אַלכּסַנדר איבאנוֹביץ הרצן, מחבּר המַסה „רוֹבּרט אוון“, נולד בּמוֹסקבה בשנת 1812 במשפּחה רוּסית של בעל־אחוּזה עשיר. את מהלכי־הרוח הראשונים של אירוֹפּה החדשה, של אירופּה אשר עברה כבר את כּוּר המהפּכה הצרפתית ואת כל פּרשת־נפּוֹליון, הביאו לרוסיה המשועבדת חילוֹתיו של אלכּסנדר I, אשר שבוּ ממסע הנצחון לפּאריס. בימי ילדוּתוֹ של הרצן החל כּבר להתהווֹת אותו סוג מיוחד של אנשים מרוּסיה אשר העמיס על שכמוֹ את סבל המלחמה בעד הוצאַת האכּרים משעבוּדם ובעד שחרוּרה של רוּסיה, אותו „לגיון הנדיבים“ של האינטליגנציה הרוּסית, אשר יצר ספרות הוּמאנית יקרה ואשר היה נכון להקריב קרבּנוֹת בכדי לכפּר בּהם על חטא אבותיהם העריצים אשר חטאו כלפי העם המעוּנה. הרצן, אשר עמד להיות בקרב הימים אחד מגדולי מנהיגיה ודבּריה של אינטליגנציה זו, אוּלי גם החשוּב בּהם, היה קורא עוד בהיוֹתוֹ נער את ספריהם של ראדישצ’ב ונוֹביקוֹב שהיו מוחרמים מטעם הממשלה. לאזני הנער הרצן הגיעה כבר השמוּעה על אודות הקרבּנות הראשונים של מלחמה זו – על אלה שהשתתפוּ במרד דצמבּר 1825, אשר הועלוּ לתליה במבצר הפּטרוֹפּאבלוֹבי או עוּנוּ בגלוּת סיבּיר. מופת־גיבּוֹרים זה הפליא והרהיב את לב־הנער בן הארבע־עשׂרה והוא נדר נדר – להמשיך בּלי הפסק מלחמה זו בעריצוּת עד חרמה. ואמנם, ברדתוֹ לקבר היתה לו זכוּת גמוּרה להעיד על עצמו, כי הוא לא חילל מעולם את שבועתוֹ זאת, את שבוּעת־הילד התמימה.

בהיותו בעל השׂכּלה רחבה ומקיפה, סופר מחונן, נואם מזהיר ונעים־שׂיחה התהלך הרצן ברוּסיה בין חוּגי האינטליגנציה המתקדמת והיה רֵע לבֶּלינסקי, לגראנוֹבסקי, לסטאנקביץ ולבּאקוּנין. לאחר שנאסר פּעם וּשניה ושוּלח מעיר מוֹלדתוֹ – על כי נתגלה בו „שׂכל נלהב“ ועל כי נתבּרר מתוך מכתביו שהוּא הנהוּ „עז־רוּח וחפשי בדעות, איש המסַכּן את שלום החברה“ (כה תיארה אותו הבּוֹלשת) – הוא עוזב בשנת 1847 את רוּסיה. הסוֹציאליזם הצרפתי, זה המטושטש, אמנם, במקצת, אם כי הוּמאני למאוד, כמעט דתי באופן תפיסתו את מטרתו, – הסוציאליזם של סֶן־סימוֹן, של לֶרוּ וּפוּריֶה היה כבר באותם הימים לדבר ה„אני מאמין“ שלוֹ; בעצם היה הוּא, יחד עם בּלינסקי, הסוציאליסט הרוּסי הראשון. לבּוֹ נשׂאהוּ אל צרפת הברוּכה, אשר אבני רחובותיה ספגו לתוכן את דם גיבּוֹרי־החופש, אשר לא ידעה את העריצוּת של הבּוֹלשת ואת קלון־העבדוּת של רוּסיה הניקולאיִת. הוּא לא זכה לשוב עוד לארץ־מוֹלדתוֹ. גולה מרצונו הטוב, כה יִדוֹד עד סוף ימיו על פּני איטליה ושוציה, על פּני צרפת ואנגליה. למען כּבוֹד האָדם שבּוֹ, למען האפשרוּת לחשוב כּנפשוֹ ולדבּר את אשר עם לבּוֹ, הסתלק מחיים ב„מכוֹרה“.

השנה הראשונה להיותו בחוץ־לארץ – היתה שנה נוֹראָה ונשׂגבה יחד. סוּפת־מהפּכוֹת, שדוּגמתה לא היתה עוד, נישׂאָה בשנת 1848 ועברה על פּני כל אירוֹפּה הקוֹנטיננטאלית והשאירה אחריה כעבוֹר שנה־שנתיים רק קוּבּעת לזכר – בּכל אופן כּה נראוּ אז פּני־הנדברים לאנשי התקוּפה ההיא. שנות הריאַקציה היוּ שנים קשות להרצן, קשות – גם במוּבן החברתי, גם במובן הפרטי (בשנת 1851 מתו עליו אמו, אשתו ובנו). הוא בא לאירופּה, ביחוד לצרפת, כּבוֹא אל מולדתו הרוחנית; הוּא קיוָה למצוא כאן גם חירוּת אמיתית, גם פתרון, „או, לפחות, נסיון לפתור“ את השאלה הסוציאלית. אכזבות קשות השׂיגוּהוּ.

בשנות ה־50 אנו מוֹצאים את הרצן והוא אינו מאמין עוד ב„חירוּתם“ של הליבראלים והדמוקראטים. ה„רפּוּבּליקה“ – זו המלה הקדושה בתקופת מוסקבה – איבדה עתה כל ערך בעיניו. העדר החירוּת הפּנימית אצל החברה הבוּרגנית, פחדה של זו מפני המחשבה העקבית והנוֹעזה, צרוּתה הרוּחנית והנפשית, השתעבדוּתה למשפּטים קדוּמים ולדת של פוּלחן אלילי, העלָאָתה את ה„סדר“ הסוציאלי, כלומר את העבדוּת הסוציאלית, למדרגת אלוֹהוּת, כריעת־הברך לפני הכסף ושׂביעת הרצון שבּעצלוּת – כל הדברים האלה שהרצן כּלל אותם במלה האחת „בּעל־בּיתיוּת“ – הם־הם האויב האמיתי! ואין זה משנה כלל את עצם הדבר, אם האוֹיב הוּא הדור במַדים רפּוּבּליקניים או במעיל הצבאי אשר למוֹנארכיה.

הרצן איננוּ עוד „ליבּראל מהפּכני“. עתה הוא נהפך לסוציאליסט הבּטוּח והחזק באמוּנתו. אולם הסוציאליזם שלו יש לו אופי מיוּחד במינו. כמו שהוא רואה במעמד הבוּרגני, ב„איש־המסחר“ לא רק סוג כּלכּלי, כי אם טיפּוּס פּסיכוֹלוֹגי, סמל השאיפה לבצע, סמל הגסוּת וקטנוּת המוֹחין, כן נראֶה לו הסוציאליזם, אף הוא, לא רק בצוּרת תנאי־חיים משוּבחים יותר, כי אם כהפך גמוּר של ה„בּעלי־בתיוּת“ במובן הרוּחני, כעין התגבּרוּת רוּחנית על ה„בּעלי־בתיוּת“ – שינוּי סדר־העולם אינו אלא אמצעי. המטרה האמיתית היא – יצירת האדם החדש, בּריאַת חברה חפשית בּאמת, חברה של אחים החיים בעבודה משותפת.

שתי סכּנוֹת צפוּיות לתנוּעה הסוציאליסטית האירוֹפּית, האחת היא בהתדלדלוּת רוח־התנוּעה, בהשפּעת אֵדי־האֶרס של בּעל־הביתיוּת, בּזה שהפועל לא יִשׂא את נפשו להתפּתחוּתו של בּן האָדם, התפּתחוּת מקיפה, הרמוֹנית וחפשית, כי אם לחיים שלוים ומוגבלים, לחיים מטוּמטמים של בּוּרגנים זעירים. הסכּנה השניה צפוּנה במהפּכת־כפיה, במהפּכה של המיעוּט שאינו מכּיר את רוח־העם, שאינו מתחשב את דעת העם, שרואֶה בעם רק „בּשׂר המיוּעד לשחרוּר“ דוגמת ה„בּשׂר המיוּעד לתותחים“ אצל המיליטאריזם.

לכאורה נדמה, כי אין קל מלהגשים את הסוציאליזם על ידי תפיסת השלטון והכרזת תקוּפה חדשה על ידי „פקוּדה“ אחת, כאשר חלם על זה אחד מראשוני הסוציאליסטים הצרפתיים, בּאבּף, שעליו ידבּר הרצן במאמר שלעיל. אולם למעשה לא כן הדבר. הדרך אל הסוציאליזם היא הרבּה יותר ארוּכה והרבּה יותר קשה… הסוציאליזם הבא בתור „פקוּדה“ נפגָש בתקלה הגדולה והנוֹראָה ביותר – זו קטנוּת ההשׂגה ורישוּל־הנפש של האדם דהאידנא. כי רק באדם לבדו – כל מַעין האוֹשר והפגעים. כאן, רק כאן, צריכה להתחולל המהפּכה האמיתית – על ידי חירוּת רוחנית, על ידי המרת ההכרה הישנה באחרת, על ידי שינוי סדר כל העולם. הדעת, החינוך – הנה הם שני כלי־הזין החזקים ביותר, אשר ניתנו בידי המהפּכנים.

מלכוּת העבודה, הרי זו המדרגה הנעלה ביותר לעשירוּת־רוח ולתרבּוּת. מלכוּת זאת צריכה להשתמש בכל הערכים התרבותיים אשר צברה האנוֹשיוּת במשך דורות. הסדר החדש המתכּוֹנן צריך להופיע לא רק בדמוּת חרב מוֹחצת, כי אם גם בתור כוח שומר ומקיים. אוי לעני ברוח, אוי לדל־הנפש שאינו משׂיג את הרעיון האמנותי הצפוּן במהפּכה, אוי לזה העומד להפוך את כל אשר נהיה ונאצר בחיים ולעשותו ל„בית־מלאכה משעמם, שכּל יתרוֹנוֹ יהיה כלוּל בנתינת מחיה, מחיה בלבד“. לא „כקסרקטין“ יהיה הסוציאליזם, לא „כמעון־חיילים זה שכל דייריו שׂבעים ורק אין להם רשוּת להרהר את הרהוּריהם בלתי אם לפי פקוּדה מגבוה, באשר החירוּת הרוחנית נחנקת שם ביד האלָמוּת השלטת“, – כי אם כהתפּתחוּת רבּת צדדים ורבּת גוָנים של בן־האָדם.

אחרי שנת ה־48 איבד הרצן את האמוּנה באירופה. אז שב להאמין ברוּסיה. בתקוּפת שבתו בחוץ־לארץ הוא מתמלא אמוּנה, כי רוּסיה אשר לא נוּגעה ולא הורעלה בהשפּעת בּעל־הביתיוּת, דוקא היא תמצא דרך ישרה לצדק הסוֹציאלי, הודות לצוּרה הכלכלית המיוּחדת לה, הודות לבעלוּת־האדמה לפי העֵדוֹת. ברוּסיה אשר לא באָה בעבוֹתוֹת של ירוּשה היסטורית כּבדה ומגוּחכת, בּעם הרוּסי, זה שרגשותיו הסוציאליים והמוסריים „תופסים בּכּל את המרוּבה“, – ראָה הרצן את ההפך הגמוּר לאירוֹפּה הפּחדנית, המזדקנת, הפוסחת על הסעיפּים. באמוּנתוֹ זו בעתידוֹת המיוּחדות הצפוּיות לרוּסיה, הופיע הרצן כמייסד של בּית־מדרש אשר מצא אחר כך את המשכו בתנוּעה העממית ואת מוריו בלאברוֹב ובמיכאילוֹבסקי. ואולם, האהבה לרוּסיה, האהבה לאשר־לוֹ, לא העירה בלב הרצן שׂנאָה או בוז אל כל השייך לזר; להיפך, דוקא אהבה זו לימדה אותו להוקיר את כּל הערך הכביר אשר למלחמת השחרור הלאומי. עד כּמה היה רחוק מרגש לאומי השקוּע אך בּשלוֹ, הוכיח הרצן בשנת 1863. אז, בעת המרד הפּולני ואחר כך, עד שדוּכא המרד על־ידי צבאות המלך מתוך שפיכת דמים מרוּבים, היה הוא אחד מאנשי רוּסיה המעטים שהעמידוּ עצמם בגלוי, ובלי לב ולב, לצדה של פולין.

מראשית ימיו בחוץ־לארץ היה הרצן קרוב לאנשים הבולטים ביותר בתנוּעת השחרוּר האירופּית באותתו זמן. פּרוּדוֹן, מאדציני, גאריבּאלדי, קוֹשוּט, לֶדרוּ־רוֹלֶן, לואי בּלאן, כל אלה היו חבריו. הוא ידע מקרוב את הוּגוֹ ואת מארכּס. זמן־מה השתתף גם באינטרנאציונאל הראשון. ואולם את ראש־מעשׂהוּ הקדיש למפעל הרוּסי. בשנת 1853 פתח בּלוֹנדוֹן – גם בּזה היה מעשהו מעשה־ראשון – את בית־הדפוס הרוּסי הראשון בחוץ־לארץ, הנועד למלה החפשית. החל משנת 1855 הוא מוציא עתון חשאי בשם „הכוכב הצפוני“ והחל משנת 1857 הוציא את ה„פּעמוֹן“. בתקוּפה זו עָצמה מאד השפּעתו על חוּגי העסקנוּת הרוּסית והיתה גדולה לאין חקר מכּל השפּעה אחרת שהיא. בספירות שמסביב לחצר המלך מפחדים מפּני דבריו; מאמריו מחנכים אותו הדור, אשר כעבור עשר־עשרים שנה „יקוּם וילך אל העם“ ואחרי זה גם לגרדום. הידיעות אשר היו ברשוּתו היו עשירי־תוכן ורבי־גוָנים. קשריו היו רבּים ורחבים והקיפו את כל שדרות הציבור – החל מאיש־הפקידוּת החשוּב ועד לַאִכּר. ב„פאמוֹן“ מתגלה גם כשרונו הספרותי בכל עוּזוֹ והדרוֹ. הרצן לא היה איש־המדע או פילוֹסוֹף, בּלטריסט או עתנואי. הוא אָצר בכשרונו את כל אלה. בהיותו מחונן מאד מטבעו, חי ועֵר, בּעל עין מסתכּלת – הוא יצר ז’אנר ספרותי מיוּחד משלוֹ, אותו ז’אנר, אשר איש לא העז אפילוּ לחקוֹתוֹ, גם לאחר מותו. לשונו חדוּרה רטט עצבני, היא חריפה, מבריקה, מלאָה דמוּיות והשוָאוֹת ולעתים גם איננה על טהרת הסגנוֹן: זו היא לשון הדיבוּר החי והפּשוּט, זו היא שׂיחה עם הקורא, הזרוּעה פה ושם זכרונות, מראי־מקומות, דיאלוֹגים. ספריו הטובים ביותר „מעבר משם“, „מקוֹרוֹתי והרהוּרי“ הם קרובים בּרוּחם יותר לספרי־יומנים, מאשר ליצירות ספרותיות.

בּתקוּפה זו היתה מטרתו היסודית של הרצן לשחרר את האכרים מעוֹל השעבוּד. בהיותו שוה־נפש לגמרי, או כמעט לגמרי, לצוּרה הפּוֹליטית, הוּא לא אָצל כל ערך למקור־השחרוּר. יבוא מכל מקום שיבוא ובלבד שתמהר לכלות מן הארץ זו חרפּת החיים הרוּסיים. מכאן גם יחסוֹ הנוח כמעט לאלכּסנדר השני ומכאן גם ראשית לקרע שנתהוָה בינו ובין הדור הצעיר השׂמאלי יותר, שבּראשו עמד בעת ההיא צ’רנישבסקי. עמדתו של הרצן בשאלה הפולנית, תמיכתו המלאה והשלמה, תמיכת עסקן חשוּב ובר־סמכא, בפולין המהפּכנית, הביאָה לידי התקררוּת־יחסים גמוּרה בינו ובין הליבּראליזם הרוּסי. במחצית השניה של שנות הששים, לאחר שחלוֹמוֹ על שחרור האכּרים נתגשם ושאלות חדשות צפוּ ועלו על הפרק – החל ה„פעמון“ לאַבד את ערכוֹ. עוד זמן־מה וקולו, „אשר קרא אל כל אשר נשמת־חיים בו“, נשתתק לגמרי.

הרצן מת בפאריס בשנת 1870 בּבדידוּת גמוּרה כמעט. יצירותיו (יוצא מכלל זה סיפוּרו „במי האשם?"), אשר נדפסוּ בחתימת השם הבדוּי „איסכּנדר“, היוּ אסוּרות בּרוּסיה שנים רבות והופיעוּ בפעם הראשונה באופן לגאלי רק בשנת 1905, אף אָז בהשמטות הצנזוּרה. אוסף מלא של כּתביו יצא ברוּסיה רק לאחר המהפּכה האחרונה. אבל החרם שהוּטל על כּתביו לא הפריע כלל וכלל להפצתם. הם היו נדפסים בחוץ־לארץ והיוּ מוּבאים בהסתר לרוּסיה. במשך יובל שנים חינכוּ ספרים אלה והעניקוּ כוחות רוּחניים לדורות אחדים של רוּסיה המהפּכנית והסוֹציאליסטית.

בשולי החוברת „רוברט אוון“ לאלכסנדר הרצן, הוצ' „ברזלי“ ת“א, תרפ”ה