א 🔗
הנה-הנה חוגג ספר ביכוריו “שטערן אויפן דאַך”, (כוכבים על הגג) את יובלו, יובל השלשים; הקורא שוב אינו ניצב לפני קומץ שיריו אלא לפני ערימתם, בכמה וכמה כרכים ובכמה וכמה ילקוטים; הוא כבר יודע את דרכו של המשורר, למן עיקר-הגישה למערכת-הנושאים עד פרטי-הביצוע במסכת-העשיה; ואף-על-פי-כן לא תהא זו גוזמה לומר, כי הרגשת-החידוש, שאותה התנוצצות-כוכבים ראשונה העלתה בלבבות, לא קיפחה מרעננותה, וחיוך התהייה, שעלה בפני הקורא ועיניו, מתחדש עד עתה, אף אם הוא בקי בנוסחו של המשורר עד כדי כך, שהוא אפילו יודע מה קמט של תוספת חן צפוי ומעותד לו. בעצם, כל עצמה של ביקורת מאנגר היא בטירחה לעמוד על סודה של אותה רעננות מפתעת – האם זאת התשלובת המיוחדת של תמימות יסודית ושל אירוניה פיקחת-מפוקחת; האם המזיגה המיוחדת של פשטות עממית והתעדנות אמנותית, או דרך שחוק אחר, שעיקרו בשכנות הצפופה של ניגודים. קשה לומר, כי הפירוש ביסוד-הקטביות יש בו באמת כדי לפרש, ולו משום-כך בלבד, שהקטביות איננה חידוש בשירתנו, וכמעט שאין לך משורר, שהיקפו היקף ומשקלו משקל, שהביקורת לא תבקש לראות את הקטביות כמפתח להסברתו.
שאלתנו מתחדדת במיוחד משום-כך, שרעננות מפתעת היא, בדרך-כלל, סימנם של משורר ושירה, העולים בתוך תקופה או לאחר תקופה של אפרורית או קהות בספירת היצירה. אבל מאנגר הופיע בתקופה של פריחת יידיש, – מאמריקה נישאה הנהימה הסואנת של משה לייב הלפרן והשכשוך המלטף של זישא לאנדוי, הידהדה פסיעת-ההעפלה העזה של ה. לייוויק ושל ה. רויזנבלאט ונתבלבלה אסכולה חדשה ויעקב גלאטשטיין וא. לעיעלעס בראשה; בפולין הגעיש אורי צבי גרינברג והילכו גליהם מלך ראַוויטש ואהרן צייטלין; בברית-המועצות רעמה ירושתו הצלילית של אשר שוואַרצמן ובעזוז-קצפם שטפו קולבאק ומארקיש. יתר-על-כן, בסימפוניה העתירה, טעונת המנגינות, נערכו נעימות קרובות ביותר – הסובטיליות המעודנת של מאני לייב והאינטימיות המעודנת של י. י. סיגל. משמע, שמאַנגר עלה בתקופה של שפעת-יידיש פיוטית, ואף-על-פי-כן, כבש מתחילתו בבליטות של ייחוד, של שוני, ובעיקר בחן-רעננות.
ב 🔗
אומרים: סוד-מכורתו הוא. ויש בזה צד של ביאור. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נטרדו הגבולות הפוליטיים בין שלוש מלכויות, – מולדבה בסרביה ובוקובינה – ואותה שלישיה שמבחינת היצירה לא באה על ניצולה או באה עליו במידה מחוקה, היא שהעשירתנו בכוחות חדשים ובני-משקל, שעם כל הדיפרנציציה שביניהם טבועה בהם הגושפנקה המשותפת של genius loci, של חן המקום, שסודו גם הוא מיסוד הקטביות – תוף שבע עד-גודש וחליל כמה עד-עדנה. וזו היא פמליא נאה ביותר – פייטנים, מספרים, מסאים, במאים, חוקרים. ועם-זאת אין מאַנגר ניתן להשתלב באותה חבורה עד מיצויו; עיקרו יוצא דופן מחוצה לצד השווה, ואם לבקש צד שווה ממש, ניתן לדבר על אליעזר שטיינבארג בלבד, שכל זימון חדש עמו נושם כאוֹתה רעננות מפתעת של פגישה ראשונה. אפשר שהשוואה עקיבה בין שניהם היתה מבלטת יותר לא בלבד את השוני של מצע ודרך – שם המשל כעיקר-יצירה, פה הבלדה כעיקר-יצירה; אלא גם השווי של הרושם – גם שם גם פה ניצב לפנינו משורר, שהרים מתכת-עם יקרה, גירד מעליה את האבק ושייף את החלודה, ליבנה באש וצר צורת כלי, שאי אתה יודע, היכן בה הגבול בין מורשה וחידוש, בין המשך ובריאה, בין ישן וחדש; אך אתה יודע גם יודע, כי מי שעשה את הכלי יושב נחבא בלב הגבול הנסתר, כשם שאתה יודע, כי ככל שאתה נוטל את הכלי לטעום ממנו, אתה מרגיש הרגשת-כפל משונה: כבר שתיתי כדבר הזה ועם-זאת אני שותה אותו בראשונה.
אומרים: מורשת-עם. ומפרשים, לא העם סתם, אלא שכבה בו, שכבת בעלי-המלאכה, ויש בזה גם צד של ביאור. בעל-המלאכה היהודי, והחייט בראשו, היה מאוהב בדברי-זמר. לא בכדי נתגייסו מתוכו זמרי-ברוד ויורשיהם, חלוצי התיאטרון היהודי. אמת, ביתו של בעל-מלאכה, וביחוד של חייט, משמעו קונצרט-תמיד של זמר וניגון, נוסח ופזמון, שיר-יגון ושיר-ששון. ואם מצרפים לו לבית החייטים המאנגרי את מסורת-הרחוב – הזכר החי להופעותיהם של ברל ברודר וויוול זבראז’ר ואברהם גולדפאדן בפונדקיה של יאסי, ניתן, ביחוד ליד כוס מי-דבש, לגלגל את הדיבור על האוירה, שמתוכה עשוי היה וצריך היה לגדול אחד מאנגר. אבל אפשר, שמשלשלת-היוחסין הזאת היא לפחות ברובה אם לא ברובה הגדול קונסטרוקציה מאוחרת, ואין היא פוסקת מלהיות קונסטרוקציה, גם אם המשורר גופו מנענע לה ניענוע-של-חן וסומכה סמיכה של ממש. ודאי, מאנגר נולד בבית שאמר כולו שירה, ברחוב, בעיר, במחוז, שבהם עשתה יידיש את האתחלתא שלה לדוכן-הפזמונאים ולבימת-השחקנים, אבל הוא גדל בבית רחב יותר ואף קרוב יותר – בשירת יידיש בת שלושת הדורות האחרונים. וגם הבית הרחב הזה נטוע ועומד בבית רחב ממנו – בשירת-העולם, שמאנגר הוא בן-בית בה, בייחוד בקצת אולמיה שטופי האור והאויר.
אם לדבר בלשון גראפית, הרי מעגל ספיראלי הוא – הראשית בית זמר-החייטים, האמצע בית שירת-העם והאחרית בית שירת-העולם, ובמאבק שבין שלושת הבתים הבשילה שירת מאנגר. מאבק הוא, שהקוקיטיריה של שלשלת-הייחוס מחפה בפני העולם על הצער ומראה לו אך את העונג; כי הקונסטרוקציה של שלשלת-הייחוס מראה את המשורר כשהוא כופף את עצמו מעל חומר-הגלם של בית-ילדותו הצר, ומטילו על גבי הסדנה ועושה אותו כלי, אבל הוא מסתיר את המשורר, כשהוא זוקף את עצמו לשלימוּיות עולם-השירה הרחב ובוחן את כליו לא לפי ערכו לגבי חומר-הגלם של שירת-הבית למטה, אלא בעיקר לפי משקלו לגבי אוצר שירת-העולם למעלה. מאבק-עד זה שבין הכפיפה כלפי מטה ובין הזקיפה כלפי מעלה – הוא גם סודה של אותה רעננוּת המפתעת תמיד. כי מאבק-העד שבין כפיפה ובין זקיפה הוא גם המאבק בין הנרקיסיות המרדימה ובין הביקורת העצמית המעוררת.
ג 🔗
העימות בין כפיפה וזקיפה כורח הוא, ולא בלבד לשם בדיקת ההישג, אלא גם לשם בדיקת מצעו, תכנו. עימות כזה היה לו למאנגר זה מקרוב הזימון שבין שירי-החומש ובין ארץ-החומש. ידענו, מה עשה בכפיפתו מעל חומר-הגלם של מדרש-העם והנפתו למדרש איציק; רצוננו לדעת, מה יעשה בזקיפתו כלפי המקור, הורתו וגידולו של החומש גופו. מה בלבו ובפיו על כך – מה ביסוד-האמירה ובעיקר ביסוד-הזמירה.
[י“ט אדר א' תשי”ט]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.