א    🔗

בבוקר חורף עבות ב־14/26 לדצמבּר שנת 1825 היתה פּטרבּוּרג הבּירה עֵדה למראה תמוה. היום הזה נועד להיות יום שבוּעת האמוּנים לקיסר החדש, הלא הוא ניקוֹלאי הראשון.

בתנאים מיוּחדים קצת חלה הכתרתו של ניקולאי. שלושה שבוּעות קודם לכן מת מיתה חטוּפה והרחק מעיר הבּירה (בטאגאנרוֹג) המלך אלכּסנדר הראשון. את הכסא ירש אחי המנוח קוֹנסטאנטין (בנים מאשתו לא היו לאלכּסנדר), והצבא נשבּע לעבדוֹ באמוּנה. אך בעיר הבירה נמצאה עד מהרה צוָאתו של אלכּסנדר, אשר על פּיה הנחיל המלך את המלוּכה לאחיו הצעיר ניקולאי, וזכוּתו של קוֹנסטאנטין שהיה גדול ממנוּ בשנים, נתקפּחה. על מציאות הצוָאה הזוֹ ידעו רק אלכּסנדר וקוֹנסטאנטין, וּמן ההכרח היה עתה, בצאת הצוָאה לאור עולם, להפר את השבוּעה הקודמת וּלהשבּיע את העם שבוּעת־אוֹמן למלך אחר. התהפוּכה הזאת עוררה תסיסה בקרב ההמון. עשרות מספּר של שׂרי צבא אשר בחיל המשמר בפּטרבּוּרג הבּירה, במקום להשביע את החיילים שלהם בקסרקטין שבוּעת־אמוּנים לניקולאי המלך, הוציאוּם החוּצה אל מגרש הסֶנאט. כאן התיצבו החיילים בשוּרות של ריבוּע. אל החיילים ושׂרי־הצבא הללו (בסך־הכל, כך כתבו אז, אלף נפש) נספחוּ עוד עשרות אזרחים.

כאן נקהלו החיילים (השעה היתה 9 בבוקר) וסרבו להשבע למלך, ונשארו עומדים על עמדם בצוּרת הריבוּע, מחכים, איך יפּול דבר. השלטונות הצבאיים ובאי־כוח הדת בהפצרותיהם נלאו להשיב את הצבא מהחלטתו, וּבראותם כי לא יוכלו לו – החליטוּ לשים קץ למרד מעומד זה. ולשעה החמישית לעת ערב נצטווּ הצבאות שלומי אמוּני המלך לירות במקלעות אל המורדים. לאחר יריות אחדות דוּכא המרד. ובלילה ההוא החלו החיפוּשים והמאסרים של מנהיגי המרד. לא קשה היתה החקירה והדרישה. מחמת כתבי הדלטוריה המפורטים שנמצאו בין ניירות אלכּסנדר הראשון, אשר בהם סוּפר על חברה חשאית אשר מטרתה להפּיל את המשטר הממלכתי הקיים, גילוּ את עקבות המרד, כי צורפו אליהם גם רשימות מפורטות של שמות המשתתפים בחברה חשאית זוֹ. וכשמקץ שבועיים ימים לאחר המרד „המעוּמד“ בפטרבּוּרג נעשה בפלך צ’רניגוב נסיון חדש של התקוממוּת צבאית (שוּב בהנהגת שׂרי הצבא) נתחוור הדבר לממשלה, כי יד אחת בכל המאורעות הללו. אסירי צ’רניגוב הוּבאוּ לפטרבּוּרג ונחבשו במבצר פּטרוֹפּאבלוֹבסק, מקום שם ישבו כבר חבוּשים מנהיגי המרד במגרש הסנאט וכוּלם יחד העמדו למשפּט. כל 121 הנפשות נידונו למיתה – מי בתליה וּמי „בריסוק אברים“. ופסק־הדין היה מוסיף לאמור: „וימחה שמם מספר הרשימות כמשפט הבוגדים, לא צלב ולא ציוּן אחר, כמנהג הקבוּרה הנוצרית, בלתי אם על עמוּד־תליה יוּקעוּ ודראוֹן עולם לשמותיהם“. כך גזר בית המשפּט, ואולם ניקולאי המלך המתיק את הדין. להורג הוּצאוּ רק חמשת „הקושרים“, הלא הם פֶסטֶל, רילֵיֶיב, מוּראביוֹב־אַפּוֹסטוֹל, בֶּסטוּזֶ’ב־ריוּמין וקאַכוֹבסקי וּבמקום ריסוּק אברים – תליה.

פּסק־הדין הוּצא לפועל באחד הלילות הלבנים של קיץ פּטרבּוּרג, אור ל־13 ביוּלי 1826 במבצר פּטרוֹפאבלוֹבסק. שאר האסירים הגלו לעבודת פּרך לירכתי סיבּיר, ומהם הוּחזרו השׂרידים היחידים אשר רק בדרך נס נשארו בחיים לאחר שלושים שנה, בהכריז אלכּסנדר השני חנינה לפושעים לכבוד יום הכתרתו. בדברי ימי רוּסיה נודעו מאורעות פּטרבּוּרג שחלו ב־14/26 בדצמבּר שנת 1825 בשם „מרד הדקאבּריסטים“.

ב    🔗

ל"ה שנה לפני פרוֹץ המרד המעוּמד חל בפטרבּוּרג הבירה מאורע אשר כמעט לא הוּשׂם אליו לב, ורק מעיני הבולשת של יֶקאטרינה השניה לא נעלם. היא היתה הראשונה אשר נתנה את עינה בספר מוּזר אחד אשר שם כשר בתכלית היה לו, והוא „מסע מפּטרבּוּרג למוֹסקבה“. בשער הספר נרשם שמו של המחבּר (ראדישצ’ב) והוא לא נודע עד אז למטוֹב ועד רע. הספר לא נשׂא חן בעיני הבּוֹלשת – ויצא דינו להיות מוּחרם בחינת מוּקצה מחמת סכנה. בחירום־דמלכוּת הוּטל גם המחבּר שנשלח תחילה, כמשפּט כל האסירים מסוּג זה, למבצר פּטרופּאבלוֹבסק ואחר־כך – לסיבּיר. הספר הזה, זה כתב־המלחמה הפּוליטי הראשון נגד הצאריוּת ונגד „שעבּוּד האכרים“, נגנז לימים רבים. ורק כעבור יותר ממאה שנה (בשנת 1905), יצאה מהדוּרתו השניה שנתפּשטה ברבים. ואולם עוד לא נבראה בעולם בולשת כל־יכולה ואין בכוח שוּם גניזה ושוּם החרמה לבער את הספרים כליל. ובאמת, ספרים אחדים נתגלגלו בכל זאת לידי הקוראים גם אז. בספר היה פסוּק כזה: „הבטתי סביבותי ותדאב נפשי למראה העינויים שבני אדם מתענים בהם, ואראה, כי סבלות האדם – מידי אדם המה“. בפסוק זה הניח ראדישצ’ב בלי־משׂים יסוד לאחד החזיונות המצוּיינים והאורגינאליים אשר בדברי ימי רוּסיה במאה התשע־עשרה – הוא הניח את היסוד ל„אוֹרדן האבירים“ שנוצר בקרב האינטליגנציה הרוסית, אוֹרדן שפסוק זה היה לו לסמל אמוּנתו ולנימוק המניע בכל פּעוּלתו הציבורית, אוֹרדן אשר הנחיל מדור לדור כסגוּלת־הירושות את מצות ההשתפוּת בצער האנושי ואת היעוּד לאסור מלחמה בו.

ה„סאמוֹדֶרז’אביה“,¹ וּפּטר הגדול המסמל אותה, רעצו את ההוי העבדוּתי פּאטריאַרכלי ששׂרר ברוסיה משנים קדמוניות. בתמימות־הודו סבר פּטר שיצלח בידו לבנות הוי חדש על־פּי פקוּדה שתצא מפּיו השליט ולקחת מאירופּה רק את הרצוּי לו, מה שעלוּל להגדיל את כוחו ולהאדיר את שׂררתו. ואוּלם דרך „החלון שקרע לאירופּה“ נכנסו לרוּסיה לא רק חוּקים חדשים, ארגוּן צבאי חדש וסידוּר צי חדש, לא רק אַדמיניסטראציה חדשה ותלבושת חדשה, לא רק „מדע ואמנות“ – עוד דבר מה חדר דרך הצוהר הפּתוּח הזה. מקץ שנה לאחר כיבוּש בּאסטיליה נכתב הספר „מסע מפּטרבּוּרג למוסקבה“. ה„סאמוֹדרז’אביה“ בשאיפותיה לביצורה בבלי־דעת חפרה קבר לעצמה.

ואוּלם בחצר המלכוּת הנהדרת והשטוּפה בזמה, חצר יֶקאטרינה הגדולה, רק מעטים השׂיגוּ, מהוּ הספר הזה. ומחוּץ „לחצר“ רק מתי מספּר יכלוּ לקרוא אותו, ומה גם להבינו. צריך היה שיקום דור שני, דור אשר מאחורי גבּוֹ היתה המהפּכה הצרפתית, דור אשר בעצם עניו ראה את האֶפּוֹפּיה הנפּוֹליוֹנית, את המרד בניאַפּוֹל, את המהפּכה בספרד, את ההתקוממוּת ביון, דור אשר נתחנך באַתמוֹספרה של קושרי קשר ושל חברות חשאיות, של כל אלה „הבונים החפשים“, הקארבּוֹנארים, הטוּגֶנדבּוּנדים, אשר אירופּה היתה מלאה אותם בראשית המאה התשע־עשרה. ודרך „חלונו“ שלח פּטר חדר כל זה אל רוּסיה אם גם קרעים קרעים. את התסיסה האירופּית, את כל הערבוּביה הזאת של המיסטיוּת, הליבּראליוּת, הרוֹמאנטיוּת אשר בקרבן עוד התרוננו הדי הסערה הצרפתית, את זו ההתפּרצוּת של הרגש הפּאטריוֹטי והלאוּמי שהתגבר ביחוד בגרמניה ובאיטליה מחמת שעבּוּד נפּוליון, – את כל התסיסה האירופּית הזו ראו אחדים מבני רוּסיה בעצם עיניהם, וביחוּד שׂרי הצבא הרוסים, אשר עברו בראש הגייסות מעוטרי הנצחון את כל אירופּה עד פּאריס ועד בכלל. ראו – וחזרו לביתם, לרוסיה, לארץ העבדוּת הפּוליטית ושעבּוּד האכרים. שבוּ – והתפּרצוּ. „הנפש אשר דאבה מסבלות האדם“, נפש ראדישצ’ב, הנצה את ראשוני נצניה.

ג    🔗

בשוב צבא אלכּסנדר לרוּסיה בשנת 1815 – ציפה כל העולם לראות, מה יעשה האימפּראטור שנתפּרסם שמו בתור משחררה של אירופּה. אלכּסנדר הפקיר את רוּסיה בידי סרדיוט אשר זכר אכזריוּתו ופראותו שמוּר היה גם בלב הדורות שבאו אחריו. וכשהחל סרדיוט זה, אַראַקצ’ייב שמוֹ, להשׂתרר בארץ בזרועו הנטוּיה ולרדות בה, כאדם הרודה באחוּזתו – נוצרה ב־1817 החברה החשאית הראשונה בשם „ברית הגאוּלה“. החבוּרה נתפּרדה עד מהרה ובמקומה נוסדה „ברית החסד“ – בנוּסח הטוּגנדבּוּנד בגרמני. גם חברה זו לא האריכה ימים, והמרד שחל בדצמבּר הוּכן על־ידי אחרים – על־ידי „אגוּדת הצפון“ שמרכזה היה בפטרבּוּרג, ו„אגוּדת הדרום“ שמרכזה היה בטולצ’ין, פּלך קיוב, מקום שם חנה הצבא שבראשו עמד מנהיג „אגוּדת הדרום“, הלא הוא פסטל, האישיוּת המוּבהקת אשר בין הדקאבּריסטים. בראש „אגוּדת הצפון“ ניצב אחד הציביליים המעטים, הלא הוא המשורר רילייֶב. שתי האגוּדות היו קשוּרות זוֹ בזוֹ ולא אחת דוּבר על התאַחדוּת ויצירת ברית אחת.

חברי שתי האגוּדות היו בבוּאת דורם ובני חוגם הסוציאלי. הם קראו את כל הספרים (ביחוּד בצרפתית) אשר ביטאו את המחשבה הפּוליטית והסוציאלית של אירופּה המערבית בימים ההם. ואוּלם הם עצמם היו שרוּיים בסביבה משוללת כל חינוּך ומסורת ציבוּריים. הם אהבו את רוּסיה ואת העם הרוּסי אהבה רבּה, וכוּלם, מלבד מעטים מאד, היו שייכים למעמדות הגבוהים ביותר, לאצילות הטיטוּלארית בעלת הזכוּיות היתרות. רבים מהם היו גם קרובים מאד למלכוּת. ואם זכרו דבר־מה בעברה של רוּסיה שיהא דומה למה שרצוּ לחולל – הרי הן „מהפכות החצר“ (רצח פּטר השלישי על־ידי מאהבי אשתו יֶקאטרינה השניה, רצח פּאבל הראשון שבוצע אם לא בהשתתפוּתו, הנה מכל מקום, ברצונו של בנו יורש העצר אלכּסנדר הראשון). ועוד זאת: כל הדקאבּריסטים, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, היו צעירים לימים מאד מאד – מבני ט“ז עד בני כ”ח. ולפיכך, אילו היו שואלים אותם, מה הם רוצים בעצם – היו כולם עונים, מלבד שנים־שלשה מהם, בדברים סתמיים על חירוּתה של רוּסיה ועל אושר העם. ודי היה בדברים סתמיים אלה כדי להלהיבם. איש לא השתדל להפיח איזה תוכן ממשי במלים יקרות אלה. רק שנים מן הדקאבּריסטים – מוּראביוֹב מאגוּדת הצפון ופּסטל מאגוּדת הדרום – ניסו לתאר את צביונה של רוסיה לעתיד לבוא וכתבו מעין חזון לעתיד לבוא זה – כל אחד לפי תפיסתו הוא. הצביון הפּוליטי של התכניות הללו שונה זה מזה תכלית שינוּי. ועצם העוּבדה של אפשרוּת עבודה משוּתפת בין דעות מהוּפכות זוֹ מזוֹ, מן הקצה אל הקצה ממש, מעיד על אי־הבּגרוּת של המחשבה הפּוליטית בקרב הדקאבּריסטים.

לפי תכניתו של מוּראביוֹב צריכה רוּסיה להשאר מוֹנארכיה, אבל בצמצוּם שלטונה. את זכוּת השלטון מקבלים מלבד הצאר, גם האצילים. וזכוּיות שאר המעמדות אם כי הורחבו קצת נשארו בכל זאת מקופחות מאד־מאד. האכרים משתחררים משעבּוּד, אך קרקע אין ניתן להם. הקרקע נשאר בידי האצילים. רוסיה מחוּלקת לכמה מחוזות המקבלים אבטונומיה רחבה.

לפי תכניתו של פּסטל נהפּכת רוּסיה לרפּוּבּליקה המתנהלת בצוּרת שלטון מרוכז מאד. רפּוּבּליקה בעלת לשון אחת, אמוּנה אחת ותרבוּת אחת. לשם האידיאַל היעקובּוני הזה מוּכן היה פֶסטל לוַתּר על הלאוּמים שאינם רוּסים וצידד בזכוּת פּירוּדה של פּולין להיותה ממשלה עומדת ברשוּת עצמה.² בשאלות הסוציאליות הרחיק פסטל ללכת מחברו מוראביוב. הוא הציע להעביר את המעמדות לחלוּטין, להכריז על שיווּי זכוּיות, לבטל את השעבּוּד של האכרים, להלאים חלק גדול מן הקרקע ולחלקו בין העובדים לפי הפּרינציפּ של עבודה עצמית, אך בתכניות הללו התענינו, כאמור, רק מעטים מאד אפילו מקרב הדקאבּריסטים.

אילו היו שואלים אותם, באיזו דרך תיכּוֹן רוסיה „המשוּחררת“ והיאך צריך לבצע את הדבר, והיו התשוּבות שונות ונבדלות זוֹ מזוֹ. אלה היו מציעים – מהפּכה בחצר המלכוּת (לאסור את המלך, להרוג אותו ואת כל משפּחתו), מהפּכה צבאית (הסתערוּת על בית המלך), הכרזת דיקטאטוּרה, הכרזת רפּוּבּליקה או מונארכיה חדשה. רבים מן הדקאבּריסטים לא חדלו מהאמין עד יומם האחרון, כי סוף סוף יצליחו להסב את לבו של אלכּסנדר ולהטותו על צדם, ועל־ידי כך יצליחו להתקין מלמעלה את הרפורמות הרצוּיות להם, בסיוּעו של השלטון ה„סאמוֹדרז’אבי“. אפילו לאחר דיכוּי המרד לא אָבדה תקותם, שסוף התשועה לבוא מן הצאר, וכתבו מן המבצר כל מיני תזכירים מפורטים לניקולאי, שבהם השתדלו להוכיח לו, כי טובת רוּסיה דורשת ממנוּ להגשים את תכניותיהם. ומאידך גיסא – ה„קטיכיזיס“ של סרגי מוראביוב, אחת התעוּדות הפּוליטיות המענינות שנשארו מתקוּפת הדקאבּריסטים, חדור כולו אַנארכיות נוצרית מיוּחדת במינה, שיש בה משהו מן התפיסה הקאתולית: „מלך אחד בשמים ובארץ – ישו. תיכּוֹן ממשלתו“.

דבר אחד היה משוּתף לכל תכניות הדקאבּריסטים: המרד, אמנם, לטובת העם הוא, אך הגשמתו צריכה להיות בלי השתתפוּתו – או נכון מזה: בלי שישתתף העם ביודעים במרד זה. הדקאבּריסטים לא האמינו בעם. ולפיכך השתדלו לספּח אל קהלם, ככל האפשר, אנשי שלטון, ועל הכל השליכו את יהבם על המשמעת הצבאית. ואם המשמעת לא תעמוד להם – הוּצע להוביל את החיילים אל בתי־המרזח, להשקותם יין ובאותות הדת להנחותם אל בית המלך. הוּצע להפיץ שמוּעות כוזבות על צוָאתו של אלכּסנדר, שיש בה, כביכול, כל מיני הנחות לחיילים ואשר השלטון בידם מצפינים את הדבר מן העם. הוּצע לרצוח את נפש קונסטאנטין, אחיו בכורו של ניקולאי, ולהגיד לעם שהרוצח נשלח לבצע את הדבר מטעם ניקולאי ועל־ידי כך לנצל את רגשות הנאמנות של העם אל בית המלך לשם המטרה של הדקאבּריסטים, ובתכניות מעוּרפּלות כאלה הצטמצמו בשעת הכנת המרד. הקושרים לא ידעו, מה לעשות, איך לפעול, על מי ועל מה יש להם לסמוך – ולא במקרה היתה עמידתם במגרש הסֶנאט פאסיבית ונבוכה. שהרי גם עצם המרד נועד כמו באקראי, מבלי שיהא איזה רצון קבוּע מפעם בו, מבלי שתוּרגש איזו הכרה צלוּלה מצד הקושרים עצמם. יותר מדי נוחה היתה ההזדמנות – וכיצד יחמיצוה. ואלמלא המבוכה שבאה לרגל הצוָאה הסודית של אלכּסנדר המלך – מי יודע, אפשר לא היו הקושרים מעיזים לצאת במרד גלוּי גם בעלות הקיסר ניקולאי לכסא המלוכה, כשם שלא העיזו לעשות זאת בכל ימי שלטונו של אחיו בכורו.

ד    🔗

וּבכן: לא היו לדקאבּריסטים לא אידיאל פוליטי וסוציאלי מסוּים ואפילו לא תכנית פּעולות. ואף על פי כן מילאו „בכורות המהפּכה הרוסית“ הללו תפקיד עצום־ערך בשלשלת המעשים הרבוֹלוּציוניים שהשתלשלה ברוסיה במאה שלאחר כך. זה היה דור ראשון ברוסיה אשר היה „שכּוֹר מרעיון החירוּת“, זה היה דור ראשון ברוסיה אשר נתן גוּפו ונפשו קודש לאידיאה זו. הם לא היו מעונינים במהפּכה – אדרבה, הדר הדירו עצמם בעצם עלוּמיהם מכל העושר, מכל הרוָחה וה„תכלית“, הם פּנו עורף לקאריֶרה המזהירה שרמזה להם. ובשעה שהלכו למגרש הסנאט ידע הרוב נאמנה, כי לא ידם תהא על העליונה במשׂחק זה, כי לא הם יעטרו את כתר הנצחון. אי אפשר היה להם שלא ירגישו את כל עומק הטראגיוּת של בדידוּתם בתוך החברה הרוסית אשר בימים ההם. את הנימוּק ומשׂאת הנפש אשר הניעום ללכת הצליח מנהיגם, המשורר רילייֶב, לנסח בצמצוּם של פסוּק אחד: „ידעתי כי אבוֹד נאבד, אך ‘כזה ראֵה וקדש’ ישאר לרבים אחרינו“.

אחד המעוּלים שבקרב הדקאבּריסטים, אוֹבּוֹלינסקי, ענה על כל היסוּסי חבריו באור לי"ד בדצמבר: „ידעתי, כי מוֹת נוּמת, אך מיתת־כבוד היא לנו“. דקאבּריסט אחד, וּשמו בּאטינקוב, אשר השתתפוּתו במרד זה עלתה לו בעשרים שנה של ישיבת בודד בבית האסורים, אמר בשעת החקירה והדרישה: „האגוּדה החשאית הכילה בתוכה אנשים אשר יהיו תמיד תפארתה של רוּסיה“. מטרת ההתנקשוּת לא היה ענין של מה בכך. הכוָנה היתה: אם לא לכבוש זכוּיות לעם, הרי, מכל מקום, להתחיל במלחמה בין זכוּיות העם וזכוּיות הסאמוֹדרז’אביה; אם לא להצליח, הרי, לפחות, להנחיל לדורות זכרון־עולם. איש לא רדף בצע כאן. ההתנקשוּת ב־14 לדצמבר לא מהוּמה היתה, כי אם נסיון ראשון לחולל מהפּכה פּוליטית ברוּסיה. כמיעוּט מספּר האנשים אשר החלו בנסיון, כן רבּה תפאַרתם, כי אם מחמת יחס הכוחות וחוסר באנשים המוּכנים להקדיש עצמם למפעל זה לא היה קולה של החירוּת מנסר אלא שעות מספּר, הנה אף על פי כן „גם זו לטובה“.

קומץ האנשים הללו אשר קפאו מצנה מחמת עמידה של שמונה שעות רצוּפות ביום דצמבר, יום קור וכפור, במגרש הסנאט, ואשר הוּצאו אחר כך לתליה או הגלוּ לארץ גזירה – הערו את נפשם לשם קרבן – וגם לשם כפיה: והיה אם תצלח דרכם והעמיסו אז את רצונם על העם הרוסי כוּלו – ובזה ובזו היו הם הראשונים – ראשונים לתפארת המהפּכה הרוסית, ראשונים לסתירותיה הטראגיות.

ולא נתבּדוּ. אמנם, באותה שעה נראו בעיני כל כמנוּצחים. ולא רק על־ידי תותחי ניקולאי. גם הסביבה אשר ממנה יצאוּ החרימתם ובזה להם. ביום האָסר הנסיך סרגי וולקונסקי באזיקים להשתלח לירכתי סיבּיר רקדה אמו עם נקוֹלאי את ריקוּד הפּולונז במשתה המלך. ואשר ליחס העם אליהם – הנה אין לנו אלא עדוּת אחת: שיחת יושבי קרנות בשוּק הפּטרבּוּרגי ביום התּלוֹת חמשת הדקאבּריסטים:

– „הנה גם את האדונים לתלות החלו ולעבודת פּרך שלוֹח ישולחו. חבל, כי לא תלוּ על עץ את כוּלם. אילו הלקו, למצער, אחד מהם בשוט והיו גם המה כאחד ממנו. אך אם ירחק ואם לא ירחק היום, עוד תעבור גם עליהם הכוס“.

וּמשורר, אפילו משורר, כתב עליהם:

הָהּ, חַלְלֵי מַחְשֶׁבֶת הַשִּׁגָּעוֹן,

יַחֵל יִחַלְתֶּם בְּוַדַּאי,

כִּי לְהַנְתִּיךְ אֶת צִיר הַנֵּצַח

דְּמֵיכֶם יִשְׂפֹּקוּ לְמַדַּי?

כְּבָר נְשִׁימַת בַּרְזֶל חֹרֶף

עַל הֹר־הַקֶּרַח תִּנָּשֵׂא –

וְלֹא נוֹדְעוּ עוֹד עִקְּבֵיכֶם…

(טיוטצ’ב)

אך טיוטצ’ב נתבּדה. משורר אחר, בלי ספק נבואי יותר, כתב עליהם כעל „גבּוֹרים טהורי־לב“ וידע לזמר להם:

כִּי לֹא יַעֲלֶה בַתֹּהוּ פֹּעַל עִצְּבוֹנְכֶם

וְכִלְיוֹן הָרוּחַ הַמַּרְקִיעַ.

(פושקין)

„בעודי ילד בן י"ד (כך כתב בזיכרונותיו הרצן, בן הדור שבא אחריהם) תעיתי בתוך ההמון הרב, והשעה שעת תפילת־„הגומל“ לכבוד ניקולאי הראשון שניצל מסכנה. וכאן לפני „העמוּד“ שנתגאל בתפילה המלוּכלכה מדם, נשבעתי לנקום את נקמת דם הנקיים וחייבתי עצמי למלחמה נגד העריץ הזה, נגד ה„עמוּד“ הזה ונגד התותחים הללו“.

וּבהוציא הרצן לאור בלונדון את „כוכב הציר“, זה הראשון למכתבי העת הרוּסיים החפשים, עיטר את השער בעיטוּרי־תבליט של חמשה ראשים, חמשת הדקאבּריסטים שנהרגו על קידוּש החירוּת.

אכן, נודעו עקבותיהם!

מוסף ל„דבר“, כ“א שבט תרפ”ו (5.2.1926)