רקע
דב סדן
בקפלי דמויות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

משהגעת, הקורא, לסיום ספרו של איציק מאנגר “דמויות קרובות” (בתרגומו של אברהם שלונסקי, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1941), אתה עוצם מעט עיניך ומהרהר, כמה וכמה פרצופות ריפרפו לעיניך ואתה מנסה לחזור ולראותם. תחילה אתה רואם, כדרך שהראם המחבר; אחר כך אתה מלקט פזורי-ידיעותיך אתה על האישים האלה ומפגישם עם מה שהראית; ובאחרונה אתה מתפתה להעלות לפניך את הדמויות לאור הבדיקה הזאת, המחייבת כמה וכמה שאלות. ראשית, אתה שואל: האם, בבקשי לקיים את חפץ-המשורר ומטרתו בספר – לשרטט דמויות של אבות – הייתי גם אני בורר אישים אלו וכאלו, ואם אישים אלה, ההייתי רואם ומראם בתחום, שבו הם מופיעים עתה לפני; שלישית: אילו גם הייתי רואם ומראם בתחום זה, האם הייתי רואם ומראם בקטע זה של חייהם, שבו הם נגלים עתה לפני. והנה אין אני יודע, ידידי הקורא, מה תשובה היית משיב אתה, אך הרשני נא לנסות ולרשום קצת הרהורים ואסוציאציות, שמתוכם תלמד מה היא תשובתי, שלבי אומר לי, כי בעיקרה היא עשויה להיות תשובתך אתה.

 

ב

ואפתח ברשותך, הקורא, בהערה קטנה של המחבר עצמו. ההערה הזאת כלולה בהקדמתו, שבה הוא אומר, כי יודע הוא, שהגלריה של הדמויות לקויה בחסר. הוא מפרש ואומר: למשל, דמות כיוסף פרל. ויורשה לי להסתמך על הודאתו של בעל-הדין ולהוסיף ולומר: לא כל שכן דמות כמורו ורבו של פרל – הלא הוא מנדיל לפין. כי הוא פה דמות-אב, דמות-מפתח. איש-אשכולות, רחב-דעת, שליט במכמני מדעים ולשונות, הולך לאשכנז, מתרועע עם משה מנדלסון, חוזר ונעשה כאבי אבות ההשכלה ובמעשיו מעשה רב – הוא מתרגם דברי-חכמה ללשון עברית, שהתגברה על המליצה התנכ"ית, יונקת מרבדי לשון מאוחרים, מלשון חכמים ואילך, והיא לשון יפה, גמישה, לשון חיה; הוא מתרגם דברי-מקרא ללשון יהודאית (כמונחו של גולדפאדן), שהתגברה על המליצה האשכנזית, יונקת – מדיבורו של העם, לשון יפה, גמישה, לשון חיה. הוא במחוללי המהפכה הכפולה – הלשון העברית, שהיתה בעיקרה לשון הספר, עולה על הדרך שבה היא נעשית לשון חיים; הלשון היהודאית, שהיתה בעיקרה לשון החיים, עולה על הדרך שבה היא נעשית לשון ספר. מראשית-המיפנה הזה, בקו ארוך, קצתו גלוי וקצתו סמוי אך כולו ישר, עד לכותרתה – למפעלו של מנדלי מוכר ספרים. האוניה הפרסונאלית הזאת של המהפכה בתחילתה ובסיומה נראית כפלא, אף אם נעמיק ונראה את חוליות-הביניים שבין התחילה והסיום, נראה אותה כדרך-הטבע בתוך הוויה שאינה כדרך הטבע, ההוויה הישראלית בגלויות, המחייבת את הכפילות הלשונית – לשון בת-ברית והיא לשון הנצח, ולשון בת-לוויה והיא לשון הזמן. האוּניה הפרסונאלית הזאת היא עדות לקשר העמוק – עמוק בהרבה מכל הסבר של אידיאולוגיה, שבה פירשו בעלי-האוניה את דרכם הכפולה – של אבות אלו לגורל ישראל ותולדתו. מנדיל לפין עמוד-שתייה בהתפתחותה וסגנונה של הלשון העברית בימי ההשכלה, שאינו נרתע – והימים ימי הקנאה הקיצונית שהוליכה לטוביה פדר – מעמל-הנפש להיות עמוד-שתייה בהתפתחותה וסגנונה של הלשון היהודאית, ומנדלי מוכר ספרים עמוד-השתייה בהתפתחותה וסגנונה של הלשון היהודאית בדורנו שאינו נרתע – והימים ימי ראשית הקנאה הקיצונית שהוליכה לצ’רנוביץ – מעמל-הנפש להיות עמוד-שתייה בהתפתחותה וסגנונה של הלשון העברית, הם כשני גילויים גדולים של נאמנות לנצח ולזמן כאחד. גילויים גדולים, אך לא יחידים; אדרבה, הם בחיי הגולה המסלול המאחד, ואלו חילופם הוא הנתיבה המפרדת.

ודאי, חבל שאין בספר שלפנינו דמותו של יוסף פרל, ש“המגלה טמירין” שלו על כל פיתולי-הפּאמפלט, מגלה את הקו של מורו – גמישות, חיוניות גם בנוסח העברי גם בנוסח היהודאי. אבל יש לפנינו אחרים, שהיתה בהם אותה נאמנות כפולה, והמחבר מראה לנו רק צד אחד שבה – כלומר: לא לאור המסלול שלהם, אלא לאור הנתיבה שלו, ושעל כן אנו רואים לא בלבד דמות בקטע אלא גם קטע בדמות. דרך משל, כמוך כמוני התבוננתי בפגישה שבין איציק אייכל ואהרן בן זאב (וולפסון-האלי), אך איך יכולתי לראותם דמויות שלימות, אם כתיבתם היהודאית, שהיתה כטפילה להם נבלטת כעיקר, ואילו כתיבתם העברית, שהיתה כעיקר להם, נבלטת כטפילה. האפשר ולא אזכור כי איציק אייכל, תלמידם של מנדלסון וקאנט, היה ממייסדי “המאסף”, תירגם ספר משלי והוסיף לו פירוש עברי (והוא בכלל תרגום רמ"ד), הוציא את “מורה נבוכים” עם פירושו העברי של שלמה מימון (“גבעת המורה”), את פרקי ר' אליהו בחור עם באור ותרגום, פירסם תולדות רבו, מנדלסון, בעברית נאה וכדומה. האפשר ולא אשמע את תלונתו: “שוטט נא בחוצות, סוב נא ברחובות, פקח עיניך וראה, אם תמצא אחד בעיר ושניים במשפחה אשר יאבו שמוע לך, אם יחושו, כי שפת עבר על לשונך – ככה נהפכו והעתים ותולדותיהם, ככה נהפכו האנשים ודעותיהם”. האין זו התלונה – בפי מייסד “חברת דורשי שפת עבר” – שנשמע כמותה, לאחר דוריים, מפי המשורר הנאנח: “למי אני עמל”, כששניהם אינם חדלים מנאמנותם, כאילו היתה בהם, גם מתחת ליאושם, אמונת-עתידות, שאמנם לא נתכזבה. או משל אחר: כמוני כמוך חם לבי בקרבי בראותי אור-האהדה הרך והזך היורד על הישיש הסומא, אברהם בר גוטלובר. אבל האפשר ואסתפק בחלקו האחד, והוא המועט שבו, ולא ארצה בחלקו האחר, והוא המרובה שבו. האפשר ואזכור כי הוא בעל ה“דעקטוך”, שהשפיע עליו על גולדפאדן, שיכתוב “שני קוני למל” ולא אזכור כי הוא-הוא אב“ג, הוא הוא מהלא”ל, משורר עברי – הוא שהכניס את המשקל הטוני-מלעילי בשירתנו, עורך עברי – “הבוקר אור”, אכסניה לטובי סופרים למן ראובן אשר ברוידס עד דוד פרישמאן; מתרגם עברי – “נתן החכם” ללסינג ועוד; חוקר עברי – לתולדות הקראים, הקבלה, החסידות וכדומה. האפשר, למשל, ואשמע, כי לאחר הפרעות רואה המשורר הישיש את הדור הולך בדרכים חדשות ומהרהר: אולי יצליחו, ופוסק לעצמו: “אולם אנו נלך לבית הכנסת”, ולא אזכור כי הוא שקרא את הקריאה לדור ההולך בדרכים חדשות:

צִיוֹנָה צִיוֹנָה קֵדְמָה מִזְרָחָה,

שָׁם, יִשְׂרָאֵל, גֶּפֶן אָשְׁרְךָ פָּרָחָה…

הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת,

אוּלָם לֹא לְךָ עַמִּי שָׁמָּה לָלֶכֶת,

גֵּר יִקְרְאוּךָ כָּל אֶזְרָח בָּאָרֶץ

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יְבוֹאֲךָ שָׁם קָרֶץ

או משל אחר: אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון בישראל, האפשר וכששמעתי, כי כתלמיד שיחק בז’יטומיר את “סערקעלע” של שלמה אטינגר וכן כששמעתי עליו בעניין השפעת ה“דעקטוך”, לא אזכור גם השפעה אחרת – השפעת חותנו, הסופר העברי מרדכי אליהו ורבל, שחיבר את השירה “נאמני ארץ” והוא הוא עניין מחזה חתנו, שפירסמו ביותר – “שולמית”. ובכלל האפשר ולא יעלה לפני ערכו של גולדפאַדן בחיבור להיסטוריה הקדומה, של ישראל, ארצו וממילא לשונו. והכוונה אינה בלבד לקובץ שיריו העבריים “ציצים ופרחים”, אלא גם במה שמשוקע ביצירתו היהודאית. הרי משיריו אלה, שהם כגבישים של אהבת-ציון תמה, נעשו כשירי עם ומי לא יזכור נועם שיר-הערש שלו – יורשה לי להביאו בתרגום עברי של הלל בן שכ"ר (יהודה לייב לנדא), מחלוצי הדראמה והתיאטרון העברי (לפני יובל שנים הוצג המחזה העברי “יש תקווה” והוא בו מחבר ומשחק):

בֵּין יַרְכְּתֵי הַלְּבָנוֹן הֲמֻלָּה אַךְ דַּקָּה,

וּבָדָד שָׁם תֵּשֵׁב בַּת-צִיוֹן הַנָּאוָה,

וַתְּיַשֵׁן בֵּן יַקִּיר לָהּ הָאֵם הָרַכָּה,

וּבְפִיהָ לוֹ תָּשִׁיר הָהּ, שִׁירָה נִשְׂגָּבָה,

וּבְהוֹסִיפָה כֹּה לָשִׁיר, מִתְעַצֶּבֶת,

וּזְמִירוֹת אָז סָבִיב אָזְנָהּ מַקְשֶׁבֶת:

כֻּלָּנוּ נַחְנוּ עֵדִים,

לַעֲנוֹת כַּחַשׁ רַבִּים,

לָךְ הִיא אֶרֶץ הַשְּׁקֵדִים,

אֶרֶץ הַמַּכַּבִּים.

 

ג

ומשהזכרתי עניין ההשפעה של מרדכי אליהו ורבל, עולה לפני רוחי אותה שיחה, כמדומה בחולו של מועד, של שלושה סופרים עברים – בצלאל שטרן, יעקב אייכנבוים ומרדכי אליהו ורבל, כשהראשון מעורר את האחרונים להרחבת התימטיקה של הספרות העברית ומציע לו לאייכנבוים לחבר פואימה על השחמט, ולורבל לחבר פואימה ומחזה על אגדת חז“ל, ושניהם מקיימים עצתו. אבל פה נוגע אני בפרשה גדולה – עניין תחנות-הפגישה הגדולות של חילופי ההשפעות, והוא עניין הקרוב למסכת שלנו עתה. כי בפרקי הספר השונים אתה רואה את האישים השונים בחוגי-פגישה שונים, אבל אם תעיין תראה, כי החוגים האלה אינם אלא כחלקי מעגל גדול ואחד, שכל הפגישות יוצאות מתוכו וחוזרות אליו בתשלובת שונה, ואם תרצה בתוך המעגל הזה לבדל חזיונות, אתה כחותך גבעול משרשו, כמקצץ פתילה משמנה. האפשר ונראה את ישראל אקסנפלד, כשהוא מוצג כמבודל בחבורה היהודאית, ולא נראהו בתחום הנרחב יותר של אודיסה, מושב ההשכלה, נטע המשכילים שבאו אליה, סוחרי ברודי ומורי טארנופּול – ולא בלבד משום שהוא עצמו חתנו של ר' אבל’ה הורוויץ מברודי – אלא משום שכל יניקתו מתחום נרחב זה (האפשר לסאטירה שלו בלא אֶרטר וללשון שלו ללא לפין?) והוא כאבר בו. או משל אחר: זכר ז’יטומיר, הבא כמה וכמה פעמים לפניך. האפשר ותבדל עולמם של התלמידים, שהם מדמויות הספר, מעולם של המורים, סופרים עברים מפורסמים – יעקב אייכנבוים, חיים זליג סלונימסקי, אליעזר צווייפל, ולא יהא זה בידול מלאכותי? והוא הדין בראותך את שלמה אטינגר בזמושץ', ואתה מבקש לבדל עולמו שלו מעולמם של הסופרים העברים היושבים בה – יוסף צדרבוים (בנו אר"ז בעל “המליץ”) ושוב יעקב אייכנבוים או פייבל שיפר וכדומה. והרי גם בדברי המחבר תראה את אטינגר והוא ידידו של שמשון הלוי בלוך בעל “שבילי עולם” וממילא של חבורת משכילי לבוב, אתה רואה את אשת חז”ס מביאה את “סערקעלע” לז’יטומיר ואת גולדפאדן משחק בה ברוב הצטיינות, ואם יש בך מעט אורך-רוח אתה בודק בעניין זה ואומר: הוא-הוא גולדפאדן, שנמשך להשכלה בקונסטאַנטין-ישן עיר מולדתו שלו ושל מורו ורבו גוטלובר, שדרכו להשכלה הוכרעה בפגישה עם יוסף פרל מטארנופול, הוא-הוא גולדפאדן שנמשך לזמר העממי במצאו חוברת שירים של בחור אחד, נחמן שמו, שנתגלגל מברודי.

ואומר, כי חסרתי דמותו של נחמן זה בספר, כי הוא חוליית-ביניים חשובה. דברים מעניינים ביותר סיפר בזה דוד ישעיהו זילברבוש, בספר זכרונותיו, האחרון בינינו שזכר עוד את הגאַלריה של הטרוּבאדורים, העוברת לפניך בספר הזה. נחמן זה הוא שחיבר ראשונה את גולדפאדן לשרשרת הזאת – שראשיתה בריל הברודי, אמצעה וולוול הזבארז’י, המשכה בירך שאפיר. קרקע-ראשית לגידולה של שירה זאת היתה ברודי, עיר ספר, חפשית ואמידה, מרכז תורה ודעת והיא עלתה בה כענף-לואי באילן-ההשכלה (אולי מותר להרמיזך על תיאור הקרקע הזאת בספרי “ממחוז הילדות”). שכן אירע לה לעיר בדומה למה שמספר בה ש“י עגנון ב”הכנסת כלה" – כי כשם שהיו בנו שניים ששמם ר' יודל נתנזון – האחד גדול הגבירים שבה והאחר גדול הקבצנים שבה, כך היו בה שניים ששמם מרגליות האחד שם גדול הלמדנים שבה – הגאון ר' אפרים זלמן, האחר שם גדול-הליצנים שבה – בריל מרגליות, הוא בריל ברודר, ששוטט בערים ועיירות ועינג הכל בשירי זמרתו, ובעירו עשה סיעת-קבע לצחוק – הם הבראָדער זינגער ומדור-קבע לו – במסבאה שבעיר ובאכסניה שמאחוריה. זכרו נשכח, שמות מסייעיו נשתקעו – מלבד אחד שנקרא בנה של רוֹשה התופרת ואחר שנקרא ירוחם פּיציליס – אך שיריו לא נשכחו ולא נשתקעו, ולא עוד אלא שעמדו לו יורשים (בנו היה סופר ציוני וחתם: י"ם ציוני) וראשית להם וולוול הזברז’י.

 

ד

האומר וולוול זבראז’ר אפשר שיהא מכוון לשלשה, שכן שלושה מבני העיר הזאת נקראים כך – רבה הצדיק, מאבות החסידות, ר' וולוולה זבראז’ר; הוא בנימין זאב אהרנקראנץ; ובאחרונה ווילהלם פלדמן שהניח עם ישראל (לפני מותו גם דת ישראל) ונעשה סופר לפולנים מפורסם וכותב תולדות ספרותם. ודאי האמצעי הוא הקל שבשלשתם, אך הוא גם המקל שבשלשתם, כי שירתו, כפי שרשם גולדפאדן מפיו

זיסע האָפנונג און נחמה

סאַטירע און פריילעכע מאָראַל

ער איז דעם פאָלקס נשמה

ער איז זיין אידעאַל.

אבל תחטא אם תאמר לראות את ספירת-ההשפעה של וולוולה רק בנקודת-החיבור שלו לבריל ברודר, אתה חייב לראותה בנקודות-חיבור האחרות – לתרבות הדור, ספרותו וסופריו. אם תראה אותו, כקודמו, הולך לרומניה, דע כי הוא גל בזרם כולל ממולדתו למדינה זו – כך הלכו הלל כהנא, ד“ר קרפל ליפא, מתתיהו שמחה רבנר ואחרים, כולם סופרים עברים, והוא אחד בהם ומהם. כי יפה דיוקנו בספר זה שלפנינו, אך מן הדין להשלימו בקצת פרטים גדולים. למשל, כי וולוולה נאמן לכפילות – ספר שיריו יצא בשתי לשונות עמוד כנגד עמוד, מכאן נוסח יהודאי ומכאן נוסח עברי. למשל, כי וולוולה כתב שירים עברים והוציאם גם בספר (“שפתי ישנה”). למשל, כי היה אוהבו ואהובו של פרץ סמולנסקין, הוגה התחייה העברית ותקומת ציון ואף כתב ב”השחר" (הפואימה שלו “רומניא זה ספר תולדות רומניע לחרפת עולם ולדראון נצח”), ולא ידע די באר גודל אהבתו ותשוקתו ללשון העברית:

שָׂפָה נְעִימָה שְׂפַת עִבְרִי

שִׂמְחַת לִבִּי הִנָּיִךְ,

אַתְּ מַרְפֵּא, כֵּהָה לְשִׁבְרִי,

מִחְיַת נַפְשִׁי דוֹדָיִךְ

וכשם שדמותו של וולוול זבראז’ר חסרה, אם לא ידעת בריתו לשפה העברית ושירתה, אם לא ידעת, כי היה ממשוררי העברים, כך גם דמותו של הדומה לו בליטא, אליקום צונזר חסרה, אם אתה רואה אותו רק כבדחן בחתונה או שומע שירו על העין והחוטפים, ואין אתה רואה אותו מנצח במסיבות חובבי ציון, מלהיב את הלבבות בשיריו על ארץ ישראל, לתהילת הבילו"ים והעפלתם, ובייחוד אם אין אתה שומע את שירו, שהיה כמין הימנון עממי של דור והדו מתגלגל עוד בימינו, הוא שיר “די סאָכה” שפתיחתו:

בְמַחְרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי

אֶרְאֶה חַיִים טוֹבִים וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ;

וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי לֹא תָבוֹא דְאָגָתִי

לְבַקֵשׁ אֶת מִחְיָתִי

לְצָרְכֵּי יוֹם הַבָּא

ולא זו בלבד אלא אם שמעת על שירי צער שלו ולא שמעת את שירי החדווה, ההכרה הישראלית, לא יצאת ידי חובת דמותו. ותרשני במאמר מוסגר לספר חוויה קטנה: לפני שנים, בהיותי בהרי הרץ בגרמניה, באתי לכפר מועט, שאחת המערות שבו היתה מקדש של כת עובדי השמש שישבו שם, נכנסתי לאכסניה, ישבתי והתפלאתי על שיחת המסובים: כי כפר זה לא היו בו ובסביבתו יהודים, אך שיחת המסובים היתה על היהודים בלבד, על רשעתם, נכליהם וכדומה. נטלתי כתב-עת שעל השולחן, היתה זו חוברת של “זידדויטשע מאָנאַטסהעפטע” ובה היה מאמר בגנות היהודים, יהירותם הלאומית וכדומה, וכראיה הובא שיר ארוך של אליקום צונזר. קראתיו אחת ושתים והוא שיר פּשוט, תמים, אך מלא אמונה בטהרת-ישראל ושליחותו. וחשבתי, כי השיר הזה הוא המרטט גם מאחורי “די סאָכע”, שיר האכר הצולח, ושילובם הוא-הוא כדמות השלימה של הטרובאדור הזה. ומשעלה לפניך זכר “די סאָכע” אל תשכח גם בעניין דמויות אחרות קצת פרטים שלא נזכרו והצריכים לגופם. למשל, זכור כי אטינגר היה לא בלבד סופר, רופא, אלא גם עובד-אדמה, חלוץ. ואם כן ודאי תזכור כי מ. מ. ווארשאבסקי עינגך לא בלבד בשיר, שבו ראית את ילדותך בעיירת ישראל בבית הרבי, כשלמדת אל“ף בי”ת, ונדרשת לזכור

אַז איר וועט קינדערלעך עלטער ווערן

וועט איר אַליין פאַרשטיין

וויפיל אין די אותיות ליגן טרערן

און וויפיל געוויין

אלא גם בשיר שבו ראית את נעוריך, כשיצאת לשדות נכר, ללמוד בהם את הכשרתך לארצנו ונתעוררת ושרת:

נעמט צונויף די סנאָפּעס ברידער

ביז די זון וועט אונטערגיין

* * *

זייט דאָס ברויט איז אונדז געראָטן

גיין מיר קיינמאָל נישט צוריק.

כי גם אלה קווי חיבור גדולים וחשובים. הם כחוליות-חיבור בין ספרי ריב"ל, כרוזו של ארטר, סיפורו של מאפו וכדומה, עד עמדך בשדות יזרעאל.

 

ה

יש אישים בספר והם נודעים וגם בהם אתה מתפתה לתוספת-מה – למשל, בעניין אייזיק מאיר דיק, שעיקרו כתיבת מעשיות בלשון האם, אינך נוח לפסוח על הפרטים, כגון שהיה מורה לעברית, שכתב חיבורים עברים (“מסכת עניות”, “האורח” לכבוד מונטיפיורי, “זפרונה”), ואפילו שנהג בסיפורי-מעשיות להקדים בראשי פרקים פתיחתא עברית וכדומה. וכן בעניין מיכל גורדון, שהיה לא בלבד גיסו של יהודה לייב גורדון, אלא בנו של מחבר עברי (חקוי רמח"ל) וידידו של מיכ“ל, ובעצמו היה סופר עברי, כתב על קבלה ב”השחר“. אף יש אישים בספר ואינם נודעים ביותר, למשל הדמות המוזרה של יעקב פסנתר. אמנם, הקורא העברי הוותיק יודע מה עליו, הוא זוכר את המאמר עליו ב”אוצר הספרות" ובייחוד הוא רואה לפניו את תמונתו – זה הזקן הארוך והחצוי וזה הצילינדר הגבוה. מה מוזר היה אורח חייו של איש זה, שנתגלגל לבין צוענים והיה כאחד מהם, והנה הגיעה בו לפרקה החלטה לכתוב תולדות ישראל ברומניה ולהראות כי יחוסם מעולה משל עם הארץ. לכאורה זה היפך-המעשה של וולוול זבראז’ר, אבל אם תעיין תמצא כוונתם אחת. אולם עד שתתפלא לגורלו ודרכו של האיש הזה, זכור גורלם ודרכם של אחרים, שההפגשה עמהם היתה מבליטה אותה פרשה ביותר. למשל, זכור את הבחור הגליצאי שאין אנו יודעים אם שמו לאמיתו היה אהרן בלומנפלד או משה הרמאן, על כל פנים כתב מה ב“השחר” ב“המגיד”, ב“העברי אנכי” ואחר נתגלגל לרומניה, נע ונד בכפריה ולמד לשונה על הדיאלקטים שבה, עד שהיה שליט בה להפליא ונעשה סופר מפורסם – הלא הוא רונטי רומן. או משל אחר, לא רומאנטי כל כך – יהודה ברש, סופר עברי מחבורת חולמי שיבת-ציון, מחבר האנציקלופדיה מדעית בעברית, והוא בא לרומניה ונעשה בה אבי המדע הרפואי והמדע בכלל. אפשר והרחבת המסגרת היתה כרקע נאות לדמותו המוזרת של יעקב פסנתר, שהסופרים העברים ברומניה – אחד מהם היה עמנו, הוא מרדכי, אחיו של מנחם מנדל, ברונשטיין (מבש"ן) – היו בתומכיו.

 

ו

בדמויות לא-נודעות היא ודאי דמותו של בירך שאפיר. ותרשני לשהות מעט במחיצתה. האטעה כי בשמעך שמעו עתה והיה לך עצם-שמו כדבר של חידוש, שלא שמעתוֹ תמול שלשום. ואמנם, מכלל הנשכחים הוא, שהשיכחה היתה מנתם בחייהם. אתה רואה אותו באותה שעה, שגזרה עליו את השיכחה ההיא – שעת-עמידתו בפני פסק-דינו, שעשאו כנזוּף ומנודה. אולם ראוי לך לראותו גם לפני השעה הזאת וגם לאחריה. ואם תרשני, אשרתך מעט בנסותי בריקונסטרוקציה קטנה של ימי אביבו וקיצו. נער עלז ואוהב זמר מהלך בעיר מולדתו, פּשמישל, מהלך על שפת נהרה, הסאן, וצופה בגליו הנודדים והולכים, נודדים והולכים, צופה בהם את גורלו, כי בעודו נער נעשה בן למשפחת הזמרים הנודדים בארצו, שכבר הכרת את אביה בריל הברודי ואת תלמידיו וולוול הזבארז’י, נעשה חוליה בשרשרתם. וחבל שלא ראית את שרשרת-הביניים, הלא הוא תלמידו של וולוולה זבארז’ר – ר' עוזר רוהאטינר. בר-אורין, שיכול היה לישב על כסא רבנות – אף חיבר ספר תורני – נמשך לספירת-הזמר ונעגן לה. מאחורי פיו השובב, העלז, קל-האמרות הסתתרה נפש כואבת, עצבה, מעמיקת-הגות. סתירה היא, אך אתה מוצאה בכל ההומוריסטים שתארם הולמם. ולא זו בלבד אלא שהיא המפרנסת את ההומור שלהם, וכבר נמצאו שעמדו על הסתירה – תיאור נאה לכך אתה מוצא אפילו בסיפורי קארל אמיל פראנצוז בדמותו של הבדחן טירקישגלב בסיפורו “משה’קו מפארמא”; הגדרה נאה אתה מוצא בנוסח הנודע, ששלום עליכם חיבר למצבתו שלו עצמו. ואכן, אלה שרשמו משהו על ר' עוזר רוהאטינר מראים לנו את האיש הבדח ומבדח ברשות-הרבים והנה הוא כחילופו ברשות ידידיו – שם הוא עושה לא בדיחות אלא כמעט היסטוריה. הרי הוא מאבות-הציונות בארצו – הוא ושלושה אחרים הם המייסדים בלבוב את אגודתה הראשונה “מקרא קודש”, אשר מסביב לה התלכדה חבורת צעירים, שסופם מנהיגים, קברניטים. ואם תעיין תמצא, כי לא מקרה הוא עניין זה, – כשם שהמורה, ר' וולוולה, ראה והראה צרת עמו וזעק זעקת שברו ועלבונו והיה אח לעושה “השחר” מבקש הנתיבות ומוצא הנתיבה, נתיבת ציון, כן אתה רואה את התלמיד, ר' עוזר, ממשיך בנתיבה זו, ומי שנאצל עליו רוחו, בירך שאפיר, מעמיק בה. כי שאפיר היה טרובאדור לחלום-ציון – לא זו בלבד ששיר ציון היה כנפש חיה בכל שיריו, שהיה מזמרם בקהילות שונות, בייחוד במחיצת אגודת “אהבת ציון” ואחר-כך במחיצת הציונים, אלא שאחד משיריו אלה נעשה שיר-עם אהוב ביותר ולא זכה למידת פירסומו אלא “על אם הדרך” שלפניו ו“דאָרט וווּ די צעדער” (“שם במקום ארזים”) שלאחריו. מנהג בבית אבי זקני, שעבר לבית אבי, לסיים בשיר הזה את סעודת ליל שבת, לא היה אלא כמנהג מצוי. דומה, כי השיר הזה נשלב כמאליו, כאבר אורגאני, במסגרת הזאת של קדושה וחג – השיר הפותח בתיאור רוח סועה המשתוללת בליל כסליו איום ובתיאור חדר קט אשר בו ישב ליד נר ישיש, זקנו כשלג ועיניו כלהט ויורדות דמעות רותחות על שערי ציון והוא קורא ממעמקי לבו קריאה יחידה:

ירושלים, ירושלים,

מיין טייערער איינציקער אָרט.

היא הקריאה המסיימת כל בית ובית. נלבב השיר שהוא מן הטובים, הנרגשים שבשירי ציון, ומה נלבבת מנגינתו אשר גם היא שלו, כמנגינות שאר שיריו, כדרכם של הטרובאדורים שלפניו ושלאחריו. יש גם כאלה, וודאי לי כי קו ישר, אם גלוי ואם עלום, מוליך ממנו לנחום שטרנהיים (“דאָס האָט נאָך געזונגען דער זיידע מיט דער באָבע”) ברישא ולמ. גבירטיג (“אוי קינדער-יאָרן זיסע קינדער-יאָרן”) בקראקא בימינו. אגב, מנגינה זו נתגלגלה גם לארצנו והיא שצורפו לה מלים אחרות, של אביגדור המאירי. וגלגולו של ניגונו ודאי זכותו היא, זכות משורר ציון.

ועוד זאת ראוי לך לדעת, כי המשורר הזה, שהיה מחיה את כינוסי-הציונים ונשפיהם – ויש בזה הדים ב“ווסחוד” הלבובאי – גדל באווירה של ראשית התחייה ואם אתה מבקש להכיר את מסגרת גידולו, אתה מוצא בין חבריו, בני נעוריו בעירו, חבורת צעירים ובהם את אביגדור מרמלשטיין, שנדד בצעירותו למרחקים ואף לארצנו, חתם – בראשית שנות התשעים – בכינוי ספרותי: ציוני (אף חיבר המנון לציונים); את אייזיק שאלתיאל גרבר, מו“ל עברי זריז וחרוץ, בעל “אוצר הספרות”, מוציא מכתבי שד”ל; את דב הלוי אירגאנג, גלב לפי אומנותו, והוא סופר ומתרגם עברי, את שמעון מנחם לזר שהיה אחר כך עורך “המצפה” בקראקא. הוא, האחרון, ראוי שייזכר בהדגשה, כי לא זו בלבד שהיה מקרב את שאפיר העני, הרעב, המנודה, העיוור לעת זקנה, אלא שפתח לפניו שערי עתונו ושאפיר פירסם בו משיריו – ואלה היחידים שהדפיס בעתון – והם שירים עבריים. מה גדולה היתה המצווה שקיים ברעו יבין שכמותי, שראה את שאפיר בימי נידויו. בימים שניסה לחזור ולסבב בערים, ולשעשע באכספּרומפּטים המפתיעים שלו, בפזמונות המרגשים שלו, והדלתיים היו נעולות לפניו ומצא מנוח בביתנו ראיתי מחזה שנרשם בלבי – שאבי ליווהו לבית-הנתיבות וראיתי את הליכתו הנזוּפה, המגובנת, ואחר כך שמעתי אבי אומר באנחה: "לא כך היו צריכים לנהוג בו, הרי הוא-הוא שכתב “אין דרויסן בלאָזט אַ ווינד אַ קאַלטער”

 

ז

באחרונה אזכיר מעשה ילדות: עם בקרו של שבת ישב איש יהודי לחלונו והעביר את הסידרה – שניים מקרא ואחד תרגום. נשמע בחלל-האוויר הצח המקרא כהלמות-פלדה עזה, התרגום כצליל-נחושת בלבד. ואם אומר, כי גם בספר שלפנינו נראה מי שאטם אזנו משמוע שניים מקרא ופתחו לשמוע אחד תרגום בלבד, האם חטאתי במה שניסיתי להזכיר שניים מקרא? דומה כי היתה זו חובה, בייחוד אם הספר ניתן עתה בלשון המקרא ואיציק נכנס משפת הזמן לשפת הנצח וקויים בו כי ביצחק יקרא לך זרע.

[תש"א]


המלצות קוראים
תגיות