רקע
דב סדן
שלושה סעיפים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

המתבונן בתולדתה של שירת יידיש בדורות אחרונים, אי אפשר לו שלא יופתע מעצם חזיונה – על פני רצועת-זמנים לא-גדולה ביותר התחוללה התפתחות, המצריכה, ברגיל, תקופות ארוכות למדי. הרי אבותינו, שהשתעשעו בימי ילדותם בפזמוניו של וולוול זבאראז’ר או אליקום צונזר, נרעשו בימי-נעוריהם משירתם של מוריס רוזנפלד וסיעתו; והנה בימי שחרותם ירדה עליהם שפעת שירת “הצעירים” על הרחבת אפקה, העמקת בטויה ושכלול כליה; ואם אזנם שימשתם בימי זקנתם, שמעו את שירת יידיש בסעיפיה המודרניים והמגוונים להפליא.

והנה, שירת איציק מאנגר נגלתה בהיות המעגל הזה בעיצומו ובהשלמו. ומן הדין היה לפרשה כהמשך ישר, אם לא המשך פשוט, הרי המשך מורכב היא, שכן סוד-שירתו היא במה שהיא צמודה בבת אחת לראשיתה ולאחריתה של השירה הזאת. כביכול נכד-הזקונים של שירת היידיש, אף שירש את כיבושי-בינתיים, חזר אל הראשונים וחי אתם כאילו היו גם הם אחרונים. אם מותר להיעזר בדרך משל, הייתי אומר, כי השירה הזאת נתקיים בה אותו כלל, שאותו עילוי ר' בנימין גריל, היה משננו: הרוצה ללמוד גמרא חייב לזכור, כי לפניו סולם-מעלות שהמבקש לעלות בו חייב ביכולת של עליה בשלב עליון ובשלב תחתון בפסיעה אחת. טול פרק או שיר או בלדה של מאנגר, ואתה נושם אוירה של היוליות ראשונה, כשם שאתה נושם אוירו של עידון אחרון, כביכול וולוול זבראז’ר ומאני לייב נעשו שניים שהם אחד, והעיקר: נשימתך היא אחת. הכיצד, הרי לא וולוול זבראז’ר ולא מאני לייב הוא פה לפניך, אלא איציק מאנגר הוא לפניך, בחינת שלישי העולה על גבם, מתוך שהוא ממזג יסודיהם במסדו שלו עצמו.

 

ב

כוח החזרה הזאת אל יסודם של ראשונים מתוך שמירת כיבושם של אחרונים, פירושו הוא מתן תיקון לכל אורך מסילת שירתה של יידיש, באופן שתמימותם של הטרובאדורים הראשונים מחוספסי-הדיבור וחריפותם של המודרניסטים האחרונים מעודני-הביטוי משמשים חטיבת שיר אחת. ועוד זאת, מעשה-מרכבה זה כמה וכמה אחים לו בשירתו של מאנגר – צא וראה, איך הוא יודע למזג, בפרקי החן של שירי החומש או שירי המגילה, קרוב ורחוק, עד שנפשות-המקרא חיים בבת אחת בזמנם ובזמננו, במדבר ובעיירה, באפסי-מרחקים ובבתי השכנים, נושמים בבת אחת אוירת קדומים ואויר תמול שלשום, ועצם מושגיהם ומעשיהם שרויים בערפלי-בראשית ובסמוך לאפנו כאחת. והוא עצמו קורא לדרכו: מדרש איציק, וכבר נעשו כמה ביאורים להראות את הצד השווה לדרך מדרשם של הדורות. אבל המעיין לא יוכל שלא לראות את הצד השונה, שכמותו כחידוש שלא ידעתו ספרותנו, כי לא תמימות היא לפנינו שאינה יודעת את המרחק ואינה חשה בערבוב, לא התחכמות היא לפנינו היודעת את המרחק ואינה חשה בערבוב, לא התחכמות היא לפנינו היודעת את המרחק וחשה בגיחוך; העזת-דמיון היא לפנינו העולה בסולם-השלבים כשהפסיעה נעשית בשלבו עליון ובשלבו תחתון כאחת, כשהתודעה אינה חוסמת את ההשלייה, כשם שההשלייה אינה מעמעמת את התודעה.

 

ג

יש משוררים שעיקרם תכונת זקנים – חכמה היא בהם והם עושים אותה ענין גדול בשירתם; יש משוררים שעיקרם תכונת אברכים – חריפות היא בהם והם עושים אותה ענין גדול בשירתם. מאנגר אתה מוצא בו מתכונתם של ראשונים, כשם שאתה מוצא בו מתכונתם של אחרונים. אך עיקר-עיקרו במה שתכונתו תכונת ילדים – תהייה היא בו, שרעננותה עומדת תמיד בעינה, והיא-היא היודעת להשליט עצמה על הזקן החכם שבו ועל האברך החריף שבו; והיא המדריכתם, באופן שהשירה הזאת מתקיים בה בממש דבר הנביא: ונער קטן נהג בם.

[כ“ו תשרי תשכ”ב]


המלצות קוראים
תגיות