כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד,

וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב,

אִם יִתְמַהְמַהּ –

חַכֵּה לוֹ,

כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר.

(חבקוק ב‘, ג’)

דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים

(ישעיהו נ"א, כ')

י“א בטבת תש”ט – 12.1.1949

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל

דורנו זכה לגדולות ונצורות: יסדנו מדינה יהודית ויצאנו משעבוד לגאולה. הקימונו צבא־הגנה לישראל ונלחמנו בצבאות כל מדינות־ערב ויכולנו להם. שחררנו הנגב והגליל וגאלנו אדמה להתישבות רבתי. העלינו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, למעלה ממאה ועשרים אלף איש בשנה אחת, ופתחנו פתח לקיבוץ גלויות. רכשנו עזרתן וידידותן של שתי המעצמות האדירות ביותר: ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות, והפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון ובעולם כולו.

ואף על פי כן, ואולי משום כך, עלי להגיד: אל ירום לבנו. לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אל נהיה שכורי נצחון. עוד לא ביצענו את מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו.

לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אנו חייבים תודה למפעל החלוצי של שלושה דורות, ממתישבי פתח־תקוה עד בוני הנקודות הצבאיות בגליל, במסדרון ובנגב בימינו. עשינו מה שעשינו בזכות עשרות דורות של יהודים מעונים ודווּיים, בזוּיים ושׂנואים, גאים ונאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול, שקיימו אותו במשך מאות שנים, בתנאים ובנסיבות שאין להם דוגמה בהיסטוריה העולמית. בלי הכוח המופלא הזה שגילה עמנו במשך אלפי שנים, ואשר אנחנו נושאים את ירושתו ועומדים על שכמו – לא היינו מגיעים עד הלום.

בימים הגדולים האלה נזכור בהערצה את יהדות הגולה, אשר היא סבלה סבל שאנחנו לא ידענו והיא נשאה בלבה אמונה אשר לא היתה קטנה מהאמונה אשר הדריכה את צבאנו במלחמות שחרורנו עכשיו בארץ.

אל נהיה שכורי־נצחון. אל נתימר שאין דבר אשר יבּצר מאתנו, ואין כוח בעולם אשר לא יעמוד בפנינו. מה שקרה השנה הזאת – לא היה בגדר נס. אינני יכול ואולי גם אין לי עדיין רשות לעמוד על תולדות השנה הזאת ולהסביר כיצד ואיך, באילו אמצעים ומאמצים ודרכים עמדנו במערכה הזאת מאז ה־30 בנובמבר 1947, כשנתקפה השיירה הראשונה בדרך לוד, ועד המערכה האחרונה בדרום הנגב.

מובן וטבעי אולי, שלרבים, ולא רק בתוכנו אלא בתוך העם היהודי בעולם, נראה הדבר כמעשה־נס: שאומה קטנה של 700 אלף נפש (בראשית המערכה היינו רק 650 אלף או פחות) עמדה בפני שש אומות המונות כ־30 מיליון. לא היה בזה נס ואסור לנו לסמוך על נס. אין מאתנו יודע אם מבחן הדמים הזה כבר נסתיים. אם כי היום הזה אולי יתחילו שיחות־השלום הראשונות על אחד האיים בים התיכון, אולם הכוחות הצוררים בארצות השכנות וביחוד בעולם הרחב, עוד לא התיאשו ממזימתם להכרית את ישראל בארצו או לכל הפחות לקצץ בגבולותיו. ועדיין אין אנחנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה, כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו, בנצחון צבא־הגנה לישראל, אם זהו הקרב האחרון או לא. כל עוד אין לנו בטחון מלא שניצחנו בקרב האחרון, אל נתהלל.

אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת ועלינו להחדירו לעם, גם לעם היושב כאן בציון וגם לזה המתכונן לבוא, שגם בתוך מדינת־ישראל לא יהיו חיינו חיים קלים ונוחים, וכי אנחנו עדיין עומדים בראשית המאמץ הקשה והממושך אשר הוטל עלינו.

הנני אחד המאמינים, שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה, אבל כגדול הגאולה כן יגדלו חבליה, ועוד לא נתנסינו, גם במלחמה הזאת, בכל חבלי הגאולה הקשים שהם עוד לפנינו. אולי השליחות העיקרית של תנועתנו היא לחשל את עצמנו ואת העם בארץ ובגולה, לחשל את רצונו, את כוחו לקראת המאמצים הגדולים והגדלים הכרוכים בבנין המדינה ובהגנה עליה.

* * * *

בדברי אעמוד בעיקר על ארבעה ענינים שהם נראים לי כענינים מרכזיים, העומדים לפנינו בתקופה הקרובה. לא אעסוק בהלכתא למשיחא לעתיד הרחוק, אם כי יתכן שכל מה שאנחנו עושים בימים אלה הוא אמנם הלכתא למשיחא, אלא אצמצם את עצמי במה שעומד לפנינו בשנים הקרובות, לתקופת הזמן שבו עומדת האסיפה המכוננת להיבחר ולהתכנס ולכוון את פעולותינו.

ארבעת הדברים הם: בטחון, עליה, התישבות ומדיניות־חוץ; והם כל כך שלובים זה בזה עד שכמעט מהווים בעיה מורכבת אחת, כי אי־אפשר לדון בעניני הבטחון בלי שאר שלושת הדברים, ואין לדבר על עליה והתישבות בלי בטחון ומדיניות־חוץ, ומדיניות־חוץ שאינה משמשת את הבטחון שלנו, את העליה שלנו, ואת ההתישבות שלנו – היא לא מדיניות־חוץ של מדינת־ישראל, אלא של סוכני־חוץ.

ברור, שארבעה תפקידים אלה צריכים להתמלא על בסיס של משטר ממלכתי מסוּים. ואגע במלים אחדות גם במשטר הממלכתי הכרוך במילוי ארבעת התפקידים המרכזיים הללו.

ואתחיל בדבר, שהוא עדיין, לצערי הגדול, הענין הראשון במדינה: ענין הבטחון.

* * * *

יתכן שעוד השבוע יהיו לנו שיחות שלום עם שתי מדינות שכנות בדרום ובצפון. אין להגיד שלשיחות הללו אין סיכויי הצלחה להביא לידי שלום, אבל אי־אפשר לדעת זאת מראש ולהבטיח זאת מראש, באשר שלום בדרך־כלל תלוי בשני צדדים. הפעם, לצערנו הגדול, הוא איננו תלוי בשני צדדים בלבד. אפשר להניח שאילו היינו נשארים לבדנו עם העולם הערבי, בלי התערבות זרה – כבר היה אולי השלום בא מזמן, אם לא עם כולם – הרי לכל הפּחות עם חלק אחד או חלקים אחדים מכריעים. אולם כאן יש גם צד שלישי. אינני רוצה ליצור אשליה שהצד השלישי בלבד הוא הקובע. לא רק אנחנו, אלא גם עמי ערב אינם כלי־משחק בלבד בידי אחרים. על אף מצבם התרבותי, הפוליטי והסוציאלי – קיימת אצלם מידה מסוימת של רצון עצמי, של עמדה עצמית. אולם גם זה נכון שכוחות חיצוניים ממלאים בתוך עמי ערב תפקיד יותר גדול מאשר במקום אחר, אם כי בכל מקום הם ממלאים תפקיד כלשהו.

אין שום אומה בעולם הנהנית מעצמאות מוחלטת, לא רק אומות קטנות כעם היהודי והעמים הערבים, אלא גם אומות אדירות. אחד הביטויים לכך הוא או“ם. לא חשוב כרגע אם לאו”ם יש או אין כוח מכריע ומבצע, אם הוא אֶפקטיבי או פיקטיבי. העובדה שהוא קיים וממלכות רבות, ובתוכן המעצמות האדירות ביותר בעולם, יש להן צורך להיות בתוכו – מראה שיש זיקה הדדית בין כל המדינות. ואם בגדולות כך – בבינוניות ובקטנות על אחת כמה וכמה. וכשם שאין עצמאות מוחלטת אין גם תלות מוחלטת. אנחנו נחטא לאמת אם נראה את עמי ערב כאילו הם תלויים לחלוטין בכוחות חיצוניים. אבל נכון שיש כאן תלות במידה רבה מאוד, שהיא יותר פרי העבר אשר חלף מאשר פרי הצורך וההכרח של ימינו אלה. והגורם השלישי ממלא שלא כדין תפקיד גדול יותר מדי, שאיננו מחויב המציאות בתוך עמי ערב. ולכן קשה לדעת איך יתפתחו הדברים בינינו ובין השכנים אשר אתם אנו עומדים להיפגש השבוע לראשית שיחות שלום.

איש איננו יכול להגיד שאיננו צפויים לקרבות נוספים. אולם גם אילו היינו מתבשרים בימים הקרובים ובשבועות הקרובים – ואינני בטוח שנתבשר כך – שנכרתה ברית שלום בינינו ובין מצרים, סוריה, לבנון, עבר־הירדן, ואפילו גם עם עיראק וסעודיה – גם אז שאלת הבטחון אינה יורדת מעל הפרק, כי נשארת בתקפה המציאות האובייקטיבית שלנו, היחידה במינה בתוך המציאות הערבית.

עובדה אובייקטיבית היא שאנחנו פה מעטים. אמנם הוכח לעולם כולו, מה שהיה ברור לנו מקודם, אם כי לא היה גלוי לעין, שלמרות היותנו מיעוט אנחנו הכוח הדינמי העיקרי במזרח התיכון, וגם כוחנו הצבאי הוא לא קטן ביותר. ודבר שני: הננו כוח ההולך וגדל על־ידי עליה. דבר שלישי: הננו כוח השונה מבחינה כלכלית, תרבותית, סוציאלית וכמעט כל שאר הבחינות האנושיות, מהסביבה המקפת אותנו גם בארצות השכנות וגם ברוב ארצות המזרח.

עובדות אלו כשהן לעצמן אינן מבטיחות מראש יציבות ביחסים שבין כוח קטן זה התוסס, מתפתח וגדל – לבין הסביבה המקפת אותו, אילו גם לא היו כוחות עולמיים שיש להם ענין לדכא ולהצמית את גידולו של הכוח היהודי, הגורר אתו התפתחות כלכלית, התקדמות סוציאלית ותגבורת העצמאות לכל הארצות השכנות. העמים העולים עלינו במספרם יהיו נוטים לפיתוי טבעי להצמית ולהשתיק את גידול כוחנו, אם גם לאחר כמה זמן יגדל מספרנו פי שנים, שלשה וחמשה; כי גם אז הם ישארו מרובים מאתנו פי כמה. הפיתוי יגדל ביחוד אחרי ההיסטוריה של השנה הזאת, ההיסטוריה המופלאה, שאומה קטנטנה הגיפה את צבאות ערב. ולכן שאלת הבטחון תהיה עוד הרבה שנים השאלה המרכזית של המדינה, גם אם יוקם השלום. ואין לנו עדיין שום בטחון שהשלום יוקם בקרוב, או שהוא יוקם בכלל בשנים הקרובות.

אולם דבר הבטחון שלנו לא יוכל להיות ענין צבאי בלבד. על־ידי כוחות צבאיים, אימונם וציודם כשהם לבדם, לא נקיים את בטחון מדינתנו בתנאים ההסטוריים שבהם היא נתונה. כאן אנחנו באים לידי השילוב המוכרח של ארבע הבעיות המרכזיות של חיינו. תנאי ראשון לבטחוננו היא עליה גדולה ומתרחבת במהירות. העליה מחויבת המציאות ההיסטורית גם בלי צרכי הבטחון שלנו; היא נובעת מתוך עצם מהותה של מדינת־ישראל ויעודה ההיסטורי הבלתי־אמצעי. היא נובעת מתוך מציאותו ותנאי מציאותו של העם היהודי. אבל העליה היא קודם כל הכרח של בטחון. לא יתכן לאורך ימים בטחון צבאי שלנו אם במשך שנים אחדות לא נעלה את מספרנו בשיעורים ניכרים, גדולים וגדלים. אינני יכול, מטעמים שאולי יהיו מובנים לכם מאליהם, להיכנס בניתוח מפורט מדוע לא נוכל לסמוך בשנים הבאות – אם יהיה הכרח להילחם שנית – על הנצחונות הצבאיים שהיו לנו השנה. אסור לנו לסמוך על העובדה המפוארת הזאת שצבא־הגנה לישראל, גם בהיותנו רק 700 אלף בארץ, היכה את הצבאות של כל מדינות ערב. אני יודע שצבאנו יהיה מוכשר להכות את האויב גם להבא, אם יהיה הכרח בדבר, אבל אסור לנו לסמוך על כך לאורך־ימים.

והתנאי הראשון לבטחוננו הוא גידול רב ומהיר של מספרנו בארץ. אני חושב את כל הוויכוחים שהיו לנו בעתונות על עליית מאה אלף או מאתיים אלף לשנה לוויכוחים חסרי־שחר. אינני נוקט שום מספר, כי לא בנקיטת מספר נעשים דברים כאלה. אבל אנחנו נעמוד בקרוב, ביחוד אם יתמו המערכות הצבאיות, בפני הכרח של ממדי עליה, שאולי רבים אינם מעיזים עוד עכשיו לחשוב עליהם. והם צורך כפול: גם של היהודים הצריכים לעלות וגם של היהודים הנמצאים בארץ. הכרח הוא שכל יהודי במדינת־ישראל יבין שאיננו עושה חסד לעם ישראל ולעולים, אם הוא עושה מאמץ לעליה גדולה. זהו צורך קיומו ובטחונו.

* * * *

התנאי השני של בטחון הוא איכלוס מהיר של שטחי הארץ הריקים. אין זה חזרה על התנאי הראשון – עליה גדולה. עליה מהירה בממדים גדולים – זו בלבד אינה מספיקה לבטחוננו. העלאת חצי־מיליון יהודים לתל־אביב ולחיפה בתקופה הקרובה אינה מספיקה מבחינת הבטחון. לנו הכרחית תכנית־התישבות שתביא לידי איכלוס מהיר של השטחים הריקים אשר שחררנו, אחרת לא יקוימו בידינו, ואם הם לא יקוימו בידינו – איני יודע אם כולנו נעמוד.

היו לנו אחרי ההפוגה השניה שלוש מערכות גדולות. המערכה של שבעת הימים באוקטובר על כיבוש מעבר חפשי לנגב. לפי החלטות או“ם היינו זכאים לו, אך המצרים סירבו לקיימו, ואו”ם היה נטול־אונים לבצע את החלטתו והיינו מוכרחים להשתמש בכוחנו הצבאי למען קיים בידינו למעשה את הזכות שאו"ם הכיר בה.

היתה מערכה שניה של 60 שעה בגליל, כשגירשנו משם את כנופיות השודדים תחת הנהגתו האבנטוריסטית של השודד קאוקג’י שהציק זמן רב גם לתושבים הערבים וגם לנו.

והיתה מערכה שלישית שנסתיימה ביום הששי האחרון לפני חמישה ימים: המערכה לשחרור הנגב משארית הצבא המצרי, לאחר שמצרים סירבה, בניגוד להחלטות מועצת־הבטחון, להתחיל במו“מ על שביתת נשק ושלום, ופלשה לתוך ארצנו בניגוד למגילת האו”ם, מתוך חוסר אונים של ארגון האומות המאוחדות לכבד את חוקתו היסודית. צבאנו נאלץ לשלוף חרבו להגנת מגילת האו"ם ולשחרור ארצנו.

אולם זו תהיה אשליה מרה אם נחשוב, שעם גירוש הפולשים הזרים מהנגב ומהגליל שיחררנו וגאלנו את הנגב והגליל. אין אנו אומה כובשת, ואין אנו מתכוננים לחיות על חרבנו. אנחנו בוני־ארץ ומחיי־שממה ונחוץ שדווקא בימים אלה – כשהמאמץ העליון שלנו מרוכז בטיפוח הכוח הצבאי שלנו ובהתגוננות צבאית על זכותנו הטבעית להיות עם חפשי בארצו, וכשטובי בנינו ובנותינו לבושים מדי־צבא וחונים במשלטים, והכלים שהם משתמשים הם אווירון־קרב, אניית־מלחמה, תותח ומכונת־יריה, – דווקא בימים אלה נדגיש ונשנן ביתר שאת שאנחנו שבנו לארצנו לא ככובשים אלא כבונים־יוצרים, שבאו לגאול את הארץ מהעזובה והשממה והחורבן שכובשים זרים במשך אלפיים שנה הנחילו לה.

ואם אנחנו לא נצליח לאכלס במהירות את הנגב ואת הגליל – לא תעמוד לנו הגבורה של צבאנו, והדם השפוך יהיה, חלילה, לשווא. לעמים אחרים יש אולי הרבה זמן – לנו אין! בהיסטוריה העולמית כמעט אין דוגמה שעם יגָאל וישוחרר בתנאים אלה המלווים את שיחרורנו וגאולתנו. הזמן אצלנו דוחק. לא בנקל משלימים עם קיומנו העצמאי, גם לאחר הנצחונות הפוליטיים הגדולים שהיו לנו בשנתיים האחרונות בדעת הקהל בעולם, כפי שהיא נתבטאה בעצרת או"ם. ואל נזלזל בנצחונות אלה! אין זה דבר של מה־בכך ש־33 מדינות מכל קצווי תבל, מכל חמשת הקונטיננטים, הכירו בזכותה של האומה היהודית למדינה עצמאית. זה נצחון מדיני ומוסרי גדול, שגם אנחנו וגם הן יכולים להתגאות בו.

אבל קיימים עדיין בעולם כולו שנאה ופחד המלווים את עם ישראל בקרב האומות, לא רק בגולה. היינו מוקפים שנאה ופחד גם כשהיינו עוד יושבים בארצנו. לא אנסה עכשיו להסביר את התופעה היחידה במינה, מדוע שנאו אותנו ומדוע פחדו מאתנו כל העמים. דבר זה קיים כבר למעלה מ־2500 שנה. והשנאה והפחד עדיין לא עברו וכלו מהעולם. וכמה תופעות שהעולם משלים אתן בחיי עמים אחרים – לא ישלים אתן בחיי עמנו. ועלינו לזכור: היתה לא רק מערכה פּוליטית בעולם על הנגב. ושוב לא אנסה להסביר למה זה ועל מה זה. מערכה זו לא נסתיימה; היא לא תסתיים גם אם תבוא כתיבה וחתימה בעצרת האו"ם, שהנגב יקום לנו. הנגב יקום לנו באמת רק כשאנחנו נבנה וניישב אותו.

הוא הדין בגליל. לא ניתנו לנו שנים רבות למלאכה הזאת.

איכלוס מהיר ביותר של שטחים אלה, הוא תנאי לקיום השטחים האלה בידינו. איכלוס מהיר זה אי־אפשר לעשותו בדרכים בהן הלכנו עד עכשיו בארץ. אולם דבר זה חורג מגדר עניני בטחון, ולא אעמוד עליו עכשיו.

* * * *

הדבר השלישי הוא מדיניות־חוץ של שלום. שמח אני וגאה, ככל־יהודי, על חלקו של צבא־הגנה לישראל בכיבושים הפוליטיים והטריטוריאליים של השנה הזאת, אולם יש להזהיר: בטחוננו לא יכון על כוח צבאי בלבד. מסופקני אם גם בטחונן של אומות אדירות בעולם יכון על כוח בלבד לאורך ימים. ואם אין לנו לזלזל בערך הכוח – ואני אחד האחרונים המזלזל בו; עלינו לדאוג מאוד־מאוד לכוח הצבאי שלנו – הרי פחות מעמים אחרים יכולים אנו לבטוח אך ורק בכוח צבאי.

בטחוננו יהיה תלוי במידה רבה במדיניות־החוץ שלנו, אם היא תהיה מדיניות־חוץ של שלום או מדיניות־חוץ של מלחמה. לסעיף זה עוד אשוב לדבר – כי הוא קובע ברכה לעצמו.

* * * *

הדבר הרביעי הנחוץ לבטחוננו – פיתוח תעשיה חקלאית וחרשתית, ימית ואווירית, שתשמש בשעת־הצורך מצע ורקע ומסד לבטחון שלנו. אנחנו נפתּח חקלאות ותעשיה וימאות ואוויריה לגופן, וקודם־כל לצרכי קליטה וקיום כלכלי. אבל בבנין המשק שלנו – לא נוכל להסתפק להבא אך ורק בשיקולים משקיים, עלייתיים והתישבותיים בלבד, אלא גם בשיקולי־בטחון. בעתיד יהיו שני כוחות מכריעים בבנין המשק: האיניציאטיבה החלוצית והאיניציאטיבה הממלכתית. שני אלה יצטרכו להביא בחשבון פעולתם המתוכננת בבנין המשק – החקלאות, התעשיה, תחבורה ימית ואווירית – את צרכי הבטחון, צרכי הצבא וציודו, כי בימינו המלחמה היא טוטאלית ותלויה בכוח התעשיה והתחבורה והטכנולוגיה והמדע – לא פחות מאשר בארגון הצבא. אין פינת חיים בימינו שאין לה שייכות לבטחון. במדינה ניזקק לתכנון במשק גם מתוך שיקולים חברתיים וכלכליים, אולם הבטחון כשלעצמו יחייב תכנון מחושב בבנין הכלכלה – תכנון גם בסוגי המשק וגם בשיכון הטריטוריאלי של המשק. השיקול האיסטרטגי יחייב את המדינה להחליט באיזה משטחי הארץ יבּנו ענפי משק אלה ואחרים ומה הם הענפים הטעונים העדפה וזכות בכורה.

* * * *

והדבר החמישי, בבחינת אחרון־אחרון, בשטח בטחון־הצבא. אנחנו לא נוכל להחזיק צבא גדול בכמותו. טעם אחד: אותם ששה מיליונים יהודים שהיו מועמדים ראשונים לעליה לארץ בשנתיים־שלוש לאחר הקמת המדינה – היטלר השמידם ואינם. טעם שני: לנו ידָרשו כוחות אדירים למפעלי העליה וההתישבות, ולא נוכל להחזיק את טובי צעירינו וצעירותינו במחנות צבא. טעם שלישי: אנחנו אף פעם לא נגיע למספר היריבים הפוטנציאליים בעתיד. היריבים האלה עולים עלינו עכשיו פי ארבעים; וגם אם נגדל פי כמה – יעלו עלינו פי כמה, כי הם מרובים והם מתרבים יותר מאתנו. ומה שלא נוכל להשיג בכמות – עלינו להשיג באיכות. כנראה שיש איזה צדק בהיסטוריה: מה שההשגחה ההיסטורית קיפחה אותנו בכמות – עשתה אותנו לעם קטן – היא העניקה לנו באיכות. אין אנו נופלים ביכלתנו השכלית וסגולותינו הנפשיות מטובי האומות בעולם, ואין שום סיבה לכך שצבאנו יהיה נופל מהצבאות המשובחים ביותר בעולם באיכותם, בחינוכם, באימונם, בידיעתם, ברוחם. להיפך, יש הכרח שהצבא שלנו, ויהא קטן כאשר יהיה, יהיה הצבא המעולה, המשוכלל ביותר באימונו, במשמעתו, בארגונו, בכוחו ובחלוציותו, ועד כמה שהיכולת הכספית, והמשקית־מדעית שלנו מגעת – גם בציודו ובזיוּנו. זהו אחד הדברים אשר התכוונתי אליהם כשאמרתי: “אל נהיה שכורי־נצחון”. סוּפר לי שאחד הנואמים במועצת ההסתדרות הצהיר כאילוּ אין לנו כבר מה ללמוד בשטח הצבאי. אם זה נאמר על־ידי אחד החיילים שלנו, אני בטוח שהוא מביע בזה דעת־יחיד בצבא.

אין לנו להתבייש במבצעים של צבאנו בשנה הזאת וגם לא במבצעים של ההגנה במשך שבעים שנה. אנחנו בוודאי עולים בהרבה דברים על הצבאות שעמדו נגדנו. אבל אוי ואבוי יהיה לנו אם נסתפק בתורה הצבאית אשר הספקנו לרכוש השנה וניוואל לחשוב שאין לנו מה ללמוד עוד. קנה־המידה צריך להיות לא הצבאות הערבים אשר ניגפו בפנינו, – עלינו להשתווֹת לצבאות המשובחים והמעולים שבעולם ולהגיע לשיא המחשבה, האמנות וההתכוננות הצבאית שבדורנו. לצבא שלנו יש עוד ללמוד, וללמוד הרבה, הרבה מאוד, הרבה יותר מאשר כבר למד.

אלה הם חמשת האלמנטים של הבטחון שלנו בעתיד.

* * * *

ועוד שתי הערות בפרשה זו של הבטחון.

אם צבאנו יש לו תפקיד בבטחון המדינה, הרי הוא מוכרח להיות צבא אחיד. לא אכנס עכשיו לבירור מדוע יש אצלנו התפצלות חברתית מופרזת וחולנית כפי שזו מתגלה עכשיו בבחירות לאסיפה המכוננת, ונתגלתה בבחירות קודמות; הרי קיימים אצלנו באופן רשמי ארבעה זרמים בחינוך, ולמעשה – יותר מזה. הרי ילדי זרם קיבוצי אחד אינם נשלחים לזרם קיבוצי אחר, ובכל־זאת מדברים על זרם חינוכי אחד. אינני בטוח אם בכל המשקים יכולים כל אב ואם לשלוח את ילדיהם לאותו בית־ספר…

נעשה נסיון להכניס התפצלות כזו גם בצבא – בבת עינה של תקומתנו. ועלי להזהיר את המדינה: אם הצבא שלנו צריך למלא תפקיד של בטחון, כלומר לשמור על קיומנו ולהגן על גבולות מדינתנו – הוא יכול למלא תפקיד זה אך ורק אם יהיה צבא אחיד; אם הצבא (הצבא כולו, על כל חלקיו בים, באוויר וביבשה, וכל ענף של הצבא ביבשה, באוויר ובים) כולו יהיה כפוף למרוּת אחת בלבד, למרוּת המדינה, ויהיה בו שוויון מוחלט. (זה אולי המקום היחיד שיתכן בו ומוכרח להיות בו שוויון. כל חייל שווה בזכויותיו לחברו החייל, כל יחידה למשניה; אין מעמדות, אין יחסנים ונחותי דרגה). פה אני חייב להזים עלילת־שווא מביישת שניסו להטיל על רובו המכריע של צבאנו, שאינו שייך לחטיבות מיוחדות כביכול, כאילו לא כל חלקי הצבא ולא כל חטיבות הצבא לחמו בגבורה, וכאילו לא לכל החטיבות והיחידות יש חלק בכיבושים ובנצחונות שלנו בגליל ובירושלים, ביפו, בחיפה ובצפת, ברמלה ובלוד, בבאר שבע, בדרום ובנגב. וכאילו כל הגבורה והנאמנות היו מונופּולין של חטיבות אשר מישהו ניסה להדביק על מצחן תו מיוחד…

בכיבושים ובנצחונות המפוארים וגם בכשלונות ובאבידות יש חלק לכל יחידות־הצבא שלנו – לחיל הרגלים, לחיל התותחנים, לכוחות האוויר והים, לחילות ההנדסה והתחבורה ולשירותים הנאמנים המצורפים להם. ואותן החטיבות עצמן שמישהו ניסה להעניק להן מונופּולין של גבורה ויכולת צבאית – הן הראשונות שיכירו בכיבושים הכלליים של צבא־הגנה לישראל ובַגבורה בה נלחמו יחד אתן או בלעדיהן שאר החטיבות בגליל, בדרך ירושלים, בדרום, בנגב ובכל מקום ומקום.

אין דבר העלול לקעקע את משטר הבטחון שלנו מאשר הנסיון האווילי והפּושע להכניס בצבא את ההתפּצלות הפוליטית והמפלגתית, הקיימת בחיינו “האזרחיים”, ואשר גם פה היא מנופּחת ומופרזת למעלה מכל שיעור הגיוני ותקין. ומדוע אחידות זו היא תנאי הכרחי לצבא? – משום שאין כמלחמה וסכנת המלחמה המחייבות מאמץ עליון וטוֹטאלי של כל העם. ולא יתכן מאמץ עליון טוטאלי, אם העם כולו, ללא הבדל, איננו בטוח שהצבא, והצבא כולו, קודש אך ורק למטרה הזאת: בטחון העם, בטחון המולדת, וכפוף אך ורק למרוּת אחת: מרוּת המדינה.

לא תיתכן מלחמה מצליחה, בין בארץ של משטר פלוני או של משטר פלמוני, אם האחראים למלחמה – ויהיו השקפותיהם אשר יהיו – לא ינסו בשעת המלחמה לגייס את מלוא הכוחות שבעם בשביל המאמץ המלחמתי. דוגמה מובהקת נתנה לנו ברית־המועצות, בה הבינו מנהיגיה ומצביאיה לגייס בשעת המלחמה, כשעמדו במערכה לחיים ולמוות, את כל הכוחות שבעם, ומכל השכבות, בעיר כבכפר, והפעילו לשם כך את כל הגאון הלאומי וקשרי המסורת והחיבה לגבורי העם בעבר, נסיכים ומלכים, וכן את כוחות הכנסיה וכל שאר הכוחות העשויים לסייע למאמץ המלחמה. והם שקדו על עקירת כל הגורמים שהיו עלולים להפריד. לכל עם העומד כמונו במלחמת חיים ומוות – אחידות הצבא היא תנאי יסודי ליעילותו וצורך חיוני של הבטחון.

והערה שניה – אין צבא ללא משמעת וללא משטר ונוהג הכרוך במילוי התפקיד הצבאי. אין דבר ארור בעולם כמלחמה ואין דבר שלילי במהותו ובתפקידו כצבא. אבל אם יש הכרח לא יגונה להקים צבא ולעשות מלחמה – הרי הצבא צריך להיות יעיל למען ינצח במלחמה. ויעילות הצבא לא תיתכן בלי משטר ונוהג השונה לגמרי מהרגלינו בחיים “האזרחיים”.

חיינו הציבוריים בנויים על דימוקרטיה, על בחירות, על דיון ובירור והכרעת רוב. בצבא – הכל הפוך: אין שואלים חייל מה הוא רוצה לעשות; הוא אינו בוחר מפקד, אלא ממַנים אותו עליו; אין מכריעים בצבא ברוב, אלא פועלים לפי פקודות מלמעלה. אל תסיקו מדברי אלה שהחייל הוא רובוט. צבא רובוטים לא יצלח, וינגף על נקלה. אם כי אין ערך לצבא בלי כוח פיסי, בלי כלי משחית, הרי כלי־הנשק, גם המשוכללים והמרובים ביותר, אין להם ערך רב אם האדם המשתמש בהם אינו יודע על מה הוא נלחם, ואין לו חזון וערכי חיים שכדאי להילחם ולמות עליהם.

הרוח החלוצית של החייל הוא הנשק החשוב ביותר במלחמה, וכל מה שהחייל הוא יותר אזרח בעל־הכרה וגאה על הקנינים והנכסים והשאיפות של עמו, וכל מה שהוא מזדהה יותר עם הערכים האלה, וכל מה שהוא מכיר יותר בשליחותו ההיסטורית – ערכו הצבאי ויעילותו המלחמתית גדולים יותר. חינוך חלוצי של הנוער, שממנו יבּנה הצבא – הוא תנאי קודם לכושר התגוננותנו ובטחוננו בעתיד. ויותר אולי מאשר בכל צבא אחר הכרחי שצבאנו יבּנה על הכרת יעודו וחזונו ההסטורי של העם – ושליחותו החלוצית של הצבא עצמו. יחד עם זאת, המבנה של הצבא הוא מבנה של הירארכיה ומשמעת; הצבא מקבל פקודה, וכשהוא מקבל פקודה – הוא מבצע אותה גם אם באותו רגע אינו מבין את תכליתה. בלי אחידות ובלי משמעת לא יכּוֹן שום צבא, לא במשטר זה ולא במשטר אחר. כל חבלה באחידותו של הצבא ומשמעותו היא חבלה מסוכנת בבטחון האומה והמדינה.

* * * *

לא אעמוד עכשיו על תפקידים שבדרך־כלל, אני מאמין, אין לגבם עוד חילוקי־דעות רציניים בעם היהודי: תפקידי העליה וההתישבות. אעיר רק הערה אחת או שתים. היה לנו נסיון רב בארגון העליה ובקליטתה, בבנין ההתישבות ועיצובה. אולם הדבר הקשה ביותר שעומד לפנינו עכשיו הוא, שנהיה מסוגלים ללמוד מן הנסיון הגדול, העשיר והמפואר שיש לנו גם בעליה וגם בהתישבות – ולהגיע לשלב חדש, עליון, המצוּוה עלינו בנסיבות החדשות. אנחנו עומדים עכשיו לפני ממדים חדשים בעליה ובהתישבות, והדרכים הישנות אשר הלכנו בהן – הן בלבד לא יסכּנו.

אני רואה כשלון גדול – לפי שעה הוא אינו מכריע עוד – בזה שכמה שבועות אחרי שחרור הגליל, עדיין הוא עומד בריקותו, בשוממותו, בעזובתו, שעה שעשרות אלפי עולים מובטלים יושבים במחנות־עולים.

ואל יאמרו שאין אמצעים. אני סבור שהאמצעים העולים לנו להחזיק אלפי עולים בבתי־עולים הם לא קטנים בהרבה מאלה הדורשים כדי להושיב אותם בכפרי הגליל. קיימת שיגרה שאין אנחנו יכולים להשתחרר ממנה; אין אנחנו רואים בבהירות מספיקה את המציאות החדשה, צרכיה החדשים ואפשרויותיה החדשות. לא נתגלה עוד הכשרון לתאם מיד את השיטות החדשות לצרכים ולאפשרויות הקיימים. כשלון הוא לנו שלא קמו מאה אנשים מהמשקים שלנו להדריך העולים האלה. יודע אני מה מצב המשקים, שטובי בניהם גויסו לצבא, שרבים מהם הופגזו ונהרסו והוטלה עליהם מעמסה לא־אנושית; ואף על פי כן הרי זה כשלון שלא קמו מטובי החקלאים שלנו ולא הלכו לאלפי העולים ולא אמרו להם: בואו אתנו לשממה הזאת ולשטח הריק הזה – נגדל ירקות, נבנה גדרות, נגדל פירות, עזים ותרנגולות, ניטע עצים, נחרוש שדות. דבר זה לא נעשה! ידענו להקים בן־לילה צבא של רבבות, ולא יכולנו להפעיל בן־לילה עשרות מדריכים חקלאיים שילכו עם העולים לאדמה העזובה הקוראת להם. האם משום שזה לא כתוב בהחלטות הוועידה החקלאית שלנו? גם הקמת צבא־הגנה לישראל לא היתה כתובה בהחלטות הקונגרס הציוני. התנאים החדשים והצרכים החדשים מחייבים שיטות חדשות. ואם הדברים אינם יכולים להיעשות בדיוק כמו שנעשו לפני ארבעים שנה בחולדה ובדגניה, יעָשו בדרכים שונות ב־1949, כשאנו עומדים בתוך מלחמה ומקבלים עליה גדולה שלא היתה כמוה, ומשחררים ע"י הצבא שטחים רחבי־היקף. אין אנחנו מסוגלים לשאת זמן רב את החרפה שאחרי שחרור הגליל על־ידי צבאנו, מאוכלס הגליל פחות משהיה קודם.

והוא הדין בנגב, כי התנאים שם הם אחרים לגמרי. בנגב אין האפשרויות הקלות והמבורכות שישנן בגליל. שם דרושה תכונה הרבה יותר גדולה להתישבות. שם אי־אפשר לפעול במהירות כזו כפי שאפשר לעשות בגליל, אבל גם בנֹגב ובמיוחד בנֹגב, ידָרשו דרכים חדשות להתישבות.

* * * *

חברינו בהתישבות, שיש להם זכויות לא פחות גדולות מאשר לצבא־הגנה לישראל, נתבעים עכשיו לשינוי ערכין בראייתם את עם ישראל ואת העליה. עד עכשיו היו כל העולים וכל עם ישראל בחינת רזרבה בשביל דגניה ומשמר־העמק ועין־חרוד ונהלל. גם עד עכשיו לא הבנתי גישה זו, אבל אולי בתנאים הקודמים, כשהעליה היתה מצומצמת וההתישבות קטנה והמעשים שנעשו בארץ היו העיקר, היתה אולי הצדקה פסיכולוגית, לא מוסרית, לגישה זו. כרגע זה מסוכן. כרגע מוכרחים להפוך את הקערה על פיה. המשקים הקיימים צריכים לראות את עצמם כמשמשי העליה ומשרתי העם היהודי. כל מה שקיים בארץ נועד לעליה ולעם היהודי ולא להיפך. ולא יתכן שחומות־סין שהוקמו סביב הצורות והגוונים השונים של התישבותנו לא יובקעו עכשיו על־ידי העליה החדשה, על־ידי עשרות אלפי העולים (בחודש האחרון בלבד עלו למעלה משלושים אלף) שלא הספיקו ללמוד – ואני מקווה שלא יספיקו ללמוד, כשם שאני לא הספקתי ללמוד – מה הוא טיבן המסתורי של המחיצות האלה בתוך התישבותנו. בשנים הקרובות עלינו לקיים מצוה פשוטה ואלמנטרית: להעלות רבבות ומאות אלפי יהודים ולשתלם באדמת ארץ־ישראל, בכל צורת התישבות שהיא, ומותר לבן הקיבוץ המאוחד יחד עם בן הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות והמושבים והכפרים הקואופרטיביים וסתם יהודים – גם אלה יהודים! – לפעול יחד למען העלאת היהודים והשרשתם בארץ ובעבודת האדמה. מה שלא עשתה במשך הרבה שנים התביעה המוסרית שלנו לאחדות החלוצית ולאחדות העובדים, אני מאמין, יעשו ההמונים האלה שאינם יודעים תעתועי הפירודים והפילוגים ופניהם רק לעיקר: לארץ, לעבודה ולעצמאות. האם לא מספיקות בשעת חירום שלוש המצוות הללו?

* * * *

ומלים אחדות על מדיניות־החוץ שלנו. השאלה המרכזית היא: שלום או מלחמה, ולא כעובדה, כהכרח, אלא כמגמה, כדרך. כרוב השאלות של מדיניות־חוץ אין הדבר תלוי אך ורק בנו. לשלום דרושים שני צדדים, אבל במידה שהדבר תלוי בנו, עלינו להבהיר ולקבוע דרכנו: פנינו לשלום כאן בארץ, במזרח הקרוב ובעולם כולו – או פנינו למלחמה? רצוננו הוא גורם מיצער בזירה העולמית, אבל במזרח הקרוב הוא גורם לא מבוטל.

איני יודע אם המלחמה נסתיימה – אבל מהו רצוננו: לסיים אותה לחלוטין ולהביא, אם אפשר, לידי שלום יציב עם שכנינו, או להתמיד במלחמה?

היה זמן שפלג מסוים בתנועת הפועלים הארצישראלית לקח לו במונופולין את “אחוות־העמים”, ובשמה ניסה לשלול מהעם היהודי הזכות למדינה ולעצמאות ממלכתית. כאילו “כוחות המחר” גזרו שאין לעם ישראל אותה הזכות שיש לעם בסיאם, בקוריאה או באיזו ארץ שהיא, – ולמען “אחוות־העמים” יש להמציא בשבילנו משטר מקורי שלא היה לעולמים: משטר נאמנות, משטר דו־לאומי, משטר מנדט בינלאומי, ובלבד שלא יקום חס־ושלום משטר של מדינה יהודית, באשר מדינה יהודית מתנגדת לקידמה, לשלום, ל“כוחות המחר” ולאחוות־העמים.

שר ההיסטוריה היהודית לא נרתע מפני נבואת־השווא של שוחרי “הקידמה”, והמדינה הוקמה, כאילו להכעיס, מתוך ברכת “כוחות המחר”, והיא הוקמה לא ע"י זרים כמתנת חסד־לאומים, אלא בכוחו העצמי של העם היהודי, בכוח יצירתו החלוצית ובתוקף מלחמתו הנועזת. וגם נביאי המדינה הדו־לאומית השלימו כבר עם מדינת־ישראל, – אבל ראה זה פלא: הם אינם מוכנים להשלים עם עמי ערב, והכל– כמובן – מתוך נאמנות לאחוות־עמים, ונימוקם אתם: אין משטרם של עמי ערב מוצא חן בעיניהם. לא אוכל להגיד שהמשטר בארצות השכנות מוצא חן בעינינו; אלא השאלה היא, אם בגלל משטר בלתי־אהוד זה נתמיד במלחמה – או נחתור לקראת שלום עם כל שכנינו, מבלי שים לב למשטרם הפנימי. ושאלה זו אינה שאלת המזרח הקרוב בלבד, אלא שאלת השלום בעולם כולו: הנכונים ורוצים אנו לחזק השלום בעולם – למרות קיומם של משטרים שונים, ובתוכם גם משטרים שאינם מוצאים חן בעינינו, או ניתן יד למחרחרי־מלחמה נגד משטרים שאינם אהודים עליהם?

עוד במועצת המדינה הצהרנו לא פעם, שאנו רוצים בשלום עם מצרים, ובדברים אלה לא היה משום תמרון פוליטי כלפי חוץ, אלא דברים כהוויתם. לצערנו לא מצאו דברינו הד בלב שכנינו, ומכיוון שחשקה נפשם בקרבות דווקא, – נתַנו להם תאוות ליבם, ותהי מלחמה. אבל אני אומר פה, במסיבה פנימית: ידנו מושטת לשלום! אנו מעדיפים שלום על פני מלחמה – גם לאחר שהוכחנו, כמדומני, שאין ידנו על התחתונה גם במלאכת הקרב. כמובן, לא שלום בכל מחיר. אבל אם מחר נראה שמצרים או סוריה או עבר־הירדן או עיראק או לבנון, כולן יחד או אחדות מהן, רוצות בשלום עם ישראל, עם ישראל העצמאית והריבונית – נעשה כל המאמצים למען יבוצע דבר השלום. ואנו רוצים בשלום לא עם עמי ערב שאינם בעולם, עם עמי ערב שדווקא חבריו של מיקוניס או ג’ורג' נצר שולטים בהם בדמיונם. אנו רוצים בשלום עם עמי ערב הקיימים, כמו שהם. הדאגה מי ישלוט בעמי ערב – נניח לעמי ערב עצמם. ואם שליטי עמים אלה יגלו רצון לשלום – ימצאו בתוכנו רצון כן ואמיתי להבנה הדדית וליחסי־שכנות טובים ונאמנים.

ברור שיש לזכור שאנו עומדים עכשיו לא בנובמבר 1947, אלא בינואר 1949; 29 בנובמבר אינו קיים עוד – ואיני מאמין שמישהו יוכל להקים אותו לתחיה. מאז קרו דברים אשר אין למחוק אותם ממפּת ההיסטוריה, – וגם לא מהמפה הגיאוגרפית. נשתנתה מאז המציאות הבינלאומית והמציאות פה בארץ, והגלגל לא יוחזר אחורנית. וכל מי שיאמר: 29 בנובמבר – סימן שאינו רוצה בשלום. אבל על בסיס המציאות הקיימת אנו מוכנים גם לשלום וגם לשיתוף פעולה עם עמי ערב, – והבדלי משטר לא יעמדו לשטן. מי שאינו מוכן לשלום עם שכנו בגלל שינוי־משטר אל ישא שם השלום לשווא. וזאת אשר עושים בתוכנו נושאי־הסיסמא של “אחוות־העמים”.

ואין זו שאלת השלום בינינו ובין הערבים בלבד – זהו מרכז הוויכוח על השלום בעולם. היתכן שלום בין עמים בעלי משטרים שונים?

יש אולי להוסיף שאלה שניה: התיתכן מלחמה בין עמים בעלי משטרים שווים?

ההיסטוריה ענתה על שתי השאלות הללו בחיוב – גם ההיסטוריה הקדומה וגם ההיסטוריה של ימינו. שתי האפשרויות נתונות – ועלינו לקבוע מהי הברירה שלנו, מהו רצוננו. ושוב – אנו יודעים שאין רצוננו אנו בלבד קובע, לא בעולם כולו ולא בפינת־העולם שבה אנו חיים. אך כשם שאין אנו רשאים להפריז בערכנו ובמשקלנו הבינלאומי, ויאה צניעות לישראל, כך אין עלינו לזלזל בערכנו ובמשקל רצוננו.

אפילו בעולם מסוכסך ומטורף זה שבו אנו חיים בימים אלה – יש ערך ומשקל גם לכוחות מוסריים ורוחניים, ובממלכת הרוח נודעת חשיבות לא־קטנה גם לאומות קטנות, אם רק קמה בהן הרוח; ומקומה של ישראל בעולם אינו מוכרח להיקבע אך ורק בפוטנציאל הצבאי והטכני שלה (שאף הוא אין לבטלו בפינה חשובה זו של כדור הארץ) אלא גם, ואולי בעיקר, ע"י משקלה המוסרי והרוחני, זהו משקל איכותי ולא כמותי.

יחסנו לשלום ולמלחמה קובע אולי יותר מהרבה דברים אחרים מוסריים ורוחניים, ובנקודה מכרעת זו, מכרעת לא רק לנו אלא למין האנושי כולו, אסור לנו להניח אף צל של ספק בדבר עמדתנו הנחרצת; ואני אומר: פנינו לשלום! אנו נותנים יד, ובלב שלם ובנפש חפצה, לכל נסיון ואמצעי להגביר השלום בעולם. היתקיים השלום בעולם או תפרוץ מלחמת עולם שלישית? איני מתבייש להודות שאיני יודע לענות על שאלה זו. אני מראש מסתלק מכל פרוגנוזה “מדעית” בענין זה. יתכן, ויתכן מאד. ש“הכל צפוי” – ואף על פי כן – “הרשות נתונה”, ועלינו להאמין בכך ש“הרשות נתונה”; עלינו להאמין שיש ברירה בידי האנושות ובידי המדינות אם לשלום ואם למלחמה.

רק לפני שבועיים שמעתי מפּי בא־כוח של אחד מ“כוחות המחר” שהוא “בטוח בהחלט” שלא ירחק היום וארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות יגיעו ביניהן לידי הסכם. אין אני אחראי לדבר, כי אין הדבר תלוי בנו, והשתוממתי לא מעט לשתי המלים “בטוח” ו“בהחלט”, וביחוד למלה האחרונה, אבל אין לי ספק שהדבר יתכן – אם שני הצדדים באמת ירצו בכך. ולפי שעה באי־כוח שני הצדדים יושבים באו"ם, ומדברים על רצונם לשלום, ואין לי כל יסוד לפסול כנות דבריהם, ואין לשלול מראש אפשרות של שלום, וכל עוד לא נכרתה התקוה לשלום בעולם – חייבים אנו, ואנו אולי יותר מכל העמים בעולם, לתת יד לשלום בין כל העמים, מבלי לבדוק בציציותיהם ובמשטרם.

וכשאנו שוחרים שלום לכל העמים בעולם – אין זאת אומרת שאנו אדישים לכל השאלות המדיניות והחברתיות המנסרות בעולם. לגמרי לא! להיפך, אנו נושאים בלבנו חזונם הלאומי והכל־אנושי של נביאי ישראל, החזון לאחוה, לצדק, לחירות ולשלום. דוקא בימים אלה של נצחון הנשק היהודי, עלינו להרים בכוח ובאמונה דגל החזון – כי רק החזון הנחיל את הנצחון לנשקנו. תנועתנו תיבחן בנאמנותה לחזון. והחזון לא יאכזב – אם לא נתאכזב לו. והחזון אינו מצטמצם בד' אמות של ישראל אלא חל על כל עמי־תבל, ולא יכּוֹנו השלום והצדק והאחוה והחירות לאורך ימים בעם אחד – אם לא יכּוֹנוֹ בכל עמי תבל. אולם לא בכוח זרים יוטל החזון על עמים נחשלים, אלא בתוך כל עם ועם יקומו הכוחות המשחררים, ויבצעו גאולת עמם בדרכם וברוחם ובאמצעיהם הפנימיים. העזרה שעם אחד יכול לתת למשנהו בנידון זה – הוא בהיותו מופת, בהראותו דוּגמת־חיים חדשה, מתוקנת, מאלפת ומושכת.

בדרך השפעה זו על העולם אין הכמות מכרעת, ומשום כך מילאו עמים קטנים תפקידים גדולים בדברי ימי עולם. ומעמדנו המחודש בהיסטוריה האנושית לא יקָבע אלא על־ידי כיבוש־הרוח וחידושי־הרוח שנבצע בשטח המדע, התרבות והחברה. תנאי לכיבושים ולחידושים אלה – עצמאות־הרוח וחירות־המחשבה בתוכנו. כאומה קטנה אין לנו סיכוי להגיע לעצמאות מדינית וכלכלית מוחלטת. ספק אם גם אומה אדירה מסוגלת לכך. אין מפלט בעולמנו זה מתלות הדדית; אולם הסימן המובהק של חירות לאומית היא בעצמאות מוסרית ורוחנית. חירות השיפוט והביקורת וראיית־העולם לא מתוך משקפים של מדינה זרה, אלא מתוך הסתכלותנו הבלתי־אמצעית ושיקולנו המוסרי־הפוליטי מה טוב לעולם ומה טוב לעם היהודי – אלה קובעים מעמדנו כאומה בת־חורין.

* * * *

תנועתנו היתה למה שהיתה אך ורק מפני שמראשית צעדיה, כתנועה של יחידים מעטים, ועד היום הזה – ככוח פועלי עממי המדריך במדינה ובעם, לא היתה משועבדת במחשבתה וברצונה לכוחות זרים, אף לא לכוחות שליטים בתנועת הפועלים העולמית, לא בזו שלפני מלחמת העולם הראשונה ולא בזו שלאחריה, ולא הלכה בשבילה המיוחד ועשתה חשבון עולמה מתוך הסתכלות חופשית בגורל עמה ובנסיבות חייו ההיסטוריות.

וכל הסטיות, הכשלונות והפילוגים בתנועת הפועלים בארץ מקורם היחיד הוא בחוסר עצמאות רוחנית, בשעבוד מוסרי ובתלות מחשבתית שלקו בו חלקים של הנוער ואנשי־הרוח. אלה ששללו כל הימים זכותו של העם היהודי למדינה – באשר מדינה יהודית אינה מקובלת על “כוחות המחר”, ואלה שהתנגדו לגיוס יחידות יהודיות במלחמה נגד היטלר, כל עוד היתה קיימת ברית בין השלטון הנאצי ובין השלטון הסובייטי, הללו מתנגדים עכשיו לשלום עם שכנינו מפני ששכנים אלה אינם כשרים בעיני מי שהוא, והללו עתידים גם להתכחש לכל צורך יהודי – אם צורך זה לא יהיה כשר בעיני האפיפיור של “כוחות הקידמה”.

אנו בני עם המפוזר בכל העולם; שני שלישי העם נמצאים בעולם האנגלו־סאכסי, ושליש – בעולם הסלאבי־סובייטי; וארצנו נמצאת על פרשת־דרכים עולמית. ושתי עובדות אלו בלבד מצווֹת עלינו יחסי שלום וידידות עם כל עמי תבל. מדיניותנו היא לא מדיניות נייטרלית, שלילית, אלא חיובית: מדיניות של שלום. אנו חותרים לקראת יחסי ידידות קודם כל עם שכנינו הקרובים – עם עמי ערב. לא עמי ערב הקיימים בדמיונם של בחורי־ישיבה והוזי־המחר, אלא עם עמי ערב המציאותיים, כפי שהם. לא מפני שאנחנו חסידי המציאות המדינית והחברתית של עמים אלה, אלא מפני שהשלום עצמו הוא כוח מקדם, והשלום דרוש גם לנו וגם להם.

אולם לא רק עמי ערב הם שכנינו. במובן ידוע אין כמעט מדינה בעולם שאינה שכנה למדינת־ישראל. אנו המדינה האחת בעולם שאזרחיה בכוח, אזרחיה בעתיד, הם מחוץ למדינה, ומפוזרים בכל קצווי ארץ. מאבקנו העיקרי לפני הקמת המדינה היה – פתיחת שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות. לפני כשמונה חודשים, בארבעה־עשר למאי, ביצענו משימה זו; הארץ פתוחה עכשיו לרווחה לכל יהודי באשר הוא, – אבל לא כל יהודי הרוצה לעלות יכול לעשות זאת, כי בהרבה ארצות שערי היציאה סגורים ואחת המשימות המרכזיות של מדיניות־חוץ שלנו היא לפתוח שערי היציאה. לא נוכל לפתוח שערי היציאה בכוח, לא בסערת מלחמה ולא בדברי קטרוג. היצליחו מאמצינו לשלום עם עמי ערב? היעלה בידינו לפתוח שערים סגורים? אין כל בטחון, אולם אין לנו כל רשות מוסרית ומדינית להתיאש מראש ושומה עלינו לעשות כל המאמצים העשויים להביא למטרה הנכספת. עלינו להימנע מכל פעולה העלולה להפריע לה. כך גוזר עלינו צו קיומנו.

ואם אנו מצוּוִים על יחסי ידידות עם ארצות השערים הסגורים – על אחת כמה וכמה שאנו נתבעים ליחסי ידידות עם ארצות השערים הפתוחים, הארצות שבהן נחיתים רוב בני ישראל, ושרק בעזרתם המתמדת נוכל לבנות המדינה ולהגן עליה. אסור לנו לשכוח אף רגע, שרק בארצות החופשיות והדימוקרטיות, הקיבוצים היהודים מהווים גורם, גם מדיני וגם כלכלי, וגם מי שאינו מעריך את החופש והדימוקרטיה לגופם, אינו יכול להתעלם מערכם המכריע לגבי גורל היהודים בעולם, אם רק אינו מתכחש לגמרי לגורל העם היהודי באשר הוא יהודי.

עצמאות רוחנית, חירות המחשבה וזיקה נאמנה לצרכיהם ההיסטוריים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בעולם הן הקובעות את מדיניות־החוץ שלנו. הן גם קובעות את המשטר הפנימי שלנו, משטר החירות והדימוקרטיה.

* * * *

אין שום מפלגה בארץ מופיעה בגלוי בתכנית של משטר טוטליטרי ודיקטטורה. ואם להאמין בשמות – אין בימינו אלה קיימת כלל דיקטטורה בעולם. לפני שלושים שנה היו אנשים יותר גלויי־לב: אז קראו לדיקטטורה – דיקטטורה, והדוגלים בה היה להם אומץ־לב ויושר אינטלקטואלי להגן על שלילת החופש מהעם והטלת רצון המיעוט על הרוב – בנימוקים אידיאולוגים. בימינו אלה קוראים לדיקטטורה – דימוקרטיה עממית, ולממשלת בובות – עצמאות־אמת. ואין כל טעם לריב על שמות. מי שרוצה לדבר בלשון סגי־נהור – יבושׂם לו, אבל אל ישלה נפשו שהוא בנקל ירמה כל שומע. לא השם קובע.

ואסור לנו להתעלם מהעובדה שיש בארץ תנועות ומפלגות, גם מימין וגם משמאל, הנושאות נפשן למשטר של דיקטטורה, למשטר אלמות של שלטון המיעוט, השולל חופש הבחירה והבקורת והוויכוח וההגדרה העצמית מהעם; ואם גם מפלגות אלו הן קטנות בשעה זו – סכנתן גדולה, כי אנו חיים בשעת טירוף עולמי, ולמדינתנו־אנו צפויים זעזועים ומבחנים קשים. עלינו לשאת ברמה ובכוח דגל החירות הפנימית, חירות המחשבה, הבחירה, הביקורת, דגל הדימוקרטיה וההגדרה העצמית, דגל הוויכוח החפשי, זכויות המיעוט והכרעת הרוב. סימנו האמיתי של משטר דימוקרטי הוא שלטון לא רק למען העם, אלא על־ידי העם. כל משטר של אלמות ודיקטטורה, גם אם הוא בא לכתחילה לטובת העם, נהפך מאמצעי למטרה, וכל האמצעים נעשים כשרים למען החזק בשלטון. ראינו אמנם בימי קדם ובימינו אנו מדינות קטנות וגדולות המתקיימות תחת משטר עריצים, אולם מדינת־ישראל היעודה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ ולשלום עם שכנותיה לא תבצע שליחותה בלי חירות פנימית ובלי שיתוף כל העם באחריות לגורל המדינה.

* * * *

ליציבותה הפנימית של מדינתנו צפויה סכנה שניה: ההתפצלות החולנית של הישוב, העלולה להביא לידי משטר של קנוניות. במידה רבה הממשלה הזמנית בנויה על משטר זה. אין בממשלה זו אחריות קולקטיבית. יש אנשים שנמצאים גם בממשלה וגם באופוזיציה. משטר זה פוגע באינטרס הממלכתי. במקום האינטרס של הכלל באים האינטרסים של “צדדים”, וניתנת האפשרות לסחיטות של מיעוטים.

עד כמה ההתפצלות בתוכנו היא מלאכותית מוכיחה העובדה שאפילו בציבור הפועלים יש ארבע רשימות מתחרות. לפני כשלושים שנה יצרנו חזית־פועלים האידיאלית ביותר שיש בעולם – הסתדרות העובדים הכללית. אפילו המרכסיזם הדוגמטי ביותר לא יטען שיש ניגודים מעמדיים בתוך ציבור הפועלים. אולם מעמד הפועלים המאורגן בתוכנו, המתכנס לוועידתו הכללית להחליט, אחרי דיון ובירור חפשי, על דרכו, אינו יכול לחייב כל חבריו בקו מדיני אחד. אפשר להגיד שגם במעמד הפועלים יש ניגודים חברתיים וכלכליים; יש ניגודים בין עובדי הכפר ובין עובדי העיר, בין הפועלים השכירים ובין פועלי משקי העובדים. אולם העובדה הניצחת היא שמקור הניגודים והפיצול של תנועת הפועלים הוא דווקא בסקטור ההתישבותי, וכמו להכעיס – דווקא בגרעין הקיבוצי שבתוכו. לא פועלי העיר, לא פועלי המושבה – אלא אנשי הקבוצה והקיבוץ נפלגו ונתפצלו, והעבירו את הפיצולים והפילוגים לכל רחבי התנועה.

גם בשטח הלאומי הכללי אין יסוד ממשי לפיצול המופרז. אני מאמין שיש ארבעה ענינים מרכזיים המשותפים לכל העם, והם: עליה, התישבות, בטחון ושלום. לא ראיתי בכול עשרים וכמה הרשימות המופיעות בבחירות לאסיפה המכוננת אף רשימה אחת הכופרת באחד מארבעת הדברים האלה. למדינה זו דרושה יציבות־השלטון אולי יותר מלכל מדינה אחרת.

* * * *

הימים הבאים לקראתנו לא יהיו נעימים וקלים ומרוּוָחים, להיפך, צפויים לנו ימים קשים ורבי־תלאות מאין כמוהם, גם אם לא תתחדש המלחמה. שומה עלינו להעלוֹת מאות אלפים בזמן קצר, ליישב במהירות שטחים רחבים, ולהקים מאות ישובים חדשים. המרכז הטבעי והנאמן של העם היהודי בגולה שהיה קשור בכל נימי נפשו למפעל הציוני – נחרב עם השמדת יהודי אירופה, ומרכז הכוח של העם היהודי עבר עכשיו לקיבוץ יהודי חדש, שאינו רואה עדיין שמדינת־ישראל נחוצה גם לו עצמו ולבניו אחריו. המשימות המוטלות על מדינת־ישראל אין לבצען בלי עזרתו והשתתפותו של העם היהודי. מדינתנו הקטנה המונה שבע מאות אלף איש והמוקפת אויבים רבים ואדירים, מחויבת להעלות בזמן קצר ובקצב מהיר מאות אלפים אנשים, – ברובם אנשים עקורים והרוסים בכל המובנים, מחוסרי הון ומקצוע, נטולי תרבות והכשרה; ועליה ליישב אותם בארץ הרוסה וחרבה. והגבולות פרוצים והאויבים מרובים, – וידָרש מאמץ על־אנושי לעליה. להתישבות ולבטחון. מאמץ זה יעמוד במרכז פעולתה של הממשלה החדשה אשר תקום, והממשלה אשר תעשה זאת צריכה להיות שלמה, נאזרת און ואמונה, ומשענה צריך להיות רוב יציב בעם. קנוניה של מיעוטים לא תעשה מלאכה זו.

הסתדרות העובדים עשתה בשלושים שנות קיומה גדולות ונצורות. היו הרבה גורמים לכך, – אולם ברור לי שאלמלא זכתה ההסתדרות בכל השנים האלה לרוב יציב, המאמין ביעודו ויודע את רצונו, לא היינו מגיעים להישגים ולכיבושים הגדולים שהגיעה אליהם תנועתנו הצעירה והקטנה.

המדינה נקראת למעשים גדולים יותר וקשים יותר, ומבלי שרוב העם יתלכד סביב ממשלתו, מסופקני אם גם הממשלה הנאמנה והמוכשרה ביותר תעמוד במבחן. ואני רואה שליחות תנועתנו בשעה זו בריכוז רוב העם סביב שלוש־ארבע המשימות המרכזיות המוטלות עלינו: עליה, התישבות, בטחון, שלום. מדינת־ישראל לא תתקיים “מן היד אל הפּה”, – פעולתה מן ההכרח שתהיה בת טווח רחוק. זה מחייב גם תכנית מרחיקה ראות וגם יציבות ואֵיתנות ממשלתית. ולכן אם גם נצליח לרכז רוב – אסור לנו להגיד: אני ואפסי עוד. אנחנו לא היינו היחידים שבנו הארץ. אנחנו לא היינו הראשונים, – קדמו לנו אחרים, שאמנם שגו לא מעט, אבל הם סללו הדרך לפנינו; ואל נזלזל בפעלם של חלוצים ראשונים אם גם היה פגום. במשך ארבעים וחמש השנים האחרונות נעשתה תנועתנו לכוח המדריך והמכוון בישוב ובציונות, אבל גם בשנים אלה לא אנו לבדנו עשינו כל החיל הזה. אל נקפח זכויותיהם של אישים, חוגים ומפלגות שלא עמדו במחיצתנו ותרמו גם בגולה וגם בארץ חלקם הניכר במפעל מופלא זה שהכשיר את הקמת המדינה. ועוד זמן רב ניזקק כולנו לעזרתם ולהשתתפותם של המוני ישראל בעולם. מדינת־ישראל לא תבצע המעשה שלשמו הוקמה – בכוחותיה היא בלבד. ולמען תזכה בעזרת העם כולו – עליה לרכוש אֵמונו ואהבתו של העם כולו. וגם אילו היינו רוכשים רוב יציב במדינה – לא היינו רשאים לשלוט לבדנו, כי אנו מצוּוים על ריכוזם והפעלתם של כל הכוחות הבונים והיוצרים אשר בארץ ועל ליכודם ושיתופם של כל כוחות העם אשר בתפוצות.

* * * *

אין אנו מפלגה של בחירות, ובכוח הבחירות בלבד לא נפעל. לרבים מאתנו קשה אף היום, כשבועיים לפני יום הבחירות, להשתקע בהמולת־הבחירות, כי אין להשתחרר אף יום מהמעמסה הכבדה המוטלת עלינו גם לאחר שנדם כאילו רעם התותחים. איני מקל ראש בערכן של הבחירות – סוף סוף זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שעם ישראל ניגש לבחור ממשלתו בבחירות דימוקרטיות, ובחירות אלו חשובות לא רק מפני ראשוניותן. בשנים הקרובות יונחו היסודות ותעוצב הדמות של מדינת־ישראל, והבחירות בעוד שבועיים יכריעו לא במעט את גורל השנים הקרובות. עלינו להילחם על רוב יציב, למען נוכל בשנות־המבחן הקשות להוליך ביד בטוחה ונאמנה ספינת ישראל בתוך הגלים הסוערים למחוז חפצה, אולם עלינו להגיד לעם, שגם אם נקבל רוב יציב – נשתף בשלטון כל כוח חלוצי, יוצר ואחראי בישראל.

מלחמת הבחירות, לכל הפחות מצדנו, חייבת להיות אקט מחנך. עלינו להבהיר לעם בארץ ובגולה את החזון ההיסטורי המפעיל אותנו והדרך הקרובה שאנו רוצים לעבור. אם האסיפה המכוננת תתקיים גם ארבע שנים, לא תבצע בתקופה קצרה זו מלוא חזוננו – לא חזוננו בקיבוץ גלויות, לא חזוננו בבנין הנשַמות, ולא חזוננו בהקמת חברת עובדים. הממשלה אשר תיבחר ותתקיים רק מספר שנים תעשה רק חלק ראשון של עבודה זו. אולם עבודה זו לא תיעשה – אם לא יפעם בעושיה החזון הגדול, חזון הדורות של הגאולה השלמה והמלאה. ולעם נבוא בשנים: בתכנית עבודה ממשית לתקופה הקרובה – ובחזון ההיסטורי אשר לאורו עשינו ונעשה עבודתנו.