רקע
משה בילינסון
לחשבונם של המאורעות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, ת“א; תר”ץ

 

א.

מה קרה בארץ, מה מהות המאורעות, שזעזעו את הישוב ואת העולם כולו? מהתשובה על השאלה הזאת תלוי קו התנהגותנו בעתיד.

יש אומרים: מרד, נסיון של מהפכה לאומית. הדעה הזאת שולטת בחלק גדול של העולם החיצוני, ביחוד של העולם האנגלי. בדעה הזאת תומכים הקומוניסטים. בה משתמש המופתי הגדול שבירושלים. לה מסכימים חוגים ידועים גם מתוך המחנה הציוני. אף אלה שאינם מוסרים לעצמם דין וחשבון מפירוש הדבר והמסקנות העלולות לבוא מתאור זה, משתמשים, מתוך קלות דעת, בבטויים: מרד, התקוממות. וכבר ישנם אנשים המוכנים להסיק את המסקנות והאומרים לנו: המהפכה הלאומית הערבית עתידה לנצח – על כן, כדי שהנצחון הזה לא יקבל צורה איומה של שפיכת דמים וחורבן, יש לחפש פשרה פוליטית. העצות האלה אינן קולעות אל המטרה, באשר הן נובעות מפירוש כוזב למאורעות, מזיוף המציאות האי"ית.

במאורעות אב השתתף רק חלק מתושבי הארץ הערבים. שטחים מכריעים נשארו פסיביים. רבים מעושי הפרעות באו מן החוץ. גם במקומות אשר בהם אירעו מעשי רצח וחורבן, רק חלק מבין תושבי המקומות האלה לקח בהם חלק אקטיבי. לעובדה זאת יש חשיבות מכרעת, לא רק להערכת הישוב הערבי (הן הרבה סבות גרמו לפאסיביותו, ולא לכולן ערך מוסרי חיובי), אלא, ובעיקר, להערכת המאורעות בתור הופעה חברתית. העובדה הזאת אינה נפגמת ע“י הרגשות של כעס ורוגז, ולעתים גם שנאה כלפי יהודים, אשר אחזו בישוב הערבי כמעט כולו, גם באותם החלקים שלא השתתפו בפרעות. ההרגשות האלה, של הסולידריות הגזעית, טבעיות הן בתנאים שנוצרו בא”י אחרי המאורעות. גם אנו, אשר לא רצינו ולא השתתפנו בשום מרד או נסיון של מהפכה, ואשר ראינו במו עינינו – אם לא בימי המאורעות, אזי על כל פנים למחרת המאורעות – את מיעוט השתתפות הערבים בהם, טעמנו את טעם ההכללה של כל הישוב הערבי בהרגשת ההתמרמרות שלנו, למאורעות לא היה אופי כללי, המוני, כל־ארצי.

הפרעות לא התכונו, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל אשר אינם אפיינים, נגד השלטון. כל התעמולה של הועד הפועל הערבי ושל עתוניו נגד אנגליה, באשר היא משועבדת לציונות, היתה לשוא, ולא עשתה פרי כלשהו. על כן לא היה למאורעות אופי פוליטי.

וגם לא אופי סוציאלי. דלת העם הערבי, הבורגנות הזעירה, הפלחים העניים, הבידואים – ואלה הם שהשתתפו בפועל בפרעות – לא הרימו יד נגד הערבים בעלי אחוזות ובעלי עמדות חברתיות. במאורעות אב לא היה רמז כלשהו להתקוממות סוציאלית, ותהיה זאת פראית ובלתי מאורגנת, תהיה זאת אינסטינקטיבית בלבד.

לפרעות היה אופי אנטי־יהודי בלבד. אולם כלום פירושו של דבר, שההמונים הערבים לא השכילו לראות את ה„אויב“ הפוליטי האמתי, את השלטון האנגלי, ומשום כך כוונו את פעולתם נגד „משרתי האוֹיב הזה“ בלבד? כל הסיסמאות של הפרעות – כותל, מסגד, נקמה בעד ההרוגים המדומים בין הערבים, ואחר כך רכוש היהודים וחייהם שניתנו להפקר – מוכיחות שלא היה להן אופי פוליטי, לאומי או סוציאלי גם במסגרת האנטי־יהודית. איש לא הזכיר לפני הפרעות ובימי הפרעות את הצהרת בלפור, את התנועה הציונית, את יצירת הסוֹכנות בציריך, את האימפריאליזם האנגלי, והדבר מובן: איש מהפורעים לא היה מבין דבר בסיסמאות פוליטיות אלו. לפי בטוייו של בן־צבי, יסוד המאורעות היה ב„דת ודם“: הגנת כבוד הדת שלא חולל ונקמת הדם שלא נשפך.

אילו היה אחרת, לא היו הערבים הנוצרים עומדים מן הצד בימי המאורעות. אילו היה אחרת היה תוקף המאורעות מכוון נגד היצירה הציונית דוקא: תל אביב, המושבות, העמק. למעשה נפלו קרבן – יהודי חברון וצפת, חלקי הישוב הרחוקים ביותר מהיצירה הציונית ומהתנועה הציונית, חלקים אלה הגרים בארץ זה מאות בשנים, ללא שום קשר עם ביל“ו והעליה השניה והקונגרסים הציונים והתנועה הציונית. גם מהלך המאורעות – התפרצות מן המסגד אל רחובות ירושלים, מעין נסיון להִוָכח אם אמנם „הממשלה אתנו“, אם באמת דם היהודים הפקר, והתפשטות הפרעות רק לאחרי הצלחה ידועה של הנסיון הזה (פקודת הממשלה לא לירות) – מוכיח שלא היתה זאת „התקוממות גלויה וכללית של העם הערבי“ נגד הציונות או נגד ממשלת א”י. וכל אלה המכריזים על האופי הפוליטי של המאורעות – מתוך קלות דעת או מתוך דעות מוקדמות, משום שכך דורשות תורותיהם והשקפותיהם, או מתוך כונות זדון – מסלפים את האמת, מסרסים את המציאות ומסייעים למופתי ואשר אתו ב„בלוף“ הדמים הזה.

על כן מסקנת „הפשרה“ הפוליטית, הנובעת מהערכת המאורעות כנסיון של מהפכה לאומית־פוליטית, כבטוי ההרגשה האנטי־ציונית של הישוב הערבי, מסקנה כוזבת היא. אילו היינו מקבלים אותה, היינו מאשרים, ללא כל צורך והכרח, בניגוד למציאות ובניגוד לתבונה הפוליטית, את שקר המופתי והיינו מסייעים לו במשחק הפוליטיקני. בידינו אנו היינו יוצרים את היסוד הפוליטי של הפרעות, החסר להן היום. היינו עושים אשר לא העיז לעשות המופתי עצמו, אשר נמנע להזכיר באזני המוניו את עניני הפוליטיקה הערבית האנטי־ציונית. היינו מודים בפרס המגיע למארגני הפרעות. היינו כאילו מזמינים אותם ללכת בדרך הזאת, באשר היא המביאה להצלחה ולנצחון.

כלום בפעם הראשונה אנו נפגשים בתולדות עמנו עם פרעות ביהודים? וכלום לפרעות ברוסיה או ברומניה לא היו סבות מרובות ולפעמים מסובכות, רמזים לאומיים, סוציאליים, פוליטיים? ובכל זאת איש לא העיז לדרוש מהיהודים פשרה פוליטית עם אנשי „המאה השחורה“.

ההיו בא“י רק פרעות ביהודים ולא יותר? גם הדעה הזאת ישנה בקרבנו, ואלה המחזיקים בה מסתמכים על כל הנימוקים המכוונים נגד „ההתקוממות הפוליטית“ ועל אפיו של הישוב הערבי. הם מזכירים לנו את הקלות אשר בה מוכנים ההמונים האלה לקום למעשי שוד וביזה, כשהם אינם קשורים בסכנה ובעונשין. הם מזכירים את מושגי ההמונים האלה בשטח הרכוש, מושגים המפקירים גם בהכרה מוסרית מה שהופקר במציאות. לקחת חפץ שאין עליו שמירה, אין זו גנבה כלל. היהודים, רכושם, נשיהם, חייהם, הופקרו ע”י הממשלה, ועל כן מותר לשדוד אותם או אף לרצוח אותם (ביחוד אם הם אשמים בעלבון הדת וחייבים בדם ערבים) ואין זה כלל בגדר של חטא. גם האידיליה שביחסי היהודים והערבים מלפני המלחמה, אינה אלא אגדה בפי אנשים טובים, ושקר במתכוון בפי המופתי, השואף לנצל את האגדה הזאת למטרותיו הפוליטיות („הצהרת בלפור אשמה בכל“). גם מלפני המלחמה היו היהודים נאלצים לשמור שמירה מעולה על רכושם וחייהם. אדרבא למעשה היה מצב הבטחון אז רופף וגרוע פי כמה מבימי השלטון האנגלי. גם מעשי חברון וצפת אינם יחידים במינם: תולדות הישוב העברי בא"י יודעים כמותם. על כן: פרעות ביהודים כמו שקרו כבר לא פעם, ללא שום קשר עם הפעולה הציונית, ולא יותר. והמסקנה: שמירה מעולה, מצד הממשלה ומצד היהודים עצמם, הכרת מצבנו בתור „הר־געש“, הסתגלות למצב כזה.

תפיסת מאורעות זו קרובה יותר למציאות מהתפיסה ה„פוליטית“. אולם היא נותנת הערכת רגע בלבד, ללא פרספקטיבה היסטורית, באשר אין היא מתחשבת עם עובדה אחת, העלולה לתת לפרעות אופי אחר, על־כל־פנים בעתיד, בהכרת הדור הבא ובחנוכו. העובדה הזאת היא בהכנת הפרעות, בהנהלתן, בשימוש שהשתמשה בהן קבוצת ערבים מסויימת אשר לה מטרות ושאיפות פוליטיות. מאורעות אב לא התפרצו מעצמם. אין הם בטוי ספונטני וטבעי ל„זעם העם הערבי“, וגם לא ל„צמאון דם“ שלו. מישהו – המופתי הירושלמי, הועד הפועל הערבי, אולי עוד מישהו אחר – ניצל את הקלוּת הערבית לקום להגנת דת ולנקמת דם, לשוד ולרצח כש„הממשלה אתנו“. מישהו הפיץ את השמועות הכוזבות והמרגיזות. מישהו הסית ושסה וגם פקד על הכפרים הסמוכים לירושלים ועל ערבי חברון וצפת ומקומות אחרים להשמיד את הישוב היהודי. האנשים האלה ידעו היטב שאין כל סכנה צפויה מצד היהודים לדת המושלמית ושהדם הערבי אשר יש לנקום אותו, לא נשפך כלל. עיני האנשים האלה לא נסתמאו ע"י קנאות דתית. הם – אנשי פוליטיקה. בשאיפותיהם ובמטרותיהם הם תלושים מההמון הערבי במדה כזאת שלא היה להם העוז לצאת לפניו בגלוי בסיסמאותיהם הפוליטיות. הם רמו אותו. אולם כך היה הדבר אתמול. כך עודנו היום. ואין זאת אומרת, שכך יהיה גם מחר. מה שנראה בעינינו כפרעות, מה שנראה בעיני ההמונים הערבים כהגנת דת ונקמת דם, יכול מחר לההָפך – בהכרת הדור הצעיר – למעשה פוליטי. לדבר הזה ישנם כבר סימנים כיום הזה. אותם מסיתים, אשר לפני המאורעות דברו על מסגד ועל 500 ערבים הרוגים בירושלים, מדברים כיום על הצהרת בלפור. לתנועת החרם ישנו כבר, במדה גדולה, אופי פוליטי־לאומי. כיום אי אפשר עוד לסתור יותר מדי את המציאות ולצאת בגלוי להגנת הרוצחים ולהכתיר אותם כתר גבורים לאומיים (אעפ"י שבהתנהגות כמה מעורכי הדין הערבים ישנם כבר סימנים גם לכך), אולם הדבר יהיה אפשרי כעבור זמן מה, כאשר ישָכחו קצת פרטי הפרעות ותולדותיהן. אידיאליזציה זו של שודדים ורוצחים, דבר רגיל הוא בתנועות לאומיות ומהפכניות. מעשי פראות וחורבן מסַפקים לעתים קרובות חומר חנוכי, המשפיע ביותר על העם הפרימיטיבי ומתקבל על לבו של האיש הפשוט. דמיון העם מסרס ברצון את המציאות ומפאר אותה. בדרכים כאלה מתחנכת תנועה לאומית, ביחוד כשישנה כבר קבוצת אנשים מחוסרי מצפון, המוכנים לכל אמצעי ומסכימים לכל דרך, והם המנהלים את התעמולה ובידיהם חנוך העם.

אם נרצה לקבוע נוסחה סכימטית למאורעות אב (סכימטית וממילא בלתי מלאה), הרי, נדמה לי, כי אפשר לאמור: הפרעות נתארגנו לשם מטרה לאומית־פוליטית ע“י הסתה דתית וע”י הפצת ההכרה שהיהודים הפקר ו„הממשלה אתנו“. ואם זאת הנוסחה, ויתבררו תפקיד הישוב העברי ותפקיד התנועה הציונית במצב הפוליטי והישובי החדש שנוצר עם המאורעות, אסור לנו להרשות שיבנה הגשר בין האמצעי – ההסתה הדתית – ובין המטרה הפוליטית־לאומית. אסור להרשות שהחנוך הכוזב ההוא, המהפך מעשי שוד ורצח למעשי־גבורה לאומית, יצליח, להרשות שהשקר המונח כיום ביסוד „התנועה“ הערבית, במרכאות, יֵהָפך לאמת של התנועה הערבית בלי מרכאות. וכשם שלא נמצא את התפקיד הזה ע"י „פשרה פוליטית“, שאינה אלא אישור ישר של השקר הזה, כך לא נמלא אותו על ידי הדאגה לבטחון בלבד.


כ“ז אלול פ”ט 2.10.29


 

ב.

אם נכונה היא הגדרת המאורעות האומרת: „הפרעות נתארגנו לשם מטרה לאומית־פוליטית ע“י הסתה דתית וע”י הפצת ההכרה שהיהודים הפקר“, כי אז עלינו להסיר אחד אחד את גורמי ההתפרצות. וקודם כל: הפקרות היהודים, ההכרה ש„הממשלה אתנו“ והיהודים הם מיעוט חלש, אשר מותר על כן לתקוף אותו ללא סכנה וללא עונש. לשם כך בלבד, לשם התיקון הזה, באות כל דרישותינו הפוליטיות בשטח המשטרה, הנשק והעונשין. לאלה שנהרגו אין גמול ושִלוּם. היצירה העברית שנהרסה אינה תובעת נקמה. לא לשם כך נחוצים לנו משפטים וקנסות, אלא משום שבלעדיהם אין בטחון לעתיד, באשר ההכרה בדבר הפקרות היהודים נשארת בעינה.

לאור המאורעות לא נוכל להסתפק בשטח הבטחון בפעולה ממשלתית ולסמוך עליה בלבד. הכרת ההפקרות צריכה להַעָקר מלבות הערבים גם ע"י היהודים עצמם. כאן היסוד הפוליטי, מלבד היסוד האנושי, להגנה העצמית של הישוב. הערבים צריכים לדעת שהיהודים אינם צאן טבחה. במקומות שהם ידעו זאת, היה לידיעה זו ערך מכריע להקטנת האסון.

אולם אם גם תמלא הממשלה את כל דרישותינו בשטח הבטחון ואם יעלה בידינו להגביר את כשרון הגנתנו, אין אלה אלא הסרת אחד הגורמים מתוך המרובים שהביאו למאורעות. תנאי הארץ – ההרים על מערותיהם, הצורה העתיקה המזרחית של הערים, דרכים ללא אור, הנשק הנפוץ בישוב הערבי, שכנוּת הבידואים וכו' – אינם מאפשרים בטחון מוחלט על יסוד נשק בלבד. אוירה שקטה בישוב הערבי מבטיחה את השלום במדה גדולה יותר ממשטרה ונשק. אנו נוטים עתה לראות את האוירה השקטה הזאת כהשליה בלבד. אולם אין הדבר כן. האוירה השקטה הזאת היתה מציאוּת בשנים האחרונות והיא שנתנה לנו את אפשרות העבודה הפוריה, ועלינו לשאוף להחזירה, גם מבחינת הבטחון ממש, גם מבחינה החנוכית, כלפי הדור הערבי הצעיר. המחזה הזה – של כוחות משטרה גדולים, של צבא בריטי המוכן לפעולה, של ישוב עברי הדואג להגנתו (הן את הדאגה הזאת ידעו וירגישו כולם) – אין כמוהו להפוך את מאורעות־אב לנקודת מוצא לתנועה ערבית פוליטית־לאומית. לא נסתלק מן המחזה הזה, באשר הכרח הוא וכל עוד הכרח הוא, אולם אין להעלים עין מצדדיו השליליים.

ואת השלילה שבמצב זה יש לראות מבחינה ציונית־ישובית. התורה שנשמעה בזמן האחרון בישוב, תורת „הר געש“, האומרת שאין לשנות את המצב ויש להסתגל אליו, תורה מסוכנת היא. „הר געש“ עלול למשוך לבבות אמיצים, עלול להגביר את מסירות הנפש וההקרבה העצמית, אולם על „הר געש“ אין בונים בנין בר קיימא, הנועד להיות מקלט לעם שלם, אשר בקרבו, כמו בכל עם, ישנם רבים שאומץ לבם איננו מגיע עד כדי היות נכונים לגור, הם וילדיהם, על הר געש. על אחת כמה וכמה עלולים הסיכויים המציינים הר געש לקרר אנשים רבים, בין ציונים ובין לא־ציונים, אשר העריכו את א“י בראש ובראשונה בתור מקלט בטוח לעם היהודי ומשום שהאמינו בבטחון הזה העדיפו את א”י על ארצות אחרות. ועוד: גם בין הנוער היהודי בגולה, כבר נמצא אתנו או עתיד להיות בינינו, יהיו רבים אשר לאור התורה של הר געש ירצו לבדוק מחדש את הפרובלימה האי"ית, ולאו דוקא מתוך פחדנות, אלא מתוך קשיים נפשיים ואידיולוגיים הכרוכים בהקמת המולדת העברית, מתוך מלחמה בלתי פוסקת (או סכנת מלחמה זו) עם הישוב הערבי.

על כן: ביטול ההכרה שהיהודים הם הפקר, ש"הממשלה אתנו“, דאגה להגנה עצמית. אולם אך ורק מ„אין ברירה“, כמצות השעה ולא כיסוד יחסינו עם הישוב הערבי.

הגורם השני שהניע את ההמונים הערבים לפרעות היא ההסתה הדתית. על הישוב להזהר בעתיד תכלית זהירות מלתת חומר ממין זה למסיתים. הדבר שהיה בארץ שבועות וחדשים לפני המאורעות – רכוז תשומת לב של הצבור העברי בנושא דתי הנמצא במחלוקת עם הצבור הערבי – אינו צריך לחזור שנית, ביחוד בצורה כל כך שטחית, צעקנית, בלתי פוליטית, ללא התחשבות כלשהי עם הסגולות הנפשיות של שכנינו. אספות עם, מאמרים מפוצצים, הפגנות רחוב, התפארות שוא בכחנו הפיסי, „ועד למען הכותל“, כל המשחק הילדותי הזה איננו כלל לכבוד הישוב – אסור לו להשנות. אמנם, אם נכון הדבר שהפעם היה נושא ההסתה ענין דתי, אין זאת אומרת עדיין שמחר אינו יכול להופיע נושא אחר, נוח וקל פחות, אולם מסוגל גם הוא לקומם נגדנו, בעזרת ההסתה, את ההמונים הערבים. על כן: זהירות מיוחדת לא רק בעניני דת, אלא בהרבה שאלות פוליטיות והֲוָי אחרות. ביחוד אין שום הצדקה ואין שום טעם להערכת עם שלם הערכה מזלזלת ושטחית. הבלטת המדרגות השונות של העמים הגרים בארץ – עם בעל תרבות גבוהה, עם אירופי כנגד עם מזרחי פראי או פראי למחצה – ההבלטה הזאת, השגורה בפי חלק מישובנו, היא משא מיותר לגמרי בפוליטיקה שלנו שאינה קלה גם בלאו הכי. ויש עוד לברר עד כמה נכונה הערכה זאת של שני העמים כאשר נדמה לכמה מהפרופיסורים שלנו. על כל פנים עצם ההבלטה התמידית הזאת אינה מעידה על גובה תרבותי מיוחד.

זה הכלל: יחסנו לשאלה ידועה שאנו באים לדון עליה ועל פתרונותיה, צריך להיות יחס הראוי לעם הבונה לו מולדת והרואה בבנין הזה את עצם פעולתו ועיקרה. חלילה לנו לדון על השאלה לא מנקודת מבט של התועלת המעשית לבנין, אלא מנקודת מבט של „פרסטיג’ה“ לאומית או של „סמל לאומי“. אסור להפוך סמל לדבר שבחיוּת. אולי היה לזה טעם אצל עמים אחרים, שלחמו לשחרורם בתנאים אחרים לגמרי, כשקרקע מוצק תחת רגליהם ועל כן לא חסר להם, ברגעים ידועים, בלתי אם „הרמת הדגל“. דרך זו סופה שהיא מתנונת גם אצל העמים האחרים האלה. אצלנו היא פסולה למפרע. להניח תמיד, כמו שעושים רבים בינינו, ש"פרסטיג’ה“ ו „סמל“ נחוצים לנו כדי לעורר בעם ישראל חבת הארץ וחבת התנועה הציונית, פירושו של דבר לזלזל בתבונתו הפוליטית של העם הזה. כלום קשה להסביר לו, שרבוי מספר היהודים בארץ, החיים על עבודה פרודוקטיבית, מוביל ביתר ודאות לשחרור העם, מאשר המלחמות על „פרסטיג’ה“ ו„סמל“?

בזהירות פוליטית בלבד לא די לנו. אנחנו לא נתן פתחון פה להסתה, אך המסיתים ימצאו אותו. ראינו זאת במעשִיָה על 500 הערבים ההרוגים בירושלים. על כן תפקידנו הוא ביצירת יחסים כאלה עם הערבים, שהם לא יאמינו, או על כל פנים לא בנקל יאמינו, בעלילות כאלה. מלוי התפקיד הזה מניח קשרים קרובים עם הערבים. לשם כך אנו צריכים קודם כל לדעת את העם הזה, הגר אתנו בארץ הזאת המשותפת לנו ולו. ולמעשה אי־ידיעתנו את הערבים היא מבהילה. כולנו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתפרנסים ממושגים קלושים, ממעשיות, מהסתכלות שטחית, ומשום כך אפשר להניח בודאות שיש לנו דעה משובשת על העם הזה. הן מבשרנו ידענו מה מעטה החדירה בחיי העם, כשאין מדברים אתו ושנגשים אליו גישה שטחית, מסחרית בלבד – קנית ירקות וביצים, מכירת תוצרת תעשיה, העסקת עובד וכו'. מה דעת הגרמנים על יהודי פולין? מה דעת הרוסים והפולנים על היהודים הגרים זה מאות בשנים בקרבם? האם אינם מאמינים אמונה שלמה לכל בדותה, לכל עלילה עלינו? ובודאי לא טובה מזו הבנתנו בחיי הערבים, והבנת הערבים בחיינו. אופיני מאד, כי בזמן המאורעות נפל פחד ההשמדה על שני המחנות גם יחד, ולאחריהם צצו בשני המחנות גם יחד אותן הבדותות על צרכי אוכל מורעלים. מישהו צריך להתחיל בהכרת איש את רעהו, וכלום התפקיד הזה איננו נופל עלינו, שהננו מנוסים יותר ביחסי עמים?

מתוך שאין אנו יודעים את הערבים, לא רק מנענו מעצמנו את אפשרות הגישה האנושית (מחוץ לפולמוס פוליטי ומחוץ ליחסי מסחר) ביניהם ובינינו, אלא עשינו גם שגיאה פוליטית רבת מסקנות. לא רק את הערבים אלא גם את הנעשה אצלנו לא ידענו, ואת זאת אין לסלוח. אנו מתמרמרים על הממשלה – „כיצד לא ראתה את הנולד?“ ובצדק. אוּלם עלינו לשאול גם את עצמנו: כיצד לא ידענו אנו? איך „ממשלתנו“ אנו, הלא היא ההנהלה הציונית, לא ידעה? אמנם, שונה היא מדת האחריות, שונים הם אמצעי הידיעה, ומשום כך שונה גם מדת האשמה. אולם אם קטנה או גדולה האשמה – היא קיימת. צריך שלרשותנו יעמוד מנגנון מסוים למען נדע, פחות או יותר, את המתרחש בקרב הערבים. אי אפשר לשני עמים להתקיים בארץ אחת תחת אותו קיום שאנו שואפים אליו, קיום של שלום, כשהאחד מכין את נשקו והשני מטייל ברחובות והולך להצגות.

אין, כמובן, להסתפק גם בידיעה שאין שימוש עמה. יש לנצל אותה לשם רכישת נפשות בקרב הערבים. על ידי מלה מודפסת, על ידי שיחה בעל פה, על ידי קשרים מאורגנים, קבוציים. עתונות, בתי ספר, בתי חולים, קופת חולים ו„הדסה“, פגישות בין אגודות ספורטיביות, פגישות בין אגודות מקצועיות־מדעיות (מהנדסים, מורים, רופאים), טיפול יתר בלשכות מסחר משותפות, המשכת העבודה המשותפת בעיריות (במקום שיש לה הצדקה כללית, כבחיפה, למשל, ובמדה ידועה ביפו) – כל אלה צריכים להיות לנו לעזר. אמנם „היחסים האנושיים“ עם הערבים ירדו הרבה בחשיבותם לאחר מאורעות חברון וצפת. דוגמת סלונים וחבריו עומדת, מאיימת ולועגת לעג אכזרי, מול עינינו. כלום יש תקוה שהישוב שלנו יגיע בכללו ליחסים אנושיים עם הערבים במדה שהגיע אליהם היחיד מצפת או מחברון, אשר נולד וגדל בקרב הערבים והיה להם מורה־דרך ומדריך נאמן בכל עניניהם המשפחתיים, הצבוריים, המסחריים? על „היחסים האנושיים“ בלבד, על אותם היחסים ששררו בין סלונים ושכניו־רוצחיו, לא נעמיד את כל תקוותינו לשלום עם הערבים, אולם גם בספקנות אסור להגזים. שחרור מהשליה אין פירושו שאין כל תועלת בהכחשת דבותיהם של המסיתים בעתון, ואין זה אומר כלל וכלל שהיחסים האנושיים עם הערבים הנם משוללי כל ערך בשטח הבטחון. סלונים ועשרות כמוהו נהרגו, למרות היחסים האלה. עשרות ניצלו הודות ליחסים האלה.

העבודה הזאת של רכישת ידיעות, של ההיכרות ההדדית אינה צריכה להשאר בגבולות א"י. העמים השכנים – משקלם רב לגבי הנעשה בארץ. אמנם בכל האימה הזאת של „התקוממות המזרח הכללית“, אשר רבים, בקרבנו ומחוצה לנו, משתדלים להטיל עלינו, מתוך דעה מוקדמת ומתוך כונות זדון, ישנה הפרזה גדולה. „התקוממות“ הזאת התבטאה במאורעות אב בכמה הפגנות רחוב וכנראה בתנועה קטנה של צמאי שוד על גבולי הארץ הצפוניים. הסולידריות הערבית טרם לבשה צורות ממשיות. העזרה הכספית, אשר הועד הפועל הערבי קבל ממושלמי המזרח, הנה עלובה עד למאד, ובודאי היתה קטנה עוד יותר אילולא יד ה„דת“ באמצע. בכל זאת: בלתי טבעי הדבר ואינו מוצדק כלל וכלל, שאנו דואגים מאד להסברה ולתעמולה לא רק בורשה ובניו־יורק (אלה הן ערים „שלנו“ ובהן משען כוחנו), לא רק בלונדון (הן בה כיום הזה מרכזנו הפוליטי), אלא גם ברומה ובפאריס, ומזניחים לגמרי את התעמולה במזרח שלנו. בדאגתנו „האירופית“ הזאת ישנה „טעות אופטית“ ידועה. משום שברובנו באנו משם, נדמה לנו ששם נשאר מרכז עולמנו, גם בשעה שהעולם הזה עבר מזרחה. והנה כשאתה צופה שוב על תמונת המאורעות, באספקלריה הפוליטית שלהם, ואתה שואל את עצמך, מה נתנו לנו ההתאמצויות האלו באירופה, ואין לך תשובה ברורה. והיא לא תהיה ברורה, אילו גם היתה העבודה שם מסודרת יותר, פעילה יותר ונתנה פרי עשיר יותר. כלום באמת כה חשוב לנו, מבחינה פוליטית, אילו היתה העתונות הפאשיסטית או העתונות השמרנית הצרפתית כותבת עלינו באהדת יתר? כלום באמת היה זה משפיע יותר על לונדון ועל ג’ניבה? העתונות הפאריסאית והרומאית יכולה להיות חדורה סימפטיה כלפינו, אולם היא איננה בטוי לכוחנו ועל כן משקל האהדה שלה אינו רב ביותר בעולם הפוליטי. (העתונות הפולנית והאמריקנית היא בטוי לכוחנו אנו, כלומר גורם פוליטי ועל כן היא חשובה באמת). ברומה ובפאריס אנו משקיעים כוחות רבים – ואילו בקהיר, דמשק, בירות שאני. זוהי שגיאה פוליטית גדולה, באשר לקול ידידות ממצרים, מסוריה, מעיראק יש משקל רב יותר לאין ערוך מאשר לקול מרומה ומפאריס. ומיותר, נדמה לי, לדבר על העתיד: הן חובת כל עם הרוצה לחיות חיי שלום, לסדר קודם כל את יחסיו עם שכניו הקרובים ביותר. אף מרכזנו הפוליטי לא לנצח בלונדון הוא.

ועוד דבר המחייב עבודה ציונית בארצות המזרח הקרובות לנו (אלמלא הכרת הכוחות המוגבלים שלנו, לא הייתי מסתפק ב„ארצות קרובות“ והייתי מוסיף עליהן גם את הודו), הלא הם הישובים היהודיים של הארצות האלו. לא ראינו משם עזרה כלשהי. היה גם דבר מה, לא כל כך ברור, אולם דומה קצת לעזרה לצוררינו. עם זאת אי אפשר להשלים גם מבחינה יהודית (אל נשאיר אף ישוב יהודי אחד מחוץ לתחית ישראל) וגם מבחינה פוליטית.

המסקנה איננה, כמובן, ביטול הפעולה הציונית החיצונית ברומה ובפאריס. המסקנה היא בעבּוד ציוני מאומץ של ארצות המזרח, בהן גרים אחים לגזע ולדת של ערבי א"י, בהן גרים אחינו, והן הן העתידות להיות מרכז פוליטי אשר אתו עלינו לחיות.

הסרת כל חומר להסתה, התאמצות ליצור יחסים כאלה עם הערבים אשר יקשו על האמונה בהסתה, הבטחת מה של „הינטרלאנד“ – אלה הן דרישות בטחון לא פחות מאשר דרישות ההגנה מאת ממשלת אנגליה ומן הישוב עצמו.

השאלה היא רק אם אפשרית יצירת יחסי שלום עם הערבים בשטח האנושי בלבד, אם מספיק לנו הגשר הזה, הרופף במקצת, הנתון לשנויים מהירים, בינינו ובין הערבים. השאלה היא אם לא יהיה הגשר הזה השליה חדשה ואם אין לחפש בסיס מוצק יותר לקיום ישובנו בצדו של הישוב הערבי.


ז' תשרי תר"ץ 11.10.29


 

ג.

הפרעות התנהלו ונוצלו לשם מטרה לאומית־פוליטית. גם הדבר הזה מחייב אותנו למסקנות מסוימות. לא נוכל לסמוך בקביעת יחסינו אל הישוב הערבי רק על ידידותו של הבודד, עלינו לחפש בישוב הערבי משען קבוצי, ז.א. פוליטי־לאומי.

כדי שיחסי השלום בין הישוב העברי והישוב הערבי יהיו מבוססים על יסודות מוצקים, הם צריכים להיות בנויים על יסודות „ערבים“. הן „היחסים האנושיים“ שאנו מדברים עליהם נוגעים לאנושי־כללי אשר בערבי, לבן־האדם אשר בו ולא לערבי אשר בו. כלומר, נחוץ שהתישבות היהודים בארץ תביא תועלת חברתית־סוציאלית גם לערבים. אמנם הפעולה היהודית הביאה אתה, ללא ספק כלשהו, ברכה מרובה לארץ בכללה. אולם „ארץ בכלל“ אינה דבר ממשי. מי מרגיש בה ומי מכיר אותה, את האבסטרקציה הזאת, אשר שמה מדינה? יותר מכולם יודעים פקידי הממשלה את הברכה שהביאו היהודים ל„ארץ בכללה“, אולם אלה נזהרים ובודאי יזהרו גם בעתיד לספר על כך. אם א“י שלמה את חובותיה מזמן תורכיה ואת הוצאות הכיבוש האנגלי – מה מזה לערבי ברחוב? הלא גם שמוע לא שמע על ההתחייבויות האלה שהיו מוטלות על ארצו. אף מי שהדבר נוגע לו ולעניניו – משלם המסים האנגלי – אינו זוכר או אינו רוצה לזכור. הכסף הרב, שהוצאנו בעד הקרקע, הלך ברובו הגדול לכיסי האפנדים אשר חלק מהם אינם גרים כלל בא”י. את הזהב היהודי לקחו בחשק רב, אולם הערכה לפעולתנו לא צמחה מתוך כך בלבותיהם. מהמדות האירופיות שלנו נהנו בדרך החקוי רק שכבות עליונות, דקות מאד, ובודאי לא מבין המשובחות אשר באינטיליגנציה הערבית ובחוגי האפנדים. „הדסה“ היתה אולי המפעל היהודי היחידי שדלת העם הערבי, הוא הרוב המכריע של הישוב הערבי, הרגיש במציאותה. אולם גם הפעולה הזאת היא יותר בגדר „האנושי־הכללי“ מאשר בגדר „הערבי“.

וזו הדרך שעלינו לחפש. עלינו לעשות את הפעולה היהודית־התישבותית מקור לתועלת סוציאלית בשביל ערבי הארץ. פירוש הדבר: לחפש לנו משענת קבוצית, „ערבית“ ולא אנושית בלבד, בישוב הערבי.

בו ברגע שנשאל את השאלה הזאת, תתעורר השאלה השניה: מי הם הערבים שצריכים להפיק תועלת ממפעלנו? כי הלא אין לראות את הישוב הערבי כראות חתיכה אחת, גוש אחד שעניניו שוים. עלינו לא ללכת שולל אחרי האחדות המדומה השוררת כרגע במחנה הערבי – היא תופעת שעה חמורה ותחלוף כשישתנו הזמנים. אנו מנוסים למדי ביחסי החברה כדי לדעת שאחדות זו גם כשהיא קיימת בהכרה, בזו של השולטים ובזו של המשועבדים, היא עומדת בסתירה למציאות, והמציאות סופה שתנצח. מה שמשמש מקור ברכה לאפנדי, אינו מביא ברכה לפלח, ולהיפך. והתנועה הציונית צריכה לברר את דרכה טרם גשתה לפתרון השאלה, אצל מי מהערבים עליה לחפש לה את המשען.

אם נבחון את תוצאות פעולתנו מנקודת המבט הזאת של „למי הבאנו ברכה“, נבוא לתוצאות משונות מאד. יתברר לנו, שכמעט כל גורמי ההתפתחות וכל זרמי המחשבה בארץ, זה עשר שנים ויותר – ממשלת המנדט, החל מסמואל ועד לוק, להבדיל, דרך המוסדות הפיננסיים המישבים שלנו ועד „ברית שלום“ – עבדו, בּהכרה או שלא בהכרה, לטובת האפנדים, הפקידים הערבים, האינטיליגנציה הרקובה, המופתי ואשר אתו. השכבות האלו הרויחו מהצהרת בלפור, מהנהלת אנגליה ומהפעולה הציונית ריוח גדול מאד, ריוח לא יתואר. הם נעשו לגורם פוליטי, אִתם מדברים, אותם מזמינים לשיתוף בהנהלה המדינית, אתם מתחשבים, להם מחלקים משרות. לפני עיניהם עומדת דוגמת היהודים, המשמשת להם מעין בית ספר חנם אין כסף. לכיסיהם זורם הכסף היהודי. וכאילו ישנם גם סכויים שהם יהיו אדוני הארץ. לורדים אנגליים, בעלי העתונות הגדולה, דואגים לכך. ובעצם – מתוך כוונות אחרות לגמרי – דוחקים אותנו לקראת הושטת עזרה לאפנדים האלה, להקל עליהם את עליתם על כסא השלטון בארץ, גם חברי „ברית שלום“. שכבות האפנדים האלה לא כבשו את הארץ, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה התישבותית. הם לא הקריבו מאומה, לא חיים ולא הון, לשחרור הארץ ולהתפתחותה. הם לא עשו כלום להרים את השכבות הנמוכות של עמם למדרגה גבוהה יותר. הם לא דאגו לבית ספר ולבית חולים, להשכלה עממית ולספר טוב לנוער. הם לא פעלו כלום לאינטנסיפיקציה של משק הפלח ולהגדלת שכר העבודה של הפועל העירוני. מכל הבחינות, בכל שטחי החיים, הרי הם כוח ריאקציוני. הן את ההשכלה שלהם, ותהיה זאת שטחית או עמוקה יותר, לא נראה כראות התקדמות חברתית ואנושית אמתית – גם לכך מנוסים אנו יותר מדי ביחסי החברה. ובכל זאת הם שהרויחו ריוח עצום במשך עשר השנים האחרונות והם המועמדים לשלטון בארץ – בכוח העובדה האחת, שהם בעלי האמצעים והם בעלי העמדות החברותיות.

אשמה בסיטואציה הזאת קודם כל מדרגת ההתפתחות של הישוב הערבי בארץ, אולם במדה ידועה גם הפוליטיקה הממשלתית ואף הפוליטיקה שלנו. בהכרה או שלא בהכרה, בגלוי או בסתר, אולם היתה בארץ פוליטיקה ערבית מסוימת, וממשלת המנדט שסחפה אחריה גם אותנו, חפשה לה משענת פוליטית־לאומית בקרב הישוב הערבי. הפוליטיקה הזאת היתה לטובת האפנדים, המשענת היתה: האפנדים. הלכו בדרך זאת משום שהיא הקצרה והנוחה, המקובלת, המתאימה למושגים הנפוצים, היא דרך האופורטוניזם הזול. הרי עם מישהו צריך לדבר, עם מישהו צריך לנהל מו"מ. וכלום יקום בממשלה וגם בנו הרצון לגלות פרצוף השכבות האלו, שהוא פרצוף הריאקציה הסוציאלית והפוליטית (למרות סיסמאות הדימוקרטיה אשר בפיהן)? וכלום יהיה לממשלה וגם לנו העוז לחכות זמן מה, עד שיקום בקרב העם הערבי מישהו לדבר בשמו ולו קלסתר פנים אחר, ובינתים לעבד תכנית פעולה המביאה להתקדמות הסוציאלית והדימוקרטית בארץ בניגוד לעניני הכוחות השחורים האלה? כלום יכלה הפקידות הזאת, צרת העין והלב, למלא את התפקיד שהוטל על בריטניה הגדולה, תפקיד ציביליזטורי ביסודו? לממשלה, ביחוד לממשלה השמרנית, ודאי לא היה כל חשבון כזה. למה לה „לדחוק את הקץ“, לחקור, לבחון, להתאמץ, לעבוד באמת, אם קל ונוח לבוא בהסכם עם הועד הפועל הערבי על חשבון היהודים?

התוצאה מן הפוליטיקה הזאת היא, שגדל בארץ כוח ריאקציוני אשר לא היה נודע לפני עשר שנים, ועתה כאילו הרשות לו לדבר גבוהות.

עד כאן מנקודת המבט של הארץ בכללה. ומנקודת המבט של הישוב היהודי ושל התנועה הציונית גדל לנו אויב ושונא בנפש. אלה היחידים כמעט בכל הישוב הערבי אשר אליהם התקרבנו משהו, אלה שנהנו הנאה עיקרית מפעולתנו, הם־הם שארגנו והסיתו נגדנו את המוניהם. ואם תמשך הפוליטיקה הזאת, אם תמשך העזרה הזאת לכוח הריאקציה אשר בארץ, הפוליטיקה המסייעת לו להעשות לכוח פוליטי, לא נמצא את הדרך. במדה שנגדיל את אלה, תרבינה דרישותיהם ושאיפותיהם. הסכם כלכלי וסוציאלי אתם אפשרי רק על יסוד שעבוד המונים, ואת המלאכה הזאת הם יודעים פי כמה וכמה יותר מאתנו. לכך אין אנו מסוגלים כלל וכלל. יתר על כן: סוד גלוי הוא – ותנועת העבודה העברית בארץ גילתה אותו מזמן – כי שנאתם נגדנו יסודה בהרגשה נכונה מאוד, כי אנו הננו הכוח החותר תחת שלטונם של המוני הערבים. אין זה כלל מקרה שהחוגים האלה – לכאורה לאומיים קיצוניים, לכאורה דימוקרטים טהורים ומצדדים נלהבים של „ההגדרה העצמית של כל עם ועם“ – אינם דורשים כלל את ביטול שלטון אנגליה בארץ, וגם לא את ביטול המנדט, אלא רק את ביטולה של הצהרת בלפור ומלחמה בציונות. כי לאמתו של דבר אין עיניהם נשואות כלל לחופש ולחירות, כי אם להמשכת שלטונם על המוניהם. ועם ממשלת אנגליה, אשר אין זה ענינה לשבור את השלטון הזה, הם מקוים למצוא דרך משותפת, אולם עם הציונות, הפרוגרסיבית מטבעה, המשחררת מתוך עצם מהותה בהכרח – אִתה אין למצוא דרך משותפת. אכן: הציונות היא האויב.

ההסכם הפוליטי עם החוגים האלה לא יתכן בלי ויתורים הנוגעים בנפש תנועתנו. הן לפחות מאשר לבעלוּת על הארץ לא יסכימו, ואין הם יכולים, מתוך השקפתם ועניניהם הם, להסכים. אין הם יכולים להסכים באשר גם הם לא יסתפקו בצורות פוליטיות דימוקרטיות, כביכול, אשר עליהן הם מדברים עתה. הם מבינים היטב שתנועה ציונית, כשהיא לעצמה, היא לרועץ להם ולשלטונם, ועליהם להשתדל להחניקה. עתה הם בטוחים שהדבר יעלה בידם בעזרת „הממשלה הלאומית“. אולם אם יתברר להם שאין האמצעי הזה, מאיזו סבה שהיא, קולע אל המטרה, לא יפקפקו לאחוז באותו אמצעי הפרעות שבו אחזו לפני חדשיים. בתוך „הפרלמנט“ או מחוץ ל„פרלמנט“, ילחמו בנו בכל כוחותיהם.

בדרך כלל: להסכם פוליטי עם מישהו, עם אנשי הועד הפועל הערבי או עם באי כוח אחרים של ערבי הארץ, טרם בא הזמן. לא משום שהיהודים עדיין מעטים בארץ, כי אם משום שאת ההסכם אפשר להשיג רק במסגרת פוליטית רחבה יותר מתחומי א“י בלבד, ומסגרת רחבה כזאת איננה עוד במציאות. מה תהיה המסגרת הזאת – „חבר לאומים“ של האימפריה האנגלית או „הפדרציה הערבית“ – את זאת אי אפשר לנחש כרגע. לעומת זאת יש לדעת בבירור, שאת הפרובלימה הבין־לאומית ששמה א”י אין לפתור מעל מצפה א“י בלבד. „זכות ההגדרה העצמית של הלאום“ – רק נוסח הוא, סיסמה בלבד ולא מעטים הם שטחי האדמה שאין לגשת אליהם באמת מדה פשוטה זו; על אחת כמה וכמה שבעזרת סיסמה זאת אין לפתור פרובלימה מיוחדת במינה – כפרובלימת א”י.

בינינו ובין השכבות השליטות היום בישוב הערבי, ישנם ניגודי ענינים, ועל כן בעזרת „פוליטיקה קטנה“ – הסברה, יחסים אנושיים, הנאת טובה לפרט וכו' – אפשר אולי להשיג דבר מה אצל הבודדים, אולם את הכוח הזה בכללו לא נרכוש ומשען לקיומנו אין הוא יכול להיות. אילו היינו מסכימים לבגוד במהות תנועתנו (כאילו אפשרי הדבר, כאילו ברצון אנשים הוא תלוי, והם יכולים לפקוד על עצמם לשנות את עורם), אילו גם היינו מוכנים לכרות ברית מפורשת עם החוגים האלה על יסוד הריאקציה החברתית והשעבוד הסוציאלי, לא היינו מרויחים הרבה לאורך ימים. להיפך, בידינו היינו מכינים את הקטסטרופה האיומה העתידה להתחולל ביום בוא הפקודה להם ולשלטונם. וכלום יכולה זו לא לבוא?

על כן: המשך הפוליטיקה הערבית הזאת – שהיא מצד הממשלה פוליטיקה לטובת אפנדים ומופתים, ומצד ההסתדרות הציונית פוליטיקה של פשרה עם החוגים האלה – יגרור אחריו תוצאות פוליטיות רבות ומסוכנות. הוא יגביר פי כמה את אויבי התנועה הציונית, הם הם אויבי ההמונים הערבים ואויבי ההתקדמות החברתית בארץ. טבעי הדבר שיש גם באנגליה חוגים ידועים הנוטים גם עתה לפוליטיקה הזאת – מה לאלה ולעתיד התנועה הציונית? אולם את העובדה שגם בקרב התנועה הציונית ישנם נוטים לה אפשר לבאר רק ע“י „הותרנוּת האורגנית“, כלומר, ע”י הנכונוּת לוותר תמיד ובכל מקרה, לכל לוחץ, ויהיה זה מי שיהיה, ולכל מתנגד, ויהיה פרצופו מה שיהיה, ללא כל שקול התוצאות, מתוך עצלות המחשבה המסתפקת בנוסחה („דימוקרטיה“, „פרלמנט“), מבלי להתאמץ לחדור לתכנה הסוציאלי והאנושי של הנוסחה, וביחוד אי אפשר להבין אם דורשים מאתנו ויתורים אלה למעמד הפיאודלי, הריאקציוני, הפאראזיטרי, לא מתוך נימוקים פוליטיים בלבד, אלא גם מתוך נמוקים מוסריים.

אולם להסתלק מן הפוליטיקה הישנה אין פירושה להסתלק מכל פוליטיקה ערבית. אילו גם רצינו, לא היינו יכולים לעשות זאת. אילו גם חשבנו שמותר לנו להסתפק בהכרזה על רצון לשלום ובהחלטות הקונגרסים, לא היתה זאת כי אם השליה מצדנו. אנו עובדים בארץ עבודה גדולה, וכל צעד שלנו, גם שאין חשיבותו אלא כלפי פנים, הריהו למעשה מבחינה זאת או אחרת, גם צעד של הפוליטיקה הערבית שלנו. מתוך כל מעשינו אנו מחזקים את מישהו ומחלישים את מישהו. על פי רוב אין אנו נותנים לעצמנו דין וחשבון לזאת, ואין אנו קוראים פוליטיקה ערבית, אלא רק למו“מ עם עסקן ערבי, לפעולת הסברה, לדרישות ידועות מאת הממשלה. למעשה, ב„עולם האוביקטיבי“, נודעת חשיבות אמת לדברים אחרים לגמרי. אל העולם האוביקטיבי הזה, הכאוטי, האנרכי, המורכב מכמה פעולות נפרדות ובלתי קשורות אחת עם חברתה, עלינו להכניס בהירות. עלינו להגיד – קודם כל לעצמנו – איך אנו חושבים לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי, על איזה כוחות בקרבו אנו מתכוננים להשען. את התשובה הזאת אנו צריכים לתת לנו, אולם לא לנו בלבד. כל העולם הפוליטי והתרבותי, עד כמה שהוא מתענין ומעונין במפעלנו ובגורל הארץ – ממשלת אנגליה, כל זרמי הצבוריות באנגליה, כל עתון אירופי, כל עסקן וכל איש רוח שאנו רוצים למשכם ולהפעילם לטובתנו – כולם תובעים מאתנו את התשובה הזאת. המו”מ עם כל הגורמים האלה, החשובים והלא־חשובים, הוא קשה כבר עכשיו והוא ילך ויקשה בכל שנה ושנה אם נסתפק בתיאור תנועתנו, בהבלטת ערכו היהודי של מפעלנו ויפיו האנושי. ואת התשובה על שאלה זו, שקוראים לה „שאלת הערבים“, לא נתן.

כרגע רק אנו בעצמנו והעולם החיצוני תובעים מאתנו לעבד „הפרוגרמה הערבית“ שלנו. הערבים, אלה המדברים עכשיו בשמם, גם אינם שואלים אותנו אם יש לנו פרוגרמה כזאת. אנו רואים בזה סימן לקנאות פוליטית או לרקבון הצבוריות הערבית. ובאמת, לאנשים השואפים להשמידנו מפני שאנו מפריעים לשלטונם, אין גם מה לשאול – הם נלחמים בנו. וודאי אין מה לשאול לאנשים הדואגים אך ורק לטובת הנאתם הפרטית. הם מחפשים אותה במקום שהם יכולים למצוא אותה – היום אצלנו, מחר אצל צוררינו. ואולם קום יקום דור אחר בקרב הערבים – ואולי הוא הולך כבר וגדל לעינינו – והוא ימרוד בצבוריות הערבית הרקובה של היום. הוא ימרוד בריאקציה הפיאודלית והפרזיטית ויחפש לו דרך ועצה ובני ברית. הוא ילך לבני גזעו בארצות אחרות, לממשלת אנגליה ולצבוריות האנגלית והוא יבוא גם אלינוּ – זאת תקוותנו. הצעיר הערבי הזה – תלמיד של קוליג', פועל, פלח, בעל־מלאכה – טהור נפש וטהור לב, ישאל אותנו: הנה אתם דורשים ממני שאחלק אתכם את ארצי וגם אסכים שהארץ הזאת תהיה, למעשה, לא בחזון ולא בתפלה בלבד, למולדת העם היהודי – מה נתתם לי, מה אתם מוכנים לתת לי חלף הסכמתי זו, מלבד שייבשתם את הבצות אשר אנשיכם אתם התישבו עליהן, מלבד ששלמתם לממשלת אנגליה את הוצאות כיבושה ומלבד שבכוח הזהב שלכם גדלתם, באופן מלאכותי, את הריאקציה הערבית וע"י כך הגברתם את שעבוד עמי?

ואת התשובה על השאלה הזאת אנו מחויבים לתת. הצעיר הזה שכיום עודנו ילד, עד אלם למאורעות הקשים, המשתקפים במוחו בצורה אחרת לגמרי מזו שהיא משתקפת במוחנו, – בו, ובאלה שילכו אחריו, ולא באפנדים והמופתים, צפון כוח העתיד בארץ, הם משענת אמת יחידה שיכולה לקום לנו. ואם לא תהיה לנו תשובה שתתקבל על הדור הזה, ספק, אם בכלל תקום. ידיעותיו על היהודים יהיו הדים מסורסים ומזוייפים של מאורעות שנת 1920 ושל מאורעות שנת 1921 ושל מאורעות 1929. לא טהור־נפש אלא מורעל יהיה, ואלינו לא יבוא כלל, אלא יצטרף, ללא פקפוקים ולא ספקות, לאויבינו ולצוררינו. ובזה, אם תהיה לנו התשובה, תלוי הדבר איך תצטיירנה הפרעות ביהודים בא“י בחודש אב תרפ”ט, בהתפתחותן ההיסטורית, בהכרת הדור הערבי הצעיר – האם נקודת המוצא לתנועה לאומית מהפכנית, שאינה מבדילה בין ידיד ואויב, ומשתתפי הפרעות האלה הם גבורים לאומיים בעיניה, או שהפרעות הן פשע פלילי שנעשה ע“י משעבדי העובד הערבי, ע”י הריאקציה הערבית, הדואגת לשלטונה ולפריבילגיות שלה, פשע פלילי כלפי העם העברי וכלפי הישוב הערבי בארץ, פשע אשר אין לו סליחה ואין לו כפרה, ולדור הצעיר הערבי, אם הוא רוצה לצאת לרוחה האנושית והסוציאלית, אין מוצא אחר, כי אם להשמיד את הדף הזה, המחפיר והמחריד, ספוג הדם הנקי, מתולדות הישוב הערבי.


י“ב תשרי תר”ץ 16.10.29


 

ד.

למי הארץ? – לעם העברי ולישוב הערבי הגר בה.

ההנחה הזאת צריכה להיות יסוד לפוליטיקה הציונית והאנגלית. הן גם הכרזת בלפור, בסעיף הראשון שלה, מבוססת עליה, הן גם המנדט מטיל על ממשלת הארץ הזאת את הדאגה לעם העברי, המקים לו בארץ את הבית הלאומי, ואת הדאגה לישוב הערבי של הארץ, שאסור לקפח את זכויותיו ויש לטפל בהתפתחותו.

המסקנה הראשונה מן ההנחה הזאת היא: סיוע לעליה היהודית, באשר הבית הלאומי מכוון לא לתושבים היהודים הנמצאים בארץ אלא לעם היהודי. ויחד עם זאת הגבלה לכל עליה אחרת, באשר ההגיון של המפעל מחייב דאגה אך ורק לערבים הנמצאים בארץ. עליה נוספת, לא יהודית, המאפשרת כניסתם של בידואים נודדים לארץ או לכוח עבודה זול ממצרים ומסוריה ואולי מארצות רחוקות יותר, מוכרחה לשים לאל את כל ההתאמצות להקמת הבית הלאומי ולסדור חיי השלום בין הישוב העברי והערבי. את חיי השלום האלה אפשר לסדר עם מאות אלפים ערבים הגרים בארץ, ואי אפשר לסדר עם מאות אלפים העומדים מחוץ לגבולות הארץ והמוכנים בכל רגע להתפרץ לתוכה. המצב הקיים כיום – עליה חפשית ללא־יהודים, ועליה מוגבלת ליהודים – הוא לעג למנדט ולתפקידו.

המסקנה השניה מן ההנחה היא: אם לשני הגופים הללו ניתנה הארץ לנחלה, לא יתכן שבין שני ישובים אלה יהיו הבדלים כה עמוקים ברמת־החיים כמו שהם עכשיו. קושי החיים והעבודה, אולם גם דרישות חמריות גבוהות, סדורים סניטריים, מדות אירופיות, בתי ספר, עתונות, ספרים, ארגון עבודה, מושגים חברתיים ואנושיים אירופיים, אשה שות־זכויות ושות־חובות, טכניקה מודרנית בתעשיה – כל אלה בישוב היהודי. וכנגדו, באותה ארץ, בשכנות הקרובה ביותר: הוי מזרחי, אפנדים ומופתים השולטים בהמונים בלתי מפותחים, אי ידיעת קרוא וכתוב, לכלוך, מחלות, אשה משועבדת, עבדות ביחסים בין הפועל והמעביד, עוני ודלות. על הקרקע הזה אינה יכולה לצמוח שותפות אמת, הבנת אמת. הקרקע הזה מוכרח להיות קרקע בוער, ספוג קנאה, אם לא דתית הרי סוציאלית. הקבוץ הזה, הבנוי על נגודים כה חזקים, על סתירות כה עמוקות, עלול להתפקע בכל רגע ורגע, לההפך בין לילה לשני מחנות צוררים ולוחמים זה בזה.

איך להביא, ויהי זה בהדרגה, את שני הישובים האלה לשויון, ולו גם יחסי, שויון „בערך“? האם בדרך ירידתנו אנו? והן אנו יורדים. חיי חבר המושב וחבר הקבוצה שלנו רחוקים מחייו של ה"לאנדוירט“ הגרמני. חיי העובד העירוני רחוקים מחיי הפועל האנגלי או האמריקני. אנו יורדים, אולם ירידתנו לא תתכן למטה מגבול ידוע. קשה לבנות את המולדת העברית על הר געש, אולם לא יתכן כלל לבנותה על עוני ודלות כאלה השוררים בישוב הערבי. הציונות יכולה להיות הופעה המונית, תנועת מאות אלפים ומיליונים, אך בתנאי של סכויים לחיים המאפשרים ספוק צרכים אשר המוני היהודים לא יוכלו לותר עליהם. מדה זו היא נמוכה משל „לאנדוירט“ גרמני וצ’יכי, של פועל אנגלי ואמריקאי, אולם היא רחוקה מרחק עצום מרמת החיים של המוני הערבים בארץ. המפתח לשויון איננו בירידתנו. העלאת רמת החיים של הישוב הערבי זאת צריכה להיות „הפרוגרמה הערבית“ של התנועה הציונית.

היתכן הדבר? כלום יכולה הארץ לשאת במשא כזה? הישוב העברי מוכיח שהדבר אפשרי. הנה אותה קרקע ממש נושאת אותו ואת הערבים, ולנו היא נותנת פרי אחר. לנו היא מאפשרת (או תאפשר – על כל פנים זוהי ההנחה היסודית של כל מפעלנו הישובי) ספוק צרכינו החמריים והרוחניים. מדוע לא יתכן הדבר לגבי הישוב הערבי?

שני יתרונות סוציאליים־משקיים לישוב העברי (מלבד יתרונות אישיים – האיניציאטיבה, ההשכלה וכו'). ראשית: הוא הולך ונבנה על יסוד עממי רחב. לא הגענו לחברה אל־מעמדית, אולם אין אצלנו דבר דומה כלשהו לסדרי הפיאודליות אשר בישוב הערבי, הסדרים האלה שהם עכוב מכריע בדרך התפתחותו של הישוב הערבי. היתרון השני אשר לישוב העברי: הון חוזר, קטן, גדול, מ„חובבי ציון“, מן „הנדיב הידוע“, מפיק"א, מקרן היסוד, מהקרן הקיימת, אולם הון חוזר, הון לאומי אשר בעזרתו מתחילים המתישבים שלנו את עבודתם, אשר בעזרתו, ישר או בעקיפין, מקבלים הפועלים שלנו שכר עבודה גבוה יותר מן העובד הערבי. יתרונות אלה צריכים להנתן לישוב הערבי.

קודם כל ההון החוזר, האמצעים הכספיים המאפשרים לערבים „לעמוד על רגליהם“ מתוך סידורים חברתיים חדשים, על ידי מי ינתנו? לא ע"י ממשלת המנדט. לצפות לכך תהיה מצדנו השלית שוא. הלואי שזו תחזיר לארץ מה שהיא מוציאה מתוכה. על כל פנים סכומים גדולים לטובת המוני הערבים מכיסה היא, מכיסו של משלם המסים האנגלי, לא תוציא. יתנו אולי היהודים? אין להעלות על הדעת. מה שהיהודים יכולים וצריכים לתת, הלואי שיספיק לבנינם הם. עד עכשיו לא הספיק. אולי יספיק בעתיד. ליותר מזה אין לקוות. האמצעים הנחוצים להרמת גובה החיים של ההמונים הערבים צריכים להמצא בתוך הישוב הערבי גופא. בעלי האחוזות הערביים צריכים לתתם. על כן היתרון הזה, אשר יש לתת לישוב הערבי, קשור עם יתרון אחר: שבירת סדרי הפיאודליות. שני הדברים גם יחד מהוים פרוצס סוציאלי אחד: מלחמה בשכבות העליונות של הישוב הערבי למען הטבת תנאי החיים של שכבותיו הנמוכות.

מי יקבל על עצמו את התפקיד הזה? הדבר מוטל על שני הכוחות – ממשלת המנדט והתנועה הציונית.

ממשלת המנדט חייבת להבין שע"י האדמיניסטרציה הרגילה, ולו גם מופתית ומסודרת תכלית סדור, לא תמלא את התפקיד המיוחד במינו, אשר קבלה על עצמה בארץ הזאת המיוחדת במינה. על ממשלת המנדט להבין שמבלי כיוון מסוים מצדה, בלי נאמנותה לתכלית ציביליזאטורית נועזה, לא תוכל למלא (בכל הרצינות ומעשה, ולא רק כדי אחיזת עינים) את המנדט על שני יסודותיו – הבית הלאומי לעם העברי ופיתוח הישוב הערבי. על התנועה הציונית להבין שלא תוכל להקים את מפעלה בסביבה של עבדות, מתוך סתירה ארצית מתמדת, וכי שני סעיפי הצהרת בלפור קשורים זה בזה לא רק קשר רשמי, פוליטי, אלא גם קשר פנימי, סוציאלי, כלכלי, אנושי. וכל מגמת שלום – בין שתבוא מטעם ממשלת המנדט או מטעם התנועה הציונית או גם מטעם הישוב הערבי, בחלקו או כולו – תשאר תמיד ערטילאית, „פוליטית“ בלבד או מבוססת על יסודות רופפים, כל עוד ותהום ההוי, הסוציאלי, הכלכלי, התרבותי, רובצת בין שני הישובים. ושני הכוחות המעונינים בהעלאת רמת החיים של הישוב הערבי, שני אלה אשר מפעליהם – הגשמת המנדט והגשמת הציונות – קשורים בהעלאה הזאת, צריכים להתאחד למלוי התפקיד הזה.

לשם כך נחוצים תקונים ושנויים נמרצים ונועזים בכל שטח חיי הארץ, חדוש המנגנון האדמיניסטרטיבי והתאמתו לפתרון השאלות המיוחדות שלפני ממשלת המנדט. עבודות צבוריות במדה רחבה, בתי ספר והשכלה טכנית (חקלאית ביחוד), בתי חולים, וסדורים סניטריים, חוקי עבודה, שבירת הנצול המחפיר השורר עתה בישוב הערבי, נצול הנתמך למעשה גם על ידי הממשלה, ביחוד הגנת הילד והאשה, יום עבודה מוגבל, קביעת מינימום של שכר עבודה, ביטוח העובד, תמיכה שיטתית לקואופרציה על כל צורותיה, עבוד התקציב הממשלתי מתוך נקודת המבט המסוימת הזאת – מלחמה בפיאודליות, סיוע להרמת גובה החיים של דלת העם, גם בּהוצאותיו של התקציב וגם בהכנסותיו – מסים ישרים, מסי ירושה, ביחוד מנחלה אגררית.

כאן מתחילה התעודה העיקרית. יסוד העבדות האי“ית הוא בפיאודליות האגררית. לשבור אותה יכול או פרוצס אטי של התפוררות כלכלית־סוציאלית או מהפכת המונים או תקון אגררי. עניני הציונות, עניני הארץ, עניני ממשלת המנדט מעדיפים על כל פתרונות אלה את הפתרון דרך התקון, ואלה קויו הכלליים: פרצלציה של האדמה שאיננה מעובדת ע”י בעליה. החוכר, הפלח, יקבל את חלקו על יסוד חשבון של משק אינטנסיבי, והשאר ילך לרזירבה קרקעית, שצריכה לשמש את צרכי העליה העברית. הקרקע הזו – לא ממשלתית אלא קרקע של בעלי האחוזות – לא תמסר חנם אין כסף למתישבים היהודים, אלא בעד תשלום קבוע, לא ספקולטיבי־פוליטי, כמחירים אשר אנו אנוסים לשלם עתה. הכסף הזה ילך בחלקו לבעלי האחוזות כגמול בעד האכספרופריאציה של הקרקעות ובחלקו לחוכרים כהון לאינטנסיפיקציה של משקם.

תקון אגררי כזה יתאים בהחלט לתפקידי המנדט – סיוע להקמת הבית הלאומי והגנת הישוב הערבי. הוא ישחרר את הישוב הערבי משלטון עריצים, ישבור את כבלי הפיאודליות המעכבים עתה את התפתחותו, ישחרר את החרת הערבי ויגביר את מעמד החקלאים העובדים הערבים. הוא ישחרר את המוסדות המישבים של היהודים – את הקרן הקיימת ביחוד – מסבך פוליטי־כספי קשה מאד ומדאגה מטרידה לגורל החוכרים היושבים על האדמות שהיא קונה מבעליהן. הוא יוזיל את ההתישבות היהודית, יעמיד ברשות ההתישבות הזאת, בבת אחת, שטחים גדולים, ויאפשר משום כך אמת מדה ממלכתית באמת על עבודתנו. ע“י אינטנסיפיקציה של משק החוכרים, והיא חלק בלתי נפרד של התקון האגררי הזה, ישתחררו להתישבותנו שטחי קרקע גדולים. קיומם של הפלחים הללו בא”י לעולם ועד, היא עובדה שאין לערער אותה, ועל כן אין לנו תקוה אחרת לקבל את שלשת רבעי הקרקע אשר עליו הם יושבים, בלתי אם תנתן להם האפשרות להתקיים, וברחבות יתר, על הרבע שישאר להם ושיספיק להם לגמרי, לאחר האינטנסיפיקציה החקלאית, כדרך שהמתישבים שלנו מסתפקים בשטחים מצומצמים.

פוליטיקה זאת איננה קלה, היא מוכרחה לעורר התנגדות עזה מצד החוגים אשר הוכרו היום כשולטים בישוב הערבי, ואשר יכריזו עליה כעל פוליטיקה מהפכנית. ואם כי ישנם בה, בלי ספק, יסודות מהפכניים, באשר היא משתדלת להחליף מעמד אחד, בתור יסוד החברה, במעמד אחר, הרי מבחינה פוליטית היא ראויה יותר להקרא פוליטיקה אנטי־מהפכנית, באשר היא מונעת התפרצות סוציאלית איומה בעתיד. מה שראינו באב תרפ"ט – בזמן „ההתקוממות“ המזויפת והמלאכותית של הערבים נגד היהודים – אינו אלא „משחק ילדים“ בהשואה להתקוממות אמת, המוכרחה לבוא נגד שעבוד דורות בקרב הישוב הערבי. ואם כי ההתקוממות הזאת, העתידה לבוא, תהיה מכוונת נגד הפיאודלים הערבים, לא קל יהיה לישוב העברי להשאר מחוץ לבערה, אין לתאר כמעט את האפשרות הזאת. וגם ההתנגדות של החוגים הפיאודליים לפוליטיקה סוציאלית חדשה של ממשלת המנדט תהיה אמנם עזה, אולם ישנם כמה דרכים ואמצעים כדי לרכך אותה ולשברה. התקונים צריכים להתגשם במשך זמן ממושך בערך. בעלי האחוזות צריכים לקבל פיצויי כסף בעד אדמותיהם. אמנם בשביל המזרח שלנו תהיה פוליטיקה אגררית זו לטובת הפלח חידוש רב. אולם תקונים כאלה נעשו אחרי המלחמה כמעט בכל אירופה המזרחית והתיכונית (גם בארצות שאינן מצטיינות ברמה תרבותית ביותר). באנגליה המנהלת את ארצנו היו היחסים האגרריים, עוד לפני זמו קצר בערך, בעצם יחסים פיאודליים ממש. גם שם, באירלנד, בשוטלנד ובאנגליה גופא, היה סבל העובד החקלאי ללא נשוא ומעמד בעלי האחוזות שלט ללא מעצור במדינה, ולא רק שלט, אלא גם יצר מדינה עצומה ותרבות גבוהה. ובכל זאת מצאה אנגליה עוז ותבונה פוליטית ואנושית כדי לשבור את המשטר הזה, קודם באירלנד, אחר כל בשוטלנד ובזמן האחרון גם באנגליה גופא. הפרוצס טרם נגמר, אולם הוא קרוב לסיומו והתקון האגררי האנגלי, ההולך ומתגשם במשך 40–50 שנה האחרונות, התקון הזה אשר עבר ועובר כמעט בלי זעזועים, על כל פנים בלי מהפכת דמים ובלי מלחמת אזרחים, בצורות אשר אינן נראות כמעט לעין זר, הוא בלי ספק אחד הגילויים הנעלים ביותר של הגניוס האנגלי המדיני. מהנסיונות האלה יש ללמוד.

אולם יהיו הקשיים של הפוליטיקה הסוציאלית החדשה מה שיהיו, הברכה אשר היא עלולה להביא לכולנו, למפעל הציוני, לישוב הערבי, לממשלת המנדט, גדולה כל כך שכדאית כל מלחמה בעדה, כדאיות כל הסכנות הכרוכות בה. אוירת הארץ תהיה אחרת לגמרי. התנאים האוביקטיביים והסוביקטיביים של עבודת היהודים כאן יקבלו הקלה עצומה. תעלם הסכנה הצפויה לישוב העברי להתנוון גם הוא, מתוך משטר העבדות השורר בארץ. כמה שאלות ישוביות, פנימיות לכאורה, תקבלנה את פתרונן. כמה מהתאמצויות הישוב המתנפצות עתה אל סלע הפיאודליות האי“ית, תתנה את פרין המלא. יופיעו סכויים לשלום אמת, שלום מוצק, המבוסס על יסודות סוציאליים בריאים ופרוגרסיביים בין העם העברי ובין הישוב הערבי. בפי הציונות תהיה תשובה ברורה לשאלה ההיא של הדור הערבי הצעיר, אשר ימרוד בשליטי הצבוריות הערבית הנוכחים ויבוא אלינו לתבוע מאתנו את הגמול בעד הסכמתו להקמת המולדת העברית בארץ. „שחרור עמך“ – זאת תהיה אז תשובתנו לצעיר הערבי טהור־לב שיחפש לו בני ברית במצוקה הסוציאלית והנפשית שלו. לא בכוח הסברה בלבד, אלא בכוח עבודה גדולה, יוצרת, משחררת, מחדשת – תשתנה כל עמדת הציונות כלפי עמי המזרח. אופקים רחבים יפתחו בפני „האימפריאליזם הציוני“ אשר אך מעטים בקרבנו מעיזים להלחם עליו – מדינת היהודים בא”י בראש המזרח, המתכונן לגורל מדיני וסוציאלי מחודש באמת. למדינת היהודים הבנויה על יסודות כאלה תהיה זכות שלמה, סוציאלית ורוחנית, לַתואר: חלוץ העולם החדש במזרח. המנדט האנגלי יקבל אור אחר לגמרי. איש לא יעיז לקום נגדו. כל הכוחות הפרוגרסיביים בעולם כולו יהיו עם אנגליה בעבודתה זאת. אין לאבד מלים על הברכה אשר הפוליטיקה הסוציאלית הפרוגרסיבית עלולה להביא לישוב הערבי.

האם „התכנית הערבית“ הזאת אוטופית היא? האם אין תקוה שממשלת המנדט תקבל אותה, בּיושר כלפינו ויחד עם זאת מתוך נימוקים בריטיים דוקא? נדמה לי שהסיטואציה המדינית בכל העולם, באימפריה הבריטית ביחוד, מרשה להיות אופטימיים בנידון הזה. לא מתמול־שלשום מחפש לו העם האנגלי דרכים חדשות כדי לבנות את האימפריה שלו על בסיס מחודש. כל אנגליה הפוליטית, החושבת מחשבה מדינית – גם אנגליה השמרנית והליברלית, אולם ביחוד אנגליה של הפועלים – מחפשת תכנית, רעיון, סיסמה, תפקיד אשר יצא מגדר „האימפריאליות“ הרגילה ויהיה לו צביון „עולמי מחודש“. אנגליה של הפועלים מוכנה לצעדים ולתקונים נועזים (מצרים). וכלל אין זה מן הנמנע שתשים אוזן לפוליטיקה הסוציאלית החדשה בא"י. על כל פנים על הציונות – ובראש ובראשונה על הפועל בציונות – להיות הכוח המניע בקביעת הפוליטיקה החדשה הזאת, ואין כל יסוד להניח למפרע את סירוב אנגליה לקבלה ולהגשימה. אולם, יהיה גורל הפרוגרמה הזאת, באשר ממשלתית היא, מה שיהיה, אין הדבר הזה משחרר את התנועה הציונית ואת הישוב העברי מהתאמצותיהם לדאוג בדרכים שונות ובגדר כוחותיהם להעלאת רמת החיים של ההמונים הערבים בארץ.


 

ה.

אין אנו קבוץ יהודי בעל 170 אלף נפש המחפש לו, לו בלבד, קיום של שלוה ומנוחה בארץ הזאת. אין אנו מיסיונרים, המכניסים אור אמונה בערפל ההכרה של מישהו. אין אנו „נושאי תרבות“ עליונה בארץ פראית למחצה. אין אנו פילנטרופים, והרמת חיי הערבים אינה לנו מטרה לעצמה. לעשות „טובות“ לאנשים היינו יכולים גם בפולין וברוסיה. הפיאודליות האי"ית היא אמנם הופעה פוליטית, סוציאלית ואנושית המעוררת שאט נפש, אולם הופעות כאלה ישנן, בצורה זו או אחרת, גם במקומות אחרים וכדי ללחום בהן לא כדאי היה לעבור את הים. „תחית המזרח“ – רשאי כל אחד מאתנו להאמין בה או לבלי להאמין, לשמוח לה או לפחד מפניה. לנו, בתור תנועה, אין ענין פנימי בה, אלא פוליטי בלבד. קרבת גזע לעם הערבי – מה היא לנו לעומת המרחק הרב אשר במושגים, בהוי, בערכים נפשיים? ובכל אלה אנו פי כמה קרובים יותר לעמי אירופה ואמריקה, למרות „הדם הזר“ אשר בינינו וביניהם. התקופה ההיא אשר בה גר חלק עמנו על אדמה אחת עם חלק העם הערבי – כלום ערובה כלשהי בה כלפי העתיד? ארוכת ימים ההיסטוריה של עם ישראל בנכר, לא בספרד בלבד חיינו ולא בשותפות עם הערבי בלבד הכנסנו דבר מה לאוצר המחשבה והתרבות האנושית.

כן, שלום עם הישוב הערבי. כן: „פרוגרמה ערבית“, עקבית, נועזה, בתור חלק בלתי נפרד של פעולתנו. אולם: לא בתור מטרה לעצמה, אלא בתור אמצעי פוליטי. ללא השליות. ללא פילנטרופיה מזויפת ומיסיונרית מדומה. ללא „תפקיד מהפכני במזרח המתעורר“ בתור מטרה לעצמה, יהיה זה מזרח „לאומי“ או מזרח „מעמדי“ או מזרח „רוחני דתי“. אמצעי פוליטי – ולא יותר מזה. כי תנועה פוליטית אנו, תנועת העם העברי הבונה לו את המולדת שלו בארצו למען יכבוש מחדש את עצמאותו הפוליטית, למען ישוב לחיים עצמיים, חיי כבוד, חירות ויצירה.

חלילה לאמצעי להיהפך למטרה. כי אז, אם יקרה הדבר, יאבד קיומנו כאן את כל טעמו. לא לשחרר אחרים באנו הנה, אלא לשחרר את עצמנו, ולאחרים נעזור מתוך הכרה, ששחרורנו אנו לא יתכן במסגרת העבדות. כל „פרוגרמה ערבית“ היא כלי אין חפץ בו, אם המוני היהודים נשארים בנכר ואם העם העברי נשאר משועבד לגלות. הטעם וההצדקה היחידים להתאמצותנו להגשים את „הפרוגרמה הערבית“ הוא שיהיו לנו הכשרון והכוח והאפשרות להגשים בשלמות את הפרוגרמה היהודית, את הפרוגרמה הציונית, הכתובה – לא בתכנית באזל, לא בהצהרת בלפור, לא במנדט הא"י, אלא בהיסטוריה העברית: עצמאות העם העברי, שליטת העם העברי על גורלו, גאולת ישראל בארצו.


י“ח תשרי תר”ץ 22.10.29

המלצות קוראים
תגיות