רקע
דב סדן
בסוד ההיוליות על יואל מאסטבוים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

וודאי ראית, הקורא, את המחזה “עמך” של שלום עליכם, בבימויה והצגתה של “הבימה”. אף אני ראיתיו בימי בכורתו, אך עתה, כשנשלב במחזור-הרפרטואר, חזרתי לראותו, שכך דרכו של שלום עליכם, לא בלבד במחזות שלו אלא גם במקום שאתה פושט מעליו צורת סיפור ומלבישו צורת מחזה. וממילא מתקפחים – כבכל דרמטיזציה של סיפור שנעשתה לנו הרגל וכמעט כמין מגיפה – כמה וכמה ערכים, אתה נמשך לחיותו הנפלאה, חיותו של הסופר, שההגדרה הנאה ביותר היא, כמדומה, זו ששמעתיה בילדותי מפי שכננו, מבני “עמך”, שאמר, בערך, כך: שלום עליכם זה, בעיני ראיתיו וכולו פלא – כל רמ"ח אבריו כדיוטה קטנה, אך אבר אחד שבו, הלב כפלטר גדול.

עיקרו של המחזה אינו חידוש ורעיונו כבר פירנס סיפורים ומחזאות רבים, אבל פה ניתן לו גיוון מיוחד – מעשה במי שתעתוע המזל עקרו לשעה קטנה מעולמו, שהוא דבוק בו בגורלו ואפיו, ונטעו בעולם אחר, שהוא חלם עליו בכמיהה נסתרת, והנה עקירה זו לא שיחרור אלא שעבוד היא לו ושעל כן התכזבות מזלו, שהוא מבכה אותה תחילה, הוא מברכה בסופו, שכן היא לו גאולה, גאולת השיבה אל עצמו. כידוע, שלוש מערכות למחזה – ובשתים, הראשונה והאחרונה, אתה רואה את איש עמך כאמיתו ורק באמצע תראנו בחילופה. וגם פה מבצבצת מדי פעם בפעם אמיתו מבעד לחיפוי, למסוה, למסכה. רגעי-בצבוצים אלה הם כהוכחה לחיבורו בשרשו, כעדות, כי אם הגלגול הזה הוא לו כנסיון – כך היתה תופסת ראייה דתית, מוסרית – הרי שהיה עשוי לעמוד בו.

 

ב

וראה גם ראה, המחזה הזה הכולל, ככל דבר יצירה, את המשל והנמשל בתוכו, נראה גם כמשל שהנמשל שלו הוא מחוצה לו – בין בספירת-החיים, ובין בספירת-הספר. כי גם בספירת הספר אתה מוצא ענין “עמך” – הלא הוא הסופר, שייחודו ביניקה הסמוכה מתחום הטבע והיצר, בדיבוק הסמוך לקרקע בסטיכיה והחושים, וככל שאותה היניקה ואותו הדיבוק נשמרים ומתקיימים, כחו יפה עמו, אך ככל שהוא מנסה לחרוג מתחומו ולשמוט קרקעו ולעבור לתחום אחר, תחום המושכלות, הניתוח, הראפינמאן, כוחו מתרפה, כשל המשוטט בבית לא-לו. ודאי, יש שידעו לקיים כוח-גושם ולהתיכו בתבנית מורכבת, ואלה הם גדולי היוצרים ומפעלם שיאי-יצירה, אך הוא, סופר “עמך”, אין בו כדי התכת-גושו ויפה לו שמירתו ככוחו הראשון. והבא להעריכו, ראוי שיבחון אמתו, כלומר שלא יחתוך מתוך המחזה את המערכה שבאמצע, אלא יראה את שתי מערכות הקצה, את הראשית והאחרית.

והנה לא כדרך ההערכה הראויה נהג, לדעתי, מ. בן-אליעזר, בבאו לדבר על ספרו של יואל מסטבוים “דרכה של מריטה”, שניתן זה מקרוב, בתרגומו של מ. אינדלמן – (בו, העתונאי הנודע, נוסף לנו מתרגם משובח) – כספר-הסיום למחזור השנה הראשונה של ספרי “רמון”. קראתי וחזרתי וקראתי דבריו, והם דברי ביקורת קשה, ואמרתי בלבי: אכן, הוא הראה לנו רק מערכה אחת של המחזה “עמך” ולא את המחזה כולו, לא את עיקרו. כי מה ענין הוא, למשל, לבקש בסופר הזה פיתולי פסיכולוגיה ולהראות רפיונו בהם, בעוד כוחו בחושיו, ביחוד, הייתי אומר, בחוש הריח (תוכל, ידידי הקורא, לנסות מסה קטנה: לבדוק עד מה רישומי החוש הזה ניכרים בספרו זה ובשארי ספריו – דייך בדפדופים קלים).

 

ג

ונראה, כי בשל הכוח הזה שבו, הפרימיטיב הזה שבו, נמשכו לו האנשים, שאין בהם מן המדה הזאת והם מתאווים לה, בשל הכוח הזה נמשכה לו תשומת-לבם של י. ל. פרץ ודוד פרישמן – הם ושכמותם אהבו ואוהבים בו את הלפני-אנליטי, הלפני-מושכליי, הלפני-אינטלקטואלי. אולם דוקא מהיות דרכו של הכוח הזה בפריצה סטיכית הוא נשמט מבחינת הביקורת של בעליו, שאינה ממילא חדה ביותר, ואנו עדים לאותה תופעה, שכל מחזה יש לו בין שתי המערכות, שבהם הוא הוא עצמו, גם מערכת ביניים, כשהוא מהלך בבית לא-לו, באין בידו כלי התשמיש הנאותים לכך. אך אפשר וכוח השמירה העצמית המועילו במקום שהעדר הביקורת העצמית היה מזיקו, הוא שלחש לו, שלא לקנות לעצמו הקנינים, קניני מושכלות ודעת, שיותר משחושו היה משליט עצמו עליהם לעשותם משמשים, היו הם משליטים עצמם עליו להיות לו לאדונים. נמצא כי אלה דברי המהתלות שנתפשטו עליו ושאין בהם להעמידו כתלמיד חכם, יותר משהם גנותו הם שבחו. מוקיריו, היודעים כוחו בחטיבות-תיאור כ“שנותיה של פרלי”, “פאַניצ’יק”, פרקים על בעלי חי, עופות, אפילו דוממים, אומרים: מי יתן ןידע להוקיר תחומו שלו. כדרך משל הייתי בורר את איצי מאיר ווייסנברג ואומר: כוחו היה שלא רצה להיות י. אופאטושו, במה שידע במה כוחו (אם חייב היה גם במלחמתו, קצתה זועמת וקצתה מגוחכת, באופאטושו הוא ענין לעצמו).

ולא בכדי בררתי לי משל כזה. יש פה קירבת מהות גדולה – ועתים כשהייתי שומע מפי יואל מסטבוים משהו מדרכו של ויסנברג – ביחוד אותו סיפור כשויסנברג עומד באמצע החדר, נחירי אפיו מורחבים ועיניו מציצות כבאלכסון לקרן זוית והוא אומר: הס, הנה, הנה עוד רגע ומפינה זו ייצא עכבר; ואמנם בעוד רגע נזקר אותו בעל חי – הייתי חושב בלבי: הרי כעל עצמו הוא מספר. כי כעמידה זו אני מוצא לא בלבד באותם דפי-סיפור, שבו נאמן לעצמו, אלא גם בדברי הערכה, שבהם אין הוא מבקש להעזר בכלי לא-לו, כלי האינטליגנציה, אלא כעומד באמצע הענין, מרחיב נחיריו ואפו אינו מכזיב, אלא קולט קליטת ריח עזה את התוך. מידה זו הפתיעתני בקצת פורטרטים שלו – למשל, על נומברג – כשם שהוא מפתיעתני בשיחותיו, כשהוא מגדיר אדם וכשאתה בודק הגדרתו הפשוטה, הקצרה – למשל, על סופר פלוני: עמוד של סבון, על סופר אלמוני: תלולית של צמר גפן, על סופרת פלמונית: חתולה נפחדת – אתה רואה כי היא טבעת שלימה, מיצוי. וכחוש הריח שבו כך חוש השמיעה שבו – הידעת, הקורא, כי הוא יודע לפזם לפניך בעירובי קולו שלו כדרך נגינה סימפוניות שלימות, בייחוד של בטהובן, על כל הכלים, והוא לא למד בקונסרואַטוריה, ומסופקני אם ידע בקריאת תוים. פשיטא, חושיו ציידים הם – ומה שמצאת באפו ואזנו אתה מוצא בעינו, וצירופם הוא שהעלה אותם הדפים היפים – מיטב-צידו.

 

ה

האמנם אטעה באמרי כי סופר כזה אינו באפשרי בעברית כשם שהוא באפשר ביידיש. ודאי שיודעני, כי בחינת הפרימיטיב עשויה לעוררנו להקבלה משלנו. אחד יאמר: יהודה בורלא, אחד: יצחק שמי, שלישי: יהושע בר-יוסף. אפילו יוסיף: והם כולם בני ארצנו. אבל באמת, הקבלה צולעת היא. פשוט, לשוננו, ובייחוד דרך קנינה, אינם באפשר – לכל הפחות עד עתה – בדרגה הלפני-אינטלקטואלית. וודאי יש בחינות, שחסרונה של עובדה זו אינה פחות מיתרונה, ומילוי-חסרונה הוא גם בדרך הכנסת סופרים כאלה לדרגותיהם השונות – הרי יש, מלבד ויסנברג הפולני, גם א. מ. פוקס הגליצאי והוא כוח שרשיי עצום וכבר נעשו קצת נסיונות להביאו – ואפילו נמצא לו מאוהב בכך משה ברסלבסקי – בברית לשוננו.

 

ו

והרשני להזכיר מעשה שנזכרתי בו והוא ענין הזנאַכור, כלומר ספק קוסם ספק רופא, שישב בכפר נידח בסביבת ילדותי וידע להפליא להסיר תבלולים וכל מלאכתו בזה בשני קיסמים דקיקים. משנתפשט פירסומו, בא אצלו רופא העינים הגדול פרופיסור יאַוורסקי, ומשראה מלאכתו המפליאה, הביאו ללבוב והראה לו, דרך מיקרוסקופים, את העין, מבנה ותעלומותיה. כשחזר הזנאַכור לכפרו אמר: צר מאד, שנפתיתי לפרופיסור. עד עתה שראיתי את העין והיא פשוטה נהגתי בלא חשש בשני גזרי-העץ שלי, עתה שראיתי והיא מורכבת כל כך, ידי רועדות והלואי שלא תצא תקלה מתחת ידי. אכן, כאותו הזנאַכור, שכבר יצא מכלל-חותך מופלא ולא נכנס לכלל-מנתח מאומן, דימיתי את יואל מסטבוים, אבל בבואי להעריכו לא הייתי בורר, כנקודת-אחיזה, את הרגע שבו רועדות ידיו אלא השעה שבו הוא אוחז לתומו בתבלול ומסירו – אוחזו בכוח חושו.

חכמת הזנאַכור היא אֵם חכמת הרפואה ואנו, בלשוננו, וספרותנו אין לנו מקום שלא להתאונן על מיעוט יסוד האֵם: גוש-היצרים, סלע-החושים.

[ט“ו כסלו תש”ב]


המלצות קוראים
תגיות