פרט אופיני לסוג כתיבה שנודע אצלנו בזמן האחרון. הוגו ברגמן, המסביר ב„הפועל הצעיר“ מכ"ח תשרי את „דרכי ההסכם“ עם הערבים, לא הזניח את ההזדמנות לציין ש„אינסטינקטים רעים השתלטו על חלק גדול של עתונותנו ועל חלק ידוע בתוך ההסתדרות הציונית“ – ושכח לפרש „האינסטינקטים הרעים“ מהם ולקרוא בשמו של „החלק הידוע“ של ההסתדרות הציונית. לפי נוסח הודעת „ברית שלום“: הכל חטאו. ועוד: כשהוא שואל אם ימצאו בקרבנו מדינאים שיכריזו נמרצות על „דרכי ההסכם“, אין שאלתו אם תהיינה להם הבינה והחכמה לכך, אלא אם „יעיזו“, כּלומר: אנו חשודים לא בחוסר בינה או בקוצר ראות, אלא דוקא במורך לב ובפחדנות: לא „נעיז“. גם זהו פרט אופיני בנוסח הידוע המוסרי־המאשים, שנעשה כבר לבאנאלי בסוג כתיבה ידוע, ועל כן אבד לו כוחו המוכיח. אמנם לא זהו החשוב במאמרו של ברגמן אלא הנסיון, הראשון כמדומני, של מימוש כלשהו בשטח „ההסכם“. בין הקבוצה שברגמן נמנה עליה ובין הישוב העברי מתנהלת זה כמה שיחה בלתי פוריה בהחלט. הם אומרים לנו: נחוץ שלום. ואנו עונים: בודאי. אולם הגידו בבקשה כיצד משיגים אותו? כי אין זה ראוי לתנועה גדולה, אשר רבים תפקידיה וגדולות צרותיה, לחזור תמיד על ההנחה מבלי לדעת ולא כלום על הגשמתה. התשובה שקבלנו עד עתה לא היתה על־פי־רוב אלא חזרה על ההנחה: נחוץ שלום. לעתים נשמעת הוספה: מדינה דו־לאומית. ושוב בקשנו ביאורים ממשיים: מה זאת המדינה הדו־לאומית, מה היא נותנת לנו ומה היא גורעת? הפעם מבאר ברגמן דבר־מה, לא הרבה, פרטים קטנים, אולם דבר־מה ממשי המאפשר אולי שיחה פוריה יותר.

נקבל לרגע את ההנחה: מדינה דו־לאומית. לכאורה מה אומר לנו מושג זה? בארץ קיימים שני עמים וכל אחד חי את חייו, דואג להתפתחותו, לגידולו, לתרבותו, לבריאותו ויחד עם זאת משתדל לא להפריע לחברו, ואף לעזור לו; הענינים המשותפים לשני העמים, עניני הארץ בכללה, נדונים ונפתרים ע"י שני העמים גם יחד, מתוך רוח של הסכם ושלום; אולם שני העמים האלה קיימים קיום מובדל, הם נשארים שני עמים שונים – הלא לשם כך נקראה המדינה הזאת: דו־לאומית. אולם לפי ביאורי ברגמן ולפי דוגמאותיו יוצא דבר אחר לגמרי, אחר בהחלט.

הדוגמה הראשונה: מסים וצרכים אלמנטריים. אסור ליהודים לעשות חשבונות עם המדינה. לא חשוב כמה הם מכניסים לקופתה וכמה הקופה הזאת מוציאה לטובתם. לדבר זה יקרא „דקדוקי עניות“. על היהודים להשלים עם זאת, שהם הם המפסידים במשק הממשלתי. בין שאר הנמוקים גם זה: „כוחנו הכלכלי ביחס יותר גדול מזה של הערבים“. על הנמוק הזה יש לחלוק. את ההנחה שערבי א"י, בתור לאום, בתור כלל, הנם פחות מבוססים ומשורשים בכלכלתם מהיהודים, לא כל כך קל להוכיח. אולם לא זה חשוב כרגע. נימוק אחד יכול להיות טפל. חשובה ההנחה: במדינה דו־לאומית אסור לעם לעשות חשבונות עם המדינה. יש קופה משותפת ומה שנכנס בה – נכנס, מה שהוצא – הוצא. וחסל. אם כך, נשאלת השאלה: מהי האפשרות בידי עם אחד במדינה דו־לאומית לדאוֹג לעניניו, ביחסיו עם הממשלה ועם קופתה? אין אפשרות כזאת. „דקדוקי עניות“ לעשות חשבונות. אל נדבר על קפוח זכות, על אי־צדק אשר בסידור כזה שהיהודים יתרוצצו בכל תפוצות הגולה, בכל עיר ועיירה אשר יהודים שם לחזור על הפתחים ולקשקש בקופסא כדי לקיים את מוסדות החנוך והבריאות שלהם, בה בשעה שהמסים שלהם מוּצאי לבתי חולים ולבתי ספר של הערבים. נדון על השאלה אך ורק מנקודת המבט של דו לאומיות. במה היא מתבטאת בסידור הרצוי לברגמן? בלא כלום. יש קופה משותפת וישנן הוצאות ללא הבדל בין מי שהכניס בה הרבה ובין מי שהכניס מעט. אך הרי זהו הסדור הרגלי אשר כולנו מכירים אותו, אולם במדינה אשר לאום אחד חי בה, לא במדינה דו־לאומית.

כדי לחזק את דוגמתו מביא ברגמן (בשם ר' בנימין) השואה: היהודים והערבים הנם, לגבי א"י, כשבטי בני ישראל לגבי ההסתדרות הציונית – ללא חשבונות. אתה עומד רגע ורוצה להבין – במה הדבר דומה? כלום רצינו לבנות את ההסתדרות הציונית על יסוד דו־לאומיות? או מרבה־לאומיות? כלום לא הכרזנו תמיד ש„עם אחד“ אנו ויש להרוס את ההבדלים הללו בין שבטי בני ישראל ללא שריד כלשהו? ועל כן אמרנו: אין חשבונות בין שבטי בני ישראל בתוך ההסתדרות הציונית. אולם במדינה דו־לאומית אנו מחייבים (הלא המושג עצמו אומר זאת) קיום מובדל בין שני עמים. על כן: יש הצדקה לחשבונות, כאשר יש הצדקה לדאגת כל עם ועם לקיומו, בתור יסוד המדינה בעלת שני עמים.

ועוד דוגמא: המפעלים הכלכליים. יש לשתף את הערבים בכלכלה היהודית. אל נשאל: האם הערבים ישתפו את היהודים במפעליהם הם? אולי באמת עלינו להתחיל. וגם לא נשאל: באיזו צורה יש לעשות את הדבר? הנתן מניות לכמה מנכבדי הערבים? מי יפיק תועלת מזה שיהיה בארץ מספר אפנדים אשר ריוחיהם ילכו ויגדלו? היש לקוות שהם ישתדלו לתת למפעלים הכלכליים שלנו צביון סוציאלי רחב ועממי יותר ולהקטין את ניצול העובד? אך נשאל: מדוע נובעת השותפות הזאת מעקרון של דו־לאומיות? עם הממשלה וקופתה אסור לנו לעשות חשבונות – נניח. אולם בכלכלה שלנו אסור לנו לדאוג להתפתחות הישוב העברי דוקא ולהגברתו? אם לנו אסור, הרי גם לערבים אסור, ועל כן באיזו דרכים ובאיזו צנורות יבטיח כל עם ועם את קיומו המובדל?

מהסתדרות העובדים דורש ברגמן דבר גדול הרבה יותר מ„שותפות הערבים“ – על ההסתדרות הזאת לחדול להיות הסתדרות עברית, אלא ליהפך להסתדרות ארצית, סוציאליסטית בלבד, אשר השאלה בשבילה איננה: „כמה פועלים ערבים וכמה פועלים יהודים עובדים במקום זה או אחר, כי אם: העובד כאן פועל ומאורגן ושכר עבודתו הוגן“? גם „סיסמאות כגון אבן עברית וכו' צריכות להמחק ממלוננו“. פירוש הדבר: אסור ליהודים לדאוג להגברת העבודה והתוצרת העברית, אסור להם לדאוג – לא רק כלפי הממשלה, לא רק בעזרת מפעלים כלכליים גדולים, אלא גם בעזרת הסתדרויותיהם הם – לזה שעבודה ופרנסה יהיו ליהודים. עצם הקיום של הסתדרות עברית מובדלת דבר בלתי רצוי הוא. כלום יש בסידור הזה דבר־מה מדו־לאומיות? הלא זהו סידור טיפוסי לארץ אשר עם אחד גר בה. והמחשבה הזו כי יכולות להיות שתי הסתדרויות פועלים, אשר כל אחת מהן דואגת לעמה ושתיהן עובדות יחד בענינים המשותפים, – המחשבה הזאת, המתאימה לכאורה ל„מדינה דו־לאומית“, אינה מובאת כלל בחשבון של ברגמן. והן היא איננה חדשה גם באירופה ובאמריקה, בארצות אשר שני לאומים או יותר גרים בהן, וגם בקרבנו אנו. ובכל זאת: הסתדרות עובדים ארצית בלבד, לא־עברית.

ישנן לברגמן עוד כמה הצעות אשר קשה לתפוס מה מקומן ב„דרכי הסכם“ פוליטי בין שני עמים – העסקת רופאים ערבים ב„הדסה“, העסקת פקידים ערבים בבנקים יהודיים. כלום זהו ההסכם שלכמה עשרות ערבים תהיה פרנסה ממקורות יהודיים?

את כל „דרכיו“ מסכם ברגמן בהנחה אחת: „המולדת קודמת ללאום“ גם בארצות הגולה, אולם ביחוד בא"י. ועוד, בהדגשה מיוחדת: „בכל הענינים הנוגעים למולדת המשותפת, אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים, ואחר זה ערבים או יהודים“. הנחה מענינת מאד. הנחה שהיא מפתח לכל הלך רוחו של ברגמן ולכל הצעותיו. „המולדת קודמת ללאום בארצות הגולה“ – מאין צצה לפתע פתאום ההנחה הזאת אצל ציוני ותיק, אשר כל ההתלבטויות של המחשבה הציונית – ולא רק ציונית, אלא יהודית בעלת הכרה – ידועות לו בודאי היטב מאד? מדוע אני, יהודי פולני או רוסי או גרמני, מחוייב לחשוב קודם כל על „מולדת“, ואת עניני אני, עניני עמי, אני מוכרח להציג בצל לעומת עניני המולדת? מה לי, ליהודי, המולדת הזאת, אם היא אינה מבטיחה לי את קיום עמי – קודם כל, ראשית כל, בתור ההנחה היסודית אשר בלעדיה אין לי שום בירור עם „המולדת“ הזאת? אין לי, ליהודי, מולדת בלתי אם במסגרת קיום עמי. ואם לא – אני חדל להיות יהודי, אלא נהפך לפולני, לרוסי, לגרמני. אוכל להבין, אם יבואו ויגידו לי: קיום הגון של עמך בלתי אפשרי הוא בלי מולדת המתקיימת קיום הגון – תדאג למולדת וממילא תצמח ברכה לעמך. את זה אני מוכן לברר, להסכים או לא להסכים, באשר ישנו כאן קרקע, לאומי, יהודי, לבירור. אולם אם יבואו ויגידו, בתור הנחה יסודית, „המולדת קודמת ללאום“ – לא. אזני לא תקלוטנה את הפזמון הזה. הן שמעו אותו ועיפו ממנו בתכלית.

ברגמן מוסיף: „קל וחומר בא“י“. מדוע? הן בינינו, בעתון העברי היוצא בארץ ואף כשמדברים בלשון יחיד, מותר להגיד בגלוי: אמנם אין להשוות את הארץ הזאת לפולין, ליטא ורוסיה, הן גם מבגדי הראציונליזם הטריטוריאליסטי יצאנו מזמן. א”י – א“י היא. ובכל זאת: מה היא לי אם אינה מבטיחה לי את חיי עמי? מה אעשה בה, על כל יפיה וקדושתה, על כל זכרונותיה וקשריה ההיסטוריים, אם יכריחו אותי להתיחס אליה כמו אל מטרה לעצמה ולא כאל הצלת עמי, ובהתפתחותה לראות את התפתחות „המולדת“ ולא התפתחות עמי? אלה אשר הציונות יקרה להם אל יעמידו לפנינו את האלטרנטיבה הזאת – א”י או המוני העם היהודי. כי אם נכונה היא, האלטרנטיבה, נבחר לא בארץ, אלא בעם.

„בכל הענינים, הנוגעים למולדת המשותפת, אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים, ואחרי זה ערבים או יהודים“ – אותה המחשבה. „בכל הענינים הנוגעים למולדת“ – ומה אינו נוגע למולדת? מתי, איפה, באיזה שטח עבודתי, פעולתי, מחשבתי, מרצי מותר לי להיות יהודי? וכלום לא לשם זה בלבד, אך ורק לשם זה באתי הנה? כלום מותר להפוך את הארץ, הנועדה לכנס בתוכה את עם ישראל, ל„מולדת“ מוכנה אשר הדאגה לה, ולה קודם כל, היא מצות הציונות?

בכל הצעותיו של ברגמן – קופה ממשלתית משותפת, ללא „דקדוק עניות“ של חשבונות מובדלים, מפעלים כלכליים משותפים, הסתדרות עובדים ארצית, „למחוק ממלוננו סיסמאות כגון אבן עברית“, הרופאים הערבים ב„הדסה“, הפקידים הערבים בבנקים היהודים, בכל הנחותיו – „המולדת קודמת ללאום“, בכל השואותיו – כשבטי בני ישראל בתוך הסתדרות הציונית כן הערבים והיהודים בא"י, מונח (בהכרה או שלא בהכרה – לא חשוב) רעיון אחר לגמרי, מונחת התפיסה אשר איננה „מוליקולרית“, של שני גופים לאומיים מובדלים, אלא „אתומיסטית“, של האתומים היהודים והערבים, היוצרים להם לא מולדת משותפת, אלא מולדת מאוחדת, מולדת אחת. התמזגות שלמה של שני העמים הגרים בארץ לעם אחד, הוא יצור חדש, הוא עם חדש, עם ארץ־ישראלי, אשר ענין אין לו – לא יכול להיות לפי התפתחות הענינים, אם גם ירצה ברגמן בזה – בעם ישראל, על חזונו ועל אסון המוניו.

אנשי „ברית שלום“ מדברים אתנו, על פי רוב מתוך רוגז. מלבד ה„חטאתם“ התמידי שלהם יש עוד יסוד אחד לרוגז זה: למה איננו מטים אוזן לדבריהם, למה אנו מדברים אתם כאילו הם „בוגדים“ או לכל הפחות „תלושים“ והנה שמעתי בעיון רב את ביאורו של ברגמן למושג „מדינה דו לאומית“. השתדלתי לחדור לתוכו, ללא מחשבה על „בגידה“ ועל „תלישות“ של מישהו המחפש כמוני, המחפש כמונוּ כולנו את דרכי תנועתנו. „בגידה“ – טובת הנאה פרטית במושג הזה, רצון להזיק ולהכשיל, ועל כן אין לו מקום כלשהו כאן. „תלישות“ – מי ימדוד את עומק שרשיו של היהודי בתוך הקרקע עצמו? לא, לא שאלת „הבגידה“ או „התלישות“ כאן. ממנו והלאה. שאלה אחרת לגמרי כאן – שאלת תפקידנו בארץ וטעם ישובנו בה, וברגמן, במאמרו האחרון הזה, כשירד בפעם הראשונה מעל הר הטפת המוסר לעמק הדברים הקונקרטיים, נוטל מאתנו את תפקידנו ואת ישובנו. כי בכל הדברים הטובים אשר הוא מבטיח – שלום עם הערבים, התפתחות „המולדת המשותפת“ – אין ענין כלשהו, כשהם לעצמם. הם טובים אך ורק בתור תנאי מוקדם לדבר אחר לגמרי – עם ישראל בארצו. ובמקום הדבר היחידי הזה, אשר רק בו התפקיד, שרק הוא נותן טעם והצדקה למפעל הציוני ורק לשמו באנו, מציע ברגמן, תחת שלט מזויף של „מדינה דו לאומית“, „ארץ־ישראליות“ הקודמת לעם ישראל.

ולזאת לא נסכים. לא נוכל להסכים. לא נוותר על שלום עם הערבים באשר אנו גם מבינים שיצירתנו תקום מתוך יסורים קשים באוירת מלחמה. לא נזניח את „התפתחות הארץ“ באשר אין אנו מתעלמים מן הסתירה אשר בהתפתחות הישוב העברי בקרב הארץ המפגרת בכללה. אולם כל זה מתוך הנחה: עם ישראל, עניניו, חייו, קיומו, קודמים. כי בלי זה אין תפקיד ואין הצדקה לתנועה הציונית ולמפעלה.

ב' חשון תר"ץ 5.11.29