רקע
משה בילינסון
חשבון פוליטי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, ת“א; תר”ץ

גל חדש של “תנועת הכותל” עובר בארץ – בשורות היהודים ובשורות הערבים. נקוה שהגל עבר. עול נעשה ליהודים. הפקידות האי“ית הראתה שוב את חוסר כשרונה למלא את תפקידה היסודי, הלא הוא לשמור על הבטחון בארץ ולמנוע מכל דבר העלול להביא לידי התנגשות בין שני העמים הגרים בתוכה. שוב התגלו הסכנות הכבירות ב”ענין הכותל" לישוב היהודי ולתנועה הציונית.

לנו ישנן בארץ שאלות רבות הזקוקות לפתרון. בין אלו גם שאלת הכותל. שאלה זו איננה נתונה לפתרון שלם, בבת אחת ובאופן מובדל. כשאר השאלות תמצא גם היא את פתרונה בתוך הפרוצס האטי של התגברות הכוח היהודי בארץ. וההתגברות הזאת, אשר צורתה החיצונית היא עליה של רבבוֹת, ענין של דורות הוא. לא בן לילה יקומו לנו משקים למאות, תעבור לרשות הקה“ק האדמה החפשית בא”י, תקום תעשיה כבירה בערים, תפרח התרבות העברית ויתחזקו גרעיני האבטונומיה המוניציפלית, עד היותם שלד של המדיניות העברית. על כן לא תפָּתר גם שאלת הכותל בן לילה. על אחת כמה וכמה שהשאלה הזו היא מיוחדת במינה ופתרונה דורש אמצעים מיוחדים וגישה מיוחדת. הכותל הוא הדבר היחידי בא"י העלול להביא להתנגשות דתית בין עמי הארץ. אמנם עלינו להתאמץ עד כמה שאפשר שלא תהיה שום התנגשות בינינו ובין העם הערבי, באיזה שטח שהוא. אולם עלינו להתאמץ פי שבעה שלא נגיע להתנגשות בשטח הדת. עלינו לאסור על עצמנו תכלית איסור כל התנגשות כזאת.

הסבה לזהירות הזאת – והיא צו עליון בשאלת הכותל – היא פשוטה. התושבים הערבים של א“י אינם עדיין “עם”, “לאום”, במובנה המקובל של המלה. הקשר המקשר אותם ביניהם איננו קשר לאומי, כי אם בראש וראשונה קשר דתי (הערבים הנוצרים הם מעוט קטן). הקשר בין תושבי הארץ הערבים ובין שאר חלקי העם הערבי בכל העולם הוא רופף מאד, מלבד בנקודה אחת, הלא היא הנקודה הדתית. מכאן המסקנה: אם אין אנו רוצים לקומם נגדנו כוחות, שאין הכרח בדבר שיתקוממו נגדנו, אם אין אנו רוצים לאחד את כל מושלמי הארץ מסביב לקיצוניים ולקנאים שבקרבם, ואחר כך ללכד מסביב לגרעין ערבי־דתי־אנטי־ציוני זה את כל העולם הערבי־מושלמי, על המיליונים המרובים שלו, – הרי עלינו להתיחס בזהירות מיוחדת לכל נקודה שיש לה ושעלול להיות לה אופי דתי. כשאנו עוסקים בגאולת הקרקע, בזכויות הפועל העברי בעבודות הממשלה, במסים ובמכס, בחלקה של הממשלה במפעלי ההשכלה והבריאות שלנו, יש לפעמים שאנו באים כאילו לידי ניגוד לעניני קבוצה ערבית פלונית או אלמונית, ואז עומד נגדנו כוח מסוים מוגבל אשר יש תקוה שנוכל לו. אולם לערבים בתור כלל, לכל הערבים היושבים בארץ, אין ענין בפתרון זה או אחר של כל שאלה ושאלה. על אחת כמה וכמה אין ענין כזה למושלמים הגרים מחוץ לא”י. מה שאין כן בשטח הדת. מכאן יוצא כוח שיש בו כדי לאחד וללכד את כולם, גם בארץ וגם בחוץ־לארץ, מחנה גדול, למחנה אנטי־ציוני אחד. והכותל הולך ונהפך לשאלה כזאת, אמנם, ללא צדק, ללא יסוד, באשר, לאמתו של דבר, הרי אין לכותל כל ערך דתי בשביל העולם המושלמי, אולם הדבר נעשה. ראינו זאת במציאות.

פעמַים ראינו כבר מה יכולה להביא אתה אי־התחשבות מצדנו במציאות הזאת. אחרי יום הכפורים ובימים האלה. בסתיו שעבר הקימונו תנועת מחאה נגד העלבון שנעשה לנו על יד הכותל. נתַנו לתנועה הזאת את הצורות המקובלות אצלנו: מאמרים, החלטות, אספות עם, טלגרמות ללונדון ולג’ניבה. כעבור ימים מספר קמה תנועה נגדית במחנה הערבי. גם שם מאמרים, החלטות, אספות עם, טלגרמות. וכשם שהתנועה שלנו עברה את גבולות הארץ וּמצאה לה הד בורשה ובניו־יורק, כך גם התנועה הערבית מצאה לה הד בסוריה ובערב ובעיראק ובתורכיה ובטוניס ובאלג’יר. לונדון וג’ניבה ראו לפניהן המוני טלגרמות – משני עמים גם יחד. מה עשו? לא מלאו לא את דרישותינו ולא את דרישות הערבים, אלא אמרו: לעת עתה ישאר הדבר כמו שהוא, ובעתיד נחפש עצה, בהסכם עם שני העמים גם יחד. בינתים היינו אנו כאן מוכרחים לסגת אחורנית, להפסיק את הנאומים והאספות, ולחיות במתיחות עד עבור שני בנובמבר בשלום, ולשוב לחיים הרגילים. שטות ונבלה כאחת להגיד ולהכריז, כמו שעשו זאת “הצרופים” שבקרבנו, כי מורך לב המוסדות הלאומיים “החניק” את התנועה. אין אמת בדבר הזה. התנועה הגיעה לפסגתה. עשינו כל מה שאפשר היה לעשות. לצעוד עוד צעד אחד קדימה, פירושו שפיכת דמים ממש. היינו מוכרחים לסגת אחורנית – ועשינו זאת מתוך הפסד עמדות.

בא העול החדש: נוסף פתח לרחבת הכותל. לא הסתפקנו במחאה בכתב, בטלגרמה ללונדון ולג’יניבה. שוב נקראו אספות עם, וגם הפגנה סודרה ברחוב – בירושלים! וכשם שאפשר היה לצפות מראש, קמה תנועה נגדית בקרב הערבים, עם תוצאות רציניות עוד יותר מאשר בסתיו העבר. עול יותר קשה נעשה לנו על יד הכותל. אויבינו מקרב הערבים התחזקו לאין ערוך. הם הרויחו בכוח ובפרסטיז’ה, הם נעשו שוב ל“מגני העם” ולמנהיגיו – וזאת ערב הבחירות למועצה המושלמית העליונה, לאחר שעמדתם בקרב עמם נתרופפה מאד. בא הכותל להציל אותם מפשיטת רגל גמורה.

יאמרו: הלא מלאכותית היא התנועה הזאת! הלא בכונה מעוררים אותה צוררי ישראל במחנה האנגלים ובמחנה הערבים כדי להבנות ממנה! אכן, אולם מה הוא ההבדל למעשה בשבילנו – אם מלאכותית התנועה הזאת או טבעית – שהיא עלולה להקים נגדנו אויב עצום להביא למלחמה ממש, לשפיכת דמים? כלום לא כך, מתוך כוונות רעות, מתוך חשבונות פוליטיים נפסדים וחשבונות אישיים נקלים, פורצות מלחמות? ומות, הרס וחורבן כלום אינם אותותיהם, אחת אם בעקבות תנועות טבעיות ואם בעקבות תנועות מלאכותיות הם באים.

הנקח לקח? הנראה את הסולם העולה הזה? אשתקד: התרגזות הערבים, אספות עם, טלגרמות. וכיום: כל אלה ונוסף עליהם גם אבנים נזרקות, גם סכין דוקרת. מוטב לא לתאר כלל מה הוא השלב הבא.

והמסקנה מן המצב הוא: ישנה בין שאלותינו הישוביות והפוליטיות שאלה אחת אשר אי־אפשר שתהפך למלחמת הרחוב. בשאלה הזאת אסור לנו לקרוא לאספות עם ולהפגנות ככר. הדבר יכול לעבור בשלום פעם ופעמים, בפעם השלישית מוכרחה לבוא התנגשות בין שתי הפגנות הרחוב ואז יארע האסון האיום ביותר. הנה הוא בא.

ובעקב הפוליטיקה הבלתי מבוגרת של אחדים בקרבנו הגיעו הדברים לידי כך, שגם את הפתרון השלם של שאלת הכותל אין אנו יכולים לדרוש ברגע הזה, כי אין כרגע מישהו שיכול לתת לנו את הפתרון הזה. הכותל איננו בידי האנגלים ואין לדרוש מהם שיתנו לנו, בתוקף הכוח הפיסי אשר בידיהם, דבר שאינו שלהם. אילו גם היו הם מוכנים לכך, עלינו לותר על המתנה הזאת. ולמנהיגים הערבים בארץ הפך פתאם הכותל למכשיר של השפעה ושלטון על המוניהם. עלינו, איפוא, לשאוף לאוירה של שקט מסביב לשאלת הכותל. חדשים, אולי שנים, צריכים לעבור טרם ישָכחו מאורעות הסתיו ומאורעות הימים האלה. הסטאטוס קוו צריך להשאר בתקפו, שמור בכל חומר הדין. על הממשלה להזהר זהירות מכסימלית מלגרום ליהודים קפוח זכויות כלשהו ועלבון כלשהו על יד הכותל. וכשיעבור זמן מה וישָכח הזעם והכותל יחדל מלהיות שאלה בוערת ומשום כך יחדל מלהיות גם מכשיר של פרסטיז’ה ושלטון למנהיגים הערבים ואמצעי פרובוקציה למישהו אחר, וע“י כך יאבד ערכו בשביל הערבים וישאר לו אך ערכו האמתי, הוא ערכו ליהודים. – רק אז אפשר יהיה לחפש פתרון שלם לשאלת הכותל, מתוך מו”מ במשרדים, ולא ברחוב. רק שמירת סטאטוס קוו ברגע זה יכולה להביא לשנוי סטאטוס קוו בעתיד. על המוסדות האחראים החובה לאחוז בכל האמצעים כדי שסטאטוס קוו זה לא יפגע במשהו, ועל הישוב מוטלת החובה להזדיין בהתגברות פנימית להשליט את התבונה על ההתרגשות.

י“ד אב, פ”ט. 20.8.29

המלצות קוראים
תגיות