א    🔗

חקר-ספרותנו בדורות האחרונים דין שייקבע בו פרק מיוחד, שיהא בו משום תשובה לשאלה חשובה: הסוציולוגיה של סופריה. השאלה הזאת כבר גירתה את מ. י. ברדיצ’בסקי והוא גם שירטטה בקוים חטופים, אפוריסטיים, המניחים, כדרך הרהוריו פתח להרחבה. אבל הוא צמצם את שירטוטו על איזורו של הסופר העברי, ולא הביא במנין את איזורו של הסופר האידי. הריני מדגיש: לא איזורו של הסופר לפי הטיפוס המצוי, כלומר הסופר כפול-הלשון, אלא איזורו של הסופר האידי. שכן בתקופת-ההשכלה ושיפוליה מצינו או סופרים כפולי-לשון, שהלשון האחת נראתה להם עיקר והלשון האחרת כטפילה לו, וכאלה היו הסופרים, הנמשכים ממורשת מנדיל לפין ואילך, או סופרים כפולי-לשון, שהלשון האחרת כבשה אך מיעוטו, וכאלה היו הסופרים, הנמשכים שלא-מדעת אחרי שלמה אטינגר ומדעת אחרי ישראל אקסנפלד, ובייחוד אחרי אייזיק מאיר דיק והם, מבחינה זו, כאבות ספרות יידיש בתקופה האחרונה, היא ספרות שסופריה מתייחדים בלשונה בלבד או כמעט בלשונה בלבד. וזאת לזכור, כי הסופרים הנזכרים, הם ושכמותם, היה בידם להכריע על עצם הכפילות, לא-כל-שכן על הפרופורציה, וכמה וכמה טעמים גרמו לכך, שהכריעו כדרך שהכריעו. לאמור, כשם שאברהם דב גוטלובר הכריע על כך, שרוב כתיבתו היתה עברית ומיעוטה יידיש, כך הכריע יצחק יואל לינצקי על היפוכה של הפרופורציה הזאת. אמנם הכתיבה ביידיש של גוטלובר נתקיימה בה יתר חיות, משנתקיימה בחלקת-הרוב, כלומר הכתיבה העברית – וכבר טרח להראות זאת אהרן צייטלין במחקר מיוחד. ואוסיף על דבריו, כי כשם שאנו חייבים להתאזר באורך-רוח ובמנת אהדה מוקדמת, כדי להנות את עצמנו מחטיבתו הגדולה, הפרוזה והשירה העברית של גוטלובר, כן אנו מתעוררים בקוצר-רוח על חטיבתו הקטנה, השירה לא-כל-שכן הפרוזה היידית שלו, כי היא נבלעת בנו ברוב-עונג מאליה. ואפשר וחשבונו של גוטלובר בדיעבד, הוא חשבונו של לינצקי מלכתחילה – הוא כתב קורטוב בעברית וכל שאר כתיבתו ביידיש, ואולי חש, כי אילו היה משנה, לא-כל-שכן מהפך את הפרופורציה והיה פחות מכפי שהיה. והיא, כמדומה, הסברה גם לפרשה גדולה משלו, פרשת שלום-עליכם, שכתיבתו העברית היתה כהתחלה, שלא ניתן לה המשך ראוי, ואפשר ואילו היה לה המשך, ובייחוד המשך מרובה, היה גם הוא פחות מכפי שהיה. כמה וכמה טעמים גרמו לכך, כי הללו ושכמותם לא ראו אפשרות, בין ראו בין לא ראו צורך, להמשיך, ויהא גם בחלקה מסויימת של יצירתם, במעשי-כתיבה עברית על הדרך כאילו, כפי שחייבתם הספרות העברית, ובייחוד הלשון העברית, לפני תמורתה, בייחוד במפעל התמורה הגדול, של מנדלי כתורגמן-עצמו, תמורה שהצלחתה הובטחה לא מכוח עצמה בלבד, אלא מכוחה של תחית-הלשון כלשון-דיבור, בין כמגמה של התאמצות בין כעובדה של מציאות.

מעשה-הבחירה על דרך כאילו, דהיינו כאילו הלשון העברית לשון-חיים היה קשה במיוחד במסכת הפרוזה המתארת הווי וסביבה, שעלילתם התרחשה בלשון יידיש על עשרה היידיאומאטי העצום, והקושי הזה מסביר לא בלבד את המעבר ליחידות-לשון, ליידיש בלבד, אלא גם את הדיאלקטיקה המיוחדת, שבה מתבארת הפרוזה העברית החדשה כבתה של ידידתה-יריבתה, הפרוזה היידית, והיא נקודה, שככל שהמחקר יתעלם ממנה, אם מקוצר-ראייה אם מסיתום-ראייה, יתעלם מתעודתו.

ב    🔗

אבל עד עתה גילגלנו מעט בסופרים, שיכלו להיות סופרים כפולי-לשון, ותהי הפרופורציה בין שתי הלשונות כאשר היתה, אולם נזכור, כי לימים נגלה סוג סופרים, שהיכולת הזאת שוב לא היתה בידם. אילו היתה בידנו סקירה סוציולוגית מלאה וראינו, כי ספרותנו נתגייסו לה סוגים מסויימים, על הרוב מעמדות-ביניים, רחוקים ממידת-אמידים וקרובים למידת עניים, וגידולם על דרך המסורת, ובין עיסוקם של הוריהם בקודש ובין עיסוקם בחול, הרי הם, בניהם, צד שוה להם – הם בני-תורה. בתקופת ההשכלה נתקשה למצוא מי שלא יכול היה להיות סופר כפול-לשון, לאמור, מי שחסרון ידיעתו העברית היה מצמצם אותו על הלשון המדוברת, והדוגמה כגון זמר-העם ברל מרגליות (הנודע בכינוי: ברל ברודר), אינה אלא כאותו היוצא המקיים את הכלל. אבל לימים, כשירדה, מכמה וכמה טעמים, ידיעת-התורה כקניין הכלל או רובו, נגלה גם טיפוס של סופר, שאפילו היה רוצה, לא יכול היה להיות אלא סופר יידיש. בייחוד שהמסיבות גרמו, כי יכלתו תהא רצונו ורצונו כבודו – הרי אנו נתונים בזה באותו ריווח-הזמנים, שבו החדר והישיבה שוב אינם מקיפים את כל שכבות-העם, ובייחוד את השכבה העליונה מזה ואת השכבה התחתונה מזה, התנועה הציונית עיקרה בשכבות אזרחיות והתנועה העברית כמותה, וכל עצמה כזהרור בשיפולי-האופק, ובינתיים משתרגות והולכות ברחוב-היהודים תנועות, הכופרות במסילה ההיסטורית הארוכה של עמנו ורציפותה ובוררות לעצמן מסילה היסטורית קצרה יותר ולכאורה נוחה יותר, וכמסעד לה היא גם האידאולוגיה הקרויה יידישיזמוס. הרי ראשי הפרקים של התפתחות, שבה נגלה הסופר, שכתיבתו היא יחידת-לשון, ביידיש, באופן שכרחו כדרך-הטבע נעשה רצונו כדרך-הפרוגרמה. לאמור, גם בלא אידאולוגיה ופרוגרמה היו סופרי-יידיש-בלבד, כי היא היתה אפשרותם היחידה.

כדרך משל בולט: אילו שלום אַש רצה, ורצה במוחלט, יכול היה להיות סופר עברי, באופן שהתחלתו העברית המצערה היה לה המשך; אבל אילו איצי מאיר וייסנברג היה גם מגייס מלוא-רצונו, לא יכול היה להיות סופר עברי, או גם סופר עברי, כי הוא חסר את ההנחות הפשוטות-ביותר לכך.

ג    🔗

והסוג הזה של סופרים, שווייסנברג הוא להם כנציג וסמל, הוא סוג מיוחד במינו – שרשיות בו וחיוניות בו; תפיסתם בתחושה חדה, הסמוכה אל מסד-קרקעם של החיים. חסרונם לגבי הסוג המצוי של הסופר העברי, חסרונה של האוירה האינטליגנטית-במופלג, היא יתרונם – המחיצה, שהתכונה הממושכלת נועצת בין המתאר והמתואר, נחסרת מהם, ושעל-כן דרכם מצויינת בסגולה מובהקת של אי-אמצעיות. והנה סופרים אלה, שיניקתם ממעבה-העם, לא ניתנה עליהם הדעת, במידה נכונה, במדיניות-התרגום שלנו. אמת, א. מ. ווייסנברג זכה לאהדתם של סופרים עברים, מהם בייחוד ד. פרישמאן, שידעו להחשיב את כוחו, אבל מה מעטים דברי המספר המקורי הזה, שניתנו בתרגום בלשוננו, והרי מכמה בחינות מצויים בו ובשכמותו יסודות, שחיינו וספרותנו נכספים אליהם.

ןכדין א. מ. ווייסנברג, יליד ז’ליחוב שבפולין, א. מ. פוקס, בן יז’רנה שבגליציה – מספר בעל כוח אלמנטארי, היושב עתה בתוכנו. לגבו שפר לנו מזלנו יותר – כבר יש בידנו קובץ גדול ממנו, קובץ סיפוריו בלשוננו, ובימים הקרובים יהיה בידנו קובץ גדול ממנו, שהוא כתשקיף הגון של יצירתו. קובץ ראשון (יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד) טרח על תרגומו משה ברסלבסקי – המתרגם, שגדל מילדותו בארצנו ומעורה בחייה ובחזיתם החלוצית הקדמית, חש ביצירתו של המספר את כוח הראייה האכזרית של המציאות היהודית בגולה ואת כוח ההתעוררות למפנה-הגורל. קובץ אחרון (יצא בהוצאת מרדכי ניומן) טרח על תרגומו שלמה שנהוד – משורר כפול-לשון, בן עיירתו של המספר, היודע, בחינת מבשרו חזה, את עולמם והווייתם ולשונם של הנפשות המתוארות ואת המזג של אוירתם וסביבתם. ההקבלה של שתי שיטות התרגום, השונות לחלוטין – גם הוא ענין חשוב לענות בו.

סוג הסופרים במתכונת ווייסנברג ופוקס ראייתם אינה ראייה של אידאולוגיה; היא ראייה של טבע, ודרכה של תפיסת-בראשית, שהיא כממילא נמשכת לבריאת-בראשית, ושעל-כן קרוב לשער, כי לימים יתגלה, שהסופרים האלה דווקא, שדרכם ללשוננו היתה חסומה, היו קרובים ביותר לאותם היסודות בעם המתנערים, בכוחה של תחית לשוננו, במסדה, מסד-מולדתה.

ד    🔗

ומשפתחנו ודיברנו על פגם במדיניות-התרגום שלנו, נדגימו בדוגמה בולטת ביותר – הרי לפנינו בן-הסוג שלפנינו, שאם זכרוננו לא יטענו, לא ניתן משלו כל-מאומה, או כמעט כל-מאומה, בלשוננו. הלא הוא פישל בימקו, שגם שמו וזכרו אינם מצויים ביותר על דפי עיתונינו – (זולת שערוריה, שהתחוללה לפני שנים הרבה עם הצגת “גנבים” שלו) – והוא עיוות לא בלבד לו ולפעלו, אלא גם לנו. כתביו שיצאו, לעת-עתה, הם עשרה כרכים גדולים, רובם מחזות ומיעוטם סיפורים. כבר החלוקה הזאת מלמדתנו, כי האסכולה הווייסנברגית הקרויה ברגיל, נאטורליסטית – (ונכונה ממנה הגדרתו של יחיאל הופר: האסכולה הסיורנאטוראליסטית) – הגיעה לשלב מורכב יותר: מן ההרחב שבסיפור לגיבוש שבדראמה. המבקש לעמוד על התמורות, שהחלו בהווייה היהודית, אינו יכול שלא להזקיק עצמו לאסכולה הזאת, כלומר אינו יכול להסתפק בסופרים, המרותקים למסגרתה, מסגרת ההווי בפולין ואגפיה, וריתוקם כוחם. ובייחוד הוא חייב לעמוד על יציריו, יצירי סיפור ומחזה, של בימקו – גם ווייסנברג גם פוקס עמידתם המכרעת היא בתוך העיירה, מה שאין כך בימקו, הנע בקו-הנדודים, למן עייר-מולדתו, קלץ, עד לעיר מגוריו עתה, ניו-יורק רבתי.

מראשית הופעתו, ב-1912, בסיפור “די עבירה”, כמין בבואה של בעיית-אדיפוס בסיפור-הווי, ראשית ניסויו הבשל בפרוזה “רעקרוטן” (“טירונים”) וסיפוריו ומחזותיו, המתארים את התמוטטותם של יסודות-החיים בעיירת-ישראל בפולין, עם מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה, דרך הפואימה השקולה “פראך” (אבק), שבה חרג מגבולי-כוחו, בהפליגו לבעיות כוללות, עד למחזה הנודע שלו “גנבים”, שבו תפס-להפליא את הרקע הסוציולוגי וההתרחשות הפסיכולוגית של העולם התחתון, וגיבשו בעלילה חיה ומתפתחת, ומתוך נאמנות למנהגות ולדיבור הסלנג וכדומה, נסתמנה דרכו, שהיתה דרך-עלייה, ככל שלא ביקש לטפס מעבר לעצמותו או מעל גבה. מכלל הדראמות שלו ראויה להבלטה מיוחדת הדראמה “מויערן” (“חומות”), המתארת את ימי שלטונם של הגרמנים בפולין, בימי מלחמת העולם הראשונה – בה משתקפת התמוטה של מוסדי-המוסר בחי-יהודי-פולין בעקבי האנדרלמוסיה שירדה לעולם. קורא הדראמה המזעזעת הזאת, שבה נאמן הסופר למסגרתו, אינו יכול שלא להתעורר על כך, כי דווקא ההסגר הזה מניח פתח לראות את מה שמעבר לו – את התמוטה הגדולה ממנה, העתידה להתרחש בסיטואציה שוה-לא-שוה, גם היא בימי שלטונם של הגרמנים בפולין, אולם בימי מלחמת העולם השניה.

ה    🔗

הרוצה לעמוד על דרכו של הסופר ילך אצל עשרת כרכיו ויסתייע במונוגראפיה המצויינת של ליאו פינקלשטיין, בן עירו של בימקו, “דאָרן און דאָ” (הכא והתם), רמז לתיאור דרכו של המספר והמחזאי בפולין ובאמריקה. המונוגראפיה הזאת היא ציון לא בלבד לנכתב אלא גם לכותב – מחברה, סופר חד ושנון, מנתח וממזג, הוא מאלה שניצלו מחמת המציק, נמלט מפולין לרוסיה וממנה לאמריקה ובעודו פותח בהמשך-מפעלו – ראה ספרו המשובח “מגילת פּוילין”, שכתבו בנדודיו – נקפד פתיל-חייו ונמצאת המונוגראפיה שלו על בן-עירו כשירת-הברבור שלו.

[כ“א אדר ב תשי”ד]