הוורוּדים¹ מקבלים שלא בלעגי־יתר. האימפּרסאר² שפּאנגלבּאֶרג שסעד עמנו, סבור היה על כן, שהשעה כשרה להעלות שוב לפנינו פרק מפרשת־חייו. כסא־הפונדק, שאהב לישב עליו דרך רכיבה, הופך תחתיו תדיר להיפוֹגריפוֹס.³ כשהוא מפליג עליו אל ארץ־הסיפורים הצבעונית, אנו מעמידים אמנם פני מתרעמים, אך מקשיבים בכל זאת לדבריו של הבדאי החביב. ומה שעתיד היה לבוא הפעם, עמדנו עליו לפי העוויית־מְסַפְּרִים נרחבת שׁהקדים לדבריו. הרכין עצמו מעט, מעשׂה סייף, ופתח ואמר:

"הו, רבותי, הטכניקה של תקיעה־בשופר כשלעצמה עדיין אין היא עושה את האימפּרסאר. היה בה רק כדי להנחיל תהילה לאלוף־הקרב התנכי של יריחוֹ, הוא אביה הראשון של אותה מוסיקה המוחצת את המאזין. ואילו אימפּרסאר בעל שיעור־קומה שומה עליו להיות יודע נגן גם בכלים אחרים. כדי להניע את ההמונים, יש לדעתם מקרוב. ההמון שונה מן היחיד, לפי שידוע לכם, לא במספר בלבד; את ההמון אין להסביר כלל מתוך היחיד. מאה כסילים רדומים, הם, בצירופם, דבר עלוּם ומסוכן, כמו חכם אחד! מאה חכמים בצירופם, הם, לעתים, כסיל אחד. ההמון הוא, כנודע, נדיב ורשע, נבון וסכל, נועז ופחדן – הכול בעת ובעונה אחת – נסוג בזהירות מפני עגלת־חלב והולך לקראת כידונים, צוחק לבדיחה ואינו מבין הלצה, לבו נכמר למליצה רגשנית נפוחה וצוהל ומריע למעשה אכזרי. אין סוף לגוונים. על כן, אין הדימאגוג, וכמוהו האימפרסאר, יכול לראות מראש מה צורה ילבש הנצחון. האימפרסאר קרוב לדימאגוג קרבת־נפש. ואין זו אמירה נועזת לעת קינוח־סעודה, רבותי! משוכנע אני, שגאמבּאֶטא⁴ היה יודע לטפל גם בטאֶנוֹרים. ואילו היה בארנוּם⁵ מקדיש עצמו לא לפילים, אלא למדיניות גבוהה, אפשר שהיה מתמנה נשיא ארצות הברית.

אני עצמי… מילא, לא אדבר על עצמי. ובכן, שמא בכל זאת עשוי הדבר לעניין אתכם?.. – הנה חווייה זעירה עולה בזכרוני, כמעט רומן, שעמד להסתיים בכל רע… רצונכם לשמוע? אם במקרה כבר סיפרתי מעשה זה לאחד מן הנוכחים, אבקשו לנמנם קמעה, אך לא לנחור, לבל יפריע לי.

המ, באיזו שנה אירע הדבר?.. רגע אחד! האם היה זה בנסיעתי הראשונה לאיטליה או בשניה?.. אך בעצם לא זה חשוב. באמאלפי⁶… חכו! – עתה נזכר אני: הדבר אירע במסעי השני לאיטליה. לקחתי עמי פסנתרן אחד, שנתלווה אלי עד לנאפולי. ושם ברח ממני. רוזנת קשישה, אך בעלת רגש חם, נתאהבה בגינוניו וחטפה אותו. הדבר לא הביאני לידי יאוּש, משום שהעסקים שעשיתי עם אותו ברנש תפל, עלובים היו. עם זאת הביאני במבוכה כדבעי, מאחר שכבר מכרתי מראש מספר מקומות לקונצרט הקרוב ונאלצתי להחזיר את הכסף. הייתי עושה זאת בחפץ־לב, אילו עוד היה הכסף ברשותי. ואולם אנו חיינו על הכנסות העתידות לבוא. עוד היו לי נפּוֹליאוֹנים⁷ אחדים, אבל לא הספיקו. מה לעשות? וכך נהגתי: מסרתי מודעה בעתונים, שהקונצרט – אשר ידעתי בו שלא יתקיים עוד לעולם – יהיה בעוד שמונה או עשרה ימים, הואיל ולווירטוּאוֹז שלי נקעה אצבע קטנה של ידו השמאלית. תוך שמונה או עשרה ימים עשוי הייתי לאסוף מכל קצווי ארץ את הסכום הדרוש ולעמוד בהתחייבויותי. שכן מעולם לא נשארתי חב לקהל שום חוב. אולם מאחר שראיתי מראש, כי בתקופת־אמתנה זו לא ארגיש בטוב בנאַפּוֹלי, חיפשתי לעצמי בסביבותיה מקום שקט יותר, שבו יהיה בידי להתקיים בזוֹל – ושבו לא יוכל איש למצוא אותי.

הנה כי כן החלטתי ללכת לאמאלפי. למקום זה נוסעים, לכל המרובה, הזרים, אך לעולם לא איש־נאפולי… יפה נסיעה, רבותי, כשהמזומנים בכיסך, או – כמאמר הקדמוני כשהכיס נפוח. זוהר־השמש אשר לזהב מציף את ההרים. אולם יפה יותר, הרבה יותר, היא נסיעה בלי כסף. כלומר לא בלי כסף לחלוטין, אלא עם סכום פעוט, שאינו מניח אפשרות לקנות הרבה דברים חמודים. כמה חשוק נראה לך אז העולם כולו! פתרונה של חידת האושר שונה היא לכל אדם. הפתרון שלי הוא: חסרון כסף. אושר זה פקדני לעתים קרובות.

ובכן, בבוקר נאה אחד ירדתי מן הרציף בסנטה לוצ’יה לתוך הסירה המרקדת ועברתי אל ספינת־הקיטור. הפלגנו. תחילה הסתכלתי בעצבות לאחור אל עבר המקום הנחמד, שבו השארתי, מלבד כמה מסכנים שקנו להם מקומות בתא, גם אחת נושה שנתנה לי אשראי של אהבה: מאַדאֶמיג’אֶלה⁸ טאֶרזינה מן הבלט של התיאטרון סאן־קארלו, שעשתה בשבועות האחרונים למען אושרי הארצי. יצור חביב! תמיד נשבעת היתה, שתקפח חייה אם אעזבנה. היא תיארה לפני בצבעים עתירים את סוגי המוות שתבחר בהם – כל יום וסוגו. בכגון דא אני מאמין תמיד. ובהיותי באניה חזרתי והרהרתי, אם תישאר אהובת־נפשי עשרה רגעים, או אף רבע שעה, לא נוחמה. אולם הואיל והרהורים אלה העכירו רוחי, התעמקתי במראה המלבב של מקלעת־שיער בלונדי שהיה מצוי, לאושרי, על הסיפון. טוואי־זהב טהור. בעלת המקלעת היתה אנגליה צעירה, שלא הרימה עינה מספר־הבידור שלה. אכן, שעה שהאנגליות הללו מחליטות להיות יפות, הרי הן מפתיעות בנוֹי. וזו שאני מדבר בה עתה, אף רגליים קטנות היו לה. כה קטנות – איני מגזים כלל. ועם זאת היתה להן קימורת נישאה, בדיוק לפי כללי היופי שמקדם, עד שציפור קטנה עשוייה היתה למצוא מקום תחתיה. שעל כן מכנה אני רגליים ממין זה – רגליים מצייצות. תדיר נכון הייתי ברצון לפרוש תחתיהן את מעיל־הקטיפה שלי, אילו היה לי מעיל כזה ואילו חייתי בתקופת האבירות… ואותם הפנים של עדנה אצילית, הצוואר, שיפוע הכתפיים, הקו הרך של הגוף הצעיר… בקיצור הייתי מיד למעריצה. שכן עדיין היו אלה הימים הטובים שלי, בהם לא זו בלבד שאהבוני, אלא אף אני עצמי אהבתי מזמן לזמן. ברם דבר זה לא יעניין אתכם.

אמנם כבר הייתי אז בעל־נסיון. ידעתי כיצד מעלים בחכּה. מכל מקום, מנוי וגמור היה עמי מייד, שלא להניחה עוד מחוץ לתחום ראייתי, לנסוע אחריה עד קצווי תבל או, לפחות, עד קצה המזומנים שלי, שהיה קרוב יותר. כבדרך־אגב הסתכלתי בבני־לווייתה. היו שם אבא וגם אמא, וכן ברנש חשוד בעל־פאת־לחי אדמונית, ומיד הרגשתי שהוא החתן המיועד. בולטת היתה בו הגסות שמלידה והמאמץ שלא לגלותה לעיני מיסטר, מיסיס ומיס קוֹבאֶרלי במידה החורגת מתחום הנימוסים הלאוּמיים. האדון בעל פאת־הלחי היה הקאפיטן האֶטון־גרין (השמות נודעו לי, כמובן, רק אחר־כך). עד מהרה נתברר, כי מטרת נסיעתם של האנגלים היתה כמטרתי. אולם אנו התעלמנו זה מזה מעשה אמנות למופת. בסוֹראֶנטו עלו על הספינה האמאלפית שלנו שלושה מזמרי רחוב. רמזתי למנהיגם. שלושת הכלי־זמרים השמיעוּ סרנדות צורמות אחדות, אגב קישקוש תופי־טמבורין, צירצור גיטרות, שריקות כינורות, שירה וריקוד. ה“מיס” הודתה לי במבט־חן חטוף וקוסם, שראיתי לי טוב שלא לשים אליו לב. לאחר הזמר השני או השלישי, עלתה במוחי אמצאה מלכותית ממש. זרקתי לכל אחד מן המנגנים לואידור⁹ אחד, ועשיתי באי־זריזות מכוונת באופן שמטבעות־הזהב נתגלגלו לעבר בני קובאֶרלי. השפעת המעשה היתה כשל קסמים ממש. שלושת הזמרנים שמטו מידיהם את כלי־הנגינה וזנקו אחר העיגולים הקטנים המדרדרים, מחשש שמא יפלו לים. אחד זחל מתחת לספסל שבקצה הספינה, ושלושתם רבצו בצורה גסה על בטנם עד שהשיגו מבוקשם. משנשמע צליל הזהב, שלח בי מיסטר קובאֶרלי מבט אינסטינקטיבי, שהיה בו משום גינוי ופליאה כאחד. מיסיס קובאֶרלי הסתכלה בי במבט חלוּם ובוחן של אם, הנכונה להיות חותנת. היטיבה להתנהג מכולם מיס קובאֶרלי: היא חייכה למראה מרדפי־הזהב, אבל היה בחיוכה גם הוקרה לנדיבות לבי. האיש בעל פאת־הלחי האדמונית נתכרכמו פניו מרוב הכעס. אבל הכול התפתלו מרוב צחוק. ראוי לכם, רבותי, שתרשו לעצמכם פעם הנאה ממהתלה דומה! מראה פניהם של הצופים שווה שלוש פעמים עשרים פראנק… המינאֶזאֶנגאֶר¹⁰ של פיאֶדיגרוֹטה העניקו לי מיד את התואר “Eccellenza”¹¹ ושיקעו מלוא נפשם בשיר הבא. אחד הפזמונים האלה נשא במיוחד חן מלפני ה“מיס” היפה. היא הביעה באנגלית דברי־שבח חמים, כשפניה אל בני משפחתה. מיד פקדתי על הנוגנים לחזור על אותו קטע. היא הודתה לי בניע־ראש קל שבקלים והסמיקה קמעה. הפעם קדתי לה קידה, דרך התאפקות מוחלטת כמובן. אולם הקרח נשבר…

אפשר נשתהיתי יתר על המידה בהרצאת פרטי המעשה? אדם כמוני, שכבר אינו יכול למנות את שערות־השיבה שלו, הפתיחה נראית לו מיטב הסיפור. שכן כל המתרחש לאחריה הריהו כמעט תמיד שיגרה מדכאה. אפצה אתכם על ידי שאפסח על המשך התפתחותה של ההתוודעות הזאת.

כולנו התגוררנו במלון “קפּוּצ’יני עלית”, הקרוי באנגלית־איטלקית “Upper־Capuccini”. שם זה מעלה על זכרונך ברוב נועם את רבבת העילית, את המחירים העילאיים וכיוצא בהם. מבעד לחלונות הצרים של הבית הישן אתה נהנה למראה הנרחב של חוף הסלעים מוכה־הסערות ושל הים הירוק… מצוי הייתי תמיד בחברתם של בני קוֹברלי, ואנוס הייתי כמובן לקבל עמם גם את הקאפיטן האֶטון־גרין. הדבר שהמתיק לי נוכחותו היה – הרוגז הרב והגלוי שעוררה בו נוכחותי אני. תאוות־הכבוד שבי עורגת תמיד אל מתחרים, כי חביבה עלי הרגשת עדיפותי על אחרים. ואני דאגתי לכך, שירגיש את עדיפותי בכל דבר. כשהיה הוא גונח איזה שיר, הייתי אני שר שיר. היטבתי ממנו לרקוד, מיהרתי ממנו לרוץ, הייתי זריז ממנו לחתור במשוטים, נועז ממנו ברכיבה על סוס, מדייק ממנו לקלוע מאקדח בצפורים עפות. גיליתי מתינות שעה שהוא היה נרגש, ועליזות שעה שנאלם דום… נמצאנו, כאמור, תדיר יחד; במזג־אוויר לקוי – בטרקלין, במזג־אוויר נוח – בחוץ. אמאלפי! זה לי הנוף הבלתי־נשכח. ערכנו טיוּלים נחמדים: ברכיבה על חמורים למעלה אל ראוואֶלוֹ, ברגל אל מאג’ורי ומינורי, ובסירות אל – אל שקיעת החמה. מיס מייבּל קובאֶרלי הקרינה אלי עיני־חיבה והגידה לי מפורשות כי מימיה לא בילתה כה בנעימים.

שכן, כפי שכבר היה לי הכבוד להודיעכם, היה זה הזמן הנהדר ביותר בחיי. עדיין הייתי אותו זמן איש־שעשועים מובהק. לא היה גבול ומידה לבדיחותי, לתעלוּלַי, למהתלותי למיניהם. כמה היתה מיס מייבּל סותמת פיה הצוחק בממחטה, שעה שהייתי מעורר יום־יום, לאחר סעודת־הצהרים, וברגע הקבוע מראש, את חברנו למלון, האמריקני מיסטר טימבּרלאֶיק, שיספר לנו אותו סיפור עצמו, אשר מעולם לא הנחתי לו לסיימו. משהגיע האיש הנכבד והשמן הזה אל המלים: “הרכבת עצרה. ופתאום הופיעו ששה אינדיאנים מחופשים”… השכלתי תמיד לביים תקלה קטנה, שאילצה אותו להפסיק סיפורו. ולא נודע לעולם במלון “קאפּוּציני־עילית” מה עשו אותם ששת המחופשים, אבל יום־יום אנוס היה מר טימבּרלאֵיק המסכן להתחיל מבראשית, “כי לא זכרנו עוד את ההתחלה…” לא אספר לכם את כל השטויות הללו. דבר מסוג זה אינו מצחיק אלא ברגע הראשון, שעה שאתה ממציא את התעלול ומוציאו לפועל. גם דברי־הבאי יש בהם beauté du diable¹² משלהם… האֶטון־גרין ניסה אמנם מזמן לזמן להשחית את הבדיחה שלי, והיה תמיד עורך הימורים כנגדי. אבל הבריות צחקו בכל זאת, ובהימורים היה הוא המפסיד.

וכך התחייבתי פעם, להנאתה של מיס קוברלי, לביים מהומה באמאלפי, זו העיר המהוגנת, וזאת בהוצאות של עשרה פראנקים בלבד. מהומה ממש, בלא שפיכות דמים, אבל בהתערבותם של כוח־משטרה, אזרחים ממורמרים, נשים צווחות, פרחחים צורחים וראש־העיר הטורח בהרגעת הציבור. הקאפיטן ביקש לערוך עמי הימור בעשרה בקבוקי יין־שאמפּאן. ואני, כמובן, לא נסוגותי. הוסכם! ואולם האדון האֶטון־גרין ביקש ערובות מספיקות, שלא אוציא צ’נטאֶזימוֹ¹³ נוסף להרגזת הקהל. “הבטחתי מספיקה, הלא כן?” – אמרתי. – “כן”, אמר, “בכל מקרה אחר, ואילו בהימורים אין נוהגים אלא בערובות אובייקטיביות בלבד”. לא הנחתי לו להתחמק: “יהא כך, קאפיטן! מה ערובה מבקש אתה?” – “קודם שתצא מכאן תפקיד את כל הכסף אשר בידך – פרט לעשרת הפראנקים – אצל בעל־המלון, אצל האדון קוברלי, או אצלי”.

זה היה לי רגע לא־נעים. כל רכושי הגיע כדי ארבעה נפּוֹליאוֹנים בזהב וחמש־עשרה לירטות בכסף. באתי במבוכה כדרך העני. ואולם תחת לצחוק על פניו של הקאפיטן ולהכריז, שבכלל אין ברצוני עוד לערוך הימורים עמו – הסכמתי לתנאי שלו. חשבתיהו לג’נטלמן. נטלתי את תיקי שלא היה בו דבר זולת כתבי־תביעות של נושים, ואת ארנקי, ונעלתים בארגזי ומסרתי את המפתח לידיו של האֶטון־גרין שחיכה בחוץ. שוב הקדימני בבקשה, שאנעל גם את דלת החדר ואמסור את המפתח לאדם שלישי אשר אבחר בו. שהרי אין אנו מכירים זה את זה אלא ימים מעטים בלבד. מן הדין היה, שהערה לא־נאה זו תעורר בי חשד… מסרתי את המפתח למר טימבּרלאֶיק. פרטתי עשרה פראנקים למטבעות־נחושת קטנות, שהכבידו עלי מאד, ויצאתי.

“מיס מייבּל”, אמרתי, “בעוד שעתיים תפרוץ מהומה באמאלפי! ממרפסת המלון שלצד המארינה¹⁴ תוכלי לראות הכל.”

היא צחקה בעליזות וביקשתני, שלא אסכן עצמי יתר על המידה. הנשים, אין אתה צריך אלא לשעשע אותן ומיד אתה כובשן. לאחר שירדתי במדרגות־הסלעים של המלון, הדביקתני ביעף שושנה שנזרקה אלי. לחצתיה אל שפתי, משל הייתי אחד היוצא לקרב.

רבותי, אפשר תפל וחצוף יהיה בעיניכם הלצון הזה שהרשיתי לעצמי לחמוד עם ההמון המסכן של אמאלפי. אולם עוד עתידים אתם לשמוע, כיצד נענשתי עליו. גם הייתי אז טיפש בעשרים שנה משהנני עתה. עם כל אלה אף הפקרתי עצמי לאפשרות שאצא מעיסקה זו בכמה דקירות־סכין. מכל מקום, עלי להתבייש בתעלולי זה פחות מן הקאפיטן האטון אדום־השיער, שחייב עוד היום להסמיק לזכר תעלולו הוא…

ובכן, נתכוונתי לפזר מעט מעט את המטבעות בין האנשים, מעשה שיוציא אותם בהכרח מן הכלים. יודעים אתם אילו בריוֹת הם? עניים, מדולדלים, עצלים, שוטים וחמדנים. כל ימי חייהם הם נצלים לבושי סחבות בחום השמש. בילדותם מתרוצצים הם מדושני־עונג ויחפי־רגל על משטחי־החצץ הלוהטים שבחוף. בבגרותם סרוחים הם מנומנמים בצל. ואילו הישישים יושבים בשמש, על המדרגות הרחבות המוליכות אל תוך הקתדראלה ומנשקים ידיהם של הכמרים המפוטמים העוברים על פניהם. אפשר מבקשים הם לעבוד? אולם כוח־העבודה של האדם זול משל בהמת־המשא. בשכר שני סולדים¹⁵ עושים הם כל מלאכה שתרצה, אף משהו הגון. הלאצארונאֶ¹⁶ שבנאפּוֹלי אדם הגון וחרוץ הוא לעומת העצלן מאמאלפי. כל מאורע פעוט מעורר תשומת־לבם של מאות ומזעיקם יחד. כאשר נתרסקה באחד הימים סירה עזובה בגיאות הים בחוץ, נתכנסה מחצית העיר ליד בעל־הסירה המקונן. ושעה שתוקן כלי־המסע העלוב, שוב נתכנסה אוכלוסיה צפופה מסביב לנגר, העובד יחידי… הנה פרצופו של עם־יקיר זה, בו עשיתי את נסיוני. פתחתי בכינוס פרחחי־הרחוב מסביב לי. קניתי בעשרים צ’נטאֶזימים גרעיני־דלעת מיובשים וזרקתי מהם מלוא־החופן אל בין הנערים. כעבור רגע נתגלגלה על מרצפת־הרחוב פקעת מפותלת של לוחמים. אחר־כך המשכתי בדרכי, עברתי על פני סימטאות־המעלות, כיכר־השוּק ליד המארינה וחוזר חלילה – משל הייתי לוכד־העכברים מהאמאֶלן.¹⁷ הנערים צהלוּ משמחה. משכלו הזרעונים היתה סביבי פמליה עצומה. פתחתי באחד מפזמוני־הרחוב החביבים עליהם, ונפנפתי במקלי לקצב הזמר. הנוער הפרוע הצטרף אלי בצווחה שכוּר־גיל. המסע שלי גדל והלך. הבריות יצאו מבתיהם, ליהנות מן המחזה. אני צועד כל הזמן בראש, הבחורים אחרי, ובעקבותיהם המבוגרים שביקשו לראות מה עתיד עוד לעולל אותו “אינגלאֶזאֶ”¹⁸ מטורף. לבסוף נעמדתי על המדרגות הרחבות שלמרגלות הקתדראלה והתחלתי זורק אליהם את מטבעות־הנחושת. לפני השתרע כיכר־השוק ועליו ההמון גדל והולך. עתה שוב לא נאבקו הקטנים, שחלשים מדי היו, אלא הגדולים. הילדים נהרו אלי על המדרגות, צייצו סביבי, שלחו לעומתי אצבע מלוכלכלת ורועדת: da mi un soldo! moujo di fame! ¹⁹. הקטנים שבהם ציפצפו בהעוויית־חן מלאת־ערמה. Signo‘, Signo’, un soldo! ²⁰ ואילו הגדולים כבר אוחזים בסכינים ובאים מאיימים: un soldo!, עד שאנוס הייתי מזמן לזמן להתגונן בפניהם במקלי.

ממעטים בדיבור מן הקטנים אך זועפים מהם ניצבו הגדולים שבהם לפני על כיכר השוק, שנעשתה צרה מהכילם. תחילה לא היה זה אלא לצון. משנתעופפה מטבע־הנחושת, היו אצים לתופסה בצחוק. ומשלא תפסוּה במעופה, הטילו עצמם הקרובים לה על הקרקע איש על רעהו, עד שנראתה לי כל הקבוצה כתְמָנוּן שׁזרועותיו חומדות־רוטטות. והללו שׁלא היו קרובים כדי יכולת להשתתף בתחרות, הסתכלו לשם בבוז ובקנאה – אולם משזרקתי את הסוֹלדוֹ בתנופה של קשת נרחבת יותר עד שהגיע אליהם, נהגו אף הם בדיוק כך. כל אותה שעה היו תלויות בידי הזורקת עינים תאֵבות רבות, שליוו את מטבע־הנחושת בדרך מעופה באוויר. בגלל סוֹלדוֹ אחד! אבל הכפילו־נא, רבותי, את הסוֹלדוֹ הזה כפלי כפליים, ותיווכחו, שלא רק בכיכר־השוק באמאלפי מכוונות אליו כל העיניים… ובכן, בתחילה לא היה זה אלא לצון. אך הנה נתרבו המתחרים. הדייגים הבטלים ממלאתכם באו במרוצה מאצל המארינה. החַמָרים אסרו בהמתם, למען תהיה להם יד פּנוּיה. הרוכלים הנודדים הביאו מרכולתם למקום־מבטחים, כדי שיוכלו להשתתף אף הם. אנשי־עסק הפכוּ לקבצנים. בקיצור, שוּתק כל סחר־מכר. והמשטרה? היה שם שוטר אחד, שעשה כמה נסיונות לפזר את האנשים, אולם מיד נתייאש מכך. והוא ניצב לו שם, קמוט־גבות ושלוב־זרועות, כולו אומר הדרת־כבוד וגינוי. מבודח הייתי ועשיתי אותו לי למטרה. הוא נשאר עומד בלי־נוע תחת מטר מטבעות־הסולדים. אולם משחלפה אחת המטבעות על פניו בסמוך, פער פיו כאותו כלב־שמירה הצד את הזבוב – והיא נעלמה. התפקעתי מרוב צחוק… מלאי המטבעות שלי נתמעט. לעומת זאת גברה התרגשות ההמון. הללו, שכבר זכו במשהו, ביקשו עוד; והאחרים, הבלתי־זריזים או החלשים, נתמלאו כעס. ביתר עוז נלחמו על כל פרודת־נחושת שנפלה בינותם. הנשים צווחו, הגברים קיללו. מרטו איש את בגדי רעהו ובלהיטותם הטרופה סיכנו יותר מכפי שהיה בידם לזכות. הרעש גאה וההמולה נעשתה פרועה וטרופת־יצרים יותר ויותר. האנשים נתמלאו חימה איש על רעהו, כשהם מתרתחים זה מזה. ואני עצמי נתפסתי בעצמה מסערת למחזה נהדר זה, נושא לכל צייר שאינו מתעלם ממראות זמנו. כלומר: על משמעותם של הדברים האלה לא עמדתי אלא לאחר זמן, לאחר זמן רב. באותה שעה ספק אם תפסתי אותם בכלל.

הואיל ולא נותרו לי סולדים רבים, אנוס הייתי להתחיל נוהג חסכון בפיזור הכסף, וזה עורר את התמרמרותם עלי. שריקות צורמות, צעקות־זעם נישאו־עלו. כמעט ודומה היה, שאספסוף מסכן זה הגיע בפתע להכרת ההשפלה שגרמתי לו. אני מודה, רבותי, שניטל ממני הצחוק. לא הערכתי כראוי את פראוּתה שׁל החַיָה שׁשׂיחקתי בה. אךְ כבר היה מאוּחר לסגת. היצרים שׁנתפרקו גאו מעל לראשי. האנשים הנזעמים דחקו וקרבו אלי יותר ויותר, ואך אמצעי־הרגעה אחד בלבד נותר: שוב ושוב לפזר כסף ביניהם! אבל כמה כסף עוד שרד ברשותי? וכבר התחילו פושטים דמדומי־הערב. רגע אחד אָבדה לי שלוותי, ובבת־אחת זרקתי למטה יותר מטבעות. בנהמת־פרא הטילו עצמם עליהן. אכן, עתה השתולל קרב־רחוב. שוטרים אחדים שבאו קודם לכן להחזיר את הסדר על כנו, גורשו ממש. ועד שתבוא להם תגבורת עשוי הייתי להידרס מזמן. באורח אינסטינקטיבי התחלתי מחפּשׂ הצלה. הקתדראלה! אולם היה עלי לטפּס ולעלות כחמישים מדרגות. נסיון. רציתי לעלות במרוצה. היה זה מעשה־שטות, שכן אך פניתי בגבי אליהם, והנה הקדימוני ועברוּ על פני שלושים, ארבעים מן הברנשים. נעצרתי וגוננתי על גבי במעקה־המדרגות. התאוששתי שוב. הם דחקו עתה עלי משלושה צדדים, בקריאות־זעם צרודות: “Un soldo! Un soldo!” לא היו לי עוד. הודעתי זאת בצעקה אל הקרובים לי. לא האמינו לדברים. הוסיפו ודחקו גם מאחור. אחדים, מן הנועזים שבהם, תפסו במעילי. הדפתי אותם. מנופף במקלי כבסַיִף, פיניתי לעצמי מעבר עד לרגלי המדרגות. אז תפס אחד מאחורי את המקל המתנופף בשריקה והוציאו מידי בכוח… מכאן ואילך שוב איני יודע את פרטי ההתרחשות. רק זאת אדע, שהדפוני הנה ושוב והתעללו בי, עד שהטילוני במקרה אל שער אחד הבתים. השער נפתח בכוח החבטה. נתגלגלתי פנימה. כהרף עין סגרתי הדלת בעדי ונעלתיה על בריח. בחוץ יִילל האספסוף בקול, ביקשׁו לתפסני שׁוב. הפעם ודאי היו משסעים אותי לגזרים. מטר האבנים דפק בשעט על הבית. אולם בעל־הבית היה אדם טוב־לב וליווני אל השער האחורי שהוליך אל ההר, ומשם הגעתי קרוע־בגדים, חבורות בראשי ושׂריטות בפני, אל מלון “קאפּוּצ’ני־עלית”. החלפתי את בגדי.

מיס מייבל ושאר האנשים הנפחדים כבר חזרו מזמן מאצל המארינה, מקום שם הסתכלו בחלק מן ההתרחשות. המראה שלי היה איום ונורא, אבל בהימור זכיתי אני. מהומה סערה באמאלפי. מן העיר התחתית הגיעו הודעות: ראש־העיר נשא נאום, משמר־המכס נצטווה לסייע למשטרה; – ואם אין אני מוכתם כיום בשפיכות־דמים, עלי להודות על כך למטר הסוחף, שטיהר סוף־סוף את הרחובות… בינתיים שתינו מיין־השאמפאן של האטון־גרין. הקאפיטן האדמוני היה במצב־רוח מרומם שלא כרגיל. הוא הפסיד בכבוד. ואולם בני קוֹברלי, שהצטיינו עד עתה בחביבות מופלגת, גילו אלי עתה יחס צונן לחלוטין. מיס מייבּל בכללם! והרי רק כדי לשאת חן בעיניה עוללתי כל תעלולי־הפרא האלה.

זהו הסיפור על המהומה שעוררתי באמאלפי, ואשר בו הוכחתי, כי האימפרסר האמתי יש בכוחו לביים גם מחזות־רחוב… אולם, היש ברצונכם לשמוע גם את סופה המוזר של אותה הרפתקת־אהבה?

למחרת הבוקר הודיעני מר קוברלי בפשטות, שהוא ובני־משפחתו יוצאים את אמאלפי. בדעתם לילך לקאפּרי. אותי לא ביקשו לנסוע עמם, אם־כי קודם לכן דובר על כך. ורק הקאפיטן האטון־גרין שאלני – והיה הדבר בעיני כלגלוג – אם אין ברצוני להצטרף אליהם. כאילו ידע אותו ברנש, שאין אני יכול לעזוב את “קאפּוצ’יני־עלית” מפני החשבון. בטפשותי אמרתי, שנעים לי באמאלפי, אלא שכעבור ימים אחדים אבוא אליהם. לדברי אלה תקפה את מיס מייבּל התקפת שיעול קלה… בשעת פרידה, לפני שעלתה לסירה, אצל המארינה למטה, עוד הגשתי לה זר־פרחים נאה. היא הודתה לי בקרירות. דעכה קרן־האהבה בעיניים הכחולות הללו. מדוע, מיס מייבּל?.. עמדתי והסתכלתי בסירה, שהפליגה מתוך מפרץ־אמאלפי ונעלמה מאחורי צוק־הסלע. כך נשארתי עומד בלא־נוע, עד שהופיעה לידי חבורה של ילדים והקריאה הידועה בפיהם: “סיניו! סיניו! אוּן סוֹלדוֹ!” נתתי דעתי לעקור מן המקום.

עוד שלושה ימים שהיתי ב“קאפוּצ’יני־עלית” מחכה לפדיון, ושיגרתי מברקים בבקשת כסף לכל היבשת המאוכלסת שמסביב. אולם יותר מזה עינתה אותי השאלה: מדוע, מיס מייבּל?.. סוף־סוף פרעתי חשבוני. ועתה, קום וסע לקאפּרי! לא, ברגע האחרון באה המשרתת ושאלתני מתייפחת, אם לא אָבד לי דבר? הקאפיטן האדמוני פיתה אותה בשכר דמי־שתייה הגונים, שתפתח לו את דלת חדרי, שעה שעוררתי את המהומה בעיר התחתית. תחילה היה האטון לבדו, אחר־כך חזר ובא עם האדון קוברלי, והם פתחו את ארגזי…

רבותי, משנודע לי פתרון זה לשאלתי, פרצתי בצחוק רם. כה רם ועליז היה צחוקי, עד כי אותה נערת־מלוֹן טובה נרגעה. והן לא אָבד לי דבר זולת אשלייה אחת. וזאת אמרתי לה. שוב נתייפחה: האם יקר הוא דבר שכזה, ואם אין עליה לשלם לי תמורתו? “לא, לא”, ניחמתיה, “דבר זה אין לו תמורה, ואף־על־פי־כן ככל שיש לו לאדם פחות מן המין הזה, כן טוב לו יותר.” איני מעז, כמובן, לומר, שהיא הבינה את דברי… ולא נסעתי לקאפּרי, אלא לנאפּוֹלי, כשאני שקוע בשיחה עם עצמי. הו, מיס מייבּל! אין בלבי עליך. אין אני תובע מן הנשים הנאות להיות לא־מעשיות. אני מבין יפה, שמשכת ידך ממני לאחר שהשגת ידיעה כה ממצה על מצב ענייני. ואולם במה טובים את ואנשיך מאותו אספסוף של אמאלפי, שנתרגש מן המטבעות ועורר בכם בחילה כזאת? במה, מיס מייבּל?

דרכי הראשונה בנאפּוֹלי הוליכה אל מאדאמיג’לה טאֶראֶזינה. לא ניתן לי להיכנס. נערת־החדר שלה שמה בסודיות את האצבע לפיה ולחשה: “רוסי עשיר”…

ושוב צחקתי מקרב לב ופרשתי משם. פניתי אל החוף. היה ערב־אביב. במימי המפרץ נעו אורות תכולים־אדומים. מעבר לו – עננה אפורה־ורודה: קאפּרי. ושוב חזרו לעיני רוחי מראות הימים המלאים האלה. דומה היה עלי, שנתנסיתי בחווייה בלתי־נשכחת. אי־אפשר שהיה זה חלום האהבה השכיח. ובכן, מה? משהו נשגב יותר! הנה, עתה, פתאום, נתחוור לי הדבר… כיכר־השוק באמאלפי הוא העולם, ומהומה כעורה זו – החיים…"

(1888)

ביציאה נזדמנו שניהם. בפנים, באולם, עדיין המתה השמחה הנבובה של החגיגה, שבה השתתפוּ. הקשיש שבהם זרק תוך פיהוק את מספר־המלתחה והניח שיסייעו לו בלבישת מעילו. ואילו האחר הדליק לעצמו בינתיים סיגריה, ושעה שהתעתד ללכת, כבר היה גם ההוא מוכן. יצאו יחדיו את השער.

“שלום!” אמר הקשיש. “פניך ודאי מועדות הביתה?”

“באמת, אין אני יודע. נעים הלילה, אפשר עוד אטייל קצת.”

– “רעיון טוב! שמא תקחני עמך?”

יצאו והלכו איש ליד רעהו. קשרה ביניהם אותה קרבת־דעת חסרת־ערך שבין אנשים שווי־מעמד, שתחילתה עם בדיחה פיקאנטית וסופה עם הנסיון הראשון או השני לבקש הלוואה.

“בזמן הסעודה עשית, כנראה, אותו משגה שעשיתי אני”, העיר הקשיש לאחר הפסקה קצרה; “שתית פחות מדי.”

“אתה בא להטיף לנוער את תורת הסביאה, אדוני המכובד?”

“אני אך אומר, שלא יאה להיות מפוכח, שעה שהאחרים שותים לשכרה. מה, לא יאה? – לא־בחכמה, לא־נעים, זוועה!”

“זוועה? אתה מפריז!”

“כך דעתך? אם כן, משמע שלא עשית מעולם חשבונו של מצב מוזר זה. לגבי דידי אין עינוי גדול הימנו. אלא שאין אני יודע, מדוע אני חוזר ונפתה להשתתף במשתאות כאלה. שהרי יכולני להניח מראש, כי סופי שאראנה, נחרד, את רוזאַלינדה היפה?”

“רוזלינדה, רוזלינדה? לא מכיר”.

“אה, אין זה אלא מונח מיוחד משלי. בשבילי – מסכת של חוויות, הלכי־נפש, רעיונות… ודאי לא יעניין אותך, אדוני הצעיר!”

“אדרבא, מאד! תמיד שאלתי את עצמי: כלום אין לו לאדם זה – כוונתי לך – שום הרפתקאות?.. שכן יודע אתה להעלים את תשוקותיך במידה מזהירה… מה היה, איפוא, ברוזלינדה היפה שלך? פתח וסַפּר!”

האדם הקשיש חייך חרש: – “אתה מצפּה כנראה לסיפור־אהבה. תתאכזב! אך, מילא, גירית אותי לכך. אשמתך היא… אף זה ימים רבים שלא דיברתי על כך. והדבר שוב מעיק עלי עד אימה, מבקש פורקן… הדבר מתחיל בדו־קרב.”

“הסתייפת למען רוזלינדה היפה?”

“השערתך מוטעית לחלוטין… האזינה לי בסבלנות גמורה! הסיבה לאותו דו־קרב דבר של שטות היה, אולם הדו־קרב היה הוגן, כלומר, איש לא עלה על חברו בכוח ולא היה מאומן ממנו בנשק. צמד שווה בהחלט. בחרבות, ללא שום חבישוֹת,¹ עד לאפיסת כושר־הקרב. היה זה לא קרבי הראשון, ולפיכך לא הייתי נרגש ביותר. אבל עסק לא נעים הוא, על כל פנים. גם שותפי, אדם חביב ביותר, גם אני, לא החמצנו לפני פתיחת הסיוף שום אחד מגינוני־האומץ הקטנים. התלוצצנוּ בלחש עם נושאי־כלינו,² הצטחקנו במידה שניתן לעשות כך בלי פגיעה בנימוס, והחזקנו סיגריותינו דלוקות תמיד. יריבי אף הפיח לו באוויר טבעות־עשן לאות על שלוות־רוחו. מאד הצטערתי אותה שעה, שאין גם כוחי באמנות זו… בינתיים טרחו העדים ברוב עיסוק וחשיבות. סוף־סוף הוצבנו זה מול זה, לאחר שחשפנו את החלק העליון של הגוף. הייתי במצב־רוח מצויין. ואף הוא כך. סייפנו שנינו בשקט, כמעט כמו בתרגיל, לא נתפסנו לתכסיסי־הטעייה, וראינו כל חבטה מראש. היו ציחקוקים וקישקושים אֶלאֶגאנטיים של חרבות מתנופפות באוויר, אלא ש”אין מזה כלום“, כפי שהתבטא בצער אחד מנושאי־כּלַי לאחר הסיבוב הרביעי או החמישי. עם זאת לחש לי עצות אחדות, על פי הסתכלוּתו במנהגיו של יריבי. הלכתי אחר העצות הללו בסיבוב הבא, ופגעתי ישירות בחזהו. קריאת עצור. יריבי חייך באדיבות ואמר: “דבר של כלום!”… הרופא ניגב בספוג את הדם ואישר שפצע קל הוא. החבטה היתה שטחית־למחצה. המשכנו בסיוף. ושוב סיבובים אחדים ללא תוצאות. ואולם מהפסקה להפסקה הלכו ונפתחו, בכל זאת, שוליו של הפצע הארוך והשטחי שפצעתיו, והדם קלח מתוכו. הרופא היה חוזר ומדיחו, אולם לאחר תנועות חזקות אחדות שוב התחיל זורם. לא היה בכוחי להסב מבטי מן הפס האדום שנמתח על העור הלבן. כי היה האיש זהוב־שער נחמד למראה, וחזהו – עד לצווארו השזוף בשמש – כלבנת הפרח, כשל נערה. חשתי פתאום מעין אהדה אליו. על שום מה, בעצם, נלחמים אנו איש ברעהו? על דבר של שטות, שאפשר היה לחסלו על־ידי ויתור קל שבקלים. עכשיו אנוסים היינו להמשיך עד כדי אפיסת כושר־הקרב. שיא הטירוף! עירנותי נתרופפה. נעשיתי מפוזר ומבטי הבוהה כמו נצמד אל הקו האדום שעל הרקע הלבן. התחלתי משתבש בהגנתי, ובסופו של דבר אף ספגתי “טאֶרץ”³ בזרועי ללא הדיפה. הייתי לנטול כושר־קרב. בלב טוב הושטנו איש לרעהו את ידינו – אני את ידי השׂמאלית. הענין נתיישב.”

“יריבך, מכל מקום, לא היה אשה שנתחפּשׂה?”

“הא־הא־הא! מה עולה בדעתך?”

“ובכן, לשם מה, בעצם, אתה מספר לי מעשה יום־יומי כזה?”

“חכה רגע!.. הרופא התחיל מטפל בפצעי. זה היה פצע כהלכה. רסיסי עצם וכו'. שעה שחבש אותי ישבתי בדרך מקרה ליד ראי. שום תנועת־יד של הרופא לא נעלמה ממני. עקבתי אחריו, כשהוא עושה בי במכשיריו המבהיקים. הרגשה מוזרה. איני מתכוון לכאב הגופני, אלא לעניין אחר… האם כבר ראית פעם את שלד גופך?”

“בררר – הלצה מחרידה!”

"בררר, לא כן?.. ואתה הרי ודאי מחונן באומץ־הרוח המקובל, שכל אחד מאתנו חייב בו. אבל הדימוי הוא כה זוועתי – כה זוועתי! דעתך, שאין זה אלא חיטוט שווא? ייתכן. אבל זה ימים ושנים הוא נגרר אחרי. עתים יש וחרדת המראה הזה היא כה גדולה, שאני נאלץ לעצור בעדי בעמל רב, שלא לפרוץ בצעקה כמטורף. ויש אשר הוא מצטייר לעיני בצבעים רכים, ואני אף מהרהר על כך כמעט בניחותא. להשתחרר מהרהור זה לא יכולתי אף רגע קט… והרי לא הייתי חטטן מטבעי, בריא הייתי, צעיר, שרוי ברווחה, ודן את החיים לפי הקל שבהם – עד לאותו רגע בו ראיתי את הטיפול בפצע־החבטה! אילו רקמות מיוחדות במינן נחשפו כאן לעין! נימי־עצבים, שרירים, העצם האפורה. הסטודנטים הצעירים לרפואָה רגילים, כידוע, להתעלף למראה הניתוח הראשון. אני לא התעלפתי. הסתכלתי בשקט, בשימת־לב, כמו ביקשתי לחרות בזכרוני משהו יקר, אשר אולי לא אראהו שוב לעולם. והדבר עלה בידי. והנה שמור הדבר עמי, ואין לשכחו, ואין לעקרו!.. פצעי נרפא. זמן רב היתה הזרוע משותקת, אחר כך חזרה שוב לכושר תנועתה; אולם נראה שלעולם לא אוכל עוד להשתמש בה כהלכה. שעה שחליתי בפצע, פקדוני התקפי־קדחת. הם חלפוּ. אבל אחד בלבד נותר, הזיון־הקדחת בשלד גופי שלי. וכאשר יצאתי שוב בין הבריות, לא הכירוני עוד ידידי עליזי־החיים. תפוּס־הרהורים נעשיתי.

באת עלי זה עתה בטרוניה, שאני מספר לך מאורע יום־יומי שכיח. סבורני, שהוא באמת מאורע שכיח, אבל מבחינה אחרת. אף נדושות־החיים בנות אָלפי שנים מקבלות משמעות רבת־עניין ברגע שהן נוגעות אל גופנו ובשרנו. הכל כבר היה לעולמים, והכל מתארע תמיד לראשונה, משום שבכל פעם משתנה המאורע מכוחן של נסיבות־לוואי אחרות. כיוצא בזה, אתה מכניס למכונה קיימת בורג או גלגל חדש וזעיר, והרי לפניך מכונה שונה לחלוטין – ואף מזכה אותך בפּאַטאֶנט. עד לאותו רגע של משבר הייתי אוהב־תענוגות רגיל, נטול־דאגה, קל־דעת, מצוייד לקראת כל מצבי־החיים בספקנות זולה של נערי־הרחוב, והידיעות, שהנחילו לי מורי בשעתם בעמל כה רב, נשתכחו ממני כליל. בימי נעורי, כאשר למדנו את תורת־החי, הראו לנו, כמובן, בשיעורים על “הסוג הראשוני” גם את השלד של homo sapiens⁴. ואולם הוא לא עורר בנו, צעירים חסרי־מחשבה, רושם גדול יותר מאשר מערכת עצמותיו של עיִט או של סוס. נקודת השקפתי אני בתקופה מטושטשת זו בחיי, שנמשכה עד לימי הבגרות, היתה, כנראה, בערך זו: השלד של הוֹמוֹ סאפּיאֶנס אינו נוגע לי כלל, הן אני הנני כנראה משהו אחר לגמרי. משום כך בעצם הייתי מופתע מאד, כאשר הבטתי דקות מספר בעצם שלי המבהיקה מתחת למצבטיים של רופא הדו־קרב. הבלותא היא בעיניך? אל־נא תשכח: הייתי בור!.. אפשר ואפתעה זו היתה מיטשטשת מיד וחולפת, אילו היה בידי להמשיך מיד במערבולת העליזה של אורח־החיים המקובל שלי. ואולם בינתיים ירדה עלי מחלת־הפצע. מיטת־הדווי כבר עשתה לא אחד לפילוסוף. בחולשתי תקפוני חיטוטי־השלד המוזרים, בני הלוויה החדשים הללו של ימי ולילוֹתי, וכאשר החלמתי לבסוף, כבר גדלו ונתחזקו עד כדי כך, ששוב לא היה בידי לסלקם. הדבר גרם לי סבל רב. בחוסר נסיוני לא ידעתי, שאין אלה כי אם חבלי־הלידה של הכרה. אותם חבלי־לידה פוקדים כל מי שגומר בנפשו לחשוב על דעת עצמו… תחילה ניסיתי להתרפא בכוח עצמי. הלכתי אל המעבדה האנאטומית וקניתי לי שלד שכבר הורכב. אמרתי ההרגל יקהה את פחדי. שוב ושוב הייתי מאז ניצב לצד איש־העצמות האלמוני שלי, לפני הראי הגדול שעל קיר חדרי, ומשווה וחוזר ומשווה. לא נתייגעתי לחקור וללמוד את עצמי לפי גולם זה מן המעבדה האנאטומית. בלי הרף תרתי אחר עתידי בחורי העיניים הריקות. עם זאת ראיתי עצמי כאחד אומלל, אשר ההשגחה הכבידה עליו ידה יותר מאשר על כל אדם אחר. יום־יום למדתי להכיר את עצמי ביתר דיוק, ומיום ליום גברה בי החרדה מפני עצמי. ללא־הפוגה בדקתי ומיששתי את גופי, עד שידעתי לבסוף בדיוק נמרץ, מה מראה השלד שלי. הרי זה פיגום גברי בנוי כהלכה, למעלה מגובה בינוני, נורמאלי לחלוטין, בעצם־הבריח השמאלית מצוי שבר שנגרם לי בשעת נפילה מעל סוס, ועל החלק העליון של הזרוע הימנית – פגם שמקורו באותה חבטה."

“צמרמורת חולפת בי. אתה מהתל מעשה קברן, יקירי!”

“שמעני עד הסוף!.. כסבור הייתי שההרגל יקהה אותי לאט־לאט. ולא היא! אז אחז בי הזעם חסר־האונים ביותר, ולילה אחד כיתתתי את הגולם שלי במהלומות־חרב כבדות… לאחר מכן ביקשתי להימלט מעצמי, פרשתי מן הסביבה בה חייתי ונסעתי למרחקים. זה היה מאוחר מדי. שוב אי־אפשר היה לעקור את הרעיון האכזר הזה והקשה כברזל. הוא היה בקרבי שעה ששכבתי באהלו של בדואי, מאזין בישימון הלילה, נרגש ונטול־נשימה כשפעימת־לבי נעצרת לשאגתם של אריות העולה מרחוק. והוא היה בי בשעת נשף האופרה בפאריס, שעה שיפהפיה בשומה וחסרת־בושה השעינה את ראשה האדום על דש הפראק שלי. תמיד היה עמי אותו טירוף קטן, או אותה מרה שחורה גדולה – תודעת האני שלי!.. כך הגעתי בנדודי לאורכו ולרוחבו של העולם גם לבריסל, וכאן פגשתי, במקרה, את רוזאלינדה היפה.”

“סוף סוף!.. היתה יפה מאד?”

"יפה מאד! ואולם אין זו אלא תמונה, התלויה במוזיאון וירץ.⁵ הצייר הזה, וירץ, היה אמן גדול. התמונה שאני מדבר עליה נושאת את הכתובת “שתי נערות צעירות”. מצויירת עליה אשה צעירה בעירום ורוד. שקועה בהרהורים היא עומדת לפני שלד, שאליו דבוק פתק: “La belle Rosine”.⁶ אולם לי נראה יותר השם רוזלינדה, ואני שיניתי שמה, למעני… למבט ראשון בתמונה זו הייתי אחוז־תדהמה למחצה ואחוז־חדווה למחצה, כפי שמתרחש עמנו, שעה שזר מביע במלים את מחשבותינו הסמויות והאפלות ביותר בלי שפיללנו לכך. היתה זאת בשבילי הארת־פתע. לא מה שאמר הצייר, אלא עצם היותו אומר זאת. משמע, כל אדם חושב אותו דבר לעצמו; ועם זאת קיימת הסכמה כללית חשאית, שלא להרבות בדיבור על כך. וכאשר הוספתי לעקוב אחרי רעיון זה, הגעתי לאט־לאט לטעות שכנגד.

לאחר שבתחילה סבור הייתי, שאני הנני האדם האחד והיחיד, אשר השלד שלו עצמו השחית את חייו, שבתי עכשיו והנחתי, שכך הוא הדבר לגבי כל אדם. אולם גם הנחה זו אינה הנחת־אמת. רוב האנשים חיים את חייהם, בלי שראו מימיהם את רוזלינדה היפה, או שהם מפנים עיניהם ממנה במורך־רוח. עתה מבין אני את הקדושים המופלאים של ימי קדם, שמילטו עצמם אל עמודי האנדרטות, אך ורק שלא לראות בחדוות־החיים ובת־לווייתה הגרמית. אני מבין לרוחה של הנזירוּת שנוחוּת בה. אולם הרי זו יפה לאדם המאמין בלבד. יש נמלטים אל הלמדנות, מדמים בנפשם שהם יודעים משהו, והולכים לעת־ערב בארשת של חשיבות אל כוס־הבירה. אולם מה יעשה אדם מודרני כמותי, שאינו מאמין בדבר ואינו יודע דבר, ששום עבודת־יום ושום הוללות־לילה אינן עשויות להביא לו ישע? אדם שנועד היה להתבטל בטרקליניהן של רקדניות, ושמבלה את שעתו בהסתכלות ברוזלינדה היפה…"

הוא עצר דיבורו והעביר כף ידו על פני עיניו. בן־לווייתו הפסיע בדומיה לידו. לאחר רגע שוב שאל הראשון בצחוק מאונס:

“לעזאזל! כיצד, בעצם, הגעתי לכך, שפטפטתי באזניך כל אלה? על מה שוחחנו קודם לכן? נחזור לענייננו!”

“שוחחנו על המסיבה.”

“נכון. עוד עליך לומר לי, על שום מה נשארת היום כה מפוּכּח. הן אין זה, בדרך כלל, מדרכך.”

“איזה קטרוג! הדבר הוא פשוט מאד: נקראתי אי־לשם, ולאחר שחזרתי כעבור שעה, שוב לא מצאתי את מקומי באווירה החגיגית שהתקדמה…”

“הממ, כן… מבין אתה, בחור, הרי זה משל נאה למקרה שלי. גם אני נקראתי אי־לשם ממשתה החיים, ומשחזרתי שוב לא הבינותי לשמחתם של אחרים… ולפיכך נמנע אני בדרך כלל מלהיות מעורב בין הבריות…”

“לאחר כל מה שסיפרת, ודאי קשה עליך הבדידות עוד יותר.”

“לא תמיד. אני קורא הרבה. אף זה, אמנם, בלא שיטה, מעשה חובב, קצת פה, קצת שם, כדרך שנהגתי קודם במסעותי. אולם אגב־כך אני עומד על הדברים המוזרים ביותר, כגון, שמאז ומעולם היו אנשים, שבמו הרהוריהם שלהם עצמם הרסו את שלוות־נפשם, שלא ידעה צער. והיה אם משקעים הם את צערם בדומיה פנימה, הרי הם חולפים ועוברים מבלי להניח עקבות, כבבואה של תמונה על גבי הקיר הלבן. ואם הם מבטאים אותו במלים סתומות של איזו לשון־רזים שהמציאוה בעצמם, הרי הם קרויים פילוסופים. ואילו אם נותנים הם לצער־בראשית זה ביטוי מלוטש חינני, שיהא מובן לכול, ונוסכים עליו מריחה הבשוּם של המילאנכוליה או מהדר־פאֵרו של הצחוק – אז קרויים הם משוררים. ואם שוקל אני נכונה, הרי כל שירה – שירת־אמת, כמובן – עניינה שתי הנערות הצעירות של וירץ. שכן היא חושפת את המשותף לכולנו, את הנעלם מכולנו, את השלד, את האדם, או, כלשוני אני: את רוזלינדה היפה…”

(1889)

עשית מעשה טוב,

הקפּד להסתיר מניעיו.

המאהב הראשון, מר פיליפּ שאוּמשלאגאֶר,¹ חגג את יובלו העשרים־וחמש כחבר תיאטרון־החצר הדוכּסי. הדבר עורר תשומת־לב לא־מבוטלת בראֶזידאֶנץ.² ה“ראֶזידאֶנץ הגרמנית”! ייתכן שאין אתם מכירים מקום זה אלא מתוך הקומדיה הגרמנית שלנו המהוגנת, חסרת־האוֹפי והקרתנית – אולם זה מספיק בהחלט, כדי לנטוע בכם רגש של בחילה אליה, כאילו חייתם בה עשר שנים. אילו סאטיריקונים גדולים הם המחזאים המהוללים שלנו – בלי שידעו זאת – ועד מה מפליאים הם לעשות לחוּכא־ואיטלוּלא את העניינים, שהם מטפּלים בהם!.. ואולם במציאות, שהיא כה רחוקה מן הדרמה המקובלת, הראֶזידאֶנץ היא נטולת־אופי, רכלנית ומוגבלת עוד יותר. ולפיכך עורר יובלו של מר שאוּמשלאגר תשומת־לב כה מרובה. משוררינו המחוננים טרם עמדו על הקו הזה בדיוקנה של הראֶזידאֶנץ. את כל חריפות ההסתכלות שלהם, את כל ברק־התיאור המקסים שלהם הם מקדישים אך ורק לאדון הקוֹמאֶרציאֶנראט³ שלעולם אין הוא נותן את הסכמתו לנישואי בתו לפני השעה עשר פחות רבע. ולכל המרובה הם תופסים ומעלים מתוך התקופה את הדבר, הטובע בה חותמו ביותר: מדי לוֹיטנאנט.⁴ ואולם יש עוד דברים אחרים המתחוללים בראֶזידאֶנץ, כגון הערצת השחקן. שני העתונים שבעיר נענו, כמובן, לצורך החיוני הזה של הקהל, במידה גדושה. כי הדיון בבעיות מדיניות חשובות, ואפילוּ ציון שאיפות מדעיות חפשיות, היה קשה עליהם אותה שעה מחמת החומרות הרבות, שנהגו בהן השלטונות. (מכאן, שאין מעשה זה מתרחש בהוֹוה). מימרה, שעשתה לה כנפיים ברבות הימים, אומרת אמנם, שאין בעתון אלא צבע־דפוס ונייר, ואולם שיקולים מעשיים של התחשבות בחוג הקוראים אילצו מאז ומתמיד את המערכות לקבוע בעתון גם חדשות ודברי הגות. אף ידועים מקרים, שלא התביישו להביא שיר לירי. וכך זכה יובלו של שאוּמשלאגר להערכה יסודית מאד בשני העתונים. יסודית מאד. וכמו בכל הזדמנות חשובה ערכו גם הפעם התחרות לחיים ולמוות. אמנם שום אחד מן הצדדים לא זכה בניצחון מכריע. כי בהארת חשיבותה הסוציאלית של חגיגת־יובל זו גילה עדיפות “הבלתי־תלוי” בפירסום שני מאמרים ראשיים מזהירים ממש. לעומת זאת היה “קול־העם” כמעיין המתגבר בסיפור אניקדוטות אופייניות, רגושות ומבדחות מחייו של שאוּמשלאגר. אכן, כעבור מחצית השנה מצא אחד מעובדיו של “הבלתי־תלוי”, שהיו אלה סיפורים ישנים־נושנים מחיי דאַוויסון, דאֶֶווריאֶן ודאֶרינג,⁵ אולם אז כבר לא היה לגילויו זה מקסם האקטואליות.

אוכלוסיית הראֶזידאֶנץ נתנה איפוא ביטוי להערצתה את בעל־היובל. ההצגה בליל־החג היתה שלשלת אחת של מחיאות־כפיים סוערות. משנזדמן במחזה קטע, כגון: “כלום לא עשיתי זאת כהלכה?”, או: “איך אני בעיניכם כיום?” וכיוצא בו, – לא נפלו הדברים על קרקע צחיחה. באולם־ההצגה ישבו אנשים בעלי שאר־רוח ואניני־טעם למדי, שצדו כל רמז מן הרמזים העדינים האלה שבדו־שיח והריעו לו. אגב, המחזה עצמו היה – איזה רעיון גאוני – אותו המחזה, שבו דרך מר שאוּמשלאגר לראשונה לפני חצי יובל שנים על בימת התיאטרון הדוכסי הזה. ואותם דברי־אהבים, שבהם הלהיב אז לבבות ענוגים בקהל, – אותם דיבורים עצמם נתמלטו גם היום מבין מערכת־שיניו, שאינה עוד צפופה כשהיתה. רק בת־זוגתו במשחק־אהבים חינני זה לא היתה עוד זו של הימים ההם. הנערצה של היום (במחזה) היתה לאנץ־בירקנשטיין, שאין־למעלה־הימנה – אף היא כבר לא בגיל הילדות – שהשכילה להבטיח לעצמה, על־ידי חוזה שנעשה בעוד מועד, תמימות למשך כל ימי החיים… על מתנות־הפרחים, שנפלו בחלקו של מר שאוּמשלאגר באותו ערב, מסוגל היה אך חכם־בוטאניקה ותיק למסור דין־וחשבון יאה. האמן הגדול עמד בתוך יער של דפנה, שהיה גן־דקלים וחורש־ורדים כאחד, ומאות של יונים מפוטמות ריחפו מעליו אחוזות בסרטי־משי כחולים וורודים… לאחר המערכה האחרונה נקרא שאוּמשלאגר שוב ושוב על־ידי הקהל. ואולם פיו, שהיה קל־לשון כל כך עד עתה, לא פלט אלא מלים אלה, הנוגעות ללב עד מאד בפשטותן האמנותית: “הנני מאושר מאד!”… אולם משנשמעו אחר־כך על הבימה הנאומים החגיגיים השונים, חזר אליו כשרון־הדיבור שלו. תחילה דיבר מנהל ההצגות בשבחו של מר שאוּמשלאגר, אחריו הופיע מנהל התיאטרון ועשה כמותו, ולבסוף נחלץ לברכו מר אֶבּאֶרלינג בשם חבר השחקנים. נאוּמו של אֶבּאֶרלינג היה הראוי ביותר לתשומת־לב, שכן היה הוא יורשו המיועד של שאוּמשלאגר, – מעין יורש־עצר, המאהב־הראשון השני – וכן, משום שהיה בו, בנאום זה, משפט שהיה אחר כך לשיחת הרבים: “יהי רצון שתזכה, האמן הגדול, לגלם את המאהבים הראשונים בהגיעך לשיבה המופלגת ביותר!..” לשמע הדברים הנחמדים האלה נתרעד הנערץ קמעה. אחר כך נשאו עוד את נאומיהם הממונה על התלבושת, המכונאי הראשי בשם צוות העובדים הטכניים, והקופאי בשם עובדי־השירות. אחרון הושיט המחזאי את חוברתו, שהוציא לאור על חשבון עצמו, בה הוא עומד, לאחר סקירה היסטורית על תולדות התיאטרון אצל אומות־התרבות, על חשיבותו המכרעת של שאוּמשלאגר לאמנות המאה התשע־עשרה. ואת כל השבחים האלה קיבל חתן היובל בעניוות. בתשובותיו – והוא השיב לכל אחד במפורט, חוץ מן המחזאי, משום שהשעה כבר היתה מאוחרת מאד – דחה ברוב צניעות את ההוקרה המופרזת. הוא הסתפק אך בתפקיד “החייל הפשוט, שמילא שליחותו” – כשם שההשוואות שנקט בהן היו ברובן בעלות אופי צבאי. הוא הזכיר את “הדגל, שכולנו נזעקים אליו”, ועוד דברים נרגשים ונלהבים מסוג זה. אז ירדו גם פלגי דמע, ביחוד אצל הגברות, שכבר הורידו האיפור מעל פניהן. לאנץ־בירקנשטיין שאין־למעלה־הימנה התייפחה שוב ושוב בקול רם – אותה התייפחות מפורסמת שלה דרך האף, שאין אדם מסוגל לחקוֹתה.

לאחר הדמעות ירדו פלגי השאמפּאן. באולם־הפאר של מסעדת “השור הכחוֹל” נתכנסוּ לסעוּדת־ערב רבתי, שׁאליה צוֹרפוּ ברוב אדיבוּת כַּתָּבֵי שׁני העתונים. דברי־בדיחה עליזים תיבלו את הסעודה הטעימה. הקומיקונים של התיאטרון הדוכסי הציגו מהתלה קטנה. שוב ושוב נצטלטל⁶ צחוק־הכסף של לאנץ־בירקנשטיין שאין־למעלה־הימנה – צחוק־הכסף שלה, שאין אדם מסוגל לחקותו. אמרות־שְׁתִי מבדחות ביותר פרחו־עלו מכוסות־השאמפּאן. לאחר הרצינות ההיסטורית של הנאומים בתיאטרון הגיע עתה תור העליזות. אחרי הקוֹתוּרן – הסוֹקוּס⁷ כביטוי רב הרושם של המחזאי. הלה גם הצליח, ברגע שאיש לא השגיח, לדקלם שיר־חג ארוך למדי. ואולם זה היה גביע־הלענה היחיד, שהוגש לאורחים. בדרך כלל – אך עדנה, עונג, חברות וידידות. שאוּמשלאגר סבב־הלך מאיש לאיש, כשהכוס בידו, וחזר והודה לכל אחד בהתרגשות עמוקה. ואולם את מר אֶבּרלינג חיבק ונישק שלוש פעמים. אז ניצבו שני הגברים שותקים ונרגשים, יד אל יד, והסתכלו נאמנה איש בעיני־הידידות של רעהו, כששניהם מהרהרים הרהור אחד, והוא: “מוקיון!..”

למחרת הבוקר התעורר מר שאוּמשלאגר וראשו כבד עליו למדי. לאחר שהשכיל לרכז במידת־מה את מחשבותיו, צילצל למשרתו ודרש – כמנהגו של כל אדם נכבד כלשהו, אף אם בפומבי הוא מכחיש זאת – בריגשה, את העתונים. המשרת הביאם יחד עם כוס־השוקולדה והודיע, כי בחדר־ההמתנה נמצאים שני אנשים צעירים, שאין הוא יודע אותם.

– “אהא, שוב גאונים, כנראה, המבקשים להתגלות!” – נהם שאוּמשלאגר זעוף ופנה אל העתונים, המעניינים הרבה יותר. דינים־וחשבונות על חגיגות־היובל של אתמול, המשתרעים על טורים שלמים – כמובן מאליו! הוא קראָם בתשומת־לב מרובה. ודאי, גם נאומו של אֶבּרלינג היה שם. לעזאזל! אותו קטע של “השיבה המופלגת” פירסם “הבלתי־תלוי” במפוזר! מה? גם הערה בסוגריים? “(משאלה מרושעת במקצת! המערכת)”. מי פילל לבוגדנות כזאת מצד “הבלתי־תלוי”! הוי, כל הרע שמונים הבריות בעתונאים הללו אמת לאמיתה היא… הבה מהר את “קול העם”! מה אומר הוא?.. “בתשובה על כך איחל מר אֶבּרלינג לבעל־היובל, שהלוואי ויזכה לגלם את המאהבים הראשונים בהגיעו לשיבה המופלגת ביותר. אכן, מלים נאות ומרוממות מפיו של חבר, שאיננו נתון לעצמו”… זה היה למעלה מכוחו של מר שאוּמשלאגר לשאת. בקריאת־זעם מעך את “קול העם” וזרק את הגליון. טומטומים כאלה! הללו נתפתו על־ידי אֶבּרלינג, קיבלו דבריו כמטבע כשרה. לא ייאמן!

מר שאוּמשלאגר קם והתחיל מתלבש. אז הוכנסו שני האנשים הצעירים המוזמנים, לאחר שעסקו שעה ומחצית השעה בספירת הערבסקות על הטפּטין. אכן, היו אלה גאונים בדרך. הראשון היה משורר. אותו הפטיר בתכסיס־למשוררים: נטל ממנו את כתב־היד – ארבע מערכות רוויות־דם – והבטיח ברוב חסדו החלטה מהירה. העלם הנבוך נפרד שכור־תקווה. שאוּמשלאגר כתב מיד אל הצעיר שהלך מכתב קצר ונחמד לאמר: “כשרון רב שלא כמצוי; המחזה, אינו מתאים לנו, לצערנו, אך אל־נא תפול ברוחך מטעם זה.” המכתב וכתב־היד נמסרו לידי המשרת המהימן בצירוף הוראה לשגרם כעבור שמונה ימים בדרך הדואר.

השני מאנשי חדר־ההמתנה היה שחקן שואף לגדולות. בשביל סוג זה היה לו, לשאוּמשלאגר, תכסיס בדוק אחר. היה מניח לוֹ לקרוא משהו באזניו, אחר־כך טופח לו בהתפעלות על הכתף ואומר: “לוואי וזכיתי אני בכשרון שלך!” נסה־נא אותו תחילה על בימות קטנות יותר! חזקה עלינו שעוד ניפגש! שלום עליך, אדוני הצעיר!.." דרך זה לא הצריך שהות מרובה, אבל היה נלבב מאד ולא משך עליו שונאים.

השחקן נכנס לחדר. בחור צנום, חיוור ודל. לא מרחוק בא, מבניה המסכנים של העיר הזאת, אביו סנדלר, והוא קרא לעצמו פשוט – מאַיאֶר. כל אלה מידות, שאין בהן כדי לעורר אהדה מיוחדת. האמן המפורסם הזמין את חברו הבלתי־מפורסם לפתוח פיו. ומאַיאֶר קרא: קטעים מ“דוֹן קארלוֹס”,⁸ ואחר־כך “להיוֹת או לא־להיוֹת”.⁹ שאוּמשלאגר הטה עצמו אחורנית, עצם עיניו למחצה, הניע ראשו כמה פעמים בארשת־של־חסד. כבר עם שמיעת דבריו הראשונים של המתחיל נחתך גזר־הדין: בחור נטול־כשרון לחלוטין. ושעה שהצעיר משך דיקלומו בשטף חדגוני, תססו בשאוּמשלאגר המחשבות הרעות על “השׂיבה” המופלגת ביותר של אֶבּרלינג. אילו יכול היה לנקום בו, בעלוב זה, המסתער בהעזה גוברת והולכת אל ירושת־העצר שלו, ושאפילו בשעה החגיגית ביותר העז להפריח רמיזה של ליגלוג! וכל יום שחלף קירב את דבר הירושה – ואולי כבר קרוב היום, בו יהא אנוס למסור את כל המאהבים־הראשונים היפים הללו לאֶבּרלינג. מדוע? משום שהוא צעיר ממנו בעשר שנים. כאילו תלוי הדבר בנעורים ולא ביכולת! אילו היה די בנעורים, כי אז היה מאַיאֶר זה, הנמצא כאן, עדיף בזכות עשרים שנותיו משניהם… רגע, רגע! הנה רעיון! בעירנות הפסיק את השאפתן, שבדיוק אותו רגע שקל בדעתו, אם לא יהיה זה מעשה נעלה יותר, לשאת באורך רוח חיצי גורל…¹⁰

– “ומה בנוגע לדברים חדישים? האם כבר ניסית בזה כוחך, האדון מאַיאֶר?” “אוֹ, כן”, אמר הלה ביישנית ונקב בכמה תפקידים, ובכללם גם זה ששאוּמשלאגר שיחק אתמול.

“יפה, הבה ואשמע זאת!”

ושוב פתח מאַיאֶר בדיקלום – כשהמאזין משמיע לו לסירוגין את פסוקו של כנגדו – ושוב הירהר שאוּמשלאגר בלבו, שמעולם לא נזדמן לו אדם חסר־כשרון יותר. אדרבא! שכזה לא יצליח לעולם לעקור את שמו של שאוּמשלאגר מזכרון הציבור. אם יעלה בידו, עוד לפני שיגיע ל“גיל השיבה המופלג ביותר”, למסור לו את תפקידי נעוּריו, יישאר החלל הכאוב פעור לעולם. ואֶבּרלינג ינחל מפלה.

כאשר הודיע שאוּמשלאגר לאדם הצעיר על החלטתו שהחליט מיניה וביה, כרע הבחור לפניו על ברכיו, נשקו בידו כשדמעות כנות בעיניו, ושפתיו מגמגמות: “איש־חסדי! איש־חסדי!”

אך קודם כל צריך היה להכשיר את הבחור. הוא לא ידע להלך, לעמוד ולשבת; קולו שביר, הבעת פניו בשעת מנוחה – אטומה, ואילו בשעת תנועה – מגוחכה. שאוּמשלאגר אילף אותו כאילוף המרמיטה. עתים תקף את האמן יאוּש, שעה שראה לפניו את תלמידו בנוקשותו העצית – ואולם אז די היה לו שייזכר באֶבּרלינג וב“גיל־השיבה המופלג ביותר” ומיד נתלהטה בו אש־קנאות חדשה. מאַיאֶר היה עני וחסר־כל. איש־חסדוֹ הלבישו, פירנסו, העניק לו דמי כיס וסיגארים. יתרה מזו עשה: הוא עשה לו כנפיים. עשיית כנפיים היא באמנות חזות הכל. דוגמה נאה לכך אתה מוצא באותה אומנות נאצלה ונשכחה של אילוף־הבּז. הצייד היה מושיב את העוף על אגרוֹפוֹ, מסיר את הכיפה המכסה את ראש העוף ומטילו בכוח למרום, ורק אז הגיעה תנופת כנפיו למלוא כוחה. כך נהג גם שאוּמשלאגר בבז שלו, שנועד להוריד את אֶבּרלינג. לעשיית כנפיים זו יקראו גם: פרסומת. כל שאין לו פירסומת, לא יגיע לעולם אל על; ודאי מי שיש לו פירסומת צריך גם שידע קצת לעוף. שאוּמשלאגר היה מפרנס את שני עתוני העיר בידיעות מעוררות ענין על אודות בן־חסותו, על “הכוכב העולה והמבטיח גדולות שהוא גילה אותו”. סיפוריו נתקבלו ברצון, משום שאיש לא הטיל בו חשד. שכן מה הדבר שהיה עשוי להניעו להתייצב לימין בן־הסנדלר העני, שלא היה שאר־בשרו ושאיש לא שימש לו פטרון, אם לא הכשרון הגדול שבו? שני העתונים אף לא מצאו די מלים לשבח את חוסר־הקינאה שלו ואת הדבקות ומסירת־הנפש הזאת לאמנות, וכך נמצא חוגג, דרך אגב, נצחונות קטנים מבחינה נפשית. “קול העם”, שעורכו לעניני תיאטרון היה אדם רגיש, דן במאורע זה בנימה לירית, בפיליטון־של־יום־ראשון שהכתירו בכותרת: “מעשה טוב”. אֶבּרלינג רתח מחימה. ואף־על־פי־כן לא עמדו לו כל תככיו המחוכמים לבטל את הופעות־הבכורה של מאַיאֶר, שנערכו לתקופת השנה.

לפי החלטת ההנהלה צריכות היו שלוש הופעות־בכורה לקבוע בקבלתו של מאַיאֶר לתיאטרון. שאוּמשלאגר הביע נכונותו, להעביר לתלמידו – אם יצליח – את החשובים שבתפקידי המאהבים הראשונים שלו לצמיתות. “הבלתי תלוי” הביע את הסכמתו להצעת שאומשלאגר בתנאי, “שהשחקן המתחיל ייבחן תחילה”. עוד נאמר שם, “כי למען היציבות בהישגי־האמנות מן הדין הוא, שלא לנקוט לעתים קרובות מדי בהעברת תפקידים; ראשית, משום שאין לדעת, אם כל יורש של שאומשלאגר ישווה לו באי־דאגה לעצמו, ושנית, משום שרצוי לפנות מקום לצעירים ממש.” המקרה נדון מתוך תפיסה ממלכתית וביישוב־הדעת. אֶבּרלינג רתח מחימה.

וכך קרב ובא מועד הופעת־הבכורה. כל שהיה בידו של שאומשלאגר להקנות לחניכו מן האמנות וחכמותיה, הקנה לו. אולם משקרב מועד ההכרעה תקפה את הבחור המסכן אימת המתחילים. כאן, בעיר זו עצמה, שראתה בנעוריו העלובים, שבה נמנה עם הדלים והמסכנים ביותר, בעיר זו עליו פתאום להשמיע דברו באזני העשירים והנכבדים, ואולי אף באזני הדוכס עצמו. כי אדם עניו היה, ומאחר שלא היה אנוס עד כה להילחם על מעמד לעצמו, עדיין היה גם אדם טוב. שכן אך בקרב נעשה האדם רשע ואכזר. הוא לא העז לספר לאמן הנערץ שלו דבר על אימות־המוות, על קדחת־החלומות אשר לו. אולם בחזרות האחרונות ראה שאומשלאגר להפתעתו ולדכאונו שמאַיאֶר משתנה לעיניו מרגע לרגע. אמנם האילוף היה טבוע היטב בעצמותיו, אולם נתווסף עליו משהו זר וחדש. מהו הדבר? המחשבה, שכל העמל הקשה ירד לטמיון, הרעידה את שאומשלאגר. רע ומר יהיה הדבר ושבעתיים רע ומר, משום שמר אֶבּרלינג יתפוס את העמדה שהופקרה.

ואולם את הדבר המר מכל מר לא העלה שאומשלאגר על דעתו אף רגע. ודווקא דבר זה לא פסח עליו: הצלחתו של מאַיאֶר! ההכרעה נפלה כבר בערב הראשון. כל המבקש לעמוד על כך ביתר דיוק, יקרא את הרצנזיות ב“הבלתי־תלוי”, או ב“קול העם”. תפקיד־הבכורה של מאַיאֶר היה התפקיד ששאומשלאגר שיחקו ביום־יובלו. וכיצד שיחקו מאַיאֶר? “כמנצח!” – כתב מבקר אחד. ואמנם, היה בעיצובו של מאַיאֶר מרוח הנעורים השוחקים והמבריקים, חן של משובה, טעם של חמדה. מה אירע? נס. בן־הסנדלר היה במקרה בעל נפש, והיא נתעוררה. בסגנון־הפרחים של “קול העם” אפשר היה לומר: “מן הפקע הדל נתלבלבה בין־לילה פריחה בלתי־צפוייה.”

אֶבּרלינג רתח מחימה. אולם במערכות הראשונות בלבד. במערכה הרביעית, בדיוק בשעה שמאַיאֶר שיחק את תפקידו הראשי, בא אֶבּרלינג אל מאחורי הקלעים והבחין במר שאומשלאגר. שחקן גדול זה ישב על גבי ארגז, נושם בכבדות, ראשו מורכן לפניו, והוא מאזין, מאזין. משראה אֶבּרלינג את פניו מעוותי־הזעם של יריבו הקשיש ממנו, פגה חמתו בפתע. במבט אחד הבחין במתרחש בנפשו המתענה של חברו. הוא הבין לרוחו. ההצלחה שם, בחוץ, כמעט ששברה את לב גומל־חסדו של מאַיאֶר. גם לבו של מר אֶבּרלינג היה עליו מר מאד. האסון המשותף שב וליכד במהרה את שני האנשים, ששנאו איש את אחיו שנאה כה עמוקה. בלי אומר ודברים הטיל שאומשלאגר עצמו על חזהו של אֶבּרלינג… עתה עלה בבהירות קולו הער, החם והצעיר של מאַיאֶר מן הבימה לאזניהם של שני המאזינים – אלה היו דבריו האחרונים לפני הסיום. ואז פרצו התשואות, כסערה, כתבערה רועמת. עשר פעמים נקרא מאַיאֶר על־ידי הקהל בעוד המסך מורם.

שעה שנתרחשו הדברים האלה עמד שאומשלאגר רועד, זועף, מנוצח מאחורי המסך המצוייר. הוא נשען על כתפיו של אֶבּרלינג הנאמן וחירחר:

“כפוי־טובה, כפוי־טובה!…”

(1889)

חוף הריביאֶרה!.. ברק זהוב פרוש על הים. בחוץ, הרחק, הרחק בחוץ, על קצה גבול המים מיתמרים כשלהבות לבנות קטנות מפרשי הדוגיות המפליגות עם בוקר. רוח קלה באה בפיזוז, כמעט שאין מרגישים בה. גם בצינה אין מרגישים, שכן חם הוא האביב, האביב לחוף הריביאֶרה.

ילדים משחקים על שפת הים. ילדים מבני איטליה, ידועי־עוני ולכלוך, שעורם חום ושערם סבוך. וביניהם, באמצע, מבהיק נער קטן מבני הצפון, יפה־קומה, לבן־עור ובהיר־שיער. קורט שמו. אין הוא מבין את חבריו־למשחק העליזים, כשם שהם אינם מבינים אותו. כלומר – כך בשעה שהם נזקקים לדיבור. שכן זרות לו ההברות האיטלקיות הברורות, כשם שזרות להם הגרמניות. ואף־על־פי־כן הם מגלגלים שיחה נהדרת בשפת הווֹלאַפּיק¹ של הילדות. רודפים אחר הגל הבורח ונסוגים ממנו צוחקים ונבהלים בשובו אליהם בנהמת־זעף. ובתוך המקצבים הגדולים של משברי־הגלים עולים בציוץ וצהלה פזמוני־מעגל שלהם כשירת־נגד זוהרת.

לא הרחק מהם יושבים שלושת המבוגרים. הובאו בשבילם מן המלון, לפי בקשתם, כורסאות־נצרים נוחות. פריץ ובת־דודו קלארה מסתכלים בילדים, מאֶרגאֶנתין, בעלה של קלארה, קורא בספר. הגברת קלארה מתחה את הסוכך האדום, ועל פניה הנאות והחביבות מרצדות עתה בבואות ורודות. בן־הדוד פריץ מעיף אליה כפעם בפעם מבט קל. אכן, עדיין היא, ברעננותה הבריאה, מקסימה פי אלף מכל בנות־פאריס המשגעות, שזה מכבר אינן משגעות אותו עוד, משום שהוא רואה אותן יום־יום. לוֹ, נספח הצירות הגרמנית בפאריס, ישׁ כל שׁנה הרבה זמן ופנאי להכיר כהלכה את כל עָרְמוֹת־היופי ותכסיסי־החן. ההרפתקאות הן, ירחמנו אל, תמיד אותן עצמן, תמיד! כזו כן זו. ומתוך המֶתֶק צומח ועולה לאט־לאט הבחל, הגועל. על כן, גם פרשׁ פריץ חישׁ מהר מהחבורה העליזה של ידידונים וידידות, שעמם עשה יחד בניצה, לאחר שנודע לו, כי משפחת מאֶרגאֶנתין נמצאת בפינה מחובבת ומלוכלכת זו אשר על חוף הריביאֶרה.

“קריאה דחופה לחזור!” – בדה ואמר בניצה, בארשת של חשיבות שגרירית, ומיהר בחשאי לכאן. מה היו הגברות מעקמות אפיהן הנאים, המפודרים, אילו היו מגלות עקבותיה של אותה “קריאה דחופה לחזור!” האדון פריץ בילה כאן את ימיו בכך, שנוהג היה לצבוט לבנה החביב של בת־דודתו בשוקיו הבריאות, או להסתכל ללא מחשבה בקורט המתמודד בריצה עם ילדי־העוני על החוף, כמו בשעה זו…

“מי מכם יתקין את העגלה לנסיעה שלאחר־הצהרים?” – שאלה גברת קלארה.

“עשי לי חסד אחד זה, קלארה, והניחיני עתה לשבת במנוחה!” – העיר בן־הדוד פריץ.

מאֶרגאֶנתין מרים עיניו מן הספר ואומר: – “כן, הבטלה מביאה לידי עצלות”.

“ומה פעלת אתה היום, ידידי הכרסתן? – צוחק פריץ. אתה קורא באחד הרומאנים הצרפתיים, et voilà tout² כלשון המשכילים”.

“יסלח לך אלוהים על בוּרוּתך”, השיב מאֶרגאֶנתין, “האם רומאן הוא ספר זה בעיניך! זוהי יצירה של טאֶן, “De l’intelligence”³ יצירה עמוקה, נאה מלאת דעת”.

“אה, כן!.. ואני חשבתי כך משום שיש לו לספר זה כריכה צהובה, בדומה לכתבי זולה או בוּרז’אֶ”.

“אתה עם־הארץ נורא” – אומר הכרסתן בטוב־לב.

“ואין אתה חורג, כנראה, לעולם מעבר לתחום כריכתם של הספרים?” – מוסיפה קלארה בחיוך.

“לעולם לא!” – מודה פריץ.

"אם כן, הולל שכמוך, אין אתה מכיר דווקא את היקר ביותר שהחיים מעניקים לנו!.. ראה, ספר נפלא ורציני זה: “התבונה”!..

פריץ משסע אותו: – “טוב, מה לי ולתבונה?”

הגברת קלארה פורצת בצחוק רם: – “הנח, מאכּס, לא תצליח לעשות את איש־הבולווארים לאדם רציני. אל תרצה באזניו הרצאה, שלא היה מבין אותה! מוטב שתכין לנו עגלה לשעת אחר־הצהרים. כן?”

עתה מחייך גם מאֶרגאֶנתין, קם ברצון ממקומו והולך אל המלון.

השניים יושבים רגע קט ושותקים. האשה הצעירה מסתכלת בדומיה בבן־דודה ומחייכת. ואולם פריץ מפליג בחלומות.

גברת קלארה פותחת פתאום, בלא קשר של ממש עם הדברים שנאמרו קודם ואומרת: – “שמע־נא, פריץ, אומרים שאתה שקוע בהוללות!”

“אני? והיכן?”

“בבבל!”

“חא־חא־חא. מכיר אני אותך, הצניעות הגרמנית… אין אומרים “פאריס”, אומרים ברעד של יראת־שמים: “בבל שעל הסאֶן”. אילו ידעתם עד מה משתעמם אני לעתים בבבל! מה, לעתים? תמיד! כאסיר – עד מוות! ועד מה מתגעגע אני לעתים אל השממון הבלונדי אשר למסיבת־ריקודים במולדת. שעה שאני במחיצתן של נסיכוֹת־ה”שיק“, תוקפת אותי משאלה עזה: אל אלהים! אילו היה בידי לשחק עתה סקאט, עם שמאַלוויץ ומאֶרגאֶנתין, מה רב היה העונג!”…

“האם היא רימתה אותך, פריץ?”

“מי?”

“היא, הנערצה שלך!”

“אין לי נערצה”.

“את מי תפתה להאמין?.. אפשר שבשעה זו לבך מובטל מכל עיסוק, אולם נכונה אני לערוך הימור, שלא כך הוא תמיד. כל מדינת פּומרן יודעת, שהולל סוער אתה”.

“כל מדינת פּומרן טועה.”

“הנה נזכרת אני משהו. במשחק־הסקאט האחרון שלפני נסיעתנו – שמאלוויץ ומארצאן שיחקו אז עם בעלי – ישבתי אני והסתכלתי בשיעמום, ופתאום צפת ועלית אתה בזכרוני. אפשר היה זה אותו רגע עצמו בו התגעגעת אתה אל הסקאט. והרהרתי בלבי – אני נזכרת זאת בבהירות יתרה – הרי שפריץ הוא נבון משני האצילים הכפריים האלה, שמאלוויץ ומארצאן. שעה שהם מבלים את חיי־הרווקות שלהם בהבלים, מתעופף הוא מפרח לפרח, הפרפר!”

“הפרפר – אני הוא?”

“אל־נא תכחיש!.. ואז החלטתי בלבי, שכאשר ניפגש אבקש אותך לספר לי מסיפוריך.”

“סיפורים!.. האל הוא היודע, מה את מתארת לעצמך! לא נתנסיתי בשום חווייה. כאווז צעיר עברתי במעוף על פני הרהיין – וזה כל הסיפור שלי.”

“לא יעזור לך דבר, אתה מוכרח לספר לי! ואם לא הכל, הרי לפחות את ההרפתקה המופלאה ביותר.”

“ההרפתקה ה־מופ־ל־אה ביותר שלי?”

“כן!….” כאן שיסעה עצמה גברת קלארה בצעקה קלה. קורט נפל אגב משחק ונראה שגרם לעצמו כאב, שכן הוא מתייפח. היא ניתרת ממקומה ונחפזת בחרדת־אם אל הנער, לנחמו ולהרימו.

פריץ נשאר יושב בשקט. הוא נוטל באורח מיכאני את הספר שמאֶרגאֶנתין הניחו – ופותחו. התבונה!.. מבטו המשוטט ברישול נאחז פתאום בקטע אחד. המדובר הוא בגלגוליו של הפרפר. הוא קורא: “אילו נפלה עלינו תרדמה באמצע חיינו בדומה לזו הפוקדת את הזחל המתגלם, והיינו מקיצים אחר־כך בעלי חושים אחרים ומערכת־עצבים אחרת לחלוטין, כזחל שהיה לפרפר – אין ספק שהפרץ שניבעה בין שתי צורות־ההתגשמות שלנו היה עז אצלנו, כמו אצל הפרפר.”

פריץ חוזר וקורא בקול נמוך את המלים האלה: “אילו נפלה עלינו תרדמה…” והוא מפליג חולם אל בין השיטין, עד שהאותיות פורחות־נוצצות לנגד עיניו. או ניצנוצי־השמש שעל הגלים הכחולים הם המסנוורים אותו? הוא עוצם עיניו…

*

יום קיץ חם. שלווה מוזרה, רדומה, חמה פרושה על הגן. פריץ מחכה לה תחת עץ־הדולב הגדול. שכן ליד השולחן רמזה לו בת־דודתו קלארה, שרצונה לומר לו דבר־מה דחוף אחר־הצהרים, מתחת לדולב, באין איש בגן. מה, בעצם, פירוש הדבר הזה? לבו, לב גימנאסיסט, פועם בעוז. האם תבשר לו את הבשורה המשמחת, שהיא אוהבת אותו? לשם זהירות לקח עמו שירים אחדים, שחיבר למענה בשנת־הלימודים. שכן זה זמן רב אוהב הוא אותה – בחג הפסח מלאו שנתיים מאז גילה בלבו את הרגש הזה. מובן, שהוא לא דיבר על כך דבר – הרי זו אהבה ראשונה… צעדים מרשרשים בשביל־החצץ, שמלה כחולה מבהיקה מבעד לסבך השיחים – היא באה.

“פריץ!”

“הנני כאן. מה רצונך לומר לי?”

“הישבע־נא לי, תחילה, שתהיה נאמן ושומר סוד!”

“נאמן ושומר־סוד! עד יום מותי! הריני נשבע לך!”

“טוב, טוב… כן, ועוד דבר קודם לכן! האם אוהב אתה אותי?”

“האם אני אוהב אותך, קלארה?”

“כן, כוונתי – אהבה כנה?”

“איך את יכולה עוד לשאול כזאת?”

“אם כן, אגלה לך כל לבי.”

“מתי תיפול סוף־סוף על צווארי?” – מהרהר פריץ. אולם צנוע הוא מכדי להיות המתחיל.

והיא, אין היא נופלת על צווארו, ואך מסתכלת עוד פעם סביבה בזהירות:

“הס, פריץ, קח המכתב הזה!”

“מה ייעשה במכתב הזה?”

“עליך למסרו ללויטנאנט מאֶרגאֶנתין, מבלי שאיש ירגיש בכך!”

– “מאכּס פון מאֶרגאֶנתין?” – שאל בקול אטום.

– “מאכּס, כמובן! בשבילי קיים אך הוא בלבד.”

– “בשבילך קיים אך…?”

“אבא אמנם אינו רוצה לדעתו. אולם אני לא ארפה ממאכּס. אבא אינו מכיר אותו, אינו יודע, שמתחת לסגין־הפרשים שלו הולם לב נהדר. לא זו בלבד שאדם נחרץ הוא, אלא גם חביב, וטוב הוא, ונבון ומשכיל.”

פריץ מעיז ומעיר הערה לגלגנית: – “בקיצור, פרש ללא מורא ופגם.”

היא מקבלת דבריו ברצינות: – “הה, כן, כזה הוא… ואתה, פריץ, בזכותך נוכל לקיים חליפת־מכתבים בינינו, שהרי עתה אסור עליו, לצערי, לבוא לכאן, התסכים?”

לא בכדי התחנך פריץ על דמויות גבורי יוון. נפש יציבה לו. ולפיכך הוא מודיע לה בקול חגיגי, אם גם רועד קמעה: – “יכולה את לסמוך עלי. הן נשבעתי לך.”

ואז היא נופלת על צווארו ומנשקתו, כן היא מנשקתו: “פריץ, נער חמוד אתה!?..”

נשיקה מרה, דיבור מכאיב! להיות “נער חמוד”, שעה שאתה כה אוהב ומרגיש עצמך אומלל לאין שיעור! מה קשה הדבר!… אולם תוך ויתור גמור הוא אוסר סוסו ורוכב אל יחידת חיל־המצב של מאכס מאֶרגאֶנתין. הלה מקביל פניו קורן מאושר, נופל אף הוא על צווארו ואומר אף הוא בכנות: – “מר פריץ – יסלח־נא על קרבה יתרה זו שנהגתי בו – הלא נער חמוד הוא!…” פריץ בולע כגבר דמעות אחדות, נוטל מידו את התשובה ורוכב חזרה. אולם בדרך הוא עוצר פעם אחת, קושר את הסוס אל עץ, שוכב על העשב הירוק ובוכה מר.

וכך נמשך הדבר כל ימות הפגרה, הלוך וחזור יום־יום. מעולם לא נתנסה תלמיד־גימנסיה בעל־רגש בימי־פגרה כואבים יותר. אולם הכול חולף עובר. והנה בא היום, בו הוא מבקר בפעם האחרונה את מאכס פון מאֶרגאֶנתין ועמו המכתב האחרון. בשפתיים רועדות המנסות לחייך, אומר הוא: “מעתה יהיה עליכם למצוא שליח אחר, כי הנה הגיע תור הלימודים.”

מאכּס אוחז בידו ולוחצה בחום: – “איך אודה לך, פריץ חביבי? עלינו להיות מעכשיו אחים, ולדבר בלשון נוכח! שכן נער חמוד אתה!”

פריץ רואה עצמו למעשה מכובד מאד. הן זהו הלויטנאנט הראשון המדבר עמו בלשון נוכח. אף־על־פי־כן הוא מעלה מקרבו את הדבר הלוחץ עליו זה זמן רב: “איך יודה – איך תודה לי? אל־נא תקראני עוד לעולם נער חמוד!”…

*

כמו מבעד לצעיף דק רואה הוא את התמונות הישנות הללו, מצויירות בצבעים החיוורים שׁל הזכרוֹן, עֵרֶב דמיוֹן וּמציאוּת. מן הרקע הכחוֹל, הנרחב, הזרוע־שמש, של הים, מתרוממת דמות אשה. הוא מסתכל בה במיצמוץ עיניים שעפעפיים סגורים־למחצה מכסים עליהן. זה רגעים אחדים עומדת לפניו הגברת קלארה ובוחנת אותו במבט של בדיחות־דעת.

"האם ישן אתה, פריץ? – צוחקת היא.

והוא עונה לה כשקוע בדמדומים: – “אילו נפלה עלינו תרדמה באמצע חיינו, בדומה לזו הפוקדת את הזחל המתגלם, והיינו מקיצים אחר־כך…”

“הקיצה, איפוא, הישן־בצהרים!”

הוא מתרומם נעור, אף מחייך קמעה, ואומר: – "דומה היה עלי כאילו… הן שאלת אותי קודם לכן על ההרפתקה המוזרה ביותר בחיי? לא כן?

“נכון מאד. השמיעני, איפוא.”

“ההרפתקה המוזרה ביותר שלי היתה זו, שהייתי פעם זחל.”

“איני מבינה.”

“או ‘נער חמוד’, אם זה נראה לך יותר. מעולם לא הלם לבי בעוז כזה, מעולם לא הייתי כה נטול־נשימה, כה מאושר ואומלל כפי שהייתי אז… בספר הזה מצאתי משהו מוזר, נהדר. קראי־נא… פרץ ניבעה בהווייתנו וחוצה אותה באורח־מפליא לזחל ולפרפר. ואני על פי דרכי גורס זאת כך: שעה שאנו עצמנו איננו אוהבים עוד, אנו נעשים אהובים. אלא שהראשון נושא אושר הרבה יותר מן האחרון. על כן אמרתי, כי ראוי לקינאה הזחל הרבה יותר מן הפרפר…”

(1889)

באותה “ראֶזידאֶנץ”¹ גרמנית נלבבת, הידועה לכם מתוך קומדיות גרמניות מרובות, התגורר לו מר יוהאנאֶס בּוּנגאֶ, איש תם, צנוע ועורכו של העתון “קול העם”. יוהאנאֶס בּונגאֶ, המכונה “דוקטור”, היה סמל השלמות של עורך־לכול. עשוי היה למלא באורח מפתיע את כל התביעות הגדולות הנתבעות כרגיל מאת משתתפיו של עתון קטן. נאה היה, צעיר, בהיר־שיער עד מאד, ועושה להפליא במספריים ובנייר־דבק. יודע לשונות היה כפרש, ומחונן בנימוסים אביריים כמורה פרטי. שליטתו בהלכות כתיב היתה מעלה לעתים דמעות־של־שמחה בעיניו של המגיה. אך יוהאנאֶס בּונגאֶ היה גם בקי בתאריכי־הלידה של כל נסיכי אירופה, שליט בחלקים המורכבים ביותר של ה“לוח בן מאת־השנה”² ובעל ידיעות אנציקלופדיות ממש בהיקף, שדוגמתו אתה מוצא אולי רק בבּרוֹקהאוז³ החדיש (מהדורה אחרונה). נוסף על כל אלה היה גם דוגמה של איש־עתון בעל ידיעות מוסמכות. ידיעה־משל־בּונגאֶ חותם של מהימנות היה טבוע בה. ואם בּונגאֶ כתב, כיד הסגנון הטובה עמו: “כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר…”, אפשר היה להישבע, שהידיעה היא נכונה ואין להרהר אחריה ולעולם אין צורך לפרסם לה “תיקון”. ואכן, זה הדבר שהעלה אותו לעילא ולעילא על יריבו מן העתון “משמר הבוקר”. אכן גם לפּנינה של “משמר הבוקר”, פרידריך שנאֶפּ, היו ידיעות משלו, עתים אף חדשות ביותר; ואולם שנאֶפּ קל דעת היה. אנשי “משמר הבוקר”, למשל, לא הקפידו ביותר, אם אותה התנקשות, שסיפרו עליה, היתה או לא היתה. הזריזות קודמת לאמיתות. הרי זה הדרך האמריקנית יותר של הכתיבה בעתונים. שומרי־הבוקר העדיפו את החידוש על האמת. לעומת מנהג פחזנות זה נקט “קול העם” ימים רבים בדרך של איטיות כבודה ושל יושר, שעוררה כדרך הטבע רחשי הערצה אצל כל אדם הגון שאינו נתפס לסקרנות. אך משום שיצר־הסקרנות היה בעיר טובה זו חזק ממידת ההגינות, או אולי מטעמים אחרים, – מכל מקום, “קול העם”, העתון המכובד יותר, היה הולך ומפסיד את מנוייו. אז נחלץ בעליו של העתון למעשה הירואי ופירסם מודעה: “דרוש עורך!”. כך הגיע יוהאנאֶס בּוּנגאֶ מברלין אל אותה עיר מחוז ונתמנה לפנינה. נאה היה, צעיר, בהיר־שיער, בקי בלשונות, יודע כתיב וכו', והיה תפארתו ומשענתו של העתון. קרנו של העתון עלתה שוב במידה ניכרת, מאחר שלשמו הטוב הישן נצטרפה הזריזות החדשה. יוהאנאֶס בּונגאֶ היה תמיד בקי בעניינים לפחות כשנאֶפּ מ“משמר־הבוקר”. היחסים ביניהם היו של איבה נימוסית. ואולם אל בּוּנגאֶ הקשיבו בדרך־כלל ברצינות – אושר ששנאֶפּ לא זכה לו מעולם. בּוּנגאֶ ושנאֶפּ שנאו זה את זה שנאת שכנים, והשכן העשיר יותר היה יוהאנאֶס. שלוש שנים תמימות נהנה יוהאנאֶס בּוּנגאֶ ממעמד זה, עד לרגע שנתייצב ביניהם מוּמבּוֹ.

מוּמבּוֹ?

כן, כן.

יום בהיר אחד היה כל קיר בעיר־המחוז שהתאים לדבר, מכוסה מודעות־ענק, שעליהן אפשר היה לקרוא מלה אפופת־סוד אחת ויחידה:

מוּמבּוֹ

בזמן אחר אפשר שהיה חולף שבוע מלא, עד שחידה מסעירה זו היתה זוכה לפתרון. מה שאין כן עתה, ש“משמר־הבוקר ו”קול העם" נאבקו על הפנינים, והאחד אץ להקדים את משנהו בפירסום חדשות. כבר למחרת היום נתפרסמה ב“משמר־הבוקר” ידיעה ארוכה על מוּמבּוֹ. מוּמבּוֹ – שם של תמיסה הוא, תרופה לנשירת שערות ולהחשת גידול הזקן. ידיעה זו כרך העתון בהערות בדוחות וכמעט חדשות על מהותה של פרסומת. “קול־העם” שתק אותו יום. ואולם בגליון הבא נמצא בו כתוב לאמור: “כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר – מיד אתה מבחין בציפורניו של בּוּנגאֶ – כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר, מוּמבּוֹ הוא הפּיל המאולף שאין כמוהו, שיפגין את תעלוליו בקרקס, העתיד להופיע בעיר הזאת והמביא אתו עוד שני “כוכבים”, והם – מיס פיוֹרנטינה, הלהטוּטנית־על־הסוס המהוללת, ומיסטר בּוֹקס הליצן האווילי ביותר בתבל המאוכלסת. בזאת מוכחת כל אפסותה של ידיעה שנתפרסמה בעתון מקומי, לפיה מוּמבּוֹ היא משחת־זקן”…

וכך היה. שוב ניצח בּוּנגאֶ את שנאֶפּ. “קול־העם” אמנם איחר יום אחד, אולם מה רב ההבדל מצד הוודאות שלא־תחטיא. הידיעה־משל־בּוּנגאֶ היתה הנכונה, ואין צריך לתאר מצב רוחו של שנאֶפּ.

מיד לאחר כך הגיע לעיר הקרקס מאדראֶ. שלושת הכוכבים הראשיים: מוּמבּוֹ, מיסטר בּוֹקס ומיס פיוֹרנטינה כבשו בסערה את כל הלבבות. לא בלי כוונה נמנה הפיל ראשון בתור, והאשה היפה באחרונה. שכן באמנות גודל ההישג הוא המכריע, ואין משגיחין בהלכות־נימוס. ואילו נשאל האדון המנהל מאדראֶ – ששמו מלידה מאדאֶר – מי עדיף מוּמבּוֹ או פיוֹרנטינה, חזקה עליו שהיה משיב, בלוויית קללה אורוותית חריפה: “מוּמבּוֹ!”. אבל פיורנטינה היתה אשׁה מתוּקה, תמירה ונאווה, עם שׂרטוּטי גֵו רכּים. ושׁעה שׁשׂיחקה, כשהיא רכובה על הסוּס, בשלושה כדורי־גומי, בתפוח־זהב וביאטאגאן⁴ מושחז, זרקה אותם למעלה וחזרה ותפסה אותם חיננית, – היו כל הגברים מהרהרים בלבם: אל־אלהים, אילו זרועות יפות לה!..

אצל מוּמבּוֹ, לא היתרונות הגופניים הם שלקחו שבי את לב הקהל. מוּמבּוֹ היה פיל צעיר במיטב שנותיו, ותוּ לא. ואולם האמנות שלו! הוא עלה הרבה על כל מה שראוּ עד כה. קשור־עיניים רקד על חבל, בחדקוֹ ניגן על כינור ופסנתר, ירה בתותח – גאון ממש. על כן היו הופעותיו של מוּמבּוֹ תמיד האחרונות בתכנית. כי לא היה בגדר האפשר כלל להביא משהו העולה עליו… ואחרון אחרון, מיסטר בּוֹקס ודאי שהיה השוטה מכל אדם שנקרא אי־פעם בשם “אַוּגוּסט השוטה”.⁵ אך היה מפליט את הקריאה “אהי”, והקהל כולו פורץ בתרועות־צהלה. ומשמעד בפתע ונפל על החול אשר בזירת הקרקס, היו אף המיושבים שבצופים מתפתלים מרוב צחוק. השפעתם של שלושת הכוכבים ניתנת להגדיר בערך כך: מוּמבּוֹ עורר הערצה והשתוממות, פיורנטינה – יצרים, ואילו מיסטר בּוֹקס – אהדה. שכן אין לך דבר אהוד על הבריות מן השטות.

בכניסה לזירת הקרקס אפשר היה להבחין, כל־אימת שהופיעה מיס פיוֹרנטינה, בגבר רציני. זה היה מר יוהאנאֶס בּוּנגאֶ. הוא, אשר המאהבות הזריזות ביותר וגברות־הטרקלין הרגשניות ביותר התחרו על חסדו היקר, גילה חולשה אל הלהטוטנית־על־הסוס. הוא ידע היטב, מה יתרון הוא מעניק לה על־ידי עצם היותו מזכה אותה בתשומת לבו. ואולם גם נכבדי־עם אינם בני־חורין מהתקפות־פתע קטנות של רגש אנוש, וכך נכנע גם יוהאנאֶס להלך־לב חולף זה. בדרך כלל היה אדם מחמיר ושוחר צדק, ואך לעתים היה מואיל לעצום עין, והוא כשהמדובר היה בו עצמו. המנהל מאדראֵ – מלידה מאדאֶר – הציג אותו לפני הלהטוּטנית בתוספת כמה דברי־לוואי, בהם תואר ה“דוקטור” כגדול הסופרים ומבקרי־האמנות בדורו. מיס פיוֹרנטינה נשאה עיניים חולמניות אל הגבר גבה־הקומה, שהחליק ברוב רצינות את זקנו הבהיר, כשהוא משמיע באזניה בנימה של הטיית־חסד כמה דברי מחמאה על הישגיה. מיס פיוֹרנטינה בת קרקס אמיתית היתה, שגדלה בין אריות מאולפים, ליצנים קפצנים, סכינים מתעופפים, סוסי־תראקיה שאולפו בדרור וחברי מועדונים אריסטוקראטיים שמרכיבים מונוקל. המראות שראתה יום־יום לא היה בהם, כמובן, כדי למשוך את לבה. לפיכך סינוור את עיניה ביתר שאת זה הדבר החדש לה לחלוטין: התרבות הגבוהה שנתגלמה בדמותו של הסופר הנכבד מאד דוקטור בּוּנגאֶ. האיכר המסתכל ביום־יריד בתעלוליו של חמור מאולף, לא יפער פיו בתמהון יותר משעשתה זאת פיוֹרנטינה למראה בּוּנגאֶ. אלא שפיה היה ורוד מאד, זעיר מאד, ואך פתחה אותו, נתגלו שיניה הקטנות והחמודות מכל. אכן, פה זה היה אחד משכיות־החמדה של הקרקס.

ולא חסרו, כמובן, ב“רזידנץ” כובשים אמיצי־לב, שיגעוּ לזכות במיס פיוֹרנטינה. האצולה הגבוהה והצבא המהולל בראש, ואחריהם מספר אדונים נכאי־רוח מן החוג האזרחי. אך מבין כל הגברים השאפתנים, הנערים והישישים נשא חן בעיניה של האמנית היפה אותו גבר אנין־דעת, אשר לא העניק לה לא פרחים, לא דברי־מתיקה, ואף לא יהלומים, ואך בכוח אישיותו, בזקנו הבהיר והרציני ובהשכלתו השפיע עליה: יוהאנאֶס בּוּנגאֶ! לו נועד חיוכה האחרון לפני שנכנסה ברגל מפזזת אל הזירה, כשראש האורווה מחזיק בידה, לקצור את מחיאות־הכפיים; ולו נועד מבטה הראשון בצאתה משם אפופת־תהילה. בּוּנגאֶ היה מאוּשר, אולם הוא נשא אושרו בכובד־ראש, במידה, במתינות. אדם כבּוּנגאֶ אם יאהב, מן הדין הוא שימצא אהבה כנגדו; אפשרות אחרת לא תיתכן כלל.

קורי־הקיץ שנתרקמו בין מבקר־האמנות המהולל לבין האמנית המהוללת, אפשר ונעלמו מעיניהם הלא־חדות ביותר של האצולה הגבוהה, של הצבא המהולל ושל האדונים נכאי־הרוח שמן החוג האזרחי. אולם לא נעלם הדבר מעיניו של אדם אחד, שהסתיר תחת המסווה של אוגוסט רב־שוטה, את ישותו האורבת ואת תאוותו הלוהטת. עזה כמוות היתה אהבתו של מיסטר בּוֹקס למיס פיוֹרנטינה, זאת ידע כל נער באורווה. אף פשטה השמועה, שהוא נספח לחבורתו של מר מאדראֵ, אך משום שביקש להימצא תמיד בקרבתה של הלהטוּטנית היפה. לפני אַוּגוּסט־שוטה שכזה פתוח, כידוע, העולם כולו; ואולם הוא החזיק מעמד אצל מאדראֵ, בתנאים לא־נוחים ביותר, בגלל אהובת לבבו.

מנהל הקרקס עצמו סיפר זאת באחד הערבים בהעווייה־של־ליגלוג למר יוהאנאֶס. פיוֹרנטינה היתה אותה שעה בזירה, ושני האדונים גילגלו שיחה ליד הכניסה. הסיפור על אהבתו של הליצן שיעשע את מר בּוּנגאֶ מאד מאד.

“הוא מעריץ אותה, והיא סולדת ממנו”, – סיכם מר מאדראֶ את הדין־וחשבון המבדח שלו.

– “כן, הדבר נראה לי מובן מאד!” – חיווה דעתו עורך “קול העם” בחיוּך.

– “הו, מדוע?” – אמר המנהל – “בחייו הפרטיים הוא אדם נאה למדי, וגם עתיד גדול לפניו. ראֶנץ או פאֶרנאנדוֹ מציעים לו משכורת גדולה פי שלושה, אם אך ייעתר להצטרף לקרקסים שלהם.”

יוהאנאֶס בּוּנגאֶ נתעשת להביע הערה שבדקות פסיכולוגית עמוקה.

“אדוני המנהל החביב”, אמר והחליק זקנו, כשהוא שקוע בהרהורים; “אדוני המנהל החביב, לעולם אין אשה אוהבת אדם שהכול צוחקים לו! אני הוא האומר לך זאת!”

באותו רגע נשמעה לידם הקריאה הנודעה:

“אהי!”

ואוגוסט־שוטה התהפך גולמנית מעל לגדר אל תוך החול. רעמי צחוק…

*

זו הפעם הראשונה שיחק לו מזלו של דוֹקטוֹר בּוּנגאֶ, והוּא רשאי היה ללוות את מיס פיורנטינה עד לדלת ביתה. ההצגה לא נסתיימה עדיין, אולם לה לא נותר עוד דבר לעשות. לפיכך חזרה לביתה, זרועה שלוּבה בזרועו. הוא לחץ וחזר ולחץ את ידה בחיבובי־חיבובים ולחש באזניה מיני מליצות נפוחות, שלא הבינה אותן ועל כן היתה כולה התפעלות לשמען. אולם ליד שער הדלת נפרדה ממנו. הוא רשאי היה לנשק ידה בלבד. ואז הלך לו לרוח הערב הרך, מלא רגשי אושר ותקוות ליום מחר… לבסוף אילצו הצמא לסור אל פונדק “השור הכחול”, שהיה מורגל בו. בחדר האחורי, שנתקדש על־ידי ביקוריו התדירים של יוהאנאֶס, ישב הפעם ליד שולחן סמוך גם האדון פרידריך שנאֶפּ. מאז נתפרסמה בעתון אותה הודעה על מוּמבּוֹ, שוב נתרגשה בין השניים מתיחות קלה, וכל אחד התעלם מרעהו כאילו אינו קיים כלל. בּוּנגאֶ פנה לעבר מקומו, הדליק סיגרה והוסיף לחלום ליד הבירה הצוננת על פיורנטינה…

פתאום נקרעה הדלת לרווחה ומיסטר בּוֹקס נכנס פנימה. הוא הניף את מגבעתו לפני בּוּנגאֶ, כשהוא מתעלם כליל ממר שנאֶפּ, אלא שבעברו על פניו לחש, בקול שעשוי היה להגיע לאזני מר שנאֶפּ בלבד: “אול רייט!” הוא נתיישב ליד השולחן השלישי, שאליו כבר הסבו שני אדונים, וסיפר להם בקול רם וברור, בגרמנית הרצוצה שלו, מה שנתרחש זה עתה בקרקס:

“שוו בנפשכם, ג’נטלמנים, איזו בהלה ירדה עלינו זה עתה. היה זה ה”מספר" האחרון של ההצגה – מוּמבּוֹ. כל הערב כבר היה מוּמבּוֹ מאד לא שקט. פתאום, באמצעה של הזירה, התחיל נוהם ורוקע ברגליו. ופתאום מומבו שוכב על החול ולא רוצה לקום ויש לו עווית. אני אומר למנהל: “לעזאזל, אלה חבלי־לידה!” ובאמת, היו אלה חבלי־לידה. ובאמצע הזירה היו למוּמבּוֹ גורים. שלושה מוּמבּוֹ קטנים! שלושה!…"

פרידריך שנאֶפּ לא איבד מלה אחת מכל הסיפור הזה. הציץ בחפזון בשעון, נטל מגבעתו ופרץ מתוך החדר.

בּוּנגאֶ התנהג ביתר מתינות. אולם כעבור חמשה רגעים קם גם הוא. היתה זו השעה האחרונה, בה עוד אפשר היה לפרסם את הדבר בעתון הבוקר. הוא מיהר אל המערכת וחיבר דין־וחשבון מצויין, שהשתרע על פני מאה וחמשים שורות ויותר. המאורע תואר בהבלטה יתרה, ובסופו לא התאפק מר בּוּנגאֶ מהביע גינוי קל. “אשר להנהלה, אף אם דרך כלל אין מקום לקבול על מידת התבונה שהיא מגלה, אין אנו יכולים שלא להעיר, כי היתה מיטיבה לעשות, אילו מנעה את הופעתה של החיה העומדת בסוף ימי הריונה; אין זה משחק־שעשועים לאלים.”

*

למחרת הבוקר חיפש מר בּוּנגאֶ לשוא את הידיעה המתחרה ב“משמר־הבוקר”. לא היה בעתון זה דבר על ההמלטה של מוּמבּוֹ. איזה חמור הוא שנאֶפּ זה! הן ידע על כך ולא פירסם! או שלא כבש את עצלותו לכתוב על כך בו בלילה? הנה, עוד נצחון על “משמר־הבוקר”… בהרגשה של קורת־רוח מובנת הלך למשרדו. ושם – שם מצא לפניו מכתב נורא. האדון מאדראֶ כותב, ש“בכל סיפור־האגדה של “קול־העם” אין אף מלה אחת של אמת – כבר מטעם זה בלבד, שמוּמבּוֹ הוא ממין זכר.”

היה הכרח “לתקן” את הכל.

“משמר־הבוקר” ניצל את החרפה הזאת ביד רחבה, ופירסם סאטירה ארוכה למדי מפרי עטו של פרידריך שנאֶפּ. בה הודגש בחריפות, שאפילוּ הפילים מן המין הנקבי ביותר אינם מואילים אף פעם להביא לעולם יותר מגור אחד בעת אחת. ורק המלומד של “קול־העם” מסוגל לטעון דבר שכזה…

שלושה ימים רצופים לא העז בּוּנגאֶ לצאת אל הרחוב. לבסוף דחפה אותו אהבתו לפיורנטינה שוב אל הקרקס. בכל אשר הלך ועמד, ראה אך פנים לועגים, מרחיבי־פה. הוא לבש ארשת כבוד כקדם, והדבר אמנם עמד לו בעיניהם של אחדים, ואולם לא בעיניה של מיס פיורנטינה. היא צחקה בבוז אל פניו, כאשר ביקש להתקרב אליה ושמה לבה לאחר. נתפוגג הקסם שהשפיעה עליה השכלתו של בּוּנגאֶ. מדוכדך פנה מאליה והלך. אז שמע מאחוריו קול אומר:

“לעולם לא תאהב אשה גבר שהכול צוחקים לו. זאת אני אומר לך! אני, בּוֹקס!”…

ובקול רם ועליז הצריח לחלל הבית:

“אהי!”

דמיו של מר בּונגאֶ נתרתחו ועלו. קפץ אגרופיו והסתער על אוגוסט השוטה. כעבור רגע הידרדרה פנינת “קול העם”, ועמה אוגוסט רב־שוטה מעל לגדר אל תוך החול של הקרקס. וכך התהפכו והלכו בגלגל. הקהל היה סבור, שאין זה אלא משחק־ביניים נאה חדש. רק לאחר שהרימו את בּונגאֶ המעלה קצף והוציאוהו החוצה, נתגלתה האמת. ל“משמר הבוקר” שימש המאורע המצויין הזה, נוֹשא לגליון הקרוב של העתון תחת הכותרת העליזה:

“הצגת־אורח של מר יוהאנאֶס מוּמבּוֹ”.

יוהאנאֶס מוּמבּוֹ! זה היה שמו מעתה, ואי־אפשר היה לו להוסיף ולשבת ב“ראֶזידאֶנץ”. את מקומו כפנינה ירש האדון פרידריך שנאֶפּ מ“משמר־הבוקר”.

*

אשר התרחש לאחר מכן – לא ידוע לי. הנשא מיסטר בּוֹקס את פיוֹרנטינה היפה לאשה? אם בגדה בו? לכל אלה לא שאלתי כלל, שעה שסופר לי המעשה. אף־על־פי־כן כבר היה בעיני ראוי להעלותו על הכתב. כי על כן הוא מעמידנו על דרך אהבתם של הליצנים ועל דרך נקמתם ברצינים.

&& המסע אלי חיוך

(1889)

ארבעת האדונים ישבו לאחר ארוחת־הערב על המרפסת הרחבה של בית האחוּזה. מן הגן עלו בָּשְׂמֵי־קַיץ. אישׁ אישׁ כֹּוס יינוֹ האביבי לפניו. כפעם בפעם ניגש בשקט המשרת בעל־הנימוסין ומילא את הגביעים הירוקים. אבל טירחה יתרה לא היתה לו בזה, שכן שלושה מבין הארבעה היו בעלי־הנאה מנוסים, שידעו להגביר הנאתם על־ידי שמירה על המידה. ורק הרביעי, אדם צעיר ועירני, הפריז קמעה בשתייה ובדיבור.

וכרגיל, שעה שגברים מצויים בינם לבין עצמם, נסבה השיחה על נשים, או – כפי שנוהגים לומר בגילוי־יתר אחר סעודת־הערב – על נקבות. במיוחד נתבלט אותו אדם צעיר ועירני, שסיפר בדיחות גסות ביותר. תחילה צחקו המסובים, אך לאט־לאט היו להם מהתלות אלו פרועות וצורמות למעלה מן המידה.

“שתוק־נא” – קרא לבסוף בעל־הבית אל האדם הצעיר, שהוא בן־דודו והיה מגיס דעתו עליו כדרך בני־משפּחה. “שתוק, פריץ. אתה משחית לנו בדיבורים אלה את הלילה האלוהי הזה.”

הדוקטור ניענע ראשו בהסכמה ואמר:

“כן, כן! לעשן, לשתות, לשתוק! דבר טוב מזה אין בידינו. אלא אם כן יש בכם היודע סיפור כלשׁהו, סיפור שׁהוא זךְ, נוגה, רווּי־ערגה ונהדר כלֵיל־קיץ זה.”

“אני יודע סיפור כזה!” – נענה לאטו האדון פאול, שישב עד כה דומם, אפוף צללים כבדים, מאחורי הדלת. “השאלה אינה אלא אם אין אני נוטל כל זיווה של הרפתקה זו בספרי עליה. מכל מקום, בחווייה טובה מזו לא זכיתי בחיי.”

“חוויה שלך עצמך?” נאנח פריץ בחרדה של שׂחוֹק; “זו דרכה להתארך ביותר!”

“שמא תחדל סוף סוף, פרחח שכמותך!”… צעק בעל־הבית. “אנא, ידיד יקר, פתח! נאזין ונאמין.”

“אני פותח.”

“אמת ושירה!” נכנס פריץ בפעם האחרונה לדברים.

"אמת בלבד, פריץ יקירי! עוד מעט ותיווכח… לפני עשר שנים היה הדבר. בחג השבועות, בשעה מאוחרת בלילה, הגעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר עמדתי להמשיך דרכי לפאריס. מיוגע מאד זחלתי לתוך מיטתי, ומחמת השינה איחרתי את הרכבת המהירה לפאריס. באתי לתחנה בדיוק ברגע שבו יצא הקרון האחרון מרחבת בית־הנתיבות. קיפחתי יום תמים. לצרפת לא יצאה אותו יום אלא עוד רכבת אחת איטית, ואף זו לא הרחיקה מנאנסי. במפח־נפש חזרתי לעיר, שכבר ידעתיה ולא היה לי מה לעשות בה. אך משהתחלתי מהלך הנה והנה ברחובות השוממים של יום־חג ובחום השמש הלוהטת, ירד עלי מין דיכדוך־נפש, שלא יכולתי לשהות עוד במקום ההוא. ובכן, נתחזקתי ועליתי לאותה רכבת־מאסף והגעתי לנאנסי עוד לפני שקיעת השמש.

העיר הזאת הפתיעתני הפתעה מלבבת ביותר. עיר בהירה, אוורירית ועליזה היא נאנסי, מלאת זמרה ושעשועים, הבתים מודגלים דגלי שלוש־הצבעים, על הגזוזטראות עומדות נשים צוחקות, צעירים מהלכים למטה ומעיפים נשיקה, פרח או מלה בדוחה כלפי מעלה. כך ראיתיה, עיר זו, וכך חרותה היא בזכרוני. ובעיבורה של העיר – היריד: ה־foire de pentecôte.⁶ אנו, הזרים, הבאים מארצות רציניות יותר, שמחת־השוק הצרפתית הזאת מסנוורת ומפתיעה אותנו תדיר. מה עצום וכובש הוא הלך־נפש חנון זה, מה רב השאון, ומה מבהיקים ובלולים הצבעים והריחות! אך האבק המיתמר ועולה לאטו והלך־רוח זהוב של ערבית נפרשים על כל אלה, ותוך החדווה הסואנה אתה מוצא עצמך נפעם בעדנה.

כזה היה מצב רוחי שעה ששירכתי דרכי מתחת לעצים על פני טורי הכסאות. שם, בריחוק זהיר מן האנשים הפשוטים, הסבו האדונים והגבירות של העיר, והאזינו אל צלילי־הפח של תזמורת צבאית… והנה, בעברי כך ראיתי אותה אשה יפה בפעם הראשונה. יפה? האמנם יפה במיוחד היתה? יודע אני, שלא יופיה הוא שעורר אז שימת־לבי, אלא אותו חיוך יחיד במינו, שבו הסתכלה בי, הוא בלבד…

פריץ ראה כאן טעם לכעכע קמעה בגרונו.

“השערתך מוטעית לחלוטין, פריץ חביבי!” הפסיק המספר דבריו. זו היתה גברת שׁמַרְאֶהָ ללא דופי, וכמוה מהוגן היה האדון הזקן שׁעמד לצידה וִהיא גילגלה עמו בשיחה. משראיתי חיוכה, הבטתי בלי משים אל מאחורי, כדי לראות למי שלוּח אותו חיוך. תחילה הרטטתי, אך מיד המשכתי דרכי בשקט. משחזרתי ועברתי ליד מקומם כבר נעלמו היא ובן־לווייתה. מיד לאחר מכן שכחתיה.

למחרת היום עזבתי את נאנסי. ברגע האחרון לפני שזזה הרכבת נפתחה דלת התא ולתוכו דחקו ונכנסו האדון הזקן והאשה היפה מאתמול. משהבחינה בי, נתחייכה חיוך בלי־ניכר⁷, כמעט בעיניה בלבד. אולם אני ראיתי זאת… ארבעה היינו בתא. בדיוק מולי, בקצה, ישב קצין לבוש מכנסים אדומים, ליד החלון, באלכסון – האשה הבלתי־מוכרה שלי, וממולה – האדון הזקן. אות לגיון־הכבוד היה תקוע בלולאת מעילו והוא קרא בעתונים לגיטימיסטיים. בעלה היה, או אביה? ואם בעלה, הרי שנשאה במאוחר… ככל שהיה בידי לעשות בלא לטורדה, הסתכלתי בה בתשומת־לב. זקופה, תמירה, ידיים ורגליים קטנות מאוד. השיער חום, ואולם צבע הפנים בהיר מאוד והעיניים תכולות. ובפנים חיוורות ענוגות אלו, מסביב לשפתיים האדומות כשושנים, שיחק לו אותו חיוך שתהיתי על טיבו. שכן מימי לא הייתי כאותו טרזן, שאם אשה הביטה בו, מיד הוא מתברך: כבשתיה. מעולם לא האיר לי המזל פנים על המדרכה, והצלחות לוטפניות לא ידעתי מימי. על כן שיערתי שאותו חיוך אינו אלא בשל משהו מוזר שבחיצוניותי, אפשר בשל גזרת זקני, המותקן לפי אפנת חוץ־לארץ, – מניין אדע?

נסענו. אילולא הכרתי העמוקה, שמבט־אהבה וחיוך מבטיח אי־אפשר שיהיו נועדים לי, הייתי אולי נותן לה אות, פותח בשיחה. לא עשיתי שום דבר מעין זה. רק נתתי בה עיני בסתר. כך הגענו לתחנת קוֹמאֶרסי, ובזה לסוף אושרי. היא יצאה עם בן־לווייתה. הרכבת זזה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי לעבר בית־הנתיבות. הנה היא שוב, ושוב העיפה מבט אלי. עתה לא חייכה עוד, זוויות־פיה העדינות שמוטות היו כלפי מטה, בבוז. האם גם זה נועד לי, או שוב למישהו אחר?.. כעבור שעתיים שכחתיה.

הקצין, אשר עמו קשרתי שיחה עוד לפני שהגענו לפאריס, הוא שהעלה אותה שוב בזכרוני. קודם שנפרדנו, שאלני דרך בדיחות: כלום אינך יודע? אותה גברת מקומאֶרסי נתנה בך עיני חיבה… עלה והצלח!"

בי? ייתכן הדבר?

החיים בפאריס בלעוני כליל, ואני פטור לתאר זאת לפניכם. משכרון אל שכרון. באתי אל בין אנשים עליזים, גם בחברה הגבוהה. לא יצא זמן רב, והתחלתי בעצמי להיות מבין בנשים – במידה שניתן לנו בכלל אי־פעם להבינן. חדשים נקפו כבמערבולת. והנה נקראתי לחזור הביתה לרגל עסקים. יצאתי לדרך ללא הרגשת דבר מיוחד. ההנאה הממושכת הקהתה במקצת את חושי. ובכן, חזרתי שוקט הביתה.

כל ימי שהותי בפאריס לא הרהרתי אף שנייה אחת באותה פגישה חולפת. ורק בתחנת־הגבול הצרפתית שוב עליה זכרה לפני. עמד שם עלם מגודל־פרע ומכר חפיסות של דברי־מתיקה. מכריז היה עליהם בקול: “מאדאֶלאֶן דאֶ־קומאֶרסי!”⁸ זה שמם של הממתקים. איזה שם נחמד, ומה יאה הוא לאותה אשה אלמונית בעלת החיוך המתוק…

נכנסנו לעבר אדמת גרמניה! אך בעוד הרכבת שלנו סואנת־עוברת ברעם והלם על פני הנוף של שלהי סתיו, התחילו מחשבותי עפות־חוזרות לאחור, לעֶבר ראשיתה שטופת־השמש של הנסיעה הזאת. וכל התעלולים והשגיונות שׁל החודשׁים האחרונים נימחו ללא־היכר, נעלמו הרֵעים הטובים, עמם ארחתי לסעודות, ונשכחו הנשים הנאות שחיבקתי – כקשוחות כנענות. רק אחת בלבד עמדה לנגד עיני, כמוּהה ולא־מושגה: זו, שאף את שמה לא ידעתי, ואשר שום דבר משלה לא היה לי, זולת חיוך… כשעצמתי עיני ראיתיה – חיוורת משהיתה במציאות, ואף מקסימה יותר ומתוקה יותר, מאַדאֶלאֶן דאֶ־קוֹמאֶרסי!..

ואל נא תדמו, שרגש אווילי זה חזר ונעלם כמקודם. לא ולא! הוא גבר והלך ככל שהתרחקתי מן המולדת שלה, ככל שגדלה הוודאות ששוב לא אראנה לעולם. משהגעתי הביתה, חזרתי לחוג הרגיל של עיסוקי וטרדותי. חזרתי מעשה מכונה וללא חדווה. לבי עלי כשל אחד מסכן, שהיה ברשותו שטר־פיס שזכה בגורל והוא הקדים ומסרו לאחר לפני ההגרלה. אותו חיוך – הבטחה היתה, ואני לא הבינותי לה…

“ושוב לא ראית את הגברת מקומאֶרסי?” – שאל בעל־הבית.

“סבלנות!” – קרא האדון פאול בקול רך. "עוד מעט ואני מסיים… חלפה שנה, שנתיים. בחיבה ללא־שינוי הגיתי באותה אשה חביבה. פנים ענוגות אלה, בהן פרח אותו חיוך רזי, שואל, לא משו מלבי. מעט מעט גמלה בקרבי החלטה, למצוא אותה בכל מחיר, ושוב לא להיות פתי כמו בפעם הקודמת, אלא לזכות בה באומץ לב ובחכמה…

פתחתי בהכנות ממושכות. נסתבר, שהסיכוי הטוב ביותר למצאה נשקף לי, אם אגיע בדיוק באותה שעה לאותו מקום. הבריות בערי־השדה שמרנים הם. ואם אשה אלמונית זו שלי מתגוררת בנאנסי, או במקום אחר שבאותה סביבה, – יש להניח, שהיא חוזרת שנה־שנה ליריד חג־השבועות המפורסם… ולתקופת־השנה השלישית נסעתי שוב בדרך הידועה לצרפת. בהיסוס, ובאותן עקלקלות שהתווה לפני שגיון נסיעתי הקודמת, קרבתי והלכתי למטרתי. מעולם עוד לא יצא אדם לנסיעה אווילית יותר מאותה עליית־רגל אלי חיוך. אני עצמו⁹ אמרתי זאת אל לבי. שהרי מי יודע אילו שינויים עשויים היו, צריכים היו, להתרחש בינתיים!

ברוח נכאה שבתי וטעמתי כל טעמה של ראשית אותה הרפתקה חיוורת. בחג השבועות¹⁰ בשעה מאוחרת בלילה, נסעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר איחרתי בכוונה את הרכבת המהירה לפאריס. ואז חזרתי שוב לעיר השוממה של ימי החג. אחר־כך עליתי לרכבת־המאסף היוצאת לנאנסי. היה הדבר בעיני, כאילו קורא אני שנית רומן שכבש לבי. כמתוך אמונה תפלה חשבתי כי מן ההכרח הוא, שיחזור ויבוא גם אותו קטע, בו אחז בי אותו הלך־רוח מלבב… והוא בא.

נאנסי! העיר הבהירה, האוורירית, העליזה. זמרה ונשים ודגלי שלוש־הצבעים מתנופפים. הכל כאז. ומחוץ לעיר – היריד. נחפז, ועם זאת ברגל מהססת, יצאתי לשם. אותם השעשועים עצמם, עטופי אבק וברק, באותו מקום עצמו. ושם, מתחת לעצים, ליד התזמורת הצבאית, טורי הכסאות… והנה, שם, שוב, ישבה היא! אכן, היא היא! מאדאֶלאֶן דאֶ קומאֶרסי!

הפעם לבושה היתה שמלה בהירה. הכרתיה מיד, כבר מרחוק. ומה נתפעם לבי לאחר כמיהה של שנים, מה הלמו רקותי, מה תכפה נשימתי… אבל תכניתוֹ של מסע־הכיבוש שלי היתה נהירה לי. בזהירות חמקתי מאחוריה והצבתי את כסאי באופן שיהא בידי לראות הכל, ועם זאת שלא לעורר שימת־לב… לידה מצוי היה האדון הזקן – בעלה או אביה? מראה פניו מצויין היה והוא קרא עתונים – ודאי מסוג אותם המאמרים שקרא אז בעתונים הליגיטימיסטיים של היום. הכל היה כתיקנו וללא־שינוי, משל עמד הזמן דום, משל עדיין היפהפיה הנרדמת שקועה בשנתה. היא אך השמינה קמעה, נעשתה נשית יותר, עגולה יותר, כבדת־תנועה יותר, כמו לאחר תנומה טובה ומשופעת חלומות ורוּדים… שקטה מאוד ורצינית מאוד ישבה במקומה, ורק מבטיה נעו תדיר לצד אחד, כאילו חיכתה למישהו. לי? הגם היא האמינה, קיוותה שאותו עובר־אורח מאז ישוב ויפיע? רטטתי מתחושת־אושר.

הה, את כל איוולתי, את מלוא אכזבתי, מספר אני לכם. שכן מיד בא אמנם זה שציפּתה לו: אחד טרזן מעיר־השדה. עיניה הנאות נמלאו אור, ומסביב לפה שנוצר־לנשיקות השתעשע אותו חיוך בלתי־נשכח, אותו חיוך מלא־הבטחה, מתוק, חמום־אהבה…

אספר לכם בקיצור סוף דבר. לאחר שנתאוששתי מן התדהמה, ניסיתי שוב באורח אווילי מאד את מזלי. השתדלתי להסב אלי תשומת־לבה. עברתי בסמוך לידה, הסתכלתי בה במבט רב־משמעות: הנה אני כאן – ההכרתיני? אך לא, היא לא הכירה אותי. זר ודוחה חלף מבטה על פני. משהמשכתי שוב ושוב במאמצי המגוחכים העירה על כך לבסוף למאהבה, שניהם ציחקקו עלי. הדבר היה שעשוע רבא לשניהם. לא עצרתי עוד כוח, מדוכדך ומבוייש חמקתי משם. ושוב לא ראיתיה לעולם."

“וזה הכל?” – קרא בהיתול האדון פריץ.

ואולם הדוקטור אמר בכובד־ראש:

"פריץ הצעיר, צעיר אתה בלי־גבול. אילו נדרשתי להביא דוגמה־למופת של אהבת־אמת, ספק אם היתה נמצאת לי דוגמה מובהקת מזו. שכן הכל כאן – אשלייה, חלום, דמיון. די בהבל־פה, במבט, בחיוך.

ומר פאול סיכם באנחה קלה:

“כן, כן. ואף על פי כן איני כועס על מאדאֶלאֶן מקומאֶרסי, מעולם לא כעסתי עליה. שכן בזכותה עברו עלי שנים נעימות של ערגה נפלאה. ואם אני מעמיק בדבר – מה חייהם של כל בעלי־נפש באדם, אם לא מסע אלי חיוך?”

(1889)

ארבעת האדונים ישבו לאחר ארוחת־הערב על המרפסת הרחבה של בית האחוּזה. מן הגן עלו בָּשְׂמֵי־קַיץ. אישׁ אישׁ כֹּוס יינוֹ האביבי לפניו. כפעם בפעם ניגש בשקט המשרת בעל־הנימוסין ומילא את הגביעים הירוקים. אבל טירחה יתרה לא היתה לו בזה, שכן שלושה מבין הארבעה היו בעלי־הנאה מנוסים, שידעו להגביר הנאתם על־ידי שמירה על המידה. ורק הרביעי, אדם צעיר ועירני, הפריז קמעה בשתייה ובדיבור.

וכרגיל, שעה שגברים מצויים בינם לבין עצמם, נסבה השיחה על נשים, או – כפי שנוהגים לומר בגילוי־יתר אחר סעודת־הערב – על נקבות. במיוחד נתבלט אותו אדם צעיר ועירני, שסיפר בדיחות גסות ביותר. תחילה צחקו המסובים, אך לאט־לאט היו להם מהתלות אלו פרועות וצורמות למעלה מן המידה.

“שתוק־נא” – קרא לבסוף בעל־הבית אל האדם הצעיר, שהוא בן־דודו והיה מגיס דעתו עליו כדרך בני־משפּחה. “שתוק, פריץ. אתה משחית לנו בדיבורים אלה את הלילה האלוהי הזה.”

הדוקטור ניענע ראשו בהסכמה ואמר:

“כן, כן! לעשן, לשתות, לשתוק! דבר טוב מזה אין בידינו. אלא אם כן יש בכם היודע סיפור כלשׁהו, סיפור שׁהוא זךְ, נוגה, רווּי־ערגה ונהדר כלֵיל־קיץ זה.”

“אני יודע סיפור כזה!” – נענה לאטו האדון פאול, שישב עד כה דומם, אפוף צללים כבדים, מאחורי הדלת. “השאלה אינה אלא אם אין אני נוטל כל זיווה של הרפתקה זו בספרי עליה. מכל מקום, בחווייה טובה מזו לא זכיתי בחיי.”

“חוויה שלך עצמך?” נאנח פריץ בחרדה של שׂחוֹק; “זו דרכה להתארך ביותר!”

“שמא תחדל סוף סוף, פרחח שכמותך!”… צעק בעל־הבית. “אנא, ידיד יקר, פתח! נאזין ונאמין.”

“אני פותח.”

“אמת ושירה!” נכנס פריץ בפעם האחרונה לדברים.

"אמת בלבד, פריץ יקירי! עוד מעט ותיווכח… לפני עשר שנים היה הדבר. בחג השבועות, בשעה מאוחרת בלילה, הגעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר עמדתי להמשיך דרכי לפאריס. מיוגע מאד זחלתי לתוך מיטתי, ומחמת השינה איחרתי את הרכבת המהירה לפאריס. באתי לתחנה בדיוק ברגע שבו יצא הקרון האחרון מרחבת בית־הנתיבות. קיפחתי יום תמים. לצרפת לא יצאה אותו יום אלא עוד רכבת אחת איטית, ואף זו לא הרחיקה מנאנסי. במפח־נפש חזרתי לעיר, שכבר ידעתיה ולא היה לי מה לעשות בה. אך משהתחלתי מהלך הנה והנה ברחובות השוממים של יום־חג ובחום השמש הלוהטת, ירד עלי מין דיכדוך־נפש, שלא יכולתי לשהות עוד במקום ההוא. ובכן, נתחזקתי ועליתי לאותה רכבת־מאסף והגעתי לנאנסי עוד לפני שקיעת השמש.

העיר הזאת הפתיעתני הפתעה מלבבת ביותר. עיר בהירה, אוורירית ועליזה היא נאנסי, מלאת זמרה ושעשועים, הבתים מודגלים דגלי שלוש־הצבעים, על הגזוזטראות עומדות נשים צוחקות, צעירים מהלכים למטה ומעיפים נשיקה, פרח או מלה בדוחה כלפי מעלה. כך ראיתיה, עיר זו, וכך חרותה היא בזכרוני. ובעיבורה של העיר – היריד: ה־foire de pentecôte.¹ אנו, הזרים, הבאים מארצות רציניות יותר, שמחת־השוק הצרפתית הזאת מסנוורת ומפתיעה אותנו תדיר. מה עצום וכובש הוא הלך־נפש חנון זה, מה רב השאון, ומה מבהיקים ובלולים הצבעים והריחות! אך האבק המיתמר ועולה לאטו והלך־רוח זהוב של ערבית נפרשים על כל אלה, ותוך החדווה הסואנה אתה מוצא עצמך נפעם בעדנה.

כזה היה מצב רוחי שעה ששירכתי דרכי מתחת לעצים על פני טורי הכסאות. שם, בריחוק זהיר מן האנשים הפשוטים, הסבו האדונים והגבירות של העיר, והאזינו אל צלילי־הפח של תזמורת צבאית… והנה, בעברי כך ראיתי אותה אשה יפה בפעם הראשונה. יפה? האמנם יפה במיוחד היתה? יודע אני, שלא יופיה הוא שעורר אז שימת־לבי, אלא אותו חיוך יחיד במינו, שבו הסתכלה בי, הוא בלבד…

פריץ ראה כאן טעם לכעכע קמעה בגרונו.

“השערתך מוטעית לחלוטין, פריץ חביבי!” הפסיק המספר דבריו. זו היתה גברת שׁמַרְאֶהָ ללא דופי, וכמוה מהוגן היה האדון הזקן שׁעמד לצידה וִהיא גילגלה עמו בשיחה. משראיתי חיוכה, הבטתי בלי משים אל מאחורי, כדי לראות למי שלוּח אותו חיוך. תחילה הרטטתי, אך מיד המשכתי דרכי בשקט. משחזרתי ועברתי ליד מקומם כבר נעלמו היא ובן־לווייתה. מיד לאחר מכן שכחתיה.

למחרת היום עזבתי את נאנסי. ברגע האחרון לפני שזזה הרכבת נפתחה דלת התא ולתוכו דחקו ונכנסו האדון הזקן והאשה היפה מאתמול. משהבחינה בי, נתחייכה חיוך בלי־ניכר², כמעט בעיניה בלבד. אולם אני ראיתי זאת… ארבעה היינו בתא. בדיוק מולי, בקצה, ישב קצין לבוש מכנסים אדומים, ליד החלון, באלכסון – האשה הבלתי־מוכרה שלי, וממולה – האדון הזקן. אות לגיון־הכבוד היה תקוע בלולאת מעילו והוא קרא בעתונים לגיטימיסטיים. בעלה היה, או אביה? ואם בעלה, הרי שנשאה במאוחר… ככל שהיה בידי לעשות בלא לטורדה, הסתכלתי בה בתשומת־לב. זקופה, תמירה, ידיים ורגליים קטנות מאוד. השיער חום, ואולם צבע הפנים בהיר מאוד והעיניים תכולות. ובפנים חיוורות ענוגות אלו, מסביב לשפתיים האדומות כשושנים, שיחק לו אותו חיוך שתהיתי על טיבו. שכן מימי לא הייתי כאותו טרזן, שאם אשה הביטה בו, מיד הוא מתברך: כבשתיה. מעולם לא האיר לי המזל פנים על המדרכה, והצלחות לוטפניות לא ידעתי מימי. על כן שיערתי שאותו חיוך אינו אלא בשל משהו מוזר שבחיצוניותי, אפשר בשל גזרת זקני, המותקן לפי אפנת חוץ־לארץ, – מניין אדע?

נסענו. אילולא הכרתי העמוקה, שמבט־אהבה וחיוך מבטיח אי־אפשר שיהיו נועדים לי, הייתי אולי נותן לה אות, פותח בשיחה. לא עשיתי שום דבר מעין זה. רק נתתי בה עיני בסתר. כך הגענו לתחנת קוֹמאֶרסי, ובזה לסוף אושרי. היא יצאה עם בן־לווייתה. הרכבת זזה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי לעבר בית־הנתיבות. הנה היא שוב, ושוב העיפה מבט אלי. עתה לא חייכה עוד, זוויות־פיה העדינות שמוטות היו כלפי מטה, בבוז. האם גם זה נועד לי, או שוב למישהו אחר?.. כעבור שעתיים שכחתיה.

הקצין, אשר עמו קשרתי שיחה עוד לפני שהגענו לפאריס, הוא שהעלה אותה שוב בזכרוני. קודם שנפרדנו, שאלני דרך בדיחות: כלום אינך יודע? אותה גברת מקומאֶרסי נתנה בך עיני חיבה… עלה והצלח!"

בי? ייתכן הדבר?

החיים בפאריס בלעוני כליל, ואני פטור לתאר זאת לפניכם. משכרון אל שכרון. באתי אל בין אנשים עליזים, גם בחברה הגבוהה. לא יצא זמן רב, והתחלתי בעצמי להיות מבין בנשים – במידה שניתן לנו בכלל אי־פעם להבינן. חדשים נקפו כבמערבולת. והנה נקראתי לחזור הביתה לרגל עסקים. יצאתי לדרך ללא הרגשת דבר מיוחד. ההנאה הממושכת הקהתה במקצת את חושי. ובכן, חזרתי שוקט הביתה.

כל ימי שהותי בפאריס לא הרהרתי אף שנייה אחת באותה פגישה חולפת. ורק בתחנת־הגבול הצרפתית שוב עליה זכרה לפני. עמד שם עלם מגודל־פרע ומכר חפיסות של דברי־מתיקה. מכריז היה עליהם בקול: “מאדאֶלאֶן דאֶ־קומאֶרסי!”³ זה שמם של הממתקים. איזה שם נחמד, ומה יאה הוא לאותה אשה אלמונית בעלת החיוך המתוק…

נכנסנו לעבר אדמת גרמניה! אך בעוד הרכבת שלנו סואנת־עוברת ברעם והלם על פני הנוף של שלהי סתיו, התחילו מחשבותי עפות־חוזרות לאחור, לעֶבר ראשיתה שטופת־השמש של הנסיעה הזאת. וכל התעלולים והשגיונות שׁל החודשׁים האחרונים נימחו ללא־היכר, נעלמו הרֵעים הטובים, עמם ארחתי לסעודות, ונשכחו הנשים הנאות שחיבקתי – כקשוחות כנענות. רק אחת בלבד עמדה לנגד עיני, כמוּהה ולא־מושגה: זו, שאף את שמה לא ידעתי, ואשר שום דבר משלה לא היה לי, זולת חיוך… כשעצמתי עיני ראיתיה – חיוורת משהיתה במציאות, ואף מקסימה יותר ומתוקה יותר, מאַדאֶלאֶן דאֶ־קוֹמאֶרסי!..

ואל נא תדמו, שרגש אווילי זה חזר ונעלם כמקודם. לא ולא! הוא גבר והלך ככל שהתרחקתי מן המולדת שלה, ככל שגדלה הוודאות ששוב לא אראנה לעולם. משהגעתי הביתה, חזרתי לחוג הרגיל של עיסוקי וטרדותי. חזרתי מעשה מכונה וללא חדווה. לבי עלי כשל אחד מסכן, שהיה ברשותו שטר־פיס שזכה בגורל והוא הקדים ומסרו לאחר לפני ההגרלה. אותו חיוך – הבטחה היתה, ואני לא הבינותי לה…

“ושוב לא ראית את הגברת מקומאֶרסי?” – שאל בעל־הבית.

“סבלנות!” – קרא האדון פאול בקול רך. "עוד מעט ואני מסיים… חלפה שנה, שנתיים. בחיבה ללא־שינוי הגיתי באותה אשה חביבה. פנים ענוגות אלה, בהן פרח אותו חיוך רזי, שואל, לא משו מלבי. מעט מעט גמלה בקרבי החלטה, למצוא אותה בכל מחיר, ושוב לא להיות פתי כמו בפעם הקודמת, אלא לזכות בה באומץ לב ובחכמה…

פתחתי בהכנות ממושכות. נסתבר, שהסיכוי הטוב ביותר למצאה נשקף לי, אם אגיע בדיוק באותה שעה לאותו מקום. הבריות בערי־השדה שמרנים הם. ואם אשה אלמונית זו שלי מתגוררת בנאנסי, או במקום אחר שבאותה סביבה, – יש להניח, שהיא חוזרת שנה־שנה ליריד חג־השבועות המפורסם… ולתקופת־השנה השלישית נסעתי שוב בדרך הידועה לצרפת. בהיסוס, ובאותן עקלקלות שהתווה לפני שגיון נסיעתי הקודמת, קרבתי והלכתי למטרתי. מעולם עוד לא יצא אדם לנסיעה אווילית יותר מאותה עליית־רגל אלי חיוך. אני עצמו⁴ אמרתי זאת אל לבי. שהרי מי יודע אילו שינויים עשויים היו, צריכים היו, להתרחש בינתיים!

ברוח נכאה שבתי וטעמתי כל טעמה של ראשית אותה הרפתקה חיוורת. בחג השבועות⁵ בשעה מאוחרת בלילה, נסעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר איחרתי בכוונה את הרכבת המהירה לפאריס. ואז חזרתי שוב לעיר השוממה של ימי החג. אחר־כך עליתי לרכבת־המאסף היוצאת לנאנסי. היה הדבר בעיני, כאילו קורא אני שנית רומן שכבש לבי. כמתוך אמונה תפלה חשבתי כי מן ההכרח הוא, שיחזור ויבוא גם אותו קטע, בו אחז בי אותו הלך־רוח מלבב… והוא בא.

נאנסי! העיר הבהירה, האוורירית, העליזה. זמרה ונשים ודגלי שלוש־הצבעים מתנופפים. הכל כאז. ומחוץ לעיר – היריד. נחפז, ועם זאת ברגל מהססת, יצאתי לשם. אותם השעשועים עצמם, עטופי אבק וברק, באותו מקום עצמו. ושם, מתחת לעצים, ליד התזמורת הצבאית, טורי הכסאות… והנה, שם, שוב, ישבה היא! אכן, היא היא! מאדאֶלאֶן דאֶ קומאֶרסי!

הפעם לבושה היתה שמלה בהירה. הכרתיה מיד, כבר מרחוק. ומה נתפעם לבי לאחר כמיהה של שנים, מה הלמו רקותי, מה תכפה נשימתי… אבל תכניתוֹ של מסע־הכיבוש שלי היתה נהירה לי. בזהירות חמקתי מאחוריה והצבתי את כסאי באופן שיהא בידי לראות הכל, ועם זאת שלא לעורר שימת־לב… לידה מצוי היה האדון הזקן – בעלה או אביה? מראה פניו מצויין היה והוא קרא עתונים – ודאי מסוג אותם המאמרים שקרא אז בעתונים הליגיטימיסטיים של היום. הכל היה כתיקנו וללא־שינוי, משל עמד הזמן דום, משל עדיין היפהפיה הנרדמת שקועה בשנתה. היא אך השמינה קמעה, נעשתה נשית יותר, עגולה יותר, כבדת־תנועה יותר, כמו לאחר תנומה טובה ומשופעת חלומות ורוּדים… שקטה מאוד ורצינית מאוד ישבה במקומה, ורק מבטיה נעו תדיר לצד אחד, כאילו חיכתה למישהו. לי? הגם היא האמינה, קיוותה שאותו עובר־אורח מאז ישוב ויפיע? רטטתי מתחושת־אושר.

הה, את כל איוולתי, את מלוא אכזבתי, מספר אני לכם. שכן מיד בא אמנם זה שציפּתה לו: אחד טרזן מעיר־השדה. עיניה הנאות נמלאו אור, ומסביב לפה שנוצר־לנשיקות השתעשע אותו חיוך בלתי־נשכח, אותו חיוך מלא־הבטחה, מתוק, חמום־אהבה…

אספר לכם בקיצור סוף דבר. לאחר שנתאוששתי מן התדהמה, ניסיתי שוב באורח אווילי מאד את מזלי. השתדלתי להסב אלי תשומת־לבה. עברתי בסמוך לידה, הסתכלתי בה במבט רב־משמעות: הנה אני כאן – ההכרתיני? אך לא, היא לא הכירה אותי. זר ודוחה חלף מבטה על פני. משהמשכתי שוב ושוב במאמצי המגוחכים העירה על כך לבסוף למאהבה, שניהם ציחקקו עלי. הדבר היה שעשוע רבא לשניהם. לא עצרתי עוד כוח, מדוכדך ומבוייש חמקתי משם. ושוב לא ראיתיה לעולם."

“וזה הכל?” – קרא בהיתול האדון פריץ.

ואולם הדוקטור אמר בכובד־ראש:

"פריץ הצעיר, צעיר אתה בלי־גבול. אילו נדרשתי להביא דוגמה־למופת של אהבת־אמת, ספק אם היתה נמצאת לי דוגמה מובהקת מזו. שכן הכל כאן – אשלייה, חלום, דמיון. די בהבל־פה, במבט, בחיוך.

ומר פאול סיכם באנחה קלה:

“כן, כן. ואף על פי כן איני כועס על מאדאֶלאֶן מקומאֶרסי, מעולם לא כעסתי עליה. שכן בזכותה עברו עלי שנים נעימות של ערגה נפלאה. ואם אני מעמיק בדבר – מה חייהם של כל בעלי־נפש באדם, אם לא מסע אלי חיוך?”

(1890)

אור־אחר־הצהרים דועך פרוּש באולם־השיש של בית־הדין של מושבעים. ראשיהם של הצופים בשורות האחוריות שוקעים אט־אט בדימדומים הפזיזים של יום־החורף. הנאשם שוב אינו יכול להבחין ממקום מושבו אלא ביושבי הספסלים הקדמיים. הנה הם יושבים, בטלים וסקרנים, כשהיד תומכת מאחורי האוזן, בָּאֵי־הקבע שׁל האולם הזה: פושׁטי־רגל עתידים, עורכי־דין מובטלים. וביניהם אחד, שתווי־פניו החיוורים ידועים לנאשם היטב היטב: בנו… והלאה מכאן – העתונאים, אדישים ונחפזים; רכונים עמוק על ניירותיהם מצרפים הם רשימותיהם לעתון־הבוקר. בשני ימי המשפט, בהם נחשפו כל החלאה והתלאות הסמויות שבחייו הפרטיים, נעשה הנאשם אטום עד כדי כך, שהוא אך נאבק ביצר אווילי – לקום ולבקש את אב־בית־הדין שיעלה אור למען הסופרים המסכנים, המשחיתים שם את עיניהם. מדוע, בעצם, לא הועלו עד כה להבות־הגאז? כן, שלא להפסיק את הנואם. רשות־הדיבור לתובע הכללי.

מזה שעה ומחצית השעה נתונה לו רשות־הדיבור. מלוא הגביע של המוסר המקובל שופך הוא על ראשו של הנאשם. אסור לו לאדם לחיות מעבר לתחום יכולתו! אסור לו להפליג בהוצאות, שעה שהוא עומד לפני פשיטת־רגל! אין נוסעים בכרכרות־פאר, שעה שהמלווים, שאינם יודעים את הצפוי להם, מהלכים נדכאים ברגל! אין מועלים בכספי פקדונות של אלמנות ויתומים! ושנים רבות היה נמשך משחק מחוצף זה! שנים רבות לבש הנאשם אצטלה של אדם מהוגן, נשא בכהונות־כבוד חשובות, בגניבת־דעת זכה ליחס־כבוד של האזרחים, ונעץ עמוק בלבם של העניים את קוץ־הקנאה. כרכרת־התעתועים שלו נעה באמצע הכביש, מקום שרשות־הנסיעה נתונה – אם נתונה היא בכלל – רק למרכבות שאינן עמוסות־חובות… ומן המקרה הבודד מפליג הנואם להשקפות הכלליות הנודעות, שעה שהסניגור השש־לקרב מתקין לו בינתיים את בתי־שרווּליו. אף זה לשונו חדה כחרב. נותן עיניו בנקוּדות־התורף שנתפס להן יריבו המכובד, הנואם המצויין שלפניו, ואותן ינצל כהלכה במלחמת־הדברים האבירית הזאת. אף הוא יפליג באורח בלתי־צפוי מן המקרה הבודד אל ההשקפות הכלליות, כמובן, מנקודת־מבט אחרת. כי אל ההשקפות הכלליות אתה יכול להגיע מצדדים שונים ביותר.

התובע מסכם. לנוכח הודאתו של הנאשם, המפורשת והמביעה חרטה – שהיא, כפי שיוסבר להלן, הנימוק היחיד להמתקת עונשו – אין עוד ספק שיינתן גזר־דין צודק. הנואם מקווה שפסק־דינם של המושבעים יינתן פה אחד, שיהא בו משום פיצוי נהדר למוסר הציבורי שנפגע באורח כה מחוצף. מחיאות־כפיים באולם־הצופים. אב־בית־הדין מגנה פריצת־גדר זו ומכריז על הפסקה קלה. קריצה מעיני השוטר, היושב לידו של הנאשם, הודיעה לו שעליו לקום. ביציאתו הוא מחייך לעבר האולם, ובעיני המחמירים שבקרב הצופים היה זה סימן גסות וקשיחות. ואולם הוא לא חייך אלא לעבר בנו, כדי לנחמו ברמיזה, שאין כל זה גורם לו צער.

תמה ההפסקה. מנורות־הגאז קורנות עתה. הכול חוזרים, מרועננים כמו לאחר הפסקה בין המערכות בהצגת־תיאטרון. גם הנאשם הרגשתו טובה יותר. כאב־הראש, שהעיק עליו קודם לכן ככיפה של עופרת, נתנדף קמעה.

“אדוני הסניגור, רשות הדבור לך!”

אולם לפני שהוא נענה להזמנת אב־בית־הדין, הוא משתהה קמעה בכוונה תחילה. צריך שיהא שקט גמור באולם, למען לא יפול דבר מדבריו היקרים. לפתיחה שמורות עמו במיוחד חידודים דקים אחדים, אמרות שובות־לב לאניני־טעם – ואילו הדברים הגסים יותר, שמובטחת להם משום־כך השפעה יתרה, חוסך הוא ברוב חכמה לסיכום: כל מיני ריגוּשים, ליריקה של בית־המשפט, זו הפריטה על בלוטת־הדמעות. לא בקרוב עתידה להזדמן לו שנית פרסומת מסוגו של משפט זה.

– “רבותי, השופטים המושבעים.”

בתחילה מאזין הנאשם למשפטים המהוקצעים, שמתחם גובר והולך בהקפדה. אולם כל העובדות הללו כבר שמע ביומיים האחרונים לעתים כל כך קרובות, ככל שסופרו וחזרו וסופרו לשופטים־המושבעים, עד שלאט־לאט נעשו לו אדישות־וזרות. אליבא דאמת, אין הוא גם מכיר את גורל חייו בתיאור זה, אף על פי שהוא מלאכת־מחשבת, חסרים בו תווים יסודיים, שוודאי אינם מצויים גם בתיק המשפט. והימום חרישי משתלט עליו, עייפות נעימה. רוחו עליו כשל אדם נתעה במעמקי שלג, כשמגיע הרגע המסוכן של תשוקת־השינה. חולמנית הוא צופה נכחו. אילולא מנע אותו רגש הבושה, היה פותח ואומר:

– רבותי, השופטים המושבעים!

היודעים אתם את בני? הנה הוא יושב שם, נער חביב – הוא נמנע, כמובן, מלהעיד. ומה בעצם היה בידו להעיד? הן הוא לא ידע דבר, אם כי הוא, הוא בלבד האשֵׁם, שׁאני יושׁב עתה לפניכם, ליד האדונים שׁוטרי בית־המשׁפט.

הה, אין אתם מבינים אותי כהלכה, רבותי המושבעים. בחור ללא דופי הוא, מוצלח והגון, הגון! אם יש בכם אחד שופט לפי צו לבו, שוחר צדק בדרכי־נועם ובמידת הרחמים, הריני מאחל לו, שיהיה לו בן כזה.

למן יומו הראשון היה אך משמח את לבי, ורק פעם אחת בלבד גרם לי צער. מיד אספר לכם זאת, שכן זוהי הסיבה שבגללה אני יושב כאן.

שעה שנולד היה לי העולם פתאום כה מלא… ידוע לכם, מוצאי ממשפחה טובה, זכיתי בחינוך טוב וקפדני, ונעורי עברו עלי בנעימים. גם לחיי־הנישואין נכנסתי דרך שעשוע. פרנסה מובטחת, הפירמה הוותיקה שנמסרה לי – אי מזה תבוא כאן הדאגה? משק־הבית התנהל ביד רחבה. אלו הן אותן הוצאות מופלגות אשר התובע מונה אותי בהן. ואולם הוצאות אלה היתה להן זמן רב הצדקה, ומשניטלה, שוב לא יכולתי לוותר עליהן בלי לוותר על עצמי. לא המעיל הוא שהיה רחב יתר על המידה, אלא גופי הוא שכחש בפתע.

ואף־על־פי־כן ירדה עלי הדאגה – ומידי בני היא באה עלי. עוד בהיותו שוכב בערישה היה הוא, שריפא אותי מהשקפות נלעגות וקלות־דעת למיניהן, שהיו נחלתי קודם לכן. ילדינו הם מורינו הגדולים ביותר. הוא לימדני לאהוב את החיים אהבה־של־טעם. כי הוא היה חיי, חיי־תמיד שלי, הערובה שלעולם אהיה מהלך תחת השמש, בדמות בני, בדמות נכדי, צעיר תמיד, ויפה וחזק תמיד ומתעדן והולך… הן זו מנת חלקו של כל אב. אף אין אני מעלה דברים אלה, שהם מן המפורסמות והמובנות־מעצמם, אלא משום שאהבתי אני לבני היה בה קו של עצבנות. למן היום הראשון הייתי מאוהב בו, בחולניות אווילית. היתה לי מעין מונומאניה של הבן.

המופלא שבדבר הוא, שעם כל אלה לא פינקתי אותו. אכן, כה מחונן הוא, לב כה נאמן ומסור לו, חוש לכל נשגב, ורגש של רחמים. כמה וכמה פרקים בתורת האנושיות מפי־עוללים מגמגם שלו באו לי. ובעיניו הטהורות התרגלתי להתבונן בעולם המתחדש חמודות. וכך שבתי אף אני ונולדתי, מבחינה אחרת, עם הופעתו של בני… עד היום מרחף לעיני רוחי על פני השנים הראשונות ברק הזהב של תלתליו. לא יישכחו לעולם מסעי־הרכיבה ההם על פני החדר סביב: אני הסוס והוא רוכבו המאיץ בו בקריאות “ויאו, ויאו” ובמחיאות־כף. ואחר־כך גדלנו ולמדנו. אני והוא יחדיו. יצר־הכבוד נתעורר בי, לבל יעלה עלי בידיעתו. וכך נתרעננו בקרבי ידיעותי הישנות, אלא שאת אשפת בית־הספר מנעתי מעצמנו. האנס שלי לא נתענה ללא־תועלת, לא ישב לעולם במכלאה עם שאר ילדים עשוקים. יחד השתתפנו במלחמותיו של הומרוס, יחד קראנו את אנאבאסיס,¹ ומשראינו שנית עם החוזרים את הים, את הים, פקד את שנינו אותו זעזוע עצמו של התרגשות. והכרת כוחות־הטבע! מה רבו הדברים שנוספו בתורה זו מאז נתרחקתי ממנה! עד מה נתרחב העולם מאז סגרתי את ספרי־הלימוד של ימות נעורי!.. סלחו־נא לי, בעצם אין דברים אלה שייכים לעניין. אין רצוני אלא לומר, שהייתי חבר למשחקיו ולתלמודו של בני. ומשנתבגר הייתי לידידו. לעולם לא העלים מפני סוד, ולא אני מפניו – והיוצא מן הכלל האחד אירע בזמן האחרון. מכל תרמיותי לא ידע ולא כלום, הוא אך ידע, שאני שרוי בדאגות ובמאבקים… כמה היתה נפשו, ועדיין היא כיום, קשורה בנפשי! עיניכם הרואות: למן התחלת המשפט יושב הוא שם ללא־נוע. לכל המרובה הוא מתחייך אלי לעתים, למען ארגיש בידיד אשר לימיני, אף על פי שלבו שותת דם יותר מלבבי…

ובכן, כיצד הגעתי לידי כך לפשוע מתוך תאוות־בצע? קודם כל: העובדות, שהעלה לפניכם האדון פרקליט־המדינה, כולן אמת הן. זה למעלה משלוש שנים שקוע הייתי בחובות, וידעתי זאת. רימיתי את הבריות ומעלתי בסכומים גדולים שהופקדו בידי. רבותי השופטים המושבעים! במקרים כגון זה שלי הכול תלוי בשקר הראשון. כל השאר בא מעצמו, כי שוב ניטל חופש הרצון. אתה משוקע בבוץ. וככל שאתה מתאמץ להיחלץ, כן אתה שוקע והולך… וכיצד נדחפתי אל המשגה הראשון? מכרה־הפחם, שאתם יודעים עליו כל הדרוש, בלע סכומים גדולים ולא הכניס דבר. ולא עוד אלא שהאשראי שלי נתמתח ביותר. אף־על־פי־כן לא עורר מצבי חשש כלל וכלל. והנה אירע, שזקוק הייתי, לפרק זמן קצר מאד – יומיים בלבד – לסכום של חמישים אלף גוּלדן. כסכום הזה עמדתי לקבל משטרות שמועד פרעונם עמד לחול כעבור יומיים. וכדי שלא איזקק ללווֹת סכום זה, נטלתי את הכסף מתוך אחד הפקדונות שהיו בידי. היה זה מעשה לא מהוגן, אולם הוא התרחש שלא בכוונת־זדון. הן רשאי הייתי לסמוך בוודאות על פרעון השטרות… הם לא נפרעו. בעל־החוב שלי, אדם מהימן לכאורה, מעמדו נתמוטט בפתע. והחמוּר מכל, שמייד פשטו שמוּעות, שגם אני נפגעתי קשה. זה הרס את כושר האשראי שלי. וכך ניטלה ממני אותה שעה כל אפשרות להחזיר את הפקדון למקומו. אילו היה הדבר בידי לעשות, הייתי מכריז ללא־היסוס על פשיטת־רגל.

שמונה ימים חיפשתי ללא־הצלחה אמצעים ודרכים לסתום את הפירצה. דרישות חדשות אכפו עלי. נוכחתי לדעת, שאין לפני אלא כדור־האקדח, אם אין רצוני להוריש לבני שם רע. לאחר מותי אפשר יגלו יתר הבנה למעשה שעשיתי. בהכרזה על פשיטת־הרגל מן ההכרח שיתגלה דבר המעילה, ואילו האפוטרופוס על עזבוני ימצא על נקלה להשלים את הפקדון.

כל זאת שקלתי, סידרתי ורשמתי במידה ראויה של שלווה. הגיע הערב האחרון, שבו אמרתי לבצע את מחשבתי. הסבנו לבדנו ליד השולחן, – בני, רעייתי, בתי. כל אותה שעה הייתי זעוף ונרגש – לבני־משפחתי הסברתי, שדאגות עסקים בדבר – והנה הגיעה שעת מנוחת־הערב. צריך להיפרד! רשאי אני לומר, שעשיתי זאת באומץ־לב. התלוצצתי עם הרעייה ועם הבת, עם בתי, שעמדה חמודה בעצם פריחתה. דווקא עתה ראיתיה זקוקה לי יותר מתמיד. אף נראה היה לי, שעד עכשיו הזנחתיה תמיד. עכשיו, הנה אני מניח לה מגן חזק: את בני האנס! אך בן עשרים הוא, אולם כבר גבר כהלכה… התלוצצתי, כאמור, עם הרעייה ועם הבת – ואולם בו לא עצרתי כוח להסתכל. משהבטתי לעברו, נתערפל מבטי.

אחר־כך אמרתי להם בשלווה ליל מנוחה! נשקתי, כרגיל, לרעייתי ולבתי על מצחן. ואולם ליד בני אחזה בי רגע קט חולשה. טבעתי בו נשיקה ממושכת, ממושכת. הוא נתן בי עין בוחנת. עתה יודע אני, שנשיקה זו היא שהסגירה אותי… פניתי לחדרי. רציתי רק לחכות עד שיעלו כולם על משכבם. האקדח כבר היה מונח מוכן לדבר… והנה פתאום נפתחה בכוח דלת חדרי – היה זה הוא: האנס! במבט אחד תפס את הכל. רציתי לזנוק חיש אל האקדח – אולם הוא היה זריז ממני. דחפני לאחור עד שהתנודדתי. וכבר הוא עמד שם, מאחורי השולחן, והאקדח בידו.

– “תן מיד!” – צעקתי.

“לא! אתה רוצה להרוג את עצמך!”

– “תן מיד!.. כן, אם רצונך לדעת. אני אנוס לעשות זאת. איני יכול אחרת.” בקשתי להתקרב אליו.

“אף לא צעד אחד, אבא!” – אמר והצמיד את קנה האקדח אל רקתו. "אם תצעד צעד אחד קדימה, הריני לוחץ על ההדק.

ובתוך מצב איום זה פתחנו במשא־ומתן. הוא תבע הן צדק שלי, כי לא אשלח יד בנפשי. שאם לא כן יהרוג עצמו מיד. לא רצה באבדן אביו… ועתה, רבותי השופטים המושבעים, האם צריך הייתי לתת את בני, בן שכזה, למוות? ואפילוּ הייתי הולך מיד אחריו… הבטחתי לו בהן צדק, כי אחיה. ואני חי. אני יושב עתה כאן. קומו והרשיעוני!

(1892)

בחדר־ההמתנה של הרופא המפורסם עמדו ללא־תנועה, כחטובים בעץ, שני כושים לבושי מדים ססגוניים. חדרן מנומס מאד, שנראה כמארקיז, עזר לאדם הצעיר שנכנס זה עתה, לפשוט את מעילו. ואכן, אותו חדרן היה באמת מארקיז, מאריות פאריס לשעבר, אשר לאחר שהוציאו אותו מחוגי החצר נהג בזהירות ולא התאבד ביריה אלא היגר לאמריקה והיה לחדרן, בהתאם לכלל הבריא בדבר הכלב החי.¹ המרקיז הושיט את מעילו ומגבעתו של האדם הצעיר לאחד הכושים. ואותה שעה הרים השני זרועו כאבטומט הפועל כהלכה והושיט לו מספר של תור.

הבא עשׂה תנועה בָּזָה של סירוב ואמר בקיצור:

“אין חפצי להמתין”.

המארקיז משך כתפיו בהבעה של השתתפוּת בצער:

– “סאֶר, גם לנשיא ארצות הברית לא הייתי יכול לתת אלא את המספר 48,”

בלי דיבור שם הבא את ידו לתוך כיסו והושיט לו מלוא החופן דולארים.

“הה, ככה!” – הנשיף המרקיז ועמד וכיווץ עצמו ברוב הכנעה, כפי שראה לפנים מן החדרן שלו. (זה יתרונם של בני־טובים, השמור להם עדי עד).

כעבור רגע עמד האדם חסר־הסבלנות באולם־הספריה של הרופא המפורסם בּוֹסטר.² לא, עוד לא בקודש הקדשים, בחדר קבלת החולים. במהירות כדי כך אי אפשר בכל זאת. חולה שאינו מצווה להמתין לרופא, אינו עשוי ליתן בו אימון. ובוֹסטר, שידע הכול, כלום לא ידע גם זאת? ודאי, הלקוח הרציני, שהחדרן הבחין מיד ברצינותו, לא הוכנס אל האולם הגדול לקבלת החולים, שבו היו תלויים הדיוקנאות הארוכים והגבוהים. חדר־הספריה שאין בו תמונות, וכובד־ראש עם ריח אמיתי של לילות־חקר ללא־שינה עומדים בו, נועד להביא בלבו של הממתין הזה את הָרְתֵת, שהוא תנאי בל־יעבור לתעריפי שכר גבוהים יותר. ספרים עבים בלשון הרומית, שלעולם לא עיינו בהם, עמדו סביב. ספרים, ספרים, ספרים בכריכות כהות, שאך לסירוגין רחוקים הפסיק ביניהם הברק הנעים יותר של שלד אדם או בהמה. גם מכשירי־פלדה מלוטשים עד חוד התנוצצו זעיר פה זעיר פה. כי שום גוון דק של גניבת־דעת לא היה זר לבוסטר. ואף־על־פי־כן היה רופא גדול. הוא ידע את האדם.

הבא עכשיו לא נתן דעתו כלל על כל הסידורים המחוכמים הללו, ובאדישות הפסיע הנה ושוב. לבסוף נפתחה דלת־הטפיטין מחדר קבלת־החולים.

“בבקשה, אדוני!” – אמר דוקטור בּוֹסטר.

עתה ישבו זה מול זה. בּוֹסטר בגבו אל החלון, כשהאור המלא נופל על הפנים אדומות־הלחיים, הבריאות העטורות זקן סבוך של מבקש־הישע. הלה פתח:

“אם תביא לי החלמה, אדוני הרופא, אשלם לך שכר של עשרת אלפים דולאר.”

בּוֹסטר הרים ידו קמעא, כמבקש להתנגד. התנועה הזאת, הנכבדה לאין־קץ, ניתנה להתפרש כמי שאומר: “אני עוזר לכל סובל, אם עשיר ואם אמיד”. ואף כמי שאומר: “כבר קיבלתי תשלומי שכר גדולים מאלה.” לאחר מכן הטה עצמו לאחור, עצם עיניו לחצאין ושאל:

“מה אתה חסר?”

“לא כלום.”

–“אוהו!” בּוֹסטר נעץ בזר מבט חד: אוויל או ליצן? לא. הלה נשא את המבט בשלווה. אז אמר בחביבות אמן־הרפואה המהולל:

“הסבר־נא דבריך קצת יותר, אבל בקיצור.”

“בקיצור נמרץ, אדוני הרופא! אספר לך את תולדות חיי.”

“האם שפוי אתה בדעתך?… ארבעים ושבעה אנשים מחכים באולם־ההמתנה.”

“הקצה־נא לי חמישה רגעים – הרי ששׂכרך לכל רגע יהיה אלפיים דולר. דומני, שמעולם עוד לא היה הזמן שווה כסף כה רב.”

הרופא שלף שעונו מכיסו ואמר:

“דבר!”

“כאשר נולדתי הגיע אבי למיליון הראשון. הוא הרוויח אותו בכתפות־של־מכנסיים.”

“בכת…?”

“כן. אמצאה. אפשר מכיר אתה את כתפות וינדוֹל?”

“אני עצמי משתמש בסוג זה.”

“אני הנני ג’ון חבקוק וינדוֹל – בנו של הממציא.”

הרופא החזיר את שעונו לכיס.

“במיליון זה – המשיך וינדוֹל הצעיר – הלך אבי לשיקאגוֹ והתחיל בפיטום חזירים עד לאיבוד ההכרה. בעסק זה הגיע לסכום הכבד של שלושים מיליון דולר. לאחר שהגיע למשקל זה – מת. אני הייתי היורש היחיד.”

“מעשה נאה!.. אך אם לא איכפת לך, מוטב שנדבר עתה על המיחוש שלך, מיסטר וינדוֹל.”

–“כבר אנו בתוכו של הענין. בן שלושים אני, בן־חורין, עשיר, בריא מאד – לפחות מבחינה גופנית. אף־על־פי־כן היו לי החיים למעמסה איומה. בעמל סוחב אני את עצמי מיום ליום. הכל מאוס ושנוא עלי. אני משתעמם כעשרים ושנים לורדים בריטיים יחד… בקיצור: מרה־שחורה!.. אם יודע אתה תרופה לכך, אמור־נא לי. אם אינך יודע, הב לי את דרך המוות מעוטת־היסורים, שבה יכול אדם ליפטר מן העולם. אם כה ואם כה, תקבל את עשרת אלפים הדולר.”

“כן, וינדול יקירי, אולם עלי לשמוע תחילה במה כבר נתנסית עד כה. אני משער, שכבר נתנסית בדברים רבים, לפני שבאת אלי.”

“אתה משער נכונה. ניסיתי הכל – מסעות, סכנות, ציד, משחקים, יין, נשים.”

“אילו נשים?”

“מכל המינים, מכל הצבעים, מכל הגדלים, מכל הלאומים.”

“אמרת, שבן־חורין אתה. האם תמיד היית בן־חורין?”

“היה זמן שבו הייתי ארוס, ליצוּר נהדר: מיס ליליאן סליד, בתו של מר סליד, מלך שמיכות־הסוסים. היא אהבה אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, שכן היא אף עולה עלי במשקל ששה עד שמונה מיליונים. היא השיבה ריקם פניו של אחד מצעירי משפחת ואנדרבילט שחיזר אחריה. ואולם אותי העריצה. אך אני עזבתיה.”

“מדוע?”

“באחד מערבי־הקיץ – ישבנו בגן שלה, ששוויו עם ה”פוּנדוּס־אינסטרוּקטוּס“³ שלושה מיליונים כסף עובר לסוחר… ישבנו על מרפסת־האבנים לפני הארמון… האם כבר אמרתי, שהיה אז ערב־קיץ? הזמיר הנעים שיר בסבך־הענפים, האוויר היה בּשׂוּם, הירח זרע אורו – ואז נתגלה לי פתאום, שמיס ליליאן סליד על כל אהבתה ועושרה משעממת אותי מאד. קמתי ממקומי והודעתי לה, שלמחרת היום אני אנוס לנסוע לאירקוּטסק אשר בסיביר לרגל הימור. הדבר נראה לה טבעי לחלוטין. בעצבות עדינה הושיטה לי ידה הצחה, ואני אצלתי לה נשיקת־פרידה.נסעתי לאירקוּטסק.משחזרתי, עדיין היתה פנוּייה. והיא פנוּייה עד היום, אף שיודעת היא, שאין לה טעם לצפּוֹת לי. היא יפה מדי וטובה מדי ועשירה מדי – בדיבור אחד: מושלמת מדי. והשלמות – דבר שאין לשאתו.”

“מסקנתך יפה מאד, מיסטר וינדוֹל… אולם מצוּיות גם נשים פגוּמות…”

“יודע אני. והללו אין אני סובל על אחת כמה.”

“מקרה קשה, מיסטר וינדוֹל!.. אני משער, שכבר נתנסית גם בכל מיני יגיעות גופניות.”

“כן, נתנסיתי.”

“יכולני לשער. זו השיטה הישנה בריפוי המרה־השחורה.”

“כל זה אין לו שום ערך במקרה שלי, אדוני הרופא! במשך חדשים טיפלתי בחזירים שלי. ימים רבים עבדתי במכרה בריטי. התחלתי משתעל, אבל השתעממתי בכל זאת. שום דבר המרנין לב גברים אינו מוציאני מאדישותי. השתתפתי, דרך דוגמה, בתחרות הקריקט בין אמריקה לאוסטרליה, למען כבודו של דגל־הכוכבים. לאסוני גרמתי נזק למולדתי בארבע נקודות. וכך אירע הדבר. ברגע שבו הוטל הכדור, פיהקתי מלוא נשימתי, והוא נתעופף לתוך פי הפעור. ועד שהצלחתי להוציא את הכדור שנלחץ בין לסתותי, אבדו אותן ארבע נקודות… אם אני אומר לך, אדוני הרופא, שתקפה אותי המרה־שחורה האפלה ביותר שפקדה אי־פעם אדם שלשונו אנגלית…”

“כן, ברור לי הדבר, וינדוֹל, ברור.”

“אלא שלמען השלמות מבקש אני להזכיר, שגם את טעם העוני טעמתי.”

– “אה? השיטה הנושנה ביותר! אף היא, כמובן, בלא הצלחה?”

– “מובן מאליו! כאשר הייתי באירקוּטסק הגיעתני הידיעה, שירדתי כלייל מנכסי מחמת מעילות שונות, פשיטות־רגל ומעשי־הונאה. אף דבר זה לא שיפר את מצב רוחי. הוספתי להשתעמם. כשחזרתי כעבור חדשים נודע לי, שלא היה זה אלא שקר קדוש. ונהפוך הוא: הגיעה שעת־כושר גדולה לסחר־החזירים. נתעשרתי יותר מאשר אי־פעם. משכתי בכתפי.”

“ומיהו שתיכנן תכנית תמימה זו?”

“מיס ליליאן סליד. היא האמינה, שבדרך כך תוכל לרפאני מן המרה־שחורה שלי. ביקשה לגרום לי כאב רב.”

“מעשה נשי טיפוסי.”

“ועתה, אדוני הרופא, פונה אני אליך! אם גם אתה לא תמצא לי מרפא, כי אז הבה נחפש דרך נוחה להסתלקוּתו של ג’נטלמן מן העולם הזה.”

“לאט לך, מיסטר וינדוֹל! אני יודע משהו.”

“כן.”

“אם יתברר שאמת הדבר, תקבל מלבד שכרך גם מתנה הגונה.”

בּוֹסטר עשה שוב אותה תנועה נכבדה לאין־קץ של מבקש להתנגד, ולאחר מכן אמר:

“מחר בשעות הצהריים תבוֹא לבית־החולים שלי, בשׂדרה השלישית, מספר 12. ותביא לי תעודה חתומה בידי שני עדים, בה אתה מכריז חגיגית, שכל טיפולי בך נעשה לפי משאלתך לרצונך המוחלט.”

וינדוֹל חייך בחביבות.

“רואה אני, שגם אתה סבור, כי המקרה שלי הוא חשוך־תקווה, ורצונך להמיתני בנשיקה.”

“רצוני לרפא אותך”, אמר בּוֹסטר בניחותא. “אבל לא יזיק הדבר, אם תכין על כל פנים את צוואתך. אני מניח, שאינך נבהל.”

“הנחתך נכונה היא.”

“ובכן, מחר נתראה!”

“מחר!”

בּוֹסטר קם ממקומו: – “הא, כן – ועוד דבר, וינדוֹל. יכול אתה להביא עמך גם את ההמחאה החתומה על הסך עשרת האלפים.”

“טוב מאד!”

אולם ליד הדלת נעצר ג’ון ח. וינדוֹל כתוהה ושאל:

– “הא, כן–אבל אם יכזיב הריפוי שלך, כלום גם אז ילכו לאיבוד עשרת האלפים?”

“– גם אז, אדוני.”

“–ומי יערוב לי, שלא יהא זה נסיון נטול־ערך?”

בּוֹסטר הזדקף מלוא קומתו ואמר בקרירות ובגאווה:

“שמי!”… ואחר כך פנה ממנו בזלזול, פתח את דלת חדר־ההמתנה, והכריז: “מספר שתיים!”

שבור ורצוץ לחש וינדוֹל אך זאת:

– “אני בא מחר.” אחר כך נעלם…

למחרת היום, בשעת הצהריים בדיוק, הופיע ג’ון חבקוק וינדוֹל בבית־המרפא אשר בשדרה השלישית. מיד הוכנס לחדר־הניתוחים. בּוֹסטר, מלווה שני רופאים־אסיסטנטים ושתי חובשות, חיכה לו.

– “הכל בסדר, וינדוֹל?”

– “הכל בסדר, אדוני הרופא! הנה התעודה החתומה בידי שני עדים, והנה ההמחאה.”

–“טוב… מיסטר ג’ון וינדוֹל – מיסטר האֶם ומיסטר אָג,⁴ האסיסטנטים שלי. אנא, הצהר באזני האדונים האלה, שלפי בקשתך ומתוך רצונך החפשי אתה מפקיד עצמך באמון לטיפולי. הצהר, כי בתור אמריקאני מבוגר ובהכרה צלולה מסכים אתה מראש לכל אשר אעשה בך.”

"אני מצהיר זאת! – אמר וינדול בתוקף.

“טוב! פשוט בגדיך!”

תוך דקה אחת חשׂף ג’ון חבקוק את גוּפו השופע און ובריאות.

“שכב־נא על השולחן הזה!” פקד בּוֹסטר.

הפקודה קוימה בלא היסוס.

ספוג!" פקד הרופא, וסחטו על פיו של החולה ועל אפו. מיד ישן ג’ון ח. וינדול שׁנת־אֶתֶר.

עתה קרא הרופא הגדול אל עוזריו:

– “קטעו־נא את רגלו הימנית!”

האָם נענע בראשו.

ואֶג שאל בפשטות:

“היכן, אדוני הרופא?”

“ליד הברך, בני… אני מוכרח לילך, לבקר חוֹלים. אני סומך עליכם. עשו מלאכה נקיה, בחורים! את האבר הקטוע יש לשים בכוהל. שלום!”

“שלום!”

– – – ההרגשה הראשונה, שחזרה לג’ון היתה –כאב חזק ומחריד בברך הימנית. בעוד עיניו עצומות נתאנח קשה. תחילה סבור היה, שהוא חולם חלום. ואולם הכאב המטורף לא הרפה. אז הציץ לעבר רגליו. אהה! הוא רואה רק אחת בלבד. במהירות הברק הובהר לו הכל. בוסטר גזל ממנו רגל אחת!

מזלו של מיסטר האָם, שמצבו הכספי היה ברע, גרם לו, שבדיוק באותו רגע נתכופף אל החולה הסובל, כדי לבחון, אם כבר נתעורר. וינדוֹל הנחית לו סטירת־לחי איומה.

מיסטר הָם נסוג בשתיקה. הוא תפס מיד את תוצאותיה הכספיות והמשפטיות של אותה סטירת־לחי. למעשה, זכה אחר־כך לפיצוי של אלפיים דולר על הכאב ועל הפגיעה בכבוד. וינדוֹל לא רצה שהענין יבוא לפני בתי־המשפט. הרבה יותר בזול עלתה לו הבעיטה שבעט באחד המטפלים, שאליו פנה כעבור שעה לאחר המקרה במיסטר האָם, בשאלה עדינה זו:

“מנוּולים בני בניהם של מנוּולים, היכן הטמנתם את רגלי?”

באדיבות ענה המטפל:

– “אל דאגה, אדוני. שום דבר אינו הולך אצלנו לאיבוד. הנה כאן כבוד רגלך” – והצביע על בקבוק־כוהל עצום. הדובר שמר בתבונה על מרחק ראוי מהישג ידיו של וינדוֹל, אבל לא הביא במנין את רגלו השמאלית שעדיין היתה עמו. ואמנם, מן הגף המיותם הזה ספג גם הוא בעיה לא מבוטלת. אבל מאחר שלא נפגע בחלק עדין של גופו, הצליח אחר־כך וינדוֹל לפייסו בשלוש־מאות דולר.

והיכן היה בוסטר?

בימים הראשׁוֹנים, כל עוד שָׁצַף ג’ון חבקוק והרעישׁ עולמות עד שׁהיה הכרח לכופתו, לא הראה הרופא הגדול את פניו כלל. משהודיעוּ לו, שהחולה נרגע קמעה, בא לבקרו.

ג’ון חבקוק הטיח בפניו את המלים האלה, המעידים על דמיון של ציידים:

“אתה שועל בן עיט־פגרים זב־עין, את שתי אזניך אמלוק ומאפך אטגן לי מטעמים.”

אלא שבדרך מקרה לבוש היה כתונת־הכפייה, ולפיכך אנוס היה הרופא להסתפק בכוונות הסימפאטיות הללו בלבד.

"אך תשוב לדבר בלשון החברה הטובה, ידידי הצעיר, הודיעני־נא ואז נמשיך לשוחח. ובכבוד נסיכים פנה איש־המדע ויצא, כשקרבנו מוסיף להטיח אחריו שמות לרוב מן התחומים הבזויים ביותר של תורת החי.

שלושה שבועות תמימים חלפו, עד שג’ון ח. וינדוֹל חזר לדבר לשון החברה הטובה. כי בעל אופי חזק היה וקשה עורף. אולם השיעמום הרך את ערפו. אכן, לא אותו שיעמום ישן שעינה אותו קודם לכן. שיעמום תאב־עינוג וצמא־חיים היה זה – משהו מתשוקתם של אסירים למרחבי שמים, לטיולים רחובים. הוא ביקש שיביאו לו העתונים, ובתשוקה גוברת היה קורא את ידיעות־האספורט למן כדור־הרגל הגברי ועד למשחק התמים של טניס־הדשא. הידיעות על משחקי־קלפים והמודעות על נשפי־ריקודים הביאוהו לידי התרגשות עזה. ברצון היה בא לכל מקום, שבו דרושות שתי רגליים בריאות. להלך־רוח זה נתן לבסוף ביטוי במכתב אֶלאֶגי, אך אדיב, אל ד"ר בוֹסטר, בו ביקש שיבקר אצלו.

הרופא המפורסם בא.

וג’ון חבקוק אמר במרירות, אם כי בלשון רכה:

“כך ביקשת להנעים לי את חיי? על־ידי שעשיתני בעל־מום?”

“ידידי הצעיר” – השיב הלה – יפים החיים, אלא שלשם כך הכרח הוא לאדם, שיחסר לו משהו. והנה זה מצאתי בחכמתי."

“ואתה שללת ממני לצמיתות את האהוב עלי ביותר: ריקודים, רכיבה, ריצה!”

– “מיסטר ג’ון, אין אדם אוהב אלא את מה שאין ידו משגת… אגב, באתי בדברים עם מכונן מומחה, וכבר הוא עובד בהתקנת רגל מלאכותית בשבילך, אשר תניח לך את האפשרות להלך בלי קב, זו תהא מעשה־אמנות. איש לא יעלה על הדעת, שגם רגלך הימנית אינה בשר ועצם. מחירה 8700 דולר.”

– “לא בזול!”– העיר וינדוֹל, ולאחר הפסקה הוסיף: – “היודעת ליליאן סליד, שנתרוששתי ברגל אחת?”

– "אין נפש חיה בניו־יורק היודעת זאת, חוץ מעוזרי היודעים לשמור סוד. הבריות משערים שאתה שוהה אצל החזירים שלך בשיקאגו… והמכונן שלי, מקווה, שלאחר חדשים מעטים של אימון תוכל לרקוד גם ברגלך החדשה.

ג’ון חבקוק התחייך נרגש:

– “נראה לי, אדוני הרופא, שאחרי ככלות הכל, יש עוד בעולם גרועים ממך.”

בלבו השלים אמירה זו והוסיף:

”כן, יש לחפּשׂם בנרוֹת…"

כעבור מחצית השנה כנס את מיס ליליאן סליד אל ביתו לאשה. בכוח־המשיכה אשר לתהום צודד אותו הרעיון, שהיא עתידה לגלות את מומו בחדר־הכלולות, ומשנתפס לרעיון־פסגות מסחרר זה, גלש משם ישר – אל תוך הנישואין.

– “ליליאן” – אמר לה, לאחר שהיו “סוף־סוף לבדם” – ליליאן, אני רואה חובה לעצמי להתוודוֹת לפניך וידוי מחפיר – מחפּיר לי, מאחר שאת כה מושלמת!.. יש לי רק רגל אחת." והוא התיר את הרגל.

הגברת הצעירה ליליאן וינדוֹל חוננה אותו בזוהר עיניה החביבות. חזה המלא־חן עלה וירד בתנועת־חמד. ואז לחשו שפתותיה:

– “הו, ג’ון, מה מאושרת אני לשמוע את הווידוי הזה! גם לי היה סוד קטן שהסתרתי ממך.”

ובחפזון התירה את חזה המלא־חן מכתפיה והניחה אותו על שולחן־הלילה. הוא היה מלאכתו של אותו מכונן עצמו – העובד בשביל טובי המשפחות בניו־יורק…

חלפו חדשים אחדים. נשף של החברה הטובה – המ, נגיד: העשירה. הגברת וינדוֹל כבר מעגבת מתחת לדקלים שליד שקע החלון המקומר עם עלם אחד בהיר־שיער מאד ולבוש פראק אדמוני – ג’ון חבקוק סובב־עובר בינתיים על פני האולם במחול־הוואלס. שלוש מן הרקדניות שלו, נערות חסונות, ככר נאלצו לפרוש אל המזנון נכוֹת־מתניים וכבדות־נשימה. הליצן האירי הנודע, הקצין מק־ראו, שספג פעמים הרבה מלקות על הערותיו העוקצניות העיר:

“וינדוֹל זה רוקד בהתלהבות כזאת, כאילו היה ישיש.”

אך לבסוף נלאה גם ג’ון הבלתי־נלאה. הוא שם את ממחטתו על מצחו המחומם ונסוג. והנה לוחש לו מישהו מאחוריו: “שים־נא לב, לבל תאבד את רגלך! הגברות הצעירות עשויות להיבהל.”

מחוויר בכעס ומבושה פונה ג’ון לעבר הדובר.

“אה, אתה, הרופא, היקר לי מכל יקר!”

בּוֹסטר מושיט לו בקלות־דעת את ידו, וכאשר השיב אותה, לאחר ארבע שניות, היו אצבעותיו כחולות ואדומות ונפוחות. בפגיעה זו רצה כנראה וינדוֹל לרמז, מה מאד שמח הוא לראותו שוב.

הרופא מחייך כאוב:

– “נו, וגם אשה נשאת, לפי ששמעתי? את מיס ליליאן הנאה שלך!”

ג’ון חבקוק מרכין עצמו בסמוך לאזנו ונאנח:

– “לדאבוני!”

– “מה?”

“לדאבוני, אמרתי, אדוני הרופא! לדאבוני… הן בפניך רשאי אני להודות הכול. זוהי הדרקוֹן המגועל ביותר שבכל ארצות הברית.”

– “תן תודה לאלהים, וינדוֹל! רק עתה נרפאת כליל.”

– “עוד תוסיף לעג?”

–“אדוני הצעיר, – אנו, בני האדם, אי־אפשר לנו בלי מועקה. הנה יש לך אשה. היא כבר תדאג לכך, שחייך לא יהיו קלים מדי. ראה, כמה נהנה אתה כעת מריקוד ומנערות צעירות, לא כן? דעתי היא, שיש רק ריפוי מכריע אחד למרה־שחורה: הנישואין. אלא שאת התרופה הזאת לא העזתי, כמובן, להציע לפניך אז.”

“יש דבר שלא העזת? אתה! ומדוע?”

“תרופה זו נראתה לי אכזרית מדי.”

(1896)

בדימדומים, בצל אילנות, ישבה חבורה כבודה של נשים וגברים. הנשים היו מן הטיפוס האצילי, דבר שניכר בכל מהלך השיחה, שאמנם אך הגברים בלבד גילגלו בה. לא נשמעו בדיחות גסות, אף שבכמה מן העניינים שוחחו דרך חירות, ודברי רכילות או חדשות־יום טפלות לא עלו על דעתו של איש. הנשים הן הקובעות תמיד את נעימת השיחה בחברה, שכן הגברים מבחינים בעיניהן הכל, כנעלה כשפל. והנה, בחברה זו העזו לפרקים להזות בקול ולספר סיפורי־אגדה מודרניים, שבסביבה אחרת היו נשמעים כדברים נלעגים.

אחד, שחזר זה עתה מפאריס, סח בדברים שראה שם. סיפר על האופנות החדשות, אבל לא כדרך חייט, אלא השתדל להבהיר מקורן וטעמן של התופעות. הוא פתח באופניים,¹ וכיצד הם משנים את מראה הרחוב. מי פילל לפני שנים, כי שעשוע זה סופו לחולל הפיכות כאלו. ועתה הנה מופיעות המרכבות ללא סוסים.² מה יביאו הללו אתם? כל חידוש בתחבורה עשוי לגרור אחריו תוצאות עצומות ובלתי־צפויות מראש. באורח מוזר מתבטא הדבר בחייהם של המוני־העם, ברווחתם ובמוסריותם. צצות מחלות חדשות, או שהמין האנושי נעשה בריא יותר. תנאי־הקיום משתנים עתה ביתר מהירות מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

שעה קלה שוחחו על כך. וכאן אמר הרופא באירוניה: “תמיהני, שאיש לא הזכיר עדיין את עניין ספינת־האוויר המונחית”.³

“כולנו הירהרנו בכך”, נענה בשקט הצייר רוברט.

“אמנם כך”, העיר הפריסאי, "שכן במוקדם או במאוחר תבוא גם תגלית זאת. אפשר כבר נולד האדם, שעתיד לזמן למין האנושי את זו הגדולה שבהפתעות. תאב אני לשער, מה מראה יהיה אז לעולם.

“ואני”, אמרה בחשאי אחת הנשים, “חפצה הייתי לתאר לעצמי את בעל־התגלית: גיבור, אל־למחצה!”

“אני נוטה יותר לדעה”, צחק הרופא ואמר, “שהלה יהיה בעל צורה מגוחכת, יצור מסכן, תמהוני ובטלני. דומה את סודו ודאי יגנבו ממנו, אחרים יעשו בו עושר, והוא לא יזכה לשום טובת־הנאה זולת מצבת־זכרון – לאחר מותו. ואילו את חייו, מסתבר, ימררו לו כהלכה. ובדין הוא! זו תהיה תגלית פשוטה לחלוטין, קרובה לשכל. ומדוע נעלמה מעיני כולנו? עלבון שכזה! דומני שאילו נודע לי, כי אחד ממכרי גילה את ספינת־האוויר המונחית, הייתי מסַטר אותו. מדוע הוא, ולא אני?”

והנה נשמע קולו העמוק של רוברט הצייר: “ספינת־האוויר המונחית כבר נתגלתה, ואני מכיר את האיש.”

כבר ירדה אפלולית ושוב לא ניתן להבחין בקווי־פניו של הדובר. אוהב היה את דימדומי הסיפורים שבין היתול לרצינות, זאת ידעוּ הנשים והן ביקשו: “ספר לנו על כך.”

ורוברט הצייר סיפר:

"שמו היה יוסף מילר. אין זה שם מפואר, אבל הוא קיבל אותו מאביו. זקני התושבים ברחוב לאוּדוֹן שברובע השמיני ודאי שהם זוכרים עדיין את אביו, שמתקן היה נעליים ישנות בחנות זעירה סמוך לרחוב קוֹך, ועם זאת בדוח תמיד כאחד פילוסוף יווני. במתכוון אני מדייק בנקיבת שמו ומקום מגוריו, לבל תחשבו שהסיפור קלוט לחלוטין מן האוויר. דוקטור, שאל־נא ברחוב לאוּדוֹן, אם לא התגורר שם סנדלר בשם מילר.

יוסף מילר התחיל עובד כשוליה של מכונאי, לימים נעשה עוזרו, ובאחד הימים המציא את ספינת־האוויר המונחית. דומה, שאת העקרון גילה ביגיעת מחשבה עקשנית. אינני בקי ביותר בפיסיקה, ולפיכך תהא הסברתי לוקה בחסר.

יודע אני אך זאת, שנקודת־מוצא שימש לו ליוסף מילר – תפוח. הוא הבחין, כי דרך התפוח באוויר שונה לחלוטין מדרכו של כדור־הארץ, למשל. תפוח – יש לשים על השולחן אם אין רוצים שיפול לאדמה. ואילו הארץ מרחפת דרך חירות בחלל תבל. משמע, שהתנועה באה במקום המשען, וכל גוף עשוי לשהות ללא שיעור באוויר, אם תנועתו וסיבוביותו נתונות ביחס מסויים למשקלו.⁴ יוסף מילר חישב ומצא יחס זה, וגם הכוח הדרוש לשם התמד התנועה מצא בחמרי־נפץ ששמם אינו זכור לי ברגע זה. כי בשעות־הפנאי למד את תורת הכימיה, שכן שיער זה מכבר שהתנועה באוויר אין לבצעה אלא בכוח שורה רצופה של פיצוצים קטנים, כלומר מבולמים. כיצד העביר את כוח הפיצוצים, כיצד השתמש בגאזים המפוצצים, קודם שהניח להם להתמלט, לצורך הסיבוב וההנחיה של כלי־הרכב כולו – זאת לא אפרט לפניכם. הסבר זה סופו להוגיע את הגברות. והרי אין ברצוני כלל לתאר את ספינת האוויר, אלא לעמוד על גורלו המיוחד של ממציאה.

ארבע־עשרה שנה הגה יוסף מילר, חיקר, חישב וניסה. עם זאת לא הזניח את אומנותו והיה פועל חרוץ לבעליו. אלא שלבילויים ולאהבים לא מצא לו שעה פנויה. ורק בשנת השלושים וחמש לחייו, שנה שבה המציא המצאתו,⁵ הכיר לדעת בסביבת מגוריו ריבה שחוּצה שכבשה לבבו. בדרך כלל היה אדם נבון. דבר זה נתגלה על צד הטוב ביותר בצורה בה היה הוא עצמו מסיח אחר־כך על תגליתו, לדבריו, גילה אותה אך באקראי, ובעצם אין זו זכותו כלל, אלא שנתקל בה אגב גישוש. ודאי, הרגע שנתחוור לו כי פתר את בעיית התעופה, היה לו זעזוע גדול; פרץ בבכי ושעה ארוכה התייפח בבדידות חדרו הדל. לפי שעה לא היה בידו אלא העקרון בפשטותו, בדומה למלודיה; אבל הוא ידע מייד גם את כל התיזמור, ושיער את ההצגה המפוארת ואת השיכּרוֹן ותרועת־החדווה של ההמון.

לאחר מכן ריכז מלוא כוחו ועיבד טיוטות־שירטוטיו לפרטיהן. ושוב היה כאן עמל מייגע. משהשלים את שרטוטיו וחישוביו ואומדני־ההוצאות, בא ונתייצב לפני האומן שלו. כוונתו היתה שהאומן יתן ידו עם אומנים אחרים, ואגודה זו, לאחר שיצטרפו אליה טכנאים מלומדים, תפרסם קול־קורא לגיוס האמצעים. כי דרוש היה סכום גדול, כשני מיליונים גולדן. הרי הוצרכו למעבדות מיוחדות לייצור חמרי־הנפץ. כללו של דבר, שני מיליונים, דרך אחרת אין.

האומן צחק לו בגלוי: מוטב שיסיח דעתו מאיוולת זו, עניין של טירוף הוא, ושום בר־דעת לא ייענה לו לעולם. מבוייש חמק לו יוסף מילר משם, אך לא נתייאש מתגליתו כלל ועיקר. אלא שבלבו אמר שאין לו לסמוך על חסדם וסעדם של אחרים. ומתוך התמדת הברזל בה ניחן התחיל מחפש דרכי־מוצא מעשיות.

בינתיים פשטה בבית־המלאכה השמועה, שיוסף מילר נשתבשה דעתו. הפועלים התחילו מלעיגים עליו בעניין ספינת־האוויר המונחית, והוא צחק יחד עמם ברוח טובה לשמע השטויות הגסות. היה בין השוליות אחד בדחן, זה הליצן המתגלה בכל מקום בו מזדמנים כמהאנשים יחדיו. הלה גדש את הסאה. זמן מה עבר יוסף מילר בשתיקה על כל תעלוליו. אך פעם אחת ביזה אותו הלץ במעמדה של אותה ריבה שחוצה, וזו צחקה בקול רם שחתך בליבו של הממציא המסכן. היא אף הוסיפה דברי־קינטור אחדים משלה; אלא שבלבו פנימה זקף יוסף מילר גם אלה לחובתו של הליצן הלזה, כי עדיין אוהב היה את הריבה צהובת־השער ולא חפץ להודות ברוע לבבה. משחזר הלץ למחרת היום ועשה שוב בהבליו, הפליא מילר את מכותיו עד שנתפקקו חוליותיו. נשאוהו לאותו בר־נש נקלה אל החצר כל עוד נפשו בו, שם התאושש, אגב, חיש־מהר. יוסף מילר חזר אחר־כך נרגע לעבודתו, אפוף מידת־מה של יראת הכבוד מצד חבריו. שעות אחדות לאחר מכן קרא לו האומן לבוא; שני אדונים זרים היו כאן ששמעו על ספינת־האוויר המונחית ורצונם לדבר עמו. בנפש חפצה וברוב התלהבות העלה יוסף מילר לפניהם את העניין לפרטיו. נראה שהדבר מצא חן בעיניהם והם ביקשוהו שיתלווה עמהם. עלה במרכבתם, והם נסעו עמו אל בית־המשוגעים.

היו שם עוד ממציאים אחרים של ספינות־אוויר מונחוֹת, ויוסף מילר נתיידד עמם בלבביות וביישוב־הדעת. באורך־רוח האזין לדברים המבולבלים שהשמיעו. על טעותו שלו עמד במהרה: ממציא כמותו אסור לו שייתפס לפרץ של ריתחה; שכן כל ההוגה בגדולות – הבריות חושבים לו כל דבר לרעה. שוליה אחר במקומו ודאי שלא היה מגיע לבית־המשוגעים מחמת קטטה מעין זו. לאושרו נתברך יוסף מילר ברוח מבודחת הרבה. נשא גורלו במתינה, אהב ליתן מזון לפני הציפורים בגן הנאה של בית־המשוגעים, האזין לשירת ראשית־קיץ שלהן, התבונן באורח מעופן והגיע אגב כך לכמה שיפורים במכונה שלו. מעט־מעט השכיל ליתן בלבם של הרופאים את הדעה, כי כבר החלים. ואכן, לאחר כמה חודשים שוחרר בבחינת בריא.

יוסף מילר לא היה טיפש, אף־על־פי שגאוֹן היה. היה בו חוש המציאות, ובעיניים בהירות ראה את צורכי החיים השכיחים. גמר בלבו, שאין לו אלא לצמצם את כוח־דמיונו, למען יהיה מה שקורין חבר מועיל בחברה האנושית. בא אצל אחד חשמלאי ובמשך זמן קצר סייע בידו לשכלל כמה מכשירים, עד שהלה נזדרז ועשאו שותף בעסקיו למען תהא לו אחיזה בו. על ספינת־האוויר המונחית שוב לא דובר עוד. אך לעומת זאת התקין מחלץ חדש לפקקים, מְמַתֵּחַ למכנסיים, מעגילת־כביסה, מַגהץ חסכוני לחייטים, בקיצור, המצאות שבכוחן קונה לו אדם כבוד בעיני הבריות. זולת זה לא הביאו לו הכנסות מרובות, שכן לא ביקש להן זכות־פאטנט בכל הארצות. גם משריד אחרון זה של אידיאליזם התנער עד מהרה, משהתקין את הבלם האבטומאטי לרכבת. את רעיון הבלם מכר בחמישים אלף גולדן לקבלן אחד, והלה נתעשר מתוך כך. כששמעה זאת אותה ריבה שחוצה התחילה מתרפסת לפניו ברוב אהבתה והערצתה. נתן לה סכום כסף וביקש ממנה שלא תוסיף עוד להטרידו. הוא הלך ונעשה מעשי יותר ומכובד יותר. עתה המציא צמיג־לאופניים שאינו מתקרע, והרוויח בו את המיליון הראשוֹן. נוּרת־גאז⁶ חדשה הכניסה לו שני מיליונים ושם בעולם. לסוף הקים בית־חרושת גדול למכונות, שהיה מפיק את הקטרים העצומים ביותר.

משהגיע יוסף מילר לידי כך, מסר את כל מפעליו למנהלי־העסקים ונסע משם. בנה לעצמו ספינת־טיול מהודרת וכינה אותה בשם “אֵגאֵוֹן”. אצלי הזמין את ציורי הדפנות לחדר־האוכל ולטרקלין. וכאן נתוודעתי אליו. איש מבודח היה, בז לבריות ומכונן את אושרו על דעת עצמו. ב“אֵגאֵוֹן” הנאה שלו נוהג היה להפליג לעתים קרובות מטריאֶסט לאחד מאיי הקיקלאדים הדרומיים. מה מלאכתו שם, לא ידע איש. גם לנאמניו לא אמר אלא שהוא מקים באותו אי בית־חרושת חדש. אילו ידעתי אז את קורותיו אפשר שהייתי משער מה הוא שיתקין במסתרים. הדבר נודע לי רק לאחר שהזמין אותי ועוד שני אדונים לטיול־אביב ב“אֵגאֵוֹן”. בדרך סיפר לנו את קורות חייו. הוא ביקש להיות ממציא מאושר, ולא אחד המעונים על קידוש הקידמה המתייסרים כל ימיהם בייסוּרים, ולפיכך הלך בדרך המעשית מן המחלץ עד לקטר.

בלילה הגענו בסמוך לאי. במרומי הסלע הבחנו בשרטוטי בניינים, ובכמה מהם ניצנץ אור חשמל. יוסף מילר ביקשנו לשכב ולהינפש. הוא עצמו הפליג בסירה ליבשה. ואולם אנחנו השלושה המשכנו לפטפט עוד שעה קלה על גבי הסיפון. ולפתע פרצנו שלושתנו בצעקה. הקיר הקדמי האפלולי של אחד הבניינים שם למעלה שקע וירד, מבול של אורה פשט על הים. ומן הפתח הרחב זינק לתוך חלל האוויר, בשאון וסערה, משהו גדול בעל עיניים יוקדות, כהרף עין נעלם בתוך הלילה, בטרם התאוששנו מן התדהמה וקראנו מזועזעים:

“ספינת האוויר!”

לאחר שעות של התרגשות, בהן חיכינו לשווא לשובה של אותה ציפור־כנף, תקפה עלינו העייפות. נרדמנו במקום שבתנו. עם ניצנוץ ראשון של אור הבוקר העירנו יוסף מילר בבת־צחוק:

"הראיתם כבר את “האלקיוֹנֶה⁷ שלי? הלילה המראתי בה מעל לקושׁטא וקפריסין. עתה אראנה לכם לאור היום.”

הוליכנו במעלה ההר. בבניין סמוך למורד התלול של הסלע, בניין שדמה לבית־סירות, רבצה “האלקיוֹנה” על פסי־ברזל. בצורתה דמתה לילק־המים,⁸ חלקיה המוצקים עשויים היו אלומיניום, ואילו הרכים – מאות עלעלים של משי לבן. יוסף מילר נכנס לרכב המופלא ופנה אלינו בתנועת שאלה. הלכנו אחריו. לבי אני פעם בי בחזקה. שני יוונים צעירים, קפצו אל מאחורינו. בעל הספינה נתן אות, ואנו החלקנו החוצה, אל־על. תחילה הייתי אחוז־אימה, אך לאחר מכן לבשה רוחי רוממות וחירות. יושבים היינו מאחורי סוכך של בדולח שצורתו כעין יתד ולא הרגשנו שמץ של מועקה, אף שטסנו במהירות מסחררת. אבל לפרקים ריחפנו בלי נוע, או חגנו חיוג לולייני רחב, כלפי מטה, כשכנפיה הנוצצות של “האלקיוֹנה” דמויות כנפי נשר. משקרבנו עד לפני הים, די היה בלחיצה על כפתור – ושוב נישאנו באלכון למעלה. אחד היוונים כלי־מיתר של זהב היה בידו והיה מרנן בליוויו חרוזים עתיקים. נטלתי מידו את הנבל, לשיר את שירת־האביב מתוך ה“ואלקירה”.⁹ שרנו כולנו, לא יכולנו דבר. רק בעל ה“אלקיוֹנה” לבדו נשאר דמום וכבד־ראש, בעוד הוא חותר אתנו למרומים.

שני ימים עשינו כך על פני כל חופיו של הים התיכון. יוסף מילר התקין על כמה פסגות־הרים מקומות־חנייה, בהם פירנסו את הרכב שלנו בחמרים כימיים. בתקופה האלקיונית זו למדנו להכיר ממרום עולם שלם.

ביום השלישי נאלצנו לרדת שוב בספינת־הטיול “אגאוֹן”. לתמהוננו ראינו ש“האלקיוֹנה” נקשרה בשרשרת לספינת־הטיוּל, ואנו גררנו אותה כפגר מאחורינו. איש מאתנו לא העז לשאול את בעל־הספינה לפשר הדבר. נראה היה, כגוֹדר עצמו במיוחד. בלב הים פקד להתיר את השרשרת. מעתה היתה ספינת־האוויר השטה קשורה אל “אגאֵוֹן” בחוט־חשמל דק בלבד, שהותר והלך מסלילו בלי־סוף. עד מהרה נמצאנו רחוקים מרחק רב משייטת המרומים הנאוָה, ומה שריצד שם, על גבי הגלים, נדמה כבת־שחף מתה. אז קרב אלינו יוסף מילר ואמר:

“כאן עוזב אני את “האלקיוֹנה”. קיימתי את נדרי. זה היה העיקר, וידידים אחדים, שאני מוקיר אותם, יודעים זאת. למען בני האדם אינני רוצה לעשות כלום: שכן עינו אותי בהיותי דל וחלש, ועוררו בי גועל־נפש בעליבותם לאחר שנתחזקתי. הללו – די להם במחלצים, במגהצים חסכוניים ובנורות־גאז. בני־האדם אינם ראוּיים למעוף. כמות שהם – הזחילה טובה להם די והותר.”

בבת צחוק לחץ על גבי כפתור. נשמע קול נפץ; במקום בו רבצה “האלקיוֹנה” נקפצו המים והתנחשלו, ועד אלינו נישאו קרעים קטנים של המשי הלבן כלבנת־הפרח אשר לכנפיה. ולבותינו היו אחוזי־צער, שעה שהמשכנו והפלגנו הלאה על פני הים החכלילי כיין…"

רוברט הצייר נשתתק. שעה ארוכה הניחו השומעים לסיפורו שיהא מרטיט והולך עד תום.

לבסוף קרא הרופא:

“יוסף מילר שלך באמת לא היה שוטה כלל וכלל. ודאי שהיו משחיתים את “האלקיוֹנה” שלו. תחילה היו משתמשים בה לצרכי מלחמה, ואחר־כך היתה מרבה הונם של קומץ שליטים וקרפדי־ממון, ותוך כדי כך מעלה צורות חדשות של מצוקה.”

“אתה בשבילי סוציאליסטי מדי, ידידי היקר”, ענה הפאריסי; “יוסף מילר לא צדק, וקודם כל לא תפס את גודל הטווח של המצאתו. אסור היה לו שיתן דעתו על בני־זמנו, ולא כל שכן על העלובים שבסביבתו הקרובה. כל המכשיר את העתיד, חייב שידע להגביה ראות מעל להווה. האנשים הטובים יותר בוא יבואו.”

ואילו אחת הנשים פנתה אל המספר, וצליל קולה עלה חמודות בחלל הערב: “לגדלות חסר גיבור אגדתך רק אחת: הסליחה.”

¹

(1896)

איש היה ולו אשת־מדנים. מיררה האשה את חייו כהלכה בתהפוכות־רוח שהיו באות עליה פתאום. והיתה פגיעתן בו קשה יותר מאשר בגברים אחרים שעקרת־ביתם מחרפת ומגדפת, לא רק משום שהיה פרופסור לפילוסופיה אלא גם משום שהיה אדם תפוס להרהורים. אהב מכול את החלום הרוגע של חדר־העבודה. שעה שישב באווירם הבשום של הספרים וקרא, או כתב, או שהיה שקוע במחשבה בשעות־דמדומים נוחות וצופה למרחק, היתה היא מסתערת עליו לעתים קרובות בקטטה טפלה. וכאשר נעכרה עליו רוחו בדרך זו, היה מתמלא רחמים על עצמו ונמלט מן הבית. בצערו היה נוהג לדמות עצמו לאותו כלב מסכן, המשוטט ללא תכלית ואינו יודע להושיע את עצמו. שכן לא היה איש־חברותא ואת האדים והשיחות מסביב לשולחן־השכר לא אהב. משחזר מיוגע לביתו, שוב נתחדש המחול, או שנשתררה דממה אטומה, שהיתה מדכדכת את רוחו עוד יותר. כדרך שיקרה לעתים, היה מורה פילוסופיה לרבים, ולעצמו לא קנה.

ערב אחד הגבירה אשת הפרופסור את תעלוליה שלא כרגיל והוא, תחת לבלום אותה במלים קשות או בדוחות, כדרך שהיה נוהג אדם נבון, עקר במהירות מן הבית ובלבו החלטה, לשים קץ לדבר. ביקש להפיל עצמו מיד למים, מאחר שלא ראה שום מוצא אחר. תוך שהוא רץ לשם אחוז־צער, לא יכול היה בכל זאת להימנע מחיוך קל של שמחה־לאיד, שעה שראה לפניו מראש את הפלצות שתאחז בה. אכן, זה יהיה עונש כבד וצודק כאחת אשר יטיל עליה במותו. בבתי־האולפן של העתיד ידברו בה בכעס יותר מאשר באשתו של סוקראַטס. הוא תיאר לעצמו את התוצאות הקרובות של המעשה, שהוא הולך עכשיו בקור־רוח לעשותו. ודאי, שמותר לו להניח שברבעון לחקר הפילוסופיה יפורסם נקרולוג מפורט. אלא נצטער קמעה מן המחשבה שהאדון שרייאָר² מיאָנה יוזמן לקתדרה שנתפנתה; שכן דווקא את האדון שרייאָר לא היה נעים לו ביותר לראות יורש מקומו. אולם מיד אחר־כך עמד על טיבו האמיתי של רגש קנאה זה: מסווהלחפץ־החיים – והוא התנער ממנו באומץ. פילוסופים, שעה שהם הולכים למות, משקיפים ברוחב־דעת ובשלוות־נפש על הכל, אפילו על האפשרות שאדם כשרייאָר יהא יורש אותם.

היה הפרופסור מהלך אותו לילה בחפזה ובבטחה כאחד היודע דרכו בדיוק. מחוץ לעיר, ליד הנהר, היה מקום חביב על המתאבדים מאז ומתמיד, והיה קרוי בפי העם בשם “החוף האחרוֹן”. זרם המים היה שם, ליד מפנה חד, עז ביותר. כל שהטיל עצמו למים במקום זה לא חזר עוד. מטיילים עליזים הוקירו רגלם מן החוף האחרון, וגם הפרופסור הירהר אותה שעה, שזה שנים לא נזדמן לכאן. הוא עמד על כך למראה בניינו של בית חרושת גדול; לא זכר, שראה כאן לפנים את הבניין הזה על ארובותיו הגבוהות. מכאן ולמטה, בסמוך אל החוף האחרון, עמד עוד בית שלא היה קיים בשעתו, ולפני השער שלו האיר באור קודר פנס. לאורו קרא הפרופסור כתבתו של שלט: “פונדק האנילין”. הבניין הגדול ההוא היה איפוא בית חרושת לתעשיית חמרי־צבעים. משהגיע הפרופסור למסקנה זו, התחיל תמה על שהיה בידו לגלות ברגע כזה תשומת־לב לעניינים שכיחים ביותר. מיד ראה הסבר לעצמו: הרגע החשוב מקנה חשיבות לכל אשר מסביב. ועתה עמד ליד החוף. המראה היה קודר וגדול. למעלה, מאחורי העננים הדולקים, בוקע כפעם בפעם נוגה חיוור, שם – הגוש הכהה של בית־החרושת עם צריחי־העשן וכאן, לרגליו, הגלים הזורמים בהמייה אטומה – קברו. הוא הרכין עצמו…

פתאום נשמע קולו של אחד אינו־נראה. “אתה! המקום הטוב הוא הלאה מזה, למטה!”

הפרופסור נבעת, מיד נתאושש, הסתכל היטב סביבו והבחין באדם שישב על גדם עץ כרות ועישן מקטרת!

“כסבור הייתי, שביקשת לטבע את עצמך.”³

הפרופסור נפגע בביטוי זה. “לטבע עצמי!” מילמל, אולם לא הכחיש במפורש, ורך הוסיף: – “ומה מלאכתך אתה כאן?”

הלה נשף במקטרת־המלחים שלו, עד שניתזו הניצוצות והשיב בנחת: “אני דג אנשים”.

צמרמורת חלפה בגופו של המתאבד ובכעס אמר: – “אכן, מלאכה נקיה!”

“לא הגרועה ביותר!”

“אני משתמש בהם בדרכים שונות.”

“כוונתי – לאן את מספק אותם – את האנשים האלה?” הפרופסור חש מעין חרדה מפני מלה מפורשת זו.

“לאן?” – חייך האדם המוזר, “זאת אומר לך רק לאחר שתתן לי את חייך במתנה.”

“את חיי!”

“כן, הן זה עתה ביקשת להשליכם, משמע שהם משהו נטול־ערך.”

“זו מנין לך, שביקשתי להשליכם?”

“שמע־נא, הגבר”, קרא הדייג בגסות, “ראוּי לך שתהיה ישר בשעה אשר כזאת. שאם לא כן תהיה כמין חושם בעיני, ואצטער שהתוודעתי אל מעלת כבודך.”

“אני מודה שאני באמת…” גימגם הפרופסור נפחד.

“ובכן, אתה נותנם לי במתנה?”

“אתך הסליחה, אולם הרי לא ייתכן כדבר הזה. הן עשוי אתה לדרוש ממני שאעשה מעשים שהם בהיפוך לרגש הכבוד ולמוסר.”

“טענה זו יש בה ממש. לפי זה, דומה, שאדם מהוגן אתה. אציע לך, איפוא, הצעה אחרת: הב לי במתנה לילה אחד זה. ותנוח דעתך, המים עוד יהיו כאן גם מחר בבוקר. אם רצונך בכך, תוכל אז ללכת לישון. עתה בוא־נא אל הפונדק שלי.”

“מי אתה?”

– “אני הנני בעל ‘פונדק האנילין’.”

והוא קם מיד ממקומו ובמגפיו הכבדים הפסיע קדימה, בלי להביט פעם אחת לאחור. הפרופיסור הלך בלי־רצון אחריו.

מתחת לפנס הקודר נכנסו לתוך הבית.

פרוזדור חשוך, מלוכלך, שריח חזק של עיטרן עמד בו. הפרופסור ריחרח קמעה באפו.

“עיטרן הוא זה” – הסביר הפונדקאי.

“אני מבחין, שאין אלה שושנים. הפועלים מבית־החרושת מביאים עמם, כנראה, ריח זה.”.

הם נכנסו לתוך חדר־הפונדק הנמוך והנקי, שבו נימנם מלצר מאחורי שולחן־המוזג. בחדר היה אור. אמר הפונדקאי:

“יודע אתה, אם כן, ממה מייצרים את שמן־האנילין? אגב, ריח העיטרן בא מן המעבדה שלי. אני מזקק בעצמי.”

“אתה מזקק יי”ש?"

“לא, שמנים קלים וכבדים וכיוצא בהם; לשם שעשוע בלבד… אבל כלום אינך חפץ לסעוד?”

“תודה, אך זה סעדתי.”

“אחד שָׂבֵעַ?” – אמר הפונדקאי כמו לעצמו. “מקרה מסובךְ”.

הפרופסור הסתכל סביבו בתמיהה גוברת והולכת. הוא בחן בעיניו את החדר הנעים ואת בעל־הבית המוזר, שהטיל עצמו בכל כבדו על כסא גונח. הוא היה אדם גבה־קומה, חסון, לבוש מלבושם הגס של דייגי החוף. מגפיו הגיעו כמעט עד למעילו הקצר. ידיים נאות היו לו, אלא שהעור בקצות האצבעות היה אכול חומצות. חוטי־כסף אחדים נמתחו בזקנו החום, המשופע, המצח גבוה והעיניים נוצצות באור מיוחד. והנה הצטחק הנבחן ואמר:

“שמא כבר יודע אתה, עם מי יש לך עניין?”

“אודה על האמת, אין לי ידיעה כלשהי” – ענה הפרופסור. “אולם אם תתן לי כוס יין ותוליכני אל המעבדה שלך, יש להניח שנכיר איש את רעהו.”

“טוב. יין מצוי גם בבית־המלאכה שלי, כמובן יין אמתי, שנסחט מענבים ממש.”

המעבדה היתה אולם גדול מחולק על־ידי דלתות־גרר עשויות ברזל. מחציתו – מטבח כימי ובו כירה גדולה, מבחנות, מצרפים, בקבוקים, כוסות וכל מיני כלים בצורות מופלאות שונות; המחצית האחרת – פינה רכה וססגונית של אמן, גדושת ספרים, תמונות, פסלי־ברוֹנזה, דיוקנאות־שיש, שטיחי־משי, כלי זין ופרחים. הפונדקאי העמיד בקבוק יין־ריינוס, הזמין לשתייה, אולם פנה מיד אל הכירה, העלה אש מתחת לאחד האביקים, ודומה היה שלאט־לאט שכח את האורח. הלה גמע כוסית ובחן בעין חוקרת את אוצרות האמנות אשר במקום המוזר. ליד העתקה מופלא של הג’וקונדה לליאוֹנאַרדו נתעכב ארוכות בדומיה; אחרי־כן פיענח בעונג כתובת של מצבת־קבר רומית עתיקה, שעמדה בפינה, ולבסוף נקלע אל בין הספרים הישנים ורווה נחת.

אפשר שחלפו שעות, עד שפנה אליו בעל־הבית ואמר: –“האין אתה משתעמם?”

רק אז עלה שוב בדעתו, עד מה נתרחק ממטרת הליכתו אל החוף האחרון. עתה הפסיע לעבר המעבדה הכימית, ושאלה עמדה במבטו.

“הריני מריץ אדי־מים דרך חומר כבד זה” – אמר הפונדקאי כמו בתשובה. “האדים גורפים עמם את השמנים הקלים, ואז אני קולט אותם. כלום אין זה חזיוֹן עדין, כעין מְחוֹל־פֵיוֹת? על מעשׂי־אמנות קלים מאלה שׁאני עוסק בהם, מאלה שכל סטודנט רגיל לכימיה עוסק בהן, היו מעלים לפנים בני־אדם על המוקד באשמת מעשי־כשפים. איזו ממלכת־פלאים היא הכימיה האורגאנית.”

“דייג, פונדקאי, אלכימאי – מי אתה, בסופו של דבר?”

תשובה ישירה לא באה: – “האלכימאים היו ברנשים שוטים או שפלים. זהב! איזה חלום המוני הוא! אנו מחפשים עתה במבחנות משהו אחר: לחם – או אם תמצא לומר אף מין זהב, זה הזהב החבוי כיום בשבלים הבהירות בלבד. המוצא אותו –אפשר הוא עומד הלילה הזה אי־שם בעולם ליד כירה כזו שלי, אפשר אהיה אני האדם המאושר הזה, ואפשר עתיד הוא להיוולד רק בעוד מאה שנה – אולם המוצא אותו, סופו לשנות את פני העולם ואת גורל האדם. הסוד עודנו רדום באחד החמרים, שאנו ודאי יודעים אותו ואין אנו נותנים דעתנו עליו. מקרה, הברקה גאונית, או מעשה בלתי־זריז עשוי פעם לחולל את הקשר הזה… לחיות, רק לחיות, כדי לזכות עוד ולראות זאת!”

"משמע, חייב אדם לחיות… מתוך סקרנות – אמר הפרופסור – או, למעלה מזה – מתוך תשוקה לדעת? ואולם אתה שוכח, ‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’ ".

“גם אם כך הדבר” – אמר הפונדקאי – “הרי זה יפה וראוי לפסוח על כאב עצמו ולהעפיל אל על. רק חדלי אישים נתונים להנאותיהם. כל שהוא אדם, רוצה וחייב להכיר ולדעת, והוא מזדכך ביסורים. מי אתה, אורחי היקר?”

“מורה לפילוסופיה.”

“ואתה רצית להטיל עצמך למים? אין אני יודע את מניעיך, אולם כדי לעורר בך האומץ לרחוש לי אימון, אספר לך תחילה את קורותי שלי. גם אני ירדתי פעם, כמוך, אל החוף האחרון הזה. חייתי את חיי כאוויל עד כלות הכוחות. עשיר הייתי. רוויתי, שבעתי כל התענוגות, עד שאחזה בי בחילה בלי גבול. מרה־שחורה, בצורתה החמורה ביותר. ואם כן – להיפטר הימנה! ברגע שהגעתי לנהר, לעת ערב, עזבו הפועלים את בית־החרושת. כשראיתי את דמויות האנשים המיוגעים האלה עוברים על פני, הרגשתי פתאום צורך להיטיב עמם. חילקתי ביניהם את הכסף המזומן שהיה עמי, ומאחר שראיתי פניהם מצהילים, הצטערתי שלא היה עמי עוד כסף. את כל רכושי חסר־התועלת צריך הייתי לחלק בין האנשים העניים, – כבר מטעם זה בלבד, שלא יפול בחלקם של אחדים מקרובי משפחתי, שגם הם, כמוני, היוּ עושים בו שימוש בזוי. עם אחד הפועלים האלה שזכו במתנה קשרתי שיחה. ביקשתיו שיספר לי על מצבו, שכרו וסוג עבודתו. בהתרגשות האזנתי לאדם המסכן, כאחד הבא ליטול ברכת פרידה. הכל בו, בבית־חרושת שכזה: מן האנושי, מן הטכני! ובית־חרושת זה מיוחד במינו היה. כאן עובדו שיירי־פסולת, שקודם לכן לא ידעו מה לעשות בהם. בתי החרושת לגאז נהגו בשעתו להשליך את העיטרן, ואף לשלם בעד הרחקתו של המשקע המבאיש. והנה נתגלתה שיטה לעיבוד תעשייתי של העיטרן. וראה: מן החומר המאוס מפיקים כיום דברים מועילים ויקרי־ערך רבים. האנילין אינו אלא אחד המוצרים האלה. אולם אני נתתי דעתי על הניגודים שבסיורו הפשוט של הפועל, היינו על כך שאותם צבעים יפים, עליזים – מן העיטרן הזה מופקים הם, פורחים ועולים כביכול, מתוכו. וכל אותו עניין היה בעיני כעין משל שובה־לב. האם אין גם חיי אני, שביקשתי להשליכם, מעין־פסולת־של־בית־חרושת, שאולי עוד אפשר להפיק מתוכם דבר טוב. ומשהוספתי, נרעש, להרהר בכך, נתמוטטה בקרבי אותה השקפת־עולם לגלגנית, פחדנית וקודרת, ומשהו חדש צמח ועלה, שאמנם אך הצריך שנים עד שיהא איתן ובהיר כפי שהוא כיום. במקום להביא כלייה על עצמי, בניתי כאן את ביתי וכיניתי אותו בכינוי נושא זכרונות ותקוות: “פונדק האנילין!” מיודעי, שלא עלה בדעתם לחשבני מטורף שעה שביליתי את ימי ולילותי באהבים, במשחקים ובשיכרות, מיודעי סבורים היו, אמנם, שהנני שוטה, כאשר התחלתי ליתן טעם לחיי. אולם קל לו מאד לאדם לשאת גזר־דין זה, כל עוד הוא עומד על הקרקע בשׁתי רגליו הוא. ואני מטפח כאן לא רק את המחקר השָׁלֵו, המעשׂה שלי משפיע גם הרחק מעבר לזה בקרב חוגים רחוקים.”

“איזה מעשה?”

“אני דג אנשים, אורחי החביב – לפני שהם מטילים עצמם לתוך המים. כך עמלתי וחסכתי מן הנהר פגרים לא מעטים, ועשיתי מהם משהו מועיל. לא אחד מהם נתלבלב לתפארת ממש. אני נוטל את האנשים השקועים במעמקי ייאושם ולש אותם מחדש… הנה, רוצה אתה להמית עצמך? טוב, טוב, איני בא לייעץ אותך לבל תעשה זאת. אני אך אומר: המתן עוד רגע ונסה־נא לפעול בייאושך. שכן הייאוש הוא חומר יקר, שאפשר להפיק ממנו את הדברים הנפלאים ביותר: אומץ־לב, ויתרוֹן, יציבות, הקרבה עצמית… ובכל מקרה ומקרה מצאתי שימוש בשביל החיים שניצולו. לעיקשים שבהם יעצתי לחפש את כליונם במשימה גדולה, והללו דווקא הגדילו לעשות מכולם. מה שאין האנשים הפשוטים מחפשי־הנוחיות מעיזים לעשות, זאת מעיזים אנשי. מקום שם ההר תלול ביותר, שם מטפסים הבחורים שלי. שכן יש בדרך זו עליית תמיד… ועתה, הגע־נא בעצמך: האין זה תוכן ראוי לחיים? לחלץ מן הים כברת־ארץ אין זה עדיין כליל המעשים. גדול ממנו הדבר שאני יוצרו בהכרה. ואם אני חוזר ומתבונן בעבר, סבור אני, שכל האישים הגדולים בהיסטוריה עמדו פעם ליד החוף האחרון וחזרו, למען ישא ייאוּשם פרי. כל הממציאים, הנביאים, הגיבורים, המדינאים, האמנים – גם הפילוסופים כולם, אורחי היקר, כי לעולם אין אתה מגביה בפילוסופיה יותר מאשר לאחר עמידה פנים אל פנים מול המוות… הבט־נא מבעד לחלון! כבר מחליקה אֵלַת־השׁחר⁴ ורודת־האצבעות על פני הנהר המחוויר. בוקר נעים יהיה זה. העוד תבקש?…”

“לא”, אמר הפרופסור; “ואני בוש לומר, על שום מה ביקשתי זאת. שלום לך, פונדקאי חביב שלי, ותודתי נתונה לך!”

הוא יצא את הבית. כן, אד ורוד פרוש היה על החוף האחרון. ובחיוך נפש הפסיע הפילוסוף אל ביתו, אל כּסאנטיפּה שלו.

(1896)

מר האֶלמוּנד, רווק עשיר ומזקין, בילה שבועות־קיץ אחדים באגם־הרים זה. המקום עדיין לא היה ידוע לעדרי התיירים. המלון אירח רק לעתים רחוקות יותר משניים־שלושה תריסרים של אורחים. אך, אלה היוו כמעט חברה אחת ויחידה, על כן לא חסרה שיחה מעולם… קבוצה קטנה אחת בלבד מופרשת היתה תמיד מכל השאר. אמת, צריך היה אדם לשהות במלון “זאָהוֹף” זמן ממושך, כדי שיעמוד על פרישה זו. בשעת הארוחות הסבו כולם ליד השולחן המשותף הגדול. בקצה שמלמעלה היה למר גאָראהארד, צייר, מקום מושב קבוע, כי זה משנים נוהג היה לבוא לכאן. הלאה ממנו נתאחזה משפחתו מרובת־הבנות של הופראט¹ אחד. אחריה – ד"ר היבּנאֶר־ביי ואשתו, שני ילדיו ואוֹמנתם. חבורה זו לא היתה מלאה במניינה אלא לעתים נדירות בלבד, או שנפקד מקומו של הביי ליד השולחן, או שנפקד מקום אשתו; אך אם קרה ונזדמנו שניהם היה עולה מאצלם שאון של נקישת־צלחות ועתים אף של ריב־דברים כבוש. אז היה הביי, כשפניו מסמיקות, מסיט כסאו לאחור, וממהר לצאת לפני גמר הארוחה. לאחר פרישה מעין זו של האפריקני היה חיוך מוצנע בלי־ניכר כמעט, כיאה לבני־נימוסין, מרחף מסביב לשולחן הארוך, ורק לשניים בלבד מן המסובים לא היה חלק באותו חיוך. אלה היו מר גאָרהארד, שהיה מסתכל, כרגיל, במבט קפוא, והעלמה הולצמן הצעירה. העלמה הולצמן לא היתה למעשה אלא ילדה, שרק ליד השולחן אפשר היה לחשבה מבוגרת, מאחר שישבה רצינית ומאופקת בין אמה לבין הבארון רוֹזאֶן. משקמה שרה הולצמן ממקומה הבחינו בה, שעדיין היא יצור קטן וצנום אפשר בת ארבע־עשרה וחצי. האם היתה אשה נאה בגמר פריחתה.

והנה, אותו יום בא מר האֶלמוּנד לארוחה נרגש קמעה. הקדים שלום ברוב חשיבות ליושבים לימינו ולשמאלו ורצה שיפצירו בו לספר על המקרה שקרה. אך איש לא שאלו. האוּמנם חלף עליהם כל הרעש בלי שיעורר שימת־ לב? מר האָלמונד המתין עד לאחר המנה השלישית, ואז העלה בעצמו את סיפור המעשה. האם לא נבהלו הגברות מן היללה שקמה לפני הצהרים?

שכנותיו לשולחן נענו בשלילה. הן נעדרו מן הבית, ואילו ההוֹפראט שאל לאיטו: “באיזו יללה אתה מדבר?”

ענה מר האָלמונד: “הכלבים המזמרים. עסק נאה היה זה. ודאי ראיתם אותו אדם שהגיע אתמול לעת־ערב עם עדת־הכלבים שלו והזמין לעצמו חדר, כאורח לכל דבר?”

הכול טרודים היו באכילה, ומסביב לשולחן כולו לא נשמע כי אם קולו העבה של מר האָלמונד:

“היודעים אתם, מי היה האיש? פרופסור לכלבים!”

“מה זה?” – צחק מר פוֹן רוזאֶן.

“זהו לוליין או מוּקיוֹן העורך הצגות של כלבים. ניתן לו החדר שבסמוך אלי. ליל־נדודים היה לי הלילה. כל רגע נתן כלב אחר קולו או שמא היה זה כל הזמן אותו כלב עצמו? מכל מקום, חבריו נענו לו ביללה ובנביחה, עד שפרץ לתוכם הפרופסור בקללה איוּמה והצליף בשוטו. רק לפנות בוקר נרדמתי וישנתי שעות אחדות. משנתעוררתי כבר ניגנו שם למעלה. כן, צלילי־כינור, “הקרנבל של ונציה”, ואִתם זו היללה הקצובה של קולות־כלבים שונים. אין אני יודע בכוח אילו עינויים הפיק אותו ברנש מן החיות הללו מין זמר שכזה. משקראתי את בעל־המלון ואיימתי עליו שאעזוב את המלון תיכף ומיד, סולק מורה־הכלבים עם חניכיו. ברוך שפטרנו!”

“הכלבים המסכנים!” – אמרה שרה הוֹלצמן בקול כבוש, ומיד הסמיקה מאד, משהמשיך את דיבורה מר גאָרהארד, אלא שלא אליה כי אם למר האָלמונד פנה ואמר:

“נכון מאד, לכלבים לא הוטב בכך כלום. הוא יוסיף לענותם.”

ההופראט ניענע בראשוֹ: “מה אין ממציאים בימינו! כלבים מזמרים – הרי זה בניגוד לטבע של בני מינם.”

“ייתכן שכל אמנות היא בניגוד לטבעו של המין” – העיר מר גאָרהארד. וד"ר היבנר־ביי הוסיף: “כן כן, דומה אני כי מיטב ההישגים – בזכותם של עינויים באו לנו.”

לא היה בכוחו של מר האָלמונד לעקוב עוד אחר השיחה. שיקע עצמו בקערת־הצלי, מתוך קורת־רוח חרישית, שהנה עלתה אף בידו לספק פעם חומר לשיחת הכלל.

לאחר הארוחה ישבו, כרגיל, בחוץ ליד בית־המלון, ושתו קפה שחור. מר האָלמונד העז ונתקרב בדחילו אל מר גאָרהארד, שעשה עליו רושם רב בקרירותו, ואילו היום היה כמעט חביב.

“מה היתה בעצם כוונתך בדברים על האמנות שהיא בניגוד לטבע – או איך אמרת זאת?”

“לא עכשיו” – השיב מר גאָרהארד דרך ידידות ולחץ לו את זרועו. “מוטב שנאזין!” – ובסיגארה שבידו החווה אל גזוזטרה אחת שבקומה הראשונה. בעד הדלת הפתוחה בקעו צלילי פסנתר.

מר האָלמונד האזין, ולאחר רגע קל לחש: “מי זה המפליא כך בנגינה?”

“שרה הולצמן”

“היהודיה הקטנה?”

“כן.”

גם האחרים האזינו לצלילים שלמעלה. הגברת הולצמן ישבה לה עסוקה במלאכת־יד נאה. לפניה, כמעט לרגליה, על כורסת־נצרים נמוכה, מר פוֹן רוזאָן. גברת הולצמן היתה לפעמים נושאת עיניה למעלה, מביטה ארוכות ועמוקות בעיני הבארון ומחזירתן שוב למלאכת־הרקמה שלה, כשהיא מתחייכת תמיד לאחר מכן, כאילו מסיחים היו זה עם זו.

למעלה משכו הצלילים והלכו. אד־צהריים פרוש היה על האגם. מר גאָרהארד הפליג בחלומו אל מעבר להרים. כמה זמן ישבו? באמצעו של קטע אחד אמר מר האָלמונד, כמדבר אל עצמו:

“נגינה זו חודרת לבי ובשרי.”

אז הביט בו מר גאָרהארד בארשת של תודה ואמר חרש: “אפשר שאדם טוב אתה.”

אך גם הקשבה קצרה זו הגיעה לסופה. אך נדמו הצלילים האחרונים, ושום דבר לא בא במקומם, נתעוררו שני האדונים.

“אלה הם צלילים אחרים, שונים מאלה ששמעתי הבוקר עולים מן החדר הסמוך”, – אמר מר האָלמונד, כדי לומר דבר־מה.

אולם מר גאָרהארד השיב תשובה מוזרה.

“טועה אתה, מר האָלמוּנד, אלה הם אותם הצלילים עצמם.”

“זאת אין אני תופס” – אמר מר האָלמוּנד.

“כמובן. מניין תדע מעשה זה – שאולי אחד בלבד יודע אותו?”

“והאחד הוא אתה, מר גאָרהארד?”

הלה קם ממקומו ורצה להיכנס לבית. אותו רגע ירדה שרה הוֹלצמן במדרגות, שמלתה הבּהירה הבהיקה באפלוּלית־למחצה של חדר־המדרגות. מר גאָרהארד נשאר עומד בחוץ ליד השער, כדי להניח לה לעבור. היא לא הסתכלה בו. אז אמר הצייר בקול רם:

“התרצה, מר האָלמונד, לצאת עמי אחר־כך, משיפוג החום, לסאנקט ליאוֹדאָגאר? נלך לשם בדרך היער ובערב נחזור בסירה. ליל־ירח הלילה.”

“בעונג רב!” נענה מר האלמונד. “אמתין לך כאן, ככל שתרצה, עד שנצא.”

מר האלמונד ישב עתה לבדו, הדליק סיגארה חדשה והסתכל בשרה הולצמן, שנראתה לו מוזרה עוד יותר לאחר רמזיו הקלים של הצייר. אכן, עדיין ילדה בשמלה קצרה; אך בפניה החיוורות היתה רצינות גדולה. היא ניגשה אל אמה. הבארון קם בנימוס ממקומו והציע לה את כורסת־הנצרים. שרה הולצמן סירבה קרות,כשהיא מראה את ספרה, ופנתה מיד אל הסוכה שעמדה בשולי הגבעה לצד האגם. הגברת הולצמן הביטה לעבר בתה במשיכת כתפיים, ובתנעת ידה הבשרנית ועמוסת־הטבעות הזמינה את מר פוֹן רוזאָן לחזור ולשבת במקומו. מר האָלמוּנד נתן זו הפעם הראשונה דעתו על כך, שהגברת הולצמן ובתה מופרשות לחלוטין מחברת שאר הגברות. כל השאר, גם הזרות ביותר, שוחחו זו עם זו מזמן לזמן, והנערות הצעירות השתעשעו, צחקו ושיחקו טניס על האחו, או משחקי־ציבור בטרקלין שעה שירד גשם. שרה הולצמן בלבד היתה תדיר בודדה. אמה, נדמה היה לפחות שאינה משתעממת, שכן תמיד נמצא לימינה הבארון המצוחצח. לבו הטוב של מר האָלמונד נתמלא רחמים לילדה הבודדה, שישבה בסוכה, ראשה נסמך בזרועה, על ספרה. הוא קם ועבר פעמים אחדות לפני הסוכה. והנה הבחין, לתמהונו, ששרה הולצמן לא קראה כלל, אלא הסתכלה בעצב מבעד לזרועה אל מעבר האגם הדומם, משל חיפשה משהו בחוף האחר. אולם משנתקרב אליה יותר מדי, בסקרנותו ללא זהירות, נרעדה, נעצה בו רגע מבט נפחד וקודר, ומיד ללא נוע ובמצח קמוט שמה עיניה בספרה.

משירדה השמש הלך מר האָלמוּנד עם מר גאָרהארד דרך יער־האורנים לעבר סאנקט־ליאודאָגאר. ושוב השיב מר גאָרהאד להערותיו ושאלותיו של בן־לווייתו הברות קטועות בלבד. לאחר שהפסיעו כמחצית השעה, שמעו קולות של ריב קרבים ובאים ממרחק הדרך. היה זה ד"ר היבנר־ביי ואשתו. אך הבחינו הללו בבאים לקראתם, נשתתקו. משעברו על פניהם הניח הביי את אשתו המרוגשת לעבור כמה צעדים קדימה, ועצר את מר גאָרהארד:

“היה שלום! אני נוסע הערב.”

“בפתע? לאן?”

“לאפריקה. גם הפעם אין בכוחי לשאת את אירופה.”

“כמה חבל. סע לשלום.” מר גאָרהארד לחץ את ידו של הביי, הסתכל אחריו רגע קל ופנה אחר־כך בחיוך אל מר האָלמונד: “רואה אתה, מוזר הדבר, אולם לאמיתו הרי זו אותה תופעה עצמה שדיברנו בה.”

“איזה תופעה?” – שאל מר האֶלמוּנד.

“ביי זה תשוקתו לתור חלקי־עולם קודרים איננה מרובה מתשוקתם של כלבי שכנך לזמר. אילו זכה לישב בשלווה, יש לשער שהיה בורגני טוב כמוך.”

מר האָלמוּנד לא ידע בו ברגע, כיצד יפרש את הדברים. הוא אך מלמל: “ואם כן?”

“אם כן – ממררת אשתו את חייו וטורדתו אל מחוץ לבית – לא, אל מעבר לים! המדע חב לה תודה מרובה לאשה זו. כן, העילות לפעלינו מוזרות הן לעתים, ולרוב הן עגומות. אתם, הבורגנים הטובים, אין לכם ידיעה קלה שבקלות מה מקורם של אותם שירים שאתם מתפעלים מהם ואותם מעשים שמפליאים אתכם. אתם שומעים, אך אינכם מבינים, את הזמר שמקורו ביסורים. ודאי, צריך שתהא גם נפש, אשר דווקא בשעה שהיא רצוּצה ומעונה ביותר, היא מבקשת לה פורקן בהתפרצות זכה ועילאית. שרה הולצמן הקטנה והמסכנה היא דוגמה נאה לכך.”

“אה, כן, מר גאָרהארד, הן ביקשת לספר לי קורותיה של ילדה זו.”

“מה שידוע לי בזה אוכל לספר לך. טרגדיית־התבגרות מיוחדת במינה. לפני שלוש שנים הכרתי לדעת את שרה, כאן. אז עוד דיברה עמי. אפשר הבחנת היום אחר־הצהרים, שאין היא מחזירה לי שלום.”

“סבור הייתי, שחוסר חינוך הוא. על שום מה תנהג כך ילדה כזאת?… הן לא מלאוּ לה עוד שש־עשרה שנה.”

“עוד לא מלאו לה חמש־עשרה. בת שתים־עשרה היתה כאשר הכרתיה.אביה, קומרציאָנראט² הוֹלצמן, הביא אז עמו לכאן, כפי שעשה השנה, את אשתו ובתו. לא ראית את הזקן? בשבוע שעבר היה כאן.”

“ההוא? כסבור הייתי שסבה הוא. האשה צעירה ממנו הרבה.”

"הוא נשא אשה במאוחר – דבר זה נודע לי אז. נוהג הייתי לפטפט עמו לעתים קרובות, והוא יספר לי כמה דברים נפלאים מפרשת־חייו, שזמן רב היו חסרי־קבע. הִרבה לנדוד בכל העולם ורכשׁ לא נכסים בלבד אלא גם כל מיני ידיעות נדירות. סוחר גדול הוא ועם זה מלומד. במאוחר השתקע ונשא את בת אחיו לאשה, – אשת הבלים זו. נולדה לו בת זקונים. אין תימה שאפף ילדה חמודה זו רוב אהבה וחרדה. אבל היה משהו נוגע ללב באהבת הילדה לאביה ובקשרה אליו. כל אימת שראתה את הזקן היה מעין פחד במבטה, כפחד שאפשר להבחין בעיניהן של אמהות לילדים חולים. היא שאלה אותי פעם בקול חלוש, אם אביה הוא, לדעתי, תשוש ביותר, ועוד לפני שהיה בידי להשיב בשלילה, כבר נטפו דמעותיה עלי ידי. היא לא זזה ממנו.שעה שהיה שם לא ידעה שום משחק ושום חברה אחרת. מימי לא ראיתי רוך־ילדות שקדר ככה מחרדה מפני אבדה הממשמשת ובאה. עם זאת ידעה להיות עליזה ככל ילד בגילה. מה קסומים היו הטיוּלים דרך היער הזה, כשהיא לחוצה אל זרועו של הזקן ומפזזת ביני לבינו. ואני, אף אני כבר עמסתי על גבי כמעט ארבעים שנות־חיים, והילדה הטהורה לא היתה עשוייה בכלל לעורר בי אלא רגשות של דוד בא בשנים. לא היה דבר נאה משעה שעוררה אותנו לספר לה סיפורים – את האב על מסעותיו ומאורעות נעוּריו, ואותי על האמנות שלי ועל גדולי האמנים – והיא מקשיבה רב קשב וברק בעיניה העמוקות. או פטפוטים שלה עצמה, ציוצים אלה, שירים אלה שלשמעם היינו אנו המבוגרים נאלמים ומסתכלים מעל לראשה הקט והחמוד? משהפסיקה היה אביה אוהב ללחוש לעצמו את מלות־השיר:

הו, פי־עוללים, הו פי־עוללים,

ברוך־בינה לא־מודעה –

שפת עופות מבין, שפת עופות מבין

כמו המלך שלמה…³

בטיוּלים אלה נוהגים היינו כרגיל ללכת שלושתנו לפנים, ואילו גברת הוֹלצמן היתה באה עם הבארון מאחורינו. הלה כבר אז היה בחברתה. באירוניה חרישית שאין לחקותה היה מר הולצמן מדבר אלי על האדון הזה, אשר, אם איני טועה, היה לווה ממנו כסף לעתים קרובות. ואולם עד היכן הגיע מבטו הנוקב של אותו זקן חכם־לב, עד כמה ראה ועד כמה העלים עין? – זאת לא אדע. והנה אירע, שהוצרך לנסוע מכאן לזמן־מה לרגל עסקיו… שרה, כמובן, נעגמה מאד, והוא נאלץ היה להבטיח לה, שיכתוב, יטלגרף ועד מהרה יחזור. הן ילדה נבונה היתה וקיבלה את הדין, אם גם בצער מה. לאחר שנסע, העליתי לפניה כל היתולי הבדוקים. שיעשעתי אותה ועצמי במיטב יכולתי. למחרת היום בישר מברק של אביה, שהוא יקדים לחזור מכפי שהבטיח. שמחנו מאד, ושמחתנו ארכה עד לערב הבא. הגברת הוֹלצמן ושרה הלכו לישון בשעה מוקדמת. כדי להיפטר מן הבארון ששיעמם אותי, הפלגתי לטיול בסירה, דבר שהבארון לא היה מחסידיו. חתרתי הרחק וחזרתי. משעליתי בגבעה אל מלון “זאָהוֹף”, היה כמעט הבית כולו שרוי בלא אור. הכול כבר שכבו על משכבם. לאחר העליה המהירה עמדתי למעלה דומם, להינפש קמעא. והנה לקחה אזני משהו – קול ממושך, חנוק, שעורר בי חלחלה עוד לפני ששיערתי מה הדבר. שכן היה זה קול כאב גדול ביותר, שלא נשמע עוד כשל אנוש, אף שהיה זה קול אנושי. הוא דמה מאד ליללת כלב מעונה קשות. הלכתי לעבר הקול. בעשב הרטוב, לרגלי־השיחים שבשולי הגבעה, שכובה היתה, משוטחת, דמות קטנה, בהירה, פניה כבושים בקרקע. מיד הייתי לידה – והכרתיה.

“שרה!” קראתי בלי־משים בלחש, כלחש אשר להתייפחותה החרישית. “למען השם, מה קרה?”

היא לא שמעה או לא רצתה לשמוע את קולי. ראיתי, כי תחת להשיב לי נעצה שיניה בקרקע להחניק גניחותיה. כן השגחתי, שירדה במרוצה, כשאך שמלה דקה ולסוטת לילה לעורה והיא יחפה. בקפיצה אחת הגעתי אל החלון הפתוח של חדרי בקומת־הקרקע, זנקתי פנימה, נטלתי שמיכה עבה, וכאשר שוב הייתי לידה, לקחתי קודם כל את הנערה הרכה ועל אף התנגדותה חיתלתיה, למען יחם לה, עד שלא היה בידה לזוז. עתה התייפחה על לבי לתוך השמיכה.

“שרה, ילדתי, מה הדבר? – האם הגיעו ידיעות רעות מאבא?”

“לא,” – יללה. לא, לא, לא!"

“ובכן, מה הדבר, ילדתי?”

”הה מר גאָרהארד, הה מר גאָרהארד! אינני יכולה לספר זאת, אינני יכולה לספר זאת!"

“האקרא את אמך?” – אמרתי.

מיד ביקשה להיחלץ מזרועותי ולהטיל עצמה לארץ, כשהיא קוראת בקול צרוד, שלעולם לא אשכחהו: “לא זו לא! לא, לעולם לא!”

מיד עברני חשד־פתע. ניחמתיה רכות ככל שיכולתי. עליה להירגע, לחשוב על אבא.זה הועיל. עווית ההתייפוחיות הפך לבכי חרישי יותר. בכי רב בכתה, הילדה המסכנה. מעט מעט חזר אליה אף הדיבוּר, ואז נתגלה סוף־סוף הדבר אשר ניחשתי, אשר חששתי. היא דיברה חרש:

“אני כה אומללה, כי – כי אמיא אוהבת גבר זר.”

נבהלתי מאד וגימגמתי:

“ילדתי, שרה, כיצד יכולה את להאמין בכך? דמיון אווילי הוא, כגון זה אסור להעלות על הדעת בכלל.”

והיא ענתה בקול נטול־צליל:

“אל־נא תאמר לי דבר! אני יודעת. זה שעה יודעת אני זאת. רציתי להטיל עצמי לתוך המים. כבר הייתי ליד החוף. אבל אבא! אבא המסכן, היקר! אסור לי למות לפניו, ואסור שיוודע לו הדבר. ואז חזרתי ועליתי לכאן. אבל איך אוסיף ואחיה בידיעה זו, מר גאָרהארד, איך אוסיף ואחיה בה?”

הייתי מזועזע מאד. לא העזתי לחלוק על דבריה, לשאלה. כל קורטוב של ניחומים שמצאתי בלבי – הענקתי לה. לא דיברתי עמה עוד כדבּר עם ילדה, שכן כל המתנסה בסבל כזה כבר הוא נמנה עם בעלי־היסורין המבוגרים. אמרתי לה, שהאמנות היתה לי תמיד נחמה גדולה בחיי אני, כי בכוחה הופכים כל יסורינו לפרחים, החוזרים ונותנים שמחה בלב בני אדם אחרים, ודווקא למרי־הנפש ולנושאי־הסבל שבהם. ואז שוב נאלצתי, על אף כל אלה, להתחייך, כאשר שאלה בתום־ילדות:

“כלום סבור אתה מר גאָרהארד, שהנגינה בפסנתר עשוייה לסייע לי בכך?”

סוף־סוף הנעתי אותה ללכת לישוֹן. אולם איזו תמורה נתחוללה אותו לילה בנפשה של שרה הקטנה? באיזו קפיצת־הרוח פנתה התמרמרותה כנגדי?

אפשר שהתחרטה על שגילתה לזר את חרפת ביתה. או שמא חששה המסכנה חסרת־הנסיוֹן, שעשוי אני לספר משהו לאביה? בכל מחיר ביקשה להעלים זאת ממנו – על כך עמדתי מיד. עד לשובו של הקוֹמאֶרציאָנראט נהגה בי בצינה ובקשיחות. מובן מאליו, שאף ברמז קל שבקלים לא העליתי בזכרה את אשר התרחש: לאחר ימים אחדים, כשהיינו לבדנו, אמר לי הזקן:

“שער נא בנפשך מצב־רוחה זה של הילדה, מר גאָרהארד חביבי! בפתע נתעוררה בה טינה כנגדך – אך לא עלה בידי לברר מהי. בעיני הרי זה אחד ממצבי־הרוח המופלאים המופיעים באנשים צעירים בתקופת־חיים זו של חידות. אין היא רוצה להימצא עוד בחברתך, ואני נאלצתי להבטיח לה זאת חגיגית. והרי זולת זאת ילדה כה טובה היא. אולם מוכרח הייתי לומר לך זאת בחשאי, למען לא תעלה השערה על סיבה רצינית יותר, שהרי אני מעריך אותך כמקודם.”

“הנה, אדוני היקר, כך אבדה לי שרה הולצמן הקטנה.”

מר האָלמונד אמר: "דבר זה הוא מאוד – מאוד, כיצד אגיד זאת? מוזר!

הצייר סיים סיפורו:

“אני פוגש אותה כאן כל קיץ, ממרחק אני רואה אותה בגידולה, בהתבגרותה. אני גם מבחין לפי סימנים שונים, כיצד סבל זה שלא נמחה מעצב את נפשה. נגינתה היא לי כידיעה שלוחה מן הסוד הכמוס. היא סובלת ונאבקת. כאילו היתה שותפת לעבירה, דואגת הזכה שאמה לא תיתפס לעולם; שכן בדרך כך היה נודע דבר החרפה לאיש הזקן. היודע הזוג המתועב, כיצד היא מסייעת להם? משער אני, שהשניים בטומאתם הלא־איכפתית, אינם מרבים ליתן דעתם על כך. יכולים הם להיות שקטים, והם שקטים: שרה הולצמן עומדת על המשמר.”

האדונים הגיעו עתה לכפר סאנקט־ליאודאֶגאר אשר על החוף. מר האָלמוּנד ביקש לשבת כאן, כדי לעכל – לפי דבריו – את המעשה. אולם מר גאָרהארד רצה להפליג תיכף־ומיד בחזרה.

“הן אמרנו, שנחזור לאור הירח” – הטיח כנגדו מר האָלמוּנד.

“כן, אמרתי זאת רק בגלל שרה הוֹלצמן, שלעולם אין היא שרה, כשהיא יודעת שאני מצוי בקרבת מקום; דבר זה נודע לי במקרה ונתאשר לי אחר־כך בהסתכלויות. מאז הלילה ההוא היא בושה בפני, ואין היא רוצה שאשמע בשירתה אותו דבר כמוּס, שנתנסתה בו בזמן ההוא. היא רוצה שאשכח, שימחה המאורע ההוא מזכרוני. שהרי אין שרה הולצמן יודעת, עד מה לא אוכל, עד מה לא אוכל לשכוח אותה. וכאשר אני מאזין, בחשאי, לשירתה… בואה, אולי תשיר היום!”

הם ישבו בסירה. מר גאָרהארד חתר בעוז במשוטים, והסירה הזעירה ניטלטלה כהלכה על פני המים. ירדה אפלה. משהגיעו למרחק של מאה חתירות־משוט בלבד מן המלון ודבר לא עלה באזניהם, נואשו מתקוותם. שעה קלה הניח האדון גאָרהארד את המשוטים. אך ביקש, מאוכזב, לשוב ולקחתם בידיו, והנה נשמע קול חביב עולה מלמעלה; קול שנשמה בו. המריא הקול למרום, קל וזך, כמו ריפרפה צפור על פני האגם.

(1898)

ארבעה אנשים צעירים שסיימו זה עתה חוק לימודם באוניברסיטה, נפגשו יחד ערב אחד לפני עשרים שנה, כדי להיפרד איש מרעהו. הם ידעו, שמעתה, לאחר שהדוקטוראט בידם, יפרשו איש איש לדרכו. בעוד הם סטודנטים נהגו לעתים קרובות לבלות יחד בנעימים, ומשהגיעה שעת הפרידה ירדה עליהם תוגה.

“עתה הגיע תור החיים עצמם” – אמר האחד.

“כן, כן” – אמר השני באנחה; “איך יהיה לנו?”

“מה, – היא השאלה! מה נהיה אנחנו?” – חיווה דעתו השלישי.

ואולם הרביעי פתח ואמר: “סבורני, הדבר תלוי בעיקרו בנו בעצמנו.אם אותה הכשרה ממושכת, בה שוקעו נעורינו, יש לה בכלל ערך כלשהו, הרי אין הוא אלא בכך, שאנו יוצאים לרשות החיים אנשים מושלמים. לא עוד המקרה הוא המטיל אותנו לדרך זו או זו. אנו בעצמנו משיטים סירתנו. אני יודע מה תכלית אני מבקש. איני יודע, כמובן, אם אשיגנו. אף־על־פי־כן כבר נעלה אני מאיש־ההמון וזה בזכות הכרתי העצמית.”

“ומה יש בדעתך להפיק מתוך ההכרה הזאת?” –שאלו אותו.

“אפשר תשובתי לא תהא לפי טעמכם, אבל היא האמת לאמיתה: אני מבקש את העושר.”

“חלום נקלה” – אמר וילהלם, זה שפתח בשיחה.

“הנח. אתה מהלך בשמים, ואני – על פני האדמה. אני מבקש את העושר, משום שהוא שקול בחברה של זמננו כנגד הכל. אכן, רשאי אתה, אדוני ההופראט¹, לעקם אפך ככל שתחפוץ. ומה, בעצם, מבקש אתה להפיק מן החיים.”

האדם הצעיר שכינוהו הופראט קפץ קמעה את שפתיו ואחר־כך אמר בקול יבש: כבוד!"

“ובעיני אני – כולכם אינכם אלא חמורים כהלכה” – אמר הלה שנאנח קודם לכן. “זה מבקש להיות מיליונר, וזה – אדון בעל־תואר, והאושר מה יהא עליו? אם אין אתם חושבים על האושר, הרי שהנכם – במחילה מכבודכם – גרועים מן הבהמה התמה. אין אדם צריך לבקש אלא מה שקניינו מביא קורת רוח: פרנסה בכבוד, כדי לכנוס לביתו את אהובת־נפשו.”

“שירה לי משירי־דודיך!” – לגלג המבקש להיות מיליונר.

“לא, הוא רוֹמאָוֹ, באהבתו ימוּת” – העיר ההופראט.

ואולם זה ששימש מטרה ללעג קרא בקול וברוח טובה:

“רוצה הייתי שניפגש שוב כעבור עשרים שנה. אז נראה מי מאתנו היה האוויל. הבה נקבע לנו ראיון. אבל לא כזה השכיח אצל בוגרי מכללות. מהיום בעוד עשרים שנה יחזרו נא לכאן רק אלה מתוכנו, שהשיגו באמת את אשר הועידו לעצמם. אפשר נזדמן כולנו, ארבעתנו, אפשר שלושה בלבד, שניים בלבד, אחד בלבד, ושמא – אף לא אחד?”

“לא רע!” – אמר המיליונר. “יבוא נא אך זה שהשיג את מבוקשו. אמרנו איפוא – עושר, כבוד, אושר־משפחה ו… אה, וילהלם עדיין לא הביע מה דרישתו הוא מן החיים.”

“כן, לכם כבר נתברר הכול” – השיב וילהלם. “מה שאין כן אני. שלושת המדורים של שופּאֶנהאוּאֶר עולים בדעתי שעה שאני שומע דבריכם: האדם לפי מה שהוא, האדם לפי מה שיש לו, והאדם לפי מה שהוא נראה. הפסימיסט לא מצא לנכסי החיים אלא שלושה גדרי־אב אלה. האין עוד אחרים? לא אוכל לומר לכם זאת עתה, שכן אני, עדיין לא הכרעתי ביני לבין עצמי, כמוכם. הדבר מרחף לפני ללא מבע. אולי אהיה קרוב ביותר לתפיסתו, אם אומר: האדם לפי מה שממלא את נפשו.”

"בכך דווקא לא אמרת שום דבר מיוחד – טען ההופראט.

“הנח לו” – אמר המיליונר. “אדם טוב הוא בתוך יצרו המעורפל.”

ואולם על המפגש נמנו וגמרו. רצונם לשוב בעוד עשרים שנה ולהיראות כאן, בחדר קטן זה עצמו של הפונדק הסמוך לאוניברסיטה הישנה, אם אך יוכתרו בהצלחה, איש איש לפי דרכו; אף התחייבו ליתן איש לרעהו ובגילוי־לב כמו היום, דין־וחשבון, על נכסי־החיים שרכשו…

וכדרך העולם, חלפו עשרים השנים. תחילה היו השנים בחייו של כל אחד מהם זוחלות לאט ובאריכות מדכדכת, יום אחר יום כלה בעמל מייגע, במאבק, בדאגה, בחסרונות ובהתרגשויות. אחר־כך התחיל הזמן מחיש והולך פעמיו. שכן ככל שאדם מזקין והולך, שנותיו אצות לחלוף. בתחילה היו הידידים רואים זה את זה לעתים קרובות, אחר כך לעתים נדירות יותר ויותר. ואולם את מפגש־ההצלחה חזרו ושיננו לעצמם, פעם בצחוק ופעם ברצינות, ובדרך־כך לא נשתכח מהם. זה שביקש את העושר, וכן זה ששאף לכבוד, – כבר היתה להם כעבור מחצית המועד ודאות שהם עתידים לבוא; הכול ראו ושמעו באיזו מהירות עשו דרכם. השניים האחרים שקעו בתוך המון הבינונים.

ואולם משהגיע היום המיועד, היה וילהלם הראשון שנזדמן באותה שעה באותו מקום עתיק, כבאותו יום. אחריו הגיע הלה שכינוהו רומאָאוֹ. השניים, לאחר שהושיטו יד איש לרעהו, נאלצו לעמוד ברחוב ולהמתין, כי מסעדת הסטודנטים נסגרה משכבר, לאחר שהאוניברסיטה עקרה הרחק מכאן להיכלה החדש. וילהלם נראה עלוב במקצת במעילו הבלוי ואילו רוֹמאָאוֹ היה בעל־כרס, וכאשר הניף מגבעתו – נתנוצצה קרחתו באור הפנס.

“דווקא אנו הננו הראשונים” – אמר בתמיהה – “ושמא היחידים?”

“אותי ודאי לא פיללת לראות כאן” – נתחייך וילהלם.

אותה שעה חלפה כרכרה נאה רתומה לסוסים אצילים. האדון הכחוש שיצא מתוכה והפליט בעצבנות מלים אחדות לעבר העגלון, לא היה אלא ה“מיליונר” מאז. בבת אחת הושיט את ימינו לווילהלם ואת שמאלו לרוֹמאָאוֹ, ואמר:

“עכשיו הרינו עומדים, כמובן, ברחוב, ביום ההוא חששנו להרס תקוותינו בלבד, להריסתו של הפונדק לא חששנו.”

“אכן, מוטב כך” – אמר רוֹמאָאוֹ בצחוק. “שלושה מאתנו באו, אחוז יפה מכל מקום. הייתכן שנקלענו במקרה לטובים שבעולמות? אך מדוע “הוד מעלתו” בושש לבוא – פליאה היא ממני. והרי הלה ודאי שיש לו יסוד למדי”.

“או יותר מדי” – אמר המיליונר; “אפשר חושש הוא, שיהא עליו לספר לנו כיצד הסתדר, כיצד הערים והשיג את ההמלצות, כיצד נשא את האשה המכוערת כדי שקרובי משפחתה יסייעו לעלייתו.”

"באותו רגע נטה ובא מקרן הרחוב אדון לבוש־הדר, הסתכל לאחוריו כחושש שמא עשוי מישהו לעקוב אחריו בסימטה מלוכלכת זו. היה זה “הוד מעלתו”.

“כולנו פה!” – קרא רוֹמאָאו. “לא ייאמן. אלא שכאן אין אנו יכולים לשׁהוֹת. היודע מי מכם היכן פוּנדק ‘הזֵר הירוק’?”

“הוד מעלתו” לחש: “ברור הוא, שאנו נראים כאן כחבר קושרים. אולם אני הייתי מבקש לפיטפוטינו מקום שקט, של השראה.”

וה“מיליונר” העיר כמהתל: “מקום שאין רואים אותך”.

“יש לי הצעה” – אמר וילהלם.“בסמוך לכאן יש לי מקום שאיש לא יפריע בו מנחתנו. אכן, מקום פשוט, פשוט ביותר.”

“דווקא משום כך טוב הוא!” – קרן העשיר. “זה ישיבנו אל הימים מקדם. הנני משלח מכאן את המרכבה.”

וכך עשה. הלכו אחר וילהלם דרך סימטאות אחדות. משהגיעו עד בית עלוב אחד עמד וילהלם.

“הגענו”.

תמהו מאד. רומאָאוֹ נאנח:

“היכן ‘הזֵר הירוק’?”

“לא תמות בצמא”– ענה וילהלם. “בואו־נא!”

עברו על פני החצר האפלולית. מתחת לפנס תלוי היה השלט ועליו הכתובת: “לשכת עבודה”. בסמוך לו הדלת. נכנסו לתוך פרוזדור, וממנו פתחים לחדרים רבים. על גבי פתקאות הקבועות עליהם היה רשום: “אולם־אוכל”, “אולם־קריאה”, “משרד”. מאחר שבכניסתם נשמע צילצול פעמון, מיהר לקראתם אדם צעיר, מתוך אולם־האוכל, ומבעד לדלת שהיתה פתוחה דקות מספר הבחינו בשולחן ארוך, שאנשים בלבושי־עוני הסבו אליו בצניעות וסעדו.

“רעיון נפלא!” – אמר המיליונר. "הוא הביא אותנו אל בית התמחוי. הנקבל, לפחות, ‘חדר מיוחד’ "

“מובן”, – חייך וילהלם. “אגב, אין אתם בבית־התמחוי, אלא בביתי.”

“הוד מעלתו” הבליג על הערה, אלא שבלבו הצטער על כך, שבנעוריו לא היה בררן יותר בקשרים עם אנשים. במשרד היה שולחן ערוך לארבעה אנשים, נקי ועני למדי. על הקירות תלויים היו מפות ותרשימים גראפיים. בארגז־זכוכית היו תבניות שונות להוראת טנולוגיה. כן נראה קיטון שני, בו עמדוּ מיטת־ברזל, שולחן־רחצה וארון.

“כאן אני גר”, – אמר וילהלם. “הנחתי מראש, שתסכימו ללכת אחרי, ודאגתי להכנת ארוחת־ערב בשבילנו. ודאי תהיה בעיניכם דלה במקצת, אבל בבית הזה היא נחשבת לסעודת־זלילה. ואין רצוני כלל שבני־חסותי ידעו על כך. הבירה אסורה כאן בשתייה בכלל, יין ניתן רק לבעלי־מיחוש או לאלה שנחלשו מרעב.”

קרא המיליונר: “נראה, שבנו אתה נוהג מנהג יוצא מן הכלל לעניין זה, שהרי אתה כאן ודאי שליט עליון!” ומיצמץ בהנאה לעבר “הוד מעלתו”, כמבקש לומר: “נשתבש האיש לחלוטין!” וילהלם נענע אט אט ראשו. אחר כך שלח את הנער להגיש את הארוחה. הלך־הרוח שהיה תחילה קר ככפור, נעשה לאט־לאט נעים ועירני יותר. רוֹמאָאוֹ חיווה דעתו שראויה הבירה לשתייה; ובעיני המיליונר היה בעצם משום קסם בכך, שהוגשו להם מאכלות־יום־ראשון של העניים. סוף־סוף יש בכך מן השוני. מהרה צפו ועלו זכרונות, ותוך כדי שיחה נתחדשו הנעורים. אפילו “הוד מעלתו” – נוקשותו הקודמת פסה, ולאחר שניטלו הצלחות מן השולחן, כמעט ששבו הידידים אל לשון הימים שחלפו. וילהלם הפטיר את המשרת ברמיזה ופתח:

“הנה כי כן, עמדנו בדיבורנו, איש לרעהו ואיש לעצמו. זוהי סעודת־ההצלחה. עכשיו מן הדין הוא שנשלים את הנדר. הבה ניתן איש איש דין־וחשבון על נכסי־החיים שרכשנו. עלי אך להעיר לפניכם, שלא יהיה שום ערך להתוודוּתנו אם לא תהיה כנה. כשרוֹמאָאוֹ הטוב שלנו העלה בשעתו את רעיון ההימור הפילוסופי, דומני בלשון עממית: מי מאתנו יהיה האוויל הגדול ביותר, – ודאי נתכוון לתוצאה הפנימית של ההצלחה. שכן מה דמותנו כלפי־חוץ, זאת יכולנו לברר לגבי כל אחד מאתנו בדרך אחרת, אף־על־פי שהחיים פיזרונו הרחק איש מרעהו. ואני משער, שגם לאחר השיחה נמשיך בדרכינו הנפרדות. דווקא משום כך חייבים ורשאים אנו לגלות בפגישה זו אהבת־אמת פילוסופית. אגב, ממילא נרגיש אם דיבר פלוני דברים היוצאים מעמקי הלב או לא. מי מבקש להיות הפותח?”

“אני”, – אמר המיליונר. “אני רוצה להוכיח לכם, שאין אני חושש להודות על האמת. אמנם אתה, וילהלם, היית היום בעיני מוזר בתחילה, מוזר מאד, בסביבה זו…”

“אמור בפשטות: משוגע”,– שיסעהו הלה.

“אולם יש בדבריך משהו המדהימני. בעצם ביקשתי אך לספר לכם, שהשׂגתי את מטרתי. המיליון! – כך קראתי זאת אז. ואם יש בידי אדם להשיג מטרה עשר פעמים, הרי אני הוא שהשגתי זאת.”

“עשרה מיליון?” – תמה רוֹמאָאוֹ.

“חזיז ורעם!” – מלמל “הוד מעלתו”.

“כן, בערך – שכן אין בידי לומר לכם זאת בדיוּק אלא לאחר המאזן הבא. אולם כאן אני הוא הבא לערוך מאזן. הן לזאת נתכוונת, וילהלם? זכות, חובה. בתחילה עבדתי עבודת־פרך. לא, אין לתאר כלל עד מה פירכתי איברי. את תעודת־הדוקטור שלי זרקתי אל מתחת לשולחן מיד לאחר שהשגתיה. הפרקליטות נראתה לי עניין אווילי עלוב.”

“תודה”, – אמר רוֹמאָאוֹ.

“סלח לי, שכחתי שאף אתה עורך־דין. נתכוונתי אך לומר, שאין לעשות עושר במשלח־יד זה. הטלתי עצמי לתחום מסילות־הברזל, שנראה לי כמבטיח ביותר. התחלתי בשלב תחתון כפקיד, פקיד־תנועה. חבריא, אין אתם יודעים בטיב החיים האלה ולא כלום. רביצה בחוץ, בתחנה נידחת, עתים בעבודת ארבע־עשרה–שש־עשרה שעות ליום. מיטמטם והולך מזה, וכלה בהתרגשויות מזה. האחריות הזאת לכל רכבת החולפת בסערה. אתה עומד רגלך האחת בכלא והאחת – בקבר. בא מקרה וטילטלני אל איזור של סחר־עצים. טיפלתי במשלוחים של אדני־רכבת, למדתי להכיר את הסוחרים ואת עסקיהם, שיש בהם משום תנופה לגדולות. ושוב שיניתי את משלח־ידי ועמדתי לשרותו של סוחר־עצים. אף זו עבודה קשה. כעבור ימים ושנים הגעתי לעמידה ברשות עצמי. התחלתי בקטנות, בפעוטי פעוטות. ראיתם מימיכם נמלה גוררת גבעול קש ומטפסת מעל לחלוק אבן? הנה היא מועדת־צונחת, מאבדת את גבעול־הקש, אוחזת בו שוב, וחוזרת ומעפילה. פעמים אחדות נהרסתי עד היסוד. ואף־על־פי־כן שבתי והתאוששתי. איזה מרץ אגדי שיקעתי בכך, ומנין בא לי – אינני יודע. רק זאת אדע: לחזור על פרשה זו שנית אין אני רוצה. לנישואין לא היה לי פנאי, גם לא חשק; תחילה, משום שמצבי היה דחוק, ואחר כך משום שמצבי היה טוב. את כל רווחי השקעתי תמיד במפעלים חדשים – הפרטים ישעממו אתכם. סוף דבר: הנני למעלה”.

“ומה מצב העניינים שם למעלה?”– שאל וילהלם.

“מילא, לא בדיוק כמו במעשה יוהן הסבונאי העליז. ודאי, אילו הייתי מפסיק, יש לשער שהייתי נופח נפשי מרוב שעמום. אולם אין אני מפסיק, אני מוסיף לאוץ. האשבור מפרקתי, Chi lo sá?² האבוא אליך, וילהלם, באחד הימים לבקש כף מרק, כהללו שם בחוץ? אי־ודאות זו היא, בעצם, עדיין הדבר האחד בחיים הקוסם לי. אין אני מעורב עם הבריות, משום שמכיר אני אותם. כל אחד מבקש להפיק ממני משהו. ואף אתם, אילולא קבעתם לי את הראיון בעוד הייתי עני מדוכא, הייתי חומק מכם כמפני המגיפה… אל־נא תתרעמו עלי!”

“הוד מעלתו” כיעכע ואמר: – “אתה מתבטא בגסות־מה, אולם בפגישתנו זו הבלתי־רגילה מותר כל גילוי־לב. ואין אני רוצה לפגר אחריך באהבת־האמת. הן גם אני זכיתי שיתמלא מבוקשי, ואפילו יותר משביקשתי. יכול אני לספר זאת ביתר קיצור. תחילה חיפשתי פטרונים, עתה הנני בעצמי פטרון גומל־חסד לאחרים; עוד אני אנוס, כמובן, להרכין ראש ותמיד אהיה אנוס לעשות כן. כאשר סיפרת על הרפתקת עשרך קינאתי בך, אף־על־פי שהמאזן אינו מניח את הדעת ביותר. אתה, לפחות, יכול להילחם על מעמדך; ואילו אחד משלנו הוא כמו אסיר כבוד־עצמי. משל למה הדבר דומה? לאחד שנגזר עליו לשהות בחדר שקירותיו ספונים מראות כולם, ומקום אין לו למנוחה מעצמו. אך תתנועע קמעה דרך חירות ובתנופה – אפשר אחת המראות תנופץ לרסיסים. אף עלבון לא יחסר. הבריות מקדימים בברכה את תארי, את מעמדי – לא אותי. אין זה חשוב כלל מי נתון באותה איצטלא, אני או אחר. תחילה הייתי מיצר, שעה שגבוה ממני בדרגה לא נתן דעתו עלי. אך זה כמוהו כאפס. ברכתם הכנועה של הנמוכים ממני בדרגה – הוא החמור ביותר. הן יודע אני על שום מה נכנעתי אני לכל ממונה עלי; עתה הם נוהגים בי מאותם הטעמים… כל זה אינו שווה כקליפת השום. ילדים צריך היה להביא לעולם, ילדים בריאים אחדים, ולחיות במוצנע. רוֹמאָאוֹ בן־חיל, עמו היה אז הצדק.”

“הצדק היה עמי, הצדק היה עמי” – אמר הנזכר, שקוע בהרהורים, והעביר כף ידו השטוחה כמה פעמים על פני קרחתו. “האומנם היה הצדק עמי? אני מאמין בכך מאז שמעתי דברי שניכם. קודם לכן לא היתה בי ודאות גמורה. מטרתי היתה נשגבת פחות משלכם, ולפיכך גם השגתיה ביתר קלות. עבדתי באשתי כיעקב ברחל. שבע שנים שימשתי עוזר עורך־דין בלשכתו של חותני בעתיד ולבסוף הייתי לשותפו. הוא מת, הלשכה ברשותי, והיא מבטיחה קיומי. יש בידי להזמין לרעייתי הטובה שמלות־אביב, להבטיח אפשרויות־לימוד לילדי. כולנו בריאים. לעתים קרובות אומר אני לעצמי, שמכל הבחינות עלי להודות לאלהים על שמילא את כל מאוויי, ועל שבנוסף על כך עשני שמח בחלקי.”

הפסקה קלה. המשפט נשמע כמקוטע. ומשהתמהמה עורך־הדין, שאל אחד הידידים:

“אבל דומה, שמשהו עוד מעיק עליך?”

“כן,משהו. והדבר פוקד אותי לפרקים באורח מוזר, לעתים נדירות ביום, שאז טרוד אני בכל מיני עיסוקים. לרוב בא עלי הדבר בלילות. אני מקיץ בעצם דממת הליל. איני יודע איך אכנה זאת. פחד? הרגשת ריקנות. אפשר פחד המוות הוא, אם לא הפחד מפני החיים. יודע אני, כי אשתי וילדי מצויים בקרבתי, אני שומע נשימתם, נחירתם. ואף־על־פי־כן יש בי רגש של בדידות מרירה, ואין אני מבין לשם מה אני חי. הדבר יימשך עוד עשרים או שלושים שנה, אזכה או אפסיד כך וכך משפטים, אפרע את מסי וחשבונות־האטליז, אגבה את הוצאותי. כן, אבל לשם מה? היכול מי מכם לומר לי: לשם מה?”

“על שאלה זו אין, כמובן, תשובה” – אמר האיש העשיר בלחש.

אז פתח וילהלם ואמר: “הנה שמענו דברים על המחסור שבעושר, העלבון שבכבוד, העקרות שבחיי־המשפחה. הרשו־נא לי לספר את פרשת חיי, ומדוע העזתי לבוא גם אני אל המפגש, אף־על־פי שאין אני כלום, ואין לי כלום, ואין לאחרים בי כלום. משגמרתי לימודי באוניברסיטה, ניסיתי פרק־זמן לשלוח ידי בעבודה ספרוּתית. אחר־כך באה ירושה קטנה וסייעה בידי להפסיק מלאכה זו, הממלאה אותך עד צוואר גועל־נפש בשל קנאה שפלה, תככים, מזימות ואפוטרופסות. יצאתי למסעות. באנגליה ובצרפת למדתי להכיר את המגמות החדשות בשדה עבודת־הסעד, – וכאן לפניכם דוגמה צנועה שלהם. אני חי בין אנשים עניים ונבערים, ושהדלות מביאתם לכאן, והם חוזרים ויוצאים מכאן לאחר שנתאוששו ונתחזקו קמעה. חבר מורים, צעירים מועילים, נתכנס עד מהרה סביבי. אנו מפיצים השכלה מועילה בקרב העניים, לא מליצות פוליטיות. מן הראוּי, לדעתי, שהאמצאות והתגליות החדשות לא יהיו מנתה חלקם של אלה בלבד, שכבר יש להם די והותר. אני מורה את תלמידי לדעת, מה גדול, מה נרחב, מה נאה הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא, וכי אל להם למהר ולהתייאש, אם אין המזל מאיר פניו במקום אחד. אני נוטע בהם תקווה על־ידי שאני מראה להם, לאיזו דרגת־הישגים כבר הגענו בתרבות. שהרי חיים אנו בזמן, המזכיר לנו את הדורות המפוארים של תקופת הראֶנאֶסאנס והראֶפורמציה.”

“הגד־נא” – נכנס לדבריו המיליונר בחיוך־של־זדון – “כלום לא היה נעלם אצלך לאחר נאום שכזה שעון־הכיס? האם אתה מנהל בכלל חשבונה של כפיות־הטובה?”

“אין כאן שום כפיות־טובה, הואיל ואין אני מצפה שיחזיקו לי טובה. עם כל נצרך חדש, הבא אלי, אני אומר בלבי: 'ברוך־בואך, כפוי־טובה!”

“הוד־מעלתו” העיר בחריפות: “אלטרוּאיסט הוא!”

וּוילהלם סיים מתונות: “הנה כי כן, יש גם לחיי נכס, והוא – העניין הממלא את נפשי. חזון העתיד הוא. אכן, רוח אביב בו. אפילו המחשבה על חליפות ימַי שוב ניטל צערה. וכבר אני אזרחו של אותו עתיד, מפני שאני פועל למענו. כלום אף הוא, הפסימיסט הגדול,³ לא פנה תדיר אל עדת־העתיד שלו? ללמדך שאף הוא, מעבר לשלילה, האמין בעתיד לבוא. הוא הדבר האחד והיחיד שאין עמו אכזבה.”

עורךְ־הדין השׁלים: “משׁום שׁאינו ניתן להישֵׂג.”

(1899)

קילכבּרג ובן־דודו מארטין נולדו בעיר אחת ובה גדלו יחדיו. בימי שחרותם נכרתה ברית־ידידות בין השניים, שעמדו לחיות את חייהם בקשר גומלין תמיד. ויותר משהיתה כאן קרבת־דם היתה כאן קרבה־מתוך־בחירה, אף שקילכבּרג ובן־דודו מקורבים היו קרבת משפחה שאינה חזיון נפרץ. בנים היו לשתי אחיות־תאומות, שנישאו ביום אחד לשני האחים־התאומים קילכבּרג, הוריהם.

הכל היה משותף בהם, בשני הצעירים, קילכבּרג ובן־דודו מארטין, – הדם והשם, הנעורים והחינוך. יחד ביקרו בבית־הספר, או מחוצה לו; האחד לא טיפס בלי רעהו מעבר לגדרו של השכן, שעה שחייכו התפוחים מבין הענפים כמבקשים להיגנב, והכל נהגו לחלק ביניהם מעשה אחים. כבר מימי ילדותם נתכנו בשם הדודנים־התאומים. כשעמד קילכבּרג לעשן את הסיגריה הראשונה לפני גל־האבנים הגדול שמחוץ לעיר, החזיקו מארטין בראשו. כאשר אהב מארטין את אהבתו הראשונה, שירתו קילכבּרג שירות כיוצא בזה, שהקשיב לשירים שקרא מארטין באזניו. אחוות שנות־הנעוּרים הגיעה לשיאה בשעה שקילכבּרג ובן־דודו נכשלו שניהם כאחד בבחינות־הבגרות. האגדה מספרת, שאחד מן השנים העלה עצמו בעניין זה קרבן־אחווה למען רעהו. לשמע הבשורה הנוראה הזאת אץ אביו של קילכבּרג אל אביו של מארטין ואמר לו במר נפשו: " שער בנפשך, בני נכשל בבחינות!" על כך השיב לו האחר: “התנחם־נא, גם בני שלי!”

לא ניתן לקבוע בוודאות היסטורית מוחלטת מי משניהם הכשיל עצמו בבחינות מתוך גודל־לב. אמנם בפינת־הרשעוּת של המשפחה – כידוע מצויה בכל משפחה פינה כזאת, ויש מהן המורכבות פינות כאלו בלבד – נחשב סיפור־הקרבה לאגדה מחוכמת; אך כל אחד מן ההורים מצא נחמה מתמדת בדבר, שבן־אחיו לא־יוצלח הוא. ומלבד זה היה כל אחד מהם נוהג לרמוז בשיחה, שמתוך רגש אצילות של נעורים לא רצה יוצא־חלציו לבייש את בן־דודו. קילכבּרג ובן־דודו היו מעתה פטוּרים מיגיעת־מוח, ורשאים לפנות למקצוע המסחר. מובן, הברית שביניהם לא לקתה בשל כך. תחת אשר יטעו בדבריו של תוקידידס חדרו יחדיו לסודות הפנקסנות הכפולה וקנו להם את הסגנון של מכתבי־המסחר החלקלקים. שפתיחתם: “בנוגע למכתבך החשוב מיום פלוני” וסיומם: “בלי לעמוד על שאר הדברים אני חותם בכבוד”. הם היו לזוג של פרחי־סוחרים מצויינים, הסתגלו חיש מהר לשיגרה, ומעט מעט נעשו אנשים מכובדים.

אמנם, שוב לא היו שווים לגמרי. קילכבּרג היה החשוב בין השניים. הוא היה בעל רעיונות נועזים יותר, ותחילה אף חלם לעמוד ברשות עצמו ולהפתיע את העיר במפעליו; ואילו מארטין היה בעל־החשבון שבהם, ומעולם לא הקדים עקב לפני אגודל, בלא ששקל תחילה את התוצאות הכרוכות בצעד זה. ואף־על־פי־כן שררה עדיין הרמוניה מושלמת ביניהם. כדרכם מאז החליפו זה עם זה כל רעיונותיהם, אלא שהללו באו, כמובן, יותר ויותר על ביטוּיָם במספרים. היה זה כמנוּי וגמוּר, כי בשׁעת הכּוֹשׁר יקימו להם יחדיו עסק של קבע. הם רבו קמעה על שם העסק העתיד לקום. מארטין חייב, לפי מזגו השקול, שם רגיל ושגור, דרך דוגמה: “קילכבּרג ושות'”; ואילו האחר רצה בשלט מקורי: “קילכבּרג את קילכבּרג”, או אולי: “קילכבּרג ובן־דודו”. מארטין טען בתוקף כנגד דעה זו, שכן חש ביתרונו של קילכבּרג הצפון מאחוריה; הוא, מארטין,אמור אפוא לשמש מעין סרח־העודף, מעין שותף טפל הנספח לעיקרו. בהצעה של “קילכבֹּרג את קילכבּרג” היתה השאלה, מי הוא ראש וראשון, לפחות בתיקוּ. מה שאין כן ב“קילכבּרג ובן־דודו”, שהניח מקום להטיל ספקות. ובכלל, בביטחת הופעתו בחברה כבר הרגיל קילכבּרג את הבריות, שיראוּ בו במארטין, אך ורק את האדון מארטין. או את מארטין בן הדוד, או אף את “בן הדוד” סתם. משל כאילו לא היה לו ערך משלו, ואינו אלא בחזקת ירח המלווה את המאור הגדול קילכבּרג. מארטין לא נתן דעתו ביותר על מסיבות חברה ועל נשים, אם כי גם הוא כקילכבּרג הירהר בנישואין. הוא לא היה מיצר ביותר, אם בנשפי־משפחה או בפיקניקים מקובל היה רק כמארטין בן־הדוד; אדרבה, היה בכך משום ניחות־דעת יתרה; לא כן בעולם העסקים! כאן היה הוא עצמו האדון קילכבּרג, לפחות במידה שחברו היה כזה, והואיל ובעל דעה מיושבת הוא יותר מחברו, הרי שלא מן הנמנע הוא כי ברבות הימים ייחשב מארטין בפירמה “קילכבּרג ושות'” לקילכבּרג העיקרי.

כך היו פני הדברים, כשפגש קילכבּרג במסיבת־ריקודים את בתו של בעל תעשיית־ברזל אמיד ולמד לדעת אותה ולאהוב את עסק אביה. קילכבּרג השכיל לכוון את העניינים, עד שהוזמן לבקר בביתם. הוא לא היה גבר יפה, אלא שתמיד ענד עניבות נהדרות והבתולה החסודה חישבה והעלתה בסתר לבה, שבוודאי לא ינהג גם עמה קמצנות בהוצאות תלבושתה. אחר־כך שיערה בלבה, כיצד ייראה הדבר שעה שתתקרא בשם הגברת קילכבּרג. ובדרך כך נתאהבה בו. אבל אביה ביקש “לטעום” תחילה, כלשונו, את טעמו של אותו צעיר. שומה עליו על קילכבּרג להוכיח כי הוא אדם העומד ברשות עצמו, ולתכלית זו מסר לרשותו עסק של מוצרי חרושתו; יהא תחילה ברזל מברזלו, בטרם ייחשב לבשר מבשרו.

קילכבּרג – לבו נדב אותו עד כדי לשתף את בן־דודו בחלק־הבּרזל של אותה עיסקה. אמנם הובא כאן בחשבון גם השיקול, שבן־הדוד יקנה מעמד יציבות לעסק, בכוח חריצותו, והוא, הגדול שבקילכבּרגים, יהיה חפשי לייצוג כלפי־חוץ ולתנופה שביזמה. ואולם הדודן צר־המוח העמיד מכשולים. גם בלאו הכי הרגיש מארטין עלבון שבגורל, על שבתולה אמידה עדיין לא האירה לו פנים. והנה בפירמה “קילכבּרג ובן־דודו” שומה עליו להיות שני במעלה, בן־דוד לכל ימי חייו. רגש הגאווה שלו התקומם לכך. ואולם קילכבּרג לא ניאות לשום ויתורים בשאלה זו. וכי למי נשתייכה נערת־הברזל, שעליה הושתת – אם אפשר לומר כך – העסק? לו נשתייכה. הנה כי כן. בנסיבות אלו הן לא היה מקום כלל לשיווי זכויות. כך דרכו של עולם. האחד חשוב יותר ועשיר יותר ממשנהו. ויש להשלים עם כך וליאחז ביד המושטת באחוות־דודנים, לא כי באחוות־אחים, אשר כזאת.

“אולם אני מוותר לחלוטין על נדיבותך” – צעק מארטין, שתחושה של הבדל־מעמדות ננערה בו. “שווה בשווה, או לא כלום!”

“מארטין חביבי”, העיר על כך קילכבּרג כדרך בן־עלייה, “שווה בשווה – אין בעולם. שאפילו אנו, שמוצאנו מהורים שווים ויש לנו אותם זכרונות, השקפות ומאוויים, אין אנו ולא נוכל להיות אי־פעם שווים. ההבדל שבתכונותינו הוא שקובע את השוני שבמצבינו. ואתה, בטובך, ודאי לא תכחיש זאת, שכן הדבר מתבטא במשהו שאתה עצמך מעריצו כמוני: במספרים.”

השיב מארטין במרירות: “הנה אתה כבר ממלל רברבן, אם כי עוד לא הגיעה שעתך כלל ועיקר. אגב, מכאן אני למד, מה תפקיד אתה מועיד לי. אך מוטב לי לשרת את הזרים, מאשר לשמש נושא־כלים שלך, בעוד שאתה סופך להיות בעל לאשתך ותו לא.”

“מדברים אלה עליך לחזור בך מיד!” – דרש קילכבּרג.

“מדברים אלה אין אני חוזר בי”, הכריז מארטין, ששמח על שנמצא לו דיבור מכאיב, הואיל ומאז המעשה בגברת־הברזל כירסמה הקנאה עד היסוד בו.

“אם כן, איני רוצה לדעתך עוד”, אמר קילכבּרג.

ומארטין סיכם: “ניחא, כבר אתה נוהג בי כבקרוב עני”.

נפרדו. אמנם הסכסוך לא היה גדול כלל. בימי שחרותם נתכתשו לעתים קרובות, בימי בחרותם גידפוּ לא אחת איש את רעהו כדרך אחים־קרובים, משהיו לגברים באו לפרקים לכלל מחלוקת. תמיד השלימו חיש קל. אך לא כן הפעם. כל אחד מהם ציפה לתמוטת חברו. איש מהם לא פסע את הפסיעה הראשונה לקראת השלמה. קילכבּרג, משום שמצבו היה טוב משל חברו; בן־דודו, משום שמצבו היה רע משל חברו. קילכבּרג פתח עסק משלו ונטל לעצמו את שם הפירמה “קילכבּרג” – דבר שמארטין ראה בו פרובוקאציה ורשעות שאין לה כפרה. בפשטות – “קילכבּרג”, משל לא היה עוד אדם אחד בשם זה. וכך אף נתפרש הדבר בעיר. שוב לא ידעו עוד אלא קילכבּרג אחד בלבד. קם והיה דווקא אותו דבר שמארטין ביקש למנעו. כל מי שנתן דעתו עליו בכלל, דיבר עליו רק כעל בן־דוד של אותו קילכבּרג היחיד, האמיתי. ובעוד שהלה התקדם בעליל ועלה בצעדים מהירים, חי חיי־שפע וכנס את כלת־הברזל שלו, אנוס היה מארטין להתקיים בדוחק. מכל מקום כך נראו פני הדברים משום שלא היה משתתף בשום מסיבת שעשועים, נתרחק מכול וכול והתהלך לבוש בגדים עלובים.

אך גם בן־הדוד התקדם בחשאי. שנה־שנה חסך סכומים ניכרים ממשכורתו הגדלה והולכת. מחשבה תקיפה היתה נטועה בו, אותה ביקש להוציא אל הפועל ויהי מה. נקמה ביקש לעשות. במי? בשל מה? בקילכבּרג – בשל אושרו המעליב, שאין הוא ראוי לו, בשל כל הכלימות וההשפּלות, אשר נבעו בלא־הפסק מתוך ההבדל שבתנאי־חייהם. שאין לך שנאה מלהטת כשל קרוב עני, אף אם אין מלבים אותה לאין שיעור במעשי־חסד.

כימי חמש שנים עברו בכך, מאז נסתכסכו בני־הדודים התאומים. וסוף סוף שלמו הכנות־ החסכון־והמלחמה של מארטין. קם ונתכונן כמתחרה לבן־דודו וקבע על השלט את השם המסחרי: מארטין קילכבּרג.מארטין – בהדגשה, מארטין – בהבלטה תמיד, וכמין ערובת־סתר מפני כל נסיון של החלפה בקילכבּרג האחר. ואגב, מצבו של זה התחיל מתערער אותה שעה. הוא הפליג בהוצאות ביתו, ועם זאת נכנס לכמה וכמה מפעלים שבהעזה, הגיע פתאום לכלל שיתוק בעסקיו ורק אביה של אשתו הוא שחילצו מתמוטה מוחלטת. ואולם קרנו של בית קילכבּרג ירדה כליל, ואילו שמשו של מארטין עלה. הראשון נטה לראות בתוצאת־אקראי זו עילה גורמת. מארטין הוא האשם במפלתו; עד כה היה קילכבּרג בז לבן־דודו הטמום ממרומים, ואילו מעתה התחיל שונא אותו מרה ממעמקים. כל אימת שנזדמנו יחדיו היו תוקעים זה בזה מבטים כפגיונות מורעלים. ההבדל שבמצבם היה בו כדי להכעיסם ביתר שנינה, משום שהיה עתה היפוכו של הבדל הקודם: קילכבּרג נתרושש והלך, כשם שבן־דודו נתעשר מיום ליום. ואילו בעיר היה הדבר לפתגם, ושעה שביקשו לציין אוֹיבוּת־בנפש בין שני אנשים, היו אומרים: הם שונאים זה את זה כקילכבּרג ובן־דודו.

והנה, כעבור כמה שנים חל מפנה חדש. חותנו של קילכבּרג מת והוריש במפתיע הון רב, שהעלימו כל הימים מתוך חשש מפני רוח־היזמה הרהבנית של חתנו. שוב נמצאו לו, לקילכבּרג, מים על גלגל טחנתו, והוא ביקש עתה לנקום בבן־דודו את הנקמה, שטיפחה בלבו ימים הרבה. עתה יראו יושבי העיר, מי הוא קילכבּרג האמיתי. אך הפעם ניגש קילכבּרג למלאכה לא באותה קלות־ראש של ימות נעוריו, שכן למד לקח מעלייה וירידה שלו. עשוי היה לבלי חת כמקודם, אלא שלבש זהירות. ומלחמת־תחרות עזה נתלקחה בין שני־הדודנים. בעוד שקילכבּרג, עם כל העזתו, נתיישב בדעתו, טיפח בן־דודו, הסבלן בלבו, העזה שלא שיערוה. נתחולל מאבק, שלא נראה כמותו בעיר ובמדינה. הדודנים העוינים נלחמו זה בזה בעצמה אֶפית. כל מרץ חייהם היה מכוּון למטרה אחת – להדביר את היריב. בערמה, באכזריות וללא־חשך עשו מלאכתם. איש מהם לא ידע עוד מנוחה או שמחה. כל הכוחות נדרכו בתחרות, שהלכה ונעשתה טרופה יותר ויותר. ואימרת־כנף חדשה צצה מכאן בחוגם. על מתחרים פרועים נהגו מעתה לומר: הללו מתחרים זה בזה כקילכבּרג ובן־דודו.

אך איש מהם לא נחל נצחון, או נכון יותר: שניהם ניצחו. שכן שניהם נתחזקו במאבק זה, שאילצם לגייס בלי הרף את שיא החריפות ואת קצה כוח־הרצון. שניהם נתעשרו מאד, ושוב לא היה עוד הבדל ניכר ברכושם. והם ידעו זאת, שכן מרגלים היו זה את זה כשתי מעצמות קנאיות. והיה זמן ששניהם הגיעו לדרגה אחת בכבוד ובעושר. ושוב חזר לקדמותו המצב, כפי שהיה בתחילת חייהם. הדודנים התאומים שרויים היו במצב־של־תואם, תנאי־חייו של האחד צלֵחים כשׁל האחר. טעמי האיבה בוטלו משֹכבר, אישׁ מהם לא עלה על רעהו, איש מהם לא הוצרך לקנא ברעהו. דומה, הגיעה סוף־סוף השעה לברית־שלום ביניהם. אף רבים מן הידידים, שאין מחסור בהם לעשירים, השתדלו להביא לידי השלמה בין אדירי־הממון. ואולם קילכבּרג נוהג היה להשיב על הצעות מעין אלו: “לא, אלא אם כן ישכים לפתחי לבקש נדבה!”. ובן־דודו היה אומר: “לא, אלא לאחר שיתערער כליל!”

הם הורגלו לשנוא זה את זה, והמשיכו שנאתם מעבר לכל חליפות־הגורל. ולעולם לא היה חל שינוי בעניין זה, אילולא מעשה התעלולים האחרון והגדול של קילכבּרג.

קילכבּרג זה, שנטה תמיד להלך בגדולות, הגיע בערוב יומו, והוא בשיא הצלחותיו, לכלל רעיון ליסד איגוד של יצרנים דוגמת אמריקה. אך נודע הדבר לבן־דודו – מדי התחיל פועל כנגדו בכל כוחו. המאבק סער בעוז וברוגז. כל האמצעים שנקטו במלחמתם עד כה כאין וכאפס היו לעומת מערכה זו. זה היה מסע־מלחמה, שראוי להפקידו בידי סופר מוסמך יותר בענף־ הברזל. בקיצור, שוק־הברזל נזדעזע מעצמת המהלומות, שקילכבּרג ובן־דודו הנחיתו זה על זה. לפני שנחלץ למערכה, חישב מארטין במדוקדק את כוחות יריבו, וכמעט ודאות היתה בו, שיעלה בידו לפוצץ את האיגוד. נצחון אשר כזה! ולא הוא, זו לו הפעם הראשונה שטעה בחשבונו. בלהטי־צרפון מופלאים הצליח קילכבּרג להשיג לפתע סכומים גדולים יותר משניתן לשער, ובן־דודו נלכד בפח, מוגר. הוא לחם, כלשון משורר־האבירים, מתוך בוז לפשיטת רגל; אך ללא הועיל, הוא נהרס. ואולם מיד אחריו פתח כוח חזק יותר במלחמה נגד האיגוד של קילכבּררג, עד שגם הוא כרע נפל בקלון וכלימה. קילכבּרג ובן־דודו היו לקבצנים.

והנה נתרחש הפלא. איש לא טרח עוד להשלים בין שני האויבים הזקנים, העניים שירדו מגדולתם. וכי מה עניין יש בכך, אם קילכבּרג ובן־דודו יושיטו זה לזה ידיהם הריקות, או לא? ואף־על־פי־כן שוב נמצאו זה לזה. הדבר אירע, לאחר שחיו זמן־מה בדחקות. תחילה חששו מאור היום, כדרך כל היורדים. אחר־כך הבחינו, שאין איש נותן עוד דעתו עליהם. ואז חמקו ממחבואיהם, ואת ימות־הבטלה שלהם היו מבלים בהסתכלות בחנויות־ראווה ובשאר שעשועים שאינם עולים בכסף. ואגב כך נזדמנו יחד באקראי באסיפת־עם, בה דובּר הרבה על האחווה. דיבורים אלה מצאו חן בעיניהם מאד, וכאילו ניתן להם האות, נסתכלו איש ברעהו מרחוק, לא עוד בשנאה, אלא בבושת־פנים ותוכחַת. ביציאה נפגשו זה בזה, וכמו נדברו יחד התחילו מהלכים זה בצד זה. הלכו דומם, שכן ימים רבים לא דיברו איש עם רעהו, עד שלא נמצא להם דבר לאומרו. ואך הרגש הרגישו ששוב השלימו ביניהם, שידידים הם, למעלה מידידים, הדודנים התאומים מאז.

קילכבּרג, שעדיין היה החזק שבשניים, פתח ברמז לדברים שנאמרו באסיפה:

“לא מעטים דברי־אמת שהשמיע הנואם.”

“כן, כן”, ענה מארטין דרך ויתור, כבימים משכבר, “דברי־אמת כמה וכמה.”

“אחים אנחנו, ועלינו להישאר אחים לעולם”, המשיך קילכבּרג ואמר: “האין אף אתה סבור כך?”

“גם אני סבור כך”, השיב בן־דודו בכובד־ראש. “אבל – אל־נא תתרעם עלי – סבור אני, כי אין אנו זוכים לאחוות־אמת אלא בשעה שאין לנו עוד דבר זולתה.”

(1900)

סוֹלוֹן היה במיטב שנותיו ובמלוא אונו הרוחני, כאשר החליט לעזוב את אתוּנה. חוקיו התנוססו על הקירבּיס,¹ אבל בעיני האזרחים עדיין היו חדשים מדי. יום־יום היו אנשים מכל החוגים עומדים ומסתכלים, מי בתמיהה ומי בתרעומת, באַכסוֹנים² של סוֹלוֹן. ידידו היפוֹניקוֹס אמר לו פעם בעניין זה:

“רואה אתה, החוקים שלך למורת־רוח הם לכל המעמדות של משלמי־המסים.”

“יען כי חדשים הם, היפּוֹניקוֹס. עדיין אין החוקים שלי טובים, אבל גם רעים אינם עדיין. חוקים חדשים משולים מכמה בחינות ליין. לאחר שנשלמו, עליהם להבגיר.”

“לא הנחת דעתו של שום אדם סוֹלוֹן שלי. אין אני מתפלא, שהפּאֶנטאקוֹסיומאָדימנים³ והאבירים והזאָוּגיטים⁴ מתנגדים לך, שהרי אתה רוחש ידידות למעמד הרביעי, שאין אתה עצמך נמנה אתו. אבל גם התאֶטים⁵ רוטנים בלבם, ואילוּלא הערצתם העיוורת אליך על שום חוק הסאיסאכטאיא⁶ שלך, שהקל על פרעון חובותיהם, כי אז אף הם ודאי שהיו מתקוממים עליך.”

“חוקים, היפוניקוֹס, אינם עשויים לגרום קורת רוּח לַכּוֹל. אוויל, הוזה, אם לא נבל, הוא האיש המבקש להניח דעתו של מישהו על־ידי חוקים. אין החוק יכול להיות מושתת אלא על מורת־רוחם של הכל.”

“טיראן ודאי לא היה חושב בדרך אחרת.”

“אלא שלא היה אומר זאת, היפוניקוס הטוב שלי. משמעותם הסמויה של חוקַי היתה לעורר בכּוֹל מורת־רוח נסבלת. והנה הגעתי לכךְ. אלא דאגה אחת מקננת בי, כיצד אקיים מצבה לאורך ימים. שכן הדבר בכוֹחי אני בלבד הוא.”

“רצונך, איפוא, להיות מלך, סוֹלוֹן?”

“חדל לך! מה מעט אתה מבין אותי, וידידי אתה! אָמנם מסוגל הייתי להביא גם קרבן זה לאטיקה⁷ ולתפוס באקרוֹפּוֹליס⁸ את כסאו של אבי־משפחתי הנעלה, קוֹדרוֹס⁹ ומי מן האוֹיפאטרידים¹⁰ היה מבקש למנוע זאת ממני? אך לשם מה אבוא לחזור על ההרפתקה של קילוֹן?¹¹ שהרי הייתי מיד נהפך לכעין קילוֹן, המשטר שהתקנתי היה נראה כאילו הגיתי אותו לטובת עצמי, ודימאגוגים היו מנצלים אותה מורת־רוח, שהיא האוצר הגנוז של חוקי. כבר כוח־השלטון אשר לי עתה מעורר בי חרדה, מפני הסכנה שבו לחוק שלי. שוּר! הנה באים אלי יום יום אנשים מחוף־הים או מן ההרים ושואלים אותי, אם אין ניתן להקל במידה כלשהי מן התקנות שלי. שהרי אני, הארכוֹן הראשון¹² באתונה, הכל־יכול,¹³ יש בידי, אומרים הם, לפעול ולחדול כחפצי. אך האם עלי לעשות, כדרך שעשתה פּאֶנילוֹפּאֶ, ולפרום עם לילה את אשר ארגתי ביום? ומצוים גם אחרים, והם בקרב בעלי־המלאכה הזעירים, שרצונם לדעת טעמה של תקנה פלונית. אבל יהא בכך משום עמל־שוא, ואף יגרום נזק, אילו ביקשתי להסביר ליחיד את הניתן להבין מנקודת־הראות של המדינה בלבד. יש חוּמרות בחוק שלי, ולעתים קרובות צר לי על האנשים, שאני אנוס לגרום להם כאב. אילו היה בידי להתפטר מכהונת־הארכוֹן, היה לבי טוב עלי יותר. אבל הן בכל עת צרה ישובו ויקראו לי, כי אני הנני האחד והיחיד באטיקה שהכל רוחשים לו אימון. ואז יבוא יום, ומתוך רחמים או כדי לזכות באהדת העם – אפרוץ פרץ בלוחותי. בשר ודם אנוכי, היפּוֹניקוֹס, ואני חושש מפני חולשת עצמי.”

“אכן מצב קשה הוא”, אמר היפוֹניקוֹס, שקוע בהרהורים. “ומה בדעתך לעשות עתה? רואה אני החלטה בעיניך.”

“על המוות חשבתי. היה בכך משום מעשה גדול, בדומה לקרבנו של קוֹדרוֹס,¹⁴ אילו גמעתי את גביע־הרעל. לא היה אז בכוחו של שום אדם לשנות את הלוחות שלי. אבל אתוּנה עוד תצטרך לי. יש לשער, כי ליקוּרגוֹס ומלטיאַדאֶס, בנו של קיפסאֶלוֹס, וכן מאֶגאַקלס ושאר־בשרי פּאֵיסיסטראטוֹס,¹⁵ יקרעו אחר מותי את הארץ לגזרים. פאֵיסיסטראטוס, הנשען על הדיאקרים¹⁶ הנזעמים, הוא בעיני המסוכן ביותר, שכן הוא החביב שבכולם. על כן רוצה אני לעשות מעשה, שלא ינתק אותי מעמי כליל, גם אם אפרוש ממנו. רצוני לצאת למסע ארוך. אטול חופשה מן האזרחים. עד שאשוב יהיו החוקים שלי חלק מבשרם ודמם. בזמן היעדרי לא יעיז אדם לשנות את פעלי מפחד נקמתי לכשאשוב. סולון היושב במרחקים הוא איום יותר מזה שיש בידם לראותו יום־יום. בדרך כך אגן על לוחותי מפני מפלגות ועריצים, ומפני עצמי אני.”

וכך עשה סוֹלוֹן. גמר בדעתו להתרחק עשר שנים מארץ מולדתו. לאזרחים הסביר, כי לאחר שמילא חובתו כארכונט הגיעה השעה, בה הוא חייב לדאוג גם לענייני עצמו. שכן לא ביקש לעצמו שום טובת־הנאה מן המדינה. סוחר היה ולא רצה להיות אחר.

פרידתו של סוֹלוֹן הקדירה רוחם של בני־אתונה עד מאוד, ואך יצא המחוקק את המדינה, הפכה מורת־הרוח הכללית להכרת־טובה והמית־לב. הפליג סוֹלוֹן על פני ים חכלילי כיין. במבט של חיבה החזיר עיניו לעבר חופה של אטיקה, שהחוויר והלך בערפילי שמש, שקע בדימדומים ונתעלם. חזהו התרומם באנחות, ועיניו נתמלאו דמעות. אז היתה לו השירה לנחמה, ושעה שהאניה החליקה על פני איי הקיקלאדים, שאֵד ורוד פרוש עליהם, על פני אנדרוֹס, טאָנוֹס, נאקסוֹס ואחריהם על פני רוֹדוֹס, אל הים הקארפאטי – הסיח סולון את ענות נפשו בהאֶכסאמטרים רווּיי־אוֹשר. כבימי נעוריו שוב לא היה אלא סוחר ומשוֹרר בלבד.

תחילה נשׁתהה זמן ממושׁךְ במצרים. כאן רֵעו לו בשׁעות הרהוריו פּסאֶנוֹפיס איש־הליופּוֹליס וסוֹנכיס איש סאֵיס. בזכותם של כוהנים חכמים ומלומדים אלה באה אליו הידיעה הראשונה על האי אטלאנטיס, שהתנוצץ אי־אז בימים נפלאים מעבר לעמודי־האֶראקלס ונעלם מעל פני הים, יען כה נהדר היה למראה. לאחר שרווה סוֹלוֹן חכמתם של בני־מצרים, המשיך במסעו. בקפריסין היה אורחו המבורך של שליט, ועל קבלת־הפנים המלכותית הזאת גמל לו על דרך סולון. הוא יעץ למלךְ וסייע בידו להעתיק את כל עירו אַאֶפּאֵיָה, שׁשׁכנה על רמה לא נוחה, ולבנותה במישור נהדר שלמרגלותיה. כי עיניו של סוֹלוֹן היו נשואות תמיד לגדולות ולטובת הבריות. לכבודו של איש אתוּנה האציל קרא המלך את העיר החדשה בשם סוֹלי.

משם נסע לסארדאֶס, אל קרוֹיסוֹס, מלכם המופלג־בעושר של הלוּדים. תחילה ביקש קרוֹיסוֹס, כדרך קלי־עולם, לכבוש לבו של סוֹלוֹן על־ידי שהראה לו אוצרותיו. איש־יוון הסתכל בכל עתרת הפאר המנופחת הזאת באדיבות ובשלווה. הוא לא נתפס להתפעלות, לה ציפה קרוֹיסוֹס, והדבר גרם צער־מה לשַׁליטה המתרברב של לודיה. אף־על־פי־כן האיר פניו לאורחו ואף נשׂא באורך־רוח את הערותיו, הפילוסופיות־ביֶתר, על האושר האמתי, ואם סוֹלוֹן, שגולה מרצון היה, חיווה דעתו, שאין להלל אדם באָשרוֹ בטרם מלאו ימיו, הרי שהוא, קרויסוֹס, מיטיב לדעת ממנו בעניין זה. הוא היה מאושר. הנה לודיה העשירה, כולה שלו, והוא אדוניה. מפני פרסים או יוונים – אין לחשוש. בארץ פנימה – שקט, והשליטה בה אך תענוג. ועל כל אותה – נחת־הרוח שיש לו בבית. בת עולה כפורחת, אוֹמפאלאֶ שמה, על שם המלכה האגדית של לודיה, חמדת־עינים בעלומיה. אך לא זו בלבד, קרוֹיסוס השכיל גם להדר את חייו בדברים שברום המעלה. זימן לעצמו תענוגות־רוח, שבלעדיהם אין העושר והשלטון נותנים שמחה אלא בלבם של גסי־הרוח בלבד. בחן וחסד קידם פני אמנים ופילוסופים, וטובי אישיה של יוון היו ידידיו, כך, למשל, אירח אותה שעה בסארדאֶס גם את ממַשל־המשלים אֵיסוֹפוֹס. לפייטן נאור זה גילה קרוֹיסוס, בשעה של קרבת־הדעת, את תמיהתו על קרירות רוחו של סוֹלוֹן.

“אל־נא תתמה, המלך” – קרא אֵיסוֹפּוֹס. “זה טבעם של החכמים. החולף אינו מעניינם, משתעשעים תמיד ברעיון הנצח, כחתלתולה בפקעת־הצמר.”

סוֹלוֹן עשה בסארדאֶס ימים רבים, ומיום ליום גבר יחס־הכבוד של קרויסוס לאיש־אתונה בכל עניין חשוב של המדינה. והנה הסבו פעם אל הסימפוזיון¹⁷ – המלך, המדינאי מאטיקה וממשל־המשלים, ראשיהם עטורים שושנים. בשתיקה שלא כרגיל הריק הפעם קרוֹיסוֹס את ספל המשקה שלו. הריקוד ונגינתה־חליל לא היה בכוחם למחות העננים שהקדירו מצחוֹ, בעוד השניים האחרים שוקעים בחלומות האלקיוֹניים.¹⁸ מצב־רוחו של המלך עורר סוף־סוף שימת לבו של איסוֹפּוֹס.

“אגיד לכם, ידידי, פשר הדבר” – אמר המלך, ורמז לעבדיו שיסתלקו. אז המשיך ואמר:“עומד אני היום לפני הבעיה הקשה שבימי שלטוני. במפתיע עלתה לפני – כמו הגורל. מעולם לא הפלתי תחינה כה לוהטת לפני האלים, שיורוני דרכי.”

“מה הדבר, קרוֹיסוֹס?” שאל סולון בשלווה.

“בא לפני עלם ממוצא יווני, יליד בוֹליסוֹס אשר באי חיוֹס, ותבע לשאת את אוֹמפלאֶ בתי לאשה.”

“האם מזרע מלכים הוא?”

“אפשר חשוב הוא יותר מכל המלכים” ענה קרוֹיסוֹס; “אבל אביו אינו אלא בעל־מלאכה עני בבוֹליסוֹס.”

“לא ירדתי לסוף דעתך”, העיר סוֹלוֹן.

וקרוֹיסוֹס אמר: “העלם טוען, כי גילה דבר, שבכוחו לעקור לעד את מצוקת האדם מעל פני האדמה. רצונו להעניק את הדבר שי לי, לא – לבני לוּדיה, או יתרה מזו – לכל בני־האדם. ושכר אחד ויחיד הוא מבקש את אוֹמפאלאֶ שלי, שאותה הוא אוהב אהבת עולם.”

“טעם לא רע לו, לבחור”, – חייך איסוֹפּוֹס.

ואולם סוֹלוֹן חקר: “מה הוא הדבר שמצא לפי דברו?”

“יסביר־נא זאת לכם הוא עצמו”, – קרא קרוֹיסוֹס וציווה להביא את העלם.

נכנס אוֹיקוֹסמוֹס איש־בוֹליסוֹס. דמותו נאה היתה. את הכיטון¹⁹ היווני לבש דרך כבוד. פניו – חלב ודם, ולחייו מאירות מתוך זקן־נעורים חום־בהיר. במיוחד כבשו את הלב, בגאוותן ובצחוקן עיניו הכחולות.

“אוֹיקוֹסמוֹס”, אמר המלך בקול רך, “אלה ידידי המה. רשאי אתה לדבר בפניהם דרך חרות, כפי שדיברת עמי. ספר־נא לנו על אמצעי־הפלא שלך.”

“הנהו, כאן”, אמר אוֹיקוסמוֹס בקול חמים שנגע ללבם של הגברים, והרים שקיק.

“מה יש בו? זהב?”, ביקש לדעת איסוֹפוס.

“משהו יקר ממנו”! חייך אוֹיקוסמוֹס. “יקר הרבה מזהב!.. קמח!”

מבודר פנה ממשל־המשלים אל סוֹלוֹן ואמר:

“מארחנו המלכותי אף משחק־היתולים זימן לנו לשעשע לבנו.”

“לא”, צעק קרוֹיסוס, כמעט בקוצר־רוח, “עניין רציני הוא. מכל מקום, כך טוען הלז. דבר, אוֹיקוֹסמוֹס!”

“קמח הוא” – חזר ואמר העלם מבוֹליסוֹס. “קמח שאני בעצמי יצרתיו.”

איסוֹפוֹס תמך כרסו בידיו מרוב צחוק ואמר: “ודאי שכך הוא, עיבדת חלקת־אדמה, קצרת את התבואה, טחנת את הגרעינים בין אבני־הרחיים והיו לקמח. כבר שמעתי כגון דא.”

אוֹיקוֹסמוֹס הסתכל בשלווה אל מעבר לצוחק ואמר: “לא עיבדתי שום חלקת־שדה, אף תבואה לא קצרתי, ולפיכך גם לא היה בידי לטחון אותה בין הרחיים. את הקמח הזה הפקתי באורח אחר.”

“באורח אחר?” – מילמל סוֹלוֹן.

והוא שווה בטיבו לקמח־החיטים המשובח ביותר", הוסיף קרוֹיסוֹס. “הלחם שאכלנו בסעודתנו היום, מן החומר הזה הוא.”

“טעמו משׁובח היה”, – אמר איסוֹפּוֹס תָּמֵהַּ.

סוֹלוֹן גער בעלם: “אל־לך תהתל בנו, נער! גם אם המלך מניח לך לבדחו, הרי יראת־הכבוד מפני אנשים מבוגרים מן הדין שתמנע אותך מהעלות לפניהם דבר־הבל כזה.”

אוֹיקוֹסמוֹס השיב בשקט: “יודע אני, כי סוֹלוֹן אתה, ואני מכבד אותך. בשמו של זאוס הנצחי נשבע אני לך, שהדבר הוא כפי שאמרתי, אני גיליתי את האמצעי לייצר קמח בלי תבואת השדה. אני מפיק אותו מחומר המצוי בטבע בכמות בלתי־מוגבלת. ויש בידי להפיק ממנו כל כמה שארצה וכמעט ללא עמל. עבוֹדת־שנה של מאות עובדי־אדמה עשוי למלא, לפי השיטה שלי, אדם אחד בלבד תוך יום אחד.”

“קרא בשם האמצעי שלך”, אמר סוֹלוֹן, “או שאבוז לך כבוז לשקרן.”

השיב אוֹיקוֹסמוֹס: “אין לי דבר זולת סודי. המלך יודע, מה הדבר שבעבורו נכון אני למסרו. אולם אך ורק בעבור הדבר הזה, ולא בעבור שוּם דבר אחר שבעולם. שאם לא כן, מוטב לי שאתן גווי לגזרים. יכול הייתי לאט לאט להפוך סודי זה לזהב, אילו להוט הייתי אחר רווח נקלה. אפס, כל שזכה לחסד־אלים כמוני, אינו רשאי למסור את חמדת־היקר אלא תמורת הנעלה בחמדות־היקר. ביום שבו תקויים משאלת־לבי, אעניק לאנושות לעד את מתת הלחם. לחם ללא זיעה שאין יד השידפון עליו, לחם בשפע, לעד…”

וקרויסוֹס אמר נרגש: “שמענו דברך. ועתה לך והמתן לדברי!”

“אם כך הוא”, העיר איסוֹפוס, “הרי מכל מקום יכול היית להתחיל בהפקת קמח לעניים. מדוע ירעבו אלה ללא צורך אפילו שעה אחת? רשאי אתה לשמור לפי שעה את סודך לעצמך, אוֹיקוֹסמוֹס חביבי; אם בעל נפש אתה, ואם רצונך לשאת חן בעיני אנשים בעלי נפש גם הם, כי אז פתח מיד במעשה־הנדיבות!”

“בחפץ־לב!” – אמר אוֹיקוֹסמוֹס. “אך יערוב לי המלך, שלא יהיה שום נסיון לרגל אחרי, או להוציא הדבר מידי בערמה.”

“דברת־המלך נתונה לך, אוֹיקוֹסמוֹס!”.

העלם קד קידה ויצא.

“ועתה מה בפי ידידי?” –שאל קרוֹיסוֹס משנותרו שוב לבדם.

“תן לו את בתך, מלך הלוּדים!” – קרא איסוֹפוֹס בהתרגשות.

“ועצתך, סוֹלוֹן, מהי?”

המיתהו!"

נדהמים הסתכלו קרוֹיסוֹס ואיסוֹפוֹס באיש־אתונה. אש מוזרה היתה במבטו.

ראשון התאושש המלך: “כוונתך, סוֹלוֹן, אם שיקר לי?”

“לא, מלך הלוּדים! עליך להמיתהו אם אמת בפיו.”

“אין אני מבין אותך, סוֹלוֹן!” – נאנח איסוֹפוֹס. “רצונך להוציא להורג את גדול גומלי־החסד אשר למין האנושי?”

“רגע אחד לא הייתי מהסס” – אמר סוֹלוֹן.

“מה שאין כן אני!” – קרא קרוֹיסוֹס. “אמנם רוגז אני על הבחור המעז לתבוע לעצמו את בתי, – אבל להמיתהו? לא יעלה על דעתי כדבר הזה.”

בזעם קר השיב על כך סוֹלוֹן: “כי אז אין אתה ראוי להיות מלך!”

איסוֹפוֹס נפחד וביקש להתערב על־מנת לפייס אך קרוֹיסוֹס חייך:

“הנני מלך למדי, שאוכל לשאת דבריו הקשים של גבר. פּרוֹשׂ רעיונך, סוֹלוֹן יקירי!”

“הרעיון שלי פשוט הוא קרוֹיסוֹס, פשוט כתמיד, פשוט כרעיונכם אתם. ההבדל אינו אלא במידת הזמן. על כן, דומה אני, היה הצדק עם אנשי־אתונה שלי, שעה שהטילו עלי לחוקק את החוקים. אתם מודדים יתרונו של דבר בשעות, בשבועות, או בשנים, ואילו בין אצבעותי גולשים נצחים… האדם הצעיר הזה הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר, שפקדוּ אי־פעם את הארץ. אין חפצי לדבר אליכם בלשונם של תינוקות ומאמינים, שאם לא כן הייתי נושא קינה על אותו עז־נפש, המתערב בגורלם של האלים בני־האלמוות ואינו מניח עוד לפּאֶרסאֶפוֹנאַ לעלות מן השאול.²⁰ הננו אנשים שהציצו מאחורי הפרגוד. יודעים אנו, מה צפון בפולחן המסתורין²¹ של אֶלוֹיסיס. השדה מניב יבולים לא משום שדאֶמאֶטאֶר רוצה בכך, אלא משום שהפועל מרווה אותו בזיעתו. והנה, בחור זה בא לשנות זאת. רוצה הוא, נבל זה, לעשות את האנשים נטולי־דאגה. את מיטב קניינם, את הרעב הוא מבקש לגזול מהם. ומה יתרחש אחר־כך? הישובו אלינו ימי הגסות של הפאֶלאסגים,²² התשבּוֹת עבודת־האדמה ועמה שוב ייעלמו מקרבנו חיי הקבע, חוש־האזרחות ומידות התרבות?.. מלך הלודים, הרוג אותו, אם מלך אתה!”

“אתה שֹוחק אותי, לעפר, סוֹלוֹן” – נאנח קרוֹיסוֹס.

“חייב מלך לדעת הרוג”, – המשיך סוֹלוֹן דברו בלא־רחם. “ולא את הרעים בלבד, את הרשעים, שכן היה בזה משום מעשה קל ביותר ונעים. אף את הטובים חייב הוא להשמיד, אם טובת העם דורשת זאת. זה הטעם שאין בן־תמותה גבוה ממך, למען תוכל לבצע גם מעשים כאלה. זה הצידוק העלום לשלטונך. ממשל־המשלים הלזה סבור, כנראה, שאדם חסר־לב אני. יהא כך. ורשאי אתה, איסוֹפוֹס, אף לתאר אותי בשיריך כחיה טורפת. זכותך היא להיות עממי. ואולם אני אומר לכם, שאין לך מעשה גדול יותר בזמננו מאשר השמדת הצעיר המזהיר הזה, ששבה את לבי מן הרגע הראשון. אבכה עליו כאשר ימות, אולם הרבה יותר יהיה עלי לבכות לוֹ אם יישאר בחיים. יוון והעולם יהיו אסירי־תודה לנו אם נמיתהו, ושכר המעשה יהיה שמור בהכרתנו. מעשה רב ועלום יהא זה, אחד המעשים הנעלים, הרחוקים מהבנתו של האדם הפשוט ואשר שום אחד מכותבי־תולדות אינו מודיע אותם ושום הוֹמרוֹס אינו שר עליהם.”

“לאט לך!” אמר המלך נרגש. “עוד לא הוחלט על כך.”

“השבח לכל שוכני־מרום!” – פלט איסוֹפוֹס ברגש־של־הקלה. וחפץ אני להביא קרבן מיוחד למוסאגאָטאָס,²³ שלא עשני מדינאי… האזינה לי, סוֹלוֹן הטוב! לו גם היה הכל כדבריך – מִנַיִן לךָ, שאדם אחר לא יגלה מחר את אשר גילה אוֹיקוֹסמוֹס? הרי אין זה אלא מקרה, שהוא בא דווקא לכאן, שנתאהב באוֹמפאלאֶ וכך נודעו לנו הדברים האלה. את האחר לא נכיר ולא נדע, וגם הוא יבטל את הרעב, ואני, דרך אגב, לא אצטער על כך. שהרי אני, סוֹלוֹן, יודע מה טעמו של רעב. אפשר שמשום כך משורר עממי אני."

השיב סוֹלוֹן: “מעריך אני את טעמיך, איסוֹפוֹס. לא מן הנמנע שיקום לו, לאוֹיקוֹסמוֹס, אחד שילך בעקבותיו. השאלה אינה אלא זאת: מתי? וייתכן שיחלפו אלפי שנים. לא הפסד יהיו השנים הללו למין האנושי, כפי שאתה סבור במזג־הטוב של המשורר אשר לך, אלא רווח. מה רם הוא כיום מעמדה של ארץ־היוונים במידות־התרבות שלה, כשאנו באים לדמותו אל המצב בימי קדם. וכל זה בזכות הרעב, שלימדנו לעבוד. העבודה כשהיא מגיעה לפריחתה העדינה ביותר נאצלת ועולה לדרגת אמנות, כשם שהדרישה אל טובת ההנאה העצמית עשויה להתעלות לדרגה של פילוסופיה נעלה. מי יודע, איזו אטלאנטיס עודה מצפה בימים בלתי־נודעים למגליה. יכול אני לשער, כי בני הדורות הבאים יסעו מאתונה לקורינת במרכבות מהירות משלנו, יכול אני לתאר לעצמי אפילו אניות יעילות יותר מאשר הטריאָרות²⁴ שלנו העצומות ביותר. אל־נא נשתק את רוח־התגליות! אפשר צפויים לה, לאנושות, ימים בהירים, בהם לא תזדקק עוד לרעב. למרחקים כאלה אין ראייתי מגעת, כמובן… אנא, קרוֹיסוֹס, הרוג את אוֹיקוֹסמוֹס!. עודך מהסס!.. אם כן אציע לך הצעה.יש אדם אחד, שהוא החכם באנשי יוון. יכריע הוא במחלוקת שלנו.”

“תאלאֶס איש־מילאֶטוֹס?” – שאל איסוֹפּוֹס.

“תאלאֶס!” – אישר סוֹלוֹן. תודיע לו את הדבר לפרטיו. ידידנו איסוֹפוֹס ירשום זאת בבהירות נאה, כדרכו. אל־נא תאמר לו דבר על אודותי – יפסוק דינו באורח חפשי. ואשר יגיד –מקובל יהיה גם עלי כדבר הנכון."

“טוב!” – קרא קרוֹיסוֹס שמח על שניתן לו להתחמק מהכרעה תכופה. “אדרבא, יודיעני תאלאֶס, מהי חובתנו במקרה זה שלא נשמע כמוהו.”

למחרת הבוקר אצה איגרת שלוחה מטעם המלך למלאֶטוֹס. עד מהרה הגיעה תשובתו של החכם, וזו לשונה: “המלך! מן ההכרח שתתן לי שהות ליישוב־הדעת. בשאלת־מצפון כה חמורה אין בידי להודיעך מיד סוף דעתי.”

ירח רדף ירח. שום ידיעה לא הגיעה מתאלאֶס. קרוֹיסוֹס שלח שליח אחר למילאָטוס. השליח חזר וידיעה תמוהה בפיו. תאלאֶס נסע ואין יודע לאן. קרוֹיסוֹס נענע ראשו בעצבות. אך סוֹלוֹן אמר:

“הנה־נא! תאלאֶס יודע תמיד את אשר הוא עושה. עוד שמוע תשמע חוות־דעתו והיא תערב כפרי הבשל.”

ואולם בסארדאֶס התפתחו העניינים והלכו.

אוֹיקוֹסמוס היה רֵעָם החביב של המלךְ ושׁל ידידיו. בכל יום תמיד חזרו ונהנו מיפי־רוחו, מאומץ־לבו ומן החדווה הגברית של הווייתו. ואולם יותר מכולם אהבוֹ סוֹלוֹן. לעתים קרובות היה אומר לעלם: “רוצה הייתי שבני ידמה לך, כאשר אראהו שנית בשובי הביתה מגלותי.”

ואז היה קרוֹיסוֹס מצדד את אורחו ושואלו חרש:

“העדיין אתה עומד בדעתך?”

“עדיין!” – היתה תשובתו הנוקשה.

גם אל אוֹמפאלאֶ הנחמדה רשאי היה אוֹיקוֹסמוֹס להתקרב. הוא גילה לה את אהבתו, ואביב היה בארץ.

אביב היה כאשר אוֹמפאלאֶ ענתה ואמרה: “אוֹיקוֹמוֹס גם אני אוהבת אותך, ורצוני להיות לך לאשה בתום תקופת־המבחן שלך.”

שכן לא ידעה אלא על תקופת־מבחן בלתי־מסויימת שקבע אביה לעלם המחזר.

ואולם בלוּדיה עמד אז אביב מוזר ביותר, שעשה את הבריות גם עליזים גם מדוכדכים. שפע שאין־לו־פשר פשט בארץ. מכל מקום לא היו עוד אחוזי־כפן ופושטי־יד. הדבר התחיל בחלוקת־הקמח חינם לפני חדשים אחדים. החלוקה נעשתה בשם המלך, בסארדאֶס ובכל שאר הערים והיישובים של הארץ. תחילה לקחו מן המתנה אך העניים ביותר. אולם משנראה היה שהמלאי, וכמוהו חסד המלך, אין להם סוף, וכל אחד יש בידו ליטול קמח ככל שירצה וכצורך ביתו, באו לאט לאט גם האחרים. היה זה בדומה למתרחש על יד באר המים הציבורית. כל הבא יוצא בדליים מלאים. היו שביקשו הסבר לחזיון הנפלא והגיעו ברוב שנינותם למסקנה, כי קרוֹיסוֹס הוא שהשכיל, בכוחה של מדיניות־החוץ צלֵחה, להביא לארץ את הלחם בשׁפע רב כזה. הרוב קיבלו את הדבר ללא חיטוט־יתר ושמחו למתנת־האלים, עד שקהו חושיהם משיגרת הפלא החוזר ונשנה יום יום.

והיו, כמובן, גם אנשים שהעניין כולו לא נעם להם: עובדי־האדמה, בעלי האחוזות והסוחרים. משירד ערכה של התבואה הפקירו ברוב רוגזם אף את העבודות שהתחילו בהן. שדות הדגן המשופעים של לוּדיה גדלו פרא. איש לא נתן דעתו עוד לטפל בהם או לשקוד על הגנתם מפני מזיקים. ישחיתו הציפורים והרמשים את חלקות־השדה, מה איכפת? הרי כל איש בטוח ממחסור, כל עוד לא נתרוקן מחסן־הקמח של המלך. והוא לא נתרוקן לעולם. ככל שגדלה הצריכה גדל המלאי. בדרך כך הפקירו עצמם הכפריים, אם גם במידת־מה של חריקת־שיניים, לגורלו הקשה של השפע.

על יושבי לוּדיה, שפרנסתם לא היתה על עבודת־האדמה, אלא על עיסוקים אחרים, השפיע במצב החדש חלשות מיוחדת במינה, כרוח שרב. רפתה כל עירנות, הגברים היו לנרפים, ועם זה נטולי־שלווה. משהיתה השעה משחקת להם פחתו דאגותיהם, ממילא התמסרו לבילויי־זמן בטלים ואף מסוכנים. היו לרודפי מדנים ופורצים, לפי שכוחם, שלא נתייגע בעבודה חיפש לעצמו אפיקי־מוצא. הם פנו גם לעבר הפוליטיקה, ובאורח סוער ומרדני פנו אליה. התחילו לרטון כנגד קרוֹיסוֹס, ונוצרה מפלגת־הפיכה מפורשת, אשר ראשי־המדברים שלה נמנו עם חוגי בעלי־האחוזות המתרוששים.

“כאלה הם הדיאקריים²⁵ שלך, קרוֹיסוֹס” – אמר סוֹלוֹן כאשר הוגד לחצר על המאורעות האלה. “עמדתי על טיבם בהרי הפאֶנטאֶליקון. אותם האנשים, כאן ושם.”

ואולם מצביא זועף בצבא המלך אמר:“מלחמה קטנה – זה הדבר הדרוש להם, ללוּדים שלנו. עליהם לנחול נצחונות או מפלות, למען יירגעו. היינו יכולים, למשל, להתגרות מלחמה בכורש מלך פרס.”

מפלגת־מלחמה היתה, כמובן, גם בחצר המלך בסארדאֶס,²⁶ ודברים אלה כמו מלבה נחצבו. קרוֹיסוֹס דחה עדיין את הרעיון.

אותה שעה נדמן אדם ממילאֶטוֹס וסיפר, בדרך אגב, שראה את תאלאֶס.

“כיצד?” – שאל קרוֹיסוֹס. “הוא חזר לביתו ולא שיגר אלי שום ידיעה? היודע אתה פירושו של דבר, סוֹלוֹן? אנו מחכים להכרעתו, ואילוּ הוּא שותק!”

“העדיין אתה נזקק לחוות־דעתו, מלך הלוּדים?” – השיב סוֹלוֹן, בהצביעו בזרועו המושטה לעבר העיר למטה.

“כן!” – קרא קרוֹיסוֹס בחפזה. “ודווקא עתה! כי אי־מנוחה באה בנפשי. קודם לכן ידעתי לצד מי עלי לנטות. אליך, איסוֹפוֹס! ואילו עתה שוב איני יודע. אשמתך היא, סוֹלוֹן!”

“שגר שליח למילאֶטוֹס” – אמר סוֹלוֹן בנחת. “החכם ביוונים ישחרר אותך מספקותיך. ובינתיים נכין ספל של יין ריחני מהול ברעל שהשפעתו מהירה.”

“אבל גם את החבוּש,²⁷ שהחתן והכלה אוכלים אותו יחד” –דחק איסוֹפוֹס.

" כן יקום" – הכריז קרוֹיסוֹס – “שניהם מוכנים ועומדים: החבוש וספל־הרעל, רצוננו לשמוע מה יאמר לנו תאלאֶס.”

שוב אץ שליח למילאֶטוֹס. משחזר, יכול היה אך בקושי לעבור דרך רחובות סארדאֶס, כי הם שקקו מהומה. לוחמיו של קרוֹיסוֹס נאבקו עם העם מר־הנפש. שאון הנשק עלה עד לחדרי ארמון המלך, מקום שם ישבו עם קרויסוס ידידיו סוֹלוֹן ואיסוֹפוֹס וזוג הארוסים הצעירים. ספל זהב וחבוש נאה עמדו לפני קרוֹיסוֹס.

“אומפלאלאֶ” – לחש אוֹיקוֹסמוֹס, אל־נא תחששי. אגן עליך בנפשי, אם ינסה ההמון לבוא הנה."

“אין אני חוששת, אוֹיקוֹסמוֹס, אם אך שלי אתה. גם אם יגרשו אותנו. אלך אחריך לבוֹליסוֹס ולכל אשר תחפוֹץ. רוצה אני להיות אשתך. שלך, שלך, שלך! אם בעוני ואם ברווחה – אך שלך! אני אוהבת אותך.”

קרוֹיסוֹס קרא את תשובתו של תאלאֶס, נאנח עמוקות, והושיטה לידידיו. איסוֹפוֹס קרא אותה בלחש וברעדה: “המלך! קמתי ויצאתי לדרך כדי למלא את פקודתך. שכן לא גיליתי בתוכי את התבונה, אשר אתה דורש ממני. רק אדם אחד יש בין היוונים, המעמיק להבין את עניין המדינה, כדי לפתור שאלה כזאת. את האדם הזה ביקשתי והלכתי לאתונה. אולם הוא עזב את עיר־מולדתו. יצאתי בעקבותיו והגעתי לארץ מצרים, אבל כבר הוא יצא משם. ורק בקפריסין נודע לי מקום הימצאו. הוא שוהה אצלך. על כן החרשתי אני. למה אביא לך חכמתו בדלי, שיש בידך אתה לשאוב מן הבאר… עשה־נא, המלך, כאשר מייעץ אותך סוֹלוֹן!”

ברעד הושיט קרוֹיסוֹס ידו אל ספל־הזהב, ברעד הגישו לסוֹלוֹן וכיסה בידו את עיניו המוצפות דמעות.

סוֹלוֹן ניגש אל זוג הנאהבים:

“אוֹמפאלאֶ, עלי לדבר בענין רציני עם חתנך. אביך מבקש, שאנו, הגברים נישאר לבדנו. רשאית את לנשקו נשיקת־כלה… ועתה לכי!”

שטופת־אושר השעינה הכלה ראשה על חזהו של אוֹיקוֹסמוֹס. אין שעה נשגבה מזו בחיים, זאת הרגישה, ובחיוך אחרון מתוך עיניים ענוגות פנתה ממנו ויצאה בהכנעה, כי רצו הגברים להיות בעניין הרציני לבדם.

“ועתה, אוֹיקוֹסמוֹס” – אמר סוֹלוֹן – “האם עוד עומד אתה בדעתך, שאפשר להביא אושר לאנשים? הנה אתה שומע את מהומת ההתקוממוּת למטה. מתנת־האלים שלך היא שעוררה אותה. העוד תבקש לזכותם בלחם נצחי ללא דאגה, ללא עבודה? האם לא מוטב לך שתשמור סודך לעצמך? השמד אותו, שכח אותו! אומפאלאֶ שלך היא, משום שאתה ראוי לה וקרוֹיסוֹס יתננה לך, גם אם לא תגלה את אמצעי־הפלא שלך. שמע בקולי, הנח להם לאנשים להזיע כמקודם בשדותיהם ולכלות את כוחם בעבודה. לטובתם הוא. כך יגיעו למשהו.”

אוֹיקוֹסמוֹס הזדקף: “יכול אני אך להניח, כי לנסותני תבקש, סוֹלוֹן! רצונך להיווכח, אם כה שפל רוחי, שלא אקיים דברי. אומפאלאֶ היא כלתי, ומחר אגלה את סודי. אין האמצעי הזה קנייני שלי, קניינם הוא של כל בני האדם, אשר למענם שמרתי אותו באמונה. השתוללוּתם של הללוּ, למטה, אינה מקפחת זכוּתם. ומשתוללים הם אך משום שאינם יודעים. אני אפקח את עיניהם.”

אז אמר סוֹלוֹן בקול רך: “אכן, ניחשת, היה זה נסיון. אני אוהב אותך, אוֹיקוֹסמוֹס, כפי שהנך. מעולם לא אהבתי איש כאשר אהבתי אותך. הה, חולם יקר, מְאַשֵׁר עמים! זכאי אתה לחלום גם חלומךָ אתה, חלום אומפאלאֶ. משער אני, שנפשך בּשׂומה עתה כולה ממנה, החמודה. מעולם לא היית מאושר יותר, אוֹיקוֹסמוֹס, ואם עד זקנה ושיבה תגיע – לעולם לא תהיה מאושר יותר!…ראה, קרוֹיסוֹס, שוחחנו בשעתו על האושר האמתי. הנה הוא לעיני: אוֹיקוֹסמוֹס! אוהב את הבריות ואת אומפאלאֶ. וכל יודעיו אוהבים אותו… אוֹיקוֹסמוֹס! גמע את הספל הזה, אשר קרוֹיסוֹס מגישו לך על ידי. גמעהו לחיי האנושות וזכור אהובת לבבך.”

ואויקוֹסמוֹס שתה.

(1900)

Alors. Adandonnant tout réve de gloire gloire et méme celui de cette conquéte de l’Italie don’t sa conscience était pleine. Son imagination s’égara dans plusieurs essais de spéculations mercantiles. Ce fut, entre autres, dans une entreprise de librairie. L’expédition d’une caisse de livres á Bále fut son premier essai qui tourna mal; il y fallut renoncer.Aussitôt il lui en substitua un autre dans un genre d’industrie tout différent, mais qu’il ne put réaliser."

Général Cte. De Ségur, Mémoires ¹

הדוכסית, המארקיזה, הויקוֹנט² דאֶ בוֹאַ־ואָרמוּלי ומר גוֹדפרוֹאַ, האקדמיקן, יצאו מרחוב סאנט אנדראֶ דאֶז־אַרט ופנו לסימטה צרה יותר ומזוהמת. האדון הוויקוֹנט לבית בואַ־ואָרמוּלי צעד בראש החברה.

“אימה ופחד נופלים עלי, ויקונט!” – אמרה הדוכסית.

“כבר הגענו למטרה, גבירותי” – ענה האדון שאליו הופנו הדברים, “אולם מכאן ואילך אבקש שלא לקרוא אותי בתארי. כאן יודעים אותי אך בתור מר דיבֹּואַ.”

“נראה, שהיכרוּיות נאות יש לך, חביבי” –חייכה המאקיזה. “לפיכך נאלצנו להתלבש לקראת הטיול הזה כפי שמתלבשות נשי השוערים שלנו. זה מבדח!”

אמר הוויקונט: – “אין אני יודע, אגב, אם עוד זוכרים אותי. זמן כה רב עבר מאז… הנה נמצאים אנו ליד Hôtel de l’Eperon.³ קדמו־נא בברכה את הבית הזה, גבירותי ומר גוֹדפרוֹאַ! בכאן התגוררתי בימים הקשים ביותר בתולדותינו.”

“אני מברך!” – אמר האקדמיקן גוֹדפרוֹא בחיוך.

הם עמדו ליד הדלת הנמוכה של האכסניה. הוויקונט המשיך ואמר:

“כאן סעדתי ביום בו נגררה מלכתנו היקרה על־ידי המרצחים אל הגרדום.”

“אני כלל לא יכולתי לסעוד באותו יום” – מלמלה הדוכסית.

“הן לא אמרתי, גברת, שהיה לי תיאבון. נאלץ הייתי להסב לשולחן, כרגיל. אלמלא כן היו חושדים בי. אוי לחשודים! אולם מה היה אז מצב רוחי, זאת תוכלו לשער בנפשכם. הערב־רב סביב התלוצץ על ההוצאה־להורג. לא היה עוד בידי לעזור למארי אנטואנאֶנט המסכנה, גם אילו הייתי עושה מעשה־אווילות. בלעתי אפוא את דמעותי יחד עם המרק העלוב. הדבר עומד לעיני, משל היה זה אתמול ולא לפני עשרים ושבע שנה… אגב, אין אני נעשה צעיר בשל כך!”

“ורצונך הוא, האדון דיבּוֹאַ, שנסעד כאן?” – שאלה המארקיזה. “האם סבור אתה, שהמרק נשתפר בינתיים?”

“לא, אבל הוא יתובל בזכרונות היסטוריים” – אמר גודפרוֹא באירוניה קלה.

“כן, כן, אבל הבה ניכנס!” – פסקה הדוכסית. “לאכול מאכלים טובים יכולים אנו בכל יום. אני מבין לרוחו של ידידי. לאחר סעודת־זכרון שכזאת נחזור ביתר קורת־רוח הביתה.”

“אל הארמונות שלך, שהם שוב ברשותך בזכות האל והמלך” – השלים מר גודפרוֹאַ, שלעולם אי אפשר היה לדעת אם ברצינות גמורה ידבר.

היה זה פונדק עלוב. קירותיו המטוייחים מלוכלכים מאד, קורי־עכביש בפינות התקרה, והקישוט האחד והיחיד על הקיר הקדמי – תמונה לקוייה של הוד מעלתו המלך המושל לוּאי השמונה־עשר. המפה שעל השולחן, המוכתמת בשיירי־מזון, זעזעה את המארקיזה. אך הדוכסית האמיצה לחשה על אזנה:

“עד מה היו שמחות אמהותינו בשנת התשעים־ושלוש, אילו ניתן היה להן להימצא כאן במקום להימצא בבית הסוהר.”

מלבדם היו עוד אורחים מעטים בחדר־האוכל, המואר אור דל של מנורות־נפט אחדות. האור הבהיר ביותר היה בכניסה, עד שאפשר היה משולחן־המוזג להבחין היטב בכל הנכנס.

בעל־הפונדק, אדם חסון בגיל חמישים, בירך אותם בפתיעת־מה וקיבל את הזמנתם. סעודה לארבע נפשות, שתעלה אולי אחד־עשר או שנים־עשר פראנק, לא היתה לבעל פונדק “הדרבן” מן המעשים בכל יום. הוא אף החליט, לכבוד ההזמנה הגדולה, לפרוש מפית נקיה על גבי המפה המלוכלכת. המארקיזה נשמה לרווחה קמעה ואמרה:

“עתה יכולה אני לשער לעצמי, מה היה המצב באותם ימי־האימים, אם אדם שכמותך יכול היה לסעוד במאורה כזאת. ידידי המסכן!”

“ואין את מתארת לעצמך, כיצד חייתי כאן ביד רחבה! סעודה קטנה עלתה לי מארבעה עד חמשה אלפים פראנק!”

"אתה מהתל! כאן, בפונדק ‘הדרבן’

“הוא מדבר בשטרי־האוצר, גברת” – הסביר האקדמיקן. “הכסף היה נטול־ערך עד כדי כך, שבעד נסיעת־שעה בכרכרה דרש העגלון ששת אלפים פראנק. אכן, המשק העלוב מוכרח היה בסופו של דבר להתמוטט בשל כך. מן האכר נגזל פרי שדהו, והעירוני – רכושו ועמלו נהרסו על ידי מכונת ההדפסה של שטרי־הכסף”.

“זהו, משום כך חזרו וקראו את מלכנו הטוב לשוב אל כנו!”

“אין היא בקיאה בהיסטוריה, מארקיזה יקרה זו!” – חייך הוויקונט. “מובן, עוד תינוקת היית שעה שנתרחשו כל הדברים האלה”.

וגודפרוֹאַ הוסיף והעיר:

“והמארקיזה פטורה היתה, לאשרה, ללמוד דבר, שכן חזרו ובאו הזמנים הישנים.”

“הו, אנא, אל תחשבני נבערה כל כך! יודעת אני, שלאחר המהפכה פנה מלכנו אל המלכים הזרים ובעזרתם חזר לארץ. והדבר נראה לי נאה ביותר. חייבים מלכים לגמול איש לרעהו חסד מסוג זה. היום אני, מחר אתה… מה? אתה צוחק. האם לא כך היה הדבר?”

“לא, ילדתי!” – אמרה הדוכסית. “לאחר האימה בא תחילה הדירקטוריון, שכלכל את העניינים שנים אחדות וניהל מלחמות עם מדינות־חוץ, עד שנוצחו כל צבאות־הרפוּבליקה והמלכים הזרים נכנסו לצרפת. אז גורשו הדירקטורים, ולוּאי השמונה־עשר עלה לכס־המלוכה שהגיע לו בזכות.”

“ואי אפשר היה שיתרחשו הדברים על דרך אחרת” – חיווה דעתו מר גודפרוֹאַ. “המהפכה לא גילתה כשרון מושלים, כולם הוזים, פטפטנים, טפשים, רמאים, גנבים ורוצחים. אדם רב־פעלים אחד, מוכשר היודע לנהל, לפקד, להדריך, אפשר שהיה מציל את הרפוּבליקה מאבדן.”

“או שהיה תוחב אותה לתוך כיסו”, – אמר הוויקונט.

האקדמיקן נענע ראשו: "אף זה מתקבל על הדעת! אבל היכן היה אותו אדם? אפשר שהיה ואך בדרך מקרה לא הגיע לכלל התגלות? אפשר שהחמיץ את השעה הכשרה? היה עליו לפנות ימינה, ואילו הוא פנה שמאלה. או שאיחר רבע שעה לבוא אל הראיון. שעת־הכושר כבר עברה ושום דבר לא יכול היה להחזירה. או שהיה חייל ונפל על גדות־הריין, באיטליה או בהולנד, שירת תחת פיקודו של הוֹש או פּישגרי, מוֹרוֹ או שאֶרר,⁴ ומת בבית־חולים צבאי מפצע שהוזנח. או שנשאר בחיים ונתייאש, שעה קלה לפני בוא הנצחון.

“ורצונך לומר בכך?”

“רצוני לומר בכך, כי…”

הופעה תמוהה הפסיקה שיחו של האקדמיקן, ששכח אחר־כך להמשיכו. הדלת נפתחה בתנופה עזה ואדם נמוך־קומה, מסורבל ומזדקן, עמד בפתח. אורן של מנורות־הנפט שהיה זרוע בכניסה נפל עליו.

“פּאֶטוּ!” – קרא אל עבר שולחן־המוזג – “האם לא הגיע בשבילי דבר?”

פּאֶטוּ, הפונדקאי, שעמד לנקות כוס במטלית מלוכלכת, עזב הכל והפסיע אל הדלת. הוא הרים ידו כמו להצדעה צבאית, נגע במצחו והודיע זקופות:

“לא כלום, הגנראל שלי.”

סנטרו העצום של האדם הזקן, המסורבל, שעמד בפתח צנח רגע על חזהו, לאחר הודעה זו. אמנם אי אפשר היה להבחין בהבעת פניו, משום שהמגבעת שירדה על מצחו האפילה עליהם; אולם היאוּש והדכדוך ניכרו בכל עמידתו של האדם. חבורת האריסטוקרטים הקטנה עקבה אחריו בתשומת־לב. לבושו דהה היה מרוב שימוש, אבל נקי. הנעליים נתעקמו מרוב הילוך, ומגבעת־הלבד הבהיקה פה ושם באדמימות. ידו השמאלית, בה אחז מקל, נתונה היתה מאחורי גבו, ואת ידו הימנית תחב בין שני כפתורים של אפודתו האפורה הרכוסה. רגע קל עמד בראש רכון. אחר־כך נזדקף. על פניו המגולחים למשעי, החיוורים והשמנים נפל עתה אור מלא. היתה אדנות מפתיעה בעיניו המופנות בקדרות לעבר הפונדקאי, שעה ששאל:

“האומנם לא בא איש?”

“לא איש, אדוני הגנרל!”

“טוב, פּאֶטוּ! עוד אחזור. עלי עוד להניע עצמי קמעה. הדם מתעבה, פּאֶטוּ!.. להתראות!”

בתנופה אחת משך את הדלת לאחוריו, עוד לפני שהיה בידי הפונדקאי להראות לו את כל סימני־הכבוד לפרידה.

הגברות והאדונים הסתכלו זה בזה בתמיהה. הפונדקאי רצה לעבור על פניהם בדרכו למטבח, אך גוֹדפרוֹאַ פנה אליו ואמר:

“הגד־נא, אדוני הפונדקאי, מי היה הלז?”

פּאֶטוּ נתקרב, התגרד קמעה מאחורי אזנו ואמר בצחוק מטושטש:

“אחד מאורחינו הקבועים, סרסור, העומד בקשרי־עסק עם ספני־הסינה. נראה, שהוא עוסק גם בחיפוש דירות־מגורים לאדונים שאינם רוצים לטרוח בזה בעצמם. בּואוֹנאפּרטאֶ שמו.”

“שם מוזר” – העירה הדוכסית, – “ואין צלילו צרפתי כלל.”

“נדמה היה לי, שקראת לו גנרל” – אמר הוויקונט.

“נכון בהחלט. הרגל ישן שלי שכן הייתי אחד מפקוּדיו.”

“משמע, שבאמת היה גנרל?” –ביקש לדעת גוֹדפרוֹאַ.

“פחות או יותר!” – השיב הפונדקאי. “לגמרי כהלכה לא היה תואר־הגנרל שלו. הוא היה גנרל רפובליקאי. הן באותו זמן היה הכל בתנודה. היום הנך מפקד, מחר גנרל, מחרתיים לא כלום, או הכל, או בעולם האמת. שֵׁרַתִּי תחת פיקוּדו בטוּלוֹן. הסוללה שׁלי כִּנוּיָהּ היה סוללת חסרי־הפחד. כאלה היינו, פצצות ורימונים. עוד שמור עמי העתק פקודת־יום, בה הוא ציין אותי. תאריכה התשעה לפּליביוֹז⁵ שנת שתיים⁶ וניתנה בפורט־לא־מונטאן. אפשר שהאדון בוּאוֹנאַפּרטאַ דילג על דרגות אחדות, או שיש משהו אחר שלא כשורה בהתקדמותו. אולם בעינינו היה במלוא תקפו, כאילו היה גנרל אמתי. צייתנו לו ואהבנו אותו. וזאת אומר לכם: פחדנו מפניו, אנחנו, אנשי סוללת חסרי־הפחד. ובדומה לנו גם אנשי שאר הסוללות. הנה רואים אתם, גם כיום, בבואו לכאן, אני רוחש לו כבוד כאילו היה מפקדי. והן יודע אני, שאין הוא גנרל אלא סרסור עני וזקן. יש משהו במבטו, שאני נאלץ לציין לו, בין שאני רוצה בכך בין שאיני רוצה. אילו נכנס עתה האדון בּוּאוֹנאפארטאֶ והיה פוקד עלי. “פּאֶטוּ! הַכְתֵּף הַמִּרדֶה! אנו מסתערים על גני־הטילאֶרי!” בנאמנות, מובטחני, שהייתי הולך אחריו.”

“מה מעניין!” – לחשה הדוכסית.

“האדון פּאֶטוּ” – אמר הוויקוֹנט– “האם לא תשתה עמנו כוס יין ותספר לנו עוד על הגנרל שלך?”

“ברצון רב. לחיי הגברות!”

האקדמיקן שקע בהרהורים, ומלמל: “בּוּאוֹנאפּארטאֶ! את השם הזה, דומה, כבר שמעתי אי־שם… חכה! האדון פּאֶטו כלום לא היה בּוּאוֹנאפּרטאֶ אחד שניהל בית־מסחר גדול – עד לפני שנים אחדות? מה היה שמו?”

" ‘ממגורת תבל’! ודאי! בּוּאוֹנאפּארטאֶ זה והגנרל שלי – חד הם."

“הכיצד?”

“מיניסטר־המלחמה אוֹבּרי סירב לאשר לו את תואר־הגנרל, ובכלל היו אנשי־המשרדים עוינים אותו. היו נותנים לו להגיש פטיציות ולהתדפק בחלונות גבוהים. לבסוף פקעה סבלנותו. פשטנו את המדים, וחסל סדר חיילים!”

“אנחנו? גם אתה?”

“כן. לא ידעתי, לאן רצה לפנות הגנרל שלי, אולם הלכתי אחריו. אכן ימים קשים היו אלה. עתים היתה לנו בקושי פת חרבה. בכל היה אז מצב מצרכי־המזון חמור. האדונים עוד זוכרים אל נכון, מה היה המצב בשנת 1795. הגברות צעירות מכדי לדעת זאת… לחייכן, גבירותי!… ובכן, היכן הפסקתי? כן, בענין מצרכי־המזון. היתה זו תנופת־הגאונות הראשונה שלו. “פּאֶטוֹ” – אמר אלי – “היודע אתה כיצד אפשר להרוויח עתה כסף רב, כסף אמיתי, קשה, זהב?” – “לא, אדוני הגנרל.” – אומר אני – “שום ידיעה אין לי”. ובאמת לא היתה לי שום ידיעה. ואולם הוא, הוא ידע. עלינו לספק לפאריס חמאה, ביצים, עופות. אכן, קל היה לומר זאת מאשר לבצע. קודם כל דרוש היה לשם כך כסף, כדי לערוך את הקניות. שנית, צריך היה להעביר את המצרכים לעיר דרך ארץ שורצת שודדים. אולם בּוּאוֹנאפּארטאֶ – כל שרצה– יכול. את הכסף הדרוש לקניות השיג מתיווך בעסקי־דירות, בו עשה בשותפות עם אחד בוּריאֶן. הם שכרו באשראי בניינים אחדים ברחוב מוֹנטוֹלוֹן, והשכירו את הדירוֹת הבודדות למשפחות קטנות שהיו משלמות מראש. בכסף זה נסענו לנורמנדיה. שם קנה כל שהשיגה ידו והתקין שירוּת־אספקה ממש. עד מהרה הכירו אותנו האכרים והביאו לנו בסתר כל שהיה בידם לחסוך מעצמם, שאלמלא כן היו השלטונות כביכול גונבים מהם, הכל בדרך החרמה, לפיכך קנינו בזול גדול ומכרנו בפאריס ביוקר רב. בין שני אלה השתרע, כמובן, המסע הלילי לפאריס. ההברחה הרגילה בגבולות היא לעומתו משחק־ילדים, שכן המבריחים באים במגע עם אנשי משמר סדירים, ואילו אנו – עם שודדים רעבים. עתים שרקו אחרינו כדורי־הרובים, שעה שאצנו דרך מקום מוכה־רעב שכזה. כי הכפרים בסביבות פאריס כבר היו שדודים כליל על־ידי שלטונות המהפכה. הדבר נמשך חדשים אחדים, כמעט כל לילה ישבנו אני ובּוּאוֹנאפּארטאֶ בעגלה, פעם בכיוון האחד, פעם בכיוון האחר. שנים דרושות היו לי, כדי להשלים השינה שהחסרתי. ואולם הגנרל שלי היה תמיד ער. הוא עשוי ברזל, ללא צרכים לחלוטין – לכל היותר הנשים…”

הוויקונט השמיע כעכוע חזק.

פּאֶטוּ הבין מיד לדעתו: “לא אמרתי אלא… בקיצור, הרווחנו סכום נאה. כלומר: הוא הרוויח. אני לא הייתי אלא הסַמל שלו, כמו אז בפורט־לא־מונטאן, עם חסרי־הפחד. לאחר שנשתגשג העסק הביא אליו, קודם כל, את משפחתו. אין לה ערך רב למשפחה זו, אבל הוא דבק בה. תמיד הגה באחרים יותר מאשר בעצמו. האם, האחים והאחיות, הידידים – היו ראש דאגתו. עסק מצרכי־המזון התפתח מהר. את אחיו העסיק כסוכנים, אחיותיו שימשו זבניות, האם הלהוטה־לבצע ישבה ליד הקופה. את העבודה הקשה והמסוכנת ביותר עשה תמיד בעצמו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו משום שלא חס על עצמו כלל. ורק אחיו ואחיותיו, שעמם גמל חסד, לעולם לא חיבבוהו כראוי.”

– “כן, כן” – אמר גוֹדפרוֹאַ – “מעשה חסד הוא העלבון הגדול ביותר שאפשר להסב לשארי־משפחה.”

פּאֶטוּ המשיך: "לאחר ששירות האספקה לפאריס נעשה סדיר יותר, הבין המנהל שלנו, שאין ענף זה עתיד להיות עוד נושא־רווחים כפי שהיה. לאט־לאט שינה את העסק, תוך כדי הרחבה. היה קונה חפצים שערכם ירד מאד בשנות־האימה. אצל בּוּאוֹנאפּארטאֶ אפשר היה לקנות ולמכור את החפצים השונים והמשונים ביותר. פעם קיבל מידיו של בעל בית־חרושת לארונות־קבורה שפשט את הרגל את כל ארונות־הקבורה שלו, פעם אחרת רכש מידיו של מאלף־חיות אריות, נחשים וקופים. תכניתו היתה פשוטה וגדולה: הוא ביקש להקים חנות כל־בו של העולם. והדבר עלה בידו. איש לא ידע, לשם מה צבר את כל החפצים המגוונים הללו שאין כל קשר ביניהם. אילולא חוש־הסדר שלו, כי אז היה זה תהו־ובהו מטורף. יום־יום הייתי בקרבתו, ראיתי כל שעשה, ואף־על־פי־כן היתה בי ההרגשה, שמעשה־קסמים מתרחש לעיני, שעה שצירף יחד גוש של בניינים, הרס קירות־ביניים ובנה מעברים. לכל הגוש כולו ניתן השם: ממגורת־תבל. כל צרכי אדם, מן הערישה ועד לארון־הקבורה, אפשר היה להשיג אצלנו. מתוך כל הערבוביה של החפצים יצר הוא אחדות. כל החוטים היו בידו. הבין בכל סחורה – במכשירי חקלאות, בספרים, במשוטי־סירות, בבגדי נשים, בתנינים חיים ובצעצועי־ילדים. הכיר כל אוצר וידע כל פריט, מתי יהא צורך בו. הזמין צורות חדשות למגבעות, לאריגי משי, לארונות, למערכות כלים. הוא שקבע את האפנה הבאה. כדי להבטיח שוק לחפצים הישנים, ייסד סניפים בערי־השדה. אחיו וגיסיו היו למנהלי הסניפים האלה: יוסף בליאוֹן, לוּאי במארסֶאי, ג’ירוֹם בנאנסי, מוראט בטולוז – בקיצור, כל אלה שהיו מקורבים אליו קרבת משפחה או ידידות זכו במשרות חשובות, עוזריו העיקריים במרכז היו אנשים שמצא אי־שם והם נתחבבו עליו, כמעט כולם כפויי־טובה, ואולם ראייתו המריאה הרחק מעבר לאנשים הקטנים שנעשו גדולים.

“אל תבל כולה” – העיר האקדמיקן דוֹפרוֹאַ שקוע בהרהורים.

הפונדקאי המשיך בסיפורו:

“המנהל שלנו עורר קנאה מרובה. אמרו, שנתמזל מזלו. אולם אין זו אמת. לעולם לא יגע אדם כפי שיגע הוא. פעמים הרבה ראיתיו דופק ארגזים או מתיר חבילות. שום עבודה לא היתה בעיניו ירודה או קשה. הוא נהג, כדרך שאדון חייב לנהוג: ביחס טוב אל הקטן שבעובדיו ובחומרה לעצמו. לפיכך גרמה לי תמוטתו צער כה רב.”

“הוא נתמוטט אפוא?” שאלה המארקיזה.

“כמובן, גברתי! הן ראית אותו קודם לכן. אולם כיצד אירע הדבר, זאת נבצר ממני להשיג. לשם כך, נראה, סכל אני מדי. אך שמעתי אומרים, שהוא חרג מתחומי כוחו. מפעליו נתרחבו יתר על המידה, העזתו היתה גדולה מדי, עוזריו חלשים מדי או בלתי־נאמנים מדי. הסניפים הכזיבו הסוכנים נהגו ברשלנות, והמנהל שלנו נזקק כפעם בפעם יותר לאשראי.”

“הגדוּלה מביאה לידי כלייה”, – העיר האדון גוֹדפרוֹאַ.

“הה, אדוני החביב”, – סיים הפונדקאי סיפורו, “לא תוכל להעלות על הדעת כיצד שתת לבנו דם, לבנו אנו האנשים הקטנים שעה שנהרס מעמדו. הגדולים הללו שהגיעוּ מכוחו לגדולות, התגברו בנקל על צערם, מה שאין כן אנו. עד היום התמוטה הזאת היא כחלום בעיני, בדומה למה שהיה הבנין שבנה. סחורות שנערמו, חובות שנצטברו, סבך של מבוכות. עד לרגע האחרון נאבק, תר אחר אפיקי־מוצא, תיכנן כפעם בפעם תכניות עצומות יותר, כדי להציל את הממגורה שלנו – עד שאחזו בעלי־החובות בגרונו. ובהתמוטט האשראי נתמוטט כל העסק שלו. הבריות מכנים זאת פשיטת רגל, אולם מלה זו אינה נראית לי ביחס לגנרל הזקן שלי מטוּלוֹן, גם אם גנרל מפוקפק היה, והוא מתקיים עתה בדוחק מן היד אל הפה. עתים מזדמן הוא לכאן לעת ערב ומזמין רק פרוסת גבינה, משום שאין לו די כסף לשלם בעד סעודת־בשר. ואז הוא טוען, שאין לו תיאבון. אילו ביקשתי להגיש לו משהו חינם, היה סוטר על פני.”

אמר האקדמיקן: – “אדוני הפונדקאי החביב, בין פושטי־הרגל מצויים כנראה רבים הדומים לבּוּאוֹנאפּארטאֶ שלך. אלא שממדיו של מקרה זה גדולים יותר. בעל העסקים אינו אלא בעל־דמיון מחשבן. הנוסחה היסודית היא תמיד אחת, יהיו החפצים והערכים שאתה שם במקומם של סימני־החשבון אשר יהיו.”

פּאֶטו הצדיע בלי־משים מעשה חייל: – “לפקודתך, אדוני! גם אם אין אני מבין את דבריך.”

והמארקיזה חייכה: – “אודה בגלוי, גוֹדפרוֹאַ, שגם אני איני מבינה.”

והלה הוסיף לרקום את רעיונו: “נתאר לעמנו, שבּוּאוֹנאפּארטאֶ זה לא היה פונה אז שמאלה אלא ימינה; מה היה מתהווה אז מתוך התהו־ובהו של הרפובליקה? בהערכת אישים חשובים מייחסים אנו משקל רב מדי לאופי ופחות מדי למקרה, המביא אותם לידי מעשה. לדעתי, גם האישים הגדולים הם זרעים שלא כולם נובטים. השאלה אינה אלא, אם טוב הדבר לאנושות או לא, שאין כל האישים הגדולים מגיעים לכלל התגלות.”

הדלת נפתחה בדחיפה, והאדם הנמוך, המסורבל, נכנס שוב.

“פּאֶטו” – אמר הוא – “הגש־נא לי פרוסת גבינה!”

“ושום דבר מלבד זה?” – העז ושאל הפונדקאי.

“לא, טיפש!” – נהם הזקן בזעף. “אין לי תיאבון היום. האם מבקש אתה לגרשני מן המאורה המלוכלכת שלך, בן־בקר שכמותך?”

לשמע הצעקה הופיעה מאחורי שולחן־המוזג משרתת שמנה, באה בשנים, לבושה ברישול.

“מה מהומה שוב כאן?” – צעקה.

למראה פרצופה של האשה נזדהרו פניו של בּוּאוֹנאפּארטאֶ:

“בואי הנה, קתרינה היפה שלי. הביאי לי אַת את הגבינה. ותערב לי יותר.”

היא קרבה בצעד כבד והגישה לפניו את הצלחת. הוא ניסה, בהזדמנות זו, לצבוט בלחייה. אולם היא הנחיתה מכה מצלצלת על ידו, הוא הסתכל בה ברוך וצחק.

מר גוֹדפרוֹאַ דיבר בלחש לבני חברתו: – "ברור, כי מבחינת אשרו האישי אין בכך משום הבדל, במה היה עיסוקו. דברים גדולים או קטנים – מכל מקום, היה נשׁאר אותו אדם עצמו. עיקר גורלו של אדם – באָפיוֹ. אפילו פעילות שעניינה בדברים שבמוחש, כפי שהיתה אותה ממגורת־תבל, אינה אלא חלום. הרצון והתחושות הם הכול, ואילו העצמים – לא כלום.

“אוהו!” – קרא הוויקונט – “אפשר רצונך גם לומר, שאין בכך משום הבדל, אם אוהב אדם נסיכה בשׂוּמה או לכלוכית?”⁷

“אפשר!” – חייך האקדמיקן.

והמארקיזה אמרה ברוגז:

“איזה פילוסוף מתועב אתה!”

בּוּאוֹנאפּארטאֶ לעס את גבינתו. שוב היה במצב־רוח מרומם:

“פּאֶטו, רשאי אתה לישב לידי. רצוני להסביר לך דבר.”

ובקוןל נמוך הסביר לפּאֶטו הנאמן שלו, אשר תדיר אהבו ומעולם לא הבינו, תכנית חדשה להקמת ממגורת תבל, גדולה הרבה יותר.

במקור: Euere eigenen Mӓrchen. על פי פקסימיליה שנתפרסמה בספר:T. Nussenblatt. Theodor Herzl Jahrbuch. Wien. 1934., עמ' 19. בא"ה קיימים שתי נוסחאות לא גמורות של שיר זה. נכתב כנראה בשנת 1894.

יְלָדִים! תַּחְשְׁבוּ בְּיָמִים שֶׁיַגִיעוּ,

אָנֹכִי אֶת אַגָדוֹתֵיכֶם כִּי חִבַּרְתִּי.

עַל מָרַת בְּרִבְּרִי, בַּרְבּוּרִים שֶׁהֵבִיאוּ

תִּינוֹקוֹת מְעוֹפְפִים מִנִי אֶרֶץ־בַּרְבַּרְתִי,

עַל בֻּבּוֹן הַשִׁכּוֹר, בִּבְּדִבּוֹב אִישׁ־קִרְקָס,

עַל חוֹטֵב־הָעֵצִים שֶׁקוֹלוֹ כָּל־כָּךְ גַס,

זְאֵבִים, חֲמוֹרִים וּמִינֵי חַיוֹת־פֶּלֶא,

הַפּוֹגְשִׁים יְלָדִים עֵת תָּעֹה תָּעוּ אֵלֶה,

וּשְׁאָר מִינֵי צְחוֹק וּמוֹרָא גַם בְּיַחַד,

וּפֵיוֹת טוֹבוֹת־לֵב, דְרָקוֹנִים רַבֵּי־פַחַד,

יְעָרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל עֲצֵי־אַגָדָה,

אַרְמוֹנוֹת בַּעֲנָנִים, טִירוֹת־חוֹל בַּגָדָה,

בּוּעוֹת קֶצֶף סַסְגוֹן, חַיָלֵי כְּרֵתִי־פְלֵתִי –

יְלָדִים, תַּחְשְׁבוּ כִּי אֲנִי זֹאת הִמְצֵאתִי!…

הֶאֱמַנְתִּי כָּךְ גַם אָנֹכִי בַּתְּחִלָה,

וָאֶרְאֶה מִשְׁתּוֹמֵם – כִּנְשִׁימָה מַהְבִּילָה

לְעֵת־חֹרֶף מִבֵּין שִׂפְתוֹתֵינוּ פּוֹרֶצֶת –

כָּל אוֹתָהּ הֲמֻלָה צְהוּלָה וְעוֹלֶצֶת,

לֹא שִׁעַרְתִּי מִיָד מַה טִיבָהּ בֶּאֱמֶת…

וְעַתָּה!.. בִּתִּי טְרוּדֶל בָּאָה בִּשְׁנַת בֵּי"ת

וְדוֹרֶשֶׁת כִּמְעַט בְּאִיוּם בְּכָל עֶרֶב

אַגָדַת הַבְּרִבְּרִי… אַךְ אַתֶּם כְּבָר בְּסֶרֶב

תִּשְׁמְעוּ אוֹדוֹתָיו, הוּא אִבֵּד אֶת חִנוֹ.

אַתְּ, פַּאוּלִינָה, גָדַלְתְּ, וְגַם הַאנְס גֵא הִנוֹ,

בִּשְׁבִילְכֶם מְחַטֵב אָנֹכִי בֻּבּוֹת־עֵץ

וּבְשַׂלְמוֹת־צִבְעוֹנִין אָנֹכִי 'תָם נוֹעֵץ…

…וְעַתָּה סוֹף כָּל סוֹף בִּשְׁעַת־אשֶׁר מָצָאתִי

מַשְׁמָעוּת כָּל־אַגָדוֹתֵיכֶם וְיָדַעְתִּי.

מִשְׂחָקִים רַק בִּקַשְׁתִּי, תַּכְלִית לִי גִלִיתִי.

יְלָדִים! מַה יָפֶה הָיָה מַה שֶׁעָשִׂיתִי.

כִּי הַתֹּכֶן אֲשֶׁר לְמִלַי הוּא חָסַר,

זֶה הַזֹהַר מִתּוֹךְ עֵינֵיכֶם לִי מָסַר.

(1900)

“היוודע־נא משהו על בארנוּם”¹ – אמר לי הממונה, האדון העורך של המדור הלוֹקאלי.

“בארנוּם?” – העזתי להתנגד, משום שראיתי והנה משחק־הטארוֹק² שלאחר הצהרים הולך שוב לאיבוד. “הלא בארנוּם מת”.

“אולם רוחו חי”, – העיר הממונה בנעימה, שלא הניחה מקום לערעור לפני בית־המשפט למינהל.

אלא שׁלא ידעתי לפרשׁ כוונתו בעניין הרוח. שׁמא מִכְתָּם? אצל ממונה הכל ייתכן. לפיכך שאלתי בזהירות:

“כוונתך לבארנוּם בפוליטיקה, לבּארנוּם באמנות, או לבּארנוּם בספרות? ההכרזה היא העיקר. יש להטריד את הקהל בשבחו של דבר הוסף והטרד, עד שיהא מאמין בו. האנשים, הנוהגים להטריח עצמם על הציבור, בידיהם מפקידים את כהונות הציבור. הזרמים באמנות, שעליהם מריעים בחצוצרות וקול שופר, אותם מכתירים כאמנות אמת, ובלבד שיתנו סוף־סוף מנוחה לאדם. המשוררים המצליחים בסופו של דבר, על־אף־הכל, לגלגל לעצמם תשומת־לבו של כלל הציבור בעזרת חברים, על־ידי שבחים פרי־תחנונים, לקט קטעי־עתונים והילוך בדרכי־עקיפין מזוהמות ביותר – להם ניתן כבוד משוררים, מתוך תקווה חבויה, שמעתה שוב לא יהא הכרח לקרוא את כתביהם. הלא לכך נתכוונת במלים רוחו של בארנוּם?”

“ידידי היקר” – אמר הממונה כשהוא מושך דיבורו, עד שבפתע ראיתי עצמי קצר־דעת, במלים הללו: “ידידי היקר” כרוכים היו תארים זוֹאוֹלוֹגיים רבים מן החמוֹר ולמטה. אבל הוא כה אדיב:

“לא,שעה שאני אומר בארנוּם, כוונתי בארנוּם בלבד. חוששני, שלעולם לא תהיה רפורטר טוב. סגולותיך הרוחניות היו, לדעתי מספיקות לכל היותר בשביל פרופיסור באוניברסיטה, דרכך לחפש את מה שצפון מאחורי הדברים. וטעות היא, ראשית, מפני שאין שום דבר צפון כלל מאחורי הדברים, ושנית, אין לנו שום עניין במה שצפון מאחורי הדברים. הבינות לדברי?”

“ודאי” – שיקרתי כדי לשוות לעצמי מידה של חשיבות, אף קרצתי בעיני הימנית, כדי לרמז, בנוסף על כך, גם על מידת פקחות שבי.

“טוב ובכן היוודע־נא משהו על בארנום!”

“הנני הולך!” – קראתי, והלכתי. אחרים נוהגים לחקור עניינים בישיבה, ואילו אני – בהליכה. אלא שאני לא הגיתי תקווה להיוודע משהו חדש על בארנום, משהו שאדם רב־מודיעין זה עדיין לא הודיע עליו באוזני העולם בלאו הכי ומבלי שישאל. אילו אמר לי הממונה, שעלי למצוא את ליווינגסטון,³ היתה זו משימה פשוטה הרבה יותר. שכן אתה נוטל כרטיס־נסיעה לאפריקה ונוסע והולך עד שאתה מוצאו. אולם לגלות את בארנום! מלמלתי לעצמי משהו חסר־נימוס, משום שבטוח הייתי שאין איש יכול לשמוע אותי.הלא בארנום מגלה לכל הבריות. הוא אוזר את כל כוחותיו שלא להתעלם מעיני הבריות. הוא מגלף זאת בקליפת כל עץ, חורט בכל אבן־חלמיש. הוא יציף אותנו בידיעות גם אם לא נבקש לדעת עליו דבר. חטא הוא, באמת, להשבית על עניין זה משחק־טארוֹק.

עד כאן הגעתי במונולוג המר שלי, שעה שהבחנתי בקבוצת אנשים ליד בניין חדש המדביקים מודעה בעלת ממדים מטורפים על גבי קיר של קרשים. האנשים חבשו מגבעות אפורות רכות, רחבות־שולים, מן הסוג שהוא אצלנו סימן־היכר מובהק להשקפה סוציאל־דמוקרטית. על המודעה כבר נראו מחציתו של הסוס הלבן בעל הגב השטוח כמערוך ורגל אחת של האמנית המקפצת עליו; ולמעלה מזה – חישוק־הנייר הפרוץ שדרכו קפצה, כפי הנראה. כאן ודאי יוודע לי, אם אפשר בכלל, משהו על בארנוּם. תקעתי עצמי בין סקרנים אחרים והסתכלתי בהמשך התהוותה של התמונה. היא נשלמה מהר יותר מכפי שיש בידי לתאר זאת. היא כיסתה שטח נרחב והיתה כה כעורה, עד שכל העוברים ושבים היו מלאי התפעלות. מוקיונים, פרשים, סוסים, חיות־פרא, רצים, להטוטרים, קפצנים, טאם־טאם, בּוּם־בּוּם, צ’ינדארא, בצבעים צורמים, לא־נעימים. כל שעבר על פני התמונה היה מזדעזע. אז חשתי לראשונה משב מרוחו של בארנום. הוא היודע כיצד מדברים אל ההמון. יכול שיהא מאוס, יכול שיהא פרוע, ובלבד שתהא מהומה לחזות בה.

האנשים חבושי המגבעות רחבות־השוליים, גררו הלאה את הסולמות, סירי הדבק והמודעות שלהם, ואני אחריהם. מהם נודע לי, היכן מצוי המטה הראשׁי של דַבָּקֵי־המודעות והעומד בראשׁו, אקרא לו: הגנרל דיבּוק.⁴ ניגשֹתי אל האדם הזה בהסתמך על משלח־ידי הקשה, והוא הראה לי את כל תערוכת תמונות־הנייר, אשר יופיעו בחדשים הקרובים על חומותיה למודות־הסבל של וינה. ממנו נודע לי גם משהו על בארנוּם, ששמו עתה ביילי. אף נראה, אם מותר לי לסמוך על דבריו של הגנרל דיבוק, שביילי היה מאז ומתמיד בארנוּם. בארנום היה בעל השם, אולם ביילי היה בעל המעשה. בארנום הקציף את הקצף, שממנו הקפיץ ביילי את הכסף.⁵ בארנום היה אחיזת־העינים וביילי הייצוּר – או אף להיפך. בקיצור, עתה הרי זה מפעל ענק, בנוי על מודעות־נייר, טאם־טאם, בום־בום וצ’ינדאַראַ. והפרסומת היא כה עצומה, עד שעל כרחך אין אתה יכול לעבור על פניה בלא להשגיח בה. ההצגה הופכת להצגת־כפייה. ההצטופפות לפני התמונות־המבחילות הופכת למאורע, אשר רפורטר בעל־מצפון חייב לציינו, אם כי יש בו אותה שעה הרגשה עמומה שהוא עובד למען בארנום. הנה בכך מתגלית העצמה שברוחו של בארנום: גם המחאה, גם הבקורת המגנה, גם הגידוף של כל הנטרדים על ידי המולה זו, נעשים לו פרסומת. בּוּם־בּארנום! הפרסומת מושכת את הבריות. כל מקום בו מצויים אנשים מתקבצים עליהם אחרים, ומיד הרי לך דוחק, בּוּם־בּומבּארנוּם!

אשׁר־על־הַדַּבָּקִים נתן לי את תכנית “בארנום וביילי, ראשׁ הצגות עולם”. זהו ספר. שלושים ושניים עמודי קווארטו גדולים מכוסים תמונות ודברי־התפארות. “היכנסו־נא!” – עשוי בצורת קונטרס בעל צביון מדעי כמעט. פתיחה נפלאה לו משמש הפסוק: “דברו האחרון של בארנום אל הקהל”, ומתחתיו ההסבר לכותרת: “משא נבואי נדיר, שנתגשם מלה במלה. נכתב באמריקה,עם שובו מלונדון, בשנת 1890.”

כן, זהו רוחו של בארנום. זה שנים רבות שהוא מת, ועדיין הוא מוסיף להטריד את הקהל. זה מזמן הלך לעולמו, ועדיין רוחו רומזת: “היכנסו־נא!” ועתה ישאל השואל, מה בעצם היה אותו דיבור “נבואי נדיר”, המתגשם מלה מלה לתמהונם של הדור הזה ושל הדורות הבאים. פשוט מאד, האדון בארנום אמר עם פרידתו מאנגליה, שרצונו הוא לחזור לימים שנית לאירופה. מאמירה זו עושים את “הדברים האחרונים” של נביא־המודעה. הוא כותב צוואתו על התוף הגדול. וזו לשונה: “גאוות ימי שיבתי היא, כי הוסכם במפורש ביני לבין מר ג'. א. ביילי, שותפי כערכי, בכתב־האמנה שלנו, שאם אחד מאתנו או שנינו יחד ניתבע לעולם האמת, המכון הזה… יוסיף להתקיים, והדאגה הנבונה לקיומה המתמיד של ראש הצגות עולם זו הוטלה כחובה גם על יורשינו וממשיכינו החוקיים, והיא תנאי מוחלט ומחייב.”

דבר זה אין אתה יכול להמציאו ואין להעלות עליו. פינאאַס טיילור בארנום התגלה כעושה־חסד עם האנושות, וג', א. ביילי, המניח לו לקרוא אף מבור קברו “היכנסו־נא!” – הוא באמת שותפו “כערכו”. תארו לכם איזו קדושה אופפת את המבקר ב“בארנום וביילי, ראש הצגות עולם”, שעה שהוא קורא אותם דברים אחרונים של האדם הגדול, אותה צוואת טאם־טאם. ומה נפלא סגנונה: אם אחד מאתנו, או שנינו יחד, ניתבע לעולם האמת. בזה עוד נתונה האפשרות, שאחד מהם, או אף שניהם, יישארו תמיד בחיים, והרי לך מיד פלא נוסף בקרקס הזה המשופע כל כך בחזיונות משונים.

אחר כך הוא פונה בצוואת־הצ’ינדאֵראַ אל הילדים, וגם זה דבר נהדר הוא בעיני. הרי זו התעמולה הכוללת ביותר שבעולם. שכן כולנו הננו או היינו ילדים, ורבים מאתנו שוב עתידים להיות ילדים. פינאֶאַס טיילור בארנום מבטיח לילדים, שהוא יחזור ויראה להם שנית אנשים וחיות מוזרים או איומים. הוא מבטיח זאת בנעימה טובת־לב, עד כי אפשר לחשוב, שהדוד בארנום החביב לא לקח מן הילדים דמי כניסה.

ואני מתחיל להבין את רוחו של בארנום. יש בו משהו תמים, תמימותו של גאון. הוא יודע לעורר ציפייה. אם המודעות בלבד הן כה ססגוניות ופרועות, טיבה של ראש הצגות עולם על אחת כמה וכמה. הרי זה הפתיון הישן והמקצועי בנוסח הווּרסטלפראטר⁶ שעוצב הפעם בדפוסי תעשייה גדולה. אותו פזמון־הרחוב, שאותם ברנשים עלובים מגלגלים בתיבת־זמר, משמיע פינאַאֶס טיילור בּארנוּם בידי תזמורת ואגנרית.

כל המגיע לאזניך זולת זאת, אף הוא עשוי להביא את הבריות לידי התרגשות. האנשים, החיות והחפצים של בארנום המנוח ושל ביילי, אנוש כערכו, הועברו מאמריקה לאירופה בצי משלהם. גם 67 הקרונות הנוסעים מארץ לארץ, שייכים לבארנום וביילי. בהגיע הרכבות המיוחדות הללו אפשר להסתכל בהן חינם אין כסף, בדומה למודעות ברחובות. שזהו החלק המתמיה והמעניין ביותר אין ההמון תופס, כשם שאין הקהל בווּרסטלפראטר מבין שהכּרוֹז והפתיון הם הרבה יותר מעניינים ומתמיהים מן הנעשה בפנים הסוכה. טילטול המונים זה של אמנים, חיות וחפצים מעבר לים, מארץ לארץ, ב־67 קרונות, הקמתם ופירוקם של אהלי־הענק שבהם מקום ל־15 אלף צופים – זוהי הראווה הגדולה ביותר שידע העולם עד כה. המוצרים שבאוהל אינם אלא מוצרי קרקס. את העידית נותן בארנום במתנה, בעד הזיבורית הוא מבקשׁ תשׁלום. שׁכֵּן מגרים את יצר הבריות לראות גם את הצפון מאחורי פרגוד הפרסומת.

עכשיו הבנתי, מדוע דיבר הממונה שלי בצער על רמת האינטליגנציה שלי, כאשר סחתי לפניו על הבארנומיזם בחיי־האמנות שלנו. אצל מקציפי־הקצף שלנו אין האמנות אלא פרסומת. ואילו אצל בארנום הפרסומת היא האמנות.

(1900)

הדיקטטור סוּלַה¹ פרש. הוא הפתיע את ידידיו, שמעטים היו, ואת אויביו הרבים לאין־ספור, בהשמיטו את השלטון מידיו השטופות־דם, לאחר שאף קינה ואפילו מאריוּס לא עצרו כוח להפקיעו ממנו. כאילו לא קסם עוד שיא השלטון ללבו הזקן והמיוגע־עד־תום, מאחר שלא צריך היה להגן עליו עוד, זרה הלאה את הכהונות שכבש בחוזק־יד וברום־לבב. הוא הרשה בחירתם של קונסולים, ואכן לשנה הבאה בחרו את מארקוס אֶמיליוס לאָפידוּס ואת קווינטוּס לוּטאטיוּס קאטוּלוּס. אשר למארקוס לאָפּידוּס הוּא הזהיר אמנם מפניו את פּוֹמפּאיוּס, שעה שהשתדל בלהיטות כזאת לטובתו של רודף־כבוד זה, אוּלם ביסודו של דבר נראה היה שאין לדיקטאטור לשעבר עניין בכך, מי ישלוט אחריו ברומי המסוערת. לאחר כל הנצחונות, לא ביקש עוד אלא מנוחה לעצמו. זאת אמר לכל מי שהיה ברצונו לשמוע. בדומה לאזרח פשוט, בלא ליקטורים,² בלא ליווּי, הופיע בשוק מנצחו של מיתראדאטאֶס,³ שאך עתה מקרוב היה שליטה של רומי. אפשר היה להתקרב אליו, לשוחח עמו. וברומי לא היו עוד פגיונות. שאם לא כן אי־אפשר היה להסביר, שהרומאי השנוא ביותר לא זו בלבד שהיה בידו להיכנס לשוק אלא אף לצאת ממנו בלי פגע. קאֶנטוּריוֹ⁴ זקן אחד, ואלגוּס שמו, שהיה עמו ביוון ואחר־כך נלחם תחת פיקוּדו של מארקוּס לוּקוּלוּס בגאליה שמעבר לאַלפים מזה, ניגש אליו בימים הראשונים שלאחר מעשה־הוויתרון.

“אימפּאָאטוֹר!” אמר – “ראיתיך בקרבות רבים, אולם אף ליד אוֹרקוֹמינוֹס⁵ לא היה אומץ־לבך כה גדול בעיני כמו היום, שאתה מהלך חסר־מגן. כאן מצויים אנשים שנידית, או הרגת את אבותיהם, את אחיהם, או את בניהם. מי יעמוד לימינך, אם יתנפלו עליך נוקמים?”

חייך סוּלַה: – “מי? המזל שלי! אני קרוא אֶפּאַפרוֹדיטוּס⁶ ובאמת, כל עוד מרגיש אני בחסדה של ואֶנוס עלי, אין לפחד שליטה עלי.”

“האלים וביחוד האלות אוהבים אך את החזקים” – ענה הקאֶנטוֹריוֹ. “ואל־נא תתרעם עלי, החייל שלך לשעבר, אם אומר, ששוב אינך חזק.”

על פניו האדומות של סוּלה עמד עתה חיוך הנצחונות: – “זו מנין לך? אפשר מתחיל אני רק עתה להיות חזק… אך אפילוּ היה כפי שאתה סבור – האם זוכר אתה עדיין את יום־פידאֶטיה וכוחכם לא היה אלא שש־עשרה קוֹהוֹרטות,⁷ ומוּלכם האויב שברשוּתו חמישים קוֹהוֹרטוֹת. והנה, לא שׂשׂ מפקדך לפתוח בהתקפה. עדיין שקל בלבו מה מצוּוה הוּא לעשות – נסיגה או קרב – והנה נתרחש אות של חסד. הרוח, רוח מלטפת, הביאה מן האחו הקרוב פרחים שפשטו על קסדותיכם ומגיניכם. ותהי סופת־הפרחים גדולה, עד כי נראו כלי־הנשק שלכם כעטורי זרים.”

“כך היה הדבר!” – קרא הקאנטוּריוֹ אחוז התלהבות מחודשת: “ואז פקד לוּקוּלוּס לצאת להתקפה, והנצחון היה עמנו.”

“רואה אתה, ידידי, מה פרחים ללוחם. גם אני נכסף לשלג בּשׂוּם שכזה. גם אני רוצה אני שיכסוני פרחים.”

“אלא ששוב אין לך כלי־נשק, ואתה גבר בן־ששים, סוּלה!”

צחק המצביא צחוק־משובה, –אשר לגילי שאל־נא חביבי, את לאַלאָגאֶ, שאל את אמאריליס, שאל את פלוֹרנטינה… אגב, יכול אתה לשאול גם את המוּמוּס מאֶטרובּיוּס."

“כבר נתקפת פעם” – קרא ואלקוּס העקשן. “היית אז חסר־ישע, רגליך לא צייתו לך.”

“אימתי, ואלגוּס?.. הה,כן, אז באחרונה! איזה זכרון לך! דבר של מה בכך היה זה, שיתוק חולף. המרחצאות באֵדאֶפסוּס עשאוני שוב בריא ומוצק לחלוטין. הנה, הסתכל כאן: האם זו זרועו של אדם זקן?.. מחר עוזב אני את רומי, חֵי ואֶנוּס! בלוויית חבורה עליזה נוסע אני לקאמפאניה המבורכת. בקוּמאֶ אניח לשלג־הפרחים שירד עלי. זכרני ואלגוּס! וכאשר תזכרני, אל־נא תכנה אותי אלא: המאושר, זה שאינו בוש כאווילים או מפחד להיות מאושר, אלא זה שהוא גאה על אושרו. שלום לך, ואלגוּס!”

בלוויית השחקנים קווינטוס רוֹסקיוּס⁸ וסוֹריקס נסע סוּלה המאושר לדרום, אל מפרץ־הים של קומאָ, שם שׂגשׂגוּ אותה שעה חיי־מרחצאות עליזים. הרחק מן הקרב ומן העסקים התענגו אישיה המכובדים של רומי ונגידיה בחווילותיהם, ששכנו פאר לחוף הים. קימאֶ, באיאֶ, מיסאֶנוּם, פּוּטאַאוֹלי, עד בואך סטאבּיאָ וסוּראֶנטוּם – כולם כאחד שמות בשומים של מקומות, שמעולם לא פסוּ בהם סעוּדות, זמירות, נגינות־חשק־וחלילים וריקודי־חשק. וכאשר חתרה, עם שקיעה, סירתו של סוּלה מקומאָ ופנתה לעבר צוקי ההרים של מיסאֶנוּם וכאן, מימין, שטו על פני הגלים האדמדמים־כחולים האיים המתוקים פרוכיטא ואֵנאריה; וכאשר שם, בעבר השני, התנשא הואֶזוּב המסתורי על כל הנוף כדיקטאטור שפרש, ולרגליו פּוֹמפּאֶי הנאה, העליזה, החוטאת; וכאשר שם בחוץ התנוצץ על המים האי קאפּרי בזוהר הארגמן של הערב כעננה, או כחלום – משך אליו חנוּנה הזקן של ואֶנוּס ביתר חום את ליקינא או את אמאריליס, או יהא שמה אשר יהיה, שנסמכה על כסת־האניה שלידו, הידק את שפתיו העבות אל שערה, ריחרח אותה בחיבה, ואמר למאַטרובּיוּס ולסוֹריקס:

“כה יפים לא היו החיים מעולם!”

ועל כולם הצליל המענג של קתרוסים וחלילים, והשאון הקל והעליז שעלה מן הגביעים שלקחו עמהם. היו אלו שעות, ימים, שאינם חוזרים.

מאֶטרוֹבִּיוּס הוא שדאג לשטף המגוּון של השעשועים. את הנשים הביא בעיקר סוֹריקס. ואולם רוֹסקיוּס, השחקן העשיר והמפורסם, כבר היה בעיני עצמו איש־מדינה חשוב, ואילו הראו לזר את הידידים האלה במשתה־סעודתם, אפשר היה חושב שרוֹסקיוּס המתיימר הוּא המדינאי והמצביא, ואילוּ סוּלה – שחקן קל־דעת בא־בימים.

בפּוּטאֶוֹלי היו האֶדילים⁹ אותה שעה מציגים לפני העם קרבות־גלדיאטורים. סוּלה בא לתיאטרון עם בני־לוויתו ולהפתעתוֹ הנעימה פגש שם, בקהל־הצופים, את גנאֶוּס פּוֹמפּאֶיוֹס. נעים פחות היה לו לראות שם גם את מארקוס לאפּידוּס, הקונסול. מה זה מבקש כאן? אבל לא רצה סוּלה לעכור את רוּחו הטובה עליו, לא נתן דעתו הרבה על הקונסול הארסי, השחוף, ובילה בשיחה עם פּוֹמפּאֶיוּס לבדו, בעל בתו החורגת, שחברתו היתה נעימה עליו למדי, אם כי האדון הצעיר הזה, שגבה לבו מהצלחות שבאו קודם זמנן, העמיד במידת־מה פנים של גאווה וקרירות. בחיבה יתרה נעו מבטיו עליזי־העונג של סולה על פני קשת הקהל הזוהרת בלובן ובארגמן, ובו מספר רב למדי של נשים נאות בלבוש משי דק ומושך־לב. רבות מהן הכיר וקרץ אליהן בעיניו מעשה־מבין, שעה שפּוֹמפּאֶיוּס צפה חגיגית נכחו בעינים קופאות כשהוא זוכר תדיר את גדלותו. לפתע נתמלטה מפיו של הדיקטאטור הזקן קריאה זועמת, מקוטעת. פּוֹמפּאֶיוּס הסתכל בו בתמיהה, וסוּלה אמר:

“נראה שטעיתי. כיצד יכול היה זה להגיע הנה? אני חושב, שהוא נמצא עתה אי־שם באסיה. מכל מקום, הוא היה נזהר שעיני לא תראינה אותו.”

“מי?” – שאל פּוֹמפּאֶיוּס במתינות.

“נדמה היה לי, שראיתי שם, מאחור, בתוך העם, פנים חיוורות, כחושות, שעינים כהות בהן, המוכרות לי. עיניו של אחד־בן־אח של מאריוּס. אתה מכיר אותו. גאיוּס יוּליוּס קיסר. הבחור שנוא עלי. הוא בעיני המסוכן מכולם. ראיתי שם אדם צעיר בלבוש עבד שדמה לו.”

נתחייך פּוֹמפּאיוּס תוך הרגשת עליונות. “לא ייתכן! גאיוּס קיסר נמצא עתה ברוֹדוֹס ולומד תורת־הנאום בבית־הספר של אפּוֹלוֹניוּס. וכן מן הנמנע הוא, שייראה במקום כלשהו בלבוש ירוד. גאה הוא, האדם הצעיר הזה, מכדי שיעשה כך. ואין הוא מסוכן, לדעתי. טרזן הוא. האם פוקדים אותך סיוטים כאלה לעתים קרובות?”

מיד נרגע סולה וצחק: “אני – אני וסיוטים? היודע אתה בי שמוג־לב אני? אף אין אני עומד עוד למכשול לשום אדם. ויתרתי על הכל.”

“חוץ מנשים!” – העיר פּוֹמפּאֶיוּס בלעג של תוכחה קלה.

“אתה האומר זאת. רק הבוקר חזיתי חלום. שער בנפשך: לפני שנתעוררתי – או אולי היה זה אחרי־כן? – ראיתי תרנגולת לבנה. היא דיברה אלי בקול של אשה מחניפה וקראה אותי: בני. ביקשתי להתקרב אליה, והנה נתמוגגה לקצף בהיר, שחזר ונתעבה, ומתוכו עלתה האלה, שלי עצמה, ואֶנוּס. מה משמעוּתו של האות הזה, לדעתך?”

“לעתים רחוקות שמעתי סימן טוב מזה. על סמך זה יכול אתה, יקירי. להעז בבטחה כל מעשה!”

בזירה כבר התחיל בינתיים המשחק. הגלדיאטורים נכנסו ברוב חגיגיות, ההתגוששות למראית־עין נסתיימה. עתה ניתן האות להתגוששות־דמים חמורה יותר. כבר הזוג הראשון עורר התרגשות עזה בקהל הצופים. ההתגוששות היתה בין תראקי לבין מירמילוֹ.¹⁰ אי־אפשר היה להבחין בהעוויוֹת פניהם של עבדי־קרב אלה, שׁמכוסות היו קסדות־אֶשׁקָף; ואולם פחדו של התראקי, החלש יותר, ניכר מיד כשדחק עליו יריבו המצוייד ציוד גאלי במגן ובחרב. ואילו בקֶרֶב הצופים המסוערים עוררו סילוּדי־הפחד שׁל הבחור בתחפּוֹשׂת־הבּרזל אךְ לעג וחימה. הם ביקשֹו לראות את דמו. במיוחד הנשים היפות, הבּשׂוּמוֹת והמפורכסות למשוך לב, היו להוטות אחר הדם, וחוטמיהן העדינים התנשפו וריטטו. מעל לאמפיתיאטרון רחשה מעין רוח מלהטת ומעיקה של אש יוקדת ותאוות־רצח. הם ביקשו את דמו של התראקי – ומטעם אחד בלבד, משום שהוא היה חלש יותר. הם היו אוהבים אותו אהבה לוהטת כמידת שנאתם אותו עתה, ואילוּ היה דרך מקרה החזק יותר. דמו!.. הנה – הוא זורם! המירמילו פגע במקום חשוף שבגופו. עדיין לא נראה הפצע, כי המגן כיסה עליו. ואולם הדם החופז כבר נראה יורד על מגן־הרגליים של התאקי ועל כף רגלו השמאלית. חרחור של קורת־רוח חלף בשוּרות המצטופפות של הצופים.

ברגע זה חש סוּלה, שאף הוא צפה למטה בהתרגות נעימה, נגיעה קלה בכתפו, ועמה כאחד פשט סביבו ריח נעים ביותר. מנוסה הרפתקאות כמוהו שמר על שלוות רוח גמורה ולא פנה לאחור. הוא אף עצם את עיניו והירהר מעט בפרחים של פידאֶנטיה. הנה כך עפו באו, כך ירדו־שקעו, רכים, ריחניים. ואף־על־פי־כן נאלץ היה להביט לאחור. יש לדעת סוף־סוף, הכעורה היא וזקנה?.. לא! כי יפה היתה, מתוקה וצעירה. מתחת לכלאמיס¹¹ הרקום בזהב אפשר היה לשער דמות אלהית־למחצה. מן החגורה הבריקו אבני־חן יקרות. משנפנה אליה החזירה במבוכה את כפה הזעירה, הלבנה. שכן, אך מתוך התלהבות של צפייה במחזה, תמכה ידה על היושב לפניה. אבל היא נשארה עומדת מאחוריו, משמע משום שהיה זה המקום הטוב ביותר. דומה, לא שמה לבה אל מבטיו מלאי־ההערצה, משל לא סולה היה, שהוא עדיין האיש הראשון במדינה. האם לא ידעה אותו? אפשר זרה היתה. היא הסבה עיניה ממנו אל הזירה.

ושם, למטה, גרר רגליו התראקי ביגיעה גוברת והולכת, דמו נזל מפצעים נוספים, ונטול־כוח הניע נשקו העקום כנגד המירמילו שהדפו לאחור במגינו עד כי התנודד אנה ואנה. והנה נשר גם מגינו העגול של התראקי, נטול־מגן ניצב שם, והפצעים הפתוחים שפצעו בו נראו לעין כל. המנצח נעצר. עדיין לא היה רשאי להנחית את המהלומה האחרונה, כי המנוצח הרים, באנחות, את בוהן שמאלו, כדי לבקש חסד, לבקש על נפשו. קסדת־האֶשקף שלו שצנחה היתה מופנית אל סולה, אל פּוֹמפּאֶיוּס, מרקוּס לאֶפּידוס והאֶדילים, שישבו במקומות המכוּבדים ביותר. סוּלה פנה בחיוך על פניו אל האשה האלמונית. היא הבינה אותו. מוכן הוא להגיש לה את השי המלכותי – חיי אדם, אם רצונה בכך. ודומה היה עליו, על סולה, שלא ראה מימיו אשה שמבטה כה שופע תשוקה ואכזריות כאחת. הסתכלה בו מן הצד, כשהיא עוצמת למחצה את עפעפיה הצבועים כלשהו צבע שחור, וחייכה רכות. הכול הפנו מבטיהם לעבר סולה, וסולה – לעברה. היא חייכה, היא נשכה בשיניים זעירות מרהיבות את שפתה התחתונה, שהיתה דומה לעלה־שושן צבוע אדום. אחר כך הרימה זרועה, ששרשרות־זהב ואבזמים צלצלו עליה חרש, והושיטה אותה לאט־לאט דרך גבירה; ואז נעצה בסולה טרוּף־השיכרון מבט, עד שלבו עמד בן־רגע מלדפוק – ובתנופה אחת הפכה את בוהן ידה כלפי מטה.¹²

“בת רומי היא” – אמר לעצמו סולה, גם הוא נתחייך והפך את בוהן ידו כלפי מטה. כך עשה פּוֹמפּאֶיוּס, וכך עשו האחרים, שכן אף אחד מהם לא רצה להופיע בעיני הבריות רכרוכי, שלא כבן־רומי. העם הריע תרועה מחרידה והמירמילו זינק שלוף־חרב על המסכן החלש ממנו. צליפות־ברזל על רוך־בשר, דקירה. אנקה, חרחור – וחסל. גווייתו המעוטפת של המתגושש נסחבה החוצה.

רגע קל התבונן סולה במיתה משעשעת זו. עתה שב והפנה ראשו. אולם האלמונית שלו כבר נעלמה. הוא חש במורת־רוח עזה ומצחו העלה קמטים. אך לרוץ אחריה לא יכול, היה זה הרבה למטה מכבודו, אילו עשה זאת לעיני כל העם. כמדומה היה, שמימיו לא אהב אשה כמו את האלמונית הזאת, אשר לא ידע על אודותיה אלא שנודפים ממנה ריחות של פרחים מארצות־הקדם, ששׁערה הכהה גולש שובבנית מעל לשביסה, שידה רכה וזעירה ולבנה שלא כמצוי, וכי בחיוך נחמד גזרה דינו של מתגושש למוות. פרוֹבינציה היה נותן תמורת אשה זו. והיא נעלמה.

והנה הופיע מאטרובּיוּס הערמומי בפסיעות חרש מאחוריו, ונענה בלחש למשאלות לבו:

“יגל לבך, האימפּראטוֹר, היא לא תימלט מידינו. סוֹריקס מהלך בעקבותיה. עוד היום בוא תבוא לסעודתך.”

“המכיר אתה אותה?” לחש לו סולה בהפניית ראש, למען לא ישמע פּוֹמפּיאוּס.

“לא”, ענה המוּמוֹס; “זרה היא, שום אדם כאן אינו מכיר אותה. אך תנוח דעתך, סוֹריקס מנוסה בעניינים כאלה.”

רוחו הטובה של סולה חזרה אליו. הוא הניח גם להערותיו הפילוסופיות הנוקשות של פּוֹמפּאֶיוּס – על דרך המוות הטובה ביותר – שידלפו להן כגשם משעמם. מותו העלוב של המתגושש שימש לפּומפּאֶיוּס נקודת־מוצא להגיגיו. הוא דיבר על מותם של עבדים ועל מותם הגאה יותר של אדוֹנים, על ההתאבדות האצילה בהגיעה קץ השלטון. על המוות במלחמה ובשלום, על מותו של מאריוּס על ערש־דווי, על מותו של טיבּאֶריוּס גראקכוּס וכך הלאה.

סולה התלוצץ" “פּוֹמפאֶיוּס הגדול מעמיק אתה מדי בשבילי. מכל הדרכים הללוּ עניין לי באחד בלבד: מותו של המאושר”.

“איך הוא?” – שאל פּוֹמפּאֶיוּס בכובד־ראש.

“הוא הדבר שאין אני יודע עדיין”, – צחק סוּלה. “אפשר עוד ייוודע לי הדבר. מה אמרתי: אפשר? ודאי! תמיד שיחק לי המזל. אין האלים יכולים להשמיד את יצירתם ברגע האחרון.”

“סוּלה, סוּלה, זהוּ אֶתגר בגורל.”

“כל חיי לא היו אלא אֶתגר, והוא ערֵב לי מאד, פּוֹמפּאֶיוּס יקירי… הרוצה אתה לסעוד עמי הערב? לא תתחרט על כך, הטבח שלי עתה עולה לי תשעים אלף סאָסטאֶרצוֹת. סעוּדה טובה מזו אינה עולה גם על שולחן האלים. ועינוגי אמנות…”

פּוֹמפּאֶיוּס דחה: “תודתי לך, כבר הוזמנתי אצל לאָפידוּס.”

סוּלה משך כתפיו: “אין אתה יודע טוב מהו. שוב תרבצו סביב לשולחן המשעמם ביותר של קאמפּאניה, תגמעו יין חמוץ ותצילו את הריפובליקה. מילא, לא איכפת לי…”

שעה שאמר דבריו האחרונים, התחילו עיניו להתנוצץ בפתע; הוא הבחין בסוֹריקס החוזר.

“מה בּשׂוֹרה טובה מביא אתה?”

השחקן האדיב השיב חרש, ששוּם אדם לא יוכל לשמוע: “פאניה שמה, וזה מקרוב שכרה כאן חווילה, בסמוך למפרץ. קודם לכן התגוררה באלכסנדריה, אולם בת־רומי היא. היא יודעת מי אתה, ומחכה לך הלילה.”

פניו של הדיקטאטור הזקן נשתלהבו. הוא כבש יצרו ואמר: “מלאכה מצויינת עשית, בני!”

מיד נפרד מפּוֹמפּאֶיוּס, ועוד יעץ אותו עצת־אב נאמנה ובדוחה: “היזהר לך מפני לאֶפּידוּס. הוא מתייחס ברצינות יתר לעצמו ולרפובליקה.”

פּוֹמפּאֶיוּס עיקם אפּוֹ. סוּלה זה, אשר כל צלם אשה עשוי לגנוב לבו, מדמה בנפשו, שהוא מכיר את הבריות. מה אֶווילית היא אזהרה זו מפני לאֶפּידוּס, אשר בזכוּתו, בזכוּת פּוֹמפּאֶיוּס, הוא משמש בכהונתו!

משירד הערב הלך לביתו של הקונסול. לאֶפּידוּס קידם פניו במלים של נאמנות. יבואוּ עוד כמה ידידים, אמר.

“מרומי?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

“רוֹמאים, אבל לא מרומי”, היתה תשובתו המוזרה של הקונסול.

חשד עמד להתעורר בו, בפּוֹמפּאֶיוּס, משהבחין מיד אחרי־כן בכניסתו של האורח הראשון. שכן היה זה גאיוס יוליוס קיסר, הטרזן הצעיר שסולה חשבו למסוכן. ואוּלם הלה כה נהג בתמימות והיה כה מצוחצח והדור, עד כי פּוֹמפּאֶיוּס העולה עליו צחק לו בלבו.

“מה מביא אותך לכאן?” שאל בפנים מסבירות. “אמרו לי, ברוֹדוֹס אתה, בבית־הספר של אפּוֹלוֹניוּס”

“קאפּריסה של נשים, פּוֹמפּאֶיוּס הגדול!” השיב האדם הצעיר, כשהוא מגרד לחיו החיוורת באצבע אחת דרך גינדור. “במסעותי הכרתי ידידה אחת, המנעימה לי את זמני. היא רצתה במפגיע לעשות חודשים אחדים בקרב החברה הטובה. אנוס הייתי למלא חפצה ושכרתי בשבילה בית ליד החוף. וכך הננו כאן.”

פּוֹמפּאֶיּוס השפיל עוד גבהותו, לאמור: “נראה שידידה יוצאת מגדר הרגיל היא זאת, השולטת בך כדי כך, יקירי.”

בעיניו של קיסר הבריק משהו מיוחד והוא אמר: “בַת רומי מן השכבות הנמוכות ביותר, ועם זאת גם מלכה. לידה אני נאלץ לא אחת להרהר בממשלת־עולם שלנו. גם היא נולדה עלובה בין שבע הגבעות, ולה פני־האדמה כולה, אם אך תחשק להציג עליה כף רגלה. אין אדם מעלה בדעתו,עד מה שפלה עשוייה היא להיות, וגם עד מה אצילה. אמנית היא באהבה ו…” הוא הבליע בעוד זמן את המלה שלאחריה – “ובשנאה.”

מארקוס לאָפידוּס נכנס מהר לתוך הדברים: מי, אם כן, היתה אותה אשה היום ביאטרון, זו שעמדה מאחורי סוּלה? האם לא אמר לך שמה?"

פּוֹמפּאֶיוּס הגאה השתומם: “לא הבחנתי באשה שעמדה מאחורי סוּלה. אין אני נוהג לפנות לאחור. הוּא גם לא אמר לי שוּם דבר.”

השיחה הזאת לא נמשכה, שכן באו עוד אורחים אחרים, אנשים אשר פּוֹמפּאֶיוּס לא הכירם. אולם לפתע נתעורר שוב החשד הקודם שלו, משהבחין בלוּקיוּס קינה, והחשד היה לוודאות עם הופעתו של מרקוּס פּאָרפַאָנה, שאותו גירש לפני שנים אחדות מסיציליה. פּוֹמפּאֶיוּס ניחש, שהוא נפל בפח שטמנה לו סיעת מאריוּס. אך הוא נהג בשקט ובגאוֹן. בנסיבות אלה לא היה מקום למחשבה על בריחה, כשם שלא היה מקום לחשוב על מלחמה. ולא זו בלבד, אלא שבעל הבית לא חסך תשומת־לב ואפילו התרפסות לאורחו רם־המעלה, עד כי לאט־לאט הסיק פּוֹמפּאֶיוּס, שלא נתכוונו לגרום לו רעה. ובכל זאת, מה רצו ממנו?

ישבו מסובים אל מצעי־הסעודה, והארוחה נדמתה לפּוֹמפּאֶיוּס מתמשכת באיטיות רבה, אבל לא רצה שיבחינו במצב־רוחו העכור. הוא הרהר בדבריו של סולה על הטריקליניום¹³ המשעמם ביותר שבארץ. גם נדמה היה לו, שהיין חמוץ למדי. רק על הצלת הרפובליקה עוד לא דובר. ואולם גם זה סופו לבוא. לפי שעה פיטפטו על עניינים של מה בכך. גאיוּס קיסר סיפר מעשה בשודדי־ים שלקחו אותו בשבי ליד האי פארמאקוּזה ודרשו ממנו עשרים טאלאֶנטים דמי־כופר. הוא אמר להם, לדבריו, שסכום זה הוא פחות מדי ביחס לערכו, ואף נתן להם באמת חמישים טאלאֶנטים. מששוחרר מיהר למילאֶטוס, העלה צוותים של מלחים על אניות אחדות, פתח ברדיפה אחר השודדים, לקחם בשבי, תלה אותם ולקח מהם חזרה את כל דמי־הכופר… ואל בחור זה, שהינה את המסובים בסיפורי־שודדים כאלה, שמוחו היה מלא נשים, מתייחס סולה ברצינות. אכן, לעלות כה גבוה בידיעת־אדם כה מועטת אפשר רק במזלו של סולה. פּוֹמפּאֶיוּס צחק בקרבו, וצחק בקול רם אחר כך, מששמע את הודעתו של אחד העבדים שפרץ פנימה נטול־נשימה ופנה אל קיסר:

“הוא נמצא אצל פאניה.”

קיסר נתן בו מבט מוזר מלמטה למעלה ושאל:

“מדוע אתה צוחק, איפמאֶראטוֹר?”

“משום ששמח אני, שרק דאגות כאלה לך, ידידי… משמע מאד לא נעים לך הדבר, שהוא נמצא אצל פאניה? היית רוצה להיות שם אתה, מה? הודה בכך!”

אולם בפתע נעלמו העבדים מן האולם. הגשת האוכל נפסקה, אם כי הסעודה עדיין לא הגיעה לסופה.

בעל־הבית עזב את מצע־סעודתו, נתייצב ליד השולחן, ופתח:

“גנאָוּס פומפאיוּס, הגדול, האזינה לדברי!”

"הנה מגיעה ‘הצלת הרפובליקה’, הירהר בלבו זה, שאליו הופנו הדברים, ורוחו נעכרה עליו.

“האזינה לי!” אמר מארקוס לאָפידוס; "שעה זו שעה חשובה היא לרומי, חשובה לך, חשובה לכולנו.

“אמת הדבר!” עלה מלמולם של אחדים בתוך דבריו.

“האזינה לי! אתה סייעת לכך, שאהיה קונסול. כהונתי מחייבת להציל את הרפובליקה, שעה שהיא נתונה בסכנה. היא נתונה עתה בסכנה.”

“על־ידי מה, על־ידי מי?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

בתוך הרעש הכללי נשמעה התשובה.

“על־ידי סולה! סולה הוא הסכנה!” צעקו כולם בערבוביה, ורק קיסר שכב בשקט והסתכל בפּוֹמפּאֶיוּס.

הואיל והמדובר היה בסולה בלבד, יכול היה פּוֹמפּאֶיוּס להבליג בקור־רוח:

אין אני מבין, כיצד עשוי סולה להוות סכנה, או כיצד מהווה הוא היום סכנה יותר מקודם. לי נדמה, שאדם זה יצא מכלל המשחק. הוא יצא בדימוס. אילו היה רוצה לחבל ברפּובליקה, היה מיטיב לעשות זאת קודם מאשר עתה, לאחר שוויתר על כל סמכויותיו ושילח לחפשי את חייליו הנאמנים."

“אל־נא תתרעם, ידיד נעלה”, השיב לאָפּידוּס; “הערכתך אותו מסולפת היא. אתה היודע מה אמר עליו קארבּוֹ; שבנפשו של סולה שוכן אריה עם שועל, והשועל הוא הרע שבהם. כשועל רע אנו חייבים לראותו דווקא בשעת מפנה בלתי־צפוי וחסר־פשר זה בחייו. כיצד? לאחר שביצע את מעשי־האלימות הנתעבים ביותר, כדי לקיים עצמו בשלטון, לאחר שנידה מאות רבות מטובי האזרחים ואת משפחותיהם ואלפים רבים רצח במלחמת־האזרחים, הנה הוא קם לפתע ופורש. מבין אלה כאן, שאתה רואה לפניך, אין אחד שלא היתה בו יד סולה לרעה גדולה. ואין כוונתי למפלגה העממית בלבד, המוּמֶמֶת, המעונה והמושׁפלת; גם האופטימאטים, גם אתה עצמךָ, כולכם על כרחכם פחדתם מפני סולה.”

“ביחס אלי נהג סולה תמיד ברוב התחשבות”, העז פּוֹמפֶּאּיוס להשיב.

“השועל! זקוק היה לך!” צעק מארקוּס פּאָרפּאֶנה.

ולוקיוס קינה הוסיף בזעף:

“חשוב־נא על לוּקראֶטיוס אוֹפאַלה, שהיה מנאמני נאמניו. הוא ציווה לרצחו בשוק של רומי, משום שאוֹפאֶלה השתדל להשיג את כהונת הקונסול.”

פּוֹמפּאֶיוּס הוסיף עוד להתנגד:

“כל זה היה קודם לכן. עתה הוא שבע־שלטון. עתה אין הוא מבקש אלא ליהנות. הוא עצמו אמר לי זאת.”

“הרי עוד נימוק שלא להאמין לו”, העיר קיסר ברכוּת.

“אולם מה יכול הוא לרצות?” נאנח פומפאֶיוּס.

“מה?” הרים מארקוס לאָפידוּס קולו ואמר: “את הכתר! מלך מבקש הוא להיות, מלך במדינת רומי! ובנו הקטן פאוּסטוּס יירש כסאו. האם הגינונו ימים רבים על הרפובליקה שלנו מפני האויב הפנימי והחיצוני, כדי שתיפול, כזונה, לידיו של המושחת? כוונתו ברורה. הוא פרש ונסוג למען יקראו לו שוב בהתגלע הקושי הראשון. הוא רוצה שיבקשוהו. הוא רוצה להופיע בתפקיד של מציל. ואז יכנס שוב את ותיקיו וישים את העטרה לראשו. ואז כבר יהיה מאוחר בשבילנו. הכרח הוא לנו, שנמצא את התשובה היום, וקיימת אך תשובה אחת.”

“אחד דינו למות”, אמר פּאָרפאֶנה בתוקף.

“אחד דינו למות”, חזרו האחרים בקול אטום.

“ומה לי ולזה?” קרא פּוֹמפּאֶיוּס מזועזע.

“אתה חייב להיות נוכח!” הצהיר מארקוס לאָפידוס. אין חפצנו ברצח אלא בהצלת הרפובליקה. אין אנו מבצעים מעשה־נקם, אלא מפעל פאטריוטי.אם אתה, פּוֹמפּאֶיוּס הגדול, תהיה עמנו, לא יטיל איש ספק במניעינו, מי שימית את סולה ראוי יהיה למצבת־זכרון, שכן הוא הציל את הרפובליקה."

ופּאָרפאֶנה אמר קשות: – “בחר, פּוֹמפּאיוּס, הלנו אתה או לו. בחר! אנחנו הכרענו – עמך, או אף נגדך.”

“אל־נא תאיים, פּאָרפאֶנה!” נזדרז והעיר לאָפידוּס. “לא הפחד יקבע בדרכו של פּוֹמפּאֶיוּס הגדול, אלא טובת המולדת בלבד.”

פּוֹמפּאֶיוּס הגדול הבין את אשר הם ביקשו להבינו. וכי כיצד היה נוהג סולה אילו היו הדברים הפוכים? קרוב לוודאי, שגם הוא היה נוהג כך.

“אני מודה”, אמר פּוֹמפּאֶיוּס בהיסוס, “שהרפובליקה נתונה בסכנה. ואני – עמכם.”

“זהו שציפיתי לשמוע ממך”, קרא קיסר הצעיר. אולם מאחר שהפנה פניו מיד, אי־אפשר היה להבחין, אם העלה העווייה של רצינות, או של לעג.

ומיד נתן מארקוס לאָפידוּס את האות ליציאה. פּוֹמפּאֶיוּס עוד ניסה לדחות את העניין. אפשר מוטב ביום אחר. ושוב הסבירו לו, כי אסור הוא שהחלטות כאלה יאריכו ימים הרבה מן המעשה. והוא הבין שוב. הכניסוהו ברוב ידידות לאמצעה של החבורה, ביציאתם מביתו של לאפּידוּס ובהליכתם בלילה הרך להפליא לאורך החוף.

“היודעים אתם היכן הוא עתה?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

“ודאי שיודעים אנו. אצל פאניה הוא.”

היה זה קולו של קיסר, וקולו של קינה השלימו בלעג.

“הכל מחושב ומוכן מראש. שום אחד לא יכול היה להזהירו. גם לפאניה לא גילו דבר. אף היא אינה יודעת עדיין כלום. אין הוא יכול להימלט מידינו, האֶפאַפרוֹדיטוּס!”

החישו צעדיהם לרוח הלילה. החישו צעדיהם, כדי ליטול ממנו את הרפובליקה, וגם במידת־מה, כדי להינקם במאושר שבבני־תמותה, ואחדים מהם אף האמינו במצבת־הזכרון הצפויה להם בעד מעשה זה. ואולם ככל שנזדרזו, איחרו את המועד. אֶפאפרוֹדיטוּס חמק מידיהם.

בדחיפה פתח קיסר את דלת הבית הידוע לו יפה. שאר הקושרים דחקו אחריו פנימה. והנה בתוך האיטריוּם¹⁴ יצאה לקראתם, לאור אבוקה, האשה הצעירה, שערה סתור, גלימת־הלילה שלה קרועה ומבט של טירוף בעיניה. אף יפה לא היתה עתה, פאניה זו, אשת־המדוחים הרומית, שקנתה השתלמותה באלכסנדריה. מוכת־זוועה ומעוררת־זוועה נצמדה לזרועו של קיסר, אדונה, וגנחה:

“מת!.. עתה! זה עתה – מת בזרועותי. כאילו – כאילו פגע בו הברק.”

הגברים נכנסו לחדרה של פאניה. ריחם של פרחים רעננים עוד נדף בו. על ערש־המנוחות מוטל היה בהרחבה, בזרועות נטויות – הדיקטאטור, ובפניו עמד עוד חיוך־הנצחונות שלו, המסתוֹרי.

פּוֹמפּאֶיוּס סגר עיניו של המנוח. האחרים שוחחו בשקט ביניהם לבין עצמם, בני רומי היו. היתל האחד: “למי מגיעה איפוא מצבת־הזכרון על הצלת הרפובליקה?” על כך השיב האחר, אף הוא בהיתול: “דומני, לפאניה!”

ואולם פומפּאֶיוּס סר מעל המשכב. הם שמעו אותו ממלמל משהו, אך לא הבינו למה נתכוון כשאמר:

“עתה הוא יודע.”

(1902)

שובו של מר ואֶנדאֶלין לעיר־הולדתו לא היה בו שום דבר חגיגי. פשוט חזר לכאן לאחר שנעדר עשרים שנה ומעלה. הוא הזקין, העיר הצעירה, אף־על־פי־כן עוד שרדו פינות שונות מן הימים ההם, ומבין אבני־הריצוף ביצבצו העשבים השוטים של הזכרונות. הרבה חלם מר ואָנדאָלין מאז שובו לכאן. הוא לא השתחרר כלל מזכרונות ימים מקדם. מכל פינת־רחוב נטו־עליו הימים שעברו. הנה מתנודדת ובאה גברת כבדת־בשר ביותר – לבו של מר ואָנדאָלין ניתר בקרבו, כאז, שכן כבר מרחוק הבחין שהיתה זו אמה של אֶווכן¹ המתוקה.אהה, הרי זו אֶווה עצמה! והנה קרב ובא בעל זקן־שיבה צמוק, האדוֹן הראָכנוּנגסראט,² זה שבנו פריץ ספג ממנו מלקות בכיתה הרביעית. לא, היה זה פריץ בכבודו ובעצמו! וכך הומחשה לעיניו של מר ואָנדאָלין חליפתו של דור. ראה אותם כולם הולכים לאט לאט לעבר בית־הקברות.

וגם בו עצמו הסתכלו הבריות בימים הראשונים בלבד, ולאחר מכן איבד מעט מעט את הקסם שבחדש. הוא התגורר אצל אביו, אשר זה מקרוב מתה עליו אשתו. איש לא ידע כמה זמן ישהה כאן ואֶנדאֶלין. מישהו שאלו שאלה זוֹ, והוא השׁיב: “עד אשׁר אהיה שׁוב בָּשֵׁל לְנכר. כשׁם שׁשׁהיתי מחוץ למקום עד שהייתי בשל לעיר־אבותי…” עם זאת נראה היה, שאין הדרך אצה לו. האם הניחו לו עסקיו פנאי הרבה כל כך או שכבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה? מה היתה מנת גורלו של מר ואֶנדאֶלין “בחוץ” – זאת לא השכילו בתחילה לגלוֹת אפילו הרחרחנים. הוא היה לשתקן, וגם חיצוניותו לא גילתה דבר. אפילו מלבושו אי־אפשר היה להסיק מסקנות על תנאי־חייו וגורלו קודם לכן. שכן בשעה שהגיע ירדה בפתע צינה והוא לבש מעיל ישן של אביו, עד שלא נשלם מעיל־החורף החדש שתפר לו החייט מן הכפר. ואז היה מראהו של מר ואֶנדאֶלין ממש כמראה שאר האזרחים המהוגנים של העיר. ורק במגבעתו החומה מן הקיץ שחלף ניכרו במידת־מה יגיעות מסעיו. מכל מקום דוק של סודיות אפף את מר ואֶנדאֶלין ושיווה לו חשיבות ולפיכך קיבלו פניו ברצון ליד כל שולחן במרתף־היין שבבית העיריה כל אימת שנכנס שמה לעת ערב. אולם הוא הלך כרגיל אל החדר הצדדי בו עמד “שולחן המאושרים”. כך כינו, בלשון אחד הלצים, את מושבם של האורחים הקבועים. היה בו בכינוי זה קנאה ולעג, אבל גם יראת־הכבוד, שכן כל שרצה להסתופף שם חייב היה להיות משהו, בעל משהו או מטעם משהו. כבר ביום הראשון תפס לו מר ואָנדאָלין בשקט מקום ליד השולחן הזה, משום שהכיר כמעט את כל הגברים האלה עוד מן הזמן שבו היו זורקים כדורי־שלג, גונבים תפוחים ומעשנים את המקטרת בסתר מאחורי גל־אבנים גדול. מעשהו זה של מר ואָנדאָלין. שנתיישב בלא־היסוס ליד המאושרים, נזקף מראש לזכוּתו. אבל הוא עצמו לא ידע בתחילה כלל לאיזו חברה נקלע כאן. לאחר שעמד על כך, העדיף לשבת ליד מכירים אחרים. כי בחברת המאושרים שררה אווירה שלא נעמה לו לאורך ימים. הם היו חורצים את דינם במידה כה רבה של פסקנות, והכרתו העצמית של כל אחד מהם היתה כה גדולה, שמר ואֶנדאֶלין היה נחבא אל הכלים והרגשת זרות היתה אוֹפפת אותו יותר ויותר. אלא מכיוון שכבר בא במגע עמם, שוב לא יכול על נקלה להיפטר מהם. לשם כך דרוּשה היתה תואנה, וזו נתגלגלה לו ערב אחד אגב שיחות.

קאַוּאֶר, בעל תעשיית ברזל, אמר: – “אה לא, על הנקועים ואובדי הדרך איני רוצה לשמוע עוד. תמיד אשם בכך האדם עצמו. גם בן־חיל צפוי אי־פעם למזל ביש – איני מכחיש זאת – אלא שהוא נאבק ונחלץ. זו השקפתי.”

האחרים מלמלו דברי הסכמה, ופתאום נתנו עיניהם במר ואֶנדאֶלין שדיבר בנימה מוזרה:

“רצונכם, אספר לכם סיפור קטן לעניין זה. אני עצמי לקחתי חלק במאורעות אלה.”

מובן, שרצונם לשמוע. אפשר יתגלה עתה משהו מחייו בעבר המכוסים צעיף כבד. אחדים הריקו מהר כוסותיהם וביקשוהו לחכות, עד שיוגשו הכוסות המזוּגות. הוא הסתכל בהכנות תוך חיוך, ואז הביט לפניו. אפר סיגריות נפל על השולחן. הוא החליק באצבעו על החומר האפור ורשם בו סימנים.

אך הנה כבר הוגשו הכוסות המלאות, הגברים האזינו ומר ואֶנדאֶלין פתח:

"בשנים הראשונות לאחר שהלכתי מכאן לא היתה דרכי סוגה בשושנים. אילולא התביישתי לחזור, הייתי חוזר ובא. אין זה אלא מין צרות־אופק מקומית, המקורבת כפי הנראה לפאטריוטיזם הלוקאלי.

בכל מקום יכולתי להשלים עם מצב רע, ורק כאן לא. ואני שואל אתכם כיום: מדוע? חפצתי להגיע להישג כלשהו. חפצתי להראות זאת לכם. למי? האם לך, קאַוּאֶר, או לך מארטין, או למי שכיהן בשעתו ראש־העיר, או לאהובתי הראשונה, או למורים? בקיצור, חמור הייתי. אולם גם חמורים עלולים להגיע למצב־רוח של ייאוש, ובמצב־רוח כזה שרוי הייתי, כשנתרחש המפנה בגורלי… התגוררתי אז בעיר־נמל אחת, ברצון הייתי עובר לאמריקה, וכבר חשבתי להיות מסיק באניה, משום שכסף לכרטיס־אניה לא היה בידי. והנה עמדתי על מזח הנמל והסתכלתי באניה “וילהלם וילאֶמן” שצחצחוה לקראת הפלגתה. “וילהלם וילאֶמאן” אניית־קיטור נאה היתה, קרוייה על שם בעליה, הסוחר הגדול. את תולדותיו של וילהלם וילאֶמן ידע כל ילד. הוא התחיל בקטנות, יש אומרים מסיק היה או מלצר באניה, ועתה היה בעל־ספינות נחשב ביותר. שמו נקרא על אניות, לו הארמון הנהדר ביותר, ולא היה בעיר דבר גדול או מפואר שאין לו חלק בו, או שהוא קניינו השלם. הכלל: קאניטפאֶרסטאן! ³

אז פניתי מן הנמל אל העיר, אל הרובע המסחרי, בתקווה עמומה למצוא על אף הכל משהו למחייתי. הרהרתי בוילהלם וילאֶמן, שוודאי גם הוא נאלץ היה להתנסות בחוויות כאלה לפני שעלה לגדולה. ושעה שהרהרתי בו, שמעתי בפתע, כמו מתוך רעבון־חלומי, מישהו קורא בשמו. שני אנשים צעירים עברו על פני.

”זוהי המרכבה של וילהלם וילאֶמן" – אמר האחד.

האחר שרק: “זו? אכן, ההוא, אינו צריך להתרברב.”

המרכבה עצרה ליד בית משרדים רגיל, אפור, הרכב בו נסע הסוחר המפורסם לביקוּריו היה פשוּט לגמרי. עוד אני מסתכל בו, והנה בפתע אדם זקן, נמוך־קוֹמה, עומד לידי ושוֹאלני:

“מה מצאת בה, במרכבה זו, שראוי להסתכל בה? נשבר משהו?”

ושוב עלו בדעתי הרהורי הקודמים, ודרך־היתול אמרתי: "לא, אבל הרי זו מרכבתו של “קאניטפאֶרסטאן”.

עיניו הקטנות, הפיקחות, הבריקו בעירנות. תשובתי שעשעה אותו. ואשר התרחש אחר־כך היה מפתיע מאוד. אין בכוחי לספר זאת באותה מהירות שבה נתרחש הדבר. הזקן ניגש עמי אל מאחורי המרכבה, ותוך שתי דקות בא עד חקר קיומי ומטרותי. מימי לא ראיתי בשום אדם זריזות כזאת בשאלות, בניחוש ובהבנה. לאחר שתי דקות ידע אותי כולי תוּכי כברי, משל היה רופא שלי שבדק ומישש אותי – וכך, כדרך רופא ממש, נטל לבסוף את פנקס־הכיס שלו, רשם משהו בעיפרון ותחב את הכרטיס לידי. “מסוֹר־נא זאת כאן, בבית זה, בקומה הראשונה!” – אמר. מיד נכנס מהר למרכבה, הדלת ננעלה, ועוד אני עומד ומסתכל אחריו נדהם ונטוּל־דיבור – כבר נעלם. שכן היה זה הוא בעצמו: “קאניטפאָרסטאן” – וילהלם וילאָמן.

על כרטיס־הביקור, היו רשומות מלים אלה מתחת לשם וילהלם וילאֶמן: “מתעניין בגורלו של האיש הצעיר, המוסר כתב זה, ומבקש להעסיקו אם יימצא מתאים.”

הבינותי מיד מה גדול האושר שמצאני. המלצה מאת וילהלם וילאָמן יש בה לחולל נפלאות. אשר לבתי־המסחר, הרי זה ודאי בחזקת צו מלכותי. ומיד הייתי במרומי מפנה־הגורל שלי ובצעד של אדון נכנסתי לפרוזדור הבית ועליתי במדרגות אל הקומה הראשונה. עד כאן הספיקו לי הוראותי ותבונתי – ואוּלם עכשיו נעמדתי בפתע לפני דילמה. בחדר־המדרגות היו זו ליד זו שתי דלתות דומות לחלוטין ולהן שתי מצילות דומות בּכּוֹל. עדיין רואה אני את שתי הדלתות הלבנות־הערוכות, אף כי זה למעלה ממחצית היובל חלפה מני אז. כן רואה אני עדיין את שתי המצילות. היו אלה, כדרך הימים ההם, מוטות־ברזל דקים עם ידיות־עץ ומעל לדלתות היו בקיר שני חורים שווים לחלוטין, שדרכם נמתחו חוטים פנימה, שם צילצלו הפעמונים שעה שמשכו בחוט. כן, אבל באיזו ידית מידיות־העץ היה עלי לאחוז? תלוּיות היוּ בסמוך זו ליד זו, השמאלית לצד ימין של הדלת, והימנית – לצד שמאל של המזוזה. עתה היה עלי לבחור בלא נקודת־אחיזה כלשהי. כי שמותיהן של שתי החברות המסחריות שיכולתי לקרוא מעל לדלתות, לא פירשו לי דבר. "וייסנריד ושות' " היה רשום מצד ימין – “אֶברהרד קראוּזאֶ” – משמאל. ואני לא הכרתי את שניהם. איש־חסדי הבלתי־צפוּי לא אמר לי שום שם, גם על האחד או האחר. הכרעתי לצד הפעמוון הימני, וגם דבר זה אירע מהר מכפי שאני מספר לכם. לא היה בכך שום דבר מיוחד – הרי אלה מעשים בכל יום. אף לא עלה על דעתי שזה היה הרגע החשוב ביותר שבחיי. גם לא היתה בי הרגשה שאני עושה מעשה של הכרעה, שעה שמשכתי בתנופה בפעמון הימני. ולפיכך הייתי רואה עצמי כיום אוויל גמור, אילו אמרתי: כן, בן־חיל הייתי או חכם, משכתי בפעמון הימני.⁴

הדלת של וייסנריד ושותפיו נפתחה לפני. מיד עמדתי לפני בעל החברה, אדם זקן וחביב. כרטיסו של וילהלם וילאָמן פעל את פעוּלת קסמיו. מר וייסנריד חקר אותי בחביבות, תשוּבותי הניחו דעתו, ואני נתקבלתי. ל“קאניטפאָרסטאן”, לוילהלם וילאָמן, כתבתי מכתב־תודה, שוודאי זרק אותו מבלי לקראו, אל מאות המכתבים האחרים שבסל־הניירות שלו. ולעולם לא באתי עוד במגע עמו. לעומת זאת ניתן לי כעבור זמן מה לבקר בביתו של וייסנריד. היתה לו, למנהל שלי, בת, יצור חביב וצנוע. במשפחתו מצאתי שוב אותה רוח בריאה של שלום ועבודה שכבר הכרתיה לדעת בבית־העסק. כל יתרונותיה של הבעלי־בתיות הישרה והצנועה חברו יחד בחיק משפּחה זה. הדבר היה לי למטרה. ולאחר שנים אחדות של עבודה חרוצה, לאחר שאי אפשר היה לבית המסחר בלעדי, שיתפני מר וייסנריד בעסק ונתן לי את בתו לאשה. סיפור רגיל הוא המתרחש מאה אלף פעמים, הלא כן? וטוב הדבר. ילדים באים לעולם, ממלאים את חלל הבית במשחק, בצחוק, בזמרה וברצינות גוברת והולכת. ואתה יודע לשם מה אתה חי ויגע, ואין אתה נטול־נחמה בהגיעך לגיל הזקנה.

אבל לסיפורי שייך גם הפעמון השמאלי. לימים הוברר לי, כמובן, לאן הוביל הפעמון השמאלי. והדבר הלך ונתברר לי באורח יסודי יותר ויותר, וככל שבאו השנים והלכו, הייתי מרבה להרהר שעה שהסתכלתי באותן המצילות השתיים, שבשעתם לא נודעה להן שום משמעוּת בשבילי. אמנם לא כל יום היה לי פנאי או חשק להתייצב לפני דלתי. אולם משגדלה ידיעתי בעניינים, ומשנתרחשו מאורעות מסויימים, הייתי עומד לעתים קרובות לפני שני הפעמונים ומהרהר: אילוּ משכת אז בפעמון האחר!…

אֶבּאֶרהאַרש קראוּזאֶ היה אדם קשיש, חולני, ולו אשה צעירה, נאה, תאֵבה לשאת חן. באותו זמן קיבל מר קראוּזאֶ פנקסן חדש, וגם הוא נכנס עד מהרה לבית מנהלו. האדם הצעיר היה בעל חוש למוסיקה, גברת קראוּזאֶ לא פחות ממנו, וכדי לקצר: הם מצאו חן זה בעיני זה. האדון קראוּזאֶ כלה על ערש־דווי, וכאשר נפטר לעולמו נתנחמה אלמנתו חיש מהר. כעבור ימי האבל המקובלים באו בברית הנישואין ומאז ואילך נקראה החברה לפי האמת: “יורשו של אֶבּאֶרהאַרד קראוּזאֶ”.

יורשו של אָבאַרהאַרד קראוּזאֶ לא היה מאושר. האשה עינתה גם אותו ובגדה בו. אמנם זמן רב, רב, ידע אך את העינויים, אבל דבר לא גונב אליו על בגידותיה בו. האחרים ידעו זאת, הבית כולו, הרחוב כולו, ואך היורש היה גם בזה דומה לאָבּאַרהאַרד קראוּזֶא. האשה משלה בו. היו בה שגיונות של בזבוז והיה הכרח לספק את הכסף. יורשו המסכן של אָבּארַהאַרד קראוּזאֶ נתענה גם הוא בדאגות וביגיעות, ושנים רבות עמד בכך במאמץ על־אנושי. אוּלם יום אחד לא עצר כוח עוד. היה בו אז רגש מוזר של הקלה, בדומה לפועל תקוּף־קדחת שעמל בפרך למעלה מכוחותיו, והנה הפילה אותו סוף־סוף המחלה לארץ כהפל את התינוק. והוא שמח הרבה שהגיע לקץ המאבק. מיד ביקש להודיע גם לאשתו היקרה, שהנה הקיץ הקץ על הכבוד ועל חיי הרווחה, שמעכשיו יש להצטמצם היטב היטב, וכי חסל סדר שמלות יקרות ובזבוז. כי שנא אותה על העינויים שעינתה אותו כל השנים.היתה זו שעה לא־רגילה, כאשר מיהר מלשכתו לביתו, כדי להודיעה על כך – והנה מצא אותה עם מאהבה. ושוב נשם יורשו של אָבּאַרהאַרד קראוּזאֶ נשימה עמוקה, כאילוּ פשט את הרגל שנית… במקרה היה אותו מאהב אדם עשיר שרצה לחלץ את החברה ממצוקתה. אלא שלא עמדוּ על טיב יורשו של אָבּאַרהאַרד קראוּזאֶ. הוא עורר שערוריה כהלכה, כפולה ומכופלת, ולא רצה לעבור בשתיקה אף על שמץ דבר מהריסוֹת כבודו וחיי משפּחתו. כי אמר בלבו, לא תקטן החרפּה, אם יכסה עליה… ובכן, זה היה הפעמון השמאלי."

פניו של מר ואָנדאָלין הסמיקו קמעה שעה שסיפר את סיפוּרו. עתה קם ממקומו ללכת. אוּלם הם עצרו בו עוד רגע. האחד ביקש לדעת, אם אמנם כך התרחשו הדברים.

מר ואֶנדאֶלין נתחייך כדרכו חיוך של אירוניה ותוגה כאחת, ואמר:

“בדיוק כך. סיפרתי לכם את פרשת חיי כפי שנתרחשה וכפי שיכלה להתרחש. הכל היה תלוי אך בדבר האחד בלבד, אם ברגע מן הרגעים, שלא נתגלה בו שוּם סימן של חשיבות מיוחדת, אמשוך בפעמון זה או בזה. וזו תשובתי על הדעה האומרת, כי בן־חיל סופו תמיד שיפלס לו דרך. אך משך בפעמון הנכון – הרי שהיה בן־חיל. אגב, רשאים אתם לשאול את בן־דוֹדי מארטין, אם אמת דיברתי.”

ואולם בן־דודו המתין עד שמר ואֶנדאֶלין נעל את הדלת מאחוריו. רק אז אמר לאט:

– "נכון, אמת היא לאמיתה – אלא שנאמרה בהיפוך. לא על דלתו של וייסנריד צילצל, אלא על דלתו של אֶבּאַרהאַרד קראוּזאֶ. הוא משך בפעמון השמאלי.

(1902)

בסמוך לעיר, במקום בו שוכנות עתה חווילות שכולן כארמונות קטנים עטורים גינוֹת ירוּקות, יצאוּ אצבעי ואילני ביום בהיר אחד לשׂוּח. אז, לפני כשלושים שנה, השתרעו שם שׂדוֹת שלא היה עליהם אלא הלבוש המשתנה חליפות של עונות השנה.

אצבעי ואילני – שמותיהם היו, לאמיתו של דבר, אחרים, אלא שלצורך סיפוּרנוּ די לנוּ אם נכנה אותם בכינוּיי־הלגלוּג, שניתנו להם בהיותם נערים. הן לאחר ימים אין ממילא הבדל, מה היו שמותיהם או גם מה היו שמותינו.

הנערים בבית־הספר, שעה שהם מכנים חבר בכינויי־לצוֹן על שוּם תכוּנותיו, כבר הם רואים בו לעתים קרובות את האדם כולו. ביסודו של דבר אין משום רבותא לגלוֹת בעגל את השור שבעתיד. אגב, כינוּיי־הלצון, אצבעי ואילני, לא היתה להם, בעצם, שוּם משמעוּת עמוקה. אצבעי היה גוּץ, ינוקא כהלכה שגדלו אצבע, ואילו אילני היה כחוש, כיפּח, מקל המבקש להיות אילן. מימי נעוריהם של שני הבחורים האלה שׂרד הסיפוּר, כיצד ביקשו לעבור לאורכה ולרוחבה של יבשת אפריקה, שעדיין היתה בימים ההם לוּטה בערפל. היוּ להם ביחד עשרה גולדן כסף. קופת־טיוּלים זו חילקו לשני חלקים שווים. במחצית האחת קנוּ פניני־זכוּכית מצבעים שונים, שכן ידוּע־לכול, כי תמורתם אפשר להשׂיג אצל השבטים הפּראים כל דבר; אולם במחצית האחרת קנוּ נקניק, צידה לדרך. הנקניקים היו קניינוֹ הרוּחני של אצבעי, ואילו פניני־הזכוּכית היוּ יוֹזמתוֹ של אילני, הוּא גם בעל התכנית של מסע התגליוֹת. הם הגיעו במסעם רק עד קצהוּ של הנקניק האחרון. ואז נאלצו לחזור אל המכות שהרביץ בהם אבא. אצבעי נשבע אז ברוב צערו, שלא לגלות עוד חלקי־תבל לעולם. ואילו אילני נָדַר נֵדֶר לקחת עמו בפעם הבאה פנינים בלבד, כי בנסיון הראשון היו תלויים יותר מדי בנקניק. לעולם יהא אדם לוֹמד מן הנסיון. ובכלל היה אילני הארוך מאושר בשנות לימודיו הרבה יותר מאצבעי הקצר. שכן אילני שׂשׂ תמיד לקראת פגרת הלימודים, כלומר כל עשרת החדשים, ורק בשבוּעות החופשה היה במצב רוח רע, כי העיקו על נפשו הלימודים הממשמשים ובאים. ואילוּ אצבעי נשא כל שעה ושעה בסבל ההשכלה, וצהל כשחלה בה הפסקה.

לימים נתנסוּ בהרפתקאות מופלאות. על כל פנים הקצר חשב שהחוויות שלו נתרחשו זו הפעם הראשונה בעולם. כך היתה גם דעתו של הארוך על חוויותיו הוּא. משהיה אצבעי לעלם הכיר נערה שקילקלה מעשיה, אך מכיוון שהיתה לה נדוניה קטנה נזדרז ולקחה לו לאשה. ההחלטה הבשילה בו בפתע, לאחר שנועץ בידידו. הלה חיווה דעתו במפורש נגד נישוּאין אלה. אצבעי זילזל בו עד כדי כך, שראה כדבר נבוֹן בהחלט לעשות מה שחברו הלא־מעשי יעץ להימנע ממנו. אבל אצבעי בעל־חרטה גדול היה ולאחר שכבר נכנס לנישואיו היה נאנח וחוזר ונאנח: אהה, כי צדק אילני! אהה, כי צדק אילני!

ואילני נהג באמת לפי עצתו שלו. לא נחפז לשׂאת פרצוּף נאה או שקיק של ממון. בוחן ובודק היה כל הזדמנות או נסיון שהגיעוּ לידו.

והנה אירע פעם, באָביב, שיצאוּ יחדיו לטיול. אילני התפלסף, כדרכו תמיד. אז אמר לחברו המדוכדך מפני גורל נישואיו: “אין נוֹשׂאים אשה לירח־הדבש בלבד, אלא לכל הימים והלילות הבאים אחריו בחיים. על כן כל המבקש לבחור כהלכה, אל יסתכל בנערה אלא באמהּ.”

ואולם אצבעי לא היתה לו במקרה אותו יום שוּם עגמת־נפש בביתו ורוּחוֹ היתה טובה עליו, אמר לו: “אם כן, שׂא מיד את חותנתך, אם אלמנה היא.”

על כן השיב אילני בחכמה: “חביבי, כל אחד נושא את חותנתו לאשה. אלא שאין הוּא מבחין בכך ברגע הראשון. לי, כמובן, לא יקרה כדבר הזה. אני הרגלתי עצמי לראות אנשים לא רק לפי מה שהם עתה דווקא, אלא גם לפי דמותם בעתיד.”

“חזיז ורעם!” – קרא אצבעי. אך לא ברור היה אם נתכוון לתבונת ידידו, או לאֶשתונת שחלפה חיש על פניו והוּא היטיב לפזול אחריה.

“כן, כן” – המשיך אילני. “עד כדי כך הגעתי. ואני סבור, שאך לעתים נדירות מגיע אדם עד כדי כך. יש בידי להמחיש לעצמי את העתיד בהוֹוה.”

“ואם כן, מה בכך!” – העיר אצבעי.

“או! תסלח לי: דבר גדול הוא. אני רואה בנער את הגבר, ובגבר את הישיש.”

“ומה לך מזה?”

אילני לא מצא מיד את התשובה: – “מה לי מזה? סלח לי, סלח! הן מכל מקום טוב הוּא לראות את הנולד.”

“מה הטוב שבדבר?” – שאל האחר בלא־רחמים.

עתה נמצאה לו, לאילני, התשובה הניצחת: “הטוב שבדבר הוא, שאין נופלים בפח – כפי שאירע לאחד ממכרי, שנתפס בקלות ליתרונות סמוכים לעין.”

השפיל אצבעי עיניו לארץ והמשיך להפסיע נעצב אל נפשו. לאחר רגע פתח בנושא אחר: “האין אתה מרגיש שריח רע נודף כאן, בסימטאות הצרות?”

“ודאי שאני מרגיש” – אישר אילני בהסבר פנים. “נראה לי, שסיבת הדבר היא, שהאנשים פותחים חלונותיהם באביב, והריח הרע מן הדירות נודף לרחוב. הבריות מפיקים זה לזה מיני רעל מרובים כל כך”

“הנה שוב אחת האמרות שלך” – צחק אצבעי.

ואולם הארוך נעמד והסתכל בעיניים בוהות למרחק: “בוא ואראך דבר!”

באותו רגע דירדר־עבר על פניהם אוֹמניבוּס.¹ לאות שניתן עצר הרכב את הסוּסים הכחושים.בחלק הקדמי של הרכב פנוּיים היוּ שניים מששת המקומות. אצבעי, שׂמלאי שכמותו, נזדמן לשבת ליד אשה צעירה, שעם כל טילטול חזק של הקרון היה מרגיש בעיגולי איבריה הנעימים. העלמה שממולו – עיניים צוחקות היו לה, גוּמות־חן בלחיים, ותלתלי־זהבה שפעו מתחת למגבעתה הזעירה. חיש מהר נכנס בשיחה עם שתיהן, ולבו נע ביניהן. המסע חלף ברוב הצלחה.

“כך! כאן נרד” – עוררו הקול של ידידו.

אצבעי נתבייש לומר, שעוד לא סיים מלאכתו בקרון. אדם נשוי! הוא ירד איפוא באנחה והערה את נפשו במבט־הפרידה, כשחיוכה של האשה וסומקה של הנערה נענים לו בתודה.

“הנסיעה ודאי נתמשכה לך ביותר” – העיר אילני.

“לגמרי לא. ולך?”

“אני אינני משתעמם לעולם. אני נתון להסתכלוּיות בנוסעים עמי.”

“מה פירוּש דבריך?” – שאל אצבעי בהיסוס־מה.

אולם בעל־ההסתכלוּיות הגדול לא ראה, כרגיל, דבר. הוא אמר: “כשאני מצוי במחיצתם של אנשים מרובים, אני מנסה לתאר לעצמי מה יתרחש עמם. ודאי הוא, ועל כך אתה יכול לבנות את היפים שבצירופי השערות: שכולם ימותו. בעוד שלושים, ארבעים, ולכל המאוחר חמשים שנה יהיו, על כל פנים, בין המתים. שער בנפשך: אנו הששה, שזה עתה היינו יחד באותה תיבה, באיזה מרחק נשכב איש מרעהו? והיכן?”

“חדל!” – קרא אצבעי. “הן מוטב היה לי להמשיך דרכי עם הנשים, מאשר להאזין למוראות אלה מפיך.”

“מוג־לב!” לי משמש המוות בן־לווייה בכל שעה ושעה. הוא מעיב את שמחותי, אך גם ממתיק את יסורי. אין בידך להתחמק ממנו, ומוטב שתסתגל אליו. ראה: הנה, נסענו בחברתה של נערה צעירה נחמדה…"

“בר־נש, משמע גם אתה השגחת בה?”

“אם אני השגחתי בה? אני שיעשעתי עצמי על־ידי שתיארתי לי את מסכת־המוות שלה. אילו מתה היום, היה לה, למסכה שלה, יופי אידיאלי. קוויה כה צרופים. שווה אותה לנגד עיניך כשהיא קפוּאָה בחמדת נעוריה אלה. שוּם פסל לא ישׂכּיל לעצב דבר נאצל יותר מגוף חיוור זה. אוּלם סופה לא יהיה כה מקסים. היא תצטמק או תשמין, והמסכה האחרונה שלה תהיה כעורה…”

“די!” – קרא האחר. “אפשר הדבר משעשע אותך, אותי אין הוא משעשע כלל. הלשם כך השאתני לצאת לכאן, כדי לתת לי שיעור חרדות? פעם שניה לא תצליח בזה בשום פנים.”

“לא, לא” – נתרכך אילני; “לא זו היתה כוונתי… משהו אחר… הסתכל־נא סביב! מה רואה אתה כאן?”

“שׁדוֹת!” – אמר אצבעי.

“זולת זאת לא כלום?”

“זולת זאת לא כלום… כן, שם אחרוני הבתים של העיר, ולא הייתי רוצה להלך כאן יחידי עם חשיכה…”

“עיניים אוויליות! אני רוצה להראות לך את העתיד.”

“אבל, אנא, לא חרדות! זאת אין בכוחי לשאת.”

“תנוּח דעתך! נהפוך הוא: רצוני להראות לך את החיים בשיא שׂגשׂוּגם. בעוד שנים מועטות יתגוררו כאן טובי האנשים.”

“חא – חא – חא, בשדות האלה? עדיין אין אני רואה את האהלים שניטו עליהם.”

“מי מדבר על אהלים? כאן יעמדו בניינים מרהיבים עטורי גינות. אתה עצמך הרגשת מה רע הריח הנודף בסימטאות הצרות. הבריות מצטופפים יותר מיד. ואין הם מרגישים עצמם בטוב. לוקים במחלות ומתים לפני זמנם.”

“שוב בשלך!”

“סלח לי! נגיד אחרת: אין הם חיים חיים ארוכים וטובים כפי שיכולים היו לחיות. הצמח, החי, זקוקים לאוויר ולאור. גם האדם. העיר על כרחה שתתרחב, על כרחה אף תתרחב. היודע אתה כיצד מכנה אני את השדות החשׂופים הללוּ, אשר עליהם יתנשׁאוּ בניינים נחמדים? אני מכנה אותם: העתיד! כאן יהיה נְוֵהֶם של אנשׁים מאושׁרים, שׁהטבע מפעמם והאמנות מרוממתם. כאן יקימו את השיכונים הנהדרים ביותר, ובזול.”

“בזול!” – מלמל הנמוך בהזייה.

“כן, כן, בזיל הזול. בעיר יש הכרח להרוס בית, לפני שבונים בית אחר. ולפיכך יקר מאד הוא מחירם של המגרשים. ואילו השדות כאן כמעט שאינם עולים דבר. שער־נא בנפשך – כאשר יציעו לדיירים האוּמללים בעיר דירות מפוארות כאן, באותו מחיר או בזול יותר, הרי לא יירתעו מפני כברת דרך מועטה זו.”

“הנסיעה באומניבוס היא אף נעימה” – נזכר אצבעי. רעיון הבריק במוחו לשמע דבריו רבי־התנופה של בן־לווייתו. אבל איש־מעשה היה ורצה תחילה לתרגם את השערותיו לשׂפת מספרים כנים, בטוּחים ובדוּקים. הוא הוּא אי־האימון הישן, מימי המסע האפריקני, שהגיע אך עד קצה הנקניק. החישובים הראו רווח ניכר. אך כאן נבהל אצבעי: מי יודע אם כבר לא נאחזו גם חריפי־מוח אחרים באמצאה המצויינת. מן הראוי איפוא לטרוח בענין זה תיכף ומיד. ואף אמנם עשו זאת בלא שהייה. מצאו מיד את האיכר בעל השדות, פתחו עמו במשא־ומתן מזורז והזמינוהו לבוא למחרת היום אל העיר לשם חתימת ההסכם. ליל־נדודים עבר על אצבעי: האם לא יתחרט האיכר? לא, הוא בא. העיסקה נשלמה.

עד כאן היו הדברים מזורזים, לפי הערך. העתיד היה שלהם. ברוב התלהבותם השקיעו אצבעי ואילני במפעל נהדר זה כל מה שהיה להם. מעתה נצטרכו לאמצעים נוספים להשלמת הרעיון – וכאן נתחילו הקשיים. אצבעי התרוצץ וביקש לרכוש חברים. כאן זכה לקבלת פנים יפה. אין זה אלא רעיון של טירוף, אמרו. איש לא ירצה להתרחק ככה ממרכז העיר. השתדל אצבעי לחקות את דיבורו הפאתטי של אילני והפליג בלשונו על חמודות העתיד. אנשי המעשה שמו אותו לצחוק. כבודו ירד בעיניהם. ותוך כדי יגיעות־שוא אלה התחיל חוזר ומתמלא חימה על הטיפש שהוליכו שולל. אילני משך כתפיו בגאווה: אי־הבנתם של הבינונים אינה מוכיחה ולא כלום. העלה לו דוגמאות מן ההיסטוריה. בזאת הרגיע לשעה קלה את חברו שרוחו התחילה מתרופפת, עד אשר פג כוחם של דברי־הנחמה. עברו ימים רבים. את נחלתם לא שבו לראות. והנה, בשעה של דיכאון העלה אצבעי את ההצעה לצאת ולסייר את עתידם.

שוב נסעו בקרון אל מחוץ לעיר. הפעם לא נזדמנה חברה נעימה של נוסעים, וגשׁם ירד, היה סתיו. נפל התְּבַלוּל מעיניו של אצבעי. כן, המקום רחוק מדי. הדבר אינו בגדר האפשר. שוב לבש העתיד צורה של שדות חשופים, שדות בור. אז פרצו לא אחת מריבות סוערות בין הידידים. אצבעי הִרְבָּה להציק לחברו, עד שׁהלה הסכים למשוֹךְ ידיו מן העתיד. זאת אי אפשר היה לעשות אלא בהפסד מרובה. חיפשו ומצאו את האכר ושידלוהו להחזיר לעצמו את שדותיו במחצית מחירם הקודם. אילני השאיר לעצמו פיסת־קרקע בירכתי הנחלה, כי רצה להקים שם בית קטן לעצמו. כי הוא, הוא האמין בעתיד ולא הִרְפָּה אף התחיל לבנוֹת את הבית.

משהשלים עבודתו יצא מן העיר וישב בדד. בינו לבין העיר השתרעו השדות, שלא היה עליהם אלא הלבוש המשתנה של עונות השנה. מששאלו את אצבעי עליו, היה עונה: “מטורף לגמרי”. שנים רבות לא ראו איש את רעהו. בינתיים הופיע בשולי העיר בקיץ הבא עוד מטורף אחד, התקין לעצמו גינה וקבע בה את החווילה הראשונה. דוגמה זו נשארה שנים על שנים בודדת אף מגוחכת. ואז בא שני. מיד אחריו הופיעה קבוצה של מתיישבים, ומאחר שהיו לא מעטים שוב לא נראה הדבר כה מטורף. הן הרוב הוא המורה לנו תדיר, מהו הדבר הנבון. לבסוף נתברר, כי אלה שעקרו מהסימטאות הצרות כדי להיות במרחב הירוק היו האנשים הנבונים ביותר. כך נתרחש מעט מעט משהו נפלא. הבתים האחרונים, דומה, התחילו נעים, כי החלל בין ביתו הקט של אילני לבין העיר הלך ונצטמצם. היה זה בדומה לאדמת שפל־המים המתעלמת מן העין. הגיאות קרבה ובאה.

ומשקרבה הגיאות, כה קרוב, עד שביתו הדל של אילני כבר ניצב ברחוב מתהווה, בא אליו לביקור איש־שׂיבה קצר־קומה. היה זה האחר, בעל־החשבונות, איש המעשה המתחרט. אלא שהפעם התחרט, כמובן, על דבר אחר. ואף־על־פי־כן דיבר בבדיחות הדעת על הזמנים הישנים ועל השגיאות הראשונות, ולבסוף אמר:

“כן, היכן, בעצם היו שדותינו? שוב אין אני זוכר. אתה ודאי יודע, שהרי אתה נשארת כאן ממתין לעיר. איזו חלקה היתה שלנו? האם לא היתה זו החלקה שראשיתה שם, במקום בו ניצב ארמון־הרוֹקוֹקוֹ הקטוֹן ועד אל מעבר לחווילה האדומה? אמור־נא לי, היכן שוכן עתה העתיד?”

אולם בעל־הבית הוליכו אל חלון, שהיה קבוע בצד האחד, הפונה אל מאחורי העיר. שם נראו אך שׂדוֹת חשׂוּפים, עד לאופק. הושיט אילני זרועו ואמר:

“שם!”

(1902)

פראנץ יקירי,

דומני, שיש עונות־שנה שיש אליהן קרבה נפשית ובאחת מהן אני כותב אליך שוב לאחר שתיקה ממושכת, משום שהיית לי חבר גם בעונות השנה האחרות: באביב, בקיץ. לפנים היה האביב קרוב לנפשי, אחרי כן יולי החם, משם ואילך הגעתי באהבתי עד ספטמבר, בטח, מפני שמצא מין את מינו.

צוּרה פסולה זו “בטח” שנפלטה מקולמוסי מביאתני לידי צחוק, שכן עולה בזכרוני מורה הלשון שלנו. היכן מקום מנוחתו, המסכן? ואני משער לעצמי איזה מבט של פלצות היה הוא שולח בי מעבר למסגרת־הקרן של משקפיו, אילו היתה מלה מוזרה זו מופיעה בחיבור שלי. פראנץ, פראנץ, האמנם היו פעם כל הדברים האלה: החיבור, המורה עם משקפי הקרן? ההיה פעם העולם כה צעיר? סתיו עתה. אבל אזדרז ואוסיף: סתיו מתוק. כאן, בהרים יש בו גם משום חדווה. שמש יקר זורח אל חלוני ופורש על שולחן־הכתיבה שלי זוהר זהב רחב. אני שמח לכך, אולם אנוס אני בכל זאת לשבת לבוש מעיל. החלון פתוח, למטה זורם־עובר פלג־ההרים הקטן והשקוף, הגבעות הירוקות־עדיין שבעבר השני מתנשׂאוֹת בערפל ענוג ושמי־התכלת שמעליהן מחווירים. והנה מרחפת גם עננה קטנה, צחורה, ולבי רוחש לה בפתע חיבה ענוגה, שאין לה פשר – אולי משום שלא אראנה עוד לעולם. היא כאחד מחלומותי. תחילה נתכדרה בלא צורה, אחר־כך עלתה הימנה כרכרת־צמד רומית, הסוסים נשפוּ זה אל זה תוך כדי מרוצתם, והנה הפכו היצורים הסוערים והיו לברבור חולף בנחת לפני סירתו של אביר אגדי. גם הברבור איננו עוד, כי שֵׁייכים ערביים בגלימות לבנות דוהרים על גמלים בישימון הכחול. מה אמרתי, ישימון? להקת־יוֹנים היא, הלהקה מסאן־מארקו. לא, עתה דומה עלי, שעגלת־חורף היא; צעיף האשה מתעופף, והצעיר האמיץ, המסיע אותה, גוחן עמוקות עלי אוזנה… הה, עדיין דומה המראה לשיא־הרים מכוסה שׁלג־תמיד. הנה נָמֵס גם שלג־התמיד. שׁלום לךְ עננה קלה!..

שׁעה שׁהתבוֹננתי בהתפּתחותה המוּזרה הזאת שׁל העננה הַקלה, הסַטְתִּי בלי־משים משקפי אל מצחי. עתה החזרתי אותם אל שורש־האף, מקומם הנכון, ושוב הנני אצלך. אולם שומע אני את קול קריאתך: האנס! הייתכן הדבר? אתה מרכיב משקפיים?!"

כן, בני, חברך־למשחקים האנס מרכיב משקפיים. אכן, גם נתיישבתי היום לכתוב אליך רק למען הודיעך עובדה חדשה זו. שכן אני מייחס לה חשיבות מרובה ואני חושב שיש בה משוּם חתך ניכר בחיים. כרגיל חולפות תקופות הווייתנו ונמזגות זו בזו, בלי שנבחין בכך כראוי. ובזה דומה אולי ההווייה לאותה עננה קלה שׁלי. הסוּסים הרומיים, ברבור־השׁירה הצחור, השֵׁייכים מארצות הקדם, להקת־היונים התמה, האשה החמודה בעגלת־החורף, הפיסגה עטופת השלג – כיצד באתם גם חלפתם? לעולם אין לדעת זאת.

שערות השׂיבה הראשונות, למשל, עדיין אין בהן כל רע. אפשר להתעלם מהן. השׂשׂ־לקרב תולשן מראשו. הנשים נאבקות גם בזה יותר מן הגברים, לפני שהן נכנעוֹת. עם שערת־השׂיבה הראשונה, ואפילו העשׂירית או העשׂרים, עדיין אין אדם חייב להודות לעצמו שהוא מזקין. יש מקדימים להלבין; רבים המקרים, וכן הלאה. המשקפיים – הם הם הגבול, פרשת המים. מכאן והלאה מתחילים המים זורמים לצד האחר. מעתה חייב אדם להאמין בכך. המשקפיים הם ההתחלה הרשמית של הזיקנה. הנה היא. אני חנכתי אותה.

מתי? – שואל אתה בעצב. ואני מבין לצערך. Et tua res agitur ¹ שותף אתה שותפות מלאה בעניין המשקפיים שלי. אם נמלאו לי ארבעים ושתים שנה תמימות, כי אז, פראנץ היקר, אין לך מפלט, כי אז גם אתה אינך צעיר משהיית. יודע אתה כיצד היה קיקרוֹ מלעיג: nos viri fortes ² תמיד נקט לשון: nos [אנחנו]. ודבר זה אגב, שיעשעני תמיד אצל הפרקליט הערמומי הלז: הוא השכיל לשתף את האחרים; לעולם לא היה יחידי. וכך אומר לך אף אני: אנחנו הזקנים. ולא אעלים ממך, כי הידיעה שאתה עמדי יחד, מפיגה מקצת מצערי.

משער אני, שרצונך לדעת פרטים על הופעתם של המשקפיים הללו, הגוררים כה קשות גם אותך לשותפות בסבל. הם לא הופיעו בלי הכנות. זה מקרוב הייתי בחברת ידידים טובים. האחד הוא פרופסור לרפואת־עיניים, האחר עדיין שׁימש אַסיסטֶנט אצל האֶלמהוֹלץ.³ אירע שׁהיה עלי לקרוא מכתב. החזקתיו בריחוק ניכר מפני. נתחייכו הידידים, נתחייכו, ואני לא ידעתי מיד טעם חיוכם. אבל הפרופסור אמר: “עליך להתקין לעצמך זוג משקפיים. טול את המספר החלש ביותר למרחיקי־ראות”. עברני זיע קל. לפתע ראיתי את אבי זקני בשעה שהוא מרכיב משקפיו. ואת אבי ראיתי, את התנועה שבה היה שֹוֹלף את משׁקפי־הצְבָט⁴ מן הכיס השׂמאלי העליוֹן שׁל חזייתו, לפני שׁהיה מתחיל לקרוא. הנה כי כן הגעתי גם אני לכך. בינתיים נמשכה השיחה. שוחחו על עיניים. ונודעו לי דברים מוזרים שונים, שלא ידעתים. מי שהיה אסיסטנט אצל האֶלמהוֹלץ סיפר דבר משמו על החוקר הגדוֹל הזה: “אילו הביא לי אופטיקאי”, אמר האֶלמהולץ. “מכשיר פגום כעינו של אדם, הייתי מחזירו לו כדבר אין חפץ בו.” והפרופסור הוסיף: "עין מושלמת הוא דבר כה נדיר, עד כי אחד שזכה בה נתפרסם על־ידי כך במדע. היה זה סנדלר בבּראַסלאוּ, שהיה רואה בעין בלתי מזויינת את כוכבי הלוואי של צדק. ואף־על־פי־כן ניחן מכשיר־הראייה של האדם בסגולה נפלאה, היא הסתגלות. בזה אנו מבינים יכולתו להסתגל למרחקים גדולים יותר וקטנים יותר. במידה כזאת מכשיר מיכאני לא היה מסוגל לכך לעולם.

אני לא העזתי להביע באזני הבקיאים הללו את הרעיון, שעלה בדעתי בו במקום: האין כל אותה פונקציה מלאת־חידות, הקרוייה בפינו חיים, בבחינת הסתגלות, רבת־פנים ורבת־חושים הרבה יותר, מכפי שמשערים המלומדים שבימינו, ועל אחת כמה וכמה אנו, ההדיוטות? והרעיון לבש, כמו במקרה העננה הקלה, צורת המלים החביבות עלי מתוך המאקאמות של אלחרירי:

אין יתרון לקרוב מדי על הרחוק ונעלם.

נפשך נפלאת ממך, גם כוכבי עולם.⁵

הסנדלר מברסלאו ראה את כוכב־העולם! מה מופלא! האם ראה גם את עצמו? האם היתה כנגד אותה עין בנוייה בשלמות גם נפש מושלמת? והוא נשאר אצל אימומיו, שמא מתוך חכמה שאין למעלה הימנה? אבל לאו כל הנשאר אצל אימומיו רואה את כוכבי־הלוואי של צדק.

ידידי כבר הלכו להם, ואין אני יכול לשאלם עוד. אני בוש לעשות זאת בכתב, שכן אפשר ששאלותי הן אוויליות. לפיכך מהרהר אני, כדרך איכר, שהלוואי והייתי כמותו, הרהור על דעת עצמי. האם לא משל הוא שעינינו מקפחות עם זקנתנו את כושר ההסתגלות אל הקרוב? הזוטות המקיפות אותנוּ מאבדות מעֶרכן; רק את הגדול יותר, הרחוק יותר אנו מוסיפים עוד לראות, והחוג הזה מתרחק יותר ויותר, עד שבסופו של דבר אין לנו עוד עניין ברגיל שבחיים. ואז אנו בשלים לעבור אל כוכב־עולם, או ככל שמכנים אותו מחוז, שכל באיו לא ישובו. אכן, גם מעבר זה הוא, לדעתי, נטול־מכאוב. ההזדקנות היא ההסתגלות האיטית אל סופם של הדברים, ומבחינה זו אין אני שותף להשקפתו העגומה של הוראס ווֹלפוֹל⁶ הנכבד. זה ג’נטלמן אנגלי זקן ועדין וטוב, שהכרתי אותו ערב אחד כאן בחדר־הקריאה של המלון.

הערבים צוננים, הסתיו דולף, חודר עצמותינו, ואין לך מפלט אלא ביקור בחדר־קריאה. משנכנסתי לשם בפעם הראשונה, מכונסת היתה שם בשקט חבורה מקרית של אנשים. עתונים ואנשים מכל קצווי תבל, לרוב אנגלים. הם ישבו ועיינו בעתונים עצומים, ונתנו דעתם לאחר הסעודה על מאורעות הזמן. אגב כך אפשר לעכל כהלכה, ודומה, אף לישון. עתון צרפתי או אנגלי גדול מאציל תמיד לאדם ארשת מסויימת של הדרת־כבוד, גם אם הוא מתנמנם. מצוי ארון־ספרים בחדר־הקריאה, הסתכלתי בו תחילה בפיזור־הנפש, אולם עד מהרה שמתי לבי אליו. שכן היה זה אוסף מיושן קצת של אדם בעל טעם, לא אותו אספסוף־ספרים מודרני ומגוּון. כיצד הגיע בעל־המלון לחברה אצילה זו של כתבים? האם היה בעצמו לנדלורד⁷ מסוג מובחר, או קנה אותם על קרבם ועל כרעיהם לאחר מות בעליהם והעמידם כאן לימות הגשמים? מכל מקום, כל שכינס אסופת־ספרים זו ראוי לברכה. מצויות בה יצירות טובות, ולפחותות יש לפחות היתרון שהן ישנות. מיוצא בזה הרי מושכים את לבנו גם אנשים פחותי־ערך, אם מוצאם ממרחקים: משהו מריח המרחק דבק בבגדיהם. נטלתי כרכים אחדים מתוך הארון, כדי ללגום מהם פה ושם לגימה קלה כמו בבדיקת־יין. כרך אחד של “דאֶמוֹקריט” לוואֶבאֶר,⁸ שהזכיר לי את רופא־הבית שלנו מימי נעורי; היה זה ישישון צמוק ולגלגני, שקרא הרבה, היה עשיר בבדיחות מבדרות, ולעתים לא רחוקות חזר על עצמו. כן היה שם כרך מן ההיסטוריות הפלוֹרנטיניות למאקיאוואֶלי⁹ וכרך מכתבים של הוראס ווֹלפוּל המכובד אל סאֶר הוראס מאן. הקרבתי לי כיסא היסב נוח אל מתחת למנורה הקרובה, וההרגשה הנאה של ערב הקריאה ירדה עלי. קראתי פעם שיר מאת הצרפתי תיאודור דאֶ־באנוויל,¹⁰ צורף־החרוזים, בו נתן ביטוי להלך רוח זה. המלים, לצערי, נשמטו מזכרוני, ואך חרוז אחד עדיין מהדהד אחרי. משחולפים הנעורים, שוב אין מתחיכות לנו לא ליזאֶט ולא ליזון¹¹ – הרינו מתנחמים בעונג הקריאה – Lisons![³¹] אילו ביקשתי לשוב ולחבר לך חרוזים אלה שנית בצורה עלובה, היה זה מצטרף לערך כך:

הגיעה השעה להיפרד מליז

מעתה קח ספר קרא בו, ישיש.¹²

אולם לדאבון הלב גם זה כרוך בקשיים מסויימים, לפי שיכולתי להבחין בדבר. ה“דאֶמוקריט” ו“ההיסטורות הפלורנטיניות” נדפסו באותיות זעירות ולקויות. כיוון שנאלצתי להחזיק בספר בריחוק מעיני, ניטשטשו השורות. צדק הפרופסור: משקפיים אני צריך. אולם אותה שעה כבר היו החנויות נעולות. לא נותר לי אלא לדחות את הקריאה ליום מחר. החזרתי את הספרים לארון והסתכלתי בקוראים. רק עתה נתתי דעתי על כך, שכמעט כולם זכוכיות לפני עיניהם, כולם אנשים בגיל העמידה. אה, לא הייתי איפוא יחידי וגורל הכלל הוא. אז חשתי ברגש של השתתפות בצערם של כל האלמונים האלה, שהרי ודאי לא קל היה הדבר לשום אחד מהם. גם ברגש־מה של הערכה, שכן נושאים הם בשקט את הידיעה ששוב אין ליזאֶט, ליזון, מתחיכות אליהם ואמרתי בלבבי: חברים יקרים, מחר מצטרף גם אני לחוג שלכם, לעת־עתה אמנם כבנימין שלכם,¹³ אולם אתאמץ להיות מיום ליום ראוי יותר ויותר. הנה כי כן לובשים הדברים הרגילים דמות חדשה, אם רואים אותםsub specie,senectutis ¹⁴ כל שכן, אם רואים אותם sub aeternitatis ¹⁵ לוטש־משקפיים היה, אותו שפינוזה. בשביל פילוסוף הרי זו פרנסה נאה והולמת ביותר.

למחרת היום נכנסתי בצעד בוטח לחנות־המשקפיים. במשך הלילה גמרתי בדעתי לנהוג כובד־ראש בעניין זה. שום גנדרנות, שום משקפי־צבט שהם כעיטור, לא ארכיב על אפי אלא משקפיים מכובדים. אין המים נעשים חמים יותר על־ידי שנכנסים לתוכם בהיסוּס ומתרטבים לאט־לאט. בבת־ראש פנימה זו דרכם של אמיצי־לבב. לפיכך בחרתי לעצמי, לאחר המבחן בקריאה, משקפיים משובחים בעלי מסגרת עבה, שחורה, עשוייה קרן. אבי זקני לא היה בוש במשקפיים כאלה. מאחר ששמתי אותם בכיסי, הייתי בעיני אדם נכבד יותר. מה יקרעו עיניהם של האנשים המכובדים שבחדר־הקריאה, כשיראו את חברם החדש. אל אלהים, אין אנו כליל השלימות: תמיד נשאר משהו מן ההתהדרות, גם כשנדמה לך, שכבר נפטרת הימנה לחלוטין. עתה נתעורר בי רצון לשאת חן בעיני זקנים. חולשה היא ואני מודה בה. זולת זאת הייתי שרוי בהלך־רוח רציני, כיאה למצבי. אף יש בידי להביא לך הוכחה זו: משהגיעה חבורה של אמריקנים במכונית למלון שלנו, לא הקדשתי למאורע זה שימת־לב מיוחדת, ועם זאת לא יכולתי שלא לראות שהנשים נאות ואלגנטיות היו. עד למרחק־מה עדיין עיני מיטיבות לראות. ישבתי באוּלם הכניסה והן עוברות על פני. אחת הנשים צחקה. היתה נעימה מיוחדת בצחוק זה שנשמע לי מוכר; מוכר, מוכר – אבל מהיכן? ובכן, מכל מקום – הגברת עצמה היתה זרה לי, אף אם לא הצחוק שלה. לפיכך לא היה לי בה שוּם עניין עוד.

הנה רואה אתה מייד, עד מה נאות הן יותר שנות־העמידה. אילו מעשי־שטות הייתי עושה בזמנים אחרים, כדי להתקרב אל מקורו הוורוד של הצחוק הזה. ועתה סעדתי את ארוחת־הערב שלי כפילוסוף מתון, ולא הפניתי מבטי כלל, בשעה שהגברות האמריקניות רישרשו ובאו. הן נתקשטו כהלכה לקראת הארוחה.

עד מהרה עברתי לאולם־הקריאה. הזקנים המהוּגנים מאתמול כבר היו שם יחד, כל אחד וכל אחת מאחורי עתון או ספר; הצטיידתי בכרך של מכתבי ווֹלפוּל, נתיישבתי בהרווחה והוצאתי את משקפי. ניגבתי אותם היטב ותקעתי אותם על אַפי. עם זאת לא יכולתי להתאפק מלבלוש קמעה סביב, מעל למסגרת המשקפיים, מה רושם עושה הדבר. שורת האמת מחייבתני לומר: שום רושם. האנשים לא שמו כלל לב לדבר. לא ראו שוּם עניין מיוּחד בכך, שחגגתי את כניסתי הרשמית לגיל הזיקנה.

חביב וחשוב מן הקוראים האפורים הללו היה לי עד מהרה הוראֶס ווֹלפוּל הנכבד, אֶרל אוֹף אוֹרפוֹרד. את המכתבים האלה כתב לפני חמשה חצאי־יובלות לידידו סאֶר הוראָס, שהיה בשליחות דיפלומאטית בפלורנץ, הוראֶס הנכבד מספר לסאֶר הוראֶס על המתרחש בלונדון ובעולם. זה עתון פרטי, שנכתב בידי ג’נטלמן אחד בשביל חברו, הרבה חדשות מהחצר, כמובן, אבל גם צְפִיוֹת טובות בענייני מדיניות. הוא זורע אור על בית־הלורדים ועל בית־הנבחרים. הוא רואה הרחק, הרחק מעבר לגבוּלות. מצב־העניינים בצרפת, המהפכות הבאות, נהירים לו, והתאריך שלו הוא רחוב ארלינגטון, פברואר או מארס 1770. הוא רואה ספרד שוקעת ורוסיה עולה במאוּים. ובכל אלה יש בו מן הגאווה העדינה של איש־מעלה אנגלי. תיאוּרו במידה קצובה, ועם זאת הוא מצייר לפניך במלים ספוּרות אדם שלם או מצב מסובך, עד שאתה רואה אותם לעיניך ממש.אולם חביב הוּא עלי ביחוד שעה שהוא מדבר על עצמו. כך למשל כותב הוא פעם לידידו, שאין מצב בריאותו שפיר. השיגרון אחז בכל איבריו, וימים אלה נאלצו שני משרתים לשאתו מיטתו. והנה מצויים אנשים, הנושאים תהילה לזיקנה… "O, my dear sir, what selfdeluding "fools we are through every state… ¹⁶

כאשר קראתי דברים אלה חשתי דקירה הגונה בלבי. האם לא כוון חץ זה במישרים אל חזי? אוילים המרמים את עצמם הננו בכל מצב שבהווייתנו. הנחתי את הספר לפני הסרתי את המשקפיים. אם לא הורגלת בהם, הרי הם מאמצים את העיניים. טובים הם לקריאה בלבד, אך לא להרהורים. שקט פשט סביבי, הכל כבר הלכו… והנה הופרעה בדידותי. הדלת של טרקלין־הגברות סובבה. לא צריך הייתי לפנות ולהביט, כי הכרתיה לפי צחוקה. היא רוצה עוד לקרוא בעתון הניו־יורקי, קראה. רשרוש ובשמים עלו עתה בקרבתי. ובפתע ידעתי, מניין אני מכיר את צחוקה. כך, בדיוּק כך, באותן נעימות־גרון צחקה היא, היחידה, אשר לה חיברתי שירים בימי חיי. רק אתה, פראנץ, יודע, עד מה גרועים היו. אולם הבה נחזור לחדר־הקריאה – האומר לך את האמת, מה היתה התנועה הראשונה שעשיתי? תנועתי הראשונה היתה – להחביא את המשקפיים. רגע אחד נאבקתי ומיד הייתי תם וישר עם עצמי.“טובים לי מאוד רשרושך ובושמך!” – נאנחתי בלבי פנימה – “אני, תודה לאל, הנני כבר, לצערי, מעבר לכל אלה”.

דרך הפגנה הנפתי את המשקפיים שלי תנופה רמה – יש טעם רב להתערב על כך, שלא הבחינה כלל בדבר – נשפתי בהבל פי על הזכוכיות, ניגבתין בהקפדה וחזרתי ונתיישבתי חגיגית אצל מכתביו של הרוזן לבית אוֹרפוֹרד, שגם עליו נגזר היה להיות לאדון זקן לפני שמת.

הה, פראנץ, האם לא היה זה תמול־שלשום, כאשר גיליתי לפניך אהבתי הראשונה, משום שמוג־לב מדי הייתי לגלותה לה? לעיני עדיין צמותיה בנות הארבע־עשרה והסרטים האדומים הקטנים עליהן. לעיני עדיין שמלתה הקצרה, האפורה עם העניבות השחורות־האדומות. עוד באוזני קולה הלגלגני, שחדר את מוח עצמותי. וכאשר צחקה עלי, אחזתני צמרמורת.¹⁷

מה רבים ההרהורים למראה עננה קלה, הלובשת צורות שונות ונמוגה. עננה קלה, שלום לך! ושלום גם לך, לפי שעה, פראנציס יקירי.

רחוק־הראות שלך, יוהאנאֶס.