רקע
משה בילינסון
אשמת המשטר (בשולי עדותו של לוק)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, ת“א; תר”ץ

נשכח את הסתירות המרובות אשר בין עדויות הפקידים הבריטיים הנמוכים שהיו בארץ בימי מאורעות אב ובין עדותו של מ“מ הנציב העליון בימים ההם. אפשר שלא את הכל רשמו בדייקנות בשעות הקשות ההן ולא את הכל מסרו לפקיד הגבוה, ולא את הכל זכרו היטב. אמנם יש סתירות שאין להן כל באור, גם מתוך התנאים הקשים של הימים ההם, אולם הן אינן העיקר בעדותו של לוק, כי אם כל דמותו של הפקיד הזה, השקפותיו ומגמותיו במדיניות האי”ית. הן לוק היה הפקיד הגבוה ביותר בארץ, שני לנציב העליון וממלא מקומו. וגם חדש לא היה בא“י. לפני שנים עבד בארץ הזאת ושב הנה שנית. שנית שרת כאן את ממשלתו והגיע בשרותו זה לגדלות. יש, איפוא, הרשות להגיד שבמדה רבה מסמל לוק את המשטר הא”י, ומנקודת מבט זו יש חשיבות פוליטית לעדותו, העוברת את גבולות מאורעות אב.

על הרבה שאלות של עורך דין הסוכנות ענה לוק: „אינני זוכר“, „אינני יודע“. העתונות מנתה כ־50 מקרים כאלה. גם סבלנותו של יו"ר הועדה פקעה: „הלא מוכרח הנך לדעת את זאת, הן אינך יכול לבלי לזכור“. על השמועות שהפיצו הערבים בדבר הפצצות שזרקו היהודים במסגד, לא שמע. גם כשהזכירו לו, כי בנוכחותו דרש הנציב העליון מאת הועד הפועל הערבי להכחיש את השמועות האלו, לא הועיל הדבר. פעם ענה לוק, כנראה, מתוך כעס: „אינני נביא ואיני יכול לדעת את העתיד לבוא“, והוא ענה זאת כששאלו אותו על אפשרות התפרצות המאורעות בשעה שכל ירושלים וכל ילד בה היו „נביאים“ וידעו את „העתיד לבוא“. באפשרות המהומות האמין רק „כשראה את התחלתן מבעד לחלונו“. יש להניח שאלמלא עמד באותו רגע על יד החלון, לא היה „זוכר“ גם את השעה הזאת ואת היום הזה. פעם הצטדק: „היינו עייפים, עבדנו 24 שעות במעת לעת“. גם באמצעים אחרים השתדל להשתמט מאחריותו. כשדברו בועדה על ההודעות „המשונות“ של הממשלה, הצהיר שלא הוא כתב אותן – כאילו לא די בזה ששמו חתום עליהן. כמה פעמים הסתמך על הנציב העליון ויעץ לשאול אותו, מתוך ידיעה ברורה, כמובן, שאת הנציב העליון לא יקראו להעיד לפני הועדה.

מה היא הדמות? פקיד אשר חטא והוא יודע שחטא ואין לו אומץ לב לקבל על עצמו את האחריות למעשיו ולשאת בתוצאותיהם והוא מסתתר תחת אמתלאות מגוחכות, כתלמיד רשלני ועצל, העומד לפני המורה ומסתבך בשקריו.

לוק לא ראה את הנולד, גם בשעה שעל כל הארץ עברו שעות וימים של חרדה. הוא לא שם לב לאזהרות היהודים. הוא לא שם לב להסתה הערבית. הוא לא אחז בשום אמצעים נגד העתונות הערבית שכל שורה בה שועה, בימים ההם, לשפיכת דמים. הוא לא קרא, בעוד מועד, לעזרה צבאית. הוא לא אסר את ההפגנה של הנערים היהודים ולא את הפגנת האסון של הערבים. הוא הבטיח (בהודעה ממשלתית רשמית ופומבית), לחקור את מעשי חלול הקודש שנעשו על יד הכותל בזמן ההפגנה הערבית ולמסור את האשמים לדין – ולא עשה ולא כלום כדי לקיים את הבטחתו. רק לפי דרישת היהודים סדר את הפגישה בין העסקנים היהודים והערבים ועזב אותה לנפשה, גם לא השתדל להשפיע עליה, „ללחוץ“ עליה, כאשר היתה זאת חובתו. הוא לא דרש מאת הערבים להכחיש את השמועות הכוזבות, שהן הן הקימו את הפורעים למעשי פרעות, וגם הוא, בתור ב"כ הממשלה, לא הכחיש אותן. הוא נתן פקודה לבלי לירות, כשהדם היהודי נשפך כבר בחוצות ירושלים. הוא הבטיח וחזר והבטיח ליהודים כי כל סכנה אינה נשקפת, וכי הממשלה שליטה על המצב – בשעה שהמוני הערבים המזוינים כבר נתכנסו מהכפרים הסמוכים ועמדו בתוך ירושלים והממשלה כאילו לא היתה קיימת כלל. גם כש„ראה את התחלת ההתפרצות מעבר לחלונו“, גם כשהוברר לו שאין לו כוחות מספיקים לשמירת הסדר, דחה, אחרי „עיון“ את הצעת היהודים בדבר זיון הצעירים העברים לשירות בשכונות היהודיות. כשלא היו לו שוטרים להעברת פצועים, פרק את הנשק מעל היהודים הבריטיים. ועל הנכבדים הערבים לא הוטלה כל אחריות לשלום ולסדר.

מה היא הדמות? פקיד חלש ומטומטם, מחוסר כל הבנה פוליטית, משולל ידיעת תנאי הארץ ונטול כל הכרת חובתו וכל רגש אחריות.

הייתכן? היתכן שגורל הארץ, אשר עיני העולם נשואות אליה, ימסר לידי פקיד רשלני חלש, מטומטם? קשה להאמין, ואם גם נרצה להאמין, תבוא שוב עדותו של לוק ותסתור את ההשערה הזאת. כי הנה, לוק „אינו זוכר“ ו“אינו יודע“ והוא מחוסר כל קו וכל רצון מדיני, שעורך דין הסוכנות שואל אותו. אולם הוא זוכר את הכל, והוא מדבר הרבה, ומגלה שקול דעת וראית העתיד כשעורכי הדין הערבים וב”כ הממשלה שואלים אותו. לוק אחר, לא פקיד מסכן שחטא ומשתמט מאחריותו, כי אם איש מדינאי יושב אז לפני ועדת החקירה, והוא עונה לעורך דין הממשלה בצדק וברשות שלמה: „עשיתי מה שעשיתי לא מתוך פחדנות, אלא מתוך פוליטיקה מסוימת“.

מה היא הפוליטיקה הזאת?

לוק לא היה יכול לאחוז באמצעים נמרצים בזמן ההפגנה הערבית על יד הכותל המערבי – היא ההפגנה אשר הפקירה את הישוב העברי למסיתים ולפורעים – בגלל הרושם הרע שהיה הדבר עלול לעורר בין הערבים. להפקיר את היהודים – מותר. להגן על קדשיהם – אסור, כי אי אפשר לנגוע בהרגשת הפורעים.

לוק לא היה יכול לזיין את היהודים, אשר עליהם התנפלו – באשר הדבר היה עלול להרגיז את הערבים. ואסור להרגיזם – הן הם הראו למה הם מסוגלים כש„מרגיזים“ אותם, ולממשלה לא היתה דרך אחרת לעצור בעד שפיכת דמים גדולה יותר, מאשר לדאוג למצב רוחם של אלה התחילו בשפיכות הדמים.

לוק היה מוכרח לפרק את הנשק מעל היהודים הבריטיים – אף על פי ש„ההחלטה הזאת היתה קשה לו“ – משום שכך דרש המופתי ואנשיו, והיה צורך „להסיר כל אי־הבנה מלבבות הערבים“. „אי־הבנות בלבבות היהודים“ יכלו להשאר בתקפן ואף לגדול פי כמה. יתר על כן: דם היהודים יכול היה להשפך, ללא כל אפשרות של הגנה עצמית, ובלבד שלא תהיינה אי־הבנות בלבבות הערבים. ובלבד שלא יחשבו, חלילה, שהממשלה דואגת לחיי היהודים יותר מהמדה.

עורך דין הסוכנות שאל את לוק: „האם לא היתה חובתך לצוות בכל מחיר שהוא, שלא תהיינה שום הפגנות שכנגד“ (כלומר שום הפגנה ערבית בתור תשובה לתהלוכת היהודים לכותל)? „לא – ענה לוק – לא בכל מחיר שהוא“. כלומר: בדם היהודים מוכן לוק לשלם בעד השקטת הערבים הנרגזים, כביכול, אולם אל תפול אף שערה אחת ארצה מראש הבחור השורף את ספרי התפלה של היהודים על יד הכותל – מחיר זה גדול הוא למדי בעיני לוק.

לוק הודה לפני הועדה, כי בבולטינים שלו, מימי המאורעות, היה „משום מיעוט הדמות לגבי כמה עובדות“, אולם לא רק „מיעוט דמות“, כי אם גם עובדות היו בהם (למשל – רובי חיפה!). וביחוד המגמה שׁלהן היתה כוזבת – מגמה לתאר את המאורעות כהתנקשות בין שני צדדים, שאין להכריע ברור מי מהם פורע. כלום מתוך אי־ידיעה, כלום מתוך קושי האינפורמציה בימים ההם בא הדבר? לא, לוק אמר בפירוש לפני ועדת החקירה: „כבר אז היתה לי דעה ברורה, מי הוא התוקף ומי הוא הנתקף“. ועל כן – לשם מה הסירוס והסילוף? לוק באר: לשם הרגעת הקהל. והרי גם היהודים וגם הערבים ידעו את מצב הענינים כמו שהוא. יתר על כן: הם תארו להם לפעמים את המצב איום יותר מאשר היה, משום שחדלו להאמין בהודעות הממשלה, כשנוכחו „בהמעטת הדמות“ אשר בהן. אין בכוחו של הסירוס להרגיע – ביחוד בתוך הארץ עצמה ובארץ כה קטנה כארץ ישראל. שמא מטרה אחרת היתה לסילוף האמת אשר בהודעות לוק: המצאת חומר פוליטי־משפטי למסיתים הערבים למען יוכלו אחר כך להצדיק את מעשי הפשע שלהם? אולם בא מנשרו הראשון של הנציב העלין והפסיק את המשחק המביש.

לוק הודה בפירוש שאיסור תקיעת השופר על יד הכותל ביום הכפורים בא כתוצאה מן הדרישה של המועצה המושלמית העליונה. והנה הממשלה ידעה היטב שכל הענין עם הכותל הוא בשביל המושלמים, רק ספיקולציה פוליטית בלבד, רק אמצעי של פרובוקציה, כדי להרגיז את היהודים ולהביא לידי התנגשויות דמים בארץ. הן הנציב העליון אמר בפירוש בג’ניבה בפני ועדת המנדטים, כי „המושלמים מפיצים שמועות שבהן הם מנסים ליחס איזו קדושה לבוראק“ – ולוק אישר זאת בפני ועדת החקירה ובכל זאת אסור היה לנגוע ברגשות המושלמים לגבי הכותל, הכרח היה לו להשמע לפקודת המועצה המושלמית ולהשתתף ע"י כך בפרובוקציה שלה. ומותר היה לו לזלזל ברגשות היהודים, עד לידי כך שגם על התנהגותו של קית־רוטש ביום הכפורים שעבר, ראה חובה לעצמו להגן בפני ועדת החקירה.

עם המופתי שבירושלים מדברים אדיבות. כך מצוה הנימוס כלפי האיש העומד בראש העדה המושלמית בארץ. מאד נזהרים לנגוע בהרגשותיו גם כשההרגשות האלו מזויפות הן (למשל – בפרשת הכותל), או כשהנדון הוא הגנת היהודים הנתקפים בפני הערבים התוקפים. אולם על מכתבו של הרב קוק בענין הכותל אינם עונים כלל, ואינם משתדלים אפילו לפזר את חששות היהודים ולהקל על העלבון.

כזה הוא לוק בימי המאורעות.

ואשר לצד הישובי־פוליטי של המפעל הציוני הרי יודע לוק „שהפלח אינו אוהב את הצהרת בלפור“. זאת הוא יודע בודאות גמורה. כאן הוא זוכר את הכל. כאן יש לו מגע אמיץ עם התושבים האי“ים והוא, אשר לגבי המאורעות לא היה יכול להיות „נביא“, בוחן כאן כליות ולב. הוא יודע למשל, ש„היהודים הקונים את הקרקעות מגרשים את הערבים מעל הקרקע“, או „יתכן שכל כמה שהיהודים מרבים לקנות קרקע, כן תגדל הסכנה לערבים“. הוא אפילו „מוכן לגמרי להאמין, כי אחת הסבות לרבוי הפשעים בא”י היא שהמשׁפחות האלו (של הפלחים אשר נהפכו לפושעים) שולחו מבתיהם (על ידי היהודים)“. לעומת זאת הוא „אינו יודע אם היהודים שבאים ארצה הביאו תועלת יותר גדולה מהתושבים הקודמים“.

לא, לוק לא היה פקיד רשלני ומטומטם, הוא היה מדינאי שידע את אשר הוא עושה. ומדיניותו לא היתה זאת אשר עליה הצהיר באזני הועדה: „נאמנות להגשמת הפוליטיקה של ממשלת א“י, כפי שנקבעה ע”י ממשלת הוד מלכותו בספר הלבן – לפי מיטב יכולתו“. מדיניותו היתה אחרת לגמרי, כי „הספר הלבן“ הרי מודה בזכויות היהודים בא"י, ולוק לא השאיר לנו בלתי אם זכות אחת: להרכין את הראש בפני כל פורעניות וכל התעלמות. „הספר הלבן“ דורש עזרה וסיוע לישוב היהודי, ולוק זלזל בישוב הזה, נתן את כבודו לשמצה ואת כל עזרתו הקדיש ל„נכבדי“ הישוב הערבים גם (ואולי ביחוד) כשהנכבדים האלה התכונו לעשות עול לישוב העברי וגם עשו אותו. הצד התקיף, רב האוכלוסין, אשר אגרוף ואבן ורובה עומדים לרשותו, הוא שהיה רשאי בעיניו להתחשבות מיוחדת, אולם הצד החלש, מועט המספר, אשר אין לבו לאגרוף ולרובה, הוא היה הראוי בעיניו לזלזול ולהתעללות. „הספר הלבן“ מחייב לעזור ליהודים במפעלם ההתישבותי ואולם לא יתואר שעזרה זו תנתן על ידי מי שחושב, כי היהודים עוסקים בנישול הערבים ומפעלם גורם לרבוי הפשעים בין הפלחים ואין תועלת לארץ מעבודתם, ובאם תגדל עבודתם תרבינה גם הסכנות לערבים.

במדיניות הזאת של לוק יש לראות במדה לא קטנה גם מפתח לחידת המאורעות. כיצד קרה שכנופית עסקנים, מחוסרת כל כשרון וכל רצון של יצירה, גדלה לכוח בא“י? כיצד קרה שהכנופיה הזאת היתה יכולה להקים מספר אנשים לא קטן למעשי פשע נגד הישוב העברי, אשר לא גרם להם כל רע? הצהרת לוק לפני ועדת החקירה – „בא”י צפויה תמיד אפשרות של התפרצות“ – עלילה היא על הישוב הערבי (הן רק אליו היא יכולה להתיחס, כי טרם קרה אף מקרה אחד של התנפלות יהודים על הישוב הערבי). אין אמת בדבר כי ערבי א“י נוטים מטבעם למהומות ובלבולים. הישוב הזה מסוגל לעבודה שקטה כמו כל ישוב עובד אחר, אולי יותר מישוב אחר בארצות מזרח אלה, אולם בתנאי אחד: שלא יעמדו בראש ממשלת הארץ אנשים אשר פולחן האגרוף והערצת הכוח הפיסי והכמות הפיסית ישמשו יסוד לכל מדיניותם, ותכנה – התנגדות למפעל היהודים. התנאי הזה הופרע ע”י לוק – ועליו ועל המדיניות אשר הוא מסמל אותה חלה אחריות המאורעות, אם לא כולה הרי בחלקה הגדול. בצל המדיניות הזאת גדלו והתחזקו העסקנים המהוללים שהכינו את המאורעות, ועל המדיניות הזאת חלה אחריות לא מעטה להעדר ההסכם בין היהודים והערבים.

לא יהיה מן הצדק אם נגיד כי הפוליטיקה של ממשלת אנגליה בא“י, היא זאת אשר התגלתה בעדותו של לוק. גם קלייטון, גם פלומר שרתו כאן את ממשלת בריטניה. ואולם נוסח ידוע של הפוליטיקה הזו מסמל לוק ודאי, הלא הוא אותו נוסח אשר גנירל בולס הניח את יסודותיו. יש והנוסח הזה מתגבר – ואז מתחולל אסון בארץ. יש והוא נחלש – ואז אפשרית בה עבודה שקטה ופוריה. האם תדע ממשלת אנגליה והאדמיניסטרציה שלה בא”י לגרש מתוכה כליל בלי שיוּר את הנוסח הזה, אשר ביסודו הוא בלתי נאמן גם למנדט וגם ל„ספר הלבן“ וגם לכל יושר אדמיניסטרטיבי פשוט? בזה תלוי לא במעט כל גורל הארץ.


ב' חשון תר"ץ 20.12.29


המלצות קוראים
תגיות