רקע
משה בילינסון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, ת“א; תר”ץ

אנו עומדים במערכה קשה. אנו לוחמים על תנאי עבודתנו בעתיד. אנו מתנגדים לכל דבר העלול לעכב את יצירתנו ולתת לפניה מכשולים מלאכותיים שאין להם יסוד בתנאי הארץ הטבעיים. היצירה הזאת קשה למדי גם בלעדי המכשולים האלה.

תוצאות המלחמה אינן גלויות לנו. אין לנו שליטה על כל גורמיה. אנו מאמינים שאם נהיה מאוחדים, אם נהיה חזקים בפנים, בהכרתנו ובמעשינו, יכול נוכל. אנו אמונה שכל ההתנגדות שקמה נגדנו במחנות שונים, פרי זדון או אי הבנה היא, ואם נוכל לבטל את אי ההבנה, נשבור גם את הזדון. אנו אמונה שאם נמצא בעולם הפוליטי – בעולם האנגלי ובעולם הבין־לאומי – יחס של יושר לשאיפותינו ולדרכינו, נצא זכאים במשפט הנערך עתה נגדנו, נצא בתוספת כבוד ובתוספת כוח. אולם כה רבים הם גורמי הקונפליקט שאיש אינו יכול לחזות מראש, בכל הבטחון, את פתרונו. האם נוכל לשמור על אחדות המחנה הציוני? האם נפגוש את יחס היושר מצד העולם הפוליטי, או ישפיעו חשבונות אחרים לגמרי על מהלך הרוח בו? ויש ודברים מקריים, דברים של מה בכך, שאינם נראים כלל מן החוץ – התרשמות רגעית של מישהו, אי־הבנה נוספת – מכריעים בדברים חשובים מאד. עלינו הוטל לעשות את כל אשר ביכלתנו, כדי שדרך עבודתנו תהא רחבה ופנויה. אולם יתכן כי למרות כל התאמצויותינו – תהיה הדרך בכל זאת צרה. עלינו להתכונן לפתרון הרצוי של הקונפליקט הפוליטי, ואולם גם לפתרון הבלתי רצוי. ובשני המקרים גם יחד התכוננותנו אחת היא: דאגה למפעל.

נניח שנזכה במערכה הפוליטית, וינתן חופש לידנו. מלומדי נסיון אנו. לא פעם זכינו כבר בפסקי דין, בהכרזות, בהודעות ממשלתיות. אנו יודעים את ערכם הגדול בתור בסיס למפעל. ואנו יודעים את ערכם חדל בתור תוכן של המפעל. כל הכרזה וכל הודאה – עלינו יהיה למלא אותן תוכן חי. אם מחר יעלמו כל המסיתים, אשר אותם אנו מאשימים בהקמת ההתנגדות המלאכותית נגדנו, אם מחר יכירו ממשלת בריטניה וחבר הלאומים בצדקתנו – מה הרוחנו? את האפשרות לעבודה פוריה, לא יותר מזה. לא בכבושים פוליטיים, כי אם בכבושים ישוביים גאולתנו. כי גם אחרי הכבוש הפוליטי עלינו לגאול את האדמה ולהעביר אליה את המוני היהודים, עלינו לבנות את ביתנו כך שיהיה בו די אור ודי אויר לכל תושבי הארץ. עלינו ולא על אחרים.

ואם, חלילה, נפסיד במערכה הפוליטית, אם האלמות והחשבונות הפוליטיים של „העולם הגדול“ יהיו חזקים יותר מן הצדק אשר אתנו, הרי לא היה זה המקרה הראשון של עוות הדין בעולם הפוליטי, ובתולדות עמנו יוסיף זה רק אי־צדק חדש לשורה הארוכה מאד של עוותי הדין שקדמו לו. אנו לא נשלים עם זאת. אנו לא נחדל מלתבוע את חופש הפעולה המגיע לנו. אולם בזאת לא נסתפק, אלא נמשיך, בכל הדרכים, את מפעלנו הישובי, באשר אין לנו כל אמצעי אחר לתוספת כוח ממש, מבלעדי הישוב העברי בארץ. על השגיאות הראשונות של התנועה הציונית, שׁביססה את כל פעולתה על הצפיה לישועה פוליטית ועל המלחמה בעד „צ’ארטר“ – עליהן לא נחזור עוד. וגם „ארץ חדשה“, במקום הארץ הזאת, לא נחפש, כי היא לנו ואנו לה ואין בלתה. ננצל את כל האפשרויות שיהיו לאל ידינו, במלואן, יותר מאשר במלואן, ומתוך ניצול זה נשתדל להרחיב אותן.

האם נוכל? אם יש ממש בתנועה שלנו, אם צורך חיוני של ההמונים היהודים הוליד אותה, אם חרות לעם העברי בכנפיה – אין כוח שיוכל לגדור בעדנו את דרכנו. להפריע, להקטין את הטמפו, להגדיל את הקרבנות – את זאת יכלו לעשות מתנגדינו, אולם להכחיד את פעולתנו – אין זה בגדר יכלתם. כל תנועת חרות נפגשת תמיד במכשולים, כי רבים הם המעונינים בשעבוד. כל תנועת חרות יודעת ימי אבל ושנות מצוקה, כשנדמה לה כאילו „קיר ברזל“ לפניה ואין מוצא. ואולם כוח היצירה הטמון בתנועת חרות עתיד תמיד להתגבר על כוח השעבוד. חוק הוא ולא יעבור. מפעל שיש בו חיים והנובע מצרכי חיים מוכרח לקום, אם במוקדם ואם במאוחר. אין לחזות מראש את דרכי נצחונו בכל הפרטים, אולם „קטנות־אמונה“ היא – שאינה ראויה לעם עתיק ולתנועה כבירה – להטיל ספק בכך, אם מצוא נמצא את הדרכים האלה, על אף כל המעצורים.

אם יש ממש בתנועה שלנו, אם כוחות יצירה טמונים בה – כזאת אין להוכיח בדרך ההגיון בלבד. להיסטוריה לא די אם נגיד: העם הזה ראוי להמשיך את חייו. ההיסטוריה יודעת כוחות ואינה יודעת נימוקים! כוחות ממש, כוחות של רצון, של פעולה, של יצירה, כוחות רוחניים, נפשיים וחמריים. זכות העם לקיומו טעונה עדות ממשית. ואם לאו – היא מאבדת את ערכה. ויהיה סופה של המערכה הפוליטית אשר אנו עומדים בה איזה שיהיה – תמיד נהיה זקוקים לעדות זו. ושם העדות: המפעל הא“י, הגברת כוחו של הישוב העברי בא”י.

גם את זאת למדנו בתולדות תנועתנו. בשעה שפורעניות ומכשולים מופיעים על דרכנו, שכאין למצוא כל „זריקה פוליטית“ שתעודד אותנו, כשעמדתנו בעולם הגדול נעשית עצובה ועלובה – מתחילה גם בפנים פרשה של רפיון ידים. ולעתים מתחיל גם היאוש להשתלט גם על מחננו. אז צומחות על קרקע־החולשה גם תורות נוחות מאוד וקלות מאוד, העלולות להצדיק את החולשה ולהשתיק את המצפון. אז באים אל צעירינו ואל זקנינו ולוחשים באזניהם, מתחילה בלחש, ואחרי כן בקול רם: הן תראו מה קשה הוא המפעל ומה רב הקרבן אשר הוא דורש מאתנו, הן תוכחו, כי צרות ועקלקלות הן הסימטאות המובילות אל המטרה, וכל דרך רחבה וישרה אין. כלום כדאי הדבר? הלא את הכוחות הגדולים האלה אפשר היה להשקיע גם בארצות הגלות, ואולי אפשר היה להפיק מהן תועלת יתר לעם העברי, הן אפשר להיות יהודי נאמן לעמו וגם ציוני טוב מבלי להשקיע את החיים במפּעל הא"י דוקא.

זאת היא הסכנה הגדולה, האמתית, הרצינית, האורבת לנו: אם נענה לנסיון לא בהתגברות המאמץ, לא בחפוש הדרך, בכל תנאים שהם, כי אם ברפיון ידים ובתורות נוחות וקלות. אין אמת בתורות אלו. אין דרך לעם העברי בלעדי יצירתו בא“י ואין ציונות בלתי אם זאת הקשורה קשר אמיץ עם א”י, קשר לא ינתק. ואין שירות לתנועה כי אם בהתכוננות לעליה ובעליה, בכל התנאים ובאפשרות הראשונה.

ואם גם שבע יסוגר האויב את שערי הארץ – אין פחד. כי אין הסגר שיעמוד בפני רבבות ידים דופקות. כל מנעול עתיד ליפול ולהשבר. אולם אסון שאין לו תקנה יהיה, אם תחסרנה הידים הדופקות בשער, תמיד, בכל עת ובכל שעה, בלי הרף. כי אז לא יועילו לנו כל פסקי־דין של צדק ושום עוות דין לא יוסיף לנו צרה, כי גם בלעדיו תהא הצרה שלמה.

הגברת הכוח של הישוב העברי בארץ, בכל האמצעים, בכל הדרכים, בה המפתח לפתרון אמת, לפתרון כבוד של השאלה היהודית ערבית. כי כל עוד מעטים וחלשים נהיה, אין שויון ואין פתרון. רק פתרון הכוח של הישוב העברי – פתרון יחסינו עם מנהלי העולם הפּוליטי.

כי מאזנים דקות בידי מנהלי הפוליטיקה העולמית ובקפדנות רבה הם שוקלים את ההפסד ואת הריוח, את זה לעומת זה, ולהפסיד אין הם רוצים. ועל כן אם נרצה, כי פסק דינם יהיה לטובתנו, הרי תנאי הכרחי לכך – הכבדת משקלנו על המאזנים הדקות אשר בידיהם, כי רק בהגברת הכוח של הישוב העברי בארץ – פתרון השאלה העברית.


ט“ז כסלו תר”ץ 18.12.29

המלצות קוראים
תגיות